diff --git "a/json/Halakhah/Tur/Commentary/Drisha/Hebrew/Tur Choshen Mishpat Vilna, 1923.json" "b/json/Halakhah/Tur/Commentary/Drisha/Hebrew/Tur Choshen Mishpat Vilna, 1923.json"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/json/Halakhah/Tur/Commentary/Drisha/Hebrew/Tur Choshen Mishpat Vilna, 1923.json"
@@ -0,0 +1,6637 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Drisha",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970",
+    "versionTitle": "Tur Choshen Mishpat: Vilna, 1923",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "טור חושן משפט: וילנא, 1923",
+    "shortVersionTitle": "Vilna, 1923",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "דרישה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Tur",
+        "Commentary"
+    ],
+    "text": {
+        "Orach Chaim": [],
+        "Yoreh Deah": [],
+        "Even HaEzer": [],
+        "Choshen Mishpat": [
+            [
+                [
+                    " אלא מתחלה אמר שבשביל ג' דברים נברא העולם פו' טעמו וביאורו כתבתי בפרישה. ואין להקשות א\"כ למה נבראו שאר האנושיים שאינם מקיימים אלו ג' דברים. דזה ודאי לא קשה שהרי יש לכל אדם הבחירה כדכתיב ראה נתתי לפניך כו' וא\"כ גם שאר האנושיים לתכלית זה נבראו שיקיימו אלו הג' דברים וכמ\"ש רז\"ל על מ\"ש ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וכשעוברים הרי עונשם מוכן ומזומן ועי\"ל כי ידוע שמדרך הטבע שא\"א לכסף בלא סיג. וכל כיוצא בו עד שצריך צרוף בתר צרוף וזכוך בתר זכוך. כך ישראל לא היה אפשר לבראם בלא ערוב שאר אנושיים הנא תראה שהקב\"ה ברא י' דורות מאדם ועד נח. ומכולם לא היה נחת רוח אלא מנח. וכן מנח עד אברהם. ואברהם גופיה לא נהן לו ה' זרע נקי בלי סיג. שהרי יצא ממנו ישמעאל וכן מיצחק עשו. וכמו שדרשו מהא דכתיב והוצאתיך מכור הברזל ובעבורי נברא כו' י\"מ שהעניין ע\"ד מ\"ש במדרש ואהיה אצלו אמון דרש רבי אושעיא אומנתו של הקב\"ה בי נסתכל וברא את העולם וע\"ש זה נקראת ראשית הקניינים וכמ\"ש בעל העקידה (בסוף פתיחה שער ראשון) על מאמר הנ\"ל ז\"ל מאחר שהישרת התורה וטוב סדרה מחויב לאנשים חיוב שהיא תהיא הפטרון והנמוס שע\"פ יבנה העולם כמו שיאות לצורך התלמידים ממחייהם ופרנסתם עונשם ושכרם וכל מלאכתם כדרך הפועלים שמשימין בראשית הפעולה התכלית נגד פניהם כדי שידעו אופני הפעולה שיגיעו אל תכלית המכוון מהם עכ\"ל. אבל אין ל' ר\"י משמע לי כן דא\"כ לא היה אומר ובשבילי כולי אלא ובי נברא העולם כו' ע\"כ נ\"ל כמ\"ש בפרישה: פי' אחר שנברא מתקיים כו' ז\"ל ב\"י וא\"ת כו' [עיין בבית חדש שהביא תחלת ל' ב\"י] וע\"ש בב\"י שהאריך ודבריו דחוקים מאד ולא רציתי להאריך מאחר שאין נ\"מ לדינא ולפי מ\"ש בפרישה בכלל הענין לק\"מ דודאי לא שייך לומר העולם נברא בשביל אלו ג' כיון שאין בעצמם תכלית עשיה ואינם אלא שמירה בעלמא. וכתב עוד הב\"י וז\"ל ואפשר לפרש שכל ג' דברים שהזכיר רשב\"ג הם בעניין הדין כי מה שאמר על הדין הוא תלוי בדיין לדונו לאמתו. ועל האמת תלוי בעדים שלא יעידו שקר ועל השלום תלוי בבעלי הדין לסלק מריבה מביניהם ולקבל עליהם את הדין בסבר פנים יפות עכ\"ל. כלומר ולפ\"ז ג' של רשב\"ג כולם אינם אלא לסייג וגדר לעמוד התורה לחוד שבשבילה נברא העולם ואלמלא אלו ג' שהם חלקי הדין להציל עשוק מיד עשקו היתה התורה בטילה בכללה ואשר כתבתי בפרישה הוא היותר נכון לע\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " באמרם כל הדן דין אמת לאמתו. כתבו התוס' בפ\"ק דשבת לאפוקי דין מרומה. וכתב ב\"י ז\"ל ונראה דבתיבת אמת הוי סגי להאי ומאי לאמתו. וי\"ל דאע\"פ שידון הדיין דין אמת אם מצטרף לזה אהבת הדיין לזכאי או שנאותו לחייב לא הוי לאמתו עכ\"ל ועוד יש פירושים אחרים ואין צורך בהם אלא העיקר כמ\"ש בפרישה והוא ודאי היה דעת התוס' ורבינו וכ\"כ ב\"י בעצמו בסי' ט\"ו במחס\"ד בשם הרשב\"א וכ\"כ הרא\"ש בתשובה הביאו רבינו לק��ן סי' צ\"ט ע\"ש. ועוד היה נ\"ל לפרש שכוונתם במ\"ש דין אמת לאמתו ר\"ל שדן לפי המקום והזמן בעניין שיהא לאמתו ולאפוקי שלא יפסק תמיד דין תורה ממש כי לפעמים שצריך הדיין לפסוק לפנים משורת הדין לפי הזמן והעניין. וכשאינו עושה כן אף שהוא דין אמת אינו לאמתו וע\"ד שאמרו חז\"ל לא נחרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהן על דין תורה ולא לפנים משורת הדין. וע\"ז נאמר לא תסור מכל הדברים אשר יורוך ימין ושמאל שדרשו רז\"ל אפילו אומרים לך על ימין שמאל כו' וכל שכן שאומרים לך על ימין ימין וכר שפי' בע\"י עד\"ז שאומרים לך לפעמים על הדין שהוא נוטה לפי הדעת כך והוא פוסק להיפך וזהו ימין שלו לפי הענין והשתא א\"ש לשון כ\"ש שאומרים לך כו' דלכאורה הול\"ל כל שכן אם אומרים לך כו' ועוד אם כ\"ש מאי קמ\"ל אבל השתא א\"ש: ואחז\"ל בזכות משפט וצדקה שעשה דוד כו' בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ט) עיין בב\"י מ\"ש בזה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומסקינן דלא עבדינן שליחותייהו כו' ועיין מ\"ש ב\"י בזה: ועמ\"ש עוד בסמוך: ובשת אע\"ג דשכיח כו' כך איתא בהדיא בפרק החובל ומזה מוכח מ\"ש התוס' שם על ההיא דשלח ר\"נ לרב חסדא. חסדא חסדא קנסא קמגבית בבבל כו' ז\"ל ל\"ד קנס אלא משום דלא שכיח קרי ליה קנס ע\"כ. הוא טעות דבשת ודאי שכיח אפי' של הכאה כדאיתא בגמרא ואע\"ג דחבלה לא שכיח מ\"מ סתם הכאה שכיח. ואפשר אף בשת דחבלה גובין דלא חילקו בין בשת לבשת כיון דרוב בשת שכיחים הם בין בשת של סתם הכאה בין בשת דברים וכעין זה כתב מהרמ\"י בש\"ע שלו מטעם הרמב\"ם ושבת וריפוי דכיון דמצוי שהרבה פעמים אדם מכה את חבירו מכת פצע וכה\"ג בלא נזק אלא שנופל למשכב ושובת ממלאכתו וצריך ריפוי לכך דנין אותו אפילו במקום שיש נזק שאינו מצוי ע\"כ. ואע\"פ דאין דבריו נראין לי בטעמו של הרמב\"ם אלא כמ\"ש בחידושים מ\"מ הסברא סברא קיימת היא וק\"ל. אלא כצ\"ל ל\"ד קנס אלא משום דלית ביה חסרון כיס קרי ליה קנס. וכ\"כ סוף דף כ\"ז ע\"ש וגם בדפוס הנדפס מקרוב הוגה שם ח\"כ: וכתב הרמב\"ם כו' ז\"ל ב\"י ויש לתמוה דהא אמרינן בב\"ק דף פ\"ד דאדם באדם אע\"ג דאית ביה ח\"כ לא עבדינן שליחותייהו. ונ\"ל שהוא ז\"ל מפרש דלא אמרו כן אלא לענין נזק בלבד אבל ריפוי ושבת כו' וטעמו משום דאמר רבא כל הנישום כעבד אין גובין אותו והיינו נזק וכדתנן בריש כרק החובל (ר\"ל דאותא התם במשנה ששמין לנזק חבלתו כאילו הוא נמכר בשוק כמה היה יפה וכמה הוא יפה) משמע הא שאר דברים שאינן נישומין כעבד נגבין בבבל דאל\"כ הו\"ל למסתם סתומי ולמימר אדם שחבל באדם אין גובין אותו בבבל ומ\"מ צער ובשת אינם נגבים בבבל כיון דלית בהו ח\"כ עכ\"ל בקיצור ונראה לפי זה דלדעת הרמב\"ם לעולם כשיש תרתי למעליותא גובין אפי' בח\"ל. ולהכי ריפוי ושבת כיון שאינם צריכי שומא וגם יש בהם ח\"כ אף ע\"ג דלא שכיחי גובין אותן בבבל. משא\"כ נזק דאיכא תרתי לריעותא דלא שכיחי וגם צריכי שומא להכי אע\"פ שיש בהן ח\"כ אין גובין. וכן צער ובשת נמי איכא תרתי לריעותא אין בהם ח\"כ וצריכי שומא. ויפה פי' ב\"י שודאי כך דעת הרמב\"ם כדמוכח להמדקדק בלשונו אלא שאכתי צריכין אנו למודעי וליישב סוגיית הגמרא אליביה גם שגרת לישנא דרמב\"ם עצמו צריך ביאור ונגר להולמו ולאהבת הקיצור לא ראיתי לכתבו הנה והרוצה לעיין ימצאנו בחדושים. ומדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה כו' עיין בב\"י שכתב דמהיכן למד רבינו מדברי הרא\"ש כן. ולעד\"נ שדייק רבינו שדעת הרא\"ש כן מדהשמיט להביא בפסקיו ריש הסוגיא דאיירי בטעם דצריך שומא ולא קים לן בה בלא שומת ולא כתב אלא המסקנא משמע שס\"ל שהדר התלמוד מאותו שינויא והכל תלוי בשכיח ולא שכיח ולא בדברים הצריכים שומא וא\"כ נלמד מיניה דס\"ל דגם ריפוי ושבת אין גובין בבבל כוון דלא שכיח הוא ועיון בחידושים שכתבתי הדבר בביאור יותר: ומדברי הרא\"ש יראה שאין גובין אותו וא\"ת לדעת הרא\"ש ל\"ל לרבא דאמר כל הנישום כעבד כיון דעיקר טעמא הוא כיון דלא שכיח י\"ל דרבא על המתני' קאי דקתני רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כו' וקמ\"ל רבא דאין גובין אותו בבבל. ותפס רבא ל' דמתני' ולאו לדיוקי נקטיה לומר דווקא הנישום כעבד הוא דאין גובין אלא בא ללמדך דל\"ת דדוקא נזקי אדם בשור לחוד הוא דאין גובין משום דלא שכיח כלל. אבל נזקי אדם באדם דשכיח קצת (וכמ\"ש רש\"י שם בדף הנ\"ל) אימא גובין אפי' בבבל קמ\"ל דכל הנישום בין אינו שכיח לגמרי בין הוא שכיח קצת כנזקי אדם באדם דביה איירי מתני' (דקתני ל' שומא) לעולם אין גובין. ועיין בחידושים ושם כתבתי שגם זה הוא הבינייהו דלהרמב\"ם מימרא דכל הנישום כו' דיוקא הוא דווקא כל הנישום כעבד אין גובין אבל שאר מילי אי איכא ח\"כ גובין אע\"פ דלא שכיח ולהרא\"ש כל הנישום לגופיה איצטריך וכדכתיבנא. וכתבתי בחידושים טעם ליש מי שפירשו במתני' דתנן שנישום כעבד מיירי בעבד עברי והרא\"ש מפרשו בעבד כנעני וע\"ש טעם כ\"א מהן: וכן גזילות דנין אותו כו' וכן כתב הרמב\"ם כו' עד מי שגנב כו' משמע שגזילות לא בעינן מומחה ובפ\"ק דסנהדרין מסיק דגזילות וחבלות בעי ג' מומחין ותירצו התוס' שם ובב\"ק דף פ\"ט דדוקא גזילות שע\"י חבלות כגון דמנצי בי תרי ומחי אהדדי עד שתקף אחד מהם וגזל את חבירו דכה\"ג לא עבדינן שליחותייהו. ונ\"י תירץ עוד תירוץ אחר דגזילה ממש כעין גזל את החנית לא שכיח אבל שאר גזילות כגון שולח יד בפקדון וכיוצא בזה שכיחי: ולא כל המשלם כו' ז\"ל ב\"י והוצרך הרמב\"ם ז\"ל לכתוב זה משום דכיון דלישנא דגמרא בפ\"ק דסנהדרין גבי מומחין תלי ליה בדיני קנסות וקי\"ל דאין אדם משלם קנס ע\"פ עצמו סד\"א דבהכי תליא מילתא וכל מילי דאדם משלם על פי עצמו לא נבעי מומחין קמ\"ל דלא שהרי בשת ופגם וכופר אדם משלם ע\"פ עצמו ואין גובין אותן בדייני ח\"ל עכ\"ל. וק\"ל דאי משום הא לא הוצרך הרמב\"ם לזה שהרי בהדיא אמרינן בפרק החובל (וכתבו גם הוא לעיל מיניה) דנזקי אדם בשור אין גובין אע\"פ דממונא הוא ומהיכא תיתי לשלם כופר דהוא שור באדם והמיתו יותר ממה שמשלם כשהזיקו. וע\"ק קנסא מאן דכר שמיה ברמב\"ם במקום הזה. דמה שאין גובין קנסות בח\"ל כתב שם ברפ\"ה ודין זה דלא כל המשלם ע\"פ עצמו כתב בסוף הפרק וא\"כ אין להאי פירושא שום רמז ורמיזה בדברי הרמב\"ם והוא דחוק ול\"נ פשוט שפירושו כמ\"ש בפרישה. אלא של' שהרי אינו מדוקדק היטב דמשמע שהוא מבואר בפשיטות שאין גובין אלו ג' בח\"ל אפילו בדלא ידעינן להו אלא על פיו ולא מצאתיו בשום מקום דמ\"ש בפרק החובל בושת ופגם דשכיח נעביד שליחותייהו כו' אפשר דאבשת ופגם דאית עלייהו עדים קאמר. ואפשר אף דלא ידעינן ליה אנן. הרמב\"ם ז\"ל ידע שפיר מוצא ומקור הדין ומש\"ה כתב כן בפשיטות: שהרי הפגם והבשת והכופר כו' הא דמשלם אלו על פי עצמו משנה היא בס\"פ אלו נערות והטעם משום דממונא נינהו דפגם היינו נזק שבתולה שמים יותר מבעולה וכן מוכח שם בהדיא במשנה שהמאנם בתולה חייב בצער ובבשת ופגם דהיינו נזק מלבד הנ' סלעים שהוא קנס. והמפתה שאין לה צער חייב בבשת ופגם ועיין בא\"ע סימן קע\"ז ששם תמצא הכנ מבואר היטב. וצ\"ע דכאן מו��ח דהרמב\"ם ס\"ל דפגם דהיינו נזק הוא ממון ולקמן בס\"ס צ' משמע שסבר דהוא קנס והמ\"מ דפ\"ה מה' חובל ג\"כ תמה עליו בזה והאריך בתמיהתו בכמה סתירות וראיות והבאתי קצתן לקמן בס\"ס הנ\"ל ע\"ש ושם כתבתי ישוב לזה: המית שורי את פלוני כו' ג\"ז שם במשנה פ' אלו נערות ומפורש שם. גם בב\"ק דף מ\"ג דאינו חייב בכופר אא\"כ הוא מועד והשור נסקל ע\"י עדים אז הוא דוקא חייב כופר ואף על פי שאין מועד בבבל מ\"מ משכחינן כופר בח\"ל כגון דאיכא סהדי דקטיל השתא אבל לא ידעי אי תם הוא אי מועד הוא ואתא בעל השור ומודה שהועדו בו ג\"פ דהשור נסקל ע\"י עדים שמעידים בו עתה דאפי' אם הוא תם השור נסקל בפעם ראשונה אבל על הכופר לא היה חייב כי אם ע\"י הודאתו שהודה שהוא מועד. דנפקא לן דמהשור יסקל כו' ואם כופר יושת עליו כילי כל שהשור בסקילה יש כופר הא לאו הכי לא כך מפורש התם. וכיון דליכא כופר אא\"כ קטלינן לשור ובח\"ל ליכא ב\"ד דדנין סקילה וגם הוא מילתא דלא שכיח לכן לא דיינינן ליה ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב ר\"ת דוקא כו' לכאורה משמע דתרתי קאמר וא\"כ קשה חדא דפתח בתרתי בתפיסת המזיק ובשעת הנזק וסיים בחדא. ועוד ההוכחה אינה מספקת אלא למה שלא תועיל תפיסה במידי אחרינא אבל לעניין שתהיה בשעת הנזק מ\"ט אית ביה ועוד דההוכחה לאו כלום היא דאין ניחוש לשמא היום או למחר יתפוס הרבה משלו כיון דאין התפיסה מועלת אלא בשעת הנזק. ודוחק לפרש דה\"ק היום או למחר כו' כלומר דלפעמים יבא העת שבשעת הנזק יתפוס הרבה משלו ואין מוציאין כו' ולקתה מדת הדין דאין ל' היום או למחר משמע כן. גם ל' התוס' שכתבתי בסמוך שכתבו היום או למחר יגזול כל אשר לו. בהדיא לא משמע כן. ונראה דס\"ל לרבינו חדא באינך תליא (וכמ\"ש בדרישה) שמפני חשש היום או למחר כו' הוצרכו לתקן שלא תועיל תפיסה למידי אחריני וממילא גם תפיסת המזיק עצמו לא מהני אלא בשעת הנזק דשלא בשעת הנזק שב להיות מילי אחריני ולא מהני תפיסה. וסברא גדולה יש לחלק בין שעת הנזק לשלא בשעת הנזק דבשעת הנזק אפילו אם היה המזיק שזה בכפל מכדי היזקו לא מפקינן מיניה דפסקינן ביה כיון שהוא שעת חמום. גם מטעם דבשעת ההיזק שהרע לעשות אפקרוה לגבי הניזק משא\"כ שלא בשעת הנזק. מה לי המזיק עצמו מ\"ל מילי אחריני דגם במזיק אתרמי שיהיה שוה בכפל ונמצא לקתה מדין. ולמד כן מל' התוס' דבספ\"ק דב\"ק שכתבו ז\"ל ואי תפס לא מפקינן מיניה. אר\"ת דוקא אי תפס המזיק הכלב או השונרא קאמר דלא מפקינן דבמזיק הקילו חכמים שיוכל להחזיק בו אם לקחו בשעת הנזק אבל מידי אחריני לא כו' עכ\"ל וכן הביא הרא\"ש דבריהן הרי לפניך שתלו טעם הקולא שהקילו במזיק עצמו משום דתפסו בשעת הנזק משמע הא אילו תפסו אח\"כ כד\"א חשיבא ליה שאין אז טעם להקל וחדא באידך תליא. ולפ\"ז הרא\"ש שחולק אר\"ת וס\"ל דאפילו במידי אחריני נמי מהני תפיסה גם אתפיסה בשעת הנזק חולק דלדידיה אפילו אי תפיס ליה אחר זמן רב אפילו כבר בא ליד בעלים מהני תפיסה ולא הוצרכו הרא\"ש ורבינו לפרשו דממילא ידעינן ליה כיון דחדא באידך תליא ועין עוד בסמוך ולקמן בחידושים: דוקא שתפס דבר המזיק כו' נראה דלר\"ת בכפל ד' וה' וכל כיוצא בהם מילי דקנסא דאין דנין בבבל. גם תפיסה לא מהניא בהו דהא גם כפל ד' וה' מילי דבעי שומא נינהו לשום כמה היה שוה שור הנגנב כדי שישלם חמשה בערכו נגד השור וא\"כ איכא חששא שמא היום או למחר כו' אלא ודאי לא מהניא בהו תפיסה כלל ואל תתמה שהרי גם הרמ\"ה סובר כן כמו שכתב הרא\"ש בשמו בסוף פרק קמא דב\"ק והביאו רבינו בסימן שמ\"ט (אלא לאו מטעמיה דר\"ת ס\"ל הכי ע\"ש) גם בגמרא לא הזכירו בהדיא שתועיל תפיסה במילי דקנסא כ\"א בספ\"ק דב\"ק גבי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולת ובפרק החובל גבי ההוא תורא דאלס ידיה דינוקא ושייך בהו תפיסה דבר המזיק משא\"כ בכפל וכדומה לו ולפ\"ז ל' רבינו שכתב בתחילת הדברים. וכל אלו שאין דנין אותו אם תפס כו' נמשך אחר דעת אביו הרא\"ש שהביא בסמוך דאילו לדעת ר\"ת לאו כללא קושטא הוא ודו\"ק. וא\"א ז\"ל כתב אף אם תפס כו'. גם הרי\"ף לא ס\"ל כר\"ת בהא וכמ\"ש בסמוך. גם הרמב\"ם ע\"כ לא ס\"ל כוותיה דהא להרמב\"ם מהניא תפיסה בכפל ד' וה' וכמש\"ר לקמן בסימן הנזכר משא\"כ לר\"ת וכמ\"ש וכ\"כ בהדיא בהג\"מ פ\"ה דסנהדרין דהרמב\"ם לא ס\"ל כר\"ת ורבינו לא חש להזכיר אלא הרא\"ש שהוא כתב הדבר בהדיא מילתא בטעמא: "
+                ],
+                [
+                    " ומל' הרי\"ף יראה כו' בר\"פ החובל גרס ההוא תורא דאלס ידא דינוקא אתא לקמיה דרב א\"ל זילו שיימוה כעבדא (פי' שומו לו כעבדא ותני לו חצי נזקו ע\"פ שומתו) א\"ל רבנן והא את הוא דאמרת כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל א\"ל נ\"מ דאי תפסי ע\"כ גירסתו. ול' זה משמע ודאי שצוה לשום מיד ונ\"מ שאם יתפוס שידע כמה יש לו לתפוס וכתב עליו הרא\"ש ול\"נ כו' אלא עיקר הגירסא א\"ל אי תפס (ול\"ג נ\"מ דאי) וכלומר מה שאמרתי לשום היינו אם תפס לידע כמה יחזיר ובזה דברי רבינו מבוארים. ולדעת ר\"ת הנ\"ל צ\"ל דתפס ההוא תורא גופא וגם צ\"ל דגרס כגירסת הרא\"ש א\"ל אי תפס כי' ופי' לדעתו אי תפס הניזק את המזיק ובא לב\"ד ואמר שומו לי כי איני רוצה ליקח יותר מכדי נזקי אז שמין לו כעבד. אבל אה\"נ שאם היה רוצה היה מחזיק שור המזיק כולו דהא אין מוציאין ממנו המותר. וכן צריכין לומר בההיא שכתבו התוס' בב\"ק דף ט\"ו גבי ההוא חמרא דאכל נהמא ופליס לסלא וחייביה ר\"י ח\"נ אסלא. דר\"ל אי תפס דהא בבבל הוה ע\"ש. דלר\"ת היינו דוקא כשאינו רוצה במותר ודו\"ק. ולהרא\"ש פי' אם תפס הב\"ד שולחין אחריו ושמין ליה ומפקינן מיניה המותר. וז\"ש רבינו ז\"ל אלא אם תפס שמין לו ואומרים לו כך וכך תחזיר. בא לחדש ש\"מ דס\"ל דא\"ל כן הב\"ד. ולאפוקי מר\"ת דס\"ל דאין א\"ל כן הב\"ד אלא השומא הוא כשמעצמו בא וכמ\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והוסיף לומר שאם יש לקנס קצבה כו' ול\"נ לא\"א כו' בספ\"ק דב\"ק כתב ז\"ל והראב\"ד ז\"ל כתב דאע\"ג דלא מגבין האידנא קנסות אמור רבנן דמשמתינן ליה עד דאיפייס לניזק כראיית ב\"ד ואם יש להן קצבה כו' עד דיהיב אותו קצבה ול\"נ דהא כו' ע\"ש שהאריך. ובב\"י כתב ז\"ל מש\"ר ול\"נ לא למה שהוסיף הראב\"ד בלבד קאי אלא גם למ\"ש בשם הרי\"ף שהרי בר\"פ החובל כתב על דברי הרי\"ף ואפשר שתק\"פ הגאונים היא אבל מדינא דתלמודא לא משמע הכי דא\"כ אין לך גוביינא גדולה מזו עכ\"ל. ואני אומר דאדרבה ממקום שבא יראה להיפוך דלא קאי על הרי\"ף שהרי כשהביא בפרק החובל ל' הרי\"ף לא כתב עליו ל' ול\"נ כמ\"ש בספ\"ק על ל' הראב\"ד. אלא אדרבא האריך דבריו להביא הגאונים שכתבו כדבריו. והא לך הראייה שהרי מדברי רבינו משמע להדיא דגם הרא\"ש מודה לדברי ר' שרירא והרא\"ש שם בפרק החובל הביא כל הדברים בזה אחר זה כאילו כולם נתנו מרועה א' ושאין מחלוקת ביניהם. ועוד יש לדקדק לפי הבנת ב\"י מאי זה שכתב הרא\"ש ואפשר שתקנת הגאונים כו' הא בהדיא כתב הרי\"ף מנהג ב' ישיבות כו' משמע להדיא דמודה דמדינא לא משמתינן ליה. וע\"ק דהרא\"ש בתשובותיו כלל ק\"א סימן ח' כתב ז\"ל תשובה אי�� שור המועד בבבל וגם ח\"נ קנס הוא. ורי\"ף פסק ב' ישיבות אע\"פ שאין גובין קנס בבבל מנדין ליה עד שיפייס ליה לחבריה כו'. גם שם סימן א' העתיק וז\"ל אמת כי גאונים כתבו אע\"פ שאין דנין דיני קנסות בזמן הזה מ\"מ משמתינן ומנדינן עד שיקבל עליו לפי חכמי דורו ואין זה כמו לנקטיה בכובסיה כו' ולא מסרו אפי' הכתובים והמקראות אלא לחכמים ראשי דורות הקובעים והנוטעים מסמורות פעמים להקל מדיני התלמוד ופעמים להחמיר כדי לעשות סייג כו' הרי לפנינו שהסכים לדברי הרי\"ף שמשמתינן עד שיפייס ואין זה מקרי לינקטיה בכובסיה כו'. גם רבינו בא\"ע סי' קע\"ז הביא שם דברי הרי\"ף והגאונים סתם ולא הזכיר שהרא\"ש חולק. לכן נ\"ל פשוט דהרא\"ש אינו חולק אלא על הראב\"ד. דהראב\"ד ע\"כ ס\"ל דמדינא מנדין ליה (וס\"ל דלא מקרי גוביינא כיון שאין יורדין לנכסיו ממש) מדכתב מנדין אותו עד שיתן אותה קצבה משמע שמפרטינן כן בפי' בשעת הנידוי ואומרים הרי הוא בנידוי עד שיתן קצבה זו. (ואי תקנה) [ומתקנת] הגאונים לא היה צריך פרוט אלא ינדו אותו סתם וכשיתן הקצבה יתירו לו. ועוד דאי מתקנת הגאונים לא הוה ליה לנדות ליה אלא עד שיפייס ליה יהיה הפיוס במה שיהיה ולפחות כשיתן לו קרוב אל הקצבה הראוי לתת הו\"ל לשרויי הנידוי שלו אף שלא נתנה עד פרוטה אחרונה וכמ\"ש רב שרירא ועוד דלא שייך לומר שלגדורי מילתא תקנו שיתן כל הקצבה שהרי כבר נתן נזק וצער ובשת ובנתינת שלשתן איכא גדר דודאי תו לא יהיו פרוצים לעשות כן אלא לאו ש\"מ דס\"ל דמדינא מנדין ליה ולהכי ראוי לגבות ממנו כל הקצבה שחייבו על זה לבד השיג הרא\"ש וכתב דא\"כ אין לך גוביינא גדולה מזו. אבל הרי\"ף שכתב מנדינן ליה עד שיפייס כו' שפיר מצי למימר דמתקנה קאמר ולא מדינא וס\"ל כמ\"ש רב שרירא גאון דמנדין ליה עד שיתן בקרוב אל השיעור הראוי ליתן. ומפני שכבר היה אפשר לטעות בדברי הרי\"ף ולפרש דמ\"ש מנהג ב' ישיבות כו' דהמנהג ההוא מדינא נתפשטו שסוברין מה שאין דנין דיני קנסות בבבל היינו שאין מוציאין מידם בידים שאין יורדין לנכסים כמו בשאר דיני ממונות אבל מה שמשמתינן אותו לא מחשב גבייה ומ\"ש וכד יהיב שיעור כו' היינו לומר עד שיתן לו כל הראוי לו עד פרוטה אחרונה וכדעת הראב\"ד לכן הוצרך הרא\"ש לכתוב על הרי\"ף ואפשר שתקנת הגאונים כו' כלומר אם היו נוהגים המנהג מדינא ודאי לא ס\"ל ולא שמיע לי דהיינו לינקטי' בכובסיה. אך אפשר שהמנהג ההיא היה מכח תקנה שתקנו הם לגדור מלתא בעלמא ולסייג. ומ\"ש כד יהיב שיעור כו' ר\"ל קרוב אל השיעור. ולכן האריך הרא\"ש והביא דברי הגאונים ודברי רב שרירא שדבריהם מבואר שהיו נוהגים לנדות מתקנה ולגדור מלתא וקאמרי עד שיפייס במה שיוכל הן בממון הן בדברים ושני ב\"פ א\"צ ליתן לו אלא קרוב לכדי נזקו. ומש\"ר וכ\"כ קצת מהגאונים אינם אותם גאונים שהזכיר הרא\"ש בפרק החובל שהם ודאי דלא כהראב\"ד ס\"ל אלא איזה מגאונים מצא רבינו שכתבו בהדיא כדברי הראב\"ד דו\"ק כן נראה לי. וע\"ע בחידושים: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אם רואין ב\"ד כו' דנין בין כו'. לכאורה היה נראה לדייק דמדלא כ\"ר הורגין ומכין ועונשין כל מיני עונש (וכל' הרמב\"ם שבסמוך) משמע דמיירי רבינו כשעושין הב\"ד ע\"פ הדין ומש\"ה כתב ג\"כ סתם ב\"ד אע\"פ דבעי' דווקא קבלוהו או גדול הדור וכמ\"ש הרי\"ף משום דודאי לדון שלא כדין תורה הוא דבעינן קבלוהו או גדול הדור אבל כשדנין דין תורה אפילו דייני דעלמא ולא קבלום עלייהו שפיר מצי למיעבד כפי רצונם למגדר מלתא. וכן משמע לכאורה ממש\"ר ונראה שאפילו אין כו' שהיה מתחייב כו' בשעה שהיו דנין כו' דלישניה משמע דמיירי כשדנין אותו בדין שאם היו עדים גמורים בדבר היה באמת חייב מיתה בזמן שהיו דנין ד\"נ ואריש הסימן קאי וה\"ק ל\"מ שסתם ב\"ד יכולין לדון מיתה בח\"ל על פי עדים גמורים כשחייב בהם מדין תורה אלא אפי' אין כאן אלא קלא דלא פסיק נמי יכול כל דיין אפילו שאינו מומחה וגם לא קבלוהו למחשב האי קלא לעדות גמור ולדון על פיו מיתה או מלקות כפי מה שהיה חייב אם היה עדות גמור כל שצורך שעה בכך. ומ\"ש בשם הרי\"ף אבל דייני דעלמא לא היינו לדון שלא על פי הדין דביה איירי הרי\"ף דקאי ר\"נ שחייב לההיא גזלן שלא על פי הדין והביא רבינו להך דרי\"ף ללמדך דאף ע\"פ דמברייתא דראב\"י משמע דדווקא בארץ ישראל וסנהדרין הוא דמצי למיעבד הכי אבל בח\"ל והדיוטות לא לזה הביא הרי\"ף שלמד מההיא דר\"נ דאפילו בח\"ל ובלא סנהדרין נמי מצי למידן שלא כדין תורה כשהוא לצורך שעה והוא גדול הדור או קבלוהו עליו. וכיון דברייתא דראב\"י ע\"כ לאו בדוקא מסברא לרבינו דה\"ה אפילו לא קבלום דהדיוטות נמי יכולים לדון בין מיתה בין ממון אפי' בח\"ל כשהוא ע\"פ הדין דמה לי הא שלא כדין מצד העונש. מ\"ל הא שלא כדין מצד הדיין והמקום שקולים הם לעניין מגדר מילתא וע\"ז מסיק רבינו וכתב וכן יראה מדברי הרמב\"ם כו' כלומר שגם הוא כתב סתם ב\"ד הורגין ומכין כו' משמע דאפילו דיינים דעלמא יכולים למעבד כן והיינו כל חד וחד בדשייך ביה דהיינו אם קבלוהו אפילו שלא כד\"ת. ואם לא קבלוהו יכולים להרוג ע\"פ הדין ואפי' בלא עדות ברור אלא ע\"פ קלא בעלמא. כך היה נראה לפרש לפי משמעות הלשון. אבל אחר הדקדוק והעיון נראה דליתא חדא דאין טעם נכון לרבינו לחלק בהא ולמימר דאפילו הדיוטות ולא קבלו יכולים לדון מיתה כשהוא ע\"פ הדין מאחר שלא מצינו הך חילוק בשום מקום מאחר שהרי\"ף סתם וכתב אבל דייני דעלמא לא משמע בשום אופן לא. ועוד דא\"כ העיקר חסר מן הספר ולא הו\"ל לרבינו לסתום החדוש גדול כזה והו\"ל לפרושי דאפילו הדיוטות ולא קבלום יכולים לדון מיתה ע\"פ הדין גם לפ\"ז נצטרך לומר שהמפרשים שהביא נ\"י פ\"ד מיתות (כמ\"ש לשונם בחידושים) חולקים על רבינו דמדידהו מוכח להדיא דאין חילוק לדון בין ע\"פ הדין או שלא ע\"פ הדין שהרי כתב וז\"ל המ\"ל דטעה דסמוך בעי' והוא לא סמוך היה כו' משמע דאפילו היה דן כדין נמי היה טעות בדבר שכיון שלא היה סמוך. ל\"נ העיקר כמ\"ש בפרישה אף של' רבינו דחוק קצת מ\"מ ניחא לן בהאי דוחקא מלומר שרבינו חולק בדיין גדול כזה ודו\"ק: חובטין אותו ע\"י עכו\"ם כו' משמע שצריך שהעכו\"ם יאמרו לו עשה כפי מה שיפסקו עליך ישראל אבל אם העכו\"ם עצמן כופין אותו תן לו כך וכך אסור ע\"י עכו\"ם. וקשה דבא\"ע סימן קל\"ד כ\"ר בשם הרא\"ש ז\"ל דכיון דישראל אומר להם לכופו אפילו אם העכו\"ם אומרים ליתן גט כשר עכ\"ל וא\"כ היאך סתם כאן נגד הרא\"ש אביו וי\"ל דשאני הכא שאם היו העכו\"ם אומרים לישראל תן ממון זה לישראל חברך שאתה חייב ליתן לו מן הדין נמצא שהיה הדין נעשה ונגמר ע\"י עכו\"ם וזה ודאי אסור כדלקמן סימן כ\"ו. אבל התם אף ע\"פ שעכו\"ם יאמרו לו תן גט לאשתך מ\"מ אין הגט נעשה ע\"י עכו\"ם שהרי אח\"כ יכתב ויחתם ע\"י ישראלים. ועי\"ל דמה שחובטין אותו ע\"י עכו\"ם בד\"מ ממה שאמרו בגיטין ילפינן לה כמ\"ש גם ב\"י לפיכך לא חש רבינו להאריך כאן בפרטי דיניו וסמך אמ\"ש בא\"ע בהל' גיטין דשם מקום הדברים ואיכא בינייהו בין הני תרי שינויי לדינא וצ\"ע וממש\"ר לקמן סימן כ\"ו משמע כשינויא בתרא ועמ\"ש שם: וכתב רי\"ף בהגוזל קמא כו' עד ודווקא גדול הדור. הכי איתא בהרי\"ף ההוא גברא דגזל תורא מחבריה אזל כרב בהו כרבא וזרע זרעא לסוף אהדרינהו למרייהו אתא לקמיה דר\"נ א\"ל זילו שומו שבחא דאשבח (פי' להקרקע) א\"ל רבא גזילה היא והדדא בעינא דתנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה א\"ל האי אינש גזלנא עתיקא הוא בעינא דאקנסיה. וכתב רי\"ף על זה מהא שמעינן דקנסינן בכה\"ג אפילו בח\"ל דהא ר\"נ בבבל היה וקא קניס ועוד דגרסינן בפרק נגמר הדין אראב\"י שמעתי שב\"ד מכין ועונשין שלא מן התורה כו' עכ\"ל הרי\"ף לפי גירסת ספרים שלנו וליתא שם להאי ודוקא כו' שכ\"ר בשמו (כדמשמע מל' ע\"כ שכ\"ר בסוף הדברים) גם הב\"י כתב מתוספת הרא\"ש היא שכ\"כ אהרי\"ף ולא מדברי הרי\"ף עצמן מיהו מהרי\"ק בשורש קכ\"ח כתב ג\"כ בשם הרי\"ף כמש\"ר. ואפשר שבספרי הרי\"ף שלהם היה כתוב כן בהדיא בהרי\"ף. ומש\"ה כ\"ר ע\"כ. ויהיה איך שיהיה. יש לדקדק בדברי רי\"ף מאי ועוד דגרסינן כו' דקאמר אח\"כ הא מההוא ברייתא לא שמעינן דאפילו בח\"ל לא קנסינן ואי ס\"ל דאין לחלק בין א\"י לח\"ל א\"כ מאי איצטריך לדייק כן מר\"נ כיון דתנאים ומעשים קדמוהו לר\"נ בזה ונראה דכוונת הרי\"ף הוא דמהא דר\"נ שמעינן דאפילו היכא דאיכא תרתי לריעותא דהיינו במקום שאין דנין מיתה ומלקות או קנסות כגון בח\"ל ועוד לדון ע\"פ אפי' שלא כדין אפ\"ה דנין וקנסינן ליה ומפני שהוקשה לו מנ\"ל דהלכתא כר\"נ בזה מאחר שלא מצינו בשום מקום שיש לענוש ולקנוס שלא כדין לכן הוצרך להביא הברייתא דראב\"י שכתב שהיו מכין ועונשין שלא מן הדין וכיון שמצינו שהתנאים היו עושים כן משום מגדר מילתא מסתבר לו דגם לר\"נ וכל כמותו שהוא ממונה מפי ר\"ג א\"נ טובי העיר שקבלו עליהם נמי יש רשות לדון ולקנוס כדי לגדור ולעשות סייג ואילו היה מביא ברייתא דראב\"י לחוד לא הוה ידעינן דגם בח\"ל ובסתם ב\"ד דלאו סנהדרין נמי הדין כן. לכן הביא הרי\"ף הך עובדא דר\"נ וברייתא דראב\"י כאחד ללמדך שמה שסתם כאן מפורש כאן. ושאין חילוק בין א\"י לח\"ל ובין סנהדרין לשאר ב\"ד. אלא כל שהוא גדול הדור כר\"נ או שקבלו עליהם יכול לדון אפילו בח\"ל ואפילו שלא ע\"פ הדין ודו\"ק ועיין בחידושים. א\"נ מייתי לה לראב\"י לאשמועינן דל\"ד עונש ממון אלא אפילו עונש מיתה ומלקות דיינינן ליה אף בבבל למיגדר מילתא דכיון דאשכחן דר\"נ קנס בממון בבבל ס\"ל דאין לחלק בין ממון למיתה ומלקות: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " או אפילו לא קבלום כו' בפ\"ק דסנהדרין ת\"ר ד\"מ בג' ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי אר\"נ כגון אנא דגמירנא וסבירנא דן כו' ע\"ש מוכח מזה דגמיר וסביר היינו מומחה לרבים ומפני כך לא הוצרך רבינו לכתוב בהדיא והם מומחים לרבים דמדכתב בסמוך אפילו אינו מומחה ודווקא דגמיר כו' ממילא נשמע דמומחה שהזכיר כאן היינו דגמיר וסביר היינו מומחה לרבים הנזכר בגמרא. וביאור גמיר וסביר הוא כמ\"ש בשם רב שרירא דגמיר היינו שפקיע במשנה ובתלמוד וסביר היינו שפקיע בשיקול הדעת. ומ\"ש עוד בשם ר\"ש ומעיין בדינין כמה שנין לאו תוספת דברים הן ולמימר דלא סגי ליה במה שהוא גמיר וסביר וצריך שיהיה גם מעיין בדינין כו' אלא כולא חדא מילתא ותוספתא ביאור הוא לבאר למה נקרא גמיר וסביר מומחה לרבים לזה הסביר העניין וכתב שהגמיר וסביר הוא שנודע לרבים שהוא בקי במשנה ובשקול הדעת וידיעה זו ע\"י שנסו אותו כמה פעמים ולא מצאו ביה טעות. כנ\"ל ביאור הדברים וכן מוכח שם מלשון הרא\"ש ריש סנהדרין דהך דרב שרירא אינו אלא לומר שיהיה גמיר וסביר. והיינו מומחה לרבים הנזכר בגמרא. וכן כתב הריב\"ש סימן תנ\"א וכ\"כ הכ\"מ על דברי הרמב\"ם בפ\"ב דסנהדרין דגמיר וסביר היינו מומחה לרבים ועיין במ\"ש בסמוך בשם מ\"ו רש\"ל ז\"ל ודו\"ק: ויכול לכוף האדם לדון לפניו. הרא\"ש ריש סנהדרין אהאי ברייתא הנ\"ל דקתני ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי כתב ז\"ל ויכול לדון את האדם בע\"כ דאי בדקבלוהו עלייהו אפי' שאין מומחה נמי ומכאן יש ללמוד דכל ג' הדיוטות דנין את האדם בע\"כ דהא ג' במקום יחיד מומחה קיימי. והא דתנן ז\"ב לו א' וז\"ב לו א' דמשמע מדעתו אין בע\"כ לא היינו כשאומר לא אדון בפניכם אלא בפני ב\"ד אחר אבל אם הוא אומר שאיני רוצה לדון עמו כו' דנין אותו בע\"כ עכ\"ל. והא דהוצרך הרא\"ש ללמוד דג' הדיוטות דנין בע\"כ מיחיד מומחה ולא הוכיח כן מדהצריכה הברייתא ג' הדיוטות ש\"מ דלא איירי בדקבלוהו דאי בדקבלוהו אפילו בחד סגי כמו שכתב הוכחה זו איחיד מומחה דהו\"א לעולם בע\"כ אסור אפי' הן ג' והברייתא מיירי בז\"ב לו א' וז\"ב לו א' ואי לא\"ה בעינן דוקא קבלוהו ואז אפי' חד סגי וק\"ל. ומדכתב הרא\"ש האי חילוקא דכשאומר לא אדון לפניכם אג' הדיוטות ולא כתבו מיד איחיד מומחה וממילא הוי קאי גם אג' הדיוטות דנלמדו מיחיד מומחה נראה דה\"ט דס\"ל להרא\"ש דביחיד מומחה עכ\"פ יכול לכופו אם לא שרוצה להסתלק ולדון לפני הגדול ממנו בעירו ומש\"ה כתב לא אדון לפניכם ל' רבים דאג' הדיוטות קאי ואף שהתוס' כתבו שם ג\"כ בסגנון הרא\"ש וכתבו לא אדון בפני זה בל' יחיד אין ראיה משם דקאי גם איחיד מומחה די\"ל לפני ב\"ד זה קאמר וכן נ\"ל מוכח מל' רביכו שכתב דיכול לכוף האדם לדון לפניו בע\"כ דמשמע אפי' אם הנתבע רוצה לדון עמו בעירו בזה בורר ולכן דייק וכתב לפניו דמשמע דוקא לפניו וכן משמע ממש\"ר בסמוך לקמן סימן י\"ג ס\"ו שכתב ז\"ל ואני כתבתי למעלה שהמומחה דן את האדם בע\"כ דקשה הלא ום הרמב\"ם ס\"ל דהמומחה יכול לכוף לדון לפניו והו\"ל להקשות דברי הרמב\"ם אהדדי אלא משום דהרמב\"ם איירי שם כשהנתבע רוצה לדון בזה בורר ובזה לא כתב הרמב\"ם בהדיא דיכול לכוף ומש\"ה כ\"ר שם ואני כתבתי כו' והיכן הזכיר רבינו זה אם לא במה שרמז כאן בתיבת לפניו ואף ע\"פ דבג' הדיוטות כ\"ר לעיל בסמוך דיכול הנתבע לומר אדון בז\"ב שאני מומחה שיודע בטיב הדיינים יותר מג' הדיוטות ולא שייך ברירה לגבי מ\"ש בג' הדיוטות דשייך ברירה ורבונו בשיטת הרא\"ש אזיל דס\"ל דלעולם אינו יכול להסתלק מיחיד מומחה אלא מקטן לגדול כמ\"ש לקמן סימן י\"ד ודלא כהסמ\"ג וטעם פלוגתתם יתבאר שם בס\"ד. ומש\"ר לקמן בסמוך שאין חילוק בין יחיד מומחה לג' הדיוטות לא בא אלא לאפוקי מהרמב\"ם דס\"ל דג' הדיוטות עדיפא מיחיד מומחה לזה כתב שמדברי הרא\"ש יראה דס\"ל דכל מה שיש ביד ב\"ד של ג' הדיוטות יש כח גם ביחיד מומחה אבל במה שיחיד מומחה טוב מהם מזה לא איירי השתא ואף שמדברי בעה\"ת בשער ג' משמע דכן הדין גם ביחיד מומחה אין משם ראייה די\"ל דבעה\"ת ס\"ל כהסמ\"ג אבל רבינו לא ס\"ל כהסמ\"ג וכמ\"ש בסימן י\"ג וי\"ד ע\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אע\"פ שיחיד שנטל רשות כו' עבד\"ר שכתבתי דה\"ה ביחיד מומחה ס\"ל הכי. גם י\"ל דדוקא קאמר ומשום דשם דף ה' כתבו התוס' בד\"ה כגון אנא דן ד\"מ ביחיד ז\"ל והא דתנן במסכת אבות אל תהי דן יחידי שאין דן יחיד אלא אחד הוא הקב\"ה עצה טובה קמ\"�� שלא יטעה (פי' ותצטרך לשלם וזהו עצה טובה) ור\"נ קאמר שהיה יכול לדון ולא שהיה דן א\"נ רגיל היה בדינין ואין לחוש שמא יטעה עכ\"ל התוספ'. ואף שנראה דגם להאי א\"נ רגיל כו' שכתבו התוספ' בודאי עצת חכמים שלא יהא דן אדם יחידי עליו אמרו שאין דן יחידי אלא א' הוא הש\"י שמת יטעה אלא ר\"נ שהיה זריז ובדוק נפשו שלא יטעה והאי א\"נ לא קאי אלא אמה שלפניו שאמר שגם ר\"נ לא היה דן ע\"ז אמר דר\"נ היה דן אבל זהו דוחק דר\"נ יעבור מאמר חכמי המשנה ולכן י\"ל דלהאי א\"נ כו' מ\"ש שאין דן יחיד אלא אחד ר\"ל אחד ר\"ל אחד המיוחד ומופלג בדורו. ועל דרך שנאמר (כמעט שכב אחד העם) ור\"נ היה מופלג בדורו בדיני וכך ס\"ל גם כן להרמב\"ם ומש\"ה נקט בלשונו מי שנטל רשות לאפוקי מומחה דמותר לדון לפעמים יחיד כל' הברייתא הנ\"ל וכפשטא דלישנא דר\"נ: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וגדולה מזאת כתב הרמב\"ם כו' שכתב מי שאינו מומחה כו' ז\"ל מ\"ו ר\"ש מדכתב סתם שאינו מומחה ע\"כ ר\"ל אפילו הוא גמיר אלא שאינו סביר דאי בלא גמיר ולא סביר לא הול\"ל אינו מומחה אלא הדיוט מקרי ועוד דאי בלא גמיר ולא סביר א\"כ מאי גדולה מזו כתב הרמב\"ם כו' הא כבר כתבו רבינו עצמו לעיל דכל שלא גמיר ולא סביר פסול לדינא אלא לאו ש\"מ דאינו מומחה הנזכר כאן ברמב\"ם היינו גמיר ולא סביר וא\"כ יש לדקדק דדברי הרמב\"ם אלו סותרים לדבריו שהביא רבינו לעיל בסמוך שכתב אע\"פ שיחיד מומחה כו' או שנטל רשות כו' מותר לדון יחידי כו' הנה מל' או משמע להדיא דה\"ק או שאינו מומחה אלא שנטל רשות כו' וש\"מ דרשות מועיל אף לשאינו מומחה היפך ממ\"ש כאן ודוחק לומר דהתם לא קאמר דמהני נט\"ר אלא לענין שמותר לדון יחידי והכא לעניין כפייה איירי שהרי כאן כתב שאינו בכלל הדיינים וא\"כ איך היה מותר לדון יחידי. גם מלשון רבינו שכתב סתם נט\"ר מר\"ג אינו מועיל משמע דאינו מועיל כלל. וא\"ל דאיירי בדקבלו עלייהו דא\"ה לאו מתורת נט\"ר הוא דמצי דאין. אלא מכח קבלת בעלי דינין אפילו רועה בקר נמי. לכן נראה דמומחה לרבים הנזכר בגמרא הוא טפי מגמיר וסביר. וכדמשמעות ל' רב שרירא דהיינו שחכמתו מפורסמת וגלוי לעין כל כר\"נ בדורו וה\"ג בדברי רבינו לעיל כתב הרמב\"ם אע\"פ שיחיד מומחה לרבים או מי שנטל רשות כו' וכן הוא ברמב\"ם בהדיא בפ\"ה מה\"ס שכתב בהאי דינא שם יחיד מומחה לרבים או שנטל כו' וה\"ק אע\"פ שיחיד מומחה לרבים או שאינו מומחה לרבים אבל מ\"מ הוא גמיר וסביר ונטל רשות מותר לדון יחידי. ומ\"ש למטה דל\"מ נט\"ר היינו היכא דאינו מומחה גמור אלא דגמיר ולא סביר והשתא א\"ש מש\"ר וגדולה מזו כתב הרמב\"ם כו' דמשמע דליה לא ס\"ל כנ\"ל. עוד כתב מ\"ו ר\"ש דמש\"ר דרשות שנותן המלך לא מהני ר\"ל אע\"פ שהוא גמיר וסביר אינו כלום אם לא שהוא מומחה לרבים. ואע\"פ דכ\"ר לעיל דרשות מר\"ג מהני אף לשאינו סביר כל שהוא גמיר מ\"מ רשות המלך גרע טפי וע\"ז מסיק וכתב וגדולה מזו כלומר מאחר דלדעת הרמב\"ם אפילו גבי ר\"ג לא מהני אלא לגמיר וסביר א\"כ דין הוא דלגבי מלך עכו\"ם אפי' בכה\"ג ל\"מ ע\"כ תוכן דברי מ\"ו ר\"ש ז\"ל. ודבריו תמוהין לי חדא דאי איתא שהרמב\"ם ורבינו חולקים בעיקר דין נט\"ר מר\"ג ודאי לא הוה משתמיט רבינו מלהזכיר הפלוגתא לעיל כשכתב ואי נטל רשות מר\"ג אפי' אינו מומחה אלא גמיר ולא סביר יכול לכוף כו' ולא זו שלא כתב שם שהרמב\"ם חולק ע\"ז אלא אף זו שכתב עליו איך שהרמב\"ם כתב אף שיחיד מומחה או שנטל רשות מותר לדון כו' משמע דבזה דמותר לדון הם שווים. וע\"�� דכבר הוכחתי לעיל מהגמרא דכשהוא גמיר וסביר מומחה לרבים מקרי. ועוד דלדברי מורי צ\"ל שמש\"ר בסימן כ\"ה בשם הרמ\"ה דחולק על הרמב\"ם שמביא כאן והוא דחוק דא\"כ לא (הו\"ל לרבינו לסתום אלא לפרש. גם מש\"ר בסימן י\"ג לא משמע כן וכמ\"ש שם לנלע\"ד עיקר כמ\"ש בפרישה. ומה שדקדק מדברי רבינו הנ\"ל מיושב מתוך הדברים שכתבתי שם גם בפירוש גדולה מזו שכ\"ר דחק מ\"ו יותר ממה שנדחקתי בפירושי ע\"ש ודו\"ק. ולשיטת מ\"ו רש\"ל אני תמה מי דחקו לפרש דברי רבינו דס\"ל דרשות המלך אינו מהני אפילו לגמיר וסביר ודלא כהריב\"ש בסימן רע\"א הא לא נזכר בדברי רבינו ולא בדברי הרמב\"ם מומחה זה והו\"ל לפרשו דמש\"ר דל\"מ רשות המלך היינו לגמיר ואינו סביר וה\"ק האידנא דאין לנו נטילת רשות מר\"ג לא מהני רשות המלך מה שהיה מועיל רשות מר\"ג והיינו בגמיר ולא סביר וע\"ז מסיק שפיר מ\"ש וגדולה מזו כתב הרמב\"ם דאפילו נט\"ר מר\"ג לא מהני להאי דגמיר ולא סביר. עד שיהא מומחה גמיר וסביר ואז מהני ליה אפילו אינו מומחה לרבים ואפשר דכ\"כ משום דסתם רבינו וכתב דרשות המלך אינו כלום דמשמע בכל ענין ודו\"ק. ודברי ב\"י סתומים בזה ונראים כסותרים זא\"ז ע\"ש בד\"ה וגדולה מזו. ולא רציתי להאריך בהעתקת לשונו. ונראה דיש שם ט\"ס וצ\"ל שאין לו (פירוש להנסמך) דין ר\"ג דלא עדיף המלך מר\"ג אף על פי שהוא (פירוש ר\"ג) מזרע דוד ע\"כ ופירושו כמ\"ש בפרישה כיון שר\"ג עצמו אף ע\"פ שהיה מזרע דוד לא היה בידו כח למנות במקומו מי שאינו לא גמיר ולא סביר כ\"ש המלך עכו\"ם כשהוא נותן רשות למי שאינו מזרע דוד ודו\"ק: ואם אין לו להחזיר ישלם כדין כל אדם הגורם להזיק כו' ע\"ש בכ\"מ שהקשה שם למה כתב כדין גורם להזיק הלא זה שנשא ונתן ביד מזיק בידים הוא וכתב דיש להגיה בדברי הרמב\"ם וכצ\"ל ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעל דין זה מה שנתן לו ואם לא נשא ונתן ביד חוזר הבעל דין ונוטל מחבירו מה שנתן לו: ואם אין לו להחזיר או שטימא כו' ישלם כדין כל הגורם כו' (וכ\"כ הרי\"ף בפ\"א ד\"מ בבבא החמישית האי חילוקא בנשא ונתן ביד אבל התוס' והרא\"ש ורבינו לא חילקו בזה) ומסיק הכ\"מ וכתב ז\"ל ואם לא נגיה כן עכ\"פ צ\"ל דהסיפא קאי אלא נשא ונתן ביד דאיירי בה הרמב\"ם לעיל מינה שם והטעם דכיון שלא נשא ונתן הדיין ביד אלא הוא בעצמו נתן לו מש\"ה כל זמן שאפשר לחזור ולהוציאו מידו מוטל הטיפול עליו ולא על הדיין ואם א\"א אז צריך הדיין לשלם דהא הוא הגורם להזיק וקי\"ל כר\"מ דדאין דינא דגרמי (ע\"ש שהאריך בזה וכתב שבזה נתיישב נמי מה שחזר רבינו וכתב ישלם כדין כו' הלא כבר כתב ישלם מביתו וא\"צ לדחוק ולפרשו דישלם דסיפא ר\"ל יפסידם) זהו תמצית דברי הכ\"מ שם. ולפי דבריו צ\"ל מ\"ש הרמב\"ם או שטימא או האכיל דאבעל הבית השואל קאי והוא קצת דוחק. ועוד דא\"כ הוא לא הו\"ל לרבינו להביא דברי הרמב\"ם בסתם כיון דלא נזכר כאן בדבריו דין לא נשא ונתן וקשה להגיה כל ספרי רבינו שהביאו ולהוסיף בבא א' גם בש\"ע (סי' כ\"ה סעיף ד') הביאו בל' הג\"ה לנלע\"ד כמ\"ש בסמ\"ע (בס\"ס כ\"ה) והוא דמ\"ש הרמב\"ם כדין כל אדם הגורם להזיק קאי גם אזה שנשא ונתן ביד דלא מקרי מזיק ממש דהא הוה כוונתו לדון וראיה לזה ממ\"ש המ\"מ שם בפ\"ו בדין הטועה בדבר משנה ע\"ש דאף שהבית יוסף והכ\"מ גם שם פירשו כן הלא כתבתי שם בדרישה ושמוכרחין אנו בכמה קושיות לפרש כמ\"ש ע\"ש. גם במ\"ש כאן הרמב\"ם אם נשא ונתן ביד כו' כתבתי בסמ\"ע דאין כוונתו לומר שהדיין נשאו ונתנו בידו דוקא אלא בא לומר שהממון כבר בא מיד הנתבע ליד התובע בטעות ולאפוקי מהרישא דאיירי דהטעות עדיין ביד הנתבע וקאמר (דאפ\"ה) [דמש\"ה] כ\"א יכול לחזור בו ע\"ש. ובזה נתיישב נמי הא דהביא רבינו לדברי הרמב\"ם כאן בסתם בלא מחלוקת ובסימן כ\"ה נתבאר דהתוס' והרא\"ש ורבינו אינו מחלקין בין נשא ונתן ביד דלר\"מ דדאין דיני דגרמי אין חילוק ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " קביעות כל הימים שווים כו' כתובות דף ג' אמר רב שמואל ב\"י לא שנו. פי' דבתולה נשאת ליום הרביעי אלא מתקנת עזרא ואילך שאין בתי דינין קבועים אלא בב' וה' אבל קודם תקנת עזרא שבתי דינים קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום. קודם תקנת עזרא מאי דהוה הוה. ה\"ק איכא בתי דינין דקבועים האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום ופרש\"י שבתי דינין קבועין בכל יום כלומר שקביעות כל הימים שוה. והתוס' כתבו שם ע\"ז וא\"ת וכי תיקן עזרא שלא יהא בתי דינין יושבים אלא ביום ב' וה' לבד ואר\"ת דקודם תקנת עזרא לא היו קבועים בכל יום אלא כשהיו צריכין לשום דין יושבין בכל יום ויום ועזרא תיקן שיהיו קבועין בב' וה' וכל הרוצה לדון יבא וידון עד כאן לשונו ולפי' ר\"ת צ\"ל דמ\"ש בגמרא שקודם התקנה היו קבועים בכל יום ל\"ד קבועים קאמר אלא ר\"ל שישיבתן לדון היה בכל יום ונקט קבועים אגב דנקט ל' קבועים בשעת התקנה ועד\"ז נראה לכאורה לפרש דברי רבינו מ\"ש והאידנא קביעות כל הימים שוה דל\"ד קביעות קאמר אלא ל' הגמרא נקט וקמ\"ל דלא תימא אין בידינו לבטל תקנת עזרא. וכן נראה מוכרח ממ\"ש הרא\"ש על מימרא דרב שמואל הנ\"ל שכתב ז\"ל מה שנהגו האידנא לכנוס בששי היינו משום דאף בכל ימי השבוע אין לנו בתי דינים קבועים ומי שיש לו עסק מכניף ג' ומסדר טענתו בפניהם וזה יכול לעשות אפילו בשבת כו' ע\"ש. הרי לפנינו דכתב על זמי דהאידנא דאין בתי דינים קבועים אלא מכניף ג' והרא\"ש ורבינו בזמן א' היו ומה שסיים וכתב רבינו ז\"ל. וכן כתב ר\"י אברצלוני אם יש שום עיר כו' מושיבין ב\"ד בכל יום ג\"כ יש לפרש כן דר\"ל דמושיבין אותם בעת שבא התובע לפניהן ואף דל' מושיבין אותם בכל יום לא משמע כן מ\"מ לא עדיף האי לישנא מל' הגמרא הנ\"ל דקאמר שב\"ד קבועין בכל יום ופירש ר\"ת דל\"ד קאמר וכנ\"ל אלא שא\"כ לא הו\"ל לרבינו ולרי\"א לסתום דבריהן אלא לפרש כדרך אחרונים ועוד מנ\"ל לרבינו להביא ראייה מהרי\"א דילמא כוונתו הוא כפשוטו דקובעים ישיבתן בכל יום ויום לצורך השעה נמצא שאין ראייה ממנו דיש בידינו לבטל קביעות דב' וה'. ע\"כ נראה עיקר כמ\"ש בפרישה דמש\"ר שקביעות כל הימים שוים ר\"ל איזה יום שיוכשר בעיני הצבור בוררין להן לקביעות הדיינים ותפס ל' רש\"י הנ\"ל ולפירש\"י מ\"ש אשה נשאת בכל יום ר\"ל בכל יום שלמחרתו יהיה ב\"ד קבוע לישב בה ובזה ג\"כ נתיישבה קושיית התוס' הנ\"ל וכן פי' נ\"י והרא\"ש לשיטת פי' התוס' שבכל יום ל\"ד הוא דהא ביום ו' וביום השבת לא ישבו הדיינים ע\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכן בע\"ש ויו\"ט אין דנין כו' עד אבל אם הזמינוהו בניסן כו' בב\"ק דף קי\"ג אמר רב יודא לא יהבינן זמן לא ביומי דניסן ולא ביומי תשרי ולא במעלי י\"ט ולא במעלי שבתא אבל מניסן לבתר יומי ניסן כו' קבעינן ממעלי שבתא לבתר שבתא לא קבעינן מ\"ט בעבידתא דשבתא טריד וסיים הרא\"ש וישכח שהזמינוהו וכבר כתבתי בפרישה דלדון בע\"ש וי\"ט איסור יש לדיינים. ולדון ביומי ניסן ותשרי אין איסור לדיינים. וא\"ל לפ\"ז למה כללינהו רב יודא יחד כיון דדיניהון אינן שווין. די\"ל רב יוד�� לא איירי כאן מצד איסור אלא מצד כפיית הנתבע ובזה הן שווין ונ\"מ דאם אין הדיינים טרודים כגון שיש אחרים שטורחים עבורם בעסקי צרכי שבת אבל בלא\"ה איסור יש בדבר לכ\"ע כדאיתא בירושלמי דפרק משילין ודפרק א' ד\"מ ז\"ל רב אחא ור' חזקיה בשם ר' אבהו אסור לדון בע\"ש והא מתניתא פליגא אין דנין לא בע\"ש ולא בעי\"ט דיני נפשות הא דיני ממונות דנין ותני ר' חייא נמי דנין דיני ממונות בע\"ש אמרי כאן להלכה כאן לדברי תורה ע\"כ ור\"ל שמדין תורה דנין אבל מדברי סופרים אין דנין וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אין קובעים זמן לבא בניסן ותשרי מפני טירדות המועדות כבר כתבתי ל' הגמרא דהגוזל שלא כתב בו אלא יומי ניסן ותשרי ושכ\"כ הרמב\"ם ולאפוקי ימי סיון אבל בנוסחאות הרי\"ף שבידינו כתב שם בהגוזל הנ\"ל ג\"כ בימי סיון בהדייהו וראיתי בספר הרי\"ף שהיה ביד הגאון מהר\"ר יצחק צלאלש ז\"ל שמחקו וכתב בצידו ז\"ל ט\"ס הוא דאם איתיה דגם בימי סיון אין דנין א\"כ למאי נ\"מ אמר שאין דנין בעי\"ט כיון דאפילו בכל החדש אין דנין עכ\"ל ואין להקשות דילמא עי\"ט נקט בשביל ער\"ה. דג\"כ בכלל כ\"ש הוא כיון דבכל חדש סיון אין דנין משום י\"ט שבו אף ע\"פ שאינו אלא יום אחד ק\"ו לער\"ה. אבל השתא איצטריך לומר עי\"ט משום ערב שבועות וער\"ה ללמדינו דאע\"פ דאינו אלא יום אחד ולא מצינו למילף מחדש ניסן ותשרי שבהן י\"ט ח' ימים. וא\"ל דנקיט עי\"ט דבו אפילו הזמין לבא אח\"כ אין קונסין משא\"כ בחדש סיון דהאי חילוק בהדיא קא\"ל רב יודא וכנ\"ל. וגם א\"ל דנקט עי\"ט דבו אין כופין לדין אפילו לבני העיר משא\"כ בחדש סיון וכמ\"ש בשם הרמ\"ה בסמוך. דהא דינא דהרמ\"ה לא נזכר בגמרא ולא בדברי הרי\"ף דבחדש ניסן ואינך קובעין למי שהוא בעיר שנאמר דעליה קאי לא בע\"ש וי\"ט אלא הרמ\"ה מסברא קאמר ליה וא\"כ אפילו לא נזכר עי\"ט בדברי רב יודא הוה קא\"ל מסברא. ומה\"ט ג\"כ א\"ל דנקטיה ללמדינו דבעי\"ט יש בו איסור לדון ואפילו לבני העיר משא\"כ בכל החודש דאין בו איסור ולבני העיר מותר לכתחילה דהא הגמרא הנ\"ל לא איירי בשום היתר אלא לא יהבינן זמן כו' ובזה עי\"ט כ\"ש הוא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמ\"ה הא דאין קובעין כו' ה\"מ כו' ז\"ל ב\"י כ\"כ ר\"י בשמו ונראה דע\"כ צ\"ל כן מדתניא בפרק אלו מגלחין דנין ד\"נ וד\"מ ודיני מכות בחול המועד ופסקוהו הפוסקים עכ\"ל. וקשה לי דלפי מאי דמשמע לב\"י דדנין בח\"ה היינו קובעים לדין בע\"כ של בעלי דינים א\"כ הו\"ל לתנא דברייתא לפרש דהיינו דוקא לבני העיר ולמה תנא סתם דנין כו' בח\"ה. ועוד דל' דנין לא משמע כן דקובעים דיני בח\"ה מבעי ליה למימר. ולכן נ\"ל פשוט דכוונת התנא אינו אלא לאשמועינן דשרי לדון בח\"ה אע\"ג דבי\"ט אסור ובנתרצו הבעלי דינים לכך איירי ואע\"ג דהא דבי\"ט אסור לדון היינו גזירה שמא יבא ויכתבו. ובח\"ה שרי למכתב פסקי דינין (וכמש\"ר בא\"ח סימן תקמ\"ה) איכשר דהא גופה קמ\"ל הך ברייתא דמותר לדון בח\"ה משום דמותר לכתוב פסקי דינין אע\"ג דשאר כתיבה אסורה ובד\"נ ודיני מכות אע\"ג דלא שייך בהו למימר דבנתרצה בעל דין מיירי מ\"מ טעמייהו הוא משום צער דמי שנתפס על עונש מיתה ומכות אסור להמשיך דינו גם י\"ל דאף בד\"נ הוא סובר שיצא בדין זכאי וניחא להפטר נפשו מהמורא שעליו או מהרינון ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מהבקר עד חצי יום ל' רבינו הוא כלשון הרמב\"ם בפ\"ג מה\"ס ז\"ל עד סוף שעה ששית ובב\"י תמה על רבינו דלא הו\"ל לכתוב אלא עד תחלת שעה ששית כדי שי��עדו בששית דהכי משמע בגמרא בפ\"ק דשבת וז\"ל עד אימתי יושבין בדין אמר רב ששת עד זמן סעודה ושם בסמוך אמרי ששעה ששית היא זמן סעודת ת\"ח וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש פ\"ק דסנהדרין עכ\"ל ונ\"ל דלק\"מ דס\"ל להרמב\"ם ורבינו דהא דאמרינן ששית זמן סעודה לאו למימרא שיתחילו בתחילת ששית אלא לאפוקי שלא יעבור כל שעה ששית בלא אכילה (וכן יש לפרש שם כל שעות הנזכרות שם דאינם ר\"ל בתחילת שעה דווקא) וכמו שאמר ומשם ואילך כזורק אבן לחמת דוקא משם ואילך קאמרי אבל משהתחיל לאכול בסוף השעה אף שעיקר הסעודה תהיה בשביעית ל\"ל בה וכמ\"ש וה\"מ דלא טעים מידי אבל אי טעים מידי נ\"ל בה והתחלת אכילה לא גרע מטעימה וכיון שכן ראוי שישב כל זמן שאפשר לדחות הסעודה דכיון דבית דין הגדול היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים כדתניא בפרק הנחנקין וכתבו הרמב\"ם שם מש\"ה מקרבין הזמנים במאי דאפשר וק\"ל אבל אין לפרש דהרמב\"ם ורבינו איירי בדטעמי הדיינים מידי קודם כניסתן לב\"ד וכדרך הנכנסים לבית המדרש דטועמים מידי תחילה דאכתי לא נתיישב מ\"ש בגמרא עד שעת סעודה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וא\"א ז\"ל כתב דאפילו אם הוזקק כבר כו' טעמו הוא משום דבמשנה שם קתני ה' פרוטות הן כו' ובגמ' תני לוי ה' פרוטות וחשיב בהדייהו ישיבת הדיינים בפרוטה ופריך ותנא דידן אמאי לא תני ישיבת הדיינים ומשני משום דבכלל גזל בפרוטה הוא (דכיון דקתני גזל בפרוטה ש\"מ ממונא הוא) ולוי קתני לה לאפוקי מרב קטינא דאמר בית דין נזקקין לפחות משוה פרוטה. גופא אמר ר\"ק כולי מתיב רבא ואשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה להשבון. להקדש אין אבל להדיוט לא אלא אי איתמר הכי איתמר אר\"ק אם הוזקקו לשוה פרוטה גומרין אפי' בפחות מש\"פ וכתב הרא\"ש ז\"ל לאפיקי מר\"ק דאמר ב\"ד נזקקין לפחות מש\"פ ואסיקנא דר\"ק איירי כשנזקקין ב\"ד לש\"פ אח\"כ גומרין לפחות מש\"פ ולית הלכתא כר\"ק דהא קתני לוי לאפוקי מר\"ק וממתניתין דלא קתני ישיבת הדיינים אמרינן משום דהוה בכלל גזל בפרוטה וכי היכי דגזל ליתא כלל בפחות מש\"פ ה\"ה נמי ישיבת הדיינים אפילו בגמר התביעה עד כאן לשון הרא\"ש ע' בב\"י מ\"ש בטעמו של הרמב\"ם וגם התוספות כ\"כ אבל לא מטעמיה דב\"י. דשם אהא דפריך ותנא דידן אמאי לא תני ישיבת הדיינים כתבו ז\"ל תימה לישני דאית ליה דר\"ק דאמר נזקקין אפילו לפחות מש\"פ דבסמוך אמר לוי לא תנא ליה אלא לאפוקי מדר\"ק וי\"ל דאסקינן דבתחלת הדין מודה ר\"ק דבעינן ש\"פ להכי פריך ליתני ישיבת הדיינים דמשמע תחלת הישיבה וכי משני אלוי לאפוקי מר\"ק. סבר דר\"ק אית ליה דנזקקין אפילו לכתחלה לישב עד כאן לשון התוס'. והנה יש לתמוה על הרא\"ש ורבינו מאחר שהם על הרוב נמשכים אחר דברי התוס' בפסקיהם למה לא זכרו דבריהם כאן כלל ופסקו היפך דבריהם דהא להתוס' לא משני בגמרא לאפוקי מדר\"ק אלא לאפוקי ממאי דהוה ס\"ד מעיקרא וכסברת הרמב\"ם על כן נראה דבנוסחאות הרא\"ש לא היו כתובין דברי התוס' הללו ואי הוי כתיבי לא ס\"ל הכי כי דבריהן מסותרין מיניה וביה דבתחילה כתבו דהתרצן לא רצה לתרץ הכי משום דמסקינן דר\"ק מודה ש\"מ דהתרצן יודע המסקנא ואח\"כ כתבו דהא דשני לוי תני לאפוקי מדר\"ק סבר דר\"ק קאמר נזקקין אפילו לישב בתחילה וא\"א לתרץ ולומר דה\"ק דלוי סבר כן דהא לוי ברייתא קתני ור\"ק ודאי לא הוה בזמן תנא דברייתא וגם בזמן לוי לא הוה אלא המתרצן קאמר דלוי דקתני לה לאפוקי מהסברא שאמר ר\"ק לאחר זמן. ומאחר דידע התרצן דלפי האמת רק לא אמר כן לא הו\"ל לתלות הסברא בר\"ק או לכל הפחות הול\"ל לאפוקי ממאי דס\"ד מעיקרא אליבא דר\"ק ועוד דמאחר דרבא מייתי ברייתא דמפיק לה מקרא דאין השבה להדיוט פחות מש\"פ א\"כ הדרא קושיא לדוכתא למה הוצרך לוי למיתני ישיבת הדיינים למעטו. ועוד דלא הו\"ל להגמ' להביא אח\"כ מימרא דר\"ק בל' גופא כו' אלא הול\"ל כל' זה והא דמשני דתני לוי לאפוקי מדר\"ק רב קטינא גופיה לא ס\"ל הכא דרבא מותיב כו' כדי שלא נטעה בפי' התרצן. ומקושיית התוס' הנ\"ל אין הוכחה וסתירה לפי' הרא\"ש הנ\"ל דהרא\"ש ס\"ל דבישיבת הדיינים בפרוטה דתני לוי ממועט גם גמר דין וזהו שהשיב דליתני ישיבת הדיינים לאפוקי מדר\"ק וכמ\"ש ומ\"מ לא רצה להשיב דתנא דידן לא תני לה משום דס\"ל כר\"ק דאכתי קשה דהו\"ל למיתנייה בהדיא דתחילת ישיבת הדיינים היא בפרוטה ומש\"ה הוצרך לתרץ דבכלל גזל הוא. ומה שהקשה ב\"י דהול\"ל לאפוקי מדרב קטינא דאמר אם הוזקקו כו' אין זו קושיא כלל דהא לא מסקינן מימרא דר\"ק אלא ל' המימרא במקומו עומד ופירושא קא מפרשינן לה ומתחילה השיב בקיצור לאפוקי מר\"ח ואח\"כ כתב גופא אר\"ק כו' ללמדינו פירושו דר\"ק דמ\"ש ב\"ד נזקקין לאו בכל ענין אמרה אלא ר\"ל לפעמים נזקקים והיינו לגמר דין ובזה נ\"ל ברור. ונראה דגם מעיני הרמב\"ם לא היה נעלם כל זה וגם הוא פי' דברי התרצן כמ\"ש והא דפסק דנזקקים בגמר דין בפחות משו\"פ לא כ\"כ מטעם שכתב ב\"י אלא טעמו הוא דפסק כסתם משנה הנ\"ל דלא תני ישיבת הדיינים בהדיא ומשמע ליה מדהוצרך לוי למיתני ישיבת הדיינים לאפוקי דר\"ק ממילא נשמע דהמשנה דידן דלא תנינהו לא אפקינהו והרא\"ש נדחק בזה והוצרך לומר דהמשנה ס\"ל דהוה הכל בכלל גזל וגם מאחר דמצינו דשקיל וטרי' רבא וסתם גמרא ליישב דברי ר\"ק ס\"ל להרמב\"ם דהלכתא כוותיה ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אין הדיין יכול לדון לא את אוהבו ולא את שונאו במשנה דפ' ז\"ב דף כ\"ז פליגי ר\"י ורבנן לענין פסולי עדות [עב\"ח שהביא ל' הגמרא עם פרש\"י] והלכה כחכמים. וכתב הרא\"ש ודיין דפסול לרבנן דומיא דעדים לרבי יהודה והיינו שלא דבר עמו ג' ימים מחמת איבה ובזה דברי רבינו מבוארים: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " לשון הרמב\"ם אסור לדון למי שהוא אוהב כו' כתב ב\"י ז\"ל נראה שסובר כן מדאמרינן בפרק ז\"ב שאינו יכול לדון לאוהבו ולשונאו ואשכחן בפ\"ב דכתובות דאמר סתם לא לידון איניש למאן דרחים כו' ולא חלקו בדבר אית לן למימר דכי פסלי רבנן אוהב ושונא לאו כגוונא דרבי יהודה בלחוד הוא דפסלי אלא בכל אוהב ושונא (וזהו דלא כמש\"ר דבאינו שונא גמור אין בו איסור מצד הדין אלא מדת חסידות וכמ\"ש בפרישה) ומדכתב הרמב\"ם אסור לדון ולא כתב שאם דנו אין דינו דין מוכח דדוקא לכתחילה קאמר אבל בדיעבד אפילו דנו לשונא שלא דבר עמו תוך ג' ימים א\"נ לאוהבו ושושבינו דינו דין שהרי הוא אינו מחלק בין שונא לשונא ובין אוהב לאוהב. גם מלישנא דלא לידון כו' משמע לכתחילה אבל בדיעבד שפיר דמי מדלא קאמר פסול איניש למידן למאן דרחים כו' וכ\"כ הגהות אשר\"י בריש סנהדרין דאוהב ושונא מפסלי לכתחילה אבל לא בדיעבד וזהו דלא כמ\"ש רבינו דבשונא גמור פסול ואפילו בדיעבד. וכיון שכן יש לתמוה על רבינו שכתב ל' הרמב\"ם כאילו אינו חולק עליו והוא מבואר דבתרתי פליגי ולפחות בחדא עכ\"ל ב\"י. והנה מה שסיים וכתב ולפחות בחדא היינו משום דאפשר לומר דגם הרמב\"ם מודה דבשונא גמור פסול אפילו בדיעבד ולא איירי מיניה ופשוט ליה דפסול הוא לגמרי. ובזה נראה לי ליישב דברי רבינו דמש\"ה כתב ל' הרמב\"ם משום דמספקא ליה אי פליג או ס\"ל דשונא גמור פסול בדיעבד. ומש\"ה כתב אע\"פ שאינו שושבינו כו' ולא אויב לו ומבקש רעתו שהוא ל' המשנה והברייתא שהם פסולים גמורים אליביה דכ\"ע בדיין אלא אפי' שאר אוהב ושונא ג\"כ איסורא מיהא איכא בהו והכי משמע דאל\"כ לא הוה משתמיט מלכתבו בפי' כיון דמשמע בגמרא דס\"ל לרבנן בדיין כמו שסבר רבי יהודה גבי עדות ולאשמועינן כח דהיתרא כמ\"ש רבותא דאיסורא. ומיהא ודאי ג\"כ יש לדקדק לאידך גיסא דמדלא כתוב בהדיא דבשונא גמור פסול בדיעבד ש\"מ דאינו מחלק בינייהו מש\"ה מסתפק רבינו בדברי רמב\"ם גם באידך קושיא דב\"י איכא למימר דלא פליגי. ומ\"ש הרמב\"ם אסור לדון כו' ר\"ל מדת חסידות ובמקום שאמרו בגמרא לא לידון כתב הוא אסור לדון וגם בגמרא שם קאמרי הרבה פעמים פסילנא לך לדינא ר\"ל מדין חסידות וכמ\"ש בר\"ס ט' ע\"ש וקמ\"ל דבאיסור וחסידות שוין הן אויב גמור לשאינו אויב גמור דבשניהן יש איסור מיהו בפסול לדינא אינו שווין ומזה לא איירי כאן ודו\"ק. וא\"ל אי איתא דס\"ל לרמב\"ם כמ\"ש ב\"י תמה על עצמך הא דתניא והוא לא אויב לו ידוננו ומשמע מינה דפסול אפי' בדיעבד כיון דנילף מקרא ובזה מודו רבנן וכנ\"ל דקאמר חדא לדיין. דאין זה קושיא דהא ג\"כ אמר שם ואידך לכדתניא ב' ת\"ח ששונאין זא\"ז שאין יושבין כו' וההוא ודאי לכתחילה מיירי דלא מצינו שום מקום שיהא הדין פסול כשהדיינים שונאין או אוהבים זא\"ז. ועוד דלא מבקש רעתו כתיב וב' ת\"ח ששונאים זא\"ו ואינם שונאים לבעל דין לא מיקרי ביה שפיר ולא מבקש רעתו אלא ע\"כ צ\"ל דהפסוק אסמכתא בעלמא הוא ה\"נ מ\"ש חד לדיין לא קאמר ולא לפסול וחדא אסמכתא בעלמא הוא ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב'\"ם כו' צריך שיהיה בהם ז' דברים אלו חכמה כו' עפ\"ר. ויש לדקדק מנ\"ל הא דבעי להיות עניו כמשה דא\"כ אף אנו נאמר מה משה עשיר ונביא וכל שאר דברים שנאמרו בו וברא\"ם פרשת דברים תמה ג\"כ עליו במה שחשב ענוה לאחד מו' דברים שצריכים להיות בדיין וחכמים ונבונים חשב לאחד. וממדרש רבה משמע להדיא דחכמים ונבונים תרתי נינהו. וענוה לא חשבו כלל. וכן משמע מפי' רש\"י שם שכתב ואקח מכם אנשים חכמים כו' ואילו נבונים לא מצאתי משמע דחכמים ונבונים תרתי הן. וכן תמה עליו מ\"ו ר\"ש ז\"ל ונראה ליישב מדגרסינן בספרי ז\"ל הבו לכם אנשים וכי תעלה על דעתך נשים ומת\"ל אנשים ותיקים כסופים כו' ואף שבמקצת ספרי רש\"י בפי' החומש שבדפוס כתוב כסופין על מה שכתב חכמים. אבל בס\"א אינו כן וכן הוא במדרש ספרי) ואמרו עוד שם אנשים חכמים ונבונים זו אחד מז' מדות שאמר ליה יתרו למשה הלך ולא מצא אלא ג' אנשים חכמים וידועים כו' ע\"כ. והנה מוכרח ממדרש ספרי הנ\"ל שתרתי מאלו הדברים מחשבי כחדא דאל\"כ איך אמר אחד מז' מדות הרי שמנה נינהו ד' בפסוק ואתה תחזה וד' בפסוק הבו לכם אנשים כו' דהיינו אנשים חכמים ונבונים וידועים וליתא בכולהו דמסתבר יותר למהוי כחדא כמו חכמים ונבונים. וגם בהדיא סיים וכתב אלו הג' דהיינו אנשים חכמים וידועים וכנ\"ל. ואע\"פ שאמרו במדרש וכתבו רש\"י שם בפרשה ז\"ל מה בין חכם ונבון כו' מ\"מ דבר מועט איכא בינייהו ואף שבמדרש רבה משמע דתרתי נינהו להרמב\"ם היה מסתבר יותר כמשמעות מדרש ספרי הנ\"ל ובזה מיושב ג\"כ אידך קושיא שהקשו ��ליו דקחשיב ענוה בכלל ז' מנ\"ל וכמ\"ש בפרישה ע\"ש והיא גופא טעמא דהרמב\"ם שכתב ומה משה ענו אף כל דיין כו' והא דתלה הענוה במשה ולא כתב ענוה דכתיב אנשים כו' משום דבעי למימר מילתא בטעמו ולרמוז לך מאין למדו לדרוש כן. כן נ\"ל דעת הרמב\"ם ונכון הוא. ומה שמנה אותם בתחלה שלא כסדר הפסוקים משום דניחא ליה לסדרם לפי המעלות בתחילה מילי דשמיא ואח\"כ מילי דעלמא. ובסמ\"ג ראיתי שכתוב חכמים דכתיב אנשים חכמים ונבונים ענוה שיהא סבלן כדכתיב ויצוום אל בני ישראל וגומר ע\"ש ודבריו תמוהין שחשב אנשים חכמים ונבונים שלשתן לחדא מילתא והא דלא כמדרש רבה וספרי הנ\"ל. גם מה שפירש ענו סבלן כדכתיב ויצום אל בני ישראל ובמדרשים הנ\"ל דרשו הז' דברים מפ' יתרו וממ\"ש הבו לכם אנשים וגומר ולא ממ\"ש ויצום אל בני ישראל ואי איתא לדרשה דסמ\"ג טפי הול\"ל ממ\"ש שם ואצוה את שופטיכם בעת ההיא דמינה דרשו רז\"ל בסנהדרין דף ו' שיהא הדיין סבלן ואף שדרשו ג\"כ אזה הפסוקים והביאו רבינו בסימן ח' סי\"ב מ\"מ האי קרא לאו במנוי הדיינים כתיב ע\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אין מועיל להן סילוק לומר יחנו להן אחרים כו' שהנאה להם שיהיה להם בריוח ז\"ל הברייתא והגמרא שם בפרק חזקת (בבא בתרא דף מ\"ג) האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מביאין ראייה מאנשי אותה העיר כו' עד ה\"ד אי דקייץ להו ליתבו בי תרי מינייהו מאי דקייץ להו ולדיינו לעולם דקייץ להו וניחא להו כיון דרווח רווח ע\"כ. ומשמע לרבינו דהכי קאמר שהנאה להם שיהיה הרבה מעות לעניים דאז כשיהיה המעות בריוח ירוויחו להעניים ויחלקו להן המאה זהובים וגם דמי קצבתן. ועד\"ז פי' הרמב\"ם בכרק ט\"ו דעדות ולא כפרשב\"ם שפי' שם ז\"ל לעולם דקיץ ואפ\"ה ניחא להו להדיינים שינתן המנה לעניים דכיון דרווח שיש להם מעות רווח כלומר הרי יש להם מעות ולמה יתנו להם כלום כל זמן שאין צריכים עכ\"ל. ונראה דס\"ל דאיירי במקום דאף שיש מעות בריוח בצדקה אין מוסיפים להעניים קצבתן. והריוח וההנאה דקאמר הוא להדיינים בעצמן דאף שיתנו הדיינים או אחרים עבורם קצבתן לפי ערך המעות שנתנו להם מ\"מ ירוויחו הדיינים במנה זו שנתנו להם שישאר בקופה של צדקה כשיעור המעות שנתנו הדיינים לקופה של צדקה דרך משל אם נתן להם במתנה מנה ויתפרנסו בה העניים חצי שנה ולולי המתנה היה אלו הדיינים צריכין ליתן לפרנסת העניים לחצי שנה כל אחד זהב נמצא כשגם יתנו קצבתן ישאר בקופה בכלות חצי שנה ג' זהו' שלהן ולא יצטרכו לגבות מעות לפרנסת העניים עד כלות כל המעות שבקופה ונמצא שירויחו הדיינים שאלולי המנה היו חוזרין וגובין מהן מיד בכלות חצי השנה כן נראה דעת הב\"י בביאור דבריו ויש לדקדק בו הרבה גם על הרמב\"ם ורבינו ק' מ\"ש בגמרא הנ\"ל לפני זה הב\"ע דלא קיץ. אף דלא קיץ עליהן לגבות דמי כל שנה אלא לפי מחסורן לצורכן גובין בעת הצורך מ\"מ עכ\"פ לסוף יוציא על העניים מנה ואם לא יצטרכו בשנה יהיה בב' שנים או בג' ויסתלקו ויתנו ערכם להמנה דזה נהנה וזה לא חסר הוא ועוד יש לדקדק בשמעתין טובא ודוק ותשכח. ונלע\"ד ליישב בס\"ד את הכל ולא יהיה ק' מידי לשום אחד מהפירושים והוא דהצעת השמעתתא הוא כך דז\"ל שם השותפין מעידין זה לזה אמאי נוגעין בעדותן הן הב\"ע דכתב ליה דין ודברים ר\"ל דשמואל מיירי מהיכא דאירע כן שנסתלק אחד מהשותפין לחבירו בזה קאמר דמעידין זה לזה ולא חיישינן לקנוניא שאחר העדות יחזיר למשותפו חלקו ממה שסילק נפשו וע\"ז הקשה אח\"כ וכי מסלק נפשו מי מסתלק ור\"ל וכי מהניא הסילוק ולא חיישינן לקנוניא והתניא בני העיר שנגנב להן כו' ואי איתא לסלקו בי תרי כו' ור\"ל שיכתבו דין ודברים ולא שום הנאה לנו לס\"ת זו שידונו עליה וכעין סילוק הנ\"ל דשותפין ומשני שאני ס\"ת דלשמיעה קאי וא\"א להן לסלק מהס\"ת עצמו ולא שייך בזה לומר יתנו הן חלקן שמה יעשו בחלקם שבני העיר שהיה להן ס\"ת זו שדנין עליה לא ירצו לקנות עוד ס\"ת. והדר פריך ת\"ש האומר תנו מנה כו' אמאי לסלקו כו' ופירש\"י וגם שאר מפרשים ס\"ל כן דס\"ד דמקשה דציוה הש\"מ ליתנו לבני העיר לצורכי רבים וידוע שצרכי רבים לא יחדלו ותמיד צריכים לגבות. רק שהש\"מ ציוה ליתן להם מממונו מנה לסייע לצרכיהן ובזה שייך שיסלקו ויתנו דמי ערך המנה מה שמגיע להן ולמה לא יעשו הדיינים זה לסלק כיק דעכ\"פ צריכין ליתן חלקו לפי הגבייה ומשני ה\"נ בס\"ת ור\"ל כמו שברייתא הראשונה משום דבס\"ת מיירי מש\"ה קאמר דאין דנין ואין מעידין ה\"נ ברייתא זו איירי שאמר תנו מנה לס\"ת לזה קאמר דאין דנין ומעידין אבל לא מחד טעמא נינהו דטעם דברייתא הראשונה הוא דכ\"ע בעי ס\"ת לשמיעה ובני העיר לא ירצו לקנות ס\"ת אחריתי וא\"א לדיינים ועדים לסלק מזו שדנין עליה וכנ\"ל וטעם דברייתא זו הוא דזה הש\"מ רוצה שיקנו בדמיו דוקא ס\"ת ולא בצירוף ממון אחרים כדי שתהיה נקראת על שמו לזכרון וה\"ה למרחץ או רחוב שהזכירו הרמב\"ם ורבינו ל' בס\"ס ל\"ז שהיא דבר פרטי ואפשר לקנותו במנה משא\"כ צרכי רבים לבנין חומה דס\"ד דמקשה שאינו דבר פרטי ולא שייך להיות די להן במנה זו שציוה ליתן להן וכמ\"ש בס\"ס ל\"ז ע\"ש ומש\"ה ל\"מ סילוק שיתן דמיהן דבדמיהן לחוד לא יקנו ס\"ת ובני עיר לא ירצו לקנות אחריתי ואע\"פ שהיורשים שבאין לדון עמהם אינן רוצים כלל מ\"מ לפי טעמא בני העיר היתה צוואת אביהן לקנות בדמיו ס\"ת ולפי טענתן כל העיר פסולין לדון ולעדות כיון דלא מהני ביה סילוק כי רוצה הש\"מ להיות נקרא על שמו וק\"ל והדר פריך ת\"ש האומר תנו מנה כו' עד ובעניים דרמו עלייהו ור\"ל ומש\"ה אף שעניים שקלי ולא שאר בני העיר מ\"מ גם השאר נוגעין הן מאחר שהעניים מוטלין עליהן ופריך ה\"ד האי דקאמר דרמי עלייהו אי דקייץ להו פי' המתנהגין בו שבכל שנה קבלו עליהן ליתן כ\"א כך וכך ליתבו בי תרי כו' מאחר דקבלו עלייהו ליתן כ\"א כך וכך בכל שנה אף דאין עומד עליהן מכריחין על הנתינה מ\"מ מעצמן יתנו דלא ימעלו בקבלתן עליהן דהוא אמירה לגבוה נמצא דלא יהיו נוגעין ומשני דלא קייץ פי' אין סדר ביניהן כדרך זה ליתן בכל שנה אלא מנהגן כשיהיה לעניים שום צורך מסבב הגבאי וגובה מכ\"א נדבתו או לפי ערכו ובהיות כן כשיהיה המנה בכיס צדקה לא יסבב הגבאי לגבותו שנמצא דלא יתנו גם אלו הדיינים והעדום חלקן וזהו נגיעתן וא\"ת יתנו הן חלקן בראש עי\"ז המגיע עליהן במנה כדי שידונו וכנ\"ל י\"ל דמ\"מ אין זה דומה לסילוק הנ\"ל דשותפין דפריך עלה דשם איירי כשאירע כן שנסתלק השותף ולא איירי שיתחייב לסלק. ודומה להכי צריך להקשות עליו מעניין דלסלקו פי' בדבר שעכ\"פ יתנו חלקן דאז הו\"ל כסילק דהשותפין דמאחר דעכ\"פ יתנו למה לא יתנו גם כן בראש וידונו משא\"כ בלא קיץ דאין מוטל עליהן ליתן שום דבר ואין בידינו לומר להם שיתנו ואינו דומה לגבייה דצורכי הרבים לפי ס\"ד להמקשן הנ\"ל דשם הן מוכרחין ועומדין ליתן ואף שנאמר להן מה לכם היזק תנו מאחר שסופו ליתן כשלא יגיע לידינו המנה המה ישיבו שיתנו לשנה הצורך ולסוף לא יתנו כל זמן שיהיה דמי המנה ב��יס ויהנו הדיינים מזה וזהו שפי' ר\"ש ז\"ל וכל זמן שהמנה בכיס לא יתנו הדיינים כלום וכ\"נ מל' פי' כל המפרשים הנ\"ל והדר קאמר ואב\"א לעולם דקייץ להו וניחא להו כיון דרווח רווח ור\"ל אף שמדרכן ליתן כ\"א קצבתן בכל שנה היינו דוקא בעת שאין מעות בכיס אזי מדרכן שמתחילת השנה גובין מכ\"א קצבתו אבל כשיגיע השנה ויראו שיש מעות בכיס לא יהיה גבייה ביניהן דאדעתא דהכי לא קבלו עליהן והו\"ל שוה כלא קייץ עליהן הנ\"ל דפי' לא יבא לידי גבייה וזהו שסיים ר\"ש בפי' וכתב ז\"ל לעולם דקייץ כו' עד ולמה יתנו כלום כל זמן שא\"צ ור\"ל אף דקייץ להו ה\"מ כשיש גבייה אבל כאן דאין גבייה לא יתנו הן וכבר כתבתי דאין קושיא שיאמרו להן מאחר שעכ\"פ צריכין אתם ליתן כשלא יהיה בידינו המנה תנו גם עתה בראש דמ\"מ אין זה דומה לסילוק הנ\"ל דצורכי רבים דהן מוכרחין ועומדין על הנתינה אבל כאן אף דקייץ להו מ\"מ אין מי שמכריח אותן ליתן עכ\"פ וגם לא קבלו עליהן בכה\"ג אלא שתדבר עמהן בטעם הלא זה נהנה וזה לא חסר מ\"מ אינו דומה לסילוק השותפין הנ\"ל דשם איירי כשנסתלק מעצמו ולא שהכריחו על כך ודוק היטב במ\"ש ותמצא שנתיישב בו כל דקדוקי השמעתתא בצירוף מ\"ש עוד מזה בסימן זה ובס\"ס ל\"ז ע\"ש והב\"י לא דק במ\"ש בשם ר\"ש אהא דלא קייץ להו ולא במ\"ש וניחא להו דכיון דמרווח רווח ודו\"ק ויש לדקדק על רבינו שכתב יתנו להם אחרים קצבתן וידונו ובגמרא קאמר וליתבו בי תרי מינייהו מאי דקייץ להו ולדיינו דמשמע דהדיינים עצמן נותנין קצבתן ואף שבפרישה כתבתי טעם לדברי רבינו מ\"מ קשה למה שינה ל' הגמרא ונראה שרבינו מפרש הא דפריך וליתבו בי תרי מינייהו ולדיינו לאו שיתנו הדיינים קאמר דא\"כ וליתבו בי תלתא מיבעי ליה דהא אין ב\"ד בשנים אלא ודאי אעדים קאי וה\"ק וליתבו בי תרי מינייהו ויעידו ולידייניהו בי תלתא איזה שיהיו שוב מצאתי כן בחדושי רשב\"א אלא שקיצר שם לשונו ע\"ש ומש\"ה פריך הגמרא על סילוק העדים ולא על סילוק הדיינים משום דבדיינים אם ירצו א\"צ סילוק ולהוציא ממון כי אפשר בדיינים ממקום אחר והברייתא לא קאמר אלא שלא ידונו בדייני אותה העיר משא\"כ בעדים וכמ\"ש בפרישה וגם מל' הרמב\"ם פט\"ו מה\"ע מוכח כן שהרי התחיל בתרתי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ומסיים בעדות לחוד שכתב אנו ניתן דבר הקצוב עלינו ונעיד ובודאי ה\"ט משום שגם הוא כי' מ\"ש בגמרא ליתבו בי תרי מינייהו דאעדים קאי ולא אדיינים ומזה נתבאר שדעת הרמב\"ם כדעת רבינו אלא שקיצר שלא הזכיר סילוק כ\"א לענין עדות ומיניה יליף לדיינים דאותה העיר ורבינו כתב סילוק דיינים כאן וסילוק העדים בס\"ס ל\"ז כ\"א לפי ענינו וכמ\"ש. ובב\"י כתב דרבינו מפרש וליתבו בי תרי מינייהו ולידייניה בע\"א ממה שפירש הרמב\"ם משמע שהוא לא חילק בין סילוק דעדים לסילוק הדיינים ולא נראה לי כלל מטעמים שכתבתי. ודע שבהג\"מ פי\"א מה\"ע כתב דמדפריך כמה זימני ולסלקו כו' ולדיינו ולא משתמיט חדא זימנא למימר וליסלקו בי תרי מינייהו וליסהדו ש\"מ דוקא בדין לדון להבא ס\"ל דיכול לסלק ולא בעדות שראה לשעבר דלא מהני סילוק לדבר שכבר ראו כו' ע\"ש וקושיא חזקה היא על הפוסקים דס\"ל דגם בעדות יכול לסלק ולהעיד אעבר למה קאמר הגמרא ולידיינו ולא קאמר ויעידו אלא ע\"כ צ\"ל שהם פירשו שמ\"ש וליסלקו תרי ולדוינו דבאמת הכי פירושו שיסהדו כדי שידיינו וכמ\"ש. וס\"ל דבפסול ממון יכול לסלקו ומהני אפילו לדבר העבר. ולהג\"מ הנ\"ל צריכין ליישב מ\"ש בגמרא ולסלקו בי תרי ��לא קאמר בי תלתא דה\"ט דכולה סוגיא דהתם אליבא דשמואל קאי דאמר שם שותפין מעידין זע\"ז ושמואל ס\"ל דשנים שדנו דיניהם דין ואליביה מסיק וקאמר וליסלקו בי תרי מינייהו ולדיינו. אבל גם זה דוחק דהא כבר כתבתי בפרישה בר\"ס ג' בשם הרא\"ש דגם שמואל מודה דשנים שדנו אין דיניהן דין אם לא שאמרו דונו לנו כמו שנקראים דיינים מן התורה ע\"ש ואפשר דהג\"מ לא ס\"ל הכי וק\"ל: אא\"כ יש להן ס\"ת אחרת כו' ז\"ל הרא\"ש בתשובה כלל ג' דין י\"ג אם יש להן ס\"ת אחרת בעיר אפשר להן להסתלק שלא יקראו באותו ס\"ת בעודן בב\"ה ואפי' אם יקראו בעודן בב\"ה לא מקרי הנאה כיון שאפשר בס\"ת אחרת ורי\"ו תלמידו כתב ז\"ל ודוקא שיש ס\"ת אחרת באותו ב\"ה שהם יכולין להתפלל בו וכתב עוד רי\"ו ז\"ל ודין ב\"ה לדון עליו דינו כס\"ת שכולם נכנסין בתוכו להתפלל ואם יש בעיר ב\"ה אחר יכולין להסתלק ולדון כמו בס\"ת עכ\"ל. ונראה דמ\"ש דיכולין להסתלק ולדון כמו בס\"ת דמשמע גם בס\"ת אפי' בשיש אחר צריכין סילוק היינו דוקא כשאינה באותו ב\"ה וכמ\"ש רי\"ו בשם הרא\"ש דיש חילוק בין הוא באותו ב\"ה או לא וה\"נ אם יש עוד ב\"ה בעיר והטעם בשניהן שוין דכיון שזולת זה יש לפניו טירחא לילך לב\"ה אחרת מקרי הנאה ומש\"ה צריך סילוק אבל לעולם כשהס\"ת באותו ב\"ה א\"צ סילוק בכל ענין אפי' הן עצמן יכולין לקרות בס\"ת שדנין עליה ולא כמ\"ש בע\"ש שמסתפק בפי' התשובה של הרא\"ש הנ\"ל אי מותר לקרות בה הן עצמן קאמר או דוקא לצאת ידי שמיעה קאמר ע\"ש והנלע\"ד כתבתי וכן נ\"ל מוכרח מדברי הש\"ע וכמ\"ש שם בסמ\"ע ע\"ש ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואמרו חכמים כל הממנה דיין שאינו הגון כאילו מקים מצבה ל' גמ' פ\"ק דסנהדרין דף ז' אינו כן אלא ז\"ל כל הממנה דיין שאינו הגון כאילו נטע אשרה בישראל שנא' שופטים ושוטרים תתן לך וסמיך לוה לא תטע לך אשרה כל עץ ופרש\"י משמע דיין דכתיב כי האדם עץ השדה ומוקמינן ליה בתלמיד ובמקום שיש ת\"ח כאילו נטעה אצל מזבח שנא' אצל מזבח ה' אלקיך ורבינו כתב כל' הרמב\"ם ותמה עליהן הב\"י ומ\"ו ר\"ש ור\"ם למה שינו מל' הגמרא והב\"י סיים וכתב ז\"ל ומהרי\"ו קולין בסימן קי\"ז נתן טעם לדברי הרמב\"ם ואין דבריו נוחים לי עכ\"ל ולעד\"נ דברי מהרי\"ק נוחים ועריבים הם. אחר שנוסיף על דבריו טעם לשבח והוא דגרסינן באלה דברים רבה בפ' שופטים ושוטרים א\"ר אחא בא וראה ו' מעלות לכסא של שלמה שנא' שש מעלות לכסא ובפ' הזאת (פרשת שופטים) כתובין ו' לאווין ואלו הן לא תטה משפט. לא תכיר פנים. לא תקח שוחד. לא תטע לך אשרה. לא תקים לך מצבה. לא תזבח לה' אלקיך. והיה הכרוז עומד לפני כסאו של שלמה כיון שהיה עולה במעלה הראשונה היה הכרוז אומר לא תטה משפט. מעלה שנייה היה הכרוז אומר לא תכיר פנים. שלישית לא תקח שוחד. ד' לא תטע לך אשרה. ה' לא תקים לך מצבה. ו' לא תזבח לה' אלקיך. וקשה מה עניין ושייכות הפסוקים של לא תטע לך. ושל לא תקים. ושל לא תזבח וגומר אצל כסא שלמה שישב בו לשפוט. (וגם בעל התולדות יצחק אייתי מדרש זה בר\"פ שופטים ותמה עליה ע\"ש) אם לא שס\"ל מדנסמכו מקראות הללו אהדדי ש\"מ שכולן איירי בענין הדיינים ובמנוייהן. ולא תקים לך מצבה. אזהרה למנוי דיין שאינו הגון ולא תטע לך אשרה אצל מזבח כו' אזהרה על מנוי דיין שאינו הגון במקום ת\"ח דת\"ח דומה למזבח ולפ\"ז צריכין לומר דמ\"ש לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע ג\"כ נדרש על מחשבות זרות ערמות ותרמית שלא תעלה על דעת הדיינים כי בשעה שהן יושבין בדין יהא דומה בעיני��ם כאילו הם עוסקים בעבודת הש\"י בהקרבת הקרבן ובסימן א' כ\"ר שהדין נחשב יותר מכל הקרבנות מדכתיב נבחר לה' מזבח ושייך לומר לא תזבח להקריב שום בעל מום. ודבר רע דכמו שהת\"ח והדיין מכונים בשם מזבח וכמו שדרז\"ל מאצל המזבח. כן הדיין שהוא דן מכונה בשם זבח ומחשבה פסולה פוסלת בדין כמו בזבח וע\"ד שכתב ב\"י בסימן א' על מ\"ש כל הדן דין אמת לאמתו דאפי' אם הוא לאמתו אם הדיין מחשבתו לפסוק כן לאהבת התובע אינו לאמתו ע\"ש. ובזה א\"ש גירסת הרמב\"ם ורבי' שדרשו ב' המקראות לא תטע לך אשרה ולא תקים מצבה לעניין זה וכולו קרא דלא תטע לך אשרה לחד דרשא לחוד אתא וכיון דדברים הללו ודאי מקובלין היו בידיהם מש\"ה הגיהו הרמב\"ם ורבי' נוסחאות הגמרות ע\"פ המדרש הזה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואף בשליח ב\"ד כו' והמצערו כו' ז\"ל הרמב\"ם (שם בפכ\"ה דסנהדרין) אסור לנהוג קלות ראש בשליח ב\"ד והרי השליח נאמן כשנים לענין נדוי שאם אמר פלוני הקלני או הקל הדיין או לא רצה לבא לדין משמתין אותו על פיו אבל אין כותבין פתיחה על פיו ואין שליח ב\"ד חייב באמירת דברים הללו משום ל' הרע וכל המצער שליח ב\"ד יש לב\"ד רשות להכותו מכות מרדות עכ\"ל. ובפרישה כתבתי ל' הגמרא שלמדו ממנה דברים הללו וכתב הב\"י ז\"ל ויש לתמוה דכיון דבאמר פלוני הקלני משמתינן אותו ע\"פ מאי רבותא דרב דמנגיד מאן דמצער שליח ב\"ד הא שמתא דחמירא מנגידא מיחייב. ושמא י\"ל דמלבד השמתא הוה מנגיד ליה ואפשר לדייק כן מל' הרמב\"ם שאחר שכתב שאם אמר פלוני הקלני כו' כתב וכל המצער שליח ב\"ד מכין אותו מכות מרדות (דקשה הלא זו ואצ\"ל זו הוא אבל בל' רבינו הוא לא זא\"ז וק\"ל) משמע דה\"ק אם אמר פלוני הקלני כו' דינו שמשמתינן אותו ואם רצו להחמיר עליו ולהכותו ג\"כ מכות מרדות הרשות בידן ועי\"ל שפלוני הקלני לא נקט הרמב\"ם בהדי הנך לענין השמתא אלא לענין שהוא נאמן כשנים עכ\"ל. ולפ\"ז צ\"ל דרבינא נמי דקאמר נאמן לענין שמתא אינו ר\"ל דנאמן לומר שזלזלו ולנדותו על פיו אלא ר\"ל שנאמן לומר לא רצה לבא לדון וע\"ז קאי התם ורבי' שהעתיק ל' הרמב\"ם וכתב והשליח נאמן להעיד על מי שביזהו כדי לנדותו א\"א לפרשו לא כתירוצא בתרא וגם לא כתירוצא קמא מדהקדים וכתב דיש רשות להם להכותו ואח\"כ כתב והשליח נאמן לנדותו. אלא נ\"ל בישוב הדברים כמ\"ש בפרישה. ועוד י\"ל דס\"ל להרמב\"ם ורבי' דמדרבינא בפרק הגוזל (כתבתי לשונה בפרישה) אנו לומדין שהשליח נאמן לחייב את המבזה אותו את היותר חמור דהיינו נדוי דרוב בני אדם ניחא להו במלקות יותר מבנדוי וממילא נשמע שאם יש מי שידוע לב\"ד דקיל בעיניו מילתא דשמתא ונדוי ממלקות יכולין להכות אותו מלקות והכי דייק ל' הרב רבינו משה בר מיימוני ורבינו שכתב יש להם רשות לב\"ד להכותו כו' דמשמע שהברירה בידם לעשות לפי הנראה להם ורבי' הקדים לכתוב דנאמן להכותו דרוב העולם חמור להם הנדוי ולא זו אף זו קתני וראיה וילפי' זה מעובדא דרב יודא בפרק י' יוחסין (קידושין דף ע' ע\"א) דגרסינן שם ההוא גברא דעל לבי טבחא דפומבדיתא א\"ל הב לי בשרא א\"ל נטר עד דשקיל לשמעי' דרב יודא בר יחזקאל וניתב לך אמר מאן יודא בר שויסקאל דקדים לי דשקיל מן קמאי אזלו א\"ל לרב יודא שמתיה כו' עד אזל אזמניה קמיה דרב נחמן כו' עד א\"ל מ\"ט שמתיה מר א\"ל ציער שלוחא דרבנן ומ\"ט לא נגדיה מר דהא רב מנגיד אמאן דציער שליחא דרבנן א\"ל דעדיפא מיניה עבידנא ליה ופרש\"י דעדיפא מיניה חומרא ממנו עשיתי לקונסו עכ\"ל הרי משמעות לשונו שיש רשות לבחור לב\"ד לעשות עמו הנראה חמור בעיניהם. ועי\"ל דה\"ק המצער לשליח ב\"ד אף בשעה שאינו הולך בשליחות ב\"ד יש רשות לב\"ד להכותו. ובשעה שהוא הולך בשליחותם עבדינן ליה היותר חמור ומנדין אותו וראייה לפי' זה ג\"כ מעובדא דרב יודא הנ\"ל וע\"פ מ\"ש התוס' בפרק ר\"ג (יבמות דף נ\"ב ע\"א) דאהא דאמרינן שם רב מנגיד אמאן דפקיר בשליחא דרבנן כו' כתבו התוס' שם ז\"ל אמאן דמתפקיר בשליחא ב\"ד כך גירסת הקונטרס וי\"ס דכתוב בהן מאן דמצער שליח דרבנן וכ\"כ בכל הספרים בפ\"ק דקידושין (דף י\"ב ע\"ב) ומיהו גם שם כי' הקונטרס שלוחא דרבנן שליח ב\"ד ונראה דבכל שלוחא דרבנן יש להלקות אע\"פ שאינו שליח ב\"ד כדאשכחן בקידושין דף ע' דשמתיה רב יודא לההוא טבחא דמצער שלוחו ואע\"ג דשמתא חמירא מנגידא כדמוכח במקום שנהגו שמא החמיר עליו משום שביזה את רב יודא עצמו עכ\"ל התוס' ומ\"מ שפיר דייקי התוס' דבכל שליח דרבנן מלקין אותו מדא\"ל רב יודא לרב נחמן דמשום דציער שלוחא דרבנן שמתי' ע\"ש והרי לך כמו שכתבתי דאף שלוחא דרבנן דהיינו שלא בשעה שהולך בשליחות ב\"ד מלקין אותו ואף שכתבו הרמב\"ם ורבי' ואף בשליח ב\"ד כו' ולא בשליח דרבנן י\"ל משום דאיירי הכא בב\"ד נקט שליח ב\"ד גם מטעם דשלא בשעת שליחות דבי דינא שוה שליח דרבנן ושליח ב\"ד והכא דבר הלמד מעניינו הוא דשלא בשעת שליחות איירי דלפני זה איירי במה שצריכין לנהוג כבוד בהדיינים וגם הדיין עצמו לא יתבזה נפשו דכל זה איירי שלא בשעת ישיבתן בדין ומשה\"נ סתם וכתב אח\"כ. והשליח נאמן כו' ולא כתב והשליח ב\"ד משום דשם איירי בשעת שליחותו ומיהו אין להביא ראייה מעובדא דרב יודא דשליח דרבנן נאמן לומר שביזהו אף שלא בשעת שליחותו ששם משמע בהדיא שהבזוי היה בפני אחרים ובאו ואמרו לו לרב יודא וכנ\"ל ודו\"ק ואשר כתבתי בפרישה הוא הנכון בעיני יותר ע\"ש ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אפילו לזכות הזכאי כבר כתבתי בפרישה לשון הגמרא דכתובות בטעם הדבר ואף שלפי ההוא טעמא לכאורה מותר ליקח מתרווייהו בשוה דאו לא שייך ההוא טעמא אבל זה אינו דבהדיא איתא שם בגמרא דאסור ז\"ל קרנא הוה שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב ודאין להו דינא והיכי עביד הכי והכתיב ושוחד לא תקח וכ\"ת ה\"מ היכא דלא קבל מתרווייהו דלמא אתיא לאצלויי דינא קרנא כיון דשקיל מתרווייהו לא אתי לאצלויי דינא וכי לא אתא לאצלויי דינא מי שרי והתניא ושוחד לא תקח מה ת\"ל אלא אפי' לזכות את הזכאי כו' ע\"כ צ\"ל דאסרה תורה מכל וכל כדי שלא תחלוק בין שוחד לשוחד וז\"ל התוס' פרק עד כמה (בכורות דף כ\"ט ע\"א) בדבור המתחיל מה אני בחנם וא\"ת ושוחד לא תקח ל\"ל (כיון דצריך לדון בחנם) ולאו פירכא היא דתרי מילי נינהו וכדמוכח בריש פרק בתרא דכתובות דבתורת אגרא היינו שכר טרחו ובתורת שוחד היינו להשתדל לדונו יפה ולהפך בזכותו וכדאמרינן התם אפי' לזכות את הזכאי כו' עכ\"ל ור\"ל דאחד לא נלמד מחבירו דהו\"א דאף דבתורת אגרא אסור (מכח מה אני בחנם) מ\"מ א\"צ לטרוח בחנם להפוך בזכותו יותר מדאי ואיפכא נמי הו\"א אף שאסור לקבל שום דבר כדי לזכותו בהיפוך זכות מפני שגרם סמיית עינים מ\"מ לקבל שכר טירחא בעלמא מותר קמ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כההיא עובדא דאמימר כו' עד פסילנא לך לדינא כו' כל ��ני עובדא איתנהו התם בפרק בתרא דכתובות (דף ק\"ה ע\"ב) ומשמע להגאון ולרבינו דל' פסילנא היינו לחומרא בעלמא ולחסידות פוסל את עצמו לדינא אבל מדינא מותר לכתחילה (וכן דעת המרדכי וכן כתבו תוס' שלנו) ושם בגמרא איתא לפני זה מימרא דרב פפא דאמר לא לידון איניש למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה גם מימרא ההוא ס\"ל לרבינו דאינה אלא ממדת חסידות וכמ\"ש לעיל (בסימן ז') ושם כתבתי טעם למה לא כתבו רבינו בסימן א' בהדדי כמו דאיתאמרי בגמרא בהדדי ע\"ש גם מהרי\"ק בסוף (שורש כ\"א) כתב כמה דעות דס\"ל דפסילנא לך הנזכרים בעובדי הללו ר\"ל משום מדות חסידות אבל בסוף (שורש י\"ו) משמע דדעתו נוטה לדעת ריב\"ש דס\"ל דפסלינא מדינא קאמר ואפי' בדיעבד ע\"ש ואפי' לפי דעת ההיא כתב דהא דאמר רבא לא לדון למאן דרחים ליה כו' למדות חסידות אמרו ע\"ש ומה שהביא רבינו לדברי הגאון ללמדך שכל אלו אינו אלא למדות חסידות כמ\"ש בפרישה ולא כ\"כ בשם תוס' שליו אפשר שלא היה כ\"כ בתוס' שהיה ביד רבינו וגם מהרי\"ק שם כתב בשם מקצת גאונים מ\"ש בתוס' שלנו ולא הזכיר דברי התוס' כלל ונראה שגם דעת הרמב\"ם פכ\"ג מסנהדרין דהנך פסילנא אינו אלא למדת חסידות ואע\"ג דכתב ל' פסילנא לדינא ל' הגמרא כתב כדרכו ובב\"י כתב שמל' הרמב\"ם נראה דפסולין לגמרי ע\"כ ולא ידעתי מנין לו זה ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כל דיין כו' בפרק במה בהמה (ריש שבת דף נ\"ו) א\"ר שמואל בר נחמני כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה כו' ומ\"ש ובניו לא הלכו בדרכיו בדרכיו הוא דלא הלכו שהיה שמואל רגיל לסבב כדי לשפוט. (וזהו מרומז בדרכיו) והם ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם וע\"ז נאמר ויטו אחרי הבצע עכ\"ל הגמרא בקיצור ואם תאמר למה כתב רבינו זה בשם הרמב\"ם הא גמרא ערוכה היא וי\"ל דבגמרא ע\"כ לא קאמר ר\"ש בר נחמני דאסור לדיינים לעשות כמו שעשו בני שמואל דא\"כ למה אמר הגמרא דבני שמואל לא חטאו דמה לי חטא זה או זה ועוד שהרי כבר נהגו קדמאי לישב בדיניהם במקומם והבעלי דינין נוסעין אחריהם וכמ\"ש בדין נלך לבית הועד ובדין נלך לב\"ד הגדול כמש\"ר (בסימן י\"ג) וגם מתקנת עזרא היה ב\"ד קבוע לדון בב' וה' שאז מתאספין בו רבים וכהנה רבות בתלמוד שמוכח מהם שגם בימי משנה ותלמוד הנידונים הלכו אחרי מקום מושב הדיינים אלא שהכתוב הקפיד אבני שמואל שראו לפניהן מנהג אביהן שמואל שהלך וסבב מעיר לעיר ובזה לא היה התובע צריך ליתן שכר כ\"כ הרבה לשמש המזמין את הנתבע לדין כמו שצריכין לתת עתה כשהולך ומזמינו מעיר לעיר וכן היו צריכין ליתן לסופר לכתוב פיתק' דהזמנתא ואף שלא היו נותנין להן יותר משכר טרחתן מ\"מ קרא אותו הכתוב הרבה כנגד מה שלא היו צריכין לאותו הוצאה בימי שמואל אביהם ומ\"ש בגמרא והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות כו' אפשר דכוונתן היה כדי שיהיה להן מחיה בזה השליחות והסופרות ובזמנינו דכבר נהגו הדיינים לישב במקומן אין בזה איסור ומותר לעשות כן לכתחילה וחידש לנו הרמב\"ם דמ\"מ אסור לדיין להגדיל שכר השמשים והסופרים יותר מכדי טירחתן וקאמר דזהו בכלל הנוטים אחרי הבצע ולמדו מבני שמואל כל חד לפי עניינו ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " הנוטל שכר לדון דיניו בטלין. בפרישה כתבתי דדין זה נלמד מדין לימוד תורה שנא' ראה למדתי אתכם כו' ע\"ש וז\"ל התוס' שם בפ' עד כמה בד\"ה מה אני בחנם כו' ומה שאנו נוהגין עכשיו ללמוד תורה בשכר אם אין לו במה להתפרנס שרי ואפי' יש לו אם הוא שכר בטילה דמוכח שמניח כל עסקיו ומשא ומתן שלו מסתבר דחשיב מוכח יותר מקרנא דתהי חמרא ושקיל זוזא. ועוד ללמוד בקטנים שרי מטעם שימור ושכר פיסוק טעמים כדמוכח פ' אין בין המודר עכ\"ל. ורבינו כתב כל זה בשם הרא\"ש בי\"ד סי' רמ\"ו ע\"ש והא דלא התירו ליטול שכר מבעלי דינים בכל ענין מהני טעמים הנ\"ל משום דיש לחלק דאם אין לו במה להתפרנס יפרנסו אותו הציבור וכמש\"ר לפני זה בשם רי\"א שהרי הדיין מוכן ומזומן לכל הצבור בשוה וזה שרי טפי משיטול מב' בעלי דינים בשוה וכמ\"ש לעיל משא\"כ מלמד דמי שיש לו בנים הרבה צריך אליו טפי מאחר. וגם מטעם השני הצבור יתנו להם שכירות. ועוד דיינים שאינם עוסקין כל היום בדיינות וגם לא בכל יום אין בזה בטלה דמוכח כמו מלמד שיושב ומלמד כל היום ובכל יום עם הנערים ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א שניכר כו' שם בס\"פ בתרא דכתובות קרנא הוה שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב ודאין להן והיכי עביד הכי והא כו' עד קרנא בתורת אגרא הוה שקיל והא תנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלין קרנא אגרא בטילה הוה שקיל והא תניא מכוער הדיין שנוטל שכר לדון אלא שדיניו דין ה\"ד אילימא אגר דינא והא תנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלים אלא אגר בטילה וקתני מכוער הדיין ה\"מ בטילה דלא מוכח קרנא בטילה דמוכח הוה שקל דהוה תהי באמברא דחמרא ויהבי ליה זוזי כי הא דרב הונא כי הוה אתא דינא לקמיה א\"ל הבו לי גברא דדלי בחריקאי ואדון לכם ע\"כ: ודייק הרא\"ש בתשובה כלל נ\"ו דין ה' שמדקאמר בחריקאי (פי' במקומי) משמע שהיו באים לפניו בשעה שהיה משקה שדותיו וכן קרנא דהוי תהי באמברא ודבר זה היה לו תדיר וכה\"ג מקרי בטילה דמוכח כו' עד אבל לא שיאמר אדם שמא יזדמן לו סחורה או ריוח ואם יטול שכר על זה הדין בטל ונמצא שנוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין וגולן הוא זה עכ\"ל ומשמע דהאי ואם יטול כו' אדסמיך ליה קאי אאדם שאמר שמא יזדמן לי כו' וא\"כ הג' חילוקים הנזכרים בגמרא הם בדרך זה שאם אין לו מלאכה ואינו בעל מלאכה כלל אפילו אמר שכר בטלה אני נוטל דשמא יזדמן לו שום ריוח בסחורה ובסרסרות שהן דברום שאינן תלוין ברצונו אלא באחרים כשיזדמן ואינו שכיח כולי האי נוטל שכר לדון מקרי ודיניו בטלים. ואם יש לו מלאכה ידועה או עסק מפורסם שמתעסק בו ובשביל הדין מתבטל ממלאכתו מותר ליטול אפי' לכתחילה. ואם יש לו מלאכה שאינה ידועה כ\"כ או שהוא בעל מלאכה ואינו מתעסק בה עתה ומ\"מ תלוי בו להתעסק בה אם ירצה ולהרויח בה היינו הא דתניא דיין שנוטל שכר בטילה מכוער הדבר ודיניו דין. וא\"כ רבינו שכתב אבל אם אינו ניכר כו' שמא יזדמן לו שכר בקניית סחורה כו' אסור ע\"כ האי אסור פי' ואם נטל דינו בטל דהא הך כגון שאין לו כו' מהרא\"ש הוא דיליף לה. וא\"כ צ\"ע למה לא הזכיר רבינו עוד החילוק השלישי הנזכר בברייתא דהיינו משום שיש לו מלאכה אלא שאינה גלויה ומפורסמת אסור לו ליטול ודינו דין דהא ליכא מאן דפליג עלה וכן ר\"י בנתיב א' ח\"ד כתב ג' דינים חלוקין. דיניו בטלים. ומותר. ואסור אבל דינו דין. ואע\"ג דהרמב\"ם בפכ\"ג דסנהדרין לא כתב להאי דינא דברייתא דמכוער ודינו קיים כבר רמזו בדיוק דבריו שהרי בתחילת הבבא כתב ז\"ל כל דיין שנוטל שכר לדון דיניו בטלים והוא שיהיה שכר הניכר (כך הגירסא במיימוני דפוס גדול והוא עיקר ודלא כגירס' דפוס כ\"מ) משמע כל שאינו ניכר אם הוא שכר דינא או שכר בטילה מותר. ובסוף הבבא כתב ז\"ל והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר בטילה בלבד כו' משמע כל שאינו ניכר אם הוא שכר בטילה או שכר דינא אסור וקשיא דיוקי אהדדי אלא לאו ש\"מ דס\"ל דכל שאינו ניכר מהו נוטל אם הוא שכר דינא או שכר בטילה אסור לדונו ודינו דין ומרישא מדוייק דכל שאינו ניכר דינו דין ומסיפא מדוייק שכל שאינו ניכר אסור לכתחילה ליטול. אבל על רבינו ודאי קשה. מיהו אין זה קושיא כ\"כ שהרי גם הרי\"ף והרא\"ש לא הביאו האי בבא וברייתא דמכוער הדיין כו' הנ\"ל בסנהדרין במקום שהביאו להאי מימרא ובכתובות פרק בתרא לא הביאו כלל להני דינים וצ\"ל דס\"ל דהאי מכוער הדבר אינו אלא לחסידות ומש\"ה לא הזכירוהו ואפשר דה\"ה דהרמב\"ם הנ\"ל דלא כתבו בהדיא ומש\"ה לא כתבו ג\"כ רבינו. והיותר נראה דמתשובת הרא\"ש הנ\"ל אין ראייה דהאומר שמא יזדמן לי ריוח בקניית סחורה דדיניו בטלים. ומ\"ש ואם יטול כו' הו\"ל כאילו אמר שהרי אם יטול שכר על זה כלומר על הדין הדין בטל ונמצא דהוה גזלן. וכיון שכן בא וראה כמה גדול עונשין של אלו שאין מדקדקין בדבר ומורים היתרא לעצמן שמא יזדמן לי סחורה כו' ואז היה דינו בטל וע\"כ הזהיר הרא\"ש להקהל וא\"ל שלא טוב הם עושים שרוצים שיקחו הדיינים שכר משום שלפעמים היה מזדמן להם ריוח כו' זאת כוונתו של הרא\"ש. והשתא א\"ש שמאריך בלשונו וכתב ונמצא שנוטל ממון כו' וגזל הוא כו' אבל גם הוא מודה שכל שאיפשר שהיה מזדמן אף שאסור ליקח מ\"מ אם נטל דינו דין ולכן דייק רבינו וכתב אבל אם אינו ניכר כו' אסור. משמע אבל דיניו אינם בטלים והשתא כבר הזכיר הג' חילוקים הנזכרים בגמרא זא\"ז כסדר שכל שנוטל שכר על הדין דינו בטל וכל שידוע שמתבטל ממלאכתו בעת שהוא דן מותר לו לכתחילה ליטול וכל שאין בטלנותו ניכר וידוע אלא שאומר שמא יזדמן לי ריוח אסור ליטול ואם נטל דינו דין וגם דברי הרמב\"ם נוטה אל הדרך הזה ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ורואה זכות לעני כו' משום מדבר שקר תרחק וכן הוא בגמרא דשבועת העדות וכתבו שם התוס' ז\"ל בפ\"ק דסנהדרין דף ו' נפקא ליה מלא תגורו וכן בכמה מקומות עכ\"ל ובמיימוני פרק כ\"ב מסנהדרין מביא שני הפסוקים וע\"ש. ודע דשם בפ\"ק דסנהדרין דף ו' דרש ליה ר\"ל בע\"א ז\"ל אמר ר\"ל שנים שבאו לדין אחד רך ואחד קשה כו' עד משתשמע דבריהן אי אתה יכול לומר איני ניזקק לכם שמא יתחייב הקשה ונמצא רודפני שנא' לא תגורו מפני איש ואמר רב חנן לא תגור דבריך מפני האיש ע\"כ ונראה דטעמיה דרבינו דלא כתב אלא פסוק של מדבר שקר תרחק ולא פסוק דלא תגורו משום דההוא קרא לשנים שבאו לדין אחד רך ואחד קשה כו' צריכין ליה ומפרשים לא תגורו בל' מורא ומל' הגמרא משמע דאי דרשינן ליה בל' מורא תו לא דרשינן בל' אסיפה והיותר נראה דמש\"ה דרשו הגמרא משני הפסוקים משום דאית בזה תרתי (כמ\"ש בפרישה בשם מ\"ו ר\"ש ז\"ל). דנגד זה דלא ישתוק כדי שיצא הדיין לאמתו למדוהו ממ\"ש מדבר שקר תרחק ונגד זה דלא יאמר התלמיד אחוס על כבוד רבי למדוהו ממ\"ש לא תגורו כו' וק\"ל וכן משמע בע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " לא בא מנדין אותו כו' עד כתב הרמב\"ם כו' בפכ\"ה מהלכות סנהדרין כ\"כ וז\"ל מי ששלחו לו ב\"ד לבא ולא בא לדין מנדין אותו (פי' מיד) שכיון שקראו שיבא אליהן ולא בא הו\"ל סרבנות משא\"כ בבבות שאחר זה דמיירי שקבעו לו לפני זה זמן על יום פלוני ולא קבעו לו זמן קבוע באותו יום שיבא בו לכך ממתינין לו כל היום אפי' הוא בעיר וק\"ל: וכותבין עליו פתיחא ונותן שכר הסופר כו' עד קבעו לו ב\"ד זמן שיבא היום ולא בא כל אותו היום כותבין עליו פתיחא לערב בד\"א כשהיה במדינה ומריד ולא בא אבל אם היה בכפרים ויוצא ונכנס קובעין לו זמן שני וחמישי ושני ואם שלח יום שני ולא בא אין כותבין עליו פתיחא עד למחר. וק' למה כתב במציעתא שכותבין עליו פתיחא לערב ובסיפא כ' למחר ואחר זה בדין שמזמנין ע\"פ השכנים חזר וכתב דמנדין אותו לערב. ודוחק לחלק ולומר כשאין נותנין לו זמן אלא יום אחד כותבין לערב וכשנותנין לו זמן בה\"ב אין כותבין עד למחר דאין טעם לדבר ואיפכא מסתברא. ועוד דשם בגמרא גבי אשה שאין נותנין לה אלא יום אחד קאמר הוה עובדא וכתבו עליה פתיחא למחר כתבתי ל' הגמרא בפרישה ע\"ש. וא\"ל דשאני התם דמיירי שהזמינוה בערב וכמ\"ש שם דאזמינוה בפניא מש\"ה המתינו לה עד למחר דז\"א דע\"כ צ\"ל דפנינו ל\"ד דא\"כ למה כתבו עליה פחיחא למחר עד שלא בא בלילה הא אף אם היתה באה לא היו דנין אותה דאין דנין בלילה אלא ע\"כ בפניא ר\"ל לשמה ערב קודם הלינה ונ\"ל דגם הרמב\"ם ס\"ל דבכל מקום אין כותבין עליו פתיחא עד שכלה כל היום וכמו שכתבתי בפרישה ולערב דקאמר ר\"נ בלילה ואז זמנו לנדותו כיון שלא בא כל היום. ולמחר דקתני ל\"ד אלא כאילו אמר עד יום שלאחריו ולא אתא לאפוקי שאין כותבין באותו יום שני עצמו. ומה ששינה בלשונו וכתב פ\"א לערב ופ\"א למחרתו נראה דנקט בכל דוכתא רבותא דכשאין נותנין לו זמן אלא אותו יום נקט ל' לערב דהוה רבותא כלומר אע\"פ שלא היה לו זמן אלא יום אחד אפ\"ה אין ממתניתין לו אלא עד ערב ולא עד יום קביעוה ב\"ד שני וכשקובעין לו זמן בה\"ב נקט ל' למחר דהוה רבותא כלומר אע\"פ שכבר כתבו לו ומן ארוך אפ\"ה ממתניתין לו כל יום ב' האחרון עד שיכלה לגמרי ומש\"ה סתם רבינו ולא כתב לא בשמו ולא בשם הרמב\"ם הני חילוקין דבערב ולמחרתו אלא נקט למחרתו בל' הגמרא והגמרא עצמה אפשר דנקטה למחרתו דאז הוא זמן שמודיעין אותו שהוא מנודה ומגלין אז קלונו ברבים וק\"ל. וגם בש\"ע לא כתב בסעיף א' בערב והא דכתבו בסעיף ג' שם ל' הרמב\"ם כצורתו נקט ודו\"ק. כתב הרמב\"ם שגם לאיש המצוי בעיר כו' כתב ב\"י ז\"ל ל' רבינו בהעתקת ל' הרמב\"ם אינו מכוון שכתב שגם לאיש כו' שמשמע שהרמב\"ם כתב שלאשה מנדין אותה בפעם ראשון ואינו כן שהרי הרמב\"ם לא חילק בין איש לאשה כלל בין אם הוא בעיר או בכפרים ויוצא ונכנס כו' עכ\"ל ונראה שרבינו בכיון שינה לשונו דמאחר שהתחיל בל' גמרא שדברה בל' אורחא דמילתא שדרך האיש לצאת ולא האשה כתב גם דברי הרמב\"ם בלישנא דגמרא עם חידושיו שחידש דל\"ד קאמר הגמרא אלא שלפעמים מנדין אותו מיד וממילא נשמע איפכא שלפעמים אין מנדין האשה אא\"כ הזמינוה ג\"פ וגם כ\"ש הוא מאחר דלמדנו שלאיש מנדין לפעמים בפעם הראשון דאזלינן בתר טעמא ועושין בו מעשה כ\"ש דאזלינן בתר טעמא בשב ואל תעשה ואין מנדין לאשה שאינה רגילה לישב בביתה. וגם מש\"ה סיים רבינו בלשון הרמב\"ם ואין מזמינין ג' פעמים אלא למי שדרכו כו' דמשמע הן איש הן אשה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וסומכין עליהן שיעשו שליחותן וא\"ה הא לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו בשל תורה כ\"א לחומרא כמ\"ש בגמרא בפרק התקבל (גיטין דף ס\"ז ריש ע\"ב) ובפרק בכל מערבין (עירובין דף ל\"ב ע\"א) פליגי בזה ועיין בפוס' שם ומשמע דלרב נחמן אפי' בדבר שהוא בידו לא אמרינן שעשה שליחותו וה\"ה בזה הול\"ל הכי דהא קי\"ל בכל ספיקא דממונא הולכין אחר קולא דנתבע וא\"ל דכאן איירי באיש שהוא יוצא ונכנס ולאיש כזה מזמינין ג\"פ זא\"ז כנ\"ל מש\"ה סמכו אשכנים ��אחר שיזמינו עוד זולת זה ב' פעמים וגם יש לו קול בג\"פ דז\"א דהא הרמב\"ם כתב בפכ\"ה דמנדין אותו ע\"פ השכנים אפי' בפעם ראשון ע\"ש וי\"ל דאין כאן הוצאת ממון אלא מנדין ע\"פ קאמר וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שמא יתחייב הקשה ונמצא רודפני כו' ז\"ל הגמרא פ\"ק דסנהדרין (דף ו' ע\"ב) ר\"ל אמר שנים שבאו לדין כו' ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר איני נזקק לכם שמא יתחייב החזק ונמצא רודפו. ופרש\"י אחד קשה בעל מריבות ומטריח את הדיין רודפו רודף את הדין להפך את הדין הרי לפנינו שפי' הרדיפה אהדין להפכו ולא אדיין ונראה שפי' כן מדלא אמר ונמצא רודפני בל' נוכח כמו דמתחיל בל' נוכח במ\"ש איני נזקק לכם. אבל התוס' כתבו שם ז\"ל ונמצא חוק רודפו פי' לדיין כדמוכח בתר הכי (ר\"ל מדאמר בתר הכי לא תגורו ול' מורא שייך בדיין עצמו וס\"ל להתוס' דמ\"ש שמא יתחייב כו' הוא מל' הגמרא שבא ליתן טעם למה רשאי לומר איני נזקק לכם ומש\"ה סיים בל' נסתר) והא דנקט אחד רך שאם היו שניהן חזקים השני היה מסייעו עכ\"ל. ונראה הא דכתבו התוס' והא דנקט אחד רך ואחד קשה כלומר והשתא א\"ש הא דנקיט אחד רך כו' לאפוקי לפרש\"י דלפירושו אפי' שניהם חזקים החזק שנתחייב יהיה רודף ויטריח את הדיין להפך את הדין דלא שייך לומר שהשני מסייעו וק\"ל. ורבינו שכתב שמא יתחייב הקשה וירדפוני היינו כפי' התוס': "
+                ],
+                [
+                    " ומצוה לדיין להתחיל להם בפשרה שיאמר כו' ל' הגמרא שם פ\"ק דסנהדרין (דף ו' סוף ע\"א) ת\"ר כשם שהדין בג' כך ביצוע בג' נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע וריב\"ק אמר מצוה לבצוע כו' אמר רב הלכתא כריב\"ק איני והא רב הונא תלמידו דרב הוה כי הוו אתו לקמיה בי תרי א\"ל אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו מאי מצוה נמי דקאמר ריב\"ק מצוה למימר להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו. היינו ת\"ק א\"ב מצוה ריב\"ק סבר מצוה ת\"ק סבר רשות ע\"כ וכתב ע\"ז הב\"י ז\"ל ומשמע שאע\"פ שמזכיר הדין תחילה שאמר אי דינא בעתו כיון שתכף אמר אי פשרה בעיתו מתחיל בפשרה מקרי וכן נראה דעת הרמב\"ם בפרק כ\"ב דסנהדרין וא\"כ יש לתמוה על רבינו ששינה ל' הגמרא וכתב שיאמר במה אתם רוצים יותר בפשרה כו' דמשמע דצריך שיקדים הזכרת הפשרה ומנ\"ל האי וי\"ל דרבינו ל\"ד קאמר א\"נ ס\"ל כרש\"י שכתב ז\"ל מצוה למימר ברישא דינא בעיתו אי פשרה בעיתו דפתחינן ליה בפשרה בעיתו עד כאן לשונו וס\"ל דרש\"י ר\"ל דאומר להו בתחילה אי פשרה בעיתו עכ\"ל בקיצור. ודוחק הוא וגם ל' רש\"י אינו משמע כן דא\"כ לא הול\"ל למכתב דפתחינן דמשמע דזה פשוט מל' התרצן דפתחינן כן אלא הול\"ל כלומר דפתחינן כו' לכן נראה דכדברי רבינו מוכח שם בגמרא הנ\"ל דפריך הגמרא היינו ת\"ק כו' דיש להקשות מאי קפריך היינו ת\"ק הא בהדיא אמר ריב\"ק מצוה לבצוע ות\"ק אמר רשאי ואי כפירש\"י דפי' דלריב\"ק נמי רשות הוא ור\"ל כיון דאמר אי דינא בעיתו או פשרה א\"כ מאי קמשני ליה א\"ב מצוה אלא ע\"כ צ\"ל דהשיב לו התרצן דאע\"ג דא\"ל אי דינא בעיתו מ\"מ כוונתו דמצוה להדר אחר פשרה ולדבר על לב בעלי דינים אולי יפשרו כי הוא הטוב להם. ובזה שא\"ל אי דינא בעיתו דסבר להן שהפשרה עדיפא יותר כי לאחר שבאו לפניו ומסתמא בקשו לדון ביניהם א\"ל אי דוקא דינא בעיתו כדבריכם או ל\"ד אלא לפשרה מאחר שהיא עדיפא וכן יאמר כל דיין בלשונו והסברתו להודיע שפשרה ניחא טפי ולכן כ\"ר שיקדים הפשרה. וא\"ש נמי מה שמסיק רבינו וכתב ז\"ל וכל דיין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח דודאי פשרה עדיפא לפי המסקנא וגם רבינו פי' ל' רש\"י הנ\"ל שכתב מצוה למימר להו ברישא אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו דפתחינן להו בפשרה ע\"כ דר\"ל דמסביר להן באופן דמגלה דעתו דניחא להו בפשרה וזה מיקרי פתיחות בפשרה ופרש\"י כן לפי האמת דמסיק הגמרא א\"ב מצוה וק\"ל: וא\"א לא חילק. פי' וס\"ל דבכל ענין פשרה צריכה מחילה ועפ\"ר במאי קמיפלגי. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אלא גם הוא בורר את מי שירצה משמע דר\"ל אפילו לקטן ממנו ולכאורה היינו כדעת הסמ\"ג שהביא רבינו סימן י\"ד דס\"ל דאפילו מגדול לקטן יכול לאישתמוטי וכן משמע מדברי הג\"מ שהרי אדברי הרמב\"ם אלו שהביא רבינו כאן כתב ז\"ל כדאיתא ר\"פ ז\"ב כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא דא\"ל מי קטרחנא לך (ור\"ל כיון ששניהן בעיר אחד הוו ה\"נ זה דאמר אני אביא למי שארצה ואשיבנו לכאן ולא תצטרך לטרוח) אע\"פ שרב חסדא קטן מרב הונא הוה כו' עכ\"ל ומשמועה זו עצמה למד הסמ\"ג לסברתו (וכמ\"ש סי' י\"ד סי\"ג) וא\"כ קשה למה חלקם רבינו והביא דברי הרמב\"ם בסימן זה ודברי הסמ\"ג בסימן שאחר זה ועוד דלקמן על דברי הסמ\"ג כתב ז\"ל ול\"נ ואילו כאן על דברי הרמב\"ם כתב סתם ואני כתבתי למעלה וכבר הרגיש מהר\"ש מדינ\"י בתשובותיו בקושיות אלו ונדחק בהם ע\"ש ולי נראה דלא שייכי דברי הרמב\"ם וסמ\"ג להדדי לא מיבעיא לפי מאי דמסיק רבינו וכתב דהרמב\"ם איירי דוקא בשכבר בירר לו האחד כו' והסמ\"ג לא איירי בזה. אלא אפילו לפי מאי דס\"ד דרבינו בתחילה מ\"מ אין ענין הרמב\"ם והסמ\"ג שוין דהרמב\"ם מיירי במי שאינו רוצה לאישתמוטי מהמומחה שלא ידונו כלל אלא אומר גם אני אברר א' שישב עמו ומש\"ה לא כ\"ר עליו ול\"נ אלא ואני כתבתי למעלה כו. וכאילו כתב ל' דלפי מ\"ש למעלה אין נראה לי לחלק בזה ומטעם שכתבתי בפרישה ואילו הסמ\"ג איירי בשלא נחתו כלל בתורת ברירות אלא שיש ת\"ח מומחה בעיר ואומר הא' נבא לפני דיין זה שהכל באין לפניו לדון והשני אינו רוצה לדון לפניו כלל אלא רוצה שהת\"ח השני שבעיר ידון ביניהם ומש\"ה דקדק הסמ\"ג וכתב שני ת\"ח בעיר א' כו' דס\"ל דגם השני צ\"ל ת\"ח אלא שהוא קטן מהראשון דומיא דרב הונא ורב חסדא הנ\"ל ואילו הרמב\"ם כתב בורר מי שירצה משמע אפילו אינו ת\"ח וה\"ט כדכתיבנא וההגהות שהביאו על דברי הרמב\"ם ההוא דר\"ה ור\"ח היינו דס\"ל ג\"כ שהרמב\"ם מודה בעלמא שהמומחה יכול לכוף האדם בע\"פ ולכן הוקשה להם דכיון שכן מנ\"ל להרמב\"ם דהיכא דירדו לתורת ברירה דגרע כח המומחה דלא מצי כיף ליה וע\"ז הביא ראיה מהא דאמרינן התם ר\"פ ז\"ב אהא דאמרינן דכ\"א בורר לו א' אפילו לוה כו' רב פפא אמר אפילו תימא במומחה כגון ב\"ד דרב הונא ורב חסדא כו' דשם איירי נמי כשהתובע אומר גדול זה ידון לי יכול השני לומר גדול זה אע\"פ שהוא קטן ממנו (ואף שכתבתי בסימן י\"ד דרבינו פירשו דדוקא מר\"ח לרב הונא דגדול ממנו קאמר דיכול לסלק הג\"מ ס\"ל בזה כהסמ\"ג דפי' הגמרא אפילו מהגדול לקטן וכמ\"ש שם ע\"ש) ידון לי וישוו נפשם שידונו להם שניהם או באופן אחר אבל הסמ\"ג לא איירי כשנחתו לתורת בוררות וכמ\"ש ודוק ועמ\"ש בסי' י\"ד עוד מזה: ואני כתבתי למעלה שהמומחה דן כו' ואפשר לומר דעת הרמב\"ם כו' ז\"ל ב\"י מ\"ש רבינו ואני כתבתי שהמומחה כו' ואפשר כו' דברים נכונים הם עכ\"ל. אבל מ\"ו ר\"ש השיג על דברים הללו וכתב שתלמיד טועה כתבם והאריך בהגהותיו לטור ח\"מ בזה ובכלל דבריו הלך לשיטתו בפי' דברי הרמב\"ם שכתבתי בשמו (בסי' ג' סעיף י\"ג) ע\"ש וכבר כתבתי שם שדבריו ז\"ל בזה הם סימן מוסכמין וגם הוא צריך למחוק הספרים לשיטתו ע\"כ לא רציתי להאריך פה בהן וכתבתי בחידושים ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש כתב לפי שיש חסירי דעת כו' בפרישה כתבתי כי' דברי הרא\"ש לפי דעת רבינו ויש להקשות לפי אותו הפירוש למה לו לרש\"י ומנ\"ל למכתב דהדין יצא לאמתו מכח תרתי חדא מכח שבעלי דינין יצייתו לומר הרי אני ביררתי כו' והשני שהדיינים בעצמם נוח להם כו' וכמ\"ש דילמא כוונת הגמרא במ\"ש שמתוך כך יצא הדין לאמתו אינו אלא מכח שהדיינים בעצמם יכוונו לדברי כל א' להבינם על אשורם וכמ\"ש הרא\"ש וגם הבעלי דינין יחשבו כן ומנ\"ל לרש\"י להחשיב לכל בעלי דינין לחורשי און לחשוב על הבוררים שיטענו בעבורם דברים אשר לא כן. ונראה דזה היה קשה להגאון מהרא\"י ז\"ל ומש\"ה פי' לדברי הרא\"ש הללו בת\"ה שלו בע\"א ע\"ש בסימן שד\"ם שהביא שם דברי הרא\"ש שכתב איך שיש טועין בדברי רש\"י ואומרים שיכול הדיין להפך בזכות אותו שבררו אפילו בדבר שאין לו בו זכות כו' דוק בלשונו שלא כתב בשם הרא\"ש כדברי רבינו שהטעות הוא במה שמהפכין סתם אלא הוסיף וכתב שמהפך אפילו בדבר שאין לו זכות ושדעת רש\"י אינו כן אלא ה\"פ ז\"ל דצייתי בע\"ד משום דאינון סברי אילו היה לי שום צד זכות לפי האמת והיושר לא היה נשאר נעלם כי הדיין שביררתי היה מדקדק אבל לדקדק אחר תחבולות ודאי כלל לא והשתא א\"ש נמי דל\"ת לפי מ\"ש בפרישה דברי הרא\"ש דהבעלי דינין יסברו שבורר של כל אח' יהפך בזכותו אפילו במה שאינו לפי האמת וכיון שעולה על דעתו כן איך יתוקן זה שלא יברור כל א' בעל תחבולות לרפאות לו בדברים אשר לא כן. ואין לומר שא\"כ יהיה כח לצד שכנגדו לפסלו שהרי זה יאמר אדרבא בורר שלך הוא איש כזה ומי יוכל לברר ולעמוד על דעת דכל הרוצה לילך עקלקלות ובמ\"ש בשם מהרא\"י דגם בעלי דינים לא יבקשו כ\"א האמת ניחא. ומסיק וכתב ז\"ל והא דפרש\"י והדיינים עצמן נוח להם להפך בזכות' שניהם מפני ששניהם ביררום. אינו מבואר באשר\"י מה רצה בזה ונראה לבאר דהדיינים עצמם נוח לכל אחד מהם להפך אף בזכות אותו שלא ביררו ולא מסתפי מבע\"ד שיבררו משום דסומך ע\"ז שהוא עצמו ביררו ומסתמא לא חשיד ליה שיחניף לחבירו נגד הדין ע\"כ סוגיא דגמר' לדברי פרש\"י ודברי הרא\"ש עכ\"ל ת\"ה. הרי לפנינו שביאר דעת הרא\"ש שגם הבע\"ד אין שום אחד מבקש מבורר שלו שיהפך בזכותו כ\"א מה שהוא ע\"פ האמת והיושר ולפ\"ז צ\"ל דמהרא\"י פי' לדברי הרא\"ש במ\"ש שלא דקדקו בדברי רש\"י שכתב דסברי הרי ביררתי דסובר כך כו' דאין כוונת הרא\"ש דלהכי דקדק רש\"י לכתוב דסברי דהבע\"ד סברי והדיינים לא יעשו כסברתן אלא ה\"פ שלא דקדקו בדברי רש\"י שלא כתב כסברת הבע\"ד אלא שאם היה יכול להפך בזכותו היה מהפך אבל לא כתב שסובר שיהפוך לו שקר לאמת וה\"ט משום שגם בע\"ד אינם מבקשים זה ממנו אלא כ\"א סובר שידקדק בזכותו יותר מבזכות אחר מתוך שהבין דבר לאשורו ומתוך כך ציית לדינא. ונראה לגרוס תיבת וכולה. וכצ\"ל שכתב דסברי הרי ביררתי כו' שסובר כו': ומ\"ש הרא\"ש אבל הדיין עצמו כו' לא אדסמיך ליה קאי אלא כ\"כ לאפוקי מדעת הטועים דס\"ד דמש\"ה יצא הדין לאמתו משום דסברי שיעמדו במקומו בדברים אשר לא כן ושכן יעשו הדיינים ומש\"ה כתב דזה לא יעשה הדיין וכיון דלא יעשנו הדיין גם הבע\"ד לא יעלה כן על לבו. והא דכתב הרא\"ש אבל הדיין כו' ולא כתב אבל לא יסברו הבע\"ד שיהפך בזכותו שלא ע\"פ האמת משום דהכל תלוי בעשיית הדיין. וגם משום דהרא\"ש התחיל בדיין וכתב יש חסרי דעת שטועים כו' וק\"ל. אבל א\"ל דגם מהרא\"י ס\"ל דמ\"ש הרא\"ש שלא דקדקו היינו במה שכתב שסברי דמשמע הבע\"ד יסברו והדיינים לא יעשו כן ופי' שבע\"ד יסברו שיחפש בורר שלו בזכותו לבד והן אין עושין כן אלא מחפשין בזכות שניהן וכדמסיק מהרא\"י בפי' מ\"ש והדיינים עצמן נוח להן להפך בזכות שניהן וכנ\"ל דא\"כ קשה למה כתב הרא\"ש אבל הדיין עצמו חלילה למצא כו' הול\"ל רבותא דהדיין עצמו לא יעשה זה אפי' להפך בזכותו של זה לבד ועוד דאי ס\"ל למהרא\"י דהרא\"ש בא לדקדק מל' שהן סברי כן והדיינים אינם עושין מנ\"ל למהרא\"י לכתוב שהן סוברין שיחפשו אחר זכותו לבד הלא מה שהדיינים עושים להטועים (דהיינו שהדיינים עושין כסברתן ומהפכין אפי' השקר כמ\"ש הרא\"ש ומהרא\"י כנ\"ל) הוא מה שסברו לפי' הרא\"ש והו\"ל למהרא\"י לכתוב שבע\"ד סברי שיהפכו להן השקר לאמת ודו\"ק: ומה שמסיק וכתב שאינו מבואר בדברי הרא\"ש מה רצה רש\"י במה שכתב והדיינים עצמן נוח להן להפך בזכות שניהם מפני ששניהם ביררום כו' נראה דקשה ליה דלא הו\"ל לסיים ולכתוב אלא והדיינים יעשו כן ומאי זה דכתב בזכות שניהן מפני ששניהם ביררום וק\"ל. כן נ\"ל כוונת מהרא\"י בביאור דברי הרא\"ש אבל כוונת רבינו אינו כן דא\"כ ודאי לא הוה סותם דבריו אלא היה מפרש דברי הרא\"ש כיון שפשט דבריו לא משמע כפי' מהרא\"י אלא ודאי פירש בענין אחר וכמ\"ש בפרישה ע\"ש ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בד\"א כשידוע שיש לו תביעה על הנתבע כו' עד אין שום א' יכול לכוף את חבירו נראה שלמד כן מדברי הרא\"ש ר\"פ ז\"ב אהא דא\"ר אלעזר כופין אותו ודן בעירו כר עד ה\"מ היכא דא\"ל לוה כו' (עבפ\"ר שם תמצא ל' הגמ') כתב ז\"ל וקשה דבפ' הגוזל בתרא משמע דאפי' לוה מצי כייף לילך למקום הוועד גבי אין מקבלין עדות אלא בפני בע\"ד וקאמר אפי' פתחו ליה בדינא מצי נתבע למימר לב\"ד הגדול קאזלינא וי\"ל דהתם איירי ששניהם תובעין זה את זה א\"נ הא דאמר אבל לוה כופין אותו ודן בעירו היינו דוקא בידוע שזה לוה וזה מלוה כגון שמודה מקצת א\"נ טוען פרעתי אבל אם אמר להד\"ם לא שייך כאן עבד לוה לאיש מלוה ועוד נראה דב\"ד הגדול ובית הוועד תרי מילי נינהו דמקום הוועד מקום קבוץ חכמים והכא בשמעתין משמע מתוך פי' ר\"ת דב\"ד הגדול היינו נשיא שבא\"י כי פי' ר\"ת הא דשלחו ליה למר עוקבא אי ציית ואי לא השיאהו ויראה פנינו בטבריא לא בעי למימר ואי לא ציית שלא תוכלו לכופו דכ\"ש שלא יוכל הנשיא לכופו דבני בבל רודין במקל ובא\"י מחוקק אלא ה\"פ ואי לא ציית דאמר לב\"ד הגדול קאזלינא אלמא אפילו ראש הגולה שבבבל אינו מקרי ב\"ד הגדול הילכך למקום הוועד שאין שם אלא קבוץ חכמים עבד לוה לאיש מלוה וכופין אותו והולך למקום הוועד אבל נתבע לא מצי כייף לתובע לילך למקום הוועד והוא דידיע דאית ליה תביעה גביה כגון דהודה מקצת או טוען פרעתי אבל לב\"ד הגדול אפילו נתבע מצי טוען. ויש שהיו רוצים לומר דב\"ד הגדול דוקא נתבע מצי טעין ולא תובע דחיישינן כו' (וכמ\"ש ל' התוס' בפרישה ע\"ש) עד ובזמן הזה מסתבר שהחשוב שבדור נקרא ב\"ד הגדול ע\"כ לשון הרא\"ש ותפס רבי' שינוייא בתרא לעיקר. ומשמע לרבינו דאע\"פ שבשינוייא מציעא ס\"ל להרא\"ש אם אמר להד\"ם לא שייך טעמא דעבד לוה לאיש מלוה ויכול הלוה למימר ליה לא אדון עמך כאן אלא אם יש לך תביעה עלי זיל בהדי לבית הוועד. בשינוייא בתרא הדר ביה מסברא זו וס\"ל דאפילו כשטוען להד\"ם אין הלוה יכול לאישתמוטי ולומר בא ונזיל לבית הוועד אלא כופין אותו ודן בעירו. וההוא דהגוזל באמר לב\"ד הגדול קאזלינן הוא דמיירי. ומ\"ש הרא\"ש בשינוייא בתרא והוא דידיע לוה כו' ס\"ל לרבינו לאו אאבל נתבע לא מצי כייף דסמיך ליה קאי דהיה משמע הא אם לא הוה ידיע יכול הנתבע לכפותו ורבינו כתב דאין שום אחד יכול לכפות לחבירו אלא קאי אמ\"ש לפני זה דכופין הלוה והולך למקום הווועד ע\"ז קאמרינן הכא אבל אי לית ליה תביעה גביה אפילו מלוה לא מצי כייף ללוה: ומ\"ש אבל לב\"ד כו' הוא קאי אמ\"ש אבל נתבע לא מצי כייף כו' זאת היא דעת רבינו ונכונה היא אע\"פ שהל' מגומגם קצת. ואין להקשות מנ\"ל לפרש דברי הרא\"ש כן ולא נאמר דמ\"ש והוא דידיע דאית ליה כו' ג\"כ אדסמיך ליה קאי וכולה חדא מילתא הוא. וכמו שהיה דעת הרא\"ש בשינוייא מציעתא ובשאומר לב\"ד הגדול קאזלינא אפילו ידוע דאית ליה תביעה עליו אפ\"ה גם הנתבע מצי כייף לתובע דא\"כ לא בא הרא\"ש לשנות בשינוייא האחרון משינוייא מציעתא אלא להוסיף לך דין א' דבב\"ד הגדול אפי' נתבע מצי כייף ולא הו\"ל להרא\"ש להאריך כ\"כ וגם לא הול\"ל בל' ועוד נראה כו' אלא הכי הול\"ל ונראה שב\"ד הגדול ובית הוועד תרי מילי נינהו ולב\"ד הגדיל אפי' נתבע מצי כייף ותו לא מידי אלא ש\"מ דשינוייא אחרינא קאמר והדר ביה מסברא קמייתא. ואין לומר דילמא לעולם גם רבינו פי' דמ\"ש הרא\"ש והוא שידוע כו' דאדסמיך ליה קאי וס\"ל דאי אין ידוע גם הנתבע יכול לומר לבית הוועד אזלינא ומש\"ר אין שום א' יכול לכוף ר\"ל לכוף לדון בעירם ואלשון הגמרא קאי דאמר ר\"א כופין אותו ודן בעירו וקאמר דבכה\"ג אין יכול לכפות הנתבע לתובע ולא התובע לנתבע דא\"כ לא הו\"ל לרבינו לסתום אלא לפרש כיון שלא הזכיר לפני זה ל' כפייה בדן בעירו. וגם בגמרא מסיק וקאמר אמימר כופין אותו וילך למקום הוועד הרי שהזכיר ל' כפייה בהליכה לבית הוועד ועוד דא\"כ הו\"ל לרבינו לכתוב האי בד\"א ברישא אמ\"ש אין שומעין לנתבע ולא בסיפא אמ\"ש דשומעין להתובע או להפך רישא וסיפא ולכתוב עליו בד\"א. ואי לא מסתפינא להגיה הספרים הייתי גורס בדברי רבינו וכצ\"ל אבל אם אינו ידוע כגון כופר הכל אינו יכול לכפות את חבירו בשום א' מהן והשתא א\"ש הכל ור\"ל דהתובע אינו יכול לכפות את הנתבע בכה\"ג לא לעלות עמו לבית הוועד ולא לדון בעירו אלא הברירה ביד הנתבע מאחר שבא עליו בטענה רקניות ולפ\"ז א\"ש ל' הרא\"ש דמ\"ש והוא דידיע אדסמיך ליה קאי אנתבע וכמ\"ש אבל מדלא מצינו גירסא זו בשום מקום מחוורתא כדכתיבנא ראשונה ודו\"ק. ועוד נראה דגם בשינוייא מציעתא לא ס\"ל דבטוען הנתבע להד\"ם דכל אחד יכול לכוף להשני לילך ולדון עמו בבית הוועד דא\"כ הו\"ל סברות הפוכות ממ\"ש הרא\"ש בשינוייא בתרא (לפי מ\"ש דמוכח מל' רבינו והרא\"ש דבשינוייא בתרא ס\"ל דאין שום אחד יכול לכפות בכה\"ג לילך לבית הוועד) וגם היה קשה א\"כ מי הכריח את הרא\"ש לחזור מסברתו הראשונה אלא ר\"ל דהנתבע מצי אמר לך עמי לבית הוועד מאחר שאתה רוצה להוציא ממני ממון שלא כדת ואין שומעין לו כיון שאין כאן הוכחה לטענתו ומה\"ט אין שומעין למלוה כשהוא אומר לך עמי לבית הוועד כיון שהנתבע טוען להד\"ם והשתא א\"ש מ\"ש הרא\"ש גם בשינוייא בתרא דאין שומעין למלוה לעלות עמו לבית הוועד כשהנתבע טוען להד\"ם ולהנתבע ג\"כ אין שומעין לו כ\"א באמרו לב\"ד הגדול קאזלינא ולא כתב ששומעין לנתבע כ\"א בשינוייא מציעתא ומכח (הקשיות [הקושיא]: ואם מסתלקים מב\"ד של עירם לילך לב\"ד הגדול כו' בסנהדרין אינו מחלק בין בית הוועד לב\"ד הגדול וכמ\"ש בפרישה ע\"ש וכתב בכ\"מ ז\"ל כתב הרמ\"ד על דברי רביבו יש לתמוה שפירש נלך לבית הוועד הנזכר בגמרא נלך לב\"ד הגדול ומההיא דהגוזל זוטא אית להוכיח דחילוק יש בין ב\"ד הגדול לבית הוועד וכ\"כ ר\"ת והר\"י ב\"ר אשר ונראים דבריהם עכ\"ל. והנה נראה דר\"ל דמהגמרא דהגוזל בתרא הנ\"ל שהקשה הרא\"ש ממנה מדוייק דיש חילוק בין ב\"ד הגדול דשם הנתבע מצי כייף ליה ובין בית הוועד דשם הנתבע לא מצי כייף ליה וכמ\"ש הרא\"ש והוא קושיא גדולה על הרמב\"ם כי הוא לא ס\"ל בשום חדא מג' תירוצים הרא\"ש הנ\"ל כדמוכח מדברי הרמב\"ם שהרי כששניהן תובעין זא\"ז או כשבא התובע על חבירו בטענה ריקנית כתב הרמב\"ם שם בהדיא שאין שום א' יכול לכוף לחבירו לילך עמו לב\"ד הגדול. ולשני התירוצים דהרא\"ש בשניהן הנתבע יכול לומר לב\"ד הגדול קאזלינא וכשיש קצת ראייה לתביעת התובע ס\"ל להרמב\"ם דשומעים להתובע ולא להנתבע. וא\"כ במה תוקמיה ההיא דהגוזל דשומעין גם לנתבע ונראה ליישבו דס\"ל דההיא דהגוזל איירי כשאין ב\"ד מומחה כלל בעירו כ\"א הדיוטות דבזה מודה הרמב\"ם דגם הנתבע יכול לומר נלך לב\"ד הגדול מאלו. וכמ\"ש שם הכ\"מ אחר זה ודייק לה מל' הרמב\"ם שכתב ז\"ל וכן הדין בזמן הזה כו' עד ויש מקומות שאין בהם תלמידים כמותם כו' דייק הכ\"מ שדוקא קאמר שאינן כמותו אבל מ\"מ גם הם הן חכמים הא אם אינן חכמים כלל כ\"א הדיוטות אפילו לוה מצי אמר לב\"ד הגדול קאזלינא וכן הוא דעת קצת מפרשים עכ\"ל הכ\"מ שם וק\"ל. ולפי מ\"ש בסמ\"ע דמ\"ש הרמב\"ם שם דבשאר דינין שזה טוען וזה טוען אינו ר\"ל ששניהן תובעים זה את זה דא\"כ קשה מאי פסקא. אלא ר\"ל דבשאר דינים כגון לקחת ממני בית או סחורה ולא שלמתם לי וזה טוען שלמתי. טענת הנתבע מחשב טענה כמו טענת התובע ולמה נשמע לתובע אם אמר נלך לב\"ד הגדול יותר מטענת הנתבע. ומש\"ה כתב דאין שומעין לשום אחד מהן משא\"כ טענת מלוה ונגזל וניזק דבהן מחשבי טענות התובע לטענה ולא טענת הנתבע עוד כתבתי שם פי' היותר נראה דמ\"ש שזה טוען וזה טוען ר\"ל זה טוען נדון לכאן וזה טוען נלך לב\"ד הגדול דבזה מחלק דשאר דינים כופין אפי' להתובע ודן בעירו משא\"כ במלוה ונגזל וניזק ע\"ש ולא איירי הרמב\"ם בשניהן תובעים זא\"ז לפי' הללו לק\"מ דאיכא למימר שהרמב\"ם מוקי לההיא בששניהן תובעים זא\"ז בטענות הלואה או גזילה או היזק דאז אמרינן אף שהראשון שתבעו רוצה לדון כאן מ\"מ כיון שהנתבע אומר איני חייב לך ואדרבה חייב לי ואני רוצה שתרד עמי לדין בב\"ד הגדול שומעין להנתבע שתבעו ג\"כ בתביעה גדולה דהלואה או היזק או גזילה וק\"ל ועבפ\"ר מ\"ש סתירת פי' זה במקצת: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתוב בספר המצות כו' ולא נהירא עיין בב\"י שתמה על רבינו שחולק על הסמ\"ג מסברא וסמ\"ג הביא ראיה לדבריו. [וקצת מנהו בב\"ח] ואני אומר דלא מסברא לחוד פליג אלא בפי' הסוגיא שהביא הסמ\"ג והיא בר\"פ ז\"ב אהא דאמרינן ה\"ק כשזה בורר לו א' וזה בורר לו א' שניהן בוררין להן עוד אחד וז\"ל ואפילו לוה מצי מעכב והאר\"א לא שנו אלא מלוה אבל לוה כופין אותו ודן בעירו כדאמר ר' יוחנן בערכאות שבסוריא שנו אבל מומחין לא רב פפא אמר אפילו מומחין כגון ב\"ד דרב הונא ורב חסדא דקאמר ליה מי טרחנא לך ופרש\"י בערכאות שבסוריא לא היו בריאין בדין תורה הלכך אפילו לוה מצי מעכב דרב הונא ורב חסדא תרווייהו בחד מקום (והתוס' כתבו שהיו סמוכין זה לוה חוץ לג' פרסאות דאל\"כ לא היה מורה בפני רב הונא כו') ע\"כ והנה דעת הסמ\"ג מדקאמר סתמא כגון ב\"ד דרב הונא ורב חסדא כו' משמע אפ��לו מרב הונא לרב חסדא שהיה תלמידו וקטן ממנו ועוד דבשלהי ז\"ב אמרינן וה במה הולכת אחר היבם כו' עד כמה א\"ר אמי אפילו מטבריא לציפורי ופרש\"י אף שישיבת טבריא גדולה משל ציפורי הולכת אחריו לציפורי ודין זה אדברי ר\"א הנ\"ל איתמר לענין אם יוכל להסתלק מעיר לעיר ומשמע דכל היכא דיכול להסתלק הוה כגוונא דיבמה הולכת אחר היבם דאפילו מב\"ד הגדול לקטן ממנו. ורבינו ס\"ל כיון דהאי ר\"א דל\"ש אלא מלוה כו' דפריך מיניה בסוגיא דריש הפרק הוא הוא ר\"א הנזכר שם בסוגיא ס\"פ ומוכח שם דאפילו לילך מב\"ד שבעירו לבית הוועד לא מצי אשתמוטי דהיינו מקטן לגדול (וכמ\"ש לעיל בסמוך ל' הגמרא) א\"כ מוכח שהמקשה שהקשה ואפילו לוה מצי מעכב ורב פפא דשני אפילו תימא מומחין הכל לענין להסתלק מקטן לגדול איירי ובמ\"ש כגון ב\"ד דרב הונא ורב חסדא ר\"ל דמצי להסתלק מרב חסדא לרב הונא אבל איפכא לא וכן מוכח מתשובת רשב\"א דפי' כן והביאו הב\"י בעצמו בסימן זה (מחס\"ב) שכתב ז\"ל מיהו אם היה ב\"ד יפה סמוך לעירם תוך ג' פרסאות אף ללוה שומעין לומר לך לב\"ד היפה סמוך לנו כדמוכח בפ' ז\"ב כו' עד והדבר ידוע דרב חסדא תלמיד דרב הונא היה כו' אלמא תוך ג' פרסאות אף הלוה מצ\"ל לב\"ד הגדול אני הולך כו' עכ\"ל הרי מוכח לפניו דפי' דברי הגמרא דסילק מרב חסדא לרב הונא הגדול ממנו וכן משמע מדברי נ\"י ר\"פ ז\"ב ע\"ש שכתב ז\"ל כתבו מן האחרונים נקטינן דכל היכא דאיכא מומחין ויש בעיר גדולים מהן שומעין בין למלוה בין ללוה לדון בפני ב\"ד הגדול כאוקימת' דר\"פ הרי לפנינו דמפרש לר\"פ כן ועוד מוכח זה מדבריו דהוא <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> ממה שפי' שם מ\"ש ה\"נ בערכאות שבסוריא דר\"ל מ\"ש ר\"א ל\"ש אלא מלוה דר\"ל אפילו המלוה אומר שילך לפני ערכאות שבעיר אחרת והלוה רוצה לדון לפני ערכאות שבכאן והא דקאמר שם דשומעין למלוה באומרו לבית הוועד דוקא גם בערכאות שייך בית הוועד כשהן מקובצין שם יותר ממה שהן בכאן ובכה\"ג אין שומעין ללוה כיון דשניהן ערכאות והן כשני עיירות אבל כשהן בעיר א' שומעין גם ללוה כמו ששומעין לו במומחין וא' מהן גדול לר\"פ כו' וס\"ל להנ\"י דשני התירוצים הן אמת ע\"ש ודוק בדבריו דצריך אתה לפרשו כמ\"ש הרי דחזר וכתב דר\"פ דאמר כגון בי דינא דר\"ה ור\"ח ר\"ל מקטן לגדול (ועמ\"ש בד\"מ ובהגהתו) והוא מילתא דמסתברא דכיון שהמומחה יכול לכוף לדון לפניו אינו דין שיהיה רשאי להסתלק ממנו כל שאין גדול ממנו. ודברי הרמב\"ם שהביא רבינו בסימן י\"ג אינם ענין לדברי הסמ\"ג ואין להם הכרעה אפשר דס\"ל כרבינו ואפשר כהסמ\"ג. אבל מהג\"מ משמע דס\"ל כסמ\"ג ועד\"ר בר\"ס י\"ג וכ\"מ מהג\"א דפ' ז\"ב ע\"ש. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אפילו הת\"ח בא לבסוף כו' בשבועות דף ל' ר' עולא בריה דרב עילאי הו\"ל דינא קמיה דר\"נ שלח ליה רב יוסף עולא חבירנו עמית בתורה ובמצות אמר למאי שלח לי לאחנופי ליה הדר אמר למשרי בתגריה ופרש\"י למישרי בתגריה אם בא דין אחר לפני אפסוק את זה תחילה וכתבו התוס' והרא\"ש היינו כשבאין שניהן כאחד דאם בא אחר תחילה צריך להקדימו כדאמרינן כקטן כגדול תשמעון א\"נ עשה דכבוד תורה עדיף כדאמרי' בפ\"ב דכתובות עכ\"ל התוס'. ור\"ל דשם דף ק\"ה איתא דרב ענן אייתי ליה ההוא גברא כנת' דגילדנא דבי גילי (פי' סל מלא דגים קטנים) א\"ל מאי עבידתך א\"ל דינא אית לי לא קבל מיניה א\"ל פסילנא לך לדינא כו' שדרי' לקמיה דר\"נ שלח ליה לדייניה מר להאי גברא דאנא ענן פסלינא ליה אמר מדשלח לי הכי ש\"מ קרוביה הוא הוה קא�� דינא דיתמי קמיה אמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף (ופרש\"י מצות עשה על הדיינים לדון לכל הבא לפניהם כמ\"ש ושפטתם צדק ונצטרף לזה כבוד תורה דרב ענן מש\"ה עשה שלו עדיף) סלקיה לדינא דיתמי ואחתי' לדיניה כיון דחזא בעל דיניה יקרא דעביד ליה איסתתמו טענתיה ע\"כ לשון הגמרא. ולכאורה נראה דס\"ל להתוס' הנ\"ל שהיתום היה שם קודם שבא זה שהיה סבור שהוא קרובו דרב ענן כדמשמע ל' סלקיה לדינא דיתמי ואפ\"ה דן ר\"נ את קרוביה דרב ענן בתחלה ומש\"ה הביאו ראייה מכאן דמקדים הת\"ח אף שכבר פתחו בדיניה דאחר. אלא שא\"כ קשה על שינוייא קמא דהתוס' והרא\"ש היאך כתבו דמיירי דוקא כשבאו יחד כיון דמוכח מכאן דאפילו באו בזא\"ז מצוה להקדימו. לכן צ\"ל דאין לדקדק מל' סלקיה לדינא דכבר באו לפניו והתחיל בו אלא כיון דהוה שם יתום והו\"ל להקדימו לפני הבאין עמו והוא לא עשה זהו מקרי ג\"כ סילוק ומ\"מ ס\"ל לשינויי' בתרא דתוס' כיון דמצינו דהקדימו להת\"ח קמיה יתום הראוי להקדים משום דחמירא לן עשה דכבוד תורה א\"כ י\"ל דמצוה להקדימו לאחר דאינו יתום אף שכבר פתחו ליה בדינא. ובשינוייא קמא דס\"ל דעשה דכבוד תורה אינו דוחה אלא עשה דשפטו יתום שאינו כתוב בתורה ולא עשה דכקטן כגדול תשמעון שכתוב באורייתא. ובזה נתיישב דל\"ת מאי קאמר ר\"נ האי עשה והאי עשה הא יש ביתום עוד עשה דכקטן כגדול ואי ס\"ל דאפ\"ה עשה דכבוד תורה עדיף א\"כ לא הול\"ל האי עשה כו' אלא הול\"ל אע\"פ שיש לזה עשה נוספת אפ\"ה עשה דכבוד תורה עדיף. גם ק' מנ\"ל לר\"נ דעשה דתורה דוחה כולי האי ובזה שכתבתי שבאו כאחד א\"ש. מיהי אי לא פרש\"י הנ\"ל היה נראה לפרש מ\"ש האי עשה כו' דר\"ל להיתום דבא תחילה יש עשה דכקטן כגדול תשמעון ולקרובו יש עשה דאת ה' אלקיך תירא לרבות ת\"ח וכן פי' רש\"י בעצמו בר\"פ שבועת העדות סוף (שבועות דף ל') אמ\"ש שם דעדים מעידים בעמידה שנאמר ועמדו שני האנשים ות\"ח בישיבה דהאי עשה והאי עשה ופרש\"י האי עשה ועמדו והאי עשה דאת ה' אלקיך תירא לרבות ת\"ח ע\"ש. ולפ\"ז שפיר קאמר האי עשה. ורש\"י דלא פי' גם כאן כן משום דס\"ל דאת ה' אלקיך תירא שמרבה ת\"ח הוא דרש ואסמכתא בעלמא ואינו דוחה עשה המפורש בתורה דהיינו כקטן כגדול תשמעון ודוקא התם שגם ועמדו שני אנשים אינו אלא אסמכתא לומר דאעדים קאי וכמ\"ש (בסימן י\"ז ובסי' י\"ח ע\"ש) מש\"ה דחי ליה הדרש דאת ה' כו' לכן פי' דמע\"ה דר\"נ הוה דבאו כאחד וכמ\"ש וא\"ת אכתי קשה דהו\"ל לפרשה האי עשה דשפטו יתום והאי עשה דאת ה' אלקיך תירא וי\"ל כיון דאינו עשה גמור הכתובים בתורה ניחא ליה לפרש דמיירי בעשה דושפטתם צדק הכתוב בתורה וגם הוא שוה לשניהן כן נ\"ל פרש\"י ותוס' אבל רבינו לא ס\"ל כפרש\"י וכמ\"ש שהרי כתב לפני זה דת\"ח מוקדם אפילו בא לבסוף ש\"מ דס\"ל דכבוד תורה דוחה העשה כקטן כגדול תשמעון וגם מביא דברי הרמב\"ם דמוכח מיניה דהיתום קודם לת\"ח אפילו כשבאו יחד מק\"ו דאלמנה והיינו דלא כמ\"ש בשם התוס' והרא\"ש וצ\"ל דס\"ל לרבינו דר\"נ לאו שפיר עביד דהקדים אפילו קרובו של ת\"ח ליתום ומ\"מ נלמד ממנו דצריך להקדים הת\"ח הבא אחר איש אחר דאל\"כ במה טועה ר\"נ וכמ\"ש בפרישה. ואפשר לומר דגם דעת התוס' והרא\"ש הוא כן בשינויי' בתרא ובשנוייא קמא ס\"ל דמאחר דטעה ר\"נ אין להביא ראייה ממנו כלל. מיהו זהו דוחק דא\"כ לא הו\"ל לסתום ולכתוב בשינוייא בתרא כדאמרינן בפ\"ב דכתובות כיון דבשינויא קמא ס\"ל דאין ראייה כלל משם ואדרבה מוכח משם דלאו שפיר עביד מש\"ה צ\"ל יותר כמ\"ש ראשונה לדעת התוס' ודו\"ק והריטב\"א כתב אהאי עובדא דסוף כתובות ז\"ל ק' לי הא אמרינן בפרק שבועת העדות דשלח ליה רב יוסף לר\"נ עולא חבירנו כו' עד למאי שלח לי למשרי תיגרא ברישא ולא חש לאסתתומי טענתא דאידך וי\"ל דבחבר עצמו (וה\"ה קרובו דהא מסיק דדוקא אחר אסור) שבא לדין ליכא משום אסתתומי טענתיה דהא ידע דחזי להכי ובעל דיניה נמי ניחא ליה דלישרי תיגרא לאלתר. אבל הכא דלא חבר ולא קרובו של חבר הוה סבר דמחניף ליה ואסתתמו טענתיה עכ\"ל. וצ\"ל דקשה להריטב\"א דאף א\"ת שאותו מעשה דשבועות היה קודם ור\"נ עצמו לא עלתה על דעתו לחוש שיסתתמו טענתיה דאידך כמו דלא חש בההוא דכתובות מ\"מ למה לא מסיק סתמא דגמרא שם דלאו שפיר עביד לא רב יוסף דשלח להקדימו ולא ר\"נ שהיה להן לחוש שיסתתמו טענות של כנגדו וכמו שאירע בעובדא דכתובות וכדי שלא ללמוד ממנו לעשות כן כמו שעשו הם וא\"ת מאי מקשה הריטב\"א הא י\"ל דשאני בההיא דכתובות דהוה יתום קמיה ודחי ליה והקדים לההוא גברא מש\"ה אסתתום טענתיה דאידך משא\"כ בההיא דשבועת העדות דלא הוה יתום שפיר עביד שהקדים לת\"ח וי\"ל דא\"כ לא הוה שתיק תלמודא בכתובות מלפרש דמשום איחור היתום איסתתמו טענתיה והכי הול\"ל חזא בעל דיניה יקרא דקעביד ליה דאקדומיה ליתום אסתתמו טענתיה ומדלא פירשוהו הכי ש\"מ דלאו משום הכי אסתתום טענתיה וק\"ל ועבפ\"ר שכתבתי דאין דעת הרמב\"ם ורבינו כדעת הריטב\"א בזה דהן ס\"ל דדוקא ביתוס לאו שפיר עביד אבל בשיש אחר דוחין אותו מפני כבוד ת\"ח אפילו כבר פתחו ליה ודו\"ק. גם אין להקשות מאי מקשה הריטב\"א הא י\"ל דההיא דכתובות איירי דכבר פתחו בדינא דיתמי וסלקוהו משום הכי אסתתום טענתיה משא\"כ ההיא דפרק שבועת העדות דמיירי דעדיין לא פתחו ליה די\"ל דהריטב\"א לטעמיה דכתב שם עוד ז\"ל ודעת מורינו ז\"ל דהכא עדיין לא פתחו בדינא דיתמי כד אתא האי דיניה קמיה דר\"נ דבשלמא בחבר עצמו שרינן תיגרא ברישא ואע\"ג דפתחו בדינא דאחריני כדי שלא יתבטל מלמודו ומשום כבוד תורה דאע\"ג דאיכא מצוה לדון הבא ראשון מדכתיב כקטן כגדול תשמעון עשה דכבוד תורה עדיף והיינו דאמרינן בפרק כל כתבי אמר רבא תיתי לי אי אתא צורבא מרבנן קמאי לא מזיגנא כו' אבל כבוד קרובו כל חכם אינו אלא מדרבנן אבל הכא עדיין לא פתחו בדינא דאידך ובכל חד מינייהו איכא מצוה לדון וכיון דהאי עשה והאי עשה עשה דקרובו של חכם עדיף דאיכא בהדיה עשה דרבנן דכבודו של חכם עכ\"ל ומדכתב דצ\"ל דעדיין לא פתחו ליה בדיניה ולא כתב דצ\"ל שבאו לפניו יחד דאילו בא היתום לפניו קודם היה חייב להקדימו גם מדכתב אחר זה דבשלמא בחבר עצמו שרינן תיגרא אפילו פתחו לאחר תחלה ש\"מ דס\"ל דאין דין קדימה תלוי מן התורה בביאה לפניו כ\"א בפתיחה בדין וקשה מנ\"ל הא וצ\"ל דס\"ל להריטב\"א דמדכתב כקטן כגדול תשמעון משמע דה\"ק מאחר שהתחלת לשמוע דין של פרוטה לא תסלקנו לשמוע דין של מנה ומדאמרו דעשה דכבוד תורה דוחה האי עשה ש\"מ דאפילו כבר פתחו לשמוע בדינא דאחר ג\"כ דוחין אותו מפני כבוד תורה ומש\"ה כתב דהיינו דוקא לת\"ח עצמו אבל לקרובו אינו דוחה כ\"כ כ\"א כשבאו לפניו יחד דהוא דרבנן דאסמכוהו אהאי קרא דכקטן כגדול תשמעון. כן נ\"ל ביאור דברי הריטב\"א ועיין מ\"ש בסמ\"ע ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " הדיין שבא לפניו דין מרומה כו' בר\"פ אד\"מ תנן א' ד\"מ ואחד ד\"נ בדרישה וחקירה ובגמרא ד\"מ מי בעי דרישה וחקירה ורמינהו שטר כו' א\"ר פפא כאן בדין מרומה וכאן בדין שאינו מרומה וכתב הרא\"ש והא דאמרינן בפ' שב��עת העדות דדין מרומה אין לדונו כלל משום שנא' מדבר שקר תרחק תירץ מהר\"ם היינו כשהתובע טוען ברמאות אז יסתלק הדיין ולא ישמע טענתו והכא מיירי שהנתבע טוען ברמאות ואין לדיין להסתלק שלא ישתכר הרמאי ברמאותו כו' ע\"ש וגם כוונת רבינו כן הוא וכמ\"ש בפרישה אבל דעת הרמב\"ם אינו כן וכן מוכרח מ\"ש הכ\"מ שם עליו והנה אעתיק לשונם. בפ' כ\"ד דסנהדרין כתב מניין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהיה קולר תלוי בצוואר העדים ת\"ל מדבר שקר תרחק כיצד יעשה ידרוש בו ויחקור הדבר בדרישות וחקירות של ד\"נ אם נראה לו לפי דעתו שיש בו רמאות כו' עד אסור לחתוך לו הדין אלא יסלק עצמו כו' עכ\"ל הרמב\"ם וכתב עליו הכ\"מ ז\"ל כיצד יעשה ידרוש כו' בר\"פ אד\"מ אסיקנא דבדין מרומה בעינן דרישה וחקירה. אלא יסלק עצמו וכו' מההיא ברייתא דפ' שבועת העדות דמדבר שקר תרחק. ומנין לדיין שהוא יודע בדין כו' ברייתא בפ' שבועת העדות עכ\"ל הכ\"מ הרי לפנינו דלפי מ\"ש הכ\"מ בפי' דברי הרמב\"ם אין אנו מוכרחין לחלק בין תובע לנתבע שהרי החילוק דביניהן לא כתב הרא\"ש והר\"מ הנ\"מ אלא כדי ליישב שני הגמרות דל\"ת אהדדי והכ\"מ כתב דבשני הגמרות מיירי בתובע מרומה דמתחילה ידרשנו כההיא דפ\"א ד\"מ ואח\"כ יסלק ממנו כההיא דפ' שבועת העדות ומש\"ה לא כתב ברמב\"ם שום חילוק בין תובע לנתבע וז\"א להרא\"ש והר\"מ וכמ\"ש לעיל אלא ס\"ל דהגמ' דפ' שבועת העדות לחוד מיירי בתובע ומש\"ה קאמר שאסור לדונו אם הוא מרומה וההיא דפ' א' ד\"מ מיירי בנתבע על אותו הרמאי קאמר דלא יסלק דינו אלא ידרשנו ויחקרנו ולא יזוז משם עד שיגמור דינו דהיינו לחייבו בדין או ע\"פ אומד הדעת ורבינו נמשך אחר ל' הרא\"ש ומ\"מ כתב דאפי' בתובע שהוא רמאי בעינן לדרשו ולחקרו תחילה להוודע אם הוא מרומה או לא דסברא הוא כן דאיך ידחנו ויהא נספה בלא משפט קודם שיתברר שהוא ודאי רמאי ומ\"מ לא כ\"ר שידרשנו ויחקרנו בדרישה וחקירה של ד\"נ משום דס\"ל דבתובע דיש תקנה לסלק רמאותו במאי שיראה התובע דמסתלק הדיין מדינו א\"צ דרישה וחקירה כולי האי ומה\"ט נמי כ\"ר שידרשנו אם יראה לפי דעתו שאין בו רמאות הרי שכתב שלכך ידרשנו כדי שיודע שמא אינו רמאי אבל הרמב\"ם לא כתב האי ואם יודע שאינו רמאי וכתב שידרשנו בחקירות ודרישות של ד\"נ ה\"ט משום דלהרמב\"ם לא באו אלו חקירות כדי להוודע אם הוא רמאי דאיירי בידוע שהוא רמאי אלא באו כדי לפטור הנתבע או לחייבי ע\"י ומש\"ה קאמר כיצד יעשה כו' וקאמר ידרשנו ויחקרנו היטב בדרישה דד\"נ אולי יוכלו לברר ולעמוד על רמאותו ואז יהא פטור הנתבע או יתחייב בדין ואם לא נוכל לברר הרמאות ועכ\"פ הדיין רואה שהוא דין מרומה אז יסלק נפשו ממנו ולא יתן לו פסק וידוננו מי שלבו שלם בדבר ר\"ל אולי דיין אחר יוכל לבררו יותר מזה ולא ס\"ל להרמב\"ם שיסלק ממנו ולפטור הנתבע או ליתן כתב לידו שלא יתעסק בדין זה שום אדם כמו שהיה נוהג הרא\"ש ע\"פ סברתו וביאורו להגמרא הנ\"ל ומה\"נ כ\"ר וידוננו מלכו של עולם ולא שום דידן וה\"ט כיון דלהרא\"ש ורבינו הדרישה לא באה אלא להודיע אם הוא רמאי ושוב שורת הדין נותן שנסלקו מדינו ומאחר שנתוודע לדיין זה שהוא רמאי למה יכניס ראשו בו דיין אחר והשתא א\"ש שלא כ\"ר דין זה בשם הרמב\"ם או הול\"ל ל' הרמב\"ם כדרכו וכמו שכ\"ר בדין שאחר זה מיד בשם הרמב\"ם ודין זה ודין שאחר זה שניהם כתבם הרמב\"ם שם בפרק א' ובפרק כ\"ד ע\"ש. כנ\"ל ולא כבית יוסף שכתב שדברים הללו שכ\"ר הם כדברי הרמב\"ם ע\"ש. ואעידה לי ארבע עדים נאמנים ו��ם ד' דברים ששינה בהם רבינו מל' הרמב\"ם הא'. הרמב\"ם התחיל וכתב הדיין שבא לכניו דין שיודע שהוא מרומה ורבינו לא כתב יודע. הב' שהרמב\"ם כתב שידרשנו בדרישות וחקירות של ד\"נ ורבינו לא כתבו. הג' שרבינו כתב שידרוש ויראה אם לפי דעתו אין בו רמאות והרמב\"ם לא כתבו. הד' שהרמב\"ם כתב שידונו מי שלבו שלם בדבר ורבינו כתב שידוננו מלכו של עולם. כל אלו השינויים מודים למ\"ש שאין דעת רבינו כדעת הרמב\"ם וגם בכ\"מ הנ\"ל מוכח כדברי "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואם חזר ואמר כו' ואינו נאמן כו' ז\"ל ב\"י משנה בס\"פ ז\"ב אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראייה לאחר זמן מצא עדים ומצא ראייה ה\"ז אינו כלום אמר רשב\"ג מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו ראיה או עדים ומצא עדים או ראייה ואיפסקא הלכתא בגמרא כת\"ק ומ\"מ יש לדחות דשאני הכא שמתחיל' טען שיש לו ראיה אלא שאינם מצויים וכשראה שפטרו ב\"ד את בעל דינו מלהשיב לו אמר א\"ל ראייה ישיב לי בלא ראייה כלומר תעשו חשבון שאין לי ראייה כמו שהוא במשנה עכ\"ל. ולי נראה דודאי חדא באידך תליא דא\"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כל תובע יאמר בתחילה יש לי ראייה וכשיראה שהב\"ד יפטרו הבע\"ד מלהשיב יאמר אין לי ראייה ויחזור אחר עדי שקר ויביא לכשימצא וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שכופין אותו להוציא אם צריך כו' עיין בתשובת הרא\"ש (כלל ס\"ח סי' כ\"ד) [שכתב] שמחוייב ליתן לו העתקה ע\"ש וצ\"ע עכ\"ל מ\"ו ר\"ש ז\"ל ולע\"ד נראה לחלק ששם מיירי בשטר חוב שיש למלוה עליו ובה תובע אותו עכשיו וכאן בשט\"ח שיש לו על אחרים או שטר אחר שיש לו לתבוע על זה הנתבע: אין כופין לאדם להראות שטרו. ונלע\"ד ראייה לזה מהא דאמרינן בב\"ב דף מ\"ו א\"ל אביי לרבא תא אחוי לך רמאי מפומבדיתא (פרש\"י האומנים שנותנין להן בגדים לתקן) מאי עבדי א\"ל הב לי סרבלא להד\"ם הא אית לי סהדי דחזיוה גבך א\"ל ההוא אחרינא הוה אפקיניה ואחזיניה א\"ל איברא לא מפקינא אמר רבא שפיר קא\"ל ופרש\"י כך השיב רבא לאביי שאע\"פ שרמאים הם הדין עמהם ואפילו כשרים שבישראל יכולין לטעון כן ולומר שבשביל טענותיהן של הבל לא אראה לך ממון של אחרים עכ\"ל וא\"כ נראה דמכ\"ש בנדון דידן ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " לפיכך תלמיד שיש לו דין לפני רבו כן הוא ל' הרמב\"ם פכ\"א דסנהדרין ובגמ' ר\"פ שבועת העדות אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן וע\"ה דאית להו דינא בהדי הדדי לא ליקדום צורבא מרבנן וליתיב משום דמיחזי כמאן דמסדר לדינא ולא אמרן דלא קביע ליה עידנא אבל קביע ליה עידנא ל\"ל בה מימר אמר בעידנא טריד כן הוא לפי גירסת הספרים דידן וכן הביא הרא\"ש וזהו דעת הרמב\"ם ורבינו אלא שיש לדקדק מנ\"ל דמיירי בתלמיד לפני רבו ואפשר דס\"ל כיון דקאמר תלמודא עלה ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא משמע דבתלמיד איירי אבל מל' רש\"י לא משמע הכי שהרי פי' וכתב ז\"ל לא להקדים כו' אפי' יושב ושותק דמיחזי כמאן דמסדר ליה טענתיה כו' עד קביע עידני' שהדיין רבו ויש לו קביעות ללמוד עכ\"ל ומדהוצרך לפרש שהדיין רבו אמ\"ש קביעא ליה עידנא ש\"מ דברישא דלא ליתיב בכל ענין איירי אפילו באינו רבו וק\"ל וברי\"ף ראיתי שכתב הך מימרא וליתב קמיה רביה כו' משמע שגירסתו בגמרא כך היה וא\"כ אפשר שהיא היתה ג\"כ גרסת רבינו והרמב\"ם בגמרא ובב\"י כתב אדברי רבינו [עב\"ח ��הביאו]. ול\"נ שאינו מוכרח דאיכא למימר אדרבא לרבותא נקטיה דאפילו תלמיד אסור כי לית ליה עת קבוע ולא אמרינן אימר כשרבו פנוי הולך אצלו ואז לומד עמו. א\"נ פעמים תלמיד דאין לו עת קבוע ולומד ושומע כל היום ודוחק לומר שזהו ג\"כ עת קבוע מקרי: "
+                ],
+                [
+                    " לשון הרמב\"ם לא יהיה הדיין שומע כו' אא\"כ היה מכיר כו' הב\"י בסימן קכ\"ד דייק מל' הרמב\"ם זה דס\"ל דאפילו תובע אין לו למנות אנטלר ומורשה ע\"ש. ולפי דבריו ק\"ק ארבינו שמביא כאן ל' הרמב\"ם ומשמע דס\"ל כוותיה ולקמן בסי' קכ\"ד כתב דאין לנתבע להעמיד מורשה משמע הא תובע שרי וכמ\"ש שם טעם לחלק בין תובע לנתבע וצ\"ל דס\"ל להב\"י דלרבותא נקט רבינו שם נתבע דהתובע פשיטא דאסור להעמיד מורשה כיון דיכול ליתן כח ורשות על תביעתו לאחר ולהקנות לו הממון ואז לא יהיה עליו מורשה אלא שם בעל דבר אלא אפילו נתבע דאין בידו להקנות שום דבר שיחול עליו הקנין דכח ורשות והו\"א דמותר למנות מורשה במקומו קמ\"ל. ומ\"ו ר\"ם ז\"ל הביא ל' הב\"י הנ\"ל בד\"מ שלו לקמן בסי' קכ\"ד וכ' עליו ז\"ל ול\"נ דמתורגמן ומורשה שני עניינים הם דמתורגמן היינו שבע\"ד עצמו לפני ב\"ד רק שהמליץ בינותם וזה אסור אף בתובע דמאחר שהוא לפני ב\"ד יטעון בעצמו אבל כשאינן לפני ב\"ד ושולחין כחן ורשותן ביד שלוחן וזהו ענין המורשה שמותר בתובע ולא בנתבע עכ\"ל מ\"ו ר\"ס. וק\"ל דלפי סברתו אין מקשה בגמר' כלום אעובדא דרבא הנ\"ל דהא י\"ל כיון דלועזים הוו ולא יכולין לטעון בעצמן הו\"ל כאילו לא היו שם כלל דשרי לטעון ע\"י מורשה ואפשר דמש\"ה דקדק מ\"ו ר\"ס וכתב ושולחין כחן ורשותן ביד שלוחן ללמוד דדוקא ע\"י כח ורשות הוא דשרי וס\"ל דהא בהא תליא דכשבע\"ד לפני ב\"ד אין נותנין כח ורשות וכשאינן לפני הדיינים שולחין כחן ורשותן ביד שלוחן והם לועזין לפני הב\"ד היו א\"כ לא מקשה כלום אב\"י דמ\"ש הב\"י בשם הרמב\"ם ר\"ל כשלא שלחו כחן ורשותן וכתב דבזה אפילו לתובע אסור וצ\"ע. ומה שנוהגין עתה בזמנינו לדון הלועזים ע\"י מליץ שביניתם אף שהדיין אינו מכור בלשונם כלל ה\"ט כיון דבזמן הזה הדיינים קבועים הו\"ל כקבלו עלייהו וכל מילי שרי בדקבלוהו עלייהו וכדאמרינן נמי לענין עדות לקמן סימן כ\"ח וכן לענין שאין דנין בלילה ואם קבלוהו עלייהו שרי כדלעיל סי' ה' וא\"ת א\"כ מאי קשיא לתלמודא בההיא עובדא דרבא דילמא גם התם בקבלוהו עלייהו הוה וי\"ל דמדקאמר אוקי רבא מתורגמן משמע דלחידושא מילתא קאתי דאי בקבלוהו עלייהו מיירי מאי קמ\"ל תלמודא פשיטא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולשנות אותם כו' עבפ\"ר שם כתבתי דר\"ל דקודם סילוקם מהב\"ד ישנו אותם ואף שהרי\"ף והרא\"ש פז\"ב הביאו הך דינא דצריך הדיין לשנותה כו' בשם הירושלמי בתר מתני' דקתני התם נושאין ונותנין בדבר ב' אומרים זכאי כו' משמע דהשנות הלשון תהיה אחר המשא ומתן שביניהן וכמו שאנו נוהגין זה לאו דיוקא הוא דהא איכא למידק איפכא מדכתבו להירושלמי קודם המשנה שכתבו אחר זה שכתוב בה גמרו את הדבר היו מכניסין אותו כו' וק\"ל ומן סדר הירושלמי זה עצמו יש לדייק דצריך להשנות הטענות מיד דכתב דין זה ואח\"כ כתב הדינים דאסור לדיין לומר מקבלין אתון חד סהדא וכד הוה חזא זכות הוה פתח לו וכמ\"ש לשונו בסמוך ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אפילו הביא א' מבע\"ד עד א' כו' ראה הדיין זכות לא' כו' ואינו משמע כן בירושלמי כו' נראה דגם דברי הרמב\"ם המה נלמדים מירושלמי דגרסינן שם ו��ביאו הרי\"ף בפרק ז\"ב ז\"ל רב הונא הוה מיקל לדיינים (פי' מזלזלן) דאמרי מקבלון אתון עליכם חד סהדא אלא אינון יימרון את לא תימר רב הונא כי הוה חזא זכותא לבר נש ולא הוה ידע ליה הוה פתח ליה משום פתח פיך לאילם עכ\"ל והנה כדי שלא תקשה דברי רב הונא משני מימרות הנ\"ל מש\"ה חילק הרמב\"ם וכתב דבמימרא ראשונה לימדנו רב הונא דאסור ללמד לא\" מבע\"ד כו' ובמימרא שנייה איירי כשרואה הדיין שהבע\"ד מבקש לאמרו ואינו יכול לחבר הדברים כו' והרא\"ש לא הביא בפסקיו שם מימרא ראשונה דר\"ה ומימרא שנייה כתבה אבל לא בשם סתם רב הונא אלא בשם ר\"ה בר חייא ע\"ש ונ\"ל דמש\"ה לא הביא מימרא ראשונה משום דס\"ל דפליגי שני המימרות אהדדי ומאן דאמר קמייתא דהיינו סתם רב הונא לא אמר התניינא דהיינו רב הונא בר חייא וז\"ש ואינו משמע כן בירוש' כו' והיינו לפי גירסת הרא\"ש דס\"ל דפליגי ולא הביא אלא מימרא השנייה בפסקים וז\"ש וא\"א הרא\"ש ז\"ל הביאו בפסקיו ר\"ל למימרא זו בלבד כן נ\"ל ביאור הדברים ודו\"ק ונלמד מזה דרבינו ס\"ל דאפילו ללמד אין מקבלין חד סהדא מותר לדיין לומר ואפילו אם אינו רואה שהבע\"ד בעצמו מבקש לאמרו והשתא א\"ש מש\"ר ואינו משמע כן כו' דל' כן משמע דאמה שנכתב בהדיא קאי ואי אדסמיך ליה לחוד קאי היה צריך לומר דקאי אדיוק. גם א\"ש. מש\"ר בסימן מ\"ב ז\"ל ונראה דאפילו אם לא יטעון הטוען חייב לטוענו כדי להוציא הדין לאמתו דלטעמיה אזיל דס\"ל דבכל טענות מצי הדיין לטעון בשבילו ובזה נסתלקה תמיהת מ\"ו שכתב שם ז\"ל תמיה הלא אין מקבלין עד א' אסור לטעון כו' וכן מוכח ממה שסתם רבינו כאן ולא חילק בין טענת קבלת עד א' לשאר טענות ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ונמצאו שהם ה' וכן דעת הרמב\"ם כ\"ח דסנהדרין וזה ל' הראב\"ד בהשגה ואני רואה בגמרא שאותו שאומר איני יודע אינו מן המנין ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה ונמצא לאחר שהוסיפו אינן אלא ד' כו' ע\"ש שהאריך וכלל דבריו המה שם דס\"ל דמאחר שאינו אלא ד' אם א' מאלו הד' אמר איני יודע וב' מזכין או מחייבין ואחד אומר בהיפוכן הולכין אחר השנים שהן מזכין או מחייבין ואין מוסיפין עוד עליהם דחשבינן גם זה שאומר איני יודע כמאן דליתא וכאילו יתבי מתחילה בג' והולכין אחר הרוב ודוקא אם ב' מהם אומרים זכאי וב' חייב בזה כתבו התוס' דמוסיפין והולכין עד ע\"א ובכ\"מ הביא שם דברי הרשב\"א דס\"ל כהראב\"ד בזה והביא לו ראייה מהירושלמי והאריך בו ע\"ש. והכ\"מ כתב שהרמב\"ם אזל בתר פשוטו של הירושלמי דמשמע כוותיה ע\"ש. עוד הביא הכ\"מ דברי הרמ\"ך שכתב אדבריהן ז\"ל דכי אמרינן דכי אמר טעמא לא שמעינן ליה ה\"מ בד\"נ ולחובה אבל לזכות שמעינן ליה דלא גרע מא' התלמידים וד\"מ לזכות הוא דמה שהוא חובה לזה הוא זכות לזה וצ\"ע עכ\"ל. עוד כתב הכ\"מ שם על דברי הרמב\"ם שכתב דגם האומר איני יודע הוא מן המנין דהרמ\"ך כתב עליו ז\"ל ולפי סוגיית הגמ' לא נ\"ל דברי הרב דהא חזינא בפ\"ק דמקשה לשמואל מב' אומרים זכאי וא' אומר איני יודע דאמרינן יוסיפו הדיינים ומקשה ואמאי להוי כב' שדנו ומשני שאני התם דאדעתא דתלתא יתבי ה\"נ אע\"פ דג' יכולין לעשות דין לבדם כיון דאדעתא דה' יתבי לא יכלו ג' למגמר דינא עכ\"ל. וי\"ל דשאני התם שמתחילה היו ג' שייך למימר הכי כשהא' אומר איני יודע אבל הכא לא שייך למימר אדעתא דד' וה' נחית מאחר שמתחילה לא היו אלא ג' עכ\"ל הכ\"מ: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ולא תבע להתיר ניד��יו מחרימין אותו כתב הב\"י ז\"ל אלו דברי הרמב\"ם אלא במקום שכ\"ר ממתינין לו בה\"ב כתוב בספרי הרמב\"ם מתרין בה\"ב ודברים אלו בר\"פ אלו מגלחין אמר רב יודא בריה דרב שמואל בר שילת מנדין אותו לאלתר ושונין לאחר ל' ומחרימין לאחר ס' ואמרינן עלה משמיה דרב חסדא מתרין בו בה\"ב וה\"ה לממונא אבל לאפקירותא מנדין אותו לאלתר וכתב ב\"י ונראה שהרמב\"ם לא היה גורס אלא מנדין לאלתר ומחרימין לאחר ל' יום ואם נפשך לומר שהיה גורס כגירס' ספרינו י\"ל שהוא מפרש כיון דמתרין ביה ברישא ואח\"כ מנדין כי משהי ל' יום מחרימין אותו דהתראת בה\"ב במקום משהה עצמו בנידוי ל' יום פעם ראשונה קאי עכ\"ל ב\"י וכ\"כ בכ\"מ שם ע\"ש וזהו דוחק וגם אינו יכול להיות דהתירוץ הראשון נדחה ממ\"ש הרמב\"ם בפ\"ו מהל' ת\"ת שכתב דממתינין ליה ס' יום כל' הגמר' ובכ\"מ הביאה בפכ\"ה דסנהדרין ע\"ש גם התירוץ השני אינו דהא מדברי ר\"ח משמע דלא בא אלא לפרש דמ\"ש מנדין לאלתר ל\"ד קאמר אלא מתרין בו תחילה בה\"ב אבל לא בא לומר דכשהתרו בו אין מנדין אותו ב' פעמים שלשים וגם דברי רבינו לא נתיישבו בזה דבי\"ד ר\"ס של\"ד כתב ז\"ל וקודם שינדו אותו מתרין בו בה\"ב בד\"א כשמנדין על עסקי ממון אבל אם מנדין אותו שעבר על דבר איסור מנדין אותו לאלתר ואין נידוי פחות מל' יום ואם אינו חוזר בו שונין לנדותו לאחר ל' יום אינו חוזר בו ממתינין לו עוד ל' ומחרימין אותו עכ\"ל והנה במה שמש\"ר שם ואין נידוי פחות מל' יום קאי בין אכשנידוהו אממון בין אאיסור וכן מ\"ש משם והלאה דאם אינו חוזר בו מנדין אותו וממתינין ב\"פ שלשים קאי ג\"כ אשניהם אע\"ג דכבר התרו בו בה\"ב. ועוד דלקמן בח\"מ סימן ק' כתב בהדיא בממון דהבא לב\"ד ואחר ששמע הפסק שנתחייב אינו רוצה לקיימו דמתרין בו בה\"ב ומנדין אותו מיד ולאחר ל' שונין ולאחר ס' מחרימין ע\"ש וכפשטא דגמרא הנ\"ל. וגם על בעל ש\"ע ק' שבסי' זה סתם וכתב מתרין בו בה\"ב ומנדין אותו ל' יום ומחרימין אותו אח\"כ ובסי' ק' פסק וכתב מתרין בו בה\"ב ומנדין אותו ס' ומחרימין אותו אחר ס' דוקא ועוד דבסימן זה פסק רבינו דאם לא בא אחר בה\"ב מנדין אותו ואילו לקמן בסי' ק' כתב דכותבין אדרכתא אנכסיו ואם לא ימצאו לו נכסים אין מנדין אותו שאין זה אפקירותא אלא נשמט מלפרוע כו' ועוד יש לדקדק בדברי רבינו והרמב\"ם במ\"ש ז\"ל ואחרי שקבלו את הדין וא\"ל כו\" למה תלה הדבר בקבלו את הדין וכמו שעוררתי על זה בפרישה ע\"ש ונלע\"ד דכל זה יהיה מיושב אחר שנעמוד על טעם מקור הדין דדברי ר\"י בר שילת הנ\"ל למה הצריכו להתרות בו בה\"ב ולהמתין עוד ס' יום בשלמא כשמנדין אאפקירותא או שעבר על דבר איסור דשם אין מתרין ביה בה\"ב הוה ליה השלשים הראשונים שנידוהו במקום התראה ואח\"כ מנדין רק ל' ומחרימין אבל בממונא דאיכא התראה למה לן כולי האי ונראה דה\"ט כמ\"ש בגמרא בפרק הגוזל בתרא (וכתבו הטור לקמן סימן צ\"ח) דמי שבא ואמר תנו לי זמן דמייתינן סהדי ומרענא לשטרא דנותנין לו זמן ואם לא בא לזמנו ממתינין לו בה\"ב ואי לא אתא כותבין עליו פתיחא צ' יום ואם לא בא מתירין נידויו וכותבין אדרכתא על נכסיו ל' קמאי לא כתבין שמא טרח למיזף זוזי מציעי לא נחתינן לנכסיה דילמא לא אשכח למיזף וקא טרח למזבן. בתראי נמי לא נחתינן לניכסיה דאמרינן לוקח גופא קא טרח בווזי עכ\"ל וזהו דוקא במי שלא גילה סירובו נגד הב\"ד אלא נשמט מתחילה ואמר תנו זמן ואזייף שטרו אבל מי שמסרב דלאחר ששמע הפסק דין שחייבו אותו אמר לא אשמע אליכם לשלם ע\"ז כתב בעה\"ת בשער ג' דין ח' ורבינו בס��' ג' דכותבין עליו אדרכתא מיד ואם לא נמצאו לו נכסים מתרין בו בה\"ב ואח\"כ מנדין אותו ס' ואח\"כ מחרימין אותו ונראה דהוא ג\"כ מטעם הגמרא הנ\"ל ואף דכבר כתבו עליו אדרכתא ולא מצאו לו נכסים מ\"מ ל' ימים הראשונים אין מחרימין אותו דאמרינן דלמא טרח אזוזי למיזף ול' השניים אין מחרימין אותו דאמרינן אוהביו או קרוביו גופם שהוא ביקש מהן שילוו לו טורחים להשתדל מעות כדי להלוותו אבל לאחר ס' אין לנו על מה לשהות כיון דכבר בקשו ע\"י אדרכתא ולא מצאו לו נכסים מש\"ה מחרימין אותו וא\"כ הוא לא שייך האי טעמא אלא דוקא במסרב. אבל כאן בנדון דידן דאיירי שאינו מסרב שהרי כתבו הרמב\"ם ורבינו ז\"ל ואחר שקבלו הדין וא\"ל לך ושלם הלך ולא שילם כו' כלומר שאחר ששמע פסק הדין שחייב לשלם שתק והלך לו ולא אמר שאין לו במה לפרוע גם לא ביקש זמן עד שילוה או ימשכן או ימכור אמרינן מסתמא היה דעתו מתחילה לפרוע במזומנים או במטלטלין ומש\"ה לא ביקש זמן אלא שאח\"כ נשתנה דעתו שאינו רוצה לפרוע מש\"ה די במה שממתינין לו בה\"ב ואם לא בא מנדין אותו ואם אינו משגיח בנידויו מחרימין אותו מיד אחר ל' יום דמחזקינן אותו ביש לו ומה\"ט נמי אין כותבין עליו תחלה אדרכתא כיון שמחזקינן ליה שיש לו מזומנים או מטלטלין שמהן צריך לפרוע כשיש לו כמש\"ר בר\"ס ק\"א ומש\"ה מנדין אותו תחילה ל' יום קודם שמחרימין אותו אולי יחזור בו מתוך הנידוי ובזה נתיישב הכל ועיין עוד ביישוב זה בדרישה. סימן ק' ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אבל אם אינו כו' או שהיו שטרותיו מופקדים כו' מל' שטרותיו שכ\"ר גם מהטעם שכתב שאין לי שאמרתי ר\"ל אין מצוין עתה בידו משמע דאיירי בשטרות של עצמו (גם המרדכי כתב בהדיא שהדין כן בשטרות שלו אף שאדם יודע בעסקיו ובשטרותיו היכן הם ע\"ש) וק\"ק דבגמרא בפרק ז\"ב לא משמע כן דז\"ל כי אתא רב שמואל בר יודא אמר רבי יוחנן כו' עד אבל באו עדים ממדינת הים או שהיתה דסקיא של אביו מופקדת ביד אחר ה\"ז מביא וסותר ע\"כ הרי שאמרו דין זה בשל אביו וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ז דסנהדרין ע\"ש גם הרי\"ף והרא\"ש העתיקו ל' הגמרא של אביו והמרדכי ס\"ל דע\"כ אביו ל\"ד קאמר דהא גם בשל אביו צ\"ל דמיירי שהנפקד היא במדה\"י וכמ\"ש והוכחתי בפרישה ומש\"ה סותר משום דיכול לומר מה שאמרתי אין לי ראייה ר\"ל אינה מצויה בידי א\"כ מה לי ראייה שלו או של אביו. וס\"ל דהגמ' שנקט של אביו משום אורחא דמילתא דאין דרכו של אדם להניח שטרותיו ביד אחרים אבל אביו יכול להיות שהונחו מחמת איזה סיבה. וכ\"כ מ\"ו ר\"ם בד\"מ שס\"ל דהגמ' אורחא דמילתא נקט ע\"ש אלא שיש לדקדק דבתשובת הרא\"ש כלל י\"ג דין כ' והביאו הב\"י בס\"ס זה לא משמע כן שכתב ז\"ל ומה שטענו הקהל שזכות שלהם היה ביד אחד מהקהל שהיה במד\"ה ורצו לדמותו למי שדסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים לא דמי דהתם מיורי ביורש שאינו יודע במילי דאבוה ואין יודע מה זכות היה לאביו באותה דסקיא אבל בנדון זה בענין הקהל דבר גלוי ומפורסם הוא וא\"א שלא ידעו הקהל באותם הדברים שהם טוענין עתה והיה להם להזכיר הדברים באותה שעה ולומר יש לנו זכות וראייה ואין עתה בידינו עכ\"ל הרי שפי' דהגמרא של אביו דוקא קאמר מיהו בלאה\"נ קשה אמ\"ש שם כיון שהיה גלוי ומפורסם היה להם להזכיר ורבינו כתב דמ\"ש אין לי ר\"ל אינו מצוי בידו דמשמע כל שאינו מצוי בידו יכול להתנצל במה שאמר אין לי אף שהיה גלוי ומפורסם לו ולא הזכירה ונראה ליישב זה כשנאמר דהרא\"ש ס\"ל דהתנצלות זה דמפני שאינו מצוי בידי אמרתי אין לי אינו שייך אלא בדבר שאין לו גלוי מילתא ורגלים לדבר שיש לו עדים או ראיה והם במדינת הים והיינו במילי דאבוה דשם מסתמא אף דהוא עצמו יודע שיש לו זכות וראיה מופקדת ביד זה אינו בקי בעסק ההוא כ\"כ להזכיר הדיינים או שאר אנשים שיתנו לבם שהיה בענין הזה לפני בני אדם שאינם עכשיו בכאן דבענין כזה שייך לומר דמש\"ה אמר אין לי ולא רצה לומר תנו לי זמן כי יש לי ראיה והם במדה\"י דסבר לא יאמינו לי ואני איני יכול להביאם תוך ל' משא\"כ בדבר שיכול לברר בקצת גילוי מילתא לא היה לו לומר אין לי אלא הו\"ל להציע דבריו לפני הדיינים ולבקש זמן אפילו יותר מל' עד שיבאו עדיו או הנפקד שראיותיו בידו וזה דומה למ\"ש הרא\"ש והביאו רבינו בסימן כ\"ד בדין אי זיילי נכסי נזקקין לנתבע תחילה דכתב ז\"ל ומיירי כגון שהנתבע אומר שיש לו עדים פלוני ופלוני שיודעין שהוא כדבריו רק שאינן מצויין לו להביא עד לאחר ל' יום ואנן ידעינן שהוא אומר אמת שפלוני ופלוני יודעים בדבר (פי' ואנן ידעינן שהיו אצל הדבר ויבורר הדבר ע\"י איך היה) דאל\"כ אפילו אי זיילי נכסי אין ממתינין לו יותר מל' יום כו' ע\"ש הרי לפנינו דכה\"ג נותנין לו אפי' יותר מל' יום. ומ\"ש הרא\"ש אבל בענין הקהל דבר גלוי ומפורסם הוא בא לומר דאף דשם איירי בדלא היה ענין של הטוענין עצמן אלא של הקהל ויוכלו לומר אנו לא ידענו שפיר גופא דענין ולפיכך אמרנו אין לנו מש\"ה כתב דז\"א דענין הקהל גלוי ומפורסם הוא כו' והו\"ל להזכיר וק\"ל. ולפ\"ז א\"ש דנקט הגמרא והרא\"ש דסקיא של אביו ורבינו שכתב שטרותיו צ\"ל דמיירי ג\"כ בענין כזה שלא היה יכול לברר בגילוי מילתא דאז הו\"ל כשטרות של אביו ודו\"ק כנ\"ל מוכרח לפרש דברי רבינו והרא\"ש וצדדתי על דרכים אחרים לפרש דבריהם ולא עלו בידי לפי דקדוק לשונם וענייניהן ואף דל' המרדכי הנ\"ל יש לדחוק ולפרש דאיירי אפילו אין הנפקד במדה\"י וס\"ל דהגמרא דקאמר שהיה דסקיא של אביו דסקיא דוקא קאמר והיינו תיק מלא שטרות ואינו יודע אם הניח ראיותיו בתוכם או לא עד שבא הנפקד ונתן לו הדסקיא וחפש ומצא בתוכו ובכה\"ג ל\"ד אביו אלא ה\"ה אם אירע כן בשלו ומש\"ה יכול להתנצל ולומר דאין לי שאמרתי מפני שלא הייתי יודע וכן משמע ל' המרדכי שכתב שם ז\"ל או שהיתה דסקיא שלו מופקדת ביד אחר וכשהחזירו לו מצא שטר או ראייה מביא וסותר ובלבד שיעידו עדים שמצא זה בדסקיא כו' עכ\"ל והרי לפנינו כמ\"ש וכן משמע לכאורה דס\"ל להרא\"ש דשם אעובדא דההוא ינוקא (דכתבתי בפרישה ל' הגמרא) כתב ז\"ל ומיירי שעדיין היה קטן דאי הגדיל כיון דבר דעת הוא דינו כאחר כדמשמע בשמעתין שאין סותר אא\"כ ידוע שדסקיא היתה מופקדת ביד אחרים עכ\"ל ומשמע דה\"ק דדוקא בדסקיא שאין ידוע מה מונח בתוכו והיא מופקדת ביד אחר הוא דסותר ולא בענין אחר. ובזה נתיישב ג\"כ קצת תשובת הרא\"ש הנ\"ל במ\"ש דכיון שהיה גלוי וידוע הו\"ל להזכיר משום דס\"ל דאין להם לומר אין לי אלא דומיא דדסקיא מ\"מ דברי רבינו שכתב דיכול להתנצל ולומר אין לי שאמרתי ר\"ל אין מצויין בידי אי אפשר לפרש כן דהא משמע דמיירי אפילו בידוע לו דומיא דעדים וגם לא מזכיר בדבריו דסקיא אלא שטרותיו (ודוחק לומר שרימז זה במה שאמר שטרותיו ולא אמר ראיותיו כמ\"ש אחר זה והוציאו לו ראיותיו) לכן נראה פירוש דברי רבינו כמ\"ש והוא ע\"פ שיטת הרמב\"ם וכמ\"ש בפרישה וגם דברי הרא\"ש עולין יפה וכמ\"ש ודו\"ק: וא\"א ז\"ל כתב כו' שם אההיא עובדא דההוא ינוקא שכתבתי בפרישה כ\"כ וסיים ז\"ל ולא דמי להא דאמר רב הו��א אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל דהתם כשראוהו מחזיק בשדה משמת אביו כסבור שאביו מכרו ותו לא חקר עכ\"ל ויש לדקדק על דעת הרמב\"ם שס\"ל כאן בדין זה שאפילו אם הוא עכשיו גדול אמרינן דלא ידע במילי דאבוה ובדין מי שירד לנכסי קטן והחזיק בו ג\"ש לאחר שהגדיל ס\"ל דהוה חזקה מדלא מיחה וס\"ל דרב הונא דאמר אין מחזיקין כו' היינו דוקא בשלא החזיק בו ג\"ש אחר שהגדיל וכמש\"ר לקמן בשמו (סימן קמ\"ט סכ\"ג) ושהרא\"ש ס\"ל דאין מחזיקין אפילו כה\"ג. ולפי הנראה ממ\"ש הרא\"ש והרמב\"ם בדין זה הו\"ל למכתב שם איפכא וי\"ל דדברי הרא\"ש אדברי הרא\"ש ל\"ק כמ\"ש הוא עצמו דשאני התם דכשראוהו מחזיק בשדה סבור שאביו מכרו כו' וסברת הרמב\"ם היא דשאני התם גבי חזקה כיון שהשדה שביד המחזיק היה ידוע שהיה של אביו של קטן וזה החזיק בו אית ליה קלא (כמש\"ר בסימן ק\"ן) דחברא חברא אית ליה להכי אף שירד לתוכה כשהיה קטן מסתמא שמע ליה והו\"ל למחות וכיון שלא מיחה הפסיד משא\"כ כאן דתביעתו שתבעו אותו לית ליה קלא ובני אדם לא ידעו בו שיודיעו לו זכותו וגם הוא לא העלה על דעתו לחקור אחר ענייני אביו לכן סותר את הדין ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם מי שקנו מידו כולי כתב מ\"ו ר\"ש על ל' רבינו ז\"ל זהו מן הירושלמי ונראה אף שסבר הרמב\"ם כל קנין דאי דלא הוה כמעכשיו או שלא בב\"ד חשוב דלא קנה משום דהוה אסמכתא מ\"מ הכא בקנין לחוד סגי משום דלא הוה אסמכתא ממש אלא איבוד זכותו לחוד והוה כנאמן עלי רועי בקר כו' ודו\"ק. וצ\"ע אהי קאי מ\"ו אי ארישא באומר שאם לא יבא שחבירו יטול כיון דאפקועי ממונא הוא מאי ראיה מביא מרועי בקר דהתם לא אמר בל' דאי וליכא אסמכתא כלל אבל הכא דאמר בל' דאי בעינן קנין בב\"ד חשוב וכן מוכח בהדיא מתוס' ורא\"ש פרק א\"נ דכל היכא דשייכי אסמכתא דמי לרועי בקר ובעינן ב\"ד חשוב (וע\"ל סימן ר\"ז סעיף י\"ח בדרישה כתבתי לשונם) ואי קאי אסיפא באומר שאם לא יבא יאבד זכותו פשיטא דבהא לא בעינן קנין בב\"ד חשוב ותוספתא ערוכה היא בב\"מ ז\"ל מודה רבי יודא בשנים שהיו מעוררים על השדה ועל הבית ואמר אחד מהן אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע הזמן ולא בא באמת אבד זכותו (וע\"ל סימן ר\"ז סעיף ט\"ו שהביאו לשונו בב\"י ובד\"מ) וכ\"כ הרמב\"ם עצמו בהדיא בפי\"א דמכירה דבמחול לך קנה בלא קנין (והביאו רבינו לקמן סימן ר\"ז) ונראה דארישא קאי וס\"ל דכאן דלא ידענו אם היה לו שום זכות באמת דשמא אף אם היה בא לא היה נשבע אלא משלם לא מיחשב אסמכתא. מ\"מ לעד\"נ עיקר כמ\"ש בפרישה ועד\"ז פירשו ב\"י לקמן (בסי' ר\"ז) וכאן לא כתב הב\"י כלום בפירושו וסמך אמ\"ש שם במקומו כל דיני אסמכתא ביחד עיין שם בפירושו לפני (סעיף כ') שהביא לדברי הרמב\"ם הללו ופירשם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " יראה מדבריו שיכול לחזור בו כו' ונראה אפי' לא הוציא כו' ז\"ל ב\"י נראה דגם הרמב\"ם הכי ס\"ל ומ\"ש נגמר הדין והוציא ממון כו' היינו לומר דכיון שנגמר הדין הו\"ל כאילו הוציא ממון כבר ואינו יכול לחזור בו וא\"א לפרש דבריו כפשוטן דהוציא ממש קאמר דהא אפי' בדור לי בחיי ראשך כתב הרמב\"ם נגמר הדין ונשבע כמו שאמר לו אינו יכול לחזור וחייב לשלם ואפי' לא אמרו ב\"ד איש פלוני זכאי כו' כ\"ש הכא שנגמר הדין באיש פלוני זכאי כו' שאינו יכול לחזור בו ובנ\"י פרק מרובה כתב דל\"ד נקט הוציא עכ\"ל ב\"י וז\"ל נ\"י בפרק מרובה (בבא קמא דף ס\"ח ע\"ב) נ\"ל דל\"ד נקט הוציא אלא כיון שאמר צא תן לו כאילו הוציא דבל' צא תן לו פסק זה למילתא ולא נקיט הכי אלא למעוטי חייב אתה ליתן לו דלא הוה ממש פיסוק הדבר אלא כמי שאומר אנו רואים שהחיוב יהא עליך אבל לא נתבררו עדיין כל צדדי החיוב ולפיכך לא הוה גמר דין עכ\"ל ואע\"ג דלעיל (בסי' י\"ב) (כתב רבינו אליבא דכ\"ע דגמר דין הוה כשאמר לו פלוני אתה זכאי ופלוני אתה חייב והוא ל' הגמרא דפ\"ק דסנהדרין שאני התם דאמר ג\"כ פלוני זכאי ופלוני חייב דאז ניכר שהוא חותך הדין משא\"כ כשא\"ל חייב אתה ליתן לו ואפשר לומר שגם רבינו כך הבינו והוא חולק עליו וסובר דאפילו חייב אתה ליתן לו נמי מקרי גמר דין וזהו שדייק רבינו אפילו לא הוציא ממון רק באומר פלוני חייב נקרא גמר דין כלומר לא בעינן שיאמר לו בל' צא תן לו אלא אפילו באתה חייב לו נמי הוה גמר דין וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמ\"ה דוקא דאמר לו הכי בשעת הלואה כו' כבר כתבתי בפרישה והוכחתי דהרמ\"ה קאי בין כשהימנוהו עליו כבי תרי ושהרא\"ש ס\"ל בתרוייהו דלא בעי קנין וצ\"ע שכאן הביא רבינו דברי הרא\"ש שחולק עם הרמ\"ה ולקמן בר\"ס ע\"א אחר שכתב נאמנות דגבי הלוה לחוד ונאמנות דכבי תרי כתב עליו דברי הרמ\"ה לחוד שכתב דמיירי שהאמינו בשעת הלואה או שקנו מיניה זלא הזכיר שם דברי הרא\"ש כלל ואף שתאמר דנראה לרבינו דברי הרמ\"ה עיקר מ\"מ היה לו להזכיר שם דברי הרא\"ש ולכתוב עליו דנראה לו כדברי הרמ\"ה ונראה ליישב זה כאשר נעורר עוד במה שיש לדקדק בשמעתין פרק ז\"ב כתב הרא\"ש דההוא דפ' שבועת הדיינין בהימנת לי כו' מיירי אפילו בלא קנין ובמקומו פרק שבועת הדיינין לא כתב מזה כלום רק העתיק שם ל' הגמרא סתם ועוד יש לדקדק דבשמעתין פרק ז\"ב כתוב בהג\"א ז\"ל וכן רש\"י לא הזכיר שם קנין כלל ור\"ל דאפילו בלא קנין קבל עליה עכ\"ל הג\"א ומוכח שם דאותו הג\"א קאי אמ\"ש הרא\"ש שם אההוא דמהימנת לי כבי תרי דלא בעי קנין כו' ע\"ש וק' הלא רש\"י כתב בפרק שבועת הדיינים אעובדא דמהימנת לי כו' דמיירי דבשעת הלואה א\"ל. וא\"כ אין ראייה מרש\"י להרא\"ש ואדרבה יש לדקדק מיניה איפכא דס\"ל לרש\"י ג\"כ דאם לא אמר לו כן בשעת הלואה דבעי קנין. וגם הר\"ן כתב שם דמיירי דא\"ל בשעת הלואה לפני עדים מהימנת לי ולכאורה היה נ\"ל לומר דס\"ל לרבי' דמדברי הרא\"ש גופא אינו מוכח דנאמן בכל ענין דא\"כ הול\"ל כן שם במקומו וכנ\"ל. ולא הביא לדברי הרא\"ש כאן אלא לאפוקי מהרמ\"ה דבעי ללמוד משמעתין לההיא דמהימנת נגדי דמיירי ג\"כ כה\"ג או בקנין או בשעת הלואה דאל\"כ לא הוה מהני כיון דאיכא תרתי לריעותא (וכדמשמע מל' רבינו דכתב ז\"ל וההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת כו' כתב הרמ\"ה דאין כאן מקומו) ע\"ז מביא דברי הרא\"ש דאין ראייה מכאן דאיכא למימר דשם מיירי בלא קנין כיון דהוי תנאי דבממון וכההיא דאל תפרעני אלא בעדים אבל באמת ס\"ל לרבינו דאינו דומה לההיא דאל תפרעני אלא בעדים דשם אינו מבקש המלוה מהלוה שום יתרון אלא א\"ל נהיה שוים ושום אחד מאתנו לא יהיה נאמן על הפרעון כ\"א עדים יעידו בינינו משא\"כ בזה דא\"ל אתה תהיה נאמן נגדי וכ\"ש בא\"ל המלוה שלא בשעת הלואה אהיה נאמן נגדך לומר לא פרעתני והלוה שותק ומש\"ה בעינן דוקא שיאמר לו כן בשעת הלואה דאדעתא דהכי קיבל המעות ומשתעבד ודומיא דערבות דנשתעבד בדיבורו בשעת הלואה ולאחר הלואה בעי דוקא קנין גם המרדכי בשמעתין דז\"ב דימהו לערבות שלא בשעת הלואה בעי קנין גם בעה\"ת בשער כ\"ו כתב דנאמנות בשעת הלואה לא בעי קנין דבהנאת דהימני ליה שעביד נפשיה והיינו בשעת הלואה ואף שרבינו הביא ל' בעה\"ת בסימן ס\"ט וע\"א סתם דנאמנות לא בעי קנין צ\"ל דסמך אמ\"ש בר\"ס ע\"א בשם הרמ\"ה דהיינו דוקא בשעת הלואה ואף דהרא\"ש גופא לא כתב דבריו אדברי הרמ\"ה אלא אדברי הרי\"ף דשם בפרק ז\"ב אמ\"ש הרי\"ף דעת הגאון דס\"ל דהיכא דקיבל עליו קרוב אר פסול כבי תרי דלא מהני אפילו קנין והרי\"ף דוחה דבריו והביא ראייה וכתב ז\"נ דהא אפילו קביל עליה לבעל דיניה כבי תרי וקנו מיניה לא מצי הדר ביה כו' ע\"ז כתב הרא\"ש שם דאין ראייה משם דההיא דשבועות אפילו קנין לא בעי כו' ע\"ש. י\"ל דרבינו סידר דברי הרא\"ש אדברי הרמ\"ה וכמו שכתב הרא\"ש אדברי הרי\"ף שאין ראייה ללמוד משם דמהני קנין בקיבל עליו קרוב או פסול כבי תרי שה\"נ אין להרמ\"ה ראיה מקיבל עליו קרוב או פסול להני דמהימנת לי דבעי קנין אבל הרא\"ש לא גילה דעתו לדינא דלא בעי קנין ולא שעת הלואה ומש\"ה הביא רבינו לדברי הרמ\"ה לחוד בר\"ס ע\"א דמסתבר טעמיה וגם משום דהרי\"ף ורש\"י ובעה\"ת והמרדכי ור\"ן ס\"ל הכי וכנ\"ל כן היה נראה לכאורה אבל גם זה דוחק דיביא רבינו לדברי הרא\"ש בכאן בל' פלוגתא ללא תועלת כיון דס\"ל לרבינו דגם הרא\"ש יכול להיות דסבר דבעינן שיאמרו כן בשעת הלואה או קנין וגם הוא פסק כן בר\"ס ע\"א כנ\"ל ועוד דהג\"א עדיין לא נתיישבו בזה לכן היותר נראה דרבינו לא הביא לדברי הרא\"ש הכא לפלוגי אדברי הרמ\"ה דהא אדרבה יש לדקדק בדברי הרא\"ש מדכתב דלא בעי קנין הא אמירה בשעת הלואה לפאות בעינן דאל\"כ הול\"ל דאפילו זה לא בעי ודוחק לומר דסמך אמ\"ש דכל תנאי שבממון קיים ואההיא דאמר אל תפרעני אלא בעדים דהא י\"ל דכל שלא בשעת הלואה לא מהני שום תנאי כמו דההיא דערבות הנ\"ל. וגם מאל תפרעני בעדים אין דמיון כ\"כ וכמ\"ש לעיל אלא כוונת רבינו הוא בהבאת דברי הרא\"ש לכאן ליתן טעם מ\"ש ההיא דלא בעי קנין וסגי בא\"ל כן בתחילת הענין בשעת הלואה מנדון קיבל עליו קרוב או פסול לתרתי דלא מהני אמרו כן בתחילת הענין וגם גמר הדין ל\"מ כ\"א דוקא קנין. ע\"ז כתב ל\"ד דההוא הוא ענין דממון לחוד וכל תנאי שבממון קיים ומהאי טעמא מהני קבלת עליו שלא יפרעהו אלא בעדים ואין כוונת הרא\"ש לדמותו לגמרי שהרי יש לחלק ביניהן דשאני התם דלא בעי המלוה שום יתרון וכנ\"ל אלא בא לומר שכמו דמהני שם בכל ענין אפילו אמר לו כן שלא בשעת הלואה משום דכל תנאי שבממון קיים ה\"נ מהני לפחות בההוא דא\"ל מהימנת לי כו' בא\"ל כן בשעת הלואה וא\"ת א\"כ למה כתב הרא\"ש אדברי הרי\"ף דאין ראיותיו ראיה שההיא דפרק שבועת הדיינים אפילו קנין לא בעי וכנ\"ל הרי גם הוא צריך קנין אי לא א\"ל בשעת הלואה וי\"ל דעיקר קושייתו דהרא\"ש על הרי\"ף הוא דאין ראיה משם (לדברי) [לסתור דברי] הגאון דס\"ל דל\"מ קנין הכא משום דלא מהני קנין למה שאמרה התורה וכמ\"ש הרא\"ש. אלא שמסיק וכתב דאפילו לדברי הרי\"ף אין דומה ממש שהרי בקיבל עליו קרוב בעי' דוקא קנין ושם לא בעי דוקא קנין וק\"ל. ובזה נתיישבו ג\"כ היטב הג\"א הנ\"ל דלא סתרי אהדדי דאמ\"ש בפרק ז\"ב דלא בעי קנין כתבו שגם רש\"י לא הוכיר קנין. אבל מ\"מ אמירה לו כן בשעת הלואה בעינן וכמ\"ש רש\"י שם בפרק שבועת הדיינים ודו\"ק. ועדיין עלינו ליישב דברי הגהות אשר\"י אחריני דנראין כסתרי אהדדי והוא דבפרק שבועת הדיינים אההיא דכתב הרא\"ש שם בפסקיו בא\"ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים. כתב ע\"ז בהג\"ה ז\"ל בין שא\"ל כן בשעת הלואה בין שא\"ל לאחר הלואה כו' ושם אחר זה אמ\"ש הרא\"ש בפסקיו ההוא דא\"ל לחבריה הב לי מאה ��וזי דמסיקנא בך. א\"ל ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואמרו להד\"ם אמר רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה ע\"ז כתבו הג\"א ז\"ל כיון דלא היה חייב לפורעו בעדים שלא א\"ל בשעת הלואה אל תפרעני אלא בעדים עכ\"ל. דמשמע לכאורה דבעינן שיאמר לו כן בשעת הלואה ויש ליישב דבשעת הלואה דקאמר ר\"ל בעוד שהיתה דמי ההלואה בידו. והיותר נראה דמשום דההוא עובדא מיירי דלא א\"ל כלל אל תפרעני אלא בעדים לא בשעת הלואה ולא לאחר הלואה. והרא\"ש ס\"ל דבאמרו לו אל תפרעני אלא בעדים שלא בשעת הלואה לא מהני אלא אם כן קיבל עליו הלוה ובאמרו לו כן בשעת הלואה בשתיקת הלוה סגי. וכמש\"ר בשמו לקמן בסימן ע' ע\"ש. ומש\"ה כתבו דבזה דלא היה קבלת הלוה לא מהני אלא אם כן א\"ל בשעת הלואה ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " ובכל אלו שמעיד בהן גדול כו' אם היה עכו\"ם כו' אינו נאמן ל' מור\"ש ז\"ל הוא מל' הרמב\"ם פי\"ג דעדות ופי' כל מה שנאמן דוקא הגדול כו' ולא בענין אחר כלל בכה\"ג אין הגר והמשוחרר נאמן להעיד מה שראו בגיותם לאפוקי תחומין דאפי' שפחה ועבד גופן נאמנים להעיד כ\"ש כה\"ג עכ\"ל ור\"ל דתיבת הגדול פירוש איש כשר בלי שום פסול וכאילו אמר בכל אלו שבעינן שיעיד דוקא גדול ואיש הראוי להעיד אין הגר והמשוחרר נאמן כו' ופירושו דחוק ויותר נ\"ל כמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ולכאורה נראה כולי כ' הב\"י לא הזכיר רבינו שומע ואינו מדבר לפי שזהו דין מי שנשתתק כמו שיתבאר בסמוך עכ\"ל. ודבריו תמוהין שזה דשומע ואינו מדבר היינו מתחילת ברייתו ונשתתק היינו לאחר כן כמ\"ש הב\"י בעצמו ודוחק לומר דס\"ל דכ\"ש הוא דהרי הרמב\"ם הוצרך לכתוב תרווייהו וגם אם פשוט היה לו לרבינו [מכח] דין נשתתק ומכח דין הגמרא דפסול א\"כ למה כתבו אחר זה בסיום דברי הרמב\"ם לכן נ\"ל יותר כמ\"ש בפרישה ע\"ש ודוק: צריך שיעיד בב\"ד בפיו או שיהיה ראוי להעיד בפיו כן הוא במ\"ס ובדפוס ב\"י אינו אבל בנוסחאות הרמב\"ם פ\"ט דה\"ע אינו ולעיל סי' כ\"ח סט\"ו אהא דכ\"ר שם ז\"ל כתב רש\"י שאין העדים יכולין להעיד עדותן בכתב כו' עד וכן יראה מדברי הרמב\"ם ז\"ל כתב ב\"י ז\"ל דברי הרמב\"ם הם בפ\"ג מה\"ע ודע דבפ\"ט מה\"ע כתב בנוסחאות החרש כשוטה כו' צריך להעיד בב\"ד בפיו או שיהיה ראוי להעיד בפיו ע\"כ וא\"כ ס\"ל דשולחין עדותן לב\"ד אבל רבינו בסי' ל\"ה כתב ל' הרמב\"ם ולא כתב אלא צריך להעיד בב\"ד בפיו וא\"כ הרי מפורש דס\"ל דאין שולחין עדותן לב\"ד והיא הגירסא הנכונה שהיא מסכמת עם מ\"ש בפ\"ג עכ\"ל וכ\"כ שם כ\"מ בפ\"ט וסיים שם ז\"ל וכן נראה מתשובת רב שרירא שכתב הטור בסי' ס\"ט עכ\"ל וכן בר\"מ החליט הגירסא דדפוס ב\"י לאמת ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " עדים רבים שהעידו כו' עד וא\"א ז\"ל כתב אפי' אם כיון כו' פלוגתתן מבואר בשמעתין דפ\"ק דמכות דף ו' דשם פריך אמשנה אלא מעתה הורג יציל (פי' הרי ההורג עצמו ראה המעשה והוא הבע\"ד ופסול לעדות ונמצא עדות כולם בטילה) אמר רבא יקום במקיימי דבר הכתוב מדבר וז\"ל התוס' קשה לר\"י היאך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט במעמד קרובים כו' דלפעמים יתכוין א' מן הקרובים להעיד ל\"נ לר\"י דאין עדותן בטילה אלא באותן ש��עידין בפני ב\"ד אבל בשביל ראייה לחודא לא וא\"ת א\"כ מאי פריך הורג יציל והא אינו הולך לב\"ד להעיד ואמר ר\"י דמתחילה ס\"ד כי נמי אינן באין לב\"ד להעיד עדותן בטילה ומשני במקיימי דבר כלומר כשבאין לקיים הדבר בב\"ד אמר ר\"י דבמצא א' מהן קרוב כו' עדותן בטילה וא\"ת א\"כ אמאי קאמר שם מה יעשו שני אחין כו' (וכתבתיהו בפרישה ע\"ש) והלא אם לא יבואו לב\"ד ויעידו אין חששא וי\"ל דלפעמים שלא ידע זה בזה ויעיד האחד אף על פי שכבר העיד אחיו בב\"ד ואפילו אירע לאחר כדי דיבור מ\"מ עדותן בטילה אע\"פ דלענין הזמה בעינן תכ\"ד עכ\"ל וכדבריהם כ\"כ הרא\"ש נמצא דלהתוס' והרא\"ש הא דמשני במקיימי דבר הכתוב מדבר היינו כשבאים נמי לב\"ד להעיד ולקיים הדבר והרמב\"ם והרמ\"ה ס\"ל דהא דמשני במקיימי דבר היינו שכוונת ראייתן היתה כדי להעיד ולאפוקי הורג שאין כוונתו להעיד ואם כן הא דמסקינן אי אמרי לאסהודי בטלה עדותן היינו אפי' לא באו לב\"ד להעיד ולפי דבריהן א\"ש הא דקאמר מה יעשו שני אחין כו' וכן דעת רשב\"ם בפרק י\"נ וכ\"נ מפרש\"י שם בפ\"ק דמכות ומש\"ר הדברים בשם הרמב\"ם ולא בשם רשב\"ם ורש\"י היינו משום דבא לכתוב עליו התוס' שהוסיף הרמ\"ה וס\"ל דתלמודא לא איירי אלא כשלא באו אח\"כ לב\"ד עם הפסולין אבל באו לב\"ד עם הפסולים פשיטא דעדות כולה בטילה דהא עיקר קרא בשעת הגדה קאי ובבא זו דהיינו באו לראות והעידו אח\"כ בב\"ד לא הזכירו רשב\"ם ורש\"י ואינו מוכרע מה דינו בה מש\"ה כ\"ר הדברים על שם הרמב\"ם אך קשה מה יענו וישיבו הרמב\"ם ורשב\"ם והרמ\"ה בקושיית תוס' הנ\"ל דא\"כ כל גיטין וקידושין דידן אל יהיו כשרים וא\"ל דס\"ל כהר\"ח שכתבו שם תוס' בשמו שפי' דשיילינן לעדים כשרים אם באו לאסהודי בהדי פסולין או למיחזי אתיתו בלא פסולים כו' דז\"א שהרי רש\"י כתב בהדיא דשיילינן להו לקרוב או פסול (וכמ\"ש ל' בפרישה) וכן ל' הרמב\"ם שכתב אותו שאומר שבא להעיד פסול כו' משמע דשיילינן להקרוב או פסול ואם הוא אומר שבא להעיד פוסל כל הכשרים וצ\"ע וי\"ל דס\"ל כהרא\"ש ור\"י ורבינו שכתבו שאם מזמין עדים שוב אין הקרובין יכולים לפסול ומש\"ה כל הנותן גט או מקדש שיש לו להזמין מתחילה כשרים כמו שאנו עושין בגיטין וכן ראוי לעשות ג\"כ בקידושין והדומה לו: וא\"א ז\"ל כתב אפי' אם כיון לראות כו' כתב בב\"י ז\"ל ועמש\"ר בסי' ל\"ח (סי\"ד) בשם ר' ישעיה נראה עוד סברא אחרת דכתב שאם א\"ל ב\"ד לאסהודי אתיתו או למיחזי ואמרו לאסהודי כבר נעשו כולם אגודה אחת ואם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה ובלבד שיראו כולם כאחד (פי' בקרוב ופסול בעינן דראו עמהן מתחלה ובעדים שהוזמו דלא ראו כלל צריכין לפחות שיאמרו הפסולין כווננו להעיד ושאז ראו כאחד ועמ\"ש בסי' ל\"ח) והא דהתחיל הב\"י וכתב דנראה דהוא סברא אחרת דמשמע דלא כהרמ\"ה והרא\"ש וסיים בדלא כהרמ\"ה לחוד נראה משום דהרא\"ש לא פירש דבריו ויכול להיות דס\"ל ג\"כ דלא מחשב ראיה כ\"א בראייתן יחד משא\"כ הרמ\"ה דכתב בהדיא אפי' לא ראו יחד. ואני אומר דגם הרמ\"ה יכול להיות דס\"ל כרבי ישעיה וכן מוכח קצת מדבריו. מדכתב בדבריו שני פעמים דכשהעידו יחד תכ\"ד לא בעינן לא כוונה יחד ולא ראיות יחד משמע הא לא העידו יחד תכ\"ד דאז הראיה לחוד גורם הצירוף בעינן שיכוונו להעיד ושיראו אותו יחד וכמ\"ש בפרישה ומש\"ה לא כ\"ר דברי ר' ישעיה לשום פלוגתא ביניהן ועפ\"ז גם התוס' והרא\"ש דס\"ל דבעינן לפסול והכשרים הגדה וכוונת ראיה להעיד יכול להיות דס\"ל כרבי ישעיה דלא מחשב כוונת ראיה להעיד לצירוף כ\"א בראייתם ��חד ואל\"ה לא פסלו הכשרים ומש\"ה כ\"ר לדברי ר\"י שם בסי' ל\"ח סתם וגם שם מיירי ר\"י כשכולם העידו אלא שלא העידו תכ\"ד ע\"ש וזה ממש כדברי התוס' והרא\"ש דהא גם הם ס\"ל דלא בעינן שיעידו תכ\"ד וכמ\"ש בפרישה וזה נלע\"ד ברור ועמ\"ש עוד מזה שם בסי' ל\"ח: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם הזמין התובע עדים כו' ל' ב\"י כתב מורי הרב הגדול הריב\"ר אפילו מי שמזמין עדים בערבוביא נאמן דלא כיון אלא לעדות הכשרים ואע\"פ שבאו ג\"כ פסולים להעיד לית לן בה ואע\"פ שמלשון הטור נראה דדוקא כשהזמין הכשרים והוציא הפסולים אבל אם זימן בערבוביא לא א\"א לומר כן דא\"כ קשה דידיה אדידיה שכתב אח\"כ מי שציוה להחרים כו' וכך הם דברי ר' ירוחם וכתב ע\"ז הר\"ש בר חכים במחילה אין פי' הטור כן שאינו מדבר אלא בהזמנת העדים בשעת המעשה לראותו להעיד עליו אח\"כ עכ\"ל ב\"י וביאר הדברים שדעת הריב\"ר שזימן עדים כשרים שכ\"ר ל\"ד שפרטם בשם קאמר או שאמר כן לאנשים מיוחדים אלא אפי' הזמין לערבוביא של אנשים ואומר להן כל ששומע או רואה מזכיותי יהיה עד בדבר נמי דעתו על הכשרים דומה למ\"ש אח\"כ שאם מכריז שמי שיודע לו עדות יבא ויעיד שדעתו דוקא על הכשרים והר\"ש בר חכים ס\"ל דיש חילוק בין המצוה להחרים אחר עדות לאחר זמן שאו אינו מדבר לנוכח מש\"ה אמרינן דמסתמא דעתו היה על הכשרים שיש לו תועלת בעדותם אלא שלא היה יכול לפרטם שלא ידע מי הם אבל כשאומר לנוכח אתם עדי צריך שיפרט הכשרים ואם לא עשה כן אלא הזמין סתם כל הכת בערבוביא עדותן בטילה וז\"ש הר\"ש בר חכים שאינו מדבר הטור אלא בהזמנת העדים בשעת המעשה ר\"ל הריב\"ד פירשו דמהני הזמנה בערבוביא דאל\"כ קשה דבריו דידיה אדידיה ע\"ז כתב דז\"א דמ\"ש הטוור תחילה דבעינן הזמנת עדים לא כ\"כ אלא כשמזמינם בשעת מעשה ויש חילוק בין הזמנה דבשעת המעשה להכרזה דאח\"כ וכמ\"ש ומיהו נראה דגם הר\"ש בר חכים מודה דרבינו והרא\"ש ל\"ד קאמרי דבעינן שיזמין בשעת מעשה הכשרים בשם אלא אורחא דמילתא נקט וה\"ה כשאומר שנים מכם גם כן מהני ולא באו אלא לאפוקי מדעת הריב\"ר דס\"ל דאפילו הזמנה אמירת ב' מכם ג\"כ לא צריך וכמ\"ש דאל\"כ קשה דברי הר\"ש בר חכים דידיה אדידיה שהרי הר\"ש בר חכים הביא דברי ר\"י שכתב בנ\"ב ח\"ב ז\"ל אם הזמין המלוה עדים כשרים ועמדו שם קרובים או פסולים אפי' כוונו להעיד ובאו והעידו בב\"ד לא נתבטלו עדות הכשרים דכיון דייחד עדים לאו כל כמיניה להפסיד מאחר שזימן כשרים ואפילו הזמין בערבוביא דאין כוונתו אלא בכשרים ודוקא כשמזמין עדים מיוחדים אבל דבר שנעשה בפני רוב עם בלא הזמנת עדים שיילינן להו אי למיחזי אתיתו או לאסהודי ואי לאסהודי ונמצא אחד מהן קרוב או פסול אחר שהעידו בב\"ד עדותן בטילה עכ\"ל וכתב עליו הרש בר חכים ז\"ל לכאורה נראה שט\"ס נפל בדבריו במ\"ש ואפי' הזמינם בערבוביא שהרי כתב אחר זה ודוקא כשהזמין עדים מיוחדים ואם ערבוביא אין כאן יחוד ואפשר ליישב דיחוד כעין ערבוביא קאמר שאמר לרוב עם שנים מכם יעידו על מעשה זה וזו תוספת מרי\"ו הוא כי הרא\"ש והר\"י בנו לא אמרו אלא במפרט בשם שנים והם כשרים והוסיף הוא ז\"ל דה\"ה באומר שנים מכם דאל\"כ לשתוק או לימא סתמא אתם עדי עכ\"ל הר\"ש בר חכים והביאו הב\"י ע\"ש ומדלא כתב שר' ירוחם פליג אהרא\"ש והטור אלא כתב שהוסיף על דבריהן ש\"מ דס\"ל דהרא\"ש ורבינו ל\"ד קאמר שיזמינו בשם והכי מסתבר דמסתמא לא פליג ר\"י אהרא\"ש רבו ועוד שבתחילת דבריו כתב כדברי הרא\"ש ורבינו ממש אלא שהוסיף זה על דבריו ו��אילו כתב דמאן דסבר הא סבר נמי הא ועוד שהרי סיים הר\"ש בר חכים בדבריו הנ\"ל וכתב שכן נ\"ל מדוקדק מדברי ר\"י ש\"מ דס\"ל דלא פליג עמו ודוק. ומור\"ם בד\"מ דחה דברי הרא\"ש ולעד\"נ שדבריו עיקר וכ\"נ שהוא דעת הב\"י שהביא לשני הדברים שכתב הר\"ש בר חכים ע\"ש ואע\"פ שר\"י סיים וכתב בדבריו הנ\"ל ז\"ל ודוקא כשהזמין עדות מיוחדים אבל דבר שנעשה בפני רוב עם בלא הזמנת עדות שיילינן להו כו' אל תידוק מיניה דדוקא בלא הזמנת עדים כלל קאמר הא כל שהזמינם באיזה ל' שיהיה דעתו אכשרים דז\"א דאם כן לא הול\"ל ודוקא כשהזמין עדים מיוחדים ואדרבא נראה לדקדק משם דכשאומר כל [שנים] מכם שישמע לי עדות יהיה מוכן להעיד זה (וגרע) [גרע] מלא הזמין כלל דמשמעות לשונו הוא דכיון ג\"כ אפסולים ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לפיכך קרקע כו' לשון הגמרא ופי' רשב\"ם כתבתי בפרישה ע\"ש וכתב ב\"י עליו ז\"ל ולשון רשב\"ם משמע דהב\"ע דלא חלקו לגמרי אבל כ\"א משתמש בחצי השדה דאילו חלקו משם ואילך כ\"א מפסיד לעצמו והלכך מעיד לו עליה וזש\"ר אבל אם אין מערער טוען אלא על חלק השותף עכ\"ל הב\"י ור\"ל דאילו חלקו לגמרי קודם שבא המערער ואח\"כ בא המערער והוציא בעדי גזילה היה יכול השותף להעיד לפסול עדי המערער דאף דא\"נ גבי חלקו מ\"מ היה נאמן כדי להעמיד חלק שותף השני בידו דכאן אין לומר דנוגע כדי שיחזור ויחלוק עם שותפו מה שישאר בידו דכיון דכבר חלקו אין לו שום דבר בחלק הנשאר ביד שותפו ול\"ד לב\"ח הבא וטורף מיד א' מב' לקוחות או מקבלי מתנה או יורשים שקנו או שקבלו או ירשו שני שדות יחד וחלקו שאומרים שנתבטלה החלוקה וחוזרין וחולקין כדמשמע בסימן קי\"א וק\"ז ור\"ס קע\"ה דשאני התם כיון דבדין טורף הב\"ח שבאמת חייב לו המוכר או הנותן או המוריש נמצא דהחלוקה בטעות היתה אבל הכא כיון דהאי פוסל המערער נמצא שלפי עדותו בעלילה בא המערער בזה אמרינן דמזליה דידיה גרם דפסיד ואינו יכול לבטל החלוקה וק\"ל ומ\"ש הב\"י עוד וזש\"ר אבל אם אין המערער טוען כו' אינו ר\"ל דשם מיירי דוקא שחלקו במקצת שכל אחד משמש בחצי השדה דז\"א דהא ודאי אף אם לא חלקו כלל יכול להעיד לו כיון דאינו טוען אלא שהשותף מכר לו חלקו נמצא דהמערער והשותף זה יהיו שותפין בהשדה ואין להאי שום נגיעה בזה אלא ה\"ק במש\"ר דיכול להעיד לו שם מפני שאין להמעיד נגיעה בדבר כן יוכל להעיד ג\"כ בזה כשחלקו לגמרי משום דלית ליה שום נגיעה בזה ומ\"ש הב\"י אבל כ\"א משתמש בחצי השדה ר\"ל אפילו חלקו בענין זה עדיין מחשבין נוגעין כן נראה לדחוק בביאור דברי ב\"י: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ופי' רשב\"ם והוא דלא טרח בה לשון רשב\"ם העתקתי בפרישה ומשם תראה דמש\"ר דאם טרח בה כו' אין זה מלשון הרשב\"ם אלא שרבינו פירש דבריו כן. וק\"ק מנ\"ל לרבינו לפרשן כן ולעשות פלוגתא בינו ובין הרמ\"ה דבסמוך בדין וסברא השוכר הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו. והא דכתב רשב\"ם והוא דלא טרח בה ר\"ל דלא הגיע הזמן לטרוח בו ומש\"ה מעיד דלית ביה הנאה ממנו וכמו שסיים רשב\"ם וכתב ז\"ל אי משום דישאר באריסתו הא ימצא לו שדות ג\"כ במקום אחר ועוד דגם זה אם ירצה ידחנו מאריסתו משא\"כ אם כבר טרח בה דתו אינו מצי לדחותו מאריסתו וגם אין שייך לומר דימצא הרבה שדות אחרות דכיון דהוא טרח בשדה זו גם אחרים כבר שכרו אריסו' לשדותיהן וכבר התחילו לטרוח באריסותיהן ותו לא יודחו איש ממקומו לקחת אותו וצ\"ל דס\"ל לרבינו מדפי' רשב\"ם וכתב בחדא דליכא בה פירות וגם לא טרח בה משמע דבחדא עניינא איירי דכמו דבאיכא בה פירי לא יעיד משום הנאה דפירי עצמן גם בטרח בה לא יעיד משום הנאה דטרחא עצמו וק\"ל: ור\"י פי' ואפילו אם אית בה פירא כו' בתוספות שבידינו לית בהו דברי ר\"י הללו. וגם ממ\"ש התוספות שם נראה היפך דברי ר\"י הללו שכתבו ז\"ל הא דאית ליה פירי לא יעיד דנוגע בעדות הוא לפי שהיה אותו נותן לו למחצה ולשליש ולרביע ואם יזכה המערער הרי שלא ברשותו ירד וידו על התחתונה. אבל לית ליה פירי בארעא לא חייש אם יסלקוהו דכמה שדות ימצא באריסתו עכ\"ל. ומשמעות ל' זה הוא כפי' רשב\"ם. גם ממה שסיים רבינו וכתב וכ\"כ א\"א ז\"ל ק' דבפסקי הרא\"ש שבידינו לא כתב הרא\"ש כ\"א כל' הגמ' בעין ואם משום דסתם ולא חילק ולא הול\"ל וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל. והב\"י כתב דמש\"ר בשם רבי' יונה ור\"י והרמ\"ה והרא\"ש צ\"ע היכא איתא עכ\"ל ואיני תמה על שנעלמו ממנו מקום דברי מציאותם דלא ראיתי אינו ראיה אבל תמהתי על סתם תוספות שהן בנויין על אדני הפז דברי ר\"י וכאן נראה שהן היפך מש\"ר בשם ר\"י וגם דברי הרא\"ש שהם מצויים בידינו ואינם כל זה שכ\"ר בשמו לנלע\"ד לדחוק ולומר דגם דברי התוס' אינם סותרים מש\"ר בשם ר\"י ואדרבא יש לדקדק מלשונם כמש\"ר בשם ר\"י והוא ממה שמשנה בתחילת הדיבור בלשונם וכתבו הא דאית ליה פירי ובגמרא לא אמר כן אלא הא דאיכא פירי ולפי' ר\"י א\"ש דמש\"ה נקט דאית ליה פירי דר\"ל להאי אריס יש פירות יתירים בהאי ארעא ממה שיש לשאר אריסים בשדותיהן ומ\"ש לפי שהיה נותן לו למחצה ולשליש ולרביע כו' ר\"ל שהיה לו קצבה ידוע בשדה זו ולשאר אריסים נותנים בפחות מזה באריסותיהן ואם יזכה המערער יהיה ידו על התחתונה פירוש ליתן לו שיעור הפחות שנותנים לאריסים שבעיר והשתא א\"ש שהאריכו התוס' בל' ולא כתבו בקיצור לפי שהיה לו חלק בפירות וכשיזכה המערער יהיה ידו על התחתונה ומ\"ש עוד אבל לית ליה פירות כו' הוא ג\"כ כמ\"ש דלית ליה חלק יותר מלשאר אריסים שבעירו והשתא א\"ש מה שסיים רבינו וכתב וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל ר\"ל דמדכתב כל' הגמרא דבידינו הא דאיכא פירי כו' ולא כתב הא דאית ליה פירי ש\"מ דס\"ל דאף אם לא התנה עמו ליתן ליה חלק יותר אפ\"ה מחשב נוגע בעדות ודו\"ק. ומיהו אם אין עדים כשלקח ממנו כו' וא\"צ שבועה כו' וא\"ת הא כל אריס צריך לישבע מספק ומשכ\"ר ר\"ס צ\"ג ואף אם כבר נשבע להמחזיק זה שלא נטל יותר מחלקו עדיין צריך לישבע לזה המערער אפי' כדי חלק אריסות א\"צ ליתן לו וי\"ל דאותה שבועה ספק דאריסות לא תקנו אלא עד שלא חלקו כמש\"ר בסימן צ\"ג סי\"א משא\"כ זה שכבר עברו השנים שעבר ואכל ונסתלק מהן וכל שנת אריסות חדש הוא ועי\"ל דלא תקנו חכמים שבועה זו אלא לב\"ה ומשום תיקון העולם דכל אריס ושותף מורי היתר לנפשייהו וכמו שנתבאר שם וניחא להו לאריס ושותף לישבע וליפטר כדי שיאמין להן הב\"ה ויהיה להם פרנסה וחיי שעה מהשותפין והאריסין משא\"כ במערער זה דלא שכיח גזילה ומש\"ה לא תקנו להשביע האריס אם לא בטענת ברי: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אין המלוה והערב יכולין להעיד כו' לשון הברייתא כתבתי בפרישה ולכאורה היה נ\"ל לדקדק מדלא ערבינהו ותני ערב ומלוה מעידים ללוה כו' ולא עוד אלא שהקדים דין ערב למלוה דס\"ל דהא דמלוה אינו מעיד אא\"כ יש לו ארעא אחריתי היינו כשאין לו ערב אבל אם יש לו ערב מעיד לו דהערב כארעא אחריתי דמי שהרי אם לא יהיה ללוה יגבה מן הערב וא\"כ מאי איכפת ליה אלא שצ\"ע דא\"כ לא הוי משתמטי הפוסקים מלכתוב חילוק זה שכולם כאחד סתמו דבריהם מלוה אינו מעיד אא\"כ יש לו ארעא אחריתי וצ\"ל דס\"ל דאפילו יש לו ערב מ\"מ כל שאין לו ארעא אחריתי הוה נוגע בעדות משום דבעי לאטרוחי למיקם בדינא ודיינא בהדי לוה תחילה ואח\"כ בהדי ערב וניחא ליה טפי בגביה מרווחת וצ\"ע ומ\"מ נ\"ל דבמקום שיש לו קבלן מלוה מעיד ללוה אפילו אין לו ארעא אחריתי ודוק: ואפילו אם השדה שמעיד עליה עידית או זיבורית עיין בב\"י שכתב בפסקא המתחלת וכתב הרא\"ש כו' וכ\"כ התוס וכתבו עוד כו' עד דאי חיישינן לב\"ח אפילו אית ליה כו' נראה שיש ט\"ס בדבריו דמאי הוכחה היא זו הא השתא בהא קאי דלא חיישינן לב\"ח אחר ומאי אולמא האי חששא מהאי חששא גם בתוספות שם לא מצאתי ונ\"ל שצריך להיות דאי חיישינן לב\"ח לוקח ראשון אמאי מעיד ללוקח שני אפילו אית ליה כו' ודוק שם בתוס'. עוד שם בב\"י שכתב ז\"ל וכתבו התוס' וקבלן אמרי לה דאינו מעיד אע\"ג דאית ליה ארעא אחריתי תימה דמאי נ\"מ כו' עד יכול לגבות מן הלוה בהרווחה א\"נ ארעא אחריתי דכולי שמעתתא כיוצא בו עכ\"ל התוספות ובהג\"א כתב תירוץ ראשון ולא חשש לתירוץ שני וזה דעת רבינו עכ\"ל ב\"י ודבריו תמוהין ואין להן הבנה דמה ענין פירוש דארעא אסריתי להך תימה שהזכיר גם בתוס' שם ליתא האי תירוצא אהך תימה לכן נ\"ל דגם כאן טעות נפל בל' ב\"י ויש השמטה וכצ\"ל ויכול לגבות מן הלוה בהרווחה אבל מלוה מעיד ללוה בכל ענין אפילו אם אותו המעיד עליה היא בינונית ובאחריתי היא זיבורית דמשום אחלופי בינונית וזיבורית לא יעיד שקר א\"נ ארעא אחריתי כו' (וכן הוא שם בתוס' ע\"ש ודוק) והשתא מסיק שפיר דדעת רבינו כתירוצא קמא שהרי גם רבינו כתב דאינו מעיד שקר בשביל חילוף זיבורית לבינונית ואף שכבר כתב ב\"י כן בפסקא זו שלפני זה מ\"מ איידי שכתב ריש דברי התוס' כתב גם סופן. אך ק' שמ\"ש שבהג\"א כתב תירוץ ראשון עיינתי ולא מצאתי שהזכירו בהגהות שום דבר מהמלוה ונלע\"ד דגם זה ט\"ס וצ\"ל ובאשר\"י כתב תירוץ ראשון ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " לוקח ראשון מעיד ללוקח שני כו' עד כנגד דמי השדה זו כו' ע\"ש פח\"ה דף מ\"ו מה שפירש רשב\"ם שם ומה שהקשו תוספות שם על פירוש רשב\"ם. ונראה דרשב\"ם דלא חש לקושיית ר\"י שמא יהיה למוכר ב\"ח גדול ה\"נ ס\"ל דאף אם אינה שוה שדה הנשארת כדי דמי שדה של לוקח ראשון יעידו להלוה דכל שישאר שדה לחזור עליו תו אינו מעיד שקר בשביל עודף הנשאר דאל\"כ מ\"ש האי מהאי ומה\"ט לא הוצרך רבינו לפרש דבריו דמיירי דוקא במכרו באחריות ומטעם חשש ערעור דגזילה לא יעיד דנרמז ונלמד זה ממ\"ש דצריך להיות בהשדה שנשאר כדי דמי שדה של לוקח ראשון וכמ\"ש והב\"י כתב דנלמד זה מהסיפא ממש\"ר שם אח\"כ שתשאר ביד מוכר קרקע ב' ולמה שכתבתי נלמד ג\"כ מהרישא ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שמכרה לו שלא באחריות ושמעון מכיר כו' בפרישה כתבתי שגי' זו נמצאת בספרים מדוייקים ושבספרו דפוס ב\"י כתב או באחריות ושמעון מכיר כו' והנה אף שבאמת כן הוא שאפילו במכר לו באחריות מ\"מ כיון שמכיר בה שהיא של ראובן אין שמעון חוזר עליו שהרי רבינו כתב בר\"ס רפ\"ה אחריות הוא ט\"ס בד\"א כשהוציא המקח מידו בב\"ד של ישראל כו' אבל עכו\"ם שהוציאו מידו בדין עכו\"ם אינו חייב באחריות ואם קיבל כל אונס שיארע לו בזה המקח חייב כו' הרי לפנינו דדוקא בקיבל עליו בהדיא כל אונס הוא דחייב בהוציאו מידו העכו\"ם הא לא קיבל עליו אונסין לא משום דסתם עכו\"ם בא להוציא בעקיפין מכ\"ש בנדון זה הלוקח מכיר שהוא של המוכר ושל אבותיו מעולם ואין לך אונס גדול מזה דאפילו קיבל עליו אחריות אינו חוזר עליו כל זמן שלא קיבל עליו אפי' כל אונסין דאתי עליה מ\"מ ע\"כ כאן א\"א לגרוס כן דאם איתא דמכרה לשמעון באחריות אמאי לא יעיד לו מפני שמעמידה לפני ב\"ח כדי שלא יהא לוה רשע כו' הא גבי לוקח נמי יהיה לוה רשע אחר שיטרפנו ב\"ח כדהקשה בגמרא והגמרא תירץ דא\"ל להכי זבני לך שלא באחריות וכמ\"ש ג\"כ רבינו וזה אין שייך לומר כשמכרה באחריות ואף שמכיר בה שמעון מ\"מ גבי טרפה ב\"ח ממנו כדין לוה רשע נגד הלוקח וק\"ל ע\"כ מחוורתא דגירסא או באחריות הוא ט\"ס ודוק ועפ\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " כשעדים מעידים שלא היה לראובן קרקע ז\"ל התוספות שם הקשה מהר\"ר חזקיה דמ\"מ ניחוש הכא דילמא הקנה ליה מטלטלין אגב מקרקעי והודה שיש לו קרקע אע\"פ שלא היה לו לעולם ונראה דכולי האי לא חיישינן שמא שקרו לו להודות ונראה לי דבזמן הזה (כן הוא בהג\"א בזמן הזה ע\"ש) שרגילין לכתוב והקניתי לו ד\"א בחצירי א\"כ מילתא דשכיחי היא וא\"כ מכר לו פרה וטלית אין מעיד לו עליה אע\"ג דאיכא עדים דלא היה לו ארעא מעולם עכ\"ל ובזה מיושב נמי שיש להקשות למה לא חיישינן לשמא הקנה או השאיל או השכיר לו הלוקח קרקע משלו כדי להקנות לו למטלטלין אגב קרקע (וכמש\"ר סימן קי\"ג גבי מלוה ולוה) אלא כיון דלא שכיחי לא חיישינן כולי האי. אך יש לדקדק על רבינו למה סתם וכתב שביש עדים שלא היה לו קרקע מעיד לו שהאידנא שכיח מילתא הוא לאודויי איך שיש לו קרקע אף שאין לו וכמש\"ר עצמו שם ס\"ס קי\"ג ובסימן קכ\"ג וה\"ל ליחוש שמא מעמידים בפני ב\"ח וי\"ל דס\"ל לרבינו כיון דהאידנא תקנו משום תקנת השוק שלא יגבה ב\"ח ממטלטלין שהקנו לו אגב קרקע אפילו אגב קרקע גמורה וכמ\"ש לקמן סימן ס' <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> דיש מקומות שלא נתפשט שם תקנה זו ובמקומות ההם אזלינן בתר דינא דתלמודא וב\"ח גובה מהם מ\"ה כ\"ר כאן דינא דתלמודא דכשיש לו קרקע לא יעיד לו משום שמא הקנה לו מטלטלי אגב קרקעי וב\"ח גובה מהן אבל כשאין לו קרקע שפיר מעיד לו מדין התלמוד דלא חיישינן להודאה (וכמ\"ש התוס') נמצא האידנא אף דשכיחא הודאה זו ואיכא למיחש לשמא דאקני מ\"מ מעיד לו כיון שגם התקנה נתפשט האידנא שאין ב\"ח גובה מטלטלי דאקני לו אגב קרקעי וא\"ת מ\"מ ה\"ל לרבינו להזכיר הדין י\"ל שרבינו סמך אמ\"ש בסימן קי\"ג דשם כתב שני דברים הללו רצופים זא\"ז וכשיראה המעיין משם שהזכיר מנהג כתיבה ד\"א בחצירי יראה ג\"כ הזכרת התקנה שאין ב\"ח גובה ממטלטלין וק\"ל: יראה שפוסק כרב פפא שמוקי כו' דף ס\"ד אהא דתני מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו פריך והאמר רב פפא אע\"ג דאמור רבנן המוכר שדה לחבירו שלא באחריות ובא ב\"ח וטרפה אינו חוזר עליו נמצא שאינו שלו חוזר עליו הב\"ע במכיר בה שהיא בת חמורו רב זביד אמר אפילו נמצאת שאינו שלו אינו חוזר עליו דא\"ל להכי זבני שלא באחריות ע\"כ ופסקו הרי\"ף והרא\"ש הלכתא כרב זביד והרמב\"ם מדהצריך שיודה שהיא של ראובן משמע דס\"ל כרב פפא וזש\"ר יראה שפוסק כרב פפא כו' והב\"י כתב אדברי רבינו דא\"א לומר כן כו' (עב\"ח שהביאו) וכ\"כ בכ\"מ שלו והאריך בזה בראיה ע\"ש ודבריו דחוקים וראייתו אינה ראיה להמדקדק בדברי הרמב\"ם שם כי לדבריו ק' למה כתב הרמב\"ם שם מדין מכר לו פרה וטלית כו' בד\"א דהיה שמעון מודה כו' ול' בד\"א משמע דלא איירי אלא בענין זה ולדברי הב\"י ז\"א דהא כשמכר לו והתנה עמו שלא יהא עליו אחריות א\"צ שיהא שמעון מודה והכי מוקי לה רב זביד ואיך כתב הרמב\"ם דהדברי�� אמורים במוכר לו סתם ועוד דהא הברייתא מחלק בין מכר לו בית ושדה או מכר לו פרה וטלית משמע דבחדא עניינא איירי גם בכל האוקימתא שבגמ' שם מפרשים בחדא עניינא וגם הרמב\"ם התחיל שם במכר לו שלא באחריות שלא יעיד לו המוכר עליה סתם וכתב שאם מכר לו פרה וטלית שיעיד לו משמע ומוכח דאלפניו קאי אשמכר לו בהדיא שלא באחריות. ועוד דלדברי הב\"י כיון דהרמב\"ם בא לכתוב החילוק שבין מכר לו שדה למכר לו פרה הו\"ל לכתוב גם במכר לו פרה בפי' שלא באחריות ואז היה החילוק שביניהן יותר גדול שמכר לו שדה עכ\"פ לא יעיד לו ובמכר לו פרה עכ\"פ מעיד לו. ועוד שהרי מ\"ש הרמב\"ם שם אחר זה על בבא זו דמכר לו פרה כו' דמיירי דוקא בשיש עדים שלא היה להמוכר זה הקרקע מעולם אבל אי ל\"ה לא יעידו שמא יעמיד בפני ב\"ח זה מיירי אפילו במכר לו בהדיא שלא באחריות דהא הוה דומה דמכר לו שדה א\"כ לא הו\"ל להרמב\"ם לסתום אלא לפרש ע\"כ מחוורתא דלא כב\"י. וליישב דברי הרמב\"ם דלא יסתרו אהדדי נ\"ל דהרמב\"ם חילק בין קרקע למטלטלין אע\"ג דר\"פ ורב זביד איירי בין בקרקע בין במטלטלין כדמשמע שם מ\"מ גבי קרקע פסק כרב זביד וגבי מטלטלין פסק כר\"פ והטעם דדוקא גבי קרקע דמסתבר לומר הואיל שמכרה לו שלא באחריות אמדינן דעתו של לוקח שדעתו היה שאע\"פ שתמצא גזולה ותצא מתחת ידו אפ\"ה ניחא ליה במקחו אע\"פ שאין המוכר מחזיר לו המעות דעביד אינש דזבין קרקע ליומו כמש\"ר בסימן ר\"ח סל\"ב ובסימן קל\"א סי\"א אבל במטלטלין אע\"פ שהתנה עמו שאין מקבלין עליו אחריות והוא שתק אמרינן שלא קיבל עליו התנאי אלא לענין שלא יהיה לו עליו אחריות דב\"ח אבל לא לענין שאם נמצאת שאינה שלו כגון שהיא גזולה ומכר לו דבר שלא היה שלו מעולם דלא שדי אינש זוזי בכדי וק\"ל: והרמב\"ן כתב הא דמעיד כו' ז\"ל הרמב\"ן בחידושיו וק\"ל וכי לא הו\"ל קרקע מעולם נמי אמאי מעיד הא צריך ליתן ללוקח דמים מתקנת השוק כו' ואיכא למימר דמשכחת לה כשהמערער הוא אומר שלי הוא וזה אומר אני מכרתיהו כו' א\"נ כגון שאינו טוען שהמוכר גזלה כו' או בהנך גווני דלית בהו תקנת השוק כו' ע\"ש וסדר ג' בבות יותר מדוקדקים ממ\"ש רבי' דלסדר רבינו ק' ל\"ל באוקימתא שנייה שהמערער טוען שלי היא הא באוקימתא קמייתא נמי טוען שלי היא ואי משום שבאוקימתא קמייתא מודה לו שבא לידו בתורת קנין ובאוקימתא שנייה טוען עדיין היא שלי ושאולה או גודרת היא אצלך וכמ\"ש בפרישה א\"כ העיקר חסר משא\"כ לפי הסדר שסידר הרמב\"ן שהאי א\"נ כשהמערער טוען שלי היא תחילת דבריו הוא (וקאי אתי) [וקאתי] שפיר מ\"ש שטוען שלי היא כמ\"ש בפרישה ורבינו ששינה סדר דברי הרמב\"ן ה\"ט משום דסדרן וכתבן ע\"פ סדרו דעד השתא איירי שהמערער טוען שהמוכר גזלה ממנו וכמ\"ש לעיל וראיתי שרבים מוחקים בספרי רבינו א\"נ הראשון וכותבין במקומו כגון ותולין עצמן באילן גדול ואומרים שמצאו כ\"כ בטור של מ\"ו ר\"ש ז\"ל שכתב בצידו שבא לידו חידושי הרמב\"ן ומצא כתוב בו כן עכ\"ל וטעות הוא בידם שא\"א לומר שמחק הא\"נ והגיה כגון כדי לעשות ממנו שני בבות דהא בהדיא בחידושי הרמב\"ן הן ג' בבות וכמ\"ש וגם לא נתיישב שפיר לשונו דהרמב\"ן ע\"פ הג\"ה זו אלא כוונת מ\"ו ר\"ש הוה להפך האוקימתא שכ\"ר בשם הרמב\"ן כדי שיהיו מסודרים כמו שהמה כתובים בחידושי הרמב\"ן הנ\"ל והופכה בדרך א\"ב וכוונתו שהאוקימתא של כשהמערער טוען שלי כו' תהיה כתובה בראשונה ואח\"כ הא\"נ השני כגון שאינו טוען כו' ואח\"כ א\"נ שמיירי בהנך עניינים דלית בהו תקנת השוק כו' וא\"כ הוא ע\"כ הוצרך ל��חוק תיבת א\"נ הראשון ולכתוב במקומו כגון והכי גריס והרמב\"ן כתב הא דמעיד דוקא כגון שהמערער טוען כו' וע\"ז כתב שמצא כן להדיא בחידושי הרמב\"ן וזה נ\"ל ברור: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן שגזל שדה או טלית משמעון ובא לוי כו' עד וכן הדין כו' דינין אילו הם על פי אוקימתא דרב ששת אהך ברייתא דמכר לו בית כו' הנ\"ל דאהא דפריך שם מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא כנ\"ל אמר רב ששת רישא בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקא מערער דלא ליזיל שמעון לאסהודי ליה ללוי דניחא ליה דהדר' (פי' דניחא ליה דתיקום ביד לוי כדי שתהדר אליו אח\"כ מיד לוי) וכיון דמסהיד ליה דלוי הוא היכי מצי מפיק ליה מיניה דאמר ידענא דהאי ארעא לאו דיהודה היא ובההוא זכותיה דקא מפיק לה מלוי נפקא מיהודה דאמר השני נוח לי וראשון קשה ממנו (הול\"ל איפכא לוי הראשון נוח לי ויהודה השני קשה ממנו אלא ל' המשנה דכתובות נקט כך הוא ל' רשב\"ם ונ\"י) ואב\"א כגון דאית ליה סהדי למר ואית ליה סהדי למר ואמרו רבנן ארעא היכא דקיימא תיקום ולוקמא בגזלן משום דקבעי למיתני סיפא מכר לו פרה וטלית דמעיד והתם דוקא מוכר דה\"ל יאוש ושינוי רשות וכשמת גזלן כו' וכדמסיק רבינו כאן ואע\"פ דההיא אוקימתא דרב ששת נדחה שם בגמרא לא נדחית אלא מלפרש הברייתא בהכי ומשום דל' הברייתא לא משמע כן אבל לדינא כולהו מילי קושטא נינהו וכ\"כ נ\"י שם ומש\"ה כתבו הרמב\"ם ורבינו גם האי אוקימתא לדינא והקדים הרמב\"ם ורבינו וכתבו דין דלא יעיד לגזלן ואח\"כ כתב דין דלא יעיד להלוקח הפך סדר הברייתא והגמרא הנ\"ל משום דכתבו הדינים ע\"פ הסדר דמסתמא המערער שבא להוציא בטענה שגזלה ראובן ממנו מערער מיד בעודו ביד ראובן דמאי דלא יעיד לגזלן הוא בין קרקע בין מטלטלין משא\"כ בלא יעיד להלוקח דבמטלטלין מעיד לפעמים וכמ\"ש בפרישה וכ\"כ ב\"י ומש\"ר הטעם משום דאפשר דנוח לו להוציא מראובן כו' ולא נתן הטעם דהאב\"א כגון דאיכא למר סהדי כו' שהוא ברור וכלול יותר כבר כתבתי הטעם בפרישה ולכאורה היה נ\"ל ליישב בע\"א וע\"פ מ\"ש התוס' שם בד\"ה כגון דאית ליה למר סהדי כו' וע\"ש מה שהקשו ומה שתירצו בשם הרשב\"א ונמצא דלשינוייא קמא דמשני השני נוח לי כו' מיירי נמי בהכי דהמערער טען שקנאה מראובן ועפ\"ז י\"ל דרבינו כתב דינו זה ע\"פ אוקימתא <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> ומיירי דאין ללוי המערער עדים שהיה של אבותיו אלא שמביא עדים שקנאה מראובן ולשמעון יש עדי גזילה שנגזלה ממנו וקאמר שאם אין שמעון מעיד בפי' שהיא של ראובן רק בא לפסול עדי המערער ה\"ז נוגע בעדות דניחא ליה שתעמוד ביד ראובן כדי שיבא אח\"כ עדי גזילה שלו ויוציאנו מראובן ואע\"פ (שגבו) [שגם] מלוי היה יכול להוציאה כיון שאין ללוי אלא עדי קנין בעלמא שלקחה מראובן לא עדיף מגברא דאתי מיניה מ\"מ שמא ראובן נוח לו יותר מלוי וכן בבבא שנייה נמי מיירי בהכי שטען יהודה שקנאה מראובן ולוי בא וערער ואומר אני קניתי אותו מראובן ואין מי שיודע בקנין יהודה זולת ע\"א ושמעון הנגזל ומ\"ה אין יכול להעיד ליהודה דשמא יהודה שהוא לוקח ראשון היודע לנו נוח לו מלוי הבא לפנינו לערער ואמר שהוא קנאה ולכך קראו שני נגד יהודה כך היה נראה לכאורה אבל מדקדוק ל' רבינו מוכח דמיירי דיש ללוי המערער עדי אבות וכמו שהוכחתי בפרישה לכן נ\"ל כמ\"ש בפרישה ודוק ורבינו לא כתב בזה נגד דברי הרשב\"א הנ\"ל דהא גם להרשב\"א בשינויא בתרא איירי כשיש לשניהן עדי אבות ועיין בחידושי רשב\"א שכתב דלא כמ\"ש התוס' בשמו ��ם פי' רשב\"ם אינו כן: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם מכר הטלית כו' עד שקנאה ביאוש כבר כתבתי ל' הגמרא ופירוש רשב\"ם שם דבקרקעות ל\"מ יאוש ושינוי רשות דקרקע אינה נגזלת והתוס' הקשו עליו דבירושלמי אמרו דיאוש מועיל בקרקע כו' עד ונראה דמיירי שלא נתייאש והוה מצי לפלוגי בפרה וטלית בין לפני יאוש בין לאחר יאוש אלא דמילתא דשכיחי נקט דבקרקע אין רגילין להתייאש כו' ע\"כ וכתב ב\"י ותמיהני איך תפס רבינו דברי רשב\"ם עיקר כיון שהרא\"ש לא כתב אלא דברי התוס' עכ\"ל ואני אומר דעדיפא מיניה ה\"ל להקשות דכאן ולקמן סימן שע\"ה כ\"ר דיאוש ל\"מ בקרקע ובסימן רל\"ז כ\"ר עצמו ז\"ל ואם יש שופטים בארץ והיה אפשר להוציא מיד העכו\"ם בדין ולא עשה אז ודאי נתייאש עכ\"ל ש\"מ דס\"ל דמהני יאוש בקרקע וא\"כ ק' דידיה אדידיה לכנלע\"ד דרבינו ס\"ל דודאי יאוש גמור שמוכח לכל שמייאש כההיא דסקריקון שהביאו התוס' ורבינו לקמן סי' רל\"ו שיש הוכחה גדולה שמתייאש אפילו בקרקע מהני יאוש וכמ\"ש התוס' והרא\"ש אבל היכא דליכא הוכחה אלא שאמר ווי לחסרון כיס וכיוצא בזה דבכה\"ג איירי הכא ובסימן שע\"ה מסתבר לרבינו לתפוס דברי רשב\"ם לעיקר דכיון דקרקע אינה נגזלת וליכא הוכחה גמורה דמייאש דמסתמא לא מייאש ודוק ועיין לקמן סי' שנ\"ד ושס\"ב שכ\"ר וגם להרמב\"ם מה שהוא שוה יותר מהדמים שנתן עבורו צריך להחזיר ורבינו לא נחית כאן לחילוק זה ומיירי כאן בסתם מכירה שהיא בשווייה: "
+                ],
+                [
+                    " בני העיר שבא אדם לערער כו' ר\"פ ח\"ה דף מ\"ב אמר שמואל שותפין מעידין זל\"ז ומוקי לה שם דף מ\"ג דהיינו אם סילק עצמו מאותו שדה ופריך והתניא בני העיר שנגנב ס\"ת שלהן אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מהן ואמאי וליסלקו בי תרי כו' שאני ס\"ת דלשמיעה קאי ת\"ש האומר תנו מנה לבני עירי (פי' רשב\"ם לצרכי בני העיר לחומת העיר ולכל צרכי רבים) אין דנין כו' ואמאי וליסלקו כו' ה\"נ בס\"ת עכ\"ל הגמרא והנה מדכ\"ר דגם במרחץ או רחוב של עיר או כל דבר שהוא צרכי העיר לא יעיד ולא מהני בהו סילוק כתב ב\"י דרבינו פי' דהמקשן ס\"ד דאומר תנו מנה ר\"ל שיחלקם ביניהם דבכה\"ג ודאי יכולין העדים לסלק מליטול ממנו חלק והתרצן השיב לו ה\"נ בס\"ת ול\"ד קאמר אלא חדא מצרכי עיר נקט ומשום דבברייתא קמייתא איירי בס\"ת נקטה. א\"נ משום רבותא וכמ\"ש בפרי' וכן מוכח ל' רבינו דכתב בתר הכי ז\"ל ואם בא להעיד על ס\"ת ל\"מ בה נמי סילוק. דמתיבת נמי משמע דיש בה רבותא ושמהסברא הל\"ל דמהני בה סילוק טפי וק\"ל וכדעת רבינו כן דעת הרמב\"ם בפ' ט\"ו דה\"ע דס\"ת ל\"ד קאמר הגמרא שהרי כתב ס\"ת וכל כיוצא בה וכן מוכח מל' תשובת הרא\"ש בכלל ג' דין י\"ד כן הוא תמצית וכלל דברי הב\"י והאריך שם בזה וקצרתיהו. ולפ\"ז צ\"ל דהרמב\"ם ורבינו פליגי אפירוש רשב\"ם הנ\"ל דפי' דברי המקשן מ\"ש תנו מנה לבני העיר דר\"ל לצרכי בני העיר לחומת העיר עכ\"ל דמדכתב לחומת העיר ש\"מ דלא פי' דס\"ד שבני העיר יחלקו במעות ומדכתב עוד ולכל צרכי העיר ש\"מ לחומת העיר ל\"ד קאמר אלא ה\"ה מרחץ ורחוב וכל מה שהוא צרכי העיר ורצה לדייק מיניה דלא מהני בהו סילוק והתרצן השיב לו דמהני בהו סילוק ובס\"ת איירי משמע דס\"ל דבס\"ת דוקא קאמר ומ\"ה דקדק הב\"י וכתב ז\"ל ונראה שרבינו מפרש כו' ור\"ל רבינו מפרש כן ולאפוקי פי' רשב\"ם שהביא לפני זה וזהו דוחק שסתם רבינו דבריו ולא כתב שהרשב\"ם חולק וס\"ל דדוקא בס\"ת ל\"מ ביה סילוק לכן אני אומר דאין פלוגתא בינייהו וזה יתבאר לך אחר שנדקדק ב��ה שפי' רשב\"ם שם אהא דמשני התרצן וקאמר ה\"נ בס\"ת דכתב ז\"ל ה\"נ בס\"ת שפי' תנו מנה לבני עירי לקנות בו ס\"ת עכ\"ל דק' מאי משני התרצן מאחר דמיירי דקאמר שיקנו ס\"ת בהמנה הלא יכולים הדיינים והעדים ליתן חלקו לקנות בהן ומ\"ש ס\"ת מדבר אחר בשלמא קמייתא דמיירי שדנין על הס\"ת עצמו ששעבד להן שייך לומר דל\"מ ממנו סילוק משא\"כ בברייתא תניינא דאיירי בנותן מנה לקנות בו ס\"ת וע\"כ צ\"ל דה\"פ ה\"נ בס\"ת ר\"ל שזה שציוה ליתן מנה לבני העיר ציוה לקנות ממנו ס\"ת ור\"ל שדקדק הנותן לקנות מדמים אילו דוקא כל הס\"ת שיקרא המצוה כולו על שמו או שיהיה לו לבדו לזכרון ולא שיהיה לאחרים חלק לתערובות בו ולאפוקי מסברת המקשן דס\"ד דציוה ליתן מנה לצרכי העיר שיוציאו המנה בצרכיהון כאשר יראו עיניהן בלא דקדוק שיקנו מהמנה דוקא דבר מיוחד ומסויים שיקרא על שמו וז\"ש הרשב\"ם לחומת העיר כו' פי' שיהיה זה להן לסיוע לצורך בנין החומה שיגבה מעות לצרכו וימעטו בהגבייה לשאר צרכי רבים ויטלו זה לסיוע וכמ\"ש ובהיות כן מוכח שגם לפי' רשב\"ם התרצן ל\"ד ס\"ת נקט אלא ה\"ה לכל דבר מסוים ומיוחד כיוצא בו ולא נקט ס\"ת אלא איידי דברייתא קמייתא וכמ\"ש ואם דנין על המרחץ ורחוב שהוא בעין פשיטא דלא מצי מסלקי כיון דא\"א לשום א' מבני העיר בלי מרחץ והרחוב וק\"ל וזהו ברור ופשוט בעיני דלית פלוגתא בהני עניינים ודוק ועמ\"ש עוד (וע\"ל) [לעיל] ס\"ס ז' בפי' הסוגיא הנ\"ל ושם כתבתי דלא דק הב\"י במ\"ש פי' הגמרא והביאו כאן הא דלא קיץ ובמ\"ש וכיון דמרווח רווח בשם רשב\"ם ע\"ש שהארכתי ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אם באו לחייבו מיתה כו' משנה פ\"ק דמכות דף ה' משלשין בממון ואין משלשין במכות כיצד הרי שמחייבין לחבירו ר' זוז ונמצאו זוממין משלשין ביניהם אבל אם העידוהו שחייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין כ\"א לוקה ע\"כ וכתב ב\"י לא ידעתי למה לא הזכיר רבינו דין המלקות מאחר שבא לכתוב כל החילוקים עכ\"ל ונראה דלא בא רבינו לכתוב כל החילוקים כיון דאין הזמה נוהג בזמן הזה ולא נקט אלא תרי מיני הזמה דהיינו הזמה דמיתה וקמ\"ל דכל אחד ואחד יומת (ואין) [ואחד] הזמה דממון וקמ\"ל דשניהם משלמין יחדיו ודין מכות נלמד שם ממיתה נאמר רשע בחייבי מלקות ונאמר רשע בחייבי מיתות מה להלן אין מיתה למחצה אף כאן אין מלקות למחצה ומ\"ה כ\"ר דין מיתה המלמד והשמיט דין מלקות הנלמד מיניה וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שאם אמרו העדנו בב\"ד פלוני והוזמנו כו' עד כתב ר\"ח כו' ז\"ל שם דף ג' אמר רב יודא אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו מאי משלם לפי חלקו אילימא דהאי משלם פלגא והאי פלגא תנינא כו' אלא כגון דהוזם חד מינייהו דמשלם פלגא ומי משלם והתניא אין עד זומם משלם עד שיוזמו שניהן אמר רבא באומר עדות שקר העדתי כל כמיניה (וכי יכול הוא לחזור בו ויפטור הנדון מלשלם רש\"י) כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא באומר העדנו והוזמנו בבית דין פלוני (פי' האחד אומר אני וחבירי העדנו והוזמנו וחבירו אינו מודה לו) והא אין משלם על פי עצמו אלא באומר העדנו והוזמנו בבית דין פלוני וחייבנו ממון ס\"ד אמינא כיון דלחבריה לא מצי מחייב איהו נמי לא מיחייב קמ\"ל ולכאורה נלמד מדברי הגמרא דקאמר כל כמיניה בתמיה כיון שהגיד כו' דאין בחזרתו שאמר שקר העדנו כלום וא\"כ ק' על רבינו למה כ\"כ בשם ר\"ח הלא גמרא ערוכה היא וכבר תמה הב\"י ע\"ז ומסיק וכתב ז\"ל ואפשר דגירסא אחרת נזדמן לרבינו שלא היה הדבר מפורש בה כ\"כ וזהו דוחק ע\"כ אני אומר שפשוט שרבינו ס\"ל דהגמרא הנ\"ל איירי בהוזם אחר שאמר שקר העדנו דהא רב יהודא אמר רב הנ\"ל אמר עד זומם משלם לפי חלקו ש\"מ דמיירי בעד שהוזם ועליה קאי אוקימתא דרבא באומר שקר העדנו וכן המה כל אוקימתות הנ\"ל דמיירי בהזמה ועוד דאל\"כ מאי מקשה ע\"ז כל כמיניה כיון שהגיד כו' מאי קושיא דלמא גם רבא ס\"ל דלאו כל כמיניה אלא שקנסוהו כיון דהודה דשקר העיד ובעי להפסיד חבריה ועוד דא\"כ הו\"ל להקשות ע\"ז מיד קושיא האחרונה והא אינו משלם ע\"פ עצמו דמ\"ש זה דאמר שקר העדתי ומ\"ש אמר העדנו והוזמנו אלא פי' הגמרא הוא כדפירשוהו שם בתוס' דמ\"ש באומר עדות שקר העדתי מיירי שהוזמו שניהן אח\"כ על עדות הראשון בעמנו הייתם וס\"ל דע\"ז קאמר ר\"י עד זומם משלם לפי חלקו ר\"ל העד השני שלא הודה תחילה ששקר העיד הוא לבדו יש לו דין עד זומם ומשלם חלקו אבל זה שהודה ששקר העיד אינו משלם כיון שכבר סתר עדותו קודם שהזימו אותו ופריך כל כמיניה כו' דהו\"ל כאילו לא הודה כלום ואפי' הוא בעצמו אתי לידי הזמה וחייב לשלם ע\"ש ונראה דגם רש\"י ס\"ל כפי' התוס' אלא שקיצר כדרכו ומש\"ה לא כתבו שם התוס' שרש\"י פירשו בע\"א וכדרכן של תוס' להביאו ולבנות או לסתור דבריו ובהיות כן נתיישבו דברי רבינו שהוצרך לכתוב בשם ר\"ח דעדות המודים ואומרים שקר העדנו שאין בדבריהם כלום וחייב הנתבע לשלם להתובע דאילו מהגמרא הנ\"ל ה\"א דוקא לענין להחמיר על העד ולקנסו אמרו כיון שהגיד כו' ה\"ל כאילו לא הודה כמ\"ש אבל לא לענין להחמיר על העד הנתבע ולהוציא מידו ממון כיון דהעדים מודים ששקר העידו וק\"ל. ויש מיישבים ואומרים דמהגמרא ליכא למישמע אלא דבעד א' אומרים כיון שהגיד כו' וקמ\"ל רבינו בשם ר\"ח דאפילו בשנים הדין כן ושיבוש הוא בעיני דהא הלימוד כיון שהגיד כו' קאי גם אב' עדים ועוד דא\"כ למה כ\"ר לפני זה סתם באמרו העדנו והוזמנו בב\"ד פלוני פטורים אפילו כשאמרו כן שני העדים והלא שם בגמרא קאי באומר כן עד אחד וה\"ל לרבינו לכתוב כל' הגמרא ולכתוב עליו דעתו או דעת מי שקיבל ממנו כן דהוה בהעידו כן שני העדים אלא ודאי אין חילוק בהני דינים בין עד אחד לשנים וק\"ל. ובד\"מ ראיתי שכתב על קושיא הנ\"ל ז\"ל לא ידעתי מה ק' להב\"י דהא לא איתא בגמרא אלא שעדות הראשון מתקיים אבל לא איתא התם דאין משלמין ולכן כתבו בשם ר\"ח וחידוש הוא שהרי הרא\"ש חולק ע\"ז וס\"ל דמשלמין ע\"פ עצמן כמו שנתבאר בתשובותיו כלל נ\"ח סימן ו' וכתבו רבינו לקמן סי' מ\"ו ומישרים הביאו נ\"ב ח\"ד עכ\"ל ועיין בב\"י שהביא על דברי רבינו הללו תשובת הרא\"ש ודברי מישרים ומשמעו לפי הנראה הוא כמו כפי' מ\"ו ר\"ם ז\"ל בד\"מ הנ\"ל שדברי ר\"ח ודברי הרא\"ש ומישרים מדברים בע\"א ופליגי אהדדי. אבל לע\"ד א\"א לומר כן דא\"כ ק' דברי רבינו אהדדי דכאן כתב דברי ר\"ח סתמא בלא מחלוקת משמע דס\"ל כוותיה ובסימן מ\"ו בסעיף ל\"ד העתיק תשובת הרא\"ש דחייב לשלם ע\"פ עצמן. שוב ראיתי בשארית יוסף שהקשה דברי רבינו אהדדי בזה ומשני בשנויים דחוקים ע\"ש ולא רציתי להאריך בהן. ע\"כ נראה דתשובת הרא\"ש ענין אחר הוא ממש\"ר כאן בשם ר\"ח וכמ\"ש בפרישה ע\"ש ודוק: ודברי התוס' הנ\"ל הואיל ואתו לידן נימא בהו עוד מילתא לפרש דבריהם מ\"ש שם בתחילת הדיבור ז\"ל באומר עדות שקר העדתי ושוב הוזמו לכאורה משמע דכי אמר הכי משלם חלקו דא\"כ בקש להפסיד ממון חבירו בעדותו ולא נהירא דהא ליתא מאן דמשלם ממון אא\"כ הוזם במקום פלוני עמנו הייתם לכך י\"ל כו' כנ\"ל ע\"כ וביאור הדברים נ\"ל דמ\"ש ושוב הוזמו אינו נמשך עם מ\"ש לכאורה אלא לקושטא דמילתא לפום המסקנא כ\"כ בתחילה דמיירי שאחר שאמר הא' עדות שקר העדתי שוב הוזמו שניהן וכמו שסיימו אח\"כ פירוש זה במ\"ש לכך י\"ל כו' אלא שהקדים לכתוב מה הכריחם לומר דמיירי שהוזמו אח\"כ וכתבו דלכאורה היה נראה לפרש דמיירי בלא הזמה כלל ורב יודא שאמר עד זומם ל\"ד זומם קאמר אלא מיד כי אמר האחד עדות שקר העדתי קאמר דחייב לשלם חלקו דא\"כ היה נפסד חבירו במה שהעיד תחילה לשקר וסיימו התוס' דזה הפי' אינו דאיך ס\"ד דע\"ז יתחייב לשלם חלקו הא לא מצינו דמשלם ממון אא\"כ הוזם בעמנו הייתם כו' כן נ\"ל לפרש דברי התוס' וא\"צ להגיה בהם כלום כ\"א משלם במקום מאן דמשלם ועיין בח\"ש שהגיה בהם טובא וגם נדחק בפי' התוס' מ\"ש דהא ליתא מאן דמשלם ממון אא\"כ הוזם בעמנו הייתם דהקושיא היא דאין הזמה אא\"כ הוזמו שניהן כו' ונראה דס\"ל דפי' הכי הוא לכאורה היה נראה לפרש דמ\"ש רב באומר שקר העדתי בא לומר דאף בעלמא דאין הזמה עד שיוזמו שניהן שאני הכא שהעד בעצמו אמר עדות שקר העדתי ומ\"ה מהני ביה מה שהוזם אח\"כ ג\"כ על עדותו הראשון בדין הזמה בעמנו הייתם ומ\"ה משלם חלקו כיון דבא מתחילה להפסיד חבירו בעדותו ופריך הגמרא כל כמיניה כו' ור\"ל והרי הוא כאילו לא אמר עדות שקר העדתי והדר' קושיא לדוכתא דאין הא' מוזם לבדו ודחו התוס' פי' זה דליתא דמשלם ממון אא\"כ הוזם בעמנו הייתם והיינו דוקא כשהוזמו שניהם ולא בזה שלא הוזם אלא הא' ופי' זה דוחק בעיני דצריך להגיה הרבה וכו' האי ועדיין העיקר חסר לכך הנכון בעיני כאשר כתבתי ראשונה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם יש ביניהם הפסק כו' עד העדות בטלה כדברי רבינו כ\"כ הרמב\"ם בפרק כ' דעדות וז\"ל אבל אם היה הפסק בין זל\"ז יתר מכדי דיבור הרי נחלקה העדות והשנים שהוזמו נענשים והשנים האחרים שהיה בין דבריהם ובין דברי הראשונים הפסק אין נענשים ואע\"פ שבטלה העדות כולה מפני שהן כת אחת והואיל ונפסלה מקצתה נפסלה כולה עכ\"ל. אבל מדברי התוס' שם דף ו' בד\"ה והוא שהעידו תוך כדי דיבור לא משמע הכי שכתבו שם ז\"ל וזה דוקא לענין הזמה אבל לענין נמצא בהן א' קרוב או פסול אף אם נמצא בהני שהעידו אחר כדי דיבור עדותן בטילה וה\"ט דבנמצא בהן קרוב או פסול שהם אומרים אמת וא\"כ עדותם התחילה מראיה שלהם וראיה שלהם היתה בבת אחת עם העדות אבל בעדים זוממין שאינם אומרים אמת א\"כ לא בא עדותן עד שיעידו בב\"ד וכיון דלא העידו רק לאחר כדי דיבור לא חשיב כחד עדות כך נראה למשי\"ח עכ\"ל התוס' הרי מוכח מדבריהם דס\"ל דלא נתבטלו דברי האחרונים בהוזם א' מהראשונים שהרי הטעם שכתבו בנמצא ביניהם קרוב או פסול אינו שייך לפסול זה שהוזם למימר דמחמתו יתבטל ג\"כ עדות דשאר הכתות שהעידו אחר כדי דיבור כיון שהוזם ולא היתה ראייתו אמת וגם לא נזכר זה בגמרא ולא ברש\"י ותוס' שם בסוגיא גם הראב\"ד בהשגתו תמה שם על הרמב\"ם וכתב עליו ז\"ל איני יודע למה דכיון שנחשבו ב' כיתי עדים לענין הזמה למה תבטל כת עדות האחרונים ולמה לא יהרג הרוצח ועוד תמה למאי צ\"ל דהאחרונים אינם נענשים פשיטא מאי עונש שייך להם והכ\"מ כתב שם ז\"ל ונראה דרבינו סובר שמאחר שהשתי כתות באו להעיד כא' אע\"פ שהיה הפסק בין כת לכת הרי הן ככת א' לענין זה דכיון שנתבטלה עדות כת הא' נתבטלה ג\"כ עדות כת שנייה ומ\"ה הוצרך ג\"כ למימר שאינן נענ��ים דהא כיון שנחשבים ככת א' כשהוזמו אלו כהוזמו גם אלו דמי קמ\"ל ע\"כ. והנה מ\"ש בישוב קושיא ראשונה נראה שכוונתו כמ\"ש בפרישה ונראה שרבינו ס\"ל שגם התוס' מודים בזה החילוק דאל\"כ ודאי לא היה משתמט מלכתוב דעת התוס' כלל ולסתום דבריו כדעת הרמב\"ם וגם מהגהות מ\"ו ר\"ש ז\"ל נ\"ל מוכח שס\"ל שכן היה דעת התוס' שהביא דברי התוס' על ל' רבינו וכעין דברי כ\"מ הנ\"ל כתב ג\"כ כאן ב\"י ע\"ש שהביא תחילת דברי התוס' וסיים בקצת שינוי ל' מדברי התוס' וכתב בסוף כן נ\"ל ומדערבב הדברים ויחס הדברים אל נפשו נראה שרימז בזה דס\"ל שגם התוס' מודים בזה ומ\"ש הכ\"מ הנ\"ל בישוב קושיית הראב\"ד על הרמב\"ם דה\"א שהאחרונים ג\"כ יענשו משום דכשהוזמו אלו כהוזמו גם אלו דמי קא משמע לן הוא דוחק. ולכאורה היה נ\"ל לפרש דמ\"ש והאחרונים כו' דאינן נענשים פי' אפי' הוזמו גם הם אח\"כ אפ\"ה פטורין דכיון שעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מטעם שכתבתי נמצא שאף אם לא היו ניזומין לא היו מחייבים הב\"ד להנתבע על פיהם (משא\"כ לעיל בסעיף ח' דמיירי שלא באו כא' לב\"ד אלא בזה אחר זה ולא נעשו מעולם אגודה אחת ונמצא שאם לא הוזמו היה הנתבע יוצא חייב ע\"פ כמו על פי הראשונים ומ\"ה כל כת וכת שהוזמה חייבת): ומ\"ש אע\"פ כו' לא קאי אדסמיך ליה אלא חוזר לראש הענין למ\"ש אז נחלקה העדות וכלומר אע\"ג דעדות כולן בטילה דחשבינן להו כעדות א' לענין שתתבטל גם עדות האחרונים וכמ\"ש לענין הזמה נחלקה מטעמי הנ\"ל אלא שזהו דוחק דא\"כ הו\"ל להסמיך האי אע\"פ שעדות כולם בטלה למ\"ש השנים שהוזמו נענשים כיון דהאי אע\"פ כו' מיירי באין האחרונים ניזומין ומ\"ש לפני זה איירי כשהוזמו ג\"כ לזה הפי' שכתבתי ועוד דכיון דטעם דאין נענשין האחרונים אע\"פ שהוזמו הוא מטעם דעדות כולם בטילה תו לא הוה צריך למימר אע\"פ שעדות כולם בטילה לכן נראה כמ\"ש בפרישה ודומה לזה צריכין לפרש בל' הרמב\"ם במ\"ש פי\"ד מעדות והביאו רבינו לקמן בס\"ס נ\"א ז\"ל הכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות א' והעדים רחוקים לזה וקרובים לזה פסולין אבל אם כתב בשטר א' נתתי לראובן שדה פלוני ולשמעון שדה פלוני ונמצאו העדים קרובים לזה ורחוקים לזה זה שהם רחוקים לו מתנתו קיימת וזה שהם קרובים לזה מתנתו בטילה שאלו שני עדיות הן אע\"פ שהן בשטר א' עכ\"ל דק' מאי בא לאשמועינן במ\"ש וזה שהם קרובים לו עדותן בטילה הלא פשוט הוא וק\"ו הוא מבבא קמייתא וצ\"ל שג\"כ כוונתו היה כאילו כתב אע\"פ שמתנתו של זה שקרובים לו בטילה מ\"מ מתנות של האידך קיימים אע\"פ שהם בשטר א' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " יכול להביט מה שעושין במזרחה אינם זוממין לכאורה משמע זוממין הוא דלא הוה שיהיו הם פסולים ואחרונים כשרים אבל תרוייהו מוכחשים נינהו ופסולים להעיד יחד דכיון שאילו המזימים עמדו אצלם במערב ולא ראו כלום ה\"ל הכחשה כמ\"ש לעיל סימן כ\"ט בשם המרדכי שנים שעומדים יחד במקום אחד בהדדי ואומר א' מהם לא ראיתי כאומר לא ראית דמי ומיהו יש לחלק ולומר דהתם מיירי דוקא באומרים השניים דבר זה נעשה כאן לפנינו דאמרינן אם ראו אלו ה\"ל ג\"כ לאילו לראותו משא\"כ בנדון זה דאלו אומרים אנו נשאנו עינינו ואילו לא נשאו ולא שמו לבם להדבר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שנים שהעידו בא' שגירש אשתו כו' משנה שם וז\"ל סיפא דהמשנה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה של זו שאם נתאלמנה או שנתגרשה (פי' הוא נותן בעד הכתובה שתבא לידו כשתתאלמן או תתגרש) ואם מתה יירשנה בעלה ובגמרא כיצד שמין אמר רב חסדא בבעל רב נתן בר אושעיה אמר באשה אמר רב פפא באשה ובכתובתה עכ\"ל הגמרא ופירשו רש\"י והתוס' שם בשיטת אחרת במאי פליגי והרא\"ש דחה פירושם ופרשה ע\"ד שכתב רבינו וכתב דה\"פ כיצד שמין זמן גירושין או מיתה וקאמר רב חסדא דשמין בבעל אם הוא ילד או זקן או בריא או חלש דבזה נותן הלוקח עיניו וכן לענין גירושין אם הוא קפדן או ותרן שאם תקניטנו יגרשנה או סבלן וחס לממונו ולא יגרשנה ורב נתן סבר דבאשה הלוקח נותן עיניו אם יולדת בצער דבר מיתה מצוי בה וגם אם היא קנתרנית אין הבעל יכול לסובלה ורב פפא סבר כרב נתן דשמין באשה וגם בקרקע המיוחדת לכתובתה אם היא עידית או זיבורית דבזה נותן הלוקח עיניו עכ\"ל והנה נראה מדברי הרא\"ש דהיה ק' לו במאי פליגי רב נתן ורב פפא ארב חסדא לומר דשמין באשה יותר מבאיש ולמה לא אמרינן דשמין בשניהן וכמשמעות ל' המשנה דקתני אומדין שאם נתארמלה דהיינו מיתתו ואם מתה יירשנה היינו מיתתה ומ\"ה דקדק הרא\"ש ופי' (ר) [ר\"נ] דאמר שמין באשה דכתב דרואין אם יולדת בצער ולא כתב ג\"כ אם היא זקנה או ילדה כמו שפי' בשמין באיש ולמד לנו הרא\"ה בזה דרב חסדא דאמר שמין באיש ל\"ד קאמר דודאי אף אם הוא זקן או חלש אם גם היא זקנה או חלשה או הוא זקן והיא חלשה אין הלוקח מעדיף בנתינת דמים בשביל שהוא זקן ולא נקט רב חסדא שמין באיש אלא משום דאם הוא ילד ואיש בבריא ממעט הלוקח בדמים אף שגם היא ילדה ובריאה מאחר שהוא בחזקת שלא ימות מהרה וכן לענין גירושין תלוי בו אם הוא איש סבלן או קמצן בהוצאת ממון ואז אין קפיד בה ורב נתן ג\"כ ס\"ל דלענין חולה או זקן שמין בשניהם אלא שבא לומר שגם כששניהם בריאים וילדים ישים הלוקח עיניו אם יולדת בצער או לא וכן לענין גירושין ס\"ל שמין באשה לחודה דאם היא קנתרנית מסתמא אינו יכול לסובלה ואין הלוקח מעלה על דעתו שהוא יסבול אותה מחמת שהוא סבלן או מחמת שיחוס בהוצאת ממון כן הוא אפשר לפרש דברי הרא\"ש אבל דברי רבינו הכותב כשיטת פי' הרא\"ש מוכח דלא פי' כן דברי הרא\"ש אביו מדלא הזכיר ששמין אם ילדה בצאו או לא מאחר דהלכה כרב נתן ורב פפא דשמין באשה ואף את\"ל שזהו בכלל חולה שכתב מ\"מ ה\"ל למיכתב ששמין ג\"כ בו אם הוא איש ילד ובריא או לא ול\"ל לדעת רבינו דס\"ל דבהא פליגי דרב חסדא ס\"ל דשמין באיש מאחר שבאו העדים זוממין להפסידו בפרעון דכתובה מיד מ\"ה שמין בו דאם הוא זקן א\"צ ליתן לו הרבה ואם הוא ילד ובריא צריך ליתן לו הרבה ורב נתן ורב פפא ס\"ל דמאחר דהאיש חייב לה כתובה הרי היא כגבויה בידה אם לא שהיה זקינה או חולנית דאז הורע חזקתה וגבייתה ולכך שמין בה וקיי\"ל כוותייהו דר\"נ ורב פפא ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המלוה את חבירו בעדים כו' משנה בפ' ג\"פ (דקע\"ה) המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדין ע\"י עדים גובה מנכסי ב\"ח ע\"כ. ופי' רשב\"ם נ\"מ מכורים עכ\"ל משמע דלכאורה דר\"ל דע\"ש שמכרם לאחר נקראים משועבדים אם לא ימצאו שם ב\"ח דהא כולהו משועבדים לו אלא שק' דא\"כ לא הו\"ל למיתני גובה מנמ\"ש סתם דמשמע דגובה אף מנכסים המכורין קודם הלואתו וזה ודאי אינו לכ\"נ עיקר כמ\"ש בפרישה ולזה נתכוין ג\"כ רשב\"ם ור\"ל כשהן מכורין יש עליהן שם משועבדים דמכח שנשתעבדו לו בא עליהן לטרפן ונראה שזה היה ג\"כ כוונת ב\"י שכתב ז\"ל נ\"מ היינו אם הלוה מכר קרקעותיו לאחרים אחר שלוה מזה ונקראו משועבדים לפי שאע\"פ שהם ברשות הקונה הם משועבדים לב\"ח ונכסים בנ\"ח הם נכסי הלוה וקרקעות שלא מכרם עכ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " דסתם קנין לכתיבה עומד ואי טורף ממשועבדים בעדי קנין אע\"פ שלא נכתב השטר זה יתבאר בסימן מ\"ג סי\"ב ע\"ש גם בסימן זה בד\"מ עיין מ\"ש עליו בהג\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו שנשתהה וכו' הב\"י כ' ע\"ז וה\"מ בדידעי יומא דקני מיניה א\"נ דכתבי ביה שטרא דנן איחרנוהו וכתבנוהו הא לאו הכי אין כותבין כמ\"ש בסימן מ\"ג ס\"ט דהיינו דוקא בדלא כ' בשטר דאקני ונראה דמש\"ה סתם רבינו כאן משום דקי\"ל אחריות ט\"ס גם בדאקני אם לא דכתב לו בשטר אחריות בפירוש ולא כתב לו דאקני (וזהו מילתא דלא שכיח) וכמ\"ש ר\"ס קי\"ב וגם בסימן מ\"ג שכן ס\"ל ג\"כ לרבינו ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " לא לקח כו' בפז\"ב (דכ\"ט הודה בפני ג' ולא קנו מידו אמר רב אשי אין כותבין אמר רב אדא בר אהבה האי אודיתא כניפי ויתבי לא כתבינן כנפינהו איהו כתבינן רבא אמר אפילו כנפינהו איהו לא כתבינן עד דאמר להו הוו עלי דייני מר בר ר\"א אמר אפילו אמר הוו עלי דייני לא כתבינן עד דקבעי דוכתא ושלחי ומזמני להו לבי דינא ופרש\"י אודיתא שטר הודאה שבפני ג' כניפי ויתבי אם היו יושבין ובא לפניהן והודה כיון שלא זימנום וקיבצום לא נעשו אלא עדים דדילמא אי לא היו אלא ב' הוה מודה קמייהו ולא הוה מהדר אחר ב\"ד דקבעי דוכתא כדרך דיינים ושלחו שליח בשמייהו ללוה למיתי קמייהו לדינא ואודויי והואיל ועומד בדין נעשה כמלוה בשטר שגלוי לכל הלכך כתבינן ע\"כ וכ' הרי\"ף והרא\"ש דאיכא פלוגתא בין רבוותא ואיכא מ\"ד דהילכתא כמר בר ר\"א והיא סברא דרבי' האיי ומכאן הכריע הנ\"י דהכי ס\"ל להרי\"ף כיון שהזכיר בעל סברא ההיא מ\"מ כיון דפלוגתא היא הבא לכתוב שטר עליו הראיה דלית הלכתא כמר בר ר\"א כו' וה\"פ מדכתב הרי\"ף שר\"ה הוא בעל הסברא ההיא ולא כ' בעל הסברא השניה משמע משום דס\"ל כוותיה הזכירוהו ומסיק וכתב ומ\"מ כו' ר\"ל אף שאין זה הוכחה גמורה מ\"מ אין לכתוב שטר אם לא שיביא ראיה כו' וכן דעת הרא\"ש ורבינו אלא שיש לדקדק אמאי לא כתב רבינו רבותא דאפילו כנפינהו איהו ואמר להו הוו עלי דייני דלא מהני וי\"ל דמסיפא נשמע שכ' אא\"כ קבעו הג' מקום להתקבץ כו' ושלחו וכו' משמע ודאי דבלא\"ה ל\"מ בשום ענין ולא הוצרך לאשמועינן אלא דכשאומר הוו עלי דיינים דל\"מ דל\"ת כיון שמפרש בהדיא ואמר שיהיו דיינים שלו הו\"ל כאילו הרשם לכתוב עליו שטר דמי קמ\"ל ומה שמשמע מל' רש\"י הנ\"ל דהיינו דוקא כשהודה ע\"י תביעה ורבינו לא הזכיר תביעה זה כתבתי בחידושי ודוק: בד\"א שאין כותבין כו' ז\"ל הגמרא שם הודה לו במטלטלין ולא קנו מידו אין כותבין במקרקעי כותבין רבינא איקלע לדמהריא א\"ל רב דימי בריה דר\"ה מטלטלין ואיתנהו בעינייהו מאי א\"ל כמקרקעי דמי רב אשי אומר כיון דמחוסר גוביינא לא ופסקו רי\"ף והרא\"ש הלכתא כר\"א ופירש\"י קרקע כיון דאודי ליה דדידיה הוא ולא מיחסר גוביינא גילוי מלתא בעלמא הוא איתנהו בעינייהו בשעת הודאה מאי מי אמרינן כיון דצבורין ומונחין הן ואודי ליה כל היכא דאיתנהו דידיה הוא א\"ד כיון דמלוה להוצאה נתנה שמא יוציאה ולא ניחא ליה למיהוי שטרא עליה עכ\"ל והנה נראה מ\"ש כיון דמלוה להוצאה נתנה ל\"ד קאמר דהא במטלטלין לא שייך מלוה אלא ר\"ל שבאו לידו בתורת שאלה לעשות בו מלאכתו ושבאם ישברו חייב לשלם לו דמיהן ודינם בזה כדין הלואה כיון דזה שאלה אינה חוזרת דוקא בעינייהו ומיהו נלמד מל' רש\"י דאם אודי ?ליה במטלטלין שהן בידו בתורת פקדון דלא נתנו להוציאם כלל דדינם כקרקעי אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ז דטוען דין י' ז\"ל אבל אם לא היו קבועין כו' אין כותבין שמא יתן לו ונמצא זה תובע אותו בשטר (משמע מל' דאז יהיה זה נאמן לישבע וליטול בשטרו ובנ\"י כתב שע\"י השטר יזקק לכשכנגדו לידי שבועה וצ\"ע). במה דברים אמורים במטלטלין אבל במקרקעות כולי כותבין ונותנין שאין כאן לחוש שמא יתן לו ונמצא תובעו פעם שניה עכ\"ל ולפי ה\"ט אפי' אודי ליה אמטלטלין דפקדון לא יכתבו לו וצ\"ל דס\"ל דגם זה בכלל מ\"ש הגמרא דמחוסר גוביינא נינהו דכיון דיש עדיין בידו דזה דאודי ליה והיום או למחר יכול חילוק ביניהם זה אומר נתתים לך וזה אומר לא נתת אי ניחא ליה דיכתבו שטר עליו כדי שיהא נאמן בדיבורו ובזה נתיישב למה לא כ' הרמב\"ם בהדיא אפילו במטלטלין דאיתא בעינייהו לא כתבינן משום דממילא נשמע ע\"פ טעמו ובזה נתיישב ג\"כ דברי רבינו דעד הנה איירי בהלואה ומסיק וכתב בד\"א דהודה ליה במטלטלין דלכאורה קשה מטלטלי מאן דכר שמייהו עד הנה אלא כיון דחד דינא אית להו בין לטעמיה דרש\"י במטלטלי ובין לטעמיה דהרמב\"ם אפילו במטלטלי דפקדון וכמ\"ש ניחא ליה לנקוט ל' מטלטלין דאיירי ביה הגמרא ומדסתם רבינו דבריו וכתב דאין כותבין אלא אמקרקעי ולא אמטלטלי אפילו הן בעין משמע דס\"ל כהרמב\"ם דאם הודה דהן בידו בפקדון אפ\"ה אין כותבין עליהן וכן הוא דעת הנ\"י ע\"ש וכן מוכח ממש\"ר דכותבין אמטלטלין שחייב נפשו עליהן באחריות דזיל בתר טעמו וכמ\"ש בפרישה ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ופירשו התוס' כו' בפרישה כתבתי שהתוס' והרא\"ש בפ\"ק דב\"מ כ\"כ אהא דא\"ר זביד דאפילו בחייב אתה ליתן לו נאמן לומר פרעתי כו' ע\"א בפרישה ודע דגם הרי\"ף שם (דע\"ב) הקשה ג\"כ קושיא זו וז\"ל אמאי אם בא לכתוב אין כותבין הא קיי\"ל דעדות בב\"ד או הודה בב\"ד כמלוה הכתובה בשטר דמיא כדאמרי' כו' עד ה\"מ היכא דלא ציית לדינא א\"נ ציית לדינא ואיתברר דלא פרע אבל היכא דציית לדינא וחזר ואמר פרעתי נאמן כו' ובעה\"ת שער י\"ב דין ב' הביא לדברי רי\"ף הנ\"ל וכ' עליו ז\"ל ותי' הרי\"ף ה\"מ היכא דלא ציית לדינא כלומ' שלא קיבל דיניה עד ששלחו אחריו והביאוהו בהכרח אבל היכא דציית לדינא כו' וכ' שם ע\"ז וכ\"כ הראב\"ד והביא ל' שכ' דהיינו לא רצה לקיים פסק הב\"ד והוצרכו לשמתו ובזה הל' כתב רבינו להאי דינא ג\"כ בס\"ס ע\"ט ע\"ש מיהו מדכתב הבעה\"ת הנ\"ל על דבריו הראשונים כו' וכ\"כ הראב\"ד כו' לכנ\"ל מ\"ש דס\"ל דאין חילוק בין הוצרכו להכריחו בשמתא שיקיים פ\"ד לבין הוצרכו להכריחו שיבא לדון עמו דגם מזה נראה דאלם הוא ורוצה להחזיק בשל חבירו ומצוה להציל העשוק מיד עושקו והיינו בנתינה לידו ההודאה כתובה וחתומה ולכאורה היה נראה מ\"ש בעה\"ת הנ\"ל שלא קיבל דינו עד ששלחו אחריו ר\"ל אחר ששמע פ\"ד לא רצה לקיימו עד ששלחו אחריו בשמתא לקיימו (ומש\"ה כ' ל' וקיבל דינו) וכדברי הראב\"ד הנ\"ל אבל אין ל' בעה\"ת משמע כן ובדברי רבינו שבסימן ע\"ט הנ\"ל מדברי הרמב\"ם בפ\"ז דטוען מוכח דס\"ל דבשלחו אחריו בתחילה לבא לדין מקרי לא ציית דינא שכתב שם בדין ו' ז\"ל ב\"ד של ג' שהיו יושבין מעצמן במקום הקבוע להם ובא התובע וקבל לפניהם ושלחו אצל הנתבע ובא והודה לפניהן הרי אלו כותבין לו כו' ומסיק שם בדין ה' וכ' ז\"ל כבר בארנו שהודאה בב\"ד או עדות בב\"ד כמלוה הכתובה בשטר דמי ולפיכך כותבין ונותנין לבעל דינו בד\"א כשלא קיבל עליו את הדין עד ששלחו והביאוהו כמו שביארנו אבל ב' שבאו לדין ותבע אחד מהן את חבירו וא\"ל מנה לי בידך וא\"ל הנתבע הן יש לך בידי בין שא\"ל חייב אתה ליתן לו בין צא תן לו ויצא ואמר פרעתי נאמן לישבע היסת שפרעו לפיכך כו' עכ\"ל הרי לפנינו שאף שכ' בד\"א בשלא קיבל עליו הדין עד ששלחו והביאוהו כל' הבעה\"ת הנ\"ל מ\"מ מפורש בדבריו לפני זה ואחר זה דבשלחו אחריו לבא לדין עם חבירו איירי וגם שם בדין ג' כתב דדוקא שהיו קבועין ושלחו אחריו דינא הכי אבל לא היו קבועין אפילו קבץ ג' והושיבן והודה לפניהן ובא אח\"כ התובע ואמר כתבו לי אין כותבין כו' בד\"א במטלטלי אבל הודה בקרקעות אפילו בפני ב' כותבין כו' והן הן דברי רבינו שכתב בס\"ח ט' והרמב\"ם ורבינו שניהם כתבו שני התירוצים דהרי\"ף דבמה שחילקו בין היו נקבעין לשלחו היינו כשינויא קמא דהרי\"ף וכמ\"ש אח\"כ בשם התוס' דהא דהודאה מיחשב כשטר היינו לענין לקוחות אבל לענין פרעתי נאמן עד דאיתברר דלא פרע היינו כשינויא בתרא דהרי\"ף הנ\"ל וע' בד\"מ בס\"ח מ\"ש הנ\"י ומה שתמה עליו מור\"ם ז\"ל ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואפילו אם כו' כ' אבי העזרי שנאמן כו' הנה אעתיק לך ל' אבי העזרי דכתב המרדכי פ\"ק דב\"מ בשמו ז\"ל לפי שאין זה דומה לשטר דסתם שטר כותבין כדי לגבות ולעדות ולראיה מש\"ה אילו פרע לא היו שוכח מליקח השטר משא\"כ פ\"ד שאין אלא מפני שאין הדיינים נאמנים לומר לזה זכינו ולזה חייבנו אלא בזמן שהבע\"ד עומדים לפניהם לפיכך אפשר שכשפרע לא חשש ליטול מידו וכן קבלתי ממורי שקיבל כן הלכה למעשה עכ\"ל. וא\"ת הא זה דאין הדיין נאמן לאמרו אלא בשודא דדייני אבל לא בדין התלוי בטענות וכמש\"ר בסי' ל\"ג והוא מהגמרא וכמ\"ש שם י\"ל דהא גם שם מבואר דגם בזה לא שייך נאמנות אלא צריך לחזור ולדונם ובלבד שלא ישנו טענותיהם וע\"ש אלא שק' דמסיק וכ' שם זה דכל זה הוא דוקא בדיין אחד אבל בב' דיינים לעולם הן נאמנים ואפילו יש ב' עדים שמכחישין אותן ואפשר דלא חלקו בין פ\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ הרמב\"ם וכו' כתבתי בפרישה דנ\"ל הדברים כפשוטן אבל מב\"י מוכח דלא ס\"ל הכי ז\"ל שכתב בשם דברי הרי\"ף פ\"ק דמציעא כו' עד ומשמע מדבריהם אם יש פ\"ד בידו א\"צ לומר פרעתי וכיון שכן לא ידענא למה כתב רבינו ואפי' אם כתבו לו פ\"ד כו' ושכ\"כ הרמב\"ם דהא הרמב\"ם אינו נאמן קאמר וכ\"כ בהגהות (וצ\"ל דצריך להיות בתשובת מיימוני דכ\"כ בסימן ס\"ו בשמו באריכות ומיהו גם בהג\"מ נרשמת בהתחלה ע\"ש) בפ' הנזכר בשם מוהר\"ם והכריח כן מדאמרי' בא לכתוב אין כותבין ונותנין לו אמאי יכתבו לו ואם יתבעהו יאמר פרעתי עכ\"ל הרי לפנינו שמשוה הב\"י כתיבת פ\"ד לכתיבת שטר הודאה מדהקשה מזה ע\"ז וכ\"מ נמי מדברי המרדכי דפ\"ק דב\"מ שהביא הב\"י והבאתי ג\"כ שניהן בפרישה ע\"ש ושם כתבתי דאין ראיה מדבריהן וכתבתי דנ\"ל דלהרמב\"ם ורבינו אין מדמין אותן יחד ושכ\"נ שהוא דעת אבי העזרי בעצמו דאכתב הודאה מב\"ד שביד התובע אין הנתבע נאמן לומר פרעתי כי הוא דומה לשטר דנכתב לגבות בו משא\"כ בפס\"ד וכנ\"ל בשם ראבי\"ה מלתא בטעמא ואפילו לדעת הב\"י דס\"ל דשווין הן נראה דאין קושיתו דב\"י קושיא למה כתב רבינו דכ\"כ הרמב\"ם אחר דברי ראבי\"ה ומתחילה אכתוב שיש בעיני תמיה על סברת הב\"י דכל שנאמן לומר פרעתי כותבין א\"כ תקשה לראבי\"ה מהגמרא למה אמרו דאין כותבין שטר הודאה וי\"ל בזה ולומר דראבי\"ה פי' להאי אין כותבין דר\"ל אדרכתא וכ\"כ שם ברש\"י ונ\"י בהדיא ע\"ש והב\"י הביאו ודייק מיניה הא על פ\"ד נאמן לומר פרעתי אבל רבינו והרמב\"ם והרי\"ף והמרדכי ו��שובת מיימוני הנ\"ל לא פירשו הכי וגם הנ\"י בעצמו מוכח דלא פירשה הכי דכתב בפז\"ב אההוא דמר בר ר\"א אפילו אמר הוו עלי דייני לא כתבינן כו' ע\"ש וגם במרדכי הנ\"ל כ' שטירפא שכותבין הב\"ד דומה לפס\"ד ובשניהן אינו נאמן לומר פרעתי וה\"ה אדרכתא שדומה לפס\"ד לכל מר כדאית ליה ועוד דלפי סברתו זאת אדתמה על רבינו במ\"ש וכ\"כ הרמב\"ם יותר הו\"ל לתמוה על מה שהביא דברי אבי העזרי שלא בל' פלוגתא דהא לפ\"ז פליגי דלראבי\"ה דנאמן לומר פרעתי כותבין נמי לכתחלה וא\"כ הכי הול\"ל אבל אבי העזרי ס\"ל דכותבין כיון שנאמן לומר פרעתי כו' ומדלא כתב רבי' הכי צ\"ל לפי סברתו דב\"י אף דשווין הן מ\"מ ס\"ל דאין כותבין לכתחלה וה\"ט דחיישינן שמא יפרע לו ויתיישן הדבר ואחר זמן דכי חוזר ויתבענו ע\"פ הפס\"ד ושמא לא תיסוק אדעתיה דלוה למטען הלא פרעתיך אלא יטעון להד\"מ וזה יוציא הפס\"ד שחייב לו ונמצא נעשה הוחזק כפרן עי\"כ ותו לא יהיה נאמן עוד למטען פרעתי וכעין זה כתב הרא\"ש אההוא דלא לחתום אינש שמו אמגילתא כו' והבאתי ל' בסי' מ\"ו וס\"ט ע\"ש (ועד\"מ סי\"ב כתב עוד ט\"א למה אין כותבין לכתחלה) והשתא א\"ש דליכא פלוגתא בין רבינו לראבי\"ה אף לסברת הב\"י דגם רבינו מודה דנאמן לומר פרעתי אפס\"ד שפרעו ואפ\"ה ס\"ל דלא יכתבנו לכתחלה וכמ\"ש לקמן סימן ע\"ט סי\"ג ומ\"ש שם שמא פרעו ויחזור לגבות ממנו פעם שנית בפס\"ד ר\"ל נמי אחר שיתיישן הדבר יבא הדבר שיכול לגבות וכמ\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וי\"מ אם יש בו וכו' בפרישה כתבתי הנ\"ל בפירושו והב\"י מביא הר\"י שכתב בנ\"א ח\"ז בל' זה אבל אם כתב אמר לנא רבנא אשי כו' שנראה שהיו ג' כשרה (סנהדרין) וכמו כן כל שנראה שעשאו במצות אדם גדול לא חיישינן עכ\"ל והב\"י הביאו לראיה על סברת רבינו שהעתיק ב' הפירושין ונראה שהבין שב' הבבות של ר\"י הם ב' הפירושים ול\"נ דא\"כ הול\"ל וי\"מ כל שנראה כו' ועוד דא\"כ לא הול\"ל המראה מקום של סנהדרין בין ב' הפירושים אלא בתר ב' הפירושים אלא נראה שכוונתו הוא שבתחלה כתב ל' הגמרא סתם וכוונת הענין וכ' עליו שהוא ממסכתא סנהדרין ואחר כך כתב דל\"ד נקט תלמודא רב אשי אלא ה\"ה כל אדם גדול והיינו כפירוש קמא דרש\"י ועפ\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואפילו אמר כתבו. ז\"ל מור\"ש ז\"ל ואפילו מוחה אח\"כ הלוה לא מהני וק\"ל עכ\"ל ונ\"ל דרצה ליישב בזה למה כתב רבינו ואפילו כתבו דמשמע דבעינן שיאמר כתבו אבל ק' לי הא כתב רבינו בסי' רמ\"ג דלעולם יכול למחות מלכתוב השטר אפי' מקנה לחבירו בפני עדים שיכתבו לו השטר ושלא יכול למחות כו' ע\"ש וגם א\"צ ליישב זה דלק\"מ כמ\"ש בפרישה ע\"ש וצ\"ע: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם בד\"א בשטר כו' וכ\"כ הרי\"ף כו' בפ\"ק דמציעא (סוף די\"ב) פריך אהא דתנן ס\"פ ג\"פ כותבין שטר ללוה אע\"פ שאין המלוה עמו היכי כתבי ניחוש שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין ואמר רב אשי בשטר הקנאה דהא שיעבד נפשיה אביי אמר עדיו בחתומין זכין לו ע\"כ ופי' הרי\"ף שטרי הקנאה שטר שיש בו קנין שמשעה שקנו מידו של לוה שיש בידו למלוה כך וכך שיעבד נפשיה למלוה ובדין טריף אבל שטר שאין בו קנין דלא שיעבד ליה נפשיה עדיין אין כותבין ללוה מההיא שעתא ואביי דאמר עדיו בחתומין זכין ליה לומר דמשתעבד ליה משעת חתימה לית הלכתא כוותיה שהרי רבא פליג עליה עכ\"ל הרי\"ף ור\"ל דשם (די\"ט) גרסינן ת\"ר מצא שוב�� כו' (פירש\"י שכתבה אשה לבעלה התקבלתי כתובתי ועודה יושבת תחתיו) בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל אין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ופריך בגמרא בזמן שהאשה מודה מיהא יחזיר לבעל וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזיל וזבנתה בטובת הנאה מניסן עד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתב בניסן ואתא למטרף לקוחות שלא כדין אמר רבא ש\"מ איתא לדשמואל דא\"ש המוכר ש\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול (פרש\"י הלכך אם מכרה זו כתובתה באייר דהיינו ש\"ח וחזרה ומחלה לבעלה בתשרי מחול ושפיר טריף והרי\"ף והרא\"ש פרשוהו בע\"א וכמ\"ש בסמוך בסכ\"ה (אביי אמר אפילו תימא ליתיה לדשמואל הב\"ע ששטר כתובה יוצא מתחת ידה (פי' ואילו מכרה כתובת' היתה מוסרת הכתובה ביד הלוקח) ורבא אמר אי משום שטר כתובה חיישינן לב' שטרי כתובות ואביי אמר לב' כתובות ל\"ח ועוד שובר בזמנו טורף אביי לטעמיה דאמר עדיו בחתומיו זכין לו (פי' וא\"נ מכרה בנתיים ל\"ל בה דכי מטא שובר ליד בעלה בתשרי זוכה למפרע מזמן חתימתן) והרא\"ש (דקל\"א) דחה ראיה זו והביא דעת ר\"י שהכריע דהלכה כאביי וכן הסכים הוא ז\"ל וז\"ל התוס' שובר בזמנו טורף אע\"פ שנמסר שטר מכירה ללקוחות תחלה אינו מועיל וטורף הבעל בדין וכן אמר לעיל גבי שיחרורי עבדים ונראה שתקנת חכמים היא שיזכה משעת חתימה אע\"פ שנמסר לו ימים רבים אח\"כ שאל\"כ לעולם לא יוכלו העדים לחתום אא\"כ יראה המסירה משום חששא שמא כתב בניסן ולא לוה עד תשרי וזבין ביני וביני עכ\"ל ועל הך דאביי הנ\"ל מסקינן שם בגמרא ה\"מ היכא דמטא שטר לידו אבל לא מטא שטר לידו לא אמרינן דעדיו בחתומין ז\"ל (פירש\"י מטא לידו ואפילו לאחר זמן רב זכו לו חתומים לגבות מזמן הכתוב בו) ומשמע שם דלאביי הוא דאיצטריך לפלוגי מכח קושיא (וכמ\"ש בסמוך) אבל לר\"א דמוקי בש\"ה אין חילוק בין הגיע לידו לאין הגיע לידו לעולם קונה משעת הקנין וה\"נ דייק ל' הרמב\"ם שכתב שהרי מיד בשעה שקנה נשתעבדו כו' וכ\"כ בהדיא ריב\"ש סי' קס\"א שכן דעת הרמב\"ם והאריך שם להוכיח כן ממקומות אחרות מהרמב\"ם ומסיק שכן ס\"ל להרמב\"ם ורשב\"א וריטב\"א. וכ\"נ דעת רבינו לקמן סי' פ\"ה ודלא כהרי\"ף ור\"ח שפירשו ג\"כ דר\"א מיירי בדמטא שטרא לידו ע\"ש. ובזה דברי רבינו בסעיף זה מבוארים גם יתבאר ממנו מ\"ש עוד בסמוך ולקמן ס\"ס מ\"ג וס\"ה כתבתי מדין עדיו בחתומיו ז\"ל אלא שצ\"ע למה סתם רבינו כדברי הרמב\"ם במ\"ש ששטר שיש בו קנין כותבין ללוה אע\"פ שאין מלוה עמו וכאילו זה הוא מוסכם ואין מי שחולק עליו והוא תמוה שהרי הרא\"ש לא כ\"כ דשם בפ\"ק דמציעא אחר שהביא דברי הרי\"ף הנ\"ל כתב ז\"ל ומ\"ש הרי\"ף שטרי הקנאה שטר שיש בו קנין לא ברירא לי מה חילוק יש בין יש בו קנין לאין בו קנין כיון שכתב בשטר פלוני לוה מפלוני מנה נשתעבדו נכסי לוה למלוה אף בלא קנין דשיעבודא דאורייתא שכל מה שאדם חייב נכסיו משועבדים לפרוע ואי משום קלא שיוכלו לקוחות ליזהר עדיו החתומים על השטר מפקי לקלא ולא הקנין אלא ה\"ט דר\"א דאית ליה שלא זכה משעת החתימה לגבות מן הלקוחות משום דלא נפיק קלא עד שימסור לו השטר ביד המלוה א\"ו אע\"ג שציוה הלוה לכתוב השטר אין דעתו שיחול השיעבוד עד שיבואו המעות לידו הלכך נראה כפי' רש\"י שפי' שטר הקנאה שמקנה לו נכסיו בין ילוה בין לא ילוה יגבה מהן מאותו היום ודבר תימה הוא שאדם ישעבד נכסיו קודם הלואה ומחמת זה הקול יוצא משעת כתיבה עכ\"ל הרי לך דס\"ל דסתם קנין ג\"כ לא מהני לרב אסי עד דמטי שטרא לידו ומשם והלאה ואם נכתב בו הזמן קודם לכן השטר פסול לרב אסי וכי תימא דרבינו קיצר כאן וסמך אמ\"ש לקמן סי' ס\"ה סי\"ו שכתב שם ז\"ל ואם הוא שטר הקנאה שפי' שהקנה לו מיד אע\"פ שלא הגיע כו' הרי לך שכתב דהיינו דוקא אם פי' שמקנה לו ז\"א דאדרבא התם גופא ע\"כ ל\"ד כתב רבינו כן דהא גבי מתנה ומכר ע\"כ מודה הרב רבינו אשר דאפילו בסתם קנין קנה מיד בשעת הקנין ולא בעינן דלימטי שטריה לידו דאלת\"ה קשיא דברי הרא\"ש אדברי הרא\"ש דפרק הספינה (ורבינו הביא לשונו לקמן סי' רמ\"ג) דשם כתב להדיא דבקנין לחוד אפילו לא נכתב שטר מעולם עדים מפקי לקלא וע\"כ צ\"ל דלא כתב דבסתם קנין ליכא קלא עד דמטא שטרא לידו אלא דוקא בהלואה דמיירי ביה הכא ומטעם דכל דיזיף בצינעא יזיף לפיכך אף שקנו מיניה לא ניחא ליה דליפוק עליה קלא להכי מסתמא עדים לא מפקי לקלא אבל כשבא אח\"כ השטר לידו אנו רואים שציוה לעדים שיוציאו הקול ודאי אפקו לקלא מיד לכן טורף משעה ראשונה משא\"כ במכר ומתנה דכיון דכל אדם עביד להו בפרהסיא עדים מפקי לקלא תיכף ואין צריכין לשום שטר (ולקמן סי' מ\"ג כתבתי עוד מחילוק זה) ולזה תמצא שבסוף פי\"נ גבי פלוגתא דר\"י ורבי יודא לענין זמנו של שטר מוכיח עליו שהזכירו שם (דקל\"ו) שטר הקנאה מאי כו' כתב הרא\"ש ש\"ה פי' שיש בו קנין ע\"כ הרי לך דבמתנה אפי' בסתם קנין לא בעינן דלימטי שטרא לידו וקנה ליה מיד (וע\"ל סימן רנ\"ח מ\"ש שם) וכן כתב רבי' להדיא לקמן ס\"ס רמ\"ג בשם תשובת הרא\"ש ז\"ל א\"צ שיגיע לידו או שיזכה לו אחר בשבילו מחיים כו' הרי לך שאפי' בסתם קנין לא בעינן דלימטי שטריה לידו וכ\"כ עוד לקמן ס\"ס ר\"ן ז\"ל אבל במתנת בריא בקנין כשהקנה קנה המקבל ע\"כ אע\"פ דהתם היה מונח ביד שליש ולא מטא שטרא לידו מעולם אלא ש\"מ שמ\"ש רבי' לקמן סימן ס\"ה ואם הוא שטר הקנאה שפי' שהקנה לו מיד כאילו כתב שפירושו (שכיון) שהקנה לו בקנין הו\"ל כאילו פירש לו שיהו קנויין לו מיד וליכא למיחש שחזר בו ונתנו לאחר וכן תמצא שהרא\"ש ובפסקי הרא\"ש פ\"ק דמציעא לא הזכירו האי שפי' שהקנה לו כו' והיינו מטעם שכתבנו דבמתנה סתם קנין מהני אבל בסימן זה דאיירי רבינו בהלואה ודאי בעי לדעת הרא\"ש קנין מפורש בין ילוה בין לא ילוה וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא למה השמיט רבינו מלהזכיר דעת הרא\"ש גם בקיצור פסקי הרא\"ש השמיטו רבי' ואפשר ליישב בדוחק כיון שהרא\"ש שכ\"כ סמיכתו אדברי רש\"י ודברי רש\"י אינן מוכרחים לזה וכמ\"ש ר\"י נ\"ד ח\"א ז\"ל יש מי שפי' דברי רש\"י כמו הרי\"ף דל\"ד שכתב לו כך אלא שסתם קנין הוא כך שמשעבד עצמו בכך ע\"כ לפיכך לא רצה רבי' להכניס נפשו בספיקות כזו במקום שתמצא סברת הרי\"ף והרמב\"ם דלא כ\"כ ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " שנכתבו ביום כו' אין לסתור מכאן דברי ב\"י שכתב בסימן ר\"מ שאין נ\"מ בהקדמת מסירה שטר לשטר ביום אחד די\"ל דהכא אין ר\"ל שמסרם ביום אחד אלא שנכתבו ביום אחד ונמסרו בשני ימים ועיקר קפידא הכא אינו אלא שצריך שיהא ניכר בתוך השטר איזה נכתב ונקנה תחילה אבל מ\"מ אין דבריו נראין כמ\"ש שם והוכחתי מדברי הפוסקים דלא כוותיה וכן מוכח בסימן ק\"ד ע\"ש: ומיהו דוקא כולי נראה דלמד כן ממ\"ש הרי\"ף אהא דאמרינן אדברי אביי הנ\"ל בסכ\"ג ועוד דשובר בזמנו טורף שכתב ז\"ל ואע\"ג דזבנה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי כיון דכתבה ליה שובר מניסן זכה הבעל בההוא קרקע דכתובה משעת חתימת עדים ואע\"ג דלא מטיא לידו הו\"ל מחילה וכשהוא טורף עכשיו מניסן כדין טורף והיינו דאמר אביי לטעמיה דאמר עדיו בחתומיו זכין לו עכ\"ל וכתב הרב רבינו אשר אדברי ��רי\"ף הנ\"ל ז\"ל מתוך דברי הרי\"ף משמע דהא דאמרינן לעיל דלא אמר אביי עדים בחתומיו זכין לו אלא היכא דמטא לידו לבסוף היינו דוקא דבר שצריך מקבל השטר לזכות על ידי השטר דבר שאין בידו כגון שטר הלואה שזכה המלוה בשיעבוד נכסי הלוה ע\"י השטר אבל כשזוכה בדבר שהוא כבר תחת ידו זכה משעת חתימה אפי' לא יבא השטר לידו לעולם והיינו כדברי רבי' שחילק בזה אבל קשה דא\"כ איך כתב רבי' לעיל בסמוך (כיון) [בין] שהוא שטר מכר כו' אפילו אם מכרו כו' הרא\"ש שם אחר שכתב אדברי הרי\"ף דמדבריו משמע דלא בעינן מטא לידיה בדבר שהוא כבר תחת ידו וכנ\"ל מסיק וכתב ז\"ל ועוד משמע מדבריו (דבשעה) [דבשטר] מתנה או מכר [אם מכר] המוכר או נותן את הקרקע לאחר בין חתימת השטר למסירה לא אמרינן עדיו בחתומיו ז\"ל משעת חתימה ואין (במסירתו) [במכירתו] כלום כיון שמכר בין חתימה למסירה אלא דוקא לענין שיעבוד דלא למיהוי שטר מוקדם אמרינן עדיו בחתומיו ז\"ל אבל לענין מתנה או מכר אם מכר או נתן לאחר בין חתימה למסירה נתבטל (דינו) [זיכוי] החתימה כיון שנתנו לאחר קודם שיבא השטר ליד הראשון (וכ\"מ שחלקו ביניהם במקנה מטלטלי אגב מקרקע דתקנו דאינו מוציא המלוה מיד הלקוחות ומוציאין מיד מלוה מאוחר שקדם וגבה) דאלת\"ה מי הזקיקו לרי\"ף לטעם משום דהוה ליה מחילה הא בלאו ה\"נ כשמחזירין השובר לבעל זכה הבעל למפרע משעת חתימה ונתבטל מכר הכתובה אלא ודאי כל כה\"ג קנה הקונה ורש\"י לא פירש כן עכ\"ל ור\"ל שהרי אהא דאמרינן שובר בזמנו טורף פרש\"י ז\"ל כי מטא שטרא לידיה בתשרי זכה בו למפרע מזמן חתימתו ולא הוה מכירתו בנתיים כלום ושובר מזמן הכתוב בו טורף ואביי לטעמיה כו' עכ\"ל הנה משמע לכאורה דהא בהא תליא דמכח דס\"ל לרי\"ף דבמכר ומתנה בנתיים ל\"א עדיו בחתומיו ז\"ל הוצרך לפרש דמה דאמרינן שובר בזמנו טורף היינו משום מחילה ולא מטעם דשובר בא לבסוף ביד הבעלים דזה ס\"ל ודאי ל\"מ כיון דמכרה בינתיים וממילא לרש\"י שכתב דטעמא הוי משום דשובר בא לבסוף ליד הבעל אין חילוק בין בא לזכות לו דבר שאין בידו עדיין או אם בא למחול לו בדבר שיש בידו כבר דאל\"כ בא' לידו ל\"ל וא\"כ קשה איך זיכה רבינו שטרא לבי תרי וכתב שניהם וי\"ל דאף דס\"ל כרש\"י דאין לחלק בין הלואה למכר ומתנה מ\"מ מסתבר ליה טעמיה דהרי\"ף דלענין זיכוי בדבר שהוא כבר בידו לא בעינן מטא לידו וק\"ו מסברת הרי\"ף דס\"ל דלא מהני מטא לידיה במכר ומתנה ואפ\"ה במחילה א\"צ מטא לידיה ק\"ו לסברת רש\"י ואף שהרא\"ש מסיק וכתב אדברי הרי\"ף ז\"ל ורש\"י לא פירש כן מ\"מ הא לא כתב הרא\"ש בפירוש שהסכים עם פירש\"י ועוד עיקר כוונת הרא\"ש היה ללמדנו דבמה שחילק הרי\"ף וכתב (דגם לא ברי) בשטר מכר ומתנה כשמכר או נתן בינתיים ל\"א עדים בחתומיו ז\"ל למפרע דבזה לא פירש\"י כן ואהא מייתי ליה הרא\"ש ובזה גם רבי' ס\"ל כרש\"י וכנ\"ל ודוק. ואין לתמוה על הרי\"ף ורבינו שנמשך בתריה וס\"ל כוותיה דבדבר הנמחל לא בעינן דלימטי שטר לידיה אהא דפריך שם אדברי אביי הנ\"ל מהא דתנן מצא גיטי נשים שחרורי עבדים דייתיקי מתנה ושוברים הרי זה לא יחזיר שמא כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם וכי נמלך עליהם מאי הוה הא עדיו בחתומיו ז\"ל ומשני ה\"מ היכא דקא מטיא לידיה אבל היכא דלא מטיא לידיה לא אמרינן עכ\"ל הגמרא ומשמע דאכולהו קאי וש\"מ ואפי' בש\"ע ושוברים נמי בעינן דוקא דמטיא השובר והשטר שיחרור לידיה אע\"פ שאותו דבר שזוכה בו הוא כבר בידו דש\"ה דמיירי שאין הבעלים לפנינו אלא שאם מצא שובר והשיחרור ובא לב\"�� ושאל אם יחזירו דאמרי ליה ב\"ד דלא יחזיר שמא נמלך עליהם שלא ליתנם ונמצא דהאי לא זכה בהני נכסי מעולם לא מחל לו אלא כ' ליה שטר בל' מחילה והא דתליא דמטא לידיה דאם מטא לידיה פעם א' שראינוהו ביד הזוכה אף אם יש עדים שנפל וזה טוען ממני נפל ונמלכתי בתחילה מליתנם לו אין אנו מאמינים לו וק\"ל. וגם אין להקשות על רבינו ל\"ל לכתוב הטעם דלא בעינן מטא לידיה משום דכבר הדבר בידו וזכה למפרע כו' ולא קאמר דזכה מהא דשמואל דאמר המוכר ש\"ח לחבירו ומחלו מחול ואהרי\"ף דכתב ג\"כ לק\"מ משום דהוא כתב כן אדברי אביי דאמר שם אפילו תימא ליתא לדשמואל כו' וכנ\"ל אבל אדרבינו דכתב פסקי הלכתא ואנן קיי\"ל כשמואל וכמש\"ר בסימן ס\"ו סכ\"ג ק' וי\"ל דשאני דשמואל דמיירי בעומד המלוה לפנינו ואומר שמוחל ללוה השט\"ח והכא מיירי אף שנתחרט ואינו מוחל לו עתה מרצונו אלא שאומר האמת כאשר הוא שברצונו נכתב השטר מתחלה למחול לו ועדיין לא מטיא השטר לידו אפ\"ה אמרינן דזכה למפרע במה שבידו דומיא דהכי הוא נמי הא דקשה בברייתא הנ\"ל בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ואע\"ג דלא מטיא לידו דבעל להרי\"ף ואע\"ג דאין האשה מוחלת עתה לפנינו ואפ\"ה קאמר רבא עלה ש\"מ איתא לדשמואל כו' ולאו למימרא דמיירי דהאשה ג\"כ מוחלת עתה וכדפירש\"י והבאתי ל' לעיל ס\"ב אלא כדפי' הרי\"ף והרא\"ש הביאו דכתב שם ז\"ל איתא לדשמואל דאמר כו' עד פירוש דאמרינן אי לקנוניא בעיא הו\"ל למחול לבעלה ותהדר ותפלוג בהדיה ומדלא מחלה לבעלה אלא כתבה ליה שובר ש\"מ דוקא כתבה ליה בלא קנוניא עכ\"ל ועוד כתב הרא\"ש שם בסוף פרקין ז\"ל וי\"מ ש\"מ איתא לדשמואל כו' וכיון שיכולה למחול כל לגבי בעלה ודאי מחלה ולא תמצא מי שיקנה כתובתה ולמילתא דלא שכיחא לא חיישינן עכ\"ל ופירושים הללו ס\"ל לרבינו ולא פירש\"י ובזה שכתבתי מיושב נמי כוונת הרי\"ף והרא\"ש במ\"ש שם פי' אחר אהא דאמר רבא ש\"מ איתא לדשמואל כו' מדפירש\"י ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " האומר לחבירו חייב אני לך מנה כו' כבר כתבתי בפרישה הג' שיטות בפי' סוגיית הגמרא והנה אציגה לפניך ל' הרמב\"ם וחידושיו ז\"ל שם פי\"א ממכירה דין ט\"ו המחייב עצמו בממון כו' ה\"ז חייב כו' כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפ' מנה או שכתב לו בשטר הריני ח\"ל מנה אע\"פ שלא אמר אתם עדי הואיל ואמר בשטר כו' וכתב המ\"מ שדין הראשון יצא לו מדברי המקשן הנ\"ל דס\"ל להרמב\"ם שגם המקשן מעולם לא הבין השמועה אהודאה דא\"כ העיקר חסר בפלוגתתן דהול\"ל ואח\"כ כופר אלא במחייב בלא הלואה הוא ופשוט ליה לתלמודא דכי היכי דא\"ע מהני בהודאה ה\"נ מהני בבא להתחייב ומה\"פ אי דא\"ל א\"ע מ\"ט דר\"ל כו' ואי דלא אמר א\"ע מ\"ט דר\"י ומשני לעולם בבא להתחייב ולא אמר א\"ע כדאמרינן וכשהזכיר תיבת בשטר ופליגי ר\"י ור\"ל אי מהני הזכרת שטר או לא דלר\"י דקיי\"ל כוותיה מהני ומש\"ה כתב הרמב\"ם האומר שא\"ל בפני עדים כו' ומ\"ש או שכתב לו בשטר כן' זהו נלמד ממילא וגם במכ\"ש ממאי דמהני אמירה בשטר דכ\"ש כשכתב בשטר אני חייב לך מנה ע\"כ תוכן דבריו ורבינו שהשמיט בבא ראשונה של הרמב\"ם משום דכולהו רבוותא חולקין עליה וכמ\"ש גם המ\"מ דאי הוה ס\"ד דמקשן דמיירי במחייב עצמו לא היה פריך מ\"ט דר\"ל אלא אדרבה היה מתמה על ר\"י היאך מחייב זה בלא קנין ובלא שטר דבר שלא היה חייב מעולם והנה מל' רבי' שהביא ג' פירושים סתם ולא כתב אבל ר\"ת פי' כו' אבל הרמ\"ה פירש כו' גם מדכתב סתם וכ\"כ הרמב\"ם ולא כתב שהרמב\"ם פליג עם ר\"ת במאי דר\"ת מצריך לכתוב אני פלוני דהוי כתב ידו עם חתימתו ולהרמב\"ם סגי בכותב ל' הריני חייב משמע לכאורה דס\"ל דל\"פ אלא בפירושא דשמעתא דכל חד יוצא דין זה למר ודין זה למר וכ\"מ מל' התוס' שלא הזכירו שר\"ת הקשה אפירש\"י ולא סלקו דבריו לדינא אלא סוגיא דשמעתא דהתם לא משמע ליה כפי' אך בהגה\"א שם משמע להדיא דר\"ת לא ס\"ל כרש\"י בהודאה דז\"ל שם (דקמ\"ח) ופירש\"י דפי' כשלא חתם תימה במאי משתעבד ואינו יכול לומר משטה אני בך כו' (ונראה דל\"ד קאמר משטה דלא שייך כ\"א בהודאה ע\"י תביעה וכדלעיל סי' ל\"ב אלא ר\"ל שלא להשביע) הילכך פר\"ת כל הסוגיא בלא הלואה והאי דקאמר חייב אני לך מנה כו' היינו בשטר גמור שחתום שמו בו ומשתעבד אפי' לא מסרו לו בעדים ע\"כ משמע להדיא דר\"ת לא ס\"ל כרש\"י בהודאה ומיהו אם נזכר שהוא בכתב ודאי ס\"ל כוותיה ולא בא ר\"ת אלא לומר דלא מהני בכתיבה בלא הזכרת שמו אפי' בהודאה אלא מיירי שנזכר שמו בו ואז מהני אפי' בבא לחייב נפשו וגם אפי' מסרו לו בלא עדים וק\"ל. ונראה דגם רש\"י לא סבר כר\"ת דהא ר\"ת עצמו הרגיש בדחוקו שכתב ואין לתמוה איך מתחייב בשטר זה דהא אין מטלטלין נקנין בקנין גם הרמ\"ה פליג אר\"ת דלר\"ת ל\"מ אמירה בעלמא שאומר חייב א\"ל מנה בשטר שהרי הרמב\"ן כתב שם בהנושא דהרי\"ף ס\"ל כר\"ת וכתב בהדיא דלא ס\"ל להרי\"ף דאמירה בשטר מהני אלא דוקא בכותב לו שטר ממש ומה שרצו המ\"מ והר\"ן להוכיח דהרי\"ף ס\"ל כהרמב\"ם דמהני אמירה בעלמא מדכתב וכ\"ש אם אמר א\"ע (ועיין בב\"י שהביאם) אין ראיה כ\"כ חדא שהרי הרמב\"ן ישבו דלק\"מ ועוד דהרא\"ש העתיק ל' הרי\"ף והשמיט האי כ\"ש ונראה שלא היה כ\"כ בספר הרי\"ף שהיה בידו ובכ\"י שלא חתם שמו עליו ולא מסרו בפני עדים נראה דבין לרש\"י בין לר\"ת ל\"מ לכל חד לפי שיטתו ודלא כמשמעות ל' הרמב\"ם שהביא רבי' ומיהו אינו מוכרח די\"ל דל' הגמרא נקט וכמ\"ש בפרישה ע\"ש ועמ\"ש עוד מזה בר\"ס ס\"ט וכשאינו כ\"י וגם לא חתם שמו עליה ומסרו בפני עדים משמע דלר\"ת ל\"מ אבל מל' הרמב\"ם מוכח דמהני וכמ\"ש בפרישה וכן לשיטת פי' רש\"י בכה\"ג בהודאה נמי מהני ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אבל המודה לחבירו בחזקת שהוא כו' הרב בע\"ת בשס\"ד כתב דין זה וסיים ביה דהו\"ל כעובדא דהנהו גינאי דאיתא בגיטין והוא בסהדי ואי לא לא ע\"כ וגם שם לפני זה כתב ז\"ל ואפי' אם המלוה מודה שאינו חייב לו כלום חייב וזה דלא כמש\"ר שכתב או הודה לו המלוה שאינו חייב ונראה ליישב דבעה\"ת שם בשם ר\"י כ\"כ והוא ס\"ל כר\"ת דמפרש כל הסוגיא במחייב עצמו וכמ\"ש שם בהדיא וס\"ל דיכול אדם לחייב עצמו בכת\"י שכתוב שמו עליה אם לא שנודע בעדים שהודאתו מתחלה בטעות היתה וכעובדא דהנהו גינאי משא\"כ לשיטת רש\"י ואע\"ג דבעה\"ת הביא שם פירש\"י לא הביאו אלא ללמד ממנו טעם הדבר דאלימא מילתא דשטרא כו' וכן מוכרח אתה לומר שם דאל\"כ ק' דערבב הדברים יחד ורבינו לשיטת רש\"י כ\"כ וכמ\"ש בפרישה. וזהו אשר כתבתי לעיל בסמוך ויש ראיה מדברי רבינו דלא ס\"ל לרש\"י כר\"ת ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ובמסירת זה וכו' אע\"פ דכל כה\"ג אפי' בקנין אין מנה נקנית דאין מטבע נקנית בחליפין אפשר לומר דמנה דקאמר לאו מנה דוקא קאמר אלא שוה מנה קאמר ופלוגתא דרב ושמואל הוא בפרק שבועת הדיינים וקיי\"ל כרב דס\"ל הכי ועמ\"ש מזה לקמן סימן פ\"ח ובסי' רמ\"ג: אם מוסרו וכו' נראה שיצא לרבינו זה ממ\"ש התוס' שם בד\"ה ערב היוצא וכו' וקשה לפר\"ת הואיל ומוקי להאי ערבות שהוא שטר גמור להתחייב בו כשמוסר לו בפני עדים מה\"ט כשמחויב שום דב�� יתחייב לו שיעבוד נכסים נמי ע\"י עדי מסירה כמו אם לוה ממנו דע\"מ מפקי לקלא כדמוכח בכמה דוכתי עכ\"ל דפשיט להו דלר\"ת דס\"ל דמצי מחייב עצמו בשטר כשמסרו בפני עדים גובה ממשעבדי ודכתב רבי' כן לפי פיר\"ת משמע לכאורה דלפירש\"י המודה בכת\"י אפי' מסרו לו בפני עדים לא גבי ממשעבדי אבל לקמן ס\"ס ס\"ט כתב דמהני ע\"ש וא\"ת הא כ\"ר לקמן סי' ס' ז\"ל ראובן הלוה לשמעון מנה ולאחר זמן כתב לו שטר ובקנין מחמת שלויתי מפרש כך וכך ונתחייבתי לו בהן ומשכנתי לו קרקע פלוני זכה במשכונו וכו' ע\"ש משמע דוקא כיון שכתב בהדיא בשטר שמשכנתי לו קרקע וכו' בקנין קנה השיעבוד הא לאו הכי לא אע\"פ שחייב לו כבר כ\"ש דנ\"מ בכה\"ג היכא שבא עתה להתחייב י\"ל דלאו כ\"ש הוא דאיכא למימר הכא הואיל ובשעה שחל החיוב מסרו לו בפני עדים חל נמי השיעבוד משא\"כ בההוא דלקמן דבשעת החיוב דהיינו בשעה שנתן המעות לא היה לו שטר ולא קנין כלל ואיך יחול אז השיעבוד וגם אח\"כ כשנתן לו שטר לא היה בשעת החיוב מש\"ה ל\"מ אא\"כ השכין קרקע ודוק. ועיין מ\"ש שם עוד בישוב מה שקשה שם מיניה וביה ובו ג\"כ תתיישב דלק\"מ מההיא דהתם אמ\"ש כאן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שנמחק ש\"ח כו' בפי' רשב\"ם שבידינו אינו כתוב בפי' דמיירי דנמחק לגמרי אלא שכן נלמד ממשמעות ל' שכתב שם בפי' המשנה ז\"ל מעמיד עליו עדים היודעים מאימתי נכתב כו' ומדכתב היודעים ולא כתב הרואים משמע דמיירי אפי' אינו נראה בשעת העמדה בדין ומינה דלרשב\"ם מעמיד עליו עדים היינו בשעה שבא המלוה לב\"ד מעמיד לפניהם עדים היודעים מימי קדם מה שהיה כתוב בו משא\"כ לפי' ר\"י דפי' מעמיד עליו בעוד רשומו ניכר ואח\"כ בא עמהם לב\"ד ומש\"ה דקדק רבינו בלשונו וכתב בפי' ר\"י מעמיד עליו ובאין כו' ולא כ\"כ בפי' רשב\"ם וכן שם בפי' רשב\"ם ליתא תיבת ובאין ובל' המשנה כתוב ובא ואהמלוה קאי ודע (שכתב) [שבתוס'] שלנו ליתא לדברי ר\"י הללו אך הרא\"ש כ\"כ שם בשם ר\"י ולא הביא הרא\"ש לפי' רשב\"ם כלל ומן התימה ארבינו שכתב אפירוש רשב\"ם וה\"מ והב\"י כתב דלדינא ל\"פ אלא ל' מעמיד עליו עדים הביאו לזה דל' עליו משמע דעדיין רשומו ניכר אבל ל\"ד קאמר אלא אורחא דמלתא נקט דכל שאין רשומו ניכר אינו מצוי להמציא עדים שידעו כל ענייני השטר ומל' רבינו דכתב דה\"מ לא משמע כן אם לא שתאמר דה\"ק פי' ר\"י כו' ומשמעות דבריו הוא שדוקא קאמר וס\"ל דבנמחק לגמרי יש לחוש שטעו העדים אבל רשב\"ם פי' כו' הואיל והוא כן י\"ל דר\"י ל\"ד קאמר ושהכי מסתבר ולכאורה נראה לדקדק שכתב בלשון רשב\"ם כיון שיודעין העדים כו' דמיירי דעדים החתומים על השטר בעצמן מעידים לפני הב\"ד אנו חתמנוהו וידענו מה היה כתוב בו וא\"כ י\"ל דבכה\"ג דוקא ס\"ל לרשב\"ם דמהני אפי' אין רשומו ניכר לגמרי משא\"כ בעדים אחרים דשמא טועין במילתא דלא רמיא עליה דאינשי וכ\"כ רשב\"ם שם בפי' דברייתא הנשנה על המשנה לפרשה ת\"ר איזהו קיומו במותב ג' הוינא אני פ' ופ' כו' ופי' רשב\"ם אם כתוב הוזקקנו וכיון שעמדו אלו ב\"ד המקיימים וחקרו עדים החתומים בו להעיד על חתימתן כו' הרי דפי' דקאי אהחתומין ובאם כן הוא יש ליישב תמיהות הנ\"ל דהרא\"ש דהביא פי' ר\"י משום דאיירי בעדים אחרים ובהן צריך להיות רשומן ניכר ורבי' תרתי קאמר וכתב שאף שר\"י פי' המשנה דמיירי ברשומו ניכר מ\"מ מסתבר ג\"כ פי' הרשב\"ם דעדים החתומים עצמן מעידים שא\"צ להיות רשומו ניכר אבל ז\"א דהא לפי' רשב\"ם בפי' משנה וגמרא אינו כן שכתב מעמיד עליו עדים היודעין כו' דמשמע אפי' עדים אחרים לכן מחוורתא כמו שכתבתי ראשונה ומ\"ש העדים אינו דקדוק כמ\"ש בפרישה וי\"ל בדברי רבי' שכתב בשם רשב\"ם שב\"ד עושין לו קיום ורשב\"ם כתב בפירושו שהעדים עצמן כותבין כל הדברים וחותמין שמותן בסוף וכ\"כ התוס' וכתבו דר\"י לא פי' כרשב\"ם אלא הב\"ד כותבין הקיום ולא העדים וי\"ל שרבינו ס\"ל דמ\"ש רשב\"ם והם עושין לו קיום ר\"ל גורמין לו הקיום בפני הב\"ד ומ\"ש אח\"כ אלו המקיימין קאי אב\"ד וגם מ\"ש ואח\"כ חותמין את שמותם בסוף אב\"ד קאי וניחא לפרש כן מכח ב' חדא שא\"כ שהעדים עצמן כותבין וחותמין א\"כ לפני ב\"ד דקאמר מאי עבידתייהו וצ\"ל שהב\"ד מקיימין חתימתן וא\"כ העיקר חסר ועוד שהרי הברייתא הנ\"ל דקאי על המשנה לפרשה כתוב בה בהדיא דהב\"ד כותבין הקיום מיהו אין זה הכרע כ\"כ די\"ל דב' מיני קיומין הן דהברייתא מיירי דהב\"ד עצמן מכירין ויודעין ענייני השטר ואין עדים אחרים באין לפניהם ומש\"ה הן עצמן עושין קיום והמשנה מיירי כשאין הב\"ד מכירין אז העדים שמעמיד כותבין וחותמין לו הקיום והב\"ד כותבין שבציוויים כתבו העדים כל זה וס\"ל לרשב\"ם דאף דהעדים אין להן לחזור ולעשות שטר אחר היינו דוקא מעצמן בלא רשות ב\"ד וזשכ\"ר בסיום דברי רשב\"ם אבל עדים בלא ב\"ד לא יעשו כו' דמשמע בלא ידיעת ב\"ד כלל ודוק בל' רשב\"ם במשנה ובברייתא הנ\"ל ותמצא משמעות לשונו כמעט כמ\"ש והביא לרשב\"ם לפרש כן מדכתב במשנה ופ' ופ' עדיו ומשמעות הלשון הוא דלא קאי אלא אעדים החתומים ואי איירי דהב\"ד כותבין היה להן להזכיר גם עדים שהעידו לפניהן על מה שהיה כתוב בו אלא ודאי מיירי שהעדים כותבין וחותמין שמם לבסוף ומש\"ה לא כותבין אלא עדים החתומין ודוק. ומל' הרמב\"ם פכ\"ג מהל' מלוה נראה דס\"ל כפיר\"י וכ\"כ בהדיא ה\"ה אך הראב\"ד פירשו להרמב\"ם בע\"א ע\"ש ואפשר דמש\"ה השמיטו רבינו להרמב\"ם ולא הזכירו כלל כיון שאין דבריו מוכרעים וכל זה לאפוקי מדעת הראב\"ד והראב\"י שכתבו דלעולם בעינן שיהיה חתימת עדים הראשונים קיים וניכר לפני ב\"ד ואם לאו אפילו אם עדים מעידים שראו חתימתן חתום בשטר ושהכירו חתימתן אינו מועיל וכבר דחה ה\"ה זה בפכ\"ג דמלוה ועי' בבעה\"ת שער כ\"ד ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אבל עדים בלא ב\"ד כו' כבר כתבתי בפרישה שהטעם שכבר עשו שליחותן וז\"ל ב\"י שם ובמישרים כו' וזה שלא כדברי הרא\"ש שכתב כלל ס\"ח דהא דאמרינן אין כותבין בשטרי הלואה היינו כשאין ידוע לעדים אבל כשידוע לעדים שאבד ולא נפרע כותבין לו שטר אחר כמו בשטרי מקח ולא אמרינן עשו עדים שליחותן עכ\"ל ב\"י ול\"נ ליישב שמ\"ש הרא\"ש אבל כשידוע לעדים שאבד כותבים כו' לאו אעדים קאמר שהם יכתבו לו שטר אחר אלא ב\"ד יכתבו לו שטר אחר שהרי ברייתא דג\"פ שהביא דאין כותבין שטר הלואה אבל שטר מקח וממכר כותבין מיירי בכתיבת הב\"ד כדמוכח התם בסוגיא ושטרי הלואה אפילו ב\"ד אין כותבין וא\"כ מה שסיים הרא\"ש וכתב ולא אמרינן עשו עדים שליחותן ע\"כ ל\"ד נקט אלא ל' הגמרא דגיטין נקט שהזכיר שם קודם לכן וכל עיקר לא בא אלא להשיב על השאלה ששאלוהו בסופר שטעה ולא כתב השטר כדין אם יש לעדים לכתוב אחר מי אמרינן בכה\"ג עשו עדים שליחותן ע\"ז השיב דלא מיבעיא כשכתבוהו בטעות כהאי עובדא דפשיטא שחוזרין וכותבין לו אחר אפי' העדים עצמן והביא ראיה מפ' התקבל אלא אפי' בנכתב כדין נמי מצינו לפעמים דחוזרין וכותבין לו אחר דהיינו ב\"ד ע\"פ עדים שיעידו שנאבד או נשרף ולא אמרינן כיון שכבר עשו העדים שליחותו דההוא גברא בהך מלתא לא הדרינן כלל למיעבד שליחותם בהך מלתא גופא אלא ב\"ד חוזרין וכותבין אבל עדים עצמן פשיטא שלא יכתבו כיון שהם עשו כבר שליחותן. ומ\"ש עוד הרא\"ש באותו כלל ז\"ל דהא דתני בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות שבו דוקא כה\"ג שבא בעל השטר לפני העדים עצמן ואמר אבד שטרי אבל ב\"ד שיכתבו טופס לשטר שלם כו' עד ודוקא להצלת ממון מלוה התירו אם נמחק ש\"ח כו' יכתבו עדים הראשונים אבל שיכתכו כתב טופס ויניחו השטר כו' עכ\"ל התם נמי לאו פירושו שהעדים עצמן יכתבו אלא כלומר יכתבו ב\"ד ע\"פ עדות עדים הראשונים תדע לך שהרי התחיל וכתב אבל ב\"ד שיכתבו וכו' וקשה דפתח בב\"ד וסיים בעדים הא לאו רישא סיפא ולא סיפא רישא אלא כמ\"ש דכולה מלתא בכתיבת ב\"ד איירי וה\"ק דוקא כשנאבד השטר יכולין הב\"ד לכתוב ע\"י של העדים עצמן שכשנאבד השטר לא סגי לב\"ד שיכתבו כלום בלא העדאתם דהא לא ידעי הם מה היה כתוב בו אבל אם השטר שלם אין ב\"ד כותבין. ואע\"פ שיש קצת דוחק בדברים אלו מ\"מ ניחא לי בדוחקא זוטרא מדוחקא רבתא דאי איתא דפליג הרא\"ש וס\"ל דבנאבד או נמחק אפי' העדים עצמן חוזרין וכותבין לו איך לא היה רבינו מזכיר כלל דעת הרא\"ש החולקת בפרט שרבינו הביא בסמוך תשובה דסמוכה לתשובה זו ולקמן סי' מ\"ט הביא רישא דהך תשובה הסותרת למה השמיט סיפא החולקת ועוד דל' המשנה משמע דאין לעדים עצמן לכתוב וכמ\"ש בפרישה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אבל שטר מתנה כו' התוס' פרק ג\"פ (דקס\"ח) כתבו דאין כותבין אלא דוקא מזמן הראשון דאי מזימנא דהאידנא שמא חזר ומכרו להמוכר או להנותן ויוציא אח\"כ שטר עליה ויאמר האידנא הוא דזבינתה מינך או נתתה לי במתנה עכ\"ל וכתבו ג\"כ רבינו בשם ר\"י לקמן בר\"ס רל\"ט וכתב ג\"כ שם (דמה\"ט) [דאע\"פ] דשט\"ח מאוחרין כשרין שטר מכירה מאוחרין פסולין. אבל בשט\"ח כתב רבי' בסימן נ\"ד דליכא למיחש להכי שאם פרעו צריך להחזיר לו שטרו או יכתוב לו שובר ובשובר אין כותבין זמן אבל במכירה כשחוזר ומוכרו לו כותב לו שטר מכירה ויאמר זה הלוקח אח\"כ חזרת ומכרת לי וכתבת לי שטר מכירה. ושם בסימן רל\"ט מסיק רבי' וכתב ג\"כ דאם אמרו שטר קנין קרקע שהוא זמן רב אחר הקנין אם זוכרין יום הקנין יכולין לכתוב מאותו הזמן ואם אינן זוכרין יכתבו מיום הכתיבה עכ\"ל. והב\"י הקשה שם ז\"ל וא\"ת איך יכתוב מזמן הכתיבה הא איכא למיחש חששא הנ\"ל דבין זמן המכירה ובין זמן הכתיבה חזר המוכר וקנה קרקע מהלוקח וצ\"ל דכה\"ג קלא אית ליה הילכך ל\"ח עכ\"ל ב\"י שם. ושם כתבתי דר\"ל קלא אית ליה דהדר ומכרה הלוקח להמוכר ובודאי שמעו זה העדים ולא יכתבו להלוקח הראשון שטר אבל לכתוב להלוקח מתחילת הקנין זמן מאוחר בשטרו זה ודאי פסול מטעם שמא חזר המוכר לקנות מהלוקח ביני וביני כנ\"ל מאי אמרת הא יהיה לו קול מאי מהני הקול נגד השטר מכירה ביד הלוקח מאוחר בזמנו שיוציאנו אח\"כ ויאמר חזרתי וקניתיה ממך ומ\"מ בטוען שאבד שטרו דמכירה כתבו דלא יכתבו מהיום וצ\"ל דס\"ל דשאני התם דאותן עדים הראשונים דנעשה הקנין לפניהם הן הן דמבקש מהן לכתוב לו שטר בהן שייך לומר אילו הדר קנאו המוכר קלא הוה ליה והיו יודעין ביה אותן העדים גופייהו משא\"כ כאן דבא לפני ב\"ד מאן דהו לכתוב לו קיום על שטר מחוק או לכתוב שטר אחר כי אבד שטר קניינו בזה לא מהני הקול כי אף שיש קול שפלוני קנה מפ' שדה לא ידע ששדה זה מכר מוכר זה להלוקח שחזר וקנהו ממנו עתה. גם י\"ל כיון שכבר נכתב לו שטר על קנין זה חוששין טפי שלא לכתוב לו אחר לכתחילה מזמן הראשון וק\"ל. אבל אין לתרץ ולומר דמש\"ר דאם (אינן) זוכרין זמן הקנין דיכתוב בו (זמן) הכתיבה דמיירי בדכתבו בו שטר זה איחרנוהו דאז ליכא למיחש לשמא חזר וקנהו ממנו דא\"כ למה כתב שם דשטרי מכירה מאוחרין פסולין אלא ודאי ה\"ק שם אע\"ג דשט\"ח מאוחרין כשרין כשכתב לו דאקני דבעי לכתוב משום חשש אחר וכמש\"כ רבי' בסי' מ\"ג ס\"ט בשטר מכירה פסול ולא מהני ליה דאקני מכח חשש דשמא חזר וקנהו ממנו ומיירי נמי בדלא דקדקו להרחיק הקנין מיום הכתיבה ע\"ד שכתבתי בסי' מ\"ג סי\"ג ע\"ש מ\"ש שם עוד ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " אין כותבין ש\"ח וכו' עד ור\"ח מכשירו כו' בפ\"ב דגיטין (דכ\"א) תנן אין כותבין לא על הנייר וכו' מפני שהואיכול להזדייף וחכמים מכשירין. ובגמרא שם אמרינן מאן חכמים ר\"א דאמר עדי מסירה כרתי ואמר ר\"א לא הכשיר ר\"א אלא לאלתר ור' יוחנן אמר אפי' מכאן ועד י' ימים דאם איתא דהוה תנאי מידכר דכירי. ופסקו הרי\"ף והרא\"ש כר\"י ואמר ר\"א לא הכשיר ר\"א אלא בגיטין (כלומר דאינו עשוי אלא להתירה ויכול להביא לב\"ד לאלתר ותו א\"צ לו) אבל בשאר שטרות (דקיימי לגוביינא ודלמא לא מפיק ליה עד זמן ארוך ושכחו ע\"מ את הדבר וסמכינן אעדי חתימה והוא יזייף מה שירצה) לא דכתיב למען יעמדו ימים רבים (אלמא בעינן דבר הראוי לעמוד ולהתקיים) ור\"י אמר אפילו בשטרות וקרא דלמען וכו' עצה טובה קמ\"ל ע\"כ ופסקו רי\"ף והרא\"ש דלית הלכתא כר\"י בהא משום דסתמא דתלמודא פריך התם לעיל מיניה גבי שטרות והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף כו' ור\"ח פסק כר\"י גם בהא. ולכאורה יש לתמוה למה כתב רבינו שר\"ח מכשיר אם בא לגבות בו מיד הא לפי מאי דפסק ר\"ח כר\"י גם בהא משמע דאפילו לאחר זמן נמי כשר. אבל אחר העיון לק\"מ דהרא\"ש כתב שם על דברי ר\"ח הנ\"ל דפסק כר\"י ז\"ל ולא מסתבר משום דסתמא דתלמודא דפריך והא בעינן כו' וכנ\"ל לא משמע כן. ועי\"ל דדוקא בגיטין הוא דמכשיר ר\"י מכאן ועד י' ימים אבל בשטרות שיש הרבה תנאים וחילוקים ועניינים רבים לא דכירי ודוקא לאלתר מכשיר ופריך והא כתיב למען יעמדו ימים רבים ומשני עצה טובה קמ\"ל וא\"ש כר\"י הא דפריך והא בעינן כתב שא\"י להזדייף עכ\"ל נמצא דרבינו נמשך אחר דברי הרא\"ש וס\"ל דלר\"ת ר\"י אינו מתיר גם בשאר שטרות כ\"א לאלתר. מ\"מ כ\"ר ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל כי אף שכתב הרא\"ש האי ועי\"ל כו' באחרונה לא תידוק מיניה דס\"ל כר\"ח שהרי כבר הקדים וכתב בפירוש דל\"מ דברי ר\"ח. גם כתב והלכתא בהא כר\"י משמע דבאידך ליה הלכתא כוותיה ולא כתב הרא\"ש האי פירוש רק ליישב ביה דעת הר\"ח אבל לא דס\"ל הכי וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ובלבד שלא יהא בשיטה אחרונה כו' אין להקשות פשיטא דהא אפילו לא הוה שום שינוי בשטר אין למדין מש\"א כמ\"ש בסימן מ\"ד וי\"ל דאיצטריך משום דבעלמא למדין מש\"א דבר שהוא מהענין הנזכר למעלה כמש\"ר לקמן סימן הנזכר לענין וקנינא מיניה וקס\"ד דגם בכה\"ג נלמד כיון דהכל מענין הלואה הנ\"ל הוא קמ\"ל דכה\"ג שהדברים סותרים אין למדין ממנה: "
+                ],
+                [
+                    " ילמד תחתון וכולי דתלינן דנמחק מאיליו וי\"ל ן' פשוטה באמצע מאי עבידתה ואין לומר דתלי' דע\"י זבוב נעשה כן כמ\"ש בסמוך בספל וקפל דהא שם כתב בפרישה דאין להסתפק בזבוב אלא אי נמחקה רגל הקו\"ף ונעשה מקו\"ף דקפל ס' דספל אבל איפכא להעשות ע\"י זבוב מס' קו\"ף זה לא אמרינן ועוד דהא מה דתליא ההיא דספל בזבוב איבעיא דלא איפשיטא היא שם בגמרא ולקולת הנתבע דוקא תליא בזבוב וכמש\"ר בסמוך דיד ב\"ה על התחתונה ולא בכה\"ג ודע שיש ב' גירסאות בנוסחת המשנה וע\"פ אותן הגירסות יפורש ההיא דחנני וחנן דברייתא דקאי על המשנה וכמ\"ש התוס' שם דלפי רשב\"ם דפי' בכתיבה לא איירי הברייתא דחנני וחנן במחיקה אלא שניכר שנכתבה מתחלה (כל) <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> למעלה חנני ולמטה חנן וינתן (לחנן) [לחנני] מפני שהסופר מדרכו לקצר באות א' וממילא כתב חנן בנו\"ן פשוטה לבסוף. ולספרים דגרסי במשנה נמחק גם הברייתא איירי בנמחק לאותו גי' צ\"ל דחנן ל\"ד קאמר (ורבינו דאיירי ג\"כ בחסרון כתב גם במחיקה חנן אגב חסרון): "
+                ],
+                [
+                    " שלמעלה כתב קפל כו' עד ב\"ה על התחתונה ז\"ל הגמרא שם אמר רב פפא פשיטא לי ספל מלמעלה קפל מלמטה הכל הולך אחר התחתון (ופי' נימוקי יוסף דממ\"נ אם זבוב חיסר על הקו\"ף שלמעלה א\"כ הרי הוא כלמטה אם לאו הרי הן כשתי שמות והולכין אחר התחתון) בעי ר\"פ קפל מלמעלה וספל מלמטה מאי אי חיישינן לזבוב או לא ועלתה בתיקו ולחומרא והמע\"ה דאין אומרים ממון המוטל בספק חולקין (כ\"כ רשב\"ם ונ\"י להברייתא (לסברתם) דפסקו כסומכוס אבל התוס' והרא\"ש פסקו דהמע\"ה (ע\"ל סימן רכ\"ג ורנ\"ג) כ\"א בדבר שא\"א להתברר אבל בזה שבעל השטר ידע אי ספל אי קפל אלא שאנן הוא דלא ידעינן לפסוק הדין מש\"ה הדיינין שותקין והמחזיק יחזיק במה שבידו: ספל הוא כלי שרוחצין בו קפל כמו מקפיל טליתות עכ\"ל נ\"י וכ\"כ רשב\"ם עוד כתב רשב\"ם ז\"ל וי\"א ספל וקפל גימטריאות הוא והבל הוא עכ\"ל אבל התוס' והרי\"ף כתבו כי יש פירושים דספל גימטריאות סאה ופלגא קפל קב ופלגא ע\"ש. והנה מלשונות דרשב\"ם ונ\"י דכתבו דהדיינים שותקין והמחזיק יחזיק כו' משמע דאין מוציאין מיד הנתבע שום דבר אפילו קטן דזיל הכא וזיל הכא קמדחי ליה והיינו לשיטת פירושם דפירשו ספל כלי וקפל טלית דאין מוכח מל' זה איזהו חשוב יותר או זה או שניהן שוין וגם לא נודע מתוך השטר איזהו קפל וספל (והמה) [וכמה] שוים ולא שייך לומר שיטול הפחות. ורבינו שס\"ל שתולין לומר שהוא קפל שהוא הפחות נראה דתפס פי' השני דהן גימטריאות לעיקר. ודיניהם בהא דנמצא כתוב ספל למטה אבל בנמצא ספל למעלה לעולם הולכים אחר התחתון בין שהוא חשוב יותר או פחות יותר וק\"ל. ובדפוס ב\"י כתב תולין לומר שהוא ספל גם בב\"י עצמו כתב ז\"ל ולא גבי חלא ספל וט\"ס הוא ובספרים המדוייקים מצאתי שנדפס תולין לומר שהוא קפל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם כתב בו דינרין כסף כו' הנה אעתיק לך ל' הברייתא והגמרא ומתוכו נלמד דברי רבינו ת\"ר כסף דינרין ודינרין כסף אין פחות מב' דינרין כסף כסף בדינרי אין פחות משני דינרי זהב כסף (פי' אינו נותן לו כסף פחות מכשוה ב' דינרי של זהב) זהב דינרין ודינרין זהב אין פחות מב' דינרין זהב זהב בדינרין אין פחות מב' דינרין כסף זהב אמר מר זהב בדינרין אין פחות מב' דינרין כסף זהב ואימר דהבא בתרי דינרי דהבא קאמר אמר אביי יד ב\"ה על התחתונה א\"ה רישא דקתני כסף בדינרי אין פחות מב' דינרין זהב כסף אמאי אימא כספא נסכא בתרי דינרים כספא קאמר (דיד ב\"ה על התחתונה) אמר ר\"א רישא דכ' דינרי סיפא דכ' דינרין ומנא תימרא דשאני בין דינרי לדינרין דתניא כו' עד מעשה ועמדו קינין בירושלים בדינרי זהב ואמר רשב\"א אני נשבע אם אלין דוד שיהיו בדינרין כו' ע\"ש וכתבו התוס' ש�� ז\"ל אר\"א רישא דקאמר דינרי דדינרי אינו משמע אלא של זהב אבל דינרין משמע בין של כסף בין של זהב ולהכי מוקמינן ההוא דסיפא בשל כסף משום דיד ב\"ה על התחתונה כדמשני אביי ול\"ג בסיפא אלא אמר ר\"א דהוה משמע דלא קאתי לשנויי להא דאביי ונראה לומר דאכולהו ברייתא קמייתא קאמר ר\"א דכ' דינרי ואפ\"ה כסף דינרי ודינרי כסף מוכח דהוי של כסף מדלא קאמר בדינרי בבי\"ת דאי מודה ר\"א דברישא דקמייתא לא מיירי בדכ' דינרי א\"כ אמאי לא מפליג בין דינרי לדינרין שבזה יש חילוק בכתוב בבי\"ת ובזה אין חילוק אבל אין לומר דכסף דינרי ודינרי כסף הוי של זהב דזה לא הוי דיבור ואין שום אדם כותב כן א\"נ בכה\"ג בדינרי כסף וכסף דינרי איכא לספוקי ויחלוקו כו' (קצרתי בהעתקתי מפני שרבינו לא תפס להאי תירוצא דא\"נ כו') ואסקי התוס' שם וכתבו דמ\"ש ר\"א ומנא תימרא כו' דתניא כו' לפי גי' הספרים הנ\"ל אין ראיה משם כ\"א לפי גי' דת\"כ דגרסינן מעשה ועמדו קינין בדינרי זהב כו' ואח\"כ לא אלין עד שיהיה בדינרין של כסף כו' דלפ\"ז מוכח שפיר מדשינה וכ' דינרי גבי זהב ודינרין גבי כסף עכ\"ל התוס' בקיצור עם קצת שינוי לשונם לתוס' ביאור כי נבוך הוא מאוד ומטושטש ודוק ולפי מ\"ש התוס' בתחילה דדינרי הוא של זהב לעולם לא הוצרך בברייתא לכתוב זהב אצל דינרי אלא מדכ' בסוף עד שיהא קינין בדינרין של כסף ושם הוצרך לכתוב ש\"כ כיון דל' דינרין משמע בין ש\"כ בין של זהב כמ\"ש התוס' הנ\"ל ובקינים לא שייך למימר המע\"ה כתב נמי ברישא עמדו הקינים בדינרי ש\"ז וק\"ל. וכל' התוס' כתב נמי הנ\"י דדינרי הוא ודאי של זהב ובדינרין יש להסתפק והמע\"ה ועפ\"ז מבוארין ג\"כ דברי רבינו וכמ\"ש בפרישה: ואם כתוב בו דינרי כסף או כסף דינרין נותן לו ב' דונרין ש\"כ כן הוא גי' מקצת ספרים בקמייתא בלא נו\"ן ג\"כ ובבתרייתא בנו\"ן ובסיפא ג\"כ גרסינן כ' זהב דינרין או דינרי זהב. ובדפוס ב\"י כתב ברישא בשניהן דינרין בנו\"ן וכלשון הברייתא הנ\"ל ובפרישה כתבתי את הנ\"ל לגרוס ברישא בשניהן דינרי בלא נו\"ן וכאוקימתא דר\"א ע\"פ פי' התוס' הנ\"ל מיהו יש ליתן טעם לגירסת הספרים הנ\"ל ולומר דאורחא דלישנא נקט דכשמתחילין לומר דינרי אז דינו לפרש באיזה דינר איירי בדינרי זהב או בד\"כ בדביקות וכשמתחיל לומר כסף אז דרכו לומר אח\"כ דינרין אבל ה\"ה אם אמר דינרין כסף או כסף דינרי נמי דינא הכי וכעין זה כתבו התוס' שם בדיבור הנ\"ל אענין אחר ע\"ש. ובב\"י כתב ז\"ל והרי\"ף והרמב\"ם השמיטו האי חילוק בין דינרי לדינרין וכתב המ\"מ משום דעתה בזמנינו ולשונינו אין חילוק ונותן לו הפחות עכ\"ל ב\"י ועיין ברי\"ף שבידינו שהזכירו בדף ר\"מ ע\"ש וצ\"ל שהגה\"ה היתה מבחוץ והגיה אותה מבפנים אחד מהתלמידים וטעו: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אין שום מטבע מפורש כו' בפי\"ג דכתובות (דק\"י) גרסינן ת\"ר המוציא ש\"ה על חבירו כתב בו בבל מגבהו ממעות בבל כתב בו א\"י מגבהו ממעות א\"י כתב בו סתם הוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל הוציאו בא\"י מגבהו ממעות א\"י כתב כסף סתם מה שירצה הלוה מגבהו עכ\"ל. והנה רישא דברייתא זו מתפרשת כשכתב מפורש בשטר שם המטבע שהן סלעין או דינרין אך שהסלעים או דינרין שבבבל אינן דומה לשל א\"י וה\"ה לשאר ארצות אם הוא כן (וכן פירש\"י להדיא שם לפני זה במשנה ז\"ל נותן ממעות קפוטקיא שהן גדולים ושקולות יותר משל א\"י) ובבא שניי' איירי כשהמטבע שבמקומות ההן הן שוין במשקל רק שאינו מפורש בשטר איזה מטבע הלוה לו או שלא כתב מטבע כלל וקאמר דנותן פחות שבמטבעות או ��תיכת כסף פחות שבמשקלות וכמש\"ר לפני זה ונראה פשוט דהיינו דוקא פחות שבמטבעות של אותו מקום שמוציא עליו או של מקום הנזכר בשטר קאמר אבל לא קאמר בפחות שבמטבעות שבעולם וכן פי' בעה\"ת בברייתא הנ\"ל וגם המ\"מ מפרש כן דבר המיימוני דספי\"ז דמלוה וע\"ש ורבינו כבר כתב הדין של בבא השניה דהברייתא לפני זה בסי\"ח ומקור דינו הוא מפ' ג\"פ ואגב שאותו בבא איירי שכ' בו סתם מטבע וכמ\"ש כתב נמי אחריו בסי\"ט דין בבא ראשונה דהברייתא ולא לענין שדינר של בבל רב משל א\"י כפירש\"י הנ\"ל אלא לענין אם נכתב בו מטבע סתם ואינו מפורש בו איזהו דכתב בסעיף שלפני זה דנותן לו הפחות של מקום שיוצא שם לא אתפרש של איזה המקום וקמ\"ל דחייב כמקום שנכתב בהשטר או של מקום שמוציא בו עליו השטר וכמ\"ש בפריש' ע\"ש. ודברי מ\"ו בהגה\"ה בש\"ע בדין זה צריך ביאור ועיין בסמ\"ע מ\"ש עליו: ואם אין מפורש וכו' בפרישה כתבתי טעם הדבר בשם בעה\"ת וכתב הר\"ן ולפ\"ז אם הביא המלוה או הלוה ראיה שהיו דרים בשעת הלואה במקום אחר נוטל כמקום הלואה ואין כל זה במשמע (כלומר אינו משמע שיהיה טעמא ודינא הכי) ומשמע לי דה\"ט דכיון שלא פי' מקום מסתמא נשתעבד הלוה לפרעו במטבע של מקום גוביינא אם לפחות אם להוסיף ע\"כ ועמ\"ש עוד בסמוך: ישבע המלוה ויטול משמע שגם הוא סובר כטעם דבעה\"ת הנ\"ל אבל לפ\"ט דהר\"ן הנ\"ל המלוה נוטל בלא שבועה שהרי אמרינן מסתמא נשתעבד לפרעו במטבע של מקום גוביינא ובעה\"ת שער הנ\"ל הביא דברי הרמב\"ם אלו וכתב עליה ז\"ל ולא בריר לן ע\"כ וכתב עליו ב\"י ולא ידעתי למה לא בריר לן דהא מסתמא דיינים שנותן לו מטבע אותו מקום וכיון שזה טוען שאינו חייב לו אלא גרועה הו\"ל כמי שטוען פרעתי שנשבע בעל השטר ונוטל ע\"כ ול\"נ דס\"ל לבעה\"ת דל\"ד לפרעתי דסתם שטר לפרעון עומד משא\"כ בזה שהוא טוען דבר שהוא נגד הסברא והדין שמסתמא חייב לו המטבע של אותו מקום וע\"נ דמשמע לבעה\"ת דאפילו אם היה ידוע שדר במקום גוביינא נמי צריך המלוה לישבע לדעת הרמב\"ם כיון שהלוה טוען ברי שפחות ממטבע הלזה הלוה לו דאל\"כ הו\"ל להרמב\"ם למימר שאם טוען הלוה לא הייתי דר בזה המקום בשעת הלואה וע\"ז הושג וכתב ולא בריר לן (דלוה) [דמלוה] לא יטול בכה\"ג בלא שבועה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כההוא שטרא דהוה וכו' ז\"ל הגמרא שם ההוא דהוה כתב ביה שית מאה וזוזא שלחה רב שרביא לאביי שית מאה איסתרי וזוזא או דלמא שית מאה פריטי וזוזא א\"ל דל פריטי דלא כתבי בשטר אסוכי מסכין להו (ופירש\"י עושין מהן סכום בדינרין מקצ\"ב פרוטות עושין דינר) מאי אמרת שית מאה איסתרא וזוזי יד בע\"ה על התחתונה עכל\"ה ע\"פ גירסת ר\"ח וכר\"ח יד בע\"ה על התחתונה ולית ליה אלא איסתרא דאינון פלגא דזוזא והתוס' הקשו על פירושו לפי גירסתו דגרס מאי אמרת כו' דכל מה אמרת שבתלמוד לא מאי והכא קאי לפי פירושו ומש\"ה כתבו דלפי גירסא דמאי אמרת צ\"ל דיד בע\"ה על התחתונה כפי' רש\"י שנוטל זוזי וד' זוזי באיסתרא (ר\"ל סלע צורי ודוקא היכא דכ' איסתרא פשיטי פי' סלע מדינה כן הוא ל' רשב\"ם) אבל לספרים דגרסי אלא מאי איכא למימר אי שית מאה איסתרא וזוזא אי שית מאה זוזי וזוזא יד בע\"ה על התחתונה לפי אותן הספרים יכול בטוב לפרש דאיסתרא פחות מזוזא והוי הני זוזי זוזי צורי ע\"כ לשון התוס' ונראה דכוונת התוס' הוא דלגי' מאי אמרת כו' לא קאמר ליה אביי מאי אמרת בל' איבעיא וספיקא אי ר\"ל שית מאה איסתרא וזוזא או שית מאה זוזי וזוזא אלא למאי דאיבעיא ליה לר\"ש אי הו\"ל שית מאה פריטי וזוזא או שית מאה איסתרא וזוזא השיב לו אביי לפי דבריך דלא נסתפקת אלא בפריטי או איסתרא ובפריטי פשוט לך דליכא לאסתפוקי נמצא דלא נשאר לפנינו לומר במשמעות השטר אלא שית מאה איסתרא וזוזא. אלא דבאיסתרא גופא איכא לספוקי אי ר\"ל איסתרא דסלע צורי או ס\"מ דהוא שמינית שבסלע צורי מש\"ה א\"ל דיד בע\"ה על התחתונה ואיני נותן לו אלא איסתרא דס\"מ שהוא פלגא דזוזא צורי ועל גי' זו דמאי אמרת ופירושו דר\"ח הנ\"ל קשה להתוס' דא\"כ קאי אמאי אמרת לפי האמת דפירוש של שטר שית מאה איסתרא וזוזא ואין זה כשאר פי' מאי אמרת שבתלמוד וכתבו דלגי' מאי אמרת צ\"ל דמה שהשיב לו ידו ע\"ה אין פירושו כנ\"ל אלא ר\"ל דיתן לו זוזי וכך השיב לו אביי אתה לא נסתפקת אלא בפריטי או באיסתרא והשתא דפריטי פשיטא דל\"ל מאי אמרת לפי דעתך דיתן לו שית מאה איסתרא והיינו לכל הפחות סלע מדינה ע\"ז א\"ל דז\"א אלא יד ב\"ה ע\"ה ואינו נותן לו אלא שית מאה זוזי וזוזא וזוזי הללו זוזי מדינה שד' מהן הן בסלע מדינה כמו שד' זוזי צורי הן בסלע צורי. ואע\"ג דמל' רשב\"ם משמע התם דסתם איסתרא ר\"ל סלע צורי התוס' לא פירשו כן לפי שיטתם ומסקי התוס' דלגירסת הספרים דגרסי מאי איכא למימר אי ת\"ר איסתרא וזוזא או ת\"ר זוזי וזוזא כו' ור\"ל דלפי גי' זו כך השיב לו אביי חלוקתך אי ר\"ל ת\"ר פריטי אי ת\"ר איסתרא בהני חלוקות לא תיבעי לך אלא בהא איכא לאיבעיא אי הו\"ל ת\"ר איסתרא או ת\"ר זוזי ובין הני חלוקות אומרים דידו על התחתונה ואינו נותן לו אלא ת\"ר איסתרא שהוא חצי זוזא צורי ועוד זוז וזהו שסיימו התוס' וכתבו דלגירסא זו הוי הני זוזי זוזי צורי ור\"ל לאפוקי לפי' שכתב לפני זה דידו ע\"ה ר\"ל דיתן לו זוז דלאותו פי' ר\"ל זוזי מדינה (וכמ\"ש דאל\"כ מה השיב לו אביי דידו על התחתונה ליתן לו זוזי צורי דלמא דעתו דרב שרביא הוה ליה ליתן איסתרא מדינה שהוא פחות יותר וק\"ל) וגם לפי' ר\"ח קמא דידו ע\"ה ר\"ל דיתן לו איסתרא ג\"כ צ\"ל דזוזי ר\"ל צורי וכמ\"ש לעיל אלא משום דאותו פי' דחו התוס' מש\"ה לא כתבו כלום אליביה ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כדאמרינן דלמא כו' ע\"ז (ד\"י) קאי התם אשטר שהיה כתוב בו בשנת תק\"ו ולא היה נזכר בו שם המלכות והיתה שנה ההיא שנת ת\"ק למלכות יון ומסקינן דכשר משום שהסופר טעה וחשב גם אותן ו' שנים שמלכו בעילם ומש\"ה כ' שנת תק\"ו. ופריך שם ז\"ל ממאי דלמלכות יוונים מנינן דילמא ליציאת מצרים מנינן ושבקינן לאלפא קמא ונקט לתחילת אלפא בתרא והוא שנה ראשונה ליון שפשטה מלכותם בכל העולם והאי מאוחר הוא (ור\"ל כיון דמנינן כל העולם לי\"מ ודאי האי סופר ג\"כ מני ליה הכי ואע\"פ שלמנין י\"מ הוא אלף ות\"ק ס\"ל דשבק לאלף קמא וקא מני השנים שנכנסו לתוך אלף שנים ונמצא דהוה שטר מאוחר ו' שנים) אר\"נ בגולה אין מונין אלא למלכות יוונים בלבד עכל\"ה עם פירושו וע\"ז כ' ר\"י מדפריך דלמא לי\"מ קא מני ש\"מ דלא הוי כתיב בשטר שהמנין היה למלכות יוונים ואפ\"ה היה כשר כיון שדרכן היה למנות למלכות יון וה\"ה לדידן שרגילין למנות לבריאת עולם אפילו אי לא כתבו כשר. ובמ\"ש שם ושבק אלפא קמא יש ללמוד ממנו דה\"ה אם השמיט האלפים כו' וק\"ל: ומ\"ש וה\"ה אם שבק לכולהו כללי אפשר דדייק זה מי\"ס דגרסינן שם דגמרא שבק לכללי ונקט לפרטא ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הקדים כו' עד לפיכך כו' בפרק א\"נ (דע\"ב) ת\"ר שטר שיש בו רבית (ר\"ל רבית מפורש בתוך השטר וכמש\"ר לקמן ��סי' נ\"ב) קונסין אותו ואינו גובה כלום דברי ר\"מ וחכ\"א גובה את הקרן במאי קמיפלגי בקנסינן היתרא אטו איסורא תנן התם ש\"ח המוקדמין פסולים ארשב\"ל ר\"מ היא רי\"א אפ\"ת רבנן מודה שמא יגבה מזמן ראשון. ופירש\"י דאיכא דלא מסיק אדעתיה לדקדק כ\"כ בזמן הלואה ולימא למלוה שטרך מוקדם עכ\"ל וכוונתו דדוקא בשטרא דרבית קאמרי גובה את הקרן כיון דמפורש הרבית בשטר ואינו מצוי שתתקיים מחשבתו של מלוה ע\"י האי שטרא מש\"ה לא קנסינן ליה אבל שטר מוקדם איכא למיחש דלקוחות לא מסקי אדעתייהו וקרוב לבא לידי גביה מש\"ה קנסי' ליה כיון שהיה יכול לבא לידי עיוות (ומה\"ט פרש\"י כן בתירוציה דר\"י ולא פי' כן בברייתא דמש\"ה פסלו רבנן) ואי לא תפרש דמשום קנס פסלוהו אלא כפשוטו דמשום חששא שמא יגבה בו מזמן הראשון הוא דלא קטריף ממשעבדי א\"כ תמה על עצמך יכתבו הב\"ד על האי שטרא דלא למיגבי ביה אלא מזמן זה ואילך וע\"ד שכתב רבינו בסימן מ\"א ותו ליכא למיחש אלא ש\"מ כדכתיבנא וזש\"ר לדעת הרי\"ף וסייעתו לפיכך קנסו כו': ומ\"ש שיבא לטרוף ר\"ל מתחילה בפסול משום שיבא לטרוף כו'. אבל התוס' כתבו ז\"ל ש\"ח המוקדמים פסולים משמע דלא גבי בהו כלל וכן כתב הרא\"ש וטעמייהו נמי משום קנס כיון דהאי שטרא הוה ראוי למיפק מיניה תקלה פסלינן ליה לגמרי וכמלוה ע\"פ דמי ובזה שכתבתי דברי רבינו מבוארים וא\"ש הא דכייל תרי טעמי יחד משום קנסא ומשום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ולכאורה נראה דבכלל מה דאמרינן פסול לגבות ממשעבדי נכללו ג\"כ שאם לוה עוד מאחר אפילו הבני חורין מיקרי משועבדים שהרי הם משועבדים לאותו אחר ואינו גובה מהן מהאי חששא שמא יבא לטרוף אף מאשר נשתעבדו למלוה שהלוה לפניו מיהו י\"ל דלא שייך בשיעבוד כולי האי לומר שהקדימו בשביל ב\"ח אחר דמסתמא אינו יודע אם יש מלוים אחרים או כמה וכמ\"ש נמי לעיל סימן ל\"ז לענין נגיעת עדים דלא חיישינן שבשביל הך חששא יעשה דבר ערמה ועוד דדוקא בלוקח או מלוה חששו שיעיד שקר כדי שיעמוד וישאר השדה שהוא בעין אחריותו עליו במקומו משא\"כ בזה שלא יקדים השטר בשביל דבר מסוים אלא משום שיעבודו ויכול להיות שישלם לו או לב\"ח הראשונים במעות או במטלטלים: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכל שטר הבא לפנינו כו' ל' ב\"י הכי מוכח בפ\"ק דמציעא (די\"ג) וכ\"כ התוספות והרא\"ש בפ\"ק דגיטין ואע\"פ שמפרש\"י לא משמעינן ונראה דהיינו דוקא בשטר שאין בו קנין ולדעת מי שפסק דלא כאביי דאמר עדים בחתומיו זכין לו דאם יש בו קנין משעת הקנין נשתעבדו הנכסים ואליבא דאביי מכי מטא שטרא לידו נשתעבדו הנכסים למפרע משעת כתיבה עכ\"ל ב\"י ואין דבריו נראין לי בזו דאיך יסתום רבי' כאן דבריו דלא כאביי והלא כבר כתב לעיל ס\"ס ל\"ט שהרא\"ש ור\"י פסקו כאביי ועוד דמסתמא משמע דבכל שטר איירי אפילו בשטר של קנין לכן נ\"ל יותר כמ\"ש בפרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אם זוכרין זמן כו' כבר כתבתי ל' הגמרא בפרישה וכתב שם רשב\"ם ז\"ל ודוקא בשטר מתנה או מכר שדינו לטרוף לקוחות משעת מכירה דעדים מפקי לקלא בלא שטר כדאיתא בפרק ח\"ה אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים וכדמפרש טעמא משום דכל המוכר בפרהסיא מוכר משא\"כ בהלואה דמאן דיזיף בצנעה יזיף מש\"ה שטר הלואה שיש בו אחריות לא יכתוב אלא יום שעומד בו עכשיו דאל\"כ הו\"ל מוקדם ופסול דלעולם אין לקוחות משועבדים למלוה עד שיכתוב לו שטר כו' ע\"ש ור\"ל דבפח\"ה (דמ\"ב) פריך ארב ד��מר המוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדים מהא דתנן המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים (דשטרא א\"ל קלא שמתאספים לכותבו ולחותמו והכל שומעין) ע\"י עדים גובה מבנ\"ח ומשני מלוה אזבינא קרמית מלוה כי יזיף בצנעה יזיף כי היכי דלא ליתזלי נכסיה עליה זבינא מאן דזבין ארעא בפרהסיא זבין כי היכי דליפוק עליה קלא עכל\"ה. ופרש\"י בצנעה יזיף ומבקש שלא לפרסם הדבר כדי שאם יבא למכור קרקע לא יבינם העולם שהוא דחוק למכור לפרוע מעות. מאן דזבין בפרהסיא קזבין כדי שיקפוץ עליה לוקחים וירבה בדמים הלכך אפסידו לקוחות אנפשייהו דאם היו חוקרין יפה היו שומעין מבני אדם שמכר מוכר זה הקרקע באחריות עכ\"ל וס\"ל לרשב\"ם דאין חילוק בין הלואה בין נשתעבד הלוה בקנין או בלא קנין לעולם ל\"ל קול עד משעת כתיבה והלאה ולא למפרע ומש\"ה לא כתבינן בהלואה יום הקנין כשכותבין לאחר זמן ובמכר ובמתנה דכותבין יש לכל אחד טעם בפני עצמו דבמכר אף שיש בו אחריות כותבין משום דמזבין בפרהסיא דניחא ליה שיפוק קלא כדי שיקפצו לוקחים ויש לה קול וה\"ט לא שייך במתנה אלא טעמא אחרינא אית לה משום דסתם מתנה לית בה אחריות דאז ליכא למיחש למידי אבל הרא\"ש כתב שם ז\"ל אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ומוקדם לא הוה דכיון דנכתב השטר עדים מפקי לקלא משעת הקנין דסתם קנין לכתיבה עומד כדאמר בפח\"ה ואף ע\"ג דכי יזיף אינש בצנעה יזיף מ\"מ כיון דבעין יפה שיעבד יש קול לקנין עכ\"ל ונראה דס\"ל לרא\"ש דכל שיעבד נפשיה בקנין זהו קנין בעין יפה כיון דנתרצה לכתוב לו שטר שהרי כל קנין לכתיבה עומד ועדים מפקי לקלא ומ\"מ כל זמן שלא נכתב השטר איכא למימר דכבר נשתקע הקול ונשכח הדבר ולא נתוודע להלקוחות וכ\"ש כשנכתב השטר ולא נכתב בו יום הקנין מחמת ששכחו זמן הקנין דכיון דשכחוהו הרי ראינו שהסירו הדבר מלבם וממילא לא הוציאו הקול מיד ומש\"ה אינו טורף ממשעבדי אלא מזמן הכתיבה ומ\"ש הרא\"ש בריש דבריו ז\"ל כיון שנכתב עדי השטר מפקי לקלא ר\"ל כיון שנכתב נתקיים הקול שהפקיעו העדים מיד וכ\"כ הנ\"י בהדיא שם בשמעתין ז\"ל אבל אם שטר קנין הוא אפילו אם לא נכתב אלא לאחר זמן מרובה כשר לכתוב יום שקנו ממנו דסתם קנין לכתיבה עומד וקול יש בדבר וגובה ממשעבדי אבל כשלא נכתב הקנין אינו גובה ממשועבדים דהא בטיל קליה כ\"כ ר\"י ז\"ל עכ\"ל ב\"י הרי לפנינו דכ' מתחלה כדברי הרא\"ש דכשנכתב אפילו לאחר זמן יום הקנין טורף משועבדים למפרע מיום הקנין משום דס\"ק לכתיבה עומד ומסיק בטעמא דכשלא נכתב אינו טורף למפרע משום דבטיל קלא אבל משעת כתיבה ואילך ודאי טורף ולפי מ\"ש נראה דאם העדים לפני הב\"ד בשעת הגבייה והטירפא ומעידים שלא שכחו זמן הקנין ושהוציאו הקול אז טורף אפילו כשלא נכתב כלל ולא כ' הרא\"ש ונ\"י דבעינן שיכתוב הקנין לנ\"מ שבאם לא יהיו עדי הקנין לפנינו בשעת גבייה דאז אף אם לא יודה הלוה שקנה מידו או שיש עדים אחרים שראו הקנין אינו טורף ע\"פ וק\"ל (אלא שק\"ק דא\"כ לא הו\"ל להרא\"ש ורבי' והנ\"י לסתום כאן אלא לפרש) והשתא א\"ש מש\"ר לקמן ר\"ס ע' דהמלוה בעדים נקרא מלוה ע\"פ כיון שאין בו קנין ואם יש בו קנין חשוב כמלוה בשטר כדפ\"ל עכ\"ל. ומשמע דאפי' לא נכתב כלל מיקרי מלוה בשטר גמור וא\"צ לדחוק ולומר דדוקא לענין שא\"צ לומר פרעתי קאמר דמקרי מלוה בשטר דלא משמע כן ע\"ש ודוק. גם לקמן בס\"ס פ\"ח כ' רבי' ז\"ל וכשם שהודאת מלוה בשטר אינה הודאה פי' להחשב בכך מודה מקצת לחייב ש\"ד כך הודאת מלוה בקנין אינה הודאה דסתם קנין לכתיבה עומד ודינו כשטר ופי' הרמב\"ן דהיינו כשהעדים לפנינו כו' ע\"ש ומיירי ע\"ד שכתבתי. גם בסימן נ\"א ובסימן ס\"ט בשם הרמב\"ם בשני המקומות שאם היה הקנין בעדים ונכתב עליו שטר אפי' לא חתם בו אלא ע\"א שניהם מצטרפין ונעשים מלוה בשטר גמורה וגם רבי' ס\"ל בהא כוותיה ומשמע דלא בא לאשמועינן אלא שמצרפין אע\"פ שזה בכתב וזה בע\"פ אבל אם שניהם בשוה לפנינו פשיטא דגובין וק\"ל. ודע שהב\"י ר\"ס ל\"ט כתב דעה שלישית והוא דאם יש עדים שקנה אפילו שלא נכתב גובה ממשעבדי והוא מדברי בעה\"ת בשם תשובת הרי\"ף שהקנין יש לו קול וטורף ושכ\"כ הרמב\"ם ומשמע מדבריהם דאפילו אין עדי הקנין לפנינו בשעת גבייה וגם המרדכי ר\"פ הניזקין כתב קנין העדים חשוב כשטר לכל דבר ע\"ש. ומ\"ש ב\"י בסימן זה עדי הקנין אם זוכרין הקנין כותבין ימי הקנין כו' לא מצריך לכתוב לענין לטרוף מלקוחות אלא דאם בא לכתוב שטר מיראתו שמא ירחקו העדים נדוד ולא יהיו עדים אחרים שראו שקנו מידו אזי יכתבו בענין זה ומיהו יש לפרש ג\"כ דעת הב\"י ע\"ד שכתבתי בסי' ל\"ט שם ביארתיהו ע\"ש וגם עיין בספר התרומות שער נ\"ו והביאו ס\"ס נ\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרשב\"א לעולם כשכותבין יום שקנו בו סומכין הכתיבה לאותו יום וכשכותבין יום שעומדין בו אז סומכין הכתיבה לאותו יום שחותמין וכו' כך גירסת ספרי הטור וגם בש\"ע ולפי גי' זו כלל הענין הוא שעיקר השטר הוא הקנין והחתימה ולכן כתב הרשב\"א דלעולם סומכין הזכרת הכתיבה לאחד מהן והל' סומכין ר\"ל שיסמכו כדרך הטפל הנסמך אצל העיקר דהיינו אם כותבין יום הקנין אז סומכין הזכרת הכתיבה לאותו יום וכותבין בו וקנינו מפלוני ביום פ' וכתבנו בו שהכתיבה סמוכה אצל היום אבל אין כותבין קנינו כו' וכתבנו כו' ביום פ' דזהי כמיחזי כשיקרא וכן אם כותבין יום שעומדין בו לחתום אז סומכין הזכרת הכתיבה ליום החתימה וכותבין וכתבנו וחתמנו ביום כו' ואין כותבין בפי' שהכתיבה והחתימה היתה ביום אחר כנ\"ל לפרש לפי גירסת הספרים אבל אין הלשון משמע כן ועוד דלמה לא יכתבו בפי' שהכתיבה והחתימה היו ביום א' והלא לא כתב הרשב\"א לפני זה דאיירי דהכתיבה והחתימה לא היו ביום א' ועוד דהול\"ל אז סומכין הקנין לאותו היום שחותמין דבי' עיקר הקפידא ומיניה איירי לפני זה שלא היו ביום א'. ומשום קושיות אלו האחרונים כתב מור\"ש ז\"ל בהגהותיו דצ\"ל אין סומכין הקנין לאותו יום שחותמין אבל גם זה דוחק ל\"נ יותר כמ\"ש בפרישה וכ\"נ דעת ב\"י דאדברי רבינו כ' שכ\"כ המ\"מ בשם הרשב\"א ועוד שכתב בסמוך בסעיף ט\"ו בד\"ה ודוקא כו' ז\"ל וכבר אפשר כו' דה\"ק שיסמוך הכתיבה אל מקום כו' ע\"ש שנראה בהדיא שפירשו כמו שפירשנו ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם זוכרין זמן הקנין וכותבין אותו אז יכתבו ג\"כ המקום כו' כבר כתבנו בפרישה את היותר פשוט לפי ל' רבינו דס\"ל שאין כותבין ב' המקומות אבל ק' בעיני הדבר לומר שיחלוק רבינו על כל הני רבוותא דכתבתי דעתם דס\"ל דצריך לכתוב שניהם ולא יזכיר דעתם כלל. ועוד מאחר שתקנת חכמים הוא שכשיתבי בשילי יכתבו שילי אף כי נמסר להן הדברים בהיני א\"כ אף כי יצטרך לכתוב ג\"כ היני מקום הקנין למה נעקר תקנת חז\"ל לגמרי ובפרט לפי הטעם שכתבתי בפרישה בשם המרדכי וכן היה נראה לפרש דגם (רבינו) ס\"ל כפרש\"י ונ\"י דכשכותבין יום הקנין כותבין ב' המקומות. ורמזו רבינו במ\"ש אז יכתבו ג\"כ המקום כו' דמשמע קצת מקום הכתיבה וגם מקום הקנין אלא דמ\"מ חולק על רשב\"ם בקצת דבריו ד��ל' רשב\"ם משמע דלעולם כותבין ב' המקומות אפילו אם כותבין יום הכתיבה וזה לא ס\"ל לרבינו והרמ\"ה דא\"כ ליכא למיטעי במטבע דהא כיון שזוכרין גם מקום הקנין שפיר ידעינן המטבע שנשתעבד ביום קנין ויש טעם לחלק ביניהן דבשלמא כשכותבין יום הקנין אף שיכתבו גם מקום הכתיבה לא מיחזי כשיקרא שהרי כותב כתבנו במקום פ' מה שראינו ביום פ' במקום פ' ומשמע ודאי מה שראו לפני כן ביום פ' במקום פ' אבל כשיכתוב יום הכתיבה דהיינו ביום פ' כתבנו במקום פ' מה שראינו במקום פ' מיחזי כשקרא דמשמע שבאותו יום היו בשני המקומות וע\"ז כתב ב\"י דלא משמע מדברי רבינו והרמ\"ה כרשב\"ם ואפשר נמי לומר שגם הרמ\"ה מודה דבשינוי מטבעות אם כתבו שני מקומות ש\"ד וכמ\"ש רשב\"ם. ומ\"ש אין להם לכתוב אלא המקום כו' ר\"ל אין עיקר הקפידא אלא במה שיכתבו מקום הקנין אבל גם מקום הכתיבה יכולין לכתוב. גם י\"ל דכמו דס\"ל דלא סגי בסמיכה אל המקום (וכמו שאכתוב בסמוך בשם המ\"מ) ה\"נ יש לחוש שיתן לו מטבע ממקום השני הנזכר בשטר. אך זה גופא ק' לשני הפירושים על מש\"ר שאם יכתבו מקום הכתיבה נמצאו משקרין כו' למה לא יהא סגי בתקנת הסמיכה כמש\"ל גבי יום וכ\"כ בהדיא המ\"מ פרק כ\"ג ממלוה בשם רשב\"א גם גבי מקום דכשכותב מקום הכתיבה ולא מקום שנמסרו להם הדברים כותבין כך אמר פ' וכתבנו במקום פ' וכשנותן מקום שנמסרו להם הדברים כותבין אמר לנו פלוני קנינו מפ' במקום פלוני וכתבנו וחתמנו לפלוני ע\"כ לשונו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שיכולין לומר כו' ק\"ק דהו\"מ למימר עוד [התנצלות] אחר דהיינו שכתבו השטר באחד בניסן בציפורי והלואה נעשה לפניהם קודם לכן בטבריא והם שכחו זמן ההלואה מ\"מ כתבו זמן הכתיבה מאחד בניסן וכתבו בו מקום שנעשה בו ההלואה משום המטבע שמשתנית ממקום למקום וכמ\"ש הרמ\"ה הנ\"ל ולפי מ\"ש לעיל דבכה\"ג כותבין ב' המקומות א\"ש גם י\"ל דניחא ליה לרבינו לכתוב התנצלות דקאי אפילו אשטר דלית ביה קנין וגם היכא דליכא השתנות במטבע בב' המקומות וא\"ת מ\"מ הו\"ל למכתב ג\"כ זה משום דיש בה נ\"מ לדינא והוא אם ראו עדים שחתמו בשטר באחד בניסן בציפורי ובשטר כתבו שנעשה בטבריא דאז אין להם התנצלות זה שכתב רבינו ויש להו זה התנצלות שכתבתי וי\"ל דבכה\"ג בלה\"נ לא מחשבי זוממין דלא מחשבי זוממין אלא כשנטענו עמנו הייתם מכחישין גוף המעשה ואומרים אתם כתבתם שביום זה נעשה ההלואה והלא עמנו הייתם אז ומוכח דהשטר זיוף הוא משא\"כ בזה דהשנים האחרונים מודים שראו שכתבוהו בזמנו אלא ששינה המקום ובזה בקל יכולין להתנצל ולומר טעינו בין מקום למקום דאין נעשים זוממין עי\"ז עכ\"פ דכשהעדים החתומים אומרים להן אמת שעמנו הייתם באחד בניסן בציפורי אבל אתם משקרין בזה שאתם אומרים שאז כתבנו וחתמנו השטר אלא לפני כן באדר כשהיינו בטבריא ואז אחרנו הזמן וכתבנו בניסן וכנ\"ל דזה הכחשה מקרי ולא מקרי הזמה כ\"א בשניהן מחולקין בעמנו הייתם והיינו כשאמרו בזמנו כתבנוהו וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם שניהם נכתב בהן סתם אדר הרי הן כו' כן הגיה מור\"ש וכן הוא בש\"ע. וצ\"ל לפי זאת הגי' דהו\"ל למכתב דכוותיה דאפילו כתב באחד אדר הראשון ובאחד אדר סתם דאפ\"ה יש להן דין כאילו נכתב בשניהן אדר הראשון ולכאורה היה נראה דהגי' שכתוב בספרי רבינו היא נכונה ומש\"ה כ' דאם בשניהם נכתב אדר סתם או אדר הראשון כו' לדייק מיניה דוקא בכה\"ג שניהן שוין הא אם נכתב באחד אדר סתם ובאחד אדר הראשון ��ותנין לזה שנכתב אדר הראשון דהוא מבורר טפי אבל מכל מקום אין סברא שיהא הדין כן לכן נלע\"ד יותר לגרוס כמ\"ש בפרישה וא\"ש טפי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " צריך להחזיר מעניינו של שטר כולי בפרישה כתבתי הרשב\"ם שכתב מה שאנו נוהגין לכתוב בסוף השטר וקנינא מפ' ב\"פ לפלוני ככל דכתוב ומפורש לעיל כו' נקרא חזרת השטר מפני שמפורש וכופל הענין הכתוב למעלה הוא דעת רבינו שהרי בס\"ס זה כתב בשם ר\"ת ז\"ל דצריך לכתוב קיום המחקים התלויות קודם שיכתוב וקנינא לפני שיטה אחרונה וכ\"כ התוס' בשם ר\"ת וכתבו שם הטעם ומש\"ה אנו כותבין ש\"ו ולמדין משיטה אחרונה ונוהגין לכתוב וקנינא וכמ\"ש בפרישה ובהג\"מ כתב בסוף ה' מלוה (וב\"י הביא במח\"ד) ז\"ל כתב הר\"מ אהא דאין למדין מש\"א ה\"מ ד\"ח או דבר שסותר מה שלמעלה לגמרי אבל דבר שאינו סותר לגמרי מה שלמעלה כגון קנו ממנו בכל ל' של זכות דלא ידע אם נעשה הקנין (ר\"ל דלמעלה כתב איך שא\"ל לעדים לקנות ממנו אבל אינו מפורש אם עשו כן לבסוף וכמ\"ש התוס' הבאתי לשונו בפרי') בכזה לומדין הסתימה דלעיל מן המפורש ואדרבה שיטה אחרונה עיקר דהא היכא דעליון ותחתון סתרי אהדדי אזלינן בתר התחתון אפילו בש\"א (נראה דר\"ל היכא דכתב ביה חובתו דהמוציא השטר דליכא למימר דזייפו וה\"נ היכא דלית ביה דבר חדש) והביא ראיות ע\"ז וע\"ש. והב\"י כתב על הגהות הנ\"ל ז\"ל ואזיל (מהר\"ם הנ\"ל) בשיטת הרמב\"ן דסבר דאם לא החזיר לא מפסל שטרא בהכי עכ\"ל משמע מדבריו שסובר שמ\"ש וקנינא לא מיחשב חוזר בשטר מעניינו כיון דצריכה ליה לידע שקנו מידו כמו שאמר להן דאל\"כ למה כתב דאזיל לשיטת הרמב\"ן דסבר אם לא החזיר כו' והוא החזיר. וג\"כ סבר שלא החזיר אחר זה כלל בש\"א דאל\"כ לא הוה מצי למידק דס\"ל כהרמב\"ן. וז\"א כמ\"ש בשם כל הני רבוותא אלא ס\"ל כהתוס' דכתבו ג\"כ כהאי לישנא דהג\"מ ואפ\"ה חשבוהו לחזרת השטר כיון דמ\"מ לענין הקנין נזכר למעלה ולאו ענין חדש הוא וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם יש מחקים כו' ז\"ל הגמרא שם (ד' קס\"א) אר\"י כל המחקים כולן צריך שיכתוב דין קיומיהון עכל\"ה וז\"ל התוס' כי' ר\"ח ל\"ג ודין אלא אי נמחק דבר אחד וכתב על המחק צריך שיכתוב בסוף השטר תיבה פ' דעל המחק ואפילו לספרים שלנו דגרסי ודין ל\"ק מידי אם אין כותבין ודין (פי' אלא כותבין אות או תיבה שעל המחק ותו לא) דלא הוה אלא שופרא דשטרא ועוד שאנו כותבין ש\"ו עכ\"ל התוס'. גם ברי\"ף והרא\"ש לא כ' ודין אלא כל המחקים צריך שיכתבו קיומיהן ור\"ל שיכתבו תיבה פ' שעל המחק ותו לא גם לא נזכר בשום מקום דצריך שיכתוב ש\"ו והתוס' הנ\"ל לא כתבו אלא שאנו כותבין ש\"ו משמע שהוא מנהג בעלמא. וברמב\"ם פכ\"ז מה' מלוה כתב ז\"ל צריך שיכתוב קיומיהון בסוף השטר אות פלוני או שיטה פ' על המחק או תלוייה והכל קיים עכ\"ל ולא כתב שיכתוב ודו\"ק. ורבינו שכתב שיכתוב שעל המחק וזו קיומה וי\"ו דוזו עם השי\"ן של שעל אינו מכוון יפה יחד אם לא ע\"פ מ\"ש בפרישה ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם המחק בסוף השטר כו' דברים אלו נפקא ממשמעותא דפרק ג\"פ (דף ק\"ס) וקאי שם אגט מקושר שעדיו מחותמים מאבראי דפריך התם א\"כ ניחוש שמא זייף וכתב מאי דבעי בסוף השטר מגואי ומשני דכתב ביה ש\"ו ופריך וליחוש דהדר וכתב ש\"ו אחרינא ומשני חד ש\"ו כתבינן ב' לא כתבינן וליחוש דילמא מחק ליה לש\"ו וכתב מאי דבעי והדר כתב ש\"ו אר\"י מחק במקום ש\"ו וכשיעור ש\"ו פסול עכ��\"ה ומשם למדו הרמב\"ם פכ\"ו ממלוה ורבינו כתבו הדין גם לשטר פשוט וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "  וצריך שיקראוהו כו' ברייתא דגיטין (דף י\"ט) עדים כו' (ל' הגמרא בב\"ח ס\"א) עד אמר רבא הלכה כרשב\"ג ורב גמדא משמיה דרבא אמר אין הלכה כרשב\"ג והא ההוא דעבד עובדא בשאר שטרות ונגדיה רב כהנא תרגמא (לדרב גמדא) אקריאה (פי' ודרב כהנא איירי באינם יודעים לחתום) עכל\"ה וכתב הרא\"ש פלוגתתן דר\"ש ורבנן כששני עדים קורין לפניו ואפ\"ה פוסל רשב\"ג בשאר שטרות וקיי\"ל כרב גמדא דאין הלכה כרשב\"ג והרי\"ף השמיט הך דרב גמדא משום כיון דסתמא דתלמודא קאמר דרבא אמר הלכה כרשב\"ג סמכינן עלה יותר מאהא דאמר ר\"ג הלכך הלכה כרשב\"ג בין בקריאה בין בחתי ולדבריו צ\"ל דפליגי כשאחד קורא לפניו דאי בשנים לא הוה פליג רשב\"ג דאפילו בב' עכו\"ם מסיחין לפי תומן מכשיר רב פפא עכ\"ל נמצא דלדינא לית בינייהו דהרי\"ף והרא\"ש כלום דבין להרי\"ף ובין להרא\"ש כששנים קורין לפניו כשר וכשאחד קורא לפניו פסול ומש\"ה לא הזכיר רבינו שום פלוגתא בדין קריאה אבל לדעת ב\"י חולק הרמב\"ם על הרא\"ש דכתב דמלשון הרמב\"ם והר\"ן והמ\"מ משמע דאין חילוק בין א' לב' אפילו ב' קורין לפניו פליג רשב\"ג וכתב דמסתבר לומר דהרמב\"ם בשיטת הרי\"ף רבו אזיל והלכתא כוותיה ו שהביא הרא\"ש ראיה מדהכשיר ר\"פ בשני עכו\"ם שאני התם שהם מסיחים ל\"ת ומסיק ב\"י וכתב ז\"ל ואפשר דלהרמב\"ם בב' ישראלים אפילו מל\"ת אינן כשרים דשאני כתב של עכו\"ם דהתם א\"א בלא\"ה דכיון דלא שכיח מי שיודע לקרות אותו אם לא כאכיין לב' עכו\"ם מל\"ת למי נאמין ע\"ש. ובזה תבין ל כתב בש\"ע סתם פסול ולא חילק בין א' לב' כמש\"ר אבל הרמ\"א פסק כדעת הרא\"ש ורבינו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם אינם יודעין כו' דבגיטין דוקא שרינן כה\"ג כולי כבר כתבתי בסמוך ל' הגמרא דמקרעין להם נייר כו'. ושרב כהנא נגדיה לדיין דפסק למיעבד כה\"ג בשאר שטרות. ופי' מקרעין כתב רש\"י דהיינו שירטוט וכן פי' העיטור והר\"ן שם הקשה עליו דחקיקה כתיבה היא (כדאמרינן התם בגמרא ד\"כ) וכשמשימין על השריטות דיו הו\"ל כתב ע\"ג כתב דפסלו בגמרא לפיכך נראה כפר\"ח ז\"ל דפי' שלוקחין נייר ומקרעין בו שמות העדים מעבר אל עבר ומשימין אותו על הקלף שהגט כתוב בו ובאים העדים וממלאין את הקרעין דיו וניכרת הכתיבה ע\"ג הקריעה עכ\"ל וכ\"כ התוס' בפ\"ק דגיטין ובא\"ע סימן ק\"ל כ\"כ רבינו בשם הרמ\"ה שפי' שם כן בשם ר\"ח ולא הזכיר שם שום דעה מחולקת ולפי פירושו שירטוט אפילו בגיטין פסול וכתיבה ע\"י קריעת נייר בגיטין מותר לכתחלה ובשאר שטרות לכתחלה עכ\"פ לא וא\"כ י\"ל על רבינו שכאן סתם וכתב דשריטה מותר בגיטין לכתחלה ובשאר שטרות כשר בדיעבד והיינו כדעת רש\"י שוב מצאתי במרדכי כ\"ב דגיטין שהקשה שם ראבי\"ה על פי' ר\"ח מהא דאמרינן בירושלמי פרק הבונה מקרעין להם נייר חלק אי כפר\"ח מ\"ש חלק דנקט דאפילו בנייר כתוב מצי למיעבד הכי. ופירוש הוא דה\"פ מרחיב לפניהם הקרע כזה ?ב? והם ממלאים בתוכו דיו ולא על השריטה ראשון עכ\"ל. נראה דגם הוא פי' מקרעין כפירש\"י דעל אותו נייר עצמו שחותמין עליהן משרטטין להם צורות האותיות ולא כר\"ח והרמ\"ה הנ\"ל שפי' שמביאין נייר אחר כו' אלא דאיכא בינייהו דלרש\"י כותבין בתוך השריטות (ועיין בחידושי רשב\"א דכתב דלרש\"י מיירי שעושין השריטה ואין ממלאין כל רוחב השריטין דיו אלא מקצת רחבה ע\"ש) ולראבי\"ה כהאי גוונא אסור אלא משרטטין להם אות רחב בשריטות קצרות כזה ?א? והן כותבין בתוך השריטות וממלאין כל החלל נמצא כותבין על נייר החלק וס\"ל לרבינו דבכה\"ג כ\"ע מודו דבגיטין מותר לכתחלה ובש\"ש בדיעבד ומ\"ה כתוב כאן דבגיטין מותר ע\"י שירטוט כו' ור\"ל שיכתבו בתוך חלל השריטה לא על השריטה גופה והב\"י דייק לשונו קצת שכ' עד שישרטו להם צורת האותיות והם ימלאו אותם כו' דל' מילוי משמע שכותבין תוך חלל השריטה כפי' ראבי\"ה ז\"ל. ומ\"ש בא\"ע בשם הרמ\"ה ור\"ח שישרטו כו' היינו לכתוב על השריטות דומיא דאין רושמין שהזכיר שם דפירושו שאין כותבין על הרשימה וע\"פ מ\"ש נתבאר שמ\"ש ב\"י שם בא\"ע שראבי\"ה ס\"ל כרש\"י דשריטה אינה אלא רשימה וכשר ליתא שהרי לראבי\"ה דוקא בתוך השריטה כותבין אבל לא על השריטה ואפשר דגם ב\"י לא כתב דס\"ל כרש\"י אלא במה ששניהן פירשו שמשרטטין על אותו נייר עצמו שחותמין עליהן ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אפילו ידוע שלא הוסיף כו' ז\"ל מ\"מ פכ\"ז דמלוה כתבו המפרשים שאפילו באו העדים והעידו על מה שנכתב למעלה ולא נוסף בו כלום שפסול לפי שכל שטר שלא נעשה כתחז\"ל אינו שטר עכ\"ל. וכתב ב\"י דאפילו להרמב\"ן שכתב רבינו בשמו בסימן מ\"ד דאם לא החזיר מעניינו של שטר בש\"א שהשטר כשר ואין למדין ממנה מודה כאן דכולו פסול משום דהתם אין אנו צריכין לעדים אחרים שהשטר בעצמו כשר דהא ליכא למיחש ביה לדילמא זייף אלא שאין למדין מש\"א אבל הכא השטר בעצמו עשוי בפסול עד שיבואו ויעידו עליו להכשירו וא\"כ אע\"פ שהעידו עליו הרי השטר עשוי שלא כת\"ח ואינו שטר עכ\"ל. ובלה\"נ שאני הכא דאיכא חששא דשמא יגוז ויכתוב על שני השורות חלק שטר אחר והעדים חתומים למטה וסברא זו כתב גם כן הב\"י: פחות מכאן כולי שם (דקס\"ב) איבעיא שיטה ומחצה מאי ואפשיטא דכשר וכתב הרא\"ש ז\"ל לא קא מיבעיא ליה אם סיים השטר באמצע השיטה והניח אותו החצי שיטה ועוד שיטה אחרת דפשיטא שפסול שיכול לכתוב באותו חצי שיטה מה שירצה ויחזור מעניינו של שטר בש\"א וגם נמי אם סיים השטר באותה שיטה והרחיקה שיטה שלימה וחתמו העדים באמצע שיטה שנייה לא מיבעיא ליה דהא ודאי אם חתמו העדים בזא\"ז באותו חצי יפסול שיכתוב בחצי שיטה החלק פלוני לוה מפלוני מנה ויהיה השטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת ויחתוך כל שטר העליון ואם חתמו זה תחת זה כשר אם ב' עדים בב' שטרות אין מצטרפין אלא הכי קמיבעיא ליה כגון שסיים השטר בסוף השיטה והרחיקו העדים מן הכתיבה ברוחב שיטה ומחצה וקא מיבעיא ליה אי חיישינן שמא יכתוב שם ב' שיטין בדוחק עכ\"ל. והם דברי רבי' בסעיף זה ובסעיף י'. ושם בגמ' (דקס\"ג) (ל' הגמ' בב\"ח). וכתב ב\"י ופסק הרא\"ש כר\"ח בר אמי משום דמלתא דמסתבר הוא וכ\"פ הרמב\"ם בסוף הל' מלוה ולוה וכת' המ\"מ שם שפסק כן שלא לחלוק על ר\"נ שאמר הן ואוירן ורבי' האי פסק כמ\"ד ברוך בן לוי בש\"א וזה דעת הרמב\"ן וכ\"נ מדברי ב\"ה ודברי הראב\"ד נוטין לדברי הרמב\"ם וכ\"פ ה\"ר יונה ועיקר. ולא דקדק במ\"ש שפסק כן שלא לחלוק על ר\"נ שאמר הן ואוירן דלכולהו אמוראי הוי נמי הן ואוירן דהא ליכא מאן דפליג אדר\"נ: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר ששיעור זה הוא ב' שיטין וג' אוירין כן הוא בגמרא לר\"ח ב\"א וכ\"פ המ\"מ בסוף הל' מלוה ולוה ור\"י נ\"ד ח\"ג. אכן הרי\"ף והרא\"ש כתבו שהוא ב' שיטין וב' אוירין ויראה שט\"ס הוא בספרי הרי\"ף והרא\"ש עכ\"ל ב\"י. וליישב דברי המ\"מ נעורר עוד קושיא אחת והיא מה דעתיה דר\"א דסבר שיטה א' וב' אוירין וכי פליג אברייתא דקתני בהדיא ב' שיטין וכ\"ש דיש לתמוה בזה על ר\"ה וב\"ה והרמב\"ן דפסקו כוותיה ועוד במאי פליגי הני אמוראי. ונלע\"ד דביאור פלוגתתם דאמוראי הוא דר\"י סבר הא דקתני בברייתא ב' שיטין ר\"ל ב' שיטין של לך לך מיוחדים שכל א' כתובה לבדו דאז צריכין כ\"א ב' אוירין דאף אם כותבין ב' שורות דיש בכל א' תיבה של לך אין מניחין ב' שורות אויר ביניהן ואף אי מיתרמי זה ע\"ג זה אפשר להכניס ראשה של ל' בתוך הך' או לצדד ראשה להמשיך מן הצד כמו שאנו עושין בראש למ\"ד אחרונה בגט בתיבת ישראל מ\"מ כיון דברייתא תני סתמא ב' שיטין משמע ליה דר\"ל ברוחב ב' שיטין של לך לך אילו היה כותב כל שורה לבדה. ור\"ח ב\"א ס\"ל דמשמעות ב' שיטין משמע כדרך שהעולם כותבין ב' שורות זו למעלה מזו ואין מניחין בין שורה לשורה אלא אויר אחד וכמ\"ש. ורבי אבהו סבר מדכתבה הברייתא סתמא אזלינן לחומרא. ומ\"ש ב' שיטין בלא אויר שלמטה מהן ושלמעלה מהן אלא כדי אויר בין שיטה לשיטה דאין דרך לכתוב ב' שורות זה ע\"ג זה בלי שום ריוח ביניהן אבל למעלה ולמטה אין צריך דמצינו בג' שורות דאין בהן אותיות כ' ול' ומה שנקט ר\"א ב' אוירין ושיטה א' היא היא דהא מניחין ריוח בין שורה לשורה כמלא שורה אלא משום דקאי אר\"י דאמר ד' אוירין נקט הוא ב' אוירין והשתא כולהו אמוראי פליגי בפי' הברייתא ודברי ר\"נ אינן מוכרעין לשום א' מהן וזה שכתב ב\"י דהא ליכא מאן דפליג אר\"נ ונראה שגם דעת המ\"מ כן הוא ומ\"ש שפסק כן שלא לחלוק אר\"נ כו' ר\"ל שלא לחלוק על משמעות הל' של ר\"נ דמשמעות ל' משמע דסבר ג' שורות וג' אוירין דל' הן משמע ב' שורות זו ע\"ג זו והן הן הב' שורות הנזכרים בברייתא ואוירין משמע וג' אוירין כדרך כל ב' שורות רצופין שיש בהם ג' אוירין אבל מ\"מ ככל חד מב' אמוראי האחרונים מצי למסבר והשתא אין אנו צריכין לומר דטעות נפל בספרי הרי\"ף והרא\"ש אלא דהן לא מיירי אלא באויר שלמעלה ושלמטה מהן ומאויר שבין השיטות לא איירי משום דפשיטא הוא שצריך ול' הגמ' נקט שקתני כגון ל' וכ'. וכן בספר תיקון של הר\"ר שלמה דוראן שהביא ב\"י תיכף אחר זה כתב ג\"כ ב' אוירין והיינו נמי כמ\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אין למדין מחצי ש\"א כו' הרא\"ש סיים וכתב באיבעיא דשיטה ומחצה הנ\"ל וז\"ל אבל הא ליכא למיחש דלמא כתב מאי דבעי בשיטה השלימה ויחזור מענין של שטר בחצי שיטה (דפשיטא דגם מן השלימה אין למדין כיון דליכא אלא חצי שיטה) בין כתיבת השטר לחתימת עדים משום דאיכא למיחש שמא התחילו העדים לחתום באמצע שיטה והרחיקו שיטה א' מן הכתיבה עכ\"ל ובזה דברי רבי' מבוארין וע\"ד שכתבתי בפרי' ע\"ש. ואין להקשות מתשובת הרשב\"ץ והביא הב\"י בס\"ט שכתב דאם העדים חתומים באמצע שיטה למדין אפי' בלא ש\"ו כו' אפי' מאותה שיטה שהם חתומים בה ובמכ\"ש מאותה שיטה שלמעלה ממנו וכ\"כ הרמב\"ן בתשובה סי' צ\"ד (וב\"י הביאו ס\"ו מחודשים) וכ\"פ בש\"ע וז\"ל דמ\"ש הרא\"ש ורבי' דאין למדין מחצי שיטה ושיטה שלפניה היינו היכא שהעדים חתומים זה תחת זה דמותר להניח שיטה וחצי ריוח ולכן אין למדין מחצי שיטה ושיטה שלפניה דיש לחוש שמא היה ריוח שיטה וכת' בריוח מאי דבעי אבל הרשב\"ץ והרמב\"ן מיירי שהעדי' חתומים זא\"ז באורך השיטה דבכה\"ג אסור להעדים לחתום כשיש ריוח לפניהן משום שמא יגייז השטר דלמעלה ויכתוב שטר הוא ועדיו בש\"א וכנ\"ל וע\"ז כתבו דכשבא שטר לפני הב\"ד כזה דלמדין גם ממ\"ש לפני העדים דאין כאן שום חשש זיוף כי בודאי כשחתמו העדים כתובה היתה אותה חצי שיטה וכל שלמעלה הימנו דאלולי כן לא היו העדים רשאים לחתום דאחזוקי אינשי ברשיעי שעשו שלא כהוגן לא מחזקינן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן יש ליזהר כשחותמין ויש חלק לפני חתימתן כו' בתוס' שם פרק ג\"פ (דקס\"ג) בד\"ה ש\"א נמי כו' כתבו ז\"ל השתא דאתינן להכי דפסלינהו לאותן שטרות דיכול לזייפינהו א\"כ צריך ליזהר באותן שטרות שיש להן גליון שלא יחתמו העדים זה אצל זה שלא יכתוב בגליון שלפני עדים מה שירצה והוי שטר ועדים בש\"א ויחתוך השטר שעל גבו אלא יחתמו זה תחת זה כו' עד וכן נמי אם אין גליון בשטר לא יחתמו בסוף השיטה זה אצל זה כיון שיש חלק לפניהם משום ה\"ט שפי' אלא זת\"ז. א\"נ מצינו למימר דאפי' יש גליון מרובה בראש השטר והעדים חתומים זה אצל זה בראש השיטה של שטר כשר אע\"פ דמצי למכתב מאי דבעי בראש גליון דלא פסלינן שטר אלא כשיכול לזייף בחלק שהוא צורך השטר שאינו יכול לחתכו ואם היה חותך היה השטר פסול כגון כו' עד אבל בחלק כזה שאינו צורך השטר שאם היה נחתך לא היה השטר פסול אע\"ג דיכול לזייף בו מה שירצה אין השטר פסול בכך מיהו אם חתמו בשטר בסוף שיטה זה אצל זה והניח חצי שיטה חלק לפניהן פסול לפי שהוא צורך השטר (שאם היה נחתך יאמרו שהיה כתוב בו שם חובתו וחתכו כ\"כ באשר\"י ובתוס' יש ט\"ס ולכך לא העתיקוהו) ומסקי התוס' וז\"ל ור\"ח פסק כמ\"ש תחלה שאין להם לחתום אפי' בריש השיטה כשיש גליון לפניהם זה אצל זה כו' עכ\"ל התוס' בקצת שינוי לשון ותוספת ביאור ולכאורה היה נראה שרבינו שכתב ליזהר כשחותמין ויש חלק לפניהם שלא יחתמו כו' מיירי כשחתמו באמצע השיטה והניחו חלק שיכול לכתוב בריש השיטה שהיא שוה לשורות השטר שפלוני חייב לפ' מנה והעדים יהיו חתומין עליו ולא מיירי רבי' כאן כשיש גליון לפני השורות שבשטר וחתימתן מפני שהתוס' נסתפקו בזה וכנ\"ל ומש\"ה לא הזכיר רבינו בלשונו ל' גליון כמ\"ש התוס' והרא\"ש בלשונם שם. ובזה יהיו גם כן מיושבים כמה דקדוקים בדברי רבי'. האחד מש\"ר לפני זה ס\"י ז\"ל וכן אם מסיים בסוף השיטה והרחיק העדים שיטה שלימה והתחילו באמצע השיטה ה\"ז פסול ולחשש זה שייך אף בלא הניחו שיטה שלימה חלק לפני חתימתן אלא התחילו לחתום באמצע השיטה וכמ\"ש כאן ולפי מ\"ש ניחא דלעיל כתב ל' הרא\"ש שכ\"כ אהאיבעיא דהניחו שיטה ומחצה מהו דאל תטעה לפרש דאיבעיא ליה בכה\"ג וכמ\"ש שם וכאן מסיק רבי' הנ\"ל וכתב דפסול הנ\"ל שייך אפי' בלא הניחו אלא חצי שיטה חלק. הב' קשה מש\"ר וכיצד יעשה יטייטנו כר דקשה הא תקנה עדיפא מיניה הול\"ל להו דיחתוך העליון [הגליון] ואין שייך לומר כיצד יעשה כיון שחששם הוא משום הגליון ממילא תקנתו ידוע דיחתוך הגליון ואי משום דבגליון מיפה השטר ואינו רוצה לחתכו עכ\"פ לא הול\"ל כיצד יעשה ולפי מ\"ש דלא קאי אגליון א\"ש דלחתוך החלק דלפני העדים באותה שורה א\"א וכמש\"ר אח\"ז בסי\"ג. הג' מש\"ר ולא אמרינן דאטיוטא חתימו כו' ולא קאמר נמי כשקאי הטיוטא בריש השורה ולמ\"ש ניחא דגם בכה\"ג ס\"ל דלא אמרינן דהעדים חתמו עליה אלא אם כן הטיוטא עומדת בין העדים לשטר ומזה מיירי רבי' כאן דתקנת השטר הוא דיעשה טיוטא בריש השורה (אלא שצ\"ל טעם למה לא אמרינן בכה\"ג דאטיוטא חתמו). הד' שכ\"ר אח\"ז שאם חתכו החלק שלפני חתימתן פסול כו' ולא כתב שמא היה שם מטוייט בדיו ולמ\"ש ניחא דא\"כ לא הול\"ל לחתכו כיון דבכה\"ג לא אמרינן דאטיוטא חתמו. ואע\"פ שכתבתי בפרישה ישוב לכל אחד מדקדוקים הנ\"ל ע\"ש מ\"מ לפי דרך זה א\"צ לישובים כיון דאין כאן קושיא. אלא שקשה למה לא הזכיר רבי' נמי דיש ליזהר מלחתום אפי' בריש השיטה כשיש גליון לפניהן מאחר שהרא\"ש סתם לכתוב כן ולא הזכיר סברת התוס' הנ\"ל דבכה\"ג לא פסלינן השטר משום דראוי להזדייף ועוד דאין טעם לחלק בין עומדת הטיוטא ע\"ג העדים בין השטר לעדים ובין עומדת לפני העדים בהשיטה עצמו. מש\"ה כחבתי בפרישה דמיירי רבינו בהניח גליון לפני חתימתן. והמעיין יראה ויבחר ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " הרחיקו העדים ב' שיטין בפרק ג\"פ (דקס\"ב) הרחיק את העדים ב' שיטין מהכתב פסול היו ד' וה' עדים חתומים ונמצא כו' מסייע ליה לחזקיה דאמר מלאוהו בקרובים כשר ע\"כ (כלומר מלאוהו הב' שיטין שהיו העדים מרוחקים מן השטר בקרובים כשר) וכתבו התוס' שר\"י גורס ונמצאו שנים הראשונים קרובים כו' וכן גי' ר\"ח ודוקא בשנים האחרונים הוא דאמרינן תתקיים העדות בשאר דתלינן לומר למילוי וכבוד חתמו אבל אי חתמו לבסוף ודאי לשם עדות חתמו והעדות בטלה וכ\"כ הרא\"ש שם וכתב עוד ז\"ל הא דאמרי' בפ\"ב דגיטין אי חתום בתחילה קרוב או פסול אמרי לה פסול ואמרי לה כשר מ\"ד פסול אתו לאחלופי בשטרות דעלמא וה\"נ כשנמצאו הראשונים קרובים או פסולין אמאי לא חיישינן דלמא אתו לאחליפי בקיום שטרות דעלמא ותירץ ר\"ח דהתם איירי כגון שאנו רואים שחתם הקרוב ראשון דאז אתי לאחלופי שיאמרו מדחתם ראשון לשם עדות חתם ואתי למימר קרוב כשר להעיד אבל אם בא לפנינו שטר שחתומים עליו קרובים בתחילה אמרינן עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה בב\"ד דמי ובודאי אחר שחתמו העדים הכשרים למטה באו הקרובים וחתמו למעלה לשם מילוי או תנאי או כבוד עכ\"ל וכתב ב\"י ונראה מדבריו דלר\"ת אם חתם הקרוב תחלה וחתמו אח\"כ ב' כשרים למטה פסול. גם הר\"ן והמרדכי והרשב\"א בפ\"ב דגיטין כ\"כ וכ\"מ בדברי העיטור באות קו\"ף ולכן צ\"ל שמש\"ר דוקא בדיעבד מכשרי כו' דה\"פ מה שאנו מכשירין השטר בשביל עדים החתומים למטה שהם כשרים היינו בשטר היוצא לפנינו דתלינן להכשיר אבל לא תלמוד מכאן כשתרצה להחתים כשרים ופסולים להחתים פסולים תחלה והדר כשרים דבכה\"ג פסול דלמא אתי לאחלופי שיאמרו מדחתם ראשון לשם עדות חתם ואתו לאכשורי קרוב או פסול עכ\"ל. ונראה שכוונתו כמ\"ש בפרישה דכיון דלכתחילה איכא לגזור כי עבדינן פסול נמי הוי ואל תתמה דמשום גזרה נפסול לשטרא הואיל בעצמו אין בו פסול וליכא למיחש ביה לשום דבר דכה\"ג אמרינן לעיל סי' מ\"ב דאם נמחקו ב' אותיות מהתיבה שפסול כל השטר אע\"פ שהיה בתחלה בתיבה ו' אותיות ולא נמחק אלא המיעוט אפ\"ה פסלינהו משום שמא מתרמי שם בן ג' אותיות והו\"ל ב' אותיות רובא דשמא הרי לך שבשביל גזירה פסלינהו ודוק ועי' בב\"י שהאריך להביא דעות הפוסקים בענין מילוי קרובים ויש לדקדק בדבריו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הר\"י מלאוהו כו' וא\"א הסכים כו' דברים אלו בפסקיו פרק ג\"פ (דקס\"ו) ורבינו קיצר בהעתקת הדברים ועי\"כ דברי רבינו סתומים ומגומגמים ע\"כ אעתיק לך לשון הרא\"ש ז\"ל שם כתב הר\"י ודוקא שמלאוהו בקרובים במצות המוכר או הלוה כו' ודוקא שמלאוהו ביום שנכתב ונחתם כו' דהא לא מתכשר משעה ראשונה להשתעבד אלא משעה שמלאוהו בקרובים והו\"ל מוקדם ופסול דא\"ת שטרא כשר הוא אלא שהיה בו חשש זיוף וכיון שנסתלק ממנו אותו חשש הוכשר למפרע א\"כ היכי משכחת לה להא דתניא הרחיקו את העדים מן הכתב ב' שיטין פסול הרי כשיבא לב\"ד יאמר לו למלאותו בקרובים ולהכשירו ל��עבר וי\"מ אם יבאו לב\"ד קודם שמלאוהו בקרובים פסול כיון שבא לב\"ד בעוד שיש בו חשש זיוף שוב אין לו תקנה ומלתא בלא טעמא הוא. וצ\"ל דסברא מעלייתא היא דחכמים פסלי שטר זה לעשותו מעיקרא משום חשש זיוף ואם בא לפני ב\"ד ולא נעשה בו זיוף היה ראוי להכשיר אלא דאלמוהו חכמים לתקנתם ואמרו דכיון דלא נעשה כתק\"ח חספא בעלמא הוא והכשירוהו אם מלאוהו בקרובים ואם הובא לפני ב\"ד בלא מילוי בקרובים צריכים ב\"ד לפסלו לחזק תקנתן אבל אם הוכשר בקרובים קודם שהובא לפני ב\"ד אפי' עשאו מלוה מדעתו כשר עכ\"ל ונראה פשוט דלדעת הרא\"ש אפי' מלאוהו מדעתו לאחר זמן שנחתם כשר כל עוד שלא נראה פסולו בב\"ד דכיון דיכול המלוה למלאותו שלא מדעת הלוה א\"כ אין שם פסול עליו ולא שייך ביה מוקדם. ועפ\"ז יתבאר לך דמ\"ש בש\"ע בסימן זה סט\"ו דצריכים למלאותו ביום שנכתב לא כ\"כ אלא לדעת י\"א שכתב שם לפני זה בסעיף י\"ד ע\"ש ובסמ\"ע ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שמא היה השטר על הנייר וכו' מלשון זה משמע דוקא כשהובא השטר לפנינו הוא ועדיו על המחק הוא דפסול אבל כשבא לפנינו והוא על הנייר ועדיו על המחק וריוח בין עד לעד כשיעור כתיבת אנחנו סהדי כשר וא\"ת אמאי לא נפסלים כיון דהוה אפשר לזייפו כדאמרינן לעיל באם הניח ריוח ב' שיטין שפסול אף אם בא לפנינו ולא נעשה בו שום זיוף די\"ל דשאני הכא דאם ימחוק השטר ויזייף הב\"ד ירגישו הזיוף מכח הריוח שבין עד לעד ויפסלו אותו כו' אבל בריוח ב' שיטין יכול לעשות זיוף שלא ירגישו הב\"ד כלל בדבר שיחתוך כל השטר העליון ויכתוב שטר חדש אבל מ\"מ אין סומכין ע\"ז שלא יכתבו אנחנו סהדי על המחק ונסמוך על ריוח לחוד דכל מה שאפשר לתקן לכתחילה מתקנין: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ומקיימין אותו וכו' ל' ב\"י עי' מ\"ש לקמן סי' ק\"י אמ\"ש שם בשם תשובת הרא\"ש דאין מקיימין שלא בפניו ע\"כ ור\"ל דשם כתב דיתום שאני ובמרדכי פרק שור שנגח ד' וה' כתב שלכן יש לחלק בין יתומים לשטר שהוא שלא בפניו מפני דפריעת ב\"ח רק מצוה ויתומים לאו בני מיעבד מצוה נינהו לכן אין מקיימין עכ\"ל אך קשה לי דלקמן ר\"ס ע\"ח כתב רבי' דנפרעים מיתמי בשטר אפי' קטנים וב\"י עצמו מפרש שם הטעם משום דמקיימין שטר אפילו שלא בפני ב\"ד ש\"מ דאפי' ביתומים אמרינן כן. ולכן נ\"ל דרבינו ס\"ל דודאי שורת הדין נותן דמקיימין אפי' שלא בפני יתומים כיון דקיום שטרות קל הוא. מיהו דוקא לקיומיה לחוד אבל לא לגבות ממנו מיד ע\"י הקיום דבהא ודאי מסתבר לחלק בין גדול ליתום דגדול דידע במילי דעצמו ובמילי דאבוה אף דמקיים עליה שטרא שלא בפניו ואף שיבא לגבות ממנו ע\"י הקיום מה בכך הא לכשיוודע לו יכול להביא עדי זכיותיו ויסתור הדין אבל למיגביה מיניה דיתום דהוה כשלא בפניו תו לא מצי לחקור ולהביא עדי זכיותיו לסתור הדין ולענין למיגבי מיניה איירי רבי' בסי' ק\"י ע\"ש. והשתא ל\"ק מלקמן סע\"ח דהתם איירי כשהוא תוך זמנו ובחזקה שלא נפרע ומש\"ה ג\"כ נפרעין דכיון שהוא תוך זמנו כגדול דמי וכמ\"ש כן משמע לשון הרשב\"א שכתב בתשובה ז\"ל טעמא דמקיים שלא בפני בע\"ד מפני שהמקיימין לא על מנה שבשטר הם מעידים אלא על חתימת העדים ע\"כ הרי לך דטעמא דכיון דאינו מעיד על שחייב לו והבע\"ד יכול להביא עדים לסתור הדין אין קפידא בדבר וממילא ביתום דלא שייך הכי אין עושין כן שלא בפניו. וא\"ת לטעמיה דהרשב\"א כשעדי שטר עצמן מעידין על חת��מתן אמאי מקיימין שלא בפניו הא קיי\"ל כרבנן דאמרי אינהו אמנה קמסהדי י\"ל ס\"ס הא אין מעידין עכשיו דבר חדש אלא שאומרים זה כ\"י שפלוני לוה לפלוני ובשעת ההלואה היתה החתימה וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ומ\"מ אע\"פ שהוא מקוים כו' בפ\"ב דכתובות (דכ\"א) אסיקנא דעד ודיין אין מצטרפין וכתבו שם התוס' לפני זה ז\"ל עד ודיין אין מצטרפין משמע דאפי' בשטר מקוים חיישינן שמא זייף לחתימת הדיינים וכ\"מ בירושלמי דגיטין כו' עכ\"ל והביאו ג\"כ הב\"י ע\"ש וצ\"ע דהרשב\"א בתשובה כתב איפכא בשם הירושלמי (הביאו הב\"י ג\"כ בסימן זה ס\"ט מיד אחר הדברים הנ\"ל) וז\"ל שאלת שטר שכתוב בו הנפק אם גובין בו אע\"פ שאין מכירין חתימת הדיינין. תשובה בגמרא מפרש שאינו גובה עד שיכירו חתימת שני עדים או ב' דיינים דבפרק ב' דכתובות אסיקנא עד ודיין אין מצטרפין אלא שבירושלמי משמע שא\"צ קיום ועליו סמך מי שאומר שגובין בו ואנו אין לנו לסמוך אלא על גמרא שלנו עכ\"ל הרי לך שכתב בשם הירושלמי דמעשה ב\"ד א\"צ קיום ואע\"ג דמסיק שם וכתב ע\"ז ז\"ל די\"מ הירושלמי דמיירי כשהן דיינים מומחים החתומים על הקיום שאין אדם חצוף וזייף חתימת ב\"ד קבוע שמן הסתם חתימתה ניכרת לרבים כו' מ\"מ ק' דהו\"ל לרשב\"א או לי\"מ הנ\"ל להוכיח חילוק זה להירושלמי דאל\"כ קשה דבריו אהדדי וגם על הב\"י ק' שכתב דברי שניהן בלא פלוגתא ואפשר לומר דדברי תוס' לחוד ודברי רשב\"א לחוד ומר אמר חדא ומר אמר חדא ול\"פ והתוס' מיירי ביצא ערעור על החתימה וכדדייק ל' רבינו שכתב יכול הלוה לערער עליו לקיימו וכן הירושלמי שהביאו התוס' ראיה ממנו לא כתב אלא קרא ערעור כו' דבסוף גיטין איתא שם ז\"ל קרא ערעור על ח\"י עדים ועל חתימת ידי דיינים רבי אבא בשם ר\"י (אמר) [שכן] אם רצו לקיימו בכתב יד העדים מקיים בכתב ידי הדיינין מקיים אני אומר אפי' בע\"א ודיין אחד מקיים ע\"כ ובהכי מסתבר לומר דגם חתימת הדיינים צריך קיום. והרשב\"א מיירי כשלא יצא ערעור על החתימה רק שטר מקוים הבא לפני ב\"ד ואין הב\"ד מכירין חתימת הקיום והלוה טוען אמנה או פרוע אם נהימניה במגו וע\"ז כתב דמגמרא דילן משמע דעכ\"פ צריך ודירושלמי משמע דגובין בו דכל שלא טען עליו בפירוש טענת מזוייף לא חיישינן כיון שהוא מקוים בב\"ד ועי' בל' הירוש' שהביא הרשב\"א כי לא מצאתיו מפורש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " זה החי יכתוב ח\"י על החרס כו' עיין בד\"מ ובהגהותיו מ\"ש בזה וכתב הרא\"ש וא\"ת אמגילתא אמאי לא הא יכול לטעון פרעתי (ק\"ק דילמא לא משהי הרמאי השטר בידו אלא עד תחלת יומא דמישלם זמנו ואז אינו נאמן לומר פרעתי כמש\"ר בר\"ס ע\"ח ע\"ש לדעת הרי\"ף והרמב\"ם והר\"י הלוי) (וכמש\"ר לקמן בסס\"ט) וי\"ל דאיכא למיחש דילמא יטעון האמת שלא לוה ממנו כלום ושוב לא יהיה נאמן דכל האומר לא לויתי כאילו אמר לא פרעתי עכ\"ל וכה\"ג כתב ג\"כ הר\"ן וא\"ת מאי קשיא ליה להרא\"ש הא איכא למיחש דמאן דאשכחיה יכתוב בו נאמנות ואז לא יהא נאמן לומר פרעתי במיגו דמזויף כדלקמן סס\"ט וא\"ל דלא ירא מזה כי הוא בטוח שמי שימצאנו לא יוכל לקיימו ובכה\"ג אינו מועיל נאמנות וכמש\"ר בשם בעה\"ת ר\"ס זה ולקמן סס\"ט דהא אף א\"ת דמיירי דחתם השתא בפני עדים כמ\"ש בפרישה בשם הרמב\"ם לא ירא מאלו דאותם שנים יהיו יודעים האמת שלא חתם אשום חובו דא\"כ לא השי�� הרא\"ש כלום דהא אף אם יטעון להד\"ם לא יהיה לו הפסד כלום הואיל שא\"א לקיימו ולא יהיה חייב לשלם אף שזה יוציא חתימת ידו אלא ע\"כ צ\"ל שאע\"ג דהשתא אין יכולים לקיים חתימתו חיישינן דילמא משהי ליה עד דמתרמי ומצי לקיימו באיזה צד שיהיה א\"כ הדרא קושיא לדוכתא ואפשר לומר דלכתיבת נאמנות לא חיישינן דכולי האי לא מסיק הרמאי אדעתיה שהרי אפילו ברוב שטרות לא כתבינן נאמנות וכמ\"ש בסס\"ט ופ\"ב והיותר נראה דהרא\"ש הוה ק\"ל למה לא אמרו דיחתום שמו אריש מגילתא או אף א\"ת שמסתמא א\"א לצמצם כ\"כ בראשו עד שלא יוכל לכתוב לפני חתימתו הני ד' תיבות אני חייב לפלוני מנה מ\"מ אפשר לצמצם עד שאינו יכול לכתוב שם החוב וגם הנאמנות ואז יהיה נאמן לומר פרעתי וק\"ל ואע\"ג דבפרק ג\"פ ריש [דף קע\"ו] מייתי שם מימרא דאביי דאמר לא לחתום איניש חתימתו בסוף מגילתא ופי' רש\"י כ\"א אריש המגילה (וכ\"כ רבי' לקמן ג\"כ ר\"ס ס\"ט) ש\"מ דאריש מגילה חותם וקאי שם נמי אנדון דידן כדפרש\"י שם י\"ל דבמימרא דאביי דהכא עצה טובה קמ\"ל יותר ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " לפיכך אין לחוש אם העדים קרובים לדייני קיום כצ\"ל כמו שכתבתי בפרישה וכן איתא ברא\"ש ז\"ל הילכך כיון שאין השטר מתקיים ע\"פ עד ודיין אין אנו חוששים אם הדיינים קרובים ואף על גב דגרסינן בירושלמי פרק שבועת העדות שלא יהיו העדים קרובים לדיינים היינו בעדים המעידים לפני הדיינים לפי שלא יקבלו עליהם הזמה וטעמא דהזמה לא שייך הכא עכ\"ל ומדכתב רבינו דאין לחוש אם עדי השטר קרובים לדייני הקיום נראה דס\"ל דדעת הרא\"ש הוא דאפילו כשעדי השטר בעצמן מעידין על חתימתן א\"צ להיות רחוקים מהן והטעם דדייני הקיום א\"צ לקרות כל מה שכתוב בשטר וכמ\"ש הרשב\"א והר\"ן והריב\"ש (והביאן הב\"י במחו' ס\"ט וי\"ח) ע\"ש וא\"כ ליתא בזה הזמה כשמעידין ואומרין זהו חתימת ידינו גרידא וכן מוכח מתשובת הרמב\"ן סקי\"ב ע\"ש אבל מדברי הר\"ן לא משמע הכי שכתב בשם רשב\"א (הביא ב\"י במס\"ט שכתב ז\"ל יכולין להיות עדי קיום קרובים לדייני קיום כיון דאין הזמה מצוי בהן אלא היכא דאמרו בפנינו חתמו עדי השטר ביום פלוני וזה דבר רחוק לא חיישינן להכי בקיום שטרות הואיל ואינו אלא מדרבנן והביא ראיה ע\"ז והר\"ן העלה דאפילו עדי הקיום צריכים להיות רחוקים מדייני הקיום ורי\"ו בנ\"ב ח\"ה כתב שני הסברות ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם שנים אומרים גזל כו' ז\"ל התוס' שם (ריש דס\"ב) וק' דהכא אליבא דרב הונא קיימינן דאית ליה דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ואית לן למימר אוקי גברא אחזקתיה כו' וע\"ק לר\"י אמה שפי' הקונטרס אי ערעור דבני משפחה גילוי מילתא הוא שיבדקו עד שיתברר הדבר וזהו תימה איך יתברר הדבר לעולם כיון שאלו ב' אומרים שהוא עבד אין כל העולם יכולין להכחישם דתרי כק' לכ\"נ כפי' ר\"ח דלא איירי בעדות דיינים אלא בעדות אחרים כו' וקאמר אי ערעור דגזלנותא (והאחרונים הכחישו הראשונים) תרי ותרי נינהו ולא מיפסל דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דלא שייך למיפסליה מכח נגיעת עדות דהא אחרינא נינהו ואי ערעור דפגם משפחה שאמרו עליו שהוא עבד ואז ליכא למימר דב' האחרונים באים להכחיש הראשונים דא\"כ איך באו להעיד דהרי ודאי לא יקבלו עדותן כיון דלא הו\"ל חזקת כשרות וע\"כ צ\"ל דאיירי במזימין הראשונים א\"כ גילוי מילתא בעלמא הוא (אבל מתחלה כשמקשה אי ערעור דגזלנותא לא ס\"ד דאי��רי דהאחרונים מזימין הראשונים אלא כסתם משמעות ל' הגמרא דקאמר מעידין עליו דמשמע דמעידין על הכשרות שלא גזל וס\"ד דיועיל עדותן לאוקים גברא אחזקתיה) דכיון דגלאי מילתא דכשר היה מאי איכפת לן בההוא ערעור ולא ביטל וועד המושב ומשני דאמרי דעשה תשובה וכיון דמודה לן דגזלן הוא הוה ערעור דידהו ערעור לבטל וועד המושב דהואיל ואמת הוא שנפסל הויא בחזקת פסול עד שנודע לנו כשרותו ע\"כ לשונם בתוס' ביאור (ועפ\"ר מ\"ש בביאור פרש\"י ונימוקו) והרי\"ף בעיקרא דמילתא פי' כוותיה דר\"ח דמיירי בעדות אחרים ולעניין בטול וועד מושב הראשון אבל במ\"ש התוס' דהיכא דאיכא תרי ותרי אוקי גברא אחזקתיה בהא לא ס\"ל כוותיה אלא כרש\"י דפסיל מספיקא ע\"ש שהאריך להביא ראיות וכן ברא\"ש כתב כדברי הרי\"ף וכן בר\"ן שם הביא ראיה לדברי הרי\"ף ודחה קושיית התוס' הנ\"ל ע\"ש והוא דעת רבינו שלא כתב שום נפקותא בין רש\"י ורי\"ף אלא דלרש\"י שנים מן השוק יכולין להעיד עליו שאינו זה להרי\"ף משמע דבשאר מילין שווין ולא כלל לר\"ח בהדי דרי\"ף אלא בעיקר הפי' ולא חש להזכיר דעת ר\"ח דס\"ל בתרי לגבי תרי דכשר כיון שרש\"י ורי\"ף ורא\"ש כולהו לא ס\"ל כוותיה ומיהו נשמר רבינו בלשונו ולא כתב דכה\"ג הוא פסול כיון דלר\"ח הוא כשר והוא התחיל לכתוב גם בשם ר\"ח וק\"ל: אא\"כ ישבו פעם אחרת כו' יש פירשו ישבו כמשמעו וס\"ל דאין הראשונים צריכין לחזור ולחתום אלא בישיבה לחוד שחוזרים ויושבים יחד והשלישי חתם בפניהם סגי מפני דלא בעינן אלא שיהא ישיבה לשלשתן יחד קודם חתימה דכל א' ומכ\"ש דא\"צ לקבל עדות מחדש שהרי בשעה שחתמו לא היה ערעור ואף שיצא אח\"כ ערעור הא ג\"כ נתבטל הערעור ולגבייהו כאילו לא הוי ערעור מעולם דמיא ע\"כ דברי קצת מפרשים ובאמת ל' רבינו שלא כתב אלא א\"כ ישבו פעם אחרת וגם ל' הרי\"ף והר\"ח שאין אחד מהן שהזכיר שיחזרו הראשונים ויחתמו פעם אחרת משמע כדבריהן אבל אחר הדקדוק והעיון ז\"א חדא שאין טעם לישיבה זו דאיך הכשיר הישיבה את החתימה הנעשה כבר בפיסול והרי בההיא דג' שישבו לקיום ואחד אינו מכיר חתימת העדים כתב הרי\"ף דמשחתמו (להרי\"ף הוא כן דלא תלה הפסול בכתיבת האשרתא דלמיחזי כשיקרא לא חייש כ\"א בחתימת (העדים) [הדיינים] (וכמ\"ש בפרישה) הב' אין מעידין בפני הג' ופי' הר\"ן דבריו משום דחתימה קמייתא כשיקרא הויא דלא תלתא הוי דידעי ליה ומכיון שחתמו ולא נצטרף עמהם השלישי שוב אינו יכול להצטרף עמהם דמשחתמו נתבטל מעמד שלשתן ובשעת חתימה לא היו במעמד שלשתן שהם ב\"ד שהשלישי לא היה ראוי להצטרף עמהם כיון שלא היה מכיר בחתימת ידי עדים לפיכך אין מעידין וחותם לא הם ולא אחרים עכ\"ל הר\"ן ש\"מ דכשנתבטל וועד הראשון שוב אינו מועיל במאי שיודיעו לשלישי יחתום עמהם אף ע\"ג דחזרו ויודיעו יחד ויחתום בפניהם א\"כ כ\"ש בהא דלהרי\"ף אינו כשר למפרע אלא מכאן ולהבא ועוד דא\"כ לא הוה סתם תלמודא לומר משחתמו אין מעידין עליו וחותם דמשמע שאין תקנה לצרף חתימתו עם חתימת העדים שחתמו כבר וכן הרי\"ף סתם וכתב כל' הגמרא ועוד דהרא\"ש כ' שם וז\"ל משחתמו אין מעידין עליו שחזר בתשובה וחותם משום דלא במותב תלתא כחדא הוו דבעידנא דחתמו הני עדים לא הוה האי חזי לאצטרופי בהדייהו וכאילו לחודייהו הוה יתבי ונתבטל וועד המושב וצריכין לישב שלשתן יחד כו' משמע מלשונו דגם חתומים הראשונים לא נחשב לכלום כיון דלא היה זה ראוי לצרף בהדייהו וכאילו ישבו לחודייהו ועוד דא\"כ לא הוה שתק רבינו לכתוב עוד נפקותא אחרינא בין רש\"י והרי\"ף דלרש\"י שצריכין ליקח שלישי אחר במקומו ודאי צריכין לחזור ולחתום דאל\"כ שיקרא הוא מ\"ש במותב תלתא כחדא הוינא ולרי\"ף א\"צ לחזור ולחתום פעם אחרת הילכך נלפע\"ד פשוט דדעת הרא\"ש ורבינו כמ\"ש בפרישה ודוק ולכאורה היה נראה דא\"צ לחזור ולקבל העדות מחדש לדעת הרא\"ש ורבינו שכל אחד ואחד יכול לקבל העדות לבדו כמ\"ש לעיל וגם אשרתא חדשה א\"צ לכתוב מדאמרינן דאם עד שלא חתמו יצא ערעור מעדים דמשמע אע\"פ שכבר חתמו האשרתא מעידין וא\"צ תיקון אחר וא\"כ גם ביצא עליו ערעור אחר שחתמו נראה דא\"צ לכתוב האשרתא מחדש מאחר דחזר ונכשר ומתחלה ישבו כל הג' יחד וקבלו העדים וכתבו האשרתא כדת ואף א\"ת שצריכין לקבל העדים מחדש כמשמעות ל' התוס' שכתבתי בפרישה מ\"מ אין צריכין לכתוב אשרתא חדשה היכא דאין שקר בכתיבה ראשונה וקצת ראיה לזה מהא דהסופר מביא טופס ש\"ח ומניחין שם הלוה והמלוה והזמן ואח\"כ כותב כו' מיהו אחר העיון נראה דס\"ל להתוספות והרי\"ף ג\"כ דצריך לכתוב אשרתא חדשה ולקבל העדות מחדש וכמ\"ש בפרישה ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שטר שאין כאן כו' כבר כתבתי בפרישה ל' הגמרא לפי גי' רש\"י והרא\"ש ורבינו וגירסת הרי\"ף אינו כן אלא ה\"ג א\"ר אסי אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אא\"כ הוחזק בב\"ד כו' (ואף שבספרי הרי\"ף שבידינו איתא הגירסא כגירסת רש\"י ע\"כ ט\"ס הוא שהרי הרא\"ש והר\"ן וכל הפוסקים כתבו בשמיה דהרי\"ף כגירסא זו שכתבתי) וע\"ש ברא\"ש שדחה גירסתו וכתב ז\"ל ואינו נכון דא\"כ פשיטא הוא דמאחר דמערערין עליו לומר שהוא מזויף היאך יקיימנו מתוכו מאי אולמיה מזה שרוצה לקיים מתוכו ועוד דמשמע דאם לא קרא עליו ערעור מקיימין מאחד (פי' וזהו שלא כנהרדעי דאמרי מקיימין דוקא משנים) עכ\"ל והר\"ן כתב על ל' הרי\"ף הנ\"ל וגירסתו הנ\"ל ז\"ל ודוקא בקרא עליו (ערעור) אבל אי לא קרא עליו ערעור מקיימין ממנו אפילו לא הוחזק אם רואין שהחתימות דומות ולא חיישינן דמזוייפים נינהו (פי' אפילו השתי שדות או כתובות וכדמסיק שם הר\"ן ודוק) וא\"ת אי קרא עליו ולא הוחזק בב\"ד פשיטא דאין מקיימין ממנו י\"ל דסד\"א כיון דשתק המערער מקיימין ממנו קמ\"ל עכ\"ל וכוונתו דמיירי רב אסי בשטרא של שדה שאכל מהן פירותיה ג\"ש או כתובת אשה וכדמסיק הר\"ן שם וכתב דנהרדעי אתי לפ' לדברי רב אסי לגירסת הרי\"ף והשתא א\"ש דהו\"א אף שיצא הערעור על הא' כיון שכבר שקט ונח הערעור והניחו לאכול ממנו מקיימין ממנו ומעוד שטר שדה אחר שאכל בעליו בשופי קמ\"ל ומשום דכשהוא מקוים סגי אפילו בחד מש\"ה נקט בל' יחיד וכן מפורש שם בהר\"ן דכתב ז\"ל ואתו נהרדעי לפרושי דכי אמרינן דמשטר שלא קרא עליו ערעור מקיימין אע\"פ שלא הוחזק בב\"ד דוקא משתי שדות כלומר שאם עדים הללו חתומין על ב' שטרות אחרים ואכלום הלקוחות ע\"י שטרות הללו ג' שנים מקיימין את השלישי מהם אם החתימות דומות אבל משטר אחר אין מקיימין אא\"כ הוחזק בב\"ד כלומר שנתקיים ובההוא ודאי מודה דאפילו בחד סגי וכדקתני בברייתא או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בבית דין וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ו מהל' עדות אבל הראב\"ד ז\"ל כתב דלעולם אין מקיימין את השטר משטר אחר ואפילו הוחזק אלא משנים ושני שדות שאכלו בעליהן בשופי כהוחזק בב\"ד דמי הלכך אין מקיימין אלא משנים שהוחזקו בב\"ד או שאכלום בעליהן לכל אחד ג' שנים ובשופי כלומר בהשקט ולא בערעור (וה\"ה אם הוחזק אחד ואחד אכלו בעליהן בשופי וכ\"כ בר\"ן שבידינו בשם הראב\"ד אלא שהב\"י כתב ל' הראב\"ד כמ\"ש ע\"ש) אבל מדברי רש\"י ז\"ל נראה דאין מקיימין לעולם משטר אחר אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב\"ד דטפי עדיף שטר שקרא עליו ערעור ואח\"כ הוחזק משטר שלא קרא עליו ערעור והוחזק ונראה דה\"ג אין מקיימין אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב\"ד ונהרדעי אמרי דמשני שטרות מקיימין אע\"פ שלא הוחזקו ולכולהו פירושי איכא למימר דנהרדעי ורב אסי לא פליגי עכ\"ל ודבריו צריכין ביאור ונראה דמדכתב אחרי פי' רש\"י שנראה שהיה לו גירסא אחרת ולא כ\"כ אחרי דברי הרמב\"ם והראב\"ד ש\"מ דס\"ל דלדידהו א\"ש גי' הרי\"ף הנ\"ל אלא שמחולקים הרמב\"ם והראב\"ד בפי' דהרי\"ף ע\"פ גרסתו דהרמב\"ם ס\"ל פירושו כמ\"ש בשמו הר\"ן הנ\"ל אבל הראב\"ד ס\"ל דכיון דנהרדעי לפרושי דברי רב אסי אתו לומר הא דמקיימין משטר שלא קראו ערעור אע\"פ שלא הוחזק מיירי דוקא בב\"ש שדות או כתובות כו' יש ללמוד מיניה דכמו (דדיוקא) דר\"א מב' שטרות איירי ה\"ה בשטר שהוחזק דקאמר רב אסי דמקיימין מיניה היינו דוקא מב' שטרות הן שנקרא ערעור על שניהן והוחזקו שניהן או שנקרא ערעור על אחד מהן והוחזק ואז מקיימין ממנו ומהשטר השני יחד אע\"פ שלא הוחזק כיון שאכל ג\"ש בשופי פירותיה אבל הר\"ן ס\"ל דזה אינו מוכרח אלא כמ\"ש וניחא ליה להר\"ן לפרש כן לדברי הרי\"ף מאחר שמצינו שהרמב\"ם כ\"כ בהדיא דמקיימין משטר אחר כשהוא מקוים ועל הרוב הרמב\"ם נמשך אחר דברי הרי\"ף וגירסתו שהיה רבו דרבו והראב\"ד ס\"ל דרמב\"ם לא גריס כגי' הרי\"ף וכ\"מ מל' השגות הראב\"ד שכתב שם בפ\"ו דהל' עדות מ\"ש הרמב\"ם מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב\"ד לבדו ז\"ל א\"א אין הגי' שלו כגי' שלנו עכ\"ל וכוונתו דממ\"ש הרמב\"ם דכשהוחזק בב\"ד מקיימין ממנו לבדו מוכרח לומר שלא היה גירסתו כגי' שלנו כגירסת הרי\"ף שהיה רבו ונמשך הראב\"ד על הרוב מסתמא אחריו וס\"ל להראב\"ד שהרמב\"ם היה גורס בגמרא כגי' הרא\"ש ורש\"י ושאורחא דמילתא קתני גם י\"ל דס\"ל דגרס גירס' שלישית והוא אמר רב אסי מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב\"ד וכל' אשר כתב הרמב\"ם בפ' הנ\"ל דע\"פ גי' הללו אצ\"ל דנהרדעי לפרושי דברי ר\"א אתו אלא באו לומר דמאוחר שהוחזק מקיימין ממנו לבדו ומש\"ה סתם הראב\"ד וכתב אין הגי' שלו כגי' שלנו ולא כתב שגירסא של הרמב\"ם היה כגירסת רש\"י מפני שי\"ל שגירסת הרמב\"ם היה כלשונו שכתב שם וכמ\"ש ודוק וזה נ\"ל ברור ולא כב\"י שתמה על הר\"ן ע\"ש ובכ\"מ שם בפ\"ו מהלכות עדות נראה שהיה לו שיטה אחרת בפי' דהראב\"ד ממ\"ש כאן בחיבורו הב\"י דכתב שם שלהראב\"ד היה גירסא אחרת גם אחר שכתב שם בשם הראב\"ד שאין מקיימין לעולם משטר אחר מסיק וכתב אע\"פ שהוחזק בב\"ד אי לא קרא עליו ערעור אין מקיימין דאין מקיימין אלא משטר אחר שהוחזק אחר שקרא עליו ערעור ונראה דס\"ל להכ\"מ דראב\"ד גרס כגי' רש\"י וס\"ל דמאחר שיצא עליו ערעור ונתקיים הו\"ל כב' שטרות מקוימים דלא יצא עליהן ערעור ומ\"ש אע\"פ שהוחזק בב\"ד כו' אדלעיל קאי וה\"ק ולהראב\"ד היה גירסא אחרת וכלל סברתו דלעולם בעינן ב' שטרות כו' וע\"ז מסיק וכתב הא משטר אחר אף ע\"פ שהוחזק אין מקיימין ממנו אא\"כ קרא עליו ערעור והשתא א\"ש שכתב הכ\"מ דלהראב\"ד יש לו גירסא אחרת מהרי\"ף דלגירסת הרי\"ף צ\"ל דמקיימין משטר אחר מקוים אע\"פ שלא קרא עליו ערעור מאחר דרב אסי איירי בשטר אחר מש\"ה כתב בכ\"מ שם בפשיטות בשם הר\"ן דהרמב\"ם גרס כהרי\"ף ומאחר דהראב\"ד כתב דאין מקיימין משטר אחר מקוים צ\"ל דגרס כגירסת רש\"י ומינה נלמד דאע\"פ דכתב דאין מקיימין אלא מב' שטרות שהוחזקו דוקא כשלא קראו על אחד מהן ערעור הא קרא עליו ערעור והוחזק בחד סגי לקיים ממנו כנ\"ל מוכרח כוונת כ\"מ (ע\"ל) <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> דברי הר\"ן ופירושו ע\"כ מ\"ש הנ\"ל נ\"ל עיקר וע\"פ מה שכתב הר\"ן אין נ\"מ לדינא בין גירסת הרי\"ף לגירסת הרא\"ש מש\"ה קיצר רבינו ולא הביאו ודוק היטב שזה נלע\"ד ברור בשיטת פירושם ולא כב\"י ע\"ש ודוק: וכתב עוד דהנך ב' שטרות שמקיימין מהן צריך שיהיו ביד ב' לקוחות כו' בפרישה כתבתי לעיל בסמוך ל' הגמרא וצ\"ל דס\"ל להרמ\"ה לסברא פשוטה דכיון שהצריכו חכמים ב' שטרות ממילא שמעינן דבעינן שיצאו מתחת יד שנים אחרים דאילו מתחת יד אחד כשטר אחד שיוצא מתחת ידו דמיא דכבר אפשר שהוא רגיל ומצוי כ\"כ אצל אותו האחר עד דהוה כאילו איתנהו תחת ידו ולדידיה כי אמרינן בגמרא ביוצא מתחת יד אחר כו' היינו יוצא מתחת יד שנים וגם מה שמסיק שם ע\"ז וקאמר מ\"ש מתחת יד עצמו דלא כו' ה\"פ מ\"ש יוצא מתחת יד אחר דהוה כיד עצמו דלא דלמא זייף מתוכו מתחת יד אחר דהיינו כששני שטרות יוצאין מתחת יד שנים נמי דלמא אזיל אצל כל חד וחד וזייף ומשני כולי האי לא חיישי' דהיינו שיהיה רגיל ומצוי אצל ב' ב\"א ויזייף משטרותיהם כולי האי לא חיישינן גם י\"ל דס\"ל דרב שימי אדברי רב אסי קאי אמ\"ש שמקיימין משטר אחר מקוים וקאמר שצריך שיהיה אותו השטר מקוים יוצא מתחת יד אחר ומינה יש ללמוד דהיכא דבעינן מהסברא שנים צריך שיהא כל אחד יוצא מתחת יד אחר כמ\"ש עוד בסמוך: דכי היכי דאיכא למתלי בחד כו' ל' ב\"י נ\"ל פי' דברי הרמ\"ה דכי היכי דאיכא למתלי בחד שטרא שהוא ג\"כ מזויף ולפיכך אין מקיימין מחד שטרא ה\"ה כששני שטרות יוצאין מיד לוקח אחד איכא למתלי שאותו לוקח זייף שניהם ואין מקיימין אלא מב' שטרות היוצאים מיד ב' לקוחות ורבינו הבין דבריו דה\"ק דכי היכי דאיכא למתלי בחד שמא בטל השטר הזה שאנו באים לקיימו ראה אותו שטר וכיון וזייף ה\"נ איכא למיחש שיכוין לחתום בחתימת ב' השטרות עכ\"ל הרי לפנינו דס\"ל להב\"י דאמיתת פי' הרמ\"ה הוא דלא כמו שהבין רבינו ואני אומר דודאי פי' הרמ\"ה אינו אלא כמו שהבין רבינו תדע (דל' זייף י\"ל בב' פנים או שזייף אחד מתוך חבירו או שאותן שטרות עצמן הן זיוף וא\"ל שרבינו מש\"ה לא הבין לדברי הרמ\"ה משום דהוא פי' זיוף א' מחבירו) דהא רבינו עצמו כתב הך פי' דשמא הוא זייף הכל וא\"כ למה כתב על הרמ\"ה ולא נהירא כו' ולא עלה על דעתו לפרש דברי הרמ\"ה כפירושו והיינו ע\"כ משום דלסברא ההיא לא מסתבר כלל וכלל לחלק בין יוצאים מתחת יד אחד ליוצאים מתחת יד שנים דלתרתי זיופי לא חיישינן דא\"כ אין לדבר סוף ובפרט מאחר שאכלן ג\"ש בשופי משא\"כ אי פירושו כמו שהבינו רבינו יש טעם בדבר וכמ\"ש בפרישה ועוד דל' כי היכי דתלינן כו' ה\"נ איכא למתלי כו' משמע כמו שפירשנו דלפי' ב\"י הול\"ל כי היכי דחיישינן למימר בחד שטרא ה\"נ חיישינן כו' ודוחק לומר דה\"ק כמו דתלינן בחד שטר אע\"ג דאכל ג\"ש בשופי אמרינן לא מפני ששטר זה אמת הניחו אלא מפני שאין דרכן של ב\"א לדקדק עם לוקח זה או מפני חשיבותו או מפני עניותו או מפני שהוא ג\"כ איש ותרן ומהנה לאחרים מש\"ה גם כן אין מדקדקים עמו ה\"נ איכא למתלי בב' שטרי שדות ולומר דגם בעל שדה השני לא דקדק עמו דא\"כ ק' מאי פסקי לסתם הגמרא דהא ודאי לאו בכל מחזיק שייך לומר כן דאין מדקדקים עמו כל אדם ועוד דא\"כ בשתי כתובות מאי א\"ל. ושמעתי מפרשים לדברי הרמ\"ה בשיטה חדשה ומפרשים דהני ב' כתובות וב' שטרו�� הנזכר בגמרא דמקיימין מתוכן מיירי דלא חתימי בכל אחד מהן הני ב' עדים החתומים בהאי שטרא שאנו רוצים לקיימו אלא בכל שטר או כתובה חתום רק א' מהני עדים שבשטר זה עם ע\"א נכרי ד\"מ ראובן ושמעון היו חתומים על האי שטרא שאנו באים לקיימו מתוך ב' כתובות ובאותן ב' כתובות חתום באחד מהן ראובן עם לוי ובשניה חתום שמעון עם לוי או עם יהודא והשתא א\"ש דיותר בקלות נוכל לזייף כשהשני כתובות והשטרות יוצאין מתחת יד א' מכשיוצאים מתחת יד שנים עכ\"ל והנה אף שדבריו נראים יפים בתחילת מחשבה אבל אחר הדקדוק והעיון אינם נכונים לא מצד הל' ולא מצד הענין. לא מצד הל' שהרי רבינו כתב ז\"ל ואם אין כאן שטר מקויים שיהא דומה לו אם יש כאן שני שטרות שדות או כתובות החתומות באותן עדים וזה דומה להן כו' הרי מדכתב חתומים באותן עדים משמע בב' השטרות כל אחד חתום באותן עדים ועוד דודאי דומיא לשטר מקויים שהתחיל בו קאמר דמיירי דב' עדים של שטר זה שאנו רוצים לקיימו חתומים ג\"כ על אותו שטר המקויים ועוד כיון דלשיטת פי' רבי' אין נ\"מ לומר שאין שניהם חתומים על כל אחד מהשטרות אם איתא דרבי' הבין לדברי הרמ\"ה בפי' סוגיא דגמרא בע\"א ממה שהבינו הוא לא הו\"ל לרבי' המביא דברי הרמ\"ה לחלוק עליו לסתום אלא לפרש גם חילוק זה שביניהם. גם לא מצד הענין דלשיטה זו אילו הוה ביד שום אדם א' שטר שהני ב' עדים חתומים עליו ביחד אף דכל שאר שטרות אינם חתומים אלא מע\"א מהני עדים ואחר עמו מ\"מ אין מקיימין ליה לשטרא דהאי מחששא דילמא זייף שטרו מתוך אותו שטר שחתומין עליו אלו ב' העדים א\"כ הו\"ל לנהרדעי לפ' ולמימר הא דמקיימין מב' שטרות היינו דוקא כשאין ידוע שיש ביד שום אדם בעולם שטר שאלו ב' עדים חתומים עליו ביחד לכ\"נ לפע\"ד דאדרבה לדעת הרמ\"ה בעינן דוקא שיהיה לפנינו ב' שטרות שחתומים על כל אחד הני ב' עדים יחד ומטעם שכתבתי בפרישה ודוק: תדע לך שהרי משטר א' מקויים מקיימין אפי' יוצא מתחת ידו כך הגירסא ברוב ספרים וגירסא משובשת היא כמ\"ש לעיל בפרישה ושיש ראיה לזה מתוס' והרא\"ש והמרדכי שבכולן משמע ומוכח דמי שיש בידו שני שטרות אין בידו כח לגבות משום אדם דחיישינן שמא זייף הא' מתוך חבירו ואין לו תקנה אם לא שיקיימו בטביעת עין ולא מהני שיקיימנו בדימוי משטר מקויים שבידו וכן הוא מפורש בר\"ן ע\"ש במ\"ש אדברי רב שימי הנ\"ל ואף שסיים הר\"ן שם וכתב ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב בפ\"ו מהלכות עדות דביוצא מתחת ידו ה\"ט דלא משום דחיישינן שמא זייף הכל ולפ\"ז אם אותן שטרות שהוא מוציא מקויימות בב'\"ד מקיימין מהן ואפילו משטר א' עכ\"ל הר\"ן ז\"ל אדרבא מדכתב דוקא להרמב\"ם דמפרש דביוצא מתחת ידו דלא דחיישינן משום שמא זייף הכל הוא דמקיימין משטר מקויים שמוציא מתחת ידו משמע דמוכח דלאינך מפרשים דלא מפרשי כהרמב\"ם אין מקיימין אפילו ממקוים. ונ\"ל לדקדק עוד לומר דמדלא הזכיר רבינו דעת הרמב\"ם שחולק בזה ש\"מ דס\"ל דאין דעת הרמב\"ם מוכרחת לומר שחולק בזה אלא דגם הוא ס\"ל דאין מקיימין משטר שהוא יוצא מתחת ידו אפילו מקויים מחשש שמא זייף מתוכו והא דכתב הטעם משום דחיישי' שמא הוא זייף הכל משום דנמשך אחר ל' הגמ' ומשמעות הגמ' נ\"ל הכי והוא מדקאמרינן אדברי רב שימי מ\"ש מתחת יד עצמו דלא דילמא זיופי מזייף תחת יד אחר נמי דילמא אזל הוא אתא וזייף כולי האי לא מצי מכוין עכ\"ל הגמרא ומדהוצרך הגמרא להאריך ולא אמרה בקיצור ביוצא מתחת יד אחר נמי דילמא אזיל וזייף ש\"מ דלאו מחד עניינא דזיוף איירי אלא מתחילה אמר מ\"�� תחת יד עצמו דלא משום דחיישינן לזיוף ור\"ל שכולן מזוייפין ממנו הם משא\"כ כשיוצאים מתחת יד אחר דלא חשדינן לכ\"ע בזייפני מ\"מ ביוצא מתחת יד אחר נמי איכא למיחש לזיוף חבירו לא מצי מכוין נמצא דלפ\"ז גם הרמב\"ם ם\"ל דאין מקיימין משטר זוייף ומשני ודאי איכא למיחש לזיוף זה כשיוצא מתחת יד עצמו אבל כולי האי לילך ולבא ולזייף מתחת שטר הנמצא ביד וגם הרמב\"ם מפרש מימרא דר\"א דאמר מקיימין משטר מקויים היינו דוקא באינו יוצא מתחת ידו ואף ע\"פ דהרמב\"ם הקדים לכתוב דין קיום מב' שדות או כתובה וכתב עליו דבעינן שלא יצאו מתחת ידו אח\"כ כ\"א משטר מקויים ולא כ\"כ עליו אין זה דיוק דסמך אמ\"ש לפני זה ועליה קאי גם רמזו (במכ\"ש) [במ\"ש] דמקיימין ממנו לבדו כמו שמקיימין משטר ב' שדות וב' כתובות משמע דקיום האי שטרא א' מקויים הוה דומיא דקיום מהנהו ב' שדות דכבר כתב דבעינן שיצאו מתחת ידי אחר כן נ\"ל דמש\"ה לא הביא רבינו ולא שום פוסק לדעת הרמב\"ם שחולק על דעת שאר הפוסקים בזה וכדי לקיים הסברא דאין סברא לומר דיהא מותר לקיים משטר היוצא מתחת ידו אפילו הוא מקויים וכמ\"ש בפרישה ויש שרוצים לקיים גירסת הספרים דרבינו ומפרשים דפשיטא ליה לרבינו דבשטר מקויים ירא לזייף מתוכו מטעם דכל שמקויים השטר סובר ודאי דקדקו הב\"ד היטב באותו השטר כשקיימוהו וכאשר יזייף ויביא אח\"כ שטרו ליד ב\"ד מכח שדקדקו כבר יעמדו על הזיוף בראותם שזה אינו דומה לאותו החתימה מש\"ה אמר תדע בפשיטות וה\"ק תדע שלא חיישינן שמא כיון וזייף את זה השטר מתוך השטרות שביד אחר דהא אפי' אם שטר א' מקויים תחת ידו לא חיישינן שמא כיון וזייף את הב' מתוכו משום דמסתמא ירא שלא יוכל לכוין יפה וילכד בשקרו כ\"ש דירא לזייף מתוך ב' שטרות אף כשהן ביד א' אינן מקיימין ואין דבריהם נראין כלל דאף אם נאות לסברא זו מ\"מ לא שייך לומר תדע כיון שאינו מבורר בגמרא ולא בשום מקום דהא י\"ל דרב שימי קאי גם אדברי ר\"א וכן הוא משמעות ל' מדקאמר ל' יחיד וכמ\"ש בפרישה ע\"ש כ\"ש וק\"ו שהסברא עצמה אינה מוסכמת כלל כמ\"ש לעיל לכן העיקר כגירסת ספרים ישנים וכמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אע\"פ שלא פירשו באיזה כו' מקור הדברים הוא מדאמרינן פרק י\"נ (דף קל\"ח) הלכתא אין חוששין לב\"ד טועין וכדמסיק הרמב\"ם והב\"י כתב שיצא דין זה מעובדא דשמואל בפרק ב' דכתובות (דף כ\"א) דהוצרך בשטר דיתומים שדייני הקיום יכתבו איך שהעדים העידו כ\"א על חתימת ידו ועל חתימת חבירו משום דחש לב\"ד טועין דס\"ל הלכה כרבי ועביד רווחא שיעיד כ\"א גם על חתימת חבירו כדי שלא יפסידו (הרמאי) [היתמי] ע\"ש ומשמע להרמב\"ם דדוקא משום דהיה שטר דיתומים הוא דחש להכי הא לאו הכי לא היה צריך לפרש עכ\"ל ב\"י ואף דמשם אין ללמוד במה דהצריך להעיד כ\"א גם אחתימת יד הב' דבעלמא לא צריך זה דקיי\"ל אמנה שבשטר הן מעידין ומנא ליה להביא ראיה משם דא\"צ לפרש באיזה ענין נתקיים כלל (כנ\"ל) [לכ\"נ] להב\"י דכמו דלא חיישינן שיטעו הב\"ד שיבא השטר לפניהם (בקל) [מק\"ו] הב\"ד שבא לפניהן לא יחושו לומר שטעו הב\"ד שקיימו השטר באיכות הקיום ומהכלל שבידינו שלא חיישינן לב\"ד טועין אלא שהב\"י בא ליתן טעם למה נקט הרמב\"ם וכתב דה\"ט דהאי דינא דא\"צ לפרש הקיום פרטי ולא סמך אהכלל דלא חיישינן לב\"ד טועין משום דמצינו דין זה בגמרא בפרטות וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בודקין אחר העדים ל' ב\"י בס\"פ י\"נ (דף קל\"ח) אסיקנא בי דינא בתר בית דינא לא דייקי ב\"ד ��תר עדים דייקי ע\"כ ודע דשם אשכיב מרע קאי שאמר מנה יש לי אצל פ' העדים יכתבו אע\"פ שאין יודעין אם האמת הוא כן ומסיק שם בטעמא משום דבי דינא אחר (בי דינא לא) [עדים] דייקי כלומר ולכשיבא לגבות יצטרכו היורשים להביא ראיה שח\"ל ולא ישגיחו בכתיבת העדים הראשונים וכתבו רבינו לקמן ר\"ס רנ\"ה וק\"ל אי מההוא יצא להרמב\"ם דבודקין אחר עדים הא כל כה\"ג אפילו אחר ב\"ד נמי בכל מקום שלא החליטו דבריהם דייקינן וכמ\"ש לעיל ר\"ס מ\"א בשטר שנמחק דב\"ד שכתבו שטר אחר ולא כתבו שעמדו על העדים ונמצאו מכוונין דצריך ראיה אחרת על כל מה שכתב בשטר ואפשר דהא דמסיים תלמודא בפרק י\"נ בי דינא בתר עדים דייקי נקט בל' הכלל שבידינו בזה והכלל קאי אהיכא שהחליטו העדים דבריהם דדייקינן אחריהן מיניה ראיה דכ\"ש התם בש\"מ לא החליטו דבריהם דדייקינן אחריהן ואין ה\"נ דאם הב\"ד שמעו כך מהשכ\"מ נמי הוי כתבי והוי דייקי אח\"כ בתריהן בענין שלא נגמר ונחלט וגם בתר עדים לא דייקינן אלא במילתא דלא תליא בגופו של הענין אבל לא במה שהוא עיקר וגוף העדות דודאי לא טעו בי' כמ\"ש לעיל ר\"ס מ\"ה דכל שטר הבא לפנינו פי' דחזקה דאין העדים חותמין אא\"כ קראוהו כו' וכן אמרינן שם לענין קירוב החתימה לגוף השטר וכן לקמן סימן מ\"ט ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " צריך שיהיה הקיום סמוך לחתימת העדים ואם הוא רחוק מהן אפילו שיטה א' פסול ז\"ל הגמרא פרק ג\"פ (דף קס\"ד) אמר רב ל\"ש (דהרחיקו ב' שיטין פסול) אלא בין עדים לכתב אבל בין עדים לאשרתא אפי' טובא נמי כשר מ\"ש בין עדים לכתב דילמא מזייף וכתב מאי דבעי וחחימי סהדי בין עדים לאשרתא נמי מזייף כו' דמטייט ליה א\"ה בין עדים לשטר נמי מטייט ליה אמרי עדים אטיוטא הוא דחתימי בי דינא נמי אמרי אטיוטא הוא דחתימי בי דינא אטיוטא לא חתמי וליחוש דילמא גייז ליה לעילא ומחיק ליה לטיוטא וכתב מאי דבעי ומחתים סהדי ואמר רב שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר הניחא לרב כהנא דמתני ליה משמיה דשמואל שפיר (פי' דאיכא למימר רב לא ס\"ל כשר) אלא לרב טביומי דמתני ליה משמיה דרב מאי איכא למימר קסבר רב כה\"ג אין מקיימין אותו מן האשרתא שבו אלא מן העדים ר\"י אומר ל\"ש אלא בין עדים לכתב אבל בין עדים לאשרתא אפילו שיטה א' פסול כו' ומטעם שכתב רבי' וכמ\"ש בפרישה וקיי\"ל כר\"י והב\"י הביא כל זה וכתב ז\"ל ודע שהרי\"ף והרא\"ש לא הזכירו כלל המשא ומתן הנאמר על דברי רב וה\"ט דס\"ל דר\"י אכל מה דאיתמר אליבא דרב פליג וא\"כ אפי' בי דינא אמרי דחתמי אטיוטא וכ\"כ התוס' שם באחד מהתירוצים וכ\"כ בהגהות אשר\"י בשם ר\"י אבל הרמב\"ם סובר דלא פליגי רב ור\"י אלא בשטר הבא הוא ועדיו בשיטה א' דלרב אם הרחיק שיטה אחת הוא כשר בלא טיוטא דליכא למיחש דילמא גייז לעילא וכתב הוא ועדיו בשיטה (אחרת) [אחת] דשטר הבא הוא ועדיו בשיטה א' פסול (פי' לא סמכינן אהקיום דלמטה ממנו אלא מקיימין מחדש מן העדים דלמעלה ויהיה ניכר זיופו) ור\"י סובר דכשר וכ\"כ התוס' שם בתירוצא בתרא כמ\"ש ל' בסמוך אבל בהרחיק הקיום ב' שיטין לכ\"ע אי מטייט ליה כשר עכ\"ל ב\"י ודבריו תמוהין לי דאיך יסתום רבי' נגד דברי הרי\"ף והרא\"ש וכתב דב\"ד לא חתמי אטיוטא ולא יזכירם כלל ועוד הלא מדרך הרא\"ש למשוך אחר דברי התוס' והתוס' כתבו שם (בזה) [בד\"ה] ר\"י אמר כו' ז\"ל תימה במאי פליגי דהא לא פסל ר\"י אלא בלא טיוטא דאי בטיוטא אמאי פסול ומסיק די\"ל דל\"פ (ור\"ל אלא כל אחד אמר ל\"ש לחלק בין עדים לקיום) ורב מיירי בטיוטא ומש\"ה מכשיר אפי' בב' שיטין ריוח ור\"�� איירי בלא טיוטא ומש\"ה פסל אפי' בשיטה א' ריוח א\"נ פליגי אי מקיימין שטר ועדיו בשורה אחת בקיום דלאחריו (וכמ\"ש בשיטת הרמב\"ם הנ\"ל) עכ\"ל התוס' ואיך יסתום הרא\"ש דלא כוותייהו לכן נ\"ל דגם הרי\"ף והרא\"ש ס\"ל כשיטת הרמב\"ם ורבי' וכתירוצא בתרא שכתבו התוס' הנ\"ל דרב ור\"י שווים בכולהו מילתא ול\"פ אלא בשטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת וקיום למטה ממנו אי מקיימין ממנו ומה שהשמיטו הרי\"ף והרא\"ש כל מאי דאיתמר אליבא דרב בזה י\"ל דטעמייהו הוא כיון דאין למדין במילתא אלא ב' דברים הא' שב\"ד לא חתמי אטיוטא וס\"ל שהוא פשוט דזיל בתר טעמא דדוקא בעדים שייך למימר דחתמו אטיוטא (שמא עדים) [שמעידים] שיודעים שבמקום הטיוטא לא היה כתוב שום תנאי או חובתו של בעה\"ש וזה לא שייך בין עדים לקיום דאין דרך בני אדם לכתוב תנאי או שום דבר שהוא גוף השטר אחר חתימת העדים ועוד דהא ב\"ד מקיימין כותבין במותב תלתא כחדא כו' וקיימנו ואשרנו לשטרא דנן ול' זה ודאי מורה שמעידים על חתימת העדים לא על הטיוטא ואף שהגמרא הנ\"ל מקשה ואמר בי דינא נמי דאמרי אטיוטא חתמי י\"ל דלאו מקשן ותרצן הוא אלא הגמרא שקיל וטרי לומר כן כדי ללמדנו בסוף מילתא בטעמיה אף כי הוא פשוט גם התוס' הנ\"ל כתבו בפשיטות דר\"י דפוסל לא מיירי בטיוטא דאי בטיוטא אמאי פסול ואף שהתוס' כתבו שם בתירוצא קמא דפליגי בהא וגם הג\"א כתבוהו הא מוכח בתוס' שם מיניה וביה דאותו תירוץ לא לעיקר כתבוהו וסמכי אשינויות בתראי ועוד שכבר רמזוהו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כמ\"ש גבי עדים דעדים אטיוטא חתימו משמע הא ב\"ד לא. ודבר הב' הנלמד מדברי הרב הוא דשטר הבא הוא ועדיו על המחק דאין מקיימין אותו מהאשרתא דלמטה ממנה אלא מעידיו העליונים הוא ג\"כ פשוט דא\"כ כל אדם שיש בידו שטר מקוים ימחוק השטר דלמעלה ויכתוב שטר אחר ויקיימנו בקיום דלמטה וכמ\"ש בסמוך בפרישה ומש\"ה לא חשו הרי\"ף והרא\"ש והשמיטו לדברי רב לגמרי ודו\"ק במ\"ש עוד בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם שטר הבא הוא ועדיו על המחק כר ל' ב\"י הרמב\"ם אזדי לטעמיה דל\"פ רב ור\"י אלא בשטר הבא הוא ועדיו בשיטה א' (פי' אי מקיימין אותן מן הקיום דלמטה ממנו או לא וכנ\"ל) אבל בשאר דברים מודה לרב א\"כ הא דאמרינן שם כה\"ג אין מקיימין אותו אלא מן העדים שבו וכנ\"ל לכ\"ע איתא ויש לתמוה על רבינו למה כתב זה בשם הרמב\"ם דהא בגמרא איתא ואי משום דמדברי הרי\"ף והרא\"ש משמע דלא ס\"ל הכי לכך לא כתבו בסתם גם ההוא דבסמוך דבי דינא לא חתמו אטיוטא לא הו\"ל למכתב סתם אלא בשם הרמב\"ם עכ\"ל ואני אומר דהב\"י לשיטת דבריו הנ\"ל אזיל דס\"ל דהרי\"ף והרא\"ש פליגי אהא דלעיל וכבר כתבתי את הנלע\"ד דכל הפוסקים מודו ביה וכ\"ש בהא דשטר ועדיו על המחק דלית ביה פלוגתא אפי' בין רב לר\"י וכ\"כ התוס' שם בדיבור הנ\"ל דהקשה בו במ\"פ רב ור\"י וכתבו ז\"ל וכ\"ת איכא בינייהו דר\"י פוסל אפי' בטיוטא ב' שיטין בין עדים לאשרתא משום דימחק ויכתוב הוא שטר ועדיו על המחק והאשרתא מקיימין דסבר דמקיימין מהאשרתא שבו הא ליכא למימר דא\"כ כל שטרות שיש בם אשרתא פסולין שיכולין למחוק ויכתוב הוא ועדיו על המחק כו' ש\"מ דפשוט לכ\"ע שטר ועידיו על המחק דאין מקיימין אותן מהקיום שתחתיו ועדיפא מיניה כתב רבי' לעיל סמ\"ה אפי' שמחק גוף השטר וכתב עליו שטר אחר וכמ\"ש בפרישה (ועוד כתב שם בסכ\"ח דגם בשטר שהוא על הנייר ועדיו על המחק כו' דאף ע\"פ שהיה על הנייר מתחלה ואין לתלות הרשימה במחיקה הראשונה עד שלא יהא ניכר שום רשימה מכת�� הראשון) וכ\"ש דניחוש לזה בטיוטא וא\"כ הדר קושיית הב\"י לדוכתא למה כתב רבי' בשם הרמב\"ם כיון דליכא פלוגתא בזה ולכך היה נראה לומר דמש\"ה כתבו רבי' בשם הרמב\"ם דאליביה דוקא למחיקת טיוטא חיישינן ולא למחיקת גוף השטר משום שיהא ניכר וכ\"מ מלשונו דאל\"כ קשה למה כתב דחיישינן שמא היה רחוק כו' וחתך גוף השטר ומחק השריטות בלא רחוק נמי תיפוק ליה דחיישינן שמא ימחק השטר והעדים וכתב עליה האי שטר עם עדיו והקיום מקיימין וכן נראה שהיה דעת מור\"ש ז\"ל שכתב בהגהותיו דהרמב\"ם ס\"ל כמ\"ש התוס' בסברת המקשן דלשם אמאי דפריך התם וליחוש דילמא גייז ליה לעילא כו' הניחא לר\"כ כו' שפיר דכתבו ז\"ל וק' לדידיה מי ניחא דא\"כ כל שטר מקוים ימחקנו וי\"ל דהא לא קשה כולי האי דכיון שהיה כתב מתחלה לא יוכל למחקו שלא יהא ניכרים האותיות אבל מחק דטיוטא אינו ניכר וימחקנו ויכתוב במקומו מה שירצה ואע\"ג דבסמוך פריך ז\"ל וא\"ת חוזר ומוחק אע\"פ שהיה מחוק כו' לפי האמת פריך דאין חילוק בין טיוטא לכתב עכ\"ל ור\"ל לפי מה שמתרץ אליביה דרב דכל כה\"ג אין מקיימין אותו מן האשרתא ואז א\"צ לחלק בין כתב לטיוטא לפי סברא ההיא פריך אח\"כ וקאמר וא\"ת מוחק וחוזר ומוחק אבל להמקשן למחק הכתב לא חיישינן והעתיק הרמב\"ם ל' הגמרא כפי סברת המקשן עכ\"ל מורי ונראה דכוונת מור\"ש ז\"ל היה בזה דכיון דראינו דהמקשה היתה סברתו כן (ל') [לכן] ל' הרמב\"ם תפס סברא זו לעיקר וס\"ל דדוקא לדברי רב הוצרך הגמרא לחזור מזו הסברא מכח הקושיא שהקשה שם הגמ' על דבריו אבל לר\"י דפליג עליה סברא הנ\"ל שרירא וקיימא וכוותיה דר\"י קי\"ל אבל הוא דוחק דכיון דרבינו כבר כתב בסמ\"ה דאפילו למחיקה דכתב חיישינן לא הו\"ל להביא כאן לדברי הרמב\"ם סתם בלי מחלוקת ועוד דשם בסמ\"ה כתב המחבר בש\"ע ג\"כ בעצמו כן לכן נ\"ל עיקר כמ\"ש בפרישה דהרמב\"ם לחדש יצא דאפילו היה השטר כתוב על הנייר דאם היה כתוב עליו מתחלה איזה כתב לא היה אפשר למחקו שלא יהיו האותיות הראשונות ניכרים קצת מ\"מ חיישינן שמא היה מרוחק והיה כאן טיוטא של השריטות ומחקו ותלמודא דידן והפוסקים הנ\"ל בסתם קלף איירי ודברים אלו שכתב רבינו בשם הרמב\"ם דכ\"ע הן ודלא כב\"י גם בש\"ע כתב בדינים אלו בסעיף י\"ב דיש פלוגתא בהן וליתא לע\"ד ועיין בסמ\"ע מ\"ש עוד מזה ריש לתמוה עליו ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שנים חתומים על השטר כו' ז\"ל הברייתא שם ת\"ר ב' חתומים על השטר ומתו ובאו ב' ואומרים ידענו שכ\"י הוא זה אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שכ\"י הוא זה או שהיה כ\"י יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערעור (וכתב הרא\"ש ערעור דקתני ל\"ד אלא אורחא דמילתא כו' וכמ\"ש לעיל בסעיף כ\"ד בשמו) והוחזק בב\"ד אין אלו נאמנים ומגבינן ביה כבשטרא מעליא (בתמיה) ואמאי תרי ותרי נינהו כו' עד אלא אמר ר\"נ אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ופירש\"י הא דקתני אין נאמנים לא למהוי שטרא מעליא אלא דלא קרעינן לשטרא ואי תפס לא מפקינן מיניה דאחר דתפס הוא הוה מרא דממונא וכמש\"ר בסמוך וממילא נשמע דרישא דקתני דנאמנים ר\"ל ומקרעינן ליה ולא מהני ביה תפיסה וכמש\"ר ומ\"ש בברייתא ומתו לפי' התוספות דהביאו רבי' אזה דכתבו דהא דאין נאמנין דסיפא דוקא כשאומרים פסולין ועכשיו הם כשרים כו' צ\"ל דס\"ל דמתו ל\"ד קתני דאל\"כ לא א\"ש מ\"ש ובאין לפסול העדים גם מ\"ש ועכשיו הם כשרים אלא כוונת הברייתא דאין העדים לפנינו וכמ\"�� בפרישה והר\"ן כתב דלהכי כתב ומתו משום דמיירי אפי' כשאומרים פסולין הן מחמת גזילה ולא עשו תשובה ואילו היו עדיין חיים היו נאמנים כיון דאגופן של עדים הם מעידין כו' ע\"ש והיינו ג\"כ לשיטת התוס' דס\"ל דבכה\"ג נאמנים כיון שמעידין על גופן של עדים אבל לדברי הרא\"ש וטעמו שכתבתי בפרישה בכה\"ג נמי אין נאמנים וא\"כ ע\"כ צ\"ל להרא\"ש דמתו ל\"ד קאמר וכמ\"ש לפי' התוס' ודו\"ק: לא דליהוי שטרא מעליא למגבי כו' ז\"ל התוס' וא\"ת הא קי\"ל בב' כיתי עדים המכחישין זא\"ז כ\"א באה בפני עצמה ומעידה אע\"פ דלפי עדות דכ\"א עדות חברתה פסולה לכל עדות (וה\"ט כיון דבאותו עדות שבאת בפני עצמה והעיד אינה מוכחשת מוקמינן להו אחזקתייהו) ה\"נ אף שמעידין עליהם שפסולין היו ממקום אחר כיון דאין מכחישין אותן לומר שלא לוה כלום ליתכשר השטר לגבות ביה ותירץ רשב\"א דהכא לא שייך למימר ולוקמינהו אחזקתייהו דדילמא אי הוה קמן הוה מודו עוד תירצו התוס' שם בעניין אחר ע\"ש. ואפי' תפס בעדים כו' בפרישה כתבתי ל' הרא\"ש וז\"ל הר\"ן (והביאו ג\"כ ב\"י בסעיף ל\"ג מחודשים אך הגירסא משובשת שם) ואיכא מ\"ד דדוקא דתפס שלא בעדים אבל תפס בעדים מוציאין מידו כו' ואי תימא א\"ה תיפוק ליה משום מיגו כו' (פי' פשיטא דאין נאמנים בסיפא ולמה נאמנים ברישא) ויש לומר דאי קאמר ידענא בהני סהדי (החתומים על השטר) דמהימני אה\"נ אבל הב\"ע כגון שמצא שטר בשטרות וא\"י מה טיבו ומש\"ה ברישא מפקינן מיניה אפי' תפס שלא בעדים כיון דמודה דבהאי שטרא הוא דתפס והאי שטרא חספא בעלמא הוא וק\"ל. וכאשר כתבתי היא הגי' האמיתית וכן הוא נדפס ברי\"ף שבידינו ולא כספרי' שנדפסו מחדש שמחקו וביארו בע\"א ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ואם כ\"י יוצא ממ\"א כו' עד וה\"ר יודא אברצלוני בשם רבינו האי כתב דבתנאי נאמנים אפי' בכ\"י יוצא ממ\"א ז\"ל הגמ' שם (דף י\"ט) מר בר ר\"א אמר אמנה היו דברינו אין נאמנים משום דלא ניתן ליכתב מודעה היו דברינו נאמנין משום דניתן ליכתב וכתב הרא\"ש ז\"ל האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב מיירי באין כ\"י יוצא ממקום אחר מדתליא טעמיה באין ניתן ליכתב הא ניתן ליכתב מהימני וה\"ט דלא מהימני משום דמשוי נפשייהו רשעים עכ\"ל ותו מסיק הרא\"ש וכתב שם סוגיא דגמרא דגרסינן שם בתר מר בר\"א הנ\"ל ז\"ל בעא מיניה רבא מר\"נ תנאי היו דברינו מהו אמנה ה\"ט משום דקא עקרא ליה לשטרא וה\"נ קא עקר לשטרא [או דלמא] תנאי מילתא אחריתא הוא א\"ל ר\"נ כי אתו לקמן א\"ל זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא ולכאורה משמע אף דסתם הרא\"ש ולא פירש בהאי תנאי היו דברינו אי מיירי בכ\"י יוצא ממקום אחר או לא מ\"מ סתמו כפירושו דמי מדתלא הגמרא האיבעיא בדין אמנה היו דברינו הנ\"ל ושם פי' הרא\"ש דמיירי דוקא באין כ\"י יוצא ממקום אחר וכ\"כ הרמב\"ם בהדיא בפ\"ב דהל' עדות וכן דעת הרמב\"ן והביאו בר\"ן ע\"ש אבל הר\"ן כתב עליו דלא מחוור בעיניו דבריו וכתב שם דהאיבעיא הנ\"ל בכל ענין קמיבעיא ליה אי יש לדמותו לאמנה היו דברינו ואינן נאמנים אפילו באין כ\"י יוצא ממקום אחר או נאמר דמילתא אחריתא היא ונאמנים אפילו בכ\"י יוצא ממקום אחר כו' ע\"ש ונראה פשוט דדעת רבינו הוא דנאמנים אפילו בכ\"י יוצא ממקום אחר ומש\"ה לא הביא אלא לדעת ר\"י אברצילוני ומה שסתם מתחלה וכתב דאם כ\"י יוצא ממקום אחר בכל דבר אינן נאמנין קאי אכל דבר שבאו דבריהן לעקור השטר מעיקרא ולאפוקי אומר תנאי היו דברינו דאל\"ה קשה דהיה לרבינו לכתוב גם דעת הרמב\"ם והרמב\"ן החולקים על ר\"י אברצילוני ושנראה לו כסברא הראשונה וכמ\"ש באומר מודעה היו דברינו שמסיק וכתב וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה והא דכתב רבינו ור\"י אברצילוני כתב בל' פלוגתא ה\"ט משום דמסתמא אמרינן כמו דבאינך כולן אינן נאמנים היכא דכ\"י יוצא ממקום אחר ה\"נ אין נאמנים באומר תנאי היו דברינו ומש\"ה כתב דר\"י אברצילוני כתב בשם רבינו האי דבתנאי נאמנים בכל הענין ואף אם נודה ונאמר דמש\"ר תחלה דאם כ\"י יוצא ממ\"א אינן נאמנין בכל דרר כלל בו ג\"כ אומרים תנאי היו דברינו מ\"מ רבינו שמסיק וכתב שר\"י אברצילוני חולק ע\"ז כוותיה ס\"ל לדינא וכן מוכח מדסתם ופסק לקמן בס\"ס פ\"ב דנאמן אף בכ\"י יממ\"א וגם לעיל בסכ\"ט בשם הרא\"ש כשאומרים תנאי היו דברינו אחר שכבר נחקרה עדותן שהעידו בע\"פ ואפילו אחר כדי דיבור דנאמנים ה\"ה הכא וכ\"ש הוא דעדותם בע\"פ מקרי יותר נחקרה מעדותם בשטר או שכ\"י יממ\"א ואף שלא מצאתי להרא\"ש שכ\"כ בפירוש שנאמנים באומרים תנאי היו דברינו אף שכ\"י יממ\"א או שכבר נחקרה עדותן בב\"ד צ\"ל דס\"ל לרבינו כפירוש הר\"ן הנ\"ל דהאיבעיא איבעיא בכל ענין אף שכ\"י יממ\"א ואיפשיטא דנאמנים וס\"ל דמש\"ה סתם הרא\"ש ולא כתב אלא סוגיא דגמרא משום דס\"ל דבכל ענין איירי והא ראיה דברישא דבמודעא ואמנה היו דברינו הוצרך הרא\"ש להוכיח דמיירי דוקא באין כ\"י יממ\"א משום דסתמא בכל ענין איירי ומ\"מ לא הביא רבינו כאן כ\"א דברי ר\"י אברצלוני כיון דהוא כ\"כ בהדיא וגם כתב דאפילו אם כתב בשטר בהדיא דהיה בלא תנאי אפ\"ה נאמנים לומר דכוונתם היה דבגוף המכר לא היה תנאי וכדמסיק רבינו בשמו ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמ\"ה ע\"א אומר תנאי כו' בגמרא שם (דף י\"ט) אחר פשיטות איבעיא דב' נאמנים לומר תנאי היו דברינו מסיק וקאמר ז\"ל ע\"א אומר תנאי וע\"א אומר אינו תנאי אמר ר\"פ תרווייהו בשטרא מעליא קאי מסהדי (וכמו שהוא כתב בלא תנאי חתמוהו) והאי דקאמר תנאי היו דברינו (הו\"ל חד) ואין דבריו של א' במקום ב' מתקיף לה ר\"ה בריה דר\"י א\"ה (דמחשב אומרים כת\"י הוא זה לקיום שטר) אפילו תרווייהו (כשאומרים תנאי היו דברינו) נמי (דהא כיון שהגידו לאמר ח\"י הוא אין חוזרין ומגידין לאמר תנאי היה כו') אלא אמרינן הני למיעקר סהדותייהו קאתו (פרש\"י אלא לא הוי קיום בדבריהן הראשונים כיון דחזרו בתוך כ\"ד ואמרי תנאי היה בזה עקרו לסהדותייהו ויכולין לעקרו בדבר כזה דאינו נעקר מעיקרא אלא כשלא יתקיים התנאי) הכי נמי למיעקר סהדותייהו קאתי והלכתא כרב הונא בריה דר\"י עכ\"ל הגמרא עם פרש\"י וא\"ל על הרמ\"ה דקאמר דאין דברי האומר תנאי נחשב נגד האומר שלא היה תנאי ובגמרא מסקינן דהלכתא כר\"ה בריה דר\"ר דס\"ל להרמ\"ה דר\"ה בריה דר\"י ל\"ק אלא דשומעין לזה שאומר תנאי לבטל עדותן שבשטר (ולאפוקי מדעת ר\"פ דס\"ל דשטר מעליא הוא) אבל יכול התובע לתבוע בע\"פ לנתבע דהא על פי העד הזה שאמר שנתחייב לו או מכר לו בלא תנאי ואותו העד מביאו לידי ש\"ד ואין כח בעד הב' לפטרו משבועה וז\"ש הרמ\"ה דרחמנא הימניה לחד לחייביה שבועה דדוקא לענין זה הימניה ולא לאחזוקי השטר בשטר מעליא אבל רבינו מסיק וכתב דאפילו ש\"ד (נגד העד) א\"צ לישבע ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ז\"ל עדים שאומרים כו' עד ונראה שאפילו אם אין זוכרין כו' בפ\"ב דכתובות (דף כ') ת\"ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים אמר ר\"ה והוא שזוכרו מעצמו ר\"י אמר אע\"פ שאין זוכרו מעצמו עד כאן ובירושלמי מסקינן אהך מילתא דר\"�� כרבי ור\"י כרבנן ע\"כ ור\"ל רבי ורבנן דפליגי שם בכתובות (דף כ') אי צריכין לצרף עמהם אחר שיעיד על חתימתן או סגי בעדותייהו וכתבתי פלוגתתן לעיל סעיף י\"ד ע\"ש וכתבו התוס' והרא\"ש והמרדכי דמירושלמי זה שמעינן דכשהעדים זוכרין מעצמן בלא שטר אפילו לרבי לא בעינן שיצרף עמהם אחר וכשאין זוכרין כלל ההלוואה אפילו ע\"י ראייתם השטר אפילו רבנן מודו דבעינן לצרף אחר עמהם דכל כה\"ג ודאי לא שייך למימר אמנה קמסהדי <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> פליגי כשאין זוכרין בהלואה מעצמן ונזכרים ע\"י ראיית השטר דלרבנן לא בעינן לצרף אחר עמהם ולרבי בעינן והלכתא כרבנן וע\"ש בדבריהם ובפרט בהרא\"ש (דף קכ\"ה) ותמצא שזה תוכן דבריהם וביאור דבריהן הוא דהא דתניא כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליו כו' ר\"ל דמעיד לאחר זמן לפני הב\"ד שזהו חתימתן ומדקאמר ר\"י אליבא דרבנן אע\"פ שאינו זוכרו מעצמו דהיינו בלא שטר מוכח דגם לרבנן צריכין לזוכרו עכ\"פ אלא שסגי אי זוכרו בשטר ואי זוכרו מעצמו דהיינו בלא שטר אפילו רבי מודה דהיינו ר\"ה אליביה דרבי וע\"ש בתוס' בסוף ד\"ה ור\"י אומר אע\"פ שאין זוכרין שכתבו על האי פי' ז\"ל ומיהו ל' כותב אדם עדותו לא משמע הכי עכ\"ל ור\"ל דהול\"ל מעיד אדם על חתימתו שבשטר ול' כותב אדם עדותו משמע דבא ללמדנו שיכול לכתוב עדותו לזכרון בינו לבין עצמו ולאחר זמן יראה אותו הכתב ויזכור נפשו מתוכו ויעיד לפני הב\"ד ע\"פ וכמש\"ר בסכ\"ח וכ\"כ התוס' והרא\"ש לפני פי' הנ\"ל האי פירושא אלא שמסקי וכתבו שמהירושלמי נראה להן מוכח שזהו פי' דהברייתא ושגם אמת הוא אליבא דדינא ע\"ש ומעתה דעת רבינו כדעת התוס' והרא\"ש אביו דכשאינם זוכרים כלל ההלואה לכ\"ע בעינן <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"2\"></i> כ\"י צירוף וצירוף מיהא מהני וז\"ש כאן ונראה שאפילו אם אין זוכרין כו' כיון שמעידין שזה כו' ור\"ל שכל אחד מעיד על כ\"י ועל כתב ידו דחבירו דהיינו צירוף מקיימין והרמב\"ם ס\"ל ג\"כ כירושלמי זה ומפרש ג\"כ דדוקא כשזוכרים ההלואה ע\"י השטר הוא דפליגי רבי ורבנן אך ס\"ל דכשאינן זוכרין ההלואה כלל אף לרבנן אפילו צירוף לא מהני ומטעם שכתבתי בפרישה וכשיש ב' עדים אחרים על כל חתימה א\"נ שיצא חתימת ידם ממ\"א מקיימין מהן ואף שעדי השטר אומרים שאין זוכרין כלל מפני שאנו אומרים שחזרו בהן וכמ\"ש הרמב\"ם בהדיא ובפרישה כתבתי ל' הרמב\"ם ודקדקתי ממנו שפי' זה מוכרח בדברי הרמב\"ם ורבינו הללו ולא כב\"י שכתב אדברי רבינו הללו ז\"ל נ\"ל שהרמב\"ם למד כן מהירושלמי דפ\"ב דכתובות הנ\"ל דמשמע משם דכשאינן זוכרין העדות ע\"כ על כ\"י הן מעידין וצריך ב' עדים לכל חתימה וה\"ה אם יצטרף אחר עמהן שמעיד על ב' החתימות נמי מהני וזה הירושלמי כתבו הרא\"ש בפרק הנ\"ל אלמא דהכי ס\"ל וכ\"כ במישרים נ\"ד ח\"ח דהרא\"ש ס\"ל כהרמב\"ם ומש\"ר ונראה שאפילו אין זוכרין כו' הוא ממ\"ש התוס' שם דאפילו אומרים על כתב ידינו אנו מעידים אין צריכים לצרף עמהם אחר ולעולם על מנה שבשטר הם מעידים וה\"נ כשאומרים שאין זוכרין הו\"ל [כמו] כשאומרים על כ\"י אנו מעידים ואין אנו חוששין לדבריהם אלא על מנה שבשטר הם מעידין וא\"צ לצרף עמהם אחר עכ\"ל בקיצור משמע מדבריו דלהרמב\"ם בעינן צירוף וצירוף מהני כששכחו ההלואה ולרבינו אף ששכחו ההלואה לא בעינן צירוף ודבריו תמוהין. חדא דא\"כ דברי רבינו אלו סתרי למ\"ש לעיל סעיף י\"ד דהתם כתב בהדיא כשאין זוכרין הלואה כלל לכ\"ע בעינן צירוף. ועוד דגם דברי ב\"י עצמו סתרי אהדדי שכתב שהרא\"ש כהרמב\"ם ס\"ל ורבינו כהתוס' והוא עצמו כתב לעיל בסעיף י\"ג י\"ד דתוס' ורא\"ש שווין בדבר וכ\"כ רבי' ירוחם וכן תמצא להדיא של' הרא\"ש הוא כל' התוס'. וע\"ק דמדכתב הרמב\"ם לא נתקיים עד שיזכרו עדותן משמע דלהרמב\"ם אמרינן אין תקנה בדבר ואפילו צירוף לא מהני וכן משמע ממ\"ש והרי הן כחרסים. וע\"ק שבש\"ע סעיף י' הביא דברי הרמב\"ם אלו וכתב עליהם וז\"ל ויש חולקים ואומרים שאפילו אין זוכרין (והוא דעת רבינו) כו' עד ולפי דבריהם כשהם עצמם באים להעיד כו' צריך ב' עדים על כל חתימה כו' או שיצטרף א' עמהם כו' עכ\"ל נראה להדיא שפי' כמו (שפרש\"י) [שפירשתי] דלהרמב\"ם אפי' צירוף לא מהני ולרבי' מהני צירוף וצירוף מיהא בעי היפוך מ\"ש בב\"י. ויותר תמוה שכתב בסוף דבריו ז\"ל ומטעם זה כתב מהרי\"ק שורש ע\"ד דלא נראו לו דברי הרמב\"ם ע\"כ והמעיין בדברי מהרי\"ק ימצא שדעת מהרי\"ק בפי' דברי הרמב\"ם אינה מכוונת לדעתו לגמרי וכמ\"ש בסמוך (ס\"ד) [בס\"ד] ולשיטת הב\"י היה נראה לי דרבי' לא לפלוגי אתא אדברי הרמב\"ם אלא לפרש דבריו דהא דכתב דאין מקיימין כשאינן זוכרין היינו דוקא כשאין כ\"א מעיד אלא על חתימתו לחוד אבל כשכל א' מעיד גם על חתימת חבירו מודה דמקיימין אותו ע\"פ אבל כבר הוכחתי מל' הרמב\"ם דלדעתו זה לא מהני וה\"ה צירוף ונראה דגם הב\"י הדר מפי' זה שהרי דבריו בכ\"מ (ע\"ש מ\"ש אהשגת הראב\"ד) (ובש\"ע סעיף י' וע\"ש בסמ\"ע) הם כפירושינו ומ\"ש בשם רבי' ירוחם דהרמב\"ם ס\"ל כהרא\"ש אין מזה סתירה לדברינו שלא כתב שם אלא שגם הרמב\"ם ס\"ל כהך ירושלמי הנ\"ל כמו דס\"ל להרא\"ש ותוס' ולאפוקי מרי\"ף שדחה הירושלמי הנ\"ל אבל בפי' דמילתא ולדינא ודאי אין דעת הרמב\"ם כדעת הרא\"ש ותוס' כלל אלא כמ\"ש ודברי הרי\"ף הנזכרים בר' ירוחם הם ממ\"ש בפרק ד' אחין שכתב שם דהך סוגיא דבפ\"ב דכתובות דמשמע מיניה דלעולם בעינן שיזכור הדבר ע\"י השטר ואם שכחו לגמרי אינו מעיד היינו כששטר עדות יוצא מתחת יד העדים דאי בעי כבשי ליה נמצא דהשתא מתחיל עדותן לכן אם אינם זוכרין עתה כלום אין כאן עדות אבל אם השטר יוצא מתחת יד הב\"ד אע\"פ שאין העדים נזכרים כלל להדיא א\"צ צירוף אלא נאמן כ\"א לומר זה כתב ידי דמשעה שחתמו השטר לבעל דין לא יכלי סהדי למיהדר בהו דכמו שנחקרה עדותן בב\"ד דמי והאריך שם להביא ראיות לדבריו ע\"ש גם (התוס') כתבו בזה (בד\"ה) ור\"י והביאו הגמ' מפ' ד' אחין ע\"ש ומדלא הזכיר הרי\"ף דברי הירושל' דכתובות נראה דס\"ל דכיון דבגמרא דידן לא הזכירו כלום שיפלגו ר\"ה ור\"י בפלוגתא דרבי ורבנן גם ל' כותב כו' דקתני בברייתא לא משמע (כמ\"ש התוס' הנ\"ל) לא משגחינן כלל בדברי הירושלמי. וכתב רבינו ירוחם שכדברי הרי\"ף כן עיקר אבל דעת הפוסקים דלא כוותיה. ומעתה אעתיק לפניך ל' מהרי\"ק שהביאו הב\"י וממנו תראה שגם הוא לא פי' דברי הרמב\"ם ורבינו כמו שפי' הב\"י גם דברי מהרי\"ק צריכין נגר להולמן ואפרשם כפי מה שנראה לי בהן בס\"ד והוא בסוף שורש ע\"ד כתב בה\"ג משמיה דמר יהודה סהדא דחתים על שטר ואמר אין חתימתי היא אבל לא קים לי במאי דכתב מהימן (במאי דאמר שאינו זוכר העדות) כו' עד וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל שטר שיצא לב\"ד ובאו ב' ואומרים כ\"י הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זה כו' לא נתקיים השטר והרי הוא כחרש עד שיתבררו עדותם כו' עד ולא נהירא לי דבריהם מדתנן בפ\"ב דכתובות (דף כ') זה אמר כ\"י וזה אומר כ\"י צריך לצרף עמהם אחר דברי רבי וחכמים אומרים אין צריכין לצרף עמהם אלא נאמן אדם לומר זה כ\"י ואמרינן בגמרא כשתמצא לומר לדברי רבי על כ\"י הם מעידים לדברי חכמים על מנה ש��שטר הם מעידים פירש\"י אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הלכך תרי סגי ואמר ר\"ן אמר שמואל הלכה כחכמים הילכך כל האומר זה כתב ידי הרי העיד שראה ההלואה או הדבר מעתה שוב אינו נאמן לומר לא ראיתי ההלואה עכ\"ל מהרי\"ח ודבריו תמוהין לי מאד דנראה דס\"ל דלפי מה דקיי\"ל כרבנן דאמנה קא מסהדי אפי' שכחו ההלואה לגמרי אין צריכין צירוף והוא נגד הירושלמי הנ\"ל ואף אם נאמר דס\"ל למהרי\"ק כרי\"ף דלית ליה הך ירושלמי להלכתא (וכמ\"ש ל' בסמוך) מ\"מ לא שייך לכתוב על מר יהודאי והרמב\"ם ולא נהירא כיון דאפשר דאינהו ס\"ל כירושל' זה ועוד דא\"כ גם על הרא\"ש ותוס' ומרדכי ורבינו הו\"ל להשיג דכולהו סבירי להו דכשאינן זוכרין ההלואה צריכין צירוף וכמ\"ש. וליישב תמיהת הגדולים הללו היה נלע\"ד לומר דמהרי\"ק לקח לו שיטה לנפשו וס\"ל דמ\"ש התוס' ורא\"ש והמרדכי ורבי' דמשמע מהירושל' דכשאינן זוכרין ההלואה צריכין לצרף עמהם אחר היינו כשגילו דעתן מיד שאינם זוכרין ההלואה קודם שאמרו כ\"י הוא זה דכי האי גוונא ודאי מסתבר לומר דצריכין צירוף אבל כשאמרו בתחלה זה כתב ידינו ואח\"כ אומרים אבל אין אנו זוכרין מההלואה כל כהאי גוונא מודי דלא בעינן צירוף שהרי אילו שתקו אחר כך היה מעליא עדותן זו דמסהדי אחתימות ידייהו כאילו אסהידו בפי' שיודעים מההלואה ואיך יהיו נאמנים לחזור בדבורם ולומר אין אנו זוכרין ואפי' אם בתוך כ\"ד אומרים אין אנו זוכרין כו' מ\"מ דבריהם הראשונים עיקר שהרי אפילו לפי מה שאמרו עתה זוכרין ההלואה עדיין מודים שהוא ח\"י וכל שאומר שהוא ח\"י כאילו אומר יודע אני בהלואה ואין לנו לילך אלא בתר דבריו הראשונים וזהו נראה מדוקדק מל' מהרי\"ק שכתב ז\"ל הילכך כל האומר זה כ\"י הרי העיד שראו ההלואה ומעתה שוב אינו נאמן לומר לא ראיתי ההלואה עכ\"ל ומדכתב שוב אינו נאמן משמע דה\"ט דכיון דאמר תחלה זה כ\"י שוב אינו יכול לחזור בו וכמ\"ש ומש\"ה השיג על מר יהודאי ועל הרמב\"ם שכתבו דאפילו אמרו תחלה חתימת ידינו הוא אפ\"ה נאמנים לומר אח\"כ אבל אין אנו זוכרין ההלואה דזה לא מסתברא ליה לפי מה דקיי\"ל כרבנן. ומדברי מר יהודאי שהביא שם מהרי\"ק משמע להדיא דס\"ל דאפילו צירוף לא מהני כשאומרים אין אנו זוכרין ההלואה אלא בעינן דוקא שיצא כ\"י ממ\"א או דאסהידו בי תרי אח\"י ומדהשוה מהרי\"ק דעת מר יהודאי ודעת הרמב\"ם יחד משמע להדיא דס\"ל דגם להרמב\"ם ל\"מ וכמ\"ש כן נ\"ל מוכרח לפרש דברי מהרי\"ק אבל דברי מהרי\"ק אינן ברורים בעיני מכח כל הדקדוקים שכתבתי בפרישה ודרישה בל' הרמב\"ם. וע\"פ מ\"ש ביאורו דהרמב\"ם לק\"מ מה שהשיג מהרי\"ק על הרמב\"ם מלשון הגמרא והירושלמי והכל שריר וקיים ולא כמו שעלתה על דעתו להשוותם טועין בדבר משנה חלילה מלהעלות כזאת על גדולים כמותם ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [],
+                [
+                    " וצריך שיכירו העדים כו' גם הרמב\"ם כ\"כ בפרק כ\"ד דמלוה ויצא להם זה ממשנה וגמרא דפרק ג\"פ (דף קס\"ז) (וכ\"כ המ\"מ שם אדברי הרמב\"ם) דתנן שם כותבין גט לאיש אע\"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע\"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירין ופרש\"י דאם אינו מכיר שם האיש בגט איכא למיחש שמא אין זה שמו אלא שם איש אחר ויבא לרמאות ולהגבות כתובה לשום אשה כדתנן הוציא גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה ושם האשה בשובר שלא תרמה ליתנו לאיש אחר שגירש אשתו ותפסיד כתובתה עי\"ז ע\"כ. ושקיל וטרי שם בגמרא וקאמר שם האיש בגט אין שם האשה לא שם האשה בשובר אין שם האיש לא ולי��וש דילמא כתב גיטא ואזיל וממטי ליה לאיתתא דהאיך וזמנין כתבה אשה שובר ויהבא לגברא דלאו דילה ופי' התוס' דה\"פ למה סגי בהכרת מי שכותבין לו בלא חבירו הלא יש לחוש שמא יש מי ששמו כשמו ואין שם אשתו כשם אשתו והוא מזייף שם אשתו ומעלה לה שם אשת חבירו ודעתו ליתן בידה הגט כדי שתוציא הכתובה מבעלה וכן בשובר שמא יש אשה ששמה כשמה ואין שם בעלה כשם בעלה א\"ל אביי הכי א\"ר שם האיש בגט וה\"ה לשם האשה שם האשה בשובר וה\"ה לשם האיש ע\"כ. וס\"ל להרמב\"ם ורבינו דכשם שגבי גט אף שמכירין שם האיש המגרש שהוא כעין הלוה שמחייב עצמו לתת כתובה ע\"י גט זה צריכין ג\"כ להכיר שם האשה שהיא כעין המלוה מטעם הנ\"ל ה\"ה נמי בכל לוה ומלוה אף שמכירין שם הלוה אכתי יש לחוש שעשה קנוניא והעלה שם מלוה זה שבא עמו ואומר שהלוה ממנו בשם אחר כדי ליתן השט\"ח ליד אותו מלוה כדי לגבות מאיש אחר ששמו כשם לוה זה (וכ\"כ בעה\"ת שער ל\"ה והמ\"מ פרק הנ\"ל מסיק וכתב על דברי הרמב\"ם ז\"ל דברי תימה הם בלוקח ומלוה למה צריך הכרת שמותם בשטרי קנין) פי' לאפוקי בשטרות שאין בהם קנין דאיכא למיחש שמא כתב ללות ולא לוה והו\"ל מוקדם כמ\"ש אח\"ז בסמוך) ואינו דומה לגט ושובר שבאין להפקיע ולא להתחייב אבל בלוה ומוכר איזו חששא יש אחר שמכירין אותן והא קיי\"ל דב' יוסף ב\"ש אין מוציאין עליהן שט\"ח (וכ\"ש שטר מכר. ועוד) דאם לא כן גם בהכרת המלוה והלוה מה יועיל כו' ע\"ש עכ\"ל וביאור דבריו דדוקא גבי גט יש נ\"מ בהכרת שניהם דאל\"כ יש לחוש שמא יעלה שם אשתו בשם אשת אחר ששמו כשמו כדי לגבות כתובה מאותו אחר כנ\"ל דהא אותו אחר לא יכול לדחותו לומר לא אני המחוייב אלא אחר דהא אותו האחר לאו אישה הוא לאחר שנתן לה גט וחייב בכתובתה אבל כשמכירין שם האיש והאשה תו ליכא למיחש אלא כשיהיה עוד באותה העיר שם האיש עם אשתו ששמותיהן כשם איש ואשה הללו ולזה ליכא למיחש כדאיתא שם בגמר' דאין מגרשין בכה\"ג בעיר א' אלא כששניהם לפני הב\"ד משא\"כ בלוה ומלוה דאף כשמכירין שם הלוה והמלוה הללו הבאים לפני ב\"ד יש לחוש דשמא מלוה זה לא יתבע ליה כ\"א ללוה אחר ששמו כשם לוה זה וצ\"ל דליכא למיחש לזה משום דקיי\"ל דאין מוציאין שט\"ח על ב' יוסף ב\"ש הדרים בעיר אחת דכל אחד יאמר לאו אנא הלוה כ\"א האחר א\"כ ק' קושיא ראשונה דגם כשאין מכירין המלוה ליכא למיחש להא זהו כוונת המ\"מ בתמיהתו הנ\"ל על הרמב\"ם ומסיק המ\"מ וכתב ז\"ל וצריך ליישב דבריו דמשום פסידא דלוה אמרו דצריך להכיר שניהם דשמא לאחר זמן יפרע הלוה להמלוה והלוה לא יתן על לבו ששינה שמו תחלה ויקח ממנו שובר על שמו אח\"כ יחזור ויתבענו המלוה בשטרי דבשובר נזכר שם אחר למלוה וכיוצא בזה יש לחוש במקח אם יחזור ויקח ממנו ועדיין אני אומר כיון דאין חשש פסידא אלא ללוה ולמוכר הם יחושו על עצמם. עוד מסיק המ\"מ שם וכתב שאפשר שהרמב\"ם בשטרות שאין בהן קנין קאמר דבעינן שיכירו את שמם כו' ע\"ש שהאריך וכתב שדבריו צ\"ע וכתב שנראה לו דאין צריכים להכיר שם המלוה והלוקח להכי לא תניא במתניתין ובלבד שיהא מכירין אלא בגט ושובר ואם היינו צריכין להכיר שם המלוה והלוקח היה להם להשמיענו רבותא טפי אבל הא דצריכין להכיר שם הלוה והמוכר זה פשוט ולא הוצרך לאשמועינן זה עכ\"ל. ובאמת שראוי לתת לב ע\"ז ובפרט לרבינו דלא חילק בין שטרי קנין לשטרי דלאו של קנין כדאיתא לעיל ס\"ס ל\"ט ע\"כ נראה כמ\"ש בפרישה בשם מור\"ש ז\"ל ומה שכתבתי הוצרכתי לכתוב לפי דעת רבינו שכתב מיד אח\"ז בשם רבי' ישעיה דצריכין לכתוב שם מקו�� הלוה בשט\"ח וע\"פ מה שכתבתי שם בפרישה דלדעתו ולדעת רבינו שהביאו אי לא כתב מקומו דהשטר פסול אבל לפי מ\"ש הב\"י ומור\"ם שם אינו נפסל בכך וגם משמע מדברי הרמב\"ן (והביאו הב\"י) והרמב\"ם דאפילו לכתחלה א\"צ לכתוב המקום משום דלא חששו לב' יוסף ב\"ש ונראה דלדעתן אם לא כתבו ונמצאו ב' יוסף ב\"ש בב' מקומות דיכולין להוציא על א' מהן ואינו יכול לדחות ולומר אין אני חייב אלא האחר דהא המשנה דקדק וקתנו ב' יוסף ב\"ש בעיר אחת כו' דמשמע הא בשני עיירות מוציאין עליהן ובעה\"ש נאמן לומר לזה הלויתי דכיון דלא חששו לכתחלה לב' יוסף ב\"ש אף אם ימצאו לא מפסלי לשטרא דאינשי (ודלא כמ\"ש מור\"ם בד\"מ דאינו יכול להוציא ע\"ש) וא\"כ הוא לק\"מ על הרמב\"ם ורבינו דהא החשש דחששו בגט ושובר איכא למיחש ג\"כ בשאר שטרות כשהלוה בא עם איש א' לפני העדים ואומר קנו ממני שאני חייב לפלוני זה כך וכך דאם לא יכירו גם למלוה אף שיכירו הלוה עדיין יש לחוש שמא מלוה זה העלה שמו בשם אחר ועשו קנוניא יחד כדי לגבות מאיש אחר ששמו ראובן ב\"ש כשם לוה זה והוא דר בעיר אחרת דאז מוציאין עליו לדעתם וכמ\"ש אבל מכירין ויודעים גם שם מלוה זה שהוא כאשר הוא אומר תו ליכא למיחש שמא יגבה מאיש אחר ששמו ראובן ב\"ש שירא מלוה זה לתבוע אותו שחושש שמא אותו ראובן ב\"ש יביא עדי השטר ויעידו את כחשו בפניו ויאמרו לו הלא אתה לוי ב\"י מכירין אנו אותך שמעולם לא באת לפנינו עם איש זה אלא עם איש אחר ששמו ראובן ב\"ש והוא לוה ממך ולא זה משא\"כ כשמעלה שמו בשם אחר יכול להפיק זממו שימסור זה הבא לפני העדים לאותו האחר והאחר ההוא ילך ויתבע את האיש הזה ששמו כשם הלוה היה ואז לא יוכלו עדי השטר להציל העשוק שהרי גם המלוה לא יכירו ואז כשיבא הדבר לפני ב\"ד לא יעלו על לבם לומר שהכל ברמאות דכולי האי לא חיישינן דלעולם אמרינן מי שהש\"ח בידו הוא בודאי הלוה לו מאחר ששמו ושם אביו כן הוא כאשר נכתב בשטר ויתלו הדבר בשכחת העדים ששכחו ההלואה כיון שאין יודעים לא המלוה ולא הלוה ויקוים השטר בחותמיו ויגבה מזה ע\"י השטר. ואין להקשות הלא אף אם יכירו שם הלוה והמלוה עדיין איכא למיחש שמא יש עוד א' ששמו באמת כשם מלוה זה לוי ב\"י וימסרנו לו ויתבענו הוא את האחר ששמו ראובן ב\"ש ויגבה ממנו דהא כבר כתבתי דלא חששו כולי האי שיהיו שם הלוים והמלוים שווין וא\"ת הא אמרינן כותבין שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה עמו כלל וכתבתי בסל\"ט גם בסי' זה בפרישה ואז לא בעינן שיכירו שם המלוה י\"ל דהתם ודאי אף שלא יכירו שם המלוה מ\"מ ליכא למיחש למידי שהרי כשכותבין ללוה שטר בלא מלוה אין כותבין בל' נוכח בפנינו הלוה פלוני לפלוני מנה או הודה פלוני לפלוני מנה אלא כותבין בל' נסתר בפנינו ח\"מ בא פלוני ואמר כתבו שטר שאני חייב לפלוני מנה וכיון שכן ליכא למיחש שמא יגבה מאיש אחר ששמו כשם הלוה הנזכר בשטר הזה שהרי האיש ההוא יכחישנו בעדי השטר שיאמר מעולם לא צוה לוה זה שנכתוב לך שטרא אלא איש אחר היה ואין הוכחה ממה שאין מכירין את המלוה שהרי המלוה לא היה מעולם עם הלוה וק\"ל. ובזה שכתבתי מיושב ג\"כ האידך קושיא שהקשה המ\"מ הנ\"ל והוא דאם איתא דגם בשאר שטרות בעינן שיכירו שם הלוה והמלוה למה קתני דין זה גבי גט ושובר הו\"ל להשמיענו זה בשאר שטרות דהמה רבותא טפי די\"ל דכולה מתני' לא איירי אלא כשהאחד בא לבדו אל העדים שיכתבו לו גט או שובר או שט\"ח וחבירו אינו עמו ואז בשטר א\"צ שיכירו שניהן כמ\"ש שהרי העדים יכחישו אותו ויכירו שאין זה הלוה שצוה להם משא\"כ גבי שובר שודאי יש לחוש שמא תעלה שם אישה בשם איש אחר ותמסור האי שובר לאיש ההוא ששם אשתו כשמה ותפקיע כתובתה מהאשה ההיא דהתם ליכא למימר שתביא האשה ההיא עדי השובר שיאמרו אשה זו מעולם לא היתה לפנינו שלא תהנה לה העדות שיאמרו ע\"כ העדים שכחו את הדבר שהרי בפירוש נכתב בשובר אני פלונית בת פ' קבלתי כתובתי מפב\"פ בעלי ואי איתא שהיא לא קבלה מעולם כתובתה איך בא שובר כזה ליד בעלה ודוק. ובמ\"ש נתיישב ג\"כ דלא תקשה מאי מהני הכרת שם המלוה והלוה בכתיבת שובר דהלואה הא אכתי איכא למיחש לרמאות והוא דכמו שהצריכו להכיר גם הלוה מטעם שמא מלוה זה הבא לכתוב עליו שובר לפ' ב\"פ שיתן המלוה השובר ליד לוה דמלוה אחר דשמו כשם מלוה זה האי חששא כמעט במקומה עומדת אף שיכירו גם שם הלוה והוא דילך לוה זה לפטור נפשו בשובר זה ממלוה אחר ששמו כשם מלוה שחייב לו באמת ולזה אפשר דאינו חייב כלום אלא שעשה קנוניא עמו וכדי לפטור נפשו ממלוה אחר ששמו כשמו. בשלמא בשובר דכתובה הנזכר במשנה ליכא למיחש לזה דהא הכל ידעו דהאחר אף ששמו כשמו מ\"מ אינו בעלה של זו אבל בשובר דהלואה קשיא ולפמ\"ש ניחא. ולשינויא דהמ\"מ הנ\"ל צ\"ל דכל ששנים בעיר ששמותיהן שוים אין מדרכן להלוות לאחרים אא\"כ משלשין שמותיהם מחשש שמא יעשה קנוניא או שבאמת ילוה גם מהאחר בכך (והוה) [ההוא] ששמו כן וישלח לו ע\"י שובר ואח\"כ יפטור נפשו (באינו) [באותו] שובר גם כן מהאחר (וכסברת הרמ\"ה שבסמוך סי\"ד אבל רבינו לא ס\"ל האי חששא כ\"ש שם ע\"ש) ואם לא עשה כן לשלש שמו איהו דאפסיד אנפשיה וכמ\"ש בסנ\"ד דמה\"ט אין כותבין זמן בשובר ומ\"מ הצריכו הנ\"ל שיכירו העדים ללוה דעל העדים מוטל לכתחלה לעשות כל מה שבכחם לעשות שלא תצא מכשלה מתחת ידם וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומיהו א\"צ עדות גמורה אלא אפילו אשה וקרוב סגי דין זה למדו רבינו וסייעתו מעובדא שהיה ונזכרת בגמ' דפרק ג\"פ ומפני שאינו מוכרח לומר כן ויש לדקדק בזה טובא שם בגמ' ובפירושים וגם בפוסקים דהביאוהו וכבר השיג מ\"ו ר\"ס ז\"ל וכתב דדברי המחבר ב\"י סותרין בזה זא\"ז וגם יש לדקדק מזה בדברי רבינו בטור א\"ע (סק\"י) לכן ארחיב בו הביאור וע\"פ זה יותרו כל הדקדוקים והסתירות הנופלים בזה בס\"ד. שם פרק ג\"פ (דף קס\"ז) גרסינן ההוא תברא (פי' שובר של אשה) דהוה חתום עליה רבא ב\"ח (ובנוסח של ר\"ש הוא מתחלה ועד סוף רבי ירמיה ב\"א) אתאי ההיא אתתא לקמיה לתבוע כתובתה אמרה ליה לאו אנא הואי א\"ל אנא נמי אמרי להו (לעדים) דלאו איהי היא ואמרו לי שהיא היא אלא מיקש הוא דקשיא (הזקינה) ובגר לה קלא (נעשה קולה עב) אמר אביי אע\"ג דאמרי רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק עכ\"ל הגמרא וכן הביאה הרא\"ש (וגם ברי\"ף אלא שברי\"ף כתב אתא לקמיה דאביי כו' ע\"ש דלפי אותו נוסחא מוכח דאביי היה הדיין ורבא ב\"ח הוא דהעיד ואמר לפניו המעשה איך הוה) וכתב ע\"ז הרא\"ש ז\"ל ושמעינן מיניה דלהיכר איש ואשה סומכין על עד א' ואפילו אשה וקרוב דמילתא דעבידא לגלויי הוא מידי דהוה ביבמה להכיר שהוא אחיו מן האב דסגי על פי קרוב דמילתא דעבידא לגלויי הוא עכ\"ל. ודברים הללו נתבארו ע\"פ מ\"ש הנ\"י שם (דף רמ\"א) בפירושא דהאי עובדא אלא שקיצר ואכתבהו בתוס' ביאור והוא שפי' ההוא תברא כו' פי' דרך משל רחל אשת יעקב היה כתוב בתברא שקבלה כתובתה מבעלה יעקב וחתום עלה רב\"ח והשובר ביד יעקב בעלה ולאחר זמן באתה רחל לתבוע הכתובה מבעלה יעקב והוא הוציא השובר והראה שכבר פרע כתובתה והיא צעקה לאו אנא הואי אלא ודאי אחרת באתה ברמאות והעלתה שמה כשמי ושם בעלה כשם בעלי והודתה שקבלה כתובתה ונתנה השובר ליד בעלי כדי להזיקני. ואמר רבא שהאמת אתה ושגם מתחלה כשחתם לא רצה לחתום על השובר ואמר לעדים לא נחתם כי לאו היא רחל אשת יעקב ולאשה אחרת שנזדמן שגם שמה ושם בעלה כמות זה לא שכיח הוא וזו ודאי לרמאות שינתה שמה ושם בעלה כנ\"ל. ואמרו אחרים לי ולהעדים שנחתם כי היא היא אלא שנשתנה קולה מחמת שהזקינה ועכשיו אני רואה ומכיר שזאת היא רחל אשת יעקב והיא לא היתה מתחלה לפנינו והטעו אותנו האחרים והדין עמה ואמר אביי אע\"ג דאמור רבנן כו' עד צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק ומש\"ה אף דחתם לפנינו אהשובר והרי הוא כאילו הגיד לפנינו שרחל אשת יעקב קבלה כתובתה אפ\"ה מקבלין מיניה מה שחוזר ומגיד עתה שלאו היא היתה כי חתימתו הראשונה לא מחשבה כיון דאין דרך צורבא מרבנן למידק ולהכיר בנשים כ\"כ. ומסיק הנ\"י וכתב ג\"כ ע\"ז ז\"ל ש\"מ שיכול אדם לסמוך בזה ע\"פ ע\"א ואפילו אשה וקרוב אע\"פ שאין סומכין על בע\"ד בעצמו. דאס\"ד שצריכין ב' שיעידו לו בתחלה היכי אמרינן לא דק ע\"פ עדים כשרים אלא ודאי כדאמרי' ומטעם דהא מילתא עבידא לגלויי היא כן דעת הרשב\"א ותלמידי הריטב\"א ז\"ל עכ\"ל הנ\"י ובזה דברי הרא\"ש ורבינו מבוארים. אבל דע שרשב\"ם פי' להאי עובדא בפי' אחר ולפי פירושו לא יהיה דין זה דסומכין על אשה או קרוב בהכרה זו מוכרח. כי הוא פי' שם (סוף דף קס\"ז) בל' זה אתא ההיא איתתא (לאחר זמן) לקמיה לתבוע כתובתה. ואמרה לאו אנא הואי ושמא אשה אחרת ששמה כשמי ושם בעלה כשם בעלי הוית מתחלה קמך אמר לה אנא נמי אמרי (כשבאתה עתה וצעקתה לאו אנא הואי) לסהדי החתומים עמי על השובר שאינך אותה האשה שחתמנו על שובר והדין עמה. והם השיבו לי שטעיתי במה שהוחלף קולה והדין עמהן כו' צורבא מרבנן כגון ר\"י ב\"א (הא דכתב ר\"י ב\"א הוא ע\"פ גרסתו כי הוא גרס מתחלה דר\"י ב\"א הוה חתום מהשובר וגם אתיא לקמיה דר\"י כמבואר בלשונו שם לפני זה) לאו אורחא למידק שיכיר בנשים כ\"כ והגדה קמייתא שאמר דלאו איהי היא לאו כלום הוא. ולא מקרי חוזר ומגיד במה שאמר לבסוף את היא אלא שנשתנה קולך דכיון דאמר השתא דקדקתי יפה סמכינן עליה ומהימנינן ליה עכ\"ל רשב\"ם והנה ההבדל בין פי' רשב\"ם לפי' הנ\"י הוא מבואר דרך כלל ופרט דרך כלל דהוא פי' הגדה קמייתא היתה במה שאמר אף אני אמרתי לאו איהי הוא. והגדה השניה הוא במה שאמר אח\"ז שהיא היא אלא שנשתנה קולה משא\"כ לפי הנ\"י וכנ\"ל. וע\"ד הפרט דלפי פירושו הוצרך לפרש דאתיא לקמיה לאחר זמן מהחתימה דאילו מיד ודאי לא היה נשתנה קולה כ\"כ בזמן מועט עד שלא היתה ניכרת לו עוד מחמת השתנות קולה. אבל לפי' הנ\"י יכול להיות שאתא לקמיה מיד אחר החתימה כי לפי פירושו הגדה ראשונה היתה מה שחתם תחלה וכנ\"ל ועליה אמר אחר שבאתה לפניו שלא רצה לחתום מתחלה מפני השתנות קול שידע שהיה לרחל אשת יעקב מימי קדם. ועוד דלפי' רשב\"ם הנ\"ל צריכין לדחוק טובא למה יחשב זה להגיד וחוזר ומגיד לולי שהוא צורבא מרבנן. חדא שהגדה הראשונה דלאו איהי היא משמע מל' הגמרא דלא היתה בב\"ד ולפסיקא דמילתא רק שאמר לעדים שחתמו עמו שכמדומה לו שלא זו היא בעלת השובר. וגם משמע שכשאמר לה אף אנא אמרי כו' לא היה כוונתו לומר שהאמת אתה. אלא כאילו גער בה ואמר כמעט שהטעיתני עד שסברתי לומר שהאמת אתך שלאו את היא. וטעות הוא שאת היא ובגר קולך. ולפ\"ז מעולם לא היתה כאן שום הגדה בראשונה דלא�� איהי היא ואת\"ל שזה מחשב להגדה אכתי לאו חוזר ומגיד הוא במה שחזר ואמר שהיא היא דהא לא ע\"פ עצמו חזר ואמר כן כ\"א ע\"פ העדים שהתווכחו עמו ואמרו לו מילתא של טעם כי מוקש קשיא ובגר לה קלה. וליישב כ\"ז לפירושו צריכין לדחוק ולומר שהגמרא קיצר בלשונו והמעשה לא כך היתה אלא כשבאה לפניו וצעקה לאו אנא הואי גמר בדעתו ואמר בפסק דין להעדים האמת כדבריה דלאו היא האשה שחתמנו בהשובר ואח\"ז א\"ל העדים שחתמו עמו שהיא היא אלא שנשתנה קולה וזה שכתבתי רימז ר\"ש בפירושו כמ\"ש אף אנא אמרי כו' עד והדין עמה ובמאי דהוסיף ר\"ש וכתב והדין עמה למדנו שהמעשה כך היה שאמר כן בפסיקא והודה לדבריה. וגם צריכין לומר דבהגדה שניה לא סמך על העדים לחוד באשר אמרו לו שהיא הויא אלא שנשתנה קולה שגם העדים לא אמרו לו כן בבירור כ\"כ אלא שבעצמו כיון לבו ונתן דעתו על הדבר והכיר שכדברי העדים כן הוא שהיא הויא ומש\"ה מחשב להגדה שניה וגם זה רימז ר\"ש שם בפירושו כמ\"ש ז\"ל צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק וכיון דאמר השתא דקדקתי יפה סמכינן עליה עכ\"ל וק\"ל. ומה שהכניס רשב\"ם נפשו לדחוקים הללו ולא פירש דהגדה ראשונה הויא מה שחתם נפשו בשובר והגדה שניה מה שלבסוף הודה לה וכדפירשו הנ\"י ואז הויא הכל כפשוטו. נראה דהוא מתרי טעמי. חדא דלשון הגדה לא אתיא שפיר לומר אמה שחתם נפשו ראשונה. והב' דל' לאו אנא הואי משמע דר\"ל אלא אחרת הויא ששמה כשמי ושם בעלה כשם בעלי וכדפי' ר\"ש שם כנ\"ל. וא\"כ למה יחשב לחזרה ולהגדה שניה מה שהודה אח\"כ לדבריה דלאו איהי היא דהא לא חזר מדבריו הראשונים אלא אומר אותה רחל אשת יעקב שחתמנו על השובר אינה רחל אשת יעקב זו אלא אחרת היתה ואותה רחל האחרת באמת קבלה כתובתה בהודאתה אלא שלא היתה זאת. ולפי' הנ\"י צ\"ל דרחל אשת יעקב זו הבאה לבסוף לא טענה שאשה אחרת ששמה ושם בעלה כשמה ושם בעלה של זו היתה כי כל שאין מצויים ונודעים שתים ששמותיהן ושם בעליהן בשוה אין אנו חוששין לזה ואם הן מצויים אזי העדים והב\"ד נזהרין שלא לכתוב ולקיים שמותיהן סתמא אלא משלשין שמותיהן וכמש\"ר בסי' זה בסמוך סעיף י\"ב אלא שאשה זו הבאה לקמיה לבסוף טוענת אף שאין אחרת ששמה ושם בעלה מצויין מ\"מ בהיות שאני יודע שאנא לא הויא צ\"ל שאשה דעלמא באה לפניכם מתחלה ולשם רמאות העלתה שמה ושם בעלה כשמי ושם בעלי (וכ\"כ בעה\"ת בפי' עובדא זו וכמ\"ש בסמוך) ורבא בר חנן הסכים לדבריה. ומש\"ה מחשב שפיר לחוזר ומגיד ודוק. כן נראה לע\"ד טעם וסברת כ\"א מב' הפירושים הנ\"ל. ואף שהנ\"י בעצמו לא פי' כן אלא פי' נמי ז\"ל לאו אנא הויא אלא אפשר אחרת היתה ששמה כשמי עכ\"ל צ\"ל דל\"ד קאמר ושיטפא דלישנא דפי' ר\"ש הועתק שם או ט\"ס הוא. וגם מדברי התוס' שם בעמוד ב' מוכח דס\"ל כפי' ר\"ש מדכתבו שם בעובדא שאח\"ז בגמרא בד\"ה כיון דדק דק ז\"ל וא\"ת והיכא דאמר מתעלה לאו איהי אמר שיכול להחזיר כו' (ור\"ל בעובדא הנ\"ל שאמר מתחלה ג\"כ דלאו איהי היא וחזר ואמר שהיא היא) והיינו כפי' ר\"ש הנ\"ל ודו\"ק. והנה ע\"פ ר\"ש ותוס' שכתבתי אינו מוכח מהאי עובדא דסמכינן בהכרת לוה ומלוה לוקח ומוכר ודומיהן ע\"פ ע\"א ואשה וקרוב דהא לא חזר מחתימתו הראשונה אלא דקאמר דלאו איהי הויא אלא אחרת וכנ\"ל. ומה שחזר אח\"כ מלאו איה לאיהי הויא ג\"כ אין כאן הוכחה לומר דהגדה והכרה ראשונה היתה ע\"פ אשה וקרוב שאמרו לו לאו איהי הויא. חדא שנראה מהענין שלא היה צריך לשאלה וחקירה אלא מעצמו סבר לומר כן מדשמע שקול אשה זו לא היה כקול אשה שבאה לפניו בתחלה ולא שם לבו להדבר שמחמת שהזקינה נשתנה קולה. והב' שאף את\"ל שמה שאמר ולאו איהי היא היתה ע\"פ אשה וקרוב מ\"מ אין ראיה משם לחתום על שטר חוב מתחלה על סמך אשה וקרוב די\"ל דשאני הכא כיון דהיה שטר כתובה גמורה ביד האשה והאיש בא לפטור נפשו ממנה בשובר זה בזה דוקא סמך אהכרת אשה וקרוב להעמיד שטר הכתובה על חזקתו אבל מנלן שסמכינן לכתחלה אאשה או קרוב להעיד עליו שחייב למי שלא ידענו שחייב מעולם. וא\"כ הוא צ\"ל שהרא\"ש ורבינו והרשב\"א והריטב\"א וסייעתם שכתבו הדין שא\"צ להכרת לוה ומלוה לוקח ומוכר עדים גמורים כיון דהן לגילוי מילתא בעלמא ס\"ל כפי' הנ\"י הנ\"ל. וזהו קצת דוחק דא\"כ לא הו\"ל להרא\"ש לסתום אלא לפרש או לרמוז לפחות פירושו דנ\"י בהבאתו בפסקיו ל' הגמרא ולכתוב עליו דשמעינן מינה דסמכינן אאשה וקרוב וכנ\"ל ובפרט שהוא לא גרס כגירסת הרי\"ף דאתיא לקמיה דאביי דלאותה נוסחא מוכח קצת כפי' הנ\"י דכיון דלא היה דיין אלא עד לא שייך למימר שפיר דהגיד תחלה שהדין עמה ואח\"כ חזר לומר שהדין עם העדים שאמרו שהיא הויא דהא אין עד נעשה דיין אלא אומר עדותו והרב אב\"ד למראה עיניו ישפוט ע\"פ העדות שהועד לפניו. ועוד קשה שבעל התרומות שער ל\"ב דין ב' כתב האי עובדא דתברא הנ\"ל וכתב עלה פי' ר\"ש הנ\"ל דהגדה ראשונה הויא מ\"ש דלאו איהי הויא והגדה ב' היא מה שחזר ואמר דהיא הויא (וכתב שם ככל פי' ר\"ש זולת בזה שינה במה שכתב שהיא אמרה לאו אנא הויא ושמא אחרת העלתה שמה כשמי כו' והיינו כשיטת פי' נ\"י הנ\"ל) ואפ\"ה מסיק וכתב שם דכתב הראב\"ד דשמעינן מינה דסמכינן אפילו אאשה וקרוב בהכרת דלוה ומלוה דאל\"כ כיון דא\"ל סהדי דאיהי היא היכי מצי מיהדר כו' וזהו כפי' הנ\"י הרי הוא כאילו זיכה שטרא לבי תרי ומנא ליה הא. וצ\"ל דס\"ל לבעה\"ת דיש ללמוד מהאי עובדא תרתי דמדאמר אביי דאין זה כהגיד וחוזר ומגיד משמע כפי' ר\"ש ותוס' הנ\"ל דהא חתימה בראשונה לא מקרי הגדה סתם וכנ\"ל. ובגוף הטענה דלאו אנא הואי ס\"ל כפי' נ\"י דכתב דטענה אלא אחרת היתה שהעלתה שמה כשמי (וכמ\"ש בעה\"ת בהדיא שם וכנ\"ל) ולא כפי' ר\"ש ותוס' שפירשו שטענתה שאחרת היתה ששמה ושם בעלה כשמי ושם בעלי דלזה לא חיישינן מסתמא דאתרמי כן כל דלית ליה קלא דאיכא אחריני שוים כשמתייהו וכנ\"ל וכיון שכן יש לדייק מינה איך מלא לבו דרבא ב\"ח לומר דהדין עמה דלאו איהי הויא אם איתא דאמרו תחלה עדים לפניו שהיא הויא ואף דשמע דנשתנה קולה מ\"מ היה לו להעלות על דעתו דאין משגיחין בקול דילמא שום השתנות נעשה לה כיון דכבר העידו עדים לפניו דשמה ושם בעלה הוא כן וגם ראה בפניה שהיא כאשה הראשונה וכאשר היה האמת. אלא ודאי לא העידו כשרים תחלה לפניו ששמה ושם בעלה כן הוא אלא סמך אאשה או קרוב ואח\"כ כששמע שצעקה שלאו אנא הואי וגם שמע שנשתנה קולה אמר שהאשה או קרוב הטעהו וק\"ל. ואכתי צ\"ע אהא דמסיק הבעה\"ת שם וכתב בתר הכי ז\"ל ושמעינן מיניה דהיכא דסמך אאיתתא או אקרוב וחזר ואשתכח טעות' דקא הדר ביה לצורבא מרבנן מקבלין לגברא אחרינא דאורחיה למידק לא מקבלין דודאי מידק דק והשתא הדר וקא משקר עכ\"ל וקאי שם גם אהכרת מלוה ולוה ולוקח ומוכר שהן אנשים ע\"ש. וקשה חדא דהא בעה\"ת פי' האי עובדא כפי' רשב\"ם ולפי' אביי לא חילק בין ת\"ח לאחר אלא בעובדא הנ\"ל דאמר מתחלה מעצמו לאו איהי הראשונה וחזר ואמר שהיא הויא דבזה שומעין לת\"ח במה שחזר ואמר ואמרינן דבראשונה לא הסתכל בפניה היטב כי אין אורחא דת\"ח למידק בנשים כ\"כ משא\"כ באחריני דאמרינן דודאי הסתכל וידע דלא�� היא האשה הראשונה שבאה לפניו ומש\"ה לא שמעינן ליה כשחוזר ואומר שהיא הויא אבל היכא דאינן מכירין אותן כלל י\"ל דגם באחריני שמעינן להו דאמרי שהטעוהו כי מה היה להן לעשות כיון דלא הכירוה ואף אם היו מסתכלין כל היום בפניה לא היה נודע להן שמה ושם בעלה והן עשוי כפי הדין וסומכין בעדות כזו שהוא רק גילוי מילתא אאשה וקרוב ומש\"ה שמעינן גם לאחריני כשאומרים שהטעוהו. ועוד מאי למידק שייך כשסמך אאשה וקרוב והן אין מכירין אותה אף כשיסתכלו בפניה. ואין לפרש ולומר דה\"ק דלת\"ח מאמינין לו באומרו שלא הכיר בעצמו אלא סמך אאשה וקרוב ומש\"ה בא לו הטעות. משא\"כ לאחריני דאין מאמינין להן באמרם שסמכו אאשה וקרוב אלא אמרי' שהכירו בעצמן והשתא קא הדרי בהו ואמרו כן בשקר דהוא לשון דבעה\"ת דכתב דהיכא דסמך אאיתתא וקרוב משמע דהוא ידוע דסמכו עליהן ואפ\"ה אין שומעין לאחריני וצריכין לדחוק דס\"ל להראב\"ד ובעה\"ת דאפ\"ה שייך ביה דקדוק דכשהעידו לפנינו אשה וקרוב הו\"ל לדקדק ולחקרם הנה והנה ולעמוד על דבריהן. ות\"ח היודע הדין שבעדות כזה שהוא לגילוי מילתא בעלמא סומכין אאשה וקרוב ואין דרכו לדקדק ולחקור ולעשות טפי מהדין משא\"כ אחריני דלא בקיאי בדיני ואורחם למידק וגם אם בקיאין בדינים הן פנויים לחקור ולדרוש ומש\"ה אמרינן ודאי שכן עשו וחקרו והשתא קמשקרו. ואע\"פ שדין זה לא נוכל ללמד מגופא דעובדא מדברי אביי הנ\"ל בפרט לפי' ר\"ש ותוס' ובעה\"ת מ\"מ למדו ממנו במקצת דכמו שחילק אביי בין צורבא מרבנן לאחריני דבמה דלאו אורחיה דת\"ח למידק כמו באשה נאמן לומר שטעה בו כן נאמר נמי היכא שאומר שלא דקדק בעצמו כשסמך אעדות אשה או קרוב. משא\"כ אחריני דאורחא למידק וכמ\"ש ודו\"ק. ודע שהב\"י הביא האי עובדא בח\"מ (סכ\"ט) במס\"ה וכתב עליה ז\"ל ומהני עובדא כתב ב\"מ נ\"ב ח\"ב צורבא מרבנן דלאו אורחי' למידק אע\"פ שהגיד חוזר ומגיד עכ\"ל ונראה מדבריו דבעל מישרים שבכל העניינים לאו אורחא למידק ולא משמע הכי מרשב\"ם שכתב לאו אורחיה למידק להסתכל באשה כדי שיכירה יפה ויכול לסמוך על אחרים שמכירין אלמא דבהיכר עדות אשה דוקא הוא דאמרינן דחוזר ומגיד אבל לא בשאר עדיות והכי מסתבר וגם רבינו ירוחם ב\"מ הנ\"ל אפשר דה\"ק דחוזר ומגיד במילתא דלאו אורחיה למידק כלומר בעדות היכר אשה. וכן נראה דברי רבינו שכתב דברים אלו בטור א\"ע (סק\"י) עכ\"ל ב\"י (סכ\"ט) (ובש\"ע סמ\"ט) אהאי דינא דצריך שיכירו העדים שם הלוה והמלוה ושאפילו אשה וקרוב כשרים לומר שכך הוא שמם מסיק המחבר וכתב שם ז\"ל והיכא דסמך אאשה או קרוב ואשתכח טעות לצורבא מרבנן מקבלינן לגברא אחרינא דאורחיה למידק לא מקבלינן דודאי מדקדק והשתא הדר ומשקר עכ\"ל. ומוכח מזה דס\"ל דאפילו בהיכר אנשים מקבלינן מת\"ח כי אמר דטעה ומור\"ם ז\"ל כתב שם עליו די\"א דוקא באשה אין דרך ת\"ח לדקדק ולהסתכל בנשים אבל בשאר דברים אין חילוק בין ת\"ח לאחר. ושדברי המחבר ב\"י שכתב כאן בסמ\"ט שגם באנשים יכול לומר שטעה סותרין להסכמתו שהסכים עם הי\"א (בסכ\"ט) עכ\"ל מור\"ם. ואני אומר דאין כאן סתירת דברים זא\"ז דהא מ\"ש בש\"ע כאן (סמ\"ט) הוא מדברי בעה\"ת בשם הראב\"ד והן ילפי לה מהאי עובדא דשובר דאשה הנ\"ל ובההוא עובדא פי' הבעה\"ת כפי' ר\"ש דמ\"ש צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק דאין רגיל להסתכל בנשים ואפ\"ה יליף מינה דגם כשסמכו בשם הכרת איש לוה ומלוה על אשה וקרוב מקבלינן מת\"ח לומר שטעה ואמרינן שלא דק וסמך עליהן וכנ\"ל ש\"מ דס\"ל לבעה\"ת דזה אף דלא מיירי מעדות אשה ��למד ממ\"ש ת\"ח כיון דלאו אורחיה למידק באשה נאמן לומר שטעה. ה\"ה כיון דהדין נותן שמותר לסמוך אאשה וקרוב נאמן לומר שסמך עליהן ולא דק. ומה שהסכים (בסכ\"ט) דדוקא בעדות אשה אמרינן כן ל\"ד עדות אשה קאמר אלא ה\"ה כל כיוצא בו דלאו אורחיה למידק ולא אתא למעוטי אלא כשאומר שבא לפניו איש ואמר אני לויתי מפ' ולא העידו לפניו אשה וקרוב ואמר שסמך עלייהו ולא דקדק בהן ככל הצורך דכשאומר כן אאשה שומעין לו כיון שהיה לו בה הכרה מעט סמך עליה ולא רצה לדקדק להסתכל בה כולי האי משא\"כ באיש דהו\"ל להסתכל. ותדע שהרי (בסכ\"ט) כתב ב\"י אדברי ב\"מ הנ\"ל דלא משמע כן מפי' ר\"ש ושכן נראה מדברי רבינו בא\"ע (סק\"י) שכ\"כ אעדות אשה וכאן (בסמ\"ט) כתב הב\"י אדברי בעה\"ת שכתב כן גם אהיכר אנשים שרבינו כ\"כ בא\"ע (סק\"י) ש\"מ שמשוה הכרה זו דאנשים ע\"י סמיכות אאשה וקרוב להכרת אשה בעצמו בלא סמיכה אאשה וקרוב. ועוד תדע שהב\"י מסיק וכתב שם בסכ\"ט דאפשר שכן הוא ג\"כ דעת ב\"מ כו' ואי דוקא אעדות אשה קאמר כן לא הו\"ל לב\"מ לסתום ולכתוב דת\"ח דלאו אורחיה למידק נאמן לומר שטעה ודו\"ק. ועוד באתי לעורר ולדקדק במ\"ש רבינו בא\"ע (סק\"י) ובענין זה שכתב שם ז\"ל ת\"ח שחתם על שובר כתובת אשה שנפרעה ובאה האשה שכתובה בו ואומרת לא צויתי לכתבו אלא אחרת ששמה כשמי צותה לכתבו והודה לדבריה ואמר לא זו היא שצותה לכתבו יכול לחזור בו מדבריו הראשונים אין כאן משום חוזר ומגיד אבל אם אמר תחלה ברי לי שאינה זאת אינו יכול לחזור בו עכ\"ל והנה נראה שם מדברי רבינו שם פי' עובדא דבגמרא הנ\"ל כפי' נ\"י דהגדה ראשונה הויא מה שחתם בשטר שרחל אשת יעקב קבלה כתובתה והגדה שניה היא מה שהודה לדבריה דלאו היא היא. וקשה כיון דכתב רבינו שהיא טענה אני לא צויתי לכתבו אלא אחרת ששמה כשמי אף שהודה לדבריה לאו חוזר ומגיד מקרי דהא אינו חוזר מדבריו הראשונים אלא שאומר לא זו היתה אלא אחרת וכנ\"ל. ואף שגם בפי' הנ\"י עצמו כ\"כ וכנ\"ל הא כבר כתבתי דמוכרח לומר דאגב שיטפא העתיק שם פי' ר\"ש בתוך נימוק\"י דנ\"י דרכו להיות מביא שם פי' ר\"ש או רש\"י ולשונם במקום שאינו מחדש בו הוא דבר מה שא\"א לומר שנפל טעות בזה בדברי רבינו. ועוד ק' הא דמסיק וכתב אבל אם אמר תחלה ברי לי שאינה זאת כו' ובהאי עובדא הגדה הראשונה היתה שאמר דהיא היא והו\"ל לכתוב אבל אם אמר תחלה ברי לי שאיהי היא וגם בעובדא הנכתבת בתר הכי שם בגמרא ז\"ל ההיא תברא דהוה חתים עלה ר\"י ב\"א אמרה ליה לאו אנא הואי א\"ל איברא אנת הוית אמר אביי אף ע\"ג דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק כיון דדק דק עכ\"ל הגמרא וכתבו התוס' שם דקמ\"ל בזה דאם רצה לרזור בו ולומר לאו היא היא אין שומעין לו כיון דדק דק תחלה עכ\"ל ומינה למד רבינו האי דינא דכתב בסוף גם שם דיבור הראשון הוא איברא אנת הוית. וע\"ק ?ריכות הל' ל\"ל דלא הו\"ל לרבינו לכתוב אלא והודה לדבריה שומעין לו ואין כאן משום חוזר ומגיד. וראיתי ספרי דא\"ע שהוגה שם דבמקום שכתב בספרים שלנו יהודה לדבריה ואמר לא זו היא כו' הוגה בהן ואמרו לו זו היא כו' שוב מצאתי כן הנוסח כתוב בספרי הטור בא\"ע של קלף. וע\"פ נוסח זה א\"ש הכל דמוכח מינה דרבינו נמשך אחר פי' ר\"ש ותוס' הנ\"ל דפרשי עובדא הנ\"ל דהגדה ראשונה היתה שהודה לדבריה שלאו היא הויא ואמרו לו העדים שהיא הויא והסכים עמהן ומסקינן שם דאין בו משום חוזר ומגיד וכ\"כ רבינו ג\"כ דאף שהודה מתחלה לדבריה מ\"מ אם חזרו לומר לו זו היא יכול לחזור בו מדבריו הראשונים ואין כאן משום חוזר ומגיד וכל' הגמרא. ומש\"ה מסיק רבינו וכתב אבל אם אמר תחלה ברי לי שאינה זאת כו' דקאי אמ\"ש לפני זה דהגדה ראשונה היתה לאו איהי הויא וכתב דאם אמר כן בברי דאינו יכול לחזור בו וכדברי התוס' הנ\"ל. ובזה נתיישב הכל בס\"ד. וגם ניחא לי בפי' זה מאחר שהסכים לו ר\"ש ותוס'. ומדרך רבינו למשוך אחרי דברי התוס'. וגם לישנא דהרא\"ש משמע הכי וכמ\"ש לעיל ודוק. וגם נתברר מזה לעיל דהא אף דשם בא\"ע מוכח דרבינו פי' להאי עובדא כפי' ר\"ש מ\"מ כתב כאן בח\"מ (סמ\"ט) דסמכינן אהכרה זו אעדות אשה או קרוב דאף דאינו מוכרח לומר כן ע\"פ שיטת פי' ר\"ש ותוס' דס\"ל דלדינא שניהן שוין הן דכמו דאמרינן דצורבא מרבנן דלאו אורחיה למידק להסתכל בנשים יכול לסמוך אהכרה כל דהו שלו ולחתום אהשובר ה\"ה דיכול לסמוך כשאין מכירה כלל אעדות אשה או קרוב המעידים על הכרתה כיון דאינו אלא גילוי מילתא ואין חילוק בזה בין ת\"ח לאחר כי זיל בתר טעמא מאחר דאינו אלא גילוי מילתא רק כשחזרו ואמרו שהטעוהו בזה חילקו הבעה\"ת והמחבר ש\"ע וכתבו דדוקא ת\"ח יכול לומר אח\"כ דהטעוהו האשה וקרוב ושומעין לו כמו ששומעין לו כשסמך על עצמו בעדות אשה כי זה תלוי בזה ולא אחריני ואף דרבינו לא גילה דעתו בהדיא בזה אפשר דג\"כ מודה בו. וכן הוא דעת ב\"י דאמ\"ש בעה\"ת דהיכא דסמך אאשה וקרוב דנאמן ת\"ח לומר שטעה כתב הב\"י שכן הוא ג\"כ דעת רבינו בא\"ע (סק\"י) וכנ\"ל ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שחזקה אין העדים חותמין על השטר כו' והא דכתב לעיל סמ\"ו סעיף כ\"ז בשם הרמב\"ם דבודקין אחר העדים היינו במילתא דתליא בדינא ואינה מגוף ענין העדות דומיא דקיום דעלה קאי שם דכל כה\"ג אמרינן ב\"ד לא טעו ועדים מיטעי טעו אבל הכא דהוה גוף ענין הדבר שכתבו בפנינו לוה פ' מפ' בכה\"ג לא חשדינן להו אלא אמרינן שלא כתבו כן עד (שהביאוהו) [שהכירו] שם המלוה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל בב' עיירות מוציאין אלמא שצריך לכתוב כו' ל' ב\"י כבר כתבתי בשם הרמב\"ן דכולי האי לא חיישינן ולפיכך א\"צ לכתוב שם העיר בשטרי הלואה וסובר ר\"י דנהי דשטר שלא כתוב בו שם העיר כשר הוא מ\"מ אי טען לוה לאו אנא הואי אלא יוסף ב\"ש שבמקום פלוני טענתיה טענה. ומ\"ש שצריך לכתוב היינו כדי שלא יטעון זה כן אבל אם לא כתב שם העיר וגם זה לא טען כן השטר כשר. וא\"ל שדעת רבינו ישעיה ששטר שלא נכתב בו שם המקום פסול דהא תניא בסוף כתובות המוציא שטר על חבירו ולא היה בשטר שם המקום דגובין ממטבע מקום שיצא בו השטר וכמ\"ש בדברי רבינו ס\"ס מ\"ב והרמב\"ם למד בפי\"ז מה' מלוה ולוה מאותה ברייתא דשטר שאין נכתב בו מקום כשר וכ\"כ רבי' בשם הרא\"ש סס\"א עכ\"ל ב\"י וק\"ל דא\"כ מאי קמ\"ל ר\"י ורבינו שהביא דבריו הלא גם בעיר א' יש תקנה להוציא זע\"ז וגם אחר עליהן כגון שישלשו שמותיהן או יכתוב סימן שהוא כהן כמש\"ר אח\"ז ועוד דלשון צריך משמע דקפידא איכא בדבר ועוד שהרי כתב שאין חילוק בין שטרות לגיטין ובגיטין עיכוב יש בדבר ומ\"ש ב\"י דכוונתו לומר דלכתחלה שווים הם הוא דוחק ואינו במשמעות הל' לכן נ\"ל פשוט כמ\"ש בפרישה דלר\"י עיכוב יש בדבר אי לא כתב המקום ומה שהביא ב\"י ראיה מהא דתניא בכתובות דאף אם לא נכתב המקום גובין כו' וכמש\"ר בסמ\"ב וס\"א אין הנדון דומה לראיה כלל דב' עניינים הם דההיא דכתובות וסמ\"ב וס\"א מיירי במקום שנעשה ביה הקנין וההלואה וכאן מיירי במקום דירת הלוה ולא תליא הא בהא שאפשר שלוה הוא ממקום פ' והקנין וההלואה נעשה במקום אחר וכתיבת מקום הקנין וההלואה אינו אלא כדי שנדע מאיזה מטבע יגבה המלוה ולכן אמר כשלא נכתב בו מקום הקנין וההלואה כשר וכל כי האי מילתא דעבידא לגלויי הוא ואי לא אתגליא אמרו יגבה ממטבע מקום שמוציא שם השטר אבל היכא דלא נכתב מקום דירתו יכול לבא תקלה שיפסיד הלוה לגמרי את החוב וכל כי האי מסתברא לר\"י דאי לא כתבה לאו שטרא הוא כמו בגיטין שצריך לכתוב שם מקום דירתו כמ\"ש בא\"ע סקכ\"ח ועמ\"ש עוד לקמן סס\"א ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואיני מבין כו' ל' ב\"י לא ידעתי למה לא הבין רבינו דברי הרמ\"ה שהרי בדין שכתב רבי' לקמן אשכחן שמועיל שילוש השטר לענין השובר ה\"נ מועיל שילוש השטרות לענין שבעל השטר מוכיח מתוך השטר שזה חייב לו ובעל השובר אינו מוכיח מתוך שוברו שפרע לזה הלכך יד בעל השטר על התחתונה ומ\"ש ועוד מה צורך וכו' אה\"נ דאילו לא לוה זה מיוסף בן שמעון אחר שניחוש שיכתוב לו שובר שאין צורך בשילוש השטר שהרי יכולין להוציא ש\"ח על אחרים אבל נ\"מ אם ילוה זה מיוסף ב\"ש אחר ויפרענו ויכתוב לו שובר ולא ישלש עכ\"ל ב\"י. והנה מ\"ש ב\"י שהרי בדין שכתב רבינו לקמן אשכחן שמועיל כו' ר\"ל אשכחן בגמרא פג\"פ (דף קע\"ג) ששם מוקי לה רבי ירמיה להא דתנן נמצא לאחד מהן בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהן פרועין דמיירי בשטר המשולש ובגמרא דסוף פ\"ק דבבא מציעא מוקי' לה דמיירי בנמצא בין שטרותיו הקרועים דמשמע הא לא נמצא בין שטרות הקרועים היה מהני שילוש השטר וכ\"כ רבינו כנ\"ל כוונת ב\"י ודבריו תמוהין בעיני דהא בגמרא שאכתוב ל' בסמוך מבואר דלא הצריכו שם השילוש משום השובר אלא משום דאל\"כ אף בלא שובר לא יכול האחד להוציא על שום אחד מיב\"ש וא\"כ הול\"ל כמו דמהני השילוש לענין שיכולין להוציא שטרות זה ע\"ז וגם דיכול אחר להוציא עליהן ועוד קשה דשם מבואר בגמרא דהצריכו שיהיו מונחין בין הקרועין דאל\"כ הו\"ל דהמלוה הכינו להשובר ליתנו להלוה כשיפרענו ועדיין לא פרעו ואף שרבינו כתב בסמוך דמיירי במקוים ובמקוים לא שייך לומר שהמלוה הכינו שהרי המלוה אינו נותנו לקיים דבגמרא לא נזכר שובר מקוים וכמ\"ש ואין לומר שכוונת ב\"י הוא דמדהצריך רבינו בסמוך שיהיה השובר מקוים ש\"מ דאי לא הוי מקוים לא היה השובר כלום אלא המלוה היה גובה בשטרותיו כיון שהן משולשין ש\"מ שמועיל שילוש דז\"א דהא מוכח מדברי הב\"י שם דלא דקדק במש\"ר שהשובר מקוים וכמ\"ש שם ועוד דא\"כ לא הו\"ל למכתב כיון דאשכחן כו' דמשמע שכן מצינו בפשיטות וז\"א כיון דבגמרא לא נזכר מקוים אלא ודאי כוונתו דב\"י הוא כמו שכתבתי ומש\"ה דקדק וכתב כיון שבדין שכתב רבינו בסמוך אשכחן כו' ולא כתב כיון שרבי' כתב דמועיל שילוש אלא ודאי אמאי שנאמר בגמרא בדין זה שבסמוך קאי ומ\"מ נראה שאין בהשגת ב\"י הלזה כדאי להשיב על רבינו וכמ\"ש בפרישה וכ\"ש בהשגה שניה שכתב על מש\"ר ועוד מאי צורך כו' דשם אין כוונת רבינו כמו שהבינו הב\"י אלא כמו שכתבתי בפרישה: מלוה אחד שהלוה כו' והיו משולשין כו' ז\"ל המשנה שם נמצא לא' בין שטרותיו שטרו של יב\"ש פרוע שטרות שניהם פרועים ובגמרא שם (דף קע\"ג) טעמא דנמצא הא לא נמצא מצי מפיק והא אנן תנן ולא אחר יכול להוציא עליהן שט\"ח אר\"י במשולשין וניחזי תברא בשמא דמאן נכתב אר\"א במשולשין בשטר ואין משולשין בשובר אביי אמר ה\"ק נמצא ללוה בין שטרותיו של יב\"ש פרוע (ולאביי אצ\"ל שהן משולשין דאליביה מיירי דהשטר שיב\"ש מוציאין על אחר) ע��\"ל המשנה וכתב ב\"י וסובר רבינו דר\"י ואביי ל\"פ אלא מר מתרץ הכי ומר מתרץ הכי ומ\"ש (בסעיף י\"ג) ואם יש בידו שובר כו' הם דברי אביי ומה שכתב כאן הם דברי ר\"י אבל תמיהא לי מילתא שרבינו נמשך לסברת הרא\"ש והרא\"ש והרי\"ף לא כתבו תירוצא דר\"י אלמא דס\"ל דפליגי וכאביי דהוא בתראי קיי\"ל וצ\"ע עכ\"ל ב\"י ואני אומר שהמדקדק בדברים אלו ימצא דלק\"מ שהרי בלא\"ה יש לדקדק על רבינו שכתב ונמצא אצל המלוה שובר מקוים כו' האי מקוים ל\"ל גם מנ\"ל לרבינו הא דהא בדברי ר\"י הנ\"ל לא נזכר אלא סתם שובר ועוד דמסוגיא דגמרא דספ\"ק דמציעא מוכח להדיא דמיירי כשאין השובר מקוים דז\"ל שם אר\"י ב\"א א\"ר סמפון (פי' שובר) היוצא מתחת ידי המלוה אף ע\"פ שכ\"י הוא אינו אלא כמשחק ופסול סבר דילמא מתרמי ואתי בין השמשות וקא פרע לי ואי לא יהבינא ליה שובר לא יהיב לי זוזי אכתוב אנא ליה כי היכי דכי אייתי לי זוזי אתן לו שובר ת\"ש נמצא לא' בין שטרותיו שטרות של יב\"ש פרוע שטרות שניהם פרועים (והסוגיא אליביה דר\"י הנ\"ל קאי דפי' המשנה דנמצא השובר ביד המלוה וכנ\"ל וכ\"כ התוס' שם) ומשני שנמצא בין שטרותיו הקרועין (פי' שנמצא שטר א' בין שטרותיו הקרועין וכ\"א מהני ב' יב\"ש אומר שטר שלי הוא כי פרעתיך ולהכי יהבת אותו בין שטרותיך הקרועין) עכ\"ל ואי איתא דהך מתניתין דנמצא לא' בין שטרותיו כו' מיירי בסמפון מקוים מאי פריך מינה אר\"י הא ר\"י ודאי לא איירי אלא בסמפון שאינו מקוים דאם היה מקוים לא שייך למימר דהמלוה הכינהו דהא אין המלוה נותנו לקיים גם מוכח שם בתר הכי דבאינו מקוים איירי ועוד יש לדקדק באמת מ\"ט דרי\"ף ורא\"ש שהשמיטו להך תירוצא דר\"י דהא גם לדידהו ס\"ל דשובר היוצא מתחת יד המלוה והשטר נמצא בין שטרותיו הקרועין השובר כשר ומחזקינן לשטר בחזקת פרוע וכמ\"ש בפסקיהן בספ\"ק דמציעא ואכתוב לשונם בסמוך ואין לתרץ ולומר דהיא הנותנת כיון שפסקו בספ\"ק דמציעא דכשנמצא השטר בין שטרותיו הקרועין השובר כשר לא הוצרכו תו לכתוב הך פירושא דר' ירמיה בפרק ג\"פ דליתא נפקותא מיניה לדינא דאי לאשמועינן ששובר אחד מבטל ב' שטרות גם מדאביי נשמע דזה אינו דאכתי הו\"ל לאשמועינן דאפילו אם השטרות הם משולשין ולא השובר נמי בטלינן לשטרות מקמי דשובר. לכן נ\"ל לומר דנהי דבספ\"ק דב\"מ פסקו הרי\"ף והרא\"ש דכשנמצא השטר בין שטרותיו הקרועין שובר הנמצא ביד המלוה כשר היינו כשאין למלוה אלא שטר אחד על יב\"ש א' אבל כשיש למלוה ב' שטרות על ב' יב\"ש לא מסתברא להו להרי\"ף ולהרא\"ש לפסול ב' שטרות בשובר גרוע כזה הנמצא ביד המלוה דאיכא תרתי לגריעותא חדא שהשובר נמצא ביד המלוה ועוד שנאמר שנכתב על ב' הלואותיו ליב\"ש שהיו משולשין בשטרות והוא דבר שמתנגד לשכל כי איך נזדמנו יחד לשלם בפעם א' ולילך יחד לסופר לכתוב להן שובר ולומר דב' השטרות נאבדו מידו ומה\"ט פליג אביי אר\"י ומוקים למתני' בחד לוה שלוה מב' יב\"ש והשובר יוצא מתחת ידו דא\"ל שובר א' נתתם לי שניכם כשפרעתי אתכם יחד ואף שהוא ג\"כ דבר רחוק מ\"מ כיון שהשובר יוצא מתחת יד הלוה ליכא אלא חד ריעותא מש\"ה השמיטו הרי\"ף והרא\"ש שם אוקימתא דר\"י ולא כתבו אלא אוקימתא דאביי ואע\"פ דמסוגיא דפ\"ק דמציעא משמע דאפילו בכה\"ג השובר כשר אותה סוגיא ג\"כ אליביה דר\"י דפרק ג\"פ קאי כמ\"ש התוס' וכנ\"ל ומש\"ה גם שם בפ\"ק דב\"מ לא הביאו ל' הגמ' דלשם דהיא אליביה דר\"י אלא שינו לשונה ונקטוה אליביה דהלכתא לפי סברתן שהרי כתבו שם אמימרא הנ\"ל דשובר שנמצא אצל המלוה פסול כו' ז\"ל ואי קשיא לך הא דתנן אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות כו' התם שנמצא השטר בין שטרותיו קרועין ומדרמי בין שטרותיו הקרועין ש\"מ האי שובר דוקא הוא עכ\"ל דק\"ק דהמשנה דמייתי איירי בב' ש\"ח למה סיים בל' יחיד שנמצא השטר כו' ומדרמי דהול\"ל שנמצאו השטרות ומדרמינהו כו' אלא ודאי משום הכי כתבו בל' יחיד משום דס\"ל להלכה דההיא משנה דאיירי בב' שטרות לא סגי במאי דנמצאו בין שטרותיו הקרועין אלא פירושה כדאביי דנמצא השובר ביד הלוה מיירי ודוקא בשטר אחד דומיא דמימרא דהקשה עליה דפסלה להשובר וע\"ז כתבו אפילו נמצא ביד המלוה דבאם נמצא השטר בין שטרותיו הקרועין מודה אביי ובעל מימרא ההוא דהשובר כשר וק\"ל ורבינו ג\"כ כוותייהו ס\"ל ולא כתב דין זה דר\"י כ\"א כשהשובר הוא מקוים דאז נסתלקה הריעותא האחת דהיינו מה שיוצא מתחת יד המלוה דהא ליכא למימר שהזמינו לכשישלמו ועדיין לא שלמו כיון שנתקיים וכנ\"ל וא\"כ לא נשאר כ\"א ריעותא השניה איך יפסול שובר א' ב' שטרות על ב' לווים וכנ\"ל ובחד ריעותא חיישינן ולא מפקינן ממונא מספיקא אלא כיון שהשטרות מיהא משולשין ונמצא חובו של מלוה ודאי ופרעונו של זה ספק שהרי בשובר אינו מבורר הפרעון ואדרבה יש לו ריעותא והול\"ל שיגבה מכל אחד או לפחות מכל אחד המחצה מש\"ה הוצרך רבינו לכתוב שגם לשט\"ח יש ריעותא דהיינו שמונחים בין שטרותיו הקרועין וס\"ל דכל כה\"ג דליכא בשובר אלא חד ריעותא גם בשטרות איכא ריעותא שימצא בין שטרותיו הקרועין גם אביי ורי\"ף ורא\"ש מודים דלא מפקינן ממונא מספק כנ\"ל בירור הדברים ולא כהבנת ב\"י ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ואם אמר אותו כו' עד ונעשה מלוה בשטר גמורה כתב ב\"י ז\"ל דע דבנוסחאות הרמב\"ם שבידינו פ\"ד דעדות לא כתב שם בל' זה אלא ז\"ל שם הן מצטרפין לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי ע\"כ. ומשמע דלענין זה לחוד דאינו יכול לומר פרעתי נעשה כמלוה בשטר אבל לא לטרוף ממשעבדי אבל מל' רבינו שכתב ונעשה מלוה בשטר גמורה משמע דס\"ל דאף שלא נכתב גבי ממשעבדי כיון דסתם קנין לכתיבה עומד ואולי כן היתה גירסת רבינו ברמב\"ם ואפשר דאפילו לפי גירסא שלנו הכי ס\"ל לרמב\"ם ומ\"ש ואינו יכול לומר פרעתי א' מהעניינים דמהני בהו מלוה בשטר נקט וה\"ה דאית ליה כל אינך דיני מלוה בשטר ומדלא כתב רבינו אבל הרמב\"ם כתב משמע דכ\"ע ס\"ל דינא דהרמב\"ם ע\"כ קיצור ל' ב\"י. וע\"ש ברמב\"ם ותמצא שכתב ז\"ל ואם אמר זה כו' אני קניתי מידי כו'. ודקדוק ל' אני משמע אני לבדי ואפשר דמש\"ה מסיים וכתב ואינו יכול לומר פרעתי כיון דלא קנו שניהן מידו או שלא קנו מידו ביחד וגם בכ\"מ כתב שם דהרמב\"ם מיירי דלא קנו מידו עד החתום ומש\"ה לא כתב דגובה בו ממשעבדי ע\"ש ורבינו השמיט תיבת אני ונוכל לפרשו דר\"ל הייתי עם זה החתים וקנינו ביחד מידו ולא בא אלי לשאול שאכתוב לו ואפ\"ה כתב שנעשה שטר גמור וא\"כ נוכל לומר שרבינו קיצר וכתב כוונת דברי הרמב\"ם ולא לשונו ממש ועולים בקנה א' וגם בעה\"ת שער נ' כתב בשם הרי\"ף והרמב\"ם שעדי קנין מפקי לקלא אפילו לא נכתב לבסוף וטורף ממשעבדי והביאו ב\"י ובד\"מ לעיל סל\"ט ולנוסחאות הרמב\"ם שלנו ק' דבסמוך כתב רבינו בשם הרמב\"ם דאם הוציא עליו שטר שאין בו אלא ע\"א והלה אמר פרעתי שהוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם א\"כ מה מועיל זה העד שאומר קניתי כו' הא אפילו אם אין כאן עד כלל אינו יכול לטעון פרעתי וצריכין לדחוק ולומר דמשום דאם אין כאן אלא ע\"א בכתב ��כול לטעון להד\"ם בשבועה כמ\"ש בסמוך בשם הרמב\"ם אבל כי יש אחר עמו אינן נאמנים בשבועה לישבע נגד ב' עדים ובלא קנין הו\"ל כעדות המיוחדת כיון דזה העד הוא בכתב וזה בע\"פ משא\"כ כשאמר קנה מידי דמחשב לענין זה כאילו הוא בכתב או י\"ל דלקמן אם יטעון הלוה ישבע לי שלא פרעתי צריך המלוה לישבע אע\"פ שיש נאמנות בשטר של ע\"א כמ\"ש שם בפרישה אבל הכא כשיש בו נאמנות אין המלוה צריך לישבע. אבל כל זה דוחק לכן נראה יותר כמ\"ש רבינו דהוה מלוה בשטר ואע\"פ דלעיל סמ\"ג כתבתי בשם הרא\"ש דכל שלא נכתב השטר אע\"פ שקנו ממנו בעדים לא טריף ממשעבדי אפשר דשאני הכא כיון שסוף סוף נכתב השטר ונחתם בע\"א וגם העד הב' מעיד ואומר שאילו היה בא המלוה אצלי לכתוב ולחתום לו הייתי חותם מסתמא שניהם אפקו לקלא ולפי מה שכתבתי בדרישה שם במסקנא דכשיש עדי קנין בעצמן לפנינו ומעידין שבפניהם קנה מידו מודה הרא\"ש דמגבין ממשועבדים אע\"פ שלא נכתב א\"ש טפי וע\"ש שהבאתי ראיה להדבר ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אבל ב' שטרות כו' כבר כתבתי פירושו בפרישה ושכן נ\"ל מוכח מדברי הרא\"ש וז\"ל הרא\"ש שם אפלוגתא דאביי ואמימר ואפשר (פי' ואפשר דלענין למיגבי ממשעבדי פליגי) דה\"פ דשמעתין ע\"א בכתב וע\"א בע\"פ שמעיד על הכתב שחתם בו העד שנמסר בפניו ואפ\"ה לאביי לא מצטרפי למיגבי ממשעבדי ואמימר ס\"ל דמצטרפי דמסתמא נמסר גם לפני העד החתום והו\"ל ב' עדי מסירה ועד א' בכתב אפשר אפילו לאמימר לא גבי ממשעבדי דדוקא ע\"א בכתב וע\"א בע\"פ דאיכא תרי סהדי אחד שטרא שנמסר בפניהם אית ליה קלא אבל תרי שטרי וכל חד מינייהו נמסר באפי חד סהדי לית ליה קלא לא לזה ולא לזה שאין הלקוחות נמנעין בשביל שטר שיש בו ע\"א עכ\"ל. ונראה פשוט דמ\"ש ועד א' בכתב ט\"ס הוא וצ\"ל ועוד א' בכתב וכאילו אמר אבל כשיש עוד א' בכתב דהיינו ב' שטרות על כל אחד אינו חתום אלא א' (א\"נ גרסינן ועוד אחד בכתב כו' ונפרש ג\"כ עד\"ז דבא לומר דכשיש האחר ג\"כ בכתב מיוחד הוא גרע) אע\"ג דמסתמא נמסרו ג\"כ כל אחד בפני אותו העד החתום בו וכנ\"ל אפ\"ה לא גבי ממשעבדי וזהו דמסיק הרא\"ש וכתב דדוקא ע\"א בכתב כו' אבל תרי שטרות כו' דקאי אמ\"ש לפני זה ועוד אחד בכתב והן הן הדברים שכתב רבינו אבל ב' שטרות שנעשו על ההלואה אחד כל אחד אין חתום בו אלא ע\"א ונמסר בע\"א וכמ\"ש בפרישה עיין שם וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " נהי דממונא לא מפקינן אפומיה אבל מחייבין שבועה כו' ז\"ל מ\"ו ר\"ש ז\"ל דאתי לאסהודי בע\"פ וכן איתא בנ\"י ותדע שכן הוא דאל\"כ הו\"ל מזויף מתוכו שחתם עליו קרוב או פסול עכ\"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דא\"כ הוא כוונת בה\"ג ק' מאי וכ\"כ בה\"ג כו' דכתב רבינו הא י\"ל דגם השאלתות והראב\"ד מודי בכה\"ג ועוד דהא מ\"ש נהי דממונא לא מפקינן אפומיה ע\"כ אפומיה דשטר קאמר (ולאפוקי מסברת הרמב\"ם וכמ\"ש בפרישה) דאי אפומיה דע\"א קאמר פשיטא דאין מוציאין אפומיה דע\"א וכה\"ג נמי הוה פי' מה דכתב אח\"כ דמחייבין שבועה אפומיה ועוד זולת זה כמה הוכחות דלא משמע לפרש כן דעת בה\"ג ומ\"ש מור\"ש שכ\"כ נ\"י אמת שכ\"כ בפרק ז\"ב (דף רט\"ו) בשם בעל נתיבות אבל הביא עליו מיד תשובת הרי\"ף דכתב בה ז\"ל עדים החתומים על השטר ונמצא אחד מהן קרוב או פסול ואמר חבירו לא הייתי יודע שהוא פסול רואים אם אינו עמו עדותו כשרה ומשביעין אותו ע\"פ העד כשר ואם היו ב' עדים עם הפסולים ואמרו לא היינו יודעים שהם פסול הרי השטר מקוים ומספיקא לא מבטלינן לשטרא ומסתברא היכא ��ליתנהו סהדי קמן מכשירינן ליה ואמרינן דלא הוה ידע ביה ואפילו נודע שישבו שלשתן להעיד עכ\"ל. הרי לפנינו דאפילו אם אין העדים לפנינו ואינן מעידין ע\"פ אפ\"ה משביעינן ומוציאין ממון ע\"פ החתומים בשטר ולא מיחשב מזויף מתוכו כיון דאילו היו קמן היו יכולין להתנצל ולומר לא ידענו בפסולו דהאי דישב וחתם עמו כ\"ש בהאי דלא ידעינן שישב עמו ויכול לומר רווחא שביק וכן הביא הב\"י כמה דעות דס\"ל כולהו הכי וכ\"פ בש\"ע ע\"ש ונראה דמש\"ה פי' מ\"ו כן משום דהוה ק\"ל מה שמסיק רבינו וכתב אחר דברי בה\"ג ז\"ל וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל בפסקיו וכתב ע\"ד בתשובה כו' עד אבל העד שאינו קרוב אם זוכר העדות יבא לפני הב\"ד ויעיד כו' משמע דאיירי גם לפני זה בכה\"ג דהא דמהני עדות הכשר היינו כשיבא לפני הב\"ד ומעיד ע\"פ אבל לע\"ד א\"א לפרש הכי לדברי בה\"ג מכמה דקדוקים שלא רציתי להאריך בהן: ומש\"ר בסמוך וכתב עוד בתשובה כתבתי הנלע\"ד בביאורו בפרישה ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ומ\"מ אם נמצאו עדי כו' נראה אם יבאו אלו הב' שנמסר השטר בפניהם לב\"ד ויאמר לפני הב\"ד שהשטר נמסר בפניהם אין הב\"ד יכולין לחזור ולעשות שטר ע\"פ ואפי' אם ראו גם ההלואה מאחר שהלה לא צוה להם לעשות שטר אלא להפסולים צוה והשטר שעשו הוא פסול אין יכולין לעשות שטר אחר שלא מדעת הלוה כמו שנתבאר לעיל סל\"ט ולא דמי למ\"ש רבינו בסמ\"ח בשם תשובת הרא\"ש שאע\"פ שהשטר נפסל ע\"י חתימת הפסולין אם הכשרים זוכרין לעדות ע\"י ראיית השטר יכולין להעיד וב\"ד יכתבו עדות כמ\"ש בשטר וחשיב כמו שטר הראשון דשאני התם דהלוה ציוה אותם מתחלה לעשות שטר ולא נגמר שליחותן והא דבשטר צוואה כתב רבי' לפני זה דהעד ששמע הצוואה מבחוץ יכול להעיד אם העד הכשר שהיה חתום עליה התם נמי לא איירי לענין שיהא להצוואה תורת שטר לטרוף מלקוחות אלא שלא לטעון פרעתי או לענין שיקיים הצוואה דלא יכלו היורשים לומר להד\"ם שהרי גם התם לא ציוה (להעיד) [להעד] הנכרי שיכתוב הוא הצוואה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה כו' לכאורה נראה דאם ניכר לפנינו דנקרע בכפליו אף שנקרע לגמרי לשנים כשר ומש\"ר בשם בעה\"ת דצריך להיות מעורה קצתו מיירי בנקרע בשאר מקומות ואף שהתחיל הרא\"ש וכתב ז\"ל כל זה כשאין יכולין לעמוד על הקרע אם הוא בסכין או ממילא כו' ומשמע מלשונו דאפי' היכא דיש להסתפק אם נעשה ממילא אפ\"ה פסול היינו דוקא בקרע ב\"ד שהוא שתי וערב דקרע כזה אינו רגיל להיות ממילא שתי וערב או שקרוע במקום העדים והזמן והתורף דמדאירע הקרע באלו המקומות תלינן בקרע דמתכוין אבל באינך מקומות רק שלא נקרע לגמרי לא וכ\"מ קצת מדכתב בעה\"ת בשער כ\"ז בשם רבינו האי דאם אפשר שהיה קרע ב\"ד והוסיף על קריעתו כדי לעמעם הדבר חוששין ואין מגבין בו כלום עכ\"ל משמע הא היכא דליכא ריעותא דקרע ב\"ד לא חיישינן וצ\"ע. וא\"ת כר' בע\"ת כתב דאם יש עדים שנקרע באונס דינו כמי שנמחק ש\"ח וגובה בו ומעמיד עליו עדים וב\"ד כותבין לו שטר אחר במקומו (וכמ\"ש לעיל בסמ\"א) ואם איתא דבנקרע בכפליו לגמרי ואינו מעורה כלל כשר כ\"ש זה שנקרע באונס ומאי למימרא י\"ל דבא לאשמועינן דב\"ד יכולין לכתוב לו שטר אחר מזמן הראשון בלא ציווי הלוה ובלה\"נ צ\"ל כן דאל\"כ וכי איצטריך למימר דכשידוע שנעשה לו אונס דגובין מהלוה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואמר ל��\"ד שיעשו לו ב' כו' כתבתי בפרישה טעם הדבר בשם הגמרא וע\"ל (סק\"ד) דכתבתי והוכחתי שם דכשיש למלוה א' ב' שטרות אפילו אם הכל חוב א' כשבאין בע\"ח לחלוק בנכסי לוה נוטל זה של הב' שטרות ב' חלקים ואין להקשות למה לא אמרו הכא בגמרא הך טעמא דלהכי אין ב\"ד שומעין לו לעשות משטר א' של ק' שתים של נ' נ' שיהיה פסידא לב\"ח אחריני שיקח ב' חלקים ואפי' מדעת המלוה והלוה לא הו\"ל לשנות מה\"ט משום קנוניא די\"ל דמסתמא לא חיישינן שיש לו ב\"ח יותר ואין לו לפרוע וכמ\"ש בסימן ל\"ז ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ויכתבוהו מזמן הראשון כו' בפרק ג\"פ (דף קע\"א) קאמר בגמרא ז\"ל בשלמא בי דינא אלימא לאפקועי ממונא אבל עדים כבר עשו שליחותן ופי' רשב\"ם דאלימא כח ב\"ד לאפקועי ממונא מזמן ראשון אע\"ג דמן הדין לא אלים שטרא למיטרף כ\"א מיום שנכתב הפקר ב\"ד הפקר עכ\"ל. ונראה דרשב\"ם לטעמו כ\"כ וכמ\"ש בשמו בדרישה בסמ\"ג סי\"ב אבל כבר נתבאר שם דאין כן דעת שאר הפוסקים אלא כשזוכרין יום שקנו אפי' אין כותבין אלא לאחר זמן מרובה כותבין יום שקנו בו וטורפין מאותו הזמן וכן דעת הרא\"ש ורבי' ולפ\"ז נראה דאלימי כחן דב\"ד דקאמר הוא דא\"צ לאמלוכי בהלוה ויכולין לכתוב לו שטר חדש אף דלפעמים לא ניחא להלוה בזה וכמ\"ש בפרישה וק\"ל. ובזה נ\"ל ליישב מ\"ש בהגהות אשר\"י שם (דף רט\"ז) ודוקא בב\"ד אבל עדים שלא בפני ב\"ד לא אפי' הלוה אומר לכתוב דהוה ליה מוקדם ופסול דב\"ד דוקא אלימא לאפקועי ממונא פר\"י ולעיל פר\"י ל' אחר דעדים אפי' מזמן ב' אין כותבין בלא ציווי הלוה דכיון דעשו שליחותן אין חוזרין ועושין כמו גבי גט מהרי\"ח עכ\"ל דנלע\"ד דפי' קמא כתבו לשיטתו דפי' רשב\"ם דאליביה דוקא שייך מוקדם וכמ\"ש ופי' הב' הוא אליביה דאינך רבוותא ודוק. וב\"י הביא כאן ל' רשב\"ם ואח\"כ הביא ג\"כ ב' הלשונות דהגמרא וקיצר במקום שהיה לו להאריך אבל צ\"ע בתוס' שם ריש (דף קע\"א) מ\"ש בזה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שפרע מקצת חובו כו' ז\"ל המשנה פ' ג\"פ (דף קס\"ח) מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו וא\"ל אם לא נתתי לך מכאן עד יום פלוני תן לו שטרו הגיע הזמן ולא נתן ר\"י אומר יתן ר' יוסי אומר לא יתן ואסיקנא שם בגמרא דבאסמכתא קניא פליגי ואין הלכה כר\"י ובפרק ד' דנדרים (דף כ\"ז) מסקינן בגמרא דאסמכתא קניא ע\"י ב\"ד חשוב וכמ\"ש ל' הגמרא בסמוך ורבי' שהתחיל בל' המשנה וסיים וכתב דאם לא עיכב אונס ה\"ז יתן כו' והול\"ל דאף אם לא עכבו אונס לא יתנהו לו א\"ל שקנה מידו בב\"ד חשוב כיון דאין הלכה כר\"י אלא משום דרבי' לא בא כאן לכתוב עיקר דיני אסמכתא כי אין כאן מקומו אלא לקמן בסר\"ז אלא בא ללמדנו דין שלישות לכן התחיל וכתב דמועיל השלישות ליתן לזה השטר ואם משום אסמכתא אסמכתא קניא היכא דקנה מיניה בב\"ד חשוב ודאית ביה פלוגתא אי צריך נמי דאתפיס זכוותיה כו' או לא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ודוקא שפירש כו' כן הוא מסקנא בפרק ד' דנדרים גבי ההוא דאתפיס זכוותיה כו' דשם כ' הרא\"ש ז\"ל רי\"א יתן דס\"ל אסמכתא קניא ויגבה כל חובו מבנ\"ח אבל ממשעבדי לא שכבר נמחל שיעבוד חצי חוב כו' ואפי' חצי חוב שלא פרע אינה גובה בשטר זה ממשעבדי דחיישינן שמא יגבה בו חצי האחר שנפרע כדאמרינן בשטר מוקדם דאפי' מזמן ב' לא דילמא אתא למיגבי מזמן ראשון ומבני חרי גבי ביה (אפי' כולו) דקני ליה מסירה א\"נ גבי ממשעבדי כל החוב דכך התנה מתחלה שאם לא אתן לו לזמן פלוני שיהיה המעות שנתן לו מתנה וישאר השטר כבתחלה והאי פירושא ניחא טפי דבקנין אותיות בעי כתיבה ומסירה עכ\"ל. וכוונתו במ\"ש דבקנין אותיות בעינן כתיבה ומסירה נראה דה\"ק (דלא אוקימתא) [דלאוקימתא] קמייתא אפי' מבני חרי לא הו\"ל למיגבי כולה ואף במסירה ביד שליש דהא בעינן כתיבה ומסירה להקנאת שטר חבירו (ומשום דמילי במילי לא ממסרן כמש\"ר בסס\"ו) וה\"ה לזה המלוה כיון שכבר פרע לו החצי לא נתחייב ליה כולו במסירת זה השטר דכבר נפרע החצי אם לא שכתב לו ג\"כ קני לך איהו והיינו דוקא בשטר כזה דכבר עבר יום ההלואה אבל בשטר שנפרע ביום ההלואה הנכתב בשטר ובו ביום חוזר ולוה ומחזירו לידו בעדי מסירה סגי לדעת המרדכי וכמ\"ש בסמ\"ח ואפשר דגם הרא\"ש מודה בזה דא\"צ כתיבה ומסירה דהו\"ל כאילו כתבו לו בו ביום מחדש כיון שההלואה היא על מלוה ולוה זה וק\"ל. והנה רבינו נמשך אחר דברי הרא\"ש האחרונים דתפס הרא\"ש לעיקר ומש\"ה לא כתב אלא אוקימתא בתרא דאיירי דוקא באומר לשליש אם לא אתן המותר לזמן פלוני יהיו המעות שנתתי מתנה ואז יחזיר לו השטר וממילא יהיה בתקפו אפי' לגבות בו ממשעבדי ואף דהרא\"ש כתב האי דינא לר\"י דס\"ל אסמכתא קניא ס\"ל לרבי' פשוט דה\"ה לר' יהודה באסמכתא בב\"ד חשוב וק\"ל. והא דהשמיט רבי' ריש דברי הרא\"ש הנ\"ל דאף אם לא אמר לו שיהיה במתנה אם החזיר לו שטר שנפרע מקצתו בכתיבה ומסירה דגבי בו מבני חרי משום דאין כאן מקומו דאיירי בשלישות: וכתב הרי\"ף דדוקא בכה\"ג דאתפיס כו' בפרק ד' נדרים גרסינן ההוא גברא דאתפיס זכוותיה בב\"ד ואמר אי לא אתי מכאן עד ל' יום ליבטלו זכוותיה איתניס ולא אתא אמר ר\"ה בטלה זכוותיה א\"ל רבא והא אונס דאורייתא הוא כו' עד ולר\"ה מכדי אסמכתא הוא ואסמכתא לא קניא שאני הכא דאתפיס זכוותיה והא תנן מי שפרע מקצת חובו וכו' (וכנ\"ל) ואמר ר\"נ אין הלכה כר' יוסי שאני הכא דאמר ליבטלו זכוותיה והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב\"ד חשוב עכ\"ל הגמרא וז\"ל הרא\"ש שם והלכתא כו' יש מפרשים דקאי אההוא דאתפיס כו' אבל אסמכתא דעלמא לא קניא ודייקי מדקבעי ליה תלמודא הכא דאי קאי אשאר אסמכתא הו\"ל לרב אשי לסדרו ולמכתב בפרק ג\"פ אפלוגתא דר\"י ור' יהודה אלא ודאי ל\"מ אלא בהך דהכא דהוה מחילה (כלומר שמחל והוציא הממון מתחת ידו והתפיסו ביד ב\"ד ואומר ליבטלו כו' שנתן הכח לב\"ד לאפקועי ממונא ותיכף זכו בו ב\"ד בעד חבירו) ולאו ראיה היא דמשום דאיירי לעיל באונס כתביה ר\"א הכא דבעינן למימר והוא דלא אניס ולשון דקאמר והלכתא אסמכתא קניא פי' כל אסמכתא כמו הלכתא בכפות פ\"ק דב\"מ (דף י\"א) דלא מיירי תחלה בכפות ה\"נ לא קאי דוקא אאסמכתא דאיירי בה עכ\"ל לעניינינו ובזה דעת הרמ\"ה והרא\"ש מבוארת דהרמ\"ה ס\"ל כיון דקבעי הסדרן להך הלכתא הכא ש\"מ דאדלעיל קאי ומש\"ה בעינן תרווייהו ביד ב\"ד וגם שיאמר ליבטלו זכוותיה וכשינויא דגמרא דהא לא הדר ביה מההיא תירוצא והרא\"ש ס\"ל דכי אתינן אל המסקנא דיש חילוק בין קנו מיניה בב\"ד חשוב תו לא צריכים להני שינויי אלא הכא איירי בדקנו מיניה בב\"ד חשוב וההיא דמשליש שטר בלא קנו מיניה בב\"ד חשוב והרי\"ף דמצריך התפסה ולא כתב דהתפסה צריכה להיות ביד ב\"ד ושיאמר ליבטלו זכוותיה אזיל בשיטת הגאון וכמ\"ש הרי\"ף בהדיא בשמו בפרק ג\"פ ז\"ל וקאמר גאון דהאי דינא ליתא אלא במתפיס זכוותיה לחוד וה\"מ עכ\"ל הרי שלא הזכיר גם הגאון אלא סתם התפסת (דבריו) [זכוותיה] (ופי' דאם לא התפיס הזכיות ל\"מ) (משוי) [תנאי] [בזה] ונראה דטעמייהו הוא דס\"ל דלדינא לא שני לן בין התפיס ליד ב\"ד בין התפסה ביד סתם שליש דאי ס\"ד דשני לן א\"כ אמאי לא קמשני תלמודא הכא אקושיא דאקשי ליה מג\"פ והול\"ל שאני הכא שהתפיס ביד ב\"ד אלא לאו ש\"מ דאין חילוק רק שהתפיס הממון ביד אחר וטעמא לאו משום מחילה דליבעי ליה זה ב\"ד כמו שסבר הרמ\"ה אלא טעם ההתפסה כדי שלא נצטרך אח\"כ להוציאה מידו הוא וס\"ל ג\"כ דע\"כ לא קאמר תלמודא שאני הכא דאמר ליבטלו זכוותיה אלא מכח קושיא דהיה ק\"ל ההיא דמשליש שטרות כו' ולבתר דמסקינן והוא דקנו מיניה בב\"ד חשוב תו לא צריכינן לההוא שינויא כמ\"ש לשיטת דברי הרא\"ש ואפשר דס\"ל להרי\"ף דבההיא דג\"פ לא היה קנין כלל בהתפסה דשליש סגי מיהו י\"ל דגם הוא ס\"ל דקנין בפני אחרים דלא בקיאין בדיני אסמכתא כלא קנו מידו דמי ודוק כנ\"ל והב\"י כ' ז\"ל ומדברי רבי' נראה דמשמע ליה דלהרי\"ף במתפיס זכותיה ואפי' שלא בב\"ד סגי אפי' לא אמר ליבטלו זכוותיה וכ\"כ הרא\"ש בתשובה כלל ע\"ב ז\"ל רב אלפס כ' בשם גאון דלא בעינן ב\"ד חשוב ולא כתב לא טעם ולא ראיה עכ\"ל ואינו נ\"ל כן אלא דעת הרי\"ף שוה לדעת הרמ\"ה דכיון דס\"ל להרי\"ף דלא קאי מסקנא דאסמכתא קניא אלא אההוא דר\"ה ה\"ה דקאי לכל הנך מילי דאיתאמרו על ההוא מימרא עכ\"ל ודבריו תמוהין לי מאד חדא מ\"ש וכ\"כ הרא\"ש בתשובה כו' הא ממ\"ש בתשובה מוכח להדיא דס\"ל דמה שחילק הרי\"ף בין אתפיס זכוותיה ללא אתפיס היינו לומר דלא בעינן ב\"ד חשוב כ\"א בהתפיס דהיינו היכא שכפוהו ב\"ד לכך אבל בשאר אסמכתות לא בעינן ב\"ד חשוב כלל וכן פירשו הרשב\"א ורמב\"ן לדברי רי\"ף אלו וכ\"כ ר\"ן וריב\"ש וכמ\"ש ב\"י עצמו לקמן סר\"י ודוק שם בתשובה שמוכח כן (ולקמן בסר\"ז בדרישה העתקתי ל' התשובה ומ\"מ אין להקשות מזה על רבינו דרבינו תפס ל' הרא\"ש בפסקיו עיקר וממ\"ש בפסקיו משמע להדיא שפי' הרי\"ף כמ\"ש רבי' וכמ\"ש לקמן סר\"ז) וע\"ק עמ\"ש שדעת הרי\"ף כדעת הרמ\"ה והר\"י לפום קושטא דפירושם שפירשו בדברי הרי\"ף דדוקא בהתפסה דבע\"כ צריך ב\"ד חשוב אבל אי לא התפיס א\"צ ב\"ד חשוב כלל וכמו שהוכיח ב\"י עצמו לקמן סר\"ס שכן ס\"ל להרי\"ף וכמ\"ש בסמוך א\"א להשוותו עם הרמ\"ה דהא להרמ\"ה בכל אסמכתא בעולם צריך קנין ב\"ד חשוב והתפסה ביד ב\"ד ואמירת ליבטלו זכוותיה דהא ס\"ל דהלכתא אדלעיל קאי מיהו בקושיא ראשונה יש ליישב ולומר שכוונת ב\"י דגם מתשובת הרא\"ש מוכח דס\"ל להרי\"ף שלא כהרמ\"ה שהרי להרי\"ף בלא התפיס א\"צ כלום ולהרמ\"ה לעולם בעינן ב\"ד חשוב והתפסה ודוק עיין עוד לקמן בסר\"ז בדרישה ובהגד\"מ סעיף י\"ט כי שם הארכתי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "שליש בזמן ששלישותו בידו נאמן בגיטין פרק התקבל (גיטין דף ס\"ד) איתמר בעל אומר לפיקדון (נתתי הגט ביד השליש) והשליש אומר לגירושין ומי נאמן ר\"ה אמר בעל נאמן כו' ר\"ח אמר שליש נאמן דהא הימנוהו מתיב ר' אבא הודאת בע\"ד כק' עדים דמי ושליש נאמן משניהן כיצד זה אומר כך וזה אומר כך שליש נאמן שאני ממון דאתייהיב למחילה וכתבו התוס' וז\"ל שליש נאמן דהא הימנוהו אין לפרש דנאמן מטעם מגו כדפירש הקונטרס דאי בעי עביד בה מאי דקאמר חדא דבלא שום מגו הימנוהו רבנן לשליש כדמשמע בס\"פ ז\"ב (דף ל\"א) בההיא סבתא דאפקידו גבה שטר ואמרה דפרוע והימנה ר\"נ בלי שום מגו דהא מיירי דאתחזק השטר בב\"ד ואי בעיא קלתיה לא אמרינן. ועוד אי חשוב מגו לא הוה פליג ר\"ה כו'. ועוד דאין כאן מגו דהא אין ביד השליש למסור הגט ליד האשה לכך נראה לפרש מ\"ט דהא הימנוהו דכיון דמסרו בידו על דעת כן מסר לו שיהא לגירושין אף על פי שהוא משקר עכ\"ל גם אח\"כ בד\"ה שאני ממון דאתייהיב למחילה כתבו התוס' וז\"ל כיון שהאמינוהו למסור בידו נתרצה בהימנותו עליו למחול על ממונו ולהאמין על כל מה שיאמר אפילו ישקר שהאמינו להפסידו ממון אפי' שלא כדין אבל במילתא דאיסורא אין בידו להאמינהו עכ\"ל ובזה דברי רבינו מבוארין והארכתי בזה משום דבגמרא פרק ז\"ב בההוא עובדא דסבתא הנ\"ל איכא תרי לישני בלישנא קמא אמרי דהימנה ר\"נ משום דאי בעי קלתיה וא\"ד לא הימנה ר\"נ דכיון דאתחזק בבי דינא אי בעי קלתיה לא אמרינן ואיתותב הלישנא בתרא מהא דתניא דהשליש נאמן אע\"ג דאתחזק בבי דינא ולכאורה משמע דאף דקיי\"ל כלישנא קמא דהתם היינו דוקא במקום מגו כדאמרינן בלישנא קמא דהימנה משום דאי בעי' קלתיה ותאמר דאף דאתחזק בבי דינא בלישנא קמא בטעמו אפ\"ה אמרינן אי בעי קלתיה כי נדחה האיכא דאמרי דבעי לומר דמכח דאתחזק לא אמרינן אי בעי קלתיה ונראה דזהו כוונת רש\"י דפרק התקבל הנ\"ל לכך העתקתי ל' התוס' ומשם מוכח דאף דאיתותב לישנא בתרא לא איתותב אלא לדינא בהא דקאמר לא הימנה ר\"נ אבל טעמו וסברתו אמת דשם לא הוי מגו כיון דאתחזק בב\"ד ואפ\"ה הימנה ר\"נ ומטעם שכתבו התוס' הנ\"ל כיון דמסרו בידה מתחלה הימנוה על כל מה שתאמר או תעשה בו וזהו כוונת אמרם בלישנא קמא דאי בעי קלתיה כלומר מתחלה מסרוהו לידה למעבד בו כרצונה אפי' לקלתיה ונראה דכן הוא פי' דברי הרמב\"ם כמ\"ש רפי\"ו דמלוה בטעם נאמנותו דהשליש משום דאי בעי הוה שורפו או קרעו ר\"ל מתחלה הימנוהו בכל מה שתעשה בו ולא משום מגו וק\"ל ומינה נלמד גם לשאר מקומות דמהימן השליש אפי' היכא דליכא מגו ומטעם זה שכתבו התוס' וק\"ל ועיין מ\"ש בסמוך עוד מזה בפרישה: וא\"צ לישבע י\"מ דר\"ל שהמלוה ע\"פ דיבורו של השליש נוטל בלא שבועה א\"נ הלוה נפטר בלא שבועה אבל מדסתם רבינו משמע דאשליש הנזכר לפני זה קאי וכן מוכח מדברי בעה\"ת שער הנ\"ל וגם ממרדכי ריש מציעא דאשליש קאי וכ\"כ בתשובת מיי' סמ\"ד וז\"ל ואע\"ג דאמרינן בפרק האיש מקדש השתא דתקון רבנן היסת משתבעי עדים דיהבי למלוה פי' (והביא רבי' לקמן סקנ\"א) אלמא דתקינו שבועה על השליח דיהיב להו זוזי לאמטינהו שאני התם דאינהו אמרי יהבנו זוזי למלוה ומלוה עומד ומכחיש ולהכי משביעינן להו כדין חנוני ופועלים דמשביעינן להו כדי להפיס דעתו של בעה\"ב אבל הכא הרי הם מודים שהשליש לא החזיק כלום לעצמו אלא שמכחישו באופן השלישות אוקמינן ליה אחזקה דלא שינה בשליחותו דאין אדם חוטא ולא לו וכיון דהימניה הימניה ונאמן בלא שבועה ע\"ש שהאריך להביא ראיות. הו\"ל נוגע בעדות ואינו נאמן לפטור עצמו משבועה דנוגע הוא וכן משמע בהג\"ה אשר\"י מור\"ש ז\"ל. וכיון דאינו נאמן לפטור נפשו משבועה תו אין שם שליש עליו וחדא באידך תליא דאם היה נאמן לפטור נפשו משבועה היה לו ג\"כ דין שליש כמ\"ש לקמן סקכ\"א בשם הר\"ן ז\"ל עדים א\"צ שבועה והאי שליח כיון דצריך שבועה אין עליו דין עד כו' וה\"ה נמי בכאן בדין שליש וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "הכחישוהו עדים כו' ל' ב\"י אבל הרשב\"א כתב בתשובה בהאי דבעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין דשליש נאמן אפי' יש עדים שאומרים לפקדון השליש נאמן וכ\"כ עוד בתשובה שאכתיב עוד בסמוך עכ\"ל ב\"י ולע\"ד נראה דאפשר שאינו חולק על הרמב\"ן דהוא איירי נמי באומר לגירושין הוא בידי דאינו מכחיש העדים שאומרים לפקדון דאפשר דאח\"כ חזר ובא הבעל אצלו וא\"ל יהיה בידך לגירושין ומ\"ש הב\"י וכ\"כ עוד בתשובה שאכתוב בסמוך ר\"ל דאחר זה בסמוך כתב ז\"ל כ' הרשב\"א בתשוב' דאפי' כתבו ל' השלישות ונתנו ביד השליש לא נאמר שלא סמכו על דברי השליש אלא גם בזה נאמן כ\"ז ששלישותו יוצא מתחת ידו ושמא אף במקום עדים נאמן וכמדומה שכן דעת התוס' פרק התקבל עכ\"ל והנה גם מזה אין ראיה דהא סיים הרשב\"א שכ\"כ התוס' בפרק התקבל ובתוס' שם (דף ס\"ד) מפורש דאין כוונתם הכי דכתבו שם בד\"ה שליש נאמן כו' ז\"ל ואפי' אומר הבעל שנתן לו בפני עדים מ\"מ סמך עליו דזימנין דמתו עדים או אזלי למדינת הים עכ\"ל והנה נ\"ל פשוט דמדכתבו התוס' דאפי' אמר הבעל שנתן לו בפני עדים ולא כתבו דאפי' יש עדים שמכחישים להשליש דמהימן דבכה\"ג ס\"ל דודאי לא אמרינן דיהא השליש נאמן להכחיש שני עדים אלא מיירי דהעדים אינם בכאן לשמוע מפיהם והבעל מחולק עם השליש ואומר מעולם לא האמנתי השליש לחוד אלא סמכתי אהעדים כי בפניהם מסרתי לו וע\"ו כתבו התוס' דאין שומעין להבעל כי אף אם כדבריו כן הוא שמסר לו בפני עדים הא ע\"כ סמך אהימנותו דשליש באם ימותו העדים כו' ומזה איירי נמי הרשב\"א במ\"ש דנאמן במקום עדים וגם מ\"ש לפני זה דאפי' כתבו השליש כו' י\"ל ע\"ד זה גם מ\"ש אח\"ז הב\"י בשמו שכתב בתשובה שלישית שהשליש נאמן אפי' במקום עדים יש לפרשי הכי ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "כתב בע\"ה אמרי רבוותא כו' עד וכתב הוא ומסתברא כו' עיין הגמ\"ר דסנהדרין דכתב הני תרי דיני וכ\"ז שהשלישות בידו נקרא שליש אע\"פ שעבר הזמן כו' עד ומסתברא אם נעשה שליש לזמן ידוע ועבר הזמן אין לו ליתן כ\"א בפני ב' שבא לפני ב\"ד ויפרש להן כו' עד לפיכך צריך שיכתבו ב\"ד ויחתמו הענין או שידעוהו תחלה כי היכי דכתבינן דנפרעת שלא בפניו במסכת כתובות עכ\"ל העיטור והנה מזה ראיה למ\"ש בפרישה דלית פלוגתא בינייהו דרבוותא וב\"ה עצמו ויש לדקדק בל' המרדכי הנ\"ל שפסק וכתב אין לו ליתן כ\"א בפני ב' וסיים וכתב שבא לפני ב\"ד וידוע שב' לאו ב\"ד הוא. וראיתי מוגה במ\"ש המרדכי כ\"א בפני שניהם שבא כו' וגם זה מגומגם יותר דהול\"ל אין לו ליתן אפי' בפני שניהם עד שבא לב\"ד וגם מדסיים וכתב כמו שכותבין בנפרע שלא בפניו ש\"מ דאיירי דוקא כשבא למסרו לו שלא בפניו אז צריך דוקא ב\"ד וצריכין להגי\"ה בפני (שנים) [שניהם] או שבא בפני ב\"ד ולעד\"נ שלא להגי\"ה כ\"א תיבת או שבא לחוד ותרתי תקנות קאמר שלא יתנוהו כ\"א בפני שנים ור\"ל לפני עדים ובתקנה שכתב רבינו בשם הרא\"ש בסמוך שלפניהם יפרש ענין השלישות והם יכתבו ויחתמו ויתנוהו לידו כדי להיות לראיה לזה שמסר לו השטר או שבא לפני ב\"ד כו' והוא תקנת ב\"ה כי מר אמר חדא ומר אמר חדא ול\"פ וכמ\"ש בפרישה ע\"ש ושוב ראיתי בבע\"ה שנ\"ב דין ג' שכתב בשם בע\"ה בל' זה אין ליתן אלא בכדי שניהן ויבא בפני ב\"ד כו' ונראה דר\"ל בכדי שיוודע זכוותיה דדבר השלישות לשניהן בשוה ולא שיתפיס זה שטרו וזה לא יוכל לברר זכותו והיינו שיבא לפני ב\"ד כו' ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "ישלים נאמנותו ויתן השטר לראובן וא\"ת הא כתב הרא\"ש בתשובה כלל ע\"ב דין ה' (והביאו ב\"י סימן נ\"ה סעיף י\"ב) על ראובן שהיה חייב לשמעון אלף זהובים בב' שטרות כ\"א ת\"ק ופרע לו אחד מהן ונתפשרו שימתין לו עם הב' עד זמן ידוע והניחו השטרות ביד נאמן ע\"מ שאם לא יפרע בזמן שקבע לו שיחזיר לו הנאמן הב' שטרות ועבר הזמן ולא פרע והשיב בנדון זה נראה שלא היה שם קנין ואם היה קנין לא היה ב\"ד חשוב הילכך לא יחזיר הנאמן השטרות לשמעון כי אינו חייב לו ראובן אלא ת\"ק ע\"כ. ומ\"ש ה��א דפסק שיתן השלישות לראובן והול\"ל גם שם שיעשה שליש שלישותו ויתן כתוב וחתום ביד השני הענין כאשר היה ואין להקשות זה אמש\"ר בר\"ס נ\"ה דשם לא כתב דאם אין ב\"ד חשוב לא יתן להמלוה אלא כתב שיתנו לו אם יש קנין ב\"ד חשוב ודוחק לומר דהכא מיירי כשקנו מיניה ב\"ד חשוב דליכא אסמכתא דא\"כ לא הו\"ל להרא\"ש לסתום אלא לפרש וז\"ל דשאני נדון ההוא דאותו ש\"ח כבר פרע לו ונמחל השיעבוד וכשאמר להשליש שיחזירנו לו כשיעבור זמנו דומה טפי אסמכתא מנדון זה שנשתעבד לו עתה מחדש בשטר אחד ונתחייב לו אם יעבור א' מהזמנים דהו\"ל כאילו שיעבד לו עתה והתנה שבאם יקיים עניין זה יהיה נפטר משט\"ח זה ועי\"ל דאותה תשובה דכלל ע\"ב השיב להדיינים ששאלו מה דינם לפסוק ביניהן אחר שתבע בשטר כזה ובתשובה זו לא מיירי בפסק דין אלא קאמר שהשליש יקיים תנאו ויחזירנו לו ואח\"כ בשעה שיתבענו יתן זכותו זה והדיינים יפסקו לו שיהיה פטור מכח אסמכתא ועמ\"ש בסמ\"ע עוד מזה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "כגון שבא הלוה עם האחר כו' נראה דבדוקא נקט שבא הלוה עמו דאז מצי הלוה טעין ברי שהוא עצמו שמע מפי המלוה בכל מה שדיבר השליח ומש\"ה נאמן השליש מכח דגם שליח היה נאמן אם היה אומר שהושלש בידו על תנאי כך אבל אילו לא ידע הלוה בשליחותו של שליח לא היה השליח נאמן לומר שהושלש בידו על תנאי כך כיון שהנתבע עצמו לא ידע בזכותו (ותירוץ זה אינו מספיק דלזה לא היה צריך לומר שבא הלוה מתחלה עם השליח אלא כשעכשיו טוען הלוה ואומר כדברו השליש היה סגי בהכי אלא י\"ל שיש צד רבותא בזה וכמ\"ש בפרישה וע\"ש) וכן מוכח מל' הרא\"ש בתשובה שכתב בכלל פ\"ח דין י\"ז אם לוי עומד בפנינו ובידו שטר שיש לראובן על שמעון ואומר על מנת כן נתנו לי שאחזירנו לשמעון כי מחל לו ראובן וראובן אמר שקר הוא אלא ממני נפל ומצאו צריך לוי שיחזירנו לראובן ע\"כ ואמאי לא יהיה נאמן השליש על שלישותו אלא לאו ש\"מ דה\"ט כיון ששמעון עצמו לא טען כלום בברי וגם הוא הודה שחייב לראובן ושלא פרעו לו כלום ואינו יודע כלום מהמחילה שאמר השליש להכי לא מהימן השליש כן מוכח שם בתשובה ע\"ש ודוק ולא כמ\"ש בד\"מ בר\"ס זה דתשובת הרא\"ש ס\"ל דכיון דהכחישו א' מהן לית ביה דין שליש ועמ\"ש שם עליו עוד ישוב אחר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אסור להשהות שטר פרוע בתוך ביתו כבר כתבתי בפרישה שהוא מימרא דריב\"ל ודע דשם לפני זה בעמוד א' גרסינן א\"ר כהנא אסור לו לאדם שישהה שטר אמנה בתוך ביתו ומסיק הגמרא וקאמר ז\"ל מאן דאמר שטר פרוע לא ישהה כ\"ש שטר אמנה ומ\"ד שטר אמנה לא ישהה אבל שטר פרוע לא דזימנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא פרש\"י שעל הלוה ליתן שכר הסופר ופעמים שאין לו ונתנו המלוה וחוזר וגובה ממנו בשעת פרעון ומעכב השטר עליו עכ\"ל וכתבו שם התוס' והרא\"ש (דף קכ\"ד) ז\"ל דמשהי ליה אפשיטי דספרא פי' וע\"י אותו שהייה משתלי להשהותו אף אחר שפרע לו פשיטי דספרא הלכך לא פסק ליה למיקרי עולה ומאן דאמר שטר פרוע היה לו ליזהר אחר שפרע לו פשיטי דספרא שלא ישהנו אבל אין לפרש משום שהייתו על פשיטי דספרא קרי ליה עולה דמה פשע בזה עכ\"ל ומשמע מדבריהם הללו דלכ\"ע מותר להשהותו על פשיטי דספרא וכ\"מ מל' הגמרא פ\"ק דב\"מ (דף י\"ו) דאמרינן שם המוצא ש\"ח בשוק הרי הוא בחזקת פרוע והא דלא קרעו כשפרעו משום דא\"ל לית ליה גבאי א\"נ אפשיטי דספרא זייר לה אבל הר\"ן שם בכתובות (דף תע\"ד) (סע\"א) כתב אההיא דאמר ריב\"ל אסו�� להשהות שטר פרוע בתוך ביתו ולא אמרינן דמצי לעכובי על פשיטי דספרא דאעפ\"כ אין לו לעכב השטר בשביל זה הכי מוכח בגמרא עכ\"ל והב\"י הביא דברי הר\"ן לחוד וכן פסק בש\"ע ולא הביא כלל לדעת התוס' והרא\"ש הנ\"ל המתירין והוא תמוה. וגם תמוה הוא דהר\"ן כתב דהכי מוכח בגמרא ולא הזכיר דברי התוס' דלא כ\"כ. גם ק' איך מוכח מגמרא כן. ונראה דהוכחתו מהגמרא הוא בזה דאי ס\"ד דמותר להשהותו אפשיטי דספרא לכ\"ע אלא שאחר שפרע לו פשיטי דספרא קאמר מ\"ד שטר פרוע דאסור להשהותו ק' במאי פליגי דהא מ\"ד שטר אמנה ודאי ג\"כ מודה דאחר שפרע לו פשיטי דספרא דאסור להשהותו לכתחלה ולא קאמר אלא אף אם אשתלי ושהי ליה אח\"כ לא מיקרי עולה. אלא ודאי דבהא פליגי דלמ\"ד שטר פרוע סבירא ליה דגם דמשום פשיטי דספרא אסור להשהותו ולא מצד פשיטי דספרא אלא משום שמא אשתלי וישהנו גם אח\"כ ואז יהיה עולה ומ\"ד שטר אמנה ס\"ל דמותר להשהנו אפשיטי דספרא דאף אם אשתלי וישהנו אח\"כ לא מיקרי עולה עבור זה כיון דבשכחה יעשה. ונראה דגם התוס' והרא\"ש ס\"ל הכי ולא כתבו אלא דהעולה אינו מצד שהיית פשיטי דספרא וא\"ש הכל ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " בד\"א שאמר לו בפי' ליקח השטר מיד המלוה ז\"ל מור\"ש ז\"ל פי' שהוא מודה לו אבל אם הביא זה עדים שכך א\"ל א\"כ חוזר על המלוה ומוציא ממנו שבגזילה בא לידו אם לא שהמלוה הוציאם ואין לו במה לשלם שאז משלם השליח עיין בספרי פרק הכותב סי' ח' עכ\"ל ר\"ל דאיירי שלא היו עדים בדבר אלא שהשליח מודה לו ומש\"ה הוא חייב לשלם מכיסו ואינו יכול הלוה לחזור ולהוציא מיד המלוה מה שנתן לו השליח כי הוא יאמר לו מאן יאמר דמעל בשליחותך (ודומה לזה כתב רבינו בשם הרמ\"ה בסימן קפ\"ב ס\"ח) ומה\"ט גם השליח בעצמו אינו יכול להוציא מידו דהמלוה אבל אם יש עדים בדבר שאומר לו כן א\"כ הוא מעל בשליחותו ואינו שליח של המשלח והמעות בגזילה בא לידו וצריך לחזור וליתנם לו ואין המלוה יכול לטעון אני תופסם על חובי דסטראי שח\"ל הלוה במיגו דאי בעי כפר ואמר לו <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> קבלתי כלום דהרי מיירי דפרע לו בלא עדים די\"ל דלא היה יכול להעיז נגד העד להכחישו וגם לאו כל כמיניה לגרום בתפיסתו היזק להשליח שיצטרך לפרוע. אבל כשאין עדים יכול המלוה לומר קנוניא אתם עושים עלי ולא א\"ל מעולם שתקח השט\"ח (מיירי) [מידי] וע\"ל סימן קכ\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם נתנם לו בפני עדים אינו נאמן כו' ז\"ל מור\"ש ז\"ל פי' דלא כתב בו אלא נאמנות סתם אבל אם כתב בו נאמנות מפורש שיהא נאמן כק' עדים א\"כ לא איתרע שטרא וגובה שטרו ומ\"מ לדעת ר\"ח דס\"ל דלא איתרע שטרא אלא לענין שצריך לישבע י\"ל דאפילו יש לו נאמנות כק' עדים ג\"כ צריך לישבע על טענת סטראי מאחר שהודה שקיבל המעות ולית ליה מיגו דאי בעי כפר דלא ניחא ליה להעיז ולטעון שקר כנגד ב' עדים עכ\"ל: וכתב הרמב\"ן דלא איתרע שטר אלא כשנתנם לו בפני ב' כו' ז\"ל בעה\"ת בשי\"ט יש לעיין אי אתי חד סהדא ואסהיד דפרעיה לוה למלוה זוזי באפיה בתורת פרעון ולא אדכר ליה דמההוא שטרא פרעיה ואיהו טען סטראי נינהו מהו מי אמרינן מתרי סהדי איתרע אבל (אתרי) מחד] סהדא לא איתרע ומשתבע דסטראי נינהו ושקיל א\"ד הו\"ל כנסכא דר' אבא דאמר לישלם ליכא תרי סהדי כו' ה\"נ אמרי' ליתרע לשטרא ליכא תרי סהדי לא יתרע איכא חד סהדא לישתבע דסטראי נינהו הא קא מודה ושאלתי את פי הרמב\"ן והשיב לי בודאי זה הדין אינו דומה לנסכא דר\"א משום דנסכא דר\"א כיון שמסהיד דנסכא ממש אית ליה גביה לשבועה קא אתי ושבועה מיחייב ליה וכי לא מכחיש ליה הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע אבל האי כי אתי מעיקרא להעיד על שטרו שהוא פרוע קא אתי ועד אחד מעיד שהוא פרוע לא מחייב שבועה דאורייתא אלא שבועת תקנה וה\"ל שבועה דרבנן דהיכא דלא מצי לאשתבועי שקיל בלא שבועה דהא איפסק בגמרא הבו דלא לוסיף עליה דרב ושמואל וכ\"ש הכא דמצי משתבע דאע\"ג דלא מצי למעבד לה [לשבועה] בטכסיס דידיה הא מצי משתבע דלא פרע הלכך דבר ברור הוא דליכא בהאי דינא דין נסכא דר\"א כלל אלא כי מחמרת ביה משתבע ושקיל הוא ומסתברא לי דליכא עליה ריעות שטרא ולא מחויב שבועה ע\"פ העד כלל דכי תיקנו רבנן ע\"א מעיד ששטר שבידו פרוע נשבע כדי להפיס דעתו של ב\"ה הא היכא דאין העד מעיד בפירוש שהשטר הוא פרוע מפויס ועומד הוא ולא מסייע ליה עד כלל וכל דלאו דינא הוא אלא תקנתא אין דנין בהם להחמיר אלא להקל עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אמר הלוה והלא מעות אלו הם מדמי כו' עד בעל השטר בפרישה בר\"ס זה כתבתי ל' הגמרא וכתב הרא\"ש שם (בדף נ\"ה על מ\"ש שם איתרע שטרא) בשם רב אלפס שרב האי ורב שרירא גאון ז\"ל אמרי דאיבטל שטרא לגמרי והביא ראיה מהא דאמר לאו אתורא קיהבית ליה ומתורא שקלית כו' ג\"כ אמרו אתרע שטרא אתרע דהתם ודאי כיון דאתורא יהיב ומתורא שקיל ר\"ל איבטל שטרא לגמרי וה\"נ דכוותה וכתב עליו הרא\"ש ונראה דלאו ראיה הוא דהתם נמי נוכל לומר דלא איבטל לגמרי עכ\"ל ולכאורה משמע שהרא\"ש סבר שב' הדינים אלו הם שווים וגם בזה לא איבטל לגמרי קאמר וא\"כ קשה דדברי רבינו הם דלא כדברי הרא\"ש דהא מל' רבינו משמע דאם יש עדים שפרע לו בטל השטר לגמרי (וכמ\"ש הרמב\"ם בהדיא בפי\"ד דמלוה) שהרי שינה רבינו וכתב בלשונו בטל השטר גם לא פליג על הרמב\"ם אלא על שמצריך שיעידו עדים בפרעון אבל בבטילת השטר משמע דס\"ל כוותיה וזה דלא כהרא\"ש אביו ונ\"ל דרבינו סבירא ליה דהרא\"ש לא כ\"כ אלא לדחות ראיית רב אלפס וכתב דאפילו לסברתו שסובר שאיתרע שטרא דבשניהם שווים הם אפילו הכי אינו ראיה לפרש דגם ברישא איתרע לגמרי קאמר דאם נאמר דשווים הן נאמר איפכא אבל לפי האמת נראה לרבינו שהרא\"ש ס\"ל שאינם שווים אלא בדמי שור בטל לגמרי וס\"ד לרבינו הכי כיון דמשמעות לישנא דתלמודא הכי הוה ועי\"ל דהרא\"ש כ\"כ לפי סברת הגאונים הנ\"ל דידע הרא\"ש דס\"ל כהרמב\"ם בפי' דההיא עובדא דמדמי השור נפרעת דאתרע שטרא מיירי אפילו יהיב ליה מתחלה בלא סהדי לגמרי וכמ\"ש בסמוך בפרישה ודרישה ולפי דבריהם כ\"כ כיון דאליבייהו שם מיירי בלא סהדי מסתבר ליה לומר דבכה\"ג גם שם לא איבטל לגמרי קאמר (אבל האמת) להגמרא דמשמע מינה דשם איבטל לגמרי מיירי בדאיכא סהדי וכמש\"ר בסמוך בשם ר\"י הלוי שהכי מסתברא ודוק: וכתב הרמב\"ם אפי' אין עליו עדים שפרעו מדמיו כו' ז\"ל מור\"ש ז\"ל אין פי' שיש עדים שפרעו אלא שלא ידעו שפרעו מדמי השור ור\"י חולק וסובר שידעו העדים בבירור שפרעו מדמי השור דהא היכא דאיכא עדים שפרעו אפילו בסתם הלואה אינו נאמן לומר סטראי נינהו ובטל השטר לגמרי לדעת הרמב\"ם וכדעת הרי\"ף והרא\"ש הנ\"ל (וכמ\"ש בהדיא בפי\"ד דמלוה) אלא ע\"כ מיירי בדליכא עדים כלל ול\"ד קאמר (וכמ\"ש בפרישה) עכ\"ל ואין מזה ראיה די\"ל דהרמב\"ם דוקא קאמר דמיירי שיש עדים שקיבל ממנו דמי השור אך אינם יודעים אי בתורת פרעון קבלם או בתורת מתנה דבשאר הלואה ס\"ל להרמב\"ם דכל כה\"ג נאמן המלוה לומר סטראי הוה במיגו דמתנה יהיב ניהליה אבל הכא ישבע הלוה היסת שפרעו ולר\"י הלוי מצריך שיעידו שנתנם לו בתורת פרעון מיהו אכתי קשה היאך סיים רבינו וכתב עליו דברי ר\"י הלוי והכי מסתברא ור\"ל ולא כדברי הרמב\"ם והא לרבינו כבר נתבאר דכשיש עדים על קבלת המעות ממנו ניחא לן לומר שנתנם לו לפרעון מלומר שנתנם לו במתנה נמצא דאין כאן מיגו ונצטרך לומר דדוקא לענין איתרע שטרא ס\"ל הכי דהיינו דלא מגבינן ולא קרעינן אבל לא לענין לבטולי לשטרא לגמרי דמיניה מיירי הכא וזהו דוחק דהא לרבינו כשיש עדים על קבלת המעות לא מסתברא כלל לומר שלמתנה קבלם וממילא בטל השטר לגמרי כיון שהודה לו שמדמי שור נתן לו ומכח החזקה הנ\"ל ע\"כ מחוורתא כמ\"ש בפרישה בשם מור\"ש ז\"ל ודוק. ובש\"ע פסק המחבר ברישא בסתם פרעון דבטל השטר לגמרי ואח\"כ כתב דין דפרעון מדמי השור דבטל שטר כשיש עדים שפרע לו דמי השור ע\"כ צ\"ל דל\"ד קאמר אלא ר\"ל כשיש עדים אפי' מעידין פרעון סתם דאל\"כ מאי קמ\"ל בפרעון דדמי שור הוא גם בסתם פרעון דינא הכי וק\"ל ועיין בסמ\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " צריך להחזיר לו שטרו כו' בעה\"ת בריש שכ\"ג כתב שהר\"י אברצלוני כתב בזה ב' סברות שי\"א שהשטר בחזקתו וגובה בו וי\"א דכיון דלוה טוען ברי ומלוה שמא אוקי ממון בחזקת מריה וכתב בעה\"ת כסברא בתרא דדמי לחשוד דאפיק שטרא אחבריה וא\"ל אידך שטרא פרוע הוא דפקע שטרא ואע\"ג דהתם לוה נשבע היסת הכא אינו נשבע מכיון דמלוה לא טען ברי אלא מקבל חרם סתם ומחזיר לו שטרו עכ\"ל. ותימא שכאן הסכים בעה\"ת שא\"צ שבועה ומביא ראיה מחשוד כו' משמע דס\"ל דבחשוד פקע שטרו ואינו גובה בו כיון דאינו יכול לישבע ובשכ\"א הביא שם דברי בעל המאור דס\"ל דבחשוד שיש בידו שטר מקוים כיון דבדין היה נוטל בלא שבועה אם אינו יכול לישבע גובה שטרו בלא שבועה ואף אם תרצה לדחוק ולומר ששם דברי בעל המאור כתב וליה לא ס\"ל אכתי ק' דברי רבינו אהדדי שבדין זה כתב כדברי בעה\"ת הנ\"ל והוא נלמד מחשוד ומשמע דס\"ל בחשוד אינו גובה כיון דאינו יכול לישבע ולקמן בסימן פ\"ב סעיף י\"א הסכים רבינו עם הרמ\"ה דחשוד גובה בלא שבועה וצריכין לומר דבהאי דינא דהמלוה טען איני יודע אם פרוע הוא ס\"ל כבעה\"ת כדינו ולא מטעמו דבעה\"ת יליף ליה מחשוד והוא ס\"ל כן מסברא כיון שאינו יכול לטעון טענת ברי וגם י\"ל דלא מדברי בעה\"ת למד רבינו דין זה אלא מדברי הרמ\"ה הוציא שכ\"כ בשמו והביאו ג\"כ הב\"י ואפשר דהוא הוא הרמ\"ה הנזכר בסימן פ\"ב (לא) מוכח מזה דלא חדא באידך תליא וק\"ל ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כבר נהגו בכל הארץ הזאת שאין כו' מפני תקנת השוק ל' ב\"י ודבר פשוט הוא שאין דברי הרא\"ש אמורים אלא במכר או משכן הלוה דהתם הוא דאיכא משום תקנת השוק אבל לענין ב\"ח מאוחר שקדם וגבה מאי תקנת השוק איכא הילכך דיינינן ליה כדיניה שנתבאר בסימן ק\"ד וזה דבר פשוט ומבואר וכל דיינא דלא דאין הכי לאו דיינא הוא וטועה בדבר משנה הוא וחוזר ונ\"ל שראוי לסלקו מדיין והוצרכתי לכתוב כן לפי שראיתי מי שטעה בזה והחזיק בטעותו לעשות מעשה כדברי טעותו אחר שחלקו עליו כל בעלי ההוראה עכ\"ל ב\"י ובתשובת מהר\"ש מודינא בחלק השלישי סימן ק\"ח כתב על דברים הללו של ב\"י ז\"ל אחר המחילה הראויה אני אומר כי לא צדק במה שהפריז על המדה ולפי דעתי הוא היפך דבריו ומסתברא כדעת אותם המורים שקרא אותם טועים דהשתא מה מתנה דליכא פסידא למקבל מתנה אפ\"ה ס\"ל להרא\"ש אין ב\"ח טורף ממנו כ\"ש שיש לו לדון כן בב\"ח. גם מה שאומר מאי תקנת השוק איכא הא ודאי אין לך תקנת השוק גדולה מזו דאיכא נעילת דלת בפני לווין שאין אדם שירצה להלוות לאחר מפחד שמא יש שטר אחר קודם לזה על הלוה. ובשלמא אם ישארו בידו מטלטלין שיקדם לגבות מהלוה יבטח בו וילוה לו שיאמר שמא אין מלוה קודם ממנו ואת\"ל שיש שמא אני אגבה מתחלה. עוד אני אומר הגע עצמך שאם היה הלוה נותן חפץ זה לב\"ח המאוחר במתנה לא היה יכול הקודם להוציא ממנו ועתה מפני שהוא חייב לו ונתן לו בחובו גרעי' אתמהה הא ודאי ע\"ז נאמר וכי בשביל שאני זכר הפסדתי. אלא ודאי אין הדברים נראים כמו שאמר הב\"י עכ\"ל. ואני בעניי אינני רואה שום סתירה מכל הדברים הללו להרב ב\"י ז\"ל. דמ\"ש תחלה דכ\"ש הוא ממתנה ז\"א דהא כבר אמרו בכל מקום דמתנה הוא כמכר דאי לא דעביד ליה ניחא נפשיה לא הוה יהיב ליה במתנה ומה\"ט השוו מתנה למכר אפילו גבי יתומים קטנים וכמש\"ר בסימן רל\"ה ע\"ש מ\"ש בס\"ד. ומ\"ש דאיכא תקנת השוק בהלואה משום נעילת דלת כו' נראה דלק\"מ מהא דהא כבר אמרו שאין סתם מלוה סומך על המטלטלין כאשר יש בידו להבריחם או למכרם או ליתנם במתנה ולא יגבה מהן משום תקנת השוק ולפי דבריו דסומכין עליו אני אומר אדרבה דמה\"ט גופא גובה ממנו דכשלא יחזור ויגבה ממנו יהיה נעילת דלת דמי ילוה שירא לנפשו שמא ילוה גם מאחרים וכל הקודם לגבות יזכה מש\"כ השתא דלכל הפחות ימצא ללוות הלואה ראשונה ממי וגם שיהיה ידוע לו דעד השתא לא לוה משום אדם וחשש נעילת דלת הוא מתחלת לעולם מן הראשון שלא ימצא מי שילוה. ומ\"ש הגע עצמך אם היה נותן חפץ זה כו' לק\"מ כי כבר אמרו דנותן במתנה לא שכיח ובפרט מי שחייב לאחרים שניחא לו לשלם חובתו מליתן לאחרים במתנה וכמ\"ש בסימן נ\"ח סעיף ג' דזה הוא טעמו דר\"ת והרא\"ש ע\"ש וכיון שחייב לשניהן ואין מדרכו ליתן מתנה קודם שישלם עליו מוטל לשלם להראשון. אבל במשכן המטלטלין בשעת הלואה כ\"ע מודים דדומה למכר כיון דלא היה יכול להשתדל מעות לצרכו כ\"א ע\"י משכון זה וק\"ל. ומש\"ה נלע\"ד דברי הרב הב\"י עיקר ואין לזוז מהן ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " האומר לחבירו כו' לכאורה ק' מה שהקשה ב\"י ז\"ל ויש לתמוה על רבינו שכתב כאן דברי הרמב\"ם סתם כאילו אין חולק עליהם ובסימן י\"ו כתב שהרא\"ש חולק בדבר וכתבתי שם שדעת הרשב\"א כדעת הרא\"ש עכ\"ל וי\"ל דכאן מיירי בשטר שאין שייך בו שלא ישביע את עצמו כגון שטר קנין על ביתו הידוע שהוא שלו א\"נ שהרמב\"ם מכלל הגאונים הוא שס\"ל שכופין אותו להוציא וכמ\"ש בסמוך וכזה הורו רבותי וכבר כתב רבינו שם שהרא\"ש חולק עליו דס\"ל שאין נוהגין כן אא\"כ נותן אמתלא לדבריו ואז מראהו לדיינים ולא כתב רבינו כאן לדברי הרמב\"ם אלא ללמדנו החילוק שיש לדבריו אי נמי לעיל הביא דברי הגאונים לענין שאם רוצה להביא זכות וראיה משטרו לענין אחר ע\"ז חולק הרא\"ש שאין כופין אותו אבל הכא אומר שיש זכות בשטרו שהממון עצמו של שטר זה הוא שייך לו דבענין זה איירי בזה הסימן והוה כתובעו שום חפץ ואפשר שבזה גם הרא\"ש מודה אבל העיקר נ\"ל כמ\"ש בפרישה דהכי דייק לישנא דהרמב\"ם ועמ\"ש עוד בחידושים בכיוצא בזה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " תשובה כך נהגו פה וכו' לכאורה ק' מה השיב לשואל שגם הוא יודע שבטוליטול' המנהג כן וא\"ל שכן השיב שכך נהגו מכח מנהג בעלמא אבל לא מכח דינא וכדמשמע בת\"ה ר\"ס של\"א דגם בטוליטולא לא היה אלא מנהג בעלמא לא מכח דינא דאכתי קשה דלא השיב לשואל מידי דגם השואל יכול להיות דידע זה גם ל' שכך נהגו לא משמע כן דהו\"ל להשיב אינו אלא מנהג בעלמא ובת\"ה שם לא בא לומר דהרא\"ש השיב לו כן ע\"ש גם מה שהשיב לו בענין הנאמנות משמע שם בל' השואל שגם הוא היה ידע זה ולא הזכיר נאמנות בשאלתו כ\"א לתמוה ממנו על דלא הלכו בטוליטולא אחר השטר גם לענין הרשאה וע\"ז לא השיב לו כלום ואף ששם בכלל ס\"ב דין ו' כ' טעם למנהג טוליטולא והוא דמדכללו יחד לכל מוציאי שטר זה יהודי ועכו\"ם ועכו\"ם לא זכה לגבות בזה ומדהא ליתא הא נמי ליתא ע\"ש ובזה מיושבים ב' הדברים מ\"מ בתשובה זו שכתב אח\"כ שם דין ז' לא כ' בה שום טעם ולא השיב מידי לכ\"נ כמ\"ש בפרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " לא הייתי פוסק כו' ועמ\"ש לעיל סימן י\"ד וסימן ק\"ו דמשמע לי לכאורה מתשובת הרא\"ש דאם כ' לו בשטר לשלם לו ההוצאה דחייב לו לשלם הוצאת שליחות ההזמנה לדין דכל תנאי שבממון קיים ודוקא בהוצאה עד הכפל דקראו כאן קנס בעי ב\"ד חשוב: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אין פה טענה כו' שם בתשובה כלל ס\"ח כ' טעם הדבר ז\"ל אין לפסול השטר בעניות הלוה דשמא לא ידע בשטרות שהניח אביו עד הנה שבא השטר לידו כדאמרינן הרי שהיתה דסקיא של אביו מופקדת ביד אחר כו' ע\"ש ולא ימלט ל' תשובה זו מט\"ס וגמגום שמ\"ש בעניות הלוה צ\"ל המלוה ומ\"ש דשמא לא ידע בשטרות שהניחם אביו תימה הלא מיירי בשאלה זו שראובן בעצמו היה המלוה דהיה חי והוציאו על יורשי הלוה וצריכין לדחוק וליישב דאגב דנקט ל' הגמרא דפז\"ב לראיה דמיירי בדסקיא של אביו ל\"ד קאמרי דה\"ה אם היו שטרותיו מופקדים ביד אחר והיה הנפקד במדינת הים דג\"כ יכול להתנצל דלא היה יכול לתובען עד שבא הנפקד ומטו השטרות לידו וכמש\"ר לעיל בסי' כ' ע\"ש נקט נמי הרא\"ש בתשובה זו בריש דבריו לא ידע בשטרות שהניח אביו ואף דשם צ\"ל ידוע שהם ביד אחרים וכמ\"ש שם שאני התם דמיירי דאמר מתחלה אין לו שטר לראיה משא\"כ הכא וראיות הרא\"ש משם אינו אלא שמצינו שיכול לומר לא ידעתי משטר זה מתחילה ורבינו קיצר וסמך על הפשיטות ועיין מ\"ש לעיל סימן ך' וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כמו שרגילין כו' כן הוא שם בתשובה וכן הוא בספרי הטור הישנים וכן הגיה מ\"ו רש\"ל בספר הטור שלו תיבת ולא במקום אלא והם לא כתבו העידנו על עצמו שחייב לזה כך וכך כמו שנוהגין לכתוב בכל מיני שטרות וגם לא כתבו ל' והודה בפנינו כמ\"ש בשטרי ההודאות ואף על פי דבתחילת התשובה כ' שזה נוסחו ביאור מה שהודה בפנינו כו' צ\"ל דהשואל כ\"כ להרא\"ש ולא נתת לחלק בין דא. לדא והרא\"ש ראה ודקדק בכתב ההודאה גופא ומצא שלא היה כתוב בו אלא מה שהודה במעמדנו ואינו מוכח מיניה שא\"ל אתם עדים משא\"כ אילו היו כותבין בפנינו הודה דהכי דייק תלמודא בפז\"ב (דכ\"ט) מל' מתני' דל' הודאה בפנינו משמע שבא לפניהם בכיון ויחדם לעדים על הודאתו. כנ\"ל לפי גירסא הנזכרת. גם י\"ל דתוספת תיבת ביאור מה שהודה הוא מפסיד מ\"ש אח\"ז שהודה בפנינו דלשון ביאור מורה שהיה חשבון בעלמא. וכן צ\"ל בש\"ע ס\"י דשם כ' ל' ביאור מה שהודה בפנינו ולא נזכר אח\"כ שהודה במעמדנו. אך קצת דוחק בעיני לשבש ולמחוק הספרים הנדפסים ועוד דלפ\"ו הו\"ל לכללו ולכתוב בבבא אחת דלא נכתב העידנו על עצמו ולא בפנינו כו' כיון דבשניהם ר\"ל שלא העידם על עצמו. ועוד לפ\"ז נצטרך לדחוק במ\"ש שלא היה כתוב ולא הודה לפנינו דהא בתחלת התשו' כ' שהודה לפנינו עכצ\"ל לכאורה כמ\"ש בפרישה ואף שבתשו' כ' שם ולא הודה לפנינו אפשר דשם נפל ט\"ס שהרי בלא\"ה יש שם גם שאר טעות וצריך להגיה מיהו בש\"ע גם כן כ' ולא הודה בפנינו וקיצר לשונו שם משמע דגירסא ולא הוא עיקר. גם מדכתב הרא\"ש והטור והש\"ע כמו שרגילין לכתוב בשטרות כו' כמ\"ש בשטרי הודאות משמע דכמו מה שרגילין לכתוב בשטרות דקאמר ר\"ל דכ\"כ לחיזוק השטר כן מה שכותבין בשטרי הודאות דקאמר י\"ל שכ\"כ לחיזוק השטר ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אשה הנושאת ונותנת כו' ז\"ל הברייתא פ' ח\"ה (דנ\"ב) א' מן האחין שהיה נו\"נ בתוך הבית והיו אונות (פי' שטרי מכירות) ושטרות [יוצאים] על שמו ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אמי עליו להביא ראיה וכן האשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאים ע\"ש ואומרת שלי הן שנפלו לי מביע אבי אבא או מבית אבי אמי עליה להביא ראיה. ופר\"ש וכן האשה האלמנה. ובגמרא שם קמהווה מאי וכן האשה מ\"ד אשה כיון דשבח לה מלתא דאמרה קא טרחינא קמי יתמי לא גולה מיתמי קמ\"ל. ופר\"ש כיון דשבח כו' שבח וחשיבות הוא לה שמאמינים אותה ב\"ד לעשותה אפוטרופוס בשל יתומים עכ\"ל. והנה אף שדין זה נאמר בגמרא אאלמנה ס\"ל להרמב\"ם ורבינו ה\"ה כשנושאת ונותנת בתוך הבית בחיי בעלה או אפילו אינה נושאת ונותנת אלא שבעלה מפקיד בידה מעות ומאמין לה והיו שטרות יוצאים על שמה שעשאתן היא עצמה וכמ\"ש הרא\"ש בפ\" ח\"ה והביאו רבינו בא\"ע ס\"ס ס\"ו וע\"ש שכ' שאם בעלה העלה השטר על שמה הם שלה. ומפני שדין זה כולל שקאי בין בחיי בעלה בין לאחר מותו מש\"ה הקדימה רבינו קודם דין האחין אף שברייתא נקט באחרונה וגם לפי הגמרא הנ\"ל הל' בדברי רבינו זו ואצ\"ל זו דמדין אשה שצריכה ראיה נשמע דמכ\"ש דאחין צריכין להביא ראיה גם י\"ל דנקטה רבינו כסדר זה משום דרצה לכתוב עוד דין הב' דאחין דשמטי אהדדי וכדי לסדרן זא\"ז וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם כו' כבר כתבתי ל' הרמב\"ם בפרישה וז\"ל המ\"מ שם בפג\"פ נחלקו אביי ורבא באותיות אם צריך להביא ראיה על המסירה דרבא אמר א\"צ ואייתי ראיה מדתניא אחד מן האחין שהיה יוצא שט\"ח מתחת ידו עליו להביא ראיה אחים דוקא דשמטי אהדדי אבל אחרים לא וכ' ה\"ר אב\"ן מיגא\"ש דאע\"ג דלא קיי\"ל כמ\"ד אותיות נקנות במסירה אלא דוקא בכתיבה ומסירה (וא\"כ אם אמת שקנה היה בידו כתיבה דקני לך איהו) מ\"מ קיי\"ל כרבא דא\"צ ראיה אלא באחים בדוקא אבל באחר נאמן לומר שטר קנייה היה לי ואבד והן הן דברי רבינו תלמידו כו' עד והראב\"ד השיג עליו וסבר דצריך ראיה שמסר לו בכתיבה קני לך איהו וכל שיעבודו והברייתא דקתני אחין בדוקא אתיא כמ\"ד אותיות נקנות במסירה לחוד עכ\"ל המ\"מ ועיקר פלוגתתן כ\"ר בסימן ס\"ו ס\"י ושם בסי\"א הביא דברי הרמב\"ם שכתב דא\"צ עדים לענין קניה אבל צריך עדים לענין התביעה דאל\"כ יאמר לו הנתבע מאן יימר דבעל דברים דידי את שמסרו לך כו' ע\"ש והב\"י לא כתב שצריך להגיה כאן שום דבר וכתב ז\"ל ומדין לא היה לרבינו לכתוב דין זה כאן כ\"א לקמן ס\"ו דהתם כ' דיני אותיות במה נקנים אלא משום דנפקא ליה להרמב\"ם מדיוקא דאחי�� נקטיה הכא עכ\"ל ומהתימה מה ענין דין אחין דאיירי ביה רבינו לדהכא דאיירי באמד שמתעסק בשל כל האחין והיו השטרות כתובין על שמו והוא נלמד מברייתא ומימרא דרב פח\"ה וכנ\"ל לדין זה דהרמב\"ם דאיירי באחין דאין א' עוסק בשל חבירו והיו חלוקים בעניניהם והשטר נכתב בשם אביהן והוא נלמד מההוא דרבא דפג\"פ הנ\"ל ע\"כ נראה עיקר שצריכין להעתיק ריש דברי הרמב\"ם ולא בשם הרמב\"ם וכמ\"ש בפרישה בשם מ\"ו ר\"ש ו\"ל ומשום דגם דין זה איירי בא' מן האחין דמחולק עם אחיו ואמר ממון שטר זה שלי הוא לבדי מש\"ה כ\"ר כאן שהוא מקומו ואגב כתב עליו מה שדייק הרמב\"ם מהגמ' וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " עדים שהעידו כו' בפרק אלו נערות אר\"פ האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה ומפרש לה כגון דאתו ב' סהדי כו' וכ' הרא\"ש שם ז\"ל י\"מ כיון דמעידים עליו דהדר בתר זיוף כל שטרותיו מחזקינן בחזקת מזויפים כו' ולישנא דגמרא דקאמר האי שטרא ריעא כו' לא משמע הכי דמשמע דוקא האי שטרא דאית ביה ריעותא כו' עד אבל אם העדים לא הזכירו שם הלוה וסכום המעות בהא מסתבר קצת שחשוד לזייף כל שטרותיו ותלינן דזייף שטרא ולא ידעינן הי ניהו עכ\"ל והנה סוף דברי הרא\"ש תמוהין וקצת נראין כסותרין זא\"ז דכתב דכשהעדים לא הזכירו כו' שחשוד לזייף כל שטרותיו ואח\"כ כ' דלא ידעינן כו' דמשמע דגם בזה לא חשדינן ליה שבקש לזייף אלא א' אלא שלא ידעינן כו' ולכאורה נראה דודאי עיקר טעמא דהרא\"ש אינו אלא משום דאין אנו יודעין כו' ומ\"ש בתחילה שחשוד לזייף כל שטרותיו לא כ\"כ אלא לסברת הי\"מ שהביא בראשונה דס\"ל דאפילו הזכירו העדים שם הלוה והסך מחזקינן כל שטרותיו בחזקת זיוף והרא\"ש דחה דבריהם וע\"ז סיים וכ' דבהא דלא הזכירו העדים מסתבר בדינא כוותייהו דאמרינן שחשוד לזייף כל שטרותיו אבל לא מטעמייהו אלא מטעם דלא ידעינן הי ניהו ויש נ\"מ בין זה לזה לדינא והוא אם היה למלוה זה ב' שטרות על לוה א' דלטעם הי\"מ אין גובין שום א' מהן ולטעם הרא\"ש גובין הקטן מהן וכמש\"ר לעיל ר\"ס ל\"א בב' כיתי עדים המכחישות זא\"ז גם לקמן בס\"ס ס\"ה באומר שטר בין שטרותי פרוע והיה לא' שני שט\"ח בידו עליו ע\"ש אלא דא\"כ לא היה להרא\"ש לסתום אלא לפרש דבכה\"ג גובין (הקנין) [הק'] משניהן כמ\"ש בדין ב' כיתי עדים המכחישות זא\"ז ואדרבא מדברי רבינו מוכח דאין גובין שום אחד מהם מדכתב ברישא דאם יש לו על לוה זה עוד שטר דגובה אותה ובסיפא סתם וכתב דאין גובה משמע דאפילו אם יש לו ב' שטרות על א' קאי וקאמר דאין גובין שום א' מהן לכן צ\"ל דה\"פ דברי הרא\"ש דמתחלה כתב שבזה שלא זכרו העדים מסתבר קצת לומר שחשוד הוא אכל שטרותיו שזייפן וזהו מסתבר קצת אבל יש עוד טעם לפסול שטרותיו והוא דאף דלא חשוד לזייף אלא הא' מ\"מ כיון דלא ידעינן הי מינייהו המע\"ה ומש\"ה סתמו הרא\"ש ורבינו דבריהם ולא כתבו דאם יש לו ב' שטרות על לוה א' דגובה אחד מהן דהא לפי מ\"ש תחלה דמסתבר קצת שכולם הן בחזקת מזוייפין אין גובין שום אחד מהן ומשה\"נ לא כתב רבינו הטעם דלא ידעינן הי ניהו דכיון דהמע\"ה ס\"ל דסברא קמייתא דהרא\"ש היא עיקר וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אם יש עדים כו' בפרישה דס\"ס זה כתבתי והוכחתי דהיינו בידוע שאביהן נשאר ח\"ל בזה קאמר דוקא דמהני תפיסה ע\"ש והנה באתי להוסיף ראיה מתשובת רשב\"א הביאה הב\"י על ענין זה ז\"ל מה שכתבת דאי הוה טוען שבתורת משכון תפיס להו הוה נאמן אע\"ג דאין בידו כתובה כדכתב הרי\"ף בפ' הכותב אומר אני דאגב חורפך לא עיינת בה דזה לא כתב הרי\"ף ולא שום אדם בעולם דא\"כ אמאי אצרכה ר\"נ ראיה דמחיים תבעם מינה להימנה במיגו דאי בעי' אמרה לקוחין הן בידי אלא התם אף שהיתה טוענת לקוחים הן בידי לא היתה נאמנת דצריכה להביא ראיה על הכתובה הילכך בההיא דמלוגא דשטרי אי לא ידע שאביהן חייב לה עדיין לא מהימנא אפילו אית לה סהדי דמחיים תבעה ולא יהבינהו כדאמרינן דלא מהימנה לומר לקוחים הם בידי דמאי שנא אלא התם מיירי בידוע שהיה לה מלוה על אביהם כו' עכ\"ל אלא שקצרתי הרי דמתחיל בטענת משכון וסיים בטענת לקוח משום דס\"ל פשוט שתלויין זה בזה דכל היכא דראו אותו עתה בידו ואין לו טענת מגו דלקוח א\"נ לומר משכון הוא בידי אם לא שידוע שח\"ל דאז הוא נאמן לומר בתורת משכון בא לידו במגו דאי בעי אמר עתה אתפסנו למשכון בחובי שחייב לי וזהו שסיים הרשב\"א וכתב דלא מהימנא לומר מחיים תפסתי כמו דלא מהימן לומר לקוח הוא בידו דמ\"ש וק\"ק מאי ענין זה לזה דבלקוח א\"נ כיון דלית בידו כתיבה דקני לך כו' משא\"כ כשאמר תפיסנא לה בחובי מחיים דשם מי יתן לו כתיבה ע\"ו כיון דתפיס ליה בע\"כ דהלוה אלא ודאי ה\"ק כמו דלא הימנוהו לומר שטר כתיבה היה בידי ונאבד שאע\"פ שגוף הש\"ח בידו אמרינן המע\"ה דכוותיה נמי כשאומר ח\"ל ומחיים תפסתי בחובי א\"נ אף שגוף השט\"ח בידו דהמע\"ה שח\"ל וק\"ל וזה נלע\"ד ברור ומהתימה על מ\"ו ר\"מ דלא כ\"כ בד\"מ ובהגהות ש\"ע שלו דבשניהן כ' דהתוספות והרא\"ש ס\"ל דנאמן לומר למשכון תפיסנא אפילו אין ידוע שאביהן ח\"ל ושהן חולקין עם תשובת הרשב\"א לא ידעתי מנין לו הא וגם הוא סותר למאי דקיי\"ל דהיכא דראו אותו עתה בידו אין לו מיגו דלקוח א\"נ לומר אתה ח\"ל ובתורת משכון הוא בידי או תפיסנא ליה בחובי דכיון שהוא עצמו מודה שזה החפץ או השטרות הן של פ' אלא שאומר שאותו פ' ח\"ל עליהן מוקמינן לה בחזקת מרא קמא ואמרינן ליה המע\"ה וכמש\"ר בסע\"ב ור\"ס קל\"ג ועוד בכמה מקומות והיא גמרא ערוכה בגמרא בשבועות ובזולתן והתוס' והרא\"ש בפרק הכותב ג\"כ לא איירי אלא כשידוע שאביהן ח\"ל וכמ\"ש ע\"ש. ומ\"ש מור\"ם בד\"מ שלו דכ\"כ בתשובת הר\"ש כלל ק\"ה ס\"ח בהדיא אומר אני שאין ראיה משם כלל די\"ל התשובה היכא דנמצא ביד היורשים שטר איך שראובן חייב לשמעון מנה והמלוה והלוה שניהם לפנינו ואומרים לזה שיתנהו למלוה או להיפך יעשו כמאמרם ולא אמרינן אילו היה אביהן קיים היה אומר מעות הלויתי עליו למלוה דעביד אינש להלוות לחבירו על שטר דאע\"ג דאינו יכול לגבותו מ\"מ בתורת משכון הוא בידו (דהלוה) [דהמלוה] צריך לפדותן לגבות בו כההיא דפרק הכותב במלוגא דשטרי כו' עד נהי דאבוהון היה יכול לטעון מעות הלויתי עליו מ\"מ אנן לא טענינן ליתומים כן דלא שכיח הוא דילוה האדם מעות על שט\"ח עכ\"ל בקיצור והנה ראיית מור\"ם הוא מדכתב סתם דאביהן היה נאמן לומר הלויתי עליהם משמע אפילו אין לו ראיה שח\"ל ואני אומר דאין מזה ראיה כלל דסתימתו הוא כפירושו דזה פשוט להרא\"ש מכמה דוכתי דא\"נ לומר שח\"ל ובתורת משכון אתא לידו היכא דאין לו מגו וכנ\"ל וה\"ק התם אילו היה אביהן קיים היה. מברר שח\"ל והיה נאמן לומר הלויתי עליהן א\"כ גם אנו נטעון ליתומים ואע\"פ שהן אינן יכולין לברר שח\"ל דבמילי דאבוה לא ידעי והיותר נראה דשאני התם דמיירי דלא ראו עתה בידו או לא היו עדים שבתורת פקדון ושלישות באו לידו דאז נאמן שבמשכון הן בידו במיגו דלהד\"ם או נאנסו וכמש\"ר וק\"ל. וא\"ל לשינויא קמא שכתבתי דמיירי דאביהן היה צריך לברר דעדיין ח\"ל למה כתב הרא\"ש דאביהן היה נאמן לומר שהלוה עליהן ולא קאמר שאביהן היה תופסם בחובו דקושיא זו ג\"כ קשה לסברת מוהר\"ם דס\"ל דנאמן לומר אתה ח\"ל ואני תופסם בחובי דקשה למה כ' הרא\"ש שהיה אביהן טוען שהלוה עליהן ולא כתב דאביהן היה יכול לומר בחובי תפסתי וצ\"ל בין לדידי בין למ\"ו ר\"ם דעדיפא מיניה פריך דטענת בתורת משכונא בא לידי בשעת הלואה עדיפא מטענת תפסתי בחובי לאחר זמן ובפרט התם דקאי אשליש דהמלוה והלוה שניהם לפנינו ואומרים שבתורת שלישות הניחוהו לידו והוא בא להכחישה ודוק כי זה נ\"ל ברור וגם הב\"י שהביא תשובת הרשב\"א לא הביאה בל\" פלוגתא אמ\"ש לפני זה בשם הרי'\"ף והרא\"ש והתוס' והר\"ן וכן עיקר דכולם שוים בזה ודעת מור\"ם נעלמה ממנו בזה ואפשר דמחמת רוב חורפיה ושטפיה לא עיין בה כפי הצורך ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אבל למאי כו' ויש רוצין לומר דאפילו אם היתומים קטנים נהי דלא נזקקים להם הב\"ד לגבות מהן מ\"מ יכול לתופסן עד שיגדלו וישתעי דינא בהדייהו ואף דלקמן סק\"י מוכח דלא מהני תפיסה גבי יתומים קטנים כ\"א היכא דיכול לטעון לקוח הוא בידי מ\"מ שאני הכא הואיל שבהיתר בא לידו שאביהן בחייו הפקידו בידו מצי למתפסיה עד שישתעי דינא בהדייהו עכ\"ל ואינו מוכרח ובהדיא לא משמע הכי לקמן בס\"ס פ\"ה ס\"ד שכתב בשם הרמב\"ן ז\"ל ואפי' יתומים קטנים אין אומרים שהן יגבו מיד ולא יגבה מהן עד שיגדלו כיון שתפס בחיי אביהן עכ\"ל והתם ג\"כ איירי כשבהיתר בא לידו ואפ\"ה קאמר דוקא כיון שתפס בחיי אביהן וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם היה זה שהשטר כו' הא דלא כתב היה גובה בו במילתא דפסיקא נראה דה\"ט משום דלא פסיקא מילתא כולי האי שיגבה שהרי צריך לישבע ש\"ד נגד זה שאומר שנתנו לו ואע\"ג דא\"י מה טיבו מ\"מ עידותו הוא זכות ללוה שהשטר יהא מונח עד שיבא אליהו וא\"כ צריך לישבע נגד העד המכחישו דודאי לא גרע האי מוצא משליש שהוציא כבר שלישותו מידו שאפ\"ה נאמן כע\"א כמש\"ל ר\"ס נ\"ו ע\"ש ואין שייך כאן לומר אין נשבעין ש\"ד על שטרות דהיינו דווקא כשבא להוציא ממנו שטרות בע\"א או במודה מקצת אבל זה שמעיד נגד המלוה שבא להוציא מיד הלוה ממון בשטר זה ודאי חייב המלוה לישבע ש\"ד להכחישו וק\"ל: ואם הוא מודה כר וצ\"ע דלקמן בסימן זה סי\"ט כ\"ר בשם הרמב\"ם שבכה\"ג א\"צ להחזיר וגובה בו ואף שכתב שם שהראב\"ד השיג עליו ושכן דעת בעה\"ת והוסיף כו' עכ\"פ יש לדקדק למה לא הזכיר רבינו שם דעת הרא\"ש וכאן לא הזכיר דעת רמב\"ם ומהרי\"ק ז\"ל בשארית יוסף שלו תירץ דכאן שנמצא ביד שליש ואינו יודע מה טיבו ודאי מסתבר לומר דלא על חנם הושלש בידו אלא נפרע קצת וכ\"ע מודים בזה דאם מודה המחזיק שנתנו לידו דצריך להחזירו ליד השליש אבל לקמן דאיירי בנפילה יכול להיות אמת שמהמלוה נפל ומש\"ה ס\"ל להרמב\"ם דאין בידינו כח להוציאו מיד המחזיק והרא\"ש לא גילה התם דעתו ולהכי לא הזכירה רבינו שם עכ\"ל ול\"נ דמל' רבינו והרא\"ש בכל הסי' משמע היכא דנפל איתרע וגרע טפי שהרי בשניהם רוצים מחזיר השליש ואינו מחזיר המוצאו במקום שנפל שם. לכן נ\"ל יותר דהכא שאפשר להחזירו ליד זה שהשלישו בידו תחילה והימנוהו שניהן או אחד מהן מי שהפקידו בזה כ\"ע ס\"ל שיחזירנו למקום שהיה דכיון דהימנוהו הימנוהו אבל לקמן דנפל לא שייך לומר שיחזיר למקום שנמצא בשוק ואף אם כבר מצאו אחד ונתנהו למלוה אין לומר שיחזור ויתנהו ליד זה שמצאו ונתנו לו כיון שלא הימנ��הו ע\"ז תחילה מש\"ה ס\"ל לרמב\"ם דאף שמודה א\"צ להחזיר כלל וק\"ל והרא\"ש לא הכריע לכן לא הזכירו רבינו שם אבל מ\"מ ג\"ז קצת דוחק דאף דאין סברא לומר דיחזירנו מ\"מ לא היה לנו לומר שיגבה בו אלא יניחנו לב\"ד או אם תפס תפס כמ\"ש בסס\"ו ע\"ש שוב מצאתי בתשובת רשב\"א סי' אלף ל\"ה שכתב ז\"ל המשליש שטר ביד אחרים הרי הוא מאמינו ועושה אותו בעצמו שיהא ודאי וספיקו כשלו וכיון שכן כשנולד לשליש ספק ה\"ז כאילו נולד לבע\"ד עצמו עכ\"ל ובזה י\"ל ולומר דדוקא בכה\"ג שבא לידו מיד השליש שנסתפק בו מה טיבו והרי הוא כמסתפק המלוה עצמו ונתבאר בסנ\"ט דאם הלוה טוען פרעתי והמלוה מסופק דצריך להחזיר השטר להלוה מש\"ה קאמר ג\"כ דיחזירנו להשליש משא\"כ לקמן דאיירי דמצאו אחר שלא האמינוהו בתחלה שום אחד מהן דלא אמרי' ביה דספיקו הו\"ל כספיקו של המלוה מש\"ה אמרינן דאחר שנתנו להמלוה והמלוה אומר ברי לי שח\"ל והשטר נפל ממני דגובה בו. ראיה לזה שהרי הרשב\"א כתב שם דמה\"ט אם מוצא היורש השטר דמחזירהו למלוה לכתחילה ואף שמסיק וכתב דבתוספתא לא משמע הכי (וכמ\"ש ג\"כ רבינו) מ\"מ י\"ל דוקא יורש שהוא כרעא דאבוה וידו כיד אבוה משא\"כ כשמצאו אחר דאף דאין להחזירו לכתחלה מכל מקום אם החזירו ס\"ל להרמב\"ם דגובה בו ודוק: (ה) (ו) והלוה יכול להשביעו כו' אין להקשות פשיטא דיכול להשביעו דהא אי בעי הלוה לא היה מתרצה והיה מונח עד שי\"א או עד שיביא המלוה עדים וראיה ברורה לדבריו וי\"ל דסד\"א כיון שמאמין למלוה עתה בפני הב\"ד בשבועה נלך אחר הנאמנות שבשטר ולדמותו למש\"ר בר\"ס מ\"ו בשם בעה\"ת שטר שאינו מקוים ויש בו נאמנות דא\"נ לומר פרעתיהו במגו דאי בעי הוה טוען מזויף הוא קמ\"ל דאמרינן מיגו בכה\"ג וכמ\"ש ג\"כ בשם בה\"ת וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " המוצא ש\"ח כו' הנה אציע לפניך סוגיית הגמרא כדי לעמוד על דברי רבינו מ\"ש בסימן זה ובסעיף שלפני זה ושאח\"ז בב\"מ (די\"ב) תנן מצא שט\"ח חכ\"א בין כך וב\"כ (כלומר בין יש בו אחריות או לא) לא יחזיר מפני שב\"ד נפרעין מהן ע\"כ ואסיקנא שם בגמרא דמיירי אפילו כשחייב מודה וטעמא דאין מחזירין משום פסידא דלקוחות דס\"ל לחכמים אחריות ט\"ס ופליגי שם אביי ורב אסי באופן חששת פסידא דלקוחות איך היא כיון שחייב מודה ר\"א סבר בשטר שנפל חיישינן שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי (פי' ועדיין לא לוה והשתא רוצה ללוות בו כמ\"ש בפרישה) ואתא למטרף לקוחות דזבני בין ניסן לתשרי שלא כדין אבל השטר היוצא מתחת יד המלוה ליכא למיחש למידי דממ\"נ אי אית ביה קנין הא זכה מיום קנין ואי לית ביה קנין ס\"ל לר\"א דאין העדים רשאים לחתום אא\"כ היה המלוה עם הלוה ואמרינן דאז הלוה לו בפניהם מיד אבל אי איתרע בנפילה חיישינן דילמא אקרי וכתבו ללוה בלא מלוה ולא הלוה לו מיד ואביי אמר לאו ה\"ט דמתניתין דאי נמי כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי כי מטא השתא שטרא לידו בתשרי בדין קטריף מלקוחות שקנו בין ניסן לתשרי דעדים משעת חתימת השטר אפקי לקלא וזכו לו לטרוף מאותה שעה. אלא טעמא דמתניתין דלא יחזיר משום דחוישינן לפירעון ולקנוניא ע\"כ כלל הסוגיא בקיצור וכתבו התוס' תימה אמאי קאמר לקנוניא לימא משום דחיישינן שמא פרעו ועתה רוצה לחזור וללוות בו כדי להרויח פשיטי דספרי ומלוה נמי רוצה בדבר שיטרוף מזמן מוקדם וי\"ל משום פשיטי דספרי לא יפסיד לקוחות מזמן מרובה אע\"ג דרב אסי ס\"ל דחיישינן לכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ועתה ��וצה ללוות ומפסיד לקוחות משום פשיטי דספרי היינו משום שכבר נתן לסופר ואינו רוצה להפסיד ועוד שסבר המלוה שיצא הקול משעת כתיבה אבל כשלוה ופרע לא הפסיד פשוט שנתן לסופר ועוד שירא המלוה ששמעו הפריעה ואהלואה השניה לא נכתב השטר עכ\"ל. ומשמע דר\"א סובר דלא חיישינן לפרעון ולקנוניא דלא מחזקינן אינשי לרשיעי משא\"כ כשכתב ללוות ולא לוה דעולה על דעתו לפרוע להמלוה ולא יבא לזה שיטרוף מלקוחות כלל. ופסק הרא\"ש שם הלכתא כאביי וכ\"כ רבינו לעיל סל\"ט (וע\"ש בדרישה דכתבתי קצת ל' הגמרא ול' הרא\"ש) והיינו מה שדייק רבינו וכתב דחיישינן לפרעון ולקנוניא דאילו בשביל חשש כתב ללוות ולא לוה או בשביל חשש פירעון ועכשיו רוצה לחזור ללוות עליו הוה מהדרינן ליה וכמ\"ש בסמוך בשם התוס' ובזה מיושב נמי השינוי ששינה הרא\"ש בלשון והביאו רבינו בסעיף שקודם זה שכתב ראיתי מפרשים כו' דבריש דבריו כתב דחיישינן לקנוניא כו' ולא הזכיר החששא דכתב ללוות כו' ואח\"כ כתב דלא חיישינן לקנוניא ולשמא כתב (בה) [כו'] דה\"ט משום דבתחלה סתם הדברים אליבא דהלכתא ואח\"כ כדי לסתור דברי הי\"מ הזכיר שניהם וכתב מה שנזכרו בגמרא חשש קנוניא וחשש שמא כתב כו' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בנפילה הוא שנזכרו לא ביוצאים מתחת יד נפקד ועוד ועמ\"ש עוד בסמוך: או שיש ללוה בנ\"ח כו' ז\"ל מ\"ו ר\"ש ז\"ל ותימא אמאי לא ניחוש לקנוניא שיבא להבריח מב\"ח אחר שזמן הלואתו היה מאוחר כדלקמן בסי' זה גבי שטר מתנה סי\"ו (ור\"ל כמו שלשם אין מחזירין ש\"מ בריא מחשש שמא זה השדה עצמו נתנו או מכרו לאחר אחר זמן הנכתב בשטר מתנה זו ועתה רוצה להפקיעו מאותו האחר כן נאמר בזה אף שיש לו בנ\"ח שמא חייב ורוצה להפקיעו ממנו) ונראה לי מה שכתב הספר ישזיר ל\"ד שמחזירים לו ממש אלא שמחזירין לו לגבות בו מהיום וקורעין שטר הראשון שאם יבא ב\"ח השני אזי יכול שפיר לחזור ולגבות ממנו ומ\"ש לעיל מיניה לא יחזיר ר\"ל לטרוף בו ממשעבדי וכה\"ג מחלק תלמודא להדיא בפ\"ק דב\"מ גבי שטר מתנה דלקמן עכ\"ל מ\"ו. ולא עמדתי על סוף דעתו דא\"כ אף אם אין לו בנ\"ח נחזיר לו השטר ונכתוב בו שלא יטרוף בו אלא מכאן להבא או נעשה לו שטר אחר מהיום. ועוד דמתשובת הרא\"ש דלקמן בסימן זה מוכח להדיא דמחזירים לגמרי וכ\"כ להדיא בעה\"ת לכ\"נ ליישב בע\"א והוא דדוקא בשטר מתנה אמרו דאין מחזירין אותו דכיון דנפל אמרינן דכתב ליתנו ולא נתן עדיין מעולם וגם עתה אין דעתו ליתנו כ\"א לאפקועי מיד מי שנתן או מכר לו אחרי זמן שטר זה ובחזרת שטר זה מוציאין זה השדה עצמו דכבר זכה בו זה השני וכן בשטר הלואה שנמצא ואין ללוה בנ\"ח שבחזרת השטר יבא להפקיע מיד הלקוחות מה שכבר זכה בו הלוקח משא\"כ בשיש לו בנ\"ח דאז אין לחוש אלא שבא להפקיע השיעבוד שיש למלוה עליו והפקעת שיעבוד שעדיין לא זכה לא הקפידו כולי האי וק\"ל: וכן אם נמצא ביום כו' ב\"מ (די\"ז) (עיין ל' הגמרא בבית חדש מתחלתה לסופה) א\"ל רבי זירא לר\"א מי אמר ר\"י הכי הא את הוא דאמרת משמיה דר\"י שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שיעבודו ותיפוק ליה דהו\"ל מוקדם אלא לאו ש\"מ ביומא אלמא פרעי אינשי ביומי' א\"ל מי קאמינא דלא פרעי כלל דלא שכיחי אינשי דפרעי ביומיה קאמינא. וכתב ע\"ז הב\"י ז\"ל והשתא רב אסי ורב כהנא פליגי בדר\"י דלמאי דשני ר\"א לרבי זירא כי קאמר ר\"י יחזיר היינו אפילו אין חייב מודה משום דלא שכיחי אינשי דפרעי ביומי' ולר\"כ דוקא כשחייב מודה יחזיר והרי\"ף כתב וה\"מ כשח\"מ וכ\"כ הרמב\"ם בסוף הל' גזילה אבל כתבו דבעינן שיהא כתוב בו הנפק וכתב ה\"ה שתמה עליהם הרשב\"א דכיון דח\"מ כתוב בו הנפק ל\"ל דאי משום קנוניא ליכא דאי בעי הוה כתב ליה שטר אחר מהשתא דלאו בירושלים יתבינן דכתבי שעות אלא לרב כהנא ודאי לא צריך שיהא כתוב בו הנפק ולדבריו ליתא בדר\"א אר\"י הנפק כלל ורבי יונתן כתב בפירוש ההלכות ז\"ל ור י לא ס\"ל עדיו בחתומיו זכין לו ומש\"ה בעי שיהא כתוב בו הנפק וגם בזה צ\"ע עכ\"ל ה\"ה והתוס' כתבו שם דלר\"כ נקט הנפק במילתא דר\"י משום דיוקא דאי אין כתוב בו ביום אפילו כתוב בו הנפק דודאי לוה לא יחזיר דחיישינן לקנוניא או לפשיטי דספרא עכ\"ל והרא\"ש כתב וה\"מ כשהחייב מודה ולא כתב בדר\"י שכתוב בו הנפק ואחריו נמשך רבינו ז\"ל עכ\"ל הב\"י. והנה מ\"ש הב\"י דהרא\"ש לא כתב בדר\"י שכתוב בו הנפק הוא תמוה דעיינתי בכל ספרי הרא\"ש גם בס\"י ובכולם לשון הרא\"ש כלשון הרי\"ף ויש ליתן לב על עוצם הקושיא למה כתבו דצריך שיהא חייב מודה וגם כתוב בו הנפק וגם על פי דברי הנ\"ל שדבריו סתומים וגם על דברי רבינו שהשמיט הא דצריך להיות בו הנפק דהול\"ל דעת רבותיו הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש שכתבו שצ\"ל כתוב בו הנפק ולכתוב עליהם טעמם וטעם השגתי עליהם. וגם יש לתמוה שרבינו בקיצור פסקי הרא\"ש בעצמו כתב מקוים דהיינו כתוב בו הנפק וזהו סותר למ\"ש כאן בחיבורו. וליישב כ\"ז אעתיק תחילה לפנינו ל' הרי\"ף והרא\"ש שעירבבו וכללו וכתבו דברי רב אסי ור\"כ יחד ז\"ל אר\"א אר\"י המוצא שט\"ח בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב זמנו בו ביום יחזירנו לבעליו והוא שחייב מודה דליכא למיחש שמא כתב ללוות כו' דהא כתוב בו הנפק ואי משום פרעון דדילמא פרעיה והא דקאמר לא פרעתיך משום דרוצה לחוור וללות בו וחייש לפשיטי דספרא מלוה גופיה לא שביק כיון דלית ליה רווחא דגבייה דהא זמנו בו ביום. והנה מדכללו דבריהן יחד נ\"ל כשוט דס\"ל להרי\"ף דר\"כ לא שינה מימרא דאמר רב אסי משמיה דרבי יוחנן ומסתבר להרב אלפס לימר כן דאל\"כ היה ליה לתלמודא למימר בהדיא רב כהנא משמיה דרבי יוחנן אומר המוצא שטר חוב בשוק וכתוב זמנו בו ביום וחייב מודה הרי זה יחזיר ומדלא אמר הכי ש\"מ דגם לרב כהנא מימרא דרבי יוחנן כדאיתמר איתמר ולא בא ר\"כ אלא לאפוקי ממה דסברי מעיקרא בטעמיה דר\"י דמדהוצרך ר\"י הנפק איירי כשאין הח\"מ ואפ\"ה יחזיר כיון דההנפק מורה דודאי לוה ולא שכיחי אינשי דפרעי ביומי' לא חיישינן לפרועה ע\"ז קאמר ר\"כ דאין זאת כוונתו דר\"י דודאי כל שאין הח\"מ חיישינן אפילו לפריעה בת יומא כיון דאתרע בנפילה אלא מיירי כשח\"מ ואפ\"ה צריכין הנפק משום דס\"ל כאידך דרב אסי הבאתי לשונו לעיל בסמוך בדרישה דס\"ל דדוקא בשטר היוצא מתחת יד המלוה ליכא למישש לשמא כתב ללוות וכו' דאין כותבין שטר ללוה אח\"כ המלוה עמו אבל כשאיתרע בנפילה חיישינן לכל הריעותות ואמרי' דילמא אירע וכתבוהו בלא מלוה עמו ולא לוה לו וס\"ל דאין עדיו בחתומיו זכין לו והלוה מודה שהוא של המלוה משום פשיטי דספרא והמלוה מסכים כדי להרויח קדימת הזמן וכמש\"ל בדרישה ע\"ש וס\"ל לר\"כ דאיכא למיחש להכי אפילו זמנו בו ביום שמא כתב ללוות ולא לוה עדיין אלא ילוה לו כשיהיו מעות להמלוה והלוה אין דעתו להתחייב לו מהיום אלא מעת שילוהו ויכול להיות שאחר שיתנוהו ליד המלוה יחזור הלוה ויקחהו מידו עד שילוה לו ואז יתנהו לו ויעשה הלוה כן משום פשיטי דספרא והמלוה משום הקדמת זמן שיהיה לו אז בשעת הלואה ונמצא שיטרוף בו לקוחות מזמן מוקדם שלא כדין כיון דסבירא ליה דאין עדים בחתומי�� ז\"ל אבל משכתוב בו הנפק ודאי כבר לוה ממנו דלוה לא מקיים שטרו אלא מלוה לאחר שכבר ליה דאילו קודם לכן אינו מוציא דמי הקיום מידו על הספק וכבר ידעת מש\"ר לעיל ס\"ס ל\"ט שהרי\"ף והרמב\"ם פסקו הלכתא כר\"י דלא אמרינן עדיו בחתומיו ז\"ל והיינו שכתב רבי יונתן הנ\"ל ורבי יוחנן לא ס\"ל עדיו בחתומיו ז\"ל כו' ומש\"ה א\"ש דלא הזכיר הרי\"ף כלל לדר\"כ אלא העתיק הדברים בקיצור משום דאפשר דגם ר\"א מעולם לא היתה כוונתו אלא כאשר פירש רב כהנא ומ\"ש אי משום פרעון בת יומא ל\"ח כלומר לשמא פרע ומודה עתה כדי לחזור ללוות ביום הזה לא חיישינן כיון דל\"ל רווחא למלוה הוא גופיה לא שביק ולמיחש כולי האי דכבר פרעיה ועכשיו לא ילוה לו כ\"א לאחר זמן דאז יהיה ריוח להמלוה ל\"ח ורבי זירא לא הבינו אלא כפשוטו וע\"פ דרכו השיבו ע\"ש וא\"ל לא היתה כוונת ר\"א כן (וכמ\"ש לקמן בדרישה בסימן זה שמוכח כן מדברי רבינו) מ\"מ ס\"ל להרי\"ף דאוקימתא דר\"כ היא באופן זה דבעינן תרווייהו וה\"ט נמי דבעי הרמב\"ם הנפק אבל רבינו דס\"ל דהלכתא כאביי דאמר עדים בחתומיו ז\"ל וכמש\"ל ס\"ס ל\"ט מש\"ה השמיט הך דבעי הנפק דהא כיון שחייב מודה ליכא למיחש לכלום ואע\"פ שהוחכתי לקמן בסט\"ו בדרישה דהיכא דאיתרע בנפילה ס\"ל לרבינו דלא אמרינן עדיו בחתומיו ז\"ל י\"ל דזה דנמצא ביומא הכתוב בו ס\"ל לרבינו דזכין לו היכא דח\"מ והרא\"ש ג\"כ ס\"ל דהלכתא כאביי והא דכתב בפסקיו מימרא דר\"א דכתוב בו הנפק כו' צ\"ל דלשון הרי\"ף העתיק וכדרכו שם בכל הנהו מילי דאיתאמרו בהך סוגיא אליבא דר\"א שהעתיק כולם וסמך אמ\"ש בסוף כל הסוגיא והכריע בראיות דהלכה כאביי ומדר\"א שמעינן ממילא לדאביי וכבר הקדים הרא\"ש ז\"ל וכתב שם בריש הסוגיא ז\"ל ולקמן נכתוב אי הלכה כאביי או לא הרי רמז לך שכל הדברים שהעתיק בכל הסוגיא לאו להלכתא העתיק אלא העתיק כל הדברים השייכים אל הסוגיא וההכרעה שהכריע בסוף אכולה קאי וברמזים דלא העתיק שם רבינו אלא קיצור לשון הרא\"ש ואגב שיטפיה העתיק שם ג\"כ וכתב שטר מקוים וכל' הרא\"ש סמך גם כן אעיקר הפסק שכתב שם בשם הרא\"ש דקיי\"ל כאביי וממנו נלמד ממילא דלא בעינן שיהא מקוים ודוק. ומה שיש לדקדק עוד מסוגיא זו על דברי הרא\"ש שבתשובה שהביא רבינו בסמוך סכ\"א כתבתי שם במקומו ושם כתבתי גם מה שיש להתעורר על מ\"ש בתשובה בכלל ע\"ז ודוק: מאחר שלא מצאתי שום פי' מהגאון המחבר מהר\"ו כ\"ץ על הרמ\"ה שבסימן ס\"ה סי\"א שהוא תמוה וחבל על דאבדין וכו' אינה ה' לידי מאיש אחד למדן מופלג והוא בר סמכא שמצא פי' על הרמ\"ה בהכתבים של הגאון מהור\"ר מדרכי יו\"ל אב\"ד דק\"ק בריסק ונכון הוא מאד בעיני ע\"כ העתקתי אותם כאן במקום המחבר: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וז\"ל מהר\"ל מלובלין ז\"ל ונראה ליישב דברי הרמ\"ה שאין כאן ט\"ס כלל וכל דבריו נכונים דלרבינו והרא\"ש בסימן מנין לחוד הוה סימן קשה במשנה תכריך ואגודה ודחיק הרא\"ש ליישב וכתב ז\"ל ותכריך ואגודה היינו שיכול ליתן סי' במנין דאל\"ה שמא לא נפלו אהדדי ונתייאש כי לא יכול ליתן סי' במנין עכ\"ל. ולכן בא הרמ\"ה ליישב בדרך אחר למה נקט תכריך ואגודה וכן הוא ביאור דבריו. אע\"ג דקיי\"ל דקשר או מנין לחוד הוה סי' הכא בעינן מנין עם הכריכה או הקשירה ולא בא לומר שמלוה או לוה צריך לומר ב' סימנים אלא בסימן אחד סגי רק שיהא בשטרות אלו ב' סימנים ר\"ל שיהא ג' שטרות שיוכל ליתן סי' מנין ואז אם א' נותן אפילו סימן הכריכה לבד והא' אינו נותן שום סי' נותנין אותו למי שנותן סי' הכריכה ונותן טעם לדבריו שצריך עכ\"פ שיהא ג' שטרות שיהא שם אפשר ליתן סימן המנין וזהו שאמר וטעמא דהנך תרי שטרי וכו' ר\"ל שאילו לא היה רק של ב' אין כאן אפשר ליתן סימן המנין אין נותנין אותו למי שנותן סימן הכריכה וזה ע\"כ דהנך תרי שטרי דחד לוה ומלוה אינון דאי ב' לווין וב' מלוין היאך כרכם יחד ואי במלוה א' וב' לווין פשיטא שנותן למלוה כשנותן סי' הכריכה ואי בב' מלוין ולוה א' פשיטא שנותן ללוה בסימן הכריכה ע\"כ בלוה א' ומלוה א' ושמא בפעם א' פרע הלוה וכו' או כשלוה וכו' ואותן שכרכן מכיר וא\"כ מי שהאמת אתו אינו יודע סי' הכריכה ומי שמשקר יודע סימן הכריכה ואין הא' יכול לומר סימן המנין שהוא ודאי ידוע לו כמה שטרות היו שהרי אין כאן אלא ב' שטרות ואין מנין סימן ולכך צריך שיהא ג' שטרות ואז נותנין למי שנותן סימן הכריכה ואי משום שהוא ידע בכריכה ומי שהאמת אתו לא ידע בסימן הכריכה מ\"מ יודע סימן המנין שאפשר לו ליתן ואינו נותן לכך נותנין אותו למי שנותן סי' הכריכה אבל אין ה\"נ דבסימן המנין נותנין אותו אפילו אין כאן סי' דכריכה כלל דבמנין ליכא למימר דהוא יודע והב' לא ידע ששניהן יודעין במנין. ומ\"ש עוד וה\"מ שאין שניהם לפנינו וכו' לאו בלוה ומלוה קאמר כמו שהבין הב\"י דודאי בלוה ומלוה לפנינו קמיירי אלא בא לומר וה\"מ שאין סימן הכריכה לבד סגי שאין שניהן לפנינו שאין כאן אלא ב' שטרות שאין המנין סימן אז אין נותנין לו למי שנותן סימן הכריכה אבל אם ב' סימנים לפנינו ר\"ל שהם ג' שטרות שאפשר לומר סימן הכריכה וסימן המנין נותנין אותו אפילו למי שנותן סי' הכריכה לבד דאם של הא' הם היה לו ליתן לכל הפחות סי' המנין שזה היה לו לידע וכ\"ש כשהוא נותן סי' המנין לבדו דשניהם יש להם לידע והא' אינו נותן סי' כלל שנותנין לו אפי' כשאמר סי' הכריכה שהניח הב\"י בצ\"ע למי ינתן נראה שפשוט הוא שינתן לנותן סימן מנין שסימן הכריכה אפשר לידע המשקר וא' אינו יודע אבל סימן המנין שניהם היה להם לידע וכן מ\"ש הב\"י אבל היכא שהא' נותן ב' סימנים וא' אינו נותן אלא סימן א' פשיטא שינתן לאומר ב' סימנים נראה שפשוט שאין נותנין לשום א' מהם כי סי' הכריכה אפשר שיודע המשקר ומי שהאמת אתו אינו יודע אלא סימן המנין ולכך לא ינתן לשום א' מהם. כן נ\"ל לבאר דברי הרמ\"ה שהם ישרים ואין בהם טעות כלל. מורי הגדול ז\"ל מלובלין: (טו) "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " המוצא שטר שיחרור כו' בבא מציעא (דף י\"ט) תנו רבנן איזו היא דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות שאם מת נכסיו לפ' מתנה כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה אלמא אי כתובה מהיום ולאחר מיתה הוא דקני ואי לא לא קני בתמיה ופירש\"י אי יהיב ליה גוף ופירות מעכשיו דקני טפי אמר אביי ה\"ק איזהו מתנת בריא שהוא כמתנת ש\"מ דלא קני ליה אלא לאחר מיתה כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה ומשמע ודאי דברייתא לפרושי מתני' קאתי ולמימר דהא דתנן שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן הא אמר תנו נותנין מיירי במתנת ש\"מ וכדאוקי ליה ר\"א בר ממל ורב זביד והיינו דקתני בברייתא איזהו דייתיקי כו' איזהו מתנה כלומר איזהו מתנה דקתני במתני' דאם אמר תנו נותנין כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה דאלת\"ה קשיא לפי אוקימתא דאביי דהעיקר חסר מל' הברייתא ונראה דלזה כיון הרא\"ש ג\"כ במ\"ש ז\"ל כיון שמפורש בו מהיום אם לא אחזור בי כל ימי חיי אז תחול המתנה מהיום וכל ימי חייו יכול לחזור בו כמו במתנת ש\"מ ובהכי מיתוקמא מתנות דמתניתין דדייקי עלייהו הא אמר תנו נותנין עכ\"ל דייק וכתב ובהכי מיתוקמא מתניתין כולי וכיון שכן תקשה לאביי גופיה שהוא מודה בהך אוקימתא הא ס\"ל בעלמא דעדיו בחתומיו זכין לו ולפ\"ז אפילו במתנת בריא נמי כי אמר תנו נותנין כיון דלא שייך פירעון במתנה לא חיישינן לקנוניא אלא לאו ש\"מ היכא דאתרע בנפילה מודה אביי דלא אמרינן עדיו בחתומיו ז\"ל ומש\"ה כתבו הרא\"ש ורבי' דהיכא דנפל צריך להביא ראייה דמטא לידו (שום) [מיום] הכתיבה דאז לקוחות שקנו אח\"כ אינהו דאפסידו אנפשייהו אבל אי לא מטא לידו ביום הכתיבה ואע\"פ שידוע שמטא לידו מקמי נפילה וממנו נפל מ\"מ אמרינן כיון דלא נזהר בשטרו ודאי לא נתנו לידו לשם מתנה אלא לקנוניא והא דקאמר תלמודא אייתי ראיה אימת מטא שטר שיחרור לידך אליביה דרב אסי דלא חייש לקנוניא אמר כן והיותר נראה דה\"פ דהגמרא אייתי ראיה אימת בא לידך ונראה אם בא לידך ביום שנכתב תדע דאל\"כ ק' למה צריך להביא ראיה [אימת] בא לידו והלא סגי ליה בהביא ראיה שבא לידו קודם הנפילה ואז לא היה ריעותא ונאמר עדיו בחתומיו זכין לו ואף אם תאמר דסוגיא אזלא אליבא דר\"א דלא סבירא ליה עדיו בחתומיו זכין לו כמשמעות הלשון דלשם שקאמר ז\"ל בזמן שהרב מודה מיהת יחזיר לעבד ואמאי ניחוש שמא כתב ליתן לו בניסן וכו' וכן אמר שם לפני זה בגט אשה והיינו כחששא דר\"א. מ\"מ ממ\"נ אי ס\"ל לר\"א אם מביא ראיה שבא לידו קודם נפילה ואו לא היה ריעותא אמרינן ודאי ביום שנכתב נמסר א\"כ ק' למה צריך להביא ראיה אימת מטא לידו ולא סגי בראיה דמטא לידו קודם נפילה אלא ודאי ס\"ל כיון דאתרע בנפילה לא מוקמינן אחזקתיה דבא לידו בזמן שנכתב א\"כ כשמשני ע\"ז וקאמר דצריך להביא ראיה אימת בא השטר לידו ע\"כ צריך אתה לומר שמביא ראיה שבא לידו ביום הכתיבה דאל\"כ אף דמביא ראיה מאימת בא לידו הוא בא לטרוף לקוחות שלקחו אחר שבא לידו מ\"מ הו\"ל שטר מוקדם ובשטר מוקדם אין טורפין ממשועבדים אלא מחוורתא כדכתיבנא דאימת מטא לידו ר\"ל מיום שנכתב וק\"ל. והא דקאמר הניחא למ\"ד זכות לעבד כו' וכדאביי כו' דמשמע דלאביי אפילו בנפילה אמרינן עדיו בחתומיו ז\"ל זה ודאי לאו קושיא הוא דגם למ\"ד זכות הוא לו איכא למפרך מטעם שכתבתי דכיון דנפל איתרע מ\"מ ניחא למקשה להקשות בפסיקותא ומש\"ה קאמר למ\"ד זכות הוא לו אפשר לך לדחות ולומר דגם בנפילה לאביי עדיו בחתומיו ז\"ל אלא למ\"ד חוב הוא לו ודאי קשיא אבל ודאי קושטא דמילתא הוא דגם לאביי צרוך להביא הראיה. וא\"ת הא איתא שם בסוגיא דאח\"ז אהא דתניא מצא שובר כו' (וכתבתי הסוגיא לעיל ס\"ס ל\"ט בדרישה) אביי אמר אפ\"ת ליתא לדשמואל הב\"ע בששטר כתובה יוצא מתחת ידה (פי' דליכא למיחש שמא מכרה) ורבא אמר חיישינן לב' כתובות ואביי אמר חדא לב' כתובות לא חיישינן ועוד שובר בזמנו טורף אביי לטעמיה דאמר עידיו בחתומיו ז\"ל ע\"כ דמשמע דאביי דס\"ל דאפילו שיבר שנפל עדיו בחתומיו ז\"ל ולא חייש לקנוניא כיון דגם שם בשובר לא שייך פירעון וקנוניא אלא קנוניא לחוד י\"ל דאדרבה יש לדקדק משם איפכא דא\"כ מאי דוחקיה דאביי דשני מתחלה בשכתובה יוצאת מתחת ידה ולא שני מיד דעדיו בחתומיו ז\"ל גם במסקנא אין ל' ועוד מתיישב דהול\"ל ואביי אמר לב' כתובות ל\"ח ואב\"א שובר בזמנו טורף ועוד מאי קמ\"ל בהאי סיומא דסיים ואמר אביי לטעמיה כו' אלא לאו ש\"מ דכל היכא דאיתרע בנפילה מודה אביי דלא אמרינן עדיו בחתומיו ז\"ל ומש\"ה גם לאביי לא מהדרינן להאי שובר אי לא משום דאיכא ב' למעליותא חדא שכתובה יוצא מתחת ידה ועו�� דשובר בזמנו טורף והשתא ל' ועוד מדויק שפיר דמשמע מתרי טעמי ביחד הוא דמהדרינן ליה ומש\"ה סיים ואמר אביי לטעמיה כו' כלומר אל תטעה לומר דאפילו היכא דאתרע בנפילה ס\"ל לאביי דשובר בזמנו טריף אלא אביי לטעמיה דס\"ל בעלמא אזל דכיון דהיכא דלא אתרע בנפילה סבירא ליה דזכו לו העדים למפרע משעת חתימה מש\"ה לא חייש הכא כולי האי כיון דאיכא תרתי למעליותא וכנ\"ל. ואחר שכתבתי זה מצאתי כדברי אלה בספר המאור להרז\"ה ז\"ל שכתב ז\"ל ועוד שובר בזמנו טורף אביי לטעמיה כו' ולשמא כתב ליתן ולא נתן כלל ל\"ח וא\"נ חיישינן היינו דקאמר לב' כתובות ל\"ח ואתרי טעמי קסמיך עכ\"ל ונ\"ל דה\"ק ולשמא כתב ליתן ולא נתן ועדיין אין דעתה ליתן ליה ומה שהיא אומרת ליתן לקנוניא היא עושה כן לזה ל\"ח וא\"נ חיישינן ליה כיון דאתרע ע\"י נפילה מ\"מ איכא סברא אחרינא דלב' כתובות ל\"ח כן נלע\"ד ברור לדעת הרז\"ה ז\"ל והוא שמ\"ש דמתרי טעמי יחד דוקא קאמר הכי ובזה נסתלקו נמי תמוהות הרמב\"ן וקושייתו שהקשה אדברי הרז\"ה הנ\"ל ע\"ש. וא\"ת א\"כ מאי פריך הגמרא (די\"ג) אאביי אלא הא דתנן מצא גיטי נשים וכו' לא יחזיר שמא כו' ונמלך עליהם שלא ליתן כי נמלך עליהם מאי הוה הא אמרת עדיו בחתומיו ז\"ל ומאי קשיא הא מצא קתני דהיינו נפל ובנפילה לא ס\"ל לאביי עדיו בחתומיו ז\"ל י\"ל שודאי המקשה סובר דאביי כללא קאמר דלעולם עדים בחתימתן זכין לו אבל לפי מאי דמשני ליה התם ה\"מ היכא דמטא לידיה כו' ממילא שמעינן דהיכא דנפל אפילו אמר ליה עכשיו שיתנו לו לא מהדרינן ליה כיון דאיכא למיחש לקנוניא והסדרן קיצר בביאור הדברים וסדר כ\"א ואחד במקומו בגיטי נשים ושחרורי עבדים קאמר דצריך להביא ראיה אימתי מטא לידו ובמתנה קאמר דמיירי במתנת ש\"מ והכל מטעם חששא דקנוניא. וא\"ת א\"כ למה קאמר אביי (דף י\"ג) דהא דתנן מצא שט\"ח אפילו חייב מודה לא יחזיר משום דחיישינן לפרעין ולקנוניא ל\"ל לתלמודא להזכיר חששא דפרעון הא בלא\"ה איכא למיחש לקנוניא דהיינו שמא מעולם לא לוה לו אלא כתב ללוות וכדתנן כותבין ללוה אע\"פ וכו' ועדיין אין דעתו ללוות ממנו אלא קנוניא עשה עמו להוציא מלקוחות שקנו מניסן עד זמן הכתיבה ומש\"ה מצוה ליתנו לו. ועוד מאי פריך התם ולשמואל דאמר ל\"ח לפרעון מא\"ל ומאי קושיא נהי דלא חייש לפירעון היכא דאין החייב מודה מטעם דא\"כ מיקרע הוה קרע ליה כיון דאינו מודה בו וראינו שאין דעתו לקנוניא מ\"מ כשמודה איכא למימר דגם שמואל חייש לקנוניא ומש\"ה לא קרעו וי\"ל דמש\"ה קאמר אביי מטעם דפירעון וקנוניא משום דקשיא ליה מ\"ש שט\"ח דקתני אין מחזירין ומשמע דאין מחזירין לו כלל ואמאי נהי דאין מחזירין לו מיד ולכשיבא לטרוף יצטרך להביא ראיה מאימת בא לידו כדאמרינן בגט אשה ושיחרור מטעם דאמר שם דף י\"ט ז\"ל בשט\"ח חשו רבנן כשיבא המלוה לטרוף מלקוחות לא יבא הלוקח לב\"ד לומר אייתי ראיה אימת מטא השט\"ח לידך דמימר אמר מדאהדרוהו רבנן ליה ש\"מ קמו ביה רבנן דמקמי דידי מטא השטר לידיה משא\"כ בגט אשה ושיחרור ע\"ש. אבל מ\"מ כשיביא המלוה ראיה דמטא לידיה ביום הכתיבה יחזירנו לידו ומש\"ה קאמר אביי הטעם דמאחר דאיתרע בנפילה חיישינן לפרעון ולקנוניא וא\"כ אף שמטא לידו ביום שנכתב שמא אח\"כ פרע לו וק\"ל וזה ברור דהא ודאי לא עדיף משטר הקנאה דהוה כאילו מטא לידו ואפ\"ה חיישינן לפרעון וכמ\"ש בסמוך והשתא פריך שפיר לשמואל דלא חייש לפרעון מא\"ל דיחזירנו לפחות כשמביא ראיה אימת מטא לידו וק\"ל. מיהו במצא שטר מתנה דתניא בה ג\"כ סתם ��א יחזיר אע\"פ ששניהם מודים וכדאיתא שם התם ע\"כ א\"א לומר שלא יחזירנו כלל קאמר ואפי' כשיביא ראיה שבא לידו ביום כתיבה דהא שם לא שייך פרעון וכבר כתבתי דכשבא לידו ביום הכתיבה תו ל\"ח לקנוניא לחוד וצ\"ל דמ\"מ ניחא ליה לאביי לפרש האי לא יחזיר דשט\"ח בכל ענין כיון דשייכי טעמא דפרעון וקנוניא וק\"ל ועמ\"ש עוד מזה בפרישה ובזה כל הסוגיא מוושבת ומדוקדקת לכל דברי רבינו. גם מ\"ש כאן בדין גט שיחרור ושטר מתנה סי\"ו וגם מש\"ל בסמ\"ג ז\"ל חוץ מהיכא דנפל כו' עד שיביא ראיה שבא לידו מומן הכתיבה הוא כפשוטו דאי לאו דאתא לידו ביום שנכתב חיישינן לקנוניא ועמ\"ש עוד שם. ומש\"ר בא\"ע סק\"י ז\"ל המוצא שובר כו' בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל כו' ולא הזכיר דמיירי בשטר כתובה יוצא מתחת ידה ואדרבה ממ\"ש שם בר\"ס נראה דאיירי באשה שאין לה כתובה בידה ולפי מ\"ש ק' דהא לאביי ליתא אלא מתרי טעמי וגם ק' דברי רבי' דידיה אדידיה מ\"ש משטר שיחרור דכתב כאן דבעינן שיביא ראיה שבא לידו משעת כתיבה הא ודאי נמי לאו קושיא הוא דרבי' שפיר סתם לפי מאי דקיי\"ל כשמואל דהמוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול דהשתא ודאי נאמנת האשה במה שהיא מודה לבעל במיגו דאי מחלה לו וכמו שמשני רבא שם ובזה שכתבתי נתיישב ג\"כ קושיא הנ\"ל שהקשיתי על דברי הרא\"ש דאף דפסק הלכה כאביי מ\"מ שפיר כ' לההיא מסקנא דמסקינן גבי שחרורי עבדים דבעי למייתי ראיה אימתי מטא לידו מטעם שכתבנו דכל כה\"ג מודה אביי והיינו מה שסיים הרא\"ש וכתב ז\"ל ומשום דאיתרע בנפילה איכא למיחש הכא טפי מבעלמא ע\"כ וכ\"כ התוס' פ\"ק דגיטין ע\"ש. גם א\"ש הא דכתב האי דמתנת בריא דלא מהדרינן ליה ומ\"ש התוס' על ההוא דשובר בזמנו טריף ז\"ל אע\"פ ששטר מכירה נמסר ללקוחות תחלה אינו מועיל וטורף הבעל כדין וכן אמר לעיל גבי ש\"ע (דלמ\"ד זכות הוא לו לאביי ניחא) ונראה שתקנת חכמים היא שזוכה משעת חתימה אע\"פ שלא נמסר לו עד ימים רבים אחרי כן שאל\"כ לעולם לא יוכלו העדים לחתום אלא כשיראו המסירה משום חששא דכתב בניסן ולא נתן עד תשרי וזבין ביני וביני עכ\"ל י\"ל דכל עיקרם אינו אלא לתת טעם לעיקר דינו דאביי דס\"ל בעלמא היכא דלא איתרע בנפילה דעדיו בחתומיו ז\"ל ומשמע כאן שאף שמכרה בנתים מועיל (דדוקא משום דאיתרע בעינן שיהיה הכתובה יוצא מתחת ידה הא לאו הכי היינו אומרים שובר בזמנו טריף) לטרוף אפילו לאחר זמן מרובה ע\"ז יהבי טעמא. ומ\"ש וכן אמר לעיל כו' כלומר וכן אמר גבי ש\"ע דאפילו מכר בנתיים לאחר אפ\"ה לאביי עדיו בחתומיו ז\"ל אי לאו דאיתרע כל זה נראה נכון לשיטת רבינו אף שיש בו קצת דוחק מ\"מ ניחא לסבלו ממה שנסבול הקושיות הגדולות הנופלות על דברי הרא\"ש ורבינו בכמה מקומות שנראים דבריהם סותרים זא\"ז וכמ\"ש לעיל. אכן התוס' לא ס\"ל הכי שהרי כתבו בדף י\"ט בד\"ה ברייתא בבריא כו' ז\"ל היינו דלא כאביי דלדידיה אמאי לא נהדר כיון שהוא רוצה דעדיו בחתומיו ז\"ל כולי ואביי יתרץ כרב זביד דבסמוך וגם הרא\"ש בסוף הסוגיא כתב דברי התוס' והתוס' פסקו כאבי. ואע\"ג דרבא פליג עליה וגם מילתא דר\"א בר ממל דקאמר לעיל הא בבריא הא בש\"מ לא מיתוקמא כאביי כו' ע\"כ ואילו למ\"ש שפיר ס\"ל לאביי דההוא דר\"א ב\"מ דמתנת בריא לא יחזיר משום דחיישינן לקנוניא ואז דאפשר ליישב ולומר דטעמם דפשטא דלישנא דר\"א ב\"מ משמע ודאי דלא כאביי שהרי הוא לא הזכיר בדבריו שום רמז לחשש קנוניא משא\"כ רב זביד שהזכיר קנוניא שהרי אמר ליזיל וליפקא מידיה דההוא דזכי ביה וליפלוג בהדיה כו' לכן כתבו דאביי מתרץ כרב זביד אבל הוא דוחק גם שם דף י\"ט כתבו התוס' בד\"ה וליחוש כו' ז\"ל ואפי' לאביי דאמר עדיו בחתומיו ז\"ל הכא גבי אשה חוב הוא לה כו' ע\"ש ומאי קשיא להו לפי מ\"ש דאביי מודה היכא דנפל ע\"כ נראה דס\"ל להתוס' מוכח דאביי ס\"ל בכל ענין עדיו בחתומיו ז\"ל גם היכא דאיתרע בנפילה וזה מוכח להו מאוקימתא דאביי שם דף י\"ג דשם בגמ' אמשנה דקתני מצא שט\"ח כו' קמהווה במ\"ע אילימא שח\"מ וכו' וקמוקים לה ר\"א בחייב מודה ומשום דשמא כתב ללוות ומה\"ט לכתחלה אין כותבין ללוה בלא מלוה אם לא שטר הקנאה ואפ\"ה כשמצאו נפל לארץ חיישינן דלמא איקרי וכתב וקמסיק הגמרא דאביי לא ניחא ליה בהאי תירוצא דכיון דצריכין לומר דלכתחלה לא כתבינן תו לאיקרי וכתב לא חיישי' אלא כתבי' אפילו לכתחלה משום דעדיו בחתומיו ז\"ל ומתני' דלא יחזיר מיירי בח\"מ ומשום דחיישינן לפירעון ולקנוניא כו' ע\"ש והנה כיון דליישב קושיית הגמרא הנ\"ל על המשנה לא הוצרך אביי לומר עדיו בחתומיו ז\"ל אף אם לא ס\"ל דר\"א אלא די לו דלא יחזיר משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא אלא דלקושטא דמילתא כ\"כ דס\"ל הכי וכמ\"ש שם התוס' בד\"ה משום דקשיא ליה לאביי כו' ע\"ש וא\"כ יש לדקדק דהו\"ל לאביי לאמרו לדין בפני עצמו ולא לערבב שם באוקימתא שלו על המשנה אלא ודאי מש\"ה אמרו שם ללמדנו דס\"ל דאילולי חשש פירעון וקנוניא דהתם הוה אמרי' עדיו בחתומיו ז\"ל אף במקום דאיתרע בנפילה כנדון דהתם דאיירי בנפילה. וליישב ההוכחות הנ\"ל אפשר דס\"ל להתוס' דמ\"ש אביי בריש דף כ' אההיא דמצא שובר בזמן שהאשה מודה כו' דמיירי כשהשטר כתובה יוצא מתחת ידה דלסברת רבא דפליג עמו קאמר דאפילו לפי סברתו דלא ס\"ל עדיו בחתומיו ז\"ל מ\"מ אינו מוכרח לומר דאיתא לדשמואל כו' וז\"ש שם אפ\"ת כו' וגם מה\"ט מסיק ואמר אביי לטעמיה דאמר עדיו בחתומיו ז\"ל ר\"ל אף א\"ת שיש לחשוש לב' כתובות מ\"מ אמר אפילו תימא ליתא לדשמואל משום דיש לו טעם אחרינא דעדיו בחתומיו ז\"ל אלא שלסברת רבא בא לומר דלא חיישינן לב' כתובות. וגם במ\"ש בדף י\"ח בההיא דמתנת בריא דמיירי בכתוב בו מהיום ולאחר מיתה דלסברת המקשה אמר כן והרא\"ש שכתב שם ובהכי מוקי מתני' י\"ל דלא בא אלא לאפוקי מפי' ר\"ש דפרק י\"נ דף קל\"ה דשם עיקר דהאי מילתא אמתני' דקתני מצא דייתיקי קשורה על יריכו כו' דפי' שם ר\"ש דבמתנה כיון שכתוב בה מהיום לא יוכל לחזור בו ק' להרא\"ש דא\"כ לא אתי שפיר דיוקא דמתני' דדייקינן הא אמר תנו נותנין וכמ\"ש התוס' שם בפרק י\"נ אלא מיירי בשכתוב בו בפי' אם לא אחזור בי ומש\"ה אמר תנו נותנין וז\"ש ובהכי מיתוקמא מתניתין כו' כלומר בהאי פירושא אתא מתני' שפיר משא\"כ לפירוש רשב\"ם והן הן דברי התוס' שכ\"כ בשם ר\"ת. ובזה מיושבים ג\"כ דברי הנ\"י בענין זה וכמ\"ש בסמוך כן נ\"ל לדחוק וליישב דעת התוס' והרא\"ש ומ\"מ מ\"ש ראשונה מרווח טפי ע\"פ שיטת הגמ' ונראה דמש\"ה לקח רבינו שיטה לנפשו וגם הרא\"ש ס\"ל כן אלא שהעתיק ל' הרי\"ף ואם תדחוק נפשך לומר כן עכ\"פ נראה דרבינו ס\"ל לענין דינא והלכה בהא דלא כאביי אלא ס\"ל דכל שאיתרע בנפילה תו לא אמרינן ביה עדיו בחתומיו ז\"ל אפילו יש לו ראיה שמטא לידו קודם נפילה וה\"ט מאחר דהרי\"ף והרמב\"ם לא ס\"ל כלל כאביי והרי\"ף הביא כמה ראיות לזה ואף שהרא\"ש הביאו שם בפ\"ק דב\"מ ודחה ראיותיו ומסיק שם ז\"ל והתוס' פסקו כאביי ואע\"ג דרבה פליג עליה וגם מילתא דרבי אבא ב\"מ דקאמר לעיל הא בבריא הא בש\"מ לא מיתוקמא כאביי וגם רב אסי פליג עליה לעיל מכל מקום הלכתא כאביי דהוא בתרא' וגם מ��למודא לעיל דדחיק לתרוצי מילתא דשמואל משמע דהלכתא כוותיה ור\"א דההיא שמעתתא נמי כאביי ס\"ל כדמפרש התם עכ\"ל הרא\"ש וכיון מ\"מ דאיכא כמה רבוותא דלא ס\"ל כאביי עשו המה פשר דבר בינייהו לפסוק הלכה כאביי היכא דמסתבר אבל לא במקום דאתרע בנפילה וזהו שדקדקו בדבריהם ויהבי טעמא וכתבו כיון דאיתרע בנפילה וכנ\"ל לרמוז דבהכי לא מסתבר כוותיה אלא כאינך אמוראי דפליגי עליו כנ\"ל ודוק במ\"ש הואיל [והוא ענין] גדול בדיני שטרות: "
+                ],
+                [
+                    " המוצא שטר מ\"ב כו' ברייתא שם (די\"ט) ומוקי לה ר\"א בר ממל במתנת בריא וז\"ל נ\"י שם הקשה הרנב\"ר למה אמרו בבריא לא יחזיר ממ\"נ אי שטרי הקנאה נינהו משעת הקנאה זכה מקבל מתנה ואע\"ג דלא מטא לידיה וכמו שביארנו למעלה ואי שטרי דלאו הקנאה נינהו הא ודאי לית להו לסהדי למכתב לנותן אא\"כ מקבל מתנה עמו ומסר ליה לידיה וכדאמרינן בגמרא דף י\"ג דהא דתנן כותבין שטר ללוה כו' דוקא בשטרי אקנייתא ותירץ דלעולם הכא מיירי בלא אקנייתא ואפ\"ה לכתחלה כותבין הסופרים אף ע\"פ שאין המקבל עמו משום דמלתא דלא שכיח ודבר רחוק הוא שיחזור בו נותן בכל הדרך הזה דאמרן עכ\"ל נ\"י והדברים תמוהין בעיני דמאי קשיא להו להגאונים הא כבר הקשו הך קושיא שם בגמרא דף י\"ג ופרקינן כיון דנפל חיישינן לשמא אקרי וכתב כלומר שמא טעו העדים וכתבו וחתמו שטר ללוה אע\"פ שאין המלוה עמו וה\"נ בשטרי מתנות נימא הכי דהיכא דנפל דחיישינן לשמא אקרי וכתב וצריכין לומר דס\"ל לפשיטות דלא אמרינן דלמא אקרי וכתב כ\"א בשטרי הלואה דהלוה צריך למעות וירא לנפשו שמא בעת פגעו למלוה לא יזדמנו לו עדים וסופרים ולא ילוה לו מש\"ה מטעה ומבהיל הסופר והעדים לכתוב ולחתום לו לבדו אף שאין מלוה עמו באמרו יהא השטר בידכם עד שיבא המלוה מיד לפניכם ודברים כיוצא באלו אבל בנותן מתנה אין סברא לומר שהנותן משתדל כ\"כ לכתוב השטר מתנה שלא כדת דהיינו כשאין המקבל מתנה עמו [ולמקבל המתנה] לבד פשיטא דאין כותבין בלא הנותן מש\"ה הקשו הגאונים הא לא כתבינן כולי ומה שתירץ הרנב\"ר משום דמילתא דלא שכיחא הוא כולי נראה דה\"ט דא\"כ בתחילה מאי סבר ולבסוף מאי סבר ול\"ד לשט\"ח דשם לא כתב לו מתחילה השיעבוד כדי לטרוף נכסי אלא סבר בפשיטות דיהיה לו בידו במה לשלם ואי לא ימכור נכסיו וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מלוה ולוה שהם אדוקים כו' ז\"ל הגמרא שם אהברייתא שכתבתי ל' בפרישה אר\"א מחלוקת (פרש\"י האי יחלוקו דקאמר רשב\"ג וה\"ה רבי בשנתקיים) כששניהם אדוקים בטופס ושניהם בתורף אבל אחד אדוק בטופס ואחד בתורף זה נוטל תורף וזה נוטל טופס ור\"י אמר לעולם חולקים והא תניא (בשנים אוחזין בטלית) זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת ל\"צ דקאי תורף בי מיצעי א\"ה מאי למימרא ל\"צ דמקרבא לגבי חד מ\"ד אמר ליה פלוג הכי קמ\"ל דא\"ל מאי חזית דפלגית הכי פלוג הכי עכ\"ל ופרש\"י דקאי תורף כו' ומר אמר חדא ומא\"ח ול\"פ עד כאן והוא דעת רבינו שכתב בתחילה דברי ר\"י דבשניהן אוחזין בשוה אפילו התורף קרוב לאחד מהן יותר יחלוקו ואח\"כ כתב דברי ר\"א. אבל הרא\"ש לא הזכיר אלא דברי ר\"א וכתב הב\"י דס\"ל דפליגי ופסק הלכתא כר\"א ותמה על רבינו שדרכו להמשך אחר הרא\"ש וכאן נראה חולק עליו ע\"כ ולעד\"נ דלק\"מ דודאי ס\"ל להרא\"ש דל\"פ ר\"א ור\"י כפרש\"י הנ\"ל דאל\"כ ודאי לא הוה שתק מלהזכיר הפלוגתא או לכתוב פרש\"י ולסתרו מאחר שנ\"מ לדינא אלא שלא הוצרך הרא\"ש להביאו לפי שכב�� כתב שם לפני זה האי דינא בעיניה לענין טלית מוזהבת דאף דקאי דהבא בי מיצעי חולקים בשוה (ורבינו כתבו לקמן בסקל\"ח) ועיין בד\"מ שתמה ג\"כ על הב\"י אבל סתם דבריו ולא פירשם ואולי כיון למ\"ש. ולהרי\"ף והרמב\"ם יש שיטה אחרת בזה כתבתי בהגד\"מ וע\"ש: ואם יש כאן ע\"מ כו' עפ\"ר שם תמצא הנלע\"ד נכון בפי' דברי רבינו ודחיתי מלפרש הדברים כפשוטם ואף שבהגה' מיימוני לכאורה נראה ראיה להפי' אשר דחיתי אבל ג\"ז אינו והנה אעתיק לפניך ל' הגהת מיימוני מ\"ש פכ\"ז דמלוה שכתב בשם מהר\"ם דלאו בכל ענין אין למדין משטה אחרונה דדבר שאין סותר לגמרי מה שלמעלה למדין כו' עד כגון זה שאחד אדוק בטופס ואחד בתורף לא אמרינן דהאדוק בתורף יטול הכל כיון דבטופס לא כתוב מידי לענין זה אמרינן שפיר כיון דבש\"א כתוב וקנינא מפ' לפ' על כל מאי דכתוב לעיל ילמד סתום מן המפורש וכאילו כתוב בטופס סכום המעות דמי עכ\"ל. ואין ראיה מזה כלל שהרי לא נזכר בדבריו עדי מסירה אלא גם איתרון התורף בשביל הזמן כ\"כ ואזיל בשיטת פירש\"י דפי' שם כן. אבל התוס' דחו פירושו וכתבו דאין התורף כשר בלא טופס ע\"ש ורבינו אזיל בשיטת התוספות וכמו שכתבתי בפרישה לכן מחוורתא דפירוש דברי רבינו הוא כמו שכתבתי בפרישה ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כדאמר ר\"א אר\"י המוצא שט\"ח כו' עד ואי משום פריעה כו' כבר נתבאר ממ\"ש לעיל בס\"ח ל' הגמ' דרב כהנא פליג ע\"ז וס\"ל דהיכא דנפל חיישינן לפריעה בת יומא ופסק הרא\"ש בעצמו הלכתא כרב כהנא שם וכ\"פ רבינו לעיל שם ומצריך דוקא שחייב מודה הא אינו מודה אפילו סתם שאינו לפנינו חיישינן לפרעון וכתבתי בפרישה ישוב למה שמייתי כאן ראיה מדברי ר\"א דלא ס\"ל להרא\"ש כוותיה ע\"ש אבל אין ליישב ולומר דמאחר שכבר ג\"כ הוכחתי לעיל שם בדרישה מדברי הרי\"ף והרא\"ש דגם ר\"כ ס\"ל דדברים שאמר ר\"א משמיה דר\"י יצאו מפיו של ר\"י אלא שהוא פירשם דר\"י ל\"ק הכי אלא כשהח\"מ ושמש\"ה הביא הרי\"ף והרא\"ש דברי ר\"א משמיה דר\"י וערבבו בו פירושו דר\"כ וא\"כ נאמר ג\"כ שלזה כיון הרא\"ש בתשובה זו ומיירי כשח\"מ ומייתי ראיה דאע\"ג דבעלמא אף שהח\"מ חיישינן לפרעון ולקנוניא וכמ\"ש הרא\"ש לפני זה מ\"מ כשנמצא בו ביום שנכתב מחזירין השטר כשח\"מ וא\"כ ה\"נ אף שאינו ביום וגם אינו מודה מ\"מ יש שאר הוכחה זה אינו דהא נתבאר שם בדברי הרי\"ף והרא\"ש דהא דמהדרינן משום דהוא ביומא ליכא למיחש לקנוניא דטירוף לקוחות אלא לפשיטי דספרא וקאמר דלא חיישינן להכי משום דמלוה גופיה לא שביק מיראה דשמעי ביה רבנן כו' כמ\"ש שם אבל כשלא נמצא בו ביום דאיכא חששא דטירוף לקוחות אין ראיה כלל משם דנלך בתר אומדנא אף כשח\"מ כ\"ש כשאינו מודה כנדון דידן ועוד דמסיק הרא\"ש כאן וכתב על דברי ר\"א דמש\"ה אמר לפריעה בת יומא לא חיישינן משום דלא שכיח לפרוע בו ביום ואילו הרי\"ף והרא\"ש בהעתקתם לדברי ר\"א ור\"כ מסקי שם ואי משום פרעון כו' מלוה גופיה לא שביק כו' על כן מחוורתא כמ\"ש בפרישה. ויש לדקדק עוד על מה שכתב הרא\"ש בתשובה (כלל ע\"ו דין ג' והביאה ב\"י בסי' זה בס\"ח) ז\"ל אע\"ג דאמרינן המוצא שט\"ח בשוק וכתוב בו זמנו בו ביום יחזירנו לבעלים כו' ואי משום פריעה לפריעה ב\"י לא חיישינן ה\"מ התם דליכא ללוה קמן לומר פרעתי וממנו נפל והמלוה תבעו מסתמא לא חיישינן לפריעה ב\"י אבל איתא ללוה קמן ואמר פרעתיו וממני נפל לא מהדרי' למלוה וכ\"ש בנדון כזה שיש שובר ביד ראובן שמוכיח שפרעו ע\"כ. ויש לתמוה כיון דס\"ל להרא\"ש כאוקימתא ד��\"כ מאי דוחקיה דהרא\"ש דמשני התם ליתא ללוה קמן הול\"ל דשאני התם דחייב מודה וכדמוקי לה ר\"כ ויש לומר דבא ליישב דבריו אליבא דכ\"ע ולומר דאפי' הפוסקים כאוקימתא קמייתא דמיירי כשאין הח\"מ אפ\"ה מודים דכה\"ג חיישינן א\"נ ס\"ל דע\"כ לא מצריך ר\"כ שח\"מ אלא דוקא כשנפל אבל אי לא נפל פשיטא דלא חייש לפרעון בת יומא כפשטא דלישנא דר\"א (וכמ\"ש לעיל דר\"כ אינו חולק על ר\"א אלא על שאמר דאפילו בנפילה לא חיישינן לפריעה ב\"י) ובשאלה ההיא שנשאל הרא\"ש עליה הוה הענין דנפק שט\"ח מיד המלוה בלא נפילה וביד הלוה הוה שובר שפטרו על כל תביעה וזמן השובר וזמן השטר היה ביום אחד ומש\"ה לא הוה מצי הרא\"ש לתרוצי דבתלמודא איירי בח\"מ דהא כל כה\"ג גם רב כהנא לא חייש לפריעה ומש\"ה הוצרך לחלק דהיינו כשאין הלוה קמן אבל כשהלוה קמן וטוען בהיפך נאמן. ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " המוצא שובר בשוק (שם די\"ט) ת\"ר מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל אין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא וזבנא לכתובתה בטובת הנאה מניסן עד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתב בניסן (כלומר שכתבה לו בניסן אבל אין ר\"ל שנכתב בו איך שכתוב בניסן דהא אין כותבין זמן בשובר כמ\"ש בסנ\"ד) ואתא למטרף לקוחות שלא כדין ומפרק רבא משום דא\"נ הוה הכי בדין טריף דהא אמר שמוחל המוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואביי מפרק לה כששטר כתובה יוצא מתחת ידה דליכא למיחש שמא מכרה ע\"כ ולמד רבינו שובר של מלוה מדין שובר של כתובת אשה. והנה הך קושיא דפריך תלמודא אשובר אשה קשיא נמי בשובר של מלוה אמאי מחזירין כשהמלוה מודה ניחוש שמא מכר השט\"ח ועתה בא להפקיע מיד הלוקח וצ\"ל כפירוק' דרבא דאיתא לדשמואל וכמ\"ש בפרישה וכ\"כ רבינו לקמן סס\"ו אבל תירוצא דאביי לא שייך הכא דע\"כ איירי כשאין הש\"ח יוצא מתחת ידו דמלוה דא\"כ ליהדר השט\"ח ללוה ושובר ל\"ל משא\"כ בכתובת אשה אף שתהדר ליה הכתובה לא סגי ליה בהכי דהא מצי למיגבי כתובתה מתנאי ב\"ד ולהכי בעי דוקא שובר. וגם א\"ל דכל כה\"ג כדין טורף משום דעדיו בחתומיו ז\"ל וכדמסיק הגמרא התם אליביה דאביי דהא כבר כתבתי והוכחתי בדרישה לעיל דס\"ל לרבינו דהיכא דנפל חיישינן לקנוניא ולא אמרינן עדיו בחתומיו ז\"ל אלא עיקר הטעם מדשמואל וזהו סיוע למ\"ש לעיל בדרישה ס\"ס ל\"ט וגם בא\"ע ס\"ס ק\"י וכמ\"ש שם בדרישה בסמ\"ו ע\"ש. ובזה נמי מיושב דלא תקשה כשהמלוה או האשה מודים אמאי נחזיר ניחוש שמא יש גם להן ב\"ח שהם חייבים לו וקנוניא עשה המלוה עם לוה זה או האשה עם הבעל כדי להפקיע מב\"ח שלה שלא יגבה מכתובתה (ודוחק לומר דמיירי שלא הוחזק השטר בב\"ד) אלא ה\"ט דכל כה\"ג נמי נאמן במגו דאי בעי מחיל ליה השתא וכמ\"ש ספ\"ז דהכי ס\"ל להרא\"ש ורבינו דלא שייך כאן לומר שאינו רוצה למחול ולהפסיד חובו וכמש\"ל סמ\"ז דהא גם במה שמצוה להחזיר לו השובר יפסיד חובו ומה לי מוחל בפה ומה לי מחזיר שוברו ואפילו לפי מ\"ש התוס' בפ\"ב דכתובות בחד שינויא דכשחב למלוה שלו ל\"מ מחיל משום דשיעבודא דאורייתא ולוה זה נתחייב למלוה של ב\"ח שלו מדר\"נ כמש\"ל ספ\"ו הא כתבתי והוכחתי שם דהיינו דוקא כשנודע לב\"ד שאין לו במה לפרוע לב\"ח זולת בשט\"ח זה דתו אינו יכול למוחלו אבל קודם לכן יכול למוחלו ועוד אפשר לומר כיון דסתם מלוה אינו סומך על שטרותיו וחובותיו שיש ללוה שלו דהא מצי לאברוחינהו ולתתם במתנה ולהוציאם מן העולם ועיקר סמיכתו הוא על קרקעו לא חש��ו רבנן לומר שמא איכא ליה ב\"ח כיון דלא ידענו שום חוב ובפרט הכא שיש קצת הוכחה שהמלוה אומר אמת שנפרע שהרי השובר מסייעו ודוקא לפסידא דלקוחות דהוי פסידא ברורה חיישי רבנן אבל אין לתרץ דמש\"ה לא חיישינן להברחת מלוה שלו משום דאי בעי יכתוב לו מהשתא שובר אחר ולא יכתוב בו זמן דהא אין כותבין זמן בשובר דא\"כ תמה על עצמך אמאי לא קמשני התם תלמודא הכי דמש\"ה מחזירין לבעל כשהאשה מודה משום דאי בעי תכתוב ליה השתא שובר אחר ויהבה ליה ומנ\"ל לרבא למידק מההיא ברייתא דאיתא לדשמואל אלא לאו ש\"מ כל כה\"ג שנודע הדבר לב\"ד תו לא שייך למימר שיכתוב שובר אחר דב\"ד יוציאו הקול שהיה השטר או הכתובה עד השתא בתוקפו ואם כן אף שתכתוב לו שובר לא מפיק מלקוחות שידעו הלקוחות שנכתב השובר אחר שלקחו הילכך שפיר קאמר רבא איתא לדשמואל כו' ועיין בקושיא זו בבעה\"ת שנ\"א ודוק. אינו מודה לא יתננו כו' כבר כתבתי בסמוך דמשמע מל' הגמרא ורבינו דאפילו אם הבעל או הלוה מודה להמלוה או להאשה דאין מחזירין משום קנוניא מיהו לכאורה נראה דאם יש נכסים אחרים כדי חוב זה ללוה אז מהני הודאתו וכמש\"ר לעיל גבי שט\"ח הנמצא שכשחייב מודה וגם יש לו בנ\"ח דלא חיישינן תו ומהדרינן ליה מיהו אינו מוכרח דאפשר דשאני התם שהשטר מסייע להודאתו משא\"כ כאן שהשובר מתנגד להודאתו וכמש\"ל ג\"כ וצ\"ע: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אפילו אין כו' כ\"כ בעה\"ת שנ\"ג ז\"ל ואע\"ג דתניא שובר שאין עליו עדים פסול ה\"מ שלא נמצא השטר בין שטרותיו הקרועין אבל אם נמצא בין שטרותיו הקרועין בודאי ההוא תברא דוקא הוא וכ\"כ הרמב\"ם פי\"ח דגזילה ע\"כ ובפרישה כתבתי דגם באין עליו אפילו ח\"י המלוה איירי וכן מ\"ש אח\"ז בסכ\"ז דאם השובר ביד השליש אפילו אין עליו עדים מיירי בהכי והנה אעתיק לפניך ל' הגמרא ומתוכה יתבררו הדברים דשם אדברי ר\"י דאומר דשובר הנמצא ביד המלוה פסול קאמרינן ת\"ש סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו (וקס\"ד דר\"ל דיעידו החתומים עליו או אחרים המכירים חתימת העדים ואז השטר בחזקת שהוא פרוע) ומשני אימא יתקיים מחותמיו דשיילינן להו לסהדי אי פריע אי לאו פריע (ופרש\"י ואם אינן יודעין נאמן המלוה לומר שאינו פרוע אלא שהכינו בידו שאם יפרענו יתננו לו ע\"כ ונראה דאין חילוק בין יתקיים בחותמיו בבי\"ת ומחותמיו במ\"ם אלא ה\"ק האי יתקיים בחותמיו דקתני אינו ר\"ל דשיילינן להו אי הוא חתימתן אלא שיילינן להו אי פרוע הוא וק\"ל) ת\"ש סמפון שיש עליו עדים כשר מאי עדים עדי קיום הנ\"מ מדקתני סיפא ושאין עליו עדים פסול ואי אין עליו עדים כלל צריכים למימר דפסול אלא לאו עדי קיום גופא סמפון כו' אם אין עליו עדים ויוצא מתחת יד שליש או שיוצא לאחר חיתום שטרות כשר יוצא מתחת יד שליש דהא הימניה מלוה לשליש יוצא לאחר חיתום שטרות נמי דאי לאו דפריע לא היה מרע לשטריה עכל\"ה. ופרש\"י על האי גופא סמפון כו' ז\"ל בעדי קיום מוקמינן ליה אין עליו עדים פי' עדי קיום אבל עדים חתומין עליו כו' ע\"כ ונראה דהא דפרש\"י בעדי קיום מוקמינן ליה אע\"ג דבגמרא הנ\"ל מוקי להאי ברייתא דמ\"ש אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו דהיינו דשיילינן לסהדי כו' דס\"ל לרש\"י דלפי התירוץ שתירץ אברייתא השנייה דקתני אם יש עליו עדים כשר דמיירי בעדי קיום גם ברייתא הראשונה דקתני סמפון שיש כו' ר\"ל שיש עליו עדי קיום ויתקיים להיות שובר ע\"י אותן חתומים דיעידו הקיום ואע\"ג דהל' קצת דוחק מ\"מ ניחא ליה לרש\"י לפרש כן משום דבזה נתיישב יותר מה שמסיק באותה ברייתא וקתני אין עליו עדים ויוצא מתחת יד השליש כשר דאם נפרש יתקיים בחותמיו דשיילינן להו א\"כ היינו צריכין לומר דמ\"ש ואם אין עליו עדים דאין העדים לפנינו לשאול את פיהן וכמש\"ר בסמוך ואין זה במשמעות הלשון דאם אין עליו עדים ומכ\"ש דאין לפרשו דאין עליו עדים לקיים חתימתן (וכאשר היה ג\"כ סברת המקשן) דאז לא הוה השליש נאמן אם לא היה השט\"ח ג\"כ בידו וכמש\"ר בסמוך דלא עדיף מהלוה עצמו שיש בידו שובר בלא עדים ורש\"י רצה לפרש הברייתא דתני דבנמצא ביד שליש נאמן מיירי באפילו אין השט\"ח בידו וזהו כוונת רש\"י במ\"ש בד\"ה גופא כו' דבעדי קיום מוקמינן לה כר כדי לכתוב עליו דפי' אין עליו עדים ר\"ל עידי הקיום הוא דאין עליו אבל עדים חתומין עליו וק\"ל. מיהו מאי דמסיק הברייתא שם וקתני יוצא לאחר חיתום שטרות דכשר ע\"כ באפילו אין עליו עדים כלל קאמר דהא זיל בתר טעמו דכתב שם ז\"ל דאי לאו דפרעיה לא הוה מרע לשטרא וזה הטעם שייך כל שנכתב על השטר פרעון אפילו אין עליו ח\"י עדים או ח\"י של מלוה כלל וכמש\"ר אח\"ו בסכ\"ט ונראה דהרמב\"ם פי\"ח דגזילה והבעה\"ת בשנ\"ג רבינו בסימן זה פירשו ג\"כ מ\"ש שם הברייתא דאם אין עליו עדים ויוצא מתחת יד שליש דכשר דמיירי בכה\"ג דאין עליו עדים כלל קאמר דכיון דבחדא בבא נקטינהו ס\"ל דבחדא עניינא איירי ומש\"ה הצריכו לפרשו דמיירי כשהשט\"ח ג\"כ ביד השליש והו\"ל דומיא דיוצא אחר חיתום שטרות דג\"כ השטרות והשובר ביד המלוה ביחד וכתבו דאז אזלינן בתר הכתב דשובר אפילו אם כבר מת השליש וה\"ט דהא בחיי השליש מן הדין הוא נאמן אפילו כשהשטר לחוד הוא בידו ולאחר מותו דלא ידעי היורשים מה טיבו דשטר סומכין אכתב הנמצא תחת ידו שכתב בו דפרוע הוא אפילו אין עליו עדים ולא ח\"י מלוה כלל מחזקינן שטר בחזקת פרוע משום דקשה להוציא ממון ואי לא הוה הכתב היה השטר מונח וכנ\"ל וכן יתפרשו נמי דבריהן במ\"ש לפני זה דאם ימצא השטר בין שטרותיו הקרועין דאזלינן בתר השטר אפילו אין עליו עדים דמיירי אפילו אין עליו עדים ולא ח\"י המלוה כלל וה\"ט כיון שנמצא בין שטרותיו הקרועין ע\"ז לבד היה מן הראוי לסמוך אלא דאמרינן דילמא אתרמי דנפל שם וכיון דאיכא עוד גילוי מילתא בזה הכתב הנמצא סמכינן עליה והכי משמע מל' הרמב\"ם שכתב בפי\"ח דגזילה ז\"ל שאילו לא היה פרוע לא השליכו בין שטרותיו הקרועין והרי יש עמו כתב שהוא פרוע ע\"כ הרי משמעות ל' הוא דעיקר מה שמחזקינן לפרוע הוא מכח זה שנמצא בין שטרותיו הקרועין והכתב שובר הזה הוא ראייה בעלמא וז\"ש והרי יש עמו כתב ולא כתב והרי יש עמו (שטר) [שובר] משמע דבכתב בעלמא סגי וזה מבורר ודו\"ק ועפ\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אפילו אין עליו עדים כו' ז\"ל בעה\"ת שנ\"ג אם יוצא מתחת יד שליש השטר והשובר אע\"פ שאין עליו עדים ואע\"פ שמת שליש ה\"ז שטר פרוע וכדתניא בספ\"ק דמציעא שובר שאין עליו עדים ויוצא מתחת יד השליש כשר דהא הימניה מלוה לשליש וכיון דאי בעי מסר שטרא ללוה או קורעו או שורפו כי אמר פרוע הוא נאמן עכ\"ל וכתב ב\"י עליו ז\"ל משמע מדבריו דהא דאמר אפילו מת שליש דוקא כשאומר קודם שמת שהיה פרוע וקשה לי אם השליש אומר פרוע הוא ל\"ל שיהא שובר בידו עכ\"ל ומ\"ו ר\"ש כתב ז\"ל ונראה דהכא איירי דמודה השליש כשהושלש בידו באותו העת לא היה פרוע ולא הונח בידו אלא בתורת שטר מקויים וכשר אלא שאמר שאח\"כ הניח המלוה השובר בידו ואמר שהוא פרוע ואין עדים עליו ואפ\"ה נאמן עכ\"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דהא אכתי ק' מאי איריא שובר בידו אפילו בלא שובר נמי כל כה\"ג מהימן דהא עדיפא מיניה כ\"ר לעיל סנ\"ו ס\"ג ז\"ל אבל אם אומר בתנאי כך וכך הוא בידי אפילו אומרים עדים כשנמסר לידו לא היו התנאים כן השליש נאמן דשמא אח\"כ באו לפניו והתנו כו' ע\"ש לכן נלע\"ד דמ\"ש הבעה\"ת כי אמר פרוע הוא נאמן נמשך עם מה שאמר לעיל מיניה דאי בעי מסר לשטרא כו' כלומר דהא מטעם דהימניה מתחילה ואי בעי מסר לשטרא ללוה כו' הוא דמהימנינן ליה אפילו אין בידו אלא השטר לחוד כי אמר פרוע הוא וא\"כ השתא כי לא אמר מידי אלא שהשובר עם השטר יוצא מתחת ידו השובר שבצידו במקום הדיבור הוא ומוקמינן ליה ג\"כ בחזקת פרוע מה\"ט כיון דהימניה מעיקרא דאי בעי מסר שטרא ללוה אבל אין כוונתו דקודם שמת צ\"ל פרוע הוא אבל דברי רבינו אין ליישבם בזה וכתבתי ביאורו בפרישה ע\"ש וז\"ל הגמ\"ר ספ\"ק דב\"מ אין עליו עדים ויצא מתחת יד שליש כו' פי' ר\"ת שגם השטר יוצא מתחת יד השליש כגון שפרע מקצת חובו והשליש שטרו אז נאמן דאי בעי הוה מסר ליה לשטרא אבל כשאין בידו אלא סמפון לבדו לא נאמין לשליש דמאחר שהשטר ביד זה לאו כל כמיניה דשליש ואפילו אם אין השליש יודע אם פרע אם לאו רק שזכור בדבר שמסר לו שובר וכתב רבי' ברוך בספר החכמה עוד א\"ל מורי הכהן בשם ר\"ת דהא הימניה מלוה לשליש כו' פירוש הימן ליה השטר מתחילה וכיון דהימנוהו נאמן ג\"כ בסמפון וכגון דפרע מקצתו וכתב סמפון (דפרוע מקצת בעי סמפון) דאינו נאמן על מקצתו פרוע בשלמא אכולה פרוע מהימן משום דאי בעי קלייה ויכול לשורפו מן הדין הואיל ופרוע הוא אבל פרוע מקצתו ליכא למימר דאי בעי קליי' דאין אדם חוטא ולא לו (ר\"ל דמחזקינן בחזקת שאינו משקר ומש\"ה אין לו מיגו דאי בעי קליי' כיון דאמת דלא נפרע כולו וגם אין בידינו לכפות הלוה לפרוע למלוה המקצת ע\"פ השליש כיון דאינו אלא ע\"א ואין לו דין שליש כיון דאין לי מיגו דאי בעי קלייה) ומש\"ה הוצרך סמפון ונאמן על הסמפון. ול\"נ דאפילו על מקצתו נאמן וראיה מדאמרינן בפרק ג\"פ מי שפרוע מקצת חובו והשליש שטרו כו' ואי אינו נאמן השליש מה יועיל שישליש כו' ומסיק לבסוף שאין ביד השליש אלא השובר כו' ע\"ש והנה ע\"פ דברים הללו דמורי הכהן בשם ר\"ת היה נוכל לפרש דברי רבינו ובעה\"ת גם כן כפשוטו ולומר דמיירי באומר שפרע השטר מקצתו ומש\"ה בעי השובר עם השטר אבל הוא דוחק וכמ\"ש בהמסקנא ל\"נ עיקר כמ\"ש ראשונה: ודוקא שהשטר בידו כו' ז\"ל בעה\"ת שנ\"ג. וכתב הראב\"ד אבל אם לא מסר לידו השט\"ח שלישות השובר אינו כלום דמי יימר דעבדיה שליש דלמא שקרא הוא ומיהו בשלישות השובר נמי אם העדים חתומים בו ומקויימת חתימתם הוי השליש מהימן דהא ודאי מידו דמלוה נפיק ליה ליד השליש והלכך אע\"ג דליכא עידי פרעון שליש מהימן עכ\"ל. ולעד\"נ דמ\"ש ומקויימת חתימתן אין פירושו שהוא מקויים כבר דא\"כ מה זה שאמר השליש מהימן למאי צריכא להימנותא דשליש הא אפילו אם נמצא ביד (אחר) המלוה אמרינן שהוא בחזקת פרוע אלא ר\"ל שאפשר לקיים חתימתן. ומ\"ש דהא ודאי מידו דמלוה נפיק ליה כו' ר\"ל דהא ודאי המלוה ציוה לכותבו דהעדים לא היו חותמין בלתי ציוויו שאין כותבין שובר ללוה באין מלוה עמו (משא\"כ ברישא דאין עליו עדים ומש\"ה כתב שם דמי יימר דעבדיה שליש דלמא שיקרא הוא) ומ\"מ צריכין לנאמנותו דשליש וכמ\"ש בפרישה בביאור דברי רבינו שבסמוך עיין שם: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אינו מקויים כו' ז\"ל ב\"י ל' זה קשה בעיני שאם נתקיים השובר מאי צריך ל��אמנותו של שליש ואפשר דה\"ק ואז כשאינו מקוים שייך נאמנות השליש אם לא נתקיים ועי\"ל דיתקיים בחותמיו <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> כתיבת הנפק קאמר אלא היינו לומר יתקיים מחותמיו כלומר שישאלו לעדים אם יודעים ששטר זה פרוע ויעשה ע\"פ ואם אינם יודעים או שאינם לפנינו אז השליש נאמן ע\"כ והנה מ\"ש מאי צורך לנאמנותו של שליש נראה דר\"ל כיון שאין מדרכו של מלוה לקיים השובר מוכח שמיד הלוה בא לידו בתורת פקדון ותמה אני על תמיהתו דתינח אם נמצא מקוים בידו אז הוה הוכחה שמיד הלוה בא לידו אבל אם אינו מקויים אלא שיתקיים השתא אין כאן הוכחה כלל שבא לידו מיד הלוה יותר ממיד המלוה ולכן צריך לנאמנותו גם תירוצו של ב\"י אינו מובן לי דאם אינו מקוים היאך השליש נאמן דהא כבר כתב כשאין עליו עדים דהשליש א\"נ ואי מיירי שגם השטר נמצא בידו הא זה הדין כבר כתב בסמוך לכן נ\"ל עיקר כמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " שטר שנמצא כו' כ\"כ ר\"י נ\"ו ח\"ד בשם המפרשים כי ה\"ה אם נמצא כתוב בפנקסו שטר יש לי על פ' פרוע הוא וכתבו החידושים שאם כתב ע\"ג השטר ואין עליו עדים שאינו כלום וכ\"נ מדברי הרי\"ף פ\"ב דסנהדרין ע\"כ וכתב ב\"י וצ\"ע עכ\"ל כלומר דע\"ג השטר אמאי לא הא לא גרע מיוצא אחר חיתום וכ\"כ בעה\"ת שנ\"ג ז\"ל כיון שכתוב ע\"ג השטר או במקום אחר ששטר זה פרוע סומכין על מ\"ש ונדון ע\"פ ע\"כ. ולעד\"נ ליישב דמ\"ש שאם כתבו ע\"ג השטר הוא דומיא מ\"ש לפני זה דאם נמצא כתוב בפנקסו דבשניהן איירי שלא כתב הפרעון על שט\"ח אלא על שום נייר אחר ושטר ל' נייר הוא וה\"ק דוקא כתב על פנקסו לזכרון שחוב זה פרוע מהני כמו שובר אבל כתב ע\"ג השטר [הוא] נייר בעלמא לזכרון שחוב זה פרוע לא מהני וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואפילו הנייר בעלמא כו' עיין בפרישה שם כתבתי ל' הגמרא שא\"ל ר\"א לרב כהנא וכי לצור ע\"פ צלוחיתו הוא צריך והשיב לו אין לצור ולצור ושכתב ע\"ז הרא\"ש ז\"ל ומקח טעות הוי והדמים חוזרים והביא ב\"י וכתב עליו ז\"ל וכן פירש רשב\"ם וסיים בה וזה יחזיר לו שט\"ח עכ\"ל הב\"י ולא דק שמלשון ר\"ש מוכח דס\"ל כבעה\"ת שכ' בשנ\"א והביא רבינו ל' בסמוך בסט\"ו דקנה הנייר לצור עפ\"צ כי ז\"ל רשב\"ם א\"ל אין לצור ולצור ואי משום אונאה יתר משתות (מזה נראה דס\"ל כמ\"ד דדוקא אין אונאה לקרקעות ושטרות אמרו והיינו כדין אונאה בשתות אבל דין ביטול מקח דהיינו ביתר משתות יש גם בהן וע\"ל סרכ\"ז) ליהוי ביטול מקח ומחזיר לו דמיו וזה מחזיר לו השטר עכ\"ל. דמלשון ואי משום אונאה כו' נראה דס\"ל לר\"ש דר\"כ שהשיב אין לצור ולצור קושטא דדינא השיב לו ודמש\"ה צריך לכתוב קני לך איהו ושיעבודא דאל\"כ אפשר דבאמת לא כיון אלא להקנות קלף לצור עפ\"צ. והקלף ודאי קנה במסירה לחוד. ואף שיש בו אונאה ביתר משתות כל שהלוקח המאונה אין חוזר בו אין המוכר המאנה יכול לבטל המקח וכדעת הרי\"ף והרמב\"ם שכ\"כ רבינו בשמם בריש סרכ\"ז ומש\"ה קאמר הגמרא אין לצור ולצור אלא שהלוקח יכול לבטל המקח וע\"ז כתב (הרא\"ש) [הר\"ש] ואי משום אונאה ר\"ל שהלוקח רוצה לחזור בו וק\"ל ועד\"ז פירשו ג\"כ הרמב\"ן בחידושיו מ\"ש בגמרא אין לצור ולצור דקנה לצור עפ\"צ ואין המוכר יכול לחזור בו בע\"כ של לוקח אלא שנראה מלשונו שחולק עם ר\"ש בפי' הגמרא דר\"ש פי' מ\"ש בגמרא ואי לא כתב לו הכי ר\"ל דלא כתב לו כלל אלא מסר לו השטר לחוד והרמב\"ן פי' האי ואי לא כתב לו הכי דקאמר דר\"ל דכתב לו שטר מסירה וכתבו בו קני לך איהו רק דלא כתב ביה וכל שיעבודי' דאית ביה (והכי דייק קצת ל' הגמרא דקאמר ואי לא כתב ליה הכי משמע דכתב ליה רק שלא כתב הכי וק\"ל) וכתב שם דאם לא כתב לו כלל אלא מסרו לו לחוד (ל\"ך) [לא קני] אפילו לצור עפ\"צ מפני שעיקר מקחו שבו לראייה והכל בטל ולא נחתיים לחצאין ולא כפי' ר\"ש וכן עיקר עכ\"ל הרמב\"ן שם אבל מל' הרא\"ש הנ\"ל דכתב מקח טעות הוה מוכח דס\"ל דאין כאן מקח כלל אפילו לצור עפ\"צ והפי' אין לצור ר\"ל אין בכח מסירת שטר זה אלא לצור ולזה ודאי לא נתכוין ומש\"ה הוי מקח טעות וחוזר ומעתה יש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שלא קנהו כלל ולא כתב שום דעת חולקת בזה ולא זו אלא אף זו שכתב ע\"ז וכ\"כ הרמב\"ן כו' והרי כבר נתבאר דהרמב\"ן חולק עם הרא\"ש ופי' לצור ולצור דקנהו באמת לצור עפ\"צ וכ\"כ שרבינו לטעמיה וס\"ל כרבי יונה והרא\"ש אביו ורבו בדין ביטול מקח שכ\"ר בשמם לקמן בסרכ\"ז דס\"ל דכל שנתאנה הלוקח יותר משתות (בדברים שיש בהן אונאה בשתות וממילא בשטרות כל שנתאנה ביתר מהכפל כדין שטרות להרא\"ש (גם המוכר המאנה יכול לחזור כל זמן שלא גילה הלוקח דעתו שחפץ במקחו ורוצה לקבלו בכל הדמים שנתן עבורו וכמ\"ש שם בהדיא א\"כ אף אם נאמר שכיון הלוקח לקנות גוף השטר מ\"מ לא קנהו כלל ושניהם יכולין לחזור בו מדין אונאה דביטול מקח וכיון דאין נ\"מ לדינא ע\"פ מאי דקי\"ל לרבינו בדין אונאה מש\"ה קיצר כאן וסמך אמ\"ש פלוגתייהו בסרכ\"ז במקומו בדין אונאה ואף שיש עוד נ\"מ לדינא בינייהו והיינו אם גילה הלוקח דעתו שניחא ליה בהמקח דאז אין המוכר יכול לחזור מכח דין אונאה כמש\"ר שם ומטעם מקח טעות יכול לחזור בו לא רצה רבינו לכתוב זה דמסתמא לא גילה הלוקח דעתו לקיים המקח וכי בשופטני עסקינן שיקח נייר בעד מאה זהובים. ומש\"ר וכ\"כ הרמב\"ן משום דרבינו איירי כאן בלא כתב לו כלל שטר קנין ובזה הרמב\"ן מודה להרא\"ש דלא קנה אפי' לצור עפ\"צ וכנ\"ל. ואע\"פ שסתם רבינו וכתב ואם לא כתב כן משמע דמיירי אף שכתב לו שטר קנין רק שלא כתב בו איהו וכל שיעבודיה י\"ל דרבינו ל' הגמרא תפס והוא פי' ל' הגמרא כפי' ר\"ש דפירשו דלא כתב כלל וכנ\"ל וק\"ל. ועמ\"ש עוד מזה לקמן בסט\"ו על מ\"ש בעה\"ת דמשתמש בו לצור עפ\"צ שהביא שם רבינו סתם ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' אם מסרו כו' כל דברים אלו הם מבעה\"ת שנ\"א וז\"ל שם יש לברר המוכר שט\"ח לחבירו וקנו מידו בקנין גמור שמכר לו הוא וכל שיעבודו ומסרו לו מהו את\"ל דלא קני היכא דקנו מיניה בקנין והדר כתבו בשטר מאי בכל זה דעת הר\"י מיגא\"ש דלא קנו אלא בעי למימר לסהדי כתבו שטרא דזביני ולכתוב בה קני הוא וכל שיעבודא דאית ביה והדר איבעי לקנות מיניה דמזכי ליה שטרא דמסר ליה וכל זמן שלא נכתב לא קני עכ\"ל והנה מלשון דבעה\"ת משמע דכשאמר לעדים כתבו לו שטר זבינא וכתבו בו קני לך כו' אפילו לא מסר לו אותו שטר לידו אלא קנו לו בקנין שמקנה לו זה השטר בקנין חליפין במקום נתינה לידו קנה אם לא שנפרש דמ\"ש והדר איבעי לקנות דר\"ל דבמה שלקח השטר זבינא מיד העדים ונתנו לו עם השט\"ח זהו הקנין דקאמר ודוק וצ\"ע ועיין בש\"ע ס\"ב ובסמ\"ע שם: "
+                ],
+                [
+                    " אפ\"ה לא קנה כו' כדמסקי' הכא לענין מכירת ש\"ח דבעינן שיכתוב לו קני לך כו' כ\"כ רבי' לקמן סקכ\"ג לענין הרשאה שמרשה לחבירו על ש\"ח צריך למכתב ליה קני לך כו' מדינא דגמרא אלא שנהגו שאין כותבין כן בהרשאה והטעם נראה דכיון שלהרא\"ש כותבין הרשאה אפי' אמלוה ע\"פ דכפר בו ושם לא שייך לכתוב קני לך כו' מש\"ה גם כשמרשין אהלואה בשטר אין כותבין מיהו נראה דבמכירת ש\"ח לא נתבטל דינא דגמרא ולא סגי כלל בלא כתיבת קני לך כו' וכמשמעות ל' רבינו בסימן זה ואע\"ג דבסימן קכ\"ג משוה אותם והטעם דבשלמא בהרשאה הקילו מטעם שכתב הרא\"ש שם בזה שייך לומר שלא יטול כ\"א ממון חבירו וילך למד\"ה משא\"כ במכירת ש\"ח דלא שייך ה\"ט לא הקילו ונראה דלפי המנהג שנתבטל דינא דגמרא גבי הרשאה אפילו אמירה בע\"פ אינו צריך שיאמר לו קני לך כו' ולפ\"ז גם קנין אגב לא היינו צריכין למכתב בהרשאה דהא אין מלוה נקנה באגב והא דכתבינן ליה נראה דה\"ט כמ\"ש בכ\"מ פ\"ג דשלוחין מתוך שהקילו מצד שתועיל הרשאה להלוה החמירו מצד להצריכה קנין אגב ד' אמות ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כיון שדרך כו' י\"מ דה\"ק ל\"ת דנאמן לומר שטר היה לי ונאבד במיגו דאי בעי הוי אומר קניתי אגב קרקע א\"נ במעמד ג' דזה מיגו גרוע הוא כיון שדרך לכתוב שטר על אותיות ירא לטעון קניתי באגב או במעמד ג' שהם קנין שאין הדרך בכך אבל ל\"נ לפרש כן דלפ\"ז היה משמע שאם היה טוען קניתי באגב או במעמד ג' היה נאמן וז\"א כמ\"ש בהדיא בפג\"פ דכיון שאין הדרך לקנות שטרו בכך לאו כל כמיניה וכ\"כ נ\"י ולכן נ\"ל כמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואין נקנין כו' עד אבל הרי\"ף כתב כו' טעם פלוגתייהו תלוי בסוגיא דגמ' דשם (דע\"ז) אהא דאמר אמימר הלכתא אין אותיות נקנות במסירה כו' הקשה התם גמרא ולא והאמר כו' עד אידך אם קדם מוכר וכתב את השטר כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע\"פ כו' כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה השטר בכ\"מ שהוא כדתנן נכסים שאין להם אחריות נקנים עם כו' ור\"ל נקנה השטר ראיה שנכתב קודם המכירה לזה הלוקח בכ\"מ שהרי דעתו של מוכר להקנות השטר להלוקח וקנו לזה השטר אגב קרקע כדין כל המטלטלין ש\"מ דא\"צ מסירה וכתיבה ומשני אגב שאני כו' וכתבו התוס' וא\"ת היכי מוכח מהכא דמילי במילי נקנו הא הכא לרו קנה שיעבוד השטר דבלא\"ה שיעבוד נכסיו דמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואין מועיל אלא לקנות שטר עצמו וי\"ל דמשמע ליה בכל ענין בין החזיק בעדים בין בלא עדים שלא נשתעבדו נכסיו ובכל ענין קתני נקנה השטר בכ\"מ שהוא אבל אכתי ק' דהיכי מוכח מהכא דמקנו מילי במילי דהכא לא חזינא דמיקנו אלא לענין שטר מכר הכתובה בשם המוכר ללוקח ובההוא ודאי מהני מסירה בלא כתיבה לכ\"ע אבל מוכר או נותן שטר שיש לו על אחרים לעולם לא מהני במילי במסירה לחוד עד שיכתוב ונראה לפרש דה\"פ והא אגב מילי נינהו וקנין גרוע הוא ואפ\"ה מקני בלא מסירה לקנות שיעבוד שטר הכתוב בשמו א\"כ אפילו בשטר שאינו כתוב בשמו דיועיל מסירה בלא כתיבה כו' ומשני אגב שאני דאין אגב קנין גרוע דאלים קנון אגב כמסירה גמורה דהא אפילו דבר דאין נקנה בחליפין נקנה אגב קרקע וחשוב כמסירה ומשיכה והגבהה עכ\"ל. וכ\"כ הרא\"ש שם וס\"ל להרי\"ף דגם במסקנא (השוום) יחדיו כשם דשטר מכר שכתב לו קודם נתנה לו באגב לחוד כן נקנה נמי כל שטר שיש לאדם על חבירו ויכול למכרו או ליתנו באגב לאחרים והרא\"ש וסייעתו ס\"ל דהתרצן השיב לו אגב שאני שהוא קנין חשוב כמו משיכה או הגבהה ומש\"ה מהני ליה גם כן בשטר קנין שנכתב ע\"ש כמו שמהני ג\"כ אם מסרו מידו לידו לחוד כיון דנכתב על שמו דהלוקח או מקבל מתנה אבל ש\"ח דאינו נכתב ע\"ש דהלוקח כשם דאינו נקנה מידו לידו במשיכה והגבהה כן קנין אגב לא עדיף מנהו וכמ\"ש בפרישה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " טען לוי שלא מכר כו' ל' ב\"י ובטעם דין וה דנשבע היסת ונפטר נ\"ל דשבועה ז\"ל שנשבע שמעון הוא כדי לפטור את עצמו מלוי ודומה דין זה לדין הנזכר בפי\"ד בשם הוראת רבותיו שאפילו היה השטר יוצא (פי' וכ\"ש כשאינו יוצא אלא נאבד אלא שעדיין בתוך זמנו וכמ\"ש הרמב\"ם שם בהדיא) מתחת ידי אחר וכו' ונשבע היסת ונפטר עכ\"ל ב\"י ודעת רבותיו הביא רבינו לעיל ס\"ס מ\"א ועיין בכ\"מ דפי' שם בפי\"ד דמלוה דהרמב\"ם בשם רבותיו בהוראה זו דמיירי דאותו אחר שיוצא השטר מתחת ידו טוען ואומר שטר זה מצאתי ואיני יודע מה טיבו ע\"ש וכתבתי ל' לעיל בסמ\"א ס\"י ולפ\"ו אין להב\"י ראיה לדין של כאן משם די\"ל דדוקא התם נשבע ונפטר כיון דהאחר מודה שאינו שלו וא\"י מה טיבו משא\"כ הכא דטוען אותו האחר אני קניתיהו ולוי טוען שלי הוא עדיין וכ\"ש להמ\"מ דפירשו דמיירי דהאחר טוען שנמצא בשוק וכנ\"ל דאתרע בנפילה די\"ל דמש\"ה דוקא קאמר דנשבע הלוה ומפטר משא\"כ כאן דאין ריעותא דנפילה וצ\"ל דכוונת הב\"י הוא מדמסיק (רבינו בסי' מ\"א על דברי) הרמב\"ם וכתב ז\"ל אבל אם הפקידו המלוה אצל אחר כו' אין הלוה נאמן כו' ע\"ש דמשמע מדבריו דכל שאין הטוען ואותו האחר מודים להדדי שהוא של זה שהפקידו בידו ה\"ז הלוה נשבע ונפטר וה\"ה בזה דאינן מודים אהדדי וק\"ל. אלא אי קשיא הא קשיא דהב\"י פירש דשבועה זו קאי אשמעון ומיירי דלוי אינו מודה שנפרע משמעון אלא שטוען ששטר זה הוא עדיין שלו ומידו נפל או שהפקידו בידו דראובן ובא הוא לאפקועי משמעון וכ\"כ בפי\"ו דמלוה בכ\"מ בהדיא ע\"ש וזהו דלא כמ\"ש המ\"מ שם דמשמע מדבריו דנשבע היסת ונפטר קאי אלוי דנשבע ופוטר נפשו מראובן התובעו וכמ\"ש בפרישה ותימה שהב\"י בעצמו כתב לפני זה פירושו דהמ\"מ על הא דנשבע היסת ונפטר וכתב ז\"ל ואע\"ג דא\"צ להביא ראיה כו' עד אבל להוציא מתחת ידי המוכר כו' ע\"ש דמינה משמע דפי' דלוי נשבע ונפטר ואיך כתב עליו הב\"י מיד דנראה פי' דשמעון נשבע ונפטר וכנ\"ל והו\"ל לכתוב הדברים בל' פלוגתא ולגלות לנו למה לא פי' כדברי המ\"מ וגם לכאורה אין פירושו נראה דלפירושו העיקר חסר מהספר ועוד לפי' למה לא הזכיר דין ראובן עם לוי בזה שטוען שלא מכר ולא נתן ונראה שנדחק הב\"י לפירוש זה משום דקשיא ליה כיון דאפילו להרמב\"ם כל שבא להוציא ממון צריך להביא ראיה שבא השטר לידו בכתיבה ומסירה כמש\"ל בסמוך דאינו יכול להוציא ממון בלי ראיה אפילו משמעון אע\"פ שנכתב הש\"ח עליו ק\"ו שאינו יכול להוציא מלוי שאין לו עליו אלא תביעה בע\"פ איך שמכר או נתנו לו וא\"כ למה כתב שנשבע לוי שלא מכרו לו יאמר ליה לוי תביא ראיה שמכרתי לך בכתיבה ובמסירה ואשלם לך. וא\"ל דהשבועה בא לפוטרו ממה שטוען עליו להחזיר לו דמי הקנין שנתן לו דהא מזה לא איירי הרמב\"ם בכאן אלא מטענת ראובן שבא לגבות כפי משמעות שטרו משמעון או מלוי ועוד דאפי' על דמי קניינו יפטר משבועה כיון דאיכא ריעותא מוכחת לפנינו דשקורי קא משקר מדלית ליה שטר. מכר ועוד תינח בטוען אתה מכרתו לי אבל אם טוען אתה נתת אותו לי במתנה והוא כופר דאין לו טענה עליו שיחזיר לו דמיו למה יצטרך לוי לישבע ואף שלוי אינו יכול להוציא מידו השטר חוב דזה נאמן לדעת הרמב\"ם לענין זה אומר אתה נתת לי בכתיבה ומסירה מ\"מ גם לוי לא יצטרך לישבע על שלא נתנו לו וכיון דלענין דין טענת נתינה צ\"ל דקאי אשמעון ה\"ה לענין טענת לא מכרתיהו לך כן נ\"ל שהוא דעת ב\"י אלא שצ\"ע דבכ\"מ הביא מ\"ש המ\"מ עוד שם דמ\"ש הרמב\"ם דאם מודה לוי שנפרע דצריך לשלם לראובן היינו דמי כל השטר כו' וסתר הכ\"מ דבריו מכח פירושו דפירש הוא אמ\"ש הרמב\"ם נשבע היסת ונפטר דר\"ל דשמעון נשבע ליפטר מלוי ע\"ש ואיך סתר דברי המ\"מ בפירוש דלא פירשו המ\"מ כן. לכן נלע\"ד דהב\"י ס\"ל דגם המ\"מ מעולם לא עלתה על דעתו לפרש דהך סיפא דהרמב\"ם דטען לוי שלא מכר כו' מיירי בהודה שנפרע ושנשבע נגד ראובן ויפטור דבכה\"ג א\"צ לוי לישבע נגד ראובן וכמ\"ש אלא איירי באינו מודה בפירעון ונשבע שמעון נגדו וכמ\"ש הב\"י והכ\"מ הנ\"ל ומ\"ש יראה לי שדעתו שכשאמר לוי שפרוע כו' ה\"ק מהך סיפא שמעינן דבמציעתא כשמודה לוי שנפרע כדינו הוא משלם לוי לראובן כל מה שבשטר וכדין מוכר או נותן ונותן לחבירו ומחלו לו אח\"כ דס\"ל להרמב\"ם דצריך לשלם לו המוחל כל דמי השטר דאי ס\"ד דא\"צ לשלם אלא הדמים שנתן לו מטעם דאין אני מאמינים לו במה שאומר ראובן שמכר לו קודם הפרעון אלא אמרינן דנפרע לו משמעון קודם (ואינו דומה למחילה שמחל לו בודאי אחר המכירה) א\"כ למה קתני במציעתא דבהודה שנפרע דישלם לוי לראובן גם בנתינה הא בנתינה לא קיבל לוי מראובן שום מעות וא\"ל דמציעתא לא איירי בנתינה דהא מציעתא דומיא דסיפא קתני מה סיפא מיירי במכירה ונתינה מציעתא נמי איירי במכירה ונתינה וע\"ז כתב המ\"מ ז\"ל אלא שיש לדחות דמ\"ש בסיפא ולא נתן היינו לא נתן כך באחריות א\"נ לא נתן ואח\"כ נפרע אלא נפרע קודם שנתן ור\"ל יש לדחות הוכחה זו ולומר דמ\"ש הרמב\"ם בטוען שלא מכר כו' אינו ר\"ל ששמעון ישבע אלא ר\"ל שלוי ישבע ויפטר משמעון אף שהודה שנפרע משמעון ומה שטוען שלא נתן אינו ר\"ל שלא נתן כלל אלא שנתנו לו שלא באחריות ר\"ל דאף אם יקבל פרעון משמעון לא יצטרך לשלם לראובן דמי השטר. א\"נ אף שמודה שקיבל עליו אחריות בזו מיירי שטוען שקבל הפרעון קודם הנתינה ואז לא חל הנתינה והאחריות שלו מעולם והמציעתא מיירי שהודה בתרווייהו שקיבל עליו אחריות המתנה וגם הפרעון היה אחר הנתינה ומש\"ה צריך לשלם לו שם כל דמי השטר. אבל מסתמא אין מאמינין לראובן לומר שהפרעון היה אחר הנתינה. ומסיק המ\"מ וכתב ומ\"מ עיקר הדין נ\"ל כמ\"ש דסיפא מיירי כשטוען שלא מכר ולא נתן כלל ודומיא דהכא מיירי במציעתא בהודה שמכר או נתן סתם ואפ\"ה חייב לשלם וא\"נ לומר שנפרע קודם שנתן ומה שכתב עוד הרב המגיד וז\"ל ומ\"ש נשבע היסת ונפטר הוא מפני שאף על פי שאינו צריך כו' פי' מ\"ש הרמב\"ם סתם ששמעון נשבע היסת ונפטר מלוי ולא הזכיר מה דינו של לוי או שמעון נגד ראובן ומשמע דאין לראובן כלום לא על שמעון ולא על לוי היינו משום דפשוט הוא דאין ראובן יכול להוציא כלום מלוי דעליו הראיה כנ\"ל ביאור דברי המ\"מ. אבל גם הוא מודה דנשבע היסת אשמעון קאי ולא אלוי. א\"נ י\"ל דלפי הדיחוי שכתב המ\"מ דהרמב\"ם מיירי בסיפא בטוען שלא נתן באחריות א\"נ שנפרע ואח\"כ נתן ולפ\"ז נשבע ונפטר קאי אלוי דצריך לישבע על טענתו שלא נתן לו ואח\"כ נפרע אלא נפרע ואח\"כ נתן או נפרע ואח\"כ מכרו נפטר מלשלם דמי כל השטר אלא מחזיר לו הדמים שקבל ממנו דהשתא ליכא לאקשויי למה יצטרך לוי לשבועה זו כל זמן דלא מייתי ראובן ראיה די\"ל דמאחר דלוי מודה לו דמכרו או נתנו אלא שאמר שנפרע משמעון קודם לכן צריך לשבועת טענתו זו ודוקא לפי מ\"ש תחילה דלא נתן ר\"ל לא נתן לגמרי והוא העיקר בעיני המ\"מ ולפי אותו הפירוש יבוארו דברי הרמב\"ם כמו שפירשו ב\"י דנשבע ונפטר קאי אשמעון והכ\"מ תפס ג\"כ דרך פירוש הראשון לעיקר ואפ\"ה השיג עליו וס\"ל דאין להוכיח מסיפא למציעתא וזהו שמסיק (במ\"מ) [בכ\"מ] וכתב שם ז\"ל מאחר שרבינו לא הזכיר נתינה אצל הודה לו כו' וכולה חדא השגה היא בכ\"מ וה\"ק כיון דסיפא מיירי בלא הודה א\"כ ליכא למידק מיניה טעמא דטען דלא נתן הא הודה שנתן חייב כיון שמודה שנפרע כו' דהא מיירי באינו מודה שנפרע אלא שדעת המ\"מ למידק שמסיפא נשמע למציעתא ע\"ז כתב ועוד מאחר שרבינו כו' ור\"ל כיון דלא כתבו הרמב\"ם בהדיא במציעתא אין כח בידינו לדייק ולבנות דין זה ולומר דמסיפא נשמע למציעתא וק\"ל. וא\"ת הרי יש להוכיח מריש דברי הרמב\"ם דמיירי במציעתא ג\"כ במתנה שהרי מתחיל וכתב וז\"ל ראובן שהוציא כו' וטוען שלוי נתנו לו כו' הרי בהדיא שפי' שראובן טוען שנתנו לו וע\"ז קאי ג\"כ המציעתא ואדרבה מסירה לא נזכר כלל מתחלה בדברי הרמב\"ם. וי\"ל דאינו מוכרח לומר דהאי ונתנו ל' מתנה הוא דאיכא למימר דר\"ל ונתנו לו אחר המכירה בכתיבה ומסירה מ\"מ אפשר דהמ\"מ סמך אל' ונתנו הנזכר ברישא ולאו מסיפא לחוד דייק ודוק. נדחקתי בישוב זה דהב\"י והכ\"מ כדי לגול מעליו התמיהות הגדולות הנ\"ל שראה דברי המ\"מ לפניו ונכנס בפירוש דחוק ורחוק וגם סותר לקצת דברי המ\"מ ע\"פ פירושו דנפשו שלא הסכים עליו המ\"מ וכנ\"ל ודוק. ואף שמצינו שכתב הג\"מ בשם מהר\"ם וז\"ל ראובן תבע לשמעון אתה תקעת לי כפך ליתן לי מתנה ושמעון כופר ואומר מעולם לא נתתי לך ת\"כ שפטור שמעון בלא שבועה מאחר שאפילו לפי דבריו דראובן לא נתחייב לו כלל כ\"א ת\"כ והב\"ד יזכיר לראובן עונש הת\"כ וסגי בהכי ע\"כ ליכא למידק מיניה דאל\"ה משביעים היסת גם על טענת מתנה כ\"ש הכא שיש קצת רגלים לדבר שנתן או מכר לו מאחר שהשטר יוצא מתחת ידו דאיכא למדחי ולומר דשאני בכל שבועת היסת דאין כאן ריעותא בטענת התובע להכי אמרינן ליה אי לאו דחייב לו היאך היה מעיז לתובעו במה שלא נתחייב לו ומש\"ה רמו רבנן שבועת היסת אהנתבע וכמ\"ש בסע\"ה ופ\"ז משא\"כ בטענת בעל השטר הלזה דאיכא כאן ריעותא בטענתו כיון שאין בידו שטר הקנין וכמ\"ש לפני זה בס\"י בשם ר\"י ואף שהרמב\"ם פליג אהאי סברא מ\"מ כיון שמועיל האי ריעותא שאין בידו שטר לדעת ר\"י והרא\"ש אפילו להוציא גוף השטר מתחת יד זה המוציאו ק\"ו שתועיל זה הריעותא להרמב\"ם ורבו ז\"ל לפחות להחזיק ולפטור המלוה מטענת בעל השטר בלא שבועה. ועוד שהרמב\"ם עצמו מודה שלענין שבועה א\"נ. ועוד דכאן ליכא חזקה דאין אדם תובע לחבירו ואין לו עליו כלום דאיכא למימר דסמך אשטר שבידו שמודה על טענתו קצת. גם יוכל להיות שהאמת אתו שנתן לו השטר במתנה אבל לא נתנה בכתיבה ומסירה וא\"כ בדין יש לפטור לוי מטענת ראובן בלא שבועה: וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל לשון ב\"י לענין שצריך להביא ראיה כ\"נ מדבריו פג\"פ ע\"כ כלומר שבג\"פ כתב שצריך לה\"ר אבל הא דאין נקנין אגב נלמד מדבריו במקום אחר ולא בפ' ג\"פ אבל מ\"מ מש\"ר וכ\"כ א\"א ודאי קאי אתרווייהו. ונלע\"ד דל\"ד כשיש טענת ברי נגדו דהיינו כשהמלוה טוען לא מכרתי הוא דס\"ל להרא\"ש דצריך לה\"ר אלא גם בטענת שמא כגון שמת המלוה ונמצא א' משטרותיו ביד אחר ואמר שהמלוה בחייו הקנה לו זה השטר בכתיבה ומסירה והיורשים אומרים מי יימר דהקנה לך זה השטר בכתיבה ומסירה אע\"פ שזה המחזיק השטר טוען ברי והם טוענים שמא מ\"מ מדאיכא ריעותא בטענת המחזיק אין שומעין לטענת ברי שלו וראיה לזה מדכתב הרמב\"ן והרשב\"א (דס\"ל כסברת ר\"י והרא\"ש בס\"י) דהא דקתני בברייתא בפג\"פ א' מן האחין שהיה יוצא ש\"ח מתחת ידו עליו להביא ראיה דייק מיניה רבא דוקא אחין צריכים ראיה משום דאחין שמטי אהדדי אבל אחרים לא אתיא דלא כהלכתא (כמ\"ש המ\"מ בשמם פ\"ט מהלכות נחלות והביאו גם הב\"י לעיל בס\"ס ס\"ב ע\"ש) וק' מאי דוחקייהו לומר דהברייתא אתיא דלא כהלכתא הו\"ל לתרץ ולומר דלהכי קתני אחין משום דבאחין אפילו נגד טענת שמא אין האחין נאמנין כיון דשמטי אהדדי משא\"כ באחרים דנאמן נגד טענת שמא אלא לאו ש\"מ דאפילו באחר א\"צ נגד טענת שמא ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " לא חזרה מתנתו נ\"ל דאם מכר שטר חוב לחבירו וכתב לו שטר ע\"ז כדינו ואח\"כ החזיר לו השט\"ח והשטר קנאו הראשון אע\"ג שלא כתב לו השתא קני לך כו' הואיל שמתחילה לא יוצא לגמרי מתחת ידו שהרי היה בידו למחול מיהו אינו מוכרע כ\"כ לומר כן: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " גם הוא צריך לישבע ל' מורי ר\"ש ז\"ל פי' אם ירצו עכ\"ל וצ\"ע מאי אם ירצו דקאמר הא ב\"ד מזקיקין אותו השבועה מספק כדין הבא להפרע מנכסי יתומים גם באשר\"י פ' כל הנשבעין כתב דין זה בשם הרמב\"ן סתם כמש\"ר הכא ואפשר דמורי ז\"ל ס\"ל דבכה\"ג אין הב\"ד טוענין בשביל היתומים כיון שגם אביהם אילו היה חי לא הוה מצי להשביע שניהם וכדקיי\"ל בכל דוכתא דכל מה שאביהן לא מצי למעען אנן נמי לא טענינן להו אם לא שטוען הוא בפי' ולכן כתב אם ירצו ר\"ל אם הם היתומים טוענים אחר שנשבע המוכר שמא להלוקח פרע וישבע גם הוא משביעין גם אותו. אבל אינו נראה לע\"ד אלא כה\"ג טוענין להו אף שאביהן לא הוה מצי למטען משום דשאני אביהן דלא שייך ביה טענת שמא צריך למטען ברי למי פרע וכמ\"ש בפרישה ודוק: וי\"א שהלוקח נשבע כו' בבעה\"ת שנ\"א כתב שבעה\"ט חולק על הי\"א ואומר שהיא שבועה לבטלה שהרי יש ללוקח שטר הקנין בידו מקוים בב\"ד אלא אם אין היורשין רוצים לישבע חוזר עליהם וכה\"ג כ\"ר לקמן בספ\"ו גבי דין המשלם מדר\"נ דכתב שם דאם מת הלוה הראשון והניח שטר על לוי שהיורשים חייבים לישבע שלא פקדנו שמעון כו' וי\"א שנשבע ראובן שהוא המלוה של שמעון שלא פקדני שמעון וכולי וב\"ה לא כ\"כ עכ\"ל. וק\"ק למה לא הביא רבינו גם כן דברי העיטור שחולק כמו שהביא לקמן וי\"ל דלא דמי דהתם הסברא נותנת שלא א\"ל שמעון מלוה השני לראובן מלוה שלו דהשטר שיש לו על לוי הוא פרוע או לא דאין דרך בני אדם בכך שיגיד למלוה שלו חוב זה שלי פרוע הוא לכן מסתבר לרבינו דברי העיטור דהוי כשבועה לבטלה אבל כאן דמיירי שמכר לו ש\"ח שהיה לו על לוי כ' כה\"ג אורחיה לפקוד ללוקח שלו שהוא פרוע כמו ליורש מש\"ה ס\"ל דצריך הלוקח לישבע כנ\"ל ובשארית יוסף כתב תירוצים אחרים ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב בעה\"ת אם לא כתב כו' הבעה\"ת האריך בלשונו בשנ\"א ורבינו קיצר בהם טובא והנה אעתיק את מקור דבריו בקיצור לעמוד מתוכו על ישוב דברי רבינו ז\"ל והיכא שלא כתב ומסר לו שלא קנה גוף החוב כ\"א גופו של שטר לצור עפ\"צ כדאיתא בגמ' אין לצור ולצור אלמא מהני ליה המסירה שהמכר קיים מיהא בגוף השטר שיוכל להשתמש בכל תשמיש שירצה איכא למידק אי כייפינן הלוקח שיחזירו ללוה כשפרע למוכר ואיכא מ\"ד כיון דאמר מוכר ללוקח אהדריה ניהליה דהא פרע לי מחייב להדרי' ניהליה אפילו בלא חזרת דמי קנייתו דמשפרע הלוה הוה השטר דיליה וכדתנן הלוה נותן שכר הסופר ואמרינן בכ\"מ שטרך בידי מאי בעי ולסברת דהני אפילו אם מסר המוכר וכתב לו קני לך כו' אם הלך הלוה אחר כך ופרע למלוה פטור הלוה והרי השטר בטל ויחזירנו הקונה ללוה על כרחו ויריב עם המוכר שקיבל מעותיו וכ\"כ הר\"מ בר\"י ז\"ל המוכר ש\"ח לחבירו ואח\"כ בא המלוה והלוקח ותבעו הלוה וכ\"א מהם תובע החוב לעצמו אנן ס\"ל דמההוא שעתא דכתב ומסר לו מלוה ללוקח אשתעבד לוה ללוקח בע\"כ כל כמה דלא מחיל ליה האי לוקח במקום מלוה קאי אלא שאם קדם ופרע למלוה אין ללוקח על המלוה אלא תערומת דכשם שמצי המלוה מחיל שיעבוד השטר מצי נמי ליפרע ממנו וכופין את המלוה להחזיר ללוקח מה שקבל מן הלוה עכ\"ל (הד\"מ) [הר\"מ] ואיכא דפליגי ואמרי דאי פרע למלוה בשטר שכתב ומסר לחבירו בעת מכירתו לא נפטר לוה מלפרוע ללוקח גם חולקים כמו כן דהיכא דכתב ולא מסר או מסר ולא כתב אין ב\"ד כופין ללוקח שיחזיר השטר ללוה אע\"פ שפרע לו למלוה ואפי' נותן לו דמיו של נייר אא\"כ נותן לו מה שנתן בו כשקנאו עכ\"ל בעה\"ת בקיצור והנה נתבאר מריש דבריו דס\"ל שבמסירה גרידתא קנה גוף השטר לצור עפ\"צ וזהו דלא כמש\"ר בר\"ס זה ובפרישה כתבתי ישוב למה הביאו רבינו כיון דלא ס\"ל כוותיה והב\"י תמה על רבינו בע\"א והוא כי מאחר דהבעה\"ת כתב ב' דעות ושלהסברה ראשונה אפי' כתב ומסר כהלכתא והלוה פרע להמלוה אפ\"ה הלוקח צריך להחזיר השטר ללוה ולסברא השנייה אפילו לא כתב ומסר א\"צ להחזיר לו השטר ואפילו יתן לו דמי נייר עד שיתן לו כל דמי קנייתו א\"כ צריך ליתן טעם למה כ\"ר סברא הראשונה דצריך להחזירו ללוה ולא השנייה וגם הראשונה אינה בעינה שמדברי רבינו נראה דדוקא שכתב ולא מסר אבל כתב ומסר אין כופין להחזיר עכ\"ל. ולעד\"נ דרבינו בכיון קיצר ולא הביא אלא מאי דנ\"מ לדינא וכמ\"ש בפרישה ומש\"ה לא הביא דעה השנייה דכשמסר ולא כתב דאין כופין הלוקח להחזיר השטר להלוה דס\"ל לרבינו דלא כ\"כ הבעה\"ת אלא לפי סברתו דס\"ל דגם בכה\"ג קני לכל הפחות גוף השטר לצור ומש\"ה ס\"ל דאינו מחויב להחזירו א\"ל שמחזיר לו הלוה דמי קנייתו משא\"כ לרבינו דס\"ל דהמקח טעות היה ולא קנהו כלל ומש\"ה סתם רבינו וכתב מתחילה דבמסר ולא כתב כופין אותו להחזיר כאילו לית ביה פלוגתא מאחר שאליביה הדין ולא חשש רבינו שנטעה בדבריו לומר שסובר כבעה\"ת שקנהו לצור עפ\"צ מאחר שכבר כתב בר\"ס דלא קנהו כלל ועוד דרבינו נשמר בהעתקת ל' בעה\"ת שבעה\"ת כתב ראייתו מהגמרא דאמרינן אין לצור ולצור דמשמע שקנהו בדין ואת זה לא העתיק רבינו ולא כתב אלא שהלוקח משתמש בנייר כו' ולשון זה מצינו לפרש דלא בתורת קנין משתמש בו אלא בתורת משכון עד שיחזירו לו דמי קנייתו כל זמן שלא פרע להמוכר וק\"ל אבל כשקנהו הלוקח כדין בכתיבה ומסירה וקידם הלוה ופרע להמוכר דבזה יש פלוגתא לא כ\"ר ומשני הדינין שהעתיק נמשך ונלמד ממילא אי כופין בכה\"ג להחזיר השטר להלוה ולסברא קמייתא דנפטר מהלוקח צריך להחזיר השטר להלוה דמהיכא תיתי דלא יחזירנו לו כיון דאין עליו חיוב תשלומין ואי משום שקנה לגוף השטר זה נלמד מדין הראשון היכא דמסר ולא כתב שג\"כ קנהו לצור עפ\"צ לדעת בעה\"ת ואפ\"ה כבר כתב דצריך להחזירו ולסברא השניה דאינו נפטר (מהלוה) [מהלוקח] אלא צריך לחזור ולפרוע לו כל דמי השטר דא\"צ להחזירו עד שיפרענו ולאחר שפרע פשיטא דצריך להחזיר לו השט\"ח כנ\"ל דעת רבינו ובזה נסתלקה תמיהת ב\"י הנ\"ל ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מ\"מ אם תפס כו' נראה דלפי מ\"ש והוכחתי דהטעם דאין מוציאין מיד הלוקח הוא ג\"כ מטעם מחילה אם כן אפילו לא אמר המוכר להלוקח אפילו ע\"פ קני לך כו' נמי אין מוציאין מידו ולא כמשמעות הש\"ע דבעינן אמירת בע\"פ לפטור הלוקח והוא מדברי המ\"מ שכתב כן בשם הרשב\"א ובהגהות ד\"מ כתבתי שנ\"ל דהרא\"ש ורבינו לא ס\"ל הכי ע\"ש ועמ\"ש בהגד\"מ עוד מזה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וחזר ומחלו ללוה מחול. כבר כתבתי בפרישה טעם הדבר בשם הרי\"ף והרמב\"ם והתוס' בפ' הכותב כתבו בשם ר\"ת טעם אחר וז\"ל אף ע\"פ שמכרה יכול למחול לפי ששני שיעבודים יש למלוה על הלוה שיעבוד גופו של לוה שהוא מחוייב לפרוע והוא השיעבוד ושיעבוד על נכסיו אם לא יפרע מדין ערב דנכסי דבר אינש ערבין ליה ושיעבוד שיש למלוה על הלוה לאו בר מכירה הוא ואינו נמכר אלא שיעבוד הנכסים לבד ואע\"פ שאינו נמכר לא פקע (אפ\"ה יכול לוקח השטר לגבות מהקרקעות דהלוה אע\"ג דאין ערב חייב במקום שאינו יכול לגבות מהלוה כמ\"ש בס\"ס מ\"ט דכאן יכול לגבות ג\"כ ממנו כיון דלא פקע) אבל כשחזר ומחלו פקע שיעבוד הגוף וממילא פקע שיעבוד הנכסים שאינן אלא מדין ערב ומיהו כשמת לוה אע\"פ ששיעבוד גופיה פקע שיעבוד נכסיו לא פקע לפי שעיקר ערבות של נכסים בענין זה הוא שכל זמן שלא ימצא הלוה שירד לנכסיו ויפרע מהם אבל כל זמן שנפקע מחמת המלוה אף שיעבודן של נכסים נפקע עכ\"ל והרא\"ש בתשובה כלל ס\"ט כתב שבפרק מי שמת משמע כדברי הרי\"ף ועמש\"ר בסעיף י\"ד ומ\"ש עוד מזה לקמן: "
+                ],
+                [
+                    " כתב בעה\"ת שאין היורש כו' אבל התוס' כתבו כו' דברי בעה\"ת הן בשנ\"א ע\"ש שהאריך ודברי התוס' הן בב\"ב (דקמ\"ז) וטעם פלוגתתן בהאי דאמרי' התם (דפ\"ו) קריבתיה דר\"נ זבינתיה לכתובת' בטובת הנאה איגרשה ושכיבה אתו לקוחות וקתבעי לברתה ואמר ר\"נ ליכא מי ליתן לה עצה דתיזיל ותמחול לכתובתה דאמה לגבי דאביה ותיהדר ותירתה מיניה ופרש\"י שהלקוחות תבעו הבת לדין שבאה לגבות כתובת אמה מאביה ומשמע שם בבעה\"ת שמפרש המעשה הזה כפרש\"י וכ\"כ הב\"י נמצא דאין מכאן ראיה דהיורש יכול למחול לנפשו אבל הרא\"ש הקשה אפירוש זה דמה לו ללוקח אצל הבת מסתמא כשקנה הכתובה מאמה מסרה לידו הכתובה וכתבה לו עליה שטר מכירה והאב לא יפרע אלא למי שיחזיר לו הכתובה הלכך הפי' הנכון שמת גם האב ואין להם יורש אלא בת זו ואשמועינן תלמודא דאף בכה\"ג שהמחילה היא לעצמה שיכולה למחול לאביה והיא זוכה במקום אביה וכיוצא בו מצינו בב\"ק (דק\"ט) ואע\"פ דההיא סוגיא אליבא דר\"י ור\"ע פליג עליה התם ס\"ל דהלכתא כר\"י שנימוקו עמו וכ\"כ בעה\"ת בשם קצת מפרשים ודעת בעה\"ת עצמו כדעת הרמב\"ם שפסק כר\"ע ועוד כתב שאין ראיה משם ע\"ש שהאריך: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הראב\"ד כו' סברת הראב\"ד כתב הרא\"ש בפרק הכותב וכתב עליו נראה שדקדק כן מדאמרינן ספ\"ק דגיטין דבמעמד ג' קנה אפילו מלוה ע\"פ משום דהוי כאומר לו בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אלמא היכא דא\"ל הכי בשעת מתן מעות הוא משועבד לכל הבא מכחו כמו שיהיה משועבד לו כ\"ש כשכתב בשטר כן הילכך אינו יכול למחול לו ונראה דאינו ראיה לכאן דהתם לא קאמר אלא דמטעם זה קנה דהו\"ל כמו שנשתעבד לו בשעת מתן מעות אבל מאן לימא לן דאם חזר ומחלו שאינו מחול דמההוא טעמא דמפרש ר\"ת דיכול למחול משום דאין יכול למכור שיעבוד גופו דלוה כו' (וכנ\"ל) מה\"ט נמי נאמר בזה דשיעבוד גופיה נשאר אצל המלוה ולא כתב לו ולכל דאתי מחמתך כ\"א לענין שיעבוד נכסיו וכ\"ש לטעם הרי\"ף וסייעתו דכתבו דה\"ט דיכול למחול כיון דמכירת שטרות אינו אלא מדרבנן (וכמ\"ש בשמו בפריש' בסכ\"ג) ואפי' תאמר שנמסר לו במעמד ג' אינו יכול למחול שאני התם שעומדין שלשתן כאחד ונתרצה להשתעבד לו כו' ע\"ש שהאריך. וכתבתי זה ליישב דברי ש\"ע שבס\"א כתב מ\"ו ר\"מ דשטר שכתוב בו משתעבד לך ולכל מי שמוציאו נקנה בחליפין או במסירה בלא כתיבה והוא מדברי תרומת הדשן סשי\"ג ובסכ\"ו כתב בש\"ע פלוגתא זו דהראב\"ד והרא\"ש אי יכול למחול שטר שמכר שכתב בו משתעבדנא לך ולכל כו' ע\"ש דלפי מ\"ש לק\"מ דגם הרא\"ש דס\"ל דיכול למחול יכול להיות דמודה בכה\"ג דא\"צ לכתוב לו קני לך ומטעם שכתבתי וק\"ל. עיין בב\"י שהביא דברי הרא\"ש הללו והביא עליו תשובת רשב\"א שהסכים עם הראב\"ד במשעבד ליה ולכל דאתי מחמתיה אבל במ\"ש במוכר במעמד ג' אין הדבר מוכרע כ\"כ כו' ע\"ש וכדי של\"ת שהם סברות הפוכות עם מ\"ש בשם הרא\"ש נראה דמ\"ש הרשב\"א דבמוכר במעמד ג' אינו מוכרע היינו לומר דאינו יכול למכור במעמד ג' בלא כתיבה ומסירה והרא\"ש לא כ\"כ אלא ע\"פ מה דקיי\"ל דא\"צ כתיבה במעמד ג' דלפ\"ז י\"ל דג\"כ אינו יכול למחול וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב בעה\"ת כי היכי כו' אף שזה שגובה כל השטר מהמוכר אינו מפורש שם בהדיא בדברי בעה\"ת מ\"מ כ\"כ רבינו בשמו כיון דאכתי שם שטר עליו ונפק מידו בגרמתו דין הוא שיחייב לו בכולו וכמ\"ש בפרישה. ובבא תניינא באם הוציא שובר שפרוע הוא או שמחל לו המלוה קודם לכן דנתבטל מיניה שם שטר כתב שם דהמעות חוזרין והיינו מה שנתן לו לבד. ואף ע\"פ שבעה\"ת כתב שם בבבא ב' דבההוא חייב במכ\"ש היינו בעצם החיוב הוא כ\"ש כיון דלא הוי זבינא משעה ראשונה ולקח מידו המעות על לא דבר אבל בענין החיוב המה מחולקים כל אחד כפי דינו וכמ\"ש ורבינו הוסיף וגם שינה בהעתקת לשונו בבעה\"ת וכתב אבל אם הוציא במקום כ\"ש אם הוציא דכתב בעה\"ת לתוספת ביאור לענין נפרע ממנו כולו או כדי דמיו וק\"ל ועיין בב\"י דכתב ישובו בע\"א ולשיטתו כ\"כ ועיין מ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " בכלל אונאה הוא ואם מכרו כו' כן הוא ברוב ספרי רבינו ואם בוי\"ו ועמ\"ש בפרישה בפירושו ואף מב\"י נראה דפירשו כן שהרי כתב ז\"ל ומש\"ר ואם מכרו יותר מדמיו הדבר פשוט הוא שאין פירושו שמכרו ביותר ממה שכתוב בשטר דהא ודאי לאו בשופטני עסקינן אלא הב\"ע כשהיה החוב מנה ולפי נכסי הלוה ואלמותו אינו שוה אלא צ' ומכרו לזה בע' עכ\"ל הרי מדכתב לפי נכסיו ולפי אלמותו ולא כתב לפי עניותו ש\"מ דס\"ל דהאי ואם מכרו ביותר מדמיו לאו אענין שלפניו קאי אלא ענין בפני עצמו הוא וקאי אמכירת כל השטרות וק\"ל: מ\"ו ר\"ש כתב ע\"ז ז\"ל פי' בכלל אונאה ועובר אלא תונו ומ\"מ לענין חזרת דמיו אין לו דין אונאה ודוק וע\"ל סרכ\"ז בהגהתי עכ\"ל וז\"ל בס\"ס רכ\"ז אף דממעטינן שטרות מדין חזרה אבל מ\"מ לא גרוע מאונאת דברים או גונב דעת הבריות אם לא שהוא עצמו לא ידע עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א ז\"ל כתב בתשובה כו' בריש כלל ס\"ט וכתב ב\"י נראה שדבריו אינם סותרים לדברי בעה\"ת הנ\"ל והו\"ל לרבינו לכתוב כתב א\"א ז\"ל שהרי מילתא באפיה נפשיה הוא אלא דלא דק עכ\"ל ור\"ל שהרי גם לבעה\"ת לא כתב אלא שצריך לשלם לו דמיו שנתן לו ולא כתב שיכול לטרוף נכסים שמכרו ולעד\"נ דשפיר דייק רבינו לכתוב וא\"א ז\"ל כתב בל' פלוגתא שהרי כתב הבעה\"ת שאם העני אח\"כ אין בכלל האחריות דמזל דידיה גרם משמע דר\"ל אחריות הנ\"ל דהיינו להוציא מנכסיו בנ\"ח ומשועבדים ואי לאו משום דמזלו גורם הוה בכלל אחריות הנ\"ל לטרוף אפילו ממשועבדים כפי דינו הנ\"ל דהיינו כדי דמיו שנתן לו וכמ\"ש בפרישה ובלה\"נ יש לדקדק כן מל' בעה\"ת שהרי כתב שם ז\"ל ויש להסתפק אי במוכר ש\"ח ומחלו אמרינן גביה אחריות ט\"ס או לא ומסיק דמדברי הרמב\"ן נראה דאמרינן במחילה אחריות ט\"ס הרי דכתב דיש בו אחריות ומדסתם ולא פירש משמע דטורף אפילו ממשועבדים קאמר וכסתם אחריות ט\"ס דעלמא דהוא גם לענין טירוף משועבדים ואף שמסיק שם בדברי הרמב\"ן דלית במחילה אחריות המדקדק שם בדבריו יראה לו דלא כתב שאינו בכלל אחריות כלל דא\"כ דבריו סותרין זא\"ז דהא כתב שם לפני זה בשם הרמב\"ן דיש במחילה אחריות אלא ר\"ל אין בו דין אחריות לשלם כל דמי השטר כ\"א המעות שקיבל משא\"כ באם בא ב\"ח וטורף השט\"ח שקנה או שבא אחר והביא ראיה ששלו הוא השט\"ח זה דבאלו כתב שם דיש בהם דין אחריות לשלם כולו וזהו שדקדק ג\"כ רבינו בהעתקת ל' בעה\"ת וכתב ברישא דחוזר הלוקח וגובה כל השטר כו' וכתב עליו אבל אם הוציא הלוה שובר כו' עד הוי המקח טעות והמעות חוזרין. ולא כתב דאין זה בכלל האחריות הנ\"ל: אע\"פ שקיבל עליו אחריות כו' נראה דהיינו דוקא מכח סתם אחריות אינו גובה מנכסיו אבל אם קיבל עליו בהדיא אחריות בזה נראה פשיטא דטורף אפילו ממה שמכר קודם המחילה כיון שמכירת השטר עם קבלת אחריות קדים לו והלקוחות אפסדו אנפשייהו ועל אותה שעה הוא מתחייב: אבל אינו מקבל אחריות כו' ז\"ל מ\"ו הר\"ש ומש\"ה נמי נראה שאינו מתחייב לשלם אלא דמים שקיבל ודוק עכ\"ל. ולעד\"נ דמה\"ט הו\"ל לחייב בכולו ולא ליהני ליה טעמו דמעיקרא זביני ריעי הוא כנ\"ל כיון דאמרינן דאההיא שעתא הוא דקמחייב הו\"ל כאילו היה שלו מעולם ועתה בא ומפסידו בידו דומיא דמוכר בית לחבירו וחוזר ושורפו דדומה לו הרא\"ש. וגם הרא\"ש כ\"כ שם בתשובה בהדיא בריש כלל ס\"ט דגובה ממנו דמי כל החוב אלא שבפסקיו בסוף פ\"ק דב\"מ לא פסק כן וס\"ל לרבינו דאע\"ג דלענין לטרוף מלקוחות אמרינן דמהשתא איתחייב מ\"מ אינו גובה דמי כולו ממנו מטעם דהו\"ל זביני ריעי וכמש\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ומיהו מדרבנן נשבעין עליהם כו' מל' הריטב\"א שהביא ב\"י סמ\"א משמע דהיינו בשבועה הכחשת להד\"ם או החזרתי לך אבל בנאנסו אפילו מדרבנן א\"צ לישבע ע\"ש והטעם פשוט דבטענת נאנסו אין התובע יכול לטעון נגדו ברי שלא נאנסו וחז\"ל לא תקנו היסת כ\"א אטענת ברי משא\"כ בטוען להד\"ם או החזרתיו לך דשם המפקיד יודע בודאי שהפקידו ולא החזירו לו שיכול לטעון כנגדו טענת ברי וק\"ל. וא\"ת ליהוי נאמן בטענתו להד\"ם או החזרתיו לך במיגו דאי בעי הוה טען נאנס מידי דאז היה פטור אפילו מהיסת בזה תירץ הריטב\"א שם וכתב ז\"ל כיון דשבועת היסת בפקדון ומלוה הכל תקנות דרבנן בתראי הוא וכיון דמדינא פטור וחייביה רבנן כי אית ליה מגו נמי חייב שבועת היסת כי עד אלא שמקצת רבותינו פוטרין שטרות אפילו משבועה זו עכ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אע\"ג דלא נ\"מ בבריא ק\"ק דגם לענין בריא יש נ\"מ דאם אמר אני מקנה לך נכסי אגב קרקע דהוי שטרות ג\"כ בכלל ולא בעי מסירה אלא כתיבת קני לך כו' להרא\"ש וי\"ל כיון דצריך לכתוב קני לך נכסי וכל שיעבודן לשון שיעבודן מורה דכוונתו היה אשטרות ופשיטא דהוי בכלל אבל בש\"מ דלא צריך לכתוב א\"ש ומש\"ה כתב למאי דפסקינן דבעינן כתיבה ומסירה דאי למ\"ד דסגי במסירה לחוד יש נ\"מ גם בבריא אם מקנה לו נכסיו אגב קרקע וגם א\"ל דנ\"מ דאם משעבד ליה כל נכסיו אגב קרקע דמשתעבדי (דף ל\"ז) שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר ופירשו רב ושמואל דאפילו בשטר שיש בה אחריות נכסים איירי (ולא תאמר דאיירי דוקא בשטר שמפורש בו דלא יהא בו אחריות דאל\"כ ק' הא קיי\"ל אחריות טעות סופר) ואפי' ר\"י דאמר שם בשטר שיש בו אחריות נכסים כגבוי דמי (פי' ולא שייך בזה ולא יגוש) מסיק וקאמר שם ז\"ל וכי בשביל שאנו מדמין (לומר כן מן הסברא ולא קבלתי מרבותי) נעשה מעשה להוציא ממון בתמיה ופסק דמשמט אפילו ביש בו אחריות נכסים ע\"ש: ואפילו משכנתא באתרא דמסלקי פירוש במעות דהוה כמלוה והוא מימרא דר\"פ בפ' א\"נ (דף סז) ובטור י\"ד בר\"ס וסוף סקע\"ב הוא מבואר ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' אם התנה ע\"מ שלא תשמיטני כו' מימרא דשמואל פ\"ק דמכות (דף י\"ג) ע\"מ שלא תשמיטני שביעית שביעית משמטתו ע\"מ שלא תשמט בשביעית אין שביעית משמטתו ופרש\"י אם א\"ל לוה הלוני ע\"מ שלא תשמיטני אתה בשביעית תנאי הוא זה ואע\"פ שהתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים אבל א\"ל ע\"מ שלא תשמיטני שביעית דהשביעית אינה מסורה בידו להתנות שלא תהא השביעית משמטת לפיכך אין כאן תנאי עכ\"ל ורבינו כתב כאן החלק הא' ובסעיף י\"ב כתב החלק הב' ועד\"ר שם: "
+                ],
+                [
+                    " והשמטת כספים נוהגת האידנא ר\"ל אע\"ג דכתיב בפרשת ראה מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו כו' ותניא רבי אומר (והביאו הגמרא פרק השולח (גיטין דף ל\"ו)) וזה דבר השמיטה שמוט בב' שמיטות הכתוב מדבר א' שמיטת קרקעות ר\"ל שמיטת יובל שחזרו הקרקעות מהלוקחין להמוכרין להן וכן גם השטרות דהא אפילו למאן דס\"ל דצריך כתיבה ומסירה יכיל לשעבדה אגב קרקע אע\"ג דלא יכול למוכרם אגב קרקע כמ\"ש הרא\"ש בתשובה וב\"י הביאו לעיל סי\"א די\"ל דבשיעבוד לא איירי הכא אלא בקנין: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ממון שלא כדין כו' כבר כתבתי בפרישה מה שהקשה מורי הנ\"ל וע\"ש. ועוד נראה לומר דשאני התם בקנין אגב שהוא תקנת חכמי התלמוד שתקנו כן שאם כותבין אגב בשטר שגובה מטלטלין ויש לנו לומר שדעת אותן חכמים לא היה אלא מן הסתם אבל כשהסכימו בני מדינה אחת לעשות תקנה ביניהם שלא יועיל קנין אגב ע\"ז לא החליטו מתחילה דיניהם אבל דין השמטת כספים שהוא דאורייתא גזירת המלך עלינו בלי טעם אין לנו כח בשום צד לבטלה בתנאו כל זמן ששייך לא יגוש וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ובחשבון שנת שביעית כו' בפריש' כתבתי בקיצור ל' רש\"י ור\"י ושהרא\"ש הסכים לפרש\"י וכאן בדרישה באתי לבאר יותר ולומר כי הוא מבואר שלפי' ר\"י לא נשארו קע\"ב שנים שלמים אחר החורבן לתשלום ד' אלפים כ\"א קע\"א שנים שלמים וב' חדשים מט' באב עד סוף אלול. והתוס' והרא\"ש הקשו זה אפירוש ר\"י וז\"ל וקשה לפ\"ז יהיה שקר מה שנהוג בפי העולם לומר קע\"ב שנה אחר החורבן נשלמו ד' אלפים דלא היה להן לומר אלא קע\"א שנה למנין התנא שמונה תכ\"א בבנין. ועוד הקשו עליו דבכל דוכתא לא מנינן אלא ת\"ך לבנין הבית. ועוד הקשו דלכל הסוגיא של אותה שמעתתא דפ\"ק דע\"ז מנו שבשנת ת\"ך נחרב המקדש. ומכח אלו הקושיות דחו התוס' והרא\"ש פי' ר\"י ולכן הסכימו התוס' כר\"ת ע\"פ גירסת ר\"ח שהיה לו גי' אחרת בגמרא ע\"ש. והרא\"ש הסכים ע\"פ קושיות הנ\"ל דפרש\"י עיקר ומיישב הסוגיא דערכין שהקשו מינה התוס' לסתור פרש\"י ע\"ש. מיהו נלע\"ד ליישב קצת קושיות הנ\"ל לשיטת פר\"י ולומר מאחר דקיי\"ל ומורגל ג\"כ בפי כל דיום אחד בשנה חשוב כשנה ומאחר שנשתיירו משנת תכ\"א כמעט ב' חדשים מש\"ה מורגלין לומר דנשארו קע\"ב שנה לאחר החורבן לתשלום אלף הד' ומ\"ש בגמ' שהבית עמד ת\"ך שנה ר\"ל ת\"ך שנה שלמים וה\"נ צ\"ל גם לרש\"י בערכין (דף י\"ב) במקשן שהקשה מכדי הבית כמה יש ת\"ך שנה דר\"ל ת\"ך שנה שלמין ובשנת תכ\"א חרב וכמ\"ש שם רש\"י בעצמו אלא שס\"ל שלפי מאי דמסיק רב אסי תו א\"צ להא וכמ\"ש הרא\"ש בישובו ורב הונא הנזכר בפרישה דקאמר ונטפי חד שתא כיון דאיירי משנים שלמים דומיא דאינך כולם מש\"ה אמר דצריך להוסיף על השלמים גם שנת החורבן גם התוס' והרא\"ש ודאי ידעו בישובים אלו אלא שמ\"מ כיון שיש בזה גמגום באו לבחור יותר בפירושים אחרים הנ\"ל כל מר ומר כדאית ליה. ודע דכל' רבינו כן הוא ל' התוס' והרא\"ש וסמ\"ג ורבינו ירוחם כל חד לפי זמנו שהרי התוס' שם בד\"ה האי מאן דלא ידע כו' מסיק וכתבו שם דלרש\"י היתה תחילת השמיטה שנת י\"א מאלף הששי ולפי' רשב\"ם שנת י\"ב מאלף הששי והיינו חשבון פ\"ז ופ\"ח שהזכיר רבינו. והסמ\"ג בעשין סימן ר\"ן כתב דלרשב\"ם ור\"ת היתה השמיטה בשנת ד' לאלף הו' והרא\"ש כתב שם דלפר\"י יהיה השמיטה בשנת ע\"ד ור\"י כתב בנתיב ד' דלרש\"י יהיה השמיטה בשנת צ\"ד לאלף הששי ולר\"י בשנת צ\"ה וכולם עולים בקנה אחד על פי מ\"ש דפלוגתתן תלוי באם נחרב הבית בשנת ת\"ך או תכ\"א והכל מודים שאותה שנה שנחרב בה היתה התחלת השמיטה והכל מודים דהלכה כר\"י דאין חושבין אלא ז' אחר ז' ושנת היובל אינו מפסיק אלא עולה לשמיטה שאחריו אלא שכל חד מהגאונים הנ\"ל חשב וכתב השמיטה לפי זמנו איך שהיה בעת שהיה עוסק בהלכות שמיטה. ונראה פשוט שכל מ\"ש הפוסקים הנ\"ל כל חד לפי זמנו לא כתבו המספר לפי מה שאנו מונין לב\"ע דהיינו משנת מולד תוהו דבהר\"ד דחשבינן שנה קודם שנברא אדה\"ר כמבואר בריש ספר העיבור וכמ\"ש עוד מזה בסמוך בס\"ד אלא כל הגאונים הנ\"ל כתבו דבריהם אסוגיא דגמרא הנ\"ל שקאי שם אמאי דתני בס\"ע ואדתנא דבי אלי' כו' ע\"ש ואותן חשבונות נחשבו ע\"פ השנים מתולדות אדה\"ר והלאה וכמבואר בפירש\"י שם באר היטב דע\"פ אותו חשבון נשאר קע\"ב לרש\"י אחר החורבן לתשלום אלף הד' וכמ\"ש רש\"י ז\"ל מאדה\"ר עד שנולד אברהם אלפים שנה פחות נ\"ב שנה וכשהיה בן נ\"ב שנה עסק בתורה ואההיא שעתא כתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן ואז נשלמו ב' אלפים שנה ומשם עד שנולד יצחק מ\"ח שנה ומשם עד שנולד יעקב ס' שנים ועד שירד יעקב למצרים ק\"ל ובמצרים היו ר\"י ומשם עד בנין הבית ת\"פ והבית עמד ת\"י וגלות בבל ע' ובית שני ת\"ך הרי בין הכל ג' אלפים תתכ\"ח שנה הוסיף ע\"ז קע\"ב נשלמו ד\"א עכ\"ל. אבל לפי מאי דאנו חושבין ממולד בהר\"ד שהוא שנה קודם שנולד אדה\"ר לאותו המנין נחרב הבית ג\"א ותתכ\"ט נמצא דלא נשארו לרש\"י כ\"א קע\"א שנים שלמים מאלף הד' וע\"פ אותו חשבון היתה השמיטה בשנת פ\"ח לאלף הו' לרש\"י ולר\"י בשנת פ\"ט וכ\"כ ב\"י בי\"ד ר\"ס של\"א ליישב גירסת מקצת ספרים שכתוב בהן והשמיטה לר\"י בשנת פ\"ט ולרש\"י בשנת פ\"ח ר\"ל לפי חשבוננו שאנו חושבין למולד תוהו שהוא שנה קודם שנולד אדה\"ר אפילו לר\"א דאמר בתשרי נברא אדה\"ר והעולם לא נברא קודם לכן רק ה' ימים מכ\"ה באלול והלאה מ\"מ חשבינן המולד והיתרון משנה א' כיון דקיי\"ל בעלמא דחשבינן יום א' בשנה לשנה ק\"ו ה' ימים וכ\"ש לר\"י דס\"ל דאדה\"ר בניסן נברא והעולם נברא קודם לו בכ\"ה או בכ\"ו באדר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ושנות אדה\"ר נחשבו מתשרי שאחריו נמצא שהעולם נברא יותר מחצי שנה להתחלת שנותיו של אדה\"ר שנמנו מתשרי א\"ש טפי דכשחושבין יתרונות ומולדות מב\"ע דמוסיפין שנה על השנים דשנות אדה\"ר עד הנה וכל זה מבואר בספר העברונות וכל הפוסקים והגאונים קאי אחשבון הגמרא ולא דברו מחשבון זה אבל הרמב\"ם לא כתב דבריו ע\"פ מימרא דגמ' מש\"ה ביאר דבריו יותר וכתב תחלה השמיטה ע\"פ ב' החשבונות הנ\"ל וזהו שכתב בפ\"י מהל' שמיטה ז\"ל נמצאת אומר בשנת ג' וה' מאות ואלפים מר\"ה מאחר מולד אדה\"ר שהוא שנת ב' ליצירה התחילו למנות כו' הרי שכתב סימן לב' החשבונות וכאילו כתב (שלו) [שלפי] חשבון שנות אדה\"ר התחילו למנות משנות ג' וה' מאות ואלפים ולזמן היצירה שאנו חושבין שנה א' קודם לתולדות אדם התחילו למנות בשנת ד' וה' מאות ואלפים ואח\"כ שם בסי' ד' ביאר דבריו יותר וכתב ז\"ל ולפי חשבון זה שנה זו (ר\"ל שנה שהיה עומד בה הרמב\"ם בשעה שכתב זה) שהיא שנת אלף ומאה וז' לחורבן שהיא שנת פ\"ז ואלף וד' מאות למנין שטרות שהיא שנת ל\"ו ותת\"ק וד\"א ליצירה היא שנת שמיטה ע\"כ ולכאורה דבריו סותרים זא\"ז דכשתחשוב מזמן החורבן שהיה בשנת ת\"ך לדעת הרמב\"ם (וכמבואר שם בדבריו) אלף ומאה וז' שנים תמצא שהם כלים לשנת תתקל\"ה לאלף החמישי וא\"כ למה כתב שהוא לשנת תתקל\"ו לאלף החמישי וצ\"ל ביישובו דמ\"ש ראשונה שחל השמיטה לאלף (וק\"ז) לאחר החורבן הוא ע\"פ החשבון בגמ' שמנו לשנות אדה\"ר והם כלים תתקל\"ה לאלף הה' ללידתו דאדם ומ\"ש אח\"כ תתקל\"ו הוא לחשבון יצירת העולם דמקדימין ליה בחשבוננו שנה א' כנ\"ל ולכך היא תתקל\"ו והכל עולה בקנה א' ודוק. וכן תמצא ביאור הדברים בתשובת רבי לוי ב\"ח בסקמ\"ג בקונטרס שייחד לזה הענין וקרי ליה פירות שביעית ע\"ש והאריך שם מאד וגם הכ\"מ שם בביאורו להרמב\"ם האריך ושם (כל) [בכל] אריכותו לא הזכיר הוכחה זו שכתבתי שנראין דברי הרמב\"ם סותרין אהדדי וישובו שכתבתי מהקדמת חשבון היצירה לחשבון הגמרא והוא יתד שהכל תלוי בו וק\"ל. ודע שמסיק הרמב\"ם שם בסימן ה' וכתב שמה שכתב עד הנה ששנת תתקל\"ה או תתקל\"ו היתה שמיטה זהו דעת קצת אבל כל הגאונים אמרו שקבלה בידם איש מפי איש דלא מנו בע' שנה בין בית לבית אלא שמיטות ולא יובלות וכן מנו אחר חורבן בית שני כו' עד ולפי חשבון זה תהא שנה זו שנת ז' ומאה ואלף לחורבן מוצאי שביעית וע\"ז אנו סומכין כו' ור\"ל ולא כמ\"ש בראשונה שהיא שנת שמיטה עצמה אלא היא התחלת השמיטה החדשה דאחר השביעית ונראה דחדא מהנך ב' חשבונות שכ' לפני זה נקט והוא החשבון שע\"פ הגמרא הנמנה לאדה\"ר וממנו ג\"כ נלמד דלחשבון היצירה דכתב בראשונה דשנת תתקל\"ו לאלף הה' היא שביעית לפי חשבון הגאונים אינו כן אלא היא מוצאי שביעית דחדא באידך תליא וק\"ל. ולפי חשבונו זה דהרמב\"ם ע\"פ הגאונים דמסיק לעיקר היתה השמיטה שנת פ\"ט לאלף הששי שהרי כיון ששנת תתקל\"ו היה התחלת השמיטה נשארו מאלף הה' משנת תתקל\"ו והלאה ס\"ה שנים הוסיף ה' שנים והם כלים ג\"כ בז' ז' ואח\"כ תחשוב על הה' שנים לאלף הו' עוד פ\"ד שנים והם כלים ג\"כ בז' ז' נמצא ששנת פ\"ט לאלף הו' הוא היה שמיטה. ואל תתמה ע\"ז לומר במה נשתנה דינו מדין רש\"י הנ\"ל מאחר ששניהן ס\"ל דבשנת ת\"ך חרב הבית כי זה מוכח ומבואר בדברי הרמב\"ם שם שהוא פסק כרבנן דפליגי עם ר\"י וס\"ל דשנת הנ' דיובל לא עלתה לכאן ולכאן גם בבית ב' כי אף שאז לא היו כל יושביה עליה ולא הוי נצטוו איובל מדאורייתא וכמ\"ש הרמב\"ם שם בהל' שמיטה מ\"מ ס\"ל לרבנן דקדשי למנות ג\"כ יובלות בבית שני כדי למנות שמיטות בזמנם ע\"פ התורה שאינם מתחילין למנות שמיטות לאחר היובל כ\"א בכלות שנת הנ' ע\"ש וג\"כ ס\"ל שלא התחילו למנות במנין שמיטין ויובלות בבית ב' עד שעלה עזרא לאחר ו' שנים לבניינו נמצא בית ב' שנחרב לסוף ת\"ך שנה לבניינו הד' מאות כלו בח' יובלות עם שמיטותיו ולא נשאר לבנין הבית כ\"א עוד י\"ד שנים שהם ב' שמיטות ולא יותר ונחרב לפ\"ז הבית בשנת השמיטה עצמה ומש\"ה צריך הרמב\"ם לדחוק ליישב מ\"ש שם בפ\"ק דע\"ז דבית ב' ג\"כ נחרב במ\"ש ולא בשביעית עצמה ר\"ל התשרי שהיה מיד אחר החורבן הוא היה מ\"ש שעבר והיינו התחלת שמיטה שאחריו וכמ\"ש הרמב\"ם שם בסי' ד' בהדיא ז\"ל נמצא למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה מתחלת מתשרי שאחר החורבן כב' חדשים שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטות ויובלות ואותה שנה מ\"ש היתה כו' ע\"ש ופירשו החכם ר\"ל בן חביב והכ\"מ שם ז\"ל כלומר כשאתה מונה מיום החורבן עד י\"ב חודש שכל מה שאירע באותה שנה מקרי שאירע בשנת החורבן כשאתה תופס תחילתה מתשרי שאחר החורבן כב' חדשים אותה שנה מ\"ש היתה ומסיק וכתב הכ\"מ שלא היה גורס הרמב\"ם במימרא דר\"ה הנ\"ל ונטפי חד שתא וכך היא גירסת ס\"י ע\"ש ובזה נתיישב תמיה הנ\"ל דלפי מה שפסק הרמב\"ם כרבנן הו\"ל השמיטה בשנת ת\"ך עצמה לבניינו ולפי מה דפסק רש\"י כר\"י הו\"ל השמיטה בשנת תי\"ט לבניינו ושנת ת\"ך היתה התחלת שמיטה חדשה ולפ\"ז נתבאר דהרמב\"ם ס\"ל כרש\"י במ\"ש דבשנת ת\"ך עצמה חרב הבית ולא כר\"י דס\"ל דלא נחרב עד שנת תכ\"א אבל לדינא ס\"ל כר\"י דלשניהן התחלת שמיטה חדשה לא התחילה כ\"א שנת תכ\"א אלא שלר\"י היתה שנת תכ\"א שנת החורבן עצמה שבסופה בחודש אב נחרב הבית ולהרמב\"ם נחרב הבית מקודם להתחלת השנה בחודש אב וכנ\"ל וק\"ל ונמצא ע\"פ מ\"ש דלא פליגי הר\"י והרשב\"ם ורמב\"ם בעניינא לדינא דלעולם בהתחלת השמיטה שוים כי אף שר\"י ורשב\"ם פסקו הלכה כר\"י דשנת הנ' עולה לכאן ולכאן והרמב\"ם פסק כרבנן דר\"ל דשנת היובל לא עלתה למנין השמיטה שאחריו הא מבואר שם בדברי הרמב\"ם בסי' ה' דלגאונים שהסכים עמהן לא מנו יובלות כלל לאחר חורבן ב' כמו שלא מנו בע' שנה שנחרב הבית בראשונה. וא\"כ מאחר שהרמב\"ם ור\"י ורשב\"ם שוים בזה דהתחלת השמיטה דלאחר חורבן היתה בשנת תכ\"א לחורבן משם והלאה לכ\"ע לא נשתנה המספר מז' לז' וק\"ל. וזהו שכתבתי למעלה שגם לר\"י ורשב\"ם לחשבון ב\"ע לא מנה עד שנת פ\"ט לאלף הו'. ומש\"ר בשמו בשנת פ\"ח הוא ע\"פ חשבון הגמרא דמחשב משנות אדה\"ר שהיה שנה אחר חשבון היצירה וכמש\"ל ודוק. ומאשר כתבתי נתיישבו ג\"כ דברי הסמ\"ג ע\"ש דכתב בסימן ר\"ן לדברי הרמב\"ם הנ\"ל ומסיק וכתב ז\"ל ולפ\"ו החשבון היה בימיו שנת ק\"ז ואלף לחורבן מ\"ש (והיינו כדברי הגאונים שכתב הרמב\"ם) ולפ\"ז החשבון היה בשנת ארבע לפרט מאלף הששי שמיטה בין לפיר\"ש בין לפיר\"ח וכתב שע\"ז סומכין כו' אמנם בסוף סדר דרבנן סבוראי אומר לפי חשבונו שהיתה באלף הששי שמיטה בשנת חמש לפרט ורוב הגאונים חולקים ע\"ז עכ\"ל הסמ\"ג והנה ר\"ל ב\"ח ז\"ל הביא דברי הסמ\"ג שם בסקמ\"ג וכתב עליו וז\"ל וק\"ל בהם כי זה הפוך החוש שהרי אם נחשוב לדעת הרמב\"ם נמצא ששנת חמש הוא ונדחק מאוד שם בביאור הסמ\"ג וכתב דלא הביא דברי הרמב\"ם אלא ללמוד ממנו שלא מנו יובלות אחר החורבן וממילא לא פסקו השמיטה אבל בעיקר הדין לא ס\"ל כהרמב\"ם אלא כר\"ח ור\"ש וכתב עוד שהסמ\"ג ג\"כ לא דקדק כמו שלא דקדקו רוב הפוסקים וחשבו שחשבונות סדר עולם מיוסדים על בהר\"ד כפי חשבוננו היום כו' ומסיק וכתב אבל לית הילכתא כהסמ\"ג אלא כהרמב\"ם בפרט מאחר שרבנן סבוראי ס\"ל כוותיה כו' וגם לפני זה כתב וז\"ל ואל יחשבני שום אדם לגאוה במה שאני כותב דברים שהם נגד גאוני ��ולם הלא המה כל הפוסקים האחרונים שבכולם נראה ששנת השמיטה לרש\"י ולר\"י שנת פ\"ז פ\"ח ואני כותב שהם פ\"ח פ\"ט כו' עכ\"ל ואף שבזה אפשר לפרשו דה\"ק שבכולם נראה כן במה שסתמו דבריהם אבל לפי האמת יכול להיות דס\"ל ג\"כ פ\"ח ופ\"ט אבל יגיד עליו ריעו דממ\"ש לבסוף שלא דקדקו מוכח דגם מתחלה כיון לכך. ותמה אני מאוד על ביאורו ועל דבריו כי איך יחשוב את רוב הפוסקים כולם לטועים בדבר משנה בפרט הסמ\"ג שהביא לדברי הרמב\"ם ודבריו מבוארים מאד כמ\"ש לעיל וכתב בתחילה השמיטה לשני חשבונות הנ\"ל שא' מאוחר מחבירו שנה ושהיא היא אלא שתולה בהקדמת והתחלת החשבון מיצירה. וגם אשר כתב שאינו מביא לדברי הרמב\"ם אלא ללמוד ממנו שלא מנו יובלות אחר החורבן זה אינו במשמעות לשונו שהרי כתב על דבריו ולפ\"ז כו' משמע דאליבא דידיה כ\"כ. וע\"ק דא\"כ לא הו\"ל להביא אלא ריש דברי הרמב\"ם ולא סופם שאיירי בזמן כלות השמיטות. ועוד דבלא דברי הרמב\"ם נמי מאחר דלדעתו לא פסק הסמ\"ג כרבנן מהיכא תיתי לומר דימנו יובלות לאחר החורבן ויתאחר עי\"ז זמן השמיטה הא אפילו בזמן הבית הראשון אף שמנו יובלות לא נתאחרו ע\"י השמיטות דהא פסק רשב\"ם בהדיא הלכה כר\"י דאמר שעולה לכאן ולכאן. וע\"ק הפלא ופלא דא\"כ למה כתב הסמ\"ג בשם רבנן סבוראי דס\"ל דהשמיטה בשנת ה' ולא כ\"כ בשם הרמב\"ם דמתחיל בדבריו. ועוד דהרמב\"ם כתב שכל הגאונים ס\"ל שמוצאי שמיטה הוה לפי זמנו בשנת תתקל\"ו לאלף הה' וא\"כ תחול בשנת ה' לאלף הו' וכרבנן סבוראי והסמ\"ג כתב שרוב הגאונים חולקים על רבנן סבוראי וזהו שני הפכים בנושא אחד. ע\"כ נלע\"ד פשוט דליתא כלל בין דעת ר\"ש ור\"ח הנ\"ל להרמב\"ם ובין להסמ\"ג שהביאו וכתב עליו ולפ\"ז כו' והא דכתב שיחול בשנת ד' הוא לפי החשבון שנת אדה\"ר שמינה איירי הגמרא וס\"ע ותנא ד\"א כנ\"ל ועל פיהו כתב הרמב\"ם בשם הגאונים שהיה מוצאי השמיטה בשנת ק\"ז ואלף לאחר החורבן והוא בשנת תתקל\"ה לאלף הה' וממילא שהיתה השמיטה בשנת ד' לאלף הו' וזה שדייק הסמ\"ג בדבריו וכתב ז\"ל ולפ\"ז כו' ר\"ל לפ\"ז החשבון שהיה בזמנו בשנת קכ\"ז ואלף לחורבן מ\"ש א\"כ בזמנינו היה בשנת ד' לאלף הו' שמיטה ולא כתב שלחשבון תתקל\"ו שנה לאלף הה' שהיה מ\"ש תהיה השמיטה בשנת ד' לאלף הו' כי זה ודאי אינו כן אלא לחשבון תתקל\"ו שהוא מזמן היצירה תחילת השמיטה שנה ה' לאלף הו' ליצירה והא דסיים הסמ\"ג וכתב בין לפי' (רש\"י) [ר\"ש] בין לפי' ר\"ח לא בא למעט לפי' הרמב\"ם דהא עליה קאי גם מבואר בדבריו וקרי ביה רב הוא וכמ\"ש ולא בא אלא לאפוקי לפירש\"י שלפירושו מ\"ש היה שנת אלף ד' ולא השביעית עצמו ורבנן סבוראי קאי ג\"כ לחשבון הגמרא לשנות אדה\"ר וס\"ל כדעת הראשונים שהביא הרמב\"ם דשנת אלף וק\"ז כו' היתה שביעית והוא שנת תתקל\"ה לאלף הה' וא\"כ ישארו לתשלום אלף הה' ס\"ה שנים וכשתשליך עליה ה' שנים מאלף הו' יעלו בידך ע' שנים והם כלים ז' ז' וזהו שאמרו ששנת ה' לאלף הו' היה השמיטה וכתב עליהן הסמ\"ג שרוב הגאונים חולקים ע\"ז והוא כל' הרמב\"ם עצמו שכתב על הדעת הראשזנה שהביא כל הגאונים חולקים ע\"ז ודוק שזה הפי' הוא כפתור ופרח בדברי הסמ\"ג ונתברר מזה ג\"כ כל מ\"ש למעלה ושאין טעות חלילה בדברי הפוסקים ושרא ליה מריה להחכם ר\"ל ב\"ח דמשוה טועין לכל גאוני עולם אשר מימיהם אנו שותים בעלי התוס' והרא\"ש והסמ\"ג ור\"י הנ\"ל אלא כאשר כתבתי כן הוא עיקר שהם ז\"ל לא נקטו בלשונם כ\"א כפי חשבון הגמרא הבנוי ע\"פ ס\"ע ותנא ד\"א משנת אדה\"ר לחוד ומש\"ה לא הזכיר שום א' כ\"א החילוק שבין פרש\"י ור\"י ו��א הזכירו לדעת שלישית החולקת על שתיהן שהביא הרמב\"ם שהוא תלוי בחשבון דבהר\"ד ואף שבאמת קשה שהיה להן ג\"כ לפרש דבריהם יותר מאחר שחשבוננו הוא משנת היצירה למולד תוהו וכמ\"ש הרמב\"ם ומזה יבואו המעיינים בדברי הפוסקים הנ\"ל לטעות ולומר שגם אנו נעשה שמיטה ע\"פ חשבון שכתבו שהיתה השמיטה בשנת פ\"ז לרש\"י או פ\"ח לר\"י וז\"א שהרי חשבוננו פ\"ז ופ\"ח לאלף הו' למנין שהתחלתו הוא למולד תוהו לא חלה השמיטה באותן השנים לא לרש\"י ולא לר\"י כ\"א בשנת פ\"ח ופ\"ט וכנ\"ל ובזה ודאי יש לתמוה עליהן ז\"ל מ\"מ מדברי הסמ\"ג מוכח בהדיא שהם לא קאי אלא אס\"ע שהוא מחשבון דמבריאת אדה\"ר ואפשר שסתם חשבונות שלהם לא היו ממולד תוהו גם לשאר עניינים וכמ\"ש רב סעדיה גאון בתשובותיו הביאם החכם ר\"ל ב\"ח. ואיך שיהיה לענין הלכה מאחר דהרמב\"ם ור\"ת ור\"ח וסייעתם בשיטת ר\"י ור\"ש הם הולכים אף שיש לכ\"א משלשתן דרך בפני עצמו כמ\"ש מ\"מ לדינא הם שוים דכולם ס\"ל ששנת תכ\"א לבנין הבית היתה תחילת השמיטה ולא שנת ת\"ך הכי קיי\"ל ומש\"ה כתב הר\"ל ב\"ח והב\"י והכ\"מ שכל חכמי א\"י ומצרים הכי ס\"ל וכ\"פ ג\"כ מ\"ו הגאון ר\"מ ז\"ל בש\"ע בסימן זה וגם הלוחות בזמנינו הכי כותבין זהו מה שכוונתי לבאר ולחדש בחלק דרישה זו ועולה הכל יפה בס\"ד ואין אנו צריכין לכל האריכות וההקדמות שהניח החכם ר\"ל ב\"ח וכולי האי ועדיין עשה לרוב הפוסקים טועים וגם לא עלה בידו כלל פירוש הסמ\"ג וכמש\"ל ודוק: ושמעתתא זו דשמיטה הואיל ואתא לידן נימא ביה עוד מילתא ליישב כמה קושיות שיש לתמוה על דברי רש\"י והרמב\"ם גם לדקדק עוד בדברי הגאונים ובפירושם דהכ\"מ ור\"ל ב\"ח. ואתחיל במה שסיימתי והוא דעל מ\"ש הרמב\"ם שם סימן ז' ז\"ל אבל כל הגאונים אמרו כו' שלא מנו באותן ע' שנה שבין חורבן הבית הא' לבנין בית השני אלא שמיטה בלבד בלא יובל וכן משחרב באחרונה כו' כתב הכ\"מ ל' זה ק' בעיני דמנ\"מ בין זה למאי שכתב בתחילה לדעת הראשונים שכתב נשארה הארץ חרוב ע' שנים כלומר ולא מנו כלל עד שנה שביעית לבנין ומסיק ליישבו בדוחק ע\"ש וכתב עוד שם בכלל דבריו ז\"ל כשאתה מונה ע' של חורבן ות\"ך שעמד בית ב' ואלף ק\"ז מזמן חורבן ותתחלק לז' כו' נשאר בידך א' כו' משמע מדבריו שגם בזמן בנין בית שני ס\"ל להרמב\"ם שהיו כל השנים נכנסות בחשבון השמיטות. וזה אינו כדמוכח שם בדברי הרמב\"ם. ולא עוד אלא שהוא עצמו מביא אח\"כ שם תשובת הרמב\"ם דמוכח מינה דס\"ל דבזמן הבית לא עלו היובלות בכלל. ולעד\"נ ביאור דברי הרמב\"ם כפשוטן. כי הרמב\"ם אזיל לשיטתו דפסק כרבנן דהיובל אינו עולה למנין השמיטות והנה דעת מקצת המפרשים שהביא בתחילה היא דכ\"ע דגלות בבל לא מנו כלום לא שמיטה ולא יובל לפיכך ס\"ל דלא ילפינן ימי הבית שני מימי חורבן הראשון דאף שלא מנו בע' דבבל שום יובל מ\"מ בבנין בית שני וחורבנו מנו כשם שמצינו שמנו שמיטות אף שלא מנו אותם בע' וכיון שמנו יובלות ממילא שמעינן כי שנת אלף ק\"ז לאחר החורבן היתה שמיטה כי האלף וק' הולכים בשביעיות ויובל ולא נשאר מהן כלל ממילא בשנת ז' שאחריהן חל השמיטה וע\"ז מסיק הרמב\"ם וכתב דכל הגאונים לא ס\"ל הכי לחלק בין חורבן לחורבן אלא שגם בע' שנה דחורבן ראשון מנו שמיטין אלא דלא מנו יובלות וא\"כ ה\"ה נמי אחר חורבן בית שני אף שבזמן ההוא היו מונים שמיטות ויובלות וכל זמן שמונין יובל קיי\"ל כרבנן דאינו עולה בכלל השמיטה מ\"מ לאחר חורבן בית ב' חזר הדבר לכמות שהי' בחורבן ראשון ומנו שמיטות ולא יובל ומש\"ה כשתחשיב אלף וק\"ז לאחר חורבן ות��ליכן בז' ז' תמצא ששנה אחרונה מהן היה מ\"ש עצמו וק\"ל והוא מבואר היטב בדברי הרמב\"ם ע\"ש וק\"ל. ועוד באתי ליישב התמיה הגדולה הנופלת על מה שכתב רש\"י אמימרא דר\"ה בריה דר\"י שהוא עיקר הבנין והיסוד לענין זה כתבתיה בפרישה שכתב שם אמ\"ש ושקל מכל ק' ב' ז\"ל ובערכין פרכינן לר\"י לחורבן ב' מ\"ש מי משכחת לה כו' עד ומשנינן הנך שית שנין עד דסליק עזרא ומקדש לא מנו שמיטין כו' ודבריו תמוהין דכתב מילתא דליתא דהא לא פריך לה התם בגמרא אלא לרבנן ואילו לר\"י ניחא וגם מאי דמשני שם דבאותן ו' שנים דהתחיל הבנין לא מנו עדיין לא קאי לרבנן וכדפרש\"י בעצמו שם וכבר הרגישו התוס' שם בקושיות אלו וראוי לתת לב עליהן והנה אף שהרא\"ה כתב קצת יישוב והוא דאף שהסוגיא שם בתחילתה אזלא אליבא דרבנן מ\"מ תירוצא דרב אשי לסוף אתי ג\"כ אליבא דר\"י כו' ע\"ש מ\"מ ק' למה כתב רש\"י דפריך אליבא דר\"י כיון דהקושיא לא אזלא אליבא דר\"י ונ\"ל דס\"ל לרש\"י דמדלא קאמר ר\"א לעולם רבנן והנך ו' וכו' משמע להדיא דלאו משום דתיתי כרבנן אמר ר\"א למילתיה אלא דגם ההוא פירוקא דמפרקינן ומוקמינן ליה כר\"י נראה דוחק בעיניו משום דלאותה אוקימתא צ\"ל דהבית נחרב בשנת תכ\"א וזהו נגד משמעות הגמרא דפ\"ק דע\"ז דמשני לה לאותה קושיא בע\"א דלא מנו ו' שנים ראשונים לחשבון ולפ\"ז א\"ש דנחרב הבית בשנת ת\"ך והוי מוצאי שביעית ומש\"ה כתב רש\"י דבערכין פרכינן אליבא דר\"י דהא ע\"כ עיקר כוונת ר\"א לשנויי הפירכא אליבא דר\"י הואי וכמ\"ש וק\"ל. ואף שרש\"י בעצמו כתב שם שר\"א בא לאוקמי כרבנן ושס\"ל דבשנת תכ\"א חרב לאו למימרא דדוקא כרבנן ושס\"ל לר\"א דבשנת תכ\"א חרב אלא משמע לרש\"י מדסדר הגמרא שינוייא דר\"א בתר הך דאמר התם איבעיא אימא לעולם רבנן כו' ש\"מ דגם אוקימתא דר\"א אתיא לאוקמי כרבנן ומיהו ל\"ד כרבנן אלא למר כדאית ליה ולמר כדא\"ל ודאי לרבנן צריכין למימר דלא נחרב הבית הב' עד שנת תכ\"א שאז תמצא לדידהו החורבן במ\"ש אבל לר\"י מצינו ליה בשנת ת\"ך. ואף שזה דוחק קצת דא\"כ לא הו\"ל לר\"א לסתום אלא לפרש מ\"מ מסתבר למימר כן כי מאחר שקים ליה לר\"א שאותן ו' שנים ראשונים לא מנו וגם קי\"ל דאותה שנה שנחרב היה מ\"ש א\"כ ע\"כ צ\"ל דלרבנן בשנת תכ\"א נחרב ולר\"י בשנת ת\"ך דחדא באידך תליא וכ\"ש לפי מה שהביא החכם ר\"ל חביב ז\"ל ל' רש\"י איך שכתב בשינויא דר\"א ואתיא נמי כרבנן (אבל בספרים שלנו ליתא ברש\"י תיבת נמי) דל' נמי יש לפרש דר\"ל דכר\"י פשיטא דאתיא דהא קיי\"ל דבת\"ך נחרב אלא גם כרבנן אתיא אלא שלדידהו נחרב בשנת תכ\"א ורלב\"ח כתב שם שלא כיון רש\"י במ\"ש נמי לומר דגם אתי כר\"י כו' ע\"ש ואין מוכרחין כלל. גם מה שהקשה שם אישובו דהרא\"ש שישב לרש\"י אין בהם קושיא וגם הוא בעצמו חזרו וסדר ליישב לרש\"י דומיא למ\"ש הרא\"ש ע\"ש. גם ע\"ש בדברי רלב\"ח שכתב שבערכין אהא דקאמר שם פשי להו ו' הו\"ל ו' בשבוע פרש\"י ואשתכח דאחרב שית שנין בשבוע כו' וכפל ושלש מהרלב\"ח זה הל' בשם רש\"י שם ובנה יסודו ע\"ז ובפרש\"י הנדפס בגמרא שלנו ז\"א אלא בהיפך שפירש בהדיא שבשנת שאחריו נחרב ע\"ש. גם מה שתמה על ל' רש\"י ז\"ל ואני לא יכולתי להבין על נכון דברי רש\"י במ\"ש בזה ז\"ל דכי בצרית מהנך שבסרי להנך ג' שנים לא פשו להו אלא י\"ד ואשתכח נמי לר\"י דבמ\"ש נחרב הבית עכ\"ל כי הקושיא בכאן מבוארת כי שנת ארביסר היא שמיטה ואם כן איך העלה הרב דלרבי יהודא במוצאי שביעית נחרב הבית כו' עכ\"ל ג\"ז הל' לא מצאתי ברש\"י עיין שם ואדרבה שם הקשה אגירסא דגרסינן כל אותן ג' שנים דהגלה סנחריב כו' ��לפ\"ז נמצא שנחרב בשמיטה עצמה ואנן קיי\"ל דבמ\"ש נחרב ע\"ש גם מה שהביא אח\"כ ל' רש\"י שכתב ז\"ל צא מהם מ' שנה שבמדבר כו' הרי הן תת\"ך שנים שבהן י\"ז יובלות לא פחות ולא יותר ונמצא הבית חרב בתחילת יובל הבא ע\"כ ק' הקושיא עצמה איך אמר שהן י\"ז יובלות כו' ואמר שהבית נחרב בתחילת היובל כו' עכ\"ל. גם ל' זה לא מצאתי ברש\"י. ועוד הקשה שם קושיות לשיטת פרש\"י ותוס' סוגיא דערכין מל' הגמרא מקשן ותרצן ובאמת המעיין שם יראה דאין מקום לקושיא כ\"כ מפני שהמקשה הקשה שם דמ\"ש רבי יוסי שנחרב בראשון ובשני במ\"ש ז\"א דהא נמצא דבשית' הוי ולא קאמר בשביעית ולא במ\"ש כי קאמר רבי יוסי משום דגם המקשן ידע דאפשר לומר דמ\"ש הבית קם ת\"ך היינו ת\"ך שנים שלמים היה קיים ובשנה שאחריו נחרב אף דפשטא דלישנא לא משמע הכי לכך הוצרך לנקוט בלישנא שית הוה לאפוקי אם הוה שנת ת\"ך שנת השביעית דלא ק\"מ דאיכא למימר בשנת תכ\"א חרב ואז הוה מ\"ש וכיון דהמקשן ידע ב' הסברות מש\"ה א\"צ התרצן להניח הקדמות לא בתירוץ ראשון ולא בתירוץ דרב אשי וכן מ\"ש בסמוך בתלתא הוה חדא מינייהו נקט ויכול היה לומר ולהקשות בד' ודוק. ומהרלב\"ח עצמו כתב ישובים כמעט לכ\"א מקושיותיו אלא שחזר וסתרם ואינו מוכרח כי דרך המקשן בכמה מקומות נקט בלישנא מילתא היותר ברירא והיותר מוכרח וגם רש\"י הוא פרשן ע\"פ הגמרא ובכ\"מ הוא מפרש לפי עניינו וזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה ודוק ותשכח. ומפני שהייתי צריך להעתיק לשון הגמ' והפירושים מש\"ה קצרתי ובאמת שפח\"ח בדבריו שם שכתב טוב טעם לביאור הסוגיא לשיטת הרמב\"ם שנתיישבה יותר ממה שנתיישבה לפרש\"י ותוס' אבל אין בהם הכרח כלל גם שיטת הרמב\"ם דוחק למה הוצרך לומר שפי' התנא שאמר סתם שחורבן בית שני במ\"ש היתה ר\"ל מתשרי שאחר החורבן גם לא יהיו שוים המ\"ש דקאמר התנא דבבית ראשון יהיה פירושו במ\"ש (עשה) [עצמו] נחרב ובבית שני יהיה פירושו מ\"ש ר\"ל התשרי שאחר החורבן הוה מ\"ש והט' באב שנחרב בו הוה שביעית עצמו ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ע\"מ שלא תשמטנו כו' פ\"ק דמכות (ד\"ג) אר\"י אמר שמואל האומר לחבירו ע\"מ שלא תשמטני שביעית שביעית משמטתו כו' לימא קסבר שמואל מתנה על מה שכתוב בתורה הוא וכל המתנה על מ\"ש בתורה תנאו בטל והא איתמר האומר לחבירו ע\"מ שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה הא איתמר עלה א\"ר ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דשמואל ע\"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ע\"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה ה\"נ ע\"מ שלא תשמטנו בשביעית אין שביעית משמטתו ע\"מ שלא תשמט שביעית שביעית משמטתו עכל\"ה. והנה מוכח מזה דשמואל ס\"ל בתרווייהו דכשהתנאי קאי אגברא מהני התנאי ורב דקאמר דיש עליו אונאה ולא מהני ביה התנאי משמע דס\"ל נמי הכי בשביעית וא\"כ ק' על רבינו שפסק כאן בשביעית כשמואל דמהני ביה תנאי ולקמן בסרכ\"ז באונאה סכ\"ג פסק דל\"מ תנאי אגברא כרב. וצ\"ל דס\"ל לרבינו וגם לשאר הפוסקים שפסקו כן דיש חילוק בין תנאי אונאה דלא ידע האונאה דימחלנו לתנאי דשביעית דידע ביה ומחיל וס\"ל דרב ל\"פ אדשמואל כ\"א באונאה אבל בשביעית ס\"ל כשמואל דמהני ביה תנאי דאל\"כ היה הגמרא כותב פלוגתתן דרב ושמואל בשביעית כמ\"ש באונאה ופסקו כרב באונאה דאיסורא הוא ובשביעית כדברי הכל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " יש לו פרוזבול כו' וז\"ל פ' ופלוני כו' ל' המשנה כתבתי בפרישה ע\"ש. ודע דשם בפרק השולח (דל\"ב) פליגי ר\"נ ורב ששת בהמשנה דקתני ר\"פ השולח כו' עד ז\"ל בראשונה היה עושה כו' וז\"ל הגמרא עלה בפני כמה מבטלו ר\"נ אמר בפני ב' ורב ששת אמר בפני ג' דב\"ד קתני ור\"נ אמר ב' דבי תרי נמי ב\"ד קרי לה אר\"נ מנא אמינא לה דתנן בפרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים (כלומר ולא נקט אלא ב\"פ פלוני) ועוד דייק לה מדסיים שם המשנה הנ\"ל וקתני והדיינים חותמים למטה או העדים קתני דיינים דומיא דעדים מה עדים בב' סגי כן נמי דיינים בב' סגי ור\"ש אמר אטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזיל ול\"ד קתני פלוני ופלוני ומה שתקנו דיינים או עדים הא כדאיתא והא כדאיתא והא דקתני דיינים ועדים (ופרש\"י דהול\"ל עדים וה\"ה דיינים) הא קמ\"ל ל\"ש כתוב בל' דיינים וחתמי עדים ול\"ש כתוב בל' עדים וחתמי דיינים עכל\"ה ופירושם כאשר כ\"ר וע\"פ מה שהוספתי ביאורן בפרישה וכן פרש\"י שם ופסק הרא\"ש דהלכתא כר\"ש דהלכה כוותיה באיסורא ושביעית איסורא הוא וכנ\"ל ומשה\"נ כ\"ר בנוסח הפרוזבול פלוני ופלוני ופלוני הדיינים ג\"פ (ב') [פ'] לפ\"ז מ\"ש הרא\"ש שם אמ\"ש שם בגמרא ר\"נ מסר מילי לר\"ח בר אבא א\"ל צריכנא מילי אחרינא א\"ל לא וכתב ע\"ז ז\"ל ור\"ח בר אבא היה עמו אחר דשנים בעי כדתנן בפ\"ב דשביעית כו' עכ\"ל לאו למימר דסגי בב' אלא כלומר דהא לפחות בעינן ב' וצ\"ל דמ\"ש דמסר לרבי חייא ל\"ד קאמר לו לבדו וא\"כ איכא למימר נמי דג' היה וק\"ל. ואהא דאר\"נ דב' נמי קרי ב\"ד כתב שם רש\"י ז\"ל ודוקא גבי דינא דממונא בעי ג' אבל הכא אודועי בעלמא הוא ובב' סגי עכ\"ל והתוס' כתבו שם וז\"ל אין לומר דר\"נ לטעמיה דאמר בפ\"ק דסנהדרין משמיה דשמואל דב' שדנו דיניהן דין דהא רבא לית ליה דשמואל וס\"ל הכא כר\"נ כו' עד ע\"כ צ\"ל אע\"ג דב' שדנו אין דיניהן דין כיון דפרוזבול סגי בב' קרי להו ב\"ד עכ\"ל וכתבתי זה כדי לעמוד על מ\"ש בש\"ע בסכ\"א וכמ\"ש בסמ\"ע ע\"ש. וגם עיין מ\"ש מזה בדרישה בס\"ס ז' ובפרישה ס\"ג ס\"ב דהרא\"ש כתב דאפילו לשמואל לא אמרינן דב' שדנו דיניהן דין אלא בדאמרו להו דונו לנא כמו שנקראו דיינים מן התורה דממ\"ש לא משמע הכי דהא כאן לא איירי דאמרו כן ואפ\"ה ס\"ד דר\"נ אזל לטעמיה גם מוכח כן ממאי דהקשה התוס' בדיבור זה בתר הכי ע\"ש. ומדמסיק ר\"ש ואמר הא כדאיתא והא כדאיתא משמע דכשחתמו בלשון עד א\"צ לחתום אלא ב' ומלשון רבינו לא משמע הכי שהרי אמ\"ש תחילה וחותמין בו ג' הדיינים סיים וכתב ז\"ל בין שכתבו בלשון דיינים כו' וחתמו בלשון עדים משמע דכל הג' הדיינים הנ\"ל חתמו בלשון עדים ואף ע\"ג דכתבתי בפרישה דמש\"ר חתמו בלשון עד הו\"ל כמו או חתמו מ\"מ מדסתם וכתב או חתמו משמע דאדייני דלעיל קאי (מיהו אינו מוכרע ועיין בש\"ע בסכ\"א) ודוחק לומר שחזר בו לבסוף ממ\"ש תחילה הא כדאיתא כו' וצ\"ל דס\"ל פשוט דהמשנה דקתני או העדים איירי כשהכל כתוב בלשון עדים שמעידים מה שנעשה לפניהם שמסרו להדיינים אלא שמדקתני נמי וחותמין הדיינים נלמד ממנו זה דכשר אם כתוב למעלה בלשון עדים והחתימה בלשון דיינים וה\"ה איפכא ואע\"ג דרבינו לא כתב זה כ\"א בפירוש (או) [א'] היינו שהי\"מ ס\"ל דדוקא בכה\"ג כשר ולא כשהכתיבה והחתימה אינן שוין וכמ\"ש בפרישה אבל לפי' הראשון בכה\"ג דשוין הן פשיטא דכשר ודע שבתוס' שם פירשו הסוגיא בע\"א ושם בחידושי גיטין כתבתי את הנלע\"ד מה שהוקשה להם על פירש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וכותבין אותו אפילו כו' שם בגיטין (דף ל\"ו) ורבינו אזיל בשיטת הרא\"ש דכ\"כ בפסק��ו בפרק השולח ולאפוקי מהרמב\"ם דס\"ל דוקא ב\"ד חשוב בדורו כרבי אמי ורבי אסי בדורן ואף על פי דבתשובה סוף כלל ע\"ו כתב ז\"ל ל\"ד בעינן ב\"ד כר\"א ור\"א אלא ה\"ה בכל דור ודור המופלג שבכל דור ודור כו' דמשמע שגדול בדורו בעינן י\"ל דלא בא שם אלא לאפוקי דל\"ת דוקא ר' אמי ור\"א לחוד קאמר וקאמר דר\"א ור\"א ודאי ל\"ד וצ\"ל דדבר ההווה בזמניהן נקטו דהם היו ראשי ישיבות בזמן ההוא וא\"כ ג\"כ נאמר דאפילו לא היה מופלגים שבכל דור ודור נמי כתבינן וק\"ל ועיין בב\"י שהאריך כאן: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ומיהו אפילו יש לו כל שהוא כו' נראה דמ\"מ אין לסמוך אד' אמות קרקע שיש לו לקברו בו או אמה שיש לו חלק בא\"י וכדאמרינן לענין אגב ס\"ס קי\"ג דא\"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כל אדם יכתוב פרוזבול אקרקעות הללו אע\"פ שלא סמך עלה בתחילה בהלואתו ועוד דלא אמרי שם הכי אלא מכח שהוא נאמן בהודאתו לחובתו וכמ\"ש בשם הרא\"ש בסקי\"ג וזהו לא שייך כאן ואפילו שם כתב הרמב\"ם דאין לסמוך אזה וכמ\"ש בשמו בסקכ\"ג ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואפילו אין לו לא לזה כו' ז\"ל הר\"ן ומסתברא דמאי דאמרינן מזכהו בשדהו קרקע שאם היה שם וצווח לא מהני שאין אדם זוכה בע\"כ ומיהו אם לא היה שם משמע דמהני והיכא שצווח כששמע לדברי רש\"י שכתב דהא דבעי' קרקע משום שיהא החוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע קרוב הדבר לומר שכיון שבשעת כתיבת הפרוזבול היה הקרקע בחזקתו מהני אבל לדברי ר\"ש שכתב דטעמא מפני שאז החוב כגבוי ביד ב\"ד משמע דלא מהני וכן הדין אם היה לו קרקע בשעת כתיבת פרוזבול ומכרו קודם שביעית שהדבר תלוי בסברת שני המפרשים זהו דעתי עכ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " יתומים שיש להן מלוה כו' בהשולח אר\"י אמר שמואל יתומים א\"צ פרוזבול וטעמא משום דב\"ד אביהן של יתומים הן ושטרותיהן כמסורין לב\"ד. ופירש\"י דקאי אמלוה שירשו אבל לא מה שלוו הן וכתב ב\"י דנ\"ל דטעמו הוא מהא דתנן בפ\"ב דשביעית רבי חוצפית אומר כותבין ליתומים על נכסי אפוטרופסין ש\"מ דגם ביתומים בעי לפעמים כתיבת פרוזבול וכתב דבעה\"ת בשמ\"ה כתב דההיא דר\"ח ביתומים שלוו מאחרים איירי אבל הם שהלוו לאחר אימא לך דלא בעי פרוזבול וכ\"כ הרמב\"ן דא\"צ עכ\"ל ב\"י. ורש\"י דכתב דר\"י א\"ש איירי במלוה שירשו מאביהן ומשמע דמוקי להא דר\"ח במלוה שהלוו היתומים עצמן לאחרים. והא דמחלק רש\"י בכך ולא מוקי להא דרבי חוצפית כדמוקי לה הבעה\"ת אפשר דה\"ט דס\"ל דזה דוחק שיתקנו חז\"ל עיקר תקנתן לחובת היתומים שיחשבו קרקעות האפוטרופסין כאילו הוי קרקעות היתומים ולכתוב עליהן פרוזבול כדי שלא ישמט מה שנתחייבו היתומים אלא ודאי עיקר התקנה לטובת היתומים היתה כדי שיזכו האפוטרופסין מקרקעותיהם למי שהלוו היתומים מעות שיכתבו עליו פרוזבול ומיהו אפשר דג\"כ ס\"ל כבעה\"ת דאחר דתקנו כן לטובתם תקנו ג\"כ איפכא משום ל\"פ וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אלא עד סוף שנה ששית כ\"כ הרא\"ש בהשולח שכן הוא בתוספתא שבער\"ה של שביעית כותבין פרוזבול כלומר לאפוקי בשביעית עצמה שאין כותבין אבל כל שנת ו' ודאי כותבין אותו וכן דעת רבינו שכתב אלא עד סוף ו' ר\"ל דכל שנת ו' כותבין אימתי שירצה. ודע שהרי\"ף והרמב\"ם חלוקים על הרא\"ש וס\"ל דאפי' ב\"ד נזקקין לגבות עד סוף שנת השבע ועיין בתשובת רמב\"ן סצ\"ח: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " (לו) המחזיר חוב כו' בגיטין (דף ל\"ז) אמר רבא ותלי ליה עד דאמר הכי איתיביה אביי כשהוא נותן לו אל יאמר בחובי אני נותן לך אלא אומר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך א\"ל תלי ליה נמי עד דאמר הכי ופרש\"י אם היה רוצה לחזור בו יתלנו על עץ אם גברה ידו עד דא\"ל אעפ\"כ וכתב הרא\"ש ולא נהירא דא\"כ בטלת תורת שמיטה ונראה לפרש ותלי ליה כלומר יהיו עיניו תלויות יושב ומצפה עד שיאמר כך וכן מפורש בירושלמי וצ\"ל משמט אני אמר רב הונא א\"ל בפיו והימין פשוטה לקבל וכן פי' הערוך וכ\"כ הרמב\"ם וצל\"ע דלפי' הרא\"ש וסייעתו מאי פריך אביי עלה דרבא מהא דתנן כשהוא נותן לו כו' האיך מוכח מלשון זה שלא יהיה יושב ומצפה עד שיאמר לו כן ונראה דמש\"ה פירש\"י תלי מלשון תלייה וכעין שכ\"ר לקמן ר\"ס ר\"ה השתא ניחא דס\"ד דאביי דכיון דצריך ליתן לו במתנה והאי דתלי ליה לייסר אותו עד שהוכרח לומר כן אין זה נקרא מתנה ורבא השיב ליה דאפילו הכי כיון דלבסוף אומר שבמתנה נותן לו אמרינן דגמר ומקני ליה במתנה וצ\"ל לפי' הרא\"ש דאביי ס\"ד דכשזה עומד ע\"ג ותולה בו עיניו לא מיקרי מתנה וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " גופו של שטר כו' נ\"ל דמ\"מ אם המלוה הוציא דמי הנייר צריך הלוה להחזיר לו דמי ניירו דאל\"כ יכול לומר לצור ע\"פ צלוחיתי אתפסנו בידי וכמש\"ל בסס\"ו סט\"ו בשם בעה\"ת גבי מוכר שטר ופרע הלוה למוכר ע\"ש ולא בא לאשמועינן כאן אלא דל\"ת כיון דהתורה לא אסרה אלא הנגישה שלא יגוש א\"כ יאמר המלוה איני נוגש אותו אבל גם הש\"ח איני מחזיר ללוה עד שיפייסני כפי מה שארצה קמ\"ל דלא וכן משמע בתשיבת הרא\"ש כלל ע\"ח דכתב דשטר זה דומה לשטר פרוע ושטר שנמחל שיעבודו והתם פשיטא דצריך ליתן הלוה דמי הנייר ואע\"ג דהתם צריך ליתן לו גם פשיטי דספרא אפשר כאן השמיטה משמטתו דנעשה ג\"כ הלואה גביה דהא הכתב אינו שוה כלום משא\"כ הנייר שדומה למשכון ולישנא דרבינו הכי דייק שכתב גופו של שטר הוא של לוה דמשמע דוקא דהנייר שלו איירי: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אם אין לו למוכר נכסים כו' א\"ל מ\"ש מהא דכ\"ר בסס\"ו בשם הרמב\"ם בדין אם הודה לוי שפרע שמעון ושלם לוי כו' דלא חילק שם בין יש למוכר נכסים לאין לו ומטעם שכתב המ\"מ שם דנאמן במיגו דיכול למחול א\"כ ה\"נ ניהמניה אפילו כשאין לו נכסים בהאי מיגו דא\"ל דמיירי הכא בגוונא דאינו יכול למחול דהיינו שיצא השטר ע\"ש הלוקח דא\"כ מאי יועילנו פרוזבול דמוכר י\"ל דשאני הכא דסברא היא דהיה לו פרוזבול דלא שביק היתירא והא ראיה שטוענין לו ואע\"ג דמכר וא\"ל דדעתו היה למכור דמ\"מ היה לו (לידע) [וליקח] דלמא לא יקנהו מאתו כיון שאין לו פרוזבול מש\"ה אינו נאמן כו' כשאין לו נכסים משא\"כ לעיל וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואינו גובה אלא מבנ\"ח מל' רבינו משמע דבין בש\"ח בין בשטר מקח ס\"ל להרמב\"ם דגבי מבנ\"ח דוקא וכ\"כ בסמוך ס\"ז בשם הרמ\"ה ז\"ל אז הם כשרים לגבות בו מבנ\"ח כדין שטרי מכר כו' (וכתב שם ב\"י שדעת הרמ\"ה כדעת הרמב\"ם) והרא\"ש ס\"ל דבתרווייהו גבי ממשעבדי כמש\"ר בסמוך וכ\"כ הרא\"ש בתשובה ז\"ל ועוד אנו מקובלין שבשטרי הלואה העולים בעש\"ע גובין ממשעבדי דכל שעולין בערכאות קול יוצא עליהם דגרסי' בפ\"ב דגיטין ר\"פ כי הוה אתא לקמיה שטרא פרסאה וכו' ומגבי ביה ממשעבדי וזו הגירסא אצלינו בכל ספרינו ועליה הסכימו כמה מחכמי ישראל וגם הרי\"ף כתבו בהלכות אלא שהוסיף וכתב ז\"ל נוסחא אחרינא מבנ\"ח עכ\"ל והך נ\"א שכתב הרי\"ף הוא נוסח הרמב\"ם והרמ\"ה. והמ\"מ כתב אדברי הרמב\"ם ז\"ל והוא ו\"ל גורס וגבי מבנ\"ח ובשטרי הלואה הוא לפי גירסא זו בהכרח דאי בשטרי מכר לא גרע ממוכר שדהו בעדים שגובה ממשעבדי עכ\"ל ור\"ל כמש\"ר בסרמ\"ג דאף דבשטר הלואה אינו טורף בלא שטר ה\"ט משום דבצינעא יזיף ע\"כ וטעם זה שייך קצת משא\"כ במכר דמאן דזבין זבין בפרהסיא וס\"ל דערכאות לא גרעי מעדים בלא שטר במכירה אבל רבינו נראה דלא ם\"ל הכי מדכתב דברי הרמב\"ם (אדברי רבינו) [אדבריו] דמתחיל גם בשטר מכר ועוד מסיים וכתב אדברי הרמב\"ם והרמ\"ה וכ\"כ הראב\"ד והראב\"ד בהשגות כתב בהדיא דס\"ל בשטרי הלואה כרבותיו של הרמב\"ם דשט\"ח הנעשה בעש\"ע אין גובין בו (עיין בהגד\"מ מ\"ש בזה בר\"ס זה) וא\"כ כל מה דאיתמר בגמרא הכל אשטרי מכר איתמר ואפ\"ה כ\"ר בשמו דגובה מבנ\"ח דוקא וצ\"ע: וכתב עוד וצריכים עידי ישראל כו' שם (די\"א) רבינא סבר לאכשורי בכנופיא דארמאי א\"ל רפרם ערכאות תנן. וכתב הרי\"ף ודוקא ערכאות דלא מקבלי שוחדא עכ\"ל וכתב הרא\"ש עליו ולא ידענא פירוש' דמילתא אי נחית לפרש טעמא דערכאות משום דסתם ערכאות ככנופי' דארמאי או בעי למימר דוקא ערכאות דידוע לן דהני לא מקבלי שוחד' והרמב\"ם כתב כו' (כמש\"ר בשם הרמב\"ם) וכתב עליו ולא מסתבר לי דא\"כ נפל פותא בבירא דמי יעיד עליהן בזה דסתם עכו\"ם מקבלין שוחדא כדאיתא בפ' כל כתבי אלא מסתבר דסתם ערכאות לא מקבלי שוחדא עכ\"ל הרא\"ש והנה לכאורה נראה מדברי הרא\"ש דעיקר תמיהת הרא\"ש על הרמב\"ם אינו אלא במ\"ש שיעידו על העכו\"ם עדי השטר ע\"ז כתב דמי יעיד על עכו\"ם דעלמא ומש\"ה כתב מתחילה דבדברי הרי\"ף יש להסתפק משום דהרי\"ף לא הזכיר בדבריו עכו\"ם דעלמא אלא ערכאות וס\"ל נמי כהרא\"ש דהכל נעשה בערכאות ולפ\"ז יכול להיות שכוונת הרי\"ף היא דבעינן שיהיה ידוע דלא מקבלי שוחדא כי זה יכול להיות ידוע בהיותם קבועין ועומדין במשפטיהם כמה שנים ולא יצא עליהן קלא בישא וכמ\"ש הרמ\"ה. אבל כבר הוכחתי בפרישה דפי' זה אינו אלא דתמיהת הרא\"ש היא גם על הערכאות מי יעיד עליהן. והכי הצעת דברי הרא\"ש וכתב דבדברי הרי\"ף יש להסתפח כי אף שכתב דוקא בערכאות דלא מקבלי שוחדא יכול להיות דכוונתו דסתם ערכאות אין מקבלין שוחדא ואז לק\"מ אבל הרמב\"ם תלמיד תלמידו כתב דבעינן שלא יהיו יודעין בקבלת שוחדא ור\"ל דבעינן שיהיה ידוע לנו שאין יודעין דבר משום ענין שוחדא ונראה מדבריו שהוא פי' כן דברי הרי\"ף ועליו יש לתמוה מי יעיד ע\"ז כו' ומסיק וכתב אלא מסתבר דסתם ערכאות לא מקבלי שוחדא ור\"ל ובוודאי שכן הוא כוונת הרי\"ף הנ\"ל וק\"ל ועפ\"ר מ\"ש עוד בביאור דברי הרא\"ש ורבינו וגם הב\"י נראה מדבריו שפי' דברי הרא\"ש כן ע\"ש ודוק: יראה מדבריו כו' לשון ב\"י אינו מוכרח כו\" (עיין בב\"י) ולי נראה ליישב בזה כמ\"ש בפרישה. ובאתי לכתוב כאן דהודאה זו שהזכיר ב\"י בסיום דבריו איני יודע מה טיבו ומה עניינו לכאן דמשמע מדבריו דרבינו ס\"ל דגם בנכתב בלשון הודאה סומכים עליהם וז\"א דהא בשטר הודאה כ\"ר דאינו כלום אף שנעשה בערכאות וצ\"ל דכוונת הב\"י הוא כשכתב בשטר בפנינו בא פ' ללוות מפ' והודה פלוני שכבר הלוה לו ואפשר דרבינו ס\"ל דמהני הודאה זו טפי מאילו לא נזכר בשטר שום הלואה כ\"א שהודה שנתחייב: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם לא נעשו כו' עד ואדוני אבי הרא\"ש כתב כו' עיקרא דהאי מילתא שם (די\"א) אמר רבא האי שטרא פרסאי דמסרא ניהליה באפי סהדי ישראל מגבי ב��ה מבני חרי והא לא ידעי למקרי בדידעי והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף וליכא בדאפיצן והא בעינן צריך שיחזיר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה וליכא בדמיהדר אי הכי ממשעבדי נמי לית ליה קלא ע\"כ. ופירש\"י שטרא פרסאי שחתמו פרסיים הדיוטות עליו וכתב הרא\"ש דרש\"י ז\"ל לטעמיה אזל שפי' אמ\"ש רשב\"ג שלא הוזכרו לפוסלו אלא בזמן שנעשו בהדיוטות משום דלא קפדי אאורועי נפשייהו משמע דלא פסיל אלא בלא עדי מסירה אבל בע\"מ כשרים לגבות מבנ\"ח ושטרות העולים בערכאות אפילו בלא ע\"מ ישראלים גבי ממשעבדי ולקמן דף י\"ט דאר\"פ כי הוה אתו לקמיה שטר פרסאה העולה בערכאות מקרי ליה לב' עכו\"ם גריס רש\"י ומגבינן ביה ממשעבדי והתוס' הקשו על פרש\"י וכתבו דאפי' נעשו בערכאות ומסריה באפי סהדי ישראל לא גבי ממשעבדי ולקמן בפ\"ב גרסי' מבנ\"ח וכשנעשה בהדיוטות אפילו מסריה באפי סהדי ישראל פסול לגמרי. והרא\"ש הוכיח מהירושלמי שכדברי רש\"י עיקר אך כתב דהאי מימרא דרבא האי שטרא פרסאה כו' בדלא חתימי עליו עדים כלל (ודלא כרש\"י כנ\"ל) דאי חתימי עליו עדי עכו\"ם לא הוה גבי אפילו מבנ\"ח ואפילו איכא ע\"מ ישראל דהא מודה ר\"א במזויף מתוכו דילמא אתא למימסר קמייהו וכתב עוד דכל הני פירכי שייכי אמתניתין שטרות העולים בעש\"ע דבעינן כתב שאינו יכול להזדייף ושיחזיר בשיטה אתרונה מענין השטר והא דלא קבע ליה רב אשי אמתניתין משום דלא שייכא שם פירכא והא לא ידעי למקרי עכ\"ל ור\"ל דבמתניתין כיון דמיירי שהכל נעשה ונחתם בעכו\"ם לא שייך למפרך והא לא ידעי למקרי דהא ודאי אינהו ידעי וידעי ומהימנינן להו כמו שמאמינים להו בכל מה שכתוב בשטר לאפוקי הכא שאיירי שעיקר השטר נעשה במה שנמסר לפני עדי ישראל פריך שפיר והא לא ידעי למקרי. ובזה דברי רבינו מבוארים שהם כשיטת רש\"י ע\"פ מה שביארן הרא\"ש. והרמב\"ם ס\"ל כרש\"י הנ\"ל דאפילו עדי עכו\"ם חתומים עליהם אם נמסר בפני ישראל כשר והכי ס\"ל גם להרמ\"ה שהביא רבינו בסמוך בס\"ד. ומה שהקשה הרא\"ש דאם כן הוי זיוף מתוכו דילמא אתיא למימסר קמייהו וזה כתב הרמ\"ה בסמוך דמיירי שהחתומים עליהם הם שמות מובהקין שאין ישראל נקראין כן וכדאמרינן התם בגמרא דבכה\"ג ליכא למיחש שמא (כי) מימסר קמייהו נמי ונסמוך עלייהו דכיון שידוע לכל ששמות אלו שמות של עכו\"ם הן לא אתי למסמך עלייהו. והרמב\"ם שלא הזכיר שמות מובהקין כתב מהרי\"ק ז\"ל בחבור כ\"מ שלו שם בפכ\"ז ממלוה דהא דמשמע בגמרא דבעדות כותיים חשיב מזויף מתוכו ה\"מ בגיטי נשים אבל בשטרי ממון נהי דבישראל קרובים או פסולים חשיב מזויף משום דאתי לאחלופי לאכשורי בלא עדי מסירה אבל בעדי כותיים לא חיישינן להכי אפילו בשמות שאינן מובהקין בכותיים עכ\"ל. ומה שלא סידר רבינו דברי הרמ\"ה כאן לפי שניחא ליה לכתבו אחר סעיף זה לומר שגם הרמ\"ה חילק בין שטרי מכר לשטרי הודאות וק\"ל: והרמב\"ם כתב כו' הרמב\"ם סיים בזה ז\"ל והוא שיהיו עדים שמסר בפניהם יודעים לקרותו וקראוהו כשמסרו בפניהם ויהיה כתיקון שטר ישראל שאינו יכול להזדייף לא להוסיף ולא לגרוע ע\"כ. ומדכתב זה שם ולא כתבו בשטרי הנעשים בעש\"ע שהזכיר שם לפני זה בריש הפרק נראה דס\"ל כיון דר\"א לא קבע הני פירכי הנ\"ל אמתניתין משמע דבשטרי ערכאות לא בעינן שא\"י להזדייף ומוחזר בשיטה אחרונה וכ\"כ המ\"מ שכן דעתו ושכן דעת בעל העיטור ע\"ש. גם מדברי הרמ\"ה שבסמוך נראה כן שכתב שטרי מכר והלוואה שנעשו בהדיוטות כו' והוא עשוי כהלכתו ככל תיקון כו' משמע הא נעשו בערכאות לא בעינ�� שנעשו כתיקון שטרי ישראל וכן בסוף דבריו כתב אז הם כשרים כו' כדין שטרי מכר העולים בערכאות כו' ולא הזכיר שנעשו כך ומשמע דבשטר הנעשה בעש\"ע לא בעינן שיהיה עשוי כתיקון שטרי ישראל וכ\"כ ב\"י שכן דעתו מיהו אינו מוכרח כמ\"ש בסמוך גם דעת הרמב\"ם אינו מוכרח שידוע שדרכו של הרמב\"ם ז\"ל להעתיק הדברים כפי הסדר שנאמרו בגמרא וא\"כ אפשר שמ\"ש הדברים בבבא זו ולא בריש הפרק משום שכאן אמרו רב אשי וכמו שתירץ הרא\"ש בכוונת ר\"א במה שסידר כאן כך נוכל לתרץ כוונת הרמב\"ם ז\"ל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " או פשרות כו' ז\"ל כ\"מ שטרי פשרות דאינן כלום ניחא משום דפשרות צריכין קנין ועכו\"ם אינן בקיאין בטיב קנין ואע\"פ שמעידין שנעשה הקנין במנא דכשר כו' כיון דעכו\"ם אינן בקיאין בכך לא פלוג רבנן עכ\"ל וק' דטעם זה אינו מספיק לדברי רבינו שהרי כתב בסמוך אבל אם הנותן הקנה למקבל בקנין סודר השטר כשר דלראיה בעלמא הוא ואע\"ג דק\"ס לא מהני ליה בדיני עכו\"ם כיון כו' והיותר תמוה שהכ\"מ עצמו שהביא שם בתחלת דבריו דברי רבינו אלו איך לא שם לבו לתת טעם הפוך ממ\"ש ע\"כ נראה כמ\"ש בפרישה. ועי\"ל דשטרי פשרות דנקט כאן ר\"ל שכתבו שנתקשר לפניהן או בפני אחרים לקיים כל ענין הפשרה שנעשה ביניהן וכך וכך היה ענין הפשרה דבכה\"ג לא צריך קנין וכמ\"ש ריטב\"א והביאו הב\"י ועיין בסי\"ב ס\"ו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " והרמ\"ה כתב דשטרי מכר כו' כתב ב\"י דאילו בערכאות א\"צ שיהיו נעשין כתיקון שטרי ישראל כו' דאילו נעשו בערכאות גבי נמי ממשעבדי ע\"כ קיצור ל' ולעד\"נ דשניהם אינם מוכרחים דאפשר דס\"ל כהרא\"ש דאפילו שטרי ערכאות צריך שיהיו נעשים כתיקון שטרי ישראל וכנ\"ל והא דנקט הנעשה בהדיוטות כלומר דאז צריך שימסרו בפני עדי ישראל הא בערכאות אפילו בלא עדי מסירה כשר. וכן אפשר דס\"ל דלעולם לא גבי ממשעבדי בשטר של עכו\"ם אפי' נעשה בערכאות ונמסר בפני עדי ישראל כמשמעות סתם לישניה וכדעת הרמב\"ם שסתם וכתב דבשטרות של עכו\"ם אינו גובה ממשעבדי משום דהנעשה לכני עכו\"ם לית להו קלא (וכמש\"ל בדרישה) ואפי' המ\"מ לא קאמר דס\"ל להרמב\"ם דגובה ממשעבדי אלא בשטרי מכר אבל בשטרי הלואה ודאי לא וכמש\"ל ולא כתב שנעשה בהדיוטות אלא משום דאז בעינן ג\"כ ע\"מ וכמ\"ש ודוק: ועדים החתומים כו' ב\"י כתב ז\"ל כן פשוט שם בברייתא לרשב\"ג והרא\"ש כתב שאין לקבוע הלכה כיחידאי בלא ראיה ברורה אלא כת\"ק קיי\"ל דגזר מובהקים אטו אינן מובהקים ושכן דעת רשב\"ם ור\"ח כלומר וה\"ה דגזרינן מקום שאין ישראל חותמין אטו מקום שושראל חותמין אע\"ג דבגמרא אמרינן דאתרא באתרא לא מיחליף היינו לרשב\"ג אבל לת\"ק מיחליף והכי קיי\"ל עכ\"ל וכבר כתבתי בסמוך שמטעם זה הקשה הרא\"ש על רש\"י שפי' שטרא פרסאי ועדי עכו\"ם חתומים עליה ודעת רש\"י כדעת הרמב\"ם ושוים כמ\"ש לעיל ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שאין שטר זה שיעבוד כו' וע\"ל ס\"ס פ\"ח דכתב בשם תוס' ורא\"ש דאפילו מלוה ע\"פ שייך ביה אין נשבעין על שיעבוד קרקעות משום דשיעבודא דאורייתא וא\"כ כ\"ש כ\"י וק\"ק למה ואיך סתם רבינו כאן הפך דעתם אך אחר העיון מקור הדברים תראה דלק\"מ דבב\"מ דף ד' גבי שטר שכתוב בו סלעין סתם מלוה אומר ה' ולוה אומר ג' דפטריה ר\"ע משבועה קאמר בגמרא משום דהו\"ל שטר שיעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת ש\"ק. פרש\"י כשם שאין נשבעין על כפירת קרקע��ת דאימעט להו משבועה כך הודאתן אינה מביאן לידי שבועה ע\"כ. וכתבו התוס' וא\"ת למ\"ד שיעבודא דאורייתא מודה מקצת הטענה למה נשבע הא כופר ש\"ק ותירצו דמיירי שמחל לו השיעבוד א\"נ יש לו משעבדי ואין לו קרקעות בנ\"ח דאי אית ליה בנ\"ח אפילו מלוה ע\"פ בעדים פטור ואי לית ליה אפילו משועבדים אפילו יש עליו שטר חייב שבועה ע\"כ וא\"כ לדידהו הא דדייק תלמודא התם ואמר משום דהו\"ל שטר ש\"ק כו' דמשמע הא בלא שטר לא שאיירי ביש לו משעבדי ואין לו בנ\"ח אע\"פ דתלמודא סתמא קאמר וכ\"כ רבינו שם בס\"ס פ\"ח ועיין מש\"ש בפרישה ע\"ש. ובזה מיושב ג\"כ דברי רבינו דגם הכא איירי באין לו בנ\"ח ויש לו משעבדי ולא הוצרך רבינו לפרשו דסמך אמש\"ל וכמ\"ש בפרישה. ועוד דסתם אדם אף שאין לו עתה קרקע מסתמא היה לו ומכרה. ומדברי תוס' הנ\"ל נלמד דמש\"ר לקמן בשמם או שמחל לו השיעבוד ר\"ל השיעבוד שהיה לו אנכסיו בנ\"ח מחל לו ודוק. ומדברי רש\"י הנ\"ל נלמד דהא דאין נשבעין אקרקעות היינו ש\"ד שמשבועה זו נתמעטה בפ' שבועת הדיינין אבל חכמי המשנה תקנו שבועה כעין דאורייתא בנקיטת חפץ וכ\"כ רבינו לק' ר\"ס פ\"ד בפוגם שטרו ודוקא בנשבעין ונוטל אבל בנשבעין ונפטרין אין נשבעין אלא היסת כמש\"ל סצ\"ה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואפשר שמצאה זה כו' בפרישה כתבתי לשון בעה\"ת מ\"ש בההיא דלא ליחתום כו' וא\"ת הא איכא למיחש שהמוצאו יכתוב עליו שטר בנאמנות וישהנו בידו עד שיקיים חתימתו וי\"ל דעיקר קושייתו הוא על מה שדקדק לומר דלא ליחתום אינש אלא ברישא כו\" דמשמע דוקא בהתחלת המגילה יחתום שלא יהיה גליון כלל הא אף אם יניח קצת גליון כשיעור שיכול לכתוב אני ח\"מ חייב לפ' מנה אם לא יהיה ריוח שיכול לכתוב ג\"כ נאמנות ליכא למיחש למידי וא\"כ הול\"ל לא ליחתום אינש בסוף מגילה ע\"ז תירץ דשמא ישכח ענין חתימתו כו': נאמן בהיסת כו' הרא\"ם בתשובה האריך לסתור סברא זו וכתב דלא אמרינן מגו אלא היכא דהו\"מ למטען טענה מעלייתא מהך דטוען ואילו בנדון זה אין זו מיגו טוב דיותר טוב ונוח לו לומר אמנה או כתבתי ללוות כו' ממה שיאמר פרעתי מפני שיאמרו העולם שקר הוא דאל\"כ שטרך בידי מאי בעי דס\"ל שאינו רגיל לפרוע עד שיחזיר לו שטרו (ר\"ל אף שאינו (חותם) [חושש] כ\"כ להניח בידו כת\"י כמו שטר בעדים כמש\"ר מ\"מ אינו רגיל לפרוע כו') וכתב עוד דא\"כ קושיית בעה\"ת במקומה עותדת למה אמרו לא ליחתום אינש כו' הא אף אם ישכח ענין חתימתו ויטעון להד\"ם אכתי מצי לתרץ דבורו אח\"כ ולומר אמת שהוא כ\"י אבל שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה וזה מצאה וע\"ק הא כתב הוא עצמו בסע\"ט בסה\"ו א\"ל מנה לי בידך וא\"ל להד\"ם כו' עד וכן נמי אם הוציא עליו כ\"י שלוה ממנו הוחזק כפרן ואמאי הא מצי למיטען טענה וו אמת שחתמתי כו' וע\"ק שכתב שם א\"ל מנה לי בידך וא\"ל הן כו' עד אבל אם אמר מעולם לא היה לך בידי הוחזק כפרן ואמאי הוחזק כפרן אף שהודה בפני עדים אכתי יכול לטעון אמנה היה דברינו שרציתי ללות ממנו ופחדתי שמא לא ימצאו עדים מוכנים באותה שעה והאמנתי לו והודיתי שלויתי ממנו אבל עדיין לא לויתי ממנו כלום וכ\"ת אה\"נ שאם חזר ומתרץ דבוריה ש\"ד אלא הב\"ע כשראה ח\"י שתק ולא טען מידי אין זה כלום דנהי דאיהו לא טען אנן טענינן ליה דהא כשהוא טוען אותה טענה אינו טוען אלא בדרך חקירה דילמא הכי הוי וכיון שכן אין הפרש בין שיהיה החוקר הוא או הב\"ד (ולפי מ\"ש בפרישה דמ\"ש אפשר שמצאה זה ר\"ל אני לא לויתי ודאי רק שחתמתי בסוף המגילה ומ\"ש ואפשר לא קאי אלא אמצ��ה זה א\"כ אין ראיה מכאן כששתק ולא אמר מידי שחתימתי זו היא ממה שחתם בסוף המגילה וק\"ל) וזה מבואר מאד לא יטעה בו שום א' מבעלי העיון ועוד הא בסל\"ב כתב שאם אמר הלוה הוו עלי עדים שאני ח\"ל מנה או שאמר א\"ע שוב א\"י לטעון טענת השטאה או שלא להשביע והשתא אם בטענת שלא להשביע אע\"ג דאיהו לא טען אנן טענינן ליה אפ\"ה הודה הלוה א\"נ אח\"כ לטעון טענה ההיא במגו דפרעתי טענת אמנה וכיוצא בה שאין אדם עשוי לעשותן ואי איהו לא טען אנן לא טענינן ליה מיבעיא דכי הודה שוב לא נאמן בטענה במיגו דפרעתי ע\"כ ועיין בב\"י שהביאו באורך ובסוף כתב ב\"י ואח\"כ שמעתי שהרב הנזכר חזר בסוף ימיו [מתשובה] זו ע\"כ. ולא כתב טעם לחזרתו מכל הראיות והקושיות שהביא. ונלע\"ד שמש\"ה חזר מטעם שהרגיש בו הוא עצמו ישוב על הקושיות אלא שרצה לתקנו אבל לא הועיל כלום והוא שכיון שאמר תחלה להד\"ם תו ל\"מ לומר פרעתי או אמנה היא דאין במשמעות ל' להד\"ם ענין אמנה אלא שמצי לתרץ דיבוריה דלהד\"ם לומר לא חתמתי אשטר אלא אמגילתא חתמתי ואין זה טענה דכיון דבטענה זו עצמה א\"נ אלא במגו דפרעתי וכאן שאמר להד\"ם ליכא טענת פרעתי ואיך יהיה נאמן בטענה שאין לה שורש ומעמד כ\"א במיגו דטענה דלא שייכא הכא ומיגו למפרע לומר אי בעי לא היה טוען להד\"ם לא אמרינן כנ\"ל ברור ובזה נדחו כל ראיותיו ומזה הטעם כ\"ר ג\"כ לקמן סע\"ט דאם אמר להד\"ם והוציא עליו כ\"י הוחזק כפרן. ומה שהקשה עוד דא\"כ גם בהודאה תחלה לפני עדים וחזר ואמר להד\"ם יהיה נאמן בהך טענה דאמגילתא חתים במגו דפרעתי ג\"כ לא קשיא דהו\"ל מגו במקום עדים דהא טענה זו שטוען להד\"ם עדים מכחישים אותו ומיהו ודאי צ\"ל דאיירי באמר תחילה הן ואמר אתם עדי דאל\"כ היה נאמן לומר להשטות נתכוונתי וזה פשוט ולא הוצרך רבינו לבארו. וכן מה שהקשה מסל\"ב ל\"ק כלל דכיון דאמר אתם עדי הו\"ל מיגו במקום עדים משא\"כ הכא ודוק היטב: דכיון דקיום שטרות דרבנן ז\"ל ב\"י וק' אדרבא כיון דמדאורייתא לא בעי קיום שטרות יש להקל בו ואפשר שהוא היה מפרש שק\"ש דרבנן היינו דמדאורייתא לא הו\"ל למסמך אסהדי דבשטר אלא דרבנן אמרו למיסמך עלייהו וכך הם דברי הרמב\"ם בפרק ג' מה\"ע עכ\"ל וקשה הא רבינו מסיק וכתב בסכ\"ח אדברי הרמב\"ם דר\"ת חלק עליו וס\"ל דבעדי השטר או אפילו שלחו עדותן דבכתב לב\"ד סגי אף מדאורייתא כל היכא דראוין להעיד ע\"פ וא\"כ לא הול\"ל ונראה כו' דמשמע דמכח סברא בעלמא כ\"כ אלא הול\"ל כן מכח דינא לכן נ\"ל יותר כמ\"ש בפרישה גם מה שכתב הב\"י דאפשר דמפרש כו' משמע דר\"ל שהיכא שהזכיר בגמרא ק\"ש דרבנן היה מפרש דמדאורייתא לא מהני קיום וז\"א דהא בגמרא לענין קולא אתמר הכי וכמשר\"ל ר\"ס מ\"ו דקל הוא שהקילו חכמים בק\"ש כו' ואפשר דל\"ד קאמר הב\"י אלא ר\"ל מ\"ש הגאון כאן כיון דק\"ש דרבנן פי' דמדאורייתא לא הו\"ל למסמך אסהדי ולא קאי אלשון הגמרא. וא\"ל לפי דברי הגאון מה זה שאמרו בספ\"ב דכתובות ובכמה דוכתי כיון דק\"ש דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן גם אמרו דמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב\"ד ולא בעי קיום וכן הקשה שם בכ\"מ אהרמב\"ם ואני כבר כתבתי ישוב בזה לעיל סכ\"א. ובאמת מצינו בכתובות דף כ\"ב שהחמירו בק\"ש דבדין הוה דין בשנים בדיעבד לשמואל ובק\"ש אפילו דיעבד בעי ג' דיינים לקיימו וכ\"כ שם התוס' ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וי\"א שצריך כו' לכאורה היה נראה לומר דהני י\"א מודים בנאמנות בשטר דא\"צ קנין דאל\"כ פשיטא השתא בשטר צריך קנין כ\"ש בכ\"י וכ\"מ ל' רבינו לקמן סע\"א שכתב בפשיטות דא\"צ קנין בנאמנות בשטר וכן בבעה\"ת שכ\"ו לא כתב שום פלוגתא בנאמנות בשטר [אבל באמת מוכח] דגם בשטר פליגי הני י\"א שהרי טעמייהו דהני י\"א כתב ב\"ה ז\"ל י\"א אע\"ג דהודאה לא צריך קנין ה\"מ כשמודה שיש לו אצלו כך וכך אבל על הנאמנות קנין היא צריך עליו ולא יחול על עצמו עד שיקנה שהאמינו ע\"פ ולפי ה\"ט גם נאמנותו בשטר לא דמוא להודאה. ועוד מדמסיק שם בשי\"ג וכתב ז\"ל ומסתברא דא\"צ קנין וסברתינו בשכ\"ו. ור\"ל דבשכ\"ו דין ג' גבי נאמנות בשטר הביא ראיה לדבריו דנאמנות א\"צ קנין ואי איתא דהני י\"א מודים בנאמנות בשטר מאי ראיה מייתי בעה\"ת משטר לכת\"י וכן בשכ\"ו כתב ז\"ל אל תטעה לומר שנאמנות צריך קנין כו' ע\"כ. מלשון אל תטעה שמעינן דיש דסברי דצריך קנין והיינו הני י\"א שהזכיר גבי כ\"י ש\"מ דאין חילוק בין כ\"י לשטר. ומאן דמצריך קנין בנאמנות בכ\"י מצריך ג\"כ בנאמנות בשטר. וכ\"מ קצת מריהטא דלשון רבינו שכתב שם בריש הענין ז\"ל אבל אם מפורש בו שקנו ממנו הנאמנות כו' עד ושוב אין לפקפק ומה שלא הזכיר שם פלוגתא זו י\"ל דניחא ליה לכתוב בכ\"י דהוה רבותא טפי דאע\"ג דהוא עצמו כתב עליו הנאמנות אפ\"ה י\"א דלא מהני ליה בלא קנין וכ\"ש דפליגי בנאמנות בשטר דהסופר כתב והעדים חתמי דיכול לומר שלא מדעתו כתבו ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם אין כ\"י יוצא כו' לשון ב\"י תמיהני שאם הודה בשעת מיתה וציוה שהוא חייב או מת בנידוי מה לנו אם לא נתקיים השטר בב\"ד הא אפילו אם היה מלוה ע\"פ גובה מן היורשין עכ\"ל וו\"ל מהרר\"י ז\"ל בשארית יוסף שלו ואני מתמיה על התמיה דהא איכא למימר דמיירי שהודה בלא תביעה וזה לאו כלום הוא דאמרינן שלא להשביע את בניו הודה. והראיה שכ\"כ רבינו לקמן סרנ\"ה ש\"מ שאמר מנה לפלוני בידי והוא לא תבעו פי' קודם הודאה כו' עד אפילו אם יש לו עליו שטר במנה אם אינו מקוים אין נותנין לו כו' שלא להשביע את בניו אמר כן עכ\"ל. ואי משום הא לא איריא די\"ל דהתם לא קאמר אלא מנה לפ' בירי אבל הכא כיון שציוה כן בחליו שהוא ח\"ל כך וכך בכ\"י בזה לא שייך לומר שלא להשביע את עצמו אמר כן וחילוק זה נראה מוכרח מדברי רבינו דאל\"כ דברי רבינו שבסר\"ן ורנ\"ג ורנ\"ה סותרים אהדדי וכמ\"ש שם. גם לא כתב בשא\"י ישוב לאינך ב' דרכים כשציוה לבניו אי שהחרימו אותו למה לא ישלם ובפרישה כתבתי את הנראה בישובם ע\"ש. ובשארית יוסף הביא ראיה לדבריו שאין כותבין שובר היכא שיש לחוש לערמה ממש\"ר בסמ\"א בשם הרמ\"ה כו' ואין ראיה משם די\"ל דשאני התם דאין כותבין שם שובר משום פסידא דלקוחות שיטרוף מהם בפעם ב' שלא כדין ואע\"ג שהם ילכו מיד אל הלוה והוא יראה שוברו ויצטרך להחזיר להם הנכסים שטרף מהם מ\"מ י\"ל אדהכי והכי שמיט ואכיל פירות וכמ\"ש שם בשם התוס' אלא העיקר כמ\"ש בפרישה דאע\"ג דבעלמא כותבין שובר יתומים שאני. ומה שהקשה שם בשארית יוסף ממש\"ר בר\"ס לק\"מ כמו שכתוב בפרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אפילו לת\"ח כו' ק\"ק דמשמע מלשון אפילו דטפי מסתבר להלוות לת\"ח בלא עדים מלאינש דעלמא ובגמ' דס\"פ א\"נ אמרינן דרבינא לא רצה להלוות לרב אשי אלא בשטר שלח ליה אפילו אנא שלח ליה כ\"ש מר דטריד בגירסא משתלי משמע מזה שיותר אסור להלוות לת\"ח מלע\"ה וי\"ל דודאי איכא רבותא טפי בת\"ח כמ\"ש בפרישה כיון שאין בו אלא חשש דשכחה וה\"מ מל' ר\"א דאמר אפילו אנא ש\"מ דלת\"ח ס\"ל דמותר דודאי ר\"א לא טעה בדינא ומה שהשיב לו רבינא כ\"ש מר ר\"ל מצד השכחה לחוד הת\"ח מכ\"ש אסור אבל אין לחוש כולי האי לזה ומש\"ה כ\"ר ואפי' ת\"ח: ואם עושה כו' הוא מדברי הרמב\"ם בפ\"ב ממלוה ומשמע דבסתם שטר איירי שאין בו נאמנות ונלע\"ד להוכיח מזה שרבי' סובר שמי שנפרע ממה שתחת ידי צריך לושבע ש\"ד כדעת הגאונים בסע\"ב סי\"א ולא כהראב\"ד שסבר שנשבע שבועת היסת דאל\"כ למה אמר שאם עושה שטר ה\"ז משובח יותר משהלוה לו על המשכון מאי מעליותא דשטרא הא אם היה טוען פרעתי היה צריך לישבע ש\"ד ובמלוה על המשכון אין שם ש\"ד אלא ודאי ס\"ל דגם במשכון צריך לישבע ש\"ד כסברת הגאונים לקמן ר\"ס קל\"ג אף דמשמע שם שרבי' סותם דבריו כסברת הראב\"ד ע\"ש כתבתי שם דאדרבה משם מוכח איפכא ועי' בסע\"ב ושם ביארתיהו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אומרים לו כו' בפג\"ה (דק\"ע) ר\"י בר יוסף הוה מסיק זוזי ברבי אבא אתא לקמיה דר\"י נפחא אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני א\"ל ר\"י יבואו פלוני ופלוני ויעידו א\"ל אי לא אתו לא מהימנינא והא קיי\"ל המלוה לחבירו בעדים א\"צ לפרעו בעדים א\"ל אנא כההיא שמעתתא דמר ס\"ל דאמר האומר לחבירו פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריך שיבואו פלוני ופלוני ויעידו והא א\"ר גידל אמר רב הלכה כדברי רשב\"ג ואף רבי לא קאמר אלא לברר א\"ל אנא מי לברורי קאמינא עכל\"ה וכתב הרא\"ש שם וז\"ל ואף רבי לא אמר אלא לברר כלומר כיון שהביא שטרא אומרים לו ברר שטרך וקיים חתימתו ואע\"פ שיש עמו חזקה (וע\"ש דפליגי בהא רבי ורשב\"ג וכ\"כ לקמן ר\"ס ק\"מ ז\"ל טען שמעון כו' וכדברי הרא\"ש שהעתקתי כאן) ואם א\"א לו לברר כגון שמתו עדיו נדון בחזקה ורשב\"ג סבר א\"צ לברר כלל אלא נדון בחזקה לבד ומשמע דהא דקאמרי' דרבי לא אמר אלא לברר דוקא אם נשאר חסרון הבירור במיתת העדים או הלכו להם למד\"ה אבל אם ישנם לעדים צריך לברר וכ\"כ ר\"ח שאם טען ואמר אבד שטרי אינו נאמן לרבי' כו' עכ\"ל. אבל בפי' רשב\"ם כתב והא א\"ר גידל כו' הלכה כרשב'\"ג כו' ואע\"פ שהלכה כרבי מחבירו בהא הלכה כרשב\"ג שא\"צ לברר עכ\"ל. הרי לפנינו דלגי' הרא\"ש דגרס הלכה כרבי צריך לברר כשהן במדינה א\"נ לומר אבדתי שטרי אלא צריך להביא שטרו ולקיים חתימת העדים וכ\"ש אם באו העדים ואמרו להד\"ם דמוציאין הקרקע מידו אבל לגי' רשב\"ם דגרס הלכה כרשב\"ג א\"צ לברר וזהו שכ\"ר בסמוך וז\"ל ורש\"י כתב דא\"צ לברר כו' וכתב הב\"י דצ\"ל ר\"ש וכמ\"ש בדרישה בשמו ע\"ש ויש לתמוה על רבי' שסיים האי פסק כדברי ר\"ש והרי\"ף והרמב\"ם משמע דס\"ל כותייהו דא\"צ לברר והיינו דלא כדברי הרא\"ש בפסקי דפסק הלכה כרבי וכנ\"ל. והיותר תמוה דלקמן בס\"ס ק\"מ סתם רבי' וכתב כדברי הרא\"ש הנ\"ל דמי שיש לו עדי חזקה וטוען שיש בידו ג\"כ שטר דצריך לברר דבריו כל זמן דאפשר ע\"ש. ונראה דרבי' מחלק בין בירור דעדי הפרעון ובין בירור דשטר בחזקת קרקע וכמו שחילק הר\"ן וכתב ז\"ל ע\"כ לא אמרינן דצריך לברר אלא בכגון הבא לידון בשטר ובחזקה משום דחזקה מכח שטרא קאתי ואם נמצא השטר פסול אף חזקתו בטלה אבל בטוען פרעתיך בפני פלוני ופלוני טענת הפרעון אינה באה מכח העדים אלא מילת' יתירתא היא דאמר הילכך אפי\" באו עדים ואמרו להד\"ם נאמן כדאסיקנא בשבועת הדיינים ואפילו רבי מודה בהא ור\"י נפחא ס\"ל כמ\"ד התם בפז\"ב דאפילו בהא פליגי וכיון דאסיקנא דלא כוותיה בפז\"ב ההיא דר\"י נפחא אידחיא ליה וליתא כלל ולכך לא כתבה הרי\"ף ז\"ל עכ\"ל הר\"ן וכן העלה המ\"מ בפ\"ו מטוען שכן עיקר הדבר. הרי לפנינו דכתב אפילו רבי מודה בהא דא\"צ בירור והיינו כמו שסיים רבינו כאן בשם ר\"�� ורי\"ף ורמב\"ם. ומה\"ט כ\"ר בסע\"ט דאם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואתו ואמרו להד\"ם וחזר ואמר פרעתיך בפני אחרים או ביני ובינך דלא הוחזק כפרן אלא שלכתחילה צריך לברר כדפ\"ל ס\"ע עכ\"כ והיינו נמי שסיים כאן בשם הרמב\"ם דלכתחילה צריך בירור כדי שלא יצטרך להשבע כן נ\"ל ומהתימה על הב\"י שלא הרגיש בסתירת דברי רבינו זה בזה. וגם קשה שהביא בהעתקה ל' הגמרא דהלכה כרשב\"ג והיינו כגירסת רשב\"ם הנ\"ל ולא כתב שלהרא\"ש היתה גירסא אחרת והביא עליו הרא\"ש דכתב וצריך בירור והן שני הפכים בנושא א' ע\"ש ודוק ועמ\"ש עוד בפרישה מזה: "
+                ],
+                [
+                    " צריך לקבל עליו מ\"ו ר\"ש ז\"ל כתב אזה ז\"ל הרא\"ש לטעמיה שכתב והביאו רבינו לעיל סנ\"ב דכל תנאי שמקבל עליו הלוה אף שלא בשעת הלואה די בכך וא\"צ קנין עכ\"ל ולעד\"נ דאפי' הרמ\"ה דס\"ל דשלא בשעת הלואה צריך קנין יכול להיות דהכא מודה דא\"צ ומטעם שכתבתי בפרישה ע\"ש וראיה לזה שהרי לעיל בסכ\"ב הביא רבינו דברי הרא\"ש שכתב אהרמ\"ה ז\"ל ולא בעי קנין אפילו לאחר הלואה כו' כאדם האומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני דל\"צ קנין אלא קבלה עכ\"ל ואי איתא דהרמ\"ה פליג על הרא\"ש בזה א\"כ מאי מביא ראיה בזה דאמר כאדם האומר כו' דילמא אה\"נ דלהרמ\"ה אפי' התם לא מהני אלא ודאי פשוט לרבי' דגם הרמ\"ה מודה בכה\"ג ומה\"ט נמי אין לפרש דהרמ\"ה לא פליג אלא דוקא היכא שהאמינו במקום ב' דאיכא תרתי לריעותא דא\"כ מאי ראיה מביא הרא\"ש וק\"ל ועמ\"ש עוד שם מזה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " לדעת רי\"ף אינו נאמן א\"ל לדברי רי\"ף דגרס הכא בדברי רבא אינו נאמן א\"כ למה סתם הגמרא בזה דהא לאביי דאמר במימרא האחריתא דאם א\"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני והוא פרעו בפני אחרים דנאמן כ\"ש דנאמן בא\"ל אל תפרעני אלא בעדים סתם די\"ל דהרי\"ף לטעמו דס\"ל דאותה מימרא איירי כשיש עדים אחרים בפנינו ואומר שפרעו בפניהן אפ\"ה פליג רבא עליה שם וס\"ל דאינו נאמן וכוותייהו קיי\"ל וכמש\"ר בשם הרי\"ף והחולקים עמו פרשוהו דמיירי כשאין העדים האחרים לפנינו ושם דוקא ס\"ל רבא דא\"נ וזהו שכ\"ר שם לרש\"י א\"נ ולדעת ר\"ח כו' דלשון דין זה למדו משיטת פי' דכל חד וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ולדעת ר\"ח והרמב\"ן נראה דצריך להגיה רמב\"ם במקום רמב\"ן וכן הוא בב\"י ובאמת שבאשר\"י כתב ג\"כ שם בפרק שבועת הדיינים רמב\"ן אבל מוכח שם מיניה וביה שט\"ס הוא שהרי הל' שהביא הרא\"ש שם הוא כתוב שם בעיניה במיימוני פט\"ו מה' מלוה ע\"ש שהאריך לכתוב איך שמצא גירסות ישנות ודלא כגי' הרי\"ף ז\"ל אבל הרמב\"ן פי' דבריו של הרי\"ף ופסק כמותו ע\"ש בספר המאור והר\"ן הביאו וגם רבינו בסמוך בסע\"א ס\"ט וכמ\"ש שם בפרישה: ולזה הסכים א\"א ז\"ל במרדכי כתב שגם דעת רב האי הוא כן וכ\"מ מדברי רבינו שכן דעת רב האי שהרי כתב בשמו בסמוך בסע\"א ס\"ו דאפי' באמר מהימנת לי כבי תרי ובאו עדים שפרעו חוזר ומוציא ממנו כ\"ש בכה\"ג אלא שי\"ל שלהכי לא כ\"ד כאן דכ\"כ רבינו האי מכח כ\"ש משום דשם בנאמנות צריך לשלם לו תחילה ואח\"כ חוזר ומוציא מידו באלו העדים וכאן מדבר שיביא אלו העדים ויפטר מלפרוע למלוה ועמ\"ש בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " רק שאומר שקבלו כו' בפרישה כתבתי ל' רש\"י שכתב ודברים שהיו בלבו לא הוי דברים ומשמע דאם מתחלה בשעת נתינת המעות א\"ל המלוה בפירוש שאינו רוצה לקבלם אלא בתורת פקדון ונאנסו אח\"כ חייב הלוה והא דכ\"ר לקמן סק\"ך דאם א\"ל הלוה למלוה הילך מעותיך ולא רצה המלוה לקבל וזרקן לפניו בע\"כ שהוא נפטר וא\"כ ה\"נ צ\"ל דשאני הכא דיכול המלוה לומר כל זמן שאין עדים לפנינו כאילו אין עדיין זמן הפרעון ולא אקבלם בתורת פרעון ולכל הפחות לא היה ללוה לשתוק כשאמר המלוה ולא אקבלם בתורת פרעון: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לוה שהאמין למלוה כו' כבר כתבתי בפרישה דמיירי אפילו בהלואה ע\"פ וצ\"ע מ\"ש ממלוה שהאמין ללוה שיהא נאמן באמרו פרוע השטר שבידו כ\"ר בס\"ס זה סל\"ד דאעפ\"כ צריך לישבע היסת משום שהנאמנות אינו אלא לבטולי שטרא ולעשותו מלוה ע\"פ ה\"נ נימא בנאמנות במלוה ע\"פ דאינו אלא לענין זה שיהא המלוה נאמן להוציא בשבועה לאפוקי בלא נאמנות דהלוה נשבע היסת ונפטר. וא\"ל דגם כאן צריך לישבע היסת כמו התם חדא דבע\"ה כתב שם דא\"צ לישבע היסת כלל. ועוד אכתי קשה למה לא יצטרך לישבע בנק\"ח כדין נשבע ונוטל. ונלע\"ד ליישב דנאמנות שנותן הלוה למלוה מסתמא היה משום שהמלוה לא רצה להלוות ללוה מחשש שמא יכפור ויאמר שפרע ומה לו לצרה הזאת להוציא מעותיו מתחת ידו אם לא בבטחון גמור ומבלי היזק וא\"כ אם יצטרך לישבע היסת אכתי לא ירצה להלוותו אבל בנאמנות דהאמין מלוה ללוה מסתמא לא היה אלא משום שאירע בסיבה שנתחייב כבר לוה למלוה בלא שטר ואח\"ז ביקש המלוה מהלוה שיתן לו שטר ולא רצה ליתן לו שטר דבשטר ישבע המלוה לטול ובלא שטר הלוה נפטר בהיסת ונתפשרו יחד לכתוב שטרא ולפרש בו שהלוה יהא נאמן וכיון שנאמנות דלוה לא היה אלא כדי שיהיה נאמן כמו בלא שטר בהיסת לכן א\"כ אלא בהיסת וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם כתב תהא כו' בפ' שבועת הדיינים ההוא דא\"ל לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לי לא פרעת כו' ומסיק דנאמן לגבי הלוה לחוד ולא לגבי ב' עדים. תו גרסי' שם ההוא דא\"ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי אימת דאמרת לא פרענא אייתי סהדי דפרעו בפני ג' ומסיק רב כהנא דתרי כק' וז\"ל בעה\"ת שכ\"ו ויש שמקשים אמאי סמכינן עליה דמלוה כיון דהימניה כבי תרי והלא בעובדא דלעיל דהימניה ולא א\"ל כבי תרי אמרינן נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי לא הימניה ה\"נ נימא נהי דהימניה כסהדי ואפילו כמאה טפי מסהדי לא הימניה והוי תרי לגבי תרי וליהוי עדות מוכחשת ואוקי ממונא בחזקת מריה ואיכא דמתרץ לה הכי דלא מיבעיא היכא דאיכא שטרא דליכא למימר מאי חזית דסמכית אהני סמוך אהני דאשטרא קא סמכי ואוקי שטרא אחזקתיה אלא אפי' ליכא שטרא לא הוי מוכחשת דאנן אאיהו (פי' אהלוה) סמכינן דהימניה כבי תרי ומדהימניה לא מתכחש איהו והני דאמרי פרוע הוא אינהו נינהו דקרינן מוכחשין דכמאן דפסל לכולהו סהדי דעלמא דמי. עוד מסיק הבעה\"ת כתב דיש מתרצין דא\"כ כבי תרי דקא\"ל מאי אהני דהא אפילו אם לא אמר כבי תרי אלא מהימנת עלי בלבד הכי הוי דינא אלא לטפויי בנאמנות כתב לו כבי תרי שאפילו בהכחשת עדים האמינו עכ\"ל והיינו כדעת הרא\"ש פרק הכותב ורי\"ו ל\"ו ח\"ט בשם ר\"ח דס\"ל דאפילו סתם נאמנות נאמן טפי מע\"א כמ\"ש ב\"י (והכ\"מ) בר\"ס זה בשמם וכ\"מ ל' רבי' שכתב אבל אם הביא הלוה עדים שפרעו כו' משמע דע\"א לא מהני ליה כלום כיון שהאמין למלוה ואע\"פ דבתשובה כלל ס\"ח כ' הרא\"ש להיפך דמהני ואין המלוה נאמן צ\"ל דבתשובה איירי בעדי ההודאה שהודה בפניהם ועוד דיש שם עוד טעמים אחרים ע\"ש אבל הראב\"ד והרמב\"ן דס\"ל דאם האמינו סתם והלוה מביא ע\"א אין (ע\"א) המלוה נאמן לדידהו לא נתיישב בזה ושם בבעה\"ת כתב שמפני קושיא זו נדחק ה��אב\"ד ותיקן לכחוב בשטרות שהאמינו כשני עדים כשרים כו' ע\"ש שהאריך בשיטת הראב\"ד ולבסוף מסיק ואין בנו כח להעמיד דבר זה להפריש בין עדים כשרים לעדים סתם כי סתם עדי' כולן כשרים הם כו' עכ\"ל ונלע\"ד דלהראב\"ד יש עוד תיקון אחר במה שיכתוב שהאמינו יותר מב' עדים אבל ג\"ז לא נזכר לא בגמרא ולא בשום פוסק לכ\"נ דשינויא קמא דבעה\"ת עיקר ולק\"מ: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והרר\"י כתב דאפי' כו' וכ\"כ הרשב\"א סתתקכ\"ב והרז\"ה והביא ראיה מדאמרינן ההוא דא\"ל לחבריה לא תפרען אלא באפי סהדי דתנו הילכתא ופרעי באפי אחריני ואיתנסו זוזי אתא לקמיה דר\"נ ואמר אין קבלתינהו ואמינא ליהוו גבאי פקדון עד דמקיים תנאו וא\"ל כיון דקא מודית דקבלתינהו פרעון הוי מאי אמרת לקיומי תנאי זיל אייתינהו דהא אנא ור\"ש דתנינא הלכתא וכו' ע\"כ ואי איתא דהודאה מילתא אחריתא הוא כדעת הרי\"ף והרמב\"ם א\"כ ל\"ל למימר זיל אייתינהו הא כבר הודה בפני ר\"נ שקבלם. והתוס' שם דחו ראיה זו וכתבו דלבדיחותא השיב לו כן אבל לא שצריך לקיים תנאו. וגם הרמב\"ן בספר מלחמות ה' דחה דברי הרז\"ה הנ\"ל ומסיק וכתב כמש\"ר בשמו וכן הוא בבעה\"ת: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א ז\"ל כתב כדברי כו' מלשון זה מוכח דמש\"ר לעיל אחר דברי הרר\"י מיגא\"ש ז\"ל ודוקא שהעדים כו' הוא מדברי ר\"י מיגא\"ש וע\"ז מסיק שהרא\"ש כתב כדבריו ואני יגעתי ולא מצאתי להאי ודוקא בשום מקום מהפוסקים על שם הרר\"י מיגא\"ש ואדרבה מל' הר\"ן פ' שבועת הדיינין משמע קצת דלר\"י מיגא\"ש אין חילוק ואפילו בהודאה אינם נאמנים ע\"ש וגם באשר\"י לא מצאתי שחילק בין הודאה להלואה אלא חילוק אחר כתב שם גם מדברי הב\"י מוכח שלא מצא כתוב כן בשום מקום באשר\"י שהרי אדברי רבינו האי ור\"י מיגא\"ש כתב ז\"ל ובעה\"ת כתב כסברות האלו ולא הכריע ורבינו כתב בסמוך שהרא\"ש כתב כר\"י מיגא\"ש עכ\"ל ש\"מ שהוא עצמו לא מצא כתוב כן באשר\"י. ולכאורה משמע מב\"י דמש\"ר וא\"א כתב כר\"י מיגא\"ש לאו אדסמיך ליה קאי אלא אפלוגתת ר\"י מיגא\"ש ורבינו האי קאי ולאפוקי מסברת רבי' האי לחוד קאתי ובאידך פלוגתא לא הכריע כלום שהרי בתחילה כתב אפלוגתתם ורבי' כתב בסמוך שהרא\"ש כתב כהר\"י מיגא\"ש ואח\"כ התחיל דיבור בפני עצמו ז\"ל ומ\"ש ודוקא כו' כ\"כ. בס\"ה כו' ומשמע כאילו אינו קאי אדברי ר\"י מיגא\"ש. ולפ\"ו א\"ש הכל אלא לפ\"ז ק' למה איחר רבי' לכתוב הכרעת הרא\"ש ולא כתבו מיד לעיל. וראיתי בכל הספרים המדוייקים ובכולהו איתא כגרסתינו. וע\"ק הא גם הרי\"ף והרמב\"ם ורבי' ישעיה והרמב\"ן ס\"ל דלא כרבי' האי. לכן נלע\"ד שרבינו ס\"ל פשוט שר\"י מיגא\"ש ס\"ל ג\"כ כרי\"ף ורמב\"ם שיש חילוק בין עדי פרעון לעדי הודאה ואע\"פ שלא כ\"כ בהדיא מ\"מ הוא כמשמעות דבריו שהרי כתב ז\"ל שאפי' יש עדים על פרעון הראשון וכו' וכבר פסלם לוה כו' הרי שדקדק שמש\"ה א\"נ כיון שפסלם לזה שהעידו דהיינו פרעון הא אם מעידים על ההודאות ודאי מודה דנאמנים דאין לך בו אלא חידושו וע\"ז כ\"ר שהרא\"ש הביא ג\"כ דברי הר\"י מיגא\"ש ובהך לישנא. ומשמע ודאי מלשונו שמחלק בין הודאות להלואה וכ\"כ לאפוקי מדעת רבי' ישעיה והרמב\"ן ודברי הר\"ן הנ\"ל אינן מוכרחין כ\"כ בדעת הר\"י מיגא\"ש ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם לאו מסור אתה בביתך כו' בהגהות מרדכי סתשפ\"ב כתב ג\"כ האי דינא וכתב שם ��אם לאו קלל בני ביתך נראה שהיה מפרש מ\"ש רבי' האי על גוזליך ר\"ל הן בני ביתך שהיו עמך ומסתמא אחד מהם גזלה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ומועיל הנאמנות כו' ז\"ל מ\"ו ר\"ש וע\"כ האי הוצאות איירי לכופו לדין ודוק ונראה שר\"ל משום דאמרינן לעיל ס\"ס י\"ד שא\"צ לשלם ההוצאות אלא מעת שמסרב מלירד עמו לדין ע\"ש. ול\"נ דמיירי הכא בכל ההוצאות ושאני הכא דאיירי שכתוב בשטר עצמו בהוצאה ושוחד ואז חייב לשלם לו אף ההוצאה שקודם סירובו דכל תנאי שבממון קיים והשאלה לא היה אלא אם המלוה נאמן לומר שהוציא ונתן שוחד כך וכך אם הנאמנות קאי ג\"כ ע\"ז או לא והא דכתב לעיל בסס\"א בשם תשובת הרא\"ש ז\"ל ואם היה בא לידי מעשה לגבות ההוצאה לא הייתי פוסק לגבות אם לא נעשה הקנין בב\"ד חשוב כו' היינו משום דשם היה כתוב בשטר ההוצאה על הכפל שאם לא נעשה הקנין בב\"ד חשוב הוא אסמכתא שחייב את עצמו יותר ממה שהוציא המלוה אבל באמת א\"צ לכל זה אלא העיקר כמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אלא משום שופרא כו' כבר כתבתי בפרישה מה שהקשה ב\"י ומה שתירץ בה וכתב עוד תירוץ אחר ז\"ל א\"נ הרא\"ש מיירי שם כשאין כאן העדים שיעידו שלא כתבוהו בציווי הלוה עכ\"ל ומשמע דכוונתו דב\"י הוא בהאי שינויא בתרא דא\"צ לחלק בזה אלא גם הבעה\"ת איירי כשהמנהג לכתוב כן בכל שטרות אלא שבעה\"ת מיירי כשיש עדים והרא\"ש בלא עדים וקשה א\"כ למה הוצרך רבינו לכתוב ברישא באין עדים דא\"נ כיון דכתוב בו וקנינא מיניה על כל הנ\"ל בלה\"נ א\"נ כיון שמדרך העולם לכתוב בו נאמנות כדלעיל ועוד האיך כתב שאם העדים בפנינו ומעידים שלא כתבוהו בציווי הלוה כו' מה לי ולציווי הא אמרינן דכל מי שמקנה בק\"ס דעתו שיכתבו כמנהג המדינה אפי' אינו כתק\"ס אלא לשון הדיוט שנהגו לכתוב במקום ההוא הולכין אחריו ואפילו לא נכתב כדאיתא בסמ\"ב. ודוחק לומר דמ\"ש הב\"י א\"נ הרא\"ש כו' קאי אמ\"ש בשינוייא קמא דהרא\"ש מיירי כשהוא מנהג פשוט ור\"ל פשוט כן בכל המקומות ע\"ז כתב א\"נ אפי' תאמר שגם הרא\"ש היה מדבר באין רגילין לכתוב כן בכל המקומות אפ\"ה י\"ל דאיירי באין עדים וק\"ל וזה נראה להב\"י עיקר וכן בש\"ע פסק כאותו תירוץ): "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואע\"פ שנהגו לכתוב וקנינא כו' י\"מ דהאי ואע\"פ דבק למה שלמעלה ממנו. ומ\"ש וכתב בעה\"ת תחלת דבר הוא ול' ואע\"פ הוא כמו אע\"פ בלא וי\"ו כלומר אע\"פ שנהגו לכתוב כו' מ\"מ טוב הוא לכתוב בפירוש שקנו מיניה כו' על הנאמנות דשוב לא יכלו העדים לומר שלא מדעת הלוה כתבנו שהרי העידו שקנו מיניה על זה בפי' וכן מצאתי בספרים מדוייקים מ\"מ כמ\"ש בפרישה נ\"ל עיקר כי כן משמע מל' בעה\"ת ועוד דלפי פי' זה מיושב שפיר ל' ואע\"פ בוי\"ו ועוד דא\"כ האי ואע\"פ שנהגו כו' מיותר הוא דהא אזה קאי ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ר\"ח כתב אע\"פ כו' וכ\"כ רבינו ג\"כ בשמו בא\"ע סצ\"ח וקשה דבא\"ע בסימן הנזכר כ\"ר דר\"ח ור\"י פסקו כאבא שאול דנאמנות ל\"מ כלל לגבי יורשיו וכ\"כ ב\"י בסימן זה סל\"ב בשם הר\"ן דר\"ח סבר דאפי' נאמנות מפורש ל\"מ נגד יורשי לוה ונגד יורשי בעל לענין כתובה ועוד דהכא והתם בא\"ע כתב בשם הרא\"ש והאידנא דנפישי רמאי נכון להחמיר כדברי ר\"ח משמע אבל לענין דינא מהני נאמנות אפי' לענין לקוחות ומכ\"ש לענין יורשים ובא\"ע שם כתב דהרא\"ש הסכים כאבא שאול דנאמנות ל\"מ כלל גבי יורשים וי\"ל ה�� דכתב בשם ר\"ח דנאמנות מהני לגבי יורשים היינו היכא דקנו מיניה אבל היכא דלא קנו מיניה ל\"מ והיינו כאבא שאול דמיירי בדלא קנו מיניה וכ\"כ בהדיא רבי' בא\"ע שם חילוק זה בשם ר\"ח עצמו ואע\"ג דסתם רבי' דבריו כאן גם שם בא\"ע סתם דבריו תחלה וע\"כ צ\"ל כן כדי של\"ת שם דבריו מיניה וביה דכמ\"ש שם בשם מור\"ש ז\"ל ע\"ש ודוק. אלא שקשה דהר\"ן כתב בפרק כל הנשבעין דאפילו החולקין על הרי\"ף מודים כיון דאית ליה נאמנות גם על היורשים דהלוה דיינינן כר\"א דפליג עם רב ושמואל וס\"ל דאדם מוריש שבועה לבניו ונשבעין היורשים שבועה דלא פקדנו (ואע\"ג דבעלמא קי\"ל כרב ושמואל מ\"מ הכא דאיכא נאמנות גם על היורשים פסקינן כרבי אליעזר משום דתרי קולי לא עבדינן ליורשי הלוה ע\"ש) והביאו ב\"י לקמן סק\"ח סכ\"ב ובפרק הכותב לא כ\"כ וכמ\"ש ב\"י כאן בשמו. גם על הב\"י יש לתמוה שבשני המקומות סתם דלא כהדדי: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " דיד בעל השער כו' כ\"כ האלפס בפרק הכותב וצ\"ע דכאן לא שייך שפיר למימר יד ב\"ה על התחתונה דהא הטעם דיד ב\"ה ע\"ה משום דהמע\"ה ומש\"ה כ\"ר לעיל סמ\"ב דאי תפיס לא מפקינן מיניה וכתב ב\"י שם שהוא מדברי הרי\"ף פ' השואל וא\"כ קשיא רי\"ף ארי\"ף ורבינו ארבינו. ונ\"ל דע\"כ לא קאמרי הרי\"ף ורבי' לעיל דלא אמרינן יד ב\"ה ע\"ה היכא דתפס אלא כגון ההיא דק' זוזי דאינון כ' סלעים דאין השטר מסייע לא' מהן כלום להכי אי לא תפיס ידו על התחתונה ואי תפיס תפס. אבל הכא שיש למלוה שטר גמור על צד היותר טוב אלא שיש ללוה בתוכו נאמנות ואין ל' נאמנות מבואר כל כה\"ג אע\"פ שהלוה תפיס ומוחזק ידו על התחתונה כיון שיש למלוה שטר מעליא בידו הא למה זה דומה לשובר דאמרינן ביה נמי ידו על התחתונה אע\"פ שבעל השובר מוחזק מה\"ט וכמש\"ל בסימן הנזכר בשם הריטב\"א ומהרי\"ק וע\"ש בש\"ע ס\"ח בהג\"ה ובסמ\"ע מ\"ש שם ומכאן סתירה לדברי ב\"י ומור\"ם שם דלדידהו אין תירוץ בקושיא זו ודוק היטב: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " משלם מקצת שהודה כו' בפרישה כתבתי לשון דהמ\"מ ושלרבותא נקט מודה מקצת כו' ע\"ש וא\"ת מאי רבותא וגם למה כתב המ\"מ הטעם דסגי בהיסת הא בלאה\"נ כיון שהאמינו אין נשבעין ש\"ד על שיעבוד קרקעות והכא הואיל שיש לו שטר הוי ש\"ק כמש\"ל ספ\"ח וי\"ל דכאן אין דין שטר עליו דהא אין גובין בשטר זה מלקוחות כמ\"ש הרב רבי משה בר מיי' בהדיא ורבי' בשמו ועוד דהא אמרינן דבהנאמנות שנתן לו המלוה כוונתו היה לעשות ממנו מלוה על פה להאומר שדינו כמלוה ע\"פ וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כל הגאונים פסקו כו' עד אבל ר\"י פסק כו' דברי רבינו אלו הם חתומים קצת ויש לדקדק בהם כמ\"ש בסמוך וכדי לעמוד על מקור פלוגתתן אעתיק לשון הגמרא והוא בב\"מ דף פ' דז\"ל המשנה הלוהו על המשכון ש\"ש ר\"י אומר הלוהו מעות ש\"ח הלוהו פירות ש\"ש וידוע דהלכה כת\"ק. וז\"ל הגמרא דף פ\"א לימא מתניתין דלא כר\"א דתנן המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול מעותיו דברי ר\"א ר\"ע אומר יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך אפ\"ת ר\"א ול\"ק כאן שמשכנו בשעת הלואה כאן שמשכנו שלא בשעת הלואה (ופירש\"י מתניתין במשכנו שלא בשעת הלואה אלא לאחר זמן כשתבע מעותיו בב\"ד ולא שילם לו ומשכנו על פי ב\"ד דההוא ודאי לגוביינא שקלי) והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני כו' אלא מחוורתא מתני' דלא כר\"א ומהדר שם תלמודא לפרש במאי קמיפלגי. ובעי למימר דפליגי בדר\"י דאר\"י ב\"ח קונה משכון ודחי לה וקאמר ותסברא הא ר\"י ל\"ק אלא כשמשכנו שלא בשעת הלואתו ומסיק וקאמר אלא משכנו שלא בשעת הלואתו כ\"ע אית להו דר\"י והכא במשכנו בשעת הלואתו ובשומר אבידה קמיפלגי. דאיתמר שומר אבידה רבה אמר כש\"ח ורב יוסף אמר כש\"ש לימא דרב יוסף תנאי היא. לא בש\"ח דכ\"ע א\"ל דר\"י והכא במלוה צריך למשכון קמיפלגי מר סבר מצוה קעביד שהלוה והוה ש\"ש ומ\"ס לאו מצוה קעביד דלהנאתו מתכוין עכ\"ל. וידוע דר\"א ור\"ע הלכה כר\"ע ופירש\"י לימא דר\"י תנאי היא דהא רבה ודאי תנאי היא דר\"ע לית ליה דרבה כו'. לא בשומר אבידה כו' כלומר רבה הוא דדחיק לאוקמי מילתא כתנאי אבל ר\"י א\"ל ר\"א נמי קאי כוותי היכא דאיכא מצוה כו' אלא דס\"ל דהכא ליכא מצוה ע\"כ. נמצא דהעולה מדבריו דהלכתא כרב יוסף ולפ\"ז לר\"ע דקי\"ל כוותיה דגם במלוה על המשכון איכא מצוה הוה ש\"ש אכל המשכון ואפי' היה המשכון שוה אלף זהובים יותר מהחוב חייב בגנבתו ואבידתו והוא שיטת הגאונים שהביא רבי' וכמו שנבאר עוד וכן דעת הרי\"ף והרמב\"ן והרשב\"א אבל התוס' שם ובב\"מ דף כ\"ט ובשבועות דף מ\"ד כתבו דהא דקאמר לימא ר\"י תנאי היא ה\"פ דרבה ודאי לאו תנאי היא דאפי' לר\"ע משום מצוה לא הוה ש\"ש אלא טעמו דר\"ע דאמר אבדו מעותיו כדשמואל דס\"ל דאפי' בדלא שוי שיעור זוזי אבדו כל מעותיו היכא דפירש מש\"ה נגד מעותיו אע\"פ שלא פירש כאילו פירש דמי ור\"ע איירי בששוה נגד מעותיו אבל מה ששוה המשכון יתר על מעותיו מודה ר\"ע דפטור מלשלם דש\"ח הוי. ור\"א לית ליה דשמואל אפי' שוים שיעור זוזי לא אבד מעותיו אלא ר\"י אפי' מוקי לפלוגתייהו כדשמואל לא סבר ר\"א כוותיה. והביאו התוס' ראיה מפרק האומנין דהלכה כרבה ע\"ש שהאריכו והביאו עוד ראיות לדבריהם. ונ\"ל פשוט דבין לרש\"י בין לתוס' הא דבעי מעיקרא תלמודא לאוקמי מתניתין אפי' כר\"א ולחלק ולומר דבמשכנו שלא בשעת הלואתו מודה ר\"א דהוי ש\"ש לא מסברא דר\"י דאמר ב\"ח קונה משכון הוא דבעי למימר הכי. דא\"כ קשה חדא למה לא הזכיר תלמודא מיד מימרא דר\"י כמו שהזכירו אח\"כ והכי הול\"ל אפ\"ת ר\"א ומתני' בשלא בשעת הלואתו וכר\"י כו' ועוד דאיך יסבור בתחילת הסוגיא בפשיטות דר\"י שלא בשעת הלואתו איירי. ואח\"כ בסוף הסוגיא סבר למימר דפליגי בר\"י ואם כן יסבור דר\"י אפי' משכנו בשעת הלואה נמי איירי (וכבר הרגישו תוס' קצת מזה) אלא אפי' ליתא לדר\"י מסתבר לתלמודא לחלק ולומר דבמשכנו שלא בשעת הלואתו יהיה ש\"ש מסברא בעלמא כמו שהסביר רש\"י דבשלמא בשעת הלואה איכא למימר דלזכרון דברים בעלמא נקט ליה ומש\"ה ס\"ל לר\"א דלא אבד מעותיו באבידת המשכון. אבל שלא בשעת הלואתו מסתמא לגוביינא נקט ליה ומש\"ה אבד המשכון לדידיה אבד מעותיו והכי דייק ל' רש\"י שכאן כתב דההוא ודאי לגוביינא שקליה ואילו בסמוך אמימרא דר\"י כתב ז\"ל דההוא ודאי קני דלגוביינא שקליה ע\"כ. ומדלא כתב כאן ל' קני ש\"מ דהכא לאו מטעמא דר\"י נחית. ומ\"ש רש\"י ומשכנו ע\"פ ב\"ד כו' לאו דרמיז ליה אדר\"י אלא לקושטא דמלתא קאמר דכל המשכון שלא בשעת ההלואה ע\"י שליח ב\"ד הוא. ולדעת התוס' דס\"ל לר\"ע כשמואל וכמ\"ש בסמוך י\"ל סברא אחרת דר\"א איירי במשכנו שלא בשעת הלואה מש\"ה ס\"ל דלא אבד מעותיו דשמואל לא אמר אלא בשעת הלואה ור\"ע ס\"ל דמ\"מ כנגד מעותיו אבד דהו\"ל כאילו פירש בהדיא שיאבד נגדו ומתניתין במשכנו בשעת הלואתו איירי ואפילו ר\"א מודה דכל כה\"ג הוה כאילו פירש שאם יאבד המשכון יאבדו מעותיו. וזה פשוט בעיני. ובזה ��סולקת קושיית ב\"י שכתב ז\"ל ויש כאן מקום עיון כו' [עי' בב\"ח ס\"ד לשון ב\"י שהביאו] הנה הוא הבין שמש\"ר ל\"ש בשעת הלואתו כו' הוא ממימרא דר\"י ומש\"ה קשיא ליה על רבינו קושיא זו אבל לפי מ\"ש לק\"מ דזולת ר\"י מצינו הני דינים שכ\"ר דל\"ש בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה ומשום דהוה מסתבר לחלק בינייהו מהני סברות דכתיבנא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה להכי הוצרך רבי' לאשמועינן דלא שני לן לשום אחד מהסברות (וכמ\"ש בפרישה) תדע לך דהך ל\"ש בשעת הלואתו כו' ליתא מדר\"י. דאי הוה מדר\"י לא הוה משתמיט רבינו מלהזכירו כמו שמזכיר שמואל והול\"ל ואיתא לדר\"י דב\"ח קונה משכון. ועוד למה שינה רבינו דבשיטת הגאונים הקדים שלא בשעת הלואה לבשעת הלואה ובשיטת ר\"י כתב איפכא לא שנא משכנו בשעת כולי ודאי לא לחנם כ\"ר כן אלא משום דתרתי סברי נינהו שיטת הגאונים כסברת רש\"י ולדידהו היה משכנו בשעת הלואתו רבותא ולסברת התוס' משכנו שלא בשעת הלואתו הוה רבותא טפי ואידי ואידי לא זא\"ז נקט רבי' וכמ\"ש בפרישה ובזה מיושב גם כן שאר דקדוקים שיש לדקדק עוד בדברי רבינו כמ\"ש בסמוך. ושוב מצאתי בד\"מ שכתב ג\"כ קצת מדברים [אלו] דהאי ל\"ש דנקט רבינו לאו מסברא דר\"י הוא אלא מסברא דשמואל הוא דכנגד המשכון הוה כאילו פירש אך לא כתב טעם וראיה לדבריו גם משמע מדבריו דהאי ל\"ש שהזכיר רבי' לעיל בשיטת הגאונים הוא מטעם דר\"י דהא לית להו הך דשמואל וזה דוחק. דא\"כ לא הוה סתם רבינו דבריו כ\"כ ל\"נ העיקר כמ\"ש. ור\"י קאי אשאר דינים שכתבו התוס' ובהן ס\"ל לחלק בין שעת הלואה ללא בשעת הלואה כגון לענין קדושי אשה ולענין חמץ בפסח ודומיהן ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ופסקו גם כן דליתא לדשמואל כו' מימרא זו דשמואל היא בס\"פ שבועת הדיינים (שבועות דף מ\"ג) ופריך התם אדשמואל מדתנן סלע הלויתיך ושקל היה שוה והלה אמר לא כי אלא ג' דינרין היה שוה חייב. לימא הא קבלתיו ומשני מתניתין בדפריש שמואל בדלא פריש כך גי' הספרים וגי' רש\"י ופירש\"י בדפריש שאומר שאיני מקבל עלי אלא באחריות דמיו בשויין. ור\"ח ור\"ת כתבו דאין סברא להפסיד למלוה כל חובו לגמרי היכא דלא פירש ולכן גרסו הם איפכא ומוקי שמואל בדפריש והתנה עמו בפירוש שאם יאבד המשכון יפסיד כל חוב וקמ\"ל דלא הוי אסמכתא אלא מחילה הוא. א\"נ לא שהתנה עמו כן בהדיא אלא כדפירש ר\"ח בדפירש שאומר אע\"פ שאינו שוה כנגד כל החוב אפ\"ה קבלתיו ואשמועינן דבכה\"ג היה קבלה (ולפי' הראשון לפי מאי דפסקו הגאונים דלית הילכתא כשמואל אם כן אפי' בכה\"ג דאמר יפסיד כל החוב לא מהני התנאי ואמרינן דהא אסמכתא אבל לפי' השני בכה\"ג מקני וז\"ש מור\"ם בש\"ע בשם י\"א דמהני. ור\"ל לאפוקי לפי' זה הראשון וכמ\"ש בסמ\"ע ע\"ש. ופסקו ר\"ח וה\"ג דלית הלכתא כשמואל מדקאמר שם בגמרא לימא דשמואל תנאי הוא כו' לא דכ\"ע לית להו דשמואל כו' והתוס' שם דחו ראיה זו דכך סוגיית התלמוד כיון שלא יכול לדחות ולומר דכ\"ע אית להו דשמואל קאמר לא כ\"ע ל\"ל דשמואל ודרך דחייה קאמר כו' ובזה דברי רבינו מבוארים שמ\"ש בשם הגאונים הוא כדעת ר\"ח ובה\"ג. ומ\"ש בשם ר\"י הוא כסתם תוס' הנ\"ל אלא שיש לדקדק על מ\"ש בסמוך ואין חילוק בין אם פירש המלוה שאינו כו' ובין אם קבלו סתם כו' דלפי גי' ר\"ח דשמואל איירי בדפירש הכי הול\"ל ואין חילוק בין אם קבלו סתם בין אם פריש ואמר אע\"פ שאינו שוה קבלתיו דאין לומר דהגאונים גרסי כגירסת הספרים וכרש\"י דשמואל איירי בדלא פירש היינו שקבלו סתם דהתם בתוס' מוכח להדיא דמ\"ש דלית הלכתא כשמואל הוא מטעם כיון שלא אמר דכ\"ע א\"ל דשמואל כו' והיינו לפי גירסתן אבל לפי גירסת רש\"י אין הוכחה כלל וא\"כ כיון דסבירא להגאונים כוותיה דר\"ח בפסחים ה\"ה דס\"ל כוותיה כגירסתו והדרא קושיא לדוכתא מיהו הרי\"ף גורס כגי' רש\"י ופסק הלכתא דלא כשמואל. ולפ\"ז שפיר אפשר לומר שמש\"ר שקיבלו סתם לפי גירסתם שהיא כגי' רש\"י סתם הדברים ומש\"ר בסמוך בשיטת ר\"י הוא ע\"פ גי' ר\"י. אך כל זה דוחק הוא ועמ\"ש בפרישה: ולזה הסכים א\"א כו' ז\"ל ב\"י אע\"ג דבפסקיו לא הכריע לא בפ' הדיינין ולא בפרק א\"מ. ובפרק האומנים כתב קיי\"ל כרב יוסף וכתב ג\"כ דליתא לדשמואל ובתשובה שכ\"ר בס\"ס זה כתב דקיי\"ל כרב יוסף מ\"מ סבר רבינו דמאחר דבפרק א\"מ כתב תחלה שר\"ח וה\"ג פסקו כרב יוסף ואין נראה לר\"י וכו' משמע דכר\"י ס\"ל: ועוד שכתב א\"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר\"ט והוי ש\"ש לפי מאי דפרישית דהלכה כרבה ועוד בהדיינים כתב אחר דברי ר\"ח וה\"ג ואין נראה לר\"י והאריך הרבה בראיות ר\"י ובפסקי הדינים לדעתו משמע דהכי ס\"ל ומ\"ש בהאומנין דקי\"ל כרב יוסף וגם דליתא לדשמואל סבר רבינו דלדעת הרי\"ף כ\"כ ומ\"ש אח\"כ ולדברי ר\"י וכו' הוא כאילו אמר ואין נראה לר\"י וכו' והיינו לפי שלא כתב שם שום ראיה לפסק הרי\"ף זהו לדעת רבי' אך רבי' ירוחם לא הזכיר כלל דעת הרא\"ש בזה משמע דהוה מסופק בדעת הרא\"ש כיון דאשכחן בתשובה דס\"ל כרב יוסף וילמדו המקומות הסתומים בפסקיו מדבריו בתשובה ונימא דס\"ל כפסק ר\"ח וה\"ג ומ'\"ש ר\"פ א\"מ והוה ש\"ח לפי מאי דפרישית דהלכה כרבה אינו מכריע כ\"כ לומר דס\"ל דהלכה כרבה וכמש\"ל בסרס\"ז עכ\"ל ב\"י ור\"ל דשם בס\"ז כתב ב\"י וז\"ל יש לדחות דחדא מינייהו נקט ולמאן דפסק הלכה כר\"י הוה שואל עלייהו עכ\"ל ב\"י שם (פי' לדבריו דשם קאי אהיכא דנשתמש בדמי האבידה. דלמ\"ד שומר אבידה קודם ששימש בה או בדמיה הוה ש\"ח ס\"ל דלאאר שנשתמש בה מעלינן ליה חד דרגא ונעשה עליו כש\"ש. וממילא למ\"ד דמתחילה קודם ששימש הוה עלייהו ש\"ש נעשה לאחר שימוש עליו כשואל) ועמ\"ש שם להביא ראיה לדברי רבי' שהסכמת הרא\"ש בפסקיו הוא כרבה: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך המלוה כו' מקור דינים הללו מס\"פ שבועת הדיינים ומייתי לה בב\"מ דף ל\"ד אהא דאר\"ה דצריך לישבע שאינה ברשותו ופריך עלה מהא דתנן דאם תבע המלוה ללוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה מודה מקצת שרק ג' דינרין היה שוה חייב מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון (וס\"ד דה\"ק מש\"ה נשבע המלוה שלא היה שוה אלא שקל וחייב הלוה נשלם לו עוד שקל יתר על משכונו) ואי איתא לדר\"ה כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו היכי מפיק ליה (ופירשו התוס' שם כיון דרמינן שבועה על המלוה לא ישבע עד שידע שלא יוכל למצאה אף אם יפשפשו אחריה) ומשני ר\"א האי חייב דקתני המשנה ר\"ל שהלוה חייב לישבע כדין מודה מקצת ומאי דקאמר עלה נשבע ה\"ק מי נשבע תחלה המלוה שבועה שאינה ברשותו או הלוה שבועה דמודה מקצת. וקאמר דהמלוה ישבע תחלה שמא יוציא כו'. ותו מקשינן שם אר\"ה הנ\"ל מהא דתנן סלע הלויתיך עליו ושנים היה שוה והלה אמר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור ואם איתא לדר\"ה מגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו לישתבע נמי בגלגול כמה היה שוה ומשני במאמין הלוה למלוה שאינה ברשותו (ע\"ש בתוס' אמאי לא משני ברישא במאמינו) ונהימניה לוה למלוה נמי בהא כמה היה שוה סבר לא קים ליה בגויה ונהימניה מלוה ללוה דקים ליה בגויה לא מהימן ליה ומ\"ש לוה מקיים ביה במלוה חו��ת ישרים תנחם מלוה מקיים ביה בלוה וסלף בוגדים ישדם עכל\"ה והן הן דברי רבינו עם תוספת דברים שהעתיק מדברי הרא\"ש ובעה\"ת והרמב\"ם לצורך הענין. ושקל היה שוה פי' ב' דינרין וכמ\"ש בפרישה ואע\"ג דמאתים דכתובה שנותנין לבתולה ילפינן מנ' שקלים הכתובים באונס ומפתה וחשבינן לכל שקל ד' דינרין ה\"ט דשקל הנזכר בתורה הוא שקל הקודש דהוא כפול ול' תורה לחוד ול' משנה לחוד וק\"ל: ואומר המלוה סלע הלויתיך כו' והלוה אומר שהיה שוה סלע כו' ק' יהא המלוה נאמן בש\"ד דלא היה שוה אלא שקל ויצטרך הלוה לשלם לו שקל השני במגו דטען נאנסו מידי דאז היה הלוה צריך לשלם כל דמי החוב וכמש\"ר בס\"ט וג\"כ יתבאר זה בסמוך ס\"ט ולפי מש\"ר לקמן ספ\"ב סי\"ט דלא אמרינן מגו להוציא לק\"מ אבל שם כתבתי די\"ח וס\"ל דאמרינן מגו להוציא וי\"ל דאין זה מגו ברירא לטעון כן שמח ראוהו בידו היום או יראוהו עוד היום או מחר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ישבע המלוה שא\"ב ויכלול בשבועתו שא\"י כמה היה שוה נראה דרבינו בשיטת אביו הרא\"ש כ\"כ דכתב בסע\"ה בסי\"ז בשמו דלא אמרינן דהו\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם אלא בש\"ד כו' ובש\"ד כתב בשם הרא\"ש שם דאין מגלגלין עליה איני יודע (דהוה) [דיהא] מחשב כשבועה א' (והוא) [והוה] אמרינן מתוך שאי\"ל משלם אלא נשבע על הגלגול בפני עצמו היסת שא\"י ע\"ש בסי\"ח אבל כאן שבועה שאינו ברשותו דהוא דרבנן אף אם מגלגלין עליה לא אמרינן בזה מתוך שאומר א\"י צריך לשלם כנ\"ל. וא\"צ למ\"ש המ\"מ אדברי הרמב\"ם שכתב ג\"כ כדברי רבינו שבכאן וכתב עליו המ\"מ ז\"ל אם היתה שבועה שא\"ב מחמת טענת ברי והיה טוען זה על הגלגול א\"י היה חייב לשלם אבל כיון שאינו אלא מחמת ספק נשבע על הגלגול שא\"י ונפטר עכ\"ל והביאו בע\"ש בסי\"ב דסי' זה וכתב עלה ז\"ל וא\"כ הו\"ל מה שכתבנו כאן כסברא האחרונה שבסע\"ה עכ\"ל ע\"ש. וזה לא יתכן לדעת רבינו לומר דס\"ל כסברא האחרונה דודאי לא היה סותם דבריו כאן נגד דברי הרא\"ש אביו שכתב בסע\"ה בשמו דאפי' בטוענו ברי בעיקר הטענה שנשבע על הגלגול א\"י וכנ\"ל לכ\"נ עיקר כמ\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ואם שניהם תובעים זא\"ז כו' עד סוף הסעיף. ק\"ק לפי מ\"ש ס\"י דאפילו במאמינו צריך לישבע שא\"ב כשיש שבועה על הלוה א\"כ ה\"נ אמאי לא ישבע אלא היסת הא אכתי איכא למיחש שאחר שכבר נשבעו שניהן יוציא המלוה ויראה שהאמת אתו שאינו שוה אלא שקל והלוה כבר נשבע שאינו שוה פחות מסלע וי\"ל דמש\"ר גם הוא לא ישבע אלא היסת כוונתו דלא ישבע גם המלוה שום שבועה חמורה אלא כמו שהלוה אינו נשבע אלא היסת גם הוא לא ישבע אלא היסת שלא היה שוה יותר מסלע ובאותו היסת כולל ג\"כ שאינו ברשותו מיהו זה דוחק. והיותר נראה דשאני הכא כיון שהמלוה צריך לישבע עכ\"פ היסת תו לא חיישינן שהוא בידו ויוציאנו אם הוא בידו היה מראהו ולא היה נשבע בחנם. וגם לפ\"ז צריך לישבע המלוה לכל הפחות שבועה היסה שלו תחילה. ועי\"ל דשבועה שא\"ב שהוא ש\"ח נתקנה בימי אמוראים קדמונים ולא תקנוה אלא כשגם על הלוה ש\"ח לישבע משא\"כ כשאין הלוה נשבע אלא היסת וליכא חילול השם כ\"כ גם משום פסול לעדות ליכא למיחש כ\"כ וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכתבו הגאונים כו' כדברי גאונים אלו כתב גם הרמב\"ם פי\"ג דמלוה וכתב המ\"ע שם עליו דיש שיבוש ל' בספרי הרמב\"ם ושכ\"כ הראב\"ד עליו (ונראה שר\"ל שיש אריכות לשון וערבוב דברים שם) וכתב המ\"מ שם ז\"ל כוונתו דהרמב\"ם שכיון שאם ��יו שם עדים שהיה משכון בידו כמו שהוא אומר ולא היו יודעים בכמה היה צריך מלוה לישבע ש\"ח דכיון דיש שם עדים שבמשכון בא לידו נראה דאין כאן מיגו דלקוח הוא בידי כו' עד מש\"ה ג\"כ כשאין שם עדים שהוא בידו במשכון (הודאת ב\"ד כק' עדים דמי) ואין אומרים מגו דהיה יכול לטעון לקוח לאפטורי משבועה עכ\"ל סמ\"מ: והרא\"ש בפרק כל הנשבעין הזכיר טעם זה דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן בקיצור והשיג עלין וכתב ז\"ל ודבריו אינם מובנים לי כיון דמגו דאורייתא הוא מה לי ממון מה לי שבועה אטו שבועה לאו ממון הוא דזימנין דלא בעי אשתבועי וקיהיב ממונא ומה שאמר דבשבועת שומרין נמי איכא מגו (וע. ברבינו לקמן ר\"ס רצ\"ו שהביא דברי רמב\"ם ורא\"ש בזה) הא כבר כתבינן דמגו דהעזה הוא וע\"ש דבמודה מקצת איכא מגו הא אמרת חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב\"ח וליכא מגו וגם בעד א' לא ידעינן מאי מגו איכא כו' עד עוד אמרו הגאונים טעם אחר כיון דלאו מגופיה דמשכון כו' כמ\"ש בפרישה ועמ\"ש בסצ\"ג ס\"ז אמש\"ר שם ול\"נ לא\"א שאין חילוק בזה כו' והר\"ן בפרק כל הנשבעין כתב דגם הגאונים לא כתבו הכי אלא כשבא לגבות חובו מהמשכון אבל כשהוא מוחזק במשכון ושותק והלה בא להוציא משכונו מידו א\"צ לישבע אלא היסת דאין זה נשבע ונוטל ודי לנו בזה במה שחידשו הגאונים בדין בלא ראיה והבו דלא לוסיף עלה ע\"ש והביא ב\"י וד\"מ דבריו בספ\"ט ע\"ש אבל מסיק ב\"י שם דליתא אלא בכל ענין צריך שבועה בנק\"ח ע\"ש ועמ\"ש עוד בסמוך: והראב\"ד כתב כו' ז\"ל מ\"ו ר\"ש ז\"ל עיין במ\"מ פי\"ג דמלוה ותמצא שמשמע שמעולם לא השיג הראב\"ד ע\"ז והדין דין אמת וכמ\"ש בספרי פרק חזקת הבתים סמ\"ו עכ\"ל ור\"ל דשם כתב המ\"מ טעם על דברי הרמב\"ם והגאונים ובסוף דבריו כתב ז\"ל ויש שיבוש בל' הספרים וכ\"כ בהשגות א\"א יש כאן שבושים משמע מזה שלא הביא המ\"מ לדברי הראב\"ד אלא להסכמה שיש ט\"ס בדברי הרמב\"ם אבל בעיקר הדון אינו חולק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והיכא שמוחזק כו' עיין בבע\"ת שמ\"ט שכתב האי דינא ותלה הטעם בהלה כופר דכיון דלוה לא מודה לו מידי מסתמא דמהימניה ליה בשוויו אבל בטפי משוויו לא מהימניה ליה אבל לפי דמסיק שם וכתב בסוף ז\"ל ולא ירדתי לסוף דעתו ור\"ל אפי' מלוה שבידו שט\"ח אטפי משוויו של שדה שהניח הלוה ביד יורשיו מ\"מ היורשים מסלקים אותו משלהם בדמי שוויו של שדה שירשו ואין המלוה יכול לומר לדידי שוה כל דמי חובי ע\"ש וא\"כ ה\"ה ה\"נ אפי' מודה הלוה בכדי שוויו א\"נ המלוה בטפי משוויו ורבינו אף שחולק כאן אסברת בעה\"ת היינו דוקא מטעם שהיה יכול לטעון לקוח וליטלו בע\"כ וכמ\"ש טעמו בסמוך. אבל במלוה שבידו שט\"ח משמע לק' בסק\"ט ס\"ב דאין שומעין למלוה וכמ\"ש שם. אבל הב\"י לא ס\"ל הכי והארכתי בהשגתי עליו בסק\"ז ס\"ח ע\"ש בדרישה. גם מ\"ש ב\"י כאן על מש\"ר וי\"א שהדין כו' בע\"ת לא מצאתי כן בבע\"ת לא בשמ\"ט ולא בש\"נ שמדבר מעניינים אלו גם מזה כתבתי בסק\"ז ע\"ש. לכ\"נ דמש\"ר וי\"א שהדין כו' הם המה כל הני גאונים שמביא המרדכי בס\"פ המקבל סת\"ג ע\"ש והביאו ראיה לדבריהם וגם אחד מטעמיהן הוא מגו דלקוח כמש\"ר וע\"ש שכתב שראבי\"ה חולק עליהן אבל הסכמת המרדכי שם דהוא דלא כראבי\"ה: והכי מסתברא כו' כתב ב\"י ודבריו תמוהים ועיין בב\"ח בסעיף זה שהביא לשון ב\"י) ולפי מ\"ש בפרישה לק\"מ ודברי רבינו שרירין וקיימין וכ\"כ בד\"מ ז\"ל ואין בדבריו דר\"י הכרע כלל והממע'\"ה ע\"כ. גם אין להקשות על רבינו ממ\"ש סי\"א דנאמן במגו לומר ��הלוהו עליו כיד כדי דמיו דמשמע דוקא עד כדי דמיו ולא יותר וכן לק' סכ\"ט כתב שאפי' היה אביהן קיים לא היה יכול לטעון עליו יותר מכדי דמיו. די\"ל דאורחא דמילתא נקט דאינו שכיח שיקח המשכון יותר מכדי דמיו וע\"ש שהביא שני הדיעות: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " משכון שנפחתו דמיו כו' עד סוף הענין הוא מבעה\"ת שמ\"ט אלא שרבינו סידר דבריו בע\"א וקיצר ושינה ג\"כ בהן בקצת מקומות לתוספת ביאור והנה אעתיק לשונו בקצרה כדי שיובנו זה מזה. והוא זה שכתב ז\"ל והיכא שנפחת המשכון זה אומר בשעת הלואה היה שוה כך ונפחת כך וכך וזה אומר לא נפחת א\"נ לא נפחת אלא כך א\"נ איני יודע נשבע המלוה ש\"ה ונפטר והר\"י כתב דאיכא מ\"ד מלוה נשבע כעין דאורייתא שלא נשתמש בו וגובה חובו כו' עד בודאי אם טענו הלוה נפחת המשכון בידו של המלוה מפני שאכלוהו עכברים כו' אם שמרם כראוי בניעור ושטוח ולא הניחם במקום עכברים ורקבון ועם כל זה נעשה בו זה הפחת מעכברים ורקבון הו\"ל אונס ומפטר. אבל אם פשע או נתעצל בניעורו אם מודה חייב לשלם דהא ש\"ש הוא. ואם כפר הואול והלוה טוען ברי שהמשכון נפחת מדמיו תחת ידו יש לו לישבע שלא נכחת בפשיעתו וניערו כדינא. וכל זה בשבועת היסת. ואם מודה שפשע שלא ניערו כראוי כו' ונפחת מדמיו ויש מחלוקת ביניהן זה אומר כך נפחת וזה אומר כך. אם נפחת שצריך הלוה להשלים למלוה שאינו שוה מה שהלוהו הלוה נשבע היסת ונפטר אבל המלוה אינו נשבע שהרי אינו נפרע ממשכונו שהרי נפחת ואילו שוה מה שהיה תובע לו. ואם נפחת פחת שעדיין שוה את חובו נשבע שבועת התורה המלוה וגובה חובו מן המשכון שנאמן בשבועתו עד כדי דמיו עכ\"ל בקיצור. והנה נראה דבמה שסיים רבינו וכתב וכ\"ש אם אפי' אחר שנפחת כו' בו התחיל הבעה\"ת וכתב ז\"ל והיכא שנפחת המשכון וכו' ונלמד מזה דמש\"ר והם חלוקים בפחת נכללו בו השני דברים שכתב בבעה\"ת הן שיהיו מחולקים דהמלוה אומר לא נפחת או שאומר לא נפחת אלא כך. עוד נלמד מזה דמש\"ר או שאמר א\"י כמה נפחת דאינו ר\"ל דהמלוה אומר ודאי נפחת אלא שא\"י כמה דהרי בכה\"ג כבר נתבאר בס\"ו דמתוך שאיל\"מ אלא ר\"ל א\"י כמה ויכול להיות שלא לפחת כלל או פחות מש\"פ ובזה מדוקדק ל' בעה\"ת טפי מל' רבינו במ\"ש בבבא זו ז\"ל א\"נ איני יודע ולא כתב תיבת כמה וכ' הבעה\"ת דבכל זה נשבע היסת וכן הן דברי רבינו על דינים הללו וק\"ל: ומש\"ר דאם הלוה טוען ברי שנפחת כו' עד ואם מודה כו' חייב לשלם הוא מ\"ש הבעה\"ת בבבא שאחר זו שכתבנו. והא דסגי ליה בשבועת היסת בכפירתו כתבתי טעמו בפרישה ע\"ש: ומש\"ר ואם יש מחלוקת ביניהן כו' עד אם הלוה מודה כו' הוא אשר כתב נמי הבעל התרומות אח\"ז בבבא השלישית אלא שדבריו סתומים ורבינו ביארם. והוא כי בעה\"ת כתב אם נפחת שצריך הלוה להשלים כו' אבל המלוה אינו נשבע כו' דל' זה משמע די\"ל דשמא אחר שנפחת אינו שוה כמו שהלוהו וזה אינו בכל ענין ולא הו\"ל לבעה\"ת לסתום אלא לפרש שהרי אם הלוה טוען המשכון היה שוה מתחילה ל' והמלוה אומר שהיה שוה כ\"ה והוא לוה עליו כ' ונפחת ביד המלוה עד שאינו שוה עתה אלא ט\"ו או פחות כ\"ר בסמוך דהמלוה נשבע שכדבריו כן הוא ונוטל מהמשכון אחר שמנכה מהחוב כפי הודאתו שנפחת בפשיעותו. אלא כוונת הבעה\"ת הוא במ\"ש שאינו שוה מה שהלוהו היינו שהמלוה טוען שהמשכון לא היה שוה בתחילה כמו שהלוהו כגון שהלוהו כ' והמשכון לא היה שוה אלא ט\"ו ועתה אחר שנפחת אינו שוה אלא י' ולדברי המלוה אף אם ירצה הלוה להניח המשכון ביד המלוה אכתי נתחייב לו חמשה היתרון מחובו עד דמי שיווי המשכון והלוה טוען שמתחילה היה שוה עשרים כדמיו שהלוהו ומשום הכי מסיק וכתב שהלוה נשבע היסת ונפטר ולא המלוה התובע כי אין המלוה נשבע ונוטל ודוקא בסיפא שהלוה טוען שהיה שוה יותר ממה שהלוהו ומבקש מהמלוה היתרון וכנ\"ל בזה קאמר שם נשבע המלוה ונפטר וזהו שסיים רבינו בטעמו ז\"ל שהרי גם מתחילה לא היה שוה אלא כדי חובו. ור\"ל אפי' לדברי הלוה נמצא דאין ללוה תביעה עליו ביתרון לאמר עליו שהמלוה ישבע ויפטר. והבעה\"ת הנ\"ל שכתב ז\"ל שהרי נפחת ואינו שוה מה שהיה תובע לו היינו לטענת המלוה שטוען שלא היה שוה אלא ט\"ו והוא הלוה עליו לו כ' וכאילו אמר שהרי מיירי בזה שהמלוה תובע להלוה ביתרון חובו ואין הלוה תובע להמלוה בשום יתרון ודברי רבינו מדוקדקים בזה יותר. גם מ\"ש הבעה\"ת אח\"ז ז\"ל ואם נפחת פחת שעדיין שוה את חובו נשבע ש\"ד כו' אינן כפשוטן דאם עדיין אחר שכבר נפחת המשכון שוה כדי דמי הלואתו והן מחולקין במה שהיה שוה מתחילה יותר בזה מסיק רבינו וכתב שא\"צ המלוה לישבע אלא היסת שזהו שכ\"ר אח\"ז ז\"ל וכ\"ש אם אפילו אחר שנפחת שוה כדי החוב והם חלוקים בפחות כו' עד שנשבע המלוה שבועת היסת ונפטר עכ\"ל. וכבר כתבתי שזהו ג\"כ מ\"ש הבעה\"ת ז\"ל והיכא שנפחת המשכון זה אומר בשעת הלואה היה שוה כך כו' וז\"א לא נפחת אלא כך כו' נשבע המלוה ש\"ה. ש\"מ דשניהן ס\"ל דבהיסת סגי ולמה כתב כאן דצריך המלוה לישבע ש\"ד. אלא ודאי כוונת בעה\"ת במ\"ש ואם נפחת פחת שעדיין שוה כו' הוא דגם לדברי המלוה היה שוה המשכון מתחילת ההלואה כדי חובו. וכאילו אומר ואם לאחר שנפחת אין למלוה תביעה על הלוה ביתרון חובו והיינו שעדיין גם לפי טענתו דהמלוה היה המשכון מתחילה שוה כדי חובו ויותר ממנו ואדרבה הלוה יש לו תביעה על המלוה ואומר שהיה שוה מתחילה שלשים ומבקש ממנו יתרון י' והמלוה מודה לו בה' והיינו שהיה שוה כ\"ה בזה כתב דנשבע המלוה ש\"ד וש\"ד ל\"ד קאמר אלא ר\"ל ש\"ח. והן הן הדברים שביארם רבינו וכתב מילתא בטעמא ז\"ל ואם מתחלה היה שוה יותר מכדי החוב כו' עד שהוא נאמן בשבועה עד כדי דמיו ע\"כ והאי נשבע כדי דמיו כבר נתבאר בדברי רבינו בסי\"א דלהראב\"ד שבועת היסת ולהגאונים ש\"ח וליכא חד דס\"ל דצריך לישבע ש\"ד אלא משום דש\"ח דהגאונים היא כעין דאורייתא מש\"ה כתב בעה\"ת ש\"ד. ועיין בפרישה כתבתי הכל בטוב טעם ושבזה יתיישב ג\"כ ל' וכ\"ש אם אפילו אחר שנפחת כו' דכ\"ר ע\"ש ודוק: ומש\"ר והמלוה אומר שמתחילה לא היה שוה אלא ט\"ו ושאל ממנו ה' כו' בזה כ' מיר\"ש ז\"ל נראה דמיירי שלא פירש מתחילה שקיבל המשכון כנגד החוב דאי קיבל הו\"ל לגבות נגד אותן ה' זהובים שנפחת ז' זהובים פחות שליש מדין אבד קתא דמגלא כ' שהרי כיון שקיבל משכון של ט\"ו בעד כ' נמצא אם תחלק המשכון לג' חלקים קיבל עליו כל חלק בז' פחות שליש עכ\"ל. ורבינו סתם כאן וסמך אמ\"ש בר\"ס זה וגם שם נתבאר דלדעת הגאונים לא מהני הקבלה בכל ענין ע\"ש ודוק. "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ראובן שמשכן כו' כבר כתבתי בפרישה מה שנ\"ל בביאור [דברי] רבינו והא לך ל' בעה\"ת שמ\"ט שכתב בעיקר הדין כרבינו אלא שבריש דבריו שינה וכ' ז\"ל והיכא דראובן משכנו כו' עד ועכשיו תבע ראובן ואומר משכוני היה שוה ב' דינרין ולא הלויתני אלא דינר ושמעון משיב אמת שדינר הלויתיך שמשכונך לא היה שוה אלא דינר וחצי והילך פלגא דדינר כו' עד הרי שמעון מ\"מ כו' וכל' רבינו ומזה נראה סתירה למ\"ש ב��רישה בביאור דברי רבינו שכתבתי שאין כוונת רבינו ששמעון רוצה לשלם לו דינר הג' שמודה. והבעה\"ת כתב הדין ששמעון טוען הילך פלגא דדינר שהוא מודה בו. ואף שרבינו השמיט ולא כתב ששמעון אומר הילך דינר. ה\"ט דאם היה אומר הילך נמצא דלא היה עליו ש\"ד דמ\"מ כ\"א שבועה דכופר הכל דינר הד' ואותו יכול לישבע ולא היינו אומרים מתוך שאיל\"מ. וס\"ל דבעה\"ת ג\"כ ל\"ד כתב הילך אלא ר\"ל הנני מוכן ליתנו לך. ולפ\"ז היה נראה לפרש דג\"כ כוונת רבינו ברישא הוא כן וזהו שכתב ב' פעמים ואינו חייב לו אלא דינר ור\"ל והנני מוכן ליתנו לך. ומה שהקשיתי ע\"ז בפרישה דא\"כ למה פסק בזה דהו\"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם הא אף שאינו יכול לישבע שאינו ברשותו לא יתחייב עבור זה כיון דשבועה דרבנן היא כיון דרוצה לשלם. י\"ל בזה דאף דשבועה שא\"ב היא מדרבנן מ\"מ אגב ש\"ד צריך לישבע ג\"כ ש\"ד שא\"ב וא\"י לישבע. והא דכ\"ר בסע\"ה סי\"ח דאם יכול לישבע על עיקר שבועה אף שא\"י לישבע על הגלגול לא אמרינן ביה מתוך שאיל\"מ יש לחלק דהיינו דוקא כשמגלגל עליו שבועה הבאה מכח תביעה אחרת משא\"כ בזה דשבועה שא\"ב בהאי תביעה דמשכון גופיה שייכא והו\"ל כתביעת א' ומודים בו כ\"ע דאמרינן מתוך שאיל\"מ. ומש\"ר עוד צריך לישבע שלא פשע כו' וכתבתי דק' כיון שרוצה שמעון לשלם דינר השלישי ולישבע על דינר הרביעי נמצא דאין עליו תוספת ממון אף אם פשע. י\"ל בזה דלא כ\"ר להאי שבועה באם רוצה לשלם והא ראיה שהשמיט בעה\"ת להאי שבועה דשלא פשע ע\"ש. אלא שרבינו מילי מילי כתב דמתחיל וכתב דאף אם רוצה לשלם לו דינר שמודה לו ולישבע על המותר מ\"מ יש עליו דין מתוך שאיל\"מ מכח שבועה שא\"ב וכנ\"ל. ואח\"כ כתב דעוד עליו שבועה שא\"י לישבע והיינו שלא פשע בה אם רוצה ליפטר גם מדינר הג' באמרו שמא באונס נאבד מיד לוי והמע\"ה. כן היה נלע\"ד לדחוק ולפרש דברי רבינו כדי להשוותו למשמעות ל' בעה\"ת דמשמע מיניה דאיירי דשמעון רוצה לשלם לו הודאתו כמה שהיה שוה יותר. אבל פי' זה הוא דוחק בעיני וגם לא נתיישבו בו שאר הדקדוקים שכתבתי בפרישה לכן נלנ\"ד עיקר כמ\"ש בפרישה. ועלינו לדחוק בדברי בעה\"ת ולפרשן כעין משמעות דברי רבינו מאחר דמרועה אחד נתנו. ולומר דכמו שאתה צ\"ל דמ\"ש בעה\"ת ל' הילך פלגא דדינר הוא ל\"ד כן נאמר נמי שאין כוונתו בדין זה ששמעון רוצה לשלם לו הודאתו אלא ה\"ק אף אם היה שפשע עדיין לא היה שוה יותר אלא חצי דינר ואם תברר שפשע הנני מוכן לשלמו לך ומה שלא כתב בעה\"ת שבועה שלא פשע אני אומר (אלא) שלא כתבו הבעה\"ת בפירוש [אלא] סתימתו כפירושו דמי שהרי כתב ז\"ל על שמעון חיוב שבועה דלא היה המשכון שוה יותר מדינר וחצי ועוד מחויב לישבע שנאבד המשכון ושאינו ברשותו כו' ומדכתב ושאינו ברשותו משמע דמשני שבועות איירי דניתוספו עליו הא' שנאבד באונס והשנייה שא\"ב. והא דסתם ולא כתב שנאבד באונס. הא כתב ב\"י דגם מש\"ר ונאבד מיד לוי צ\"ל לדעת הגאונים שנאבד באונס וכמ\"ש בפרישה ורבינו שהעתיק לשונו דבעה\"ת דקדק וכתב בפי' שנאבד באונס וג\"כ הקדים שבועה שאינו ברשותו לשבועה שלא פשע כי כן הוא דרך השבועות דאם נשתבע שנאבדה מידו באונס תו א\"צ לישבע שאינו ברשותו ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומיהו לא נתחייב כו' אין להוכיח מכאן דהרא\"ש ס\"ל כר\"י דמלוה על המשכון ש\"ח דאי הוה ש\"ש היינו ע\"כ מטעם דעסיק במצוה דמנערה ומשטחה וכמ\"ש הרא\"ש עצמו בתשובה שהביא רבינו בס\"ס וא\"כ גם קודם שהגיעו המעות ליד לוי הו\"ל להיות ש\"ש עליהם דהא כבר סילק לוי עצמו מהמשכונות ולא יבא לשטחן ולנערן אלא הכל יהיה מוטל על ראובן וא\"כ הו\"ל פטור מלמיתב ריפתא לעניא והוי ש\"ש. דאפשר דס\"ל להרא\"ש דכל שלא נעשית ההלואה אין שם משכון עליה אלא שם פקדון שהרי יכול לחזור וליקחנו אם ירצה כ\"ז שלא הגיעו לידו המעות וכמו שבפקדון אין הנפקד חייב לנערו ולשטחו כל שאפשר שיבא המפקיד ויקחנו ה\"נ דכוותיה ומש\"ה הוי ש\"ח עליה. וכ\"מ בתשובה בס\"ס זה דלעולם בפקדון אף שידוע שלא יבא ויקחנה אין הנפקד חייב בנעורה ושטוח שלה כיון שהרשות בידו לבא וליקחנה מתי שירצה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שהוא נאמן במיגו כו' ז\"ל מור\"ש ואיירי כגון שראו עדים בידו וכדלעיל ונ\"ל עוד הא דקאמר שהוא נאמן במיגו ל\"ד קאמר אלא שאחר שאביהן לא היה נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו א\"כ איך יהיו היורשים נאמנים יותר ממנו ועיקר דין זה נלמד מס\"פ המקבל ועכ\"פ צריך שישבע ראובן עכ\"ל. וצ\"ע על מ\"ש דל\"ד קאמר שהוא נאמן במיגו כו' דק' דהיא היא דמה שאביהן לא היה נאמן הוא משום דתובע זה נאמן במיגו דאי בעי הוה אומר שאולים המה בידך. וא\"ל דמצינו דאין התובע יכול לומר שאולים ואפ\"ה א\"נ הנתבע במיגו דלקוח והיינו כגון שיש עדים שיודעים שבתורת משכון בא ליד הנתבע וכמש\"ל. וצ\"ל דס\"ל (לאו) [למ\"ו] דדוקא הנתבע צריך מיגו להחזיק במשכון ולטעון עד כדי דמיו וכשאין לו מיגו להחזיק א\"נ לטעון עליו כדי דמיו כיון שהמשכון עומד ברשות בעלים אבל לוה אף שאין לו מגו נשבע בכמה השכינו לו ומוציאו מתחת ידו. ולעד\"נ פשוט דאצ\"ל דמיירי דראו עדים המשכון ביד אביהן והכירוהו בידו וכמ\"ש מ\"ו הנ\"ל דאף דלא ראו באופן שהכירוהו כדין עדים שראו מ\"מ נאמן הלוה במיגו דאי בעי אמר שאולים הם בידי והיה בא לב\"ד ואמר השאלתי לאביהן של יתומים הללו כלי שסימנו כך וכך דהדין נותן דהב\"ד היו מוציאין הכלי מיד היורשים והיו רואים אותי אם יש לו אותן הסימנים והיו נותנין לו לזה התובע וכמשר\"ל בסרצ\"ז ס\"ד ע\"ש. וה\"נ דכויתיה בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר דהוא דומה להפקידו בידו בעדים ובזה נתיישב הכל ודוק וזה ברור: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אע\"פ שכתב בתשובה כו' כתב ב\"י לא כ\"כ רבינו וכו\" ע\"ש. וא\"ל על הב\"י הא מה שחייב לכ\"ע במה שהוא כנגד חובו הוא מטעם דהוה כאילו פירש בהדיא שמקבל המשכון עליו במה שכנגד חובו כמ\"ש בריש הסי' וא\"כ הרח\"ש שכתב בתחילת התשובה כיון שקיי\"ל המלוה על המשכון ש\"ש כו' ע\"כ ס\"ל דהוא מטעם פרוטה דר\"י וא\"כ שפיר מוכח מרישא דזה ודאי אינו דאף לפי הטעם שכתבנו דהוה כאילו פירש שמקבלו כנגד חובו היינו נמי להיות ש\"ש על מה שכנגד חובו דאי קבלו ממש א\"כ אפילו באונסין ליחייב וזה לא ס\"ל לשום מ\"ד וק\"ל. ובספר ברכת אברהם סנ\"ח כתב ז\"ל נ\"ל דהרא\"ש ז\"ל פסק כאן כמ\"ד מלוה על המשכון ש\"ש בשביל שהמשכון היה ג\"כ על מה שנקנה המשכיר בשכר החבית ומלבד פרוטה דר\"י הוה ש\"ש אבל משום פרוטה דר\"י לחוד לא מחשב להרא\"ש ש\"ש כיון דלא שכיח ולא הוצרך הרא\"ש לפרש כל זה כיון דבלא זה איכא דס\"ל כר\"י דנעשה ש\"ש ולא כמ\"ש הטור שחזר א\"ל ששמע מאביו בפירוש שחזר ביה מהתשובה עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ישבע בע\"ח שלא קבע לו זמן. במיימוני ספי\"ג דהל' מלוה כתב ישבע ב\"ח היסת שלא כו' וכתב שם הכ\"מ ז\"ל בטח\"מ סע\"ג העתיק ל' רבינו ואין שם תיבת היסת וכך נ\"ל דתיבת היסת ט\"ס הוא דמה ענין היסת לכאן דאין היסת אלא בנשבע לפטור עצמו והכא במלוה על המשכון הוא נשבע שבועה כעין דאורייתא (וכמ\"ש בסע\"ב סי\"א בטוען על המשכון עד כדי דמיו) ובמלוה בשטר אם נדמהו לאומר פרעתיך היה לנו לומר לו פרע מיד ואם יאמר השבע לי שלא קבעת לי זמן אז ישבע לו ואפשר לקיים הגירסא משום דאיכא למימר דל\"ד לאומר פרעתיך כיון שמודה שהוא חייב לו אלא הוי כאילו תובע הלוה למלוה חייב אתה להמתין לי כך וכך ימים ולפיכך חייב המלוה לישבע היסת עכ\"ל. וזהו דוחק דהא לא חילקו בין כפירת ממון לכפירת זמן לענין שבועה וכמ\"ש בפרישה בשם המ\"מ ע\"ש וצ\"ל לפי נוסח זה דודאי חילקו ושדוקא לענין שבועת היסת דרבנן לא חילקו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש כו' עד נמצא השניה כו' מל' נמצא משמע לכאורה דאם יעבור שבועה ראשונה וימכור לא תהיה השניה שבועת שוא ויפטור ממלקות השניה וכן מבואר שם בתשובה כלל ח' שכ' ז\"ל והוא נשבע כבר שלא למכור ודמי להא דתני בשבועות (דכ\"ט) שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה אכלה עובר על שבועת שוא לא אכלה עובר על שבועת ביטוי ומוטב שיעבור על שבועת ביטוי בשב ואל תעשה משיאכלנה בקום עבור על שבועת שוא כך בנדון זה לא ימכור כדי לקיים שבועתו הראשונה ונמצאת השניה שבועת שוא וחייב עליה מכת מרדות ואם מתוך המלקות יתחרט וימצא פתח לשבועתו ראשונה יתירנה לו וימכור ויפרע ויקיים שבועה שניה ואין זה פותחין בנולד כי הדבר ידוע דהנשבע מכין אותו מכת מרדות עכ\"ל לעניינינו והדברים תמוהי' מאוד חדא שכתב שמוטב לן לעבור על שבועה ראשונה ממה שיעבור על השניה ובגמרא בהדיא לא משמע כן דעלה דהך מתניתין שהביא הרא\"ש פריך התם השתא משום שבועת ביטוי מיחייב משום שבועת שוא לא מיחייב הרי יצאת בשבועה לשוא אר\"י תני אף על שבועת ביטוי ופרש\"י וה\"ק אכלה עבר על שבועת שוא לחוד לא אכלה עבר על שתיהן על שבועת ביטוי שלא קיים ועל שבועת שוא אע\"פ שקיים ע\"כ וכ\"כ נ\"י וכן פי' הרא\"ש עצמו שם משמע להדיא דמוטב לו לעבור השניה שאז לא יעבור אלא על שבועה א' ממה שיעבור על הראשונה ונמצא שעבר ב' שבועות. וכן הוא בהדיא בירושלמי והביאו הרי\"ף והרא\"ש שם לפסק הלכה וכ\"כ רבינו בי\"ד ס\"ס רל\"ח. וע\"ק שכתב משיאכלנה בקום עבור על שבועת שוא משמע שזולת מה שהוציא בתחילת השבועה לשוא כשעושה אח\"כ ההיפוך ואכלו יש עבירה אחרת בידו שעבר על השבועה וא\"כ ס\"ל שגם שבועה שניה חלה והוא תמוה דהא קיי\"ל אין שבועה חלה על דבר מצוה כדאיתא בי\"ד סרט\"ו. והרי כשנשבע זה שבועה שניה נשבע לבטל מצוה הוא שהרי כבר מוטל עליו למצוה גמורה קיום שבועה ראשונה ואיך חלה השבועה השניה. ועוד מאי ונמצאת השניה ש\"ש הא עכ\"פ היא ש\"ש. ועוד מדכתב ואין זה פותחין בנולד כו' משמע דס\"ל שהמלקות עצמן יהיו הפתח שיאמר אילו הייתי יודע שילקוני כשאעבור על השבועה לא הייתי נשבע דאל\"כ מאי ק' ליה מאין פותחין בנולד הא אפשר שימצא פתח שלא יהיה נולד אלא ודאי קאי אכשהמלקות עצמן הפתח וא\"כ ק' מאי קמשני כי הדבר ידוע שהנשבע כו' וכי קושטא הוא זה שמכין כל הנשבע והא אי לא הוה נשבע שבועה שניה ודאי לא היה נלקה ואיך לא יהיה זה נולד כיון שהיה בידו שלא לישבע שבועה שניה. ועוד דאם המלקות עצמן הן הפתח מאי וימצא פתח לשבועתו דקאמר הול\"ל ויהיו פתח לשבועתו. ועוד דא\"כ מאי זה שכתב הרא\"ש שמוטב ��ו לעבור הראשונה שהוא בשב ואל תעשה כו' הא יש לו תיקון אחר טוב מזה והוא שילך אצל חכם ויאמר שהוא מתחרט ויפתח בפתח המלקות ויתיר לו הראשונה ויקיים השניה דאין לומר דהרא\"ש מיירי בשאינו רוצה להתחרט דמי זה פתי יטעה שכמו לסבול מכת המרדות. מיהו בהנך קושיות אחרונות איכא למימר דחדא קושיא פירוקא דאידך הוא דס\"ל להרא\"ש דודאי מסתמא א\"א שיהיו לפתח המלקות עצמן לומר אילו הייתי יודע שילקוני ע\"י השבועה הראשונה לא הייתי נשבע דהא באמת המלקות לא באו לו על השבועה הראשונה אלא ע\"י השניה ומסתמא כשנשבע שבועה ראשונה לא לחנם נשבע אלא היה לו טעם בדבר ואיך יהיה לו פתח ע\"י המלקות הבאים לו מהשניה כל זה מן הסתם אבל מ\"מ כבר אפשר שיהיו המלקות פתח וכגון שהיה קצת מוכרח בשבועה שניה ולא הוה סגי ליה דלא הוה משתבע דאז שפיר יש לו פתח לומר אילו הייתי יודע בשעה שנשבעתי בראשונה שאהיה קצת מוכרח אח\"כ לישבע על ההיפוך וילקוני עי\"ז לא הייתי נשבע הראשונה וע\"ז שפיר כתב הרא\"ש אם מתוך המלקות יתחרט וימצא פתח לשבועתו כו' כלומר שיתן אמתלא על מה שנשבע השניה באופן שיש לו פתח ע\"י המלקות עצמן. וקאמר ואין זה פותחין בנולד כלומר בדבר שאינו מצוי ושכיח דמקרי נולד (וכמש\"ר בי\"ד סרכ\"ח) דאין פותחין בנולד שהרי גם כאן לא שכיח ומצוי שיהיה מוכרח קצת לישבע השניה. כי הדבר ידוע כו' כלומר כיון שס\"ס ידוע שרגילין לבא לידי מכות ע\"י שאין מקיימין נדרים ושבועות הו\"ל דבר מצוי ושכיח. וכן יש לדחוק וליישב הקושיות האחרונות אבל הראשונות במקומן עומדות. ע\"כ מוכרחין ליישב ל' רבי' שכתב ונמצא כו' כמ\"ש בפרישה. ודברי התשובה ג\"כ אפשר ליישב בדוחק והוא דכבר ידעת מש\"ר ס\"ס ע\"ב שהתשובה קודמת לפסקיו אף אנו נאמר שבעת השיבו תשובה זו לא ידע הרא\"ש ז\"ל מהירושלמי כלום א\"נ שמיע ליה ולא הוה ס\"ל. ובגמרא דידן לא פי' כרש\"י אלא הוה ס\"ל דאף שנשבע כבר מ\"מ אין השניה נקראת נשבע לבטל את המצוה ושני החלקין חלים וכמו שאם עושה ההיפוך ממה שנשבע בתחילה הו\"ל עובר אשבועת ביטוי ה\"נ אם עשה ההיפוך ממה שנשבע בשניה הו\"ל עובר אש\"ש דנהי שאף אם מקיים השנייה לא מפטר מעונש שהוציא מפיו שבועה לשוא מ\"מ כשעושה אח\"כ ההיפוך נמצא יש לו עוד עונש אחר שעבר בפועל על ש\"ש. ובאמת שסתם ל' המשנה הכי דייקא דקתני אכלה עובר על ש\"ש כו' משמע להדיא דע\"י האכילה עובר בפועל על ש\"ש מה שלא היה עובר אילו לא אכלה דודאי מה שעבר בתחילה והוציא שבועה מפיו לשוא לא תלי' כלל באכילה אח\"כ או לא אכלה אבל ע\"י האכילה נתחדשה לו עבירה אחרת שעבר על השבועה בפועל וכן י\"ל מהמקשן דלא פריך ארישא אכלה עבר על ש\"ש לא אכלה לא ועוד דדקאמר תני אף כו' הא ס\"ס מתניתין לא תני הכי (והאי כללא נקוט בידך ממני שבכ\"מ דאמר תלמודא תני הכי או כיוצא בו לאו למימרא שתגיה ותיתני כן באמת אלא כלומר לעיקרא דמלתא תני הכי אבל עכ\"פ לא לחנם תני התנא הכי בהדיא ודוק) אלא ודאי עיקר כוונת תנא דמתניתין הוא להודיע שהנשבע שאוכל וחזר ונשבע לא אוכל יאכל או לא יאכל עובר עכ\"פ על שבועה א' זולת השבועה שעבר בתחילת ההוצאה שהוציא ש\"ש מפיו וממילא שמעינן דמוטב לו לעבור על הראשונה בשב ואל תעשה ממה שיעבור השניה בקום ועבור ומש\"ה לא פריך תלמודא ארישא אלא אסיפא פריך דמשמע דכשאינו אוכל אינו עובר שום שבועה אלא שבועת ביטוי לחוד וזה ליתא דהא עכ\"פ עבר במה שהוציא ש\"ש מפיו והשיב תני אף כלומר לא בא תנא דמתניתין למעט שאינו עובר על סתם ש\"ש דודאי כבר עבר וכאילו תני אף על זו ולא בא למעט אלא ש\"ש בפועל זו שיטת הרא\"ש בגמרא דידן ודלא כרש\"י ז\"ל. ומיהו ע\"כ צ\"ל דס\"ל דאע\"פ דשבועה בתר שבועה חיילא מ\"מ שבועה על מצוה לא חיילא וזהו שכתב שאם קדם חוב שמעון לשבועת ראובן לא חלה השבועה כלל כיון שפריעת ב\"ח מצוה היא והטעם דכל מה שמושבע ועומד עליה מהר סיני דהיינו סתם מצוה שציוה לו ה' ית' לא שייך גבה התרה וא\"א שתחול שבועה עליה לבטלה משא\"כ בנשבע בתחילה שאע\"פ שאחר שנשבע מצוה עליה לקיימה מ\"מ כיון שהוא הוא הגורם לעצמו מצוה זו ואם רוצה יכול להתחרט ולמצוא פתח ואפשר בהתרה שפיר חיילא שבועה כנגדה כנ\"ל דעת הרא\"ש בתשובה זו. אבל מ\"מ בפסקיו חזר ביה מכל זה שהרי הביא הירושלמי לפסק הלכה ופי' סוגיא דגמרא דידן כמ\"ש רש\"י ונ\"י והוא ודאי עיקר והוא דעת רבינו ומפני כך השמיט רבינו מ\"ש הרא\"ש מוטב לעבור בשב ואל תעשה כו' וכ\"כ רבינו בהדיא בי\"ד סרל\"ח ולא הביא כאן אלא כלל דברי התשובה בקיצור ללמוד מינה דינא דמלוה ולוה איך גובה מלוה חובו כשנשבע תחלה הלוה שלא למכור ואח\"כ נשבע למכור שמלקין אותו וע\"כ אולי ימצא פתח ויתירנה וימכור גם שמעינן מהך תשובה דכשמתחרט על הראשונה מעיקרא אזי שבועה שניה לא היתה מועלת לשוא ופטור ממלקות והרשב\"א נסתפק בזה בתשובה כמ\"ש ב\"י בי\"ד ס\"ס הנ\"ל וכ\"פ שם בש\"ע דיש להסתפק בדבר ובאמת הוא תימא בעיני דודאי לא שבקינן פשיטותייהו דהרא\"ש ורבינו מפני ספיקא דהרשב\"א ודוק. והיותר נראה דמ\"ש בתשוב' הנ\"ל ומוטב שיעבור כו' עד כך בנדון זה הוא גליון ואינו מל' תשובת הרא\"ש והרא\"ש לא הביא בהתשובה אלא ל' המשנה בקיצור וסמך על מה שביאר הגמרא דר\"ל דמש\"ה יעבור על ש\"ש ויקיים שבועת ביטוי ויאכלנו כי ש\"ש כבר עבר כך בנדון זה לא ימכור ויקיים שבועת ביטוי ונמצא דש\"ש שכבר עבר עליה עומדת במקומה וילקה עליה וכמ\"ש בפרישה ואחד מהתלמידים הטועים דלא ידעו ל' הגמרא וראה לפניו (שהראות) [שהרא\"ש] הביא לשון המשנה וכתב עלה כך בנדון <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> לא ימכור סבר שהרא\"ש פי' המשנה דבכה\"ג לא יאכל וא\"כ ע\"כ הטעם הוא משום דמוטב שיעבור על שבועתו בשב ואל תעשה וה\"נ בנדון זה וטעות בידם ומש\"ה לא כתבו רבינו כי לא היה כתוב בנוסח שלו (גם הב\"י בי\"ד סרל\"ח הביא התשובה כעין שכתבתי) ובזה מיושב הכל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " נשבע בנק\"ח ונוטל ז\"ל ב\"י ול' זה צריך תיקון כו' ע\"ש וק' לי דלפירושו עיקר חסר מהספר ולשונו יהיה מגומגם ולא כן דרכו של הרמב\"ם שלשונו הוא ברור ומבואר לכן נלע\"ד כמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " דברים שבלב כו' ר\"ל דברים שלא שמע מחבירו באזניו אלא שלבו אומר לו שכן הוא דעת חבירו אינן דברים וכן פי' לעיל ס\"ס ע': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המלוה ניתנה ליתבע כו' לשון ברייתא (עיין ב\"ח שהביאו) וכל זה כשהגיע הזמן: וכתב הרמב\"ן ודאי כו' נראה דה\"ה אם הלוהו במדבר ואחר זמן מצאו במדבר דג\"כ לא יכול לתבעו במדבר מטעם שכתב דשמא הוציא אותן מעות ועכשיו אין לו אלא נקט הפשוט יותר כדי להוכיח מיניה דהא דתנן המלוה ניתנה ליתבע במדבר לא בכל ענין איתניא דהא בכה\"ג ודאי לא מצי למתבעי' וק\"ל: ה\"ז נשבע היסת כו' עד\"ר שאף בישוב מסדרין לו ונותנים לו מזון הראוי לו ואף שלקמן סצ\"ז יתבאר שאין נותנין לו כ\"א מזון ל' יום ה\"ט דבישוב תוך ל' יום יכול להשתדל לעצמו ממקומות אחרים משא\"כ הכא במדבר מש\"ה צריך ליתן לו כל מה שיצטרך כל זמן שיהיה במדבר: ולמחייתך ר\"ל לאכילתך ולפרנסתך שע\"י תוכל לחיות: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אפילו אם יש כמה מדברות כ\"כ שם בעה\"ת בשם הרמב\"ן ודקדק כן מדברי רש\"י ומדברי הרמב\"ם עיין שם: "
+                ],
+                [
+                    " ואומר לו הלוה אני רוצה לצאת למדבר כו' הדין הוא בגמרא שם כך איתא שם דהמלוה אמר בתחלה אני רוצה לצאת למדבר והלוה אמר אף אני רוצה וכ\"כ רבי' לקמן בסרצ\"ג והרי\"ף והרמב\"ם השמיטו דין זה לגמרי ועמ\"ש שם ישוב לכל זה: לפי שאין מדרך בני אדם ליקח הפקדונות עמהם בדרך ע\"כ אמר ל' אולי בידך הוא כלומר אולי אתרמי ולקחתו בידך לי זהו לפי דעתי ומפרש הרמב\"ן דכולה ברייתא לענין שבועה איתמר דודאי גם בפקדון אם ברור הוא שזהו פקדונו צריך להחזירו לו במדבר וז\"ש הרמב\"ן ע\"ז שנינו כו' כלומר דאיירי הברייתא בשבועה זו. ונראה דגם רבינו לאו שבועת היסת ממש קאמר דאותה ודאי לא היתה בימי התנאים אלא דס\"ל לרבינו דשבועת משנה זו קלה היא משאר שבועות המשנה. וס\"ל דג' מיני שבועות הן. הכופר בכל חייב ש\"ה אותה שתיקן ר\"נ ולא היתה כלל בזמן התנאים דכיון דזה טוען ברי וזה כופר מוקמינן ליה אחזקתיה דאי לאו דקושטא קאמר לא היה מעיז כ\"כ אלא שר\"נ החמיר עליו ותיקן היסת. הכופר במקום דאיכא למימר שמורה היתרא כגון השותכין וכיוצא בו חייב שבועה חמורה והיא היסת אפילו בזמן התנאים שמסתמא שיקרא קא טעין אלא שמורה היתרא לנפשיה. המודה בהדבר אלא שמשתמט מלתת עתה כגון הך דהכא וכדומה לו אע\"פ שאפשר שמירה היתרא לנפשיה מ\"מ לא מסתבר להשביעו ש\"ח כיון שאינו כופר בעיקר הממון אלא משביעין ליה בלא נק\"ח כעין ש\"ה דר\"נ. כנ\"ל כוונת רבינו ע\"פ שיטת הרמב\"ן. שוב מצאתי דבר\"פ כל הנשבעין אהא דתנן שם ישבע ב\"ה שנתן לו הדינר ופרש\"י ישבע היסת ואמת שהתוס' הקשו עליו ריש דף מ\"ח ותימא דש\"ה לא נתקנה אלא בימי ר\"נ ופירשו בע\"א דאנשבע ונוטל קאי אבל הראב\"ד והביאו הר\"ן שם פירשו נמי ע\"כ כרש\"י דנשבע ונפטר קאמר וכתב אע\"ג דבעלמא הכופר הכל פטור משבועת המשנה שאני הכא דאיכא רגלים לדבר רמו רבנן עליה כו' ע\"ש וכתבתי כ\"ז לקמן ס\"ס צ\"א בדרישה וגם כתבתי שם דכך כוונת רש\"י והיסת דנקט ל\"ד ע\"ש והתוס' בעצמם כתבו בפרק הנ\"ל דף מ\"ה בד\"ה עקרוה וז\"ל אע\"ג דכופר הכל פטור ולא נתקנה שבועה עד בימי ר\"נ מ\"מ על ב\"ה שייכא טפי ע\"ש. ודומה לזה י\"ל נמי הכא ג\"כ כשיש רגלים לדבר קצת ולפ\"ז אצ\"ל דשבועה דכופר הכל דבימי חכמי המשנה לא היתה בנק\"ח אלא אף היא היתה בנק\"ח כשיש רגלים לדבר וק\"ל. אבל אין לתרץ ולומר דרבינו ס\"ל שמ\"ש הרמב\"ן ע\"ז שנינו כו' לאו חדא מילתא היא אלא ברייתא איירי שהמלוה טוען ברי לי שממון זה שיש בידך הוא מספיק לחובי ולמחייתך והלוה אומר כל זה אני צריך למחייתי ואז קתני הברייתא שהמלוה ניתנה ליתבע וצריך ליתן לו מאחר שהממון שבידו לפי המדומה מספיק לשניהן אבל בפקדון שהמפקיד טוען ברי לי שזה הטלית שבידך הוא שלי בזה קתני הברייתא שלא ניתן ליתבע מאחר שהנפקד כופר ומסתברא טענתיה דפקדון מאי בעי גביה במדבר ואח\"כ כתב הרמב\"ן ויכול להשביע ור\"ל אחר שתיקן ר\"נ היסת יכול המלו�� להשביע להלוה אף שאינו טוען ברי כ\"כ משא\"כ בפקדון כיון דמסתבר טענתיה דא\"כ הוא פי' דדברי הרמב\"ן קיצר רבי' ולא העתיק דין הראשון דהרמב\"ן דבטוען ברי גמור צריך ליתן לו ולא מהני ליה שבועה וגם ק' דלא הו\"ל לרבי' לכתוב טענת ברי ברישא במלוה ולכתוב עליו שישבע לכן מ\"ש ראשונה הוא עיקר בעיני ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' וז\"ל שם בעלי דינין שבאו לב\"ד טען הא' ואמר מנה יש לי אצל פ' שהלויתיו או שהפקדתיו כו' והשיב הנתבע איני חייב לך כלום או שקר אתה טוען אין זו תשובה נכונה אלא אומרים לו לפרש התשובה כמו שפי' זה טענתו ואמר אם לוית ממנו אם לא לוית כו' עד שמא טועה הוא בדעתו ויבוא לישבע על שקר שהרי אפשר שהלוהו כמו שזה טוען והוא החזיר החוב לבנו או לאשתו או שנתן לו במתנה כנגד החוב וידמה בדעתו שנפטר מן החוב לפיכך א\"ל הודיע לדיינים פי' הדברים והם יודיעוך אם אתה חייב ואפי' אם הוא חכם א\"ל כו' כיצד אין אתה חייב לו מפני שלהד\"מ או שהיה והחזרתו לו שהרי אנו דנין במתוך שיכול לומר בכ\"מ (לכאורה נראה כוונת הרמב\"ם בזה דבא ליישב איך אומרים לו אמור אם דעתך ללהד\"ם או להחזרתיו ושמא ילמד מתוך דברי הב\"ד לשקר לומר להד\"ם או החזרתיו ולא היה כן וניחא ליה שהרי דנין כו' ור\"ל אף אם לא היינו אומרים לו כן אנו דנין אותו במתוך שיכול לומר להד\"ם או החזרתיו ש\"מ שהן טעמיה המורגלין בפי כל וק\"ל) וכן אם טוען הטוען זה חייב לי מנה או מנה יש לי אצלו אומרים לו מאיזה פנים הלוית לו או הזיק ממונך שהרי אפשר שהוא מדמה שהוא חייב כגון שחשדו שגנבו או שאמר לו שאתן לך או כיוצא בזה עכ\"ל הרמב\"ם. מבואר מזה דמש\"ר בשם הרמב\"ם דצריך לברר הלוית לו כו' דאינו ר\"ל ברר אם הלוית לו או לא הלוית לו אלא הפקדת לו בידו דמה לי בענין זה או בענין זה הרי עכ\"פ חייב לו אלא ה\"ק אם הפקיד בידך או הלוה לך ודאי טענתך טענה אבל שמא לא הא ולא הא היה אלא אמת טוען וסובר שחייב לו כגון שחשדו שגנבו כו'. וא\"כ ק\"ק לפי לשון הרמב\"ם וטעמו הנ\"ל מאי מסיק רבינו וכתב ע\"ז ז\"ל וא\"א כתב שאין צריך לברר הפרעון מתי פרעו ובמה פרעו הא גם הרמב\"ם לא הצריך בירור זה כ\"א הלוית או לא וכן בפרעון שיברר אם פרעו בעצמו או החזירו לבנו או לאשתו ולא ישיב סתם אין לך בידי כלומר שמא טועה וכנ\"ל וגם במרדכי פ\"ק דב\"מ (והביאו הב\"י והד\"מ בעמוד) חילק וכתב ז\"ל [דדוקא] בטוען איני ח\"ל נראה דצריך לברר דטענה זו אינה ברורה אבל טוען פרעתי א\"צ לפרש עכ\"ל: ונראה דס\"ל לרבי' מדכתב הרמב\"ם דאפי' חכם גדול צריך לברר אע\"ג דלא שייך האי טעמא דשמא טעה וצ\"ל דהרמב\"ם דכתב טעם שמא טעה לרווחא דמילתא כתבו דאף א\"ת שאינו נחשד לתבוע במזיד מה שאינו ח\"ל אכתי א\"ל דטעה אבל באמת לא מה\"ט הוא אלא אפי' הוא חכם גדול צריך לברר דחשדינן ליה והא ראייה דהמ\"מ כתב שם דטעמו דהרמב\"ם הוא גם מהא דאמרינן בגמרא כשמשביעין אותו אומרים לו לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו כו' והתם משום חשד רמאות דיקח מידו מה שאינו ח\"ל א\"ל כן וה\"נ בזה וא\"כ בכל מה דאפשר לברר צריכין לברר משום חשש רמאות ומתוך הבירור לעמוד על הרמאות ומש\"ה מסיק דהרא\"ש כתב דאין צריך לברר וס\"ל דסמכינן אהא דמשביעין אותו ולא ישבע לשקר וכן התובע א\"צ לברר כיון דלא יוציא ממון דהרי הנתבע יהיה נאמן בשבועה ולהיות פטור והרא\"ש לא אדברי הרמב\"ם קאי ונקט דא\"צ לברר והיאך הלוה ומתי הלוה וה\"ה נמי דלטעמיה א\"צ לברר אם הלוה או לא אלא גם בטוען סתם חייב אתה לי במנה צריך לישבע לו היסת שאינו ח\"ל ואע\"ג דרבי' לא הביא מ\"ש הרמב\"ם ואפי' אם הוא חכם גדול רבי' ס\"ל פי' הרמב\"ם כן בפשיטות ומש\"ה קיצר ושינה רבי' ל' הרמב\"ם וכתב שצריך לברר אם הלוה לו או הפקיד כו' ללמדינו דלדעת הרמב\"ם אפי' זה צריך לברר אע\"ג דאין נ\"מ בין אם הלוה או הפקיד וכנ\"ל דמ\"מ אפשר דמתוכו יבורר הדבר יותר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " חייב לישבע כו' ובשבועה מיהא מהימן במ\"מ מהימן מטעם דאמרו בגמרא בפ\"ק דב\"מ ד\"ג בכוליה בעי דלודי ליה כו' ע\"ש ובכופר בכוליה ועדים מעידים שחייב לו נ' ג\"כ אינו פסול לשבועה ואע\"ג דאמרינן שם והאי בכוליה בעי דלכפריה אלא משום דאין אדם מעיז פניו בפני ב\"ח משמע דאין כופרין בכל משום אשתמוטי וממילא נראה שדעתו היה לגוזלה וז\"א כמו שכתבו התוס' שם בד\"ה כולי בעי דלודי כו' ע\"ש אבל כשכפר הכל אע\"ג דמעידין עדים שחייב לו כולה לא נפסל משבועה בעבור זה כמו גזלן דהא קי\"ל המוחזק כפרן בממון זה אינו נפסל בממון אחר וכמש\"ר בסע\"ט ס\"ה בהדיא גם נזכר זה בסע\"א סכ\"ג בתשובת רבי קלונימוס ע\"ש והוא גמרא ערוכה בפרק הדיינין דף מ\"ב דאר\"נ כופר הכל משביעין אותו ש\"ה משום חזקה דאין אדם תובע כו' ופריך אדרבה אין אדם מעיז פניו בפני ב\"ח ומשני אשתמוטי הוא דמשתמיט ע\"ש ודווקא אסך וממון דכפר בו אינו נאמן כיון דהוכחש לפנינו עליו תו לא מהימנינן ליה עליו בשבועה ומש\"ה אם הוכחש בעדים בכולו אינו נאמן בכולו אפי' לומר שפרעו אח\"כ שחייבוהו העדים ואם הוכחש במקצתו אינו נאמן על מקצתו אבל במה שלא הוכחש אפי' בממון דאותו התביעה כגון זה שכופר בכולו והוכחש במקצת נחשב השאר כממון אחר ונאמן עליו בשבועה ודוקא בהלואה דלהוצאה ניתנה שייך ביה לאשתמוטי אבל בפקדון שהוא בעין ודאי דעתו היה לגזול ודינו כגזלן ונחשד על השבועה וא\"נ אפי' בממון אחר בשבועתו מיהו אפי' בכה\"ג אין שכנגדו נוטל בלא שבועה כמו בהוחזק כפרן שכתב רבינו סע\"ט סעיף ד' דנוטל שכנגדו בלא שבועה ודוקא באותו ממון גופו שהוכחש עליו נוטל שכנגדו בלא שבועה וה\"נ בזה דהוכחש בנ' דפקדון שכנגדו נוטלו בלא שבוע' אבל לא בנ' הנשארים שתבעוהו כו' ועפ\"ר מה שכתבתי עוד מזה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " (יב) (יג) ל\"ש טען א\"י אם פרעתי בפרישה כתבתי ביאור הדברים בשם מור\"ש ז\"ל ואפשר נמי לומר דהאי ל\"ש לא קאי אמ\"ש וע\"א מעיד כו' אלא מיירי אפי' בלא ע\"א וה\"ק אע\"פ שכתבתי שיש חילוק בין אם השיב א\"י אם לויתי לאומר א\"י אם פרעתי היינו כשאין שום עד בדבר אבל אם יש ע\"א אז אין חילוק וחייב גם בא\"י אם לויתי כמו גבי א\"י אם פרעתי וקצת ראיה לזה דלק' בס\"ס י\"ט גבי יורש כ\"ר ב\"ה ע\"ש הרי דלא כתב שיש עדים אלא גבי א\"י אם לויתי ומש\"ר כאן כיון דע\"א מסייע לתובע כו' קאי ארישא אא\"י אם לויתי כו' וק\"ל גם בש\"ע סי\"ב לא כתב ע\"א כ\"א גבי הלואה ע\"ש ועי\"ל דאף ע\"פ דבלא העדאת העד נמי הוי דינא הכי מ\"מ נקטיה ליה רבינו ברישא איידי דסיפא דלגבי יורש אפילו טוענין אין אנו יודעים אם פרע ואפילו יש ע\"א אפ\"ה פטור: טענו הלויתיך מנה כו' עד ה\"ז מחויב שבועה כו' דינים אלו נלמדו מדין שכתב רבינו אח\"ז ז\"ל וכן אם טענו חטפת חפץ כו' הוא מגמרא דפרק כל הנשבעין ומייתי לה נמי בב\"ב (דף ל\"ד) וז\"ל ההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרבי אמי והוה יתיב רבי אבא קמיה אייתי חד סהד�� דמיחטף חטפה מיניה א\"ל אין חטפי ודידי חטפי ואמר רבי אמי היכי לידיינו דייני להאי דינא לישלם ליכא תרי סהדי לישתבע הא אמר מיחטף חטפה וכיון דאמר דחטפה הו\"ל כגזלן א\"ל רבי אבא הו\"ל משוי\"ל וכל המחויב שבועה שאי\"ל משלם עכ\"ל והנה אכתוב לך תוכן כוונת פירושו של רשב\"ם שכתב במה נסתפק ר\"א ואומר היכי כו' כלומר ודאי אם היו ב' עדים מעידים איך שחטף ממנו נסכא זה שהוא עתה כידו ואומר שלי הוא פשיטא שהיינו מחייבין אותו לשלם דהממון הוא בחזקת אותו שהוא מוחזק בו והנוטלו ממנו הוא גזלן גמור אבל אם לא היו עדים מעידים על הנסכא שבידו שהיא היא אותה שחטף מחבירו היה נאמן לומר שלי הוא במיגו דהחזרתיו לך דכשם שהמפקיד לחבירו בעדים א\"צ להחזיר בעדים הה\"נ החוטף ממנו בעדים א\"צ להחזיר לו בעדים (ומיהו לקמן יתבאר די\"ח בזה) וזהו שדייק רשב\"ם וכתב שאין אדם נאמן לחטוף וכו' לומר שלי הוא כו' משמע שמעידין אנסכא שהוא עדיין בידו ואם לא היה שום עד על החטיפה פשיטא שהיה נאמן לומר אין חטפי ודידי חטפי מיגו דאי בעי אמר לא חטפתי מעולם וכן אם היה עד מעיד שחטף והוא מכחיש להעד ואומר לא חטפתי היה נשבע ונפטר כדין ע\"א שמחייב שבועה להמכחישו אבל האי דינא שהעיד העד איך שחטף בפניו נסכא זה ואמר שלי הוא וזה אינו מכחישו על החטיפה אלא אומר שלי הוא היה מסתפק היכי לידיינו ביה לישלם כיון שמודה שחטף והעמד ממון על חזקתו ליכא תרי סהדי ואית לן להימניה במיגו דאי בעי הוי אמר לא מטפתי. ליפטריה בלא שבועה משום האי מיגו הא איכא חד סהדא ואי הוה אמר לא חטפתי היה צריך לישבע להכחיש העד לכן אין לפוטרו בטענתו זו בלא כלום. לישתבע כדינו להכחיש העד הא אמר מיחטף חטפה כלומר א\"י לישבע להכחיש העד שהרי מודה שחטף וכיון שא\"י לישבע שבועה שהעד מחייבו אע\"ג דאמר שלי חטפתי אין מאמינים אותו בשבועה אלא דנין אותו כגזלן דמוקמינן הממון בחזקת זה שהיו בידו. א\"ל רבי אבא שכן דינו כמ\"ש רבי אמי באחרונה דהו\"ל זה מחויב שבועה שלא חטפי שהעד מחייבו ואי\"ל ומשלם כן הוא כוונת רשב\"ם שם. וז\"ל תוס' שם וא\"ת וליהמניה (עיין ל' התוס' בב\"ח סי\"ב) לכך נראה כמ\"ש ריב\"ם דודאי הוי מיגו ואע\"פ כן סבר רבי אבא דחייב דכיון דאיכא א' המחייבו ש\"ד דין הוא שישבע להכחיש העד או ישלם ואין מועיל לו מגו לפוטרו עכ\"ל בקיצור. ואע\"פ דבפרק כ\"ה פליגי רב ושמואל ארבי אבא פסקו כל הפוסקים כר\"א ומדין זה למדו על מה שאמרו בכ\"מ הו\"ל משויל\"מ והכל משום טעם רשב\"ם ותוס' הנ\"ל וכל' רשב\"ם כאן כן פירש\"י בפרק כ\"ה אהאי עובדא דנסכא דר\"א אלא שקיצר בלשונו כדרכו והנה נראה לכאורה ללמוד מדברי ריב\"ם הללו דכמו דס\"ל דאין נאמן לומר דידי חטפי במגו דהחזרתיו לך ואף על גב דליכא ראה בידו קודם הדין ה\"ה אם יש לו עד הלואה והוא טוען יש לי כנגדו בידך כסות או כלים א\"נ במגו דפרעתי לך אע\"פ שאין העד מעיד אלא שחטף או שלוה וסתם חטיפה לחזרה קאי וסתם הלואה לפרעון מ\"מ כיון דע\"א מחייבו ש\"ד אין מועיל לו שום מגו לפטרו כ\"א בשבועה שמכחיש העד דהו\"ל כמגו במקום עדים כיון שהחטיפה או ההלואה היא ודאי שהרי עד מעיד עליה והוא אינו מכחישו נמצא עדות העד במקומו עומד ועליו לשלם או להחזיר ואם יש לו עליו טענה שהוא שלו או שחבירו ח\"ל כנגדו יתבע אותו לדין ונראה שזהו ג\"כ כוונת רשב\"ם שכתב אין שבועה זו מוטלת עליו כלומר כיון דעד בא לחייבו שבועה שלא חטף צריך לישבע אותה שבועה ולבטל עדות העד ואם לא צריך לשלם כמשמעות העדות שכל חוטף מחבירו מסתמא ממון חבירו הוא וכ\"נ לכאורה דעת הרמב\"ם פ\"ד דטוען שכתב ז\"ל מנה לי בידך והרי ע\"א מעיד עליו והנתבע אומר כן הוא אבל ח\"ל אתה כנגד אותה מנה ה\"ז משואי\"ל ומפני מה אי\"ל שהרי הוא מודה לדברי העד ואין הנשבע בהעדאת ע\"א נשבע עד שיכחיש את העד וישבע על כפירתו עכ\"ל הנך רואה שבא לתת טעם למה חייב לשלם ולא הואיל בטעמו כלום דהא אכתי ק' ליהמניה במגו דפרעתיך והמ\"מ כתב שם דמיירי בלא זזה ידו של עד ממנו א\"נ תוך זמנו שודאי לא פרע ואין זה מספיק כלל דא\"כ למה שבק הרמב\"ם עיקר הטעם שהוא בניין ויסוד כל העניין והזכיר טעם הטפל גם ל' הו\"ל מחוייב שבועה וכו' אינו משמע כן אבל לפי מ\"ש א\"ש וכ\"נ דעת רבינו שסתם וכתב דאין טענת אתה ח\"ל כנגדו מועיל גבי ע\"א ולא הזכיר דמיירי בלא זזה ועוד שבדין שכ\"ר לפני זה דהיינו שטוען הנתבע א\"י ובדין שכ\"ר אחר זה דהיינו בחוטף חפץ שניהם מיירי אפילו בזזה יד העד ממנו וכמו שאכתוב בסמוך וכמ\"ש ה\"ה עצמו ואיך נאמר שהמציעתא איירי בלא זזה ועוד מדכ\"ר לעיל ס\"ד בטוענו בלא עדים כלל והנתבע השיב יש לי בידך כנגדו פטור כו' משמע הא כל שיש עדים ואפילו ע\"א אינו נאמן בטענה בשום פנים כך היה נ\"ל לכאורה אבל הר\"ן פרק כל הנשבעין והריב\"ש סשצ\"ב כתבו בפשיטות גמור דלכ\"ע מועיל מגו זה דהחזרתי או פרעתי אפילו גבי ב' עדים כ\"ש גבי ע\"א ומוקי לה להך דר\"א בראו הנסכא בידו באופן דל\"ל מיגו דהחזרה כמ\"ש ה\"ה וכ\"כ הרמב\"ן בחידושיו בשם הרמ\"ה והסכים עמו וכתב דהחוטף דבר מחבירו בעדים א\"צ להחזירו בעדים והרשב\"א בתשובה כתבה גם כן דאמרינן מגו דפרעתי או החזרתי אפילו נגד ע\"א אך כתב דבהך דר\"א לא שייך מגו דהחזרה דכל החוטף בעדים צריך להחזיר בעדים (ולקמן יתבאר דאיכא בין הני טעמי לדינא) ומשמע מדברי הר\"ן וריב\"ש הנ\"ל דגם התוס' וריב\"ם הנ\"ל ס\"ל הכי ומ\"ש ואין מועיל לו מגו להפטר היינו דוקא מגו דלא חטפי דמיניה הקשו והטעם דגלי לן קרא דלעולם האי חייב שבועה שמחייבו ע\"א דינו כחיוב ממון שמחייבין אותן שנים וכשם שאם העידו שנים שחטף בפניהם לא היה נאמן לומר דידי חטפי דהא לית ליה מגו דלא חטפי כך בע\"א אע\"פ שיש לו מגו דלא חטפי אינו מועיל לו כיון שלא היה מועיל לו נגד שנים אבל מגו דהחזרתי או פרעתי דמהני אפילו בב' עדים ודאי כ\"ש שמועיל בע\"א ומש\"ה ע\"כ בעינן לאוקמי מלתא דר\"א באופנים הנזכרים שאין לו מגו דהחזרתי וכיון שהסכימו לזה הרמ\"ה והרמב\"ן והר\"ן וה\"ה והריב\"ש צריכין אנו לבטל דעתינו מפני דעתם ואפשר דגם תוס' בשם ריב\"ם מודו לזה וכן י\"ל קצת מדברי התוספות הנ\"ל דמדהקשו ממגו דלא חטפי דהוי מגו דהעזה ולא הקשו ממגו דהחזרתי או פרעתי דלית ביה העזה משמע דס\"ל דאיירי בלא זזה ידו מידו ואי אמר החזרתי ג\"כ יש בו העזה וא\"כ מה לי מגו דלא חטפי ומה לי מגו דהחזרתי ואי הוי דעת תוס' וריב\"ם כמ\"ש אני לעיל ק' דהו\"ל למכתב בסוף דלתירוצא דידיה אין צריכין תו למימר דשמעתין איירי בלא זזה וע\"ק לדידי דבאומן ונגזל ונחבל בכולהו אמרינן בגמרא דבעינן ראה ודוחק לומר דע\"א המחייבו שבועה עדיף מחזקת אומן ואינך כולהו לכן העיקר כמ\"ש הם ואף דתלמודא סתמא קאמר ולא הזכיר דמיירי בלא זזה אין זה דוחק דמסתמא משמע כן דכיון שחטף בפני העד ודאי צווח מיד הנחטף והוציא קול על חטיפתו וזה טען מיד ברבים דידי חטפתי וא\"כ אע\"ג דהתביעה היתה זמן רב אח\"כ אינו נאמן לומר החזרתיו לך דכיון דהיה טוען שהוא שלו אינו עומד להחזיר וכמש\"ל סי' ע\"ב בשם ר\"י דבכה\"ג א\"צ ראה ביד�� וכמ\"ש לעיל דהכי דייק ל' רשב\"ם שכתב שאין אדם נאמן לחטוף וכו' ולומר שלי הוא כו' גם הרמב\"ם הנ\"ל מסתמא לא פליג אכל הני רבוותא ומיירי באופן שאינו יכול לטעון החזרתיו לך ולא הוצרך להזכירו שהרמב\"ם הביא לשון הגמרא כדרכו וכאשר פירשתי ל' הגמרא כן הוא כוונתו ג\"כ וכ\"מ שהוא דעת רבינו מדשינה ל' הרב רבינו משה בר מיימוני שהרב רבינו משה בר מיימוני כתב טענת התובע ואח\"כ העדאת העד ואח\"כ תשובת הלוה ורבינו הקדים העדאת העד ונראה דמש\"ה שינה לרמז דאיירי בלא זז העד ידו מידו ומש\"ה תבעו מיד בעדותו של עד וכמ\"ש בפרישה כלל העולה מדברי הפוסקים הנ\"ל דכל היכא דאיכא מיגו לא אמרינן משויל\"מ אלא נפטר בשבועה והאי עובדא דר\"א וכל כיוצא בו מיירי בדליכא מגו דמגו דלא חטפי לא אמרינן מטעם ריב\"ם הנ\"ל דכיון דמחוייב שבועה הוא ל\"מ מגו כמו בשני עדים דלא הוי מהני מגו ושאר הפוסקים הסכימו לשינויא קמא דהתוס' משום דהוי מגו דהעזה ואע\"ג דהתוס' הנ\"ל דחו זה הם קיימו בדבריהם האי פירוקא (ובאמת דעת התוס' תמוה דלדידהו אמרינן מגו דהעזה ובתלמוד מוכח בכמה מקומות דלא אמרינן מגו דהעזה וכן אידך פירוקא שדחו התם דהיינו שירא שמא יפסלוהו נראה ג\"כ שהפוסקים תפסוהו לעיקר ופירוקא דריב\"ם לא תפסו לעיקר וכן במרדכי ואגודה לא הזכירו אלא הני תרי שנויי שדחו התוס' ותירוץ ריב\"ם לא הזכירו והרא\"ש ז\"ל סתם הדברים כפי מה שאמרו בגמרא ולא פי' בהן כלום) ומגו דהחזרה או פרעתי נמי ליכא דאיירי בראה או דאמר לפני רבים דידי חטפי וכמ\"ש. א\"נ דהיה צריך להחזיר בעדים ונראה דהרמב\"ם ורבינו ס\"ל כה\"ט בתרא שהגוזל את חבירו צריך להחזיר לו בעדים ומש\"ה ס\"ל כשם שאמרינן בנסכא דר\"א דהחוטף בע\"א דינו כחוטף בשני עדים וא\"נ לומר החזרתיו אלא צריך להחזיר לו בפני העד כן נמי בכופר הכל ועד אח' מכחישו הו\"ל כהכחישו שנים ושוב א\"נ לומר פרעתי עד שיפרע בפני העד ומטעם זה נראה דהפסיק רבינו בין דינו דטענו מנה לי בידך כו' וכתב בינתיים דין טוענו חטפת חפץ מידי משום דדין אתה ח\"ל כנגדו אף שנלמד מנסכא דר\"א מ\"מ טעמא אחרינא אית ביה דהתם איירי בלא זזה ואילו דין נסכא דר\"א ודין הוחזק כפרן תרווייהו איירי בלא ראה ובלא לא זזה ובזה נתיישבו דברי הרמב\"ם דיש להקשות למה חזר וכתב שם בדין ט' טענו מנה כו' הא דין זה דכפרן כבר כתבו לפני זה בדין ח' וכן כפרן שבא עליו ע\"א כו' ופי' המ\"מ דמיירי שטוען תחילה להד\"ם כו' והו\"ל כדין זה האחרון ממש אלא מתחלה כלל הרמב\"ם הדינים יחד בקיצור ואח\"כ כתב דין נסכא דר\"א הנאמן בגמרא וחזר וכתב עליו דין כפרן בע\"א הנלמד ממנו וכתב מלתא בטעמא שהוא כעין טעם דנסכא וכמ\"ש וכעין זה כתב המ\"מ שם בדין ט' דמש\"ה חזר וכתבו הרמב\"ם ע\"ש הארכתי לך בסוגיא זו לפי שהיא נוגעת בכמה מקומות בטור זה ודוק היטב: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכן אם טענו מנה לי בידך וכפר כו' עד השתא דאיכא חד סהדא כו' כבר כתבתי דכ\"כ הרמב\"ם בספכ\"ד דטוען אבל הרשב\"א ז\"ל בתשובה חולק בהאי דינא וס\"ל דלא הוחזק כפרן ע\"י ע\"א דלא אמרינן מחויב שבועה כו' אלא במקום שאם היו שנים היה מתחייב בעדותן ממש כההיא דנסכא דר\"א שהעד העיד שלקח ממנו חפץ דרך חטיפה דאילו היו שנים היה מחויב לשלם ממש ע\"פ עדותן דהלוקח כלים מיד חבירו דרך חטיפה בעדים א\"י לומר החזרתי לך אבל אם טען מתחלה לא לויתי וע\"א מעיד שלוה וחזר ואמר לויתי ופרעתי בזה אין אומרים מחויב שבועה הוא כו' דאפילו אם היו כאן ב' שלוה היה נאמן לומר פרעתי דהמלוה בעדים א\"נ כו' ולא היה מתחייב אלא משום דהוחזק כפרן מכח עדותן ובע\"א לא נעשה מוחזק כפרן ולא אמרינן מתוך שאיל\"מ עיין בתשובה שהאריך וב\"י והד\"מ הביאוה במחודשים סכ\"ד: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שיכול לומר משטה אני וכו' כבר כתבתי בפרישה מה שיש להקשות ע\"ז. ויש מתרצים דדברים אלו מספר התרומות הם והוא סובר כהגאונים שכתב בשמם בספ\"א דאפילו בהודה בלא תביעה נמי שייך השטאה ומביאין ראייה ממ\"ש ב\"י שם (סעיף ל\"א) בשם סה\"ת ע\"ש וז\"א דשם בפנים כ\"ר אותו דין ושינה את לשונו וכתב השבעה במקום השטאה וכ\"כ שם בש\"ע וכן מוכרח לומר דלא ס\"ל לבעה\"ת הכי דהא כתב בשמו שם סעיף כ\"ט ז\"ל כתב בעה\"ת ראובן שאמר לשמעון חייב אתה ללוי כו' עד שהרי לא תבעו ולא השטה בו שישטה בו בהודאתו גם הוא ע\"כ הלה מוכח דס\"ל דלא שייך לטעון השטאה בלא תביעה אלא ע\"כ צ\"ל דנקט ל' השטאה בלא דקדוק כמ\"ש ג\"כ שם ומש\"ה שינה רבינו וש\"ע שם לשונו לכן נ\"ל עיקר כמ\"ש בפרישה ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אחד שלוה משנים וכו' מקור דין זה גבי פקדון שנינו ליה בב\"מ דף ל\"ז וכתב בעה\"ת של\"ט בשם הרמב\"ן דדין הלואה ופקדון שווים הם ברוב הדינים וק\"ל וז\"ל המשנה אמר א' לב' גזלתי מא' מנה וא\"י מאיזה מכם או אביו של א' מכם הפקיד לי מנה וא\"י איזהו נותן לזה מנה ולזה מנה שהודה מפי עצמו. ב' שהפקידו אצל א' זה ק' וזה ר' זה אומר שלי ר' וזה אומר שלי ר' נותן לכל א' מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו כו' ופריך בגמרא מ\"ש רישא דקתני באביו של א' מכם כו' דנותן לכ\"א מנה ומ\"ש סיפא בשנים שהפקידו כו' דקתני והשאר יהא מונח ומשני רבא רישא נעשה כמי שהפקידו לו בב' כריכות דהו\"ל למידק סיפא נעשה כמי שהפקידו לו בכרך א' דלא הו\"ל למידק כגון דהפקידו תרווייהו בהדי הדדי בחד זימנא דא\"ל אתון גופייכו לא קפדיתו אהדדי אנא קפידנא ורמי גזל אגזל דקתני הכא אמר לב' גזלתי לא' מכם כו' נותן לכ\"א מנה ורמינהו גזל א' מה' וא\"י איזה מהן גזל זה אומר אותי גזל וזה אומר אותי גזל מניח גזילה ביניהם ומסתלק דברי רבי טרפון ור\"ע אמר לא זה הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד ובגמרא מוכיח דמשנתינו נשנית גם אליבא דרבי טרפון וקשיא גזל אגזל ומשני התם דקא תבעו ליה הכא בבא לצאת י\"ש דיקא נמי דקתני שהודה מפי עצמו שמע מינה עד כאן עיין שם בפירש\"י כל הסוגיא וכתבו התוס' שם דהשתא לא צריך לשינויא קמא דגם פקדון אפקדון ל\"ק דרישא דנותן לזה מנה ולזה מנה בבא לצאת י\"ש וסיפא דקתבעי ליה אך מדל\"ק תלמודא אלא משמע דלא הדר משינוייא קמא וכ\"מ עוד מסוגיית הגמרא כו' וכ\"כ הרא\"ש שם אלא שמחולקים התוס' והרא\"ש בביאור סיפא דמתניתין ויש בו נ\"מ לדינא דלהתוס' לפי המסקנא גם הסיפא מיירי בבא לצאת י\"ש וברישא דהוי בב' כריכות חייב בבא לצי\"ש וסיפא דהוי כמפקידים בכרך א' פטור אפילו בא לצי\"ש ומה ששינה תנא דמתניתין הל' ונקט ברישא אביו של א' מכם הפקיד כו' ולא נקט ב' אבותיכם הפקידו כו' או הו\"ל למתני ברישא נמי א' מכם הפקיד בידי מנה משום דכל המפקיד כשהוא חי מסתמא תבעי ליה וכל דתבעי ליה בב' כריכות ס\"ל לר\"ע דחייב אפילו מדינא ליתן לכ\"א וא' מה שתבעו (ואנן כר\"ע קי\"ל) ותנא דמתניתין בא למיתני ברישא חיוב לצי\"ש לחוד אבל אה\"נ דאפילו במפקידים עצמם כי לא תבעי ליה נמי חייב ל��י\"ש אלא דאורחא דמלתא קתני ובסיפא תני ב' שהפקידו כר לרבותא דאע\"ג דתבעי ליה והוי ברי ושמא אפ\"ה פטור אפילו לצי\"ש כיון דהו\"ל בכ\"א ולא הו\"ל למידק כללא דמלתא לפירוש התוס' ואליבא דר\"ע דקי\"ל כוותיה אינו חייב מדינא אלא היכא דאיכא תרתי דתבעי ליה דהו\"ל ברי דתובע ושמא דנתבע וגם הו\"ל לנתבע למידק והיינו בב' כריכות אבל בשמא ושמא אפילו בב\"כ אינו חייב מדינא אלא בבא לצי\"ש ובכ\"א דלא הו\"ל למידק אפילו בבא לצי\"ש פטור אפילו בברי ושמא והיינו סיפא דמתני' לדעת התוס' והרא\"ש לא ס\"ל כוותייהו בתרתי דהיינו ברישא בהפקיד א' דמחמירי ביה התוס' והרא\"ש מיקל ובסיפא בהפקידו שניהם דמקילין בו התוס' והרא\"ש מחמיר וכמו שיתבאר שמוכח מדבריו שם בפסקיו דאפילו בהלווהו שניהם דהיינו כמו כרך א' אי תבעי ליה שניהם ר' חייב ליתן לתרווייהו בבא לצי\"ש משום דהו\"ל ברי ושמא גם כתב שם דבהלווהו א' ולא ידע איזהו ולא תבעו פטור אפילו לצי\"ש ומדברי התוספות מוכח דחייב גם בזה בבא לצי\"ש דאל\"כ הו\"ל לתרץ דמש\"ה נקיט ברישא אביו של א' מכם דאילו אם הפקידו הן עצמם היה פטור אפילו לצי\"ש וכמ\"ש הרא\"ש שם בפסקיו דלהכי תנא במתניתין אביו של א' כו' לדיוקא הא אם אמר אחד מכם הפקיד פטור מלצי\"ש משום דהמפקיד עצמו הו\"ל למידק וגם הוא שמא ושמא מדלא תבעי ומדקתני רישא דין זה בב\"כ דהיינו אביו של א' מכם הפקיד כו' דייק מינה הרא\"ש הא בכה\"ג בכ\"א דהיינו אביהן של שנים הפקיד בידו זה ק' וזה ר' זה בפני זה ולא תבעי דהוי שמא ושמא פטור אפילו בא לצי\"ש וכ\"ש אם אומר שניכם הפקדתם בידי אחד ק' ואחד ר' וא\"י איזהו דפטור אף לצי\"ש דכל שהפקידו זה בפני זה הו\"ל לנפקד למידק וכיון דהוי שמא ושמא פטור לגמרי ואע\"ג דהתרצן השיב סתם הכא בבא לצי\"ש משמע להרא\"ש דארישא לחוד קאי אבל סיפא איירי בדתבעי דקתני זה אומר שלי ר' כו' דאי לצי\"ש איירי העיקר חסר דהול\"ל תחלה דא\"ל א' מכם הפקיד בידי ק' ואחד ר' וא\"י איזהו וכששמעו אמר כ\"א מהם שלי הם הר' אלא בפטור מדינא איירי ופשיטא ליה לתנא דחייב לצי\"ש כיון דתבעי ומש\"ה לא קתני ליה וגם יש קצת הוכחה לזה מלשון התרצן עצמו מדסתם וקאמר התם דתבעי ליה ולא אמר התם בחיוב בדיני אדם איירי משמע דס\"ל דחדא באידך תליא דכל דקתבעי ליה איירי בחיוב בדינא ובזה מיושב נמי ל' הרא\"ש במ\"ש שם בתחלת דבריו ז\"ל משמע דאכתי קאי האי שינויא דבכ\"א לא מחייב אף לצי\"ש ובב\"כ חייב בפקדון אי תבעי ליה כו' דבמ\"ש חייב אי תבעי איירי בחיוב בדיני אדם דאי בד\"ש בלא תביעה נמי חייב בשתי כריכות ממש והיינו כשהפקידו שניהן זה שלא בפני זה וכתב שם ברא\"ש בהדיא וא\"כ למה סתם הרא\"ש ולא כתב חייב בדיני אדם וכן בסוף לשונו כתב ז\"ל אבל הפקיד זה בפני זה פטור אי תבעי ליה ואי לא תבעי ליה פטור אף לצי\"ש הול\"ל פטור מד\"א אי תבעי ליה דהא לצי\"ש חייב אם לא בלא תבעי ליה וכדמסיק אלא ה\"ט דס\"ל להרא\"ש דכל חיוב ופטור הנאמר בגמרא בתבעי ליה איירי בחיוב ופטור בד\"א ומש\"ה סיפא דמתניתין דאיירי בתבעי ליה דוקא בד\"א פטור הא לצי\"ש חייב דהו\"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר א\"י דחייב בבא לצי\"ש ולפ\"ז צ\"ל דמ\"ש הרא\"ש דמדלא קאמר בגמרא אלא אכתי צריכין גם לשינוייא קמא היינו דוקא לר\"ע (ומתניתון נמי כוותיה אתיא וכנ\"ל) דהא סיפא איירי בתבעי ליה ובדיני אדם ואפי' בב' כריכות ס\"ל לר\"ט דפטור דבהכי איירי פלוגתייהו דר\"ט ור\"ע אבל לר\"ע אתיא שפיר דכמו דחייב בגזילה בב\"כ ותבעי ליה ה\"נ חייב בפקדון משום דהו\"ל לנפקד למידק ו��ש\"ה צריכין לאוקימתא שינוייא קמייתא דסיפא איירי בכ\"א כיון דהפקידו זה בפני זה וגם שינוייא תניינא דמוקי לרישא דמתני' דאיירי בד\"ש א\"ש לר\"ע דמודה ר\"ע דבשמא ושמא פטור מד\"א וכדמסיק בגמרא אביכם של שניכם הפקידו וע\"ש ואשר כתבתי דלהרא\"ש בכ\"א תבעו חייב בבא לצי\"ש כן מוכח מלשון רבינו מס\"ס זה וכתב בהדיא בס\"ס גבי פקדון וכתב בהדיא בקיצור פיסקי הרא\"ש ע\"ש ולא כנ\"י שכתב בפי' התוס' פרק הנזכר דהסיפא איירי בבא לצי\"ש ופטור אפילו בשניהן תבעי ע\"ש ועיין בקיצור פסקי הרא\"ש שכתב עוד ז\"ל ולענין פקדון אם שנים תובעין אותו כ\"א אומר הפקדתי אצלך מנה והוא היה אמר אחד מכם הפקיד וא\"י איזהו כ\"א ישבע ויטול ואי לא תבעו חייב בבא לצי\"ש ואם אמר א' מכם הפקיד אצלי וא\"י איזהו ולא תבעי ליה אפילו לצי\"ש פטור כו' והרי דבריו ראשונים נראין סותרים זא\"ז דמתחילה כתב דבלא תבעי חייב לצי\"ש ואח\"כ כתב דבלא תבעי אפילו לצי\"ש פטור וק' לומר דט\"ס הוא כי ראיתי בקיצור פסקי הרא\"ש שהוגה מיד גדול א' שגם בו כתב כן. ונראה ליישב דמ\"ש בראשונה ואי לא תבעי אינו ר\"ל דלא תבעי כלל אלא ה\"ק אי לא בתחילה (הן) [התחילו] ליתבע אלא הנתבע התחיל ואמר א' מכם הפקיד בידי וא\"י כו' ואח\"כ אמרו כל א' ברור לי הוא שהפקדתי בידך בזה חייב לצי\"ש ואח\"כ כתב אם גם אחר שהתחיל הנתבע לומר להן כן הן שתקי ולא תבעי לומר כ\"א ברור לי שאני הפקדתי בזה פטור אפילו לצי\"ש אלא (ע\"ק) [ע\"ז ק'] מנ\"ל לחלק בזה ודו\"ק וצריך ליתן טעם למ\"ש הרא\"ש שם בהפקידו זה שלא ב\"ז ולא תבעו דחייב לצי\"ש מ\"ש מאמר א' מכם הפקיד בידי ולא תבעי דפטור אף לצי\"ש הא גם בהפקיד א' מהן הו\"ל כהפקידו בב' כריכות וכדאמר בגמרא הנ\"ל ומ\"ש זה דאמרינן ביה דמפקיד עצמו הו\"ל למידק מזה דלא אמרינן ביה הכי וי\"ל דדוקא בהפקיד א' מהם ולא בא המפקיד לתבוע כלל שייך למימר דמפקיד גופיה הו\"ל למידק לבא ולתבוע ומאחר שבאמת הנפקד לא דק כלל דא\"י מי הפקיד בידו אבל כששניהם הפקידו בידו יכולין כ\"א מן המפקידים לומר ידעתי בו שיודע שהפקדתי בידו. וסברתי שיחזירהו לידו כמו שמסרתי לידו ובפרט פקדון דלא ניתן להוצאה ולכן לא באתי לתבוע ודו\"ק וזש\"ר הנך חלוקים כאן בהלוואה דדין הלוואה נלמד מדין פקדון ונמשך בזה אחר שיטת הרא\"ש אביו ורבו. אבל צ\"ע למה סתם רבינו במ\"ש בשם הרא\"ש דבמלוה על פה דהו\"ל למידק אי לא תבעי חייב לצי\"ש ולא חילק לכתוב דהיינו דוקא בהפקידו בידו ב' זה שלא בפני זה דהא בהפקידו זה בפני זה ולא תבעו פטור להרא\"ש אפילו לצי\"ש בפקדון וכמ\"ש וכ\"כ רבינו בסימן ש' ודוחק לומר דה\"ק רבינו דבמלוה ע\"פ היכא דהו\"ל למידק כגון שהלווה זה ב\"ז אי תבעי ליה כו' דא\"כ עיקר חסר מן הספר וי\"ל דרבינו נמשך בזה אחר בעה\"ת שכתב שער ל\"ט בשם הרמב\"ן דלענין אם הודיעוהו מתחילה למי ק' ולמי ר' מחלקים דין מלוה מדין פקדון ע\"ש. ור\"ל דדוקא בפקדון דלא ניתן להוצאה אפילו הודיעוהו אין עליו לדקדק כ\"כ דסבר לומר מה. שזה מפקיד הוא נוטל ואח\"כ נתערב מה שא\"כ בהלוואה דנתנה להוצאה והם הודיעוהו למי ר' ולמי ק' דהו\"ל לדקדק ועוד כתב הרמב\"ן שם דהיינו דוקא במלוה ע\"פ אבל בשטר אע\"פ שהודיעוהו פטור אפילו לצי\"ש וכתב שם כל הני טעמי שכ\"ר לפני זה כיון דנעשין שותפין בהלוואה וגם האמינו זה לזה בתפיסת השטר כו' ע\"ש. ובזה מיושבים ג\"כ דברי רבינו דמ\"ש יראה מדברי הרא\"ש דמלוה ע\"פ דהו\"ל למידק מיירי בהודיעוהו ואמש\"ר בריש הסימן קאי דקאמר א' שלוה מב' והודיעוהו כו' גם משום דמסתמא במלוה שנתנה להוצאה מודיעו ללוה תחלה למי ק' ולמי ר' והו\"ל סתמא כפירושו ולקמן סתם רבי' וכתב בדין פקדון דאם הפקידו זה בפני זה א' ק' ואחד ר' ותבעי ליה חייב לצי\"ש ופטור מד\"א ובלא תבעי ליה פטור אפי' לצי\"ש משום דבפקדון אין נ\"מ בהודיעוהו וכמ\"ש בשם הרמב\"ם ודו\"ק היטב בדברי התוס' והרא\"ש ורבינו ותמצא (כדבריו) [כדברי]: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אחד שהלוה לשנים כו' מקור דין זה מהירושלמי הביאו הרא\"ש פ' שבועת הפקדון וז\"ל וכיחש בעמיתו לכשיצא בדין בשבועה פרט למכחיש בא' מן השותפין א\"ר יוסי כו' (עיין ל' בב\"ח) ופי' הרא\"ש בשם הרמב\"ן וכיחש בעמיתו כו' (עיין ל' בב\"י) אר\"י הדא אמרה כו' פירוש דכי היכי דאמר בשנים שהפקידו אצל אחד שאם בא אחד ליטול את שלו אין שומעין לו ולא יוכל לומר להנפקד לכל אחד ממנו נתחייבת בחלקו אלא יכול לומר לא נתחייבתי אלא לשניכם אף ב' שלוו מא' יכול לומר לשניהם הלויתי ואין א' מהם נפטר בחלקו אלא כ\"א מהם חייב לשלם הכל ומסיק הרא\"ש שם בשם הרמב\"ן שהרי\"ף ור\"ח פסקו כירושלמי זה וכ\"כ אבי העזרי אלא שכתב שנתחייב הא' מדין ערב ולא יגבה מן הא' אא\"כ לא ימצא לגבות מחבירו חלקו אבל לדברי הרמב\"ן יגבה ממי שירצה וכ\"נ הלכה למעשה וזש\"ר בסמוך וכן מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל עכ\"ל. ודע שיש פירושים אחרים בדברי הירוש' הנ\"ל הביאם הרא\"ש ודחה אותם וגם הר\"ן כתב בפרק הנזכר אחר פי' דהרמב\"ן הנ\"ל ז\"ל אבל הראב\"ד ז\"ל פי' הירושלמי בהפך וכ\"כ דהא אמרה כלומר מדקאמר פרט למכחיש בא' מהם דהו\"ל כפירת דברים שהרי חבירו יכול לתבוע כל החוב ה\"נ ב' שלוו ונמצא א' מהם תובע את הכל. ואין זה מחוור שאין הירושלמי מתפרש לו יפה אבל הרשב\"א מסכים לדבריו ע\"כ. ביאור דבריו שהרא\"ש והרמב\"ן פירשו הירושלמי לענין הוצאת ממון אם יכול לגבות הכל מא' או לא. והראב\"ד פי' הירושלמי דמיירי לענין העמדה בדין שכ\"א יכול להכריח אותו לדון עמו על הכל וז\"ש דהו\"ל כפירת דברים וכו' והמדקדק שם ברא\"ש פרק שבועת הפקדון ימצא דבדין הוצאת ממון מיד הנפקד לא איירי הראב\"ד ואפשר דס\"ל כהרא\"ש והרמב\"ן וכן הרא\"ש והרמב\"ן לא איירי אלא לענין הוצאת ממון מיד הנפקד אבל מדין תביעה דהיינו להכריח הנפקד שידון עמו על תביעתו בהא לא איירי וגם הרא\"ש ס\"ל דיכול להכריחו לדון עמו <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> על חלקו וכמש\"ר ס\"ס קכ\"ב וקע\"ו ע\"ש ומ\"ש הר\"ן דהראב\"ד פי' הירושלמי בהפך לאו למימרא שכתב בהיפך לדינא אלא כלומר בפי' הסוגיא דירושלמי כתב בהיפך שהרא\"ש והרמב\"ן הוכיחו דין ב' שלוו שגובה מאיזה מהן שירצה ממה שאינו מחויב ליתן לשום אחד מהן חלקו לבד והראב\"ד הוכיח דין ב' שלוו שגובה מכל א' שירצה מדהנפקד מחויב להשיב לו על כולו. כנ\"ל ביאור הדברים ופשוט הוא אלא לפי שמל' ב\"י יש מקום לטעות שכתב ז\"ל מ\"מ גם לדברי הראב\"ד דין הירושלמי אמת דב' שלוו אחראין וערבאין ע\"כ משמע דדין ב' שהפקידו שאין אחד מהם יכול להוציא ממנו בלא חבירו ליתא לדברי הראב\"ד לכן כתבתי בירור הדברים ונ\"ל (דג\"כ) [דגם] לאו לדיוקא קאתו וק\"ל. ונראה מדכתב הרא\"ש אבל לפי דברי הרמב\"ן יגבה כו' ולא כתב אבל הרמב\"ן כתב שיגבה כו' משמע ודאי שלא מצא בהדיא להרמב\"ן ז\"ל אלא מסתימת לשונו הנ\"ל שכתב ואין א' מהם נפטר בחלקו אלא כ\"א מהם חייב לשלם הכל משמע ליה דס\"ל דאפי' יש לכ\"א לשלם חלקו אבל מדברי הירוש' הנ\"ל אפי' לפי פי' הרמב\"ן אינו מוכרח לומר כן דאפשר דהירושלמי באם אין לא' לשלם קמיירי דאז נפרע מהשני הכל וכ\"כ בבעה\"ת שמ\"ד בשם הרמב\"ן בהדיא דשם הביא הירושלמי הזה עם פי' של הרמב\"ן הנ\"ל וכתב עליו ז\"ל ויש לנו לעיין אם נדון דין זה אע\"פ שיש ממון ונכסים לשניהם שתהיה יד המלוה על העליונה לתבוע הכל ממי שירצה או דלמא לא נדון כך אלא בזמן שהוא עני כי יש אומרים כיון דנקט הירוש' לישנא דאחראין דיינין להו בערב שאינו קבלן כו' והביאו ראיה לדבריהם לומר כן ואיכא מ\"ד דעכ\"פ ידו על העליונה לתבוע הכל מן הא' כיון דקתני הירושלמי אחראין וערבאין כלומר חייבין הן נקראים וכל א' הוא קבלן על חברו וכ\"נ דעת הרמב\"ם ז\"ל שכתב ב' שלוו בשטר א' או שלקחו וכו' הרי הן אחראין וערבאין זה לזה וב' שנכנסו בערבות לא' כשיבא המלוה להפרע מן הערבים יפרע ממי שירצה כו' ע\"כ אלמא דאע\"פ שיש לשניהם כדי החוב יכול לתבוע הכל מא' מהן שהרי פסק דב' שערבו יפרע מאיזה מהן שירצה כו' ומפני שנסתפקתי בזה שאלתי את פי הרמב\"ן והשיב לי דיש לפרש ולומר דב' שלוו מא' או שהפקיד א' אצלם (דמיירי ביה הירושלמי) אין א' מהם חייב לפרוע הכל אלא מדין ערב שאם אין נכסים לשותפו יגבה ממנו אבל בזמן שיש לו נכסים לא יתבע את הערב תחלה וגובה מכל א' וא' החצי שמוטל עליו וכן הוא דעת מקצת המורים ודברי הרמב\"ם נראין כן ויש ראיה לזה מפרק המפקיד דאמרינן שותפים ששאלו ושלם אחד מהן מהו כו' ויותר ראיה מפרק השואל דאמרינן שותפים ששאלו ונשאל א' מהן מהו עכ\"ל בעה\"ת בקיצור הרי לך שהבעה\"ת בעצמו נסתפק בפי' הירושלמי הנ\"ל ושהרמב\"ן השיב והכריע בהדיא ופי' דדוקא כשאין לזה גובה מזה הכל אבל לא כשיש לזה וגם המ\"מ פכ\"ה דמלוה כתב כן בשם הרמב\"ן ע\"ש והרא\"ש שלא ראה דברי הרמב\"ן הללו הכריע בדעתו דסברת הרמב\"ם היא דלעולם גובה הכל מן האחד כי כן משמע סתימת ל' הרמב\"ם ומ\"ש בעה\"ת דהיה נ\"ל דעת הרמב\"ם שיכול לגבות הכל מא' אף כשיש גם לשני והרמב\"ן כתב שנ\"ל מדברי הרמב\"ם בהיפך נראה שגירסת ספרי הרמב\"ם של בעה\"ת היתה ושנים שערבו וכו' בוי\"ו כמ\"ש שם בבעה\"ת שהעתיק ל' הרמב\"ם ומשמע ליה דהרמב\"ם בא לומר דשנים שלוו דינם כשנים שערבו וכשם שבב' שערבו גובה הכל מאיזה מהם שירצה ה\"ה בשנים שלוו והרמב\"ן ס\"ל מדכתב הרמב\"ם בתחלה סתם הרי הן ערבאין זה לזה משמע דאין להם אלא דין סתם ערב ולא גרס ברמב\"ם ושנים בוי\"ו וא\"נ גרס ליה אין הכרעה בזה שיהא להם דין א' דאכתי אפשר שהוא דין בפני עצמו וה\"ק וב' שערבו יש להם דין אחר משנים שלוו שכשיבא כו' ואפשר נמי לומר שגם בעה\"ת לא גרס ושנים בוי\"ו אלא שס\"ל מדהפסיק שם הרמב\"ם בפכ\"ה דמלוה בדין ערב והכניס ביניהם דין שנים שלוו וסמך דין ב' שלוו לדין ב' שערבו משמע דס\"ל דדין אחד להם ובשניהם גובה הכל ממי שירצה ולכן כתב בהעתקתו ושנים שערבו בתוספות וי\"ו לתוסכת ביאור ולא משום שגרס כן והשיב לו הרמב\"ן שאין ראיה ממה שערבב הדברים וק\"ל ודע שבהע\"ת מסיק שם וכתב בשם הרמב\"ן דבב' שערבו לא' גם כן לא יפרע מן האחד הכל כי אם כשאין להשני והביא ראיה מהתוספתא ז\"ל ובתוספתא דסוף ב\"ב מצאתי המלוה את חבירו ע\"י ב' ערבים לא יפרע מא' מהן ואם אמר על מנת שאפרע מאיזה מהם שארצה יפרע ממי שירצה ופירוש לא יפרע מא' מהם תחלה אלא כשאין נכסים ללוה יפרע מזה מחצה ומזה מחצה אין לו גובה מהשני וזהו כדין ב' שלוו מא' וגם זו ראיה וראיתי לרבינו משה ז\"ל שכתב בשני ערבים נפרע מאיזה מהן שירצה ואינו עכ\"ל (ותוספתא זו באמת צ\"ע להרמב\"ם) וכ\"כ רבינו לקמן בסימן קל\"ב בשם הרמב\"ן בב' שערבו לא' כו' ע\"ש אבל מסיק וכתב שם בסוף הסימן דדעת הגאונים נוטה לדעת הרמב\"ם דגובה ממי שירצה אף כשיש להשני ונלמד ממ\"ש דבין להרמב\"ם לפי מה שפירשוהו בעה\"ת ורבינו ובין להרמב\"ם דיו ב' שערבו ודין ב' שלוו אחד מהן להרמב\"ם גובה בשניהם ממי שירצה אף כשיש להשני ולהרמב\"ן בשניהם אינו גובה הכל אלא כשאין לשני והרא\"ש שלא ראה דברי הרמב\"ן כתב בב' שלוו שגובה הכל ממי שירצה ובדין ב' שערבו לא כתב כלום בשמו ויכול להיות דס\"ל דגם שם הדין כן ורבינו ודאי ראה דברי הרמב\"ן שהרי היה בידו בעה\"ת והעתיק גם בדינים הללו כמה עניינים ממנו ואפ\"ה לא רצה לכתוב כאן דברי הרמב\"ן בב' שלוו מפני הכבוד מאחר שהרא\"ש אביו לא כ\"כ בשמו אבל לקמן בדין ערב במקום שלא כתב הרא\"ש בשם הרמב\"ן בהיפך שם כתב דעת הרמב\"ן והסכים בסוף לדעת הרמב\"ם והוא כדעת הרא\"ש בב' שלוו כי לשניהן דין אחד וכמ\"ש והוא דלא כדעת ב\"י ומהרי\"ק שחלקו ביניהם לדעת הרמב\"ם וכמ\"ש דבריהם בפרישה אדברי הרמב\"ם מיהו דבריהן מקויימים ע\"פ מ\"ש בעה\"ת בשם רמב\"ן איך שהרמב\"ם ס\"ל בב' שלוו אינו נפרע מא' מהם וכשיש גם להשני ובשני ערבים ס\"ל להרמב\"ם דגובה מא' אף שיש להשני כנ\"ל ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש זכרונו לברכה כתב ב\"י לא קאי כו' [עיין לשונו בב\"ח] אבל אח\"כ בסעיף ג' כתב בשם רבו ר\"י בי רב דלא פליג אדברי הרמב\"ם וכמ\"ש בפרישה ואין להקשות לדברי ב\"י שבכאן צ\"ל לרבי' לחזור ולכתוב דין שאחר זה אחד מב' שותפים שלוה כו' בשם הרמב\"ן אחר שכתבו כבר בשם הרמב\"ם או למה לא הזכיר מיד דעת הרא\"ש החולק אדברי הרמב\"ם כמו שהזכירו למטה אדברי הרמב\"ן די\"ל משום דדברי הרמב\"ם בדין הלוואת שותף סתומים קצת ואין דבריו מוכרעים לא רצה לכתוב עליו שהרא\"ש חולק משא\"כ הרמב\"ן שכתב בפירוש שהשני משתעבד בהלוואת שותף חבירו מש\"ה כתב עליו שהרא\"ש חולק ומש\"ה נמי לא הזכיר בסמוך אלא דעת הרמב\"ן ולא דעת הרמב\"ם משום שאינו מוכרעת גם אין להקשות להב\"י למה סתם רבינו וכתב וכן היא מסקנת הרא\"ש כיון דלא קאי אלא ארישא משום דמסתמא אין לטעות ולומר דקאי במסקנא אכל דברי הרמב\"ם דהא לא כתב רבינו השתא לדין הלוואת שותף אלא בדין ב' שלוו מיירי אלא משום שהוצרך להעתיק ריש דברי הרמב\"ם דאיירי בהלוואה ושסיים עליה בסוף הבבא יפרע ממי שירצה לא רצה להשמיט אמצעות דבריו כנ\"ל ליישב לשיטת ב\"י אבל אין צורך לכל זה אלא העיקר כמ\"ש בפרישה ודו\"ק והיינו לפירושו אבל לדין נראין דברי ב\"י כמ\"ש בחידושים: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ושניהם פטורים ואין שמעון יכול לומר ללוי כו' עי' בב\"י שהקשה ב' תשובות הרא\"ש אהדדי והביאו הד\"מ וכתב עליו ז\"ל ול\"נ שאותה תשובה שבסי' י\"א לאו דהרא\"ש היא דהרי לאו הרא\"ש חתום עלה אלא דאינש אחרינא היא ונתערבה בתשו' הרא\"ש ונקראת על שמו כמו שמצינו כמה פעמים בתשובות הרמב\"ן והרשב\"א עכ\"ל ד\"מ ועיין בהגד\"מ שם כתבתי ישוב למ\"ש ב\"י שאין הדבר מתיישב ולק\"מ ע\"ש ודו\"ק: שהרי היו שותפין בחוב ומה שמחל לא' מהן כו' הרא\"ש שם בתשובות כלל ע\"ג דין י\"ב הביא ראיה לזה מהתוספתא דהגוזל בתרא ורבינו כתב לקמן בס\"ס קע\"ח בתוס' ביאור מש\"ה העתקתי לשונו וז\"ל שותפים שבקש א' מהמוכס שימחול לו ומחל לו הוא לאמצע כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו מחל המוכס לא' מהן בלא פיוס הוא שלו לבדו עכ\"ל הטור שם בהעתקת ל' התוספתא וסיים הרא\"ש שם וכתב ז\"ל ומסתמא כיון שאין דרך המוכס למחול לחבירו בלא פיוס הלכך תלינן שבפיוס מחל לו מחילה והוי לשניהם ועוד ההיא דהתוספתא (דאמרינן דבלא פיוס לא הוי כולו מחילה) מיירי שלא מחל כל החוב מדקתני ואם אמר בשביל פלוני מחלנו מחול לו משמע דמנכים מחלקו מה שמחל לו והשאר יפרענו אבל הכא דמוכח מל' המחילה שמחל כל החוב אין לפרש שמחל לראובן שלא יגבה ממנו כל החוב אבל (משמעון) [מלוי] יגבה כל החוב אלא כיון דכתב המחילה סתם לכל השותפים מחל. ועוד אי איתא דלראובן לבד מחל שלא יגבה ממנו אלא מלוי מה צורך במחילה בלא מחילה ילך שמעון ויגבה מלוי הכל אם ירצה וא\"ל דמהני מחילתו דלא יחזור לוי ויוציא מראובן חצי החוב שהוציא שמעון ממנו הא ליתא דלאו כל כמיניה דשמעון לפטור במחילתו לראובן להפקיע כח השותפות שיש להן זע\"ז דכך הוא דינם שאין המלוה צריך לטרוח ויכול לגבות מאחד הכל ממי שירצה ויחזור הפורע ויגבה משותפו מה שפרע בשבילו ואם ירצה לפטור לראובן לגמרי לא יגבה הוא ממנו כלום ומלוי לא יגבה אלא חצי החוב שהוא חייב ואז לא יחזור לוי אראובן אלא ודאי המחילה לשניהן היא עכ\"ל ובזה שכתבתי בשם הרא\"ש דכשמחל לאחד מהשותפים כל תביעה שיש לו עליו אפי' בלא פיוס נמי מחל לכולן נתיישב למה סתם רבינו ולא כתב כאן חילוק זה דפיוס וגם בש\"ע סתמו ולא הזכירוהו ואף דמסתמא המחילה באה ע\"י פיוס כמ\"ש הרא\"ש הנ\"ל מ\"מ לא הו\"ל לסתום אלא לפרש כ\"ז. וק\"ל מזה שכתבתי על מ\"ש ב\"י בס\"ח דמשמע מדברי הרא\"ש דאם נודע שמעצמו מחל בלא פיוס לא מחל אלא לאותו שמחל ולא לחבירו ושבאם מחל מקצתו אע\"פ שע\"י פיוס מחל לא מהני המחילה אלא לאותו שמחל ולא לחבירו עכ\"ל ע\"ש וכל זה אינו שלא אמרו זה אלא בשותף ומוכח דשם לא מחלו אלא מקצת החוב ואפי' שם מהניא המחילה דמקצתו לכולן אם היתה על ידי פיוס וכמו שנתבאר ודוק וא\"ת לפי מאי דמסיק הרא\"ש וכתב דאם איתא דלראובן לבד מחל כו' בלא מחילה ילך ויגבה מלוי הכל כו' א\"כ גם גבי ערבים נימא הכי ולמה מסיק הרא\"ש ורבינו בשמו וכתבו דגבי שני ערבים אם מחל לא' דחייב השני י\"ל דשאני התם דכיון דהלוה חי וקיים בשעת המחילה סברא אלימתא היא שלא מחל כל החוב מטעם שכתבתי בפרישה ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אינה נאמנת אלא במגו דפרעתיך החצי כו' עיין בתשובת מהרש\"ל סימן צ\"ג שפסק ב' שלוו מא' בשטר והא' פרע למלוה והביא השטר בידו ותובע חבירו שיפרע לו חלקו וזה השיב כבר נתתי לך חלקי כדי שתשלם לי כל החוב השבועה באה לנתבע ואפי' המלוה בא ומעיד לו איזה זכות נשבע נגדו ש\"ד כדינו נגד ע\"א ונפטר ע\"ש ומביא ראיה מדברי רבינו אלו ורבים תמהו על דברי מ\"ו רש\"ל בזה ממש\"ר לקמן בסימן ק\"ל סעיף ד' בדין כתב לו התקבלתי כולי ובתשובה הארכתי ליישב דבריו ולחזקם ורוב דברי בזה תמצא בדרישה ופרישה דסימן ק\"ל ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הקובע זמן לחבירו ותבעו תוך הזמן כו' בפ\"ק דבתרא (ד' ה) אר\"ל הקובע זמן לחבירו וא\"ל פרעתיך תוך זמנו אינו נאמן ולואי שיפרע בזמנו ואע\"ג דפליגי עליה אביי ורבא מסקינן התם בגמרא דהלכתא כוותיה עוד שם בגמרא איבעיא להו תבעיה לאחר זמנו וא\"ל פרעתיך תוך זמנו מאי מי אמרינן במקום חזקה מה לי לשקר או דלמא במקום חזקה לא אמרינן מה לי לשקר ולא איפשיטא (וכתב הרא\"ש דכיון דעלתה בתיקו קיי\"ל קולא לנתבע ואין מוציאין ממונא מספיקא אלא נשבע היסת ונפטר) וכתבו התוס' וא\"ת נפשוט מדר\"ל דלא אמרינן מגו דאל\"כ אמאי אר\"ל שא\"נ כשאומר פרעתיך תוך זמנו ניהימניה במגו דאמר פרעתיך עתה (דאין לתרץ דר\"ל איירי בתבעו תוך זמנו דא\"כ הול\"ל וא\"ל בתוך זמנו פרעתיך דהום משמע בתוך זמנו כשתבעו א\"ל כבר פרעתיך ומדאמר א\"ל פרעתיך תוך זמני משמע דכשא\"ל כן אינו בתוך הזמן) ואומר ר\"י דר\"ל איירי דקיימי ביום אחרון של זמן ואע\"ג דמסקינן בהשואל (סוף דף ק\"ב) דעביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמניה מ\"מ אין זה מגו דלא חציף אינש לימר פרעתיך היום אבל רגיל הוא לומר פרעתיך אתמול ושכחתי עכ\"ל וכ\"כ בבעה\"ת שער ט\"ז בקצת תוספת ביאור וז\"ל ומסתברא דמלתא דר\"ל אפי' כשתבעו ביומא דמשלם זימניה מיירי והוא שתבעו בתחלת היום שנשלם בו הזמן אבל אם תבעו בסוף היום איכא מיגו דאי בעי אמר פרעתי בתחילת היום ומהימן כדמוכח בסוגיא דהשואל דעביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמניה כי אמר פרעתיך תוך זמנו נמי מהימן ועוד מדקמיבעיא בגמרא תבעו לאחר זמנו ש\"מ דר\"ל בתבע בזמנו איירי וה\"ד כגון שתבעו בתחלת היום שנשלם בו הזמן עכ\"ל ודבריו צריכין ביחור מ\"ש כשתבעו בסוף היום דנאמן לומר פרעתיך תוך זמנו במגו דפרעתיך בתחלת היום ומ\"ש כשתבעו באמצע היום דאינו נאמן הא אית ליה נמי מיגו דאי בעי הוה אמר פרעתיך עתה לפני חצי שעה ועוד דמדברי התוס' לכאורה משמע דאני' בסוף היום אינו נאמן במגו דפרעתיך היום וצ\"ל דבעה\"ת ס\"ל דתבעו ביומא דמשלם זימניה פי' כל היום בכללו ככל היום הנזכר בכ\"מ דחשבינן ללילה בהדי יומא. ונמצא יש בו ג' דינים. הא' תבעו בתחלת הלילה של היום כלות הזמן אינו נאמן כלל לומר פרעתי דכיון דתבעו אז בפנינו וראינו שלא שלם לו עתה א\"כ ע\"כ מה שטען פרעתיך ר\"ל כבר קודם היום שנשלם בו הזמן ואז היה תוך זמנו ואיכא חזקה דאין אדם ממהר כ\"כ לכרוע קודם שיגיע יום הזמן. הב' תבעו באמצע היום נאמן לומר פרעתיך היום בתחלת היום והיינו בעיא בפרק השואל דאיפשיטא דעבד אינש דפרע ביומא דמשלם זימניה וכדפירש\"י ז\"ל שם ז\"ל תבעו בדין ביומא דמשלם זמניה וא\"ל נתתיו לך בבקר נאמן בהיסת ע\"כ הרי לך שדייק שתבעו ביומא והוא טוען נתתיו בתחלת היום אבל מ\"מ א\"נ לומר פרעתיך תוך זמני במגו דפרעתיך היום דאין זה מיגו די\"ל דלא רצה להעיז נגדו כולי האי שהתובע יאמר אילו היה אמת שפרעתני היום לא הייתי שוכח כ\"כ במהרה מש\"ה ניחא ליה טפי לומר פרעתיך תוך זמנו ושכחת דליכא העזה כ\"כ וכמ\"ש התוס'. הג' תבעו בסוף היום נאמן לומר פרעתיך תוך זמנו במגו דפרעתיך אתמול בתחלת הלילה או בסופה ושכחת כיון שעבר כבר ביני וביני הלילה ויום שלם בין פרעון לתביעה אפשר שהתובע שכח ואין זה העזה כ\"כ וזהו שכתב בעס\"ת בתבעו בסוף היום נאמן במגו דפרעתיך בתחלת היום ור\"ל בתחלתו ממש והיינו לילה שלפניו דשייכא ליום זה ולזה כיונו גם התוס' שדקדקו וכתבו אבל רגיל הוא לומר פרעתי אתמול ושכחת. כנ\"ל ברור ביאור דברי בעה\"ת והתוס' וכן מוכח מלשונם וכנ\"ל דברי רבינו וכמ\"ש בפרישה ע\"ש. וא\"ת למה כ\"ר סימן קנ\"ז סכ\"ד גבי בנין כותל חצר המופסקת בינו ובין חבירו דנאמן אפילו טוען שפרעו קודם גמר בנין הכותל מטעם דאין כאן חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דהא כל שורה ושורה זמנו הוא עכ\"ל הא בלאו ה\"ט נמי נאמן לומר פרעתיך תוך זמנו במגו דפרעתיך אתמול יש לומר דהתם מיירי בתבעו תוך זמן הבנין או בכלות הזמן ושם פירשתי ע\"ש. ויהיה איך שיהיה דברי ש\"ע בזה תמוהין שכתב בס\"ג ז\"ל וי\"א דהא דאמרינן בתבעו ביום שנשלם הזמן וא\"ל פרעתיך דנאמן ה\"מ כשתבעו בסוף היום אבל קודם לכן אינו נאמן ע\"כ ��ז\"א וכמ\"ש ועיין בסמ\"ע מ\"ש שם בזה ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " ואה\"כ אמר נזכרתי כו' אין זה דומה למש\"ר לקמן ס\"ס פ\"ב סכ\"ג וכתבוהו גם הרמב\"ם פי\"ד דמלוה טען הלוה כו' ע\"ש שפורע מחצה ולא אמרינן דיכול לומר נזכרתי שפרעתיו כולו והרי עדים דהתם יש שטר ואילולי עדות העדים לא היה נאמן כלל משא\"כ כאן דאינו חייב אלא מחמת הודאת פיו כן תירץ מ\"מ בשינויא בתרא והביאו הב\"י גם כן בס\"ס פ\"ב ע\"ש ולא עמדתי על סוף דעתו הא שאני הכא שאומר נזכרתי קודם שבאו עדים וכמ\"ש בפרישה בשם נמ\"י דבהא איירי לכך שומעין לו משא\"כ התם דקודם ביאת העדים אמר פרעתי מחצה שוב אין מאמינים לו דאמרינן שמחמת ששמע שהעדים סייעו לו אמר נזכרתי וצ\"ע וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אפילו אם עד אחד מכחישו כו' ל' ב\"י ק\"ל דאם מכחישו בטענה ראשונה הרי הוחזק כפרן דליכא למימר מה לי לשקר שחוזר בו מטענתו הראשונה דהא איכא למימר שחזר בו לפי שראה שהעד מכחיש (פי' אע\"ג דליכא מ\"ד דס\"ל דיעשה כפרן ע\"פ ע\"א כדאיתא פ\"ק דב\"מ וכמ\"ש בסמוך מ\"מ הטעם דלא אמרינן דאפילו בלא הכחישו עד כלל לא מצי לחזור מטענת להד\"ם לטענת לויתי ופרעתי כיון דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי משום דאמרינן מה לו לשקר אילו רוצה היה עומד בטענתו הראשונה וכיון דאיכא עד אחד ליכא למימר מה לי לשקר) וע\"ש בב\"י שהאריך וכן תמה מ\"ו ר\"ש ע\"ז וכתב ז\"ל כל דברי רבינו אלו הם במרדכי פרק חזקת הבתים אבל האי אפי' אם עד א' מכחישו כו' ליתא שם ולא בשום חבור מיהו כתב יישוב על דברי רבי' כמ\"ש בשמו בפרישה ע\"ש ואין להקשות על פירושו מאי רבותא דע\"א הא עדיפא מינה כ\"ר לקמן סי' פ' בשם הרמב\"ם ור\"י אבן מיגא\"ש דאפי' באו ב' עדים אחר שחזר ואמר פרעתי ומעידים שלוה אינו כלום די\"ל דרבי' רצה לכתוב הדין אליבא דכ\"ע דאפי' להרמ\"ה שחולק בסי' פ' וס\"ל דא\"נ כשבאין ב' עדים ומכחישין אותו אטענתו הראשונה מודה הוא בע\"א המכחישו דלאו כלום הוא כצ\"ל לפירוש מ\"ו ר\"ש ז\"ל והיותר נראה לומר דמש\"ר כאן הוא אליבא דרשב\"א שכתב בתשובה (והביאו ד\"מ וב\"י בסימן ע\"ה גם בב\"י בסימן זה מס\"ח) דאפי' אם בא העד קודם שחזר וטען פרעתי בא שייך למימר הוחזק כפרן ע\"פ ע\"א כדאמרינן פ\"ק דב\"מ מה להצד השוה שבהן (ר\"ל לפיו וע\"א) שכן לא הוחזק כפרן וגם הרמב\"ם ס\"ל דלא הוחזק כפרן ע\"פ ע\"א אלא ס\"ל כאן דאילו הוי ב' הוה מחויב לשלם א\"כ בע\"א הו\"ל משואיל\"ו והרשב\"א כתב עליו דלא אמרינן הכי אלא כששני העדים מחייבים אותו ממון ממש וכההוא דנסכא דר\"א אבל אם לא מתחייב ע\"י עדותן לבד כגון זה שהעדים אינן מעידים שלוה ולא פרע והוא אינו מתחייב אלא מתוך שהוחזק כפרן דאמר לא לויתי והרי עדים יש שלוה מ\"מ תו א\"נ לומר פרעתי וממילא בע\"א דאינו נעשה כפרן וגם אינו מעיד שלא פרע הרי זה נשבע היסת שלוה ופרע ונפטר (כן מוכח בד\"מ שס\"ל שרבינו כ\"כ לדעת הרשב\"א ע\"ש) ורבינו לעיל סימן ע\"ה סי\"ד לא כתבו אלא אליבא דהרמב\"ם דס\"ל דכה\"ג חשבינן ליה משוי\"ל דרוב דברי רבינו שם הועתקו מל' הרמב\"ם ואין זה דוחק דסתם בשני המקומות והן סותרין זא\"ז די\"ל כיון דעיקרא דדינא דכ\"ר בזה הוא אליבא דכ\"ע דיכול לחזור מטענתו הראשונה ואגב אשמועינן רבינו רבותא וכתב דאפי' בדאיכא ע\"א מכחישו נשבע היסת למאן דס\"ל הכי וק\"ל. וי\"מ דמש\"ר אפי' אם ע\"א מכחישו היינו בטענתו השניה שעוען פרעתי ומיירי שאין העד מעיד שהוא ח\"ל אלא מעיד שלא זזה ידו מתוך ידו כל אותו היום וראה שלא פרעו באותו היום ומש\"ה אינו נשבע זה אלא היסת ונפטר ומשום דאפי' אם היו כאן שנים שמעידים כן לא היה הלוה חייב לשלם עד שישבע לכל הפחות המלוה כיון שאין העדים מעידים שח\"ל אלא שאם ח\"ל ודאי לא פרעי ומסתברא דבכה\"ג עד א' לא מחייבו ש\"ד כלל אבל פי' זה ליתא דגופא דדינא אינו ברור בעיני דלכאורה כיון דהוחזק כפרן ע\"פ עדים א\"צ המלוה לישבע ולא גרע מהטוען להד\"ם ובאו עדים שלוה ופרע דנוטל המלוה בלא שבועה כמש\"ר בסימן זה ואע\"פ שלא הודה שח\"ל וגם העדים מעידים שאינו ח\"ל אפ\"ה אמרינן כיון דהוכחש ונודע שלא פרע נוטל הוא בלא שבועה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " כיון שתבע אותו כתב ב\"י ז\"ל לאו דוקא דה\"ה אפי' שתק כשאמר הלוה אתם עדים עכ\"ל ונוסח ספרי הטור שהיו בידו גרם לו שכ\"כ שהיה בידו דפוס תוגרמא ובדפוס תוגרמא מצאתי כתוב ז\"ל אבל אם התובע אמר לעדים שכפר בפניהם אתם עדים שטוען לא לויתי ואמר זה אתם עדים כאומר לא פרעתי ומנוסח זה נשמע ששניהם אומרים אתם עדים ועל זה כתב ב\"י דל\"ד קאמר וע\"ש בב\"י שכתב עוד והביא ראיה מדברי הרא\"ש דאיירי דמודה לחבירו בעדים ואמר זה שמודה לו אתם עדים כו' ונראה שלדוגמא בעלמא הביאו כמו דהתם סגי באומר זה א\"ע וזה שותק ה\"נ בכה\"ג כשכפר בעדים ובזה נסתלקה השגת מ\"ו ר\"מ שהשיג כאן בד\"מ על הב\"י ע\"ש וק\"ל אבל כבר כתבתי בפרישה דגירסת ספרים דידן היא עיקר ולק\"מ: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " לפיכך אם בא הזכאי לב\"ד כו' מ\"ו רש\"ל ז\"ל כתב ע\"ז תימה מה בכך הלא כתב לעיל בסל\"ט בשם אבי העזרי דאפי' פסק דין בידו נאמן לומר פרעתי ע\"כ נראה אם לא נאמר דפליג אאבי העזרי דצ\"ל דל\"ד פס\"ד קאמר אלא כתב הודאה כפי פסק דינו קאמר וכנגד כתב הודאה לא יוכל לומר פרעתי דהוי כשטר ממש שכותבין בפנינו הודה גם לעיל סל\"ט לא כתב הטור אלא שלא יתנו לו כתב הודאה ע\"ש ודוק עכ\"ל ולעד\"נ דהא לא דמיא אלא להא דאמרינן לא ליחתום אינש אלא ארישא דמגילתא דלמא משכח ליה אינש דלא מעלי כו' שהקשה בעה\"ת מנ\"מ הא נאמן לטעון שכחתי וחתמתי שמי כו' ותירץ דחיישינן דלמא ישהה זה המוצאו עד שישכח דחתם אמגילתא ויטעון להד\"ם כו' כמ\"ש לעיל בשמו סל\"ט ה\"נ איכא למיחש שישהה זה לתובעו עד שישכח הדבר גם משום דלא נודע לו שיש פסק דין ביד זה משא\"כ בכתיבת יד דעלמא גם לא ניחא לב\"ד לכתוב שיצא תקלה עי\"ז עליהם ועפ\"ר ועיין מ\"ש לעיל סימן ל\"ט: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " הודה בפני ב\"ד או עדים שיחדום לעדים ז\"ל המשנה פרק ז\"ב דף כ\"ט כיצד בודקין את העדים כו' אם אומר הוא א\"ל שאני חייב לו אינש פלוני א\"ל שהוא ח\"ל לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא ח\"ל ר' זוז ובגמרא אמרינן משנה זו מסייעא ליה לרב יהודה דאמר ר\"י אמר רב צריך שיאמר אתם עדים וז\"ל הרא\"ש דהכי משמע ל' המשנה דקתני בפנינו הודה לו ולא קתני שמענו שהודה לו דבפנינו משמע שיחד אותנו לעדים שאמר הלוה מודה אני בפניכם ואתם העידו עלי לו (מזה ראיה למ\"ש לעיל ס\"ס ס\"א אמש\"ר ולא בפנינו הודה אלא ביאור מה שהיה במעמדינו ע\"ש) או שאמר המלוה א\"ע ואמר הלוה כן תהיו עדים או שתק אבל בע\"א לא עכ\"ל וע\"פ הצעת הדברים יתבארו דברי רבינו וכמ\"ש בסמוך: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם שלא בפניו אמר הלוה לעדים כו' לאו כלום ז\"ל מ\"ו רש\"ל ותימה הלא מתני' איירי להדיא שלא בפניו כמ\"ש הרא\"ש ואינו חולק על הרמב\"ם אלא במה שהרמב\"ם מוקי מתני' דוקא שלא בפניו אבל בפניו לא בעי א\"ע (פי' לענין טענת שלא להשביע אבל טענת משטה מצי טעין כשהוא בפניו וע\"י תביעה עד שיודה בהודאה גמורה דהו\"ל להרמב\"ם כא\"ע) והוא דקדק דאפי' בפניו יכול לטעון שלא להשביע עד שיאמר א\"ע אבל לעולם מתניתין נמי איירי שלא בפניו וקתני דמהני א\"ע ודע שמ\"ש הטור הוא דברי המרדכי פרק ז\"ב סתש\"ו ע\"ש) ומיירי שאפי' אח\"כ לאתבעו שהוא ח\"ל אלא מכח הודאתו לחוד ודוק והארכתי בספרי פרק ז\"ב סי' כ\"ח עכ\"ל מ\"ו רש\"ל ולעד\"נ אחר הדקדוק בל' הרא\"ש דס\"ל להרא\"ש דסיפא דמתניתין דקתני אם אמר א\"ע חייב היינו דוקא בהודה לפני התובע ואי לאו הכי לא שהרי כתב הרא\"ש שם ונראה דאפי' בפניו אם אמר מנה (לי בידך) [לך בידי] בלא תביעה שייך לומר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו מדקתני במתני' איש פלוני א\"ל שחייב מנה דמשמע שלא בפניו א\"ל כן ומשום טענת השבעה וא\"כ אין אדם תובעו (פי' וא\"כ ליכא טענת השטאה אלא טענת השבעה) וקתני לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה דהיינו א\"ע ומשמע דבכה\"ג דקתני רישא דלא אמר כלום דהיינו כשאינו תובעו איירי וקתני דאפי' בפניו לא אמר כלום עד שיאמר א\"ע וה\"ט דאמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אפי' הודה בפניו בלא תביעה עכ\"ל הרא\"ש עם פירושו ואי ס\"ד להרא\"ש דס\"ל דסיפא נמי איירי בשלא בפניו קשה מנ\"ל למידק מיניה בפניו צ\"ל א\"ע דלמא סיפא נמי איירי דדוקא בשלא בפניו וכסברת הרמב\"ם אלא ש\"מ דפשיטא לו דסיפא איירי בפניו וכ\"מ מפירש\"י שם שכתב ז\"ל בפנינו הודה לו שהיו שניהם בפנינו ולהודות נתכוין להיות לו עדים עכ\"ל ואפשר דהרא\"ש דייק הכי מל' הודה לו דקתני סיפא דל' לו משמע שהיו שניהם בפני העדים בשעת הודאה אבל רישא דקתני הוא אמר לנו משמע שרק המודה היה עם העדים והתובע לא היה עמהם ומ\"ש שחייב לו משום דבשעת העדאתן בב\"ד עומדים שם התובע והנתבע ואומרים שהודאתו היתה (לו) [לזה] העומד עתה בפניהם ומש\"ה כתב הרא\"ש ארישא דמשמע דשלא בפניו אמר כן ואסיפא כתב דאיירי בפניו וק\"ל ודעת מ\"ו ז\"ל נראה שהיתה מדכתב הרא\"ש דבכה\"ג לא אמר כלום אפי' בפניו כו' דמשמע דמוקי סיפא דומיא דרישא לגמרי ומיירי נמי שלא בפניו אלא דס\"ל דאפי' בפניו נמי איירי אבל לפי מ\"ש לא כיון הרא\"ש לדמותן לגמרי אלא לומר שגם בסיפא דמיירי בפניו אפ\"ה לענין טענת השבעה מצריך אתם עדי וק\"ל. ונראה פשוט דגם להרמב\"ם צ\"ל דסיפא דמתני' מיירי דוקא בפניו ולענין טענת השטאה דכשלא אמר א\"ע או הודאה גמורה יכול לטעון השטאה ואילו שלא בפניו דליכא תביעה לא שייך השטאה ולענין להשביע (למ\"ה) [ל\"מ] א\"ע שלא בפניו כמש\"ר דאל\"כ הו\"ל לרבי' לכתוב דהרמב\"ם חולק על סברתו וס\"ל דכשאומר א\"ע או הודה הודאה גמורה אינו יכול לטעון שלא להשביע בפניו ודוק ועפ\"ר ודרישה בסמוך מ\"ש עוד מזה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמ\"ה כו' וכן כתב הרמב\"ם הודה בפני שנים כו' אע\"פ שלא אמר אתם עדי וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דל\"מ אלא בא\"ע טעם פלוגתתן הוא בפי' המשנה הנ\"ל דרמב\"ם מפרש דה\"ק אם אמרו העדים הוא אמר לנו ר\"ל דרך שיחה אמר שהוא ח\"ל לא אמרו כלום עד שיאמרו בפנינו הודה כלומר בדרך הודאה וכ\"כ בהג\"א ר\"פ הנושא דסתם מתניתין דזה בורר לא משמע דאיירי באומר א\"ע והא דאמרינן בגמרא הנ\"ל צריך שיאמר א\"ע היינו כש��ומר דרך שיחה והרא\"ש ס\"ל דמדאמר בגמרא מסייע ליה כו' משמע דהאי עד שיאמר כו' דקתני במתניתין היינו אמירת א\"ע וכתב בכ\"מ דיש ראיה לפי' הרמב\"ם ולא כמ\"ש במ\"מ שם ע\"ש מדגרסי' בירושלמי דפרק ז\"ב אהך מתניתין ר\"י בשם רי\"א אם היה מתכוין למסור לו עדות עדותן מתקיימת ע\"כ וכן מצינו דכל היכא דקאמר התם בגמרא דידן שיכול לומר משטה אני בך לא הוזכר ל' הודאה עכ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואע\"פ שאין התובע עמו כו' דע שברמב\"ם כתב שם ז\"ל דאם טען ואמר שלא להשביע את עצמי הודיתי נאמן ונשבע היסת ואם כשהודה היה התובע עמו א\"י לומר כדי שלא להראות עשיר הודיתי כו' והביא רבי' לדברי הרמב\"ם הללו סי\"ח ודייק מיניה דלהרמב\"ם כשהודה בפניו אפי' לא אמר א\"ע ולא היתה הודאה גמורה א\"י לטעון שלא להשביע נמצא דלהרמב\"ם לענין טענת שלא להשביע אין נ\"מ בין היתה דרך הודאה גמורה או לא דאם היתה שלא בפני התובע ס\"ל דאפילו בהודאה גמורה יכול לטעון דמשמעות דברי הרמב\"ם הנ\"ל דאפי' בהודאה גמורה נמי איירי וכשהודה בפניו לעולם א\"י לטעון ולפ\"ז צ\"ל דלהרמב\"ם הא דחילקו משנה וגמרא הנ\"ל בין הודאה גמורה או לא היינו דוקא לענין טענת השטאה וגם נראה פשוט דגם הרמב\"ם ס\"ל דלא שייך טענת השטאה אלא כשתבעו ומש\"ה דקדק וכתב ה\"ז עדות גמורה תבעו בדין ואמר להד\"ם אין שומעין לו דפי' דבריו לענין זה דוקא הוא עדות גמורה אבל לענין טענת השטאה אין נפקותא בעדות זו דהא בלא\"ה לא מצי משתמיט בטענת השטאה כיון שהודה בלא תביעה וגם לא לענין טענת השבעה דהא יכול לטוענו כמו שמסיק שם וק\"ל. ואין לומר דהרמב\"ם ס\"ל דאפי' בהודאה בלא תביעה שייך טענת השטאה דהא הרמב\"ם לפני זה פ\"ו דטוען בזכרו טענת השטאה לא כתבו אלא בהודה על ידי תביעת התובע וגם כאן כשכתב אע\"פ שאין התובע עמו לא זכר טענת השטאה אלא טענת להד\"ם ועוד דא\"כ הו\"ל לכתוב גם זו לפלוגתא שבין הרמב\"ם והרא\"ש דהא הרא\"ש כתב בהדיא דאינו יכול לטעון טענת השטאה כשהודה בלא תביעה הן שלא בפני התובע הן בפניו וכנ\"ל אלא העיקר כמ\"ש. ומ\"ש ב\"י סימן ל\"ב וגם המ\"מ סיים בפי' הרמב\"ם אהא דכתב ה\"ז עדות גמורה דהיינו לענין שא\"י לטעון משטה הייתי בך כבר פירשתי דבריו שם בדרישה דהיינו כשהודה ע\"י תביעה דהא הרמב\"ם אע\"פ שאין התובע עמו קאמר ור\"ל אע\"פ דגם מוכח כשהיה התובע עמו איירי ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " בין בבריא בין בש\"מ שם בפרק ז\"ב מסיק שאדם עשוי שלא להשביע את בניו וכתבו התוסשות והא דאמר בפרק ג\"פ ש\"מ שהודה אצ\"ל א\"ע משום דאין אדם משטה בשעת מיתה ולא אמרינן דאמר הכי שלא להשביע את בניו וי\"ל דהתם בתבעו והודה דלא שייך טענת שלא להשביע ע\"כ וכ\"פ הרא\"ש והיא דעת רבינו ולדעת הרמב\"ם דבסמוך מיירי אפי' לא תבעו אלא שהתובע שם וכ\"כ הכ\"מ שם וכ\"ע שם דמהירושלמי הנ\"ל משמע כן דקאמר אם היה מתכוין למסור לו דתיבת לו משמע שהתובע שם והוא מודה בפניו עדותו עדות לענין שא\"י לטעון שלא להשביע עכ\"ל ע\"ש והא דאמרינן בב\"ב דף קמ\"ט ש\"מ שהודה על נכסיו שהן של פלוני קנאם זה שהודה לו משמע דאיירי בלא תביעה והביאו רבינו. לפסק הלכה ר\"ס ר\"ן ולא אמרינן דשלא להשביע את בניו הודה לכאורה היה נראה לחלק בין אם הודה שהוא חייב מנה לפלוני לבין הודה על נכסיו שהם של פלוני דכשמודה על אותו דבר שהוא של חבירו בהודאה זו נגמר המעשה והדבר שהודה עליו בכל מקום שהוא הוא נקנה לאותו שהודה לו וברשותו קאי מש\"ה לא מצי יתמי לפטור נפשייהו בשום טענה אבל ז\"א דאם כן בריא שהודה בכה\"ג נמי ליהני ובכמה מקומות משמע דלא מהני בכה\"ג בבריא ולק\"מ דהא מלשון התוס' שם משמע דשאני התם דקאמר ש\"מ שמודה על נכסיו דהיינו שמודה על נכסיו הידועים לכל שהם שלו ומוחזקים לו מימי קדם דלא שייך לומר שלא להשביע את עצמו נתכוין וכן נראה דעת הרא\"ש ורבינו שם ושם הארכנו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה יש לתמוה על רבינו מנ\"ל לאשווינהו להרמב\"ם והרא\"ש חולקים הא י\"ל דהרמב\"ם לא איירי כאן אלא בהודה דרך הלואה גמורה וכדמשמע לשון הודה סתם ועוד שהרי כתב טען כשבאו אלו העדים כו' ואם כשהודה בפניהם כו' מלשון אלו העדים משמע דקאי אעדים שהזכיר בתחלת הענין ובתחלתו כתב המודה וא\"ל דרך הודאה גמורה כו' והודאה גמורה להרמב\"ם כאומר אתם עדי וכשאמר א\"ע ובפניו גם הרא\"ש מודה דמהני ההודאה ואף שהרא\"ש לא ס\"ל דהודאה גמורה כא\"ע פלוגתא זו כבר הזכירה רבינו לעיל בסמוך ולא הוה ליה למכתב בזה פלוגתא חדשה וכן יש לתמוה על המ\"מ שכתב אדברי הרמב\"ם אלו שלא ידע להם סמך מן הגמרא ולפי מ\"ש דבהודאה גמורה איירי יש לו סמך ממשנה וגמרא הנ\"ל ונ\"ל דגירסת ספרי הרמב\"ם שהיו ביד רבינו לא היו כתוב בהם לשון אלו העדים וכן העתיק רביכו כאן לשון הרמב\"ם ז\"ל דכתב והרמב\"ם כתב דוקא שלא בפניו שכתב הודה לו בפני עדים וכשתבעו כו' ולא כמ\"ש בספרי הרמב\"ם שבידינו טען כשבאו אלו העדים ואמר שלא להשביע כו' ומלשון העתקת רבינו הלזה משמע שזה הוא בבא בפני עצמו ולא קאי אמ\"ש לפני זה ומדכתבו בבא בפני עצמו ולא כתב בקיצור ואם טען כשבאו אלו העדים שלא להשביע כולי וכמו שכתוב בספרי הרמב\"ם שבידונו מוכח דסבירא ליה דבפניו אינו צריך הודאה גמורה ומשום סיפא דכתב עליו ואם כשהודה בפניהם היה התובע עמו כולי דמיירי אף שלא היה בהודאה גמורה נקט גם הרישא לבבא בפני עצמו ומכל מקום כשלא היה התובע שם משמע משם דגם להרמב\"ם יכול לטעון שלא להשביע אף כשהודה בהודאה גמורה מדסיים ברישא וכתב דאינו יכול לטעון להד\"ם משמע הא טענת שלא להשביע יכול לטעון וה\"ט דכל דהודה שלא בפניו סברא הוא שמודה בהודאה גמורה כדי שלא יחזיקוהו בעשיר וכמ\"ש בפרישה ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הראב\"ד אפילו אמר אתם עדי ושתק כו' וכ\"נ לי מהא דאמרינן כו' עיין בב\"י מה שהקשה על רבינו שנראה מדבריו ומקושיותיו שהוא הבין דמ\"ש הראב\"ד אפילו אמר אתם עדי כו' פי' התובע והנתבע שתק ושע\"ז השיג רבינו ומש\"ה הקשה מה שהקשה ודבריו תמוהים בעיני דתובע מאן דכר שמיה בדברי הראב\"ד ורבי' גם מה שסיים וכתב ובסימן ל\"ב כתבתי בשם המרדכי כדברי הראב\"ד ובמרדכי שם מבואר להדיא דפי' שהנתבע אומר ותובע שותק לכ\"נ פשוט דמיירי שהנתבע שותק וכמ\"ש בפרישה ובזה מסולקות קושיות ב\"י ודוק היטב: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה כו' לא מצאתי דברים אלו בפי' בתשובותיו רק את זה מצאתי שבריש כלל ס\"ה כתב וז\"ל ש\"מ שהודה בכת\"י שכל שהיה לו של אביו מי הוי הודאה דלא אמרינן בכה\"ג אדם עשוי שלא להשביע או לא. תשובה הנה אפרש לך דין הודאה כו' וכתב שם דין הגמ' הנזכר בסימן זה מקום ששייך לומר השטאה או השבעה ולבסוף מסיק וכתב ז\"ל ובנדון זה אם מפורש בכ\"י שתבעו או אם יש עדים שמעידים בכך אין אדם משטה בשעת מיתה והודאתו הודאה וגם אם לא תבעו נראה כיון דאיכא כ\"י לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו דלא אשכחן אלא בדבור בעלמא כגון מאן מסיק בי אלא פלניא וש\"מ שאמר מנה לפ' בידי אבל היכא שיש כ\"י או כ\"י אחר והוא חתום כולי האי לא עביד אינש שלא להשביע את בניו ומה שטוענין היתומים בענין כתב הודאה (שהיה כולו כ\"י אחר חוץ מן החתימה) כי אפשר שהו\"ל זו החתימה קודם לכן שכך רגילין העולם ליתן לקרוביהם המתעסקים בשבילם והם כתבו מה שרצו לאו טענה היא דא\"כ בהא דתנן הוציא עליו כ\"י גובה מנכסים ב\"ח ניחוש להכי אלא ודאי מלתא דלא שכיחא הוא כי העולם נזהרים מזה כדאמרינן לא ליחתום אינש אלא ארישא דמגילתא כו' הלכך לא חיישינן להכי עכ\"ל התשובה ונראה דמתשובה זו למד רבינו דין זה ואף שעיקר התשובה היתה אהודאת ש\"מ וגם בכ\"י היה כתוב ל' הודאה על נכסיו ולא ל' חיוב (וכל זה כ\"ר לק' סימן רצ\"ה) ודין זה שכ\"ר הוא בהודאת בריא ובהודאה בל' חיוב הא ל\"ק דמ\"מ מכלל אותה תשובה נלמד גם דין זה שהרי כל הראיות והטעמים שכתב הרא\"ש שייכי נמי בהודאת בריא ובהודאה בל' חיוב גם הרא\"ש שם לא הזכיר בכל התשובה שום חילוק בין הודאת ש\"מ לבריא וגם מ\"ש דרך כלל דלא אשכחן טענת השבעה אלא בדבור בעלמא ולא בכ\"י משמע ודאי דאין חילוק בין הודאה בכתב לחיוב בכתב ומדסיים בתשובה שהיו טוענים שאפשר שהו\"ל אותה חתימה מקודם לכן שכך רגילין ליתן כו' משמע דאיירי שהכ\"י ביד זה שהודה לו וכ\"כ מ\"ו ר\"מ בש\"ע בס\"ו וכתב בד\"מ שבזה מיושב דל\"ת תשובת הרא\"ש זו אמש\"ר בשם תשוב' הרא\"ש בס\"ס ס\"ה ואין להקשות א\"כ למה קיצר הרא\"ש וסתם דהול\"ל כיון דמסר כ\"י ליד זה שהודה לו כולי האי לא עביד אינש די\"ל משום דבתשובה אש\"מ קאי ודברי ש\"מ ככתובין וכמסורין דמו א\"כ מיד שנכתב אף אם לא מסרו לידו כאילו בא לידו דמי ואע\"ג דלא סגי בלא כתיבה משום טענת שלא להשביע את בניו מ\"מ מסירה ודאי לא צריך בש\"מ ועוד דסתם כ\"י יוצא מיד התובע הוא ומש\"ה סתמא כפירושו ומשה\"נ סתם רבינו גם אין להק' אי מיירי שבא הכתיבה ליד מי שהודה לו מאי קמ\"ל הרא\"ש הא משנה שלימה היא פג\"פ הוציא עליו כ\"י גובה מנכסים בנ\"ח וכמש\"ר ר\"ס ס\"ט די\"ל דקמ\"ל דאף שלא היה הכ\"י כתוב בל' ונוסח כ\"י דעלמא אלא בקיצור מודה אני שחייב [אני] לפ' מנה או שלא כתב חתימתי תעיד עלי כעדים אפ\"ה לא מצי טעין שלא להשביע כתבתי כן ובלאה\"נ צריכין אנו לחלק כן בהודה במעמד ג' ובקנין שכ\"ר סכ\"ו דלא מצי טעין שלא להשביע כו' דק' נמי פשיטא מאי קמ\"ל הא כל מעמד ג' וקנין כאילו כבר בא לידו דמיא וצ\"ל דקמ\"ל דהו\"א דאע\"ג דמהני לכל מילי מ\"מ אי טען שלא להשביע הודיתי טענתו טענה אך ק\"ק דמהרי\"ק בש\"ע סי\"ז כתב האי דינא דכ\"י ואח\"כ בסי\"ט כתב ז\"ל המוסר לחבירו שטר שכתוב בו שהוא ח\"ל מנה אף ע\"פ שלא אמר אתם עדי הוי הודאה ע\"כ והשתא כיון דשמעינן כבר דאפילו הוציא עליו כ\"י מהני כ\"ש שהוציא עליו שטר גמור לכן נראה שמהרי\"ק ז\"ל הבין הדברים כמ\"ש בפרישה דבכ\"י מיירי אפילו לא בא לידו ומטעם כיון דכבר הודה לו ג\"כ בעדים אלא שלא א\"ל אתם עדי מדטרח כו' ואח\"כ בשטר גמור קמ\"ל אפילו לא הודה תחלה כלל מהני וכ\"נ מל' הרר\"י [אדרבי] ז\"ל בספר דברי ריבות שלו בתשובה סימן קי\"ג שפי' ג\"כ דמיירי בשאין הכ\"י יוצא מתחת יד השני אלא מתחת יד הנתבע ובעיקר הקושיא מתשובה זו לתשובה דס\"ס ס\"ה כתב שם בדברי ריבות תירוצים אחרים ממ\"ש בפרישה והם דחוקים בעיני ובפרט בדברי רבינו אינם עולים ע\"ש לכן מ\"ש בפרישה נראה עיקר ואף שמל' התשובה מוכח דמיירי התם שהכ\"י היה ��יד זה שהודה לו י\"ל דהמעשה כך היה אבל מ\"מ לפי הטעם דסיים הרא\"ש דכולי האי לא טרח וגם כתב דלא מצינו דמהני טענת שלא להשביע אלא בדבור משמע הא כל דהוי טפי מדבור כגון שכתוב הודאתו סגי בהכי אף דלא באו לידו דומיא דדבור וק\"ל אבל אין נראה לומר דמהני בכ\"י לחוד אף דלא הודה לו כן בפני עדים וגם הכ\"י עדיין ביד המודה ולומר דשאני ההיא דס\"ס ס\"ה דלא נכתב בל' חיוב וגם נכתב ע\"ג הכתב כמ\"ש בפרישה דמ\"מ קשה איך יוציא זה בהך כ\"י ולא נאמר שכתבו ליתן לו ונמלך ולא נתן לו כמ\"ש בסימן ס\"ה כמה עניינים דאמרינן בהו הכי וגם אמרו כן בשובר היוצא מתחת יד המלוה כשאין בו קיום ב\"ד וכמש\"ר ס\"ו אלא מחוורתא דבעינן שיאמר לו בפני עדים ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שהרי לא תבעו לוי ולא השטת כו' מכאן נראה דגם הבעה\"ת ס\"ל דלא אמרינן השטאה כ\"א ע\"י תביעה מדכתב שהרי לא תבעו כו' שישטה כו' ומכאן ק' למ\"ש ב\"י בשמו סימן זה סל\"א מי שאמר מנה לפלוני בידי כו' עד ור\"ל השטאה היתה כו' ובאמת כי רבינו שכתב האי דינא אפילו בסמוך שינה לשונו וכתב השבעה במקום השטאה וכ\"כ בש\"ע סכ\"ח ולפ\"ז צ\"ל דטעות נפל בדפוס וצ\"ל גם (בכ\"י) [בב\"י] השבעה במקום [השטאה] א\"נ דלא בדקדוק כ' בעה\"ת השטאה במקום השבעה וא\"כ גם לעיל סימן ע\"ה במ\"ש ז\"ל וכן אם אמר לחבירו נתחייבת לי מנה וכו' עד שיכול לומר משטה אני בך יש לפרש כן ועמ\"ש שם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " לא רצה לישבע ותפש מנכסי הלוה כו' ז\"ל ב\"י יש לתמוה שמדברי הרא\"ש לא משמע דין זה דלא מפקינן מיניה אלא דוקא בצורבא מרבנן ע\"ש שהאריך (וקצת מנהו כתוב בב\"ח) ולעד\"נ דהרא\"ש כתב דבריו דוקא אצורבא דרבנן ומשום דבא לומר דמניחין השט\"ח בידו ואי יתפוס יתפוס ולא מנדינן ולא מנגדינן ליה כמ\"ש בפרי' מיהו בבעה\"ת בשער כ\"א נראה שחילק חילוק אחר בין צורבא מדרבנן לאינש אחרינא דלע\"ה משביעין דוקא בב\"ד ולת\"ח אין מניחין לישבע בפני ב\"ד אלא אם ירצה יצא חוץ לב\"ד וישבע ויגבה ע\"ש. ודע שהר\"ן בשם הרמב\"ן כתב על דברי הרי\"ף (ב\"י וד\"מ הביאוהו בסימן פ\"ז) ז\"ל מסתברא דוקא בתופס מעות אבל תפס מטלטלין כיון דגופייהו לא מיקני ליה מפקינן להו מיניה והדר לא גבי אלא בשבועה עכ\"ל ולפ\"ו אפשר לחלק בהכי בין ת\"ח לאינש אחרינא דבשאר כל אדם דוקא בתפס מעות ובצורבא דרבנן שאין אנו חושדין אותו אפילו תפס מטלטלין אין מוציאין מידו ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " טעון המלוה כו' ל' ב\"י וגדולה מזו נראה מדברי הרמב\"ם שאפילו לא טען המלוה טוענין לו ב\"ד שכתב בפי\"ד מה' מלוה וז\"ל טען שפרע השטר ואמר ישבע המלוה ויטול אומרים לו הבא מעותיו ואח\"כ ישבע ויטול עכ\"ל ואין ל' רבינו משמע כן ומהתימה שלא הזכיר רבינו דעת הרמב\"ם בזה ונלע\"ד דרבינו ס\"ל דמ\"ש הרמב\"ם שהב\"ד טוענין לו היינו כשהמלוה אינו תובע ללוה אלא לוה תובע המלוה ובא לב\"ד ואומר פרעתיו ויחזיר לי שטרו או ישבע שלא פרעתיו ואשלם לו בכה\"ג ב\"ד טוענין למלוה שהוא הנתבע אבל כשהמלוה תובע אין טוענין לו ועיין ברמב\"ם שקצת משמע כן שהרי כשכתב בתחלת הפ' טוענו המלוה לא כתב האי דינא אלא לבסוף הפ' דשם לא איירי בטענת המלוה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והרמ\"ה כ' שנוטל כו' וקשה דכאן הסכים רבי' עם הרמ\"ה דנוטל בלא שבועה ובא\"ע סימן צ\"ו גבי כתובה שצריכה האשה גם כן לישבע וליטול כ\"ר דאם היא חשודה על השבועה שאינה יכולה לישבע אם שכנגדה אינו חשוד ישבע ויפטר וכבר הרגיש מ\"ו ר\"ש ז\"ל בקושיא זו שם בא\"ע וע\"ק דשם בא\"ע כתב ב\"י על דברי רבינו שכתב דשכנגדה ישבע ויפטר ז\"ל כ\"כ שם הרא\"ש בשם הרי\"ף וכתב הר\"ן שבתשובה כ\"כ עכ\"ל ולקמן סימן צ\"ב סי\"ג כ\"ר ז\"ל מי שנתחייב שבועה מדבריהם והוא חשוד אם הוא מהנשבעים ונוטלים א\"י לישבע וליטול וכתב רב אלפס שהנתבע פטור בלא שבועה עכ\"ל וי\"ל דבכתובה נראה לרבי' להחמיר לפי שהאשה בחיי בעלה היתה עוסקת ונושאת ונותנת בתוך הבית ויש לחוש שלקחה ממון בעלה וגם יש לחוש דלמא בעלה אתפסה צררי וחששות הללו לא שייכי בשאר שטרות ושאר נשבעים ונוטלים ודברי הרי\"ף נראה לתרץ דהתם שהכתובה ביד האשה צריך אותו שכנגדה לישבע משא\"כ במש\"ר בשם הרי\"ף לקמן בסימן צ\"ב שהנתבע פטור בלא שבועה דמיירי בנשבעים ונוטלים שאין שטר בידיהם כגון נגזל ונחבל וחנוני על פנקסו והא ראיה דשם בסימן צ\"ב אחר שהביא דברי הרי\"ף ודברי ב\"ה והרמב\"ם שחולקים עליו כ\"ר ז\"ל וכתב עוד שבפוגם שטרו או היכא שהלוה טוען אשתבע כו' משמע שעד הנה לא איירי בנשבעים ונוטלים בשטר ובזה מיושב הא דלא מייתי רבינו דברי הרי\"ף כאן משום דהרי\"ף לא איירי אלא בנוטלים בלא שטר והכא איירי בשטר והא דלא כ\"ר כאן דברי הרי\"ף דא\"ע דס\"ל בכתובה דשכנגדו נשבע ונפטר כנ\"ל משום דרבינו מסופק בסברת הרי\"ף די\"ל דדוקא בשטר כתובה דריעא הוא מטעם הנ\"ל ס\"ל דנשבע ונפטר משא\"כ בשטר דעלמא ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם אינו מפורש כו' בפרישה כתבתי דר\"ל שגם בלא שום שיור אינו מפורש בו וכן הוא בהדיא בספר התרומות וסיים שם שאפילו עדי השטר אינם נאמנים לומר תנאי היה כשנזכר בשטר בלא שום שיור וע\"ל ס\"ס מ\"ו דכ\"ר שאם אמרו העדים שהיה תנאי במכר ושמ\"ש בשטר שלא היה בו שום שיור לא נכתב אלא לכשיתקיים התנאי נאמנים ע\"כ וי\"ל דה\"נ דינא הכי ורבינו קיצר כאן וסמך אמש\"ל א\"נ שאני התם דגם אם יקויים התנאי שייך בו שיור דדלמא לא רצה למכור כולו אלא שייר לעצמו זכות בו ומש\"ה הוצרכו לכתוב בשטר בלא שום שיור משא\"כ בהלואה דלא שייך כ\"כ לומר בה דלא היה בגוף ההלואה שיור והכי דייק קצת לישנא דלעיל: "
+                ],
+                [
+                    " שאין אומרים מגו להוציא צ\"ע הלא בעה\"ת בעל דין זה ס\"ל דבעלמא אמרינן מגו להוציא אלא דהכא שאני דשטרא ריעא הוא וקצת דמי למודה שהוא מוויף וא\"כ לא הו\"ל למיכתב טעמיה סתמא משום דלא אמרינן מגו להוציא: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " טען הלוה על שטר מקויים כו' בבא בתרא דף קכ\"ח שלח ליה ר' אבא לר\"י בר חמא המוציא ש\"ח על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה ועדים מעידים שפרע כולו ה\"ז נשבע וגובה מחצה מבני חרי אבל ממשועבדים לא דאמרי (אתון קנוניא עשיתם עלינו) אנן אעדים סמכינן ואפילו לר\"ע דאמר משיב אבדה הוי (גבי סלעין דינרים כו' כמ\"ש בפרישה) ה\"מ היכא דליכא עדים אבל הוכא דאיכא עדים אירתותי מירתת ע\"כ ופסקו התוספות הלכתא כוותיה ופר\"ש והעדים מעידים כו' (ע' ל' ר\"ש ותוספות בב\"ח) ודבריהם צריכין ביאור דקשה דמאחר שכתבו דהנתבע סובר שיבואו עדים לסייעו כי גילו לו דעתן (א\"א לומר מירתת) שיחזרו בהם לא די שלא יסייעוהו אלא אפילו יכחי��והו (הלא תרתי לא עבדי כמ\"ש בסימן כ\"ח) וצ\"ל שירא שמא כשיבואו אצל הב\"ד ויראו שהשטר מקוים ויוצא קיום מתחת יד המלוה יחזרו מיראה שמא הב\"ד יחקרו וידרשו היטב בעדותן עד שיוכחשו ומש\"ה לא רצה הלוה לסמוך עליהם ולא הודה אלא מחצה ואין כאן השבת אבדה ובישוב זה נתיישבו ג\"כ דברי רבינו שלכאורה דבריו תמוהין שבגמ' הזכירו עדים וכן רשב\"ם והתוס' פירשו הענין דמפני העדים מרתת ואיך לקח הוא שטה לעצמו וכתב שלא הודה אלא מפני השטר ואע\"פ שגם הרי\"ף והרמב\"ם וב\"ה כתבו שטר מ\"מ גם לדידהו קשה דבכל ספרי התלמוד איתא עדים ודוחק לומר שגי' אחרת היה להם דלא משתמיט חד מינייהו להזכיר הגי' ועוד שדרך רבי' לילך בעקבי אביו ז\"ל והרא\"ש הביא הגי' כדאיתא בספרים דידן הכא דאיכא עדים כו' וב\"י כתב שהם פירשו אבל הכא דאיכא עדים כו' כלומר שיש עליו שטר מקוים ולא היה יכול לומר פרעתי ע\"כ והוא דוחק בעיני דאין הל' משמע כן ועוד דא\"כ לא נתיישב בזה קושיית התוס' למה להגמרא למימר אבל הכא איכא שטר מש\"ה הודה ולא הוי משיב אבידה הא בלה\"נ אמרינן דהודה מפני דלא היה יכול להעיז לכפור בכולי' וככל (מקום) [מ\"מ] אבל לפי מה שפירשתי אתא שפיר דלכולם היה גי' הספרים הכא דאיכא עדים כו' אלא שרשב\"ם הנ\"ל פירשו כפשוטו שמפני יראת העדים בלא יראת השטר הודה שסבר שמא יכחישוהו וכל שאר המפרשים מאנו בפי' זה מפני קושיית התוס' ופי' שיירא מהעדים מפני השטר שכשיראו השטר מקוים יחזרו בהם ויכחישוהו וז\"ש שלא הודה אלא מפני השטר ר\"ל מהשטר שיראו העדים יחזרו בהן. והעולה מזה דלכל הפוסקים אם באו מתחלה והעידו שפרע כולי ואח\"כ הודה הוא שלא פרע אלא מחצה נאמן הלוה בלא שבועה וכמ\"ש בפרישה ועמ\"ש (מ\"ש) [שם] פי' אחר יותר נכון לפי סתימת ל' רבי' ודוק: ועדים מעידים שכולו פרוע נשבע וגובה מחצה כו' ל' ב\"י כתב ב\"ה בשער ח' ואל יקשה בעיניך כו' (עי' שם בב\"י) וראיתי מי שלמד משינויא קמא שכתב ב\"ה דה\"ה בשאר ש\"ח והלוה טוען פרעתי מחצה דנשבע ונפטר דאל\"כ לא הוי משני מידי ור\"י הלוי (אך) <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> שכתב שינויא אחרינא בעיקר הקושיא מ\"מ אינו מוכח דפליג עמו בדינא ולעד\"נ דאפי' אם נניח להם דעתם שב\"ה סובר כן מ\"מ לא קיי\"ל הכא כלל אלא כהרשב\"א דמייתי ב\"י לפני זה (מס\"ו) וכן מוכח מגמרא פ' ג\"פ וכתבתיהו לעיל סימן נ\"ג אהא דמי שיש לו ב' שטרות של נ' נ' ואמר לב\"ד שיעשו לו א' של מנה אין שומעין לו ומפרש שם הטעם משום דזכות הוא ללוה שיהיה בב' שטרות שאם הוא בחד שטרא יצטרך לפרוע הכל ביחד ושמא יאבד שוברו ויחזור לגבות הכל ממנו אבל יותר נראה דגם בהא לא קאמר אלא בכה\"ג דאיירי ביה דאיכא סהדי דמסהדי דפרע כולו דבזה י\"ל דהנוח השטר בידו משום המחצה שעדיין ח\"ל שהרי לא הו\"ל להתיירא שמא יתבע ממנו גם המחצה שפרע לו כבר דסמיך אסהדי דידעו דפרעיה אבל בכל ש\"ח שבעולם דליכא סהדי דפרע ודאי גם ב\"ה מודה דאמרינן ללוה אי איתא דפרעת שום דבר לא היה לך להניח השטר בידו שלם אלא היה לך ליקח שובר על מה שפרעת או לכתוב הפרעון על השטר ור\"י הלוי מתרץ דא\"צ לזה אלא הטעם דהכא השטר בטל לגמרי הואיל שהעדים אומרים שפרע ונ\"מ בין שני התירוצים לענין אם ידוע שלא ידע זה בסהדי דלב\"ה לא הו\"ל להניח שטרו בידו ולר\"י מיגא\"ש פטור כנ\"ל עיקר לדינא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " טען הלוה על שטר מקוים שהוא אמנה בפ' חז\"ה דף ל\"ב עובדא שם ואמר רבה מה לי לשקר אי בעי אמר שטר מעליא הוא ורב יוסף אמר אמאי סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא וכיוצא בזה פליגי שם בהמחזיק בקרקע בשטר שבידו וטוען המערער על שטר שבידו שאינו שטר ומסיק הגמ' שם דהלכתא כרבה בארעא דהיכא דקיימא תיקום וכרב יוסף בדין הלואה והן הן הדברים שכ\"ר כאן בדין הלואה ולקמן ס\"ס קמ\"ו לענין טענת קרקע ודקדק רבי' וכתב כאן שהוציא שטר מקוים והמערער טוען שהוא שטר אמנה או פרוע וחדא באידך תליא דכיון שהוא מקוים ועומד בידו בשעת הוצאתו בב\"ד לא מצי למטען עליו שהוא מזויף מש\"ה כתב שטוען שהוא פרוע או אמנה ולרבותא כ\"כ דאע\"פ שהוא מקוים אפ\"ה אין המלוה נאמן במיגו ולקמן בס\"ס קמ\"ו דהמחזיק נאמן ג\"כ כתב רבותא דאנילו השטר שהוציא אינו מקוים והמערער טוען עליו שהוא מזויף לגמרי והמחזיק מודה לו אלא שטוען שטר כשר היה לי ואבדתיו אפ\"ה אם יכול אח\"כ לקיימו נאמן במיגו וזה ברור וכל' זה כתב ג\"כ הרמב\"ם והביאו ב\"י לקמן ס\"ס קמ\"ו וכתב הב\"י שם עליו כמו שכתבתי על דברי רבי' ע\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אלא בשבועה כעין של תורה ז\"ל הגמרא שם דף פ\"ז סבר רמי בר חמא למימר ש\"ד דקא טעין ר' וקא מודה ליה ק' והו\"ל מודה מקצת הטענה וכל המ\"מ הטענה ישבע (נראה דר\"ל שהבעל טוען נגדה פרעתי לך כל כתובתך שהיא ר' ורוצה שהחזיר לו שטר כתובתה והיא מודה לו שנפרעה ק' דהויא היא מודה מקצת לטענת הבעל דאמר דפרע כולה) א\"ל רבא שתי תשובות בדבר חדא דכל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמים והיא נשבעת ונוטלת ועוד אין נשבעים על כפירת שיעבוד קרקעות עכ\"ל הגמרא והתוס' כתבו שם דאיכא עוד תשובה שלישית דטעם דנשבעים ש\"ד אמודה מקצת הוא משום דאשתמוטי קא משתמיט ואמר רחמנא רמו שבועה עליה כי היכי דלודי והאי טעמא לא שייך הכא כלל עכ\"ל פי' דלאשתמוטי לא שייך אלא בנתבע שבא לפטור עצמו זמן מה מתביעת התובע משא\"כ בתובע שבא להוציא מה שאינו חייב לו וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם אע\"פ שפוגם שטרו וכו' ע\"ש פי\"ד דמלוה דהמ\"מ כתב שם על דבריו שהוא חוכך בדין זה דהא איבטלא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו לגבי האי דהא הלה מודה לו דפרעו במקצת וצ\"ע עכ\"ל ונראה דמש\"ר בשם ר' האי דפליג על הרמב\"ם ואמר דאפילו בזמנו לא יפרע אלא בשבועה ר\"ל בתוך זמנו ופליג ארישא דדברי הרמב\"ם ומטעם דכתב המ\"מ וכמ\"ש בפרישה אבל אין לומר דפליג אסוף דברי הרמב\"ם דכתב דדוקא בעבר זמנו צריך לישבע דמשמע הא ביום שנשלם הזמן ס\"ל דא\"צ לישבע וע\"ז מייתי דברי רב האי דס\"ל דאפילו ביום שנשלם הזמן צריך לישבע דא\"כ אין טעם לדברי הרמב\"ם למה יהא נאמן ביום דמשלם זמנו בלא שבועה כיון דעביד אונש דפרע באותו היום ועוד דא\"כ ק' דיוקי דדברי הרמב\"ם אהדדי ועוד דהרי בסמוך ס\"ו חזר וכתב רבינו פלוגתתן בעד א' ושם קאי אבתוך זמנו ופשוט הוא ולא כתבתי אלא משום דלא תטעה בש\"ע ועיין בסמ\"ע: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ובעה\"ת כתב אע\"פ שהעד מסייעו כו' בשכ\"א והביא ראיה לדבריו מהא דאיתא פרק חזקת ההוא דא\"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א\"ל מינך זבינתיה ואכלתיה שני חזקה אייתי חד סהדי דאכלה ג' שנין וסברי לדמויי לנסכא דר\"א ומקשי ליה דהכא חד סהדא לסייע אתא ופסק הרמב\"ם שהנתבע ישבע היסת שאינו ח\"ל בפירות שאכל ויפטר מהן אלמא אע\"ג דע\"א מסייעו שאין ח\"ל פירות ושבדין אכלם אין היסת פוטרו על טענתו עכ\"ל וא\"ת הא גם רב��' כהרמב\"ם ס\"ל בזה כמש\"ל סי' קמ\"ב ס\"ו ולמה חולק כאן על הבעה\"ת וי\"ל דס\"ל דיש לחלק דשאני התם דאיכא צד חובה בהעדאת העד דאכל פירות השדה ואין לו שני עדים לא על הקנין שקנאה ממנו ולא על החזקה ואיכא למימר קרקע בחזקת בעליה קאי כיון דהוא עצמו מודה שהיתה מתחילה של המערער וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אפילו שיש בו נאמנות כ\"כ בעה\"ת שטר ל\"ד וכתב דדמיא להא דאמר סיטראי נינהו ואמר ר\"נ אתרע שטרא ומפרשי רבוותא דאיבטל אף נאמנות שבו ומשתבע ליה היסת ומפטר והא נמי דכוותיה הוא עכ\"ל וצ\"ע לפי מה שמדמה דין זה לדין סיטראי נינהו מי אמרינן כאן דאי תפיס לא מפקינן מיניה או לא לגמרי מדמינן. אבל אינו נאמן כו' עב\"ח: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואפי' אם יש לראובן זיבורית ולשמעון עידית אין יכול לומר כו': עיין בר\"ן ס\"פ שני דייני גזירות שכתב ז\"ל ואע\"ג דאית לחד עידית ובינונית ואית לחד זיבורית לא מצי אמר ליה לכך לויתי ממך כדי שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זיבורית כמ\"ש הרב בעל המאור דאי משום לגבות ממנו בינונית נתכוין הרי אע\"פ שלא לוה ממנו הוא גובה ע\"ש והן הן הדברים שכ\"ר אח\"ז בסמוך אבל כאן לא כ\"כ וקשה למחוק הספרים ולהגיהן ע\"ד שכתב הר\"ן ז\"ל לכך נראה לי ביאור דברי רבינו כמ\"ש בפרישה ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " אבל אם יש לו נכסים לשמעון כו' בפרישה כתבתי בשם הר\"ן הטעם דהו\"ל נכסים משועבדים במקום שיש בנ\"ח וכתב ב\"י ז\"ל ומשמע דכשלא הגיע זמן פרעון החוב מיירי דאי כשהגיע הזמן אין לו דין משועבדים עכ\"ל וק\"ל על דבריו דא\"כ משמע דאי לית ליה נכסים לשמעון מוציאין מלוי אפי' קודם שהגיע זמנו ליפרע וזה ודאי אין סברא לומר שיכול ראובן להוציא מלוי קודם שהגיע זמנו ואף אם נאמר שדעת ב\"י שכשלא הגיע הזמן ואין לו נכסים פוסקים ואומרים לו הרי אתה משועבד מעתה לראובן ולכשיגיע זמנך תפרע לו הא נמי ליתא שהרי בהדיא כתב שם הר\"ן בסוף דבריו (וב\"י עצמו הביאו) ז\"ל הא דר\"נ לא סגיא אלא לכשיגיע זמנו פקדיה רחמנא ללוה דליתב למלוה קמא ומש\"ה מוציאין מזה ונותנין לזה אבל לא סגי דליהוי מהשתא שיעבודיה גביה כ\"ש בשיעבוד כתובה דאפשר דלא אתי לעולם לידי גוביינא ומש\"ה דלא אתיא עליה מדר\"ן אלא דאמרינן דתזכי לכתובתה לההוא דחבלה כו' עכ\"ל ע\"ש דקאי אאשה שחבלה באחר דקיי\"ל דיכולה למחול לבעלה וקאמרי רבנן דזמן פרעון כתובתה עדיין לא הגיע אף שאין לה נכסים לפרוע לנחבל יכולה למחול שאין הבעל משועבד לנחבל שהוא מלוה קמא עד שיגיע זמן פרעון חובו שהוא חייב לאשה שהיא מלוה שלו וזה בהדיא דלא כב\"י וע\"ק שהר\"ן כתב עוד (וב\"י עצמו הביאו) ז\"ל אם המעות שביד לוי הם פקדון יכולים בית דין להתפיסם ולנגשו שיפרע לראובן דעיקר דין פרעון שנתחייב שמעון לראובן במעות הוא וכל שיש לו מעות אינו יכול לומר טול קרקע עכ\"ל ולפי דברי ב\"י דס\"ל דמשהגיע הזמן אפי' יש נכסים לשמעון מוציאין מיד לוי א\"כ למה כתב שב\"ד יכולים להתפיסם מטעם דעיקר דין פרעון במעות הוא כו' בלא זה הטעם נמי יכולים ב\"ד להתפיסם כיון דזמן של פקדון כל שעתא הוא וע\"ק דאפילו אם הגיע זמן פרעון דלוי אין סברא שיוציא ראובן ממנו כל זמן שיש נכסים ללוה שלו לכן נ\"ל עיקר כמ\"ש בפרישה דהר\"ן איירי אפי' כשהגיע זמן הפרעון: "
+                ],
+                [
+                    " ואין שמעון יכול למחול כו' כתובות דף י\"ט אר\"י אמר רב האומר שטר ��מנה הוא זה אינו נאמן ופריך כו' ואי דקאמר מלוה תבא עליו ברכה אמר אביי לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים כדר\"נ והקשו התוס' דנהימניה במגו דאי בעי מחיל כדאמרינן המוכר ש\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וי\"ל דהאי לאו מגו שאין דעתו למחול ולהפסיד חנם אבל במה שאמר שטר אמנה הוא לא יפסיד חובו שיודע שהלוה אינו גזלן ולא יעכב מעותיו ואפשר לומר עוד דדוקא מוכר ש\"ח לחבירו דהוי מדרבנן יכול למחול אבל בנושה בחבירו שחייב לו מן התורה א\"י למחול עכ\"ל התוס' והר\"ן ז\"ל סמך על תירוץ זה האחרון וכתב דמוכר ש\"ח שאני דמכירת שטרות דרבנן כפי דעת הרי\"ף או משום דשיעבודא דלוה גופיה נשאר גבי מלוה לדעת ר\"ת והרא\"ש לא כתב אלא שינויא קמא שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו משמע דס\"ל שיכול הוא למחול וכ\"כ מ\"ו ר\"ש ז\"ל שזהו דעת הרא\"ש וכ' עוד ז\"ל ומהתימה על הטור שסתם להדיא נגד דעת אביו ולא הזכירו ע\"כ. ובאמת יש לשום לב ע\"ז ויותר יש לתמוה על הרא\"ש שהוא עצמו כתב בתשובה דא\"י למחול וכמש\"ר בשמו ס\"ס זה. ועוד יש לדקדק על רבי' דלעיל סי' מ\"ז כתב שאין המלוה יכול לטעון אמנה הוא היכא דחב לאחרים ואילו שאינו יכול למחול לא הזכיר. לכן נ\"ל דעיקר דינא דר\"נ אינו אלא כשכבר נתברר הדבר בב\"ד ששמעון חייב לראובן ואין לו במה לפרוע דאותה שעה חייל שיעבודא דראובן אלוי ומימרא דרב יהודה הנזכרת איירי כשעדיין לא נתברר בב\"ד שחייב לו ומ\"מ אינו יכול לומר אמנה כיון שחב לאחרים ויש לו שיעבוד עליו מדר\"נ לכשיתברר וע\"ז כתבו התוס' בשינויא קמא והרא\"ש שם דיכול למחול דאע\"פ שיש לו שיעבוד עליו מ\"מ עדיין (למחל) [לא חל] לענין שלא יהא (כחבירו) [כח בידו] למחלו ולתתו לאחר במתנה והוי דינא כמו מטלטלים של לוה שאף שהם משועבדים למלוה מ\"מ יכול למכרם ולתת אותם לאחרים במתנה וכן נראה מדברי ר\"י ני\"ד שכתב דלאחר שפסקו ב\"ד להגבותו שט\"ח פשיטא דשוב א\"י למחלו וכ\"כ הראב\"ד והרשב\"א וקודם שבא לב\"ד יש דעות אם יכול למחול או לא והוא הסכים דיכול למחול (עיין בב\"י ס\"ס שהביאו) הרי לך כמ\"ש ומש\"ה לא הזכיר רבי' לעיל בסי' מ\"ז דין שא\"י למחול דלא איירי התם בדין דר\"נ דהוה כשנתברר כבר בב\"ד שזה ח\"ל ונראה שגם. דעת ר\"ן כך היא ומה שהזכיר לתירוצא בתרא של תוס' דא\"י למחול היינו משום שהוא פי' ההיא מימרא דר\"י בשכבר נתברר בב\"ד שהוא ח\"ל דומיא דמימרא דר\"נ דמייתי עלה ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אחר שנתחייב לוי לראובן כו' עד חייב לפרוע כו' מכאן היה נראה לכאורה לפרש דמש\"ר סי' ס\"ו סי\"ו במוכר שט\"ת לחבירו והב\"ד אומרים ללוה שיפרע ללוקח שכתב בעה\"ת ז\"ל ואדרבה אם יפרע למוכר הלוקח חוזר וגובה ממנו דר\"ל דחוזר וגובה מהלוה אבל הב\"י לא פירשו כן וכתב שם חוזר וגובה מהמוכר קאמר וע\"ש וצ\"ל דהב\"י ס\"ל דשאני התם דלא נסתלק הלוה לגמרי מהמוכר שהרי שיעבוד גופו נשאר אצלו וגם מכירת שטרות אינו אלא מדרבנן משא\"כ בדינא דר\"נ דהוא דאורייתא וגם נסתלק לוי משמעון לגמרי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מת שמעון ונשארו יורשיו כו' בפרישה כתבתי שגם זה הוא מדברי בעה\"ת שער נ\"א ודע שרבי' קיצר ושינה לשונו של בעה\"ת לתוספת ביאור לעמוד על כוונתו והנה אעתיק ל' בעה\"ת כדי לברר תוכן הדברים בשנ\"א כתב ז\"ל ויש לברר אי בהאי שטרא דאית ליה לשמעון על לוי לית ביה נאמנות וטוען לוי שפרוע הוא וקי\"ל דאי אמר לישתבע לי דמישתבע ליה וא\"י לגבות ממנו כלום בלא שבועה ושמעון המלוה עצמו הודה שהוא פרוע הרי א\"י ��ישבע מסתברא דודאי מפסיד ראובן שרצה להפרע מלוי לוה של שמעון מדר\"נ ומחרים סתם על שמעון שכן הוא כדבריו שהוא פרוע ואית דאמרי דמשתבע שמעון ש\"ח בנק\"ח כדין הטוען אין בידי במה לפרוע ואם מת כו' (עיין בב\"ח) ואית דאמרי ראובן מלוה הראשון נשבע שלא פקדני שמעון מלוה השני וגובה וכתב הרב בעל העיטור דהאי סברא בתרא ליתא עכ\"ל בעה\"ת בשינוי לשון לתוספת ביאור. והנה רבי' לא כתב כאן דין הראשון של בעה\"ת דאם מודה שמעון שהוא פרוע כו' מפני שכבר כתבו בסימן מ\"ז ס\"א ע\"ש. ומדקיצר רבי' שם ולא הכריע בין הדעות הנ\"ל מה דינו של שמעון אי בחרם סתם או בשבועה צ\"ל דס\"ל דאין עליו חרם סתם אלא כיון דזולת זה צריך לישבע שאין לו במה לפרוע גם זה בכלל דשטר זה פרוע הוא (וכ\"כ ב\"י בסי' מ\"ז ע\"ש) ולא הוצרך לכתוב זה דצריך שמעון לישבע שאין לו במה לפרוע מפני שסמך אמ\"ש זה במקומו בר\"ס צ\"ט בדין מי שטוען אין לי ומלשון בעה\"ת הנ\"ל דכתב וקי\"ל דאי אמר לישתבע לי כו' משמע שאפי' לא טען לוי נגד שמעון לישתבע לי שאינו פרוע וקיי\"ל כל היכא שאין הלוה טוען השבע לי אין ב\"ד נזקקים לומר לבעל השטר השבע לו וכמש\"ר בסי' פ\"ב ס\"ג ומ\"מ לא יגבה בו ראובן משום דטעמא מאי אין ב\"ד נזקקים לומר לו השבע לו שאינו פרוע מפני שמעמיד השטר אחזקתו שאינו פרוע והכא הרי מודה שפרוע והו\"ל לענין ראובן כאילו טען לוי לשמעון השבע לי מיהו אינו מוכרע די\"ל כיון דהודאתו של שמעון לא מגרע זכות של ראובן מש\"ה כל שאין השבועה מוטלת עליו מן הדין דינו של ראובן עם לוי. ודין השני של בעה\"ת דאם מת שמעון ונשאר יורשיו כו' זהו שכתבו רבי' כאן ולמדנו בו רבי' דמ\"ש הבעה\"ת וטוענין שאין יכולין להשבע היינו מפני שאומרים שיודעים אנו שפרוע הוא ועוד למדנו רבי' דהך שבועה סתם שכתב בעה\"ת שמשביעין ליתומים היא שבועת היסת לבד דדוקא להלוה עצמו הצריכו ש\"ח דעליו מוטל לישבע דאין לו במה לשלם וכנ\"ל ולא תקנו שבועה זו איורשיו. ומ\"ש בעה\"ת לפי זה דאם אינם רוצים לישבע חוזר עליהן אם יש להן נכסים אחרים כו' וכ\"כ בש\"ע בכאן ולא כתבו רבי' כאן ולכאורה היה נראה שלא כתבו משום דסמך אמה שכבר כתב רבי' דין זה בסי' ס\"ו סי\"ד במוכר ש\"ח לחבירו ומת המוכר ואין יורשין רוצים לישבע ע\"ש ומשם נלמד לכאן כי ג' דינים הללו שכ\"ר בסימן מ\"ז ובסי' ס\"ו הנ\"ל ובסי' זה יש להם שייכות להדדי ובעה\"ת כתב שלשתן שם בשנ\"א ע\"ש וכוונתם דבעה\"ת הנ\"ל ודרבי' בסימן ס\"ו ודש\"ע כאן עמ\"ש דחוזר על היורשים אם אינם רוצים לישבע (שיש) [אם יש] להם נכסים אחרים היה נראה דר\"ל נכסים אחרים משל עצמן וקנסום חכמים כיון שיכולין לישבע ואינן רוצין לישבע שישלמו וכן היורשים מפסידים אבל ז\"א דא\"כ איך מסיק הבעה\"ת וכתב ז\"ל ואם אין להן נכסים אחרים וטוענין שאין יכולין לישבע שבועה זו כו' מפני שיודעים שפרוע הוא וכנ\"ל מאי איריא דאין להן נכסים דר\"ל לפי זה משל עצמן וכפירוש אם יש להם נכסים אחרים שכתב לפני זה הא אפי' יש להן נכסים אחרים של עצמן אין הם צריכים לשלם מהן חובות אביהן בטענתן שאין רוצין לישבע מפני שידעו שפרוע היא ועוד דאין טעם לקנסם בכולי האי שישלמו מכיסם כשיגרמו היזק לזה כאשר לא ירצו לישבע ובפרט מאחר שלדין תורה וגם מהתלמוד מטלטלי דיתמי (ושטרי חובות אביהן גם כן בכלל מטלטלי). אינן משועבדים לב\"ח וא\"כ אף לבתר תקנה שיגבה מהן מכל מקום לא מצינו כשיגרמו היזק למלוה שישלמו מכיסן ואיפכא מצינו ואפי' בגדולה מזו הוא מש\"ר בסימן ק\"ז סי\"א דאף לבתר תקנה דב\"�� גובה מטלטלים דיתמי אם קדמו ומכרו המטלטלין ואפילו המעות דמי המטלטלים עדיין בידן אין הב\"ח גובה מהן חובו ואפי' קדמו ומכרו קרקע כתב שם דדעת הרא\"ש הוא דאין ב\"ח גובה מהמעות אף אם אינו יכול לטרוף הקרקע עצמו מהלקוחות כגון שמכרו לעכו\"ם ע\"ש לכן נראה פשוט דמ\"ש כאן הבעה\"ת ורבי' בסי' ס\"ו והמחבר ש\"ע כאן דאם אינן רוצים לישבע חוזר עליהן ר\"ל על מה שירשו מאביהן ומש\"ה כתב לשון חוזר ראובן עליהן דמשמע דה\"ק כמו שאביהן אם לא היה רוצה לישבע שחוב זה אינו פרוע היה צריך לשלם לב\"ח ממקום אחר מנכסיו כן יורשין כשאין אביהם חי כשאינן רוצין לישבע חוזר הב\"ח או הלוקח שט\"ח עליהן להשתלם מהם אם יש להן נכסים אחרים ר\"ל שירשו אותן מאביהן וא\"ת הא כבר נתבאר דאין גובין מהלוה השני מדרבי נתן כשיש להראשון וה\"נ אם יש להן נכסים אחרים שירשו מאביהם אין (מחילה דתוס') [יכולין לדחות] הן או אביהן לב\"ח להשתלם מלוי לוה השני י\"ל דמצינו זה בכמה גיוני חדא כגון שהנכסים אחרים אינם כאן במקום ב\"ח שהדין נותן דגובין מנכסים משועבדים שהן במקום המלוה ולא יכולין הלקוחות שבמקום הזה לומר הנחנו לך מקום לגבות במקום אחר וכמש\"ר בהדיא בסימן ק\"א ס\"ח ע\"ש ועוד מצינו זה כגון שבתחילה לא היה לשמעון במה לשלם לראובן ב\"ח כ\"א בשט\"ח זה שהיה בידו על לוי ואח\"כ נזדמנו (לראובן) [לשמעון] נכסים אחרים א\"נ שגם אותן נכסים אחרים לא הגיע זמנם לגבות וזמנם מאוחר משל זה שהגבה (לשמעון) [לראובן] ב\"ח וק\"ל והכי הצעת דברי בעה\"ת מתחילה כתב דאם אין היורשים רוצים לישבע ואינם אומרים שידעו שהוא פרוע חוזר עליהם להשתלם ממה שירשו מאביהם ואחר כך אמר דאם פשפשו ולא מצאו שהניח להן אביהם נכסים אחרים כ\"א שט\"ח זה ועליהם מוטל לשלם ממה שהניח להן אביהם אזי אם אינם רוצים לישבע בלי טעם אזי פשיטא שצריכים לישבע שאין להן במה לפרוע ובזה יודע מהן ג\"כ אם שט\"ח זה פרוע דאם אינו פרוע הרי יהיה להן במה לשלם משל אביהם אלא אפי' טוענים אין אנו יכולים לישבע מפני שידוע לנו שפרוע אין מאמינין להן בזה אלא צריכין לישבע שאין להן במה לפרוע ובהיות כן נתיישב ג\"כ למה לא כתב רבי' רישא דדברי הבעה\"ת מדין זה דאם אינם רוצין לישבע חוזר עליהן דהא לפי מ\"ש נלמד זה במכ\"ש מדין השני דכתב רבי' והוא דאף אם טענו בפירוש שידעו ששט\"ח זה פרוע אפ\"ה צריכין לישבע שאין להן במה לפרוע ומתוכו יודע האמת אם שטר זה פרוע ומכ\"ש שצריכין לישבע זה כשאינן טוענין בהדיא שידעו ששטר זה פרוע הוא וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואפילו במ\"מ כו' מקור דין הילך וגם הא דפשוט לרבי' דשטר חשוב הילך הוא בב\"מ דף ד' דגרסינן שם אר\"ח מנה לי בידך אין לך בידי אלא נ' זוז והילך חייב מ\"ט הילך כמי כמ\"מ הטענה דמי ורב ששת אמר הילך פטור כו' מיתיבי שטר שכתוב בו סלעין או דינרין מלוה אומר ה' ולוה אומר ג' רשב\"א אומר הואיל והודה במקצת הטענה ישבע רע\"א אינו אלא כמשיב אבדה ופטור ופירש\"י מדהול\"ל שתים והשטר מסייע וכו' (ור\"ל דאל\"כ כל מ\"מ נחשב משיב אבדה ואדרבה אנן אמרינן דלא היה יכול להעיז לכן פי' כיון דשטר מסייע ליה לא מיחשב זה העזה) קתני מיהת רשב\"א אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע טעמא דאמר ג' הא אמר ב' פטור דהאי שטרא דקמודי ביה הילך הוא וש\"מ הילך פטור ומסיק שאני הכא דקמסייע ליה שטרא א\"נ משום דהו\"ל שיעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת ש\"ק איכא דמותיב לה מסיפא אר\"ש ר\"ע אומר אינו ��לא כמשיב אבדה ופטור טעמא דאמר ג' הא אמר ב' חייב והא שטר דקמודי ביה כהילך דמי ש\"מ הילך חייב לא ב' נמי פטור והא דקתני ג' לאפוקי מרשב\"א דאמר מ\"מ הוא וחייב הנ\"מ דאי ס\"ד ב' חייב בג' היכי פטר ליה ר\"ע הא לאו משיב אבדה הוא דאי אמר ב' הוי בעי שבועה אלא ק' לר\"ח שאני התם דקא מסייע ליה שטרא א\"נ משום דהו\"ל שטר ש\"ק כו' וכנ\"ל. והנה מסוגיא הנ\"ל נלמוד דלכ\"ע יש בשטר משום הילך מדפריך המקשה בשתי לשונות בפשיטות והא שטר הילד הוא ואף דמסיק שם דטעם דשטר הוא משום כפירת ש\"ק מ\"מ בהא ל\"פ אי שטר מקרי הילך אלא דבא לומר בב' הלשונות דאף ר\"ח דאמר הילך חייב מודה בשטר דפטור משום דהו\"ל ש\"ק ומש\"ה כתב הרא\"ש בפסקיו שם פ\"ק דב\"מ ב' הטעמים ז\"ל והלכה כר\"ע ורשב\"א מודה ליה בלוה אומר ב' משום דהו\"ל הילך דשטרא דקמודי ביה כהילך דמי ופטור או משום דהו\"ל כפירת ש\"ק ואין נשבעין על כש\"ק עכ\"ל (ואף דלא קאמר בגמרא הנ\"ל. הטעם דש\"ק כ\"א לתרץ דברי ר\"ח דאמר הילך חייב אבל לרב ששת דקי\"ל כוותיה דאמר הילך פטור לא צריכא לה\"ט מ\"מ כתבו הרא\"ש וגם הרי\"ף כתב בהלכותיו שם ה\"ט דש\"ק לחוד ולא הזכיר טעמא דהילך משום דס\"ל דמאחר דמסיק הכי בגמ' לר\"ח נאמר כן גם לר\"ש אבל אין ראיה מדאמרי' בכל מקום במשנה וגמרא דאין נשבעים על שטרות וקאי גם אשבועה דמ\"מ (וכמש\"ר ר\"ס צ\"ה) מתרי טעמי. חדא דהתם גם כן י\"ל דהטעם הוא משום דהוי ליה כפירת ש\"ק. ועוד דשם קאי שתבעו שני שטרות הפקדתי בידך יהוא מודה לו בשטר א' וכופר לו בהשני דהכפירה וההודאה הוא הכל בגוף השטרות (וכמבואר שם) והרא\"ש דכתב שני הטעמים משום דיש בהו נ\"מ לדינא דלטעמא דאמרי' דהו\"ל כש\"ק אף אם אין לו קרקע לא בנ\"ח ולא משועבדין דינו כאילו יש לו וכן הוכחתי מלשון התוס' והרא\"ש בדרישה סי' פ\"ח סל\"א ע\"ש ואילו לטעמא דהילך לא היה פטור מש\"ד א\"ל שיש לו קרקע דאז אמרי' מדתפס שטרא בידיה הו\"ל כגבוי וכאילו נתן לו בידו וא\"ל הילך דמי מש\"ה כתב הרי\"ף ה\"ט לחוד והרא\"ש כתב גם טעם [דהילך] כדי ללמוד ממנו האי דינא דכתב רבינו כאן בשם בעל העיטור דגם משכון נקרא הילך דלא גרע משטר דחשבינן בגמרא הילך בפשיטות אע\"ג דלא יהיב ליה אותו דבר עצמו כ\"ש בנותן לו עתה מיד ליד משכון דחשיב הילך ורבינו נמשך אחריו וכתב כאן דברי ב\"ה דלמד משכון משטר דנקרא הילך ומיירי ביש לו קרקע דשייך ביה הילך ולקמן בסי' פ\"ח סל\"א בדין אין נשבעין על הודאת שטרות כתב משום דהו\"ל שטר ש\"ק לחוד ללמדנו דמה\"ט אמרינן דאין נשבעין עליו אפי' אין לו קרקע וכמ\"ש והוכחתי שם בדרישה ע\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' יש גורסים וכ\"כ הרמב\"ם א\"ל מנה כו' ואי איפשר ליישב האי וכן כתב לא אדסמיך ולא אדלעיל מיניה אמש\"ר אי הודה הנתבע או שיש עדים שנפחת דלא הו\"ל הילך שע\"ז כתב דגם הרמב\"ם כ\"כ דא\"כ צ\"ל דס\"ל לרבינו דנתחלף לו כלי בכלי וכלי שנפחת שווים הם והא ע\"כ ליתא דהא בנפחת ס\"ל לרבינו דלא הוי הילך ובנתחלף חולק כמו שסיים וכתב ואפשר שהוא ז\"ל סובר כו' לכן נראה גירסת הספרים דל\"ג תיבת וכן. ואפשר שהוא סובר ל' ב\"י בהדיא כתב הרמב\"ם פ\"ד דטוען דמשכון לאו הילך הוא ולא הו\"ל לרבינו לכתוב בלשון אפשר ע\"כ. ולראה ליישב דביאורו כאילו כתב ואפשר מפני שהוא סובר כו' וכלומר דמספקא ליה לרבינו אם מ\"ש הרמב\"ם כאן דנשבע ש\"ד לטעמיה אזיל דס\"ל דמשכון לאו הילך הוא וממילא לכי מה שקיי\"ל דמשכון נקרא הילך לית הלכתא כוותיה או אם טעמו דאפי' אי הוי משכון הילך אפ\"ה בנותן כלי במקום כלי לא הוי הילך דדוקא בסתם משכון שאינו נותנו לו שיהיה שלו לחלוטין אלא דעתו ליתן לו מעותיו ולקחת משכונו מש\"ה הוי כאילו נותן לו עתה המעות והוי הילך משא\"כ כאן כשנותן לו כלי זה לחלוטין במקום שלו דאין סופו ליתן לו אחר י\"ל דלא הוי הילך דהא סוף סוף לאו כלי שלו הוא ובזה יכול להיות הדין כוותיה וע\"כ צריכין לומר דרבינו ס\"ל דנוכל לחלק בין משכון לנתחלף לו כלי מדכתב אדברי הרמב\"ם ואפשר כו' ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " פירש\"י שאין כופר הכל פטור כו' טעם כפלוגתתן במ\"ש בב\"ק דף ק\"ו אמר ר\"ח בר יוסף עירוב פרשיות כתיב כאן וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב ומ\"ש מלוה כדרבה דאמר אין אדם מעיז כו' וגבי מלוה הוא דא\"ל הכי אבל גבי פקדון מעיז ומעיז ע\"כ (עיין ל' רש\"י בב\"ח) והתוס' הקשו עליו דבכמה דוכתי משמע דבפקדון נמי אינו מחוייב שבועה אא\"כ הודה במקצת והעלו כפר\"י וכ\"פ הרא\"ש ז\"ל עירוב פרשיות כתיב כאן כלומר פרשיות הכתובות בואלה המשפטים מעורבות הן וכי כתיב כי הוא זה בטענה דלא שייכא אלא במלוה דהיינו כפירה והודאה הוא דכתיב ובין במלוה בין בפקדון אבל בטענה דלא שייכא אלא בפקדון כגון שבועת השומרים ש\"ח שנגנב וש\"ש ושוכר שנאנס ושואל שמתה מחמת מלאכה אפי' כופר הכל חייב ומ\"ש מלוה כדרבה כו' חזקה אין אדם מעיז כו' הה\"נ בפני המפקיד גם כן אינו מעיז לכפור הכל ובמלוה דקאמר פירוש בטענה דלא שייכא אלא במלוה דהיינו כפירה והודאה הוא דאינו מעיז לפי שכנגדו יודע שהוא משקר אבל בטענה דלא שייכא אלא בפקדון כגון נגנב או נאנס מעיז ומעיז דאין מי מכחישו הלכך אפי' כופר הכל חייב ע\"כ ובזה דברי רבי' מבוארים. ולפי מ\"ש רש\"י ז\"ל דהא דמעיז בפקדון לכפור הכל הוא משום שלא עשה עמו טובה צ\"ע שואל מאי איכא למימר דהא כל הנאה דידיה ודמיא להלואה וצ\"ל דיש לחלק בין שאלה דהדרא בעינא לעת שרוצה המשאיל כמש\"ר ר\"ס ע\"ג ור\"ס שמ\"א משא\"כ הלואה דלהוצאה נתנה וסתם הלואה אינה פחותה מל' יום נמצא דהו\"ל טובה יותר משאלה ומה שיש עוד לדקדק לפירש\"י כתבתי בהגד\"מ ר\"ס זה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אע\"פ שאין בעל הפקדון מכחישו בודאי כו' מל' אע\"פ משמע דכ\"ש הוא אם בעל הפקדון מכחישו בודאי (וכן כתב הרמב\"ם בספ\"ב מטוען ורבינו בסימן צ\"ב ז\"ל אם טען בעל הפקדון לפני שלח יד בפקדוני או אכלו והשומר חשוד נשבע שכנגדו כו' ש\"מ שמחויב שומר שבועה אטענת ודאי כזו) וא\"ת הא לעיל בסמוך כתב רבי' בשם הרמב\"ם והרא\"ש דגם בפקדון פטור כופר הכל מש\"ד ומ\"ש הכחשה דהכא הא גם הכא כופר בטענתו לגמרי וי\"ל דשאני הכא שהודה בעיקר הפקדון שהפקיד אצלו אלא שטוען טענות אחרות שנאבד או מת אע\"פ שהוא מכחישו חייב לישבע משא\"כ בלא הפקדתני כלום דהוא יותר העזה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואלו הדברים שבין ש\"ד כו' פ' שבועת הדיינין ריש (שבועות דף מ\"א) קא חשיב ג' דברים דאיכא בין ש\"ד לשבועה דרבנן. מיפך שבועה דבדאורייתא לא מהפכינן ובדרבנן מהפכינן. ומיחת לנכסי דבדאוריותא נחתינן לנכסיה ובדרבנן לא נחתינן. וכשכנגדו חשוד על השבועה דבדאורייתא שכנגדו נשבע ונוטל ובדרבנן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. וכתב רבינו שלשתן בזה אחר זה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ומ\"ש ועוד יש ביניהם דבשל תורה צריך נק\"ח כו' הוא מימרא דרבא שם והא דלא כתבו זה נמי בהדי ג' הנ\"ל דאיכא בין ש\"ד לדרבנן משום דשם לא חשיב אלא מאי דנפקא מינייהו לענין דינא וזהו לענין תיקון שבועה אשר\"י ודו\"ק. וז\"ל הר\"ן שם הא דאמרינן מאי איכא בין ש\"ד לשבועה דרבנן בשבועת היסת קבעי וכך פירש\"י כו' עיין ל' הר\"ן שהאריך בב\"י הנה מבואר מדבריו דס\"ל דלא מהימנא עד דאיכא תרתי דהוי היסת דקיל והוי גם אוקומי ממונא כמו מנתבע לתובע דמצי א\"ל אנת לית לך גבאי ולא מידי אי ניחא לך אשתבע ושקול משא\"כ בשאר נשבעים ונפטרים כגון שבועת השותפין דאע\"ג דהוי אוקומי ממונא כיון דהויא ש\"ח אין מהפכין אפילו שבועה דראויה להפכה עליו כגון אשתבע לי דחשדת לי בכך וכך וכ\"ש בנשבעין ונוטלין דהוי תרתי לריעותא ש\"ח וגם אפוקי ממונא. וב\"י כתב דהעלה מדברי הר\"ן דשבועת השותפים כגון שהוא מהנפטרין מהפכין ע\"כ ואינו נראה שיסבור הר\"ן כן שהרי סיים וכתב אם אמרו בש\"ה דקילא אין לנו בשבועת המשנה דחמירא. ועוד כתב הב\"י שם דברמב\"ם פ\"א מטוען משמע דס\"ל דבנשבע ונפטר אין מהפכין וסיים וכתב מיהו י\"ל דס\"ל דמהפכין בה כיון שהיא לאוקומי ממונא אלא מפני שא\"א להפכה מפני שטוענו ספק כ\"כ עכ\"ל. גם זה אינו מוכרע ובכ\"מ בהדיא לא כ\"כ והשוה שבועת הנפטרין לשבועת הנוטלין דאין מהפכין בשום א' מהם כיון דשבועת המשנה חמירי נינהו. ומ\"ש הב\"י כאן דלא מצינו בה היפוך כבר כתבתי דמצינו בה כשאומר הנתבע השבע דחשדת אותי וכמש\"ר בשם הרמ\"ה בסמוך. ומיהו מדברי רבינו משמע דס\"ל כהרמ\"ה דבכה\"ג מהפכין וה\"ט משום שהוא נמשך אחרי דברי הרי\"ף והרא\"ש דפ' הכותב דכתבו דלא מהפכי' אלא מנתבע לתובע ולא מתובע לנתבע כו' ולא כתבו הטעם דלא מהפכי' כ\"א בהיסת דקיל כמ\"ש הר\"ן וממילא נשמע מדבריהם דכל שמהנתבע לתובע מהפכינן אפי' בשבועת המשנה כגון השבע לי דחשדת לי בכך מהפכין ואל תדחוק לומר איך יחלוק הר\"ן על דברי הרי\"ף שהביאו שם שהרי גם באם תפס דס\"ל להרי\"ף שם דלא מפקינן מיניה חלק עליו הר\"ן וס\"ל דמפקינן מיניה וכמ\"ש בסמוך. ולפ\"ז קשה על רבינו דבסי' פ\"ב סי\"א כתב דלא מהפכינן שבועה דהאומר השבע ששטר זה פרוע הוא והפטר דמשום דשבועה חמורה כעין דאורייתא היא אין שומעים לו להפכה דלא הול\"ל הטעם משום דש\"ח היא אלא משום דמתובע לנתבע היא כיון דאיכא נ\"מ לדינא בין טעם לטעם. ונראה דמשום דרוב דברי אותו סי' הם מדברי בעה\"ת (בשער כ\"א וכמ\"ש שם) נמשך אחר ל' בעה\"ת גם בזה שהוא כתב ה\"ט ודו\"ק. ודע דאף על פי שכתב הר\"ן דהא דאמרינן מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן דר\"ל להיסת ואין ללמוד מיניה שבועת המשנה היינו לענין דין היפוך אבל לענין דין לא נחתינן לנכסיה דינייהו שווין וכן כתב הרי\"ף והרא\"ש בהדיא בפרק הכותב ע\"ש ובר\"ן פ' הדיינים וכתבתי לשונו לעיל בדרישה ר\"ס פ\"ב ומשם יתבאר דהרי\"ף ס\"ל דאכל שבועת המשנה איתמר לא נחתינן לנכסיה אפילו בתובע שנשבע ונוטל ומש\"ה אי תפס לא מפקינן מיניה ור\"ן ס\"ל דדוקא בנתבע איתמר דברשות תפיס כגון שבועת היסת ושבועת השותפים וכיוצא בו בתובע שלא תפיס ברשות מפקינן מיניה אי תפיס ורבינו אזיל בשיטת הרי\"ף והרא\"ש וכמו שכתב בפרישה עי' שם ועיין בב\"י סי\"ט שכתב מתחלה שהר\"ן חולק על הרי\"ף ואח\"כ חזר וכללן וכתב ז\"ל ומעתה למדנו דלהרי\"ף והרא\"ש והר\"ן כי אמרינן בדרבנן לא נחתינן לנכסיה בין שבועת היסת בין שבועת המשנה הכל בכלל עכ\"ל צ\"ל דלא כללן אלא לענין דכולן שווין בזה דמ\"ש בגמ' דבדרבנן לא נחתינן לנכסיה איירי גם בשבועת המשנה כל חד לשיטתו דלהרי\"ף והרא\"ש איירי בכל שבועת המשנה ולהר\"ן דוקא בנתבע דומיא דשבועת היסת וכמ\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " צריך שיהא ס\"ת כתב הר\"ן בריש הדיינים והביאו ב\"י במס\"ז דבויקרא רבה משמע דכשמשביעין את האדם בספר תורה מביאין לפניו נודות נפוחים וכן אמרו בשם גאון שמאיימים עליו בדברים אחרים כגון מטה של מתים ונרות דולקות ושופרות ומתירים הנודות או מבקעים ומכבים הנרות וכו' עכ\"ל ונ\"ל דטעם אלו הדברים בנודות נפוחים היינו לומר שהאדם דומה לנוד נפוח שאם יעשו בו קטן נקב כמלא מחט הרוח יוצא והאדם מלא נקבים והרוח משתמר בתוכו כמו שכתב רבי' בא\"ח סימן ו' ומתירין הנודות בפניו להראות לו שבקל הרוח יוצא מהנוד וכן הוא באדם וא\"כ יירא לישבע בשקר שלא יסיר הקב\"ה שמירתו מעליו ויצא הרוח ממנו. ומטה של מתים כדי שיזכור יום המיתה ויירא ולא ישבע לשקר משום ממון שאינו שלו שהיום או מחר ימות. ונרות דולקות ר\"ל שיזכור שלא יכבה נרו כי הנשמה נקראת נר ונראה שכשם שנקל לכבות הנר כך בקל יכבה נרו. ושופרות כדי שיזכור יום הדין דכתיב ביה ביום ההוא יתקע בשופר וגו': כתב ב\"י במס\"ט דיש גאונים שר\"ל שכשחייבו ב\"ד לאדם ש\"ד ולא רצה לישבע חייב לשלם וא\"י לומר השבע וטול והר\"י מקורביל אמר שקבלה בידו דבכה\"ג יש לעשות פשרה וכן מנהג וכו' עכ\"ל וטעם הר\"י מקורביל משום דמספקא ליה אי הלכה כמר בר רב אשי או לא עכ\"ל ור\"ל דמר בר רב אשי בפ' הדיינין דף מ\"א ס\"ל דבדאורייתא נמי מהפכינן ונ\"ל דוחק שיהא ספק למהר\"י הנ\"ל אי הלכה כמר בר רב אשי ועוד דא\"כ הול\"ל דבריו אפלוגתא דרבנן ומר בר רב אשי לכנלע\"ד דמ\"ש כשחייבו ב\"ד ש\"ד כו' לאו ש\"ד ממש קאמר אלא ר\"ל שהם מחמירים עליו לישבע כעין דאורייתא כפי ראות עיניהם לפי צורך הענין והשעה דאף מי שאינו מחויב אלא היסת הרשות ביד ב\"ד להשביעו ש\"ד אם הוא צורך שעה וע\"ז כתב הר\"י דכיון דאינה אלא חומרת הדיינים יש קבלה בידו לעשות פשרה וכן משמע הל' שכתב כשחייבו ב\"ד לאדם שבועה כו' דהול\"ל אדם שחייב ש\"ד ואיני רוצה כו' מיהו אינו מוכרע כיון דיש פלוגתת הגאונים ובעלי תוס' בזה וכמ\"ש בהגהות ד\"מ לפני זה מש\"ה כתב דמקובל הוא בידו דכה\"ג עושין פשרה שלא להוציא ממון בעל כרחו מזה לזה: עוד כתב ב\"י שם ז\"ל כתב הריב\"ש בסימן תל\"ז שבועה דרבנן אינה לא בשם ולא בכנוי ולא בנק\"ח אלא בשבועה סתם וכן הסכימו הרמב\"ן והרשב\"א כו' וזה פשוט דשבועה דרבנן ר\"ל שבועת היסת וכמ\"ש לעיל בשם הר\"ן וכן מוכח שם בריב\"ש מיניה וביה אלא דאכתי קשה דבסכ\"ב הביא הב\"י תשובת הרשב\"א ז\"ל שבועת היסת גם היא בשם או בכינוי אלא שא\"צ לתפוס חפץ כו' וצ\"ע: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אם נשבע מיושב אינו חוזר ונשבע עיין בב\"י הטעם: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ומסתברא שמחרימין ע\"ז כו' לשון ב\"י אין לפרש דלא קאי אלא אאתה הוצאת עלי שם רע שעונשין אותו מאה דטענה היא שאם הודה בה יתחייב עליה ממון דהא מאה כסף קנס הוא ואינו משלם בהודאת עצמו עכ\"ל ב\"י ור\"ל שאף שגובין בושת ע\"פ עצמו לסברת הרמב\"ם ומטעם שאכתוב בסמוך בדרישה בשם המ\"מ מ\"מ האי ק' כסף לאו דמי בושת הוא אלא קנס שקנסתו התורה על הדבה שהוציא עליה אבל ק' הא בלאה\"נ א��ן לפרש אתה הוצאת עלי שם <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> דר\"ל שתבעו בעד המאה כסף דא\"כ מ\"ט דהרמב\"ם דכתב דאין מחרימין עליו וחי משום דמודה בקנס פטור לא הי\"ל לכתבו בהדי אתה קללת אלא בהדי דאתה חבלת בי ולכתוב דבהאי דשם רע אין מחרימין ובהאי דחבלה מחרימין דאף דאין מחרימין משום נזק וצער דמודה בהו פטור מ\"מ מחרימין ומשביעין היסת משום שבת וריפוי ע\"כ מחוורתא דבאתה הוצאת עלי שם רע אין כוונתו לתביעה ק' כסף אלא בתובע אחד לחבירו או אשה לבעלה עלבון השם רע דומיא דאתה קללתני וכ\"כ הב\"י וכמ\"ש בפרישה ודו\"ק: אתה חבלת כו' עד משלם שבת וריפוי ע\"פ עצמו לעיל בסי' א' נתבאר דהרא\"ש ס\"ל דאפילו שבת ורפוי אין גובין בבבל מ\"מ כיון דלא מטעם דהן קנס ס\"ל דאין גובין אלא משום דס\"ל דגם הם צריכין שומא מש\"ה העתיק רבינו ל' הרמב\"ם להיות נ\"מ לדינא בא\"י שגובין שם דברים הצריכים שומא והם אינם קנס ומשתלמין גם ע\"פ עצמן משא\"כ נזק וצער שהן בכלל קנס ואף על פי שהמ\"מ והראב\"ד השיגו להרמב\"ם במ\"ש דנזק הוא בכלל קנס והמ\"מ הביא כמה ראיות בפ\"ה מחובל וגם בפכ\"א מטוען דנזק ממון הוא ולא קנס מ\"מ רבינו ס\"ל כהרמב\"ם ומטעם שכתבתי בדרישה בסי' א' ס\"ד והוא דאף דאינן קנס מ\"מ יש להן דין קנס ע\"ש וכתבתי שם דמש\"ה העתיק לשונו כאן ובס\"ס צ' ולא השיג עליו כלום ע\"ש ודו\"ק: ומש\"ר משלם שבת ורפוי כו' ברמב\"ם שם סוף פ\"א דטוען כתב ג\"כ בושת וכ\"כ רבי' לקמן ס\"ס צ' בשמו ע\"ש והוא מפ\"ה דחובל וסיים שם הרמב\"ם ז\"ל והבושה לא הגיע לו אלא בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו שהנחבל שלא נחבל בפני בני אדם אין לו בושת והודאתו בב\"ד הוא שמביישת אותו נמצאת אומר שאין הפרש בבושת בין בושת המגעת לו אם חבל בפני אחרים ובין בושת המגעת לו בעת שהודה בפני אחרים שחבל בו לפיכך משלם אדם בושת ע\"פ עצמו עכ\"ל. ור\"ל עצמות החבלה שחבל בו אינו בושת לו כל זמן שאין ידוע שנחבל בבני אדם כי יאמר שבמקרה באה לו החבלה דרך הליכתו נמצא דלדינא כל שחבלו שלא בעדים אינו חייב לו בושת עד שהודה. לו בפני ב\"ד ואז הו\"ל הודאתו כחבלו בפני עדים וליכא למפטריה משום מודה בקנס דהודאתו זו שחבל בו היא עצמות מעשה הבושת שמביישו והב\"ד הם עדים עליו ואע\"פ שדברי הרמב\"ם מבוארים בטעמא אפ\"ה אין לתמוה על רבינו שהשמיט כאן מלשונו תיבת בושת משום דע\"כ מ\"ש הרמב\"ם דמשלם בושת לאו בכ\"מ הוא שהרי בושת קנס הוא אלא ע\"כ ר\"ל במקום שגובין קנס דומיא דבבא שאח\"ז אתה ביישתני כו' שכתב אם היה במקום שגובין בו קנסות כו' ומ\"ש הרמב\"ם סתם בושת לפי שלא נקטו אלא אגב גררא ולרבותא להגדיל טעם למה משביעים אותו היסת וה\"ק ה\"ז נשבע היסת שהרי אילו הודה היה חייב רפוי ושבת עכ\"פ ואפי' בושת היה ח\"ל במקום שגובין אותו כיון שההודאה היא הבושת (ולאפוקי נזק וצער שאין גובין אותן בשום מקום ע\"פ עצמו דמודה בקנס פטור) ואתה ביישתני שהזכיר בבבא שניה הוא בושת דתוקע לחברו או סטרו או רקק בו וכמ\"ש בפרישה ובדרישה לעיל בסמוך ובכללם נמי בושת דחבלה ואינו חייב בהן היסת אלא במקום שגובים קנס משא\"כ ריפוי ושבת שמזקיקים להיסת בכל מקום מש\"ה השמוט רבינו בושת וכללו במ\"ש אתה ביישתני דר\"ל בושת דברים או בושת חבלה כל זה כתבתי לפי גירסת הרמב\"ם כבידינו אבל יותר היה נראה שרבינו לא היה גורס כלל בדברי הרמב\"ם פ\"א דטוען בושת אלא שבת ורפוי לחוד (וא\"נ גרסו לא ס\"ל כוותיה בזה אפילו במקום שגובים קנס) ואע\"פ דבפ\"ה מהלכות חובל גרסו וכ\"ר לקמן ס\"ס צ' שאני התם דקאי אהודאה מעצמו וכשהודה מעצמו שייך לומר שעתה בא לו הבושת שמביישו בב\"ד כמ\"ש בשם הרמב\"ם אבל הכא דמיירי לענין שנשביע אותו אם עשה כן לא מסתבר לומר שנשביע אותו כדי להודות ולבייש חברו דאיך נכריחו שיעשה מעשה שעל ידו יבא לידי חיוב ממון (ומ\"ש לקמן סימן צ' ואם כופר ואומר לא חבלתי ישבע היסת ויפטר לא בשביל בושת הוא אלא בשביל שבת ורפוי) אבל הוא דוחק למחוק הספרים שכתבתי דנדפס בהן בושת. ועוד דלפ\"ז צריכין לומר מ\"ש אתה ביישתני כו' נשבע היסת מיירי בבושת דברים כגון שקראו ממזר או עבד וכיוצא בו דמחשב בושת אפילו אם לא היה מביישו אלא בינו לבין עצמו מש\"ה מחמירין ביה משום מגדר מלתא דיותר הוי בושת דברים מבושת חבלה כמש\"ר ס\"ס א' ומכריחים אותו להודות לפנינו הביוש שעשה לו כדי לקנסו ול\"ד לאתה קללת אותי כו' דקללה אין בה כ\"כ בושת כבושת של שם רע והוא דוחק ע\"כ מ\"ש ראשונה נראה עיקר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מי שנתחייב שבועת ב\"ד ובא ואמר כו' בב\"מ דף י\"ז א\"ר אבין אר\"י היה ח\"ל שבועה ואמר נשבעתי ועדים מעידים אותו שלא נשבע וחזר ואמר נשבעתי הוחזק כפרן לאותה שבועה אמרוה קמיה דר\"א א\"ל מסתברא מלתא דר' אבין שנתחייב שבועה בב\"ד אבל חייב עצמו שבועה נאמן דעביד אינש דמקרי ואמר אהדרוה קמיה דר' אבין א\"ל אנא נמי בב\"ד אמרי עכ\"ל הגמרא ופירש רש\"י אבל חייב עצמו בשבועה שא\"ל אשבע לך ותבעו בעדים ולא אבה ואח\"כ אמר נשבעתי נאמן ואע\"ג דקמי עדים אודו דחייב עביד אינש דמקרי ואמר לא אעשה מה שלא חייבוני ב\"ד אלא אני בעצמי ואון זה סרבנות וחרטה אלא דחייה בעלמא עכ\"ל רש\"י ועד\"ז פי' רש\"י נמי מ\"ש שם במימרא דרב זביד לפני זה שאם אמר פרעתי ועדים מעידים אותו שלא פרע דהוחזק כפרן דהיינו שמעידין שבפניהם תבעו לפרוע לו ע\"פ צווי בית דין ואמר לא אפרע והרא\"ש דחה פירושו שם וכתב דע\"כ לא הוחזק כפרן אא\"כ יעידו שהיו עמהן כל אותו היום וראו שלא פרע לו וכמש\"ר לעיל בס\"ס ע\"ע ועמ\"ש שם ולכאורה היה נראה דמחולק הרא\"ש גם בדין זה עם פירש\"י וכן משמע בל' ב\"י שהביא כאן מ\"ש המרדכי פי' רש\"י וכתב עליו ועיין מ\"ש בסימן ע\"ט בשם הרא\"ש אבל אחר העיון נלע\"ד דכאן הרא\"ש מודה לפירש\"י דמדחלקה הגמרא הנ\"ל דבשבועת עצמו נאמן משום דמקרי ואמר והיינו דוקא בדחייה בעלמא שאמר לא אשבע אבל לא שייך זה כשאמר שנשבע ועדים מכחישין אותו לומר שלא נשבע וגם רבינו כתב לעיל בס\"ס ע\"ט דמיירי דוקא כשהעדים מעידין שהיה עמהן כל היום ולא פרע וכאן סתם דבריו וכתב שמעידים שלא נשבע וגם המרדכי פירש כאן כדברי רש\"י ולא כ\"כ בדין פרעון שהוא לפני זה והטעם נראה דבשלמא כשאמר בפני עדים לא אפרע איכא למימר שדוחה אותו עד שיהיו לו מעות וכמ\"ש שם הרא\"ש בהדיא ה\"ט אבל בשבועה לא שייך ה\"ט לדחותו כיון שמוטל עליו מב\"ד לישבע עכ\"פ ואף ע\"פ שהרי\"ף והרא\"ש לא הביאו בהדיא האי חילוק דמחלק בגמרא בין שבועת ב\"ד למחייב נפשו בשבועה מ\"מ נלמד דס\"ל הכי מדכתב הרי\"ף במימרא דר' אבין מי שנתחייב שבועה בבית דין כו' דמשמע דין שבועה בב\"ד וכדמסיק הגמרא והרא\"ש דלא כתב תיבת בבית דין בדברי רבי אבין מ\"מ העתיק אח\"כ לשון הרי\"ף דכתב עליה ושמעינן מיניה דהיכא דנתחייב שבועה בב\"ד דמשמע דוקא שבועת בית דין וה\"נ דקדק רבינו וכתב שבועת ב\"ד אלא שיש לדקדק דכ\"ר ואם העדים מעידים שלא נשבע באותו יום משמע ביום זה ידוע להם ביותר והיינו על ידי עמנו היה וכך כתב בש\"ע בהדיא שאומרים לא זז ידו כו' וצ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הודה שלא כו' עיין בב\"י שמפרש דה\"ק ומועיל לו שבועה קמייתא שנשבע כבר על השאר ולא נ\"ל מכח דינא כמ\"ש בפרישה דהא לא נשבע כבר אלא היסת ועכשיו נוטל עליו ש\"ד וגם מכח הל' דהל' נשבע על השאר לא משמע כן ועוד דמדקאמר מתחלה אם מחמת תשובה הודה נפטר בכך משמע הא לא הודה מחמת תשובה אינו נפטר בכך ובעי שבועה אחריתא וליישב הב\"י מב' קושיות האחרונים צ\"ל דס\"ל דה\"ק אם דרך תשובה הודה נפטר מהשאר וכן אם הודה שלא ע\"ד תשובה ג\"כ הדין כן שהרי נשבע כבר על השאר ובאותה שבועה סגי שאינו נפסל לשבועה א\"נ ה\"ק אם דרך תשובה הודה כו' נפטר מהשאר ר\"ל דהו\"ל כמשיב אבידה שהרי אין חבירו טוענו עוד ופטור אפילו אם לא נשבע בכך שכל משיב אבידה פטור מהשבועה ואם הודה שלא ע\"ד תשובה ואז אין להאמינו בלא שבועה מ\"מ כבר נשבע על השאר ותועיל לו שבועתו כו' וכל זה דוחק גם אכתי ק' קושיות הראשונים לכן העיקר כמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שהרי [וכו'] ולא טען להד\"ם ולמ\"ד שכ\"ר בשמו בסימן ע\"ט ס\"ט דהאומר אין לך בידי הו\"ל כאומר להד\"ם ה\"נ מסתברא הכי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין מודה מקצת הטענה כו' ל' המשנה ר\"פ הדיינים הטענה ב' כסף וההודאה בש\"פ ובגמרא דף ל\"ט ע\"ב א\"ר כפירת טענה ב' כסף ושמואל אמר הטענה עצמה שתי כסף אפילו לא כפר אלא בפרוטה ומפרש התם טעמא דרב מדכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור מה כלים שנים אף כסף שנים והוה מצי למכתב כי יתן איש אל רעהו כלים לשמור ואנא אמינא מה כלים שנים אף כל שנים כסף דכתב רחמנא ל\"ל אם אינו ענין לטענה תנהו ענין לכפירה שתהא ב' כסף ושמואל אמר לך אי לאו דכתב רחמנא כסף הו\"א אפילו דבר שאינו חשוב נמי דומיא דכלים דאפי' שני מחטים כלים נינהו קמ\"ל כסף דבעינן מודי דחשוב אמר רבא מתני' דיקא כוותיה דרב דקתני הטענה ב' כסף וההודאה בש\"פ ואילו כפירה פרוטה לא קתני כו' וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ומבואר שם בתוס' דלרב צ\"ל דהא דבעינן דבר חשוב נמי ילפינן מכלים (וכמ\"ש בפרישה) וכסף חשוב אינו פחות ממעה דאע\"פ שסתם כסף שבתורה פרוטה שהרי בקדושי אשה דהיא בפרוטה ילפינן קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה את הכסף נתתי לך היינו היכא דכתיב סתם כסף דאפשר לפרשו שוה כסף דהיינו פרוטה אבל הכא דגלי קרא דבעינן מידי דחשוב וכסף חשוב היינו מטבע של כסף והיינו מעה וכמ\"ש בפרישה ובזה דברי רבינו מבוארים: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אין מ\"מ חייב כו' כל מש\"ר מסעיף זה עד סוף סי\"א הכל יוצא מסוגיית הגמרא דשקיל וטרי אפלוגתא דרב ושמואל וז\"ל הגמרא שם תנן ב' כסף יש לי בידך א\"ל בידי אלא פרוטה פטור מ\"ט לאו משום דחסרה לה טענה ותיובתא דשמואל אמר לך שמואל מי סברת שוה קתני לא דוקא קתני מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו (פי' הרא\"ש מי סברת הטוען בסתם ב' כסף יש לי בידך שר\"ל שוה ב' כסף ומכל דבר שיודה הוי ממין הטענה לא דוקא קתני אבל רב ס\"ל דהטוען ב' כסף בסתם שוה ב' כסף קאמר וא\"כ רב ושמואל בר ממאי דפליגי בשיעור טענה וכפירה פליגי נמי בהא אי סתמא אמרינן דוקא קאמר וכן פירשו הר\"ן ודחו שניהן פירוש דהמפרשים מי סברת שוה קתני שר\"ל שתובע בפירוש שוה דוקא קתני פירוש שתובע ב' כסף סתם וכל התובע סתם כוונתו לדוקא. ולפ\"ז ל\"פ רב ושמואל בהא אלא דרב מפרש המשנה שתבעו בפירוש בשוה ע\"ש) הנ\"מ מדקתני סיפא ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור אא\"ב דוקא קתני מש\"ה פטור אא\"א שוה קתני אמאי פטור ליטרא טובא הוי אלא מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא לימא תיהוי תיובתא דרב א\"ל רב כולה מתניתין שוה וליטרא שאני תדע דהא קתני סיפא דינר זהב לי בידך א\"ל בידי אלא דינר כסף וטריסית ופונדיון ופרוטה חייב שהכל מין מטבע א' וא\"א דדוקא אמאי חייב אלא לאו שוה קאמר ודחי ליה ר\"א לא סיפא דוקא קאמר ובטוענו בדינר מטבעות וקמ\"ל דפרוטה בכלל מטבע דיקא נמי דקתני שהכל מין מטבע א' ופירש\"י שתבעו דינר מטבעות דינר הטבוע במטבע צורה כו' (והכלל דרש\"י גרס דינר ולא בדינר בבי\"ת והתוס' ור\"ח דבסמוך גרסי בדינר ולרש\"י נקוד המ\"ם והבי\"ת דמטבעות בפת\"ח והו\"ל מטבעת ל' טבוע משא\"כ לפירוש התוס' דבסמוך וכ\"כ הר\"ן וק\"ל) ת\"ש דינר זהב זהוב לי בידך א\"ל בידי אלא דינר כסף חייב (זו גירסת רש\"י) טעמא דא\"ל זהב זהוב הא סתמא שוה קא\"ל אמר רב אשי כל האומר דינר זהב כאומר דינר זהב זהוב דמי עכ\"ל הגמרא בקיצור ובתוספות שם הקשו על פירש\"י הנ\"ל שפירש תבעו דינר מטבעות היינו טבוע במטבע צורה כו' ע\"ש שהאריכו בקושיות ופירשו הם ז\"ל בטוענו בדינר מטבעות כלומר שנתן לו דינר להחליף וליתן תחתיו מטבעות ושואל אותן מטבעות והלה טוען החזרתי לך כולם חוץ מדינר כסף כולי שהכל דין מטבע אחת שאף בקטנות שבהם יש כדי הודאה לחייבו שבועה וקמ\"ל דאע\"פ שתבעו תביעה גדולה דהיינו דינר זהב אפ\"ה הודאתו פרוטה הוי הודאה ע\"כ ולפירושם הסכים הרא\"ש וכתב עוד ז\"ל כיון דקיי\"ל כרב שמעינן מיניה דמאן דטען לחבריה ב' כסף יש לי בידך הלואה והלה אומר לא כי אלא פרוטה ואפילו אם אמר אין לך בידי אלא כך וכך חיטים ושעורים שהלויתני הוי הודאה ממין הטענה וחייב אבל בפקדון א\"א לימר שוה כסף קא טעין ליה אלא דוקא ובהלואה נמי לא אמרינן אלא בתובע מטבע היוצא בהוצאה כגון דינר זהב או כסף או מעות שאדם עשוי לשום כל דבר במטבע והוא נעשה דמים באחר אבל בליטרא זהב או כסף שאינו יוצא בהוצאה כגון של המלכים הראשונים דוקא קא טעין ליה כו' והכלל דכל שהתובע טוען שוה כסף כל מה שישיב הנתבע חייב דהוי ממין הטענה שאין לך דבר שאינו שוה כסף אבל כשהתובע טוען דוקא כל מה שישיב הנתבע לא הוי ממין הטענה אם לא מנורה בת י' ליטרין והודה לו בבת ה' ליטרין שיכול לגררה ולהעמידה על ה' ליטרין ולא תשתנה צורתה ולפיכך טוענו דינר זהב זהוב יש לי בידך אפי' השיב הנתבע שוה ב' כסף זהוב יש לך בידי לא הוי ממין הטענה והיינו הא דתניא דינר זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף פטור (וה\"ג ברוב הספרים וכן מוכח מירושלמי) ומש\"ה פריך הא סתמא שוה קאמר וחייב וכדרב עכ\"ל הרא\"ש בקיצור ובקצת שנוי ומוכח מסוגיא זו דלרש\"י אפילו אם תבעו דינר זהב זהוב והודה סתם במטבע הוי ממין הטענה ולר\"ח אפי' טוענו סתם ק' דינרים ממטבע פלוני והודה לו נ' ממטבע אחר לא הוי ממין הטענה ובזה דברי רבינו מבוארים (וכמ\"ש בפרישה) אלא שהיה לו להקדים לכתוב מחלוקת רש\"י ור\"ח קודם (בבות) [בבא] דתבעו דינר זהב זהוב ואפשר דניחא לרבינו לכתוב כל חילוקי דינים המבוארים בגמרא בזה אחר זה ואח\"כ כתב פלוגתת רש\"י ור\"ח: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ומש\"ר ולפי' ר\"ח לא חשיב מין הטענה אח\"כ נתן לו דינר זהב להחליפו כו' כ\"כ גם הרא\"ש להלכה אע\"ג דבגמרא נאמר שינויא וטוענו בדינר מטבעות אליבא דשמואל ואליבא דרב א\"צ לשינויא הך וכנ\"ל מ\"מ ס\"ל לרבינו דאוקימתא זו היא ג\"כ אליבא דרב וזה נ\"ל ג\"כ מוכרח דשם בגמרא מסיק אהאי שינויא דר\"א דמיקי לסיפא דמתני' הנ\"ל דקתני דינר זהב לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית כו' חייב כו' אמר ר\"א בשטוענו דינר מטבעות וקאמר עלה דיקא נמי דקתני שהכל מין מטבע א' ומקשה ור' אלעזר לימא מדסיפא כשמואל רישא נמי כשמואל ס\"ל ומתרץ לא סיפא דוקא דקתני שהכל מין מטבע אחד ורישא כרב או כשמואל עכ\"ל הגמרא ולכאורה ק' כיון דס\"ל לר\"א דמשנתנו גמרא בדוקא ולא מיתוקמא אלא כשמואל מה לי אם מתרץ רישאכרב אי לא כיון דעכ\"פ קשיא לרב מהסיפא איך מתורץ הלימא מדסיפא כו' הנ\"ל אלא ע\"כ צ\"ל דר\"א לא בא לומר אלא דאותה סיפא איירי בדוקא וזה מוכרח לדעתו מדסיים שהכל מין מטבע א' הוא וס\"ל דגם לרב המשנה איירי בהכי וטעמו דחייב כיון דתבעו דינר מטבעות והיינו לרש\"י כל שמזכיר בתביעתו דינר טבוע אע\"פ שתובעו בשל זהב זהוב והוא מודה לו בפרוטה שם מטבע חד הוא ולא קאמר רב דבתבעו בדבר מסויים דלא הוי ממין הטענה אלא כשתבעו בדבר מסויים של משקל והודה בפרוטה דאז ליכא ממין הטענה כיון דלא תבעו מטבע וגם אין לומר דתביעתו היא שוה מנה כיון דדבר מסויים תובעו ולשמואל כשתובעו בשל משקל אע\"פ שלא הוי דבר מסויים והודה לו מענין אחר לא הוי ממין הטענה דס\"ל דסתם תביעה בדוקא קא תבע. והתוס' ור\"ח מפרשי אוקימתא דר\"א ג\"כ אליבא דרב אלא שהן פירשו דברי ר\"א בע\"א דמ\"ש כשתובעו דינר מטבעות ר\"ל שתבעו דבר מסויים כגון דינר זהב זהוב שנתנו לו להחליפו במטבעות דבזה רב מודה דחייב וכמש\"ר בשמו ואף ששם בגמרא לפני זה קאמר ז\"ל ורב שהכל דין מטבע א' עכ\"ל דמשמע מזה דרב לא מוקי לסיפא דמתניתין בדוקא כר\"א ס\"ל לרבינו דאין זה לפי האמת אלא שבגמרא בא לתרץ מאי ס\"ד של אותו מ\"ד שבא לסייע לרב מסיפא דמתניתין ואיך לא שת לבו למ\"ש בה שהכל מין מטבע א' וקאמר שהמסייע לרב מזה ס\"ד דה\"ק דהכל דין מטבע והכי דייק ל' רש\"י דלשם דפירש וכתב ורב דבעי למימר שוה קתני כו' ודוק. ובזה שכתבתי נתיישב נמי למה כתב הרא\"ש ורבינו פלוגתת רש\"י ור\"ח אתובעו ק' דינרים ממטבע פלוני ולא כתבו לפני זה אמ\"ש תבעו דינר זהב זהוב משום דרש\"י פירש דר\"א קאמר אליבא דכ\"ע דכשתבעו דינר מטבעות אף שתביעתו היתה בדוקא אפ\"ה חייב הוצרך לפרש ולכתוב דלר\"ח אינו כפירש\"י דמפרשו דכל שמזכיר מטבעות חייב אלא ר\"ל שתובעו דינר שנתן בידו להחליפו ואף אם אותו דינר הוא דבר מסויים אפ\"ה הו\"ל ממין הטענה ולפי זה בתבעו דינר זהב זהוב קיצר רבינו ונקט לשון הברייתא ע\"פ גירסת ר\"ח דגרס בה פטור ואותה גירסא היא מוכרחת רק שרש\"י ע\"פ שיטת פירושו הוצרך להגיה בה חייב כמ\"ש התוספות והרא\"ש על רש\"י ולהכי כתב רבינו ל' הברייתא ע\"פ גירסתו בפשיטות כאילו לית בה פלוגתא וכשתעיין בצחות ל' רבינו תמצא שאף שלא כתב הפלוגתא בהדיא מ\"מ רמזה במה שסיים וכתב בזה ז\"ל ואפילו אם הודה במטבע של חצי דינר לא חשיב ממין הטענה עכ\"ל ולכך כתב אפי' הודה במטבע לאפוקי מפירש\"י דס\"ל דגם בכה\"ג אם הודה לו באיזה. מטבע שיהיה שהיה חייב משום שהכל מין מטבע הוא ובהאי לישנא חזר וכתב בבבא שאחר זה בפלוגתת רש\"י ור\"ח דסיים וכתב לר\"ח לא מיחייב אפי' תבעו בדינר זהוב והודה במטבע כו' ע\"ש ועפ\"ר ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל תבעו חיטים כו' כך מבואר שם בפרק שבועת הדיינים ובפרק המניח ע\"פ פי' רש\"י והרא\"ש ע\"ש: ומש\"ר בשם בעה\"ת הוא בשער ז' והוכיח שם כן מדפריך בפרק המניח על משנה היו ב' א' גדול וא' קטן כו' אמאי חיטים ושעורין הוא כו' והתם ע\"כ בדאיכא סהדי דחד מינייהו אזיק מיירי דאי בדליכא סהדי כלל כיון דקי\"ל פלגא נזקא קנסא הו\"ל מודה בקנס ופטור ע\"כ ועב\"ח: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם תפס השעורים כו' טעם פלוגתתם מבואר בהרא\"ש סוף המניח דהתם בגמרא אהא דאמרינן טענו חיטון כו' פטור אף מדמי שעורים פריך ממתניתין דקתני היו השוורים המזיקים ב' אחד גדול ואחד קטן ניזק אומר גדול הזיק ומזיק אומר קטן הזיק המע\"ה הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק לא דקאמר ניזק שמא ומזיק אומר ברי ופריך מסיפא דקתני היו המזיקין והניזקים שנים ניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן ומזיק אומר קטן הזיק את הגדול וגדול את הקטן המע\"ה הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק ומשני דתפס ומדלא משני הכי אקושיא קמייתא ש\"מ דפשיטא לתלמודא דהתם אי תפס מפקינן מיניה כיון שאין תביעה אלא על א' מהם ל\"מ תפיסה ודוקא בסיפא מהניא תפיסה כיון דיש לו טענה על שניהן דשניהן הזיקו ומה\"ט נמי בטענו חיטים כו' כיון דלא תבע אלא חיטין ל\"מ ליה תפיסת שעורין דלדמי חיטין אינו יכול לתפוש כיון שכפר לו בהן ולשעורים ל\"מ ליה תפיסה דהא הודה שאינו ח\"ל שעורים אם כן מחל ליה והוא דעת הרא\"ש. והרי\"ף כתב דבטענו חיטים כו' מהניא תפיסה ול\"ד לניזקין דל\"מ תפיסה דהתם כיון שהוא אומר גדול הזיק הרי פטר את הקטן לפיכך תפיסת הקטן ל\"מ לתביעה שיש לו על הגדול דהתם אין משתלם אלא מגופו אבל הכא ממ\"נ מהניא ליה תפיסת שעורים דא\"ל שעורים הודית לי אם איני זוכה בהודאתך הרי חיטים יש לי עליך ואתפסם לדמי חיטין והרא\"ש ז\"ל דחה זה וכתב דכ\"ש הוא השתא בניזק אומר גדול שעדים מעידום שיצא חבול מתחת יד שניהם אלא שאינם יודעים איזה מהן הזיק אפ\"ה אם תפס הקטן בפני עדים אפי' קודם שבאו לדין ל\"מ ליה תפיסה כיון שהודה שאין לו תביעה על הקטן כ\"ש טענו חיטין כו' וחטים כפר ליה דל\"מ ליה תפיסת שעורים ע\"ש: ומש\"ר ויש מחלקים שאם תפס וכו' כ\"כ רבינו ירוחם נ\"ג ח\"ב דאפי' הרי\"ף והרמב\"ם מודים בזה וכ\"כ בעה\"ת בשם תוספות ורש\"י ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אין כאן הודאה ממין הטענה כו' כן הוא בכל הספרים וליישב הגירסא גם ליישב הא דנקט רבינו ההודאה בשעורים והתביעה בחיטים היה נראה לפרש דר\"ל אין כאן דין הודאה ממין הטענה שנאמר כיון דבעינן הודאה ממין הטענה וזו לא היתה ממין הטענה לא הוי הודאה כלל רק דחייה והלעגה ופטור מתשלומין ומשבועה אלא כיון שהיתה ההודאה קודם התביעה לא דיינינן לה בדין הודאה ממין הטענה וחייב לשלם גם לישבע אבל אין פירוש זה עולה בדין שאחר זה בתבעו חיטין והודה בהן ואח\"כ תבעו שעורים וכפר שכ\"ר ג\"כ לשון זה אינו ממין הטענה כו' ושם ודאי לא שייך לומר דתיסוק אדעתין לדון בו דין הודאה ממין הטענה לפטרו מתשלומין ודוחק לומר דאגב רישא נקט האי לישנא גם בסיפא ולפי מ\"ש בפרישה א\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    ": אם לא בבא לצי\"ש בפרישה כתבתי לשון המ\"מ דלצאת י\"ש ח\"ל לשלם השעורים לחוד וצ\"ע למה לא נצטרך לשלמו חיטין באינו יודע כמ\"ש בסי' ע\"ה באומר אתה ח\"ל מנה והשיב א\"י אם הלויתני דצריך ליתן לו מנה אם בא לצי\"ש דהא עיקר הטעם הוא דחייב לעיל לצי\"ש היינו משום דהו\"ל למידק ולאסוקי אדעתיה דחייב לו והכא הא זוכר הוא שח\"ל שזה אינו נחשב לפושע כ\"כ כמו לעיל: והרמב\"ם כתב שנשבע היסת שא\"י ומשלם כו' עיין בב\"י שהביא המ\"מ שכתב בשם הרמב\"ם שישבע הלה ונוטל ותמה על המ\"מ ודבריו תמוהים לי שכתב דבר בשם המ\"מ שמעולם לא כתבו דלא כתב המ\"מ משם הרמב\"ם שישבע הלה ויטול אלא אטוענו שק צרור מלא חלי זהב ומרגליות וזה השיב א\"י שמא סיגי' או חול היה בו ע\"ש ותמצא שכן הוא וגם הרמב\"ם בעצמו כתב בההיא דשק צרור הוה נשבע ונוטל ובטוענו חיטים כתב שנשבע היסת ונפטר והמ\"מ לא חידש שם כלום לדינא אלא בטעמא דמלתא ובאמת גם על הרמב\"ם לק\"מ כאשר גלי לן המ\"מ מרגניתא דתותי חספא דשאני בההוא דשק צרור כיון שזה טוענו הפקדתי בידך שק צרור מלא מרגליות וזה משיב אמת שהפקדת בידי אבל א\"י מה היה ומה שהנחת אתה נוטל נמצא דהוי כאומר יודע אני שהלויתני מנה וא\"י אם פרעתיך לכן לא שייך לפטרו בהיסת (ומ\"מ ליכא למימר שיטול הלה בלא שבועה כמו באומר א\"י אם פרעתיך כיון שאינו מודה לו דבר מפורש וברור כמו התם במנה הלויתני ולקמן סי' רצ\"ח כתבתי יותר מזה) אבל בטענו חיטים ואמר לו א\"י אם שעורים אם חיטין לא שייך לדמותו להודה שחייב וא\"י כמה דתשובת א\"י שהשיב אשעורים כמאן דליתא אלא הלעגה בעלמא ואף על פי שהרמב\"ם ס\"ל דחייב לשלם שעורין מן הדין מ\"מ כיון דלא חייב אלא מטעם כיון דנשבע ויוצא קצת הודאה מתוך דבריו בלא הלעגה וכמ\"ש בפרישה מש\"ה אינו כדאי שתביאהו הודאה זו לידי שישבע כנגדו ויטול וגם שמה שחייב הרמב\"ם לשלם השעורים כבר השיגו הראב\"ד והמ\"מ מסוגיית הגמרא דפרק המניח כמ\"ש המ\"מ פ\"ה דשאלה וגם בפ\"א מטוען וכן השיג עליו בספר התרומות וכתב שם דאפשר דמ\"ש הרמב\"ם משלם שעורים היינו לצי\"ש אבל אין דעת רבינו כן שהרי כתב שהרמב\"ם חולק עם ב\"ה ודו\"ק ועמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " א\"ל י' כדי שמן כו' כתובות (דף ק\"ח) הטוען את חבירו י' כדי שמן והודה בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע וחכ\"א אין זו הודאה ממין הטענה אמר ר\"ג רואה אני את דברי אדמון (וכן פסקו הפוסקים) ובגמרא אמר רבא לכ\"ע היכא דאמר ליה מלא י' כדי שמן יש לי בבורך שמן קטעין ליה קנקנים לא קטעין ליה י' כדי שמן מלאים יש לי אצלך שמן וקנקנים קטעין ליה כי פליגי היכא דא\"ל י' כדין שמן יש לי אצלך אדמון אומר יש בלשון הזה ל' קנקנים עכל\"ה כפי גירסת ספרינו וכפי משמעית ל' רש\"י דברישא גרסינן מלא ובמציעתא י' כדים מלאים ובסיפא י' כדים סתם וה\"ט דכשאומר מלא בראש דבריו משמע שטוענו שמן לבד וכדי לא נקט אלא למדה לידע בכמה שמן תובעו וכשאומר סתם כדי שמץ פליגי אדמון ורבנן וכך גירסת רי\"ף אלא שברישא במקום בבורך כתב הוא בידך ובמציעתא במקום כדי שמן מלאים כתב הוא כדים מלאים שמן ואין נפקותא באלו השנויים וכן מוכח מלשון הרמב\"ם שהולך בדברי הרי\"ף וכתב פ\"ג דטוען ברישא ובסיפא ל' כדים גם בין כדים שמן מלאים וכדים מלאים שמן אין חילוק שהרי רש\"י נקט בלשונו כדים מלאים אף שבגמרא כתוב כדים שמן מלאים גם בין בורך לבידך פשיטא דאין חילוק נמצא דרש\"י ורי\"ף ורמב\"ם היה להם גירסא א' והיא גירסת ספרים דידן אך באשר\"י שלפנינו לא כתב ברישא מלא י' כדי שמן כו' אלא י' כדי שמן יש לי אצלך שמן קטעין ליה כו' כדי שמן מלאים יש לי בידך שמן וקנקנים קטעין ליה כי פליגי היכא דא\"ל כו' ולפי ל' רבינו נראה שגם בדברי הרא\"ש היה גורס בסיפא כדי שמן יש לי אצלך וכן כתב ב\"י (אע\"פ שהביא הב\"י העתקת ל' הרא\"ש בסיפא י' חביות שמן כו' היינו חביות היינו כדים) וכתב הב\"י דהחילוק בין רישא לסיפא הוא דברישא כשאומר כדי שמן כיון שהוא סמוך שמן קטעין ליה קנקנים לא קטעין ליה שכל גזרת הלשון שמן וכדי הוא המדה אבל כשאומר כדים שמן שכדים הוא מוכרת משמע שטועני השמן וגם הקנקנים ע\"ש שהאריך ולא נהיר לי פירושו כלל חדא שמה שחילק בין כדי לכדים הוא בעצמו דק ורלוש מאד מאד ועוד דאי כדבריו איך לקח הרא\"ש ז\"ל שיטה וסוגיא לעצמו דלא כשום אחד מהקדמונים מה שאין מדרכו ולפחות היה מזכיר שרש\"י ורי\"ף חלקו בין הזכיר מלא בראש להזכירו בסוף ושלא נ\"ל לחלק בזה וכן ק' על רבינו שסותם הדברים ועוד דאם כן שכדים הוא עיקר הדיוק למה כתב רבינו במציעתא י' כדים מלאים שמן כו' הא ודאי כיון שהזכיר מלאים אפילו אמר כדי נמי דינא הכי לכן נ\"ל פשוט דגם להרא\"ש ורבינו אין חילוק בין כדי לכדים ועיקר החילוק בין הזכיר מלא בראש להזכיר בסוף כמו לרש\"י ורי\"ף. ולהגיה בדברי הרא\"ש ורבינו ברישא תיבת מלא וכ\"מ בהדיא באשר\"י ישן של קלף. ומש\"ר י' כדים מלחים שמן תקון הל' כך הוא שכשבאין לומר מלאים מקדימים תיבת כדים אבל כדי מלאים שמן אינו ל' ואיידי דכתב רבינו במציעתא ל' כדים כתב גם בסיפא ל' כדים. אבל באמת לדינא אפילו אמר עשרה כדי שמן נמי הוי שמן וקנקנים בכלל לפי מאי דקיי\"ל כאדמון ואעידה לי ב' עדים נאמנים ר' ירוחם וקיצור פסקי הרא\"ש שמוכח בהן כמ\"ש לדעת הרא\"ש ע\"ש ולפי זה כל הדברים בני איש א' ומרועה אחד נתנו וכלם שווים בגירסא: גם מש\"ר והודה לו בשמן וכפר בקנקנים נמי ט\"ס הוא וצ\"ל כמ\"ש בפרישה ע\"ש ודלא כמשמעות הב\"י שמניח הגירסא כמו שהיא דא\"כ לא א\"ש מש\"ר שאין ההודאה ממין הטענה דהא שפיר היא ממין הטענה ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב עוד שאם תבעו כו' ז\"ל בעה\"ת שער ז' נשאל הראב\"ד ז\"ל היכא שתבעו בחוב עצמו והודה לו בחוב אביו אי דמי לטענו חיטין ושעורים והודה לו באחד מהן דהוי מ\"מ או לא תשובה ל\"ד דטעמא דמ\"מ משום דאין אדם מעיז הוא והא לא משכחת לה אלא היכא דתבע ליה חיטין ושעורין ואודי ליה בחד מינייהו דהו\"ל בשעת ההודאה מקצת אבל היכא דאודי ליה מקמי דליתבעיה בההוא מידי מי איכא למימר דהודאתו משום דאינו מעיז פניו הוא והא אכתי לא תבעיה בההוא מידי עכ\"ל ודבריו צריכים ביאור איך עלתה על דעת השואל לדמות תבעו בחוב של עצמו לחוד כו' לתבעו חיטין ושעורין כו' ונ\"ל כוונתו ע\"ד שכתב הרא\"ש הביאו רבי' לעיל סט\"ו ע\"ש וה\"נ בתבעו בחוב של עצמו ודאי חוב של עצמו וחוב של אביו לא היה בזמן א' ויש להתובע להתנצל ולומר לא רציתי לתבוע לך שניהם בפעם א' ולכך ס\"ד דהשואל דהו\"ל כאילו תבעו בשניהם והודה לו בא' והשיב הראב\"ד דז\"א אלא בעינן דוקא שיתבענו שניהם ויודה לו בא' אבל היכא דאודי ליה מקמי דליתבעיה כמו זה דאע\"ג דתבעו אחר הודאתו גם בחוב של אביו לא הוי מ\"מ ואע\"פ שהראב\"ד לא כתב שם בפירוש דס\"ל שיש לזה דין טענו בחיטין והודה לו בשעורים מ\"מ נשמע ונלמד זה מכלל דבריו שכתב דין זה בדין דברים שאין הודאתן ממין הטענה דקיי\"ל דפטור בהו על הודאתו ועל תביעתו נשבע היסת וק\"ל וא\"כ מש\"ר וכ\"ע שאם תבעו כו' אהראב\"ד שהזכיר לעיל בסמוך קאי ומבעה\"ת לקחו ואף ששינה רבינו וכתב תבעו חוב אביו כו' והודה חוב של עצמו היפך מ\"ש בעה\"ת היא היא ואין נפקותא בזה כלל וזה פשוט לע\"ד ודלא כב\"י שאחר שהביא דברי בעה\"ת הנזכרים כתב ז\"ל והיכא דתבעו בחוב אביו והודה לו בחוב עצמו ע\"ל בסימן זה עכ\"ל ורומז למש\"ר בסעיף זה שאם תבעו בחוב אביו כו' וכן אחר שסיים בסעיף זה פי' דברי רבי' במ\"ש תבעו בחוב אביו והודה בחוב עצמו כו' כתב ז\"ל והיכא דתבעו חוב עצמו והודה לו בחוב אביו כתבתי לעיל בסימן זה בשם בעה\"ת עכ\"ל ומכח סברתו זה שסבר שיש חילוק בין תבעו חוב עצמו והודה בחוב אביו לתבעו של אביו והודה לו בשל עצמו נדחק לפרש דמש\"ר וכתב עוד שאם תבעו כו' לא קאי אהראב\"ד שהזכיר בסמוך (כיון שהראב\"ד לא כתב דינו אזה אלא אתבעו חוב של עצמו כו') אלא אהרמב\"ם שהזכיר לפני זה ומדוחק זה בא עוד לדוחק אחר לפרש דמש\"ר גם אינו נראה מה שדימה תבעו בחוב אביו כו' ה\"ק אע\"פ שהרא\"ש הסכים לדברי הרמב\"ם לי נראין דברי הראב\"ד שהשיגו וגם מה שדימה הרמב\"ם בתבעו בחוב אביו כו' אינו נראה עכ\"ל ב\"י וכל זה דוחק ועוד יגעתי וחפשתי בדברי הרמב\"ם ולא מצאתי שהזכיר כלום מדין תבעו בחוב אביו כו' וע\"ק דל' וכתב עוד אינו מתיישב אי קאי אהרמב\"ם דל' ועוד אינו נופל אלא אדבר הדומה לראשון משא\"כ כאן דמתחלה כתב בשם הרמב\"ם דמלוה ופקדון חד הוא ובדין זה כתב דחוב אביו וחוב עצמו שני עניינים הם לכן נלע\"ד פשוט דפי' דמילתא כמ\"ש בפרישה שוב מצאתי שגם מ\"ו ר\"ם ז\"ל השיגו בד\"מ בזה ע\"ש בעמוד: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " עד שטוענו דבר שבמדה ושבמשקל כו' ובס\"א גרסינן גם ויכפרנו דבר שבמדה כו' אבל ברמב\"ם ובש\"ע אינו וגם בגמרא אינו והטעם דבכלל תביעה והודאה הוא הכפירה דמדתבעו דבר שבמדה ובמשקל כו' והודה לו במקצת א\"כ הכפירה שהיא במותר ע\"כ גם היא במדה כו' והראיה שבכיצד כו' שמפרש והולך אינו פורט אלא (הכפירה וההודאה) [ההודאה] וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " תבעו יריעה כו' דברי הרמב\"ם פ\"ג דטוען הם וכתב שם המ\"מ ז\"ל וס\"ל לרבינו דלפי המסקנא ה\"ה באזור כשהזכירו שניהם מדה מפני שיכול לאתכו וברייתא תני חדא וה\"ה לאידך כו' ע\"ש ור\"ל כמו שבגמרא כשתבעו בבת י' ליטרין והודה לו בשל ה' חייב משום דאפשר לגררה ואמרינן דממין הטענה הוא ועד\"ז כן נמי נאמר באזור כשהזכירו שניהן מדה דממין דטענה הוא כיון דאפשר לחתכה (אבל במנורה אין שייך לומר שכוונתו היתה שחתכו ועשה מגדולה קטנה) ותני במנורה השייך לו ומיניה נלמד חיובא באזור דקתני שם בברייתא השייך לו וכיון שזה פשוט להרמב\"ם כוונת התנא באזור מיניה למד לכתוב כן ג\"כ ביריעה כן כוונת המ\"מ לפי הנראה מדבריו שם. וצ\"ע לדינא דמדברי רש\"י הנ\"ל דכתב דקצוות האזור ניכרין משמע דה\"ה כשהזכירו שניהן מדה ג\"כ פטור: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכל משיב אבידה פטור וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ד מטוען וכתב עליו המ\"מ ומ\"מ נשבע הוא היסת בין באומר ב' בין באומר ג' כו' וצ\"ע דרבינו מסיק וכתב לפיכך א\"ל כו' פטור ואפי' משבועה דרבנן משמע שפטור לגמרי אפי' מהיסת ובש\"ע כתב בהדיא שפטור אפילו מהיסת ואפשר לחלק דוקא הכא ס\"ל דחייב היסת דאין זה משיב אבידה גמור דכיון שהשטר ביד המלוה מוכח שח\"ל ונוכל לומר שלא היה רוצה להעיז ולכפור כולי האי אבל בסמוך דמיירי במלוה ע\"פ והוא התחיל להזכיר החוב חשיב יותר משיב אבידה ואל תתמה על ל' לפיכך אע\"פ שאין הדינים שוים לגמרי מ\"מ כיון שלא נזכר בהדיא בדין קמא שצריך לישבע היסת שייך שפיר לכתוב עליו לפיכך כו' ואדרבה מדהוצרך לכתוב בסיפא ואפי' מדרבנן מוכח דברישא עכ\"פ מדרבנן חייב וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל התוס' כתבו כו' עד ולא משכחת ש\"ד כו' בפרישה כתבתי דאפי' בכה\"ג דלית ליה קרקע כלל וגם מחל שיעבודיה ללוה אפ\"ה בכופר מלוה בשטר לית ביה ש\"ד וכן מוכח מל' התוס' דפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל\"ז) דשם אמ\"ש ר\"י הכופר בממון שיש עליו עדים ונשבע עליו לשקר חייב קרבן אשם שיש עליו שטר פטור מ\"ט דהו\"ל שטר שיעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות אזה כתבו ז\"ל תימה והא ר\"י גופיה אית ליה דשיעבודא דאורייתא וא\"כ אפילו בע\"פ היכי משכחת לה לכולהו ש\"ד וצ\"ל דכולהו משכחת לה כשמחל לו השיעבוד עכ\"ל בקיצור והאי כשמחל לו השיעבוד נראה דר\"ל אפילו שיעבוד דמשועבדים דמאן דמחל ללוה שיעבוד דבנ\"ח כ\"ש דמחל ליה שיעבוד דלקוחות גם כן והוא משמעות לשון שיעבוד סתם וכן מוכח מל' התיספות דב\"מ דף ד' דשם אמ\"ש בגמרא דאין נשבעין על כש\"ק כתבו ג\"כ כנ\"ל וביותר ביאור ז\"ל וא\"ת למ\"ד שיעבודא דאורייתא א\"כ הודה מקצת למה נשבע וי\"ל שמחל לו השיעבוד או שאין לו קרקעות אפילו משועבדים עכ\"ל. הרי דכתבו בסוף דבריהן דלא מצינו אליבא דהאי מ\"ד ש\"ד כי אם באין לו קרקעות כלל אפילו משועבדים וה\"ט דמן התורה גם מלוה ע\"פ מוקדמת טורף מלקוחות שקנו אחרי הלואתו ומוכח מזה דמ\"ש בתחילה דמצינו ש\"ד כשמחל לו השיעבוד מיירי נמי דמחל לו אפי' שיעבוד דמשועבדים ש\"מ דסתם שיעבוד ר\"ל משועבדים וכן הוא כוונתם במ\"ש פ' שבועת הפקדון הנ\"ל אדברי ר\"י ואפ\"ה קאמר ר\"י שם דבמלוה בשטר פטור וע\"כ צ\"ל דה\"ט משום דשטר עצמו חשוב כמקרקעי כיון שראוי לגבות בו ממשועבדים אלמלא שמחל ולא פלוג (מתיבת וכל' וכו' עד תיבת בסמוך בספרים אחרים אינו) [וכל' הטור שכתב ז\"ל דשטר חשוב כקרקע כיון שהוא על שיעבוד קרקעות. א\"נ משום דאף אם אין לו עתה קרקעות מ\"מ עביד הוא דזבין אינש קרקעות ואף אם יחזור וימכרם ראוי הוא לגבות בשטר זה דגם באחריות דדאקני אמרינן שהוא ט\"ס כמבואר בח\"מ סימן קי\"ב וכ\"ש אם כתוב בשטר בפירוש דאקני. ומש\"ה ס\"ל דמיחשב כל שטר ככופר בש\"ק משא\"כ במלוה ע\"פ דנשבע ש\"ד כיון דאין לו נכסים בשעת שבועה. והתוס' והרא\"ש דמוקי לה גם במחל לו השיעבוד היינו גם בכה\"ג מצינו ש\"ד במלוה ע\"פ אבל לענין לחלק בין מלוה ע\"פ למלוה בשטר אפשר דלא מחלקין אלא באין לו קרקעות כלל ומטעם שכתבתי וכל זה הוכחתי בפרישה ואכתוב עוד מזה בסמוך]. אלא אי קשיא הא קשיא דשם בפ\"ק דב\"מ אחר שכתבו למ\"ש בשמם כנ\"ל מסקי התוספות וכתבו ז\"ל אבל לר\"י דפרק שבועת הפקדון דאמר כופר בממון שיש עליו עדים חייב קרבן כו' דבעדים לא חשיב ככופר ש\"ק אף על גב דר\"י ס\"ל שיעבודא דאורייתא היינו משום דכיון שהפקיעו חכמים השיעבוד במלוה ע\"פ משום פסידא דהלקוחות חשוב כאילו מחל לו השיעבוד ומיירי דאית ליה משועבדים ולית ליה בנ\"ח קרקעות דאי אית ליה בנ\"ח אפילו יש עליו עדים פטור לר\"י דאית ליה שיעבודא דאורייתא ואי לית ליה אפי' משועבדים אפילו יש עליו שטר חייב עכ\"ל. מוכח מדבריהם הללו דס\"ל דאין השטר מצד עצמו מיחשב כקרקע דא\"כ למה כתבו דבלית ליה אפי' משועבדים אפי' יש עליו שטר (פטור) [חייב] וזהו סותר למ\"ש התוספות בפרק שבועת הפקדון בסתם אהא דר\"י דאפי' במחל לו שיעבוד משועבדים איירי ואפ\"ה קאמר דכופר במלוה בשטר פטור וכנ\"ל. ודוחק לומר דס\"ל דיש חילוק בין הו\"ל קרקעות ומחל להלוה השיעבוד דעלה קאמר בשבועות דאין נשבעים אשטרות ובין לא הו\"ל כלל דעלה קאמר בפ\"ק דב\"מ דאי לית ליה משועבדים אפי' בשטרות אין נשבעין דא\"כ לא היו צריכים התוס' לדחוק ולכתוב בפ\"ק דב\"מ לבסוף דר\"י מיירי דא\"ל משועבדים ול\"ל בנ\"ח אלא הו\"ל לאוקמא כמ\"ש שם מעיקרא בריש הדיבור דמיירי כשמחל לו השיעבוד. ויש מתרצין דמ\"ש התוספות בב\"מ בסוף אליבא דר\"י דמיירי דאית ליה משועבדים לא כ\"כ אלא לענין חיוב קרבן דלענין חיוב קרבן אינו תלוי במה שנקרא השטר קרקע אלא בעינן שיכפור לו ממון ממש. אבל גם זה דוחק דא\"כ לא הוי סתמי דבריהן ועוד דא\"כ לא הו\"ל להתוס' למיכתב בל' אבל לר\"י כו' כיון דשני עניינים הן אלא הול\"ל ולענין קרבן אינו כן וצ\"ל דהכי הצעת דברי התוס' שם דמתחילה כתבו דאליבא דמ\"ד שיעבודא דאורייתא לא מצינו ש\"ד במ\"מ ואינך כ\"א בלית ליה קרקעות כלל ואפי' משועבדים ומטעם שכתבתי לעיל ואז יכול להיות דנשבעים גם אשטרות. ולפ\"ז צ\"ל דהברייתא וסוגיא דגמרא דלשם דמחלקי בין מלוה בשטר למלוה ע\"פ אזלי אליבא דמ\"ד שיעבודא לאו דאורייתא דאליביה מצינו שפיר ש\"ד במליה ע\"פ אפילו יש לו קרקעות ואין נשבעין על מלוה בשטר דכיון דאית ליה קרקעות הו\"ל ש\"ק. וע\"ז מסקי התוספות וכתבו אבל לר\"י הנ\"ל א\"א למימר הכי דהא הוא ס\"ל דשיעבודא דאורייתא ואפ\"ה מחלק בין מלוה ע\"פ למלוה בשטר ומסקי וכתבו דצ\"ל דס\"ל לר\"י דאף דשיעבודא דאורייתא ומדאורייתא גם מלוה ע\"פ טורף ממשועבדים מ\"מ מאחר דתקנו חז\"ל משום פסידא דלקוחות דלא לגבות מלוה ע\"פ ממשועבדים אז כל המלוה לחבירו ע\"פ הו\"ל כאילו מחל לו בפירוש שיעבודא דאורייתא דיש לו עליו. ומש\"ה גם לענין קרבן דשבועת הפקדון אף דהוא ענייני דאורייתא מ\"מ במלוה שיש עליו עדים חייב בקרבן כיון דהו\"ל כאילו מחל לו השיעבוד ולית ליה קרקע כלל לשיעבודו אפי' משועבדים ובמלוה בשטר פטור דלגבי שטר לא הוי כמחל לו דהא גם אחר תקנת חכמים גובין בשטר ממשועבדין ומש\"ה לא כתבו התוספות ל' אלא אחר הבאתם לדברי ר\"י משום דלא חזרו ממ\"ש בראשונה דמ\"ש ראשונה הוא לדין תורה קודם תקנת חכמים וגם ר\"י מודה בו כיון דמלוה ע\"פ גובה ממשועבדים מן התורה ודאי לא מצינו לפרש דחייבה התורה שבועה כ\"א בלית ליה קרקע כלל. ואח\"כ כתבו אבל לר\"י כו' ור\"ל דמדבריו למדנו דצ\"ל דלאחר שתקנו חז\"ל דאין מלוה גובה ממשועבדים אזי הו\"ל כאילו מחל לו השיעבוד בפירוש ויש חילוק בין מלוה בשטר למלוה ע\"פ. ולפ\"ז י\"ל דגם במ\"ש התוספות בפרק שבועת הפקדון דמיירי דמחל לו השיעבוד דר\"ל ביש לו בנ\"ח צ\"ל דמחל לו השיעבור דבנ\"ח בפירוש. ובלית ליה בנ\"ח ויש לו משועבדים הו\"ל כאילו מחל לו השיעבוד. ור\"י מיירי בדיש לו משועבדים. אלא דקשה דא\"כ לא הו\"ל להתוס' לסתום אלא לפרש. ודוחק לומר דסמכו שם בפרק שבועת הפקדון שהוא עיקר מקום דהני דינא אמ\"ש בפ\"ק דב\"מ דשם לא כתבו אלא אגב גררא ולכל הפחות הול\"ל שם מראה מקום אמ\"ש בפ\"ק דב\"מ. ועוד שהרא\"ש שמדרכו למשוך בפסקיו אחר דברי התוספות ובזה נמי כתב שם בפרק שבועת הפקדון דמצינו ש\"ד במחל לו השיעבוד או באין לו קרקעות כל' התוס' דב\"מ הנ\"ל דאוקמוה בהכי בריש דבריהן ומ\"ש התוס' אחר זה לא כתב כלל בשום מקום. ואע\"ג דלא כתב הרא\"ש שם דלית ליה קרקעות כלל סתמא כפירושו דמי דהא ל' התוס' דפ\"ק דב\"מ נקט ושם כתבו דאין לו קרקעות כלל. ועוד דהרא\"ש הקדים וכתב דמצינו ש\"ד במחל לו השיעבוד קודם או שאין לו קרקע משמע כמו דבמחל לו השיעבוד מסתמא מיירי דמחל לו גם המשועבדין וכנ\"ל ה\"נ בלית ליה קרקע איירי בהכי וקאי אדברי ר\"י ואפ\"ה אר\"י דאין חייבין קרבן אשטר. מוכח מזה דלא ישרו בעיניו דברי התוס' דלשם וס\"ל דדבריהם סותרים זא\"ז ושמ\"ש פרק שבועת הפקדון הוא עיקר ודר\"י ס\"ל דאפי' לית ליה אפי' משועבדין אין נשבעין ולא מחייבין קרבן אשטרות. ובלה\"נ דוחק לומר דכוונת התוס' דפ\"ק דב\"מ בדבריהן הראשונים למ\"ש דלמ\"ד שיעבודא דאורייתא מיירי באין להן אפי' משועבדים אז נשבעין אפי' אשטרות והגמרא שם דמחלק ביניהם אזלי דוקא אליבא דמ\"ד שיעבודא לאו דאורייתא כנ\"ל דאיך נאמר דר\"ע ורשב\"א דבברייתא וכל הסוגיא דסתם גמרא דלשם ס\"ל דשיעבודא לאו דאורייתא שלא אליבא דהלכתא וכמ\"ש התוס' והרא\"ש והר\"ן והטור הנ\"ל דכולן כתבו בלשוניהן דקיי\"ל דשיעבודא דאורייתא וגם לפ\"ז לא הו\"ל להגמרא דלשם לסתום אלא לפרש גם לא אשתמיט בשום דוכתי בפוסקים לכתוב זה דהא דאמרו אין נשבעין אשטרות מיירי דוקא באית ליה משועבדין לכל הפחות ובפרט כיון דאנן קיי\"ל כמ\"ד שיעבודא דאורייתא כנ\"ל וכמש\"ר סימן צ\"ז ובשאר דוכתי וכל הפוסקים סתמו וכתבו דאין נשבעין אשטרות משום דה\"ל שטר כפירת ש\"ק. וגם רבינו התחיל וכתב שם דאין נשבעין אשטרות ולא חילק בין יש לו קרקע לאין לו ואחר כך סיים וכתב דלדברי התוס' והרא\"ש אפי' במלוה ע\"פ אין נשבעין ש\"ד אא\"כ אין ללוה קרקע או שמחל לו השיעבוד אלא ודאי צ\"ל דס\"ל דבשטרות אף אם לית ליה אפי' משועבדים או שמחל גם אותם להלוה אפ\"ה אין נשבעין אשטרות משום דהשטר עצמו מיחשב כקרקע וכמ\"ש בפרישה. ובמ\"ש נתיישב למה כתב הטור כאן בסי' פ\"ח הטעם דאין נשבעין אקרקעות משום דהו\"ל שיעבוד קרקעות ולא כתב הטעם משום דהשטר הוה כהילך וכמ\"ש הטור עצמו בר\"ס פ\"ז אנתינת משכון כו' אלא ודאי משום דס\"ל דאין נשבעין אשטרות אפי' אין לו קרקע כלל ואז לא שייך טעמא דהילך אלא טעם דשיעבוד קרקעות וכמ\"ש ועיין מ\"ש בסמוך עוד מזה. גם יש להוכיח זה מל' רש\"י ול' הפוסקים שכתבו דשטר חשוב כמו קרקע. וכ\"כ ל' זה בש\"ע בסעיף כ\"ח ע\"ש דל' זה משמע דהשטר עצמו הוא כמקרקע. וזהו דלא כמ\"ש הב\"י דיש ללמוד מדברי התוס' דפ\"ק דב\"מ דבאין לו קרקע אפילו משועבדים נשבעין אפי' אשטרות ודוק הטיב ותמצא כדברי. גם מה שמסיק הב\"י וכתב ע\"ז ז\"ל ומ\"מ לא נפקא לן לענין דינא מידי שאם הודה בנ' שבע\"פ כו' עד ואם הודה בחמשים דשטר וכפר בחמשים דבע\"פ ג\"כ אינו נשבע דחמשים דבשטר דקמודה בהו הו\"ל כאומר הילך כדאמרינן בפ\"ק דב\"מ אם לא דאין לו לא קרקעות ולא מטלטלין כו' ע\"ש. ז\"א דבודאי כשאין לו קרקעות לא אמרינן דהשטר הילך הוא אף דיש לו מטלטלין כל זמן שאינו נותנן לו בתורת משכון ואפילו בנותן לו בתורת משכון יש בו פלוגתא כיון דאין דעת הלוה להניחן בידו אלא לפדותן וכמש\"ר בר\"ס פ\"ז ע\"ש. ועוד דהא רש\"י כתב שם בגמרא בשמעתין דמש\"ה מיחשב השטר הילך משום דקרקעות משועבדים לו. וכן הוכחתי בראיות ברורות בדרישה בר\"ס פ\"ז. וגם כתבתי מזה בפרישה בסימן זה סעיף ל' ע\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כל הנשבעין שבתורה נשבעין כו' שבועות דף מ\"ד אלא שלשון המשנה הוא נשבעים ולא משלמים וכך היא הגירסא בספרי רבינו בדפות ב\"י ואלישנא דקרא קאי דכתיב בפ' שומרים ולקח בעליו ולא ישלם ור\"ל שיקח המפקיד התובע את השבועה מהנתבע הנפקד שנשבע לו שנגנב מידו ולא ישלם לו הנפקד ולפי גירסת ס\"א בדברי רבינו דכתוב בהן ולא נוטלין צ\"ל דניחא לרבינו לנקוט דבר והיפוכו דאלו נשבעים ואינן נוטלין ואלו נשבעים ונוטלין ועפ\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמ\"ה שצריך לישבע ש\"ד ז\"ל מ\"ו ר\"ש ז\"ל וא\"ת דהוה לן למימר כיון דאילו הוה ב' היו מחייבין הבע\"ה ממון דהשכיר היה נשבע ונוטל ולא הבע\"ה השתא נמי דאיכא ע\"א ואין בע\"ה יכול לישבע להכחיש העד שהרי מודה ששכרו אלא שאומר שפרעו וע\"ז לא האמינוהו חז\"ל לישבע כיון שהוא טרוד בפועליו הו\"ל משויל\"מ וי\"ל דלא אמרינן הכא אלא כשב' מחייבין אותו ממון בודאי בלא שבועת התובע אז גבי ע\"א אמרי' מתוך כו' משא\"כ בנדון זה כדלעיל סי' ע\"ה עכ\"ל ור\"ל ששם בסי' ע\"ה סעיף י\"ז כ\"ר בשם הרמ\"ה גופיה כן ולעד\"נ דבלא\"ה לק\"מ דהא כתב שם הרמ\"ה ג\"כ דלא אמרינן מתוך שאי\"ל משלם אלא בש\"ד וכאן אין על הבע\"ה אלא כעין ש\"ד דהא אין עד מכחישו לומר שלא פרעו ועמש\"ר שם בסי\"ב וי\"ד וי\"ז ותמצא כדברי: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יש לו עדים כו' בב\"מ דף קי\"ג אל' המשנה דקתני שם ז\"ל ואם יש עדים שתבעו ה\"ז נשבע ונוטל ופירשו אביי דר\"ל דתבעו כל זמנו (והרא\"ש כתב בסוף זמנו ע\"ש) ופריך ולעולם לא פרע ליה (ופירשו התוספות דר\"ל וכי בשביל זה תקנו שלעולם ישבע השכיר ויטול אין זה תקנה טובה שיהא נאמן לעולם לומר לא פרע ליה) א\"ר חמא בר עוקבא כנגד אותו יום של תביעה. וז\"ל רש\"י א\"ר חמא כנגד כל היום של תביעה יום אחד לאחר זמנו נתנו לו חכמים לישבע וליטול עכ\"ל רש\"י. וז\"ל הרי\"ף והרא\"ש כנגד אותו יום של תביעה פירוש אינו נשבע ונוטל אלא למחר בלבד שהוא כנגד אותו יום של תביעה אבל מכאן ואילך המע\"ה עכ\"ל. וז\"ל הר\"ן שם כנגד אותו יום יום א' אחר שתבעו דכל שמתמיד בתביעתו מידק דייק אבל כשנתרשל בדבר איכא למימר נמי בפועל דטרוד בעסקיו הוא ואינו נשבע ונוטל וכך הן דברי הרמב\"ם ז\"ל בפרק י\"א דשכירות אלא שהוא ז\"ל לא נתן לפועל כל יום מחרתו אלא אם יום אם לילה הרנב\"ר ז\"ל אבל מדברי רש\"י והרי\"ף ז\"ל נראה שאינו נאמן אלא יום א' אחר זמנו עכ\"ל. ביאור דברי ר\"ן נ\"ל דהכי הוא דמתחילה כתב יום א' אחר שתבעו כו' דמשמע לעולם נותנים לו כזמן התביעה וכתב שכך הן דברי הרמב\"ם ולא כרש\"י ורי\"ף הנ\"ל דס\"ל דאין נותנין לו אלא יום א' בלבד שאם אחר פעולתו תבעו בלילה נותנין לו זמן לישבע וליטול יום א' אחר התביעה שהרי הרי\"ף והרא\"ש סתמו וכתבו דאינו נשבע אלא למחר בלבד כו' ועוד כתב הר\"ן חילוק בינייהו שמל' רש\"י והרי\"ף דלא הזכירו עונה א' אלא כתבו סתם דנותנין לו יום א' כנגד אותו יום של תביעה משמע דס\"ל דמכח שתבעו בסוף לילה שאחר זמן פעולתו נאמן לישבע וליטול יום שלם כל היום שלאחריו דהיינו יום ולילה ב' עונות ע\"ז כ' שהרמב\"ם לא ס\"ל הכי שהוא ז\"ל לא נתן לפועל כל יום מחרתו כמשמעות ל' הרי\"ף אלא אם יום אם לילה. ומדסתם הר\"ן ולא כתב דהרמב\"ם ס\"ל דכשתבעו יום ולילה דאזי גם הוא ס\"ל דנותנין לו יום ולילה משמע דס\"ל דלדעת הרמב\"ם לעולם אין נותנין לו אלא עונה א' אחר תביעתו (ועד ופירשו) [ועד\"ז פירש] נמי הכ\"מ שם בפי\"א דשכירות ונדחק שם בביאורו ע\"ש אבל רבינו לא פי' דברי ל' הרמב\"ם כן וכן נלע\"ד מוכח מכח כמה דקדוקים וכתבתים בפרישה לכ\"נ פירוש דברי הרמב\"ם עיקר כמ\"ש בפרישה ע\"פ שיטת דברי רבינו ע\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם חלוקים על הקציצה וכו' נשבע כעין דאורייתא ונפטר מדכתב כעין דאורייתא אע\"ג דמיירי נמי במ\"מ וכן בסמוך כתב או שלא נשאר לו אצלו אלא מה שאומר לו אע\"ג דהוי מ\"מ אפ\"ה כ' דאינו נשבע אלא היסת היה נראה לכאורה לומר דרבינו סבר דגבי שכיר לא שייך ש\"ד כמ\"ש הר\"ן ס\"פ כל הנשבעים בשם ספר המאור שמפרש הג��רא כן וז\"ל ויותר נכון בעיני מ\"ש בספר המאור דקאמר שלא חייבה תורה שבועה במ\"מ אלא במלוה ופקדון דכתיב בהו כי הוא זה דכתיב כי יתן איש אל רעהו וגו' וס\"ל עירוב פרשיות כתיב כאן בהדי פ' דאם כסף תלוה ואף על פי שהרמב\"ן השיב עליו שכיון שהשלים פעולתו נעשה השכירות מלוה ואין ראוי שיורע כחו מפני שהיה עיקרו שכירות אין אני רואה בזה קושיא כלל שלא נוכל לומר כן וכ\"ש למאי דס\"ד מעוקרא כו' (פי' אפילו לפי האמת נוכל לומר כן כ\"ש שנוכל לומר שהיה ס\"ד דמקשן לומר כן כו' ע\"ש) ובזה הוא מיושב גם כן למה כ\"ר מ\"מ זה דפרעתי לו א' לאשמועינן דאפילו במ\"מ זה דאיכא בו צד חילוק פרעון אפ\"ה לא ישבע ש\"ד אבל א\"א לומר כן דהא בסמוך גבי הנותן טליתו לאומן כו' כתב דאם אין הטלית בידו נשבע בע\"ה היסת אם הוא כופר בכל ודאוריתא במ\"מ ועוד דהרא\"ש כתב בהדיא הכא דמ\"מ ישבע כדינו דר\"ל כמו שדינו מפורש בדאורייתא. ולכן עכצ\"ל מ\"ש כעין דאורייתא כמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " נשבע בע\"ה היסת אם הוא כופר הכל כו' ז\"ל הרמב\"ם בפי\"א מהלכות שכירות נשבע בע\"ה היסת או ש\"ד אם הוא מודה מקצת כדין כל הטענות שאין זה כדין השכיר עכ\"ל וכתב המ\"מ ז\"ל ואם לא הביא ראיה ישבע בע\"ה היסת כך נמצא בספרים וא\"כ נראה שחילק הרב בין שכירות לקבלנות בזה שלמעלה אמר בזמן ששכרו בעדים ותבעו בזמנו ונחלקו בקציצה שבע\"ה נשבע בנק\"ח וכאן בטלית כתב היסת ולא ידעתי למה זה ובגמרא לא חילקו גם רבו ז\"ל לא חילק וגם השוה אותם רבי' מאיר ז\"ל וגם רבינו בעצמו כתב בפ\"ט דטוען ונטען ז\"ל ונשבע בע\"ה בנק\"ח על הקציצה כמ\"ש בהל' שכירות עכ\"ל ואפשר שדבריו כאן אינן אלא כשתבעו בלא זמנו וצ\"ע אם הנמצא בספרים הוא אמת עכ\"ל המ\"מ ור\"ל אם הנמצא כתוב כאן בספרים (כמ\"ש בריש דבריו כך נמצא בספרים) אם הוא אמת דהיה נראה להגיה בנק\"ח במקום היסת. אך קשה לי לפירושו וישובו שפירש דהרמב\"ם איירי בלא זמנו אם כן מה זה שכתב הרמב\"ם שאין זה כדין השכיר הא גם בשכיר הדין כן לאחר זמנו וכמש\"ר לפני זה וגם הרמב\"ם שם וצ\"ל דס\"ל להמ\"מ דמ\"ש ברמב\"ם שאין זה כדין השכיר בשי\"ן הוא ט\"ס וצ\"ל ואין זה כו' בוי\"ו וענין (אתי) [אחר] הוא ור\"ל בזה דאין הטלית בידו אין דין אומן כדין שכיר דאפי' אם מחולקים בהפרעון ותבעו בזמנו וגם שכרו בעדים אפ\"ה בע\"ה נשבע בנק\"ח ונפטר משא\"כ בשכיר וכנ\"ל. וס\"ל דלא התחיל לכתוב הדין בקציצה אלא לאשמועינן דאפילו בקציצה אם הטלית ביד האומן נאמץ האומן בשבועה ומכ\"ש בפרעון ובאין הטלית תחת ידו נקט סתם ואשמועינן דאפי' בפרעון הבע\"ה נאמן. ונראה שזהו ג\"כ כוונת ב\"י שכתב אדברי הרמב\"ם הנ\"ל ז\"ל ונ\"ל דר\"ל דל\"ד אומן לשכיר דאמרינן ביה נשבע ונוטל כו' דלפי פשוטו קשה הא כאן בטלית במחולקים בקציצה מיירי וגם בשכיר אינו נשבע ונוטל כשמחולקים בקציצה אלא ר\"ל כמ\"ש דמדלא חילק באומן בין מחולקים בקציצה ומחולקים בפרעון ש\"מ דס\"ל דגם בפרעון אינו נשבע ונוטל כשאין הטלית בידו אבל אכתי קשה דהרמב\"ם סיים וכתב בזה ז\"ל ואם לא הביא ראיה ישבע הבע\"ה היסת או ש\"ד במודה מקצת כשאר כל הטענות כו' (וס\"ל) ובשאר כל הטענות [ס\"ל] אפילו בתבעו בזמנו אינו נשבע אלא היסת וצ\"ע. ומ\"ש ב\"י והטעם לפי שדרך השכיר שאין לו כו' צ\"ע לפ\"ז דהיה יכול ליתן הטעם דל\"ד לשכיר משום דהתם שייך לומר דטרוד בפועליו דדרך הוא לשכור הרבה פועלים בבת א' משא\"כ באומן שנותן לו טלית לתקנו ומש\"ה אין חילוק בין פרעון לקציצה ואפשר לומו דהב\"י סובר שגם באומן אף שאינו טרוד בנתינת תיקון בגדיו לאומן מ\"מ יש לכל בע\"ה כמה טרחות בשאר פועליו ומשמע ליה כן אדאיצטריך הרמב\"ם לכתוב שאין אומן דומה בזה לשכיר ש\"מ שיש ג\"כ באומן שייכות לומר שהוא טרוד בפועליו אבל אינו מוכרע וי\"ל דלא שייך בו לומר שטרוד כמו גבי שכיר והרמב\"ם דרך פשיטות כתב כן שאין זה כדין השכיר ור\"ל שהרי באומן אין שייך לומר טרוד בפועליו: "
+                ],
+                [
+                    " (יא) אין מגלגלין על שבועת שכיר ל' הרמב\"ם כו' מקור דין זה הוא בשבועות א\"ר הונא לכל מגלגלים חוץ משכיר שאין מגלגלים רב חסדא אמר לכל אין מקילין חוץ משכיר שמקילין (ופירש\"י אין מקילין אלא מגלגלים והיא היא) מאי בינייהו א\"ב לפתוח לו פירש\"י אם לא טען התובע שיגלגלו עליו אם יפתחו לו ב\"ד לר\"ה דאמר מגלגלים ס\"ל דפותחין לו למ\"ד אין מקילין אם לא טענו התובע אין לנו לפתוח לו אבל אם טוענו התובע אין מקילין עליו אלא מגלגלין חוץ משכיר דאף אם טוען התובע מקילין ואין מגלגלין עכ\"ל וז\"ל הרי\"ף לפתוח לו כלומר שאע\"פ שלא טוען טוענין לו עכ\"ל וכ' הר\"ן שם ז\"ל מדהביא הרי\"ף דברי שניהם ש\"מ דלא ס\"ל כפירש\"י דר\"ח פליג עם ר\"ה רבו דא\"כ הו\"ל הלכתא כר\"ה ולא הו\"ל לחבירן דברי ר\"ח אלא ס\"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ול\"פ ורב חסדא אשמועינן קולא אחריתא שפותחין לו לומר השבע וטול ואף ע\"פ דל' מ\"ב לא א\"ש מ\"מ כך מצאתי להרמב\"ם פי\"א מהלכות שכירות כו' והב\"י הביא ג\"כ ל' הר\"ן כאן והסכים עמו ועיין בב\"י מה שפירש בדברי הר\"ן ומסיק הב\"י וכתב ז\"ל ואין דעת רבינו כהרמב\"ם כמבואר בסי' צ\"ד עכ\"ל ב' גם שם בסי' צ\"ד בס\"ה בד\"ה חוץ משכיר הביא הב\"י ל' הגמרא הנ\"ל וכתב עליו פירש\"י הנ\"ל ומסיק וכתב ז\"ל רבינו פסק כר\"ה דרביה דר\"ח הוה וכ\"כ הר\"ן והנ\"י בשם התוס' כו' עכ\"י והנה דברי הב\"י תמוהים במ\"ש דרבינו לא ס\"ל כהרמב\"ם לא הו\"ל להביא כאן דברי הרמב\"ם סתם מאחר דלא ס\"ל כוותיה במ\"ש דמקילין לשכיר ופותחין לו ועוד שאדרבה דברי רבי' מוכחי ומדוקדקים דס\"ל כדברי הרמב\"ם וכמ\"ש שם בסימן צ\"ד וכ\"ש במ\"ש שהר\"ן ג\"כ ס\"ל כפירש\"י וז\"א שהרי בפרק כל הנשבעין כתב בהדיא דלא כרש\"י וכמ\"ש בסמוך בשמו גם במ\"ש בפירוש מאי בינייהו כו' דקאמר בגמרא הוא דחוק. ע\"כ תני אומר שהב\"י נדחק בכל זה משום דס\"ל דמ\"ש הרמב\"ם חוץ מן השכיר שמקילין עליו ופותחין לו תחילה ואומרים לו אל תצער עצמך כו' הוא חדא מילתא דקולתו היא במה שפותחין לו וז\"א לדעתי דא\"כ לא הו\"ל להגמרא לסתום ולכתוב א\"ב דפותחין לו כיון דשם אגלגול קאי אלא נראה דמ\"ש בגמרא א\"ב דפותחין לו ר\"ל דפותחין לו להשכיר דכשבא השוכר לגלגל על שבועתו הב\"ד אומרים דאין מגלגלין על שבועת השכיר וזה הנראה מל' איכא בינייהו דהרי רב הונא לא אמר אלא שאין מגלגלין הבית דין לכתחילה מעצמן על השכיר בלא בקשת השוכר אבל אם השוכר מבקש מהב\"ד שיגלגלו עליו והשכיר שותק מזה לא דיבר ר\"ה אם פותחין לשכיר לומר שאין מגלגלין עליו ור\"ח דיבר מזה וקאמר דמקילין עליו ופותחים לו בזה וס\"ל להרי\"ף ולהרמב\"ם ורבינו והר\"ן דל\"פ ר\"ה ור\"ח אהדדי אלא כל חד איירי בדין שלא דיבר בו חבירו ור\"ה ס\"ל כר\"ח דבשכיר אפילו ביקש השוכר שיגלגלו עליו אין שומעים לו והא דלא אמר כן בהדיא דהוי רבותא טפי משום דר\"ה עיקר דבריו ללמדנו בא דבעלמא בית דין מגלגלין מעצמן בלא בקשת התובע ואגב סיים ואמר חוץ משכיר שהוא דבר והיפוכו ור\"ח נמי ס\"ל דבעלמא אפילו לכתחלה מגלגלין עליו הבית דין והא דלא אמרו משום דעיקר דבריו לא היו אלא ללמדנו דבשכיר אפילו פותחים לו אחר בקשת השוכר הגלגול ואגב סיים בדבר והיפוכו ואמר משא\"כ בעלמא וס\"ל להרמב\"ם דכמו דמקילים להשכיר ופותחין לו בזה ה\"ה דפותחין לו בענין אחר וא\"ל אל תצער נפשך השבע וטול משא\"כ בעלמא דמאיימין עליו כדי שלא ישבע ומש\"ה האריך הרמב\"ם מתכלה בלשונו וכתב מתחלה אין מחמירין ואין מגלגלין עליו והיינו כדברי ר\"ה ואח\"כ כתב דמקילין עליו כדברי ר\"ח והוסיף עליו וכתב דפותחין לו כו' שזהו נלמד ממ\"ש ר\"ח דמקילין עמו וכמ\"ש וזה ברור בעיני והן דברי רבינו שכתב בדיני גלגול בר\"ס צ\"ד דבעלמא מגלגלין אפילו בלא בקשת תובע ובשכיר אין מגלגלין אפילו כשיבקשנו השוכר ומהא דא\"ל השבע ואל תצער נפשך לא כ\"ר שם כלום כי אין שם מקומו וסמך אמ\"ש כאן כן בשם הרמב\"ם דלמדו ממ\"ש בגמרא אליבא דר\"ח דפותחין לו דמ\"ש הא מהא וכמ\"ש. גם מדברי המ\"מ מוכח שפירש דברי הרמב\"ם כן בפי\"א ע\"ש אלא שמסיק וכתב שם שהרמב\"ם פסק כר\"ח ותמה עליו הב\"י דא\"כ למה כתב הרמב\"ם גם ל' דר\"ה וגם איך יפסוק כתלמיד במקום הרב ואני אומר דגם המ\"מ ס\"ל דהרמב\"ם פוסק כתרווייהו אלא דקאי אלשון הגמרא דמייתי שם דאמר א\"ב לפתוח לו דמל' זה משמע לכאורה דפליגי ולפי מ\"ש בפי' לשון הגמרא דל\"פ כן הוא דעת המ\"מ ודוק ותמצא כן בדבריו ועמ\"ש עוד מזה לקמן בר\"ס צ\"ד בדרישה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואפי' היה שכרו פרוטה א' ובע\"ה אומר כו' ז\"ל המ\"מ דע שרבינו נחלק על רבותיו בדין הנשבעים ונוטלים ודעתו שהן צריכין כפירת שתי כסף כמבואר פ\"ג מטוען וא\"כ מ\"ש כאן או הוא כדעת רבותיו או שהוא מחלק בין השכיר לשאר נשבעים ונוטלים והטעם מפני שהשכיר אל שכרו הוא נושא את נפשו ואין ראוי שיפסיד אם אינו ב' כסף ומ\"מ היה ראוי לבאר ולחלק ביניהם אם היתה כוונתן לחלק בין שכיר לשאר נשבעים ונוטלים ואולי סמך לו על מ\"ש כאן וצ\"ע עכ\"ל. ועיין בב\"י מה שהקשה על המ\"מ. ועיין עוד בב\"י מ\"ש בפי' דברי הרמב\"ם. ועיין בכ\"מ פי\"א מהל' שכירות שכתב הכ\"מ עוד ז\"ל וכבר אפשר לומר שאף ע\"פ שלא נראה לרבינו דעת רבותיו מ\"מ לא מלאו לבו לחלוק עליהם לענין מעשה מאחר שלא היה לו ראיה ברורה ומפני כך אע\"פ שגילה דעתו בפ\"ג מהל' טוען לא רצה לסמוך עליו לענין מעשה ולפיכך פה סתם הדברים כדעת רבותיו ואיפשר שלזה נתכוין המ\"מ בתירוץ הראשון עכ\"ל. ולכל הישובים קשה ליישב דברי רבינו שמביא הכא דברי הרמב\"ם בסתם דמשמע דעל פרוטה נשבע ובריש הסימן מבואר דאינו נשבע עד שיהא הכפירה ב' מעין כסף דגם לישובו דהב\"י לא הו\"ל לרבינו לסתום אלא לפרש. ונלע\"ד ליישב דהרמב\"ם אזיל ונקיט כאן דיני קולא שמקילים בשכיר ולכן כתב אל תאמר כיון שמקילום כ\"כ בשכיר נקיל בו גם בזה דאם היה שכרו פרוטה שיטול אותו בלא שבועה מאחר שאין נשבעים ש\"ח על פחות מב' מעין מטעם שכתב הראב\"ד מה יעשה השכיר שהשכיר עצמו בפרוטה ילך בפחי נפש בשלמא פחות מש\"פ אין נזקקים לטענותיהן כמ\"ש המ\"מ אבל בפרוטה נימא דיטול בלא שבועה לכן כתב אפילו היה שכרו פרוטה לא יטול אלא בשבועה כלומר לא מקילינן ביה בקולא זו לענין דיטול שום דבר בלא שבועה דדי שמקולינן דיטול בשבועה וממילא נשמע הואיל שא\"א לו לישבע וליטול הוא מפסיד ונראה דלזה נתכוין גם המ\"מ דמ\"ש בשינויא קמא דכ\"כ לדעת רבותיו ר\"ל עיקר דברי הרמב\"ם אינם אלא לאשמועינן דלא יטול בלא שבועה רק על מ\"ש דלא יטול אלא בשבועה דמשמע דבשבועה מיהא שקיל ליה האי משמעות אינו אלא לרבותיו אב�� מ\"מ גם לדידיה ל\"ק ליה דה\"ק אלא בשבועה לכל מר כדאית ליה ועד\"ז כתב ג\"כ המ\"מ שינויא בתרא דמ\"ש אלא בשבועה ככל הנשבעים ונוטלין עיקרו לא בא אלא לומר דל\"ת הואיל שמקילים בהו לישבע וליטול ה\"נ מקילים דהיכא דל\"מ לישבע כגון בפרוטה יטול בלא שבועה קמ\"ל דלא. ומ\"ש אלא בשבועה האי דיוקא נקט משום רישא דאיירי בשכיר ושם בשכיר ס\"ל להרמב\"ם דנוטל בשבועה אפילו בפרוטה ואגב רישא נקט האי לישנא נמי בסיפא בכל הנשבעים ול\"ד קאמר. כנ\"ל כוונת הרב הגדול המ\"מ דודאי ג\"כ ראה אשר כתוב לפניו בדברי הרמב\"ם וכן כל הנשבעים ונוטלין כו' ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " כגון שראו עדים שנכנס ז\"ל הרי\"ף בשמעתין בשער א' כגון שנכנס כו' עד והלך לו לביתו ולא ידעו מה הן הכלים שנטל ואח\"כ תבעו זה כו' ע\"ש וכ\"נ לפרש דברי רבינו דהא בטוענו שנטל יותר ע\"כ צ\"ל דלא תבעו מיד בעת שהוציאן דאם כן היינו רואין כמה הוציא וק\"ל: ובין אם יאמר מעולם לא נכנסתי לביתך ליטול כו' עיין ברי\"ף פרק כל הנשבעין שכתב ז\"ל ומפני מה אין חבירו נשבע שלא נטל כלום מביתו של חבירו ונפטר חדא מפני שהוא גזלן ועוד לפי שאין מקבלין שבועה להכחיש העדים שהרי העדים מעידין עליו שנטל ואפילו לא הכחיש העדים כגון שטוען לא לקחתי אלא א' והעדים אינן יודעים כמה נטל אפ\"ה מיחשב כגזלן כיון שנכנס למשכן שלא ברשות ושכנגדו נשבע ונוטל עכ\"ל מוכח מלשונו זה דפירש מ\"ש לא נכנסתי או לא נטלתי שהנכנס מכחיש העדים וכן הוא משמעות ל' הרמב\"ם פ\"ד דהל' גזילה שכתב בין שיאמר מעולם לא נכנסתי ולא נטלתי כלום בין שיאמר נכנסתי למשכן כמו שראו העדים אבל לא נטלתי ולא היה תחת כנפי אלא כלים שלי כו' עכ\"ל אבל א\"א לפרש כן דעת רבינו שהרי רבינו כתב בסמוך סעיף ו' שאע\"פ שהעדים לא ראו שהוציא כלים אם הוא מכחיש העדים שאומרים שראוהו נכנס והוא אומר שלא נכנס הבע\"ה נשבע ונוטל וא\"כ היאך כ' בסמוך שאם אינו אמוד במה שטוענו שהוא פטור לר' האי בשבועת היסת ולר' ישעיה בלא שבועה הא הואיל שהוא מכחיש העדים והעדים ראו שהיו לו כלים תחת כנפיו הו\"ל לבע\"ה לישבע וליטול דאע\"פ שאינו אמוד במה שטוענו מ\"מ לא הוי ידוע לנו בבירור שטענתו שקר דהא יכול להיות שטוען אמת דאפשר דמצא מציאה וכיוצא בזה וע\"ק אמאי בעינן שהעדים ראוהו שהוציאו כלים תחת כנפיו הא אפי' לא ראוהו יוצא כלל הו\"ל לבע\"ה לישבע וליטול כיון שהוכחש בעדים ודוחק לומר דאה\"נ ומה שהוצרך שהעדים ראוהו יוצא וכלי' כו' ושיהיה אמוד משום אינך טענות שכתב רבינו שבהן אינו מכחיש העדים כ\"כ דהא בחדא כללא כיילינהו רבינו בשלמא להרי\"ף והרמב\"ם אין זה קושיא משום שהם סוברו' שאף אם הוא מכחיש העדים מ\"מ הוא נאמן דהאי לאו הכחשה גמורה היא דמילתא דלא רמיא עליה דאינש כו' כמ\"ש ב\"י בסימן ס\"ו אלא לרבי' שחלק עליהם בזה ק' אלא ע\"כ צ\"ל לדברי רבי' שאינו מכחיש העדים ומ\"ש לא נכנסתי לביתך כו' פי' כמ\"ש בפרישה ומש\"ה נראה דדקדק רבינו ושינה לשונו מל' הרמב\"ם שבבבא השניה לא כ' לא נכנסתי ולא נטלתי כלום אלא כ' ולא נכנסתי לביתך ליטול וכן בבבא ראשונה שינה לשונו מה\"ט ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב רב האי אלא הנתבע נשבע היסת ונפטר ז\"ל הב\"י וכתב המרשים כו' (ועיין בב\"ח דמביאו) ר\"ל הואיל שהוא אינו אמוד אמרינן כן ומ\"מ צריך לישבע מאחר שהב\"ה טוען ברי שכלים היו אבל אם הוא אמוד הואיל שאמר למשכנו וראוהו העדים בשעה שנכנס לא היה לו כלום תחת כנפיו וכשוצא ראוהו שהוציא מה תחת כנפיו אמרינן מסתמא גזלו ולא מהימנינן ליה בשבועה כך הוא סברת ר' האי לסברת המרשים אבל אין דעת רבינו כן שהרי רבינו מפרש שהעדים ראו שהוציא כלים ממש וכמ\"ש בפרישה אלא הטעם כמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " או אפי' יש א' שראהו יוצא כו' כ\"כ הרמב\"ם בפרק ד' מה' גזילה והראב\"ד השיגו שם וכתב המ\"מ ע\"ז הראב\"ד מפני שהבין דברי הרמב\"ם שמדבר בלא ראה ושמע העד שנכנס למשכנו מש\"ה השיג וכתב דמאי איריא ע\"א אפילו ב' נמי (וע\"ש ברמב\"ם ובמ\"מ דמוכח מיניה דלא ס\"ל להרמב\"ם מש\"ר בסמוך ס\"ך ז\"ל לפיכך כל אלו החילוקים שייכין ג\"כ בנגזל שנכנס א' לביתו למשכנו כו') אבל נראה דרבי' איירי כשהעד שמע ממנו שנכנס למשכנו כו' עכ\"ל ומ\"ש המ\"מ דמיירי שהעד שמע כו' ולא כתב ואדלעיל קאי שיש ב' עדים ששמעו שנכנס למשכנו אלא שלא ראו שניהן שהוציא אלא א' משום דשם הרמב\"ם כתב זה לבבא בפני עצמו ז\"ל היה עד מעידו שנכנס כו' ע\"ש: אלא זה נשבע היסת ז\"ל מ\"ו ר\"ש ז\"ל במיימוני ובסמ\"ג כתב נשבע בנק\"ח וכ\"נ דהא אם אמר לא גזלתי מכחיש העד ואיכא אפי' ש\"ד ודוק עכ\"ל ולפי מ\"ש בפרישה בפירושו דלא גזלתי אין ההכחשה כלל ומ\"מ י\"ל דטעמו דהרמב\"ם והסמ\"ג כיון דבראוהו ב' עדים שהוציא אינו נאמן הנכנס כלל כשראהו ע\"א צריך לפחות לישבע ש\"ח גם משום דהו\"ל כנשבע ונוטל מאחר שראה העד שהוציא וגם הוא מודה בכך אלא שטוען ששלו הי' או שלקחו בחובו שחייב לו וכמ\"ש בסי' ע\"ב ובסי' פ\"ט בטוען על מה שבידו משל חבירו שכך וכך ח\"ל דהו\"ל כנשבע ונוטל וק\"ל וא\"ת מ\"ט דרבינו שגם כאן א\"צ לישבע אלא היסת נגד טענת ע\"א ובסימן פ\"ט ס\"ו גבי אם יש ע\"א ששכרו וב\"ה אומר שפרע כתב בשם הרמ\"ה דצריך לישבע ש\"ד ורבינו הסכים שם עמו וי\"ל דשאני התם דטענת ב\"ה גרוע טפי במה שטוען שפרעו כיון שב\"ה טרוד בפועליו ואינו נאמן אלא במגו דלא שכרתיהו ואילו היה טוען כן היה צריך לישבע ש\"ד נגד העד המעיד ששכרו וכמ\"ש שם ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל לא האמינו לשכירו ולקיטו כו' [כמו בב\"ח] וקשה מ\"ש זה מאם השליך כיס לים והניזק טוענו בדברים שאין דרכן להניח בתוכו שפסק הרמב\"ם בפ\"ז דהלכות חובל שאם תפס אין מוציאין מידו וכמש\"ר בשמו בסמוך והוא ג\"כ בעיא דלא אפשיטא בב\"ק דף נ\"ב וגם במסור איבעיא ולא אפשיטא שם בגמ' אי עשו בו תקנת נגזל או <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> והרמב\"ם פסק בו בפ\"ח מהל' חובל דאם תפס אין מוציאין מידו וי\"ל דשאני התם דאיבעיא לן בהו אי תקנו בהו תקנת נגזל ותקנת נגזל הוא מעיקרא דדינא דמשנה ואיבעיא לן אי הני בכלל נגזל נינהו וחדא מינייהו [נקט] או לא וכיון דאיכא למימר דמעיקרא דדינא דמשנה נינהו מש\"ה פסק בהו הרמב\"ם דאי תפס אין מוציאין מידו משא\"כ בזה דמעיקרא דדינא דמשנה הוא דוקא לב\"ה האמינו שישבע ויטול מה שראה בעיניו שגזל ממנו אבל מה שהאמינו לשומר ואשתו שישבעו על מה שראו אינו מעיקרא דדינא דמשנה אלא מתקנה הוא שתקנו להשוות ראיית ושבועת שומר ואשתו לראייה ושבועת ב\"ה ואין זה בכלל מ\"ש תקנתא לתקנתא לא עבדינן שהם ז\"ל השוו אותן ועשאוהו לחדא תקנתא וע\"ז כתב המ\"מ דמה שתקנו דהיינו השוואה שומר ואשתו לראייתו ושבועתו תקנו ומה שלא תקנו דהיינו ראיית ושבועת שכירו ולקיטו לא תקנו כיון דאפילו שומר אינו מן הדין והיותר נראה דשאני בהנהו דאיכא למימר דבכלל העיקר שם נגזל ותקנתו הוא משא\"כ שכירו ולקיטו ושבועתו דודאי אינו בכלל עיקר תקנת נגזל דהא לדידהו לא גזל מידי לכן שייך בהו לומר מה שלא תקנו לא תקנו וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם אין דרכן להניחן בכיס ה\"ז פשע בעצמו ואינו נשבע ונוטל ואם תפס אין מוציאין מידו שם בגמ' דף פ\"ב ע\"ת ז\"ל ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה שדייה בנהרא אתא מריה אמר הכי והכי הוי לי בגוויה יתיב רב אשי וקא מיבעיא ליה כה\"ג מאי א\"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא כו' א\"ל אי דקטעין זוזי ה\"נ הב\"ע דקטעין מרגניתא מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא תיקו וכתב המ\"מ ע\"ז שמתוך דברי רבינו נראה כו' ע\"ש היאך מפרש ה\"ה האיבעיא אליבא דהרמב\"ם גם בב\"י איכא קצת מזה ומ\"מ אם יש עדים שאותו דבר שהוא טוען היה שם אע\"פ שאין דרכו להניחו שם גובין מן המזיק ונותנין להניזק בלא שבועה כך העלה הרשב\"א ז\"ל בזה שלא כדברי התוס' עכ\"ל המ\"מ ומ\"ש המ\"מ שלא כדברי התוס' כ\"כ נמי בתוס' שבידינו בהדיא ע\"ש ונראה פשוט דרבינו שהביא ל' הרמב\"ם סתם דס\"ל כהרמב\"ם ושלא כדברי התוס' דבודאי גם דעת רבינו היה שהרמב\"ם ס\"ל הכי שהרי כן מוכח ל' הרמב\"ם מדכתב ואינו נשבע ונוטל דמשמע דוקא בשבועתו לא האמינוהו לומר שהניחו שם וליטול הא בעדים נוטל וצ\"ל דהרמב\"ם מפרש מ\"ש בגמ' מי מנחי אינשי כו' דה\"ק מי איכא דמניח שם דנאמין לזה בשבועתו ויטול אע\"ג דרובא דעלמא ודאי אין מניחין שם מרגניתא מ\"מ אי איכא א' מאלף [שמניח] שם יכול להיות שזה ג\"כ הניח ואמרינן להמזיק מה היה לך לארגז שלו דהזיקתו וממילא נשמע מיניה דאם יש עדים שהניחו שם דנוטל מהמזיק דמי הזיקו ואם אין עדים אין מוציאין מידו מספק אבל אם תפס הניזק הוא המוחזק ואין מוציאין מידו כי טעין ברי לי שהנחתיהו שם ול\"ד למדליק אש בגדיש של חבירו דס\"ל לרבינו וגם להרמב\"ם דאפילו יש עדים שהניח שם ארנקי או שאר כלים זולת מוריגים דאינו נוטל וכמ\"ש בפריש' דשאני התם דהדליק בגדיש ולא בכלים אלא שמהגדיש אזיל ממילא להכלים משא\"כ במזיק זה דתפיס בארגזתא עם כל אשר בה ושדייה לנהרא וכל כיוצא בזה ונראה שזהו שדייק המ\"מ בסוף לשונו הנ\"ל וכתב ז\"ל כך העלה הרשב\"א בזה שלא כדברי התוס' עכ\"ל מ\"ש בזה ר\"ל בזה דמזיק בידים כי ההוא דבטש בכספתא דחבריה העלה הרשב\"א שלא כדברי התוס' אבל במזיק ומדליק כל הגדיש כ\"ע מודו כיון שאין מדרכן להניח אף אם היו עדים שהניחן הניזק שם פטור המזיק ודוק. ואף שמדרך רבינו להמשך בפסקיו אחרי דברי התוס' על הרוב בכאן נמשך אחרי דברי הרמב\"ם משום שדייק כן מדברי הרא\"ש אביו דג\"כ ס\"ל הכי והוא מדכתב הרא\"ש אדברי רב אשי הנ\"ל ז\"ל ומיבעיא ליה אי מהימן אבל מאי דטעין כו' משמע דלא מיבעיא ליה אלא אי מהימנינן ליה משא\"כ התוס' שכתבו אדברי רב אשי הנ\"ל ז\"ל אפילו יש עדים מיבעיא ליה כו' ועוד שהתוס' הביאו ראיה וכתבו ז\"ל ואין לפרש דלענין שבועה מיבעיא ליה אי מהימן ועשו בו תקנת נגזל דא\"כ מאי אמר רב אחא לאו היינו מתני' מה ענין זה למשנתינו עכ\"ל אבל הרא\"ש אחר שכתב דמיבעיא ליה אי מהימן כר כתב ז\"ל ומייתי ראיה מהא דאמרו חכמים המדליק כו' וכשעשו תקנת נגזל באשו על כל מה שהיה חייב כשיש לו עדים האמינו נמי בשבועתו עכ\"ל הרי דיישב דלק\"מ מהוכחת התוס' מה ענין זה למשנתינו וא\"כ מוכח דס\"ל דהאיבעיא לא הוה אלא לענין נאמנותו דהא התוס' עצמם רצו לפרש כן לולי ההיא הוכחה ודוק כי זה נ\"ל ברור ולא כהגהות אשר\"י שכתבו ��דברי הרא\"ש כדעת התוס' הנ\"ל וז\"א כמו שבררתי מדברי הרא\"ש עצמו וגם מדברי רבינו דלא הוה סתם וכתב שלא כדברי אביו ורבו ולא יזכירנו כלל. "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ראו אחד שנכנס לבית חבירו ריקן ויצא כו' עד וזהו לדעת ר\"י הלוי ורש\"י כו' טעם פלוגתייהו תליא בשיטת הגמרא פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ\"ו) וגירסתם וז\"ל שם א\"ר יהודא ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ולא אמרן אלא בע\"ה דאינו עשוי למכור כליו והכלים אין מדרכן להטמין והוא אינש דלא צניע אורחיה אבל בציר חד מכל הני נאמן היוצא ולא אמרן (דאין נאמן היוצא אי איכא כל הנ\"ל לריעותא דידיה) אלא כשהבע\"ה טוען השאלתים לך והיוצא טוען לקחתים ממך אבל אם הבע\"ה טוען על היוצא שגנבם לאו כל כמיניה דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ולא אמרן (דכשטוען בע\"ה השאלתים) דאינו נאמן היוצא אלא כשהדברים שהוציא הן עשויים להשאיל ולהשכיר אבל כשאין עשויים להשאיל ולהשכיר נאמן היוצא בשבועה לומר שלקחן ממנו דשלח רב הונא כו' כן היא הצעת הסוגיא ופירושה לגירסת רש\"י וסייעתי' והתוס' שם בשם ר\"ת דחו גירסא זו ע\"ש לכן נראה לר\"ת לגרוס בסוף ובכולהו נמי לא אמרן אלא בדברים שאינן עשויים להשאיל כו' אבל עשויים להשאיל כו' אינו נאמן וה\"פ הא דאמרינן לעיל דדוקא בדאיתא כל הני לריעותא דהוציא הוא דא\"נ הא איכא חד מכל הני לטיבותא והוא דבע\"ה עשוי למכור כליו או שהוציאם מגולים או שדרך כלים אלו להצניען או שהוא אינש ביישן שדרכו להוציא כל דבר בצניעות נאמן היוצא ע\"ז אמר בכל הני דאמרינן דנאמן היוצא היינו דוקא כשהכלים שהוציא אינם עשויים להשאיל ולהשכיר אבל אם הם עשויים לכך אז אף אי איכא כל הני לטיבותא דהיוצא אין היוצא נאמן אפילו כי טעין בעל הבית גנובים הם כן כתבו התוספות שם אבל הרא\"ש כתב על זה דכשטוען בעל הבית גנובים הם אינו נאמן אפילו הן דברים העשויים להשאיל ולהשכיר דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן אפילו היכא דיש לו מגו לומר שאולים הן בידך ע\"ש. כלל הדברים דלרש\"י וסייעתו גרסינן בסוף ולא אמרן אלא בדברים העשויים להשאיל כו' וממילא קאי אמ\"ש תחלה דהיוצא אינו נאמן דע\"ז קאמר הא דא\"נ בדאיכא כל הני לריעותא דהיוצא היינו דוקא בדברים העשויים להשאיל כו' אבל דברים שאין עשויים להשאיל אפילו איכא הני לריעותא דהיוצא נאמן היוצא בשבועה ור\"ת וסייעתו גורסין לא אמרן אלא כשאין עשוי להשאיל כו' וממילא קאי אמ\"ש אם חסר א' מכל הני דנאמן היוצא וע\"ז קאמר דא\"נ היוצא בזה אלא כשאין הדברים עשויים להשאיל כו' הא כשעשוי להשאיל לא מהני להיוצא הני צדדין אף כשהם לטובתו ע\"ש ודוק ועפ\"ר שם כתבתי טעם דכל מר לפי מאי דס\"ל: ואם הוחזק היוצא בגנב כו' שם אהא דקאמר הגמרא הנ\"ל אבל אם טוען עליו הבע\"ה שגנבן לאו כל כמיניה לאחזוקי אינשי בגנבי כתב הרי\"ף שם בחלק השמיני ז\"ל ודייקינן טעמא דלא מחזקינן אינשי בגנבי הא אם מוחזק ועומד בגנב מפורסם מחזקינן ליה גם בזה ואם ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו והוציאן וטען לקוחין הם בידי ובע\"ה אינו עשוי למכור ואין מדרך בני אדם להטמינן ואין דרך האיש להצניע נאמן הבע\"ה לומר גנובין הן בידך עכ\"ל וכ\"כ הרא\"ש בשמו ע\"ש והן הן דברי רבינו שכתב כאן דמ\"ש ואם הוחזק היוצא בגנב ר\"ל נמי גנב מפורסם דהוא חשוד לכל דבר שבעולם וליכא למימר ביה חשוד לממון זה אינו חשוד לממון אחר וכמ\"ש בפרישה ע\"ש. ורבינו הוסיף על דבריהם וכ��ב לפיכך כל אלו החילוקים כו' ור\"ל ל\"מ בהוחזק גנב גמור דשייכי כל הני אלא אפילו אינו מוחזק לגנב כ\"כ אלא שראוהו שנכנס לבית חבירו למשכנו כו' וכמ\"ש בפרישה בארוכה ע\"ש ודוק: והא דבדברים העשוים להשאיל ולהשכיר בע\"ה נאמן כו' כ\"כ הרא\"ש ג\"כ פ' כל הנשבעי' והאי דינא אין לו שייכות לדינא דרב יודא הנ\"ל בהוציא כלים טמונים ומדכתבו כאן אהאי דינא נראה דס\"ל דה\"ה בלא עשוים להשאיל ואיכא הני צדדי דהוציא טמונים והוא אינו עשוי למכור ואינש דלא צניע כו' והוחזק גנב וטוען עליו טענת גנב דבעי' עדים וראה דהני צדדי אינם אלא הוכחה עליו שלא לקחן דאם לקחן לא היה מוציאן טמונים ואמרינן שבאו לידו בתורת שאלה וכטענתו דב\"ה ומ\"מ לא עדיפא מדברים העשויים להשאיל וטוען שהשאילן לו דבעינן עדים וראה ונראה דהרא\"ש ורבינו ג\"כ כללו האי דינא בדברי' העשוים להשאיל ומטעם שכתבתי דהני צדדי מורו שהשאילם לו או גנבם בהוחזק גנב וא\"כ שפיר כתבו אהאי דינא לרבותא ללמדנו דאפילו בכה\"ג בעינן עדים וראה. ומינה נשמע נמי דהרא\"ש ורבינו ס\"ל כהראב\"ד וב\"ה דהגוזל בעדים א\"צ להחזיר בעדים דהא קאי נמי אמי שהוחזק גזלן או גנב וטוען שגזלן או גנבן מידו ואפ\"ה מצריכים בדברים העשויים להשאיל עדים וראה ואם לא נאמן במגו דהחזרתי: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " פטור מן הנזק והצער ומשלם כ\"כ פ\"ה מהל' חובל בדין ו' ותמה עליו המ\"מ למה בהני נמי אין משלם על פי עצמו וה\"א פ\"ק דב\"מ דנזק הוי ממון כו' וע\"ש שהביא עוד ראיות שהנזק הוא ממון וקשה מזה שרבינו עצמו כתב בפ\"ב מהל' נערה בתולה לפיכך אנסתי פתיתי בתו של פ' אינו משלם קנס אלא בושת ופגם וצער משלם ע\"פ עצמו עכ\"ל וכן לעיל בסי' א' כתב רבינו בשם הרמב\"ם שהרי הפגם והבושת והכופר משלם אדם ע\"פ עצמו כו' ועיין במ\"מ שהאריך מזה ועמ\"ש בסימן א' בדרישה בישוב זה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " חנוני על פנקסו נשבע ונוטל כו' ר\"פ כל הנשבעים חנוני על פנקסו כיצד לא שיאמר כתוב על פנקסי שאתה ח\"ל ר' זוז אלא א\"ל תן לבנו סאתיים חיטין תן לפועלי סלע מעות הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו שניהן נשבעי' ונוטלין אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא אלא שניהן נוטלין בלא שבועה עכ\"ל והלכה כת\"ק וכתב הר\"ן ז\"ל והא דקתני המשנה הדין דחנוני בפועלים ובנו רבותא אשמועינן דל\"ת הא דמיחייב חנוני שבועה היינו כשהמחה פועלי' אצלו שהבע\"ה צריך ליתן לפועלי' אבל היכא דאינו חייב לשלם אלא לחנוני בלבד סד\"א שיטול חנוני בלא שבועה קמ\"ל עכ\"ל ורבינו כתב מתחלה דין חנוני ופועלים לחוד ללמדנו שהדין כת\"ק דשניהן נשבעים ונוטלין ולאפוקי מבן ננס הנ\"ל משא\"כ בבנו וחנוני דאין נשבע אלא החנוני ונוטל וגם דין בנו נלמד במכ\"ש ממ\"ש אחר זה בשם הרמ\"ה דאף כשמת הפועל מ\"מ החנוני אינו נוטל אלא בשבועה ואפילו הרמב\"ם דחולק שם מודה בבנו דגבי בנו יכול לומר האב מה שלא נתת לבני הוי כאילו חסר לי דברא כרעא דאבוה הוא משא\"כ בפועל דהחנוני יכול לומר לו לב\"ה אין לך נפקותא אי פרעתי לפועל אי לא ולכן א\"צ לישבע ובסמוך ס\"ו כ\"ד תשובת הרא\"ש וכתב בו גם דין דבנו וחנוני וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והר\"ר ישעיה כתב כו' עד ולא נהירא הב\"י הביא כאן דברי המרשים שכתב אדברי רבינו שכתב ול\"נ טעמו דדין מעמד ג' ל\"מ אלא כשיש לו מלוה אצל חבירו וא\"כ הכא כשה��א בהקפה חוזרי' הפועלים אצל בע\"ה אע\"פ שהמחם אצל החנוני מתחלה וכן מ\"ש ר\"י ונוטל מבע\"ה בלא שבועה לא נהירא לרבי' אפילו לפי סברתו דר\"י שאין הפועלים חוזרים אצל בע\"ה לפי דעת הרמ\"ה הנ\"ל בס\"ג שכתב דאפי' מתו פועלים אין נוטל החנוני אלא בשבועה (ורבינו ס\"ל כוותיה כנ\"ל) אבל לפי דעת הרמב\"ם שלשם אין עליו תפיסה בזה לפי סברתו דר\"י עכ\"ל המרשים ומקיצור דבריו משמע דר\"י ס\"ל מעמד ג' מהני אפילו אין לו לממחה כלום אצל המומחה וז\"א דא\"כ הו\"ל לרבינו להביא דעתו בסימן קכ\"ו לפלוגתא. ועוד דכיון דהרי\"ף והרא\"ש הביאו ראיה ברורה לזה מהגמרא והרמב\"ם ג\"כ פסק כן בפשיטות משמע דליכא מאן דפליג עליה. ודוחק לומר שלקח שיטה אחרת לעצמו ופסק כרב ששת דפליג שם עם רבה וס\"ל דאינו חוזר הפועל ע\"ש. ועוד דא\"כ לא הו\"ל לרבינו לסתום ולכתוב ול\"נ כאילו מסברא בעלמא כ\"כ אלא הו\"ל לפרש ולכתוב דדבריו דחויים הם ממ\"ש כל הני רבוותא הנ\"ל וראייתם כתובה בגמרא. לכן נראה טעמו דר\"י כמ\"ש בפרישה. ומ\"ש המרשים עוד דגם פליג עמו במ\"ש דנוטל מבע\"ה בלא שבועה לפי דרבינו אזיל לטעמיה דס\"ל לעיל כדעת הרמ\"ה כו' לכאורה נראה דל\"ד די\"ל דהכא שנתרצו בפירוש להסתלק ממנו אפילו הרמ\"ה מודה דהוי כאילו מעולם לא היה חייב כלום לפועלים וכן אין לו שום שייכות לחנוני דבשעת מעמד ג' נסתלקו זה מזה לגמרי אבל סתימת ל' ל\"נ דכתב רבינו משמע דקאי אכל מ\"ש לפני זה וכדברי המרשי' וכמ\"ש בפרישה ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " מדתנן במתניתין כו' עד ומיהו לא הוי פנקסו הוכחה כו' דברי התשובה כפי מש\"ר כאן הם מגומגמי' במ\"ש ולא קתני והחנוני אומר לבע\"ה כו' דהרי במשנה קתני הכי. ועוד דהול\"ל ולא קתני אתה אמרת לי ליתן כו' ונתתי וכמ\"ש אח\"כ שהרי הכל תלוי במה שטוען ואומר נתתי. וגם מ\"ש ומיהו לא הוי פנקסו כו' אין לו שייכות לענין תשובה זו דהא כל עיקרו לא בא אלא ללמדנו מאי דמסיק וכתב ומתוך זה פסק כו' וזה קאי אמ\"ש הרא\"ש בריש דבריו. ועיין ל' המשנה שהבאתי בתחילת סי' זה ומתוכו יתיישב קישור הדברים. והנה כדי שלא נטעה בפי' המשנה ולומר דה\"פ לא שיאמר כתוב על פנקסו כו' פי' שיטעון בספק ע\"פ פנקסו שכתוב בו שח\"ל שזה ל\"מ עד שיטענו בברי וא\"ל אתה אמרת לי ליתן לבנך ולפועליך וקמ\"ל הרא\"ש דז\"א דא\"כ לא הול\"ל החנוני על פנקסו כיון שצריך לטעון ברי אלא מ\"ש במשנה אלא אומר ליתן לבני ולפועלים ר\"ל שאומר כך כתוב בפנקסי שאתה אמרת לי ליתן לבנך או לפועליך ומ\"ש ברישא לא שיאמר לו כתוב על פנקסי ר\"ל מ\"ש שהחנוני נשבע ענ פנקסו לא בכל ענין נאמן החנוני על פנקסו שודאי אם ראה כתוב בפנקסו אתה ח\"ל ר' זוז ל\"מ ליטול ממנו בשבועתו אלא דוקא היכא שכתוב בו תן לבני או לפועלי כו' שלזה יש רגלים לדבר. והשתא א\"ש ל' התשובה וה\"ק מדקתני והחנוני על פנקסו כו' דתלה הדבר בפנקס ואם היה צריך לטעון ברי אפילו לא היה כתוב בו בפנקס אלא טוענו אתה אמרת לי ליתן ונתתי נמי הוי דינא הכי דהא מיירי כאן דאין הבע\"ה מכחישו באמירתו לו אלא שהחנוני מחולק עם הפועלים וקיצר בלשונו משום דקאי אמ\"ש והחנוני על פנקסו וכו' דבהאי וכו' רומז לכל הענין וכתב עליו דלא הו\"ל לתלות זה בפנקס וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ונוטל. מב\"ה בלא שבועה כו' ז\"ל מ\"ו ומ\"ש לעיל [בס\"ג] דהחנוני נשבע דוקא ונוטל אפילו מתו הפועלים היינו היכא דלא ברירא לן אי נתן לו כלום אבל הכא איירי כשידוע שנתן להם לפועלים אלא דלא ידיע כמה עכ\"ל. ונראה דזה דוחק דהיכא נזכר דידוע שנתן להם. וגם הוא דוחק שידוע לו שנתן ולא ידע כמה. וגם דוחק למה כ\"ר (בבע\"ת) [והב\"ת] בידע שנתן לו הא גם בלא ידוע שנתן לו דינו כן וכ\"כ (צ\"ל) [בפי'] ועיקר דינו כאן הוא זה דצריך ליתן לו ולא אמרי' דלא סמכה דעתו וכמ\"ש בפרישה ל' ב\"ת לכך נראה כמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " בע\"ה שאמר לחנוני תן לי בדינר פירות כו' מקור דין זה הוא ממשנה וגמרא דר\"פ כל הנשבעים ויש בפירושה שלשה שיטות. הא' שיטת רש\"י. הב' שיטת הרי\"ף ע\"פ פי' הר\"ן. הג' שיטת התו' והרא\"ש ורבינו. והראב\"ד יש לו בקצת דברים שיטה בפני עצמו אבל במקצת היא שיטת פירש\"י וכמו שיתבאר בס\"ד. ומפני שראיתי שכמה מעיינים שגו בפירושן וגם הרב הגדול המחבר ב\"י כתב שדעת הרא\"ש ורבינו הם כדעת הרי\"ף והר\"ן ושיש להתוס' שיטה אחרת ולעד\"נ דז\"א לכן אציע לפניך המשנה עם פירושיה ואפרשם לפי הנראה מוכרח לע\"ד וה' יצילנו משגיאות. [ועיין ל' המשנה בב\"ח] (וכן היא גירסת הרי\"ף והרא\"ש במשנה) וז\"ל הגמרא תניא אר\"י אימתי (פירש\"י אימתי צריך ב\"ה לישבע) בזמן שהפירות צבורין ומונחים ושניהן עוררין עליה אבל הפשילן בקופתו לאחוריו המע\"ה עכ\"ל וכל זה הביא הרא\"ש וסיים וכתב ע\"ז ז\"ל המע\"ה ומודי ליה (נ\"ל דצ\"ל לי וכן הוא בתוס') רבנן דלא ישבע ב\"ה והלכה כרבנן בצבורין ומונחין דישבע ב\"ה עכ\"ל הרא\"ש ונראה דמדלא הוסיף הרא\"ש על לשון המשנה והברייתא הנ\"ל כ\"א מלות הללו ש\"מ דס\"ל דדברי המשנה והברייתא נכתבי' כמשמעותן והיינו דרישא מיירי דב\"ה נכנס לתוך החנות וא\"ל לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו פי' מדדן לו והניחן לפניו בחנות כמשמעות סתם ל' ונתן לו וכמ\"ש ר\"י בברייתא הנ\"ל פירושו שהן צבורין ומונחים לפניו פי' בתנות ותובע הדינר מב\"ה וב\"ה טוען שכבר נתן לו הדינר קודם שהניח הפירות לפניו ובזה בין ת\"ק בין ר\"י ס\"ל דעדיפא טענתי' דב\"ה דמסתמת אין דרך החנוני למדוד הפירות ולערם מתוך כלי המדידה ולהניחם לפני ב\"ה אם לא שקבל הדינר אלא דת\"ק ס\"ל דב\"ה צריך לישבע בנק\"ח שכבר נתן לו הדינר הואיל והפירות אינם ברשות בע\"ה לגמרי אלא מונחים עדיין בחנות ור\"י ס\"ל דאפילו שבועה בנק\"ח א\"צ דכיון דמדדן והניחן לפני בע\"ה הו\"ל כאילו הן בידו לגמרי וידו על העליונה וע\"ז קאי הברייתא דקאמר ר' יהודה אימתי פליגי חכמים עלי ומצריכים שבועה בנק\"ח בצבורין ומונחים פי' בחנות אבל הפשילן בקופתו לאחריו מודו ליה חכמים דהמע\"ה וזהו שסיים הרא\"ש ע\"ז וכתב ז\"ל ומודו ליה רבנן דלא ישבע בע\"ה וק\"ל ובסיפא דמתניתין איירי דהפירות הן עדיין ברשות החנוני לגמרי והב\"ה נתן לחנוני הדינר וג\"כ מיירי דלא נתנו לי' ממש תלא הניחו לפניו ומבקש ממנו בפנינו שיתן לו פירות בעד אותו דינר והחנוני משיבו שכבר נתן לו פירות בעד אותו הדינר ובזה טענת החנוני טובה דאין דרך הבע\"ה להוציא הדינר (כ\"כ) מרשותו להניחו לפני החנוני עד שימדוד לו הפירות ואז כשהפירות מדודין ועומדין בכליו של חנוני נותן הדינר לחנוני כדי שיתן הפירות מכליו לכליו דב\"ה או יניחם לפניו בחנות והוא יקחם משם בתוך כליו ומ\"מ כיון שאין הדינר ברשות החנוני עדיין לגמרי מש\"ה צריך החנוני לישבע בנק\"ח ליטול הדינר לרשותו לגמרי והפירות פשיטא דישארו בידו שהרי לא הוציאן עדוין מרשותו כלל ואפשר דבהא נמי פליג ר' יהודא וס\"ל דהחנוני נוטל הדינר בלא שבועה בנק\"ח כיון דטענתו טובה כמו ברישא בב\"ה לענין הפירות ולא הוצרך המשנה לכתבו דמרישא נשמע לסיפא מיהו אפשר לחלק ולומר דדוקא ברישא פליג ר\"י משום דסברא זו דאין דרך החנוני להוציא הפירות מרשותו עד שיקבל הדינר אלימא מסברא דאין דרך הבע\"ה להוציא הדינר מתחת ידו וכ\"כ הראב\"ד ע\"פ שיטת פירושו ז\"ל ר' יודא פליג דוקא ברישא בחנוני שהוא תגר ובקי באומנתו ונזהר שלא יבא לידי הפסד ורבי יהודא לטעמיה דאמר אין לתגר אונאה מפני שהוא בקי משא\"כ בע\"ה עכ\"ל ואיך שיהיה הלכה כת\"ק דס\"ל דכאן וכאן אין שומעים להן כ\"א אחר שישבעו בנק\"ח זהו נ\"ל ביאור דברי הרא\"ש והן הן דברי רבינו שבכאן וכמו שכתבתי בפרישה. אבל להרי\"ף יש שטה אחרת בפירוש המשנה והברייתא מ\"ל הרי\"ף הא דאר\"י אימתי בזמן שהפירות צבורין ומונחים בר\"ה לאו אליבא דידיה בלחוד קאמר אלא בין אליבא דידיה בין אליבא דרבנן האי דינא דאפליגי ביה (ור\"ל בסיפא דפליגי בה לחוד דת\"ק ס\"ל דהחנוני נשבע ונוטל הדינר ומעכב גם הפירות בידו ור\"י ס\"ל דבע\"ה נשבע ונוטל הפירות כמו ברישא וכאשר יתבאר בסמוך) בזמן שהפירות צבורין ומונחין בר\"ה הוא דאפליגי ביה אבל אם השפילן בקופתו לאחריו המע\"ה לד\"ה בין לר\"י בין לרבנן דקיי\"ל כל היכא דאר\"י אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ולפום הדין פירושו הא דאר\"י כל שהפירות בידו ידו על העליונה אבע\"ה קאי דקסבר ר\"י דבתרי בבי ישבע בע\"ה כדקסבר בשולחני (פי' בבבא שאח\"ו שם במשנה) עכ\"ל הרי לפנינו דהרי\"ף פי' דרישא וסיפא דמתניתין מיירי דהפירות אינן ברשות החנוני אלא מונחים בר\"ה ונראה מלשונו דגריס בברייתא בהדיא שצבורין ומונחין בר\"ה והברייתא אסיפא קאי לפי' הרי\"ף וכ\"כ הר\"ן שם לפי מ\"ש הרי\"ף כולי מתני' מיתוקמא כשהפירות מונחין בר\"ה וכדתניא בברייתא וישבע ב\"ה דקתני היינו שהוא נשבע ונוטל את הפירית שמונחים בר\"ה וה\"ט דשדיוה רבנן נשבועה אבע\"ה ולא אחנוני משום דטענת ב\"ה מעליא דחנוני גופיה מודה שמכר לו הפירות ואינו תובע ממנו אלא דמיהן ומש\"ה ב\"ה נשבע ונוטל ולא חנוני ובתר הכי אמר נתן לו את הדינר וא\"ל תן לי את הפירות וא\"ל נתתים לך והולכתם לתוך ביתך פי' שהחנוני טוען שהמעשה שהיה כך היה שבא אליו הב\"ה ואין בידו דינר וא\"ל תן לי בדינר פירות ועכשיו אביא לך הדינר ונתן לו את הפירות והוליכם לתוך ביתו ואח\"כ חזר אליו ופרע לו את הדינר ובע\"ה טוען לא כי אלא קודם שנתתי לך הדינר לא לקחתי פירות מעולם ולא נתתי לך הדינר אלא בשביל אלו הפירות שהן בר\"ה וקאמר ת\"ק דישבע חנוני שלא נתן ב\"ה הדינר אלא בשביל הפירות שלקח כבר והוליכם לתוך ביתו ונוטל החנוני אלו הפירות שהם בר\"ה משום דטענתו דחנוני מעליא טפי דהרי לכי טענתו אין לב\"ה בהן שום דררא דממונא והב\"ה מודה לחנוני שהן שלו אלא שנתן לו הדינר בשבילן ופליג ר\"י בסיפא ואמר דכי היכי דברישא נשבע ב\"ה ונוטל ה\"נ בסיפא לפי שאין דרך חנוני להניח פירותיו בר\"ה עד שימכרו וכיון שמצאנו אותן בר\"ה ודחי בע\"ה זה קנה אותם ומאי דקאמר כל שהפירות בידו אע\"פ שאינם בידו ממש מ\"מ כיון דאין דרך להניחם בר\"ה בידו מקרי והמע\"ה שהזכיר ר\"י באם הפשילן לאחוריו היינו לומר שאין כאן שבועת המשנה ומיהו היסת איכא לבתר דאתקנה ר\"נ עכ\"ל הר\"ן וכלל דבריו הוא דלחכמים ברישא ב\"ה נשבע ונוטל ובסיפא החנוני נשבע ונוטל ולר\"י בין ברישא בין בסיפא ב\"ה נשבע ונוטל הפירות ובמפשילן לאחוריו בין לחכמים בין לר\"י ב\"ה נוטל בלא שבועת המשנה. וכ' הב\"י דגם הרא\"ש ורבינו ס\"ל כפירוש הרי\"ף אבל לעד\"נ דא\"א לפרש כן דעת הרא\"ש מכח שתי ה��כחות גדולות ודברי רבינו א\"א לפרש כן מכח ד' הוכחות וכאשר אבאר. ושתי הוכחות דהרא\"ש הן אלו דלהרי\"ף והר\"ן כיון דל\"פ אלא בסיפא דרבנן סברי דהחנוני נשבע ונוטל ור\"י ס\"ל ב\"ה נשבע ונוטל אבל עכ\"פ תרווייהו ס\"ל דאין א' מהן נוטל בלא שבועה וע\"ז קאמר ר\"י אימתי אנו אומרים דאין א' מהן נוטל בלא שבועה היינו דוקא בצבורים ומונחים בר\"ה אבל הפשילן בקופתו לאחוריו המע\"ה לד\"ה (א\"נ) [א\"כ] ק' למה כתב הרא\"ש ומודו ליה רבנן דלא ישבע ב\"ה כו' מאי הודאה היא מדרבנן לר\"י בזה הא במונחים תרווייהו מצרכי שבועה ובמפשילן תרווייהו ס\"ל דנוטל ב\"ה בלא שבועה והול\"ל אבל במפשילן לכ\"ע פטור הבע\"ה בלא שבועה ועוד מדכתב הרא\"ש דהלכה כחכמים בצבורין ומונחים דישבע ב\"ה ואי כהרי\"ף ס\"ל דישבע חנוני מיבעי ליה דהא פלוגתת ר\"י עם רבנן היא אשבועת חנוני דבסיפא אבל בשבועת ב\"ה דברישא ליכא פלוגתא ולא שייך למפסק ביה הלכתא ועוד דא\"כ לא הו\"ל להרא\"ש לסתום את דבריו אלא לפרש. והד' הוכחות מדברי רבי' הן אלו הא דהרי\"ף והר\"ן כל פירושן תלוי במה דהפירות מונחים בר\"ה ורבינו לא הזכיר ר\"ה ואדרבה בת' והניחם לפניו בחנות ודוחק לומר דר\"ל שהוא עומד בחנות והניחן לפניו חוץ לחנות קאמר וכן בסמוך כתב ונתנו לפני החנוני משמע בחנות ולא בר\"ה. השני דהר\"ן פי' טעם דרישא דבע\"ה נשבע ונוטל כיון דהחנוני מודה שמכר לב\"ה הפירות ורבי' מפרש הטעם משום דאין דרך החנוני להוציא הפירות מרשותו עד שיקבל מעותיו והר\"ן ג\"כ א\"א לפרשו כן דא\"כ אין טעם לרבנן בסיפא דס\"ל דחנוני נשבע ונוטל כיון דחזקה הוא דאין חנוני מוציא תדע לך דהרי ה\"ט דר\"י דפליג בסיפא וס\"ל דב\"ה נשבע ונוטל כמו ברישא כמ\"ש הר\"ן אבל לפי מה שכתבתי בפירוש דברי רבינו דבסיפא איירי דלא הוציא החנוני הפירות מתחת ידו א\"ש דפי' נשבע ונוטל דסיפא קאי אדינר ולא אפירות כמ\"ש והג' דהר\"ן פי' נשבע ונוטל דסיפא נמי אפירות ורבי' מפרשו אדינר. הד' דלפי' הר\"ן מיירי בסיפא שכבר נתן הב\"ה הדינר ליד החנוני ורבינו כתב בהדיא שמיירי שהניח הדינר בחנות לפני החנוני. אלא מחוורתא דפי' הרא\"ש ורבינו הוא כמ\"ש לעיל ובזה מדוקדקים דברי הרא\"ש ורבינו וק\"ל. ואף שהב\"י כתב דמ\"ש הרא\"ש ומודי ליה חכמים ל\"ד קאמר ואשגרת לישן הוא אני אומר דלא היה ק' לב\"י מה שהקשיתי דא\"כ לא היה מעלה על דעתו לפרש ולכתוב דהרא\"ש ס\"ל כהרי\"ף וכ\"ש במ\"ש דרבינו ס\"ל כפירוש הר\"ן וזה נתבאר ביטולו מכל הני הוכחות הנ\"ל. וגם ר\"י נ\"ג אזיל בשיטתו וידוע שתלמידו של הרא\"ש היה ודבריו כדברי הרא\"ש וגם בקיצור פסקי הרא\"ש כתב כשיטתם לכן העיקר כמ\"ש וגם מדברי התוספות מוכח דפירשו השיטה כמ\"ש בשם הרא\"ש ורבינו דאזלי בשיטתייהו כדרכם על הרוב בסוגיית התלמוד ודיניו כי התוס' דף מ\"ח בד\"ה נשבע בע\"ה כו' כתבו מתחלה דהך שבועה מיירי בהיסת (וכמ\"ש רש\"י שאכתוב בסמוך) ואח\"כ כתבו ז\"ל ועוד מפרש ר\"ת דאיירי ברישא שמודד החנוני הפירות לכלים של ב\"ה ועודם ברשות החנוני ובסיפא נתן בע\"ה דינר בחנות ועדיין לא נטלו החנוני והוי חידוש שנוטלין בשבועה וכולה מתני' איירי בנשבעין ונוטלים כו' וטעמא דנשבעים ונוטלין הואיל ויצאו קצת מחזקת שכנגדו וטעמא דר\"י דאין חנוני מודד פירות אא\"כ קיבל הדינר ולוקח בע\"ה בלא שבועה וכן בנתן לו דינר בסיפא אר\"י שצריך ליתן לו הפירות דדרכו ליקח דינר ולמדוד לו הפירות דמיירי בחנוני שאינו מקיף ולפ\"ז ה\"פ דהברייתא אימתי נחלקו חכמים עלי בזמן שהן צבורין כו' וק' דהאי אימתי ��א הוי כשאר אימתי דעלמא עכ\"ל הרי לפנינו דכתבו דרישא מיירי שהפירות עדיין ברשות חנוני ולא כמ\"ש הרי\"ף שהן בר\"ה וגם כתבו דאימתי דאר\"י ר\"ל דפליג על חכמים ומש\"ה כתבו דאינו כשאר אימתי וכל זה הוא כשיטת כי' הרא\"ש הנ\"ל ולא כשיטת פי' הרי\"ף והר\"ן ואף דכתבו התוס' ז\"ל וכן בנתן לו דינר בסיפא אר\"י שצריך ליתן לו הפירות דמשמע דמפרש ר\"ת דגם הסיפא מיירי כשהוציא החנוני הפירות חוץ לרשותו ופליג ר\"י אף בסיפא את\"ק נראה דכ\"כ כיון דרבינו הקדוש סידר דברי ר\"י אחר בבא השניה משמע דחולק ר\"י ג\"כ עליה ועוד מדלא התחיל בסיפא ענין בפני עצמו לומר לא היו הפירות מונחים לפניו והבע\"ה אומר תן לי את הפירות כו' משמע דגם הסיפא אדלעיל מיניה קאי דהפירות מונחים לפניו בחנות אלא דברישא דמודה החנוני שפירות הללו מדדן והניחן לפניו בשביל זה הבע\"ה שקנאם ממנו אלא שלא נתן לו עדיין הדינר מש\"ה ס\"ל לת\"ק דנשבע הבע\"ה ונוטל משא\"כ בסיכא דמודה בע\"ה שדינר זה הניח וטוען שהפירות הללו החנוני הניחן לפניו בשביל המקח אלא שעדיין לא נתן לידו הפירות והחנוני טוען שכבר מסר לידו הפירות ופירות הללו לא בשבילו הניחן לפניו בחנות ובע\"ה הוא בא להוציא הפירות מיד החנוני מש\"ה ס\"ל לת\"ק דהחנוני נשבע ונפטר מהפירות שמודה בו הבע\"ה שהניחן בשביל המקח ור\"י ס\"ל בשניהם כיון שכבר הפירות מונחים בחנות ויצאו קצת מרשות החנוני מש\"ה הבע\"ה נוטל בלא שבועה ונראה דגם הרא\"ש ורבינו ס\"ל שדינם כן גם בסיפא לת\"ק וכדברי ר\"ת אלא שמחולקים עם ר\"ת בפי' המשנה וק\"ל. והשתא א\"ש דהרא\"ש ורבי' נמשכו אחריו כדרכן בכל מקום ואף שלפי הנראה הם מחולקים במה שר\"ת מפרשו דמיירי במדדם לכליו של בע\"ה ורבי' סתם וכתב והניחם לפניו בחנות נראה דס\"ל לרבי' דמ\"ש התוס' ומדדם לתוך כליו של בעל הבית ל\"ד אלא ה\"ה במדדם והניחם בחנות לפני בע\"ה ומטעם דאין דרך חנוני למדוד ולהניחם לפני בע\"ה אפילו בחנות אם לא שקבל כבר המעות דומיא דסיפא כשנתן בע\"ה הדינר לפני החנוני דהיינו בחנות ולא כתבו מדדן בכליו דבע\"ה אלא לרבותא דאע\"ג דמדדן לתוך כליו אפ\"ה צריך שבועת המשנה כדי ליטול עד שיפשילן לאחוריו בתוך כליו ודקדק כן מל' ר\"י דברייתא דקאמר אימתי כו' עד אבל הפשילן בקופתו לאחוריו המע\"ה דמוכח מיניה דמ\"ש ברישא צבורין ומונחים מיירי אפילו במונחים בתוך כליו דבע\"ה כל זמן שלא הפשילן גם כן לאחוריו צריך שבועה כדי ליטול ומ\"מ מדנקט ברישא סתם שהם צבורין ומונחים ולא כתב בתוך כליו ש\"מ דלא בעינן שיהיו מונחים בתוך כליו אלא לעולם בעינן שבועה ונוטל בשבועה ומש\"ה קיצר רבי' ג\"כ ולא הזכיר שמדדם בתוך כליו או לא. והרי לפנינו ב' שיטות בפי' סוגיא ז'. ועוד יש בה שלישיה והיא שיטת רש\"י ואציגה לפניך בביאור לשונה וכדי ללמוד ממנה למקומות אחרים ובפרט למ\"ש לעיל בדרישה בר\"ס ע\"ד והוא זה כי שם אמ\"ש המשנה ישבע בע\"ה שנתן לו הדינר פירש\"י ז\"ל ישבע בע\"ה שבועת היסת ובגמרא דף מ\"ח אדברי ר\"י שבברייתא דלשם שאמר אימתי כו' פירש\"י אימתי צריך בע\"ה שבועה בזמן שהן צבורין ומונחים כר עכ\"ל ומדלא כתב רש\"י אימתי פליגי רבנן עליה ומצרכי שבועה לבע\"ה בזמן כו' כמ\"ש התוס' שם וגם הרא\"ש הנ\"ל מוכח מזה דרש\"י ס\"ל דפלוגתא דת\"ק ור\"י היא כשהבע\"ה הפשיל הפירות בקופתו לאחוריו ור\"י בא ליתן טעם לדבריו למה חלק את\"ק וס\"ל דמי שהפירות בידו ישלם בלא שבועה וע\"ז אומר אימתי הזקיקו חז\"ל לבע\"ה לישבע וליטול היינו דוקא כשהפירות צבורין ומונחים לפניהן אבל כעין נדון דידן דפליגי כשהבע\"ה כבר נתן הפירות לכליו והפשילן לאחוריו לא אמרו דצריך שבועה אלא נוטלן בלא שבועה ומש\"ה נמי פירש\"י דגם לת\"ק א\"צ שבועה בנק\"ח דלא נתקנה אלא להנשבעין ונוטלין וזה נשבע ונפטר כיון שכבר מופשלים בכליו לאחוריו ור\"י פליג וס\"ל דאפי' היסת א\"צ לישבע בכה\"ג וכן מוכח נמי מלשון התוס' שם דכתבו אשיטת פי' רש\"י ז\"ל דר\"ת מפרשה דאיירי ברישא שמדד החנוני הפירות לכליו של בע\"ה ועודם ברשות החנוני כו' ור\"ל לאפוקי מפירש\"י דמיירי שלקחן הבע\"ה בכליו מרשות החנוני והפשילן לאחוריו וק\"ל וע\"ש בתוס' שהקשו על פירש\"י ז\"ל וק' הא שבועת היסת עדיין לא נתקנה אלא בימי ר\"נ וי\"ל דמיירי כגון שלא נתן לו עתה כלום אומר כבר נתתיה לך קודם שנתת לי הפירות מקודם עכ\"ל ונראה דר\"ל דודאי אילו הוי אמר נתתי לך הדינר עתה מקודם שמדדת לי הפירות לא הוי צריך לישבע כלל קודם תקנת ר\"נ דכיון דאין דרך החנוני להוציא הפירות מרשותו בלא נתינת דינר והוא אומר שנתן לו עתה הדינר מש\"ה הבע\"ה נאמן אבל כאן מיירי שהודה הבע\"ה שלא נתן לו עתה בעד הפירות כלום אלא שאמר לו מקודם לכן נתתי לך וכה\"ג גם בימי המשנה ס\"ל לת\"ק דחייב שבועה לישבע וליפטר דהיינו שם היסת וזה כתבו התוס' לפי דברי רש\"י ומסקי וכתבו שם דלפירש\"י א\"ש ל' אימתי דאר\"י דהוי כשאר אימתי דעלמא דקאי אמ\"ש ת\"ק והכי נמי אתי לפרושי דדברי ת\"ק אינן אמורין אלא כשצבורין ומונחין כו' וכמ\"ש מה שאין כן לפי' התוס' דלא בא אלא לומר דהת\"ק לא בכל ענין פליג עליה דר\"י וק\"ל. ורי\"ף שכתב אהאי אימתי דהברייתא ולשון האי אימתי דאר\"י לאו אליביה דידיה בלחוד קאמר ר\"ל לאפוקי מפירש\"י דפי' דבאימתי זה בא ר\"י ליתן טעם לדבריו לאפוקי מדת\"ק וכנ\"ל והרי\"ף ס\"ל דאתרווייהו קאי וכמ\"ש לעיל וק\"ל. ודע דגם הראב\"ד אזיל בשיטת פירש\"י וכמ\"ש הר\"ן שם בשמו דפי' ג\"כ רישא דמתני' במדד החנוני הפירות ונתנן בקופת והפשילן לאחוריו ואפ\"ה ס\"ל לת\"ק דבע\"ה צריך לישבע ולהפטר אע\"ג דבעלמא כה\"ג פטור קודם תקנת ר\"נ שאני הכא הואיל ולא הסכים בע\"ה להוליכן לביתו ובעודם בחנות היה טענתו עמו מש\"ה תקנו חכמים שבועה בזה אבל סיפא דמתני' אינו מפרש כרש\"י ע\"ש בר\"ן שכתב כל פירושו בביאור ואף שלכאורה יש נ\"מ בינייהו לדינא מ\"מ כיון דלת\"ק דקיי\"ל כוותיה ליכא נ\"מ גדולה בינייהו לדינא לא רציתי להאריך בהעתקתו והרוצה לעמוד על דבריו יעיין בדברי הר\"ן ולא כתבתי זה אלא ללמוד ממנו דגם בימי חכמי המשנה ס\"ל לרש\"י ולהראב\"ד דנשבעים היסת לפעמים לכל חד לפי סברתו ודוק היטב ותמצא כדברי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכן מי שחשוד ליקח ממון חבירו כו' בב\"מ דף ה' ע\"ב אמשנה דב' אוחזין בטלית פריך וכי מאחר שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד שבועה זו למה אר\"י שלא יהא כ\"א הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא ונימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא לא אמרינן מגו דחשיד כו' (כן מסיק סתם גמרא וכמ\"ש בסמוך בדברי הרא\"ש) דאלת\"ה היאך משביעים אותו שבועת היסת והיאך אמרו שניהם נשבעין ונוטלין מב\"ה והיאך אמרינן ג' שבועות משביעין לשומר כו' נימא מגו דחשוד כו' (פי' דבחד מהני ליכא למימר דדעתו בכפירתו לאשתמוטי כדפירש\"י שם ע\"ש) אלא ודאי לא אמרי' מגו דחשיד כו' וכתבו התוס' שם ז\"ל נראה דה\"ט משום דשבועה חמורה שהעולם נזדעזע על לא תשא. וא\"ת א\"כ אמאי גזלן פסול לשבועה דאמר שכנגדו ��שבע ונוטל וי\"ל דגזלן לא פסול לשבועה אלא מדרבנן ולעדות הוא דפסול מדאורייתא משום אל תשת רשע עד וי\"מ בשם ר' יודא חסיד הא דחשיד אממונא כשר לשבועה משום דשמא ע\"י השבועה יפרוש מהגזל אבל גזלן ודאי (שכבר גזל) כמו שמממון אינו פורש ה\"ה משבועה כו' עכ\"ל התוס' ותו מסיק הגמרא שם אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו ופרש\"י אביי אמר טעמא דמתני' דשנים אוחזין בטלית לא כדר\"י הנ\"ל דאי הוי חשוד לן שהולך ותוקף בטלית חבירו הוה נמי חשוד לן אשבועה אלא חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו ומשמע מפירש\"י דאביי פליג עם ר\"י דלר\"י לא אמרי מגו דחשוד ואביי ס\"ל דאמרינן מגו דחשיד אלא די\"ל דמשום מלוה ישנה תפסו אבל הרי\"ף והרא\"ש כתבו ז\"ל אמר ר\"י שבועה זו כו' ונימא מגו דחשיד כו' אמר אביי חיישינן כו' הרי דכתבו דאביי לתרוצי דברי ר\"י אתי ולא לאפליגי עליה מיהו הרא\"ש שם אחר שכתב כל הרי\"ף הנ\"ל מסיק וכתב ז\"ל מדלא הביא הרי\"ף אלא דברי אביי מכלל דס\"ל דאמרינן מאן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא אף ע\"ג דסוגיא דתלמודא מסיק דלא אמרינן מגו דחשיד כו' (פי' ואין לומר דהלכה כאביי דהוא בתראה דהא סוגיא דגמרא הוה בתר אביי וכתב הרא\"ש בישוב קושיא זו דאין נ\"מ כו' ור\"ל דגם ר\"י יכול להיות שמודה בחשוד בעדים שגזלו דפסול ג\"כ לשבועה וכמ\"ש התוספות בשינויא בתרא הנ\"ל מיהו) אין נ\"מ בזה דלא אשכחן לאביי מאן דחשיד אממונא בלא עדים דאמרינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו דאל\"כ תקשה לאביי מכל הני דמוכח מינייהו (בגמרא הנ\"ל) דלא אמרינן מגו דחשיד כו' עכ\"ל הרא\"ש וכדברי הרא\"ש הן דברי רבינו בקיצור לשונו ולפ\"ז נראה דגם הרי\"ף והרא\"ש גרסי בגמרא אביי אמר כו' בל' פלוגתא אלא כיון דל\"פ אלא בטעמא דלאוקימתא קמייתא בעי לומר דמאן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא משום דשבועה חמירא ליה דנזדעזע עליה העולם ואביי אמר דא\"צ לזה אלא משום דבודל אדם מספק שבועה דא\"א בחזרה ואינו בודל מספק ממון דאפשר בחזרה וכדמסיק הגמרא אליבא דאביי אבל בדינא אין נ\"מ בינייהו שינו ל' הגמרא וכתבו אמר אביי וא\"כ יכול להיות שגם דעת רש\"י הנ\"ל הוא כן שאף על פי שכתב בפירושו דאביי אתא לפלוגי אטעמא דר\"י מכל מקום לדינא אפשר דס\"ל כוותיה דאין נפקא מיניה בין ר\"י לאביי ובזה נתיישב למה לא כתב רבינו דעת רש\"י דאליביה אפי' חשוד אממונא ולקחו בעדים לא אמרינן דחשוד אשבועה מדאורייתא וגזלן דפסל רחמנא היינו דוקא לעדות ולא לשבועה כ\"א מדרבנן וכשינויא קמא דתוס' הנ\"ל א\"נ כשידוע בודאי שאין לו מלוה ישנה ביד הנגזל או שמחל לו קודם לכן על כל תביעות שהיה עליו כמ\"ש הר\"ן שם וק\"ל אלא דק\"ל אדברי הרא\"ש הנ\"ל הא באמת איכא נ\"מ כשידוע שאין לו בידו מלוה ישנה או שמחל לו קודם לכן כל מה שיש לו עליו ונראה דהרא\"ש ורבינו דכתבו סתמא דאם לקח ממון חבירו בעדים דהוי נמי חשוד לשבועה דהיינו אף אם הלוקח טוען בשעת לקיחתו ואמר שבשביל מלוה ישנה שיש לו עליו לקחו מידו אפ\"ה אינו נאמן בזה ודינו כגזלן ודאי מטעמא דכתיבנא דכיון דהוא גזלו בפני עדים לא משגיחינן בדבוריה ויש להוכיח זה ממ\"ש דהנכנס לבית חברו בפני עדים למשכנו כו' דאמרו דדין גזלן יש לו ושכנגדו נשבע ונוטל אע\"ג דטוען את שלי לקחתי וכמש\"ר בר\"ס צ'. וכתבתי זה מפני שלכאורה יש לדקדק מל' הרא\"ש שבכה\"ג אינו נעשה חשוד והוא מדכ' שם ז\"ל אבל ממון חבירו לא תפיס אינש אע\"ג דאפשר בחזרה דנקרא רשע אע\"ג שדעתו לשלם דכתיב חבול ישיב רשע גזילה ישלם ואם הוא חשוד ע\"ז אע\"ג ��אפשר בחזרה פסול לעדות ולשבועה עכ\"ל הרא\"ש וק' לכאורה מה בא הרא\"ש ללמדנו ונראה דכוונתו בזה לתרץ דלא תיקשי היכן מצינו חשוד דעליה אמר אביי חשיד אממונא חשיד אשבועתא וע\"ז כתב דמצינו זה בתופס ממון חבירו ואמר דרוצה להחזירו לאחר זמן או לתת דמיו דאינו יוצא בזה אלא מקרי גזלן ודייק מזה דדוקא בכה\"ג דמודה דאין לו בידו כיון דרוצה להחזיר הוי חשוד הא לאו הכי אפי' תפסו בפני עדים לא נעשה חשוד ע\"י זה ולכן הוכחתי דז\"א ומ\"ש הרא\"ש ואם נטל ממון חבירו אע\"ג דבעי לשלם כו' נ\"ל דבא לתרץ למה קאמר אביי דאמרינן מלוה ישנה יש לו עליו ולא אמרינן דדעתו להחזיר לאחר זמן או לכלם לו וקאמר דבכה\"ג מקרי גזלן ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל הכופר בפקדון כו' עיין בנ\"י פ\"ק דב\"מ שכתב דאי טעין בב\"ד על פקדון שבידו שהוא רוצה לתפסו בשביל מלוה שיש לו בידו עליו דנאמן בשבועתו עד כדי הפקדון אף על גב דראוהו עתה בידו אי לא הופקר בידו בתחלה בעדים אלא מיירי שכפר בפקדון ולא טען שבשביל מלוה תפסו וכל האומר להד\"ם כאילו אומר לית לך בידי מש\"ה נעשה חשוד וזהו החילוק שבין פקדון לחוטף מיד או מבית חבירו דשם כיון דשלא ברשות תפסו אינו נאמן לומר דבשביל מלוה תפסו וכמ\"ש לעיל בסמוך וק\"ל ועיין עוד שם בנ\"י מה שחידש בדין זה בטענה דמלוה ישנה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל בשל דבריהם לא עפ\"ר וכתב הב\"י כיון דהטעם הוא משום דתקנת' לתקנת' לא עבדינן מש\"ה אפילו בשבועה כעין דאורייתא דינא הכי והרמב\"ם דנקט בלשונו שבועת היסת משום דבגמרא קאי שם אשבועת היסת ב\"י ולכאורה נראה דכיון הב\"י לב\"ה השוכר פועל ומחולק עמו בקציצה דכ\"ר בסי' פ\"ט שתקנו שהב\"ה ישבע בנק\"ח ויפטר ע\"ז אומר שאם הבע\"ה חשוד לא אמרינן שהשוכר ישבע ויטול וגם בב' אוחזין בטלית שכ\"א נשבע ונוטל מחצה ה\"א דשייך בו ג\"כ לומר כשאחד מהן חשוד שכנגדו נשבע שכולו שלו ונוטל כולו או לפחות כל מאי דלא תפיס החשוד קמ\"ל דלא. וזולת זה לא מצינו ש\"ח שיהופך ויטול. והיותר נראה דאין ש\"ח לא מהפכינן (ליטול אלא ר\"ל דגם בש\"ח לא מהפכינן אמר דאף דבנשבע ונוטל חשוד הנתבע כנגזל לא) [על הנתבע אם התובע חשוד לומר דלא] פטר אם לא שישבע ש\"ח שאינו חייב לו קמ\"ל דלא ובהיסת סגי ואף שהרמב\"ם כתב זה שם לפני דין היפוך היסת בהדיא גם לפי פרישותי דאב\"ה ואקציצה קאי קשה הא זה הוא בכלל מ\"ש לפני זה וכ\"ש הוא. אלא כוונת הב\"י הוא משום דהרמב\"ם שם במקור דין הגמרא איירי ולא הול\"ל היסת לחוד וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<small> או שהושיבה בעלה חנונית אין זה מפורש במשנה שם אלא מפירש\"י הוא דאהא דתני שם והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית כתב בפירושו ז\"ל שהושיבה בעלה חנונית או שמינה אפוטרופוס לעסוק בנכסיו עכ\"ל וכיון שכן ק\"ק על ל' הרמב\"ם ורבינו שכתבו או שהושיבה חנונית הא זהו פי' של הנושא ונותן בתוך הבית וא\"ל דלא ס\"ל פירש\"י אלא פירשו כפשוטו שבחיי בעלה עסקה בעסקיו וממנו למדו דה\"ה להושיבה חנונית דאכתי אין ל' או מתיישב דהול\"ל ה\"ה אם הושיבה בעלה חנונית ונראה דטעמייהו דתפסו ל' המשנה בפרק הכותב (כתובות דף פ\"ו) ז\"ל המושיב את אשתו חנונית או שמינה אפוטרופוס ה\"ז משביעה כל זמן שירצה ע\"כ ונקט רבינו כאן אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית כל' משנתינו הנ\"ל במקום שמינהו אפוטרופוס דכתובות וק\"ל: (ד) </small>עד שיחשדנו התובע בב' מעין כו' עד וראשון עיקר דברי רבי' בכאן צריכין בר נגר להולמן שמשמעות דבריו לכאורה דלא כהרי\"ף והרא\"ש אביו גם במ\"ש בשם הרר\"י יש לתמוה שמשמעותי' נגד הגמרא ודברי ב\"י תמוהין מאד בזה לכן אציע לפניך ל' הגמרא ואבאר שיטת הרי\"ף והרא\"ש ורש\"י ור\"י ועפ\"ז יתבארו ג\"כ דברי רבינו בס\"ד. בס\"פ כל הנשבעים גרסינן אר\"י בר מניומי אר\"נ והוא (פי' הא דנשבע בשמא) שיש טענה ביניהן ב' כסף (פירש\"י שזה טוענו שמא עכבת משלי ב' כסף וזה מודה לו במקצת וקרובה היא לש\"ד אלא שטענת שמא היא) כמאן כשמואל והא תני ר' חייא לסיוע לרב ופי' דבעינן שתהא הכפירה ב' מעין לבד פרוטה שהודה) אימא כפירת טענה כרב עכ\"ל הגמ' וז\"ל הרי\"ף והוא שיש ביניהן כפירת טענה ב' כסף כרב עכ\"ל וכ\"כ הרא\"ש והוסיף עליו ז\"ל שחושדו שעכב משלו ב' כסף אבל אם חשדו בפחות לא תקנו בזה שבועה עכ\"ל והנה רבי' לא כתב ל' הגמרא והרי\"ף אלא ל' הרא\"ש וז\"ש ומיהו אין נשבעין בטענת ספק עד שיחשדנו התובע בב' מעין כסף וכתב עליו פירש\"י ופי' ר\"י ומשמע מדבריו דתרווייהו קאי אמסקנת הגמרא וא\"כ תמה על עצמך איך כתב בשם ר\"י דאפילו אינו כופר אלא בכ\"ש חייב לישבע הא לפי המסקנא בעינן שיכפור בב' מעין ומהרי\"ק ז\"ל בב\"י ובכ\"מ שלו כתב דר\"י ס\"ל דהלכה כשמואל ודבריו דחויים כו' [כמו בב\"ח]. וע\"ק דהרי שם בסי' פ\"ח ס\"ז כ\"ר בשם ר\"י שגם בשבועת היסת בעינן כפירת ב' כסף משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ש\"מ דבש\"ד בעינן שיהא בכפירה ב' מעין. מיהו בזה י\"ל דר\"י ס\"ל דלעולם בעינן שיהא בטענה ב' כסף וממילא לעיל בשבועת היסת דאיירי בכופר הכל בעינן שיהא כופר בכל טענתו דהיינו ב' כסף דאם לא היה כופר בכולו הו\"ל דין מודה מקצת לדידיה דקיי\"ל כשמואל משא\"כ הכא בטענת שמא כשטענו ב' כסף אף דמודה בטענתו ואינו כופר אלא בכ\"ש ומ\"מ אין לו דין מודה מקצת כיון שאינו טוענו ברי אלא שמא. מ\"מ אין זה במשמעות ל' ר\"י והו\"ל לפרש. ועוד דמפשטא דגמרא נראה מוכח דלית הלכתא כשמואל מדתמה תלמודא אר\"נ וקאמר כמאן כשמואל והתני רבי חייא לסיועי' לרב ועוד יש לתמוה על הב\"י שכתב שם לפני זה דהרי\"ף והרא\"ש לא מצרכי הודאת פרוטה כ\"א כפירת ב' כסף וכמ\"ש הר\"ן בשם ר\"י הלוי והרמב\"ם דהא ע\"כ רבינו לא ס\"ל הכי מדסיים וכתב ז\"ל וראשון עיקר ור\"ל פירש\"י שהביא ראשונה דמצריך כפירת ב' כסף והודאת פרוטה וא\"כ דוחק לומר דרבינו יפסוק דלא כהרא\"ש ולא יזכירנו כלל ובפרט שמתחיל תחלה בל' הרא\"ש במ\"ש והוא שיחשדנו כו' וכמ\"ש ודוחק לומר דמש\"ר וראשון עיקר דר\"ל ראשון דראשון והוא הרא\"ש שכתב תחלה דיחשדנו בב' כסף דמשמע דבהאי חשדא בכפירת ב' כסף סגי ולא בעינן הודאה כלל. ועוד דלפירושו פליג רש\"י אהרא\"ש וא\"כ רבינו שהביא פירש\"י על ל' הרא\"ש לא הול\"ל ופי' רש\"י אלא ורש\"י פי' בל' פלוגתא וכמ\"ש ור\"י כתב. לכן נלע\"ד דלית שום גאון ופוסק שיפסוק דלא כרב בדין ש\"ד אלא שמחולקים בפי' סוגיא דהכא וכמ\"ש בס\"ד אחר שאקדים לפניך מ\"ש הרא\"ש פרק שבועת הדיינים ז\"ל שם ובשבועת שומרין איכא פלוגתא (פי' אי בעינן כפירה והודאה ב' מעין ופרוטה) איכא למ\"ד דלא מיחייב אלא בכפירת ב' כסף דכי כתיב כסף או כלים בשבועת שומרין הוא דכתיב ואיכא מ\"ד דלא בעינן כפירת ב' כסף אלא במודה מקצת משום דעירוב פרשיות כתיב כאן וכי היכי דשדינן כי הוא זה אמלוה ולא אפקדון אלא אפי' אומר שנגנב כל הפקדון חייב לישבע שבועת שומרין ה\"נ כסף או כלים וסברא קמא היא עיקר כו' עד ועוד ראיה מהא דאמרינן בשלהי פ' כל הנשבעים גבי שותפים והוא שיש ביניהם כפירת טענה ב' כסף והנהו דמו לשומרים ומש\"ה תקנו להו רבנן שבועה כעין דאורייתא בכפירת ב' כסף ואי ס\"ד בשומרים גופייהו לא בעינן אמאי אצרכו בהני ב' כסף הרמב\"ן וכן בעל המאור עכ\"ל הרא\"ש שם. הרי לפנינו דהרא\"ש בשם הני רבוותא דימו יחד שבועה שתקנו בשותפים ואריסים לשבועת השומרים דגם בשומרים אינו יודע בודאי שנשאר לו בידו ודומה לטענת ספק אלא ששם ודאי הפקיד בידו ולא החזיר לו מש\"ה נשבע שם ש\"ד וכאן דגם זה אינו ודאי לו מש\"ה נשבע שבועת המשנה וזה ודאי טעם רש\"י דמצריך גם כאן כפירת ב' מעין והודאה פרוטה ורבינו הסכים עמו כמ\"ש וראשון עיקר וכמשמעות ל' הגמרא הנ\"ל דמסיק וקאמר אימא כפירת טענה כרב ור\"י נראה דס\"ל כמ\"ד דגם בשומרין א\"צ טענת ב' כסף וא\"כ ה\"ה בשבועת שותפים ואינך דנתקנה בהן שבועת המשנה משום לתא דשומרים וכנ\"ל וס\"ל דהגמרא דתמה אר\"נ וקאמר כמאן כשמואל תמיהתו לא היה כ\"א אר\"נ שהצריך בדידיה טענת ב' כסף ש\"מ דס\"ל דכסף או כלים דכתיב בפרשה קאי גם אשבועת שומרים ולכן ממילא בעינן כן גם בהני דשבועת שמא וא\"כ ליבעי ב' כסף ופרוטה כרב דהא תני ר' חייא לסיוע לרב ומסיק אליבא דר\"נ אימא כפירת טענה כרב אבל לא החליט הגמרא לומר דהלכה כן אלא דבר זה תלוי בפלוגתת הגאונים בפירוש אמרם עירוב פרשיות כתיב כאן וכנ\"ל והמפרש דמ\"ש עירוב פרשיות ר\"ל עיקר פרשיות ס\"ל דאותו מ\"ד פליג אר\"נ דהכא והלכתא כוותיה ורבינו כתב פלוגתת הגאונים בסי' פ\"ח ס\"ז והא דלא כתב כן שם בשם ר\"י בהדיא משום דרבי' העתיק שם ל' הרא\"ש הנ\"ל איכא מ\"ד כו' ואיכא מ\"ד כו' לקצר ובכללם גם רבי' ישעיה וכמש\"ר שם הסכמת הרא\"ש דבעינן בשומרים כפירת ב' כסף מסיק ג\"כ כאן וכ' וראשון עיקר והוא מדכתבו הרי\"ף והרא\"ש בפסקיהם מסקנא דגמרא דר\"נ וכנ\"ל ש\"מ דס\"ל דהלכתא הוא וזה פשוט ומוכח מדבריהם דס\"ל דבעינן שיכפור ב' כסף אלא שיש להסתפק בדבריהם אי בעינן שיהא תחלת טענה ב' כסף ופרוטה ויודה בפרוטה או לא מצריכין כ\"א שתהא תחלת התביעה ב' כסף ואותו ב' כסף יכפור וכדעת ר\"י הלוי הנ\"ל מש\"ה הביא רבינו דעת רש\"י שמצריך שיודה בפרוטה ותחלת הטענה תהיה ב' כסף ופרוטה וכתב ע\"ז דר' ישעיה ס\"ל דסוגיא זו לא עלתה אליבא דהלכתא וכנ\"ל ומסיק וראשון עיקר וק\"ל. אלא שלפי זה ק\"ק דלא הול\"ל בשם ר\"י דנשבעים אפי' בכופר כל שהו אלא הוה ליה למימר שנשבעים אפי' בטוענו כ\"ש והוא כופר אותו כ\"ש דהוי רבותא טפי ומיהו י\"ל דחדא באידך תליא דכיון דלא בעינן שתהא הכפירה ב' כסף וההודאה פרוטה אלא כ\"ש גם בטענה כ\"ש בלא הודאה סגי ור\"י לא קאי אל' רש\"י שלפני זה אלא שרבינו העתיק ל' ר\"י כאשר מצאו כתוב במקומו ולפ\"ז הא דמצריך ר\"י בשבועת היסת כפירת ב' כסף וכמש\"ר בשמו שם בסימן פ\"ח ה\"ט משום דאינו דומה שבועת היסת לשבועת שותפין דשבועת שותפים דומיא דשבועת שומרים תקנוהו וכנ\"ל אבל שבועת היסת שהוא דומה לטענת מלוה ובמלוה לכ\"ע הלכה כרב דבעינן שתהא ההודאה פרוטה והכפירה ב' מעין לכך הצריך בהיסת שלא תהא כפירתו פחות מב' מעין. ועוד יש דעה שלישית והיא דעת ר\"י הלוי שכ' הר\"ן בשמו ובשם הרמב\"ם דלא מצריכינן הודאה בטענת שמא כ\"א כפירת ב' מעין ונראה דיצא לר\"י הלוי זה מדמסיק סתמא דתלמודא לומר אלא כפירת טענה כרב ולא קאמר כפירה והודאה כרב ש\"מ דלא מצריכין אלא שיהא בכפירה ב' כסף כש\"ד אליבא דרב אבל בהודאה א\"צ להיות שוים ודומיא דשבועת היסת וכנ\"ל ואליביה א\"ש נמי מה שלא הזכיר ר\"נ בדבריו כ\"א טענת ב' כסף אלא דמתחלה ס\"ד מדסתם לומר שיהא בטענה ב' כסף כלישנא דשמואל דאמר כן בש\"ד דר\"ל דלא בעינן אלא שיטעון עליו ב' כסף ויהיה בהן כפירה והודאה וע\"ז תמה הרי הלכה כרב ומסיק אימא כפירה כרב כלומר שטוענו ב' כסף וכופר בכולן כרב דבעי כפירה ב' כסף כנ\"ל לדעת הר\"י מיגא\"ש שהביא הר\"ן ומ\"ש הר\"ן שגם דעת הרמב\"ם הוא כן וכ\"כ הכ\"מ פ\"י דשלוחין ע\"ש נראה שכ\"כ מדכתב הרמב\"ם סתם שיחשדנו בב' כסף ולא הזכיר שיהא הטענה ב' כסף ופרוטה ש\"מ דס\"ל דלא בעינן הודאה וממילא סגי בטענת ב' כסף רק שיכפור הנתבע בהן ומש\"ה לא כ\"כ בשם הרי\"ף משום דהרי\"ף כ' ל' הגמרא וסיים וכתב כרב והו\"ל כאילו פי' כרב דמצריך ב' כסף ופרוטה אבל הרמב\"ם דלא הזכירו הוה ליה לפרש ומיהו אינו מוכרע כ\"כ דאדרבה מדכתב הרמב\"ם שם כמו שיתבאר י\"ל דכוונתו על הכל כמו שיתבאר לענין טענה וכפירה והודאה בש\"ד ובפרט כיון שידוע שמדרך הרמב\"ם לנקוט ל' הגמרא בקצרה וסומך אפירוש דגמ' ונראה שגם רבי' פי' כן לדברי הרמב\"ם מדכתב אח\"ז ז\"ל כתב הרמב\"ם כו' עד שחשדו בב' כסף כו' ולא כתבו לפלוגתא אדברי רש\"י ור' ישעיה שכתב לפניו ש\"מ דס\"ל דהרמב\"ם כהרי\"ף רבו דרבו ס\"ל ולא כר\"י הלוי רבו ודוק: (ה) שהרי היורשים משביעים את האשה כו' עיין בכ\"מ שכתב ע\"ז ז\"ל איני יודע מה ראיה מביא רבי' מזה דהא איכא לאוקמי בשחושדים אותה ב' כסף וא\"ל דמייתי ראיה מדקתני לה סתם ולא חילק בין חושדים אותה לאין חושדים אותה דאיכא למימר למימר דסמך שם אמ\"ש ר\"נ כאן והוא שיש ביניהן טענה ב' כסף עכ\"ל ור\"ל דהא שם בכתובות לא אמרו אלא שהיורשים עומדים במקום אביהן ויכולים להשביע האשה שנעשית חנונית בחיי אביהן כמו שהיה אביהן יכול להשביע ולא הוצרך לכתוב דהיינו דוקא בחשדה אביהן ב' מעין דזה כבר נתבאר מתוך דברי ר\"נ שאמר כן אשבועה דמשביע אביהן אותה ואיורשים שבאים במקומו מסתמא לא עדיפי מאביהן אבל מ\"מ אין תמיהתו תמיהא בעיני דכיון דסתם יורשים אין יודעים במילי דאבוהון אם היתה נחשדת בעיניו או בכמה והיה להן לפרש זה שם ביורשים אלא ודאי ס\"ל דמסתמא כל אפוטרופסים וחנונים נחשדים בכך כיון דמורו היתר לנפשייהו ולא קאמר ר\"נ והוא שיש ביניהם כפירה ב' כסף אלא לאפוקי בידוע שלא היה חושדו כ\"כ וכמ\"ש בפרישה והכי דייק ל' הרמב\"ם שכ' שם בדברי רבותיו ז\"ל אין היורש יכול להשביע שהרי א\"י הדבר שחשדו בו אביו בודאי כדי שיחשדו אותו זה היורש בב' כסף עכ\"ל ומדהאריך בלשונו נראה דכוונתו לומר דאף שהיה שותף בכמה עניינים עם אביו דלמא בכל עניינים מצאו מהימן בבירור ואף אם אירע שהיה ענין שלא היה נודע לאביהן בבירור שהאמת אתו דלמא באותו עסק לא היה אפשר שיהיה בו חשד ב' כסף וזהו שדקדק וכתב שהרי אינו יודע הדבר שחשדו אביו כו' ר\"ל באיזה עסק חשדו שאם היה ידוע לו שחשדו בעסק גדול מסתמא היה החשד גם כן בספק ב' כסף וע\"ז מייתי הרמב\"ם שפיר ראיה משבועה שמשביעים יורשים לאשה וכמ\"ש אלא אי קשיא הא קשיא למה כתב הרמב\"ם כ\"כ בפשיטות להביא ראיה שהרי היורשים משביעים האשה שנעשית אפוטרופסת והרי הרי\"ף רבו דרבו חולק וס\"ל דאין היורשים משביעים אותה כמש\"ר בשמו בא\"ע סימן צ\"ח ז\"ל ורי\"ף כתב שאפי' לא פטרה אביהן משבועה אין היורשין יכולין להשביעה על האפוטרופסת בחיי בעלה עכ\"ל וכ\"כ הרא\"ש בשם ר' האי בפרק הכותב אלא דכ' שם טעם אחר ז\"ל דכיון דלא השביעה הבעל מחל לה השבועה עכ\"ל ור\"ל כיון דלא השבועה וגם לא ציוה לבניו להשביעה ושבועת היורשים הנזכרת שם במשנה לדעתם צ\"ל דמיירי דוקא בפוגמת ��כמ\"ש שם באשר\"י ובטור שהרא\"ש והטור ורש\"י לא ס\"ל כדעת הרי\"ף ור' האי ודעת הרמב\"ם לא נזכר שם. ומ\"מ אפשר לומר שדעת רבותיו דהרמב\"ם כדעת הרי\"ף ור' האי ס\"ל ולא מטעמיהם וצ\"ע. ושמא י\"ל דהכי מביא ראיה דאף שהדין כמ\"ש ר' האי והרי\"ף שאין יכולי' להשביעה אם לא ציוה בפירוש היינו מטעם דנראה דמחיל לה אבל אם לא הוי האי טעמא יכולים להשביעה ואע\"פ שאינם יודעים שאביהם חשדה אלא ודאי לא תלי בהא מידי ודוק ועמ\"ש בא\"ע סימן צ\"ו בשם ר\"ת והרא\"ש דאין משביעים אשה אף שהיתה אפוטרופוס או שהושיבה חנוני' עד שתבא לגבות כתובתה וא\"כ אין ראיה מאשה די\"ל שאני יורשים דמשביעים לאשה דבלא\"ה צריכה לישבע על כתובתה דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואגב נשבעת ג\"כ אשותפות וע\"ש ואפשר דזהו טעם רבותיו של הרמב\"ם דלא דימו שאר יורש לאשה עם יורשין: (ז) ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל שאין חילוק בזה בין ממון לשבועה כו' פירוש פטור מהשבועה וכמ\"ש בפרישה אע\"ג דהו\"ל מגו דהעזה ולכאורה היה נראה לומר דמ\"ש ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל לא קאי אלא אטעמיה דהרמב\"ם שכתב הטעם משום שאין אומרים מגו לאפטורי משבועה ומשמע מיניה דבכ\"מ אין אומרים מגו לאפטורי משבועה ע\"ז כתב דזה ל\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא בעלמא אמרינן מגו לאפטורי משבועה אבל מ\"מ הכא גם הרא\"ש מודה דצריך לישבע ומטעם אחר משום דהוי מגו דהעזה וכמ\"ש בסימן רצ\"ו וז\"ש שאין חילוק בזה בין ממון לשבועה ר\"ל מטעם זה אין חילוק אבל מטעם אחר חייב לישבע וכן כתב הר\"ן בהדיא אהא דאמרינן שם בפרק כל הנשבעין אר\"נ אמר שמואל ל\"ש ששכיר נשבע ונוטל כו' כתב ז\"ל ואע\"ג דמתוך זה הוא מגו דהעזה ומגו דהעזה לא אמרינן וראיה משבועת השומרים מ\"מ כיון ששבועתו של שכיר אינו מן הדין אלא מפני התקנה אפילו מגו גרוע כזה דוחה אותה משא\"כ בשבועת השומרים שהיא ש\"ד כו' עד ומ\"מ הבו דלא לוסיף עלה לומר כן בשבועת השותפים דדוקא כשיש עדים שנשתתף עמו הא לא\"ה מתוך שיכול לומר לא נשתתפתי עמך מעולם יכול לומר נשתתפתי אבל לא נהניתי משלך כלום דכיון דהאי מגו גרוע הוא דהוא מגו דהעזה לא מהני ליה אף ע\"ג שגם שבועת השותפים אין מן התורה אלא תקנה בעלמא כמו שבועת שכיר הנ\"ל אפ\"ה אין לך אלא מ\"ש חכמים אבל בשבועת השותפים כעין שבועה של תורה תקנוה עכ\"ל (אפשר כוונתו כמ\"ש לעיל בס\"ד בדרישה בשם הרא\"ש דשבועת השותפין היא כעין שבועת שומרין ששניהן משביעין בטענת ספק והנתבע נשבע ונפטר משא\"כ בשבועת שכיר) ע\"ש שהאריך הר\"ן בזה אבל מ\"מ כי דייקינן שכיר בדברי הרא\"ש שם בפרק הנ\"ל מוכח מיניה דס\"ל דאין חילוק בזה בין שכיר ושותף שהרי אחר שכתב שם דין שכיר הנ\"ל כתב בשם ר\"י הלוי איך שכתב דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה והביא ראיה משבועת שומרין ושכתב עוד הלכך האי מאן דתבע ליה לחבריה וא\"ל שותפי דידי הוית כו' ומסיק הרא\"ש שלא נ\"ל דבריו כולי ע\"ש. ומדהביא שם כל דברי ר\"י הלוי שכתב שגם בשבועת השותפים ס\"ל דלא אמרינן מגו לאפטורי ואין שם מקומו וש\"מ דלהכי הביאו כדי לכתוב עליו ל\"נ לי דבריו בהאי דינא דמחייב שבועה בשותפין דאל\"כ לא הו\"ל להביא אלא מ\"ש ר\"י הלוי אשבועת שומרין שהיא משום דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן לחוד והו\"ל למפלג עליה בדינא ובטעמיה ועוד שהרי לא הזכיר הרא\"ש בדברי ר\"י הלוי האי טעמא דחיוב שבועת השותפין הוא משום דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן דנימא דעליה קא פליג ועוד דא\"כ ודאי לא הוי סתם רבינו כאן בדברי הרא\"ש אלא הוי כתב דמטעם אחרינא מחיי�� הרא\"ש בשבועה אלא מחוורתא דהרא\"ש ס\"ל דבשותפים אמרי' מגו כיון דעיקר השבועה אינה אלא משום תקנה וקיצר בשותפים וסמך אמ\"ש לפני זה בשכיר והשתא א\"ש דלקמן בסימן רצ\"ו מתחיל רבינו בריש הסימן במה שחייב שבועה אליבא דכ\"ע בשומרין אע\"ג דליכא עדים ואח\"כ כתב עליו טעמיה דהרמב\"ם ושפליג הרא\"ש על טעמיה ולא אעיקרא דדינא אבל הכא מתחיל רבינו בדברי הרמב\"ם איך שהרמב\"ם ס\"ל שהשותפים מחוייבים לישבע עכ\"פ וכתב עליו שהרא\"ש חולק ע\"ז. וכן מוכח ממש\"ר בסימן צ\"ו ס\"ד שאם יש עדים שהיה שותפו נשבעין גם לקטן ע\"ש דמשמע אי לא הוי עדים אף שמודה נאמן במיגו וא\"צ שבועה וכמ\"ש ע\"ש ומיהו קשה לפ\"ז דס\"ל להרא\"ש דאי לא הוי עדים שהיה שותפו הוי אמרינן מגו ופטור משבועה. א\"כ אף בדאיכא עדים שהיה שותפו מ\"מ יהא נאמן במגו דחלקנו דאם אין עדים שהוא עדיין שותפו הוי נאמן ואין יכול להשביעו בטענת ספק וכמש\"ר בסמוך ס\"י ודוחק לחלק ולומר דאע\"ג דאמרינן מגו בתחלת השותפות מ\"מ בסוף השותפות לא אמרינן וי\"ל דאין זה מחשב מיגו כיון דלאחר זמן יכול לגלגל שבועה זו דשותפות כשיזדמן לו שבועה אחרת וכמש\"ר בס\"י אם לא שכופר לא היינו שותפין והרי יש עדים שהיו שותפין וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<small> והרמ\"ה כתב מדנקט חלקו וכו' ז\"ל ב\"י נראה שמדייק כן מדברי הרמב\"ם וכפי נוסחת הרמב\"ם שבידינו אין דיוק זה עולה יפה שהרי כתב בהן כל החלוקים הנזכרים במשנה ז\"ל חלקו השותפים והאריסין ונתגרשה האשה ונפרד בן הבית מעליו והביא לו השליח הסחורה שקנה לו כו' והלכו להם ולא תבע מיד אינו יכול לחזור ולהשביע בטענת ספק עכ\"ל. והנה פשוט הוא דלא פי' הב\"י דהרמ\"ה אדברי הרמב\"ם קאי אלא משום דבנוסח שהיה לפניו בדבבי רבי' היה כתוב ביה כמ\"ש בדפוס ב\"י שלפנינו ז\"ל והרמ\"ה כתב מדנקט חלקו השותפים ונתגרשה האשה ונתפרדו האחים זה מזה ולא תבעו כו' כל זה ודאי משמע דאדברי הרמב\"ם קאי אבל לפי ספרים המדוייקים דגרסינן מדנקט חלקו השותפין והאריסין ולא נקט חלקו כו' אין פירושו כמ\"ש ב\"י אלא הרמ\"ה אמתני' דשבועות קאי. וכמ\"ש בפרישה וכ\"נ עיקר דלדברי ר\"י קשה טובא חדא דאם היה לרבינו גירסא אחרת בדברי הרמב\"ם ולהכי הביא דברי הרמ\"ה לא הו\"ל למכתב לרבי' וכ\"כ הרמב\"ם וכו' דמשמע דפשיטא ליה דהרמב\"ם ס\"ל כהרי\"ף דה\"ה לאינך כיון דהרמ\"ה חולק וס\"ל דאין כן דעת הרמב\"ם אלא הול\"ל ונראה שגם דעת הרמב\"ם כן אבל הרמ\"ה כתב כו' ועוד איך מסיק רבינו וא\"א הרא\"ש כתב כסברא הראשונה הא הרמ\"ה לאו אדיני' קאי אלא לפרש דברי הרמב\"ם. והרא\"ש בפסקיו לא הזכיר דברי הרמב\"ם כלל אלא כתב דברי הרי\"ף כצורתן דה\"ה לאינך לכן נראה פשוט דהעיקר כגירסת ספרי הטור דידן ועמ\"ש עוד בפרישה דאפי' לפי נוסח ב\"י י\"ל דהרמ\"ה אהמשנה קאי ודו\"ק: (כ) </small>אין אומרים ישבע ראובן שבועת השותפים שפחתו כך וישלם כו' אלא ישבע ראובן שבועת השותפים שפחתו וילך במנה שבידו עיין בב\"י וגם בכ\"מ שם שכתב ז\"ל ודקדק לכתוב שפחתו סתם ולא הזכיר כאן ישבע שפחתו ת\"ק כיון שאינו נוטל כל חלק הפסד המגיע על שמעון דהיינו ר\"ן מחזי כאילו נשבע לשקר אלא ישבע שפתחו ולא פחתו פחות מת' וכה\"ג אמרינן בב\"מ שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה עכ\"ל מהרי\"ק ז\"ל ור\"ל דבפ\"ק דב\"מ דף ה' ע\"ב אמשנה דקתני זה ישבע שאין לו בה פחות מחציו איתא שם בגמרא ונימא שבועה שכולה שלי ��מי יהבינן ליה כוליה ונימא שבועה שחציה שלי מרע ליה לדיבוריה השתא נמי מרע ליה לדיבוריה דאמר כולה שלי ולדבריכם שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה ופירש\"י ומי יהבינן ליה כולו ואם ישביעוהו על כולו הא לעז לב\"ד כו' מאחר שנשבע שכולו שלו והם אמרו יחלוקו מרע ליה לדיבוריה שאמר תחילה כולה שלי והשתא אמר חציה שלי עכ\"ל מיהו רבינו שקיצר בהעתקת הרמב\"ם ולא העתיק ל' שבועתו משמע שלא דקדק בזה גם ברמב\"ם יש קיצור ל' לפירושו דב\"י דהול\"ל אלא ישבע ראובן שלא פחתו פחות מת' גם אינו דומה לשם דשם הטלית הוא בפנינו בעין ואין נותנים לו אפי' האי דביני ביני דאינו תופס בו חבירו. משא\"כ כאן דנוטל כל הנשאר שבידו שהוא בעין ולא מחשב לעז מה שאין מוציאין מיד שותפו ע\"פ שבועתו ליתן לו דאין שותף מהנשבעים ונוטלים ע\"כ נראה לרבינו דהרמב\"ם לא בדקדוק כתב ישבע שפחתו אלא סמך אמ\"ש לפני זה וכאילו אמר ישבע שפחתו כפי מה שהוא הפחת וק\"ל: (כב) אם השטר ביד ראובן למה יפטר לוי מהכל בהודאת שמעון ז\"ל ב\"י ודברי טעם הן ונראה שלא יחלוק עליהם הרמב\"ם ומ\"ש נפטר לוי בהודאת שמעון מיירי כשהשטר ביד שמעון ולענין כל החוב ולפ\"ז מ\"ש ואם לא הביא שמעון ראייה כו' פי' על שהחזירם לכיס א\"נ אפי' אם השטר ביד ראובן אפ\"ה כתב דנפטר לוי לענין שיגבה ראובן משמעון תחלה מחצה ואם לא יוכל להוציא משמעון יגבה מלוי עכ\"ל ונ\"ל תירוצא בתרא עיקר דלשינוייא קמא ק' כמ\"ש בפרישה ע\"ש ודו\"ק: (כד) שטר עליו וגם בזה כו' כן היא נוסחת כל הספרים וגם בוי\"ו ויש מוחקים הוי\"ו גם לקמן בסימן קע\"ו ליתיה ויש ליישב דה\"ק דיעשה עליו שטר איך שבאו מעות הטעות לשותפות וגם בזה יעשה שטר שאם יצטרך להחזיר שיפרע לו ולא יצטרך אז לחזור ולתבעו ושמעון ממאן בזה ואומר שיתבענו או והשתא א\"ש שהשיב שהדין עם שמעון בזה שא\"צ לחייב נפשו לע\"ע רק יתבענו אז אבל בזה הדין עם ראובן לעשות לו הודאה שבאו לשותפות ואין חילוק בזה בין הודה בפני עדים לשטר דהודאה בעדים נמי שטר הוא ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<small> כל מי שנתחייב כו' קידושין דף כ\"ז אמר עולא מנין לגלגול שבועה מן התורה שנאמר ואמרה האשה אמן אמן ותנן על מה היתה אומרת אמן אמן אמן אם מאיש זה אמן אם מאיש אחר אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה כו' ומסיק שם דאין ארוסה בת קינוי וסתירה והא דמשביעים לה על ככה היינו ע\"י גלגול שקינא לה כשהיא נשואה ונסתרה ומגלגל עליה שבועה על אירוסין וכתבו התוספות שם דרבותא קאמר דל\"מ דמגלגלים עליה מאיש אחר דאותו איש אחר שייך ביה שבועה אם קינא לה אלא אפילו ארוסה דלא שייך בה קינוי כלל. ומינה למדו ג\"כ גלגול אקרקעות אע\"ג דלא שייך בהו שבועה (דאורייתא) בפני עצמו כלל ומסיק שם בגמרא דף כ\"ח דילפינן נמי מסוטה דמגלגלים אפי' טענת ספק פי' טענת שמא כגון שבועת השותפין והאריסין שחלקו וכמ\"ש בסימן שלפני זה: (ב) </small>ועד היכן ג\"ש כו' שם דף כ\"ח עד היכן גלגול אר\"י אמר רב דא\"ל השבע לי דאין עבדי אתה ההוא שמותי משמתינן דתנן הקורא לחברו עבד יהא בנדוי כו' אלא אמר רבא השבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי ההוא טענה מעלייתא היא ממונא אית ליה גביה רבא לטעמיה דאמר רבא עבד עברי גופו קנוי: (ו) ב\"ד מעצמן מגלגלין כו' בס\"ס פ\"ט בדין שכיר כתבתי לשון הגמרא דס\"פ כל הנשבעין דרב הונא אמר לכל מגלגלין חוץ משכיר כו' ורב חסדא אמר לכל אין מקילין חוץ משכיר כו' מאי בינייהו א\"ב לפתוח לו וכתבתי שם שיטת פירש\"י והר\"ן והרמב\"ם ��רבינו וסתירת דברי הב\"י במ\"ש שם דרבינו לא ס\"ל כהרמב\"ם ועכשיו באתי להוסיף ולהוכיח זה מדברי רבינו שבכאן והוא דאל\"כ מנ\"ל לרבינו הני תרתי רבותות דכתב תחלה דבשכיר אין מגלגלין ואיירי באפילו אם תבע התובע הגלגול מעצמו מדכתב אח\"כ ואפילו לא תבע התובע כו' ש\"מ דלפני זה מיירי בתבע התובע ואח\"כ כתב דבעלמא מגלגלין הב\"ד מעצמן וא\"ל דס\"ל לרבינו שהכל נשמע מדברי ר\"ה דמסיים חיץ משכיר שאין מגלגלין עליו שהוא יתור ל' דלא הול\"ל אלא חוץ משכיר משמע ליה דה\"ק בשכיר אין מגלגלין כלל אפי' תובעו השוכר דא\"כ גם לרבינו הו\"ל לכוללו בבבא א' והול\"ל ומגלגלין ב\"ד מעצמן אפילו לא תבעו התובע ואפילו שבועה דרבנן על שבועה דרבנן חוץ משכיר דאין מגלגלים עליו אפינו תבעו השוכר כמו שכללו רב הונא בבבא א' אלא ודאי ס\"ל לרבינו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ול\"פ ומתחלה כ\"ר חידושו דר\"ח דעל שכיר אין מגלגלין ור\"ל אפי' תבעו המשכיר ואח\"כ כתב חידושו דר\"ה דבעלמא אפולו לא תבעו כו' ואין להקשות מנ\"ל לרבינו לומר דל\"פ דלמא ר\"ח אינו בא להוסיף אלא לחלוק ולומר דוקא אין מקילין דהיינו אם תבע התובע גלגול מגלגלין הא אם לא תבע אין בית דין מגלגלין מעצמן י\"ל דס\"ל דכיון דילפינן מסוטה דב\"ד מעצמן מגלגלין דהבעל ודאי לא גלגל עליה אם מאיש אחר או בעודה ארוסה מש\"ה מסתבר לומר דר\"ח לאו לאפלוגי אתא אדברי ר\"ה וה\"נ אמרינן דר\"ה לא לאפלוגי אר\"מ קאתי כנ\"ל ולא כב\"י שכתב שרבינו ס\"ל כפירש\"י וגם כתב שכ\"כ הר\"ן וז\"א שהר\"ן ס\"פ כל הנשבעין סתר פירש\"י וכמ\"ש ע\"ש ועיין עוד בב\"י בסימן זה ס\"ה שהביא דברי הרי\"ן מיני\"ר שכתב בהאי א\"ב לפתוח לו ב' פירושים וכמב ב\"י דשניהן אליבא דר\"ה לחוד והפי' הראשון הוא כפירש\"י והפי' השני שכתב בשם אחרים הוא כפי' המ\"מ דספי\"א דשכירות שהבאתי בקיצור לעיל ס\"ס פ\"ט ומה שמסיק שם וכתב ז\"ל וזהו הנראה כו' ר\"ל הרי\"ף ורבותיו הנ\"ל אין כוונתו לא על הרמב\"ם ולא על רבינו המחבר ועמ\"ש והוכחתי זה בדרישה בס\"ס פ\"ט ודוק: (ז) ומיהו אין מגלגלין כו' בב\"מ דף צ\"ז תנן בשואל פרה שאלה חצי היום ושכרה חצי היום מתה המשאיל אומר בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומר א\"י חייב ופריך ע\"ז בגמרא למה חייב מ\"ש מאומר מנה לי בידך והלה משיבו דא\"י דפטור ומשני דמיירי בתבעו בב' פרות ומתו והלה מודה לו בא' מהן שמתה שאולה והו\"ל מודה במקצת ונתחייב לישבע על השניה שטוען א\"י אם שאולה מתה אם לא ומתוך שאינו יכול ל\"מ וכתבו התוס' ז\"ל קשה לר\"י דאמאי צריך לאוקמי בתבעו ב' פרות הלא אפי' בתבעו פרה א' ג\"כ מחויב שבועה ע\"י גלגול דא\"ל משכיר אישתבע לי מיהא דכדרכה מתה וע\"י גלגול צריך לישבע אי שכורה מתה ואינו יכול לישבע דהא קאמר א\"י ומתוך שאיל\"מ ונראה לר\"י דאין מגלגלין אלא כשנתבע טוען ודאי דומיא דסוטה שטוענת ודאי אבל הכא שהנתבע טוען שמא (ר\"ל א\"י) אין מגלגלין דלא הוי דומיא דסוטה עכ\"ל מש\"ה מוקי לה בתבעו ב' פרות דאין כאן שבועת גלגול אלא שבועה דמ\"מ מוכח מזה דאם טוען על טענת הגלגול א\"י דאין כאן גלגול אע\"ג דאעיקר הטענה טוען ברי דהא שם אעיקר טענתו שטוען או כדרכה מתה משיב בברי דכדרכה מתה אלא שעל טענת גלגול דהיינו שאולה מתה משיב א\"י ומיהו ה\"ה איפכא נמי אם טוען הנתבע על עיקר השבועה א\"י ועל הגלגול טוען ברי ג\"כ אין מגלגלין ל\"מ אם עיקר התביעה היא מנה לי בידך והנתבע משיב א\"י דאז הדין דנשבע היסת ונפטר דפשיטא דאין נ\"מ בגלגול דבין אם יגלגל או לא יגלגל לעולם נשבע גם על השניה היסת ו��פטר (מיהו גם אם לא היה מחויב שבועה כלל אהגלגול אינו יכול לגלגלו כשנתבע טוען על עיקר הטענה א\"י) אלא אפילו אם טענו מנה והנתבע משיב לו נ' ידענא ונ' לא ידענא דאמרינן מתוך שאיל\"מ אפ\"ה אין מגלגלין עליה לאמר דיהיה הכל שבועה א' ומדלא יכול לישבע אהך קמייתא (ונוטל) לא ישבע נמי אבתרייתא וישלם אלא נשבע על הגלגול ונפטר כמש\"ר בס\"ס זה וכ\"כ בעה\"ת בריש שער ל\"ח בהדיא אהך משנה וגמרא הנ\"ל הני שני דינים וכתבו ג\"כ רבינו בסימן ע\"ה סי\"ח ז\"ל י\"א דלא אמרינן בשבועה הבאה ע\"י גלגול כו' ורבינו כתב שם הני שני דינים לענין דלא אמרינן בגלגול מתוך שאיל\"מ משום דהוא עיקר הנ\"מ וכמ\"ש. וממש\"ר שם בסימן ע\"ה בשם הרמ\"ה דס\"ל דאם יכול לישבע על עיקר התביעה ועל הגלגול טוען א\"י דמגלגלין ואמרינן מתוך שאיל\"מ הכל אבל איפכא כשעל העיקר אי\"ל מודה דאין מגלגלין עליה לומר שגם טענה הגלגולי ישלם וכמ\"ש שם יש ללמוד מזה דאליבא דהתוס' דהזכיחו דאפילו בשעל העיקר יכול לישבע אין מגלגלין דס\"ל דמכ\"ש כשהוא איפכא דאין מגלגלין וכדברי התוס' כתב ג\"כ הרא\"ש שם. ומכל זה נלמד דמש\"ר כאן ז\"ל ומיהו אין מגלגלין אלא כשהנתבע טוען ודאי כו' דאיירי משניהן דצריך שיטעון אשניהם ברי בין על עיקר התביעה בין על הגלגול דאם טוען על אחד מהן א\"י אין כאן דין גלגול לא לענין מתוך שאיל\"מ ולא לענין לישבע גם עליה ש\"ח אבל העיקר דאין כאן כוונת רבי' אלא אטענת הגלגול וכמ\"ש בפרישה ודוק. וא\"ת להרמ\"ה דכ\"ר בשמו בסי' ע\"ה דס\"ל דכשטוען על העיקר ברי דמגלגלין אף אם הנתבע טוען א\"י תקשה ליה מ\"ש התוס' והרא\"ש הנ\"ל ומוכח מינה דאין מגלגלין בכה\"ג י\"ל דס\"ל להרמ\"ה כמ\"ש נ\"י שם בפי' המשנה וגם בגמרא מכח האי קושיא גופה דהמשנה איירי בידוע דמתה כדרכה ואינו יכול להשביע ע\"ז ודומיא דמציעתא דמשנה שם דצ\"ל דמיירי כשידוע כן ע\"ש ומש\"ה הוצרכה הגמרא לאוקמי בב' פרות וע\"ש בנ\"י דכתב דהאחרונים ז\"ל הסכימו לזה והוא דעת הרמ\"ה הנ\"ל וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' עד דבר פשוט הוא שאין כאן גלגול עיין בב\"י מס\"ב שכתב ז\"ל בעה\"ת כו' ע\"ש שכתב וזה דלא כתשובת הרא\"ש דבסמוך שכתב שאין כאן גלגול עד כאן לשון ב\"י ודבריו תמוהים דנראה פשוט שאין כאן שום מחלוקת בין הרא\"ש ובעה\"ת דמ\"ש הרא\"ש ואין כאן גלגול ר\"ל דין גלגול לומר מתוך שאיל\"מ כמ\"ש בפרישה ואף בעה\"ת סובר כן ומ\"ש בעה\"ת נשבע על הגלגולין כו' היינו משום דהוא איירי כשטענו טענת ודאי אתה ח\"ל מנה והלה כופר דאף דאין מגלגלין כפירה זו אעיקר טענתו כשהשיב עליה א\"י וכנ\"ל מ\"מ ח\"ל לישבע היסת אכפירתו זו על טענת ודאי שטען עליו גם הרא\"ש מודה לזה כמ\"ש בפרישה דהוי כאילו טען תביעה בפני עצמה וכן לעיל סי' ע\"ה הביא רבינו דין זה של בעה\"ת בשם י\"א ומוכח שם דגם הרא\"ש מודה לדין זה וכבר כתבתי שם דאפי' הרמ\"ה שחולק שם על דין האחר מודה בזה מטעם דאין כאן גלגול כלל ויותר תימה שמדברי ב\"י עצמו מוכח שהבעה\"ת איירי דוקא מזה שהרי מיד אחר זה הנ\"ל מסיק וכתב ז\"ל וכתב עוד (ר\"ל הבעה\"ת) בשער הנזכר ודכוותה נמי אם טוענו מנה והודה לו בנ' וכפר בנ' וכשבא לישבע גלגל עליו גלגולים והשיבו על הגלגולים א\"י ישבע על העיקר ויפטר מן הגלגולין כו' וכתב עליו הב\"י ז\"ל ובחלוקה השניה צ\"ל דהב\"ע כגון שאילולי טען גלגול לא היה נתחייב אפילו שבועת ��יסת כגון שבועת השותפין אחר שחלקו וכיוצא עכ\"ל ב\"י כלומר ומש\"ה נפטר בלא שבועה והרי בהדיא שהוא עצמו סובר שדין ראשון של בעה\"ת מיירי בטען טענה שבלא הגלגול היה ג\"כ צריך לישבע וכנ\"ל משא\"כ בדין שני וחילוק זה ברור ומוכח הוא מדברי בעה\"ת ולכן דבריו תמוהים הם בזה גם במ\"ש בש\"ע בסי' זה ס\"ז דין זה במחלוקת בשם ב' י\"א אינו נכון ובתשובתי הארכתי בזה ובפי' תשובת רשב\"א שהביא ב\"י בס\"ס זה ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם דנשבעין עליהן כ\"כ פ\"ה מטוען ז\"ל טענו ענבים העומדים ליבצר ותבואה יבשה העומדת ליקצר והודה במקצתן וכפר במקצת ה\"ז נשבע עליהם כשאר המטלטלין והוא שאין צריכין לקרקע שכל העומד ליבצר הרי הוא כבצור לענין כפירה והודאה אבל אם היו צריכים לקרקע הרי הן כקרקע לכל דבר ואין נשבעין עליהם אלא היסת עכ\"ל וכתב המ\"מ עליו שנראה שפוסק כר\"מ מדאמרינן בכתובות דף נ\"א כל העומד ליגדר כגדור דמי ומחלוקת ר\"מ וחכמים הוא כשאין צריכין לקרקע או שהוא ז\"ל סובר שמחלוקתן הוא כשצריכין לקרקע אבל אין צריכין לקרקע כלל אפילו חכמים מודים ואתי ההיא דכתובות כחכמים והוא ז\"ל פוסק כחכמים עכ\"ל. ולי נראה לדקדק מל' הרמב\"ם כאוקימתא בתרא דהמ\"מ דהרי התחיל וכתב טענו ענבים העומדים ליבצר כו' וסיים והוא שא\"צ לקרקע כו' אבל כשצריכים לקרקע דק' ל\"ל כל זה כיון דהתחיל בענבים העומדים ליבצר אלא ודאי דהרמב\"ם מחלק דגם בעומדים ליבצר היינו דוקא בא\"צ לקרקע לגמרי וס\"ל דרבנן מודו בזה דכתלושים דמי ופלוגתתם עם ר\"מ הוא דוקא בעומדות ליבצר אבל צריכים עוד קצת לקרקע (ומ\"ש בגמרא כשצריכין לקרקע ל\"פ היינו כשאין עומדות ליבצר כלל) ובהא פסק הרמב\"ם כחכמים וא\"ל מנ\"ל להרמב\"ם לחלק בהכי בדבר שלא נזכר בגמרא י\"ל דהכריחו לזה ההיא דכתובות דכל העומדות ליגדר כגדור דמי כדי לאוקמי אליבא דחכמים ג\"כ דס\"ל פשוט דהלכה כחכמים וכמ\"ש ג\"כ המ\"מ ורבינו שקיצר בהעתקת ל' הרמב\"ם ולא הביא אלא ריש דבריו משמע דהבינו כאוקימתא קמייתא דהמ\"מ אבל אינו מוכרח די\"ל כיון דרבינו לא אל' הגמרא קאי אלא כתב לשונו סתם ענבים העומדות ליבצר ול' זה משמע דא\"צ לקרקע כלל מש\"ה קיצר דסתמו כפי' דמי וכן מוכח וכמ\"ש בסמוך. וגם אין להוכיח דרבינו ס\"ל כאוקימתא קמייתא דהמ\"מ מדכתב אח\"כ אחר זה דמדברי הרא\"ש יראה כו'. והיינו מדהביא מתני' סתמא משמע דפסק כחכמים ולאוקימתא בתראה דהמ\"מ גם הרמב\"ם פסק כחכמים אלא שמחולקים בפירושו די\"ל דכוונת רבינו הוא דמדכתב המשנה סתמא ולא חילק בדברי חכמים דלא אמרינן אלא בדצריך קצת עדיין לקרקע ש\"מ דס\"ל להרא\"ש דבכל ענין אמרו חכמים דכמחובר לקרקע דמיין. ודע דהב\"י אחר שהביא דברי המ\"מ הנ\"ל מסיק וכתב ז\"ל ול\"נ שדעת הרמב\"ם כדעת רבו ר\"י הלוי ז\"ל הביאו רבינו בסמוך שפירש פלוגתא דר\"מ ורבנן דוקא לענין שומרין אבל לכל שאר מילי אפילו רבנן מודו דכל העומד ליבצר כבצור דמי ואתי ההוא דנערה שנתפתתה ככ\"ע וראיה לזה שהרמב\"ם פ\"א דמכירה פסק ג\"כ דעומד ליבצר כבצור דמי לענין מכירה ובפ\"ב דשכירות פסק לענין שומרין דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע עכ\"ל ונראה פשוט דרבינו לא פי' דברי הרמב\"ם כן שאליביה דהב\"י צ\"ל דהרמב\"ם לא מיירי בכאן בתובעו בשמירה אלא במכירה וקנין שתבעו מכרת לי עשר גפנים טעונות וכבר נתתי לך דמיהם תנם לי והוא מודה במקצתן וכופר במקצתן ורבינו התחיל בתביעת שמירה שהרי כתב ז\"ל מסרתי פי' פקדון ושמירה ועוד שהרי סיים וכתב ז\"ל וכתב הר\"י הלוי ודוקא לענין שומרים כו' מל' זה משמע דמ\"ש עד הנה איירי בשומרים ואפ\"ה כתב בשם הרמב\"ם דס\"ל דענבים העומדים ליבצר ככצורות הן ומה שהביא ב\"י ראיה מפ\"ה דשכורות דכתב שם הרמב\"ם לענין שומרין דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ודאי גם זה לא היה נעלם מעיני רבינו אלא שפירשו דמיירי שם שצריכים עוד לקרקע מדלא כתב שם דמיירי אף כשא\"צ לקרקע כלל כמ\"ש פ\"ה דטוען באריכות לשונו וכמ\"ש לפני זה ומזה מוכח דרבינו ס\"ל דשינויא בתרא דמ\"מ הנ\"ל הוא עיקר. ונראה שהדין עם רבינו שגם לענין שומרין ס\"ל להרמב\"ם דכבצורות דמי שהרי כתב הרמב\"ם שם פ\"ה דטוען בסוף לשונו כל העומד ליבצר כבצור דמי לענין כפירה והודאה וזה הו\"ל כולל כל ענייני שבועה ואי כב\"י הל\"ל חוץ מלענין ש\"ש והא דלא סיים וכתב רבינו לשון הרמב\"ם מ\"ש לענין כפירה והודאה הא ל\"ק דכיון דרבינו איירי הכא בשומרים וכתב דס\"ל להרמב\"ם דלאו כקרקע דמי נלמד מיניה דכ\"ש דס\"ל הכי לענין שאר עניינים כסברת ר\"י הלוי דמייתי אחר זה ועוד כיון דבפרק א' דמכירה כתב הרמב\"ם דמיחשב כמטלטלין גם לענין קנין ואונאה מש\"ה ס\"ל לרבינו דהרמב\"ם בכל ענין איירי ולזה בהל' טוען דקאי לענין שבועה כתב הדבר לענין כפירה והודאה דמיניה איירי ול\"ד קאמר ובפרק א' דמכירה דמיירי לענין אונאה כתב לענין אונאה ול\"ד קאמר ובפ\"ב דשכירות מיירי מענין אחר והיינו כשצריכין עוד קצת לקרקע וכמ\"ש ודוק גם לקמן ס\"ס קצ\"ג כ\"ר בשם הרמב\"ם דס\"ל דכמטלטלין דמי לענין קנין ואונאה והשיב עליו מדברי רבנן דס\"ל לענין שבועה דהוי כמחובר ע\"ש מוכח מזה דס\"ל דפלוגתת ר\"מ ורבנן קאי גם להרמב\"ם דאפילו לענין קנין ואונאה דאל\"כ לא הוי מקשה להרמב\"ם מידי וגם מוכח מינה דרבינו ס\"ל דגם הרמב\"ם פסק כרבנן וכשינויא בתרא דהמ\"מ הנ\"ל דאל\"כ לא הוי מקשה להרמב\"ם מידי מרבנן כיון דהוא פסק כר\"מ וכסתם גמרא דפרק אלו נערות ודוק ועמ\"ש בסימן קצ\"ג עוד מזה דלא תיקשי דבריהם אהדדי: אבל הרמ\"ה כתב דל\"ד לענין שבועה כו' עמ\"ש בפרישה וי\"מ דאמ\"ש בתורה קאי וה\"ק ל\"ד לענין שבועה דכתיב באורייתא דהיינו כי הוא זה דמודה מקצת או ע\"א אלא ה\"ה לענין כל מילי כגון גזל ואונאה ושבועת הפקדון דהיינו שטוען שנגנב ממנו הפקדון לגמרי והר\"מ לא קאי אדברי ר\"י הלוי אלא קאי אהגמרא דמיעט קרקעות ואינך משבועה. וממילא מדברי הרמ\"ה נפקא דחולק אר\"י מדנקט נמי אונאה וגזלן. וז\"א דמדהביא רבי' לשונו וכתב סתם ל\"ד לענין שבועה ש\"מ דלענין שבועה דלעיל מיניה איירי וקאי אפלוגתא דר\"מ ורבנן ועוד למה הוצרך לכתוב ושבועת הפקדון דמהיכא תיתי שמחייב אשבועת הפקדון טפי ממודה מקצת וע\"א הלא כי יתן יגו' בש\"ש דפקדון כתיב ועוד דא\"כ מה עניינו לכאן דמיירי מענבים העומדים ליבצר ומאי פסקא ליה דהתורה פטרה משבועה בהן אלא מחוורתא כמ\"ש בפרישה:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    " דקיי\"ל כחכמים דכל המחובר לקרקע לאו כקרקע דמי צ\"ע דבי\"ד סימן ו' כתב רבינו בשם הרא\"ש דתלוש ולבסוף חברו אם בטלו (ואם ביטלו דלשם כי הכא דמסתמא ביטלו) הו\"ל כקרקע ואף ששם בי\"ד ר\"ס קמ\"ה כ\"ר דכותל בניין לאו כקרקע דמי מ\"מ לפי מ\"ש שם לחד שינוייא דאזלינן הכא והכא לחומרא ה\"נ הו\"ל להחמיר שלא להשביעו ע\"ז ואפשר לומר דכל כה\"ג דהנתבע נפטר עכ\"פ בשבועה לא אמרו ביה חומרא לתובע וקולא לנתבע:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ו��ם אמר הנתבע אמת מסרתו לי ואבד ה\"ז פטור אף משבועת היסת כל' הזה כתוב ג\"כ ברמב\"ם פ\"ה מטוען דין ו' בקצת שינוי שברמב\"ם כתוב אמת מסרת לי בלא וי\"ו ורבינו כתב בשמו מסרתו לי ביו\"ד אבל נ\"ל פשוט דהיא היא דל' אמת מסרת לי מוכח דהנתבע מודה לדברי התובע ששטר מקויים גמור מסר בידו ואילו היה השטר בידו היה יכול לגבות בו אלא שנאבד ממנו בלא פשיעה ובספרי הרמב\"ם שהיה ביד רבינו אפשר שהיה כתוב בו מסרתו בוי\"ו או שרבינו הוסיפה לתוספת ביאור מאחר שלשון אמת מורה כן וזה ברור בעיני אך צריך שתדע שהרמב\"ם סיים בזה שם וכתב ז\"ל ה\"ז פטור אף משבועת היסת שאפי' פשע בהן ונאבד פטור כמו שבארנו בהל' חובל עכ\"ל הרמב\"ם שם. פי' דבריו שבהל' חובל פרק ז' כתב דהשורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם לו כל החוב שהיה כתוב בשטר ובלבד שיודה לו המזיק שהשטר היה מקויים וכך וכך היה כתוב בו ומחמת ששרפו אינו יכול לגבות בו אבל אם לא האמינו אינו משלם אלא דמי הנייר בלבד עכ\"ל וע\"ז כתב הרמב\"ם כאן שהרי אם פשע בו ואבד פטור והיינו כשאין הנתבע מודה לו שהיה יכול לגבותו אם היה השטר בידו ומש\"ה פטור אף אם פשע בו. וכן פירשוהו שם המ\"מ והכ\"מ ע\"ש. מיהו נראה פשוט דאף דאינו מודה לו חייב לישבע לו היסת אם טוענו זה ודאי שיודע שפשע בו ושנאבד הימנו סך זה באבידת השטר דלא גרע זה משאר טענת ברי שתקנו עליה היסת אף שהנתבע כופר לגמרי וכ\"ש אם טוען א\"י שצריך לישבע לו לכל הפחות היסת שא\"י ומ\"ש הרמב\"ם שאפי' אם פשע בהם פטור ר\"ל פטור מתשלומין ומיהו דוקא כשנשבע לו היסת שלא היה יכול לגבותו אף אם היה השטר בידו או שישבע שא\"י בזה ומש\"ה הוצרך המ\"מ לסיים ולכתוב שם דעיקר טעמו של הרמב\"ם שפטרו בזה אפי' משבועת היסת הוא מפני שמיירי שאינו טוענו ברי שפשע באבדתו אלא כשאר טענת שומרין וכמ\"ש בפרישה וא\"ת א\"כ ל\"ל להרמב\"ם זה שסיים בטעמו שהרי אם פשע כו' כיון דמה\"ט לא נפטר מהיסת לא הול\"ל אלא כיון שאינו טוענו ברי וי\"ל שזה שאינו טוענו ברי לא הוצרך לכתוב שסתמו כפירושו דמי דמסתמא אינו יודע אם פשע באבדתו אם לא וכסתם טענת שומרין שבתורה אלא שהרמב\"ם בא ליתן טעם שיהא פטור לגמרי אפי' משבועת היסת וגלגולים אף שמגלגלים אפי' טענת ספק של התובע כמש\"ר בסימן צ\"ד וגם שבועת היסת היה להם לתקן ע\"ז. כיון שעל שאר פקדונות חייבתו תורה לישבע עליהן אפי' אטענת ספק ואף שמיעטה תורה קרקע ושטרות מש\"ד מ\"מ חכמים הו\"ל להשביעו היסת אפי' אטענת ספק זה על זה כתב כיון שאפי' אם פשע בה ונאבד ור\"ל אבל אינו מודה שהיה יכול לגבות בו לא תקנו היסת אע\"ג דפשע ולא הו\"ל להאמינו במ\"ש שלא היה יכול לגבות בו כ\"ש זה שטוען שאבד בלא פשיעה שיאמינו בלא היסת אף שמודה שהיה יכול לגבות בו ועיין בתשובתי סימן ד' שם כתבתי טעם להיא גופא להיכא דפשע ואינו מודה דפטור (מש\"כ) [מש\"ה] וע\"ש בתשובתי מ\"ש עוד מזה ועי\"ל דס\"ל שלא תקנו היסת או לכל הפחות גלגול משום שמאמינים לנתבע באמרו שאבד בלי פשיעה כיון שתביעת התובע בשטרות תביעה גרועה היא ובקל היה יכול הנתבע להפטר ממנו כגון כשהיה טוען אינני מאמינך שהיית יכול לגבות בזה השטר ואז היה פטור מתשלומין אף אם טענו ברי שפשע באבידתו ושהיה יכול לגבותו ואף אם היה מודה לו הנתבע שפשע בו ואף שאז היה צריך לישבע לו היסת שא\"י שהיה יכול לגבותו מ\"מ בזה דאינו טוענו ברי וזה טוען שלא פשע באבידתו פטרוהו אפי' משבועת היסת וגלגול כיון דתביעה זו דשטרות לאו תביעת ממון טובה היא ול\"ד לאם משיבו הנתבע להד\"ם שכתב לפני זה שצריך לישבע היסת מטעם שכתבתי בפרישה ע\"ש ודוק היטיב בדברי המ\"מ ויראה לך לעינים שהיתה כוונתו למ\"ש ולא כהכ\"מ שכתב שם על דברי המ\"מ שכתב שעיקר טעמו של הרמב\"ם הוא מפני שאינו טוענו ברי וז\"ל ואיני מבין דבריו אלו שהרי התובע טוענו ברי לי שמסרתיהו לידך ואם לומר שאינו טוענו ברי לי שפשע הא לפי מ\"ש אפי' טוענו כן בברי והלה מודה לו פטור הוא עכ\"ל וכוונתו דלפני זה כתב כיון דאינו מודה לו שהיה יכול לגבות השטר מש\"ה פטור ע\"ש הרי שהבין בעל הכ\"מ בהרמב\"ם דמ\"ש שהרי אפי' פשע בו הוא עיקר הטעם שמחמתו פטור אפי' מהיסת ואפי' אם מודה לו הנתבע שפשע באבידתו ודבריו תמוהים הם בעיני דאיך יפטר בזה משבועת היסת כיון שהתובע טוענו עליו ברי שידוע לו שהיה בו כ\"כ ראיה והיה יכול לגבותו אלא העיקר כמ\"ש המ\"מ ומש\"ה קיצר רבינו כאן ולא העתיק סיום ל' הרמב\"ם שכתב שאפילו פשע בו כו' כדי שלא נטעה לומר שזה עיקר טעמו ולא הוצרך ג\"כ לכתוב עיקר טעמו דהרמב\"ם דהיינו מפני שאינו טוען עליו ברי כמו שלא כתבו גם הרמב\"ם גופיה מפני שהוא ידוע שטענה זו היא כסתם טענת שומרין שבתורה שטוען על השומר בספק וכנ\"ל ודוק כי זה נ\"ל ברור ועמ\"ש בסמ\"ע ס\"ט דהשוה שם בש\"ע טענת להד\"ם לטוענו מסרתיהו לי ואבדתיו וכתב דבשניהן פטור אפי' מהיסת והוא תמוה לכאורה ועמ\"ש שם בישובו בס\"ד ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<small> כשיש עדים שהיה שותפות כו' ז\"ל ב\"י כלומר שאם הלה כופר שלא היה שותפו הו\"ל טענת ודאי (כלומר שהקטן טוען ברי שהיה שותפו ואין כאן עדים זולתו) ואין נשבעים עליה לקטן ואליכא דהרמב\"ם אפי' לגדול אין נשבעים אלא על טענה שאם יודה בה יתחייב ממון עכ\"ל ור\"ל כמש\"ר בסימן פ\"ז סל\"ט בשם הרמב\"ם שאין משביעין היסת על כפירה אלא על טענה שאם היה מודה בה היה חייב ממון. וגם דרבי' ס\"ל כוותיה כמ\"ש כן סתם בסי' צ\"ג סט\"ז ובר\"ס צ\"ד דאין ודאי נשבעין מה\"ט אפי' ע\"י גילגול שלא נשתתף עמו או שכבר חלק עמו אבל השתא שיש עדים שהיה שותפו רק שטוען השותף לא לקחתי והקטן טוען שמא לקחת הוי טענת שמא ונשבעים עליה שבועת המשנה כעל שאר טענת שותפים וק\"ל על פי' ב\"י ממ\"נ אם כוונתו לומר דאין נשבעים עליה שבועת השותפים שבועת המשנה למה כתב ואין נשבעים עליה לקטן הא גם לגדול אין נשבעים שבועת המשנה בטענת ודאי וכפירה ולהרמב\"ם אין נשבעין עליה כלל ואי ר\"ל שאין נשבעין לקטן היסת אע\"ג דלגדול נשבעים בלא סברת הרמב\"ם הנ\"ל קשה למה לא ישביעו היסת גם על טענת הקטן בכה\"ג בלא סברת הרמב\"ם וע\"ק לפי' הב\"י למה כתב כשיש עדים ולא כתב נמי כשהנתבע מודה שהיה שותפו אלא שלא נשאר בידו כלום לכן נראה כמ\"ש בפרישה ודוק: (י) </small>אבל לפי מ\"ש למעלה דגדול כו' כבר כתבתי בפרישה למה חזר לכתוב דין זה בשם הרמב\"ם הלא כבר כתבו לעיל ע\"ש ועי\"ל דאמ\"ש בשם ר\"י הלוי לא שייך לאפלוגי דגם הוא לא בא להחליט דיניה שם דאין נשבעים ע\"פ ע\"א אלא ה\"ק ואפי' בש\"ד דוקא במודה מקצת או בע\"א מכחישו לפי מאן דסבר דבע\"א מכחישו בגדול משביעו דאיכא פלוגתא אי משביעים ע\"פ ע\"א כמש\"ר סי' ע\"ה אבל בשבועת שומרים נשבעין לד\"ה לכך כ\"ר דברי הרמב\"ם דכתב בהדיא דא\"צ לישבע אבל יותר נראה מ\"ש בפרישה: (טו) ואם תובעין לקטן בדבר שאין לו הנאה ממנו כגון ניזקין כו' עיין בש\"ג דתמה על זה רבי' ועל הרא\"ש שכתב גם כן כן מ\"ש מהא דאמרינן בב\"ק דף ל\"ט דשור יתומים שנגח נזקקים להם משום דניזקים שאני ומשום טובת העולם שלא ירבו להזיק עכ\"ל [ונ\"ל דל\"ק] דהא לקמן [סי' ת\"ו] כתב שם דהיינו דוקא למועד כדפי' רש\"י במשנה שם או לשור שלהן שהוחזק ליגח ומעמידין להן אפוטרופוס כדי שע\"י יהיה מועד ע\"ש משא\"כ קטן דלא מיירי בהוחזק ולא שייך לומר בו להיות מועד: (כ) ואשת איש כתב רב האי כו' במרדכי כתב הטעם משום שבועת ה' תהיה בין שניהם אמרה תורה וז\"ל ב\"י ואיני יודע מה טעם הוא זה דאי משום דשניהם הוי ל' זכר אינו ראיה דכל התורה כולה בל' זכר נאמרה ועוד דאם כן מאי איריא א\"א אפי' פנויה נמי אלא ה\"ט אינו עיקר עכ\"ל והנה קושיא הראשונה לאו קושיא היא דהא כתבו התוס' בהדיא בב\"ק דף ט\"ו בד\"ה השוה הכתוב ז\"ל והיינו דוקא הכא דהפרשה נאמרה בל' זכר כו' אבל היכא דכתב איש בהדיא התם צריך רבוי לכלול גם האשה כו' וה\"נ כתיב כי יתן איש אל רעהו כו' עד שבועת ה' תהיה בין שניהם ויכול להיות דאל זה כיון ר' האי ונקט בלשונו רישא דקרא שבועת ה' תהיה בין שניהם ר\"ל דהיינו שניהם הנזכרים דהיינו איש ורעהו וליישב קושיא שנייה דהב\"י דא\"כ אפי' פנויה נמי י\"ל דר' האי ס\"ל דמ\"ש איש לרעהו אין כוונתו דוקא לזכר דא\"כ אין טעם לדבר אלא לבעל הממון קרא איש ובכלל זה הוא נמי (פטרה) [פנויה] משא\"כ אשה היושבת תחת בעלה דרשות וכח בעלה עליה וק\"ל ועי\"ל דכוונתו דר' האי הוא למאי דכתיב אח\"כ ולקח בעליו ולא ישלם משמע דאם לא ירצה לישבע חייב לשלם וזה לא שייך בא\"א שאין לה מה לשלם וזש\"ר בסמוך בתשובת ר' האי דעת האומרים דאין להזמינה משום דכשם שאם מודה אינה משלמת כו' עד כי השבועה במקום תשלומין והיינו משום דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם וכמ\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " לא ימשכננו בעצמו כו' בב\"מ דף קי\"ג ע\"א המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב\"ד ופירש\"י ונ\"י לא ימשכננו אפי' בשוק אלא בב\"ד ולא יכנס לביתו ליטול משכונו שנא' בחוץ תעמוד. ושם בגמרא גרסינן אמר שמואל שליח ב\"ד מנתח נתוחי אין אבל משכנו לא (ופירש\"י אם רואהו בשוק מנתח דבר ממנו אבל ממשכנו דהיינו בתוך הבית לא) והתנן המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב\"ד מכלל דבב\"ד ממשכנין א\"ל שמואל אימא לא ינתחנו אלא בב\"ד הנ\"מ דקתני סיפא לא יכנס לביתו למשכנו מאן אילימא ב\"ח מרישא שמעינן לה אלא שליח ב\"ד אי משום הא לא איריא ה\"ק המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב\"ד מכלל דבב\"ד ממשכנין וב\"ח אפילו נתוחי נמי לא שלא יכנוס לביתו ליטול משכונו עכ\"ל וכתבו התוס' שם ז\"ל וא\"ת מנ\"ל דנתוח אסור לב\"ח ואר\"י דמדרבנן היא כדקאמר בסמוך ב\"ח ניתוח נמי לא גזירה שמא יכנס לביתו עכ\"ל וכ\"כ נ\"י שם. ומהתימא על רבינו שכתב שאם משכנו בעצמו עובר בלאו וקאי אפילו אמשכנו בחוץ. מנ\"ל הא הא בקרא לא תבא אל ביתו כתיב וכמ\"ש התוס' ונ\"י הנ\"ל דאינו אלא מדרבנן ומצאתי סעד לדברי רבינו מדברי הרמב\"ם שכתב פ\"ג מהל' מלוה ז\"ל עבר ב\"ה ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף המשכון בידו בזרוע אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש כו' ע\"ש הרי לפנינו מדכתב אמי שחטף המשכון בידו בזרוע דר\"ל בשוק דאינו לוקה משום דניתק הלאו כו' ש\"מ דס\"ל דלאו מיהא הוי דדוחק לומר דלא קאי אלא אריש דבריו דנכנס לביתו וצריכין לומר דס\"ל דמ\"ש לא תבא אל ביתו לעביט עבוטו ל\"ד ביתו קאמר אלא כל מה שבידו ועליו ביתו ורשותו מקרי א\"נ קרא אורחא דמילתא נקט דכל אשר לאדם מסתמא בביתו הוא והאי רישא דקרא אמלוה לחוד קאי וסיפא דקרא מ\"ש בחוץ תעמוד והאיש וגומר קאי אשניהם דבזה שיוציא הלוה לחוץ בזה דווקא נתמעטו שניהם והשתא א\"ש דבמשנה לא נזכר רישא דקרא לא תבא אל ביתו אלא סיפא דבחוץ תעמוד ואתא נמי שפיר דרבינו והרמב\"ם הנ\"ל כתבו הלאו אכניסת ביתו או אנתוח בשוק דהמלוה ולא כ\"כ אכניסת ביתו דשליח ב\"ד אלא ודאי ס\"ל דרישא דקרא לא קאי אשליח ב\"ד אלא סיפא דבחוץ תעמוד והוא אינו לאו אלא לאו הבא מכלל עשה דבחוץ תעמוד ומה\"ט א\"ש דבמשנה לא הזכיר שם לאו ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<small> כמו ריחיים ורכב ז\"ל המשנה פרק המקבל (בבא מציעא דף קט\"ו ע\"א) החובל את הריחיים עובר משום ל\"ת וחייב משום שני כלים שנא' לא יחבול ריחיים ורכב ולא ריחיים בלבד אמרו אלא כל דבר שעושים בו אוכל נפש שנא' כי נפש הוא חובל ע\"כ נמצא מש\"ר דברים שעושים בו אוכל נפש כמו ריחיים ר\"ל כלי שהוא דומה לריחיים בזה שעושים בו ג\"כ אוכל נפש ממש ולאפוקי מפי' הרמ\"ה דבסמוך ומיהו מדמסיק רבינו וכתב פי' ריחיים של יד משמע כפשוטו וכתב בתחלה כלי אוכל נפש לכלל וריחיים לפרט וחדא מינייהו נקט מהמפורשים בפסוק וכדי לכתוב עליו פי' ריחיים של יד וק\"ל: פי' ריחיים של יד כו' ועיין בבעה\"ת שער ח' דין ה' (וקצת מנהו כתוב בב\"ח): (טז) </small>ויש להן דין כלי אוכל נפש ומחזיר אותן בשעת מלאכה משמע דס\"ל דכן הדין בכל כלי שעושים בו מלאכת אוכל נפש דאף דאין ממשכנים אותן ועובר עליהם בלאו מ\"מ אם עבר ומשכנו א\"צ להחזירן כ\"א בשעת מלאכה דומה למה שהזהירה תורה על המלוה שלא לבא לתוך בית הלוה וגם שלא לנתח ממנו בשוק מ\"מ אם עבר ומשכנו מהני וא\"צ להחזיר לו כ\"א כסות יום ביומו ע\"מ שיחזירנו לידו בלילה וכן כסות לילה בלילה וכמ\"ש בסמוך וקשה מנ\"ל הא דבשלמא במשכון ונתוח שלא ברשות גילה לן בקרא פ' כי תצא (כ\"ד) שאחר שהזהירה תורה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו כו' כתיב השב תשב לו את העבוט כבא השמש ודרז\"ל בפרק המקבל דקאי אכסות לילה שמחזיקו בידו כל היום ומחזירו בלילה. ומ\"ש בפ' משפטים (כ\"ב) אם חבול תחבול שלמת רעיך עד בא השמש תשיבנו לו קאי אכסות יום שמניחו ביד הלוה כל היום וחוזר ולוקחו מידו בערב ובשניהם דרז\"ל בב\"מ דף ל\"א דמדכתב (בפרק) [ב\"פ] השב תשיב חבול תחבול דבא ללמדינו דאפילו משכן שלא ברשות ב\"ד אפ\"ה כתב עליו השב תשיב כו' ע\"ש אבל החובל כלי אוכל נפש או בגד אלמנה דהתורה הזהירתו עליהם סתם בלאו בפ' כי תצא (כ\"ד) דבריש העניין כתיב לא יחבול ריחיים ורכב כי נפש הוא חובל ובסוף העניין כתיב ולא תחבול בגד אלמנה ולא נזכר שם אימת יחזיר מסתמא אמרינן דצריך להחזירו מיד וכן משמעות לשון הגמרא שם דף קט\"ז ז\"ל ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה אתא לקמיה דאביי א\"ל זיל אהדריה דהו\"ל כלים שעושין בו אוכל נפש כו' דמשמע דמצריכו להחזירו לו מיד וכן משמע ל' הרמב\"ם פ\"ג דמלוה דשם בריש הפרק כתב דאם חבל בגד אלמנה מחזירין ממנו בע\"כ וכ\"כ שם אח\"כ מיד על אם עבר וחבל כלי אוכל נפש דמחזיר בע\"כ ועל שניהם כתב ז\"ל אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה עכ\"ל ואח\"כ בדין ד' כתב שם ז\"ל אם עבר ב\"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבא השמש ואם לא קיים עשה שבה כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין עכ\"ל (וע\"ש דכתב המ\"מ טעם לדברי הרמב\"ם ועמ\"ש עוד מזה בסמוך) הרי דבחבלת בגד אלמנה וכלי אוכל נפש כתב סתם דמחזיר בע\"כ ומשמע מיד ובדין אם נכנס לביתו מביא עליו הפסוק דהשב תשיב לו את העבוט כבא השמש דמשמע בעת שצריך דווקא ועוד מדלא כתב הרמב\"ם בשני הדינים הראשונים דאינו לוקה על החבלה משום דניתק לעשה משמע דס\"ל דאינם נתקיים לעשה. ואע\"ג דמוכח מדברי הרמב\"ם דגם בשני דינים הראשונים אינו לוקה עליהם כל זמן שאפשר בחזרה שהרי דווקא בנשרף ונאבד קודם שיחזיר כתב דלוקה מש\"ה משמע לאו משום דניתק לעשה אינם לוקים אלא הטעם הוא כמ\"ש דבדינים הראשונים דעליו להחזיר מיד ולא הועיל לו מעשה החבלה שלו כלל מש\"ה אינו לוקה ולא הוצרך הרמב\"ם לכתבו משום פשיטתו משא\"כ בנכנס לביתו וחבלו דאהני מעשה החבלה שלו שהרי א\"צ להחזירו כ\"א בעת הצורך וכנ\"ל והו\"א דיהיה לוקה מיד אחר שחבל כיון שעבר הלאו מש\"ה הוצרך לכתוב דאינו לוקה כל זמן שלא (נמכר) [נאבד] וק\"ל: גם בהג\"מ כתב אמ\"ש הרמב\"ם שם בחבל כלי אוכל נפש ונשרף דלוקה ז\"ל דלא הוי לאו הניתק לעשה אבל ר\"י פי' בע\"א עכ\"ל הרי לפנינו דכתב בטעם הרמב\"ם דלא הוי לאו הניתק לעשה ואע\"ג דמדברי המ\"מ שם אדברי הרמב\"ם מוכח דס\"ל דלהרמב\"ם גם ב' דינים הראשונים נתקים לעשה ואינו מחזירן אלא בעת שצורך וכן מוכח בדברי הנ\"י אליבא דהרמב\"ם בפ' המקבל מ\"מ גם עליהם יש לתמוה מנ\"ל הא דהא מדברי הרמב\"ם משמע דלא ס\"ל הכי וכמ\"ש וי\"ל דרבינו ונ\"י והמ\"מ הוכיחו מגמרא פ\"ק דתמורה מפלוגתא דאביי ורבא דגם בחבלת בגד אלמנה ואוכל נפש ע\"כ צ\"ל דס\"ל להרמב\"ם דא\"צ להחזירם עד עת צורכה דגרסינן שם בסוף דף ה' אביי אמר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי ס\"ד לא מהני אמאי לקי רבא אמר לא מהני מידי והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא הוא ומסיק בגמרא ע\"ז בריש דף ו' וקאמר ז\"ל והרי משכון דרחמנא אמר לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ותנן מחזיר לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום א\"ל רבא שאני התם דא' קרא השב תשיב (ופירש\"י מייתורא דהשב תשיב למדנו דמחזיר כמה פעמים ולא משכחת לה אלא דמחזיר כלי יום ביום ומהכא נפקא דקנה) ואביי (ס\"ל דלא צריך רבוי אלא להכי) אי לאו דאמר רחמנא השב תשיב הו\"א איסורא עביד אי בעי נהדר ואי בעי לא נהדר קמ\"ל הרי לפנינו דאפילו לרבא דאמר לא מהני מעשיו מ\"מ נלקה זה אלאו דאמר רחמנא לא תעביד ועבד ולמה כתב הרמב\"ם דכל שלא נשרף ונאבד בגד האלמנה או הכלי אוכל נפש דאינו לוקה אלא ע\"כ צ\"ל דס\"ל דגם אהני קאי מ\"ש רחמנא השב תשיב ואע\"פ שחבלן שלא ברשות והוי לאו הניתק לעשה מש\"ה רבא מודה דלא מלקי עלייהו וממילא נלמד דא\"צ להחזירן כ\"א בעת צרכן דומיא דכסות יום ולילה דכתיב בהו השב תשיב. ומ\"ש הג\"מ הנ\"ל אדברי הרמב\"ם דלוקה משום דלא הוי לאו הניתק לעשה צ\"ל דה\"ק דאין לו דין לאו הניתק לעשה כגון גזלן שגזל אע\"ג דנשרף וא\"א להחזירו אינו לוקה כדמוכח בסוגיא דפ' אלו הן הלוקים וכמו שהשיג הראב\"ד שם עליו. והג\"מ הנ\"ל ס\"ל כמ\"ש המ\"מ בישוב השגות הראב\"ד דאין זה דומה לניתק לעשה דגזלן וכמ\"ש דבריו לעיל בסמוך בקיצור ע\"ש וע\"כ צ\"ל כן דעת הגמרא הנ\"ל דאי בפשוטו דס\"ל להרמב\"ם משום דאין לאו חבלת אלמנה ניתק לעשה משמע הא אי הוי ניתק לעשה אינו לוקה אפי' נשרף א\"כ תקשה לנפשך למה מחייב הרמב\"ם מלקות בנכנס לביתו ומשכנו ונשרף דא\"א להחזירו הא אותו לאו ודאי ניתק לעשה וק\"ל וצריכים לומר דהרמב\"ם קיצר בשני דינים הראשונים ולא כתב בהן דאינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לע��ה דסמך בהו אמ\"ש אחר זה בדין ד' בעבר ונכנס לבית הלוה דשם כתב בהדיא השב תשיב ומיניה נלמד גם לדין חבלת בגד אלמנה וכלי אוכל נפש ובידוע דהרמב\"ם נמשך בדבריו אחר ל' הגמרא וגם הגמרא לא הזכירה בפירוש דדין חזרה בהו דווקא לעת הצורך ומה\"ט נמי צ\"ל דלא השיג הראב\"ד אדברי הרמב\"ם בשני דינים הראשונים כמ\"ש דאם נשרף נלקה כמו שהשיג עליו הראב\"ד בדין ד' בנכנס לביתו ומשכנו דלא קיים השב תשיב דלוקה והשיג עליו הראב\"ד וכתב ע\"ז שבוש הוא שנתחייב באחריות כדכתיבנא לעיל וע\"ש בהג\"מ שביאר דבריו ואותה השגה שייך גם בב' דינים הראשונים אלא מפני שהרמב\"ם סמך בב' דינים הראשונים אמ\"ש אח\"כ ומש\"ה גם הוא השיג אמ\"ש אח\"כ ומיניה נלמד שהשיג גם בב' דינים הראשונים וכן מבואר שם בדברי המ\"מ שכתב שם אדברי הרמב\"ם שכתב דאם נשרף לוקה ז\"ל ובהשגות חלוקים עליו במלקות זה ובסמוך יתבאר עכ\"ל ולפ\"ז צ\"ל הא דאמרינן בס\"פ המקבל בסכינא דאשכבתא דאמר אביי זיל אהדריה משום דהיה צריך לו מיד או אהדריה לכשיצטרך קאמר שוב מצאתי שכ\"כ הנ\"י שם ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<small> וכתב הרמ\"ה דכל כלי בין שעושין בו אוכל נפש כו' טעם פלוגתת הרמ\"ה ור\"י דבסמוך בגי' הגמרא בב\"מ דף קט\"ז אבל זוג של ספרים וצמד של פרות חייב שתים ופרש\"י מספרים של ספרים (אע\"פ שהוא כלי למלאכה אחרת) חייב ב' כיון שהוא של פרקים חייב על כל פרק ופרק וכן חבל ב\" פרות חורשות עם צמדן דהיינו נמי כלי אוכל נפש ונראה בעיני שהעול שלהם של פרקים הוי עכ\"ל וכתבו התוס' שם ז\"ל צמד של פרות פי' בקונט' ב' פרות חורשות עם צמדם ואין נראה לר\"י דבפרות לא איירי עכ\"ל והביאה ב\"י וכתב עליהם ז\"ל בלומר דהפרות אינן כלים דלתחייב עלייהו משום חובל כלי שעושין בו אוכל נפש אלא איירי בכלי המזווג הפרות וז\"ל הרא\"ש ר\"ת לא גרס זוג של ספרים דאין עושין בו אוכל נפש שאם מפני שמשתכרין בו וקונים בשכרו אוכל נפש א\"כ כל הכלים נמי וגורס זוג של מספריים והוא תספורת שגוזזין בו ירק א\"נ שגוזזין בו שער של בית השחיטה א\"נ שגוזזין בו השערות אחר שחיטה במקום הבהוב וצמד של פרות מיירי בפרות שדרכן לרכס בתבואה עכ\"ל. והנה הרמ\"ה גורס כרש\"י זוג של ספרים והוא כלי שמשתכרין בו מעות לצורך אוכל נפש ומש\"ה כתב הרמ\"ה בין כלים שעושין בהם מלאכה להתפרנס מהן כזוג של ספרים וצמד של פרות ור\"י ס\"ל כר\"ת וגירסתו ופליג עליה בתרתי חדא דלא מיחייב כלל אכלים שמתפרנס בהן אלא דוקא אכלי אוכל נפש והשני דאפילו בכלי אוכל נפש לא מיחייב אחרמש ומורג ואינך דחשיב הרמ\"ה אלא דוקא אמספריים שחותכין בו ירק וסכין של שחיטה שהוא תיקון קרוב לאוכל נפש ומש\"ר בשם ר\"י ופרות המרכסות בתבואה נלע\"ד דרבינו קיצר בלשונו ור\"ל דג\"כ דחייב אקבלת צמד הפרות המרכסות בתבואה אבל אינו חייב אחבלת פרות עצמן דהא כתבו התוס' בשם ר\"י דלא איירי' בפרות עצמן גם הרא\"ש כתב ז\"ל וצמד של פרות מיירי בפרות המרכסות בתבואה וקאי אצמד וכתב דאינו חייב אחבלות צמד פרות החורשות כדפירש\"י אלא אחבלת צמד פרות המרכסות בתבואה וק\"ל: </small>ועוד נלע\"ד פשוט דגם רש\"י דכתב בסוף ז\"ל ונראה בעיני שעול שלהם של פרקים הוי כיון לזה דברייתא דקתני חייב ב' אצמד קאי והתוס' לא הקשו אלא אפילו הראשון שפירש חבל שתי פרות עם צמדן מדדייק לכתוב חבל ב' פרות משמע דפירוש הברייתא דקתני חייב ב' היינו בשביל ב' פרות גם מדהפך דברייתא קתני חבל צמד של פרות והוא פי' וכתב ��' פרות עם צמדן והיינו משום דס\"ד דצמד אינו של פרקים וק\"ל למה חייב ב' אם לא בשביל ב' פרות שחובל עם צמדן אבל גם תוס' ראו לפניהם שרש\"י בעצמו חזר וכתב ונראה בעיני כו' משמע דבעיניו נראה פי' אחר והשתא א\"ש דהתוס' לא סיימו שם ליכתוב דעתן בפי' צמד אלא ה\"ט משום דהסכימו לפי' שני של רש\"י וגם דעת הרמ\"ה נראה שפי' כפי' בתרא אלא שהוא מחייב אפילו אחבלת צמד של פרות החורשות ור\"י לא מחייב אלא אחבלות צמד פרות המרכסות ודו\"ק: (כח) ולדברי ר\"ת כו' עד ולא שייך ביה סידור כו' כדברי רבינו הם דברי הרא\"ש בפרק המקבל וכמש\"ר בשמו בס\"ס זה ומפני שיש בדין זה כמה דיעות מתחלפין והביאם ג\"כ רבינו בס\"ס זה וכולם תולים בפי' משנה וברייתא דפרק המקבל מש\"ה באתי להעתיקם ולהביאם כאחד ולדקדק בהם ולפרשם כפי הצורך בס\"ד ב\"מ דף קי\"ג תנן המלוה את חבירו כו' עד היו לו שני כלים נוטל א' ומניח א' ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ופרש\"י אם החוב נגד ב' כלים של לוה ומשכנו בשניהם מחזיר לו א' בשעה שהוא צריך לו משום השבת העבוט ומחזיק בהשני וכשיצטרך הלוה לשני יטול ממנו הראשון ויחזיר לו השני וכדמפרש ואזיל ומחזיר לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ושם בגמרא ע\"ב תניא ב\"ח שבא למשכנו כו' שליח ב\"ד שבא למשכנו כו' עד ולא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל נפש ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר ומטה ומטה ומפץ לעני לו אבל לא לאשתו ולא לבניו כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בב\"ח ע\"כ וכתב הרא\"ש שם ע\"ז ז\"ל לכאורה משמע דהאי דקאמר ונותן מטה כו' קאי ארישא דברייתא דקתני שליח ב\"ד שבא למשכן וקאמר דשליח ב\"ד שבא למשכן אין נוטל כלום מכל אותן כלים שמסדרין לב\"ח בשעת גבייה וא\"כ קשה הא דקתני במתני' ומחזיר לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום והלא כר ומחרישה היינו מטה וכלי אומנתו ומה שייך בהו חזרה והלא מעיקרא א\"י ליטלם וא\"ל באותן שאין צריך לה דא\"כ גם להחזיר א\"צ כדאמרינן בשמעתין עשיר שכיב בעבוטו וליכא למימר דסדור וחזרה חד הוא דמה שמסדרין נוטל בעת שא\"צ מחזירו כשהוא צריך דהא אמרינן בשמעתין דערכין מסדרין ואין מחזירין וכן בהקדש לר\"י ולפר\"ת דקרא דהשבת עבוט איירי היכא שהמלוה רוצה להיות בטוח ואין נוגשו לפרעון וכה\"ג אין מסדרין ונוטל הכל ומחזיר לו מה שצריך אבל אם בא לגבות חובו למ\"ד אין מסדרין נוטל ממנו הכל ואין מחזיר לו כלום ולמ\"ד מסדרין מה שנוטל אין מחזיר לו כי צריך להניח לו כל מה שצריך הלכך תנא דמתני' מצי סבר דאין מסדרין ומיירי דנטל ממנו בתורת משכון כו' עד והא דקתני בברייתא נותן לו מטה כו' לא קאי אשליח ב\"ד הנזכר ברישא אלא מילתא באפיה נפשיה הוא ומיירי במשכן לנגישת פירעון דומיא דסידור דערכין עכ\"ל והנה לכאורה הסברא שהרחיק הרא\"ש בריש דבריו לומר ששליח ב\"ד אינו ממשכן מכל אותן כלים שמסדרין לב\"ח בשעת גבייה ודחה אותן ממתני' דערכין כנ\"ל אותה הסברא הביא רבינו ס\"ס זה וכתב ז\"ל וי\"א שגם בשעת משכון מסדרין ומניחין לו כלים הצריכים לו ורבינו לא סתר אותה דעה כי אף שכתב מיד אח\"כ ז\"ל וכ\"כ הרמב\"ם כו' וכתב עליו וקשה לדבריו כו' מ\"מ הרי דקדק בל' וכתב וקשה לדבריו כו' דמשמע דוקא לדברי הרמב\"ם הקשה משום דכתב דמניחין לו דברים הצריכין בשעת משכון וכתב ג\"כ שמחזיר לו לעולם כלי יום כו' מה שלא כ\"כ בשם הי\"א הראשונים אלא דאכתי קשה דא\"כ הו\"ל לרבינו לסתור אותן הי\"א כמו שסתרן הרא\"ש הנ\"ל ועוד דבס\"ס זה מסיק וכתב ז\"ל ע\"כ הוא עיקר כמ\"ש וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל ור\"ל ודלא ככל דעות הנ\"ל ובכללם גם דעת הי\"א בלי סתירה וטעם לכן נראה שרבינו שכתב וי\"א ר\"ל הרמב\"ן שהביא בעה\"ת ומ\"ש הרא\"ש בריש דבריו הוא דעה אחרת הביאה ג\"כ הבעה\"ת בשער א' קודם שהביא לשון הרמב\"ם וע\"ש ותמצא הכל מבואר דלהרמב\"ן לק\"מ לא מהמשנה ולא מההיא דערכין דהרי כתב דממה שמסדרין אין מחזירין אלא שאם עבר ומשכנו מהני מעשיו ומחזירין ומזה איירי המשנה ודברי רבינו כאן במ\"ש וי\"א דמניחין לו כו' והשתא לא קשה למה לא העתיק רבינו גם דעת י\"א הנ\"ל שהביא בעה\"ת קודם הרמב\"ן מפני שאותה דעה דחאה הרא\"ש משמעתין דערכין דאמרינן מסדרין ואין מחזירין כמ\"ש לעיל בשמו ומש\"ה לא רצה להאריך בזה וא\"ש נמי מש\"ר עליו וכ\"כ הרמב\"ם משום דגם הרמב\"ם כתב דכלים דמסדרין לו בשעת גוביינא מניחין בידו ואין ממשכנין מידו כלל דכתב הרמב\"ם תחלת הברייתא דקתני דמניחין לו מטה ומטה וכלי אוכל נפש וס\"ל להרמב\"ם דה\"ה לכל הדברים שא\"א לאדם ליתן אותן משכון ואח\"כ העתיק לשון המשנה דקתני ויחזיר לו כלי יום ביום כו' וכאשר יפורש המשנה והברייתא בגמרא דלא תקשו אהדדי כן יפורשו ג\"כ דברי הרמב\"ם אלא שדעת ר\"ת והרא\"ש ורבינו הוא שהמשנה איירי משעת משכון והברייתא קאי אשעת גבייה וכמ\"ש לעיל והא לא מסתבר להרמב\"ם ופרשן כמשמעותן דשניהן קאי אשעת משכון. ומפני שלא כתב הרמב\"ם בהדיא דהמשנה איירי באם עבר ומשכנו המלוה או שלוה נתנם לו בעצמו כמ\"ש הרמב\"ן מש\"ה תמה עליו רבינו ולא תמה על דעת הי\"א שהביא לפני זה ומש\"ה דחה גם הי\"א וכתב שהעיקר כמ\"ש ראשונה משום דנראה לו דוחק לאוקומי המשנה דמיירי באם עבר ומשכנו או שנתנם הלוה מעצמו כיון שהמשנה סתמא נקטה כצ\"ל שהוא דעת רבינו בהבנתו לדברי הרמב\"ם אבל המ\"מ כתב שדעת הרמב\"ם הכא שא\"צ להניח לו אלא הנך דנקטא הברייתא מטה וכלי אוכל נפש אבל כלי אומנתו יכול לנתח ולמשכן מידו ומזה איירי המשנה וא\"כ ל\"ק קושיית רבינו אהרמב\"ם דמ\"ש מחזיר לו כלי היום ביום אכלי אומנתו קאי ולפ\"ז צ\"ל לדעת הרמב\"ם דמה שסיים בברייתא כשם שמסדרין בערכין כך מסדרין לב\"ח לא קאי ארישא דאשעת דממשכנו שליח ב\"ד אלא אשעת גבייה קאי דאז מסדרין ומניחין לו גם כלי אומנתו ואגב דקתני ברישא דבשעת משכון אין ממשכנין ממנו כל דבר קתני נמי שבשעת גבייה מסדרין לב\"ח ומרחמין עליו כמו שמסדרין בערכין. והוכרח הרמב\"ם לחלק הברייתא משום דקשה ליה מתני' דקתני דמחזיר לו המחרישה ביום דמשמע דאין מניחים בידו כלי אומנתו וק\"ל והב\"י הביא דברי הרמב\"ם ופירושו דהמ\"מ בסי' זה סל\"א ובס\"צ והקשה על הרמב\"ם דקאמר דמניחין לו מטה ומצע ובמתני' קתני דמחזיר לו את הכר בלילה הלא צריך להניח בידו המצע וכתב די\"ל דמתני' איירי שאם עבר ומשכנו עכ\"ל וזה דוחק בעיני להיות המשנה חלוקה דכר דקתני מיירי באם עבר. ומחרישה דהוא כלי אומנות מיירי בלא עבר וגם א\"א להיות כן דא\"כ מי דחקו להרמב\"ם לחלק הברייתא רישא מסיפא דקתני כשם שמסדרין כו' ולחלק בין כלי אוכל נפש לכלי אומנות דהא נוכל לפרש דגם מחרישה דקתני מתני' איירי באם עבר ומשכנו ובלה\"נ לק\"מ כי נראה דדעת הרמב\"ם היא דמאי דקתני הברייתא דמניחין מטה ומצע מצע דוקא קתני דהיינו לבד והוא בכלל הדברים דא\"א לו להיות זולתן משא\"כ כר וכסת דאפשר להיות זולתן ולא עדיף מכלי אומנתו דממשכן ומחזירו לעולם ומש\"ה קתני הברייתא מצע ולא קתני כר ולא נצרך לדוחק דפרש\"י ונ\"י והרמב\"ן דכתבו דברייתא איירי במקום דלא שכבי אכרים דרשה לדבריהם דהמשנה איירי במקום ששו��בין אכרים וברייתא איירי במקום שאין שוכבין ולפי מ\"ש ניחא. ונתיישב ג\"כ לדעת המ\"מ שכתבתי דהרמב\"ם לא הזכיר שום סידור בדבריו הללו ואם כפי' רבינו לדברי הרמב\"ם דס\"ל דגם בשעת משכון מסדרין ליה ודאי הוי נקטינן וכלשון הברייתא הנ\"ל דמינה הועתק דין זה כיון שמדרך הרמב\"ם למנקט לשון הברייתא והגמרא וגם למ\"מ שפי' דברי הרמב\"ם נראה דס\"ל הכי ולפ\"ז ג' חלוקים יש בו לדברי הרמב\"ם. דברים שא\"א להיות זולתן אינו נוטל מידו כלל וכלי אומנתו ושאר ענייניו שאפשר לאדם להיות זולתן אלא שהן צריכין לו כגון כלים שעושין בהן אוכל נפש וכלי אומנתו וכרים וכסתות ממשכנים ומחזיקין לעולם עד שעה שבא ליפרע ממנו דאז מסדרין לו ומניחין לו דברים שהיו צריכין להחזיר לו והמותר מחליטין בידו ושאר הדברים ממשכנין ואינו מזחזירן וגם אין ממתין לו במכירתן כ\"א ל' יום כדין סתם משכון. ומש\"ר בשם הרמב\"ם שמניח בידו דברים שעושין בהן אוכל נפש אין כן בספרי הרמב\"ם שבידינו. לא בדפוס גדול ולא בדפוס קטן אלא כלי אוכלין שאוכלין בו וכמ\"ש ואפשר שרבינו פי' לדברי הרמב\"ם שמ\"ש כלים שאוכל בו ר\"ל שאוכל ע\"י והיינו כלי אומנתו ומש\"ר שעושין בהן אוכל נפש ר\"ל ג\"כ על ידן ובשכרן וכן פי' על הברייתא דקתני דלא ימשכננו כלי אוכל נפש ובכללם הוא גם המחרישה דמתני' מיהו זה דוחק גם ל' הרמב\"ם פ\"ג דמלוה לא משמע כן מדכתב שם ז\"ל לא ימשכננו שליח ב\"ד דברים שא\"א לאדם ליתן משכון כגון בגד שעליו וכלי שאוכל בו משמע דדוקא קאמר אקערה וכף שאוכל בו שא\"א לו להיות זולתן. לכן נראה דלפי נוסחת הספרים שבידינו ולפי הביאור שביארתי דבריו. שנוסחת הרמב\"ם היה בברייתא כלי שאוכל בו ואפשר לומר שגם רבינו פי' לדברי הרמב\"ם כמ\"ש ואפ\"ה הקשה דאין טעם לדבריו דמאחר דמתחיל צריך להניח בידו כל דבר שא\"א להיות זולתן תו למה צריכין להחזיר לידו יותר ואי משום דא\"א להחיות נפשו בלי כלי אומנות גם מתחלה היה להניחן בידו או שלא להניח בידו כלל ולהחזיר לו כל א' בעת צרכו ודו\"ק. ודע שהב\"י כתב על ל' הרמב\"ם הנ\"ל שיש לתמוה למה לא כתב שמניח לו שני מטות כל' הברייתא הנ\"ל וכדאיתא נמי שם בגמ' דמפרש טעם דשני המטות וכתב הב\"י ואפשר שסמך על מ\"ש בפרק א' גבי סדור עכ\"ל והוא דוחק בעיני דהא לא הזכיר הרמב\"ם שם שום רמז לסדור שנאמר שסמך בזה אגוף דין סדור שכתב בפ\"א ולכן היותר נראה שכוונתו היה למ\"ש אין מניחין לו אלא דברים הכרחיים שא\"א לו להיות זולתן והשאר מחזירין לו והרי אפשר לו להיות בלא מטה שניה שאינה אלא משום חשש ד' אמות ונראה דמה\"ט לא גרס הרמב\"ם בברייתא מטה ומטה אלא מטה ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני וכן הוא לשון המשנה בס\"פ שום היתומים גבי ערכין דמסדרין לו וקתני התם רק מטה ומצע ע\"ש גם בהמשרה את אשתו ע\"י שליש קתני בכתובות דף ס\"ד דנותן לה מטה ומפץ ע\"ש ולא ס\"ל להרמב\"ם תירוץ התוס' שכתבו שם הא דהמשנה לא נקטה אלא מטה א' משים דמטה מוצעת אין מניחין אלא א' ע\"ש כי באמת דחוק הוא אלא ר\"ל כיון דבשעה שממשכן אין מניחין לה אלא א\"ל מש\"ה גבי ערכין וגבי משרה ע\"י שליש החמירו דלעולם אין מניחין לה שם אלא ח' א\"נ ל' המשניו' הנ\"ל נקט הרמב\"ם וכאשר תפרש ל' הרמב\"ם למה נקטו א' כן תפרש ג\"כ טעם הרמב\"ם ודו\"ק: (מא) אין מניחין אלא לו לבדו כו' עד ולא מיבעיא כו' דברים אלו שכ\"ר הם מדברי בע\"ה שער א' וז\"ל ומכל זה אין נותנין כלום לא לאשתו ולא לבניו ואף שהלך הלוה למדינה אחרת ואף שתפסה האשה מנכסי בעלה שתזון מהם מוציאין מידה ונותנים למלוה ופסק כן הר\"מ וטעמא דמילתא דכשם שבערכין מיעט אשתו ובניו אף על פי שקדמה לחוב המעריך ב\"ח נמי אף שהיא מוקדמת נתמעטו דהא גמרינן מיכה מיכה מערכין וכ\"כ הרי\"ף שאין לאשה מזונות לעולם לא ממטלטלין ולא מקרקעי עד שיפרש המלוה ואף שהיא קודמת דהלכה רווחת היא אבל לא לאשתו ולבניו הלכך לא תשבע ותטול. וגם כתב הנני מוסיף לכם עוד ביאור שטעם הדבר מפני ששיעבודו של מלוה הוא מן התורה ומזונות אשה ובניו מדרבנן וכדאמרינן באושא התקינו כו' וכדאמרינן נמי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה הלכך אתי שיעבודא דאורייתא ומבטל שיעבודא דרבנן וכל זה הוצרכנו לומר באשה היושבת תחת בעלה שאע\"פ שאשתו סמוכה עליו והיא כגופיה אעפ\"כ אין לה מזונות אבל נתאלמנה המלוה קודם לה ואע\"ג שהיא מוקדמת המלוה קודם לה ולא משום דינא נגעו בה אלא מפני תקון העולם וכדתנן אין מוציאין וכו' ומסתברא דל\"מ שלא תיטול האשה מזונותיה שעתידה לזון מהן אלא אף אם לותה בשטר אע\"פ שקדמה הלואת מזונותיה בשטר להלואתו של בעל השטר אין הלואת המזונו' נגבית מנכסי הבעל עד שיפרע מלוה שלו מפני שאשה שלותה בשטר ואכלה היא נשתעבדה לב\"ח ומנכסים שלה הוא גובה שאם נתגרשה גובה ממנה ואם יש לה נכסי מלוג ב\"ד מגבין טובת הנאה שבהם לב\"ח ואין לב\"ח על הבעל כלום שיעבוד בעולם ולא אמרו אלא שהוא חייב במזונותיה כמו שהיה מתחילה כלומר שלא מחלה אותן (ר\"ל אע\"פ שהוא היה במדינת הים ולא פרנסה עד יום בואו) והיא תובעת ממנו ופורעת לב\"ח א\"נ מוציאין ממנו מזונות ונותנים לו מדרבי נתן אבל שיעבודא דמלוה למזונותיה עליה דבעל לא חייב להיות קודמת הלכך אע\"פ שקדם שטר הלואת מזונותיה לשטר הלואת הבעל אין הלואת מזונותיה נגבית כלל אך אם המלוה של בעל היא מלוה ע\"פ והלואת מזונותיה ע\"פ או בשטר איזה מהם שיבא לגבות ראשון גובה ראשון באו שניהם כא' חולקים דאיהי במזונותיה ב\"ח הוא שכבר נתחייב לה או מתנאי ב\"ד או מן הכתוב בכתובה ומזונייכי עכ\"ל והנה דבריו ודברי רבינו צריכין ביאור ותחלה אכתוב מה שיש לדקדק בהן דקשה אמ\"ש בשם הרי\"ף שפירש טעם הדבר מפני שמזונות האשה ובניה הוא מדרבנן כו' תינח להר\"ף והרמב\"ן שפסקו כראב\"י דס\"ל בכתובות דף מ\"ז מזונות אשה דרבנן ע\"ש הטעם אבל רבינו ורוב הפוסקים פסקו כאינך תנאי דהתם דפליגי עליה דראב\"י ומפרשי שארה זה מזונות ולמדו מזה דמזונות אשתו עליה מדאורייתא וכמש\"ר בא\"ע סי' ס\"ט והרמב\"ם בפרק י\"ב מאישות וכ\"פ הסמ\"ג והרשב\"א והביאם המ\"מ וב\"י שם בסימן ס\"ט ורא\"מ בפרשת משפטים בפסוק שארה כסותה ועונתה ע\"ש וא\"כ קשה מאי טעמא דרבינו וסייעתו מאחר דס\"ל מזונות אשה דאורייתא למה פסקו דב\"ח קודם למזונות אשה אע\"ג דהיא מוקדמת. וע\"ק למ\"ש בעה\"ת וכל זה הוצרכנו לומר באשה היושבת תחת בעלה כו' אבל נתאלמנה המלוה קודם כו' דמשמעות לשון משמע שאם נתאלמנה לא שייך טעם הנ\"ל דמזון האשה דרבנן וב\"ח דאורייתא מדקאמר ולא משום דינא נגעו בה וגם יש להוכיח כן מל' המשנה עצמה שהביא מדהוצרך ליתן טעם שאין מוציאין מזונותם משום תקון העולם ולא קאמר דאין מוציאין מכח דין דב\"ח שיעבוד דאורייתא משא\"כ מזון האשה ובנותיה ש\"מ דלא שייך האי טעמא וקשה למה והלא כ\"ש הוא דודאי חיוב מזונותיה בחייו מוטל עליו יותר ממזונותיה דלאחר מיתה דלכ\"ע אינם עליו אלא מכח תנאי כתובה אבל א\"ל ל\"ל להרי\"ף ליתן הטעם שבחייו ב\"ח מוקדם מפני ששיעבודו דאורייתא כו' ולא כתב הטעם משום שהוא תיקון העולם וכדתנן כו' דבזה י\"ל דאין לך אדם מונע לקיחת קרקע בשביל יראה שתחזור האשה במזונותיה על הקרקע בחיי בעלה כי מדרך בני אדם לפרנס כ\"א אשתו ובניו מיגיע כפו ומשאו ומתנו ולא חששו למיעוטא דמיעוטא שנחסר לחמם משא\"כ לאחר מותו דמיד חוזרת ליקח מזונותיה מנכסים שהניח בעלה ומש\"ה שייך התקון העולם דווקא לאחר מותו אבל איפכא קשה כנ\"ל ע\"ק במ\"ש בעה\"ת שאע\"פ שאשתו סמוכה עליו והיא כגופו כו' ואת הרבותא דהיא כגופו אינו רבותא כ\"א עד ל' יום דאילו לאחר ל' יום אפילו לבעל הלוה עצמו אין נותנין לה מוונות וא\"כ רבותא גדולה מזו הול\"ל דאע\"פ שהיא מוקדמת לב\"ח בשטר כתובתה ובתנאי ב\"ד דהול\"ל שיעבודא על הנכסים עולמית למזונותיה ומזונות בנותיה אפ\"ה אין גובה כלל מטעם הנ\"ל דשיעבוד ב\"ח דאורייתא כו' וע\"ק מ\"ש בעה\"ת ז\"ל אך אם המלוה של הבעל היא מלוה ע\"פ כו' עד שכבר נתחייב לה או מתנאי ב\"ד או מן הכתוב בכתובה ומזונייכי עכ\"ל ודין זה כתב ג\"כ רבינו בעל הטור וקשה דמאחר דקי\"ל דשיעבוד המלוה דאורייתא אפי' במלוה ע\"פ וכמ\"ש התוס' והרא\"ש והביאו רבינו לעיל ס\"ס פ\"ח סל\"ח בדין ש\"ד על מודה מקצת ע\"ש שכ\"כ בפשיטות ז\"ל כיון דקי\"ל דשיעבודא דאורייתא א\"כ אפילו במלוה ע\"פ ליכא שום ש\"ד וכו' וא\"כ ה\"נ אפילו המלוה דבעל בע\"פ יקדים למזונות האשה כיון דשיעבודה אינו אלא מדרבנן כנ\"ל וע\"ק דבע\"ה התחיל בלשונו הנ\"ל ואם היא לותה על מזונותיה בע\"פ או בשטר אזי היא שוה למלוה ע\"פ שלו דמשמע דווקא בלותה על מזונותיה מאחר היא שוה אבל לעניין גביית מזונותיה מכאן ולהבא אינו שוה אפילו למלוה ע\"פ של בעלה ואח\"כ מסיים בטעמו ז\"ל דאיהי במזונותיה ב\"ח היא שכבר נתחייב לה או מתנאי ב\"ד או מן הכתוב בכתובה ומזונייכי וה\"ט שייך אף למזונות דמכאן ולהבא ובדין מזונות שחייב לבת אשתו דאף שהיא גובה מכאן ולהבא מ\"מ היא טורפת אפילו ממשעבדי ומיד וכמ\"ש ר\"פ הנושא וכתבו רבינו בא\"ע סי' קי\"ד ע\"ש גם עיין בתשובת רשב\"א הביאו ב\"י בח\"מ ס\"ס ק\"ד במחודשים ס\"ח וע\"ק שרבינו העתיק לשון בע\"ה ודינו כאן וכתב ריש ל' בע\"ה הנ\"ל וז\"ל אבל אם כו' ולא העתיק סוף לשון וטעמו דבע\"ה הנ\"ל דמשמע דס\"ל דבלותה דוקא שניהם שווים ולא בגביית מזונותיה דמכאן ולהבא לכן נראה כמ\"ש בפרישה ע\"ש (מיהו עיקרן של קושיות הנ\"ל נתיישבו במ\"ש הבעה\"ת וגם הרי\"ף בראשונה בהדיא והוא כיון דמצינן דהתורה מיעטה בערכין לומר לא תפרנס מהסידור כ\"א הוא ולא אשתו ומשמע אפילו היא מוקדמת ש\"מ גזירת הכתוב וכיון דגמרינן מיכה מיכה מערכין לב\"ח גם בב\"ח נאמר כן שהוא מוקדם מגזירת הכתוב ואפילו תפסה כיון שתפסה בלא ב\"ד. מיהו כשאין ביד הב\"ח שטר זה אין ללמד מערכין שהוא מלוה הכתובה בתורה ואין לומדין מיכה מיכה כ\"א לסתם מלוה שהיא בשטר מש\"ה שניהן שוה בה או מי שיקדים לגבות הוא הזוכה. ומה שהוסיף הרי\"ף בטעם וכתב דמזונות אשתו הן מדרבנן אפשר דכ\"כ למאן דס\"ל הכי וכצ\"ל וק\"ל). אלא דאכתי קשה כיון דקי\"ל מלוה ע\"פ מוקדמת קודמת למלוה ע\"פ מאוחרת אליבא דכ\"ע וכמש\"ר סי' ק\"ד א\"כ אף שהוא לוה ע\"פ מ\"מ הא זמן הלואתו שלוה אתמול תקדום בגבייתא למה שלותה היא שאין חובה מוטל עליו לשלם כ\"א האידנא. וקושיא זו לא שייכא למ\"ש דבלה\"נ קשה לדברי רבינו ובעה\"ת וצ\"ל דמועיל קניין על מזונותניה ותנאי ב\"ד להשוותה להלוואתה בע\"פ וצ\"ע. ועיין בב\"י שכתב על דברי בעה\"ת ורבינו ז\"ל ומה שחילק בין אם החוב הוא בשטר או בע\"פ משום דמלוה בשטר היא קודמת למלוה ע\"פ והיינו בקרקעות אבל מטלטלין אין להן דין קדימה כמש\"ר בסי' ק\"ד עכ\"ל ב\"י ודבריו סתומים ונראה דה\"ק דמה שחלקו לומר דאם לוה הבעל בשטר אותו המלוה הוא קודם לאשה ה\"ט משום שמלוה בשטר הוא קודם למלוה ע\"פ שהלוואתה שלותה למזונותיה מתחשב לעולם להלוואתה ע\"פ כיון שאין למלוה שלה שיעבוד על הבעל וכנ\"ל ומש\"ה כשגם הלוואה של הבעל היא בע\"פ אינו קודם לאשה אלא שוה לו דשניהן נחשבים לבע\"פ ע\"ז מסיק ב\"י וכתב דהאי דמוקדם מלוה שלו בשטר להלואתה שהיא בע\"פ היינו דוקא במקרקעי אבל במטלטלין שוה היא למלוה ע\"פ שלו אף שהוא בשטר אלא שק\"ל על דברי הב\"י הא בהדיא כתבו בעה\"ת ורבינו בשם הרי\"ף שאין לאשה מזונות לא ממקרקעי ולא ממטלטלין כו' עד לותה בשטר ואכלה וצ\"ל דלצדדין קתני דמ\"ש ולא ממטלטלי לא קאי כ\"א ארישא שכתב דאין לה מזונות שתגבה מהיום והלאה אבל במה שלותה ואכלה כבר אין מלוה שלו בשטר מוקדם לה כ\"א בגביית מקרקעי וכן משמע קצת לשון בעה\"ת דברישא כתב שאין לאשה מזונות לעולם לא ממטלטלין כו' ובסיפא כתב ז\"ל ואפילו לותה אותם בשטר אין הלואת המזונות נגבית מנכסי הבעל עד שיפרע מלוה שלו כו' ולשון מנכסי משמע דר\"ל מקרקעי דאע\"ג דבלשון נכסי גם מטלטלי בכלל מכל מקום מדשינה משמע דבקרקעות מיירי שהם סתם נכסי על הרוב ודו\"ק: (מה) וי\"א שאין חילוק בין מיוחסת כו' נ\"ל דהאי י\"א הוא דעת מהר\"מ שכ\"כ המרדכי בשמו ספ\"ק דב\"ק וס\"פ נערה שנתפתתה ושם הוכיח דכן דעת הרי\"ף מדכתב שם בפ\"ק דב\"ק גבי אחין שחלקו האי חילוק דבין חול לשל שבת ולא כ\"כ פרק נערה שנתפתתה וגם לא פרק המקבל גבי ב\"ח ש\"מ דדוקא גבי אחין אין דרך למחול מה שנטלו מתפוסת הבית כ\"א בגדי חול ומשום בזיון דאין להפשיטן ערום או להביא הן עצמן לב\"ד בבגדי חול שעליהן משא\"כ בשל שבת וי\"ט דיכולין לשלחן לב\"ד אבל בעל מקנה לאשתו בהקנאה גמורה אפי' של שבת וי\"ט אלא שמחלק דבתכשיטי זהב ובדולח מן הסתם לא מקנה לה ויכול ב\"ח לגבות מהם וכ\"כ מהרי\"ק שורש י' דין ט\"ז וכתב שכ\"כ בתשובת הרי\"ף בהדיא ע\"ש וכתב נמי דה\"ה כל בעל לצורך פרנסתו יכול למכור ע\"ד זה וכאשר הוכיח מהר\"מ שכן דעת הרי\"ף ונ\"ל להוכיח שכן דעת הרא\"ש שהרי גם הוא כתב כלשון הרי\"ף כ\"ק דב\"ק ופרק נערה שנתפתתה ופרק המקבל גם רבינו אף שכתב כאן ג' דעות מ\"מ הרי כתב דעה זו דאין חילוק בין בגדי שבת באחרונה וגם דקדק לכתוב דאין חילוק בין בגדי שבת ולא כתב נמי דאין חילוק בין תכשיטי זהב מוכח דס\"ל דגם מהר\"מ והרי\"ף מודים בתכשיטין ולקמן בסימן רפ\"ח כ\"ר דין אחין שחלקו וחילוק בין בגדי שבת ושל חול והיינו כדעתם ז\"ל הנ\"ל גם בש\"ע דקדק מ\"ו ר\"ם ז\"ל לכתוב ויש חולקין אחר שכתב המחבר שם החילוק שבין בגדי שבת לחול אבל לחלק בתכשיטין ודאי משמע דגם מ\"ו ר\"מ ז\"ל מודה והארכתי בתשובה ע\"ש ומ\"ש בא\"ע בש\"ע סי' צ': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " נותנין לו זמן ל' יום עד\"מ בעמוד: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכן אם התביעה היה פקדון כו' בגמרא לא כתב שם תיבת וכן אלא ז\"ל וה\"מ דאמר אתינא אבל אי אמר לא אתינא לאלתר כתבינן וה\"מ במלוה אבל בפקדון לאלתר כתבינן עכ\"ל וכבר כתבתי בפרישה דאינן שיוין לגמרי אלא כיון דבשניהן קאמרה הגמרא דכותבין לאלתר ור\"ל דבשום א' מהן א\"צ להמתין צ' יום משה\"נ כ\"ר לשון וכן וקאי אצ' יום דהתחיל בהו וכלשון רבינו כאן הוא לשון הרמב\"ם בפכ\"ג מהל' מלוה דין ה' ושם מבואר יותר ז\"ל בד\"א שהיה כל הצ' יום נשמט כו' אבל אם יאמר איני בא לב\"ד מיד כותבין אדרכתא על נכסיו בין על מקרקעי בין על מטלטלי וכן אם היה השטר על פקדון אין ממתינין לו צ' יום אלא כותבין אדרכתא מיד על נכסיו עכ\"ל הרי שברישא כתב בד\"א כשהיה הצ' יום כו' וכאילו אמר מש\"ה נותנין לו אפילו צ' יום משא\"כ באמר לא אבא דאין נותנין לו ומן כלל כמו שנדחקתי לפרש בלשון רבינו וכמ\"ש בפרישה וביאר נמי בסיפא וכתב דבטענת פקדון איירי ג\"כ שבא לזייף השטר וביאר נמי דכותבין לאלתר דגמרא ר\"ל דאין ממתינין לו צ' יום ועיין בר\"ן שם פרק הגוזל דכתב אהא דאמרינן דאפקדון לאלתר כתבינן אדרכתא אנכסים ז\"ל ודוקא דכפר ביה בפקדון אבל אי מודי ביה אלא שפשע בו והרי היא חייב עליו דינו כדין מלוה בעלמא עד כאן לשונו ובש\"ג שם תמה על הר\"ן וכתב ז\"ל הא קי\"ל דלא נשתנה המעשה בחילופי הדברים כדאיתא פרק הגוזל עכ\"ל ובאמת לק\"מ דויל בתר טעמיה דפקדון דניתן להחזיר בעיניה לא שייך ביה טעמא דאיתא בגמרא אשטר הלואה ובפשע בה נעשה עליו כמלוה וק\"ל עוד תמה שם בש\"ג אמ\"ש אלא אם לא יבא כותבין כו' וז\"ל ולא ידעתי מה ר\"ל אם לא יבא כיון שכותבין מיד עכ\"ל ולפי מ\"ש ג\"כ לק\"מ דהא נותנין לו זמן ל' יום ומש\"ה דקדק רבינו בלשון וכתב בתובעו בשטר פקדון אם לא יבא ובאמר לא אתינא לא כ\"כ אלא אם אינו רוצה לבא כו' וק\"ל ועי' ברבינו ירוחם נ\"א חי\"ב דכתב ז\"ל אבל על פקדון כתבו לאלתר אחר שמתא בלא תשעים יום עכ\"ל ודבריו אינם מובנים לי במ\"ש אחר שמתא הא לא נזכר שום שמתא בתביעת פקדון וגם אין טעם לשמתיה ע\"ז אלא יכתבו אדרכתא אנכסיו אחר ל' יום הראשונים דנתנו לו זמן ב\"ד אולי יהיה כדבריו שיביא עדים ויזייף השטר ואפשר דט\"ס הוא וצ\"ל בלא שמתא ובלא צ' יום וצ\"ע: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " עד שיודיעו ללוה אפילו אם הוא רחוק הרבה עיין בב\"י מה שהקשה על רבינו וקשה דא\"כ לא הוה ליה לרבינו לסתום אלא לפרש לכן נראה דס\"ל לרבינו דאם הוא אלם משהינן ליה אפילו טפי מי\"ב חדש ואפילו אי ליכא שיירא וס\"ל דהמעשה ובגמרא כך היה דלא היו צריכין לשהות כ\"א עד י\"ב חדש משום דהוו שיירות דאזלי ואתו משם להתם אבל אי לא הוו מצו אולי ואתי בגו וימנא די\"ב חדש הוי משהינן טפי וממילא אי ליכא שיירתא צריכין לשהות ג\"כ עד שיזדמן מי שיודיעו על ידו וחדא באידך תליא דכיון דאין שיעור מוגבל היכא דאיכא שיירתא ה\"ה דמשהינן היכא דליכא שיירא כלל ודוקא אם אינו אלם קבעו ליה זמן כדי שילך בג' בשבת משום דליכא פסידא בהא ללוה בקרקעו ואף דבגמרא קאמרה תחילה כן לדינא ז\"ל וה\"מ דמקרבא אבל מרחקא לא אם לא דאיכא קרובים אי נמי שיירתא דאולי להתם כו' הא מסיק בגמרא שם וקאמר ע\"ז ז\"ל ולא היא כולי ולפי המסקנא דולא היא כו' חזר מתרתי ממאי דהוה ס\"ד מעיקרא דאין חילוק בין אלם או לא ובתרווייהו אי קרוב ממתינין ואי רחוק אין ממתינין. ובסוף חילק ביניהן וקאמר דאי אינו אלם אין ממתינין אלא כדי הילוך יום א' ואם הוא אלם ממתינין אפילו טובא עד דמודעינן ליה ודו\"ק וצריך ליתן טעם למה השמיטו הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם להאי דינא דצריך לשהות טפי כשהמלוה אלם מכשאינו אלם ולסברת הרמב\"ם הנ\"ל דלא כתבינן אדרכתא אמטלטלי היכא דאמר אתינא אפי' בתר צ' ולאפוקי מדעת הרא\"ש ור\"י שכתבתי בסמוך בדרישה וגם רבינו ובעה\"ת שכתבתי לשונו בפרישה דס\"ל דלא ממתינן ליה אלא עוד צ' אחר צ' ראשונים כשהניחם ביד שליש ומשמע דאפילו בכמה שנים נמי לא מש��ם הפסד דלוה ואף על גב דאיכא קרקע למלוה חיישינן שמא תפסד וכנ\"ל כ\"ש היכא דהמלוה אלם ויש פסידא ללוה דמשהינן אפי' בקרקעות אפי' כמה שנים ואי נאמר דהרי\"ף והרא\"ש ס\"ל כוותיה דהרמב\"ם במטלטלי היכא דאמר אתינא א\"ש דהשמיטו דין זה דנלמד במכ\"ש מדין מטלטלין וכמ\"ש וכן משמע מלשון רבינו דכתב וכן בקרקעות וכו' משמע דמשוה אותן יחד ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא חילק בזה בש\"ג כתב ע\"ז ז\"ל אינו נראה שיהא בו שוה מחלוקת ומחמת שהוא פשוט לכך לא הוצרך הרא\"ש לכתבו ולהזכירו דהא מאיזה טעם הוא דאין מורידין אותו למטלטלין דלוה משום חשש שמא יבא ראייה לבטל השטר ולא ימצא אח\"כ ממה לגבות הכא ליכא למיחש דהא אמר הלוה דאינו בא עוד לב\"ד (עמ\"ש בסמוך ע\"ז) כלומר שאין לי עוד ראיות לפהול השטר ופשיטא שהוא שוה קרקעי ומטלטלי וכן כתב הרשב\"א וסמ\"ג בעשין כו' עכ\"ל ותימא הא כתב הרא\"ש בהדיא שם פרק הגוזל ז\"ל וה\"מ דכתבינן לאלתר אפקדון וכן אמלוה ואי אמר לא אתינא במקרקעי אבל אמטלטלי לא כתבינן לאלתר דילמא שמיט וכו' אם כן הרי לך בהדיא דסבר הרא\"ש דלא כתבינן אמטלטלי בלא אתינא. גם מ\"ש הש\"ג הנ\"ל דהכא ליכא למיחש דהא אמר הלוה דלא יבא עוד לב\"ד כלומר אין לו עוד ראיות לפסול השטר כו' כבר נתבאר דאין פי' לא אתינא האמור בגמרא ופוסקים כן אלא שסירב ואמר מתחלה לא אבא לדון לפניכם וכ\"כ הרמב\"ם ובעה\"ת ורבינו בהדיא ודו\"ק. ויש לדקדק מלשון הנ\"ל דכתב אבל אמטלטלי לא כתבינן לאלתר משמע הא אחר זמן מה כתבינן וכ\"כ תלמידו רבינו ירוחם בהדיא וז\"ל בנ\"א ?חי\"ב ובמלוה אמרינן דאי אמר לא אתינא כותבין לאלתר דוקא אמקרקעי אבל אמטלטלין לא כתבינן לאלתר אדרכתא אפי' אית ליה למלוה קרקע עד צ' יום פי' שמא יאכל המלוה המטלטלין כו' עכ\"ל הרי מוכחא מדבריו דס\"ל דלאתר צ' יום כתבינן אדרכתא גם אמטלטלי ולכאורה נראה דרבינו לא ס\"ל הכי שהרי כתב בדברי הרמב\"ם דבאמר לא אתינא כתבינן גם אמטלטלין ולא כתב אימת כתבינן וע\"ז כתב דהרא\"ש לא חילק בזה דמשמע דס\"ל דלא כתבינן אמטלטלין לעולם וכן משמע מגמרא שהבאתי לעיל דלא חילק בין אמר אתינא ולא בא ובין אמר מתחילה לא אתינא אלא כתב סתמא דלא כתבינן אדרכתא אמטלטלין וכן הוא לשון רבינו לעיל שכתב והא דכתבינן אדרכתא כו' עד אבל אין כותבין אדרכתא אמטלטלי כו' דמשמע דלא כתבינן כלל בכל הנך דינים הנ\"ל בין באתינא בין בלא אתינא מיהו מדהביא רבינו הגאונים בסמוך דבמטלטלי מוסרין ביד שליש עד זמן כו' משמע דלאחר אותו זמן ס\"ל דכתבינן אף אמטלטלי וס\"ל דודאי אמטלטלי לא קבעו זמן צ' יום אבל מ\"מ כדי שלא תלקה מן הדין דכל א' שאין לו קרקע ויש לו מטלטלין ילוה מעות בשטר ויטעון מזוייף הוא לכך קובעין לו זמן לפי ראות עיני הב\"ד שיוכל להביא עדים לברר שזייוף הוא ובכלות אותו ומן ליכא תו למיחש שיביא עדים וממילא גובין מיד השליש המטלטלין ומש\"ה דקדק הרא\"ש וכתב אין כותבין לאלתר ולא קבע לו זמן קבוע לפי שזה תלוי בראות עיני הב\"ד כל חד לפי עניינו וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם יש עליו ב\"ח הרבה אין צריך לישבע שבועה זו לכל א' וא' ג\"ז מדברי הרמב\"ם וכ\"כ בעה\"ת שער ב' חלק א' וכתב דנפקא לן הא מדאמרי' פ' מי שהיה נשוי גבי ראשונה נשבעת לשנייה כו' ואילו ראשונה לשלישי' א\"צ לישבע ומסקא הגמר' בטעמו משום דשבועה לחד שבועה למאה עכ\"ל הביאו ג\"כ הב\"י והתם בגמרא מוכח דאפילו לא באו ה��שים יחד להשביעה אלא כל א' בפני עצמה אפ\"ה אין צריך לשבועה גם להשנייה וצ\"ע כו' (ועי' הקושיא בב\"ח) ויש ליישב בדוחק ולומר דלא בא הרמב\"ם אלא לומר דל\"ת כיון שהגאונים החמירו להשביע לזה הטוען אין לי אף שמן התורה הוא פטור מהשבועה כנ\"ל משום נעילת דלת הו\"א שג\"כ יחמירו בזה להשביעו לכל א' אף שאינו מן הדין קמ\"ל דאין מדקדקין בתקנה זו להחמיר וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ששאלת ראובן כו' ל' השאלה ותשובה זו מגומום דמתחיל בשאלה שהביא כתוב לישבע דמשמע שבשעת טענתו עליו עדיין לא נשבע שאין לו יותר א\"כ במאי רוצה לפסלו ועוד דבתשובה מסיים וכתב אחר שנשבע להביא שבועה מאן דכר שמה ונלע\"ד דהמעשה כך היה שהלוה קפץ ונשבע למלוה שיביא כל אשר לו בכתב לב\"ד והם יסדרו והמותר יתנו למלוה וישבע ע\"ז בפני ב\"ד שאין לו כלום יותר והמלוה טען שלא הביא בכתב הכל וכבר נשבע לו להביא הכל וביקש מהב\"ד שלא יאמינו לו על שבועתו שישבע לפניהם שאין לו יותר כו' ודאי כאשר נשבע לשוא בראשונה כן ישבע ג\"כ באחרונה והשיב הרא\"ש שא\"כ הוא שכבר נשבע להביא הכל והוא יברר שלא הביא הכל א\"כ הדין עם שמעון ויש מגיהין בשאלה במקום לישבע ונשבע ול\"נ דאכתי קשה מה דסיים וכתב מאחר שנשבע להביא. ואם נבא להגיה נראה להגיה שהביא בשי\"ן במקום להביא בלמ\"ד וכמ\"ש בפרישה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לא שייך דין קדימה בדבר שאינו בעולם כו' הא דלא קאמר אין שייך דין קדימה במטלטלין משום דהשיב דאפי' מיירי שכתב בשטרו שהקנה לו מטלטלין אגב קרקע אפ\"ה אין לו דין קדימה כיון שלא היה בעולם קודם שלוה מהשני והוי כלוה ולוה ואח\"כ קנה דאם באו לפני ב\"ד יחד לגבות חולקין ואם קדם המאוחר וגבה אפי' במקרקעי מה שגבה גבה וכמש\"ר סימן ק\"ד וה\"ה במטלטלין הללו שהקנה לו אגב קרקע ומשה\"נ כתב דהשתא דנשבע הו\"ל כקדם המאוחר וגבה מכח שבועתו שנשבע וצריך לקיים שבועתו וק\"ל ועי' בתשובה שהארכתי בעניינים הללו דקדימה ושם הבאתי ל' תשובת הרמב\"ן שכתב בסי' ס\"א דיש קדימה ג\"כ במטלטלי בשנים שבאו יחד לגבות בב\"ד דנותנין המטלטלין להמוקדם לבד והביאו הב\"י ג\"כ בסי' ק\"ד מס\"ה ולפ\"ז י\"ל דהכא איירי דלא הקנה מטלטלי א\"ק והרא\"ש לא ס\"ל כהרמב\"ן אפ\"ה השיב כן להשואל שבא בטענה ששטרו מוקדם ושהוא יקח תחלה ש\"מ דס\"ל להשואל כדעת הרמב\"ן הנ\"ל וע\"ז השיב דאפי' לסברת הרמב\"ן אינו גובה כיון שלא היה בעולם ויש נ\"מ גם להרא\"ש דאם היה בעולם ובאין שניהם יחד לב\"ד לגבות כאן אף כמו אם רצה הלוה ליתנו להא' וגם נשבע ע\"ז ליתנו לו אין שבועתו חלה כיון שבשעת שבועה היו המטלטלין בעולם ושניהם שוין בגבייתן מהם משא\"כ כשנשבע קודם שבאו בעולם חלה השבועה ווה דומה קצת למ\"ש הרא\"ש בתשובה והביאה רבינו בר\"ס ע\"ג דאם נשבע שלא למכור כדי לשלם אם השבועה היתה קודם שלוה חלה השבועה ואם היתה אח\"כ לא חלה השבועה ודו\"ק. וכיון שנשבע לתתו ללוי צריך לקיים שבועתו צ\"ע דבא\"ע סי' קנ\"ד כ\"ר בשם הרא\"ש שהשיב על מי שנשא אשה אחרת והשביעוהו הדיינים להיות עם השנייה ולזונה כו' עד הילכך כל היותר על כדי חייו יתן חצי לזו וחצי לזו כו' משמע דאע\"פ שנשבע לשניה והיה ג\"כ דבר שלא בא לעולם ואפ\"ה צריך שיתן החצי לראשונה ועוד דמסיק התם הרא\"ש באותה תשובה וכתב ז\"ל וששאלתם למה חייב לפרנס השנייה הא משועבד לראשונה מה קדימה שייך במזונות ופרנסה יכול לשעבד עצמו לכמה נשים דגופי של אדם יכול לשעבד לכמה חובות דל�� שייך קדימה אלא בשיעבוד מקרקעי עכ\"ל. ולא תלה הדבר בשבועתו שנשבע לשנייה שחלה במטלטלין ואפילו ליתן לה הכל אף שנשתעבד לראשון כמ\"ש הרא\"ש כאן בתשובה וגם בא\"ע גופיה קשה מיניה וביה דשם בסי' קי\"ח כ\"ר תשובת הרא\"ש דכתובה בה כמו בתשובה דהכא ע\"ש שכתב ראובן חייט נשכע ליתן לשמעון חצי מה שירויח ועתה אין מספיק לראובן לפרנסת אשתו חצי מה שירויח ואשתו תובעת מזונות כו' וכתבת שי\"א דהשביעה הויא לבטלה כיון שהיה משועבד לאשתו תשובה אין בדבריהם כלום דאין שיעבוד חל על גופו של אדם בשום ממון שהוא חייב ואלמלא השבועה לא היתה המתנה כלום כי נתן לו דבר שלא בא לעולם אבל בשביל השבועה שנשבע צריך לקיימו עכ\"ל הרי מוכח מתשובה זו כמ\"ש כאן ונראה דיש לחלק בין חוב הלואה לחוב מזונות אשתו דשאני הלואה שמתחילה כשהלוה לו המלוה היה דעתו שיחזיר לו דמי הלואתו בעין ופעם א' הן או דמיהן כמו שהלוהו ולא ס\"ד דמלוה לבא לידי מדה זו לגבות פרוטה פרוטה ומש\"ה עכשיו שאין לו אין עליו שיעבוד הגוף לעיין ע\"ז שלא יחול עליו שום שבועה שנשבע ליתנו לאחר וכמ\"ש בתשובה משא\"כ במזונות אשתו דתחלת השיעבוד היה ששיעבד גופו שכל מה שירויח במלאכת ידו יוציא מזונותיו ומזונות אשתו ולוה היא נושאת את נפשה משעה ראשונה וכיון דמתחילה לזה נשתעבד מש\"ה לא חלה השבועה שנשבע להוציא הכל בפרנסת אשתו השנייה וכ\"ש אם נשבע לשלם אותו לב\"ח או ליתנו במתנה לאחר והא דפסק בהחייט דצריך לקיים שבועתו ליתן החצי לשמעון שאני התם דלא היתה שבועתו שלא לזון אשתו כלל שהרי שייר לפניו דמי חצי מלאכתו לפרנסתה וכבר כתב הרא\"ש דאדם יכול לשעבד גופו לכמה חובות וה\"ה למזונות אשתו ולחוב או מתנה עמהם ודו\"ק ועמ\"ש עוד מזה בדרישה בא\"ע סי' קנ\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " גם אחר שתקנו שבועה זו כו' שלא תקנו לעקור כו' זהו דלא כמש\"ר בשם הרמ\"ה לעיל בסי' צ\"ז סכ\"ו ז\"ל אבל כי לא אפשר לאשתלומי מינה באנפא אחרינא אלא בכניסתו לביתו והמלוה טען אפי' טענת ספק דאית ליה מטלטלי' בביתיה דינא הוא דליעול שליח ב\"ד בביתיה כו' הרי דס\"ל דאפי' מספק מותר ליכנס ומשמע אפי' היכא דלא הוחזק רמאי ואפי' בשעת משכון וכ\"ש בשעת פרעון וגם הרשב\"א כתב בתשובה הי' אלף ס\"ב והביאו ב\"י בסימן זה ס\"א ז\"ל שורת הדין שכל מי שטוען אין לי ב\"ד אין נזקקין לו לכלום אלא ילך המלוה ויחפשנו כו' משמע דס\"ל דהמלוה בעצמו מחפש אותו אפי' בביתו ואין ב\"ד מוחין בידו והיינו משום דס\"ל כהרמ\"ה הנ\"ל או כר\"ת דכתב דלא אזהר רחמנא אלא בשעת משכון ומדכתב שכל מי שטוען כו' משמע אפי' אינו בחזקת רמאי מיהו י\"ל דמ\"ש הרשב\"א דהמלוה יתפשנו אינו ר\"ל בביתו אלא ר\"ל יחפש ויפשפש ויחקור אולי יודע אם יש לו או אין לו וגם הרמ\"ה כתב שם דלא למעשה כ\"כ וק\"ל ועפ\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם נותנים לו זמן שלשים יום מה שנותנין לו זמן אינו מבואר בגמרא אלא מתקנת הגאונים היא וכ\"כ נמ\"י עי' בב\"י שהביא ל' הנמ\"י ורצה להוכיח מל' נמ\"י שבכל מלוה נותנין לו זמן ל' יום והקשה עליו ובאמת ל\"ק מידי. וגם רבינו כתב שהרי\"ף כתב בתשובה שבכל מלוה נותנין לו זמן והב\"י כתב על דברי נמ\"י ז\"ל ובסמוך יתבאר שאין דעת הרי\"ף בתשובה כן ושגם בדברי הרמב\"ם מבואר שאינו סובר כן אלא כמו שפירש המ\"מ שהוא האמת עכ\"ל ור\"ל שהמ\"מ כתב בשם הרי\"ף והרמב\"ם דאם אין לו מטלטלין אלא קרקע ובא לגבות ממנה נותנים לו זמן משא\"כ כשבא לגבות ממטלטלי ותימה ל�� דברי ב\"י מהיכן ראה לפרש דברי נמ\"י דאיירי בבא לגבות ממטלטלי ושאפ\"ה הרי\"ף והרמב\"ם מצריכים ליתן לו זמן. ואי משום דכתב דבכל מלוה נותנים לו זמן. הרי גם רבינו כתב כן בסמוך בשם הרי\"ף והגאונים ושניהם ר\"ל דבכל מלוה בין שקבע לו זמן להלואה בין לא קבע זמן אבל לעולם לא איירי אלא כשאין לו אלא קרקע ונ\"ל דדעת ב\"י היה מדהאריך הנמ\"י וכתב בכל מלוה אפילו היה לו זמן קבוע כו' ש\"מ דתרתי קאמר כל מלוה בין בקרקע בין במטלטלים וזה אינו מוכרע כלל אלא מפני שבא לכתוב אח\"כ שר\"ח חולק מש\"ה חזר וכתב פי' דכל מלוה דהרי\"ף ר\"ל אפילו קבע לו זמן וק\"ל ומ\"ש בתשובת הרי\"ף והביאו בעה\"ת בשער ג' והב\"י במס\"א ז\"ל נותנים לו זמן ל' יום וזמן זה במכירת קרקעות אבל במכירת מטלטלי א\"צ אלא עד שימכרו עכ\"ל אין לדקדק מזה דס\"ל להרי\"ף דגם למטלטלים נותנים זמן שהרי כתב א\"ל אלא עד שימכרו וכדי שימכרו מיהו בעי ליתן לו זמן. וכבר כתב הרי\"ף בתשובה דגם בקרקע ל\"ד ל' יום אלא פעמים מוסיפים ופעמים גורעין וכמש\"ר בשמו. דז\"א דהרי זמן דאיירי בהו הרי\"ף ור\"ח ושאר הגאונים אינו כדי למכור דזהו בכלל ימי ההכרזה שנותנים לו אלא נותנים לו זמן למבוקשו שאומר שבתוך הזמן ישתדל מעות בהלוואה או ימשכן או ימכור או באיזה עניין אחר שישתדל ואפ\"ה שומעין לו משא\"כ כשיש בידו מטלטלין דאין שומעין לו ליתן לו שום זמן להשתדל מעות ממקום אחר אלא אומרים לו מכור אלו המטלטלים שבידך והתחל במכירתן מיד או הגבם למלוה זה בחובו וכמ\"ש ג\"כ רבינו בסי' ק\"א ז\"ל. וכל מה שמגבהו בכדי שיוכל למכרן מיד כו' והא דלא הזכיר הרי\"ף שם שיגבהו המטלטלין מיד חדא מינייהו נקט או אפשר משום דשם איירי דהתנה עמו שלא יורידהו בשומא כמו שנזכר שם בתשובה ומש\"ה כתב דאף אם לא יתרצה המלוה בגביית המטלטלים מ\"מ א\"צ ליתן לו זמן להשתדל מעות ממקום אחר אלא בכדי שיוכל למכור מטלטלין אלו שבידו ויתחיל במכירתן מיד וק\"ל: שאילו היה לו מטלטלים ב\"ד מגבים לו מיד אין להוכיח מכאן למאן דשעבד נפשיה בש\"ח לשלם למלוה במזומנים דצריך ליתן משכון אם יש לו דהא אין שייך לומר כאן דיתן לו המשכון בגביית חובו דהא התנה עמו ליתן מזומנים דוקא דמ\"מ י\"ל דכמו שא\"צ ליתן ערב א\"צ גם משכון כל ל' יום ומטעם שכתבתי בפרישה ע\"ש: ועל מש\"ר ב\"ד מגבים לו מיד כתב ב\"י ז\"ל עיין במש\"ר סימן ע\"ג בשם הרא\"ש שאע\"פ שעבר מזמן ההלואה שלשים יום צריך להמתין מלמכור המשכון ל' יום אחר התביעה עכ\"ל ונ\"ל הטעם שבכאן אין נותנים לו ל' יום כמו התם במשכון משום דהכא היו מטלטלים ביד הלוה עד הנה וא\"כ למה לא מכרם עד הנה כדי שיהיו לו מעות מוכנים לפרוע לב\"ח משא\"כ במשכון דהיה ביד המלוה ולא היה לוה מצי למוכרו: יחרים סתם על כל מי שיש לו מטלטלים או מעות ומפליגו בדברים משמע דוקא כשרוצה לדחותו עתה בדברים לגמרי ולאמר לך ושוב לאחר זמן שיתנו לי הב\"ד הא אם טוען אין לי מעות ומטלטלי קח קרקע ורוצה להגבותו מיד וכ\"ש כשבא להגבותו מטלטלי וסחורה מיד דאינו יכול להחרים אם אין בידו מעות כמו שאין בידו להשביעו על זה כמ\"ש הרי\"ף ובעה\"ת אם לא שמפורש בשטר בהדיא שצריך ליטפל בסחורתו ולמכור קרקעותיו דאז כל תנאי שבממון קיים אבל מל' הרמב\"ם שהביא רבינו בס\"ס ק\"א ס\"י מוכח דגם אם רוצה לפרוע מיד בקרקעות מחרימין שאין לו מעות או מטלטלין ע\"ש וכ\"ש בד\"מ ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל לא ירשו כלום מאביהן כו' בסעיף א' בב\"י הביא דברי ר\"ח שמשמע מדבריו דכופין היתומים שירשו מטלטלי דקי\"ל מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן ע\"כ. וכתב ב\"י עליו דאפשר דדברי ר\"ח הם בתר תקנתא דרבנן בתראי דתקנו לגבות מטלטלי וכדברי הרא\"ש עכ\"ל ודבריו דחוקים דא\"כ למה תלאו ר\"ח במאי דקי\"ל דפריעת יתומים לחובת אביהן הוא מצוה ואין לפרש דר\"ל דלתקנת הגאונים המצוה דפריעת חוב הוא גם על מטלטלין דא\"כ הול\"ל כיון דקי\"ל דאף במטלטלין מצוה על היתומים לכן היה נראה לכאורה לומר דר\"ח ס\"ל כדעת הרשב\"א שהביא ב\"י גופיה מיד אחר זה (וגם הד\"מ הביאו בעמוד) דס\"ל דבמטלטלין שירשו כופין אותן לקיים המצוה כמו שכופין אקיום שאר מצות וכתב דבהכי איירי מתני' דפ' מי שמת מי שנפל הבית עליו ועל אביו כו' ע\"ש וכתבו רבינו בס\"ס ק\"ד ומדמוקי לה למתני' בהכי ש\"מ דס\"ל דמעיקרא דדינא הוי הכי לכפותו במטלטלין שירשו מאביהן ובמטלטלי דידהו דלא ירשו כתב שם בשם הרשב\"א דהוא מצוה ואין כופין עליה ואף שהב\"י כתב בסמוך בד\"ה אבל לא ירשו כלום כו' שנראה מדעת ר\"ח שאין עליהן אפילו מצוה מדכתב בדבריו הנ\"ל יתומים שירשו מטלטלין דמשמע דווקא ירשו לי נראה דאין ראייה משם דמשום דקאי אדין כפייה כתב שכן הדין במטלטלי שירשו אבל יכול להיות דס\"ל דגם במטלטלי דלא ירשו הוא מצוה אלא שאין כופין עליה (וכמש\"ר סי' ק\"ח סל\"א בשם הרז\"ה והר\"מ בר יוסף וע\"ש דלא הסכים רבינו עמהן) ובהכי איירי ההיא דפרק מי שהיה נשוי בההיא קטינא דארעא דמשמע מינה דבמטלטלי אין כופין ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " נשבע היורש היסת כו' עמ\"ש בפרישה ועמ\"ש ב\"י בסוף סעיף ו' בד\"ה מ\"כ ראובן שיש לו שטר על שמעון כו' עד ישבעו בני שמעון לראובן שלא ירשו מאביהן כלום כו' ואגב שבועה זו ישבעו שלא שמעו מאביהם שהתפיס לאמם כו' וכתב ב\"י לבסוף ז\"ל ושבועה זו שכתב שישביעו יורשי שמעון נתבאר בסימן ס\"ט שיורשים אינן נשבעין ליפטר עכ\"ל וקשה דאם כן למה כתב בהתשובה שישביעו אגב משמע דאטענה זו לבד לא היו נשבעין ולבעה\"ת וסייעתו נשבעין גם אטענה זו לבד דהא ס\"ל דצריכין לישבע ליפטר אפילו בשמא ועוד מה אולמא האי שבועה דישבעו דלא ירשו מאביהן כלום כו' מהאי שבועה דלא שמעו מאביהן כו' דעשה שבועה זו עיקר וזו אגב ל\"נ דגם שם מעשה כך היה דהיה טוען ראובן ברי שירשו יותר והיו צריכין לישבע אטענה זו אליבא דכ\"ע וכמ\"ש בפרישה ע\"ש:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אע\"פ שנראה לחלק כמ\"ש איני משיב על דבריו ז\"ל מ\"ו ר\"ש ז\"ל ותימא למה נשא לו פנים בזה הלא רבינו הקדוש מעולם לא נשא פנים לרשב\"ג שהיה אביו ורבו ונשיא בכל מקום שידע לחלוק עליו לפי סברת לבו ועוד כי אני לא אדע ואבין מה סברא זאת במה שגוף הקרקע קיים ס\"ס מזיק שיעבודו של חבירו הוא ולעיל ר\"ס ק\"ד היכא דמכר ב\"ח מאוחר כו' כ\"ר שצריך לשלם מדינא דגרמי וא\"ל דשאני יתמי שמזיקין מחמת עצמן דמ\"ש (כאן) [כיון] שקרקע זו היה משועבד למלוה מדאורייתא גם לעיל מדברי הראב\"ד בסי' ק\"ד סט\"ו גבי חנוך כתב שאפילו יתומים משלמין מדינא דגרמי וכן נראה עיקר עכ\"ל. והנה מ\"ש הלא רבינו הקדוש כו' לשון זה כתב גם מהרא\"י בכתביו סימן רל\"ח לראייה דמותר לחלוק על רבו אם ראייותיו ברורות והביא עוד כמה ראייות וכ\"כ מ\"ו ר\"מ בי\"ד סי' רמ\"ב ס\"ג וכ\"נ ממש\"ר עצמו שם דאסור להכריע דברי רבו בפניו משמע דוקא בפניו ועמ\"ש אדברי רבינו לקמן סימן קע\"ו אמ\"ש ואלמלא שאין לי להכריעו כו' ובי\"ד ר\"ס ר\"מ ע\"ש. ומ\"ש מ\"ו ועוד כי לא אדע ואבין מה סברא זאת במה שגוף הקרקע כו' אני באתי להוסיף תמיה על תמיהתו כי לפי הנראה קשיין דברי הרא\"ש גופייהו אהדדי דהא הרא\"ש ס\"ל דמוכר ש\"ח לחבירו ומחלו חייב לשלם להמוכר וכמש\"ר בשמו בסי' ס\"ו סל\"א וגם הוא מהגמרא וכן כמה עניינים דחשיב רבינו לקמן סימן שפ\"ו לפטור ולחובה במזיק בהן לחבירו ומחלק שם בין דינא דגרמי דחייב ובין גרמא בניזקין דפטור ויש לחלק גם בזה וליישב התמיהות אעתיק לפניך תשובת הרא\"ש שהביא רבינו ומתוכו יתלבנו הדברים כי ז\"ל שם כלל פ' סי' י\"א יתומים שמכרו בנכסי אביהן ויצאו על אביהן ב\"ח ואינן יכולין לגבות הנכסים מיד הלקוחות אין בעלי דינין יכולין להוציא המעות מיד היתומים כי נכסיהן מכרו וקי\"ל כרבא דאמר ב\"ח מכאן ולהבא גובה ואין לב\"ח אלא משעת טריפה ושלהן מכרום ואפילו דין מזיק שיעבודו של חבירו אין כאן כי לא קלקלו את גוף הקרקע כלום אלא ילכו ב\"ח ויגבו הנכסים אם יוכלו ול\"ד כו' ע\"ש והנה י\"ל דדוקא בכעין אותו נדון דשלהן היו מוכרין בזה אמרו דלא הוי עלייהו דין מזיק שיעבודו של חבירו כיון דלא הזיק גוף השיעבוד ואשעת המכירה ליכא לחייובינהו דדידהו מכרו ובהא איירי רבינו נמי הכא משא\"כ לעיל ר\"ס דקדם המאוחר וגבה ומכרו דשלא כדין מכרו דהרי לא היה לו עליה אלא שיעבוד והרי יש עליו שיעבוד אחר מוקדם לו וכן בתשובתו של הראב\"ד דבאו שמעון ולוי לב\"ד לגבות יחד ופרע חנוך היורש חובו בשיעבודו של שמעון שבשעת הפרעון לא מכר את שלו כי באותה עת ג\"כ הגיע זמן גביית שמעון מש\"ה כתב דחנוך נקרא מזיק שיעבודו וחייב לשלם לו ומ\"ש שעדיין לא הגיע זמן גביית שמעון ר\"ל קודם שבאו לב\"ד לא הגיע אבל בשעה שבאו לב\"ד הגיע וא\"ת לא הו\"ל לרבינו לכתוב בשני המקומות דסי' ק\"ד הנ\"ל טעם חייובו סתם משום מזיק שיעבודו של חבירו אלא הול\"ל דהכא חייב דוקא כיון שמכרו דבר שאינו שלהם וי\"ל דרבינו קיצר וסתם שם משום דהוא ס\"ל דחייב משום דהוי מזיק שיעבודו דהרי הכניסו במקום שא\"א לגבותו כמ\"ש כאן אלא שלא רצה לחלוק ולהשיב עליו בדין זה עצמו שדבר בו הרא\"ש דהיינו יתומים שמכרו וכנ\"ל ומ\"מ אי איתא שהרא\"ש חולק בהני הנ\"ל הו\"ל לכתוב שם דלדעת הרא\"ש פטור אלא ודאי לא כ\"כ משום דס\"ל דגם הרא\"ש מודה שם כיון דמכרו דבר שאינו שלהן וכמ\"ש ודו\"ק. ומהר\"ר יוסף מקראקא בשא\"י שלו תירץ דמיירי הכא באחין שמכרו בנכסים מועטים ששם הדין נותן שכשמכרו אין לבנות דין על הקרקע שחז\"ל שתקנו להם מזונות לבנות לא תקנו אלא באופן זה וא\"כ הם אמרו והם אמרו עכ\"ל ותימא הלא הרא\"ש בתשובה זו קאי אסתם ב\"ח ולא אבנות שמכרו האחים הנכסים דכתב שם בהדיא ויצא עליהן ב\"ח כו':"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " או ישבע המלוה שכך וכך הוא חייב לו כו' כלשון רבינו כתב ג\"כ הרמב\"ם פי\"א ממלוה אות באות וז\"ל ב\"י ושבועה כו' ע\"ש [קצת מנהו הביא הב\"ח] ור\"ל כשישבע תחלה שמחיים תפסם ויודה לו אח\"כ שלא חייב לו עליו כלום או מה שהודו לו היורשין שחייבו אביהן עליו וא\"ל הילך נמצא דשבועה ראשונה היתה לבטלה משא\"כ איפכא דאף שיודה לו אח\"כ דלא תפשה מחיים מ\"מ שבועה הראשונה דכך וכך חייב לו יותר ממה שהודו לו או שכפרו כולו לא הויא לבטלה דהיום או מחר כשירצו היתומים לקיים מצות כיבוד ישלמו לו מהמטלטלי ע\"פ שבועתו וצ\"ע מנ\"ל להב\"י הא דהאי שבועה שכתב הרמב\"ם ורבינו סתם דר\"ל שבועת היסת ונדחק בתירוץ ולמה לא נאמר דנשבע בנק\"ח אמר וכמש\"ר סי' ע\"ב סי\"א בשם הגאונים דאם טוען שח\"ל כך וכך על המשכון צריך לישבע בנק\"ח אע\"ג דבלקוח היה נאמן בהיסת וכ\"כ עוד בסי' פ\"ט וקל\"ג וע\"ק על ישובו דב\"י דכתב דכיון דשבועה זו קודמת כו' וכי בשביל זה נציל בשבועה ולהפסיד ממון של יתומים ונלע\"ד דה\"פ של ב\"י דדייק בדברי הרמב\"ם ורבינו שהתחילו בטענה שהמלוה טוען מחיים תפסתי והיורשים טוענין לאחר מיתה תפסתים ולא הזכיר שמחולקין הם בסך החוב ש\"מ דאיירי ביתומים דלא ידעו שאינו חייב לו כ\"כ כמו שטוען המלוה וא\"כ בודאי כיון שהמלוה תופס בידו א\"צ לישבע בנק\"ח כמה חייב לו כיון דיש לו מגו לטעון לקוח הוא בידו ול\"ד למש\"ר בשם הגאונים בסי' ע\"ב דהתם מיירי דהלוה עומד נגדו וטוען ברי שאינו ח\"ל כ\"כ וגם אין לו לחייבו ש\"ח מספק כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים דזהו דוקא בבא להוציא מן היתומים אבל זה הוא מוחזק ואינו בא להוציא ומ\"מ שבועת היסת הטילו עליו מכח ספק כדין אילו היה טוען לקוח הוא בידי ומ\"ה הקשו הב\"י שפיר נהי דלית לן לחייוביה משום ספק אלא היסת על טענתו שכך וכך ח\"ל מ\"מ על טענת מחיים תפסתי והיורשים מכחישין אותו בברי מן הדין הוא לחייבו ש\"ח ואגב ישבע בכולל גם על טענת כמה ח\"ל ש\"ח ומסיק וכתב ואיפשר דכיון וכו' ור\"ל בודאי דעת הרמב\"ם ורבינו הוא דצריך לישבע ש\"ח על טענת מחיים תפסתים וגם על כמה ח\"ל בכולל ומן הדין הו\"ל להקדים שבועה זו דמחיים תפסתי שהוא העיקר אלא משום דכיון שאם אינו ח\"ל צריך להחזירו הקדימו לו שבועה זו אבל לעולם נשבע על שניהם ש\"ח וזה נ\"ל ברור בפי' הב\"י אבל לעד\"נ דבהיסת איירי ולק\"מ משום דאיירי ג\"כ דהיורשים אין טוענין ברי דלאחר מיתה תפסן אלא בשמא ככל טענת יורשין וכמ\"ש לעיל סי' ע\"ב סכ\"ח וכ\"ש ואפשר דמודים היורשין או שהוא מבורר שהיו המטלטלין ביד התופס מחיים רק שטוענין בשמא שמא היו מונחין בידך מחיים בתורת פקדון ואתה אחר מיתה אתה רוצה להחזיק בהן בתורת תפיסה אטענה זו היה הדין עם התופס כיון שהוא מוחזק בהן ואין עדים שהופקד בידו וכאשר נתבאר לעיל סימן ס\"ד כשאין עדים שהפקיד בידו דנאמן במגו ואפי' היסת ליכא עליו בטענת שמא כשהוא מוחזק ואף אם נאמר דלעיל בסימן ס\"ד כשתופס שטרות ואין עדים שהופקדו בידו עכ\"פ צריך לישבע היסת שאני התם כיון שהשטרות נכתבים ע\"ש הלוה ואין יכולים לגבותן בלא כתיבה ומסירה איכא ריעותא לפנינו משא\"כ בשאר מטלטלין שהיה יכול להחזיק ולטעון להד\"ם (ונראה דמש\"ה מסיק רבינו וכתב ז\"ל ואם תפס מש\"ח כו' כתבתי למעלה ואין שם חידוש שלא כתב כאן התלוי בשט\"ח דגם במטלטלי אם יש עידי פקדון אין נאמן לומר מחיים תפסתים אם לא חילוק זה ששם צריכים עכ\"פ לשבועת היסת משא\"כ בשאר מטלטלי וכמ\"ש ובהיסת סגי עכ\"פ כיון שהוא מוחזק וטוען כבר שלוה עליו כך וכך והיורשים אינן טוענים אלא שמא לא הלוית עליו כ\"כ ומש\"ה מקדמינן להשביעו היסת שהלוה עליו כך וכך ואגב ע\"י גילגול הוא נשבע (שלאחר מותו) [שמחיים] תפסו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"א שתקנת הגאונים לא היתה אלא במלוה בשטר כו' דומה לזה כ\"ר סי' ס\"ז בדין פרוזבול דלא ניתקן אלא כשיש להלוה קרקע דאותה הלואה שכיח וכאן מסיק רבינו וכתב שאין המנהג כן ור\"ל מהמנהג נשמע דתקנת הגאונים היתה בכל הלואה מה שא\"כ בפרוזבול דהדין מפורש כן בהדיא דלא תקנו הגאונים מתחלה כ\"א כשיש לו קרקע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והרמ\"ה כתב אפי' לא טען כו' כתב ב\"י בשם המרשים כמדומה בעיני שדין זה כמעט גמרא פשוט' שם דתנן וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה והוינן בה יתומים ממאן וכו' ומשנינן דה\"ק יתומים מיתומים לא יפרעו אלא בשבועה. ובודאי ה\"מ לאוקמי מלוה גופיה בדטעין פרעתי לאבוכון והשבעו לי דכי היכי דאבוכון כה\"ג משתבע ע\"כ מדרב פפא אינהו נמי רמי עלייהו שבועת יורשין אלא ה\"ט דלא אוקמה בהכי משום דמשמע ליה דמתני' בכל אנפי קאמר דלא יפרעו אלא בשבועה בין טעין בין לא טעין דאי בטעין פשיטא וממילא שמעת דיתמי מיתמי אנן טענינן להו משום דאחזוקי ממונא היכא דקאי עדיף טפי עכ\"ל ותמה אני על החכם המרשים ועל הב\"י שהביאו והסכים עמו כי מה עניין זה לזה כי שם גמרא מיירי ביתמי המלוה שמוציאין שט\"ח על יתמי הלוה והכא מיירי במלוה ע\"פ ובהא דוקא כ\"ר די\"א דאין טוענין ליתמי הלוה בעניין זה להפסיד ליתמי המלוה לגמרי והרמ\"ה ס\"ל דאפילו בכה\"ג טוענים להם וא\"כ אין לו להרמ\"ה ראייה מהגמרא דבגמרא דאיירי במלוה בשטר ואפילו אי טוענים להו אין מפסידין לגמרי אלא נוטלים עכ\"פ בשבועה דלא פקדנו ובכה\"ג כ\"ע מודו דטוענים להו ותדע שהרי בסמוך סי\"ז כ\"ר ז\"ל וכל הדין שיש ליורשי המלוה עם הלוה כך יש להם עם יורשי הלוה אם מת ובאין ליפרע מהן שנשבעים שבועת היורשין ונוטלים מהן כו' הרי שכ\"ר פשוט שנשבעים להם ומשמע שם דבכל עניין אף ע\"פ שלא טענו יורשי הלוה שמא פרע אביו אפ\"ה צריכין לישבע יורשי המלוה וה\"ט ודא משום דאנן טענינן להו משמע דכ\"ע מודו בהא דאל\"כ הו\"ל למכתב שנשבעין כמ\"ש לעיל כדרך רבינו להראות הפלוגתא ומוצא הדברים ועוד תדע שאח\"כ כתב שם פלוגתא בין הראב\"ד וב\"ה ושב\"ה כתב שא\"צ לישבע שלא נפרעו דקשה למה כתב דא\"צ לישבע שלא נפרעו ולא כתב דא\"צ לישבע סתם אלא ודאי משום דבכה\"ג דאיירי שם שהוציא ש\"ח כ\"ע מודו דצריכים לישבע שלא פקדנו כמשמעות המשנה והגמרא הנ\"ל אלא אי טענינן להו נמי שמא פרע הלוה ליורשי המלוה עצמן דאין שבועה זו נזכרת במשנה וגמרא לחושדן בגזלנים שנפרעו וחוזרים ותובעים בהא ס\"ל לב\"ה דלא טענינן להו וכמ\"ש שם בפרישה ע\"ש ובעה\"ת הסכים עם סברת ב\"ה בשער י\"ד וחלילה לשוויי כל הני רבוואתא בעה\"ת וב\"ה לטועים שלא ידעו המשנה והגמרא דמיניה וביה איירי שם אלא ודאי פשוט הוא כמ\"ש דדוקא במלוה ע\"פ או לטעון עליהם שנפרעו הן בעצמן בהא יש פלוגתא אי טענינן בעד היורשים אי לא וק\"ל:  א\"נ כגון שהימניה לבעל העיסקא כו' א\"ל אף אם יש נאמנות לבעל העיסקא הא נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו כמו בכתיבת יד דכ\"ר סי' ס\"ט דאף אם כתב בו נאמנות נאמן לומר פרעתי במגו דמזוייף ולא חש להוציא השטר מידו ה\"נ דכוותיה דשאני הכא דהו\"ל ליטול השטר מידו כיון דידע דכתוב נאמנות בשטר ולא לסמוך אטענת נאנסו דצריך לישבע ש\"ד אבל (כשאין בו נאמנות או שהוא מקויים אז יטלנה בעל העסק בלא שבועה מ\"מ כשטוען החזרתי לך אינו נוטלו בלא ש\"ח) [ק' אפי' כשאין בו נאמנות רק שהוא מקויים אז יטלנה ג\"כ בעל השטר בשבועה דהא מ\"מ כשטוען החזרתי לך איני נאמן בלא ש\"ד] וי\"ל דלא אטענת נאנסו לחוד סמיך אלא סבר ודאי לא יתבעני שנית בשטרו דהא עכ\"פ יצטרך בעל השטר לישבע בנק\"ח אשטרו שלא החזרתיהו לו ומיהו נראה דאף אם כתב לו סתם מ\"מ צריך לישבע להיורשים שלא החזיר לו אביהם ואמרינן דלא הימניה אלא שיהיה נאמן בשבועה דאי לא הימניה לא היה נאמן ליטול אפילו ב��בועה דהמקבל היה נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו וכדאמרינן במלוה שהאמין ללוה כמש\"ר בסימן ע\"א סל\"ד ע\"ש: (י) ומיהו כשהיה קטן כשמת אביו כו' עד דלאו בר צואה כ\"כ גם בעה\"ת שער י\"ד חלק ו' והכי דייק לשון רש\"י שם במשנה דפ' כל הנשבעים והב\"י כתב עליהם ז\"ל ואני אומר דקטן נמי בר צוואה הוא ע\"י אחרים שצוה להן שיאמרו לו לכשיגדיל עכ\"ל ובאמת אין זו קושיא כולי האי על רש\"י ובעה\"ת דקאי אל' ר' יוחנן בן ברוקא דמיירי מבן הנולד לאחר מותו ושם אין דרכו לצוות לאחרים שיאמרו לו כשיגדיל כיון שאין הבן לפנינו אלא כשמצוה מצוה לקרוביו או לאוהביו ונאמניו שיודיעו הדבר מיד שזה השטר פרוע מיהו על לשון רבינו קשה וצ\"ל דס\"ל דעיקר שבועה לא ניתקנה אלא לישבע שלא א\"ל בפיו ואגב הוא נשבע ג\"כ שלא נפקד ע\"י אחרים אבל לחשש שהפקיד לאחרים לומר לו לאחר שיגדיל ולהשביעו ע\"ז לא הצריכוהו: (יב) ואם יש לקטן אחים גדולים ואין רוצים להמתין כו' כ\"כ בה\"ת שער י\"ד וז\"ל השיב הראב\"ד אם יש לקטן אחים גדולים ואין רוצים להמתין עד שיגדיל והוציאו ש\"ח ונשבעו שבועת היורשין גובין את כל החוב חלקו וחלק הקטן כי בזה אין שבועה עליו כלל כו' עד דאל\"כ יפסיד הוא חלקו בשביל שלא ימתינוהו או יצטרכו אחין להמתינו עד שיגדיל ובודאי הן כשלישים או כאפוטרופסים להוצאת שטר זה ונוטל זה הקטן חלקו בשבועתן גם הם יטלו את הנשאר מיד דאלת\"ה היכא שהשטר יוצא מיד א' מן האחין דהוא יכול לישבע (נראה דר\"ל כגון שהן חשודים) יפסידו כולן חלקן חוץ ממנו אלא ודאי הוא נשבע וכולן גובין בשבועתו וכ\"ש אח קטן שנוטל חלקו בשבועתו וכן אם מת אין ספק שזוכין כולן בחלקו ונשבעים שבועת היורשים ונוטלים חלקן וחלקו עכ\"ל ודבריו צריכים ביאור במ\"ש דאל\"כ יפסיד הוא חלקו כי למה יפסיד חלקו יניחו לו חלקו אצל הלוה ולכשיגדיל הקטן ישבע גם הוא שבועה המוטלת עליו ויטול ג\"כ חלקו. ונראה דכוונתו הוא משום דכיון דיש לו אחים גדולים ולהם ודאי ציוה מה שציוה וגם הם מצאו מה שראוי להמצא מש\"ה מאחר שהם כבר נשבעו בעודו קטן תו אין משביעין את הקטן לאחר שיגדיל דהוי כשבועת שוא ואם נאמר שלא יטול חלקו כ\"א בשבועה כדין יתומים שנפרעו מן הלוה הרי הוא היה מפסיד חלקו אם לא שהיו ממתינין אחיו בשבועתן עד שיגדיל ר\"ל שלא היו מבקשים בין שטרות דאביהם עד שיגדיל ואז כולן שווין להמצא שובר דאז הוא ג\"כ נשבע שלא מצא שובר ויטול והרי אינם רוצים להמתין ומסיק וכתב דאפילו אם מת הקטן והן באים ליטול חלקו והו\"א כיון דאין כאן פסידא לקטן כ\"א שלא ירויחו הן בחלקו דקטן אין להקל בשביל היורשים להפסיד להלוה ליתן להן חלק הקטן בלי שבועה קמל\"ן דאפילו בהא סמכינן אשבועה דאחים הגדולים כנ\"ל ביאור דבריו. ובזה ג\"כ מבואר במ\"ש ואין רוצים להמתין גם מ\"ש וכן אם מת אין ספק שזוכים כולם. דקשה מאי וכן דקאמר הא במת יותר פשוט דיטלו גם חלק הקטן בשבועתן מבעודו חי דנוכל לומר שימתין עד שיגדיל וישבע וא\"ל דמש\"ה כתב אין ספק לרמז שהוא יותר פשוט דמ\"מ לא הול\"ל לשון וכן אם מת אלא הול\"ל וכ\"ש אם מת גם רבינו שהעתיק לשונו לא כתב לשון אין ספק. ועוד שהרי כתב ברישא דאל\"כ יפסיד כו' ש\"מ דס\"ל דא\"א לומר שלאחר שיגדיל ישבע ויטול וק\"ל: (כב) ואין חילוק בין מת מלוה והניח אחים או בנים כו' עיין באשר\"י שם סוף ד' ז' שכתב בשם הרמב\"ן ז\"ל אם מכר המלוה ש\"ח ומת הלוה קודם שלקחו נמי אמרינן כבר נתחייב המלוה המוכר שבועה לבני הלוה ואין אדם מוכר שבועה לאחר ואע\"ג דלא מוסיפין אדרב ושמואל כל שבא לגבות מנכסי יתומים היא גופה דרב ושמואל היא כו' ע\"ש שהאריך ובזה מבוארים ג\"כ דברי רבינו במ\"ש שאף הם היו נשבעים שלא פקדנו ?אבא ונוטלים אילו מת מלוה בחיי לוה כו' שק\"ק ל\"ל האי אריכות דלא הול\"ל אלא שגם הוא אינו נוטל בשבועה כמו הבן ודוחק לומר דבא לכתוב אגב הדין שגם הם נשבעים ונוטלים כשמת מלוה תחלה דאין כאן מקומו דלעיל הול\"ל זה אלא דבא לאפוקי מאי דס\"ד בגמרא דסבר שגם זה נתמעט באמרם הבו דלא לוסיף והשיב לו דז\"א דהמשנה חדא מינייהו נקטא שישבע שלא פקדני אבא ויטול וה\"ה שלא פקדני אחא ויטול דמה לי כו' נמצא גם רב ושמואל דקאי אלשון המשנה נמי ל\"ד קאמרו דאין אדם מוריש שבועה לבניו אלא ה\"ה שבועה לאחיו וק\"ל. והאי דינא דמוכר ולוקח ש\"ח לא כ\"ר כאן במקומו ואפשר דסמך אהכ\"ש דכתב הרא\"ש גם י\"ל דסמך אמ\"ש לעיל סימן ס\"ו סי\"ד ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<small> אבל אם יש נאמנות בשטר שהאמין כו' בפרישה כתבתי בשם בעה\"ת שדין זה הוא אפילו לר\"ח וחכמי נרבונא ודע שהב\"י כ\"כ בשם הר\"ן שכ\"כ בתשובה סימן ל\"ז כו' ושכ\"כ הר\"ן ג\"כ בפרק כל הנשבעין דף של\"ד. ובסי' ע\"א סל\"ב סתם הב\"י וכתב שהר\"ן בפרק הכותב כתב שר\"ח וכל חכמי נרבונא סוברים דאפילו נאמנות מפורש ל\"מ בתובעת כתובתה כו' הלכך אם מת מלוה אחר לוה אין בניו יכולים לגבות כלום מבני הלוה שהרי אביהן היה חייב לישבע ואין אדם מוריש שבועה לבניו עכ\"ל וצ\"ע דסתם הב\"י בשני מקומות בדברים דסתרי אהדדי וגם על סתימת דברי הר\"ן יש לתמוה ועמ\"ש בסימן ע\"א: (כט) </small>אבל שאר שבועה מורישה לבניו כו' כבר כתבתי דה\"ט משום דלגבות מיתומים החמירו ולפי זה נראה דגם בפוגם שטרו אפילו מת מלוה בחיי לוה לא מוריש שבועה לבניו כשימות אא\"כ הלוה להקל על היתומים דלא לגבות מהן וכן דקדקתי מלשון רבינו ובעה\"ת כמ\"ש בפרישה ולא אמרינן דמיד שמת המלוה הדין נותן שיורשיו ישבעו ויגבו מהלוה ואף כי אח\"כ ימות גם הלוה לא נשתנה דינם. ובזה מיושב דלא תקשי אמ\"ש הרא\"ש כלל ס\"ט סי\"ד וב\"י הביאו לעיל ס\"ס פ\"ד כתב דבע\"א מעיד שהוא פרוע ג\"כ אין היורשים יכולים לישבע וכ\"פ שם בש\"ע ס\"ס פ\"ד וכ\"פ גם בפוגם שטרו דאין יכולים לגבות בשבועתן והכא פסק הפך זה וכדברי רבינו שכתב דבפוגם שטרו ובע\"א מעיד כו' יכולים לגבות בשבועה די\"ל דהתם מיירי דמת הלוה אחר מיתת המלוה וכמ\"ש ועי\"ל דבתשובה מיירי מעד שהעיד שאביהם המלוה קודם מותו הודה בפניו שש\"ח זה פרוע ובכה\"ג א\"א שבניו ישבעו שבועת היורשים ויטלו דאדרבה אמרינן אילו היה אביהם קמי היה מודה להעד כיון שהעד מעיד שגם בחייו הודה לו וגם בל\"ז נראה דכל זמן שלא ראינו מאביהם גילוי דעת בחייו שרצה לישבע לא אמרינן שבניו ישבעו ויטלו ולזה כיון נמי שם בעל ש\"ע בפוגם שטרו דמיירי שלא גלה דעתו בחייו שרצה לישבע שלא נפרע כולו ואמרינן דמסתמא לא היה נשבע וכדאמרינן דפרע דייק דמפרע לא דייק. והגמרא ורבינו איירי הכא בדגילה דעתו בחייו שרצה לישבע אלא שנטרפה לו השעה שמת ובתשובה הארכתי בזה בראיות ע\"ש: (ל) וכן שבועת היסת שנהפכה לתובע ומת אין היורשים כו' ז\"ל מ\"ו ר\"ש ונ\"ל כו' [עיין ל' מהרש\"ל בב\"ח] ולעד\"נ דל\"ד לחשוד דהתם מעולם לא היה היפוך השבועה חל על התובע החשוד אבל הכא הואיל שחל עליו שעה א' שהרי היה ראוי לישבע בשעת ההיפוך שוב אינו חוזר על הנתבע אלא פטור בלא שבועה: (לא) לפיכך אין נשבעים ונוטלים מהערב בין הוא ערב או קבלן ז\"ל בעה\"ת שער י\"ד דין ד' דף כ\"ט ריש עמוד ד' ומסתברא דערב וקבלן לגבי האי חד דינא אית להו דסוף סוף בתר יתמי אזלי ותדע דע\"כ בגמרא דפסקו דאין נשבעים ונוטלים מהערב בקבלן איירי דאי בערב שאינו קבלן הא קיל\"ן דלא יתבע מהערב תחלה כו' ואע\"ג דאיכא מרבוואתא ז\"ל דס\"ל כיון דמת לוה נפרעים מן הערב תחלה שהרי אין זה מצוי והו\"ל כמי שאין לו נכסים ללוה אע\"פ כן טעמא דקאמר הגמרא סוף סוף ערב בתר יתמי אזיל שייך ג\"כ בקבלן עכ\"ל ונראה דה\"ק ואע\"ג דאיכא מרבוואתא דס\"ל דמקבלן גובה ומפרשין הגמ' דאיירי דוקא בערב בלא קבלן והתדע דקאמר דמקבלן איירי מדתבעו לערב תחלה מתרצי וקאמרי דכיון דמת הלוה אף ע\"ג דהניח נכסים ליורשיו כלא הניח דמי וכיון דאינו מצוי לא הוא ולא נכסיו לגבות מהן תחלה הדין נותן שתובעים להערב אלא שמטעם דהערב יחזור אהיורשים קאמר הגמרא דאין גובין מהערב וע\"ז מסיק הבעה\"ת וכתב ואע\"פ כן לא מסתבר לחלק בין ערב לקבלן וק\"ל: וכתב הר\"ר זרחיה הלוי כו' עד אלא אפילו לא הניח להן מאומה כו' דע ששם בהר\"ן לא כתוב תיבת מאומה וגם לא תיבת אפילו לא הניח להן כלום ואיכא למימר דאיירי דלא הניח להן קרקע אבל במטלטלי הניח להם וגם בבעה\"ת שהביא דברי הרז\"ה בשם ר\"מ בר יוסף לא כתב הני תיבות מאומה וכלום הנ\"ל ואדרבא משמע שם בהשאלה דאיירי בקרקעות שהרי כתב שם ז\"ל ולא הניח נכסי נחלה וסתם נחלה היינו קרקע ועבדים וכמו שדרשו מפסוק והתנחלתם אותם לבניכם ש\"מ דסתם נחלה היא העומדת לדורות והיינו קרקע וי\"ל דגם הני גאונים ר\"מ ב\"ר יוסף ובעל המאור והר\"ן ס\"ל דאם לא הניח להן אפילו מטלטלין א\"צ היורשין לפרוע משלהן וכמ\"ש התוספות והרא\"ש ועל רבינו יש לתמוה מאין ראה לפרשו דמיירי שלא הניח כלום ולעשות פלוגתא ואפשר משום דכתב שם ר\"מ ב\"ר יוסף שהשיב ז\"ל ערב ל\"ש אית להו זוזי ונכסי ליתמי ל\"ש לית להו ודאי מפטר פטירי דקי\"ל מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן אפילו כי לית להו נכסי כמעשה דקטינא דאביי כו' ע\"ש ומדהתחיל בעה\"ת לכתוב ל\"ו אית להו זוזי ונכסי ול\"ש לית להו משמע ליה לרבינו דמ\"ש ל\"ש לית להו קאי אכל מ\"ש לפני זה גם אזוזי ואפ\"ה קאמר דמצוה עליהן לפרוע ואינו מוכרע דטפי ניחא לפרש דה\"ק ל\"ש אית להו תרוייהו זוזי ונכסי ל\"ש לית להו תרווייהו אלא זוזי לחוד וכההיא דקטינא דלא שביק אבוהון נכסי אבל מטלטלי וזוזי הניח להן וכמ\"ש התוס' והרא\"ש שם וכתבתיהו לעיל סי' ק\"ז והשתא הוי דומיא דהשאלה שכתוב בה דלית להו נכסי נחלה דמשמע דלא קפיד בשאלתי כ\"א אקרקע הנקראת נחלה דלא איירי בהניח מטלטלי וכמ\"ש לעיל וצ\"ע: (לז) ואין ב\"ח נוטל הימנה ז\"ל מ\"ו ?ע\"ש ז\"ל נראה דווקא קודם תקנת הגאונים אבל לאחר תקנת הגאונים פשיטא שגובה מהן עכ\"ל ובודאי אין דעת מ\"ו לפרש דברי רבינו דכתב ארץ גזירה היא ואין ב\"ח נוטל הימנה משום דיש לה דין מטלטלי ומטלטלי דיתמי אינם משועבדים לב\"ח דמה ענין זה למטלטלי דאין אדם סומך דעתו עליהם בשעת הלוואה לקרקע דלעולם עומדת הטובה היא אם רעה ועוד דהרי זה תשובת הרי\"ף הוא דהשיב כן לזמנו ובזמנו היו מטלטלי דיתמי משועבדים לב\"ח גם לשון רבינו לא משמע הכי דקאמר ודווקא שהזיבורית עושה פירות כו' עד ואין ב\"ח נוטל הימנה ור\"ל אלא מקרקע אחרת אלא דעת מ\"ו היה דלאחר תקנת הגאונים יכול לפרוע לו בכל דבר שירצה משא\"כ לפני תקנת הגאונים דיאמר לו המלוה כמו אי לית לך קרקע אלא מטלטלי אין בידו לכפות אותך ליתן לי מטלטלי השתא נמי (דאין) [דאית] לך בינונית וארץ גזירה זו אין לך לכפותי ליטול מידך דלאו דוקא מקרי אלא תן לי שדה אחרת. אבל פירושו לא נ\"ל דעיינתי בס\"ה ולא מצאתי שם דכתב האי ואין ב\"ח נוטל הימנה אלא תוספות ביאור מדברי רבינו הוא וא\"כ לפי פירושו מנ\"ל לרבינו דין זה אבל לפי מ\"ש א\"ש וק\"ל: (לח) שהרי תפיסתו מחיים עיין בבעה\"ת שער ד' דין ד' ול\"ד למ\"ש לעיל ריש סי' ק\"א דל\"מ תפיסה מה ששמעון חייב לבני ראובן היינו משום דראובן לא היה חייב לשמעון כלום בחייו דחיוב שלו דהיינו שחייב לו מחמת אחריות אינו בא אלא לאחר שטרף הב\"ח משמעון ואז הוא לאחר מיתה אבל קשה דבס\"ס פ\"ה כתב רבינו ז\"ל ואם מת א' מהן והניח יתומים ולא הניח קרקע מדינא דגמרא היתומים גובים מהשני מטלטלים והוא יפסיד כו' ולמה יפסיד ולא יאמר מטלטלין הללו היו בידו בחייו ומחיים תפיסנא כמו כאן גם כתבתי שם ובסימן ק\"ו ובסימן ס\"ד דלא מהימן מסתמא לומר מחיים תפיסנא אם לא שיש עדים שבקשו ממנו ולא רצה ליתנו לו וא\"כ למה מהני כאן התפיסה לכן נראה דמ\"ש כאן והיכא דתפיס ב\"ח בחיי אביהן כו' אינו ר\"ל שצריך שיאמר התופס בקשו מידי ולא רציתי ליתנו לו או שיצטרך לישבע על כך שדעתו היה על התפיסה מחייו דא\"כ למה מסיק רבינו וכתב אבל אם היתה תפיסתו לאחר מיתת אביהן כגון שקנה הבינונית לאחר מות אביהן כו' הא אפילו קנהו בחיים כל שלא היה דעתו לתופסו לא הוי תפיסה אלא שסתם שיעבוד שבידו נקרא תפיסה כיון שדעתו של כל מלוה נסמכה על קרקעות הלוה והן משועבדים לו. אותו השיעבוד הוא מותפס ועומד ביד הלוה בעד מה שח\"ל המלוה ומש\"ה הויא תפיסה ממילא אף שמודה שלא היתה דעתו לתפוס משא\"כ במטלטלים של לוה שאין דעתו של מלוה נסמכת עליהם מסתמא כ\"א כשיש בירור שהיתה סמיכתו עליהם מש\"ה קאמרינן בסי' ס\"ד ואינך הנ\"ל דאינו נאמן כ\"א בעדים ובזה מיושב נמי ההיא דסימן ק\"א: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<small> בבקר פעם אחת בשעת הכנסת פועלים כו' ז\"ל המשנה שם ומכריזין בבקר ובערב ובגמ' שם מ\"ש בבקר ובערב א\"ר יודא א\"ר בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים בשעת הוצאת פועלים דאי איכא דניחא ליה למזבן א\"ל לפועלים אזילו סיירו לי ניהליה בשעת הכנסת פועלים דנידכר מאי דא\"ל וניזיל נישיילינהו ופרש\"י סיירוה ניהלה ראו אם יפה היא. דנידכר ב\"ה באורתא מאי דא\"ל לפועלים בצפרא ונישיילינהו אם יפה היא עכ\"ל ולפי פירושו נ\"ל דשעת הוצאת פועלים ר\"ל שעת הוצאה מביתם ובשעת הכנסתם לביתם. והתוס' מפרשים איפכא דשעת הוצאת פועלים קאי אערב ור\"ל כשיוצאין ממלאכתן דאז אינן מבטלין ממלאכתן יכול לראות בשדה ובבקר כשנזכר מאי דא\"ל לאורתא אזיל לשאול. לאפוקי אי א\"ל בבקר סיירו היה מבטלן ממלאכתן. ועוד דאי א\"ל בבקר כן ל\"ל להמתין עד הערב מלשיילינהו כל היום יש להו רשות לשיילינהו ואע\"ג דהמשנה קתני בבקר ובערב. מ\"מ רב יודא משנה סדר המשנה ונקט מתחלה בערב לפי שכן הוא הסדר כמ\"ש עכ\"ל. והנה רבינו שכתב הכרוז יוצא בבקר פ\"א בשעת הכנסת פועלים כו' ופ\"א בערב כו' נראה דסבר כפירש\"י דבבקר אומר לפועלים שיבקרוהו דלפירושו המשנה ורב יודא בחד סדר קאמרי ואע\"פ דלפירש\"י בבקר מיקרי הוצאת פועלים אפשר דרבינו משנה לשונו כדי לתרץ קושיית התוספות שהקשו איך יאמר להן בבקר סיירו הלא יבטלן ממלאכתן לכן נקט בבקר בשעת ה��נסת פועלים ור\"ל שאין זה ביטול כשיאמר לאותן פועלים שנכנסים לשדה זו לעשות מלאכה או לאותן פועלים שעושין מלאכה בשדה שלמעלה משדה זו ואז בדרך הליכתן יסיירו ג\"כ שדה זו ע\"ל סי' של\"א ס\"ד שם הבאתי לשון הגמ' בכניסת פועלים ויציאת פועלים דשם נמי לפי' רש\"י הליכתן בבקר למלאכתן מיקרי יציאה וחזרתן בערב כניסה וכאן שינה לשון רש\"י מטעם שכתבתי (ועיין בא\"ע ריש סימן ק\"ד) ומש\"ר בסימן זה עניין הכרזה טפי מלעיל סימן ק\"ג משום דבמשנה וגמרא אשום יתומים והקדש קאי: (ב) </small>שומעים ליורש וישומו אותה ויכריזו עליה ויקבלינהו המלוה בשווייה כו'. צ\"ע הא הסכמת רבינו לעיל בסימן ע\"ב סי\"ו אם המשכון אינו שוה לשומת הבקיאין החצי שטוען המלוה עליו ואומר אני אטלנו בחובי לפי שהוא שוה בעיני כדי חובי דהדין עם המחזיק ע\"ש ואף דשם יש לו מגו דלקוח לא להני ליה המגו אלא להיות נאמן שכ\"כ חייב לו ולא לענין להחזיק בידו המשכון ביותר משווייו שהרי הכא יש שטר ביד המלוה וברור שח\"ל כ\"כ ואפ\"ה ס\"ל לרבינו דאינו יכול להחזיקו ביותר מדמי שוויו והב\"י השוה שני הדינים בהדיא דהרי בסימן ק\"ז במס\"ח הביא דברי בעה\"ת שכתב בשם הרמב\"ן והראב\"ד שכשבא היורש לסלקו צריך לשלם לו כל חובו ומסיק שם הב\"י וכתב שכן הסכמת רבינו בסימן ע\"ב במשכון שאינו שוה לכדי טענתו כו' ולדבריו דהב\"י סותרים דברי רבינו שבכאן למ\"ש בסימן ע\"ב וצ\"ל דס\"ל להב\"י דמש\"ר כאן דשומעים להיתומים לא לעניין דיכולים לסלק המלוה אפילו בכדי חצי החוב קאמר אלא שאם לאחר זמן יהיה ממון להיתומים וירצו לשלם להמלוה דמי כל החוב ויאמר המלוה אני השבחתי השדה כך וכך ולא ירצה ליתן השדה להיתומים אם לא יתנו לו גם השבח דרך משל שהחוב הוא מאה זהובים והשדה בשעה שהיתומים באין לסלק להב\"ח היא שוה צ' זהובים ויאמרו היתומים הרי לך מאה זהובים כפי החובי אמר המלוה לא כי מתחילה כשבא השדה לידי לא היה שוה אלא חמשים זהובים ואני השבחתיה בהמותר עד ששוה צ\"ז ואינני מחזיר לכו השדה עד שתתן לי ק\"ז כפי החוב גם עוד מ\"ז כפי השבח מש\"ה שמין אותו תחלה וגם אח\"כ בשעת הפדיון לראות אם הושבח בידו או לא וכמה הושבח גם י\"ל דהכא מיירי שיש עוד נכסים ליתומים שיוכלו לפרוע להב\"ח המותר אלא שהב\"ח רוצה ליקחנה כך בלא שומא אף על פי שאינו שוה כדי חובו כדי שאח\"כ לא יוכלו היתומים לפדות והיורש אינו רוצה בכך כי אומר שישומו לו השדה כדי שיוכל לאחר זמן לפדותה והמותר ינתן מיד משאר נכסיו וכל זה דוחק וגם לשון רבינו שבכאן לא משמע כן. לכן נראה דרבינו ס\"ל דשאני משכון של מטלטלין דסימן ע\"ב דהא מיירי שם דתופסו בידו בלא עדים ואילו היה טוען לקוח הוא בידי לא היה יכול לסלקו בלי רצונו גם עתה כשהוא אומר שהוא ח\"ל כך וכך והאמינוהו ע\"ז במגו דלקוח יש לו דין לקוח דאינו יכול לסלקו עד שיתן לו כל מה שהוא אומר שהוא ח\"ל עליו משא\"כ בנדון דהכא ועוד דשם הלוה על אותו חפץ מצה אעפ\"י שאינו שוה כ\"כ והו\"ל כאילו קנהו מתחילה. משא\"כ כאן דלא הלוה לו עליו בתורת משכון ואין לו אלא שיעבוד על נכסיו. ואיפכא נמי איכא למימר דאפילו החולקים בטוען על המשכון וס\"ל דאינו יכול להחזיקו ה\"ט דכיון דאינו ידוע דחייב לו אפילו כדי שוויו שהרי שכנגדו טוען ואומר שאינו ח\"ל כ\"כ אלא שחז\"ל האמינוהו לטעון עד כדי דמיו דיו דהאמינוהו בזה ומש\"ה יכול הלוה לסלקו בכדי דמיו משא\"כ בנדון זה דיש בידו ש\"ח וההלוואה היא ידוע שהיא יותר מכדי שווי השדה וסברא זו כתב בעה\"ת בהדיא שם שער מ\"ט דין מ\"ו ע\"ש וכתב שם דיש חולקים ואומרים דגם במלוה שיש בידו ש\"ח אינו יכול לומר בעיני שוה השדה יותר מערכו לבקיאים ויכולים היתומים או הלוקח לסלקו בכדי שוויו ולא הזכיר שם ולא בשער ג' דין ו' שום דעה דס\"ל דטוען על המשכון שבידו יהא בו כח להחזיק בו בע\"כ של שכנגדו ורבינו כתב בסימן ע\"ב דיש חולקים וס\"ל דיכול להחזיק וכתב ב\"י שם שכ\"כ ג\"כ שם בעה\"ת בשער מ\"ט ואני יגעתי ולא מצאתיו אלא נראה שהם כל הני גאונים שהביא המרדכי פרק המקבל סימן ק\"ג דס\"ל הכי וכתבו טעם וראייה לדבריהם ואחד מהטעמים הוא כמש\"ר שם דנאמן במגו דלקוח ע\"ש יעמ\"ש בסימן ע\"ב סי\"ו ועיין בשער מ\"ט דין הנזכר דמסיק שם בעה\"ת בסוף אחר שכתב דברי הראב\"ד והרמב\"ן הנ\"ל ז\"ל ולא ירדתי לסוף דעתו עכ\"ל ונראה דהכי הוא הצעת דבריו דמתחלה מתחיל וכתב דהטוען על המשכון שבידו בטפי משוויו ורוצה ליטלו בע\"כ של כנגדו עד שיתן לו כל טענתו אין שומעים לו לכ\"ע דאפילו הראב\"ד והרמב\"ן דס\"ל דשומעין לו במלוה שיש בידו שט\"ח מודים בזה ומטעם שמחלקים שם ואח\"כ כתב דיש חולקים גם במלוה שבידו שט\"ח ויש להן ראייה מהירושלמי כו' אלא שהראב\"ד והרמב\"ן דוחה אותה ראייה אבל אני לא ירדתי לסוף דעתו פי' אפילו במלוה שבידו שט\"ח וכ\"ש בטוען על משכון שבידו בלא שט\"ח נמצא שהסכמת בעה\"ת הוא בשניהם דאין שומעים למלוה היתומים או הלוקח ודלא כב\"י ע\"ש ודו\"ק: כתב הרשב\"ץ הביאו הב\"י בס\"ד ז\"ל קרקע של יתום שנמכר בזמן שהיה מגפה חזקה בעיר מכר זה בטל דאף ע\"ג דקי\"ל אין להקדש אלא מקומו ושעתו וה\"ה למכר כמ\"ש הראשונים היינו כשנעשה המכר בזמן שראוי לימכר אבל זו שמכר בזמן שאינו ראוי לימכר הו\"ל כמוכר בלא אכרזתא והכי מוכח בס\"פ שום היתומים דתנן אע\"פ שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח כו' (עיין פירושו בסמוך) וכן פרה ומרגליות אין להקדש אלא מקומו ושעתו משמע דוקא בכה\"ג דא\"א שישביחו בלי שום מעשה יותר ממה שהם שוים עכשיו מזבנינן להו במקומן ושעתן אבל בנדון זה שאם ימתינו עד שיעבור זעם המגפה ישוב השער למקומו בלא שום מעשה הוי כמוכר בלילה או שלא בשעת הכנסת והוצאת פועלים עכ\"ל וכ' עליו הב\"י ז\"ל ואין דבריו נראין לי ומההיא מתני' גופיה שהביא הוא ז\"ל לראייה הוי תיובתא דקתני וכן פרה אם ממתינים אותה לאיטליז משבחת היא ופרש\"י לאיטליז יום השוק והרי הכא דא\"צ מעשה להשביח ואפ\"ה קתני אין להקדש אלא מקומו ושעתו וזהו דבר פשוט ואגב חורפיה לא דק כו' עכ\"ל ב\"י: והנה לכאורה ק\"ל על הרשב\"ץ ועל ב\"י ממ\"ש תוס' ורש\"י באותה משנה דמשמע דלא כוותייהו כי ז\"ל המשנה שם אעפ\"י שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח שאם תלקח לו כסות בל' דינרים משובח בזה וכן פרה אם ממתינים אותה לאיטליז משובחת היא וכן מרגליות אם מעלים אותה לכרך משובחת היא אין להקדש אלא מקומו ושעתו. ופי' רש\"י אע\"פ שאמרו עבדים נמכרים כו' כגון גבי נכסי יתומים שאם תלקח לעבד כסות בשלשים דינר הוא משביחו מנה על דמיו ששוה עכשיו כו' ע\"ש והרי פשטא דלישניה משמע דר\"ל דהבא ליפרע מנכסי יתומים אין מוכרין העבד כאשר הוא אלא מלבישין אותו וכן פרה ומרגליות וזהו דלא כרשב\"ץ וב\"י הנ\"ל (דגם רשב\"ץ כתב ומהמשנה משמע דאין בנכסי יתום אלא מקומו ושעתו א\"ל באתא השבח ממילא ע\"ש) וראייה לזה הפי' מדברי רבינו שכאן בסימן זה דאיירי מגביית חוב מנכסי הקטנים לא כתב דאין להם אלא מקומן ושעתן כמ\"ש לעיל בסימן ק\"ג בגביית חובו מנכסי הלוה והיה נראה דה\"ט משום דביתומים קטנים החמירו וח��שו על טובתן יותר וצ\"ל שהן לא פירשו לרש\"י דמיירי כאשר באנו לגבות מהיתומים אלא ר\"ל אפוטרופסים יתומים כשבאו למכור עבד פרה ומרגליות לצורך ולטובת היתומים אז ממתינים במכירתן. ותדע דהא מטלטלי דיתמי לא נשתעבדו לחוב אביהן לדינא דמשנה וגמ' (ודוחק לומר דמיירי בחוב שלוו לצורך היתומים עצמן דנפרעים גם ממטלטלין שלהם דומיא דהקדש דמיירי דהעריך הוא עצמו נפשו) וס\"ל לרש\"י וב\"י דלא חלקו בין גביית חוב מיתומים קטנים לדין גביית מלוה כמו שהן שוין בהכרזת ל' יום וזה וזה משום נעילת דלת כמ\"ש הרא\"ש פ\"ק דב\"ק גם נלמד בק\"ו מהקדש דהא לענין הכרזה צריכים בהקדש כו' ולעניין גבייה מנכסי יתומים לא בעי אלא ל' יום ק\"ו לעניין מכירה במקומן ושעתן וכיון דבהקדש אין משהין כ\"ש דלא משהין בגביית מנכסי יתומים אלא אי קשיא הא קשיא דשם בתוס' כתב ז\"ל אין להקדש אלא מקומו ושעתו וא\"ת א\"כ למה צריך להמתין לשום הקדש ס' יום (כמ\"ש בריש הפ' ע\"ש) והרי בכל הני דהכא אין ממתינין אע\"ג דהוי רווחא דהקדש וי\"ל דהכא איירי במטלטלין ואיתא בפ' אלמנה ניזונית דף ק' דאין מכריזין על אלו שמא יגנבו אבל רישא דמתני' דמכריזין ס' יום איירי בקרקעות עכ\"ל תוס' ואין לתמוה על תירוץ התוס' מאי משני דאע\"ג דאין מכריזין על מטלטלים ה\"ט שמא יגנבו אותן ופירש\"י דכשיאספו לראות כדי ללוקחן יגנבו ושם מפורש דעל עבדים ג\"כ אין מכריזין שמא ישמעו ויברחו ואשמועינן מהתם דאי לאו ה\"ט היו מכריזין וממתינין עליה לתקנת ההקדש וא\"כ למה לא עשו תקנה זו להמתין פרה לאיטליז ומרגליות לכרך דהא שם ליכא האי חששא וי\"ל דהא לא הוי קשה לתוס' למה אמרו כאן בהקדש דאין לו אלא מקומו ושעתו מ\"ש מס' יום דהכרזה דהאי מקרא ילפינן לה שם בגמ' מדכתיב ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהה את המרגליות כו' אלא איפכא הוי קשה להו כיון דילפינן כאן מקרא דאין להקדש אלא מקומו ושעתו א\"כ למה הצריכו להכרזתו ס' יום וע\"ז משני שפיר דבאמת על כיוצא בזה אין מכריזין והקרא איירי במטלטלין והא דנתן טעם דאין מכריזין שמא יגנבו ולא נתן טעם משום דגזירת הכתוב הוא י\"ל דהיה ק' להגמ' דאף דנלמד מהקרא דאין להן אלא שעתו ומקומו מ\"מ לכרוז עליו לפחות באותו יום וישמעו הכרוז ויוסיפו עליו בדמים ע\"ז הוצרך לומר הטעם שמא יגנבו. או יברחו. ועוד דהקדש לא נאמר אלא בבא לגבות לצורך הקדש. אבל אם בא לגבות לצורך ב\"ח מזה לא איירי והתוס' לא באו אלא להביא ראייה ממ\"ש שם בפ' אלמנה ניזונית לעניין גביית ב\"ח דאין מכריזין על מטלטלין מטעם שמא יגנבו דהתם ליכא קרא והוצרך לה\"ט ש\"מ דאע\"פ דהמשנה קתני סתמא דמכריזין על שום הקדש ע\"כ לא איירי במטלטלין דומיא דרישא דקתני דמכריזין להבא לגבות מנכסי יתומים והתם אמרינן דאין מטלטלי בכלל מטעם הנ\"ל. וצ\"ל דאין למידין קרקע מהאי קרא וה\"ט דקרקע שאני שהיא חשיבא טובא ומש\"ה מכריזין עליהם וא\"כ ג\"כ אין ללמוד מינה דאין להקדש בקרקעות אלא מקומו ושעתו לעניין אם יתיקר לאחר זמן דהא איכא למימר דכמו שלא נתמעט לעניין הכרזה ה\"נ לעניין יוקרא דלאחר זמן וכקושיית התוס' וא\"כ קשה על הב\"י מאי מייתי ראייה מפרה מה עניין פרה לקרקע וגם על הרשב\"ץ יש לתמוה האי קושיא גופיה אלא שלהרשב\"ץ י\"ל בדוחק לומר דמייתי ראייה מכח כ\"ש וס\"ל דאפילו הני דמטלטלי נינהו אפ\"ה לא אמרינן דאין להם אלא מקומן ושעתן אלא כשלא יושבחו כ\"א ע\"י מעשה הא לאו הכי ממתינים וכ\"ש שדה וס\"ל דפרה נמי במאי דמשהין אותה (לא יטלו) [לאיטליז] ונושאין א��תה שמה למכור חשיב הטלטול למעשה דבשאר ימים מוכרה בביתו וביומא דשוקא צריך לנושאה על השוק למכרה להנאספים שם ואף ע\"פ שלפי מ\"ש דנתמעט מקרא אין סברא לחלק בין ע\"י מעשה ללא ע\"י מעשה מ\"מ ס\"ל להר\"ש די\"ל דמוקמינן לקרא על המסתבר ולא אמעוט מיניה אלא הצריך מעשה והא דאין מכריזין זהו מטעם שמא יגנבו או יברחו והא דמתחיל וכתב דכמו דלהקדש אין לו אלא מקומו ושעתו ה\"ה למכר הא מסיק כמ\"ש הראשונים ור\"ל הפוסקים השוו דין קרקע לעניין לעבד פרה ומרגליות לעניין הקדש וכמש\"ר בר\"ס ק\"ג דאף בשדה אין לו אלא מקומו ושעתו אבל על הב\"י קשה וצ\"ע: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " טעו בשתות כו' עד כתב רי\"ף כו' וא\"א הרא\"ש ז\"ל פלוגתתן תליא בפי' הסוגיא דשם סוף פ' אלמנה ניזונית ועיין בב\"י שהביא הסוגיא שם באריכות והביא שם ב' גירסאות דלהרי\"ף גרסי' לא רישא וסיפא בדאכרוז כו' ולהרא\"ש גרסי' אלא לעולם בדלא אכרוז ע\"ש ור\"ל דגירסת הרא\"ש א\"א לפרש לדעת הרי\"ף ולומר דמה שמסיק וקאמר לעולם בדלא אכרוז ר\"ל דמיירי נמי בדלא אכרוז דגם בלא אכרוז אמרינן הא שוה בשוה מכרן קיים והיינו בדברים שא\"צ הכרזה ובהו אין חילוק בין אכרוז בין לא אכרוז חדא דא\"כ לא הו\"ל לסתום ולומר לעולם בדלא אכרוז כיון דגם בדאכרוז איירי להרי\"ף דהא אין לפרש דנקט בדלא אכרוז וכדס\"ד דהמקשה דהרי המקשה לא ידע החילוק בין דברים שמכריזין כו\" ע\"כ צ\"ל דס\"ל דהרישא איירי דווקא בדלא אכרוז דבאכרוז אפי' טעו שתות ואפי' ק' בר' מכרן קיים כדקתני סיפא דמתני' ועוד דא\"כ אדמתרץ הגמרא אליבא דאמימר ורישא דמתניתין כאן בדברים שמכריזין כו' הו\"ל לתרץ נמי רישא וסיפא דמתניתין דרישא איירי בדברים שאין מכריזין וסיפא בדברים שמכריזין דהא להרי\"ף צריכים לתרץ בהכי כיון דס\"ל דבדברים שאין מכריזין אפילו הכריזו וטעו שתות מכרן בטל וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<small> שלוה אביהם עכו\"ם שקבל עליו לדון בדיני ישראל כו' פ' שום היתומים א\"ר אסי אין נזקקין לנכסי יתומים (קטנים) אא\"כ רבית אוכלת בהם ופריך עלה ממתניתין דתנן שום היתומים ל' יום (וביתומים קטנים איירי כמ\"ש בפרישה בר\"ס ק\"ט) במאי עסקינן אי בישראל מי שבקינן ליה ליטול ברבית אי בעכו\"ם מי ציית להמתין ל' יום ימי הכרזה ומסיק שקבל עליו לדון בדיני ישראל ולא קבל עליו שלא ליקח ריבית והק' שם התוס' ז\"ל וא\"ת ולמה ליה לאותובי ממתני' ממלתיה דר\"א גופיה הו\"ל למפרך דאמר אין נזקקין אא\"כ רבית אוכלת בהן במאי עסיקינן האי דאין נזקקים אי בב\"ח עכו\"ם מי ציית להמתין עד שיגדלו פי' דמשמע אי לאו משום הריבית לא הוו נזקקים לו עד שיגדלו ואי בעכו\"ם מי ימתין כ\"כ וי\"ל דאפשר לאוקומי בב\"ח עכו\"ם דלא תבע להו ומש\"ה אין נזקקים אא\"כ רבית אוכלת בהן דאז נזקקים (בתוס' כתוב דאין נזקקים וט\"ס הוא) אפי' לא תבע עכו\"ם חובו פי' ומוכרין מיד ובלא הכרזה ל' יום וכדי שלא ירבה עליהם הריבית אבל ממתני' פריך שפיר מדנחת (כצ\"ל) ב\"ד לשום בדתבע להו מיירי לפיכך פריך אי בב\"ח עכו\"ם מי ציית עד אחר השלמת ימי הכרזה שלא להרבות הריבית ואי לא ציית א\"כ יפסידו בהארכת הזמן יותר ממה שירויחו אי לא ידעינן אי מרווחינן אי לא לא צריך הכרזה כדקאמר תלמודא בסמוך עכ\"ל ור\"ל דשם קאמרי אליבא דר\"י דאמר דנזקקים לנכסיהם בשביל כתובת אשה וקאמר דאם יש מזונות להאשה מהנכסים ��ל זמן שלא נתנו לה הכתובה דאין מכריזין דהוספה על השומא היא ספק והמזונות הן ודאי ויש לדקדק בדברי התוס' דכותבים בתירוצם תרי עניינים וכוללים יחד והוא דכתבי דמתני' איירי בדתבע ושעכו\"ם ירבה עליהם הריבית ובחד מינייהו סגי והכי הול\"ל מרב אסי לא קשיא מידי די\"ל דאיירי בדלא תבע משא\"כ מתני' דאיירי בשומא ש\"מ דבדתבע איירי וא\"כ ק' אי מיירי בעכו\"ם מי קציית להמתין ל' יום (ולמה להו למכתב בלא רבית דלמא לא קפיד המקשה אנתינת הרבית בתלתין יומי דהכרזה וס\"ל דטפי ניחא להו ליתן רבית ל' יום מלמכור מיד) או הול\"ל דכוונת המקשה הוא דגם אי מתניתין איירי בדלא תבע מ\"מ ק' כיון שהעכו\"ם לא יהיה ציית להמתין בלא רבית הל' יום א\"כ אמאי קתני המשנה שלא למכרו עד ל' יום ויהיה להן הפסד ודאי והריוח ספק משא\"כ רב אסי דהא לא הזכיר בדבריו ל' יום ועוד ק' על התחלת התירוץ שכתבו דמתניתין מדנחתי ב\"ד לשום בדתבע להו מיירי כו' דמנ\"ל זה דלמא לא איירי בדתבע אלא מעכו\"ם דנקט רבית ומש\"ה נזקקים למכור נכסיהם כדי שלא ירבה עליהן הריבית וכדרב אסי ומש\"ה מקשה הגמ' מי קציית להמתין בלא ריבית והו\"ל למכור מיד ולא להמתין ל' יום וליתן רבית ונראה דהכי הוא הצעת דברי התוס' דמפני דבמתני' לא הזכיר שום רבית ואיכא למימר דבהלוואה בלא ריבית מיירי מש\"ה הקשה המקשן דלרב אסי מתני' במאי איירי אי בעכו\"ם בלא ריבית ומיירי בדתבע מינייהו מעותיו דאל\"כ היו ב\"ד נזקקים למכור נכסיהם כיון דלא הויא ההלואה בריבית ע\"ז קאמר מי קציית להמתין ל' יום מאחר דתבע מעותיו אלא שהתוס' הוסיפו ע\"ז וקאמרי דאף אם תאמר דאיירי בעכו\"ם דלא תבע וניחא ליה להמתין וליטול ריבית אכתי ק' למה ממתינין הב\"ד במכירתן ל' יום ונותנין ריבית ודאי על ספק שמא ירויחו. והגמ' משני שם תחלה וקאמר דקמיירי בעכו\"ם שקבל עליו לדון בדיני ישראל והיינו שהב\"ד ימכרו נכסי היתומים ויפרעו לו חובו כדרך מכירתן לב\"ח ישראל והיינו בהמתנת ל' ימי הכרזה ובכללו הוא נמי דלא יקח מהן ריבית כל זמן ההוא והקשה ע\"ז א\"כ ימתינו הב\"ד עד שיגדילו כיון דקבל עליו לדון בדיני ישראל ובכללו הוא דלא יקח ריבית ודין ישראל הוא שב\"ח צריך להמתין עד שיגדילו ומשני דקיבל עליו להא דהיינו להמתין ל' ימי ההכרזה ובלא ריבית ולא קיבל עליו להא להמתין עד שיגדילו ומש\"ה קתני המשנה דמיד אחר ל' יום מוכרין. וצ\"ל דהמשנה לא באה ללמדינו זה דעכו\"ם דקיבל עליו הא ולא הא דמוכרין דזה פשיטא מאחר דעכו\"ם לא ציית להמתין יותר ואי ללמדינו שלא יתנו ריבית משם והלאה אף אם לא תבע העכו\"ם ק' (ל\"ל) [למה לא] אשמועינן זה בעכו\"ם דלא קיבל עליו כלל דמוכרין מיד וכדרב אסי אלא עיקר כוונת המשנה ללמדנו דבהמתנה במכירה עבור היתומים ל' יום ועבור הקדש ס' יום צריך להכריז בכל יום מהן בבקר ובערב וכדקתני שם בסיפא. וה\"נ רבינו דלא בא ללמדנו כאן דין הכרזה דכבר כתב זה בסימן ק\"ט אלא בא ללמדנו דכשריבית אוכלת בהן נזקקין לנכסי קטנים ור\"ל ומוכרים אותו מיד מש\"ה שינה וכתב דאפילו בעכו\"ם דקיבל עליו להמתין עד שיגדלו היתומים מ\"מ מוכרין נכסיהם אפילו מיד כיון דלא קיבל עליו שלא ליקח מהן ריבית וממילא נשמע דאם נתרצה להמתין זמן מה בלא ריבית דממתינין במכירתו ומכריזין באותו זמן דהרי כתב דמוכרין בשביל שלא ירבה עליהם הריבית גם שמעינן דאי אין ריבית אין כאן מכירה ומש\"ר דינו אעכו\"ם דקיבל עליו שלא יתבעם עד שיגדילו ולא כתב דאפילו לא יתבעם כלל עולמית אלא יקח מהן ריבית דמוכרים ג\"כ מיד וכדברי רב אסי י\"ל דמאחר שיגדילו ודאי ימכרו הנכסים כדי שלא יתנו ריבית ואם אז לא ירצו היורשים למכור וירצו ליתן ריבית להעכו\"ם הרשות בידם להפסיד נכסיהן מאחר שכבר נתגלו ומש\"ה כ\"ר דינו שקיבל עליו העכו\"ם שלא יתבעם אותם עד שיגדילו היתומים הן ברשות ב\"ד ועליהן לפקח בטובתן והו\"א דכיון דקיבל עליו להמתין עד שיגדילו שימתינו כדין פריעת ?ב\"ח ישראל קמ\"ל ומשום דראיתי רבים ?מהנדזים בזה הפשט מש\"ה הארכתי קצת לפרשו בס\"ד ודו\"ק: (ה) </small>אם תפס משלהן כו' עיין בב\"י שהביא דברי ב\"ה שכתב שכן משמע מעובדא דרבה בר שרשום שאם תפס מטלטלי בחיי אביהם אי ליכא עדים ולא ראה ודאי מהני ליה תפיסתו כו' וכתב עליו ב\"י ויש לתמוה על מ\"ש שאם תפס בחיי אביהן דמשמע הא אם תפס לאחר מיתה לא דכיון דליכא עדים וראה אפילו תפס לאחר מיתה הול\"ל דמהני עכ\"ל ונראה דלא הקשה כלום דב\"ח דינא דגמרא כתב ולדינא דגמרא אין מטלטלי דיתמי משועבדים לב\"ח ולכן נקט דוקא בחיי אביהן ונקט דינא דגמרא משום דמביא ראייה מעובדא דרבה בר שרשום: (יא) שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' עד שאין מקיימין שלא בפני ב\"ד עפ\"ר שם כתבתי תמיהת ב\"י אזה ודע שהב\"י הביא דברי ר\"י בן הרא\"ש שכתב שתשובה זו סותרת למ\"ש בפסקיו פרק הכותב ומ\"ש בפסקיו הוא עיקר והב\"י דחה דבריו דאיך יטעה הרא\"ש בתשובה בדבר פשוט כזה ועוד הביא ב\"י דברי מהר\"ל בן חביב שכתב דהרא\"ש בתשובה דקדק וכתב ז\"ל דבנדון זה אם אינו מקויים אין מקיימים אותו כו' דמשמע דבשאר קייומין ודאי מקיימין שלא בפניו אלא שבדין זה דיתומים קטנים שאני כו' והב\"י דחה דבריו ג\"כ מדכתב דבריו בלי טעם למה ישתכח דין קייום של יתומים משאר קייומים שלא בפניו ומסיק ב\"י וכתב ז\"ל ול\"נ ליישב דס\"ל להרא\"ש אף ע\"ג דבעלמא מקיימין שטר שלא בפני ב\"ד יתום קטן שאני דכיון דאיכא למיחש לפרעון ומש\"ה אין נפרעין ממנו אפילו יש בשטר כל תנאי וייפוי כח שבעולם כמ\"ש בר\"ס זה הלכך אין מקיימין עכ\"ל וק\"ל אישוב ב\"י דא\"כ גם כשהוא מקויים לא יזדקקו לו וצ\"ל בדוחק דכוונת הב\"י הוא דאף ש\"ח מקויים אין נזקקין לו אלא דוקא כאן דהיורש עצמו היה גדול ומטעם שכתבתי בפרישה. אלא שבאינו מקויים קאמר דאין מקיימין אותו בקטן כיון דמצינו דהחמירו טובא בגביית קטן: עוד כתב ב\"י ז\"ל אח\"כ מצאתי לר' ירוחם שכתב בסוף נכ\"ד שטר צוואה אין מקיימין אותו אלא בפני ב\"ד ול\"ד לקיום שטרות דעלמא דאמרינן עדים החתומים על השטר כו' דשטר צוואה אינו אלא לזכרון דברים והא דאמרי' אם אמר תנו נזקקין לנכסי יתומים מיירי דאמר תנו בפני ב\"ד או שכתב בכתב ידו שטר צוואה תנו כך לפלוני כל זה מדברי הראב\"ד וכתב עליו ב\"י ז\"ל והשתא י\"ל שטעם דברי הרא\"ש בתשובה משום דס\"ל כהראב\"ד עכ\"ל ב\"י וק\"ל מה עניין זה לתשובת הרא\"ש דמיירי בשט\"ח של הלוואה דשייך ביה לומר עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב\"ד וצ\"ל דכוונת הב\"י היה דמצינו לומר דמ\"ש הרא\"ש בתשובה ויצא ש\"ח על המוריש היינו שהש\"מ ציוה ואמר תנו לפלוני מנה בחובי שאני ח\"ל והעדים כתבו צוואתו בשטר ולא נתקיים בחייו ובזה ס\"ל להרא\"ש דאין מקבלין העדות ולא מקיימים משום דצוואה מילי בעלמא נינהו ול\"ד לשאר שט\"ח והוא דוחק והיותר נראה כמ\"ש בפרישה ודו\"ק: (טז) כתב הרמב\"ן שאם לוו ב\"ד כו' עיין באשר\"י פרק אלמנה ניזונית דמוכח בזה כמ\"ש בפרישה שהרי כתב ובמילתא דנזקקין כגון כו' ר\"ל בעידי צוואה הוי בה מילתא דנזקקין כגון דאמר תנו מנה כו' דאם לא אמר תנ�� אף שבשעת מותו אומר אני חייב לפלוני מנה איכא למימר שלא להשביע את בניו אמר כן כמ\"ש בסימן ל\"ב ופ\"א: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "  ואם יש הוכחה שלא כיון כו' בסי' צ\"ט נתבאר בד\"מ כמה דעות דס\"ל דאם נראה לב\"ד שלא כיון לערמה והיינו שלא נתן ע\"מ להחזיר לו אף ע\"פ שכיון להבריח קנה המקבל ואין ב\"ח גובה ממנו וכ\"כ מור\"ם בש\"ע שם בס\"ז ע\"ש:"
+                ],
+                [
+                    " שלא יחול כו' בין שקדם למכר כו' בפרישה כתבתי דצריכין למחוק תיבת בין למכר או ויש רוצין לקיים הגירסא ואמרו דבסמוך כתב אבל אם קנה קרקע והתנה כו' דקדק וכתב קרקע ללמדינו דכיון שעיקר סמיכת האדם אקרקע מש\"ה לא מועיל תנאי לאפקועי מיניה הן או דמיהן וכאן מיירי במטלטלין שאין עיקר סמיכתו ודעתו עלייהו מש\"ה מועיל התנאי גם במכירה ואם אין מועיל לעניין ב\"ח דעבר מועיל לב\"ח דלהבא כל זה דבריהן. אבל ז\"א דלפי הטעמים שכתבתי בסמוך דל\"מ התנאי במכר אין חילוק בין קרקע למטלטלין ודוק: וחזר לבן מכח השיור כו' מוכח מזה דאם מכרה או נתנה הבן לאחר קודם שמת אביו אף שלוה קודם המכירה או הנתינה מ\"מ אינו טורף ממנו המלוה אף לאחר מות אביו דהא בשעת מיתה לא חזר להיות לבן שום דבר כיון שמכרה כבר וגם מה שכתבתי שם בתשובת הרא\"ש כלל ע\"ד סימן ג' שכתב ז\"ל ובשעת פטירתו הניח לו קרקע או מטלטלי אחר ר\"ל דהניח לו ובידו דבנו אותו קרקע או מטלטלין שכבר נתנה לו על תנאי שלא מכרה או נתנה עדיין בנו (לאחר) [ואחר] שכתב ר\"ל ל\"ד בהתנה כן על הקרקע שהניח לוי אלא ה\"ה בהתנה כן עמו על מטלטלי שהוא אחר נגד קרקע הנזכר. אבל אין לפרשו כפשוטו דהניח להם קרקע או מטלטלי אחר זולת זה שנתן לו כבר דא\"כ מה שואל השואל למה לא יגבה המלוה ממנו ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואחריו ג' מאות לפלוני. כתב מ\"ו רש\"ל ז\"ל אזה בהגהותיו ז\"ל וצ\"ע אם נותן לזה היום ולזה מחר דודאי אקדמיה עכ\"ל ונ\"ל שר\"ל שבפעם א' נתנו להם אלא שאמר לראובן תנו מנה היום ולשמעון מאתיים מחר מ\"מ נראה למ\"ו דלדינא הו\"ל כמו פסק בנתיים שכתב הרשב\"ם הנ\"ל דהו\"ל נמלך:"
+                ],
+                [
+                    " ודוקא נתקלקלו עד\"מ: כגון שסילק שיעבודו מהם כו' יש מקשין הא אהא שכ\"ר לעיל בסי' ע\"ז ס\"ח דאם מחל ללוה א' מחל כל החוב ושיבוש הוא בעיני דשאני התם דמחל לא' גוף החוב משא\"כ הכא שלא מחל ללוה גוף החוב אלא שסילק עצמו שלא יגבה מקרקעותיו בני חורין אבל גוף החוב נשאר עדיין עליו לפרוע ותדע דכן הוא דאם לא כן למה צריך שיקנה מהמלוה בקניין הא מחילה א\"צ קניין אבל מחילת השיעבוד צריך קנין דהו\"ל כאילו חזר ומכר לו השיעבוד וגם שם הטעם כיון שהיה יכול לגבות כל החוב מאיזה שירצה וכמש\"ר שם משא\"כ בזה דבדעת הלוה היה תולה להגבותו מאיזה שדה שירצה הוא גם בלאה\"נ לק\"מ דהא כתבתי שם דכשגילה דעתו שאינו רוצה למחול כל החוב דאינו מחול ע\"ש כמה חילוקים וה\"נ י\"ל דמיירי בהכי:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכן יכול לדחותו. ול\"ד למש\"ר לעיל סי' מ\"ב בשם הרא\"ש דאם כתב לוה בשטר זמן ההלוואה לאחר פסח דצריך ליפרע לו אחר פסח הראשון ולא אמרינן דלא ליפרעו לו עד אחר הפסח הבא אחרון היינו משום דהתם פרט זמן פסח ומסתמא לפסח ראשון כיון דאל\"כ למה נכתב הזמן והשטר כלל. אבל הכא דלא פרט זמן י\"ל שכוונתו לא היתה אלא שיחזירנו לו שעה אחת לפני מותו לעניין שלא יוכל למוכרו או ליתנו לאחר וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " ודווקא שפירש לו בפירוש אבל אם לא כתב לו דאקני לא כו' ק\"ק למה כתב תחלה סתם כיון דמסיק דהרא\"ש לא ס\"ל הכי והול\"ל ואם לא כתב דאקני י\"א דלא אמרינן ביה דהוא ט\"ס וי\"א דגם ביה אמרי' ט\"ס הוא ודוחק לומר דלעיל מיירי כשכתב לו אחריות על דקנה דבהא הרא\"ש מודה דהו\"ל כמיעט וכתב ולא על דאקני דאל\"כ לא הול\"ל סתם ולא אמרינן ביה ט\"ס הוא אלא הול\"ל כיון שכתב לו על דקנה נתמעט הדאקני ועוד דא\"כ האי וי\"א דכתב בתר הכי נצטרך לומר שמיירי דלא כתב ליה אחריות כלל והוא דוחק דהול\"ל כן וי\"ל דמש\"ר ודוקא שפירש לו כו' קאי אמ\"ש לפני זה ואם שיעבד נכסיו כו'. וה\"ק ממ\"ש עד הנה משמע דבעינן דוקא שפירש לו בפירוש כו' אבל י\"א דדין הנ\"ל הוא דוקא כשנרמז מהשטר דלא ירצה לכתוב לו דאקנה כגון דכתב לו אחריות ולא כתב לו דאקנה הא סתמא גם זה בכלל אמרם אחריות ט\"ס הוא וק\"ל. וראיתי מי שהגיה ואין כן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל גם בד\"מ ר\"ס קט\"ו כתב ז\"ל והרא\"ש לטעמיה אזיל דס\"ל דבדאקני לא אמרינן ט\"ס הוא ע\"ש ולפ\"ז א\"ש מ\"ש ברישא ודוקא אלא שקשה עלי להגיה הספר וגם לא מצאתי בשום מקום דכתב הרא\"ש בפירוש מזה כלום ואף דנקט בלשונו דכתב לו דאקני לשון הגמרא ג\"כ הוא כן ומפרשין אותו כל מר כדאית ליה ועפ\"ר ועמ\"ש מזה עוד בפרישה ר\"ס קמ\"ז שם הוכחתי דהרא\"ש ורבינו ס\"ל דדאקני ט\"ס הוא ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לפי שאין דעת המלוה סומכת על המטלטלין מפני שיכול להבריחם קשה הא איתא בגמרא פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ\"ד) וכתבו רבינו לקמן ריש סימן קי\"ז דטעמא דמטלטלי אפילו עשאו אפותיקי מפורש בשטר לא מהני משום דשיעבוד המטלטלי לית להו קלא פי' ולא ידע הלוקח להזהר מלקנותם ולהאי טעמא אפילו אין יכול להבריחם נמי אינו יכול לגבות מהלוקח ולטעמא דרבינו הוה איפכא אפילו הו\"ל קלא מ\"מ כיון דלא סמכא דעתיה דמלוה עליהם מפני שיכול להבריחן ולאבדו לא גבה מנהו המלוה וטעמא דרבינו כתב רש\"י בפא\"נ דף ס\"ז והביאו בעה\"ת בריש שער מ\"ג אבל לפני זה כתב שם בעה\"ת לשון הגמרא הנ\"ל משום דלית להו קלא למטלטלי ואפילו עשאן אפותיקי בשטר כיון דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו. גם משמע שם כאילו חד טעם הוא דמשום דלית להו קלא מש\"ה לא סמכא דעתיה עליה דלוה שהרי אחרי שכתב שם בעה\"ת לשון הגמרא משום דלית להו קלא מסיק שם וכתב ז\"ל ועתה יש לברר אחר שפסקנו שאין דין קדימה במטלטלין וטעמא משום כיון דלא סמכא דעתיה עלייהו לא משתעבדי כו' וקשה הלא לפני זה לא כתב ה\"ט דלא סמכא דעתיה וג\"כ אח\"כ מיד כתב ז\"ל וטעמא דכולהו משום דלית להו קלא משמע דס\"ל לבעה\"ת דחד טעמא הוא ונראה דתרווייהו צריכי דטעמא דקלא לחוד לא סגי אלא דלא לטרוף מלקוחות אבל מיורשי הלוה הוה מגבינן מטלטלי דלא שייך בהו טעמא דקלא לכך צריכין לטעמא דלא סמכא דעתא דמלוה עלייהו בשעת הלואה ובזה הטעם לחוד ג\"כ לא סגי אם ידענו ביה בלוה שאיש נאמן וטוב הוא דודאי אין דעתו להיות לוה רשע ולא ישלם להבריחם ולאבדם כדי שלא לפרוע לכך צריכין לטעם דלית להו קלא ושמא ימכרם ודעתו לשלם בדמיהן כשיגיע זמן הפרעון ורבינו דאיירי כאן בטריפה מיד לקוחות וכתב הטעם מפני שיכול להבריחם נראה דר\"ל למכרם ולא לאבדם ואיירי באיש שלוה טוב וישר וגם המלוה התרה בלוקח זה שלא יקנה המטלטלין והו\"א דסמכא דעתא ד��לוה עליהן לפחות כל זמן שהוא בחיים קמ\"ל כיון דמ\"מ יכול למכור לאחר שלא ידע ממנו המלוה להתרות בו לא סמכא דעת המלוה עליהן ומש\"ה אפילו קנהו זה שהתרה בו ג\"כ אינו טורף מידו והכלל כיון שביד זה הלוה למכור המטלטלין ואז לא יכול לטרוף כיון דלית להו קלא וגם שמא ימות ויבאו ליד היורשים ויכול להיות שלא ירצו לשלם חוב אביהן אלא יצביעו או יאבדו המטלטלין מש\"ה לא סמכא דעת המלוה ומש\"ה כשנעשה אחד מהם איננו גובה מידם. ואף ע\"ג דרש\"י פרק א\"נ פירש שמא יצניעם או יאבדם וכנ\"ל דמשמע דהלוה יצניעם. ולא כתב שמא יצניעו או יאבדו היורשים חדא מינייהו נקט והאידך נלמד ממילא מיניה וק\"ל: צריך לכתוב דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא כ\"כ בעה\"ת בשם הרמב\"ן בשער מ\"ג וביאר עוד שם כשענין השטר הוא אסמכתא גמורה אע\"פ שכתב בו דלא כאסמכתא לאו כלום הוא אבל ערב לאו אסמכתא גמורה הוא תדע דהא ערב לאחר מתן מעות בקנין משתעבד אף ע\"ג דקנין באסמכתא גמורה לא מהני ושיעבוד מטלטלי הרי הן כערב דדמי לאסמכתא ואינה אסמכתא ממש וכיון שכתב דלא כאסמכתא לומר דעיקר דעתו עליהם כקרקעות גלי דעתו דלא כאסמכתא הוא ומהני כי היכי דמהני בערב או משום קנין או משום הנאה דהימניה וכתב עוד בשם הרמב\"ן דאם א\"ל מעכשיו א\"צ לכתוב דלא כאסמכתא ולא הזכיר ב\"ד חשוב וכתב ב\"י על מה שכ\"ר הכא ובב\"ד חשוב ז\"ל נראה לי דה\"פ דאפילו באסמכתא גמורה קונה מעכשיו בב\"ד חשוב והכא דלאו כאסמכתא גמורה (כמ\"ש בשם בעה\"ת) כיון שא\"ל מעכשיו סגי אע\"פ שלא יהא בב\"ד חשוב כמ\"ש הרמב\"ן דסגי במעכשיו ולא הוזכר ב\"ד חשוב עכ\"ל וז\"ל מ\"ו וצריך הקנין להיות בב\"ד חשוב אז מהני אפילו באסמכתא ממש ע\"ל סי' ר\"ז ולעיל סימן נ\"ה. אבל מ\"ש אם א\"ל מעכשיו לא דק דאין חילוק בין אמר מעכשיו ללא אמר לפי דעת הרא\"ש ולדברי הרמב\"ם דיש חילוק לא בעי ב\"ד חשוב כלל ולא מעלה ולא מוריד אם לא שיתפיס זכיותיו בב\"ד כמו שהארכתי לקמן בסי' ר\"ז עכ\"ל. ואני כתבתי לקמן סימן ר\"ז והוכחתי דגם רבינו ס\"ל דלדעת הרמב\"ם והרא\"ש בב\"ד חשוב בלא מעכשיו ובמעכשיו בלא ב\"ד חשוב סגי ע\"ש שהארכתי בזה לפיכך נ\"ל דגם כאן ה\"פ ובב\"ד כמו או בב\"ד וכמ\"ש לקמן סימן ר\"ז בהדיא בשם הרא\"ש וא\"ש ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<small> מלוה שיודע לקוחות כו' ז\"ל בה\"ת שער ג' ח\"ד י\"א בשם הרמב\"ן מי שבא לב\"ד והשביע ללוה שאין לו נכסים וב\"ד וכל אדם יודעים שפלוני לקח שדה פלוני מאותו לוה למה נטריח לב\"ד לכתוב אדרכתא זו אלא מיד שולחין אחר הלוקח שליח ב\"ד ושומעין דבריו נתחייב לוקח כותבין למלוה טירפא עליו ויורדין לשום וכשנהגו רבותינו באדרכתא להנאתו של מלוה עשו כן פעמים שאינו יודע נכסי ללוה כלל והוא צריך לחזור אחריהם במדינה זו או אחרת ואם ירדוף אחריהם בשטר ההלואה שבידו שמא ישתכח שהביא ראיותיו לב\"ד וקיים שטרו וזכה ב\"ד מן הלוה להשביע אותו הא אילו רצה לרדוף אחריו בשט\"ח שבידו הרשות בידו. וא\"ת היאך (שמין) [שולחין] הלקוחות בב\"ד שהם יכולין לומר לו לך אצל הלוה ואחוי טירפך ואשלם לך זה נ\"ק כו'. וסוף דברי בעל התרומות כתבו ג\"כ הרא\"ש שם בפרק גט פשוט בשם הרמב\"ן דא\"צ לתבוע להלוה תחלה ומסיק שם מיהו אם הוא במקום קרוב כו' צריך להודיעו וכמש\"ר בסמוך והנה יש ללמוד מסוף דברי בעה\"ת דמ\"ש תחלה מי שבא לב\"ד והשביעוהו ללוה כו' לאו שמצריכין מלוה להשביע ללוה עכ\"פ קודם שישלחו אחרי הלוקח דהא מסיק דהלוקח צריך להזדקק להעמיד הלוה ולהודיע אם יש לו או אין לו או אם נתחייב לו כלל אלא דווקא כשהלוה דר שם. ואפשר נמי כשהוא במקום קרוב וכמשמעות לשון רבינו בסמוך וכ\"כ הבה\"ת שם לפני זה ז\"ל ודע שאין צורך סדר טירפא ואדרכתא ושומא ואכרזתא ואחלטתא במקום שהמלוה והלוה והלוקח כו' וע\"ש ועם זה מבוארין דברי רבינו וכמ\"ש בפרישה צריכין שנדע שרבינו כתב ל' טירפא לחפש אחר לקוחות במקום אשר כתב בעה\"ת אדרכתא דה\"ט כי יש נוסחאות בגמרא וכ\"כ בעה\"ת שם לפני זה ז\"ל והיא נקראת אדרכתא או טירפא כפי חילוק נוסחאות הגמרא עכ\"ל: (ד) </small>ואינו יכול לומר לך אצל הלוה כו' ואף שנכסיו דאינש אינון ערבאין בעדו ואין נפרעין מהערב תחלה אפי' אינו בכאן אם יכול להודיעו ויבא תוך ל' יום צריך המלוה להודיעו כמש\"ר בסימן קכ\"ט סי\"א היינו ערב דעלמא. אבל אם נכסיו דהלוה מצויין כיון דעיקר שיעבודו עליהן ודאי [אינו] יכול כיון דהלוה חייב לפרוע ול\"ד ליורשי קטנה דלעיל סימן ק\"י דהדין נותן דאין נזקקין להן ולא לנכסיהן כמש\"ר: (ו) ואם רוצה הלוקח לסלק כו' ואם קנה שני שדות כו' הדין עמו. תימא דבסמוך סט\"ו כתב דאפי' אם רוצה להעלות בשומא אינו יכול לסלקו (ובתוס' שאביא בסמוך משמע להדיא דיותר מסתבר לסלק כשבא להעלות מבשוויו) ודוחק לחלק בין אם בא להוסיף נגד כל החוב לבא להוסיף נגד מקצתו וע\"ד שכ\"ר בשם הרא\"ש בסמוך ולומר דהכא מיירי דרוצה לסלקו מכל החוב דא\"כ לא הו\"ל לרבי' לכתוב כאן ואם רוצה לסלקו כו' סתם דמשמע בכל אופן. ועוד מדכתב ויחזור וישאל מהמוכר מה שפרע דמשמע אפי' לא פרע כולו וכמ\"ש בפרישה ועוד דבפרק המקבל (בבא מציעא דף ק\"י) משמע להדיא דאפי' ממקצת החוב יכול לסלקו בזוזי ועוד דלקמן סי\"ח כתב אם יאמר הלוקח ישומו אותו ב\"ד כו' אין שומעין ללוקח. וכתב הרא\"ש הטעם משום פסידא דלוה משמע הא לאו הכי שומעין ללוקח שיתן כאשר ישומו ב\"ד אפי' לא יהיה נגד כל החוב אך אחר הדקדוק ועיון מקור הדברים ל\"ק מידי דבכתובות דף צ\"א גרסינן ההוא גברא דהוי מסקי ביה אלפי זוזי הו\"ל תרי אפדנא זבנינהו חדא בת\"ק וחדא בת\"ק אתא ב\"ח וטרפא לחד מינייהו הדר קטריף לאידך שקל אלפי זוזי וקאזיל לגביה א\"ל אי שוויא לך אלפי זוזי לחיי ואי לא שקול אלפי זוזי ואיסתליק. סבר רמי בר חמא למימר היינו מתניתין אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר אין שומעין להן א\"ל רבא מי דמי התם אית פסידא ליתמי הכא מי אית ליה פסידא אלפא יהיב ואלפא שקיל עכ\"ל. וכתבו התוספות ז\"ל מכאן רגילין לומר דהא דאמרינן (בב\"מ דף ט\"ו) הניחא למ\"ד מצי מסלק בזוזי כו' דהוא פלוגתא דרמי בר חמא ורבא דהכא (וכ\"כ רש\"י ור\"ן שם בפ\"ק דב\"מ) כו' עד מיהו רבא מנלן דלמא הא דהכא מצי לסלוקי משום שלא היה רוצה ליקח האפדנא אלא בה' מאות והלוקח רוצה לתת אלף ולכך סילקו אבל היכא דרוצה ב\"ח ליקח הקרקע באותו דמים שרוצה הלוקח לסלקו מצינו למימר דמודה רבא דלא מצי לסלקו. וי\"ל דמ\"מ כל שעה יסלקנו שישום לו קרקע כפלים על שוויו עכ\"ל. ונראה דר\"ל כיון דיכול לסלקו כשבא להעלות הה\"נ דיכול לסלקו אפי' בלא עילוי ועמ\"ש בסמוך. והרא\"ש הביא כאן דברי הר\"י שהביא רבי' דמיירי בלא שומא והכרזה וסיים דהא לרמי בר חמא אף כשבא המלוה לטרוף אין הלוקח יכול לסלקו בזוזי הילכך לרבא נמי נהי דבשעת טריפה יכול לסלקו בזוזי מודה הוא דלאחר שירד לקרקע בשומת ב\"ד תו לא מצי לסלוקי בזוזי ע\"כ. הרי לפניך שלדעת התוס' והרא\"ש פליגי רמי בר חמא ורבא בסילוק רמי בר חמא ס\"ל דב\"ח שבא לטרוף אין הלוקח יכול לסלקו בין ��כל החוב בין ממקצת. וכיון שכן לוקח זה שבא לסלק הב\"ח מאפדנא בטענת עילוי הרי דומה ממש ליתומים דמתני' דהתם דכיון שבלא עילוי חולקים בשוה גם בטענת עילוי אין שומעין להם. ה\"נ כיון דלא מצי לסלוקי בשוויו גם בטענת עילוי אין שומעין לו דעילוי זה אינו אלא לרמאות. ורבא ס\"ל דאדרבא לא שהעילוי תליא בסילוק. אלא הסילוק בעילוי תליא. דכיון שזה הלוקח רוצה להעלות ולגרום שיתן יותר בעד האפדנא. ממה שמכרו לו הב\"ח דין הוא שיכול להעלות לטובת הלוה שהרי אחר כן הלוקח לא יטול ממנו אלא כשיעור שוי האפדנא וכדמסיק שם הגמרא וכתבו רבי' כאן. ולא דמי ליתומים דאית להו פסידא. וכיון שיכול להעלות א\"כ בשוויו נמי יכול לסלקו בין במקצתו בין בכולו כיון שכל שעה יכול לבא בטענת עילוי וכמ\"ש התוס' ואנו קי\"ל כרבא דמצי לסלקו בין בכולו בין מקצתו בין בעילוי בין בשוויו. וכתב ר' יונה והרא\"ש דהא מעשה דאפדנא היה בלא שומא והכרזה. נמצא דלדעת הרא\"ש ורבינו דינא הכי כשלא היה שומא והכרזה מצי לסלקו בין בשוויו בין בעילוי בין בכולו בין במקצתו ואפי' כבר בא לידו דומיא דהנהו שני אפדנא. וכשהיה שומא והכרזה ולא גבה עדיין. הדין חלוק אם בא לסלקו בכל החוב יכול להעלות אפי' על שומת ב\"ד ויסלקו. אבל אם לא בא לסלקו אלא במקצתו לאו כל כמיניה לסלקו אפי' לא גבה כיון שהב\"ד שמוה בכך וכך כמ\"ש רבינו האי ע\"פ פי' הרא\"ש זה החילוק ואם היה בכאן שומא והכרזה וגם גבה. אז לא יכול לסלקו בשום אופן. וכמש\"ר בסימן ק\"ג סכ\"ב. ולפיכך בסמוך סי\"ז כשבא המלוה ואומר אקבלנו בכל חובי כו' הוצרך הרא\"ש לטעמא משום פסידא דלוה אין שומעין ללוקח הא לאו הכי פשיטא כיון דעדיין לא גבה ולא היה כאן שומא כלל דיכול לסלקו אפי' המקצת החוב ודו\"ק. ולרמב\"ם שיטה אחרת בזה דס\"ל דהא דקיימא לן שומא הדרא היינו אפי' ללוקח וכמ\"ש רבי' בשמו בסימן ק\"ג סכ\"ב והך פלוגתא דפליגי אפי' בשעשו שומא והכרזה וגם גבה כבר ואפ\"ה ס\"ל לרבא להעלות דשומא הדרא ודו\"ק. ואפשר לומר עוד הא דמוכח אח\"כ דאינו יכול לסלקו אפילו במעלות שומא איירי בשעשאה הלוה למלוה אותה השדה אפותיקי שאין הלוקח יכול לסלקו במעות כמ\"ש בסמוך סי' קט\"ו וק\"ל. מיהו כשבא להעלות עד דמי כל החוב אפי' באפותיקי אמרינן למלוה לא עשאו לך אפותיקי לקבלו בפחות ממה שנותנין בו אחרים אבל תירוץ הראשון עיקר: (יג) והרמב\"ם כתב שאם טעו וכו' ומסתברא שאין לחלק צ\"ע דלעיל סימן ק\"ג ס\"ט גבי לוה הביא רבי' דעת הרמב\"ם באחרונה וכתב עליו וכ\"כ הרי\"ף משמע דס\"ל כוותיה ואין לומר דס\"ל לרבי' דודאי גבי לוה שהוא הבעל דבר עצמו והם נישומים בע\"כ שלא בפניו ודאי הם שלוחים בדבר ולכך טעו בכ\"ש בטל אבל יתומים ולוקח שאינם הבעלי דברים עצמם שהם לא לוו כלום לא שייך שהב\"ד שלוחם. זה אינו חדא שהרי הרמב\"ם לא כתב מעולם דין זה גבי לוה אלא גבי לוקח. ועוד הלא המ\"מ כתב הסברא להיפך כמ\"ש לשונו בפרישה. לכן צריכין אנו לומר שגם לעיל לא הסכים רבי' עם סברת הרמב\"ם. ומה שלא כתב עליו ול\"נ סמך אמ\"ש לפני זה בדין הכרזה שאין נ\"ל לחלק בין יתומים ללוה וכתב ע\"ז וכן לעניין אם טעו כו' כלומר גם לעניין טעות לא נהירין לו דברי הרמב\"ם ומ\"ש עליו וכ\"כ הרי\"ף לא כתב אלא ללמדך שאף שהרמב\"ם כתב דין זה אצל לוקח נראה לרבי' דגם בלוה ס\"ל להרמב\"ם הך דינא וזהו שכתב ז\"ל וכ\"כ הרי\"ף כלומר הרי\"ף השוה בהדיא לוקח ולוה הנ\"ל בכל התשובות וששאלתם אם טעו השמאין בין על ב\"ח בין על לוקח היאך תדין תשובה השומא בנכסי יתומים שהיא ברשות מ\"מ כבר אמרו שום הדיינין שפחתו שתות כו' מכרן בטל. אבל שומא של בעלי חובות דינו כדין השליח כו' משמע להדיא שלא חילק בין לוה ללוקח וק\"ל וע\"ל סימן ק\"ג ועמ\"ש עוד מזה בסימן ק\"ג ישוב אחר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<small> השביח לוקח את השדה כו' כמו שהוא עם שבחא ז\"ל הגמרא פ\"ק דב\"מ דף ט\"ו אמר שמואל ב\"ח גובה את השבח. אמר רבא תדע שכך כתב לו מוכר ללוקח אנא איקום כו'. א\"ל רב חייא בר אבין לרבא. אלא מעתה מתנה דלא כתב ליה ה\"נ דלא טריף שבחא. א\"ל אין וכי יפה כח מתנה ממכר א\"ל אין יפה ויפה עכ\"ל הגמרא. וכתב הרא\"ש שם ז\"ל האי דקאמר רבא תדע בא לפרש טעמא דשמואל דמה ראו לתקן אצל ב\"ח ולהפסיד בתקנתם את הלוקח שאין גובה מב\"ח אף ההוצאה ופריש דלא מפסיד כיון דהדר עליה דמוכר אי הו\"ל נכסיו שכך כתב לו כו' הלכך עדיפא להו לתקוני לב\"ח מלוקח דלא שייכא בהו נעילת דלת. ועוד שבא בגבולו של ב\"ח שנכנס בשיעבודו ועוד דהא נחית ליה על דעת להשתלם מן המוכר עכ\"ל הרא\"ש ולפ\"ז ל' תדע דקאמר רבא ל\"ד הוא אלא כאילו אמר בוא ואודיעך טעם של תקנת חכמים בזו. והוכרח הרא\"ש לדחוק ולפרש כן דאל\"כ אלא כפשוטו קשה מאי הקשה רב חייא לרבא ממתנה כו' דאדרבא נאמר דכיון שראינו מנוסח השטר דהלוקח דהמלוה טורף ממנו. א\"כ ודאי מקבל מתנה לא עדיף מיניה אלא משום דלוקח יש לו אחריות מש\"ה איירי רבא מהמוכר משא\"כ במקבלי מתנה אבל לפי' הרא\"ש א\"ש וק\"ל. וכן הוא כוונת התוס' שם כמ\"ש שם ז\"ל תדע שכך כתוב כו' אין לפרש דהכי מוכח דב\"ח גובה את השבח דבשביל דב\"ח גובה השבח כותב מוכר ללוקח שישלם לו את השבח דא\"כ מאי פריך מתנה דלא כתיב ביה ה\"נ דלא טריף שבח. והלא אין תלוי גביית ב\"ח בכתיבת המוכר. אלא ר\"ל מדמשלם מוכר ללוקח את השבח אין לחוש אם יגבהו ב\"ח ממנו דאין הלוקח מפסיד כ\"כ ע\"כ. והוא מבואר שכוונתם כמ\"ש בכוונת דברי הרא\"ש. מיהו האי אין לפרש כו' שדחו התוס' והרא\"ש כתבו שם הנמ\"י פירושו לאמת בשם הרנב\"ר ע\"ש ודו\"ק: ומש\"ר לפיכך חולקין אותו כיצד היה עליו חוב של מאתים כו' כתב הרא\"ש שם ז\"ל שבח שהשביח לוקח כאילו קנאו מוכר ומכרו ללוקח וחל שיעבוד המלוה והלוקח כאחד עליו והמלוה שגבה כבר הקרקע עדיין נשאר מחובו כנגד השבח והלוקח שיעבד כל הקרקע שגבה המלוה על אותו שבח הילכך אם הקרקע שוה מאה זהובים והשבח י' זהובים יטול הלוקח עשרה חלקי השבח והמלוה חלק י\"א מחלקים שבו ע\"כ. ותימא הלא כתבו התוס' דף צ\"ג והרא\"ש בפרק מי שהיה נשוי שזו דברי ר\"ח והם דחו דבריו וראיותיו וחלקו דדוקא גבי בכור ופשוט כו' אבל היכא שכל הנכסים משועבדים לבעל מנה כמו לבעל ג' מאות שכולן אחראין לבעלי מנה עד שיהא כל המנה בידו הילכך חולקין בשוה עכ\"ל שם והביא רבי' דברי פלוגתתם לעיל סימן ק\"ד סי\"א שהרי\"ף חולק עם ר\"ח ושכן הסכימו הרמב\"ם והרא\"ש. שוב עיינתי ברמזים דהיינו קיצור פסקי הרא\"ש שהשמיט דין זה בכאן. ובסוף פרק מי שמת ששם מקור הגמרא דיחלוקו בשבח שם הביאו וכתב יחלוקו בסתמא גם הרא\"ש כ\"כ שם סתם. והר\"ן כתב גם בפ\"ק דב\"מ יחלוקו סתמא וצ\"ל דהרא\"ש כתב שם בפ\"ק דמציעא אליבא דר\"ח וסמך אמ\"ש שם במקומו דפרק מי שהיה נשוי ואפשר דה\"ט דכתב הכא אליבא דר\"ח אף דלית הלכתא כוותיה משום דלפני זה כתב אהא דאמר שמואל דמלוה גובה כל השבח ואינו נותן ללוקח ההוצאה. דל\"ד קאמר כל השבח דהא מסקינן בפ' מי שמת דגובה חצי שבח וכו' וכיון דבא לומר דכל השבח דקאמר ל\"ד בא להגדיל הרבותא. ולומר דאליבא דר\"ח לפעמ��ם אינו נוטל אלא חלק י\"א מהשבח וכ\"ש דא\"ש לסברתו דלפחות לעולם חולקים וק\"ל. ועבב\"י שהביא כאן דברי הרא\"ש וכתב עליו דבריו מתמיהין וצ\"ע עכ\"ל. ואיני יודע מה תמיהת דבריו בדברי הרא\"ש הללו ואיכא למימר שכיון למה שלא הו\"ל לסתום אלא לפרש שזו המה דברי ר\"ח ושאין דעתו ודעת התוס' והרי\"ף והרמב\"ם נוטין לזה. אבל מ\"מ קשה דלא הו\"ל לרבי' לכתוב כיצד היה עליו כו' כיון דבכה\"ג חולקין השבח שוה בשוה אפי' אליבא דר\"ת והו\"ל למנקט רבותא דאפי' אם השבח אינו שוה מאה אלא נ' או בפחות אפ\"ה חולקין לדעת הרא\"ש שס\"ל שלעולם חולקין וכמש\"ר ג\"כ בסימן ק\"ד ואין לומר דקצת נשמע דין זה גם מדברי רבי' דהא כשנשבח השדה מאה ובא זה המלוה לטרוף השדה מידו הרי נתחייב המוכר להלוקח ר' ולמלוה אינו נשאר חייב כ\"א מאה אחר שכבר טרף בעד מאה ולהר\"ח היה לו ליטול הלוקח ב' חלקים מהשבח והמלוה חלק א' אפ\"ה כתב דחולקין ש\"מ דלא ס\"ל כר\"ח דזה אינו דא\"כ למה כתב הרא\"ש דחולקין השבח דשוה י' זהובים לי\"א חלקים הו\"ל למחלקו לי\"ב חלקים ויטול מהן הלוקח י\"א חלקים (עד) [נגד] י\"א עשרונים שח\"ל והמלוה חלק א' נגד עשרה שנח\"ל אלא ודאי צ\"ל כיון דשבח זה הוא כאילו קנאה המוכר וחזר ומכרו וכמ\"ש דיש לו דין משועבדין והשבח אינו נגבה ממשועבדין כ\"א מבנ\"ח מ\"ה אין לוקח נוטל משבח זה מה שח\"ל המוכר בעד השבח א\"כ הדרא קשיא לדוכתא דהא אין לומר דלר\"ח הו\"ל להלוקח ליטול ב' חלקים וצ\"ע. [אמר המגיה נ\"ל. דהאי ודברי רבי' כו' עד דלא קנה וק\"ל. צריך להיות אחר שכתב בישוב הקושיא וק\"ל] ודברי רבי' ג\"כ יש ליישב בהאי שינויא קמא דהמ\"מ דאף דכתב כהרא\"ש דאקני ג\"כ ט\"ס הוא מ\"מ הא כבר כתב שם ולעיל בסימן זה היכא דכתב בהדיא דלא אקני בדאקני או דפי' לו שאר אחריות ולא כתב לו דאקני דלא קנה וק\"ל. (ב) </small>או מן המשועבדים שמכר או נתן. ז\"ל המ\"מ פכ\"א מהל' מלוה וא\"ת מאחר שיש שם משועבדים מאוחרים מאלו היאך טורף ב\"ח מאלו יאמר לו הלוקח הנחתי לך מקום לגבות ממנו כשקניתי ולך אצל המאוחרים. ויש להשיב דלדעת רבי' דס\"ל דשיעבוד דאקני אינו חל בסתם משכחת כשלא היו לו הנכסים המשועבדים המאוחרים בעת שלוה והיה לו בשעת שמכר אלו א\"נ כשהיה לו במדינה אחרת כו' (וכמ\"ש בפרישה) עכ\"ל והנה לתירוץ ראשון קשה אם מיירי דלא כתב להמלוה דאקני א\"כ איך גבה שבח מזה הלוקח הא כבר נתבאר לפני זה בס\"א דדוקא כשכתב להמלוה דאקני גובה חצי השבח מהלוקח. ונראה דס\"ל להה\"מ לפי האי שינוייא דלצדדים כתב דמ\"ש דהלוקח גובה הקרן ממשועבדים היינו דלא כתב דאקני למלוה ואז באמת אינה גובה שבח כלל. ומ\"ש דגובה חצי שבח מיירי כשכתב לו דאקני ואז גובה שבח ומיירי בדלית ליה משועבדים וע\"ז כתב דגובה הקרן ג\"כ מבנ\"ח מיהו אכתי קשה מאי קמ\"ל במ\"ש דהשבח אינו גובה אלא מבנ\"ח פשיטא כיון דצ\"ל דמיירי דליתנהו משועבדין וצריכין לדחוק ולומר דמיירי באי אזדמן דהלוקח לא היה בביתו כשקנה הלוה נכסים ומכרם ומש\"ה לא טרפם וקמ\"ל דאחר ביאתו יכול לטרוף הקרן מאותן משועבדים ולא השבח א\"כ א\"צ לתירוצו דמ\"מ כלל בישוב הקושיא וק\"ל. ועי' מ\"ש בפרישה ודרישה ר\"ס קי\"ז בשם המ\"מ וגם הוכחתי שם דכשעשה לחבירו שדהו אפותיקי סתם והיה לו אז בנ\"ח ואח\"כ מכר האפותיקי וגם הבנ\"ח כשבא המלוה לגבות גובה מהאפותיקי ולא יכול לומר לו הלוקח האפותיקי הנחתי לך מקום לגבות כיון שעשאו לו זה לאפותיקי אע\"פ שלא היה אפותיקאי מפורש ע\"ש. בזה י\"ל דגם כן מיירי הרמב\"ם ורבינו הכי דהמלוה טורף אפותיקי סתם של�� כדינו אף שהיה לו משועבדים מאוחרים ממנו. וכאן איירי מאפותיקי סתם ואח\"כ כ\"ר דינו על אפותיקי מפורש ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<small> מהיורד לשדה חבירו שלא ברשות ובפרישה כתבתי לשון הרי\"ף שכתב על סברא זו ואנן מסתברא לן דל\"ד לוקח כו' ע\"ש וכתב ב\"י בנוסחאות שלנו מספרי הרמב\"ם אינו כמ\"ש כאן רבינו בשמו ונוסחאתינו נראה נכונה כדי להשוותו ולהסכימו עם סברת הרי\"ף בכל מה דאפשר: (ו) </small>אבל עשאו אפותיקי כו' נוטל כולה ולא יתן לו כלום מההוצאה ז\"ל הגמרא שם דף ט\"ו ע\"א תניא אידך המוכר שדה לחבירו ובא ב\"ח וטרפה כשהוא גובה אם השבח יתר על הוצאה נוטל את השבח מבעל הקרקע והוצאה מב\"ח. ואם היציאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאם שיעור שבח ומב\"ח ופריך והא שמואל דאמר ב\"ח גובה השבח במאי מוקי לה אי בב\"ח קשיא רישא וסיפא ופירש\"י דבברייתא קתני ברישא ובסיפא ב\"ח נותן את היציאה ולשמואל ב\"ח גובה את השבח ואינו נותן כלום. ומסיק ל\"ק הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא דיהיב ליה שבחא ומסליק ליה הניחא למ\"ד כו' אלא למ\"ד כי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לב\"ח נימא ליה אילו הוה לי זוזי הוה מסליקנא לך מכולה ארעא השתא דלית לי זוזי הב לי גריוא דארעא דא שיעור שבחאי הב\"ע כגון דעשאו אפותיקי דא\"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו עכ\"ל הגמ'. וכתב שם הרא\"ש דף ק\"ל ריש ע\"ב ע\"ז ז\"ל והשתא לא צריכין למימר דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אלא אפי' אי לא מסיק ביה אלא שיעור ארעא לבד כיון דעשאו אפותיקי הרי הוא אצל המלוה כאחת משדותיו ונוטל כל השבח ואינו נותן אלא הוצאותיו עכ\"ל וקשה מה זה שכתב דהשתא ל\"צ למימר דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הרי גם מעיקרא לא בעי למימר הכי ואדרבא הוצרך לתרץ דהאי ברייתא דקתני נוטל הוצאה מב\"ח מיירי באסיק ליה שיעור ארעא בלא שבחא ואין לומר דקאי אמאי דמוקי לדברי שמואל דמיירי במסיק שיעור ארעא ושבחא וקאמר דא\"צ לוקח די\"ל דמיירי בדעשאו אפותיקי כו'. דא\"כ איך מסיק דנתן לו הוצאה דהא שמואל קאמר דגובה השבח ואינו נותן לו כלום ומכח קושיא זו מסיק דהברייתא מיירי דעשאו אפותיקי ושמואל מיירי בדלא עשאו אפותיקי אלא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ומש\"ה אינו נותן להם כלום. ואי הוה קאמר איפכא דהשתא לא צריכא למימר דמסיק ביה שיעור ארעא לחוד הוה ניחא די\"ל דהכא קאמר דאפי' מסיק ביה שיעור ארעא ושבחיה אפי' הכי נוטל מב\"ח ההוצאה כיון דעשאו אפותיקי והו\"ל כיורד בשדה של חבירו שלא ברשות דנותן לו ההוצאה או שבח וידו על התחתונה. וכ\"כ התוס' שם בהדיא בד\"ה כגון דשוו אפותיקי כו' שוב מצאתי באשר\"י של קלף שכתוב כן איפכא וז\"ל והשתא לא צריך למימר דמסיק ביה שיעור ארעא לבד כיון דעשאו אפותיקי כו' אלא דקשה דא\"כ הו\"ל זה דלא כמו שפסק רבי' כאן דכתב דגם בעשאו אפותיקי אם הלוה לו שיעור ארעא ושבחא נוטל ב\"ח השבח ואינו נותן לו כלום מן ההוצאה וגם התוס' אף שכתבו תחלה כן שדומה לוקח ליתומים שדינם הכי מ\"מ מסקי התוס' וכתבו דאין ראייה מיתומים דאין להן על מי לחזור משא\"כ לוקח מש\"ה אפי' הוצאה לית ליה כיון שהלוה לו שיעור ארעא ושבחיה ומשום דעשאו אפותיקי לא גרע וכ\"כ הרא\"ש בשם התוס' שם בהוכחות גמורה דעל מ\"ש הרא\"ש שם תחילה בשם התוס\" כתב ז\"ל ומיהו דוחק הוא לומר שחוזר בו ממה שחילק בין מסיק שיעור ארעא ושבחא ללא מסיק שהרי כל זה כו' עד ולא משמע שהיה חוזר בו בכל פעם מדבריו הראשונים כו' ומוכ�� בהדיא שם דגם התוס' ס\"ל דבלוקח נוטל הב\"ח כל השבח ואינו נותן להן אפי' ההוצאה לכן נלע\"ד דגירסת הספרים דידן הנדפסים עיקר יותר ממ\"ש באשר\"י של קלף. ויתיישבו דבריו היטב אחרי שנקדים תחלה מה שהקשה רש\"י ותוס' שם אשינויא קמא הנ\"ל דמשני דהברייתא דקתני נוטל השבח והלוקח גובה ההוצאה מב\"ח מיירי בדלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא. והקשו שם התוס' ז\"ל ותימא כו' [עב\"ח שמביאו] ותירוץ זה נראה להרא\"מ דחוק וגם לתירוצו דרש\"י לא נתיישב שפיר לשון הברייתא ע\"ש. ע\"כ ס\"ל להרא\"ש דלפי שנוייא קמא הנ\"ל מיירי הברייתא בדמסיק ביה שיעור ארעא וגם כדי השבח היתר על הוצאה ודומה לזה כתב הרא\"ש שם לפני זה אמ\"ש שמואל דמלוה גובה חצי שבח והיינו לפי ערך וכתב הא כיצד באם הלוה לו המלוה שיעור ארעא ושבחא בצמצום ע\"ש וכנ\"ל והיינו דשיער בנפשו כמה רגיל להיות השדה ושבחה יותר על ההוצאה וכי מלוה לו עליה בהיות קרנו בטוח ושיעור הוצאה אינו מלוה לו דשמא בא לטרפה בזמן שאין שבח עליה ואז יהיה ההוצאה לצורך השבח עליו וגם אם כבר הוציא לוקח ההוצאה דעתו ליתן לו ההוצאה ולא להזיקו כמה שגם אם היתה ביד זה הב\"ח דהיה צריך להוציא ההוצאה מכיסו ומה\"נ קתני בסיפא דאם ההוצאה יתירה על השבח דנוטל הוצאה שיעור שבח מב\"ח. אע\"ג דמוקמינן לה דהלוה לו יותר כיון דמתחלה אדעתא דהכי הלוהו עליו כדי לשלם להלוקח ההוצאה עכ\"פ אף אם לא יהיה לו שבח שיעור ארעא כאילו הוציא הוא ולא השביחה וק\"ל. ועל זה מסיק הרא\"ש וכתב ז\"ל והשתא מאחר דמוקמינן לה בדמיירי דעשאו אפותיקי תו א\"צ למימר דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ר\"ל וכדי שבח היתר על ההוצאה כדבעינן לפרשו בשינוייא קמא כדי ליישב קושיית רש\"י ותוס' הנ\"ל אלא אפי' אי לא מסיק ביה אלא שיעור ארעא לחוד כיון דעשאו אפותיקי כו' וק\"ל. וכדי של\"ת היאך מרומז זה בדברי הרא\"ש בשינוייא קמא דפירשו הכי דמיירי דמסיק ביה שיעור ארעא וכדי שבח היתר על ההוצאה. דנימא דעלה קאי מ\"ש הרא\"ש אח\"כ לכן באתי להראות לך שרמזו בפי' בשינוייא קמא. דהא כתב וז\"ל והא דקתני בברייתא כו' [עב\"ח שמביאו אלא שבהרא\"ש כתב יתר] דקשה טובא מה בא הרא\"ש לאשמועינן בזה שכתב והשבח יתר על ההוצאה הילכך נוטל כל השבח כיון דגמרא הוה קשה ארישא וסיפא דברייתא הנ\"ל למה צריך הב\"ח ליתן להלוקח ההוצאה ומשני דמיירי בדלא מסיק ליה אלא שיעור ארעא ובזה נתיישב רישא וסיפא אם כן למה הוסיף הרא\"ש לכתוב והשבח יתר על ההוצאה הא בסיפא איירי דהוצאה יתר על השבח וג\"כ נתיישב בהאי שינוייא ועוד דכתב הילכך נוטל כל השבח איפכא הול\"ל הילכך נותן לו להלוקח ההוצאה דהא ע\"ז הוה קושיות המקשה. הילכך נראה להגיה ה\"א א' בתיבת יתר וצ\"ל היתר. ומשום דק\"ל להרא\"ש קושיית רש\"י ותוס' הנ\"ל וכמ\"ש מש\"ה כתב דאף דכתב בגמרא דמיירי בדלא מסיק ליה אלא שיעור ארעא ל\"ד קאמר אלא שיעור ארעא וגם כדי השבח היתר על ההוצאה. ול\"ק בגמרא שיעור ארעא אלא לאפוקי מדשמואל דמיירי דמסיק ביה גם שיעור הוצאה והשתא א\"ש דמסיק וכתב הילכך כו' ר\"ל בזה נתיישב קושית רש\"י ותוס' הנ\"ל למה יטול הב\"ח ברישא כל השבח. וא\"ש נמי מה שמסיק הרא\"ש וכתב בשינוייא בתרא דהשתא לא צ\"ל דמיירי דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא. אלא דמסיק ביה שיעור ארעא לחוד וכמו שפירשתיהו לעיל ודו\"ק כי זה נלע\"ד ברור והשתא רבינו שפיר אזיל בשיטת הרא\"ש וק\"ל: (יא) אבל מקבל מתנה כו' [ז\"ל רש\"י] כיון שלא הדר גביא כו' א\"ל אמאי זבינתיה כו' וא\"ל והלא במתנה מדבר ואיך שייך לומר למה ז��ינתיה הלא טוב הוא לקבל מה שנתן לו במתנה י\"ל הא אמרינן בכל מקום על המתנה דנחשב כמכר דאי לאו דעשה עמו טובה לא יהיב ליה נמצא שפיר קא\"ל דלא הוי לך להדר אחר גברא המשועבד לי ולהכי א\"ש דקרי ליה כאן זבינתיה וק\"ל ואצ\"ל משום דמתנה בכלל מכר כדלעיל ר\"ס קי\"ג: (יג) ודין היתומים לענין כו' כן מסקנת הרא\"ש בפ\"ק דב\"מ ע\"ש שהאריך והביא דברי התוס' דפסקו דב\"ח גובה שבח מיתומים כיון דכרעי דאבוהון נינהו. והביא ראיה לדבריהם ווהרא\"ש סתר דבריהם אבל בפרק המקבל בדין יתומים אומרים אנו השבחנו כו' כתב הרא\"ש שם בקצרה כדברי התוספות דאיירי בשעשאו אפותיקי. ומש\"ה דוקא אם השביחו היתומים צריך ליתן להם השבח פי' הוצאה שיעור שבח וידן על התחתונה כדין היורד לשדה חבירו שלא ברשות והב\"י כתב קצת יישוב דלא סתרי דברי הרא\"ש אהדדי וכתב דהרא\"ש כתב שם ליישב הסוגיא אפי' למאן דס\"ל דב\"ח גובה שבח מיתומים אפ\"ה א\"ש די\"ל דאיירי בעשאו אפותיקי. אבל לדינא ס\"ל כמ\"ש בפ\"ק ומש\"ה גם רבי' פסק כן אלא דבהרמזים בהמקבל לא משמע הכי וצ\"ע עכ\"ל ב\"י בקיצור. ובאמת יש לתת לב על סתירת דברי הרמזים אהדדי. דבפ\"ק דב\"מ סימן ל\"ט משוה דין יתומים למקבל מתנה וכדברי הרא\"ש שם. ובפ' המקבל סי' מ\"ב כתב דב\"ח גובה השבח מהיתומים וכדברי הרא\"ש שם. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דטעות נפל בהרא\"ש בפ' המקבל במה שמסיק וכתב אבל לא עשאו אפותיקי אפי' השביחו יתומים ב\"ח גובה מהן ונתפשט הטעות מרישא דדברי הרא\"ש דשם מתחיל וכתב ומיירי בשעשאו אפותיקי מדמסיק לומר דעל היתומים להביא ראייה משום דכל העומד לגבות כגבוי דמי ואי לא איירי בעשאו אפותיקי אדרבה אמרינן ארעא בחזקת יתמי קיימי דהא אי בעו הוי מסלקינן ליה בזוזי וכמ\"ש הרא\"ש בשם התוס' דפ\"ק דב\"מ שם. ומש\"ה כתב הרא\"ש דע\"כ האי דינא איירי בעשאו אפותיקי ולא אסיק בטעמו ואיזה תלמיד טועה סובר לומר דטעמו דמפרשי בעשאו אפותיקי משום דאל\"כ אף שהשביחו היתומים ב\"ח גובה השבח וכמ\"ש התוס' וליתא אלא כמ\"ש אלא שקשה לעשות בעל הרמזים גופה לטועה לכן היה נ\"ל דהכי קאמר ומיירי כשעשאו אפותיקי ומטעם שכתבתי ובלה\"נ צריכין לומר כן כפי מאי דהוכיחו התוס' מההיא דיש בכור ואף שלשיטת הרא\"ש אין ראייה משם. מ\"מ כיון דעכ\"פ הוצרך לפרש דמיירי בשעשאו אפותיקי ומטעם הנ\"ל שכתבתי אסיק וכתב דבלה\"נ צריכין לומר כן לפי שיטת התוס'. אלא שגם לפ\"ז לא נתיישב היטב דברי הרמזים אהדדי. וע\"ש ברמזים פרק המקבל דהשמיט מלשונו דין עשאו אפותיקי והלוה לו שיעור ארעא ושבחא. ועל דברי רבי' ירוחם א\"א לעמוד מפני שיש ט\"ס בדבריו ע\"ש נכ\"ו ח\"ג: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "ראו סעיף 4"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אפילו לא מכר לו בשטר אלא בעדים בעלמא כו' דין זה כתבו ג\"כ הרמב\"ם פי\"א מהלכות מלוה ולא כתב שם האי חילוק דרבינו יונה דצריכין שיאמרו העדים שלא חתמו בו ולכאורה נראה דלא ס\"ל להרמב\"ם דצריכין העדים לומר כן משום דמשמע בגמ' ובפוסקים דאין הב\"ד כותבין טירפא ללוקח אלא עד שבא המלוה לפניהם וש\"ח בידו ורוצה לטרוף מלוקח ומיד שכותבין למלוה שיטרוף קורעין הש\"ח וכותבין למלוה שיטרוף ממנו וללוקח שיטרוף מהמוכר לו או מלקוחות שקנו אחריו ואחר שקרעו השט\"ח של המלוה בטירפא הראשונה לא יבואו לכתוב שנייה כיון דאין שט\"ח עוד ביד המלוה. ודוקא לעיל סימן מ\"א דמיירי בשני שטרי מכירות שיש לאדם על שדה אחת כתבתי דיש ל��וש שיטרוף ויחזור ויטרוף בקנוניא עם הנגזל. דיחזור ויעמוד עצמו בשדה הנגזל ויבא הנגזל שנית בב\"ד אחר בעידי הגזילה שלו ויוציאנה מידו שנית ויתנו אותו ב\"ד שני וטירפא שנייה ללוקח וזה לא שייך כאן כיון דאין ביד המלוה אלא שט\"ח א' ורבי' יונה שכתב האי חילוק דצריך שיאמרו העדים כו' צ\"ל דס\"ל דא\"צ לכתוב להלוקח טירפא מיד אלא גם לאחר זמן כשיביא עדים או שטר ששדה זו קנה מיד פלוני ויביא עדים שנטרף מידו כותבין לו טירפא אף שלא ראו שום ש\"ח והא דכותבין טירפא היינו משום שיטרוף מהלוה שמכר לו (וכמש\"ר) [ומש\"ר] ומ\"מ ב\"ד כותבין לו טירפא לראייה שיתבע הלוה שמכר לו ק\"ק הא אכתי איכא למיחש שמא יגבה הלוקח תחלה מהלוה באותה טירפא ואח\"כ יחזור ויטרוף מלקוחות המאוחרים ממנו בטירפא שיעשו לו ב\"ד אחר ע\"י השטר לקיחה שיש לו וכנ\"ל וצ\"ל דלא חששו אלא אמה שיגבה שני פעמים מלקוחות שלא כדין אבל שיגבה פעם א' מלקוחות (והלא') <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> חששו דיאשו נפשם מתחילה דב\"ח מוקדם יטרוף מהן כדינו ואי משום שאותן לקוחות יחזרו ג\"כ אח\"כ על הלוה ונמצא דהלוה יפרע ב\"פ בזה י\"ל דלפסידתו דהלוה לא חששו כ\"כ דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דהו\"ל למחות בעדים דלא יעידו בע\"פ אם כבר חתמו להלוקח שטר הא' וכעין זה כתבתי לעיל סי' נ\"ו גבי זמן שבשובר ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " העושה שדהו אפותיקי סתם כו' דברי רבינו הם בגיטין דף מ\"א ומפני שהרבה שיטות ופירושים יש בסוגיא והב\"י כ' על רבינו שלקח במקצת הדברים שיטה לנפשו מפני זה באתי להציע לפנינו לשון הגמרא בקיצור כדי שיתפרש מתוכו דעת רבינו. והוא דגרסינן שם ת\"ר העושה שדהו אפותיקי לאחרים ושטפה נהר גובה משאר נכסים ואם אמר לא יהא לך פרעון אלא מזו אינו גובה משאר נכסים. תניא אידך העושה שדהו אפותיקי לב\"ח ולכתובת אשה גובה משאר נכסים רשב\"ג אומר ב\"ח גובה משאר נכסים אשה אינה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין ע\"כ. ובירושלמי דפ' אלמנה לכ\"ג נמי תניא האי פלוגתא ובלשון אחר והביא הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה או לב\"ח בחובו ומכרה מכורה והלוקח יחוש לעצמו. רשב\"ג אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלה על דעתם שתהא מחזרת על בתי דינין. הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין אבל לא מכר לשעתא דברי הכל אינם מכורים ע\"כ. והנה הג' בבות שכ\"ר כולם מיוסדים מברייתות הנ\"ל כמ\"ש בפרישה. אלא שמש\"ר ואף כשהוא בידו שלא מכרה יכול לסלקו בשאר נכסים ע\"ז תמה הב\"י מנ\"ל לרבינו דין זה דאדרבה הר\"ן כתב לאידך גיסא (דהברייתא) [דהברירה] ביד המלוה לגבות דוקא משדה זו ואפילו באפותיקי סתם ואם ירצה יכול לגבות משאר נכסים שהן כדינו דהיינו בבינונית ע\"ש. והמ\"מ כתב בשם הרשב\"א בפי\"ח (דין ב') דמלוה גובה משדה זו כל זמן שהיא בעינה ואין הרשות לא ביד המלוה ולא ביד הלוה לדחותו לשדה אחר מש\"ה באתי לדקדק ברש\"י ותוס' והרא\"ש שהם אזלי ג\"כ בשיטת רבינו. כי הם פירשו דהאי אידך פלוגתא דרבנן ורשב\"ג הנ\"ל אשכבר מכרה קאי אלא ה\"ק העושה שדהו אפותיקי כו' גובין משאר נכסים כלומר אם רוצה מוכר את אלו והן גובין מהשאר ויש לדקדק למה לא פירשוהו בשכבר מכרוהו כמשמעות הלשון דקאמר גובין משאר נכסים דמשמע דהשדה אינה ביד המלוה ולאו ביד הבעל אלא שמכרה או שנשטפה ופליגין מהיכא גובין הב\"ח והאשה וכאשר פירשו אותו הרמב\"ן והר\"ן והמ\"מ והרשב\"א כמבואר בדבריהן וגם מהירושלמי דכתב להך פלוגתא דת\"ק ��רשב\"ג כתב בהדיא כשכבר מכרה ובפרט מאחר שהרא\"ש מסיק בפרק אלמנה לכ\"ג דהלכה כת\"ק תו ליכא למימר דלרבותא דלרשב\"ג פי' כן ללמדנו דהמכר בטל מיד אפילו קודם גבייה וכמ\"ש התוס' לדעת רשב\"ג. לכן נראה דמש\"ה פירשו כן משום דקשה להו דאי איירי בשכבר מכרה. קשה מכירה מאן דכר שמיה דהו\"ל להברייתא למכתב בפירוש ומכרה בשלמא בהא דרצו התוס' והרא\"ש לפרש דקאי אכבר נשטפה אינו קשה למה לא פירשו הברייתא די\"ל דהגמרא קיצר בל' הברייתא ומשום דבברייתא הראשונה דמייתי הגמרא קתני בהדיא העושה שדהו אפותיקי לאחרים ושטפה נהר גובה משאר נכסים וע\"ז קאי הגמרא וקאמר תניא אידך העושה שדהו אפותיקי לב\"ח ולכתובת אשה כו' ור\"ל בברייתא קמייתא דאיירי בב\"ח לבד כ\"ע מודין דגובין. אבל בכתובת אשה פליגי בה בהאי ברייתא ת\"ק ורשב\"ג וכן משמעות לשון תניא אידך. דהאי ברייתא שנייה קאי אענין שטפה נהר כמו ברייתא הראשונה אלא שהגמרא קיצרה כדרבה. ומש\"ה פירשו דלא איירי כשכבר מכרה אלא איירי בדין העושה שדהו אפותיקי דאמר לו אם לא אפרע לך תגבה בשעת גבייה מזה ובשעת גבייה בא הלוה לדחותו ולהגבותו משאר נכסים דקאמר ת\"ק דהרשות ביד הלוה לסלקו בשאר נכסים וה\"ק אעפ\"י שעשה שדהו אפותיקי לב\"ח ולכתובת אשה לא אמרינן דשיעבודו דוקא אשדה זו אלא גובה משאר נכסיו והרשות נתונה ביד הלוה לדחותו לשאר נכסיו ובתנאי שיהיו בינונית כדינו. (ואי) [ואפי'] זה השדה זיבורית [אינו] יכול לדחותו לשאר זיבורית. ורשב\"ג מודה לת\"ק בב\"ח אלא שפליג עליה בכתובת אשה וס\"ל דשיעבודא דוקא על שדה זו דאם הרשות בידו לדחותו א\"כ כשימכור כל נכסיו תצטרך לטרוף מן האחרון כי הראשונים יאמרו לה הנחנו לך מקום וא\"כ תצטרך לחזור על בתי דינין כו' וכמ\"ש התוספות והרא\"ש וכנזכר לעיל. והא דכתבו רש\"י ותוס' ורא\"ש כלומר אם רוצה מוכר ולא פירשו דאף בלא מכירה יכול לדחותו משום דרשב\"ג סיים באין דרכה של אשה לחזור כו' דתלה הדבר בדאם שידחה אותו ימכור כל נכסיו כו' וכמ\"ש. מש\"ה פירשו גם לדברי ת\"ק דאיירי דאם ירצה ימכור אותו ולא תאמר שגם אליבייהו ל\"ק אלא שקדם זמן גבייה הרשות ביד הלוה למכרו דיכול לומר אסלקנו לזמנו במעות אבל בשעת גבייה אינו יכול לסלקו בשאר שדות דאם לא כן הול\"ל רבותא דז\"א דא\"כ ג\"כ קשה דהו\"ל להברייתא לפרש דקאי פלוגתייהו באם ירצה למכור אותו אלא ודאי אדין אפותיקי כשבא לגבות קאי דאז סתמא כפירושו וא\"כ הרי מבורר לפנינו שרש\"י ותוס' והרא\"ש ס\"ל כמ\"ש רבינו שהברירה ביד הלוה והר\"ן דכתב היפך מרבינו דהברירה ביד המלוה נראה דהלך לשיטתו. מפני שהוא פי' להך פלוגתא דת\"ק ורשב\"ג דבגמרא דידן דאיירי בשכבר מכרה ודייק כן מדברי הרי\"ף שאחר שכתב האי ברייתא פלוגתא דת\"ק ורשב\"ג הביא עליה הירושלמי דפרק אלמנה לכ\"ג הנ\"ל. וכתב ע\"ז הר\"ן בשם המפרשים דסיפא דהירושלמי הזה דקתני הוי כשמכרן לשעה כו' אין ענינו לכאן דשם בפרק אלמנה לכ\"ג קאי אמכר נכסי צ\"ב ולא הביאה הרי\"ף אלא ללמדנו בפלוגתא דת\"ק ורשב\"ג הנ\"ל לא איירי בשטפה נהר כ\"א כשכבר מכרה כהאי פלוגתא דהירושלמי כו' ע\"ש בר\"ן שהאריך. והנה כיון שפירש דהך פלוגתא הנ\"ל מיירי כשכבר מכרה ומש\"ה ס\"ל דלכ\"ע הב\"ח צריך לגבות משאר נכסיו משום דהלוקח יאמר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו. וא\"כ ממילא נשמע הא אי לאו ה\"ט כגון שלא מכרה עדיין הברירה ביד המלוה לגבות ממה שירצה מנכסיו וכדעת הר\"ן הנ\"ל. או לכל הפחות אין ביד שום א' מהן לדחות את שכנגדו מאפותיקי זו וכדעת המ\"מ בשם הרשב\"א הנ\"ל וזה נלע\"ד ברור ודו\"ק. אלא שנשאר עלינו לברר וליתן טעם להרא\"ש דבשמעתין אחר שהביא שני הברייתות הנ\"ל ופירשם ג\"כ דר\"ל שהרשות בידו למכור כמ\"ש והפסיק הענין בפסקים הביא הירושלמי דאלמנה לכ\"ג הנ\"ל כו' וקשה למה הביאה דהא א\"א לומר כמ\"ש הר\"ן לדעת הרי\"ף הנ\"ל דהא הרא\"ש לא פי\" להתניא אידך כשכבר מכרה. וג\"כ אין לומר דנלמד מינה לפחות דלא איירי התניא אידך משטפה נהר אלא מענין מכירה דהא כבר הביא הרא\"ש שאר ראיות לזה דלא מיירי משטפה נהר והול\"ל ועוד דהא תניא בירושלמי כו' דמשם תראה דאיירי פלוגתתן במכירה. ע\"כ נראה לע\"ד דכוונת הרא\"ש בהבאת דברי הירושלמי לכאן הוא להוכיח מכאן דהלכה כתנא קמא. וכמ\"ש הרא\"ש בפרק אלמנה לכ\"ג. ז\"ל שם וכיון דר\"י סבר כרשב\"ג היה נראה דהלכה כרשב\"ג והרי\"ף הביא בהלכותיו בפרק השולח ההיא ברייתא דהעושה שדהו אפותיקי לב\"ח ולכתובת אשה וכו' פלוגתא דרשב\"ג ורבנן ואח\"כ הביא הירושלמי דפירקין העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה כו' פלוגתא דרשב\"ג ורבנן. ואחר שהביא מחלוקתם. כתב הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין, אבל לא מכרו לשעה ד\"ה אינן מכורין. ומתוך זה משמע דפוסק כרבנן. דאי ס\"ל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל מה הוצרך לו לכתוב אבל לא מכרן לשעה דברי הכל אינן מכורין. כיון דרשב\"ג סבר אפילו מכורין לשעה אינן מכורין עכ\"ל הרי לפנינו דמהירושלמי זה דקדק דהלכה כרבנן וג\"כ כתב שמש\"ה הביא הרי\"ף כאן בהלכותיו ובדרכו דרך הרא\"ש כדרכו על הרוב ואחר שפירש כאן דברי רשב\"ג סיים וכתב דברי הירושלמי וכאילו אמר הכי הוא פי' דברי רשב\"ג אבל אין הלכה כוותיה אלא כרבנן אלא דמדבריו נשמע לדברי רבנן וק\"ל. וס\"ל לרבינו דאף דהך סיפא דהירושלמי דמחלק בין מכורין לשעה או לעולם אתיא כרבנן מ\"מ לא חלקו חכמים כן כ\"א בנכסי צ\"ב וכ\"כ המ\"מ דקאי אצ\"ב או אכתובת אשה דאיירי בה בפלוגתייהו ולא אעשה שדהו אפותיקי לב\"ח ומש\"ה סתם וכתב רבינו ואם מכרה המכר קיים כו' דמשמע אפי' מכר סתם דהיינו מכירה עולמית. גם י\"ל דמש\"ה הביאה הרא\"ש ללמדינו דרשב\"ג פליג אפילו בשכבר מכר השדה שכתב לכתובת אשתו דאינה מכור ול\"ת ל\"פ את\"ק אלא שלא יכול למכרם לכתחילה כמו שס\"ל לת\"ק וכן נ\"ל שהוא דעת רבינו וז\"ש ג' דינים תכופים זא\"ז א' שטפה. ב' מכרה. ג' ולא מכרה. וכמ\"ש בפרישה ודוק היטב ומהתימא על הבית יוסף שלא השגיח בשום א' מהדקדוקים הנ\"ל וגם הניח דברי רבינו בצריך עיון. וגם הביא על דברי רבינו שיטת הר\"ן והמ\"מ הנ\"ל ולא הזכיר כלל פירש\"י והתוס' והרב רבינו אשר הנ\"ל כאילו סבר שרבינו הסכים לפי' הר\"ן והמ\"מ. והם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב ע\"כ נלע\"ד כדכתיבנא בס\"ד. ואף מדברי בעה\"ת נ\"ל לדקדק שס\"ל כרבינו שיכול לסלקו בשאר נכסים שהרי כתב בשער ד' דבאפותיקי מפורש אינו יכול לסלק בשומא של קרקע אחרת. משמע הא אפותיקי סתם יכול לסלקו בשומא של קרקע אחרת. ולכאורה היה נראה דאם עשה לו שדה זיבורית אפותיקי סתם דאין המלוה יכול לחזור בו ולדחותו מזיבורית לבינונית כדינו דאל\"כ למנ\"מ נקרא אפותיקי מיהו לקמן סימן ר\"ז משמע דג\"כ יכול לדחותו המלוה משלא כדינו [לכדינו] דהרי כתב שם ז\"ל. ואם א\"ל לא יהיה לך פרעון אלא מזו כו' שאין יכול להגבותו ממקום אחר ולא זה יכול לתבוע ממנו שיפרע לו ממקום אחר משמע דדווקא באפותיקי מפורש אין אדם יכול ליתבע שיפרע לו ממקום אחר. אבל באפותיקי סתם שפיר יכול לתבוע כו' ועוד דאל\"כ קשה מ\"ש דבאפותיקי סתם כתב רבינו שם דהוי אסמכתא וה�� מיד קני ליה לעניין זה דהלוה אינו יכול לתבוע. דהא ה\"ט גופא דבאפותיקי מפורש לא הוי אסמכתא כמ\"ש הב\"י שם בשם הרא\"ש לכן נ\"ל דשניהם יכולים לדחות זה את זה משלא כדינו לכדינו. ומטעם שכתב הר\"ן דלאו אדעתיה דהאי שדה לחוד אוזפיה כיון דלא א\"ל אלא משדה זו והברייתא לא באה לומר אלא דאפילו עשאו אפותיקי אפ\"ה גובה משאר נכסיו וכאילו לא עשאו אפותיקי דמי כל שלא אמר תחלה לא תגבה אלא מזו ומש\"ה א\"ש דהברייתא קתני סתמא גובין משאר נכסים דמשמע דהרשות ביד שניהם לגבות משאר נכסים כדינן וגם לפי מ\"ש בסמוך דדעת רבינו הוא דכשלא ימצא בנ\"ח בשעת גבייה טורף האפותיקי ואינו נפרע משאר נכסים אף שהיה בנ\"ח בשעה שלקח להאי אפותיקי מכ\"ש דמהני לזה הענין האפותיקי וק\"ל. והא דלא כתב רבינו האי דינא דמשכח גם להמלוה אפשר דה\"מ משום דברישא כשמכרה קאמר דהלוקח דוחה את המלוה לגבות משדה אחר מש\"ה קאמר גם בסיפא דאפילו בעודו בידו יכול הלוה לדחות המלוה. והשתא א\"ש נמי דלא הוי סברא הפוכה עם הר\"ן דס\"ל דיד המלוה על העליונה ע\"ש בריש שמעתתין ודו\"ק: ומ\"ש רבינו ואם מכרן קיים שכל זמן שימצא בנ\"ח אינו טורף אותם דקדוק דבריו משמע דווקא כשימצא בשעת גבייה בנ\"ח הא אם לא מצא בנ\"ח שכבר מכר הלוה גם שאר שדות טורף מזו שעשאו אפותיקי אף שבשעה שלקח זה האפותיקי היה ללוה בנ\"ח וגם הרמב\"ם ס\"ל הכי בפי\"ח מהלכות מלוה כי כן הוא משמעות לשונו שם וכ\"כ המ\"מ שם עליו ע\"ש אבל דעת רוב הפוסקים אינו כן וגם דברי רבינו יש לדחוק ולפרש דמ\"ש שימצא בני חורין כלומר שהיה בנ\"ח בשעה שמכר שדה אפותיקי אבל נראה שס\"ל לרבינו כסברא קמייתא מתרי טעמי חדא שהרי רבינו תפס לשון הרמב\"ם בזה ואלולי שכוונתו ככוונת הרמב\"ם לא הוה תפס לשונו. והשני דבהכי יתיישב לשון הירושלמי הנ\"ל דקתני העושה שדהו אפותיקי כו' ומכרם מכורה והלוקח יחוש לעצמו דלפי מ\"ש שאר הפוסקים שהיא סברא שנייה הנ\"ל קשה במאי יחוש האי לוקח שקונה שדה אפותיקי לעצמו טפי משאר לוקחים שג\"כ נטרפים מב\"ח המוקדם לקנייתן. אבל לפי סברא קמייתא והוא סברת הרמב\"ם א\"ש וה\"ק דאף דיש להמוכר בשעת המכירה עוד בנ\"ח. מ\"מ יש לחוש לעצמו דלמא ימכור אותן בנ\"ח ואז לא יגבה זה המלוה שעשאה לו אפותיקי אלא מהאי שדה. משא\"כ בשאר לוקחין וכ\"כ ג\"כ הר\"ן והמ\"מ בהדיא דלדברי הרמב\"ם יתיישב לשון הירושלמי כמ\"ש והלוקח יחוש לעצמו. ומאחר שלא מצינו להרא\"ש שמנגד להאי סברא ודקדוק לשון רבינו משמע כן כן עיקר ודו\"ק. ועיין בפמ\"ע ס\"א מ\"ש בביאור דברי הרמב\"ם ומ\"ש מור\"ם עליו דדבריו בזה אינן נראין וצ\"ע ע\"ש: אא\"כ יתן מעות כו' ז\"ל ב\"י ג\"כ מדברי בעה\"ת שער ד' שכתב הא למה זה דומה למי שעשה שדהו אפותיקי לאחר וא\"ל לא יהא לך פרעון אלא ממנו שאינו יכול לסלקו בשומא של קרקע אחרת ואפילו בעידית עכ\"ל ב\"י פי' דמשמע מיניה הא במעות יכול לסלקו. ונראה לי לדייק מדבריו עוד תרתי חדא שגם במטלטלי יכול לסלקו שהרי לא כתב אלא אינו יכול לסלקו בשומא של קרקע כו' וכן קי\"ל בכל ב\"ח שיכול הלוה לסלקו במטלטלין דכל מילי קרוי מיטב וכדלעיל סימן ק\"ב. השני דמדכתב בעה\"ת דין זה באפותיקי מפורש ש\"מ דס\"ל דבסתם אפותיקי יכול הלוה לסלקו באיזה קרקע אחרת וכדעת רבינו ולא כדעת הר\"ן ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " הקדיש הלוה נכסיו כו' בד\"א בשהקדישן קדושת הגוף כו' עד קרוב לסוף הסימן. מקור דין זה ממשנה וגמרא דס\"פ שום היתומים דתנן המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וב\"ח אין האשה יכולה להגבות כתובתה מן ההקדש ולא ב\"ח את חובו אלא הפודה פודה ע\"מ ליתן לאשה בכתובתה ולב\"ח את חובו (פירש\"י אלא הפודה פודה אותו מן ההקדש בזול בדינר או בדבר מועט ע\"מ לשלם דודאי לא חייל עלייהו ההקדש שהרי אינו חובו שלו והאי דבר מועט משום גזירה הוא כדמפרש בגמרא) הקדיש צ' מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את אלו ע\"מ ליתן לאשה כתובתה ולב\"ח את חובו. פרש\"י מוסיף עוד דינר ב\"ח מוסיף עוד להלוואתו דינר לזה ופודה את הנכסים האלו עכ\"ל המשנה ואמרינן בגמרא עליה למה לי הפודה פודה (פרש\"י תשקול אשה וב\"ח בלא פדיון דהא לא חל הקדש עלייהו דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו) משום דרבי אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון (דרבי אבהו בפ' בתרא) אם חובו כנגד הקדשו פודה בדבר מועט כדאמרן כו' עכ\"ל משנה וגמרא עם פירש\"י. והנה רבינו שכתב שאין קדושת דמים מפקיע השיעבוד שקדם לו ס\"ל כפרש\"י וס\"ל דמיניה איירי האי מתני' דהמקדיש נכסיו דר\"ל קרקעותיו וה\"ה שאר מטלטלי דומיא דקרקע דלא חל עלייהו קדושת הגוף כמ\"ש שם התוס'. וקאמר שם בגמרא דאינן מפקיעין אלא כדי שלא יאמר כו' ורבא (כתבתי לשונו בפרישה) דקאמר הקדש מפקיע מיירי מקדושת הגוף ורבינו האי דבסמוך ס\"ל דהמתני' איירי בהמקדיש כל נכסיו ומסתמא יש ביניהן שור וכיוצא דקדושתו קדושת הגוף. ואפ\"ה מסקינן שם דאינו מפקיע אלא כדי שלא יאמרו ולזה בפדיון כל דהו סגי ורבא דקאמר הקדש מפקיע איירי אפילו בקדושת דמים וכגון דיש לאשה ולב\"ח לגבות ממקום אחר ואזי ההקדש מפקיע לגמרי אפילו עשאו אפותיקי מפורש והרמב\"ם יש לו שיטה שלישית בפירוש משנה וגמרא דלשם כמבואר בדבריו שהביא רבינו כאן בסעיף ח' דריש דבריו של הרמב\"ם שהביא רבינו שם הם מפי\"ח דמלוה ושם בפי\"ח דמלוה כתב המ\"מ ז\"ל דעת רבינו ז\"ל שכל הקדש אפילו קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד ואפילו הקדש קרקע. וזו היא מימרא דרבא האמורה בכמה מקומות דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד והוא מפרש שכל הקדש בכלל. ונראה כן מפשט המשנה דפרק שום היתומים ששנינו שם המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וב\"ח אין לאשה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא ב\"ח את חובו אלא הפודה פודה ע\"מ ליתן לאשה בכתובתה ולב\"ח את חובו ומש\"ה אמרו בגמרא כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון פי' לפיכך אמרו חכמים שאפי' קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד אע\"פ שסופו לגבות מן הפודה וההקדש משתכר במעט כדי שלא יאמר הקדש יוצא בלא פדיון אם היה נוטלו הלוה בחובו בלא פדיון כלל אתי לזלזולי בשאר הקדשות ויאמרו שהן יוצאין בלא פדיון. ולדברי רבינו ז\"ל כל הקדש מפקיע מידי שיעבוד ואם הוא קדושת הגוף ההפקעה עולמית ואם הוא קדושת דמים נפדה ויפרע החוב כו' ע\"ש עכ\"ל המ\"מ מיהו צ\"ע לפי' המ\"מ לדברי הרמב\"ם הנ\"ל מאי נ\"מ לדינא בין פירש\"י לפי' הרמב\"ם שהביא רבינו בלשון פלוגתא הלא לשניהם קדושת הגוף מפקיע השיעבוד לגמרי ובקדושת דמים מוסיף על החוב כל שהוא ונותנו להקדש ומשלם גם לב\"ח ולכתובת אשה. וע\"ק לפירושו כיון דס\"ל להרמב\"ם דאף קדושת דמים מפקיע מצד קדושת עצמו א\"כ מאי מקשה הגמרא לל\"ל הפודה פודה ופירשו המ\"מ כיון דאין ההקדש משתכר אלא מעט ל\"ל הפדייה ומשני כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דקשה מאי מקשה כיון דחל קדושת דמים על השיעבוד מדינא. וגם ל\"ל לשנות משום כדי שלא יאמרו כו' הוא הא מכח דינא הוא וצ\"ל לפירושו דמכח דינא לא הוה חל ההקדש אלא חכמי�� תקנו כן שיחול ויפקיע במקצת כדי שיפדוהו משום כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון והמקשן קודם שידע זה הקשה למה להו לחז\"ל לתקן זה. א\"כ היינו ממש כשיטת פרש\"י שס\"ל דקדושת דמים אינו מפקיע ואפ\"ה צריך פדיון משום כדי שלא יאמרו ודע דבפרק ז' דערכין פי' הכ\"מ דברי המשנה ודברי המקשן והתרצן שם בע\"א ומתוך פירושו יסתלקו קושיות הנ\"ל והוא כי הוא פי' דהמתני' דקתני אין האשה יכולה לגבות בכתובתה כו' דר\"ל אף אם האשה או הב\"ח רוצין ליתן מעט להקדש ולגבותן בחובן אין הרשות בידן אלא דוקא אחר צריך לפדותו כדי לשלם להן וגם ליתן קצת מותר להקדש. וכתב דע\"ז מקשה הגמרא ל\"ל למימר הפודה פודה כו' דהיינו דוקא ע\"י אחרים כמ\"ש גם אשה וב\"ח עצמן יגבנו בחובו ליתנו להקדש דבר מועט ומשני משום כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון כו' ובדין הוא דהול\"ל משום דהקדש מפקיע מידי שיעבוד אלא דעדיפא מיניה מהדר ליה והיה אפשר לומר עוד שמש\"ר כאן שהקדש מפקיע מידי שיעבוד. לא הפקעה גמורה קאמר אלא משום הא דרבי אבהו קרי הפקעה לענין שלא יגבם מההקדש עצמו וראיה לזה שרבינו עצמו כתב שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון אלא שבהלכות מלוה פי\"ח כתב המקדיש נכסיו אין ב\"ח יכול לטרוף מן ההקדש שההקדש מפקיע מידי שיעבוד עכ\"ל. הנה דוק בדבריו וראה שבפירושו נתיישבו הקושיות הנ\"ל וזהו החילוק שבין הרמב\"ם ופירש\"י לרבינו וגם לפירוש רב האי שכולהו ס\"ל דאין חילוק מי הוא המוסיף להקדש ויפדהו וכן מבואר בלשון רש\"י בהדיא שם במשנה שכתב על מה שאמר שם במשנה מוסיף עוד דינר ז\"ל ב\"ח יוסיף עוד להלואתו דינר. וכן הוא גם כן דברי רבינו שכתב אלא יפדנו המלוה בדבר מועט אבל להרמב\"ם המלוה עצמו אסור לפדותו וכמ\"ש וגם מתיישב לפי' כ\"מ המשנה דקתני הפודה פודה דמשמע שנפדה דוקא ע\"י אחר. ומה\"נ דקדק הרמב\"ם בשני המקומות שכתב שהפודה משלם לב\"ח ומוסיף להקדש ולא השמיט בשום מקום לכתוב שהב\"ח עצמו יוסיף להקדש דבר מועט ויגבנו לעצמו. אלא שקשה אם כן הו\"ל לרבינו לקצר ולכתוב והרמב\"ם כתב דאין המלוה עצמו אלא דוקא אחר הוא שנותן מעט להקדש ומשלם לב\"ח וגם מעיקרא דפירושו דהכ\"מ קשה מנ\"ל שהמלוה עצמו אסור לפדותו אף שירצה להוסיף עליו דזהו דין שלא מוזכר בשום מקום ובודאי לא היה משתמט הרמב\"ם או שום פוסק מלכתוב דין זה וגם הטעם שנתן הגמרא לפי פירושו משום שיאמרו הקדש יוצא בלא פדיון הוא דוחק גדול דא\"כ איך התירה התורה לפדות המקדיש מה שהקדיש הוא עצמו רק שיוסיף חומש עליו דמי שוויו וגם חכמים לא עשו גדר לזה וק\"ו הוא באם הוא עצמו חוזר ומחזיק בשלו ולא גזרו שיאמרו כו' ק\"ו במלוה שהוא איש נכרי לשדה זו. ואי משום שהמקדיש עצמו כשהפודה נותן כדי שוויו ומוסיף חומש עליו משא\"כ זה המלוה דלא יתן אלא דינר לצדקה. הא בנתינת דינר זה מיחשב כאילו נתן כל שוויו ועוד דינר כיון שהדין נותן שאין להקדש בו אלא המותר על כדי חובו. וגם זולת זה נדחק הכ\"מ הרבה בפי' דברי התרצן שמשיב משום כדי שלא יאמרו והטעם שהוא משום דינא וכמו שהקשה הוא עצמו וכנ\"ל. ע\"כ נראה דפי\" המ\"מ הוא עיקר אך צריכין ליתן עוד טוב טעם וביאור המשנה וגמרא לדברי הרמב\"ם ואקדים לכתוב מה שיש לעורר עוד בדבריהן ואח\"כ נבא אל הביאור בס\"ד. והוא שיש דקדוק אריכות לשון המשנה דקתני שני בבות אלא הפודה פודה כו' הקדיש צ' מנה כו' גם הרמב\"ם האריך בלשונו שם וליישב זה וגם הקושיות הנ\"ל שהקשיתי על פי\" המ\"מ צ\"ל דס\"ל להמ\"מ שיש חילוק גדול בין אומר הקדש מפקיע מי��י שיעבוד דאז אם החוב הוא מנה והשדה שעשה לו אפותיקי הוא שוה מאתים הרי שם הקדש חל על האפותיקי וצריך ליתן ק' זהובים לב\"ח וק' זהובים להקדש. משא\"כ לרש\"י וסיעתו דאמרו אין הקדש קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד נמצא השדה שנעשה אפותיקי אף שהיא שוה כפלים מחובו לא חל עליה שם הקדש כלל וכאילו לא הקדיש כלל ומשלם מנה לב\"ח ומחזיק מנה לעצמו וס\"ל להמ\"מ דרישא דמתניתין מיירי כשהשדה שוה יותר מחובו ומזה איירי נמי רישא דדברי הרמב\"ם ובזה אמר הטעם דהקדש מפקיע בשיעבוד וסיפא דמתני' איירי כשאדרבה שהחוב שוה יותר מהשדה וכמו שמפורש שם בסיפא דקאמר הקדיש צ' מנה והיה בחוב ק' מנה ואז אין נ\"מ במ\"ש שהקדים מפקיע שהרי עכ\"פ צריך לשלם לב\"ח. ע\"ז קאמר דעכ\"פ צריך להוסיף דינר וע\"ז תמה הגמרא הפודה פודה למה לי ר\"ל בהך סיפא דהחוב יותר משווי השדה ל\"ל להוסיף דינר וע\"ז קאמר משום כדי שלא יאמרו. שהיא משום גזירה בעלמא מיהו זהו דוחק לומר דאסיפא הקשה המקשן כיון דאמר ל\"ל הפודה פודה דמשמע דקאי ארישא אלא נאמר שהמקשן לא ס\"ד דהרישא איירי שיש בשדה יתרון הרבה ליתן להקדש אלא ס\"ד דגם כן ברישא איירי דאין נותנין אלא מעט וא\"כ הקשה למה להו לחז\"ל תיקון זה כיון דדבר מועט הוא אלא יגבנו המלוה בלא פדיון כלל והשיב לו התרצן אפילו לפי סברתו דס\"ד דהקדש מפקיע מידי שיעבוד ואין מוסיפין אלא מעט מ\"מ יש טעם לתקנתם לאותו דבר מועט דאל\"כ אלא דאמר שיגבה המלוה בלא תוספת כלל יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ובדברי התרצן הללו נתיישב ג\"כ סיפא דהמתניתין וכמ\"ש לעיל והטעם דרישא הוא משום כיון דהקדש מפקיע צריך הכרזה כדי שישתכר ההקדש וכמ\"ש ובזה מיירי ג\"כ הרמב\"ם בסוף דבריו במ\"ש ואחר שפודין אותו ולוקח אותו הלוקח אפילו בדינר דהיינו שאחר ההכרזה נתוודע שלא שוה יותר אלא שדינר צריך ליתן עכ\"פ משום שלא יאמרו כו' סיים הרמב\"ם בטעמו וכתב משום שלא יאמרו. אבל עיקר מ\"ש הקדש מפקיע לא משום הא אמר אלא כששוה שדה השיעבוד יותר מדמי החוב ובזה איירי בפי\"ח דמלוה וזהו שהביא רבינו כאן לפלוגתא עם רש\"י דלרש\"י אין הקדש מפקיע השיעבוד ואין הקדש חל על המותר. אבל הרמב\"ם כתב שהקדש מפקיע כו' ואם תמאן בפירוש זה ותאמר דגם לרש\"י דס\"ל דאין הקדש מפקיע היינו דווקא בכדי חובו. אבל בחלק היותר מכדי חובו ודאי שם הקדש חל עליו מ\"מ נוכל ליישב כל הנ\"ל עד\"ז שכתבתי והוא כשנאמר דלפעמים אדם ניחא ליה בקרקע אף ביותר מכדי שוויו וע\"ד שאמרו אין אונאה לקרקעות עד הכפל. ואם נאמר שהקדש מפקיע מידי שיעבוד והקדש חל על שדה זו צריכין להכריז ולהודיע שיש שדה למכור ע\"מ ליתן מנה לב\"ח. ולפעמים ימצא אדם דניחא ליה ליקח שדה שוה מנה וליתן מנה לב\"ח ולהוסיף לו עוד חמשים ומנה לפעמים להקדש ומזה איירי רישא דמתניתין ורישא דדברי הרמב\"ם שבפ\"ז דערכין. וכל דבריו שבפרק י\"ח ממלוה שהביא רבינו פה ואשמועינן דצריך לשלם לב\"ח והמותר אשר נותנין בעדו אחר האומד וההכרזה יתנהו להקדש משא\"כ לרש\"י דס\"ל דאין קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד כיון ששוויו שדה זו לרוב בני אדם אינו שוה יותר מכדי חוב. א\"צ להכריז כדי ליתן היתרון להקדש אלא הלוה עצמו עושה בשלו מה שירצה. או המלוה גובה אותו מהלוה בעד חובו. ואם ישיג ידי הלוה יפדנו מידו בכדי שוויה כי אין ההקדש חל עליו מעולם אלא צריך ליתן דינר להקדש משום שלא יאמרו אבל בשגם אחר ההכרזה והאומד אינו שוה אלא בכדי חובו או שהחוב הוא עוד יותר משוויו בזה גם הרמב\"ם מודה דאין נ\"ל במאי דהקדש מפקיע השיעבוד דהא עכ\"פ צריך לשלם לב\"ח ולא ישאר שום יתרון להקדש משם כ\"א נתינת דינר אחד להקדש משום גזירה דלא יאמרו ובזה כ\"ע שווים וא\"כ נתיישב הכל. והשתא א\"ש הא דכתב הרמב\"ם שם ז\"ל וכיצד מכריזין כו' דקשה דאין מקום עניין הכרזה ביחוד שם אלא משום דאיירי בשדה שהחוב שוה יותר מכדי שוויה ולא שייך פדיון לשלם לב\"ח וגם ליתן יתרון להקדש בלי הכרזה. וע\"ז איתא בגמרא שם נמי דפודין ומכריזין כך עד פלגא דפי' הרמב\"ם עד שיהיה החוב כפל מכדי שוויו השדה. ומשום דלפעמים אדם קונה ביותר מכדי שוויו עד הכפל. וכמ\"ש בדברי הרמב\"ם והראב\"ד. והכסף משנה כל חד וחד לפי שיטת פירושו ע\"ש. ואין להקשות להמ\"מ למה קתני המשנה להרמב\"ם הפודה פודה דמשמע דיפדנו אחר ולא כתבו סתם דיפדנו מי שירצה דאין זה ק'. דגם בלא הקדש בכל מלוה כשבא לגבות מלוה שלו אמרינן שם בפ' שום היתומים דמכריזין עליה ואומרים שדה זו בכך נישומא וכך היא יפה כל הרוצה ליקח יבא ויקח ע\"מ לשלם לב\"ח בחובו או לאשה בכתובתה וכ\"כ בסי' קי\"ג וק\"ט. וה\"ט דמכריזין לטובת הלוה אולי יש א' שירצה ליתן יותר על השומא ואחר ההכרזה שייך לומר בפודה יהיה מי שיהיה יוסיף כו' ודו\"ק שבזה נתיישב הכל. ומכלל פירושו יוצא דס\"ל בזה כר' האי דרבא דקאמר הקדש מפקיע מידי שיעבוד איירי אפילו מהקדש קדושת דמים אלא שההפקעה בהם אינה שוה דבהפקעת קדושת הגוף דאין לו פדיון הוא מופקע לגמרי בין שיש לב\"ח לגבות ממקום אחר או לא ובקדושת דמים כיון דיש לו פדיון אינו מפקיע השיעבוד לגמרי אלא חל [שיעבוד] ההקדש עליו עמו שהפודהו מההקדש יפרע לב\"ח ויוסיף עליו ליתן גם להקדש דבר מה ובהכי איירי מתניתין הנ\"ל דהמקדיש נכסיו ויש עליו כתובת אשה וב\"ח כו': "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " הא למה זה דומה לשתי לקוחות כו' ג\"ז מדברי הרמב\"ם שכ\"כ פ\"ו דערכין ורבי' העתיק ל' הרמב\"ם כמ\"ש בהלכות מלוה. ובסוף מעתיק טעם הדבר מדברי הרמב\"ם שכ\"כ פ\"ק דערכין והראב\"ד השיג עליו שם וכתב ז\"ל א\"א ומנין לו הא שאם מכר הלוקח ראשון לאחר שהיא טורפת מן השני. והא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ועוד דאמר לה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרינא שטרא למרא קמא ואין זה דומה למ\"ש בגמרא ובמשנה עכ\"ל: וכתב עליה שם הכ\"מ ז\"ל וי\"ל לדעת רבינו שמאחר שאין זה מן הדין אלא שרצתה זו לעשות לו נחת רוח וסלקה זכותה מעליו ויכולה היא שתאמר לך רציתי לוותר זכותי ולא למי שקנה ממך עכ\"ל. וצריכין פי' לפירושו דלכאורה יש להקשות א\"כ מאי ראייה מייתי הרמב\"ם מזה להקדש דהא הקדש מפקיע משיעבודו מן הדין לסברת הרמב\"ם ובפרט לפי' הכ\"מ שפי' שמה דמשני משום כדי שלא יאמרו כו' וכוונתם היא משום דמדינא הקדש מפקיע מידי שיעבוד וצ\"ל לפ\"ז דס\"ל להרמב\"ם דהאי דינא נמי דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מוציאין מידי שיעבוד לאו דין דאורייתא הוא אלא שכך היה סברת חז\"ל ולא עדיפא מאשה שכתבה דין ודברים אין לי עמך ולא על נכסייך וק\"ל. וגם צ\"ל דל\"ד אשה שכתבה ללוקח מבעלה כך אלא ה\"ה למלוה שכ' ללוקח ראשון שקנה מהלוה דין ודברים אין לי בנכסייך לנחת רוח להלוה עשה כיון שלא מדינא עבד יכול לומר לראשון עשיתי ולא לך. דהא הרמב\"ם ס\"ל דהדין כן גם במלוה שכתב ללוקח ראשון דין ודברים כו' ומכר אח\"כ לשני וכמש\"ר בשמו בס\"ס שאחר זה. ובזה נתיישבה ג\"כ קושיא שניה דהקשה הראב\"ד לימא ליה אי שתקת כו' דכיון דסילוקו מתחילה היה משום נחת רוח הוה כאילו התנה שמסלק דווקא לו ולא שימכור או��ו ותו לא מהניא החזרה שיחזור שטרא למרא וצ\"ל שרבי' אף שחולק על הרמב\"ם בדין זה דלוקח ראשון וכמ\"ש בס\"ס שאחר זה מ\"מ בהקדש אפשר דמודה דלא ניחא לרחמנא בהקדשו לעבור עבירה על ידי דלא ליתפרע המלוה והו\"ל כאילו התנה בפירוש בשעת הקדש. והרמב\"ם מביא משני לקוחות מהקדש לדמיון שמצינו מקום שאף שמלוקח ראשון אינו יכול לטורפו מכל מקום טורפו מהשני וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לוה שמכר נכסיו לב' כו' ואם היה חובו כנגד מה שקנו שניהם כו' בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ\"ה) תנן מי שהיה נשוי ב' נשים ומכר את שדהו המשועבד לכתובה וכתבה ראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה (כשימות בעלה) מהלוקח והראשונה מן השניה והלוקח מן הראשונה וחוזר חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם וכן ב\"ח וכן אשה בעלת חוב עכ\"ל המשנה ופירש\"י וכן ב\"ח וכן אשה בעלת חוב מפרש בגמ' וז\"ל הגמרא שם וכן ב\"ח תנא וכן ב\"ח ושני לקוחות ע\"ד שכ\"ר כאן בס\"ב והרמב\"ם פירש ובפרק י\"ט ממלוה כמש\"ר בשמו בס\"ד ובעה\"ת בשער ה' כתב עוד הב' פירושים אלו שכ\"ר בס\"ג בשם הראב\"ד ומסיק שם איך שהראב\"ד כתב שחתנו הנבון השיג בשני פירושים ובעה\"ת מסיק וכתב דכל א' מהד' פירושים הנ\"ל דין בפני עצמו הוא וישמע חכם ויוסיף לקח עכ\"ל בעה\"ת. וק\"ל אמאי לא כ\"ר דין חמישי. והוא כשראובן לוה מנה משמעון ואחריו מנה מלוי. ואח\"כ מכר ראובן הלוה שדה שוה מנה ליהודא וכתב שמעון מלוה ראשון ליהודא דין ודברים אין לי כו' ובא לוי מלוה שני לטרוף מיהודא ושמעון מלוה ראשון טורף מלוי מלוה שני ויהודה משמעון. שהרי כתב לו דין ודברים כו' ולוי מיהודא וחוזרים חלילה עד שיעשה פשרה וזהו הדין עצמו הנזכר שם במשנה במי שיש לו שתי נשים. וה\"ה בלוה שיש עליו שני מלוים. ועל פרש\"י הנ\"ל ליכא להקשות למה פי' שם אמ\"ש וכן ב\"ח ז\"ל מפרש בגמרא ורימז למ\"ש שם בגמרא ב\"ח ושני לקוחות ולא פירש שר\"ל הדין שנזכר שם לפני זה מי שהיה לו ב' נשים וע\"ד שכתבתי (דהא ליכא למימר דרש\"י מפרש כן משום שראה כן בגמרא מפורש דמציין שם המשנה ז\"ל וכן ב\"ח תנא וכן ב\"ח ושני לקוחות כו' דהא י\"ל בגמרא לא הביא האי ברייתא לפרש המשנה אלא להוסיף עליה ולומר שגם בב\"ח ושני לקוחות כו' הדין כן וגם ליכא למימר א\"כ תרתי ל\"ל דמה לי שני מלוים או שתי נשים דהא השתא נמי ק' כל הני ל\"ל והתוס' כתבו שם בס\"פ צריכותא דכולהו ובזה נתיישב בו ג\"כ כפלים דהמשנה) אלא דמ\"מ י\"ל דס\"ל לרש\"י דהמשנה ע\"כ ליכא לפרש כן דהא סיים שם במשנה וכן אשה בעלת חוב והיינו מוכרחין לפרש ג\"כ דר\"ל כן שתי נשים בעלת חוב דכתובתן על בעלה ובעלה מכר ללוקח שדה וא\"כ הוה קשה הא כבר תנא להו רישא. ועוד ל' וכן ב\"ח משמע דאיירי מב\"ח יותר. וליכא למימר לפרושי דומיא דרישא דמתני'. אבל לדברי רבי' קשה דהול\"ל ג\"כ האי לדינא וצ\"ל דרבי' לא כתב כאן אלא ל' המשנה והגמרא והפירושים שנתפרשו אמ\"ש במשנה וכן ב\"ח ותנא עלה וכן ב\"ח ושני לקוחות דנתפרשו בו כל הני ד' פירושים כנ\"ל ולא תתפרש בה האי פירושא דשני מלוים שמכר לוה שלהן שדהו ללוקח אחד הנ\"ל כי אותה דין שנו שם במשנה רק בכתובת אשה כנ\"ל ורבי' כתבו בדין כתובת אשה בא\"ע סי' קי\"ו ומשם תלמד לדין שני ב\"ח עם לוקח א' שקנה מלוה שלהן וה\"ה תלמד לדין ב\"ח הכתוב כאן לדין אשה א' עם ב' לקוחות לכל חד מן הפירושים הללו כי דיניהן שווין אלא שהתוספות עשו קצת צריכותא וסתם רבי' כל אחד במקומו וסמך אזה שנלמד ממקום אחד לחבירו וק\"ל: שיעשה פשרה ביניהם ואעפ\"י דבא\"ע סימן צ\"א כתב שם רבי' גבי נכסי לך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה כו' מוקמינן לכולהו בידא דלוקח ולא אמרינן יעשו פשרה ביניהן שאני התם דאית ליה פסידא ללוקח ולא לאחריני והכא איתא פסידא לכולהו גמרא שם פ' מי שהיה נשוי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון כו' ז\"ל הגמרא בכתובות דף צ\"ב (גם בפ\"ק דב\"ק דף ה') ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי ואתא בעל חוב דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא אמרן אלא דזבין בינונית. אבל זבין עידית וזיבורית מאי א\"ל להכי טרחי וזבני ארעתא דלא חזיא לך ובינונית נמי ל\"א אלא דלא שבק בינונית דכוותה. אבל שבק בינונית דכוותה מצי א\"ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו ע\"כ. וז\"ל רש\"י כל שדותיו בשטר אחד דבשני שטרות אין גובין מלוי אא\"כ לקח האחרונה דמצי א\"ל הניח לך שמעון מקום לגבות הימנו בשלקח את זו ואין זו בשיעבודך דאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בנ\"ח וכתבו ע\"ז התוספות בכתובות פי' הקונטרס בשטר אחד כו' ול\"נ לר' דמצי שמעון למימר ליה מ\"ט אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בנ\"ח ואפי' הן זיבורית משום תקנתא דלוקח ראשון אנא בהך תקנה לא ניחא לי כדרבא בפ\"ק (ד\"ח) הלכך מצי מפרש בב' שטרות וביותר מ\"ר ול\"נ כפירוש הקונטרס דדוקא בשטר א' אבל בשני שטרות וקנה שמעון זיבורית באחרונה ולוי לקח משמעון בינונית שלפניה אינו יכול לגבות מלוי דא\"ל להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך דוודאי אם היה כולם ביד שמעון האחרונה שהיא זיבורית היה מגבה לו וכן אם לקח שמעון עידית באחרונה ולקח לוי אותם עידית מהני דלהכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך דודאי אם היו כלן ביד שמעון הבינונית והזיבורית שלקח לפני האחרונה שהיא עידית היה מגבה לו והיה הרשות בידו משום דלא ניחא ליה בתק\"ח וכן אם זבן ללוי בינונית ושבק בינונית יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו אעפ\"י שלקח בב' שטרות (ר\"ל לוי לקח בינונית שקנה אחרונה כמ\"ש בפרישה) ומיהו יתכן להיות רצה מזה גובה אפי' בב' שטרות ואפילו לקח לוי הראשונה בענין שאחרונה עידית והראשונה שלקח לוי בינונית ולא שבק בינונית דכוותא דלא מצ\"ל השתא טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך פירוש שהרי ודאי הם היו כולם ביד שמעון לא היה מגבה אותה מעידית האחרונה אלא מבינונית הראשונה ולא עדיף לו מגברא דאתי מיניה עכ\"ל. והנה נ\"ל פשוט דאף שמסקי התוס' וכתבו שנראה להו כפירוש הקונטרס לאו בכל דבריו ס\"ל כוותיה אלא במה שפי' דהגמרא מיירי בשטר א'. אבל לא במה שפי' דבשני שטרות אין גובין מלוי אא\"כ לקח האחרונה דמצי א\"ל הניח לך שמעון מקום לגבות הימנו בשלקח זו כו' דלפ\"ז מוכח דס\"ל לרש\"י דבב' שטרות ולקח לוי את שלפני האחרונה אין כח לב\"ח לגבות מלוי אפילו לקח עידית באחרונה והתוס' מסקי דבזה הברירה לב\"ח לגבות מאיזה שירצה וגם משמע מל' רש\"י דאם לקח לוי מה שלקח שמעון באחרונה מראובן דמצי לטרוף מידו אפי' היא עידית כיון שהיא בנ\"ח באחרונה. וגם זה לא ס\"ל מטעם מה מכר ראשון בשני כו' ואם בא הב\"ח על שמעון בשעה שהיה כולם בידו ודאי לא הוה מגבה מעידית. גם באם לקח שמעון בינונית באחרונה ומכרה ללוי משמע מפירוש רש\"י דהיה גובה דווקא מלוי והתוס' ס\"ל דבכה\"ג רצה מזה גובה כו'. וכשיש עוד בינונית ס\"ל דגובה מבינונית דנשאר ביד שמעון וכמ\"ש לכן ע\"כ צ\"ל דלא כתבו שנראה להו כפ\"ה אלא במאי דפירשו דהגמרא איירי במכר לשמעון בבת א' בשטר אחד דבזה מסכים עם פירש\"י ומסתברא להו לפרש הכי מדסתם רבא לומר דאם זבין לוי משמעון בינונית ולא שייר עוד בינונית דרצה מזה גובה ורצה מזה גובה. דמשמע דבכל ענין הוא כן. וז\"א כ\"א בשקנה שמעון מראובן כל השדות יחד דאם לא כן לאו כלל הוא דהא אם קנה זיבורית באחרונה אז אינו גובה מלוי שקנה הבינונית באחרונה ומטעם מה מכר ראשון לשני ולא כרבי הנזכר לעיל. ואגב שכתבו דמהאי טעמא לא ס\"ל כרבי הנ\"ל כתבו ג\"כ אידך בבא דהיינו אם קנה עידית באחרונה ומכרן ללוי או בינונית באחרונה ושבק בינונית דכוותא דגם בהני אינו גובה מלוי ולא כרבי הנ\"ל דלדידיה לעולם רצה מזה גובה כו' ומסיים התוס' וכתבו ומיהו יתכן כו' דבכה\"ג דזבן עידית באחרונה ומכר ללוי הבינונית שקנה לפניה ודאי הדין הוא דרצה מזה גובה כו' אעפ\"י שקנה בב' שטרות ומיהו לא נראה לתוס' לפרש דגמרא בהכי מיירי דא\"כ לא הו\"ל לסתום דבריו דמשמע בכל ענין וכמ\"ש לעיל. ונראה דה\"ה אם קנה בינונית באחרונה ומכרה ללוי דרצה גובה מבינונית שביד לוי רצה גובה מעידית שביד שמעון וכמ\"ש בפרישה והא דלא כתבו התוס' להא ג\"כ משום דבזה אפשר דגם רש\"י מודה דמה שכתב אלא א\"כ לקח האחרונה רצה לומר ואז רצה מזה גובה כו' אף דמשמעות ל' רש\"י לא משמע כן והתוס' ס\"ל דכ\"ש הוא ונלמד ממנו וק\"ל. ונראה דמ\"ש התוס' ומיהו יתכן כו' הנ\"ל לדין ברור כ\"כ ולא כתבו זה כאילו אסתפקו בזה ושיתכן לומר כן דהא ודאי לפי סברתם והוכחתם מההיא דפ\"ק דב\"ק נלמד בודאי דבכה\"ג דקנה עידית באחרונה ולוי קנה בינונית שקנה לפניה דרוצה גובה ממי שירצה ועוד דא\"כ הו\"ל להתוס' לכתוב ג\"כ סברא השניה דיתכן לומר ג\"כ איפכא דבכה\"ג אינו גובה אלא מעידית שביד שמעון שקנה אחרונה אלא מחוורתא שס\"ל ברור דבכה\"ג רצה מזה גובה כו'. ולפ\"ז צ\"ל הא דאיתא בגמרא בב\"ק דף ח' ע\"ב ז\"ל פשיטא מכר ללוקח בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו ליתו כולהו לגבות מעידית דהא אחרונה היא וכו' וכ\"כ רבינו בס\"ס זה כלשון הגמרא דהא דקאמר דגבו כולן מעידית אינו ר\"ל שמוכרחין לגבות מעידית כיון דאחרונה היא אלא ר\"ל רצה מזה גובה וכמ\"ש התוס' בכתובות ומיהו יתכן כו' הנ\"ל דהא חד דינא הוא ממש ונראה דמש\"ה קאמר הגמרא וגם רבי' דגובה מהעידית משום דמסתמא כשיש לפניהן לגבות מעידית ניחא להו לגבות מעידית בציר פורתא מלגבות בינונית וזיבורית טפי פורתא ומש\"ה כיון דשם מתחיל ואמר אם שייר עידית לפניו קיצר ואמר דגובין מעידית והגמרא דקאמר רצה מזה גובה כו' באם לא נשתייר ביד שמעון עידית [לבד] אלא זיבורית [ג\"כ] דאז ניחא ליה לגבות מבינונית שביד לוי. ואגב כתב דאם רצה לגבות משמעון וכגון [שא\"ל אלא] העידית דאז ניחא ליה לגבות משמעון טפי מלגבות מלוי הבינונית וישוב זה מוכח ונלמד מל' רש\"י דפי' כן בשמעתין וע\"פ מה שפירשוהו הרא\"ש כתבתיהו בסמוך ע\"ש. ונראה פשוט דס\"ל לרבינו כשיטת התוס' דהוכחתן וראייתן גמורה וברורה. ועוד דלשון רבינו הוא כל' התוס' במ\"ש אבל אם קנאה בזא\"ז כו' עד דכשם שאם היתה הבינונית עדיין ביד שמעון כו' וזהו כלשון התוס' דלרש\"י הול\"ל בקיצור דאין גובין בינונית מלוי דהא הניח להו שמעון מקום לגבות כשקנה זה וגם רש\"י לא ס\"ל האי טעמא דכ\"ר ז\"ל דכשם שאם היתה הבינונית ביד שמעון דלה\"ט הוא אם קנה שמעון עידית באחרונה ומכרה ללוי ג\"כ אינו גובה מלוי ורש\"י ס\"ל דגובה ממנו כיון שהיתה אחרונה וכמ\"ש לעיל וק\"ל. ועמ\"ש ביישוב דברי רבינו בפרישה: אלא אפילו לא נשארו בידו אלא עידית דע דבפ\"ק דב\"ק דף ח' פירש\"י אמ\"ש רבא רצה מזה גובה כו' ז\"ל רצה משמעון גובה מזיבורית כו' ע\"כ וכתב עליו הרא\"ש שם ז\"ל ודווקא פירש\"י דרצה גובה מזיבורית שביד שמעון אבל מעידית לא גבה אע\"ג שהרחיק שיעבודו דשמעון נכנס תחת ראובן בכל זכות שהיה לו בשדותיו. וכשהיה ביד ראובן אם מכר בינונית ב\"ח גובה זיבורית ה\"ה שמעון נמי מיהו צריך לדקדק אם מכר בינונית וזיבורית ושייר עידית ביד שמעון אי מצי גבי מעידית כי מה שפירש\"י מזיבורית איכא למימר בדאית לשמעון עידית וזיבורית. אבל לא משתייר גביה אלא מעידית גבי מיניה כיון דהרחיק שיעבודו. או דלמא מה\"ט דהרחיק שיעבודא לא נייפה כח ב\"ח כ\"כ ליטול יותר מדינו כיון ששיעבודו ביד לוי. ובדבר זה יפה כח שמעון מכח ראובן. דאילו ראובן אם מכר בינונית וזיבורית גובה ב\"ח מעידית הנשאר ביד ראובן משום דאין יכול לגבות שיעבודו מן הלוקח לגבות הימנו. אבל בנדון זה דלא מצי א\"ל הנחתי לך מקום לגבות הימנו (פי' כיון ששמעון לוקח הוא כמו לוי כמ\"ש שם רש\"י) ואיכא למימר דשקיל ב\"ח שיעבודו שביד לוי ומיהו נראה כיון ששמעון לוקח כל שיעבודו של ב\"ח אין לב\"ח לטרוח ולחזור אחר לקוחות אחרות אלא לוקח כל הנמצא ביד שמעון ואפילו עידית עכ\"ל הרא\"ש. ונמשך אחריו רבינו ז\"ל במה שכתב אלא אפי' עידית כו' כנ\"ל. וצריכין אנו לפרש דהא דמספקא ליה להרא\"ש אם יגבה מעידית דשמעון כשאין לו אחרת היינו דווקא בקנה שלשתן מראובן בבת אחת. אבל אם קנה בזא\"ז ולקח עידית באחרונה ומכר הבינונית הזיבורית בזה פשיטא דגובה מעידית שלו אם ירצה שהרי בגמרא דההוא פרק דף ח' קאמר בפשיטות מכר עידית באחרונה ליתו כולהו וליגבו מעידית וכמ\"ש ל' הגמרא בפרישה בסוף הסי'. ואין להקשות דלפי מאי דמסיק הרא\"ש ורבינו בקנאם בבת א' דאפילו אין ביד שמעון אלא עידית גובה הימנו למה קאמר הגמרא הטעם בקונה עידית באחרונה ושייר לפניו דליתו כולהו וליגבו מעידית מטעם דהא אחרונה היא הא אפי' בקנאם בבת א' נמי דינא שיגבה מעידית די\"ל דהגמ' קאמר כן לפשיטות וה\"ק זהו כשיטא דאפי' לפי סברת אביי דמסיק שם דבמכר עידית כולן גובין ממנו משום דהולכין אחר האחרונה אפ\"ה בשייר עידית לפניו מודה דגובין ממנו דהא אחרונה היא ור\"ל גם ממנו כמ\"ש ודו\"ק. ומיהו יש לתמוה אמ\"ש הרא\"ש הנ\"ל צריך לדקדק כו' עד כי מה שפירש\"י מזיבורית איכא למימר כמו הרי מוכרח הדבר לומר כן דהא בפ' מי שהיה נשוי כתב רש\"י להדיא הלכך רצה לגבות משמעון עידית כו' וכמ\"ש לשונו לעיל וא\"כ דברי רש\"י דכתובות ודב\"ק סתרי אהדדי אם לא שתפרש כו' מה שכתוב דהא דאית ליה ג\"כ זיבורית והא דלית ליה אלא עידית וצ\"ל דלא הוי כ\"כ בפרש\"י שהיה ביד הרא\"ש ז\"ל:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    " לוה שהתנה כו' מבעה\"ת לקח רבינו זה שכ\"כ בשער ז' ע\"ש שהאריך: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן שהיה לו עידית בינונית וזיבורית כו' עד ואם טען לוקח כו' אני לקחתי תחלה כו' כתב הרמב\"ן כו' ור\"י פי' כיון שאינו ניכר מתוך השטר כו' מקור דין זה הוא בב\"ק דף ח' וז\"ל ת\"ר מכרן (ר\"ל עידית בינונית וזיבורית) לא' או לג' בני אדם כא' כולן נכנסו תחת הבעלים בזא\"ז כולן גובין מן האחרון אין לו גובה משלפניו כו' ופריך ה\"ד אילימא בבת אחת פי' בשטר אחד השתא לג' דאיכא למימר חד מינייהו קדים אמר כולן נכנסו תחת הבעלים מכרן לא' מיבעיא אלא כו' ופירש\"י דאיכא למימר חד מינייהו קדים שזה לקח בבקר והללו ב' בערב (דכיון דמכרן לג' מסתמא לכל א' מכר בשטר בפני עצמו בזא\"ז נ\"י) ומצי למטען הנחתי לך מקום אמרת כולן נכנסו תחת הבעלים הואיל ואין ניכר בשטר המכר מי לקח ראשון וכ\"כ התוס' שם ז\"ל דאיכא למימר חד מינייהו קדים. ותימא איך כתב הרמב\"ן דשומעין לו ומשמע דאפי' אם מפורש בשטרותיהן דנכתבו ביום אחד יכול כל אחד לומר שטרי נמסר לידי תחלה ובגמרא הנ\"ל משמע בהדיא דלא חיישינן להכי כנ\"ל. וי\"ל דהרמב\"ן ס\"ל דמ\"ש בגמרא השתא לג' כו' אמרת כו' לא' כו' ר\"ל דלא חיישינן להכי מסתמא. ואפשר שאף הן טוענין כן אם אינן טוענין ברי לי שאני קניתי ונמסר לי שטר קודם לא חיישינן להכי והרמב\"ן איירי בטוען כל א' ברי שאני קניתי קודם ובזה קאמר דשומעין להן אף שרש\"י הנ\"ל כתב ז\"ל מצי למטען הנחתי לך מקום אמרת לא. מ\"מ י\"ל דכוונתו דמצי למטען ולא שטוען כ\"א בברי. ואף א\"ת שכוונת רש\"י הוא שטוען כן בברי מ\"מ התוס' הנ\"ל שכתבו וקצרו י\"ל שבאו לחדש זה דלא מיירי כשטוענו הלקוחות כן דא\"כ היה שומעין להו אלא קאמר כיון דלא בירושלים יתבינן והוה לן למיחש לכך מסתמא ולטעון ללקוחות דהא קי\"ל דטוענין ליורש וללקוחות קמ\"ל דלא משום דהו\"ל כטענה דאינו שכיחא דאין טוענין עבורם וכמש\"ר בסימן רצ\"ז ע\"ש. אבל זהו דוחק וגם מל' בעה\"ת גופא מוכח דהרמב\"ן לא כתב דשומעין להו אא\"כ לא נכתבה בהו זמן כלל דאיכא למימר חד קדים לאינך יום או יומים ולא שנכתבה בשטרות שנכתבו ביום א' ע\"ש בבעה\"ת שער ד' ח\"ב ותמצא מוכח ומבורר מתוך לשונו דהרמב\"ן דהאי דמצי לדחות את הב\"ח היינו דוקא כשלא כתב זמן בשטרותיהן כלל דהא כתב בדבריו דהא דאמרינן בפרק קמא דלא מצי מדחי מיירי כגון שיוצאין ביום א' ממש כו' מוכח מיניה דכשיוצאין ביום א' מודה הרמב\"ן דלא מצי מדחי אותו וגם בריש דברי בעה\"ת הנ\"ל התחיל וכתב יש לברר אם מכר כל נכסיו לג' בני אדם זא\"ז ואין בשטרותיהן זמן כו' הרי שלא נסתפקו אלא בשלא נכתב בשטרותיהן שום זמן ועוד מוכח מדכתב בעה\"ת סברתו הראשונה דלא מצי מדחי אותם והביא לשון הגמרא ורש\"י הנ\"ל ומסיק וכתב ז\"ל מדברי רש\"י אתה למד דין דכל זמן שאין מבורר זמן קנייתן כו' מדכתב מפי' רש\"י אתה למד משמע ומוכח דלא איירי הרמב\"ן מאותו הדין עצמו דעליו קאי רש\"י דהיינו שקנו כולם ביום א' (דא\"כ מאי לימד צריך ליה) אלא שכתב דהיה מסתבר ליה שאין חילוק בין כתב בשטר שקנו כולם ביום א' ואין מבורר השעה ובין אינו מבורר שום זמן דיום קנייתן כלל וע\"ז כתב דהרמב\"ן לא הסכים עמו משמע דהרמב\"ן ג\"כ אמה שאיירי בו קאי דהיינו דלא מפורש בהשטר זמן כלל. ומיהו אינו מוכרח כולי האי דאיכא למימר דבעה\"ת התחיל וכתב רבותא דאפי' אין מפורש בהשטרות זמן כלל אפי' הכי לא מצי מדחי להו למד זה מפי' רש\"י דכתב דלא מצי מדחי להו דמשמע דטוענין ברי וס\"ל דכמו שאין שומעין לו בשטוענין ברי כנזכר בשטרות שנכתבו ביום א'. כך אם לא הוזכר בהן זמן כלל. ומפרש דהרמב\"ן לא הסכים עמו אלא ס\"ל דדחינן להו היינו בשלא נזכר בשטר זמן כלל. וה\"ה אם טוענין ברי במפורש בשטרות יום א'. ודקדק להא דב\"ק דאמרת לא דמיירי כשקנו כאחד דהיינו ביום א' ולא כתבינן שעות ומיירי בדלא טוענין הן וקמ\"ל דגם אנו אין טוענין בכה\"ג אלא מסתמא כאחד ממש דנינן להו. אבל אי טוענין ברי מזה לא איירי ואפשר שרמזו הרמב\"ן במה שמסיק וכתב ז\"ל וכן פי' בעל התוס' לשמועה זו דר\"ל שהן לא כתבו הני לשונות דמצי למטען ולמדחי כדכתבו רש\"י הנ\"ל דמשמע מנהו דטוענין הלקוחות כן בברי אלא כתבו דאיכא למימר חד מינייהו קדים דאין כותבין שעות אלא בירושלים ור\"ל ��דאין כותבין שעות [לאחד] הוה לב\"ד לטעון כן ללקוחות כמ\"ש לעיל אבל כשטוענין הן אף שנזכר בו יום א' שומעין להו ואם לא נזכר זמן כלל בשטר אז הב\"ד טוענין להו זהו הנלע\"ד שכוונת רבי' בפי' דברי בעה\"ת ומסיק רבי' וכתב דר\"י ס\"ל דאף אם טוען ברי אין שומעין להו דאף אם קדם אחד לשניהן קנין שלשתן חל בסוף היום יחד כו'. וס\"ל לרבי' דלפי ה\"ט נראה פשוט דאם נזכר בהשטרות באיזה יום נכתבו ונכתב בשלשתן בחדש פלוני שקנין שלשתן חל יחד בסוף החדש דזיל בתר טעמו דר\"י והשתא הוי פלוגתא גמורה בין הרמב\"ן ור\"י דלהרמב\"ן בכל טענות ברי שומעין להו אפי' נזכר בהשטרות שנכתבו ביום א'. ור\"י ס\"ל דאפי' לא נכתב בהשטרות זמן דיום א' אפ\"ה אין שומעין להו ודו\"ק ועפ\"ר ואין להקשות אם אין מבואר יום קנייתן בשטרותיהן מצי לקוחות למדחי כל שלשתן יחד דלמא קנייתינו קדמו לחוב שלך והיאך מצי למטרף מנהו הא המע\"ה די\"ל כשידוע הוא שבשעה שחל חובו הוה ביד הלוה נכסים הללו ובלה\"נ נראה דאם יש בשטר חובו זמן מבורר ובשטר שביד הלוקח אין זמן קנייתו מבורר אין הלוקח מצי מדחי לב\"ח למימר אני קניתי קודם דאדרבה הב\"ח יאמר לו לי ודאי נשתעבד שדה זה מזמן זה אף כשהוא ביד הלוה ובחזקתו ואת רוצה להוציאו מידי בשטרך כל זמן שאין קנייתך מבורר אימת היום או אתמול ואפילו הרמב\"ן מודה בזה ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<small> הלוה מעות כו' עד ואם א\"ל זרוק לי בתורת גיטין כו' בגיטין דף ע\"ח היתה עומדת בר\"ה וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת וכן לענין קידושין וכן לענין החוב א\"ל ב\"ח זרוק לי חובי וזרקו לו קרוב למלוה כו'. ובגמרא ה\"ד קרוב לו וה\"ד קרוב לה. אמר רב ד' אמות שלו קרוב לו וד\"א שלה קרוב לה ה\"ד מחצה על מחצה כגון שהיו שניהן עומדין בד\"א. וליחזי הי מינייהו קדים דהא א\"א לצמצם אלא הכא בח\"א מצומצמות עסקינן וגט יוצא מד\"א שלו לד\"א שלה. והא אגידא גביה אלא רבא ורב יוסף דאמרי תרווייהו בשני כיתי עדים עסקינן א' אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה. ר\"י אמר קרוב לה אפי' ק' אמה וקרוב לו ואפי' ק' אמה אלא הוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרו זהו קרוב לו היא יכולה לשמרו ולא הוא זהו קרוב לה שניהם יכולים לשמרו שניהם אינם יכולים לשמרו זה מע\"מ. א\"ל שמואל לרב יהודא שיננא כדי שתשוח ותטלנו. (פי' רש\"י כדי שתשוח כו' הוה (קורבה דמתני'). אר\"א אר\"י לגיטין וקידושין אמרו ולא לד\"א. איתיביה וכן לענין החוב כו' הב\"ע דא\"ל זרוק לי חובי והפטר א\"ה מאי למימרא ל\"צ דא\"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין עכ\"ל. ונראה פשוט דלמאי דמשני דמיירי בא\"ל זרוק בתורת גיטין דאצ\"ל דמיירי דא\"ל בהדיא והפטר דא\"כ אכתי קשה מאי למימרא. ואע\"ג דלא קאמר הגמרא אלא ה\"ט משום דבכלל זה דאמר זרוק לי בתורת גיטין הו\"ל כאילו אמר והפטר והא דאמר לגיטין ולא לד\"א היינו כשלא א\"ל זרוק לי בתורת גיטין דמהני בגיטין וקידושין כשזרקה קרוב לה אבל הלוה לא נפטר בזה שזרקו קרוב למלוה. וה\"ט דרבינו דלא הזכיר והפטר בזרוק לי בתורת גיטין וק\"ל. וז\"ל הרא\"ש ר\"י לא אתא לאפלוגי עליה דרב דשפיר אית ליה דאם זרק לה גט לתוך ד' אמותיה דמגורשת דהא ר\"י גופא קאמר בפ\"ב דב\"מ קטנה יש לה ד\"א אלא דלשון קרוב לו קרוב לה לא משמע ליה כרב כו' וגם מע\"מ לא מתפרש יפה לרב כו' ושמואל לאו לפרושי מתני' קאתי דא\"כ הול\"ל ושמואל אמר כדי שתשוח כו' אלא גם הוא מודה שאם הוא בתוך ד' אמותיה לבד דמגורשת וכן בחוץ מד' אמותיה והיא יכולה לשמרו ולא הוא אלא שבא לומר שבחוץ לד\"א אין לסמוך ע\"ז שלפעמים הוא יכול לשמרו ולא היא או שניהם ובקל יבוא לידי קלקול הילכך ראוי להחמיר בכל אלו עד שתשוח כו' עכ\"ל. ודוקא בגיטין כתבו הרא\"ש שם ורבי' בא\"ע סי' קל\"ח דאין לסמוך על מה שהיא יכולה לשמרו אבל בקידושין כתבו דכל שיכול לשמרו נקרא קרוב. ואע\"ג דג\"כ דין אישות הוא מ\"מ במה שמתקדשת הוא חומרא אע\"ג דנ\"מ ג\"כ קולא באם קדשה אחר אפ\"ה כיון דמדינא מקודשת כ\"ז שיכולה לשמרו תו לא חיישינן כולי האי. ומעתה דברי רבי' מבוארים דכתב ג\"כ לדינא שני האוקימתות דרב ור\"י וכדברי הרא\"ש אביו וק\"ל. ומה שהשמיט רבי' כאן גם בא\"ע שם חלוקה דשניהם אינם יכולים לשמרו נ\"ל דה\"ט דס\"ל לרבי' שמ\"ש בגמ' שניהם אינם יכולים לשמרו לאו לדינא אמרו דודאי לאו כלום הוא וחייב הלוה ובגיטין אינה מגורשת כלל אלא סיומא דפירושא דמע\"מ לדעת ר\"י הוא ועיקר הכוונה לאשמיעך דלא תצטרך לפרש מע\"מ בדוחק כרב דלר\"י מצינו פי' מרווחתא והיינו ששניהן יכולין לשמרו או אינן יכולים אבל ודאי דמתני' לא איירי אלא בצד זה דשניהם יכולים לשמרו. ואף שהתוס' פירשו דשניהם אין יכולין ר\"ל ששום אחד לבד אינם יכולים אבל שניהם יחד יכולים לשמרו לא נהירא לרבי' פי' זה דא\"כ אכתי אגידא ביה ולא הו\"ל ליהוי מגורשת כלל וכמ\"ש הרשב\"א והר\"ן כנ\"ל דעת רבי'. והב\"י תירץ בזה בענין אחר ז\"ל דהכא לענין הממון כיון שאין שניהם יכולין לשמרו הו\"ל כזרקו למקום האבוד וחייב והוא דחוק דהמשנה קאמר וכן לחוב ומנ\"ל לחלק ביניהן וגם בלא\"ה אין סברא לחלק דבגיטין נמי כשזרקו למקום האבוד אינו גט וכמו שכתבו התוס' ועוד כתב הב\"י דלפי' התוס' הנ\"ל ניחא דהשמיטה דהוי בכלל שניהם יכולים לשמרו גם זה אינו דהא לפי התוס' שניהן יכולין לשמרו יהיה פירושו שכל א' מהן יכולין לשמרו ועוד אין מדרך להשמיט מאי דכתוב בגמרא וכמו שהגמרא כתב שניהן גם רבינו הי\"ל לכתוב שניהן אלא מחוורתא כמ\"ש וק\"ל: (ב) </small>א\"ל זרוק לי חובי והפטר אפילו זרקו רחוק מהמלוה כו' כבר כתבתי לך לשון הגמרא בזה והמ\"מ כתב פי\"ו ממלוה ז\"ל והקשה הרשב\"א ז\"ל לאוקימתא דזרוק לי כו' [עב\"ח שהביאו] ולפי זה קשה על רבי' שכתב דאפי' זרקו רחוק מהמלוה פטור לכן נ\"ל דרבינו ס\"ל כפי' התוס' שגם כן הקשו קושיא זו שם בשמעתין הנ\"ל ז\"ל א\"ה מאי למימרא וא\"ת אדרבה כו' [עב\"ח שהביאו]. והנה מדהקשו התוס' בפשיטות דמסתמא יהיה פטור אפי' זרק קרוב להלוה מזה ראיה לדברי רבינו דפטור אפילו זרקו רחוק מהמלוה. וגם בתירוץ כתבו התוס' דס\"ד דמקשה דמאי דקתני זרקו קרוב ללוה חייב מיירי דמפרש שיזרקנו במקום שיכול לשמרו ש\"מ דאם לא פירש כן אפילו זרקו רחוק מהמלוה פטור ונראה דגם הרמב\"ם הנ\"ל ס\"ל כפירוש התוספות דאפילו השליכו רחוק מהמלוה וכדברי רבינו דאי כפירוש המ\"מ שכתב בשם רשב\"א הנ\"ל קשה אם כן אדמחלק בסיפא בין א\"ל זרוק בתורת גיטין הו\"ל לחלק גם כן ברישא בא\"ל זרוק לי וק\"ל: (ה) וכן נמי כי א\"ל כו' בוא וטול כו' צ\"ע דלקמן ס\"ס קצ\"ח כ\"ר שהרמ\"ה כתב דאפי' קבל המוכר מי שפרע וא\"ל טול מעותיך חייב בכל האונסין כדין מלוה גמור וכתב עליו רבי' שם ז\"ל והכי מסתבר וזהו סותר למש\"ר כאן סתם בשם הרמב\"ן ומשמע דס\"ל כוותיה ויותר מהתימה דהמ\"מ שם פרק ט\"ז דמלוה וגם הבעה\"ת בשער ג' הביאו תשובת הרמב\"ן ולא כתבו בה אלא דיכול לזרוק המעות בפניו בע\"כ אבל האי בבא דבוא וטול אותם צרורים ומונחים בביתי לא כתבו דיפטור בזה הלוה אם יאבדו אח\"כ מביתו אדרבה הבעה\"ת מסיים וכתב שם ז\"ל ומה שכתב בעל ההלכות פרק הזהב בעובדא דשומשמי דאע\"ג דא\"ל תא ושקול זוזך איתנסו למוכר כו' עד ועוד דההיא תא ושקול זוזך קא\"ל ולא שדינהו קמיה אלא בביתא וברשותא דמוכר מחתי עכ\"ל. הרי לפנינו דס\"ל דכשהן עדיין בביתו אינו נפטר הלוה במ\"ש ליה בוא וטול אותם. גם מ\"ו ר\"ש ז\"ל תמה על דברי רבינו כן. עוד יש לתמוה דלעיל ר\"ס ע\"ד כתב ב\"י רל מצאתי כתוב א\"ל הלוה טול מעותיך ואמר איני חפץ בהם והרי הם צרורים ומונחים ונגנבו או נאנסו נ\"ל שחייב הלוה דאי מתרמי ליה עסקא מי לא זבין בהו כו' ע\"כ וכ\"פ שם מור\"ם ז\"ל בש\"ע ובסימן זה פסקו כרבינו. ולכאורה היה נ\"ל ליישב ולומר דשאני ההוא דס\"ס קצ\"ח הנ\"ל וההיא דבעה\"ת הנ\"ל שלא גילה הלוה דעתו למלוה שאינו רוצה עוד להשתמש בהם ושהם צרורים רק א\"ל בוא וטול י\"ל דסבר המלוה אילו יתרמי ליה עסקא ודאי ישתמש בהם לא אקחם לע\"ע ויהיו ברשותו עוד זמן מה. משא\"כ כאן שא\"ל הלוה שהם צרורים ומונחים תוך ביתי כלומר ולא אשתמש בהם אפי' אם יתרמי לי זביני להכי הם ברשות המלוה. גם ההיא דב\"י דסימן ע\"ד הנ\"ל מיירי נמי שלא דיבר הלוה למלוה שהם צרורים ומ\"ש שם והרי הם צרורים כו' ע\"כ דברי הכותב הוא ור\"ל שאף שהאמת כן הוא שהם צרורים מ\"מ כיון שלא גילה דעתו למלוה ולא דיבר לו בפירוש שהם צרורים לא חש המלוה לדבריו וחייב הוא וכ\"מ לישנא דא\"ל כו' ואמר איני חפץ כו' הם צרורים כו' דאי הכל דברי הלוה הול\"ל א\"ל הלוה טול מעותיך והם צרורים איני חפץ כו'. ועי\"ל דבסי' ע\"ד מיירי דא\"ל בתוך הזמן וכאן מיירי לאחר זמן הפרעון וכן משמע קצת דעת מ\"ו ר\"ס ז\"ל שכתב שם בהגהות ש\"ע ז\"ל והוא בזמן ור\"ל בתוך הזמן. אבל יותר נ\"ל כמ\"ש פי' בפרישה דמש\"ר וכן נמי כי א\"ל כו' אדלעיל קאי ומדברי רבי' הוא ולמד כן מדברי בעה\"ת שכ\"כ שם לפני הדברים הנ\"ל שכתבתי בשמו וז\"ל בודאי לענין דינא השכל מורה כי כל לוה אחר שהלוה רוצה לפרוע לו חובו ויבוא אליו ויאמר לו טול מעותיך והוא מקום שהמלוה משתלמת בו אם המלוה מסרב ואינו רוצה לקבל מה לנו בכך וכי ע\"כ יהיה עבד לוה לאיש מלוה אחר שהגיע זמנו ורוצה לפרעו אלא ודאי לא מיבעיא אם נתנם במקום שהמלוה משתלמת (נ\"ל דצריך להיות משתמרת) בו כגון חצירו או ידו או הצניע לו הלוה בביתו וא\"ל תא שקול זוזך אלא אפי' זרק לפניו אם הוא לא רצה לקבל באמת נפטר הלוה מאחריות וההיא דגיטין דאר\"י לגיטין ולא לד\"א (כנ\"ל) מיירי ברוצה המלוה לקבל חובו מיד ליד והוא זרקו לו אבל אינו רוצה לקבל אפי' לר\"י זרקו פטור כו' עכ\"ל והנה נ\"ל פשוט דמ\"ש או שהצניעו לו הלוה בביתו ר\"ל בביתו של הלוה כי כן משמע הל' ועוד דאל\"כ אלא תאמר ר\"ל בביתו של מלוה מאי או בביתו דקאמר הא כ\"ש הוא מחצירו גם קשה למה כתב תיבת שהצניע טפי אביתו מאחצירו אלא ודאי אביתו של לוה קאמר ומש\"ה הוצרך לכתוב תיבת שהצניע משא\"כ אחצירו דמיירי בחצר של מלוה וש\"מ דכה\"ג נפטר הלוה מאחר דכבר רצה ליתנם בידו ולא רצה לקבלם ומ\"ש הבעה\"ת שם אח\"כ דלא מהני אם א\"ל בוא וטול בביתי מיירי בלא א\"ל תחילה הילך מעותיך וק\"ל ובזה איירי נמי מ\"ש הב\"י בסימן ע\"ד ובזה נתיישב נמי דברי הש\"ע דלא סתרי אהדדי ולק\"מ. ואע\"ג דלפי מ\"ש נתבאר מדברי הבעה\"ת דס\"ל דכשהצניעו בביתו ונאבדו פשיטא דנפטר הלוה וקמ\"ל דאפי' זרקם לפניו ג\"כ נפטר רבי' כתב הדברים בהיפך דמאחר שכבר כתב בשם הרמב\"ן דבזרקם לפניו פטור כתב וכן נמי אם א\"ל בוא וטול אותם בביתי כו' י\"ל דמ\"מ כיון דאיכא נמי להפך הסברא לומר דאיכא טפי חיוב בהצניעם בביתו מש\"ה כ\"ר תחלה דברי הרמב\"ן ואח\"כ כתב עליו וכן נמי כי א\"ל כו' וגם כדי שלא תטעה לומר דבכה\"ג חייב הלוה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    "ראו סעיף 1"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<small> אם עשאו המלוה שליח ואמר כו' בפרישה כתבתי דכל הני שליחות מיירי אפי' א\"ל כן בלא עדים ודה\"ה אם אמר להשליח לך אל פלוני וא\"ל שישלח לי על ידך דפטור הלוה ועכשיו באתי להביא ראיה לזה מדברי התוספות דשם בפרק הגוזל מהא דאמרינן בגמרא האי שלוחו ה\"ד אי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן ופירשו התוספות דר\"ל היכי מסר לו המשאיל כיון דלא ידע או שלוחו של שואל הוא ע\"ש ויש לדקדק למה הוצרכו התוס' לפי' זה הלא כבר פירשו רש\"י שם בע\"א ז\"ל מנא ידעינן דשלוחו הוא דקרא ליה מתניתין שלוחו עכ\"ל ולכאורה פירושו דרש\"י מיושב יותר על הל' דמנא ידעינן מפי' התוס' אלא ודאי משום דקשה להתוס' דאי כפירש\"י לא הוה מקשה מידי די\"ל דמודה השואל דעשאו שליח בינו לבינו ופטור כיון דלא טרח נפשו לשווייה שליח בעדים מש\"ה פירשו התוס' דקושיית מנא ידעינן אהמשאיל קאי דמתחלה קודם שיודע שיודה לו השואל היאך מסר לו דלמא משקר השליח לאמר בשמו מה שלא שם בפיו וז\"ל נ\"ל ברור ודוק: ואפי' שהשליח עכו\"ם כו' כ\"כ בעה\"ת בשער נ' והביא ראיה מהרמב\"ם שכתב בפ\"ב משלוחין האומר לחבירו מנה שיש לי בידך שלחהו כו' אפי' היה קטן כו' נפטר ומשמע דה\"ה חרש שוטה ועכו\"ם עכ\"ל. וכתב המ\"מ שם טעמו דהרמב\"ם דמשמע ליה דשלח ביד בני דקתני במתניתין היינו קטן דאי גדול היינו על ידי שלוחו ועוד נלמד ממתניתין דפרק הספינה שלח בנו אצל החנוני ומדד לו באיסר כו' וטעמו שם דחייב משום דלא א\"ל בהדיא לשלחו ע\"י הא אמר לשלחו ע\"י פטור אע\"פ שהוא קטן ומכל זה משמע שאפי' לא אמר ליה מלוה והפטר אם שלחו בידו פטור כיון שציוה לשלחו בידו ולא דמי למש\"ר לעיל סימן ק\"כ דאפי' א\"ל זרוק וזרק חייב דזרוק ושמור קאמר דהכא אין סברא לומר שכוונתו היה שישלח עם העכו\"ם וילך אחריו ולפ\"ז נראה דמ\"ש בעה\"ת ולאחר שהביא דברי הרמב\"ם הנ\"ל סיים וכתב בשם הרמב\"ן דצ\"ל שלח לי ביד עכו\"ם והפטר וב\"י הביאו כאן דאינו ר\"ל והפטר אלא כלומר ובזה דאמר שלח לי על ידי עכו\"ם יהיה פטור וכן מוכח מדברי הרמב\"ן שהביא מיניה וביה שהתחיל וכתב שאין הנפקד פטור אע\"פ שא\"ל שלח לי [סתם] עד שישלח ע\"י אדם הראוי להיות שלוחו כו' משמע דוקא בשלח סתם אינו פטור הא אם פירש לו לשלוח לו ע\"י עכו\"ם הוא פטור וסיים בשלח לי ע\"י עכו\"ם והפטר אלא ודאי והפטר ר\"ל אז הוא פטור וק\"ל גם בש\"ע סתם כדברי רבי': (ג) </small>ואפילו לא אמר להשליח כו' בב\"ק ד' ק\"ד איתמר שליח שעשאו בעדים רב חסדא אמר הוי שליח דלהכי טרח ואוקמיה בעדים דליקום ברשותיה רבא אמר לא הוה שליח ה\"ק אינש דמהימנא הוא אי בעית לשדורי בידו שדור בידו עכ\"ל ופסקו הרי\"ף והרא\"ש הלכה כרב חסדא משום דר\"י ור\"א דלשם קיימי כוותיה ומסיק שם בגמרא דדוקא בכה\"ג אבל בממציא לו שליח וא\"ל אית לי זוזי גבי פלוני ולא קמשלח לי אתחזי ליה אולי ישלחם לי ע\"י בזה ד\"ה מודים דאינו נעשה שליח אפי' א\"ל כן בפני עדים וכתב הרא\"ש שם ז\"ל שליח שעשאו בעדים פי' דאמר לו בפני עדים לך והבא לי מעותי שביד פלוני (פי' בהא דוקא פליג רבה עליה דרב חסדא כיון דלא אמר לי אמור לו שישלח לי על ידך וכ\"כ בהדיא ברמזים) וכן הגיה מהרי\"ץ באשר\"י שלו וכן מוכח מלשון הרא\"ש מדסיים וכתב אבל א\"ל [א\"ל] לפלוני שישלח לי על ידך מעותי שבידו בהא ליכא מאן דפליג פשיטא דהוי שליח עכ\"ל וכן הוא כוונת התוס' וע\"ד שיתבאר ורבי' הלך בשיטתו וכמ\"ש בפרישה וכן כתב ר\"י נכ\"ח ח\"ב ז\"ל שליח שעשאו בעדים כגון שא\"ל לך קח לי מעותי שיש לי ביד פלוני וכ\"ש אם א\"ל אמור לפל' שישלח לי מה שיש בידו ונתן לו פטור הנפקד עכ\"ל. וכן כתב הנמ\"י בפ' הגוזל ע\"ש והנה נראה לי משמעות ל' דכולהו רבוותא הנ\"ל דאף דאמר ראובן לשלוח לפני עדים לך לשמעון ואמור לו בשמי שישלח לי מעותי ואם ירצה ליתנם לך הביאם לי ג\"כ פליגי רבה עם רב חסדא כל זמן שלא א\"ל בהדיא ששלחו להגיד שישלחם לו על ידו ומפני שהיה פשוט בעיניהם שמה שא\"ל בשמו לשלחם לו אין בו צד שליחות כל זמן שלא א\"ל שלח על ידו מש\"ה לא כתבוהו ולא כתבו אלא מ\"ש ליה הביאם לי שיש בו צד שליחות וכן הוא כוונת רבי' וכמ\"ש בפרישה ע\"ש מ\"ש עוד מזה. וכתבתי כל זה להוציא מלב המפרשים דברי רבינו דחדא באידך תליא דבא\"ל בשמו שישלחם לו הו\"ל כאילו א\"ל שישלחם לו על ידו וממילא בממציא לו שליח דחייב הלוה אם היה א\"ל להשליח שיאמר לו בשמו שישלחם לו אף שלא עשאו שליח להביא לו היה פטור הלוה וז\"א שהרי כל הני רבוותא דקדקו לכתוב אם לא אמר שלח על ידו ולא משתמט אחד מהן לכתוב דאפי' א\"ל שלח לי סתם. ועוד נלמד זה ממשמעות הלשון דקאמר בגמרא סתם שליח שעשאו בעדים רבה אמר לא הוי שליח משמע דאפי' א\"ל קצת לשון שליחות. ועוד תדע דהא ההוא דתנן השואל את הפרה ושלח לו המשאיל על ידי שלוחו של שואל דפטור פירשו רבה דמיירי דעשאו השואל שליח בעדים ואפ\"ה פטור והרי שם גילה השואל בעצמו דעתו דניחא לו שישלחם לו וגם עשה שליח להביאם לו ואפ\"ה קאמר דפטור כיון דלא א\"ל שלח לי ע\"י ש\"מ דלאו חדא באידך תליא ועמ\"ש בפרישה עוד הוכחות לזה מדברי רבי' מיניה וביה ודוק. והנה אעתיק לפניך ל' התוס' מ\"ש בזה שנראה לכאורה מדבריהן סתירה לדברי ואחר שנדקדק בדבריהן ונעמוד על תוכן וביאורן אדרבה מהן תראה ראיה לדברי והוא זה כי שם ד' ק\"ד בד\"ה שליח שעשאו בעדים כו' כתבו ז\"ל לכאורה נראה דאיירי כגון דלא א\"ל שלח לי ע\"י רק עדים מעידים שעשאו שליח אבל אם היה אומר שלח לי ע\"י פשיטא דהוי שליח דהא תנן בהשואל כו' עד חייב ומה לי א\"ל בפניו ומה לי א\"ל שלא בפניו כו' ע\"ש והנה ע\"כ צ\"ל דכוונת התוספות במ\"ש דלכאורה נראה דאיירי כגון דלא א\"ל שלח לי ע\"י אינו ר\"ל דלא א\"ל ללוה בעצמו דאם כן הא דמסקי וכתבו ע\"ז אבל אם היה אומר שלח לי ע\"י כו' יהיה פירושו ג\"כ שא\"ל ללוה עצמו וז\"א דא\"כ האיך מסקי לכתוב ע\"ז ומ\"ל א\"ל שלא בפניו שלח הרי בהו\"א זו איירי משא\"ל ללוה כן בפניו ועוד יש דקדוקים והוכחות אחרים על זה אלא ר\"ל דלא א\"ל להשליח בפני עדים שיאמר לפלוני הלוה שישלחם לו ע\"י שעשאו שליח ממש דבהא לא הוה פליג רבה דהא תנן בהשואל כולי וכנ\"ל בשם הרא\"ש והשתא שפיר מסקי וכתבו ומה לי א\"ל שלא בפניו ר\"ל שלא בפני הלוה אלא אמר כן להשליח בפני העדים ומ\"ש התוס' ז\"ל רק עדים מעידים שעשאו שליח ר\"ל שא\"ל אם יתנם לך מדעתו הביאם לי וכאשר פירשו הרא\"ש ורבי' רק דלפ\"ז קשה דלא הו\"ל להתוס' לסתום ולכתוב רק עדים מעידים שעשאו שליח אלא הוה להו לפרש במאי עשאו שליח ונ\"ל דמש\"ה סתמו משום דאורחא דמילתא הוא כשמדבר עם השליח בפני עדים ושלא בפני הלוה אומר לו הנני עושה אותך שליח לך אל פלוני והבא לי מעותי ואינו אומר אמור לו בשמי שישלח לי המעות על ידך ובהא פליגי רבה ורב חסדא אם נאמר שמסיק לפטרו להלוה מאחריות או לא והא דכתבו התוס' דלא א\"ל שלח לי ע\"י ק\"ק דלא הול\"ל שלח לי ע\"י כיון דלהשליח מדבר אלא הול\"ל אמור לו שישלחם לי ע\"י וי\"ל כיון דמדבר כן בפני עדים כדי שהעדים יודיעו אותו להלוה הו\"ל כאילו מדבר עם הלוה עצמו ועיקר כוונת התוספות לא הוה אלא למעט דלא תאמר דפליגי בעשאו שליח ממש שישלח הלוה ע\"י וק\"ל ומסקי התוס' וכתבו אלא שלקמן לא משמע הכי דבעי לשמואל מאי תקנתיה כו' לכך צ\"ל דבכל ענין שלא בפניו לא הוי שליח וזה נראה כסתירת דברי וז\"א להמעיין באשר\"י דדחה זה וכתב דהא ג\"כ לשמואל איכא תקנתא כשעשאו שליח בעדים ואכתי ס\"ל מדאקשי לשמואל מאי תקנתיה משמע דלא ס\"ל לשמואל תקנתא דעשאו בעדים אלא ס\"ל כרבה דלא מהני והסכים למ\"ש התוס' ראשונה דלכאורה כו' הנ\"ל ואין להקשות להרא\"ש ורבי' לסברת המקשן דלשם הו\"ל להמשנה דהשואל דאייתי התם לאיפלוגי מיניה וביה הכל בדיבר עם השליח בפני עדים דאם א\"ל הביאם לי פטור ואם א\"ל אמור לפלוני שישלחם לי ע\"י חייב י\"ל דמתניתין אורחא דמילתא קתני דשלא בפניו רגיל לומר לשלוחו הביאם לי ובפני המשאיל רגיל לדבר עם המשאיל לשלחם לו ע\"י שלוחו זה ודוק: (ז) כתב רב אלפס היכא דשדר ליה כתבא כו' הנה אעתיק לפניך לשון הרי\"ף דהגוזל קמא ז\"ל והיכא נמי דאתנו בינייהו מעיקרא כל דמשדר כל חד לחבריה אית ליה רשות לשדורי ליה דמי בהדי מאן דבעי תנאי ממון הוא וקיים ואית ליה רשות לשדורי בהדי מאן דחזי ואי אתניס באורחא ברשותא דמריה אתניס והיכא דשדר לחבריה כתבא וא\"ל ההוא מידי דאית לי גבך שדרינהו ניהלי בהדי פלניא ושדרינהו ניהליה לא מיחייב באחריותו דהכי נהיגי תגרי וקיי\"ל בכי הא דמנהגא מלתא היא כו' עכ\"ל ולא מצאתי בשום מקום שכתב הרי\"ף עוד מדין זה ובנוסח זה הביאו ג\"כ הרא\"ש וכתב על הך בבא בתרייתא ז\"ל ולא ידענא כו' [עב\"ח שהביאו]. והנה יש לתמוה שהרא\"ש כתב עליה דהרי\"ף דפשיטא הוא ורבינו כתב בשם הרי\"ף הך בבא דמנהג דתגרי בלשון שקשה עליה מנ\"ל וכמו שגמגם בדבריו הראב\"ד ז\"ל שהביאו רבינו גם בעה\"ת. לכן נראה בבירור שהיתה לרבינו נוסחא אחרת והיא היתה נוסחת הראב\"ד והוא זה שבנוסחאות הרי\"ף שהיו ביד רבי' היה כתוב בהך בבא אחרונה בין תיבות לא מיחייב באחריותו ובין תיבות דהכי נהיגי עוד בבא אחריתא והוא שכ\"ר כאן היכא דשדר ליה כתבא לחבריה כו' שדרינהו ניהליה כו' ולא הזכיר פלניא ועליה קאי דהכי נהיגי כו' וד' דינים הזכיר הרי\"ף. א' א\"ל שלח לי בהדי פלוני. ב' א\"ל שלח לי ביד מי שתרצה. ג' כתב לו שלח ביד פלוני זה וחידש בה אע\"ג דלא אמר ליה פה אל פה אלא כתב לו כן דמהניא. ד' כתב ליה שלח לי ולא הזכיר פלניא ולא מי שתרצה. וג' ראשונות מדינא. ורביעית ממנהגא. ורבינו הביא בריש הסימן בבא קמייתא דא\"ל שלח לי בהדי פ' ואח\"כ הביא בבא שלישית בכתב לו שלח בהדי פ' ואח\"כ בבא שניה כתב לו שלח בהדי מי שתרצה והפך רבינו הסדר כדי שיהיה לפ' זא\"ז. וגם להוסיף ולכלול בבבא ג' ב' רבותות יחד דהיינו דלא א\"ל כן פה אל פה אלא כתב לו כן וגם לא הזכיר לו הפלוני שישלחנו עמו. ולא הזכיר בג' ראשונות שם הרי\"ף לפי שהן מדינא וכ\"ע מודו בהו וכמ\"ש הרא\"ש דפשיטא הוא ורביעית שהוא ממנהג הזכיר להרי\"ף ומשום שאפשר דלאו כ\"ע מודו ביה ולהכי כ\"ר בשם אומרו ודוק כן נ\"ל ולא כב\"י שהביא בבא רביעית דדברי הרי\"ף הנ\"ל על מש\"ר אפי' לא אמר ליה פה אל פה אלא ששלח לו בכתב כו' ורמ\"י בע\"ש שלו נמשך אחריו ולא כיונו יפה אלא כמ\"ש הוא העיקר. ובעה\"ת שער נ' הביא נוסחת הרי\"ף גם כן כמש\"ר וכתב אח\"כ ז\"ל אבל הרמב\"ם רל מש��ע דס\"ל דצריך ליחד לו השליח בפירוש שכתב ראובן ששלח כתב ללוי וא\"ל מנה שיש לי בידך שלחהו ביד פלוני אם רצה לשלחו אינו חייב באחריותו עכ\"ל וכתב עליו ב\"י ז\"ל דאין הכרע משם שמ\"ש ביד פלוני ל\"ד אלא אורחא דמילתא נקט עכ\"ל. ולעד\"נ דלא כדברי שניהם דודאי הרמב\"ם דוקא נקט ולדינא כתבו אבל אפשר שאפ\"ה ס\"ל כרי\"ף בדין זה היכא דנהיגי תגרי וכמ\"ש הראב\"ד שהרי גם הרי\"ף תרתי קתני דינא ומנהגא וק\"ל: (ח) אלא שצריך לישבע שבועה חמורה כעין של תורה כו' אלא שהמלוה צריך לישבע שבועה חמורה כו' כך גירסת מקצת ספרים ובקצת ספרים גרסינן בב' המקומות כעין של תורה. ובספר התרומות כתב בב' המקומות שסתם שבועה חמורה. אבל נ\"ל עיקר הגירסא הראשונה דשבועת הלוה ע\"כ דינה כשבועת התורה בכל חומרות שיש בין שבועת התורה לשבועת המשנה כמבואר לעיל סימן פ\"ז דאל\"כ איך יהא נאמן במגו דנאנסו הא בנאנסו היה צריך שבועה דאורייתא בכל החומרות ועוד שלא מצינו שבועת המשנה אלא בנשבע ונוטל או שבועת טענת ספק דשותפין והדומה לו וכמש\"ר סימן פ\"ז דשבועת הלוה בכאן היא לפטור ובטענת ודאי שזה טוען ודאי אין זה כתב ידו אלא ודאי גם שבועה זו היא כשבועת התורה בכל החומרות ולכן גרסינן כאן כעין של תורה כלומר כעין שבועת נאנסו שהיא של תורה כך תהיה שבועה זו וק\"ל: (יב) בד\"א שעשאו שליח להביא את שלו אבל לא עשאו שליח כו' עד שהשליח אינו נאמן לפי שהוא נוגע בעדות בפרק האיש מקדש (קידושין דף מ\"ג ע\"ב) איתא שם בגמרא ע\"פ פירש\"י ור\"ן דמקמי דתקנו רבנן שבועת היסת אם שלח הלוה חובו למלוה ע\"י שנים והמלוה אומר לא קבלתי דבר היה נפטר הלוה דהן הן שלוחיו הן הן עדיו (ואע\"פ שיש להן צד נגיעה שהממון היה מסור בידם ואיכא למימר שהם עכבוהו בידם וצריכין לומר דפרעו למלוה ואי אמרי לא פרענו למלוה הלוה אומר להו פרעוני מה שמסרתי לכם דפעמים מוסר להן בעדים מ\"מ המה נאמנים נגד המלוה במגו דהיו אומרים שהחזירוהו להלוה דאף אם מסר לידם בעדים מ\"מ המוסר בעדים א\"צ להחזיר בעדים) אבל השתא דתקון רבנן שבועת היסת נוגע בעדותן הן דאי הוה אמרי אהדרינהו ללוה בעי לאשתבועי ולפיכך הן מעידין שקיבל מלוה מידם כדי שיפטרו מן השבועה (בסוברים שאין עד צריך שבועה וכמ\"ש לעיל בפרישה) ונוח להן להפסיד הממון להלוה מלהשבע לשקר דאע\"ג דחשידי אממונא לא חשידי אשבועתא עכ\"ל רש\"י שם. והנה מה שכתב רש\"י ונוח להן להפסיד הלוה נ\"ל דהוא ט\"ס וצ\"ל המלוה דהא כאשר כיונו להעיד אם יקובל עדותן לא יהיה הפסד להלוה ולמלוה יהיה הפסד דלא יוכל לחזור על הלוה כי אף שלא עשאן המלוה שלוחים מ\"מ ס\"ד שיהיו נאמנים כנגדו כעדים דעלמא והא דלא קאמר נוח להן לגזול דהא מש\"ה משביעין אותן דחשדינן אותן דעדיין הוא בידם וכדמסיק רש\"י דחשיד אממונא כו' צ\"ל דה\"ק דעדים הללו שהלוה אומר נתתי להם להוליך להמלוה והמלוה אומר לא קבלתי מהם והרי הן בחשד גזלנים ממ\"נ או מהלוה או מהמלוה ואם יאמרו החזרנו אותו להלוה וישבעו ע\"ז יתוסף להן על החשד גזלתם איסור שבועת שקר ואם יאמרו בתורת עדות נתננו אותו להמלוה יתוסף להן איסור מה שמפסידין להמלוה וע\"ז ההספה קאמר דניח להן הא מהא ודוק כנ\"ל ביאור שמועה דגמרא ופירש\"י שרבים מתקשים בה: (יד) אם יש חילוק כולי פי' אע\"ג דבהולך לו הב\"ח אינו נוטל כ\"א בשבועה חמורה י\"ל דבתן לו מה שאתה חייב לי א\"צ לישבע ש\"ח מפני שיש לחלק דשאני הכא כיון שכבר היה חייב לו מחשב טפי לבעל דבר ואין נאמן כעד להצריכו לש\"ח וזהו שדקדק בש��לה ובתשובה לכתוב אם יש חילוק בתן לו מנה שאתה חייב לי וגם י\"ל לאידך גיסא דדוקא בהולך נפטר השליח בהיסת משום דלא הוי ליה חיוב ברור מה שאין כן בזה שהיה חייב לו ולוה חייב אפילו באונסים עד שיחזיר המעות בבירור ליד המלוה והו\"א דליחייב בכאן ולא יהא נאמן באמרו נתתי קמ\"ל וע\"ש בגוף תשובת הרא\"ש כלל ס\"ט דין י\"ב שגם שם כ\"כ ולבסוף התשובה סיים וכתב ז\"ל ולא מצינו חילוק בין הולך לתן אלא לענין קנין דאיכא מ\"ד הולך לאו כזכי אבל לענין השבועה אין חילוק ביניהן עכ\"ל ומסוף התשובה זו משמע כמ\"ש בפרישה ולפי' הרא\"ש צ\"ל שאחר שהשיב לו שאין חילוק בין תן לו אתה ממון דהיינו הולך לאשר חייב לו כבר דהיינו תן השיב לו לרווחא דמלתא דלענין קנין יש חילוק ביניהן: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "ראו סעיף 1"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אע\"פ שלוה ששלח למלוה חובו כו' בב\"ק דף ק\"ד אהא דאמר רב חסדא (הנ\"ל בסימן שלפני זה) שליח שעשאו בעדים הוי שליח ואם נאנס בדרך הוי באחריות המשלח כתב שם הרי\"ף ז\"ל והלכתא כרב חסדא והיינו דוקא היכא דבעי מי שהממון בידו נתנו להשליח אבל אי לא בעי למיתבינהו ניהליה בהאי שליחותא לא כייפינן ליה דהא אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתיב ביה זיל דון וזכי והנפק לנפשך לאו אורכתא היא דא\"ל לאו בעל דברים דידי את עכ\"ל הרי\"ף והביאו הרא\"ש שם וכתב עליו ז\"ל וצריך טעם לדבר דכיון דידעינן דשווייה שליח ואם ימסור לו יפטור מאחריות הדרך ושלוחו של אדם כמותו היאך מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את הלא פי השליח כפי הבעלים לכל דבר שנעשה שלוחו עשייתו כעשייתו ולמה יתנו חכמים יד לזה לעכב ממון חבירו שלא כדין ונ\"ל דחיישינן שמא יבטל המפקיד שליחות השליח בפני עדים אבל אי כתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך היה כאילו נתנו לו במתנה ושוב לא מצי לבטל ליה ואף ע\"ג דמסקינן לעיל בפרק מרובה והלכתא שליח שווייה ואע\"ג דכתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך היינו לענין זה דלא מצי שליח למתפס לנפשיה כיון דכתב כל דמתעני כו' אבל ודאי מהני הא דכתב זיל דון וזכי כר לענין שלא יוכל לבטל השליח עכ\"ל הרא\"ש. והנה מ\"ש הרי\"ף בשם נהרדעי הוא מימרא בפרק מרובה (בבא קמא דף ע'.) ונראה דה\"ט דכתב הרא\"ש דבריו וטעמו אדברי הרי\"ף ולא כתבם שם במקומו אדברי נהרדעי משום דנהרדעי קאי שם אמי ששלח לתבוע חבירו ושיוציא מידו קרקעי או מטלטלי דגזל או כפר וכמ\"ש התוספות שם דאהכי קאי נהרדעי ולזה ודאי צריכין הרשאה דכיון דאין זה הנתבע רוצה ליתן לו בלא הרשאה ידחנו לומר לאו בעל דברים דידי את משא\"כ הרי\"ף דאיירי בכל לוה או נפקד שאינן גזלנים ולא כפרנים ומוכנין ליתן מה שבידם לבעליהן ומש\"ה כתב דצריך ליתן טעם למה כתב הרי\"ף דמצי לדחות שלוחם וק\"ל. תו גרסינן שם בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף ק\"ד ע\"ב) ר' אבא הוה מסיק זוזי בדרב יוסף בר חמא א\"ל לרב ספרא בהדי דאתית אייתינהו ניהלי כי אזל להתם אמר ליה רבא בריה מי כתב לך התקבלתי (פרש\"י מי כתב לך רבי אבא התקבלתי מעותי בקבלתו של רב ספרא) א\"ל לא א\"ל אי הכי זיל ברישא ויכתוב לך התקבלתי לסוף א\"ל אי כתב לך נמי התקבלתי לאו כלום הוא דלמא אדאתית שכיב רבי אבא (פי' ר' אבא זקן היה וחשש שמא ימות קודם שיקבל המעות מידו והיה בטל שליחותו) ונפל זוזי קמי יתמי והתקבלתי דר' אבא לאו כלום הוא (ואי הוו אנסי להו מידך באורחא תבעי לן יתמי) א\"ל ואלא מאי תקנתיה א\"ל זיל נקנינהו לך אגב קרקע (ויהיו שלך בכל מקום שהן דקיי\"ל נכסים שאין להם אחריות בקנין עם נכסים שיש להן אחריות) ותא את וכתוב לן התקבלתי כי הא דרב פפא הוה מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אבא אסיפא דביתא כי אתא נפק לאפיה עד תוואך פרש\"י עד תוואך שם מקום שהיה שמח שהביא לו מעותיו עכ\"ל הגמרא עם פרש\"י ולולי פה קדוש דפרש\"י היה נראה לי דמש\"ה כתב הגמרא דנפק לאפיה כו' ללמדנו שהמבקש מחבירו שיביא לו מעותיו ומקנה לו אגב קרקע זכה בהן זכייה גמורה (ול\"ד להרשאה דקיי\"ל שליח שווי' ומש\"ה יצא לקראתו ופייסו שלא יעלה על דעתו להחזיק בהן לנפשו ומש\"ה העתיק הרי\"ף והרא\"ש בפסקיהן האי סיומא לישנא דגמרא דנפק לאפיה עד תוואך ואפשר דגם רש\"י כיון לזה שיצא נגדו בשמחה וקבלו בסבר פנים יפות עד שהחזיר לו מעותיו. ואיך שיהיה הדין דין אמת וכמ\"ש עוד מזה. והנה יש לדקדק מדלא כתב הרא\"ש דיש לחשוש ג\"כ למיתה וגם מדכתב הרי\"ף והרא\"ש דלא כפינן ליה למיתביה בלא הרשאה ומשמע דבהרשאה כפינן ליה למיהדר ונהרדעי הנ\"ל ס\"ל דמצי אפילו למתבעיה לדינא ע\"י הרשאה הנ\"ל אע\"ג דחשש מיתה עדיין במקומה עומדת וכדמסיק רבינו בשם תשובת הרא\"ש דאם מת נתבטל שליחותיה ולא מהני ליה הרשאה והיה נראה לי דה\"ט משום דלמיתה לא חששו בסתם בני אדם כ\"א לזקן כר' אבא דחשש לו רבא הנ\"ל וכמו שלא חששו בשליחות גיטין שאדם שולח לגרש אשתו ע\"י שליח שמא מת קודם שהגיע הגט לידה בגמרא ובפוסקים ואע\"ג דנתבאר שם דבגיטין אפילו הניחו זקן או חולה גם כן לא חיישינן למיתה ואפילו לזמן מרובה כדמוכח בתוס' שם דף כ\"ח ה\"מ שם דהוה חשש בין אדם למקום אבל בחשש דבין אדם לחבירו שלא יפסיד ממונו הרשות בידו לחשוש (שוב מצאתי שנ\"י דכתב שם אההוא עובדא דרבי אבא ז\"ל אע\"ג דלא חיישינן למיתה הכא כיון דבא לימלך היה רוצה לעשות לו תקנה גדולה שלא יהא בו חשש כלל) ונראה דה\"ט דרש\"י דהוצרך לכתוב שם דחשש לו שימות מפני שזקן היה משמע ג\"כ דס\"ל דבלא\"ה לא היה בידו לעכבו עבור זה אבל א\"ל דבכלל הרשאה שהזכירו הוא נמי הקנאת אגב ד\"א קרקע דז\"א דהא זה לא נזכר בדבריהם וגם לא בדברי נהרדעי כ\"א דון וזכי ואפיק לנפשך. ובפרק הגוזל קמא דכתב שם ענין הקנאה אגב ד\"א קרקע שם לא כתב דצריך לכתוב לו הרשאה וכן משמע מלשון הגמרא והרי\"ף והרא\"ש שם דא\"צ אלא שני עניינים הן דבהרשאה אינו מקנה לו אלא אחר שיתנהו בידו וכן משמע מלשון ההרשאה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך ולא שייך לשון זכייה אלא אחר שבא לידו ובהקנאת אגב ד\"א קרקע מקנה לו מיד כשם שזכה בד\"א קרקע מיד וכלשון רש\"י הנ\"ל. ומה\"ט בהקנאת ד\"א שקנהו מיד אפילו מת קודם שיקבל מידו לא נפלי לפני יתומים וכ\"ש דלא מהני ביה ביטול דהא לא לשליח שוויה אלא הקנהו לו מיד אלא שאנו נוהגין בהרשאתינו להקנות אגב ד\"א קרקע וג\"כ לכתוב לו הרשאה כדי לצאת ידי כל החששות חשש מיתה וגם שלא יחזיק המורשה בהממון לעצמו ואף שרבינו כתב משום שיש לחוש לביטול או שימות נראה דלאו או או קאמר אנא נקטו אגב חשש דביטול השליחות או נקטו למיחש לה היכא דאיכא למיחש כגון בחולה או בזקן תדע דהא התחיל בריש דבריו אם ירצה לא ישלחנו לו על ידי שלוחו עד שיבוא בהרשאה ואח\"כ בסעיף ח' העתיק לשון הרשאה הנזכר בגמרא זיל דון וזכי ולא הזכיר בה שצריך שיקנה לו ג\"כ אג\"ק ואדרבה כתב עליו שם בשם הרמ\"ה דא\"צ להקנות אגב ד' אמות קרקע ואפ\"ה כתב בריש דבריו צריך ליתננו לו ע\"י הרשאה ואף שכתב רבינו בשם הרא\"ש דאם מת נתבטל השליחות מ\"מ לא חיישינן להכי לעכב עבור זה הממון לכתחילה מיהו מדברי ב\"ה דכתב רבינו ומדברי המרדכי דפרק מרובה סימן ע' לא משמע הכי ועיין מ\"ש מיד אחר זה ליישב דבריהם דלק\"מ ובזה דברי רבינו מבוארין ועיין מ\"ש עוד בס\"ד בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ובעל העיטור כתב שאפילו בטל השליחות כו' בעל התרומות שער נ' ח\"ג דף צ\"א סעיף א' הביאו בארוכה ע\"ש בדף צ\"א ע\"א וכתב דבעובדא דרבי אבא הנ\"ל לא חששו לחורה ולביטול כ\"א למיתה כו' ע\"ש ולפ\"ז צ\"ל הא דאמר ליה שם רבא מי כתב לך התקבלתי הא דצריך התקבלתי מפני שהמעשה כך היה שלא היה רבי אבא עשאו לרב ספרא שליח ממש אלא א\"ל אם יתן רב יוסף מעותי הביאן לי וכן משמע הל' דא\"ל בהדי דאתית אייתינהו לי וגם הגמרא מייתי הך עובדא אמעות הנשלחים בדיוקני דלא הו\"ל כשליח הנעשה בעדים ע\"ש בבעה\"ת והא דא\"ל לך ויכתוב לך תחילה התקבלתי ולא קאמר יעשה אותך שליח מפני שהשיבו ע\"פ הענין שהיה בו אז וגם י\"ל דרבי אבא לא היה חפץ שיתבע לרב יוסף שישלח לו מעותיו אלא א\"ל אם ירצה רב יוסף לשלוח לו מדעתו אזי קח אותם עמך ולפי זה אצ\"ל דלא חששו שם אלא למיתה דכיון דלא נעשה שליח יש לחשוש גם כן לאחריות הדרך והא דקאמר שם דילמא שכיב ר\"א משום שהיה חשש קרוב שזקן היה כדפרש\"י שם בהדיא וק\"ל. וז\"ל מרדכי ריש מרובה הקשה ר' יואל והא שלוחו של אדם כמותו. ותירץ דודאי כל זמן שהמשלח חי לא מצי מדחי את השליח אבל אם מת יאמר לשליח לאו בעל דברים דידי את דהא נפלי זוזי קמי יתמי כההיא דלקמן פ' הגוזל קמא דלמא אדאתית שכיב רבי אבא כו' ובפרק הגוזל קמא דאמרינן דאין תקנה אלא דליקניה ליה אג\"ק שוב אתי נהרדעי ותקנו דאין צריך אגב אלא זיל דון ואפיק לנפשך ומועיל כאילו תקנו אגב קרקע עכ\"ל. הרי ריש הדברים כדעת ב\"ה ומסוף דבריו מוכח דחששו למיתה אפילו בסתם בני אדם שהרי כתב דלולי חשש מיתה לא היו צריכין הרשאה וזהו דלא כמו שהוכחתי מדברי הרא\"ש ורבינו. ומיהו י\"ל דגם להמרדכי ולב\"ה לא חששו חכמים למיתה אלא נהרדעי דאיירי מכפרן וגזלן ע\"ז כתבו דאינו יכול להוציא מידן ע\"י כפיית בית דין כיון דאיכא להן התנצלות מיתה וק\"ל. ומדברי המרדכי הללו למדנו דמתחילה כל ההרשאות היו אגב קרקע עד שבאו נהרדעי ותקנו שא\"צ אג\"ק ובזה נתיישב דל\"ת להרמ\"ה והראב\"ד דבסמוך וגם לדעת רבינו שעלתה על דעתו לומר דאין מיתה מבטל ההרשאה למה הוצרך רב ספרא לאג\"ק די\"ל דס\"ל כהמרדכי דלפי מאי דקיי\"ל כנהרדעי א\"צ דוקא להקנאת ע\"ג קרקע ולא משום דפליגא אההיא דרבא דהצריך אגב קרקע אלא משום דס\"ל דמתחילה לא היו כותבין זיל דון ואפיק דנפשך ושאר יפוי ההרשאה ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " זיל דון ואפיק לנפשך לכאורה נראה דצ\"ל זיל דון וזכי ואפיק וכן הוא בגמרא ובאשר\"י וכן מוכח בסימן זה לקמן דכ\"ר בשם הרי\"ף דסב הוא במקום זכה אלא שצ\"ע שלא מצאתיהו מוגה בנוסח הטור וגם בס\"י ליתא וכמה פעמים בסימן זה נזכר זה הל' זיל דון וכו' ולא נזכר מלת זכה. וגם בסמוך אחר שזכר בתשובה דסב הוא כזכה חזר וכ\"ר ז\"ל ואם כתב זיל דון ואפיק כו' ולא כתב זיל דון וזכה וכו' לכ\"נ דס\"ל לרבינו דלפי מה שהשיב הרי\"ף סב הרי הוא כזכי למדנו ממנו מעט דאין צריך לכתוב לא סב ולא זכי דאם היה בעינן לכתוב וכי ודאי לא הוה משיב דסב הרי הוא כזכי דמה ענין סב דפי' טול לענין זכי אלא ודאי הכי השיב לו לא הצריכו חכמים לומר לשון זכייה אלא שיהיה כתוב בה לשון שמשמעותו שיטלו לנפשו וא\"כ סב וזכי שווים הן וממילא נלמד מיניה דאף אם לא כתב שום אחד מהן גם כן כשר דהא בכתבו דון ואפיק לנפשך ג\"כ נשמע מיניה דיטלו לנפשו אלא שהרי\"ף השיב להשואל על פי מעשה שהיה וכן נ\"ל עיקר דודאי לא כיונו חכמים ז\"ל על לשון זכייה דלא מצינו זכייה אצל הקונה לעצמו כ\"א ע\"י אחרים הזוכים וק\"ל. אבל המחבר בש\"ע העתיק לשון התשובה ומשמע דדוקא קאמר גם שם בסד\"ה כתוב בנוסח ההרשאה דון וזכה עיין שם. והנראה בעיני לדעת רבינו כתבתי: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו לפי דבריהם כו\" בפרק מרובה כ\"כ וכתבתי לשונו בפרישה וז\"ל ב\"י רבינו סובר שמ\"ש הרא\"ש בפרק הגוזל הוא סברא דנפשו ומ\"ש במרובה הוא לדעת הרי\"ף ורב יהודאי גאון וליה לא ס\"ל לפיכך כתב אבל הרמב\"ם כו' אפי' לפי דבריהן כו' ול\"נ בהיפך שאילו היה הרא\"ש חולק על ר\"י והרי\"ף היה כ\"כ בהדיא בפרק מרובה שהוא מקומו אלא ודאי מסכים הוא לפסק הרי\"ף ור\"י ומ\"ש בהגוזל דאהני זיל דון ואפיק לענין שלא יוכל לבטל כו' היינו לענין שאם נתן קודם שידע שביטל ונאנסו פטור ובהכי א\"ש אותה תשובה שהשיב אם מת נתבטל השליחות ובהדיא השיב הרא\"ש בכלל ס\"ב דשליח שוויה ויכול להרשות כמה שלוחים עכ\"ל ב\"י. והנה תמיהתו דב\"י אינה תמיהא בעיני כלל וגם ראייתו אינה ראיה ואדרבה ראיה גדולה לרבינו משם שהרי שם בפ' מרובה העתיק הרא\"ש לשון הגמרא ז\"ל אמר אמימר ואי תפס לא מפקינן מיניה (פי' אי תפס השליח לעצמו לא מפקינן מיניה) רב אשי אמר מדכתב בה כל דמתעני ליה מן דינא קבילת עלי שליח שוויה וא\"ד שותפא שוויה למנ\"מ למתפס פלגא וכתב הרא\"ש ע\"ז ז\"ל י\"ס שכתוב בהן והלכתא שליח שוויה ומתוך מ\"ש הרי\"ף משמע שאין לו להיות כתוכ בספרים דכתב איתמר בשם ר\"י גאון ז\"ל דקיי\"ל שליח שוויה הילכך אי בעי לבטולי לשליחותיה ולשוויה שליח אינש אחריני אית ליה רשות למעבד הכי עכ\"ל הרי\"ף ומתוך הלשון משמע כיון דקיי\"ל שליח שוויה מצי לבטולי שליחותיה ולומר לו כו' כמ\"ש גמר לשונו דהרא\"ש בפרישה. ונראה לי ביאור דבריו דמ\"ש דמתוך הלשון משמע דלא קאי אל' הגמרא דמלשון הגמרא [מוכח] אדרבה מדקאמר הנ\"מ לענין תפיסה ולא קאמר לענין ביטולא משמע דגם בשליח שוויה אינו יכול לבטל אלא משמעותו הוא מדכתב הרי\"ף קיי\"ל שליח שוויה הלכך אי בעי לבטולי כו' דלשון הלכך הכי דייקי דכיון שהוא שליח מצי לבטלו ולאפוקי אי הוה שותפים וכדמסיק שם והרי מוכח מל' הרא\"ש ומדכתב דבריו אדברי הרי\"ף שלולי לשונו דר\"י והרי\"ף אף דקיי\"ל שליח שוויה אפ\"ה הוה אמרינן דלא מצי לבטל ליה ולא אמרו דהוה שליח אלא לענין זה דלא מצי למתפס לנפשיה כלל דע\"ז קאי בגמרא שם וכנ\"ל מיהו אינו מוכח די\"ל הא דקאמר הנ\"מ דתפיסה משום דקאי רב אשי אדברי אמימר דקאמר אי תפס לא מפקינן מיניה וקאמר ע\"ז משמיה דרב אשי ב' לשונות הא' שליח שוויה והב' שותפא שוויה וקאמר דנ\"מ בינייהו דלפי לישנא דקאמר רב אשי שליח שוויה לא מצי למיתפס לנפשיה כלום וללישנא דהשיב לו שותפא שוויה קמודה רב אשי לאמימר דמצי למיתפס פלגא ומביטול לא איירי אמימר ורב אשי וזה לא קאי לכאן ומדכתב הרא\"ש בפרק הגוזל דהא דקיי\"ל שליח שוויה היינו לענין דלא למתפס לנפשיה ולא כתב דהיינו לענין דמצי לבטולי לשליחות וכדברי הרי\"ף ור\"י גאון וכמ\"ש שמפרש הרא\"ש דבריהן בפרק מרובה ש\"מ דלא ס\"ל כוותייהו אלא כתבן הדברים עצמן שהוא נראה ממשמעות הגמרא והוא מדלא קאמרי האי נ\"מ וכנ\"ל גם נראה מל' הרא\"ש מדהוצרך לכתוב דמדברי הרי\"ף מוכח דאין לו להיות כתוב בגמ' והלכתא ש��יח שוויה דהו\"ל כאילו אמר מדברי הגמ' אין הכרע לומר דהלכתא הוא דשליח שוויה ומש\"ה אף שקיימא לן דשליח שוויה מ\"מ לא לכל מילי דינו כשליח כ\"א להא דלא מצי למתפס לנפשיה ולא לענין ביטול כלל והן הן הדברים שכתב בפ' הגוזל ומה שהביא הב\"י ראיה לדבריו ממ\"ש הרא\"ש בכלל ס\"ב דיכול להרשות כמה שלוחים ל\"ק דז\"ל שם אם הרשה לאחד לתבוע תביעותיו ואח\"כ הרשה לאחר לתבוע אותה תביעה עצמה והתנה באחרונה שלא תתבטל הראשונה דבריו קיימין וכל אחד מהם יכול לגבות ע\"כ הרי דאין ראיה מזה כלל דודאי יכול לעשות כמה שלוחים והנתבע יתן לאיזה שירצה אבל לבטל שליחות הראשון ודאי אינו רשאי. ומ\"ש ב\"י עוד דבזה א\"ש אותה תשובה שכתב בה דהיכא שמת מרשה נתבטל השליחות עכ\"ל ור\"ל ולא כרבינו שכתב בסעיף ו' דנ\"ל לומר דלפי סברת הרא\"ש גם כשמת לא נתבטל ההרשאה אלא שבתשובה כתוב שנתבטל כשמת וע\"ז כתב הב\"י (והטור) דלהרא\"ש ביטול השליחות ומיתתו דהמרשה שווין הן ובשניהן לא נתבטל ההרשאה כשנתן קודם שידע מהביטול והמיתה ובתשובה מיירי בשידע הנותן להמורשה ממיתתו ע\"ז אני אומר אף שהאמת כן הוא דבתשובה איירי בשידע גם הנותן אבל מכל מקום מוכח שם דס\"ל להרא\"ש דגם כשלא נודע שמת ונתן ונאנסו המעות דהן באחריות הנותן שהרי לא חילק שם ותלה הביטול בזה דמיד כשמת נפל הממון קמי יתומים ועוד מדהביא ראיה מההיא דרבי אבא הנ\"ל דהצריך רבא לרב ספרא שיקנה לו הממון אג\"ק מחשש מיתה כו' והתם היה חשש דלמא לא ידע ממיתתו ויתן ויאנסו בדרך וכדמוכח שם וכתבתיהו לעיל אלא דמגמרא אין ראיה שי\"ל דהיינו דוקא כשאין ביד המורשה הרשאה ומש\"ה הביא רבינו ראיה מאותה תשובה דמוכח מיניה אפי' בהרשאה ס\"ל להרא\"ש דנתבטלה כשמת ומשמע ליה דמיירי אפילו לא ידע דומיא דההיא דרבי אבא דמייתי שם ראיה וק\"ל כל זה נראה לי ברור דאין מזה סתירה לדברי רבינו להבנתו לדברי הרא\"ש ואדרבה ראיה גדולה יש לו מהן מדלא כתב הרא\"ש דקיי\"ל שליח שוויה היינו לענין דמצי לבטלה אחר שהודיעו הביטול וכדברי הרי\"ף ור\"י גאון וכנ\"ל. ואין להקשות גם לרבינו ק' דהול\"ל ולהכי אמרי דהוה שליח לענין אם מת דבטלה ההרשאה משא\"כ אי הוה שותף ז\"א קושיא דשם כתבו לשונות דבגמרא הנ\"ל דחד אמר שליח שוויה וחד אמר שותפא שוויה ולא איירי אלא לענין המורשה עם המרשה בחיים ולא לענין מה שיהיה אחרי מיתת המרשה ועוד יש ראיה לרבינו מלשון הרא\"ש מדכתב בפרק הגוזל דהוה כאילו נתנו לו במתנה כו' משמע דס\"ל דלענין ביטול כאילו הוה שלו ממש ואינו יכול לבטל כלל. אלא אי קשיא הא קשיא דמאחר דהרא\"ש קאי שם בפרק הגוזל אדברי הרי\"ף וליתן טעם לדבריו למה כתב דאי בעי המחזיק שלא ליתן הממון שבידו ליד השליח בלי הרשאה הרשות בידו וכתב דה\"ט דחיישינן לביטול וכשכתב הרשאה תו ליכא למיחש לביטול משמע דהרי\"ף ג\"כ הכי ס\"ל וא\"כ ע\"כ צ\"ל דהיינו דוקא כ\"ז שאינו יודע מהביטול ועוד דבקיצור פסקי הרא\"ש שחיבר רבינו כתב ג\"כ שם בפרק מרובה כמ\"ש הרא\"ש לפי דברי הרי\"ף ורמב\"ם ובפרק הגוזל לא הזכיר כלל דין ביטול שכתב הרא\"ש ש\"מ דס\"ל דגם הרא\"ש ס\"ל כהרי\"ף והרמב\"ם והר\"י [והרי] דברי רבינו בהבנתו לדברי הרא\"ש סותרין זא\"ז וגם זה קשה להב\"י ומיהו אין תמיהא כ\"כ דבזה מצינו כמה פעמים שסותרין מ\"ש בקיצור פסקי הרא\"ש למ\"ש בטור וכמו שמצינו גם כן בתשובות הרא\"ש סותרין למ\"ש בפסקים והולכין אחרי מ\"ש בפסקיו משום דפסקיו כתב באחרונה וה\"נ נראה לומר בדברי רבינו שמ\"ש בטור הוא עיקר שכתבו באחרונה ודייק אז בדברי אביו טפי ממה שדקדק בשעה שכתב קיצור פסקי הרא\"ש וס\"ל דאף שקאי בפרק הגוזל ליתן טעם לדברי הרי\"ף אין ראיה מזה שסוף דבריו כתב ג\"כ אליביה דהרי\"ף אלא צ\"ל מכח הדקדוק הנ\"ל דברישא בא ליתן טעם לדברי הרי\"ף למה הוזקקו להרשאה וסוף דבריו כתב הרא\"ש לסברתו דנפשו אבל להרי\"ף אף דמצי מבטל כשידע מ\"מ מהני ההרשאה לכשנתן מקודם שידע וכמ\"ש בשמו בפ' מרובה וכשידע שבטלה שוב לא יתן לו וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם הקנה כו' והרמ\"ה כתב אע\"ג כו' עיין בב\"י שכתב ג' פירושים בדברי רבינו ודבריו סתומים מאוד מה בין אוקימתא דא לדא ונ\"ל דה\"פ דב\"י דפירוש הראשון כוונתו הוא שבתחילה כ\"ר דהיה נראה דלפי סברת הרא\"ש ז\"ל שא\"י לבטל השליחות פי' ואפילו אם ידע זה ביה שביטל ושלח ונאבדה פטור דג\"כ לא נתבטל במותו פי' ואפילו אם יודע זה שמת ושלח נאבדו פטור וע\"ז כ\"ר שהרמ\"ה חולק וס\"ל אם ידע שמת קודם שיתן המעות ונתן ונאבדו חייב ופי' זה דחוק דא\"כ מאי מסיק רבי' וכתב ז\"ל וכ\"כ הראב\"ד שאם מת כו' לא נתבטל כו' הלא כל כוונתו להביא דעות חלוקות דס\"ל דאם ידע דנתבטל דחייב וזה לא נזכר בדברי הראב\"ד לכן כתב ועוי\"ל שרבינו אינו אומר סברא דנפשיה כו' כלומר דמ\"ש לעיל היה נראה כו' לאו מסברא דנפשו היה רוצה לומר כן אלא שמדברי הרמ\"ה והרמב\"ם היה נ\"ל כן ואלא ידע שמת קאי וה\"ק ואם מת קודם כו' והלה לא ידע ונתן היה נראה דלדעת הרא\"ש לא ביטל השליחות ופטור אבל הוא כתב בתשובה שביטל ואחר כך מפרש שמה שהיה נראה לו לומר כן הוא מדברי הרמ\"ה שכתב שכשלא ידע לא ביטל השליחות ופטור ושכן הראב\"ד כתב שאם מת לא נתבטל כו' ולכן רצה להשוות גם דעת הרא\"ש להם אלא שהוא בתשובה כתב דחייב וזהו שכתב ב\"י מ\"ש וכ\"כ הראב\"ד מוכיח כן כלומר שממלות וכ\"כ הראב\"ד מוכיח כפירוש זה השני וכמ\"ש וזהו שמסיק וכתב ודברי הרמ\"ה שאם מת לא נתבטלה הרשאה ר\"ל שרבינו מביא מדברי הרמ\"ה ראיה ממ\"ש לא נתבטלה ולא כמ\"ש בפי' הראשון דראייתו הוה ממ\"ש דאם ידע נתבטלה וק\"ל אכתי לפי' זה השני קשה דלשון רבינו משמע בהדיא דלסברת הרא\"ש היה נ\"ל לומר כן ולא מהרמ\"ה והראב\"ד שהרי כתב היה נראה לפי סברת הרא\"ש ז\"ל שאינו כו' לכן כתב ויותר נראה בעיני לפרש כפירוש זה השלישי והוא דלכתחילה כ\"ר דסברת נפשו הוא ללמוד מדברי הרא\"ש אפילו ידע ומת לא נתבטל אך שבתשובה כתב בהדיא כשמת הרי זה ביטול וחזר וקיים סברא הנ\"ל במקצת דהיינו כשהקנהו לו בקנין אגב ואז אפילו ידע לא נתבטל ואח\"כ כתב שהרמ\"ה כתב כמו שהיה סברת נפשו שאפילו בלא קנין אגב נמי אם מת לא בטל אלא שחילק בין ידע ללא ידע והראב\"ד כתב כסברת נפשו ולא חילק כלל זה ביאור דברי ב\"י ותמוה לי דלשיטתו למה לא פי' כפשוטו דקאי אמ\"ש סמוך ליה בשם הרא\"ש וה\"ק הרא\"ש כתב בתשובה דבלא קנין אגב כשמת נתבטל אפילו לא ידע והרמ\"ה כתב דאפילו כשמת לא נתבטל כל זמן שלא ידע וי\"ל דהב\"י פי' דהתשובה דהרא\"ש דוקא בשידע ומש\"ה אין לכתוב עליו והרמ\"ה כתב בלשון פלוגתא ומה שנראה לי בפירוש דברי רבינו כתבתי בפרישה ע\"ש: והרמ\"ה כתב כו' וכ\"כ הראב\"ד כו' עיין בב\"י מ\"ש ע\"ז ז\"ל בפ\"ג מהלכות שלוחין כתב הרמב\"ם שהגאונים תקנו כו' והביא רבינו ל' בסימן קכ\"ג סג\"ד ומעתה דברי רבינו והראב\"ד שפטרו הנתבע אף ע\"ג דשכיב מרשה אליבא דר\"ת איתנהו אפילו במלוה אבל להרמב\"ם כו' עד משמע לרבינו כו' והא ודאי ליתא בהלואה כו' ע\"ש שהאריך וכל דבריו בנוים על מ\"ש הרמב\"ם שאין הבא בהרשאה זו הרעועה פחות משליח כו' ומשמע ליה שהרמב\"ם כ\"כ על סתם הרשאה ואפילו יש להמרשה קרקע ואפ\"ה אם אין הנתבע רוצה ליתן למורשה א\"צ ליתן לו וכדין כששולח שליח דא\"צ ליתן לו בלי הרשאה וכנ'\"ל בר\"ס זה. וזה אינו לע\"ד אלא הרמב\"ם קאי דוקא על הרשאה דמי שאין לו ד' אמות קרקע וכמ\"ש לקמן סימן קכ\"ג ס\"ג בדרישה ע\"ש [וכ\"כ בכ\"מ בעצמו]. גם מה שדימה שנאנסו בהרשאה לשליח שעשאו בעדים דאי שכיב מרשה לאו כלום ג\"כ אינו לע\"ד. אלא נראה דס\"ל להרמ\"ה ולהראב\"ד ורבינו דאפילו בהלואה נהי דלית בה קנין אגב מ\"מ כיון שתקנו חכמים ההרשאה מפני תקנת המלוה כדי שלא יהא כל אחד נוטל ממון חבירו וילך דין הוא שאם נאבדו יהיה הנתבע פטור וכמ\"ש בסמוך ר\"ס קכ\"ג ע\"ש ודוק ושם הארכתי: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכן כל מה שיוציא כו' כ\"כ הרמב\"ם פ\"ג דשלוחין ועיין בב\"י מ\"ש בזה ולכאורה נראה דאם הוציא הוצאות יותר ממה שהוציא מהמחזיק אע\"פ שכתב לו כל מאי דמתעני כו' לא הוה אלא כיורד ברשות שאין משלם לו אלא הוצאה שיעור שבא אבל אי לא כתב ליה ועדיין לא נתן לו מה שהוציא מסתבר לומר דיכול להחזיק בו לנפשיה עד שיתן לו כל הוצאתו כיון דהקנה לו הממון. וע\"ל סי' ר\"ז ובש\"ע לקמן סי' שע\"ה אכן מסתברא כיון דהמורשה לטובה נתכוין ומתחילה סבר לגבותו במעט הוצאה ולבסוף לולי שהוסיף בהוצאה היה מפסיד הוצאתו הראשון צריך לשלם לו כל הוצאתו אז כדכתב לו כל דמתעני כו' וצ\"ע: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " הבעל שבא לדון כו' ז\"ל הגמרא בס\"פ השולח (גיטין דף מ\"ה ע\"ב) אמר אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ולא אמרן אלא דלא נחית אפירי אבל נחית אפירי מיגו דמשתעי דינא אפירי משתעי דינא אגופא. ופרש\"י דלא נחית לדון אפירי שאין לו לדון עמו כלום בפירות ואין לו טענה עם אותו האיש בפירות כלל עכ\"ל. והנה מלשון רש\"י משמע דא\"צ להיות עכשיו בשעה שבא לתבוע להיות פירות בקרקע אלא כשראוי ליהנות מפירותיה לאחר שנה כשיגדלו בה מיקרי נחית אפירי שהרי לא בא למעט אלא כשאין לו לדון עמו על פירות כלל והיינו כשהנתבע מודה לאשתו שהפירות שהן עתה בקרקע וגם אותן שיגדלו יהיו שלה אלא שהמה מחולקים בגוף הקרקע כגון דאמר הנתבע דבעל הקרקע הראשון נתן לו הגוף ולאשתו הפירות או איפכא דאשתו מודה שניתן מתחלה להנתבע להיות לו הפירות ולה הגוף והנתבע כופר ואומר דגם הגוף ניתן לו דבשני העניינים אין טענתו כ\"א אגוף ולא אפירות וגם מלשון הגמרא הנ\"ל נ\"ל מוכח כן מדקאמר ולא אמרן אלא דלא נחית אפירי כו' ול\"ק ולא אמרן אלא דלית פירי בקרקע וק\"ל. ופי' זה ס\"ל ג\"כ להרא\"ש ומודה דבכה\"ג אינו דן בלי הרשאה כיון דאין השדה עומד לימכר דכיון דהוא מודה דהפירות ניתנו להנתבע לא יניחו הנתבע למכרו אפי' אם יזכה התובע בדין ול\"פ הרא\"ש ורב האי דבסמוך כ\"א אכעין השאלה דבסמוך דטוענין בעד כל הקרקע רק שאינה עומדת לשום הנאת פירות כמו שהיא עד שימכרנו אותו ונראה דגם רב האי מודה דאף דאין עליה עתה פירות דיכול לתבוע עתה בלי הרשאה כיון שיהיו עליה פירות לשנה הבאה ומש\"ה דייק וכתב בסוף דבריו ו\"ל אע\"ג דכל דבר ראוי לימכר כו' הרי דלא מיעט אלא כשאין בו פירות עד שיבוא למכרה ולא כשיהיו בו פירות לשנה הבאה או אחר ג' שנים ובזה נתיישב לשון רבינו שכתב בא\"ה סימן פ\"ה ז\"ל ובנכסי צאן ברזל ונכסי מלוג אוכל הבעל פירותיהן ואם בא אדם להחזיק בשלה בעלה מוציא מידו בלי הרשאה מגו דנחית לפירי נחית לגופא עכ\"ל. וכתב שם הב\"י שהדבר ברור שיש באוחו לשון רבינו קיצור שהו\"ל לפרש דהא דא\"צ הרשאה היינו דוקא בנחית לפירי אלא שסמך אמ\"ש בטור ח\"מ סי' קכ\"ב כי שם כתב דין זה בארוכה עכ\"ל ב\"י. והוא דוחק ולפי מ\"ש אין כאן קיצור כלל דקאי אמ\"ש לפני זה דהבעל אוכל הנכסים הפירות וסתם קרקע ראוי לאכול ממנה פירות דאף אם אין עליה פירות עתה בשעת תביעה מ\"מ מיקרי נחית לפירי כיון שיהיו עליה לשנה הבאה נמצא דמסתמא א\"צ הרשאה. ואף שרבינו כתב כאן שמסתבר ליה כרב האי הא כתבתי שגם רב האי מודה בכה\"ג ודוק. ועיין בתשובתי סימן כ\"ד שהארכתי עוד בזה ותמצא בו עוד חידושים. שוב מצאתי שכתב מהרא\"י בת\"ה סימן שי\"ב על פרש\"י כדברי שכתב ז\"ל משמע מדברי רש\"י שאין לו שום זכות בטענות הפירות כגון דבלא\"ה הפירות להמחזיק הקרקע מן מוריש הקרקע לאשה לג' או ד' שנים או כה\"ג שאין לו עתה שום נפקותא עם זה המחזיק בהפירות בו עכ\"ל ונראה דמש\"ה כתב לג' או לד' שנים משום דאם היה מודה לו שהפירות של המחזיק לעולם א\"כ מאי טענתו בקרקע דהא לא יהיה לו הנאה ממנו לעולם וגם אינו יכול למכרה ותחשב כאילו היתה של המחזיק לחלוטין משא\"כ כשלא יאכל פירותיהם אלא זמן קצוב. ומ\"מ לא איקרי גם בכה\"ג נחית לפירי כמו דמיקרי נחית לפירי לענין פירות שיגדלו עליה לשנה הבאה וכמ\"ש דשאני התם דדרך העולם הוא בכך משא\"כ כשלא יאכל פירותיה כ\"א אחר ג' שנים ומי יודע אם יחיה הבעל כ\"כ זמן ולא יהיה לו הנאה ממנו לעולם וק\"ל ואפשר דגם הרא\"ש מודה בזה וא\"צ לומר דהרא\"ש מפרש הגמרא דמצריך הרשאה לבעל דמיירי דוקא בענין שאין לבעל כח למכרה וגם אין לו פירות כלל בנכסיה וכמ\"ש לפני זה או כגון הני גווני שכ\"ר בא\"ע ר\"ס פ\"ה ע\"ש ומהתימה על הב\"י שכתב שדברי רב האי דבסמוך הם כפירש\"י (דלפ\"ז) [דלפי] מ\"ש יכול להיות דרש\"י ס\"ל כסברת הרא\"ש דכיון דיכול למכרה ולבנות מקרי נחית לפירי ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " והכי מסתברא בסמוך כתב ג\"כ ומסתברא כדברי הרמב\"ם וק\"ק מה שהכריע נגד אביו ולעיל סימן ק\"ז כתב איני משיב על דבריו וי\"ל דשאני הכא דמצא רב האי והרמב\"ם שס\"ל דלא כוותיה וכתב עליהן שמסתבר סברתן משא\"כ לעיל דלא מצא עזר כנגדו. ואע\"ג דגם שם פליג רב האי על הרא\"ש בדין נכסים מועטים הלא בדין ההוא רבי' [האי] יכול להיות שס\"ל כהרא\"ש אלא שרצה לחלוק ולחייב מטעם שנקרא מזיק שיעבודו כו' וכמ\"ש שם ועמ\"ש בתשובה ישוב לזה בע\"א דלק\"מ ועיין מ\"ש עוד בי\"ד בסימן ר\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " שני שותפין שיש להן תביעה כו' עד וכתב הרמב\"ם לפיכך יכול הנתבע כו' וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל מאי איכפת ליה כו' [עב\"ח תחילת ל' וסוף ל' הגמרא] אקלע רב נחמן לסורא שיילוהו כה\"ג מאי א\"ל מתניתין היא הראשונה נשבעת לשניה כו' ואינו ראשונה לשלישית ל\"ק מ\"ט לאו משום דשליחותייהו עבדינן מי דמי התם שבועה לאחד שבועה למאה הכא אמר אילו אנא הואי טענינא טפי ע\"כ ופי' הר\"ן ו\"ל תרי שותפי ל\"מ אידך למימר כו' כלומר אין בעל דינם יכול לומר לו לשותף זה לאו בעל דברים דידי את ולא אדון עמך אלא על חלקך אנא שליחותו עביד ויש לו לדון עמו אף על חלק חבירו ולפיכך אפילו נתחייב שותף זה יש לחבירו לקבל דינו דהא בהא תליא הא דכתב הר\"ן ולפיכך אפי' נתחייב כו' גם כתב דהא בהא תליא והוא מוכרח לשיטת פירושו מדהביא ר\"נ ראיה מהמשנה דאיירי דהשותף צריך לקבל דינו לדברי רב הונא דמיירי דהנתבע צריך לדון עמו על הכל וגם מדמסיק ואמר מי דמי הכא אמר אנא טענינא טפי (ור\"ל מש\"ה הנתבע צריך לדון גם עמו על הכל) וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ג מהלכות שלוחין ולא אמרן דמצי אמר אי הואי אנא טענינא טפי אלא דליתיה במתא. וממילא אף זה אינו יכול לכוף אותו לדון עמו על חלקו. אבל איתא במתא מסתמא ניחא ליה במאי דעביד חבריה. וממילא יכול א' מן השותפין לדון על הכל עכ\"ל הר\"ן. וכ\"כ ג\"כ רבינו בסמוך בשם הרמב\"ם דכשאינו בעיר יכול הנתבע לעכב כו' והרא\"ש דכתב מאי איכפת ליה כו' אינו מפרש דברי רב הונא הנ\"ל כפי' הרמב\"ם והר\"ן אלא כדפירש\"י שפירש וכתב מאי דאמר רב הונא דלא מצי אידך למימר כו' דר\"ל לא מצי שותף חבירו למימר לבעל הדין אנת לאו בעל דברים דידי את בדין זה שנתחייב חבירו אני אדון עמך בחלקי עכ\"ל ב\"י ע\"פ פי' זה ודאי אין אין אנו מוכרחין לומר שזה תלוי בזה ואע\"ג דבגמרא משמע דנדחו דברי רב הונא היינו משום דרב הונא קאמר סתם דמשמע דמיירי בכל ענין. והנה רבינו שהתחיל וכתב שני שותפין כו' יכול א' מהן לתבוע כו' לפיכך אם השותף כו' הוא ע\"פ שיטת פי' הרמב\"ם והר\"ן ומש\"ה ג\"כ כתב לשון לפיכך דתלה זה בזה משום דמסתבר ליה כפי' הרמב\"ם כדמסיק בסמוך. וגם הרא\"ש מודה בזה בעיקר הדין דצריך שותפו לקבל דינו כיון דמיירי באין יכול לשנות בטענות והוא בעיר בשעת תביעה אלא שלהרא\"ש אין תלוי זה בזה. וכתב רבינו תחלה הדבר ששניהן מודים והיינו דכשאינו בעיר או יכול לשנות בטענות דאין צריך לקבל דינו ואח\"כ כתב במאי דפליגי והיינו דלהרמב\"ם הנתבע יכול לעכב מתחילה משום דזה תלה בזה בסוגיא דגמרא משא\"כ להרא\"ש וק\"ל. וע\"ל סימן קע\"ו סכ\"ט שם חזר וכתבו רבינו ע\"פ סוגיית הגמרא הנ\"ל בביאור יותר: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר ודוקא בדברים וכו' לא היה יכול לשנות בטענות חבירו כו' עד אבל אינו בעיר לא הפסיד ויכול לומר תנו לי זמן כו' כבר כתבתי לשון הגמרא בזה דקאמר דמש\"ה א\"צ השותף לקבל עליו הדין כשאינו בעיר משום דמצי למימר אנא הואי טענינא טפי וכשהיה בעיר אין שומעין לו להך טענה וכ\"כ הרמב'\"ם שם. וזה נראה כסותר לדברי הרא\"ש ורבינו דהם כתבו דאף כשהיה בעיר שומעין לו כשיש לו טענה וכשאינו בעיר אף כשאין לו טענה אח\"כ. ונראה דקשה להרא\"ש ורבינו על פשוטו דהגמרא דא\"כ דמיירי דמצי למטען באמת בע\"א א\"כ אפילו הוא בעיר נמי דאע\"ג דמדהו\"ל למיתי ולא אתא ודאי שליח שוויה מ\"מ מצי למימר לתקוני שדרתיך. אלא ודאי דמיירי דלא מצי למטען בע\"א ובזה קאמר דכשהוא בעיר אין שומעין לו וכשאינו בעיר שומעין והשתא א\"ש שכתבו הרא\"ש ורבינו ז\"ל ונ\"מ שיורדין מיד לנכסיו ואין יכול לומר תנו לי זמן עד שארד עמו לדין דקשה למה כתבו עד שארד עמו לדין כיון דאיירי דאינו יכול לשנות בטענות ולזכות בדין והול\"ל בקיצור ונ\"מ דאין נותנין לו זמן אלא ודאי דלישנא דגמרא נקטי דקאמר אנא ידעינא למטען טפי ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מדינא דגמרא אין כו' כבר כתבתי לשון הגמרא בפרישה ודע דאהא דאמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי משום דר\"י דאמר גזל כו' [עב\"ח שהביאו גם תמיהת ב\"י] ואני תמה על תמיהתו הא ע\"כ הא דתקינו רבנן הרשאה היינו משום פסידא דלוה שמא יחזור המלוה ויבטל השליחות וכנ\"ל בסימן הקדום וע\"ז קאי נמי נהרדעי ואמרי דאגזל לא כתבינן אורכתא וא\"כ שפיר כתב רש\"י הלכך אם אבד יכול כו' ור\"ל דלא כתבינן להיות לו דין הרשאה שלא יכול לבטל ומש\"ה אם בטלה הלה השליחות ונאבד מיד השליח ��ח\"כ יכול לתבעו מיד הנאמן ולא הוצרך רש\"י לכתוב זה אם ביטל כו' דבכלל אמרו אין כותבין הרשאה הוא דר\"ל אין מדין הרשאה ויוכל לבטלו וק\"ל. והרא\"ש כתב שם ורי\"ף כתב לישנא בתרא ולא הביא לישנא קמא ותימה הוא הא קיי\"ל כר\"י עכ\"ל. וא\"ת מאחר דמסיק הרא\"ש שם בשם ר\"ת ליישב ולחלק בין קנין להרשאה וכמ\"ש לשונו בפרישה ע\"ש א\"כ מאי מתמה אהרי\"ף דלמא גם הרי\"ף ס\"ל האי חילוק ומש\"ה לא הביא אלא לשון בתרא. י\"ל משום דלחילוק דר\"ת כותבין גם אמלוה ע\"פ שלהוצאה ניתנה וכמ\"ש שם התוס' והרא\"ש וס\"ל להרא\"ש אי הוה ס\"ל להרי\"ף האי חילוקא דר\"ת ודאי לא הוה שתק מלכתוב דכותבין גם אמלוה ע\"פ דחידוש גדול הוא וכמ\"ש התוספות שם ומדלא כתבינן ש\"מ דלא ס\"ל חילוק דר\"ת ומש\"ה שפיר תמה עליו הרא\"ש ודוק: או מלוה בשטר כו' ז\"ל ב\"י או מלוה בשטר אפילו אם כפר הנתבע לפי שהיא שיעבוד קרקע כ\"כ בעה\"ת בשער נ' אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ג מהלכות שלוחין שאפילו החוב בשטר אינו יכול לכתוב עליו הרשאה מפני שמלוה להוצאה ניתנה ואין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו בעולם ואין דרך שיקנה אדם חוב אלא במעמד שלשתן או בהקניית השט\"ח עצמו בכתיבה ומסירה מפני שהוא מקנה השיעבוד שבו עכ\"ל משמע מדברי ב\"י הללו דס\"ל להרמב\"ם דאין כותבין הרשאה כלל על מלוה בשטר אפילו הקנה לו השטר בכתיבה ומסירה על דעת הרשאה כ\"א להקנות לו השטר לחלוטין להיות קנוי לו הגוף ולעצמו ממש וא\"כ מש\"ר דמדינא דגמרא נמי כותבין אמלוה בשטר הרשאה לא יהיה אליבא דהרמב\"ם וכן משמע מלשון מור\"ם ז\"ל שכתב בד\"מ ז\"ל או מלוה בשטר כו' כב\"י וכ\"כ בעה\"ת שלא כדברי הרמב\"ם שכתב דאין כותבין הרשאה על מלוה בשטר עכ\"ל. אבל דוחק הוא לומר כן דא\"כ לא הו\"ל לרבינו לסתום דבריו ולכתוב דין זה דכותבין מדינא דגמרא אף אמלוה בשטר בלא מחלוקת אלא הו\"ל להביא לשון הרמב\"ם דפליג ע\"ז ובפרט מאחר דכבר הוכחתי בפרישה דריש דברי רבינו בשיטת הרמב\"ם כתבם ע\"ש גם אין טעם להדבר דמאחר דלכ\"ע יכול למכור השטר בכתיבה ובמסירה אע\"ג דכפר ביה וכל מאי דיכול להקנות לחבירו במכירה גמורה יכול להרשות ג\"כ עליו כאשר מקנהו לו אלא דבשאר דברים בק\"ס ודון ואפיק לנפשיך סגי דבהכי קני ליה ובשטר צריך לעשות קנין דכתיבה ומסירה ועוד דבש\"ע כתב המחבר לתרווייהו מש\"ר מתחלה דמדינא דגמרא כותבין אף אמלוה בשטר ואח\"כ כתב דברי הרמב\"ם שהביא רבינו דהגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה בין בשטר בין בעדי הקנין כו' ומשמע דמעיקר דינא דגמרא לא כתבינן אף אמלוה בשטר והרי דבריו סותרין זא\"ז. לכן נלע\"ד פשוט דל\"פ רבינו והרמב\"ם בזה כלל דתרווייהו ס\"ל דאין כותבין הרשאה אשטר מדינא דגמרא אם לא שכותב בהרשאה שמקנה לו גוף השטר בכתיבה ומסירה ואז מהני ליה גם להרמב\"ם אפילו מדינא דגמרא ושניהם סבירא ליה דהגאונים תקנו שכותבין אפילו בלא הקנאת איהו וכל שיעבודא דלפעמים אין הש\"ח בידו ואז אינו יכול להקנותו בכתיבה ומסירה וכמ\"ש רבינו ריש סימן ס\"ו וכן דייק לשון רבינו דמתחלה כתב דמדינא דגמרא הוא לכתוב אשטר הרשאה ולמסרו בידו ולכתוב לו קני כו' ואח\"כ בהוראת הגאונים לא הזכיר כתיבה ומסירה. וגם הרמב\"ם כתב שם ז\"ל היתה לו מלוה ביד אחר אינו יכול לכתוב הרשאה עליה אפילו היה החוב בשטר כו' ולא כתב אפילו כתב לו קני לך איהו כו' גם הראב\"ד כתב שם עליו ז\"ל א\"א אם לא מסר לו שט\"ח עכ\"ל ולא משמע מלשונו שם של השגה על דבריו כ\"כ כ\"א לפרשו והרי לפנינו דכשמסר לו השטר בכתיבה ומסירה אפילו לא הקנה ��ו בתורת קנין גמור אלא בתורת שליחות והרשאה דמהני אפילו לדין התלמוד ובזה מיושב הכל ודוק. וראיה לרבינו הוא ממ\"ש המ\"מ בפ\"ו מה\"מ אמ\"ש הרמב\"ם שם ז\"ל המטבע אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו אלא ע\"ג קרקע כו' עד והוא שיהיו אותן מעות קיימים כגון פקדון ביד חבירו אבל ראובן שהיה לו חוב על שמעון והקנה ללוי קרקע וכל גבה הקנה חוב שיש לו אצל שמעון נ\"ל שלא קנה החוב עכ\"ל הרמב\"ם וכתב המ\"מ ע\"ז אבל ראובן שהיה לו חוב כו' במלוה ע\"פ איירי ומ\"ש שלא קנה החוב סברת המחבר נכונה דההוא עובדא דרב פפא (ר\"ל הנזכר בב\"ק דף ק\"ד הנ\"ל) פקדון היה וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל ובההוא עובדא דרבי אבא בהגוזל עצים ל\"ג הוה עסיק זווי לפי שמלוה ע\"פ א\"א להקנותה באגב וכן עיקר כו' ע\"ש. הרי דלא כתב אלא דמלוה ע\"פ א\"א להקנותה בהרשאה דהא ההוא עובדא דר\"פ ורבי אבא בהרשאה בעי להקנות לשלוחייהו שיביאו להן המעות ומשום דכל הרשאה בעי דיקנה לשלומו ומלוה ע\"פ אין לו קנין דגם אג\"ק א\"א להקנותן כיון דלהוצאה ניתנה הא אי הוה הלואה בשטר היו יכולין להרשות ולהקנות על ידי כתיבה ומסירה גם להרמב\"ם וסייעתו וכמ\"ש. ועוד יש לדקדק מזה מדל' מסיק משמע להו להמ\"מ ורשב\"א הלואה ע\"פ ומש\"ה ל\"ג ליה וממילא לר\"ת וסייעתו דגורסים שם בהנהו עובדא הוה מסיק וכמ\"ש התוס' והרא\"ש בב\"ק דף ע' ומביא מיניה ראיה דכותבין הרשאה גם אהלואה ס\"ל דאפילו על מלוה ע\"פ כותבין הרשאה (דדוחק לומר דמחולקין בפירוש ל' מסיק) ומטעם דאף ע\"ג דאינו קונה ההלואה ממש מ\"ה ההרשאה ושליחות א\"צ קנין ממש וכמ\"ש לשונו בפרישה ומה\"ט אפשר דאפילו בלא הקנאה על גב קרקע נמי מהני בשליחות והרשאה דקנין אגב קרקע בהלואה ע\"פ אינו מעלה ואינו מוריד וא\"כ ע\"כ צ\"ל דמש\"ר דמדינא דגמרא כותבין הרשאה דוקא אמלוה דבשטר וע\"י כתיבה ומסירה לא כ\"כ אליבא דר\"ת והרא\"ש אלא אליבא דרמב\"ם וכמ\"ש ג\"כ בפרישה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ועוד תקנו כו' והגאונים בעצמן כתבו כו' ז\"ל הרמב\"ם שם ועוד תקנו שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חבירו או לתבוע ממנו ההלואה ולא היתה למקנה קרקע מקנהו ד\"א מחלקו שבא\"י ומקנה לו המעות אגבן ודברים אלו דברים קלים הם עד מאוד ורעועים שזה מי יאמר שיש לו חלק בא\"י ואפילו הוא ראוי אינו ברשותו כו' נלע\"ד דרבינו ס\"ל דלא כתב הרמב\"ם כן אלא אהקנאת ד\"א בקרקע כו' ואע\"פ דבפסקי מהרא\"י סי' רי\"ז משמע דאכל הרשאות הלואה כתבו הרמב\"ם דאינו אלא כדי לאיים ע\"ש וכן משמע קצת מל' שכתב ודברים אלו כו\" מ\"מ מדברי רבינו הטור לא משמע הכי דא\"כ כשכתב אחר דברי הרמב\"ם וא\"א ז\"ל כתב שעל הכל כותבין כו' הו\"ל לכתוב ג\"כ דכותבין אפי' כדי להוציא ממנו ולא כדי לאיים בלבד. וכ\"כ הכ\"מ שם בהדיא ע\"ש בכ\"מ שהאריך. ורבינו השמיט בהעתקתו לדברי הרמב\"ם הא דכתב או לתבוע ממנו הלואה משום האי קושיא גופא דכתב הכ\"מ שם ולא העתיק ממנו אלא במאי דס\"ל כוותיה לדינא וק\"ל. ומ\"ש הכ\"מ שמ\"ש הרשאה קלה ורעועה לא קאי אלא אתיקון הרשאה ד' אמות שבא\"י ולא אסתם הרשאה סותר למ\"ש לעיל בב\"י סימן קכ\"ב ס\"ו ע\"ש ודבריו אלו עיקר והראשונים בטלים וכבר כתבתי בזה בדרישה שם ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם הנתבע ידע כו' עמ\"ש בפרישה והנה אעתיק לפניך לשון בעה\"ת דלשם ז\"ל וכתבו הראשונים כי הרשאה אין בה דין קדימה לגמרי אבל יש בה מקצת קדימה כגון שיש לו חוב אצל שמעון והרשה לוי לתבעו ואחר כך הרשה יהודא אם קדם לוי ותבע שמעון בהם ונותנם לו קודם שידע ביטול השליחות של לוי זכה לוי ואין יכול יהודא לתבעו לשמעון. אבל אם ידע שמעון ביטול שליחות לוי ולוי ויהודא תובעין אותו יש לו ליתנם ליהודא ולא ללוי אע\"פ שהרשאתו מוקדמת שכבר בטל להרשאת לוי ובכה\"ג אחרון אחרון נשכר וכדאמרי' לענין קדושין וכן היא שנתנה רשות לשליח וקדמה היא וקדש' את עצמה אם שלה קדמו קדושיה קדושין עכ\"ל. וקשה מה ענין דין זה בהרשאה לדין קדושין דבקדושין לא בטלה שלוחה עד שקבלה היא בעצמה הקדושין ומש\"ה נראה דאם קדם שלוחה וקיבל קדושיה דמקודשת משא\"כ בדין הרשאה זו דמיירי דמינה המרשה שליט שני קודם קבלת הראשון וא\"כ נימא דאף אם הקדים הראשון וקיבל מיד הנותן לא תהא קבלתו קבלה כיון דכבר בטלו ולפי מ\"ש בפרישה ניחא דגם בהרשאה מיירי דלא בטלו בפירוש אלא שמינה עוד שליח שני ואמדינן דעתיה שלא היה כוונתו לבשל הראשון אלא אמר שיבואו שניהן לפני הנותן בפעם אחת ובכה\"ג ס\"ל דגם בקדושין אם מינה שני שלוחים וא\"ז לא נתבטל שליחות הראשון אם קדם וקיבל קדושיה ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ן כו' עד כשרים הן קרוביו כו' כל זה כתב גם מרדכי ס\"פ מרובה ונלע\"ד דה\"ה המורשה עצמו יכול להעיד שיש לו שכר קבוע וכמ\"ש בסוף דבריו לא ירשה א' מהעדות אא\"כ כו' וכ\"כ בפרישה בסי\"א בשם ב\"י ומה שנקט כשרים קרוביו כו' לומר לך שכיון שיש לו שכר ידוע כשרים קרוביו לעדות בין למורשה בין לנתבע הא אילו לא היה לו שכר ידוע היו פסולין קרוביו לעדות אפי' לנתבע. אבל המורשה עצמו נהי דאינו יכול להעיד למרשה יכול להעיד לנתבע שכשיודע זכותו צריך להגיד ג\"כ בחרם והודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכמש\"ר לעיל סימן ט\"ז בשם הרא\"ש שכתב אדרבה כ\"ש הוא ועיין מ\"ש שם על זה וגם אינו מצוי שכשיודע זכות לנתבע שיתבענו הוא בעצמו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " הרי זה עושה מצוה כו' עיין בב\"י מ\"ש בזה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " מהא דאמרי' בירושלמי דסנהדרין כ\"ג לא דן ולא דנין אותו כו' נוסח זה דלא דן ולא דנין הוא כתוב ונדפס בכל ספרי הטורים אחד מהן לא נעדר ואעפ\"כ נראה דט\"ס הוא וצ\"ל דן ודנין אותו דכ\"כ באשר\"י דפרק שבועת העדות דמביא לשון המשנה כ\"ג דן ודנין אותו וכן הוא בהדיא במשנתינו ר\"פ כ\"ג בבבלי ובירושלמי ובגמרא ופריך שם בגמרא דנין אותו פשיטא הא כתיב התקוששו וקושו ואי לאו דדנין אותו היכי דן כו' והרא\"ש והר\"ן שהביאו לדברי הרמב\"ן וראיותיו מהירושלמי על מינוי מורשה לנתבע כולם הביאו לשון הירושלמי להמשנה דן ודנין אותו וכן הביא המרדכי פרק המפקיד וכ\"כ בערוך בערך אנטלר וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות כלי קודש וכ\"כ בסמ\"ג עשין סי' צ\"ז ובגמ' ובפוסקים הנ\"ל מבואר שם דאפילו מלך דתנן כו' לא דן ולא דנין אותו ה\"מ מלך ישראל ומשום מעשה שהיה בינאי המלך אבל מלכי יהודא דן ודנין אותו וכמ\"ש בית דוד דינו לבוקר משפט ואי לאו דדנין אותו היכי דן והא כתיב התקוששו וקושו וכ\"כ בתשובת הרשב\"א והביאו ב\"י ומחולקים בפירושי אית דפרשי דפריך למה דנין אותו בעצמו ולא תקנו שידונו דוקא ע\"י אנטלר כיון שהוא מותר לדון ע\"י ומשני דבאמת דנין ע\"י אנטלר דוקא ומ\"ש דנין אותו היינו כשחייב שבועה ומזה הביאו ראיה דמותר ואית דפרשי דבעלמא אסור אלא דפריך דמשום כבודו דכ\"ג הו\"ל להתיר לו שיד��נו ע\"י אנטלר ומשני כיון דאם בא לידי שבועה א\"א לדונו ע\"י אנטלר מש\"ה לא התירו לו כלל לדון ע\"י אנטלר כיון דבעלמא אסור סוף דבר כולם שוים בגי' המשנה כ\"ג דן ודנין אותו ולא מצאתי לרבינו חבר לגירסתו זולת הריב\"ש שהביא ג\"כ בתשובתו סי' שצ\"ב לשון המשנה לא דן ולא דנין אותו והוא פלא בעיני דלא השגיחו בחילוף הנוסחאות לא הב\"י ולא מור\"ש ז\"ל בח\"ש שלו ולא מור\"ם ז\"ל בד\"מ שלו וצ\"ע: שלא תהא סנהדרין כו' ע\"ש בפרישה מ\"ש ממורשה דתובע וגם נראה לחלק מטעם אחר והוא דהתובע דבא לתבוע הוא בעצמו או ע\"י מורשה שלו המורשה אינו תובע אלא מה שנתעורר עליו התובע לתבוע בו ושם אותו בפי המורשה ואי ששדינן לתובע ששם שקר בפיו גם לכשיבוא הוא עצמו לתבוע יטעון עליו שקר משא\"כ מורשה של נתבע שאינו יודע הנתבע בעצמו מה יהיה כל ענין תביעתו לשום טענה עליהם בפי המורשה לפיכך חיישינן כשישמע תביעת התובע יטעון מעצמו מפני הטורח [לילך לשאול כל פעם את פי הנתבע] תשובה על טענתו מה שלא היה ומ\"ש בפרישה נראה יותר: וכ\"כ רב אלפס בתשובה בו' עד וא\"א הביא כל זה בפסקיו בריש פרק שבועת העדות הביא הרא\"ש דברי הרמב\"ן שכתב כל מה שכ\"ר כאן ועוד שם מבואר יותר דקאי אהא דאמרינן שם דאשה אין דרכה לבוא לדין משום דכתיב בה כל כבודה בת מלך פנימה ושכתב ע\"ז הר\"י הלוי דמהכא שמעינן דנשים היקרות לא מזלזלינן בהו לבוא לב\"ד אלא משדרינן לה ע\"י שליח ב\"ד כו' ואמר שכן היה דן רבו הרי\"ף ז\"ל וכתב עליו הרמב\"ן שאין ראיה מזה כו' אלא שכבר הורה כן מקבלה מרבו ומסיק הרמב\"ן וכתב ע\"ז ז\"ל וחזינא פלוגתא בין רבוותא אי מצי נתבע למנות שליח כו' עד וכן כתב הרי\"ף שאין נתבע מצי למנות שליח וכן נשים אפילו יקרות לא ויתר להן הרי\"ף בדין זה אלא לשגר להם סופרי הדיינים וכ\"נ בת\"ח שתורתו אומנתו כו' עכ\"ל ובזה דברי רבינו מבוארים במ\"ש וכן הנשים היקרות שהוא מלשון הרמב\"ן וקאי אמ\"ש שם לפני זה דכתב ר\"י הלוי בשם הרי\"ף שהיקל בנשים יקרות משום כבודן ולא הצריכן לבוא לב\"ד ע\"ז כתב אף שויתר לכן לא ויתר להן אלא לשגר להן כו'. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " דהולך כזכי דמי עיין בהרא\"ש בספ\"ק דגיטין מה שהקשה ע\"ז מכח תופס לב\"ח כו' ומה שתירץ שם: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אם המלוה מודה לשליח כו' ק\"ק כיון דאין לו שאר נכסים אף אם לא הגיע הזמן אינו יכול לערער המלוה עליו וכמש\"ר סימן ק\"ה ס\"ו בשם הרא\"ש דאפי' בתוך הזמן מצי אחר לתפוס בשביל הלוה אם אין לו נכסים אחרים ויפסיד המלוה ויש לחלק דשם תפס של הלוה עצמו מה שאין כן הכא דמצי המשלח לומר לו כיון דלא הגיע זמנך החזר לי את שלי וק\"ל. אבל אם יש לו נכסים אחרים כו' ואע\"ג דבסימן פ\"ו כתב ב\"י דאם הגיע זמן ההלואה גובין מהן אף שיש נכסים אחרים ללוה היינו שהרשות ביד הלוה לפרוע מהן אם רוצה: לא נפטר המשלח מן החוב ע\"ל ס\"ס ק\"ה שכ\"ר בשם הרמב\"ן דא\"ל נפקד למפקיד אילו החזרתי לך היו גובין ממך או משאר נכסים וק' הכי נמי בהך טענה ליפטר המשלח מן המלוה ודוחק לומר דשאני התם דמיירי בפקדון שהוא תמיד בעין והוא ביד הנפקד כאילו הוא ביד המפקיד משא\"כ כאן דאיירי בהלואה וגם דוחק לומר דהכא מיירי שאין הנפקד רוצה לטעון טענה זו וניחא ליה שיגיע הממון ליד המפקיד ושלא יתפוס זה עצמו בהם אבל אה\"נ אם רוצה המשלח לטעון כן נגד המפקיד יכול לטעון דהל' לא משמע דתליא בנפקד כלל. וי\"ל דמ\"ש התם או משאר נכסיך לאו שיש לו שאר נכסים כאן אלא ר\"ל שיש לך במקום אחר או לכשיהיו לך והמלוה אין צריך לגבות מהן אלא ממה שנמצא להלוה בכאן ועתה בידו וכמ\"ש רבי' בסי' ק\"ג וקי\"א והכי קאמר ליה אתה ע\"כ צריך לפרוע מזה או לפי שיגבה ממקום אחר והמלוה מסתמא לא ירצה לגבות אלא מזה שהוא כאן ובעין וכאן מיירי שיש לי עתה שאר נכסים כאן. והיותר נראה דשם ה\"ק כיון דודאי אתה ח\"ל ועכ\"פ צריך אתה לשלם לו הן מזה הן משאר דברים א\"כ מאי עשיתי אם תרצה לשלם לו משאר נכסיך הרי הוא מוכן להחזיר לך פקדונך כי אדעתא דהכי תפסתיהו ומסרתיהו לי אבל כאן מיירי בשליח שתפס לעצמו ורוצה דוקא מעות ולא להפרע משאר נכסים וק\"ל. ודע דדברי רבינו אלו הם מבעה\"ת שער נ' ושם לא כתב זה שכ\"ר שכל זמן שלא נתנם לו לא נפטר המשלח כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך אם אמר הולך מנה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו ק\"ק מאי בא ללמדנו בהאי לפיכך ודוחק לומר דס\"ל דאם נתן המשלח ליד השליח סתם וא\"ל הולך מנה זו לפלוני אינו יכול לחזור בו משום דשליח א\"ל מאן יימר דמתנה הוא דלמא הלואה או פקדון הוא מש\"ה אמר לפיכך אם א\"ל הולך מנה שאני נותן לו ר\"ל דוקא אם אמר לו בהדיא בשעת הנתינה לידו דלשם מתנה נתנו לו יכול לחזור בו ואי לא לא דא\"כ העיקר חסר ויש ליישב דהכי קאמר אפילו אם על מה שחייב לו בהלואה אמר עליו הולך לו שאני נותן אמרינן שבא לשון שאני נותן ומבטל לשון הולך: אמירתו לגבוה כמסירתו כו' לשון ב\"י אשגרת לישנא הוא דלא מיקרי גבוה אלא ענייני הקדש. אבל הכא לא שייך לומר אלא נעשה נדר דעני הדיוט הוא כמ\"ש בירושלמי כו' וכ\"כ הב\"י נמי לקמן סי' רמ\"ג. ולעד'\"נ דלק\"מ דעני משלחן גבוה קזכי והראיה דצדקה ילפינן מבפיך דכתיב בקרא דהקדש מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך ומקרא זה דרשינן בר\"ה דף ו' אהקדש וקרבנות וצדקות הרי דכללינהו בפסוק אחד וכתב על כולן לה' אלהיך ובי\"ד סי' רנ\"ח כעב ג\"כ האי לישנא ז\"ל אמירת אדם לגבוה כמסירתו להדיוט דמי לפיכך מי שנדר לצדקה כו'. ודע דשם בסי' רמ\"ג הקשה הב\"י עוד על רבינו ז\"ל אם זה הוה כמסירתו להדיוט א\"כ מאי איריא דאמר לחבירו הולך עדיפא מיניה הו\"ל לאשמועינן דאפי' לא אמר אלא אתן מנה לעני אינו יכול לחזור מטעם דאמירתו לגבוה כו' גם בזה לעד\"נ דלק\"מ דאם אמר אתן יש לו התרה בחרטה וכמ\"ש בי\"ד סימן רנ\"ח ע\"ש משא\"כ כשנתנו ליד חבירו וא\"ל הולך אע\"ג דלא א\"ל וכי לעני אין לו התרה וכמש\"ר שם דאין לו התרה אלא כל זמן שעדיין בידו וה\"ק כיון דאמירה גרידא הו\"ל כמסירה לענין דאינו יכול לחזור בו בלא פתח חרטה ועכשיו דנתנו לחבירו וא\"ל הולך לעני לא גרע ל' הולך מסתם אמירה והו\"ל כאילו הקדישו בנדר בפירוש ונתנו לחבירו דלא מהני בו התרה וק\"ל. שוב מצאתי מקצת דברי בתשובת מהר\"ר בצלאל אשכנזי שתירץ ג\"כ קושיית ב\"י כמ\"ש ע\"ש בשאלה ט\"ו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אפילו אם המקבל מת בחיי הנותן כו' ואכי' כו' כ\"כ התוספות שם וז\"ל הר\"ן מרב זביד כו' עיין בב\"י בס\"ס זה שהביא לשון הר\"ן וע\"ש מ\"ש הב\"י על הר\"ן. ילפ\"ז צ\"ל הא דמסיק רבינו וכתב ז\"ל אבל הרמ\"ה כתב כו' היינו מפני שהרמ\"ה הוסיף מכח סברא הנ\"ל דאפי' אם ירצה לחזור לא מצי חוזר מה\"ט וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ודוקא שהיה לראובן מנה ביד שמעון בפרק המקבל (בבא מציעא דף קי\"א ע\"א) תנן המחהו אצל חנוני או אצל שולחני אינו עובר עליו ובגמרא שם דף קי\"ב איבעיא להו חוזר או אינו חוזר (פי' הפועל על הב\"ה) רב ששת אמר אינו חוזר רבה אמר חוזר. וז\"ל הרי\"ף שם ואי קשיא לך הא קאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה דאלמא לא מצי למיהדר התם מנה לי בידך קאמר ליה דקא מקני ליה להאי מאי דאית ליה גביה דהאיך אבל הכא לית ליה גבי חנוני מידי דמקני ליה להאי אלא בהקנה הוא דבעי מיתן ליה הלכך כל דלא יהיב ליה חנוני מצי למיהדר על הב\"ה: וז\"ל הרא\"ש שם איבעיא להו חוזר כו' אם השולחני אין רוצה ליתן לו פשיטא דחוזר שהרי השולחני יכול לחזור בו כיון דאין לב\"ה מידי בידו אלא שולחני מקיף והא דאמרינן בירושלמי גבי חנוני על פנקסו הא דאיתמר בשלא העמיד הפועלים אצלו אבל העמידם אצל חנוני אין הב\"ה חייב לפועלים כלום אלמא דקנו אף ע\"ג דלית ליה לב\"ה כלום אצל החנוני גמרא דירושלמי סברה כר\"ש דאומר אין חוזר כי השולחני נתחייב לפועלים מדין ערב כו' ואין הלכה כר\"ש וכיון שהשולחני יכול לחזור גם הפועלים חוזרים ותובעים מבע\"ה ואפי' מחלו לו מחילה בטעות הוא דאטו בשופטני עסקינן שהוא לא יתן והם לא יחזרו על בעל הבית ויפסידו אלא כי פליגי כששולחני אינו חוזר אם יכול לחזור ולתבוע מבע\"ה אם ירצה רב ששת סבר אינו חוזר לפי שמחל לבעל הבית כל זמן שאין השולחני חוזר ורבה אומר חוזר דלא חשיב ליה מחילה והלכה כרבה עכ\"ל. וכ\"כ רבינו ירוחם בנכ\"ט ח\"א ע\"ש ועיין מ\"ש עוד מזה בסמוך ועיין בש\"ע בס\"ב מ\"ש מ\"ו ר\"מ בהגהותיו: ודוקא שהיה לראובן מנה ביד שמעון כו' עד לא קנה וכל אחד משלשתן יכול לחזור בו עיין בפרישה מ\"ש ליישב דלא תקשה מזה על מש\"ר בשם רבי' ישעיה בסימן צ\"א. ולכאורה היה נ\"ל ליישב בע\"א ולומר דס\"ל לר\"י דהלכה כר\"ש וכהך ירושלמי שהביא הרא\"ש כמ\"ש לשונו בסמוך דס\"ל דפועל אינו חוזר וכיון שפועל אינו יכול לחזור ה\"ה שולחני דהא בהא תליא כמ\"ש התוספות שם ומש\"ה כ\"ר עליו ול\"נ אך זהו דבר תימה שלא מצינו שום פוסק בעולם שיפסוק בזה הלכה כר\"ש וגם לא היה לו לרבינו לכתוב עליו סתם ול\"נ כאילו מסברא דנפשיה לא ס\"ל כוותיה אלא הו\"ל למכתב שאין כן דעת כל הפוסקים. ועוד היה נ\"ל ליישב ולומר דודאי גם ר\"י פסק כרבה הנ\"ל אלא שס\"ל כאותו גאון שהביא נ\"י דכתב ז\"ל כתב גאון בתשובה אע\"ג דאינש דעלמא דלית ליה גביה ולא מידי לא מיחייב אף ע\"פ שהמחהו אם לא א\"ל בפירוש פטור אותו ואתחייב אני לך חנוני ושולחני אפילו רב מודה דלא מצי הדרי בהו דכיון דאומנתו הוא ומתהני דליסמכו אינשי אדכורייהו גמרי ומשעבדי נפשייהו ומיהו אף ע\"ג דשולחני משתעבד ליה לשכיר ס\"ל לרבה כיון דשכיר לא פטריה לבע\"ה בהדיא חוזר עליו אפילו בדאית ליה גבי שולחני ההוא מידי שהמחהו עליו וגם הקנה לו במעמד ג' היינו לענין שאין המומחה יכול לחזור בו (מליתנו להמקבל) מבל המקבל יכול לעזור בו אצל הלוה כל שלא פטרו בפירוש וכן דעת ר\"ת עכ\"ל ברי לך דלגאון אין חילוק בשולחני בין אית ליה גביה או לית ליה גביה לעולם אינו חוזר [מליתנו להמקבל] וזו בעינה סברת ר\"י דכיון דהשולחני והחנוני אפילו ליה ליה גביה צריכים ליתנו להמקבל דהוא הפועל מש\"ה אמרינן דהפועל נסתלק מהבע\"ה. ואע\"ג דהגאון והרא\"ש ס\"ל דאפילו ביש להממחה ביד המומחה וצריך ליתן להמקבל אפ\"ה המקבל יכול לחזור על הממחה י\"ל דר\"י ס\"ל בהא כהרי\"ף וסייעתו דהיכא דהיה לו גביה והיה במעמד ג' אפילו לא פטרו בפירוש אין המקבל יכול לחזור וההי�� דרבה ור\"ש מוקי לה בלא העמידו אצלו כלל רק המחהו אצל חנוני שלא בפניו. א\"נ דס\"ל לר\"י כהרא\"ש דדוקא פטרו בפירוש הוא דאינו חוזר על בע\"ה ומוקים לההוא פלוגתא דרבה ור\"ש בלא פטרו בפירוש דלרב ששת אינו חוזר כיון שקבל עליו במעמד שלשתן ולרבה כיון שלא פטרו בפירוש חוזר עליו ורבי ישעיה מיירי לעיל בפטרו בפירוש אבל כל זה הוא דוחק לכן נראה עיקר כמ\"ש בפרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרמ\"ה וכי מהני קנין כו' עד בתורת הודאה כו' עיין מ\"ש בפרישה והנה פה בדרישה באתי לבאר לך זה עוד ולהעתיק לשונו מש\"ר בשמו בסימן קנ\"ז ס\"כ ז\"ל וכתב הרמ\"ה ומיהו דוקא דקנו מיניה דמיחייב ליתן כך וכך דדרך הודאה הוא א\"נ דרך שיעבוד דשעבד נפשיה להכי ולאו קנין דברים הוא אבל אם קנו מידו לתת כך וכך או לקנות כיון שאין קנין נופל על החייב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה עצמה והנתינה עצמה אין בה ממש אלא מעשה בעלמא הוה קנין דברים דמצי הדר ביה ואיכא מרבוותא דס\"ל דקנין לתת לאו קנין דברים הוא כו' ע\"ש אבל דעת הרמ\"ה הוא דקנין דברים הוא וכמש\"ר זה עוד בשמו בר\"ס רמ\"ה ע\"ש. ובזה דברי הרמ\"ה שבכאן ג\"כ מבוארין במ\"ש דקנה מידו בתורת הודאה דאית ליה לההוא שני (ר\"ל המקבל) גביה כך וכך זוזי דל\"ד הודאה קאמר אלא ה\"ה קנו מידו דמחויב לתתו לההוא שני כך וכך זוזי גם זה מיקרי הודאה. ומ\"ש אבל בתורת מתנה היינו שיקנה מידו לתת לו כך וכך ואינו מזכיר לשון חיוב. ובזה שכתבתי היושבים שני דקדוקים גדולים שיש לדקדק בפשוטה אדברי הרמ\"ה חדא דאם מודה שאית לחבירו גביה כך וכך א\"כ קנין למה לי הא כבר נתבאר בסימן פ\"א דדעת הרמ\"ה הוא כהרמב\"ם דבהודאה גמורה גרידתא מתחייב אפילו בלא קנין ובלא אמירת אתם עדי ואינו יכול לומר משטה אני בך ולא להשביע ודוחק לחלק דשאני התם דמודה דס\"ל הכא שהלוה לו ב' מאות זהובים וכאן מיירי שמודה דאית להשני גביה מכח הראשון דהא הודאה סתם דקאמר הכי וגם שם מיירי אפילו במתנה כשאומר בלשון הודאה. השני דהו\"ל לחלק מיניה וביה דאפילו לא קנו בלשון מתנה אלא אמר אני חייב ליתן לו מה שבידי משל ראובן אינו חל הקנין וא\"ת שחל הקנין אם כן למה כתב דוקא בדרך הודאה דאית ליה לההוא שני גביה כו' הוא דחל אלא ודאי ע\"כ ל\"ד קאמר בתרווייהו וכמ\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל בפ' המקבל גבי המחהו כו' ז\"ל ב\"י איני מבין דבריו שהרא\"ש לא כתב שם כן אלא כשאין לבע\"ה ביד שולחני כלום ועוד שהרא\"ש כתב שם דבההוא גוונא אפילו פטרו בפירוש לא נפטר עכ\"ל. וכבר העתקתי לעיל סעיף ג' לשון הרא\"ש וממנו תבין ותשכיל שלא קשה מידי ושפיר מייתי ראיה והוא דכמו דבלית ליה גביה אמרינן דאפילו פטרו בפירוש דחוזר עליו משום דאמדינן דעתיה דאדעתא דלא יקבל כלום לא פטרו ואמרינן דמחילתו היה מחילה בטעות וכיון דהולכין אחר אומדן דעתו אפילו בדבר ששמענו מפיו שפטרו בפירוש כ\"ש במעמד שלשתן שלא שמענו מפיו שפטרו בפירוש אלא שחכמים עשו תקנה זו לתקנת השוק ואין סברא שעשו תקנה לטובת המוכר ולהזיק להלוקח כיון שאנו יודעים שלא נתרצה הלוקח אלא אדעת שיתן לו המחייב הלוה ואילו ידע שידחנו לא נתרצה ודאי אכהא לא תקנו חז\"ל וזה ברור אצלי ודוק. כתב עוד ב\"י ז\"ל בשער כ\"ט כתב בעה\"ת שאם הלוה או הנפקד טוען פרעתי למי שהמחני אצלו כיון שבמעמד ג' המחהו נפטר ואין לו על הממחה כל��ם אע\"פ שלא פטרו בפירוש מחובו שהרי הקנה לו ממונו עכ\"ל ואזדא לטעמיה דס\"ל כראב\"ד שא\"צ לפטרו בפירוש כן משמע מדברי בעה\"ת אבל רבינו כתב דין זה בסימן צ\"א ס\"ד בשם ר\"י הלוי סתם ולא חילק בין פטרו ללא פטרו עכ\"ל ב\"י. והנה לפי סברת ב\"י דברי רבינו קצת סותרים זא\"ו דשם לא חילק בין פטרו ללא פטרו וכאן חילק וצריכין לומר שמש\"ר בסי' צ\"א אחרי דברי ר' ישעיה ול\"נ קאי גם אדברי ר' יוסף אבל נ\"ל עיקר כמ\"ש שם בפירוש דברי ר' ישעיה ור\"י הלוי דכה\"ג גם הרא\"ש מודה דאפילו לא פטרו בפירוש אינו יכול לחזור על ב\"ה כיון דס\"ס קבלו עליהם השולחני לחזור בתחילה עליו והאמינוהו עליהם וכיון שאומר נתתי להם הרי הם מסולקים מב\"ה אבל היכא דאינו טוען נתתי אלא אתן או לא אתן בהא ס\"ל להרא\"ש דחוזר כל שלא פירשו בפירוש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם לאחר שנתרצה הלוה כו' אמר עיינתי בחשבוני כו' בספ\"ק דגיטין גרסינן הנהו גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי פש חמשא אסתירי גבי חד מינייהו אמרי ליה באפי מארי ארעא הב ניהו ניהליה למארי ארעא בטסקא לסוף עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה לא פש גבי' ולא מידי ואסיקנ' דהוי קנין בטעות וכל קנין בטעות חוזר. וכתבו התוספות בשם ר\"ח דהיינו דוקא בדאיתא סהדי דטעות הוא א\"נ דקא מודה ליה חבריה וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל וכתב הר\"ן ז\"ל שיש מקשים על הרי\"ף דאפי' בלא סהדי יהא נאמן במגו דפרעתי ואפשר דאה\"נ דאי איכא מגו מהימן ולא בא הרי\"ף אלא לומר שמן הטענה עצמה אינו נאמן ונ\"מ דהיכא שלא זזו ידי עדים שהיו שם כשהמחהו ההמחאה מתוך ידו דלא מהימן לומר פרעתי א\"נ דאפי' במגו לא מהימן לומר טעה דהו\"ל כמגו במקום עדים דאי לאו דדייק מעיקרא לא הוה משעבד נפשיה למארי ארעא וראיה מפרק שבועת הדיינין מיהו היכא דליכא סהדי אף על פי שמודה שאמר במ\"ג אי שקנו מידו נאמן לומר טעיתי בחשבון דהיכא דאיכא סהדי הוא דאמרינן דאי לאו דקים ליה לא הוה משתעבד נפשיה אבל בדליכא עדים לא דייק דמימר אמר אי טעינא הדרנא בי דליכא דמסהידי עליו וכ\"כ הראב\"ד ז\"ל עכ\"ל. [כב\"י] ותירוץ שני כתבוהו התוספות והרא\"ש בשם ר\"י ותירוץ (אחרון) [ראשון] הוא כסברת בעה\"ת דאמר דאפי' הודה בפני עדים שייך ביה מגו ולית הלכתא כבעה\"ת דהו\"ל יחידאה לגבי כל הני רבוותא עכ\"ל. ועיין מ\"ש בסמוך: ואם המחהו בפני עדים וגם קבע עפ\"ר ובדפוס ח\"מ שנדפס הב\"י בצדו איתא נוסחא אחרת ז\"ל אם המחהו בפני עדים וכן אם קבע כו' ונוסחא ההיא נדפסת ע\"פ מה שמצאו הדברים בבעה\"ת אלא שקצרו במקום שהיה להם להאריך דז\"ל שם [עב\"ח שהביאו] הרי לפניך דגם שם כתוב נוסחת וכן אם כו' הלא שבספרי רבינו השמיטו מ\"ש ובמעמד של עדים כו' ור\"ל שעדיין לא זזו העדים משם וראו שלא פרעו אחר ההודאה וצריכין אנו לפרש דברי רבינו לפי נוסח' זו כאילו כתוב דמי וה\"ק אם ההמחאה היתה בעדים ועדי ההמחאה אומרים לא זז ידינו מתוך ידו וראינו שלא פרעו וכן אם לא אמרו העדים לא זזה ממנו אלא שקבע לו זמן והוא בתוך הזמן ואיכא עדים על ההמחאה בהני תרי אופנים אינו נאמן לומר טעיתי כיון דליכא מגו אבל אם לא היו עדים על ההמחאה כלל או שהיו עדים וזזה ידיהם ממנו והוא לאחר זמן דאז יש לו בכל אופן מיגו או להד\"ם או פרעתי וזהו שסיים רבינו וכתב ואם לא המחהו כו' או במיגו כו' פי' או אפי' יש עדים בהמחאה אכתי יש לו מגו דפרעתיך אם הוא אחר הזמן כו' כלומר וכגון שהוא לאחר זמן וגם זז יד עדים ממנו ולא הוצרך רבינו להזכירו לפי שסתם לאחר זמן כבר זז יד עדים ממנו (והראיה שבעה\"ת כתב ובמעמדן של עדים כו' משמע מיד בקיצור זמן) כן נ\"ל לפרש נוסחא זו אבל לפ\"ז העיקר חסר מן הספר לכן נ\"ל יותר הנוסחא שכתבתי בפרישה ונראה דגם הב\"י שהביא דברי ר\"ן הנ\"ל דכתב דמה שאינו נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי מיירי שעדי המחאה אומרים לא זזה ידינו מתוך ידו וכתב ע\"ז דדעת בעה\"ת הוא כתירוץ הזה והמדקדק בל' ב\"י רואה שאין כוונתו בזה שבעה\"ת מיירי דוקא בכה\"ג אלא לומר דגם בעה\"ת ס\"ל דאפילו אם היתה ההמחאה בעדים נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי היכא דזזו משם אחר ההודאה ולאפוקי מדעת הרא\"ש דס\"ל דלא אמרינן מגו בזה והוא פירוש שני של הר\"ן הביאו ג\"כ ב\"י ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " דכיון שלא היה כו'. האי דכיון כו' לא כתב בעה\"ת שם ע\"ש וגם לכאורה נראה דלא ס\"ל דמשמע מינה דלא חש להודות כיון דליכא עדים בדבר הא איכא עדי בדבר תו אינו נאמן לומר טעיתי דלא היה מודה לפני עדים מתחילה לסמוך אהמיגו דפרעתי אם לא שברור לו שחייב לו והו\"ל כמגו במקום עדים ובעה\"ת ס\"ל דנאמן במגו דפרעתיך אם הוא לאחר זמן ורבינו כתב ה\"ט לפי סברת הרא\"ש דמחלק ביניהן וס\"ל דבהודה לפני עדים אינו נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי ובהודה שלא בפני עדים נאמן במגו דלהד\"ם וכמ\"ש בסמוך ומשה\"נ לא כ' טעם דבבא שנייה כיון דלא ס\"ל להרא\"ש <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> דבעה\"ת דכתב דנאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי או להד\"ם והא דלא חש להודות מתחילה אין זה קושיא בעינו וכמ\"ש הר\"ן בשינויא קמא אבל זה הוא דוחק דיתחיל רבינו בדברי הבעה\"ת ויסיים כטעם דלא ס\"ל לכ\"נ עיקר כמ\"ש בפרישה ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ומשום מעמד שלשתן לא מיחייב כיון שלא היה לו בידו כלום כו' ע\"ש בתשובה כלל ס\"ט דין ל' דדברי התשובה נראין סותרין אהדדי שבתחלה כתב דלא מהימן לומר טעיתי כדי להוציא משמע הא להחזיק נאמן לומר טעיתי ובסוף התשובה מהראיות שמביא שם מוכח דאפילו להחזיק אינו נאמן. ואחרי העיון לק\"מ והוא דשאלה זו שנשאלה לפני הרא\"ש היתה בהמחהו בלא עדים ועליה השיב בתחילת התשובה שמה שבידו יכול להחזיק בטענת טעיתי כיון דליכא עדים אבל להוציא אינו נאמן לומר טעיתי שנאמר ודאי דקדק יפה. ומביא ראיה מהנהו גינאי דפ\"ק דגיטין דס\"ל לר\"ת ולר\"ח דאינו נאמן לומר טעיתי ואפילו להחזיק והיינו כשהיד עדים בהמחאה. ולפיכך כתב שם ז\"ל ואף על גב דאית ליה מגו דאי בעי למימר פרעתי ולא כתב מגו דלהד\"ם אלא ש\"מ דמיירי בעדים וכן הראיה שמביא מע' הדיינין מנה לי בידך א\"ל הן כו' למחר אמר ליה אין לך בידי חייב מיירי גם כן כשהודה לו בפני עדים כדמוכח מדברי רבינו לעיל סי' ע\"ט ס\"ט שכתב מנה לי בידך א\"ל הן כו' אבל אם אמר לו מעולם לא היה לך בידי הוחזק כפרן כו' וע\"כ מדהוחזק כפרן ש\"מ דאיירי בעדים וההיא דגט פשוט שמביא הרא\"ש בפסקיו מיירי נמי בדאמר כן בפני עדים כי לשון תנו משמע שאמר כן לעדים. וע\"ז סיים הרא\"ש וכתב דאפילו קודם שיודה דקדק כו' כ\"ש להוציא כלומר ל\"מ שאם בא להוציא ממנו אינו נאמן לומר טעיתי אלא אפילו בבא להחזיק נמי אינו נאמן כיון דאיכא עדים בההמחאה אבל כי ליכא עדים אז דוקא בבא להוציא אינו נאמן אבל להחזיק נאמן וכדכתיבנא. והדברים שקולים בעיני הרא\"ש כיון דמצינו דבדאיכא עדים אמרינן דלא הודה אא\"כ דקדק מטעם דאיך יודה בדבר שע\"י הודאתו יוציאו ממון מתחת ידו א\"כ נמי יש צד כ\"ש למימר דלא הוציא מתחת ידו מעות אפי' בלא עדים אם לא שדקדק יפה. וע\"פ מ\"ש מוכח מתשובת הרא\"ש זו דיש חילוק בין היתה ההמחאה בעדים או לא. ובזה מיושבים עוד ב' קושיות גדולות הם בעיני והוא למה כ\"ר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה כו' ולא כתב שכ\"כ בפסקיו. וע\"ק מ\"ש דכ\"כ בשם הרא\"ש הרי הרי\"ף ותוס' כולם ס\"ל הכי. ובאשר כתבתי ניחא לפי שבפסקיו הדברים סתומים ואפשר לפרשן שאפי' בהמחהו שלא בעדים נמי אינו נאמן לומר טעיתי. וכן הרי\"ף והתוס' כולם סתמו דבריהם ובתשובה גילה דעתו וכמ\"ש. לכן הביא רבינו דבריו שבתשובה ללמדך שמתוך דבריו ההם מוכרחים לחלק בין איכא סהדי בהמחאה בין ליכא ורבינו אף שקיצר ולא הביא כל לשון התשובה דמוכח מיניה דיש חילוק מ\"מ רמזו בצחות לשונו כמ\"ש בפרישה שם בסי\"ו. והא דהרי\"ף והרא\"ש כתבו סתם אינו נאמן דמשמע לעולם אפילו ליכא סהדי י\"ל דפשוט היה בעיניהן דכיון דליכא סהדי דנאמן לומר טעיתי במגו דלהד\"ם וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " סוחר שאמר לסרסור שיקבל בשבילו כו' עיין בב\"י היאך מפרש דברי רבינו ומה שהקשה עליו. והנה זולת קושייתו דב\"י ותמיהתו על פירושו קמא יש לתמוה עוד סוחר אחר מאן דכר שמיה. ועוד דקיצר בלשונו ולא פירש שהסוחר קנס מהסרסור והשולחני חייב לסוחר. ועוד ק' למה יפטר הסרסור מבעל החפץ בשבועתו יאמר מי נתן לך רשות לזקוף דמי החפץ שנתתי בידך לא היה לך ליתן אלא למי שיתן לך המעות מידו לידך לכן נלע\"ד דסיגנון פי' שני דב\"י הוא עיקר וע\"פ מ\"ש בפרישה וא\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " הואיל ונתרצה כו' ל' ב\"י הרי\"ף אזדא לטעמיה דס\"ל שהממחה את חבירו אצל אחר כבר נסתלק מהראשון ואין כן דעת הרא\"ש כמבואר לעיל סימן זה סי\"א וי\"ב עכ\"ל. ומדסתם רבי' (משים) [משמע] דישנו נ\"מ להרא\"ש בפטרו בפירוש אלא שקשה דא\"כ לפ\"ז לא הוה לרבינו להסיק ולכתוב דר\"י והרא\"ש פליגי אהרי\"ף כיון שפטרו בפירוש וי\"ל דמ\"מ פליגי מצד הנותן דלר\"י ורא\"ש יכול לחזור אף אם המקבל פטרו בפירוש הואיל ואין לו דין מעמד ג' בעכו\"ם א\"נ בלא פטרו לענין שצריך לתבוע מהנפקד או הלוה תחלה וכנ\"ל. אבל אין טעם לחלק ולומר הואיל ונתרצה לקבל מהעכו\"ם וסתם עכו\"ם בא בעקיפין ואינו פורע ש\"מ דאייאש דאין זה סברא. ועוד דהרי התחיל לכתוב שאין חילוק במעמד ג' בין יהודי לעכו\"ם ש\"מ משום דס\"ל דבכהאי גוונא דחייב בישראל חייב ג\"כ בעכו\"ם אם לא שתאמר שהרי\"ף לסברתו כ\"כ דאליביה שווים הן והרא\"ש ס\"ל כוותיה לדינא ולא מטעמיה וק\"ל: ור\"י כתב בו ג' חילוקים כו' עיין בתוס' ספ\"ק דגיטין דף י\"ג שכתבו הני ג' חילוקים כו' בשם ר\"ת ובאשר\"י כתב ז\"ל והיה ר\"ת אומר במעמד ג' שתקנו חכמים היינו לגבי ישראל אבל בעכו\"ם לא תקנו כיון דהלכתא בלא טעמא הוא הבו דלא לוסיף עלה והוסיף ר\"י לבאר דג' חילוקים יש בדבר דאם הנפקד כו' וצ\"ל התוס' שכ\"כ בשם ר\"ת ה\"ט כיון דר\"י לא חידש בדבריו כ\"א הא דכשהנותן עכו\"ם והלוה והמקבל ישראל דתקנו בו מעמד ג' וזהו כתב ר\"י בל' כ\"ש דכיון דהפקיע ממון בישראל כ\"ש בעכו\"ם נמצא דאין חידוש בדברי ר\"י מש\"ה כתבו התוס' כל החילוקים בשם ר\"ת. ורבינו שכתב אבל רבינו תם כתב כו' ור\"י כתב כו' לא משום דסבירא ליה דר\"י פליג עם ר\"ת אלא מפני שרבינו כתב מתחלה דעת הרי\"ף דאין חילוק בזה בין ישראל לעכו\"ם וכתב תחלה אם הנותן ישראל והלוה עכו\"ם וכן אם הנותן עכו\"ם והלוה ישראל ומדהוצרך לכתוב האי וכן כו' משמע דס\"ל דהו\"א דבכה\"ג דהנותן עכו\"ם הוא גרע טפי משום דאית ביה תרתי גריעותא כו' קנין דמעמד ג' דאינו קנין מן הדין וגם סתם עכו\"ם יחזור מדיבורו שאמר תן לו ויתחרט לומר לא תתן לו וא\"כ לר\"ת דפליג ארישא דהרי\"ף הו\"א דכליו מכ\"ש אסיפא מש\"ה כתב ור\"י כו' ור\"ל דהוא פי' דלר\"ת אין הסברא כן אלא כ\"ש הוא וכמ\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אלא שומר לשני במה שהיה כו' כך גירסת מקצת ספרים במה בבית ובה\"א. ופי' באותו דבר שהיה שומר לראשון הוא עכשיו שומר לזה השני. אבל באשר\"י ובספרי הטור המדויקים וגם בס\"י איתא כמו שהיה שומר כו' ואין לדקדק מהאי גירסא שאם היה שומר שכיר לראשון דגם נגד השני יש עליו תורת ש\"ש וכמו שסיים וכתב ופטור מהאונסין דמשמע לכאורה אבל חייב בגניבה ואבידה כש\"ש דאין טעם לדבר אלא משום דאיירי באנסו העכו\"ם מש\"ה נקט אונסין וה\"ק שאינו לכל היותר אלא שומר כמו לראשון ואוה היה פטור מהאונסין. ואינו דומה למ\"ש המרדכי פ' החובל והביאו מ\"ו ר\"מ בהגהתו בס\"ס ק\"כ ראובן שלוה משמעון וכשהגיע זמן הפרעון א\"ל שיתעסק בהמעות למחצית שכר ונאנסו אחר כך ביד המתעסק דחייב בכל האונסין כמו הראשונה כשהיה בידו בתורת הלואה דלא נשתנה מכח דיבור בעלמא דשאני התם דלא יצא מיד הנותן הראשון משא\"כ בנדון זה דיצא מרשותו ובא לרשות המקבל ואין לומר בזה שנתן הנותן להמקבל בכל זכות שהיה לו בממון שביד הנפקד והיינו להיות עליו ג\"כ ש\"ש דהא סתם תן להמקבל קא\"ל והו\"ל ליקח הפקדון מידו מיד ואיהו דאפסיד אנפשיה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " האיש שלוה מאשתו ואח\"כ גירשה כו' בב\"ב דף נ\"א שלח רב הונא בר אבין המוכר שדה לאשתו קנתה (ובענין אם הבעל אוכל פירות ממנו איכא פלוגתא שם) מיתיבי לוה מן העבד ושחררו מן האשה וגירשה אין להן עליו כלום מ\"ט לאו משום דאמרינן לגלויי זווי הוא דעבד (ופירש ר\"ש לוה מן העבד וכתב שטר מלוה לגלויי זוזי בהא דשיעבד לו נכסיו) שאני התם דלא ניחא ליה להיות עבד לוה לאיש מלוה (פי' ר\"ש דאנן סהדי דלא ניחא ליה להיות עבד אם יכול ליפטר בשום ענין הלכך איכא למימר לגלויי זוזי הוא דבעי אבל גבי מכר גמר ומקנה שהרי אינו נעשה עבד לוה בהך שטר מכירה כלל. ואפילו קבל עליו אחריות עדיין לא נטרפה מיד הלוקח למיהוי עבד לוה לגבי לוקח) ומסיק שם בגמרא וקאמר ז\"ל אמר רבא הלכתא המוכר שדה לאשתו לא קנתה והבעל אוכל פירות תרתי ל\"ק כאן במעות טמונות (לא קנתה כלל) כאן במעות שאינן טמונות עכ\"ל הגמרא עם פר\"ש והנה נראה דאף דחילק הגמרא מתחילה בין הלואה למכר ובמכר קאמר רבא דבמעות טמונים לא קנתה משמע דבהלואה אפילו בגלויין אין להן עליו כלום ר\"ש ס\"ל מדקאמר סתם גמרא מתחילה אההיא דאין להן עליו כלום דהטעם משום לגלויי זוזי הוא דעבד משמע דאפילו בהלואה אין לומר דאין להן עליו כלום אלא במעות טמונין דהן צריכין גילוי ולפי מאי דמחלק התרצן במכר מוכח דס\"ל דבמכר אפילו בטמונין קנתה כיון דליכא שם טעם עבד לוה כו' ואנן לא קיי\"ל הכי אלא כרבא. זהו דעת ר\"ש. אבל הרמב\"ם דלא חילק בהלואה וס\"ל דבהלואה לעולם אין לה עליו כלום ובקנתה מחלק (בפכ\"ב מאישות בדין כ\"ט ובפ\"ב ממלוה) נ\"ל דס\"ל דלא פליגי אהדדי ומה שמחלק הגמרא מתחלה בין הלואה לקניית קרקע איירי במעות שאינן טמונין ואף ע\"ג דהמקשן קאמר לאו משום דאמרי לגלויי זוזי והיינו מעות טמונין מ\"מ התרצן שהשיב לו שאני התם דלא לישוי אינש עבד לוה כו' מה\"ט נשמע ד��לוה מנה אפי' מעות שאינן טמונין אין לה עליו כלום ואמרינן דכדי להוציא מידה נתכוין דאף ע\"ג דהיו המעות גלויין מ\"מ לא היה יכול להוציא בקלות מידה ולכך בא עליה בתורת הלואה וכמ\"ש הרא\"ש בשם הר\"ש גופיה האי סברא דמן הראוי היה לומר דמה\"ט שלא להוציא מידו אפי' במעות שאינן טמונין ע\"ש באשר\"י ובכה\"ג דמעות אינן טמונין מחלק התרצן בין הלואה ולקנתה ממנו שדה והיינו כדברי רבא ממש ודוק כנ\"ל לפרש דעת הרמב\"ם שמש\"ה חילק בין לותה לו לקנתה ממנו משום שנראה לו כן מוכרח מהגמרא ומטעם שקאמר סתם גמרא דשאני הלואה דלא ניחא ליה להיות עבד לוה כו' משא\"כ בקנין ומשה\"נ כתב הרמב\"ם בפכ\"ב מאישות דבקנתה במעות טמונים דלא קנתה השדה מ\"מ לא אמרינן שהמעות יהיו שלו לגמרי כדאמרינן בהלואה דאין לה עליו כלום אלא המעות הם בחזקה של האשה כדין נכסי מלוג שלה וצריך לקנות מהן קרקע והבעל אוכל פירות ונ\"ל דטעמו כמ\"ש מדאמרינן בגמרא דמכירת קרקע דלא נעשה עבד מסתמא דגמר ומקנה במעות שאינן טמונין ולא אמרינן דעבד תחבולות כ\"כ להוציא מרדה משה\"נ אפילו במעות טמונין לפחות המעות ברשותה עומדים ודוק. ולפ\"ז א\"צ לטעם של המ\"מ שנדחק שם וכתב דבהלואה דהו\"ל לקנות קרקע ולא קנתה מש\"ה הן של הבעל לגמרי דאין טעם לדבר דהרי אנן רואין דהאשה צועקת בבית דין ואומרת שהמעות שלה הן ודוק ועיין בא\"ע סימן פ\"ה וסימן ע\"ו עוד בישוב דברים הללו: "
+                ],
+                [
+                    " הלוה מהגר שנתגיירו כו' ז\"ל הגמרא פ\"ק דקידושין (עב\"ח שהביאו) ופירש\"י דבהורתו ולידתו שלא בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו כו' [ועפ\"ר שכתבתי לשונו ומ\"ש הר\"ן עליו] ועוד מסיק הר\"ן וכתב עליו ז\"ל ומיהו אכתי איכא למידק היכי אמרינן דכיון שלידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו והא אמרינן בפרק מי שמת גבי איסור גיורא דהו\"ל תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו הוי ומשמע שם שלא היה רבא רוצה ליתנם לרב מרי והיאך אפשר שלא היה רוצה רבא שתהא רוח חכמים נוחה הימנו [וכן הקשו בתוס'] ותירץ ר\"ת דלא אמרינן רוח חכמים נוחה הימנו אלא במלוה שגמל לו חסד אבל בפקדון לא והתם פקדון הוה ואין זה מחוור אבל י\"ל דכי אמרינן רוח חכמים נוחה הימנו בבן גר וגיורת דשניהן היו מתחילה עכו\"ם והיתה הורתו משניהן שלא בקדושה ואחר כך קודם לידתה נתגיירה אמו אבל רב מרי בן ישראלית הוה ולא שדינן ליה בתר אבוה כלל דקיי\"ל דעכו\"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר והרי כאילו אינו בנו כלל ומש\"ה לא הו\"ל למיחש לרוח חכמים נוחה הימנו [וכ\"כ הרא\"ש בקצת תוספת לשון ע\"ש] אבל יש מי שפירש איפכא [והוא ר\"י] דבהורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו ובלידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו וטעמו משום דנפיק מיניה חורבא דכיון שלידתו בקדושה אמרינן דמדינא ירית ובנו הוא לכל דבר ויאמרו שאם קידש אשת אביו לא תפסי בה קידושין [ולשון תוספות] כו' [עב\"ח שהביאו] אבל כשהורתו ולידתו שלא בקדושה מידע ידעי דמתקנתא קא ירית ולא נפיק חורבא עכ\"ל. ומלשון רבינו נראה דאזיל בשיטת רש\"י (וכמ\"ש בפרישה) ובתירוצא דאשר\"י ור\"ן דשאני רב מרי שאמו היתה ישראלית גם מסתמא אזיל בשיטת הרא\"ש אביו והרא\"ש ס\"ל כרש\"י ולפ\"ז תימה שלא כתב רבינו החילוק דהא דרוח חכמים נוח הימנו היינו דוקא כשאב ואם שניהם גיורים אבל כשהאם ישראלית אזי שדינן ליה בתר האם ואין רוח חכמים נוח הימנו כעובדא דרב מרי ורבא וכנ\"ל. וז\"ל ד\"מ ול\"ב דאין כאן טעות כי לא ר��ה רבינו להאריך בדין אימתי רוח חכמים נוחה הימנו בדבר שיש מחלוקת בין הפוסקים מאחר שאין כופין אותו בדין שיחזיר ולכן לא כתב הדין ההוא בביאור והשמיענו בדיוק ולא כתב אלא דבר הפשוט דהיינו אם היתה הורתו ולידתו בקדושה שיחזיר ור\"ל שכופין אותו בדין שיחזיר ודקא קשיא פשיטא מאי למימרא דיוקא קמ\"ל הא אם לא היתה הורתן ולידתן בקדושה אין כופין אותו להחזיר מיהא רוח חכמים נוח הימנו לרש\"י כדאית ליה דהיינו הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה ורישא דקאמר אין רוח נוח הימנו מיירי כששניהן שלא בקדושה הוה ולר\"י הדיוק אתא הא אם שניהן שלא בקדושה רוח חכמים נוח הימנו ואין כופין ורישא מיירי בלידתן בקדושה ונתגיירו עמו דכתב עמו ל\"ד קאמר ול' הברייתא נקט דבשני ברייתות הנ\"ל קתני בכל א' נתגיירו עמו וע\"כ חד מינייהו ל\"ד הוא בין לרש\"י בין לר\"י וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אלא אפילו היה ללוה משכון כו' בפרישה כתבתי הטעם וא'\"ת לטעם זה מ\"ש ממוכר ש\"ח לחבירו דאמרינן שקנאו חבירו והלוה חייב לשלם לו התם נמי לימא ליה הלוה אילו לא קנית אותו ממנו הוינא מפייסי ליה והוה מחל לי כדאמרינן הכא. וי\"ל דשאני המוכר שט\"ח לחבירו דהעמידו בשעת מכירה במקומו במאי דמסר לו השטר וכתב ליה קני לך איהו וכל שיעבודו משא\"כ בפורע חובו של חבירו אף שהלוהו לו בשטר וגם המלוה ביקש מזה הפורע שיפרע לו בשביל חבירו ויקח השט\"ח לידו מ\"מ כל שלא כתב לו קני לך איהו וכל שיעבודו אינו עומד במקומו. וכבר כתבתי שם בסימן ס\"ו דאפילו בכתב לו קני לך איהו וכל שיעבודו מן הדין לא היה צריך לשלם לו דבשיעבוד השטר לא שייך קניין [אלא] שתקנת חכמים הוא משום פסידא דמלוה שאם יצטרך למעות שיכול למכרו וכדי שלא תנעול דלת בפני לווין וכמ\"ש בסי' ס\"ו והבו דלא לוסיף עליה לשלם בפרעו מעצמו ודלא כשארית יוסף דדימה הדברים וכתב במוכר שט\"ח לחבירו א\"צ לשלם לו כ\"א בקנהו השט\"ח מדעת הלוה ע\"ש בסי' זה: "
+                ],
+                [
+                    " ופירש\"י דבכל חוב כו' ז\"ל המשנה פ\"ב דכתובות מי שהלך למה\"י ועמד א' ופרנס את אשתו חנן אומר איבד מעותיו נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול ואיפסקא הלכתא כחנן. וגרסינן בגמרא תנן התם המודר הנאה מחבירו שוקל את שקלו ופורע לו את חובו הא משתרשי ליה אמר רב אושעיא הא מני חנן הוא דאמר איבד מעותיו. רבא אמר דברי הכל הוא וכגון שהמלוה התנה עם הלוה שלא לפרעו אלא מתי שירצה ופרש\"י חנן הוא כו' כמש\"ר בשמו. וכן דעת הרי\"ף וריב\"א והביאו ראייה מהירושלמי והרא\"ש בפ\"ב דכתובות הביא כל הדעות ואח\"כ הביא דעת ר\"ת המוזכר בדברי רבינו. וכתב ב\"י ז\"ל ומשמע לרבינו דמדכתב הרא\"ש סברת ר\"ת ודחייתו לראיית ריב\"א [באחרונה] נראה דסבר כר\"ת ודבר ברור שאין זה ראיה וכדאי להכריע שהרא\"ש סבר כר\"ת ואדרבה נראה בהדיא מדבריו דסבר דלית הלכתא כר\"ת שהרי בפירושו כו' ע\"ש [וקצת מנהו בב\"ח] ואני תמה על תמיהתו כי לע\"ד דברי רבינו מכוונים ומדוקדקים המה דמסקנת הרא\"ש כר\"ת ועיקר ההכרח והלימוד שלו ממ\"ש הרא\"ש בפסקיו בפרק אין בין המודר אהא דהמודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו ופורע את חובו כו' כתב ז\"ל ופורע לו את חובו מוקי לה רבא כשהלוהו ע\"מ שלא לפרוע כלומר שלא יגשנו לפרוע אלא לכשירצה יפרענו עכ\"ל. והשמיט מלהביא שם אוקימתא דר' אושעיא דמוקי שם בנדרים ובכתובות לההוא מתני' דפורע חובי כחנן והדבר צריך ישוב למה נתן לנו מקום לטעות במ\"ש אוקימתא דרבא לחוד דהא יש ללמוד מינה דדוקא כשהלוהו ע\"מ שלא לפרוע הא לאו הכי אסור לפרוע חובו של המודר וז\"א לפי מאי דקיי\"ל כחנן וכמ\"ש לעיל באוקימתא דר\"א. וא\"א לומר דס\"ל דחנן מודה במודר משום מראית עין או משום דעכ\"פ נהנה ממנו דא\"כ הגמרא דפ\"ב דכתובות הנ\"ל דקיהיב טעם למה רבא ל\"ק כר\"א הול\"ל דה\"ט משום דס\"ל דחנן מודה במודר בשלמא אי נאמר דהרא\"ש ס\"ל כר\"ת א\"כ אין נ\"מ בדין בין אוקימתא דר\"ה לאוקימתא דרבא שהרי בשאר חובות גם חנן מודה דאסור לפרוע עבורו וכיון דל' ופורע חובו דקתני שם במשנה סתמא משמע דבסתם חובות איירי מש\"ה ניחא ליה להרא\"ש לכתוב ולהביא בפסקיו אוקימתא דרבא לחוד דאליביה בסתם חובות איירי וגם אתיא אליביה אפי' כרבנן דחנן והשתא ל\"ק דא\"כ הגמרא הול\"ל דה\"ט דרבא דל\"ק כר\"ה משום דרצה לאוקמי סתמא דמתני' בסתם חובות משום דגם אליביה קשה הלא מתני' סתמא קתני ואיך מוקי לה בדהתנה ע\"מ שלא לפרוע דוקא מש\"ה הוצרך הגמרא לומר דה\"ט נמי משום דאליביה המשנה אליבא דכ\"ע אלא שהרא\"ש הביא אוקימתא דרבא לחוד מה\"ט דכתיבנא וק\"ל (שוב ראיתי שהב\"י הביא דברי הרא\"ש הללו בפסקיו בי\"ד סי' רכ\"א וכתב דה\"ט משום דהרא\"ש ס\"ל דחנן מודה במודר הנאה ונדחק בישוב קושיא זו למה ל\"ק הגמרא דמה\"ט לא אמר רבא כר\"ה משום דס\"ל דחנן מודה במודר הנאה ע\"ש שדחיתי דבריו דקשה א\"כ מנ\"ל להרא\"ש דאליביה דרבא חנן מודה במודר הנאה כיון דלר\"ה חנן אמר דינו גם במודר הנאה ע\"ש שהארכתי וכתבתי ג\"כ קצת דקדוקים וראיות לפי' ב\"י דחנן מודה בזה ע\"ש ודוק) אמור מעתה תסתיים דהרא\"ש ס\"ל כר\"ת ולהכי נמי הביא דעת ר\"ת באחרונה בפרק ב' דכתובות ומה שהביא הרא\"ש בפירושו בריש אין בין המודר פירש\"י זו לאו קושיא דודאי בפירוש ל' פורע חוב מתיישב פירש\"י יותר אבל לדינא לא ס\"ל כפירש\"י וסמך אמ\"ש שם בפסקיו לאוקימתא דרבא ולא הביא כלל אוקימתא דמוקי להמשנה כחנן וא\"כ ליכא למטעי כלל וגם מה\"ט סיים שם בפירושו וכתב ז\"ל כך פירש\"י רמז לך שרש\"י פי' כן וליה לא ס\"ל לדינא אלא שבפירושו מתיישב הל' יותר ומ\"ש בכתובות בפירושא דכיוצא בו דלא תימא דוקא בפורע מזון כו' קמ\"ל דאף כיוצא בו בשאר חובות כו' דמשמע דס\"ל אפי' בכל החובות התם נמי לרווחא דמלתא כ\"כ שפירוש זה מתיישב יותר על מלות כיוצא בו גם מפני שלפני זה הביא דברי הרי\"ף מה שכתב בכיוצא מזה מש\"ה סיים ג\"כ בפירושו אבל באמת לדידיה ולר\"ת לא אמרו בכל החובות רק ע\"ד שכתבתי בפרישה דגופא דמלתא דחנן מיירי בעמד ופרנסה ועל זה קאמר חנן איבד מעותיו דאפשר שהיתה מצמצמת וקאמר ר' זירא דהלכה כחנן בזה וכיוצא בו דהיינו פורע חוב מזונות אשתו. ולא זו אלא אפי' אם היה לזה שפרנסה משכון ממנה או שהיה דוחקה וזה פרע בשבילה אפ\"ה אין הבעל נותן לו מידי אע\"פ דבשאר פורע חוב חייב לו לשלם. אך ק\"ק דבפ' הכונס בדיני מבריח ארי כתב וז\"ל ופורע חובו אין מצילו מן ההפסד כו' א\"נ כדמפרש טעמו בירושלמי דכתובות ונדרים מפייסינא הוינא ליה כו' ע\"ש שהאריך משמע מדבריו שם דס\"ל כרש\"י ומיהו אפשר דהתם נמי לאו לדינא קאמר אלא ישוב קא מיישב דלא תקשה הסוגיא אהדדי וחד מהתירוצים נקט ולפי ששם לאו מקור מקום הדין לא חש וסמך אמ\"ש במקום מקור הדין בנדרים ובכתובות ועוד דכבר אפשר לפרש כל לשונו שם בפורע חוב מזונות אשתו דגם ביה במשכון שייך מפייסינא הוינא ליה וע\"ד שכתבתי בפרישה. וחילוק זה שכתבתי בין פרנס אשתו לפורע חוב מזונות אשתו הוא מוכרח מתוך דברי הרא\"ש דפ' אין בין המודר וכמ\"ש בי\"ד סי' רכ\"א וב\"י האריך שם בכמה דוחקות דלא צריכנא וע\"ש ודוק. גם עמ\"ש בתשובה כלל ע\"ג סימן ט' דכתב דהא דאמרינן הפורע חובו של חבירו הפסיד מעותיו היינו היכא דמדעתו כו' השיב לדעת השואל ששאל לפי דעת הרמב\"ם וכדמוכח שם סוף התשובה ודוק: מי שמשכנו אותו כו' פטור מלשלם כו' וקשה שבסמוך כתב בשם הרא\"ש ור\"ת דפורע בשאר חובות חייב לשלם והיה נראה לומר דכאן מיירי שמשכנו בשביל חבירו שלא כדין וכן מוכח שאמר ומשכנו על חבירו ומה לו ולחבירו שימשכנו בשבילו אם לא שהוא גזלן ואנס וא\"כ נמי נאמר דמשכנו שלא כדין ולעיל מיירי שחייב בחוב גמור אבל א\"א לומר כן שבהדיא כתב הרא\"ש ריש הכונס דיותר חיוב לשלם כשפרע חוב שהיה עליו שלא כדין מאם פרע חוב שהוא כדין דז\"ל שם ופורע חובו אין מצילו מהפסד אע\"פ שהיה צריך לפרעו אם לא פרעו זה אין זה הפסד שהרי מתחייב לשלם לו אלא מצילו מצער בעלמא שהוא מצטער שאינו יכול לפרעו עכ\"ל. וכ\"כ פ' שני דייני גזירות וכ\"כ מהרי\"ק שורש קנ\"ה והטעם נ\"ל שחכמים לא עשו תקנה שיצטרך לשלם לחבירו שהוציא ממון עבורו שלא מדעתו אלא כדי שיהא כל אדם זריז ומהיר להציל חבירו מהפסד. אבל בדבר שאדם חייב לא זירזו את חבירו שיפטרנו מחיובו. ש\"מ מיהא דפורע חוב שהוא שלא כדין יותר צריך לשלם לו מאם פרע חוב שהוא כדין ע\"כ צריכין לומר כמ\"ש בפרישה ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הערב לחבירו משתעבד כו' עפ\"ר מנא יליף ליה. עוד גרסי' שם ז\"ל אמר אמימר ערב דמשתעבד מחלוקת ר\"י ור' יוסי לר' יהודא דאמר אסמכתא לא קני ערב לא משתעבד. ורב אשי ס\"ל דאפי' לר' יהודא בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה: ומש\"ר אפי' אין לו נכסים ללוה שם דף קע\"ד גרסי' ז\"ל ערב דכתובה ד\"ה לא משתעבד קבלן דב\"ח ד\"ה משתעבד קבלן דכתובה וערב דב\"ח פליגי מר סבר אי אית ליה נכסים משתעבד אי לית ליה לא משתעבד ומ\"ס בין אי אית ליה בין לית ליה משתעבד בר מערב דכתובה דאע\"ג דאית ליה לבעל לא משתעבד מ\"ט מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסריה עכ\"ל הגמרא ומכאן יצאו דברי רבינו הללו למ\"ש בסמוך בס\"ד ודוק: ומש\"ר אבל אם לאחר שהלוהו כו' עד כתב הראב\"ד ז\"ל שהוא משתעבד כו' והרמ\"ה כתב ז\"ל בב\"ב דף קע\"ה ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בנ\"ח מעשה ובא לפני ר' ישמעאל ואמר גובה מנכסים בנ\"ח א\"ל בן ננס אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בנ\"ח א\"ל למה א\"ל הרי החולק את א' בשוק ומצאו חבירו וא\"ל הנח לו פטור שלא על אמונתו הלוהו אלא איזה ערב שהוא חייב הלוהו ואני נותן לך חייב שכן על אמונתו הלוהו עכ\"ל המשנה ובגמרא דף קע\"ו קאמר דהלכתא כר\"י וקאמר איבעיא להו בחנוק מה לי אמר ר\"י (ופרשב\"ם מה לי כו' דילמא משום צער דחבריה שנחנק נמי גמר ומקני א\"ד מתכוין הוא להצילו מחניקה ומצוה קעביד ולאו מידי חסריה ולא הוה ערב וע\"ש בנ\"י דכתב בשם גאון דחונק ל\"ד הוא אלא שתופס בו) ת\"ש דכי אתא רבין אמר ר\"י חלוק היה ר\"י אף בחנוק והלכה כמותו אף בחנוק אמר רב יהודא אמר שמואל חנוק וקנו מידו משתעבד מכלל דערב בעלמא לא בעי קנין ופליגא דרב נחמן דאמר ר\"נ ערב דב\"ד הוא דלא בעי קנין הא בעלמא בעי קנין והלכתא ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין אחר מתן מעות בעי קנין ערב דב\"ד לא בעי קנין דבההוא הנאה דמהימן ליה גמר ומשעבד ליה ע\"כ. וכתב ר\"ש ז\"ל ערב דב\"ד לא בעי קנין ולא גרסי' הנך כולהו בעו קנין וכ\"כ שם התוספות אבל ברי\"ף איתא הגי' והנך כולהו בעו קנין וגם ברא\"ש סיים וכת�� ז\"ל ואידך כולהו בעי קנין ע\"ש ופשוט הוא דערבות היוצא אחר חיתום שטרות איכא בין הני גירסות דלגירסת הרי\"ף והרא\"ש בעו קנין דאידך כולהו ר\"ל הנזכרים דהיינו דאחר חיתום שטרות וחונק וכ\"כ הרמב\"ם בהדיא בפרק כ\"ו ממלוה דבעי קנין וכתוב שם המ\"מ דטעמו משום דס\"ל דמ\"ש בגמרא בכולהו בעו קנין קאי נמי אהיוצא אחר חיתום שטרות משא\"כ לגירסת רשב\"ם וס\"ל לרשב\"ם דאף דחונק וגם ערב דעלמא זולת ערב דב\"ד מסיק בגמרא דבעי קנין היינו דוקא בערבות דע\"פ דסתם חונק את חבירו בשוק מיירי שלא בשעת מתן מעות ובע\"פ אבל בהיוצא אחר חיתום שטרות היינו באומר מנה אני ח\"ל בשטר וכמו שכתב רבינו בשם הראב\"ד והרמב\"ן ובשם הרמ\"ה כתב דאינו משתעבד בלא קנין וסבירא ליה דהמחייב נפשו בתורת ערבות גרע מהמחייב נפשו בשטר וכמו שכתבתי בפרישה. וכתב רבינו עליו דהכי מסתבר. והיינו מטעם דכתבתי כיון דהרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש גרסי ואידך כולהו בעי קנין וגם סברא הוא מדמדמה בן ננס חנוק לערבות היוצא אחר חיתום שטרות ובחנוק פשיטא דבקנין איירי דאל\"כ לא הוה פליג עליה ר\"י ואי פליג לא הוה הלכה כמותו כדאיתא בגמרא הנ\"ל. ולהראב\"ד והרמב\"ן נראה דצ\"ל דה\"ק בן ננס מדבחונק פטור אף אם קנו מידו וה\"ה כ\"ש דפטור בזה הערב היוצא אחר חיתום שטרות בלא קנין ור\"י פליג עליה בתרווייהו וכל חד לפי עניינו וזהו דוחק בעיני רבינו ובזה דברי רבינו מבוארים ודוק. אבל תימה דקשיין דברי הרמ\"ה אדברי הרמ\"ה דכאן משמע דכי נמי קנו מיניה לא גבו אלא מבנ\"ח דהא קיי\"ל הילכתא כר\"י ור\"י בקנין איירי ובסמוך ס\"ו כ\"ר בשם הרמ\"ה דסתם ערב וקנו מיניה משתעבד וגבי ממשעבדי. וגם בל\"ז שכתבתי ק' במאי מוקי הרמ\"ה לר\"י אי בקנין למה אמר שגובין מנכסים בנ\"ח הא אפילו ממשעבדי גובה להרמ\"ה ואי בלא קנין הא ס\"ל להרמ\"ה דאפילו בנ\"ח אינו גובה ור\"י אומר שגובה והלכתא כוותיה. ובטורים דפוס אויגינשפורג נדפס כאן הר\"ר משה כהן ולקמן נדפס הרמ\"ה והוא הר\"ר מאיר הלוי. ולפ\"ז לק\"מ די\"ל דהרמ\"ך דמוקי דברי ר\"י דמיירי בקנין ס\"ל דבקנין גרידא אינו טורף ממשעבדי והרמ\"ה דבסמוך ס\"ל כהראב\"ד דר\"י איירי בלא קנין ומש\"ה קאמר דאינו גובה אלא מבנ\"ח. אבל ברוב הספרים הנדפסים גם בשל קלף איתא גם הכא הרמ\"ה סתם. ונראה ליישב דלהרמ\"ה עדיף קנין בלא כתיבה כלל מקנין ויצא לאחר חיתום שטרות. והטעם דבקנין לבד גבי ממשעבדי לפי שסתם קנין לכתיבה עומד והעדים מידכר דכירי ליה לפי שאפשר שהיום או למחר יצטרכו לכתוב לו שטר והעדים מוציאים הקול ולהכי הו\"ל ללקוחות למיזדהר בנפשייהו מלקנות ואינהו אפסידו אנפשייהו אבל ביוצא לאחר חיתום שטרות לא יכתוב שטר לעולם על ערבות זה ולא מפקי עדים לקלא ולכן אף שקנו מיניה לא גבי אלא מבנ\"ח ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " בד\"א שכתבו קודם חתימת העדים כו' עד דוקא שכתב כו' ז\"ל הגמרא שם דף קע\"ו ע\"א זימנין אמר רב קודם חיתום שטרות גובה מנכסים משועבדים לאחר חיתום שטרות. גובה מבנ\"ח וזימנין אמר רב אפי' קודם חיתום אינו גובה אלא מבנ\"ח קשיא דרב אדרב ל\"ק הא דכתב ביה פלוני ערב הא דכתב ביה ופלוני ערב עכ\"ל הגמרא. וז\"ל הרי\"ף והרא\"ש פלוני ערב לא שייך ערב בשטר ופלוני ערב שייך ערב בשטר ע\"כ. וכתב הנ\"י על דברי הרי\"ף ז\"ל ומשמע כמאן דפריש בהדיא ע\"מ שאין עלי אחריות דמש\"ה לא רצה לכתוב בוי\"ו שלא יכנס בשיעבוד שקבל עליו לוה למלוה ומש\"ה אפי' קודם חיתום אינו גובה אלא מבנ\"ח אבל כשכתב וי\"ו מוסיף על ענין הראשון כל אחריות ושיעבוד שקיבל עליו לוה למלוה קיבל גם הערב לפיכך גבי ממשעבדי כו' עכ\"ל. ור\"ל אף ע\"ג דכבר קנו מידו דהערב כדינו דלאחר מתן מעות דבעי קנין (וכמ\"ש בפרישה בשם הרמב\"ם ורבינו דל\"מ ליה אפי' שטר גמור בלא קנין) וגם כתבו ערבותו בשטר אפ\"ה כיון דאיכא ריעותא לפנינו דלא כתב ופלוני מגרע גרע והו\"ל כמאן דפריש כו'. ונראה מלשון הנ\"י דפי' לשון הרי\"ף מ\"ש לא הוה ערב בשטר לשון עירוב דהיינו לערב הערב עם הלוה וכלשון זה כ' הרמב\"ם בהדיא בר\"פ כ\"ו כתבתי לשונו בפרישה לעיל בסמוך ולא רצה הנ\"י לפרשו כפירוש רשב\"ם דפי' בגמרא שם ז\"ל פלוני ערב הפסיק הענין ודילמא לא אסהידו עדים אלא אשטרא דלעיל לחוד. ופלוני ערב וי\"ו מוסיף על ענין הראשון ועל השטר ועל הערבות חתימי סהדי עכ\"ל ולומר דגם כוונת הרי\"ף הוא הכי וה\"ק לא הוה ערב בשטר משום דעדים לא קאי על הערבות דא\"כ לא הול\"ל לא שייך ערבות בשטר אלא הול\"ל לא הוה ערב בשטר וק\"ל. ומ\"מ יש לדקדק מדברי הרשב\"ם דכתב דבשלא כתבו ופלוני בוי\"ו דאמרינן דילמא לא חתימי סהדי אלא אשטרא לחוד דע\"כ פי' דברי רב דמיירי בקנו מידו דאל\"כ במאי גובה מבנ\"ח כיון דאין כאן שטר ולא קנין וגם לא כת\"י דהרי לא כתב אלא ופלוני ערב ולא חתם שמו עליו אלא העדים חתימי והדר פי' דאמרינן דעדים לא קאי אזה ובהא נראה דאפילו הרמב\"ן הנ\"ל מודה דלא משתעבד כלל וא\"כ ג\"כ מ\"ש דאם כתב ופלוני דגובה ממשעבדי מיירי בקנו מידו דוקא ומטעם שכ\"ר לעיל דל\"מ שטר בלא קנין וכן מוכח מדברי רב הנ\"ל דקאמר קודם חיתום שטרות גובה מנכסים משועבדים לאחר חיתום מבנ\"ח וקודם חיתום דומיא דלאחר חיתום ואחר חיתום כבר נתבאר דהרמב\"ם ורבינו ס\"ל דמיירי בקנו מיניה דוק. ועוד נ\"ל קצת ראיה לזה מגירסת הרי\"ף והרא\"ש והיא היתה ג\"כ גירסת רבינו וכמ\"ש לעיל דגרסי' בסוף שמעתין ז\"ל ואינך כולהו בעי קנין משמע קצת דקאי גם אהאי דאמר קודם חיתום וכתב ופלוני דבעי קנין. ומהתימה על הב\"י שכתב לעיל בסמוך ס\"י על מש\"ר בשם ר' האי דכתב כסברא הראשונה כו' דל\"פ אמ\"ש הרמ\"ה בערב היוצא קודם חיתום שטרות וכתב בו ופלוני דגובה ממשעבדי אפילו לא קנו מיניה ומנ\"ל הא כיון דכל הני רבוותא לא ס\"ל הכי ועפ\"ר ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם אין הלוה לפנינו צריך להודיעו אם הוא קרוב כדי שיוכל לילך ולבא תוך שלשים יום קשה דהרא\"ש בסוף בתרא כתב ז\"ל ואם אין הלוה כאן מודיעים אותו וממתינין לו כדין המפורש בהגוזל כו'. ושם מפורש כדי שיוכל שליח לילך בג' בשבת ויבוא ברביעי בשבת ויעמוד לדין בחמישי. וכ\"כ ר' ירוחם בהדיא בדין זה. ומש\"ה י\"מ מש\"ר דנותני' לו זמן ל' יום היינו כשהערב רוצה לטרוח ולילך אחר הלוה. ומ\"ש הרא\"ש ורי\"ו דאין נותנים לו אלא זמן ג' ימים היינו כשאין הערב רוצה לילך אחריו אזי הב\"ד אומרים להמלוה דצריך להודיעו אם יכול להודיעו בתוך ג' וכמ\"ש לעיל בר\"ס קי\"ד בדין מלוה עם לוקח מאוחר ע\"ש. אבל זה דוחק דא\"כ לא הול\"ל צריך להודיעו דמי הצריכו לכך אלא שהערב מעצמו דורש טובתו לילך אחר הלוה. אלא ודאי אהמלוה קאי רבינו דצריך להודיעו וצריכין לחלק דהרא\"ש מדבר באם אין הערב מבקש שילך המלוה אחר הלוה ואזי הב\"ד מעצמן א\"ל להמלוה שיתבע הלוה תחילה תוך ג' ימים הנ\"ל וטפי לא כיון שאין לו נכסים ידועים ליפרע מנהו. ורבינו מדבר אם הערב אומר לב\"ד שילך המלוה תחילה אחר הלוה כי יודע שיש לו לפרוע או טענה אחרינא כיוצא בזה אז נותנים לו זמן ל' יום. ול\"ד למלוה עם לוקח מאוחר הנ\"ל דלעולם אין נותנים לו זמן אלא ג' ימים אף אם מבקש הלוקח שהמלוה ילך אחר הלוה תחילה דשאני התם דשיעבודו עצמו דהמלוה הוא ביד הלוקח וק\"ל. ומיהו היינו דוקא אם יודעים היכן הוא הלוה ויכול לתבעו תוך ל' יום. אבל אם אין יודעים היכן הוא או שיודעים היכן הוא ואינו יכול לתבעו תוך ל' יום אזי תובע את הערב מיד כי היכן יבקשנו כיון שאינו יודע מקומו אבל אם הערב אמר תנו לי זמן ואני אבקשנו בזה כ\"ר בסמוך בשם ר' נחשון דאם אין ידוע נותנים לו זמן שיבקשנו הוא ל' יום ואם ידוע שהוא במדה\"י ואינו יכול להגיע שם עד זמן <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> נותנים לו כל זמנו נמצא שהדבר נחלק לג' דינים וזהו דלא כמשמעות דברי רי\"ו דלא הזכיר נתינת ל' יום אלא שאומר הערב תנו לי זמן ואביאנו ע\"ש. ועיין בתשובת הרא\"ש כלל ע\"ג סי' ד' דכתב ג\"כ דלענין לגבות מנכסיו שלא בפניו נותנים לו זמן ל' יום וכתבו רבי' בסי' ק\"ו ודימה זה למ\"ש שאין נפרעין מן הערב תחילה ושם בשני המקומות כתוב דהב\"ד מודיעין ליה והמלוה נותן שכר השליחות וגובה אותו עם חובו מהלוה ע\"ש. ולכאורה היה נראה ליישב בזה קושיות הנ\"ל ולומר דמ\"ש דממתינין לו ג' ימים היינו דג' ימים מטפל בו המלוה ועל הוצאתו אף אם לא יפרענו ומ\"ש כאן ל' יום ר\"ל דאותה הוצאה חוזר וגובה מהערב והערב חוזר וגובה אותו מהמלוה. והשתא א\"ש דרי\"ו תלה זמן ל' יום בערב דכיון דהערב נותן ההוצאה אם לא יפרענו הלוה הו\"ל כאילו עצמו חוזר עליו אלא שזהו דוחק דהא הרא\"ש כתב שם לשון מודיעין אותו כמ\"ש בההוא דנפרעין שלא בפניו ושם פי' דחוזר וגובה ממנו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " הביאו ע\"ש בה\"ש ובמ\"ש ברח כו' לשון ב\"י כ\"כ בעה\"ת שער ל\"ה בשם תשובת הרי\"ף והביאו המ\"מ פכ\"ה דמלוה וכתב דהיינו דוקא בערב לגופו של לוה וכמו שיתבאר בסי' קל\"א עכ\"ל. ור\"ל דאי בערב בעלמא שערב לשלם בעבורו למה כתב הביאו ע\"ש בה\"ש דמשמע שאם הביאו קודם לכן וברח נפטר הערב ולמה יפטר כיון שעכשיו אינו משא\"כ בערב לגופו דאיכא למימר כיון שהביאו נפטר. ובאמת שמשמע כן מלשון המ\"מ פכ\"ה דמלוה אבל אין דעת רבינו כן דא\"כ קשה טובא. חדא איך סתם רבינו דבריו וערבב הדברים שהרי בכל זה הסי' לא מיירי בערבות הגוף ודבר הלמד מעניינו דגם זה מיירי בערב לשלם. וע\"ק דא\"כ למה השמיט רבינו ולא כתב איך הדין בכה\"ג בערבות לשלם. וע\"ק דדין זה כ\"ר לקמן בס\"ס קל\"א. ועוד דשם כתב דפליגי בהאי וכאן סתם רבינו הדברים. לכ\"נ עיקר כמ\"ש בפרישה. שוב מצאתי בבעל התרומות בשער ל\"ה כדברי שכתב ז\"ל ובתשובה לרי\"ף אם הביאו ע\"ש כו' ובתשובה לרב נחשת אמטייה כד נפיק חד כוכבא שפיר דמי לקבולי (וענין חד כוכב ע' בא\"ח סי' רי\"ג ובסי' ר\"ס מ\"ש שם) ואי לא קיבל איהו דאפסיד אנפשיה ונפטר הערב עד שיתבע הלוה ואי בתר דנפיק ג' כוכבי שבת הוי ומיחייב הערב עכ\"ל. הנה מלשון עד שיתבע כו' משמע להדיא דמיירי בערבות לשלם וכמ\"ש (ושם בהמ\"מ השמיט בהעתקה הני ג' תיבות \"עד \"שיתבע \"הלוה אבל בבעה\"ת ישנם) וכן ממ\"ש ש\"ד לקבולי לשון קובלנא משמע שיטעון עליו בדין ודברי המ\"מ צ\"ע: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם אמר המלוה כו' כתב הר\"י הלוי כו' אבל ר\"ת כו' בב\"ב דף קע\"ג [עב\"ח שהביא לשון הגמ' אמר רבה בר בר חנה אר\"י כל מקום ששנה ר\"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב כו' עכ\"ל לעניי��ינו. וז\"ל האשר\"י פר\"ת אין נכסים ללוה פי' נכסים ידועים כגון קרקעות הילכך ערב גרידא אפילו אין קרקעות ללוה לא יפרע מן הערב אלא יתבע הלוה לדין אולי יתן לו מטלטלין ואם אין כאן מודיעים אותו כו' ואם אמר ממי שארצה אפרע אם יש לו קרקע ללוה ואפי' זיבורית לא יפרע מן הערב כו' ואם אין לו קרקע ללוה יפרע מן הערב זא\"צ לחזור אחר הלוה אולי יתן לו מטלטלים דכיון דאתני ממי שארצה אפרע לא מטרחינן ליה לחזור על הלוה עכ\"ל ולפי משמעות הדברים הנ\"ל קשה על ר\"י הלוי ופסקו שהן הפוך משמעות הגמרא הנ\"ל. אבל מצאתי בסה\"ת שער ל\"ה שכתב ז\"ל ופי' הרב אבן מיגא\"ש ז\"ל הפי' הנכון הוא (נראה דמש\"ה כתב דהוא הפירוש הנכון משום דלפי' זה אין לו נכסים ור\"ל דאין לו נכסים כלל וק\"ל) והא דאמר בד\"א כו' ה\"פ הא דאמרינן דהיכא דלא אמר ע\"מ שאפרע ממי שארצה שאין לו לפרוע מערב תחילה (שם בגמ' מפרש הא דתנן לא יפרע מן הערב ר\"ל לא יפרע ממנו תחילה) דאלמא לאחר שתובע את הלוה אם אינו נותן כלום יחזור ויתבע הערב בד\"א כשאין נכסים ללוה (פי אפי' נכסים שאינם ידועים) אבל אם יש נכסים ללוה לא יתבע הערב כלל ואפי' לאחר שיתבע הלוה אלא עליו לטרוח ולתבוע להלוה כל זמן שהוא מוצא נכסים ללוה ואפי' זיבורית (וכן הוא ג\"כ בבעה\"ת זיבורית ונראה דה\"ה מטלטלים) וכל זה בדלא א\"ל ממי שארצה אפרע אבל א\"ל ממי שארצה אפרע יפרע מן הערב תחילה אפילו יש נכסים ללוה כיון דאתני עכ\"ל הרי לפנינו דלפי פירושו לק\"מ דהרי רבב\"ח דקאמר ל\"ש אלא כו' לא קאי אבבא ממי שארצה אלא ארישא יבא ללמד דרישא מיירי באין לו נכסים ידועים כו' אבל מי שאמר ממי שארצה אפרע אפי' יש לו נכסים ידועים א\"צ לתבוע הלוה תחילה כלל וקבלן ג\"כ דינו הכי אלא דקמ\"ל בו מתני' דאע\"פ דלא אמר ממי שארצה אפרע הו\"ל כמי שאמר הכי כיון שהוא קבלן ואע\"פ דבעה\"ת ורבינו כתבו בשמו דר\"י מיגא\"ש דכשאומר ממי שארצה אפרע יכול ליפרע מן הערב תחילה אפילו יש לו נכסים להלוה ולא כתבו בשמו דיכול לתבעו תחילה אין לומר דס\"ל דדוקא להפרע קאמר אחר שתבעו תחילה להלוה ואינו רוצה לשלם דהא אחר זה בדין אם אמר בפירוש ממי שארצה אפרע תחילה כ\"ר דיכול לתבוע לערב תחילה הרי דהתחיל במי שארצה אפרע וסיים ביכול לתבוע ועוד דזיל בתר טעמיה דס\"ל דכיון דאתני אתני ובכלל התנאי דממי שארצה אפרע ודאי כוונתו ג\"כ היה לתבוע למי שירצה תחילה ועוד דאל\"כ לא הוה סתם רבינו אלא הוה מפרש כיון דהאי חילוק לא נזכר לפני זה בדברי רבינו אלא לשון התנאי נקט שהתנה בלשון ממי שארצה אפרע וגם נקט ל' המשנה והמשנה קתני יפרע במקום תביעה וע\"כ צ\"ל כן גם לבעה\"ת במ\"ש הגמרא שם וקבלן אע\"פ שיש נכסים ללוה יפרע מן הערב דר\"ל יתבע תחילה דהא ליכא מאן דפליג בהא וק\"ל. אלא שעדיין צריכים למודעי דלפי פירושו דהר\"י הלוי ק' למה הוצרך בגמרא להוסיף בבא דקבלן ושרשב\"ג אקבלן פליג הלא לסברת ר\"י מיגא\"ש ע\"כ צ\"ל דסיפא דמתני' דקתני ואם אמר ממי שארצה אפרע יפרע מן הערב מיירי אפילו ביש לו נכסים ללוה וא\"כ י\"ל דע\"ז פליג רשב\"ג וקאמר דאם יש לו נכסים בין כך ובין כך פירוש אפילו אמר ממי שארצה אפרע לא יפרע מן הערב ובאמת שבעה\"ת לא הביא שם בלשונו בבא דקבלן וי\"ל דל\"ג ליה. אבל הוא דוחק דא\"כ לא הוה שתיק מיניה הבעה\"ת שם אלא הוה כתב דלפי' זה בר\"י מיגא\"ש ל\"ג בבת קבלן לכן נראה דהתרצן ניחא ליה להוסיף בבת קבלן מלומר דרשב\"ג פליג אמי שאמר ממי שארצה אפרע דס\"ל דליכא דפליג בהא דכל תנאי שבממון קיים ובכלל התנאי דממי שארצה אפרע הוה כאילו אמר אפילו יהיו נכסים ללוה אפרע מהערב תחילה והא דהשיבו התרצן דבר שלא היה קשה להמקשן י\"ל דהמקשן לא היה יכול להקשות זה דכיון דרבב\"ח מוקי לדברי הת\"ק דמיירי דוקא באין לו נכסים הא יש לו נכסים לא יתבע הערב אף ע\"ג דאמר ממי שארצה אפרע ש\"מ דגם הת\"ק ס\"ל דלשון ממי שארצה אפרע לא הוי תנאי גמור. ומש\"ה אין לו להקשות אלא לסתור דברי רבב\"ח מהא דקתני סיפא כו' והוצרך התרצן לתרץ דחסורי מחסרא ושממי שארצה הוא תנאי גמור וס\"ל דלפ\"ז לא הוה פליג עליה רשב\"ג מש\"ה הגיה בבת קבלן דמיירי בלא אמר ממי שארצה ועליו פליג רשב\"ג וס\"ל דערבות דקבלן אינו כ\"כ חיוב לפרוע בזה כמו ערבות דממי שארצה אפרע וא\"ת אם כן לא הו\"ל לשתוק ר\"י מיגא\"ש מזה וי\"ל כיון דלא קיי\"ל כרשב\"ג מש\"ה לא נקט דלת\"ק שניהן שוין הן וק\"ל: ואם אמר בפירוש ממי שארצה אפרע תחילה ודאי יכול לתבוע הערב תחילה כו' ז\"ל הרמב\"ם בפרק כ\"ה ממלוה ע\"מ שאפרע ממי שארצה תחילה כו' ה\"ז יפרע ממנו אף ע\"פ שיש נכסים ללוה עכ\"ל ובהשגות כתב שם הראב\"ד ע\"ז ז\"ל א\"א שיבוש הוא זה שאף ע\"פ שאמר ע\"מ שאפרע ממי שארצה תחילה אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב עכ\"ל והן הן דברי רבינו לגירסתו וכמ\"ש בפרישה. וכן היתה גיר' המ\"מ ע\"ש. אבל גיר' בעה\"ת בשער ל\"ה דין א' לא היתה כן בדברי הרמב\"ם וכתב שם ז\"ל יש שכתבו בשם הרמב\"ם שכתב בספרו ממי שארצה אפרע תחלה ואני בדקתי ספרו ולא מצאתי שכתוב בו אלא ממי שארצה אפרע וכן הוא גיר' משנתינו עכ\"ל וכתב שם שהרמב\"ם ס\"ל כרבו ר\"י מיגא\"ש ז\"ל ומשה\"נ כ' שם דאם אמר ממי שארצה אפרע תחילה אפילו הראב\"ד מודה דנפרע מהערב תחילה כשירצה ואפשר דהראב\"ד לא כתב דינו בפירוש אלא כ' בקיצור הדרכו אדבר הרמב\"ם דשיבוש הן ושאין נפרע מהערב כשיש נכסים להלוה ולפי גירסתו קאי זה דוקא אכישלא אמר אפרע תחילה וק\"ל. והב\"י הביא דברי בעה\"ת בקיצור במקום שהיה לו להאריך וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כ' אע\"פ שאינו מפורש כו' ז\"ל מ\"ו נ\"ל פשוט דפסקינן כדברי הרא\"ש בפרט מאחר שהוא מדברי התוס' וגם המ\"מ כתב כן בפכ\"ה ממלוה בשם הרשב\"א ואומר אני שאף בעה\"ת אינו חולק אלא בא' שנעשה ערב אבל שנים שלוו בשטר וכתבו ערבות קבלנות פשיטא שדין ע\"ק יש לכל א' דאל\"כ האי ערבות קבלנות ל\"ל דהא בלא ערבות קבלנות מסתמא כשכתבו בשטר יש להן דין ערב עכ\"ל ועמ\"ש לעיל בדרישה סי' ע\"ז: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " ואם לא שמע אליו המלוה כו' בפרישה הבאתי ל' הרשב\"א דכ' שאע\"פ שקנו מידם יכולין לחזור וכתבתי דמשמע מלשונו דקאי גם אאם קנו מיד המלוה דיכול לחזור בו ועתה באתי להוסיף ולומר דאע\"ג דמשמע מהראיה הראשונה דמביא שם מההיא דג\"פ דקאי אקנין דהלוה מ\"מ מראיה השניה דהביא שם מפרק האיש מקדש נראה מוכח דס\"ל דגם אם קנה המלוה יכול לחזור בו ובתשובה אחת סתם דברי ראייתו אבל בתשובה אחרת הביאה הב\"י בסימן ל\"ט סי\"ט ביאר דבריו וכ' ז\"ל ואפילו אם נתן לו המעות כל שעדיין המעות הן בעין ביד הלוה נחלקו בו בפרק האיש מקדש אם יכול המלוה לחזור בו אם לאו ולולי שאמרו דמלוה משעה שניתנה להוצאה ניתנה היינו אומרים שניתנה לחזרה אלמא לכ\"ע מיהא קודם שנתן המעות יכול לחזור בו עכ\"ל. ואיכא למידק מיניה דאפילו אם קנו מידיה דמלוה יכול לחזור דהרי אחר שנתן המעות ומשכן הלוה אין בך קנין גדול מזה ואפ\"ה היה יכול לחזור לולי הטעם דהמעות להוצאה ניתנו וק\"ל. אבל אין להביא ראיה ממ\"ש הב\"י על שם תשובת רשב\"א ז\"ל ראובן שאמר לעדים קנו ממני וכתבו וטעמו עלי שאני חייב לשמעון מנה ותנו לו השטר ועד שלא כתבו השטר בא ראובן וא\"ל שלא יכתבוהו ופסק דאינם רשאים לכתבו עכ\"ל. ותאמר כמו שיכול הלוה לחזור מקניינו כן יכול גם המלוה לחזור מקניינו דדילמא דוקא מכתיבת השטר קאמר דיכול לחזור ולא מעיקר חיובו וכמש\"ר כיוצא בזה שם בסי' ל\"ט ע\"ש. ונראף דאף דהרמב\"ן ודאי חולק עם הרשב\"א בזה שהרי כתב (והביאו רבינו לעיל בסי' ל\"ט סי\"ט) דאפי' אם א\"ל המלוה ללוה כתוב שטר שאתה ח\"ל מנה כו' דאינו יכול לחזור בו ע\"ש ואפי' רבינו דכתב שם עליו דאין דבריו נראין לומר דבכתיבת השטר יתחייב ליה המלוה להלוות בע\"כ מ\"מ משמע מלשון זה דדוקא בכתיבת השטר קאמר דאינו מתחייב לו המלוה הא אם קנו זה לזה מידו דכיון דנשתעבדו נכסי הלוה להמלוה נתחייב ג\"כ המלוה להלוות להלוה מ\"מ כ\"ע ס\"ל בכה\"ג כיון דהערב חוזר בו דיכול גם המלוה לחזור בו ולומר דאדעתא דהכי לא קניתי בק\"ס והו\"ל כקנין בטעות וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואפי' שהעכו\"ם תבע ממנו הממון שלא כדין כו' פי' משמעון הערב אפ\"ה כיון שהדבר ידוע שידם תקיפה כו' וצ\"ע דבתשובת הרא\"ש שכ\"ר בס\"ס צ\"ג סכ\"ג ובסי' קע\"ו סל\"ו כתוב ז\"ל ראובן ושמעון שותפין כו' עד דקנה ראובן בגדים מעכו\"ם ומכרן ללוי כו' עד שאם יברר ראובן בעדים שלא פרע לוי ויצטרך ראובן לפרוע כו' דמשמע שם דאם לא יכול לברר שלא פרעו לוי אף שמברר הוא שהוצרך הוא לפרוע לעכו\"ם אפ\"ה אינו יכול ראובן לחזור על שמעון (עמ\"ש שם ובסי' קע\"ו דאין משמעות זה מוכרח) משום שיכול שמעון לומר בעלילה בא עליך כי שמא כבר פרעו לוי כ\"ש הכא שודאי פרעו ראובן. וא\"ל דשאני הכא דקיבל כל ההיזק בפירוש דהא מסיק וכתב דאפילו לא פירש כן בפירוש. וא\"ל דשאני הכא דחשיב ראובן פושע במה שהניח בידו שט\"ח דהא לא תלה הרא\"ש תשובתו בזה אלא כתב דלא מחשב שמעון לפושע במה שחזר ופרע כיון דלא כתב הפרעון בהש\"ח אבל לא כתב דראובן יחשב מכח זה פושע. וי\"ל דשאני התם דראובן נכנס בערבות בלא ידיעת שמעון ויכול שמעון לומר לו היה לך להתנות עם העכו\"ם הסוחר שלא יוכל לתבוע אותך כל זמן שאינו מברר שאין לוי פרעו או כיוצא בזה ולא עשה מש\"ה איהו דאפסיד אנפשיה משא\"כ בנדון זה שראובן בעצמו עשה מעמד עם העכו\"ם ולא היה לו לשמעון הערב להתנות שום דבר עם העכו\"ם והיותר נראה דהתם היה המעשה דהעכו\"ם קיבל עליו להפרע מלוי אלא שלקח עוד שטר מראובן ליתר בטחון וכמ\"ש שם בשאלה ז\"ל ויוצא לוי הקונה להעכו\"ם במעות ועשה ראובן עוד שטר לעכו\"ם על עצמו עכ\"ל ומסתמא הלך העכו\"ם אחר לוי תחילה ונפרע ממנו מש\"ה צריך ראובן לברר שלא פרעו משא\"כ בתשובה זו דהמעשה היה שראובן הכניס לשמעון בערבות בדיניהם ולא נזכר שהעכו\"ם סמך נפשו על פרעון ראובן ובדיניהם המלוה הולך אחר הערב תחילה וזה ידע ראובן החייב מש\"ה הצריכו הרא\"ש לשלם כשיברר אם שילם וכמה שילם. ובזה נתיישב מה שמסיק רבינו וכתב ז\"ל וכן שנים שקבלו חכירות כו' עד חייב חבירו לפרוע חלקו דקשה פשיטא וצ\"ל דר\"ל אף אם הוצרך לפרוע יותר ממה שמחייבין בדיי וא\"כ ק' מ\"ש מהא דסי' צ\"ג ולפי מ\"ש ניחא וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שלא על אמונתו כו' אין זה לשון הרמב\"ם אלא כך איתא התם בפכ\"ה ממלוה לא נשתעבד לוי שזו אסמכתא היא ואם קנו כו'. ונראה שגם רבינו היה לו גירסא זו בספר הרמב\"ם מדהביא ע\"ז דברי הראב\"ד שכתב שאין באחריות משום אסמכתא אלא שהיה ק' לרבינו על מ\"ש שזו אסמכתא היא הא כל הערבות אסמכתא היא ומש\"ה כתב כוונת הרמב\"ם דלהכי קאמר שזו אסמכתא טפי משום דהכא לא על אמונתו קנה השדה והרי דין אסמכתא במקומה עומדת ולא גמר ומשעבד נפשיה וז\"ש שזו אסמכתא היא ובבא שניה של הרמב\"ם שהביא רבינו בסי\"ג יש לרבינו טעם אחר להרמב\"ם דלא קנה משום דגרע מסתם ערבות כיון דהיה בתנאי נוסף על ענין הערבות ולהכי א\"ש שכ\"ר שם וי\"א שמשתעבד כו' ולא כ\"כ בשם הראב\"ד מפני שאפשר דגם הראב\"ד דפליג הכא מודה התם כיון דהיה תנאי בדבר. והמ\"מ כתב על דין זה דמכר שדה כו' טעם אחר בדברי הרמב\"ם ע\"ש והביאו הב\"י וס\"ל להמ\"מ דהראב\"ד דפליג אהא דינא פליג נמי בדין שאחריו שהרי בבבא שניה כתב ז\"ל וכן הערב או הקבלן שחייבו עצמן על תנאי כו' כבר נתבאר זה עכ\"ל ולא ביאר שם לפני זה מידי לא הרמב\"ם ולא המ\"מ אלא דלשון הראב\"ד דפליג ברישא ה\"ה דפליג בסיפא ונראה שגם יש לדינא יש (גם) [נ\"מ] בין פי' רבינו לפירוש המ\"מ דלפי' רבינו דכל שערב לו בקנין אחר שכבר קנה השדה נראה דמשתעבד דדוקא בשעת מתן מעות איכא למימר שהערב סבר אף שלא יתערב לא ימנע מלקנותו דעביד אינש כו' ולהכי לא משעבד נפשיה אבל אם אחר שכבר קנהו מפייסו ליתן ערב ש\"מ דלא ניחא ליה ליזבין ארעא ליומא וכי נתערב לזה מסמך עליה ומשעבד הלה נפשו אבל להמ\"מ כיון דלא הוה כשאר ערבות אלא נעשה לו ערב על מה שכבר הוא בידו ויש בו תנאי הוה אסמכתא ולא קניא לעולם. וב\"י כתב עוד טעם ג' להרמב\"ם ע\"ש. אך מ\"ש ב\"י שם ז\"ל וכשכתב הרמב\"ם ואם קנו כו' בכל עת כו' והוה מעכשיו ולהכי חייב לא נהירא לי שיהיה הטעם משום דהוה כמעכשיו אלא כמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכתב עוד הרמב\"ם כו' עד והראב\"ד כו' והמ\"מ כתב שם בפכ\"ה ז\"ל הרמב\"ם לטעמיה שכתב בפי\"א דמכירה המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אע\"פ שקנו מידו לא משתעבד ולדעת החולקים שם אף כאן הערב משועבד בכל אפילו באלף אלפים עכ\"ל. וק\"נ שלפי מה שהשוה הדברים למה לא הביא רבינו כאן דעת הרא\"ש דס\"ל דלעולם נשתעבד בכולו וכמ\"ש בשמו בסימן ס' ולקמן ס\"ס ר\"ז. ועוד דא\"כ קשה דברי הראב\"ד אהדדי דכאן עשה פשרה וכתב דאזלינן בתר אומדנא ושם כתב סתם דאון חילוק בין קצוב לאינו קצוב. והמ\"מ הקשה שם דברי הראב\"ד אהדדי ולא כתב בהן מידי. לכן נלע\"ד דרבינו והראב\"ד ס\"ל דיש לחלק בינייהו דשאני התם דמשעבד עצמו ליתן או להתחייב לחבירו בכל מה שיצטרך בזה ס\"ל להראב\"ד ולהרא\"ש דיכול לשעבד כאילו פירש הקצבה בהדיא משא\"כ הכא דנוסף ע\"ז עוד אסמכתא דערבות ואע\"ג דלכל חד בפני עצמו משעבד נפשיה מ\"מ בהצטרפות יחד אסמכתא דערבות לדבר שאין קצבה בזה ס\"ל להראב\"ד דהולכין אחר אומדן דעת והרא\"ש לא גילה דעתו בזה ויכול להיות דס\"ל בזה כהרמב\"ם דלא משועבד כלל לכן לא הזכיר רבינו דעת הרא\"ש כלל בזה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואשה פנויה שערבה לאחרים ונישאת דינה כאילו לותה הרמב\"ם כתב דין הלואות ודין ערבות דפנויה שם בס\"פ כ\"ו ומסיק וכתב ז\"ל ואם היו אותן מעות הלואה עצמן קיימין יחזירו אותן למלוה עכ\"ל וכתב שם המ\"מ דיש ראיה לזה מהגמרא דספי\"נ ע\"ש ודברי הרמב\"ם וראייתו קאי שם אמעות הלואה שהוא בעין בידה בשעה שהיא נש��אה קמ\"ל שאין לבעל לומר הלואה להוצאה ניתנה ותיכף שנשאתי אותה זכיתי לאכול פירות ממעות שבידה אבל לענין ערבות אם המעות עדיין ביד הלוה שאשתו ערבה בעדה בעודה פנויה אין להמלוה על בעל האשה בכה\"ג שום צד חייב לומר שיכפה להלוה וגם לא על אשתו דהא אף אם לא נישאת אין על הערב שום צד חיוב כל זמן שהיה יכול להוציא מיד הלוה וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כשיפרע המלוה יודיעו כו' לפי משמעות הלשון הכי פי' כשיפרע הערב למלוה יודיע למלוה בשביל איזה מהלווים הוא פורע כדי שידע המלוה לסמוך ויגבה המותר מהשני ויחזור הערב על לוה זה אך קשה דא\"כ משמע דהברירה ביד הערב וז\"א דהא לעיל סימן פ\"ג כתב רבינו בהדיא דהברירה ביד המלוה לומר על חוב זה אקבל הדמים ואף אם באת לומר דכאן מיירי דהלווים הם לפנינו והמלוה מחויב לתבוע הלווים תחילה אלא הערב מעצמו פורע בשביל אחד מהן אכתי קשה מאי קאמר כדי שיחזור עליו דפירושו דהערב יחזור על מי שבירר לומר שבשבילו פרע הא כיון דהברירה ביד המלוה לא יתרצה לזה ויאמר אקבל ממך מעות הללו ואתבע השני ואם לא אוכל להוציא מידו אגבה מהשני או מידך וע\"ק דא\"כ אין כאן מקומו דהא בזכות המלוה איירי עד הנה ולא בזכות הערב לומר שהברירה בידו ועוד דא\"כ העיקר חסר מהספר דהול\"ל יודיעו בשביל איזה הוא פורע כדי שיגבה המלוה מהשני ולא מזה שפרע בשבילו אלא הוא יחזור עליו לכ\"נ עיקר כמ\"ש בפרישה. שוב מצאתי בספר מישרים סוף כ\"ה שכתב ז\"ל ועוד כתב הרמב\"ם כו' עד ואחד שערב בשביל שנים כשיפרע למלוה יודיע לב\"ח איזה משניהם הוא פורע כדי שיחזור עליו עכ\"ל ונראה דע\"כ אינו כפשוטו שר\"ל שהערב יודיע לב\"מ הוא המלוה שהוא בעל חוב שלו דא\"כ קשה למה שינה לשונו דמתחילה כתב כשיפרע למלוה וסיים וכתב לב\"ח זולת כל הקושיות הנ\"ל שכתבתי שקשה לפ\"ז עכ\"נ דלהלוה קרי כאן בלשונו ב\"ח ומ\"ש לב\"ח למ\"ד דלב\"ח עומד במקום על ור\"ל יודיעו המלוה על איזה לוה מקבל הפירעון. א\"נ מ\"ש לב\"ח ט\"ס הוא וצ\"ל יודיעו על חוב איזה כו' ובזה יהיה ממש כלשון הרמב\"ם הנ\"ל ודוק: וכן כתב הרמב\"ן כו' מדהביא רבינו דברי הרמב\"ן באחרונה משמע לכאורה דס\"ל הכי ולפ\"ז צ\"ל דמ\"ש לעיל סימן ע\"ז שהרא\"ש ס\"ל כהרמב\"ם בשני לווים שיפרע ממי שירצה ה\"ט דס\"ל לרבינו דדוקא גבי שני לווים שכל אחד נתהנה מהמעות התם נשתעבד כ\"א בעד כל חוב אבל כאן שאינן אלא ערבים ושום א' מהם לא נתהנה מהמעות די שנשתעבד כ\"א בעד החצי והא דכתב רבינו בסי' ע\"ז ס\"ט ז\"ל ואין הדין כן בראובן ושמעון שנעשים ערבים בשביל לוי ופטר את ראובן מהערבות יכול לגבות כל החוב משמעון כיון שלא מחל אלא לערב כו' לא כתב הטעם דמש\"ה אינו דומה לשני לווין שמחל לאחד מהן דהתם היה יכול לגבות כל החוב מאותי שמחל לו משא\"כ בערבים וכמ\"ש כאן בשם הראב\"ד והרמב\"ן י\"ל דחדא מב' טעמים נקט ולא רצה להאריך ובסמוך בס\"ס זה שהביא רבינו דברי הגאונים ומסיק וכתב ז\"ל וזה נוטה לדברי הרמב\"ם כו' וק\"ק למה כתב נוטה כיון דכ\"כ בהדיא די\"ל דהגאונים נקטו בלשונם שני (המעטת) [הטעמי'] לכל מר כדאית ליה והיינו לסברת הרמב\"ם משום דכל החוב מוטל על כל אחד מהערבים ולסברת הרמב\"ן וסייעתו משום דלא נפטר הלוה שהוא העיקר בהשיעבוד והוא טעם שכתבתי בסי' ע\"ז וז\"ש כאן ונשאר עליו החוב וק\"ל. ולהרמב\"ם אין חילוק בין ב' ערבים לב' לווים לפי גירסת ספרי הרמב\"ם שהיו ביד רבינו ולפי מ\"ש לעיל בסי' ע\"ז בדרישה גירסא אחרת בדברי הרמב\"ם אינו כן אלא ס\"ל ��הרמב\"ם סברות הפוכות מסברת הרא\"ש דדוקא שנים ערבים גובה מאיזה שירצה אבל שנים שלוו לא נשתעבד כ\"א רק על החצי ומטעם שכתבתי שם בפרישה בשם הרשב\"א. וכ\"כ בית יוסף לעיל סימן ע\"ז. אבל יותר נראה לי דס\"ל לרבינו גם כאן כהרמב\"ם וכמ\"ש בפרישה ועד\"ר בסי' ע\"ז בדרך השני והוא עיקר וע\"ש עוד בס\"ט ודוק: ותובע מחבירו את חלקו משמע דאיצטריך לאשמועינן דל\"ת שזה לא יתן לו כלום. וקשה לי מ\"ש ממש\"ר לעיל סימן ע\"ז סעיף ז' דמשמע שם דעכ\"פ משלם שליש י\"ל דשאני התם שכתב שנכנסו בעלי חובין ור\"ל שנעשו ערבים וקבלנות אבל כאן היה אפשר שיכול לומר שלא יתן כלום שכיון שלא נעשיתי ע\"ק אין לך עלי כלום קמ\"ל דאפ\"ה צריך ליתן חלקו. והיותר נראה דכאן כתב עיקר הדין דצריך לשלם ושם בתשובה בא לאשמועינן כמה הוא חלקו דל\"ת בשליש סגי בצירוף הלוה וכמ\"ש שם קמ\"ל לשלם לו החצי וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואינו נאמן שוב כי הכל תלוי כו' ע\"ש בתשובה שמסיק וכתב ז\"ל אבל צריך שיתרה בו שלא יחזיר לו אלא בפני ראובן ושמעון שלא יטעון אחר כך החזרתיו לך וזה טוב לרווחא דמילתא מכ\"ל וכ\"כ בש\"ע וצריך ליתן טעם למה כתב שהוא לרווחא דמילתא הא מן הדין צ\"ל כן כי אף שאם היה אומר לפני העדים לקוח הוא בידי לא היה שוב נאמן לומר החזרתיו לך דכיון דקנהו אינו עומד להחזיר וכמ\"ש התוס' והמרדכי בשם ר\"י וכתבתיהו לעיל בסי' ע\"ב. מ\"מ בזה שאמר לפני העדים שהוא משכון בידו כל משכון עומד להפדות ולהחזירו. ודוחק לומר דכוונתו דמה שיאמר לו שלא יחזיר לו אלא בפני ראובן ושמעון ולא סגי במה שיתרה בו שלא יפרענו לו אלא בעדים סתם זהו רווחא דמילתא דאין הלשון משמע כן וגם בזה יש צורך קצת לרווחא דמילתא דהא אם יאמר אל תחזירהו לי אלא בעדים מה צ\"ל החזרתיהו לך בפני פלוני ופלוני איזה שיהיו ומתו משא\"כ כשפרטן בשמן וכמ\"ש בפרישה. ונראה שה\"ט דכיון דבאותו ממון היו מערערים ידועים בשעה שאמר בפני עדים שהוא תפסו למשכון א\"כ טענתיה רעועה במה שאמר שהחזירו בין אם יאמר שהחזירו בחנם דהרי כבר אמר שהוא משכון בידו בין אם יאמר שהחזירו אחר שפדהו מידו כי מאחר שהיו המערערים אומרים ג\"כ או שאינם חייבים לו ודאי לא חזרו ופדהו מידו בלא דין ומשפט ואם אירע שפדאוהו לא היה לו ליתן להן לפדות בלא עדים מאחר שערערו תחילה. ואפשר לומר דמה\"ט השמיטו רבי' כאן ולא כתב סיום התשובה דצריך שיתרו בו שלא יחזירה לו בלא עדים מאחר דלא כתבו הרא\"ש כ\"א לרווחא דמילתא ובש\"ע שכתבו לא כתבו שצריך שיתרו בו כו' אלא כתב ויתרו בו ור\"ל ג\"כ שטוב הוא לעשות כן לרווחא דמילתא. מיהא ז\"א דהא רבינו סתם דבריו ומשמע דאיירי אפילו היכא דלא היה הערעור ידוע אפ\"ה לא כתב דיתרה בו שלא יחזירנו אלא בפני עדים. לכצ\"ל דרבינו לא בא כאן ללמדנו איך יעשה בשעה שיראה לעדים ואומר לפניהם שהם ממושכנים בידו אלא בא ללמדנו מה דינו אחר שבאו לב\"ד וכבר ראו העדים בידו ואמר לפניהם אז שהיא ממושכן בידו אם נאמן במיגו למפרע וקאמר דאינו נאמן. וס\"ל דאף אם לא התרו בו בשעה שראו שלא יחזירו לי אלא בעדים והיה נאמן לומר לפני ב\"ד שהחזירו מ\"מ עכשיו שמודה שלא החזירו אינו נאמן בטענת משכון הוא בידי במיגו דהחזירו דהוא מיגו גרוע כי לא רצה לטעון שהחזירו מאחר שראו עדים בידו סמוך לתביעה אף שהיה אפשר להחזירו והרא\"ש והש\"ע באו ללמדנו דינו דלכתחילה איך יעשו. ואף א\"ת דבכה\"ג ג\"כ נאמן במגו דהחזרתי מ\"מ י\"ל דרבינו איירי כשתבעו מיד אחר שראוהו ואז ודאי אין לו מיגו דטענתו גרועה לומר שהחזירו בשניה זו. ובתשובה איירי מלכתחילה וקאמר דיתרה בו דשמא לא יתבענו מיד מש\"ה כתב לרווחא דמילתא דאף אם דעתו לתבעו מיד שמא לא יזדמן שיתבענו מיד ויוכל לטעון החזרתי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואני תמה כו' שהרי אם היה כו' היה נאמן כו' לשון ב\"י איני יודע כו' [עב\"ח שהביאו] ונלע\"ד דס\"ל לרבינו דאף לפי סברת הרי\"ף יש לדחות דברי הר\"י לפי שמצ\"ל המחזיק אני מודה שכך הוא ואני אומר שהחזירהו לך כעדים ואילו היה הנפקד כאן היה מביא לך העדים שהחזירו בפניהם כו' ומשום דרבינו ס\"ל שאפילו בטענת הלכו למד\"ה היה הנפקד נאמן וכמ\"ש לעיל בסימן ע' שכך ס\"ל להרא\"ש להכי נקט הקושיא לפי סברתו אבל אה\"נ דגם לסברת הרי\"ף קשיא עליו וכנ\"ל. וגם תשובה והשגה זו שכתבתי שגם לדברי הרי\"ף לא נתיישב דברי רבי' יונה מרומו קצת בדברי רבינו ובמ\"ש והוא שאם היה הנפקד לפנינו היה מברר דבריו וכדי שלא תאמר אם היה אפשר לנפקד לברר גם זה המחזיק יברר דבריו והיינו שיעשה כרוז ודרישה וחקירה ויודעו העדים ע\"ז כ\"ר שמא הלכו למדה\"י דבכה\"ג הנפקד דוקא היה יכול לברר דבריו ולומר פלוני ופלוני היו עדים והלכו למדה\"י והיום ומחר יבואו משא\"כ זה המחזיק דאין יכול להוודע בכה\"ג מי הם והשתא א\"ש דכ\"ר שהלכו למדה\"י ולא כתב ג\"כ שמתו משום דבמתו גם הנפקד לא היה יכול לברר וק\"ל והא דלא הקשה רבינו אדברי רבינו יונה גם לדברי הרי\"ף הא אותו פלוני היה נאמן לומר החזרתיהו לך במיגו דנאנסו מידי וכנ\"ל בס\"ה ואף שאנו רואין אותו ביד זה המחזיק מכל מקום יהא המחזיק נאמן לומר להנפקד שמסרתיהו בידו ואמרת לו אל תחזירהו לי אלא בעדים החזירה לך בלא עדים וסמך אטענת מיגו דנאנסו מידי ואחר שהחזירו לך לקחתיהו ממך ועוד דאף אם הוא לפנינו הוה הנפקד מצ\"ל נגנב מידי דהוא (איום) [אונס] דש\"ח ונשבע ונפטר וזה המחזיק יאמר הגנב הביאו לידך וקניתיהו ממך וי\"ל דאף אם הנפקד היה לפנינו והיה טוען החזרתיו לך היה נאמן במיגו דנאנס מידי מ\"מ לא טענינן כן להאי מחזיק וגם לא מהימנינן ליה כי טוען הוא עצמו שכיון שא\"ל המפקיד אל תחזירהו לי אלא בעדים אין מדרכו להחזירו אלא בעדים כדי להוציא נפשו מהחשד וגם שלא יצטרך לישבע פ\"ד וכ\"ש לטעון שנגנב מיד הנפקד ובא לידך שהיא טענה גרועה וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " הורו הגאונים שצריך לישבע לפי שטוענים ליורש עיין בב\"י מ\"ש על רבינו [וקצת מנהו בב\"ח]. ודברים דחוקים לומר שרבי' לא ראה כל דברי הרמב\"ם שהרי הביא לשון הרמב\"ם דאותו פרק כמה פעמים אלא נראה לומר דרבינו קיצר ולא כתב אלא מאי דס\"ל להלכה ורבינו ס\"ל כהגאונים ומשום דלא מצא דברי הגאונים בדברי שום מחבר זולת ברמב\"ם מש\"ה כתב כן בשם הרמב\"ם: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כיון שהמערער טוען שהשאילם או השכירם לאותו פלוני כב\"י דאין זה קושיא דאף אם תאמר שהרמב\"ם מיירי שהמערער טוען כן והם נמצאים עכשיו ביד זה ע\"כ יש כאן טענת גניבה או גזילה שאם אותו שהשאילם לו מכרם לזה גזלן הוא שמכר מה שהשאיל לו (ואף א\"ת שהפקידו הלה בידו ה\"ז המחזיק גזלן ששלח יד בפקדון ושמש בו שהרי ראוהו בידו ואחזוקי אינשי בגזלני לא מחזקינן ועוד הלא אין שומר רשאי למסור לשומר) ואם זה גנבם או גזלם ממני הרי הוא כגזלן ממש וכבר קדם דאחזוקי אינ��י בגנבי לא מחזקינן (כלומר לכן אמרינן דבודאי שהמערער מכרם לו) עכ\"ל. וא\"ל לסברת ב\"י א\"כ בכל טוען לקוח יהא נאמן מה\"ט דהא אם המשאיל טוען שהשאילם לו א\"כ הוא חושדו שמבקש לגזלו שהרי אומר שקנה ממנו ולא רצה להחזירו. וי\"ל דטוען לקוח משום ספק מלוה ישנה ואינו חושדו שמבקש לגזלו אלא שמעכבו בידו עד שיתברר לו אם חייב לו או לא וכשיודע שאינו חייב לו יחזירנו לו וכמ\"ש בסי' צ\"ב אבל זה שמכרו לזה תו א\"א לומר כן דא\"כ למה מכרו או הפקידו לזה שמא יודע לו האמת שאינו חייב לו וכטענתו של זה שטוען ברי שאינו ח\"ל והרי ע\"י טענתו ברי נעשה זה גזלן. ונראה שרבינו שמתמה על הרמב\"ם ס\"ל דדוקא בטוען גנובין הן מידי ואיני יודע מי הוא שגנבן ואז מדרך העולם להוציא קול כרוז בעיר על הגניבה בזה אמרינן הואיל ולא יצא לו שם גניבה בעיר לא מחזיקים לזה בגנב אבל בזה שטוען המערער השאלתיו או השכרתיו לפלוני וסברתי שיחזירנו לי ולא ידעתי שדעתו לגזלו ומש\"ה לא הוצאתי עליו קול שומעין לו ומשה\"נ כתב ר\"י לעיל ס\"ז הואיל ואנו חושדין אותו ור\"ל כיון דמיירי שיש לזה עדים שהפקידו בידו וא\"ל אל תחזירהו לי אלא בעדים ועלה על דעתו שיקיים תנאו ויחזירהו לו כך הוא סברת רבינו. וא\"ת אף אם נניח לרבינו סברתו מ\"מ מנ\"ל שהרמב\"ם מיירי שהמערער טוען שהשאילם או השכירם לאותו פלוני עד שהעלה דבריו באיני מבין דילמא הרמב\"ם מיירי שהמערער טוען גנובים הם ולא יצא שם גניבה בעיר דהא שם בפ\"ח איירי ג\"כ בהא לפני דין זה וכמו שמבאר המ\"מ דבריו וכמ\"ש בשמו בפרישה וי\"ל דמשום דהרמב\"ם סיים וכתב ז\"ל טען ואמר אני השאלתים או השכרתים לך מוציאין מידו משמע דס\"ל דוקא בדאמר השכרתי לך הוא דמוציאין הא אמר השכרתים לאותו פלוני לא היו מוציאין מידו וא\"כ מזה ודאי מיירי ברישא ומש\"ה מקשה שפיר לפי סברתו וק\"ל ועיין בש\"ע מ\"ש רמ\"א בענין זה ולא נראין דבריו בעיני לפי מ\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אומן בדבר שהוא אומן כו' דינים הללו דאומן וכל הדיעות שמביא רבינו בב\"ב דף מ\"ה ומ\"ו וממ\"ש הפוסקים שם בסוגיא [עב\"ח שהביא לשון הגמרא באורך]. ופירש רשב\"ם אמר רבה ל\"ש אלא שמסרו לו בעדים לתקנו ואז אינו נאמן אפילו ליכא עדים שראוהו עתה ביד אומן. נאמן במיגו דלהד\"ם פי' להד\"ם שלא מסרתו אתה לידי אלא מיד אחר שאתה מכרתו לו בא לידי שהוא מכרו לי. וע\"ז קא\"ל אביי כיון דאתה סובר דאמרינן מגו אפילו ראו עתה בידו הואיל ולא נמסר לו בעדים א\"כ כ\"ש דאנו אומרים מגו היכא דאיכא איפכא דנמסר לו בעדים וליכא עדי ראיה דנאמן במגו דהחזרתיהו לך והשיב לו רבה דשאני התם דכיון דהפקיד לו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. ומתיב ליה אביי מהא דתניא ראה עבדו ביד אומן כו' וחזר בו רבה ממאי דאמר המפקיד בעדים צריך להחזיר לו בעדים. שוב איתיביה ר\"נ בר יצחק לרבה מהמשנה דקתני אומן אין לו חזקה כו' ע\"כ הסוגיא ע\"פ פיר\"ש ותוספות ומסקי שם התוספות וכתבו בד\"ה אי דאיכא עדים וז\"ל ופי' ר\"ת נראה לר\"י דחוק מאוד ע\"כ לא כתבתיו עכ\"ל התוס'. גם הרא\"ש כתב פי' הסוגיא כפי' ר\"ש הנ'\"ל. ועפ\"ז נתבאר דבאיכא עדי ראיה אין לאומן חזקה אע\"פ דליכא עדי מסירה ובדאיכא עדי מסירה וליכא עדי ראיה יש לאומן חוקה וכדין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר אצל כל אדם. ועוד כתב שם הרא\"ש שיש חילוק בין אופן לאחר דבאומן אפי' אם מסרו לידו סתם ל\"מ למימר בתורת קנין נתתיהו לידי משא\"כ באחר והן הן הדברים שכ\"ר ע\"פ סברא הראשונה שהרא\"ש הסכים אל��ה. וגם יתר דברי רבי' מבואר שם באשר\"י ע\"ש. וגרסי' תו התם בד' מ\"ו א\"ל אביי לרבא תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא מאי עבדי א\"ל הב לי סרבלאי א\"ל להד\"ם הא אית לי סהדי דחזיוה גבך א\"ל ההוא אחרינא הוה אפיקני' ונחזינה א\"ל איברא לא אפיקניה ליה אמר רבא שפיר קאמר ליה ראה תניא ע\"כ. ור\"ל שפיר קעבדי אומני פומבדיתא ולא היה רמאי דדוקא ראה טליתו ביד אומן תניא שרואה עכשיו ובעדים אבל כאן ליכא ראה עכשיו ולהכי נאמן האומן. כן הוא פירושו לשיטת ר\"ש והרא\"ש הנ\"ל. וז\"ל הרי\"ף הדין הוא סברא דרבוותא (פי' שכתב שם לפני זה סברות דבעי על כ\"פ ראה וכדעת ר\"ש ורא\"ש הנ\"ל) ואנן קשיא לן האי סברא דהא רבה דאית ליה מגו איתותב וש\"מ דהאי דינא דאומן לא אמרינן ביה מגו הילכך בין ראה בין לא ראה אע\"ג דיכול לומר להד\"ם היכא דליכא סהדי א\"נ החזרתי לך בדאיכא סהדי כי אמר זבינתיה ניהליה לא מהימנינן והאי דאמרינן ראה תניא לאו למימר דאי לא ראה ואמר זבינתיה ניהלי מהימן אלא דאי אמר לא מפיקנא לה לא אמרינן ליה אפקינהו דליחזינהו ולהכי תניא ראה עכ\"ל הרי\"ף. והרז\"ה בספר המאור שלו הביא לדברי הרי\"ף הנ\"ל וכתב שהר\"י הלוי תלמיד של הרי\"ף הקשה עליו שני קושיות גדולות ע\"ש. ומסיק הרז\"ה וכתב עליו שם ז\"ל דנ\"ל דמעולם לא עלתה על דעת הרי\"ף לומר דלא אמרינן מגו כלל אפילו בלא עדים ובלא ראה אלא ודאי חד מינייהו בעינן אלא שקיצר הרי\"ף בדבריו ולצדדין קתני וה\"ק בין ראה היכא שמסר לו שלא בעדים בין לא ראה היכא שמסר לו בעדים אע\"ג דיכול אומן למימר להד\"ם פי' שבא מידך לידי אלא מיד אחר (וכדפיר\"ש הנ\"ל) היכא דליכא עדי מסירה אע\"ג דראו עדים עתה בידו א\"נ יכול לטעון החזרתיו לך בדאיכא עדי מסירה ולא ראה מ\"מ בטענת לקוח במגו דהני טעמי אינו נאמן כו' ע\"ש שהאריך לבאר השמעתתא ע\"פ שיטה זו ומסיק וכתב דהא דכתב הרי\"ף דהאי דאמרינן ראה תניא לאו למימר כו' לרווחא דמילתא כ\"כ דאפילו אם תפרש ההוא עובדא דרמאי דפומבדיתא דמסרי ליה בסהדי ואז לא היינו צריכים ראה אפ\"ה ל\"ק למה אמר ראה תניא דר\"ל דאין צריך לאפקועינהו. זהו כלל דברי הרז\"ה שם. והרמב\"ן בספר מלחמות שלו השיג על הרז\"ה והאריך מאד לדחות דבריו ונדחק בביאוריו ליישב קושיות ר\"י הלוי תלמידו ולקיים דברי הרי\"ף כפשוטו. ונלע\"ד פשוט דרבינו ס\"ל פי' דהרי\"ף כמו שפירשהו הרז\"ה דאליביה נתיישבו קושיות הנ\"ל בריוח טפי ומש\"ה כתב אדברי ר\"ת שמצריך עדי מסירה או עדי ראיה כ\"כ הרי\"ף. ודע שכמו שמצינו דפליגי בדעת הרי\"ף כן מצינו דפליגי בדעת ר\"ת דרבינו כתב בשמו דמצריך עדי מסירה או עדי ראיה ואי ליכא חד מינייהו האומן נאמן לטעון לקוח במגו דלהד\"ם ובמרדכי בפירקין ס\"ס תקע\"ב גם בפרק כל הנשבעין גם בסמ\"ג כולם כתבו בשם ד\"ת ואפילו לא הוי לו עדי מסירה ולא עדי ראיה אינו נאמן וגם בחידושי רמב\"ן ובספר מלחמות ה' כ\"כ בשם ר\"ת בהדיא דס\"ל כהרי\"ף דבכל ענין א\"נ וע\"ש בסוף פירושו דשמעתתא דשניהם דכתב ז\"ל וכ\"כ רבותינו שבצרפת בשם ר\"ת וכן מצאתי בספר ראבי\"ה בסימן אלף י\"ז כ\"כ בשם ר\"ת ע\"ש שפי' שם כל שיטת השמעתתא אליבא דר\"ת וכן מוכח לכאורה מן התוס' בס\"ד א\"ה כו' ע\"ש. וא\"ל דגם רבינו בשם ר\"ת ל\"ד קאמר דבעינן עדים שימסרו לו אלא לרבותא כתב כן דאף שיש עדים שמסרו לידו סתם והוה אמינא כיון שמסרו לידו סתם ודאי על שם הקנין שקנה מידו קודם לכן מסרו לידו וכמו שכתבתי בפרישה אמה שכתב לפני זה אפילו אם מסרו לידו סתם ע\"ש דודאי אין הל' סובלתו דהא לא הזכיר סתם וגם מדכתב כשיש עדים כו' משמע דבתנאי ובדוקא כ\"כ. ונראה דר\"ת נמי סתם דבריו ולא קאמר אלא דאינו נאמן בין ראה בין לא ראה כדברי הרי\"ף וכמ\"ש לשונו בדרישה דברי ראבי\"ה בסי' הנ\"ל וכתב שם דפסק ר\"ת כן אמעשה שבא לפניו ואף שמסיק שם בראבי\"ה לפרש השמעתתא ע\"פ שיטת ר\"ת והרי\"ף ומוכח מתוכה דס\"ל אליבייהו דאפילו ליכא עדי מסירה ולא עדי ראיה אינו נאמן הא כבר כתבתי דהרז\"ה לא פירש כן דברי הרי\"ף וצ\"ל דראבי\"ה כ\"כ לפרש שמעתתא אליביה דנפשיה לפי מאי דס\"ל פי' דבריהן דאומן אינו נאמן לעולם במיגו ולא שר\"ת או הרי\"ף פירשו כן הסוגיא בפירוש כמ\"ש הוא שם אליבייהו כנ\"ל ליישב דברי החולקים ועפ\"ז נתבארו דברי רבינו ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " יש גאונים שהורו אע\"פ שלא הביא ב\"ה עדים כו' המ\"מ כתב שם אדברי הרמב\"ם (דכתב דלעולם האומן נאמן אם לא שיש עדי ראיה דהאומן יש לו דין כלים העשוים להשאיל ולהשכיר כו') ז\"ל וזה נראה מוסכם מכל הגאונים ז\"ל חוץ מהרי\"ף ז\"ל שכתב בהלכותיו דאף על גב דליכא עדי ראיה לא אמרינן מגו באומן ואינו נאמן לומר לקוח הוא בידי וזהו מש\"ר ויש גאונים שדנו אע\"פ שלא הביא כו' ואע\"פ שלא נכתב זה שהזכיר רבינו בהלכות (ר\"ל דאף על פי שאין עדים שמכירים הכלי אפ\"ה אינו נאמן) מכיון שבהלכות סבורים שאין דין מגו באומן ה\"ה למש\"ר בשם גאונים עכ\"ל המ\"מ. ונראה דהמ\"מ פירש דברי הרי\"ף כמו שפירשו הרמב\"ן הנ\"ל דס\"ל דלא אמרינן באומן מגו כלל אפילו ליכא לא עדי מסירה ולא עדי ראיה מ\"מ כיון שמודה שהיה שלו אלא שלקחו ממנו אינו נאמן אפילו במגו דלהד\"ם. ומש\"ה כתב המ\"מ דלסברא זו דהרי\"ף דאין דין מגו באומן ה\"ה אפילו אם ליכא עדים שמכירים שהוא שלו ג\"כ אינו מהימן מאחר שהוא מודה שהיה שלו בודאי דהשתא א\"ש דהרמב\"ם כתב עליו דדין זה פלא הוא בעיני אבל לפי מ\"ש בשם הרז\"ה דפי' דברי הרי\"ף דעכ\"פ בעינן חדא לטיבותא ושכן הוא דעת רבינו שכתב שהרי\"ף ס\"ל כר\"ת אפשר לומר שרבינו ס\"ל שהגאונים שהביא הרמב\"ם וכתב עליהן שדין זה פלא בעיניו לא ס\"ל אפילו כהרי\"ף אלא חמיר מיניה אבל על דעת הרי\"ף לא היה כותב שדעתו פלא כו' ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ירד האומן מאומנתו כו' ברייתא שם פ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ\"ז ע\"א) דבירד מאומנתו יש לו חזקה וכתבו התוס' והרא\"ש דהיינו דוקא בדנשתהה הכלי בידו כו' וכמש\"ר וע\"ל סימן קנ\"ז סי\"ג ובסי' קע\"ט ושם כתבתי דהרא\"ש ורבינו ס\"ל דדבר הידוע שהיה להן בשותפות אפילו נשתהה בידו זמן רב אין יכול לטעון לקחת חלקך ממנו שאני הכא דידוע הוא דירד מאומנותו והתם אין ידוע שחלקו השותפות ואף אם נפלה כותל המשותפת ביניהם הרי היא עומדת לחזור ולבנות וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר בן האומן כו' לשון הגמרא פרק חזקת (בבא בתרא דף מ\"ז) אמר רבי יוחנן אומן אין לו חזקה בן האומן יש לו חזקה כו' גזלן ובן גזלן אין להם חזקה כו' ה\"ד אי דאתו בטענתא דאביהן אפי' בן אומן נמי לא ואי דלא אתו בטענתא דאביהן אפילו בן גזלן נמי לא לא צריכא דקאמר בפני הודה לו עכ\"ל הגמ' לפי גירסת התו' ור\"ל הבן אומן טוען בכני הידית לאבי שמכרתו לו וכתבו שם התוספות והרא\"ש דהא דאמרינן לעיל דבן אומן כשהוא אומר בפני הודה יש לו חזקה מיירי נמי בנשתהה בידו אחרי מות אביו דאלא\"ה אינו נראה שיהא נאמן במגו דאי בעי אמר לקחתיו ממך דאי הוה טען נמי הכי לא הוה נאמן עכ\"ל. והב\"י הביא כל זה וכתב ולא ידעתי למה השמיט רבינו כל זה עכ\"ל ובש\"ע כ\"כ המחבר בשם י\"א ע\"ש ובד\"מ כתב לשון ב\"י וכתב על תמיהתו ישוב בדוחק ע\"ש והבאתי לשונו בד\"מ בעמוד ושם בהג\"ה כתבתי דוחקו ובש\"ע כתב אדברי המחבר ז\"ל ונראה דהיינו דוקא לאחר מות אביו אינו נאמן לומר לקחתיו ממך א\"ל שנשתהה בידו דהא י\"ל דירשה מאביו (וי\"ל דמש\"ה דקדקו התוספות והרא\"ש הנ\"ל בלשונם וכתבו דמיירי בנשתהה בידו אחרי מות אביו דמשמע דהשהייה לא בעינן כ\"א לאתר מיתה אבל בחיי האומן אם הבן טוען שלקחו נאמן בכל ענין דהו\"ל כאיש אחר לגמרי אם אינו סמוך על שלחן אביו וכמ\"ש לקמן סי' קמ\"ט עכ\"ל ור\"ל דבר\"ס קמ\"ט סעיף ג' ד' נתבאר דאחר שסילק הבן משלחן אביו הרי הוא כאחר ויש לו חזקה אפילו בנכסי דאבוה ע\"ש. ודברי הגאונים מהרי\"ק ומור\"ם ז\"ל שניהם כאחד לא נהירים בעיני בזה אחר המחילה ממכ\"ת דא\"כ ודאי לא הוה שתק רבינו מלכתוב כל החילוקים אלו וא\"ל שסמך אמ\"ש לקמן סימן קנ\"ב אדין אם טען קמי דידי הודה דבעינן שנשתהה בידו ג\"ש וגם שם כתב החילוק דבין בן אומן לבן גזלן דמ\"מ לא הו\"ל לכתוב כאן סתם בן אומן אם בא בטענת עצמו הרי הוא כשאר כל אדם ואם אמר שירשו כו' אלא הול\"ל בן אומן בחיי אביו נאמן ולאחר מיתה אפילו אם טען לקחתיה ממך אינו נאמן ואם שהה בידו נאמן. וע\"ק דא\"כ למה להו להתוס' והרא\"ש לאוקמי הא דתניא בן אומן יש לו חזקה דמיירי באחר מיתה ובנשתהה בידו טפי ניחא לאוקמי דמיירי בלא נשתהה ובחיי אביו דומיא למ\"ש אומן אין לו חזקה דמיירי בחייו. וע\"ק על לשון התוס' והרא\"ש דכתבו דמיירי דנשתהה בידו אחרי מות אביו כו' דמשמע דפשיטא ליה דמיירי אחרי מות אביו ולא בא אלא לחדש דמיירי בנשתהה בידו ולפי פירוש וסברת מור\"ם הול\"ל אם מת אביו אין לו חזקה אם לא דאשתהה בידו. לכן נראה לע\"ד איפכא דבחיי אביו יש סברא דלא מהני ליה אשתהה די\"ל דבשליחות אביו האומן הוא תופס בו ואף כשכבר סילק מעל שלחן אביו מ'\"מ כל שאין לאומן בו חזקה אפי' אשתהה בידו גם לבנו הנכנס ויוצא אצל אביו אין לו בו חזקה משא\"כ לאחר מותו. מיהו נראה דהיינו דוקא באומן קרקע כי כן פירשו רבינו והרמב\"ם מתני' דקתני אומני' ואריסין כו' אין להם חזקה דמיירי באומן קרקע (דומיא דאריסין) שנתנה בידו לתקן אשר נתעוות בה וכמ\"ש לקמן סימן קמ\"ט בסעיף ל\"א ובבן אומן בזה דוקא כתבו התוספות והרא\"ש דבעינן שנשתהה בידו וה\"ט דכיון דבקרקע לא שייך טעם דמוחזק בהן לכן בעינן שנשתהה בידו ג\"ש אחרי מות אביו ואם לאו אינו מהימן ואמרינן דמאביו ירשה אבל באומן של מטלטלים דוקא האומן מצד עצמו אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי אפילו אחר שירד מאומנותו אם לא שנשתהה בידו זמן רב משום שבא לידו בתורת אומנות אבל כשהוא נמצא ביד בנו וטוען אתה מכרתו לי ולא היתה ביד אבי במאי נוציא מידו כיון שהוא מוחזק בה וטוען ברי לי וממילא נמי כשטוען בפני הודית לאבי שמכרת לו זה הכלי נאמן במגו דהיה טוען מכרתיהו לי והיה נאמן בזה כיון שהוא מוחזק בה ואף א\"ת דאם ידוע שהכלי זה בא ליד אביו בעודו אומן לא היה נאמן אם לא שנשתהה בידו מ\"מ מסתמא כשאין ידוע נאמן ורבינו מסתמא איירי ומש\"ה קיצר ולא חילק. ודין בפני הודה לא כ\"ר כאן משום דפשוט הוא במטלטלים דנאמן במגו דמינך לקחתיה ולא בעינן אשתהה כלל (ונלמד ג\"כ ממש\"ר לפני זה בס\"ג דאם הטלית יוצא מתח\"י אחר ואומר בפני אמרת לאומן למכרו לי דנאמן במיגו דאתה מכרת לי) ולא כתבו הגמרא אלא כדי לכתוב עליו דבן גזלן אפילו בכה\"ג אין לו חזקה. ומשה\"נ כתבו רבינו לקמן בסימן קנ\"ב דשם חילק בין בן אומן לבן גזלן וגם כתב שם עליו דבעינן גם בבן אומן שנשתהה בידו וזה א\"צ כאן באומן דמטלטלים וכמ\"ש. ואע\"פ שהתוס' והרא\"ש איירי לפני זה באשתהה הכלי ביד האומן לאחר שירד מאומנותו וכתבו עליו וכן הא דאמרינן לעיל בבן אומן כו' בעי נמי שנשתהה כו' לא איירי בחד ענין דזה איירי באומן עצמו ובמטלטלים וזה בבן אומן ובקרקע וממילא גם שיעור האשתהה אינם בחד גוונא אלא כל חד כדיניה אשתהה דקרקע ג\"ש ואשתהה דכלים כשיעור שאין רגילים להניח כ\"כ בידו ואף שהרא\"ש כתב שגם לעיל איירי שנשתהה אחרי מות אביו כשיעור הזה אינו ר\"ל כשיעור הזה בזמן שוה אלא רצה לומר שיעור כ\"כ עד שאין מדרכם להשהות כ\"כ ביד בני אדם בלי מחאה משא\"כ כשהיה ביד אביו האומן דלא היה צריך לעשות לו מחאה וק\"ל ובתוס' ליתא שם הני ב' תיבות כשיעור הזה ודוק כי זה נלע\"ד ברור: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אא\"כ החזיק בה ג\"ש עפ\"ר שכתבתי שהרמב\"ם וב\"ה פליגי אהא ונראה דפליגי רבינו והרמב\"ם בסוגיא דשמעתתא דפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל\"ו) דאיתא התם עבדים יש להם חזקה והאמר ר\"ל הגודרות אין להם חזקה אמר רבא אין להם חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר ג' עכ\"ל (ופי' רשב\"ם גודרות צאן וכל דבר המהלך בדרכים ובשווקים שיכול לומר מעצמו נכנס כו') והנה רבי' יונה ורבינו ס\"ל לדינא כמשמעות פשטא דלישנא דבהמה חיה ועבדים שווים ואין להם חזקה לאחר אבל יש להם חזקה לאחר ג\"ש. והרב רבינו משה בר מיימוני וב\"ה מפרשים דה\"ק הגודרות ר\"ל כל הגודרות בהמות וחיות ועבדים כולם שווין שאין להם חזקה לאלתר אבל לאחר ג' המה מחולקים דלעבדים יש להן חזקה לאחר ג' ולבהמה וחיות אין חזקה עולמית וכתב המ\"מ שמצא הרמב\"ם סיוע לפרש כן ממה ששנינו במשנה קמייתא דחזקת חזקה בעבדים ולא הזכירו בבהמה וחיה ע\"כ. ורבינו ורבי' יונה ס\"ל דמתני' חדא מגודרות נקט וה\"ה לאינך. ורשב\"ם ס\"ל כדעת רבינו ע\"ש: או שהזיקה לו כדי דמיה ובשבועה ז\"ל הגמרא שם הנהו עיזי דאכלי חושלי (פי' שעורים קלופים) בנהרדעי אתי מארי חושלי תפסינהו והוה קטעין טובא אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן והאמר ר\"ל הגודרות אין להן חזקה שאני עיזי דמסירי לרועה ובנהרדעי דאיכא גנבי מידא לידא משלמי ע\"כ וע' בר\"ן פרק שבועת הדיינים סוף דף שכ\"ח אמאי דאמרינן שם מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע (לא אמרינן דליהוי נאמן במיגו דאי בעי היה כופר הכל) משום דחזקה דאין אדם מעיז פניו בפני ב\"ח ומש\"ה ליכא מיגו. ז\"ל אף ע\"ג דאמרינן מיגו בכה\"ג בהנהו עיזי דאכלי חושלי כדי דיכול לטעון עד כדי דמיהן במיגו דלקוח אע\"ג דהשתא דטוען דאכלו חושלי אע\"ג דמשקר אינו מעיז דמרייהו דהנהו עיזי לא ידעי ולא מידי ואילו אמר לקוחות הן בידי היה צריך להעיז אלמא אמרינן מיגו כה\"ג י\"ל ודאי מיגו כי האי גרוע הוא ולא אלים לאפטורי משבועה כדאשכחן במודה מקצת שלא פטרתו תורה מן השבועה ואע\"ג דאיכא למימר החי מיגו הילכך כי אמרינן בהנהו עיזי דנאמן נאמן בשבועה קאמרינן וכ\"כ הגאונים עכ\"ל ור\"ל דבכל אחד נשבע המוחזק לפי עניינו במודה מקצת אם היה המיגו מיד היה פטור הנתבע בלא שבועה דאורייתא השתא דיש העזה בהמיגו אינו נפטר אלא בש\"ד ובההיא דאכלו חושלי דהיה נאמן להחזיקו בכדי דמיו ובמיגו דלקוח בלא ש\"ד השתא דיש בו העזה אינו נאמן כ\"א בש\"ד הרי לפנינו דמכח האי קושיא צ\"ל דבכה\"ג דיש בהמיגו העזה צריך לישבע ש\"ח כעין דאורייתא וע\"כ ל\"פ לעיל בסימן ע\"ב ובסימן קל\"ג אלא היכא דהטענות הן שוין בהעזה ומטעם שכתבתי שם. והא דכתב רבינו בסימן פ\"ט ס\"ה בדין שכיר ששכרו שלא בעדים והשוכר טוען פרעתיך מקצת דאינו נאמן במיגו דלא שכרתיך מעולם משום דהו\"ל מיגו דהעזה והשכיר נשבע ונוטל ולא אמרינן דהבע\"ה ישבע ש\"ח ויהא נפטר. י\"ל דמש\"ה פליג הרמב\"ם בזה שם. ועוד דשאני שכיר דאליו הוא נושא נפשו חשבוהו חז\"ל למוחזק והוה נשבע ונוטל וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וטעה האומן ומכר טלית זה במקומו כו' הרא\"ש כתב ז\"ל וא\"ת והלא אם לא יאות הלוקח בטליתו של ראובן (וכ\"כ באשר\"י של דפוס ושל קלף) יכול לחזור הטלית לראובן ונמצא משתמש הלה בטלית של ראובן שלא מדעתו וי\"ל כיון שהיה ראובן דוחק למעות ומכר טליתו אינו מקפיד אם משתמשים אחרים בטליתו שגם הוא משתמש במעות עכ\"ל. ונראה דמש\"ה הקשה הרא\"ש מהא דשמא לא יאות הלוקח כו' ולא הקשה מהא דהדין נותן דכשהטלית של ראובן עדיף שהברירה ביד שמעון ליתן לראובן העודף או יקח מיד ראובן המעות ומחזיר לראובן טליתו וכמש\"ר וכשיקח מעות ויחזור לו טליתו נמצא דהשתמש בטלית שאינו שלו דאין זה קושיא חדא דאחר שהשתמש בו שמעון הברירה ביד ראובן לקבל טליתו או העודף. ומ\"ש או יחזיר לחבירו כו' דמשמע דהברירה ביד שמעון כ\"כ לפי האמת לפי תירוצו של הרא\"ש שאין מקפיד ראובן. אבל כשחוזר בו הלוקח ומחזיר הטלית לראובן שראובן מחזירנו לשמעון ולוקח את שלו מקשה שפיר דגם לא שייך למימר ששמעון יחזיר לראובן את טליתו וגם מה שהזיקו כי לפעמים לא הזיקו היזק הניכר ולא יתן לו כלום ומ\"מ נשתמש בו שלא ברשות או לא ניחא ליה בדמי קלקול מאחר שעומד למכור וק\"ל. ומ\"ש הרא\"ש שהלוקח לא יאות בטלית של ראובן ר\"ל אף שהוא סבור שהוא של ראובן כמו שקנהו על שמו מ\"מ לא יאות בו מחמת מום שמצא בו או שום טעם אחר. אבל א\"ל שיחזור בו מחמת שטלית של ראובן מכר וזהו טליתו של שמעון. דא\"כ הול\"ל לא יאות בטליתו של שמעון. ועוד דמסתמא הלוקח מה שהוא רואה הוא לוקח ומה לו אם הוא של ראובן או של שמעון וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והאומר אלך ואכרות אילנות של פלוני מוחין בידו ז\"ל הב\"י הטעם הוא דבענין לקיטת הפירות אמרינן לא חציף אינש כו' אבל במידי אחריני דלית ביה ה\"ט לא מהימן ולפיכך כ\"ר שמוחין בידו וזה שיטת הרא\"ש ז\"ל פרק כל הנשבעין עכ\"ל. ודבריו תמוהים בעיני דאדרבה אין לך חציפות גדולה מזו לילך לקוץ אינן של חבירו באמרו שחבירו נתן לו רשות לקוץ והוא דבר שידוע לכל שאינו. ואמת שהרא\"ש פרק כל הנשבעין כתב האי לישנא אבל קאי שם למעט ענין אחר עי' שם אלא טעמו של דבר שמוחין בידו באומר אלך ואכרות הדקל עצמו הוא כמ\"ש בתוס' דשמעתין בד\"ה איזיל ואגדריה וכמ\"ש בפרישה ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שנים המוחזקים כו' אחר שישבע כו' לשון ב\"י ושבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כ\"א תופס בטליתו של חבירו ויאמר שלי הוא ע\"כ. גם ה\"ט מווכר בדברי הרא\"ש שם וגם הרמב\"ם בפ\"ט מטוען ע\"ש. והוא מימרא דר\"י שם בב\"מ דף ה'. ורבינו נמי כתב ה\"ט לעיל סי' ס\"ה סי\"ח אמלוה ולוה שהם אדוקים בשטר כר ע\"ש. ואף שהרי\"ף והרא\"ש הביאו לדברי אביי דאמר שם דף ו' הטעם משום ספק מלוה ישנה תקנו רבנן שבועה זו ורש\"י כתב שם אדברי אביי ז\"ל אביי ס\"ל טעמא דמתני' לאו כדר\"י כו' ע\"ש כבר כתבתי בסימן צ\"ב דרבינו אזיל בשיטת הרי\"ף והרא\"ש והם ס\"ל דל\"פ אביי אדר\"י והראיה דהרי\"ף והרא\"ש לא כתבו אביי אמר כו' בלשון פלוגתא כדכתב רש\"י הנ\"ל אלא אמר אביי משמע דס\"ל דאביי לפרושי לדר\"י אתא דהא דקאמר ר\"י שלא יהא כל אחד תוקף טליתו כו' לא שהיה כוונתו שיתקוף בחנם דא\"כ היה חשוד נמי אשבועה אלא ר\"ל כל אחד דאית ליה ספק מלוה ישנה על חבירו יתקוף בטליתו של חבירו וק\"ל: שאין לו בה פחות מחציה כך הוא לשון המשנה ובגמרא אמרו על דאית ליה משתבע הבא לישבע וליטול חציה צריך הוא לישבע שיש לו בה חציה או לישבע כו' ע\"ש בפרש\"י אמר רב הונא שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה ונימא שבועה שכולה שלי ומי יהבינן ליה כולה ונימא שבועה שחציה שלי מרע ליה לדיבוריה השתא נמי מרע לדיבוריה דאמר כולה שלי ולדבריכם שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה. וכן העתיק הרא\"ש שם ל' הגמ' דצריך לישבע שבועה שיש לי בה. והרי\"ף גם הרמב\"ם פ\"ט מטוען ורבינו לא הזכירו שבועה שיש לי בה וכבר תמה הר\"ן על הרי\"ף בזה ולא כתב בישובו מידי וגם הב\"י תמה כאן וכתב כו' [כמו בב\"ח] ולעד\"נ ליישב דהם סוברים מאחר דבמשנה לא קתני אלא שבועה שאין לי בה א\"צ לישבע יותר והגמרא דהקשה על דאית ליה משתבע כו' לא מסתבר להרי\"ף והרמב\"ם ורבינו לפרשו כדפירש\"י דמחמת הא שנשבע שאין לו בה כו' יש חשש רמאות דאין זה הפי' במשמעות לשון הקושיא על דאית ליה כו' אלא ה\"פ על דאית ליה משתבע או על דלית ליה הלא ודאי על דאית ליה משתבע כי כן הוא דרך העולם וא\"כ למה קתני המתני' שישבע על דלית ליה והו\"מ רב הונא לשנויי ע\"ז תיכף משום דמרע ליה לדיבוריה אלא משום דהיה קשה א\"כ לישבע שכולו שלו מש\"ה הקדים ישוב קושיא זו וכולו מדברי רב הונא הוא וקאמר דודאי על דאית ליה משתבע וכוונתו שיש לי בה ואין לי כו'. ולא היה אפשר לחז\"ל לתקן שישבע על דאית ליה דאי ישבע כולה שלו כו'. ומ\"ש דאומר כולה שלי ר\"ל כבר אמרתי לפניכם כולה שלי ודוק. ואפשר גם לזה כיון הב\"י במ\"ש שר\"ל שפי' דברים הללו הוא כאילו אמר כן הוא ודוק. ועוד נ\"ל ליישבו גם לשיטת פירש\"י ולומר דס\"ל דלא הקפידו לישבע דוקא בהאי לישנא שבועה שיש לי בה כו' אלא ללמדנו בא במתני' לישבע באופן שלא יהא מרע לדיבוריה ושוב ישבע באיזו לשון שיהיה רק שלא יהא בו רמאות. ורבינו והרמב\"ם שכבר כתבו כ\"א בהלכות שבועות שלו איך שהדיינים מצווים להזהר באופן השבועה שלא יהא בו צד רמאות ושמשביעים ע\"ד המקום וע\"ד הב\"ד וכמו שנתבאר שם מש\"ה אף שאינו נשבע אלא בלשון זה לחוד שאין לו בה פחות מחציה סגי ליה מאחר שנשבע על דעת המקום ועל דעת הבית דין (ולפ\"ז נצטרך לדחוק ולומר בסמוך בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דישבע זה שאומר כולה שלי דאין לו בה פחות משלשה חלקים משום רמאות וכמ\"ש שם היינו טעמא דכיון דאינו מרבה בדיבור השבועה מש\"ה הזקיקוהו לסלק הרמאות בפירוש גם בשעת השבועה וק\"ל) ונראה דה\"ט דהרי\"ף דכתב דבשעת שבועה יאמר הכי כולה שלי ולדבריכם שבועה שאין לי בה פחות מחציה עכ\"ל הרי דכתב דיאמר לפני שבועה כולה שלי ולא ישבע אלא שאין לו בה פחות מחציה משום דס\"ל נמי דכשאומר כן לפני שבועה תו ליכא למיחש לרמאות מאחר שאנו משביעים אותו ע\"ד המקום וק\"ל. אבל הנ\"י כתב שם דף ס\"ו ע\"ב שהרנב\"ר תמה על הרי\"ף והרמב\"ם שלא כתבו שיאמר שבועה שיש לי בה כו' ע\"ש והנלע\"ד כתבתי: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " היו שניהם אדוקין כו' שם דף ו' בעי רבי זירא תקפה אחד בפנינו מהו היכי דמי אי דשתק אודויי אודי ליה ואי דקא צווח מאי הוה ליה למיעבד ל\"צ דשתק מעיקרא והדר קא צווח מאי מדשתק אודויי אודי ליה א\"ד כיון דקא צווח השתא איגלאי מילתא דהא דשתק מעיקרא סבר הא קא חזו ליה רבנן כו'. עד את\"ל תקפה אחד בפנינו מוציאין אותו מידו הקדישה אינה מקודשת ואת\"ל תקפה אחד בפנינו אין מוציאין מידו הקדישה בלא תקפה מהו כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי כמאן דתקפה דמי א\"ד השתא מיהא הא לא תקפה כו' ועלה האיבעיא בתיקו. וכתב הרא\"ש כיון דלא איפשיטא לא מפקינן ממונא ועמ\"ש בסמוך: כתב הרמב\"ם שאם חזר האחר כו' בפרק ט' מטוען כ' ברישא דין דהיו שניהם אדוקין ותקפה א' ושתק חבירו ה\"ז כמודה ואח\"כ כתב חזר זה ותקפה כו' וכ' המ\"מ שם ז\"ל היו שניהם אדוקין בעיא שם ולא איפשטא ולזה פסק רבינו שאין מוציאין אותה מיד זה שתפסה כיון שהדבר ספק. ועוד שאמר שם את\"ל תקפה כו' ודרך [רבי'] לפסוק כאת\"ל כו' עד וכתב רבינו חזר השני ותקפה חולקין והטעם לפי שחזר הענין למה שהיה בתחלה שהרי שניהם תקפוה זה מזה ואע\"פ שהראשון לא צווח מתחילה וזה צווח מעיקרא מ\"מ ע\"כ לא אמרינן דאם לא חזר ותקפה השני דאין מוציאין אותה מן הראשון אלא משום ספיקא והמע\"ה אבל עכשיו שחזר זה ותקפה ודאי חולקין והארכתי בזה לפי שכתוב בהשגות א\"א אין לזה טעם ע\"כ ולא ידעתי לדברי הר\"א ז\"ל טעם וריח עכ\"ל המ\"מ. והנה מ\"ש המ\"מ שטעם הרמב\"ם ברישא לפי שדרכו לפסוק כאת\"ל כו' אע\"ג דאין זה האת\"ל כמו בשאר דוכתי שהרי תרי את\"ל קאמרי שם בגמ' הנ\"ל א' לכל צד ס\"ל להמ\"מ דאזלינן בתר את\"ל בתרא דעלה קבעיא הגמ' בעיותה ואמר הקדישה בלא תקפה מהו מיהו צ\"ל דגם להאי ועוד כו' דכתב המ\"מ אינו ר\"ל דמכח האי את\"ל נפשט האיבעיא ואין מוציאין מידו מן הדין קאמר דהא מסיק המ\"מ וכתב טעמו של הרמב\"ם דאם חזר ותקפה מידו דיחלוקו משום דמעיקרא דלא הוציאה מיד התוקף היה מכח ספק אלא ה\"ק ועוד כו\" דגם הגמרא רמזה דאין מוציאין מיד התוקף מספק באת\"ל דקאמר ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " השכרתיה לו אינו נאמן לשון הגמרא שם הב\"ע דאתו לקמן בדתפסי לה תרווייהו ואמרינן להו זילו פלוגו ונפקו והדר אתו כי תפיס לה חד מינייהו ואמר אודויי אודי לי והאי אמר בדמי אגרתיה ניהליה דאמרינן עד השתא חשדת ליה בגזלן השתא מוגרת ליה בלא סהדי עכ\"ל. והנה לדעת הרא\"ש א\"ש כפשוטו הא דמהימנינן ליה כשטוען שתקפה ממני וכשטוען בדמי אגרתיה לא מהימן דאל\"כ הו\"ל להגמרא למימר רבותא דאפילו בטוען ממני חטף אינו נאמן ולהרמב\"ם צ\"ל דגרע בטוען תקפה מטוען בדמי אגרתיה מטעם דאמרינן ליה עד השתא היית תופס בו עמו ולא יכול לתקפה ממך והשתא תקפה ועוד דלא מחזקינן לאינשי בגזלנא (כ\"ה) [כ\"ש] שאחר שאמרו הב\"ד יחלוקו יתקוף ממנו אבל בטוען בדמי אגרתיה ליה סד\"א דנאמן קמ\"ל בגמרא דגם בזה לא מהימן וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וימכרוה ויחלקו דמיה וכן בכל דבר שאין בו כדי חלוקה ויפסיד אם יחלקוה בפרישה כתבתי דנראה דתרתי קאמר דאף אם יש בו כדי חלוקה כגון טלית גדול דאם יחלקוה ראוי לעשות ממנו ב' קטנים מכל מקום כיון דאית פסידא קצת בחלוקתו ימכרוהו ויחלוקו בדמיהן וכן מוכח מדברי הנ\"י שם בפ\"ק דב\"מ אהא דכתב שם ברי\"ף ויחלוקו דקאמרינן בשטרא לדמי ולא לשטרא דאלת\"ה הא דתנן בבהמה כו' וכתב ע\"ז הנ\"י ז\"ל וה\"ה לטלית דתנינן ביה יחלוקו לאו גופו של כלי אמרי' אלא לדמיו עכ\"ל ומדלא חילק בין טלית גדול לקטן ש\"מ דבכל ענין ס\"ל הכי. וכן משמע מהרמב\"ם שם פ\"ט דין י' שכתב ז\"ל וכל חלוקה האמורה כאן בדמים לא שיפסידו עצמו של כלי או של טלית או שימותו הבהמה עכ\"ל וא\"כ בודאי דעת רבינו ג\"כ היא שימכרוה ויחלקו בדמים. והא דקאמר בגמרא שם דף ז' ת\"ר שנים אדוקים בשטר כו' עד רשב\"ג אומר יחלוקו ומסיק שם וקאמר ז\"ל ויחלוקו נמי דאמרינן לדמי דאלת\"ה שנים שאוחזים בטלית הכי נמי דפליגי הא אפסדוה הא לא קשיא דחזיא לקטנים והא דתנן שנים רוכבים ע\"ג בהמה ה\"נ דפלגי לה הא אפסדוה בשלמא טהורה חזיא לבשר אלא טמאה למאי חזיא הא אפסדוה אלא לדמי ה\"נ לדמי עכ\"ל צ\"ל דמ\"ש הא ל\"ק דחזיא לקטנים ר\"ל דאין להוכיח מזה דהתנא איירי מחלוקת דמים אלא יחלוקו כמשמעו קאמר אבל אחר שדייק לבסוף מסיפא דמתניתין דהתנא איירי מחלוקת דמים א\"כ מסתברא לומר דגם רישא איירי בהכי דאע\"ג דחזי לחלוקה ולהלביש ממנו קטנים מ\"מ בהיות שיפסד קצת בהכי מוכרים אותו כולו ביחד וחולקים בדמי וכ\"ש כשאוחזים שניהם בבהמה טהורה שחולקים בדמים ראיה לזה מדין גוד או אגוד שלא מיקרי בו דין חלוקה אלא כל שלאחר שחלקו מגיע לכ\"א חלק ששם הראשון נשאר עליו ובהמה לאחר שחיטתה כשיחלקוה אין שם הראשון נשאר עליה והא דלא כתבו רבינו כ\"א גבי רכיבה ע\"ג בהמה טמאה ולא בחלוקת הטלית י\"ל שהלך בדרך הגמרא שדייקה אותה מחלוקת בהמה טמאה וכמ\"ש וסמך עצמו על הכלל שכ' אח\"כ מיד והוא מ\"ש וכן בכל דבר שאין בו דין חלוקה ויפסיד אם יחלקוהו ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " (ג) בא שלישי וחטפה כו' ופירשב\"ם כו' והרמב\"ם כתב כו' נראה דפלוגתתן תליא בפי' הגמרא דפ' ח\"ה דף ל\"ה דגרסינן שם אמרי נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק אין מוציאין אותו מידו דתניא רבי חייא אומר גזלן של רבים לאו שמיה גזלן רב אשי אמר לעולם שמיה גזלן ומאי לאו שמיה גזלן שלא ניתן להשבון. ופירשב\"ם כמש\"ר בשמו וע\"ש שנראה מפירושו להדיא דלרב אשי דקי\"ל כוותיה צריך ליתן לכ\"א ואחד והרמב\"ם ג\"כ ע\"כ ס\"ל הלכה כרב אשי דאי ס\"ל כנהרדעי הא סברי דאין מוציאין מיד השלישי כלל ונראה שהרמב\"ם ז\"ל פירש לא ניתן להשבון דקאמר רב אשי כלומר ממון זה לא ניתן להשבון ככל גזילה דעלמא דצריך להשיב עד שיגיע ליד הבעלים אבל גזילה זו אין ידוע למי יתן ואין בו תורת השבון דעלמא אלא שמוציא הגזילה מידו ומחזירה למקום שנטל ודיו וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכן כל כיוצא בו דאיכא דררא דממונא כו' שאפשר שבשעת חליפין ילדה פח\"ה דף ל\"ה מקשה שם בגמ' מ\"ש הא דארבא דאמרינן ביה כל דאלים גבר מהמחליף פרה בחמור כו' דיחלוקו ומשני התם להאי איכא דררא דממונא ולהאי איכא דררא דממונא הכא אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר עכ\"ל הגמרא ופי' רשב\"ם ע\"ז כתבתי בפרישה והתוס' כתבו שם דהמקשן מקשה אפי' לרבנן דסומכוס אלא משום דיש לקמא חזקת ממון כו' ע\"ש ש\"מ מזה דגם טעם חזקת מרא קמא הוא בשביל חזקת ממון ומש\"ה כתבתי בפרישה דגם רבינו קאי אשני העניינים וקאמר דאינו דומה ארבא לההוא דינא דהמחליף וכל כיוצא בזה דיש דררא דממונא לשניהן ומש\"ה כשהוא ברשות לוקח אזלינן בתריה וכל זמן שאינו ברשותיה אלא עומד באגם אזלינן בתר חזקת ממון המוכר דהוא מריה קמא משא\"כ בארבא ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " הבתים שהם כו' ומשהביא עדים כו' ואם יטעון כו' ואם יוסיף לטעון כו' ז\"ל הגמ' פח\"ה דף כ\"ט ע\"א א\"ר הונא ג\"ש שאמרו והוא שאכלן רצופים תנן חזקת הבתים כו' והא בתים דביממא ידעי בלילות לא ידעי ופיר\"ש בלילות לא ידעי ואפ\"ה הוה חזקה דבשלמא גבי שדה וכל הנך אין דרכן לעשות מלאכה בלילה וכשמעידים עדים על מלאכת ג\"ש ה\"ז חזקה אבל בתים שדרך לדור בהן בלילה והוא אין יכול להביא עדים שראוהו דר אף בלילות וכיון דלית ליה סהדי על הלילות הו\"ל מפוזרות (וז\"ל הרא\"ש נמצא שצריך להביא עדים על דירת הימים של שש שנים והו\"ל מפוזרות) ואם איתא לדרב הונא הא מצי אידך למטען אני ראיתי שלא היית דר בלילות ולכך לא חששתי למחות דגלית אדעתך דלאו דידך הוא ואמאי הוה חזקה עכ\"ל רשב\"ם. אמר אביי מאן מסהיד אבתים שבבי (פי' השכנים שלו ראוהו דר בו) שבבי מידעי ידעי ביממא ובליליא ופיר\"ש ואם יטעון ויאחר אייתי לי סהדי דדיירית בו ביממא ובליליא יוכלו להעיד לו ומיהו אנן לא טענינן ליה וכדמפרש מר זוטרא בסמוך עכ\"ל. רבא אמר כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיניה ודרינן ביה תלתא שני ביממא ובליליא. וכתב הרא\"ש דגם לרבא לא בעינן שיעידו בפירוש על הלילות ואם העידו השוכרים שדרו בו ג\"ש סתם והלכו להן אמרינן דכוונתן היתה גם על הלילות וגם ס\"ל לרבא שינויא דאביי דעדות השכנים מועיל כפי ניהוג העולם אלא שהשיב על דברי המקשן דאמר דלא מצינו דיכולים להעיד על הלילות ואמר דאף בלא עדות השכנים מצינו עדות זה ע\"י שוכרים (והא דלא כתב הרא\"ש דרבא קאי אאם טען המערער בפירוש שראה שיצא בלילה וכמשמעות לשון ר\"ש הנ\"ל משום דלשון המקשה משמע ליה דלא הקשה מכח טענת המערער אלא דהב\"ד הו\"ל לחוש לזה והשיבו דאף לפי דבריו מצינו עדות ימים ולילות ועוד מדאמר מר זוטרא דבתריה ואי טעין כו' דפי' ר\"ש דקאי אטענת המערער ש\"מ דלפני זה לא איירי מטענת המערער וק\"ל אבל רבינו כתב וסידר דבריו בלשון טענת המערער וכדברי ר\"ש הנ\"ל ועמ\"ש עוד מזה בסמוך ובשיטת פי' ר\"ת) א\"ל רב יימר לרב אשי הני נוגעים בעדותן הן דאי לא אמרי הכי א\"ל זילו הבו ליה אגר ביתא להאי א\"ל מי לא עסקינן דנקטי אגר ביתא ואמרי למאן ליתביה אמר מר זוטרא ואי טען ואמר ליתו תרי סהדי לאסהודי לי דדר בה תלת שני ביממא ובליליא טענתיה טענה ופיר\"ש דמר זוטרא מילתא באפי נפשיה הוא דפשט ליה למר זוטרא דבסתם עדים שמעידים שראוהו נכנס בערב ויוצא בבוקר סגי א\"ל שטוען המערער שראהו שיצא בלילה מהבית דצריך להביא עדים השוכרים כדרבא וכ\"כ הרא\"ש בשמו. ומודה מר זוטרא ברוכלים המחזירים בעיירות (פי' כשהמערער רוכל) דאע\"ג דלא טעין טענינן ליה (פי' הב\"ד טוענים לו כי הוא אינו יכול לטעון טענת ברי עכ\"ל ועמ\"ש לשון פירשב\"ם וביאורו בזה בפרישה בסעיף י\"ב) כן היא הסוגיא לפירשב\"ם. עוד יש בו ג' פי' והוא שיטת ר\"ת ושיטת ר\"ח ושיטת הרמב\"ם והרא\"ש הביא הסוגיא שם והאריך בשיטת רשב\"ם ור\"ת ובשיטת ר\"ח קיצר ושיטת הרמב\"ם לא הזכיר ורבינו הביא בסמוך בקיצור וכמ\"ש שם בס\"ד. וכלל שיטת רשב\"ם הוא דיש ג' חילוקים בזה וכמו שסדרם רבינו. האחד אם לא טען המערער מידי אז בכל שני עדים שמעידים שהחזיק בה ג\"ש סגי כי מסתמא הדר בו ביום דר בו ג\"כ בלילה (וכן מוכח מלשון רשב\"ם הנ\"ל שכתב בדברי המקשן ז\"ל דהא מצי אידך למטען כו' גם בדברי אביי כתב ואם יטעון ויאמר אייתי לי סהדי כו' עד מיהו אנן לא טענינן ליה עכ\"ל). הב' אי טען המערער יודע אני שלא דר בו בלילות אז לא סגי ליה בסתם עדים אבל די לו בעדות השכנים שלא הרגישו בו שיצא בלילות. הג' אי טען עוד ידענא שיצא בלילה אז צריך המחזיק דוקא לעדות השוכרים שדרו בו וכמימרא דרבא (וכן מבואר בדברי הרא\"ש הני ג' חילוקים לפי' רשב\"ם ע\"ש) אבל בגמ' ובהנ\"י לא נזכרו רק ב' דינים דהיינו שבבי ודירת עדים. וגם לא כתב הנ\"י בדברי המקשן דצריך המערער לטעון שיביא עדים גם על דירת הלילה וגם אדברי אביי כתב דמסתמא בעינן עדות שכנים ע\"ש. ואף דסיים הנ\"י וכתב שם שכן הוא דעת רבי שמואל והריב\"ם נראה דלא כ\"כ אלא משום שגם הר\"ש פי' בשיטה זו ולאפוקי משיטת ר\"ת ואינך הנ\"ל. ונראה דטעם פלוגתתן דר\"ש והנ\"י הוא זה דהנ\"י ס\"ל דמר זוטרא לא קאי אלא אדברי רבא דסמיך ליה וקאמר דלא מצריך שיבואו עדים שוכרים אא\"כ טוען המערער שיביא המחזיק עדים שדר בו יומם ולילה כי יודע אני שיצא משם בלילה דבזה לא סגי בעדות שבבי אבל לעדות שבבי א\"צ טענת המערער אלא הב\"ד טוענים דלא סגי בסתם עדים. והר\"ש ס\"ל דקאי גם אדברי אביי דאפי' עדות שבבי א\"צ אא\"כ טוען המערער ואף דר\"ש כתב דדברי מר זוטרא מילתא באפי נפשיה הוא מ\"מ ס\"ל דאיירי גם כן במה שאיירי ביה אביי ורבא וכמ\"ש בפי' הר\"ש והרא\"ש ע\"ש וק\"ל. ומש\"ה תמצא דהר\"ש בנקטו בלשונו דברי מר זוטרא וכתב ואי טען יבואו עדים לאסהודי דדר בה כו' ולשון דדר קאי אהמחזיק ומשמע דאינו מערער אלא אעדות סתם עדים ואמר יבואו עדים שידעו להעיד שדר ביה המחזיק ביום ובלילה והיינו שבבי דג\"כ מסתמא ידעו זה והנ\"י נקט בלשון יבואו ויעידו שדרו כו' ולשון שדרו קאי אשוכרים דמערער וקאמר כל זמן שלא תביא לי עדות שוכרים שדרו מחמתך ג\"ש לאו כל כמינך לסמוך על עדות שבבי ודוק. ומיהו בין להר\"ש ובין להנ\"י אי טען המערער ברי שיודע שיצא באמצע הלילה בעינן דוקא עדות השוכרים ושכירתן בידם דלא ליהוו נוגעין וס\"ל דע\"ז קאי מר זוטרא שאמר ואי טעין דיעידו דדר יומם ולילה ולא זז משם דטענתיה טענה אבל ר\"ת ס\"ל שזהו דוחק דאטו בכפא תלא להו כו' ע\"כ פירש דמר זוטרא מטענת המחזיק איירי ואתא ללמדנו דאף שטוען המערער ברי ואמר רבא דל טענה זו צריכין שיעידו שוכרין שהן עצמן דרו בו יומם ולילה ה\"מ כשלא טען המחזיק נגדו אבל אי טען המחזיק נגדו ואומר ליתו סהדי ויסהידו לי שדרתי בו ג\"ש לפי דעתם והיינו שכל זמן שיצאו ובאו מצאוני דר שם וזהו בחזקת ג\"ש טענתיה טענה אע\"ג דמר זוטרא לא הזכיר בדבריו בחזקת ג\"ש ס\"ל לר\"ת דסתמא כפירושו מאחר דאין סברא לומר דמר זוטרא קאי אטענת המערער אלא אטענת המחזיק וכמ\"ש דאטו בכפא תלא להו ובטענת המחזיק א\"א לפרשו בע\"א. גם מוכח כן מהא דמסיק וקאמר ע\"ז מודה רבא דאם שכניו העדים הם רוכלים כיון שא\"א להן להעיד על יומם ולילה שהרי אינן שכיחים בבית מש\"ה אנן טענינן ליה שיבואו ויועילו מוכח מזה דבמאי דקאמר דברוכלים אנן טענינן ליה אזה קאמר לפני זה דבמי שאינו רוכל דהמחזיק עצמו צריך לטעון והיינו שא\"צ להעיד על כל יום ולילה אלא אף שיצאו לפעמים וק\"ל. וכתבו התוס' דלפי' ר\"ת הגירסא בגמרא ומודה רבא ברוכל כו' ור\"ל רבא הנ\"ל דאמר דבאי לא טען המחזיק נגדו אזי אנן לא טענינן ליה כן אלא צריך עדות השוכרין מ\"מ מודה דאם העדים רוכלים דאנן טענינן ליה ואמרינן הא דלא טען הוא עצמו כן משום דסבר דלא יועיל טענתו וק\"ל. ולפ\"ז הל' מ\"ש ומודה רבא רבא דוקא קאמר והתוס' והרא\"ש דכתבו דמודה רבא ל\"ד היינו משום דהן פירשו דגם רבא לא איירי בטוען המערער ברי אלא בא להוציא מסברת המקשה ושגם רבא בחזקה קאמר וכאילו מר ז��טרא לפרש דברי רבא קאתי וכמבואר בדבריהם שם. אבל לשיטת פירוש ר\"ש ורבינו רבא איירי בטוען המערער והמחזיק אינו טוען נגדו ואז בעינן דוקא עדות השוכרין ומפני שלענין הדין אין חילוק ביניהן ויתיישב יותר לשון הגמ' לפי מ\"ש ועב\"ח מש\"ה פי' כן ודוק. כנ\"ל ולא כב\"י שכתב בשיטת ר\"ת ז\"ל והתוס' כתבו שר\"ת גורס אמר מר זוטרא ואי טען ואמר ליתו תרי סהדי לאסהודי דדר ביה ג\"ש טענתיה טענה ואינו גורס תלת שנין ביממא ובליליא עכ\"ל. ושיטת הרמב\"ם בפי\"ב דטוען והוא גריס ג\"כ במילתא דמר זוטרא דדרו ביה כו' ואוקימתא דרוכלים מוקי לה ג\"כ על המחזיק ופי' המ\"מ דלדעתו מר זוטרא אתירוצא דרבא קאי וקאמר דאפילו בסהדותא דשוכרים יכול לטעון המערער יבואו עדים ויעידו שדרו בה ביום ובלילה כי השוכרים אינם נאמנים לי (ובש\"ע כתב בשם הרמב\"ם דאפילו טען שמא לא דרו בה שומעין לו ע\"ש) ונתן הרמב\"ם טעם לדבריו מפני מה אין השוכרים נאמנים לפי שזה תלוי בהן כו' ומודה מר זוטרא דאם השוכרים או המחזיק רוכלים אז אפי' לא טען המערער יביא ראיה שדרו בו יומם ולילה אנן טענינן ליה כו' ומפורש בהמ\"מ שם דאפי' ביש ביד השוכרים עדיין שכירתן ליתנו למי שיזכה בדין אפ\"ה אי טעין המערער אינם נאמנין עצמן אבל הראב\"ד כתב שם אהאי דכתב הרמב\"ם דאפילו באו עדים ואמרו לנו השכיר ואנו דרנו בו כו' ז\"ל הראב\"ד אמר אברהם ונתננו לו השכר עכ\"ל ונראה מלשונו שלא בא להשיגו כ\"א לפרש דברי הרמב\"ם דמ\"ש שאינן נאמנים לפי שזה תלוי בהן היינו דוקא כשאומרים השוכרים שכבר נתנו לו השכר אינם נאמנים לפי שזה תלוי בהן דאל\"כ יצטרכו לחזור ליתן השכירות וכקושיא דרב יימר ולפ\"ז מר זוטרא קאי לתרץ קושיא דרב יימר וה\"ק ודאי אם טוען המערער שלא דרו בו אין סומכים על עדותן לפי שהן נוגעים אבל כל זמן שלא טען לא חיישינן להכי. ולכאורה נראה שכן דעת רבינו שבסעיף ט\"ו כתב אדברי ר\"ח שהרמב\"ם כתב בהיפך היה המחזיק או הדרים בו רוכלים כו'. וק\"ל והיאך מביא לדינא סיפא דדברי הרמב\"ם כיון דהאי סיפא היא מהא דאמרינן ומודה מר זוטרא כו' והאי ומודה מר זוטרא דאמר קאי אמ\"ש שם לפני זה בשם מר זוטרא ורבינו לא ס\"ל בדברי אותו מר זוטרא ע\"פ פירושו דהרמב\"ם דפי' דאין העדים השוכרים ממנו נאמנים כו' וכנ\"ל ורבינו כבר כתב שיטת רשב\"ם ור\"ת דנאמנים. אבל לפי מ\"ש דגם הרמב\"ם מודה כשהשוכרים לא נתנו השכירות עדיין דנאמנים לק\"מ דגם רבינו מצי ס\"ל גם ברישא כהרמב\"ם. אלא שק\"ל אם מדבר הרמב\"ם כשכבר נתנו השוכרים השכירות להמחזיק א\"כ אפילו לא טען המערער אמאי נאמנים הלא שפיר נוגעים בעדותן הן וכלשון קושיא דרב יימר וגם הרמב\"ם בעצמו כתב בהלכות עדות דפסולי עדות הן ע\"ש פט\"ו וגם רבינו כתב כן לעיל סי' ל\"ז ע\"ש. ע\"כ צ\"ל דהראב\"ד לא לפרושי לדברי הרמב\"ם אתא כ\"א להשגה ודוק. הנה הצעתי לפניך שיטות פירוש ארבעה הגאונים הנ\"ל. והכלל שלשיטת רשב\"ם רוכל קאי אהמערער. ולר\"ת קאי אהעדים שראו שדר בו המחזיק. ולר\"ח קאי אהשוכרים שמעידים שדרו בה הן עצמן והחזיקו מכחו של זה המחזיק. ולהרמב\"ם ג\"כ קאי רוכל אהמחזיק עצמו או השוכרים הבאים מכחו. ומ\"ש מר זוטרא אם טוען כו' להרשב\"ם והרמב\"ם קאי אהמערער. ולר\"ת ור\"ח קאי אהמחזיק. ונמשך מזה דר\"ח והרמב\"ם גרסו דדרו ביה ור\"ת גריס דדר ביה. ולשיטת רשב\"ם אינו מוכרע וכמ\"ש לעיל שהרא\"ש גרס אליביה דדר והנ\"י גרס לשיטתו דדרו ועפ\"ז יתבאר לך דברי רבינו ועמ\"ש עוד בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " וכגון ששכי��ת הבית עדיין בידם שם כתבו התוס' דאם אין השכר בידם אינם נאמנים במיגו דאי בעי אמר פרענא לך אגרא ל\"מ בזמן הזה דבעי אז לישבע שבועת היסת וליכא מיגו אלא אפילו בזמן המשנה דלא נתקן שבועת היסת מ\"מ אינו נאמן בהאי מיגו דמתיירא לומר פרענא למערער כי שמא יזכה המחזיק בדין ויתבע מהם פעם שניה עכ\"ל. וא\"ל בלאה\"נ הא מיגו דהעזה היא דהשתא נמי כי אמרו דרנו בו ביום ובלילה והמערער אומר מש\"ה לא מיחה שראה שלא דרו בו בלילה המה מעידים נגדו וגם אין להקשות הא כתבו התוס' והר\"ן בפרק האשה שנתארמלה וכתבתי לעיל סימן מ\"ו דבעדים אין אומרים מגו דדילמא אהאי שקר נתרצו ולא נתרצו לומר שקר אחר דה\"מ כשצריכים להתוועד יחד ולומר דבר א' אבל כאן כ\"א יכול לפטור נפשו באמרו אינני חייב לך כלום ודומה למ\"ש שם העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל קטנים היינו נאמנים במגו דשתקי אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואינו נ\"ל דכיון שבאים להעיד למחזיק להחזיקו בבית וא\"א להחזיק בו אא\"כ יעידו שדרו בו ואין כאן מגו ז\"ל מ\"ו ר\"ש ז\"ל ולא אוכל להבין ס\"ס אינן נוגעים בעדות מחמת הנאתן אלא שבאים להעיד א'\"כ אחזוקי בשיקרא לא מחזקינן ובודאי קושטא קא מסהדי עכ\"ל. וגם ב\"י הקשה זה על רבינו. ועוד הקשה הב\"י עליו ז\"ל והרי יכולים להחזיק לזה בלא שיעידו שדרו בו וכמו שיעידו שראו מי שדר בו מכח המחזיק הזה ג\"ש וכבר כתבתי בפרישה מה שנ\"ל דלק\"מ: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ע\"ש באשיר\"י הביא שם פירשב\"ם ואח\"כ פי' ר\"ח ואחר כך פי' ר\"ת ומדהביא פי' ר\"ת באחרונה משמע שכן הוא מסקנתו גם מדהוסיף בתמיה נוסף על מ\"ש התוס' בשם ר\"ת וכתב ז\"ל להעיד על דירת יום ולילה הוא מילתא דלא אפשר דאטו בכפא תלא ליה כו' ור\"ל דלא כפי' רשב\"ם דכתב שיעידו השכנים על דירתם כל יום ולילה ש\"מ דלא ס\"ל כוותייהו מיהו נראה דג\"כ להרא\"ש מ\"ש ר\"ח להלכה דאף שמחולקים המה בגי' הגמ' וכמ\"ש לעיל מ\"מ לענין הדין יכול להיות דר\"ת ור\"ח מודים זה לזה ומש\"ה הביא הרא\"ש דברי ר\"ח שם וכתב ומדבריו למדנו שאם המחזיק כו' וכמש\"ר בסמוך בשמו וזה נלע\"ד ברור. והב\"י כתב בד\"ה וכן מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל בפסקיו כתב דברי החולקים ולא הכריע גם לא כתב דברי ר\"ח לבסוף דנימא דהכי ס\"ל אלא למד רבינו דהרא\"ש כר\"ח ס\"ל מדמסיק דין אליביה כו' נראה דהב\"י תרתי קא קשיא ליה על רבינו חדא על מ\"ש וכן מסקנת א\"א ז\"ל ור\"ל לאפוקי מפי' ר\"ש ע\"ז קשה ליה והלא בפסקים כתב דברי החולקים ולא הכריע ואף שהביא לדברי ר\"ת לבסוף מ\"מ לא הול\"ל שכן היא מסקנתו מאחר דלא הכריע כן בהדיא בראיה מוכרחת ועל מ\"ש אח\"כ דברי ר\"ח ושהרמב\"ם כתב בהיפך ומסיק וא\"א הביא דברי ר\"ח ומדכתב וא\"א הרא\"ש ז\"ל הביא לדברי ר\"ח משמע דכוותיה ס\"ל הרא\"ש ע\"ז תמה ואמר הלא לא הביאו לבסוף דנימא דכוותיה ס\"ל ומסיק הב\"י וכתב ישוב לזה דלמד רבינו דס\"ל מדכתב דין אליביה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ור\"ח כתב היה המחזיק כו' יש לתמוה על הרא\"ש שהביא שם סוף דברי ר\"ח אלו וריש דבריו דהיינו מש\"ר בשמו בס\"י השמיט ולא ידעתי למה ואפשר שהוקשה לו על דבריו מה שהקשה רבינו עליו שם ודוק וברי\"ו כתב נמי דברי ר\"ת וכתב ששאר פוסקים חולקים וס\"ל דעדיין נוגעים ושכן עיקר ע\"ש ברי\"ו בי\"א ח\"ב: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " החזיק במקום מסויים בחצר כו' דאפילו שותפין קפדי כו' עד ולדעת רי\"ף כר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה דברי רבינו אלו אינם מבוארים להדיא לא ברי\"ף ולא ברא\"ש אלא מכלל הדברים למדם רבינו ויען שגם בסימן קס\"א הזכיר רבינו מדברים אלו לכן אעתיק לך לשון המשנה והגמרא והצורך אל הביאור ז\"ל המשנה ס\"פ ח\"ה דף נ\"ז אלו הדברים שיש להן חזקה ואלו דברים שאין להן חזקה היה מעמיד בהמה בחצר תנור וריחיים וכירים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר אינו חזקה אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוהה י\"ט וכן לתנור וכן לכירים וכן לריחיים הכניס התרנגולים לתוך הבית ועשה מקום לזבלו עמוק ג' או גבוה ג' ה\"ז חזקה עכ\"ל ובגמרא מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא פיר\"ש מ\"ש דבהעמדת בהמה כדי בלא מחיצה אין זה חזקה ומ\"ש דבעשה מחיצה קנה קס\"ד דבאינש דעלמא שאינו בר חצר זו קאמר דאין זו חזקה ולפיכך פריך מ\"ש כו' עד אלא אר\"נ א\"ר בר אבוה הכא בחצר השותפין עסקינן דבהעמדה כדי לא קפדי אמחיצה קפיד ובהעמדה כדי לא קפדי והא תנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר אלא אר\"נ א\"ר בר אבוה הכא ברחבה שאחורי הבתים עסקינן דבהעמדה כדי לא קפדי ואמחיצה קפדי רב פפא אמר אידי ואידי בחצר השותפין ואיכא דקפדי ואיכא דלא קפדי גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא רבינא אמר לעולם לא קפדי והא מני ר\"א היא דתניא ר\"א אומר אפילו ויתור אסור במודר הנאה עכ\"ל הגמרא. פיר\"ש ויתור דבר שרגיל לוותר וליתן גם לאחרים כגון הלוקח ממנו בעד פרוטה אגוזים שרגיל להוסיף אחת או שתים וכמו שמחמיר ר\"א בהא מחמיר נמי בהא אבל רבנן דפליגי עליה בויתור ההוא פליגי נמי בהא. והרא\"ש הביא ב' התירוצים של ר\"נ הנ\"ל ודברי ר\"פ ורבינא לא הזכיר ע\"ש ונראה דטעם דהרא\"ש הוא דס\"ל דכיון דר\"נ עצמו הדר ביה ממאי דאמר שותפים להעמדה כדי לא קפדי בחצר הכי קיי\"ל דאפילו שותפים קפדי בחצר ומדהביא גם לתירוצא קמא משמע להדיא דסובר עוד דכי הדר ביה ר\"נ ואוקמה ברחבה לא הדר היה אלא ממאי דאוקמה בחצר ולא ממאי דאוקמה בשותפים וה\"ק אלא אר\"נ ברחבה דשותפים עסקינן ואהעמדה כדי לא קפדי ומש\"ה אין להם חזקה אבל אינש דעלמא אפילו אהעמדה כדי אפילו ברחבה נמי קפדי והוי חזקה. וכ\"כ הב\"י. ונ\"ל דמסתבר ליה להרא\"ש לפרש הכי דר\"נ לא הדר ביה מכוליה תירוצא קמא משום דכיון דר\"נ לאו משמיה דנפשו אוקמוה לה בראשונה בחצר השותפים אלא משמיה דרבה בר אבוה איך יחזור מדברי רבו ויאמר תירוץ אחר בשם רבו שלא שמע ממנו מעולם אלא ודאי ה\"פ אלא אמר ר\"נ ודאי כי א\"ל רבה בר אבוה דמתני' בשותפים מיירי ברחבה של שותפים קאמר לי ולא בחצר של שותפים וטעיתי בין חצר לרחבה אבל לא שייך לומר שטעה שלא שמע מעולם מרביה שום אוקימתא בשותפין אלא אוקימתא דרחבה דכולי האי לא שייך לומר דטעה וזה ברור הוא מדברי הרא\"ש ולהכי כ\"ר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה משמע דבפירוש כ\"כ משום דמדבריו מוכח דס\"ל כן וכמ\"ש ובזה דברי רבינו מבוארים. ומש\"ר בשם הרי\"ף דאין חילוק בין חצר לרחבה אלא בין שותפים לאינש אחרינא טעמו כיון דהרי\"ף לא כתב אוקימתא דרחבה ודאי ה\"ט משום דס\"ל דכיון דרב פפא ורבינא מתרצים לאוקימתא קמא דר\"נ תו לא חיישינן למאני דהדר ביה ר\"נ ואוקי ברחבה דדילמא אי הוה שמיע לר\"נ תירוצי דהני אמוראי לא הוה הדר ביה הילכך כוותייהו נקטינן וכן כתב הב\"י ואף דבכל ספרי הרי\"ף שבידינו איתא לתרתי אוקימתות דר\"נ כאשר הביאה הרא\"ש ברי\"ף שהיה ביד רבינו לא היה כתוב אוקימתא דרחבה וכ\"מ בדפוס תוגרמא דליתא שם אלא תירוצא קמא דר\"נ ע\"ש ואף אם היה מביא הרי\"ף גם אוקימתא שניה דר\"נ מ\"מ מדהביא גם לתירוצא [דר\"פ] ורבינא שהיו בתראי קיימא לן כבתראי והרא\"ש דלא הביא שינויא דבתראי לא ס\"ל כוותייהו וטעמיה כיון דלא באו אלא ליישב אוקימתא קמייתא דר\"נ משמיה דרבה בר אבוה והרי ר\"נ תלמידו בעצמו חזר בו והוא היה ידע טפי כוונת רבו ומה ששמע מפיו וכמ\"ש ודוק. ומש\"ר דלהרי\"ף באינש דעלמא הוה קפידא וחזקה בחצר בהעמדה גרידא היינו מדאוקמה ר\"פ בחצר השותפים גם מוכח כן מסברת המקשן דהקשה מ\"ש רישא כו' דבעי למימר דבאינש דעלמא אפילו בהעמדה יהיה חזקה וכדפירש ר\"ש הנ\"ל וק\"ל. ורמב\"ם בפ\"ה דשכנים כתב כדברי הרי\"ף ועיין מ\"ש עוד מזה לקמן סימן קס\"א בס\"ד: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " חזקת המרחצאות והשובכים ובית הבדים כו' משנה ר\"פ ח\"ה ז\"ל חזקת הבתים והבורות והשיחין והמערות והשובכים והמרחצאות ובית הבדים ובית השלחין והעבדים וכל שהוא עושה פירות תדיר חזקתן ג\"ש מיום ליום (וכתבו התו' שם ר\"פ שגם בית הבדים תשמישן תדיר לקצת בני אדם שמצניעין כל השנה ודורכין במעט מעט) שדה הבעל חזקתו ג' שנים ואינם מיום ליום (ומה היא חזקתה) רבי ישמעאל אומר ג' חדשים בראשונה וג' באחרונה וי\"ב חודש באמצע הרי י\"ח חדשים ר\"ע אומר חדש בראשונה וחדש באחרונה וי\"ב חודש באמצע הרי י\"ד אר\"י בד\"א בשדה לבן (שכל פירותיה נלקטין בפרק א' לפיכך צריך ג\"ש או י\"ח חודש וכנ\"ל) אבל בשדה אילן כנס את תבואתו (פי' יינו של גפנים) ומסק את זיתיו כנס את קייצו (תאנים יבשים ועשה מהן קציעות) הרי אלו ג\"ש (פי' כיון שלקטן בג' זמנים בשנה א' א' א' לזמנו מחשבי כג\"ש) עכ\"ל ובגמ' דף ל\"ו אר\"י אמר רב זו דברי רבי ישמעאל ור\"ע דאמרי במתני' דא\"צ ג\"ש שלימים) אבל חכמים אומרים חזקתן ג\"ש מיום ליום וא\"ר יודא אמר שמואל זו דברי ר\"י ור\"ע (דאמרו במתני' דבשדה אילן אם כנס שלש פירות בשלש זמנים בשנה אחת הוי חזקה) אבל חכמים אומרים עד שיגדור ג' גדירות ויבצור ג' בצירות וימסוק ג' מסיקות. מאי בינייהו בין רב ושמואל דהא בין למר ובין למר ג\"ש בעינן אמר אביי דקל נערה א\"ב (ומ\"ש בגמרא דקל נערה א\"ב שעושה ג\"פ בשנה ט\"ס הוא דלא אתיא כחד מהפירושים שאכתוב בסמוך) ואדקל נערה כתב שם ר\"ש בשם ר\"ח תרי פירושים וז\"ל דקל נערה דקל המשיר פירותיו קודם גמרן דלשמואל דאמר ג' גדירות בעינן לא הוי חזקה דהא לא גדר לרב דאמר ג\"ש בעינן הוי חזקה שהרי החזיק בזה ג\"ש ולפ\"ז אפילו שמואל לא בא לגרוע מג\"ש והכי קיי\"ל ל\"א דקל נערה דקל דיופרין שעושה פעמים בשנה לשמואל בשנה ומחצה הוי חזקה דהא איכא ג' גדירות ולרב לא הוי חזקה דליכא ג\"ש עכ\"ל רשב\"ם. וז\"ל הרא\"ש אמר אביי דקל נערה פי' רב האי גאון דקל המשיר פירותיו דלשמואל לא הוי חזקה עד שיגדור בידים ולרב הוי חזקה והלכתא כשמואל בדיני ולשמואל נמי בעי ג\"ש שלימות מדלא קאמר א\"ב מקוטעים ואע\"ג דאיכא נמי חורפא ואפלא וזימנין דאיכא ג' בצירות בפחות מג\"ש שמואל ג\"ש שלימות בעי ולא הזכיר ג' בצירות אלא לאפוקי דקל נערה עכ\"ל. ומה שהביא הרא\"ש הדברים בשם רבי' האי ורשב\"ם כתבן בשם ר\"ח משום (דא\"כ) [דא\"ב] דרשב\"ם כתב בשם ר\"ח המשיר קודם גמרן משמע דוקא נשרו קודם גמרן לאו שמיה גדירה אבל אם כבר נתבשלו מה לי גדרן בידים או נשרו ולרבינו האי כל שנשרו מאליהן אפילו היו כבר בשולין לא שמיה גדירה ולכן הביא הרא\"ש לשון רבינו האי דס\"ל כוותיה בהאי. וכן מוכח מדברי רבינו שנמשך בזה אחר אביו לקמן סי\"ו דכתב דאם האילן משיר פירותיו קודם שילקטם לא הוי חזקה ע\"ש ודוק. ובזה דברי רבינו מבוארים והתחיל בחזקת המרחצאות והשמיט רישא דמתני' דקתני חזקת הבתים דכבר כתב דינו דח\"ה בסימן ק\"ס. ומ\"ש אחר זה בשם הרמב\"ם דשדה לבן ושדה האילן א\"צ מיום ליום כו'. כ\"כ בפי\"ב מטוען וס\"ל כפי' אחרון של ר\"ח הנ\"ל. והרא\"ש והר\"י ס\"ל כפי' קמא של ר\"ח דגם לשמואל בעי ג\"ש ולהחמיר בא שמואל ולא להקל. אך לא ידעתי למה לא הזכיר רבינו שרבי' האי ס\"ל כהרא\"ש גם לא ידעתי למה כתב סתם וכ\"כ ר\"ח והול\"ל דהיינו לחד לישנא דהא באידך לישנא ס\"ל כהרא\"ש. שוב מצאתי בחידושי רמב\"ן שהביא ג\"כ לשון קמא של ר\"ח איכא בינייהו דקל נערה המשיר פירותיו קודם בישולן ופירש שם שהם התמרים הנושרים ואינם מתבשלים באילן והם מתמתקין בחמה אחר שנתלשו ולהכי לרב דאמר ג\"ש שלימות בעינן כיון שנשרו קודם בישולן וצריכין לקרקע למתקן בחמה בין הכיפין לא עלתה לו חזקה עד גמר בישולן בשדה ולשמואל משיכנס לבית ה\"ז חזקה שזו גדירתן של אלו ע\"כ. והנה אפשר שגם הרא\"ש ורבינו הבינו ופירשו כן דברי ר\"ח ולהכי הביא הרא\"ש רבי' האי ולא הזכיר דברי ר\"ת לפי שקיי\"ל כשמואל ושמואל להחמיר בא לדעת רבי' האי ואילו לדעת ר\"ח להקל בא ולזה נמי סתם וכתב על דברי הרמב\"ם וכ\"כ ר\"ח דגם בלישנא קמא של ר\"ח שמואל מיקל יותר מרב והא דלא כתב שר' האי כתב ג\"כ כהרא\"ש אפשר משום דרבי' האי לא כתב שום דבר לדינא כ\"א לפרש פירושו דדקל נערה אבל ר' יונה כ\"כ לדינא ורבינו לא בא לכתוב כאן אלא דבעינן כל ג\"ש שלימות ובסמוך בסעיף ט\"ז כתב דין דבעינן שילקט הפירות דוקא בידו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אכלה באיסור כגון שאכלה ערלה כו' כבר כתבתי בפרישה לשון הגמרא ופירוש רשב\"ם ושהמ\"מ כתב דגם בשביעית לא הוה חזקה אלא משום דאכל זמורות בהיתר ע\"ש וז\"ל התוס' שם ה\"ג ר\"ת אכלה ערלה שביעית וכלאים הוה חזקה וכ\"נ לר\"י עיקר ואיירי כשאכלה זמורות וכן מוכח בפרק האשה שנפלו דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואמר בגמרא עבד ר' יהודה עובדא בחבילי זמורות (כי' אחד שהאכיל לבהמתו מנכסי אשתו חבילי זמורות ואח\"כ גירשה וא\"ר יהודא מה שאכל אכל כו') ורב יהודא לטעמיה דא\"ר יהודא אכלה ערלה שביעית וכלאים הוה חזקה כו' עד וא\"ת דהכא משמע דזמורות ועצי כלאים שרי ובפרק כל שעה משמע דאסור וי\"ל דהתם מיירי שנזרעו עם זריעת הכרם שגדלו הזמורות באיסור אבל הכא מיירי בזמורות שהיו כבר גדולים קודם שנזרעו כלאים דאותם אינם נאסרים אלא כשהוסיפו מאתיים ומיירי הכא שזמורות לא הוסיפו מאתיים ופירות הוסיפו ולכך לא הוה חזקה אלא בזמורות ואין זה דוחק דהכי הוה אורחא דמילתא שקודם מוסיפים הפירות מאתיים מן הזמורות לפי שהזמורות כבר היו גדולים קודם זריעת כלאים עכ\"ל. ובשיטתם אזיל הרא\"ש ואפשר דמש\"ה הפסיק הברייתא בשביעית בין ערלה וכלאים משום דערלה ושביעית מותרים עציה בכל ענין משא\"כ בכלאי כרם דוקא כשלא הוסיפו מאתיים מיהו בלה\"נ ל\"ק דערלה ושביעית הוא איסור דאתי ממילא משא\"כ כלאי הכרם דתולה במעשה הזריעה. והמ\"מ כתב דהרמב\"ם ס\"ל דיש חזקה בתרווייהו בין שאכל הפירות באיסור בין שאכל הזמורות ע\"ש ודוק. ועיין בנ\"י שכתב וז\"ל וכלאי הכרם אע\"פ שאסורים בהנאה הוי חזקה ואע\"ג דבערלה אמרינן דהוה חזקה משום שיש היתר בחבילי זמורות דמשמע שאילו היה הכל אסור ככלאי הכרם לא עלתה לו חזקה משום דערלה שאני שאין הבעלים מפסידים שום דבר טפי משום המחזיק דערלה איסור דממילא הוא לכ\"ע אבל בכלאי הכרם האיסור בא מחמת המחזיק שזרעם כלאים ואילו הבעלים היו יכולים לאכלם בהיתר הלכך היה להם להקפיד ומדלא הקפיד הוה חזקה וכן דעת הרמב\"ן עכ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שדה האילן שיש שם שלשים אילנות כו' בפח\"ה דף ל\"ו ע\"ב מימרא דאביי דאמר מדרבי ישמעאל (כתבתי לשונו לעיל בר\"ס זה בדרישה) נשמע לדרבנן כו' ומפורש שם ע\"פ פי' רשב\"ם ור\"ח כמ\"ש רבינו ע\"ש. ודע שכלשון זה דרבינו כתבו ג\"כ שאר כל הפוסקים וק\"ק מ\"ש דנקט הכי ולא קאמר שדה אילן של בית סאה שיש בה עשרה אילנות ואכל ג' לשנה ראשונה ואכלן מפוזרין וכן ג' בשנה שנייה וד' בשנה שלישית דהוה חזקה כתנאים ואופנים המבוארים וי\"מ משום דבעינן דיאכל בכל שנה שליש מכולם לכל הפחות והיינו משלשים יאכל עשרה עשרה משא\"כ בבית סאה אחד בעשרה אילנות באם יאכל בב' שנים ג' ג' לא יאכל בכל שנה שליש מכולו וזהו דוחק ונראה דלר\"י דצריכים להיות גם הג' שבכל בית סאה מפוזרים וכדמסיק מש\"ה נקט ג' בית סאות לרבותא דקמ\"ל דאם הג' אינן מפוזרים אלא עומדים יחד אע\"פ שבשטח ג' בית סאה עומדי' בעיגול ואוכל בכל שנה מכולן בעיגול מ\"מ אין נחשבים כמפוזרים וגם באילנות זקנים דכתב דלא מחזקינן בכה\"ג כיון דאינו אוכל בכל שנה כ\"א אחד מבית סאה והן אינן מפוזרין יש בג' בית סאה רבותא דאע\"ג דהג' אילנות זקנים בג' בית סאה עומדים בעיגול ואוכל מהן אפ\"ה לא הוי חזקה. ולהרמ\"ה י\"ל דדוקא בכה\"ג דיש ג' בית סאות דכיון שאוכלין מכולן בכל שנה בעיגול מחשב בזה מפוזר וא\"צ להיות מפוזר יותר בין בנטיעות בין בזקינות וק\"ל: והוא שיאכל בפיזור שם בגמרא אמרו והוא דבזו בזוזי ופירשוהו ר\"י והרמ\"ה לשון בזיעה כלומר שאכל בפיזור רק שמחלוקת באיכות הפיזור אבל הרמב\"ם פי' בזו בזוזי לשון גזילה וכתב בד\"א דכשלא אכל כל הפירות שנתגדל בו בכל שנה דלא הוה חזקה כשאכל מקצת הפירות ובזזוה עם שאר הפירות אבל אם הניח פירותיהם עליהם הואיל ואכל אילן מכאן ואילן מכאן מכל השדה החזיק בכל השדה אע\"פ שלא אסף כל פירותיהן ע\"ש בפי\"ב דטוען ובהמ\"מ שם: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שדה האילן שהחזיק אחד באילן ואחד החזיק כו' ז\"ל הגמרא דף ל\"ז זה החזיק באילנות וזה בקרקע אמר רב זביד זה קנה אילנות וזה קנה קרקע מתקיף לה רב פפא אם כן אין לו לבעל אילנות בקרקע כלום לימא ליה בעל הקרקע לבעל אילנות עקור אילנך שקול וזיל אלא אמר רב פפא זה קנה אילנות וחצי הקרקע וזה קנה חצי הקרקע. ופי' רשב\"ם זה החזיק כו' שני לקוחות שקנו שדה אילן מאדם אחד ביחד וכ\"א עשה חזקה בשלו בשטר או בחזקה כולי זה קנה האילנות וחצי קרקע ל\"ד חצי הקרקע אלא הצריך לאילנות תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו א\"נ דוקא קאמר חצי וכגון שכל הקרקע צריכים לאילנות אם לא מפני שמכר הקרקע לחבירו ואפילו לא הוי אלא ב' אילנות דקיי\"ל בהמוכר את הספינה דאין להם קרקע (ויטע אחרים במקומן והיינו לרבנן אליבא דרשב\"ם דוקא וכמ\"ש בפרישה) הכא בב' לקוחות יש להן דאמר בעל האילנות לבעל הקרקע כי היכי דלדידך בעין יפה מכר ה\"נ לדידי. ובתוס' הקשו על פירושו (דפירוש דמיירי שקנו שניהן כחדא ואחד מודה להשני) ז\"ל קשה לר\"י דא\"כ לא הו\"ל למיקבעיה אמתני' דהכא דאיירי בחזקת ג\"ש וע\"ק מ\"ש חזקה דנקט ולא שטר וכסף והל\"ל מכר סתם ונראה לר\"י דמיירי בחזקת ג\"ש דלרב זביד זה קנה אילנות וזה קנה קרקע ואין לבעל אילנות כלום בקרקע וכי ייבשו לא יטעו אחרים במקומם ורב פפא הקשה דא\"כ יעקרו לאלתר (ע\"ש בתוס' בד\"ה לימא ליה כו') אלא בעל אילנות קנה חצי הקרקע ולא שקונה בגוף הקרקע שהרי זה השני החזיק בכל הקרקע אלא לענין שאם יתייבשו יטע אחרים במקומן. ומינה שמעינן בסמוך דמכר לזה אילנות ולזה קרקע דלרב זביד אין לו בקרקע כלום לכשייבשו ולרב פפא ויש לו דסברא הוא דאם מכר לזה אילנות ולזה קרקע בסתם יקנה בעל האילנות הקרקע לנטוע אחרים במקומן לכשיתייבשו גם חזקתו יש לו להועיל לענין זה עכ\"ל התוספות וכוונת ר\"י הוא דכ\"א בא בטענתו שכולו שלו שהקונה קרקע ומחזיק בה קונה ג\"כ כל האילנות שעליו וכמש\"ר בסימן רט\"ו ורט\"ז וגם הרמב\"ם פי\"ב מטוען כתב זה הדין לענין כששניהם באים בטענת חזקה שכ\"א טוען ואומר אני לקחתיה כולה ע\"ש (ובס\"ס רט\"ז כתבתי לשון הרמב\"ם שכתב דבשניהם מודים זה לזה יש לבעל אילנות חצי קרקע וכתבתי ביאור דבריו בארוכה שם ע\"ש) וכן נראה לפרש דברי רבינו דמיירי במחזיק ג\"ש ובאים בטענה וכמ\"ש בפרישה. והשתא א\"ש שכתב רבי' וכ\"כ הרמב\"ם דבהחזיק כ\"א ג\"ש כתב הרמב\"ם בהדיא דבעל האילן נוטל בקרקע כמלוא אורה וסלו משא\"כ במכר דסתם וכתב נוטל חצי קרקע מש\"ה לא כתב רבינו בס\"ס רט\"ז אדברי רשב\"ם שכן כתב הרמב\"ם ע\"ש. והא דלא כתב רבי' כאן ע\"ש רשב\"ם עוד די\"ל חצי קרקע דוקא וכגון שכל הקרקע צריכים לאילנות נראה דה\"ט דכיון דרשב\"ם כתבו בההוא דשניהן לקחו מש\"ה כתב רבי' גם כן בשמו שם בס\"ס רט\"ז וכאן קיצר כיון דאינו מקומו וגם לא קיי\"ל כפירושו כ\"א כר\"י ולא בא כאן אלא לרמוז שפליגי בזה ג\"כ גם י\"ל דה\"ט משום דכה\"ג ס\"ל לרבינו כיון שכ\"א אומר כולה שלי דאמרינן כל דאלים גבר כמ\"ש רבי' בס\"ס קל\"ט כשכ\"א טוען אני ירשתיה ובס\"ס קמ\"ו סעיף ל\"ד כשכ\"א אומר הבא עדי חזקה ע\"ש מה שאין כן במודה אחד לחבירו שזה קנה אילן וזה קנה קרקע דלא שייך ביה כל דאלים גבר ודוק. ולא כמ\"ש ב\"י ז\"ל וזש\"ר וכל אחד בא בטענה שלקחו כלומר דלא איירי בחזקת ג\"ש אלא כדפרישית בשם רשב\"ם ומ\"ש וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל שפירשה גם כן במכר ולא כר\"י שפירש לענין חזקה עכ\"ל ב\"י חדא מדכתב רבינו כאן וכ\"כ הרמב\"ם ולא כתבו בס\"ס רט\"ז וכמ\"ש. ועוד מדלא כתב כאן פי' ר\"ש השני שפירש אמ\"ש שבעל האילנות נוטל חצי קרקע וכמ\"ש בסמוך. ועוד מדכתב רבי' וכל אחד בא בטענה שלקחו ר\"ל לקחו משמע כולו. ומה שהביא הב\"י ראיה ממש\"ר ולקחו אני תמה על ראייתו הלא גם הרמב\"ם בפרק הנזכר איירי בחזקת ג\"ש וכתבו ג\"כ שכ\"א טוען אני לקחתיו וה\"ט דכל חזקה צריכה טענה שלקחה או נתנה לו במתנה. גם מ\"ש דמש\"ר וכ\"כ הרמב\"ם ר\"ל שפירשו ג\"כ במכר ולא כר\"י א\"כ כשכתב רבי' דברי ר\"י הו\"ל לכתוב דר\"י פי' הסוגיא גם לענין חזקת ג\"ש. ועוד דלא שייך למכתב בזה וכ\"כ הרמב\"ם כאילו יש נ\"מ לדינא בין פי' ר\"י ולפי' רשב\"ם דלכאורה נראה דאין נ\"מ לדינא בהא דכמו שכתבו התוספות לשיטת ר\"י דפירשן בבאים כ\"א בטענת חזקת ג\"ש דה\"ה דפליגי בשנים שקנו דסברא הוא דאילו ס\"ל לרב זביד דקנה שם קרקע גם בחזקה הו\"ל להיות הדין הכי וכנ\"ל ש\"מ דס\"ל דחדא באידך תליא. וי\"ל כן דס\"ל ג\"כ להרשב\"ם דדין שניהם שוין ומש\"ה כ\"ר ל' רשב\"ם כאן בדין חזקה אע\"פ שלא כתבו אלא אשנים שקנו משום דס\"ל פשוט דחדא באידך שייכי. ומשה\"נ סיים רבי' כאן וכתב ז\"ל וכן הדין בלא טענת חזקה אלא בשנים שקנו כו' שקאי בין לפי' רשב\"ם בין לדברי ר\"י שאחר שכתב דברי פלוגתתן בדין חזקת ג\"ש כתב שכן ס\"ל בשנים שקנו ומודים זה לזה לכל מר כדאית ליה ולפי' הב\"י צ\"ל דקאי על דברי ר\"י לחוד וזה דוחק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " יביא עדים שהמערער סייעו ללקט כו'. ז\"ל הגמרא פח\"ה דף ל\"ה ע\"ב א\"ר אחא אי דלי ליה איהו גופא צנא דפירי לאלתר הוה חזקה. ופי' רשב\"ם אי דלי כו' פי' אם יש עדים שהגביה המערער צנא דפירי מקרקע זו על כתיפיו של זה המחזיק מאחר שסייע לו להוליך הפירות לביתו שוב אין יכול לטעון ולומר לא מכרתיה לו שלא היה לו לסייעו בלקיחת הפירות אלא הוה ליה למחות ומדסייע לו הפסיד. ור\"ח פירש אי איכא סהדי דיהיב ליה הלוקח למריה ארעא צנא דפירי דורון להוליכו נתברר שאכילת הפירות של לוקח ומדידיה יהיב ליה למוכר ואין נראה בעיני עכ\"ל רשב\"ם. והנה דוק ותשכח שבכל אחד מהב' פירושים שינה רבינו דבפי' הראשון שהביא דהוא בשיטת פירוש רשב\"ם כ' שהמערער סייעו ללקוט את הפירות ורשב\"ם כתב להגביה המערער צנא דפירי כו' גם כתב רבינו ללקוט הפירות והוליכם לביתו בוי\"ו במקום ל' להוליכם שכתב הרשב\"ם ויש בו דקדוק לקולא ולחומרא דלשון והוליכם משמע שהוליכם מעצמו אפ\"ה הוה חזקה ומשמע נמי דלא הוה חזקה אא\"כ אחר שהוליכם לביתו משא\"כ כשכתב להוליכם. גם בפי' ר\"ח שינה רבי' וכתב אם המחזיק שלח במקום יהיב שכתב רשב\"ם בשם ר\"ח וכן בש\"ע כתב שלח) ובח\"מ של קלף מצאתי כתוב ולהוליכן לביתו וידוע שגירסת להוליכן וגירסת ולהוליכן הכל אחד ונראה שרבי' אינו מפרש דלי צנא פירי כדפירש רשב\"ם דפירש שהגביה לו הסל מהקרקע על כתיפו אלא שליקט הפירות מעל גבי הקרקע אחד אחד לתוך הסל וכדפירש הרמב\"ם בס\"פ י\"א מה' טוען שכתב ז\"ל הביא ראובן עדים שזה שמעון בעל השדה קבץ פירות שדה זו ונתנם לו כו'. ולא כתב שם לא והוליכן לביתו ולא ולהוליכן אלא שרבי' כ\"כ לתוס' ביאור במקום מ\"ש הרמב\"ם ונתנם לו כו' מפני שיש לטעות במ\"ש ונתנם לו לומר שהמערער נתנן להמחזיק בתורת מתנה וא\"כ אין זה ראיה על החזקה לכך פירשו רבי' וכתב והוליכם לביתו ר\"ל שהמחזיק מעצמו אחר שנתמלא הצנא הוליכם בלי נטילת רשות מהמערער ומזה נראה שהוא שלו ומש\"ה מסיק רבי' וכתב מיד הוה חזקה ר\"ל שא\"צ ג\"ש וגם ל\"ד אחר שהוליכם ממש לביתו אלא מיד שנתגלה לפנינו שהמחזיק הולך בדרך הליכת ביתו והוא שותק. ורשב\"ם פי' דלי ליה שהגביה לו על כתיפו (ואף שסיים גם רשב\"ם בפירושו וכתב שלא היה לו לסייעו בלקיטת הפירות גם הגבהת הסל בכלל לקיטה הוא וסמך אמ\"ש לפני זה) אז ודאי אף שלא התחיל כלל בהליכה להביאם לביתו מ\"מ הגבהתו דהמערער על כתיפו דהמחזיק סתמא הוא להוליכו לביתו. וז\"ש מאחר שסייעו לו להוליך הפירות לביתו ובע\"כ צ\"ל שלשון להוליכן לא להוליך דוקא קאמר דהא אין זה במשמעות ל' דלי ליה צנא דפירי כו'. ובזה נתיישב נמי במאי דשינה רבינו בפי' ר\"ח וכתב ושלח במקום ויהיב ליה דכ\"כ לתוס' ביאור משום דיהיב אינו מורה על הדורון דדילמא אדרבה המחזיק (דרך) [טרח] טירחא ושימש וקבץ הפירות ויהיב להמערער ומש\"ה כתב ושלח ליה בדרך דורון ודרך כבוד וק\"ל. והב\"י הביא על דברי רבינו פי' רשב\"ם וכבר הוכחתי דרבינו פי' כהרמב\"ם וכמ\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין חזקה אלא עד אחר ג\"ש אפי' שהחזיק בפני המערער נראה דרבינו למד זה מהא דאמרינן שם ר\"פ ח\"ה דף כ\"ט ע\"א דבעי למימר שם מתחילה. טעם דג\"ש הוה חזקה משום דעד ג\"ש לא קפדי אינשי והקשו על זה אם כן נתת דבריך לשיעורין ומסיק רבה וקאמר אלא חדא תרתי תלת מזדהר אינש בשטריה טפי לא מזדהר ש\"מ דאפילו באינשי דקפדי ואוכל בפניו בעינן דוקא ג\"ש אבל בתוך ג' כיון דאיכא ריעותא לפנינו דלית ליה שטרא אמרינן דלא קנאה ולא נתנה לו במתנה. והב\"י כתב דלמד ממ\"א דפרקין ע\"ש והנלע\"ד כתבתי: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' יש עדים שבא המערער כו' ז\"ל הגמרא ההוא דא\"ל לחבריה מאי בעית בהאי ביתא (שהכל יודעים דשלי הוא) א\"ל מינך זבינתיה ואכלתיה שני חזקה א\"ל אנא בשוקא בראי הואי (בארץ מרחקים מקום שאין השיירות שכיחים) א\"ל והא אית לי סהדי דכל שתא הוה אתית ל' יומי בשוקאי הוה טרידנא אמר רבא עביד אינש דכל ל' יומי טריד בשוקא עכ\"ל הגמרא. וכתב בנ\"י שם ע\"ז וז\"ל ומשמע מהכא דא\"צ שיהיה המערער כל שלש במקום שיוכל למחות אלא דוקא בסוף שלש ואפי' היה בתחילת שלש במקום הראוי למחות ולא מיחה והלך במקום שלא היה יכול למחות לא עלתה לזה חזקה דשמא דעתו היה למחות אלא שלא נזדמן לו עכ\"ל נ\"י ונראה דה\"פ מדקאמר ל' הלא כל שתא הוה אתית ל' יומין כו' נשמע מינה דא\"צ שיהיה כל ג\"ש עמו דהא לפנינו דבתלתין סגי ומדלא בעינן שיהיה שם כל הג\"ש אלא שהיה שם זמן שהיה יכול למחות מסתבר לומר דאפי' לא היה שם בב' שנים הראשונים כלל אלא בסוף ג' דעדיין היה לו זמן למחות סגי והו\"ל חזקה אם לא מיחה והא דקאמר בגמ' כל שתא כו' המעשה כך היה וא\"ל כמו שהיה ומינה למד הנ\"י דה\"ה איפכא דאם היה עמו בשנים הראשונים ולא היה עמו בסוף שנה הג' דאין חזקתו כלום דהכל תלוי במה שהיה לו זמן למחות לבסוף ואמרינן דעתו היה כו'. כנ\"ל כוונתו דהנ\"י ונכון הוא וזהו ג\"כ טעם רבינו שתלה הדבר בסוף הג' שנים לחוד וק\"ל. ומהתימה על הב\"י שהביא דברי נ\"י הנ\"ל וכתב עליהן ז\"ל ודין זה ליתא אלא להמפרשים דלא היה לו פנאי למחות עכ\"ל ונראה דר\"ל מדמהני לטענתו באמרו מתחילה כשהייתי כאן לא רציתי למחות וסמכתי אסוף שני חזקה ש\"מ דאיירי דידע מזה שהחזיק וסברא הוא כיון שידע שזה החזיק היה לו למחות מיד אם לא להמפרשים שיכול לומר לא היה לי פנאי למחות. אבל אין זה הוכחה די\"ל דאפילו לדעת האומרים כיון דבקל היה יכול למחות אין שומעין לו באמרו טרוד הייתי ה\"מ בסוף ג\"ש אבל קודם זמן יכול להיות דמודה דיכול לטעון הייתי סומך נפשי שיש לי עוד זמן למחות ועד\"מ והגהתו: וכל אלו הדברים לא נאמרו כו' ז\"ל הרא\"ש דף קצ\"ג ע\"א אמר רבא עביד אינש דכל ל' יום טריד כו' יש מביאים ראיה מכאן שאם המערער אמר לא הייתי במדינה כל אותן ג\"ש שהחזקת בו נאמן וצריך המחזיק להביא ראיה שהיה עמו במדינה ונ\"ל שאין ראיה מכאן דאפשר שהיה הדבר ידוע שהיה בשוקי בראי ויותר נראה כיון שזה החזיק בשופי ג\"ש והחזקה נשמעת אפי' במדינה אחרת כדמוכח לקמן עליו לברר שהיה במקום שלא היתה מחאתו נשמעת אם היה מוחה ולכך נמנע מלמחות עכ\"ל. ומ\"ש ויותר נראה כו' כוונתו מאחר שאין להן ראיה מכאן דהמערער הוא נאמן א\"כ מן הסברא יותר נראה לומר שאינו נאמן מאשר נאמר שהוא נאמן וק\"ל. ואע\"ג דמיירי בשמיעת החזקה של המחזיק מ\"מ סיים בשמיעת מחאתו והול\"ל דאינו נאמן לומר שהיה במקום דלא נשמע שם חזקתו י\"ל דה\"ק דודאי החזקה שמע אף שהיה במדינה אחרת וא\"כ היה לו למחות ואינו נאמן לומר שהיה במקום שלא היה נשמע המחאה שלו תוך ג\"ש לחזקתו כגון שנתוודע לו בשנה השלישית לחזקתו ואין השיירות יכולין לילך ולהודיע מחאתו תוך אותה שנה ולכך מנע מלמחות כלל בזה אינו נאמן וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ליזהר בשטרו לעולם כבר כתבתי בפרישה בשם הרא\"ש טעם הדבר וכתב ע\"ש ז\"ל וא\"ת ואפילו לא הביא עדים אלא על ג\"ש יהא נאמן לומר לקחתיה קודם ממך דאי בעי אמר מינך זבינתה וי\"ל דאין זה מגו טוב דבשעה שטען מפלניא זבינתה לא ידע שהיה ביד זה שטר קנייה והיה ירא שאם יאמר שלקח ממנו יתבענו המוכר לדין עכ\"ל והביאו רבי' בסימן קמ\"ו סעיף ל\"ב ע\"ש אלא שצ\"ע הא מסיק רבינו בשם הר\"י והרא\"ש דמיירי במכר הבן להלוקח בשטר ושטר יש לו קול ואיך לא ידע המחזיק שיש לו שטר להלוקח וי\"ל אף דיש קול להמכירה מ\"מ מי יודע שבשטר מכרו לו והיותר נראה דלא רצה לסמוך אקול דיש קול שאין בו ממש מ\"מ דין מחאה יש לו דהו\"ל ליזהר בשטרו ולמיחש לקלא וע\"ל סי' קמ\"ו סעיף ל\"ג דכתב בשם רבינו ישעיה אהאי דינא דאם נודע למחזיק בשעה שבא המערער לערער עליו שקנאה בשטר א\"כ יש לו מיגו דאין מוציאין מידו ע\"ש: ורבינו יצחק פי' אפילו בלא שטרא בפרישה כתבתי לשון מ\"ו שכתב ז\"ל נ\"ל שהוא רבי' יונה ולא ר\"י בעל התוס' כי התוס' נוטים לסברא הראשונה ונראה דראיית מ\"ו הוא ממ\"ש התוס' שם דף מ\"ב אמה שהקשה הגמרא לוקח אלוקח וכמ\"ש לעיל בר\"ס זה בדרישה ז\"ל אומר ר\"י דהו\"מ לשנויי כאן בשטר כאן בלא שטר דאין מצטרפין לו אלא בשטר כדאמרי' לעיל אלא דעדיפא מיניה משני עכ\"ל ומדכתב ר\"י דהו\"מ לשנויי כו' ור\"ל דלא הוה צריך לאוקמי במוכר שדותיו סתם אלא אפי' במכרן בפירוש ומיירי במכרן בלא שטר ש\"מ דס\"ל דשוה דין זה לדין לקיחה הנ\"ל דבלא שטר אין מצטרפין ולא ס\"ל החילוק שכ\"ר בשם ר\"י כאן וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " ואם אחד מעיד שאכלה אג\"ה כו' ז\"ל הגמרא פ' ח\"ה דף נ\"ו א\"ר יהודא אמר רב אחד אומר אכלה חיטין ואחד אומר אכלה שעורים הרי זה חזקה מתקיף לה ר\"נ אלא מעתה אח' אומר אכלה אג\"ה ואח' אומר בד\"ו ה\"נ דהוה חזקה א\"ל ר\"י הכי השתא התם בשתא דקמסהיד האי לא מסהיד האי הכא תרווייהו בחד שתא קמסהדי מאי איכא בין חטי ושערי לא דייקי אינשי ופי' רשב\"ם ר\"נ לא היה יודע טעמו של רב יהודא והוה ס\"ל הא דקאמר רב יהודא אחד אומר אכלה חיטין ואחד כו' לאו באותן ג\"ש דקא מסהיד האי מסהיד האי דא\"כ עדות מוכחשת היא ותיבטל אלא ס\"ל לר\"נ דה\"ק ר\"י אחד אומר אכלה חיטין ג\"ש כפי מנהג עובדי אדמה ואחד אומר אכלה שעורים ג\"ש כפי מנהג עובדי אדמה והיינו שש בדילוג ושאלתי לעובדי אדמה וא\"ל שלעולם כך הוא המנהג לזרוע שנה אחד חיטין ואחד שעורים ואז אינה צריכה שביתה כלום ה\"ז חזקה דהרי אין מכחישין זא\"ז כלל ותרווייהו מיהא אחזקה קא מסהדי ופריך לו ר\"נ אלא מעתה כו' אכלה אג\"ה כו' דהיינו כר\"י ה\"נ דתיהוי חזקה הא ודאי לא הוה חזקה דכיון דלא זה ולא זה מעידים על חזקת רצופים אלא בדילוג אינה כלום עכ\"ל ר\"ש בקיצור והתוס' הקשו על פירושו וכתבו ז\"ל וא\"ת דא\"כ מאי פריך אלא מעתה אכלה ראשונה כו' הא אה\"נ דלסברתו אר\"י דהוה חזקה והוה ליה למיפרך בקיצור אמאי ליהוי חזקה ונראה לפרש דר\"נ ידע דר\"י מיירי בדאסהדי תרווייהו אחדא שתא וה\"ק כיון דאמרת דהוי חזקה אע\"ג דמכחשי אהדדי כיון דתרוויהו אחזקה קא מסהדי אלא מעתה אחד אומר אכלה אג\"ה ובד\"ו הוביר כדרך מוביר באגי ואחד אומר לא כי אלא אכלה בד\"ו ואוביר אג\"ה ה\"נ דהוה חזקה אף ע\"ג דמכחשי אהדדי משום דתרווייהו מיהא אחזקה קא מסהדי עכ\"ל והנה אינו מוכרח מל' התוס' הללו לומר דמחולקים הם עם רשב\"ם בדינים אלא נראה דגם הם מודים לרשב\"ם דאף אם אין העדים מכחישין זה את זה דאינו חזקה כיון דלא העידו שום אחד על ג\"ש רצופים ומ\"מ ר\"כ לא היה רוצה להקשות מזה בקיצור משום דסברא זו אינה פשוטה כל כך להקשות מינה ולסתור מינה דברי ר\"י דהא איכא למימר דר\"י ס\"ל כיון דלעדות שניהן יחד אכלה ו' שנים רצופים הוי חזקה אפי' באתרא דלא מוברי ומשום הכי כתבו התוס' דהקשה לו ר\"נ מאחד אומר אג\"ה והשני בד\"ו בהכחשה דזה ס\"ל בפשיטות דאינה חזקה אבל לפי' רשב\"ם הקשו התוס' שפיר דכיון דלפירושו אחד אומר אג\"ה ואחד בד\"ו מיירי בלא הכחשה אלא כדרך עובדי אדמה וכדר\"י וס\"ל לר\"נ בפשיטות דאין לו חזקה בהא א\"כ הוה ליה להקשות בקיצור אמאי ליהוי חזקה הא אין שום אחד אומר שאכלה רצופים וק\"ל. והשתא א\"ש דבא כתב רבי' פלוגתא בין פי' רשב\"ם לפי' התוס' בהא כי ס\"ל דלא פליגי לדינא וכמ\"ש. ומש\"ר בשמו וגם בשם הי\"א באחד אומר אג\"ה ואחד אומר בד\"ו בלא הכחשה באתרא דמוברי ובאתרא דלא מוברי אתיא אליבא דתרווויהו כי שם בגמרא אליבא דפי' רשב\"ם דפירש דאיירי דנהיגי לזרוע שנה א' חיטין והשניה שעורין וכן נוהגים לעשות חוזר חלילה לעולם זה אתרא דלא מוברי מיקרי ומש\"ה איתא שם בגמרא דלא הו\"ל חזקה בזה לכ\"ע כיון דאין שום א' מעיד על ג\"ש רצופים ובזה גם רבי' מסיק וכתב ז\"ל וכן נמי אם באתרא דלא מוברי לא הוה חזקה כיון דאין שום אחד מהן מעיד על חזקת ג\"ש רצופים אבל באתרא דמוברי וא' אומר אכלה אג\"ה ולא בד\"ו מזה לא איירי הגמרא לא לפי' רשב\"ם ולא לפי' התוס' (דכמו דלשיטת רשב\"ם מיירי בלא מוברי איירי גם התוס' לשיטת פירושם) ובהא פליגי רבי' עם הי\"א דהי\"א ס\"ל דהוה חזקה אפי' לפי' רשב\"ם דע\"כ לא כתב רשב\"ם דלא הוה חזקה אלא באתרא דלא מוברי וכמ\"ש משא\"כ רבי' דאיירי באתרא דמוברי כמ\"ש ורבי' ס\"ל דגם בכה\"ג לא הוה חזקה כיון דלעדות שניהן יחד אכלן רצופים והוא באתרא דמוברי כנ\"ל ביאור דברי רבי' ע\"פ שיטת פי' רשב\"ם והתוס' הנ\"ל. ועי' בב\"י שהביא ג\"כ עי' רשב\"ם ותוס' הנ\"ל וכתב בסוף ז\"ל ורבי' תפס דברי התוס' עיקר עכ\"ל ודבריו תמוהין בעיני דלכאורה נראה מדבריו דס\"ל דהתוס' פליגי ארשב\"ם בדיני וס\"ל דדוקא כשמכחישים זה את זה הוא דלא הוה חזקה הא אין מכחישין הוה חזקה. וקשה א\"כ אדרבה מוכח דרבי' לא ס\"ל כהתוס' דהא רבי' מסיק וכתב דאפי' כשהן מכחישין לא הוה חזקה הן באתרא דמוברי הן באתרא דלא מוברי. ואפשר לומר דכוונת ב\"י הוא עד\"ז דבשלמא אם נאמר דרבי' תופס פי' התוס' עיקר דר\"נ הקשה לר\"י מהכחשה זא\"ז א\"ש הפלוגתא דהי\"א ורבינו דהי\"א ס\"ל דר\"נ דוקא בהכחישו זה את זה ס\"ל דלא הוה חזקה הא לא הכחישו זה את זה הוה חזקה ובפרט באתרי דמוברי ורבי' ס\"ל דר\"נ גם בלא הכחישו ס\"ל דאינו חזקה אלא דפריך מהכחישו דהוא פשוט וכמ\"ש אבל לפי' רשב\"ם דפריך ר\"נ מלא הכחישו וס\"ל דלא הוה חזקה אם כן קשה מ\"ט די\"א דס\"ל דהוה חזקה. כנ\"ל דעת הב\"י. אבל דבריו אינן ברורין דהא כבר כתבתי דגם לדעת רשב\"ם לא קשה מידי אהי\"א דהן איירי מאתרא דמוברי והגמרא איירי מאתרא דלא מוברי ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " הביא ב' עדים שאכלה ג\"ש והוזמו פרק ח\"ה דף נ\"ו היו ב' מעידים אותו שאכלה ג\"ש ונמצאו זוממים משלמין הכל (וכתב הרא\"ש והנ\"י דהאי הכ�� ר\"ל כל מאי דהיה נפסד בעדותן דהיינו כל הקרקע אבל לא הפירות אם לא שיש למערער עדים אחרים שאכל המחזיק פירות ב' שנים וכמ\"ש בפרישה) ב' בראשונה ב' בשניה ב' בשלישית משלשין ביניהן היו ג' אחין ואחר מצטרף עמהן הרי אלו ג' עדיות והן עדות אחת להזמה (פי' לענין הזמה הן עדות אחת שאינן ניזומין עד שיזומו כולם כיון דכולהו מעידים על שני חזקה אחת) עכ\"ל המשנה שם פירוש ר\"ש ונ\"י ועפ\"ר שם כתבתי דהא דמשמע מדברי הגמרא והפוסקים דבעינן שיזומו כולם אע\"ג דלא העידו בבת אחת כ\"א כת אחר כת היינו דוקא לענין תשלומי קרקע דהא לא החזיקו אותו אף אם לא הוזמו כ\"א בהצטרפות ג' כתות יחד מש\"ה ג\"כ כשהוזמו לא נתחייבו אקרקע משום כאשר זמם כ\"א כשהוזמו כולם ואף אם לא העידו כולם תוך כדי דיבור משא\"כ בעדות אחת דבעינן דוקא תכ\"ד וכמש\"ר בסימן ל\"ח וה\"ט דשם א\"צ כולם לעדות אחת לכך ניזומים ג\"כ כל כת בפני עצמו כשלא העידו תכ\"ד משא\"כ לענין תשלומי פירות. שוב מצאתי סעד לדברי מתוספתא דמכילתין פ\"ב דכתב ז\"ל החזיק אדם בפני ב' שנה ראשונה וכן בפני ב' אחרים שנה שניה וכן שלישית הרי הן ג' עדים והרי עדות א'. נמצא כת הראשונה זוממת הרי בידו ב' שנים. שניה הרי בידו שנה א'. שלישית אין בידו כלום עכ\"ל. ונראה דפירושו ע\"ד שכתבתי דכשהוזמה הראשונה ונתבטלה עדותן כאילו אינו. עדיין נשאר בידי המחזיק פירות של ב' שנים שהעידו עליו ב' כתות האחרות ואותן פירות של ב' שנים מתחייב המחזיק להחזיר וגם קונסים כת זו שהוזמו לשלם להמערער משום כאשר זמם וכמש\"ר. שניה ר\"ל שהוזמו כת שניה עדיין על המחזיק להחזיר של שנה א' ושני הכיתות מחוייבים לשלם בעד שנה אחת שנשאר לעדות כת השלישי הוזמו גם השלישית אזי פטור וגם העדים שנתחייבו בחזרה ובתשלומין והוא בכלל מ\"ש והן עדות אחת ור\"ל לענין הזמה דאינן נעשים זוממין עד שיזומו כולם והרי ניזומו כולם. ועל שפטורין מתשלומי פירות (אצ\"ל) [צ\"ל] מאחר שנתבטלה עדותן ולא נודע שאכל פירות כ\"א מפי המחזיק. שוב מסיק שם בתוספתא וכתב ז\"ל היו הן הראשונים והן האחרונים נמצאו זוממין בראשונה אין בידו כלום שניה הרי בידו שנה א' שלישית הרי בידו שתי שנים עכ\"ל. ונ\"ל דכוונתו ג\"כ ע\"ד שכתבתי בפי' דברי רבינו דהיו ג' אחין מצטרפין עם אחד והעידו זה אחר זה והוזמו על שנה שלישית דמשלם אח האחד עם אותו השני כל פירות ב' שנים הראשונים שהעיד עליהן אותו האחד עצמו עם ב' האחין. ולזה הדבר כיוונה התוספ\" כמ\"ש היו הן הראשונים והן האחרונים ר\"ל שכת א' העידו ג\"פ זא\"ז כל פעם על שנה א' ואח\"כ הוזמו על אח' מהשנים וקאמר כשהוזמו על שנה הראשונה אין בידו כלום ר\"ל דהא עד זומם פסול לעדות וכשהוזמו על שנה שניה נתבטלה עדותן ג\"כ במה שהעידו אח\"כ על שנה ג' אבל מה שהעידו לפני כן על שנה ראשונה נשאר בידו דלא נפסלו במה שהעידו בעדות בפני עצמו קודם בכן ועד\"ז נמי מסיק וקאמר דאם הוזמו על שנה השלישית יש בידו ב' שנים וק\"ל. והרי זה ממש כדברי רבי' ולדעתי למדה רבינו מהתוספתא דכתבתי (ועמ\"ש בסמוך ס\"ס וה ראיה לפי' זה מפ' כיצד הרגל): "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר משלמת פירות של ב' שנים כו' כתב מ\"ו ר\"ש ז\"ל פי' אחד משני כיתות הראשונות אבל האחרונה משלמין הכל וק\"ל עי' בספרי פ' חזקת סימן ק\"מ עכ\"ל. וק\"ק מ\"ש כת האחרונה מהראשונה הא גם האחרונה כשהוזמה נתבטלה עדותה כמש\"ר בס\"ז ולא תתחייב אלא בפירות דב' השנים וכמו שהוזם אחד מב' כיתות שהעידו בראשונה. ונראה דמ\"ש שמשלמין ר\"ל כל הקרקע ולא כל הפירות ול' המשנה הנ\"ל נקט דנקט ג\"כ הכל ופירשו הרא\"ש ונ\"י דר\"ל כל הקרקע וכנ\"ל וס\"ל דדוקא כת שלישית שכבר העידו לפניה הראשונים על ב' שנים וידעו שבעדותן יפסיד המערער הקרקע מש\"ה צריכים לשלם להמערער כל הקרקע משא\"כ ב' כיתות הראשונות אבל גם זה אינו דהא כבר כתבתי בשם התוס' דמיירי שבאו שלשה הכיתות יחד לב\"ד ועוד דבברייתא הביאה הגמרא בב\"ק דף כ\"ד לא משמע כדברי מ\"ו ז\"ל ז\"ל שם אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו כו' עד העידו ב' בראשונה וב' בשניה וב' בשלישית הרי כאן ג' עדיות והן עדות אמת להזמה נמצאת כת ראשונה זוממת הרי כאן ב' עדות (פי' עדיין נשאר ב' כיתי עדים אחרים לחייבו בח\"נ) והוא והן פטורים (פי' מח\"נ השניה של מועד) נמצאת גם כת שניה זוממת הרי כאן עדות א' והוא והן פטורים נמצא גם כת שלישית זוממת כולן חייבים ופירש\"י החצי נזק של העדאת נגיחותא שלישית משלמת בין כולם וצד תמות משלמין ב' עדים האחרונים שהעידו עתה עליה עכ\"ל. הרי לפנינו דאף הכת השלישית אינה משלמת כל חלק המועד אע\"פ דגם שם שייך האי סברא שראתה שע\"י יוגמר העדות וחיוב דנזק שלם של מועד ואפי' על ידי צירוף אין משלמין הכל כ\"א כשניזומו כולם. לכ\"נ דרבינו לא חילק בין ראשונה לאחרונה ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל ר\"ח כתב כו' וכ\"כ הרמב\"ם כו' עיין בב\"י שכתב מהיכן למד רבינו מהרמב\"ם כן: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם בסוף ג\"ש כשמיחה אמר גזולה היא כו' עד ויראה מדבריו כו' ז\"ל הגמרא דף ל\"ט ע\"ב תני בר קפרא ערער וחזר וערער אם מחמת טענה ראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה. וז\"ל הרא\"ש ואם לאו כר פי' שאמר במחאה שעשה בסוף ג' ראשונות דבגזלנותא קאכיל ובמחאה שניה שעשה בג' שניות אמר שבמשכנתא כו' היא בידו הרי הודה כו' עכ\"ל. והנה מש\"ר ויראה מדבריו דמסתמא כו' נ\"ל דיראה לו כן מדכתב הרי הודה דלשון הרי משמע דזה דאמר בלשון דקאמר בגמרא דבראשון טען גזולה ואחר כך משכונא מסתמא מבוטלת דאל\"כ אלא שצ\"ל מוכח כן הול\"ל אם הודה ועוד דלא הול\"ל לשון הודה דמשמע דמתוך דבריו האחרונים אנו אומרים שמודה שמחאה ראשונה היתה שקר אלא הול\"ל שהרי טוען או אומר ובאמת שכנ\"ל מוכח קצת פשטא דלישנא דבר קפרא שאמר אם מחמת טענה ראשונה לא הוה חזקה משמע שכל שלא בא מחמת טענה ראשונה לא הוה מחאה ואף ע\"פ שאינו עיקר מחאה ראשונה בפירוש ומ\"מ מדלא מוכח כן בהדיא מהגמרא ומדברי הרא\"ש ודברי הרמ\"ה דברי טעם הן מש\"ה מסיק רבינו וכתב אבל הרמ\"ה כתב שלא נתבטלה כו' ור\"ל דכיון שהרמ\"ה כתב בפירוש כן יותר עדיף לו למימר דגם הרא\"ש ס\"ל כוותיה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כל חזקה כו' עד ודין הפירות פירשתי למעלה מתי צריך להחזיר לכאורה היה נראה לומר דכוונת רבינו במ\"ש פירשתי למעלה דר\"ל למעלה סימן קמ\"ה דשם פירש וכתב שאם יש עדים על אכילת הפירות אז מחזירין ואם אין כאן עדים אלא ע\"פ הודאתו אינו מחזיר שום פירות אבל קשה דאין ענין זה לזה דהתם מיירי שהוא בא בטענה ולהכי אם נאמין לדבריו שאכל הפירות א\"ש שאינו משלם מידי שהרי הקרקע והפירות הכל שלו אבל הכא שאין לו טענה אפילו אין לו עדים שאכלן למה לא יחזיר גם הפירות כיון שהוא מודה שאין הקרקע שלו וכמש\"ר לקמן בסימן זה סל\"ח ז\"ל אפילו אם אין עדים שאכלם אלא ע\"פ כו' ע\"ש. ועוד דהא הכא מיירי שיש לו חזקה והיינו שיש לו עדים שאכל פירותיה ג\"כ ואיך תולה זה במ\"ש בסימן קמ\"ה באם אין עדים. ועוד דבדין הנ\"ל בסימן קמ\"ה לא נתחייב ע\"פ העדים כ\"א כשמעידים שראוהו אוכל שנה או ב\"ש ולא כשמעידים על ג\"ש וכאן נתחייבו אפילו המעידים על ג\"ש ואע\"פ שלפי הטעם הוא שוה שכאן וכאן טעם החיוב הוא כיון שאינו זוכה בקרקע נתחייב ע\"פ על אכילת פירותיה מ\"מ כיון שאינו שוה לגמרי לא הו\"ל לסתום ולתלות כמ\"ש למעלה. וע\"ק דבמיימוני ס\"פ י\"ד דטוען כתב סתם אהאי דינא החזיר השדה וכל הפירות למערער וכן הוא בש\"ע. ע\"כ נראה דצריכין לדחוק בישוב בכל זה כמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל שאם הוא במקום שהשיירות כו' ז\"ל על דברי הרי\"ף הנ\"ל ומילתא דתמיהא היא כיון דחזקה במקום שטר עומדת היכי מהימן המערער בדיבורו לומר לא הייתי בעיר באותו זמן שאתה אומר שמכרתיה לך ולפ\"ז לא היה מהני חזקה לעולם דהיאך ימצא עדים שראוהו בעיר באותו היום כו' ואם היה במקום ששיירות מצויות אמאי לא הוי חזקה עכ\"ל. וא\"ת מ\"ש דהכא מודה הרא\"ש כשאין השיירות מצויות דעל המחזיק להביא ראיה שהיה עמו באותו זמן ומ\"ש כשטוען הלא לא יכולתי למחות דבשוקא בראי הווינא ולא היתה מחאתי נשמעת דס\"ל להרא\"ש דאפילו במקום שאין שיירות מצויות על המערער להביא ראיה כמש\"ר לעיל בסימן קמ\"ג וכמ\"ש שם וי\"ל דהתם גם המערער מודה שהיה כאן בתחילת ג\"ש וזה בא בטענה שקנה ממנו בשטר ובחזקת ג\"ש אלא שבא המערער לבטל החזקה מטעם שלא יכולתי למחות מש\"ה עליו להביא ראיה שהיה במקום שלא יכול למחות אבל כאן אינו מודה שהיה כאן. ועוד מחאה שזמנה כל ג' שנים ואין תלוי המחאה ביום ידוע מש\"ה אין שומעין לו שלא היה יודע למחות משא\"כ בכאן בקנין דתלוי ביום ידוע וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " טען המחזיק מפלוני כו' עד סעיף כ\"ד הוא מגמרא דפרק חזקת (בבא בתרא דף מ\"א) ז\"ל ההוא גברא דדר בקשתא (שם מקום) בעלייתא ד' שנין אתא מריה דביתיה אשכחיה א\"ל מאי בעית בהאי ביתא מפלוני זבינתיה דזבנה מינך אתא לקמיה דרבי חייא א\"ל אי אית לך סהדי דדר איהו בה דזבנת מיניה אפילו חד יומא אוקימנא בידך ואי לא לא אמר רב הוה קאימנא קמיה דחביבי (רבי חייא) כו' עד וחזיתיה לדעתיה אי א\"ל קמי דידי זבנה מינך מהימן מגו דאי בעי א\"ל אנא זבינתא מינך עכ\"ל הגמרא. וכתבו התוספות ע\"ז בריש דף ל' בד\"ה לאו קא מודית כו' ז\"ל הא דקאמר חזיתיה לדעתיה דאי א\"ל קמי דידי כו' דנאמן לא קאמר שהיה עדיין נאמן בטענה זו אלא כלומר אי הוה טען מעיקרא קודם שהודה וה\"ה אי הוה טעין מעיקרא קמיה דידי דר בה חד יומא דהוי מהימן כו' ולפני זה כתבו התוספות שם נמי ז\"ל השתא דאמר מפלוני זבינתיה דזבנה מינך והודה שהיתה שלו (פירוש ותו ליכא מיגו דלהד\"ם וגם ליכא מגו דאני קניתי ממך אף אם החזיק בה ג\"ש כיון דהודה ואומר מפלוני קניתיה) תו לא מצי למיטען קמי דידי זבנת מגו דאי בעי טען בתחילה לא היתה שלך מעולם דמגו למפרע לא אמרינן כו' ומסיק בטעמו משום דשמא מתחילה לא הוי מסיק אדעתיה שהיה זקוק לטענה זו וכי טעין הכי מעיקרא אפילו קמי דידי דר בה נמי מהימן עכ\"ל. ומבואר מלשונם שהיו גורסים בהך עובדא דרבי חייא דזבנה מינך ולא דאמר דזבנה מינך וס\"ל דהטוען מפלוני זבינתיה דזבנה מינך הוי הודאה שמודה שהיתה שלו ותו לא מהימן לומר זבנה מינך קמי דידי במיגו דאי בעי הוה טעין בתחילה מינך זבינתיה או במגו דלא היה שלך מעולם דמגו למפרע לא אמרינן. וגם מוכח דס\"ל דלא מצי לתרץ פי' דיבוריה במ\"ש דובנתיה מינך ר\"ל קמי דידי זבנה מינך דא\"כ הו\"ל להתוספות לפרש דמ\"ש רב וחזיתיה לדעתיה דאי אמר כו' איירי אפילו כדאמר כן השתא וכגון דמתרץ דיבוריה שהרי התם לא גרסינן דא\"ל ש\"מ דס\"ל דמאחר דכבר הודה שהיתה שלו תו לא מהני ליה לא מגו ולא לתרץ דיבוריה ונראה שטעמא הוא דמחשבינן זה להודאה משום דאם לא דידע המחזיק מעצמו שהיתה של המערער למה לו למימר דזבנה מינך טפי ממה ששאלו וק\"ל. אבל הרא\"ש סוף דף קצ\"ה כשהעתיק לשון הגמרא כתב ז\"ל דא\"ל דזבנה כו' וחזיתיה לדעתיה אם אמר קמי דידי זבנה נאמן פירוש אי אמר מעיקרא קמי דידי זבנה מינך קודם שאמר מפלוני זבינתיה דא\"ל דזבנה מינך אבל כיון שכבר אמר דא\"ל דזבנה מינך תו לא מהימן לומר דזבנה מינך קמי דידי ונראה דאם אומר בסתם מפלוני זבינתיה דזבנה מינך ותו קאמר דאמינא דזבנה מינך קמי דידי הוא דקאמינא מתרץ דיבוריה הוה ולא טוען וחוזר וטוען עכ\"ל הרא\"ש. הרי מבואר לפנינו דהרא\"ש לא ס\"ל סברת התוספות הנ\"ל שהרי כתב דיכול לתרץ דיבוריה אם אמר תחילה סתם דזבנה מינך אם לא דאמר תחילה דא\"ל דתו לא מצי לתרץ ולומר קמי דידי זבנה דזה סותר לשון דא\"ל כו' שאמר תחילה. ויש לדקדק לדברי הרא\"ש הא אכתי אית ליה טענה לזכות בה דמצי למיטען ולומר קמאי דידי דר בה חד יומא דהא טענה זו ודאי אינה סותרת לטענה דאמר לי דזבנה כו' שאמר ראשונה ואמאי אמר רבי חייא ואי לית לך סהדי לא. ואין לומר דהרא\"ש ס\"ל הא דמתרצינן דיבוריה היינו דוקא כשאמר תחילה שקנאה ממך דיכול אח\"כ להוסיף ולומר קנאה ממך בפני קאמינא אבל לא יטעון טענה חדשה ולומר שראה שדר בה יום אחד שאם כן קשה מנלן לרבינו לכתוב בסמוך שכשבתחילה טען סתם מפלוני קניתי דיכול אח\"כ להוסיף ולומר שזבנה ממך בפני הא הוה ג\"כ כטענה חדשה ומ\"ש הא מהא אלא ע\"כ צ\"ל דס\"ל לרבינו דלהרא\"ש גם אי אמר מתחילה ידענא דדר בה המוכר חד יום לא מהימנינן ליה לטעון הב\"ד עבורו אפילו אית ליה חזקה ויש לו מגו כל זמן דליכא עדים דדר בה חד יומא וכ\"כ הנ\"י בשם המפרשים וכתבתי לשונו וטעמו בפרישה והיינו דלא כתוס' הנ\"ל ומש\"ה כתב רבינו דאם לא טען בפני קנאה כו' לא הוי חזקה אפולו יאמר כו' וקאי אמ\"ש לעיל דמיירי אפילו טען כן מתחילה ואפי' כבר החזיק בה. ובזה דברי רבינו מבוארים והם ע\"פ שיטת אביו. והא דשינה רבינו שהרא\"ש כתב דאם אמר מפלוני זבינתיה דזבנה מינך מצי לתרץ דיבוריה ורבינו כתב אם אמר מתחילה מפלוני קניתיה סתם כו' ושוב הוסיף לומר דקנאה מינך בפני דמהני ע\"ז כתב הב\"י ז\"ל משום דס\"ל דל\"ש ולפיכך נקט רבותא שאפי' לא הזכיר מעיקרא דזבנה מינך מתרץ דיבוריה הוה עכ\"ל וכן נ\"ל ואף דלסברת התוספות הנ\"ל אין זה רבותא ואדרבה אי אמר מתחילה דזבנה מינך הוה הודאה שיודע שהיא של מערער ואי איכא למימר דלא מהימן תו בשום טענה וכמ\"ש בשם התוספות לעיל בסמוך מה שאין כן אי לא אמר בתחילה דזבנה מינך אלא סתם קניתי מפלוני דפשוט יותר לומר דנאמן לחזור ולטעון שקנאה ממך בפני כיון שעדיין לא הודה מכל מקום כיון דרבינו לא הזכיר כאן סברת התוספות כ\"א דעת הרא\"ש דס\"ל דמ\"ש תחילה מינך זבנה לא מחשב הודאה לסברתו הוה בזה רבותא טפי דיכול להוסיף על דבריו הראשונים כעין ענין חדש לומר שקנאה ממך בפני כ\"ש כשאינו מוסיף אלא בפני. ובזה נתיישב דל\"ת רישא אסיפא שבתחילה כתב ואם לאחר שטען כו' שאמר כו' אין שומעין לו משמע הא לא טען מתחילה שאמר אלא שקנאה ממך שומעין לו ומסיפא דייק איפכא דוקא כשטוען מפלוני קניתיה סתם הוא דשומעין לו אבל קנאה ממך אין שומעין לו דלפי מ\"ש לק\"מ דאדרבה בסיפא רבותא נקט דאפילו בקניתיה סתם יכול להוסיף לתרץ דיבוריה כ\"ש באמר תחילה שקנאה מינך וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכתב ר\"י כיון שאין כו'. ז\"ל הגמרא פ' חזקת (בבא בתרא דף ל') סע\"א ההוא דא\"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א\"ל מפלוני זבינתה דא\"ל דזבנה מינך א\"ל את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי היא ואת לא זבינתה מינאי זיל לאו בעל דברים דידי את אמר רבא דינא קא\"ל עכ\"ל הגמרא. וכתבו התוס' שם ז\"ל פי' ר\"ש דאם היה מוחזק בה ג\"ש וטוען מפלניא זבינתיה דזבנה מינך קמי דידי הוה נאמן במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה א\"ל אם יש לו עדים שהחזיק בה המוכר יום א' והביא ראייה מההיא דדר בקשתא בעלייתא דלקמן וכדבריו כן הוא היכא דיש עדים למערער שהקרקע שלו היתה אבל בעובדא דהכא דמשמע שלא היה למערער עדים מדקאמר לאו קמודית כו'. ואי הוה טוען קמי דידי זבנה או דר בה חד יומא היה נאמן אעפ\"י שלא החזיק ג\"ש מגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם אבל ודאי השתא דאמר מפלניא זבנתי דזבנה מינך והודה שהיתה שלו תו לא מצי למטען קמי דידי זבנה מינך או קמי דידי דר ביה חד יומא מיגו דאי בעי אמר מתחילה לא היה שלך מעולם דמיגו למפרע לא אמרינן כו' עד (וכבר העתקתי לעיל בסמוך סיום דברי התוס' בזה) ובעובדא דידן (ר\"ל דהוה המעשה דלהמערער לא היו עדים אלא שהמחזיק ידע שהיא של המערער וגם לא החזיק בה שני חזקה בזה הן מחולקים ר\"ש ור\"י. אבל אי החזיק בה המחזיק ג\"ש פשיטא הוא דמהני הבאת עדים שדר בו המוכר יום א' אף אם היו עדים להמערער כי אז הוה טענינן ליה שהמוכר קנאה וכמבואר בגמרא בההוא עובדא דדר בעלייתא הנ\"ל) אי הוה מייתי המחזיק סהדי דדר ביה המוכר חד יומא נראה להרשב\"א דהוה לן לאוקמי לארעא בידיה אע\"ג דלדידיה ליכא מיגו מ\"מ טענינא ללוקח מאחר שהיה המוכר נאמן לומר זבינתה ממך במיגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם כו'. עד וכה\"ג מצינו בסוף המוכר הבית גבי מפקיד אצל חבירו בשטר דאע\"ג דלא טען טענינן ליתמי נאנסו אפ\"ה טענינן להו החזרתיו לך כיון שאביהם היה נאמן בטענה זו במיגו דאי בעי אמר נאנסו. ואמר ר\"י דל\"ד לההוא דמוכר הבית דהכא אם היה רוצה המוכר לזכות בטענה זו דלא היתה שלך מעולם לא היה מעכבה הלוקח שהרי יודע היה שהיא שלו עכ\"ל התוס' ור\"ל דוקא בההוא דיתמי דלא ידעי ויכול להיות כדברי אביהן הן שהחזירו הן שנאנס מש\"ה גם הם פטורין. משא\"כ הכא דהלוקח יודע מעצמו שהיא של המערער ואם היה זה שמכר לו טוען בעד הלוקח ואמר להמערער לא היתה שלך מעולם רק שלי היתה ואני מכרתי לו לא היה מעכבה הלוקח בידו כיון שהוא יודע האמת שהיתה של המערער וכיון דלא שייך גבי הלוקח לזכות בטענת המיגו דהמוכר מש\"ה לא שייך להעמידו במקום המוכר וק\"ל. ויש לדקדק בהתוס' הנ\"ל מאי באו ללמדינו במ\"ש ובעובדא דידן אי הוה מייתי המחזיק סהדי כו' דמוקמינן השדה בידיה דהלוקח הא כבר כתבו התוס' בפשיטות דאם היה טוען הלוקח מתחילה שבפני דר בו המוכר יום א' דמהני במיגו כו' וידוע דהמיגו לא בא אלא להאמינו בטענתו זה שטוען שדר בו בפניו וכיון דנאמין לו בזה טוענין ליה אנן שהמוכר קנאו וא\"כ כשיש עדים אף שמעידים כן לאחר זמן מ\"מ העדים ודאי נאמנין במה שהם אומרים שדר בו המוכר בלא מיגו ושוב נלמד מדין הנ\"ל דטוענין להלוקח ע\"פ העדים שהמוכר קנאה ממנו ולמה כתבו התוס' בשם רשב\"א ולמה לן לטעם דהרשב\"א דמעמידין הלוקח במקום המוכר וגם למה כתבו שר\"י דחה ראיות הרשב\"א הא אף שנדחה ראייתו דאין ללמוד ממנו שעומד במקום המוכר מ\"מ יש ללמוד מדין הנ\"ל דטוענין עבורו שוב מצאתי שכתב המרדכי בר\"פ ח\"ה בס\"ס תתקכ\"ג ז\"ל מספקא לר\"י היכא דאייתי ההוא גברא סהדי דדר ביה המוכר חד יומא אי הוה מוקמינן הקרקע בידיה היכא דלא אכלה שני חזקה עכ\"ל. וקשה ג\"כ על דברי המרדכי דבזה נסתפק וכשטען הלוקח כן מתחילה פשוט לר\"י דטוענין עבורו דסתם תוס' הנ\"ל הן הן דברי ר\"י וגם המרדכי כ\"כ שם בשם ר\"י לפני זה ע\"ש. לכן נראה דלא נסתפקו התוס' אלא כשאמר מתחילה סתם מפלוני זבינתה דזבנה ממך דהו\"ל כהודאה שהיא של המערער דבזה יש להסתפק ולומר דלא נטעון להלוקח כדי להוציא מחזקת המערער שהו\"ל כאילו בא לרשותו מיד אחר הודאתו משא\"כ כשמתחילה אמר בפעם א' דזבנה מינך ודר בה בפני יום א' דאז פשוט לר\"י דלא הוה כאילו בא לרשות דהמערער ומש\"ה טוענין ללוקח להעמיד ביד המחזיק בו והוא ברשותו כן נראה לי כוונת התוס' והמרדכי אחר העיון ודוק. ודע שהרמב\"ן בחידושיו בשמעתין כתב כדעת הרשב\"א הנ\"ל שאף שלא החזיק בה ג\"ש וגם מודה הלוקח שהיא של המערער אפ\"ה אם אין עדים להמערער שהוא שלו אין מוציאין אותו מיד המחזיק ומטעם הרשב\"א דמוקמינן להלוקח במקום המוכר ומיד המוכר לא היו יכולין להוציא דהא הוא טוען ודאי וודאי וכמ\"ש והביא שם הראיה עצמה שהביא הרשב\"א ע\"ש דף נ\"ז ע\"ד שהאריך בזה. ובזה דברי רבי' מבוארים במ\"ש בשם ר\"י ובשם רמב\"ן ונתיישב בזה למה לא הזכיר בדברי ר\"י דמהני הבאת עדים על שדר בה המוכר יום א' ובדברי הרמב\"ן כתבה משום דהר\"י נסתפק בו ולהרמב\"ן לית ביה ספיקא וכמ\"ש. והא דלא כתב רבי' בשם ר\"י דבאם אמר מתחילה מפלוני קניתיה דזבנה ממך ובפני דר בה דמחזיקינן אותה בידו אפי' לא החזיק בה ג\"ש כתבתי טעמו בפרישה ע\"ש ודוק: אבל רשב\"ם פי' שאפילו אם אין כו' ז\"ל הרשב\"ם על הך עובדא דאתא לקמיה דרבא הנ\"ל (ע\"ש ריש דף ל' ע\"ב) א\"ל מפלניא זבינתיה דזבנה ממך כלומר שאמר לי בשעת מכירה שהוא לקחה ממך ומאחר שלא טען ואכלתי שני חזקה שטר מכירה שלו (מאותו פלוני המוכר ולא מהמערער) עודנו בידו ומסקנא דמילתא דמוקמינן לה ביד המערער וה\"ט כיון דמודה דשלו היה הקרקע מתחילה לא מיבעיא הכא דלא החזיק בה ג\"ש אלא אפי' החזיק בה ג\"ש נמי אינה חזקה ומפקינן לה מיניה דהא חזקה שאין עמה טענה היא שהוא אינו יודע אם היתה של אותו שמכרה לו אם לאו והו\"ל כהכיר בה בשדה שאינה של מוכר ויחזירנה למערער והוא יגבה מעותיו מן המוכר לו כדפסקינן בשנים אוחזין ואע\"ג דליכא עדים למערער (האי ואע\"ג דליכא עדים קאי אשלפניו לומר דאפ\"ה צריך להחזיר להמערער וגם קאי אשלאחריו וה\"ק אע\"ג דליכא עדים למערער לא אמרינן מיגו כו' דאם היה למערער עדים אף שנאמינו במיגו שא\"ל המוכר שזבנה מהמערער מ\"מ המוכר גופיה לא היה נאמן שיש למערער עדים ולא היה ביד המוכר שני חזקה וק\"ל וכן הוא באשיר\"י שהעתיק לשון רשב\"ם אשניהן ע\"ש) מדקאמר ולאו קמודית לי כו' אלא זה המחזיק ולא אמרינן מגו דאי בעי אמר אנא זבינתה מינך ואכלתי שני חזקה כי א\"ל נמי מפלוני זבינתה דזבנה מינך נאמן שהוא עצמו אינו יודע אי זבנה המוכר מיניה דמערער אם לאו הילכך כיון דהוא מודה למערער דשלו היה הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וגם מודה הוא שאינו יודע אם לקחה המוכר לו מן הבעלים אם לאו דהא לא טעין דזבנה מינך קמאי דידי וגם אין לו עדים שהחזיק בה המוכר יום א' הלכך הפסיד אבל החזיק זה ג\"ש וטעין מפלניא זבינתיה דזבנה מינך קמי דידי כלומר שידעתי בבירור שלקחה הימנך נאמן במיגו דאי בעי אמר אנא זבינתיה מינך ואכלתי שני חזקה א\"נ יש לו עדים שהחזיק בה המוכר יום א' והכי אמרינן לקמן בפרקין גבי ההוא דדר בקשתא בעלייתא ד' שנין (וכתבתי לעיל) והכא בהאי עובדא אפי' אם באו עדים שהחזיק בה יום א' אותו המוכר אבל אין יודע אם לקחה אותה אם לאו אינו מועיל כלום מאחר שזה לא החזיק שלש שנים (ולא טענינן ליה וטעמו מפורש בחידושי') וגם הראשון אין לו שטר מכירה מן הבעלים. ואת מינאי לא זבינתה שאפילו אם היית טוען דמינאי זבינתה הלא אין לך לא שטר ולא חזקה זיל מקרקע שלי לאו בעל דברים דידי את ואני מוחזק בה יותר ממך שאתה לא החזקת ג' שנים. אמר רבא דינא קאמר ליה המערער אפי' אם החזיק בה ג\"ש כמו שפירשתי וכן הלכה עכ\"ל. והנה מפשטא דלישנא דרשב\"ם משמע דלעולם בעינן תרתי חזקה וטענה בפני קנאה או חזקה ועדים על דירת המוכר יום א' שהרי כתב אבל החזיק בה ג' שנים וטען מפלניא זבינתה דזבנה מינך קמאי דידי כו' א\"נ יש לו עדים שהחזיק בה המוכר יום אחד משמע להדיא דבעינן תרתי וכ\"כ התוס' בשם הרשב\"ם בשמעתין העתקתי לשונם בסמוך בדרישה. ואחריהם נמשך רבינו שכתב בשם רשב\"ם דמצריך תרתי לטיבותא. וגם מלשון הרי\"ף דשמעתין משמע כן דכתב ז\"ל לא מוקמינן לה לארעא בידא דנתבע אלא היכא דאית ליה סהדי דדר בה ההוא דזבנה מיניה חד יומא ואכלה איהו שני חזקה א\"נ דקאמר קמאי דידי זבנה מינך ואכלתיה אנא שני חזקה כו' עכ\"ל. ולשון הרמב\"ם סוף פ' י\"ד דטוען מוכח להדיא דס\"ל דבעינן תרתי ואפילו טענת בפני קנאה ל\"מ בלי חזקה אפילו אם אין למערער עדים ע\"ש. ובזה נתיישב נמי מה שיש לדקדק ולהקשות אמאי לא הזכירו עליה דהך עובדא דאתא לקמיה דרבא דאי אמר קמאי דידי זבנה א\"נ בבאו סהדי דדר בה המוכר חד יומא דמהני כדאמרינן עליה דההוא עובדא דאתא לקמיה דר' חייא שכתבתי בריש האי עניינא בדרישה. אלא לאו ש\"מ דתרתי בעינן ולהכי בהך עובדא שלא היה למחזיק חזקה וכמ\"ש כל המפרשים אפילו היה טוען קמאי דידי זבנה א\"נ הביא עדים דדר בה המוכר ל\"מ אע\"פ שלא היה למערער עדים משא\"כ בעובדא דר' חייא דאיירי דדר בה ד' שנין והו\"ל חזקה וק\"ל. אלא שיש לדקדק מ\"ש דרשב\"ם מצריך תרתי שיהא מוחזק ג\"ש ושיטעון מפלוני קניתי שקנאה בפני או עדים שדר בה ולמה לא יהא נאמן בטענתו מפלוני קניתי שקנאה ממך בפני אפילו לא החזיק בה ג' שנים דהא טעמו של הרשב\"ם דאינו נאמן בטוען מפלוני קניתי דא\"ל דקנאה ממך משום דהו\"ל ספק וודאי. וכמ\"ש הרא\"ש בשמו וכן מוכח מל' הרשב\"ם הנ\"ל עצמו וכאן הרי הוא ודאי וודאי שוודאי לו שהיא של מערער וג\"כ וודאי לו שקנהו ממנו זה שמכרה לו והו\"ל הפה שאסר הוא עצמו הפה שהתיר בשלמא לסברת הרא\"ש דכתב דטענת לא היו דברים מעולם היא טענה גרועה א\"ש דכשבא מערער זה לערער עליו ואמר ליה מאי בעית בהאי ארעא שהיה שלי לא רצה להשיב לו מאן יימר שהוא שלך מעולם דירא שמא יביא עדים ומש\"ה ניחא ליה טפי לטעון מפלוני קניתיה שקנאה ממך בפני ולא אמרינן נמי דיהא נאמן במגו דאי בעי הוה שתק ולא היה מודה ליה שהוא שלו דהא כתב הרמב\"ן בחידושיו מגו דאי בעי שתק לא אמרינן ע\"ש ועוד לטעמא דהרא\"ש הנ\"ל כמו שלא היה רוצה לטעון לא היה שלך מעולם משום שהיה ירא שמא יביא עדים מה\"ט נמי לא רצה לשתוק דל\"מ ליה מידי שמא יביא המערער עדים שהוא שלו והו\"ל המערער ודאי והוא ספק. אבל לדברי הר\"ר יונה דס\"ל דבעינן שהמחזיק מעצמו ידע שהיתה של המערער ואז דוקא אמרינן דאינו נאמן משום ספק וודאי אבל כשאינו יודע כ\"א מפי המוכר אין מוציאין מיד המחזיק כיון דאין כאן ודאי כ\"א ע\"פ המוכר והרי המוכר הוא הפה שאסר הוא הפה שהתיר ש\"מ דלא ס\"ל טעמו של הרא\"ש דטענת להד\"ם מצד עצמה גרועה היא משום שירא שמא יביא עדים דא\"כ אף כשאינו יודע כ\"א מפי המוכר גם כן לא יהא נאמן כיון דאין לו מיגו דלהד\"ם וכמ\"ש הרא\"ש (וע\"ד שאכתוב ואפרש דבריו אח\"כ בסמוך) ואין לומר דר' יונה מפרש להר\"ש דמיירי ששמעו מהמחזיק שהודה שהוא של המערער קודם שנכנס לדין עמו דהא בזה גם התוספות מודים כמו שמבואר מתוך דבריהם שהעתקתי לעיל דמגו למפרע לא אמרינן ורבינו הביאו בל' פלוגתא וגם א\"ל דהר\"י מודה להרא\"ש במקצת לסברתו והיינו כשלא החזיק בה המחזיק ג' שנים אלא שטוען קניתיה מפלוני שקנאה ממך בפני דא\"כ הו\"ל חסור ויתור בלשון הרא\"ש ע\"ש ודוק. ועוד יש לדקדק בדברי רשב\"ם דסיים וכתב בפירושו הנכתב לעיל ז\"ל ואת מינאי לא זבנתיה שאפילו היית טוען דמינאי זבנתיה הלא אין לך לא שטר ולא חזקה הרי דס\"ל דאינו נאמן אפילו אין טוען המחזיק בהדיא מינך זבינתיה אע\"ג דאין עדים להמערער וכן מוכח ממ\"ש לפני זה ז\"ל ולא אמרינן מגו דאי בעי אמר אנא זבינתיה מינך ואכלתי שני חזקה כו' וכן כתב אח\"כ עוד ז\"ל אבל החזיק בה זה ג\"ש וטען כו' נאמן במגו דאי בעי אמר אנא זבינתיה ואכלתיה שני חוקה הרי שהוצרך ליתן טעם להאמינו בטענת אנא זבינתיה מינך בטענתו שהחזיק בה ג' שנים באכל שני חזקה אבל אינו נאמן בלא\"ה מטעם דמגו דלא הש\"מ. וק' מ\"ש דלא אמרינן גביה הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין לומר דס\"ל דאין כאן מיגו דאי בעי אומר לא היו דברים מעולם משום דטענת להד\"ם היא גרועה דהוא יודע האמת שהיה של המערער וירא שמא היום או מחר ימצא המערער עדים שהוא שלו ויהיה מוחזק כפרן בטענתו דלהד\"ם מה שאין כן כשטוען מינך זבינתיה דאף דכשיהיה להמערער עדים שהוא שלו ויוציאו מיד זה המחזיק מ\"מ לא יהיה מוחזק כפרן דיכול להיות שהאמת אתו שקנהו דא\"כ המוכר נמי למה אמרינן גביה דאם הוא עדיין בידו והיה טוען מינך זבינתיה דהיה נאמן במגו דלהד\"ם הא לא ניחא ליה לטעון להד\"ם לכן נראה דס\"ל לרשב\"ם דכשאיננו יודעים בודאי דלא היתה ג' שני חזקה ביד המחזיק לא מהימנינן ליה באמרו זבינתיה מינך במגו דלהד\"ם דהו\"ל מגו במקום עדים דאנן סהדי דאין מדרך העולם ליקח בית או שדה בלא שטר דאף אם אין להמערער עדים לפנינו אין סמך המחזיק ע\"ז מתחילה בשעה שקנהו מהמערער דילמא יהיו לו עדים ויטרפנו מידו וכיון דלית ליה שטר בידו והוא עצמו מודה שהיה שלו וא\"א להכחישו לומר שהיה כבר ג\"ש בידו לא מהימנינן לזה המחזיק אבל כשאין ידוע שלא היה בידו ג\"ש נאמן המחזיק לומר זבינתיה מינך ואכלתיה שני חזקה ושטר היה לי ואבדתיהו במגו דלהד\"ם ומטעם זה בין הוא בין המוכר לו היה נאמן לומר מינך זבינתיה כשטוענין ואומרים מינך זבינתיה ואכלתי שני חזקה וא\"צ עדים שאכלה ג\"ש חזקה כל זמן שאין עדים להמערער שהיא שלו אלא שעובדא זו שבגמרא מיירי שהודה המחזיק שלא היה ג\"ש בידו ולא ביד המוכר שמכרה לו וכמ\"ש רשב\"ם בהדיא בריש דבריו הנ\"ל. ואינו נאמן במגו דאי בעי הוה אומר שהיה בידו ג\"ש דמ\"מ השתא דמודה דלא היה בידו ג\"ש ואנן סהדי דאין מדרך העולם לקנות בלא שטר ובכל ג\"ש אדם נזהר בשטרו הו\"ל מגו במקום עדים. ומ\"ש רשב\"ם הכא אבל אם החזיק בה ג\"ש כו' נאמן במגו דמינך זבינתיה כו' י\"ל דל\"ד שצריך שיהא ידוע שהחזיק בה אלא לאפוקי הודה שלא החזיק בה דאז הוה הודאת פיו כמאה עדים והו\"ל מגו במקום עדים ומשה\"נ קאמר דהוה נאמן לומר מפלוני זבינתיה במגו דמינך זבינתיה ואכלתי שני חזקה ולא קאמר במגו דלהש\"ת משום דהו\"ל מגו במקום חזקה ובזה נתיישב נמי הקושיא הראשונה דמש\"ה מצריך רשב\"ם תרתי משום דלא נאמן במה שטוען מפלוני קנאה ממנו בפניו דא\"כ הו\"ל ליקח שטרא מידו דהמוכר כיון דהוא עצמו מודה דלא היה ביד המוכר לו ג\"ש כי שמא יהיה להמערער עדים ויברר שעדיין לא כלו ג\"ש מזמן שהוא אכל פירות דשדה זו שהיא שלו וק\"ל. ומיהו זהו דוקא לפירוש ר' יונה דפי' דמיירי שהמחזיק מודה מעצמו שהיה שלו ושלא החזיק בה ג\"ש אבל כשאינו יודע כ\"א מפי המוכר לו הול\"ל אילו הוה המוכר קמן הוה טוען שקנאה שהחזיק בה ג\"ש דהא אין למערער עדים מש\"ה הוצרך הרא\"ש לכתוב דמגו דלהש\"ם היא טענה גרועה וק\"ל. ובזה נתיישבו ג\"כ ריש דברי הרא\"מ שכתב בשמעתין ז\"ל ההיא דא\"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא שהיא שלי ועדים לא היו לו שהיתה שלו מדקאמר לאו קמודית דהאי ארעא דידי הוא אלמא היה צריך להודאתו א\"ל מפלניא זבינתיה דא\"ל דזבנה מינך ואי היה טעין מינך זבינתיה או קמי דידי זבנה מינך ההוא דזבנית מיניה מהימן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דליכא עדים למערער שהיתה שלו כו' עד כך פי' רשב\"ם. ודברי הרא\"ש הללו תמוהים דמוכח מדבריו דס\"ל דכי טען קמי דידי זבנה מינך דנאמן אפילו בלא חזקה דהא גם הרא\"ש ס\"ל דהך עובדא בלא חזקה איירי מדלא קאמר מפלוני זבינתיה ואכלתי שני חזקה וכדדייק רשב\"ם הנ\"ל. ועוד מדמסיים הרא\"ש וכתב ז\"ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון שאין עדים ע\"כ ואי מיירי בחזקה אפילו יש למערער עדים נמי דינא הכי כיון שהמחזיק טוען ברי קמי דידי זבנה והיינו כר\"י ותוס' הנ\"ל דכתבו דנאמן במגו דלהש\"מ ודלא כרשב\"ם דבעי תרתי א\"כ איך סיים הרא\"ש וכתב כך פירש רשב\"ם. וגם באמת יש לתמוה דמאחר דבא לכתוב שם דברי רשב\"ם למה לא כתב שם בהדיא בשמו דבעי תרתי יחד. ולולי פה קדוש דברי רבינו בעל הטור הו\"א דס\"ל להרא\"ש דהרשב\"ם מודה דכשטוען מפלוני זבינתיה שזבנה ממך בפני נאמן אפי' בלא חזקה וכן משמע מלשון הרמב\"ן שכתב בחידושיו וז\"ל דבטען בפני קנאה הכל מודים שהוא נאמן ומשמע דר\"ל אפילו הרשב\"ם מודה בזה והא דכתב הרשב\"ם דבעינן תרתי היינו דוקא בהודה שלא על פי המוכר שיודע שהוא של המערער אבל כשאינו יודע כ\"א על פי המוכר או ע\"פ מי שראה שקנהו מידו דהו\"ל כעל פי המוכר סגי בטענתו שאמר בפני קנאה. והארכתי בזה בחידושים ע\"ש. אבל בהיות שרבינו לא כתב כן בשם רשב\"ם וגם בעלי התוס' בשמעתין והבאתי לעיל לשונם לא נחלק דעת הרא\"ש מהן. ואומר דנתיישבו תמיהותינו כאשר כתבתי והוא דהרשב\"ם אינו מצריך תרתי בפני זבנה ועדי חזקת ג\"ש אלא טענת חזקת ג' שנים שלא תהא כמגו במקום עדים וכשטוען כן נאמן. וע\"ז כיון הרא\"ש במ\"ש ואי הוה טעין מינך זבינתיה או קמי דידי זבנה נאמן וכו' כיון דליכא עדים ר\"ל נאמן בטענתו קמי דידי זבנה ואני אכלתיה שני חזקה וא\"נ עדים על אכילתו ג\"ש וה\"ט כיון דליכא עדים למערער דאילו הו\"ל עדים לא הוה נאמן עד שיביא עדים לדבריו דאכלה שני חזקה ואף על גב דהרשב\"ם דייק מדלא אמר ואכלתי שני חזקה דמיירי דמודה דלא אכלה שני חזקה י\"ל מדלא כתב הרא\"ש האי דיוק בדבר��ו דלא ס\"ל להוכחה זו ודוק. כנ\"ל ביאור דברי הרשב\"ם והרא\"ש אחרי העיון ואחרי דחיית כמה פירושים שונים העולים על הדעת בתחילת המחשבה ואינם עולים יפה בהתחברות דברי התוספות ורבינו יחד ולא רציתי להאריך עוד ולהעלותן על הכתב גם קצרתי במקום שהיה לי להאריך עוד בדרך זה שכתבתי שע\"פ מיושבים כמה דקדוקים וימצאו ממילא להמעיין בעמדו על שיטת הגמרא והפוסקים בשיטה זו ומהתימה על הב\"י שקיצר בביאור דין עמוק כזה גם בש\"ע קיצר ולא הביא אלא דעת הרמב\"ם בקיצור דמשמע מיניה דבעי תרתי ומיהו במודה הודאה גמורה וזהו דלא כהרמב\"ן וסייעתו שבתבתי לשונו בחידושים ולא כרבינו וסייעתו ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " הביא המחזיק עדים שדר בה המוכר יום אחד ואח\"כ הביא המערער עדים שהמחזיק רצה לקנותה ממנו כו' עובדא הוא בגמרא וע\"פ גירסת הרא\"ש שכתב כן דף קצ\"ג ע\"ב ע\"ש וסיים גם בהאי עובדא עביד אינש דזבין דינא וכן כתב הרמב\"ם בסוף הלכות טוען וכתב שם המ\"מ שהוא מעשה בגמרא אבל בגמרא שלפנינו שם אין הגירסא כן אבא ז\"ל ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א\"ל מפלוני זבניתה ואכלתיה שני חזקה א\"ל פלוני גזלנא הוא א\"ל והא אית לי סהדי דאתית באורתא וא\"ל זבנה ניהלי א\"ל אמינא אזבן דינאי אמר רבא עבד אינש דזבין דיניה עכ\"ל. ומגירסא זו מוכח דהמעשה היה שהמערער בא ליקחנה מהמחזיק וכן הוא הגירסא ברי\"ף וזהו כעין הדין שכתב רבינו בסמוך בסעיף ל' ונראה שלמדו רבינו משם כי אף שהיה גורס כגירסת הרא\"ש מ\"מ טעם הוא לשניהן דעביד אינש דובין דיניה וגם מדברי נ\"י מוכח שם דהיה גורס כגי' הרא\"ש וכתב עליו וה\"ה אם טען המחזיק והלא המערער בא אתמול ליקחנה ממני כו' ועביד אינש דזבין דיניה. ומש\"ר בסמוך בסעיף ל' שהמחזיק היה טוען שהמערער ביקש ממנו ליקחנה לו מהמוכר ולא. כתב שהמערער ביקש ממנו שימכרנה לו כמשמעות גירסת הגמרא הנ\"ל וכדברי הנ\"י הנ\"ל י\"ל דחדא מינייהו נקט רבינו ואיידי דאיירי ברישא דהמחזיק טען שיעץ לו המערער ליקחנה לעצמו מהמוכר כ' נמי שביקש ממנו ליקחנה לו מהמוכר וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " לפיכך אם אמר שני חזקה סתם ויש לו עדים שהחזיק בו ז' שנים כו' לשון הגמרא שם וה\"מ דאכלה ז' שנים אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו וכתב ר\"ש והרא\"ש ותוס' והרמב\"ם שצריך להביא עדים על אכילת ז' שנים ולא כי\"מ שכתב ר\"ש והמ\"מ בשמם דכי הביא עדים על ג' שנים אחרונים נאמן לומר אכלתיה ז' במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה דאין זה מיגו שהיה ירא לומר שלקחה ממנו כו' וכדמסיק רבינו וכ\"כ שם התוס' אבל הרמב\"ן בחידושיו ס\"ל כי\"מ דהוה מיגו וסגי בהבאת עדים אג' אחרונים וכתב ז\"ל והא דאמרינן אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו היינו כשבאו עדים על ו\"ש אבל אם לא באו עדים אלא על ג' אחרונים המחזיק נאמן עכ\"ל ור\"ל כיון שהעדים מעידים שאכלה שנתיים (שנה) קודם שקנאה זה תו לא מני למטען קניתי ממך ואכלתי שני חזקה דהא אכלה ב\"ש קודם קנייתו. ואי בגזילה הוה כ\"ש שאין מאמינים לו דאין חזקה לגזלן וק\"ל. וק\"ק לכל הדיעות דליסגי בעדות של ג\"ש הראשונים ואין לתרץ דחיישינן שמא אח\"כ חזר המוכר וקנאה מהמחזיק ומכרה לזה המערער דא\"כ ב\"ש האחרונים אמאי לא הוה חזקה נימא דהמוכר חזר ולקחה מהלוקח ראשון וחזר ומכרה לזה המחזיק (וגם לדעת הרמב\"ן זה קשה דהוצרך לומר דנאמן במיגו דמינך זבינתה בל��ה\"נ יהא נאמן מה\"ט) אלא מאי אית לך למימר שיהי' זה המחזיק צריך להביא עדים דדר בה מוכר יום אחד אחרי שמכרה לו לוקח ראשון (וכ\"כ שם בחידושי רמב\"ן ע\"ש) כדלעיל סי\"ז א\"כ ה\"ה בנדון דידן והדרא קושיא לדוכתה וצ\"ל כמ\"ש בפרישה דבאמת ל\"ד נקט שיביא עדים על ז' שנין ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " איבד זכותו שאילו היה אמת כו' ואינו דומה להא דכ\"ר בסי' קי\"א סי\"ג לוה שמכר נכסיו וחתמו המלוה על שטר המכירה לא הפסיד בשביל זה זכותו וטורף מהלקוחות שיוכל לומר השני נוח לי כו' דשאני התם דאין למלוה על הקרקע של הלוה אלא שיעבוד בעלמא לכך אפילו אם כבר הגיע זמן הפרעון ואין לו מעות או מטלטלין לפרוע מ\"מ שפיר קמעיד בחתימתו שראובן מכר שדה לשמעון שהרי באמת הוא של שמעון ואח\"כ מוציא הוא שט\"ח המוקדם וטורף ממנו ואין יכול הלוקח לומר מחלת לי שזה יאמר אדרבה משום שהשני נוח לי חתמתי משא\"כ הכא שמיד שהוא מעיד בשטר שהשדה שהוא של המחזיק תו [אין] לומר שהשדה הוא שלו. וכן מ\"ש עוד שם בסי\"ד ז\"ל שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' עד תשובה לא איבד זכותו כו' אע\"פ שודאי המינוי שמינה לו על הבנין ג\"כ הוה מעשה צ\"ל דמיירי כמו בהלואה שהיה ללוי שטר שיעבוד על הבית (וכן משמע מדמייתי לה רבינו התם בדיני טענות מלוה ולוה) ואפילו תאמר דמיירי שם כשהיה ללוי שטר קנייה על הבית מ\"מ שאני התם דהמינוי שמינהו על הבנין ההוא לא הוי חוב ללוי ולא שייך לומר שיהא זה הודאה שאין הבית שלו משא\"כ כשעשאה סימן לאחר ע\"ש המערער דודאי חובתו הוא וק\"ל וכעין זה כתב בהדיא ב\"י בשם ר\"ן בסימן רנ\"ו סוף ס\"ב ע\"ש ושם כתבתי דין אפוטרופוס בכה\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " ואצ\"ל עשאה סימן כו' כבר כתבתי בפרישה שזהו לשון סיפא דהמשנה הנ\"ל ושם בגמרא אמר אביי ל\"ש אלא לאחר אבל לעצמו לא אבד זכותו דאמר אי לא דעבדי ליה הכי לא הוה מזבין ניהלי (זו גירסת רש\"י) מאי אית לך למימר הו\"ל למסור מודעא חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה ע\"כ ופירש\"י לאחר שלא מכרו המחזיק לראובן זה העורר עליה אלא לאיש אחר היה מוכר שדה מצד זו ומצר לו זה במצרי השדה כו' אבל עשאה המחזיק בה סי' לעצמו של ראובן זה המערער ליה ולא מיחה ראובן. אי לאו דעבדי. אם לא שתקתי לא היה מוכר לי קרקע זו ע\"כ. והתוס' כתבו שם ז\"ל עשאה סימן לאחר מתוך הלשון משמע דאעורר קאי כגון שמכר המערער אחד משדותיו לאחר ועשאה סימן בשם המחזיק ובגמרא ה\"פ אבל לעצמו כלומר אם מכר מערער אחד משדותיו להמחזיק לאו הודאה היא דאי לאו דעביד הכי לא היה המחזיק קונה השדה ממני ואני הייתי צריך למעות. ולא גרסי' מזבין אלא זבין עכ\"ל. וצ\"ל דמ\"ש התוס' מתוך הלשון משמע כו' ר\"ל דל' עשאה סתם משמע דאעורר הנזכר בריש המתניתין קאי ועוד דאי אמחזיק קאי א\"כ צ\"ל דהמערער חתם עליה בעד וא\"כ יש קיצור בלשון המשנה. ולרש\"י צ\"ל דס\"ל דהסיפא קאי ארישא דמתניתין הנ\"ל דכתב בה העורר על השדה והוא חתום עליה עד והוא קצת דוחק וק\"ל. ומ\"ש לא היה המחזיק קונה כו' ה\"ט שזה המחזיק סובר שהוא בעל המיצר לשדה זו ולהכי רצה לקנותה והרבה בדמים ואם לא היה המערער שותק היה נפסד הרבה וכ\"כ נ\"י והמ\"מ וגם הרא\"ש כתב הגירסא זבין ניהלי וכגי' התוס' משמע דס\"ל כפירושם. וכתב עוד ירושלמי לא סוף דבר שעשאה העורר סימן לאחר אלא אפילו עשאה אחר לאחר והעורר חתם איבד זכותו עכ\"ל. הרי שכתב בהדיא עשאה העורר סימן דלא כרש\"י וכן הרי\"ף הביא ירושלמי זה בנוסחא זו. ואף שכתב ש�� לפני זה אי לאו דעביד הכי לא הוה מזבין ליה דהיינו כגיר' רש\"י ע\"כ חדא מינייהו ט\"ס הוא ועדיפא לן למימר דס\"ל כתוס' ורא\"ש ונגיה ונמחוק מ\"ם של \"מזבין וכ\"כ נ\"י שם שגירסת רי\"ף לא היה זבין כו'. הכלל העולה מדברינו דבפירוש דמתניתין דברי תוס' עיקר ולהכי הקדים רבינו פירושם ואח\"כ כתב או שמכר המחזיק כו' דהיינו פירש\"י. ואחר כך כתב אפילו אם אחר כו' דהיינו מימרא דירושלמי דלדינא שלשתו אמת נינהו. ומ\"ש אח\"כ וכן נמי הדין עם המחזיק כו' נראה שלמד רבינו דינו דמחזיק במכ\"ש ממערער דאי במערער דאפשר ליה למטען דמה שכתבו ע\"ש המחזיק לפי שהיתה עתה מפורסמת לו ובני אדם סוברים שהוא שלו והמנהג לסיים הקרקעות בשם בעלים המפורסמים (כמ\"ש לקמן בשם הריטב\"א) ואפ\"ה אבד זכותו מחזיק דלית ליה אמחלא זו שהרי היתה בידו לעת ההיא. והיתה נקראת ע\"ש כ\"ש דאבד זכותו. מיהו מדכ\"ר וכן נמי הדין עם המחזיק ולא כתב וכ\"ש אם המחזיק כו' נראה דס\"ל דשקולים הם ופירוש לשון המשנה דעשאה סימן לאחר אשניהן. וע\"י הצעת דברים הללו תעמוד על דברי הב\"י ותראה כי יש ט\"ס בהנוסחא שלפנינו והדברים מהופכים וכצ\"ל ורש\"י פי' אם מכר המחזיק לאחר והמערער חתום עליה בעד וכתב הר\"ן ששני כו' עד אמת וכתב בירושלמי וכתבו הרי\"ף וכן כתבוהו הרא\"ש ולא סוף דבר כו' עד ולמד רבינו במכ\"ש אם עשאה המחזיק כו' איבד התחזק בה זכותו ודע כו' ודוק. ועיין בב\"י מ\"ש למה השמיט רבינו מימרא דאביי [קצת מנהו בב\"ח] ודברי התוספות הנ\"ל הואיל ואתו לידן נימא בהו מילתא כי שם בסוף הדיבור כתבו ז\"ל ובירושלמי משמע כרש\"י שכתב ולא סוף דבר שעשאו העורר סימן לאחר אלא אפילו עשאה אחר לאחר והעורר חתם עלה בעד אבד זכותו עכ\"ל. והנה הדברים תמוהים שהרי הוא להדיא בהפוך פי' רש\"י ונראה למחוק תיבת \"העורר וכן הוא בהדיא בירושלמי לא סוף דבר עשאה סימן לאחר וכן הביא הר\"ן הגירסא והשתא הוי שפיר ראיה לרש\"י דלדידיה מתיישב הל' בטוב וה\"ק ל\"ד עשאה המוחזק סימן לאחר וחתם המערער דאבד זכותו דמדחתם לעיני המוחזק ודאי הודאה גמורה היא אלא אפילו אחר שעשאה סימן לאחר וחתם המערער נמי אבד זכות אבל לפירוש התוספות דעשאה סימן מיירי בלא חתימה אלא שהמערער כתבה סימן לאחר לא שייך לומר לא סוף דבר אלא אפילו כו' דאין הדברים דומין זה לזה דעשאה סימן איירי בלא סתימה ואאר שעשאה כו' איירי כשהמערער חתם כנ\"ל ליישב דברי התוספות (ומ\"ש הרי\"ף והרא\"ש בנוסחא דירושלמי לא ס\"ד עשאה \"העורר כו' הם הגיהו תיבה זו בירושלמי לפי שיטתם דס\"ל כפירוש התוספות וק\"ל) אבל הר\"ן כתב דאדרבה מהירושלמי מוכח דלא כרש\"י דאי כדבריו מה לי עשאה המחזיק סימן לאחר מה לי אחר לאחר ולא שייך לומר לא סוף דבר כו' דפשיטותא הוא אבל לפי' התוס' דמתני' מיירי כשהמערער עצמו כתבה סימן לאחר ע\"ש המוחזק שייך שפיר לומר לא סוף דבר וקמ\"ל דל\"מ כשעשאה המערער סימן דאבד זכותו שהרי הודה בפירוש שהוא של המוחזק אלא אפילו עשאה אחר והוא חתם נמי אבד זכותו ומיהו כתב שם דדינו דרש\"י אמת ג\"כ הוא: "
+                ],
+                [
+                    " ואם חוזר וטוען לא הודיתי לו אלא בתלם ?אחר ז\"ל הגמרא שם דף ק\"ט ע\"ב ההוא דעשאה סימן לאחר ערער ושכיב ואוקים אפוטרופוס אתא לקמיה דאביי וטען האפוטרופוס אילו היה אבוהון קיים היה טוען ואומר תלם אחד עשיתי לך אמר אביי שפיר קאמר דהכי אר\"י הב ליה מיהת תלם אחד א\"ל אי הוה אבוהון הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתי ממנו א\"ל שפיר קאמר דהכי אר\"י כו'. וכ' התוס\" והר\"ן ו��רא\"ש ז\"ל תימה וכיון שהודה שלא היתה שלו היאך נאמן לומר שלקח ממנו ור\"ש פי' משום דהו\"ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר דמאחר שיש לו עדים שהיתה שלו ונגזלה ממנו אין לזה זכות באותו תלם אלא ע\"פ הודאתו של זה שעשאה סימן והרי חוזר ומתירו ואמר לקחתיו וז\"א דמיגו למפרע לא אמרינן ותירצו דמיירי דאין כתב ידי העדים יוצא ממקום אחר ונאמן במיגו כו' וכמש\"ר ומסיק הרא\"ש והר\"ן וכתבו דהרי\"ף והראב\"ד ישבו האי קושיא בע\"א כי הם פירשו דהאי עובדא וגם ר\"י דאמר נאמן לומר שחזר ולקחה מיירי כשכבר קודם שנודע להמחזיק שעשאה המערער סימן הוציא העורר מיד המחזיק בעדיו שהיתה שלו ונשתהה בידו ג' שנים ועכשיו אחר שנודע לו שעשאה סימן בא זה לחזור להוציא מידו ובזה דוקא כיון שהמערער או יורשיו מוחזקין הוא דנאמן לומר קניתי התלם ממך ומייתי ראיה מדאמר אביי זיל הב ליה תלם אחד משמע שהיה בידו (ועפ\"ר שם כתבתי דמדסתם רבינו נראה דסבירא ליה דאפילו אם אינו ביד המערער נאמן בטענה זו להוציא מיד המחזיק) ומסיק הר\"ן דהאי דבעינן שהיה בידו תחילה דוקא לטענת חזרתי ולקחתי ממנו אבל לטענת תלם אחד עשיתי לך סימן אינו צריך כו' ע\"ש וכן כתב המ\"מ ונראה פשוט דה\"ה נמי לתירוץ התוס' הנ\"ל דאפילו כ\"י יוצא ממקום אחר נאמן לומר תלם אחד עשיתי לו לסימן ומש\"ה לא הזכירו התוס' והרא\"ש ורבינו כ\"א אטענת חזרתי ולקחתי ובזה דברי רבינו מבוארים. ולכאורה נראה דהא דיכול לומר חזרתי ולקחתי ממנו היינו כשמיד שבא זה בשטרו לב\"ד ומראה שעשאה סי' הוא השיב לו ואומר בפעם א' לא הודיתי לו מעולם אלא בתלם וגם אותו תלם חזרתי ולקחתי ממנו אבל אם מתחלה לא אמר חזרתי ולקחתי ממנו אינו נאמן אפילו אין כ\"י יוצא ממקום אחר משום דהו\"ל כמיגו למפרע ומיגו למפרע לא אמרינן והא דכתב בשם הרמ\"ה בסמוך דא\"כ לומר אחר שכבר יצא מב\"ד דמשמע דבעודו בב\"ד נאמן אפילו אינו טוען כן בפעם א' י\"ל דהרמ\"ה לא איירי כשכבר טען ואמר לא הודיתי אלא על תלם א' אלא ה\"ק אף על פי שכבר הודה עליו במה שעשאה לסימן (מיהו לשון הודה עליו לא משמע כן). ואף דבעובדא דגמרא הנ\"ל לא היה טוען האפוטרופוס כן בפעם א' עד לאחר שא\"ל אביי הב ליה מיהא תלם א' אין ראיה משם דשם האפוטרופוס היה טוען טענת ספק כדין יורש ולוקח דטוענין עבורם כל מאי דמצי למטען ומש\"ה אפילו אמר אח\"כ אילו אביהן היה קיים היה טוען כן בפעם ראשונה שומעין לו ובאפוטרופוס אפילו כבר יצא מהב\"ד נ\"ל דמודה הרמ\"ה דבסמוך דמצי לחזור ולטעון כן משא\"כ בנתבע אחר דטענתו היה בברי. מיהו יש לדקדק דא\"כ למה כ\"ר ואם טוען על התלם שהודיתי כו' תלם מאן דכר שמיה אם איתא דתחילת טענתו כן הוא והול\"ל ואם טוען לא הודיתי אלא על תלם א' ואותו תלם חזרתי ולקחתיהו כו'. ועוד למה ליה לרבינו למכתב האי דינא על תלם הול\"ל ואם טוען אחר שעשיתי כל השדה סימן מפני שאמת שהיתה כולו שלו חזרתי ולקחתי כולה מידו. לכן נראה דס\"ל לרבינו דגם אם לא טען כן בפעם א' אפ\"ה שומעין לו כי אין בזה שהשיב לו מתחילה סתם לא עשיתיו לו סי' אלא תלם א' הודאה גמורה שלא יוכל לתרץ דיבוריה ולומר לא היתה כוונתי שאותו תלם עדיין שלך אלא יוכל לתרץ דיבוריה ולומר מתחילה השיבותיך ע\"פ טענתך לומר שמעולם לא עשיתי לך לסי' אלא תלם א' והאמת כאשר הוא השיבותי לך וסמכתי אעדות שיש לי שהמה יודעים שכולה שלי ועכשיו שאתה בא להחזיק בתלם זה אני מפרש דברי שגם תלם זה לע\"ע איננו שלך כי מאותו העת חזרתי וקניתיה ממך ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם אם החזיק בדרך בפט\"ו מטוען כ\"כ ובפרישה כתבתי שהמ\"מ פירשו דמיירי בחזקה ממש וז\"ל כ\"מ שם אין דברי המ\"מ נראים בעיני דא\"כ פשיטא אלא מיירי בשדה שנאבד לו דרך שדה ואומר שהכירו והחזיק בו בע\"כ של זה וקאמר דאפ\"ה אין מסלקין אותו ממנה ומטעמא משום דודאי דרכו אצל זה הוא מש\"ה כשמחזיק בדרך ואומר זו היא דרכי אין בידינו לסלקו ממנו עכ\"ל הרי דפירש החזיק מלשון תפס בע\"כ של בעל השדה ומשמע מדבריו דלא קאי אלא אדסמיך ליה דהיינו אם הד' שדות היו של אחד מעולם. ומ\"ו ר\"מ ז\"ל בש\"ע ובד\"מ לא כתב אלא דברי המ\"מ וכן נ\"ל כי פי' (דב\"ת) [דכ\"מ] דוקא דלשון החזיק משמע דמיירי מחזקה ממש וקושייתו שהקשה על המ\"מ אינה קושיא דודאי לאו פשיטות הוא דסד\"א כיון שידוע שהיה לו דרך כאן אלא שמצי מדחי ליה מורי היתירא לעצמו ומחזיק באיזה דרך הישר בעיניו ואומר זה שלי הוא ולהכי אפילו החזיק ג\"ש לא תהא חזקתו חזקה דהו\"ל כחזקה שאין עמה טענה ודאית קמ\"ל וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בד\"א כשאין בה דין חלוקה כו' אבל ר\"ח כתב כו' בפרק חזקת (בבא בתרא דף מ\"ב ע\"ב) פריך דשמואל דאמר השותפין מחזיקין זה ע\"ז אדשמואל דאמר שותף כיורד ברשות דמי ומשני לא קשיא הא דנחית לכולה הא דנחית לפלגא אמרי לה להאי גיסא (פירוש בדנחית לכולה יש חזקה ובנחית לפלגא אין בו חזקה ומטעם שכתבתי בפרישה) ואמרי לה להאי גיסא (פירש ר\"ש דבנחית לכולה אין בו חזקה שכן דרך השותפין לאכול שדה שלם ג\"ש ואח\"כ יאכל השני כשיעור זה והיכא דנחית לפלגא הוי חזקה דסברא הוא דחלקו דאם איתא דניחא ליה ליהנות מחלקו בכל שנה ולא להמתין לא היה לו לברר חלק א' לבדו אלא היה להן לעשות השדה פירות יחד ולחלקו אחר כך הפירות בכל השנה) רבינא אמר הא והא דנחית לכולה ולא קשה הא דאית בה דין חלוקה הא דלית בה דין חלוקה עכ\"ל הגמ'. ופסקו הרי\"ף והרא\"ש כרבינא דבתראה הוא וכתבו ז\"ל מחזיקין זה על זה בדאית בה דין חלוקה ונחית לכולה ולא ממחי ביה אבל אי לית בה דין חלוקה שותף אין לו חזקה וכתב ב\"י נראה דהם מפרשים דרבינא ה\"ק כי נחית לחצי כ\"ש לן בין אית בה דין חלוקה לאין בה דבכל גווני אין מחזיקין אבל כי נחית לכולה הוא דאיכא לאפלוגי דכי אית בה דין חלוקה מחזיקין זע\"ז. ולר\"ח ה\"ק רבינא ל\"ש בין נחית לכולה לנחית לפלגא אלא איכא לאפלוגי בתרווייהו בין אית בה דין חלוקה ללית בה ולרבותא נקיט דנחית לכולה לומר דאפילו בנחית לכולה איכא צד דאין מחזיקין בה עכ\"ל ב\"י. ויש לדקדק דמלשון רבינו וסידור דבריו משמע דר\"ח קאי אמ\"ש לפני זה ז\"ל בד\"א (פי' דאין השותפין מחזיקין וע\"ז) כשאין בה דין חלוקה אבל אם יש בה דין חלוקה מחזיקין זע\"ז. וע\"ז כתב דלר\"ח אף בהחזיק בחציה יש לו דין הנ\"ל דיש לו חזקה כשיש בשדה כדי חלוקה וכשאין בו כדי חלוקה אין לו חזקה. וזהו דוחק ואין טעם להדבר לומר שאין לו חזקה כשאין בה כדי חלוקה מאחר שרואים שכבר חלקו ואף בדבר שאין לו חלוקה ואדרבה לפי' ר\"ש הנ\"ל דכתב באמרי להאי גיסא דר\"ל דבהחזיק לפלגא יש לו חזקה כיון דגילה דעתו דניחא ליה ליהנות בכל שנה מהשדה הו\"ל לעשות השדה פירות יחד ולחלק הפירות לאחר שנתגדלו ומדלא עשה כן ודאי חלקו וחזקתו חזקה לפי סברא זו כ\"ש דאית לן למימר כן כשאין בו כדי חלוקה ואפ\"ה אכלו השדה לחצאין דאית לן למימר דחלקו. ואין לומר דה\"נ קאמר דר\"ח ס\"ל דהחזיק בחציה יש לו חזקה בין היה בהשדה כדי חלוקה או לא ומטעם שכתבתי ולא חלקו בגמרא בין יש בו כדי חלוקה או לא אלא בהחזיק בכולו א\"כ לא הו\"ל לרבינו לכתוב דר\"ח כתב שאף בחציה נמי כו'. דמל' אף ונמי משמע כ\"ש בהחזיק בכולה. לכן נלע\"ד דר\"ח ל\"ק דאף בדהחזיק בחציה יש לו חזקה אלא כשבאותו חצי הטוב יש בו שיעור חלוקה והו\"ל לחלוק גם אותו חצי הטוב אם לא שקנהו לחלקו זה המחזיק משא\"כ כשאין באותו חצי שיעור חלוקה ורבינא חדא מינייהו נקט בכשהן מחולקין בכולה וא' מחזיק בכולה דאין לו חזקה בה אלא כשיש בה דין חלוקה ממילא נמי כשהן מחולקין בחצי הטוב וחד מחזיק בכל אותו חצי הטוב ג\"כ יש לו בה חזקה כשיש בה שיעור חלוקה משא\"כ כשאין בה דין חלוקה. ואפשר דרבינא דאמר הא והא דנחית לכולה גם אכשהחזיק בחצי' קאי וקראו כולה בהיות (שהן) [שהוא] מחזיק בכל דבר שהן מחולקין. ובזה שכתבתי מיושב הא דכתב רבי' דר\"ח חולק עם הרא\"ש וס\"ל דאף בהחזיק בחצי יש לו חזקה ובנ\"י כתב דר\"ח ס\"ל דבעינן דהחזיק בכולה וכדעת הרי\"ף והרמב\"ם ור\"ש מ\"ש. אלא ודאי כוונתו דבעינן גם לר\"ח שיחזיק בכל הדבר שמחולקין בו ואז אפילו אינו אלא חצי השדה הטובה הוה חזקה מיהו מסתימת לשון הרי\"ף והרא\"ש דכתבו אהא דמחזיקין דהיינו כשיש בו שיעור חלוקה ונחית לכולה משמע דס\"ל דדוקא דנחית לכל השדה בעינן. ואף שאינו מוכרע לומר כן. וזש\"ר בתחילה די\"מ דוקא כשמחזיק בכולה אבל ר\"ח כתב כו' וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה. דק' תרתי. חדא דהול\"ל כן בתחילה בשם הרא\"ש ולא בשם י\"מ. ועוד דלא הול\"ל אבל ר\"ח כתב אלא ור\"ח כתב כו' כיון דלאו סיומא דמילתא הן דברי ר\"ח. ובזה שכתבתי נתיישב הכל דמפני שהרא\"ש סתם דבריו מש\"ה כתב פלוגתא בין י\"מ ור\"ח לחוד אלא שכתב לבסוף שהרא\"ש כתב כסברא הראשונה ור\"ל שכן נראה סתימת דבריו אבל לדינא נראה לרבי' שדברי ר\"ח עיקר ומש\"ה כתב לשון אבל ר\"ח כו' כאילו הוא סיום הדברים ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ופר\"י אפילו כתב לה כו' בגמרא דף נ' ע\"ב פריך אהא דתנן ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו והא אמר רב א\"א צריכה למחות במאן אילימא באחר והא אמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש אלא לאו בבעל (ובסמוך אכתוב סיומא דשמעתא) ע\"כ וכתבו שם התוס' ז\"ל אילימא באחר והא אמר רב כו' תימה לרשב\"א דמאי קשיא נימא לעולם באחר והא דקאמר דצריך למחות כשכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ונראה לו דמ\"מ סומכת עליו כיון שאם מתה יורשה דאפי' כתב בחייך ובמותך קי\"ל כרשב\"ג דאם מתה יורשה בפרק הכותב (כתובות דף פ\"ג) עכ\"ל ונראה שבספר התוס' שהיה ביד רבינו לא היה כתוב ונראה לו דמשמע דארשב\"א הנ\"ל קאי אלא ונראה לר\"י ומש\"ה כתבו רבינו בשם ר\"י וגם בא\"ע ס\"ס צ\"ב כתב רבינו שר\"ח ור\"י כסקו דהלכה כרשב\"ג אבל הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש פסקו דהלכה כת\"ק דס\"ל דבכתב לה בחייך ובמותך אינו יורשה ע\"ש. וצ\"ל דרבינו קיצר כאן כיון דאין כאן מקום דין זה וכדרכו. ולא כתב אלא דברי ר\"י שהוא כתב בדין זה דברים הללו כדי לתרץ קושיא הנ\"ל. ולהרי\"ף והרא\"ש צ\"ל בישוב קושיית התוס' דמיירי דלא כתב לה במותך דאז סומכת עליו שהרי יירשנה והא ראיה דבא\"ע סי' ע\"ז כתב רבינו בהאי דינא ז\"ל אפילו אם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך כיון דאם מתה הוא יורשה ולא כתב שם בחייך ובמותך וה\"ט משום דשם הם דברי רבינו בעצמו וכאן הוא העתקת דברי ר\"י וק\"ל. וא\"ת אכתי קשה מאי מקשה הגמרא הנ\"ל נימא לעולם באחר וכגון שכתב לה בחייך ובמותך וי\"ל דס\"ל להרא\"ש ולסייעתו דאין זה קושיא כיון דרב סתמא קאמר אשת איש צריכה למחות דוחק לומר דמיירי דוקא בכתב לה בחייך ובמותך אבל בכתב לה דין ודברים לחוד שפיר הקשו התוספות מאחר דצ\"ל דהמשנה דקתני ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו מיירי בכתב לה דין ודברים דאל\"כ קשה פשיטא וכמ\"ש לשון הגמרא בפרישה משא\"כ בתיבות בחייך ובמותך דלא איירי מינה וגם אינו שכיח שיסלק עצמו מנכסים כולי האי וא\"כ לא הוה ליה לסתום אלא לפרש. והא ראיה שרשב\"א בקושייתו הנ\"ל לא הזכיר זה אלא דילמא מיירי בכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך לחוד אלא שבתירוץ כתב בשם ר\"י לרבותא דאפילו כתב בחייך ובמותך ג\"כ סומכת על בעלה ור\"י הנ\"ל לשיטתו כ\"כ וכמ\"ש ודוק כי זה נ\"ל ברור: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם ירד אחר לנכסיה בחיי כו' והרי\"ף והרא\"ש לא הביאו כו' ואיני יודע כו' שם בגמרא הנ\"ל דאקשי רב דאמר א\"א צריכה למחות במאן אילימא כו' סיים אמר רבא לעולם בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות והא אמר רב אין חזקה לניזקין אימא אין דין חזקה לניזקין (פי' להצטרך חזקת ג\"ש וטענה אלא לאלתר הוה חזקה הלכך היכא דראתה דבעלה חפר בה בורות שיחין כו' צריכה למחות מיד ואי לא הוי ליה חזקה) ואי בעית אימא (גם היכא דראתה שמזיק בו אין לו חזקה מיד כ\"א לאחר ג\"ש) ומאי דאמר אין חזקה לניזקין איירי בהיזק קוטרא ובית הכסא (דאין מועיל בו חזקה וטענה כדלקמן ס\"ס קנ\"ה) רב יוסף אמר לעולם באחר וכגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל וג' לאחר מיתת הבעל מגו דאי בעי אמר ליה אנא זבינתה מינך (אחר מיתת בעלך ואכלתי שני חזקה) כי א\"ל נמי את זבינתיה ליה וזבנה ניהלי מהימן. גופא אמר רב נחמן אין מחזיקין בנכסי א\"א דייני גולה אמרו מחזיקין אמר רב מסתבר טעמייהו דדייני גולה אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב הדר ביה מר משמעתיה א\"ל לא מסתברא אמרי כדרב יוסף ע\"כ. ופרשב\"ם מסתברא אמרי היכא דהוי מקצת חזקה בחיי הבעל וג' לאחר מיתת הבעל כמו שפירש רב יוסף לעיל התם הוא דמסתברא דמחזיקין דהא רב גופא קאמר לעיל אשת איש צריכה למחות דמשמע דמחזיקין ומיהו דייני גולה בכל ענין פליגי אדרב. כדרב יוסף תלמודא הוא שקיצר דברי רב אבל רב לא הזכיר רב יוסף עכ\"ל. והרי\"ף והרא\"ש לא הביאו אלא אוקימתא דרב יוסף וכתב ב\"י הטעם דכיון דרב גופיה אומר דמודה לדייני גולה באחר שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל שמחזיקין בנכסי א\"א א\"כ ודאי כי אמר רב לעיל א\"א צריכה למחות בהא קמיירי (וכן משמע מלשון הרשב\"ם הנ\"ל) דהיינו כאוקימתא דרב יוסף ולא כאוקימתא דרבה ולהכי נקט תלמודא גופא אמר רב כו' לאשמועינן כאוקימתא דרב יוסף. ובזה מיושב מש\"ר ואיני יודע למה כו'. ורבי' והרמב\"ם סוברים דאפשר דאף ע\"ג דמקיימים אוקימתא דרב יוסף מ\"מ לא דחי אוקימתא דרבא ואפשר דרב איירי בין בבעל בין באחר אי בבעל כגון שחפר בה בורות כו' אי באחר כגון שאכל מקצת חזקה בחיי הבעל כו' אלו תוכן דברי ב\"י. ול\"נ דהדין עם רבינו דאם ל\"כ למה לו לרב לומר דמסתברא לו דין דדייני גולה כו' הא כבר אמרו בהדיא במ\"ש אשת איש צריכה למחות דמוקי לה רב יוסף בהכי אלא ודאי רב ידע האמת שלו דמיירי שם בחפר בה בורות כו' והשתא א\"ש הא דשינה כאן ואמר מסתברא כדייני גולה ולעיל אמר מילתא דפסיקא אשת איש צריכה למחות ש\"מ דתרתי קאמר וק\"ל וע' בחידושינו: ונראה דאפילו אם לא כתב כו' ונראה להביא ראיה לדברי רבי' מדפריך שם בגמרא דף מ\"ט אמתני' דקתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו פשיטא דכיון דפירי אית ליה פירי הוא דקאכיל ל\"צ דכתב לה דין ודברים כו' ובעודה ארוסה כו' ואי ס\"ד כמ\"ש הרמ\"ה דאפילו חפר בה בורות כו' לא הוה חזקה אם לא כתב לה דין ודברים מאי דוחקיה לאוקמא מתניתין בדכתב לה כו' לוקמה בדלא כתב לה ודקשיא לך פשיטא אימא דקמ\"ל דאפילו חפר בה בורות כו' נמי לא הוה חזקה וכדמוקי מימרא דרב דאמר א\"א צריכה למחות דמיירי בחפר בה וכנ\"ל. מיהו לדעת הרי\"ף והרא\"ש דמשוין חפירת בורות לדין אכילת פירות ל\"ק הא דאף כי מוקמית לה בחפירת בורות קשיא ג\"כ פשיטא אבל לדעת הרמ\"ה קשיא ואפשר ליישב משום דסתם חזקה דאיירי בה מתניתין איירי בהחזיק בפירות להכי לא רצה למוקמי בחפר בה בורות וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הר\"י הלוי הא דאין חזקה לאיש כו' עד אבל לדעת ר\"י כו' הריטב\"א כתב בתשובה (והביא הב\"י במס\"ג) ז\"ל אין מחזיקין בנכסי א\"א ואפילו חזקת ניזקין ולא חזקת קרקע בלבד אמרו כמו שסברו רבים דהא בהדיא אמרינן פרק ח\"ה אהא דאין מחזיקין בנכסי א\"א והאמר רבה בר אבוה אין חזקה לניזקין עכ\"ל ודבריו קצרים וסתומים וצריכין ביאור. ונראה דהוכחתו מריש הסוגיא שהבאתי לשונה לעיל בדרישה דמקשה אמתני' דקתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו והא אמר רב א\"א צריכה למחות כו' דהו\"ל לשנויי דהא דצריכים למחות איירי כשמחזיקין עליה בשאר ניזקין והא דא\"ר שם אין חזקה לניזקין ר\"ל כשבא להחזיק ע\"י הניזקין בגוף הקרקע כגון ע\"י שחפר בה בורות וכדס\"ד דהמקשן וכדפירש ר\"ש לשם דיאמר כיון דלא החזקת כדמחזקי אינשי לא חששתי למחות ומש\"ה לא הוה חזקה לא בנכסי א\"א ולא בנכסי דעלמא אלא ודאי ס\"ל לסוגיא דאין לחלק בא\"א בין בא להחזיק בגוף הקרקע ובין בא להחזיק עליה בניזקין כגון פתיחת חלונות והדומה לו ווהו סברת ר\"י דמייתי רבינו בסמוך וכמ\"ש בפרישה. ועפ\"ר שם כתבתי דר\"י והריטב\"א ג\"כ יכולין לסבור כסברת הרמ\"ה ורבינו דמחזיקין בנכסי א\"א ע\"י חפירה. ואין להקשות א\"כ מאי מקשה הגמרא אהא דמשני רבה דמאי דאמר רב אשת איש צריכה למחות דמיירי כשחפר בה בורות מהא דאמר רב נחמן אין חזקה לניזקין דהו\"ל לשנויי דיש חילוק בין חפירת בורות לשאר חזקת ניזקין בשלמא בקושיא הראשונה דהקשה מהא דאמר א\"א צריכה למחות אמ\"ש אין לבעל חזקה בנכסי אשתו אין לתרץ דמ\"ש אין לבעל חזקה כו' מיירי בשאר ניוקין דהמקשן ס\"ל דאין חזקה לאיש כו' מיירי בסתם חזקה. וכן הוא האמת גם להתרצן. אבל הקושיא שנייה נהי דהמקשן ס\"ד דמאי דאמר אין חזקה לניזקין איירי נמי בחפירת בורות מ\"מ הו\"ל להתרצן לשנות דלא איירי בהכי כמו דמוקי לה אח\"כ בקוטרא וב\"ה בשלמא לסברא השנייה שכתבתי בפרישה הקשה מכח כ\"ש וכמ\"ש אבל לסברא הראשונה קשה. וי\"ל דמדאמר אין חזקה לניזקין סתם ש\"מ דמיירי מכל אדם ולא בא\"א דוקא א\"כ ליכא לאוקמא דמיירי בשאר ניזקין דהא קי\"ל דיש בהו חזקה לכ\"ע בשאר אנשים וליכא לאוקמא אלא בחפירת בורות ומשום דלא אחזיק כדמחזקי אנשי או בחד מאנפי דמשני הגמרא שם ודוק היטב ותמצא אמיתות בדברי בס\"ד ובש\"ע כתב מ\"ו ר\"ס בהג\"ה דברי ר\"י הלוי בשם י\"א ובדין דחפר בה בורות כתב דמחזיקין סתמא כאילו הוא מוסכם אליבא דכ\"ע ובא\"ע ר\"ס פ\"ז לא כתב כלל האי דמחזיקין בה בחפר בורות וכתב סתמא דבניזקין יש חזקה לאיש עמ\"ש בסמ\"ע ע\"ז ודוק: דהא איהו נמי ידעה ומחלה נראה דהיינו דוקא כשמחילה זו אינה מזיק לבעלה בדין פירות שיש לו בנכסי אשתו דאם כן אין לה כח למחול או ליתן לאחרים מאי שזיכה לו רחמנא. ומה\"ט נ��י אמרינן איהי ידעה ומחלה דאין לומר שסמכה על בעלה שהוא ימחה בשביל פירותיו או ירושתו דהא אין לבעל היזק בחייו ואם תמות היא תחילה יקח הבעל נכסיה מכל וכל לרשותו וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וישראל הקונה ממנו קרקע ידוע שהיה של ישראל כו' ז\"ל רשב\"ם שם דף ל\"ה שדה שהכל יודעין שהיתה של ישראל ואכלה העכו\"ם ג\"ש או יותר וטוען שלקחה מישראל ואזיל ישראל וקנאה מההוא עכו\"ם ואכלה גם הוא שני חזקה לא הוי חזקה אלא אתא מרי דארעא ומפיק ליה מידו דישראל דאיהו דאפסיד אנפשיה דלא הו\"ל למזבן ארעא דישראל מעכו\"ם עד דנימא ליה הב לי שטר זבינא דזבנת לה מישראל כו' עכ\"ל. הרי מדכתב שהכל יודעין וגם כתב דאפסיד אנפשיה דלא הוה לי' למזבן לארעא דישראל משמע דבעינן דבשעת קנין ידע גם הוא דשל ישראל הוא. וזהו שסיים גם כן וכתב הב לי שטר זבינא דזבנת מישראל. וצ\"ל דס\"ל לרשב\"ם דאם לא הוה ידוע ליה מתחילה אף שנתוודע אח\"כ בעדים דשל ישראל זה הוה מ\"מ כיון דאין ידוע בודאי דבתורת גזולה יצאה מתחת ידו דישראל לא היו מוציאין אותה מתחת זה הישראל המוחזק בה מכח ספיקא ולא אמרינן קרקע אינה נגזלת אלא בידוע שיצאה מתחת ידו של זה המערער בתורת גזילה וק\"ל אבל רבינו שלא כתב לשון רשב\"ם הנ\"ל וגם לא כתב שהכל יודעין נראה דלא חילק וכמ\"ש בפרישה וגם בר\"ן ובש\"ע לא כתבו לשון שהכל ובסעיף כ\"ט גבי אריס כ\"ר ג\"כ ז\"ל האריס שהוא ידוע בשדה פלוני פירושו ג\"כ שידוע השתא: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל אומר כו' נראה דהיינו דוקא כשטוען לקחתיו מאחר שנתגיירתי אבל כשטוען לקחתיו בגיותו אינו נאמן במגו דאי בעי אמר לקחתיו אחר שנתגיירתי אע\"ג דכה\"ג נאמן כמו שהחזיק בנכסי א\"א ואחר מות בעלה נשאר בידו ג\"ש וכמה עניינים כיוצא בו שאני הכא דהו\"ל כמגו במקום עדים דסתם עכו\"ם גזלן הוא וכמ\"ש בדרישה סימן ק\"ן ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והא דין דאין מחזיקין בנכסי קטן כו' כתב ב\"י ז\"ל בפרק חזקת (בבא בתרא דף ל\"ג) רבה בר שרשום נפיק עליה קלא דקאכיל ארעא דיתמי כו' דאי בעינא אמינא לקוחה היא בידי כו' א\"ל לקוחה היא בידי לא מצית אמרת כו' משמע מהכא דאי לאו דנפיק עליה קלא דארעא דיתמי היא היה נאמן לומר לקוחה היא בידי עכ\"ל. ותמה אני עליו הא אין ראיה מזה דשאני התם דאכלה ג\"ש בחיי האב הלא נראה דהאי דינא משנה וגמרא בכתובות וז\"ל המשנה דף ט\"ו ומודה רבי יהושע דהאומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו שהוא נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכתבו תוספות ורא\"ש דאפילו שהיורש נמי היה יודע שהיתה של אביו ותבעו בדין עליה נאמן דכיון שהוא מוחזק בה מצי למימר לא היתה של אביך מעולם הלכך כי אמר נמי של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן ע\"כ. ובגמרא דף י\"ז אוקמוה להך דר\"י בהחזיק לפני האב ב' שנים ולפני הבן שנה א' וס\"ל כרב הונא דאמר אין מחזיקין בנכסי קטן ולהכי דוקא אם לא היתה ידועה לאביו נאמן המוחזק במיגו דלהד\"ם אבל אם יש עדים שהיתה של אביו אינו נאמן אפילו יש לו חזקה ע\"ש מוכח להדיא מזה דכל שאינו ידוע נאמן אפילו החזיק בנכסי קטן ודוק: אבל אם אינו ידוע הוי חזקה נראה דר\"ל כל זמן שאינו ידוע אבל אם יביא לאחר זמן עדים ויברר שהיה של אביו חוזרין ומוציאין מידו. והשתא א\"ש דנאמן במגו דלהד\"ם ולא אמרינן דהיה ירא לטעון להד\"ם שמא יהיו עדים שהיה של אבותיו דא\"כ גם בטענה זו דלקחתיה מהקטן לא יהיה נאמן וזהו דומה למ\"ש בסימן קמ\"ו בסעיף כ\"ד דנאמן המחזיק לומר להמערער קניתי ממך במגו דלהד\"ם משום דאם יביא המערער עדים גם בטענה לקחתיה (שטר) [ממך] לא יהיה נאמן וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואפילו אם יצא קול המגרע כו' בפרק חזקת (בבא בתרא דף ל\"ב) עובדא רבה בר שרשום ע\"ש ובפירוש רשב\"ם דלשם וז\"ל הרא\"ש שם א\"ל לקוחה היא בידי ל\"מ אמרת פי' התוס' ודאי אי הוה טעין לקוחה היא בידי מהימן כיון דאכלה ג' שנים בחיי אבוהון וגם אין ידוע דבתורת משכון בא לידו משום קלא בעלמא לא יפסיד חזקתו אלא ה\"ק לא מצית אמרת כלומר לא רצית כו' ורב האי גאון ז\"ל כתב דאי הוה טעין לקוחה היא בידי לא היה נאמן כיון דנפיק עליה קלא דארעא דיתמי היא ופירש הר\"י ז\"ל דבריו דמיירי שיצא הקול בחי' האב בתוך שני חזקה שהיתה אצלו במשכנתא לשנים ידועים וכלו השנים ההם אחר מיתת אביהם ומתוך כך יצא הקול דאכל לארעא דיתמי כי כלו שני המשכנתא ולא החזיר להם הקרקע הלכך לא היתה החזקה שהחזיק בחיי אבוהון חזקה דאין לך מחאה גדולה מזו דהו\"ל לאזדהורי בשטרו כיון דנפיק קלא דבמשכנתא איתא גביה ומחמת הקול לא נזקק אביהם למחות דכל מחאה אינה אלא הוצאת קול דאמרינן חברך חברא אית ליה ע\"כ. ובאמת דברי הר\"י צריכין תלמוד במה שהאריך לכתוב שהיתה משכנתא אצלו כו' וכלו כו' וכמ\"ש בפרישה. גם מ\"ש ומתוך כך יצא הקול כו' הכל ללא צורך דהו\"ל למכתב בקיצור דמיירי דיצא הקול תוך ג\"ש חזקה אבל לאחר ג' אין הקול מפקיע החזקה. ונראה לומר דהוצרך לכל זה משום דקשה ליה לפי' רב האי דפי' דיצא הקול מיד בשעה שמחזיק בו בחיי אביהן א\"כ למה קאמר הגמרא דנפיק קלא דאכיל נכסי דיתמי הול\"ל דיצא הקול דמשכנתא היא בידו בשלמא לפירוש ר\"י י\"ל דמיירי שהחזיק ג' שנים ולא היה יוצא שום קול ולא היה ידוע כלל שהקרקע זו תחת ידיו במשכונא אך אחר שמת הממשכן יצא קול איך שבא ליד רבה ארעא של פלוני במשכנתא וכבר כלו שני המשכנתא ועכשיו אוכל ארעא דיתמי שלא כדין. וא\"כ א\"ש לישנא דגמרא שאמרה רבה בר שרשום נפיק עליה קלא דקאכיל ארעא דיתמי לפי שהקול יצא לאחר מיתת האב אבל לפי' רב האי קשה וא\"ל שלאחר מיתתו יצא עוד קול אחר איך שאכל ארעא דיתמי דאם כן קול הראשון היכן הוזכר לכן הוצרך הר\"י להאריך ולהסביר הענין דמיירי מיד שבתוך שני חזקה יצא הקול איך שקרקע זו היא משכנתא בידיה דרבה בר שרשום לד' או לה' שנים ושוב לא יצא קול אחר אלא שאחר שראו הבריות שגם אחר מיתת האב וכבר כלו שני המשכנתא היה רבה אוכל קרקע זו ממילא היה קאכיל ארעא דיתמי וזהו דקאמר נפיק עליה קלא דקאכיל ארעא דיתמי שהרי כבר כלו שני המשכנתא וק\"ל. ובזה מבואר שעיקר הגירסא בדברי רבינו הוא וכלו השנים כו' וכמ\"ש בפרישה שכ\"כ באשיר\"י ואף שלדינא אין נפקותא מ\"מ רבינו לישנא דרבינו יונה נקט ורבינו יונה הוצרך לכתבו כדי שלא תיקשי אדרב האי מלישנא דגמרא וכמ\"ש. אך תימא לי שמלשון רבינו שכתב על דברי ר\"י אבל רשב\"ם פירש כו' וסיים וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל משמע דס\"ל דתוספות ורשב\"ם פליגי ואינו מוכרח כלל לכי פירוש רבינו יונה שאפשר וקרוב לודאי שגם התוס' מודים כשיצא הקול תוך שני חזקה שהקול מבטל החזקה אלא שהם רצו לאוקמי הך עובדא דרבה בר שרשום כשיצא הקול תוך שני חזקה כמ\"ש רב האי משום דלישנא דאכיל ארעא דיתמי לא משמע להו הכי וכדכתיבנא ולשון הרא\"ש דייק נמי הכי שכתב בשמם וגם א��ן ידוע כו' מל' וגם משמע דה\"ק דבג' שנים של חזקה היה אוכל בשופי וגם אחר כך לא היה ידוע בבירור שהיא משכנתא אלא קול בעלמא ועל זה סיים וכתב אין לגרוע החזקה בשביל הקול ומ\"ש הרא\"ש על דברי תוספות ורבינו האי גאון כתב דמשמע לשון פלוגתא היינו דפליגי בפירוש דשמעתא ולא לדינא לכן נראה דהמשך דברי רבינו הן כמ\"ש בפרישה ע\"ש ודוק: כ\"כ הרמב\"ם כו' ופירש רבינו יונה דבריהן כו' עיין ברמב\"ם פי\"ד מטוען והביאו המחבר ש\"ע סכ\"א וכ\"ב דכתב דבהחזיק ג\"ש בחיי אביהן נאמן גם בטענה אחרת במיגו דלקוח והראב\"ד כתב שם עליו דנראה מדבריו דמיירי אפילו ביצא עליו קול שמשכונא הוא בידו וזהו דלא כמש\"ר בסי' ק\"ן ס\"ו ע\"ש דכתב ואף דנאמן לומר לקוחה היא בידי מ\"מ א\"נ בטענה אחרת במיגו דלקוחה היא בידי וכבר כתבתי דכ\"כ התוספות בשם ר\"י הנ\"ל ונראה דרבינו ס\"ל דגם הרמב\"ם לא איירי ביצא עליו הקול דמשכנתא היא דא\"כ לא הוי משתמט מלהביא דברי הרמב\"ם בסי' ק\"ן בפלוגתא גם לא הו\"ל לסתום כאן ולכתוב וכ\"כ הרמב\"ם כיון דאיכא בינייהו לדינא גם בסמ\"ע של\"ב כתבתי דמוכרח לומר דהמחבר ש\"ע לא פי' לדברי הרמב\"ם כן דאל\"כ סתרי דבריו זה את זה ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אם מכרו ז' טובי העיר הו\"ל קלא עמ\"ש בפרישה. ועי\"ל דס\"ל להרי\"א דמחמת דלית ליה קלא לחוד לא היינו מוציאין מיד המחזיק מאחר שהחזיק בו ג\"ש בלא מחאה דאף שהלכו להן ז' טובי העיר או מתו הא ודאי נמנו אחרים תחתם והי\"ל למחות הן או אחרים במקומן והיה נאמן לומר מז' טובי העיר קניתיה והלכו להן וקלא הו\"ל ונשתקע הקול אבל מצירוף טעם דאין מי שמוחה בעבור ההקדש הוא דמוציאין מידו ואומרים שאין חזקתו ראיה שהרואה אותו יורד לתוך השדה אינו מוחה שסובר שהז' טובי העיר העמידו אותו במקומם לאסוף הפירות לצורך העניים ומה\"ט לחוד בלי טעם דקלא לא היינו מוציאין מידו כיון שזה הלוקח טוען ברי שלקחו מז' טובי העיר ושטר הו\"ל ונאבד לאחר ג\"ש דחזקה ולא עשו לי מחאה מחמת שהכל ידעו שמכרו לי ז' טובי העיר ודבריו קרובים לשמוע מאחר דבאמת הז' טובי העיר אינם לפנינו אבל מטעם דקלא מוציאין מידו ומה שטען שלא מיחו בו כיון שהכל ידעו שמכרו לו הז' טובים אמרינן אדרבא אי איתא דמכרה לו הו\"ל קלא. והא דלא הזכיר מהרי\"א תחילה כ\"א הטעם דלא שייך מחאה בהקדש משום דלא בא מתחילה אלא להניח הנחה שאין זה בכלל שאר טענות וחזקת ג\"ש כיון שלא נעשה מחאה זע\"ז כתב דבזה לא שייך מחאה ואח\"כ כתב וכיון שכן הוי דינא הכי שאם יטעון כו' ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ן היכא שידוע שירד בה בתורת משכנתא כו' עיין בריב\"ש סימן שכ\"ז שכתב ז\"ל מסורת בידינו מגדולי אחרונים שלעולם אין חזקה מועלת אא\"כ ירד מתחילה בתורת מקח והא דאמרינן צריך למחות בסוף כל ג' וג' לא מפני שיכול. לטעון חזרתי ולקחתי אחר מחאה ממך דכיון שע\"כ יש לו להודות שמתחילה לא בתורת מקח ירד שוב אינו נאמן אלא טעמא דמילתא שיכול לומר כיון ששתקת שלשה שנים ולא חזרת למחות לא נזהרתי בשטרי שסברתי שחזרת במחאתך והא דאמרינן דא\"א צריכה למחות כו' אוקמה הרמב\"ן (שם בחידושיו ע\"ש) דר\"ל שצריכה לפרסם ולהודיע הדבר שירד בחיי הבעל ותו לא מהימן כו' וההיא דבן גזלן ובן אריס לא כמו שסוברים שהיו דרים בבית אביהם ואח\"כ כשמת נשארו הם בבית דבכה\"ג אין להם חזקה כיון שבע\"כ יש להם להודות שנכנסו שעה א' שלא בתורת מקח אלא ר\"ל כשאינן דרים עמו וכשמת באים ומחזיקים בבית כו' ע\"ש שהאריך. וצ\"ע שבד\"מ כתב על הא דכ\"ר בסמוך ומדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה כדברי הרמב\"ן ז\"ל וכ\"כ הריב\"ש סימן שכ\"ז דכל שידעינן כו' ע\"ש דא\"כ הוא יש לתמוה על רבינו במה שסתם ולא הזכיר לכלל זה שכתב ריב\"ש בכל הלכות חזקת קרקעות ואדרבה בסימן קמ\"ט ס\"ט סתם וכתב ז\"ל ואם ירד אחר כו' נאמן במגו כו' משמע דאפילו ידוע שירד בחיי בעלה נאמן לומר קניתיו אח\"כ ממך. גם שם בסי\"ט בעכו\"ם שהחזיק ונתגייר ואומר לאחר שנתגיירתי לקחתי ממך כתב בשם הרא\"ש דנאמן ואף א\"ת דגר שאני דהו\"ל כקטן שנולד וכאילו לא ירד לתוכו מתחילה מעולם מ\"מ לא הו\"ל לסתום אלא לפרש. גם קשה מאומן ואריס שירד מאומנותו או מאריסותו דמהני בהו חזקה אם החזיק בה אחר כך ג\"ש. ולריב\"ש צ\"ל דמיירי (כשהתייקרו) [כשהתחזקו] בהן אח\"כ מחדש או שלא נודע שהיה אומן או אריס בו ומשום דהו\"ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכן בגר הנ\"ל י\"ל כן או שאר תירוצים וחילוקים. ועל כל פנים קשה אי ס\"ל לרבינו כוותיה לא הו\"ל לסתום בדינים אלו אלא לפרש דמדסתם דבריו משמע דס\"ל דנאמן בכל ענין ולכל הפחות הו\"ל לרבינו לכתוב דברי הרמב\"ן או כללא דריב\"ש בר\"ס קמ\"ט ומשם היו נלמדים כל פרטי דינים שכתב אח\"כ. גם אין לומר שפשוט הוא ומש\"ה לא הוצרך לכתבו שהרי כ\"ר כאן שהרמ\"ה ור\"י אברצלוני פליגי במשכנתא אדברי הרמב\"ן וה\"ה גם כ\"ש הוא דפליגי בשאר דינים. גם הר\"ן פרק המקבל כתב בשם הרשב\"א כדברי הרמ\"ה ע\"ש. גם לקמן סימן קנ\"ב בדין בן אומן ובן אריס לא חילק רבינו בין ירד הבן לתוכה אחר מיתת אב ובין היה בה בעוד אביו חי עם אביו. וכן בש\"ע סתם בכל המקומות הללו וכתב דנאמן לומר קניתי ממך אח\"כ וכאן במשכון הביא דעות החולקים. גם קשה על הרמב\"ן עצמו שכתב דינו אמשכנתא ולא כתב דרך כלל דכל היכא שירד בה מתחילה שלא בתורת מקח תו לא מהני ליה החזקה וכמ\"ש הריב\"ש הנ\"ל. לכן נלע\"ד דס\"ל לרבינו דהרא\"ש לא כ\"כ כ\"א במשכנתא וכדומה לו שאין הוכחה ושינוי ענין לפנינו ור\"ל שנשאר בו במשכנתא כבתחילה משא\"כ באומן ואריס דמתחילה לא הוי ליה בו חזקה משום דהיה שם אומן ואריס עליו ואחר כך נשתקע שם באומן ואריס ממנו מחמת השינוי שנתחדש בו והיינו דבשעת אומנותו ואריסותו היה משועבד לבעליו לצרכי שדה ומשום הכי שם אומן ואריס עליו משא\"כ כשיורד מהן וה\"ה מי שהחזיק בשדה אשה בעודה תחת בעלה ואח\"כ מת בעלה דנשתנה עניינה ושמה דנאמן אפילו אומר לקחתי מבעלך אחר שקנאה ממך בפני במגו דהיה אומר לקחתי ממך אחר מיתת בעלך ונראה דגם באומן ואריס כשהחזיק בה ג\"ש אחר שירד נאמן לומר לקחתיה בעודי אריס ואומן במגו דהיה אומר לקחתיה מידך אח\"כ דומיא דאחר בנכסי א\"א הנ\"ל. ועכו\"ם שהחזיק ונתגייר דאחר שנתגייר ג\"כ נשתנה שמו ועניינו מאשר היה בתחילה מש\"ה ס\"ל להרא\"ש דמהני ביה חזקה וכנ\"ל מיהו דוקא כשטוען שקנאה ממנו אחר שנתגייר וכן משמע לשון רבינו שם סי\"ט וכ\"כ בש\"ע שם בהדיא אבל לא מהני ביה מגו כיון דסתם עכו\"ם גזלן הוא הו\"ל כמגו במקום חזקה וכ\"כ במרדכי בפח\"ה ואע\"פ שכתב שם כלל ז\"ל דכל טענה שמקצתה בטלה כולה בטלה י\"ל דהיינו דוקא היכא דדומיא דגר שנתגייר הוא אבל כשטוען קניתי מבעלך אחר שמכרת לו בפני אין זה נגד הסברא והחזקה. ונראה דה\"ה איפכא אי הוי טעין קניתי ממך אחר שנתן לך בעלך רשות למכרו או קניתי ממך על תנאי שאם ימות בעלך תחילה דהוא נאמן במגו דקניתיה ממך אחר מות בעלך. ובהחזיק בנכסי קטן וגם אחר שהגדיל ג\"ש דכ\"ר בסימן קמ\"ט סכ\"ג בשם הרא\"ש דלא מהני ליה חזקה אע\"ג דג\"כ נשתנה עניינו ושמו הא כתב שם בצדו דה\"ט דכיון דירד לתוכו כשהיה קטן לא יודע שהיתה של אביו שימחה ומה\"ט ס\"ל להרא\"ש אפילו טען שחזר וקנאו ממנו אחר שהגדיל אינו נאמן וכמ\"ש שם. והא דמייתי הרא\"ש (אכתוב לשונו אחר זה בסמוך) ראיה לדבריו מאומן ואריס לא מייתי ראיה אלא בעודו באריסות ואומנותו דמדמה מי שירד במשכנתא אפילו שכלו שני המשכנתא לאומן בעודו באומנותו ומטעם שכתבתי שבירד במשכנתא לא נתוודע עניינו לעין כל ולא נשתנה שמו. ואפשר לומר דגם הרמב\"ן מודה בכל אלו ומה שפירש הרמב\"ן ההיא דאשה צריכה למחות דר\"ל שתייחד עדים על ירידתו שירד בחיי בעלה לאו משום דס\"ל דכל שירד שלא בתורת מקח אינו יכול לטעון עוד לקחתיו אחר כך דודאי יכול לטעון אלא דסוגיא דשמעתין דהתם דאמר רב א\"א צריכה למחות דמוקי לה רב יוסף באחר וכגון דאכלה מקצת חזקה כו' משמע ליה לפרש מכמה קושיות הנופלות בסוגיא ההיא ע\"ש דאינו ר\"ל מחאה ממש אלא שתייחד עדים על ירידתו ואז ודאי לא יהיה עוד נאמן לומר בעלך קנאה ממך בחייו ואני קניתי ממנו במגו דמינך זבינתה דאין מגו זה טוב שלא רצה לטעון מינך זבינתה אחר מיתת בעלך שידע שיש עדים שירד בה בעוד בעלה חי וגם לא היה רוצה לטעון מינך זבינתה בחייו באין מכירתה בלא בעלה מכירה בעודו חי ועיין תשובת רמב\"ן סי' י\"ב כנ\"ל ודוק: ומדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה כדברי הרמב\"ן אלא אמינא אכבשיה לשטרא כו' שאם היה ידוע שבתורת משכנתא באה לידו לא הוי מצי למימר לקוחה היא בידי לעולם מידי דהוי אאומן שאין לו חזקה במידי שהוא אומן ואריס שאין לו חזקה בשדה שידוע שירד לתוכה בתורת אריסות וכן דברים העשוים להשאיל ולהשכיר וגודרות וגזלן כיון שידעינן שבתורת גזלנותא באו לידו עכ\"ל. ומשום דדברי הרא\"ש אפשר לפרש דאיירי באינו ידוע שכלו שני המשכנתא ודומיא דאומן ואריס ואינך דמדמי להו אבל בידוע שכלו שני המשכנתא והחזיק אחר כך אפשר דמהני חזקתו דהוי דומיא דאריס ואומן שירדו מאומנותן ומאריסותן אלא שא\"כ לא הו\"ל להרא\"ש לסתום דבריו ומש\"ה כ\"ר ומדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה כו': "
+                ],
+                [
+                    " עד שיאכל כדי התביעה כו' ז\"ל הרא\"ש ואוכלה שיעור זוזאי צ\"ל דרבה בר שרשום ס\"ל כרב הונא בריה דר\"י דמפרש בשלהי מכילתין טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום צררי ואיהו קים ליה בגוויה דלית ליה צררי הלכך מצי להפרע מהם דאי סבר כרב פפא דאמר משום פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו היאך היה רוצה לעכב הקרקע בידו אפילו יהא אמת כדבריו כיון שאין מחוייבין לפרוע חוב אביהן נמצא גוזל היתומים ולקמן נמי פסקינן כרב הונא עכ\"ל וע\"ל סימן ק\"ז: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כל מאי דמצי כו' שם כ\"כ ודומה לזה כ\"ר בסימן קל\"ג בשם הגאונים גבי דברים העשויים להשאיל ולהשכיר שאף אם בא להוציא מיד יתומים כגון שמת המחזיק גם כן צריך המערער להשביע שהשאילן לאביהן שטוענין ליורש וכתבתי שם שהרמב\"ם חולק על הגאונים וס\"ל דמוציא בלא שבועה כיון דאינן טוענין ברי וה\"נ ס\"ל כהר\"י בהאי דינא וכ\"כ הרמב\"ם בהדיא פי\"ד דטוען דין ט' דבאכלה שני חזקה בחיי אביהן נאמן לומר חוב יש לי על אביהן וגובה שלא בשבועה והב��או המחבר ש\"ע בסימן קמ\"ט סכ\"ב ע\"ש. ומור\"ם לא כתב שם כלום עליו ובסימן קל\"ג ס\"ה כתב דנראה לו עיקר דעת הגאונים דצריך לישבע ונראה דה\"ט דמור\"ם דנ\"ל להכריע להצריך שבועה כשהיתומים הן מוחזקין והמערער בא להוציא מידן ולפטור משבועה לזה שהוא מוחזק בהקרקע וק\"ל ועיין מ\"ש בסמ\"ע מזה שם בסימן קמ\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " ירד לתוכה בתורת משכונא כו' עד ואפילו למ\"ד דפליג בפרק המקבל כו' שם דף קי\"א גרסינן מלוה אומר ה' כו' [עיין ב\"ח שהביא לשון הגמרא]. והנה הרי\"ף והרא\"ש פסקו כרב יהודה דאפילו בדאיכא שטרא מלוה נאמן וכמש\"ר בשמייהו בס\"ס זה והטעם כתב ב\"י דס\"ל דרבינא בשיטת רב יהודא קאי ע\"ש: ומש\"ר ואפילו למאן דפליג כו' היינו רב זביד הנ\"ל: ומ\"ש היינו בשטר כו' עד ולא כביש ליה יש מוחקים תיבת ולא דהא אדרבה אמרינן אליבא דרב זביד כיון דזהיר ביה לא מהימנינן ליה במאי דאמר דאירכס ליה שטרא אלא חשדינן ליה דכביש ליה. אבל קשה בעיני למחוק גירסת הספרים של דפוס ושל כתב שבכולהון מצאתי כתוב ולא כביש ועוד דא\"כ דגרסינן וכביש ליה הוי ליה מה שמסיק רבינו וכתב ז\"ל לפיכך אם טוען כו' כפל דברים דהא כבר כל זה נכלל במ\"ש וכביש ליה ואם בא לפרש לא הוי ליה למימר לשון לפיכך כו' לבבא בפני עצמו לכן נראה דגירסת הספרים ולא כביש הוא עיקר ופירושו הוא כמ\"ש בפרישה ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וכולם שאין להם חזקה כו' ז\"ל הגמרא אר\"נ א\"ל רב הונא כולן שהביאו ראיה ראייתן ראיה חוץ מגזלן ומאי קמ\"ל תנינא לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל לאפוקי מדרב דאמר כתב לו שטר קנה קמ\"ל כדשמואל דאמר אף בשטר ל\"ק עד שיכתוב ליה אחריות נכסים רב ביבי מסיים בה משמיה דר\"נ קרקע אין לו אבל מעות יש לו בד\"א שאמרו עדים בפנינו תנה לו אבל אמרו בפנינו הודה לו לא כו' עכ\"ל הגמרא ועל דברים הללו קאי דברי רבינו ועל פי מה שאכתוב עוד בפרישה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בכל שאר נכסים כו' בב\"ב דף מ\"ט אמתני' דתנן אין לאיש חזקה בנכסי אשתו דייקינן הא ראיה יש תימא נחת רוח עשיתי לבעלי כדתנן בהניזקין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל משום דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי ותירצו דהמתני' דהניזקין באותן שלשה שדות אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שייחד לה בכתובתה ואחת שהכניסה לו שום משלה (זו גירסת רשב\"ם והרא\"ש) למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים כ\"ש דהו\"ל איבה דא\"ל עיניך נתת בגירושין ובמיתה אלא למעוטי נכסי מלוג עכ\"ל הגמרא. ופרשב\"ם אחת שכתב לה כלומר אחת מהג' שדות שדה ששיעבד בפירוש והזכיר אותה שדה בשטר הכתובה דסמכה דעתה עליה עפי משאר נכסים. ואחת שלא נכתב בשטר כתובתה אלא לאחר נישואין יחד לה שדה אחת משדותיו אפותיקי לגבות ממנה כתובתה. ואחת שהכניסה לו שום משלה מבית אביה דהיינו נצ\"ב. למעוטי מאי נקט הנך ג' שדות הללו אילימא למעוטי שאר נכסים וקרקעות של בעל דלא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. אדרבה בהנהו שייך איבה טפי אם לא תודה למכירתו דאי לא כתבה ללוקח א\"ל בעלה עיניך נתת או שאמות או שאגרשך ולכן אינך רוצה לכתוב כדי שתמצא יותר ממה לגבות (וקאמר כ\"ש משום דבהני ליכא לה פתחון פה כ\"כ כמו בג' שדות דמצ\"ל כיון שהן כתובים או מיוחדין לי לא ארצה למכרן) אלא למעוטי נכסי מלוג נקט הני ג' שדות דנ\"מ כיון דשלה הן אינה יגורה מבעלה יכילה למחות בבעלה שלא ימכור ולא שייך נחת רוח עשיתי לבעלי עכ\"ל. וז\"ל תוס' ה\"ג ר\"ח ואחת שהכניס לה שום משלו והכי פי' אחת שכתב לה בכתובתה במנה ומאתים דבמה שאדם נותן משלו שייך לשון כתובה ולא לשון יחוד ואחת שיחד לה בכתובתה תחת הנדוניא שהביאה מבית אביה כי נדוניא נמי נקראת כתובתה כו' ואחת שהכניס הוא שדה משלו ושם לה שדה נגד תוספת שהוסיף לה משלו על ק' ור' עכ\"ל. ונ\"ל דמה שהכריחו לר\"ח לפרש דלא כרשב\"ם הוא זה דלהרשב\"ם אינו מתיישב שפיר במ\"ש אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שיחד לה כו' דמשמע דתרתי נינהו וז\"א דאם כתב לה לא יחד לה ואם יחד לה לא כתב לה ורשב\"ם עצמו הרגיש בזה וכתב או אחת שיחד כו' ע\"ש אבל אכתי לא נתיישב לשון ג' שדות דאינן אלא ב' (ושוב מצאתי בחידושי רמב\"ן שהקשה זו ועוד קושיא אחרת על פי' רשב\"ם) להכי פי' ר\"ה דהאי שיחד לה בכתובתה היינו מאי שיחד לה במקום נצ\"ב שהכניסה לו משלה עפ\"ז הוצרך לגרוס בשדה השלישי ואחת שהכניס לה משלו ע\"כ. והנה רבינו סתם וכתב בין בשאר נכסיה ואפשר לפרשו לרשב\"ם כדאית ליה מה שכתב לה או שיחד לה בכתובתה ולר\"ת כדאית ליה אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שהכניס הוא לה משלו לתוספת כתובתה. ועל מש\"ר והרמ\"ה כתב כו' כתב ב\"י ז\"ל הרמ\"ה אפשר שמפרש השתי שדות כר\"ש וא' שהכניס לה שום משלו מפרש כר\"ח שמפרש לה ששם לה שדה נגד תוספת שהוסיף לה וא\"כ אין נצ\"ב בכלל ג' שדות אלו ודינם כנ\"מ עכ\"ל הנה מוכח מדברים הללו שהוא גרס בדברי הרמ\"ה שדין נצ\"ב כדין נ\"מ וכן נדפס בכל דפוסי ב\"י בפנים ועפ\"ז צריכים אנו להגיה שאינה יכולה כו' שהרי מבואר בגמרא דבנ\"מ לא שייך נחת רוח עשיתי לבעלי. אבל תמה אני דבכל הספרים הן של דפוס הן של כתב איתא הגי' דיכולה לומר כו' ודוחק לומר שנפל טעות בכולם גם ברוב הספרים גרסינן שדין נ\"מ כדין נצ\"ב. וכן הוא בספרים של קלף. וע\"ק דלפי גירסת הב\"י שבמ\"ה אינו מפרש הגמרא לא כרשב\"ם ולא כר\"ח אלא בחדא כרשב\"ם ובחדא כר\"ת וכנ\"ל והוא דוחק. ועוד הלא כבר כתבתי שמה ששינה ר\"ח הגי' הוא מטעם הקושיות שנפלו בפירוש הרשב\"ם על השני שדות שכתב ושייחד לה וא\"כ ע\"כ גם הרמ\"ה ס\"ל ביחד לה בכתובתה כפירוש ר\"ח דר\"ל נצ\"ב וא\"כ אין דינם כדין נ\"מ. לכן נ\"ל עיקר גירסת הספרים דגרסינן והרמ\"ה כתב שדין נ\"מ כדין נצ\"ב דיכולה לומר כו' ויבואו דברי הרמ\"ה על נכון בין לגירסת רשב\"ם בין לגי' ר\"ח הנ\"ל. ומאי דקשיא ממאי דמסיק בגמרא למעוטי נ\"מ ש\"מ דבנ\"מ לא אמרינן נחת כו' נראה דל\"ק מידי אחר שנקדים לך מ\"ש עוד התוס' על הך סוגיא הנ\"ל שם ז\"ל אילימא למעוטי שאר נכסים בפרק האשה שנפלו גבי הרוצה למכור בנכסי אחיו פירוש הקונטרס הא דתנן בהניזקין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל הא מוקמינן לה בג' שדות והקשה הר\"ש דהא בשאר נכסים נמי איירי כדמשמע הכא (פי' שאמרו אילימא למעוטי שאר נכסים כ\"ש דהוה ליה איבה) כו' עד ואפשר ליישב פ\"ה דמקחו בטל משמע בטל לאלתר וה\"פ למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים שלא תטרוף לגמרי כ\"ש דהו\"ל כו' ולמעוטי שאר נכסים דלא יהא מקחו בטל לאלתר לא אצטריך דפשיטא דהא כל אדם מוכר קרקעות משועבדים עכ\"ל. נלמד מדבריהם דהא דתנן בהניזקין לקח מן האיש כו' מקחו בטל ואוקמוה בג' שדות היינו לומר דבג' שדות אלו מקחן בטל לאלתר פי' בין הוא ובין היא יכולים לחזור היום ולמחר מתי שירצו (וכמש\"ר בא'\"ע בסימן צ' ע\"ש) וכ\"ש דיכולה לחזור ולטרוף אותן בעת שתתגרש או תתאלמן משום דתימא נ\"ר עשיתי כו' יפריך עלה למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים שיש לו המשועבדים לה קשיא ממ\"נ וכנ\"ל ותירצו למעוטי נ\"מ ופי' לדעת רשב\"ם והרא\"ש ורבינו דבנ\"מ מכירתם קיים לעולם אפילו טריפה לזמנו אין לה עוד מהם דאמרינן שגמרה להקנות כיון שלא שייך בהם נחת רוח כו' אבל הרמ\"ה ס\"ל כיון שהאי מקחו בטל דתנן ר\"ל בטל לאלתר גם הא דדייקינן מאוקימתא דא' משלשה שדות דבא למעט נ\"מ מסתמא הוה כדומה לה דהיינו לומר דבנ\"מ אין מקח בטל לאלתר אבל טריפה יש לה מ\"מ ומשום דאמדינן דעתה דמסתמא לא כוונה לקנין גמור שלא תוכל לטרפה עוד אחר מיתה וגירושין אלא דעתה היה שכל זמן שהוא חי שיש לו בלא\"ה הפירות מהם תעשה לו רצונו בזה שתהיה הקרקע מכורה לפירותיה ואם יארע שתמות היא קודם לו יקום המקח לגמרי דמה איכפת לה דאכיל איהו הפירות או אינש אחרינא במקומו ובשעת גירושין ומיתה תחזור ותקחנה ומה דדייקינן איש בנכסי אשתו אין לו חזקה הא ראיה יש קאמר אנכסי מלוג ובענין שיכול למכרם בחייו ואין מקחו בטל לאלתר וק\"ל. וזהו שכ\"ר בשם הרמ\"ה שדין נ\"מ כדין נצ\"ב שיכולה לומר נחת רוח כו' פי' ואין מכירתו קיימת לעולם אלא יכולה לחזור ולטרפה מן הבעל. ומה שלא הזכיר הרמ\"ה דלא לגמרי דמיין נ\"מ לנצ\"ב שהרי בנ\"מ מכירתה קיימת עד שעת טריפה משא\"כ בנצ\"ב ל\"ק דודאי כשמכרו לאינש אחרינא (דמינה איירי מתניתין דהניזקין) איכא נפקותא גדולה בין בטל לאלתר לבטל בשעת טריפה אבל כאן דמיירי כשמכרה לבעלה אין נפקותא אם מכרה בטל לאלתר או לא דהא בין כך ובין כך הבעל אוכל פירות מהן שהרי אוכל תמיד פורות נ\"מ שלה אלא עיקר הנפקותא באם תתגרש או ימות שתוכל לחזור ולטרפה אף שמכרה לבעלה משום דאמרה נחת רוח עשיתי לו בנצ\"ב. ומאי דנקט נצ\"ב יותר מב\" שדות האחרים הנ\"ל אע\"פ שגם בהם יכולה לומר נחת רוח כו' היינו משום דודאי דמי טפי נ\"מ לנצ\"ב ממה דדמי לאינך שדות שנ\"מ ונצ\"ב שניהן שלה היה מימי קדם ודוק. ואף דלשון הגמ' מסוגיא דבתר הכי לא משמע הכי דשם דף נ' אאוקימתא הנ\"ל דמוקי לה למעוטי נ\"מ מסיק וקאמר ז\"ל והא אמר אמימר איש ואשה שמכרו בנ\"מ לא עשו ולא כלום (ופי' ר\"ש דקס\"ד דה\"ק דאיש שמכר ואחריו האשה לא עשו כלום דמצ\"ל נחת רוח עשיתי וכ\"ש אי זבנת לבעלה ואמאי קאמרת הא ראיה יש) ומשני כי אתמר דאמימר כי זבין איהו ומת אתיא איהי ומפקה א\"נ זבנה איהי ומתה אתי איהו ומפיק כו' אבל היכא דזבינו תרווייהו לעלמא א\"נ זבנה איהי לדידיה זבינה זבינא עכ\"ל הגמרא ומשמע דזבנה איהו לדידה דהוה זבינא דקאמר הוי ג\"כ אפילו לאחר מיתתו דומיא דזבן איהו או איהי לחוד לפני זה אין זה דקדוק כ\"כ דהא לפני זה לא איירי אלא במכר הוא ומת הוא או מכרה היא ומתה היא ודומיא (דב\"נ) [דהכי] מסיק וקאמר הא מכרה איהו לדידיה ומתה היא דמכר קיים ונ\"מ אם חזר ומכר הוא לאחר שקנהו ממנה קודם שמתה היא ואח\"כ מתה היא דאין האיש יכול לבטל המקח אבל מכרה היא לו והוא מכר לעלמא ואח\"כ מת הוא ס\"ל להרמ\"ה דיכולה היא להוציא מיד הלוקח ומטעם הנ\"ל. ועוד דגם מ\"ש הגמרא הנ\"ל כי קאמר אמימר במכר הוא ומת אתיא איהי מפקא כו' כתב הרא\"ש שם דל\"ד מת קאמר אלא אף אם לא מת יכולין לבטל המקח ל\"מ היא אלא אפילו הוא והא דקאמר ומת הוא משום סיפא דמכרה היא לעלמא נקטי' ע\"ש שמע מינה דלאו ממיתה לחוד איירי א\"כ נוכל לומר דס\"ל להרמ\"ה דגם הא דמסיק ואמר א\"נ מכרה איהי לדידיה זבינה זבינא לא איירי במת הוא אלא כמ\"ש. מיהו דוחק קצת גם הא דמסיק רבינו וכתב ז\"ל וא\"א כתב כסברא הראשונה הוא דוחק קצת לפירושו דהוי כסברא הראשונה (לא) [דהא] נזכר בפי' דמנ\"מ אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי אפילו לאחר מות הבעל וצ\"ע ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כ\"כ כתב ב\"י כלומר לא חילק בין גזלן לאנס את חבירו עד שימכור עכ\"ל. ואני אומר דבהדיא חולק הרא\"ש על הרמב\"ם שהרי כתב בפרק חזקת אמימרא דרב ביבי ז\"ל ודוקא במסר מודעה כו' ורב ביבי בגזלן מיירי שהרי מסיים משמיה דר\"נ הוא וכמ\"ש לשונו בר\"ס זה. ומיהו נראה דהא דפליג הרא\"ש היינו דוקא כשעדיין לא גזל ממנו אלא שהוחזק גזלן על שדה זו והשתא מגזם ליה אם לא תמכרנה לי אקחנה ממך בגזילה וביד חזקה אבל אם כבר גזלה ממנו ואמר אם לא תמכרנה לי לא אחזירנה לך בהא אפילו הרא\"ש ורבינו מודים דא\"צ מודעה כשהוחזק גזלן ודוק לקמן סימן ר\"ה בדרישה ס\"ב ופרישה סי\"ג: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " והוא בעצמו החזיק בה ג\"ש כו' רבינו סתם הדברים כאן וסמך אמ\"ש לעיל בסי' קמ\"ו סכ\"ג ומשם מתפרש דברי רבינו שבכאן לכל מר כדאית ליה דהיינו לר\"י ולהרמב\"ן מיירי כשיש למערער עדים שהיא שלו ואז בעינן דוקא שיחזיק הבן ג\"ש ולדעת רשב\"ם מיירי אפילו אין להמערער עדים אפ\"ה אי לא החזיק הבן אינו נאמן לומר בפני נתן לך המעות דהיינו בפני קנאה מינך ע\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " והוציא זיז מביתו כו' בד\"א בזיז בולט טפח כו' משנה בב\"ב דף נ\"ט הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות פחות מטפח אין לו חזקה ואינו יכול למחות ושם בגמרא אסיפא א\"ר הונא ל\"ש אלא בעל הגג בבעל החצר אבל בעל החצר בבעל הגג יכול למחות (משום חשש היזק ראייה) ורב יהודא אומר אפילו בעל החצר בבעל הגג אינו יכול למחות ע\"כ ופסק הרא\"ש כרב הונא וכמש\"ר בשמו וכתב ב\"י ע\"ז ז\"ל וכתב הרא\"ש והא דקתני בזיז טפח יכול למחות צ\"ל בין בעל החצר בבעל הגג בין בעל הגג בבעל החצר דאם לא כן לרב הונא דאמר דבפחות מטפח יכול למחות בעל החצר בבעל הגג מאי איכא בין פחות מטפח לטפח עכ\"ל וקיצר ב\"י כאן בהעתקה במקום שהיה לו להאריך ולבארו (דלפי פשוטו ושיטתו דהרא\"ש יהיו דברי רבי' שלא כדברי הרא\"ש שכתב שגם בעל גג יכול למחות בבעל חצר ורבי' כתב שאין בעל הגג יכול למחות בבעל החצר) וכלל דברי הרא\"ש הוא שם דבא ללמדנו דל\"ת מ\"ש זיז טפח יש לו חזקה ויכול למחות קאי דוקא אתוך ג\"ש קודם שהחזיק בו וקאמר דיכול למחות בעל החצר אבעל הגג אבל בעל הגג אבעל החצר לעולם לא מצי למחות דאפילו אחר ג\"ש דהחזיק בעל הגג אכתי נאמר דמשתמשים בו שניהם דכשאינו צריך להבעל הגג משתמש בו בעל החצר ע\"ז קאמר דז\"א אלא מ\"ש ויכול למחות קאי גם אאחר ג\"ש דכמו שבתוך ג\"ש ודאי בעל חצר יכול למחות בבעל גג מלהשתמש בו כלל כן אחר ג\"ש בעל גג מוחה בבעל חצר מלהשתמש בו כלל ודייק זה דאל\"כ אלא תאמר שבעל הגג אינו יכול למחות בבעל חצר לעולם א\"כ מאי איכא בין פחות מטפח לטפח ולמה קתני פחות מטפח אין בעל הגג יכול למחות בבעל חצר לרב הונא דהא גם בזיז טפח אינו יכול למחות בו לעולם וק\"ל וע\"ש בתוס' דף ל\"ט שפירשו המשנה בשני אוקימתות והרא\"ש נקט בלשונו מלות אוקימתא קמא ולדינא הסכים לאוקימתא בתרא ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ורב יהודא סבר כיון שהוא קטן ואין בו תשמיש קבוע כו' ז\"ל הגמרא שם דא\"ל לתשמיש לא חזי למאי חזי למיתלי ביה מידי מהדרנא אפאי ותלינא ואידך א\"ל זימנין דבעיתת. ופר\"ש דא\"ל בעל הגג לבעל החצר לשום תשמיש לא חזי לי האי זיז שאלך ואעמוד עליו ואראך בחצירך בעלילה זו ולא חזי אלא למיתלי ביה חפצא וכשארצה לתלות מהדרנא אפאי וכיון דיכולני לתלות בחזרת פנים אם אסתכל בחצירך אהא נתפס כגנב והלכך ליכא היזק ראיה ורב הונא אמר זימנין דבעיתת ליפול מן הגג כשתעמוד בשפת הגג ותשוח לתלות דבר על הזיז ולא תהדר אפיך ולא תבוש מלהסתכל בחצירי ולא תהא נתפס כגנב ואפילו כי לא בעיתת תטעון דמחמת ביעתות' לא אהדרנא אפאי והלכך איכא היזק ראייה עכ\"ל. וכתב נ\"י ז\"ל והא דלאחר ג\"ש הוי חזקה בזיז טפח אף ע\"ג דלהרי\"ף וקצת פוסקים היזק ראייה אין לו חזקה היינו מחלון לחצר דקביע תשמישתו אבל מגג לחצר וג\"ש בתשמיש כזה מהני חזקה עכ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והרמב\"ם כתב דאפילו אין בו טפח כו' עד לבנות תחת הזיז ולבטל תשמישו כו' נראה פשוט דאין כוונת הרמב\"ם היא שגם לזיז פחות מטפח יש לו חזקה גמורה כשלא מיחה בו לאלתר ושאין בעל החצר יכול תו לבטל כלל תשמיש הזיז אם ירצה לבנות במקומו ושאין חילוק בין זיז טפח לפחות מטפח אלא בלבנות ע\"ג קרקע תחת הזיז ועד הזיז וכמשמעות לשון רשב\"ם דא\"כ הו\"ל להרמב\"ם לכתוב שכשהוא טפח צריך להניחו לו מתחתיו אויר י\"ט כמ\"ש בסיפא כשהוא במשך י'. וגם לשון הרמב\"ם דכתב החזיק באויר כנגדו כו' לא החזיק באויר החצר כו' אינו משמע דקאי אאויר שתחת הזיז לחוד. ועוד דלישנא דמתני' דקתני זיז טפח יש לו חזקה ויכול למחות פחות מטפח אין לו חזקה ואין יכול למחות משמע דלא קאי אחזקה מאויר דתחת הזיז דוקא אלא כוונת הרמב\"ם הוא בזיז עצמו וה\"ק ודאי גם זיז שהוא פחות מטפח כשלא מיחה בו לאלתר הו\"ל חזקה לענין זה שכל זמן שבעל החצר אינו בונה בחצירו ומגביה בניינו גם במקום זיז אזי יכול לשמש בעל הזיז בזיזו ואין בעל החצר יכול למחות בו השימוש באמרו אתה מזיקני בראייתך זה לא אמרינן מדלא מיחה בו לאלתר אבל אם ירצה בעל החצר לבנות לבנין גם במקום הזיז ובזה יבוטל תשמישו לגמרי הרשות בידו דאין בעל זיז זה קנה באויר שהזיז עומד בו כיון שהוא פחות מטפח וע\"ז קאמר המשנה פחות מטפח אין לו חזקה פי' זה בעל חצר יכול לבנות במקומו. ומ\"ש ואין יכול למחות בו פי' דאם מיחה ועודו קיים אינו יכול למחות השימוש שבזיז לכל מר כדאית ליה. ואם הוא ארוך טפח ולא מיחה יש לו חזקה באויר כנגדו פי' באויר שקבוע שם הזיז ואין בעל החצר יכול לסלקו בבניינו (ומ\"ש הרמב\"ם לבנות תחת הזיז ר\"ל במקומו כמ\"ש עין תחת עין כו'). ומ\"ש ויכול למחות ג\"כ ר\"ל אף אם מיחה בתחילה דאין לו חזקה ובא לשמש בו בעודו קיים יכול למחות בעל החצר בבעל הגג ובשימוש שתחת הזיז לא איירי הרמב\"ם בבבא זו. ונראה שגם הרמב\"ם ס\"ל כהרי\"ף והרא\"ש ורבינו דשום אחד מהן לא הזכירו שימוש תחת הזיז כ\"א כשהוא רחב ד' או ארוך טפחים וכמ\"ח בפרישה ומש\"ה לא הזכירו הרמב\"ם וגם לא כתבו רבינו כאן כ\"א בסמוך כשהוא במשך ד' או י' ודוק כי ז\"ש נלע\"ד ברור. שוב מצאתי בפירוש המשניות להרמב\"ם דפי' כאשר כתבתי שכתב ז\"ל ואם יש בו טפח יש לו חזקה ויכול בעל הזיז למנוע לבעל החצר לבנות סמוך לאותו הזיז שלא יסיר אותו ויבנהו בבנין כו' וכתב שם בפי' המשניות עוד ז\"ל ואם הוא פחות מטפח אין לו חזקה לבעל זיז ואינו יכול למנוע לבעל החצר מלבנות אבל בעל החצר יכול למנוע לבעל הזיז מלהשתמש בו כו' והיינו אם מיחה בעל החצר בבעל הזיז בתחילת (ויבעתו) [עשייתו] ואליבא דרב הונא דפירשתי דבריו כן וכנ\"ל והיינו ממש כמ\"ש ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שאין לו בו לא פתח ולא חלון כו' וכתבו התוס' דף נ\"ט ז\"ל וא\"ת והיאך יכול בעל הגג להשתמש בזיז והא איכא מעקה דאמרינן בפ\"ק גג הסמוך לחצר חבירו עושה עליו מעקה גבוה ד' אמות כדי שלא יראה מן הגג לחצר חבירו (וכ\"כ רבינו בסימן ק\"ס) אבל המעקה דעושין שלא יפול מהגג אינו כ\"כ גבוה וי\"ל כגון שהזיז בקרן זוית בסוף המעקה עכ\"ל. ולא רצו לתרץ שהזיז הוציא למעלה משפת המעקה העליונה דאין דרך להוציא משם. ועוד י\"ל משום דא\"כ אין טעם לרב הונא הנ\"ל דאמר דאפילו בזיז פחות מטפח יכול בעל החצר למחות בבעל גג לשמש בו משום היזק ראייה משום זימנין דבעיתת וכנ\"ל דהא בדאיכא מעקה והוא עומד בפנים לא שייך ביעתותא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שהגג והחצר היה לא' כו' הוי חזקה כו' וא\"ת הא כ\"ר ס\"ס קנ\"ד סל\"ח ראובן שמכר או נתן הבית לשמעון והחצר ללוי והיו חלונות פתוחות מהבית לחצר צריך לסתמם וא\"ל דשאני הכא במזחילה דלא נתחדש עתה עליו שם מזיק דגם מתחילה היה המזחילה שופך מים לחצר משא\"כ בסי' קנ\"ד שמתחילה כשהיה הכל של אדם א' לא היה שייך היזק ראייה א\"נ דשאני היזק ראייה דמזיקו בכל פעם בעיניו ונעשה כאדם המזיק בידים משא\"כ בשפיכת מים דרך המזחילה דבא מעצמו מן השמים דהא שם לא קאי דוקא אכשיש לו היזק ראייה אלא אף בשאין לו היזק יכול בעל החצר לבנות לפניו ולהאפיל עליו כדמוכח ממ\"ש שם אחריו בשייר הבית לעצמו ע\"ש והכא אמרי' דאין בעל החצר יכול לבנות בחצירו עד כנגד המזחילה והצינור למנוע המים מלירד בחצירו וכמש\"ר בסמוך סי\"ו. וע\"ק ממ\"ש בגמרא וכתבו רבי' בסי' קע\"ג דאחין שחלקו בנכסי אביהן אין להן אמת המים זע\"ז וגם בס\"ס קי\"ד סעיף ל\"ח כ\"ר בשם תשובה לגאון באמת המים דאינו יכול לעכב כיון דשתק ולא מיחה מחל משמע דאם ירצה למחות יכול למחות. וי\"ל דמיירי כאן כשמכר לבעל החצר החצר תחילה ושייר לנפשו הבית ואח\"כ מכר הבית לזה ואמרי' לקמן ס\"ס קנ\"ד בכה\"ג בחלונות די\"א דאין רשות לבעל החצר לבנות לפני החלון משום דכל לגבי נפשו שייר לעצמו לצורך ביתו האור ה\"נ נאמר כה\"ג במזחילה דשייר מתחילה לגבי נפשו ואח\"כ מכר לזה כל זכות שהיה לו ול\"ד למכר לשניהם יחד וע\"ל בס\"ס קע\"ג דכ\"ר בשם הרמב\"ם דשנים שקנו משנים שדה א' אין לא' לשנות דבר מכל הנזקין שהחזיקו בו המוכרין וי\"ל דה\"נ איירי בכה\"ג ואע\"ג דרבינו כתב כאן שהיה לאחד וי\"ל דרבי' נקט מא' להי\"א דס\"ס קנ\"ד דס\"ל כן וכמ\"ש ומינה שלהחולקין מיירי שקנאוהו משניהם וק\"ל. ואע\"ג דשם מסיק רבינו בשם רי\"ב דא\"צ בעל החצר להרחיק בניינו י\"ל דמש\"ה כ\"ר כאן ג\"כ טענה אחרת שטוען ראובן ששמעון נתן לו רשות לעשות דבטענה זו החזיק לכ\"ע וטענה זו שהגג והחצר היו לא' כו' כתב לאותן י\"א דס\"ל הכי וק\"ל. אבל אין לתרץ ולומר דמיירי שם דוקא בתוספת אור וע\"ד שחילק רבינו בשם הרא\"ש שם לפני זה דהא כבר הוכחתי בס\"ס קע\"ג דכל דלא עלו אהדדי גם בכל האור יכול להאפיל עליו ע\"ש. וע\"ל בס\"ס קמ\"א מש\"ר בשם הרשב\"ם באחד קנה קרקע וא' אילן דנותנין לו לבעל אילן א' כמלא אורה וסלו ואע\"ג דהקונה אילן אחד אין לו קרקע כלל משום דאמרינן כשם שמכר לזה בעין יפה בקרקע כך מכר לזה האילן לכן יש לו כ\"כ כמו שהיה נוהג כשהיה הכל של אדם א' וא\"כ ה\"נ הול\"ל הכי וצ\"ע: וא\"א הרא\"ש לא הביאו כו' הב\"י כ' ע\"ז ז\"ל גם הרי\"ף והרמב\"ם לא הזכירו מזחילה של בנין וכו' שלא חששו לזכרו משום דטעמא לא ניחא לי דתתרע אשיתאי פשיטא דטענה היא וס\"ל דל\"ש בין מזחילה ומרזב דאם שניהן של בנין יכול למחות ואפי' במרזב ואם הם של עץ אפי' במזחילה א\"י למחות כנ\"ל עכ\"ל ור\"ל ומתני' דמפליג בין מזחילה למרזב היינו משום דסתם מזחילה היא של אבנים וסתם מרזב היא של עץ וכמ\"ש בשם ר\"ש לעיל. וישוב זה דהב\"י הוא דחוק בעיני דא\"כ לא הו\"ל להרא\"ש לסתום אלא לפרש. ועוד דלא הזכירו הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם דאסור לבנות תחת המזחילה ואדרבה במיימוני משמע דמותר לבנות תחת המזחילה שהרי כתב שם ז\"ל וכן אם רצה בעל החצר לבנית תחת הצינור כו' עד שאינו עשוי אלא לקילוח המים עכ\"ל ומה\"ט משמע דאף במזחילה ס\"ל דמותר לשנות ואין לדקדק א\"כ למה נקט בלשונו צינור די\"ל דחדא מינייהו נקט וכנ\"ל כמ\"ש שם לפני זה שפתח בצינור ובמזחילה וסיים בצינור לחוד וכ' ז\"ל ואם לא מיחה בה המחזיק זה בצינור כו' וצ\"ל שם דנקט צינור לחוד המוזכר שם בריש דבריו וה\"ה למזחילה. לכן נראה דמשום הכי לא הביא משום דסובר דמותר לבנות תחת המזחילה אפי' בשל בנין ולטעמיה אזיל דס\"ל דהני ג' אמוראים פליגי אהדדי ואזלינן לקולא וכמ\"ש שם לשונו בפרישה ומש\"ה בהא נמי אזלינן לקולא ואמרינן כיון דלשינויא דרב יהודא ודר\"ח המשנה אינה מוכרחת לומר דאיירי מבנין שהם מפרשים יש לו חזקה ואין לו חזקה אי מותר לשנות או לקצר ולדידהו כיון די\"ל דהמשנה לא איירי בהכי לא אמרינן סברא זו דדחוקה היא דתתרע המזחילה דלמעלה מקול המקבת דלמטה וכל א' יכול לדחות את חבירו ורשאי לעשות בשלו מה שירצה דאם בא בעל החצר לשנות בצינור או לקצר יכול בעל הצינור לומר כשינויא דר' ירמיה קים לי דהמשנה לא איירי בשינוי לקיצור וא\"כ אין לך כח לשנות צינור שלי שהחזקתי בו ואם בא בעל הגג למחות בבעל החצר לבנות תחת המזחילה מכח שינויא דרבי ירמיה יכול בעל החצר לומר קים לי כשינויא דר' יודא ודר\"ח והיינו טעמא דהרא\"ש דפוסק כדברי המיקל: "
+                ],
+                [
+                    " יכול לבנות תחתיו אבל אינו יכול לומר כו' עד אינו יכול לקצרו כבר כתבתי בפרישה ג' האוקימתות שבגמרא ושהרא\"ש סבר דפליגי ופסק כאוקימתא דר' ירמיה וכ\"כ המ\"מ בשם הרמב\"ם בפכ\"ח דהלכות שכנים ע\"ש אבל הנ\"י כתב בשמעתין ז\"ל והני תלת אמוראי ל\"פ אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא הילכך קיי\"ל ככולהו וכן נראה מדברי הרי\"ף ז\"ל שהביאם כולם בהלכות וכן דעת הרמב\"ם פ\"ח דשכנים הרנב\"ר ז\"ל עכ\"ל. לכאורה דבריו תמוהים דהא מדברי הרמב\"ם משם משמע דלא פסק אלא כאוקימתא דר' ירמיה בלבד וכמ\"ש המ\"מ שם בשמו ע\"ש ונראה ליישב ולומר דל\"י הבין דברי הרמב\"ם כמו שהבינם הראב\"ד ז\"ל דכתב על דברי הרמב\"ם ז\"ל זה הדרך אינו מחוור ואיך יבא ע\"ז המזחילה יש לה חזקה ובעל החצר למה יעכב על בעל המזחילה מלקצר ואם הוא רוצה להתריע כותלו מה לו לבעל החצר ועוד כי המשנה מעולם לא הזכיר קנין הגג לבעל החצר ודברי אמוראים הם עכ\"ל וכ' המ\"מ על דבריו ז\"ל הנה סבר הר\"א ז\"ל שדעת המחבר היה לפרש דברי שמואל ור' חנינא במחאת בעל החצר על בעל הגג ולפיכך תפס עליו שאין זה משמעות הסוגיא בשום פנים שאיך יהיה בזה חילוק בין מזחילה לצינור כמ\"ש הוא והדין עמו לתפסו אם היה דעת המחבר לפרש כן כו' עכ\"ל (ועיין בסמוך שכתבתי ישוב להשגותיו) ונראה שגם נ\"י הבין מדברי הרמב\"ם כן שהוא מפרש תרתי אוקימתות קמייתא לענין מחאת בעל החצר בבעל הגג וה\"פ המרזב אין לה חזקה לבעל החצר ואינו יכול לומר לבעל הגג כבר החזקתי במרזב שלך ואין לך רשות לשנותה אלא יכול לשנות באותו רוח או לקצרה אבל אוקימתא דר' ירמיה דמותר לו לבנות א\"א ��פרש כ\"א במחאת בעל הגג בבעל החצר שבעל הגג אין לו חזקה במרזב לומר לבעל החצר אי אתה רשאי לבנות תחתיו ובאמת שכן משמע פשטא דלישנא דרמב\"ם שכתב תרתי בבי בשינויא דבעל הגג שאין בעל החצר מעכב עליו ובבא ג' בשינויא שמשנה בעל החצר שאין בעל הגג מעכב עליו ומ\"מ הרגיש בזה וכתב על דברי הרמב\"ם ז\"ל ודין זה שכתב רצה בעל הגג כו' לא שיהא כן פי' האוקימתות אבל מתוכן נלמד שלא נחלקו אלא אם בעל החצר יכול לקצר או לשנות אבל בעל הגג נראה דהכל מודים דמה לו לבעל החצר בכך ע\"כ ופי' זה נראה דוחק להראב\"ד והנ\"י דא\"כ הו\"ל להקדים תחלה דין שיכול בעל החצר לבנות שהוא אוקימתא דר' ירמיה ופירושא דמתני' ושייך לדין שהזכיר קודם לכן שהוא ממתני' ואח\"כ הו\"ל לכתוב תרתי בבי הנלמדים מדיוק האוקימתות (מיהו בפי' המשניות שפי' הרמב\"ם ז\"ל משמע בהדיא כדברי המ\"מ) ומש\"ה כ' הנ\"י וכן דעת הרמב\"ם דל\"פ הני ג' אמוראים שהרי הוא כ' פירוש שלשתן להלכה. ובזה נתיישב נמי מה שיש לדקדק על דברי רבי' שכ' ע\"ז כסמוך וא\"א הרא\"ש לא הביאו בפסקיו ואיני יודע למה שק' למה לא תמה גם על הרי\"ף והרמב\"ם שלא הביאו וה בפסקי' כן די\"ל דגם רבי' הבין דלהרי\"ף ורמב\"ם מר אמר חדא ומר אמר חדא ול\"פ ולהכי י\"ל דהא דקתני במתני' המזחילה יש לה חזקה לאו לענין בנין קאמר דודאי אין חילוק בין מזחילה לצינור לענין שיוכל לבנות תחתיו אלא אאינך תרתי קתני המזחילה יש לה חזקה דהיינו לעשותו ברוח אחרת או לקצרה דבהא ודאי יש לחלק בין מזחילה לצינור והמקשן והתרצן שקלו וטרו במילתא דר\"י לפי פשט משמעות הל' דקאמר ר' ירמיה אמר בל' פלוגתא וצ\"ל לדעת הרי\"ף והרמב\"ם דאף דל\"פ מ\"מ קאמר ר\"ח אמר ר\"י אמר כו' מפני שכל א' אמר לחבירו אף שדינך אמת מ\"מ בלעדו נוכל ביישב המשנה דקתני אין לה חזקה מרוח א' וע\"ז הקשה איך א\"ל ר\"י שנוכל לתרץ המשנה דקתני אין לו חזקה מרוח אחת בבנין לחוד דא\"כ ק' ממזחילה ואף שדחה לה וקאמר דאיירי בשל בנין לסברת המקשן השיב לו כן וק\"ל. וניחא להו לפרש כן מפני שהמשנה סתמא קתני מזחילה יש לה חזקה ואי מיירי לענין לבנות הא משמע דגם בשל עץ אסור וזה פשיטא דלא דהרי המקשן הקשה בפשיטות מנ\"מ וכיון דלא איירי המשנה מבנין סברא דחוקה היא לומר מנפשין לאסרו מטעם דתתרע מזחילה העליונה מקול מקבות שהם על ארץ תחתונה. אבל לדעת הרא\"ש דס\"ל דפליגי ולר' ירמיה מתני' דוקא מיירי לענין שיכול לבנות בעל החצר ע\"כ מוכרחים אנו למוקים מתני' במזחילה של בנין לכן כ' רבי' ואיני יודע למה השמיטו. ומיהו כבר כתבתי ישוב לעיל בסמוך על תמיה זו שתמה רבי' ע\"ש ודוק. ולענין מה שהשיג הראב\"ד על הרמב\"ם לפי מה שהבינו הוא ובנ\"י ונראה דס\"ל להרמב\"'ם דודאי דבמזחילה כשבא בעל הגג לסלקו מסתמא לסלקו לגמרי לרוח אחרת באופן שלא יגיעו המים עד לחצר שמעון ולא שייך בהו סילוק מצד לצד ברוח אחד ולכן קתני סתם מזחילה יש לו חזקה בעל החצר מעכב עליו שכשם שהוא קנה חצירו של זה למשדא ביה מיא גם לדידיה קנה מי גגו של זה משא\"כ במרזב שאף שמסלקו לצד אחר אפשר שהכל ברוח א' ומ\"ש הראב\"ד דזה דברי אמוראים הם ור\"ל שרב יהודא אמר שמואל אמר התם צינור המקלח מים לחצר חבירו ובא בעל כן הוא הגירסא בגמרא וברי\"ף כתב ובא בעל הגג לסותמו בעל החצר מעכב עליו דא\"ל כי היכי דאת קניא לך חצר דידי למשדא ביה מיא לדידי נמי קני לי מיא דאגרך עכ\"ל. ונ\"ל ליישב דהרמב\"ם ס\"ל דר\"י א\"ש מיירי בצינור ששופך לתוכו בעל הבית שופכין מי תשמישיו וכן משמע ל' המימרא הנ\"ל וא\"ש גיר��ת גמרא דידן הוא דלא כתב בעל הגג. והמשנה מיירי במרזב הקבוע למזחילה שנשפכים לתוכו מי גשמים. ורמב\"ם התחיל בתרווייהו שכתב ז\"ל הרוצה להוציא צינור על חצר חבירו כו' או שעשה מזחילה על כותלו דמדלא כללינהו יחד לכתוב הרוצה להוציא מזחילה וצינור על חצר חבירו משמע דבצינור לא איירי בהמצורפת למזחילה המונחת על הכותל והכלל דס\"ל להרמב\"ם דכל שאפשר שיבוא היזק לבעל החצר ע\"י השינוי יכול לעכב וכמ\"ש בסמוך: אבל אינו יכול לומר להטותו לרוח אחרת ז\"ל התוספות שם דף נ\"ח מרזב אין לו חזקה מרוח א' פי' שאם היה במזרח יכול לומר לו תנהו למערב אבל לסלקו לגמרי מב' רוחות לא ותימה דא\"כ היכי קאמר דמרזב אין לו חזקה ומזחילה יש לו חזקה הלא מעולם לא יזיז זה בלא זה (מזיז זה) דכשמניח המרזב לראש א' של המזחילה גם המזחילה צריך לזוזה ולהגביה ראש א' ולהנמיך ראש האחר שנותן עכשיו המרזב לשם. וי\"ל דמ\"מ יש לה חזקה שא\"צ לעקור לגמרי ממקומה כמו המרזב א\"נ כגון שהמזחילה שוה שאין צד א' גבוה מהשני דהשתא לעולם א\"צ לזוזה אלא לסתום צד שעקר ממנה המרזב והר\"ר יוסף פי' דמרזב שאין לו חזקה מרוח א' היינו שיוכל להטות ראש המרזב לצד צפון או לצד דרום והכל בראש הא' של מזחילה ומשתי רוחות היינו מראש לראש יש לו חזקה ואינו יכול לשנות ליתנו מראש זה לראש השני המזחילה ובענין זה פירש ר\"ש אם המרזב קבוע באמצע רוח מזרחית יכול בעל החצר לעוקרו מן האמצע ולקבעו בשליש הגג או ברביע ובכל אותו הרוח בכל מקום שירצה אבל לרוח אחרת אין יכול לסלקו לפי שיש לו חזקה עכ\"ל. ונלע\"ד דה\"פ אם המזחילה מונחת לארכה בצד מזרח הגג לרוחב החצר והמרזב הוא קבוע ועומדת בה באמצע כזה? דהיינו שהמזחילה חתוכה באמצע ארכה דהמזחילה ומשם שופכת המים להמרזב שקבוע בה שם ונמשכה ממנה להלן לאורך החצר אין לו חזקה לזה ויכול לקבוע המרזב בשליש או ברביעית אורך המזחילה וק\"ל ומ\"ש התוספות ובענין זה פירש ר\"מ (אע\"ג) ר\"ל כמו דלפירוש ר' יוסף דכתבו התוס' בשמו לפני זה מיירי הא דאין לו חזקה בנטייה והכל מצד א' כן לפי' ר\"מ מיירי הכל מצד א' וק\"ל. והנה מלשון להטותו שכ\"ר מוכח דס\"ל כפי' דר' יוסף או ר\"ח ובפרישה כתבתי שכן ס\"ל להרא\"ש ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם רצה בעל הגג כו' אין בעל החצר יכול לעכב עליו כו' עיין במ\"מ שכתב שדינים אלו למד הרמב\"ם מדיוק האוקימתא דמשמע דע\"כ ל\"פ האמוראים התם אלא לענין אם יכול בעל החצר לשנות או לא אבל בעל הגג פשיטא דיכול לשנות ולפי' נ\"י והראב\"ד דלהרמב\"ם תרתי אוקימתא קמייתא בשינויא דבעל הגג מיירי ול\"פ אהדדי כמ\"ש לעיל בסמוך לשונם א\"ש טפי. וק' לי מ\"ט דס\"ל דיכול לשנות הא יכול בעל החצר לטעון בדעתי לבנות ברוח האחרת למעלה מגובה המזחילה וא\"ל דס\"ל לרמב\"ם כיון שהחזיק מרוח א' החזיק נמי מב' רוחות דהא בסמוך בסכ\"ב גבי קורות סבירא ליה להרמב\"ם דהחזיק לקורה אחת לא החזיק לב' קורות דלמה שהחזיק החזיק ומה שלא החזיק לא החזיק. מיהו בזה היה אפשר לתרץ דגם להרמב\"ם נהי דלא החזיק להרבה קורות מיהא לקורה זה החזיק בכל הכותל ויכול לשנותו ממקום למקום וה\"ה הכא במרזב זה החזיר בכל המזחילה לתת אותה מרוח זה לרוח אחרת. אך קשה דנ\"י כתב בהדיא בשם הריטב\"א להיפוך שכתב ז\"ל אמר המחבר והא דאמרינן שיכול לקצרו או לטלטלו (פי' אאוקימתא דר\"ח ורב יהודא אמר שמואל קאי ותיבת דאמרינן כמו דאמרי א\"נ ס\"ל דל\"פ ומר אמר חדא ומר אמר חדא וכולהו ה��לכתא נינהו וא\"ש לשון דאמרינן) מצד אל צד היינו בעל החצר דסוף סוף הא מקבל המים של גגו אבל בעל הגג אינו יכול לעשות בו שום שינוי שלא מרצונו של בעל החצר שמא ירבה לו בנזק וכבר אמרינן אין לו חזקה כלומר על הניזק וזה ברור ריטב\"א ז\"ל עכ\"ל. וכ\"כ המ\"מ בשם הרמב\"ן והרשב\"א שאם בא להוסיף היזק בכלום אין שומעין לו עכ\"ל פירושו דהרמב\"ם כמ\"ש בפרישה דאיירי כשאינו טוען שום טענת היזק והריטב\"א מיירי כשאין בעל החצר לפנינו והלה בא לשנות אפילו לעקור מצד לצד או לקצר אין שומעין לו דשמא יגיע נזק לבעל החצר כלומר נזק גמור ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם לפיכך כשבא בעל הגג כו' ז\"ל הרמב\"ם שם רפ\"ח המעמיד סולם קטן בצד כותלו בתוך חצר של חבירו או בתוך שדהו לא החזיק בנזק כו' מוכח מלשונו דפי' כפי' רשב\"ם הנ\"ל והא דכתבו רבינו אע\"ג דמשמע מלשונו לפני זה דס\"ל כפי' ר\"י משום דמינה נשמע ג\"כ לפי' ר\"י דאם בא לסמוך סולם קטן על כותל חבירו דלהרמב\"ם אינו יכול למחות ורבינו ס\"ל דיכול למחות וס\"ל לרבינו דגם רשב\"ם מודה בזה דאם הוא בר הכי שמוחה דאינו יכול להשתמש בו בע\"כ. וכבר כתבתי בפרי' בשם המ\"מ דכ' דס\"ל להרמב\"ם דזה בכלל אמרם כופין על מדת סדום. וכתב עוד שם המ\"מ ז\"ל ואינו דומה לזיז פחות מטפח שקיי\"ל כרב הונא דיכול למחות בבעל הגג דשאני התם שיש לו בתשמישו היזק ראייה אבל בסולם שאינו יכול להשתמש בו אלא דרך רשות חבירו וחבירו יכול לבטלו כל זמן שירצה אינו יכול למחות על ההנחה והכל מודים בוה וזה פשוט עכ\"ל. דבריו צריכין ביאור דלכאורה קשה מאי מקשה מזיז פחות מטפח כו' הא כתב שם לפני זה דהרמב\"ם ס\"ל דזיז פחות מטפח ג\"כ יש לו חזקה ומש\"ה ס\"ל לרב הונא דיכול למחות מלקבעו וכמ\"ש ביאורו לעיל ס\"ח די\"ל דהיא גופא קשה ליה דבזיז פחות מטפח יכול למחות מלקבעו כדי שלא יחזיק עליו למה יהיה לו חזקה בזה מ\"ש זיז מסולם קטן ומשני דשאני זיז קטן דגם בו יש היזק ראייה ומש\"ה שייך ביה חזקה כשלא מיחה בו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כותל הידוע כו' בב\"ב דף ו' אר\"נ אחזיק להורדי לא אחזיק לכשורי אחזיק לכשורי לא אחזיק להורדי רב יוסף אמר אחזיק להורדי אחזיק לכשורי ע\"ש וזהו כשורי והורדי שהזכיר רבינו בסימן קמ\"ט סי\"א ע\"ש וכתב הרא\"ש ז\"ל פי' כותל ידוע שהוא של שמעון שהוא בנאו לבדו וראובן שכנו סומך עליו הורדי שהן קורות דקות וטוען שקנה ממנו או שנתן לו כח לסמוך עליו והחזיק ג\"ש אין לו כח לסמוך עליו קורות גדולות ולהכביד על הכותל יותר מאותו בנין שהחזיק בו כבר ורב יוסף דאמר אפילו אחזיק להורדי אחזיק לכשורי כו' עד דמסתברא דהלכתא כרב יוסף לפי שהקונה מחבירו ליתן לו רשות לבנות בכותלו לא שכיח שיקנה לחצאין ולפי שעה לא הוצרך אלא להורדי וכתב הר\"ר יונה ז\"ל והא דאמרינן בפרק הבית והעלייה (ורבינו כתבו לקמן בסימן קס\"ד) עליון שבא לשנות בשקמים שומעין לו בארזים אין שומעין לו אלמא אין לחדש ולהכביד על הכותל יותר על חזקה ראשונה התם מיירי כגון שלקחו הבית והעלייה בעין או שירשוהו והיה סיכוך העלייה בשקמים שלא זכה מתחילה מקחו בעלייה אלא בסיכוך שקמים אבל אם לקחו שנים חורבה א' ובנאו זה בית וזה עלייה אע\"פ שלא סיכך העלייה כ\"א בשקמים כיון שאם היה רוצה היה מסכך בארזים אין אומרים הפסיד דינו אלא אם נפלה העלייה יכול לסכך בארזים כמו שהיה דינו בתחילה וכן אחזיק להורדי דשמעתין כיון שהחזיק ג\"ש בכותל ונאמן לטעון שלקחו כדי לבנות עליו יכול לטעון כשלקחתיו מתחילה הייתי יכול לסמוך עליו כשורי ולא הפסדתי דינו לפי שלא הייתי צריך לאותה שעה אלא להורדי ונראה שחזקה זו מועלת אף לאבני חומה אם נפלו דמסתמא כשקנה ממנו רשות לסמוך על כותלו קנה ממנו כל הכותל להיות החצי שלו ולא אמרינן שהקנה לו רשות תשמיש בעלמא ולא בנין הכותל אבל אין לו בקרקע של מקום הכותל דאותו לא אמרינן שהקנה לו כל זמן שלא פירש עכ\"ל הרא\"ש ובזה דברי רבינו מבוארים: להכניס בכל הכותל באיזה מקום שירצה לכאורה היה נראה לפרש דמש\"ה כתב בכל הכותל דר\"ל דיסיר הראשונים העבים הכבדים ויניח במקומם ובכל השטח קורות קלות שכולן יחד לא יהיו יותר כבדים מאשר היו בו כבר וע\"ד שפירש הריב\"ש בסימן רי\"א לדברי הרמב\"ם. ובזה נתיישב דלא תקשה אהא דכ\"ר אח\"כ או להכניס בו קורות גדולות כו' הא זו וא\"צ לומר זו הוא דמאחר דכבר אמר דיכול להוסיף במנין אף ע\"ג דאיכא תרתי הוספה במנין וכבידות התקרה כ\"ש הכבידה בלא הוספה וכמ\"ש המ\"מ בפ\"ח דשכנים אדברי הרמב\"ם ע\"ש. אבל אחרי העיון תראה שא\"א לפרש דברי רבינו כן דא\"כ לא הו\"ל לסתום אלא לפרש. ועוד דזיל בתר טעמא דאין קנין למחצה ושנעשה שותף בכותל וכמ\"ש בפרישה. לכן העיקר כמ\"ש ביאורו בפרישה ודוק. אפילו אם לא חיבר בטיט כו' כתב ב\"י ז\"ל פשוט הוא ולא ידעתי למה כתבו עכ\"ל ואיני יודע מאי פשיטותו הא כיון דס\"ל להרא\"ש ורבינו דאפילו הכותל עצמו חצי שלו ושכולה חד טעמא הוא שלא קנאה לחצאין ודאי סברא נכונה היא לחלק ולומר דהיינו דוקא כשחיבר בטיט דאז הוי הודאה דיש לו שייכות אל הכותל אבל כי לא חיברה בטיט סד\"א שלא הקנה לו רשות אלא לתשמיש בעלמא להכי אצטריך רבינו לאשמועינן דאפילו לא חיבר נמי ואם דעת הב\"י לומר דפשיטא דמיירי בלא חיברה דאי בחיברה בטיט לא שייך חזקת ג\"ש דלאלתר הוי חזקה וכדאמרינן בפ\"ק דב\"ב דף ז' אמר רבינא האי כשורא דמטללתא עד שלשים יומין לא הוי חזקה בתר ל' יומין הוי חזקה ואי סוכה דמצוה היא עד שבעה יומין לא הוי חזקה בתר ז' יומין הוה חזקה ואי חיברה בטינא לאלתר הוי חזקה ע\"כ. וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ח דשכנים הא ע\"כ לא ס\"ל לרבינו הכי לדינא שהרי לא הביא רבינו הך מימרא דרבינא ש\"מ דס\"ל דאפילו חיברה בטינא ל\"מ פחות מג\"ש וכ\"כ ב\"י עצמו בס\"ס זה וכתב דר\"ת והרא\"ש ורבינו פירשו להך מימרא דרבינא דאמתניתין דפ\"ק דב\"ב דף ה' קאי דעד ל' יום לא הוי חזקה והוה בחזקה שלא נתן מכאן ואילך הוה בחזקה שנתן (וכ\"כ רבינו ס\"ס קנ\"ז ע\"ש) ופי' רבינו כן משום דס\"ל דבכל התשמישים בעי חזקת ג\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והגאוגים פירשו כו' לאלתר הוי חזקה כ\"כ גם הריב\"ש בסימן תע\"א וסיים וכתב ז\"ל ומ\"ש בגמרא ולסתום לאלתר הוי חזקה כו' לא שבחזקת שאר ניזקים צריך ג\"ש אלא בניזקים אחרים דוקא כשיתברר הנזק ושתק מחל ובסתימת החלון לאלתר הנזק מבורר דאין אדם עשוי שסותמים אורו בפניו ושותק כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל חפר שמעון כו' אין לפרש דעיקר ראייתו הוא ממה שסיים בדבריו דאם טוען בכותל זה אני שותף בו הואיל ונשתמש בקורה א' נאמן כו' דמשמע דנאמן אפילו להיות לו חלק בגוף הכותל דהא כבר כתב המ\"מ דזה מיירי כשאין יודעין למי הכותל ולכן צ\"ל דפירושו כמ\"ש בפרישה. ובזה נתיישב נמי למה לא הביא רבינו ראיה ממ\"ש הרמב\"ם דזיז אפילו פחות מטפח הוי חזקה לאלתר א\"ל מיחה (והביאו רבינו לעיל בסימן זה ס\"ח) וי\"ל משום דלא נזכר בדבריו שם לשון מחילה ואיכא למימר דטעמו הוא משום דלאו בני שטרא נינהו וכדפירש רשב\"ם וא\"צ לדחוק ולומר משום דניחא ליה לרבינו להביא דברי הרמב\"ם אלו משום דאיירי השתא בתחיבת קורות או משום סיפא דמילתא הביאו וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " יש חזקה לראייה ז\"ל ב\"י היינו לדעת ר\"י הלוי והרא\"ש אבל לא לדעת הרי\"ף והרמב\"ם כמ\"ש בסימן זה סי\"ז עכ\"ל. והוא דוחק דמאחר שבסי\"ז חזר רבינו לכתוב דין זה ובפלוגתא למה סתם כאן בריש הסימן ולמה כתב הדין פעמיים ועוד דא\"כ הול\"ל יש חזקה להיזק ראייה לכ\"נ דמש\"ר יש חזקה לראייה לא להיוק ראייה לחוד נתכוין אלא כללא דמשנה וגמרא דפ' חזקת נקט דתנן שם דף נ\"ח חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה וגם למצרי מפרש בגמרא שם דלפעמים יש לו חזקה וכתבו רבינו בסמוך סי\"ד עיין שם ואחר כך בסי\"ז כתב דהרי\"ף וסייעתו מפרשינן האי דיש לחלון חזקה דמיירי באין לו היזק ראייה ממנו כגון שאינו פותח לחצר חבירו כ\"א לראות משם לגנתו ולפרדיסו וביש לו חזקה ר\"ל דאין חבירו יכול לבנות כנגדו ולהרא\"ש מיירי אפילו ביש לחבירו היזק ראייה ממנו ואליבא דכ\"ע דקאמר דיש חזקה לראייה כלשון המשנה אלא שמ\"ש אח\"כ שאע\"פ שאין אדם רשאי לפתוח חלון לחצר חבירו זהו דוקא אליבא דהרא\"ש ור\"י הלוי ול\"ק כולי האי דאגב דפתח לומר אליבא דכ\"ע דיש חזקה לראייה סיים פירושו איליבא דהרא\"ש והשתא א\"ש דכ\"ר בתחילת הסימן משום דנקט לכללא וכמ\"ש בר\"ס קנ\"ג יש חזקה שאינו לגוף הקרקע אלא להשתמש כו' דומיא דהכי כתב כאן דיש חזקה לראייה לחוד אע\"ג דאינו לגוף הקרקע וגם לא להשתמש בה ובס\"י איתא אע\"פ שאין אדם כו' ולא שאע\"פ בשי\"ן וא\"ש טפי לפי מ\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ופרשב\"ם דאפילו עלייה וחדר לא שרי כו'. והרמ'\"ה כתב כו' והרמב\"ם ז\"ל כתב כו' ומדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' הנה אעתיק ל' הגמרא ואח\"כ אבאר טעם מחלוקתן ל' המשנה כמ\"ש בפרישה ובגמרא דף ס' לקח בית כו' מ\"ש מפני שמרבה עליהן את הדרך אימא סיפא אלא אם רוצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עליה ע\"ג ביתו והלה מרבה עליו את הדרך א\"ר הונא מאי חדר שחלקו לשנים ומאי עלייה אפתא ע\"כ. לפיר\"ש מאי בונה כחדר דקתני מתניתין לא בונה ממש כדאמרת אלא שחלקה לחדר שלו לשנים שעשה מחיצה באמצעיתו להושיב בו דיורים מרובים דבדבר זה יש לו רשות שיכול למלאות כל ביתו דיורין כו' ע\"ש. ודעת הרמ\"ה מ\"ש מאי חדר שחלקו כו' ומאי עליה אפתא היינו חדר העשוי לאצור בו ולא לדירה. ואפ\"ה דוקא חלקו אבל בנין לא. והרמב\"ם פ\"ה דשכנים כתב ז\"ל אחד מן השותפין בחצר שלקח בית בחצר אחרת אינו יכול לפתוח פתחו לחצר השותפין שלו אפילו בונה עלייה ע\"ג ביתו לא יעשה לה פתח לתוך החצר לפי שמרבה עליהם את הדרך ונעשה כמי שהיה לזה שכן אחד ונעשו לו שכנים הרבה אבל פותח הוא פתח עלייה לתוך ביתו ואם רצה לחלוק חדרו לשנים חולק מכאן אתה לומד שא' מן השותפים שהביא אצלו לביתו אנשי בית אחרת יש לחבירו לעכב עליו מפני שמרבה עליו את הדרך כו' עכ\"ל הרמב\"ם. ודעתו כדעת הרי\"ף. וכתב הרמב\"ן בחידושיו דה\"פ דשמעתא לדעת הרי\"ף מאי חדר שחלק חדרו לב' כלומר חדר זה אין לו פתח בחצר השותפין ולא לחצר שלו שפתוח לזה החצר של שותפין אלא פתחו בתוך הבית הוא ואין לו פתח במקום אחר והיינו שחלק ביתו לב' ועשה מא' מהן חדר וה\"ה ללוקח מא' בית לפנים מביתו ופתחו לתוך ביתו ולא עשה לו פתח לחצר השותפין וסתם ��פתח שהיה לו באותו חצר אחרת שהוכל בכלל שחלקו לב' והאי עלייה כו' כלומר שאין פתח בחצר כלל אלא דרך ארובה עולין לה וכיון שאין נכנסים בה אלא דרך הבית אינו עשוי להשכיר לאחרים שיעברו דרך עליו ואין השותפין יכולין למחות בידו עכ\"ל. וכתב ע\"ז הב\"י ז\"ל מ\"ש הרמב\"ן וסתם הפתח שהיה לו באותה חצר נראה לי דלרבותא כתב כן שאפילו סתם הפתח שהיה לו באותה חצר ואין דרך להשתמש בבית זה אלא דרך החצר השותפין כיון שאינו פתוח לחצר השותפין אלא לביתו אינו יכול לעכב עליו ע\"כ. ואין לשון הרמב\"ן משמעין לי כן אלא דוקא נקט סתם ומשום דאי ל\"ה הרי כולם הולכים דרך הבית לדרך חצר השותפין והוא עיקר התירוץ שתירץ רב הונא מאי בונה חדר שחלקו כו'. ושוב מצאתי שהדר ביה בעל הב\"י וכתב בכ\"מ בפ\"ה דשכנים ז\"ל רבינו מפרש כהרי\"ף שכתב בתשובה שמי שלקח בית בחצר אחרת יכול לפתחו לתוך ביתו אבל לא לחצר השותפין ובלבד שיסתום הפתח שהיה לו לחצר אחרת כו' עד וכן דעת רבינו ואע\"פ שלא כתב פתח גבי בית כמו בעלייה מוכרח הוא בדבריו שלא אמר לא יפתחנה אלא לחצר הא לביתו יפתח ועוד שכיון שסתם פתח של הצד האחר היינו חילק ביתו לשנים וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל כו' עכ\"ל כ\"מ שם. והרא\"ש הביא דברי רב הונא כפשטן אות באות ולא כתב עליהן מידי לכן כ\"ר שיראה מדבריו שס\"ל שחדר או עלייה יכול לבנות אפילו להוסיף בנין חדש וטעמו דהרמב\"ם דכיון שאינו פתוח לחצר אלא לתוך הבית כחילק חדרו או עלייתו לשנים דמי אבל בית שקנה ס\"ל להרא\"ש דאינו רשאי לפתוח אפילו לתוך ביתו וכפשטא דמתני' דקתני סתם והטעם דס\"ס מרבה דיורין ובזה כל דברי רבינו מבוארים: וה\"מ להוסיף דיורין כו' ז\"ל ב\"י כלומר דלא נימא כי היכי דאינו רשאי להוסיף דיורין אע\"פ שאינו מוסיף בנין חדש כו' ה\"ה אם ניתוספו אנשי הבית כגון בניו ומשרתיו שיכולים לעכב עליו דהא ליתא דכיון שאינו מוסיף בית דירה החצר נשתעבד כו' ודרך כלל דעת הרמ\"ה שאם נתרבו בני הבית אין בני החצר יכולין לעכב עליהן ולהוסיף דיורין בכל גווני יכולין בני חצר לעכב ולחלוק ביתו לב' לרחבו ונשאר חדר או בגובה ונשאר עלייה עשויה לעשות אוצר שרי אבל תוס' בנין דהיינו לבנות עלייה על גבה או לפתוח חדר אחורי ביתו אע\"פ שאינו אלא לאוצר בני החצר מעכבין עליו שלא נשתעבד לו החצר אלא לביתו לא לחדר שאחורי ביתו בחצר אחרת או לעלייה שיבנה ע\"ג ביתו ונ\"ל דלהרמ\"ה לחלוק ביתו לב' בגבהו או ברחבו לבני ביתו שנתרבו אין בני חצר יכולים לעכב עליו עכ\"ל. וק\"ל דא\"כ עיקר חסר מן הספר. וע\"ק דאם איתא דס\"ל להרמ\"ה שיש חילוק בין דיורין לאנשי ביתו למה כתב ולא שרינן עלייה וחדר אלא לעשות מהם אוצר הו\"ל לכתוב ולא שרינן עלייה אלא לבני ביתו דהא לפי סברתו ג\"כ יכול לעשות משום בני ביתו. ועוד מדכתב וה\"מ להוסיף דיורין אבל להוסיף דרין לא מצי מעכב דכיון שאינו מוסיף בית דירה החצר נשתעבד ולפי' הב\"י דפירש ה\"מ להוסיף דיורין דר\"ל אנשים אחרים אבל דרין בני ביתו מותר אפילו בחדר שחלק ועשאו לבית דירה וניתוסף בזה בית דירה א\"כ לא הו\"ל לסיים ולכתוב סתם דכיון שאינו מוסיף בית דירה. וע\"ק למה כ\"ר כן בשם הרמ\"ה הא גם הרמב\"ם ס\"ל כן דאינו יכול ליקח אנשים אחרים לביתו ובני ביתו שניתוספו אין בני החצר מעכבין. וע\"ק בסימן קנ\"ו ס\"ו כ\"ר בהדיא דהרמ\"ה ס\"ל דיכול לאגורי ביתו לכמה אנשים שירצה ואין בני חצר יכולין לעכב עליו ע\"ש ושם כתב ב\"י עצמו דהרמ\"ה כהראב\"ד ס\"ל ופליגי עם הרמב\"ם וס\"ל דיכול לאגורי ביתו לכמה אנשים אפילו חלוקים ממנו ואין סומכים על שלחנו. וצריכין לדחוק ולומר דמ\"ש הרמ\"ה כאן שאסור להוסיף דיורין ר\"ל כשרוצה לחלוק ביתו לב' לצורכן וע\"ז מסיק וכתב וה\"מ להוסיף דיורין אבל להוסיף דרין ר\"ל בני ביתו אפילו בכה\"ג מותר וכל זה דוחק ועיקר חסר. גם משמע מדברי ב\"י דגם לחלוק ביתו לב' אסור משום דיורין כ\"א בשביל אוצר וגם כדעת ב\"י לא היה לפרש כן דא\"כ לא הו\"ל להב\"י לכתוב דלבני ביתו נ\"ל דמותר דמהו נ\"ל דקאמר הא בהדיא כ\"כ הרמ\"ה לפ\"ז אלא ודאי העיקר כמ\"ש בפרישה ובד\"מ שהכל תלוי בעושה חדר מיוחד שאם עושה חדר מיוחד אפילו לחלק ביתו לב' לבני ביתו אסור כיון שהוא עושה תוספת חדר לדור בו שהוא נקרא בית דירה אבל כשכולם דרים בביתו בלא תוספת חדר אפילו אחרים אינו יכול למחות מטעם שכתב דלא למנין אנשים ידועים נשתעבד אלא לבתים ר\"ל לבתים כאשר המה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ופי' רשב\"ם שא\"צ להרחיק אלא משהו זה מכנגד זה הרמב\"ן כתב עליו בחידושיו ז\"ל וטעמא אע\"ג דאכתי חזי ליה מ\"מ כיון שאינו חזי ליה דרך תשמיש תדיר אינו יכול לעכב עליו לפי שאינו יכול לומר שלא תסתכל בי לדעת דא\"ל אי בעינא לאסתכולי בך אני יכול לעמוד בחצר ולהסתכל בך (אמשנה קאי דמיירי בחצר שותפין וכמ\"ש בסמוך) ולפיכך אינו יכול למחות בו שהרי אין ריבוי היזק אבל לחצר חבירו (שנתן לו רשות לפתוח) לעולם ירחיק עד שלא יהא יכול לראות בו כלל ומה שאמרו זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף ופי' רש\"י ושוב לא יראנה להדיא גגות שאני שאינם עשויים כל כך לתשמיש וכיון שהרחיק ברוב הגג אינו יכול לכופו ביותר והוצרכתי לכתוב זה מפני שהטעה מקצת התלמידים והראב\"ד פי' מעדיף עד שלא יראו זא\"ז כלל כפי ריחוק הגגין וארכן ועיקר עכ\"ל. ורבי' שהביא דברי הרשב\"ם סתם אפשר שסמך אלשון המשנה דקתני האי דינא בחצר השותפים ופשוט בעיניו דבחצר חבירו צריכין להרחיק יותר והא ראיה שהרמב\"ן סיים וכתב והוצרכתי לכתוב זה מפני שהטעה כו' ור\"ל הרשב\"ם כאשר סתם דבריו הטעם משמע לולי טעות התלמידים לא הוצרך לכתבו מפני פשיטותו ואזה סמך רבי' שסתם דבריו והיותר נראה משום דלא ס\"ל כהרשב\"ם אלא כהתוספתא מש\"ה לא רצה להאריך בביאור דבריו וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' נראה דהרא\"ש לא קאמר אלא דהראשון מותר לפתוח כיון דבשעת פתיחה אין זה שכנגדו רוצה לפתוח עתה מיד ושוב אסור להשני לפתוח כנגדו מטעם שבפתיחתו הוא בא ומזיק לזה שכבר עשה בהיתר (ודומה להא דתנן וכתבו רבי' ר\"ס קנ\"ה דשנים שדרים בבית א' זה למטה וזה למעלה בעלייה דאם קדם ועשה בעל העלייה בעלייתו אוצר דשוב אסור לתחתון לפתוח חנות של נחתומין תחתיו דאף ע\"פ שהוא בא לעשות בשלו מ\"מ כיון שקדם העליון לעשות האוצר בשלו ובשעת העשייה לא הזיק לתחתון תו אם בא לעשות התחתון בשלו דבר הגורם היזק לעליון נקרא מזיק) אבל מודה הרא\"ש דאם הר\"ה שביניהם הוא צר ואינו רחב ד' אמות דאף שפתח הראשון החלון בשלו בהיתר דיכול השני לבנות כותל בשלו נגד חלונו שכנגדו אף ע\"פ שמאפיל עליו וזה אינו דומה לאוצר וחנות הנ\"ל דשם בעל האוצר אינו נהנה כלום משל תחתון אבל בעל החלון זה שבא ליהנות מהאור והאויר שבגבול שכנגדו יכול זה שכנגדו לומר אם זכית ליהנות מהפקר לא זכית ליהנות משלי בע\"כ. וחילוק זה כתבו הרשב\"א בתשובה הביאו ב\"י (בריש סימן קנ\"ה במחודשים סעיף א' ע\"ש) וגם הד\"מ ס\"ס כ\"ט וה��תקתי לשונו בסמ\"ע עיין שם שכולל בדבריו שם כמה עניינים מדינים אלו שכתב רבי' בסימן זה ובסימן קנ\"ה וגם הוא כתב שם לשון הרא\"ש שהראשון פתח ברשות כי כן רצון המלך כו' ואפ\"ה סיים שם וכתב דמותר לבנות נגדם מטעם הנ\"ל. גם הנ\"י כתב האי חילוק בשם הרשב\"א ר\"פ לא יחפור ע\"ש וגם בתשובת רשב\"א שבידינו סימן אלף פ\"ה כתובה תשובה זו אבל בקיצור (והביאה ב\"י סי' זה מחודשים סעיף י\"ח ע\"ש) ושם דקדק ב\"י שגם רבינו ס\"ל הכי מדכתב בסימן זה סעיף ל\"ב ז\"ל ראובן שהחזיק בחלונו שפתח לחצר שמעון ובא שמעון לבנות כנגדו צריך להרחיק ד\"א כו' דמשמע דוקא זה שהחזיק בפתיחתו לחצר חבירו ובא בטענה שקנה ממנו אז צריך להרחיק ד\"א דכיון דהיה יכול למחות בידו שלא לפתוח כי יזיקנו בראייתו לחצירו ולא מיחה מועיל לו חזקתו אבל כשפותח לר\"ה דאז אין ביד השני שכנגדו למחות הפתיחה כי כן הוא רצון המלך כל מקום שאין מחאה אין חזקה והלה שכנגדו מותר לבנות נגדו מטעם הנ\"ל. וכן מוכח בנ\"י בריש פרק לא יחפור דף קס\"ח ע\"ב ששם כתב לדברי רבי' יונה כמו שכתבם רבי' כאן דהראשון שבא לפתוח בעלייה אין יכול לפתוח אלא עד חצי ביתו כו' וכתב עליו ז\"ל אמר המחבר שדבריו המה כסברת הרי\"ף ורש\"י (וכמ\"ש בפרישה ע\"ש) אבל הרא\"ש ז\"ל כתב שאין אחד יכול לעכב על חבירו בח\"מ סי' קנ\"ד והראשון שפתח הוא כזכה מן ההפקר ולפי סברתו ז\"ל שאין חזקה היכא שאין יכול לחבירו למחות א\"כ ה\"נ אין לו חזקה וכ\"כ ר\"ת ור\"ח ז\"ל שאין יכול למחות עכ\"ל. וקשה דמאחר דמתחילה כתב בשם הרא\"ש דאין יכול לעכב עליו משום דהו\"ל כזוכה מן ההפקר איך סיים וכתב דלסברתו דאין לו חזקה והלה כבר זכה מן ההפקר. ודוחק לומר דכוונת נ\"י מ\"ש ולפי סברתו דר\"ל לפי סברת הרא\"ש במ\"ש דאין חזקה היכא דאין מחאה א\"כ מי שסובר כהר\"י וסייעתו דיכול לעכב ואינו כזוכה מההפקר לפי זה אף אם אירע שלא עיכב והחזיק ג\"ש מ\"מ אין חזקתו חזקה וסברא זו כתב הרמב\"ן הביא בעל ש\"ע בסוף סי\"ו ע\"ש מ\"מ לשון נ\"י לא משמע הכי אלא נ\"ל שה\"פ ולפי סברתו דמותר לו לפתוח בר\"ה ואין ביד שום אדם לעכב בידו אין לו חזקה פי' לענין שהלה יכול לבנות כנגדו ואף אם היה טוען קניתי ממך שלא תאפיל עלי והחזקתי בחלוני דבכה\"ג טענתו טענה כשפתח לחצר חבירו וכמ\"ש שאני התם דהיה ביד חבירו למחות וסברא זו כתב מ\"ו ר\"ס ז\"ל סוף סי\"ו על מ\"ש שם המחבר בשם הרמב\"ן הנ\"ל מ\"מ אין לו חזקה כו' כתב עליו ז\"ל ואפי' למ\"ד שיש לו חזקה הואיל והיה יכול למחות ה\"מ בפותח לרשות חבירו (ר\"ל לחורבתו או לגגו אף שאינו מזיק לו או בראייתו כמ\"ש לפני זה) אבל בפותח לר\"ה וכדומה שאין בידו למחות כלל לכ\"ע לא הוי חזקה עכ\"ל ור\"ל נמי דמותר לבנות זה כנגדו ולהאפיל עליו כיון דבשלו הוא בונה וכ\"כ [הוא] ז\"ל שם בסכ\"א ע\"ש והמחבר ש\"ע כתבו בשם הרשב\"א בסל\"א מ\"ש. ומ\"ש מ\"ו ר\"ס ז\"ל שם בהג\"ה הנ\"ל דהפותח לר\"ה שאין יכול למחות כלל ר\"ל לכל מר כדאית ליה דהיינו להרא\"ש יכול לפתוח כל הצד ולרבי' יונה כל החצי וקאמר דלאותה פתיחה אין לו חזקה והלה שכנגדו אף שאינו יכול למחות בידו מלפתוח מ\"מ יכול לבנות נגדו וכמ\"ש ודוק. ואף שבדברי הרא\"ש לא נזכר חילוק זה בהדיא ואדרבה לשון זוכה מההפקר משמע בכל ענין וגם משמעות תשובת הרא\"ש הנ\"ל דזכה בכל ענין מ\"מ מאחר שלשון רבי' בסל\"ב הנ\"ל דייק דס\"ל כהרשב\"א וכמ\"ש ב\"י הנ\"ל וגם נ\"י פירש לדברי הרא\"ש כן וכנ\"ל וגם הרשב\"א תפס בלשונו שזכה בה הראשון כמ\"ש הרא\"ש ואפ\"ה סיים וכתב דמותר לבנות נגדו מש\"ה נראה פשוט לפרש ג\"כ סתימת לשון הרא\"ש ורבי' שהביאו ע\"ד שכתבתי וק\"ל. ועפ\"ר מ\"ש עוד מזה וגם עיין בסמ\"ע סי\"ד וט\"ו ותמצא מ\"ש בביאור הש\"ע כי יש לדקדק בו טובא: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " תשובה חזקה לא שייכא הכא כו' וא\"ת הלא גם להשואל היה פשוט דלא הוי חזקה ולא שאל אלא אם הוא מחויב לומר לשמעון כו' וגם שם בשאלה מבואר דמה\"ט עצמו כתב לו השואל דמש\"ה אין לו חזקה כיון דבר\"ה כל אדם יכול לפתוח ולהוציא ואין ביד אדם למחות בו וכיון דאין ביד שום אדם למחות מהם לא מהני ליה ג\"כ החזקה דהא בהא תליא גם שם בתשובה לא כתב כמ\"ש כאן אלא ז\"ל תשובה ודאי כן הוא דכל מקום דאין יכול למחות אין לו חזקה וגם חזקה לא שייכא הכא כו' אמנם צריך לדקדק כו' ומשמע דהכי השיב לו ודאי כן הוא כאשר כתבת כיון דאין מחאה אין חזקה אמנם הכא מה\"ט גופא דלא היה יכול למחות משום דפתח בר\"ה מכח זה נאמר דזכה באורו מההפקר וצריך להרחיק וי\"ל משום דרבינו קיצר ולא כתב טעם לשאלת השואל מש\"ה סידר הטעם בתשובה וה\"ט משום דרבינו העתיק תשובת הרא\"ש ללמד דעת מהתשובה ולא מפי השואל לכן כתב טעמו של הדין בהתשובה והמשך לשונו ג\"כ הכי הוא וה\"ק תשובה חזקה לא שייכא הכא כאשר כתבת לי בשאלתך אמנם אדרבה מכח זה יש לדקדק כו' והשתא א\"ש הא דקאמר וגם א\"צ לקנות ודימהו לפתיחת חלונו לר\"ה דזכה מההפקר דקשה איך ס\"ד דא\"צ להרחיק אלא ודאי לא כ\"כ אלא לדברי השואל וה\"ק מה שאתה כתבת דאין כאן חזקה כן הוא דהא חזקה מורה על טענת קנין וזה לא היה צריך לקנות וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ועשוי לאורה פי' ר\"ח כו' עפ\"ר מ\"ש בזה וז\"ל ב\"י כתב הרשב\"א בתשובה חלון העשוי לאורה ר\"ש פירש שהוא פתוח להאיר מקום אופל והראב\"ד פי' שאין לו אורה ממקום אחר אבל רואה אני כבר נהגו בכל חלון שמכניס אורה שמעכבין מלבנות כנגדה כו' עכ\"ל. ונראה דאין כוונת הרשב\"א דהר\"ש והראב\"ד מחולקים המה בדינא אלא כוונתו שהר\"ש פירש בלשון זה והראב\"ד בלשון זה ומסיק וכתב אבל רואה אני כי כבר נהגו כו' ור\"ל אע\"פ ששניהם פירשו בענין אחד המנהג אינו כמותן וראיה לזה הוא ממ\"ש הרשב\"א בתשובה אחרת (והביאו ב\"י במחודשים סי\"ג) ז\"ל בעשוי לאורה דעות רוב המפרשים כמו ר\"ח ור\"ש וראב\"ד דאינו אלא כשאין לו אורה אלא במקום זה ע\"כ ולפי זה הרמ\"ה פליג עלייהו וצריכים להגיה בדברי רבינו והרמ\"ה כ' וכמ\"ש בפרישה ומיהו בכל הספרי' איתא וכתב הרמ\"ה או וכ\"כ הרמ\"ה ודוחק למחוק כל הספרים ואפשר ליישב דה\"ק וכ\"כ הרמ\"ה כלומר גם הוא פירש עשוי לאורה כדרך שפירש ר\"ח ור\"ש שהבית צריך לאור ולאפוקי מב\"ה דמסיק בשמו שפירש לאורה על תוכן צורת החלון שהוא עשוי באופן ובתמונה להאיר אבל מ\"מ איכא בין הרשב\"ם והרמ\"ה וק\"ל: י\"מ דאפילו היכא כו' ז\"ל הרא\"ש סוף חזקת הבתים ראיתי מפרשים כל הני דאמרינן אין לו חזקה היינו לענין זה שאין נמנע מלבנות כנגדו אבל אין יכול לכופו לסתום מפני היזק ראייה כיון שכבר החזיק ולא מסתבר לי כיון שאין לו חזקה למה לא יאמר לו סתום כיון דזימנין אית ליה היזק מיניה עכ\"ל ונראה דמ\"ש הרא\"ש בשם המפרשים דאין יכול לכופו לסתום ל\"ד קאמר אלא ר\"ל אין יכול לכופו שיניחנו לסתום אפילו אם רוצה הניזק לטפל בהסתימה ולסתום החלון על הוצאתו אלא דוקא לבנות ברשותו הוא דיכול אם ירצה והכי דייק לשון הרא\"ש שכתב ולא מסתבר לי כו' כיון דזימנין אית ליה היזק כו' ואי ס\"ד דגם לפי' הי\"מ יכול זה השני לסתמו על הוצאותיו א\"כ אין כאן היזק ראייה ואיך סותר הרא\"ש דבריהם בטעם כיון דזימנין אית ליה היזק כו' אלא לאו ש\"מ כדכתיבנא דלדעת הי\"מ אינו יכול לסתמו כלל אפילו על הוצאותיו ולהרא\"ש יכול לכופו שיסתום אפילו הוא בעצמו כיון שהוא פתח החלון ומזיק בו לחבירו אבל באחין שחלקו ולא' חלון על חצר השני שם הוכחתי דגם להרא\"ש אין המזיק צריך לסתמו על הוצאתו כיון שהוא לא פתחו כ\"א אביו וכן מוכח מלשון רבינו דס\"ס קע\"ג ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ובעיקר חזקת החלון כתב הרמב\"ן כו' עד וכ\"כ רב אלפס כו' בפרישה סי\"ד כתבתי לשון המשנה והגמרא דחלון מצרי וצורי ע\"ש ועתה באתי להוסיף לכתוב לשון הגמרא כדי לבאר טעם פלוגתתן דהרי\"ף וסייעתו והרא\"ש וסייעתו אי יש חזקה להיזק ראייה או לא. והוא דשם דף נ\"ט גרסינן ת\"ר מעשה באדם אחד שפתח חלונותיו לחצר השותפין ובא לפני רבי חייא א\"ל יגעת ופתחת יגע וסתום ע\"כ ופסקו הלכתא כר\"ח. וכתב הרמב\"ן בחידושיו ונ\"י דמדלא שאל רבי חייא אם החזיק האי גברא או לא מזה הביא הרי\"ף ראיה דהיזק ראייה דחלון אין לו חזקה לעולם וכן הסכים הרמב\"ן והאריך בראיות. והרא\"ש וסייעתו ס\"ל דע\"כ ל\"ק רבי חייא אלא בשלא החזיק בו שבא הלה ומיחה בו מיד אבל אם החזיק בו מהני חזקתו. ומזה נלמד דלדעת הרי\"ף והרמב\"ן וסייעתייהו א\"א לאוקמי ההיא מתניתין דחלון צורי וחלון מצרי וסוגיא דר\"ז ור\"א שכתבתי בסי\"ד בחלון הפתוח לחצר שיש בו היזק ראייה דא\"כ לא שייך ביה חזקה אלא ע\"כ מיירי בחלון הפתוח לגג או לחורבה מקום שאין שם תשמיש וקשיא עלייהו דאי הכי מאי קמ\"ל ר' זירא דאין יכול למחות ולמה ס\"ל לר\"א דיכול למחות וצ\"ל שהם פירשו דהך פלוגתא דרבי זירא ורבי אילעי בחלון צורי ולהכי סבירא ליה לר\"א כיון שהוא גדול שאדם יכול להוציא ראשו מתוכו הו\"ל מידי דחשיבות והוה דומיא דחלון העשוי לאורה ויכול למחות ומ\"ש ר\"א זימנא דמייתית שרשיפך כו' כלומר אף שהוא למעלה מד\"א מ\"מ זימנין שתרצה ותייתי שרשיפך וקיימת ותחזה בשדותי ליזון עיניך או לדבר עם השכנים (וכן הוא לשון המ\"מ) ומתוך כך תחזיק בי שלא אוכל לבנות כנגדך לעולם ולשון חזית בי ל\"ד וחלון המצרי בין למעלה בין למטה אין לו חזקה וכ\"כ המ\"מ פ\"ז דשכנים לפי' ב' השיטות לכל מר כדאית ליה ע\"ש וכ\"כ הרשב\"א בתשובה וב\"י במחסי\"ב ז\"ל הצורי שיש לו חזקה היא חזקת ג\"ש ובא בטענה והמצרי אין לו חזקה לעולם והשמועה כולה בצורי היא שנויה ולפי זה העשוי לאורה כ\"ש למעלה מד\"א אין לו חזקה אלא שאני רואה בכל גלילותינו שדנים אותו שיש לו חזקה ופוק חזי מאי עמא דבר עכ\"ל הרי לך שגם הוא פי' פלוגתת ר\"ז ור\"א בחלון צורי וס\"ל דאפילו בחלון צורי דוקא למטה מד\"א יש לו חזקה ג\"ש אבל כ\"ש למעלה מד\"א אפילו אין בו היזק ראייה אלא שעשוי ליזון את עיניו או לדבר עם שכניו אין לו חזקה עולמית ומטעם זה כתב דאפילו עשוי לאורה אין לו חזקה למעלה מד\"א ולסברתו הא דאמר שמואל ולאורה אפילו כ\"ש יש לו חזקה כ\"ש ברחבה גדול קאמר דא\"צ שיעור בגדלות אבל למעלה מד\"א אין לו חזקה מיהו כתב שאין נוהגין כן והמנהג הוא כמו שכ\"ר והרמב\"ם דעשוי לאורה אפילו למעלה יש לו חזקה ונראה דאפי' הרי\"ף מודה בהא לרבינו וכן משמע מההוא מימרא דשמואל דסתמא (ובתשובת רשב\"א זו תבין מ\"ש ב\"י בשמו סי' קנ\"ה במסי\"א) ונתבאר לך מזה שכתבתי דלכל אחד יש סעד גדול מהגמרא לסברתו דלהרי\"ף יש ראיה מדלא שאל ר\"ח אם החזיק ג\"ש ש\"מ דאין מועיל חזקת ג\"ש להיזק ראיי�� והרא\"ש וסייעתו יש לו סעד מסוגיית הגמרא פלוגתת ר\"ז ורבי אילעי הנ\"ל דלהרי\"ף צריך לפרשו דמיירי בחלון צורי והוא דחוק מאד כמו שהקשו הר\"י והרא\"ש עליו כמה קושיות ע\"ש ודוק. ומ\"ש הריב\"ש בתשובה בסימן תע\"א והביאו ב\"י בסי\"ז על דברי הרא\"ש הנ\"ל הרב הלך לשיטתו שסובר דהיזק ראייה יש לו חזקה כו' ומתני' דחלון המצרי ומאי דאיתמר עלה בגמ' בחלון שיש בו היזק ראייה ויצטרך לפרש מילתא דר\"ז דקאי אחלון צורי אבל מצרי בין למעלה בין למטה אין לו חזקה כו' עכ\"ל לענייננו ע\"כ ט\"ס יש בדבריו שהרי הרא\"ש כתב בהדיא דמסתבר ליה למוקמי למימרא דרבי זירא בחלון מצרי גם הוכיח כן מכח כמה קושיות כנ\"ל וראיתי יש מגיהים ומהפכים ואומרים דכן צ\"ל דקאי אחלון מצרי אבל צורי יש לו חזקה ול\"נ דאם כן איך כתב שהרא\"ש יצטרך לאוקמי במצרי וז\"א דהא אף שס\"ל דיש חזקה להיזק ראייה מ\"מ מצי לאוקמי דר\"ז בצורי או במצרי ועוד דמאי בא הריב\"ש לאשמועינן בזה. לכן נ\"ל להגיה ולא יצטרך כו' ובא לאשמועינן במה שכתב המ\"מ דלפי מה דס\"ל להרי\"ף אין חזקה להיזק ראייה בעיא לדחוקי נפשין ולפרש מילתא דר\"ז בחלון צורי אבל הרא\"ש כיון שסובר דיש חזקה להיזק ראייה לא יצטרך לדחוק ולפרוש מילתא דר\"ז אלא מפרש לה במצרי וכמ\"ש. מיהו הרמב\"ן בחידושיו מפרש למילתא דר\"ז ורבי אילעי דבתרתי איירי בפתח במקום דליכא היזק ראייה ובפתח במקום דיש היזק ראייה ע\"ש שכתב ז\"ל הא דאמרינן למטה מד\"א יש לו חזקה לומר שאם החזיק בה אין חבירו יכול לבנות נגדו עד שירחיק כדין ויכול למחות כשבא זה לפתוח שם חלון יכול למחות אע\"פ שאין בו היזק ראייה משום דא\"ל מחזקת עלי ואתה מחייבני להרחיק שלא לבנות כנגדך ונמצא מזיקו מעכשיו בפתיחתו וממעט רשותו וכ\"ש אם יש בו היזק ראייה שיכול למחות למעלה מד\"א אין לו חזקה אע\"פ שאין בו היזק ראייה וכשיבוא חבירו לבנות יכול וא\"צ להרחיק לפיכך אינו יכול למחות כלומר לע\"ע אינו יכול למחות אפי' היה בו היזק ראייה אבל אם אין בו היזק ראייה כגון שפותח לבקעה או למ\"א פשיטא שאינו יכול למחות ור\"א אמר יכול למחות משום היזק ראייה ע\"כ וכן פירשה נ\"י לדעת הרי\"ף ע\"ש ולפ\"ז אצ\"ל דהרי\"ף מפרש פלוגתא דר\"ז ור\"א אחלון צורי אלא ג\"כ ס\"ל דאחלון מצרי קאי דהא אליבייהו לא קשה למה אמר דיכול למחות ועל רבי זירא פשיטא דאינו יכול למחות [דהא] מוקי לה דמיירי ביש לה היזק ראייה וכמ\"ש ונראה שכן פירש רבינו לדברי הרי\"ף והרמב\"ם דאל\"כ קשה איך כתב בשם הרמב\"ם דס\"ל דאין לו חזקה להיזק ראייה ומתוך דברי הרמב\"ם משמע דפירש דקאי אחלון מצרי אלא ודאי ס\"ל דגם להרי\"ף נוכל לפרש הסוגיא אחלון מצרי ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ הרמב\"ם שאין חזקה להיזק ראיית חלון גם לקמן ס\"ס קנ\"ה ס\"ס כ\"ר בשם הרמב\"ם דאין חזקה להיזק ראייה ושהרא\"ש חולק עליו ע\"ש. וז\"ל ב\"י ותמיהני ע\"ז שהרי בפ\"ז דשכנים כתב הרי שפתח חלון לחצר חבירו ומחל לו בעל החצר או שגילה דעתו שהניחו כגון שבא וסייעו או שידע הניזק ולא ערער ע\"ז החזיק בחלון ואינו יכול אח\"כ לחזור ולערער עליו ולסתום עכ\"ל וחלון פתוח לחצר ודאי יש בו היזק ראיה ואפי' הכי כתב שיש לו חזקה ואפשר שכ\"כ רבינו לפי שראה שכתב פ\"ב דשכנים גבי חצר השותפין שהיזק ראייה היזק הוא ואין חזקה בחצר אלא אף ע\"פ שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה כופהו לעשות מחיצה כו' ואין משם ראיה שכבר כתב שם המ\"מ ז\"ל דעת המחבר כדעת רבו דבחצר דוקא אין לו חזקה משום דממילא הם מזיקים זה את זה בלא עשיית שום מעשה ולפיכך אין להם חזקה בעמידתן כך ואפילו עמדו כן ג\"ש או יותר דלא הו\"ל למחות כיון שלא ראהו עושה מעשה אבל אם עשה מעשה כגון פותח חלונות על חצר חבירו יש לו חזקה לדעתו עכ\"ל. ואני תמה על דברי הב\"י איך חשב על רבינו לומר כן דהא גם רבינו ס\"ל דחילוק גדול יש בין היזיקא דשותפין בחצר להיזק דחלון כמבואר בדברי הרא\"ש והביאו רבינו לקמן סימן קנ\"ז סעיף ט' ע\"ש וא\"כ איך טעה להשוות הדברים לדעת הרמב\"ם ללמוד חלון מחצר השותפין גם הקושיא שהקשה ב\"י לאו קושיא היא אחר שנדייק בלשון הרי\"ף שהביא רבינו שכתב ז\"ל ואין אדם יכול ליזהר ולעמוד כל היום בעצימת עינים כו' ש\"מ דמיירי בחלון גדול ופתוח לגמרי דאז בכל פסיעה ופסיעה שפוסע בביתו א\"א שלא יראה ויביט בחצר חבירו אם לא שילך בעצימת עינים וא\"כ י\"ל דע\"ז דוקא כתב רבינו וכ\"כ הרמב\"ם דאין חזקה להיזק ראיית חלון העשוי כה\"ג מפני שא\"א שלא יזיק ודייק לה רבינו מדכתב הרמב\"ם בפ\"ב דשכנים בדין י\"ד ז\"ל חצר השותפין כו' שהיזק ראייה היזק הוא ואין לו חזקה בחצר כו' דמאריכות לשונו זה שכתב שהיזק ראייה היזק כו' משמע להדיא דכל היזק ראייה הדומה לראיית השותפין שא\"א שלא יראה ויזיק אין לו חזקה בחצר אפילו בחלון דאל\"כ הול\"ל בקיצור יש לכל אחד מהן לכוף כו' בחלקו אע\"פ שעמדו כך שנים רבות לא הוי חזקה וכופהו לעשות כו' ועוד דהול\"ל כיון ששניהם מזיקים זא\"ז לא הוי חזקה מדתלה טעמא דהיזק ראייה שמיה היזק ואין לו חזקה משמע להדיא אפילו בלא חצר השותפין אין חזקה להיזק ראייה ומפני שהוא גדול ודומה לשל חצר שא\"א שלא יראהו מש\"ה כללינהו בהדי ראיית החצר ומ\"ש בפ\"ז הרי שפתח חלון לחצר חבירו כו' הרי זה החזיק בחלון צ\"ל דהיינו בחלון שאינו גדול כ\"כ או בחלון שאינו עומד פתוח כל היום אלא שיש דלת או מטלית תלוי כל היום לפניה דאז אפשר לו לילך בביתו בלא עצימת עינים אך שחבירו רוצה לעכב בידו דלפעמים אתה פותח חלונך פתאום ומזיקני בראייתך על היזק ראייה כזה כתב דמהני חזקה ואפשר דאפילו לדעת הרי\"ף והרמב\"ן מהני חזקה בהיזק ראייה בכה\"ג והא דמוקי להרי\"ף ורמב\"ן הסוגיא דקאמר למטה מד' דיש לו חזקה כשאינו פתוח למקום שיש בו היזק ראייה ולא מוקי לה בכה\"ג משום דס\"ל דסתם חלונות הנזכרים בתלמוד היו פתוחים לגמרי תמיד וכן משמע שלא נזכר בגמרא בשום מקום דלת גבי חלון ומה שכ\"ר שהרא\"ש כתב שיש לו חזקה ר\"ל דאפילו בחלון פתוח לגמרי שא\"א שלא יזיק אפ\"ה יש לו חזקה ולמד כן מדבריו דבריש פרק השותפין והביאו רבינו לקמן סי' קנ\"ז שחילק בין חצר לחלון דבחצר שניהם מזיקים זא\"ז וגם הלוכן וחזקתן תדיר להכי לא שייך חזקה אבל ראייה דחלון שהמחזיק מזיק ולא ניזק ועוד שאף שבכל פעם שהולך לפני החלון א\"א לעצום עיניו וא\"א שלא יראה מ\"מ אין הלוכו שכיח כ\"כ לפני החלון כמו בחצר ולהכי הוי חזקה ואף שהמ\"מ כתב בפ\"ב דשכנים על דברי הרמב\"ם כמ\"ש ב\"י וגם בפ\"ז דשכנים כתב דהרמב\"ם ס\"ל דיש לו חזקה להיזק ראייה גם הריב\"ש פי' כן דבריו בסי' תצ\"ו מ\"מ דעת רבינו בפירוש דברי הרמב\"ם נראה כמ\"ש ודעתו נכונה ומדוייקת לכל הלשונות וכבר כתבתי בסעיף י\"ו שאין ראיה מדברי הרמב\"ם דלשם דפירש הסוגיא בחלון קטן כמו שפירשו הרא\"ש דרבינו ס\"ל דגם הרי\"ף פירשו הכי וכמ\"ש הרמב\"ן והנ\"י וגם מסתבר שהרי\"ף והרמב\"ן לא ידמו סתם חלון כעין שלנו לקוטרא וב\"ה אלא כמ\"ש. ובאמת לדברי המ\"מ קשה דהו\"ל להרמב\"ם לסיים בהאי דבפרק ז' דשכנים שכיון שמאליהן מזיקין זא\"ז אפילו בלא עשיית מעשה שעמדו כך שנים רבות כו' דהא לדידיה בהא תליא מילתא ומדסיים דהיזק ראייה שמיה היזק ש\"מ דס\"ל כמש\"ר בשמו ועיין בדברי הרמב\"ם פ\"ז הנ\"ל דברוב דבריו שם כתב דיני בנין נגד החלון וכשחבירו מקפיד על חלונו מפני שלא יכול לבנות כנגדו ולא כתב דעיקר הקפדתו משום היזק ראייה וה\"ט משום דלא איירי שם בהיזק ראייה כ\"כ ברור ואע\"ג דכתב בהאי בבא אינו יכול לערער עליו לסתום הרי סיים מיד וכתב ע\"ז כיצד כו' עד אין בעל החצר יכול לבנות וי\"ל דלסתום ר\"ל לבנות כנגדה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " וכיון שאינו יכול למחות כו' הריב\"ש בסימן תע\"א השיג על הרא\"ש וכתב ז\"ל והוא עשה מהמסובב סיבה ומהסיבה מסובב שהרי לפי הנראה מלשון הגמרא היסוד והסיבה היא החזקה ומדין החזקה יצא לנו אם יכול למחות אם לאו (והוא המסובב מהסיבה) עכ\"ל ור\"ל שהרי אמרו בגמרא אמר ר\"ז למטה מד\"א יש לו חזקה ויכול למחות כו' ש\"מ דמחאה בחזקה תליא וכ\"כ הרמב\"ן בחידושיו וס\"ל לריב\"ש דכל דבר שהוא עשוי מצד עצמו באופן שיוכל לבוא ממנו היזק כמו חלון זה אע\"פ שיש עיכוב שע\"י לא יבוא ההיזק כמו גג רעפים זה מ\"מ יש לו חזקה דשם מזיק עליה דכיון דיש לו חזקה אחר העשייה או ג\"ש אחר עשייתו יכול למחות בו מיד שלא יעשנו ויהיה לו חזקה ועוד כתב דאפילו לסברת הרא\"ש יכול למחות בו מיד דאם לא ימחה לא יוכל לבנות נגד חלונו ע\"ג גגו של רעפים וכ\"ת יעשה מחאה ויודיע בתוך כל ג' שנים שלא מכר ולא מחל לו החלון יכול לומר לא מצינא למטרח בכל זה גם אצטרך לירד עמך בדינא ודיינא כשאבוא לבנות או להסיר בנייני ע\"ש שהאריך ומאשר כתבתי נתיישב דלא תקשה להריב\"ש הא קיי\"ל כל שלא היה יכול למחות אין לו חזקה דמשמע דהחזקה תליא במחאה דשאני התם דלא הוה מצי למחות מחמת שלא ידע מזה וא\"כ הו\"ל להחזיק בשטרו שמא יבוא ערעור עליה ולא לסמוך אזה מדלא ערערו עליו ג\"ש דהא לא היה מצי מחי ליה אבל כאן שמצי למחות בהא פליגי דהרא\"ש סבר כיון דלית ליה היזק עתה מזה הו\"ל בכלל מדת סדום ובכלל אינו מצי למחות הוא ולא הוה חזקה והריב\"ש ס\"ל כיון דנבנה באופן שיוכל להזיק מצד עצמו שם מזיק עליה וכל מזיק יש לו חזקה ומשום הכי מצי מחי ביה שלא יבוא לידי חזקה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שלא אמר ר\"י כו' עד ליכא מאן דפליג שצריך בעל החלונות להרחיק וא\"ת הא פסק רבינו בסימן קנ\"ה בסמ\"ה דמותר להסמיך החרדל שהוא המזיק במקום שיש לחבירו דבורים שהוא הניזק אע\"ג דהניזק סמך עצמו כבר בהיתר י\"ל דשאני התם דבשעה שמסמיך החרדל אינו מזיק עד שיגדל לאחר זמן ואז לא הוי גירי דיליה לאפוקי הכא גבי חלון אע\"ג דהחלון בעשה בהיתר מ\"מ כל ראייה שהוא רואה מן החלון הוא גירי דיליה וא\"ל א\"כ למה לא השיב הרא\"ש כן דלא אמר ר\"י אלא משום דאין שם היזק מתחילה כו' וי\"ל דפלוגתא דיש בין רש\"י ורי\"ף והרא\"ש ור\"י היינו הוא אליבא דרבנן דפליגי עם רבי יוסי ואמרי דלעולם על המזיק להרחיק את עצמו אע\"ג דלא הוי גירי דיליה ואליבייהו כתב הרי\"ף דאפילו עדיין אין כאן שום ניזק והמזיק סמך עצמו תחילה בהיתר אפילו הכי כשבא אח\"כ הניזק צריך המזיק להרחיק את עצמו ור\"י והרא\"ש כתבו אליבייהו דרבנן דא\"צ להרחיק המזיק אא\"כ שיש שם הניזק תחילה (כמבואר בדברי הרי\"ף ומדברי ר\"י בתוס' דף י\"ח ומדברי הרא\"ש שהביא לדברי שניהם ע\"ש) ומדברי פלוגתתן אליבא דרבנן נשמע מיניה לדברי רבי יוסי דקיי\"ל כוותיה דאמר דא\"צ המזי�� להרחיק אא\"כ הוא גירי דיליה דלהרי\"ף היכא דהוה גירי דיליה צריך להרחיק לרבי יוסי אפילו סמך המזיק עצמו תחילה בהיתר ולר\"י דוקא היכא דסמך הניזק תחילה ומש\"ה מייתי הרא\"ש הכא בחלון דהוה גירי דהמחזיק בכל ראייה שרואה וכמ\"ש לדברי הרי\"ף והר\"י לכל מר כדאית ליה אליבא דרבנן וכתב ז\"ל שלא אמר ר\"י אלא היכא שהמזיק סמך בהיתר כו' כגון בעל דבורים כו' דבזה כתב דא\"צ להרחיק לרבנן בחרדל וממילא נשמע דלרבי יוסי דא\"צ להרחיק נמי כבזה אפילו היכא דהוי גירי דיליה כמו כאן בחלון אבל בנדון זה כו' ודוק כי זה נ\"ל ברור: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " לפיכך נהי דאינו יכול כו' וא\"ת למה לא פשט שאלה זו מתשובת הגאון שהביא רבינו בסמוך בסל\"א ע\"ש דהוא כעין שאלה זו וי\"ל דשאני התם דהחזיק ראובן באור עלייתו שהחלונות היו הולכין למבוי ואף שלא היה רחב ד\"א מ\"מ ברשות פתח החלונות משא\"כ הכא שהחלונות היו פתוחים לחצר שמעון ושמעון יכול לטעון שלא ברשות פתחם מתחילה לחצירו ולא מיחה אז בידו מכח דלא היה לו תשמיש בחצר לכן ס\"ד שיכול לבנות כנגדן ולסתמן עוד יש לחלק דהתם מיירי דהחזיק בחלונות קודם שקנה זה שכנגדו הבית וכמ\"ש שם ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " טענת ראובן אינה טענה כו' עד וראיתי תשובה לגאון כו' דבדיני עכו\"ם אין חזקה כו' יש מקשים למה ליה לרא\"ש לדחוק נפשיה ולומר דאין חזקת ראובן חזקה משום דיש לשמעון כח עכו\"ם הא אפילו בדין ישראל אין חזקתו חזקה כיון שנהגו בדיני עכו\"ם שכל אחד פותח ברשותו לרשות חבירו ואין השני יכול למחות בו וה\"נ העכו\"ם לא הוה מצי מחי בישראל אם כן אין כאן חזקתו דישראל חזקה דכל היכא שאין יכול למחות הו\"ל לזה ליזהר בשטרו ובפרט מאחר שהרא\"ש בעצמו סיים בסיפא בתשובה זו בטעם זה וכמש\"ר בשמו ז\"ל ועוד יש צד אחד כו' עד דכל היכא שאין חבירו יכול למחות בו ואין לומר דנקט ה\"ט ללמדנו דאף אם החזיק הישראל בעל החלון בחלונו ג\"ש בפני הישראל הלוקח אפ\"ה יכול הלוקח לסתמו מכח דאתא מכח עכו\"ם דמה מועיל חזקתו ג\"ש בפני הלוקח הא אכתי חזקה שאין עמו טענה היא דהא לא מיירי בלוקח טוען שקנאו מבעל החלון גם מ\"ש בשם הגאון דס\"ל דאסור לקונה לסתום שאין לו לעשות אלא דין תורה הא גם בדין תורה דינא הכי הוה שכיון שאינו יכול למחות אין זה יכול להחזיק ומביאין ראיה לקושייתן זו ממ\"ש הרשב\"א בתשובה כהגאון דלא אמרינן ישראל הבא מחמת עכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם אלא לגריעותא וכמ\"ש בשמו הב\"י במחודשים חי\"א ובד\"מ סכ\"ט שכתב ז\"ל ששאלת עכו\"ם שיש לו חלון על חצירו של ראובן ואין ראובן יכול לעכב עליו משום דיני עכו\"ם ועמד העכו\"ם ומכר ביתו לשמעון ועכשיו אמר ראובן לשמעון שיסלק היזקו מי מצי אמר ליה שמעון מכח עכו\"ם אני בא תשובה לא אמרו הבא מחמת עכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם אלא לענין דבעי שטר כו' ואפ\"ה בהאי דינא דפליגי הרא\"ש והגאון ס\"ל כהרא\"ש שכתב בתשובה (וב\"י וד\"מ הביאו תיכף וסמוך אחר תשובה הנ\"ל) ז\"ל ששאלת ראובן שהיה לו בית על חצירו של עכו\"ם ופתח עליו חלונות שלא ברשות כדיניהם של עכו\"ם ובדיניהם אם פתח ועמד כמה שנים היה סותם אותם כל זמן שירצה ועתה מכר העכו\"ם חצירו לשמעון ואמר שמעון לראובן סתום חלונותיך והשיב ראובן כבר יש לי אלו החלונות על העכו\"ם יותר משני חזקה תשובה אין לראובן חזקה ואפי' טען שלקח מהעכו\"ם דכל שיכול לפתוח ואין העכו\"ם יכול למחות אין לו חזקה ולפיכך אם בא שמעון לבנות בונה ואינו צריך להרחיק מכנגדו כלום ונ\"ל עוד שאילו היה ניזק שמעון באותן חלונות בהיזק ראייה או שמעון יכול לכופו לסתמן דכיון דאין לו חזקה הרי הוא חייב לסתום מפני שמזיקו בהיזק ראייה דגיריה דיליה הוא וכ\"כ הראב\"ד בשם הגאונים ואל תשיבני ממי שפוסק דהיזק ראייה יש לו חזקה דהתם בבא מחמת טענה והניזק קיבל עליו בפירוש נזקיו אבל זה לא קיבל עליו נזקיו (דבעכו\"ם לא שייך חזקה וקבלת נזק כן פירש בד\"מ) ע\"כ הרי לך דבכי האי עובדא דאתא לפני הרא\"ש פסק (כהרא\"ש) כיון דלא היה יכול למחות לא שייך חזקה עכ\"ל קושייתם. ולענ\"ד לא ק\"מ דלא אמרו הרא\"ש וסייעתו כל היכא דאין בו משום מחאה אין בו משום חזקה אלא היכא דבא להחזיק ישראל מישראל דבעינן חזקה שיש בה טענת קנייה או מתנה בפירוש דאמרינן כיון דלא מצי מחי הו\"ל לאחזוקי בשטרא משא\"כ כאן דמיירי דישראל זה לא טען שקנה החלון מהעכו\"ם ולא היה בידו שטר קנין מעולם אלא טען שזכיתי בו כזוכה מההפקר כיון שהחזקתי בו לפני העכו\"ם כמה שנים (ועמ\"ש בפרישה) ואין הישראל הלוקח מהעכו\"ם יכול להאפיל בדבר שכבר זכיתי בו וע\"ז השיב הרא\"ש דזכייתו לפני העכו\"ם לא הוי זכייה גמורה שהרי העכו\"ם היה לו כח לסתמו ולוקח ישראל זה יש לו כח כמוהו לסתום אותו בבניינו ומטעם זה כתב ג\"כ הגאון דאין לו לעשות אלא בד\"ת שג\"כ מיירי שהישראל לא טען שקנהו מהעכו\"ם אלא שזכה בחלונו זה שהחזיק בו לפני העכו\"ם כמה שנים וס\"ל להגאון דאף דהעכו\"ם היה בו כח להאפיל עליו מ\"מ ישראל שקנה ממנו נקרא מזיק כשבא להאפיל באור שהיה לזה כמה שנים אע\"ג דלא קנהו בו ד\"ת הוא שאין אחד יכול להאפיל על חבירו במה שהיה בידו כבר הן בקנין הן בזכייה מהעכו\"ם בזה. וראיה לדברי שלא הזכירו הרא\"ש והגאון בדברי טענתן שהחזיקו בו שני חזקה אלא שהחזיקו כמה שנים ומ\"ש הרא\"ש ועוד יש צד כו' עד דכל היכא דאין חבירו יכול למחות כו' התם מיירי אפי' ישראל מישראל וכמ\"ש בפרישה. והרשב\"א דכתב ה\"ט אפי' בעכו\"ם וכנ\"ל היינו דוקא כשטוען הישראל שקנהו וכמפורש שם בדברי הרשב\"א בהדיא וזה ברור בעיני. וא\"צ לדחוק ולומר דמיירי הרא\"ש והגאון בחלון שהיה ביד ישראל כבר קודם שבנה העכו\"ם והחזיק בו אלא שהעכו\"ם שבנה בצידו היה לו כח לבנות לפניו דאין הלשון גוף התשובה משמע כן. ועוד דא\"כ לא הו\"ל לסתום אלא לפרש. ונראה דאף שהרא\"ש כתב דהבא מהעכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם יכול להיות דמודה לתשובת הרשב\"א הנ\"ל כמ\"ש באם היה לעכו\"ם חלון על חצירו של ראובן ומכרהו לישראל דאין לישראל הלוקח חזקה על חצירו של חבירו לראות תוכו ולא כתב הרא\"ש דעומד במקום עכו\"ם אלא שיכול להאפיל על חבירו ולא שהלוקח מעכו\"ם יזיקו בראייתו ועמ\"ש בהגד\"מ ודוק. ועיין בש\"ע סי\"ח וי\"ט וכתב בפנים דברי מהרי\"ק ובהג\"ה בדברי מ\"ו ר\"מ שדבריהם תמוהין ונראין כסותרין זא\"ז ובסמ\"ע כתבתי מה שנ\"ל בביאורן בס\"ד ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " צריך להרחיק ממנו ד\"א כדי שלא יאפיל כו' עד ואם בא לבנות ב' כתלים משני צידי החלון כו' שם בגמרא דף כ\"ב פריך ארבא (דאמר דצריך להרחיק אדם את כותלו מכותל חבירו ארבע אמות משום דוושא) והתניא מכנגדן שלא יאפיל טעמא שלא יאפיל אבל משום דוושא לא הב\"ע מן הצד וכמה (ולאו פירכא היא אלא מפרש הברייתא דאיירי במן הצד דלא בעינן ד\"א אלא בטפח סגי תוס') כמלוא חלון שהוא טפח והלא מציץ אמר ר' וביד במרדד את כותלו והא אנן ד\"א תנן (ולרבא צריכים לאוקמי ג\"כ מתניתא מן הצד דאם לא כן בלא חלונות נמי תוס') לא קשיא כאן מרוח אחד כאן מב' רוחות. וכתבו הרא\"ש והר\"ן ז\"ל אע\"ג דמוקמינן למתניתין מן הצד מ\"מ נראה דה\"ה דמכנגדן צריך להרחיק ד\"א דפשטא דמשנה הכי משמע ועוד דהמקשן פירשו כנגדן ממש וס\"ל דצריך ד\"א ומסברא זו לא חזר בו התלמוד עכ\"ל. ונראה דהרא\"ש ורבי' שכתבו שצריך שיהא בין שני הכתלים שמן הצד ד\"א מלבד רוחב החלון משום דאל\"כ אכתי קשה על המשנה דקתני ד\"א כשיש בה חלונות הא בלאה\"נ צריך ד\"א משום דוושא ועוד דאל\"כ מתני' דקתני' שירחיק ד\"א מכנגדו נתנה דבריהם לשיעורים דלפעמים יהיה החלון לבד רחב ד\"א נמצא שלא יצטרך להרחיק מידי ועוד דומיא דטפח מצד אחד דהיינו בלא חלון ה\"ה רוחב ד' בשני צדדין בלא חלון. אבל ראיות הללו אינם מוכרעים כ\"כ לומר כן גם יקשה על סתימת ל' הרי\"ף והרמב\"ם ששום אחד לא הזכיר זה דבעינן ד\"א מלבד רוחב החלון ואדרבה מל' המ\"מ משמע שם בפ\"ז דשכנים דברוחב בין ב' הכתלים מכל וכל סגי בד\"א וכן מוכח מל' נ\"י דכתב ז\"ל נמצא עכשיו דאמרינן דכנגדן ממש סגי בד\"א יכול זה לבנות שלשה כתלים סביב חלונות חבירו בריחוק ד\"א מרובעת עכ\"ל מדקאמר מרובעת משמע להדיא דבד\"א עם החלון סגי דאל\"ה לא הוה מרובעת שהרי מכנגדו אינו מרחיק אלא ד\"א בצמצום. ובאמת שהב\"י הביא ל' נמ\"י והשמיט תיבת מרובעת ואפשר משום דהיה קשה לו קושיות הנ\"ל דהא בלא חלון בעי ד\"א משום דוושא מש\"ה מחקו מלשון הנמ\"י וס\"ל דלכ\"ע ד\"א בלא חלון קאמר אבל קשה הוא בעיני למחוק גירסת כל הספרים ועוד דאם כן מאי קמ\"ל הנמ\"י אלא ודאי קמ\"ל דבמרובעת ממש סגי. וליישב קושיות הנ\"ל נ\"ל דס\"ל כשיטת הרמב\"ם שכתב בפ\"ט משכנים (ורבי' הביאו בסימן קנ\"ה סי\"ג ע\"ש) ש\"מ דבכותל פחות מד\"א לא חששו לדוושא וה\"נ אם לא מפני החלונות היה יכול לבנות ב' כתלים בצד כותל חבירו פאות מד\"א ביניהן דאז לית ביה משום דוושא בכותל שבין שני הכתלים שבונה נגדו ומה שהוא חוץ לב' אותן הכתלים הוא נידוש בלי הפסק משא\"כ כשבא לבנות כנגד כותל חבירו ממש אף שהכותל שבונה אינה ארוכה ד\"א מ\"מ כיון שכותל חבירו שכנגדה היא ארוכה כשאינה נידשת כנגד מקום הכותל שבונה כנגדה נתרועע הכותל ותפול גם המותר אבל כשבונה שני כתלים בצד אמצע הכותל שאינה נידשת ואותו מקום מצד עצמו אינו רחב ד\"א מהני ליה חיזוק סמיכת הכתלים שאינה צריכה דוושא כלל (וסברא זו כתבתי ג\"כ לקמן שם בסי\"ג בדברי הרמב\"ם וכמ\"ש שם ע\"ש) כנ\"ל לדחוק וליישב שיטת האומרים דבד\"א סגי עם החלון. ואף שהחילוק זה דפחות מד\"א אין קפידא בדוושא לא מצינו שכתב כ\"א הרמב\"ם מ\"מ לא מצינו ג\"כ מי שחלק על סברתו בזה ורבינו הביאו בסימן הנ\"ל וכתב להרמב\"ם דרך אחרת אבל לא חלק עליו ודוק. ואין להקשות והלא צריך להרחיק מכנגד כל החלון ד\"א כדי לקבל אור מהאויר ואם כן ה\"נ צריך להרחיק ד\"א בלא החלון כדי שיקבל החלון האור ממנו ז\"א מוכרח די\"ל כיון דלכל חלק וחלק מהחלון יש ד\"א מקום פנוי סביבו בצירוף סגי לו באותן ד\"א ודוק: וצריך שיהא גבוה כו' וגם צריך שישפע כו' אבל הרמב\"ם פ\"ז דשכנים כתב ומגביה הכותל ד\"א על החלון או כונס ראש הכותל כדי שלא ישב עליו ויציץ ויראה וכן כתב רי\"ו בנתיב ל\"א ח\"ו ונראה דפלוגתתם בפירוש סוגיא דגמרא הנ\"ל דפריך והלא מציץ אמר רב זביד במרדד את כותלו כו' ומאי פריך דילמא מיירי הברייתא בהגביה את הכותל ד\"א דומיא דהמתניתין דלשם הברייתא עלה קאי וגם על התרצן קשה אמאי מוקי לה במרדד ולא מוקי לה דמיירי שהכותל הוא גבוה ד\"א אלא לאו ש\"מ דס\"ל דלא סגי בהגבהת ד\"א ומטעם שכ\"ר והרמב\"ם ס\"ל דמאחר שמוקי שם הברייתא דקתני בכדי שלא יאפיל דמיירי בהרחקה טפח ושיעור זה דהרחקה טפח לא נזכר במשנה וכיון דלא קאי אהמשנה הו\"ל לפרש ג\"כ ולומר בהרחיק הכותל מהחלון טפח ויגביה ממנו ד\"א אלא ודאי איירי כשאינו גבוה או נמוך ד\"א מש\"ה פריך והלא מציץ וק\"ל. ונראה דגם להרמב\"ם לא סגי בשיפוע הכותל לחוד בלא הגבהה אלא דוקא כשנבנה מן הצד דאז אף אם נשען על בטנו מ\"מ אינו יכול להפך עליו כ\"כ לצד החלון להציץ לתוכו (משא\"כ כשאין החומה משופע דאז עומד על החומה ומהפך גופו לפניו לצד החלון) אבל בבונה כנגדו אפי' להרמב\"ם לא סגי בשיפוע הכותל לחוד דאכתי יכול לשעון עליה ע\"י הדחק כיון שהוא כנגדו ומש\"ה לא הזכירו בבונה כנגדו דין שיפוע אבל מגביה לחוד לכ\"ע מהני בבונה כנגדו ואינו מרחיק אלא ד\"א וכמ\"ש בפרישה. וז\"ל המ\"מ פ\"ז דשכנים דעת המחבר שכשהקשו והלא מציץ הוא בשאינו מגביה הכתלים ד' אמות מיירי דאי במגביה אפי' כשהכותל נגד החלון די בכך ויותר יכול להציץ כשהכותל נגד החלון משיכול כשהוא מן הצד וכן נראה דעת מהר\"י מיגא\"ש ז\"ל אבל מדברי רש\"י נראה דאפילו במגביה ד\"א צריך שיכנס ראש החלון ודברי תימה הוא דאדרבה כיון שגבוה והוא סומך לא יכול להציץ כמו שיציץ ברחוק וזה דבר מורגש לחוש אלא ודאי דברי רבי' עיקר עכ\"ל ובפרישה כתבתי ל' הרא\"ש ותוס' דמיירי דמתרחק ורואה באלכסון ולפ\"ז לק\"מ: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' בפרישה כתבתי לשונו שסיים וכתב שכ\"כ הרמב\"ם ועיין בריב\"ש בסימן תט\"ז שג\"כ כ\"כ בשם הרמב\"ם ודברי שניהן הביא הכ\"מ בפ\"ב דשכנים וכתב על דבריהם ז\"ל ולעד\"נ שאין דברי רבי' הרמב\"ם מוכרחים לפרש כן ע\"ש שהאריך בפירושו של הרמב\"ם וכתב לבסוף ואפשר שהיה כתוב בנוסח רבי' הרמב\"ם שביד הריב\"ש יכול לכופו לסתמו ולפיכך צריך לדחוק בנתינת טעם לדבר לחלק בין אמת המים לחלון אבל נוסחא דידן כמו שפירשתי דבריו להסכימם עם כל ההפרשים זולת הרא\"ש עכ\"ל הכ\"מ והנה לדברי הכ\"מ שכתב שצ\"ל שהיה להריב\"ש נוסחא אחרת בדברי הרמב\"ם כן צ\"ל נמי להרא\"ש דהא הרא\"ש ג\"כ סיים בלשונו וכתב ז\"ל וכן כתב הרמב\"ם שצריך לסתום החלון ולהסיר אמת המים מעליו עכ\"ל. אבל קשה בעיני להרבות בגירסאות ונוסחאות וגם לפי גירסתם יהיה קשה למה כתב הרמב\"ם בספ\"ו דשכנים בשני אחין שחלקו דמותר לבעל החצר לבנות כותל כו' ולא כתב שיכול להכריחו לסתום דהא כתב שם דמודה בהיזק ראייה כיון שהוא גירי דיליה ויש בו קצת איסור דצריך לסתום. לכן נראה ליישב דבריהם בלי שינוי גירסא אחר שנדקדק תחילה בדברי רבינו שהביא כאן דברי הרא\"ש איך שמסיק וכתב שצריך לסתום ולקמן בס\"ס קע\"ג כ\"ר ז\"ל ולא חלונות כדפרשינן לעיל שמסלקו לגמרי וסותם לו החלון עכ\"ל דלשון זה משמע דבעל החצר הניזק הוא יכול להכריח להבעל החלון שירשהו לסתום החלון על הוצאתו אבל לא שיכריח את בעל החלון שיטפל בהסתימה שיסתמנו על הוצאתו וצ\"ל דס\"ל לרבי' דמ\"ש הרא\"ש שצריך לסתום החלון כוונתו בזה שצריך להניחו לסתום ולאפוקי מהרמב\"ן ושאר מפרשים דס\"ל דאין לו רשות בזה כ\"א לבנות בשלו מה שירצה ויש נ\"מ לבעל החלון בזה דלפעמים לא ירצה בעל החצר לעשות הוצאה גדולה בזה לבנות כותל חדש מעל גב הארץ עד למעלה מהחלון וגם אם יבנה עדיין ישתכר בעל החלון שיכול להשתמש במקום חור החלון ולהניח ש�� מה שירצה. וע\"פ פי' זה א\"ש מ\"ש שמסיק הרא\"ש וכתב וכ\"כ הרמב\"ם כו' אפי' לפי גירסת ספרי הרמב\"ם שבידינו וכאשר הביאם הכ\"מ וגם הדקדוקים של הכ\"מ נתיישבו דגם הרא\"ש פירש דברי הרמב\"ם מ\"ש וסותם החלון דקאי אניזק דומיא דהסרת הנזק אלא הרשות בידו להסיר הנזק ממקום שבא דהיינו לסתום חלונו על הוצאת הניזק ואע\"ג דלהרא\"ש מיחשב היזק ראייה גירי דיליה מ\"מ מאחר שבעל חלון זה לא פתחו אלא אביהם פתחו ברשות מש\"ה אין חייב זה להוציא הוצאה ע\"ז. והשתא ניחא מ\"ש הרמב\"ם בספ\"ז דשכנים דהניזק יכול לבנות נגדו דל\"ד קאמר אלא גם סתימה זו על הוצאתו בנין קרי ליה. וכ\"נ לדקדק מלשון הרא\"ש שהבאתי בפרישה שכ' בשם הרמב\"ן נהי דיכול לבנות לפניהן מ\"מ אינו יכול לומר לו סתום חלונותיך וקשה דהול\"ל רבותא בשם הרמב\"ן דדוקא יכול לבנות לפניהן הא לסתום החלון אפי' הניזק ועל הוצאתו ג\"כ אינו יכול אלא ודאי כוונת הרא\"ש במ\"ש אינו יכול לומר סתום ר\"ל אפי' להניחו לסתום וא\"כ ממילא מ\"ש הרא\"ש עליו דכן כתב הרמב\"ם שצריך לסתום ר\"ל שלא לראות מתוכו קאמר וכמ\"ש הרא\"ש לפני זה דאין להן חלונות הוא דומיא דאין להן דרך דפי' דאין לי להלוך ה\"נ פי' אין לו לראות אבל מעולם לא ס\"ד דהרא\"ש דלהרמב\"ם צריך בעל החלון לטפל ולסתום על הוצאתו וכן עד\"ז יש לומר שהיה כוונת הריב\"ש ומ\"ש בשם הרמב\"ם דיכול לכופו לסתמה ר\"ל להניחו לסתמה וכמ\"ש ודוק. מיהו מ\"ש הרא\"ש בס\"פ ח\"ה וכתבו רבי' לעיל בסימן זה סי\"ד ז\"ל היכא דאין לו חזקה א\"צ לסתמה כו' ול\"נ להרא\"ש אלא צריך לסתמה עכ\"ל שם ר\"ל דצריך לסתמה בעל החלון על הוצאתו וה\"ט כיון דהוא פתחה וכמ\"ש שם ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " וטען הפנימי שכבר החזיק כו' עיין מ\"ש בסימן קנ\"ג שי\"ב דלא תקשה מהא וממש\"כ אחר זה בדין ראובן שנתן הבית לשמעון והחצר ללוי כו' עמ\"ש שם: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והכריע הוא שא\"צ להרחיק כו' וא\"ת מ\"ש מהא דכ\"ר בסימן קנ\"ה סי\"ט החופר בור בתוך שדהו ומכר חצי השדה ובא הלוקח לחפור גם הוא צריך להרחיק כל שיעור הרחקה כו' ולא אמרינן דבעין יפה מכר וי\"ל דדוקא בחלונות דבא לראות וליהנות מאורו של בעל החצר מש\"ה יכול למחות בידו משא\"כ בבור שאינו נהנה אלא בשלו וחילוק זה כתב הרשב\"א בתשובה וכתבתי לשונו בש\"ע בסמ\"ע סוף סט\"ז ע\"ש. שוב מצאתי באשיר\"י בפרק לא יחפור שחילק דשאני בור דאם לא ירחיק מקלקל בורו של ראשון בידים ע\"ש ור\"ל מטעם המבואר שם דבכל מרא ומרא מרפה ארעא דחבריה ונופל הגומא משא\"כ בזה אף דמאפיל על חבירו בבניינו מ\"מ אינו אלא גרם בעלמא וכששייר החצר לעצמו אף שהלוקח יראה מחלונו לחצירו מיחשב היזק בגירי דיליה מ\"מ לא הוי כמזיק בידים וכמו שכתבתי בהגהות ד\"מ: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " והרשב\"ם כתב ובס\"א כתוב והרשב\"א כתב כו' וכן כתב בס\"י וכ\"נ דהרי בפי' הגמרא שבידינו לא כתב מזה כלום ואדרבה מדכתב שם בפי' המשנה ששופתין על חלל הקדירה ל' על חלל משמע דס\"ל דפיה למעלה ומיהו א\"צ למחוק גירסת הספרים די\"ל דרבינו מצא כתוב כן בפי' רשב\"ם ומ\"ש בפי' הגמרא שבידינו הוא פירש\"י ולא פי' רשב\"ם וק\"ל: בין מלמעלה בין מלמטה סגי בג\"ט לכאורה היה נראה לגרוס טפח ע\"פ מ\"ש הנ\"י דמוכח מהירוש' דבכירה שפתחה מן הצד שיעשה טפח בין מלמעלה בין למטה אבל יותר נראה לומר דמ\"ש סגי בג\"ט ר\"ל סגי בג\"ט לכל היותר והיינו בכירה של נחתומין וכמ\"ש בפרישה ע\"ש ודוק: ול\"נ לא\"א ז\"ל אלא תנורי�� שלנו כו' בפרישה כתבתי ל' הגמרא והירושלמי ושיטת פירושם ע\"ש ונשאר עלינו לבאר כיון דבירושלמי קאמר בפשיטות דכשפתחיהן מן הצד שיעור דמעלה ולמטה שוים הן בכירה הן בשובך למה מצריך הרא\"ש כולי האי בתנורין יותר מד\"א גם משמע דס\"ל דגם בתנורים שלהם שלא היו גדולים כ\"כ היה מצריך ד\"א אפי' בפתחיהן מן הצד דאל\"כ אלא היה סבר כירושלמי דסגי בג' טפחים כשיעור דלמטה ודאי לא היה מפליג בתנורים שלנו הגדולים כולי האי משיעור ג\"ט לשיעור יותר מד\"א ואיך הרים ראשו נגד הירושלמי הנ\"ל שמפורש בו דשיעורו בג\"ט או בטפח. וליישב זה אציע לפנינו הצעה א' והוא שראיתי בירושלמי שם פ' לא יחפור ולא כתוב שם דברי הירושלמי הנ\"ל אהאי משנה דלא יעמיד תנור או כירה כו' אלא אהמשנה דקתני מרחיקין את התנור שלשה מהכלייא שהן ד' מן השפה כתוב שם האיבעיא דהיה עושה כמין שובך מהו כו' ונראה דהרא\"ש וסייעתו פירשו דאאותה משנה קאי האיבעיא ואפשר משום דשובך אינו עשוי בשיפוע רוחב למטה וקצרה למעלה אלא למטה ולמעלה שוה וקמיבעיא ליה אם טעם המשנה דכתב ג' מן הכלייא משום שהוא בתחתיתו של תנור ואין הלהב שולט שם ומש\"ה סגי שם בהרחקה ג\"ט מן הכותל שבצידו משא\"כ בשפת התנור דשם הלהב יוצא מש\"ה בעינן טפי הרחקה מן הכותל שבצידו וא\"כ נאמר כן גם בכירה שבעינן הרחקה טפי למעלה מלמטה או נאמר שאין חילוק במה שהלהב יוצא כיון שהלהב יוצא לצד מעלה ולא נגד הכותל ומן הדין לא בעינן הרחקה טפי למעלה מלמטה אלא כיון שכל תנור הוא רחב למטה וקצר למעלה ממילא נעשה למעלה הרחקה טפח טפי משהוא למטה וכמשמעות ל' המשנה דקתני ג' מן הכלייא שהן ד' מן השפה דלשון שהן משמע שהוא ממילא כן וא\"כ לפ\"ז בכירה או בשובך שהן שוין למעלה ולמטה הרתקתן ג\"כ שיעור א' להן וקאמר נשמע מן הדא ר' יודא אומר כו' וס\"ל דמ\"ש ר' יודא ובכירה טפח לא קאי אהרחקת מעזיבה או תקרה אלא אהרחקה מהכותל ומעלה ומטה דקתני ר\"ל למטה סמוך לקרקעיתה ולמעלה בשפתה במקום שהלהב יוצא ופשט מינה לשובך. וסעד לדברי מצאתי בתוספתא דכתב שם ז\"ל מרחיקין את התנור ג' טפחים מן הכלייא שהן ד' מן השפה ובכירה טפח הרי לפנינו דקתני שם האי ובכירה טפח אצל דין הרחקת התנור. ובזה מיושב נמי למה הביא הירושלמי דברי ר\"י דאמר ובכירה טפח לפשוט מינה הא משנתינו הוא זה דבתנור בעינן תחתיו ג' טפחים ובכירה טפח אלא ודאי משום דמשנתינו דקתני ובכירה טפח קאי אלמטה אמעזיבה ובירושלמי בעייא ליה אהרחקה מן הכותל שבצידו. ואם כן אין סתירה כלל מהירושלמי הזה להרא\"ש וסייעתו כנ\"ל ואדרבה לפי מה שפירשתיהו משמע ממנו דס\"ל גם כן דכירה פיה למעלה וכאשר הוא בגמרא דידן בפרק כירה כנ\"ל. אלא שקשה לו דלפי זה דברי ר\"י לא היו שוין דרישא בדין תנור איירי בהרחקת מעזיבה ובסיפא בכירה איירי בהרחקה מהכותל. מיהו גם לפי' רשב\"א אין דברי ר' יודא שוין דבתנור איירי מפיהו ולמעלה ומש\"ה לא נתן אלא שיעור מעזיבה ג\"ט ובכירה איירי מפיה מהצד ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " או שבנה עלייה לעשות האוצר ז\"ל הגמרא שם בנה עלייה ע\"ג ביתו מהו ופירש\"י דעל בעל העלייה קאי שבנה עלייה על גגו דרגילים היו לבנות שם לאוצר. והנה רבי' פירשו פרש\"י ושינה קצת בפירושו שלא כתב שבנאו על גגו וה\"ט משום שרבינו בא למכתב דרך כלל לפי מנהג המקומות שדרכן לעשות מקום לאצור בו. אבל הרמב\"ם בספ\"ט דשכנים פירשו דקאי אבעל החנות הדר תחתונה שבא לבנות עלייה להפסיק בו בינו ובין האוצר אם מהני ומותר לפתוח חנות תחתיה אע\"פ שהאוצר הוא עשוי כבר ע\"ג וכ\"כ המ\"מ שם בשמו ע\"ש. ועיין בב\"י בד\"ה ואפי' אם גילה בדעתו כו' שכתב ז\"ל שם בגמרא בעי אביי כיבד וריבץ מהו ריבה בחלונות מהו אכסדרא תחת אוצר מהו בנה עלייה ע\"ג ביתו מהו תיקו וצ\"ע דלא מצאתי לא בגמרא (בדפוס בואלישנו) ולא ברי\"ף וברא\"ש ולא ברמב\"ם ההיא בבא דעשה אכסדרה תחת האוצר וגם כמעט אין לו ענין לנדון זה ולקיים הנוסח דהב\"י נראה לפרש דאיבעיא ליה אם עשה החנות של נחתומין באכסדרה שהחום יכול לצאת מכל צד תחת האוצר אם נאמר דא\"צ להרחיקו בכה\"ג או לא יקלקל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' בפ\"ט דשכנים כ\"כ וז\"ל המשנה ואת מי רגלים מן הכותל ג\"ט ובגמרא דף י\"ט ארבב\"ח מותר לאדם להשתין מים בצד כותלו של חבירו דכתיב והכרתי לאחאב כו' והא אנן תנן ואת מי רגלים מן הכותל ג\"ט התם בשופכין ת\"ש לא ישפוך אדם מים בצד כותלו כל חבירו אלא א\"כ הרחיק ממנו ג' טפחים התם נמי בשופכין ת\"ש לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו אא\"כ הרחיק ממנו ג' טפחים בד\"א בכותל לבנים אבל בכותל אבנים בכדי שלא יזיק וכמה טפח ושל צונמא מותר (ופרש\"י אם כותל זה בנוי בסלע דליכא למיחש בטישטוש קרקע מותר אפי' בסמוך ממש. ואסיפא קאי בכותל אבנים תיובתא) דרבב\"ח (וכתבו התוס' וליכא למימר דרבה בב\"ח מיירי מצונמא חדא דהו\"ל לפרש ועוד קרא קדריש ש\"מ דלא מפלגינן עכ\"ל) תיובתא ע\"כ. וכתב המ\"מ על לשון הרמב\"ם שהביא רבינו ז\"ל לשון המשנה מי רגלים ופירשו בגמרא שופכין ופירשו רש\"י ואבן מיגא\"ש ז\"ל מי רגלים שמתקבצין בכלי שלא יהא שופך אותן בבת אחת וכוונת המחבר היא דוקא שיש שם גומא שנשפכין שם וכתבו ז\"ל מהא שמעינן דשופכין דמיא בעלמא שרי שלא אסרו אלא כעין נברכת הכובסין דקוו וקיימי א\"נ בחול שהדבר לח לפי שהלחלוחית אינו מתייבש מהרה אבל שופכין דעלמא עוברין הן לשעה ומתייבשין ואין חוששין להן ולפי דברי המחבר שפירש גומא שמתקבצין בה צ\"ע למה אמרו דוקא מי רגלים שהרי בגומא קוו וקיימי הם ומסתברא דאפילו בכל מים יש להרחיקה וי\"ל דאע\"ג דקוו וקיימו כיון שאינו תדיר כמו כובסין א\"צ להרחיק בשאר מים ע\"כ. ובכ\"מ כתב שם ז\"ל מ\"ש המ\"מ ופירשו בגמרא שופכין כתב המגיה לפי סוגיית הגמרא לא נאמר חילוק זה של שופכין אלא לרבה בב\"ח אבל אחר דאיתותב אין אנו צריכין לתירוץ ההוא ואפשר דרבינו סובר דמאחר דמתני' סתם קתני ולא מחלק בין כותל לבנים לכותל אבנים כמו שחילק הברייתא א\"כ בכל כותל מיירי דבעי ג\"ט והיינו ע\"כ בשופכין עכ\"ל. היוצא מדברים אלו דלדעת הרמב\"ם שופכין המוזכר בגמרא היינו גומא והיינו דלא כשופכין הנזכר בדברי הרמ\"ה דמשוה שופכין והשתנה. והנה קושייתו דהמגיה הנ\"ל היא גדולה אלי ובישובו אין נחת לי דמנ\"ל להרמב\"ם לומר דמדהמשנה קתני סתמא כותל משמע ליה בכל ענין ולדחוק בפי' דמי רגלים דקתני סתמא במתני' לפרש דמיירי דוקא בגומא והסברא הוא איפכא לפרש מי רגלים בכל ענין וכותל בסתם כותל היינו של לבנים בפרט מאחר שמצינו דתנא דברייתא בתראה הנ\"ל פירשו כן דהתחיל ותני לא ישתין בצד הכותל כו' וכתב עליו בד\"א בכותל של לבנים כו' הרי דס\"ל דסתם כותל הוא לבנים. ועוד דהא עכ\"פ כותל דהמשנה לאו בכל ענין איירי דהרי בכותל של אבנים העומדת ע\"ג צונמא א\"צ הרחקה כלל ופרט מאחר שהרי\"ף לא הזכיר חילוק זה ורבו ר\"י מיגא\"ש לא פירש כן בגמרא פי' שופכין ולכל הפחות לא הו\"ל להרמב\"ם למכתב כ\"כ בפשיטות האי חילוק דגומא דבעי ג' טפחים אפי' בכותל של אבנים וג\"כ קשה על הרמ\"ה דכתבו גם כן בפשיטות. ועוד קשה על רבינו שכתב על דברי הרמב\"ם ז\"ל וצ\"ל הא דסגי בטפח כו' מאי וצ\"ל דכתב דמי הכריחו לומר כן והול\"ל וס\"ל להרמב\"ם האי חילוק דהא האי חילוק אינו מוכרח דדילמא בכותל אבנים אין חילוק בין גומא להשתנה בעלמא ואף אם יש חילוק מי הגיד דשיעורו ג\"ט דילמא בב\"ט סגי. ע\"כ נלע\"ד ליישב דברי הרמב\"ם ודברי המ\"מ הנ\"ל בתירוץ נראה ומקובל המדוקדק מלשון הסוגיא הנ\"ל להמודים על האמת והוא כי יש לדקדק על המקשן שהקשה מברייתא השנייה הנ\"ל דקתני בה לא ישפוך כו' מאי עלתה על דעתו להקשות כי מאחר שכבר השיב לו התרצן על המשנה שהקשה ממנה לפני זה דקתני ואת מי רגלים מן הכותל דמיירי בשופכין אע\"ג דלא נזכר בה לשון שופכין כ\"ש שנוקי כן האי ברייתא דקתני בה בהדיא לא ישפוך וגם קשה על התרצן שהשיב לו וקאמר ז\"ל התם נמי בשופכין מאי התם דקאמר דמשמע דאף דדוחק לפרש כן מ\"מ י\"ל דמיירי בהכי ובמאי נדחק באוקימתא זו בברייתא זו יותר מבאוקימתא ראשונה הלא כ\"ש הוא כיון דקתני בה לא ישפוך כו' דמשמע שופכין הרבה ע\"כ נראה דכוונת התרצן הויא דהמשנה איירי בלא האי קושיא דוקא בשופכין כי כן מוכח מיניה וביה דמדקתני בהמשנה מרחיקים את הזרעים ואת המחרישה ואת המי רגלים מן הכותל ג\"ט הרי דקתני הרחקת מי רגלים דומיא דהרחקת הזרעים והמחרישה והרחקת הזרעים ומחרישה פשיטא ליה דאיירי אפי' בכותל של אבנים דזיל בתר טעמא דמרחיקין אותו משום שמתמוטט עי\"ז היסוד וכדפירש\"י כתבתי ל' בפרישה ולה\"ט אין חילוק בין של אבנים לשל לבנים ואדרבה כל כמה שהכותל כבידה יותר בשל אבנים צריך להיות יסודה יותר קשה ומש\"ה השיב לו התרצן בפשיטות מאי באת להותיב ממשנה זו על רבה בב\"ח דאמר מותר להשתין הא בלה\"נ צריכין לאוקמי המשנה דאיירי בשופכין כיון דגם בכותל של אבנים איירי דומיא דזרעים ומחרישה ומכח השתנה בעלמא פשוט דאין מתקלקל היסוד שנגרין משם קודם שיגיעו להיסוד ועכ\"פ לא היינו צריכין להרחיק ג\"ט והשתא אתי שפיר דחזר המקשן והקשה לו מברייתא דקתני בה לא ישפוך אדם מים כו' משום דס\"ד דסתם ברייתא לא מתפרש בשופכין דאף ע\"ג דקתני בה לא ישפוך מ\"מ אינו מוכח דמשמע ששופך הרבה וגם אינו משמע דשופך בתוך הגומא איירי כ\"א היכא דמוכח לפרשה כן ממקום אחר כמו המשנה דקתני מי רגלים דומיא דאינך וכמ\"ש והתרצן השיב לו התם נמי בשופכין ור\"ל אף שהוא דוחק לאוקמה כן מ\"מ י\"ל דמיירי בהכי ואין לך כח להקשות מיניה על רבב\"ח מאחר דרבב\"ח קרא קדריש. כן נ\"ל ביאור הסוגיא ובזה נתיישבו ג\"כ דברי הרמב\"ם והמ\"מ הנ\"ל דהא אף דאיתותב רבב\"ח מ\"מ מכח דקדוק זה דמי רגלים דומיא דזרעים ומחרישה קתני ע\"כ המשנה איירי בשופכין וכמ\"ש אלא שמחולקים המה בפירוש דשופכין שהשיב התרצן שלרש\"י ור\"י מיגא\"ש אפי' בלא גומא מכח שנשפכין הרבה במקום א' מתקלקל היסוד ולהרמב\"ם לא מסתבר למימר הכי דס\"ל דגם שופכין הרבה נגרין וכלין קודם שיגיע להיסוד ויקלקלו אותו ומש\"ה פרשוהו בגומא ובזה נתיישב כוונת רבי' במ\"ש וצ\"ל הא דסגי בטפח כו' משום דחילוק זה מוכרע וכמ\"ש וזהו ג\"כ טעמא של הרמ\"ה שכתב דבגומא של מי רגלים צריך להרחיק ג\"ט. ומ\"ש הרמ\"ה דבהשתנה או שופכין סגי בהרחקת טפח ר\"ל שופכין בלא גומא וכמ\"ש דסתם שופכין אין במשמעותן להתפרש בגומא אם לא היכא דמוכח כן מיניה וביה. ואפשר לומר דגם הרמב\"ם והרמ\"ה ��\"ל דמה שהשיב התרצן התם בשופכין לא הוי כוונתו דפי' שופכין הוא גומא דאין במשמעותו כן אלא השיב להמקשן כמתמיה עליו מאי באת להשיב על רבב\"ח דאיירי בהשתנה מהמשנה הא ע\"כ צ\"ל דהמשנה לא איירי אלא לכל הפחות בשופכין וכיון דאפקיה מסתמא נוכל לאוקמה על פי הסברא הנ\"ל רמיירי דוקא בגומא. והשתא א\"ש דל\"פ הרמב\"ם ורש\"י ור\"י מיגא\"ש בפי' דשופכין דהם לא כתבו אלא פירושו דשופכין אבל לדינא יכול להיות דגם הם ס\"ל כהרמב\"ם והרמ\"ה אבל המ\"מ ס\"ל כפירוש הראשון שכתבתי ודוק וע' מ\"ש עוד בפרישה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם לא יחפור כו' הנה אכתוב לך מקום מקור הדברים וביאורן ומתוכן נעמוד על דברי רבינו מ\"ש בסעיף זה ובסי\"ח ועי\"ז יסולקו תמיהות הב\"י אשר אכתוב בסוף דברי. ל' המשנה כתבתי בפרישה ע\"ש ולשון הרמב\"ם שהביא רבינו הוא ברפ\"ט דשכנים ע\"ש. וכתב שם המ\"מ על דבריו ז\"ל לא יחפור כו' בגמרא מתבאר ומ\"ש וסד בסיד לומר דתרתי הרחקה וסיד בעיא בגמ' ואמרו פשיטא דתרתי בעינן דאי ס\"ד כו' ונדחה זה שם אבל כתבו המפרשים ז\"ל דכיון דכך אמרו דפשיטא דתרתי בעינן הכי קיי\"ל וזהו דעת המחבר עכ\"ל המ\"מ. והנה אמה שכתב המ\"מ על דברי הרמב\"ם שכתב לא יחפור בור כו' בצד כותלו של חבירו שהוא מתבאר בגמרא דפשטא דגמרא לא משמע דאיירי המשנה דחופר בצד כותל בנין רק בחופר בצד כותל בור וכמש\"ר על דברי הרמב\"ם ואף שמסיק רבינו וכתב דמ\"מ מסתבר כו' היינו שצריך להרחיק ג\"ט אבל מנ\"ל להרמב\"ם דבעינן גם הסדת סיד בחופר בצד כותל בנין ונראה דכוונת המ\"מ במ\"ש שמתבאר כן בגמרא שדייק כן מהגמרא שקאי שם אלשון המשנה ופריך ז\"ל פתח בבור וסיים בכותל (ופרש\"י פתח בבור לא יחפור סמוך לבורו של חבירו וסיים ותני אא\"כ הרחיק מכתלו הול\"ל אא\"כ הרחיק מבורו דאילו מכתלו כותל הבנוי על גבי קרקע הוא) אמר אביי ואיתימא ר\"י מכותל בורו שנינו (ופירש\"י כלומר האי כותל דקתני כותל בורו הוא שאף הוא קרוי כותל) וליתני אא\"כ הרחיק מבורו של חבירו ג\"ט (ופירש\"י וליתני כו' ואנא ידענא דמכותל בור קאמר דאי מחלל בורו קאמר אין זה כונס לתוך שלו כו') הא קמ\"ל דכותל בור ג\"ט נ\"מ למקח וממכר כדתניא כו' עכ\"ל הגמרא והנה ס\"ל להמ\"מ דהרמב\"ם דייק מסוגיא זו דהמשנה ס\"ל דבכותל בנין ג\"כ דיניה הכי דאל\"כ אכתי קשה על התנא דתנא אא\"כ הרחיק מכותל סתם כיון דלשון כותל בכל מקום פירושו כותל בנין הול\"ל אא\"כ הרחיק מכותל בורו ואנא ידענא ג\"כ הנ\"מ דכותל בור ג\"ט דאל\"כ לא הול\"ל כותל כלל וכדפירש רש\"י הנ\"ל גם אין מדרך התנא למיתני ענין שאינו אתא לגופו כלל וגם אינו מכוון לפי הענין בשביל דבר אחר כגון זה דקאי אכותל בור ותנא כותל סתם דפירושו כותל בנין אלא ודאי גם לגופו אתא דס\"ל דדין זה הוא ג\"כ בחופר בצד כותל בנין דבעינן ג\"כ הרחקת ג\"ט וגם לסוד בסיד בכותל הבור ואפ\"ה לא יכול להשיב ליה התרצן כן בקיצור משום קושייתו דכיון דהתחיל בבור הו\"ל לסיים ג\"כ בבור. זהו שיטת הרמב\"ם ע\"פ פי' המ\"מ ונכון הוא (ולא כב\"י דמלשונו משמע דגם להרמב\"ם המשנה איירי מכותל בורו דוקא) ולהכי כתב הרמב\"ם בדין זה דאיירי בחופר בצד כותל בנין וסד בסיד וממילא נשמע מינה במכ\"ש דבדין כותל בור נמי צריך לסוד בסיד ולהכי כי כתב אח\"כ באותו פ' דין י' דין כותל בור לא הזכיר סד בסיד לפי שסמך אמ\"ש לפני זה בדין כותל בנין. ולא כמ\"ש הכ\"מ שם בישוב זה דס\"ל להרמב\"ם דדוקא כשהוא סמוך לכותל צריך לסוד בסיד מלבד ההרחקה כדי ש��א תתקלקל הכותל אבל הכא דליכא כותל בנין סיד זה אינו מעלה ואינו מוריד עכ\"ל. וז\"א דהא עיקר המשנה איירי בחופר בצד בור וקתני בה סד בסיד וק\"ל אבל דעת רבינו הוא דכותל בור לחוד שנינו במתניתין וכפשטא דלישנא דגמרא ולקושיות הנ\"ל לא חש רבינו כי שמא אינו רוצה התנא להאריך בלישניה למיתני כותל בור וגס מחולק הרא\"ש ורבינו עם הרמב\"ם בדין סד בסיד בחופר בצד כותל חבירו כי כבר כתבתי בשם המ\"מ דדעת הרמב\"ם הוא דאע\"ג דהגמרא איבעיא לה אי וסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן ולא איפשטא ס\"ל להרמב\"ם מדקאמר הגמרא תחילה פשיטא דוסד בסיד תנן דכן הוא גם כן לפי המסקנא אבל הרא\"ש לא חש לזה וס\"ל דהאיבעיא זו ככל איבעיות דממונא דלא איפשיטא דאזלינן בהו לקולא לנתבע וסגי בחד וא\"כ אליביה מכ\"ש בכותל בנין דלא בעינן וסד בסיד. ובמ\"ש נסתלק תמיהת הב\"י דתמה על רבינו למה לא כתב כאן דעת הרא\"ש לענין סד בסיד די\"ל דטעמו משום דלפי דעתו אין כאן מקומו דדין סד בסיד אכותל בור נשנה ודין כותל בור כתב בסי\"ח ושם הביא דעת הרא\"ש דבחד סגי ולהכי קיצר כאן וסמך אדלקמן וזהו שדייק רבינו וכתב ומ\"מ מסתבר שצריך להרחיקו כו' הדי שהזכיר הרחקתו לחודא לא סד בסיד וכמ\"ש בפרישה והב\"י כתב בישוב קושיא זו ז\"ל ע\"כ ר\"ל שהרא\"ש סמך על פירש\"י ופשט הגמרא דבעיא לא קאי אלא אהרחקה דגפת ולא אהרחקה דבור אבל ממש\"ר בסי\"ח נראה דהרא\"ש קאי גם להרחקה דבור וצ\"ע עכ\"ל והנה לשון ישובו תמוה הוא בעיני ונראה דיש בו ט\"ס וצ\"ל לא סמך אפירש\"י דרש\"י פי' איבעיא ארישא ולא אמציעתא דהרחקת גפת וכמ\"ש ב\"י בשמו בהדיא בס\"ח ע\"ש והרא\"ש פירשו (בה\"א זה דב\"י) אמציעתא ומ\"ש ב\"י ופשט הגמרא ר\"ל גם לא כפשוטו דגמרא דסידר האי בעי' שם דף י\"ט ארישא דמתני' אלא ס\"ל להרא\"ש דבעיא לא קאי אלא אהרחקה דגפת. וצריכין לדחוק לישובו זה דב\"י מאוד דהא קשה דהגמרא משמע בהדיא דעכ\"פ גם ארישא איבעיא ליה מדהשיב לו פשיטא דוסד בסיד תנן דאל\"כ ליערבינהו כו' מדפשט ליה ארישא דוסד תנן ש\"מ דאיבעייתו הוי ארישא ולהב\"י הול\"ל איפכא פשיטא דבסיפא או סד תנן דאל\"כ הו\"ל ליערבינהו ע\"כ צ\"ל דכוונת הב\"י הוה דאע\"ג דודאי האיבעיא איבעיא ליה גם ארישא מ\"מ אחר שהשיב לו פשיטא דוסד בסיד תנן דאל\"כ ליערבינהו אף שהגמרא חזר ודחה דל\"ק למה לא עירבם מ\"מ סברת התרצן דקאמר פשיטא גם הרא\"ש ס\"ל דקיים וכמ\"ש המ\"מ להרמב\"ם וכנ\"ל ולא בא אלא לדחות דלא תפשוט מהא גם להמציעתא דאו סד תנן מדלא ערבינהו ע\"ז קאמר דהא דלא ערבינהו משום דלא דמי האי היזקא כו' ומ\"ש הב\"י דהרא\"ש ס\"ל דהא בעיא לא קאי אלא אהרחקת גפת ר\"ל מה שכתב הרא\"ש דהא בעיא לא איפשיטא זה לא כתב אלא אהרחקת גפת וק\"ל כן נ\"ל ביאורו. ואחר שנכנס לכל הדוחקים אכתי לא עלתה בידו כמו שהקשה לנפשו ממש\"ר לקמן בסימן זה דהוא סותר דבריו והניח בצ\"ע לכן לע\"ד נראה העיקר הוא כמ\"ש ולפ\"ז לק\"מ. ועיין מ\"ש הב\"י עוד בסעיף ח' ז\"ל וכתב רבינו (אהרחקת גפת) או סד בסיד משום דגמרא איבעיא להו או סד בסיד תנן כו' ולא איפשטא וכתב הרא\"ש הילכך אם עשה אחד מהן אין כופין אותו לעשות יותר וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ט דשכנים וטעמא דכל ספק ממונא הוי קולא לנתבע ולפירש\"י לא קאי האיבעיא להרחקת גפת כו' עכ\"ל. צ\"ל דדבריו הללו כתבם ע\"פ הדוחק שכתב בישוב הנ\"ל בסעיף י\"ב דמדלא כתב רבינו שהרא\"ש חולק על הרמב\"ם ש\"מ דס\"ל דלהרא\"ש הבעיא קאי גם אהרחקת גפת ודלא כפירש\"י דאל\"כ ל\"ל ומנא ליה לכתוב שהרא\"ש ס\"ל דהאיבעיא קאי גם אגפת ודלא כפירש\"י דלמא ס\"ל כרש\"י וטעמא דרבינו דכתב או סד כמ\"ש התוספות דשם פשוט להגמרא דלא בעינן תרווייהו. גם מלשון התוספות מוכח שם דס\"ל דהאיבעיא לא קאי אלא ארישא. וכן משמע מפשטא דגמ' ול' הרמב\"ם ודוק. וגם מ\"ש ב\"י בדבריו הנ\"ל ז\"ל וכן פסק הרמב\"ם וטעמא דכל ספק ממונא כו' האי וטעמא לא כתב אלא לדעת הרא\"ש דאילו לדעת הרמב\"ם א\"צ זה די\"ל דהרמב\"ם ס\"ל דהאיבעיא לא קאי אסיפא וכדפירש\"י וגם אי ס\"ל דקאי גם אסיפא אכתי איכא למימר דהרמב\"ם לטעמיה דכמו שכתב בהרחקת בור דבעינן תרתי מכח פשיטותו דהתרצן מדלא עירבם מכח האי דקדוק עצמו מוכח דבמציעתא בחדא סגי דהא פשט ליה ג\"כ שם מהא דבמציעתא או סד תנן מדלא ערבינהו ודוק. וממ\"ש נתבאר דגרסינן בסי\"ח בדברי רבינו ויסוד כל אחד בסיד לדעת הרמב\"ם שהצריך הרחקה כו' ור\"ל הרמב\"ם שהזכיר בסימן זה דהא כותל דעלמא הנ\"ל נלמד מדין כותל בור לדעת הרמב\"ם וכמ\"ש ולא כספרים שבידינו שכתב בהו לדעת הרמ\"ה כו' דלפי אותה הגירסא קשה לשון לדעת דקאמר דמשמע שכבר הזכיר זה בשם הרמ\"ה ולא מצינו שהזכירו רבינו אלא לעיל גבי מי רגלים ומשם אין ראיה דמי רגלים שאני ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " משום דוושא פי' שבהילוך שהולכים אצל הכותל נידוש הקרקע כו' אל' הגמרא שכתבתי בפרישה דקאמר מ\"ט דדוושא דהכא מעלי להתם פירש\"י ז\"ל מה שדשין ברגל בין שני הכתלים תמיד מועיל לשני הכתלים להקשות קרקעות יסודות הכתלים ולא ימוטו עכ\"ל משמע שמפרש מ\"ש דוושא דהכא דר\"ל דדריסה בענין זה הנדרסת בין שני כתלים הנסמכים זו אצל זו היא טובה להתם ול\"ד להתם קאמר אלא גם לכותל הנסמכת היא טובה ומש\"ה כתב רש\"י טוב לשניהם אלא דהגמרא לא בא אלא לומר חיובו והאי גברא הסומך דבעי להרחיק ד\"א כדי שיהא מעלי להתם. וכן פירשו הרא\"ש וכתב ז\"ל מ\"ט דוושא דהכא מעלי להתם פי' ההילוך שדשין הקרקע ברגליהן אצל הכותל הנסמך עד ד\"א מהני להתם לכותל האחר ורבותא קמ\"ל כו' כמ\"ש לשונו בפרישה. ולכאורה קשה על רבינו דמל' רש\"י והרא\"ש הללו משמע שמעליותא דדווושא היא דוקא כשנסמכין ב' כתלים ברחוק ד\"א דאז שייך לומר דמתקשה הקרקע אצל הכתלים משום דאין להקרקע מקום לזוז מכנגדה משא\"כ כשאין כותל כנגדה דאז אין הקרקע נתקשה ע\"י הדישה אלא זזה משם מכנגד הכותל והלאה ורבינו לא תלה כלל (בקרקע) [בכותל] הנסמכת וגם מדלא כתב שיזהר שלא ירחיק הכותל שיבנה ג\"כ יותר מד\"א אלא שלא יסמכנה לה בתוך ד\"א ש\"מ דלא קפיד אלא שיהא לו מקום דריסה סמוך לכותל הראשון. וא\"ל דלא באו אלא ליתן טעם למה הצריכו לזה להרחיק ד\"א בשביל דוושא דחבירו ומש\"ה כתבו שהוא למעלה לזה ולזה וכיון שהוא תיקון לשניהן מש\"ה עשו תיקון זה אף אם לא יבקש זה הבא לבנות תיקון זה ובא לקרב ז\"א דאכתי קשה דלא הו\"ל לרש\"י ולהרא\"ש לתלות במה שדורסין בין שני הכתלים אלא הול\"ל שכל מה שדורסין בד\"א סמוך לכותל הוא טוב לכותל. וי\"ל דזה פשוט לרבינו דדוושא מועלת גם בלא (קרקע) [כותל] הנסמכת דאל\"כ לא הוה מקשה הגמרא אח\"כ מאי איריא משום חלון בלא חלון נמי מחויב להרחיק משום דוושא דהא אם לא יבנה כלל לא יהיה לו מעליותא דדוושא גם מהא דרבא גופא מוכח כן דקאמר לא יסמוך לו כותל אחר אלא א\"כ הרחיק ד\"א משום דדוושא דהכא כו' דקשה הא אם לא יסמוך ולא יבנה הכותל כלל ג\"כ לא יהיה לו דוושא אלא ודאי דוושא מהני גם בלא כותל הנסמכת לה ומה שפירשו רש\"י והרא\"ש המעליותא ע\"י (קרקע) [כותל] הנסמכת משום שהם קאי אל' הגמרא דקתני מי שהיה לו כותל סמוך כו' ונפל ומשום רבותא נקט הגמרא הכי ללמדנו דאף ע\"ג דנדוש ע\"י הכותל הקדומה כבר היטב וכמ\"ש הרא\"ש ומש\"ה סיימו ג\"כ בזה וכ' דע\"י הדריסה בין הכתלים הנסמכים מתקשה יותר משום דע\"ז קאי ודוק: ואם העיר ישנה ז\"ל המרדכי פרק לא יחפור י\"ל האי חדשה וישנה כי ההוא דכתובות גבי תלוליות דמפרש חדשה תוך נ' שנה עכ\"ל. ואני לא מצאתי שיעור זה גבי תלוליות בספרים שלנו דגרסי' בה שם דף כ' עד ס' שנה וכן הוא בהדיא במתני' דאהלות פי\"ו בכל הדפוסים ועוד דר' יהודא פליג התם ואמר ישנה שאין אדם זוכרה וכתב רבינו עובדיה דהלכתא כוותיה. וכן פסק הרמב\"ם פ\"ח מהלכות טומאת המת וצ\"ע: ולהרמב\"ם דרך אחרת בזה שכתב כו' בפ\"ט כ\"כ. וכתב על דבריו הראב\"ד ז\"ל לא מחוור לענין הגמרא שאם ראובן סמך לשמעון כמין גא\"ם דהיינו מן הצד אמאי מקשה בגמרא וקמא היכי סמך והלא מן הצד ליכא משום דוושא ע\"כ. וכתב עליו המ\"מ ואין זו קושיא דמעיקרא כי מקשה וקמא היכי סמך הוה ס\"ד דכותל ראובן לא היתה כמין גא\"ם לכותל שמעון אלא נגדו ממש וע\"ז היה מקשה היאך סמכו בקרוב ד\"א ותירצו שלא היה אלא כמין גא\"ם דהיינו מן הצד ולפיכך הותר לסמכו עכ\"ל המ\"מ. ונראה דהרמב\"ם היה גורס בדברי רבא ברחוק ד\"א ונפל אלא ה\"ג אלא אמר רבא ה\"ק מי שהיה כותלו בצד כותל חבירו ברחוק ד\"א (דברחוק ד\"א ודאי גרס וכמ\"ש בסמוך) לא יסמוך לו כותל אחר אא\"כ הרחיק כו' וה\"פ מי שהיה לו כבר כותל סמוך לכותל חבירו ועשויה כמין גא\"ם לא יסמוך לה עוד כותל אחר לעשות כמין בי\"ת ונראה דלהרמב\"ם ג\"כ לרבותא קתני הא דהיה שם לפני זה כותל אחר ללמדנו דאפילו אם היה כותלו כבר סמוכה לכותל שמעון כמין גא\"ם כזה ד' ונמצא דבלאו הכי לא הוה קרקע כותל שמעון נדוש כל כך דמסתמא לא היו העוברים ושבים הולכים סמוך לכותל שמעון דאטו בשופטני עסקינן שילכו דרך עקלתון דמתחילה (וכו') [ילכו] משך כל כותל שמעון ואחר כך יהפכו פניהם וילכו משך כל כותל ראובן ואחר כך יחזרו להפך פניהם לצד החוץ אלא הולכין בשוה לצד כותל ראובן רחוק מכותל שמעון וסד\"א דיכול לסמוך כותל זה השני בלא הרחקת ארבע אמות כיון דבלאו הכי לא היה כאן דוושא כ\"כ קמ\"ל דאפ\"ה צריך להרחיק עצמו (וצ\"ע אם כן מאי מתרץ בגמרא אהא דמקשה למה קתני בברייתא דירחיק ד\"א כדי שלא יאפיל תיפוק ליה משום דוושא ומשני במעמידם מן הצד הא גם במן הצד שייך דוושא קצת לדעת הרמב\"ם וכמ\"ש דאין רגילין להלוך בצידה דרך עקלתון וצריך לומר דסבירא ליה דאף שיש קצת סברא מ\"מ משום זה אינו יכול למנעו לבנות בצידו וצ\"ע) וכ\"ש בבא לסמוך כותל נגד כותל חבירו דאז ממעט דוושא מכותל חבירו. אבל א\"ל דלהרמב\"ם דוקא בכה\"ג דאין הדרך מפולש צריך הרחקת ד\"א אבל בין ב' כתלים לבד א\"צ הרחקה כ\"כ דבלא\"ה דשין שם בני אדם כיון שהוא דרך מפולש דא\"כ קשה קושיית התוספות הנ\"ל מאי פריך התם תלמודא טעמא שלא יאפיל אבל משום דוושא לא ומאי קושיא הא ברייתא בשני כתלים לבד מיירי ומש\"ה נמי אין לתרץ ולומר דדוקא בכה\"ג שייך דוושא משום דכיון שיש ג' כתלים מדובקים יחד הקרקע נידשת בטוב סמוך לכתלים ע\"י מהלך הרגלים שהולכים בד\"א אלו ונעשה קשה וחזק אבל כשאין כאן אלא כותל אחד ובא לבנות כותל אחרת לא שייך דוושא דאין הקרקע מתקשה סמוך לכותל לפי שכל מה שדשין עליה היא נידחת לחוץ כיון שהדרך שבין הכתלים הוא דרך מפולש דא\"כ מאי פריך הגמרא בסמוך וכמ\"ש. גם א\"ל אדרבה דבסמיכת ב' כתלים לא די בהרחקת ד\"א ואינו רשאי לסמוך לכותל חבירו כל שאין חבירו רוצה ד��הו דוחק שלא יועיל הרחקת ד\"א שא\"כ אין לדבר סוף גם לא משמע דמתניתין בדוקא נקט כה\"ג. גם אכתי קשה דבגמרא פריך אברייתא דקתני שירחיק ד\"א משום שלא יאפיל ואילו משום דוושא לא עדיפא מינה הו\"ל למפרך דלא יהא סגי ליה הרחקה ד\"א כיון דליכא אלא ב' כתלים אלא מחוורתא כדכתיבנא דלרבותא נקט לה וק\"ל. אלא שק\"ק למה כתב רבינו שלהרמב\"ם דרך אחרת כיון דג\"כ מודה לדרך הראשון וצ\"ל דרך אחרת דכתב ר\"ל שיש לו פי' אחר בהגמרא הנ\"ל. ורמ\"י בש\"ע שלו כתב דהרמב\"ם דוקא ג' קאמר אבל בשנים א\"צ הרחקה והוא דבר תמוה דא\"כ לא מקשה הגמרא מידי וכמ\"ש. ואמ\"ש הרמב\"ם שכותל פחות מד\"א א\"צ חיזוק כתב המ\"מ ז\"ל זה לא מצאתי מבואר בגמרא ובהשגות א\"א סברא יפה היא עכ\"ל ור\"ל דמן הסברא כ\"כ מטעם שמסיק הרמב\"ם וכתב דכל כה\"ג א\"צ חיזוק הארץ. והב\"י כתב ז\"ל נ\"ל שלמד כן מדלא אוקימנא בגמרא מתני' דלא חייש לדוושא במן הצד (וכמו שהעתקתי ל' בדרישה סי' קנ\"ד סל\"ב) אלמא דלההוא פורתא לא חיישינן לדוושא וליכא למימר דבג\"ט צריך להרחיק דכותל סתם תנן והרי יש כתלים שרחבים שלשה טפחים וא\"כ אי אפשר לומר דבשלשה טפחים חיישינן לדוושא וכיון דאפיקתה מג\"ט אוקמה אד\"א עכ\"ל. ודבריו דחוקים בעיני ולכאורה נ\"ל דהרמב\"ם לטעמיה דס\"ל דהא דקתני במשנה מכנגדו ד\"א ומוקי לה הגמ' בשמעתין דמיירי בבונה ב' כתלים מצד החלון וס\"ל להרמב\"ם דבד\"א ריוח בין ב' הכתלים עם החלון סגי וכמ\"ש בשמו ובשם הנ\"י בדרישה בסימן קנ\"ד סל\"ב וממילא נלמד מינה דבפחות מד\"א לא שייך דוושא דאל\"כ תיהדר קושיא לדוכתה למה תניא במתני' החלונות מכנגדן ד\"א דמשמע הא ליכא חלונות לא אלא לאו ש\"מ דס\"ל היכא דכותל שמעון אינה ארוכה בין ב' הכתלים ד\"א א\"צ הרחקה משום דוושא להכי קתני דוקא משום חלונות דאל\"כ לא היו צריכין הרחקה בין ב' הכתלים שמן הצד ד\"א משום דוושא דהא כשאינם רחוקים ד\"א זה מזה לא שייך דוושא וק\"ל. אבל גם זה דוחק לומר דבנה הרמב\"ם ע\"ז יסודו דהא איכא להקשות היא גופה מנ\"ל דלמא המשנה צריך הרחקה ד\"א בין הכתלים בלא חלון וכדעת הרא\"ש ורבינו הנ\"ל. לכ\"נ בעיני דהרמב\"ם מדברי רבא הנ\"ל עצמו למד דין זה מדאמר דה\"ק מי שהיה כותלו בצד כותל חבירו ברחוק ד\"א לא יסמוך לו כו' ולפי' הרמב\"ם ר\"ל שאותה הכותל עומדת מן הצד וקשה מאי ענין ריחוק הד\"א (בכותל הקדומה) דקאמר אם לא שתפרש דה\"ק שכותל ראובן הראשונה הנסמכת אצל כותל שמעון מצד מערב והוא רחוק ד\"א מהתחלת חומת שמעון מצד מזרח ואז היא צריכה דוושא מש\"ה לא יבנה ראובן כותל שנית כנגדה כמין בי\"ת אבל אי לא היתה כותל ראובן הראשונה מרוחקת מקצה כותל שמעון דצד מזרח ד\"א אלא פחות מזה לא היה צריך כותל ראובן דוושא. ומן התימה על הגאונים הנ\"ל הראב\"ד והמ\"מ והב\"י דלא למדוהו מזה איך פירשו לדעת הרמב\"ם מ\"ש רבא בריחוק ד\"א הנ\"ל ודוחק לומר שלא גרסו אותו דא\"כ לא הו\"ל לסתום דבריהם לכן את אשר כתבתי הוא הנכון בעיני ודוק. אלא שצ\"ע מאי פריך הגמרא ארבא מברייתא דקתני שירחיק הכותל מהחלון ד\"א משום שלא יאפיל תיפוק ליה משום דוושא הא י\"ל דהמשנה נקט ה\"ט שלא יאפיל משום כותל דאין בה ד\"א דלא שייך בה טעמא דדוושא וי\"ל דסתם בית שיש בו חלונות ודאי כותלו ארוך ד\"א לפחות ואף אם החלונות הן בקצה ורוצה לבנות רק שם כנגדם מ\"מ כשלא ידוע קצה חומה זו מהארוכה דכנגדה ונפול תפול גם כל החומה ומשני שם דבונה מן הצד ואז יש לו סמיכה בקציהן וכבר כתבתי סברא זו גם בסימן קנ\"ד סל\"ג ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שמכח הכאתם מזדעזע ומתנדנד כותל חבירו עובדא בס\"פ לא יחפור ז\"ל פפי יונאה בנה אפדנא הוו הנך עצורי בשבבותיה כי הוו דייקי שומשמי הוה ניידא אפדנא ומצריכי שם להרחיק משום דהוי גירי דידהו ומסיק וכמה תנוד אפדנא דבעי ארחוקי א\"ר אשי כדנייד נכתומא אפומא דחצבא עכ\"ל. ופירש\"י שאם יניחו כד על החומה וכיסויה עליה ינוע הכיסוי מחמת הרעדה עכ\"ל. והתוס' הקשו על פירש\"י דאיך יהא אפדנא נייד כ\"כ עד שתנדנד הנכתומא דא\"כ הבית קרוב ליפול ומסקי וכתבו ז\"ל ונראה דבניידא נכתומא כשאדם (העומד על הארץ) אוחז הכד בידו שמתנדנד הכד דבר מועט מכח שידו רותתת אם מתנדנד כותל האפדנא כן חייב להרחיק ולריצב\"א נראה דאין פי' הקונטרס דחוק דבדבר מועט מתנדנד הנכתומא שהוא דבר קל אע\"פ שהאפדנא אינה מתנדנדת כ\"כ עכ\"ל. והרמב\"ם בפי\"א דשכנים כתב ז\"ל ובעת שמכה מנדנד לחצר חבירו עד שנדנד כיסוי החבית ע\"פ החבית חייב להרחיק כו' עכ\"ל (ובלשון זה כתב ג\"כ הש\"ע) וכתב שם המ\"מ שהרמב\"ם פי' כפירש\"י (ולא ס\"ל סברת ריצב\"א שכתב שם במ\"מ בשם אבן מיגא\"ש ז\"ל ואם הכיסוי אינו מתנדנד אע\"פ שהחצר מתנדנד אין זה היזק ואין משגיחין בו) ואף שהרמב\"ם לא הזכיר בלשונו שהחבית עומדת על החומה נ\"ל דס\"ל להמ\"מ דמ\"ש הרמב\"ם מנדנד לחצר ר\"ל לחומה דעומדת בחצר וממילא מ\"ש עד שנדנד כיסוי החבית כו' ר\"ל כשהחבית עומדת ע\"ג החומה ונראה דפי' כן משום דאין הרעדה ונדנוד שייך בקרקעית החצר כ\"א בבנין העומד עליה וכעובדא הנ\"ל קאמר דניידא אפדנא והיינו הבנין של האפדן ורבינו סתם דבריו [בענין] נדנוד דכתב משום דס\"ל כפי' התוס' ולדבריהם היינו בכל נדנוד שיתנדנד הכותל אפי' דבר מועט צריך להרהיר. וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כגון שהחזיק במזחילה כו' עיין בב\"י שכתב ז\"ל ופי' הנ\"י דברי הרמב\"ם כפי' ר\"י דהב\"ע כשלקח המזחילה סתמא או החזיק בה החזיק גם בד\"א בחצר המוכר הזה ללזקיפת הסולם כו' עד זהו דעת הרמב\"ם ז\"ל אע\"פ שיש אחרים שפירשו שלא מחזיק בחצר כלל בקניית המזחילה כו' עכ\"ל נ\"י נראה שדעת הב\"י היה מדסיים הנ\"י וכתב די\"א דלא מהני בחצר בקניית המזחילה ש\"מ דלדעת הרמב\"ם מהני [בחצר בקניית] המזחילה והיינו כדעת ר\"י. ולעד\"נ דאין זה כוונת הנ\"י אלא אדרבה פירשוהו כרש\"י וה\"ק שיש אחרים שפירשו דלא החזיק בחצר ע\"י קניית המזחילה סתמא או החזיק בה וכנ\"ל אלא בעינן שיקנה לו חבירו בפירוש מקום לעלות למזחילתו וז\"ש שם אחר זה דהרמב\"ן מודה דא\"צ ליקח בפירוש מקום באחין אלא במעלה בשביל המזחילה סגי ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אפי' אם חפר בור בלא מים עיין בב\"י שכתב ז\"ל נראה שלמד כן מדאמרינן בגמרא טעמא דרבא דאמר אינו סומך משום דא\"ל כל מרא ומרא דקמחית קא מרפית לארעאי אלמא דמשום החפירה צריך להרחיק אע\"פ שלא הביא לתוכה מים. ועוד דתנן לא יחפור בור כו' ולא אמת המים כו' ובגמרא מצריכין לאמה ונברכת א\"כ משמע דבור אפילו בלא מים נמי דאי במים הו\"ל לגמרא למיתן צריכותא נמי לבור עכ\"ל ותימה לי הלא כתבו התוס' ר\"פ לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ולא שיח ולא מערה כו' י\"ל כל הני איירי דאית בהו מיא וטעמא משום מתונתא כדאיתא בגמרא ותימה לר\"י הא אמרינן בגמרא כל מרא ומרא דקא מחית כו' ואר\"י דלא קאמר אלא שמאותה שעה מתחלת ההיזק וכיון שבתחילת ההיזק הוי גירי דיליה מודה ר\"י ומיהו אי לאו משום מיא לא בעי הרחקה ג\"ט עכ\"ל התוס' וכזה כתב המרדכי שם בפרק לא יחפור סתם בלי חולק. וא\"כ יש לתמוה איך יכתוב רבינו הדין סתם בלי שום חולק נגד סתם תוס' בשם ר\"י והוא פשוט ג\"כ להמרדכי. גם על הוכחה השנייה שכתב הב\"י תמה אני הא בהדיא כתבו התוס' שם צריכותא לבור ע\"ש בד\"ה לא שיח כו' דבור שאני. לכן נלע\"ד דמש\"ר אפילו אם חופר בור בלא מים ר\"ל שאין המים נובעים מיד אחר חפירתו אלא אח\"כ נתקבץ שם מים ממי הגשמים ומשום דסד\"א כיון דאין המים באים מיד לא הוי גירי דיליה בשעת כריית בור וא\"צ להרחיק לר' יוסי דקיי\"ל כוותיה קמ\"ל דאפ\"ה צריך להרחיק וטעמא כמ\"ש התוספות כיון דס\"ס האי בור להכי עבידא להתקבץ בתוכה מים והשתא בחפירתו כל מרא ומרא מרפה לארעא נמצא שההיזק מתחיל מיד דהאי רפיון קרקע גורם שמתונתא דמיא שיבוא אח\"כ בהאי בור מזיק לבורו והוה שפיר גירי דיליה להכי דייק ל' רבינו שכתב אפי' אם חפר בור בלא מים ולא כתב אפילו ליכא בהו מיא כו' ש\"מ דה\"ק אפי' היתה החפירה שלא ע\"י מים כלומר שלא באו המים לקלח מיד בהתחלת חפירתו גם י\"ל דר\"ל דהחפירה לא נעשית ע\"י המים וכההוא שכתבו התוס' דף י\"ט והג\"א והמרדכי פ' לא יחפור בסופו ז\"ל וחלון שאינו ע\"י אדם אלא חררוהו מים כו' כי כן דרך המים ע\"י זחילתן בכח לנקוב ולעשות בורות כו' ע\"כ ור\"ל דאם נעשה ע\"י מים אז פשיטא דהיה צריך להרחיק מטעם גירי דיליה אלא אפילו חפר הבור במרא ולא היה בו באותו פעם מים כלל ואח\"כ שפך בה מים אפ\"ה מיקרי גירי דיליה וצריך להרחיק ג\"ט ומטעם הנ\"ל והשתא דעת רבינו שוה לדעת התוס' והמרדכי גם דעת הרא\"ש נראה כן שהביא המשנה כצורתה ולא פי' בה מידי משמע דטעמא הוה משום מתונתא דומיא דאמת המים ונברכת הכובסים ואף שהרמב\"ן בחידושיו כתב דמתני' מיירי בבור דלית בה מיא כלל וכן הביא הרשב\"א בתשובה שי\"א כן מכל מקום יותר נראה לומר דרבינו אזיל בשיטת התוספות והמרדכי דדרך אביו ודרכו ליזיל ולמיגרר בתרייהו על הרוב גם כי סוגיית הגמרא דף י\"ט דקאמר דילמא משום דלא דמו כו' משמע דלא כרמב\"ן וסייעתיה דלדידהו אפילו היזק דהני מילתא המוזכרים ברישא לא דמו להדדי ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והיכא שאינו ידוע כו' כדתנן ומרחיקים מנטיעותיו כו' כדי שלא יזיק א\"ל הא אוקמה רב אשי דפי' קמפרש מ\"ט נ' אמה משום כדי שלא יזיק לו כמ\"ש בדרישה בסכ\"ח והרי שיעורו מפורש נ' אמה די\"ל דדייק מדהוצרך המשנה לשנות טעם להרחקת נ' אמה והיינו כדי של\"ת שיעור זה דל\"א דקצבו חז\"ל הוא בלי טעם וא\"כ אין ללמוד מיניה כלום למקומות אחרים משא\"כ עתה שכתבו טעם ללמדנו שעד נ\"א הולך ההיזק ממילא למדינן מינה דבכל דבר משערינן לפי ההיזק (וראיה לזה שהרי התוספות כתבו בסוף דף כ\"ד שמכח האי קושיא דהוה קשה לאביי למה ליה למשנה למיתני טעמא לא רצה לאוקמה בהכי דמאי טעם קאמר ומוקי לה בגורן שאינו קבוע ע\"ש) ולפי זה מה שכתבו כדי שלא יזיק למדו מדכתבו חז\"ל כדי שלא יזיק והוא קצת דוחק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ולהכי דקדקו הגאונים כו' ע\"ש ועיין מ\"ש נ\"י בפ' לא יחפור ורשמתיהו לקמן ריש סעיף מ\"ו ושנתן טעם לכולהו ובדוחק ואף שכתב כן אליבא דהרי\"ף ה\"ה לשיטת ר\"ת והרא\"ש היכא שהניזק היה כבר כאן כי אין בינייהו אלא זה וכמ\"ש שם: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " מרחיקין גורן קבוע כו' ז\"ל המשנה מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אא\"כ יש לו חמש��ם אמה לכל רוח ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו כדי שלא יזיק עכ\"ל. ובגמרא מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא אמר אביי סיפא אתאן לגורן שאינו קבוע ה\"ד גורן שאינו קבוע אר\"י בר חנינא כל שאינו זורה ברחת רב אשי אמר מאי טעמא קאמר מ\"ט מרחיקין גורן קבוע מן העיר כדי שלא יזיק ולדבריו דרב אשי מתניתין דקתני ומרחיק מנטיעותיו ומנירו של חבירו זה עומד בפני עצמו ור\"ל דגם מהן צריך להרחיק שיעור הנ\"ל ואחר כך אומר טעם על כל ההרחקות דהמשנה דהן כדי שלא יזיק. והנה רבינו סידר וכתב ג\"כ הג' בבות זה א\"ז כלשון המשנה אבל הרמב\"ם שם בפ\"ז דשכנים לא כתב אלא שני בבות ז\"ל מרחיקין גורן קבוע מן העיר כו' ולא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו כו' כדי שלא יזיק התבן לנטיעות של חבירו או לנירו ונראה דהרמב\"ם ס\"ל דלפי אוקימתא דרב אשי סיפא דמתניתין ומרחיק מנטיעותיו של חבירו כו' כולו לטעם דמציעתא קתני לה דמש\"ה לא יעשנו אפילו בשלו ואפילו הוא בשדה במקום דאין שם בני העיר משום דצריך להרחיק מנטיעות ומנירו של חבירו כו' וק\"ל. תו מסיק שם הגמרא ז\"ל מיתיבי מרחיקין גורן קבוע מן העיר נ' אמה כו' וכך מרחיקין מדלועיו ומזרעותיו של חבירו נ' אמה כדי שלא יזיק בשלמא לרב אשי ניחא אלא לאביי קשה קשיא (וכן גרס רש\"י) עכ\"ל וכתב ב\"י ז\"ל וידוע דהלכה כרב אשי דבתראה הוא וכ\"ש לגי' רש\"י דמסיק לאביי בקשיא ולכן כ\"ר דבהרחקה מנטיעותיו ומנירו הוא נ' אמה והמ\"מ בפ\"י דשכנים כתב וגורן קבוע פירש בגמרא כל שצריך ברחת ובמזרה ואינו יכול לזרות בידיו עכ\"ל (ומשמע מדברי המ\"מ דכל שא\"צ ברחת אע\"פ שצריך לזרות בידיו וזורה בידיו אפ\"ה גורן שאינו קבוע מקרי וא\"צ הרחקה אבל רש\"י פי' ז\"ל שאין הכרי גדול וא\"צ לזרות ברחת אלא הרוח מנשבת בכרי והמוץ נידף מאליו עכ\"ל משמע דכל שאין נידף מאליו הו\"ל כאילו זורה ברחת ובעי הרחקת נ\"א) ולכאורה לא נראה לפרש כן דהא כי אתמר הכי אליבא דאביי אתמר ולא קיי\"ל כוותייה ונ\"ל שטעם המ\"מ הוא משום דנהי דלא קיי\"ל כאביי מ\"מ מימרא דר\"י בלא מימרא דאביי איתאמר אמתניתין דהא ר\"י בר חנינא קדים לאביי טובא הוה וכוותיה קיי\"ל דהא רב אשי לא פליג עליה עכ\"ל ב\"י וביאור דבריו דמדקבע התלמוד שאלת ה\"ד גורן קבוע אחר דברי אביי ולא קבע השאלה אמתני' דקתני גורן קבוע ש\"מ דס\"ל להתלמוד דבלתי תירוצו דאביי לא צריכים לפירוש והיינו מפרשים קבוע לאפוקי עראי כמפורש על הרוב בתלמוד ובפוסקים ואין חילוק בשניהן בין זורה ברחת או לא וכמ\"ש בפרישה ואפילו זורה ברחת כיון שהיא עראי לא הצריכו הרחקה כלל אבל לאביי שהצריך הרחקה גם לשאינו קבוע אלא שא\"צ נ' אמה הוצרך לפרש דשאינו קבוע הוא שאינו נזרה ברחת ואין המוץ הולך למרחוק דאל\"כ קשה מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא וק\"ל. ולפי מסקנת המ\"מ וב\"י דגם ר\"א ס\"ל פי' ר\"י דכל שאינו זורה ברחת לא קבוע מקרי צ\"ל הבינייהו דבין ר\"א ואביי דהוצרכו לפסוק הלכה כר\"א וגם בגמרא הקשו אאביי וקאמר בשלמא לר\"א ניחא כו' דמשמע דיש נ\"מ בינייהו לדינא והוא זה דלר\"א המשנה לא איירי אלא בגורן קבוע וכל שאין זורין אותם ברחת א\"צ הרחקה כלל דהיזקא מועטת הוא ולפי שעה נסתלק ומש\"ה לא גזרו עליו וכ\"כ נ\"י משא\"כ לאביי דהסיפא מיירי מזורה שלא ברחת ואפ\"ה הצריכו הרחקה בכדי שלא יזיק אלא שק' לי על הב\"י דא\"כ למה סתם רבינו לכתוב ל' המשנה מרחיקי' גורן קבוע ולא כתב פירושו דגורן קבוע דהא איכא למיטעי בפירושו בפרט מאחר שהוצרכה הגמרא לפרש ואף אם נסבול האי דוחק ולומר שנקט ל' המשנה אכתי ק��ה דאח\"כ חזר וכ\"ר ז\"ל וכשיעור הזה צריך להרחיק גורן קבוע מנטיעותיו של חבירו ושם אינו לשון המשנה ולא ל' גמרא הוא אלא שהוא יוצא מאוקימתא דר\"א לשם עכ\"פ הו\"ל לפרש. וגם על הרי\"ף והרא\"ש יש לתמוה דדרכיהם הוא להעתיק ל' משנה וגמרא מה שהוא אליבא דהלכתא ובזה לא העתיקו פירושו דר\"י ב\"ח. לכן נראה פשוט דהרי\"ף והרא\"ש ורבינו כולהו ס\"ל דלפי מאי דאיתותב אביי מתפרש קבוע דמתני' כפשוטו לאפוקי עראי וכסברא ראשונה של התלמוד כמ\"ש. ומש\"ה סתם ג\"כ רבינו מפני שסמך אפשיטותו. ועל המ\"מ ל\"ק כולי האי מפני שהוא כתב דבריו על דברי הרמב\"ם ולהרמב\"ם משמע כפירושו דר\"י ב\"ח שהרי כתב שם בפ\"י דשכנים ז\"ל מרחיקים גורן קבוע מן העיר נ' אמה כדי שלא יוליך הרוח התבן בעת שזורה ויזיק לבני העיר כו' ומדכתב בעת שזורה משמע דמפרש המשנה דמיירי דוקא בזורה ברחת כסתם זורה ודוק. ובש\"ע העתיק ל' הרמב\"ם ומ\"ו ר\"מ ז\"ל לא כתב עליו כלום והוא תימא דהול\"ל דעת הרי\"ף והרא\"ש ורבינו לכל הפחות בשם י\"א ונראה דס\"ל דגם הרמב\"ם ס\"ל דאין חילוק בין זורה ברחת או לא וניחא ליה לומר כן כדי להשוות דעת הרמב\"ם עם דעת רבו הרי\"ף ז\"ל ומש\"ה סתם ג\"כ המחבר ש\"ע שם וכתב דברי הרמב\"ם סתם ולא כתב פירושו דהמ\"מ ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם בא ליטע שאר כו' שם דף כ\"ו גרסינן רבא ב\"ר חנן הוי ליה הנהו דקלי אמצרי דפרדיסא דרב יוסף הוו אתו ציפרי יהבי בדקלי ונחתי בפרדיסא ומפסדי ליה א\"ל רב יוסף זיל קוץ א\"ל והא ארחקי לי (פירש\"י ד\"א) א\"ל ה\"מ לאילנות אבל לגפנים בעי' טפי (והוסיף הרא\"ש וכתב ז\"ל וכ\"ש בשדה לבן עכ\"ל) והא אנן תנן א' גפנים וא' כל אילן (ז\"ל הרא\"ש ומשמע ליה דה\"ק א' ששדה חבירו הוא מקום גפנים וא' שהוא מקום שאר אילנות צריך להרחיק נטיעות שבא ליטע ד\"א דאי אאילן שבא לסמוך וליטע בצד שדה חבירו קאמר א' גפנים כו' קשה פשיטא דמה לי בא ליטע גפנים או שאר אילנות לענין הרחקת ד\"א) א\"ל ה\"מ אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעי טפי עכ\"ל הגמרא עם תוס' לשון הרא\"ש. ונראה לי ביאור דבריו של רבא שהביא ראיה מהמשנה דס\"ד דהמשנה ה\"ק א' גפנים בשדה חבירו דשם פשיטא צריך הרחקה ד\"א משום חשש שישוטו העופות מהאילן שבא ליטע על הגפנים שהן בשדה חבירו וא' שאר אילנות ור\"ל אפי' כשיש שאר אילנות בשדה חבירו דלית בהו האי חששא אפ\"ה צריך להרחיק ד\"א והטעם כדמפרש בברייתא על המשנה משום עבודת הכרם ונראה דמש\"ה פרש\"י על הא דא\"ל רבא הא ארחקי לי דר\"ל דהרחיק ד\"א וכנ\"ל דקשה דהא רבא ורב יוסף בבבל היו וליכא מאן דפליג דבבבל לשיעור מחרישה א\"צ אלא ב\"א אלא ה\"ט דרש\"י דס\"ל דסברא זאת היא פשוטה דבסומך שאר אילנות לגפנים בעינן הרחקה טפי מכדי מחרישה אבל ס\"ד דעכ\"פ בד\"א סגי מש\"ה פרש\"י דגם הוא הרחיק ד' ובמשנה מפורש דאפי' בא\"י א\"צ יותר אפי' בנוטע אילנות לגפנים לפי סברתו ור\"י השיב לו דאין פי' המשנה כדס\"ד הוא אלא בא לומר דהאי שיעור ד\"א דקתני משום עבודת הכרם הוא דוקא בדברים השוים גפנים אצל גפנים ואילנות אצל אילנות אבל בדברים שאינם שוים כגון שבא ליטע אילן בצד שדה חבירו שבו גפנים או שדה לבן בעי טפי ולדיוקא נקט מתניתין א' גפנים ואחד אילנות ור\"ל אחד שהן שוים שניהן בגפנים או שניהן שוים באילנות הא כשאינן שוים בעי טפי כן נ\"ל לשיטת הרא\"ש. והתוס' פי' שם בע\"א וכתבו דמש\"ה נקט המשנה א' גפנים דלא תיסק אדעתין למימר דשיעור ד\"א דמתני' הוא דוקא בגפנים שמצינו בהו שיעור זה במקום אחר לענין כלאים עכ\"ל. ובאמת דלתירוץ התוס' רב יוסף לא השיב על דיוקו דרבא כלום דדייק דהמשנה צריכין לפרשה דמותר ליטע אילן לשדה חבירו שבה גפנים קאמר דאל\"כ קשה פשיטא וכנ\"ל בשם הרא\"ש והו\"ל להשיב דלעולם דמ\"ש א' גפנים כו' קאי אמה שבא הוא ליטע וקמ\"ל דאפי' באילן שייך הרחקת ד\"א אבל להרא\"ש ניחא דהשיב לו דהמשנה קמ\"ל הדיוק וכמ\"ש ודוק. וע\"פ הדברים האלה יתבארו לך דברי רבינו וע\"פ מ\"ש עוד בפרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " הכא הלכתא כרב שכן נהגו כו' עמ\"ש בפרישה בזה שוב מצאתי סעד לדברי מלשון הגמרא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק\"ו) דגרסינן שם ז\"ל א\"ל רב יהודא לרבין בר ר\"נ רבין אחי הני דילי דילך ודילך דילי (ופי' התוס' דר\"ל כששרשי האילן המה במיצר שניהן אלא שהענפים נוטים לשדה הא' יותר מהשני איירי וקאמר רב יודא לרבין יש בפירותך שהפירות שלי ובפירותי שהן שלך) נהוג בני מצרא אילן הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן דאיתמר אילן העומד על המיצר אמר רב הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן ושמואל אמר יחלוקו עכ\"ל הגמרא. וק' מאי לשון דאיתמר דקאמר דכיון דפלוגתא דרב ושמואל הוא ולא הכריע הלכה כמאן לא הול\"ל לשון דאיתמר. ועוד ק' כמאן ס\"ל אי כרב לא הול\"ל הני דילי דילך כו' ואי כשמואל הו\"ל למהדר פירי ולחלוק כדינו והלשון משמע דא\"ל כן אבל לא דעשה חלוקה. ונ\"ל דה\"ק הני דילי דילך כו' לפי הדין דקיי\"ל הלכה כשמואל בדיני ואעפ\"כ לא נבוא לחלוקה כיון דנהגו בני מצרא כו' והיינו עד\"ש ומה שמסיק וקאמר דאיתמר כו' בין שהוא מדברי רב יודא בין שהיא מלשון סתם גמרא א\"ש דמייתי' ללמד למה אמר דילי דילך ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכ\"כ רב אלפס ז\"ל ב\"י הרי\"ף כתב ז\"ל אלא מיהא ודאי צריך לארחוקי משרה מירק כי היכי דלא ליהוי גיריה כי היכי דמרחיק בור שיח ומערה וכ\"כ הרא\"ש והרמב\"ם בפ\"י משכנים השוה כרשין וחרדל למשרה דבעי למרחקינהו כדי שלא יזיקו בידים דלא ליהוי גיריה דיליה ונ\"ל שסובר דהרי\"ף דנקט משרה חדא מינייהו נקט וה\"ה לכרישין וחרדל ולא ידעתי למה כ\"ר זה בשם הרי\"ף ולא כתבו ג\"כ בשם הרא\"ש: ומש\"ר ואין נראה כן בגמרא טעמיה משום דסתמא קתני ר\"י מתיר בחרדל ומשמע מתיר בלא שום הרחקה ואין זו טענה דהא כיון דאמרינן מודה ר\"י בגירי דיליה ממילא משמע דכשהתיר לא התיר אלא ע\"י הרחקה כדי שלא יהיה גירי דיליה עכ\"ל ב\"י. ולעד\"נ דאין מכל זה קושיא על רבי' דס\"ל מבואר מהגמרא דבכרישין וחרדל אף בלי שום הרחקה אין שם גירי כלל וכמ\"ש בסמוך ול\"ד למשרה וירק דשם הו\"ל גיריה עד ג\"ט מכח כרייתו לבור מהמשרה וכמו שכתבתי בפרישה ע\"ש. ומ\"ש בשם הרי\"ף ולא בשם הרא\"ש ה\"ט משום דמוכח בהדיא בדברי הרא\"ש דדוקא במשרה הוא דסבירא ליה דבעי הרחקה ג' טפחים ולא באינך שהרי כתב שם ז\"ל וקיימא לן כר\"י והני לאו גירי דיליה נינהו דבשעה דזורע הכרישין אכתי לא מזקי הבצלים עד שיגדלו וכן בזורע החרדל ומכסה בעפר לא משכחי ליה דבורים אלא עד אחר שיצמח ויגדיל וכן כשסומך את המשרה ומרחיק כדין הרחקת בור שיח ומערה אין מזיק לירק אלא עד שישהו זמן מרובה ויסרחו וכולהו דמי לבור ואילן עכ\"ל הרא\"ש. הרי לפנינו דדקדק במשרה וירק ולא כתב דלא הוי גירי דיליה אלא כשהרחיק כדין הרחקת בור והוא מטעם שכתבתי שכאן הוא עצמו כורה בור ומשה\"נ כתב ומרחיק כדין הרחקת בור ומוכח דס\"ל דחד דינא וחד טעמא להו ושיעורייהו הוא ג\"ט. משא\"כ הרי\"ף דכ' ז\"ל ומיהו צריך לארחוקי משרה מירק כי היכי דלא ליהוי גיריה כי היכי דמרחיק בור שיח ומערה דלא ליהוי גיריה כו' הרי דלא כתב בפי' שיעור ההרחקה ג\"ט כדין בור אלא כתב כי היכי דמרחיקין בור לפי שיעורו באופן דלא ליהוי גיריה כן ירחיק נמי המשרה באופן דלא ליהוי גיריה וכן מוכח עוד ממ\"ש שם ע\"ש. ומשה\"נ כתב הרמב\"ם פ\"י דשכנים והביא רבינו כאן ל' על שמרחיק הני ג' עניינים ג\"ט או מעט יותר כו' ואילו גבי הרחקת בור לא נזכר בגמרא ובפוסקים כ\"א הרחקת ג\"ט ולא נזכר בה או מעט יותר וה\"ט דלא ס\"ל להרי\"ף והרמב\"ם דצריך להרחיק משרה מהירק מטעם כריית הבור אלא מצד משרה עצמו בעי לארחוקי קצת וכמ\"ש וממילא ה\"ה דבעי רחוקי קצת כרישין מבצלים וחרדל מהדבורים. משא\"כ הרא\"ש דמוכח מלשונו דמשום כריית בור של משרה בעי רחוקי משא\"כ בכרישין וחרדל ומשה\"נ שינה הרא\"ש בלשונו וכתב בראשונה דין כרישין ובצלים וחרדל ודבורים הנשנה אחרונה במשנה ולא הזכיר אצליהן שום הרחקה ודין משרה וירק הנשנה במשנה בראשונה כתב באחרונה וכתב גבי ומרחיק כדין הרחקת בור כו' ללמדנו דאע\"ג דלא בעי הרחקת נ' אמה כמו שס\"ל לרבנן מ\"מ הרחקה דבור בעי' ומש\"ה כתבו אחרונה דאילו כתבו ראשונה הו\"א דס\"ל להרא\"ש דה\"ה באינך בעי הרחקה אלא שכתב הדין בראשונה וק\"ל וכן נ\"ל לדקדק מדברי הנ\"י שכתב שם ז\"ל וקי\"ל בשלשתן כר\"י דלא מצריך (בכל מקום) אלא דלא ליהוי גיריה דיליה ולאפוקי מרבנן דמצרכי הרחקת נ' אמה דומיא דנבלות ובורסקי דתני להו שם בהדייהו וכדאיתא בתוספתא בחרדל ולא מצריכין הרחקת ג\"ט אלא במשרה וירק דבכה\"ג הוי גירי דיליה כו' ע\"ש הרי שהתחיל וכתב ששלשתן שוה לענין זה דא\"צ הרחקת נ' אמה כרבנן אבל לענין הרחקת ג\"ט כתב בהדיא אח\"כ דא\"צ כ\"א במשרה וירק והוא ודאי מטעם שכתבתי וזה ברור בעיני ולא כב\"י ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אבל כל שאר הרחקות חשבינן להו כו' דקדק רבינו וכתב חשבינן להו ור\"ל אף שבאמת לא נראה כן מ\"מ חשבינן להו כו' והוא מטעם שכתב הנ\"י אהא דפריך בגמרא לימא מתני' דמרחיקין את הסולם מן השובך ד\"א כו' דלא כר' יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה ניטע בתוך שלו ע\"ש שהאריך והוא מדברי תוס' בדף כ\"ב ע\"ב בד\"ה לימא תנן כו' והכלל העולה מדבריו דאף להרי\"ף דס\"ל דאפילו אי קדים המזיק וסמך עד שלא בא שם הניזק אפ\"ה צריך המזיק להרחיק היינו דוקא היכא שההיזק בא להניזק אח\"כ מזה המעשה עצמו שעשה ולא מגרמתו כגון סמיכת גפת ונברכת דההיזק בא מהן עצמן להכותל ממקום שהניחן מיד כשיסמוך ולא מגרמתו שכבר נתחמם הקרקע או נתלחלח הארץ אלא אף אם לא נתלחלח ונתחמם כבר נתחמם ונתלחלח עתה שיעור ג' טפחים מיד כשיוסמך מגיריה דיליה שהם מונחים במקום שהניחן תחילה לכך צריך להרחיק ג\"ט ומה\"ט ס\"ל לרי\"ף דאפילו סמך בהיתר ומכר ללוקח אפ\"ה צריך להרחיק אפילו לר\"י ולאפוקי סמיכת אילן לבור שאין ההיזק בא מנטיעתו עצמו כ\"א מגרמתו דהיינו מהנטיעה גדילים ומסתעפים שרשים ור\"ח ור\"ת ור\"י והרא\"ש ג\"כ ס\"ל האי סברא דנ\"י דמחשבי כל הני גירי דיליה מה\"ט אלא שמצריכין להיות הניזק שם בשעת הנחת גירי דיליה. והתוס' שכתבו שם בשם ר\"ח דר\"י מודה בכולהו משום דהיזק מהאי שעתא משתכח ג\"כ כוונתו למה שכתב נ\"י. והשתא א\"ש דהנ\"י כתב שם טעם לרי\"ף ולר\"ח ביחד אע\"פ שלא בחדא שיטה שייטי שהרי הרי\"ף ס\"ל ד��ליגי אפי' אם המזיק קדים ור\"ח ס\"ל כר\"ת דפליגי ומצריכי דוקא שהניזק קדים. ועוד שהרי התוס' הנ\"ל כתבו בשם ר\"ח דמש\"ה מודה ר' יוסי משום דבההוא שעתא משתכח ההיזק אלא ודאי כולהו חדא עניינא הוא וכמ\"ש. ועיין מ\"ש עוד בסמוך בדרישה. וכן מוכח מלשון הרא\"ש שכתב שם ז\"ל הלכך נראה לר\"ח והרי\"ף דפשיטא לתלמודא דבכולהו מודה ר\"י דהוי גירי דיליה לפי שאותו דבר שהוא סומך מזיק לחבירו. אבל סולם אינו מזיק אם לא שתבוא הנמייה וכן אילן לא יזיק עד שיגדלו השרשים כו' הרי לשונו מוכח כדברי נ\"י וכתבו בשם ר\"ח והרי\"ף ולזה נתכוין ג\"כ רבינו במ\"ש אבל לדעת רש\"י ורי\"ף כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואמה שכ\"ר ואפילו אם בא לסמוך לו דבר המיטלטל כו' כתב הב\"י ז\"ל כ\"כ התוס' אבל ק\"ל כו' [עב\"ח שהביאו]. והנה דבריו סתומין וגם הניח לדברי רבינו בצ\"ע שלא כדת לע\"ד כי דברי רבינו ברורים המה כשמש ומדוקדקים הדברים היטב אחר שנציע ונקדים מקור מוצא הדברים והוא בדף י\"ז גרסי' אתמר הבא לסמוך בצד המיצר (פי' הבא לסמוך בורו תחילה בצר מיצר שדהו ולחבירו אין שם בור) אביי אמר סומך ורבא אמר אינו סומך כו' עד כי פליגי בשדה העשוים לבורות רבא אמר אינו סומך אפי' לר' יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו ה\"מ התם דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשיו דמזקי ליה לבור אבל הכא כל מרא ומרא דקא מחית מרפה לארעיה כו' ת\"ש מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו ג\"ט טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל סומך לא כי ליכא כותל נמי לא סומך והא קמ\"ל דהני קשים לכותל ומקשה עוד כמה קושיות ומשני אותן עד\"ז והלכה כרבא. וכתבו התוס' ז\"ל מרחיקים את הגפת כו' טעמא דאיכא כותל כו' פי' וק' לרבא ותימא מאי קושיא הכא ודאי מותר לסמוך כשאין כותל שאין מזיק כלום וכשיחפוץ זה לעשות כותל יסיר את הגפת וי\"ל דהני נמי מקלקלים את הקרקע ויזיק לכותל כשיבנה אפי' שוב יסיר ועוד אר\"י דבכל אלו יש טורח בסילוקן ולכך מעתה יכול לעכב עליו כי יש לחוש שמא לא ימהר לסלקו כשירצה לעשות הכותל וא\"ת אכתי מאי פריך לרבא הא מפרש טעמא לעיל משום דכל מרא ומרא כו' (פי' וקשה אפי' לשינויא קמא דתוס' הנ\"ל דאף דגפת מקלקל הקרקע מכל מקום אין הקלקול מתחיל אלא לאחר שמעמיד הכותל שם ואז הוי גרמתו ואינו מזיק בידים להיות גירי דיליה משא\"כ חפירת בור דבהדי דחפר מרפה לארעא בכל מרא ומרא) וי\"ל דההוא טעמא ל\"ק אלא אליבא דר\"י והכא לא פריך אלא אליבא דרבנן עכ\"ל התוס' (ואפי' לפ\"ז דפריך לרבנן אכתי צריכין לתירוצי קמאי דתוס' דהא גם לרבנן יש לחלק בין מטלטלים דמצי לסלוקי מיד וק\"ל) ור\"ל דוקא לר\"י דמצריך להיות ההיזק בגירי דיליה צריכים לטעמא דכל מרא כו' אבל לרבנן בלא\"ה אסור והגמרא אינה מקשה אלא אליבא דרבנן ואליבא דרבא דאליבייהו אפי' כי ליכא כותל נמי ליהוי אסור לסמוך הגפת. והנה קושייתו דב\"י הנ\"ל הוא למה כ\"ר להלכה דאפי' דבר המיטלטל אסור לסמוך שמא יתעצל כו' והוא מהתוס' הנ\"ל כיון דהתוס' לא באו לידי זה אלא מכח הקושיא מאי מקשה הגמרא מגפת וקושיא זו ליתא אלא לרבנן אבל לר\"י בלא\"ה לק\"מ דהא לר\"י המשנה איירי דוקא כשבא לסמוך הגפת לכותל שכבר היתה שם ובזה אין חילוק כאשר הוא דבר המיטלטל דהא מיד כשבא לסמוך שם יקלקל הכותל עם הנחתו לגפת שם ואנן קיי\"ל כר\"י וזהו אשר העלה הב\"י בצ\"ע כנ\"ל כוונתו ובא\"כ הוא אני תמה על תמיהתו דהב\"י דהא ודאי צ\"ל דזהו סברא פשוטה אליבא דכ\"ע דחיישינן שמא יתעצל דאל\"כ גם לרבנן לא היה יכול להקשות טעמא דאיכא כותל כו' דהא י\"ל דגם רבנן לית להו האי סברא וא\"כ לק\"מ מגפת והדומה לו שהוא דבר המיטלטל אלא ודאי המקשן סבר הא לסברא פשוטה וא\"כ גם לפי מאי דקיי\"ל ר\"י מ\"מ להרי\"ף וסייעתו דס\"ל דאפי' אם המזיק סמך קודם אפ\"ה מחשב גירי דיליה מאחר שמזיק לחבירו מיד שיבוא לבנות כותלו א\"כ ה\"ה אפר בגפת דבר המיטלטל דינו כן וק\"ל. ?כאלא אי קשיא הא קשיא דהרי מוכרחים אנו לומר מכח קושיית ותירוץ התוס' הנ\"ל אליבא דר\"י דהיכא דליכא ה\"ט דכל מרא כו' בעינן שיהא הניזק קודם שבא המזיק לסמוך ומותר לסמוך הגפת ואינך כולהו היכא דליכא כותל שם וזהו שלא כדברי הרי\"ף וסייעתו דס\"ל דאף לר\"י אסור לסמוך אפי' אין שם דבר הנסמך וכמ\"ש רבינו ג\"כ בהדיא בשמייהו. לכן נראה דהרי\"ף וסייעתו לא ס\"ל כתירוצם של התוס' הנ\"ל אלא ס\"ל דמ\"ש רבא טעמו דכל מרא ומרא כו' משום דאלולי ה\"ט לא הוי גירי דיליה כלל דהא אפי' אם כבר חפר חבירו בור בצידו אין זה מזיק לו בחפירתו על שיביא לתוכו מים וזהו לאו גירי דיליה כיון דההיזק בא אחר זמן וממילא מש\"ה הוצרך לומר דההיזק התחיל בכל מרא אבל בסמיכת גפת א\"צ לה\"ט דשם אף אם אין כותל בשעת הסמיכה מ\"מ מיד שיבנה חבירו הכותל בצד הגפת שסמך זה יהיה ניזוק מגפת שלו וכמ\"ש לעיל וזה מחשב גירי שלו ומש\"ה פריך הגמרא שפיר אף לר\"י וגם אליביה מסיק הגמרא וקאמר דאה\"נ אפי' בלא כותל אסור לסמוך הגפת וכמש\"ר בשם הרי\"ף ומשה\"נ הביא הרי\"ף כל הסוגיא ואי לא דס\"ל דהגמרא קאי גם אליבא דר\"י דקיי\"ל כוותיה ודאי לא הוה מייתי לה בהלכותיו ומיהו אף דלא ס\"ל להרי\"ף כהתוס' בהא מ\"מ בקושיית התוס' הראשונה הנ\"ל שהקשו הא איכא למימר דשאני גפת דהוא דבר המיטלטל ויכול להסירו לכשירצה צ\"ל דס\"ל כתירוץ התוס' הנ\"ל דחיישינן שמא יתעצל וכמ\"ש רבי' בשיטת הרי\"ף וא\"צ עוד למ\"ש לפני זה דרבינו כ\"כ לפי שהסברא היא מוכרחת אלא ס\"ל שהמקשן והתרצן דלשם אזלי גם אליבא דר\"י וכמ\"ש ומ\"ש לפני זה לא כתבתי אלא לפי סברת הב\"י והכל עולה יפה בס\"ד ולא כב\"י ודוק. ודע שאף שבהסוגיא הנ\"ל השיב התרצן דצריך להרחיק אפי' ליכא הכותל לרבנן ס\"ל לר\"ת והרא\"ש דלבסוף חזר בו התרצן כי הם גרסי בסוף הסוגיא הנ\"ל אחר שהקשה מפלוגתת ר' יוסי ורבנן בחרדל ודבורים אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו וכתבו דמדקאמר אלא ש\"מ דחזר בו מכל הני שינויי הנ\"ל דקאמר דאה\"נ אפי' בלא כותל אסור לסמוך אלא מודה רבא דגם לרבנן מותר לסמוך כל הני היכא דליכא שם הניזק וה\"ק קסברי רבנן על המזיק להרחיק עצמו ואין נקרא מזיק אלא כשמזיק בשעת סמיכתו דהיינו שכבר קדם לו הניזק שמה ודוקא בבור הוא דאמר דאסור לחפור משום כל מרא ומרא ואותו הטעם אמר רבא לפי המסקנא אפר לרבנן וכ\"כ הרא\"ש בהדיא דבאם קדם הניזק דוקא פליגי ר\"י ורבנן דלר\"י גם בזה מותר לסמוך בדבר שאינו גירי דיליה אבל הרי\"ף וסייעתו לא גרסי בסוף הסוגיא אלא אמר רבינא וס\"ל דכל שינויי קמאי דאפילו ליכא כותל נמי אסור לסמוך קאי אליבא דהלכתא ואפי' לר\"י צריך להרחיק כיון שמיד כשיסמוך אח\"כ יוזק מגירי דיליה וכמ\"ש לעיל. ובזה דברי רבינו מבוארים במאי פליגי וק\"ל: ומ\"ש רבי' דדעת רש\"י כדעת רי\"ף למדו רבינו מהא דכתב רש\"י בסוף הסוגיא אהא דאמר רבינו קסברי רבנן דעל המזיק להרחיק את עצמו ז\"ל אע\"פ שקידם את עצמו בתחילה ברשות עכ\"ל וזהו כהרי\"ף דוקא דאילו לר\"ת והרא\"ש א\"צ להרחיק אא\"כ קדם לו הניזק וכנ\"ל גם לא גרס שם אלא אמר רבינא כדגרסי התוס' הנ\"ל. ועוד דרש\"י פי' לפני זה אהא דפריך א\"ה אימא סיפא ר\"י מתיר בחרדל כו' עד ואי לא סמך היכי משכחת לה ז\"ל ואי לא סמך אינש אפי' כשאין שם דבר הניזק כו' היכי משכחת דליסמוך חד מינייהו ברישא כו' ולפי' התוס' הנ\"ל דכתבו דכל הקושיות הנ\"ל אולי דוקא לרבנן אבל לר\"י בעי' דוקא שיקדים הניזק עצמו אם לא בבורו וכנ\"ל ק' מאי פריך כאן מר\"י הא ודאי לר\"י מותר להמזיק לסמוך נפשו כל שלא קדם לו הניזק שם ומשה\"נ פירשוהו שם התוספות בפי' אחר וכתבו ז\"ל אלא לרבא דאמר לא סמך היכי משכחת לה שבעל החרדל ירחיק כל ההרחקה לרבנן כיון דתרווייהו מזקי אהדדי כו' הרי דפירשו דמקשה מרבנן וככל קושיות הנ\"ל לפי שיטת פירושם ולא מייתי שם דברי ר\"י אלא ללמד מינייהו דתרווייהו מזקי אהדדי וס\"ל דבהא ל\"פ ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואפי' קנו ז\"ל ב\"י צ\"ל אע\"פ שקנו מידו המקום לקצב בשר איכא למימר דהקנין לא קאי אלא למכירת גוף הקרקע ולא למכירת או למחילת הנזק דאל\"כ הא בסמוך כתב בשם הרא\"ש אע\"ג דאין חזקה מ\"מ ראיה יש עכ\"ל ב\"י. ולפירושו צ\"ל דה\"ק ואפי' קנו מיניה ר\"ל אפי' האמת אתם שקנו מיניה כאשר כתב לפני זה שטענו כן מ\"מ אין חזקתן חזקה דאמרינן המוכר לא קיבל ק\"ס אלא אמכירת קרקע. ול\"נ לי פי' זה דא\"כ לא הו\"ל לרבינו ולא להרא\"ש לסתום אלא לפרש. ועוד שהמעיין בתשובה זו יתבאר ממנה שפי' זה אינו. ודע שתשובה הזאת אינה בדפוס ומצאתיה כתובה בכלל ק' ושם כ' ז\"ל ואפילו אם המקום של הקצבים עצמן כו' והביא ראיה לזה מהנהו מקיזי דם שהיו יושבין תותי דקלי' של רב יוסף (שם ריש דף כ\"ג) כו' והתם הקרקע של תותי הדקלים היה של המקיזי דם (וכן מוכיח התוס' שם) ומסיק וכתב הרא\"ש ע\"ז ואפי' קנו הקצבים המקום מראובן לקצב שם בשר והחזיקו בו ג\"ש צריכים להרחיק כדפריך התם הגמ' אההוא דר\"י דהרחיק המקיזי דם והא אחזיקו בהו פי' יכולין לטעון קנינו ממך תשמיש זה תחת אילנך והחזקנו בו ג\"ש דחזקה בלא טענה לאו כלום היא ומשני' הא אר\"נ אין חזקה לניזקין אפי\" קנו והחזיקו (האי אפילו קנו והחזיקו אינו מלשון ר\"נ אלא מלשון הרא\"ש הוא) אין חזקתן חזקה עכ\"ל התשובה הרי שמביא שם ראיה דאפי' קנו והחזיקו ל\"מ מהא דר\"י דהשיב אין חזקה לנזקין גדולים כו' וס\"ל דגם שם פירושו אפילו קנו והחזיקו הרי מוכח מזה דר\"ל שטענו שקנוהו והחזיקו דאל\"כ אלא באמת שקנוהו למה לא יועיל להן אפי' הקנין לחוד בלא חזקה כיון דהקרקע שלהן היה. ועוד דמתחיל בקנו והחזיקו ומייתי ראיה ממ\"ש בגמרא והא אחזיקו ושם נזכר קנין כ\"א ממ\"ש הרא\"ש שצריכים לומר שטענו כן מטעם שהחזקה בלא טענה לאו כלום היא. ועוד ששם בתשובה כ' תחילה ואפי' קנו והחזיקו ורבי' שינה לשונו וכתב אפי' טוענין הקצבים שקנו בבירור. ועוד אם איכא קנין ברור חזקה ל\"ל ומה יפוי כח יש להם. אלא מחוורתא כמ\"ש בפרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אחד מבני חצר כו' עד או סופר שטרות ל' הגמרא כתבתי בפרישה ועל מה שמוקי הגמרא סופר יהודי דמיירי בסופר מתא פרש\"י מלמד תינוקות העיר ומושיב מלמדים תחתיו והוא מורה את כולם איך יעשו ויש שם קול גדול ע\"כ. והרמב\"ן תמה על רש\"י בזה וכתב ז\"ל ותמיה לי כיון דמשום מצוה הוא דשרי ומשום תקנה כ\"ש זה דאיכא מצוה רבתי ותקנה יתירתא ואפשר כיון שהוא שונה ליותר מנ' מעכב עליו שהקול גדול ביותר ואין מצוה זו מן המובחר דהו\"ל לאותובי תרי עכ\"ל. ונראה דמש\"ה כתב הרמב\"ן שהוא שונה ליותר מנ' משום דעד נ' הוא מן התקנה ללמוד אצל מלמד א' בצירוף ריש הדוכנא וכדאמר רבא שם דף כ\"א ע\"א ז\"ל סך מקרי דרדקי עשרין וחמשה ינוקי ואי איכא חמשין מותבינן תרי ואי איכא ארבעין מוקמינן ריש דוכנא מנ' ואילך אף שירצה להושיב תחתיו עוד ריש דוכנא אין זה מן התקנה ומש\"ה אינו מחויב לסבול קול גדול כזה אלא יושיבו מלמד אחר וסברא נכונה היא זו. וב\"י כתב על דברי הרמב\"ן ז\"ל ואינו נראה כן מלשון רש\"י אלא הטעם דרש\"י דלא אמרו דאינן יכולין למחות אלא דוקא במלמד לתינוקות עצמם ומשום תקנת יב\"ג אבל זה שמורה למלמדי תינוקות וגם יש שם קול גדול ביותר יכולין לעכב עליו עכ\"ל. ונראה מלשונו שהבין ממ\"ש רש\"י והוא מורה כו' היינו שמורה כל המלמדים והמלמדים מלמדין לתינוקות ולא משמע לי כן כלל דהא כתב נקרא סופר מתא משום דמלמד תינוקות העיר משמע שהוא עצמו מלמד. וגם מדכתב והוא מורה את כולם לשון כולם משמע דגם אתינוקות קאי ולא אמלמדים לחוד. וגם לפי' ב\"י קשה ל\"ל להושיב התינוקות כולם בביתו ילמדו המלמדים כל א' בחצירו שהוא דר שם. אלא מחוורתא דכוונת רש\"י היא כמו שפירשו הרמב\"ן. אבל הרמב\"ן כתב פי' אחר על סופר מתא והיינו שכותב שטרות או ס\"ת. ורי\"ו כתב דוקא כותבי שטרות אבל כותבי ס\"ת אינם יכולים לעכב דמצוה הוא וגם בתוס' פירשו שם סופר מתא כותב שטרות העיר ע\"ש. וכתב ב\"י שנ\"ל דטעם הרמב\"ן הוא משום דס\"ל אפי' לדבר מצוה יכולין לעכב אם לא ללמד תינוקות ומשום תקנת יב\"ג דכיון דתקנה היא מבטלת דינו של זה כדי שלא יחזור הדבר לקלקולו אבל במצוה אחריתא לא יתבטל דינו של זה בשביל קיום המצוה דהא אפשר לקיימם בבתים אחרים וכ\"נ ממ\"ש רש\"י על מתקנת של יב\"ג ואילך עכ\"ל. ורבינו לא ס\"ל כרש\"י דהא כתב בסמוך דאין יכולין למחות בידו מללמד תינוקות אפי' הן רבים הרי שדקדק וכתב אפי' הן רבים לאפוקי מפירש\"י הנ\"ל וגם לא ס\"ל כהרמב\"ן שהרי ג\"כ כתב שם דה\"ה לכל מילי דמצוה אינן יכולין לעכב ומה שסיים וכתב ז\"ל כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה ל\"ד קאמר וכ\"כ הב\"י ע\"ש ודוק: וכן מעכבין עליו שלא למכור ביתו או שלא להשכירו לאחד מאלו אפילו שאינו מוצא להשכירו בכדי שישכור אותו זה לשון הברייתא כתבתי בפרישה דקתני בה דאסור להשכירו לא לרופא כו' ולא לסופר יהודי ולא לסופר עכו\"ם וכתבו התוס' והרא\"ש דמיירי אפי' שאינו מוצא להשכירו זולתם בדמים הראוים דאל\"כ מאי איריא לעכו\"ם שהוא סופר דאסור לכל עכו\"ם אמרינן דאסור למכור אמצרא דישראל (וכמו שכתב רבינו בסימן קע\"ה) ואין חילוק בין שכירות למכר עכ\"ל. וזהו ג\"כ דעת רבי'. ולכאורה נראה שרבינו השוה באלו האומנין יהודים מכירה לשכירה כמו שהשוו התוס' והרא\"ש איפכא שכירות לעכו\"ם דעלמא שאינו אומן למכירה וכ\"כ הב\"י שכן דעת רבינו ודלא כהמרדכי דפ' לא יחפור שחילק ביניהן וכתב ז\"ל נראה לר\"י דוקא לא ישכירנו לאחד מאלו אבל למכור להן שרי ואינו יכול לעכב עליו ובתר הכי משתעי דין בהדי לוקח אבל יכול לעכב מלמכור לעכו\"ם משום דהעכו\"ם לא ציית דינא עכ\"ל. ונראה שטעמו במה שחילק בין שכירות לא' מאלו דאסור ובין מכירה דכתב דמותר משום דהקונה בית אינו קונה אותו לשעה זו אלא לדורות ולא יהיה עולמית אומן או גרדי ובעודו אומן או גרדי יכול להשכירו לאחר וכיון דאינו ברור דאדעתא לעשות בו מלאכת אומנותו מכרו לא מיחו ביד המוכר מלמכור לו ואח\"כ אם ירצה הלוקח לעשות בו אומנותו יתבעו השכנים להדיינים וימחאו בו כמשפט אבל השוכר בית לשנה או שנתים לדור בו עתה שוכרו כי אין לו דירה ולהכי ודאי האומן אדעתא דהכי שכרו לעשות בו מלאכתו מש\"ה בכל ענין אסור. ועי\"ל דסתם מוכר בית מפני דחקו הוא מוכרו ולהכי חסו רבנן עליה ואמרו שאם לא יוכל למכרו לאחרים בכדי שיתן לו זה האומן שימכרנו להאומן אבל שכירות גם עשירים רגילים להשכיר חדרים שבביתם מש\"ה לא חסו רבנן עליה כיון שיכול להשכיר לאחרים אף שלא יתנו לו הסך שהיה האומן נותן כן נ\"ל כוונת המרדכי. ורבינו שמשוה אותם חולק על המרדכי וכן כתב ב\"י אלא שזהו דוחק שרבינו יסתום דבריו נגד דעת ר\"י שכתב המרדכי בשמו איך שחילק ביניהן. גם ק' א\"כ הוא הו\"ל לרבי' להקדים דין שכירות למכר והו\"ל לכתוב וכן מעכבין עליו שלא להשכיר ביתו או למכרו לאחד מאלו כו' מאחר דמכירה נלמד משכירות דקתני בברייתא. וגם הו\"ל לא זא\"ז משא\"כ עתה דהו\"ל זו ואצ\"ל זו לפי סברתו הנ\"ל. לכן נראה לומר דרבינו מילי מילי קתני ומה שמסיק וכתב אפילו שאינו מוצא להשכירו בכדי שישכור אותו זה לא קאי אמכירה שלפני זה אלא בעיכוב מכירה דוקא במוצא אחר שיקנה בכדי דמים אלו אסור למכרו לזה אף שהוא ישראל משום שיצטרך לירד עמו בדינא ודייני ובזה גם המרדכי אפשר דמודה ולא איירי המרדכי אלא כשאינו מוצא מי שיקנהו בכדי דמים אילו וכנ\"ל ובכדי דמים אילו דוקא קאמר ואף שהרא\"ש נקט בלשוני דמים הראויים אפשר דהיינו דוקא בעכו\"ם הבא לקנותו דיש לחשוש למוסיף דמים כדי להזיק לישראל בעל הקרקע שבצידו וכמ\"ש הרא\"ש (בפרק המקבל ורבינו בסימן קע\"ה ע\"ש) ואז הקילו במכר מטעמים הנ\"ל. ובזה נתיישב נמי הא דפתח רבינו בתרתי בעיכוב מכירה ושכירות וסיים בחדא דאפי' אינו מוצא להשכירו כו' וק\"ל. מיהו בעכו\"ם דעלמא דאינו אומן פליג המרדכי על הרא\"ש שהרי המרדכי בפרק הגוזל בתרא סי' קפ\"ט כתב בשם ריב\"א הסברא הפוכה אהא דאמרי' דאסור למכור לעכו\"ם אבל להשכירו לו מותר אפי' יש שם ישראל הרוצה לשכרו ג\"כ ע\"ש. וה\"ט כיון דאינו בר אומנא ואין היזקו ברי כ\"כ ושכירות הוא לשעה לא החמירו בו חכמים משא\"כ באומן דהיזקו ברי בשכירות הסברא הפוכה אפי' בישראל וכ\"ש בעכו\"ם והרא\"ש גם בעכו\"ם דעלמא אינו מתיר כ\"א כשאין שם ישראל הרוצה לקנותו או לשכור ואז מותר בין למכרו ובין להשכיר לעכו\"ם אבל כשיש ישראל אסורין שניהן כ\"כ הרא\"ש בפרק המקבל וכתבו רבינו בשמו בסימן קע\"ה ס\"כ וע\"ש שכ\"ר ג\"כ דעת החולקים בזה ודוק ועיין בחידושים: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אין אנו יכולין לישן מפני קול הנכנסים כו' וכתב הרשב\"א ז\"ל לא מקול הנכנסים והיוצאים ממש קאמר דהא אינו יכול לעכב מחמת קול הפטיש והרחיים ומ\"ש הא מהא אלא מפני ריבוי הדרך כלומר איני יכול לעמוד ולא לישן (פי' איני יכול לישן דקאמר הברייתא ל\"ד קאמר אלא כאילו אמר הן טורדין אותי בעת שאני בא לעמוד ולישן) מפני רגל הרבים שמרבים עלי הדרך עכ\"ל. וכ\"כ הרמב\"ן בחידושיו והתוס' כתבו דבפטיש ורחיים אין כ\"כ נכנסים ויוצאים כמו בחנות וגרדי ושאר אומנות וס\"ל להני רבוותא דפי' לא החזיק עדיין אינו יכול למחות בידו גבי פטיש ורחיים אבל הרמב\"ם פ\"ו דשכנים כתב ז\"ל אבל אין יכולין למחות ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים שהרי החזיק לעשות כן ע\"כ. וכתב המ\"מ על דבריו ז\"ל נ\"ל שהוא סובר דדוקא החזיק אבל אם בהתחלה בא לעכב עליו יכול לעכב וסבר כן לפי שהוקשה לו מה טעם אין טענתו טענה בקול והלא זה מונע השינה יותר מקול הנכנסים והיוצאים ועוד למה אמרו חנות שבחצר שנראה שכבר הוא בחצר יאמרו מי שביקש ליעשות חנוני או לא יעשה אדם חנות כו' אלא כוונת המשנה כשהחזיק לעשות כן במלאכתו ובחנותו להודיענו שאפי' החזיק אין חזקתו חזקה אצל הנכנסים והיוצאים שהם אחרים אבל חזקתו חזקה במלאכת עצמו אבל אם לא החזיק יכולים לעכב עכ\"ל. ומסיק וכתב דהרשב\"א חלק עליו בזה הרי דס\"ל להמ\"מ דלהרמב\"ם קול הנכנסים קול ממש קאמר וס\"ל דרישא וסיפא מיירי בהחזיק ושלא מהני החזקה לגבי אחרים ואפשר דטעמו הוא משום דהנכנסים אינם מיוחדים היום נכנס זה ומחר זה מש\"ה לא מהני חזקה דזה לגבי זה מה שא\"כ לגבי עצמו שהוא הוא העושה המלאכה תמיד וכ\"כ סמ\"ג דמיירי בהחזיק וכ\"כ ר' ירוחם וכתב ב\"י דדעת רבינו כוותייהו ולא ידעתי מנין לו דאדרבה מדשינה רבינו לשון המשנה וכתב אם ביקש אחד מבני חצר לפתוח כו' משמע להדיא דמשום סיפא דמתני' דקתני אבל עושה כלים כו' שינה וכתב ביקש לאשמועינן דהתם אפילו בלא החזיק נמי אינו יכול למחות (דאי משום רישא הא כ\"ר בשם רשב\"א ורמב\"ם דברישא אפילו החזיק יכול למחות) וא\"ל דמדכ\"ר ודקדק הרשב\"א כו' דהמתני' מיירי בהחזיק מסתמא נאמר דגם סיפא דעושה כלים בביתו בהחזיק דוקא מיירי דזה אינו שהרי הרשב\"א עצמו שדקדק הכי ס\"ל דבפטיש אפילו לא החזיק אינן מוחים בידו ועמ\"ש המ\"מ הנ\"ל דחולק בזה עם הרמב\"ם ואם כן גם דעת רבינו כן הוא ועוד נ\"ל מדדקדק רבינו בסמוך וכתב אבל הוא עושה מלאכתו בביתו משמע דס\"ל דאפי' בלא החזיק נמי עושה מטעם דכל אחד עושה בביתו מה שירצה ולפ\"ז אפשר דקול הנכנסים קול ממש קאמר ולא קשיא מרישא דהתם שהקול הולך דרך החצר להכי יכול למחות ובקול פטיש ורחיים בחצר נמי יכול למחות וכ\"כ בהדיא המרדכי ז\"ל ונראה לר' יואל דוקא בחנות יכול לתקן מלאכתו בע\"כ אבל בחצר אמרי' בח\"ה דבכל שותפין מעכבין זע\"ז עכ\"ל. וזה נ\"ל ברור בדעת רבינו וכיון דהרשב\"א והרמב\"ן ותוספות ומרדכי כולן בחדא שיטה קיימי דאפי' בלא החזיק אינם יכולין למחות קול הפטיש נראה דהלכתא כוותייהו ולא כב\"י שפסק כהרמב\"ם ורי\"ו וסמ\"ג: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והרמב\"ם ז\"ל נתן למבוי שאינו מפולש כו' שם בפ\"ו. וכתב המ\"מ ז\"ל ברייתא שם וגירסת המחבר א' מבני מבוי וזה לפי שיטתו שלמעלה שכתב שמעכבין אפי' כשאין ביניהן מאותם אומנות אבל המפרשים האחרים גורסים א' מבני חצר ודוקא חצר אבל בני מבוי אם אין ביניהן מאותם אומנות אין מעכבין וכשיש ביניהן מעכבין על הדרך שנזכר (פי' משום פיסוק חייתא) למעלה עכ\"ל וכ\"כ הרמב\"ן בחידושיו כו' ע\"ש. ומשמע מדבריהן שהרמב\"ם דגרס אחד מבני מבוי כו' אפילו ליכא אומן אחר במבוי יכולין למחות ולעכב עליו. ואותן דס\"ל דוקא כי איכא אומן אחר במבוי מעכב משום פיסוק חיותא ואי לא לא הם גורסים בברייתא קמייתא אחד מבני חצר ואם כן רבינו שכתב בסמוך סעיף יו\"ד זה לשונו פירוש היה במבוי אחד כו' גורס ג\"כ בהך ברייתא א' מבני חצר וכמו שהתחיל בר\"ס זה ולפ\"ז לא הוה לרבינו להביא דברי הרמב\"ם הנ\"ל סתם אלא הו\"ל לכתוב עליו שאין כן גירסת התוס' ולהכריע ביניהן כדרכו. ולכן נראה שרבינו ס\"ל דאף אם נגרוס בני חצר מ\"מ יכול להיות דמבוי שאינו מפולש דין חצר יש לו ויכולין למחות בני חצר זה אבני חצר אחרת משום נכנסין ויוצאין ואביי דמתיר לעיל בחצר אחרת ומשמע דרבא מודה לו וכמ\"ש התוס' למבוי שאינה מפולש (אותה) חצר קרי ליה וכ\"כ בחידושי רמב\"ן גם הב\"י כ\"כ ליישב הרמב\"ם דל\"ת עליו מהא דאביי ורבא. ומש\"ר בסמוך דבמבוי יכול למחות משום פיסוק חיותא לחוד מיירי במבוי מפולש. והרמב\"ם שכתב שם בההוא דינא כגון שלא מיחו להראשון דמשמע דאי בעי מצי מחי להראשון הרמב\"ם מיירי במבוי שאינו מפולש וכל א' אזיל לשיטתו. הרמב\"ם דגרס בהברייתא א' מבני מבוי ופירשה שאינו במבוי מפולש וכנ\"ל עד\"ז פי' נמי למימראות דשני רב הונא (דאעתיק לשונם בסמוך) ועפ\"ז צריכים לומר דס\"ל דגם בחצר כשיש שם אומן ולא מיחו בידו משום נכנסין ויוצאים תו אין כח ביד בני החצר למחות ביד השני רק אומן הקדום מצי למחות בידו משום פיסוק חיותא. והתוס' והרא\"ש דגרסי בהברייתא א' מבני חצר מפרשים המימראות דר\"ה דאיירי בסתם מבוי דהיינו במפולש דאין בה קפידא משום נכנסים ומש\"ה קאמר דאם יש בה אומן אחר מצי מחי משום פיסוק חיותא ואליבייהו אינו מוכח דבחצר (דיש בו קפידא משום נכנסין) כשלא קפדי אהראשון דתו לא מצי מחי בהשני אבל יכול להיות דס\"ל ג\"כ כן. ומש\"ה לא כ\"ר פלוגתא מפורשת בין הרמב\"ם ובין התוס' והרא\"ש משום דאינו מוכרח. מיהו הרמב\"ן והנ\"י כתבו בהדיא דלא כוותיה וס\"ל דאפי' אם לא מיחו בחצר ביד אומן ראשון מצי למחות בהשני ע\"ש וכ\"כ מור\"ם בהגהות ע\"ש וע\"ש בסמ\"ע שהארכתי בביאור דברי הרמב\"ם והש\"ע בטוב טעם ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " כופין בני מבוי זא\"ז כו' בשמועה זו יש ב' שיטות הא' היא שיטת רש\"י ורבינו והב' היא שיטת רמב\"ם ובב\"י האריך בביאור דברי הרמב\"ם אבל דבריו סתומין גם אינם נראים לע\"ד וכאשר כתבתי בחידושים ע\"כ אסדר לפניך ל' הגמרא וביאורם ואברר שיטת רש\"י ורבינו (ושיטת הרמב\"ם וביאורו כתבתי בס\"ד בסמ\"ע ע\"ש) ז\"ל הגמרא דף כ\"א ע\"ב א\"ר הונא האי בר מבואה דאוקי ריחייא ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה דינא הוא דמעכב דא\"ל קפסקת לי לחיותי מיתיבי עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומרחץ בצד מרחצו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי תנאי היא (פי' ורב הונא ס\"ל כרשב\"ג דאמר אף לשכינו כופהו) דתניא כופין בני מבואות זא\"ז שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי ולא מלמדי תינוקות ולא אחד מבני בעלי אומנות ולשכינו אינו כופהו רשב\"ג אומר אף לשכינו כופהו. תו גרסינן התם א\"ר הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתא מצי מעכב ואי שייך אכרגא דהכא ל\"מ מעכב בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי תיקו. ופסקו התוס' והרא\"ש ורמב\"ן כרב הונא בריה דר\"י דס\"ל כרבנן (דלשכינו אין כופהו) שהם רבים והאיבעיא לקולא דהוי חומרא לתובע כו'. וז\"ל נ\"י ע\"פ שיטת פירש\"י לא חייט כו' אם יש במבוי א' מבעלי אומניות אלו וכדי שלא ימעט ריוח הדרים במבוי ומיירי בא' מבני מתא אחריתא ומש\"ה בני מבוי מעכבין עליו (דאי מבני אותו מתא הוא איבעיא דרב הונא הוא ותפסינן בה לקולא והא דלא אמר בני מתא מעכבין עלי משום דמיירי בפורע במס העיר וכדאמרינן אי יהיב כרגא ל\"מ מעכב (ומש\"ה לכתחילה יכול לקבוע דירתו בהאי מתא אלא שיכול בני אומנות שבמבוי זה למחות בידו מלקבוע דירתו במבואו) ומיהו לבתר דקבע ליה דוכתא במתא הו\"ל כבר מבואה אחריני ול\"מ תו מעכב עליו לפי מאי דנקטינן לקולא באיבעיא דרב הונא הנ\"ל (ובב\"י כתב ול\"נ ליישב בע\"א דהא דקת��י כופין בני מבואות ולא קתני כופין בני מבוי משמע דכל העיר מעכבין עכ\"ל והו\"ל כאילו קתני בני מתא מעכבין עליו) בר מבואה אבר מבואה דנפשיה פשיטא דל\"מ מעכב דתניא עושה אדם חנות בצד חנות של חבירו ומרחץ בצד מרחצו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומר לו אתה עושה בשלך ואני עושה בשלי (והיינו נמי שכינו דת\"ק) עכ\"ל נ\"י. כלל הדברים שרש\"י ושאר מפרשים גורסים לעיל א' מבני חצר שביקש ליעשות רופא כו' וס\"ל דבמבוי לא שייך היזק נכנסים ויוצאים (מיהו לסברת הרמב\"ם הנ\"ל מבוי שאינו מפולש דין חצר יש לו וכמ\"ש לעיל) והא דתניא כופין בני מבואות וכן מ\"ש רב הונא בר מבואות אבר מבואות מעכב אינו מטעם היזק נכנסים ויוצאים דהא במבוי אין אסור משום נכנסים וכמ\"ש אלא מטעם פיסוק חיותא הוא וקאמרי דאותו אומן יכול לעכבו ולכל מר כדאית ליה ולשכינו דאמרו רבנן הנ\"ל דאינו מעכב עליו הדר עמו במבוי פשיטא דנקרא שכינו והדר עמו בעיר בשאר מבואות הוא דאיבעיא ליה לרב הונא אי מקרי שכינו ומסקינן לקולא דגם זה מיקרי שכינו אבל דר בעיר אחרת אפי' נותן מס לא מקרי שכינו ומותר להעמיד חנותו בעיר אבל לא במבוי שחבירו יש לו חנות שם והוא רישא דברייתא דקתני כופין בני מבואות זא\"ז דמוקי ליה הנ\"י בהכי וכמ\"ש. אלא שלפי מ\"ש לעיל בסמוך בשם ב\"י שהוא פי' מ\"ש רישא דברייתא כופין בני מבואות זה את זה דרוצה לומר כל העיר מדקתני בני מבואות כו' אם כן צריך לומר דאיירי בבני מתא אחריתא דאינו נותן מס אבל הנותן מס יכול להיות שהוא כבני העיר לגמרי אע\"פ שאינו דר שם. ולפי מאי דנקטינן האיבעיא לקולא ג\"ז מותר ליכנס אפילו לאותו מבוי עצמו שבעל חנות. ראשון דר שם (וכן הוא דעת הרמב\"ם לשיטתו וכ\"כ הב\"י בש\"ע שלו ע\"ש ובסמ\"ע שם) ורבינו לא ס\"ל כישובו דב\"י דא\"כ קשה מנ\"ל לרבינו דאסור ליכנס למבוי של אומן זה וגם מוכח כן דהתחיל וכתב כופין בני מבוי זא\"ז כו' בד\"א שאותו הבא הוא מעיר אחרת כו' והיינו מברייתא הנ\"ל וכתב לשון מבוי ולא לשון מבואות ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " וכן יכולין בני עיר כו' שם דף כ\"ב הנהו עמראי דאייתו עמרא לפום נהרא אתו בני מתא קא מעכבי עלייהו אתו לקמיה דרב כהנא א\"ל דינא הוא דמעכבי עלייהו אמרו ליה אית לן אשראי במתא א\"ל זילו זבינו שיעור חיותייכו עד דעקריתו אשראי דידכו ואזליתו פירש\"י עמראי מוכרי צמר אית לן אשראי מכרנוה באמנה וצריכים אנו לשהות כאן עד דנגבה חובות שלנו ואם אין אנו מוכרין סחורתינו במה נתפרנס עכ\"ל. וכתב הרמב\"ן בשם ר\"ת לאו שיעור חיותייכו בלחוד קאמר דאי הכי לאח\"כ ימותו ברעב אלא שיעור שירויחו כדי חיותייהו ע\"פ ב\"ד ואין מדקדקים בדבר להחמיר עליהן יותר מדאי וכ\"כ רי\"ו וכ\"כ הרא\"ש. וכתב עוד הרא\"ש דינא דמעכבי עלייהו פי' אם רוצים למכור על יד על יד כדרך חנונים אבל למכור סחורה בבת אחת אינם יכולים לעכב עליהן. וכתב בהג\"א דכל אלו הדינים נוהגין גם לענין להלוות בריבית עכ\"ל. ובזה רישא וסיפא מדברי רבינו מבוארים. ומ\"ש בשם הר\"י הלוי שחילק בין אם מוזלי או לא כ\"כ הרא\"ש בשמו אבל נ\"י כתב ז\"ל נראה דעת הרב (ר\"ל הר\"י הלוי שהביא לפני זה) בזול גדול אבל להוזיל יותר ממוכרי העיר ודאי מצי מעכבי דאל\"כ לעולם לא מעכבי שא\"א שכשיש שם הרבה בני אומנות א' שלא יוזיל השער ובשביל דבר מועט כזה לאו כל כמיניה דבר מתא אחריתא דליפסוד להאי ולתקן להאי ואי בעי בני מתא דליזול גבייהו או יתנו על השערים או יושיבו א' מעירן לכן נראה דעת הרמב\"ן ז\"ל ומיהו הוא ז\"ל (ר\"ל הרמב\"ן) מודה דאי לא שוו עסקי אהדדי דלא מצי מעכב דרע ויפה כב' מינין הם הילכך הך עיסקא דשפירא כעיסקא אחריתא דמי דהא ליתא שם דכוותה ונראה דלזה הסכים הרנב\"ר בחידושיו עכ\"ל נ\"י. ומ\"ש בשם הרמב\"ן הוא בחידושיו ע\"ש. וכתב ב\"י דמשמע מדבריהם דדוקא כשהסחורה שלהן יפה ושל בני העיר גרועה אבל אם של בני העיר יפה משלהן מצי מעכבי וכתב ויש לתמוה דאפי' של בני העיר יפה משלהם כיון דלא שוו אהדדי כסחורה אחרת דמיא והעלה בצ\"ע: ומש\"ר וביום השוק כו' הוא מגמרא שם ז\"ל הנהו דקולאי דאייתי דיקולי לבבל אתו בני מתא וקא מעכבי עלייהו אתו לקמיה דרבינא א\"ל מעלמא אתא ולעלמא ליזבנו וה\"מ ביומא דשוקא אבל בלאו יומא דשוקא לא וביומא דשוקא נמי לא אמרן אלא לזבוני בשוקא אבל לאהדורי לא עכ\"ל. פירש\"י דקולאי מוכרי סלים ולעלמא ליזבנו יומא דשוקא הוה והרבה באין ממ\"א לקנות מן השוק לפיכך אין בני העיר מעכבין עליהן מלהביא סחורתם ולמכור לנקבצים לשוק עכ\"ל משמע דוקא לנקבצים לשוק יכול למכור ביום השוק אבל לאנשי העיר אפי' ביום השוק אסור. וז\"ל התוס' ולעלמא ליזבנו מכאן משמע דביומא דשוקא מותר לבני אדם הבאים ממקומות אחרים לשם על השוק להלוות לעכו\"ם דאתו מעלמא אבל לבני המקום לא וכ\"כ הג\"מ בפ\"ו דשכנים וכלשונם כתב ג\"כ הרא\"ש וכתב הב\"י דנ\"ל דהם פירשו לזבוני לעלמא דדוקא לעלמא לזבוני ולהכי כתבו דממנה נלמד להלואה דגם הלואה אסור כ\"א ביומא דשוקא ולנכרים דדוחק לומר שהם מחלקים בין הלואה למכר ולומר דבמכר מותר ביום השוק אפי' לבני העיר אבל הב\"י בעצמו נסתפק בזה וכתב דנ\"ל דאפי' לבני המקום מותר למכור בשוק כיון שרוב המצוים הם אינם בני המקום ושכן נראה מדברי נ\"י ולזה נוטה דעת הרמב\"ם פ\"ו דשכנים ור\"ל שהרמב\"ם השמיט ולא כתב לזבוני לעלמא (ע\"ש בפ\"ז) וג\"כ כתב דלפ\"ז (שהכל תלוי ברוב) ביומא דלא שוקא אינם יכולין למכור אפי' לבני העיר אחרת כיון דרוב בני אדם הקונים הם מהעיר הזאת ע\"ש. ובפרישה כתבתי הנלע\"ד דרבינו ס\"ל דיש חילוק בין הלואה למכר ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ועל הרוכלין כו' שם דף כ\"ב אר\"נ בר יצחק ומודה רב הונא בריה דר\"י ברוכלים המחזרין בעיירות דלא מצי מעכב דאמר מר עזרא תיקן להם לישראל שיהא רוכלין מחזרין בעיירות כדי שיהיו תכשיטין מצויים להם לבנות ישראל וה\"מ לאהדורי אבל לקבועי לא ואי צורבא מרבנן הוא אפי' לקבועי נמי כו' ופירש\"י ומודה ר\"ה בריה דר\"י אע\"ג דאמר בר מתא אבר מתא אחריתא דלא שייך אכרגא דמצי מעכב מודה הוא ברוכלין להביא בשמים לנשים כו' ע\"כ וכן דייק לישנא דכל הפוסקים שכולם הזכירו בשמים משמע הא שאר רוכל לא ועיין בהוספה: "
+                ],
+                [
+                    " וכן על מלמדי תינוקות כו' שם דף כ\"א א\"ר יוסף ומודה רב הונא במקרי דרדקי דל\"מ מעכב דאמר מר עזרא תיקן להן לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר דקנאת סופרים תרבה חכמה ופרש\"י ומודה רב הונא דאמר לעיל בר מבואה דאוקי רחייא כו' דאית ליה כרשב\"ג מודה הוא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב לבר מבואה מללמד גם הוא תינוקות שמתוך כך יזהרו באומנותן שיראה זה מזה דאמר מר כו' ע\"כ ומימרא זו הביאו רי\"ף ורא\"ש ורמב\"ם ורבינו ורבינו ירוחם וב\"י כתב דצ\"ע כיון דלא קיי\"ל כרב הונא כדלעיל לא הו\"ל לפוסקים להביאה ונ\"ל שהם סוברים דה\"פ אפילו רב הונא שסובר דבר מבואה מעכב אבר מבואה משום דפסק לחיותיה מיניה מודה במקרי כו' ומינה דלרב הונא בריה דר\"י דסבר דבר מתא מעכב אבר מתא אחריתא כי לא שייך בכרגא דהכא מודה במקרי דרדקי דל\"מ מעכבי והא דלא קאמר ומודה רב הונא בריה דר\"י משום דהכא אשמועינן רבותא טפי דאפילו רב הונא דחייש טובא לפיסוק דחיותא מודה וכ\"ש רב הונא בריה דר\"י א\"נ אפשר דרב יוסף ס\"ל כרב הונא וקצת דוחק הוא עכ\"ל ולעד\"נ דרב יוסף דאמר ומודה רב הונא קאי אתרווייהו אסתם רב הונא וארב הונא בריה דר\"י ולכך סידר התלמוד דברי רב יוסף אחר דברי תרווייהו מ\"ש ורש\"י דפירש דאמר לעיל בר מבואה כו' כוונתו וגם אדלעיל קאי גם משום דנקט בלשונו ומושיבין סופר בצד סופר והיינו כלשון רב הונא דאמר אסור בר מבואה לקבוע גבי בר מבואה נקטיה גם מפני שרב יוסף היה קשיש וקדים לר\"ה בריה דר\"י משום הכי נקט לרב הונא סתם וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שאלה כו' דלא קאמר תלמודא אלא אדם הדר כו' הב\"י כתב ע\"ז ז\"ל וכ\"כ במרדכי וז\"ל ראיתי בפירוש ר\"ת ואי שייך בכרגא כו' שרוצה להיות שייך עמהם בכרגא ולישא וליתן בעול עמהן מכאן ואילך ל\"מ מעכבי ובהג\"א כתב צ\"ע אם רוצה לבוא לעיר וליתן כרגא שמא אז יחשב כבני מתא וממ\"ש לעיל בחלק ב' בשם הרמב\"ן משמע כדברי הרא\"ש ור\"ת עכ\"ל ב\"י וכן כתב ב\"י עוד לבסוף בפסקן של דברים ע\"ש. וזה תוכן דברי הרמב\"ן בחידושיו בר מתא כו' לפרש\"י בר מתא אבר מתא מעכבים מליכנס במבואו אע\"פ דשייך לכרגא אע\"ג שאם רצה שוכר בית במקום א' בעיר כיון דשדייה אכרגא להכא ומשהוא נעשה כאנשי העיר אינו יכול לעכב עליו המבוי הזה השתא מיהא מעכב עליו ואין זה נכון עכ\"ל. ומ\"ו ר\"ם ז\"ל כתב בד\"מ על דברי הב\"י הנ\"ל וז\"ל ואין דבריו נראים לי במה שמדמה דברי הרא\"ש לדברי ר\"ת דהרא\"ש ל\"ק אלא בבא לגור עמהן בעיר ולהיות כאחד מבני העיר ולזה לא מצי מעכבי עליו מטעם שכתב וכי קנו אותם הראשונים בחזקה אבל בדר בעיר אחרת ורוצה ליתן מס כדי לישא וליתן בעיר הזאת אפשר דאף הרא\"ש מודה לדברי רש\"י דמצי מעכבי עליו וכן רש\"י מודה לדברי הרא\"ש בבא לדור עמהן וכן נראה מדברי הרמב\"ן שהביא ב\"י עכ\"ל ביאור דבריו דרש\"י ור\"ת אמה דאר\"ה בריה דר\"י הנ\"ל קאי דקאמר ואי שייך בכרגא להכי ל\"מ מעכבי דרש\"י פי' שנתן מס למושל העיר להכי לא מצי מעכבי מלישא וליתן אף מלקבוע אומנותם כאן אע\"פ דדר בעיר אחרת אבל אם לא נתן עד היום ועתה בא ליתן מצי מעכבי בידו מלקבוע אומנותו כאן או לישא וליתן כאן כיון שאינו דר כאן וגם לא נתן עד היום ור\"ת סבר דל\"מ מעכב בידו אם רוצה ליתן מס ומש\"ה כתב מ\"ו מור\"ם דכשבא לדור כאן דאפשר דמודה רש\"י דאין מעכבין בידו דמסתבר לחלק ביניהן והוא דכל זמן שאינו רוצה לדור כאן דין הוא שיעכבנו בידו מלישא וליתן כאן דא\"כ בכל מקום שיראה שום משא ומתן טוב או איזה רווחים ילך ויתן מס להתם לפי משך זמן ההוא וישא ויתן גם התם ויפסוק לחיותא דכולי עלמא. ומסיק דמדברי הרמב\"ן ג\"כ נראה דגם לרש\"י דוקא עכשיו שאינו דר כאן מעכבין עליו בני מבוי זה אבל אם בא לדור כאן אין מעכבין בידו. אך קשה מה שהביאו ב\"י ורמ\"א ראיה מדברי הרמב\"ן לפלוגתא זו דלכאורה אין ענין לכאן דדברי הרמב\"ן בשייך לכרגא דהכא ע\"פ פרש\"י הם דהיינו שנתן כבר מס לכאן ולהכי אם היה רוצה לשכור בית בעיר הזאת לא היו יכולין למחות בידו אבל כל זמן שלא נתן מס עדיין אם בא ליתן ולדור כאן בהא לא מיירי הרמב\"ן ודוק ועיין בהוספה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הלכתא היזק ראיה כו' ז\"ל המשנה דפ\"ק דב\"ב השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע. ואיכא תרי לישני בגמרא לישנא קמא כו' מאי מחיצה גודא כדתנן מחיצת הכרם כו' וקמ\"ל המשנה שאם רצו לבנות כותל בונים ואם אינן רוצים אין כופין זא\"ז דהיזק ראיה לאו שמיה היזק ודחוה הרי\"ף והרא\"ש להאי לישנא ופסקו כלישנא בתרא דפי' מאי מחיצה פלוגתא דכתיב ותהי מחצת העדה (ופירש\"י פלוגתא חלוקת חצר שהשוהו דעתן לחלקה) וכיון דרצו לחלוק בונין הכותל על כרחן אלמא היזק ראיה שמיה היזק א\"ה מאי איריא רצו אפי' לא רצו נמי אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן משנתינו כשאין בה דין חלוקה והוא דרצו וכי רצו מאי הוי להדרי בהו א\"ר אסי אר\"י כשקנו מידן כו' וכי קנו מידן מאי הוי הא קנין דברים בעלמא הוא כשקנו מידן ברוחות רב אשי אמר כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק וזה בתוך שלו והחזיק. וכתבו התוס' ז\"ל כי רצו מאי הוי ניהדרינהו בהו למ\"ד מחיצה גודא לא פריך דאיכא למימר דקנו ושעבדו נכסיהן לבנין הכותל אלא למ\"ד פלוגתא ל\"מ קנין דקנין דברים בעלמא הוא רב אשי אמר כגון שהלך וכו' תימא לר\"י מאי בא רב אשי להוסיף וכי איצטריך לאשמועינן דחזקה מועלת כמו קנין. ונראה לר\"י כו' [עב\"ח שהביאו]. וכתבו עוד התוס' תימה לר\"י למה נקט תנא דמתני' דינו באין בו דין חלוקה. וקתני רצו לא ליתני רצו וליהוי איירי ביש בו דין חלוקה. וי\"ל דסלקא דעתך אמינא כשאין בה דין חלוקה מצי למימר כי אתרצי לך לחלוק על מנת שלא לעשות גודא אבל על מנת לעשות גודא לא אתרצי לך קא משמע לן ע\"כ. וכל זה כתב גם הרא\"ש וכתב עוד ז\"ל רב אשי אמר כגון שהלך זה בשלו והחזיק כו' לא שיהיו שניהם צריכים להחזיק אלא כיון שהחזיק אחד מהן נסתלק מהחצי האחר ונקנית לחבירו כדרך ששנינו כו' ע\"כ ובזה דברי רבינו עד סי\"ג מבוארים. ומ\"ש בס\"ט בשם הרא\"ש ואם חלקו ולא תבעו כו' כ\"כ שם הרא\"ש וכן מ\"ש בס\"ך נתבאר מדברי הרא\"ש אלו ויתבאר עוד במקומו. ומ\"ש בס\"ג י\"א הא דכופין כו' שם מסיק ותנא בהך מתניתא הנ\"ל ז\"ל וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו ואסיקנא בגמרא דה\"ק סתם גינה כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבי' אותו וכתב הרא\"ש ע\"ז י\"א דה\"ה וכ\"ש נמי חצר (פי' דתליא נמי במנהג ואם נהגו שלא לעשות מחיצה אין כופין אותו) דהא נפיש היזק דראייה בגינה מבחצר ללישנא קמא דמחיצה גודא דלית ליה היזק בחצר ומודה בגינה דאסור. וי\"מ דודאי למאן דלית ליה היזק ראיה גרע גינה מחצר דבגינה איכא טעמא אחרינא שהעומד על קמת חבירו שליט ביה עינא בישא אבל למאן דאית ליה היזק ראיה שמיה היזק בחצר דתדירי ביה תשמיש צנוע וגם משמשים ביה בכניסה וביציאה נפיש היזקא מהיזק גינה וכן עיקר ע\"כ. ומדברי הרמב\"ם שהביא רבינו לקמן סי' קנ\"ח ס\"ב נראה דס\"ל דבגינה אין איסור כלל אלא חסידות. וכמ\"ש שם וזה כדעת הרא\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " לפיכך כו' עד וכתב הר\"ר יונה כו' אהא דתנן במתני' לפיכך כו' [עב\"ח שהביאו] ע\"ש בתוס' במשנה בד\"ה לפיכך שהאריכו [והיוצא מכלל דבריהם הביא הב\"ח]. אכן מדברי רבינו מוכח דגם במשתהה בידו זמן רב אינו נאמן לומר לקחתיה ממנו. מדכתב תחילה דהן ברשות שניהן אפי' שהו זמן רב כו' וכתב ע\"ז דהר\"י כתב דוקא שהאבנים ניכרים כו' ל\"מ אם טוען לקחתי כו' דנאמן במיגו דאינם מאבני זה הכותל כו' דיש לדקדק מזה תרתי חדא דס\"ל לרבינו דאם מכירין אינו נאמן לטעון לקוח אפי' שהו זמן רב דהא לפני זה ��יירי רבינו בשהו זמן רב ומייתי דברי ר\"י וכתב עליו ודוקא כו' ור\"ל הא דכתבתי דאפי' בשהו אינו נאמן דוקא במכירין אבל אינן מכירין ל\"מ בלקוח דנאמן כו'. ועוד מדכתב ר\"י דבאינן מכירין האבנים נאמן לטעון לקוח במיגו דהיה לומר אינם מאבני זה הכותל. ולא קאמר שנאמן מכח חזקתו שהם ברשותו ונשתהו בידו זמן רב ואף שי\"ל דר\"י בא ליתן טעם דאפי' לא נשתהה בידו זמן רב אפ\"ה נאמן באינן מכירין. (דמדכתב אפי' שהו ש\"מ דאיירי נמי בלא שהו) דאכתי ק\"ל דהו\"ל להר\"י לכתוב גם זה כיון דבא לומר לא מיבעיא והו\"ל לכתוב כ\"ש בשהו דנוסף עליו ג\"כ החזקה דנאמן לטעון לקוח. גם מריש דברי רבינו שכתב ושהו ברשותו זמן רב כו' מדסתם ולא כתב דהיינו דוקא בדטען אני בניתי הכותל הוא דהוה ברשות שניהן משמע דאפי' בטוען לקחתי הן המה ברשות שניהן אפי' שהו זמן רב וכן משמעין לי דברי הרי\"ף בענין זה ע\"ש שהעתיק לשון הגמרא וכתב עלה ושמעי' מהא דמילתא דידיע לתרי שותפי אע\"ג דאיתא השתא ברשותא דחד מינייהו לא נפק מחזקתא דאידך מ\"ט דשותפין לא קפדי אהדדי הלכך לית להו חזקה אלא בראיה או לאחר חלוקה ע\"כ ביאור דבריו דהוא פירש המשנה והגמרא דמיירי שהאבנים הם לפנינו וידוע לנו שהאבנים הללו משל כותל השותפות היה אלא שזה טוען חזרתי ולקחתי ממך חלקך. והשתא א\"ש דלמד מזה דה\"ה כל מילתא דידוע לתרי שותפי פי' שברור לנו שאותה הסחורה היה מתחילה של שניהן אע\"ג דהשתא לפנינו הסחורה ביד אחד מהן א\"נ לומר לקחתיה ואע\"ג דהוא מוחזק בה אמרי' שותפין לא קפדי ורבינו כתב דין זה בסי' קע\"ט שמע מינה דה\"נ איירי בידוע לנו שהאבנים היו של השותפין וטוען לקחתיה דא\"נ וכן ביאר דבריו המ\"מ בספ\"ב דשכנים ע\"ש הרי לפנינו דס\"ל דא\"צ לטעון לקחתים ואיירי אפילו בשהו בידו זמן רב וכמש\"ר דין זה דמילתא דידיע' לתרי שותפי כו' לקמן סימן קע\"ט דא\"נ אפילו בשהו זמן רב. וכן מוכח מל' הרא\"ש דכתבה בהאי עניינא [עב\"ח שהביאו] מדסתם וכתב כל' הרי\"ף והוסיף עליו דמיירי אפילו בנשתהו והרי\"ף כתב בהדיא דאיירי הגמרא דא\"נ אפי' לטעון לקוח ש\"מ דהרא\"ש ג\"כ איירי בזה דאל\"כ הו\"ל לפרש נמצא למידין מדבריו שהן פליגי אהדין ואהסברא דתוס' הנ\"ל וס\"ל דאפילו נשתהה ברשותו זמן רב אפ\"ה אמרינן שותפין ל\"ק אהדדי ואף ע\"ג דלא פי' הרא\"ש דבריו לכתוב בהדיא נשתהה זמן רב מ\"מ סתמא כפירושו דמי דאל\"כ מאי אפילו דקאמר הא כבר כתב דנמצא ביד אחד מהן. וגם הא כ\"ר בהדיא זמן רב כאן ובסימן קע\"ט ודוחק לחלק בין סחורה דהתם דאינו עומד למכור אחד לשותפו אלא לאחרים ואדעתא דהכי נשתתפו לאבנים שהוא של שותפין דהכא גם מל' הרמב\"ם משמע כן ע\"ש בספ\"ב דשכנים בדין נפל הכותל. גם בפ\"ה דשותפין דין ח' בדין מילתא דידיע דהיה משל שותפין כו' דבשניהן כתב דא\"נ לטעון לקוח הוא בידי עד שיביא ראייה ודו\"ק. ואף שק' לומר שהרא\"ש ורבינו סתמו דבריהן נגד התוס' מ\"מ המדקדק בדברי הרא\"ש יראה בעין שלא הלך בזו בשיטת התוס' שהרי הרא\"ש התחיל לכתוב הקושיא בגמרא כל' התוס' במ\"ש ז\"ל פשיטא דהרי אפילו לא היה מוטל מתחילה על שניהן לבנות היו חולקין בשוה כו' והוא כל' התוס' הנ\"ל שהתוס' כתבו ז\"ל ומשני ל\"צ דנפלה לרשותו דחד מינייהו פי' ושהו ברשותו הרבה מ\"ד כיון דשהו ברשותו הרבה כו' הרי דשנה ושלש וגילה דעיקר התירוץ הוא במאי דשהו ברשותו הרבה. והרא\"ש לא כתב מזה כלום אלא ז\"ל ל\"צ דנפל לרשותו דחד מינייהו כיון דהוא מוחזק באבנים כו' וע\"כ צ\"ל דמש\"ה לא הזכיר הרא\"ש האי דאפילו שהו ברשותו הרב�� משום דס\"ל בשותפין דל\"ק אהדדי אין זה רבותא וגילה זה במ\"ש בסוף דבריו הנ\"ל שכתב דשותפין ל\"ק אפי' נשתהה כו' ואין לו ראייה בעדים וק\"ל והעולה מכלל דברינו דלהרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש וה\"ה ורבי' כולהו ס\"ל דאמרינן שותפין ל\"ק אהדדי אפילו שהו ביד אחד מהן זמן רב והיינו דוקא דיש עדים שמכירין אבנים הללו שהיו משל שותפות וה\"ה מידי אחרינא הידוע שהיה משל שותפין ואז א\"נ לטעון לקוח הוא בידי ממנו שמכר לו חלקו וכ\"ש דא\"נ לטעון אני בניתי הכותל כולה דבסתמא על קרקעות שניהן ובהוצאות שניהן נבנה אבל אם אין מכירין שהאבנים הללו מן הכותל זה וכ\"ש אם אין האבנים כלל לפנינו כל הני רבוואתא הנ\"ל יכול להיות דמודים לסברת ר' יונה דנאמן אפילו לטעון אני בניתי במגו דלא באו ברשותי או החזרתיהו לך וכ\"כ המ\"מ בפ\"י מה\"ש שכן דעת הרי\"ף והרמב\"ם והרשב\"א ואבן מאג\"ש ולפני זה כתב שם המ\"מ בד\"ה לפיכך כו' ז\"ל ופירשו אפילו אין האבנים יוצאים מתחת יד זה ואין אנו רואין אותן ברשותו וחבירו תבעו במקצת האבנים והלה טוען לא כי הכותל היה כולה שלי אינו נאמן ואע\"פ שהיה יכול להכחיש ולומר אין בידי וכגון שיש זמן רב מן הנפילה דאפילו שותפין מקפידין זע\"ז בזמן מרובה ה\"ז מיגו במקום עדים דאנן סהדי דהכותל היא של שניהן ושיטה אחרת יש בהלכות כתב המחבר בסמוך עכ\"ל המ\"מ ור\"ל בשיטה אחרת הוא מ\"ש שם בס\"פ וכתבינהו לעיל ומשמע לי מדבריו אלו דלשיטת התוס' א\"נ לטעון אני בניתי הכותל כו' אפילו אין האבנים לפנינו מפני דהוי מגו במקום עדים וכמ\"ש המ\"מ כאן סברת המפרשים וכ\"כ הב\"י ואע\"פ שאינו מוכרחת כולי האי די\"ל כיון דאין שום דבר לפנינו לא שייך חזקה וכמ\"ש לעיל ודו\"ק וצ\"ע דקצת דוחק דפליגי בהאי סברא אי שותפין קפדי אשהייה ברשותן זמן רב לטעון עי\"ז לקוח הוא בידי וצ\"ל דס\"ל דאף שאמת הוא שגם שותפין אין מדרכן לשהות כ\"כ זמן רב מ\"מ כיון שהאבנים ניכרים הם שהן מזה הכותל וכל כותל עומדת לחצי ובחזקה הוא שכותל היתה של שניהן מהני החזקה לומר דלא קפדי מאיזה טעם שהיה או בשאלת מקום או בשכירות או משאר טעם ועיין בב\"י שדבריו אינם נוחים לי במ\"ש דהרא\"ש ס\"ל כשיטת התוס' והוכחתו אינה הוכחה ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם קנו מידו כו' ע' מ\"ש לעיל בסימן קכ\"ו סעיף ט': ויראה מדברי א\"א כו' שם אהא דפריך וכי קנו מיניה מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא כתבו התוס' והרא\"ש ז\"ל ולמ\"ד מחיצה גודא ניחא דכיון דקנו ושיעבדו נכסיהן לבנין הכותל לאו קנין דברים הוא ע\"כ ומשמע לרבינו דה\"ק כיון דקנו לבנות הכותל כאילו שיעבדו נכסיהן לכך ולא קנין דברים הוא וכתב ב\"י ז\"ל ול\"נ דאדרבה לכך האריך בלשונו לומר דבעינן שיקנו מידי כלומר שמשעבד נכסיו לבנין הכותל הא לא\"ה קנין דברים הוא עכ\"ל ואני אומר שהדין עם רבינו דאי ס\"ד דזאת כוונת הרא\"ש תיהדר הקושיא לדוכתא דאכתי למ\"ד מחיצה גודא נמי לפרוך וכי קנו מידו מאי הוי ולהדר דמיירי דקנו מיניה ושיעבד נכסיו דהא האי אוקימתא דשיעבוד נכסיו ודאי לא פשיט לן יותר מאוקימתא דמוקי למ\"ד מחיצה פלוגתא דהוצרך לפרש אליבי' כותל חצר כו' דמיירי בקנו מיניה ברוחות וע\"ש בתוס' בד\"ה קנין דברים בעלמא הוא דשם משמע כדברי: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם לאחר זמן טען כו' ז\"ל המשנה כותל חצר [עב\"ח שהביאו] פירש נימוקי יוסף שהסכימו לבנותו מתחילה למעלה מד' אמות ונפל מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות משום היזק ראייה אבל למעלה מד\"א אין מחייבין אותו אע\"ג דמתחילה הסכים לכך השתא לא בעי ואם טען אחד לחבירו שיתן חלקו מבנין הכותל וזה אומר נתתי לך חלקי נאמן דכיון דהיה חבירו יכול לכופו אנן סהדי דלא יהיב איהו ויצטרך אח\"כ לבא עמו לדין ואע\"ג שהתחיל זה לבנות משלו וזה מסרב דדין זה גלוי לכל לכן הוא בחזקת שנתן עכ\"ל. והרמב\"ם פ\"ג משכנים העתיק ל' המשנה כותל חצר שנפל כו' ומשמע דס\"ל כפירוש הנ\"י דאל\"כ למנ\"מ נקט הדין בכותל שנפל שוב מצאתי בכ\"מ שכתב שם ז\"ל נוסחא אחרינא מ\"כ כאן ואפילו שהיה גבוה יותר מד' כשנפל דיכול לומר אם מתחילה נתרצה לך אולי היה עשיר ועתה הוא עני או שדה אחרת יש לו עכ\"ל וכ\"כ הרשב\"א בתשובה והביא ראיה לדבר וא\"כ לא ידעתי למה השמיט רבינו זה דלמעלה מד\"א אין כופין אותן אפילו אם כבר הסכימו יחד ובנו כותל אחד למעלה מד\"א כיון שכן נראה מוסכם בלי חולק ואף שבמרדכי ר\"פ הבית והעליה כתב שם מהר\"ם כותל שבין שני שותפין למאי דאחזיק אחזיק כו' אין ענין לזה דהתם אחלונות שהיה לו כבר ודוגמתו קאי וצ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו שטוען שפרעו כו' שם דף ה' אר\"ל הקובע זמן לחבירו ואמר ליה פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן ולואי שיפרע בזמנו ע\"כ כך גירסת הרי\"ף והרא\"ש ואסיק בגמרא שם דהלכתא כר\"ל ולא כאביי ורבא דפליגי עליה וכבר כתבתי בסימן ע\"ח דהתוספות פירשו להא די\"ל דאע\"ג דעמד ביום דמישלמי זמנו ואמר פרעתיך בתוך הזמן א\"נ ע\"ש סימן ע\"ח וכאן בפרישה שכתבתי מילתא בטעמא וחידושי רמב\"ן ס\"ל דאפילו באמצע יום דמשלם זמנו נאמן לומר פרעתיך בתוך הזמן במיגו דפרעתיך עתה ע\"ש אבל הוכחתי שם בסימן ע\"ח כהרמב\"ן ע\"ש. ופריך שם בגמרא אר\"ל ז\"ל תנן כו' [עב\"ח שהביאו] וכתבו התוספות והרא\"ש ומילתא דר\"ל איירי כשקבע לו זמן בפני עדים דאל\"ה נאמן לומר פרעתיך בתוך זמני במיגו דלא קבעת לי זמן או תפשוט מהכא דלא אמרינן מיגו במקום חזקה (ומדסלקא האיבעיא שם בתיקו ש\"מ דהכא מיירי בקבע לו זמן בפני עדים דליכא מיגו) והלכתא כר\"ל עכ\"ל וכתב הרי\"ף וצ\"ע מאי מקשה שם בגמרא מהא דכותל הא שאני התם שמצי לכפות אותו לכתחילה לסייע שיבננו עמו נמצא דאין כאן תוך הזמן דהא זמנו מתחילה היה משא\"כ בהא דר\"ל דמיירי בקבע לו זמן לפורעו בו וכמ\"ש התוס' והרא\"ש הנ\"ל וצ\"ל דמיירי ג\"כ בידוע שהאחד בנאה משלו וכמש\"ר כאן וכשהוא בונה משלו מסתמא אינו תובעו עד שיגמור שאז ידע כמה הוצאה צריך זה הבנין דאם היה דעתו לתבוע לא היה מתחיל כלל לבנות משלו אלא מעמידו בדין קודם שמתחיל לבנות כדי שלא יצטרך להפסיק בצורך התביעה ולילך בדינא ודייני באמצע הבנין והו\"ל כהלווהו וקבע זמן לפרעון דהיינו אחר כלות הבנין לפחות וה\"ק אי דא\"ל פרעתיך בזמני באיזה אופן שיהיה שמיקרי בזמנו דהיינו או שאינו ידוע שהאחד בנאה דאז לעולם מיקרי בזמנו או שידוע והוא אומר שפרעו לאחר שגמרה ק' פשיטא אלא לאו דא\"ל פרעתיך בתוך זמני ר\"ל שידוע שהאחד בנאה והוא אומר שפרעו קודם שנגמרה וקשה לר\"ל והתרצן השיב לו כל שורה ושורה מיחשב בנין בפני עצמו ודרך האדם לבנות שורה ולתבוע חבירו שיפרע לו המחצה וגם חבירי בלא תביעה דרכו לשלם מעצמו אחר כלות כל שורה ושורה מפני שנחשב לגמרי ובזה גם דברי רבינו מבוארים: ומש\"ר ול\"ד כל שורה ושורה כו' ה\"ט דאל\"ה אכתי ק' למה יהא נאמן לומר שפרעו בתוך זמנו דהיינו קודם כלות הבנין או השורה אם אמר שפרע כל השורה וא\"ל דמיירי דאומר שפרע כל שורה ושורה אחר שכבר בנאה וקמ\"ל דנאמן משום דוה מיקרי זמנו ואין זה פשיטא כ\"כ דל' המשנה והגמרא משמע לרבי' דאחר כלות כל הכותל אמר פרעתיך כל הכותל בתוך זמנו ונאמן ובזה מיירי נמי הא דר\"ל לפי' התוספות ומייתי האי מתניתין עליה לאקשויי מינה וא\"כ ע\"כ צ\"ל דמיירי שפרעו כולה קודם כלות הבנין ואי כל שורה ושורה דוקא א\"כ לא יהא נאמן לומר שפרעו כולה קודם כלות הבנין דהא שורה אחרונה עדיין היא לא הגיע זמנו לפרוע אלא ודאי צ\"ל דכל שורה ושורה ל\"ד אלא כיון דכל שורה ושורה זמנו מש\"ה דרכו לפרעו ואף קודם שיגמר כל שורה הואיל וניתן לפרוע כל שורה ושורה ונמצאים למדין שמש\"ר ואפי' שטוען שפרעו קודם שגמר בנין הכותל נאמן משום דכל שורה זמנו ול\"ד שורה כו' איירי שתבעו לאחר כלות הבנין וביומא דשלם זמנו וכמ\"ש בפרישה ע\"ש ודוק: ול\"ד דכל שורה ושורה אלא כו' ז\"ל ב\"י ומדברי רבינו שכתב ל\"ד כו' נראה שטעמו משום דאמרינן כשרצה לבנות השורה פרע לו חלקו עכ\"ל וממ\"ש בסמוך ובפרישה נתבאר דכוונת רבינו הוא דדבר שצריך ליתן לו בגמר השורה נתן לו זמן מה קודם גמרה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שחבירו מעכבו כו' וכתב והא דקתני במתניתין למעלה מד' אין מחייבין אותו לבנות אין למידן מינה שהרשות ביד חבירו לבנות בע\"כ אלא ה\"ק אם שתק ולא מיחה אין מחייבין אותו דל\"ת כיון ששתק והניחו לבנות ולמעט אוירו ודאי ניחא ליה ודעתו לסמוך קמ\"ל עכ\"ל וזהו שמסיק רבינו וכתב ז\"ל לא מנע חבירו מלהגביהו והגביהו כו' וע\"ל ס\"ס קס\"ד בדרישה מ\"ש שם: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם אח\"כ בנה השני הכותל כו' ז\"ל סיפא דמתני' הנ\"ל סמך לו כותל אחר אע\"ג שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן ובגמ' דף ו' א\"ר הונא סמיך לפלגא סמיך לכולה ור\"נ אמר למאי דסמיך סמיך ולמאי דלא סמיך לא סמיך ומודה ר\"נ באפריזא ובקבעתא דכשורי ע\"כ ופסקו הרי\"ף והרא\"ש הילכתא כר\"נ וע\"ש בפרש\"י ותוס' פירושה דבקבעתא ואפריזא וכ' הנ\"י הרבה פירושים נאמרו בו כללא דמלתא כל היכא שצורת הבנין מוכיח שדעתו להוסיף בכה\"ג מודה ר\"נ דסמך לפלגא סמך לכולה וכתב ב\"י וזה דעת רבינו שכ' פי' רש\"י והתוס': ומ\"ש כגון שחפר בראשו כו' היינו מ\"ש רש\"י שעשה נסרים קטנים ועמ\"ש בסמוך:אם יטעון אין דעתי להוסיף אלא שורה אחת כו' וכ\"כ נ\"י ודומה לזה כתב לעיל ס\"ס קמ\"ז גבי עשאו סי' לאחר שאם טוען שלא הודה לו אלא על תלם א' שומעין לו אבל רבינו כתב הכא ואינו נראה כן בגמרא כו' משום דאין דרך לעשות כן בשביל שורה אחת או שתים ועוד דשאני התם בתלם דמיירי דיש בתלם שיעור שדה וכמש\"ר בשם הר\"י: ומ\"ש רבינו על דברי ר' יונה ואינו נראה כן בגמרא עיין בב\"י מ\"ש בזה ול\"נ דמש\"ר וא\"נ כן בגמרא כו' כוונתו דאי כדעת ר\"י הו\"ל לתלמודא לפרש ומודה ר\"נ באפריזא וה\"מ בדלא טעין לשורה כוונתי. ועוד דא\"כ כי קאמר התם תלמודא ומודה רב הונא בלופתא וקרנא הו\"ל נמי למימר ומודה רב הונא כי טעין ואמר לא אוסיף אלא שורה זו דנאמן: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו אם יש לצד זה כו' מקום חפור כו' לשון הגמרא אמר רב הונא בי כוי לא הוי חזקה ואע\"ג דעביד ליה הימלטי (ואע\"ג דמניח ביה) הימלטי הן נסרים קטנים עבים שנותנים בצידי החורין ולא מצי למימר ראובן אי לאו דסייע בהדך לא טרחת דא\"ל שמעון אמרתי בלבי שמא תמלך לסמוך לי כותל אחר ותפייסני בממון ��מה שהגבהתי לתת עליה תקרה ולא אצטרך לקלקל כותלי לנקוב בו חורין להנחת ראשי קורותיך ע\"כ וכתב ב\"י ז\"ל ותמיהני על רבינו שלא כתב אע\"ג דעביד ליה הימלטי עכ\"ל ולא ידעתי למה לא תמה ב\"י על רבינו לעיל סימן קנ\"ג שכ' ג\"כ האי דינא ולא הזכיר הימלטי ובעיקר הקושיא יש ליישב ולומר דלרבינו ק' על פרש\"י דפירש בי כוי לחד פירוש מקום הנחת קורות והימלטי היינו עשיית הנסרים קטנים ליתר שאת שלא ירקיבו הקורות א\"כ כי עבד הימלטי אמאי לא הוי חזקה מה אמתלא יש לראובן על עשייתו דכי היכי דלא ליתרע אשיתאי לא שייך בעשיית הימלטי שאין בעשייתן התרעת החומה והוי מצי למעבד אותן אח\"כ גם לא הול\"ל דעביד ליה הימלטי אלא הול\"ל דעביד ביה הימלטי לכן מפרש רבינו בע\"א דמ\"ש ואע\"ג דעביד ליה הימלטי אינו ר\"ל דהניח נסרים בחורי הכותל אלא הוא כאילו אמר רב הונא בזה הלשון חורין שבכותל לא הוי חזקה אף ע\"פ שכן עשויין להנחת הקורות דאילו בי כוי פשיטא דלית ביה צד חזקה דכמה חורין נשארו בכותל הנעשית בשעת הבנין שעומדים עליו הבונין ולכך הוסיף ואמר אף ע\"פ שעביד ליה הימלטי ר\"ל שהוא כ\"כ גדול ועגול כמו שעושין להנחת הקורות וע' בערוך שג\"כ פי' בחד פירוש הימלטי בע\"א והשתא א\"ש שגם לפני זה כתב רבינו ז\"ל ואם יש הוכחה כו' עד כגון שחפר מקום לראשי הקורות כו' שהכל תלוי בחפירה לחוד מיהו אין זה ראיה ששם בכותל [שלו] קתני דאפילו בגילוי דעת זה לחוד צריך לשלם: "
+                ],
+                [
+                    " ואם סמך על התוספת סוכה שם דף ו' אמר רבינא האי כשורא דמטללתא עד ל' יומין לא הוי חזקה בתר ל' יומין הוי חזקה ואי דסוכה דמצוה היא עד ז' יומין לא הוי חזקה בתר ז' יומין הוי חזקה ואי חבריה בטינא לאלתר הוה חזקה ע\"כ ונראה מפירש\"י שם דלאו לענין מתני' (דחזקת פרעון) איתאמרא האי מימרא אלא לענין חזקה ממש וכן נראה מדברי הרמב\"ם פ\"ח דשכנים אבל רבינו והרא\"ש דס\"ל דכל חזקה ג\"ש בעינן כדלעיל סי' קנ\"ג וקנ\"ד וקנ\"ה ע\"כ מפרש לה בע\"א והיינו כפירוש התוס' שכתבו ז\"ל אר\"ת דאמתני' קאי דעד ל' יום לא הוי בחזקת שנתן מכאן ואילך הוה בחזקת שנתן ע\"כ וטעם הדבר לפירושם דיותר מל' יום שהוא דבר קבוע ודאי אי לאו שנתן לו חצי ההוצאות לא היה מניחו למסמך על בניינו שבנה הוא לבדו מכיסו שהיה לו לירא שמא כיון שתחתית הכותל הוא חציה של זה שסמך היום או למחר יאמר גם בחלק העליון של הכותל שותפו אני אלא ודאי באמת פרע לו אבל לענין חזקה דעלמא שראובן סמך סוכתו על כותל חבירו שאין לו חלק בו ולא מיחה אינה ראיה שיש לראובן חלק בכותל ההוא כיון דלא מחי ביה חבירו דאפשר דלא חש חבירו להקפיד עמו שנה או שנתיים עד לאחר ג' דאז הוי חזקה וק\"ל. וכתבו עוד התוס' דז' יומין ל\"ד אלא ר\"ל עד ח' ימים וזו דעת רבינו. כתב בהג\"א שי\"א דסוכה דמצוה עד ל' יום וז' דמצוה לא הוה חזקה עכ\"ל ולדעתם ה\"פ דגמרא בתר ל' יומין הוה חזקה אבל אם אלו ל' יומין כלין בהתחלת ימי החג שעושין סוכה דמצוה א\"נ בתוכן עד ז' יומין לא הוה חזקה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכל זה מיירי כו' שאין אחד מהם מוחזק כו' ז\"ל התוס' אמה דקתני במתני' בחזקת שלא נתן איירי כגון דידעינן דקדים חד וארצי לחבריה והיה מסרהב וכדמשמע לישנא דאין מחייבין אותו ולכך היה בחזקת שלא נתן ואין צריך להעמיד כשעשה חזית עכ\"ל ביאור דבריהם כמש\"ר דאם ליכא עדים ודאי הוה בחזקת שניהן כיון שאין אחד מהן מוחזק בה יותר מחבירו וע' בב\"י בסימן זה סי\"ד שמסופק בל' התוס' וכתב ואפשר לומר דס\"ל כהרא\"ש דמהני תיקון חזית בחצר אלא דהך מתני' בלא תיקון חזית נמי משכחת לה ולהכי כתבו וא\"צ להעמיד דמשמע שהיה אפשר להעמיד ביה מתני' ואיפשר נמי דס\"ל כהר\"י הלוי דל\"מ תיקון חזית בחצר וה\"ק ואין אנו צריכין לדחוק ולומר דחזית מהני ע\"כ ותמה אני על ספיקתו הא בהדיא כתבו התוס' בד\"ה לפיכך אם נפל כו' (דכתבי) דהוא פשיטא כיון דאין חזית לא לזה ולא לזה כו\" ע\"ש משמע מלשונם בפשיטות דס\"ל דמהני חזית לחצר אלא ה\"פ דהתוס' ואין צריך להעמיד דמיירי דוקא בשעשה תיקון הנזכר במשנה דהיינו חזית וכ\"ש דלא איירי המשנה בשאר תיקונים כגון חלון או תקרה ומעזיבה הנ\"ל בדברי ר\"י הלוי דלא נזכר כלל במשנה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שנים כו' לשון המשנה ר\"פ וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו ע\"כ ואקשינן בגמרא דף ד' דיוקא דמתני' אהדדי ומסקינן דה\"ק וכן סתם גינה כמקום שנהגו לגדור דמי אבל סתם בקעה כמקום שנהגו שלא לגדור דמי ע\"כ ושם לפני זה בדף ב' דס\"ד בלישנא קמא דמחיצה דקתני במתני' גודא ודוקא אם רצו לעשות מחיצה עושין ואם לאו אין עושין דהיזק ראייה לאו שמיה היזק פריך ת\"ש וכן בגינה גינה שאני כדאמר רבי אבא אמר רב אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה והא וכן קתני אגויל וגזית ע\"כ יש ללמוד מזה דלפי מאי דמסקי הלכתא כלישנא בתרא דהיזק ראייה שמיה היזק ממילא האי וכן בגינה הוא כמשמעו דחצר וגינה חד טעמא אית להו וכ\"כ רוב המפרשים דטעמא דגינה ובקעה משום היזק ראייה וחיוב הוא למגדריה ולפ\"ז שיעוריה נמי ד\"א כמו גדירה דחצר וכ\"כ רמב\"ן בחידושיו ועמ\"ש עוד מזה בסמוך: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם כו' י' טפחים כו' כתבתי בפרישה שס\"ל דגדירת גינה לאו משום היזק ראייה אלא לשמירה דאל\"כ ד\"א מיבעיא ליה ואין לומר דבהיזק ראייה כזה דאינו היזק ראייה דתשמיש בני אדם אלא משום עינא בישא דישלט בזרעוני גינה סגי ליה בי\"ט דהא בגגין הסמוכין זה לזה דאין תשמישן קבוע ואין בהן ג\"כ היזק ראייה וכמש\"ר בר\"ס קנ\"ט אפ\"ה פריך הגמרא פ\"ק דב\"ב דף ו' למאי אי להיזק ראייה ד\"א בעינן ש\"מ דפשיט להגמרא דאין לחלק בשיעור דהיזק ראייה וא\"ת א\"כ הא תחילת סוגיא הנ\"ל קשיא עליו כבר שאלו אותו חכמי לוני\"ל והשיב להם תשובה וע' במגדול עוז שם שהביא השאלה והתשובה באריכות ולדידיה הא דתני במתני' וכן בגינה אגויל וגזית קאי ועמ\"ש בסמוך ס\"ז בביאור דברי רבינו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אפילו אם יפול לרשות אחד מהם ז\"ל ב\"י מש\"ר בשם רש\"י והר\"י לא מצאתי כן בשום מקום אך מסברא נ\"ל דבהאי פליגי דלרש\"י אע\"ג דמתני' לא קאי אלא כשעשו חזית מ\"מ ה\"ה ללא עשו דאל\"כ הו\"ל לרב אשי לשנויי דמש\"ה תני עושין חזית מכאן ומכאן כי היכי דליתני לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהן (פי' דאילו לא עשה שום אחד מהן ונפל לרשות א' מהן הוה שלו) ומדלא משני הכי משמע דס\"ל דלא שאני לן בין עשו סימן ללא עשו סימן והר\"י סבר דהו\"מ לשנויי הכי אלא דעדיפא מיניה משני עכ\"ל והנה מ\"ש ב\"י דדעת רש\"י הוא דאל\"כ הו\"ל לשנות כו' דקדוק זה בפי' כתבו התוס' בר\"פ בד\"ה לפיכך כו' אבל מ\"ש בשם הר\"י דסבר דעדיפא מיניה משני לעד\"נ להר\"י הוא דלא הו\"מ לשנויי הכי בקיצור דא\"כ הוה ק' מ\"ש בין עשו שניהם ובין לא עשו (שהם של) [שום] א' מהם דמה שלא עשו חזית לאו ריעותא הו�� ומש\"ה הוצרך לתרץ דצריכין לעשות דלמא אזיל כו' והשתא בתר דידעינן טעמא ודאי איכא טעמא דבא לחלק בין עשו שניהם ללא עשה שום א' מהן דכי לא עשה שום אחד ומצינו להאבנים ברשותא דחד איגלאי מילתא שודאי שלו היה דאי של חבירו אמאי לא עשה חזית כיון שיש לחוש לרמאי שיקדים ויעשה חזית ויאמר שלו הן ואף שגם זה לא עשה מ\"מ חזקתו מסייע ליה משא\"כ בשניהם עשו וא\"ת א\"כ רבינא דמוקי לה התם דבהוצא עסקינן אמאי לא קמשני הכא וי\"ל דרבינא לא בא לפרק בפירוקא אחריתא אלא לאוקמי לתירוצו דרב אשי ולתרץ קושיית ותנא תקנתא לרמאי אתא לאשמועי' תדע לך שהרי לא קאמר אלא אמר רבינא ש\"מ דתירוצא קמא קאי ודוק ומ\"מ נראה דטעם פלוגתת רש\"י ור\"י המה כמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " (ח) מי שיש לו ד' שדות כו' וכ' הרמב\"ם כו' דברי רבינו קצרים הם ואערוך ל' הגמרא ובהן תבין דברי רבינו על הנכון גם תראה מהן מה שיש לדקדק על מה שכתב הב\"י בזה. ז\"ל המשנה דף ד' המקיף את חבירו מג' רוחות וגדר הראשונה והב' והג' אין מחייבין אותו ר' יוסי אמר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל ע\"כ. פירש\"י המקיף כו' שקנה ג' שדות סביב שדה חבירו לג' מצריה וגדר את שלשתן ונמצא שדהו של זה האמצעי מוקף מג' רוחותיו ע\"כ. ונראה דמש\"ה כתב רש\"י שקנה ג' שדות משום שבא ליתן טעם להא דקתני שגדר ראשונה והשניה כו' ולא גדרן בפעם אחת וכתב משום דאיירי שקנה הג' שדות זא\"ז סביב שדהו ובכל פעם שקנה א' גדר לשדה הפנימית במחיצה א' סמוכה וטעם שקתני המתני' הכא כתבתי בסמוך בשם חידושי רמב\"ן ומשמע מל' דמפרש לה בגדרו מבפנים וכן פי' בהדיא בב\"ק דף כ' מ\"ש ולקמן אכתוב ל' רש\"י ור\"י דלשם ובגמרא שם פריך ת\"ק נמי קאמר דבגדר ג' אין מחייבין הא גדר ד' מחייבין וא\"כ מאי בינייהו א\"ב דת\"ק סבר אגר נטירא אין ור\"י סבר ליה כו' וא\"א ת\"ק ס\"ל רביעית הוא דיהיב ליה אבל א' ב' ג' לא יהיב ליה (ופירש\"י ראשונה כו' לא יהיב ליה שכבר יצא מהם זכאי בב\"ד שהיו שם ימים רבים ולא הועילו לו וכשגדר מקיף הד' יהיב ליה ד' ואי גדר ניקף הד' לא יהיב ליה כלום) ור\"י ס\"ל שלש הראשונות נמי יהיב ליה וא\"א מקיף וניקף א\"ב ת\"ק סובר טעמא דעבד ניקף דמגלגלין עליו את הכל אבל עבד מקיף אינו נותן לו אלא דמי ד' ור\"י סבר ל\"ש ניקף ל\"ש מקיף אם עמד וגדר מגלגלין עליו את הכל וא\"א מקיף (וניקף) א\"ב ת\"ק סובר אם גדר מקיף את הד' נמי יהיב ליה ור\"י סובר אם עמד הניקף וגדר הוא דיהיב ליה דגלי דעתיה דניחא ליה אבל אם גדר מקיף לא יהיב ליה מידי ע\"כ עוד שם איתמר רב הונא אמר הכל לפי מה שגדר אהכל דאמר ר\"י קאי ואמר דהא דקאמר דמגלגלין עליו את הכל ר\"ל (בכל יציאותיו שהוציא הראשון יחזיר לו המחצה) חייא בר רב אמר הכל לפי דמי קנים בזול רוניא אקפיה רבינא מד' רוחותיו א\"ל הב לי האי דגדרי לא יהיב ליה הב לי לפי קנים בזול לא יהיב ליה הב לי אגר נטירא לא יהיב ליה אתו לקמיה דרבא א\"ל זיל פייסיה במאי דאיפייס ואי לאו דאיננא לך דינא כרב הונא אליבא דר\"י ע\"כ וכתבו התוס' ז\"ל ואי לאו דאיננא כו' קצת היה נראה דלאו להפסידו אמר כן מדלא קאמר ואי לא מגבינא לאפדנא מינך או מחינא לך בסילוא דלא מבע דמא ועוד מדקאמר ליה זיל פייסיה במאי דאיפייס משמע דאי לאו שאיפייס כבר מן הדין היה צריך ליתן לו יותר ע\"כ והרי\"ף הביא דברי רב הונא ורבי חייא ומעשה דרוניא דא\"ל הכי דדיינינא לך כרב הונא אליבא דר\"י וסיים וכן הלכתא והביא עוד מתחילה מימרא אחת ז\"ל אמר רב יודא אמר שמואל הלכה כר\"י ��אמר אם עמד וגדר את הד' מגלגלין עליו את הכל ל\"ש עמד מקיף ול\"ש עמד ניקף ע\"כ וכ\"כ הרא\"ש גם הרמב\"ם פ\"ג דשכנים פסק דל\"ש גדר מקיף ול\"ש גדר ניקף וכן פי' בהדיא בפירוש המשניות ורבינו נמשך ג\"כ אחריהן וכמ\"ש בפרישה: ומש\"ר וכן אם גדר ניקף כו' גם הרמב\"ם כתב לשון וכן ואע\"ג דבתרתי אוקימתא הנ\"ל ס\"ל לת\"ק או לר\"י דדוקא ניקף אבל לא מקיף וא\"כ מאי וכן הא כ\"ש הוא מ\"מ כיון דלאוקימתא תניינא מקיף הוא רבותא מש\"ה כתב וכן וסברא זו מוכרחת נמי מל' המשנה וע\"פ מ\"ש בחידושי הרמב\"ן והנ\"י על הא דקתני וגדר את הראשונה ואת השנייה כו' ולא קתני בקיצור וגדר את השלש רוחות לומר לך שאע\"פ שבנה ראשונה ואחר ומן מרובה נמלך ובנה שנייה ואח\"כ הג' אם בנה הד' מגלגלין עליו את הכל ואין אומרים ראשון ראשון הפסיד הואיל ועמד ולא בנה עד אחר זמן שנמלך וכו' ע\"כ ולדברים אלו ודאי יותר מסתבר לחייבו כשגדר מקיף הד' מאילו גדר ניקף וב\"י כתב ז\"ל וכתוב בספרי רי\"ף והרא\"ש א\"ר יהודא אמר שמואל הלכה כר\"י כו' ל\"ש כו' ולא מצאתי כן בנוסחאות גמרות שבידינו (בדפוס גמרות הישנים שבידינו ליתא ובדפוס חדשים איתא) ומ\"מ מעובדא דרוניא משמע הלכה כר\"י אף מ\"ש ל\"ש כו' איכא לישנא בגמרא דאם עמד וגדר מקיף מגלגלין כלומר וכ\"ש גדר ניקף (האי כלומר שהזכיר ב\"י לאו אלישנא דגמרא קאי ובגמרא איתא בהאי לישנא בהדיא ל\"ש כו' אלא אדברי ר\"י כתב כלומר ור\"ל דתלמודא מפרש בחד לישנא דהא דאמר ר\"י עמד כו' דר\"ל בעמד מקיף וע\"ז כתב כלומר כ\"ש ניקף) ואיכא חד לישנא דדוקא עמד ניקף קאמר אבל עמד מקיף אין מגלגלין והאי לישנא פריך מיניה בפ' כיצד הרגל עכ\"ל. ואני אומר דמוכח מגמרא הנ\"ל מתרתי דגם במקיף אמר ר\"י. חדא מפלוגתא דרב הונא וחייא הנ\"ל דפליגי אי הכל לפי מה שגדר או הכל לפי דמי קנים ואי דוקא בניקף ואמר ר' יוסי בגוה גדר ניקף הרביעית ואי גדרה בקני' למה אמר רב הונא שיתן לו הכל לפי מה שגדר הא דגלוי דעת דניחא ליה לא הוה אלא בקנים. והשניה דהא עובדא דרוניא ליכא למילף אלא דהלכתא כר\"י אבל לענין דל\"ש מקיף ל\"ש ניקף ליכא למשמע מיניה מידי דהא עובדא דרוניא הוה שרבינא המקיף הקיפו מד' רוחותיו ש\"מ דאפילו גדר מקיף נמי מגלגלין עליו את הכל. ואפשר שב\"י סבר דשאני התם ומשום דגילה דעתו דניחא ליה א\"כ דרוניא גילה דעתו דמינח ניחא ליה ולהכי גדר ניקף קרינן. ואני אומר דנשמע מיניה שפיר בין ניקף ובין מקיף (ונלמד מינה ג\"כ דאפי' בשדה האילן דינא הכי דאיכא רבותא ביה טפי וכמ\"ש בסמוך) דמדא\"ל מתחילה הב לי כמה דגדרי אע\"פ דשם לא הוה גדר ניקף כלום ומתחילה ג\"כ לא גילה רוניא אדעתא דניחא ליה ובודאי רבינא לא היה שואל ממנו דבר שאינו חייב אליבא דהלכתא או אפי' דבר שיש להסתפק בו הלכה כמי (שגו')[אלא] דקיבל רבינא מרבותיו דהלכה כר\"י דאפי' בגדר מקיף וכר\"ה דפירשו הכל לפי מה שגדר וכשלא רצה רוניא סבר דס\"ל הלכה כת\"ק דס\"ל כחייא בר רב הנ\"ל דס\"ל דמי קנים בזול ומש\"ה א\"ל יהיה כן תן לי זה ולא רצה וכשלא רצה גם בזה אמר ש\"מ דס\"ל הלכה כת\"ק דס\"ל דאי גדר הרביעית א\"צ ליתן אלא אגר נטורא וכאוקימתא קמייתא דגמרא הנ\"ל דפליגי בהא ת\"ק ור\"י א\"ל הב לי אגר נטורא ולא רצה ליתן לו גם זה א\"ל ש\"מ דס\"ל כאידך אוקימתא בגמרא וס\"ל דוקא גדר ניקף דגילה דעתיה דניחא ליה מיחייב ליה ואי לא לא מש\"ה אמר לאריסיה כו' והשתא א\"ש דהשיב רבא פייסיה במאי דאיפייס צ\"ל דנתרצה לעשות עמך לפנים משורת הדין לקבל מינך דמי נטורא ואי לא דאיננא לך כמו שתבע מי��ך תחילה דהלכה כר\"י וכרב הונא ומשמעות הגמרא הוא דא\"ל לרוניא הנך המלות עצמן דאיננא לך כר\"ה אליבא דר\"י ש\"מ דרוניא מעצמו ידע הפלוגתא והפירושים או שרבינא א\"ל כן. ומזה המעשה ג\"כ נשמע דאפילו בשדה האילן דינא הכי ול\"ת דוקא בשדה לבן מלא תבואה או ירקות ונמצא שזה שגדר ההנהו הנאה גדולה ולכן חייב לשלם מסתמא כל מה שגדר משא\"כ בשדה אילן דאין רגל אדם ובהמה מזיק להו תדיר והו\"א דאם גדרו חבירו מסתמא אינו חייב לשלם לו (ומ\"מ) [ומש\"ה] הביא מעשה דרוניא דהיה בשדה האילן ואפ\"ה תבע מיניה רבינא דמי הנ\"ל אף קודם שגילה דעתו דניחא ליה והסכים עמו רבא. וק\"ק דהו\"ל להרי\"ף והרא\"ש לכתוב גם האי רבותא זו ל\"ש שדה לבן ול\"ש שדה אילן ועכ\"פ נשמע מהא דרבינא דאפילו גדר מקיף במי וק\"ל. ומ\"ש ב\"י עוד דמלישנא בתרא פריך בפרק כיצד הרגל נ\"ל דאי מהא לא איריא דהא בלאו הכי נמי קשה התם על הפשטן דמתחילה רצה לפשוט דזה נהנה וזה לא חסר חייב ואחר כך רצה לפשוט דהוא פטור והכל מסוגיא אחת וא\"ל דפשט מתרי תנאי דלמ\"ד זה חייב ולזה פטור דהא כתבו התוס' שם דהא דס\"ד לפשוט מר' יוסי שפטר דגם רבנן ל\"פ עליו בהא אלא ע\"כ צ\"ל דכן סוגיית הגמרא להביא כל צדדי הדקדוקים ולראות מה ישיב לו וה\"נ קאמר בהא (אתא) [אבעל] האיבעיא מאי תיבעי לך הא לדקדוק זה חייבין ואחר כך חזר ואמר הא לדקדוק זה ולתירוץ זה פטור ובא לשמוע אם ישיב לו שתירוץ זה אינו עיקר או אם ישיב לו שינויא אחרינא ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל ר\"י פי' שהקיפו כו' כ\"כ התוס' בשמו בב\"ק דף כ' כתבתי לשונם בסמוך בפרישה אדברי הרמ\"ה ושם נדחה פירש\"י מל' הסוגיא וכבר כתבתי שהרמב\"ם פירש כרש\"י והנה לכאורה אף שמחולקים בפי' השמעתתא מ\"מ לדינא כל א' סברתו נכונה. ולפי זה לא הו\"ל לכתוב לרבי' אבל ר' יצחק פי' דמנ\"מ בפירושו אלא הול\"ל דינא דתרווייהו אליבא דד\"ה ונ\"ל משום דרבינו נסתפק דאפשר לומר דרש\"י אינו מחייב כ\"א כשגדר מבפנים דאז כל הנאה דידיה ולא כשגדר מבחוץ ומחשב לה לזה נהנה וזה לא חסר. גם י\"ל דר\"י לא ס\"ל כרש\"י דאם גדר מבפנים לחייבו בחצי הכל כ\"א לחשבון דתברתא דהא כיון דגדר המקיף מבפנים כ\"ש דגדר מבחוץ סביב שדותיו ואם כן יכול הפנימי למימר כנגדך מבחוץ הוה סגי לי וסברא זו כתב בחידושי רמב\"ן ליישב בו מה שהקשו התוס' אפירוש רש\"י הנ\"ל ע\"ש מ\"ש עוד בישובו וכתבתיו בחידושים ודוק: ומש\"ר לפי' זה יש חילוק כו' הנ\"ל מדברי רמב\"ן בחידושיו ומבואר מדבריו ומדברי רבינו דלפי' התוס' כל הני לישני שנאמרו בב\"ב בפירוש דמתני' בפלוגתת ת\"ק ור\"י כולם מיירי בבקעה במקום שלא נהגו לגדור מבפנים אפ\"ה ס\"ל ללישנא בתרא דלר\"י גדר המקיף מבחוץ ברביעית לא מיחייב הפנימי לשלומי ליה דמצי א\"ל לא ניחא לי בגדירך ואנן קיי\"ל כלישנא קמא וכמימרא דרב יהודא אמר שמואל דאפילו גדר מקיף הרביעית נמי וק\"ל. ומש\"ר דאפילו במקום שנהגו לגדור אם גדר ניקף הרביעית מגדר החיצון חייב בכל הגדר החיצון כתב ע\"ז ב\"י ז\"ל זה לא נרמז בשום מקום ורבינו מסברא דנפשיה קא\"ל ומילתא דמסתבר הוא וכתב עוד ז\"ל וא\"ל א\"כ למה נדחקו המפרשים להעמידה במקום שלא נהגו לגדור לוקמיה במקום שנהגו לגדור וכשגדר ניקף דנ\"ל דלכך נדחקו המפרשים לאוקמי במקום שלא נהגו משום דס\"ל דפי' דמתני' דבין גדר מקיף בין גדר ניקף מגלגלין עליו עכ\"ל ואני אומר דהוכרחו לזה משום סוגיית הגמרא שהרי כמה לישני איכא בגמרא דמוקי למתני' בין בגדר מקיף בין בגדר ניקף וק\"ל: וצ\"ל לפר\"י דאף אם גדר כו' כ' ב\"י ז\"ל נראה שזה דעת רבינו ויש לדחות דכיון דגלי ניקף דעתיה דניחא ליה מגלגלין עליו חצי מה שגדר הלה וכופין למקיף להשלים מה שחסר ע\"כ ר\"ל מדברי רבינו נראה דכל שלא גדר המקיף המקצת הנשאר יכול למחות בו הניקף וע\"ד שכ\"ר בסי\"ג בשם התוס' וכמ\"ש בפרישה ולהב\"י נראה דאינו יכול למחות בו כיון שגילה הניקף דעתו דניחא ליה וכופין לזה לשלם החצי ולזה כופין למגדר השאר וכפייה זו הוא דאם לא יגדור המותר לא יצטרך הניקף לשלם לו כלום. ומתוך דבריו אלו פסק (הר\"י) [הב\"י] עוד ז\"ל נ\"ל אם גדר החיצון ראשונה ושנייה והניקף גדר השלישית שמחייבים אותו לגדור הרביעית (פי' מחייבין הניקף אם ירצה המקיף דמיד דגילה הניקף דעתו חייב גם הוא לבנות שני מחיצות כמו הראשון) והא דתנן המקיף את חבירו מג' רוחותיו משום רישא הוא דתנן הכי כלומר דאפ\"ה אין מחייבין לניקף כל שלא גילה דעתו דניחא ליה אבל כל היכא דגלי דעתיה דניחא ליה אפילו לא גדר הא' אלא שנים מגלגלין עליו עכ\"ל. ולדברי רבינו אף אם גדר ניקף השלישית עדיין יכול למחות במקיף ולומר לו שאף אם יקיף יותר לא ישלם מידי ומכ\"ש שאין מחייבין להניקף לגדור יותר אבל אם לא מיחה בו והלך המקיף וגדר אח\"כ גם הרביעית פשיטא שחייב לשלם לו דמי כולן וק\"ל. כן נראה לי לפרש דעת רבי' ודהב\"י אבל אין לפרש שגם רבי' ס\"ל דאין הניקף יכול למחות בהמקיף כיון שכבר גילה דעתו דניחא ליה אלא שס\"ל שכל שלא גדר המקיף הנשאר אזי לא נגמר הנאתו דהניקף וא\"צ לשלם להמקיף כלום והב\"י כתב עליו דיש לדחות כיון דכשגילה דעתו דניחא ליה צריך לשלם למקיף כדי חלקו שכבר בנה דא\"כ אין טעם לדברי רבינו כיון שמודה שאין יכול למחות יאמר לו המקיף במעות שאתה חייב לי תגדור אתה הנשאר ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שני גגין כו' שם דף ו' אר\"נ אמר שמואל גג הסמוך לחצר חבירו עושה לו מעקה גבוה ד' אבל בין גג לגג לא ור\"נ דידיה אמר אינו זקוק לד\"א אבל זקוק למחיצה י\"ט וגרסי' עוד שם אמר אביי ב' בתים בשני צידי ר\"ה זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו זה שלא כנגד זה ומעדיף מאי איריא ר\"ה אפי' רה\"י נמי רה\"ר איצטריכא ליה מ\"ד לימא ליה ס\"ס הא בעי לאצטנועי מבני ר\"ה קמ\"ל רבי' ביממא חזי לי בליליא לא חזי לי אתה בין ביממא בין בליליא חזית לי (ברי\"ף א\"נ ובאשיר\"י ליתא שם זאת א\"נ) רבים כי קאימנא חזי לי כי יתיבנא לא חזי לי את חזית לי בין כי קאימנא בין כי יתיבנא רבים כי מעייני חזי לי כי לא מעייני לא חזי לי את ממילא נמי חזית לי עכ\"ל וכתבו התוספות והרא\"ש דהא דאביי לא פליג אר\"נ אלא ר\"נ איירי בגגין הסמוכים זה לזה שכל שחבירו בא להשתמש בגגו ירגיש ויצניע עצמו ודי במחיצת י\"ט כדי שיתפס עליו כגנב והא דאביי הוא בשגגין רחוקין זה מזה שזה משתמש ואינו מרגיש בביאת חבירו לפיכך צריך מעקה גבוה ד' ובזה דברי רבינו מבוארים אלא שצ\"עלמה השמיט רבינו האי ריעו תא דממילא נמי חזי לי ולמ\"ש בפרישה ניחא ומ\"ש רבים כי מעייבי חזו לי אינו ר\"ל שיכוונו לראות על עסק תשמישו דהא ודאי אסור ולא נחשדו ישראל לעשות איסור אלא ר\"ל כי יעיינו לצרכם ויכוונו לראות דרך מעלה יראו אותי ולאפוקי דרך העברה ודע דדעת הרמב\"ם בישוב מימרא דאביי ור\"נ הוא בע\"א וזהו דר\"נ מיירי בגגין לדירה או לתשמיש ודברי אביי באינם עשויים לדירה וכ\"כ נ\"י ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אלא כפי שיגיע לחלקו למחיצת י\"ט אהא דאר\"נ דבין גג לגג אין צריך ד\"א אבל מחיצת י\"ט בעינן כדי שיהא נתפס כגנב אותבינן עליו מהא דתניא אם היה חצירו למעלה מגגו של חבירו אין נזקקין לו מאי לאו אין נזקקין לו (פי' בעל חצר) כלל לא אין נזקקין לד\"א אבל נזקקין למחיצת י\"ט ע\"כ וכיון דקיי\"ל כר\"נ כמ\"ש בסימן הקודם ממילא אית לן למימר דכי אמרינן דבעל הגג לבדו עושה מעקה ד\"א היינו מי\"ט ולמעלה ועד י' עושין שניהן בשותפות וכ\"כ הרא\"ש וזהו דעת רבינו עכ\"ל ב\"י וכתב ב\"י עוד ז\"ל אבל הרמב\"ם בפ\"ג דשכנים כתב דאין העליון זקוק לתחתון כלל ותמה עליו המגיד משנה והרי\"ף ג\"כ כתב הברייתא סתם ולא כתב אוקימתא דאוקמוה בגמרא אין נזקקין לד\"א כו' ואפשר דס\"ל להרי\"ף והרמב\"ם דאה\"נ דאין נזקקין לו כלל ס\"ל לר\"נ דווקא בין גג לגג הוא דבעי מחיצה י\"ט אבל בין גג לחצר בין שהוא שוה לו בין שהוא גבוה ממנו כיון דבעל הגג צריך להגביה ד\"א כדי לסלק היזק ראייה ואז אין בעל החצר נתפס עליו כגנב נפטר בעל החצר לגמרי והו\"מ לשנויי ה\"נ קאמר דאין נזקקין לו כלל עליון לתחתון ולחלק בין גג לגג כמ\"ש אלא דבעי לשנויי ליה דאינו מוכרח לפרש דאין נזקקין לו כלל כן נ\"ל לפרש עכ\"ל ודברי הב\"י סתומין ומגומגמין לפי הנראה דמנא להו להרי\"ף והרמב\"ם לפרש דברי התירוץ כן ולא פירשוהו כפשוטו דגם אחצר וגג קאי ונראה דהיה קשה להו דאי גם אחצר וגג קאמר דבעינן מחיצה גבוה י' לא היה סותם התנא לכתוב כן אין נזקקין וליתן מקום לטעות אלא כוונת התרצן הכי הוה לא כמו שעלתה על דעת המקשן דכמו שקתני הכא אין נזקקין לו סתם אפילו לי\"ט כן הדין נמי בכל מקום ולא חיישינן לנתפס כגנב ז\"א אלא דוקא היכא דבעל הגג צריך לעשות ד' אמות בזה אין מזקיקין לבעל החצר לכלום דתו אין לחשוש לנתפס כנגב אבל מזקיקין לשניהן איכא שאין צריך שום אחד כ\"א י\"ט כמו בגגין הסמוכין זה לזה והטעם דפטרו לבעל החצר הוא כמ\"ש גם לדעת הרא\"ש ורבינו בסמיכת גג וחצר שבעל החצר א\"צ ליתן לו מקום לבעל הגג לסמוך עליו חלק מחיצת גבוה י\"ט וכתבתי טעם לזה בפרישה שזה מיקרי מזיק וזה לא מיקרי מזיק ומה\"ט נמי לדעת הרי\"ף והרמב\"ם לא הצריכו לסייעו בבנין כלל אם לא שהן שניהן שוים וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שני חצירות כו' עד והר\"י ברצלונ\"י כו' ז\"ל הגמרא דב\"ב איתמר כו' [עב\"ח שהביאו] ות\"כ דרב חסדא ב' חצירות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה אלא מסייע מלמטה ובונה ופסקו הפוסקים כר\"ח ויש פירושים שונים בשיטה זו והרא\"ש ורבינו ס\"ל דה\"פ שני חצירות שאחד גבוה מחבירו אפילו הרבה אר\"ה תחתון בונה מכנגדו ועולה פי' בונה משלו מלמטה עד שמגיע לגובה קרקעיתו של חבירו ואח\"כ מתחיל זה לסייעו ונותן חלקו מכנגדו ועולה והטעם שהעליון אומר אל התחתון אני איני מחויב אלא לעשות גדר גבוה ד' לסלק היזק ראייה ואילו היו חצרות שווים הייתי בונה ד\"א מקרקעית חצירי בשיתוף עמך עתה שקרקעותיך נמוך לא אפסיד אני בשפלות קרקעותיך אבל התחתון אינו יכול לומר כן לא אפסיד אני [בעליית] קרקעותיך שלעולם צריך התחתון לסלק היזק ראייה כשעומד העליון בשפת חצירו ומשתמש אז יראהו התחתון וכמ\"ש התוס' שם בשם ר\"י וגם הרא\"ש והביא שם ראיה לדבריו ע\"ז להכי התחתון בונה למטה לבדו והעליון מסייע למעלה ומיהו נראה דס\"ל גם כן דהעליון צריך ליתן סיוע למקום הכותל שכשבונה התחתון למטה מקציע עפר חצר העליון כדי חצי עובי הכותל שהרי בסיוע זה אינו מפסיד העליון בשפלות התחתון שאף אם היו שווים היה כל אחד נותן חצי מקום הכותל ורב חסדא אמר עליון מסייע מלמטה ובונה פי' עליון צריך לסייע מתחלת הבנין עד גמירא כיון דע\"כ צריך להרחיק היזקו מעל חבירו והוא אינו רוצה לבנות הכותל למעלה על חצירו אין בנין באויר בלא יסוד נמצא שאינו יכול לסלק היזקו אלא ע\"י הבנין התחתון לכן דין הוא שיסייע עמו מהתחלת הבנין זו היא שיטת הרא\"ש ורבינו. ורבינו יונה והר\"י אברצלוני ע\"פ מה שכ\"ר כאן בשמם נ\"ל דיש להן בפירושם שיטה אחרת והוא זה לע\"ד כי רב הונא אמר שהתחתון צריך לבנות לבדו מלמטה עד שיגיע לקרקעיתו של החצר העליונה ומשם ואילך מתחיל העליון לבנות לכל אחד כדינו והיינו לר\"י אברצלוני אם קרקעית העליון גבוה ג\"א מסייע לתחתון באמה והמותר בונה לבדו ולרבי יונה אם החצר התחתונה רחבה למטה בונים מקרקעותיה ולמעלה הכל יחד ואם חצירו של תחתון קצרה בונה התחתון עד שיעור מה לפי ראות הדיינים ואותו שיעור בונים יחד והנשאר עד גבוה ד\"א בונה העליון לבדו ולכ\"א מהן צ\"ל הא דאר\"ה סתם והעליון בונה מכנגדו ועולה משום דסבר דדין מה שהעליון בונה כנגדו בסיוע התחתון או לבדו הוא פשוט ולא בא ר\"ה אלא לחדש ולומר שא\"צ העליון לסייע לתחתון לבנות כנגדו מלמטה ורב חסדא דיבר ג\"כ דרך סתם וסמך על הסברות לכל אחד כדאית ליה כנ\"ל ולא בא אלא לומר לר\"ה אתה אומר התחתון בונה כנגדו לבדו ואני אומר שהתחתון לעולם נסתייע מהעליון והמותר בונה העליון לבדו וז\"ש רב חסדא העליון מסייע להתחתון ר\"ל כל שיעור בניינו אשר על התחתון לבנות מסייע לו העליון והנשאר בונה העליון לבדו והיינו להרי\"א דס\"ל דלעולם אין על התחתון לבנות כי אם ד\"א אותן ד\"א בונה העליון עמו והמותר בונה העליון לבדו וכן הדין להר\"י בשחצר קצרה ע\"פ מ\"ש לעיל ובאם החצר גבוהה ד\"א לרי\"א לא איירי דאז אין על התחתון לבנות כלל וכן להר\"י בשחצר רחבה דאז הדין נותן שבונין הכל יחד מזה לא איירי דהא רב חסדא ס\"ל בהא כר\"ה דהעליון בונה מכנגדו ללמדנו שהמותר בונה העליון [לבד]. וכשיטה דרי\"א והר\"י נראה דהוא שיטת הרמב\"ם גם כן שכתב בפרק ג' דשכנים זה לשונו שתי חצירות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה אלא בונין שניהם מלמטה ועולה ובונה העליון לבדו מכנגדו ולמעלה עכ\"ל הרי לפנינו דריש דבריו המה כדברי הברייתא דת\"כ דר\"ח הנ\"ל ומוסיף עליו וכתב ובונה העליון לבדו מכנגדו ולמעלה והוא ממש כמ\"ש לשיטת פירש רי\"א והר\"י דפירוש דברי ר\"ח שבא לחדש ולומר היפוך מדרב הונא דסבירא ליה דיד העליון על העליונה ובא הוא לומר אדרבה דיד התחתון על העליונה ומה שעל התחתון לבנות צריך העליון לסייע לו והמותר ישאר על העליון לבדו לבנותו וסתם הרמב\"ם דבריו ולא גילה דעתו ונוכל לפרשו כדעת הר\"י או כדעת רי\"א ובהמ\"מ משמע שפירשו ע\"ד הר\"י ע\"ש אבל סתם דבריו המ\"מ ביותר ובב\"י נראה שפירש בדברי הרמב\"ם קצת בע\"א ואשר כתבתי הוא הנכון בעיני ורש\"י לא גילה בביאור שיטה זו ונוכל לפרשו בכל אחד מהדרכים כי הוא לא פירש כ\"א אתחילת דברי רב הונא דאמר דאין העליון צריך לסייע לתחתון ע\"ז כתב דה\"ט שלא יהיה העליון נפסד בשפלות קרקעיתו של תחתון ובזה הפירוש שני השיטות שוים אלא שנשתנו במה שסיים רב הונא לומר העליון בונה כנגדו וכן בדברי רב חסדא ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לבנות דלת משנה בב\"ב דף ז' [מפרש כמו בב\"ח] ועיין בנ\"י מ\"ש בשם ר\"ן: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מי שיש לו בית בחצר אחרת כו' תוספתא הביאוה הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל מי שיש לו בית בחצר אחרת בני החצר משעבדין אותו לעשות דלת מנעול ונגר לחצר ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי עמהם באותו חצר משעבדין אותו על הכל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " (ז) אחד מבני חצר כו' תשמיש קבוע כו' ויראה מדברי הרי\"ף כו' דברי רבינו צריכין ביאור במה שדייק וכתב קבוע וגם במ\"ש יראה כו' ממה יראה לו כן ועיקרא דהא מילתא בב\"ב דף נ\"ז מתני' אלו דברים שאין להם חזקה היה מעמיד בהמה בחצר תנור כו' ובגמרא אוקמינן לה בחצר השותפין דלא קפדי אהעמדה כ\"א אמחיצה וכיון דלא קפדי לית בהו חזקה מדלא מיחה א\"נ ברחבה שאחורי הבתים שכולי עלמא לא קפדי בהעמדה כ\"א אמחיצה עוד איתא שם אוקימתות אחריני והעתקתי אותם בדרישה בס\"ס ק\"מ ע\"ש וכתבתי שם שהרי\"ף לא הביא בפסקיו כ\"א אוקימתא קמייתא דמינה נלמד דשותפין אהעמדה לא קפדי אפילו בחצר ומש\"ה כ\"ר כאן דיראה מדברי הרי\"ף כו' דכאן בבני חצר איירי שהם ג\"כ משותפין יחד בחצר והרא\"ש הביא שם אוקימתא דרחבה וס\"ל דדוקא ברחבה לא קפדי שותפין אהעמדה אבל בחצר קפדי מש\"ה כ\"ר ומדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה. והא דכתב בתרווייהו ל' יראה משום דיש סברא לחלק בין קפידא דחזקה לקפידא דתשמיש וס\"ל דאף דבהעמדה כדי לא הוי חזקה אפ\"ה יכולין לעכב דאף שאין חזקה בלא מחאה מ\"מ מחאה בלא חזקה ודאי שייכא כמ\"ש הרשב\"א בתשובה גבי ההוא דפתח על חורבת חבירו דאע\"פ דלא שייכא בו חזקה אפ\"ה יכול למחות וכתבתיו לעיל סימן קנ\"ד וכ\"פ בש\"ע שם סי\"ו ואפי' הרא\"ש שחולק שם היינו דוקא בחורבה ומשום דאין לו היזק כלל מפתיחתו אבל מודה היכא דיש לו לפעמים היזק ממנו וכמו שכתב רבינו סי\"ד דאפילו בחלון דאין לו חזקה צריך לסתמו כיון דלפעמים יש לו היזק ממנו ע\"ש וה\"נ בודאי יש לו היזק לפעמים מהעמדתו וק\"ל ואפשר נמי למימר איפכא דאפילו הרא\"ש שכתב דבחצר אפילו בהעמדה כדי הוה חזקה מודה דאינו יכול לעכב דודאי כל שהחזיק ג\"ש ולא מיחה הוה חזקה אבל מ\"מ אינו יכול לעכב עליו מלעשותו על חצי שנה או זמן מה ולהכי כ\"ר לשון יראה מפני שאינו מוכרח וראיה לזה שהרי הרמב\"ם בפ\"ה דשכנים פסק כרי\"ף דשותפין בהעמדה כדי אפילו בחצר אין להן חזקה ואפ\"ה פסק דשותפין מעכבין זע\"ז אפילו בהעמדת תנור וכירים ורחיים בעלמא בלי שום קביעות ש\"מ דס\"ל דאינם תולין זה בזה וק\"ל. ובב\"י כתב ז\"ל וכ\"ר יראה לפי שאם הרא\"ש חולק על הרי\"ף הו\"ל לכתוב כ\"כ הרי ף ולא נהירא מטעם כך וכך ומדלא כ\"כ משמע דל\"פ ולפיכך כתב יראה עכ\"ל ואף שלא כתב הב\"י טעם למה כ\"ר יראה אדברי הרי\"ף צ\"ל לפי שיטתיה דהב\"י דמש\"ה כ\"כ משום דבי\"ס כתוב בהלכות הרי\"ף גם לאוקימתא דרחבה ולפי אותה נוסחא י\"ל דס\"ל להרי\"ף כהרא\"ש. אבל מ\"מ דברי הב\"י אינם ברורין בעיני דא\"כ קשה למה כ\"ר ס\"ס ק\"מ ז\"ל ולדעת רי\"ף כו' וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' כאילו הדברים ברורין הן בעיניו ולא כתב ג\"כ בל' יראה וע\"ק דלדידיה דברי הרמב\"ם בפ\"ה דשכנים הנ\"ל סותרים זא\"ז שבתחילה כתב דשותפין מעכבין אפילו בהעמדה ואח\"כ תיכף וסמוך לו פסק דבהעמדה כדי לא הוי חזקה בשותפין ע\"כ נראה עיקר כמ\"ש. וא\"א לומר דגם כוונת ב\"י היה כן דמדלא כתב הרא\"ש על דברי הרי\"ף דל\"נ ליה כו' ש\"מ דל\"פ עליה משום דחילק בינייהו וממילא י\"ל דגם במ\"ש הרי\"ף אינו חולק על הרא\"ש משום דגם חילק בינייהו וז\"א דהא הרא\"ש והרי\"ף לא איירי בדין זה דאם יכול בני החצר לעכב עליו או לא בפני עצמו אלא נלמד מכלל דבריהם ומ\"ש בקפידא דלענין חזקה ודוק. ומיהו אכתי קשה על לשון יראה שכ\"ר אדברי הרא\"ש ובנדרים ריש פרק השותפין אמתניתין דקתני שותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין להעמיד שם רחיים ותנור כו' כתב הרא\"ש ז\"ל משום דכל הני יכולין למחות זה על זה בלא נדר כדאמרינן בפרק חזקת הילכך אסור להעמיד עתה בחצר כשנדר דא\"כ אהני ליה חבירו על שלא עכב כו' הרי לפנינו דכתב בפשיטות דכל הני יכולין לעכב וגם כתב כדאמרינן בפרק חזקת ורימז להאי דינא דהכא ודלעיל ס\"ס ק\"מ לענין חזקה. ואפשר לומר משום דהרא\"ש מסיק וכתב ז\"ל וי\"מ משום דכשעומד רחיים שם באים רוב בני אדם וממלאים החצר וכן תרנגולים מתפשטין בכל החצר כו' ולפי האי שינויא אפשר לומר אם רוצה להעמיד רחיים לעצמו וכן תרנגולים באופן שלא ימלא כל החצר הוה שרי ומש\"ה כתב יראה וק\"ל. תו גרסינן שם בגמרא עליה דמשנה הנ\"ל ז\"ל אר\"י משום רבי בנאה כו' [עב\"ח שהביאו עם פר\"ש דלשם] ואחריו נמשך רבינו וכתב תשמיש קבוע והיינו להרי\"ף כדאית ליה ולהרא\"ש כדאית ליה וכדבסמוך אבל להרמב\"ם הנ\"ל א\"צ תשמיש קבוע וק\"ל: ועשה לול לתרנגולין לשון המשנה הכניס תרנגולין לתוך הבית ופר\"ש הכניס תרנגולין לתוך בית של חבירו ג\"ש על זאת ודאי מקפיד אינש וכן פירש נ\"י וכן נראה מדברי הרא\"ש וא\"כ ק\"ק למה השמיט רבינו לעיל סימן ק\"מ המכניס לבית חבירו וגם מנין לו דעשיית לול הוי חזקה ואפשר דרבינו לקח לו דרך אחרת ומפרש הכניס תרנגולים לתוך הבית ר\"ל לתוך הבית שלהן דהיינו לתוך לול קבוע בחצר ושייך בית בלול כמ\"ש ר\"ש על לול הנזכר בפ\"ק דף י\"א ז\"ל לול של תרנגולים וכו' שהוא לול קטן בית שמגדלין בו תרנגולים ע\"כ וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    "ראו סעיף 6"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בני מבוי כופין זא\"ז כו' תוספתא וז\"ל כופין בני מבוי זא\"ז לעשות לחי וקוורה למבוי מי שיש לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי ע\"כ וכתב נ\"י ומשמע דאה\"נ דאם באו הם לעשות דלת שיכול לעכב על ידם ע\"כ ובגמרא דידן בדף י\"א תנא א' מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו כו' ואיתא תו התם דף י\"ב ואמר רב ענן אמר שמואל מבואות המשולשות לר\"ה וביקשו בני מבואות להעמיד להן דלתות בני ר\"ה מעכבין עליהן סבור מינה ה\"מ בד\"א כדרבי זירא אר\"נ דאמר ד\"א הסמוכות לר\"ה כר\"ה דמיין ולא היא התם לענין טומאה אבל הכא זימנין דדחקי בני ר\"ה ועיילי טובא ע\"כ והביאו רי\"ף ורא\"ש למימרא דרב ענן שם וכתב הרא\"ש עלה שם אבל במבוי הפתוח לכרמלית יכול לסתום (וכ\"כ נ\"י ע\"ש) והא דתניא נמי בתוספתא אין כופין בני מבוי זא\"ז לעשות דלת כו' הא רצו כולן עושין דלת ואין בני ר\"ה מעכבין התם נמי פתוח לסימטא או לכרמלית ונ\"ל דאין חילוק בין כרמלית וסימטא לר\"ה לענין דין זה כיון שעוברים רבים לפני פתח המבוי דלענין שבת יש לחלק לפי שתלוי בבקיעת רבים דומיא דדגלי מדבר ונראה דההוא מיירי במבואות קטנים המפולשין למבוי המפולש לר\"ה דאפילו כי דחקי רבים ומתפשטים למבוי הסמוך לר\"ה כולי האי לא דחקי למבוי הפתוח לאותו מבוי עכ\"ל ובהמ\"מ פ\"ה דשכנים כתב שיש שחילקו בין מפולשין לאינן מפולשין וכ\"כ הרמב\"ן בחידושיו בשם רבני ספרד ושהראב\"ד הקשה עליהם ופירש הוא דמיירי באינו מפולש אלא מצד אחד ומשום שהוא מפולש ברחבו במילואו לר\"ה קראו מפולש מיהו אי הוה שם מלבן ופצימין מעכבין רגל הרבים ודאי מעמידין דלתות וההיא תוספתא מיירי באינן פתוחות לר\"ה וכתירוצא שכתב הרא\"ש וכתב הרמב\"ן שם בחידושיו שכך נ\"ל עיקר וכ\"פ ריב\"ש סימן רמ\"ח ע\"ש ובזה דברי רבינו מבוארים שמ\"ש בני מבוי כו' עד בחבילתי עד פתחי הוא מהתוספתא ומ\"ש ואפילו אם יסכימו כו' הוא מימרא דרב ענן ומ\"ש ואפילו אם ירצו להעמיד בפנים במבוי הרבה הוא לאפוקי ממאי דס\"ד דע\"כ לא אמר רב ענן אלא בד\"א משום דדמיין לר\"ה ומ\"ש י\"מ דוקא כו' היינו הסברא הראשונה שכתב הרא\"ש ליישב התוספות וברייתא דרבי עם מימרא דרב ענן כן נ\"ל ומ\"ש בשם ריב\"א הוא כדעת רבני ספרד שכתב הרמב\"ן בשמם הכי וכדי ליישב הברייתא כנ\"ל ומ\"ש וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין חילוק אלא לעולם כו' בפרישה כתבתי דנראה דגם הרא\"ש מצריך שיהא מפולש בלא פצימין (א') וכמ\"ש הרמב\"ן ואף ע\"פ שמוקי לה במבוי קטן שנכנס למבוי גדול וטעמא שנכנס למבוי אחרת הא לאו הכי ס\"ל דאפילו במבוי קטן יכולים למחות מלהעמיד דלת שאני התם דמ\"מ שם מפולש עלה משא\"כ כשיש לה פצימין אף ע\"פ שנשאר לה חלל גדול מ\"מ כיון דיש בשער זה עיכוב רגל במקצת יכולין לעכב לגמרי וגם אין להקשות א\"כ למה הוצרך הרא\"ש לדחוק נפשיה להעמידה במבוי קטן שנכנס לגדול ולא העמידו באינו מפולש לגמרי שיש לה פצימין י\"ל דרצה לחלק בין מפולש למפולש וק\"ל: ומ\"ש בשם הרמב\"ן כבר כתבתי שכ\"כ בחידושיו וכ\"כ בשמו נ\"י ולמד כן מדקרא רב ענן למבוי שאינו מפולש מב' צדדין מפולש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ומ\"ש וכן מבואות המפולשות כו' הוא ג\"כ מימרא שם דף י\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " חצר העומדת כו' שם י\"א בעא מיניה רב הונא מרבי אמי א' מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו או אין בני מבוי מעכבין א\"ל בני מבוי מעכבין עליו אכסניא לפי בני אדם מתחלקת או לפי פתחים מתחלקת א\"ל לפי בני אדם מתחלקת ע\"כ. ופירש\"י למבוי אחר כגון בית שבין ב' מבואות בני מבוי מעכבין אבני מבוי אחר שאינן רגילין אצלם. אכסניא חיל של מלך המוטל על בני העיר לתת להם אכסניא בבתיהם לפי בני אדם הדרים בביתו עכ\"ל רש\"י. אבל הרא\"ש כתב בשם ר\"מ דלא מיבעיא ליה אם בני מבוי אחר יכולין לעכב עליו דהא מילתא דפשיטא היא כיון שאין לו דריסת רגל במבוי שאינו מפולש היאך יחזיר פתחו לשם ועוד דהול\"ל בני אותה מבוי כדאמרינן לקמן בשמעתין בני אותה העיר ועיין בנ\"י שם שהקשה עוד קושיא אחרת אלא אבני מבוי דידיה קא מיבעיא ליה אם פייס לבני המבוי האחרת ומניחים אותו לפתוח פתח למבוי שלהם מ\"מ בני מבוי שלו מהו שיכולין לעכב שיאמרו לו השתא יעברו בני מבוי האחרת במבוי זה דרך ביתך ותרבה עלינו את הדרך ונקט להחזיר פתחו ולא קאמר לפתוח לרבותא (זה כתב נ\"י בשם הרמב\"ן והרשב\"א כתב ג\"כ בתשובה והביאו ב\"י אבל ברא\"ש ליתא מש\"ה לא כ\"ר להאי רבותא) דל\"מ היכא שרוצה להניח פתח זה ולפתוח גם כן למבוי אחר דפשיטא דמעכבין אלא אף אם ירצה לסתום פתח זה של מבוי זה ולהחזיר פתחו למבוי אחר אפ\"ה מיבעיא לי אם מעכבין משום המס ואכסניא הבא על אותו מבוי וכמ\"ש בסמוך אחר זה ופשיט ליה דמעכבין: "
+                ],
+                [
+                    " היה לו כבר פתח פתוח כו' שם דף י\"א מימרא דרבא ע\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' כ\"כ בפרק ה' דשכנים וכתב ב\"י נראה דדעת הרמב\"ם בסוגיית הומ' כדעת המפרשים שכתב הרמב\"ן ששתי האיבעיות דאיבעיא להו מרב הונא הנ\"ל אחת הן וגירסתן כך היתה א' מבני מבוי כו' מעכבין או לא מעכבין אכסניא כו' מתחלקת כו' א\"ל אכסניא לפי בני אדם מתחלקת ובני מבוי מעכבין עליו (וכמעט כך היא גירסת הרי\"ף) וכך שאל אחד מבני מבוי שביקש לנעול פתחו שלא יהא נכנס ויוצא דרך מבוי זה בני מבוי זה מי מעכבין עליו משום שאכסניא שהמלך מטיל עליה לפי בני אדם הנכנסים ויוצאים במבוי מתחלקת או לפי פתחים מתחלקת הלכך כל זמן שלא פרץ פצימיו נותן חלקו עמהן כשהיה עושה מקודם לכן ולכן אינן מעכבין עליה ופשיט ליה דמעכבין ע\"כ. ובחידושי רמב\"ן כתב עוד ז\"ל ולפ\"ז ה\"ה למבקש להחזיר פתחו לר\"ה נמי דינא הכי אלא שדרך הכל להיות הבתים פתוחים לחצירות וחצרות למבוי. א\"נ לר\"ה אין מעכבין עליו שהאכסניא לפי מבואות מתחלקת וזה שביתו יוצא למבוי [עם המבוי] נמנה הואיל שאין לו מבוי אחר שימנה בכללן עכ\"ל ונ\"ל שהרמב\"ם ס\"ל כתירוצא בתרא ולהכי דייק וכתב להחזירו למבוי מיהו אין זה כ\"כ ראיה דלשון הגמרא נקט הרמב\"ם. וכתב עוד ב\"י ז\"ל וא\"ת הא הרמב\"ם כתב שם לפני האי בבא ז\"ל מי שביקש לפתוח פתח במבוי שאינו מפולש בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן את הדרך כו' והיינו דבעיא דרב הונא לדעת המפרשים הנ\"ל ומאחר שהוא מפרש דברי רב הונא בע\"א מנ\"ל דין ההוא וי\"ל דיליף ליה מדתניא בהאי פירקא אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו עכ\"ל ב\"י. ואין להקשות דלמא האי ברייתא ג\"כ לענין אכסניא מיירי דא\"כ הו\"ל לר\"ה או להסדרן לפשוט מברייתא זו אלא ודאי לשון הברייתא לא משמע להו כן (מדלא הוזכר כלל אכסניא וק\"ל כן צ\"ל לפי תירוץ ב\"י אבל ל\"נ דלק\"מ דדין הראשון של הרמב\"ם שאסור לאדם לפתוח פתח למבוי שמרבה עליהן את הדרך נלמד מק\"ו מהא דתניא בפרק לא (יחפור א' מבני החצר שביקש ליעשות רופא אומן בני חצר יכולין לעכב וכבר כתבתי לעיל סימן קנ\"ו שגי' הרמב\"ם הוא אחד מבני המבוי כו' וכמש\"ר בעצמו בשם הרמב\"ם ר\"ס קנ\"ו שהרמב\"ם נתן למבוי שאינו מפולש דין חצר לענין זה וכמבואר שם וכיון שאבני אותו מבוי יכולין לעכב שלא לגרום ריבוי נכנסים ק\"ו למי שאינו מאותו מבוי שיכולין לעכב עליו לפתוח ומשה\"נ הוצרך הרמב\"ם לפרש דהכל בעיא אחת איבעיא ליה לר\"ה משום דלענין פתיחה לבד לא הוצרך לאיבעי ליה וזה ברור בעיני. וא\"ת א\"כ תקשה לפי גירסת שאר פוסקים דגרסי בברייתא הנ\"ל אחד מבני חצר כו' וס\"ל במבוי אין קפידא וכאן מפרש איבעיא דרב הונא דתרתי קמיבעיא ליה ופשיט ליה שאסור לפתוח במבוי מפני שמרבה דריסת הרגל הא אמרינן דבמבוי אין קפידא י\"ל דס\"ל דלא אמרינן דבני מבוי אין יכולין לעכב כ\"א אבני מבוי שלהם אבל זה שאינו בן מבוי שלהן מיבעי ליה אם יכולין לעכב וכ\"כ בחידושי רמב\"ן והוכיח מזה גירסת הספרים בני חצר דאי בני מבוי גרסינן מאי קמיבעיא ליה וכמ\"ש וק\"ל. וא\"ל הא מסקינן בגמרא וכ\"ר בסימן קנ\"ו דבר מבואות אבר מבואות נמי לא מצי מעכב לק\"מ דההיא ברייתא לשאר פוסקים במבוי מפולש מיירי וכמ\"ש שם ובמבוי מפולש מסקינן הכא דאין קפידא וק\"ל ואפשר שזו דעת רבינו שכתב בתחילה הדין סתם ע\"פ מה שפירשו המפרשים איבעיא דר\"ה והביא ג\"כ דברי הרמב\"ן שהם ע\"פ פי' אחר בדברי רב הונא משום דכבר כתבתי בסימן קנ\"ו דמשמעות דברי רבינו הם שם דס\"ל כהרמב\"ם בהא דנתן למבוי שאינו מפולש דין חצר וא\"כ הא והא איתא וכמ\"ש הרמב\"ם ועיין בחידושי הרמב\"ן שחולק על דין זה דהרמב\"ם והקשה עליו ונ\"ל שכוונתו שם בקושייתו הוא זה ממ\"נ אם הדין נותן שיתן להמס אף מי שאינו דר עמהן א\"כ אף אם יהיה פתחו סתום לעולם צריך ליתן ואם אין הדין נותן למה יהא כח בידם לעכבו א\"כ כל היוצא מן המבוי יחייבו אותו שלא לצאת כדי שיתן עמהן בלחי וקורה ובשאר דברים ודוק שם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וכשגובין גובין כו' ב\"ב בדף ז' בעא מיניה ר\"א מר\"י כשגובין לפי נפשות הן גובין א\"ד לפי שבח ממון הן גובין א\"ל לפי ממון הן גובין א\"ד בעא מיניה לפי ממון הן גובין או לפי קירוב הבתים הן גובין א\"ל לפי קירוב הבתים הן גובין ע\"כ והרי\"ף לא כתב אלא לישנא בתרא משמע דס\"ל דב' הלשונות אלו פליגי ונקטינן כלישנא בתרא וגובין לפי קירוב בתים ולא לפי ממון וכן דעת הרמב\"ם פ\"י דשכנים אבל הרא\"ש בשם ר\"י הלוי כתב דהני לישני ל\"פ ולתרווייהו אין גובין לפי נפשות אלא לפי שבח ממון ומיהו לישנא בתרא לטפויי אתא דהאי שבח ממון גובין אותו לפי קירוב הבתים תדע שהרי אם יש ב' בתים שוים כאחד כלום גובין מהן אלא לפי שבח ממון וכן אם יש בו בית קרוב ואין בו ממון כלל וכי עלה על הדעת שגובין ממנו כלל דכיון שאין בו ממון למאי חייש הא למדת דשבח ממון הוא העיקר ומאי לפי קירוב הבתים דקאמר הוא אף לפי קירוב הבתים ומחלקין תחילה לפי הממון ואח\"כ לפי קירוב הבתים כו' וסיים כמש\"ר כאן וכ\"כ רשב\"א בתשובה וכ\"כ התוספות והוא דעת רבינו ודברי הרא\"ש צריכין ביאור בהאי תדע דכתב דמנ\"ל דילמא כשהבתים שווים בקירוב גובין מהן בשוה ולא אזלינן בתר ממון ונראה דפשיט ליה זה מדקא בעי ליה וקאמר אי אזלינן בתר ממון או לפי קירוב בתים משמע דוקא היכא דאיכא קרוב לאחד יותר מהשני הוא דקא מיבעיא אי אזלינן בהו בתר שבח ממון הא בשווין לא קמיבעיא דודאי אזלינן בהו בתר שבח ממון גם במה שסיים הרא\"ש ורבינו וכתבו דבשני הבתים שווים אזלינן בתר קירוב הבתים אל תטעה לומר דכשאינן שווים בממון לא אזלינן בתר קירוב הבתים דז\"א דהא כתב הרא\"ש דללישנא בתרא האי שבח ממון (והיינו כשיש לאחד ממון יותר מהשני) גובין אותו לפי קירוב הבתים ש\"מ דאזלינן בתר דתרווייהו ביחד ולא כתבו כשהן שווים אלא משום דאז פסיקא יותר ובזה דברי רבינו מבוארים וכמ\"ש בפרישה ועד\"ז יתפרש ג\"כ לשון התוספות דף ז' שכתבו בשם ר\"ת ז\"ל דעשירים רחוקים יתנו יותר מעניים קרובים מדכתב יתנו יותר מיירי בעניים שיש להן ממון אלא שנקראו עניים נגד עשירים ומש\"ה גם הם צריכין ליתן אלא שאלו יתנו יותר ומשמע דוקא כיון שהן עניים נגדן מפני שיש לאלו ממון הרבה יותר מזה מש\"ה יתנו יותר הא לאו הכי אף שיש להן קצת ממון טפי אזי ישוו בנתינתן מחמת ממונו דהאי וקורבתו דהאי וק\"ל וכן כוונת המגיד משנה במ\"ש שם בשם אבן מיגא\"ש ע\"ש התוספות וגם הנ\"י כתב בהאי לישנא ונתפרש כן ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואינו נראה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' עיין בב\"י שכתב שאין הוכחה בדברי הר\"י ובדברי הרמב\"ם שס\"ל דלא כהרמב\"ן ואני אומר אף שאין בדברי הר\"י הלוי ולא בדברי הרמב\"ם הנ\"ל הכרח דלא ס\"ל כהרמב\"ן מ\"מ לק\"מ על רבינו שמ\"ש רבינו ואין נראה לא\"א הרא\"ש כו' כי לא למדו ממ\"ש בפסקיו בשם ר\"י הלוי דאם כן למה לא כ\"ר בשם ר\"י הלוי כמ\"ש בשמו בסמו�� בענין תורתו אומנתו שהרי שני הדינים שכתב שם הרא\"ש כתבן סמוכים בשם ר\"י הלוי אלא ודאי הוא ממ\"ש הרא\"ש בתשובה כלל ט\"ו בשם תשובת הרמ\"ה (העתקתי לשונו בקיצור בפרישה) למד רבינו כן ושם משמע בהדיא דאפילו במס שגובין מכל נפש פרטי בפני עצמו ותובעין מהם נמי חייבין הקהל לשלם בעד הת\"ח ע\"ש שהאריך וב\"י עצמו הביאה בי\"ד סי' רמ\"ג ומ\"מ לא רצה רבינו לכתוב דאינו נראה כן ממ\"ש א\"א הרא\"ש בתשובה כיון שגם ממ\"ש בפסקיו משמע כן אלא בתשובה גילה מה שסתם בפסקיו לכן כ\"ר סתם ואינו נראה כו' וגם מש\"ר וכ\"כ הרמב\"ם לאו בהכרעת פלוגתת רמב\"ן ורא\"ש קמיירי כאשר הבינו ב\"י אלא אדסמוך ליה קאי שגם הרמב\"ם כתב שאין חילוק בין הת\"ח עשיר או עני וכמ\"ש לשונו בפרישה ופי' זה פשוט בעיני ואפילו להבנת ב\"י דקאי על פלוגתת רמב\"ן ורא\"ש אפשר ליישב שלמד רבינו כן ממ\"ש שם בפירוש המשניות שלו דמשמע אפילו כשגובין מכל נפש פטור הת\"ח ע\"ש אבל פי' קמא נראה יותר דאל\"כ היה לו לכתוב לדעת הרמב\"ם קודם מ\"ש ואפילו הם עשירים הרבה וק\"ל. וב\"י בכאן לא הכריע וכאילו מסתבר ליה דלכל הדיעות כשתובעין מת\"ח בעצמו אין הקהל חייבין ליתן בעדו ולדינא נ\"ל כמ\"ש שאפילו בכה\"ג חייבין הקהל ליתן בעבורו ובטור י\"ד סי' רמ\"ג כתב ב\"י בהדיא ז\"ל מצאתי כתוב שאפילו פי' המלך ואמר שהתלמידים יפרעו חלקן במס יש מן הדין על הקהל שהת\"ח שוכן בתוכם לפרוע חלקו דהא כסף גלגולת אקרקפתא דגברא מונח אפ\"ה אמרי' בפרק השותפין שהם פטורים וע\"ש בב\"י שהאריך מדינים אלו ומ\"ש שהקשה מההיא דבר חמא דסנהדרין דקיבל עליה כרגא דר\"פ דכולהו שנין ומה שתירץ שם גם עיין בב\"י כאן מה שתירץ על קושיא הנ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואדם בטל שאין לו מו\"מ בעיר כו' ל' הגמרא כתבתי בפרישה ולכאורה משמע מלשון רבינו שאדם כזה מן הדין הוא פטור ממס מדכתב שפטרוהו שאדם בטל הוא ומ\"מ כיון שגבאי המלך רצו ליטול ממנו מס אם לא שהם הצילוהו צריך ליתן לקהל בכל שיעור אותו הצלה ואף שגם זולתו היו גובין מן הקהל חוק הקצוב עליהן מדי שנה בשנה אפ\"ה כיון שדרך גבייתא הוא מכל איש ואיש בפני עצמו חייב ליתן כל חלקו ובתרווייהו לא ס\"ל הת\"ה הכי בסימן שמ\"ב שכתב שם אאדם בטל שצריך ליתן ג\"כ מדינא דמלכותא אם יש לו ממון ומש\"ה אם הקהל גובין המס ביניהן גובין ג\"כ מאדם בטל רק שאין גובין כ\"כ מאדם בטל כמאחרים כשקהל גובין ביניהן כיון שאינו מרויח בעיר וכ\"ש בהאי שפטרו אותו עבדי המלך אף על גב דהם הגורמים ויוסיף עליהן מ\"מ אין לגבות ממנו כ\"כ כמו מאחרים ע\"ש והארכתי שם מזה בחידושי וכתבתי שלשון ש\"ע כלשון רבינו וכן דקדקתי מלשון רשב\"ם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " חייב בעה\"ב לתקנו עיין בב\"י שכתב טעמו דהרמב\"ם [וקצת מנהו בב\"ח]: ואם אינו רוצה [כו'] כופהו ל' ב\"י על המשנה שכתבתי כתב נ\"י ז\"ל וא\"ת למה הוצרך לבנות הבית יכפהו לבנות כבר הקשו זה בירושלמי ותירצו דהכא במאי עסקינן כשאינו כלומר שהלך למדינת הים דבכהאי גוונא אין כופין אותו שאין ב\"ד יורדין לנכסיו שלא בפניו וש\"מ דכל שישנו כופין אותו לבנות וכן דעת הרמב\"ן ז\"ל אבל הרשב\"א כתב דהירושלמי ס\"ל כרב אחי שר הבירה דאית ליה אין נפרעין מן האדם שלא בפניו ואפילו מן התקנה כדמוכח בהכותב אבל אנן דס\"ל כרבי נתן דאמר נפרעין מתקנה כדי שלא יהא כ\"א נוטל ממון חבירו והולך למ\"ה אם אמת דכשישנו כופה אפילו כשאינו נמי כופה (נראה דה\"ט כיון שהיה כאן ודיבר עמו לבנות דהכי משמעות המשנה דקתני א\"ל בעל העלייה לבנות והוא אינו רוצה וכיון שהדין נותן שיבנה ולא רצה וברח שייך ג\"כ התקנה כמו בלוה מחבירו) אלא דסברא דגמרא דידן היא שאין כופין אותו כלל שאין לזה שיעבוד אלא על הבית אבל לא נשתעבדו לו נכסיו שנכוף אותו לבנות בע\"כ וכן דעת הראב\"ד ז\"ל ע\"כ והרמב\"ם בפרק ד' דשכנים כתב כדעת הרמב\"ן והוא דעת רבינו ובפרק הנזכר הזכיר ג\"כ המ\"מ ב' הסברות עכ\"ל ב\"י אבל בכ\"מ שם כתב וז\"ל כתב המ\"מ ז\"ל וכתבו הרמב\"ן ווה נראה שהוא דעת המחבר ע\"כ ולי נראה שאין דעת רבינו כן ומ\"ש בראש הפרק כופה את בע\"ה לבנותו כשהיה היינו דוקא כשנפל כותל מכותלי הבית בע\"כ צריך לבנותו כדי שלא יפול כל הבית הילכך בעל העלייה יכול לכפותו אבל הכא שנפל כל הבית אם אין בעה\"ב רוצה לבנותו אין בעל העלייה יכול לכופו עכ\"ל הכ\"מ והנה כלשון הרמב\"ם כתב ג\"כ רבינו שבנתקלקלו הכתלים כתב כאן כופהו בעל העלייה ובנפל הבית והעלייה כולו כ\"ר בס\"ו א\"ל בעל העלייה לב\"ה לבנות הבית ולא רצה כו' כלשון המשנה ולא הזכיר כופהו ואי איירי בסמוך דוקא כשאינו לא הו\"ל לרבינו לסתום אלא לפרש וג\"כ קשה למה כתב ברישא כופהו ומדבר כשישנו ובסיפא כשאינו. אבל לפי מ\"ש הכ\"מ ניחא ונראה דבקלקול הבית כופה אפילו שלא בפניו דהיינו שיורדין לנכסיו. והא דכ\"ר והרמב\"ם כופהו סתם דמשמע דכופה אותו כשישנו ולא כתב רבותא נראה דה\"ט משום דאין סברא לירד לנכסיו שלא בפניו בבנין זה אלא דוקא כשהיה בפנינו וא\"ל לבנות ורצו ב\"ד לכפות אותו והוא ברח דאז דוקא שייך לירד לנכסיו כמו בלוה מחבירו וכמ\"ש בסמוך ודוק: והתקרה בעצמה כתב הרמב\"ם כו' עד ורש\"י פי' דוקא כו' שם בפרק הבית והעלייה נפחתה העלייה ואין בעל הבית רוצה לתקן הרי בעל העלייה יורד ודר למטה (וכ\"ר דין זה בסימן שי\"ב בדין שכירות בתים כי רש\"י והרא\"ש מוקמי לה בשכירות וכאשר יתבאר בסמוך בס\"ד) עד שיתקן את העלייה רבי יוסי אומר תחתון נותן התקרה והעליון נותן את המעזיבה ע\"כ וז\"ל רש\"י שם הבית והעלייה נפחתה כו' גרסינן ולא גרסינן הכא של שנים דהא בשוכר קאי כדאמר בגמרא עכ\"ל (ור\"ל דשם בגמרא תיכף אחר המשנה פריך ה\"ד אי דאמר עלייה זו כו' אלא דאמר עלייה סתם כו' ואי איירי בשותפין לא הוה ק\"מ) וכתב הרא\"ש ז\"ל ומתני' בשוכר ומשכיר וכן פירש\"י והך דבית הבד פירש\"י בשותפין משום דס\"ל דמתני' דהבית והעלייה ל\"מ מיירי בשותפין דמילתא דפשיטא כו' (וכמש\"ר כאן לשונו וכ\"כ התוס' דמטעם זה פשוט להמקשן הנ\"ל דלא איירי המשנה בשותפין ומש\"ה הקשה ה\"ד כו' וכנ\"ל ע\"ש וגם נ\"י כתב עוד הוכחה אחרת ע\"ש) עד והא דאיתא לקמן תחתון שבא לסכך בארזים שומעין לו כו' ובשותפין מיירי אית ספרים דלא גרסי לסכך אלא לשנות ואעמודים קאי ואפילו אי גרסינן לסכך איכא למימר דמיירי שגם התחתון יש לו עלייה כגון שיש ב' עליות זו על גבי זו עכ\"ל. וכב\"י דמבואר בדברי רש\"י דלא כמו שפירש הרא\"ש שהרי כתב על מתני' הסמוכה ז\"ל אמר בעל העלייה לבע\"ה לבנות החומה והתקרה התחתונה המוטלין עליו לבנות והוא יבנה החומה מן התקרה ולמעלה ותקרה העליונה עם הגג ע\"כ הרי כתב בפירוש שעל ב\"ה לבנות התקרה וכמ\"ש הרמב\"ם עכ\"ל. ולעד\"נ דלק\"מ ותשובתו בצידו מבואר בדברי רש\"י והרא\"ש והוא שלא כתב הרא\"ש בשם רש\"י כן כ\"א בהיות חומות הבית והעלייה וגם הגג שע\"ג על עומדיה רק שנתקלקל התקרה בהא כתב הרא\"ש כיון כו' עד ועל דעת כן חלקו מתחילה שבעל העלייה יתקן את הגג שעליה שלא ירדו הגשמים ומש\"ה ��תקרת העלייה לא איכפת ליה ומדלא התנה בעל העלייה מתחילה מש\"ה עליו לתקנו מה שא\"כ היכא שנפל כל הבית והעלייה עם הגג בודאי בכהא אפילו שניהם רוצים לבנות ובאו לפנינו למשפט להורות מה שמיחייב כ\"א לבנות היינו פוסקים שבע\"ה יבנה ביתו התחתון עם התקרה ובעל העלייה עלייתו עם הגג או התקרה שעליו אחר שא\"א לתחתון בלא גג או תקרה דהא דנשתעבד העליון לתקן לו הגג כמ\"ש הרא\"ש היינו דוקא בזמן שהעלייה קיימת ודר בה וצריך לתקנה עבור עצמו שלא ירדו עליו גשמים אזי פטור הבע\"ה מאותה הוצאה אבל עכשיו שנפל כולו ורוצה בע\"ה לבנות החומה התחתונה בודאי אין טעם להכריח בעל העלייה לבנות לו תקרה או גג לביתו וז\"ש רש\"י שם אמר בעל העלייה לבע\"ה לבנות החומה והתקרה התחתונה המוטלין עליו לבנות והוא יבנה החומה מן התקרה ומעלה ותקרה העליונה של גג ור\"ל כ\"א מאתנו נבנה מחדש בשוה אתה תבנה חומות ותקרה התחתונה ואני אבנה ג\"כ חומות ותקרה העליונה וזהו דומה לנפחת בית הבד שכתב הרא\"ש בעצמו והטעם דצריך התחתון לתקנו משום דגם הוא צריך לתיקונו כיון שאין עליו גג וק\"ל. אלא אי קשיא הא קשיא א\"כ מאי מקשה הרא\"ש לנפשו מהא דאמר בגמרא לקמן תחתון שבא לסכך בארזים כו' דנשמע מינה דהתחתון מתקן התקרה הא שם ג\"כ בבית והעלייה שנפלו מיירי ושם גם רש\"י מודה דבע\"ה מתקן התקרה התחתונה. ויש לדחוק וליישב דהרא\"ש לא הקשה אההיא דבא לסכך בארזים אלא לשיטת התוספות דהתוס' לא ס\"ל האי חילוק שכתב הרא\"ש משום דיש גג למעלה א\"צ התחתון לתקן התקרה דא\"כ לא הוי מקשו מידי בסוף דף קי\"ז בד\"ה וכן בית הבד דלפרש\"י מיירי באחין ושותפין והקשה עליו א\"כ דגם באחין ושותפין צריך התחתון לתקן התקרה מנ\"ל להגמרא להקשות לעיל ה\"ד אי דאמר כו' דילמא ג\"כ איירי באחין ולפמ\"ש הרא\"ש לחלק דשאני התם דיש הגג לק\"מ וכיון דע\"כ לא ס\"ל האי חילוק מש\"ה הקשו ארש\"י מהא דבא לסכך בארזים וע\"ז כתב הרא\"ש דאפילו לסברת התוספות לק\"מ מהא דבא לסכך בארזים די\"ל דמיירי ביש ב' עליות זעג\"ז כו' ודוק היטב שזה נ\"ל בביאור דברי רש\"י לשיטת הרא\"ש ויש ראיה לזה מלשון רש\"י שהבאתי לקמן ס\"ג בהושפלה התקרה כו' וכמ\"ש שם וגם הב\"י עצמו כתב שם דרש\"י ס\"ל דא\"צ התחתון לבנות התקרה ע\"ש וא\"כ דברי רש\"י סותרין אהדדי וע\"פ מ\"ש נתבאר שדעת רש\"י ורא\"ש ונ\"י אף שבשוכר ומשכיר ס\"ל לרבנן דתחתון נותן הכל מכל מקום בשותפים גם רבנן מודים דהעליון מתקן הכל בין תקרה בין מעזיבה מטעם שכתב הרא\"ש. אבל הרמב\"ם כתב פ\"ד דשכנים כמו שכ\"ר בשמו דבשותפים התקרה על בעל הבית והמעזיבה על בעל העלייה ובפ\"ו דשכירות כתב דהכל על התחתון וכתב המ\"מ שנ\"ל שגם הוא מפרש למתניתא קמייתא הנ\"ל בשכירות כרש\"י וס\"ל דוקא בשוכר ומשכיר דפליגי רבנן וס\"ל דגם המעזיבה על התחתון אבל בשותפין ס\"ל כר\"י שהתקרה על התחתון והמעזיבה על העליון והטעם כתבתי בפרישה נמצא דבין לרש\"י והרא\"ש ובין הרמב\"ם הלכה כרבנן דמתני' וכ\"ע ס\"ל דהמשנה איירי בשוכר ומשכיר ורבנן לא איירי כלל בשותפין ובסברא פליגי בשותפים וכמ\"ש לדעת האחרים שהביא נ\"י גם כן ס\"ל דהמשנה איירי בשוכר ומשכיר אלא שמשמע מלשון דס\"ל הלכה כר\"י והגמרא דהקשה בפשיטות ה\"ד אי דאמר כו' וס\"ל דהמשנה לא איירי בשותפין א\"ש לכ\"ע אלא שלהרא\"ש והרמב\"ם ולהאחרים לכל אחד צ\"ל טעם בפני עצמו למה פשט להגמרא כך. להרא\"ש ה\"ט כמ\"ש לעיל דבשותפין כ\"ע מודים דא\"צ לעשות התחתון אפילו התקרה וכ\"כ התוספות. ולהרמב\"ם צ\"ל דהוכחת הגמרא היא משום דבשותפים כ\"ע מודים דא\"צ לעשות התחתון המעזיבה. ולהאחרים צ\"ל איפכא דהוכחת הגמרא היא בדשותפים כ\"ע מודים דצריך לעשות התחתון אפילו המעזיבה ודוק. ובזה דברי רבינו מבוארים ומפורש שמ\"ש ורש\"י פי' דוקא כו' ה\"ק רש\"י ל\"ג במשנה של שנים משום דבשוכר ומשכיר איירי ופירשו הרא\"ש דדוקא בשוכר כו'. ובנ\"י על משנה ראשונה הנ\"ל כתב עוד סברא שלישית וז\"ל ואחרים דקדקו עוד מדא\"ר יוסי עליון נותן מעזיבה ואיכא בגמרא טעמא משום אשוויי גומות ובשלמא בשוכר ניחא דהא אמרינן בפרק השואל על השוכר להטיח את גגו משום דמעשה הדיוט הוא אבל בשותפין ודאי תחתון נותן את הכל עכ\"ל. ונ\"ל דר\"ל דאחרים כ\"כ וליה לא ס\"ל דאל\"כ סותר למ\"ש בפירוש משנה שניה לבנות עד התקרה כו' וכנ\"ל ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " הושפלה התקרה כו' ז\"ל העובדא בפרק קמא דבתרא הנהו בי תרי דהוו דיירי חד דייר בעליונה וחד דייר בתחתונה איתבר מתתאי א\"ל אידך תא נסתריה ונבניה כו' אבל מטו כשורי למטה מי' מצי א\"ל רשותא דידי הוא ולא משועבד לך כו' פירש רש\"י איתבר תתאי נטבעו הכתלים התחתונים בארץ עד ששפלה תקרת העלייה ואין התחתון יכול ליכנס לתוכו אא\"כ שוחה עכ\"ל ולא רצה לפרש דמיירי שנשברה תקרת הבית משום דאז יש חסרון בתקרה עצמה לא שייך שיאמר לו נסתריה ונבניה דמשמע. נבנה יחד ומשמע דתחילת דבריו דינא קא\"ל דהא בשותפים העליון נותן הכל שהגג קיים וכמ\"ש הרא\"ש לדעת רש\"י אבל אם הקלקול מהכתלים התחתונים א\"ש מ\"ש שיבנו שניהם דהיינו התחתון הכתלים והעליון התקרה והמעזיבה כדינא לשיטת הרא\"ש. ולשוטת הנ\"י בשם האחרים הנ\"ל התחתון בונה הכתלים התחתונים ותקרה ומעזיבה והעליון הכתלים העליונים דהא כיון שנטבעו הכתלים התחתונים הוצרכו לבנות הכל מחדש משא\"כ אם הושפלה התקרה מחמת עצמה. אבל הרמב\"ם בפ\"י דשכנים כתב ונתדלדלו קורות הבתים כו' משמע דמפרש ליה כשהקלקול בגוף התקרה והוא לשיטתו אזיל דס\"ל דבשותפין תחתון נותן תקרה ועליון מעזיבה ולהכי א\"ש שאמרו תא ונסתריה ונבניה כו' ורבינו לא נחית להכריע ביניהם ולפיכך כתב הושפלה התקרה שהוא לשון משותף לב' הפירושים שאפשר שהושפלה בסיבת שנטבעו הכתלים התחתונים או בסיבה שנתדלדלו הקורות ע\"כ תוכן דברי ב\"י לא לשונו אלא כוונתו. ול\"נ דאין לשון רבינו שכתב הושפלה התקרה וירדה כו' סובל לפרשו דר\"ל שנטבעו הכתלים דהכתלים לא נזכרו בדברי רבינו לכנלע\"ד פשוט דגם כוונת רבינו הוא כדפירשו הרמב\"ם דירד התקרה והא דכתב דהתחתון צריך לסייע אף שכבר נתבאר שרבינו דאזיל בשיטת הרא\"ש ס\"ל כרש\"י דעל העליון לתקן התקרה בשותפין נראה דשאני הכא כיון שהעליון יכול לדור. וכמ\"ש בפרישה ורש\"י לא פירשו בע\"א אלא משום דלשון הגמרא משמע ליה דאכתלים קאי ובלה\"נ דברי ב\"י דחוקים מאוד במ\"ש דלרש\"י הוה קשה דמדעלתה על דעתו דההוא גברא שיסייעהו לבנות וההוא גברא בתחילת דבריו דינא קא\"ל מש\"ה הוצרך לפרשו דמיירי בנטבעו הכתלים מי הגיד זה דדינא קאמר בתחילת דבריו ובסוף דבריו לאו דינא קאמר דהא רב חמא קא\"ל דבדינא קא מעכב ולא כעלתה על דעתו אלא ודאי לא פירשו רש\"י כן אלא מפני דלשון הגמרא משמע ליה כן ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם אין להם במה שיבנו כו' שם דף קי\"ז גרסי' אין לו לזה ולא לזה מאי תניא אין לו לזה ולא לזה אין לו לבעל העלייה בקרקע כלום תניא רבי נתן אומר תחתון נוטל ב' חלקים והעליון נוטל שלי�� ע\"כ ופירש\"י אין לו לזה כו' שעניים הם ובעל הקרקע רוצה למכור הקרקע מאי אית ליה לבעל העלייה בקרקע או לא עכ\"ל וצ\"ל דכוונת רש\"י הוא דבע\"ה רוצה למכרו ובעל העלייה רוצה לעכב בידו שלא למכרו מאי מי יש לו חלק בקרקע ומצי לעכבו או לא וע\"ז מביא הגמרא שני הברייתות לברייתא ראשונה דאין לו לבעל העלייה בקרקע כלום לא מצי מעכבו לברייתא שניה מצי מעכבו עד שיתן לו שלישית עכ\"פ ואפשר שסבירא ליה שלא ימכרנו כלל בע\"כ הואיל ויש לו חלק בה ויאמר לו לא אמכור שיעבוד שלי אפילו בדמים הרבה שהיום או מחר תשיג ידי ואבנה על הקרקע אבל אין לפרש האיבעיא כששניהן רוצים למכור ואיבעיא ליה כמה מגיע מדמי המכירה לזה וכמה לזה דא\"כ משמע שפשוט ליה שמגיע לבעל העלייה חלק מה ולא הו\"ל לרש\"י לכתוב בהאיבעיא או לא וגם מוכח כן בגמרא דמייתי עלה ברייתא דאין לו בה כלום והו\"ל להפשטן להשיב להאבעיין מאי דפשוט לך ליתן לו חלק מה ז\"א להאי ברייתא קמייתא ועוד כיון דלהברייתא דקתני אין לו כלום ס\"ל דימכרנו הב\"ה בע\"כ של בעל העלייה ואם כן למה לא נפרש לשון רש\"י על האיבעיא בקיצור גם ע\"ז כדי להשוות לשון רש\"י על האיבעיא <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> הברייתא שמייתי עליה וגם התוספות פירשו לרש\"י כן ומש\"ה הקשו שם לרש\"י ממ\"נ כו' ע\"ש וכתבו שר\"י פירשו שגם ב\"ה אינו רוצה למכרה אלא לזרעה כולה עד שתשיג יד אחד מהן לבנותה ובעל העלייה אומר גם לי הקרקע משועבדת ורוצה לזרוע חלקו מאי וע\"ז מביא התרצן שני ברייתות וא\"ש (וגם הברייתא) [להברייתא] קמייתא דמייתי דאין לו לבעל העלייה בקרקע כלום איירי דוקא בהכי דבעה\"ב רוצה לזרעה מכח קושיית התוס' דכיון דאין לו כלום ודאי לא יתרצה למכרה דהיום או מחר יוכל לבנות וכנ\"ל אבל הברייתא השנייה דאר\"נ דבעל העלייה יטול שליש יתפרש בבא ב\"ה לזרוע ואפילו בע\"כ של בעל העלייה או באם נתרצו שניהם אמכירה וזש\"ר לפי מאי דקיי\"ל כההיא ברייתא דר\"נ דאם שניהן נתרצו למכור דיטול בעל העלייה שליש והוא פשוט בעיני כל ואין זה פירוש רש\"י ולא פירוש התוס' כי לא דברו מזה. ומהתימה על הב\"י שכתב על דברי רבינו לשון האיבעיא וברייתא דר\"נ ופי' רש\"י וסתירת ר\"י לפי' של רש\"י ומסיק וכתב על פירוש ר\"י ז\"ל וכ\"כ הרא\"ש ורבינו כתב ב' פירושים דגם לפי' התוס' דינו של רש\"י אמת אפשר שגם לדעת רש\"י דינם של התוס' אמת עכ\"ל ב\"י. ונראה דכוונתו הוא אם בזריעה דנשאר הבעל עלייה בשיעבודו ס\"ל דנוטל שליש כ\"ש כשמכרו ואז נתרחק משיעבודו דנוטל שליש ומפני שי\"ל דמה\"ט כתב רש\"י במכירה דוקא דיטול שליש מש\"ה כתב דמ\"מ אפשר שגם לדעתו דינם של התוס' הוא אמיתי ולפ\"ז קשה דהו\"ל לרבינו להקדים דין מכירה הפשוט לדין זריעה ולכתבה בדרך לא זו אף זו אם לא שתאמר דקמ\"ל דגם במכירה אינו נוטל אלא שליש והוא דוחק ולעד\"נ פשוט דאין בין רש\"י לתוספות אלא בפי' דהאיבעיין דרש\"י פירשו נמי אמכירה וכ\"ש אזריעה ור\"י הוכיח דהאיבעיין לא עלתה על דעתו שימכרנו בע\"ה בע\"כ דדעת בעל העלייה (אבל כשנתפייס גם בעל העלייה למכרה כשיתנו לו חלקו אלא שמחולקים המה בכמה יהיה חלקו מזה לא איירי האיבעיין אבל ברייתא דר\"נ י\"ל דאיירי בהכי גם לפי' ר\"י ומש\"ה דקדק רבינו וכתב ואם מוכרין אותו מדעת שניהן דאילו שלא מדעת בעל העלייה למכרה לה לגמרי שלא יהיה לבעל העלייה שיעבוד לבנות עליה עלייה אינו יכול למכרה אפילו אם ירצה ליתן לו שליש או חצי דמי המכירה וכמ\"ש לעיל וברישא סתם ולא כתב דיזרע כל א' בחלק שלו משום ד��ל אחד יעשה בחלק שלו מה שירצה זולת המכירה שצריך שיהיה מרצונם והרא\"ש דנקט בדבריו זריעה משום דג\"כ קאי אלשון האיבעיא ע\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לא שנא אם הם שוכר ומשכיר כו' כתב ב\"י ז\"ל ומ\"ש התוספות וכן בית הבד פ\"ה דמיירי בשני אחים כו' ולא בשוכר ומשכיר אין כוונתו לומר דבשוכר ומשכיר ליתא דין זה אלא דבפירוש המשנה נחלקו אבל לענין הדין שוכר ומשכיר ושותפין שווים הם עכ\"ל ב\"י ודבריו תמוהים לי כי ז\"ל התוס' בדף קי\"ז וכן בית הבד כו' פי' הקונטרס דאיירי באחין שחלקו כמו פלוגתא דרבי יודא ורבנן ולא בשוכר ומשכיר וק\"ק דמשמע דפליגי הכא רב ושמואל בגמרא דמיירי בשוכר ומשכיר דומיא דההיא דפליגי לעיל ועוד אי באחין שחלקו מוטל על התחתון לבנות התקרה אמאי איצטריך לאוקמי ההיא דלעיל בנפחתה העלייה בשוכר ומשכיר נוקמה באחין שחלקו ואי האי וכן אנפחתה העלייה דלעיל קאי אמאי הפסיק ביניהם ולא הסמיכם עכ\"ל והנה יש לדקדק בדברי התוספות דדבריהם הללו נראים סותרים זא\"ז דמכח שני קושיות הראשונות מוכח דס\"ל דהאי משנה דבית הבד איירי דוקא בשוכר ומשכיר דומיא דההיא דנפחתה באחין ס\"ל דלתרווייהו אין על התחתון לתקן התקרה ומ\"ש בסוף מדלא הסמיכן רבי יחד מוכח דגם באחין דינא הכי ומש\"ה סמכו למשנת הבית והעלייה שנפלו דמיירי גם באחין וכדפירש רש\"י שם וע\"ק דהתוספות סתמו דבריהן ולא גילו דעתם אי מיירי בשוכר דוקא כהוכחת קושיות הראשונות. או גם באחין כהוכחה מקושיא האחרונה לכן נראה דהכי הצעת פי' דברי התוס' דהתחילו וכתבו דרש\"י פי' משנה זו גם באחין דומיא דמשנה השנויה לפני זה דפליגי בה ר\"י ורבנן ולא בשוכר ומשכיר ובאו ללמדנו דאל תטעה לומר דכוונתו הוא דלא מיירי בשוכר ומשכיר כלל דהא מפלוגתא דרב ושמואל מוכח דמיירי גם כאן בשוכר ומשכיר ועוד דמכח הקושיא השניה משמע דאיירי כאן דוקא בשוכר ומשכיר ולא באחין ומיהו זה אי אפשר לומר דלא איירי כאן באחין כלל דא\"כ הו\"ל לרבי המסדר המשניות להסמיך דינו דנפחתה יחד אלא ודאי לכך סדרם כן דאיירי משנה זו גם באחין ואף דבנפחתה העלייה אין הדין כן באחין צריכין לחלק בין נפחתה דבית הבד לנפחתה העלייה הנ\"ל ואף שלא כתבו שום חילוק דבינייהו אין זה דבר חדש הוא שכיוצא בו כמה פעמים מצינו מה שחסר בדברי התוספות כתב הרא\"ש והוסיפו גם כאן כתב וחילק בינייהו וכתב דשאני בית הבד דלית ליה גג וכמ\"ש ג\"כ רבינו וכ\"נ לומר במ\"ש התוספות במשנה דנפחתה בד\"ה הבית והעלייה דהתחילו וכתבו שם דלא מיירי באחין וחזרו והקשו ע\"ז מההיא דבא לשנות לסכך בשקמים כו' עיין שם דאף דלא כתבו שום תירוץ על אותה קושיא מ\"מ מש\"ה לא חזרו מדבריהן דלא באחין מיירי אותה המשנה דהרי מוכח כן בגמרא וכמ\"ש התוספות שם לפני זה וגם שם בא הרא\"ש והוסיף בדבריו ובו מתרץ קושיא דהתוספות וכמ\"ש בדרישה בר\"ס זה דיש חילוק בין נפל כו' או לא ע\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואם נתרצה בעל הגינה כו' וכתב ב\"י בספרי הרי\"ף והרא\"ש מסיים בה הכי הכא דעתו לדחוייה ומש\"ה לא קני עד דמפני להו באפיה משמע מדבריהם דאי מפני להו דלא באפיה לא קנה ולא ידעתי למה לא הזכיר רבינו כך עכ\"ל ואני אומר בישוב דברי רבינו הלא גם הרמב\"ם פ\"ג דשכנים לא הזכיר דצריך לפנות בפניו ומסתבר טעמייהו דהרמב\"ם ורבינו דכיון דא\"ל זה הגיעוך והוא עביד מעשה ופינה אותם לאו כל כמיניה לחזור בו ולומר דחיתי אותך דכולי האי לא הפקיעו חכמים זכותו ולומר דכוונתו היה להשטות בו ועוד כיון דאי לא תני במתני' הילך יציאתך היה משמע אפילו לא פנינהו כלל נמי קנה וכדמשמע מלשון המקשן גם השתא דמוקמינן לה בפינם מנ\"ל לפרש ובפינה בפניו איירי כיון דמתני' סתמא קתני משקיבל עליו כו' אין שומעין לו וא\"ת כיון דמכח קושיא הילך יציאתך הוצרכנו לתרץ ולומר דיכול לומר כוונתי לדחות מש\"ה ס\"ל דלא יצאנו מזה עד שפנינהו בפניו ושתק א\"כ תקשה לנפשך אף בפנינהו [בפניו] נאמר כן וצ\"ל דכל דעבד מעשה בפניו ע\"פ דיבורו ושתק לא כיון לדחות א\"כ נמי נאמר ליה איך תאמר שכוונתך לדחות ולא לזכות לו למה לא יראת דיעבוד מעשה ע\"פ דיבורך ועוד דא\"כ ליפלוג וליתני בדידיה במשקיבל עליו דכי פנינהו שלא בפניו לא זכה עוד אי בפנינהו מיירי הכי הו\"ל למיתני אפילו משקיבל עליו א\"ל החזירם לי ואתן לך שכר טרחתך אין שומעין כו' ומדלא קתני הכי אלא א\"ל הילך את יציאתך משמעותו דה\"ק ליה איני יודע אם אתה פנית אותם אם שלוחך ובאם שהוצאת מידי הרי לך יציאתך זהו נ\"ל לדעת הרמב\"ם ורבינו וגם לדעת הרי\"ף והרא\"ש צ\"ל כן ומה שכתבו עד דפנינהו באפיה נ\"ל לפרש דה\"ק חיישינן דכוונתו היה לדחותו מש\"ה לא קני עד שהם פנויין מפניו של זה ואינם עוד בחצר ומילתא בטעמא קאמר דודאי כל שא\"ל הגיעוך אם כוונתו לדחות לא היה ממתין עד שפינם אבל כל זמן שלא פינם יכול לומר העמדתי שומרים ע\"ז לראות שבעת שתרצה לפנות אותם אזי אבוא ואחזור בי אבל אם הם כבר פנוים אפילו שלא בפניו לא יוכל לומר כן כיון דאינו מביא שומרים שהעמיד על השמירות ואדרבה דה\"ז פינם ותו לא מהימן לומר שכיון לדחות ומשה\"נ כתבו עד דמפני ליה באפי' ולא כתבו עד שיפנם לפניו וגם לא כתבו הרי\"ף והרא\"ש תיבת ושתק דלפי' הב\"י העיקר תליא במאי דשתקו ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כל שהעליון יכול לפשוט כו' שם בדף האחרון דב\"מ תנן שתי גנות זו ע\"ג זו והירק בנתים ר\"מ אומר של עליון רבי יודא אומר של תחתון אמר רבי מאיר אם ירצה העליון ליקח את עפרו אין כאן ירק אמר רבי יודא אם ירצה התחתון למלאות את גינתו אין כאן ירק א\"ר מאיר מאחר ששניהן יכולים למחות זה על זה רואין מהיכן ירק זה חי א\"ר שמעון כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי הוא שלו והשאר של תחתון עכ\"ל המשנה ופירש\"י כו' [עב\"ח שהביאו] ופסקו בגמרא הלכתא כר\"ש ובלבד שלא יאנס עוד שם בעי רב ענן ואיתימא רבי ירמיה מגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו מגיע לעיקרו ואין מגיע לנופו מאי תיקו זו גירסת ספרינו אבל הרא\"ש לא גרס אלא מגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו מאי וכן גירסת הרמב\"ם והרי\"ף לא הביא איבעיא זו כלל וצריכים אנו למודעי מ\"ט דהני רבוותא דזה גרס כך וזה גרס כך ומ\"ט דרבינו דלא תפס גירסת הרא\"ש והניחו הב\"י בתימה ע\"ש ועוד צריך טעם דבהגיע לנופו ולא לעיקר כתב הרמב\"ם לא יטול ולא כתב חולקין ע\"ש ועוד דרבינו כתב בעיא דהגיע לעיקר כו' תחילה ובגמרא איבעיא ליה בהגיע לנופו תחילה. וליישב כ\"ז אקדים לך שתי הקדמות. הא' שאף שפירש\"י שטעמו של ר\"ש הוא משום דס\"ל כר\"מ וכנ\"ל אין טעם זה מוכרע דנוכל לומר טעם אחרינא וכמ\"ש בפרישה דמסתבר לר\"ש טעם דתרווייהו ומש\"ה ס\"ל כיון דיש ביד כ\"א לגרום שלא יגדל הירק זה נוטל עד שידו מגעת בו כו'. השנית דכתב המ\"מ שם בפ\"ד דשכנים על הא דכתב הרמב\"ם שם היה מגיע לנופו כו' בעיא דלא איפשיטא שם וי\"ג היה מגיע לעיקרו ואין מגיע לנופו מהו עכ\"ל ועוד דע שהרא\"ש כ' שם ז\"ל בעי רבי ירמיה הגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו מאי תיקו ותמיהני למה עלתה איבעיא זו בתיקו כיון דטעמא דר\"ש משום דכל מה שהעליון יכול ליטול בפשיטת יד אינו מתייאש ממנו ומן השאר הוא מתייאש כו' אם כן מיפשטא שפיר הך האיבעיא דכל שהעיקר נתלש עם הנוף הוא של העליון והשאר הוא לתחתון עכ\"ל והנה נראה דרבינו מפני זאת הקושיא שהיא לטעם של רש\"י דוקא וכמ\"ש הרא\"ש כיון שהטעם כו' וגם מפני גירסת הספרים שמצא רבינו וכמ\"ש ג\"כ בספרים שלנו שאיבעיא ליה ג\"כ הגיע לעיקרו ולא לנופו דלטעם של רש\"י אין טעם לאיבעיא זו כלל (ומ\"ש ב\"י דגם בכה\"ג י\"ל דמפקירו משום דחושש פן ילעוז עליו חבירו שנוטל מה שהוא בתוך תחומו הוא דוחק כיון שמגיע לעיקרו ויכול לתלוש בדרך התלישה אדרבה התחתון לא יטלנו ויפקירנו מהאי חששא וניחא לנו לומר כן מאחר שמן הדין הכל שלו בשלמא בהגיע לנופו ולא לעיקר יש טעם כיון דסדר התלישה הוא מן העיקר ואמר התחתון שהעליון נכנס לגינתו שלא מדעתו ותלשו והוא גנאי להעליון וכמ\"ש הב\"י וגם משום דשדינן הנוף בתר עיקר) מכח זה ס\"ל לרבינו דר\"ש ס\"ל אידך טעמא שכתבתי בפרישה והשתא שפיר קמיבעיא ליה בתרווייהו כיון דלכל אחד מה שגדל בתחומו הוא שלו מדינא ומשה\"נ הקדים רבינו הך בעיא דהגיע לעיקר כו' משום דהיא הוכחה (על) [נגד] טעמו של רש\"י וטעם של האיבעיות הללו [הוא כמ\"ש בפרישה] וס\"ל לרבינו דאף שהרא\"ש תמה על ע\"ז מ\"מ לא איפשיטא האיבעיא ולא תמה כ\"א על הטעם של רש\"י וכמ\"ש וכיון שיש טעם אחרינא שפיר גרסינן להן. והרי\"ף ג\"כ לא היה לפניו אלא בעיא דהגיע לנופו כו' וס\"ל טעם של רש\"י וכיון שיש לתמוה על האיבעיא לפי הטעם וכמו שכתב הרא\"ש ל\"ג לה כלל. והרמב\"ם ג\"כ לא היה לפניו אלא גי' הגיע לנופו כו' וכמ\"ש ומכח קושיית הרא\"ש ס\"ל דהאיבעיא מיירי כשאין העיקר נתלש עם הנוף ואל תתמה ע\"ז שהרי הרא\"ש כתב והשאר הוא לתחתון ור\"ל כשאינו נתלש העיקר עמו וקא מיבעיא ליה כיון שהעיקר אינו נתלש ונשאר להתחתון אמרינן דשדינן לנוף בתר העיקר וישאר ג\"כ לתחתון או לא כיון דמ\"מ הוא נתלש בהגעת יד העליון וכיון דעל העיקר לא קמיבעיא ובודאי היא של תחתון מש\"ה כתב הרמב\"ם דמאחר דלא איפשיטא לא יטול בנוף כיון דהתחתון מוחזק בהעיקר ואם נטלו אין מוציאין להנוף מידו אבל מהעיקר לא מיירי אבל רבינו שהיה לפניו ב' אבעיות ס\"ל דקמיבעיא בנתלש העיקר עם נוף דומיא דאיבעיא אחרינא דהגיע לעיקר כו' דשם ודאי נתלש הנוף עמו וכיון דגם על העיקר קמיבעיא אין כאן שום מוחזק לחד מינהון מש\"ה כתב חולקין נמצא דעולה הכל יפה בס\"ד וחדא באידך תליא כפתור ופרח והב\"י העלה כמעט כל הדברים הללו בצ\"ע ואשר כתבתי הוא הנכון בעיני ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " וזה נותן כו' והרמב\"ם פ\"ד מה\"ש לא הזכיר נתינת דמי זיתיו כלל אלא כתב סתם הכל לבעל הקרקע והגיה עליו הראב\"ד ואני אומר נוטל דמי זיתיו כו' והמ\"מ כתב ב' תירוצים בדברי הרמב\"ם וכלל התירוצים הוא דס\"ל להרמב\"ם דכל ששטפו נהר ה\"ז אבידה המותרת דאייאושי קא מייאשי בעלים מיניה כזוטו של ים ושלוליתו של נהר ולהכי הכל לבעל הקרקע מיד ואינו נותן לו דמים כלל ואפ\"ה ס\"ל דכשנעקרו עם הגושים כיון שגדלו עם סיוע הגושים דין הוא שיקח בעל האילן חלק בהם וממילא אם בא הלה ליטול זיתיו אפילו בח\"ל אין שומעין לו כשזה אינו רוצה שהרי נתייאש ממנו ולא הוצרך ר\"י למימר טעם דאין שומעין לו משום ישוב א\"י (וכ\"כ הרמב\"ם עצמו שם בתחילת דבריו) אלא לאשמועינן דאפילו אם בעל הקרקע יניחנו ליטול זיתיו אפ\"ה אין שומעין לו משום ישוב א\"י א\"נ כל שלא נעקרו בגושיהן הוה טעמא משום הפקר כנ\"ל אבל בנעקרו בגושיהן לא שייך הפקר ובדין היה שיטול בעל האילן אילנו וילך לו אלא שמשום ישוב א\"י אין שומעין לו ולהכי נמי בעל הקרקע נוטל הכל ואינו נותן לו דמי זיתיו שהרי אומר לו הא זולתי אינך רשאי ליטול אילנך משום ישוב א\"י וא\"כ מאי אשלם לך ולהאי תירוצא בתרא דברי הרמב\"ם שכתב שם סתם בעל הקרקע נוטל הכל דמשמע שאינו נותן לו אפילו דמי זיתיו היינו דוקא בא\"י אבל בח\"ל ס\"ל כרבינו דנותן לו זיתיו גם לפי' זה אפשר דמודה הרמב\"ם דע\"כ לא קתני בברייתא אליבא דר\"י דאין שומעין משום ישוב א\"י אלא כשאין בעל הקרקע רוצה שיטלם אבל כשזה א\"ל טול אילנך שומעין לו ומטעם שכתבתי בפרישה אבל ב\"י כתב דנ\"ל יותר כדברי הראב\"ד וכמשמעות לשון רבינו דלעולם נותן לו דמי זיתיו והרמב\"ם נקט לשון הגמרא וקיצר במובן כדרכו וכן הסכים בד\"מ: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " ואם בא אחד לסתום כו' כל דאלים גבר מדקאמר ואם בא אחד משמע איזה שירצה אפילו בעל זאת האמצעית וקשה דזהו דלא כגמרא דלשם בעובדא דרב שימי בר אשי דאזל לעילאי ואמר להו תתאי שתו מיא ברישא אזל לתתאי א\"ל עילאי שתו מיא ברישא אדהכי סבר מיסכר ואשקויי אתו לקמיה דאביי א\"ל כבי תרי פירוש רש\"י כרב ושמואל עבדת לי ולא טעמינהו אביי לפירי דההוא שתא וכתבו התוס' שם ז\"ל דרב שימי סבר כיון דאמרינן כל דאלים גבר מותר להערים ולא דמי ממה נפשך מיצעי לא שתו ואעילאי ותתאי הוא שייך כל דאלים גבר עכ\"ל הרי לפנינו מוכח מהגמרא ע\"פ פירוש התוס' דבאמצעית לא אמרינן כל דאלים גבר וה\"ט דרב ושמואל ל\"פ בהו וכ\"ע ס\"ל דעליונים או תחתונים קדם להו מטעם דקאמרי ולא על רבינו לחוד קשה קושיא זו כ\"א גם על הרמב\"ם שכתב סתם כל דאלים גבר ודע דהרי\"ף והרא\"ש השמיטו האי עובדא דרב שימי ואביי ונראה דה\"ט משום דלא ס\"ל כתוס' אלא גם באמצעי שייך לומר כל דאלים גבר וה\"ט משום דאם גבר העליון לתחתון ובעי לסתמו יכול אמצעי למימר הלכה כרב ובדין היה שלא היה סותם העליון אלא שגברה ידו והשתא דגבר ידו עליו והתחתון כבר ייאש נפשו מיניה הו\"ל כאילו מחל לו זכותו לגבור על העליון ולסכרו ואין חילוק בין גבר בגבורת יד לגבר באשר הטעם בדיבורו ואביי חומרא בעלמא הנהיג לנפשו וק\"ל והיותר נראה דהרמב\"ם ורבינו ס\"ל דאביי לא ס\"ל דאמרינן בזה כד\"ג אלא דמסתפק ליה אי כרב אי כשמואל וא\"כ אין לאמצעי זכות בו לסכור ראשונה ורב שימי ס\"ל דסברות רב ושמואל שניהן טובים ונכוחים הן ומש\"ה כד\"ג ולפ\"ז כשבא האמצעי לסכור כדין עבד כיון שיש סברא לכאן ולכאן מיחשב ליה זה לגבורת יד במה שאומר להעליון הסברא הוא שהתחתון תחתון יסכור ברישא וכן להיפך אומר להתחתונים כשבאין למחות בידו ודוק. אבל אם האמה מושכת דרך הילוכה כו' לשון רבינו הוא כאוקימתא דגמרא הנ\"ל במשנה שכתבתי בפרישה ומהתימא על הרי\"ף והרא\"ש שהשמיטו להאי אוקימתא גם מדברי הרמב\"ם מוכח דס\"ל כוותייהו דכתב בספ\"ג דשכנים תחילה דין דכל דאלים גבר ואח\"כ כתב ז\"ל ובור קרוב לאמה מתמלא ראשון מפני ד\"ש עכ\"ל והיינו כלשון המשנה לחוד ודע דכתב עליו הראב\"ד ואפשר לפי שחזר הדין לכל דאלים גבר טוב הוא שנחוש לדרכי שלום ומי שקרוב לה הוא דאלים עכ\"ל. והמ\"מ הביא לדברי הראב\"ד שם וכתב עליו וז\"ל וכבר נתבאר דאליבא דרב העמיד��ה בדוקא במהלכת ע\"פ בורו ולא לשמואל ולפיכך תפסו הרי\"ף והרמב\"ם להמשנה כפשטה כמ\"ש הראב\"ד ז\"ל בהשגות שטוב הוא לחוש לד\"ש עכ\"ל המ\"מ. ונ\"ל ביאור דבריהן שאין כוונת הראב\"ד והמ\"מ לומר שמאחר שהדין כד\"ג נאמר שמפני ד\"ש הדין כן גם בבני נהרא שהקרוב קרוב להאמה יסכור וישקה ברישא דקורבתו אליה יחשב לו לכמו כד\"ג כמשמעות דבריהן דאף בדברי הרמב\"ם אפשר לפרש כן ותאמר שמ\"ש בסוף ובור הקרוב לאמה כו' אשלפניו קאי וכאילו אמר וכיון דכל המתגבר זכה מש\"ה בור הקרוב לאמה מתמלא ראשון אבל אין הלכות הרי\"ף מתיישבין בזה דכתב תחילה המשנה דהבור הסמוכה מתמלא ראשונה כו' ואח\"כ מסיק אדין דבני נהרא כד\"ג דא\"כ ודאי לא הו\"ל לסתום אלא לפרש והראב\"ד והמ\"מ כתבו דבריהן ופירוש להרי\"ף והרמב\"ם בשוה אלא נראה שהראב\"ד והמ\"מ ס\"ל שדעת הרי\"ף והרמב\"ם הוא לחלק בין בור הקרוב לאמה דבו דוקא אמרו דאית בה משום ד\"ש דאף באינה נמשכת ע\"פ הבור מ\"מ כיון שהולכת לבדה סמוכה לה אית בה משום ד\"ש משא\"כ בבני נהרא שהבורות ע\"פ השדות הן כולן רחוקים מהאמה ואף א\"ת שהן קרובים להאמה מכל מקום כיון שכולן קרובים ועומדין זא\"ז וא\"א להן להיות כולן סמוכות לה מש\"ה לא אמרו דאית בהו משום ד\"ש אלא כד\"ג וא\"ת א\"כ מאי מקשה בגמרא ארב מהא דתנן בור הקרוב לאמה כו' הא יש לחלק ביניהן כמ\"ש י\"ל דפריך לרב יהיה סברא הפוכה עם המשנה דקתני דהבור הסמוכה תתמלא ראשונה א\"כ נהי דלא אמרינן בבני נהרא שהעליון יהיה ראשון מש\"ה אחרון ג\"כ לא מסתבר שיהיה (ראשון) מאחר שיש לו צד קורבא יותר מאילו שתחתיו ולמה אמר רב תתאי יסתום ברישא וכנ\"ל לדעת הרי\"ף והרמב\"ם ומכח האי קושיא אוקמה שמואל אליבא דרב בעוברת ע\"פ הבור אבל אנן דקיי\"ל כד\"ג ובני נהרא מעלינן דרגא אחד לבור הסמוכה שתתמלא תחילה ולא גבורת יד [אלא] מפני ד\"ש משא\"כ אילו היה הלכתא כרב דס\"ל דדינא דתתאי יסכרו ברישא דאליביה אין סברא דמשום דההיא סמוכה היא וקרובה תמלא תחילה מפני ד\"ש דאין שלום בזה וכמ\"ש וזה תחילת כוונת דברי הראב\"ד והמ\"מ. והב\"י הביא לדברי הראב\"ד ולא הביא לדברי המ\"מ וכתב עליו ז\"ל ול\"נ כיון דלא אוקמינן במהלכת ע\"פ בורו כי אם אליבא דרב כו' ע\"ש והן הן דברי המ\"מ בעצמו ולא ידעתי למה כתב ול\"נ כו' ולא כ\"כ בשם המ\"מ ואפשר דמ\"ש ול\"נ דצ\"ל ונ\"ל והוא ראשי תיבות ונראה לפרש שפירש לפרש דברי הראב\"ד ומפני שלא חידש בזה המ\"מ כ\"א שבא ג\"כ לפרש דברי הראב\"ד מש\"ה לא דקדק הב\"י לכתוב זה הפי' בשם המ\"מ וק\"ל. וכל זה כתבו אליבא דהרי\"ף והרמב\"ם אבל רבינו ס\"ל מאחר ששמואל בעצמו פי' המשנה אליבא דרב דעוברת ע\"פ בורו אותה אוקימתא קאי להלכה ומינה דאם אינה עוברת עליה אין לחלק בין בור הסמוכה לה לבני נהרא אלא בכולן אמרינן כד\"ג וס\"ל דהרא\"ש נמי ס\"ל הכי אף שלא כתב האוקימתא בפי' מכל מקום דמזה בכתבו אהא דאמרינן השתא דלא איתמר הילכתא כו' דה\"ט כיון דשמואל תרגם המשנה אליבא דרב וכנ\"ל אותו תרגום הוא כמ\"ש דהמשנה איירי בעוברת ודוק וע' פרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואפילו אם ישום כו' עיקרא דדינא דגוד או אגוד בב\"ב דף י\"ג פלוגתא דרב יהודא ורב נחמן ואסיקנן אמר אמימר הלכתא דאית דינא דגוד או אגוד וכ\"פ רי\"ף ורא\"ש ורמב\"ם ופירש רש\"י גוד או אגוד זה הרוצה לחלוק אומר לזה שאינו רוצה לחלוק או קוץ לי בדמים וקנה לך חלקי או אני אקוץ בדמים ואתן לך בחלקך שא\"א בשותפותך ע\"כ ��כתב ב\"י ולפ\"ז גוד הוא מלשון גודו אילנא כלומר קוץ דמים וקנה או אקוץ דמים ואקנה וכתבו הרא\"ש והרמב\"ן שמשמע מל' רש\"י שיכולין לעלות בדמיה אפילו מאה במאתיים (פירוש מדנקט לשון קוץ או אקוץ משמע ודאי דבקיצותייהו תליא מילתא דאי בשומת ב\"ד תליא הול\"ל תן אתה וקנה חלקי או אתן כו') וכן עיקר שכן משמע מלשון הברייתא דקתני ואי לא מעלין אותו בדמים ולא כי\"מ ששמין הנכסים בב\"ד ומי שרוצה ליתן דמיו יטול מיהו אין סתירה מלשון הברייתא להי\"מ דמצינו לשון עילוי אף בשומת ב\"ד כו' כ\"כ שם בתשובת הרמב\"ן ע\"ש ברא\"ש שהאריך וכן דעת הרמב\"ם פ\"א דשכנים והוא דעת רבינו וכתב ב\"י ונ\"ל שיש חילוק בין רש\"י לרמב\"ם ורבינו דלרש\"י גוד או אגוד פירושו קוץ אתה דמים בעד חלקי ואם ארצה אתן לך שיעור אותן דמים בעד חלקך ואם לא ארצה תתן לי דמים שקצצת ותקח חלקי או אקוץ אני דמים בעד חלקך ואם תרצה תתן לי שיעור אותן דמים בעד חלקי ואם לא תרצה אתן לך דמים שקצצת ואקח חלקך ולהרמב\"ם ורבינו גוד או אגוד לשון משיכה כמו שפירשו הערוך ופי' אני אקוץ דמים כך וכך בעד חלקך והברירה בידך למשוך חלקי בעד הסך ההוא או אמשוך חלקך בעד הסך ההוא עכ\"ל ביאור דבריו שרש\"י מפרש קוץ מלשון קציצה ומדכתב קוץ או אקוץ ע\"כ בתרתי קציצות מיירי וזה אינו מן הסברא שהנתבע יעשה קצבה וג\"כ יהיה בידו הברירה דא\"כ יקצהו בחצי שוויו ויקחנה בזול ועכ\"פ לא יעלהו בדמים והם למדו מלשון רש\"י דס\"ל שיכול להעלותו בדמים ומש\"ה פירשו הב\"י דר\"ל קוץ אתה ותן לי הברירה דאל\"כ יקצהו בחצי שוויה או איפכא אבל רבינו מפרש גוד או אגוד כפשוטו משוך או אמשוך ומה שיכול לקצוץ ולעלות בדמים אינו מרומז בלשון גוד כלל אלא מברייתא דקתני מעלין בדמים הוא דילפי לה ופי' דב\"י נפקותא לדינא בין רש\"י לרמב\"ם ורבינו כגון אם אין ביכולת הנתבע לגוד אותו והוא יודע שהתובע צריך לו ולא יניחנו והתובע אינו יודע אם דעת הנתבע ויכלתו לגוד אותו או לא לדעת רש\"י שהתובע צריך ליתן הברירה להנתבע (בקוץ או אקוץ) [באקוץ או איפכא בקוץ] כנ\"ל ודאי יקוץ הנתבע ויעלה הקרקע בכפלים נמצא התובע נפסד משא\"כ לרבי' והרמב\"ם שהתובע קוצץ לעולם אלא שנותן הברירה להנתבע משוך אותו או אמשוך לא יפסיד התובע זה כנ\"ל שהוא כוונת ב\"י ופירושו אבל נ\"ל מוכרח דא\"א שיהיה כוונת רש\"י כאשר פירשהו הב\"י חדא דא\"כ העיקר חסר מלשון רש\"י דאינו נזכר בדבריו קוץ אתה והברירה תהיה בידי ואדרבה כתב קוץ וקנה לך ועוד דהא אמרו שם בגמרא ז\"ל מי שחציו עבד וחציו בן חורין כו' עד שאני דאגוד איכא גוד ליכא פירש\"י העבד יכול לקנות עצמו אבל אינו יכול לומר קנה לך חלקי שאין דמים לבן חורין שאין עבד עברי נמכר אלא לשש עכ\"ל ואי כב\"י ליכא כאן אגוד דפי' אני אקוץ והברירה תהיה בידך וכן אח\"כ בשמעתין על הא דקאמר חסורי מחסרא כו' עד וגוד או אגוד נמי שומעין לו פירש רש\"י קנה חלקי או אקנה חלקך וכן פי' רש\"י אח\"כ כמה פעמים בשמעתין גם בתשובת רמב\"ן סימן מ\"ג מייתי לשון רש\"י וכתב עליה ז\"ל מדתלה בקיצת דמים אלמא ס\"ל שהכל תלוי בקיצת דמים ושזה יכול להעלות בדמים ולומר קנה לך בסך זה חלקי אע\"פ שאינו שוה או אקנה כו' הרי שכתב לשון רש\"י ופירשו דהתובע עושה קצבה וכלשון הרמב\"ם ורבינו וכן מוכח בחידושי רמב\"ן ע\"ש (שלא) שיש שם ט\"ס. לכ\"נ פשוט דגם לרש\"י התובע עושה קצבה וא\"ל קנה לך בסך זה או אני אקנה באותו סך וכדפירשהו הרמב\"ן ואין ביניהן אלא פי' הלשון וממנו נמשך דין א' והוא דלהערוך והרמב\"ם ורבינו דפי' שגוד תו אגוד מלשון משיכה וכאילו אמר משוך או אמשוך וא\"כ לא נזכר במה ימשוך וצ\"ל דמש\"ה לא פירשו משום דר\"ל משכהו ותשלם לי כאשר הוא שוה על ידי שומת בי תלתא משא\"כ לרש\"י דפי' גוד קוץ בדמים אלו שקצב התובע אומר להנתבע קוץ וכרות וקנה לך הכל לידך באותן דמים או אני אקוץ ואכרות הכל לידי בסך זה באופן שנהיה אנחנו נכרתין זה מזה ומדהוזכר דמים בלשון זה משמע דאינו תולה בשומא אלא במה שפורט הוא ואע\"פ שמלשון גוד שהוא לשון כריתה לא נזכר דמים מ\"מ במשמעות הל' הוא וכלשון בני אדם שאומרים נצא מדבר זה ואל נתלה בו עוד ועשה אתה הברירה והבדל במה שתוכל או אני אעשה כן ודע שסיים שם הרמב\"ן בתשובה וכתב ז\"ל מיהו י\"ל דאף אם נפרש גוד בל' משיכה נוכל לומר דיכול להעלותו בדמים וה\"ט משום דאינו מוחלט לומר דכוונתו היה לקום על שומת ב\"ד: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכגון מרחץ כו' ז\"ל ב\"י כתב הרמב\"ן שאפילו בבית הבד אפשר שיהא זה טוען קורה וזה אחרת וכשזה טוען זה טוען וחוזרין חלילה וכן לעולם כל שאפשר להתמיד ולהתדיר להן תשמישן או לעשותן כאחד עושין עכ\"ל וזה כחולק על תשובת הרא\"ש בסמוך ס\"ו שהרי גת דומה לבית הבד הוא שיכול זה לדרוך ענביו ואח\"כ ידרוך זה ויש לחלק דשאני התם שהורגלו להיות שותפין ואין זה כדאי דאטו מפני שהיו שותפין תחילה שוב לא יחלקו עכ\"ל ב\"י ודבריו תמוהין לי שמ\"ש שיכול זה לדרוך ענביו כו' ליתא לדינא שהרי כ\"ר בהדיא שאינו יכול להפקיע ממנו אפילו שעה אחת ואדרבה אם אינו רשאי לכופו להשתמש יום א' כ\"ש שאינו יכול לכופו להשתמש שעה אחר שעה שהוא טירחא יתירא טפי ופשיטא שבית הבד ומרחץ והדומה להן צריכים להשתמש יחד ממש וכמ\"ש בפרישה. ומ\"ש הרמב\"ן וחוזרין חלילה ר\"ל לאחר שדרכו שניהן כל אחד בקורתו חוזרין ודורכין כ\"א בפני עצמו וכן לעולם ומ\"ש ולהתדיר להן תשמישן כו' בלשון התדיר ר\"ל בפעם א' כל אחד בפני עצמו ולעשות כאחת ר\"ל בשותפות יחד ומ\"ש ב\"י דזה חולק על תשובת הרא\"ש תמוה ביותר שהרי ע\"כ צ\"ל שיש קצת חילוק בין גת דהתם לבית הבד דהא בשאלה ששאלו היה זה עיקר שאלתם שנסתפקו אי לדמות גת לבית וישתמשו בו לפי שנים או למרחץ ובית הבד וישתמשו בו יחד ש\"מ שפשוט היה להם בבית הבד להשתמש יחד ובגת היה שואל ומסתפק והרא\"ש השיב שאינו דומה לבית הבד לכן נראה לחלק דבית הבד דהכא מיירי שיכולים להשתמש בו יחד בפעם אחת כל א' בקורה בפני עצמו דומיא דמרחץ משא\"כ בתשובת הרא\"ש דבסמוך שהיה הגת בתוך המרתף ובודאי לא היה כ\"כ גדולה שיכולים לבצור כ\"א בפני עצמו בפעם א' ובפרט דכתב בתשובה דמיירי שהיה לא' ב' חלקים ולב' חלק אחד ויצטרכו להטעין ג' קורות בפעם א' אלא שהשאלה היה אם מחויבים לקנות ענבים יחד זה ב' חלקים וזה חלק א' וידרכו (אחד) [בזא\"ז]. ובד\"מ כתב אתשובת הרא\"ש במ\"ש ובנדון זה נראה כו' כתב ז\"ל נ\"ל הא דלא הוה ראוי להשתמש בה יחד היינו משום המרתף שהיו מניחין בו היין ומוכרין אותו והוי כעין דינא שנתבאר לעיל דלא מיתדר להו ביחד ומטעם דמפסיד לחיותא דחבריה אבל אי הוה הגת לחוד יכולים להשתמש ביחד כמ\"ש המ\"מ בפ\"א משכנים לענין בית הבד ולא כב\"י שכתב שהמ\"מ חולק על תשובת הרא\"ש ואני תמה עליו דא\"כ גם דברי רבינו חולקים אתשובה שהביא שהרי גם הוא כתב דבבית הבד משתמשין יחד וז\"א במשמעות כלל וע\"כ צ\"ל כמ\"ש ואין מחלוקת בזה כלל עכ\"ל ודברי פי חכם חן דייקא לישנא דהרא\"ש בתשובה דיש חילוק ביניהן וכמ\"ש בפר��שה: אבל בדבר שאפשר שישתמשו בו יחד כו' עד אפילו שעה א' נראה דהיינו דוקא כששניהם יכולין להשתמש בו ששניהם הם עשירים אבל אם האחד עני ואין לו הוצאה לרחוץ בו או לקנות זיתים לדרכם בבית הבד ויש כאן שוכר שרוצה לשכור מהן כולה ואינו רוצה לשכור חלקו לבדו צריך להשכירו גם חלקו וכאשר יתבאר בסמוך בדברי רבינו בב' אחין שהניח להן אביהן מרחץ ובית הבד דאם מוצאין שוכר צריך גם העשיר להשכיר חלקו ודוחק לחלק ולומר דדוקא בב' אחין שירשו אביהן הוה דינא הכי משום דשם העשיר לא קנאו מתחילה לתשמישו משא\"כ כשקנוהו יחד לתשמישן ואח\"כ העני האחד דהא הבנים במקום אביהן הן עומדים והאב עשאו לתשמישו וגם בההוא תשובה צ\"ל דלא בכל ענין מיירי הרא\"ש אלא מיירי דוקא כשאין נמצא שוכר שישכרנו אפילו לכולו וכמ\"ש בסמוך אבל אם נמצא שוכר שישכרנו כולו ולא ירצה לשכור החצי צריך להשכירו כולו ואין העשיר יכול לומר אני אשתמש בחצי שלי ואתה השכר החצי שלך וירחוץ או ידרוך עמי כי אין דרך (לדבר) [לשכור] דברים אלו לחצאין ומש\"ה אמרינן בההוא דשני אחין שירשו מרחץ ובית הבד דאם מוצאין שוכר לשכור השכר לאמצע אע\"פ שבבית שיש בו הרבה חדרים יכול לומר השכר חלקך כ\"כ המ\"מ בפ\"א דהלכות שכנים בשם רשב\"א ע\"ש אבל מ\"מ נ\"ל פשוט דאם ימצא שוכר שישכור ממנו בחצי דמיו דאז אינו יכול לדחות לומר להשכיר כולו כדי שישכירנו יותר ביוקר וכדמוכח מתשובת הרא\"ש בסימן זה סכ\"ז והא דכ\"ר בסמוך ואין תקנה לעני עד שימכור חלקו לעשיר או יתננו לו ול\"ק נמי עד שישכיר חלקו משום דשם מיירי כשאינו מוצא שוכר לשכור כולו או דאינו מוצא שוכר לשכור חציו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " י\"א שהכל תלוי בדעת כו' הב\"י כתב ע\"ז ז\"ל והרמב\"ם בפ\"א מה\"ש כתב כפי' הראשון שכ\"ר ודעת התוס' כפי' ר\"י וכ\"כ המ\"מ בפרק הנזכר בשם המפרשים ז\"ל שפירשו עשאן לשכר שהן גדולים וראוים להשכירן עשאן לעצמו קטנים וראוים לעצמו ואורחא דמילתא נקט לא שתהא כוונת האב מעלה ומוריד בזה עכ\"ל ב\"י ואהא דכתב המ\"מ אדברי הרמב\"ם עשאן לשכר שהן גדולים וראויים להשכיר ושכן פי' המפרשים הכ\"מ כתב עליו שאין נראה לו כן דעת הרמב\"ם ור\"ל ג\"כ דא\"כ לא הול\"ל לשון המשנה סתמא ואין זה קושיא בעיני על המ\"מ שהרי מדרך הרמב\"ם להעתיק לשון המשנה וגמרא וכאשר פירשו המפרשים ל' המשנה כן יתפרש ג\"כ דבריו ובש\"ע סעיף ו' העתיק דברי הרמב\"ם הנ\"ל אות באות והב\"י לטעמו דס\"ל דהרמב\"ם ס\"ל כהי\"א אבל להמ\"מ אין דעת הרמב\"ם כן וכמ\"ש מ\"ש הב\"י שהמ\"מ כתב כדפירש ר\"י והתוספות לכאורה לא משמע הכי דר\"י תולה הכל באם ימצא שוכרים לשכרם או לא ולדבריו דר\"י אף אם הוא קטן ונמצאים שוכרים צריך להשכירם וה\"ה אם הוא גדול ואין שוכרים נמצאים ישתמש בו העשיר לחוד ולהמ\"מ הכל תלוי בגדול אף אם אינם נמצאים לע\"ע שוכרים מיהו ע\"כ א\"א לפרש כן דלהמ\"מ אף אם עשאו גדול לא שייך למימר השכר לאמצע כשאינם נמצאים שוכרים ולר\"י ותוס' א\"א לומר דבנמצאו שוכרים לחוד הוא הקפידא דא\"כ מה זה דאמר אם עשאן לשכר או לעצמו דמשמע דמכח עשייתו דאב אנו דנין אלא ודאי גם ר\"י ותוספות ס\"ל דתנא דמתניתין אורחא דמילתא נקט דבאם עשאו גדול אז שכיחים לשכור אותו אז עשוי לשכר ומיהו אף אם עשאו גדול אם אין שוכרין שכיחין לא שייך למימר השכר לאמצע כמ\"ש ואם עשאו קטן אזי אין רגילין לשוכרו ונקרא עשוי לעצמו ומיהו אם ימצא שוכרים שרוצים לשוכרו ודאי צריך להעשיר להשכירו כל זמן שאינו אומר גוד או אגוד ע\"ד שנתבאר דהא אין תולה כלום בדעת האב בזה כמ\"ש המ\"מ ור\"י בהדיא וא\"כ א\"ש מ\"ש הב\"י דדעת המ\"מ כדעת הר\"י והתוספות דשניהם כתבו דאין דעת האב מעלה ומוריד וק\"ל: ואין תקנה לעני כו' לכאורה משמע דה\"ק אלא שימכור חלקו לאחיו העשיר ואע\"ג דכאן איירי דהוא אינו רוצה ליקחנו בדין גוד או אגוד דאם יקחנו בדין גוד או אגוד שצריך ליקחנו בשומא ולא בפחות וכמ\"ש בפרישה דבזה כ\"ע מודים לכן שפיר קאמר אלא שימכור חלקו לעשיר כלומר שימכרנו לו בזול דומיא למ\"ש או יתן חלקו לעשיר ומ\"ש שיוכל לומר העשיר כו' אדלעיל קאי אמ\"ש ואין תקנה לעני כו' דהיינו דאינו יכול להכריח לאחיו לא על הגוד או אגוד ולא על השכירות וה\"ט שיוכל לומר אחיו העשיר גוד או אגוד או אשתמש בו ר\"ל הברירה ביד העשיר דאם ירצה יוכל להכריח את העני על המכר בגוד או אגוד ואם ירצה לא יאמר גוד או אגוד אלא יאמר לו קנה לך עבדים ותשתמש בו בעצמך כי אין רצוני לגוד ולא לשכור חלקך וכן משמע לכאורה מדברי ב\"י שכתב ז\"ל ומש\"ר ואין תקנה לעני כו' אפשר דלא ס\"ל כרמב\"ם שכתב ז\"ל ואין העני כופה את העשיר לקנות את חלקו אא\"כ א\"ל קנה ממני או מכור לי והריני לוה וקונה או מוכר לאחרים (ר\"ל הריני לוה וקונה לעצמי או הריני מוכר לאחרים דאף שאין לו מעות מ\"מ יש אדם אחר שיקנה כל השדה במקומי כמו שטען הבן עם האלמנה לקמן סכ\"ז בתשובת הרא\"ש) וקונין הדין עמו עכ\"ל אלא צ\"ל לרבינו בתשובת הרא\"ש דלקמן בסימן זה סכ\"ז דלא אמרינן גוד או אגוד אלא כשאומר אקנה חלקך לתשמישי כו' וזה כיון שאינו קונה לתשמישו אלא מוכרו לאחרים לא יוכל לכופו בדינא דגוד או אגוד ואפשר דהרא\"ש לא פליג אהרמב\"ם וכמ\"ש לקמן בעז\"ה ורבינו דכתב דאין תקנה לעני כו' משום דלא שכיח מי שיקנה להזיק לעשיר עכ\"ל ב\"י והנה ממ\"ש הב\"י על דברי רבינו שאפשר דלא ס\"ל כהרמב\"ם כו' משמע שהוא הבין מש\"ר אין תקנה לעני אלא שימכור לעשיר היינו לעשיר אחיו וכן מ\"ש אח\"כ שיוכל לומר העשיר כו' ר\"ל אחיו ולהכי דייק הכי דמשמע הא לאחר שאינו אחיו אינו יכול למכור כלל וזה דלא כהרמב\"ם דעת ב\"י. ובאמת שכך היה נראה לכאורה לפרש כן דברי רבינו אבל אחר הדקדוק והעיון ליתא מכמה קושיות. חדא דהא כל מגמת העני אינו אלא שיקנהו אחיו העשיר ואם כן מהו שסיים ונתן טעם שיוכל לומר העשיר גוד או אגוד דהא מי יתן והיה שיגודנו לעצמו וימלא רצוני דעני ואי משום שר\"ל שהברירה בידו ועיקר נתינת טעם הוא מה שיוכל לומר או אשתמש בו וכמ\"ש א\"כ הו\"ל לכתוב זה בלבד וגם זה כבר כתבו לעיל פעמים ושלש בתחילה כתב ואם עשאן לעצמו אומר העשיר לעני קח לך עבדים כו' ואח\"כ חזר וכתבו י\"א דאם עשאן לעצמו אין אחד מהן יכול לומר להשכירו וחזר ושילש לכתוב זה באר היטב בדברי ר\"י אם אין מוצאין שוכר אומר עשיר לעני קח לך עבדים כו'. ועוד דא\"כ לא הול\"ל (לא) ישתמש בו ביו\"ד אלא נשתמש בו בנו\"ן דהא זה עיקר נתינת טעם שיוכל לומר לא אקנה חלקך אלא נשתמש בו יחד. ועוד מאי בא רבינו לאשמועינן בתקנה זו שימכרנו לאחיו בזול או שיתננו לו בחנם וכי לעצה זו הוא צריך הלא ודאי אם לא יוכל למכור ביוקר ימכרוהו בזול אם יצטרך לו וכ\"ש שאין צורך במ\"ש או יתנהו לו בחנם. ועוד א\"כ עיקר חסר מן הספר (ככולו) דהול\"ל שימכור חלקו לעשיר בזול. ועוד דא\"כ דפליג רבינו אהרמב\"ם בדין זה וס\"ל דאין העני יכול למכור חלקו לאחר ולא הוי משתמיט רבינו מלהזכיר דעת הרמב\"ם ולחלוק עליו מסברתו ולכתוב שהרא\"ש בתשובה חולק אהרמב\"ם כדרכו. ועוד דאין טעם לדבר למה לא יוכל למכור חלקו לאחר שיעמוד במקומו להשתמש עם אחיו וע\"כ לא כתב הרא\"ש לקמן אלא שלא יוכל למכור הכל לאחר אבל חלקו ליכא מאן דפליג. לכנלע\"ד מ\"ש אלא שימכור חלקו לעשיר ר\"ל לעשיר אחר כמ\"ש בפרישה ולכאורה היה נראה דגם הב\"י פירשו כן ומ\"ש על דברי רבינו שכתב ואין תקנה לעני כו' אפשר דלא ס\"ל כהרמב\"ם כי דייק כן מדכ\"ר אלא ימכור חלקו לעשיר צ\"ל חלקו משמע דדוקא חלקו יכול למכור לאחד אבל למכור לו כל השדה שיעמוד במקומו מכח דינא דגוד או אגוד זה אינו יכול לעשות וכמ\"ש הרא\"ש בתשובה דלקמן וכמ\"ש שם בס\"ד והרמב\"ם ס\"ל דיכול למכור לו כל השדה ולעמוד במקומו בדינא דגוד או אגוד וזהו שדקדק ב\"י וכתב ז\"ל אלא ס\"ל לרבינו בתשובת הרא\"ש דלקמן כו'. ומ\"ש הב\"י עוד ואפשר דהרא\"ש לא פליג אהרמב\"ם כו' עד משום דלא שכיח מי שיקנה להזיק לעשיר ר\"ל דגם רבינו יכול להיות שסובר כהרמב\"ם שהעני יכול להעמיד אחר במקומו שיקנה כל השדה בדינא דגא\"א כהרמב\"ם ומ\"ש אלא ימכור חלקו משום דלא שכיח הוא דימצא מי שיקנה כל השדה וליכנס בגבולו של העשיר אחיו ולגרש אותו לגמרי מנחלתו משא\"כ כשלא קנה ממנו אלא חלקו דע\"ז לא קפיד אחיו העשיר דמה לו אם משתמש בו עם אחיו או עם אחר וק\"ל אבל שם בסכ\"ד כתבתי והוכחתי דז\"א אלא הרא\"ש חולק אהרמב\"ם ולהכי גם רבינו דייק וכתב ימכור חלקו לעשיר דכולו אינו יכול למכור כסברת הרא\"ש אביו וחולק על הרמב\"ם: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב עיין בב\"י שהביא לשון הרמב\"ן וכתב שלא נהירא ליה דברי רבינו שמשמע מדבריו שחולק הרא\"ש על הרמב\"ן ובאמת קשה עלי לעשות את רבינו כטועה בדבר הנגלה דבהלכה א' כתב הרמב\"ן שני הדברים שהביא הב\"י ולא עוד אלא דדברים הללו שאין בחצר דין דגוד או אגוד כתב שם לפני הא דכ\"ר בשמו בשאין בכולו אלא ג\"א דיש בו דין גוד או אגוד ואיך לא שת רבינו לבו לסתירת דבריו ולהוכיח ממנו דלא בחצר כ\"כ לכן נלענ\"ד פשוט דרבינו ס\"ל דמ\"ש הרמב\"ן דדינא דגוד או אגוד לא שייך בחצר לא כ\"כ אלא כשאין בחצר כדי לזה ולזה אבל מ\"מ יש בו כדי לאחד מהן דהיינו יש בו ד\"א בו יותר וכן מוכח מלשון הרמב\"ן זה גופא שהביא הב\"י והוא מדכתב ז\"ל אבל ארישא כו' לא שייך האי דינא דהא חזי ליה בשיתוף וצריך ליה ואין בית בלא חצר הרי דהקדים לכתוב דחזי ליה בשיתוף ועליה כתב ואין בית בלא חצר ור\"ל בלא חצר כזה דחזי ליה לתשמיש דהיינו כשהוא רחב ד\"א ועד\"ז נמי מסיק וכתב ולעולם אין לו חצר שיהא כן דין זה אלא מוקצה כו' ור\"ל דבמוקצה אפילו הוא חזי ליה בשיתוף מ\"מ אמרינן ביה גוד או אגוד ומחצר דלית ביה (ג\"א) [ד\"א] לא איירי כאן כלל עד סוף בדבור שלישי שאחר זה ע\"ש וא\"ל מנ\"ל לרבינו דהרמב\"ן איירי גם בחצר דלמא איירי דוקא במוקצה י\"ל חדא דא\"כ לא הו\"ל לסתום אלא לפרש ובפרט כיון דשיעור ד\"א לא נזכרו ונאמרו במשנה וגמרא כ\"א בחצר ועוד דקאי הרמב\"ן שם גם בדין חצר דהרי כתב זה בד\"ה וגוד או אגוד נמי שומעין לו וזה קאי אמאי דתנינן במשנה כל שאילו יחלק וישאר שמו עליו כו' וא\"כ (אתא) [הו\"א] שיעור (ב') [ג'] דאיירי נמי בחצר: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל דבר שאין כו' שם דף י\"ג אמר אמימר הלכתא אית דינא דגוד או אגוד והא רב בר חנינא ורב דימי בר חנינא שבק להו אבוהון תרתי אמהתא כו' אתא לקמיה דרבא וא\"ל לית דינא דגוד או אגוד שאני התם ��למר מיבעי ליה תרווייהו ולמר מיבעי ליה תרווייהו כי קא\"ל שקול את חדא ואנא חדא אי לא גוד או אגוד לא מצ\"ל הכי ופירש\"י לית דינא דגוד או אגוד לכופו לתת דמים העודפים ביפה ולא למכור חלקו לאו גוד או אגוד הוא אי לא א\"ל או קח שניהן או אקח שתיהן עכ\"ל הגמרא עם פי' רש\"י כאשר נדפס לפנינו ויש לדקדק בלשון רש\"י שמציין וכתב לאו גוד או אגוד הוא דלשון זה ליתא בגמרא וא\"ל דהכל דיבור אחד הוא עם מ\"ש לפני זה ומ\"ש לאו גוד כו' הרי כמו שכתוב דלאו גוד כו' דז\"א דהא בדיבור שלפני זה קאי רש\"י בדברי המקשן דס\"ל דלא אמרינן גוד או אגוד כלל אפילו באמר ליה קח שניהן או אני אקח שניהן ואיך מסיק רש\"י וכתב אי לא אמר כו' דמשמע דבאמר כן מהני וגם קשה דמלשון רש\"י משמע דבאמר קח שניהן כו' מהני ומלשון הגמרא דקאמר שקול את חדא כו' ואי לא גוד או אגוד כו' משמע דה\"ק ואי לא תרצה בא' מהן גוד שניהן או אני אגוד שניהן ואפ\"ה קאמר הגמרא ע\"ז דל\"מ למימר הכי ונראה דמש\"ה הגיה מ\"ו ר\"ש ז\"ל לשון הגמרא וכתב דה\"ג כי קא\"ל שקול את חדא ואנא חדא לאו גוד או אגוד הוא ע\"כ והשתא א\"ש דמציין רש\"י לשון הגמרא לאו גוד או אגוד הוא וג\"כ א\"ש דבגמרא ל\"ק אלא שקול את חדא כו' לא מהני אבל משקול את תרווייהו לא איירי ומש\"ה כתב רש\"י דבכה\"ג מהני וסיים בנתינת טעם דכ\"א אין בה כדי לאחד ור\"ל ומש\"ה לא מצ\"ל שקול את חדא כיון דלא סגי ליה בא' משא\"כ בא\"ל שקול תרווייהו דמהני וכ\"מ בנ\"י דמהני בכה\"ג אבל מ\"מ קשה דהו\"ל לרבינו לכתוב פלוגתא בין רש\"י והרמ\"ה בא\"ל אשניהן גוד או אגוד וגם קשה דהרא\"ש לא הזכיר תקנה זו דמצ\"ל אשניהן גוד או אגוד ולא כתב אלא דמצ\"ל אכל חדא בפני עצמו גוד או אגוד ע\"כ נראה דס\"ל לרבינו דגם רש\"י לא גילה דעתו דבאמרו גוד שניהן או אני אגודם דמצ\"ל הכי אא\"כ אמר לו גוד אחד ואני השני או גוד שניהן או אני אגודם דבכה\"ג ודאי מסתבר לומר דמצ\"ל הכי וליכא דפליג אהאי ומש\"ה דקדק רש\"י בלשונו וכתב ז\"ל לא אמר ליה או גוד שניהן דלשון או משמע דקאי אדיבור שאמר לו לפני זה והיינו דא\"ל תחילה שקול חדא כו' הוא המוזכר בגמרא ועליו כתב רש\"י בכה\"ג לאו גוד או אגוד הוא אי לא דא\"ל ג\"כ או שקול שניהן כו' דבכה\"ג ודאי מהני ואף דאמר הכא סתם לית ביה דין גוד או אגוד ע\"כ לאו בכל ענין א\"ל דהא אי אמר על כל אחד בפני עצמה זא\"ז גוד זו או אני אגודנה מהני לכ\"ע ובגמרא גרסינן כמ\"ש הח\"ש ומשום דלא כתב רש\"י בפירוש דאי אמר גוד שניהן כו' לחוד דל\"מ מש\"ה לא כתבו רבינו בשם רש\"י כ\"א בשם הרמ\"ה והא דלא כ\"ר דאם אמר תרווייהו דמהני גם לדעת הרמ\"ה י\"ל משום דפשוט היה זה בעיני רבינו ולא הוצרך לכתבו. ועוד אני אומר שא\"צ למחוק נוסח הגמרא שבידינו דאפילו לפי גירסתינו גם כן יהיה דינא הכי ומ\"ש ואי לא גוד או אגוד אינו ר\"ל גוד שניהן כו' אלא ה\"פ שאומר לו טול אתה חדא איזה שתרצה ואני חדא ואין אתה צריך להוסיף בדמים ואי לא ר\"ל שאינך רוצה ליטול בחנם גוד איזה שתרצה ותוסיף לי הדמים שהיא עודפת או אני אגוד איזה שארצה ואוסיף לך דמים ואל ירחק בעיניך מלפרש כן שהרי רש\"י בעצמו פי' כן לשון הגמרא לפני זה על מ\"ש שם ז\"ל חסורי מחסרא וה\"ק טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו וגוד או אגוד נמי שומעין לו ופירש\"י טול אתה שיעור בחנם ואם אינו רוצה למחול לו אלא א\"ל גוד או אגוד קנה או אני אקנה נמי שומעין לו ע\"ש והרי זה ממש כמו שפירשתי לשון הגמרא כאן ורש\"י לא היה לפניו הגירסא אלא כמ\"ש (בח\"ה) [בח\"ש] או שנאמר שרש\"י תפס כוונת הגמרא במ\"ש לא מצי למימר הכי ודוק ונראה שכן היה נוסח הב\"י שהביא נוסח הגמרא כאשר נדפס לפנינו וגם הביא לשון רש\"י הנ\"ל עליו (ואי הא לא) [אי לא א\"ל] אם לא שפירשה כמ\"ש אחרונה ואף שהב\"י הביא לשון רש\"י וכתב בו תיבת אלא במקום אי לא צ\"ל שט\"ס נפל בב\"י שכתב אלא במקום אי לא או שהיה כתוב כן בגמרא שלו אלא ופירושו הוא כמו אי לא שבספרים שלנו ועוד ראיה דס\"ל להב\"י דמהני באמר תרווייהו אף לדעת הרמ\"ה שהרי אמש\"ר בשם הרמ\"ה אפילו אמר גוד או אגוד אשניהן אין שומעין לו כתב ב\"י ז\"ל אם יאמר לו חבירו תקח א' ותניח אחד והרי יש דינא דגוד או אגוד ונ\"ל דאה\"נ ומ\"מ ההוא גוד או אגוד דהוה בעי למיעבד בתרווייהו ליתא עכ\"ל ונראה ביאור דבריו דקשיא ליה על מ\"ש הרמ\"ה אפי' אם יאמר כו' אין שומעין לו אמאי אין שומעין לו הלא כשהנתבע משיב איני רוצה בשניהם שאחד יספיק לי ישיב לו התובע אם כן קח אחד איזה שתרצה ואני אקח אח\"כ וממ\"נ יבוא עליו בדין גוד או אגוד וניחא ליה דאה\"נ יכול לבוא עליו בטענת ממ\"נ אלא שהרמ\"ה מיירי כשאינו טוען אלא גוד שניהם או אקח שניהם הרי לפניך דס\"ל לב\"י דאם יאמר קח שניהן או איזה שתרצה צריך לעשות אחד מהן ממ\"נ ודוק כי זה נ\"ל ברור: אפילו אם דמיהן שווים לשון ב\"י כ\"כ שם הרא\"ש ופשט הוא שהרי הטעם שהזכירו דלמר מיבעי תרווייהו שייך בין דמיהן שוה או אינו שוה ע\"כ ומה שפירש\"י הנ\"ל להא דאמר בגמרא לית דינא דגוד או אגוד לתת דמים העודפים ביפה כו' דמשמע דוקא כשאינם שווים דוקא לדעת המקשן פי' כן שלא ידע טעמא דתרווייהו צריכין לכל חדא וס\"ד דמש\"ה לא אמרינן גוד או אגוד בשביל שאחת טובה מהאחרת ול\"מ כייף ליה לא למכור ולא לקנות משא\"כ כשהן שווים דאין טעם למה לא נאמר גוד או אגוד וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שאין זה גוד או אגוד כו' כבר כתבתי לעיל סי\"ב שהרא\"ש חולק בדין זה אהרמב\"ם שהרמב\"ם כתב בפ\"א דשכנים דיכול לומר העני לאחיו העשיר גוד או אחר יגוד במקומי (היה) <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> כאן כתב הב\"י ז\"ל ואפשר דגם הרא\"ש מודה בההיא דהרמב\"ם כיון שאין העשיר רוצה לקנות בשום סך אבל הכא שהאלמנה רוצה לקנות כפי שוויה אין לכופה למיגד בשביל תוספת דמים של זה עכ\"ל. ובאמת קצת נסתייע הב\"י ליישב זה מלשון הרא\"ש שכתב ושינה ושילש בדבריו בתשובה זו דמשום תוספת דמים לא הרשה לכפות להאלמנה לדין גוד או אגוד אבל ז\"א דשם בתשובה מסיק לכתוב ז\"ל דאין זה גוד או אגוד כיון שאין לו מעות לקנות הקרקע משלו אלא שימכור כל הקרקעות לאחר כו' והביא ראיה מב' אחין אחד עני וכו' ועוד ראיות כדומה לזה דאינו יכול לומר גוד או אגוד כ\"א כשיכול לקנות משלו וא\"כ ע\"כ צ\"ל שהרא\"ש חולק על הרמב\"ם ורבינו שכתב לעיל ואין תקנה לעני אלא שימכור חלקו לעשיר כו' חלקו דוקא קאמר וכמ\"ש שם בסי\"ב אבל מ\"מ צ\"ע דהו\"ל לרבינו להביא דעת הרמב\"ם ולכתוב עליו שהרא\"ש לא סובר הכי כדרכו בכל מקום כמ\"ש לעיל: וכ\"ש בנדון זה שהעלייה כו' מ\"ו ר\"מ ז\"ל כתב בש\"ע סי\"ז ז\"ל י\"א רוב בתים אין בהם דין כו' והוא מהריב\"ש אבל מדברי הרא\"ש בתשובה נראה דחולקין בית כנגד חנות או מרתף כו' עכ\"ל נראה שלמד כן ממ\"ש הרא\"ש הכא וכ\"ש בנדון זה דהעלייה דירה בפני עצמה והמרתף דירה בפני עצמו כו' שהדין עם האשה שאם ירצה הבן יקחם בשומת ב\"ד ויעלו בדמים זה לוה ולעד\"נ דאין מכ\"א ראיה אלא אדרבה יש להוכיח בהיפך מדכתב אם ירצה הבן כו' משמע אבל אם אינו רוצה ישארו בשותפות בכל הבית ואין להכריח הבן לומר בחלוק ויקח א' חדר אחד והב' חדר השני וכמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב א\"א כו' י\"א כו' והרי\"ף כתב כו' עיין בהרא\"ש שם שהאריך בדברי י\"א ובדברי הרי\"ף: אפילו אם אין לנתבע במה לקנות לפי מ\"ש לעיל לשון הרמב\"ם דיכול העני לומר קנה ממני או הריני לוה וקונה או מוכר לאחרים לפ\"ז לא מצינו דאין לנתבע במה לקנות אלא כשלא מצא העני ללוות או למכור אבל בתשובת הרא\"ש הנ\"ל כתב וא\"ת דבכה\"ג (פירוש שאמר אמכרנו כולו ואתן לך חצי דמים) אמרינן גוד או אגוד א\"כ בכל פעם גם יד העני משגת ע\"י אחר שיקנה כל הקרקע ויקבל כל אחד חצי הדמים עכ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אלא נשאר כבתחילה כו' יש לדקדק מדכתב שיכול לחזור ולומר איני חפץ לחלוק ול\"ק נמי איני חפץ שתגוד בסך זה כ\"א ביוקר מזה או אני אגודנו בסך ההוא דאינו יכול לומר כן כיון דהשתא עשה מעצמו שומא אינו יכול לחזור להעלותו מיד בפרט מאחר שכמה גאונים ס\"ל דאפילו מתחילה אין בידו להעלותו בגוד אלא דוקא בשומת ב\"ד אבל בודאי אחר שביטל תביעתו זאת ובאים לדור יחד זמן מה יכול לחזור ולומר גוד או אגוד בסך יותר גדול מהראשון: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והרמב\"ם כתב כו' לשון ב\"י כוונת רבינו לומר דהרמב\"ם סובר כרבינו האי אלא שהפריז על מדותיו לומר דאף בשכירות איתיה וזה דבר תימה עכ\"ל ולא הבנתי דבריו דמה ענין התימה לדינא דגוד או אגוד הא רבינו לא תמה אלא על מ\"ש שיחלוקו כו' ואפשר דיש השמטת סופר בדבריו וכצ\"ל דאף בשכירות איתא דין דגוד או אגוד ועוד הפריז דאפילו דין חלוקה אית ביה וזה דבר תימה כו' וגם י\"ל דמ\"ש הב\"י וזה דבר תימה (כוונתו התימה אין כתב רבינו) [אין כוונתו להתימה שכ\"ר] אלא לשונו דב\"י הוא ללמדנו דמש\"ר דברי הרמב\"ם לבסוף לא משום דהסכים עמו דאפילו בשכירות אמרינן גוד או אגוד אלא לתמוה עליו הביאו למ\"ש שהפריז בזה על מדותיו ועוד מתמיה עליו רבינו במ\"ש שחולקים ביש בו כדי חלוקה ומ\"מ פי' של ב\"י בדברי רבי' אינו מוכרח ויותר נראה לפרשם כמ\"ש בפרישה. עוד כתב ב\"י ז\"ל ודברי הרמב\"ם הם בפ\"א דשכנים וכתב המ\"מ בהשגות א\"א כו' ע\"ש מ\"ש בשם המ\"מ ובשם הרשב\"א בתשובה שהאריך שם. ונ\"ל שטענה שנייה שכתב המ\"מ מספקת אף לשוכר מחבירו דהיינו שיכול לקצוב דמים כרצונו לקנות או למכור כו' עד לכך נשתתפתי עמך כלומר שכרוני ממך תחילה לא אדעתא לדור עמך אלא שהייתי ירא שלא תשכיר לי כולה ואמרתי לשכור ממך מקצת הצר ואח\"כ אעלה בדמים אומר לך תחזור ושכור ממני חלקי בכך וכך או אני אשכור ממך בכך וכך. ובכ\"מ לא כתב כלום מזה שטענת הרשב\"א כוללת יותר ונראה שחזר ב\"י ממ\"ש כאן מטעם שכתבתי וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " חצר המתחלקת נותן לכל פתח ד\"א כו' עפ\"ר שם כתבתי לשון הגמ' ושיטת פי' ר\"י הלוי ורש\"י והרא\"ש ועתה באתי להוסיף (ז\"ל כתב) עוד שיטה ד' והוא מ\"ש הרמב\"ן בחידושיו דכתבו קצת מפרשים דהך ד\"א שנותנים לכל פתח הוא לתשמיש בעלמא ולא לקנין שיהיו שלו לגמרי והביא ראיה מהירושלמי דגרסינן שם אר\"י ד\"א שאמרו ליתן לכל פתח כו' לא שהם לו לקנין אלא כדי שיהא מעמיד עליו בהמתו לשעה ולפרק חבילתו לשעה ולפ\"ז הדין שוה בכל החצירות ובכל השותפין שנותנים לכל פתח ופתח ד\"א שיהא שם פורק חבילתו ואף לאחר יש רשות להשתמש בה בעראי בשעה שא��ן זה משתמש בה ואין זה רשאי לבנות ולא למכרו ואם באו לחלוק את החצר אין בעל הפתח אחד יכול לכוף לבעל השניה לחלוק בשוה אלא אם רוצה לחלוק יש לו ליתן לבעל ב' פתחים לכל פתח ד\"א והשאר יחלוקו שהרי בעל הב\"פ תשמישו בחצר מרובה ממנו לפי פתחיו (ובהא איירי רב חסדא וברייתא דתניא כוותיה) אבל אם הבעל ב\"פ רוצה לכוף חבירו בעל פ\"א שיחלוק עמו יכול בעל פתח הא' לומר עד עכשיו הייתי משתמש אף במה שלפני פתחך ועכשיו תטול לעצמך אלא אם תרצה לחלוק נחלוק בשוה ותטול ח' לפני פתחך וד' בחצר ואני כנגדך ד' לפני פתחי וח' בחצר (או כל אחד לא יטול אלא ד\"א לצורך ביתו ומותר החצר נחלוק בשוה הן רב הן מעט) ושיטה זו הזכירה ג\"כ הנ\"י וגם הרשב\"א בתשובה (אבל דחה אותה כמ\"ש בסמוך) ור\"י הלוי ורש\"י והרא\"ש דפירשו דהני ד\"א שנותנין לכל פתח הוא שלהן לגמרי ס\"ל שגמ' דידן פליג אירושלמי הנ\"ל ולית לן אלא גמ' דידן וכן הוכיח הרשב\"א בתשוב' סי' תתק\"ט ז\"ל תדע לך הא לרב הונא חצר מתחלקת לפי פתחיה ולדידיה ודאי קנין גמור ומדלרב הונא קנין גמור לר\"ח נמי דאמר נותן לכל פתח ופתח ד\"א בקנין גמור הוא לו דהא בשיעור פליגי ובדינא ל\"פ ויש לי בזה עוד ראיות אחרות כו' ודע דבירושלמי ליתא שם הא דר\"ח אלא הא דר\"י שכתבתי בפרישה ותו גרסינן בירושל' ז\"ל רב הונא אמר מתחלקת לפתחין אר\"ח לזבלין הוא מתני' עכ\"ל ונראה דר\"ל לזבלין שזבל שבחצר מתחלקת לפי הפתחים ואפשר (דהרשב\"א) [דהרא\"ש] וסייעתיה מצו מוקים לההיא דירושל' בשם ר\"י דמיירי בדלא עלו וגם לא זכו מההפקר וק\"ל. ולכאורה היה נראה דהרמ\"ה דכ\"ר בשמו דס\"ל דבכל ענין נותנין לו ד\"א ס\"ל כהאי שיטה רביעית שכתבתי דהד\"א לא לקנין גמור נותנין לו משא\"כ בההיא דאחין שחלקו דאין להן זע\"ז דרך וחלונות כו' דמיירי לענין שיהיה שלו לקנין גמור אבל ז\"א דהא מדברי הרמ\"ה ולשונו משמע דס\"ל שבכל ענין הן שלו לגמרי וגם מוכח כן מדברי רבי' שהביאו אדברי הרא\"ש שמחלק בין עלו ללא עלו ובעלו אמרינן שהן שלו לגמרי ונראה שס\"ל שאינו דומה לההיא דאחין שחלקו דהתם הוא רוצה ליהנות מאשר הוא מיוחד לחלק חבירו דכבר חלקו ומודה ר\"ה שהחצר עלה לחלק חבירו לחוד רק שיאמר שנשאר לו עליו תשמיש זה וישתמש באמצע גבולו ובפרט בחלון שתחת החלון יכול חבירו לבנות ולעשות מה שירצה אף לפי דבריו וכן באינך ג\"כ כל חד לפי עניינו ומש\"ה אמרינן דמסתמא מדלא התנו אין לזה ע\"ז מה שאין כן בד\"א שלפני הפתח שרוצה לצרף מהחצר שעדיין משותף ביניהן ד\"א לביתו ולומר שעד כאן מגיע תשמיש ביתו וכאילו הוא מגודר ומיוחד לביתו בטענה שמאחר שהגיע לחלקו בית עם ב' פתחים בד\"א שלפני כל הפתח שייך להן מהחצר שביניהם והשאר יחלוקו הדין עמו ובאמת סברא נכונה היא אלא שא\"כ לא הו\"ל לרבי' לסתום בדברי הרמ\"ה אלא לגלות קצת חילוק זה בדבריו לכ\"נ יותר נכון מ\"ש בפרישה והוא הוא הנרמז בדברי הרמ\"ה ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ופי' ר\"י הלוי דמיירי בשנים שקנו כו' עד וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל ב\"י ולכאורה משמע דר\"י הלוי לא פירש כן אלא אפלוגתא דרב הונא ורב חסדא דשם כתבוה הרמב\"ן ונמ\"י אבל אהא דא\"ר יוחנן ד\"א שאמרו (לענין כפייה לחלוקה) חוץ משל פתחים כיון שאין זה נוטל יותר מזה כך לי לקחו כאחד כמו זכו מן ההפקר אבל בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא דאע\"פ שאין לכל אחד אלא בית אחד אם יש לא' ב' פתחים נוטל ח\"א בהא הוא דאיצטריך ר\"י הלוי לאוקמה בזוכים מן ההפקר אבל מדברי הרמב\"ם בפרק הנזכר נראה דגם הא דא\"ר יוחנן ד\"א שאמרו חוץ משל פתחים בזוכה מן ההפקר דוקא הוא ומדברי המ\"מ נראה שכן הוא דעת ר\"י הלוי ואפשר שטעמו משום שכבר אפשר שיהיה לזה שני בתים קטנים ולזה בית גדול כשניהם ונמצא בעל הב' בתים נוטל ח\"א והאחר ד' לפיכך ס\"ל דלא א\"ר יוחנן ד\"א שאמרו חוץ משל פתחים אלא בזוכים מן ההפקר דוקא אבל ק\"ל דא\"כ מאי האי דאמרינן תנ\"ה אין חולקין את החצר עד שיהא בה ח\"א לזה וח\"א לזה והא אנן ד\"א תנן אלא ש\"מ כדר' אסי א\"ר יוחנן ומנ\"ל דהוי פי' דמתניתין כר' אסי א\"ר יוחנן דילמא לעולם מתניתין ד\"א דוקא קתני ובלוקחים או יורשים מיירי מתני' וברייתא בזוכים מן ההפקר ונ\"ל דמעיקרא הוה ס\"ד דבין לוקחין ובין זוכין מן ההפקר בד\"א לזה ובד\"א לזה סגי (וס\"ד דמכולן איירי המשנה) ואתא ר\"א אר\"י ואמר דד\"א שאמרו כבר אפשר שהן חוץ משל פתחים והיינו אם זכו מן ההפקר ולא הוצרך לפרש כן לפי שסמך על המבינים וכי אמרינן תנ\"ה כו' אלא ש\"מ כדרבי אסי היינו לענין חידוש הדין ולא לענין פי' המשנה עכ\"ל ב\"י. ודבריו תמוהין לי מאד מאד דאיך אפשר לומר דס\"ל לר\"י הלוי דאין נותנים לשום פתח ד\"א אא\"כ כשזכו מן ההפקר הא בהדיא כ\"ר בס\"ס זה בשם ר\"י הלוי דנותנין לפתחים ד\"א וההוא בשנים שלקחו או ירשו מיירי וכמ\"ש ב\"י עצמו שם (וכתבתי לשונו שם בסמוך) וא\"כ דברי ר\"י הלוי סתרי אהדדי. גם מ\"ש ואפשר שטעמו משום שכבר אפשר כו' קשה וכי בשביל כך הוצרכו לתקן שלא ליתן לשום פתח ד\"א ויכופו לחלוק יתקנו להיפך שלעולם ח\"א לכל ב\"ה וכשיהיה לו ח\"א יכופו זא\"ז לחלוק אפי' שיהיה לו הרבה פתחים או ב' בתים קטנים נגד גדולים ועוד שאין סברא לחלק בכה\"ג שאין לכ\"א אלא פתח א' בין זכו מההפקר לבין לקחו או ירשו בדבר הכרחי לצורך פירוק משאו לפני הפתח וכמ\"ש הוא עצמו. גם מ\"ש שמדברי הרמב\"ם נראה כן נראה שר\"ל מדהתחיל וכתב ז\"ל חצירות הכפרים כו' הרי יש לכל פתח ופתח ד\"א והנשאר מן החצר אם יש בו ד\"א על ד\"א לכל שותף ושותף חולקין אותם ואם לאו אין חולקין אותם עכ\"ל הרי שהתחיל בחצירות הכפרים שזוכין בה מההפקר וסיים בה בדין חלוקת החצר משמע דמפרש דברי ר\"י דאמר אין חולקין החצר אא\"כ יש לכל פתח ג\"כ ד\"א לפני פתחן דמיירי דוקא בזוכין מההפקר ואין מזה ראיה דהא לא נתפרש משם דהרמב\"ם ס\"ל הכי אפי' כשאין לכ\"א אלא פתח א' ואדרבה ל' הרמב\"ם דייקא להיפך שהרי מיד אח\"כ באותו בבא כתב ז\"ל כיצד היו ב' שותפין לזה ב' בתים כו' מדכתב כיצד מוכח להדיא שהוא בא לפרש דבריו שמ\"ש בריש דבריו חצירות הכפרים כו' היינו לענין אם היו שותפים לזה ב' בתים ולזה בית א' בכה\"ג בעינן שזכו מההפקר ולא שלקחו או ירשו אבל בב' בתים שותפין שיש לכל א' פתח א' נותנין לכל פתח ד\"א אפילו בשותפין שלקחו או ירשו דלא כב\"י וזה פשוט דאילו לדעת ב\"י שריש דבריו מיירי גם בשותפין שהם שווין בפתחים לא הו\"ל למכתב אח\"כ לשון כיצד אלא הכי הול\"ל וכן יהיה בשותפין כו' וגם מה שרצה להסתייע מדברי המ\"מ שנראה מדבריו שכן הוא דעת הר\"י הלוי אפשר שר\"ל מדכתב שם המ\"מ בהעתקת דברי ר\"י הלוי ז\"ל אבל חצירות שבמדינות כו' עד הילכך אם מגיע לכל א' כו' ולפניו אויר שיש בו דע\"ד כו' משמע להדיא דאין נותנים לשום פתח ד\"א אלא מיד כשיש בחצר כדי ד\"א לכל א' וא' יש בו דין חלוקה ולא בעי טפי. אמת שכן הוא הגי' בדפוס מיימוני הגדול אבל נ\"ל שט\"ס הוא וצ\"ל ולפניו אויר שיש בו ד' על ח' וכן הוא נדפס בהדיא במיימוני דפוס קטן הנדפס באחרונה והתימה מהב\"י שתפס גי' ד' על ד' לעיקר והוא מוכח שם מיניה וביה בדברי ר\"י הלוי שהביא המ\"מ שהוא ט\"ס שהרי כתב ז\"ל ופי' הרב אבן מיגא\"ש ז\"ל כו' כגון חצירות הכפרים כו' עד שכתב המחבר עכ\"ל כגון שבא ראובן ובנה בקרקע עולם בית א' ובא שמעון ובנה כנגדו ב' בתים ואח\"כ הסכימו כו' הרי מדכתב ובא שמעון ובנה ב' בתים מוכח להדיא דכל ששוין בפתחין לא בעינן שזכו מן ההפקר אלא כי נמי לקחו או ירשו נמי נותנים לפתחיהן ד\"א. וגם מדברי המ\"מ סיוע לדברי הנ\"ל שמ\"ש הרמב\"ם חצירות הכפרים כו' לענין שני שותפים שאינם שוים בפתחים כתב הכי שהרי כתב שהר\"י הלוי כתב על הדרך שכתב המחבר משמע דבחדא מחתא מחתינהו. לכ\"נ בפשיטות דליתא לדברי ב\"י אלא לכ\"ע נותנין להשותפין השווין בפתחים ד' אמות לכל פתח אפי' לא זכו מההפקר ולא הוצרך הרמב\"ם לכתבו דפשיטא הוא דכששווין הן בפתחים אין טעם לחלק בין זכו מההפקר או קנו וירשו וכנ\"ל. ומה שהאריך הרמב\"ם וכתב בתחילה הרי יש לכל פתח ופתח ד\"א כו' וכתב אח\"כ כיצד היו שנים שותפין כו' ולא כתב בקיצור חצירות הכפרים שכל א' כו' לכל בני הבתים כו' והיו שני שותפין כו' נראה שהרמב\"ם ז\"ל בדרך סוגייתו אזיל שדרכו לסדר דבריו ע\"פ סדר וסוגיית הגמרא ולהכי גם כאן תפס דרך זה וכתב בתחילה הרי יש לכל פתח ופתח כו' והוא ל' מימרא דר\"י שאמר ד\"א שאמרו חוץ משל פתחים ואח\"כ כתב כיצד שני שותפין כו' והוא מימרא דר\"ח וכתב בלשון כיצד על מימרא דר\"י לבאר לך דמאחר שגילה לנו ר\"ח דכשיש לאחד ב\"פ ולא' פ\"א נוטל כ\"א לפי פתחיו גם ר\"י שאמר ד\"א שאמרו חוץ משל פתחים בכה\"ג נמי מיירי ולהכי דייק יאמר חוץ משל פתחים ולא אמר חוץ משל פתח ויהא אר\"י מאמר כולל שני דינים הא' ד\"א אמרו חוץ מהפתח ור\"ל שכשיש שותפין שווים בפתחים אין כופין לחלוק עד שיהיה בחצר ד\"א לכ\"א וא' מלבד ד\"א שנותנין לכל א' לפני פתחו וזה בכל שותפין בין שזכו מההפקר בין שקנו או ירשו השני כשאינם שווים בפתחים נותנין להן ד\"א לפי פתחיהן וכדר\"ח ולהכי כתב חוץ משל פתחים ומיהו היינו דוקא בזכו מההפקר. ואין לומר דכוונת ב\"י ג\"כ בדרך זה הוא דא\"כ מה זה שסיים וכתב ז\"ל אבל ק\"ל דא\"כ מאי האי כו' דילמא לעולם נותנין ד\"א דוקא כו' ש\"מ דס\"ל דבשקנו או לקחו אין להם אלא ד\"א בחצר ולפי פתחים אין להם כלום ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בד\"א בששני הבתים כו' בפרישה כתבתי ל' הרא\"ש בקיצור. ודע שסיים הרא\"ש וכתב שם ז\"ל ול\"ד לחלון שאינו זוכה בהרחקת ד\"א מכנגדו דהנהו ד\"א של החצר אינם כ\"כ מעיקר תשמיש הבית כמו ד\"א שלפני הפתח שצריכין לפירוק משאו וד\"א הצריכין לכרם ולעבודתו ועוד התם יש לבית אורה הראויה להשתמש מצד אחר כדפרישית לעיל עכ\"ל. וצ\"ע שהרא\"ש כתב שם לפני זה בשם ריב\"א ז\"ל דמוקי להא דרב חסדא כרש\"י ומביא ראיה מהא דקיי\"ל דאחין שחלקו כו' וכמו שאין החלון זוכה בהרחקת ד\"א מכנגדו כך אין פתחו כו' וכמ\"ש בפרישה ומה ראיה משם דילמא שאני חלון שאינו כ\"כ מעיקר תשמיש הבית וכמ\"ש הרא\"ש כאן. וי\"ל דודאי אי ס\"ד דמדינא יש לאדם ד\"א בחלק המשותף ע\"י פתחו א\"כ גם לחלונו היה ראוי להיות לו ד\"א באויר חלק המשותף דאין טעם כ\"כ לחלק ביניהם משא\"כ אם מדינא אין לאדם כלום בחלק המשותף אך שנאמר כיון שעלו להדדי מסתמא גם הפתחים היו בכלל העילוי בזה קאמר לחלק בין פתח לחלון דד\"א שלפני הפתח דכיון שהן לצורך לו ודאי דעתו עלייהו הוה בשעת העילוי משא\"כ חלון דאפשר דלאו עלייהו קאי העילוי וכיון דהעלו סתמא לא נאמר שהיה דעתו מסתמא עליו כ\"א אדבר שהוא הכרח וצורך גדול. והיותר נראה דמ\"ש לפני זה בשם ריב\"א דאין לאחד יותר מהשני והביא ראיה מדרך וחלון וסולמות התם מיירי בשלא עלו אהדדי אלא החלקים היו שווים או א' היה בכור ונטל ב' חלקים או איזה דבר שהיה באופן שלא היה עילוי וכמ\"ש לקמן ס\"ס קע\"ג בס\"ד ושם אף שאין לו אור כלל אפ\"ה יכול לסתום וכ\"ש שאין ליתן לו ד\"א לפתחו משא\"כ הכא דאיירי בעילוי וכשיש עילוי נתבאר שם בגמרא ולעיל סימן קנ\"ד דאינו יכול לסתום אא\"כ יש לו אור ממקום אחר והשתא א\"ש דהרא\"ש הקשה לנפשו מחלון לבד ולא הקשה גם מדרך סולמות כמו שהביא ריב\"א אלא מפני שהרא\"ש איירי בעילוי ל\"ק מההיא דאין להן דרך וסולמות וחלונות דאיירי בלא עילוי וחלון דמקשה מיניה הרא\"ש קאי אהנהו תרי אחי דפלגי אהדדי חד לקח תרביצא וחד אספלידא דמיירי בדעלו אהדדי כדאמרינן שם בגמרא אטו בשופטני עסקינן דזה יקח תרביצא נגד אספלידא ואפ\"ה קאמר דתוס' אור יכול למנוע ממנו ע\"ז כתב הרא\"ש לחלק דשם אינו צורך כ\"כ ועוד שיש לו אור ואשר כתבתי דריב\"א איירי בלא עלו אהדדי זה מפורש שם בהדיא באשר\"י למעיין שם ע\"ש ודוק: ואותו שהגיע לחלקו הבית כו' נתן לחבירו כו' ז\"ל ב\"י ל\"ד שנתן בעל ב' הפתחים לחבירו דמים דה\"ה אם נתן בעל הפתח הא' לבעל ב' פתחים דמים דכיון דאיכא עילוי ושומא איכא למימר דשמו ג\"כ עילוי ד\"א שבחצר ואם שמו שיתן בעל הפתח הא' לחבירו י' פרחים י\"ל שאילו לא היה לו אלא פתח א' ג\"כ היו שמים שיתן לו עשרים וזה נ\"ל בדברי הרא\"ש שאל\"כ הו\"ל כו' ודע שכתב המ\"מ בפ\"ב משכנים ז\"ל וכתב הרשב\"א ומיהו נ\"ל דאפי' שותפין שחלקו בתים בחצר אם עלו סתם עילוי את שיש לו ב' פתחים על שאין לו אלא פתח א' בכי הא את שיש לו ב' פתחים נוטל לכל פתח ופתח שאני אומר שאף זכות פירוק הפתחים נכלל בתוך העילוי ועל הכל עלו מן הסתם והביא ראיות לזה וכתב בסוף דבריו וכנ\"ל מדברי ר\"מ עכ\"ל ולכאורה משמע מדבריו כמש\"ר דדוקא בשעלו את שיש לו ב' פתחים על שאין לו אלא פתח א' ואפשר שרבי' לא רצה לחלק בין הרשב\"א להרא\"ש וכיון דתרווייהו בחדא שיטא שייטי נ\"ל לפרש דברי הרא\"ש בענין שיסכים לדברי הרשב\"א עכ\"ל ב\"י. ולענ\"ד איני רואה בזה דברי ב\"י כי [דברי] הרא\"ש מדוייקים דלא כוותיה שא\"כ למה הוצרך לכתוב דכרם עדיף משדה וצריך בעל הכרם ליתן דמים כו' ולמה לא סתם דבריו וכאשר המה בגמרא שם בפ\"ק דף ז' ע\"כ דמוקי לה הגמרא בדעלו אהדדי. גם לפני זה כתב הרא\"ש ז\"ל אבל דברי רב חשדא מיתוקמי שפיר אף באחין ושותפין שחלקו ב' בתים שבחצר בשומא שאותו שהגיע לחלקו בית שיש לו ב\"פ נוטל ח\"א לב' פתחים והא' ד\"א לפתחו דהאריך בדבריו והול\"ל בקיצור דמיירי בחלקו בשומא ומכח השומא נוטל כל חד כפי פתחו. אלא נ\"ל פשוט דבא לכתוב וליישב דל\"ת איך לוקמי דברי רב חסדא האמורים סתם דמיירי בחלקו בשומא ועילוי וע\"ז כתב שהרי מצינו בגמרא כיוצא בזה בב' אחי שחלקו א' נטל שדה לבן וא' כרם דמוקי לה הגמרא דמיירי שחלקו בשומא ועילוי ולא הוצרך הגמרא לפרשו משום דסמך ע\"ז דסתם כרם עדיף משדה לבן ולאו בשופטני עסקינן דיחלוקו בכה\"ג בשוה אלא מסתמא מוסיף בעל כרם לבעל שדה ומש\"ה יש לו ד\"א בשדה כו' ה\"נ רב חסדא דאמר דנותן לכל פתח ד\"א מיירי בעילוי וסמך מסתמא שבית שיש לו ב' פתחים היא גדולה ועדיפא מבית שיש לו פתח א' וז\"ש הרא\"ש שחלקו ב' בתים בשומא שאותו שהגיע לחלקו בית שיש לו ב' פתחים נוטל ח\"א והאחד ארבע אמות ר\"ל דמסתמא הוא כן דבית שיש לו ב\"פ הוא גדול ועדיף והא ראיה דהרמב\"ם ור\"י הלוי כתבו במקום שנזכר בגמ��א ב' פתחים כתבו הם ב' בתים וה\"ט משום דסתם בית גדול כשני בתים עם ב' פתחים הוא וזה נלפע\"ד ברור בביאור דברי הרא\"ש ואחריו נמשך נמי רבינו בכתבו דבעל ב\"פ מעלה דמים לבעל פתח א' משום דמסתמא הוא כן. ולדינא אני מודה להב\"י דל\"ד כ\"כ רבינו ואפשר נמי דמשום צד רבותא כ\"כ וכ\"ש כשהוא איפכא וכמ\"ש בפרישה. ומ\"ש הב\"י עוד שמהרשב\"א נראה נמי דדוקא עילוי דבעל ב\"פ בעינן לא ידעתי מה הכרע יש בדברי הרשב\"א יותר מבדברי רבי' וכבר אפשר שגם הרשב\"א ל\"ד קאמר וכמו שכ\"כ על דברי רבינו ואפשר שדעת ב\"י כיון דדייק הרשב\"א וכתב אם עלו סתם את שיש לו ב' פתחים כו' בכי הא כו' מל' בכי הא משמע דדוקא קאמר ואינו מוכרח ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " חפירה דסופלי לשון הרמב\"ם פ\"ב דשכנים בית שיש לו פתחים רבים מכל רוחותיו יש לו ד\"א לכל רוח ואם יחד לו פתח אין לו אלא ד\"א כנגד פתחו וכתב המ\"מ בגמרא אמר אמימר האי חפירה דסופלי יש לה ארבע אמות לכל רוח ורוח פי' ר\"י מיגא\"ש מקום שמעבדין בו עורות וקסבר אמימר דהאי חפירה דסופלי כבית היא חשובה וזכי בד\"א כנגד פתחה וכיון דאית בה פתחים מד' צדדיה זכתה בד\"א מכל צד וצד ואין חבירו יכול לומר לו אין זה בית ע\"כ ועל דרך זה כתב המחבר בית שיחד לו פתח שאין לו אלא ד\"א לאותו פתח עכ\"ל וכתב ב\"י ע\"ז ז\"ל וא\"ת הרי כתב הרמב\"ם שם בסמוך בית סתום יש לו ד\"א ואיתא בפירקא קמא דבתרא דעדיף יחד לו פתח מבית סתום ונ\"ל דהתם בבית שאין לו אלא פתח א' ואע\"פ שהוא סתום סופו ליפתח ומיהו כי פרץ פצימיו מוכח שאין דעתו לפתוח עוד ולפיכך אין לו אלא ד\"א עכ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " (יב) הזבל שבחצר מתחלק לפי פתחי הבתים אבל חיל המלך המוטל על בני העיר לתת להן אכסניא אינו מתחלק לפי פתחי הבתים אלא לפי האנשים הדרים בבתים בגמרא דף י\"א ע\"ב גרסינן בעא מיניה רב הונא מרבי אמי אכסניא לפי בני אדם מתחלקת או לפי פתחים מתחלקת א\"ל לפי בני אדם מתחלקת תנ\"ה זבל שבחצר מתחלק לפי פתחים אכסניא לפי בני אדם וכתב ע\"ז הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל י\"מ אכסניא זבל של אכסניא וגולפא פירוש חביות ושרדיא (פי' שמרים) שדרך האכסניא להניחם חולקים אותם בעלי האכסניא לפי בני אדם וי\"מ אכסניא זו מס של מלך או של עבדיו כשגובין אותן לפי בני אדם גובין ולא לפי הפתחים עכ\"ל. וכתב נמ\"י ז\"ל אכסניא פי' חיל המלך המוטל על בני העיר לתת להם אכסניא בבתיהם לפי בני אדם הדרים מחלקין אותן שיתאכסן כל א' וא' בביתו אבל מי שיש לו בתים הרבה בחצירו כיון שאין דרים שם אחרים לא נימא שיתאכסן שם אכסניא לפי הבתים אלא דוקא בא' ואיכא דמפרשי דאכסניא ר\"ל זבל של בהמות אכסניא הלנים בלילה בחצר אע\"פ שבזבל שבחצר מתחלק לפי פתחים שדרך אותן פתחים משליכין אותו בחצר עד שנעשית אשפה הילכך דין כשירצו לזבל שדותיהן שיחלקו אותו לפי פתחים אבל של אכסניא שאינה אלא לפי בני אדם דין הוא שיחלקו מה ששיירו האכסניא הן חביות או זבל בהמותיהם לפי בני אדם עכ\"ל. והנה יש לדקדק בל' נמ\"י שפירש אכסניא של מלך המוטל על בני העיר לתת אכסניא בבתיהם משמע דאכסניא הוא שנותנין להם חנייה בבתיהם. ומל' הרי\"ף והרא\"ש אכסניא זו היא של מלך או של עבדיו כשגובין אותה כו' ל' גובין משמע דלא קאי אחנייה אלא אהוצאותיהן ואמס שנותנים להם לצורך אכסניא וכ\"כ הרמב\"ם בהדיא בפ\"ה דשכנים מס במקום אכסניא הנאמר בגמרא והביאו רבי' לעיל בסימן קס\"ב. ועוד יש לדקדק מה שפירש נמ\"י אכסניא לפי בני אדם מתחלקת דמי שיש לו בתים הרבה בחצירו כיון שאין דרים שם אלא הוא לא יתאכסן שם אלא א' וממילא צריכין לפרש דמ\"ש זבל שבחצר לפי הפתחים מתחלקת דר\"ל ג\"כ אפי' מי שיש לו הרבה בתים בחצר ואין דר שם אלא א' אפי' הכי נוטל הרבה חלקים ומנ\"ל לפרש כן ולמה לא נאמר דהכי קמיבעיא ליה לפי בני אדם מתחלקת ר\"ל אם דרים ב' ג' בני אדם בבית א' כל א' וא' יתן חלקו או יתאכסן א\"ד לפי פתחים כל בית א' ומסיק וקאמר לפי בני אדם וזה הפירוש יותר משמע מדסתמו הגמרא והרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם ורבי' דבריהן. ועוד יש לדקדק שהנמ\"י כתב לפי הי\"מ אכסניא זבל ז\"ל שאע\"פ דזבל שבחצר מתחלק לפי פתחים כו' אבל של אכסניא כו' הרי שכתב שהאי אכסניא הוא דבר והיפוכו עם מ\"ש ברישא זבל שבחצר ולפי' הראשון שאכסניא ר\"ל עבדי המלך לא פירש שהוא דבר והיפוכו עם מ\"ש ברישא זבל שבחצר וה\"ט משום דלאותו הפי' שני עניינים הן דסיפא לא מיירי בזבל ומש\"ה לא הוצרך לכתוב \"אבל לתת הבדל ביניהם משא\"כ לפי' השני שרישא וסיפא תרווייהו בזבל איירי וקשה ליה מ\"ש רישא דמתחלק לפי הפתחים ומ\"ש סיפא דמתחלק לפי בני אדם ומש\"ה כתב שאע\"פ כו' אבל כו' וכיון שכן קשה על רבי' שג\"כ לא פי' אכסניא זבל אלא חיל המלך כו' וכתב אבל אכסניא מאי ל' אבל דקאמר וכן קשה על הרמב\"ם שכתב כדברי רבי' בפרק ב' דשכנים ונ\"ל שכל זה נתיישב אחרי העיון בדברי המ\"מ בפ\"ב דעל מ\"ש הרמב\"ם שם ז\"ל הזבל של חצר מתחלק לפי הפתחים כתב המ\"מ ז\"ל ברייתא פ\"ק דב\"ב הוא ופירשו אבן מיגא\"ש ז\"ל מפני שעיקרו מן הבתים הוא וכפי רוב הבתים ירבה הזבל ורש\"י ז\"ל פי' מתחלקת לפי פתחים לזבל שדותם לפי שדרך פתחיהן השליכוהו עד שנעשית אשפה עכ\"ל המ\"מ והנה מובן מלשונו דהמ\"מ דיש חילוק בין פירש\"י לפי' אבן מיגא\"ש מדכתב רש\"י ז\"ל פי' כו' דמשמע דפירושו בע\"א והוא שרש\"י פי' מתחלקת לזבל שדותיהן הרי שפי' חילוק הזבל לטובה ולהנאת הבתים ומש\"ה סיים וכתב שדרך הפתחים השליכוהו עד שנעשית אשפה שידוע שאין מזבלין השדות במה שמטאטאין מן הבית אלא לאחר שנעשה אשפה אבל אבן מיגא\"ש לא כתב בפירושו שום דבר מכל זה ומוכח מזה שס\"ל דפי' של זבל הוא כל שמטאטאין מן הבית כאשר הוא ולא איירי באשפה וא\"כ צריכים לפרש מ\"ש שהזבל מתחלק לפי הפתחים ר\"ל הוצאת פינוי הזבל מן החצר חוץ לעיר כנהוג אותה הוצאה נגבה לפי הפתחים והבתים וק\"ל. ובזה נתיישבו בס\"ד כל הדקדוקים שעוררנו דהשתא א\"ש דכתב הרמב\"ם שם אבל אכסניא משום דרישא וסיפא מהוצאת הבתים והדרים בה איירי לפי שגם הרמב\"ם פירש כאבן מיגא\"ש וכמ\"ש הרמב\"ם בהדיא בפ\"ה ומש\"ה קאמר אע\"פ שהוצאת פינוי הזבל מתחלק לפי הבתים אבל ההוצאות והמס לצורך האכסניא נגבים לפי בני אדם. ובזה מיושב ג\"כ למה פירש האיבעיא לפי הפתחים או לפי בני אדם בא' שיש לו הרבה בתים ולא פירש הרבה בני אדם שדרים בבית א' דא\"א לומר דקמיבעיא אם ג' או ד' בני אדם דרים בבית א' אם כל א' יתן חנייה לאכסניא דודאי צר להן המקום מלנוח כ\"כ הרבה בבית א' משא\"כ לפי' הרמב\"ם דאכסניא ר\"ל גביית המס מכל א' וק\"ל. גם נתיישב במה שכתבתי מ\"ש המ\"מ עוד שם על סיפא דדברי הרמב\"ם שכתב אבל אכסניא של מלך לפי בני אדם י\"ל בברייתא שם ופי' המחבר כפי' השני שבא בהלכות (ר\"ל את אשר כתבתי לעיל בדברי הרי\"ף שכתב ז\"ל וי\"מ אכסניא זו היא של מלך או של עבדיו כשגובין אותו כו') ול' רש\"י ז\"ל חיל של מלך המוטל על בני העיר לתת להם אכסניא בבתיהם עכ\"ל המ\"מ הרי שדקדק וכתב ולשון רש\"י ולא כתבו ל��לוגתא עם פי' השני של ההלכות וגם אינו ר\"ל שהוא אותו פי' עצמו דא\"כ לא היה צריך להביא ל' רש\"י אלא כוונתו במ\"ש שבזה הן שווים השני פירושים דאכסניא קאי אשל מלך ולא כפי' הראשון שפירש זבל של אכסניא אלא שיש הבדל ביניהן דלפי פי' שני של הרי\"ף והוא פי' הרמב\"ם ר\"ל המס שגובים לצורך האכסנאים וכמ\"ש הרי\"ף בהדיא בל' גבייה והרמב\"ם ביארו יותר בפ\"ב כנ\"ל משא\"כ לרש\"י שפירש אכסניא ליתן חנייה וק\"ל. ואחר שהאיר ה' את עינינו ליישב כל זה נ\"ל פשוט לומר שרבי' שכתב כל' הרמב\"ם בל' אבל אכסניא של מלך וגם סתם דבריו וכתב לתת להם אכסניא דכוונתו ליתן להם פרנסה וצרכן כנהוג וכפי' הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש גם מאי שסתם דבריו וכתב תחלה הזבל שבחצר מתחלק כפי פתחי הבתים ר\"ל הוצאת פינוי הזבל שבחצר ומש\"ה סיים וכתב אבל חיל המלך כו' וכמ\"ש בפרישה ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ונראה לחלק דוקא כשפתחי בתיהם שוות וכו' ז\"ל ב\"י באמת דברי רבינו תמוהין שא\"א לפרש דברי הרא\"ש כשפתחי בתיהן שוות שהרי כתב ז\"ל ולפי הגאונים אם יש בחצר השותפין חע\"ח ולא' יש בו ב' פתחים אינו יכול לומר איני רוצה לחלוק עד שיהא לי לכל פתח ד\"א לפירוק משא ועוד ד\"א לשיעור חצר נמצא שיצטרך שיהיה בחצר ו' פעמים ד\"א על ד\"א (ר\"ל לדעת הגאונים דנוטל בעל פתח א' כשיעור ב' פתחים בירשו מאביהן הבתים ומש\"ה כתב דיצטרך ו\"פ דע\"ד דלכאורה קשה הלא בה' פעמים דע\"ד סגי דהא גם לבעל שני פתחים אף שנותנים לכל פתח ד\"א מ\"מ זולתן א\"צ ליתן לו בחצר אלא ד\"א וק\"ל) אלא כיון שיש לו לפתח א' שיעור פירוק משאו ועוד ד\"א לחצר נמצא צריך לחלוק עכ\"ל. והרי הדברים ברורים דבוש לא' ב' פתחים ולא' פתח א' מיירי ושלא כדברי רבי' ומה שהקשה רבינו למה יפסיד בעל שני הפתחים כו' הוא מבואר שהרא\"ש כתב דין זה לפי דברי הגאונים שכתב ריב\"א בשמם דכי אמר רב חסדא נותנים לכל פתח ד\"א והשאר חולקין בשוה דוקא במחלק נכסיו לבניו ע\"פ היה אבל שנים שירשו חצר א' או שקנו בשותפות חולקין החצר והבתים בשוה ולא יטול א' מהם על חבירו וכמו שנתבאר בראש סימן זה ולפי דבריהם כתב דבחצר השותפין דהיינו שירשו או קנו בשותפות ל\"ת נהי שחולקין בשוה מיהו צריך שיהא לכל פתח ד\"א ועוד ד\"א לשיעור חצר לכל פתח ופתח אלא כיון שיש ח\"א לכ\"א חולקין וזה נ\"ל ברור בדברי הרא\"ש ואיני יודע מה מקום היה לרבי' [לחלוק] עכ\"ל ב\"י והנה באמת קושיית ב\"י קושיא חזקה היא לכ\"נ דמש\"ר דנראה לחלק בין הפתחים שוים לאינן שוים כאילו אמר ונראה לחלק בין עלו אהדדי ובין לא עלו אהדדי ומפני שהרא\"ש כתב שדברי רב חסדא דאמר שהחצר מתחלק לפי פתחיו דמיירי בדעלו אהדדי (ואע\"ג דאר\"ח סתם ס\"ל להרא\"ש דמסתמא בית שיש לו פתחים הרבה גדול עדיף מבית שיש לו פתח א' ומה\"ט כתב רבי' לעיל בדברי הרא\"ש דאותו שיש לו ב' פתחים העלה כו' משום דמסתמא הוא עדיף וכמ\"ש לעיל) מש\"ה תלה רבינו גם כן העילוי בפתחים וכתב דנראה דמ\"ש הר\"י הלוי דצריכין לחלוק אע\"פ שאין מגיע לכל פתח ד\"א היינו דוקא בשפתחיהן שוין כלומר דלא עלו אהדדי נמצא שלא זכה לב' פתחיו יותר מלבעל פתח א' אבל אם יש לא' בית עם ב' פתחים ולשני בית עם פתח א' כלומר דעלו אהדדי ועליו קאמר ר\"ח דיש לבעל ב' פתחים ד\"א לכל פתח וכיון שמדינא יש ד\"א בדברי רב חסדא למה נכריחנו לחלק ולומר דרב חסדא ל\"ק אלא כל זמן שאין מבקשין לחלוק מנא ליה הא ודוק היטב. ואף שאין מפורש מ\"ש כ\"כ בדברי רבי' אבל לענין אמת נכון וקיים ואם לא היה כן כוונתו דרבי' הי�� מן הראוי לכתוב על דברי הרא\"ש ור\"י הלוי דודאי בכהא מודים וכן מוכח שם בדברי הרא\"ש דאיירי בדלא עלו אהדדי דהא כ\"כ לפי' הגאונים ומבואר שם בדברי ריב\"א בשם הגאונים דבדלא עלו איירי ודומיא דרב הונא דאיירי בדלא עלו מפרשי נמי דברי רב חסדא אלא שהרא\"ש כתב שדברי רב חסדא היה מסתבר נמי דמיירי בכל ענין ודעלו אהדדי ודין עלו אהדדי הוה כדין זכו מההפקר להרמב\"ם ור\"י הלוי דא\"צ לחלק אם לא שהגיע לכל פתח ופתח ד\"א וגם רבינו מודה בהאי דינא ודוק. ולכאורה היה נראה כמ\"ש בפרישה דרבי' מפרש למילתא דרב יוסף הלוי והגאונים דלא אמרו אלא שלא יקח יותר מבעל הפתח הא' אבל לא אמרו שחבירו יכול לכפותו לחלוק באפי' לא יגיע שיעור ד\"א לכל א' מפתחיו דהוא ודאי מילתא דלא מסתבר וס\"ל לרבי' שמ\"ש הרא\"ש ולא' יש לו ב' פתחים לאו למימרא שלשני אין לו אלא פתח א' אלא ה\"ק ולא' יש לו ב' פתחים והוא מעכב מלחלוק כל עוד שלא יגיע לכל א' מפתחיו שיעור ד\"א והשני אינו מעכב ולעולם מייירי דגם לשני יש שני פתחים ושיעור לשונו הוא כאילו אמר וא' יש לו שני פתחים ובא לעכב אינו יכול לעכב ולומר איני רוצה כו'. ולהבנת רבי' אתיא כפשוטו מ\"ש הרא\"ש נמצא שיצטרך שיהיה בחצר ו' פעמים כיון דמיירי בשני שותפים שיש לכל א' שני פתחים. אבל מלשון רב יוסף הלוי שהביא המ\"מ ריש פ\"ב דשכנים משמע להדיא כדעת ב\"י שבלוקחים אין נותנים לכל פתח ד\"א שכתב ולפניו יש בו אויר דע\"ח ודוק. ועוד דלא הו\"ל לרבינו לכתוב ב\"פ בפשיטות כיון שמדינא יש לו ד\"א כיון דדין זה אינו מוכח בשום מקום ע\"כ מחוורתא כדכתיבנא. ומש\"ר וכתב הר\"י הלוי כו' וא\"א הביא דבריו לפסק הלכה כו' לא מצאתי שכתב הרא\"ש דין זה בשם ר\"י הלוי אלא בשם הגאונים כ\"כ ע\"ש ודין אחר כתב בסוף דבריו שם בשם ר\"י הלוי ז\"ל כתב הר\"י הלוי דהני ד\"א כו' ע\"ש ואפשר שגירסת רבינו היתה וכן כתב הר\"י הלוי ואדלעיל קאי ואח\"כ גרס והני ד\"א כו' והוא מילתא באפי נפשיה וא\"ש טפי האי גירסא דהא ההוא דינא דכתב דהד\"א צריכין שיהיו מרובעות כו' הרי\"ף כ\"כ שהיה רבו של רב יוסף הלוי ולמה יכתוב כן הרא\"ש בשם ר\"י הלוי ולא יכתוב בשם הרי\"ף רבו וכדרכו וק\"ל. שוב מצאתי כ\"כ באשר\"י של קלף ונכון הוא. וברי\"ו כתב ג\"כ דין הראשון בשם הגאונים ואח\"כ סיים וכתב ז\"ל וכתב הר\"י הלוי והני ד\"א כו' ע\"ש נכ\"ו ח\"ב ושם ג\"כ מוכח דטעות הוא מדכתב וכתב והני בשני ווי\"ן וצריך למחוק הוי\"ו ראשונה של וכתב או להגיה וכ\"כ וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אחין שחלקו כו' פ\"ק דב\"ב דף ז' ע\"א הנהו בי תרי אחי דפליגי חד מטייה אספלידא וחד מטייה תרביצא אתא ההוא דתרביצא קא בנה אשיחה אפומא דאספלידא א\"ל קא מאפלת עלי א\"ל בדידי קא בנינא אמר רב חמא דינא קא\"ל א\"ל רבינא לרב אשי מ\"ש מהא דתניא ב' אחין שחלקו א' מהן נטל כרם וא' מהם נטל שדה לבן יש לו לבעל הכרם ד\"א בשדה לבן שע\"מ כן חלקו א\"ל התם דעלו להדדי אבל הכא מאי דלא עלו להדדי וכי בשופטני עסקינן דהאי שקיל אספלידא והאי שקיל תרביצא ולא עלו להדדי א\"ל נהי דעלו להדדי דמי ליבני כשורי והודרי דמי אוירא לא עלו להדדי ולימא ליה מעיקרא אספלידא פלגית לי השתא משוית לי אידרונא אמר רב שימי בר אשי שמא בעלמא פליג ליה מי לא תניא האומר בית כור עפר כו' עד כרם אני מוכר לך ואין בו גפנים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקראים כרמא מי דמי התם מצי א\"ל מוכר ללוקח שמא זביני לך הכא מצי א\"ל אדעתא דהכי פלגי דדיירינא ביה כי היכי דדרו אבהתן א\"ל נה��דעי לטעמייהו (רב חמא מנהרדעי היה ולא ס\"ל הא דאדור בה כדדיירי אבהתי ושמואל גם הוא היה מנהרדעי) דאמר ר\"נ אמר שמואל באחין שחלקו אין להן דרך זה על זה ולא סולמות זע\"ז ולא חלונות זע\"ז ולא אמת המים זע\"ז ע\"כ. ובפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס\"ה) אמר שמואל אחין שחלקו לקוחות הן כו' ואמר רב הונא הלכתא כוותיה. ויש ב' שיטות בשמעתא זו. דעת רש\"י ורמב\"ן ורשב\"א וראב\"ד הוא דמ\"ש אין להם חלונות זע\"ז היינו שאין השני צריך להרחיק ד\"א מכנגדן אלא יכול לבנות כנגדן אע\"פ שמאפיל אבל לסתום לגמרי לא ודכוותיה דרך ואמת המים וסולם היינו כשבא עתה לקבוע סולם זה או להביא אמת המים דרך שדהו אע\"פ שגם לפעמים היה אביהן רגיל לעשות בכה\"ג [אבל] אם היתה שם דרך או אמת המים או סולם קבוע אין האח חייב לסלקם בשביל זה כלל. ושיטת הרמב\"ם והרא\"ש ורי\"ו דאפילו היה לו דרך ואמת המים וסולם וחלונות קבוע מימי אביהם אפ\"ה יכול זה לסלקם לגמרי. וכתבו שם התוספות והרא\"ש דהא דאמרינן דדינא קא\"ל ויכול לסתום חלונו היינו בחלון שעשו לתוספת אור אבל אם אין אור זולת מחלון זה ודאי אינו יכול לסתום ע\"ש ונלע\"ד דלא כתבו זה אלא אההוא עובדא דחלוקת אספלידא ותרביצא דמיירי בדעלו אהדדי ומסתבר להו לומר דאף דקאמר הגמרא דלא עלו אלא דמי כשורי וליבני ל\"ד קאמר אלא כל דבר הדומה לו שהוא הכרחי אבל לא עלו אהדדי א\"צ ליתן לו כלום אלא צריך לקנות ממנו דרך במאה מנה או יפרח באויר וה\"ה בחלונות ואינך וכ\"נ בעיני להוכיח מרש\"י ורשב\"ם ותוספות והרא\"ש ורבינו דס\"ל דמ\"ש אחין שחלקו אין להן דרך ולא סולמות ולא אמת המים ולא חלונות זע\"ז דשייך אפי' אם אין לו אור לחלונות מצד אחר וכן באינך דאין לו דרך כלל זולת זה אפ\"ה לא אמרינן דמסתמא שיירו לנפשן כל זמן שלא חלקו בשומא ועלו אהדדי ומשה\"נ סתם רבינו כאן וכתב גוף המימרא הנ\"ל ולא הזכיר דמיירי דוקא כשיש לו קצת אור ממקום אחר כמ\"ש לעיל בס\"ס קנ\"ד משום דס\"ל דגוף המימרא דאמרי סתמא אין להן כו' דלא מיירי בדלא חלקו בשומת עילוי ואז אין להם לגמרי מכל הני זע\"ז ומטעם שכתבו התוס' כתבתי לשונם בפרישה ע\"ש ואע\"פ שכתבו שם התוספות לפני זה בד\"ה א\"ל בדידי ז\"ל ומפרש ר\"ת שמהאספלידא היה יכול לראות כו' עד וכן מפרש ההיא דלקמן אין להן חולונות זה על זה כו' אפשר דרבי' תם מפרש ההיא מימרא דאחין שחלקו שיהא בשומא ועילוי אבל אינך גאונים הנ\"ל לא פירשו כן כאשר אברר בס\"ד. וא\"ת אם כן מאי מייתי ראיה מההיא דאחין שאין להן דרך וחלון כו' דמיירי בלא שומא אההיא דחלוקת אספלידא דמיירי בשומא י\"ל דהא כבר משני שם הגמרא דהשומא והעליה לא היתה אתוספת אורה כיון שאינו הכרחי אלא דהקשה דמ\"מ יאמר אדעתא דהכי חלקנו בה כדי לדור בו כמו דדיירי אבהתן ע\"ז שפיר מייתי ראיה דלא אמרינן כן. והנני כותב הראיות על זה אחד לאחד. רש\"י כתב בשמעתין שם דף ז' ע\"ב סתם דאין להן דרך ולא חלון כו' ולא זכר שום תוס' אור. ורשב\"ם כ\"כ מפורש פרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס\"ה) ע\"ש שכתב דאין להם כו' משום דפנימי להחיצון בעין יפה מכר ואע\"פ שצריך לפרוח באויר לביתו לא אמרינן דשייר לו את הדרך ובאינך כתב נמי דלא שייר לעצמו כלום. התוס' כתבתי לשונם בפרישה שכתבו דאין לו דרך כלל וצריך לקנות ממנו דרך וה\"ה באינך. והרא\"ש מבואר בדבריו זה ג\"כ בדף קפ\"ה ע\"ג דשם כתב בשם ריב\"א שכתב בשם הגאונים (והבאתי לשונו לעיל בסי' קע\"ב) דשנים שירשו חצר א' או קנו בשותפות חולקין בשוה כו' עד וא\"א שזכה ראובן בד\"א ��כל א' מפתחיו דהא קיי\"ל אחין שחלקו אין להם דרך וחלונות וסולמות זע\"ז וגם אין לבעל כרם ד\"א בשדה לבן אם לא עלו אהדדי כו' הרי שס\"ל דדוקא ההיא דשדה לבן וכרם איירי בעלו אהדדי ולא ההיא דאחין שחלקו וכמ\"ש עוד מזה בסמוך וגם שם ע\"ד כתב הרא\"ש ז\"ל ואע\"ג דאמרינן דכשנותן הבתים לבניו יפה כחו כו' מיהו אם נותן הבתים לשמעון והחצר ללוי אין לשמעון חלונות על לוי דלשניהן בעין יפה נתן ומה\"ט קיי\"ל דאחין שחלקו אין להן דרך וחלונות זע\"ז משום דמוכר בעין יפה מוכר ומדהתחיל בדין ד\"א דלפני פתח וסיים לומר דאין לשמעון חלונות על לוי ש\"מ דר\"ל דאפילו אין לו אור כלל אפ\"ה אין לו חלונות עליו דהא לפני זה כתב הרא\"ש דד\"א שלפני הפתח אין לדמות לחלונות היכא דיש לו אור מצד אחר וכתב ע\"ז דמה\"ט קיי\"ל דאחין שחלקו אין להן דרך וחלונות זע\"ז ש\"מ דמפרש באין להן אור כלל קמיירי והיינו בלא עלו אהדדי ומה\"ט כתב רבינו ג\"כ כאן ז\"ל ולא חלונות כדפרשינן לעיל שמסלקו לגמרי וסותם לו החלון שהם כשנים שקנו שדה מא' וחלקוהו שאין לא' על חבירו כלום וידוע דשנים שקנו מא' וחלקו דאין להן אור כלל זע\"ז וגם א\"ש דלעיל בס\"ס קנ\"ד כתב ושינה ושילש דדוקא היכא דחלקו בשומא ועלו אהדדי אינו יכול לסתום כ\"א בתוס' אור הא לא חלקו בשומא ועילוי יכול להאפיל עליו לגמרי וצריך לקנות ממנו האור והחלון. והשתא א\"ש מה שסיים רבינו לכתוב כאן דבחלוקת כרם ושדה לבן דיש לבעל כרם ד\"א בשדה לבן משום דא\"א להיות זולתן ולא כ\"כ בחלונות דיש לו עליו קצת אור או דרך כפי הצורך ההכרחי אלא ודאי רבי' העתיק המימראות כאשר שם בגמרא ובאחין שחלקו דאין להן דרך מיירי בלא עלו ומש\"ה אמרו בגמרא סתם דאין להו מכל וכל וכ\"כ רבי' ובחלוקת השדה וכרם דאיירי בעלו ומש\"ה אמרו שם דיש לו עליו ד\"א מש\"ה כ\"כ רבינו. וא\"ת היא גופה טעמא מאי דקאמרי הכא והכא סתמא וקמיירי כאן בשומא וכאן בלא שומא וכי סמכו על התדע מן הקושיא ואין דרך הגמרא כן לסתום וכ\"ש שאין כן דרך רבי' וגם קשה למה קמ\"ל כאן דיש לו ד\"א וכאן דאין לו דרך וחלון הא כאן וכאן יש לו בחלקו בשומא כאן וכאן אין לו בחלקו בלא שומא ובגמרא י\"ל דזה מימרא דשמואל וזה ברייתא וזה דיבר מזה וזה דיבר מזה אבל על רבינו קשה דכתבן זא\"ז בסתם וי\"ל דודאי נתפרש מתוך דבריהם להמדקדק בהן והוא דמימרא דאחין שחלקו בהן כו' אמרו סתם חלקו ולא קאמר מה חלקו ומהיכא תיתי לומר שחלקו בשומא ועילוי משא\"כ בההיא דתניא שני אחין שחלקו א' נטל כרם וא' שדה לבן דכיון שנזכר החלוקה דזה נטל כרם כו' וידוע הוא שכרם (לכן) [עדיף] מש\"ה סתמא כמפורש דמי דמיירי שחלקו בשומא ועילוי דאטו בשופטני עסקינן ומה\"ט פשט ליה להגמרא שם בשמעתין בהנהו בי תרי אחי דפלגי לחד מטייה אספלידא ולחד מטייה תרביצא כו' דודאי חלקו בשומא משום דאטו בשופטני עסקינן כו' ואע\"ג דכתב הרא\"ש שם דף קפ\"ח ע\"ד ז\"ל וכן נמי כשחלקו הבתים מסתמא לא היו לגמרי שוים בדמים זה כזה וחלקו בשומא ובעילוי כו' דמשמע מינה לכאורה דסתם חלוקה הוא בשומת כ\"א דהא כתבתי ביאור דבריו לע ל בסימן קע\"ב בדרישה דאדרבה משם מוכח דלא ניחא ליה לפרש סתם חלוקה הנזכר בגמרא דמיירי בשומא כ\"א במקום שמוכח שהחלוקה לא היה בשוה כמו בחלוקת שדה וכרם ובית שיש לו ב' פתחים עם בית שיש לו פתח א' ואע\"ג דמימרא זו דאחין שחלקו דאין להן דרך ולא סולם ולא חלון זע\"ז צריכין לפרש דזה נטל בית שיש בו חלון וזה נטל חצר ומסתמא בית עדיף מחצר מ\"מ אין מוכח משם שחלקו בשומא. וכבר כתבתי בסימן קע\"ב בפרישה דהכל תולה בחלוקת שומא ועילוי דאם לא עלו אהדדי אין להם זע\"ז. והיותר נראה לומר דהברייתא וגמרא וגם רבי' שכתב ל' הגמרא כתבו דינא דרישא בלא שומא ודינא דסיפא בשומא משום דיש בכה\"ג בכל א' רבותא וכמ\"ש בפרישה [ונמי] מיושב במאי פליגי התוס' והרא\"ש והנמ\"י וחידושי רמב\"ן דמסתבר להו לדמות ד\"א שנותנין לפני הפתח לד\"א שנותן בעל שדה לבן לבעל הכרם וכמו שאותן ד\"א אינן שלו לחלוטין אלא בעת שצריך להן ה\"נ נאמר בד\"א שלפני הפתח ומה\"ט מסתבר להו לומר דאינו יכול לחלוק במחיצה וליטול ד\"א לכל פתח ע\"ש די\"ל דס\"ל להתוס' והרא\"ש ורבינו וסייעתו דיש לחלק ביניהן דד\"א שנותן בעל השדה לבן אינו כ\"כ מן הסברא ליתן כמו ד\"א שלפני כל פתח שא\"א לומר שם שיעשה פתח א' לביתו דודאי כל בית גדול צריך ב' פתחים ודוק. ואף שמחידושי רמב\"ן ונמ\"י בשמעתין ורי\"ו משמע דמפרשי ההיא דאחין שחלקו דאין להן חלונות מיירי כשיש להן אור במקום א' מ\"מ לכל הני רבוותא הנ\"ל מוכרח לומר כמ\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " היה לאחד מהם כו' כתב הרמב\"ם כו' וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' טעם הרמב\"ם והרא\"ש ופלוגתתן ובמאי קמיפלגי כבר כתבתי בפרישה ועכשיו באתי להוסיף ולהעתיק שיטת פי'רש\"י וגם מ\"ש המ\"מ והב\"י דברי הרמב\"ם על פי הגמרא בע\"א ממ\"ש בפרישה ומפני האריכות לא אעתיק לשונם ולבאר כוונתם אח\"כ אלא אכתוב דבריהן וכוונתן יחד והוא זה דרש\"י פי' דהג' פלוגתות שבגמרא שלשתן מיירי במי שיש לו שדה אמצר שדה המשותף ורוצה שיתנו לחלקו אותה הסמוכה לשלו אלא דפלוגתא ראשונה מיירי בשדה בית הבעל שדולה במי גשמים ולהכי ס\"ל לרב יוסף דיכלי למימר מעלינן ליה כנכסי דבר מריון כלומר שיכולים לומר פעמים שזו מתברכת בגשמים יותר משדה שנייה לכן קרקע זו היא חשובה לנו כקרקעות של בר מריון שהיו מעולות ואינך ב' פלוגתות מיירי בשדה בית השלחין דמשקין אותן במי בורות דלא שייך למימר שזו מתברכת יותר מזו ולהכי לא מחלקים אלא בין אם יש לכל אחד נגר לעצמו דאף שהנגרים הם שווים ס\"ל לרב יוסף דאין שומעין לזה ליתן לו שדה הסמוכה לשלו לחלקו משום דשמא האי נגר יתייבש וזה לא יתייבש מפני שהנגר הוא יאור הנמשך מנהר הגדול וכאשר יתמעט מי הנהר אזי לא יגיע המים לתוך היאורים ואיכא למיחש שלתוך יאור זה יגיע וראוי להשקות ולזה לא יגיע אבל כשהם אחד נגרא אפילו לרב יוסף שומעין לו וכופין השני שיתן לו חלקו אמיצריה בלא גורל משום מדת סדום ובשלשתן איפסקא הלכתא כרב יוסף ולשיטה זו בבתים השוים שאין אחד מהם טוב יותר מחבירו ויש לא' מהשותפים בית אצל א' מבתים השותפים כופין את אלו משום מדת סדום שיתנם לו לחלקו בית הסמוך לביתו דהא לא שייך כאן טעם א' מתברך יותר מחבירו. והתוס' הקשו על פירש\"י דא\"כ בית השלחין נמי פעמים ילקה זה בשדפון ולא זה ואמאי מודה רב יוסף בתרי ארעתא אחד נגר דשומעין לו ע\"ק דלשון מעלינן לא משמע כפירושו ומש\"ה כתבו דאין חילוק בין בית השלחין לבית הבעל ובשניהן כיון שאין לפנינו ריעותא המוכחת לזה יותר מלזה לא חיישינן לשמא זו מתברכת יותר מזו או שמא זו תלקה בשדפון ולא זו ופי' הפלוגתות כמ\"ש בפרישה ע\"ש והמ\"מ כתב בפי\"ב דשכנים אדברי הרמב\"ם שהעתקתי לשונו בפרישה דהם הם דברי רב יוסף הנ\"ל רישא דדברי הרמב\"ם הם הא דמודה רב יוסף היכא דקאי אחד נגרא וסיפא הם דברי רב יוסף בקאי אתרי נגרי כו' וע\"ש ועל פ\"ז צ\"ל דס\"ל להרמב\"ם בחדא כתוס' ובחדא כרש\"י ס\"ל כר��\"י דכל הענין מיירי בבא ליקח חלקו אמיצר דיליה וס\"ל כתוס' דאין חילוק בין בית השלחין לבית הבעל ומפרש דכל היכא שהקרקעות שוים לכ\"ע כופין על מדת סדום לתת לזה חלקו אבל מצר שלו וההוא דזבן ארעא אמיצריה כו' דאמר רב יוסף מעלינן ליה כו' ס\"ל דחזר תלמודא ומפרש אותם דבתרי ארעתא אתרי נגרי הוה עובדא ומש\"ה א\"ר יוסף מעלינן ליה כו' משום דהאי מדויל כו' דאילו בתרתי אחד נגר (ליה) לא הוה פליג דהא הוא דאמר כגון זה כופין על מדת סדום ובהכי א\"ש דמ\"ש הרמב\"ם ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה עד שיהא סמוך לשדה אחר שלי שומעין לו היינו דוקא בשוויו וקאי אמ\"ש לפני זה אם היתה כולה שוה ודין זה הוא מה שאמרו תרתי אחד נגרא דמודה ביה רב יוסף שכופין על מדת סדום וא\"ת אי פירושא הוא ל\"ל לתלמודא למיהדר למיפסק הלכתא כרב יוסף י\"ל דה\"נ קאמר הא דפליגי רבה ורב יוסף כשהם אתרי נגרי ובהא איפסקא הלכתא כרב יוסף הוא ואיצטריך למיפסק נמי גם בחד נגרא הלכתא כרב יוסף כדי לאפוקי מאביי דחייש לאפושי אריסי (וכ\"כ ג\"כ ב\"י לחד פירושא) ולפ\"ז צ\"ל הא דכתב הרמב\"ם אבל אם היה חלק אחד טוב או קרוב לנהר כו' ולא כתב רבותא דאפילו אין טובתו מבוררת כגון הא שכל אחד יש לו נגר אלא שיש למיחש שמא אחד ידויל אפ\"ה אין שומעין לו ליתן לו הקרוב למצרו משום דהרמב\"ם ס\"ל דהאי דאמרינן בגמרא תרי ארעתא אתרי נגרי לאו תרי נהרות שוים קאמר כמו שפירשו רש\"י ותוס' אלא תרי מיני נגרי קאמר דהיינו א' קטן ואחד גדול ונגר פי' נהר כמו שפירשוהו כל המפרשים והוא מל' מים הנגררים זוחלים ונמשכים דגם זה טובה מבוררת לא' יותר מלהשני ומה שהכריחו לפרש כן נ\"ל משום דקשיא ליה כיון דלא חיישינן שתלקה זו בשדפון יותר מזו או שתתברך זו יותר מזו כדמוכח מהסוגיא דאל\"כ לא היה מודה רב יוסף בתרי ארעתא אחד נגרא וכמ\"ש לעיל בשם התוס' א\"כ גם לשמא האי מדויל והאי לא מדויל לא היה לנו לחוש כל שהנהרות שוים דשדפון או ריבוי גשם ג\"כ שכיח להיות על שדה א' יותר מעל חבירו כמו יבישות הנהר והוא באמת תמיהא גדולה בעיני על דעת התוס' דמאין ראו לחלק בכה\"ג הא גם בין שדפון ובין ברכה היה אפשר לחלק כמ\"ש הרא\"ש בתשובה דא' שכיח טפי מהשני ואפ\"ה אין שומעין לו לחלק כ\"א בפני עצמה כל שאין צד הטבה לפנינו בא' יותר מבחבירו ובפרישה כתבתי שצ\"ל שגם רבינו פי' כן מדכתב בסמוך בס\"ג היה אחד סמוך לנהר וא' סמוך לנגר כו' ע\"ש והרמב\"ם פי' שניהם עומדים על נגר שנמשכין ונגררין מהנהר אלא מחמת שהאחד קרובה אל הנהר שהנגר הנמשך ממנו מדויל לעולם והשדה המושקה על ידי הנגר הרחוק מהנהר לא מדויל לפעמים ומ\"ש הרמב\"ם עוד או שחלק א' ממנה טוב או קרוב לדרך אינו מל' הגמרא אלא מדברי הרמב\"ם הוא להשוות הכל ולכתוב על כולם דאין שומעין לו. ובזה נתבארו לך דברי הרמב\"ם שמ\"ש אם היתה כולה שוה ואין שם מקום טוב כו' תנו לי חלקי מצד זה כו' שומעין לו כו' היינו תרי ארעתא אחד נגרי דמודה רב יוסף דכופין על מדת סדום וטוב ורע שכתב כולל הכל כלומר שאין כל אחד מהן טוב מחבירו לא בתוכן עצמות השדה ולא מצד שהיא קרובה יותר אל המים או אל הדרך מחבירתה אלא שווים לגמרי. ומ\"ש אבל אם היה חלק אחד טוב או קרוב לנהר יותר או קרוב לדרך כו' היינו תרי ארעתא אתרי נגרי וס\"ל דנגרי הנזכר בגמרא הוא מגזירת מים הנגרים ונכלל בו נהר גדול שהוא יוצא ממעין הנובע וגם יאורים קטנים הנמשכים מהנהר זולת היכא דקאמר בגמרא נהר ונגר בהדדי כגון סיפא הנ\"ל בגמרא דקאמר חד גיסא נהרא וחד גיסא ��גרא שם מוכרחין לפרש דנגרא ר\"ל יאור ודרך שכתב הרמב\"ם ברישא ובסיפא בארץ מרובע כו' ר\"ל יאור וקראו דרך לפי שמושך דרך החריצין שעושין כל בעלי שדות סביבות הנהר ומושכין המים דרך החריצין מהנהר לשדותיהן כנ\"ל (ולא כב\"י שפי' דרך כפשוטו לפי שהפסיעות נקראות נגראות כמו נקטיה נגרא ברייתא וע\"ש הפסיעות נקרא גם הדרך נגרא ור\"ל דשדה הסמוך יותר אל הדרך היא טובה יותר מכמה עניינים מאשר היא רחוקה מהדרך וק\"ל דלפי' לא נתיישב יפה מ\"ש הרמב\"ם בבבא שניה ארץ מרובע כו' עד מערב ושם לא איירי בקרוב ורחוק אלא משני הצדדים שוה ואם כן מאי קמ\"ל הא סביב כל שדה יש דרך וצ\"ל דכתב דרך לאפוקי נהר והוא דוחק אבל לפי מ\"ש דדרך ר\"ל מים נגררים א\"ש דקמ\"ל דאע\"ג דאיכא מים בכל צד לא אמרינן היינו נהר היינו נגר אלא פלגי באלכסון. גם לפי פירושו דב\"י צ\"ל דמ\"ש הרמב\"ם או שהיתה קרובה לנהר יותר אינו נזכר בגמרא אלא מתוס' ל' הרמב\"ם היא וקשה דא\"כ הו\"ל להקדים קרוב לדרך שהוא פירוש דנגרא הנזכר בגמרא ואח\"כ הול\"ל או קרוב לנהר לכנ\"ל לפרש לפי פי' דב\"י קרוב דנהר דהזכיר הרמב\"ם הוא פי' דנגרא ומ\"ש או קרוב לדרך הוא מתוספת לשונו דר\"ל דרך כפשוטו לפי' דב\"י אבל מ\"ש ראשונה הוא נכון בעיני יותר). ושמו אותו היפה נגד הרע שם יפה כולל כל מיני יפוי וכל מעליות ושם רע כולל כל כיעור וריעות צ\"ל לשיטת פירוש דהמ\"מ והב\"י הנ\"ל הא דקאמר רבה אהאי דקאי אתרי נגרי דכופין על מדת סדום ה\"ט כיון שמ\"מ שם השקאה לשניהם מהנהר או מהנגר ס\"ל דאין לדקדק במעט קורבה יותר (וזהו דוחק דלפי' שכתבתי בפרישה להרמב\"ם לק\"מ) אבל אנן קיי\"ל כרב יוסף שגם לזה יש קפידא וממילא שם רע וטוב יש במקצת עליהן וקיצר הרמב\"ם בלשונו לכתוב ושמו היפה נגד הרע ור\"ל כל חד לפי עניינו דודאי בקרובה מעט יותר לנהר או לנגר לא עלו הרבה בשומא בחלק זה יותר על זה. ובאמת של' מדויל מתיישב יותר לפי' הרמב\"ם שהוא לשון השקאה ודילוי. ולפי' רש\"י ותוס' החסרון מצד הנהר לא מצד השדה והול\"ל האי מתייבש והאי לא מתייבש וע\"פ הדברים הנ\"ל יתבאר ג\"כ דברי רבינו במ\"ש בשם הרמב\"ם. ומש\"ר בשם הרא\"ש פי' גם פי' דב\"י כמ\"ש בפרישה שס\"ל להרא\"ש כפי' התוס' ואע\"פ שבתשובה כלל צ\"ז דין ב' כתב שדעתו נוטה לדון כפירש\"י הנ\"ל אין זה דבר חדש הלא נמצא בהרבה מקומות שכתב בתשובה דלא כמ\"ש בפסקיו ודבריו בפסקיו עיקר: ומ\"ש ומיהו אם הוא פקח כו' כ\"כ שם הרא\"ש בשם הר\"ר יונה ע\"ש דף קפ\"ט ע\"ב: ומ\"ש ואצ\"ל שאם החלק כו' לשיטת הרא\"ש כתב רבינו ל' ואצ\"ל דאילו לשיטת הרמב\"ם לא מיתני האי דינא אלא בל' אבל לא בל' אין צ\"ל וכ\"כ ב\"י: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומש\"ר שהא' קרובה לנהר ואחת לנגר קטן כל נגר מיקרי קטן אפי' גדול נגד נהר שהוא יוצא ממעין הנובע ואין מדרכו לפסוק ושאר דברי רבינו כתבתי בפרישה ע\"ש. ועל שיטת תוס' הנ\"ל יש לתמוה שכתבו שם בסד\"ה מעלינן ליה כו' ז\"ל וכן יש לפרש תרתי ארעתא אחד נגרא שהנגר מפסיק בין שתי השדות כו' דא\"כ דמיירי שהנגר מפסיק שתי השדות איך קאמר אביי ע\"ז בעינא אפושי אריסי ופירש\"י טוב לי שיפול חלקי באמצע כדי שתרבה לך אריסין ותהא שדה שלי משומר יפה הא בכהאי גוונא ודאי לא יפיל גורל ליתן לאחד ב' חלקים האמצעים הסמוכים לנגר כזה? ודוחק לומר שהתוספות לא פירשו כרש\"י אלא סבירי להו דה\"פ ניחא לי דיתחלק כל שדה ושדה לשנים ולא יקח שום א' מאתנו חלקו בהדדי כדי שכל אחד מאתנו יצטרך לשכור שני אריסי' לשני חלקיו ומתוך כך ישתמר ��ותר משא\"כ כשלקח כל אחד שדה ידוע שלא יהיו שוכרים שנים שומרים אבל לפי מ\"ש לעיל שר\"ל שהנגר האחד נמשך ע\"פ כולן כזה? א\"ש: וכ' הרמב\"ם אבל אם חלק הרע אצל שדהו כו' כבר כתבתי בפירוש הרמב\"ם לפי מ\"ש המ\"מ לומר שהני תרי בבות דכתב הרמב\"ם הם המה תרי דינים הנזכרים בגמרא בשם רב יוסף בתרי ארעתא דקאי אתרי נהרא או אחד נהרא דפי' אתרי נגרי אתרי מיני נגרי וכן נראה שרבינו מפרש כן מדכתב הוא עצמו ג\"כ בסמוך וז\"ל כגון שהאחת קרובה לנהר ואחת קורה לנגר קטן כו' ואם לא שהיה מפרש כן אליבא דהרמב\"ם מנ\"ל לרבינו לנקוט שיטה לעצמו ולפרש הגמרא מה שלא פירשו כן שום א' מכל הפוסקים אבל באמת לפי' זה ל' דהרמב\"ם קצת דחוק במ\"ש בא' קרובה אל הנהר גם במ\"ש ושמו הטוב נגד הרע דאין שם רע חל אהך דתרי מיני נגרי הנ\"ל דא\"כ לא הוה אמר רבה עלה כופין אותו על מדת סדום: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " בכור שבא לחלוק עם אחיו כו' עד אבל אם יש בו מקום טוב כו' עפ\"ר שם כתבתי שאלו הם דברי הרא\"ש בשם ר' יונה אבל הרמב\"ם פי\"ב דשכנים כתב האי דינא דבכור ויבם סתם ולא כתב האי חילוק דאם היה חלק א' טוב שאינו נוטל ב' חלקים ביחד ואדרבה המ\"מ כתב שם עליו ז\"ל לדעת המחבר ז\"ל הכוונה שאפי' אין השדה כולה שוה וכגון שהיו בה ב' חלקים בינונית והחלק האמצעי עידית שא\"א לו לבכור שיטול כל חלקו כאחד אלא אם כן כל העידית שלו הרי זה נוטלו ובשומת דמים וכן פי' רבו ז\"ל עכ\"ל המ\"מ ועוד כתב המ\"מ אח\"כ על מ\"ש הרמב\"ם דין היבם גם כן סתם דאינו נוטל חלקיו ביחד וז\"ל ולדעת המחבר אם היה הכל שוה אפילו ביבם נוטל חלקו כא' לפי שיטתו וכ\"כ רבו ז\"ל ולדעת שאר מפרשים אפי' בשוה לא אלא עושין גורל א' שחולקין השדה לג' חלקים ושמא יגיע לו שני חלקיו בפיזור. וכתב הרב אבן מיגא\"ש ז\"ל שב' שלקחו שדה ביחד בשותפות זה ב' שלישים וזה שליש ה\"ז כבכור ופשוט הוא וכו' ע\"ש. והנה אף דהאי דין עצמו דנקטי' מהכא דשנים שקנו שדה אחד בשותפות זה ב' שלישים כו' דכתב רבינו בשם הרא\"ש כתבו הוא בשם אבן מיגא\"ש מיהו ודאי לאו בחד סגנון כתבו אלא כל א' לפי שיטתו דהיינו לשיטת הרמב\"ם ורבו מיירי אפי' באינם שוים ולהרא\"ש ורבי' דוקא בשוים ונראה פשוט דמ\"ש המ\"מ בסיפא דלשיטת הרמב\"ם ביבם נמי כשהוא שוה נוטל שני החלקים יחד מ\"ש לשיטתו ר\"ל לפי מ\"ש הרמב\"ם שם לפני זה דכשהאחד מצרן צריך ליתן לו חלקו בצד שדהו כשהוא שוה וה\"נ היבם חלקו המיוחד ליבם נחשב אותו החלק כאילו היה שדה שלו כבר ובא אח\"כ לחלוק עם אחיו דצריך ליתן לו חלקו בצדו משא\"כ לדעת שאר המפרשים ר\"ל שיטת התוס' והרא\"ש ורבי' דס\"ל דא\"צ ליתן לו חלקו בצד שדהו אפי' בשוה לגמרי אלא מפילין גורל או מעלין אותו לו בדמים וכבר הזכיר המ\"מ שיטה זו שם בריש הפרק. ועד\"ז פירשו ג\"כ הב\"י לדברי המ\"מ ע\"ש. וק\"ק מזה למ\"ש ב\"י לעיל בסי' זה בסעיף ג' ז\"ל אבל א' מהן טוב כו' עד גם דין זה לפר\"ת הוא דאיצטריך אבל לפי' רש\"י כיון שאין א' מהן בן המיצר אפילו היו שוים לגמרי אין שומעין לו (ור\"ל וחולקין שדה כנגד שדה ולא כל שדה בפני עצמו דדוקא היכא שהוא מצרן לשדה ס\"ל דכופין על מדת סדום ולא בכה\"ג דאינו מצרן) ושם לפני זה כ' ג\"כ דדעת הרמב\"ם בזה כרש\"י ולפיכך לא הזכיר דין זה בפי\"ב דשכנים עכ\"ל. ולפי מ\"ש המ\"מ וב\"י עצמו כאן דחלק א' נחשב למצרנות לחלקו השני וצריכין ליתן לו חלקו השני בצידו גם שם שייך לומר כן והרי אותו הדין שכתב רבי' כתבו אליבא דד\"ה וי\"ל דדוקא ביבם דיש לו חלק יתר מלאחיו מיקרי בחלק הא' מצרן נגד חלק שיש לו לחלוק עם אחיו משא\"כ כשחולקין בשוה והוא קצת דוחק. ומ\"ש המ\"מ ברישא דלדעת הרמב\"ם ורבו בכור נוטל ב' חלקים ביחד אפילו אינו שוה תמה ע\"ז הב\"י וכתב ז\"ל היאך אפשר לומר כן שנייפה כחו ליטול אחד מצרא ולהרע לזה שלא יטול חלק בעידית וכתב ליישב ז\"ל ונראה דס\"ל כיון דגזירת הכתוב הוא שיטול שני חלקיו אחד מצרא לעולם יש לנו לקיים כן ואפשר דאזדו לטעמייהו דבכור הו\"ל כאילו יש לו ארעא אמצרא וכנ\"ל ביבם וא\"כ בשוים לא איצטריך קרא וכי אתא קרא לא אתא אלא לשאינן שוין עכ\"ל ב\"י. וק\"ל על תירוצו השני מנא ליה להרב המגיד דיתורא דהפסוק אתא ללמוד דאפי' אם חלק העידית בין שני חלקי בינונית דממ\"נ יבוא ליד הבכור העידית אפ\"ה נותנין לו שני חלקיו יחד דילמא לא בא הקרא אלא כששני חלקי הבינונית המה זה בצד זה והעידית הוא מצד החיצונה וקמ\"ל קרא דנוטל שני חלקיו [יחד] והיינו דוקא אחר שמפילין גורל אם הבכור יטול שני חלקיו בשומא מצד העידית או הפשוט יטול משם חלק א' בשומא ואי לאו קרא הו\"א דיחלוקו כל חלק וכמ\"ש לדעת מפרשים דהא אין כאן שייך צד מצרנות כיון דאינן שוין. וע\"ק דא\"כ היה כוונת המ\"מ למה כ' בסיפא ביבם דלשיטת הרמב\"ם הדין כן ולא הזכיר ברישא שום שיטה כדי שלא לומר דלשיטת הרמב\"ם בבכור נוטל שני חלקים אפי' באינן שוים כיון דלהב\"י טעמא דהרמב\"ם גם ברישא הוא משום דבכור ע\"י חלק פשיטתו נעשה מצרן. וע\"ק כיון שהדין מצד עצמו הוא פלא בעיני הרמב\"ם שנייפה כח הבכור כ\"כ אלא שהתורה גילה זה בבכור א\"כ נימא דוקא בבכור הדין כן מכח גזירת הכתוב כפי התירוץ הראשון וגם לתירוץ השני נאמר דילמא דוקא בבכור היכא דגלי גלי ומחידוש לא ילפינן ומנ\"ל להרב המיגא\"ש ללמוד מזה שהדין כן גם בשנים שקנו ב' חלקים וזה חלק א' כו'. לכנלע\"ד דמ\"ש המ\"מ דלדעת הרמב\"ם ורבו הכוונה אפי' באינן שוין לא כ\"כ מכח שיטתו דהרמב\"ם כמ\"ש לפני זה בדין מצרן דודאי יש חילוק בין מצרן דרוצה דוקא חלק זה שהוא בצד שדהו ואינו חפץ בגורל ובין זה דבכור שחפץ בגורל מאיזה צד יתחיל ליקח אלא שהתורה זיכה לו שני חלקים בהדדי אלא ה\"ט משום דס\"ל להרמב\"ם ורבו ז\"ל דגם בפשוט כשיש להן לחלוק ב' שדות א' עידית וא' זיבורית אין חולקים כל שדה ושדה לשנים אלא שמין א' כנגד השני בריבוי זיבורית ומיעוט עידית וחולקין בגורל וכ\"ש כשאין להן רק שדה אחת לחלוק מקצת עידית והנשאר זיבורית (ואינו דומה למצרן דכתב הרמב\"ם דאינו נוטל חלקו בצדו כששני החלקים אינם שוים דהתם אינו רוצה להפיל גורל וכמ\"ש) אלא שבבכור ופשוט נתחדש ענין אחר כשהעידית באמצעו וא\"א לבכור ליטול ב' חלקים יחד אם לא שיטול כל העידית והו\"א דאינו דוחה לפשוט דרוצה להפיל גורל וע\"ז אתא קרא להקיש שני חלקי בכור לפשוט כמו שבפשוט אין אחיו יכול להכריחו ולומר נחלק העידית וגם הזיבורית כל אחד לב' חלקים כדי שיגיע לידי חלק עידית בבירור אלא אמרינן שלא יחלקו אלא שדה נגד שדה ויפילו גורל ה\"נ לא אמרינן בבכור שיחלקו כל שדה לג' חלקים. והשתא א\"ש דילפינן מינה גם לשנים שקנו שדה ביחד זה ב' חלקים ולזה חלק א' שיטול ב' חלקים ביחד אפי' באינן שוים דומיא דבכור כיון דבלאו קרא נמי הדין כן דאין חולקין רק שדה נגד שדה אפי' יגיע לאחד כל העידית. ומש\"ה א\"ש מ\"ש המ\"מ שחלק העידית הוא ביני וביני וק\"ל. והשתא א\"ש למה לא כתב הרמב\"ם דין שני אחים פשוטים או שותפין שיש להן לחלוק שני שדות שוות אם חולקין שדה נגד שדה דוקא או אם חולקין כל שדה לשנים דדין זה נל��ד מהא דבכור דהא טעם דבכור דניטל שני חלקיו יחד הוא משום דאיתקוש חלק בכורה לחלק פשיטות דאין חולקין אלא שדה נגד שדה. אבל הרא\"ש ורבינו ס\"ל דגם בפשוט ושותפין עיקר דין החלוקה מן התורה הוא שנחלק כל שדה לשנים וכמ\"ש בפרישה. ומש\"ה הוצרכו לכתוב דמשום כופין על מדת סדום הדין ניתן שלא לחלוק אלא שדה נגד שדה היכא דהן שוין לגמרי וכמ\"ש בפרישה. וז\"ש המ\"מ לדעת הרמב\"ם ורבו מיירי בבכור אפילו אינו שוה ולדעת שאר המפרשים מיירי דוקא בשוה ר\"ל לדעתם כפי מה שכתבו כל א' מהן בדין חלוקה בפשיטות אף שותפין ואף שלא נזכר שם לפני זה דין חלוקת פשוטים היאך יחלקו מ\"מ י\"ל שהמ\"מ כתב לדעתם כו' משום שידוע היה לו זה מפורש ממקום אמר. וגם שאר מפרשים כתבו דין חלוקת פשוטים בפי' כמש\"ר לעיל בסמוך וק\"ל. ובאמת שכדברי הרמב\"ם משמע סוגיית הגמרא מדהתחיל בריש הסוגיא לומר ז\"ל פשיטא בכור יהבינן ליה אחד מצרא ולא כתב הגמרא ע\"ז חילוקים אם עומדים החלקים אנגרות שוים או לא כמ\"ש אח\"כ פלוגתת רב יוסף ואביי בחלוקת שדות של שותפים משמע דבבכור בכל ענין נוטל ב' חלקיו יחד ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לא היו כאן כו' דין זה יש לו שורש ומקור בג' מקומות. הא' בב\"מ דף ל\"א בעובדא דאיסור ורב ספרא. השני בפרק בית כור (בבא בתרא דף ק\"ו) בשני אחין שחלקו ובא להם אח ממה\"י כו' וע\"ש בהרא\"ש שכתב שם דאין חילוק בין קרקעי למטלטלי הג' בפרק א\"נ גבי הני תרי כותאי כו' ע\"ש דף ס\"ט. וכתב ב\"י ז\"ל ומכל מקום הו\"ל לרבינו לכתוב מאי דאיתמר התם גופא אר\"נ זוזי כמאן דפליגי דמי ה\"מ טבי וטבי תקולי ותקולי אבל טבי ותקולי לא כו'. ואני אומר אפשר דרמזה רבינו בקיצור וצחות לשונו במ\"ש ואם הם מעות שא\"צ שומא כו' ולא כתב אם הם מעות א\"צ שומא כו' ש\"מ דס\"ל נמי דודאי יש מעות דבעי שומא כמו בהיו שני מינים טבי ותקולי אבל אם היו שוים דאז א\"צ שומא אין צריך ג' ולא איצטריך רבי' לפרש דהיכא דמדקדקים אחר המשקל דצריך ג' דפשיטא מ\"ש משאר מטלטלין ועוד דסמך אדלקמן סימן קע\"ו ששם מקור דין זה ושם כתבו בסל\"ב: ומיהו כשיבוא חבירו כו' [עיין ב\"ח] והביאו רבינו לקמן סי' רפ\"ט ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אחד מהאחין כו' ב\"מ דף ק\"ח אר\"י האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי חציפא הוה סלוקי לא מסלקי' ליה ור\"נ אמר סלוקי נמי מסלקי' ליה ואי משום דינא דב\"מ לא מסלקי' ליה ונהרדעי אמרי אפי' משום דינא דב\"מ מסלקינן ליה עכ\"ל ופירש\"י דמיירי בשדה העומדת ליקח ועומדת בין שדות ב' אחין או שותפין כו' ע\"ש והתוס' והרא\"ש מפרשים בע\"א אבל ג\"כ ע\"ד זו שכולם מפרשי' דאיירי דמחזיק בשדה הסמוך לשדה המשותף. אבל בשם רב האי כתב הרא\"ש שפי' גאון דמיירי דמחזיק בשדה השותפים עצמו וז\"ל ופי' גאון ג' או ד' שותפים ואינש דעלמא קנה חלקו של א' השותפין חציפא הוה סלוקי לא מסלקינן מדין מצרנות דמצי א\"ל שמא לא יפול חלקך במיצר שדה שקניתי וכן יאמר לכולן ור\"נ אמר מסלקינן כו' [וע' פי' של גאון בב\"ח בסעיף זה] [ועיין בסכ\"ב דמוכח דמיירי באחר שקנה אבל לא במצרן שקנה] וכן הך דברי רבי' כפירוש ר' האי. וז\"ל בעל העיטור מסתבר היכא דזבין ביני אחין אע\"ג דהיא מצרן מסלקי' ליה אליביה דר\"נ ונהרדעי דהא ר\"נ ל\"ל דדב\"מ וס\"ל דב\"מ לא מצי מפיק מאינש דעלמא ואפ\"ה ס\"ל שאחין ושותפין עדיפי מב\"מ הילכך אפי' הוא ב\"מ ומקדים וזבין מפקי' מיניה עכ\"ל ואף שב\"ה פי' להא דר\"י הנ\"ל כפירש\"י ומפיק מינ��ה דאח ושותף עדיפי ממצרן אף שאינו קונה משדה השותפין גופה אלא משדה הסמוכה להן ובהא לא קיי\"ל כוותיה וכמשר\"ל סכ\"ב מ\"מ נשמע מיניה ג\"כ לדידן אליבא פי' דרב האי והגאון הנ\"ל דאם קנה מצרן משדה השותפות גובה מאחד מהמשותפים ששאר שותפים מסלקים לאותו מצרן מהאי הוכחה דב\"ה עצמו בפרק המקבל דאמ\"ש לאשה וליתמי ולשותפי לית בהו משום דינא דב\"מ כתב רש\"י [עיין לשון בב\"ח] וכתב הרא\"ש ומסתבר דמה\"ט אף אם קדם המצרן מסלק ליה שותף דכל זמן שלא חלקו יש לו חלק בכל השדה ועדיף טפי מהמצרן שאינו בא אלא מכח סמיכת המצר וכן נראה ובזה דברי רבי' מבוארין. ובב\"י כתב ג\"כ דברים אלו אך בערבובי' ובסוף דברים אלו כ' וז\"ל וכ\"כ הרשב\"א בתשובה על ב' שותפין בקרקע א' ומכר א' מהשותפין חלק בן המצר המשותף מסלקו ע\"כ והוא לשון שאינו מדוקדק דלא שייך לומר וכן דהא ר' האי והרא\"ש ורבינו מיירי אפילו באחין או שותפין רבים כמ\"ש בפרישה והרשב\"א לא הזכיר ב' אחין ודוק. גם על מש\"ר ואפי' קנאן המצרן כו' כתב ב\"י ז\"ל שהרא\"ש כ\"כ לדעת רש\"י כו' קיצר במקום שהיה לו להאריך שבודאי לפרש\"י לא נלמד דין זה שכ\"ר שרבינו איירי אף שקנה המצרן משדה המשותף להרבה אחין או שותפין אפ\"ה כ\"א משאר האחין או שותפין יכולין לסלקו וז\"א מוכרח מפי' רש\"י שנוכל לומר שרש\"י לא איירי אלא בשדה המשותף לשני אחין או שותפין וקנה מא' מהן שאז האח או השותף השני מצרן שלו בודאי ועדיף ממצרן השני כמה שהשדה זו משותפת בינו לבין שותפו אבל כשהרבה משותפים בו י\"ל דרש\"י מודה דאין שותף שהוא מצרן ספק יכול לסלק מצרן ודאי. ואף שרש\"י יהיב טעמו ז\"ל כי השותף יש לו חלק בגוף הקרקע מ\"מ הא כתב הטעם שיש לו שותפות בכל חלק מהקרקע דנשמע מינה אפי' הם שותפים הרבה. והרא\"ש דכ' אדברי רש\"י דמסתבר שהשותף יכול לסלק להמצרן מפני שיש לו חלק בכל השדה כו' ומה\"ט יליף רבי' אפילו הרבה שותפים בקרקע זו נראה שלא מדברי רש\"י לחוד למד כן אלא מכח פי' ר' האי והגאון שפירשו כן אהא דר' יהודה משא\"כ רש\"י שפי' להא דר\"י בע\"א וכמש\"ל תדע דהא הב\"י גופיה כתב מ\"ש אחד מהאחין או מהשותפים כו' דהאי דינא ליתא לפירש\"י אלא לפי' רב האי הנ\"ל אלא שמסיק שגם לרש\"י הדין דין אמת כו' ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " קנאה במעט בפחות מר' כו' בב\"מ שם [עיין ל' הגמרא בב\"ח בסעיף זה] וכתב נ\"י ע\"ז מהא שמעי' דאפילו בפלגא אין אונאה לקרקעות דהא זבין בר' ושוה ק' דלא כדברי מי שלמד מן הירושלמי דבפלגא יש אונאה לקרקעות הרשב\"א והרנב\"ר ז\"ל. אמר המחבר ומיהו הרא\"ש כ' דמצי א\"ל לתקוני שדרתיך כו' בהאי טעות (נ\"ל דר\"ל אפילו בטעות כהאי דהוי בקרקע) וכדמוכח פ' אלמנה ניזונת טעה השליח לא קאמינא (ר\"ל אע\"ג דבלוקח עצמו שטעה אמרינן אין אונאה לקרקעות בשליח לא קאמרינן הכי) ואהא דוקא אר\"נ משום שקנאה לעצמו ולא שליח ממש הוא עכ\"ל. ונ\"ל דכוונת הנ\"י במ\"ש ומיהו כו' אחר דברי הרשב\"א והרנב\"ר דאדבריהן קאי וה\"ק שהרא\"ש מחלק לענין אמירת לתקוני שדרתיך דאע\"ג דמצי למימר הכי אפי' בקרקעות ואפי' לא היה הטעות בפלגא מ\"מ הכא ל\"מ למימר הכי כיון דלא הוי שליח ממש ומה\"ט נמי אין ראיה מכאן ללמוד דאין אונאה לקרקעות אפי' בפלגא דשאני הכא דלא הוי שליח והלוקח עצמו לא ביקש לחזור. אבל אין לומר דמ\"ש נ\"י ומיהו כו' הוא מילתא באפי נפשיה ובא לומר דלפעמים מצ\"ל לתקוני שדרתיך דזה גמרא ערוכה היא פ' א\"נ ומאי קמ\"ל נ\"י אלא ודאי כדכתיבנא. נמצא דלפ\"ז ספרי רבינו דגרסינן הכא כל' הגמרא קנאה במאתים ואינה שוה אלא ק' כו' היא עיקר וכן ברא\"ש כתב כהאי לישנא דכיון דהלוקח לא ביקש לחזור וגם אין אונאה לקרקעות הילכך בכה\"ג אפי' בפלגא ג\"כ אין מחזירין אותו. ומיהו ע\"כ אין כוונת הרא\"ש כמ\"ש הנ\"י דהא הרא\"ש בס\"פ הזהב אחר שכתב דיש אונאה לקרקעות בפלגא מסיק וכתב והא דאמרינן זבין במאתן ושוה מנה אין אונאה ל\"ד מאתן אלא מעט פחות מר' או שוה ק' ומעט יותר עכ\"ל. ואי כמ\"ש בשם נ\"י לא היה צורך להרא\"ש לכתוב דל\"ד קאמר ר'. ונראה דה\"ט דהרא\"ש כיון דהגמרא ל\"ק אלא הכי אר\"נ אין אונאה לקרקעות משמע דמה\"ט לחוד צריך ליתן ר' וע\"כ צ\"ל דה\"ק כיון דאם הלוקח רוצה לחזור <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> מצי חוזר כיון דאין אונאה תו לא מ\"ל המצרן לתקוני שדרתיך ותחזור בך מכח דדב\"מ דלא ליהוי שליח להרע שהרי אילו לא הוי דינא דב\"מ לא היה יכול לחזור בו דפעמים שאדם קונה כו' וא\"כ ע\"כ צ\"ל דר' ל\"ד קאמר דאינו דוקא הא מצי למיהדר ביה. והנ\"י ג\"כ ודאי ראה דברי הרא\"ש בפרק הזהב ולא בא לכתוב אלא דאין ראיה מזה להרשב\"א אף שס\"ל דהגמרא דוקא קאמר דהא א\"ל דשאני הכא דכמו שא\"א לתקוני שדרתיך דלא הוה שליח ממש כיון דלא ביקש לחזור ה\"נ מה\"ט צריך למיתן ר' אף שבעלמא יש אונאה בפלגא. ולפז\"נ דגרסי' הכא בדברי רבינו קנאה במעט פחות מר' כו' צריך ליתן מעט פחות מר' וכ\"כ בס\"י ועד\"י כתב נמי ברמזים י\"ל קנאה בר' והיא שוה ק' ומעט יותר צריך ליתן ר' עכ\"ל הרי שכתב והיא שוה ק' ומעט יותר וכמ\"ש הרא\"ש בפ' הזהב. ל' הרא\"ש גופא ופירושו כתבתי בחידושים ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " היה לשדה הנמכר כו' שם הני ד' בני מצרני דקדם חד וזבן זביניה זבינא ואי כולהו אתי בהדדי פלגי לה בקרנזול ופירש\"י פלגי לה בקרנזול ד' אלכסונות שיהא נוטל כ\"א ע\"פ כולו סמוך לו כזה? (קרנזול זיל לקרנות) וב\"י מסיק וכתב ע\"ז ז\"ל וכתב העיטור ולפי המדות אף על פי שהוא מרובע או ארוך או רחב כיון דפלגי לה בקרנזול חלק ארבעתן שוה כו' עכ\"ל. ולשונו דהעיטור שהביא ב\"י מגומגם דמאי אף ע\"פ שהוא מרובע דקאמר. וגם מ\"ש או ארוך או רחב ואם הרוחב (מרובע) [מרובה] חשוב הרוחב לאורך ונראה דכן צריך להיות אע\"פ שאינו מרובע באורך ורוחב כיון דפלגי בקרנזול חלק כו' ויהיה איך שיהיה עכ\"פ העניין א' והדבר הזה נראה לחוש דכשתחלק הציור הנ\"ל לשנים תחלק חלק הא' בשוה ותעשה אח\"כ בכל חלק ממנו אלכסון מראשו ועד סופו כזה? ימצאו לפניך ד' חתיכות שוות ממש ואח\"כ תעשה כן גם בחלק השני מהציור הראשון רק שתעשה קו האלכסון בכל חלק בהיפך מהראשון ותצרפהו להראשון. כזה אז יהיו לפניך ח' חתיכות שוים א' לחבירו וכל ב' חתיכות מהן יחד הוא רביעי מהכל וכן חלק השני ואותן חלקים חלקת לב' בהאלכסונים ששמת תוכן וא\"כ ממילא כשהיו ד' מצרנים סביב כל השדה שהוא באורך ורוחב בציור הלזה ותתן לשני המצרנים שהן בצד הקצר ע\"פ רוחבן של הציור ב' חלקים דהיינו המצויירים ברוחב השטח יהיו שיעורן ממש כמו הב' חלקים שתתן לב' המצרנים שהן בצד האורך וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואצ\"ל  שאם קנאה בו' עיין בבית יוסף שהקשה על הלשון ואצ\"ל ולפי מ\"ש בפרישה דהאצ\"ל קאי על מה שהשותף מקרי מצרן א\"ש וכדומה לזה כ\"ר לקמן סכ\"ה ע\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם שאינו כו' ול\"ד למש\"ל בסי' קי\"א סי\"ג לוה שמכר נכסיו וחתם המלוה על שטר מכירה לא הפסיד בשביל זה זכותו וטורף מלקוחות דהתם אין למלוה אלא שיעבוד בעלמא על נכסי הלוה ובעת המכירה סבור שהלוה יפרע לו מעותיו במעות מזומנים גם לא היה לו כח בעת המכירה לעכב המכירה שאין לו כלום על נכסי לוה עד שיגיע זמן הפרעון ואין לו פסידא במכירה שגם אחר המכירה שיעבודיה דמלוה הקדום על השדה להכי החתימה לאו מחילה הוא משא\"כ הכא שהיה עצמו מצרן והיה לו מיד זכות בקרקע זו והלך ומכרה לאיש אחר ולא גרע מאימליך ביה מוכר ואומר לא בעינא דאבד זכותו מיד כדלקמן סמ\"ז וע\"ל סי' קמ\"ז כתבתי דומה לזה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואיני מבין למה אין המצרן מסלק כו' עיין בב\"י שרוצה להבין מה שאינו מבין רבינו. וכבר כתבתי בפריש' דעת רבי'. וא\"ל הא כ\"ר לעיל סי' ק\"ג גבי שומא הדרא דאורתא ויהבא במתנה לא הדרא אע\"ג דמדידיה הדרא דהא ע\"כ צריכין לחלק ביניהן שהרי שם אפילו מכרה לא הדרא והכא אפי' הרמב\"ם מודה דמוציא אפי' מיד לוקח שני ועוד דשם פי' רבינו דאורתא ר\"ל דאורתא מחיים במתנה ש\"מ אבל אורתא לאחר מיתה ממילא הדרא וכאן כתב אפי' כשמת אין מוציאין מיד היורש אלא צריכין לחלק ולומר דדוקא בשומא יש לחלק בין ב\"ח לדידהו משום דב\"ח דנחית אדעתא דזוזי להכי כי פרע ליה זוזי הדרא מיניה משום הישר והטוב אבל זבנה ואורתא ויהיבנה במתנה דאינהו נחתי אדעתא דקרקע ליכא עליהם משום הישר והטוב משא\"כ הכא דגם הלוקח נחית אדעתא דקרקע ואפ\"ה המצרן מסלקו א\"כ אינהו לא עדיפי מאיהו וכ\"כ ב\"ה הביאו ב\"י ועוד נ\"ל לחלק דדוקא בשומא דהב\"ד נתנו להאי מלוה בחובו בשומא והכרזה וכדין מכר גמורה ויהא עומדת להשאר ביד המלוה אלא שחז\"ל אמרו דרך כלל לעשות הישר והטוב על כל לוה שבא לפדות וכי תקנו אמלוה גופיה תקנו ולא אמי שבא בכוחו בירושה או במתנה או לקוחות משא\"כ בהאי לקיחה דמתחילת הקנין לא בא לידו להשאר בידו ואף אם כבר אורתה או יהיב במתנה האי מצרן לא ידע אפי' שבא לידו דהלוקח דא\"כ לא הו\"מ לסלוקי כמ\"ש בסמוך ומש\"ה שפיר אמרינן דאין אלו שבאו מכחו עדיפי מיניה וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם ב\"ח של מוכר כו' והרמב\"ן כתב כו' והב\"י הקשה דדברי הרמב\"ם כפשטן הם תמוהים ע\"ש היאך מפרש דברי הרמב\"ם ונלע\"ד דאפשר שגם רבינו הבין דברי הרמב\"ם כן כמ\"ש ב\"י ואפ\"ה הביא דברי הרמב\"ן לפלוגתא עליו וה\"ק והרמב\"ן כתב שאין המצרן חוזר כלל על הלוקח שאין עשיית הישר והטוב בממונו שיתן ממונו למצרן ואע\"פ שהמוכר קבל עליו אחריות ואין הלוקח נפסד (דהא בהכי מיירי הרמב\"ם לפי מ\"ש) מ\"מ כיון דלפעמים לא ימצא למוכר כו' ואז ודאי אין האחריות המצרן על הלוקח. הלכך גם אם יש לו למוכר אין אחריותו של מצרן על הלוקח כלל אלא על המוכר משום דלא פלוג שהלוקח אינו אלא כשליח פי' ואין המוכר יכול לומר למצרן לאו בעל דברים דידי את: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמ\"ה ז\"ל כו' לכאורה נראה לפרש דה\"ק המצרן א\"י להוריד ולעמוד איש אחר במקומו שהוא יסלק ויקח הקרקע לעצמו אא\"כ הקנה לו חלק בקרקע שמחמתה ומזכותה בא לטעון על הלוקח וליקח ממנו קרקע שקנה בטענה אני מצרן ואי לא לא מצי לארוכי לפי' זה ל' אורוכי הוא כאילו כתב לאורודי ור\"ל דאינו יכול להוריד להאיש ההוא תחתיו וכמו ויט שמים דמתרגמינן ארכי�� שמיא ובקצת ספרים איתא הגי' בהדיא לארודי. ומיהו הו\"מ לאפוקי מהלוקח וליקחנה לעצמו א\"י אבל לעשות שליח ליתן המעות ללוקח ולסלקם מהקרקע בשביל המצרן אפילו ע\"י שליח שעשאו בעדים לבד בלא הרשאה אע\"ג קרקע יכול לעשות ומ\"ש לאזמוני כלומר להכין מעות ללוקח בזימניה הראוי (כמבואר בסמוך סמ\"ב): דלא מפקע כו' פי' זה רשאי לעשות כי היכי שלא יאבד זכותו ואע\"פ שכ\"ר לעיל ר\"ס קכ\"ב דאפילו אם יש עדים שעשאו שליח להביא לו אין הלוה מחויב ליתנם לו עד שיבא בהרשאה י\"ל דהיינו דוקא בפקדון או בהלואה דמטלטלי אבל קרקע לעולם עומדת ובחזקת בעליה קיימא ואין שייך טעמא דלשם שמא ימות או יבטל שליחותיה וק\"ל ולפ\"ז צריכין לחלק ולומר דהא דכ\"ר לעיל סכ\"ט שמצרן שמכר שדה שלי אבד זכותו ולא הוא ולא אותו שלקחו יכולים לסלקו וכאן כתב שיקנה לו חלק בקרקע הרי הוא עומד במקומו ויכול לסלק הלוקח דשאני התם דמכר כולו ונסתלק המצרן לגמרי והלוקח קמא הוא קודם לזה שלקח מהמצרן ומש\"ה א\"י לסלק להלוקח לא מצד עצמו ולא מצד דבא במקום המצרן דהא המצרן בעצמו ג\"כ א\"י לסלק כיון שמכר הכל משא\"כ בזה דלא מכר אלא חלק ממנה והחזיק השאר לנפשו בהא ודאי יכול להוריד אותו שלקחו ממנו במקומו לסלק ללוקח זה בדדב\"מ ויחזיק לעצמו. אך ק' דאין זה מן הסברא לומר בזה מיגו דא\"כ אפילו לא יקנה לו שום חלק בקרקע נמי אית לן למימר הכי אלא ודאי כיון דאפי' לדידיה אינו מן הדין שיסלקנו אלא מכח ישר וטוב להיות נכסיו במקום א' איך יבא זה במקומו ויחזיק כאן ויגרש לזה המוקדם לו מהסתפח בנחלתו. וע\"ק מ\"ש וה\"מ לאפוקי מיניה דלוקח כו' דהול\"ל וה\"מ לקנותו לנפשו גם מה שסיים לאזמוני זוזי כו' בזימניה הול\"ל אבל למהוי בדוכתיה למתבע' מהלוקח בשבילו של מצרן שרי גם לפי' זה אין מיושב בטוב לי ארוכי שהוא ל' הרשאה כמ\"ש בפרישה והיו צריכים לגרוס לארודי במקום לארוכי לכ\"נ יותר כמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ושל מצרן צרורין כו' ל' הגמרא הני ציירי והני שרו לית ביה משום דדב\"מ ופי' הרא\"ש בשם ר\"ח כמש\"ר ורש\"י פי' בע\"א ע\"ש ואפשר דלר\"ח ורבי' כל שלא אמר שיניחם צרורים יכול לומר המצרן למה לא פתחת אותם מיד והוצאת אותם שלכך שלחתים לך. ובב\"י כתב שהרא\"ש פי' שיכול לומר אני חפץ בצרורים וחתומים שטוב להצניען ואני חפץ להצניען וכן יכול לומר אני חפץ להוציאן וכל שמותרים מזומנים להוצאה עיין בב\"י שהביא בשם הג\"מ עוד פי' אחר וסיים הב\"י על הג\"מ ולפ\"ז הני ציירי והני שרי דומיא דטבי ותקילי שפי' דאפשר דניחא ליה בהכי עכ\"ל ומדכתב הב\"י על הג\"מ ולפ\"ז משמע דס\"ל דלפי' הרא\"ש הנ\"ל לא נקט הגמרא שניהם למעליותא אלא חד למעליותא וחד לגריעותא אלא שאנו מסופקים בפי' ל' הגמרא הי נקט למעליותא והי לגריעותא אבל אינני רואה שום הכרעה בל' הרא\"ש ונראה דפירושו כפי' הג\"מ וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " (לט) וכתב הרמ\"ה כו' וא\"נ כן מדברי הרמב\"ם כו' ע\"ש בב\"י שנראה מדבריו שהוא הבין שכל הדברים אמורים לענין עילוי ומאי דביני וביני בסכום הדמים דהרמ\"ה מיירי כשזה רוצה דוקא בטבי לפי שאם ירצה להחליפם יצטרך להפסיד בהם ועל זה כתב רבינו שאינו נראה כן מדברי הרמב\"ם שהוא כתב שם כשהחליף עמו בבהמה או מטלטלין ונותן לו המצרן דמים בעדם בערך השומא ואם אינה שוה אלא ק' וחצי אינו נותן לו אלא ק' וחצי ואף אם יאמר זה תן לי דוקא בהמה או תן לי בעדה ב' מאות ואע\"פ שהוא העריכה למוכר ג\"כ בעד ר' לפי שאינו אלא ערמ�� שהעריכה לו ביוקר כדי שלא יחפוץ המצרן לשלם לו כ\"כ ותעמוד הקרקע בידו וה\"ה ה\"נ בטבי אנו אומרים שלערמה עושה כן ונתן למוכר דינרים של כסף עצמם כדי שלא ירצה המצרן ליתן לו אח\"כ ככה ותעמוד בידו כך הבין הב\"י הדברים ולכ\"כ שנ\"ל שגם הרמב\"ם מודה בהך דהרמ\"ה דשאני התם בבהמה ומטלטלין שכשנותן לו ערכם יכול המוכר לחזור וליקח לו בעדם בהמות ומטלטלים דשכיחי לקנות ומה לי בעילוי שהעלם לו זה משא\"כ בטבי דאיכא ודאי קפידא דכשירצה המוכר להחליף בעד דינר של כסף יפסיד לכל דינר של כסף דינר אחד של נחושת ולהכי הדין עם הלוקח. ואני תמה שאם הבין רבי' הדברים כמו שהבין ב\"י איך לא הרגיש בחילוק גדול כזה ואיך ס\"ד לדמות מילתא דהרמ\"ה למילתא דהרמב\"ם. ועוד מאי קמ\"ל הרמ\"ה פשיטא שאינו דין שיתן לו המצרן פחות ממה שנתן הוא. וע\"ק מדכתב הרמ\"ה ה\"ה נמי אם הקדים כו' משמע דדומיא דטבי ותקילי הנזכר בגמרא לגבי מוכר קאמר וטבי ותקילי הנזכר פשוט כשערכם שוה דאי ביש ביניהם צריכא למימר דלית ביה דדב\"מ דהא דמיא ללוקח שנתן ק' והמצרן בא ליתן נ' דאין שומעין לו. גם בדברי הרמב\"ם קשיא לי טובא לפי' דב\"י חדא שהעיקר חסר מן הספר שהרי לא הזכיר שהעלה לו זה המטלטלין ואילו בדברי ב\"י הכי הול\"ל החליף השדה בבהמה ובמטלטלין ביוקר. וע\"ק דודאי דומיא דהחליף חצר בחצר קאמר וכשם שהחליף חצר בחצר אין פירושו שהעלה לו חצירו ביוקר ואין המצרן רוצה ליתן לו כ\"כ אלא שנתנו לו בכדי דמיו אלא שטען שהמצרן יחזיר לי חצירו ממש לפי שחפץ אדם בקרקע שלו ולהכי אין בו דין מצרן וכדכתיבנא לק' דהאי פי' ברור לכ\"ע דכוותיה קאמר נמי החליף בבהמה או במטלטלין. גם ל' כמו שלקחתי לא דייקא לפי' דב\"י דהכי הול\"ל תן לי בערך שלקחתי. וע\"ק דא\"כ לא הו\"ל לסיים שהערמה היא זו אלא שגזילה היא זו. וע\"ק מ\"ש מקנאה בר' ואינה שוה אלא ק' דצריך המצרן ליתן ר' או יניחו לו ולא אמרינן שהערים ליתן כן אלא אמרינן בעיני היה שוה כך גם כאן יאמר בעיני היתה הקרקע שוה כך ואם לא היה מתרצה במטלטלין אילו הייתי נותן לו מעות מזומנים בסך ההוא (אך שהריב\"ש בסימן תס\"ג כתב ול\"ד דהתם קנאה כ\"כ במעות בעין דין הוא שיתן לו כך מה שאין כן במטלטלין שבאמת הוא לא הוציא יותר סגי כשישומו והוא טעם נכון מכל מקום הטעם שנתן הרמב\"ם שהערמה היא זו אינו טעם להאי דינא מקושיא זו) וכעין זה כתב הרשב\"א בתשובה ז\"ל דבר ברור שאינו יכול להשביעו בדדב\"מ דמשום עשיית הישר והטוב בלבד הוא ואין מזקיקין את הלוקח לא לחרם ולא לשבועה תדע שאם זבין בר' ושוה ק' דקיי\"ל יתן לו ר' ולמה לא ישביענו שלא עשה כדי לסלקו עכ\"ל מדברים אלו מוכח דלא חיישינן לומר שמא העלה בדמים ביוקר כדי לסלק לזה אלא העיקר כמ\"ש בפרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אי אינש אמיד הוא ל' הגמרא אי גברא דאמיד היא דאזיל ומייתי זוזי נטרינן כו' ופירש\"י דאמיד שאנו אומדין אותו שאפשר לו לקיים דבריו עכ\"ל משמע מל' שאפי' אם ידוע שאין לו סך זה מ\"מ אם אמיד הוא שיכול להשתדל בקלות מאחרים סך כזה שדרך ב\"א להקיף לו נטרינן לו ובאמת לישנא דגמרא דייקא הכי ורמב\"ם כ' אם הוא אמוד שיש לו שלו לפירושו צריכין שנדע שיש לו בודאי סך כזה בביתו ורי\"ו כ' אם הוא אמוד שיוכל להיות לו מעות כאלו ממתינן לו פי' אפילו אינו ידוע בודאי אלא מסופקים אנו בו וז\"ש שיוכל להיות ופי' דרך מיצוע בין פי' רש\"י ובין פי' הרמב\"ם והרא\"ש העתיק ל' הגמרא דאמיד דאזיל ומשמע כפירש\"י ומדהשמיט רבי' לשון הגמרא דאזיל ואייתי משמע דלא ס\"ל כפירש\"י: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " או גומא ל' הגמרא איפסק משוניתא כו' וכתב הרי\"ף ז\"ל פי' משוניתא גמא (כך היא הגירסה בכל ספרי הרי\"ף גמא בלא ו' וכן הוא ל' הפסוק הג' בחולם) כדכתיב (איוב ה') היגאה גמא וי\"מ בנין גבוה וחזק שבונין אותו כדי לסגור בפני המים שעולין בזעף עכ\"ל. וק' דכתב תחילה כי משוניתא גמא ואח\"כ חזר להביא ראיה על פי' והול\"ל תחילה פי' המבורר ותו א\"צ לראיה ע\"כ נ\"ל ביאור דבריו דה\"ק הרי\"ף פירוש משוניתא קבלתי שהוא גמא והאי גמא אל תטעה לומר דהיינו גומא ושחת אלא פי' כדכתיב היגאה גמא שפי' היגדל סוף. ואח\"כ כתב הרי\"ף ויש שלא פירשו משוניתא גמא אלא פי' שר\"ל בנין כו'. ורבינו כ' פירש\"י משוניתא שן סלע ואח\"כ כתב פי' גמא של הרי\"ף וגם הערוך בערך משוניתא כ' ב' הפי' שכ\"ר ע\"ש וא\"כ יש ט\"ס בדברי רבינו שבכ\"מ גמא חסר ו' והוא בחולם דאילו בו' משמעותו היא ל' גומא ושחת. וגם ב\"י כתב דרבי' נקט פי' קמייתא דהרי\"ף וכן מסתבר לומר דאי ר\"ל פירוש גומא ובור כפשוטו ק' <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> יכול למלאות הגומא ולחבר השדות יחד משא\"כ כשהיא מל' קנה וסוף כמ\"ש בערוך שהן מגודלין במקום מים ומתונתא של קרקע שאינה ראויה לזריעה ולחברם יחד וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ופי' ר' האי שאף כו' עד וא\"א ז\"ל כ' שהמכר כו' הנה אעתיק ל' הרא\"ש ואפרשו ומתוכו יתבאר דברי רבי' שם בפ' המקבל כתב ז\"ל ופי' ר' האי כיון שנתכוין המוכר והלוקח להערים המכר בטל מעיקרא וישאר הקרקע ביד המוכר ולא נכוף המצרנים לקנותו באלו הדמים וכן נראה לשון הרמב\"ם כו' (והביאו רבי' בסל\"ט) עד ומה שפי' גאון אעירומי קמערים וישאר הקרקע ביד המוכר ואם לא ערערו המצרנים באותה שעה ועמד הקרקע ביד הלוקח ימים רבים ואח\"כ קנה מהמוכר פעם ב' נראה שיכולים המצרנים לסלקו כאילו ערערו באותה שעה ונראה לפרש אי זיבורית היא זביניה זבינא ויש לו דין מצרן ואי בינונית היא איערומי קמערים ואין לו דין מצרן ולא נצטרך לומר כדברי הגאון להפסיד למוכר שיבטל המקח דשמא לא כיון הוא להערים ואע\"ג דל' זביני הוא דחוק עכ\"ל. וק' חדא דנראין [דבריו] כסותרין זא\"ז דמתחלה כ' אדברי ר' האי וכ\"נ משמע שהסכים לפי' דיחזיר המעט להמוכר ובסוף דבריו הנ\"ל כתב ולא יצטרך לומר כדברי הגאון להפסיד להמוכר כו' וכמש\"ר בשמו איך שחולק עם ר\"ה. ועיי\"ל ממה ראה הרא\"ש לפ' לדברי ר\"ה שאפילו לא ערערו כו' אי משום דכתב המכר בטל מעיקרו אין הכרח דר\"ל דכשבאים לבסוף ומערערים בטל מעיקרו דאפשר דשגרת לשון בעלמא הוא ור\"ל המכר לעולם לא היה מכר ויכולים לבטל בשעה ראשונה. ועוד דאי דיוקא דרא\"ש מהכא הו\"ל לציין ולמיכתב ומה שפי' הגאון המכר בטל מעיקרו כו'. וע\"ק שאין דבריו מסודרים דהתחיל וכ' ומה שפי' גאון כו' וישאר הקרקע ביד המוכר והיה שייך למכתב עליו ונראה לפרש כו' והפסיק בענין וכתב ואם לא ערערו כו'. וליישב דקדוקים אלו צריכין לפרש דחיבור לשונו הכי הוא דמ\"ש ומה שפי' גאון כו' כאילו אמר ואף לפי מ\"ש הגאון דעירומי קא מערים שהזכירו בגמ' קאי אאותו מעט שלא נתקיים בו המקח מ\"מ יש לדקרק מדסיים וקאמר ואי לא אעירומי קא מערים ולא מסיים לומר ואי לא זביניה לאו זבינא דהוי דבר והפוכו ומתיישב על הלשון יותר אלא משום דאי הוה מסיים הכי הי' משמע דאשעה ראשונה דוקא קאמר שאם באו המצרנים ומערערים לומר לערמה הוא עושה כן זביניה לאו זבינא אבל בשלא ערער�� בתחלה ועמד הקרקע ברשות הלוקח הרי חלה קנייתו וכשיבוא אח\"כ לקנות האחרות אין המצרנים יכולים לסלקו דכבר נעשה הוא מצרן להכי סיים ואי לאו עירומי כו' דהוא מאמר הכולל דאפילו לא ערערו תחילה יכולים לערער אח\"כ ולבטל המקח מעיקרו וע\"ז מסיק הרא\"ש וכתב נ\"ל אי זיבורית כו' כלומר כיון שגם לר\"ה תלמודא דקאמר עירומי כו' לאו משעה ראשונה לחודא קאמר אלא כי נמי שתקו בתחלה יכולים לערער אח\"כ א\"כ נראה יותר לפ' דהאי דקאמר זביניה זבינא לאו אאותו מעט לחוד קאי ולענין שיתבטל המקח ויחזיר להמוכר כמ\"ש ר\"ה דמאי חטא המוכר שיפסיד הוא דשמא לא כיון להערים ועוד הא אין דינא דב\"מ חל על המוכר אלא הכל קאי אשעה בתרייתא כשבא לקנות שדות האחרונות וה\"ק חזינן אי עידית זביניה זבינא כלומר קנייתו של המעט הזה קנייה גמורה היא וע\"י נעשה מצרן לשדות אחרות המקיפות את זו ואי לאו עירומי כו' ואין קניית המעט הזה קנייה לענין שיחשב ע\"י מצרן לאינך שדות אבל המכר של אותו המקצת ודאי אינו בטל ואף ע\"ג דל' זביניה זבינא קצת דחוק דמשמע דעל קיום קניית אותו מעט לחוד קאמר לא חיישינן לדוחק זה כיון שגם לר\"ה ע\"כ תלמודא ל\"ד אקניית אותו המעט לחוד קאמר וכדכתיבנא זו כוונת הרא\"ש וחיבור דבריו. ומ\"ש הרא\"ש בריש דבריו הנ\"ל אדברי ר\"ה וכ\"כ כו' לא קאי אלא אדסמיך ליה אמ\"ש לפני זה ולא נכוף המצרנים לקנותו באלו הדמים שזהו נראה גם להרא\"ש שמביא ע\"ז דברי הרמב\"ם לראיה שכתב כו' (כמש\"ר לעיל בשמו בסל\"ט) ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ומתוך ל' משמע כו' ז\"ל כ\"מ ול\"נ שא\"א לפרש כן דברי הרמב\"ם כו' [עיין לשונו בב\"ח] ובפרישה כתבתי דאין מכאן סתירה לפי' הרא\"ש ע\"ש ומ\"ש שכן פי' הריב\"ש כן משמע ממ\"ש בסי' תק\"א והביאו ב\"י ג\"כ בסנ\"ב ז\"ל כל הרוב תלוי אם בא לב\"ד בן המיצר מיד שידע או שנתפרסמה המכירה כ\"א ידע בן המיצר שקנאו זה וראה אותו משתמש בה ולא מיחה איבד זכותו כמ\"ש הרמב\"ם גם ר\"ה והרי\"ף כתבו בתשובה שאם שהה המצרן משידע כדי תביעת ב\"ד ושיביא מעותיו בטל דין מצרנות עכ\"ל והרי מדכתב אם בא לב\"ד כו' מיד משמע אי לא בא מיד הוה צד מחילה והיינו כשראה אותו משתמש בו דאי לא ראהו משתמש א\"צ לבוא מיד אבל עכ\"פ צריך לבוא תוך שיעור אמטויי זוזי ותביעה בב\"ד כר\"ה וז\"ש וגם ר' האי דאי כוונתו דריב\"ש הוה דהרמב\"ם ס\"ל דאי לא ראה יכול לבוא לעולם לא הו\"ל למכתב וגם ר' האי כו' דהא ר\"ה בלא ראה מיירי וס\"ל דהוי מחילה וגם מהמ\"מ משמע כן מדהביא דברי ר\"ה ולא כתב פלוגתא ביניהם. אבל מ\"מ אין סתירה מכל זה להבנתו דהרא\"ש לדברי הרמב\"ם דודאי דברי הרמב\"ם משמע כן דאל\"כ הו\"ל לפרש דגם בלא ראה איכא מחילה בשיעור מה. וגם המ\"מ כתב שם אדברי הרמב\"ם שכתב דלאחר הקנין א\"צ קנין למחילתו דין זה אינו מפורש אלא שהכי ס\"ל להגאונים משמע שצריך ראיה דמהני המחילה בלא קנין אפי' כשראה אותו משתמש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ולא אמרינן שהלוקח כו' כ\"כ הרא\"ש בפרק המקבל ופי' הטעם משום דלית ליה לב\"מ זכותא בהאי ארעא אלא במאי דאית ליה בארעא (צ\"ל בארעי') אילו זבנה אינש מעלמא לארעא מי לא מצי ב\"מ לסלוקי ללוקח ועוד אני אומר דקנין המצרן אינו אלא סילוק ומחילה שמוחל ללוקח זכות שתקנו להם חכמים משום ועשית הישר והטוב ול\"מ הך קנין לגבי מצרני אחריני עכ\"ל ונ\"ל להגיה בדברי הרא\"ש דאית ליה בארעיה ביו\"ד וה\"א לבסוף ור\"ל שאין זה הז��ות שהיה למצרן בקרקע זו עדיף מקרקע שהיתה שלו מעולם שאם מכרה לאחר במכירה גמורה המצרן מסלקו ואם לא נגיה כן אין דבריו מבוארים כלל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל משמתינן ליה כו' וכתב הרא\"ש לכך משמתינן מהשתא ולא ממתינן ליה עד שיבוא לו היזק משום שהחמירו חכמים עליו לקנסו כדי שיקבל עליו ויכתבו שטר על נכסיו מהשתא ויהא שיעבוד הניזק על נכסיו מהשתא וכתב ב\"י משמע מדבריו שאם לא קיבל עליו לשלם ליה כל אונסא דמתייליד ליה ובא לו נזק מהעכו\"ם שח\"ל לשלם אבל הראב\"ד כתב כו' [עיין לשונו בב\"ח] ודייק כן מדמשמתינן ליה מהשתא ולא בדמטי ליה נזק: "
+                ],
+                [
+                    " לא קנסו לבן אחריו כו' עיין בב\"י שצידד אי קאי דוקא לדעת הרא\"ש דמיחייב אפי' לא קיבל כל אונסא או אי מיירי בקיבל ואפ\"ה פטור ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואפשר שגם הרמב\"ם ז\"ל כו' עיין בב\"י שכתב שלא נהירא ליה חילוק זה וע\"ש שהאריך ורבי' לא ח\"ל סברת הב\"י כדי להשוות דעת הרמב\"ם לתשובת הגאון ומ\"ש ב\"י אע\"פ שזה יפה כו' ק\"ל הא בסעיף שלפני זה כתב בשם העיטור ומסתברא רע הידוע ויפה הידוע קאמר שהוא ניכר לכל אבל רע לזה ויפה לזה כו' לא [וי\"ל] דודאי כל שאומר המוכר בפירוש (אני) [איני] רוצה בזה כי היא רעה בעיני שמעינן ליה ההיא דבה\"ע מיירי כשבא המצרן לסלק הלוקח והלוקח טוען בקרקע זו שקניתי לא היה בה דין מצרן לפי שמכר ברע כדי לגאול בטוב בהא קאמר בה\"ע שיהיה ניכר לעולם שהוא רע וטוב דאלת\"ה לאו כל כמיניה דלוקח לדחות את המצרן זהו סברת ב\"י ועמש\"ל סל\"ו וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ופירש\"י כו' עד ור\"ת פי' כו' ל' ב'\"י הרשב\"א בתשובה כתב שהראשונים פי' דשכני העיר דהיינו שכנים בבתים קודם לבן המצר שבשדה משום דבשכן העיר איכא הישר והטוב טפי לפי שהוא שייך בהדיה טפי. ומשמע דר\"ל אפי' שכן שבעיר אינו מצרן לשדה הנמכרת הוא קודם למצרן וזהו דלא כמ\"ש הרמב\"ן וכתב רבינו בריש הל' מצרנות וצ\"ע: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכן שכן ות\"ח כבר כתבתי בפרישה דר\"ל דא' שכן עמו בבתים או בשדה והוא מצרן ג\"כ לשדה הנמכרת וא' ת\"ח ואינו שכן עמו כלל אבל הוא מצרן דאס\"ד דר\"ל שכן שיש לו שדה הסמוכה לזו אחורי ביתו ובזה הוא ג\"כ מצרן והת\"ח אינו שכן בעיר אבל הוא מצרן דא\"כ הול\"ל שכן סתם דמשמע אפי' שכן בשדה והיינו מצרן לחוד או הול\"ל בקיצור א' ת\"ח ואחד אינו ת\"ח וגם ודאי לשכן יש מעליותא בשכינותו זולת שהוא מצרן דומיא דקרוב והיינו שהוא שכן עמו בעיר וגם הוא מצרן וק\"ל. אבל שכיני עיר ושכיני שדה לא רצה ר\"ת לפרש כפשוטה שהן שכנים לו בבתים או בשדה והם ג\"כ מצרנים לו לשדה הנמכרת דאם כן קיצר התלמוד במובן והעיקר חסר דהיכן מוזכר שהם שניהם מצרנים בשלמא לפי' ר\"ת א\"ש דה\"ק מי שהוא מצרן ע\"י שדה שיש לו אחורי ביתו שבה הוא שכן שלו בעיר ומי שהוא מצרן בשדות לבד רחוק מהעיר שכן העיר קודם (ומזה) נלמד ג\"כ דר\"ת אחורי ביתי [לאו] דוקא (קאמר) והשתא שכבר מרומז דשכני העיר ושכני שדה מיירי במצרנים ס\"ל דשכן ות\"ח ע\"ז קאי ומיירי גם כן במצרנים ופירושו כפשוטו: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך איזה מהם כו' דברי רבי' מב��ארים ברא\"ש פ' המקבל וגם הרי\"ף כתב שכ\"א מעכב על חבירו וכתב ב\"י וא\"ת לדברי הרא\"ש אי אית ליה זכותא בארעא כו' ע\"ש שהאריך בקושיות ובתירוצים והיותר נ\"ל כמ\"ש בפרישה דאעובי דקרקע קאי ובזה מיושב ג\"כ הכגון דכתב הרי\"ף וק\"ל: אבל אם אין לו כח כו' כ\"כ הרא\"ש שם וכתב ב\"י ז\"ל אבל הרי\"ף כתב ז\"ל ומפרשי רבנן דה\"מ היכא דלית ליה למרי בתי או למרי דיקלי זכותא בארעא ומש\"ה א\"ל למרי ארעא לעכובי עליה ולית ליה לזבוניה אלא למאן דבעי או דשקול להו לנפשיה דאי לא מ\"ל עקור בניינך או דקלך אבל היכא דאית ליה למרי בתי או למרי דיקלי זכותא בההיא ארעא למקבע ביה הנך בתי או הנך דיקלי כגון ההיא דתנן הקונה ב' אילנות כו' ג' קנה קרקע וכגון ההיא דאמר פשיטא מכר הקרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע כל חד מנהון אית ליה לעכובי אחבריה וכל חד מנהון א\"ל דדב\"מ בזביניה דסברא וכן הלכתא עכ\"ל. וקשיא בהו טובא חדא דלאו רישא סיפא ולאו סיפא רישא שהתחיל וכתב וקא מפרשי רבנן דהא דאמרינן דמרי ארעא מעכב ה\"מ היכא כו' משמע שבא לומר אבל אי א\"ל זכותא כו' כל חד מצי מעכב כו' ולפ\"ז הכי הו\"ל להתחיל הא דאמרינן דמרי בתי אינו מעכב הני מילי דל\"ל זכותא למרי בתי אבל א\"ל זכותא גם הוא יכול לעכב אמרי ארעא. וע\"ק דפתח בחדא דהיינו עיכוב וסיים בתרתי בעיכוב ובמצרנות ואי חדא מילתא הוא יש כפל רב בסיפא ללא צורך. וע\"ק דבתחילת דבריו הו\"ל להרי\"ף למיכתב ה\"מ היכא דליתא למרי בתי זכותא בארעא ומצי א\"ל זיל שקול כו' עכ\"ל דביאור דבריו הכי הוא דמשמע ליה לרי\"ף ז\"ל דמדנקט תלמודא עיכוב דאמר דמרי ארעא מעכב כו' ולא נקט ל' מצרנות מרי ארעא מצרן הוא ומרי בתי לאו מצרן הוא ש\"מ דהאי עיכובא הוא מאמר כלול מב' דברים הא' שהוא מצרן ואם רוצה חבירו למכור הוא קודם וכולל נמי דאף אם הוא אינו רוצה לקנותו אפ\"ה יכול לעכבו ע\"ז שלא ימכרנו ולא ישכירנו לאחר אלא למי שיחפוץ הוא וכמשר\"ל ס\"ס שי\"ו בשוכר בית שבא להשכירו לאחר שיכול המשכיר לומר אותך אני יכול לקבל ולא אחר וז\"ש הרי\"ף דקמפרשי רבנן היכא דל\"ל למרי בתי זכותא לעמוד שם עולמית אזי שם ודין שכירות עליה ומצי מעכב עליה אפי' מלשכור ואזה מסיק בטענות דאי לא א\"ל עקור בניינך וכדאמרי' גבי שכיר שרוצה להושיב אחר במקומו תוך זמן שכירותו משא\"כ כשיש למרי בתי זכות על הקרקע יכול להעמיד אחר במקומו דאז אין לו דין שכיר אלא דין כל בעל בית שמושיב בביתו מי שירצה ולא נשאר למרי ארעא עיכוב אמרי בתי אלא כדין מצרן אם בא למכור ביתו לאחרים ואותו דין עיכוב מצרנות יש נמי למרי בתי אמרי ארעא זהו נ\"ל נכון ומכוון בביאור דברי הרי\"ף (והן) [וכן] בדברי הרא\"ש משמע שכן למקבע בה דקאמר הרי\"ף בסיפא שיש לו כח למקבע בה הבתים עולמית שאף אם יפול יחזור ויבנה ומ\"ש דאי לא א\"ל עקור כו' משום דינא דעיכוב להשכירה לאחר נקט וכדכתיבנא. ובדברים אלה מיושב מה שהקשה ב\"י על הרא\"ש ממה שכתב הרא\"ש בתשובה כלל צ\"ז בשם הר\"יף וב\"י דחק עצמו לתרץ ע\"ש שהאריך ולפי מ\"ש [א\"ש] דלא כתב דאי לא א\"ל עקור כו' אלא ללמדנו דיש לו דין שכיר וק\"ל. וא\"ל לפירושינו למה לא כתב הרא\"ש בתשובה האי דינא שמרי ארעא יש לו כח לעכב מלהשכיר די\"ל בתשובה לא בא אלא להשיב לשואל מה ששאל עליו גם רבינו לא כתבה משום דסמך אמ\"ש בסימן שט\"ז בדין שכירות וכמ\"ש לעיל ודוק. עוד כתב ב\"י וצ\"ל שהרא\"ש ז\"ל מפרש דכי קאמר הרי\"ף כגון ההיא דתנן וכו' ע\"ש שהאריך בדברי הרא\"ש וגם בדברי הרמב\"ם פי\"ב דשכנים האריך היאך מפרש דברי ��רי\"ף. ודבריו דחוקים בעיני דאיך מביא ראיה מרישא דלא קנה קרקע דיש לו זכות דהא לא נזכר בהאי משנה דיש לו זכות בקרקע. גם במ\"ש (ז\"ל שיטת) [דלשיטת] הרא\"ש צ\"ל דראיית הרי\"ף היא מהסיפא לא ידעתי מה ק' לו אלא נ\"ל דהרי\"ף בהאי כגון כו' קאי ארישא ואסיפא דבקנה ב' אילנות מיחשב ליה זכות בקרקע (וברישא) [כמ\"ש] ובקנה ג' אילנות מיחשב יש לו זכות בקרקע (ובסיפא) [כמ\"ש] ולשיטת הרמב\"ם נראה דלא ע\"פ הרי\"ף כתב מ\"ש או אפשר שהיתה לו גי' אחרת בהרי\"ף ועכ\"פ נראה שהרא\"ש ורבי' פירשו דברי הרי\"ף כמ\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואינו מודה שלקחה ז\"ל ב\"י ברי\"ף כתב אע\"ג דלא קמודה דזבנה מיניה וכן כתבתי בעיטור והרא\"ש לא כתב אע\"ג וכן כתב רמב\"ם רפי\"ג ואחריהם נמשך רבי' ומ\"מ נ\"ל שכוונתם כאילו אמרו אע\"ג דהא ודאי כי קמודה שלקח נמי שייך טעמא דחזקה דאין אדם מקבל עליו אחריות יותר מדמי המכר שקיבל וכן דעת הר\"ן שכתב והיכא דכתב ליה שטרא בל' מכר ולא פי' בכמה מכרה יהיב ליה כשיעור אחריות שקיבל עליו עכ\"ל ב\"י ולע\"ד נראה דלא על חנם השמיטו תיבת אע\"ג הרמב\"ם והרא\"ש ורבי' אלא משום דסבירי להו דדוקא קאמר וכמו שכתבתי בפרישה וגם ברי\"ף לא כתב תיבת אע\"ג כ\"א בדפוס תוגרמא ודפוס קטן אבל בדפוס האלפסי הגדולים שבידי ליתא וכ\"מ בר\"ן שהרי מביא דברי הרי\"ף אמאי דאיירי בה לפני זה דהיינו כשאינו מודה דבמכר הוא ע\"ש גם המ\"מ כתב אדברי הרמב\"ם דמבוארים הם בהלכות ולא כתב דבהרי\"ף כתב אע\"ג כו' דמוכח הן מודה הן אינו מודה אלא שמל' הרמב\"ם אין ראיה כ\"כ מפני שכתב בלשון אחר ע\"ש ומ\"ש ב\"י שכן דעת הר\"ן ר\"ל שכתב שגם היכא דלא נזכר לא בשטר ולא בטענתו לשון מתנה הולכין אחר שיעור אחריות המפורש בשטר אבל אין מזה ראיה לנדון דידן דאיכא למימר דוקא התם דאין כאן שום גילוי הערמה לפנינו מה שא\"כ בזה ואדרבא מדלא כתב הר\"ן רבותא דאפי' כתב בשטר ל' מתנה הולכין אחר שיעור אחריות שבשטר אע\"ג דמודה דזבנה משמע דוקא דבכתב דאיכא לפנינו רמאות לא אזלינן בתר סך האחריות ועוד קצת מוכח דל\"ג ברי\"ף תיבת אע\"ג דהא סיים ואמר דממ\"נ אי במתנה כו' והיכא דמודה דלקח ליכא האי צד מעליותא דאי במתנה ועוד נראה דגם לפי הנוסחאות שכתוב בהן אע\"ג דלא מודה אינו ר\"ל וכ\"ש היכא דמודה דיהיב ליה כל שיעור האחריות אלא כלפי שאמר לפני זה דהיכא דכתב בה אחריות ולא מודה דזבנה גרע כחו מאילו מודה קאמר בזה אע\"ג דלא מודה [יפה] כחו ונותן לו כל מה שמפורש באחריותו אבל מ\"מ אינו מודה דוקא קאמר ודוק. עוד כתב הב\"י ז\"ל וכתב ה\"ה ז\"ל הרשב\"א ואם זה עומד בטענתו ואומר לא כי כו' ונראה שחולק על הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ותמיהני מהרב המגיד שלא כתב אבל הרשב\"א כתב בלשון פלוגתא עכ\"ל ב\"י אמת שבדפוס גדול דהרמב\"ם כתב המ\"מ כמו שהביאו הב\"י אבל בדפוס קטן כתב המ\"מ לפני זה ז\"ל וכתב הרשב\"א ואם קיבל עליו אחריות סתם ולא פירש לו סך ישבע הלה בכמה לקח ואם זה עומד בטענתו כו' ע\"ש ולפ\"ז נ\"ל דל\"ק דאחריות סתם ועומד בטענתו בדין כתב ששמין לו כמה שוה ונותן אלא שלפ\"ז ק' מאי קמ\"ל המ\"מ בהעתקת דברי הרשב\"א הלא גם הרמב\"ם כתב שם בפי\"ג דשכנים כן וגם זה יש ליישב ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם אין הלוה חפץ לקנותה כו' כתב ב\"י ז\"ל כ\"כ המ\"מ בפי\"ב דשכנים בשם הרשב\"א וכ' ומדברי הרמב\"ם שכתב הרי טען הלוקח כו' (ורבי' הביא לעיל סעיף ס\"ה) משמע בהדיא שהשוכר קרקע או שהוא ממושכן בידו ונמכר קרקע הסמוך לו אין לשוכר או למי שהוא ממושכן בידו דין בן המצר להוציאו מיד הלוקח ומשמע לי דה\"ה נמי אפי' קדם הממשכן וקנה בן המצר מוציא מידו שאם היה לו דין בן המצר לענין זה ג\"כ היה לו דין בן המצר להוציאו מיד הלוקח שאינו בן המצר עכ\"ל ב\"י ואני תמה על משמעותו מנין לו ה\"ה זה ואף שנראה שהנמ\"י ס\"ל האי סברא וכמ\"ש ב\"י אח\"כ מ\"מ הלא הרשב\"א ס\"ל שאם קנה המלוה שדה שאצל המשכונא אין המצרן מסלקו כמ\"ש המ\"מ שהביא הוא עצמו וכשקדם אחר וקנה ס\"ל דאפילו קנה שדה הממושכן עצמו אין המלוה מסלקו ואפי' באים כ\"א לקנות יכול הלוה למכרו למי שירצה (כ\"כ המ\"מ בשמו עמ\"ש בסמוך בדרישה שתלמידי רשב\"א לא כ\"כ בשמו) ש\"מ דלא תליא זה בזה ועוד דינא דבעלים ראשונים יוכיח דכשקדם הבעל הראשון וקנה אין המצרן יכול לסלקו ואפ\"ה אם קדם אחר וקנאו אין הבעל הראשון יכול לסלקו כמבואר בר\"ן וכבר הזכרתי לעיל מזה ועוד מדהביא רבי' דברים אלו דהרמב\"ם לעיל סס\"ה סתמא משמע דלא פליג עליה לכנ\"ל עיקר כמ\"ש בפרישה ובזה נתיישבו ג\"כ שני תשובות הרא\"ש דלא סתרי אהדדי וכמ\"ש בדרישה בסמוך בישוב השני לענין שכירות וה\"ה לענין משכנתא דמשכנתא ושכירות דינם שוה: "
+                ],
+                [
+                    " שכירות כתב הרמב\"ם כו' בפי\"ב משכנים כ\"כ וכבר כתבתי בפרישה דעת רבי' בפי' דבריו והמ\"מ כתב ז\"ל השכירות אין בו דין בן המצר זה לא מצאתי מבואר אבל נ\"ל ק\"ו ממשכנות וכמו שיתבאר עכ\"ל וכתב ב\"י ובדין משכונא כתב הרמב\"ם בסמוך הממשכן מקום ואח\"כ מכרו לזה שהוא ממושכן בידו אין בו משום דדב\"מ וא\"כ נראה דהמ\"מ מפרש דה\"ק אם השכיר ביתו לא' ואח\"כ מכרה לו אין בן המצר יכול להוציא מידו וק\"ו הוא ומה משכונא שאינו דר בה וגם אינה קנויה לו אם קדם וקנה זכה ק\"ו שכירות שהוא דר בתוכה וגם היא קנויה לו דשכירות ליומא ממכר הוא שאם קדם וקנה זכה ומשמע שהרא\"ש יסכים בדין זה מטעם שכירות ליומיה ממכר הוא נראה דלפ\"ז ה\"ה אם מכרה לאחר השוכר מוציאה מידו מטעם דדב\"מ ולדברי המפרשים דמשכנתא הממשכן מוציא מיד בן המצר ה\"ה לשוכר שמוציא מיד בן המצר עכ\"ל ב\"י אמת שדעת המ\"מ ודאי כן הוא אבל פירושו אינו נראה חדא דאיך נאמר שדין שכרות נלמד ממשכונא ומשכונא עדיין לא נזכר בדברי הרמב\"ם שם והו\"ל להקדים דין משכונא לדין שכירות ועוד אי כדברי המ\"מ ודאי לא היה משתמט הרב מלהזכיר השוכר מקום ואחר כך מכרו אין בו משום דדב\"מ כמו שהזכיר במשכונא ואין זה מדרך המחברים לסתום בדין הקדום ולפרש ולהאריך בדין המאוחר כשהם שוין בענין אבל לפי מה (שהביא) [שפי'] רבינו דבריו א\"ש שבתחלה כתב סתם שכירות אין בו דדב\"מ ולא איירי במכר כלל אלא בשכירות כמשמעו שבא להשכיר בית ואח\"כ כתב דינא דמשכונתא והרב הזכיר הענין בממשכן בית ובא למכרו דמיניה איירי הגמרא במ\"ש מאי משכנתא דשכונה גביה ואין להקשות מ\"מ הול\"ל ג\"כ האי דינא במשכנתא הכא [ס\"ל] דיגיד עליו ריעו דמדין שכירות נלמד למשכנתא ועוד דבמשכנתא בלאו ה\"ט דאינו אלא לזמן לית ביה דדב\"מ מטעם שכתב רבינו לעיל בשם הרא\"ש דמצי הלוה למימר זה נוח לי להשכינו בידו ואת אינך נוח לי להכי כתב דאף כשבא הלוה למכרו נמי לית ביה דדב\"מ וממילא נלמד דה\"ה מי ששכר בית והמשכיר מכרו לו אח\"כ אין המצרן יכול לסלקו דומיא דמשכנתא וק\"ו נמי איכא מה משכנתא דאינו דר בה כ\"ש שוכר שדר בה אבל ליכא למימר דשכירות ק\"ו הוא ממשכנתא מטעם דשכירות ליומא ממכר הוא כמ\"ש המ\"מ דלהרמב\"ם ע\"כ ס\"ל דשכירות ליומיה לאו ממכר הוא ודוק: וא\"א כתב בתשובה שיש בו דדב\"מ כ\"כ בכלל ראשון דין ב' ראובן ושמעון ששכרו ב' בתים זה אצל כו' והביא רבינו לשונו לקמן סימן שי\"ו ע\"ש ומבואר מלשונו דס\"ל כל מי שבא להשכיר ביתו המצרן הסמוך לו יכול לעכב עליו מלהשכירו לאחר ואפילו כשהמצרן ג\"כ אינו דר שם אלא בתורת שכירות (וכההיא עובדא דמיירי בה הרא\"ש) וכ\"ש כשמצרן יש לו בית קנוי במצר קרקע הנשכר והוא שלו לחלוטין דיש לו דין מצרנות ונתן הטעם משום דשכירות ליומיה ממכר הוא כלומר ול\"ת לא תקנו תקנת הישר והטוב כשאין הקרקע קנוי לו אלא לזמן מועט אלא כיון דלכל מילי שכירות דינו כמכר גם להאי מילתא חשבינן לשכירות כמכר ויש בו תקנת ועשית הטוב והישר מבואר מזה שחולק על הרמב\"ם ולא רצה רבינו לחלק דשאני התם בתשובת הרא\"ש שהיה שותף עמו בחצר אחר ומש\"ה כתב דאית ביה דדב\"מ הא לא\"ה מודה דלית ליה דדב\"מ כמ\"ש ב\"י דמדיהיב טעמא דשכירות ליומיה ממכר הוא וה\"ט שייך בכל שכירות אפי' היכא דליתא שותף ודוק ועיין עוד בסמוך. ורמ\"י בש\"ע שלו כתב בכל אלו הדינים דטעמא כמ\"ש בסעיף פ\"ט דהיאך נוח לי כו' כנ\"ל ודברים אלו כפל ושילש בג' מקומות ואין להם עיקר דודאי כשהמוכר אומר בזה אני רוצה וזה נוח לי בהאי כ\"ע מודו שהרשות בידו שאין במוכר תקנת ועשית הישר והטוב וכל פלוגתתן כשאין המוכר כאן או שלא איכפת ליה ודוק ואפשר שראה לומר טעם זה מתשובת רשב\"א שהביא ב\"י בסעיף כ\"ט ממחודשים אבל מ\"מ העיקר כמ\"ש. כתב ב\"י ויש לדקדק בדברי הרא\"ש שכתב בכלל צ\"ד סי' ג' על ארעא דחד דהוי כמו שכירות ואין בו משום דדב\"מ וזה כסותר לתשובה שהזכיר רבינו עכ\"ל ואני תמה על ב\"י דהא אין ענין זה לזה דבתשובה זו שהביאה רבינו כאן דיש בשכירות דדב\"מ ר\"ל שכירות שרוצין להשכיר בית בצד המצרן יש בו דדב\"מ וצריכין להשכיר לו וכ\"כ ב\"י גופיה פירושו ושם בכלל צ\"ד מבואר ומפורש במ\"ש דהוה כמו שכירות ר\"ל דזה המצרן אינו בביתו אלא בשוכר שהוא בה בתורת שכירות ומש\"ה לית ליה דין מצרן לענין שדה הנמכר בצד שדה זו שהוא בה בתורת שכירות ואף שגם בתשובה כלל א' והביאו רבינו כאן איירי שהיה בידו בתורת שכירות ואפ\"ה פסק הרא\"ש דנחשב כמצרן היינו דוקא לענין אם בא להשכיר בית בצידו אבל לא מיחשב כמצרן אם בא למכור הבית בצידו דכיון שהשוכר לא יהיה כאן אלא זמן מה ולא יהיה מצרן עולמית אינו מן הסברא שיוכל לדחות זה שבא לקנות עולמית ולא חשו הרא\"ש ורבינו לפרש דבריהן יותר כי בכלל מ\"ש שכירות יש בו דדב\"מ נשמע כשבאו להשכיר בית שבצד המצרן באותו שכירות יש דדב\"מ ובאיזה ענין הוא מצרן אם הבית הוא שלו או שכור בידו לא איירי כאן כיון שאינו בא אלא לשכור בית שבצידו ובכלל צ\"ז קאמר דבשוכר לית ביה דדב\"מ וסתם דדב\"מ קאי אמכירה ובזה אמר דבשוכר שבא לקנות בצידו ליתא דדב\"מ ואין לך מפורש יותר מזה. ועוד היה נ\"ל לחלק ולומר דאף א\"ת דשכירות ג\"כ מיחשב ממכר ליומיה ודינו שוה למכירה מ\"מ יש חילוק אם כבר קנאו או שכרו אחר או שעכשיו באו יחד לקנות או לשכור ובתשובה כלל א' ודברי רבינו שבכאן איירי במי שבא לשכור קאמר שהוא קודם לאחר ולהשכירו להמצרן לכתחילה ובכלל צ\"ד איירי כשכבר השכירו או מכרו לאחר וקאמר דלית ביה דדב\"מ להוציא מיד האחר והראשון נראה עיקר ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכן אם עירבו פירותיהן כו' ז\"ל ��\"מ פ\"ד משלוחין קשה מה קניין יש בעירוב הפירות [עיין בב\"ח שהביאו] ר\"ל שעירבו הפירות יחד בתורת שותפות כמו הטלת ממון לכיס וגם הגבהה אבל פי' דחוק בעיני חדא דא\"כ פשיטא וכי ס\"ד דפירות גריעי ממעות ועוד דא\"כ מאי וכן אם עירבו הא (כשהוא) [כ\"ש הוא] ועוד דמ\"ש שהזכיר הרמב\"ם קנו מידו שהביאו חביתו וכדו ולא קאמר קנו מידו שכל א' יביא פירותיו לכ\"נ עיקר כמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " והראב\"ד השיג כו' ז\"ל מהרי\"ק שורש קס\"א ל' הראב\"ד בתשובה שותפים שהתנו אפי' בלא קניין התנאים קיימים כל זמן שלא חזרו בהן כלומר שאם הרויחו וחזרו להם כל מה שהרויחו צריכים לנהוג בו כפי תנאם ולא מהני חזרתו אלא למה שהרויחו מכאן ואילך ומה שהצריך קניין בהשגה היינו שלא יחזור בו כלל וכתב עוד דמש\"ה לא הביא ראייה בהשגה מפועל דקי\"ל מציאתו לבע\"ה ואינו יכול לחזור בו בריוח שעבר כמו שהביא ראייה בתשובה משום דבהשגה איירי מלהבא ובלהבא גם פועל יכול לחזור בו ע\"ש שהאריך: והרמב\"ן כתב כדברי הרמב\"ם כו' עד יכולין לחזור נראה ודאי מל' רבינו דהאי יכולין לחזור היינו שאפילו במה שהרויחו כבר יכולין לחזור חדא מדהשוה דעת הרמב\"ן לדעת הרמב\"ם ועוד מדכתב אין שום צד במה שיתקיים התנאי ועוד דאלת\"ה קשיא מה זה שכתב אח\"כ דמתשובת הרא\"ש ז\"ל יראה כדברי הראב\"ד משמע ולא כהרמב\"ן ואי ס\"ד דיכולין לחזור דקאמר היינו במה שירויחו להבא א\"כ מאי יראה כדברי הראב\"ד הא אין מוכח בדברי הרא\"ש דס\"ל דאפילו בלהבא אינן יכולין לחזור אלא לאו כדכתיבנא ותימא שלשון הרמב\"ן זה שהביא רבינו לא מצאתי ואדרבה ממש בחידושיו משמע דסבירא ליה כהראב\"ד דבמה שהרויחו כבר אינו יכול לחזור אפי' התנו בתנאי בעלמא בלא קניין שכתב ז\"ל הא דאמרינן בב\"ב דף ט' בהני תרי טבחי דהיכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתני נראה משום דילמא איכא פסידא ללקוחות דזבני הילכך לאו תנאה הוא עד דשקליה רשות מיניה כו' עד וכל זה בתנאי כל האומנים הוא אבל שותפי' שאמרו כל מקח וממכר שבא לידינו יהא הריוח בינינו במאי קנו שאילו במתני' באומנתן לאמצע י\"ל דנעשו שכירין זה לזה כדאמרי' בפועל ששכרו ללקט מציאות והוא שנתקבלו שכר זה מזה או התחילו במלאכה ויכולין לחזור בהן אלא מקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה כו' עד וכן נראה מדבריו דדוקא בחנאי כל אומנים כמ\"ש עכ\"ל הנה ממ\"ש שאילו במתני' באומנות כו' משמע דס\"ל שמתנו יחד שכל מה שירויחו באומנות יהיה לאמצע תנאו קיים אפילו בלא קניין רק שהתחילו באומנתן ונעשו שכירין זה לזה אלא שיכולין לחזור להבא (והרמב\"ם ס\"ל דאפי' התחילו לא מהני כיון שבשעת התנאי לא היה בעולם) ומיהו כל זמן שלא חזרו בהן עמדו בשותפות אבל שותפות שמתנין יחד על ריוח שירויחו ע\"י מקח וממכר שיהיה בין שניהם אין בתנאי ממש אא\"כ נשתתפו באופן המועיל כמבואר בדברי הרמב\"ם א\"כ אם כל בני אומנות של אותו העיר התנו יחד ע\"ז הא תנאם קיים אפי' אלהבא וכן הבינו הריב\"ש שכ' בסי' תע\"ו בהדיא בשם הרמב\"ן כדעת הראב\"ד שגם הראב\"ד ס\"ל דבלא קניין יכולים לחזור להבא כמ\"ש לעיל בשם מהרי\"ק שמצא כן בתשובתו א\"כ התימא על רבינו שכתב בשם הרמב\"ן שאין שום צד במה שיתקיים כו' ונראה ליישב דמש\"ר בשם הרמב\"ן הוא ודאי ממ\"ש בחידושיו שרוב הדברים שכ\"ר בהלכות הללו בשם הרמב\"ן הוא ממה שמצא בחידושיו דב\"ב שחיבר ורבינו לא הבין דברי הרמב\"ן כמו שהבינם הריב\"ש ופירשם בדרך אחר וס\"ל לרבינו דודאי כל שהתנו כולם יחד אפי' בתנאי ��ווחים של משא ומתן נמי מהני תנאי להרמב\"ן אבל כל שלא התנו יחד אפי' בתנאי רווחים של אומנות ומעשה ידיהם ל\"מ תנאי אפילו במה שהרויחו כבר ומ\"ש הרמב\"ן אבל שותפים שאמרו כל מקח כו' ר\"ל אבל שנים מבני אומנות שרוצים לעשות תנאי ביניהם ואמרו כל מקח שיבוא לידינו יהא הריוח בינינו פשוט דלא קנו דבמה קנו שאילו במתני' כו' י\"ל כו' כלומר שאילו מתני' באומנותם יחד היה אפשר לומר שנעשו שכירים זה לזה אלא מקח שלקח במה קנאו אבל באמת אפי' בהתנו באומנות מסתבר ליה דל\"מ אא\"כ התנו כולם יחד וכמ\"ש בריש דבריו וגם סיים וכתב ז\"ל וכן נראה מדבריו דדוקא בתנאי כל אומנים כו' כנ\"ל פי' דברי הרמב\"ן לדעת רבינו וזש\"ר בשמו ב' שהתנו ביניהם דהיינו מ\"ש הרמב\"ן אבל שותפים כו' וכתב בהדיא בין התנו באומנות בין התנו במשא ומתן כו' ומדדייק וכ' ב' שהתנו אין להם שום צד שיהיה תנאם קיים משמע הא התני כולם יחד מהני תנאם בין באומנים בין בשותפים בין משא ומתן לסחורה ולפ\"ז דעת הרמב\"ן כדעת הרמב\"ם ממש וכמ\"ש מהרי\"ק ודוק. ואפשר שגם הריב\"ש במ\"ש הרמב\"ן ורשב\"א כתבו בפ\"ק דבתרא כו' אינו ר\"ל שהרמב\"ן כ\"כ לפי האמת אלא ר\"ל הרמב\"ן כ' שי\"ל כן ושהרשב\"א כ\"כ אותה סברא לאמת ולדינא דנעשו כשכירים זה לזה וכמ\"ש הראב\"ד בתשובה דמדמה לפועלים ולשכירים אלא שק' שמדברי כולם משמע דאף אם התחילו בעסק השותפות לא מהני אלא מה שכבר עשו והרויחו אבל יכולין לחזור בהן כמבואר בדברי הרמב\"ן באומנים בהא שמהני בהו תנאי וכ\"כ הריב\"ש בהדיא בשם הרמב\"ן והרשב\"א וכ\"כ נ\"י והעיטור ואינך רבוותא שהביא ב\"י וכ\"כ מהרי\"ק אתשובת הראב\"ד הנ\"ל. ורבינו כתב לעיל בסמוך ז\"ל ואפילו לא עשו לא זה ולא זה אלא שנשתתפו והתחילו כו' נראה דמהני ולא חילק בין עבר להבא ומסתמא מדכתב ואפי' לא עשו לא זה ולא זה כו' משמע דמהני גם להבא דומה דהגביהו מעות שהטילו לכיס וכמ\"ש ג\"כ הרמב\"ם והביאו רבינו בסכ\"ג דשותפין אינן יכולין לחזור בהן עד שיכלה זמן שקבעו לשותפות ושם כתבתי שכן הוא דעת התוס' והרא\"ש והמרדכי ורבינו לכ\"נ דרבינו שכתב לעיל ואפי' לא עשו לא זה ולא זה אלא נשתתפו והתחילו לעסוק ר\"ל בנשתתפו שהביא כל א' מעותיו והניחום בכיס אחד רק שלא עשו לא הגבהה ולא משיכה (וכמ\"ש בפרישה) ומש\"ה דוקא מהני התחלת העסק משא\"כ באומנים או בשותפים שלא הניחו יחד כלום אלא כל אחד מעותיו ברשותו רק שהסכימו שכל א' יקנה סחורה או ימכרנו ויחלקו בריוח דומיא דהנהו טבחא זה קצת דוחק דא\"כ לא הו\"ל לרבינו לכתוב סתם ונשתתפו אלא הו\"ל למכתב והביא כ\"א ממונו כיון דשיתוף שייך ג\"כ בלא ממון כמ\"ש אח\"כ באומנים שנשתתפו גם ברה\"ס קורא שיתוף סתם הסכמה שהסכימו יחד. גם ק' דבכל הני רבוותא דימו שותפים לפועל דיכול לחזור להבא ואינו נאמן על העבר וק' מה עניין פועל לשותפים שפועל יכול לחזור מטעם כי לי בני ישראל עבדים משא\"כ שותפים דאין שם עבדות עליהן. וכמ\"ש מהרי\"ק בתשובה הנ\"ל סי' קפ\"א דל\"ד לפועל מה\"ט ע\"ש וגם אני כתבתי והוכחתי בכה\"ג שכן דעת התוס' והמרדכי והרא\"ש וכנ\"ל אבל כתבתי ג\"כ שם שהנ\"י לא ס\"ל כוותייהו אלא דימה שותפין לפועל וכל אחד יכול לחזור בו ככל הני רבוותא הנ\"ל עוד כתב מהרי\"ק בשם בה\"ע והמרדכי דפ' הגוזל בתרא שיטה שלישית דס\"ל דמהני תנאי בשותפי' אפי' בלא מעשה כלל אפילו לעניין שלא יוכלו לחזור בהן ומבואר לפנינו ג\"כ בדברי הראב\"ד דס\"ל דקניין מהני באומנים אפי' בלא מעשה כלל אפילו לעניין שלא יוכלו לחזור בהן הרי לפנינו ד' שיטות שיטת הרמב\"ן והרמב\"ם ורבינו דס\"ל דלא מהני לא תנאי ולא קניין ומדתלי טעמא משום דהוה דשלב\"ל מוכח דמטעם קניין אפילו לעבר ל\"מ אלא מטעם אחר מהני והיינו דהתחילו בעסק השותפות וכמש\"ר דמהני אפי' להבא דלא יוכלו לחזור בהן ושיטת בעל העיטור דס\"ל דבכל עניין מהני תנאי ושיטת הרשב\"א ונ\"י והריב\"ש ואינך רבוותא הנ\"ל דס\"ל בהיפוך דלא בעי לא תנאי ולא קנין לענין לעבר אבל להבא ס\"ל דאפילו התחילו בעסק השותפות לא מהני אלא יוכלו לחזור בהן. ושיטת הראב\"ד דס\"ל כוותייהו בלעבר וס\"ל דגם להבא מהני קנין אפילו לא התחילו בעסק השותפות ועיין בחידושים שם כתבתי טעם דהני שיטות ובמאי פליגי ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " דוקא כשלקחו שור לחרישה כו' הנה אציע לפניך הגמ' ודעת הפוסקים בקיצור עם טעמיהן בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ\"ג ע\"ב) אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה ק' וזה ר' השכר לאמצע א\"ר מסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ורב המנונא אמר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע מיתיבי כו' שנים שהטילו לכיס זה ק' וזה ר' השכר לאמצע מאי לאו בשור לחרישה ועומד לטביחה ותיובתא לרבה לא בשור לחרישה ועומד לחרישה א\"ה אדתני סיפא לקחוהו זה בשלו וזה בשלו ונתערבו כ\"א נוטל לפי מעותיו ליפלוג וליתני בדידה כו' ה\"נ קאמר כו' עד נעשה כמו שלקח זה בשלו כו' תנן וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הן חולקין (פירוש לפי המעות) מאי לאו הותירו ופחתו ממש כו' (וקשיא לשמואל) לא הותירו זוזי חדתי פחתו אסתרא דצוציתא עכ\"ל ודעת הרי\"ף והרא\"ש והמרדכי דהלכתא כשמואל אליבא דרב המנונא אך שמחולקים בפירוש דשמעתתא וכי דייקינן בהך מילתא שפיר נמצא בה חמשה שיטות. האחד פי' רש\"י וע\"פ דעת העיטור. השני שיטת הרי\"ף בהלכות ע\"פ כי' הרא\"ש. השלישי שיטת הרי\"ף ע\"פ פי' הר\"ן. הרביעי שיטת הרי\"ף בשערים. החמישי שיטת הרא\"ש ורבינו. וז\"ל רש\"י שור לחרישה שלקחו בהן שור לחרוש וחורשין בו ואין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום הילכך חולקין בשוה אבל שור לחרישה ושבח בבשר ושחטוהו כ\"א נוטל לפי מעותיו שכרי מתחלק לאיברים ורבותא קמ\"ל דאף ע\"ג דמעיקרא אדעתא דלמפלג בשוה נחית לשותפות השתא דשבח בבשר ושחטוהו ומתחלק לאיברים יטול איש ואיש לכי מעותיו עכ\"ל ועיין בב\"י שהאריך מה שנראה לו מלשונו דרש\"י ויש ט\"ס בב\"י בהעתקת ל' הירושלמי ועיין בר\"ן שהזכרתו בסמוך הביא לשונו מתוקן וכתב ב\"י ומשמע דלדעת ב\"ה לחלוק לפי המעות תרתי בעינן לקחוהו לטביחה ועומד לטביחה הא לקחוהו לטביחה ומכרוהו חי או לקחוהו לחרישה וטבחוהו חולקין בשוה כנ\"ל מדכתב והילכך שור לטביחה ועומד לטביחה אבל מסוף לשונו שכתב שאם הטילו לכיס וקנו פרקמטיא הראויה ליחלק באותה שעה כו' משמע דבתר שעת לקיחה אזלינן וצ\"ע עכ\"ל. וכתב הר\"ן דלרש\"י לשון העומד לא א\"ש. והא לך לשון הרי\"ף בקיצור אמר רבה מסתברא כו' עד ועומד לטביחה פירוש כגון שנמלכו עליו להעמידו לטביחה לחלקו לאיבריו ואח\"כ נזדמן להם ומכרוהו חי זה נוטל לפי מעותיו הואיל ואילו טבחוהו וחלקו באיבריו היה זה נוטל שליש מגופו וזה שני שלישים ורב המנונא אמר כו' הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו שכיון שלא חלקו השותפות קיימא ולפיכך השכר לאמצע והלכה כשמואל אליבא דרב המנונא עכ\"ל. והרא\"ש כתב ז\"ל ורב המנונא אמר אפילו כו' ל\"ד כשלקחוהו לחרישה דה\"ה לקחוהו לטביחה ועומד לטביחה או לקחו פירות וכלים הראוים ליחלק אלא משום דרבה נקט שור לחרישה ועומד לטביחה נקט נמי איהו האי לישנא ותדע לך מדאקשי לרבה מהא דתניא שנים שהטילו לכיס כו' השכר לאמצע אלמא לרב המנונא ניחא ואי אמרת דבלקחו השור לטביחה חולקין לפי מעות לר\"ה נמי קשיא אדתני סיפא כו' ליפלוג וליתני בדידה כו' ועוד מדאקשינן לר\"ה ממתני' דקתני וכן ג' שהטילו לכיס ולא משכח פירוקא אלא בזוזי חדתי ומאי דוחקא לאוקמי בשינויא דחיקא כי האי לוקמי שלקחו סחורה בסתמא כו' אלא ע\"כ דלר\"ה אפי' בשור לטביחה ועומד לטביחה או סחורה העומדים ליחלק פלגי בשוה וטעמא כדאיתא בירושלמי אר\"א כשהיתה כו' וי\"מ דר\"ה לא אמר אלא בשור לחרישה ועומד לטביחה אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה מודה רב המנונא דחולקין לפי המעות ולא תיקשי ליה מדתני סיפא לקח זה בשלו כו' ליפלוג וליתני בדידה כדלעיל דטפי קרי ליה בדידה מדלעיל דמוקים הכל בשור לחרישה ומפליג כו' והא דלא שני ר\"ה מתני' בשור לטביחה ועומד לטביחה משום דמילתא דפשיטא היא ומאי קמ\"ל מתני' ולכך משני הותירו זוזי חדתי כו' ולעולם המשנה מיירי בשור לחרישה ועומד לטביחה ואפ\"ה חולקין לפי המעות שלדעת כן נשתתפו שאם לא ירויחו אלא חילוף המעות שבשביל ריוח מועט לא יקפידו אלא כל א' יטול מעותיו וכן נמי אם פחתו איסתרא דצוציתא. ור\"ח ורב אלפס ז\"ל פסקו כר\"ה דפשיטא דברייתא כוותיה ומדשני נמי ר\"נ מתני' כוותיה אלא שרב אלפס פירש דוקא שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע אם מכרוהו בעודו חי אבל אם טבחוהו חולקין לפי המעות וכל שכן לקחוהו לטביחה והיינו כשינוייא בתרא דשנינן וממילא רווחא שמעתתא כפירושו קמא ואף הירושלמי אמר בהדיא כן ואף אם היה פי' קמא דחוק ראוי לדחוק ולפרש כדי להשוות שתי הגמרות יחד וכ\"ש שהוא מרווח ומפורש וכן דעת רוב המפרשים שבכל מיני שיתוף סחורה אם נשתתפו בסתם לוקח המועט כמרובה בשכר ובהפסד והטעם כמפורש בירושלמי או משום אומדנא דמוכח כדפרי' לפי שדרך כל המשתתפין להתנות לחלוק הריוח לפי הקרן ומדלא התנה אנו אומדין דעתו שהסכים שיטול בעל המנה חצי הריוח לפי שהוא חריף ובקי או שאר שום אמתלא עכ\"ל הרא\"ש. ומבואר מלשונו דס\"ל דאכי' קנהו לטביחה וטבחוהו נמי חולקין בשוה ואף שלא הזכיר בכל דבריו וטבחוהו ממש מ\"מ (כשהוא) [כ\"ש הוא] מלקחו פירות וכלים הראויים לחלק דהא פירות וסחורה משעת הלקיחה אינם מחוסרין אלא מעשה החלוקה לבד ואפ\"ה כתב הרא\"ש דהשכר לאמצע כ\"ש שור חי שמחוסר טביחה דהשכר לאמצע ולפחות בה\"ה אתיא. ועוד דאם כן אכתי קשה למה נדחק הגמרא לאוקמי בזוזי חדתי ולא אוקמה בטבחוהו (ומ\"ש שם בריש דבריו ועומד לטביחה כו' ואח\"כ נזדמן להם שמכרוהו חי כו' בדברי רבה כ\"כ לרבותא דאפי' מכרוהו חי חולקין לכי המעות כיון שנמלכו עליו לטביחה גם מטעם שלא עומד משמע כן כמ\"ש לעיל אבל בדברי רב המנונא עומד לטביחה ל\"ד דה\"ה נמי אם טבחוהו ממש אלא נקט לישנא דרבה גם בהא) והרי\"ף פליג עליו בזה וס\"ל דאם טבחוהו ממש אע\"פ שלקחוהו לחרישה חולקין לפי המעות וכ\"ש לקחו גם לטביחה. ומ\"ש הרא\"ש על דברי הרי\"ף ז\"ל והיינו כשינוייא בתרא דשנינן היה נראה דר\"ל שהרי\"ף ס\"ל כי\"מ שהזכיר שם לפני זה דס\"ל דרב המנונא דווקא לקחוהו לחרישה קאמר אף ע\"ג דעמד לטביחה כיון דסופו הסכים עם תחילתו שמכרוהו חי השכר לאמצע אבל היכא דלקחוהו לטביחה ועומד לטביחה ואח\"כ מכרוהו חי מודה דחולקין לפי מעות דכ\"ש הוא מלקחוהו לחרישה וטבחוהו ומ\"ש וממילא רווחא שמעתתא כפי' קמא ר\"ל כיון דהרי\"ף ס\"ל כי\"מ וכבר כתב דחיות פירושם ממילא ידעינן דאין הלכה כפי' הרי\"ף אלא כפי' קמא דרווחא אליביה השמעתתא לפי פשוטו אבל מדברי רבינא נראה להדיא דליתא שהרי כתב או אפילו לטביחה כו' ש\"מ דמשמע ליה דגם להרי\"ף ל\"ד קאמר רב המנונא לקחוהו לחרישה אלא אפי' אם גם תחילת הלקיחה היה לטביחה ועומד לטביחה אם מכרוהו אח\"כ חי חולקין בשוה (וכבר עלה בדעת הגהות מיימוני לפרש כן) ונראה דלשון הרא\"ש דייקא ליה כן מדכתב אבל אם טבחוהו חולקין לפי המעות וכ\"ש לקחוהו לטביחה וטבחוהו אח\"כ משמע הא לא טבחוהו אח\"כ אע\"פ שלקחוהו לטביחה אין הדין כן אלא הוא לאמצע וס\"ל לרבינו דלהכי דייק הרא\"ש וכתב והיינו כשינוייא בתרא ולא כתב כפירושא בתרא אלא ר\"ל דכל הני שינויים שצריכין לומר לדעת הי\"א שהזכיר צריכין ג\"כ לומר לדעת הרי\"ף שהרי גם לדידיה מצינן דמודה ר\"ה דלפעמים חולקין לפי המעות והיינו בטבחוהו ממש אלא בעיקר הפירוש ס\"ל כפי' קמא דרב המנונא ל\"ד לקחו לחרישה קאמר וז\"ש ממילא רווחא שמעתתא כפירושא קמא כלומר ממילא פי' קמא עיקר ועולה יפה יותר מכל הפירושים דאליביה א\"צ לדחוק ובזה דברי רבינו מבוארים שמ\"ש דוקא לשון דוקא קאי אמכרוהו חי דבטבחוהו מודה ר\"ה שחולקין לכי המעות וכדמסיק. ומ\"ש או אפי' לטביחה היינו כמ\"ש בסמוך. ומ\"ש בדברי הרי\"ף או שלקחו פירות אע\"פ שהרי\"ף לא הזכיר פירות מ\"מ ע\"כ ס\"ל הרי\"ף הכי דהא כ\"ש הוא מלקחו שור לחרישה וטבחוהו דכי לקחו אותו לא היה עומד לחלקו ואפ\"ה חולקין לפי המעות וה\"ה להיפך אם מכרו סחורה שאינה ראויה לחלק חולקין הריוח וההפסד בשוה וק\"ו הוא מלקחוהו לטביחה ומכרוהו חי דחולקין בשוה להרי\"ף. ומ\"ש ור\"י פי' שאפי' לקחו כירות כו' פי' וכ\"ש שור וטבחוהו וכמ\"ש ודע שמש\"ר כן בשם ר\"י לא מצאתי בתוס' שלנו כן ואדרבה בתוס' שלנו (ע\"ש בד\"ה מאי לאו פחתו ממש כו' עד דלטביחה ועומד לטביחה מאי קמ\"ל) משמע דלקחו לטביחה ועומד לטביחה מודה ר\"ה דלפי מעות חולקים וכי\"מ שכתב הרא\"ש ואפשר שהוא ר' יונה גם הב\"י אחר שהביא דברי הרא\"ש שכתב ז\"ל ומדברי התוספות נראה דס\"ל כפי' בתרא ודע שמסיק הב\"י וכתב אזה ז\"ל וכן דעת רי\"ף ורמב\"ם עכ\"ל והם דברים תמוהים שהשוה תוספות ורי\"ף שהרי התוס' כתבו בהדיא כפירוש בתרא ממש דלקחוהו לטביחה מודה ר\"ה והרא\"ש ורבינו כתבו דהרי\"ף ס\"ל כפירוש קמא דל\"ד קאמר ר\"ה כנ\"ל. ודע שהראיה שהביא הרא\"ש מירושלמי שאפי' טבחוהו או לקחו פירות הראויים לחלוקה חולקין בשוה דחה העיטור שאין ראיה מהתם דההיא דירושלמי דפירקין ר\"א קאמר לה התם ובירושלמי (דשיר) [דשם] פליג עלה ר' חייא וס\"ל לר\"ח כסתם משמעות דידן דדוקא לקחו דבר שאין דרכו ליחלק כגון שור לחרישה השבח לאמצע אבל דברים הראוים ליחלק נוטלין לפי המעות וזה ודאי היתה דעת הרי\"ף גם דעת הרמב\"ם כן הוא בפ\"ד דשותפים אם טבחוהו נוטלין לפי מעות והר\"ן דף תקכ\"ג ע\"א פי' דהרי\"ף ס\"ל ג\"כ כפי' קמא שכתב הרא\"ש דר\"ה ל\"ד לקחוהו לחרישה קאמר אלא ה\"ה לקחוהו לטביחה ועומד לטביחה או לקחו פירות הראוים ליחלק נמי חולקים בשוה וכמשמעות הירושלמי שהביא הרא\"ש אבל טבחוהו ממש ד\"ה חולקין לפי המעות דבטבחוהו הרי ביטל השותפות ועדיף מפירות הראוים ליחלק ואפשר שגם דעת הרמב\"ם הכי הוה. ודעת הרי\"ף בשערים דכל ב' שהתנו ביניהן להשתתף ולהתעסק בעסק מיוחד והטילו לכיס זה ק' וזה ר' השכר לאמצע ואע\"פ שלא פירשו בשעת התנאים ומטעם הירושל' והיינו דוקא כל שלא שינו ולא נמלכו לשנות מהעסק שהתנו לעסוק אבל נמלכו או שינו לעסוק בדבר אחר לרבה חולקין לפי מעות שכיון שנמלכו נתבטל השותפות והוה כלקחו זה בשלו וזה בשלו ונתערבו דכ\"א נוטל לפי מעותיו ור\"ה סבר דהשיתוף אינו נשתנה בהמלכה לבד אלא בשינוי מעשה כגון שלקחו שור לחרישה ונמלכו וטבחוהו אז חולקין לפי מעות אבל שור לחרישה ונמלכו לטביחה ולא עשו כן אלא מכרוהו חי עדיין השותפות קיים ול\"ד לקחוהו לחרישה ונמלכו לטביחה אלא ה\"ה לקחוהו לטביחה ונמלכו לחרישה נמי חולקין לפי מעות כיון שנשתנה שותפות הראשון שעשו ומטעם הנ\"ל והא דנקט שור לחרישה אורחא דמילתא קאמר דסתם שוורים לחרישה קיימי ע\"ש בשערים ועיין במרדכי. נמצא העולה מדבריהן להלכה ע\"פ פירושיהן הוא זה. דלהרא\"ש ור\"י ורבינו אפי' לקחוהו לטביחה וטבחוהו א\"נ לקחו פירות הראויין לעולם לוקח המועט כמרובה בשכר והפסד אם לא שלקח כל א' שור או שום סחורה במעותיו ועירבו אותם יחד דאז נוטל כ\"א לפי מעותיו. ולהרי\"ף והרמב\"ם ע\"פ מה שפירשם הרא\"ש אם טבחוהו אפילו לקחוהו לחרישה חולקין לפי מעות וכ\"ש לקחו פירות הראוים ליחלק ואם מכרוהו חי אפי' לקחוהו לטביחה חולקין הכל בשוה וה\"ה לקחו שום סחורה שאינה ראויה ליחלק חולקין בשוה נמצא דלעולם הולכין אחר סוף השותפות ולפי מה שפירש הר\"ן דבריהם אפי' לקחו פירות הראוים ליחלק נמי חולקין בשוה ודוקא בלקחו שור וטבחוהו הוא דס\"ל דחולקין לפי מעות בין היתה הלקיחה לטביחה או לחרישה. ולהרי\"ף בשערים כל שנתעסקו במה שהתנו בתחילה אפי' שור לטביחה וטבחוהו חולקים בשוה כיון שכך פירשו בשעת השותפות אבל אם שינו מתנאם הראשון בין לקחוהו לחרישה וטבחוהו בין לקחוהו לטביחה ונמלכו לחרישה אז נוטלים לפי מעותיהן. ולרש\"י שסובר כעיטור שהכל הולך אחר שעת לקיחה שאם לקחוהו לחרישה אפי' טבחוהו חולקין בשוה ואם לקחוהו לטביחה אפי' מכרוהו חי חולקין לפי מעות וכל סחורה הראויה ליחלק נוטלים לפי מעות אפי' מכרוהו יחד ואם אינה ראויה ליחלק חולקים בשוה ואם בשעת לקיחה היתה ראויה ובשעת מכירה אינה ראויה או איפכא היינו דין שור לחרישה. וכתב ב\"י ולענין הלכה כיון דרי\"ף בהלכות והרמב\"ם מסכימים עם הני רבוותא פשיטא דהכי נקטינן עכ\"ל ואעפ\"כ הביא מ\"ו ר\"מ גם לדברי השערים בהג\"ה ס\"ו ולכאורה הוא דבר תמוה שלכאורה אי הא לא הא מיהו אפשר לפרש שגם דעת הרי\"ף בהלכות כן הוא גם בספר פורת יוסף שחיבר כהר\"ר יוסף סאמיגא חידושים על קצת הלכות הרי\"ף והר\"ן ביאר גם כן שם כל ל' הרי\"ף בהלכות ע\"פ הדרך שדרך בשערים ע\"ש שוב עיינתי בד\"מ ס\"ח שיישבן בע\"א ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ומסתברא כפי' הרמ\"ה ז\"ל ק\"ק למה ואיך דוחה דברי רש\"י ור\"י בלא טעם אבל אחר הדקדוק לק\"מ דהא נתבאר לפנינו מדברי הרא\"ש הנ\"ל דמ\"ש דאפי' הרויחו ע\"י עסק כדי שיווי מטבע הטובה אפ\"ה חולקין בשוה היינו דוקא להי\"מ דס\"ל דשור לחרישה דוקא קאמר רב המנונא ולדידהו ק' למה לא מוקי ר\"ה למתני' בקנו שור לטביחה ותירצו משום דא\"כ ק' פשיטא ומש\"ה מוקי לה בהותירו בזוזי חדתי ומיירי אפי' בקנו שור לחרישה ומכרוהו והרויחו עד שנעשו זוזי חדתי אפ\"ה חולקין לפי המעות כיון שלא הרויחו אלא כשיעור זוזי חדתי הרי דלפי דבריהם צריכין לומר דאפי' במכרו ונשאו ונתנו בהמעות חולקין לפי המעות בכה\"ג אבל לשיטת הרא\"ש ורבי' דס\"ל לשמואל בשור לטביחה וטבחוהו השכר לאמצע אליבא דר\"ה והקשה עליו ��פיר מהא דתנן ג' שהטילו לכיס כו' ומשני דמיירי בהותירו זוזי חדתי ואליביה דמתני' מיירי נמי בשור לטביחה וטבחוהו וכיוצא בו שהניחו מעות ובאותן מעות עצמן הרויחו והיינו כפירוש הרמ\"ה ומש\"ה הסכים רבי' לדעת הרמ\"ה נמצא דגם מדברי רבי' מוכח מיניה וביה דמ\"ש לפני זה ור\"י פי' דאפי' לקחו פירות כו' אינו ר\"י בעל התוס' דהא כאן כתב בשם ר\"י בעל התוס' דס\"ל כהי\"א הנ\"ל ורא\"ש אלא הוא ר' יונה וכמ\"ש ודוק: ואם מתחילה נתעסק (כל) אחד לבדו כו' נלע\"ד דאם נגנב באותו פעם שנתעסקו בו שניהם יחד דא\"צ לשלם הראשון לשני אלא רביע הממון דהא בשעה שנגנב הממון מידם כל אחד שמר חצי הממון נמצא שראובן שהיה שומר בחצי ואין שמעון עמו במלאכתו ראשונה לא נתחייב אלא באותו חצי ממון של שמירתו לשמעון דהיינו רביע מכולו שהיה של שמעון ואם נפרש שמ\"ש כאן ונגנב ר\"ל שלא נגנב באותו פעם אלא אח\"כ חורו ועסקו כל אחד בפני עצמו בכל הממון א\"ש כפשוטו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם המשתתף עם חבירו כו' ברפ\"ה דהל' שותפין כ\"כ וכתב עוד שם ולא יתעסק בסחורה אחרת וכתב ב\"י וז\"ל מדהשמיט רבינו דין זה מל' הרמב\"ם נראה שדעתו שיכול להתעסק בסחורה אחרת כו' אפילו לכתחילה דדוקא גבי מושיב חבירו בחנות אמרו בפרק א\"נ שלא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו על החנות אבל בכה\"ג לא עכ\"ל. וק\"ל לפי הבנת ב\"י ופירושו למה חזר הרמב\"ם וכתב האי דינא דהמושיב את חבירו בחנות שם בס\"פ ז' דשלוחין ושותפין הא נלמד במכ\"ש מהאי דינא הנ\"ל דלא יתעסק במלאכה אחרת דכתבו לפני זה ברפ\"ה דשלוחין ואי משום דלא בעי להשמיט ל' הברייתא כמנהגו הו\"ל לכתבו ולכתוב עליו דנ\"ל דל\"ד המושיב בחנות קאמר. וע\"ק דהא הרמב\"ם כתב שם אחר כך בפ\"ה ז\"ל הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר רשאי ליקח לעצמו מאותו המין וכשהוא מוכר לא ימכור שניהם כא' אלא מוכר אלו בפני עצמן כו' וא\"כ יהיו דברי הרמב\"ם סתרי אהדדי ומ\"ש המשתתף מהמקבל מחבירו למחצית שכר. ולהב\"י צריכין לומר דשאני המשתתף דנשתתף עמו בכל דבר ואין לו פנאי אפי' רגע אחת מה שאין כן בהנותן לחבירו ליקח בהן פירות אבל זה דוחק דודאי המשתתף אינו עוסק כל היום בכל מיני סחורות אלא לוקח פירות ומעכבם בידו עד זמן המכירה וכמ\"ש שם ברמב\"ם ורבינו לפניו ולאחריו ולא שינה הרמב\"ם לכתוב בסיפא הנותן למחצית שכר אלא שנקט ל' התוספתא כדרכו. וע\"ק דא\"כ ודאי לא הוה משמיט רבי' מלהעתיק כל דברי הרמב\"ם כיון דבא לכתוב כאן בשם הרמב\"ם מ\"ש שם ואי משום דלא ס\"ל בהא כוותיה הול\"ל עליו שלנ\"ל כדבריו ומילתא בטעמא וכדרכו. ועוד דא\"כ אין שם מקומו דבא לומר המשתתף בסתם לא ישנה באותו שיתוף והו\"ל להסמיך הדינים השוים דהיונו לא ילך באותה סחורה למקום אחר ולא ישתתף בה עם אחרים ולא ימכרנה בהקפה כו' ואח\"כ הול\"ל ולא יתעסק בסחורה אחרת. לכן נלע\"ד דמ\"ש ולא יתעסק בסחורה אחרת ר\"ל לא יתעסק לטובת השותפות בסחורה אחרת מאשר התנו להתעסק בה כגון שהתנו לקנות בגד בשותפות לא יהא עסקו בעורות ואע\"ג דמתחיל הרמב\"ם בהמשתתף בסתם נראה דר\"ל סתם שלא פרטו שלא ישנו ממנהג המדינה וה\"ק המשתתף עם חבירו באיוו סחורה ואח\"כ כתב ולא יתעסק בסחורה אחרת לטובת השותפות כ\"א כאשר התנו עליה בתחילה. ואף אם נפרש דמ\"ש ברישא המשתתף בסתם מכל וכל מ\"מ א\"ש דקאמר תחילה דבאותה סחורה שנהגו בה בני העיר לעסוק בה יעסוק בה גם הוא ולא ישנה באותה סחו��ה למכרה בהקפה או להוליכה למקום אחר כו' ואח\"כ אמר ולא יעסוק בסחורה אחרת ממה שנהגו לסחור בני העיר ומדינה אבל גם הרמב\"ם ס\"ל דמותר לקנות לנפשו ממעות שלו גם כן סחורה ויתעסקו בה דלא אסרו בברייתא אלא דוקא להמושיב בחנות וכנ\"ל (ועמ\"ש עוד מזה בסמוך) והא דלא העתיק רבינו בדברי הרמב\"ם מ\"ש ולא יתעסק בסחורה אחרת כי הוא בכלל מ\"מ לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה וע\"פ מ\"ש ראשונה ואף כי זה דוחק קצת מ\"מ נראה לפרש כן מהא דכתב אח\"כ בדבר והיפוכו שכתב ואם שינה שהלך כו' עד אי נשא ונתן בסחורה שאין דרך לסחור בה ואם כפי' הב\"י ק' דדבר זה לא הוזכר ברמב\"ם כי הרמב\"ם כתב שם ז\"ל או שנשא ונתן בסחורה אחרת ולפי פי' הב\"י הנ\"ל ר\"ל שנשא ונתן גם בסחורה אחרת עם סחורתו דאל\"כ לא יהיה רישא דומיא דסיפא ורבי' שינה וכתב בשמו שנשא ונתן בסחורה שאין דרך לסחור בה ולפי טעמו דב\"י מה לי דרכו לסחור בה או לא. אלא ודאי מחוורתא דרבינו פירש גם רישא דדברי הרמב\"ם מ\"ש ולא יתעסק בסחורה אחרת ר\"ל לא יתעסק בצורך השותפות בסחורה אחרת ממה שהחנו בה או ממה שהוא מנהג בני העיר ונמצא דרבינו לא השמיט דבר מדברי הרמב\"ם וג\"כ לא פליג עליה בדינא ודלא כב\"י ודוק ובש\"ע סתם הדברים והעתיק לשון הרמב\"ם ובע\"ש ביאר הדברים כדברי ב\"י בשני סעיפים זא\"ז ע\"ש והנראה בעיני נכון כתבתי. ובכ\"מ הראה מקום וכתב אמ\"ש שם הרמב\"ם ולא יעסוק במלאכה אחרת ז\"ל ברייתא הביא הרי\"ף אגב גררא בפ' א\"נ גמרא אין מושיבין חנוני למחצית שכר ועיינתי שם ולא מצאתי שהביא הרי\"ף אלא ברייתא דהמושיב לחבירו בחנות אם היה אומן כו' ולשיטתו הנ\"ל אזיל הב\"י וס\"ל דאותה ברייתא דהמושיב בחנות ל\"ד קאמר וכנ\"ל אבל לעד\"נ דלא כיון בכל זה ודוק. ויש רוצים ליישב מה שהקשיתי על הב\"י הנ\"ל מהרמב\"ם דכתב אח\"ז בפ\"ב דרשאי ליקח לעצמו מאותו המין אמרו דוקא מאותו מין ומשום דאין מבטל בו זמן דבשעה שקונה להשותפות קונה ג\"כ לנפשו משא\"כ כשקונהו לנפשו סחורה אחרת וזהו דוקא שאוסר ברישא כמ\"ש ולא יתעסק בסחורה אחרת ר\"ל מין סחורה אחרת ממה שעוסק בה בהשותפות ואמרו ג\"כ שלזה כיון הרמב\"ם במה שסיים וכתב אהא דכתב דרשאי לקנות לעצמו מאותו המין ז\"ל ולא יקנה לעצמו חטין ולחבירו שעורים אלא או בכולן חטין או בכולן שעורים כדי שיהיו מעות שניהם שוים בחבילה עכ\"ל הרי שאוסר לקנות לנפשו מין אחר ממה שהוא בשותפות וא\"כ צ\"ל דברישא דמתיר לקנות לנפשו מאותו מין דוקא קאמר כל אלו דבריהן וראיותיהן של המיישבים הב\"י וטעות הוא בידם דאין טעם נכון לדבר לומר שמאותו מין דוקא מותר משום ביטול זמן דגם השותף אינו עוסק בשותפותו כל היום ויש לו שעה וזמן לקנות לו סחורה לנפשו והב\"י בעצמו כתב בי\"ד ס\"ס קע\"ז (דשם הביאו רבינו) דמ\"ש הרמב\"ם רשאי לקנות לעצמו מאותו המין דרבותא קאמר דהו\"א דאסור משום דישתדל במכירת עצמו יותר מבשל שותפות וכ\"ש דרשאי לקנות לעצמו ממין אחר ואשר נסתייע ממה שסיים שם הרמב\"ם ולא יקח לעצמו חיטין ולחבירו שעורים כו' טעות הוא בידם דא\"כ לא הול\"ל ולחבירו שעורים אלא הול\"ל ולהעסק או ולהשותפות שעורים גם לא א\"ש מה שסיים וכתב שם אלא או בכולן חיטין או בכולן שעורים דלא כולן משמע ולא בחצים ומשמע דיש לשני החצאים שייכות זה לזה ועוד רבינו שם בי\"ד כשכתב דינים הללו הפסיק בין שני דינין אלו בדין אחר ע\"ש אלא נראה פשוט דלא איירי הרמב\"ם בסיפא במה שקונה סחורה לנפשו שקנה ממעות עצמו אלא משום דדמי העסק שקיבל הוא מחצה מלוה ומי��שב כאילו הוא שלו ופלגא פקדון ואותו לבדו מיחשב של חבירו וקאמר דלא יקנה בעד החצי של מלוה דהוה שלו חיטין ויקח הריוח לעצמו ובחצי השניה דהוא הפקדון של חבירו שעורים ויתן לו ממנו כל הריוח והשתא א\"ש הנתינת טעם שסיים וכתב ע\"ז כדי שיהיו מעות שניהן שוין בחבילה דר\"ל הסחורה שנקשר בחבילה יהיה לשניהן בשוה ורבי' גורס כדי שיהיו מעות שניהן שוות בקבלה וא\"ש טפי ור\"ל בקבלה הן לשכר הן להפסד יהיה לשניהן שוה בה מה שאין כן כשיקנה בחצי של זה חיטין ובחצי של זה שעורין וכ\"נ שפי' הב\"י והכ\"מ לסיפא דדברי הרמב\"ם ת\"ש גם מה שפי' דמ\"ש הרמב\"ם ברישא דלא יתעסק בסחורה אחרת ר\"ל במין סחורה אחרת ז\"א דא\"כ הל\"ל לא יעסוק לנפשו בסחורה אחרת אלא מחוורתא כדכתיבנא ראשונה ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אחד מהשותפין שבא לישן נראה שלמד כן מדתני פרק כל הגט רי\"א בג' פרקים מוכרין התבואה כו' למאי הלכתא אמר רבה ואיתימא ר\"פ לשותפים וז\"ל הרא\"ש שם פי' רש\"י כו' ור\"ח פי' וכן נ\"מ כו' וכמש\"ר מבואר מלשונו דרש\"י ור\"ח ל\"פ לדינא אלא כ\"א ביאר הגמרא בפי' אחר וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואין אחד יכול ליטול חלק לא בקרן כו' נראה שלמד כן מדגרסינן בהמקבל כו' [עיין תחילת הגמרא בב\"ח] אי א\"ל הב לי פלגא דרווחא א\"ל רווחא לקרנא משתעבד ואי אמר ליה הב לי פלגא רווחאי וקרנאי א\"ל עיסקא לבהדי הדדי משתעבד ואי א\"ל נפלוג הכל ואי מטי לך פסידא דרינא בהדך א\"ל לא מזלא דבי תרי עדיף וכתב הרא\"ש ז\"ל בי תרי דעבוד עיסקא שני קבלנים שקבלו עיסקא מב\"ה בשותפות שיסחרו בה עד זמן פלוני לריוח וא\"ל חד לחבריה כו' דינא הוא דמעכב ואזיל ומפרש טעמא דאי א\"ל פלגא רווחא הב לי ונשא ונתן בקרן עד הומן נימא ליה רווחא לקרנא משתעבד למלאות חסרון הקרן ושמא לא יהיה לך למלאות החסרון ויחזור עלי ואי אמר ליה הב לי פלגא קרנא א\"ל עיסקא להדדי משתעבד ואי אפסיד חלקי חלקך משועבד למלאותו ואי א\"ל הב לי פלגא דידי ואי מטי לך פסידא דרינא עמך אמר ליה מזלא דבי תרי עדיף עכ\"ל הרא\"ש וביאור דבריו הוא דכל חלק ריוח אינו משועבד אלא לקרן שלו ומש\"ה דוקא בתחילה אמר אתה תרצה שנחלוק הריוח והקרן כולו ישאר בחברותא אם נפסיד בהקרן לא ישאר לך למלאות חצי קרנך אבל כשאמר נפלוג גם הקרן ואני אסלק את הנותן בחצי קרני שוב ל\"מ למימר הריוח שלך נשתעבד גם לחלק קרן שלי שאם אפסיד ממנו אמלא אותו מריוח שלך דלזה אינו משועבד לו כמ\"ש ומש\"ה השיב לו עיסקא להדדי משועבדים דכיון דקבלנו מתחילה כל העיסקא יחד שני החלוקים משועבדים זה לזה שאם אפסיד בחלקי ד\"מ ך' זהובים משועבד חלקך ליטול ממנו החצי וכאילו נפסד מכולו ך' זהובים ומש\"ה לא כתב הרא\"ש בהאי בבא ואי אמר נפלוג רווחא וקרנא כו' כל' הגמרא אלא קרן לבד משום דס\"ל דהגמרא בהאי בבא לא נקטה רווחא אלא אגב הקרן כי אמה שאמר לו תחילה רווחא להקרן משועבד א\"ל נפלוג הקרן ואין לך לדאוג שיחזור עליך בהיות שאין הקרן כולו בידך ואני אסלקנו ממה שבידו וכשזה חזר וטוען דדינא אותו חצי הפסד בהדך שוב אין לו להתנצל כ\"א לומר מזלא דבי תרי עדיף וק\"ל. (ורש\"י פירשו בע\"א דר\"ל שנמלא מהריוח שיעלה מהריוח או מחלק הקרן שנתעסק בו ובו נמלא החסרון. ובחידושים נתתי עוד טעם למה שינה הרא\"ש בפירושו ע\"ש). וכתבו התוס' ז\"ל מזלא דבי תרי עדיף בכולהו הומ\"ל הכי כו' וכ\"כ הרא\"ש וסמ\"ג. הרי לך דלפי המסקנא ל�� צריכא לטעמים הראשונים אלא לעולם כל שבא לחלוק חבירו מעכב עליו ואומר מזלא דבי תרי עדיף וסובר הרמב\"ם דמה\"ט ודאי ה\"ה לשנים שנשתתפו ומן קצוב שכל עוד שלא כלה הזמן שנשתתפו מתחילה עליו יכול כ\"א לעכב על חבירו מלחלוק (וכמו שסיים רבינו בטעמו בהדיא ז\"ל דתרי מרויחים יותר מהאחד) ורבא נקט דעבדו עיסקא כו' אפשר דמשום דמיניה איירי התם לעיל מיניה א\"נ למידק מיניה דוקא תרי דעבדו עיסקא דינא הכי אבל לא בחד שקיבל עיסקא וכמ\"ש בסמוך וכ\"כ בהג\"מ פ\"ה מה' שותפין בשם התוס' וזהו תוכן לשונם כתבו התוס' הא דאמרינן בפ\"ב דב\"מ דף ל\"א רב ספרא פליג ליה בלא דעתא דאיסור מיירי כשהגיע זמן מכירת הסחורה וגם השותפות דאילו לא הגיע זמן המכר או שלא נשלם זמן השותפות עדיין הא אמרי' בפרק המקבל הנהו בי תרי דעבוד עיסקא ואמר חד לחבריה תא נפלוג כו' ואף שבתוס' שלנו ליתא לדיבור זה מ\"מ מהימן עלינו הג\"מ דכ\"כ בעלי התוס' וגם דעת הרמב\"ם הוא מילתא דמסתבר ומסתמא ל\"פ תוס' עליה לדינא ואפילו בר פלוגתיה הראב\"ד ס\"ל כוותיה כמש\"ר סל\"ג גם המרדכי פרק מי שהיה נשוי כתב כללו של דבר אין השותף יכול לכוף שותף חבירו קודם הזמן כל זמן שלא שינה התנאי שביניהם ועיין עוד בסמוך ובב\"י כתב אדברי רבינו כו' ע\"ש שהאריך ורצה להוכיח מתוס' והרא\"ש דשני שותפין יכולים לחזור בתוך הזמן וגם הביא ל' נ\"י שכ\"כ וכתב ב\"י לבסוף וז\"ל ותמיהני ארבינו שכתב דברי הרמב\"ם סתם ולא כתב שהרא\"ש חולק עליו עכ\"ל ב\"י. ואני תמה על תמיהתו דב\"י כי אף שהנ\"י מדמה שותפין לפועלים ושכירים וכבר כתבתי בר\"ס זה דגם הרשב\"א וריב\"ש בעלי סברא זו וגם מהרי\"ק כתב כן בשם הראב\"ד לפי מה שמצא כ\"כ בתשובתו כמ\"ש ברה\"ס מ\"מ הלא מסיק מהרי\"ק שם וכתב דאין סברא לדמותן יחד ושי\"ל דאותה [תשובה] לא לגמרי השוה אותן דיש טעמא רבה לחלק דבשלמא פועל שנשכר לב\"ה אי אמרת דל\"מ הדר ביה א\"כ הוה ליה כעבדו של ב\"ה וב\"ה נעשה כרבו וכתיב כי לי וגו' אבל גבי שותפים כי היכי דהאי משתעבד להאי ה\"נ האי משתעבד להאי ואין לאחד רשות על חבירו יותר ממה שיש לחבירו עליו אפשר דבכה\"ג לא שייך כי לי וגו' (ואע\"ג שלגבי הנותן גם תרי שקבלו עיסקא יכולים לחזוד היינו משום דלגביה ודאי פועלים הם אבל זה כנגד זה אין לו דין פועל וא\"י לחזור בלא דעת חבירו. שוב מצאתי כדברי בסמ\"ג עשין פ\"ב שכתב דברים אלו ע\"ש) ע\"ש במהרי\"ק דף קנ\"ח ע\"ד וכן מוכח מדברי התוס' והרא\"ש והמרדכי הנ\"ל דס\"ל דשותפים ותרי מקבלים אינם דומים לפועלים ושכירים שהרי כתבו שלא נקט האי מאן דמקבל עיסקא כו' משום דהמקבל יכול לחזור דומה לפיעלים (דשבועה) כו' נלמד מינה דבי תרי אין להם דין פועלים ובשיטתם הולך ג\"כ רבינו ונפלאתי על הב\"י שהוא עצמו הביא תשובת מהרי\"ק הנ\"ל בר\"ס זה ובתוכה מבואר כפול ומשולש ומוכח דהני רבוותא הנ\"ל ס\"ל דאין מדמין שותפין לפועל וא\"כ מאי תמיהתו על רבינו ועלה <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> דעתי שהרא\"ש והתוס' ס\"ל שהם דומים גם ברה\"ס כתבתי והוכחתי מדברי רבינו והרמב\"ם דס\"ל דשותפין אינן יכולים לחזור. ועוד תמה אני על ב\"י דלדבריו דס\"ל כאן דיחיד שקיבל עיסקא יכול לחזור בו גם שותפין יכולין לחזור וה בזה א\"כ דברי רבינו סתרי אהדדי שכאן כתב דברי הרמב\"ם סתמא וכן בסל\"ג הביא דברי הראב\"ד דס\"ל כהרמב\"ם ובסכ\"ח כתב האי דינא שכתבו התוס' שהמקבל יכול לחזור ש\"מ דס\"ל לרבינו דב' שותפים כב' שקבלו עיסקא דמי ומטעם שכתבתי גם משמע שם דלית דפליג ביה. שוב מצאתי בד\"מ שתמה על ב\"י בהך תמיהא בתרייתא וכתב ז\"ל וא\"כ ע\"כ צריכים לחלק דדוקא התקבל עיסקא יכול לחזור דהוה כפועל אבל ב' שותפים כ\"א נותן לחבריו והוה כנותן עיסקא דל\"מ הדר ביה עכ\"ל. ועוד היה נ\"ל טעם אחר לחלק ביניהם דכיון ששניהם עוסקים אין שם עבד לשום א' והכל עולה בקנה א' ודוק. ולכאורה יש לתמוה מ\"ט דנ\"י וסייעתו הנ\"ל דמ\"ש תרי שקבלו עיסקא מתרי שותפי שיש להם זמן קבוע אי חשבינן לסתם שותפין פועלים ומצי לחזור בה גם מקבלי עיסקא פועלים הם ויחזרו בהם ואי אזלת בתר טעמא דמזלא דבי תרי עדיף גם בשותפים איכא ה\"ט ונראה דה\"ט דאע\"ג שהם בעצמם יכולים לחזור נגד הנותן כדין פועלים מ\"מ יכול כ\"א לעכב מטעם דמצי למימר כיון דהאי עיסקא ממון אחרים שקבלנו מאחר לעסוק בז עד זמן פ' וליתן לו חלקו מהריוח אף שבידי לחזור בי בתוך הזמן ולהחזיר לו מעותיו כדין הפועל מ\"מ איני רוצה לשקר בדיבורי ואיני רוצה שיהיה תרעומתו עלי דזימנא אחרינא כשאצטרך לא ירצה עוד להשתתף עמי וליתן לי עיסקא ואם נחלוק ואשא ואתן לבדי במעות העיסקא עיסקא להדדי כו' וכנ\"ל (וכמ\"ש משא\"כ בשותפין דלא שייך ה\"ט) וז\"ש רש\"י ז\"ל א\"ל עיסקא להדדי משתעבד ואם נחלוק שמא אני אפסיד בסחורה שאקנה שהרי קבלתי אני להתעסק ג\"כ עד אותו הזמן ע\"כ. הרי לך דתלה טעמא שאינו רוצה לחזור בקבלת עיסקא הוא מפני שאומר אני רוצה לעמוד בדיבורי ובנ\"י ור\"ן כתבו ל' רש\"י בעינו אחר זה בפירושם וקצרו כאן וסמכו אמ\"ש אח\"כ וק\"ל. ואף שגם הרא\"ש כתב בזה בל' רש\"י שכתב ז\"ל נרווח בה עד זמן שקבענו לב\"ה כו' אין להקשות לפי מ\"ש דגם הרא\"ש ס\"ל דאין חילוק בין שותפים לתרי שקבלו עיסקא למה נקט הוא ה\"ט ללא צורך די\"ל ודאי גם לשיטתו עכ\"צ לה\"ט משום דאל\"כ איך אמר רבא בתחילת דינא דמעכב עליה משום דרווחא לקרנא משתעבד ומ\"ט הוא זה הא יכול למיהדר העיסקא לבעליו לכן כתב דמצי למימר שניחא לי שנרויח בה עד זמן שקבענו לב\"ה כדי שאעמוד בדיבורי אבל ודאי לפי מאי דמסיק רבא מזלא דבי תרי עדיף לא צריכא תו לה\"ט דניחא ליה לעמוד בדיבוריה דבלא\"ה יכול לעכב ולמימר אני רוצה להרויח ומזלא דבי תרי עדיף וכיון שבתחילה נשתתפנו עד זמן המוזכר בשטר איני רוצה לחלוק וה\"ה לשאר שותפים וקבעו זמן לשותפותם וכנ\"ל אבל מ\"מ לשיטת נ\"י והרשב\"א הנ\"ל ניחא דלא הוצרך לפרש טעמא למה אינם יכולין לחזור מקבלי העיסקא דהא מבואר הטעם ממילא וכמ\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " היה זמן ידע לאותה כו' נראה שלמד כן מהאי מימרא דרבא שכתבתי בסמוך דהני בי תרי כו' וס\"ל להרמב\"ם דאיכא לפרושי מילתא דרבא בקבעו זמן לשותפות והוא עדיין בתוך הזמן ואיכא נמי לפרושי דמיירי בלא קביעת זמן לשותפות ושתפו סתם אך שיש זמן ידוע למכור סחורה זו ובשניהם אמר רבא דדינא הוא דמעכב וכפירושא בתרא שפירש הרי\"ף כן תוכן דברי ב\"י ואף שהרא\"ש בפ' המקבל כתב ז\"ל הרי\"ף פי' על דרך אחרת דמיירי בלא קביעת זמן ובעיכוב הזה הוא לכל סחורה עד הזמן מכירתה פי' רש\"י הוא כאשר פירשתי והוא הנכון עכ\"ל נ\"ל דז\"א אלא לענין פי' דמימרא לחודיה אך לענין הדין גם הרא\"ש מודה דחבריה מערב כשיש ריוח בסחורה בהמתנת זמן דהא מילתא דמסתבר הוא וכ\"פ בי\"ד סי' קע\"ו ע\"ש. ויותר נראה לומר שהרמב\"ם למד האי דינא דזמן ידוע כו' מהך מימרא דרבא דס\"פ כל הגט שהזכרתי לעיל וע\"פ פר\"ח וק\"ל שוב מצאתי בכ\"מ שפירש כמו שכתבתי: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ��אלמלא שאין לי להכריע ק' כו' [כמו בב\"ח בסכ\"ט]. וע\"ק דבי\"ד סימן ר\"מ ורמ\"ב משמע דוקא בפניו אסור להכריע אבל שלא בפניו מותר. וע\"ק דשם כתב הרמ\"ה דוהו סתירת אביו מיקרי ולא הכרעה. ונראה לפרש דלא מאיסור קאמר רבינו שאין לו להכריע אלא ה\"ק לולי שאין בידי ובהבנת שכלי להכריע ולהשיב על דבריו הייתי משיב ואומר מסתברא כו' וכאילו אמר ואין משיבין את הארי אחרי מותו כי מסתברא כו' וכה\"ג כ\"ר על דברי הרא\"ש בטוא\"ח סימן ק\"ב וג\"כ לעיל בח\"מ סימן ק\"ז כתב על דברי הרא\"ש ז\"ל אף ע\"פ שיש לחלק אינני משיג על דבריו ובפרט כאן שיש פנים לכאן ולכאן כמ\"ש בפרישה ומ\"ש לעיל בסימן קכ\"ב ומסתברא כדברי הרמב\"ם כו' י\"ל שכאן בסימן זה הוא מקור הדין דשותפין כתב עיקר דבריו משא\"כ שם מש\"ה קיצר שם וכתב דמסתברא ור\"ל דסברתו הוא נוטה כן אבל לא הכריע לפסוק כן וע\"ל ס\"ס קכ\"ב מה דהקשה ב\"י עוד על הרא\"ש ושם כתבתי ישוב לסתירה שלו וע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שתבע אחד לאחד מהן צ\"ע דלעיל סימן קכ\"ב מביא הב\"י ס\"ז מחודשים בשם מרדכי ע\"ש [וקצת מנהו בב\"ח כאן] צ\"ל דהמרדכי איירי בשאר תביעת ממון דמחוסר גוביינא אבל מידי דלא מחוסר גוביינא ודאי היה יודע שכשיתחייב חבירו יצא ההוא מידי מידו ולא הו\"ל למשתק. אבל אין לתרץ ולומר דהמרדכי מיירי כשיש להא' תביעה עליהן מצד עצמן כגון שהן חייבין לו מש\"ה אמרי' דהו\"ל לתבוע לכל א' משא\"כ כאן דהתביעה היא מחמת המוכר דאומר קרקע זו היא משועבדת לי ממה שנתחייב לי המוכר או גולה ממני המוכר מש\"ה לא בעינן אלא גילוי מילתא בעלמא לאחד מהן דיאמר מה לי ולהן אלא אקח קרקע שלי בכל מקום שאמצאנו בפרט כשהשני בעיר דא\"כ לא הו\"ל להרמ\"ה למכתב סתמא דה\"ה לשני שותפים כו' דהא לעיל מיירי גם בבאים מצד עצמן ועוד מדכתב דדוקא בממונא דלא מחוסר גוביינא הול\"ל עוד ודוקא כשבא לתבעו מצד המוכר וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם שמו מעות כו' עד או לג' שהם ב\"ד ודוקא בשותפות דרוצה ליטול ממון שלו ס\"ל דבהכי סגי אפי' תוך הזמן אבל במקבל עיסקא מחבירו דכל הממון של חבירו ונתנו בידו למחצית שכר פשיטא דא\"י לומר אתעסק בהחצי שהוא בידי בתורת הלואה וליקח לי הריוח וחצי השני שהוא בתורת פקדון בידי אניח בב\"ד וכמ\"ש בי\"ד סימן קע\"ז ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ול\"נ שלא חלק כו' ז\"ל ב\"י מ\"ש דל\"נ לי' לא נהירא לי כו' [ע' ל' ב\"י בב\"ח] ואני אומר דדברי ב\"י הם המה לא נהיר ולא בהיר דאין הנדון דומה לראיה דהתם שינה וקנה סחורה מה שלא הסכימו עליו מתחילה ומחמת השינוי ההוא בא לו הפחת ולכן הדין שכל הפחת עליו אבל כאן דלא שינה ונפחתו הנכסים מחמת עצמן ולא מחמת החלוקה א\"כ בודאי אין עליו לקבל כל הפחת אלא שי\"א מכח שחבירו יכול לומר אני רוצה בחלוקה שחלקת ולכן כל ההפסד לעצמו וע\"ז כ\"ר שפיר ול\"נ אבל שיקבל [ההפסד] מחמת שינוי שחלק בלא דעת חבירו זה לא עלה על דעת שום חכם מאחר שההפסד לא בא מחמת החלוקה וליכא למימר שודאי בא הפחת מחמת החלוקה שאילו לא חלק והיה מתעסק בכל המעות לא היה הפסד דאדרבה כיון שעסק בעסק שדרכו להתעסק וקנה החצי ממה שדרכו לקנות והפסיד מכ\"ש אילו היה מתעסק בכל המעות דהיה לו הפסד יותר ואחר שכתבתי זה מצאתי שגם מ\"ו ר\"מ ז\"ל בד\"מ כתב קצת מדברי: "
+                ],
+                [
+                    " מת אחד מהשותפים כו' כיוצא בזה כתב רבינו לקמן סימן שכ\"ט בהמקבל שדה מחבירו ומת והרא\"ש כתב שני הדינין בפ' המקבל: ומש\"ר וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל לדעת ב\"י הנ\"ל בסכ\"ג שס\"ל שלהרא\"ש דוקא קבלנים אינם יכולים לחזור ולחלוק תוך זמן השותפות אבל שותפים דעלמא יכולים לחלוק מתי שירצו נ\"ל דמש\"ר וכ\"כ הרא\"ש לא קאי אלא אמת א' מהמתעסקים דאילו שותפים אפי' בלא מת נמי מתבטל השותפות וז\"א שהרא\"ש עצמו שם בפרק המקבל גבי ההוא שתלא הביא ל' הרמב\"ם כאשר הביאו רבינו כאן ואילו כדברי ב\"י הו\"ל להשמיט מת א' מהשותפין מדברי הרמב\"ם ולפחות הו\"ל למכתב דעתו בצדו אבל לפי מ\"ש שם ניחא דדעת הרא\"ש כדעת הרמב\"ם לגמרי וכתב ע\"ש הרא\"ש ז\"ל ול\"ד להניח פרה שאולה שמתעסקים בה כל ימי שאלתה (וכמש\"ר סימן שמ\"א) דהתם בשאלה כל הנאה דשואל וכבר זכה בה האב לכל אותו הזמן וזכו הבנים בזכותו אבל בקבלנות שדה (נ\"ל ה\"ה שאר קבלנות וכמשמעות סיום ל') שהוא מתעסק במלאכתו של ב\"ה יכול הוא לומר לכ\"א ואחד מהם א\"א שתעשה אתה מלאכתי [לבד] ואפי' אם הבן שהניח הוא זריז ומהימן ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וראובן ידע בזה כו' בתשובה כלל פ' דין ח' כתוב וראובן לא ידע ועיין בב\"י מה שהקשה על גירסת וראובן ידע ואף שהרא\"ש השיב בקיצור הדין עמו כי כאשר כתב כאן ובסימן צ\"ג בקיצור כ\"כ ג\"כ שם בתשובה ואפשר שמטעם שתיקה כהודאה השיב כן ומ\"ש לפני זה שהיה נראה תועלת כו' טענתו דראובן היא ולא תשובתו דהרא\"ש מ\"מ מל' הדין עמו דייק הב\"י דכוונת הרא\"ש היתה דמכח טענת שמעון הדין עמו קאמר מיהו עיקרא דדינא פירכא דאף שכ\"ר בשם הרמב\"ם בסי\"ו דאין הדברים צריכין קנין מ\"מ גילה רצונו דניחא ליה בעינן וכמ\"ש שם ז\"ל עבר ועשה שלא מדעת חבירו ואח\"כ הודיעו לו והסכים למעשיו כו' ש\"מ דהסכמה למעשיו בעינן ולא אמרינן בכזה שתיקה כהודאה די\"ל דמש\"ה שתק דמאחר שלא ברצונו כבר עשאו לא חשש למחות ורוצה לראות אם יהיה מזה הפסד יהיה ההפסד מזה לנפשו לבדו ואם יהיה ריוח יהיה לאמצע כדין כל המשנה וכמש\"ר בסכ\"ג בענין זה הענין עצמו נראה קצת דגירסת לא ידע היא עיקר דלאותה גירסא א\"ש דהקדים לומר דראובן לא ידע דמש\"ה טען לאמר כיון שלא הודעתני כו' אבל לגירסת וראובן ידע כו' קשה למה הקדים לומר זה דידע מאחר שהרא\"ש לא תלה פסקו בידיעה וי\"מ דמ\"ש וראובן ידע ר\"ל ידע שהיה לו מעות בשותפות אבל לא ידע שרצה ליתן לו מהן ריוח וז\"א דל' וראובן ידע שהיה לו עמהן מעות בשותפות ל' שותפות משמע כדין שותפות וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " רפואה שאין לה קצבה היא כמו מזונות כו' עמ\"ש בפרישה אבל קשה דבא\"ע סימן קי\"ד כתב רבינו בשם הרא\"ש דדוקא במחייב לזון בת אשתו אמרו דרפואה שאין לה קצבה בכלל מזונות משום דאכלה בתנאי ב\"ד אבל המקבל עליו לפרנס חבירו אין הרפואה בכלל ע\"ש (והוא מפסקיו דכתובות דף קמ\"ח) ואם כן דברים אלו שבתשובה סתרי לדבריו שבפסקיו וצ\"ל דס\"ל שותפין כיון שהם פועלים זה לזה ונשתתפו מתחלה יחד על כל מה שירויחו ומזונתם מהאמצע ודאי דעתם שגם הרפואה בכלל כיון דשקולים המה בהנאה דכל אחד יהיה נזון ונרפא מהאמצע זה כמו זה ולא מיעט שם אלא המקבל לזון חבירו לחוד דומיא דבת אשתו דשם אין המקבל נזון מהמתקבל ולא נהנה ממנו לכן מסתבר לומר דלמה שקיבל עליו בפי' קיבל ולמאי דלא קיבל לא קיבל אם לא בתנאי ב\"ד וכן מוכח מדברי תוס' ורמב\"ן שכתבתי בסימן שאחר זה ע\"ש מה שכתבתי עוד מזה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אחין הש��תפין כו' בפ' מי שמת תנן האחין השותפין שנפל א' לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא לעצמו וכתב הרמב\"ן בתשובה סי' נ\"א ז\"ל האחין השותפין גרסי' ול\"ג והשותפין בוי\"ו דדין זה באחין השותפין בלבד לפי שאנו רואין האחין כל זמן שלא חלקו תפוסת הבית כאלו כולן א' וכאילו היה האב קיים בנכסים שירשו מהאב והם ובניהם מתפרנסין מתפוסת הבית ודוקא תפוסת הבית (ר\"ל שנתפס מחמת כל בני הבית) אבל נפל לאומנות ונעשה חייט או סופר מה שעשה עשה לעצמו וזהו ששנינו האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות כו' ומפרש בברייתא דהיינו אומנות המלך כלומר דוקא לאומנות המלך שהמלך רגיל למנות אנשים לפקח על מלאכתו ולוקח אחד מכל בית למוכס או שוטר מבית זה חודש א' וכן מבית שני חודש ב' וכיון שהם עדיין שותפין אם נפל אחד מהן לאותו אומנות אף ע\"פ שהוא חריף יותר ומהיר במלאכתו ביותר אין אומרים מחמת חריפותו נתמנה והריוח לעצמו אלא הרי הוא לאמצע וכן אמרו שם בגמרא פשיטא ל\"צ אע\"ג דחריף טפי כו' נתבאר מדבריו שאחין כל זמן שלא חלקו מסתמא ניזונים יחד מתפוסת הבית ומ\"ש דגרסינן האחין השותפי' לא בא אלא לאפוקי אחין שודאי אינן שותפין כגון שחלקו (דהו\"א אע\"פ שחלקו כיון שדרים יחד ובני איש אחד נינהו נתפס בשביל כולם) אבל שהם אחין שלא חלקו עדיין ירושת אביהן וכ\"ש שותפין שנשתתפו בפי' לחלק בכל רווחים והם ניזונים ג\"כ מהאמצע שאם נפל אחד מהן לאומנות שהכל לאמצע ומ\"ש הרמב\"ן לפי שאנו רואין האחין כו' עד וכאילו היה אביהן קיים כו' היינו לומר דבהם אע\"פ שלא התנו ביניהן שיהיה הכל לאמצע מ\"מ כל שלא חלקו כאילו האב קיים וכל אשר להן היה לאביהן וכן מוכח מלשונו ע\"ש זו דעת הרמב\"ן ובדבריו נתבארו דברי רבינו שבתחילה דייק וכתב האחין השותפין (שהיא הגירסא הנכונה) לאפוקי אחין שחלקו ואח\"כ כתב או שאר שותפים כלומר שהן דומים לאחין היינו שניזונים מהאמצע וכדי של\"ת אחין דוקא קאמר שיש להן שייכות יחד מאביהן מש\"ה כתב או שותפין. אבל הרמב\"ם פ\"ט מהלכות נחלות כתב ז\"ל אם מחמת אביהן מינהו כגון שהיה אביהן יודע בדבר זה ואמרו נעמיד תחתיו בנו כדי לעשות חסד עם היתומין אז הפרס לאמצע ואם מחמת עצמו מינהו ה\"ז לעצמו עכ\"ל. משמע מזה דהכל תלוי באחין שותפין לא בשאר שותפין כלל דודאי בעינן שיהיו שותפין דהא תנן אחים שותפין וכן העתיק ב\"י ל' הרמב\"ם ובש\"ע שלו כנ\"ל כוונת רבי'. ולא כב\"י שמשמע מדבריו שפי' דברי הרמב\"ן הנ\"ל דר\"ל באחין שהן שותפין דוקא ולא בשאר שותפין ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " חלה אחד מהן באונס כו' כבר העתקתי ל' המשנה וז\"ל הגמרא שם שלח רבין כו' כל זה כ' הרא\"ש בפסקיו ואח\"כ כ' תוספתא ארשב\"ג כו' [עיין בב\"ח שמביא ל' הגמרא והתוספתא] וכ' ב\"י וז\"ל מלישנא דתוספתא משמע כו' [עיין ל' ב\"י בב\"ח] ואני אומר דיש לתמוה על הב\"י דהמדקדק בל' התוספ' יראה שכוונתו כדעת רבינו ולא כמו שהבינה ב\"י דז\"ל שם חלה ונתרפא כו' [עיין בב\"ח שמביאו] ולהבנת הב\"י קשה מה זה שכתבו וסיימו כן תירץ הר\"י מהו קשה ליה שעליה תירץ כן אלא ודאי בא לומר כו' [עיין בב\"ח שהגאונים מהרו\"ך והב\"ח כיונו בפי' התוס' לדבר אחד] שוב עיינתי בפסקי התוס' ומצאתי בהדיא שדעת התוס' כמ\"ש וכן הוא דעת רבינו וס\"ל אף שהרא\"ש הביא מימרא דרבין משמיה דר' אלעאי ואח\"כ הביא ג\"כ התו' לאו משום דס\"ל דהתוסכתא ע\"פ אוקימתא דרבין קאי אחלה בפשיעה וביה קא מפליג בין יש לה קצבה לאין לה כמו שהבין ב\"י אלא דתרי אוקימתו' נינהו אלא דרבין מוקי למתני' בין יש לה קצבה בין אין לה ובחלה בפשיע' והתוספתא מוקי לה באונס וברפואה שיש לה קצבה ותרווייהו הלכתא נינהו לכן הביאם הרא\"ש כמעתיק לשון המימרות לא להיות חד פי' לחברתה גם ברמב\"ם כתב בקיצור שני המימרות ואף שרי\"ו ג\"כ כתב כמו שהבינו הב\"י סברא דנפשיה קאמר והתוס' והרא\"ש ורבינו לא ס\"ל הכי ודברי הרמב\"ן בחידושיו אינם מוכרעים ובסמ\"ג ובחידושי אגודה משמע ג\"כ כדעת רבינו. ומ\"ש ב\"י (ולפי הבנתו בדברי התו') ליישב דברי רבינו ז\"ל ואולי כי נוסחא אחרת היתה לו בתוספתא שכתוב בה בד\"א ברפואה שאין לה קצבה אבל ברפואה שיש לה קצבה מתרפא משלו עכ\"ל פי' לפירושו דס\"ל דרשב\"ג קאי אדיוקא דמתניתין (דהא ודאי לא קאי אאוקימתא דרבין שהיה אמורא) דמתניתין איירי בחלה בפשיעה אבל באונס ה\"ז לאמצע וע\"ז קאי בד\"א ברפואה שאין לה קצבה כו' וזהו ודאי דוחק גדול. ודע שעל מ\"ש התוספות וכן בכתובות גבי אלמנה כו' כתב הרמב\"ן ואף על גב דאיכא לאיפלוגי בינייהו בטעמא אנן לא פלגינן עליה דרשב\"ג מסברין כיון דאיהו אזיל לטעמיה ואיפסק הלכתא כוותיה בחד דוכתא עכ\"ל ההיא דכתובות הוא דף נ\"ב ת\"ר אלמנה ניזונת מנכסי יתומים וצריכה רפואה הרי היא כמזונות רשב\"ג אומר רפואה שיש לה קצבה מתרפאה מכתובתה רפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות ע\"כ ומ\"ש הרמב\"ן דאיכא לאופלוגי כו' היינו כמ\"ש ס\"ס קע\"ו בשם הרא\"ש דאפשר דמעשה ב\"ד שאני אלא כיון דמצינו שרשב\"ג חילק גבי אלמנה בין יש לה קצבה לאין לה קצבה ומצינו שגם באחין חילק בתוספתא בשם רשב\"ג בהכי ש\"מ דס\"ל לרשב\"ג דשוין הם והטעם כתבתי לעיל: אבל ב' שותפין שמתעסקין באומנות כו' ל' ב\"י וכ\"כ רי\"ו וכר ע\"ש בב\"י שרצה לחלק בהרא\"ש [והביאו הב\"ח] ופי' דוחק מאד דע\"כ ר\"י הלוי איירי ג\"כ בנזונת מתפוסת הבית דהא על מאי דתני במתני' האחין והשותפין שנפל א' מהן לאומנות קאי וההוא ע\"כ מיירי בנזונים יחד וכמ\"ש בר\"ס זה גם ממש\"ר בסמוך ז\"ל רצה אחד מהשותפין כו' משמע להדיא דסתם שותפי' נזונים מתפוסת הבית לכ\"נ עיקר כמ\"ש בפרי': "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " רצה אחד מהשותפין ל' ב\"י ודין זה כו' [עב\"ח שמביאו] ודבריו דחוקין דכיון דרבי' התחיל בסימן זה באחין השותפין לא הול\"ל בכאן שותפין סתם לכ\"נ עיקר כמ\"ש בפרישה ולק\"מ: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " דבר הידוע שהוא משל השותפות כו' ואפילו נשתהה זמן רב כו' בפ\"ק דב\"ב שותפין שבנו כו' לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם פשיטא ל\"צ דנפל לרשותו דחד מינייהו א\"נ דפנינהו חד לרשותיה מ\"ד ליהוי אידך המע\"ה קמ\"ל וכ' הרי\"ף ש\"מ מילתא דידיעא לתרי שותפי אע\"ג דאיתי' השתא ברשותא דחד מינייהו לא נפק מחזקתיה דאידך מ\"ט דשותפין לא קפדי אהדדי הלכך לית ליה חזקה חד אחבריה אלא בראיה א\"נ לאחר חלוקה. והרא\"ש לא כתב האי א\"נ לאחר חלוקה אלא ז\"ל אלא בראיה ואין לו ראיה אלא בעדים וגם הרמב\"ם בפ\"ה מהל' שלוחין לא כתב אלא [ל'] בראיה ונראה דטעמייהו דס\"ל דגם מ\"ש הרי\"ף א\"נ לאחר חלוקה ר\"ל שיש לו עדים שחלקו ואז פשיטא דיש לו חזקה כשאר כל אדם ובכלל מ\"ש אלא בראיה הוא ובודאי כן משמע מל' הרי\"ף (דמודה) [דודאי] מ\"ש אלא בראיה דר\"ל שיביא עדים שקנהו ה\"נ קאמר א\"נ לאחר חלוקה ר\"ל שיש לו עדים שחלקו ואז יש לו חזקה וכתב ב\"י דמל' בעה\"ת שער מ\"ט משמע דלא אמרו דבדבר הידוע דבשותפות אין לו חזקה אלא כשיש עדים שאותו דבר הוא של שותפות וגם ראו עכשיו ��ידו הא לא\"ה מגו דאי בעי אמר להד\"ם א\"נ החזרתיו ניהלך כי אמר של השיתוף הן ואתה חייב לי נגדן או לקחתים מידך או נתת לי במתנה נאמן וכתב עליו ב\"י ז\"ל ונ\"ל דצריך ג\"כ דאיכא סהדי דלא חלקו השותפות הא לא\"ה נאמן במגו דאי בעי אמר כבר חלקנו ובתר חלוקה אע\"פ שהוא ידוע שהוא של שותפות המע\"ה וכיוצא בזה כתב רי\"ו נכ\"ז ח\"ג בשם ר\"ח שכתב ז\"ל וכתב ר\"ח והיכא דירד לחצי השדה ויש בה (פי' בכל השדה) דין חלוקה יש לו חזקה ויכול לטעון חלקנו והגיע זה לחלקי ואי לית בה דין חלוקה לית בה חזקה עכ\"ל ודבריו תמוהין מאוד בעיני דהא כבר הוכחתי מהרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש דאינו נאמן לטעון חלקנו וצריך דוקא עדים בחלקו וגם אין שום טעם לדבר דאם נאמן לומר שחלקו יהא ג\"כ נאמן לטעון לקוח הוא בידי או נתתו לי במתנה במגו דחלקנו ועוד דמ\"ש מאומן או דברים העשוים להשאיל או להשכיר דקיי\"ל כי ראו אותו עדים בידו לא מהימן לומר כבר עבר הזמן שנתנו לי לתקן והחזרתיו ולקחתיו ממנו אלא אמרינן כיון שידוע שבתחילה בא לידו בתורת אומנות תו לאו כל כמיניה לומר כלה הזמן ההוא ה\"נ כיון שבא לידו בתורת שותפות לאו כל כמיניה לומר שכלה השותפות ואף שיש לחלק ולומר דשאני שותפות דעומד ליחלק כי לא לעולם יהיו יחד בשותפות משא\"כ באומן כל זמן שעוסק באומנותו וכן דברים העשוים להשאיל מ\"מ אין נראה דיהא נאמן מכח הוכחה מהרא\"ש והרמב\"ם הנ\"ל ועוד אילו היה כדברי ב\"י ודאי לא היה משתמיט הרב בעה\"ת מלהזכיר דין גדול כזה כיון דאיירי מדיני נאמנות השותף ואדרבה המדקדק שם בלשונו יראה ויבין דהכל תלוי במה שירד בתורת שותפות דאי לאו כל כמיניה לומר חלקנו ואף שנאמן שותף לומר כבר חלקנו כמש\"ר בסימן צ\"ג היינו לענין שא\"י להשביעו שבועת השותפות אבל בנדון זה שראה דבר הידוע שהיה בשותפות בידו ודאי א\"נ וראיה לזה דבסי' קנ\"ז וקס\"ד אמרינן דכשנמצאו בידו אבני הכותל המשותפות א\"נ לומר שלי ולמה לא נאמין לו כשיאמר חלקנו ואלו הגיעו לחלקי ודוחק לומר דמיירי דוקא שנמצא בידו אבנים שיעור כל הכותל וגם א\"ל דמיירי גם שם כשיש עדים שלא חלקו דא\"כ מסתמא ידעו העדים נמי שלא לקחו וא\"כ למאי צ\"ל שם דא\"נ לומר לקוח הוא בידי. ומה שרצה להסתייע מדברי ר\"ח שהביא רי\"ו לאו סיוע הוא דשאני שדה העשויה ליחלק דשני חלקי השדה הם לפנינו זה אכל חלק זה ג\"ש וזה החלק השני אלא שהאחד טוב מהשני לכך נאמן זה שהחזיק בהטוב לאמר זה הגיע לחלקי ע\"י עילוי או ע\"י גורל וזה הגיע לחלקך מה שאין כן כאן שאין לפנינו ב' חלקים מהשותפות רק חלק אחד ואומר עליו המחזיק אתה נטלת חלקך ואני זה. גם בעיקר הדין שכתב רי\"ו בשם ר\"ח הרא\"ש חלק עליו וכמש\"ר בשמו ר\"ס קמ\"ט ואף דהרא\"ש לא חלק שם אלא כשכל א' החזיק בהמחצה וחלק אחד הוא טוב מהשני אבל כשהחזיק א' בכולו מודה הרא\"ש דהוי חזקה אפילו בשותפין כשיש בו דין חלוקה שאני התם דאמרינן מדהניחו השני לאכול הפירות מכל השדה ג\"ש חזקה היא שקנאו ממש וזה אין שייך הכא דלא נהנה זה המחזיק במה שהיה בידו וק\"ל. גם בד\"מ כתב על ב\"י ז\"ל ולא משמע כן לעיל ר\"ס קמ\"ט עכ\"ל ומ\"ט אין מזה סתירה כ\"כ על הב\"י דמייתי מיניה ראיה דס\"ל דע\"כ לא פליג הרא\"ש התם אלא משום שדרך השותפין הוא לאכול א' מהן ג\"ש ראשונות מהחלק הטוב והשניות מהחלק הרע ואחר כך יאכלו להיפך אבל כאן שנמצא דבר א' ביד אחד מהן ס\"ל דמודה הרא\"ש דנאמן לומר לשותפו לקחת חלק כזה וזה הגיע לחלקי: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הראב\"ד ז\"ל כו' כ\"כ בשמו בעה\"ת שער מ\"ט דין י\"ו והביא ראיה לדבריו מההיא דהבית והעלייה שנפלו וכן כתב נ\"י בב\"מ דף קל\"ו וכבר נתבאר לעיל סימן קנ\"ז בטוען האחד השלימות דידי והשבורות דחבירו ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אבל אסורין להעמיד רחיים כו' כן הוא ל' המשנה פ\"ה דנדרים וכ' הר\"ן שם וז\"ל ואע\"ג דאמרי' בפ' חזקת שותפין אהעמדה כדי לא קפדי מ\"מ אי קפדי יכולין לעכב זע\"ז ואף ע\"פ שדרכן לוותר ויתור אסור במודר הנאה עכ\"ל והביאו הב\"י והוסיף תיבה א' וכתב ויתור גמור והנה דבריו צריכים ביאור ואציע לפניך ל' הגמרא דפרק חזקת (בבא בתרא ד' נ\"ז) דשם תנן דאם העמיד בחצר רחיים ותנור כו' אין לו חזקה וקאמר שם דאר\"נ דה\"ט משום דשותפין אהעמדת רחיים בחצר כדי לא קפדי ומקשה שם ע\"ז ז\"ל והא תנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר ואף דראב\"י פליג ע\"ז שם וס\"ל דמותרין ליכנס הא מפורש בפ' השותפין דהיינו דוקא כשאין בה דין חלוקה אבל ביש בה דין חלוקה כ\"ע מודו שם דאסור ליכנס בחצר ושם בפרק חזקת גם ביש בו דין חלוקה איירי אבל אין לומר מבבא דבתרא פריך שם ושניהם אסורין להעמיד שם רחיים ותנור ולגדל שם תרנגולים דהא תירוצא דרבינא לא קאי אזה וכמ\"ש בסמוך. אלא אר\"נ הכא ברחבה דאחורי בתים עסקינן דבהעמדה כדי לא קפדי רב פפא אמר אידי ואידי בחצר השותפין ואיכא דקפדי ואיכא דלא קפדי בממונא לקולא גבי איסורא לחומרא רבינא אמר לעולם לא קפדי והא מני ר\"א היא דתניא ר\"א אומר אפי' ויתור אסור במודר הנאה ופי' רש\"י לעולם לא קפיד בהעמדה כדי וכדתנן דלא הוי חזקה וגבי נדרים נמי מותרים ליכנס לחצר והא דקתני אסורין ר\"א היא דמחמיר בנדרים טפי דאפי' דבר שאינו הנאה כ\"כ אסור דחוסר אפי' ויתור כגון ב\"ה שמודר הנאה מחנוני ושלח ב\"ה פרוטה לחנוני לקנות ממנו מאה אגוזים בפרוטה והוסיף לו החנוני א' או ב' יתרים אסור באותו ויתור דמתנה היא אע\"פ שלשאר לוקחין נמי הוסיף כמו כן ומיהו רבנן שרי דאמרו בשביל המקח הוא מוסיף לזה על החשבון הקצוב לפרוטה עכ\"ל רש\"י. ונראה שדקדק רש\"י בלשונו במה שהתחיל וכתב לעולם לא קפדי בהעמדה כדי וסיים וכתב ז\"ל וגבי נדרים נמי מותרים ליכנס לחצר דדוקא כניסה התירו רבנן במודר אבל בהעמדה לחצר מודו רבנן דאסור וסיפא דמתני' דבשותפים דאוסר העמדה במודר נמי רבנן היא כיון דחזינן דהדיר אקפיד יקפיד אהעמדה שהיא טפי מכניסה וכניסה דוקא דומה לויתור דאגוזים דפליג ביה. והר\"ן הנ\"ל ג\"כ ס\"ל כשינויא דרבינא ומש\"ה כתב דטעמא דמתניתין דאוסר העמדה במודר משום דחזינן דקפיד שהרי הדירו ואע\"ג (דאין דרך) [דדרך] לוותר (בכזה) מ\"מ ויתור כזה אסור במודר הנאה ומש\"ה הוסיף הב\"י בל' הר\"ן וכתב ויתור גמור אסור כו' ור\"ל אע\"ג דלא קיי\"ל כר\"א דאוסר בויתור של אגוזים מ\"מ בויתור גמור כלומר במה שהוא הנאה טפי מודו רבנן דאסור אע\"ג דלא הוי ביה חזקה למפרע כיון דמסתמא לא קפדי. ומ\"מ קשה דהר\"ן לא ס\"ל לא כשיטת הרי\"ף ולא כשיטת הרא\"ש הנ\"ל בס\"ס (ק\"ס וסי') קס\"א לפי מש\"ר שם בשמם דאילו הרי\"ף ס\"ל דשינויא קמא עיקר דאהעמדה בחצר לא קפדי וס\"ל כשינויא דרב פפא ורבינו דבנדרים שיש להחמור אבל בעלמא אפי' אם רוצין לעכב אין בידן כח לעכב כמש\"ר בס\"ס קס\"א דכן יראה לו מדברי הרי\"ף וכמ\"ש והר\"ן כתב דמ\"מ אי קפדי יכולין לעכב וכשיטת הרא\"ש נמי לא אתיא דהוא ס\"ל כאידך שינויא דר\"נ דאמר דדוקא ברחבה לא קפדי אהעמדה אבל בחצר גם שותפים קפדי אהדדי ואלו הר\"ן התחיל וכתב ז\"ל ואף ע\"ג דאמרי' בפרק חזקת דשותפין אהעמדה כדי לא קפדי. וצ\"ל שס\"ל כהרי\"ף דאהעמדה לא קפדי ומש\"ה לית ביה חזקה ומ\"מ ס\"ל דאף דאין בו חזקה משום דסתמא לא קפדי מ\"מ אי רצה לעכב ולמחות מצי מעכב ודלא כמש\"ר בשם הרי\"ף דיראה כו' ע\"ש ס\"ס קס\"א. גם י\"ל דס\"ל כהרא\"ש וס\"ל דחצר הנזכר במשנה דנדרים דאסור להעמיד כו' פירושו היא כחצר הנזכר בפ' ח\"ה וכמו שמוקי ר\"נ לההוא דפ' ח\"ה דמיירי ברחבה כן יפורש נמי החצר הנזכר בנדרים ברחבה דשניהן ל' המשנה הוא ומש\"ה כתב הר\"ן ואע\"ג דאמרי' בפ' חזקת דשותפים אהעמדה כדי לא קפדי סתם ולא כתב העמדה בחצר אלא ס\"ל לכל מר לפי אוקימתי' שם ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " הדיר א' מהן אחד מן השוק כו' ג\"ז משנה שם היה אחד מן השוק מודר הנאה מא' מהן אסור ליכנס לחצר ראב\"י אומר יכול הוא לומר לתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך ע\"כ והמשנה מוקי לה שם בגמרא באין בה דין חלוקה וכמ\"ש לעיל וכתב הר\"ן שם ז\"ל ומיהו כתב הרשב\"א דדוקא כשהוא נכנס לצורך השותף בין שהוא צריך לשותף או השותף צריך לו לפי שהחצר קנוי לכל אחד מהן ולכל מי שצריך להם אבל ליכנס בתוכו אחד מן השוק לעצמו שלא לצורך השותף אסור שאם הקנו את החצר זא\"ז לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם (אבל ליכנס בתוכו אחד מן השוק לעצמו שלא לצורך השותף) [לא הקנו אותה לכל העולם] אבל הרא\"ה כתב דבכל ענין שרי ולא נ\"ל דבריו עכ\"ל ולכאורה משמע שמש\"ר אסור לו ליכנס בו לצרכו היינו שלא לצורך השותף כלל אסור אבל אם נכנס לפי שהוא צריך לשותף או שהשותף צריך לו מותר כדעת הרשב\"א והרא\"ש כתב והא דשרי ראב\"י צ\"ל דמיירי לצורך עסק א' מבני החצר ויש לפרש דבריו כדברי הרשב\"א עכ\"ל ב\"י וק' לי דל' אסור ליכנס לצרכו דכ\"ר לא משמע הכי דהא ודאי אם הוא צריך להשותף ואנו מצורך השותף ודאי צרכו מיקרי ואסור. וגם ל' הרא\"ש שכתב לצורך עסק א' מבני החצר משמע דוקא שהוא צורך עסקם ולא עסק המודר ודוחק לפרש דמ\"ש הרשב\"א בין שהוא צריך לשותף ר\"ל שהוא לטובת שניהן. וע\"ק דדבריו דבכאן ומ\"ש בי\"ד סימן רכ\"ו סתרי אהדדי דשם כ' שנים שהן שותפין בחצר ונדרו הנאה זא\"ז אם יש בו דין חלוקה חל הנדר ואסורין ליכנס בו עד שיחלקו ויכנס כ\"א בשלו וכ\"ש אם אחד מהן הדיר לאחד מן השוק שאסור ליכנס בו לצרכו אם לא לצורך א' מהשותפין בחצר ואם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותרין ליכנס בו בין אם הדירו זא\"ז או שהדיר אחד מהן או אחד מן השוק עכ\"ל שם בי\"ד הרי שכתב שם דבאין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותר ליכנס בה וכאן כתב דאסור ליכנס הא' מן השוק ובודאי גם אאין בו דין חלוקה דסמיך ליה קאי גם מל' הרא\"ש בר\"פ השותפין מוכח דלענין הדרת א' מהן לא' מן השוק אין חילוק בין יש בו דין חלוקה לאין בו דין חלוקה דז\"ל שם ולפום הך פסקא שותפין שהדירו זא\"ז מדריסת הרגל מותרין ליכנס לחצר [ואם הדיר אחד מן השוק אסור ליכנס לחצר דויתור אסור] דטובא סתמא איכא לעיל דויתור אסור משום ברירה ואין להתיר שותפין כשיש בה דין חלוקה דלא שרי ר\"א משום ברירה כיון שיש תקנה בחלוקה וכ\"ש אינש דעלמא דלמה יכנס בחצר והא דשרי ר\"א במתני' לאינש דעלמא צ\"ל דמיירי לצורך עסק אחד מבני החצר עכ\"ל הרא\"ש הרי לפנינו דאוסר לא' מן השוק המודר בין ביש בו דין חלוקה בין אין בו. ועוד יש לדקדק על מ\"ש בי\"ד בהדיר אחד מן השוק ויש בו דין חלוקה דמותר ליכנס לצורך א' מהשותפין ולמה יהא עדיף מהשותף עצמו שהדיר אחד את חבירו שאסור ליכנס כשיש בו דין חלוקה וכבר נתעורר שם גם הב\"י על הקושיא האחרונה וכתב דנתחלף לרבינו רישא בסיפא דעל הסיפא דאין בו דין חלוקה הול\"ל כן לפ\"ז צ\"ל דטעה רבינו ברישא ובסיפא וחלילה לחשוב על רבינו כן. ונ\"ל ליישב הכל אחר שנדקדק תחילה בל' הרא\"ש והוא שהתחיל ביש בו דין חלוקה וכתב דאין להתיר לא' מהשותפין ביש בו דין חלוקה כו' ומסיים באין בו דין חלוקה שהרי כתב והא דשרי ר\"א במתני' לאינש דעלמא כו' וכבר נתבאר דכל המשנה לא איירי אלא באין בו דין חלוקה והוה ליה להרא\"ש ליישב ולומר דהמשנה איירי באין בו דין חלוקה דשרי טפי וע\"כ צריך לומר דס\"ל להרא\"ש דלגבי הדיר א' מן השוק ונכנס להנאתו לחוד בין חילוק אין אין בו דין חלוקה ליש בו כיון שאפשר לו זולתו דאין ביתו שם ומש\"ה הקשה הרא\"ש שפיר מהיתר כניסת א' מן השוק לחצר באין בו דין חלוקה לאיסור כניסת אחד מן השותפין שהדירו זה מזה ביש בו דין חלוקה ומשני ליה הרא\"ש דלא התיר ר\"א בהמשנה כ\"א ליכנס לצורך עסק אחד מבני החצר ור\"ל כשהכניסה לא היתה לטובתו לחוד כ\"א גם לצורך עסק אחד מהחצר ושניהן נהנין מהכניסה דבכה\"ג מותר באין בו דין חלוקה דכשם שאין בידו כח להדיר להשותף עצמו כן לא יכול להדיר להכנס שם לצורך שותפו ואף שיש לאותו המודר הנכנס גם כן הנאה בכניסה אבל ביש בו דין חלוקה אסור לו ליכנס אפי' בכה\"ג כ\"א לטובת אחד מבני החצר לבד ואז מותר ליכנס אפי' לטובת המדיר שכבר נתבאר שם בי\"ד כמה פעמים כשאנו אומרים ראובן הדיר את שמעון ר\"ל ששמעון לא יהנה ממנו אבל ראובן המדיר מותר ליהנות משמעון. והשתא יבואו דברי רבינו הכל על נכון דבר דבור על אופניו. דבי\"ד ברישא ביש בו דין חלוקה כתב דחל הנדר כו' וכ\"ש דאחד מן השוק שהודר דאסור ליכנס בו לצרכו אם לא לצורך אחד מהשותפין ור\"ל דאסור בכל ענין ליכנס לצרכו אף שהוא ג\"כ הנאת שותפו כ\"א שיהיה הנאה לאחד מהשותפין לבד איזה מהן שיהיה אפי' המודר ואז ג\"כ אפי' אם הדירו כל השותפין מותר ליכנס כשהוא לטובתן לבד וכמ\"ש ולא נקט שהדיר אחד מהן כ\"א לרבותא איסור הכניסה לצרכו שהוא אסור אפי' בהדירו אחד מהן לבד. ובסיפא באין בו דין חלוקה כתב דלא חל הנדר ומותרין ליכנס בין הדירו כו' ר\"ל כמו שלא חל הנדר על אחד מהשותפין ומותר ליכנס לטובתו כן לא חל ג\"כ על אחד מן השוק הנכנס לטובתו אף שהוא בו ג\"כ טובת אותו אחד מן השוק אבל פשיטא דאסור ליכנס אותו אחד מן השוק כשהוא לטובתו לחוד ולא הוצרך לכתבו. וכאן בח\"מ כתב איסור אחד מן השוק לצרכו ולא כתב ההיתר דמותר ליכנם לצורך אחד מן השותפים ה\"ט מאחר שכבר כתב דין שותפין שהדירו זא\"ז ביש בו דין חלוקה ואין בו דין חלוקה ואחר שני החלוקו' כתב דין אם הדיר אחד מן השוק וכבר כתבתי דבאיסור כניסה לצרכו לחוד הן שוים יש בו דין חלוקה ואין בו דין חלוקה ומש\"ה כתב איסור כניסתו. אבל בהיתר כניסתו לצורך אחד מן השותפין המה מחולקים דבאין בו דין חלוקה מותר ליכנס כשהכניסה היא לצורך שניהם וביש בו דין חלוקה אסור ומש\"ה קיצר ולא כתבו וסמך אמ\"ש בי\"ד ודוק. ונתבאר ממ\"ש דמש\"ר בי\"ד ברישא ז\"ל וכ\"ש אם הדיר אחד מהן לאחד מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו לצרכו אם לא לצורך א' מהשותפין דאף דהאי כ\"ש אם הדיר כו' הוא ממש מל' הרא\"ש הנ\"ל דכתבו ג\"כ בל' כ\"ש ואיש בו דין חלוקה כ\"כ אבל מה שסיים רבינו לכתוב אם לא לצורך אחד מהשותפין אין פירושו כפירוש לצורך עסק א' מבני החצר שכתב הרא\"ש הנ\"ל דהרא\"ש שכ\"כ לא כתבו כ\"א אאין בו דין חלוקה דמיניה איירי שריותא דר\"א במתני' וכמ\"ש לעיל ופירשו דנכנס א' לטובת שניהן ורבינו (דאין) [איש] בו דין חלוקה [קאי] ומשני דההיתר מיירי בנכנס לצורך א' מבני החצר והשותפין לבד. ואפשר דרבינו סבר דמדהתחיל הרא\"ש שם ביש בו דין חלוקה וסיים להקשות משריותא דאין. בו דין חלוקה ומשני דההיתר מיירי בנכנס לצורך עסק א' מבני החצר אשניהן קאי כל חד לפי דינו באין בו מותר כשנכנס לעסק א' מבני החצר אע\"פ שהוא ג\"כ טובת הנכנס וביש בו דין חלוקה כשנכנס בעסק צורך א' מבני החצר לבד. אבל אין לפרש דרבינו ס\"ל דמה שסיים הרא\"ש וכתב דמותר כשנכנס לצורך עסק א' מבני החצר קאי אשניהן ושאף ביש בו דין חלוקה מותר ליכנס לטובת שניהם דאם כן נצטרך לומר דמש\"ר שם בי\"ד באין בו דין חלוקה דלא חל הנדר ומותר ליכנס בין כו' ר\"ל מותר לגמרי אפי' כשהכניסה היא לטובת הנכנס לחוד. וא\"כ הדרא קושיא לדוכתה למה כ\"ר כאן בח\"מ דאסור ליכנס לצרכו וקאי גם אאין בו דין חלוקה וכנ\"ל ודוק. ולכאורה היה נראה לומר דמש\"ר בי\"ד וכ\"ש אם אחד מהן הדיר לא' מן השוק מנכסיו אסור ליכנס בו לצרכו אם לא לצורך א' מהשותפין דהאי כ\"ש אם אחד מהן כו' לא קאי אדסמוך בתרא דהיינו שאסור ליכנס כו' אלא אדלעיל מיניה קאי וה\"ק וכ\"ש אם אחד מהן הדיר לאחד מן השוק דאסור במכ\"ש מהדירו שותפין זא\"ז ומ\"ש שאסור ליכנס כו' יהיב טעמא להכ\"ש וה\"ק שהרי אחד מן השוק אסור ליכנס לצרכו כ\"א לצורך אחד מבני השותפין ובאין בו דין חלוקה וזה פשוט בעיניו. וא\"כ בזה דיש בו דין חלוקה דהשותפין עצמן שהודרו זה מזה אסורים ליכנס איך יהיה זה הנכנס מכוחן עדיף מינייהו והשתא א\"ש דהוא כדברי הרא\"ש ממש: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " עבר השליח כו' וחילק הרמב\"ם כו' טעה וקנה כו' עשאו שליח לקנות לו קרקע כו' בריש פ\"א דשלוחין כ' הרמב\"ם דינים הללו זא\"ז דהיינו הראשון עבר על דעת המשלח הב' טעה וקנה ביוקר הג' קנה שלא באחריות ובתרתי בבי קמייתא כ' סתם חוזר שהרי הוא אומר לתקוני שדרתיך כו' ובבבא ג' דהיינו בקנה שלא באחריות חילק בין מוכר למשלח שלגבי המוכר המקח קיים וגבי משלח בטל וכ' אח\"כ וכן כל כיוצא בזה ובסוף כל הבבות כ' לפיכך אם התנה עליו שעשהו שליח בין לתיקון כו' ע\"ש והג' בבות נלמדו מהגמ' כמ\"ש הכ\"מ שם ע\"ש והנה מל' הרמב\"ם שכ' אחר כל הג' בבות לפיכך אם התנה עליו בין לתיקון כו' משמע דקאי אכל הבבות ורבינו כתבו אבבא שניה דקנה ביוקר והו\"ל לכתבה באחרונה כמו הרמב\"ם או בראשונה ומינה היה נלמד למ\"ש אחריו וכמ\"ש בראשונה הא דחילק הרמב\"ם בין הודיעו כו' ונראה דטעם דרבי' הוא משום דבבא ראשונה בעבר ע\"ד משלחו לא שייך לכתוב עליו דאם התנה עמו בין לתיקון כו' דבעבר ע\"ד משלחו משמע שפי' לו הדברים באופן שיהיה ואיך יכתוב עליו אם התנה עמו בין לתיקון כו' לכך לא כתבו רבי' כ\"א בבבא שניה בקנה ביוקר ומינה נלמד לבבא ג' בקנה שלא באחריות וטעם דבבא ג' שצריך השליח לתקן עיוותו ואינו חוזר בהשליחות אכתוב שם במקומו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הראב\"ד ז\"ל שכן הדין כו' אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' ז\"ל בהשגה א\"ת באמת כך הוא דרך הגמרא אלא שק\"ל כיון שאנו אומרים כל שינוי שהשליח משנה לעיוות מקחו ומכרו בטל בכל שהוא למה חייבו ר\"נ לאותו שליח לקנותו לעצמו שלא באחריות ולחזור הוא למכרו למשלח באחריות יהיה מקחו בטל הואיל שטעה בשליחות ונ\"ל כל מה דאמרי' דעיוות כל שהוא בשליחות מבטל המעשה ה\"מ בזמן שהמשלח רוצה לבטל המעשה (פי' ואין המוכר יכול לעכבו אפי' לא הודיעו שהוא שלוחו כשהוא מברר שהוא שליח) אבל המשלח ההוא היה רוצה המקח ורוצה שיתקן לו השליח את העיוות (והמוכר יכול לומר להשליח או קיים המקח בענין שמכרתי לך או חזור בהמקח וקח מידי המעות שלך אפי' הודיעו שהוא שליח) וחייבו רב נחמן וכן הדין לכל השליחות ובעל החיבור הזה חילק בין שליח שהודיעו שהוא שליח (לא כ' האי חילוק אדין זה אלא בפ\"ב כ\"כ אאם עבר השליח אדעת משלחו ומשם יש ללמוד ג\"כ לענין זה וכמ\"ש לעיל) לשליח שהוא עושה סתם ולדבריו מעשה דר\"נ אפשר סתם היה עכ\"ל פי' ומש\"ה לא היה יכול לבטל המקח כיון שקנה ממנו סתם ולא הודיעו שהוא שליח ול' הרא\"ש בפ' ג\"כ ע\"ש ובפרישה כתבתי דצריכין לומר לדעת הרא\"ש הא דלא היה ר\"נ מכריח את המוכר להחזיר את המעות משום דס\"ל להרא\"ש כהרמ\"ה שכ\"ר בס\"ח ועפ\"ר והיינו דוקא כשהודיעו למוכר מתחילה וכתב השטר ע\"ש המשלח כו' [כמו בב\"ח] ונראה דבלא הודיעו אפילו יש מעות להשליח אין בידו כח להחזיר להמשלח אלא צריך למכרה לו באחריות מדלא כ' הרא\"ש כן אלא בהודיעו שאז נתבטל המקח כנ\"ל ביאור דברי הראב\"ד והרמב\"ם והרא\"ש. וזה שאמר רבי' אחר שכ' דברי הראב\"ד ז\"ל אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כ' כו' ור\"ל שאינו סובר כהראב\"ד דכתב דהכל תולה בדעת המשלח בין הודיעו בין לא הודיעו (דאם איתא דגם הראב\"ד חולק בזה (הו\"ל להראב\"ד לומר דבכל דבר צריך השליח לתקן העיוות) אלא ס\"ל דבהודיעו הוי המקח בטל ואם יש לו מעות יכול השליח להחזיר לו המעות ונראה דמה\"ט אם יש להשליח יכול המשלח להכריחו להחזיר לו מעותיו ולא יתרצה באחריותו דהשליח ועמ\"ש עוד בסמוך מזה ועוד יש חילוק ביניהן דלהראב\"ד אפילו בלא הודיעו היה צריך השליח לחזור ולקנותו מהמוכר והרא\"ש כ' בפשיטות דבלא הודיעו אלא קנאו סתם לעצמו קנאו. וממילא נשמע עוד חילוק שלישי שביניהן דלהראב\"ד אם רצה המשלח יכול לכפות המוכר לבטל המקח אף בלא הודיעו דהא אין חילוק ביניהן ולהרא\"ש המקח קיים אלא כיון דלא הביא רבי' כאן רישא דדברי הראב\"ד מש\"ה לא כ' האי חילוק דביניהן. ומה שסיים רבי' וכ' וזה נוטה לדברי הרמב\"ם כו' כתבתי טעמו בפרישה ע\"ש. וק\"ק לפי מ\"ש למה סתם הרא\"ש ולא כ' בהדיא דמש\"ה לא היו מכריחים המוכר להחזיר המעות משום דלא היו יכולין לברר שנעשה שליח סתם ולא הותנה בין לתיקון כו' ואפשר משום דפשוט להרא\"ש סברא זו וכמ\"ש הרמ\"ה וק\"ל. ורבינו אף שכתב בריש דבריו דברי הרמב\"ם דחילק בין ידע ללא ידע מ\"מ כ' אח\"כ דברי הרא\"ש אביו משום דס\"ל דגם הרמב\"ם מודה להאי סברא דהרמ\"ה והרא\"ש וכיון דמההוא עובדא ס\"ל להרא\"ש מוכח דבהודיע שהוא שליח מיירי וכנ\"ל בדברי הרא\"ש ודאי פירשו גם כן הרמב\"ם כן ומיירי כשלא נתברר שנעשה שליח סתם וגם הראב\"ד לא כ' אהרמב\"ם אלא ל' אפשר (וכמ\"ש לעיל) דלדבריו בסתם היה ודוק ועי' ברי\"ו נ\"ח ח\"א מ\"ש שם וכ' ב\"י עליו שיטתו היא כשיטת הרא\"ש אלא שלשונו הוא מבולבל עכ\"ל ב\"י ובאמת כן הוא כי אי אפשר לשמוד על דבריו אם לא שנאמר שנפל שם ט\"ס ונ\"ל שכן צ\"ל וה\"ג שליח שהלך לקנות שדה לפלוני וקנה שלא באחריות מאחר ששינה בטלה המכירה פי' ואם יש לשליח מעות נותנם למשלח ואם אין לו מעות מוכרה השליח באחריות למשלח ויהיה האחריות על השליח וישאר הקרקע להמשלח כי המוכר לא רצה לחזור וצריך שיתן המוכר שטר מכירה שלא באחריות לשליח ואם לא הודיעו שבשביל פ' היה קונה אותה חוזר השליח ומוכרה למשלח באחריות כתי\"א ע��\"ל וכאשר הגהתי דבריו עולים יפה והוא ע\"פ שיטת הרא\"ש ורבינו דברישא מיירי בהודיעו ונשמע זה ממשמעות לשונו שכתב שליח שהלך לקנות שדה לפ' דמשמע דא\"ל שקנה לו וכדדייק הרא\"ש מלשון זה לפרש הגמרא דמיירי בהודיעו וע\"ש בהרא\"ש ובזה דוקא קאמר דבטל המקח ואם יש לו מעות לשליח יחזיר למשלח אבל בסיפא דאיירי בלא הודיעו לא כתב שנתבטל המקח בין השליח והמשלח ומש\"ה לא הזכיר ג\"כ שאם יש לו מעות שיכול להחזיר להמשלח אלא מדנתקיים המקח גבי המוכר וא\"צ לקנות מחדש צריך לתקן להמשלח את אשר עיוות וע\"ד שכתבתי לשיטת הרא\"ש ודוק. ועיין בהר\"ן בריש האיש מקדש גבי הא דאמר ר\"נ אבל שווייה שליח כו' ומבואר שם דפירש הר\"ן המעשה כמו שפירשו הראב\"ד אליביה דהרמב\"ם אלא שהוסיף עליו וכתב לא שיוכל השליח לכפות המשלח בכך כו' (ועמ\"ש בהגד\"מ השגה על הב\"י ומ\"ו ר\"מ ז\"ל בביאורים לסיפא דדברי הר\"ן הללו) וכתב ב\"י אף שהרא\"ש הכריע מלשון תלמודא דמיירי בהודיעו צ\"ל דס\"ל להרמב\"ם ור\"ן דאין זה הכרע דמ\"ש אזל וזבין לה תלמודא ע\"פ כוונת הקונה קאמר שהוה ליה לקנות לה אבל לא יתחייב שאמר כן למוכר ומה שהכריע מדאמר זיל זבנה מיניה י\"ל שקנאו ממנו בחזקה אי בשטר קנין ועדיין לא נתן הכסף וא\"ל זיל זבנה כו' כלומר תגמור קנייתך שלא באחריות כמו שהתנית עכ\"ל ב\"י וכבר כתבתי דאינו מוכרע מדברי הרמב\"ם דפירש המעשה כמ\"ש הראב\"ד אליבא דהרמב\"ם דמיירי בלא הודיעו אלא יכול להיות שגם הוא פירשו דמיירי בהודיעו וכדפירשו הרא\"ש מהוכחה הנ\"ל ולא היו יכולין להוציא המעות מיד המוכר בטענתו שטוען שהתנה השליח בין לתיקון בין לעיוות ומש\"ה עירבב רבינו דברי הרמב\"ם שהתחיל בהן ודברי הרא\"ש שסיים בהן אהדדי וכמ\"ש לפני זה וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " א\"ל מכור לי משדי [כו'] בית סאתיים כו' עד סוף הסעיף דברי רבינו סתומים מאוד בטעם חילוקי הדעות ובב\"י הקשה עליו ד' ה' קושיות ע\"כ נקדים לך שיטת הגמרא עם דעת הפוסקים ומתוכן יתבארו ויתיישבו דברי רבינו על נכון. בכתובות דף צ\"ט א\"ל זבין לי ליתכא ואזל וזבין ליה כורא לא תיבעי לך דהוסיף על דבריו כי תיבעי לך אמר זבין לי כורא ואזל וזבין ליה ליתכא מאי מי אמרינן א\"ל דטבא לך עבדי לך דאי לא מצטרכי לך זוזי לא מצית הדרת א\"ד א\"ל לא ניחא לי דליפשו עלי שטרי ובעיא זו לא איפשיטא ודעת הרי\"ף והרא\"ש ורוב הפוסקים דסוגיין דמעביר על דבריו הוה ובתר הכי גרסינן עוד פשיטא אמר לאחד ולא לב' הא אמר לא' ולא לב' אמר לא' סתמא מאי רב הונא אמר לא' ולא לב' רב חסדא ורבה בר ר\"ה דאמרי תרווייהו לא' ואפילו לק' כו' איקלע ר\"נ לסורא על לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא א\"ל כה\"ג מאי א\"ד לא' ואפילו לב' לא' ואפילו לק' ע\"כ כך גירסת רש\"י בגמרא ופירוש רש\"י דאם אמר לא' סתמא ולא קאמר ולא לשנים מי הוי גילוי דעת או לא ואפילו לב' דדרך אינש לאשתעויי הכי ואי הוה קפיד הוה מפרש ולא לב' עכ\"ל ובהל' הרי\"ף נוסחא אחריתא והיא גי' ר\"ת הביאו תוס' ורא\"ש פשיטא אמר לא' קפידא סתמא מאי כו' ופי' פשיטא אם אמר זבין כורא לחד כאילו אמר בפירוש ולא לשנים ואם זבין לשנים מעביר על דבריו הוא סתמא כו' דלא קאמר מידי מאי וע\"ז פליגי וז\"ל הרא\"ש על דברי הרי\"ף והא דקאמר ר\"ח ורבה לא' ואפילו לב' לאו משום דהמשלח הזכיר בדבריו ל' א' אלא אגב דאמר ר\"ה לא' ולא לב' קאמרי אינהו לא' ואפילו לב' עכ\"ל ובין לגירסת רש\"י ובין לגי' הרי\"ף הקשו התוס' תימה כו' [עב\"ח שמביאו] ותירץ ר\"ת דהא קפיד�� דאפושי שטרי דלעיל לאו משום דזיילי נכסי אלא משום שיצטרך לחזור בכל שטר אחר חתימת העדים וקנין (ואף ע\"ג דסתם תלמודא צ\"ל דס\"ל דנרמז במ\"ש לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי ר\"ל שאני אטריח ואעסוק בקנין ובחתימה) והכא כו' [עיין ב\"ח שמביאו] ור\"י תירץ דלעיל מיירי במוכר לא' בב' שטרות וההוא לא איפשטא (וצ\"ל דהאיבעיא היא אפילו לא' בב' שטרות חדא דלטעם אפושי שטרות אין חילוק בין לאחד בין לשנים ועוד לרב הונא דקאמר בסמוך לא' ולא לב' הו\"ל לפשוט האיבעיא הנ\"ל אלא ודאי ס\"ל לר\"ה דהאיבעיא היתה במוכר לא' בב' שטרות וכצ\"ל גם לר\"ת וכ\"כ הרמב\"ן בספר מלחמות אליביה דר\"ה וכאן מיירי במכר לב' בשטר א' כו' וליכא אפושי שטרי אלא קפידת בעלי דינין ובהא פליגי) והרא\"ש הביא ב' התירוצים דר\"ת ור\"י ותירוץ ר\"י כתבו הרמב\"ן והמרדכי וכתבו התוס' והרא\"ש דרב האי כתב דמוסיף על דבריו היה מדאמרי פשיטא אמר לא' קפידא סתמא מאי ואסיקנא לא' ואפילו לב' אלמא קיי\"ל מוסיף על דבריו הוה כי הוא פי' האי פשיטא ע\"ד מאי הוי עלה עכ\"ל וכתב ר\"ן הא דאיבעיא לן באמר זבין לי כורא וזבין ליה ליתכא אי טבא עביד ליה אי לא מיירי כגון דמשכח מאן דמזבין האי ליתכא בתרא בדמי ליתכא קמא והרא\"ש כ' ז\"ל וה\"ה דמיבעיא ליה אם מכר כור לשנים (פי' ב' שטרות בין לאדם א' בין לב' בני אדם בין לר\"ת בין לר\"י וק\"ל) אע\"ג דלא שייך למימר הכא דטבא עבדי לך דעיקר הטעם תלוי במאי דא\"ל לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי דאית ליה ריעותא למשלח אבל לא בעינן דליהוי טיבותא למשלח תדע דמייתי ראיה מתן לו דינר של זהב וא\"ל הבא לי חלוק והביא לו בג' חלוק ובשלש טלית והתם לא שייך למימר דטבא לך עבדי לך שהרי הוציא כל הדינר וגם מדקרי ליה מוסיף על דבריו מכלל דהוסיף על דבריו ומכרו לשני בני אדם דאם לא מכר אלא לתך מאי שייך למימר מוסיף על דבריו עכ\"ל. וז\"ל ב\"י ודברי רבינו תמוהים הם שכתב א\"ל מכור לי כו' והמכר בטל בד\"א במכרו בב' פעמים כו' ולא חילק בין החתים השליח ללא החתים ועוד שכ' אבל אם מכר לשנים בשטר א' אפילו אמר לו מכור לאחד לא הוי עובר על דבריו והו\"ל לפרש דהיינו לגי' רש\"י דאילו לגי' הרי\"ף כשאמר ל' מכור לא' הו\"ל כאילו א\"ל ולא לשנים ועוד שכ' והרמב\"ם כ' אמר מכור לי כו' ולא חילק והלא גם הרי\"ף לא חילק ואם מפני שהרא\"ש כ\"שהוא צריך לחלק דס\"ל כר\"ת ור\"י אף אנו נאמר דלהרמב\"ם צ\"ל כן ומיהו זה אפשר ליישב כיון דהרא\"ש כ' עליו כן ה\"ל כאילו הוא עצמו אמרו משא\"כ להרמב\"ם (ור\"ל שרבי' ס\"ל מדכתב יהרא\"ש אדברי הרי\"ף שצריך לחלק כמ\"ש ר\"ת ור\"י ולא הזכיר שגם דברי הרמב\"ם מיירי בהכי ש\"מ דס\"ל דהרמב\"ם בכל ענין לא קנה קאמר) ועק\"ל שכתב רבינו וז\"ל וכ' עוד א\"ל מכור לי שדה כו' והלא גמרא ערוכה היא לא' ואפי' לב' לא' ואפי' לק' ומה לו לכתוב כן בשם הרמב\"ם וצ\"ע עכ\"ל ב\"י. והנה קושייתו הראשונה שהקשה ב\"י אמאי לא חילק רבי' בין החתימם כו' נראה שאין זו קושיא כלל דמסתבר ליה לרבי' יותר דהרי\"ף ס\"ל כחילוק דר\"י ולא כר\"ת שחילק בין החתים ללא החתים וכ\"כ בהדיא הרמב\"ן דהרי\"ף ס\"ל כר\"י וכ\"כ בד\"מ ע\"ש וטעמא נ\"ל דהא בתירוצא דר\"ת קשיא היכא נזכר בגמ' דבעי' קמייתא מיירי בלא החתימם השליח וכ\"ש דקשיא הכי על הרי\"ף אי איתא דס\"ל כר\"ת הו\"ל להזכיר האי חילוקא דר\"ת משא\"כ לפר\"י דחילוקיה מוכח ומבואר מסוגיית התלמוד חדא דהא באיבעי' קמייתא אמרי בהדיא א\"ד מצי א\"ל לא ניחא לי באפושי שטרי הרי מוזכר דמיירי בב' שטרי ובבעיא בתרייתא לא הזכירו אפושי שטרי ועוד דהא ע\"כ צ\"ל הא דאיבעיא ליה בזבין לי כורא כו' במכר כל הכור לשנים דליכא למימר דטבא ליה עבדי ליה נמי איבעיא ליה אי איכא קכידא באפושי שטרי אי ליכא קפידא באפושי שטרי וכמ\"ש הרא\"ש הנ\"ל וא\"כ ק' באמת למה נקט הא דבעיין דזבין ליתכא ולא קאמר וזבין ליה כורא לשנים אלא ש\"מ וזבין ליתכא דקאמר ר\"ל ליתכא ליתכא דהיינו כור בשני פעמים מאי מצי א\"ל דטבא לך עבדי כו' כלומר בתחילה [כשמכרתי] החצי בשטר א' לטובה נתכוונתי כי אמרתי שמא בעוד שהלכתי למכור נזדמנו לך מעות ולא ניחא לך למכור ותודיעני שלא אמכור וכשלא הודעתני כלום מכרתי גם החצי השני בשטר אחר ולא הוה מעביר על דבריו א\"ד מצי אמר לא ניחא כו' מוכח מזה דמיירי במכירה בזא\"ז בהפסקת זמן מה וממילא מסתמא מכרה בב' שטרות משא\"כ בעי' בתרייתא בסיפא בין לגי' רי\"ף ז\"ל מיירי כשהמכירה היתה בפעם א' ואז מסתמא מכרו ג\"כ בשטר א' אלא שמכרו לב' זה נ\"ל פשוט בשיטת הגמרא לדעת ר\"י והרי\"ף העתיק ג\"כ ל' האיבעיא כמו שנאמר בגמרא ולכן לא הוצרך הרי\"ף להזכיר החילוק של ב' שטרות ושטר א' וסמך על המובן מהל'. וכבר רמז לך רבי' כל דברינו בצחות לשונו במ\"ש בד\"א שמכרו בב' פעמים ועשה ב' שטרות דהו\"ל לקצר ולכתוב בד\"א שעשה ב' שטרות דהא עיקר קפידא הוא באכושי שטרות ואי אורחא דמילתא קאמר דמכח מכירתו בב' פעמים עשה ב\"ש א\"כ הו\"ל לסיים ג\"כ בדבר והיפוכו ולכתוב אבל אם מכרו לב' בפעם א' בשט\"א כולי אלא ודאי רבי' נקט בקיצור ל' דקדוק האיבעיא דבגמרא וכדפירשה ר\"י דמיירי בב' פעמים מדקאמר וזבין ליתכא ר\"ל ליתכא בתר ליתכא כנ\"ל ומסתמא מיירי בב\"ש מש\"ה דקדק וכתב שמכרו בב' פעמים ועשה ב\"ש וכן דעת הר\"ן ורמב\"ן ומרדכי דתי' ר\"י עיקר וכן בא\"ע ס\"ס ק\"ג כתב חילוק דשטרות כתי' ר\"י ולא הזכיר תי' ר\"ת. אכן שאר קושיות שהקשה ראוי לשום עליהן לב ובפרט קושיא שניה שכ\"ר בשם הרי\"ף היפוך מה שסובר ולכאורה היה נ\"ל לומר דבספרי הרי\"ף שהיו ביד הרא\"ש ורבי' היה כתוב בו הגי' כמ\"ש רש\"י ראיה לזה שהרא\"ש לא כתב שינוי הגי' אלא בשם ר\"ח ולא בשם הרי\"ף וגם התוס' הביאו שם דברי הרי\"ף דפסק דמעביר על דבריו הוה ובשם ר\"ח כתבו שהיה לו גי' אחרת ולא כ\"כ בשם הרי\"ף מיהו זה דוחק כיון דבכל ספרי הרי\"ף שבידינו כתוב בהן כגי' ר\"ח וכמ\"ש ב\"י בשמו. וגם אין לתרץ קושיא בתרייתא דב\"י הנ\"ל לומר דרבי' הביא דברי הרמב\"ם שכתב אמר מכור לי שדה ולא פי' כו' משום דיוקא דמשמע הא פי' לא' ומכר לב' המכר בטל וכגי' הרי\"ף ור\"ח ולאפוקי מגי' רש\"י ותוס' הנ\"ל דא\"כ הו\"ל לרבי' להביא המציעתא דדברי הרמב\"ם שכתב שם בפירוש אם אמר לא' ומכר לב' מכרו בטל ע\"ש פ\"א דשלוחין. ונ\"ל ליישבן ולומר דמה שהקשה ב\"י על מש\"ר אפי' אם אחר מכור לא' דהו\"ל לפרושי דזהו לגי' רש\"י ולא לגי' רי\"ף נלע\"ד דרבי' ס\"ל דגם הרי\"ף ס\"ל לענין דינא כדברי רש\"י ממש רק שרי\"ף מצא הגי' כמו שהעתיק ונ\"מ אליביה דרב הונא שיחמיר טפי לפי גי' הרי\"ף ומ\"ש הרי\"ף פשיטא אמר לחד קכידא ואי זביו לתרי לא הוי זביניה זבינא סתמא מאי כו' דרב הונא עצמו קא\"ל ה\"ק פשיטא אמר לחד קפידא סתמא מאי אר\"ה דגם בזה לא' ולא לב' ומצינו הרבה בתלמוד דכוותיה (וכמ\"ש תוס' ר\"פ אלו מציאות (בבא מציעא דף כ\"א) ד\"ה וכמה כו' ע\"ש) אבל רבה בר רב הונא ור\"ח פליגי אפי' על פשיטותא דרב הונא וס\"ל דאפילו אמר לא' לאו קפידא הוא אלא כוונתו היה אפי' לק' אם לא שאמר בפירוש ולא לב' ומסתבר לרבינו לפרש דברי הרי\"ף הכי דלפירוש זה א\"ש מ\"ש רבה ורב חסדא לא' ואפילו לב' כו' ולא נצטרך לדחוק בישו��ו ולומר דנקט בלשונו אמר לא' כו' אגב רב הונח כמ\"ש הרא\"ש אליביה דהרי\"ף וכנ\"ל ועוד דישובו דהרא\"ש אינו מספיק דהא אח\"כ מסיק בגמ' איקלע ר\"נ כו' כה\"ג מאי א\"ל לא' ואפי' לב' ור\"נ לאו אדרב הונא קאי ולא שייך למימר דנקט אמר לא' איידי דרב הונא אם לא שנאמר דתלמודא נקט ל' השוה בתרווייהו וזהו דוחק יותר גדול לכן בחר לו רבינו דרך הנ\"ל אליביה דהרי\"ף. גם י\"ל דפלוגתא דר\"ה ור\"ח מפרש רבי' לגי' הרי\"ף כמו שפירשה הרא\"ש דר\"ח איידי דר\"ה קאמר מ\"מ בהיות שר\"נ לא קאי אר\"ה קאמר לא' ואפי' לב' צריכין לפרש דבריו גם לגי' הרי\"ף דר\"ל אפי' שאמר לא' לאו קפידא הוא והלכתא כר\"נ בדיני מש\"ה כתב רבינו כן בשם הרי\"ף להלכה ולדינא ואף שכל זה קצת דוחק מ\"מ בחרתי בזה כדי לפרק ממני עול הקושיא העצומה הנופלת על רבינו שיכתוב זהו לדעת הרי\"ף והוא היפוך דעתו וסברתו לגי' הספרים שבידינו וכמ\"ש הב\"י גם נתיישב בזה הישוב ל' לא' ואפילו לב' דקאמר גם א\"ש לפ\"ו מה שיש עוד להקשות על רבי' שכתב בתחילה אפי' אמר מכור לא' ובדברי רב האי דקדק לכתוב אם אמר מכור לי סתם ולא כתב אמר לאחד מפני דלהרי\"ף ודאי איכא לפרושי הכי שתחילת האיבעיא דאמר רב הונא עצמו ורב חסדא דפליג עליה ס\"ל אפי' אמר לא' ליכא קפידא אבל רבי' האי דס\"ל דהאי דקאמר פשיטא אמר לאחד כו' סתמא מאי אדלעיל קאי והוא כמו מאי הוה עלה ליכא למימר דרב הונא עצמו קא\"ל אלא סתמא דתלמודא שאל מאי הוה עלה דאיבעיא הנ\"ל ואיבעיא הראשונה ודאי באמר מכור לי כורא סתמא קאמר ולא הזכיר לא' ובהא פליגי ר\"ה ור\"ח א\"כ לדידיה ע\"כ צריכים לדחוק דר\"נ ור\"ח דנקטו בלשונם לא' ואפי' כו' ל\"ד קאמרי לא' אלא איידי דר\"ה קאמרי (גם אפשר דרב האי ל\"ג לא') א\"נ משום דר' האי ס\"ל דאיבעיא בתרייתא אאיבעיא קמייתא קאי להכי נקט רבי' בלישניה אם אמר מכור לי סתמא דבהכי איירי איבעיא קמייתא מש\"ה כ\"ר בדברי רב האי סתמא. ומה שהקשה ב\"י אמש\"ר אדברי הרמב\"ם ולא חילק הרי גם הרי\"ף לא חילק וגם האי וכתב עוד כו' למה כ\"ר הלא גמרא ערוכה היא נ\"ל דכך הצעת דברי רבי' מתחילה הביא דברי הרי\"ף דמשמעין לרבי' כדעת רש\"י וע\"פ מה שפי' ר\"י דצריכין לחלק בין מכרו בב\"ש בין מכרו בשט\"א (ואע\"פ שהרי\"ף לא חילק כך דרכו שאינו מעתיק אלא לשון הגמרא בקיצור לנפקותא דהלכתא) ואח\"כ כתב דעת ר' האי ואח\"כ כתב והרמב\"ם כ' אמר מכור לי בית סאתים כו' לא קנה ולא חילק פי' ומשמע לכאורה דס\"ל דלעולם לא הוי מכר אפי' אמר סתמא ומכר לב' בשט\"א (ואע\"ג דר\"ח ור\"נ אמרי בהדיא לא' ואפי' לק' הא אפשר לומר דהרמב\"ם אזיל בשיטת פי' רב האי דמפרש הגמ' בל' מאי הוי עלה ופסק כרב הונא דאפי' בסתם לא' ולא לב' כסוגיית הגמרא שלפני זה דמשמע דמעביר על דבריו הוה אלא שהגמרא רצה לפשוט האיבעיא בהדיא ומייתי עלה פלוגתא דר\"ה ור\"ח) אבל ממ\"ש בסיפא ע\"כ מוכח דבאומר מכור סתמא ס\"ל גם להרמב\"ם דיש חילוק בין ב\"ש לשט\"א וזש\"ר וכתב עוד א\"ל מכור לי כו' מכרו קיים כלומר ומדכתב שם בהדיא מכרו קיים וברישא כ' לא קנה ע\"כ צ\"ל דגם לדידיה יש חילוק בין ב\"ש לשטר א' וסיפא מיירי בשט\"א דאל\"כ דבריו סותרים זא\"ז וא\"כ דעת הרמב\"ם דלא כפי' רב האי אלא כהרי\"ף ומיהו לא ע\"פ מה שפי' רבי' דברי רי\"ף אלא כפי מה שפי' הרא\"ש דברי הרי\"ף דר\"ח לא קאמר דמכר אפי' לק' ש\"ד אלא כשא\"ל מכור סתמא אבל מכור לא' קפידא הוה דכ\"כ בהדיא הרמב\"ם במציעתא דאם אמר מכור לא' והוא מכר לשנים הוה קפידא ומכרו בטל ומשמע אפי' בשטר א' ומה שלא הביא רבינו המציעתא משום דממילא שמעינן ליה מד��וקא דסיפא דמדכתב הרמב\"ם בסיפא מכור לי כו' ולא פי' כו' משמע הא פירש לא קנה והסיפא הוכרח להביא כדי שתקשה רישא לסיפא וכמ\"ש ומתוכה תבין רישא דמילתא דהרמב\"ם ועיין בא\"ע ס\"ס ק\"ג בב\"י ובכ\"מ בה' אישות פ' י\"ד ובזה נתיישב בס\"ד הכל על נכון ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " והפירות שאכל כו' בי\"ד ס\"ס קע\"ד כ\"ר ג\"כ וכ\"כ בקיצור פסקי הרא\"ש פא\"צ ע\"ש ותימה הלא מגמרא ומדברי הרא\"ש לא משמע הכי וכאשר אציע לפניך כי מקור דין זה מעובדא דאיתא בב\"מ דף ס\"ז ז\"ל ההיא איתתא דאמרה ליה לההוא גברא זיל זבין לי ארעא מקריבי אזיל זבין לה א\"ל אי הוי לי זוזי מהדרת לה ניהלי א\"ל את ונוולה אחי (פי' רש\"י אתה והיא קרובים הן ותתפשרו) אמר רבה בר רב הונא כל את ונוולה אחי סמכה דעתיה ולא גמר ומקנה ארעא הדרא פירי מאי רבית קצוצה הוי ויוצאין בדיינים א\"ד כי אבק רבית הוי ואין יוצאים בדיינים אמר רבה בר ר\"ה מסתברא כי אבק רבית הוי ואין יוצאין בדיינים וכן אמר רבה א\"ל אביי לרבה משכנתא מאי (פי' רש\"י משכן לו שדהו ולא קצץ עמו לאכול פירות לשם רבית אלא סתם והוא ירד ועשה ואכל) התם טעמא מאי משום דלא קץ ליה ה\"נ לא קץ ליה א\"ד התם זבינא הכא הלואה א\"ל התם טעמא משום דלא קץ ליה ה\"נ לא קץ ליה א\"ר פפא עבד רבינא ואשב ואפיק פירי דלא כרבה בר ר\"ה עכ\"ל וכתב ע\"ז הרא\"ש שם ז\"ל וק' דהא רבינא גופיה אמר לעיל דמשכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין אותו ממלוה ללוה וצ\"ל דאע\"ג דהוה בעי למימר דהוה רבית קצוצה לאו מטעם זה אפיק אלא משום דהוה מחילה בטעות דבתורת מכר ירד לתוך השדה והמכר אינו מכר דכל את ונוולה אחי לא סמכה דעתיה והדרא ארעא ופירי נמי הדרי משום מחילה בטעות דהוה כמניח חבירו ליטול חפץ מרשותו או נתנו לו וכסבור שהוא שלו ונמצא שאינו שלו ורב אלפס ז\"ל כתב דקיי\"ל כרבינא בזבינא וכ\"ש במשכנתא בלא נכייתא ותימה דלא אסיק אדעתיה ההיא דרבינא דלעיל בריש פרקין (דף ס\"ב) דמשכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מוציאין והראב\"ד פי' דההיא דלעיל איירי באתרא דלא מסלקי דהוה כמכר הילכך בלא נכייתא הוה אבק רבית ואין מוציאין מידו ובנכייתא שרי לקמן בשמעתין והכא איירי באתרא דמסלקי הילכך הוי בלא נכייתא כרבית קצוצה ויוצאה בדיינים ובנכייתא הוה אבק רבית ואסור וכן היה דעת רב אלפס ז\"ל עכ\"ל הרא\"ש שם דף י\"ז ע\"ב מהתחלת הרא\"ש ושם ע\"ג מסיק וכתב אהא דאמר מר בריה דרב יוסף האי משכנתא באתרא דמסלקי אם אכל טפי משיעור זוזי לא מפקינן ליה כו' וכן עשה רב אשי עובדא אפי' ביתומים קטנים ע\"ש וע\"ז כתב ז\"ל הרי\"ף מוקי לה במשכנתא בנכייתא דלא תקשה הלכתא אהלכתא לפי מה שפסק דהלכתא כרבינא דמשכנתא בלא נכייתא רבית קצוצה הוה ויוצאה בדיינים דהו\"ל כהלויני ע\"מ שתאכל שדה או כרם בחנם ואיכא מאן דס\"ל דהלכתא כרבינא בזבינא לחוד אבל משכנתא אבק רבית הוה ומוקי לה במשכנתא בלא נכייתא עכ\"ל הרא\"ש והרי לפנינו דרבי' עבד עובדא ואפיק פירי כי ההוא דאת ונוולה כי אף שלפי מ\"ש הרא\"ש בשינוי קמא הנ\"ל הטעם משום מחילה בטעות ולא קאי רבינא אדין משכנתא הנ\"ל וכן מסיק הרא\"ש בסוף וכתב דאיכא מאן דס\"ל דהלכתא כרבינא בזבינא לחוד ולא במשכנתא כו' עכ\"פ קאי רבינא אעובדא דאת ונוולה הנ\"ל וזה הוא הדין שכ\"ר פה ובי\"ד ס\"ס קע\"ה בעינו ואיך יסתום רבי' דבריו נגד דברי הרא\"ש ובפרט דהרא\"ש לא הביא שום מ\"ד דס\"ל דרבינא לא קאי אההיא דאת ונוולה וגם דוחק לומר דרבי' ס\"ל הכי מאחר דהגמרא קאמר דרבינא עבד כו' דלא כרבה בר ��ב הונא ורבה בר רב הונא שלפני זה לא איירי אלא מההיא דאת ונוולה ונראה ליישב דרבי' פי' להא דרבינא כהרי\"ף דקאי אההיא דאת ונוולה וגם אמשכנתא ובמשכנתא ע\"כ לאו מטעם מחילה בטעות השיב ואפיק אלא משום דס\"ל דהוה כרבית קצוצה ומה\"ט אפיק פירי בדינא דאת ונוולה וכמשמעות דהגמרא דלפני זה דבעי להשוותן אה\"ט וכן מוכח מהרי\"ף והרא\"ש דלפירושם דקאי רבינא אתרווייהו איני אלא משום דס\"ל דהוה כרבית קצוצה ובהיות כן שפיר דקדק רבי' פה ובי\"ד ובקיצור פסקי הרא\"ש דסתם וכ' דפירי לא מפקינן לפי מאי דס\"ל כרש\"י והרא\"ש דפסקי דבמשכנתא אפי' באתרא דמסלקי ואפי' בלא נכייתא לא מיחשב אלא כאבק רבית ואין מוציאין אותו בדיינים וכמש\"ר בי\"ד ר\"ס קע\"ב ע\"ש וגם הרא\"ש אע\"ג דסתם וכ' כנ\"ל כאן מ\"מ אחר זה כ' שם דין רבית וכלליה ופסק כמ\"ש ע\"ש ואין לתמוה איך יפסקו נגד רבינא דהוא בתראה וגם עבד עובדא הכי ומעשה רב וגם הסתם גמרא מביאו בסוף שמעתתא הנ\"ל די\"ל כיון דקיי\"ל דבמקום דפליגי רבינא ורב אשי הלכה כרב אשי וכבר כתבתי דבמקום שמעתין הנ\"ל איתא בגמרא דרב אשי עבד עובדא אפי' ביתומים דלא אפיק פירי דאכל במשכנתא אפי' באתרי דמסלקי ובלא נכייתא והביא הרא\"ש ג\"כ שם ובהיות כן צ\"ל דהא דמסיק הרא\"ש וכתב בתר ההיא עובדא דרב אשי דאיכא מ\"ד דהלכתא כרבינא בזבינא לחוד דשמעינן דבזבינא עכ\"פ הלכתא כרבינא ל' הרי\"ף העתיק אבל הרא\"ש לא ס\"ל גם בזה כוותיה ואף שסתם שם סמך נפשו אמ\"ש אחר זה כללי דינא דרבית וגם כ' שם בסוגיא דדברי הרי\"ף ופי' בשמעתתא דמשכנתא דחוקין הן ע\"ש גם המדקדק בדברי הרא\"ש יראה כדבריו מסתימת דברי הרא\"ש מב' מקומות חדא דהתחיל שם ז\"ל ורי\"ף כתב דקיי\"ל כרבינא בזבינא וכ\"ש במשכנתא כו' דהול\"ל ורי\"ף פי' דברי רבינא דקאי אזבינא ואמשכנתא וממילא אנן ידעינן דהלכתא כוותיה דרבינא בתרווייהו כיון דהוא בתראה ועבד עובדא והגמ' הביא בסוף שמעתין השני דכ' בתר הכי ז\"ל ורי\"ף מוקי לה במשכנתא בנכייתא דלא תקשה הלכתא אהלכתא לפי מה שפסק דהלכתא כרבינא דמשכנתא בלא נכייתא רבית קצוצה הוה הרי שדקדק וכ' לפי מה שפסק כו' משמע דהרי\"ף פסק כן וליה לא ס\"ל אלא כרב אשי דג\"כ עבד עובדא וכנ\"ל ומשה\"נ כ' הרי\"ף דלא תקשה הלכתא אהלכתא דר\"ל עובדא דרבינא הנ\"ל אעובדא דרב אשי הנ\"ל והרא\"ש ס\"ל דקיי\"ל כרב אשי וכעובדא דעביד ומטעם שכתבתי דרבינא במקום רב אשי קיי\"ל כרב אשי וגם סוגיא דרבית דבתר הכי מוכח כן וק\"ל כנ\"ל. ולא כב\"י שכתב בי\"ד ס\"ס קע\"ד אמש\"ר גם שם האי דינא דהכא ז\"ל ואע\"ג דאהאי עובדא אמרינן שם דעבד רבינא עובדא ואפיק פירי רבי' כשיטת הרא\"ש והתוס' ס\"ל דלא מטעם רבית קצוצה אפיק אלא משום דהוה מחילה בטעות כו' עד ומתוך דברים אלו נתבאר דמש\"ר כאן ואינה יוצאה בדיינין היינו מטעם רבית אבל מטעם מחילה בטעות יוצאה וזהו לדעת התוס' והרא\"ש והראב\"ד כו' עכ\"ל ב\"י שם ועיין גם בב\"י מ\"ש אדברי רבינו פה וכל דבריו דחוקים מאד מאד ואין הדעת סובלתן דאיך יכתוב רבי' בשלשה המקומות בי\"ד ובח\"מ ובקיצור פסקי הרא\"ש (לכתוב) דאין מוציאין הפירות ויהיה כוונתו דוקא משום רבית אין מוציאין הא משום מחילה בטעות מוציאין כי אין זה מל' הפוסקים שכתבו דבריהן להורות לנו הלכה למעשה ומאי נ\"מ לדינא כיון דמוציאין עכ\"פ הפירות אם הטעם הוא משום רבית או מטעם מחילה בטעות ועכ\"פ לא הו\"ל לסתום אלא לכתוב דמוציאין הפירות משום מחילה בטעות ובפרט רבי' שלשונו הוא כאור בהיר וצח ומדוקדק היטב וגם מאחר שהרא\"ש ל�� כתב בהאי לישנא הו\"ל לילך בדרך הרא\"ש אביו וכדרכו בכל מקום אלא מחוורתא כדכתיבנא דהוה מוכח לרבי' דהרא\"ש ס\"ל דאין מוציאין הפירות בנדון זה כלל וכל מה שהביא הב\"י בשם הרא\"ש וכנ\"ל לא כתב הרא\"ש אלא לפי המאן דאמרי דפסקי כרבינא. וא\"ת היא גופא טעמא מאי למה לא נאמר דמוציא הפירות בהאי דינא דאת ונוולה מטעם מחילה בטעות וכמ\"ש התוס' והרא\"ש הנ\"ל י\"ל דס\"ל לרבי' דלא מפקינן מכח מחילה בטעות אלא כשמתחילה בענין הלואה בא לידו וכמו שאיתא שם דף ס\"ו בדין מי שהלוה לאביו על שדהו וא\"ל אם אי אתה נותן לי מכאן ועד ג\"ש הרי היא שלי דקאמר הגמרא דהוה אסמכתא ומסיק ר\"נ והאמר דהדרא ארעא והדרי פירי ופריך הגמרא ז\"ל למימרא דסבר ר\"נ מחילה בטעות לא הוי מחילה והאר\"נ המוכר פירות דקל לחבירו כו' עד יכול לחזור אף משבאו לעולם ואפ\"ה קאמר דאי שמיט ואכל הפירי לא מפקינן מיניה ומשני התם זבינא הכא הלואה עכ\"ל הגמ' ופירש\"י והרא\"ש דמה שהוציא הפירות משום מחילה בטעות היינו דוקא מה שאכל אחר ג\"ש דהמוכר סבר שכבר קנויה ללוקח ומן הדין אוכל פירות ומוחל על אכילתו בטעות אבל בתוך ג' דלאו בתורת מכר אכיל אלא בתורת משכנתא לא הויא מחילה בטעות אלא אבק רבית דאינה יוצאה בדיינים וכ\"כ רבי' האי דינא בעינו בסי' ר\"ז סי\"ג ע\"ש וה\"נ בהאי עובדא דאת ונוולה דהתנה המוכר מתחילה דכשיהיה לו מעות יחוור ויתננו לו וקאמר הגמ' ע\"ז דבכה\"ג לא סמכה דעתיה להיות מכר נמצא דלא הוה אלא כמשכנתא ואבק רבית הוה וכמש\"ר ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " לקחה השליח לעצמו כו' בקידושין רבה ב\"ב חנה יהיב ליה זוזי לרב אמר זבין ניהלי להאי ארעא אזל וזבנה לנפשיה (ומפורש בדברי הרמב\"ם והר\"ן דהמעשה היה דזבנה במעותיו) והתניא מה שעשה עשוי אלא שנהג בה מנהג רמאות באגא דאלמי הוי לרב נהגו ביה כבוד לרבה בב\"ח לא הוה נהגו ביה כבוד ופירש\"י באגא דאלמי בקעה של בעלי זרוע היתה ולא יניחו לכל אדם לקנות אצלם ע\"כ. וכתב ב\"י נראה מדברי רש\"י שדוקא היכא שלא יוכל לקנות למשלח הוא דלא הוה רמאי אבל אם היה יכול לקנות למשלח אע\"פ שהשכנים לא היו נוהגים בו כבוד אח\"כ והיה מצטער מ\"מ הוי רמאי וכ\"נ מדברי רבינו ומדברי הרמב\"ם דלא כרי\"ו כו' עכ\"ל ב\"י. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ז מה' מכירה היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו ומוכר לו ואינו מוכר למשלחו כו' הרי דכתב כלשון הגמרא ומכבדו ופירשו דהיינו ומוכר לו ואינו מוכר למשלחו דמכח כיבודו מניחין דוקא לו לקנות ורבינו קיצר ולא כתב ומכבדו דאין תועלת אלא במה שאין המשלח יכול לקנות. ורי\"ו כתב בנכ\"ד ח\"א ודוקא שראוי לשליח יותר מלמשלח כו' ומשמע שמפרש שראוי ג\"כ להמשלח אלא שראוי לשליח יותר מפני שמתייראים ממנו ולא יצערוהו אבל משמע מדבריו שם דיש לו עליו תרעומת בכה\"ג וא\"כ ל\"פ לדינא דלדברי הרמב\"ם ורבינו דלא היו מוכרין למשלח כלל לקנות אפילו תרעומת לא הוה אלא שקשה איך נכנס רב לקנות לנפשו בדבר שיהיה עליו לרבב\"ח תרעומת וע\"ש ברי\"ו דאפשר דיש שם השמטה בדבריו או ט\"ס ובזה דברי רבינו מבוארים ג\"כ: ומ\"ש אבל אם המוכר אינו מתרצה כו' נראה דאפי' לא אמר בפירוש שאינו רוצה למכרה למשלח אלא שהמוכר הוא אלים ומסתמא לא היה מוכר למשלח קונה לעצמו שכן משמע מדברי רש\"י הנ\"ל גם ל' הרמב\"ם פ\"ז דמכירה הכי משמע שכתב היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו ומוכר לו ואינו מוכר למשלחו כו': "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם הורו מקצת המורים שאם קנה כו' פ\"ז דמכירה וכתב המ\"מ ז\"ל דעת אלו בעלי ההוראה מכח שמועה דהגוזל עצים גבי הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חיטים כו' וכבר האריך הרשב\"א להוכיח כן מ\"מ הפריזו על מדותיהם במ\"ש שהוא נאמן בדיבורו הקל דודאי כשיש עדים ששלח בהם יד לעצמו או שאמר לפניהם שחזר בו משליחותו קונה באותן מעות לעצמו הא סתמא אינו נאמן וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל וזהו ודאי מוכרח דבסתמא אינו נאמן ודעת המחבר כדעת בעל מתיבות וקרוב לזה דעת ההל' בעסקא בהמקבל עכ\"ל ודבריו מבוארים יפה בתשובות רשב\"א הביאו ב\"י לעיל סימן קע\"ו סעיף ל\"ו ממחודשים ושם מבואר דהשוה הרשב\"א זקף עליו מעות המשלח בפני עדים במלוה לדין שלח בהן יד ונתעסק באותן מעות ששלח בהן יד דבשניהן הריוח לעצמו אלא שכתב שם שמיד שחוזר ומניח המעות ששלח בהן יד למקומן ונתעסק בהן סתם הריוח לבעל המעות ואפי' קודם שהחזירו אם נתעסק בסתם במותר המעות שלא שלח בהן יד הריוח מאותו המותר לבעל המעות ובסוף מסיק הרשב\"א וכתב ז\"ל ומדברי הרי\"ף שכ' בפרק המקבל נראה היפך רל זה (ר\"ל שלא מהני זקיפה במלוה בפני עדים או שלח בו יד אלא הריוח לבעל המעות) שהוא כתב דתרי שותפי אי בעי חד למיפלג בלא דעתיה דחבריה כי היכי דליעסוק לנפשיה בחלקו אע\"ג דאתני קמי ב\"ד לאו כל כמיניה אלמא כל שאינו רשאי לחלוק בלא דעת חבירו אם חנק ונטל לעצמו והרויח לא עשה כלום והרי הוא לבעל המעות ומיהו י\"ל דהתם לא נתכוין לגזול אלא כסבור שהוא רשאי ליטול את שלו בלא דעתיה דחבירו ואין נ\"ל כן מדברי הרב דמתוך מ\"ש שם נראה שהוא סבור שאפילו נטל חלק חבירו לעשות מלוה על עצמו והרויח בו לעצמו לא עשה כלום עכ\"ל ב\"י בשם הרשב\"א שם והרי נתבאר לפנינו דהרי\"ף ס\"ל דל\"מ לשליח וקיפה במלוה בפני עדים וגם לא שליחות יד במעות השותפים ואפי' אם באותן מעות עצמן ששלח בהן יד נתעסק בהן והרויח הריוח לבעל המעות דאילו במותר המעות גם הרשב\"א מודה וכנ\"ל ובהדיא כתב הרשב\"א בשם הרי\"ף דאפי' נתכוין לגזול ל\"מ ליה וסיים וכתב דמתוך דברי הרב נראה שאפי' נטל חלק חבירו לעשות מלוה על עצמו כו' משמע דמוכיח דין שליחות יד מתוך מ\"ש הרב דזקיפה במלוה בעדים ל\"מ ש\"מ דשוים הם ועדיף מיניה דבזקף עליו במלוה דעתו היה שהריוח יהיה לו ואפ\"ה ל\"מ ליה כ\"ש בשלח בהן יד תחילה לשעה לצרכו ונתעסק בהן אח\"כ סתמא דנוכל לומר דעתו היה שהריוח לבעל המעות דלא יוכל ליקח הריוח לעצמו וה\"ה דאפי' שלח בהן יד לצרכו וגם אח\"כ בשעה שמתעסק בהן דעתו להרויח לנפשו מוכח שם מדברי הרשב\"א בשם הרי\"ף דל\"מ וק\"ל ונראה שודאי כן גם דעת הרמב\"ם דאפי' זקף במלוה בעדים ל\"מ דכן מוכח מלשונו דאל\"כ הול\"ל בקיצור הורו מקצת המורים דמקבלים ממנו כשאומר זקפתי לי אותם מעות במלוה ואני אומר שאין זה דין אמת אלא ודאי שגם ארישא דכתבו המורים כתב דאין זה דין אמת אף על פי שיש לו עדים דזקף עליו במלוה וגם מדברי המ\"מ הנ\"ל מוכח כן ומיניה נתבאר שכן גם כן דעת בעל מתיבות שהרי כתב שדעת הרמב\"ם כדעת בעל מתיבות וכ\"נ שהוא כוונת רבינו מדכתב סתמא כאן וגם בי\"ד ס\"ס קע\"ד דאם קנה במעות המשלח מוציאין מידו ולא חילק בין זקפם עליו במלוה בעדים או לא וכ\"נ מיכרח מדברי רי\"ו נכ\"ח שכתב ז\"ל אמר לשלוחו קנה לי חיטים וקנה שעורים אם הותירו הותירו לבעל המעות ואם אמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה נעשה גזלן על המעות ואם הותירו הותירו לו ודוקא כששינה דקנינהו בשינוי דאם לא שינה ל\"מ תנאי בפני ב\"ד כו' ע\"ש הרי לפנינו דאפי' אמר ��פני עדים ואפי' בפני ב\"ד לעצמי אני קונה ונעשה גזלן עליהם אפ\"ה לא זכה בריוח אם לא שג\"כ שינה. נתבאר מכל זה דג' דיעות יש בדבר. דעת המורים שהזכיר הרמב\"ם דאם קנה סתם במעות חבירו ובא אח\"כ ואמר זקפתי עלי מעותיך במלוה ולעצמי קניתי טענתו טענה. ודעת הרשב\"א דודאי לאו כל כמיניה מיהו אם אמר בפני עדים אני חוזר משליחותי ואזקוף מעות פלוני עלי במלוה ואקנה לעצמי אי נמי שלח יד במעות המשלח ולקח מהם בתורת גזילה קנה לעצמו. ודעת הרמב\"ם ובעל מתיבות ורי\"ו ברי\"ף שכתב דלעולם אם לקח במעות המשלח הכל לבעל המעות אפילו חזר בפני עדים או שלח יד במעות. ומהתימה על הב\"י דבי\"ד ס\"ס קע\"ז כתב בשם המ\"מ בשלח בו יד קנה לעצמו לד\"ה וממ\"ש מבואר דהגאונים הנ\"ל שהם רוב מנין ובנין לא ס\"ל הכי. ועוד תימה דשם בי\"ד כתב דרי\"ו גם כן ס\"ל דאם זקפו עליו במלוה בעדים דמהני וכבר נתבאר דרי\"ו לא ס\"ל כן בשליח. ועוד דבכאן בח\"מ סימן קפ\"ג ס\"ג כתב ב\"י דט\"ס יש בלשון רי\"ו הנ\"ל במ\"ש דאם לא שינה ל\"מ תנאה בפני ב\"ד וצריך להגיה אלא בפני בית דין וגם ז\"א דהא כבר כתבתי לעיל תשובת הרי\"ף שהביא הרשב\"א דכתוב ביה גם כן דאפי' התנה בפני ב\"ד ל\"מ ואמת שהרי\"ו כתב בנכ\"ז בנותן לחבירו מעות למחצית שכר ליקח בהן סחורה דאם יש עדים דאמר בפניהן לעצמי אני קונה דנעשה גזלן על המעות והכל שלו כו' וכתב שכ\"כ בעל מתיבות הרי שחילק בין נתן מעות לשליח לקנות ובין נתן מעות לחבירו למחצית שכר אבל בתשובת רשב\"א בשם הרי\"ף הנ\"ל כתב דאפי' בשותפין ומקבלי עיסקא ל\"מ תנאה אפי' בפני ב\"ד שיהיה לעצמו וגם יש לתמוה שהנ\"י גם כן חילק בין שליח למקבלי עיסקא וכתב הסברא להיפך דמקבל עיסקא מוציאין מידו והשליח מה שעשה עשוי וצ\"ל דהנ\"י לא איירי בהתנה בפני עדים שקנאו לנפשו אלא אחר הקנין אמר לנפשי זבינתה ודוק ומ\"מ נראה דאף לסברת הרי\"ף והרמב\"ם ל\"מ שליחות יד או זקיפה במלוה. כתב רי\"ו נכ\"ח ח\"א ואם קנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפי' אם אמר בפני עדים לצורך חבירו אני קונה במעותי אא\"כ הודיעו למוכר בפ\"ט דב\"ק עכ\"ל ביאור דבריו שבב\"ק דק\"ב מוקי ר' יוחנן להא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע כר\"י דאמר שינוי אינו קונה מחכו עליה במערבא לר\"י אליביה דר' יהודא מי הודיע לבעל החיטין שיקנה חיטיו לבעל המעות ע\"כ מבואר מזה דבידיעת המוכר תליא מילתא ואע\"פ דקיי\"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וא\"כ בלא ידיעת המוכר נמי ליקני חבירו ס\"ל דש\"ה דזכה מהפקר והכל תולה בדעת המגביה משא\"כ כאן דיש עוד דעת המוכר המקנה ולא ידע ממנו שום דבר שיקנה לו. וב\"י הקשה על רי\"ו וז\"ל וק\"ל שהרי כתב שם הרא\"ש דליתא לההוא פירכא דאע\"ג דשוי השליח מ\"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לבעל המעות ואע\"פ שבעל החיטין מזכה החיטין לשליח ידו כיד בעל המעות והוא מתכוין לזכות לו ולא בעינן שידע בעל החיטין שהוא זוכה לבעל המעות עכ\"ל. ואני אומר דודאי דברי רי\"ו כנים ואמתיים הם וה\"ט דאין אדם יכול להקנות לחבירו מה שבידו כ\"א ע\"י אחר וכיון שקונה משלו ואינו מודיע להמוכר שעל שם חבירו קינהו והמוכר דעתו להקנותו לבעל המעות נמצא דהוה כאילו המקח כבר היה בידו ואמר זה יהיה של חבירי ואני מזכהו לו דלא זכה בו חבירו ויכול לחזור בו ול\"ד להא דכתב הרא\"ש דלא בעינן דעת המוכר דהתם חבירו נותן לו מעות לקנות לו בהן ונעשה זה שליח וידו כידו וידו של אדם יכול להקנות לנפשו במשיכה או בהגבהה כ\"א לפי דינו וזה שדייק הרא\"ש וכתב שהוא זוכה לבעל המעות. אבל כשמודיע למוכר אזי המוכר א\"ל להאי לוקח קח זה זיכהו לחבירך והו\"ל כזכה בו ע\"י אחר ומ\"ש רי\"ו בפ\"ט דקמא היינו משום דשם כתב האי סברא דכשמודיעים להמוכר אזי הוא מקנה להלוקח ואף שהרא\"ש כתב דשם לא צריכין לאודועי' ה\"ט משום דהוא שליח הא בעלמא פשיטא דנשארת אותו סברא הפשוטה דהוה להו לבני מערבא וגם גמרא שלנו שקיל וטרו בה טובא. ובד\"מ כתב דליתא לרי\"ו מטעמא שכתב ב\"י גם אמ\"ש בסמוך הרמ\"ה דכמאן דאוזפינהו דמי כו' מוכח דלא כוותיה ע\"כ ואני אומר דגם מדברי הרמ\"ה לק\"מ דשאני התם שהמשלח א\"ל זיל זבין לי האי מידי ולהכי כי אזיל וקני סתם ומשך ליה ודאי בשליחותיה זבניה ואוזיף הוא דמוזיף ליה ולהכי שוב אינו יכול לחזור בו אפי' לא הודיע למוכר אבל כי הא דמיירי ביה רי\"ו שלא שלחו אדם מעולם אלא הוא מעצמו אמר אני קונה זה לחבירי ודאי כי ליכא ידיעת המוכר במה יזכה הלה וראייה לזה מסוף דברי הרמ\"ה דכתב כשקנה במעות המשלח ורצה להחזיר צריך להודיע למוכר ש\"מ דיש נפקותא בהודעה למוכר ע\"כ נ\"ל דברי רי\"ו שרירן וקיימין ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " נתנם לו למחצית שכר כו' כן הוא בב\"ק דף ק\"ב ומכאן כתבו התוס' בשם ר\"י והרא\"ש והר\"ן והמרדכי גם כן (בי\"ד סימן קע\"ז) בשמו שיכול אדם להלוות לחבירו למחצית שכר ויהיה רחוק להפסד והוא שיאמר לו מתחילה שילוה המעות דוקא על מטבעות כסף וזהב ויטמנם בקרקע ומעתה אם הלוום בע\"א אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ואין בזה איסור ריבית כקרוב לשכר ורחוק להפסד דעלמא מאחר שאם היה עושה מה שמצווה לו היה קרוב לזה ולזה וגם המקבל אינו נחשב גזלן במה שמשנה מדעת הנותן דאם היה נחשב גזלן לא היו אומרים בדין זה שציווהו ליקח חיטים וקנה שעורים שאם הותירו הותירו לאמצע (מיהו לפי מ\"ש לעיל בסמוך בשם הרי\"ף והרמב\"ם דס\"ל בשולח יד לא קנה והריוח לאמצע אין ראייה מזה דלא מחשב גזלן אלא ודאי לאו גזלן מיחשב כיון שמכוין לטובת ריוח שניהם ע\"ש במרדכי שכתב איך יתנה עם המקבל שאם יצטרך ליקח מעות לצרכו ויחזור אח\"כ לשותפות איך יעשה שלא יהיה בו ריבית שהרי שלח בו יד ונחשבין כשלו כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " היה השער ידוע וקצוב כו' דברי רבינו סתומים קצת. בטעם פלוגתת ר\"ת ור\"י לכן אעתיק מקור הדברים כתובות דף צ\"ה משנה אלמנה שמכרה שוה ק' בר' כו' נתקבלה כתובתה ע\"כ וז\"ל הגמרא ולמה אמרינן דנתקבלה כתובתה הא יכולה למימר אנא ארווחנא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו אח' יתירה הכל לשליח דברי רבי יהודא רבי יוסי אומר הכל לבעל המעות והתניא רבי יוסי אומר חולקין אמר רמי בר חמא לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה עד כאן פירש רש\"י כאן שנה כולי במשנתינו למדנו ר' הכל לבעל המעות השולח שלוחו לשוק לסחורה ולקח בזול הכל לבעל המעות ולא יכיל לומר אנא ארווחנא וזה לשון התוספות כאן שנה ר' כו' נראה לרבינו תם דבמתניתין מודו בין רבי יהודא ובין רבי יוסי דבדבר שאין לו קצבה נמי לא מפלגי דרבי יוסי סבר הכל לבעל המעות ורבי יהודא סבר הכל לשלי'.. אלא בכהאי גוונא שנתן לו מחמת תוספת שא\"ל קח זה עבור מקחך ועוד אני מוסיף לך זה משלי אבל אם מכרו לו בזול כעין משנתינו שוה מנה במאתיים אכי' ר' יהודה מודה דהכל לבעל המעות דאלת\"ה קשיא דר\"י אדר\"י ובד\"ה אר\"פ כו' כתבו עוד ז\"ל ועל שאינו בזולות המקח אלא בחשבון שאל ר' יעקב ישראל את ר\"ת והשיב לו ואשר שאלת על ראובן ששלח לשמעון לקבל מעותיו ונתן לו יותר שחולקים בין שניהם דהא הוי כדבר שיש לו קצבה ואמרינן הוסיפו בו א' יתירה ר' יוסי אומר חולקים ומוקמינן בדבר שיש לו קצבה אבל שאין לו קצבה הכל לבעל המעות וטעמא דחולקין לפי שבעל המעות כיון שקיבל קצבתו מה לו בטעותו של שליש אלא אמרינן הואיל וע\"נ מעותיו נשתכר יהיב ליה פלגא ה\"נ גבי טעות כו' ושוב חזר בו דבין ע\"י מקח ובין על ידי מנין הכל לבעל המעות ולר\"י נראה שהכל לשליח שאם מחל לו מה סיבו של בעה\"ב ואפי' חולקין אין שייך לומר משום דע\"י מעותיו נשתכר (פי' לא אמרינן כיון דע\"י מעותיו נשתכר יחלוקו וכדס\"ל לר\"י בטעות שבמקח בדבר שיש לו קצבה ולר\"ת הכל לבעל המעות ואיך נאמר בזה שהכל לשליח ע\"ז מסיק וכתב דל\"ד כו') דל\"ד למתני' שנתן הכל בשביל המעות שסובר שהמעות שוות כל מה שנתן לו (לכן אין טעם לומר שיהיה הכל לשליח אלא חולקין לדעת ר\"י והכל לבעל המעות לדעת ר\"ת) אבל הכא דבר בפני עצמו הוא תדע דהא סברא הוא שאם היה רוצה היה מחזיר לעכו\"ם דזהו תימה למימר שלא היה יכול להודיעו להחזיר לו עכ\"ל עם ביאור הדברים ואחריהם נמשך רבי' וכמ\"ש בפרישה אלא שדברי הרא\"ש צ\"ע שכתב ז\"ל ור\"י אומר דהכל לשליח כו' ואפי' חולקין לא שייך למימר ול\"ד להא דאמרי' הכל לבעל המעות דהתם הוא סבור כו' ומדכתב הרא\"ש דאמרינן הכל לבעל המעות משמע מל' דגם ר\"י ס\"ל כר\"ת בהא דגבי מקח אפי' בדבר שיש לו קצבה הכל לבעל המעות אלא שחולק על ר\"ת במה שס\"ל הכי גם בחשבון והוא כתב דל\"ד טעות שבחשבון לטעות מקח (דאין לפרש דמ\"ש ר\"י דבשאר טעות הכל לבעל המעות קאי אכשאין לו קצבה דא\"כ קשה פשיטא דל\"ד דהא כל חשבון היינו דבר שיש לו קצבה) וזה דלא כרבי' שהרי רבי' כתב בהדיא דר\"י כתב דגבי מקח אין חילוק ואפשר דלהכי באה הנוסחא ברוב הספרים בדברי רבי' כתב הר\"ר יונה והר\"ר יונה לחוד ור\"י לחוד [והשתא יתיישבו דברי התוס' יותר כפשוטו וכל' הרא\"ש דשניהם כתבו בשם ר\"י בעל] תוס' ונמצא ג' מחלוקות בדבר אבל באמת זהו דוחק דלא מצינו לא בתוס' ולא ברא\"ש ולא בר\"ן ולא במרדכי אלא ב' דיעות בלבד בדין זה לכ\"נ לדחוק ולפרש דברי הרא\"ש ול\"ד כו' נמשך אל מ\"ש לפני זה ואפי' חולקין לא שייך למימר כאן וה\"ק ול\"ד למקח דאמרי' ביה שמן הדין הכל לבעל המעות (ומה שחולקין בדבר שיש לו קצבה טעמא אחרינא אית ליה) וא\"כ איך שייך שיהיה כ\"כ הבדל ביניהם שבחשבון אפי' חולקין לא אמרינן אלא הכל לשליח ובמקח אמרינן אכי' הכל למשלח ע\"ז כתב ל\"ד כלל דהתם סבור כו' א\"נ מ\"ש דאמרי' הכל לבעל המעות כתבו לנתינת טעם למאי דסמיך ליה דקאמר ול\"ד כו' ע\"ז קאמר דמש\"ה ל\"ד כו' שבמקח אמרינן שדעת הנותן היה שזה יהיה הכל לבעל המעות ר\"ל בשביל המעות וחזר ופירש דבריו דהתם הוא סבר כו' והשתא יהיו דברי הרא\"ש כדברי רבי' אות באות אלא שרבי' הפכם וכתב שסבור שאין המקח כו' קודם הכל לבעל המעות והרא\"ש כתב הכל לבעל המעות קודם ולשניהן תיבת לבעל המעות ל\"ד אלא ר\"ל בשביל המעות וכמ\"ש התוס' הנ\"ל בשם ר\"י בהדיא תיבת בשביל גם י\"ל דלבעל דוקא קאמר וה\"ק דעת הנותן היה ליתנם הכל לבעל המעות מפני שסבר שזה שנתנם לו הוא בעל המעות וסבר כו' [אבל] אנן ידעינן דשליח היה פסקינן ביניהן דחולקין בדבר שיש לו קצבה מטעמים דרש\"י ורי\"ף כמ\"ש בפרישה ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " אבל אשה ועבד כו' הב\"י כתב ע\"ז ז\"ל כ\"כ הרמב\"ם בפ\"ב מהל' שלוחים וכתב עוד דאפילו א\"א נעשית שליח ונ\"ל שלמד כן מדתנן בפ' חלון מזכה אדם ע\"י בנו ובתו הגדולים וע\"י עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אבל אינו מזכה ע\"י בנו ובתו הקטנים ולא ע\"י עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידם כידו והזיכוי מדין שליחות הוא דהוי כאילו אותו אחר עשאו שליח לזכות בשבילו וקתני דע\"י אשתו מזכה אלמא דאפילו א\"א נעשית שליח ועבדו ושפחתו הכנענים אינו ממעט אלא מפני שידם כידו כלומר שעדיין העירוב ברשותו ולא זכו בו בני החצר הא לא\"ה יכולין להיות שלוחין וטעמא לפי שישנן בקצת מצות עכ\"ל ב\"י. ביאור דבריו נ\"ל דהרבותא דא\"א הוא דאף דרשות אחרים עליה ול\"ת דאתמעטי' ג\"כ מדכתיב גם אתם דבעינן דומיא דאתם דאין רשות אחרים עליהן קמ\"ל וכתב דלמד זה הרמב\"ם מדתנן דמזכה אדם עירובו ע\"י אשתו והזיכוי מדין שליחות הוא דהוי כאילו הזוכה עשאה לשליח לזכות לו העירוב הרי לפנינו דאותו הזוכה עושה לשליח א\"א דהמזכה אף דרשות אחרים עליה הוא בעלה המזכה ואין להקשות מ\"ט שם בעירוב אינו יכול לזכות על ידי עבדו ושפחתו הכנענים וכאן כתב דנעשים שלוחים וגם אשתו דמקבל שם העירוב ע\"י אמרינן שם דהיינו דוקא באינו מעלה לה מזונות וכמש\"ר ובעל ש\"ע בא\"ח סימן שס\"ו וכאן בשליחות לא חילק דתשובתו בצידו דבעירוב הוה כאילו נשאר הדבר שמזכה לאחרים בידו אם היה מזכה ע\"י עבדו הכנעני או ע\"י אשתו שידם כיד בעלה או רבו משא\"כ כאן בשליחות דהמשלח שולח ומצוה להשליח שיתנו ליד מי שנשתלח ומש\"ה ודאי אין לחלק בהן דכמו שאילו הוא עצמו היה נותן לו היו מעשיו קיימים ה\"ה ע\"י אלו דידם כידו ואדרבה מה\"ט עדיפי מאחריני וק\"ל ורבי' סתם וכתב אשה ובכללו הוא ג\"כ אשת איש אף דרשות אחרים עליה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אמר המוכר ללוקח תן הכסף כו' מקור דין זה בקידושין [עב\"ח שמביא ל' הגמרא עד וצריכא ועפ\"ר] וצריכא דאי אשמועינן קידושין משום דאשה ניחא לה בכל דהו אבל ממונא אימא לא ואי אשמועינן ממונא משום דאתייהיב למחילה אבל קידושין אימא לא צריכא. ופירש\"י וכן לענין ממונא הך שמעתא דרבא דילפינן קידושין מדין ערב ומדין עבד כנעני כן הדין ג\"כ לענין ממונא כו' ע\"ש. וכתב הר\"ן כו' [עב\"ח שמביאו] והרי\"ף השמיט הא דאמר רבא וכן לענין ממונא וכתב עליו הר\"ן דלא ידע למה השמיט ע\"ש והרא\"ש ג\"כ השמיטה ע\"ש. ומ\"מ כתבו רבינו וכדעת רש\"י ור\"ח הנ\"ל. והרמב\"ם בפ\"א מה\"מ כתב דין הנ\"ל הנלמד מערב ולא אינך דינים והניחו ג\"כ הר\"ן בצ\"ע למה לא כתבו. והב\"י כתב ואפשר דהרמב\"ם גרס האי דאמר רבא וכן לענין ממונא סמוך לאותו דין קמא הנלמד מערב וס\"ל להרמב\"ם דרבא גופיה אינו משוה ממונא לדין אשה הנלמד מעבד ומשניהם דוקא אשה ועבד הוא דאיתקשו אהדדי דגמרינן לה לה מאשה ולא לענין ממונא עכ\"ל בקיצור וק\"ל הא עבד הגמרא צריכותא למה איצטריך רבא למימר דינו לענין אשה וגם לענין ממונא ונצטרך לפרש דהצריכותא הוא אדין קמא הנלמד מערב לחוד וא\"כ איך מתורץ דאי אשמועינן בממונא ולא כתבו באשה הו\"א לענין אשה לא הא אותו דין קמא נלמד במכ\"ש מדין בתרא דאשה הנלמד משניהם. בשלמא בלא תירוץ ב\"י לא קשיא ארבא למה ליה למימר דינא קמא ולא סמך אדין בתרא משום דדין בתרא נלמד משני דינים קמאי ומש\"ה הקדימם רבא. אבל לפי תירוץ ב\"י הגמרא מקשה דלא הול\"ל דין קמא באשה ונלמוד מדין ממון ולא ניחא ליה לומר דכתבוהו משום דדין בתרא ��למד מיניה וז\"א מיושב דאיך אמר דהו\"א באשה לא הא נלמד במכ\"ש מדין בתרא. ולכאורה קשה לי על הר\"ן ועל הב\"י במ\"ש הרמב\"ם לא כתב האי דינא דנלמד מעבד בממונא מהא דכתב הרמב\"ם בפ\"ה מה\"מ בדין ז' ז\"ל הקנה א' כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר זכה הלוקח ע\"מ להחזירו כו' והנה לשון זה משמע שאחר מקנה כלי שלו למוכר כדי שיקנה המוכר ללוקח והיינו דין עבד ממש הנ\"ל. וא\"ל שהם ז\"ל לא פירשו דברי הרמב\"ם כן אלא שר\"ל שהלוקח עצמו הקנה כליו למוכר כדי שיקנה לו המוכר ע\"י וקמ\"ל אף על גב דלא נתן לו הכלי אלא על מנת שיחזירו לו מכל מקום הוי קנין ומ\"ש הקנה אחד ר\"ל אחד הבא לקנות הקנה לזה שבא למכור כדי שיקנה זה הנותן הבא לקנות ואף על כי שהלשון דחוק לפירוש זה מסתבר להו ז\"ל לפרשו כן דאל\"כ הו\"ל להרמב\"ם לכתוב זה בפ\"א דמכירה אצל מה שכתב שם דין קנין הנלמד מערב וכן נראה לי דז\"א שהרי הב\"י עצמו הביא דברי הרמב\"ם הללו בסימן קצ\"ה ס\"ס ז' ופירשו דאאחר קאי שהקנה כלי למוכר בשביל הלוקח שכתב שם ז\"ל ומדברי הרמב\"ם בפ\"ה מהל' מכירה שכתב הקנה כלי למוכר כו' נראה שסובר כהרא\"ש (דאמר אפילו אחר נתן למקנה כלי) שהרי לא חילק בין הוא בפניו לאינו בפניו. וצ\"ל דס\"ל להר\"ן ולב\"י דאינו דומה ההוא דאחר נותן כלי לקנות בו בשביל הלוקח אבל גוף דמי הקנין נותן הלוקח להמוכר לההוא דעבד דהתם כל דמי הקנין נותן האחר והעבד הזוכה לנפשו לא נתן כלום וק\"ל: ולענין קושיא גדולה שהקשה ר\"ן וב\"י הנ\"ל למה השמיטו הרי\"ף והרא\"ש האי מימרא דאמר רבא וכן לענין ממונא נלע\"ד דהם לא פירשוה להא דאמר רבא וכן לענין ממונא דקאי אהאי דינא הנ\"ל הנלמד מערב ועבד ומדין שניהם אלא אדין אחר וכ\"מ בלשון המימרא הנ\"ל דקאמר איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא ולשון נמי ולשון וכן בוי\"ו לא נתיישבו אהדדי אם קאי למאי דסמיך ליה לפנינו אלא הול\"ל איתמר משמיה דרבא וכן לענין ממונא או הול\"ל איתמר נמי משמיה דרבא כן לענין ממונא בלא וי\"ו דהא לא נזכר שם בגמ' לפני זה שאמר רבא כן לענין ממונא בהנך דינים הנ\"ל ונראה דהם ז\"ל פירשו דקאי אשלפני פניו אמ\"ש שם לפני דינים הנ\"ל ז\"ל אמר רבא הילך מנה ע\"מ שתחזירהו לי במכר ל\"ק באשה אינה מקודשת כו' עד ועוד הא רבא הוא דאמר מתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה כו' אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה כו' א\"ר הונא לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא כוותך והנה אף שרש\"י פירש שרב אשי משמיה דרבא אמר כן הם ז\"ל לא פירשו כן דהא רבא לא הזכיר בדבריו הנ\"ל חילוק בין אשה למכר ואינך. ועוד דא\"כ לא הוי ליה לרב הונא למימר לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא כוותך כיון דגם רב אשי משמיה דרבא אמר אלא הול\"ל גם אנחנו אמרינן משמיה דרבא כוותך. אלא סבירי להו דרב אשי משמיה דנפשיה אמרה ורב הונא אמר לרב אשי גם אני אמרינן משמיה דרבא כוותך רצה לומר דקני ולא כדאמרינן משמיה דרבא דבכולהו לא קני אבל לא מוכח מדברי רב הונא הללו שאמר משמיה דרבא כוותיה דרב אשי גם במה שכתב בר מקידושי אשה די\"ל דסבירא ליה לרבא השוה וסבירא לי' בכולו קני כמו שהשוה בשמו תחילה לומר בכולהו לא קני והאתא א\"ש דאסיק וכתב ע\"ז וקאמר איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא דמשמע מתרתי קאמר דמדקאמר איתמר נמי משמיה דרבא ר\"ל דאיתמר נמי דרבא אמר דהוי מתנה והיינו בקידושי אשה דמכילתין איירי מיניה וכן לענין ממונא למדנו דלא לענין קידושי אשה לבד אמרינן אלא גם לענין ממונא אמרינן ועל זה קאי הצריכותא דמסיק הגמרא למה הוצרך רבא ��ומר האי דינא בקידושי אשה וגם לענין ממונא והשתא א\"ש דהשמיטו הרי\"ף והרא\"ש להאי מימרא משום דלא קיי\"ל כרבא אלא כרב אשי הנ\"ל ודוק. ובא\"כ הוא נראה שגם כן פי' נמי הרמב\"ם ומש\"ה לא כתב אינך הבבות והא דכתב האי דינא דנלמד מדין ערב לא מכח האי מימרא כ\"כ אלא מפני שפשוט ליה כמו שערב משעבד נפשיה לענין תשלומי ממון כן יכול לשעבד נפשיה לענין להקנות קרקע לזה שנתן לפלוני ממון ע\"פ צוויו. ואף שנדחקתי בפירוש המימרא דוכן לענין ממונא מ\"מ ניחא לי לסבול דוחק זה מלסבול הקושיא הגדולה למה השמיטו ממרא שלימה והצריכותא דעבד הגמרא ואפשר דבגירסת הספרים שלפני הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש היה כתוב האי איתמר נמי כו' עם הצריכותא לעיל אחר דברי רב הונא כו' הנ\"ל ודוק. ואמר לו יקנה כו' נלע\"ד דסבירא ליה לרבינו דכשנותן לוקח למוכר א\"צ לומר כן בפי' וכמ\"ש ר\"ס קצ\"ה לענין חליפין ז\"ל ואין נוהגין עתה שיאמר לו הקונה כן כי מסתמא אדעתא דהכי הוא נותן לו עכ\"ל וה\"ה לענין כסף ומש\"ה ברישא כשנותן לוקח למוכר עצמו הכסף סתם רבינו ולא כתב שצ\"ל שיקנה לו בזה הכסף השדה שקנה ממנו ודוקא בהני ג' מצריך משום דאינו נותן הלוקח ליד המוכר. ובש\"ע אפילו בהנך ג' בבות לא הזכיר שצריך שיאמר. ומור\"ם ז\"ל בהגהותיו כתב ג\"כ ב' בבות (אמצעתא) דהיינו הנלמד מדין עבד ומדין שניהם הנ\"ל דצריך שיאמר כמש\"ר וכתב הטעם בצדו דצריך שאותו פ' שיזכה בו יגלה דעתו שחפץ בו ומה\"ט נמי בבא ראשונה ואחרונה דמיירי דמדברים עם הזוכה ברישא א\"ל תן לפלוני מנה וקנה קרקע שלי ונתן דודאי חפץ במקח דאל\"כ למה נתן וכן בסיפא דקיבל המנה ממנו וכדי שיזכה על ידו הקרקע מש\"ה א\"צ לדבר כלום אבל רבינו ס\"ל ברישא כיון שלא אמר ליה המוכר כן בשעת נתינה מש\"ה צריך לחזור הלוקח ולומר כן בהדיא אחר שנתנו. וא\"ת מ\"ש מדין ערב שאמר תן ואני ערב דמשתעבד וא\"צ המלוה לחזור ולומר לו אחר הנתינה הרי אתה משועבד לי במאי שנתתי לפלוני ע\"פ ציוויך וי\"ל דשאני ערב שאינו משתעבד לו רק לחזור וליתן לו מה שהוציא ע\"פ דיבורו משא\"כ כאן שהוציא ע\"פ מנה ורוצה לקנות ע\"י וק\"ל. אבל בסיפא דנתן המוכר ללוקח וא\"ל קנה בזה שדה שלי דקנהו אם הוא אדם חשוב לא כתב דצריך הלוקח לחזור ולומר שדה שלך [קנוניא] [יקנה] לי בהנאה זו שקבלתי ממך כיון דבשעה שא\"ל כן זוכה הוא בהשדה מיד ואף על גב שכתב רבינו ס\"ס נ\"ז בא\"ע בכה\"ג לענין קידושי אשה האיש המקבל מהאשה שיאמר תתקדש לי במה שקבלתי ממך שאני התם בקידושין דאפילו אם האיש נותן להאשה עצמה צריך שיאמר לה הרי את מקודשת לי דילפינן לה מדכתיב כי יקח איש אשה משא\"כ בקנין שבשדה דכשהלוקח נותן בעצמו למוכר א\"צ לומר כלום כמ\"ש: והב\"י שכתב בסוף ענין זה ז\"ל וכ\"ר בג' בבי קמייתא שצריך שיאמר הקונה שדך קנוי כו' כמו שצ\"ל האיש לאשה כו' ע\"ש אין כוונתו לתלות אמירת לוקח בקידושי אשה דשאני התם דכתיב כי יקח וכמ\"ש אלא בא לומר ששוין הן בזה וצריך שתדע דכאן איירי אפילו נתן זה לזה שלא בשעה שעסוקין בענין המקח דאל\"כ אפילו בקידושין א\"צ לומר הרי את מקודשת כשעסוקין כבר באותו ענין ועיין בא\"ע ס\"ס כ\"ז ור\"ס כ\"ט: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " בד\"א שלא נתן כו' אלא אמר ליה הנה לך ערבון כו' ז\"ל הגמרא פרק הזהב (בבא מציעא דף מ\"ח ע\"ב) הנותן ערבון לחבירו וא\"ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני אחזור בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי רבי יוס�� ר\"י לטעמיה דאמר אסמכתא קניא ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו אמר רשב\"ג בד\"א בזמן שא\"ל ערבוני יקון אבל אם מכר לו בית או שדה באלף זוו ופרע לו מהם ה' מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים. ופירש\"י בד\"א שיכול לחזור ולא יטול זה אלא כנגד מעותיו בזמן שנתנו לו בתורת ערבון ולא בתורת תחילת פרעון דא\"ל ערבוני יקון הכל והאי לא אוזיל גביה למכור לו כל הקרקע בכך ע\"כ. וכתבו התוספות ז\"ל רשב\"ג מפרש דפליגי ר\"י ור\"י כשלא נתן לו אותן מעות בתורת פריעה כו' ופי' רש\"י שאמר שיקנה לו ערבונו כנגד כל המקח תימא דהא עדיף מנתן לו בתורת פריעה דקנה הכל כיון שפירש בהדיא שיקנה הכל ואם נפרש ערבוני יקון כנגד ערבוני לבד יקנה לו מן המקח א\"כ לרבי יוסי אמאי כופל לו ערבונו לכן י\"ל של' ערבוני יקון משמע שערבוני יהיה קנוי לך אם אחזור בי וגם משמע יקון שיהא קונה לו במקח שוה יותר מכדי הערבון אם תחזור בך דהיינו כאילו א\"ל בהדיא תכפיל לי ערבוני עכ\"ל ור\"ל כמו שאני נותן לידך סך מעות הללו בתורת ערבוו וקנס אם אחזור בי כן אתה אף שאינך מניח לי מעות לקנס מכל מקום במשיכתך וקבלתך מעות שלי יקנה לו מעותי בקרקע זו בכפל משיעור מעותי באופן שאם תחזור בך הרי מעותי שנטלת מידי יקנה לי בכפל ויהיה לי קנס ממך כשיעור קנס שנתתי לידך והמוכר נתרצה וזהו מ\"ש והמוכר אומר דכיון שנתרצה הרי הוא כאלו אמר כן בהדיא ונתקיימו הדברים לר' יוסי דס\"ל אסמכתא קניא ולר' יודא לא קנה אלא כשיעור מעותיו אם חזר המוכר ואם חזר בו הלוקח מזה לא איירי רבינו כאן יתבאר מתוך דברי רבינו בסימן ר\"ז סעיף ט\"ו וי\"ו דלהרמב\"ן קנה המוכר הערבון אע\"פ שהוא קנס כיון שהוא בידו ולהראב\"ד ורש\"י לא קנהו ע\"ש) כנ\"ל ביאור דבריהן לפי' התוספות ונראה דגם לרש\"י רשב\"ג לפרש דברי רבי יוסי ורבי יהודה אתא ולא לאפלוגי (וכן מוכח לשון התוספות דכתבו בפשיטות דרשב\"ג לפרש אתא) אלא שלפרש\"י דברי ר' יוסי הכי פירושו ע\"פ פירוש דרשב\"ג שבשעה שנתן לידו הערבון א\"ל ערבוני זה יקנה (לך ר\"ל) [לי כל] שדך ואם אחזור בי הרי הוא מחול לך והמוכר א\"ל בהדיא גם אני מבטיחך שאם אחזור בי אכפול לך ערבונך אבל אם נתן לו המעות מתחילה סתם מודה ר' יוסי לרשב\"ג דמחשבינן ליה לתחילת הפרעון וקנה הכל והמותר יהיה מלוה אצלו אם לא עייל ונפיק אזוזי. והנה רבינו מדסתם וכתב בד\"א כו' עד הנה לך ערבון ויקנה לך ערבוני וסיים וכתב שהרי המוכר לא אוזיל גביה למכור לו כל קרקע באלו הדמים משמע דפירש דברי רשב\"ג כפי' רש\"י דאילו כפי' התוספות כל הקרקע מאן דכר שמי' גם הב\"י כ' דרבי' ס\"ל כפי' רש\"י אף שלכאורה לא היה נראה לומר כן דהא מדרך רבינו לימשך אחר דברי התוספות בפרט במקום שסתרו דבריו וכנ\"ל גם מדהשמיט רבינו תיבת הכל ועוד במ\"ש הנה לך ערבון אין נפקותא לפי פירש\"י גם רש\"י לא הזכירו [אלא ל'] דערבוני יקון וכדי דל\"ת נהי דלא קנה ליה מתורת אסמכתא מ\"מ באמר כיון שקיבל ממנו ת\"ק וא\"ל ערבוני יקון מסתמא בתורת פרעון כל הקרקע נתנו לו ונתרצה לו למכור מש\"ה כ\"ר שהרי לא אוזיל כו' אלא דא\"כ כוונת רבינו לא הו\"ל לסתום אלא לפרש לכן נראה יותר כמ\"ש ראשונה. ולקושיית התוספות לא חש רבינו מטעם שכ\"ר כיון דאמר ערבוני יקון ור\"ל יקנה בו כל הקרקע ואין דעת המוכר להוזיל גביה כ\"כ משא\"כ בשנתנו בתורת תחילת פרעון ויודע שאין המוכר מוזיל גביה רצונו שיהיה לגביה מלוה כיון שלא עייל ונפיק אזוזי דבזה מסתבר לומר שקנה הכל. והשתא א\"ש דרבינו לא כתב כאן אלא דברי רשב\"ג בדאמר למוכר ערבוני יקון מאי דינו (ולא אתא לדקדק דא\"ל ערבוני דמשמע ל' קנס אלא כמ\"ש בפרישה דלא בא רשב\"ג אלא לחלק בין נתנו אדעתא לקנות בו הכל ובין נתנו לתחלת פרעון) ולקמן סימן ר\"ז סעיף ט\"ו וי\"ו כתב דין אם אמר הלוקח למוכר אם אחזור בי ערבוני מחול לך והמוכר אמר ליה אם אחזור בי אכפול לך ערבונך וא\"ש משום דרבינו ס\"ל דרשב\"ג לא לפלוגי אתא וכמ\"ש ומש\"ה כתב כאן דברי רשב\"ג ושם דברי ר' יודא דהלכתא כוותיה דאסמכתא ל\"ק ומש\"ה כתב דהלוקח עכ\"פ לא קנה הכפל אם חוזר המוכר ובאם חוזר הלוקח אם יקנה המוכר הערבון בתורת קנס כתב שם שהוא פלוגתא בין הגאונים ע\"ש מה שכתבתי בזה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אי עייל ונפיק אזוזי כו' עד וכנגד המעות שנתן כו' אלא שהחוזר בו כו' כבר כתבתי בפרישה דעיקרא דהאי מילתא ס\"פ האומנין וגם כתבתי שם לשון הרא\"ש דס\"ל דהמקח נתבטל אפילו כנגד המעות שכבר נתן אלא שיד החוזר על התחתונה ואחריו נמשך רבינו וכמ\"ש ביאורו בפרישה באר היטב בס\"ד ע\"ש. אבל להר\"ן בפ\"ק דקידושין שיטה אחרת במה שכתב שם ז\"ל ואע\"ג דאמרינן דעייל ונפיק אזוזי ל\"ק היינו לומר שאינו קונה כולו מיהו אמרינן התם דכל החוזר בו ידו על התחתונה שאם חוזר בו מוכר יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי ונוטל כשער המקח כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהם על כל השדה ונותן הכחוש כדין חצי שדה אני מוכר לך ואם ירצה מעות מגבהו מן העידית שבה כשער של עכשיו שחובו הוא מגבהו ואם לוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומהיכא מגבהו מן הזיבורית כשער של עכשיו ולא כפי פיסוק המכר שהרי זה כגביית חוב אלא שהוא מן הזיבורית עכ\"ל. מפורש ומבואר בדבריו דס\"ל דאפילו בעייל ונפיק אזוזי אינם יכולים לחזור אלא בההיא פלגא שלא שילם עדיין אבל בההיא פלגא שנתן כבר המעות אין א' מהם יכול לחזור והא דתני בברייתא בזמן שהמוכר חוזר כו' אינו ר\"ל שהרשות בידו לחזור לגמרי אלא ה\"ק בזמן שהמוכר בא לחזור מכל המקח אז ידו על התחתונה במה שכבר נתן והברירה ביד שכנגדו לחזור בו או לקיים. אבל אין נראה לפרש דבחזרה דאידך פלגא שלא שילם עדיין קא מיירי ושה\"ק מי שמכר לחבירו קרקע באלף ונתן לו ה' מאות זוז והמוכר בא לחזור באותו החצי שלא שילם עדיין אף שאינו מבקש לחזור בפלגא קמייתא אפ\"ה יד החוזר על התחתונה והברירה ביד שכנגדו. דא\"כ עיקר חסר מן הספר וגם אין ל' הר\"ן משמע כן להמדקדק בו וגם הרא\"ש ורבינו לא פירשו כן לפי שיטת' וכמ\"ש בפרישה ומהראוי למעט ההפרש שבינייהו כמה דאפשר. ולפי שיטת הר\"ן ה\"פ דהברייתא בזמן שהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה עומד במקח חצי הראשון ואע\"פ שנתייקר השער רק שדינו בכחוש רצה אומר תן לי מעותי כי איני רוצה בחצי הקרקע מהיכא מגבהו מעידית כלומר כשהלוקח רוצה שיחזיר לו המוכר מעותיו והמוכר כבר כילה המעות ואין לו מעות לשלם לו נמצא שיש להאי לוקח חוב על המוכר וגובה אותן מעידית שבאותה קרקע שמכר לו בתחילה והטעם משום דקנסינן ליה למוכר משום דחזר בממכרו (וכ\"כ התוס' פרק האומנין) ומגבה לו בשער של עכשיו ככל הגובה חובו וכן בזמן שהלוקח חוזר בו אזי יד המוכר על העליונה רצה שלא למכור חצי קרקע אפילו כשער שפסק עמו [רצה] א\"ל הרי לך מעותיך רצה אומר הרי לך קרקע כנגד מעותיך וכשער שפסקתי עמך וע\"כ תעמוד במקחך ונותן לו מזיבורית שבה כדין לוקח חצי שדה ואע\"פ שהאי בבא אינו מפורש בדברי הר\"ן שבאם חוזר הלוקח שיכול המוכר לכפותו שיעמוד במקחו כשיעור המעות שנתן ושיטול מהכחוש מ\"מ פשוט הוא ולא הוצרך לכתבו וסמך אמ\"ש ברישא דאין המוכר יכול לחזור ולא כתב הר\"ן בסיפא אלא שאם המוכר אינו מבקש להכריחו שיעמוד במקחו אלא רצונו להחזיר לו מעותיו ואין לו מעות שהרשות בידו להגבותו מזיבורית שבאותה השדה שמכר לו ראשונה כשער של עכשיו וזהו שדקדק ברישא ובסיפא לכתוב ל' מגבהו משום דאיירי בשניהן כשבא להגבותו לו קרקע כשיעור מעות שנתן וכדין מגבה לו חובו. ודוק בל' הר\"ן שכתב ז\"ל רצה אמר תן לי מעותי או קרקע כנגד מעותי ונוטל כשער המקח כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהם כו' כתב תחלה בפשיטות דנוטל כשער המקח וכ' עליו כו' כאילו מפורש בברייתא או בגמ' דנוטל כשער המקח ואני לא מצאתי כן לא בברייתא ולא בגמ' וגם הרא\"ש ורבינו לא ס\"ל הכי וכמ\"ש בפרישה וצ\"ל דלשון או קרקע כנגד מעותי דקתני בברייתא משמע ליה הכא סתמא כפירושו ודוק. וממ\"ש נתבאר דיש עוד חילוקים בביאור הברייתא בין פי' הרא\"ש ורבינו ובין פי' הר\"ן הנ\"ל דלר\"ן הא דתניא בברייתא מהיכן מגבהו כו' אאומר תן לי מעותי קאי כלומר כשבא לגבות קרקע במקום מעותיו בתורת גביית חוב ולרבינו אתן לי קרקע נמי קאי שאף אם אומר איני רוצה במעותי אלא דוקא בקרקע כשיעור מעות שנתן גם בהא קתני בברייתא מהיכן מגבהו מהעידית ועוד יש חילוק אחר דלהר\"ן האי מהיכן מגבהו מהעידית מעידית שבה קאמר ולקנסא בעלמא כר\"נ בר יצחק (ובהא ס\"ל להרמב\"ם כר\"ן כמ\"ש בסמוך) ולרבינו מעידית שבנכסיו קאמר ומטעם דגרם לו היזק להוזיל נכסיו ודין מזיק יש לו וכרב אחא בריה דרב איקא וכ\"פ הרא\"ש כוותיה. ויש לתמוה על הב\"י שכתב דברי הר\"ן במרובה ולבסוף כתב ז\"ל וכדברי הר\"ן כתב הרמב\"ם בפ\"ח מה\"מ והם דברי רבינו וממ\"ש נתבאר דהרמב\"ם והרא\"ש הם כמעט בשיטה אחת ודלא כהרי\"ף גם יש לתמוה על הגאון מ\"ו ד\"מ ז\"ל שהגיה בש\"ע על דברי המחבר (והם דברי הרמב\"ם אות באות) גבי חזרת המוכר כשער שפסקו וגבי חזרת הלוקח כשער של עכשיו ובד\"מ כתב שכ\"כ הר\"ן ע\"ש בהגהתו לד\"מ מה שכתבתי עליו דז\"א וגם בסמ\"ע כתבתי דאין ברורין לי דבריו. וגם דברי ע\"ש נמשכין אחרי הגהות מ\"ו ר\"מ ז\"ל ונתן טעם לדבריו קצת ולא הועיל בדברי טעמו כלום דא\"כ גם ברישא דאמר מגבהו כשער שפסק ע\"ש ודוק. ונ\"ל דגם דעת הרמב\"ם פ\"ח דמכירה הכי היא דכי עייל ונפיק אזוזי המקח בטל לגמרי גם בפלגא קמייתא שכתב שם ז\"ל יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי ונוטל מן היפה שבה ע\"כ משמע דהאי נוטל מהיפה שבה אתן לי קרקע קאמר וכ\"כ בהדיא בפירוש המשניות ואי ס\"ל כר\"ן שבחצי שקנה כבר המקח קיים א\"כ אין טעם לדבר למה יטיל חצי הקרקע מהעידית שבה הא כיון שהמקח [קיים] הו\"ל קונה חצי שדה שנוטל מהגרוע שבה (בשלמא להר\"ן א\"ש שפי' מגבהו מהעידית אתן לי מעותי ואין לו מעות קאי אבל להרמב\"ם קשיא אי ס\"ל כהר\"ן) אלא לאו ש\"מ דס\"ל כרבינו שהמקח בטל לגמרי אפילו בחצי שקנה כבר אלא שהחוזר ידו על התחתונה ולהכי כשחוזר המוכר הרי בטל מקח ראשון לגמרי ויש ללוקח חוב בעלמא וידו על העליונה אם רצה יאמר תן לי מעותי ואם אין לך מעותי אגבה מעידית כשער של עכשיו ואם ירצה יאמר איני רוצה במעות אלא דוקא בקרקע ומעידית שבה כשער של עכשיו כיון שחזרת בך: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם הוא בענין שאם היה רוצה לטרוח כו' וכתב הרמב\"ם לפיכך כו' דע שלא אהאי דינא כתב הרמב\"ם כן אלא ז\"ל כו' [עב\"ח שמביא לשון הרמב\"ם] ורבינו נמשך אחר גירסתו שכ\"כ האיבעיא וכן הוא בספרי הגמרא שבידינו וסיים עליה כדברי הרמב\"ם כמ\"ש לפי גירסתו בגמרא בהאיבעיא וגם המ\"מ כתב שם שגירסת הרמב\"ם לא היתה כגירסת רש\"י וספרים שבידינו אלא היה גורס כן שוה ק' בר' כו' וביאור דבריו המה גם לפי אותה גירסת כמ\"ש בפרישה ע\"ש. ורבינו הביא סוף דברי הרמב\"ם אגירסתו מפני שהיא היא לדינא והב\"י תמה על רבינו למה לא הביא רבינו גירסת הרמב\"ם לדינא (ולקמן שכיח לרבינו בקיצור): "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אלא שבזה יש חילוק במטלטלין אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק. כגון שמכר לו חמור כו' ז\"ל הגמרא פ' האומנין סוף דף ע\"ז ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה ופש ליה חד זוזא וקא עייל ונפק אזוזי יתיב רב אשי וקא מעיין בה כה\"ג מאי קני או לא קני א\"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא זוזא כווזי דמי ול\"ק וז\"כ הנ\"י פ' האומנין וכיון דפשיטא ליה דלא ניחא ליה לאינש למיהוי שותף בכאן וזה אינו ראוי ליחלק קא בעי משום חד זוזא שהיא דבר מועט מי אמרינן דמצי למיהדר וא\"כ לא קני כלל א\"ד לא מצי למיהדר וקנה הכל עכ\"ל. וכתב עוד הר\"ן ז\"ל אבל יש חולקים ואומרים דאדרבה כיון שקנה כנגד מעותיו א\"כ שאינו ראוי ליחלק קנה כולו ואמרי דלא גרסינן חמארא באל\"ף אלא חמרא דהיינו יין ומיבעיא ליה כה\"ג דלא פש גביה אלא זוזא אי אמרינן זוזא כמאן דליתא וקנה כולו ואסיקנא דלא קנה גה בזה אלא כנגד מעותיו ומיהו רי\"ף ורש\"י גורסי חמארא באל\"ף עכ\"ל. וגם הרא\"ש גורס חמארא והביא מתחלה מההוא עובדא דחמרא ראיה אקניית קרקע דאפי' קנהו בק\"ס או בשטר אפ\"ה בעייל ונפיק אזוזי מצי למיהדר דהא כאן משך לוקח בחמור אפ\"ה מסקינן דמצי הדר ובסוף מסיק הרא\"ש וכתב שם ז\"ל והא דאמרי' גבי חמרא שהמקח בטל לגמרי היינו לפי שהחמור אינו ראוי ליחלק והמוכר אינו רוצה להיות שותף בו אבל במידי דבר חלוקה אי המקח בטל אלא כנגד המעות שחייב לו עכ\"ל. והנה לכאורה משמע דמדמה קניית קרקע לקניית מטלטלין ושגם בקרקע המקח קיים כנגד המעות שכבר יבל ממנו. אבל א\"ל כן כמ\"ש לעיל בפרישה ודרישה וצריכין לפרש דברי הרא\"ש כמ\"ש לעיל בפרישה דלא מייתי ראיה מעובדא דחמרא הנ\"ל אלא שלא מהני ק\"ס כמו דלא מהני שם המשיכה. ומש\"ר ז\"ל והרמב\"ם לא חילק בזה אלא שנתן למטלטלי' כל דין מקרקע טעמו מדכתב הרמב\"ם בפ\"ח דמכירה אחר דין קרקע הנ\"ל ז\"ל וכן הדין במוכר מטלטלי' אע\"פ שמשך הלוקח כו' עד לא קנה ויד החוזר בו על התחתונה כמו שביארנו עכ\"ל. הרי דכ' דגם במכירת המטלטלין אמרינן דיד החוזר על התחתונה ומשמע ליה לרבינו מדסתם הרמב\"ם ש\"מ דאפילו אינם ראוי' ליחלק המטלטלין אם חוזר במה שנתן דידו על התחתונה אלא יהי' שותף עמו בכנגד מה שנתן לו ואם אינו רוצה להיות עמו שותף יכריחנו לדין גוד או אגוד או ישתמשו בו זמן אחר זמן וק\"ל. והב\"י כתב על דברי רבי' ז\"ל אע\"פ שלא חילק בין מקרקעי למטלטלין אין ראיה לומר דלא ס\"ל דין זה דהא במקרקעי ג\"כ שייך דין זה כגון שהדמים שקיבל יעלו בשדה לפחות מט' קבין או בגינה לפחות מחצי קב שאינה ראויה ליחלק כמ\"ש אבל מה שאפשר להכריח מדבריו היא דל\"ג חמארא באל\"ף אמצעית שפירושו חמור אלא גרס חמרא ופי' יין דאל\"כ הרי נזכר דין זה בתלמוד והו\"ל לכתבו עכ\"ל ב\"י. ביאור דבריו דהשיג על רבינו וכתב די\"ל דגם הרמב\"ם מחלק בין אם הוא בר חלוקה דאז דינו דידו על התחתונה בין בקרקע בין במטלטלין אלא דהרמב\"ם לא כתב אלא מה שנזכר בברייתא ובגמרא דקאמר שם בברייתא הנ\"ל דהחוזר ידו על התחתונה ומיירי בדבר שהוא בר חלוקה ומאינו בר חלוקה מזה לא איירי הגמרא אבל סברא הוא דהמקח בטל לגמרי מטעם דלא ניחא ליה להיות שותף עמו. ומסיקן הב\"י וכתב דלפי זה יש להוכיח דלא גרסינן חמארא באל\"ף דפירושו חמור דא\"כ הגמרא איירי בההיא עובדא מדבר שאינו בר חלוקה ובו הדין שהמקח בטל לגמרי ואם כן הו\"ל להרמב\"ם לכתוב ג\"כ דין זה כיון שנזכר בגמרא כך דעת ב\"י בהשגתו אבל רבינו ס\"ל בקרקע אליבא דכ\"ע אין לומר בו דחוזר בו לגמרי דאף אם אין בו דין חלוקה מ\"מ יכול למכרו למי שיש לו קרקע בצד אותו קרקע ואם כן לא הוה ליה להרמב\"ם להשוות דין מטלטלין לקרקע אם לא שס\"ל שגם במטלטלין דאין בהם חלוקה אמרינן דידו על התחחונה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בשטר כיצד כו' בקידושין [עב\"ח לשון הגמרא] ופי' רש\"י רב אשי אמר הך מתני' בנותן מתנה איירי וכולה חדא הוא ולאו או או קתני אלא כך וכך כתב לו שדי מכורה לך ונתונה לך ליפות כחו שאם יגבנה ב\"ח של נותן ממנו ישוב עליו לתבוע ממנו הדמים המפורשים עכ\"ל. וכ\"כ הר\"ן דרב אשי לאו אתירוצא דרב המנונא סמיך אלא אאוקימתא אחריתא. וכן דעת התוס' וכן פרשב\"ם פרק חזקת גמרא ולא לאשה בנכסי בעלה ולפי שיטה זו כאוקימתא דרב אשי (קא\"ל) [קיי\"ל] וכל היכא דלא כתב לו אלא שדי מכורה לך אפי' מכר שדהו מפני רעתה לא קנה עד שיתן דמים אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ה מה\"מ שהמוכר שדהו מפני רעתה קנה בשטר בלא נתינת דמים וכך הם דברי רבינו וכן כתב ר\"י בני\"א ח\"א וכתב המ\"מ שלדעתו אוקימתא דרב אשי ה\"ק דמפני רעתה בדין הוא שיקנה שהרי אפילו במתנה היה נותנה לו כי רעה בעיני אדוניה היא עכ\"ל כוונתו לומר דר\"א לא בא לחדש אוקימתא אלא לתת טעם לדברי רב המנונא. וקשה לי למה סתם רבינו דבריו ע\"פ שיטתם ולא כתב שלדעת רש\"י ור\"ש ותוספות ור\"ן אפי' במוכר שדהו מפני רעתה לא קנה במכר בשטר לחוד. ועוד דא\"כ הו\"ל לרבינו לכתוב בסימן זה או לקמן בסי' רמ\"ה הדין היוצא מפירושם דאם כתב לו בשטר שדי מכורה לך שדי נתונה לך דקנהו דאמרינן במתנה נתנה לו ולא כתב לו ל' מכירה אלא כדי לייפות כחו לכן נראה ליישב דרבינו ס\"ל דאפי' לפירש\"י ותוס' ור\"ן (במנה) [דינא] הכי הוא דאף דרב אשי בתרא הוא וקיי\"ל כוותיה מ\"מ כיון דחילוק זה דמוכר שדהו מפני רעתה סתמא דתלמודא קא\"ל בהאומנין דאף דעייל ונפיק אזוזי מ\"מ אמרינן אם מכרה מפני רעתה ודאי גמר והקנה לו כולה בקצת דמים שקיבל כדי שלא יחזור משמע דס\"ל כוותיה כסברת רב המנונא ועד\"ז כתב ב\"י ליישב דברי הרמב\"ם ע\"ש ודוק: אלא שצ\"ע הא שם בפרק האומנין רב אשי בעצמו קאמר כן והכא רב אשי לא ס\"ל חילוק בין מוכר מפני רעתה לפירושם. ע\"כ נראה דאף לפי שיטתם רב אשי לא בא לומר דאין חילוק בין מוכר מפני רעתה או לא אלא בא להוסיף בישוב הברייתא וגם תירוץ זה כתב הב\"י ולתירוץ הראשון צריכין לדחוק ולומר דרב אשי דהאומנין לא מפני שס\"ל שדינא הכי אמר כן שם אלא השיב לרב אחא בריה דרב יוסף שהקשה לו מדרבה וא\"ל תתרגם שמעתתך במוכר מפני רעתה אבל ליה לא ס\"ל ורבינו ס\"ל דמ\"מ מדקאמר שם סתמא דתלמודא האי סברא הכי קיי\"ל מיהו זה דוחק ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כיון שנעל או גדר כו' משנה היא בפ' חזקת ובגמ' שם דנ\"ג וכמה כ\"ש כדשמואל דאמר שמואל גדר גדר והשלימו לעשרה ופרץ פרצה כדי שיוכל ליכנס בתוכה ה\"ז חזקה ע\"ש פירושיה דשמואל ועי' בפי' רשב\"ם [וקצת מנהו בב\"ח]: וכתב הרמב\"ם שצריך ג\"כ שמתחילה כו' הב\"י כתב ז\"ל הרמב\"ם פ\"א דמכירה כתב המחזיק בגדר כיצד כגון שהיה שם גדר והיו עולין בנחת והוסיף עליו כל שהוא והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין אלא בדוחק הרי זה מועיל וקנה. וברא\"ש כתב מימרא דשמואל כמות שהיא וסובר רבינו דכיון דמפשטא דמימרא היא דוקא דהשלימו לעשרה דהא אמר שמואל וגדר גדר והשלימו לי' כו' אם איתא דס\"ל להרמב\"ם והרא\"ש דל\"ד הו\"ל לפרושי ואין זה כדי להכריע דכן דרכו לפעמים להעתיק לשון הגמרא וכמו שנפרש הגמרא נוכל לפרש דבריהן עכ\"ל. ולי נראה שהדין עם רבינו ושאין לתרץ דנקט לישנא דשמואל דודאי שמואל הוצרך לומר והשלימו לעשרה כדי שמתוכו יובן דמיירי כשכבר עיילי ברווחא והשתא עיילי בדוחקא (וכמ\"ש רשב\"ם דסתם השלמה לעשרה הכי הוה וקיצר שמואל בלישניה וסמך אמבין) אבל הרמב\"ם שכתב פירושא דמילתא דהיינו שהיו עולין בנחת אי איתא דס\"ל כהרשב\"ם ל\"ל להזכיר כלל והשלימו לעשרה אלא לאו ש\"מ דוקא קאמר והוכחה זו מספקת בדברי הרא\"ש והרי\"ף ז\"ל שהביא מימרא דשמואל ופי' הגמרא עליה ואי דס\"ל דשמואל אורחא דמילתא קאמר לא הו\"ל להביא מימרא דשמואל כלל אלא המשנה ופירוש דגמ' לחוד (קאמר) וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ונעל פי' רשב\"ם שתיקן המנעול כו' שם בדף נ\"ג אהך מימרא דשמואל הנ\"ל כתב ז\"ל וגם נעל כל שהוא נמי איכא לפרושי כה\"ג שסתם פתח סתימה כל שהוא דמעיקרא עיילי ליה ברווחא והשתא עיילי ליה בדוחקא א\"נ שקבע מנעול בדלת דהיינו בנין אבל סגר הדלת ונעל במפתח בנכסי הגר אינה חזקה דאין זה אלא מבריח ארי ואע\"ג דבריש פסחים [עב\"ח שמביא ל' רשב\"ם] ואף שרשב\"ם לא הזכיר בכל דבריו אלא נכסי הגר אין להקשות כו' [כמו שהקשה הב\"ח ותירוצו] ועוד דהא אמנעול דמתני' הוא דמפרש ליה לפירושו התם ונעל דמתני' גם במוכר או נתן איירי כמוזכר שם במתניתין וכן משמע גם כן מדבריו שכתב שם דף נ\"ז אהא דאמר עולא כל שאילו בנכסי הגר קנה כו' והא דנקט בלישנא נכסי גר אפשר משום דמהתם מוכח ליה דלאו נעילה ממש היא שהרי שם אמרו שהמעמיד הדלת קונה משמע הנעילה לחוד ל\"מ וכמו שהקשו מזה התוס' והרא\"ש ובסמוך אכתוב לשונם וק\"ל: בהעמדת דלת כו' ז\"ל ב\"י ותימה על רבינו כולי [עב\"ח שמביאו] ואחר העיון ודקדוק במקור הדברים ראיתי דלק\"מ. דז\"ל תוס' שם דף נ\"ב נעל פי' ר\"ש דהאי נעל היינו שקבע מנעול בדלת אבל סגר הדלת לא ולא משמע כן בגיטין ובהזורק דקאמר תיזיל איהי ותיחוד ותפתח אלמא בנעילה לחוד קניא שלא היתה יכולה לעשות מנעול דבשבת היה כו' (ואע\"ג דבסמוך כתב הרא\"ש דלרשב\"ם בתיקון המנעול בלא נעילה סגי וא\"כ הוה ליה למידק דלא מיירי התם בשעשה המנעול דא\"כ למה אמר תיחוד ותפתח דהו\"א דלמא גם לרשב\"ם צריכי תרתי והרא\"ש בסמוך לפי האמת כ\"כ וק\"ל) ועוד דלקמן (דף נ\"ב) קתני סיפא הכניס תרנגולין בתוך הבית הרי זה חזקה וה\"ט משום דמסתמא כשנתן שם תרנגולין נעל דלת לשמרן אלמא בנעילה לחוד קנה וכ\"כ עוד בפרק שור שנגח דף נ\"ב וכן כחב הרא\"ש דף קצ\"ח. וכתב עוד הרא\"ש וא\"ת והא אמרינן לקמן הבונה פלטרין כו' [עב\"ח שהביא ל' הרא\"ש] ובתוס' שם הקשו שם קושיא זו על דבריהם ולא תירצו ביה מידי. אבל התוס' בב\"ק דף נ\"ב הסכימו דאורחא דמילתא קאמר נראה להדיא מדבריהם דסברא דליבני בעלמא הוא דאפיך סברא ומש\"ה לא מהני העמדת דלתות ותיקון [מנעול] נמי לא מהני וא\"כ קשה מאי שסיים הרא\"ש וכתב ומתוך פירשב\"ם משמע כולי הנה בהעמדת דלתות כו' ודוחק לומר דלשיטת רשב\"ם כ\"כ אבל לדידיה לא ס\"ל דמהני דא\"כ לא הו\"ל לסתום אלא לפרש גם אין לומר שכתב הרא\"ש זה לאי נמי וכמו שמשמע מדברי (הפי') [הב\"י] שכתב ז\"ל ורבי' שכתב כלשון האחרון דהרא\"ש דהא כבר כתב הרא\"ש סברא זו וכמ\"ש לכן נראה מוכרח מלשון דס\"ל דאף בנכסי הגר לא קנה העמדת דלתות ותיקון מנעול לחוד בלא נעילה אבל כשלקח מיד חבירו או במתנה מהני תרווייהו והשתא אתי שפיר דלא הזכיר הרא\"ש בזה נכסי הגר גם בריש דברי הרשב\"ם בתיקון מנעול לא הזכיר נכסי הגר כי אם בסיפא ומטעם שכתבתי לעיל והרא\"ש ריש דבריו נקט ולא קאי אנכסי הגר ובזה מודה הרא\"ש לרשב\"ם ומטעם שאכתוב בסמוך ונעילה סבירא להו דמהני לחוד אפי' בנכסי הגר וכמבואר בדברי התוס' והרא\"ש דזהו לדבריהם פי' נעל הנזכר במשנה דקאי גם אנכסי הגר וזהו דעת רבי' שכתב כאן בשם הרא\"ש דמהני בקנין אחד לחבירו הן העמדת דלתות הן תיקון המנעול הן נעילה כל אחד לחודא כדדייק לישנא דהרא\"ש וכמ\"ש והשתא א\"ש דלא השיגו התוס' והרא\"ש על דברי רשב\"ם במ\"ש דתיקון מנעול מהני אלא אסוף דבריו במ\"ש דנעילה לא מהני אלא ודאי מודים דמהני בלקיחה וה\"ה דהעמדת דלתות נמי מהני ביה דשווים הם כדמסיק הרא\"ש ואם כן ע\"כ צ\"ל דמ\"ש הרא\"ש ותוס' אח\"כ דהעמדת דלתות לחוד לא מהני בנכסי הגר לחוד ס\"ל הכי וה\"ט משום דבנכסי הגר בעינן שיעשה מעשה שיהיה תועלת גמור בקרקע שישביח בגוף הקרקע וכל עוד שלא נעל לא השביח בגוף הקרקע כלום וכדאמר תלמודא בהדיא ליבני הוא דאפיך משא\"כ בנכסי חבירו שא\"צ אלא שיעשה איזה מעשה שיהא קצת תועלת למעשה לקרקע אף שלא הועיל תועלת גמור וכמש\"ר בסמוך לענין נתכוין אדעתא דארעא דקיל לן בנכסי חבירו יותר מבנכסי הגר מטעם שבנכסי חבירו כיון שמחזיק בפני המוכר או בשליחותו סגי במעשה קל שבקלים שיהיה רמז לקנין מה שאין כן בנכסי גר דליכא דעת אחרת מקנה לו בעינן שיחזיק חזקה מעלייתא. ואין להקשות מנ\"ל לרבי' לחלק בהכי כמו שהקשה ב\"י הנ\"ל דהא כבר כתבתי דזה מוכרח מדבריהם שהשיגו על מה שכתב דתיקון מנעול לחוד מהני [בגר] ש\"מ דס\"ל כוותיה בקנין בנכסי חבירו (ולהנ\"י) [ולהכי] דברי רבי' נכונים מאוד שכאן בנכסי חבירו פסק דכל א' מג' דברים דהיינו או נעל לחוד או תיקון מנעול לחוד או העמדת דלתות לחוד קני ולקמן בסימן ער\"ה דמיירי בנכסי הגר כתב דבעינן העמדת דלתות ונעל אבל אם א' מהם לחוד ל\"מ. ומ\"ש שם בסימן ההוא ריש ס\"ט כיצד היא החזקה בנכסי הגר כדרך שמחזיק הלוקח כגון נעל כו' עד כדפרשינן לעיל ר\"ל למר כדאית ליה בפירוש מלת נעל ולמר כדאית ליה דהיינו לרשב\"ם פירושו תיקון מנעול (וה\"ה העמדת דלתות) אבל נעל לחוד לא ולהרא\"ש ותוס' ורבי' פי' נעל הדלת כפשוטו ותיקון מנעול ל\"מ וה\"ה העמדת דלתות ודוק ועיין מ\"ש עוד מזה בסי' ער\"ה בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"א שגם בפתיחת דלת קונה כו' ועיין בהרא\"ש פ' הזורק שסתר ראיות הי\"מ מכח ב' טעמים וכתב ב\"י ומתירוץ שני שכתב הרא\"ש דנעילה לחוד לא מוכחא שיהיה לשום קנין כו' יש ללמוד דהקונה בית שהוא דר בתוכה לא קנה עד שינעול ויפתח וע\"פ זה אפשר לומר שמפני כך כתב הרמב\"ם וחזר ופתחו שאם אינו חוזר ופותחו מיד לאו מוכחא מילתא לשום קנין אלא שהוא נועל הדלת כדי לשמור מה שבתוך הבית בשליחותו דב\"ה אבל כשחוזר ופותחו מיד ניכר שהנעילה היתה לצורך קנין עכ\"ל. ביאור דבריו כמו שה��א\"ש כתב שהנעילה לחוד אינה מוכחא מילתא דהוי לשם קנין באשה שהיתה דרה בבית בעלה והיתה רגילה לסגור חדר זה אפשר דה\"ה איש אחר בבית שהיה דר בו וי\"ל דהרמב\"ם מצריך כן בכל ענין פתיחה דס\"ל כי זולת זה שייך לומר דילמא בשליחות הבעה\"ב נעל אע\"פ שאינו דר עמו ולפי זה צ\"ל דהא דקתני המשנה ונעל לחוד משום דהחזקה בנעילה לחוד היא למפרע אחר שיפתח ויהיה ניכר שנעל לשם חזקה אבל הרמב\"ן ג\"כ תמה על הרמב\"ם בזה ועי' מ\"ש כסמ\"ע: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכמה שיעור רוחב הדרך כו' אם אינו מסוים במחיצות כו' עפ\"ר שכתבתי שם שיש שתי גירסאות ויש לתמוה איך הניח רבינו כל הנך רבוותא ועמהן אביו ורבו ולא הזכירם כלל אף שנראה שהדין משתנה לפי גירסתם ותפס גירסת רשב\"ם ודינו לחוד וב\"י הקשה גם כן קושיא זו והניחה בתימה על רבי'. ולי היה נראה ליישב זה מתוך דברי התוס' שכתבו שם ז\"ל ולא אמרן כו' [עי' ב\"ח שמביאם] והנה י\"ל דמכח קושייתו של רשב\"ם על גירסא השניה דהקשה כיון דשביל של כרמים מכר לו למה לא יתן לו כל צרכו וגם התוס' הסכימו לסברתו זאת אלא שפירשו בע\"א מש\"ה נראה לרבי' דהגורסים כן פירשו שביל של כרמים הוא דיש לו מחיצות משני הצדדים וע\"ש זה דוקא נקרא שביל ומש\"ה גרסי ולא אמרן אלא דלא מסיימי מחיצתא ר\"ל שיש שם מחיצות גבוהות שאינן באין לסיים ולהיכר בעלמא מש\"ה בעינן (שידחק) [שירחק] המחיצות וליתן לו כשיעור שילך טוען משוי אבל מסיימי מחיצתא ר\"ל שיש מחיצות נמוכות לסיים ולהיכר בעלמא (דיזכי) [די כי] שקיל כרעא ומנח כרעא אבל כשלא היה מחיצות כלל מזה לא איירי וס\"ל דלא עדיף מיש לו מחיצות נמוכות ורבינו דלא קאמר ל' הגמרא שהוא שביל אלא כתב המוכר דרך לחבירו ומיירי בסתם דרך שאין לו מחיצות ואף שכתב כגון שביל של כרמים לדוגמא נקטיה כמו ששביל מיוחד להילוך לחוד כן מכר לו דרך המיוחד להילוך לחוד אבל לא נקטיה לדוגמא שהוא עשוי בשביל שיש לו מחיצה מזה ומזה מש\"ה א\"ש מ\"ש דאינו נותן אלא כדי שיוכל כו' והוא מכוון ע\"פ דעת הגאונים הנ\"ל והיא היא ודוק. עוד היה נראה ליישב דרבי' ס\"ל דהרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם דגרסי לא אמרן אלא דלא מסיימי מחיצות כו' פירשו הגמרא כפי' הראשון שכתבתי בפרישה דמיירי בשיעור השביל עצמו דמי שמכר לחבירו סתם שביל כמה נותנין לו ומש\"ה קרוי שביל דבזה מסתבר' גי' רא\"ש ורמב\"ם דכל שיש מחיצות סבר וקיבל להכי כל שאפשר לו לילך ביניהם דהיינו דשקיל כרעא ומנח כרעא די לו בכך כיון שראה המחיצות ולא התנה עם המוכר שיסתור המחיצות וירחיב לו הדרך וכי ליכא מחיצות מסתבר דדעתו היה על סתם דרך דהיינו כשיעור שילך אדם טוען משוי זמורות והדר. אבל רבי' איירי בקונה מקום ידוע לדרך ובא ללמדו כמות הקנייה שיקנה ע\"י הילוך פ\"א בהא מסתבר גי' רשב\"ם דבליכא מחיצות דאין שביל זה עשוי להילוך לבד שהרי צדדיו ראויין לזרוע וליטע עליהן ואין על צדדיו דין קניית דרך שנקנה בהילוך אלא דין שדה שאינה נקנה בחזקת הילוך אלא בחזקה גמורה כמו נעל גדר ופרץ לכן לא קנה בחזקת הילוכו אלא כשיעור הצריך לסתם הליכה דהיינו דשקיל כרעא כו' דההוא יש לו דין דרך ואם קנה ממנו שביל רחב יותר צריך לעשות בהנשאר חזקה גמורה אבל כשיש מחיצות כל שביל ההוא עביד להלוך לבד לא לזרוע אף שהוא רחב קצת מ\"מ אין בו כדי שיעור חרישה וזריעה ושם דרך עליו ולא שם שדה ולהכי נקנה בחזקת הילוך לבד ומיהו ודאי כל שרחב הרבה בין המחיצות דהיינו יתר מכדי שיעור הליכת אדם טעון משוי אין אותו הנשאר בתורת שביל ולפי זה שתי הגירסאות אמתיות לדינא ורבינו איידי שהתחיל בדין מכר לו דרך לתשמיש הילוך דקנה בחזקת הילוך לבד רצה לסיים בההוא דינא גופא ולבאר לנו כמה קנה ע\"י שיעור ההליכה וממילא נשמע שמי שמכר לחבירו סתם שביל כשאין מחיצות לשביל קנה כשיעור שיכול לילך טעון במשאוי דהא הוא שיעור הליכה גמורה וסתם קונה שביל דעתו שיהיה שביל ההוא מספיק לו לכל הליכותיו שיצטרך לילך (ומיהו כיון שאפשר לילך כשיעור פחות מינ' לאו שם שביל עליו לענין קנייה ע\"י הליכה) וכשיש מחיצות נמי פשוט שאם אינו רחב אלא כשיעור דמנח כרעא כו' אין לו יותר דהא סביר וקיבל ולהכי השמיט רבי' גירסת הרא\"ש כנ\"ל ליישב דעת רבי' וכן דייק לשונו דכתב וכמה שיעור רוחב הדרך שיקנה בהילוך כו' מה שלא תמצא ל' זה בהרי\"ף והרא\"ש. גם יתיישב בזה למה השמיט רבי' מה שאמרו בגמרא דדרי טונא והדר לפי דתלמודא בכמות הקנין ממש איירי ורבינו לא איירי אלא בכמות הקנין ע\"י שיעור הילוך דשיעור שיכול לילך שם טעון במשאוי לבד שם שביל עליו ולא יותר. ומיהו אפשר נמי לומר דמאחר דדייק רבינו וכתב טעון זמורות לא איצטריך תו למיכתב תיבת והדר דממילא נשמע דאל\"כ מ\"ש זמורות דנקט משאר משאוי אלא משום דקני הזמורות מרובין וצריכין הרחבת מקום גדול כשיעור שיכול להתהפך ודוק. אלא שקשה שהרי הרמב\"ם ג\"כ כתב כל' רבי' בפ\"א מה\"מ ז\"ל וכמה שיעור רוחב הדרך שיקנה בהילוכו ופירשו המ\"מ כמ\"ש ביאור ל' רבי' ואפ\"ה גירסתו הפוכה וכגירס' הרי\"ף והרא\"ש לכן נראה יותר כמ\"ש בישוב הראשון ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והראב\"ד השיג עליו וכתב כו' עמ\"ש בפרישה וא\"ל הא מצינו שביל של כרמים שנקנה בהילוך גרידא אע\"פ דנהנה הוה ולא מהנה וכן במציע מצעות וישן עליה קונה אפי' בנכסי הגר וכמש\"ר להדיא סימן ער\"ה כבר תירצו הרא\"ש ושאר מפרשים דשאני אכילת פירות והדומה לו דלא נהנה מגוף הקרקע כלום אבל ההולך בשביל כרמים ומציע מצעות שנהנה מגוף הקרקע מש\"ה אע\"פ שאינו מהנה קני דאין לך הנאה גדולה מזו לקנין כיון שגוף הקרקע נשתעבד לו ולגופו ודמיא להא דאמרינן התם בב\"ב דף נ\"ג דתניא בקנין עבד כיצד בחזקה נעל לו מנעלו או התיר לו מנעלו כו' קנאו שמבואר מיניה דדוקא במלאכת שימוש גופו קנאו משום שהוא מלאכת עבד לרבו ובע\"ע אסור לקבל עבודה זו אבל בישל לו קדירה או תפר לו בגד או עשה אחת מהמלאכות לא קנאו דהני אכילת פירות הוא ולא הוי חזקה וכב\"י ז\"ל ומדברי הרא\"ש פרק הנזכר גמרא בד\"א שמחזיק משמע שהוא מפרש מ\"ש בגמרא והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה לענין קנין לאלתר וכן משמע מדברי התוס' שם ושמא להרא\"ש שאני ליה בין עבד לקרקע דקרקע בעת הנאתו מינכר לכל שהיא שלו אבל כשתופר בגד או מבשל קדירה לא מינכר דלרבו הוא אבל מלאכה דעבדות הם מעשים בגופו של אדון והוליך כליו אחריו לבית המרחץ כיון דאחריו הוא הולך מינכר מילתא שהוא עבדו עכ\"ל ב\"י. ול\"נ כלל דא\"כ דברי רבינו דלא כהרא\"ש וגם לא מצאתי שום הוכחה כלל שיסברו כן לא בתוספות ולא ברא\"ש וממ\"ש רבי' לקמן סי' ער\"ה ר\"ס ט' משמע להדיא שהוא מפרש מ\"ש והא אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה בחזקת ג\"ש איירי וכדעת (הרמב\"ם) [הראב\"ד] ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כל המחובר לקרקע כו' ז\"ל המשנה בב\"ב דף פ\"ד הלוקח פשתן מחבירו ה\"ז לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום ואם הוא מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה ובגמרא כו' [עי' ב\"ח שמביאו]. ופירש ר\"ש ז\"ל דאמר ליה כו' לך וחזק בקרקע לקנות פשתן המחובר ביה דקרקע נקנה בחזקה וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואתא מתניתין לאשמועינן דחזקת קרקע מהניא לפשתן ואע\"ג דלא זבין ליה ארעא ואשמועינן נמי דחזקה קילא דבלקיטת הפשתן מקצתו יכול לקנות הנשאר המחובר וכגון דא\"ל המוכר לקוט מן הפשתן עצמו קצת ותייפה הקרקע ויהיה נקי לחרישה וכדאמר בח\"ה האי מאן דזכי זכיא אדעתא דארעא קני וה\"נ אם לקט מן הפשתן קצת ונתכוין לקנות הקרקע קני לה (דהוי תיקון דארעא וקונה בו כמו בנעל וגדר ופרץ) לקנות כל מה שעליה עכ\"ל רשב\"ם ונראה פשוט דמה שסיים רשב\"ם בסוף דבריו וכתב ונתכוין לקנות הקרקע ר\"ל שנתכוין להחזיק בקרקע ביפוי זה כדי לקנות על ידו מה שמחובר לה וכדמוכח ריש דבריו. ומ\"ש ואשמועינן נמי דחזקה קילא כו' משום דקשיא ליה מ\"ש פשתן דנקט מתניתין וכתב דלכי נקט מתני' פשתן לאשמועינן אגב דאפי' לא עשה בגוף הקרקע אלא חזקה קלה כגון תלישות מעט פשתן מועיל לקנות המחובר לקרקע אפילו אם המחובר ההוא ג\"כ פשתן. ובזה דברי רבי' מבוארים דמהך סוגיא למד מ\"ש כל המחובר כו' אפי' לא כיון לקנות כו' ומיירי במחובר לקרקע וצריך עדיין לקרקע וכדפי' רשב\"ם וכמ\"ש בפרישה ומה שהוסיף רבינו וכתב נקנה בכסף ובשטר ובחזקה זה פשוט שדין אחד לשלשתן בכל מקום. ועד\"ז נוכל לפרש דברי הרמב\"ם דבפ\"א דמכירה דין י\"ז כתב שם ז\"ל. כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ונקנה או בכסף או בשטר או בחזקה כו' וכתב המ\"מ עליו ז\"ל ודין החזקה נתברר בפרק המוכר את הספינה על מתני' דהלוקח פשתן מחובר כו' (אלא שא\"כ קיצר הרמב\"ם דהול\"ל אפי' לא כיון לקנות הקרקע כו' וכמש\"ר כאן) והכ\"מ תמה שם על דברי המ\"מ וכתב עליו ז\"ל ויש לתמוה דזהו על פי פי' רשב\"ם דוקא אבל רבי' פירשו דמיירי באינו צריך לקרקע וכתב המ\"מ עצמו בפ\"ג דמכירה שקנה הקרקע בשכר היפוי וקנה הפשתן אגב הקרקע עכ\"ל וא\"כ אין דין הפשתן ענין לחזקה כלל עכ\"ל הכ\"מ שם וכן תמה בב\"י כאן ולי לא קשה מזה מידי על המ\"מ שהרי המ\"מ עצמו סיים וכתב שם ז\"ל דכן פירשו קצת מהמפרשים ולשון רבי' ז\"ל כל' הגמרא עכ\"ל הרי שגילה המ\"מ שדברי הרמב\"ם הן כל' הגמ' ונוכל לפרשם על ב' דרכים ומ\"ש המ\"מ בפי' הרמב\"ם בפ\"א דמכירה הוא ע\"פ דרך פי' הרשב\"ם ומ\"ש בפרק ג' דמכירה בפי' הרמב\"ם בע\"א הוא ע\"פ קצת מהמפרשים. אלא אי קשיא הא קשיא על סיום ל' המ\"מ הנ\"ל דכתב שם ל' הרמב\"ם הוא כל' הגמרא ור\"ל דנוכל לפרשם בע\"א וכמ\"ש וז\"א דהרי הרמב\"ם כתב שם בפ\"ג פשתן כשהוא מחובר לקרקע ויבש שאינו צריך לקרקע וא\"ל יפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה כיון שתלש כל שהוא קנה הכל מפני התנאי עכ\"ל הנה מדכתב ויבש שאין צריך כו' גם מדכתב יפה לי כו' וגם המ\"מ הביא ל' הגמרא וכתב יפה לי משמע שגירסת ספרים שלהם היה יפה לי וע\"פ גירסא זו וע\"פ מ\"ש ויבש מוכח דס\"ל דפי' הגמרא דקנה בקנין אגב קרקע ולא כגירסת רשב\"ם דגרס יפה לך ופירש דמיירי בקנין חזקה וכנ\"ל. וע\"ק שהמ\"מ אמ\"ש שם בפ\"א דמכירה דדין חזקה נתבאר בפרק הספינה על מתני' דהלוקח פשתן כו' סיים וכתב ז\"ל ויתבאר בפרק שלישי עכ\"ל והן שני הפכים בנושא א' דהרי בפ\"ג פי' המשנה והגמרא בקנין אגב. וע\"ק דשם בפ\"א לפני זה כתב המ\"מ ז\"ל ויש פירושים אחרים לחלק בין זו לזו ומ\"מ דין החזקה כו' דצ\"ע טובא מה ענין זה לזה שהפירושים אחרים לא נאמרו אלא לענין הלכתא דכל העומד ליבצר אי כבצור דמי אי לא אבל אריש דבריו דכל המחובר לקרקע וצריך לקרקע ליכא מאן דפליג. וע\"ק דסיים וכתב ומ\"מ דין חזקה נתבאר בפרק המוכר את הספינה כו' ובריש הדיבור כתב שם דהוא פשוט ומייתי הגמרא דפרק שבועת הדיינים כו' ע\"ש. וכדי ליישב כל זה נראה דצ\"ל דמ\"ש המ\"מ ומ\"מ דין חזקה כו' לא קאי אמ\"ש הרמב\"ם ברישא כל המחובר לקרקע כו' דעל זה כבר כתב שהוא פשוט אלא קאי אמ\"ש הרמב\"ם בסיפא ואם אינו צריך לקרקע כו' ה\"ז כמטלטלין לקנין דר\"ל שאינו נקנה בחזקה ועל זה כתב המ\"מ לפני זה שהרמב\"ם לטעמיה דס\"ל גם בשאר דינים דכל העומד ליתלש כתלוש דמי וע\"ז מסיק וכתב ואפי' להפירוש האחרים שמחלקים בין זו לזו מ\"מ דין החזקה כלומר מ\"מ מ\"ש הרמב\"ם כאן שכל העומד לבצור כבצור דמי לענין שאינו נקנה בחזקה הוא דין אמת ונתברר ממתניתין דפרק הספינה והוא ע\"פ שיטת פירושו דהרמב\"ם דפ\"ג דמכירה הנ\"ל שפירש ההיא דפשתן מטעם תלוש וקנה באגב קרקע וכמ\"ש לעיל וזהו שסיים המ\"מ וכתב ויבואר בפ\"ג ואף שלשון דין חזקה אינו עולה יפה לפי פירושו זה דמ\"מ דין קניינו הול\"ל כיון דבאינו צריך לקרקע איירי ויש לו דין תלוש מ\"מ ניחא לן לסבול דוחק הל' דתיבה אחת ולומר דכתב אגב שיטפא דאיירי מחזקה מלסבול כל הקושיות ודוק. ועיין בב\"י שכתב על דברי רבי' שכתב כל המחובר כו' דברי הרמב\"ם פ\"א דמכירה ופירשב\"ם הנ\"ל ומסיק וכתב עליו וכן כתבו התוס' שכתבו ז\"ל לך ויפה לך קרקע כו' כלומר החזק בקרקע על ידי יפוי דהוי כעין נעל וגדר כ\"ש ותהא שאולה לך להיות כחצירך לענין זה שתקנה מה שעליה עכ\"ל וכתב בעל נמ\"י דכיון שלא קנה אלא מדין שכירות קרקע יש לו להזכיר בפי' מקום שעומד בו הפשתן מושכר לך ביפוי זה עכ\"ל (כמו שהביאו ב\"י אבל חפשתי אחריו ולא מצאתי להאי נמ\"י) אבל הרמב\"ם בפ\"ג דמכירה כתב כו' ע\"ש משמע מלשון ב\"י דסבירא ליה שדעת רשב\"ם ותוספות הן שוין ותוס' ורמב\"ם דפ\"ג דמכירה מחולקים והוא מבואר שאינו אלא להיפך תוס' ורמב\"ם דפ\"ג דמכירה שוים בעיקרא דהאי דינא אלא שלדעת התוס' קני ארעא בחזקה דמעשה היפוי והפשתן באגב ולהרמב\"ם וגם לנמ\"י היפוי לא הוי בחזקה אלא בשכירות והפשתן באגב ולכן דייק וכתב יפה לי וכנ\"ל. כלל העולה שהרמב\"ם בפ\"ג דמכירה והתוס' והנמ\"י פירשו להמשנה והגמרא דהספינה דמיירי בפשתן תלוש וקנהו באגב וכן פירשה הרי\"ף והר\"י מיגא\"ש ורשב\"ם ורבינו פירשוהו דמיירי בפשתן מחובר וצריך לקרקע וקנהו מטעם חזקה עם הקרקע דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ודברי הרמב\"ם דבפרק א' דמכירה אין להם הכרע ויכול להיות דלא איירי שם מסוגיא דהספינה זה מן הפשתן ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם דוקא שצריך כו' בפרק א' דמכירה באותה בבא שכל המחובר כו' הנ\"ל סיים ז\"ל ואם א\"צ לקרקע כגון ענבים כו' ה\"ז כמטלטלין כו' וביאור לשונו הוא דברישא אמר שכל המחובר לקרקע נקנה באחד משלשה קניינים כמו קרקע עצמה ואינו מוכח מדברי הרמב\"ם אלו שר\"ל שקונים הקרקע כדי לקנות מה שעליה וכדברי רבי' הנ\"ל דקיצור דבריו משמע שהמחובר עליה אם נותנין בעדו כסף או כותבים שטר על המחובר ההוא או החזיק בעצמו קנה ועל זה כתב בסיפא שאם אין צריך לקרקע דינו כמטלטלין ואינו נקנה בחזקה אלא במשיכה כדין שאר מטלטלין ועכ\"פ מדבריו נשמע ג\"כ לשיטת רבינו דה\"ה לענין קנין דברים מחובר ע\"י חזקה או קנין כסף או שטר של קרקע נמי איכא האי חילוק לדעת הרמב\"ם ולכן כתב רביני וכתב הרמב\"ם דוקא שצריך כו' משמע כאילו כתב הרמב\"ם כן על הני בבי שהזכיר רבינו לפני זה דהיינו כשבא ��קנות הפשתן ע\"י קנין הקרקע. ולא (כתב ב\"י) [כב\"י] שציין דברי רבינו כל המחובר לקרקע וכתב עליו ז\"ל כתב הרמב\"ם בפרק א' דמכירה כל המחובר לקרקע כו' ורבינו מפרש דבריו דאפי' לא כיון כו' וכן נמי אם מכר לו כו' עכ\"ל ב\"י. ונראה דהב\"י כ\"כ משום שראה שרבי' כתב אדבריו הנ\"ל סוף דברי הרמב\"ם דלשם דאם א\"צ לקרקע סבר דודאי גם ריש דברי הרמב\"ם מפרש רבי' כדבריו וזה אינו מוכרע כלל ודוק: כגון הענבים העומדות ליבצר דינם כמטלטלין לענין קנייה כו' בכ\"מ דייק מדכתב לענין קנייה ואונאה דלענין שבועה מודה הרמב\"ם דלאו כבצורות דמיין וכרבנן דר\"מ דפרק שבועת הדיינים וא\"כ קשה דבפ\"ה דטוען כתב טעמא ענבים העומדות ליבצר כו' והודה במקצתו ה\"ז נשבע עליהן כשאר מטלטלין והוא שאינם צריכים לקרקע שכל העומד ליבצר כבצור דמי כו' הרי לך שגם לשבועה ס\"ל דכבצור דמי וכתב דצ\"ל דשאני ליה להרמב\"ם בין שבועת שומרין לשאר שבועה וס\"ל דפלוגתא דר\"מ ורבנן דוקא לענין שבועת שומרין ובההיא קיי\"ל כרבנן דלאו כבצורות דמי אבל בכל שאר שבועות ושאר מילי כתלושין דמי ודין מטלטלין להן (וכ\"כ ב\"י לעיל סימן צ\"ה) ומ\"ש כאן לענין קנייה ואונאה ר\"ל לאפוקי לענין שבועה דאיכא שבועה דחשבינן להו ביה כמקרקע והיינו שבועת שומרין ובפ\"ה דטוען מיירי משאר שבועות והכי דייק נמי לישנא דפ\"ב דשכירות שכתב הרי הן כקרקע בדין השומרין משמע דוקא בשומרין (ונראה שגם מ\"ש המ\"מ בפ\"א דמכירה ז\"ל וא\"נ דשבועה שאני כו' ר\"ל שבועת שומרין דאלת\"ה תקשה ליה ההיא דפ\"ה דטוען) כל זה כתב הכ\"מ שם ועמ\"ש עוד שם ונראה לכאורה דכן הוא דעת רבי' מדכתב ונראה דכמחובר דמי דהא לענין שבועה כו' ומה ראיה היא זו הא גם בשבועה פליג הרמב\"ם דלא ס\"ל כרבנן וכמ\"ש הוא בעצמו בשמו לעיל סי' צ\"ה אלא לאו ש\"מ דפשיט ליה לרבי' שגם הרמב\"ם מחלק בין שבועת שומרים לשאר שבועה וכנ\"ל ומש\"ה כתב רבי' ונראה כו' דהא כו' ולא כתב ולא נהירא דהא לענין שבועה כו' בל' סתירה משום דגם רבי' ידע שיש לחלק ולומר דרבנן דוקא בשבועת שומרים מיירי אלא דמסתבר ליה יותר שאין לחלק. אך קשה דלעיל בסי' צ\"ה הביא רבי' בתחלה דברי הרמב\"ם ודברי הרא\"ש ואח\"כ הביא דעת ר\"י מיגא\"ש שחילק בין שומרים לשאר מילי משמע דס\"ל לרבינו שהרמב\"ם פסק לעולם העומדות ליבצר כבצורות דמיין וא\"כ הדרא קושיא לדוכתה ל' דהא דכתב רבי' כאן ואפשר ליישב שמפני שהרמב\"ם סתם דבריו בפ\"ה דטוען ולא ידע רבי' טעמו אי משום דס\"ל כר\"מ ואי משום דחילק בין ענין לענין לכן סתם שם רבי' מתחלה והביא מתחלה דברי הרמב\"ם שבשבועות דמודה מקצת לאו כמחובר דמיין ודעת הרא\"ש ור\"ח דאינו נשבע ומשום דפסקו כרבנן ואח\"כ כתב דהר\"י הלוי חילק ויכול להיות שגם הרמב\"ם ס\"ל כוותיה ועכ\"פ כתב שפיר כאן לשון דהא כיון שר\"י הלוי רבו חולק כן. א\"נ יש לפרש דמ\"ש רבי' דהא לענין שבועה חשבי להו רבנן כו' לאו כהוכחה וראיה לדבריו (בי') או לסתירה על דברי הרמב\"ם אלא דינא דנפשיה קאמר ובא לאשמועינן שלא לחלק בין קנייה לשבועה וכקצת דעות דס\"ל הכי וכמבואר לעיל סי' צ\"ה דהא בשבועה ס\"ל לרבנן דהוה כמחובר ופשיטא דהלכתא כוותייהו דרבנן ולא כהרמב\"ם שפסק [כר\"מ] שהוא יחיד ומשום דכאן לא איירי בדין שבועה [קיצר] וסמך אמ\"ש בסי' צ\"ה וכתב ראיה לנפשו כיון דמצינו לרבנן שס\"ל דלענין שבועה דינו כמחובר ה\"ה נאמר כן לענין קנייה ואונאה. ועמ\"ש לעיל בסי' צ\"ה סעיף ה' טוב טעם לביאור דברי הרמב\"ם ורבי' למ\"ש שם וכאן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " עכו\"ם שמכר פרק חזקת דנ\"ד אמר שמואל נכסי עכו\"ם הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן מ\"ט עכו\"ם מכי מטי זוזא לידי' אסתלק ליה וישראל ל\"ק עד דמטי שטרא לידיה עכ\"ל ופי' הר\"ן בפ\"ק דקידושין [עב\"ח שהביאו] וכן משמע מפירש\"י אבל נמ\"י בפ' חזקת כתב ז\"ל הרי הן כמדבר שכל המחזיק בהן אחר שהעכו\"ם לקח הדמים זכה בהן דכיון שהעכו\"ם לא כתב לישראל שטר מכירה זו קודם קבלת הדמים לא קנה ישראל הלוקח משום דלא סמכה דעתיה כיון דמעכו\"ם אתי לידיה א\"כ דישראל זה לא הוי דעכו\"ם זה נמי לא הוי שהרי נסתלק מהן משקיבל הדמים ומש\"ה הוי כמדבר והמחזיק זכה בהן עכ\"ל מבואר מזה שהוא פי' דמ\"ש וישראל לא קני כו' לאו אפי' בישראל קאמר (דאפילו אם הוא במקום דסתם ישראל קונה בלא שטר נמי מיירי) אלא כלומר והאי ישראל דקנה מעכו\"ם לא קני דלא סמכה דעתיה כיון דסתם עכו\"ם אנס הוא וכ\"כ הראב\"ד וכן הוא הסכמת רבי' ירוחם בנכ\"ב ונראה שכן הוא דעת רבי' וכמ\"ש בפרישה ע\"ש. ומיהו גם לפי דעתם אם גילה הישראל דעתו שרוצה לקנותו בכסף לחוד וסמכה דעתו נקנה לו השדה בכסף לחוד אבל לדעת הרמב\"ם נ\"ל דאפי' בכה\"ג לא קני. ואקדים לפניך תחלה ל' הרמב\"ם וביאורו וע\"ע מ\"ש המ\"מ ומה שיש לדקדק עליו ומתוכו יבורר דברינו והוא דכתב בפ\"א דמכירה דין י\"ז ז\"ל הכותי אינו קונה בחזקה אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף וישראל הבא מחמת העכו\"ם (פי' שקנה שדה מעכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם ואינו קונה אלא בשטר וכתב המ\"מ שם עליו ז\"ל מימרא דרב הוא בפ' ח\"ה כו' ופירשה אף לענין קנין ולא לענין חזקת ג\"ש לחוד והטעם שכותי אינו קונה בחזקה שאם היה קונה מתוך אלמותו היה מחזיק אבל לכתוב לו שטר כולי האי לא עבדי עכ\"ל המ\"מ. וקשה דטעמו דהמ\"מ אינו מספיק אלא לשאין הכותי קונה בחזקת ישראל אבל לא איפכא בישראל מן הכותי. ועוד מ\"ש דהרמב\"ם דפירש מימרא דרב דמיירי אף בענין קנין סתם וסוגיא דגמרא לא משמע כן גם הרי\"ף ורא\"ש ורוב המפרשים פירשוהו בחזקת ג\"ש לחוד. ונלע\"ד דהרמב\"ם דקדק כן מל' גוף המימרא דרב שם דז\"ל (דף ל\"ה) אמר רב יהודא אמר רב ישראל הבא מחמת עכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם מה עכו\"ם אינו קונה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת עכו\"ם אין לו חזקה אלא בשטר עכ\"ל ודקדק הרמב\"ם דאי לענין חזקת ג\"ש לבד מיירי קשה למה תלה רב דין קנין ישראל מעכו\"ם בדין עכו\"ם מישראל הול\"ל בקיצור ישראל הבא מחמת עכו\"ם אין לו חזקה אלא בשטר ועוד כי אינו דומה ממש דעכו\"ם מישראל צריך שטר מהמוכר לו ובזה סגי ליה וישראל מעכו\"ם לא סגי במה שיש לישראל הלוקח שטר מהעכו\"ם המוכר לו אלא בעי שימסור לו העכו\"ם המוכר שטר שזה השדה קנוי לו מהישראל שקנה ממנו מש\"ה ס\"ל להרמב\"ם דלענין סתם קנין נמי מיירי ומפני שזה הדבר אין לו טעם מש\"ה תלהו בקנין עכו\"ם מישראל דכמו שהעכו\"ם הקונה מישראל אינו קונה אלא בשטר ומטעם שכתב המ\"מ הנ\"ל כיון שהוא אלים יחזיק ויקח הקרקע באלמות ויעשה בה חזקה וה\"ה אם יקנה בכסף ישליך המעות לפני בעל הקרקע להכי הוצרכו לתקן לקנייתו כתיבת שטרא גם כשישראל קונה ממנו נמי אינו יכול להקנות אלא ע\"י שטר דהכי קים ליה לרב דכל שהעכו\"ם מישראל אינו קונה גם ישראל מעכו\"ם לא יקנה בו כי אין העכו\"ם מקנה אלא במה שהוא קונה כן נ\"ל ליישב דברי הרמב\"ם ע\"פ דברי המ\"מ הנ\"ל. ובמה שכתבתי יתיישב נמי דברי הרמב\"ם והמ\"מ דספ\"א דזכיה דכתב שם ז\"ל אבל הקרקע אינו קונה אותה מישראל אלא בשטר ואינו מקנה אותה לישראל אלא בשטר שאין דעתו סומך אלא על השטר לפיכך ישראל הקונה שדה מן הכותי ונתן לו הדמים וקודם שהחזיק בה בא ישראל אחר והחזיק בה זכה האחרון כו' וכתב עליו המ\"מ דהוא מימרא דשמואל הנ\"ל ומדכתב קודם שהחזיק בה בא אחר כו' נלמד מדבריו דס\"ל דאם החזיק הראשון קודם השני דזכה הראשון אע\"פ שלא הגיע השטר לידו והטעם דלא גרע חזקת הראשון מפני שנתן דמים מחזקת השני והראב\"ד והרשב\"א חולקים עליו בזה והטעם כו' ע\"ש. וקשה א\"כ למה סתם ברישא וכתב דאינו מקנה אותה לישראל אלא בשטר כיון דס\"ל דע\"י כסף וחזקה קנהו. ועוד דהא שם ברישא משוה קנייתו דעכו\"ם להקניתו דעכו\"ם ומה קנייתו אפי' ע\"י כסף וחזקה אינו קונה בלא שטר וכמ\"ש בפ\"א דמכירה הנ\"ל כן נמי הקנותו לישראל בכל ענין שוה לו. ולפי מ\"ש א\"ש דודאי אין העכו\"ם יכול להקנותו אלא במה שהוא בעצמו קונה אלא ס\"ל להרמב\"ם דכל שהחזיק אחר נתינת המעות אפי' בסתמא אמרינן דמחזיק בה בתורת הפקר וקני משום דבנתינת המעות מיד נסתלק העכו\"ם והוה הפקר והוא אינו מחזיק בה לשם קנין מהעכו\"ם ולא מכח עכו\"ם קאתי דנימא כל שהעכו\"ם אינו קונה נמי אינו מקנה ובזה דברי הרמב\"ם מדוקדקים ומיושבים שפיר עם פי' דהמ\"מ הנ\"ל. וממה שכתבתי נלע\"ד מוכח דאפי' אמר הלוקח בכסף לבד אני רוצה לקנות וסמכה דעתיה ג\"כ לא קני דכיון דקים ליה לרב דהעכו\"ם אינו קונה אינו יכול להקנות א\"כ לא תליא ברצונו ובסמיכת דעתו והוא דומה למ\"ש הר\"ן בפ\"ק דקידושין ז\"ל והוא יודע דכל היכא דבעי משיכה אי אמר ליה המוכר קני במסירה או איפכא לא קנה דאע\"ג דאמרינן לגבי כסף במקום שכותבין שטר אי פריש ואמר אקנה בכספא לחוד קנה התם הוא דמדינא כסף לחוד קני אלא במקום שכותבין שטר לא סמכה דעתיה עד דאיכא שטר הילכך אי פריש ואמר אקנה בכספא לחוד כיון דסמכה דעתיה מהני אבל הכא דמשיכה בר\"ה לאו כלום הוא כי א\"ל קני מאי הוה עכ\"ל. ה\"ה נמי הכא וק\"ל. וזהו דלא כמ\"ש הב\"י שכתב דקנה בכה\"ג. ונ\"ל דהב\"י לטעמיה אזיל דשם בפ\"א דמכירה הנ\"ל הקשה ג\"כ אטעם של המ\"מ הנ\"ל דאינו מספיק לישראל הקונה מן הכותי וכתב טעם אחר השוה לשנ הן והוא דהמוכר לכותי והקינה מכותי לא סמכה דעתייהו שהמקח או המכר יתקיים עד שיהא שטר עם כסף ואפי' במקום שאין דרכן לכתוב בישראל משום דסתם כותי אלם הוא ויערער עליהן לבטל המקח אבל כשנעשה השטר אין יראים ממנו עכ\"ל ולפי זה אם אמר בפירוש בכסף אני רוצה לקנות קנה להרמב\"ם דהא חזינן דסמכה דעתיה ובדידיה תליא מלתא ודוק. ונראה פשוט דבין לפי' דהמ\"מ יבין לפי' דהכ\"מ דחזקה קודם נתינת המעות לכ\"ע ל\"מ דהא בשעה שהחזיק לא היה הפקר אלא נכסי עכו\"ם ונכסי עכו\"ם אינם נקנים אלא בשטר עם נתינת הכסף. וזהו דלא כמ\"ש המרדכי פ' חזקת סימן תקנ\"ג שכתב ז\"ל ועוד נשאל לו הא דאמר רב יהודא אמר שמואל נכסי עכו\"ם הרי הן כמדבר אם ראובן קנה בית קרקע מן העכו\"ם ורפק בה פורתא אבל המעות לא נתן לעכו\"ם עדיין ובא שמעון בתוך כך ופתח חלונותיו לאותה חצר אם רשאי אם לאו והשיב נ\"ל דכל כמה דלא מטי זוזי לעכו\"ם לא איסתלק ליה ולא הוה הפקר מיהו הלוקח יזהר שקודם שיתן המעות לעכו\"ם שיעשה חזקה גמורה כגון נעל פרץ וגדר מידי דמהני לארעא עכ\"ל מבואר מלשונו דכל שהחזיק חזקה גמורה ואח\"כ נתן המעות קני. וצ\"ל דע\"כ לא קאמר המרדכי אלא כשהחזיק ונתן המעות מיד דגלי דעתיה שכוונתו שחזקה זו תועיל לו לקנות הקרקע אחר שתצא הקרקע מיד העכו\"ם דהיינו לאחר שיתן המעות אבל החזיק סתם ונתן אח\"כ המעות לכ\"ע לא קני דבשעה שהחזיק לא יצאה עדיין הקרקע מיד הכותי ולקנות מהעכו\"ם פשיטא דלא מהני חזקה אלא שטרא כנ\"ל. א\"נ ס\"ל דמ\"ש כל הבא מחמת העכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם ואין לו חזקה היינו דוקא בחזקת ג\"ש אבל לענין קנין סתם מהני וממילא יכול להקנות בו גם כן לישראל ולטעם הכ\"מ צ\"ל דאיירי שם דסמכה דעתיה דישראל שלא יבוא עליו העכו\"ם בעקיפין ולכך קנהו בחזקה אלא שזהו דוחק דא\"כ בנתינת הכסף הוה סגי ליה ומ\"ו ר\"מ ז\"ל דכתב בש\"ע סתם דאם החזיק קודם נתינת המעות לכ\"ע קני סתם וכתב ל' המרדכי בקיצור הול\"ל כמ\"ש ובפרט מאחר דקאי אדברי המחבר ש\"ע דסתם ופסק כהרמב\"ם. ועוד כתב מ\"ו ר\"מ ז\"ל שם בהג\"ה ראשונה ז\"ל וכן אם התנה לוקח שיקנה לו בכסף לחוד כו' קנה מיד עכ\"ל נמשך בזה אחר דברי הב\"י ופירושו הנ\"ל אבל לפי' המגיד משנה נ\"ל דלא מהני תנאו וכמו שכתבתי וכן משמע מלשון רבינו דכתב בשם הרא\"ש דאם פיקח הוא אם נותן המעות יחזיק בו מיד בתורת הפקר כו' ולא קאמר נמי אם כיקח הוא יאמר שדעתו לקנות ולסמוך דעתו בנתינת הכסף שוב מצאתי שגם בד\"מ תמה על הב\"י בזה וצידד לכאן ולכאן ע\"ש וגם בסמ\"ע מ\"ש עוד מזה: דכסף ודאי בעכו\"ם קונה הא דפשט ליה דקונה בכסף בעכו\"ם אע\"ג דר\"י ס\"ל דלא קני ישראל מעכו\"ם ולא עכו\"ם מישראל בכסף כ\"א במשיכה עיין פלוגתת ר\"י ור\"ל בענין זה בבכורות דף י\"ג מ\"מ כ\"ע מודים דעכו\"ם קונה קרקע מישראל בדין תורה בכסף וכמ\"ש באברהם שקם לו קנין השדה בכסף שנתן לעפרון וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דקידושין ע\"ש. ומש\"ר בס\"ס זה אבל במטלטלים קונה בנתינת המעות נראה דלא כ\"כ אלא למ\"ד דס\"ל דעכו\"ם מישראל או איפכא קונה מטלטלים בנתינת המעות ובא ללמדנו דאף שכשקנה השדה לא סגי בנתינת הכסף אף שקנה בו השדה מדין תורה משום דלא סמכה דעתיה דישראל עד שנתן לו שטר עם נתינת כסף היינו דוקא קרקע שהוא עומד במקומו חוץ לבית ושייך לומר ביה שהעכו\"ם אנס משא\"כ מטלטלים העומדים להיות שמורים בבית לאחר קנייתן דסמכה דעתיה בנתינת הכסף בלא שטר ומיניה נלמד ג\"כ להלכה דלמ\"ד שעכו\"ם מישראל קונה דוקא במשיכה דסגי במשיכה וא\"צ שטר וקיצר כאן וסמך אמ\"ש לקמן בר\"ס קצ\"ח דקנין ישראל מישראל דבר תורה הוא בכסף דמינה נלמד דבעכו\"ם קונה במשיכה דוקא וכדילפינן ממ\"ש מיד עמיתך ולא נקט בלשונו כאן כסף אלא משום דאיירי לפני זה בקניית שדה בכסף ועיין בהמ\"מ בספ\"א דזכייה דהרמב\"ם לא סבר ליה כסוגיא דבכורות דאמרינן מה עמיתך בחדא אף כותי בחדא אלא קנה בכל חד במשיכה ובכסף ע\"ש והארכתי בזה בתשובתי בענין הפקעת בכור במכירתו לעכו\"ם בכסף ע\"ש גם ישבתי שם הא דכ\"ר בי\"ד סימן ש\"ך אחר שהביא שם לענין מכירת בכור קודם שנולד לעכו\"ם דלד\"ת קנין העכו\"ם הוא במשיכה ולרש\"י בכסף מסיק וכתב ז\"ל הילכך לצאת ידי שניהן צריך שיתן העכו\"ם מעות כו' דמשמע דרבינו נסתפק אם הלכה כרש\"י או כר\"ת. וי\"א דמש\"ר כאן דמטלטלים קונה בנתינת המעות היינו גם כן מכת ספק דלא ידעינן הלכה כמי ואחר הבא להחזיק במטלטלים הללו נקרא מוציא ועליו הראיה שכסף בעכו\"ם אינו קינה דוגמת מש\"ר בסימן קצ\"ז ברישא לענין גמל בהנהגה כו' ובסיפא ברכוב בר\"ה כו' דאיכא בהן ספק אי קנו או לא ומסיק דבמציאה והפקר קנו ע\"ש אבל ז\"א חדא דהלשון אינו משמע דקונה מכח ספק קאמר ועוד דא\"כ למה כתב דמטלטלין נקנו במעות ומכח ספק הול\"ל גם אמשיכה שהוא ג\"כ ספק וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' ו\"ל הרא\"ש פרק חזקת ואם נתן המעות יחזיק בו מיד קודם שיקדימנו אחר עכ\"ל וכתב ב\"י ז\"ל וסוב�� רבי' דיחזיק בתורת הפקר קאמר ואינו מוכרח שכבר אפשר דיחזיק דקאמר הרא\"ש לאו בתורת הפקר אלא יחזיק סתם לקנות קאמר עכ\"ל ובאמת חפשתי באשר\"י בשל כתב ושל דפוס ולא מזצאתי לשון זה בתורת הפקר ומ\"מ נלע\"ד שרבי' משמע ליה ל' הרא\"ש מדוקדק ומוכרח לזה והוא דאי להחזיק סתם לקנות קאמר הו\"ל לכתוב ואם נתן המעות להחזיק קודם שהחזיק בו אחר קנה דהיה משמע שאף שהוא החזיק בסתם שלא לשם זיכוי מההפקר נמי קנה ומדלא כתב הכי אלא דייק וכתב יחזיק בו מיד קודם כו' בדרך ציווי ועצה טובה ודאי ר\"ל שיחזיק בתורת הפקר קודם שיקדימנו אחר ועוד מסתמא בחזקה דומיא שיקדימנו אחר קאמר שהיא בחזקת תורת הפקר קאמר וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ולא בשאר כל המטלטלין כו' אבל בהמה פי' ר\"י כו' כבר כתבתי בפרישה בשם התוס' שכן כתב בשם ר\"ח ור\"י דכלים שמשתמשין בהן ושור וחמור כנעל דמי ונעשה חליפין לכ\"ע דדמי לכלים הואיל ומשתמשים בהם וחזיא למלאכה עכ\"ל ועתה באתי להוסיף דע דכתב הג\"א בשם מהרי\"ח שם בכרק הזהב ונראה דטלה וכיוצא בו שאין ראוי למלאכה מודה ר\"י דלא חשיב כלי עכ\"ל אבל הר\"ן כתב בר\"פ הזהב ז\"ל דשור ופרה כיון דב\"ח הוה לאו פירי נינהו דלא מיקרי פירי לענין חליפין אלא מה שאינו ראוי אלא לאכילה שהוא הולך ומתרקב אבל בב\"ח שראויים למלאכה ככלי דמי עכ\"ל. ועיין בב\"י מ\"ש בשם הר\"ן בקיצור מסקנתו ונראה שכן ג\"כ דעת הרא\"ש שם שכתב אהא דאמרינן משך בעל החמור את הפרה כו' ז\"ל מהכא שמעינן דב\"ח חשיבי פירי לענין חליפין כו' דמדכתב סתם ב\"ח אף טלה בכלל ואף שהב\"י כתב דיש להסתפק בדבריו משום דמסיק הרא\"ש שם וכתב ז\"ל אלא ודאי חמור ופרה לא חשיבי פירי ולא הוכיר טלה שהוזכר גם כן שם לע\"ד אין כאן מקום ספק אלא משום הכי נקט פרה וחמור משום דמנהו התחיל לדייק בברייתא הנ\"ל ולא נקט אלא פרה וחמור וכתב עליו ב\"ח להודיענו דל\"ד קאמר הברייתא פרה וחמור ואדרבה מדמסיק שם בגמרא דף מ\"ז ז\"ל הב\"ע דא\"ל חמור בפרה וחלה ומשך את הפרה ועדיין לא משך את הטלה ולא הו\"ל משיכה מעליא עכ\"ל משמע דגם בטלה שייך משיכה ואף שי\"ל דר\"ל דלא הוי משיכת הפרה משיכה מעליא כיון דלא משך כל החליפין מ\"מ משמעותו הוא דמשיכת הטלה הוה דומיא דמשיכת הפרה. ובהיות כן נראה פשוט דס\"ל להרא\"ש והר\"ן דגם דעת התוספות בשם ר\"ח ור\"י הוא כן דאם לא כן לא אתיא לא כרש\"י ולא כתוס' ולא הוי שתקי מלהזכירם והא דנקטו התוס' בשם ר\"ח ור\"י בלשונם שור וחמור משום דקאי שם בברייתא דקידושין דף כ\"ח בשור וחמור תדע שהרי רש\"י כתב שם ז\"ל ויש משנין סוגיא זו וס\"ל דר\"נ ל\"פ אלא בפירות ולא במטלטלין כו' ולאו מילתא היא כו' וכתבו התוס' עליו שר\"ח ור\"י מקיימין פירוש זה כו' ע\"ש בד\"ה הניחא לרב ששת כו' ש\"מ דס\"ל דאפי' בשאר מטלטלין נעשו חליפין גם לר\"נ והיינו כל דבר דשייך למימר עליו שראוי קצת למלאכה ומה\"ט נמי סתם רבינו וכתב ז\"ל אבל בהמה פירש ר\"י שהוא כמו כלי וקונין בה עכ\"ל ולא כתב דוקא שור וחמור ופרה וגם לא כתב הטעם משום דעושין בהן מלאכה אלא ודאי ס\"ל דר\"י ל\"ד שור וחמור קאמר ודוק. וכתב ב\"י תמיהני על רבינו שכתב סתם פירש ר\"י בבהמה כאילו אין חולק עליו והו\"ל לכתוב דעת רש\"י עכ\"ל ואין זו תמיה כל כך דמשום דרבינו נמשך אחר דעת הרא\"ש דסתם דבריו ג\"כ כר\"י וכמ\"ש לעיל משום הכי קיצר ומ\"מ רימו הפלוגתא מדכתב פר\"י ולא כתב סתם אבל בהמה הוא כמו כלי ש\"מ דוקא ר\"י פירש כן אבל איכא מאן דפליג וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אין קונין במטבע בב\"מ דף מ\"ה איתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין וחד אמר אין מטבע נעשה חליפין אר\"פ מ\"ט דמ\"ד אין מטבע נעשה חליפין משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה ע\"כ. וכתבו התוס' ז\"ל וא\"ת ולר\"נ דאמר לקמן נעל אין כו' (וכאן תרווייהו ס\"ל דקונין במטבע אי לאו משום דצורתא עבידא דבטלה) וי\"ל דמטבע מיקרי שפיר כלי שראוי לשקול בו ועוד דראוי לתלותו בצואר בתו ע\"ש שהאריכו. ונראה דלטעמייהו אזלי התוס' דס\"ל דשור וחמור נמי נעל קרי בהו כיון דראוי למלאכה ומש\"ה ה\"ה מטבע דראוי לתלות בצואר בתו אע\"ג דלא הוי משום הכי כלי ממש. אבל לרש\"י דס\"ל דר\"נ נעל דוקא קאמר ע\"כ רב ולוי לאו כר\"נ ס\"ל וכ\"כ בהדיא שם ז\"ל מ\"ט דמ\"ד אין מטבע כו' הא ליכא למימר דאית ליה דר\"נ דאמר נעל אין דא\"כ ליפלגו בכל דבר שאינו כלי אלא ע\"כ ס\"ל דכל המטלטלין נעשים חליפין לקנות את שכנגדו ובמטבע לחודא פליגי ע\"ש. והרא\"ש כתב כדברי התוס'. וכתב ב\"י ותמיהני על רבי' שכתב סתם ולא בשאר מטלטלין שאינן כלי ולא פי' דמטבע שנפסל מיקרי כלי לדעת הרא\"ש שכ\"כ בשם ר\"ת עכ\"ל. ואני אומר דליכא תמיה כל כך דרבי' קיצר כאן וסמך אמ\"ש בסי' ר\"ג טעם הדבר משום דצורה עבידא דבטלה וגם כאן רמזה בצחות לשונו מדכתב אין קונין במטבע אע\"פ שהוא כלי ואין טעם לדבר מ\"ש במטבע שהוא כמו כלי ואין קונין בה ובבהמה כתב לפני זה דקונין בה אלא ודאי משום דמטבע יש לה צורה ודעתיה אצורתא ועבידא דבטלה וממילא מטבע שנפסלה דלא שייך הך טעמא ודאי קונין בה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ותקנה חפצך לי לאחר שלשים כו' ויש לתמוה על רבינו שכתב דין זה כאן בק\"ס ולא בקנין כסף ושטר וחזקה ומ\"ש. וע\"ק בס\"ס קצ\"ז כ\"ר ז\"ל האומר לחבירו משוך בהמה זו כו' ואם א\"ל מעכשיו כו' אפי' שעמדו באגם כו' משמע דוקא באגם שהיא רשות של שניהם הוא דקני הא בר\"ה שאינו של אחד מהם לא קני אפי' אמר מעכשיו כיון שהבהמה אינה ברשותו וכ\"ש כשהיא עדיין ברשות מוכר דלא קני לה בל' מעכשיו ומ\"ש מסודר דמהני מעכשיו אע\"ג דבכלות הל' יום הדר' סודרא למריה. שוב מצאתי מ\"ש התוספות בקידושין דף ס\"ג ובאותן דברים מתיישבין דברי רבי' דז\"ל מיהו קשה לר\"י דפי' דמעכשיו מהני אפי' נתקרע הגט א\"כ ל\"ל במשוך פרה זו מעכשיו ולאחר ל' יום להיות עומדת באגם במקום הראוי למשיכה כדקא מוקי לה ר\"י (בפרק האשה שנפלו דף פ\"ה) וי\"ל דר\"י לטעמיה דאמר בפרקין (דף ס') מעכשין לאחר שלשים יום שיורא הוי וה\"ק מעכשיו יתחילו הקידושין ולא יגמרו אלא עד לאחר ל' יום וכמו כן אמר גבי מעכשיו דמשיכה וכיון דלא קנה לגמרי צריך שיהא בשעת גמר משיכה במקום הראוי למשיכה לאפוקי בר\"ה וברשות מוכר והא דקאמר הכא אפי' נתקרע השטר מהני מעכשיו אתיא כדשמואל דאמר לעיל מעכשיו תנאה הוה ויש לדקדק לר\"י איך אנו קונין שום דבר לאחר זמן כגון שידוכין כו' ואמר הר\"ם דשמא על מנת מהני ואפי' לר\"י לא הוי שיור אלא תנאי ולכך טוב לומר על מנת מעכשיו עכ\"ל ועפ\"ר ופסקו שם רא\"ש ורי\"ף הילכתא כר\"י דמעכשיו שיורא הוי וכן כתבו התוס' ביבמות דף צ\"ג נמצא דהדין לר\"י מתחלק לג' ענינים דאם הדבר שקונה בו עדיין הוא בעין בשטר ובחזקה א\"צ אפילו מעכשיו אלא מקנה לו לאחר שלשים יום בשטר שנותן לו עכשיו ועדיין הוא ביד (הלוקח) [המוכר] בעת שיחול הקנין ואף על פי שהמקח הוא ביד המוכר דהא קונין בשטר ובחזקה ובכ��ף אף כשהוא ביד המוכר משא\"כ משיכה דבעינן שימשכנו לרשותו או לאגם שאף אם ימשכנו עתה לרשותו ויהיה גם כי בזמן הקנין ברשותו מ\"מ לא יהיה ניכר אז המשיכה דמקדמת דנא מש\"ה צ\"ל לפחות מעכשיו ושיהא עומד באגם דהוא מקום הראוי למשיכה דאז מהני ל' מעכשיו אף שהוא שיורא לקנות לאחר שלשים יום במשיכה דעשה עתה אבל אם עומדת היא אז בר\"ה או השטר שקנה בו אינו אז בעין אלא נתקרע או שקנה בק\"ס דהדרא למריה באלו אינו קונה אלא אם כן אמר מתחלה ל' ע\"מ דלא הוה אלא תנאה ולא שיורא ואז קנה בו מיד שיקוים התנאי. ובזה דברי רבינו מיושבים שבשלשה הקניינים הנזכרים בסימנים הקודמים דהיינו בכסף ושטר וחזקה לא הוצרך לכתוב ולחלק משום דשטר וחזקה מסתמא בכלות השלשים יום עדיין הם בעין ולא בעינן אפי' מעכשיו ובכסף אע\"פ שמסתמא כבר הוציא המעות ונתאכלו מ\"מ כאילו הם בעין חשיבי כמ\"ש התוס' שם בפרק הנזכר דכיון שאילו היה המקח בטל היה צריך להחזיר לו מעותיו חשבינן להו כאילו הם בעין (ומכאן תימה על מ\"ש מ\"ו בד\"מ ובהגהת ש\"ע ס\"ס קצ\"א וכבר הזכרתי לקושיא זו בסימן קצ\"א בהגהות ד\"מ ובסמ\"ע) אבל כאן דמסתמא ביום שלשים הדרא סודרא למריה לרשות הלוקח מש\"ה כ\"ר שאמר ע\"מ שתקנה כו' דאי לא אמר ע\"מ גם לשון מעכשיו ל\"מ ולכתחילה יאמר שניהן כנ\"ל. ולקמן ס\"ס קצ\"א הוצרך לדייק ולכתוב שעומדת באגם דאילו עומדת בר\"ה לא היה מהני מעכשיו כיון דאינו מקום משיכה ודוק. ועיין בתוס' פרק האשה רבה מה שכתב לענין משיכה והוא כמ\"ש אך משמע משם דאם מתחלה <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> משכה לרשותו ואח\"כ בסוף שלשים יום היא באגם דלא נקנה במעכשיו לחוד וה\"ט דאגם היא רשות השוה לשניהן למוכר ולקונה ומש\"ה דקדקו התוס' שם וכתבו דעל ידי משיכה הראשונה נעשה האגם רשותו ויש לומר דוקא כיון שהקדים נפשו להמשיך לתוכו קנה בהאגם ונעשה רשותו אבל אי לא לא ומיהו מסתימת לשון רבינו דס\"ס קצ\"ב לא משמע הכי. ואיך שיהיה צ\"ע דהרא\"ש בנדרים סוף פ' השותפין כתב ז\"ל דמילתא דפשיטא היא המקנה לחבירו שיקנה אחר שלשים יום צריך שיאמר מעכשיו ולאחר ל' יום אבל אם אמר לאחר שלשים ולא אמר מעכשיו לא קני דלבתר שלשים יום כבר הדרא סודרא למריה ע\"כ ולא הזכיר שם על מנת משמע דס\"ל דמעכשיו לחוד קניא ובפרק האומר פסק הוא עצמו כר\"י דמעכשיו שיורא הוי כנ\"ל וי\"ל דה\"ק דאילתא דפשיטא היא אליבא דכ\"ע דלכל הפחות מעכשיו צ\"ל מה שאין כן עלמנת דאצ\"לכ\"א לר\"י לחוד וק\"ל ועיין עוד מזה סי' ר\"ו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ובשאלת קרקע י\"א שאין מועיל כו' בפ\"ק דקידושין מייתי עובדא דר\"ג שאמר עישור שאני עתיד למוד נתון לרבי יהושע ומקומו מושכר לו וע\"ש בתוספות ובפרק קמא דמציעא מייתי נמי האי עובדא דר\"ג וכתבו שם התוס' וז\"ל אמאי קבלו שכר הו\"ל להשאיל להם או להשכיר בחליפין וי\"ל דשאלה ושכירות אינן נקנין בחליפין וכתב ב\"י ותמיהני על רבינו שכתב דבשאלת קרקע י\"א שאינן נקנין בחליפין ובשכירות קרקע כתב סתם דקנה בחליפין ולא כתב י\"א והתוס' כתבו כן אשאלה ושכירות ע\"כ. ונראה דלק\"מ דרבינו נמשך אחר דברי הרא\"ש אביו דכתב שם בפ\"ק אקושיא זו ז\"ל מדלא השאיל להם מקום היה נראה דאין שאלת קרקע נקנה בחליפין אבל אין נ\"ל לדקדק מכאן דאכתי תקשה אמאי לא נתן להם קרקע בחליפין עד זמן ידוע אלא הא דפריך וכי לא היה להם סודר להקנות בחליפין היינו למצוא תקנה שלא יהא צריך להקנות להם קרקע אבל כיון שצריך להקנות להם קרקע י��תר קל ליתן פרוטה לשכר מקנין חליפין עכ\"ל הרי שלא כתב כי אם אשאלה שהיה נראה לומר דל\"מ בה חליפין ולא הזכיר גם כן שכירות וה\"ט דבשכירות פשוט להרא\"ש דאין לדקדק משם דל\"מ בה חליפין בשכירות מטעם דבחליפין היו צריכים לעשות תרתי הקנאת סודר עתה ונתינת שכירות לבסוף ויותר קל ליתן פרוטה עכשיו לחוד ועוד דשמא האי ונתקבלו שכר זה מזה דקתני סיפא ר\"ל לאחר זמן מה שאין כן בחליפין דשאלה יש לדקדק דהוה ליה לעשות דלא היו צריכין ליתן אפי' פרוטה כלל וגם ע\"ז מסיק הרא\"ש דהיה ניחא וקל ליתן פרוטה מלהקנות ע\"י חליפין קרקע ומשה\"נ לא כ\"ר הי\"א כ\"א אשאלה אבל בשכירות מסתבר ליה פשוט דמהני ביה חליפין כיון דמ\"מ שכירות ליומיה ממכר הוא ומהני ביה ג\"כ קנין כסף שטר וחזקה וכמש\"ר לפני זה ובס\"ס קצ\"ב וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ובהגביה רבו אותו כתב כו' בר\"פ ב' דמכירה כ\"כ: ומש\"ר ואיני יודע למה כו' ע\"ש בהמ\"מ [והביאו הב\"ח]: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמ\"ה שגמל וחמור כו' וברכיבה שרוכב עליה כו' בגמרא הדברים מסודרים בהיפוך וריש דברי רבי' יוצאים מסוף הדברים ועיקרא דהאי מילתא בב\"מ דף ח' ט' מתניתין היו שנים רוכבין על גבי בהמה או א' רוכב וא' מנהיג זה אומר כולה שלי וכו' ויחלוקו ובגמ' אמר רב יהודא שמעית מיניה דמר שמואל תרתי רכוב ומנהיג א' קני וא' לא קני ולא ידענא הי מינייהו ואסיקנא דרכוב לחודיה הוא דאמר ל\"ק ומפרש למתני' דקתני היה א' רוכב כו' רוכב ומנהיג ברגליו ואמריני תו התם ת\"ש ב' שהיו מושכין בגמל ומנהיגים בחמור או שהיה א' מושך ואחד מנהיג במדה זאת קנו ר\"י אומר לעולם ל\"ק עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור מדקתני מושך ומנהיג ש\"מ רכוב לחודיה ל\"ק ה\"ה דאפי' רכוב נמי קני ולאפוקי מדר\"י דאמר עד שתהא כו' קמ\"ל דאפי' איפכא נמי קני ת\"ה ליערבינהו וליתנינהו שנים שהיו מושכין ומנהיגין בין בגמל בין בחמור איכא חד צד דל\"ק א\"ד משיכה בחמור וא\"ד הנהגה בגמל ע\"כ וברי\"ף השמיט הך שמעתא כולה ולא כתב אלא סתם משנתינו וכ' ר\"ן משמע דס\"ל דרכוב לחוד קני ובמקום מנהיג יחלוקו כסתם משנה וממילא משמע נמי דלא שני ליה להרי\"ף בין הנהגה למשיכה ושניהן קונין בין בגמל בין בחמור כסתם מתני' דהכא וכפ\"ק דקידושין דקתני משיכה והנהגה בבהמה סתם ולא חילק בין בהמה לבהמה אבל הרא\"ש הביא כל הך סוגיא וכתב ז\"ל וחזינן בגמ' דשמואל סבר רכוב לחודא לא קני ולא אשכחינן מאן דפליג עליה וכל מאי דפריך ליה שני הילכך מסתברא דהלכתא כוותיה וא\"כ מתניתין דקתני רכוב קני מיירי ברכוב ומנהיג ברגליו וזה לא איצטריכא מתני' לאשמועינן דקני כו' אלא רישא איצטריך כו' ואין הבהמה נקנית אלא כדרך שרגילין בהנהגתה הגמל במשיכה כו' אבל איפכא איכא חד דלא קני כו' אע\"ג דסוגיא אליבא דמ\"ד רכוב קני אבל למ\"ד רכוב לא קני לא איצטריך למימר ואפשר קני משיכה בין בגמל בין בחמור (וזהו דעת הרמ\"ה וכ\"כ ב\"י ועמ\"ש עוד בסמוך) מ\"מ סברת התלמוד אמת היא דאין בהמה נקנית אלא כמו שרגילין בהנהגתה עכ\"ל ונראה דמש\"ה כ\"ר איפכא וכ' תחילה דין קנין חמור וגמל דלא קנו בהו תרווייהו ואח\"כ כתב הדין דרכיבה אינה קונה ללמדנו דדין קנין חמור וגמל אינו תלוי בדין רכיבה אי קני או לא וכמ\"ש וק\"ל. וברמב\"ם פי\"ז דגזילה כ' ז\"ל היה א' רוכב ואחד אוחז במוסירה הרוכב קנה הבהמה כו' ובפ\"ב דמכירה כתב כיצד קונין הבהמה במשיכה אצ\"ל אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה וכבר היה אפשר לומר דהאי והלכה שכתב הרמב\"ם היינו ע\"י שהנהיגה ברגליו אבל הר\"ן והמ\"מ כתבו דמדסתם בפ' י\"ז דגזילה משמע דס\"ל דרכוב לחוד קני ובזה דברי רבינו מבוארים שמ\"ש וברכיבה כו' אינו קונה היינו מימרא דשמואל ומ\"ש שהרמב\"ם כתב שרכיבה לחודא קני היינו מדסתם בפי\"ז דגזילה וכדעת הר\"ן והמ\"מ ומ\"ש וכן דעת הרי\"ף כו' כלומר שגם הרי\"ף השמיט הכל ולא העתיק אלא סתם מתני' ומ\"ש בשם הרמ\"ה בההוא דגמל וחמור אפשר משום דס\"ל בהא כרי\"ף דכיון דמתני' דמציעא וקידושין סתמא קתני הנהגה ומשיכה משמע דלא שנא בין בהמה לבהמה ומ\"מ בגוף הלכה דרכוב לחוד אי קני אי לא משמע דלא פליג הרמ\"ה אהרא\"ש וס\"ל שאע\"פ דמתניתין סתמא קתני רכוב קני כיון דשמואל מפרש לה במנהיג ברגליו וליכא מאן דפליג עליה הכי קיי\"ל ודעת הרמב\"ם בהאי דינא דגמל וחמור היא דעת שלישית וכמ\"ש בפי\"ז דהלכות גזילה והביא הב\"י והד\"מ בעמוד ע\"ש: אבל גמל בהנהגה כו' איכא חד מינייהו כו' ונראה דאם קנה חד לוקח מחד מוכר גמל בהנהגה וחמור במשיכה היה אחד קונה (ממנה) [ממ\"נ] ועמ\"ש לקמן סי' ר' ס\"ח בכליו של מוכר ברשות לוקח וכליו של לוקח ברשות מוכר ומהתימה שלא חילק כאן ג\"כ בהכי ודוחק לומר ולחלק דדוקא שם דא' מהן הוא בחצירו של לוקח ומוחזק בו ואפשר דמשום דהתם הרמ\"ה כתב כן וכאן לא ס\"ל להרמ\"ה זה דלדידיה שניהם קונים בשניהן כמש\"ר בשמו לא רצה רבינו לכתבו כאן אבל באמת לפי מאי דס\"ל לרבינו כאן שייך האי דינא דהתם נמי הכא וע\"ל ר\"ס ש\"ץ דכ\"ר ז\"ל ואפילו הזיק לאחד בר\"ה וברשות ניזק דינא הכי ואינו יכול לומר תתחייב ממ\"נ כו' עד אלא הולכים בשניהם להקל ועכ\"ל התם אין שייך לומר ה\"ט וצ\"ע ועמ\"ש שם בישובו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם א' רוכב על החמור כו' שם ת\"ש א' רכוב חמור כו' [עב\"ח שהביא ל' הגמ'] וכתבו התוס' אי גרסי' א\"ה ה\"פ כו' (כמו שהעתקתי לשונו בדרישה סוף סעיף שאחר זה) אבל אי מיירי במנהיג ברגליו ליקני נמי מסירה במשיכת הבהמה אי אמרי' משוך בהמה זו וקני כלים שעליה קני דלקמן מיבעיא כו' לפשוט מהכא דלא מהני ע\"כ וכתבו עוד והשאר ל\"ק לא זה כו' אפי' אי אמרינן משוך בהמה וקני כלים קני הכא כיון דתפיס במוסירה ל\"ק רכוב נמי ל\"ק כו' ע\"ש וברש\"י ציין וכ' ז\"ל ונקנה נמי רכוב במוסירה שבראש החמור שהוא תכשיט החמור וכחמור דמי ע\"כ משמע דהוא לא גרס אי הכי אלא בין מיירי ברכוב ומנהיג ברגליו בין מיירי ברכוב לחודא פריך שיקנה הרכוב לפחות במוסירה שבראשו ורבינו לקמן ס\"ס ר\"ב פסק דאפילו משך בהמה לקנות בהמה וכלים ל\"ק הכלים וא\"כ הא דס\"ל הכי דהרוכב קני בית פגיה לכאורה נראה דהוא מטעמו דרש\"י דכיון שהוא תכשיט של חמור וכחמור דמי הא לא\"ה לא היה קונה מידי ולפ\"ז מוכח שרבינו ג\"כ לא גרס א\"ה כו' אבל היותר נראה שרבינו כ\"כ לקמן ע\"פ שינויא דרב אשי דפי' הברייתא דגם התופס לא קני אלא מה שבידו ולפ\"ז לא נצטרך לומר שמה שבראש הבהמה קני מפני שהוא תכשיט שלו אלא כיון שהוא בראש הבהמה והוא מנהיג הרי הוא כאילו ביד הרוכב ולפ\"ז י\"ל דגם רבינו גרס בגמרא א\"ה ופירשו כדפירשו התוס' וק\"ל. ועיין בב\"י שכתב אשינויא דר\"א הנ\"ל ז\"ל ולכאורה משמע דלא הוצרכו ליישב הברייתא כך אלא למ\"ד רכוב קני אבל למ\"ד רכוב לא קני כו' עכ\"ל ודברי ב\"י בזה תמוהין ואין להם הבנה שמבואר לכל מעיין שכתב היפוך הענין ונראה דט\"ס הוא וצ\"ל מהופך ובמקום להרא\"ש צ\"ל להרמב\"ם וכצ\"ל אלא למ\"ד רכוב ל\"ק אבל למ\"ד רכוב קני כו' והשתא לפוסקים דס\"ל דרכוב ל\"ק ניחא כו' אבל להרמב\"ם שפוסק דרכוב קני קשה כו' ותי' שצ\"ל דהרמב\"ם לא גרס בגמרא א\"ה וס\"ל הקושיא ותירוצא לכ\"ע נאמרו וכבר כתבתי שכן דעת רש\"י ודוק ומ\"מ אני אומר דאין להוכיח מכח קושיית ב\"י זו שגרס הרמב\"ם כן די\"ל דלהמקשן היה פשוט דקונה ג\"כ פגיה משום דהוא בטל אגב החמור אלא דס\"ד דהתופס במוסירה קנהו כולו וע\"ז מקשה דמסתברא לומר דהרוכב יקנה בו החצי וכדמסיק ומשני רב אשי דגם התופס לא קני אלא מה שבידו ומש\"ה ל\"ק גם הרוכב אלא פגיה משום דמאן קמגבה ליה וק\"ל (א\"ה מתיבת וכן עד תיבת הוא נ\"ל למחוק)(וכן מדברי ר\"י ומדברי רשב\"ם שהזכיר רבינו בפ' הספינה משמע להדיא דכ\"ש נמי הוא דבהני בבי קפידא הוא): "
+                ],
+                [
+                    " ומסירה ג\"כ קונה כו' עד ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל המשנה בקידושין דף כ\"ה בהמה גסה נקנית במסירה בהמה דקה בהגבהה דברי ר\"מ ור\"א וחכ\"א בהמה דקה נקנית במשיכה ובגמ' דרש רב בקמחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה אשכחינהו שמואל לתלמידי דרב א\"ל מי אמר רב בהמה גסה נקנית במשיכה והא אנן תנן במסירה ורב נמי במסירה אמר הדר ביה רב מההיא הוא דאמר כי האי תנא דתניא וחכ\"א זו וזו נקנית במשיכה ור\"ש אמר זו וזו בהגבהה עכ\"ל הגמרא ופסק רי\"ף ורא\"ש כרב דס\"ל כחכמים דזו וזו במשיכה ופירש\"י במסירה בעלים מוסרים אותו ללוקח באפסר או בשערה כדתניא לעיל כיצד במסירה כו' אבל במשיכה לא מיקניא דאין דרכה בכך להוליכה לפניו ע\"כ וכפירוש ר\"ת וריב\"א דמסירה כיון שהיא מיד ליד עדיפא ממשיכה ולדידהו מתני' דקתני בהמה גסה נקנית במסירה ר\"ל במסירה דוקא ורב וחכמים דברייתא דס\"ל בהמה גסה במשיכה ר\"ל אף במשיכה וכ\"ש במסירה ור\"י הקשה שם על פי' רש\"י ופי' הוא דמסירה אינה מיד ליד אלא אוחז בשליף הבהמה או בשערה במצות המוכר ומשיכה עדיפא ממסירה וכן דעת ר\"ן פ\"ק דקידושין ורשב\"ם פ' הספינה דף ע\"ו ולדידהו מתני' דקתני בהמה גסה נקנית במסירה היינו אף במסירה וכ\"ש במשיכה ורב וחכמים דברייתא ס\"ל זו וזו במשיכה דוקא ולא במסירה וכתב הרמב\"ן בריש הספינה שכן דעת רי\"ף ור\"י הלוי דמשיכה עדיפא ממסירה וכן הסכים הוא ז\"ל וכן דעת רב האי וכן דעת הרא\"ש פ\"ק דקידושין ובפ\"ק דספינה כתב שכדברי הר\"י הלוי הנ\"ל עיקר מבואר מזה דלפי מאי דקיי\"ל הלכתא כרב וחכמים דברייתא אין מסירה קונה כלל לדעת התוס' והרא\"ש וכל הני רבוותא וכל זה הביא הב\"י וכ' עליו ז\"ל וא\"כ התימה על רבי' שכ' ומסירה ג\"כ קונה בבהמה כאילו אין (זו) חולק בזה וממ\"ש נתבאר דליתא לדעת הפוסקים ולא לדעת המפרשים זולתי לדעת רש\"י ור\"ת ולא עוד אלא שכ\"ר ולזה הסכים א\"א הרא\"ש והוא לא הסכים בכך מעולם ע\"כ תוכן דברי ב\"י והנה <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> דקשיא ליה אמש\"ר ולזה הסכים א\"א הרא\"ש בזה י\"ל אף לפי שיטת ב\"י כמ\"ש בפרישה ע\"ש וכן תירץ בד\"מ אך עדיין ראוי לתת לב על תמיהתו הראשונה שהיא גדולה ועצומה על רבינו שיהיו דבריו סותרין לדברי הרא\"ש ותוס' ורוב הפוסקים ועוד אני מוסיף בתמיה דדברי רבי' גם כרש\"י ור\"ת ליתנהו שהרי כתב ומסירה ג\"כ קונה מבואר מל' ג\"כ דס\"ל דמשיכה עדיף ממסירה וזהו דלא כדעת רש\"י ור\"ת ועוד דהא הוא בעצמו כ' בסמוך שהרא\"ש הסכים לדעת הי\"א דלא בעינן מסירה מיד ליד והיינו דלא כרש\"י ור\"ת דאמרי מסירה עדיפא מטעם דמסירה בעינן מיד ליד ובזה תמה עליו מ\"ו ר\"מ ז\"ל בד\"מ וא\"ל דדעת רבינו כדעת ראבי\"ה שכתבו הג\"מ פ\"ב דמכירה בשמו דהיא לא פסק כרב וחכמים דברייתא אלא כסתם מתני' דבהמה גסה נקנית במסירה דאם כן הוי ליה לרבינו לחלק בין גסה לדקה וב\"י כתב שמקום הטעות לרבינו הוא מדברי הרא\"ש דפרק הספינה עיין שם וכתב דיש לדחותו שאין לו ראיה מדבריו התם ואני אומר דודאי אי אהאי דפרק הספינה לחוד סמך רבינו לכתוב כן הוה להב\"י מקום לדחותו אבל יש לסעוד ולקמוך דברי רבי' משיטת התלמוד מכמה מקומות וגם דברי הרא\"ש ותוס' מטין כן ואין לזוז מדברי רבינו דנהירין ליה שבילי דתלמוד וכל דבריו מיוסדין ונמשכין ע\"פ התוס' והרא\"ש אביו וס\"ל דלא תליא הא בהא כמו שסבר ב\"י אלא ס\"ל דאפילו מאן דפסק כרב וחכמים דברייתא דזו וזו במשיכה וגם ס\"ל משיכה עדיפא ממסירה מ\"מ מסירה קונה והיינו במקום דלא שייכא משיכה. ומעתה אתחיל ואכתוב ראיות מהגמ' בד' מקומות. האחת הוא שיטת הגמרא בב\"מ דף ח' א\"ר חלבו א\"ר הונא מוסירה מחבירו קונה במציאה כו' ע\"ש. המקום הב' הא דאמרי' בקידושין דף כ\"ו על הא דאמר שמואל מכר לו י' שדות בי' מדינות כו' אמר רב אחא בריה דרב איקא תדע שאילו מסר לו י' בהמות באפסר א' ואמר ליה קני מי ל\"ק ע\"ש משמע מכל זה דמסירה קונה בבהמה וכבר הביא ר' ירוחם גמרא זו לפסק הלכה כמ\"ש בסמוך. המקום הג' ברייתא שהביא סתמא דתלמודא בקידושין דף כ\"ב ז\"ל כיצד במסירה כו' ע\"ש ומדסיפא דברייתא שם הלכתא היא שכל הפוסקים פסקו כוותה גם רישא הלכתא היא. המקום הד' דאמרו אביי ורבא בב\"ב דף ע\"ו מסירה קני בר\"ה ובחצר שאינה של שניהן כו' ואי סלקא דעתך דרב וחכמים דברייתא זו וזו במשיכה דוקא קאמרי אפי' במקום דלא שייך משיכה כגון בר\"ה יתחייב למשכה מר\"ה לרשות שלו וא\"כ קשיא הלכתא אהלכתא דקיי\"ל כאביי ורבא וקיי\"ל כרב ולרבי' אינו נראה לחלק בין בהמה לספינה ולומר דאביי ורבא דוקא בספינה איירי דב\"ח וספינה שווים כמ\"ש סי' קצ\"ח (ושוב מצאתי שהנ\"י כ' בר\"פ הספינה דיש לחלק בין ספינה לבהמה ע\"ש וכ\"כ ג\"כ הר\"ן פ\"ק דקידושין ע\"ש וזהו כדברי ב\"י אבל רבי' ס\"ל כאינך גאונים דלא ס\"ל הכי וכמ\"ש ועיין ד\"מ מ\"ש עוד מזה) וגם מעיני ב\"י לא נעלמו רוב ראיות הנ\"ל אלא שכתב שהן דלא כהלכתא ואליבא דמ\"ד דס\"ל דמסירה קונה בבהמה וזהו נראה לרבי' דוחק גדול דהא רבא וסתם גמרא קא\"ל בפ\"ק דב\"מ בלי חולק לכ\"נ לרבי' דבמקום דלא שייכא משיכה כגון בר\"ה ובחצר שאינה של שניהם ודאי מסירה קני אפי' בבהמה וכסתם מימרא דאביי ורבא ולא בעי למשכה מרשותו והא דרב וחכמים דברייתא מיירי באתרא דשייכא משיכה כגון בסימטא ובחצר של שניהם דהתם ודאי כיון דאפשר במשיכה ל\"מ בה מסירה דמשיכה עדיפא ממסירה ומשום דבמתני' דהתם קתני סתם בהמה גסה במסירה ופי' ע\"כ אף במסירה (דהא משיכה עדיפא) ור\"ל בין בר\"ה בין בסימטא לכן בא רב ודרש בהמה גסה נקנית במשיכה כלומר במקום דשייכא משיכה דהיינו בסימטא דוקא קונה ולא מסירה וס\"ל כחכמים דברייתא ולא איצטריך רב לפרושי הא מילתא משום דפשוט ליה דמשיכה לא שייכא בר\"ה ולא איירי אלא במקום דשייכא משיכה וא\"ת הא בהדיא כתבו התוספות שם וברא\"ש פרק הספינה ז\"ל ומה שהקשה (ר\"ל ר\"ת) מההיא דקידושין דלישני כאן בר\"ה כאן בסימטא לא ק\"מ למאי דפרישית דכל היכא דתני מסירה כ\"ש משיכה וכי קתני משיכה דוקא ולא מסירה דלא הו\"ל לרב למנקט האי לישנא בהמה גסה נקנית במשיכה דמשמע למעוטי מסירה ואי בא לאשמועינן דמסירה ל\"ק בסימטא לימא הכי בהדיא מסירה קונה בר\"ה ולא בסימטא כדקאמר אביי ולא לימא דבהמה גסה נקנית במשיכה דמשמע דאתי' לאפלוגי אמתניתין עכ\"ל משמע בהדיא דס\"ל לתוס' ורא\"ש דרב אר\"ה נמי קאמר משיכה דוקא דאי אסימטא הול\"ל מסירה בסימטא ל\"ק י\"ל דודאי כי באנו לומר דרב לא לא פליג אמתני' אלא לפרושי בא או למימר דינא באפי נפשיה קאתי דבסימטא משיכה דוקא קניא ולא מסירה אז קשיא ודאי כיון דהא דמשיכה קניא הוא מילתא דפשיטא ועיקר החידוש דמסירה ל\"ק הול\"ל החידוש ההוא וכמימרא דאביי ורבא אבל אי רב לאפלוגי על מתניתין בא ל\"ק דהול\"ל מסירה בר\"ה ולא בסימטא דהא עיקרו דרב לאו לאורויי דינא או לפרושי מילתא הוא דאתא אלא לאפלוגי אתנא דמתני' קאתי ומש\"ה צריך למנקט לישנא דמשתמע לפלוגתא דהיינו היפוך מה דתנא במתני' דמתניתין קתני במסירה וקאמר הוא בהמה גסה במשיכה ולא במסירה ואילו הוה אמר בהמה גסה בר\"ה במסירה ולא בסימטא לא הוה משמע מיניה דפליג אמתני' אלא היינו אומרים דלפרושי מתני' קאתי. והכי דייקא ל' הרא\"ש שסיים וכתב ולא לימא דבהמה גסה נקנית במשיכה דמשמע דאתא לאפלוגי אמתניתין ולא כתב דמשמע אפילו בר\"ה אלא לאו ש\"מ דלא קשיא הך קושיא אלא כשאמרינן דרב בא לפרש או לאורויי דינא אבל אי לאפלוגי קאתי א\"צ לפרושי מילתא וכדמצינו כמה וכמה פלוגתות דפליגי חד אחבריה ולא ביארו אופן הפלוגתא דמשום דאינהו הוי ידעי שפיר במאי פליגי סתמו הדברים בקיצור. עוד תדע דע\"כ הך קושיא לאו קושיא אלימתא היא שהרי כתב שם הרא\"ש ז\"ל וא\"ת והא דקתני בברייתא לעיל דספינה נקנית במשיכה משום דאיירי בסימטא אף על גב דגם במסירה נקנית (פי' בר\"ה) היינו כדי להשמיענו דמסירה דאותיות לאו מסירה ממש היא דהא אין מסירה קונה בסימטא עכ\"ל ואי הקושיא אלימתא אכתי קשיא ליתני ספינה אפילו בר\"ה ובמסירה דאותיות במשיכה ובסימטא והשתא ידעינן שפיר דמסירה דאותיות לאו מסירה ממש היא אלא ש\"מ דבדיחוי בעלמא ותירוצא כל דהו דחינן ליה להאי פירכא דכל היכא דלא בא לאורויי דינא דמסירה לחוד דלא קשיא ליתני מסירה קני ה\"ה נמי הכא כיון דרב לאו לאורויי דינא קא אתי ל\"ק ליתני מסירה קונה בר\"ה ולא בסימטא וכל זה פשוט בעיני ולא כתבתי אלא להוציא מלב התלמידים הנמשכין אחר דברי הרב ב\"י ומשמע להו פשטא דלישנא דרא\"ש דלא כרבי' ואני אומר דאדרבה מתחלת דברי תוספות ורא\"ש משמע כשיטת רבינו שהרי כתבו ז\"ל דלא משתמוט בשום מקום בתלמוד להזכיר מסירה במטלטלים אלא בספינה ובבעלי חיים משום דמסירה דידהו הוי משיכה כו' הרי לך דס\"ל דבהמה כספינה דמיא דא\"ל לאו להלכתא קאמרי אלא למ\"ד דס\"ל הכי קאמרי דודאי בדברי התוס' היה אפשר למדחק ולמימר הכי אבל הרא\"ש שכל דבריו פסקי הלכה הן לא היה לו לתת מקום לטעות ולפחות הו\"ל למיכתב בסוף דבריו דמסירה ל\"ק אלא בספינה אלא לאו ש\"מ כדכתיבנא. ומ\"ש ב\"י ז\"ל וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף והרא\"ש (דל\"מ מסירה בבהמה) מדהשמיטו הברייתא דמיתניא גבי עבד כנעני בפ\"ק דקידושין דכיצד במסירה אחזה בטלפה ע\"כ אומר אני אדרבה ממקום שבא יש סיוע מדברי הרא\"ש לשיטת רבינו דז\"ל הרא\"ש בפ\"ק דקידושין בהמה גסה נקנית במסירה כו' בפרק הספינה כתבתי דין מסירה אי בעינן שימסור המוכר ללוקח מיד ליד או שיאחז בה הלוקח במצות המוכר גם כתבתי שם הא דקתני בהמה במסירה היינו אף במסירה וכ\"ש במשיכה עכ\"ל ואח\"כ כתב מימרא דרב עד הוא דאמר כהאי תנא וחכ\"א זו וזו במשיכה וכן הלכתא ע\"ש הנה אי ס\"ד דס\"ל לרא\"ש דמסירה בבהמה ל\"מ [לא הו\"ל למיכתב כלל מתני' דמסירה קונה] בבהמה או לפחות הו\"ל למיכתב האי ובפ' הספי��ה כתבתי כו' וגם שם כו' אחר מימרא דרב דזו וזו במשיכה ואסיקנא דהלכתא כוותיה דאז היה משמע דרב משיכה ולא מסירה קאמר ומדכתב הרא\"ש דבריו על מתני' ש\"מ דס\"ל דמסירה מהני בבהמה ומה שלא הביא הברייתא דאחזה בטלפה לקנות דהרי הראה לנו בדבריו שמקומה בפ' הספינה כ' שם בפר' הספינה וא\"ל דלא כתב התם להלכתא אלא לכתוב עליה דברי ריב\"ם דהא דברי ריב\"ם שייכין כמו כן במסירת ספינה והו\"ל לרא\"ש לכתוב דבריו אמה דאמרינן התם ספינה במסירה פירש ריב\"ם דלא מיקרי מסירה כו' ועוד שהרי אחר שסיים הך שקלא וטריא דדברי ריב\"ם כ' סיום הברייתא אחזה בשערה כו' קנאה כיצד במשיכה כו' ואס\"ד דס\"ל דל\"מ מסירה בבהמה לא הו\"ל להעתיק הברייתא אלא מכיצד במשיכה ואילך כנ\"ל לדעת רבי' והוא נכון. שוב מצאתי בקיצור פסקי הרא\"ש בפ' הספינה שכתב שם ברייתא זו דכיצד במשיכה וכתב אח\"כ גם רישא וז\"ל ומסירה היה משאחזה ברגליה או באוכף או במשוי שעליה במצות המוכר אפילו לא מסרו מידו לידו עכ\"ל ומ\"ש אחר הך בבא הנ\"ל ז\"ל אבל דבר שנקנה במשיכה אינה נקנית במסירה מיירי במטלטלין אבל לא בבהמה ומה שקיצר הוא משים דלא בא התם אלא לאפוקי ממ\"ד דהכא דאמרי' במשיכה הוה כ\"ש במסירה וסמך אמ\"ש בתחילה מהו מיקרי מסירה בבהמה ואף על פי (שבדמ\"ה) [שהרא\"ש] בקידושין פסק סתם בהמה גסה נקנית במשיכה ולא במסירה פי' נמי היכא דשייך משיכה דהיינו בסימטא ולפי שלא בא התם אלא לפסוק הלכתא כרב דאמר במשיכה ע\"פ פי' ר\"י דפי' בסימטא במשיכה דוקא ולאפוקי מרש\"י ור\"ת דס\"ל דכ\"ש במסירה ולכן כתב סתם בהמה במשיכה ולא במסירה ודברי רשב\"ם פ' הספינה משמעין ג\"כ כמ\"ש ודוק. ועוד ראיה גדולה דס\"ל לתוס' הכי ממ\"ש בפ\"ק דמציעא דף ט' בד\"ה וניקני כו' ז\"ל אי גרסי' א\"ה ה\"פ אא\"ב בשאין מנהיג ברגליו ורכוב קני הבהמה משום דתפיס בהו א\"ש דל\"ק מוסירה דבמטלטלין לא שייך קנין של תפיסה אלא או בהגבהה או במשיכה אבל אי מיירי במנהיג ברגליו קני נמי מוסירה במשיכת הבהמה כו' משמע להדיא דדוקא במטלטלין בעינן הגבהה או משיכה אבל לבהמה מהני נמי מסירה ודברי תוס' אלו הביא המרדכי שם לפסק הלכה ע\"ש ר\"ס תכ\"ג וגם בקיצור פסקי התוס' פ' הזהב סי' ל\"ד כ' ז\"ל בהמה גסה נקנית במשיכה ואפי' במסירה ע\"כ ועוד בסי' ל\"ג מסירה לא שייך במטלטלים אלא בבהמה או בספינה הרי זכינו לסייע לדברי רבי' ולאמת אותם ועיין עוד בד\"מ ובהגהותיו ושם כתבתי שרוב הפוסקים ס\"ל כרבי' ולא כמ\"ש ב\"י שלית מאן דס\"ל כרבי' ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והא דמסירה קונה כו' ז\"ל ב\"י ג\"ז שם ספינה נקנית במסירה דברי ר' וחכ\"א עד שימשכנה כו' ופסקו רי\"ף ורא\"ש הלכה כרבנן שהרי פסקו הלכתא כשמואל דאמר עד שימשוך כולה אלמא משיכה קניא עכ\"ל ודברוו תמוהין דמה ענין דשמואל לענין דר' ורבנן ועוד מאי זה שסיים אלמא משיכה קונה וכי רבי ורבנן בהכי הוא דפליגי והלא לכ\"ע משיכה קניא (אמר המגיה מתיבת ואין לתרץ עד תיבת כולה לא הבנתי איך שייך כאן)(ואין לתרץ דה\"ק אינו קונה אלא במשיכה ה\"ק מנ\"ל הא דאף דמסירה קונה ואמר שמואל דאי בעי לקנות במשיכה בעי שימשכנה כולה) ולקמן בסי' קצ\"ח כ' סתם וידוע דהלכה כרבנן עכ\"ל וזהו נכון: ואם עומדת ברשות המוכר ז\"ל הגמרא ואם ברשות בעלים היא ל\"ק עד שישכור כו' ופר\"ש היכא דרשות מוכר היא לית ליה תקנה לא במשיכה ולא במסירה עד שישכור את מקומה ע\"כ ונראה דהאי לית ליה תקנה שכתב רשב\"ם ר\"ל כשאינו רוצה להוציאה מהבית לית ליה תקנה לקנות במסירה או ��משיכה כ\"א שישכור אבל ודאי אם רוצה למשכה מרשות המוכר לסימטא פשיטא דמהני ופשוט הוא וכן משמע ל' רבי' ותוס' הקשו שם ארשב\"ם וכתבו שם ז\"ל ונראה לרשב\"א לפרש דרשות בעלים לאו רשות מוכר קאמר אלא כלומר אי רשות שיש לה בעלים היא כמו חצר שאינה של שניהם וכן פי' ר\"י עכ\"ל וכן כתב רמב\"ן בחידושיו ולא ידעתי למה תפס רבינו פי' רשב\"ם וע\"ע בפרישה: וא\"ל משוך וקני ושני ממשיכה למסירה כך גיר' רוב הספרים הישנים של קלף והיא עיקר וכבר פירשתיה בפרישה ובטורים של דפוס ב\"י איתא הגירסא וא\"ל משוך וקני או שני ממשיכה כו' וכן הגירסא בטורים דפוס תורגמא ולפי הגי' ההיא נראה לפרש דמ\"ש הרמ\"ה דוקא היכא דשני לגריעותא נמשך עם מ\"ש אח\"כ וא\"ל משוך וקני וכאילו כ' דוקא דא\"ל משוך וקני ושני לגריעותא דלא משכיה אלא עשה בו תורת מסירה ואח\"כ אמר או שני ממשיכה למסירה כלומר או קא\"ל קני בתורת מסירה והלך הוא ומשכה וממשיכה למסירה דקאמר ל\"ד אלא כלומר דשני ממסירה למשיכה ונראה דגירסא זו ע\"פ פירוש זה היה להחכם מהר\"י קאר\"ו ז\"ל ולפיכך כ' ז\"ל דעת הרמ\"ה דמסירה ומשיכה שוים הן כו' עד ה\"נ קנה עכ\"ל נראה שכ\"כ לפי שהוקשה לו לפי גירסתו זו למה ס\"ל להרמ\"ה דכי שני ממסירה למשיכה ל\"ק הא משיכה עדיפא ממסירה ושינוי למעליותא הוא ולדעת הרמ\"ה שינוי למעליותא קני וליישב זה כ' דדעת הרמ\"ה דשניהן שוות שהרי כ\"א קונה ברשות מיוחד ובמקום מיוחד ובמקום דשייכא משיכה ל\"ק מסירה וה\"ה להיפך נמצא שאין קנין אחד עדיף מחבירו אלא שהמקומות גורמים ולהכי כי אמר מוכר שיקנה בר\"ה במשיכה הרי עילוי קא מעלה למשיכה שתקנה אפילו בר\"ה וכי שני ליה ממאי דקפיד ליה ועשה בה תורת מסירה שינוי לגריעותא מיקרי וה\"ה להיפוך מיהו כי שני להגבהה לא מיקרי שינוי לגריעותא כיון דקניא בכ\"מ אין אמירתו של מוכר שאמר לקנות בקנין אחר מגרע כח קנין הגבהה כנ\"ל לדעת ב\"י אבל בחנם דחק עצמו לפרש כן דעיקר הגירסא היא ושני כו' וכמ\"ש בפרישה ואפילו לפי גירסא זו אינו מוכרח לומר בשביל כן דס\"ל להרמ\"ה דמשיכה ומסירה שוות הן דכי נמי ס\"ל דמשיכה עדיפא אפ\"ה כיון דקיי\"ל דמאמר המוכר הוה קפידא כי א\"ל שיקנה אותו במסירה איכא למימר שהקפיד שלא יקנה בסימטא במקום דשייכא משיכה אע\"ג דקיימא בסימטא אלא דוקא בר\"ה או בחצר שאינה של שניהם במקום שקונים ע\"י מסירה אבל בהגבהה דקני בכל מקום ודאי לא קפיד ואפשר עוד לומר שגם גי' ספר ב\"י היה כגירסת ספרים שלנו ואפ\"ה פי' שדעת הרמ\"ה דמשיכה ומסירה שוות הן משום דקשיא היה לו הא דסיים וכתב אבל אי שני ליה לקנין חשוב כגון להגבהה כו' ולא כתב כגון ממסירה למשיכה ש\"מ דלא סבירא ליה לרמ\"ה דמשיכה עדיפא אבל גם מזה אין ראיה וכמ\"ש בפרישה וכן עיקר ודוק. ולכאורה היה נראה דלא מיקרי קפידא אלא דוקא כשהמוכר א\"ל לעשות קנין דבר שאינו יכול לקנות בו באותו מקום שהם עומדים בו כגון כשהוא בר\"ה שאין שייך שם משיכה והוא א\"ל משוך אז דוקא לא סגי ליה להלוקח בעשייתו קנין מסירה אלא צריך למשכו מר\"ה לסימטא אבל אי א\"ל בר\"ה לעשות קנין מסירה לא אמרינן דקפיד דוקא אמסירה אלא אמרינן דפי' לו הנהוג באותו מקום ואם משכה לסימטא קני וה\"ה ע\"פ דרך זה אם עומדים בסימטא וא\"ל למשוך דלא אמרי' דקפיד ואם אירע שהלכה הבהמה לרשות הרבים קנאה שם במסירה אע\"פ שהיא גרועה ממשיכה ועפ\"ז יתיישב הא דנקט הרמ\"ה וא\"ל משוך וקני כו' עד כגון להגבהה משום דלא מצינו האי קפידא ושינוי לגריעותא כ\"א בעומדים בר\"ה דאז קפידתו ה��א המשיכה ושינוי לגריעותא הוא המסירה ושינוי לעילוי הוא הגבהה משא\"כ כשעומדים בסימטא דקפידתו הוא דוקא מסירה דבר שאינו נהוג שם תו לא מצי למימר דהוא שני לגריעותא ועשה משיכה או הגבהה דהא קנייתו הוא מעולה ולהרמ\"ה אם עשה קנין מעולה קנה אלא שא\"כ לא הו\"ל לרבינו ולהפוסקים לסתום בזה אלא לפרש ודוחק לומר שהרמ\"א נקט כל האי שיטה לנפשיה ע\"כ נראה כמ\"ש בפרישה שהרמ\"ה אלשון הגמרא קאי ועיין בפי' רשב\"ם וחידושי רמב\"ן מ\"ש בפירושם בגמרא אהא שאמרו שם מר סבר מראה מקום הוא לו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וא\"ל קנה כדרך כו' עד ובמציאה והפקר בכל ענין קונה בפרישה כתבתי בשם ב\"י דפי' דברי רבינו שכתב ברישא וא\"ל קנה כדרך שבני אדם קונין דוקא קאמר (דאל\"כ) הא לא א\"ל כן אפילו במקח וממכר קנה בכל ענין ומש\"ר בסיפא ובמציאה בכל ענין קני נקט מציאה והפקר דלא שייך למימר בהו קני כדרך שבני אדם קונין וה\"ה לכל דדמי להו עכ\"ל ב\"י ובאמת של' הגמ' לכאורה הכי משמע דז\"ל הגמרא בב\"מ דף ט' רכוב בעיר מ\"ט ל\"ק אמר רב כהנא לפי שאין דרכן של בני אדם לרכוב בעיר א\"ל רב אשי לרב כהנא אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת ה\"נ אלא מאי דעבד עבד וקני כו' אלא במקח וממכר עסקינן דא\"ל קני כדרך שבני אדם קונין ע\"כ משמע דאף במקח וממכר כשלא א\"ל קני כדרך שבני אדם קונין קנה בכל ענין וכן משמע ל' הרא\"ש שם ויש להקשות דהא לפני זה שם אמר התם לענין הנהגה בגמל ורכיבה בחמור דא' מהם ל\"ק כיון דאין דרכו בכך ומשמע דאמציאה קאי ש\"מ דאפילו במציאה והפקר לא אמרינן מאי דעבד עבד וצ\"ל שודאי אם עשה קנין אלא שאין דרכן של בני אדם בכך כגון שהגביה ארנקי בשבת שייך שפיר לומר מאי דעבד עבד שהרי יכול לומר אני לא חשתי לאיסור שבת או לזילות' וכדומה לו אבל אם גוף הקנין שעשה בבהמה אינו הקנין הראוי לאותה בהמה לא שייך לומר מאי דעבד עבד אבל מל' ר' ירוחם משמע דס\"ל דהאי דאמרי' בהנהגה בגמל ומשיכה בחמור דאחד מהן ל\"ק במקח וממכר דוקא הוא דשם בעינן שיקנה כדרך שבני אדם קונין אבל במציאה קני בכל ענין וס\"ל דהא דאמר תלמודא אד במקח וממכר דא\"ל כו' אין פירושו שא\"ל כן בפירוש אלא ס\"ל דמסתמא כא\"ל דמי דסתמא דעת המוכר שיקנה כדרך שבני אדם קונין דשם בנ\"י ח\"ד כתב הני דינים והשמיט האי דא\"ל קני כדרך שבני אדם קונין ובההיא דהנהגה בגמל ומשיכה בחמור לא כתב דמציאה והפקר קנו שניהן מטעם דכיון דמספקא לן מש\"ה כל הקודם זכה ואין מוציאין מידו כמ\"ש הרא\"ש אלא כתב סתמא במציאה והפקר קנו שניהן משמע מדינא ומטעם מאי דעבד עבד דדוקא במקח וממכר צריך לקנות כדרך שקונין אבל במציאה לא ובאמת שגם דברי רבינו נראין לי כן מדסיים אבל במציאה והפקר קנה בכל ענין ודוק: ואם רכב עליה בשדה או אפי' בעיר כו' ז\"ל הגמ' בב\"מ דף ט' כגון דאמר ליה קני כדרך שבני אדם קונין ואי ר\"ה הוא קני ואי אדם חשוב הוא קני ואי אשה היא קניא ואי אינש זילא הוא קני ופירש\"י ואי ר\"ה הוא קני בעיר דדרך לרכוב שם ולא לנהוג פן יפסיקו עוברי דרכים בינו לבין בהמתו ואי אדם חשוב הוא אין דרכו לנהוג בהמה ברגליו ודרך כבוד לרכוב עליו אף בסימטא שאין בני אדם שם וכן אשה שאין בה כח לאחוז הבהמה פן תנתק הימנה כו' ע\"ש נמצא לפ\"ז רכוב בכל אדם ובכל מקום קונה חוץ מבסימטא שהיא מקום שאין רבים שכיחין שם דל\"ק ברכיבה ועד\"ז פי' הרמב\"ם וכ\"כ המחבר מהרי\"ק בש\"ע ותימה לי על הרא\"ש ורבינו שכתבו ואם רכב עליה בר\"ה אם אדם חשוב הוא כו' דערבינהו ותנינהו ר\"ה ואדם חשוב בחד בבא דמשמע לפי דבריהם איפכא דבסימטא כל אדם קנה אפי' בינוני ובר\"ה דוקא אדם חשוב או זילא או אשה קונה ולא אדם בינוני וב\"י הביא על דברי רבינו ל' הגמרא ופירש\"י והרמב\"ם ולא דק לכתוב כלום על מה שכ' רבינו תרי בבא יחד ונראה שרש\"י ורמב\"ם ז\"ל גרסו תיבת קני בכל א' בפני עצמו וכאשר נדפס לפנינו בגמ' והרא\"ש ורבינו לא גרסו בגמ' תיבת קני הראשון אלא הכי גרסו ואי בר\"ה הוא אי אדם חשוב הוא כו' א\"נ גרסו אי ר\"ה ל\"ק ואי אדם חשוב הוא קני כו' ולא ס\"ל כרש\"י דבר\"ה קני כל אדם מטעם שבני אדם מפסיקים אלא אדרבה בר\"ה ל\"ק מטעם שבני אדם בושים לרכוב שם אם לא אדם חשוב או אשה או זילא ועיין בש\"ע ס\"ח שהעתיק שם ל' הרמב\"ם כמו שהוא בפ\"ב דמכירה והוא ע\"ד פירש\"י וא\"כ תימא על מ\"ו ר\"מ ז\"ל שהגיה שם בסימטא ואח\"כ הוסיף תיבת בר\"ה והוא ע\"ד שיטת הרא\"ש ורבינו איך עירבב הדברים וזיכה שטרא לבי תרי: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם האומר לחבירו כו' בפ\"ב דמכירה וכתב המ\"מ דנפקא ליה מדגרסי' בב\"מ דף ט' בעי ר\"א משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה מאי לקנות מי א\"ל קני אלא וקני כלים שעליה כו' ונראה שהוא מפרש כך לקנות משמע להבא כמו לעשות לדבר וכיון שכן פשוט הוא שלא קנה ודעת הרב דה\"ה לאומר תקנה אח\"כ מצאתי מי שדקדק כן מכאן עכ\"ל ולענ\"ד נראה שרבי' לא פי' דברי הרמב\"ם ורש\"י כן דא\"כ מאי הוא זה דמסיק וכתב וגדולה מזו פירש\"י הא רמב\"ם למד האי דינא דותקנה ממ\"ש רש\"י (בקבלנות) [בלקנות] והיא היא ועוד דא\"כ למה כתב הרמב\"ם דינו אותקנה שאינו נזכר בגמרא ולא הזכיר כלל דין לקנות הנזכר בגמרא ועוד שרבינו כתב שני טעמים בשני הנושאים שבותקנה כתב הטעם משום דלהבא משמע ובלקנות כתב הטעם משום דאני איני מקנה לך לכן נראה פי' דדברי הרמב\"ם ומ\"ש עלי כמ\"ש בפרישה ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " וגדולה מזו פרש\"י כו' בהאי מימרא ר\"א שכתבתי בסמוך כו' פרש\"י לקנות מי קאמר ליה קני לקנות משמע אתה התכוין לקנות אני איני מקנה לך וכתב הרא\"ש מכאן משמע האומר לחבירו משוך חפץ זה לקנות לא קנאו עד דא\"ל קני אותו דמשמע משוך לקנותו אבל אני איני מקנה לך כדפרש\"י ולר\"י נראה לחלק דדוקא כשאמר משוך בהמה זו נקנות כלים שעליה איכא למימר כיון דעיקר הדבר שהוא מושך אין נקנה לו עם הכלים לא אמרינן שנקנה לו אלא אתה אומר לקנות ולא אני דמתמיה אבל כשאומר משוך חפץ זה לקנותו ליכא למיתלי במידי וכאילו אמר ליה קנה אותו עכ\"ל וזה שמסיק רבינו וכתב אפרש\"י אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' ואין להקשות דלמא כוונת רש\"י היא ג\"כ כמ\"ש הרא\"ש דמדכתב רש\"י סתם לקנות משמע אתה התכוין כו' (כח הלשונות) [משמע] דכל לקנות אפילו אומר משוך חפץ זה לקנותו לא קני והא דכתב הרא\"ש מכאן משמע ר\"ל מכאן מל' הגמרא אבל מל' רש\"י ודאי מוכח דס\"ל כן וזהו שסיים וכתב כדפרש\"י [ר\"ל] מל' הגמ' משמע כדפי' רש\"י בהדיא ומש\"ה החליט רבינו לכתוב כן בשם רש\"י וק\"ל. עיין בב\"י מ\"ש אהאי וגדולה מזו פי' רש\"י כו' שכתב שם דלפירש\"י קני יותר בותקנה מבלקנות ולא ידעתי מאין לקח הב\"י סברא זו לומר דרש\"י יודה בל' תקנה דקנה אדרבה מסתבר לי יותר דלשון לקנות משמעו (מ\"ד) [כדי] שכן מורה שימושו של ל' על תיבת משוך דהוה כאילו אמר משוך כדי לקנות אבל בלשון ותקנה אין (כקטן דבין) [ותקנה דבוק] ונמשך עם מלת משוך אלא כ\"א מלה עומד לנפשו וכאילו אמר משוך עתה ותקנה להבא וזה פשוט בעיני והוא דעת רבינו ולפיכך כתב וגדולה מזו כו' וכמ\"ש בפרישה. ועיין עוד בב\"י היאך פירש דברי רבי' בסעיף זה ופירושו שם הוא ע\"פ שיטתו דס\"ל דלשון ותקנה עדיף מלשון לקנות אבל לפי מ\"ש בסמוך אתיא לשון רבינו כפשוטו וכמ\"ש בפרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שאפילו משוי גדול כו' ויראה כיון שהוא משוי גדול כו' בפ' הספינה דף פ\"ו ל\"ש אלא דברים שאין דרכן להגביה אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא ת\"ש המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה והא פירות דבני הגבהה נינהו וקתני דקני במשיכה הב\"ע בשליפי רברבי א\"ה אימא סיפא הלוקח פשתן מחבירו ל\"ק עד שיטלטלנו ממקום למקום אטו פשתן בשליפי רברבי מי לא עבדי שאני פשתן שמחליק ואין יכולין לעשות ממנו משאות גדולות הלכך בעי הגבהה דדרכן בכך ע\"כ משמע הא אילו עבד משוי גדול ודאי די לו במשיכה והוא דעת רבינו וכתב ב\"י שנ\"ל שהרמב\"ם מפרש שאני פשתן שאפשר לשמטו מעט מעט ולהגביהו ומש\"ה אפילו היא שליפי רברבי אינו נקנה אלא בהגבהה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " דספינה אינה נקנית במשיכה כו' כגון שמונחת במים כו' משמע אבל במסירה בר\"ה נקנה אפילו עומדת ביבשה דהא א\"צ אלא שיתפוס בה תפיסה בעלמא אבל מל' רשב\"ם דפרק הספינה דף ע\"ו משמע דאפילו מסירה ל\"ק בספינה אלא כשהיא ע\"פ המים שכתב ז\"ל הא דאמר ר' ספינה במסירה היינו בר\"ה כגון רקק שבר\"ה כו' ע\"כ וכתב נ\"י שם ז\"ל מדפירש ר\"ש ספינה במסירה כגון רקק מים משמע שאינו קונה אותה במסירה אלא כדרך משיכתה שהיא מונחת על המים או ברקק המים וכ\"כ אחרים דבמשיכה אינה נקנה אלא בכה\"ג כו' וכן משמע ממ\"ש רבינו בסמוך בשם ר\"י ורא\"ש דטעמא דמסירה קני בספינה משום שע\"י נענוע כ\"ש הולכת מכחו כו' ומטעם משיכה משמע להדיא דמסירה ל\"ק כ\"א כשהיא ע\"פ המים וממה שסתם הרמב\"ם ולא הזכיר שצריכה להיות ע\"פ המים אין ראיה שכן דרכו למשוך אחר ל' הגמרא ובגמרא גם כן לא הזכירו ספינה שע\"פ המים אלא סתם ספינה ודוק: אמר ליה המוכר כו' ל\"ק עד שימשכנה כולה ל' כולה שכ' צ\"ע דאם פירש שצריך למשכה כולה דהיינו מסיפא לרישא ק' הרי לא די בזה שהרי צריך למשכה מר\"ה למקום הראוי למשיכה דהא בר\"ה עסקינן כמ\"ש בפרישה ואי ר\"ל אחר שמשכה לרשותו צריך למשכה שם כולה מסיפא לרישא ז\"א שהרי הרמב\"ם כתב בפ\"ד דמכירה דדבר הנקנה במשיכה אם היה בר\"ה ומשכהו הלוקח לרשותו או לסימטא כיון שהוציא מקצת החפץ מר\"ה קנה והביאו ב\"י בסימן זה וצ\"ל מ\"ש עד שימשכנה כולה ר\"ל שימשכנה כולה ויוציאנה לגמרי מרשות הרבים שהוא מקום שאין משיכה קונה למקום שמועיל משיכה וכן מוכח לשון הרמב\"ם פ\"ג דמכירה שכתב וז\"ל עד שימשכנה כולה ויוציאנה מכל המקום שהיתה בו עכ\"ל הרי לך דבתחילה כתב עד שימשכנה כולה ר\"ל מסיפא לרישא ואח\"כ כ' שימשכנה עוד משם אל מקומו ורשותו ורבינו קיצר בהעתקה וכלל שניהם בתיבת כולה: "
+                ],
+                [
+                    " וכן כ' הרמ\"ה כו' עיין בב\"י מ\"ש על האי וכ\"כ דר\"ל דהאי וכן אינו מדוייק ואינו מוכרח שהרי אפשר שהרמב\"ם מיירי בשלא מסר לו מיד ליד (וכן משמע מדכתב סתם מסירה) ולהכי חילק בין מטלטלין כבדים לשאינם כבדים אבל במסירה מיד ליד מודה דקנה בכל המטלטלין והיינו ממש כדעת הרמ\"ה שגם הרמ\"ה מודה דבספינה וכלים כבדים אפילו לא מסר מיד ליד מהני שהרי כתב כשלא מסר לו מיד ליד דכה\"ג אמרינן מידי דבר משיכה הוא אינו נקנה במסירה ר\"ל דבר משיכה דהיינו מטלטלין קלים הא במטלטלין כבדים מודה שמועיל בהן מסירה וק\"ל: אבל ר\"י פי' כו' ובעלי חיים כו' כתב ב\"י היינו למ\"ד דבהמה נקנית במסירה אבל לדידן אינה נקנית במסירה וכמ\"ש בר\"ס קצ\"ו עכ\"ל וע\"ש בדרישה שהוכחתי שגם דעת הרא\"ש ור\"י כדעת רבינו שמסירה קני נמי בבהמה וכן הלכה: "
+                ],
+                [
+                    " לא יטרח מוכר להצילו ז\"ל התוספות בב\"מ דף מ\"ו וא\"ת א\"כ איך קונה אותו בקנין סודר ובשכירות שמא יאמר נשרפו חטין בעלייתו וי\"ל כיון דלא קיבל המוכר המעות טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו המעות עכ\"ל (א\"ה מתיבת וסעיף עד תיבת לך לא שייך כאן)(סעיף וה כתבתי בסימן קצ\"ט ע\"ש ומשיכה ולא חשש שמא יאמר לך): לכך תקנו והעמידוהו כו' ז\"ל תוס' ס\"פ חלון דפ\"א שמא יאמר נשרפו חטיך בעלייה וא\"ת למה עקרו חכמים קנין כסף לגמרי דהוה דאורייתא היה להם לתקן דניבעי כסף ומשיכה ותי' ר\"י משום תקנת השוק עשו כן שלא להצריך תרתי משיכה ומעות וריב\"ן תירץ דאם המשיכה לבדה לא תקנה א\"כ יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעלייה וא\"ת א\"כ כשנתן הלוקח המעות ולא משך יאמר לו המוכר נשרפו מעותיך בעלייה כיון דאין המעות קונות לו ואי לאו תירוץ ריב\"ן היינו יכולין לומר דלא חייש להכי משום דלא שכיח שיאחר המשיכה לאחר נתינת המעות כיון דאין מעות קונות אבל לפי תירוצו לא נוכל לומר כן דא\"כ לא היה לו נמי למיחש שמא יאמר הלוקח נשרפו חטיך בעלייה דלא שכיח שיאחרו כסף אחר שימשוך הפירות כיון דמשיכה לחודיה לא היתה קונה וי\"ל דמעות נוח לשמרן ואין טורח בהצלתן כמו פירות דיש טורח בהצלתן ועי\"ל דגבי מעות אין שייך לומר נשרפו מעותיך בעלייה דאפילו הוה עלייהו שומר חנם הא אמרינן פרק המפקיד דאין להם שמירה אלא בקרקע ואי לא מותיב להו בקרקע הוי פשיעותא לגבי נורא כו' ע\"ש ובפ\"ק דקידושין לא כתבו אלא האי תירוצא בתרא וכל זה כתבו לשיטת דסברי דאסור לו להשתמש במעות אבל לפי אותן דס\"ל דמותר להשתמש במעות הרי נתחייב המוכר וכמש\"ר לקמן סימן זה ופשיטא דלא שייך לומר נשרפו מעותיך בעלייה וכ\"כ התוס' בהדיא בב\"מ דף מ\"ג ד\"ה מאי איריא כו' ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וכן ראובן שמכר לשמעון חפץ כו' עד ואמר ראובן לשמעון מכור לי חפץ שלך כו' נמשך רבי' אחר ל' הרי\"ף ולא אחר לשון רש\"י כאשר יתבאר ויען כי אין הדברים ברורים כ\"כ ע\"כ ראיתי להעלותם הנה עם באוריהם בב\"מ דף מ\"ו אההוא דאמרינן אין מטבע נעשה חליפין פרכינן ממתני' דקידושין דתנן כל הנעשה דמים באחר (והיינו מ\"מ כשרגיל להיות ניתן באחר) כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין ומשנינן מאי כל הנעשה כו' כל הנישום דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין הנ\"מ דקתני סיפא כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור ש\"מ ולמאי דס\"ד מעיקרא מטבע מאי כיצד הכי קאמר פירי נמי עבדי חליפין כיצד כו' ואמרינן הניחא לרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין אלא לר\"נ דאמר כלי אין אבל פירי לא מאי כיצד ה\"ק יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור מ\"ע דרב נחמן ס\"ל כר\"י דאמר דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה כו' מילתא דשכיחא גזרו בה רבנן מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ע\"כ ויש בסוגיא זו ב' שיטות שיטת רש\"י ושיטת רי\"ף שרש\"י כתב ז\"ל ה\"ק יש דמים כו' רישא וסיפא חדא היא כו' עד דא\"ל הלוקח פרה יש לי שאני נותן לך בדמי השור כו' והרי\"ף כתב ז\"ל יש דמים שהן כחליפין כלומר קתני ברישא ��טבע שנותן בתורת חליפי קונה בחליפין ועלה קתני כיצד כו' עד וא\"ל ראובן לשמעון מכור אותה לי בנ' זוז דמי השור שיש לי בידך כו' מבואר מלשונו דתרתי איכא בינייהו לרש\"י רישא וסיפא חדא היא ולרי\"ף תרתי קתני ועוד לרש\"י מיירי שהלוקח ראשון אמר ללוקח שני פרה אני נותן לך ולרי\"ף הוא בהיפך וביאור הענין הוא שמר לטעמיה מפרש לה ומר לטעמיה דלרש\"י דס\"ל דהא דאמר רב נחמן פירי לא אפילו שור וחמור נמי קאמר דאינהו נמי איקרי פירי (וכמ\"ש לעיל סימן קצ\"ה) א\"כ ע\"כ הא דפריך תלמודא הניחא לרב ששת כו' בין למאי דס\"ד מעיקרא בין למאי דשני לה קאי וכ\"כ רש\"י ז\"ל שם בהדיא ואם כן כשמשנינן ה\"ק יש דמים שהן כחליפין כו' פירושו נמי דרב נחמן מוקי לה רישא וסיפא כולה בחדא עניינא כתירוצא קמא אלא שהוא אינו מפרש לה בקנון חליפין אלא בקנין מטבע ודמים וגרסינן בברייתא החליף דמי שור וכו' ובא לאשמועינן שקנה זה המוכר את הפרה בדמים שחייב לו זה הלוקח בשביל השור ובתורת קנין כסף קנה ליה דקנה בכסף כיון דאינה שכיחא וע\"ד שכתב רבי' כאן ולכך כתב רש\"י ששמעון אומר פרה יש לי כו' שכיון דלא איירי בקנין חליפין אלא בקנין דמים אורחא דמלתא כן הוא שהמוכר תובע מעות שור והוא משיב פרה יש לי ואני נותנה לך בפרעון החוב וקמ\"ל בברייתא דמיד שנתרצה המוכר לקבל פרה זו בדמי החוב היא עומדת ברשותו אף ע\"פ שעדיין <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> משכה ורי\"ף ז\"ל מפרשה לטעמיה דס\"ל כתוס' דבהמה כלים מיקרי ואפילו לרב נחמן נקנה בחליפין (כדלעיל סימן קצ\"ה) וא\"כ ע\"כ הא דפריך הניחא לרב ששת כו' לפי מאי דסליק אדעתיה מעיקרא דמיירי במטבע דוקא הוא דפריך ליה אבל לא לפי מאי דמשנינן דמאי כל העושה כל הנישום ומיירי בחליפין שור בפרה וא\"כ כשמשנינן יש דמים שהן כו' הכי פירושו ברייתא תרתי קתני בתחילה קתני כל הנעשה דמים באחר היינו סתם מטבע כיון שזכה זה כמטבע שנתן לו מטבע בעין נתחייב לו בחליפין שקנה בה מתורת חליפין ואח\"כ קתני כיצד כו' החליף דמי כו' כלומר ועוד יש קנין חליפין במטבע אפילו אינה בעין כיצד המחליף דמי וגיור בפרה ומשום הכי הוצרך הרי\"ף ז\"ל לפרש שראובן אמר לשמעון מכור לי פרתך בנ' זוז דמי השור שאתה חייב לי כדין כל חליפין דקונין בכליו של קונה שראובן נותן לשמעון מטבע ואומר תקנה לי פרתך במקום כלי זה שנתתי לך אבל איפכא כשיאמר שמעון הרי לך פרה זו במקום דמי חובך לא שייך שיקנה בתורת חליפין ואף להאי פירושא ע\"כ ר\"נ ס\"ל כר\"י כו' דאי כר\"ל הא במטלטלין משיכה דוקא מפורשת מן התורה ולא קנין אחר. וכתב הרי\"ף ז\"ל עוד שם דאע\"פ דהאי שקלא וטריא לא איצטריך אלא למאי דסליק אדעתין מעיקרא דמטבע נקנה בחליפין אבל לפי מה דקיי\"ל דאינו נקנה בחליפין לא איצטריכא ליה מ\"מ תירוצא באנפי נפשוה תירוצא קושטא הוא ע\"ש שהאריך ובשיטת הרי\"ף אזיל רבינו ולהכי דייק וכתב ואמר ראובן לשמעון מכור כו' ור\"ל שקנה ליה בתורת חליפין וכמו שכתבתי ובשיטתו אזיל הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ה דמכירה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכליו של לוקח ברשות מוכר מיבעיא כו' בב\"ב דף פ\"ה בעי מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא א\"ל תניתוה זרקו לה כו' (ואסיקנא דליכא למיפשט) ת\"ש פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן ומדכליו דמוכר ברשות לוקח לא קנה (פי' הכלי אינו עושה קנין לנפשו א��א בטל אגב רשות הלוקח) כליו דלוקח נמי ברשות מוכר לא קני כו' אמר מר בר רב אשי במתכלי דתומי א\"ל רבינא לרב אשי ת\"ש דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום לאתויי מאי לאו לאתויי רשות מוכר התם דא\"ל זיל קני עד כאן לשון הגמרא לגירסת הרא\"ש ופסק הרא\"ש שם כיון דלא איפשיטא הוי תיקו דממונא ובין כליו של לוקח ברשות מוכר בין כליו של מוכר ברשות לוקח לא קני לוקח דהמוכר מוחזק הוא אא\"כ א\"ל זיל קני דאז קנה בכליו של לוקח ברשות מוכר אבל בכליו של מוכר ברשות לוקח אפילו א\"ל זיל קני נמי לא קנה וכתב עוד הרא\"ש שם ז\"ל אבל רי\"ף גורס בעי מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא קנה א\"ל לא קנה ומתוך שהשיב לו דלא קנה אלמא שהכלי בטל לגבי הרשות פסק נמי דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה וגירסא זו לא ראיתי בשום ספר אלא הגי' בכל הספרים תניתוה כו' ובעי למיפשט דקני ודחי ליה לא מצינו כזאת בתלמוד דבתר דפשיט ליה האיבעיא שיביא התלמוד ת\"ש לפשוט האיבעיא כו' עכ\"ל הרא\"ש ותימה הא בהדיא כתב הרי\"ף דכליו של מוכר ברשות לוקח נמי לא קני דז\"ל כאשר נדפס בדפוס תוגרמה ואי א\"ל זיל קני בהכי קני דאמרי' אמר ליה רבינא לרב אשי כו' עד שאני התם דא\"ל זיל קני תניא משך חמרין כו' ואוקמה מר בר רב אשי במתכלי דתומי דליתנון בכלי אבל כלי של מוכר ברשות לוקח לא קנה ע\"כ ועיין בב\"י שכתב שגירסת הרא\"ש בהרי\"ף אינה כגי' שלנו ע\"ש ואני אומר דנוסחת הרי\"ף שלנו היא היתה ג\"כ נוסחת הרי\"ף של הרא\"ש ומ\"ש הרא\"ש בשמו דס\"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה למד כן ממ\"ש הרי\"ף אח\"ז בההיא דכור בל' כו' ז\"ל והוא דאיתנהו בכליו של מוכר (וכמ\"ש לשונו בסמוך בסי\"א בדרישה) ומשמע להרא\"ש מדכתב סתם והוא דאיתנהו ודאי דר\"ל שגם אחר המדידה עדיין הם בכליו של מוכר שהמוכר מדד לו מכלי אל כלי (וכן הוא ל' הרמב\"ם כמ\"ש לשונו בהגהות ע\"ש) ואפ\"ה כתב הרי\"ף ראשון ראשון קנה והא דכתב אוקימתא דמר בר רב אשי וסיים אבל בכליו של מוכר כו' לא קנה התם מיירי בלא מדד כלל (וכ\"כ הב\"י בא' מהתירוצים) וכדמשמע לישנא דהא עלה דההיא דפסק עד שלא מדד שניהם אינם יכולין לחזור קאי ומשום דאיכא תרתי לריעותא חדא כליו של מוכר ועוד שלא מדד ומ\"ש הרא\"ש בשמו דכליו של מוכר קנה היינו בדמדד לו מוכר דמינה איירי ההיא דשמואל דסאה בסלע כדמשמע לישנא דראשון ראשון קנה שמדד לו סאה אחר סאה ואיכא תרתי לטיבותא שמדד לו וגם הוא ברשותו מש\"ה הכלי בטל לגביה וקנה ומ\"ש הרא\"ש דמתוך שהשיב לו שלא קנה פסקן הרי\"ף כו' היינו משום דס\"ל להרא\"ש דהא דבעי ר\"ש מר\"ה כליו של לוקח ברשות מוכר מאי אי אפשר לפרשה בדלא מדד דא\"כ תפשוט מהא דאמר רב אסי אר\"י מדד והניח על גבי סימטא קנה ואסיקנא בהניח לקופתו של לוקח ואפי' הכי מדד אין לא מדד לא כ\"ש כליו ברשות מוכר דלא קנה בלא מדידה אלא לאו ש\"מ כי קא מיבעיא ליה כשמדד דאיכא תרתי לטיבותא וכן משמע להדיא ל' רבינו שכתב אבל אי לא אמר זיל קני לא קני אפי' מדד וא\"כ לגירסא דפשיט ליה דלא קנה ר\"ל דלא קנה אפי' מדד לפי שהרשות מבטל לכלי מינה למד כשמדד כליו של מוכר ברשות לוקח קנה אבל לא מדד לא ואף שהרי\"ף השמיט הך דרב אסי אר\"י מדד והניח על גבי סימטא מ\"מ פשיט ליה לרא\"ש דגם לרי\"ף האי דינא דינא קושטא הוא מדהביא הרי\"ף מימרא דרב ושמואל דכליו של אדם קונה לו בכל מקום חוץ מר\"ה ומימרא דר\"י דאמר אפילו בר\"ה והביא ג\"כ תירוצא דרב פפא עלייהו דאמר לא פליגי כאן בר\"ה כאן בסימטא כו' ש\"מ דבר\"ה אפי' מדד לכליו לא קנה דאם לא כן לישני כאן במדד וכאן בלא מדד וממילא בסימטא דוקא מדד אין לא מדד לא ודוק וא\"ת לשיטה זו מאי דוחקיה דמר בר רב אשי למיקם ההיא ברייתא דמשך חמרא כו' במתכלי דתומי כיון דגם לדידיה ס\"ל כרב הונא דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קני דהרשות מבטל הכלי א\"כ ממילא כליו של מוכר ברשות לוקח קני ושפיר קתני אין שניהם יכולים לחזור בהם וי\"ל דהא ברייתא פסק עד שלא מדד קתני ובלא מדד ס\"ל למר בר רב אשי אפילו לרב הונא אין מבטל הכלי וכדכתיבנא ומכל מקום מוכח דבכליו של לוקח ברשות מוכר למר בר רב אשי לא קנה אפי' במדד דאל\"כ הו\"ל להשיב לרבא פסק עד שלא מדד קאמרת בהא לא קמיבעיא לי כי קא מיבעיא לי כשמדד ומדלא שני הכי משמע דבכליו של לוקח ברשות מוכר לא שני לן בין מדד בין לא מדד ולעולם לא קני ודוק. ופי' זה לדברי הרי\"ף הוא נכון בעיני ולא כדמפרש הב\"י כמ\"ש בסמוך ונראה לי דזו היתה שיטת רמב\"ם בסוגיית הגמרא שכתב בפ\"ד דין ב' ז\"ל כשם שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר כך אין כליו של מוכר קונה ללוקח אף על פי שהוא ברשות הלוקח ע\"כ מדתלה דין כליו של מוכר בדין כליו של לוקח משמע ודאי דדין כליו של לוקח שאינו קונה הוא פשוט ומבואר והיינו מפני שגירסתו בגמרא היתה כגירסת רי\"ף שהשיב רב הונא לרב ששת לא קנה ובא הרמב\"ם וחידש דאע\"פ דודאי נפשט מרב הונא שהרשות מבטל לכלי א\"כ הול\"ל דכליו של מוכר קונה ברשות לוקח וקאמר דאפילו הכי מצינו דאינו קונה לו פי' כגון שלא מדד אבל מדד ודאי רשות לוקח מבטל כלי המוכר וקני וכמ\"ש בהדיא בפרק ההוא דין ז' ע\"ש ואע\"פ שכתב הרמב\"ם כשם כו' לאו בחדא מחתא מחתינהו דכלים של לוקח ברשות מוכר אפילו מדד ל\"מ וכליו של מוכר ברשות לוקח כשמדד מהני וסתם כאן וסמך אמה שביאר אח\"כ בדין ז' וב\"י כתב שנ\"ל דרי\"ף ורמב\"ם ס\"ל דנקטינן במאי דפשט רב הונא בכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה וכליו של מוכר ברשות לוקח נמי לא קנה כאוקימתא דמר בר רב אשי הנ\"ל וטעמא משום דתרתי בעינן כלי ורשות ע\"ש ובכ\"מ שהאריך לדחוק עצמו טובא לדעת רי\"ף ורמב\"ם וכתב עוד ומ\"ש רי\"ף גבי כור בסלע כו' ואיתנהו בכליו של מוכר כו' דמשמע דקנה היינו כשמדד דהוי כאילו אמר לו כיון שנמדדה סאה קנה אותה וכשם שכליו של לוקח ברשות מוכר כי א\"ל זיל קני קנה ה\"ה לכליו של מוכר ברשות לוקח דכי א\"ל זיל קני קנה וזה שלא כדברי ר' יונה שהביא רבי' בסמוך ע\"כ וקשיא לי אי איתא דלרי\"ף לעולם כשלא מדד תרתי דלוקח בעינן כלי ורשות ולא נפשט אם הרשות מבטל לכלי או הכלי את הרשות אם כן כשמדד מ\"ט כתב רי\"ף דלא משכחנא ליה אלא ברשות לוקח ואיתנהו בכליו של מוכר ולא להפך דמשמע דס\"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח קני וכליו של לוקח ברשות מוכר לא קני מ\"ש אי מדידה כא\"ל זיל קני דמי א\"כ גם בכליו של לוקח ברשות מוכר ליקני ומרבי' וכל המפרשים משמע להיפך דזיל קני מהני וכי מדד לא מהני בכליו של לוקח אבל לפי מאי דכתיבנא א\"ש דודאי מדידה לאו כא\"ל זיל קני דמי ולהכי בכליו של לוקח ברשות מוכר אפי' מדד לא קנה ומיהו בכליו של מוכר ברשות לוקח המדידה מייפה ומחזיק כח בעל הרשות שהרשות מבטל הכלי ולהכי א\"ש דלא מצי הרי\"ף לאוקמי למימרא דשמואל אלא בכליו של מוכר ברשות לוקח וגם לפי מאי דכתיבנא בסמוך לדעת הרא\"ש שלהרי\"ף נפשט שפיר דלעולם הרשות מבטל הכלי אלא דבעינן תרתי לטיבותא שפיר מצי למסבר כר' יונה שהביא רבי' דזיל קני לא מהני בכליו של מוכר ודוק ודי למבין: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " י\"א שהוא חשוב כש\"ש ל' הגמרא פ' ד' נדרים תניא כוותיה דשמואל הנוטל כלים מן התגר לשגרן לבית חמיו ונאנסו בהליכה חייב ובחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר ופירש\"י בפ' האומנים וכן הרמב\"ן בפ' הספינה דהא דקאמר מפני שהוא כנושא שכר אחזרה פטור קאי וה\"ק בחזרה פטור מאונסין אבל בגניבה ואבידה מיהא מיחייב מפני שהוא כנושא שכר ונשיאת שכרו הוא מפני שנתפאר בהן ורשב\"ם פ' הספינה כתב דהאי מפני [שהוא] כנ\"ש ארישא קאי דקאמר בהליכה חייב ונ\"ש ל\"ד אלא באונסין נמי חייב ואיידי דסיפא נקט נ\"ש ומה שדחק רשב\"ם לפרש כן מפני שנראה לו דוחק לפרש דמפני שהוא כנ\"ש אסיפא לחוד קאי דאין לשון מפני שהוא כנ\"ש נופל אמלת פטור והול\"ל פטור מפני שאינו אלא כנ\"ש לכן פי' הוא דארישא דקתני חייב קאי ומיהו ל\"ד נ\"ש אלא כלומר שהרי הוא עכ\"פ כנ\"ש ועדיף נמי בהליכתו והמפרש לנדרים פי' דארישא לחוד קאי ודוקא נקט ובסיפא לא מיחשב נ\"ש כלל דאין לו הנאה כו' משמע דס\"ל דאפי' בהליכה אינו חייב אלא בגניבה ואבידה ובחזרה אינו אלא שומר חנם אבל פירושו בטל אצל כל המפרשים דכולם שוים דבהליכה חייב באונסים וכן מוכח בגמרא דפ' הספינה ודאומנים והב\"י כתב דאפשר שהרמ\"ה ס\"ל כהמפרש לנדרים ולא נראה לי כלל למישוויה להרמ\"ה טועה אלא העיקר כטעם שני שכתב הב\"י לדעת הרמ\"ה וכמו שכתבתי בפרישה: ורשב\"ם פירש שחייב באונסים עד שיחזירנו עיין בב\"י מה שהקשה מפרק הספינה ממתני' דשולח בנו אצל חנוני ומה שתירץ שם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כגון במקום שנותן הלוקח פשוט נראה לי לדייק מדכ\"ר דין זה כאן ולא כתב כה\"ג לעיל ר\"ס קצ\"ח דאם נוהגים לגמור המקח ע\"י המעות לחוד דכמנהג ההוא הלכה אף לבתר דתקנו רבנן משיכה משמע ודאי דאפי' התם במקום שנוהגים לקנות בכספא לחוד לא קני כי אם ע\"י משיכה דלא פלוג חכמים בתקנתן ולא דמי להך דהכא משום דכאן כיון שלא נתן לו הדמים עדיין אלא נתן לו פשוט שיחול המקח לא שייך לחוש שמא יאמר נשרפו חטיך בעלייה דסתמא דאינש כל עוד שאין לו דמי חפצו טרח ומציל ליה שאינו רוצה ליקום אח\"כ עם הלוה בדינא ודייני משא\"כ כשנתן לו כבר המעות וחילוק זה מוכרח מדמהני קנין חליפין במטלטלין ולא חיישינן לשמא נשרפו וכמו שכתבתי לעיל סי' קצ\"ח בדרישה וזה דלא כמ\"ש הב\"י בר\"ס קצ\"ח ז\"ל נ\"ל שאם התנו שיגמר הקנין במעות מכרן קיים ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכדאמרינן גבי קרקע דאי אמר בעינא בכספא אקנה קנה וכמ\"ש בסימן ק\"צ עכ\"ל ולפי מ\"ש ליתא להאי דינא וכ\"כ בד\"מ ז\"ל ואין הנדון דומה לראיה דהתם אינו תקנת חכמים שלא יקנה כסף רק שהוא במקום שנוהגין לכתוב שטר ולכן מהני תנאי אבל במקום שהוא תקנת חכמים אימא לא פלוג בתקנתם עכ\"ל ולי נראה עוד ראיה ממ\"ש ר\"ן פ\"ק דקידושין והביאו ב\"י עצמו בסי' קצ\"ד דאי א\"ל קנה במסירה היכא דבעי משיכה או לקנות במשיכה ברה\"ר לא קנה משום דלא דמי לאומר אי בעינא בכספא אקנה דהתם כו' ע\"ש ובש\"ע סי' קצ\"ח הביאו מ\"ו ר\"מ בהגה\"ה דין וה שכתב ב\"י אבל לא נ\"ל ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " והרמב\"ם כתב שאם הם בתוכו א\"צ שיאמר כו' בפ\"ג דמכירה כ\"כ והר' פ\"ק דקידושין הביא דברי הרמב\"ם אלו וכתב דטעמו כיון שצבורין בתוכו קני בתורת חצר וכ\"כ המ\"מ שם אלא קשיא להו דא\"כ הו\"ל לפרש דדוקא בחצר המשתמרת דחצר שאינה משתמרת אינו קונה אלא בעומד בצידה כמ\"ש הוא עצמו בפ\"ד דזכייה ע\"ש בר\"ן שהאריך וכתב ב\"י דאין זו קושיא שכן דרכו של הרמב\"ם לסתום במקום אחד ולסמוך על מה שביאר במקום אחר וכן כאן סמך על מ\"ש בפ\"ז מהל' זכייה דבחצר שאינה משתמרת לא קני אלא אם כן עומד בצידה וקשיא לי טובא חדא כיון דבגמרא אמרו סתם והילכתא אגב בעינן למה סתם לשונו היפך מסקנת התלמוד ומיירי בחצר המשתמרת יותר הו\"ל לכתוב כלשון הגמרא דבעינן אגב ובחצר שאינה משתמרת או לפחות היה לו לכתוב גם דינא דתלמודא ועוד קשה לי דאי הרמב\"ם בחצר המשומר דוקא מיירי ומטעם חצירו מ\"ט דרבינו והראב\"ד דפליגי עליה ושצריך שיאמר קני ואגב ולא יקנה חצירו לכן נראה עיקר כמ\"ש מהרי\"ק בכ\"מ שלו העתקתי לשונו בפרישה וא\"ת להרמב\"ם איך מצינו לעולם דבעי חצר המשומר הא כל שמונח בתוכו קני ליה בתורת אגב ולמה כתב בפ\"ד דזכייה בד\"א בחצר המשתמרת כו' וצ\"ל דס\"ל להרמב\"ם דע\"כ לא שייך קנין אגב אלא כשלא היה שום אחד מהן שלו או עתה בא לקנות שניהם יחד הקרקע והמטלטלין כה\"ג כתוב ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף וגו' עם ערי מצורות אבל כשהחצר בתחלה היה שלו או שקנה מתחלה ממנו החצר ואחר זמן קנה ממנו מטלטלין לא שייך קנין אגב כלל אפי' מונחים בתוכם אלא קנין תורת חצר ולהכי בעינן שהיה משומר וכ\"נ דעת רבינו ס\"ס זה ולקמן סימן ר\"ג דקנין חצר וקנין אגב שני קניינים הם לא שייך זה בזה: והראב\"ד השיג עליו כו' עיין בב\"י שהביא השגת הראב\"ד ותירצו בשני אופנים גם הביא ל' הר\"ן מהיכן למד הרמב\"ם כן: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " החזיק בעציץ [כו'] אף העציץ לא קני לכאורה היה נראה לדייק מדברי רבי' שכתב החזיק דס\"ל דוקא החזיק בעציץ לא קנה אבל [משך] העציץ קנה מיהו העציץ אבל הר\"ן ס\"ל דאם שניהם לאחד אפילו משך העציץ אפילו עציץ לא קנה כיון דבבת אחת מכר לו עציץ וזרעים ול\"ק הזרעים אף קניית העציץ לא נגמרה דהא קיי\"ל בכור בל' אני מוכר יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה ואע\"פ שדמי כל סאה ידועים לפי חשבון הכור וכ\"ש הכא שאין דמי העציץ ידועים עכ\"ל ומיהו ע\"כ אין זה הכרע שהרי גם בגמרא אמרו החזיק בעציץ אף עציץ ל\"ק וא\"כ תקשה להר\"ן אלא מאי אית לך למימר דהר\"ן מתרץ לה דאדרבה גמרא רבותא נקט דאע\"פ שעשה מעשה דשייך לקנות ביה זרעים והו\"א דקנה שניהם דעציץ שהוא נכסים שאין להם אחריות נקנה עם הזרעים שהן נכסים שיש להן אחריות קמ\"ל דכיון דכוונתו היה לקנות בחזקה זו העציץ תחילה אף העציץ ל\"ק ומכ\"ש מטעם שכתב הר\"ן הנ\"ל אעשה משיכה בעציץ אף שהיה כוונתו לקנות גם הזרעים לא שייך שיקנה זרעים במשיכה וכיון דזרעים ל\"ק גם עציץ ל\"ק ואם כן גם רבינו ל\"ד נקט ונמשך אחר ל' התלמוד ובלא\"ה צריכין למימר דרבי' נמשך אחר ל' התלמוד במ\"ש היה לאחד עציץ נקוב וזרעים שבו של אחר כו' דהא גם אם שניהם של אחד נמי שייך האי דינא וכמ\"ש התוס' שם בגיטין דף כ\"ב ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " חוץ ממטבע ז\"ל הר\"ן אדברי רש\"י שכתבתי בפרישה ואין טעם זה מספיק אלא לאין קונין ובגמרא מסקינן דגם אינן נקנין בחליפין אלא ה\"פ דעתא דאינש אצורתא כיון דמקנה בחליפין מקפיד שרוצה אותה בעין משא\"כ כשמקבלה בתורת דמים דהתם אינו מקפיד שיהא בעין מש\"ה כו' אבל כשמקבלו בתורת חליפין מקפיד ורוצה אותן בעצמן וכיון דעבידא דבטלה לית בהו ממש והוא כאותיות שאין גופן ממון ומש\"ה אינן נעשין חליפי ואינן נקנין בחליפין עכ\"ל ע\"ש ולפי מ\"ש בביאור דברי רבינו בסמוך בס\"ד אמ\"ש דכיון שיחדם כו' לא סמכה דעתיה כו' ל\"ק ארש\"י ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"א דוקא כו' כ\"כ ר' ירוחם והמ\"מ בשם הרשב\"א וכ\"כ הר\"ן והוכיח כן מדאמרינן בפ\"ק דקידושין גבי מכר לו י' שדות ולא נתן לו דמי כולם כשהחזיק באחת מהן לא קנה כולן מיהו כנגד מעותיו קנה אלא ש\"מ דשאני הכא משום דאי אפשר לחלק הא אי הוי כור חטים דומיא דשדות היה קונה והרא\"ש שלא חילק בזה אפשר דס\"ל דל\"ד דהתם החזיק בו דאמרן עשה חזקה בכולן שהרי סדנא דארעא חד הוא אלא שבעינן דמי כולן ולכן כשלא נתן דמי כולן אמרינן למאי דנתן נתן [למאי דלא נתן לא נתן] משא\"כ בזה דמה דמשך בפרה לא משך בטלה כלל וי\"מ דטעם דהרא\"ש דשאני התם שלוקח דמים תחת השדות מה לי נוטל ק' זוז בעד י' שדות או כ' זוז בעד ב' שדות סוף סוף נוטל דמים וכשיצטרך יותר ימכור גם האחרים אבל כאן שנטל פרה וטלה במקום הכור חטים אפשר לומר דעיקר דעתו היה על טלה דצריך לו ולהכי כל עוד שלא משך הטלה אין דעתו לקיים המקח ואינו רוצה ליתן חצי הכור בעד הפרה וטעם זה הוא דוחק ועוד דלפני זה אם אמר כור חטין בשני טלאים ומשך טלה א' נמי אמרינן דקנה חטין נגד טלה באותו שמשך והו\"ל לרבינו לפרש דבזה מודה הרא\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל יכול לשעבד נכסיו כו' לגבות מהן כו' יש להקשות הא כ\"ר סי' ס' סי\"ב תשובת הרי\"ף דמשמע איפכא ע\"ש ולא הביא רבינו שום חולק אסברתו ונראה דלק\"מ דלעיל הקדים וכתב מחמת שנתתי לו ק' זהובים ואח\"כ כתב ושיעבדתי משמע שעיקר הקנין היה על המעות שנתחייב ק' זהובים ומכח זה החוב שיעבד לו נכסיו משא\"כ כאן שכתב אבל יכול לשעבד כו' לגבות כו' שר\"ל שעיקר הקנין יהיה אנכסיו שקבל קנין איך שמשעבד לו נכסיו כל זמן שלא נתן פדיונו ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " המטבע אין יכולין לקנותו אלא אגב כו' עיין בב\"י מה שהקשה על רבי' בזה וישובו ועמ\"ש בפרישה בישובו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " יקנה לי שדה שלך בהנאת מחילת כו' נלע\"ד דזהו ע\"ד שכ\"ר בא\"ע סי' כ\"ח ז\"ל המקדש אשה בהנאת בהרווחת זמן הלואה מקודשת מכני שיש בהנאה שוה פרוטה ואסור לעשות כן משום הערמת רבית ושב\"ה כתב שאין בו שום צד איסור רבית אא\"כ א\"ל בשעת הלואה הריני מלוה לך מנה עד זמן פלוני ע\"מ שתתקדש לי בההיא הנאה ובזה אין בו אלא הערמת רבית כיון דלא קץ ד' בה' כו' ור\"ל שם דכשיש בו צד רבית א\"כ יש בו הנאת ממון ובהנאה זו יכול לקנותה ולקדשה וה\"ה כאן יכול לקנות בההיא הנאה השדה ולב\"ה דאין זה מיחשב הנאת ממון ולית ביה צד רבית כלל אא\"כ א\"ל בשעת הלואה ה\"נ כאן לא יכול לקנות בו שדה אא\"כ א\"ל למוכר כן בתחילת הלואה מכור לי שדה בההיא הנאה שאלוה לך ואמתין לך עד זמן פלוני דשם ממון עליה דהרי יש בזה הערמת רבית ואסור לעשות כן לכתחילה מיהו אין בו רבית גמור כיון שלא קץ עמו ד' בה' וכמ\"ש שם ודוק וגם כאן אין כוונת הלוקח אלא לקנות בו ליתן בו דמי שוויין לאחר זמן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שאנסוהו למכור הנה אעתיק לפנינו לשון הגמרא ופירושה וע\"פ יתבארו תוכן דברי רבינו גם יתיישבו דברי הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם וכמ\"ש בס\"ד. כב\"ב דף מ\"ז האומנין והאריסין כו' אין להן חזקה. גרסי' אר\"ב א\"ל ה��נא כולן שהביאו ראיה ראייתן ראייה ומעמידין שדה בידן גזלן שהביא ראייה אין ראייתו ראייה ואין מעמידין שדה בידו ופירש ר\"ש ראייה עידי מכירה או עידי הודאה אבל מתן מעות לא ראו ומש\"ה בגזלן אין ראייתו ראייה רב ביבי מסיים בה משמיה דר\"נ קרקע אין לו מעות יש לו בד\"א שאמרו עדים בפנינו מנה לו אבל אמרו בפנינו הודה לו לא כדרב כהנא דאמר אי לאו דאודי ליה הוי ממטי ליה ולחמריה לשחוור (פי' רש\"י קרקע אין לו לגזלן כמו שאמרנו דאין מעמידין שדה בידו אבל מעות שנתן לו הגזלן בדמי הקרקע יש לו שיחזירם לו הנגזל כו' וע\"ש ברש\"י וגרסינן תו התם א\"ר הונא תליוהו וזבין זביניה זביני דאגב אונסיה גמר ומקני איתיבי' רב המנונא לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקח בטל ואמאי התם נמי נימא אגב אונסא גמר ומקני הא איתמר עלה ל\"ש אלא דא\"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ולשמואל דאמר אף בשטר לא קנה מא\"ל מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ולרב ביבי דמסיים בה משמיה דר\"נ קרקע אין לו מעות יש לו מא\"ל דר\"ב מימרא הוא ומימרא לר\"ה לא ס\"ל ופי' רש\"י תליוהו וזבין מי שתלו אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקבל הדמים ואמר רוצה אני זביניה זביני ולא יוכל לחזור בו מודה שמואל דהיכא דיהיב ליה זוזי הסקריקון לב\"ה או הלוקח מן הסקריקון כשחזר ולקח מב\"ה יהיב ליה זוזי דאגב דמקבל זוזי גמר ומקני דהיינו תלויה וזבין אבל בלא מעות לא גמר ומקני והא רב הונא נמי תלויה וזבין אמר אבל תליוהו ויהיב לא הוי מתנה. ולר\"ב דמסיים אבל מעות יש לו אלמא ס\"ל שאפילו נתן לו הגזלן לנגזל המעות לא קנה דתליוהו וזבין לא הוי זביני וגרסינן תו אמר רבא הלכתא תליוה וזבין זביניה זביני ולא אמרן אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא ובשדה זו נמי ל\"א אלא דלא ארצי זוזי (ובין גי' ר\"ש ותוס' ע\"ש ול\"ג ארצי ליה וכמ\"ש לקמן) אבל ארצי זוזי ולא אמרן אלא דלא הו\"ל לאשתמוטי אבל הו\"ל לאשתמוטי לא והלכתא בכולהו הוי זביני זביניה. ופירש\"י דלא ארצי זוזי לא מנה המוכר המעות גילה דעתו דבע\"כ מקבל. דלא הו\"ל לאשתמוטי בשום דיחוי מן האונס (כגון המתן עד שתבא אשתי או עד למחר או שום דיחוי לדחות בו האנס רש\"י) והלכתא בכולהו הוה זביניה זביני ואפילו בשדה זו ולא ארצי זוזי ולא הו\"ל לאשתמוטי דהוה אנוס גמור וכגון דאמר רוצה אני עכ\"ל. והן הן הדברים שכ\"ר כאן אלא שיש לדקדק אמש\"ר ומכר וקיבל דמים סתם וכבר כתבתי שסיים רשב\"ם בפירושו וכתב זה לשונו. וכגון דאמר רוצה אני עד כאן לשונו. וכן כתב ר\"ש נמי לפני זה בפי' דברי רב הונא דאמר תליוה וזבין כו' דמיירי באמר רוצה אני ונראה דכ\"כ משום דשם בעי הגמרא למילף טעמא דר\"ה מדכתיב גבי קרבן יקריב אותו לרצונו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכן בגיטי נשים כו' ואף שדחה הגמרא דליכא למילף משם מ\"מ האי דבעי למימר רוצה אני נלמד משם במכ\"ש וכ\"מ להדיא בסוף הכונס דאמר שם אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאר\"ה תליוה וזבין זביניה זביני ל\"ק הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני ע\"כ. וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל שם ומסיק דחמסן יהיב דמי ולא אמר רוצה אני כו' וצ\"ל דס\"ל לרבינו דרוצה אני ל\"ד קאמר אלא כל שקיבל הדמים מהאנס אמרינן ודאי שאגב אונסו נתרצה ומשה\"כ ה\"ר בסמוך ז\"ל ואפילו לא הו\"ל לאישתמוטי ולא מנהו המעות כשקבלם כו' משמע שקבלם והטמינם עכ\"פ בעינן וכ\"כ ב\"י בס\"ו אההיא דהכונס הנ\"ל ז\"ל דאפשר דרוצה אני ל\"ד קאמר אלא ר\"ל קיבל הדמים ושתק רוצה אני קרינן ביה עכ\"ל. ואמש\"ר בין בקרקע בין מטלטלי כתב ב\"י וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"י מהל' מכירה ופשוט הוא כו' ע\"ש ול\"נ דכ\"ש ממקרקעי הוא וכמ\"ש בפרישה ועוד שהרי מקרקע אדם עצב במכירתן ואפילו הכי אמרינן בגמרא דקנה אותו דאגב אונסיה גמר ומקני מטלטלין דאם נוטל מעות כנגדן אין אדם עצב במכירתן כדאיתא בע\"ז (ורבינו כתבו בי\"ד סימן קמ\"ח גבי הקונה מן העכו\"ם ביום איד שלהן ע\"ש) כ\"ש דאמרינן אגב אונסיה גמר ומקני: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א שראו עדים כו' כבר כתבתי ברה\"ס לשון הגמרא דאר\"נ א\"ל הונא כו' ורב ביבי מסיים בה שדה אין לו מעות יש לו במה דברים אמורים שאמרו עדים בפנינו מנה כו' משם נלמד האי חילוק דכ\"ר בין בפנינו מנה ובין בפנינו הודה ואע\"ג דרבינו כתב דלא כר\"ב דהא רב ביבי אמר שם דאע\"ג דיש עדים דבפניהן מנה אפ\"ה שדה אין לו הא מסיק שם דלא קי\"ל בהא כר\"ב. ודע שהתוספות הקשו שם בד\"ה ורב ביבי מסיים בה ז\"ל ק\"ק הל' דהא ר\"ה פליג כדאמרינן לקמן ורב הונא לא מיירי בהכי אלא בהודה ולא במנה עכ\"ל ור\"ל כיון דרב נחמן אמר דבריו הנ\"ל כולן ראייתן ראייה חוץ מגזלן משמיה דר\"ה איך אמר דר\"ב מסיים באותה מימרא שדה אין לו מעות יש לו הא ד\"ה פליג אדרב ביבי וכדמסיק הגמרא לשון דקאמר דר\"ב מימרא ומימרא לר\"ה לא ס\"ל ולא הו\"ל בגמרא לכתוב דר\"ב מסיים אלא בלשון פלוגתא וגם אין עניינם אחד דמימרא דר\"ה איירי בלא ראו נתינת מעות ור\"ב איורי בנתינת המעות וליישב קושיא הגדולה הזאת הנראה לעינים נראה דמשום הכי כתבו הרי\"ף והרא\"ש שם בתר מימרא דרב ז\"ל וה\"מ בדמסר מודעא אזביני אבל אי מסר מודעה אזביני אע\"ג דאניס זביניה זביני מ\"ט סברא הוא דאגב אונסא גמר ומקני הרי לפנינו דכתבו אדברי ר\"ב דמיירי במסר מודעה כו' ובא\"כ נתיישב קושיית התוספות הנ\"ל דהא ר\"ה ג\"כ מודה בזה ואף דמימרא דר\"ה הנ\"ל (ודאי מימרא נמי) [מיירי] בעידי הודאה (דהא. מ\"ש) [דוקא מ\"מ] כולן יש להן ראייה (וסיים) [דסיים] בה ר\"ב דגם בגזלן ראייתו ראיה קצת דהיינו להחזיר לו מעותיו וחזר ופירש דבריו דהיינו באית ליה ראייה שבפניהן מנה ואפ\"ה שדה אין לו כשמסר מודעא וכדפירשו הרי\"ף והרא\"ש [מודה ר\"ה וא\"ת א\"כ אי הוצרך הגמרא הנ\"ל לסיים ולומר דר\"ב לר\"ה לא ס\"ל הא שפיר ס\"ל כשמסר מודעא י\"ל דהגמרא קאמר כן לפי ס\"ד דהמקשן דמקשה מיניה למימרא אחריתי דר\"ה דאמר תליוה וזבין זביניה זביני וס\"ד מדסתם ר\"ב דבריו דאיירי אף בלא מסר מודעא ע\"ז השיבו התרצן לפי סברתך ר\"ה לא סבירא ליה כר\"ב ואפשר דלא גרסי' בדברי המקשה ולר\"ב דמסיים בה אלא ה\"ג ולר\"ב דאמר משמיה דר\"נ כו' ובלה\"נ צ\"ל כן דהא לא שייך לומר דמסיים בה דלשון בה משמע דמסיים כן באותו ברייתא אמימרא דאיירי בו לכני זה וזה אינו דהא לא סיים כן כ\"א אמימרא קמייתא דר\"ה וכנ\"ל אבל לפי האמת דר\"ב קאי אמימרא קמייתא דר\"ה וכתב לשם ור\"ב מסיים בה צ\"ל מכח קושיית התוס' הנ\"ל כמ\"ש הרי\"ף והרא\"ש הנ\"ל ונ\"ל שלזה כיון בעל הג\"ה הנדפס ברש\"י שסביב הרי\"ף שם דכתב אדברי הרי\"ף הנ\"ל ז\"ל ולפ\"ז רב ביבי מצי סבר כר\"ה עכ\"ל ע\"ש ורבינו ודאי ג\"כ ס\"ל כהרי\"ף והרא\"ש אביו ורבו והא ראייה שלעיל סי' קנ\"א העתיק רבינו הדברים אות באות כמו שסדרן הרי\"ף והרא\"ש דהיינו מימרא דר\"ה ואח\"כ מימרא דר\"ב ואוקימתא שמוקי הרי\"ף והרא\"ש בדמסר מודעא וע\"ד שפירשתיהו ע\"ש מ\"מ ס\"ל דהאי חילוק בין בפנינו מנה ובין בפנינו הודה קאי גם אכשלא מסר מודעא וכסברת המקשן וגם אין טעם לחלק בינייהו בזה ודו\"ק ועד\"ז נתוישבו ג\"כ דברי הרמב\"ם דפ\"י דהלכות מכירה וכ\"ר בסמוך בסי\"�� גם לעיל בס\"ס קנ\"א דכתב דהווזל והוחזק גזלן ואח\"כ לקח שדה שגזלו אין המוכר צריך למסור מודעא עכ\"ל והוא נגד הגמרא וכל הפוסקים דפסקו כר\"ה הנ\"ל דס\"ל דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקני ומקחו מקח אם לא מסר מודעה וכבר השיגו הראב\"ד בזה ובדרך שכתבתי ניחא די\"ל דס\"ל להרמב\"ם דיש חילוק בין סתם גזלן להוחזק גזלן ומכח קושיות התוס' הנ\"ל דקאמר ור\"ב מסיים בה ס\"ל דמוכרחים אנו לומר דל\"פ ר\"ב אר\"ה אלא ר\"ה איירי בכל מיני גזלנים ור\"ב מסיים ואמר דיש גזלן דשדה אין לו מעות יש לו והיינו בהוחזק גזלן דבו מודה רב הונא דלא אמרינן ביה דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני אפילו לא מסר מודעא והגמרא דסיים וקאמר דר\"ה לית ליה דר\"ב השיב כן לפי סברת המקשן דס\"ד מדסתם ר\"ב דבריו איירי בכל מיני גזלן וכדר\"ה דקאי עליה וכמ\"ש בשיטת הרי\"ף והרא\"ש הנ\"ל וק\"ל. וא\"ת א\"כ מאי פריך הגמרא שם אר\"ה לקח מסיקריקון כו' הנ\"ל הא סיקריקון ודאי הוחזק גזלן הוא י\"ל דמ\"מ כיון דחזר וקנהו מב\"ה הול\"ל דמקחו מקח דהא (הב\"ה) [הלוקח] לא הוחזק גזלן והסקריקון אינו מטיל אימה כ\"פ כשחזר וקנהו מב\"ה להיות גרוע מסתם גזלן כנ\"ל והב\"י נחת ג\"כ בס\"ג ליישב הרמב\"ם קצת בדרך זה אבל רוב דבריו הן ע\"א ודבריו דחוקים: בד\"א שראו עדים כו' כבר כתבתי שהוא נלמד ממימרא דרב ביבי וכן כתב הב\"י והוסיף וכתב ז\"ל דגם להרמב\"ם באנס ס\"ל דהדרא ארעא למרא אם לא שראו נתינת המעות כו' ע\"ש ויש לתמוה על דבריו שמדברי הרמב\"ם לא משמע כן שהרי ברפ\"י דמכירה כתב ז\"ל מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפי' תלאוהו עד שמכר ממכרו ממכר כו' עד אעפ\"י שלא לקח הדמים בפני העדים עכ\"ל וכתב המ\"מ שם עליו דר\"ל דאפילו לא נודע לעדיה שקיבל ממנו דמים אלא הודה לפני עדים שקבלם אפ\"ה כחב דמקחו מקח להחזיק אפי' לא ראו שמנה המעות אלא שהודה בפניהם וגם הב\"י בעצמו בס\"ב הביא דברי הרמב\"ם הללו וכתב שנראה מדבריו דמיירי בהודה בעדים שקיבל אפי' מכחיש הקבלה לבסוף ואומר שהוצרך להודות ושכך פי' דבריו הראב\"ד והמ\"מ ובאמת יש לתמוה על כולם איך מלאו לבם לפרש דברי הרמב\"ם דמיירי בהודה שקבלם ולבסוף מכחיש כו' הא מתחיל הרמב\"ם וכתב מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח כו' ולשון זה משמע דידוע הוא בעדים או שמודה הוא עדיין שקבל ועל פירוש זה מוכרחים אנו לפרש דמה שסיים שם הרמב\"ם וכתב אעפ\"י שלא לקח הדמים בפני העדים דר\"ל שהוא טוען אמת שקבלתי המעות אבל לא ברצון אלא מחמת אונס הוצרכתי לקבלם וע\"ז כתב אעפ\"י שלא קיבל המעות בפני עדים ואין בידינו לברר האמת שקבלם באונס או ברצון אפ\"ה מקחו מקח דקי\"ל כר\"ה דאמר תליוהו וזבין מקחו קיים וביותר התימא הוא על הראב\"ד שכתב בהשגות שם על סוף דברי הרמב\"ם ז\"ל א\"א טעה בזה בדברי הרב ז\"ל שהוא לא אמר אלא אע\"ג שבשעת התלייה והמכירה לא ארצי ליה זוזי אלא לבסוף מכירה הוא ולעולם צריך שיתן בפני עדים דאי לא מצי א\"ל לא יהבת לי מידי עכ\"ל וכתב המ\"מ עליו וז\"ל נראה שהר\"א סובר שדברי המחבר הם אפי' כשהמוכר אומר לא קבלתי ונאמן הלה כיון ששטרו בידו לומר נתתי ואיני יודע מנ\"ל להר\"א כו' עד שהודה לו כו' ולדידי תגדל התמיה איך פי' הר\"א לדברי הרמב\"ם במ\"ש שאנסו עד שמכר ולקח דמי המקח ונראה ליישב כל זה אחר שנעורר עוד תמיה אחת בדברי הר\"א והוא למה כתב על הרמב\"ם שטעה בדברי הרב ולמה לא דנו לכף זכות לומר שלא ע\"פ הרי\"ף כ\"כ. כ\"א ע\"פ הגמרא דפח\"ה הנ\"ל שמסקינן שם דהלכתא אפילו לא ארצי ליה זוזי ושפירשו הרמב\"ם אפילו לא ארצי זוזי כלל לכ\"נ שהר\"א והמ\"מ וגם הב\"י ס\"ל בפשיטות דמסיים הרמב\"ם וכתב אעפ\"י שלא לקח הדמים בעדים ולא כתב אעפ\"י שלא נתרצה בקבלת הדמים לפני העדים ש\"מ דר\"ל דטען עתה שלא קבל מהאנס דמים כלל ומ\"ש הרמב\"ם בריש דבריו ולקח דמי המקח אינו ר\"ל שקבל הדמים דא\"כ וקבל דמי המקח הול\"ל אלא אל תקרי ולקח בקמץ הלמ\"ד אלא וליקח בחירק הלמ\"ד ואאנסוהו דלפניו קאי וה\"ק שיש עדים שאנסוהו עד שמכר והן גם כן מעידים שבשעה שאנסוהו על המכירה האנס עומד וצועק ואומר להמוכר בא ליקח מידי דמי המקח ואין העדים יודעין אם הלך אח\"כ המוכר וקיבל ממנו הדמים או לא וזהו שסיים הרמב\"ם וכתב אעפ\"י שלא לקח הדמים בפני העדים ור\"ל ועתה הן מחולקין בהקבלה והשתא א\"ש דברי הר\"א ודברי המ\"מ והב\"י דהמ\"מ כתב שהר\"א פירש לדברי הרמב\"ם דאפילו אין עדים שהודה בקבלת המעות אפ\"ה מקחו מקח מדשמעו דבשעת דנחית האנס לאנסו במכירה ורצה ליתן דמים ועתה השטר מכירה בידו נאמן האנס ורמא עליה המ\"מ מצד העניין ולא מצד הל' דהרמב\"ם והוא דהא אפילו במוכר ולוקח דעלמא בלא אנסו במכירה ויש שטר מכירה ביד הלוקח אינו נאמן לומר כבר נתתי דמי המקח ומש\"ה פירשו המ\"מ להרמב\"ם שעדים [מעידים] שהודה שקבלן וכנ\"ל והשתא אין לתמוה על הר\"א במ\"ש על הרמב\"ם שטעה בדברי הרי\"ף משום שדברים הללו שכתב הרמב\"ם בריש דבריו שאנסוהו על המכירה וא\"ל בא וקבל דמים לא מצינו בגמרא כ\"א בדברי הרי\"ף שכ\"כ בפרק הניזקין אמתניתין דלקח מסיקריקון וחזר ולקח מב\"ה מקחו בטל כו' ע\"ש דמשמעות לשונו מדכתב מתחילה ז\"ל וכי א\"ל בתר הכין תא שקול זוזך כו' גם סיים וכתב ז\"ל התם בתלייה וזבין דעתיה למיתן ליה זוזי פו' משמע דאף דאין עדים שקיבל בפניהן המעות מ\"מ מדיש עדים דנחית אדעתא למיהב ליה זוזי מאמינים להאנס ע\"פ שטרו שבידו שנתן לו המעות וע\"פ משמעות דברי הרי\"ף הללו כתב הר\"א על הרמב\"ם שטעה בדבריו שהוא פירשו ג\"כ כפי משמעות זה וז\"א שמ\"ש הרי\"ף דא\"ל שקול זוזך ולא ארצי ליה זוזי היינו דוקא בשעה שאנסו על המכירה אבל בעינן שיהא ידוע שלבסוף נתן לו המעות והמ\"מ כתב שהרמב\"ם פירש ארצי ולא ארצי בעדים הנזכר בגמ' דמיירי בהודה וכתב שם שאפשר שהר\"א ג\"כ פי' לדברי הרמב\"ם כן ואפ\"ה כתב על הרמב\"ם שטעה ולא רצה לפרש לדברי (הר\"א) [הרי\"ף) ולדברי הרמב\"ם בשוה ושמיירי בשיש עידי הודאה דבזה לא היינו מאמינין להאנס כיון דהמוכר מצי לומר לא קבלתי המעות וק\"ל: ודע דהב\"י הביא ג\"כ לדברי הרי\"ף והרמב\"ם והר\"א והרא\"ש הנ\"ל ומסיק על דברי הר\"א וכתב ז\"ל ולפ\"ז דעת הרמב\"ם שוה לדעת הרי\"ף דלעולם בעינן שיקח דמי המכר הא כל שלא לקחם עדיין אעפ\"י שכתב שטר לא הוי זביניה זביני ולא ידעתי מי דחקו להר\"א נפרש כן דברי הרי\"ף והוה מצי לפרש דבריו בריוח כמ\"ש עכ\"ל דוק דברי ב\"י הללו ותמצא דמ\"ש דלפ\"ז זה דעת הרמב\"ם שוה כו' [ט\"ס הוא] וצ\"ל לפ\"ז דעת הראב\"ד שוה לדעת הרי\"ף כו' ואדלמטה מיניה קאי וה\"ק לפירוש זה הראב\"ד והרי\"ף שוים בזה דבעינן דוקא שלקח המוכר דמי המכר ואז דוקא אין המוכר חוזר הא כו' ולאפוקי לפירוש הב\"י דפירש לפני זה דמפשט דבריו דהרי\"ף משמע כו' אין המוכר יכול לחזור אפי' עדיין לא קיבל מהאנס המעות אלא כיון שיש עדום דמתחילה היה רוצה ליתנם לו וגם עתה לבסוף רוצה ליתנם לו אלא שאין המוכר רוצה לקבלם זביניה זבינא ועל פירוש זה שנשמע מפשט דבריהם תמה הב\"י על הראב\"ד שכתב עליו ז\"ל ולא ידעתי מי דחקו להראב\"ד שלא פירש הוא ג\"כ כן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והיכא שראו נתינת המעות ל\"ש אנסוהו כו' נתבאר מל' הגמרא שהבאתי ברה\"ס דמסקינן דכולהו הוה זביניה זבינא כו' ע\"ש אך מש\"ר ולא מנה כשקבלם זה הוא ע\"פ שיטת רשב\"ם דלא גרס ארצי ליה אלא ארצי זוזי ופירש שחזר ומנה מעות אחר שקבלם וכ\"כ ג\"כ הרא\"ש פ' חזקת הגי' ארצי זוזי ולא ארצי זוזי ולא הזכיר תיבת ליה ואף שבפ' הנזקין העתיק הרא\"ש ל' הרי\"ף דגרסינן ארצי ליה ופי' ארצי ליה נתן לו הלוקח מעות מיד בשעה שאנסו למכור לו או לא ארצי שלא נתן לו מיד אלא א\"ל שקול זוזך ס\"ל לרבינו דמ\"ש בפ' חזקת שהוא מקום מקור דהאי מילתא הוא עיקר גם לגי' לא ארצי ליה לפי' הראב\"ד גם להרי\"ף מיירי שכבר קיבל כל המעות בעדים רק שלא קבלם מתחילה בשעה שנתרצה מכח האונס וכיון דאין נ\"מ רבה בדינא מש\"ה תפסו הרא\"ש ורבינו גי' רשב\"ם לעיקר וכן בקיצור פסקי הרא\"ש בפ' חזקת [כתב] ולא מנה המעות ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר ל\"ש אנסוהו אונס הגוף כו' כתב ב\"י ז\"ל כלומר דאנסוהו איזה אונס שיהיה שמצידו מכר אם מסר מודעא המכר בטל עכ\"ל נראה שנדחק לפרש כן משום סיומא דסיים רבינו בההוא דמשכן פרדיסא כו' ואסיקנא דחשוב אונס לבטל המקח משמע ליה דרבינו נחית לבאר דין ביטול מקח דהיינו במסירת מודעא וק\"ל דא\"כ אין ל' רבינו מכוון שהרי עדיין לא הזכיר דין מסירת מודעא ואם היינו מפרשים שרבינו ס\"ל כהרמב\"ן שכתבתי בדרישה בסמוך. דס\"ל במעשה דפרדיסא א\"צ מסירת מודעא הייתי אומר דכתבו רבינו ללמדינו דהוא אונס לבטל המקח בלא מסירת מודעא אך שם הוכחתי דאין דעת הרא\"ש ורבינו כן כלל גם לא יהיה שוה ל\"ש אנסוה אונס כו' לל\"ש דלעיל. דלעיל אתא לאשמועינן דאפילו באונסים הללו גמר ומקני וכמו שמסיק ואפילו הכי זביניה זביני לכנלע\"ד כמ\"ש בפרישה: כההוא דמשכן פרדיסא וכו' ואם מסר מודעא וכו' עיקרא דהאי מילתא בפרק חזקת ושמעתא עמיקתא היא וחזינן בה כמה שיטות להפוסקים לא ראי זה כראי זה והב\"י הביאם בערבוביא ושלא כסדר ואין העתקתו אותן מספיק לידע ביאור השיטות על מכונם וגם הן סתומין וצריכין ביאור ע\"כ ראיתי להעתיק ל' הגמרא ולהעריכם א' לא' בקיצור בשינוי לשונם לתוספת ביאור. ז\"ל שם בפח\"ה דף מ\"ה טבי תלי לפפי אכינרא וזבין חתם רבב\"ח אמודעא ואאשקלתא (ע\"ש בפירוש ר\"ש) ואמר רב הונא דאי לאו מודעא מאן דחתים אאשקלתא שפיר חתם ר\"ה לטעמיה דאר\"ה תליוהו וזבין זביניה זבינא ע\"כ ובדף מ' גרסינן אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא לאו מודעא היא מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנה גילוי מילתא בעלמא הוא ואי דזבינא והא אמר רבא לא כתבי' מודעא אזבינא לעולם דזבינא מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא דההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לתלת שנין בתר דאכלה תלת שני חזקה אמר אי מזבנת ניהלי מוטב ואי לאו כבישנא לשטר משכנתא ואימא לקוחה היא בידי כה\"ג כתבינן מודעא עכ\"ל. ויש בשמועה זו ארבע שיטות. הראשונה היא אותה שכתב הרמב\"ן בחידושיו ע\"ש שכתב דכל מודעא הנזכר בשמעתתא בין ההיא דנהרדעי בין ההיא דרבב\"ח דחתם אמודעא וכו' אין פירוש מסירת מודעא שבעל הקרקע מודיע אונסו לעדים קודם המכירה דאפי' לא הודיע אונסו ולא דיבר כלום מ\"מ העדים שראו אונסו של המוכר כשמבקש המוכר אח\"כ שיעידו לו על אונסו כותבים ומודיעים אונסו ושם מודעא אינו על שם שצריך המוכר להודיע אונסו בתחילה אלא ע\"ש שהעדים מודיעים אח\"כ אונסו א\"נ שטר הזכרת אונסו מיקרי מודעא ע\"ש ויודע בהם אנשי סוכות ��הוא לשון עינוי ויסורין ומש\"ה אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן וכו' ופירוש שיהיה כתוב בה אנן ידעינן שמחמת האונס מכר ולא נתרצה לו דכיון שלא הודיע להם קודם המכירה שמוכר באונס אפשר שאף שאנסו על כך שמא היה יכול לינצל ממנו כשמכר לו והמכירה בעצמה ברצון היה לכצ\"ל אנן ידעינן שהיה אנוס בעצמית המכירה ופריך אי דגיטא ומתנה אפי' לא ראו העדי' כלל שאנסו נמי תיבטל דבגילוי מילתא בעלמא נמי סגי ואי בזבינא האמר רבא לא כתבינן מודעא אזבינא כלומר דאין העדים כותבין מעצמן אא\"כ המוכר מסר להם מודעתו ודבר זה היינו ממ\"ש רבא הלכתא תליוהו וזבין זביניה זבינא ותליוהו משמע שהעדים ראו איך שתלו אותו והכירו באונסו ואפ\"ה זביניה זבינא כיון שלא מסר מודעא קודם המכירה וכיון דלא כתבינן אלא במסירת מודעא ל\"ל שיכתבו העדים אנן ידעינן שהמכירה באונס היתה כיון דאניס קמן ומסר לן מודעא ודאי האמת אתו שהוא אנוס ובטיל זביניה ומפרקינן מודה רבא היכא דאניס וכמעשה וכו' כלומר מודה רבא היכא דאניס בגוונא דההוא עובדא דפרדיסא דכתבי העדים מעצמן אפי' לא מסר מודעא וע\"ז אמרי נהרדעי דכי כתבי צריכין לכתוב מיהת דידעי אונסיה שלא נתרצה במכירתו וס\"ל דכי אמרי' דבעי מסירת מודעה מקודם ה\"מ כגון דאניס אונסא דגופיה או דממונא למזבן ליה מידי אחריני דבכה\"ג מסתמא גמר ומקני ליה האי מידי אחריני משום ההוא אונסא אחריני דחמיר עליו אבל היכא דליכא אונסא אלא מההוא מידי גופיה דטעין עליו כההיא דפרדיסא דאמר לקוחה היא בידי לא הוה זביניה זבינא דמאי עבד ואע\"פ שאמר רוצה אני למכרה לך אנוס הוא מתחילה ועד סוף וכעין זה כתב ב\"י ז\"ל מ\"כ בשם הרמב\"ן כו' עד ולא משכחת לה אלא בכגון מעשה דפרדיסא זו שיטת הרמב\"ן וע\"ש וכתב עוד שם ז\"ל נקטי' השתא להאי פירושא דלעולם זביניה זבינא כל אימת דלא מסר מודעא בר ממעשה דפרדיסא אבל אי מסר מודעא לכולהו לאו זביניה זבינא וכן הוא דעת הגאונים ור' הגדול ז\"ל ועמ\"ש מזה עוד בסמוך בשיטת הרי\"ף. השיטה השנייה היא שיטת הרי\"ף והרא\"ש ורבינו והא לך לשון הרי\"ף שאחר שהעתיק שם מימרא דר\"ה דתליוהו וזבין כו' הנ\"ל ועובדא דרבב\"ח דחתם אמודעא כתב ז\"ל ושמעת מיניה דאע\"ג דאניס זביניה זבינא ואי מסר מודעא לא הוי זביניה זבינא ואמרי נמי ברישא דהדין פירקא והאמר רבא לא כתבינן מודעא אזבינא ומפרקינן מודה רבא היכא דאניס כגון מעשה דפרדיסא דשמעת מיניה אע\"ג דאניס בזביניה צריך מודעא לבטולי וכן הלכתא ע\"כ ונראה שדעתו ז\"ל כמ\"ש הג\"מ בפ\"י דמכירה בשם ראבי\"ה דכתב דבההיא עובדא דרבב\"ח דחתם אמודעא אפי' רבא מודה כדברי ר\"ה דכתבי מודעא דהוא כמעשה דפרדיסא דמה לי תלויה מ\"ל שאר אונס וכ\"כ הרי\"ף וכן נוכל לומר בדעת רבינו המחבר ודוק עכ\"ל מבואר מלשונו דסבירא ליה דמעשה דפרדיסא ל\"ד הוא אלא ה\"ה לאונס אחרינא ולפי שיטה זו ה\"פ דשמעתתא קמייתא אמרי נהרדעי כל מודעא כו' כלומר כשמסר המוכר מודעא קודם המכירה לעדים ומגלה אונסו צריכים שיכירו העדים באונסו ולא יאמינו לו לכתוב לו שטר מודעא על פיו ופריך דמאי אי דגט או מתנתא אפי' לא ידעי עדים כלל שהוא אנוס כל שאומר אינני נותן גט זה ומתנה זו בנפש חפיצה סגי דמי יכריחנו על כך (וכן הוא הפי' להרא\"ש אבל רשב\"ם פי' בע\"א ע\"ש) ואי בזבינא האמר רבא דאין כותבין כו' כלומר ל\"מ כלל מסירת מודעה במכר אלא לעולם זביניה זבינא (ואף דאנן לא מצינו לרבא שאמר כן בפירוש מכל מקום קים לתלמודא דרבא הכי אמר והכי ס\"ל) ותיר�� מודה רבא היכא דאנוס כלומר הא דאמר רבא לא כתבי' מודעא אזבינא היינו היכא דלא ידעי' ליה שום אונס אלא שהוא אומר אני מודיע לכם שאיני מוכר מכירה זו בנפש חפיצה אבל היכא דאנוס מודה רבא דמהני מסירת מודעא ונראה דראבי\"ה ס\"ל דמעשה דפרדיסא לא הוה האונס דוקא אשדה זו אלא א\"ל מכור לי א' משדותיך ואי לא כבשנא לשטרא דמשכנתא דשדה זו דאל\"כ מאי ראיה מייתי ראבי\"ה ממעשה דפרדיסא וגם רי\"ף נ\"ל דס\"ל הכי ואע\"ג דכתב ז\"ל אי מזבנת לי ניהליה כו' יש לומר דל\"ד קאמר ניהליה וכמ\"ש בסמוך זה נ\"ל בשיטת רי\"ף וראבי\"ה ולפי זה מה שסיים הרמב\"ן בשיטתו הנ\"ל וכתב דכן דעת הגאונים ור' הגדול הא דכתב דכן דעת ר' הגדול אי כוונתו על הרי\"ף וכדרכו שקראו בשם רבינו הגדול נ\"ל דלא כיון אלא למה שגם הרי\"ף ס\"ל דלעולם זביניה זבינא היכא דלא מסר מודעא ואי מסר מודעא בכולהו לאו זביניה זבינא אבל לא היה כוונתו שהרי\"ף יפרש שמעתתא דנהרדעי ומאי דאתמר עלה כן וכמו שמשמע מדברי הבית יוסף דהמדקדק בדברי הרי\"ף עין בעין יראה דלא פירשו כהרמב\"ן ועוד דהרי הרא\"ש ע\"כ לא ס\"ל כהאי פי' דרמב\"ן דלרמב\"ן נהרדעי וההיא עובדא דפרדיסא לא מיירי במוסר מודעא אלא שהעדים כותבין מעצמן כנ\"ל והרא\"ש שהזכיר מסירת מודעא מוכח דס\"ל שצריך מסירת מודעא ומיניה מוכח שגם לשון הרי\"ף לא היה משמע להרא\"ש כפי' דרמב\"ן (ולא חש לדקדוקא דב\"י) שהרי כל דבריו שם הם מועתקין מל' הרי\"ף אות באות ואפ\"ה כתב גם במעשה דפרדיסא מסירת מודעא ולא הזכיר שהרי\"ף לא ס\"ל כן וגם יש לשום לב על שינוי הל' דשני הרא\"ש מהרי\"ף שבכל מקום שכתב הרי\"ף כתיבת מודעא כתב הרא\"ש מסירת מודעא ונראה דדקדק כן כדי שלא יפורשו דברי הרי\"ף שהן דבריו שם כפי' הרמב\"ן הנ\"ל שהעדים כותבין המודעה מעצמן אלא פירוש שהמוכר צריך למסור להן המודעא ונראה דגם מדברי רבינו מוכח דלא ס\"ל שיטת הרמב\"ן שהרי בס\"א כתב סתם דכל שלא מסר מודעא מכירתו מכירה ובס\"ה כתב ואם מסר מודעא כו' ולא חילק בין אי מידי דאונס הוה בההוא מידי גופיה דטעין עליה לבין במידי אחרינא משמע דלעולם בעינן דוקא מסירת מודעא ולא כתבינן בלא מסירתו ובאמת שלישנא דתלמודא דחיקא לשיטת הרמב\"ן והעיקר חסר ומיהו גם רבינו מודה במקצת דברי הרמב\"ן הנ\"ל וכמו שכתבתי בפרישה סי\"ג וס\"ט ע\"ש ועבב\"י שהאריך מאוד וביאר לדבריהן בע\"א ע\"ש ולא ידעתי מאי קשיא ליה למר והקורא יראה ויבחר. השיטה השלישית היא שיטת ר' אפרים הובא לשונו בהגהת מיי' רפ\"י דמכירה שכתב ז\"ל אמר רבא לא כו' ע\"ש וביאור דבריו נ\"ל דר\"ל דכשעדי מודעא הם עצמם עדי המכר הרי הוא כאילו צווח בשעת המכר ואומר איני רוצה כיון שהעדים עצמם המעידים על המכר הם יודעים כוונתו אלא שאינו רשאי לומר כן בפירוש מפני יראת האנס אבל כשעדי המודעא אינם עדי המכר הרי עדי המכר מעידים שמכר מכירה גמורה כדרך שאר מכירות שהרי לא אמר להם שאינו מוכר ברצונו אלא אדרבה אומר רוצה אני וכיון דאפשר לקיים דבריהם ולומר דאגב אונסיה גמר ומקני ואין כאן סתירה לעדי המודעא הכי עבדינן וההוא עובדא דפרדיסא ועובדא דרבב\"ח תרווייהו הוה בכה\"ג שעדי המכירה הם עצמם היו עדי המודעא ועבב\"י שתמה עליו וכתב ומשמע מלשונו שגם במחילה ומתנה בעינן שעדי המודעא יהיו עדי הנתינה וזה דבר שסתירתו מוכח ונגלה לעין כל מהגמרא שהרי אמרו דבגיטין ומתנה לא בעינן אלא גילוי מילתא בעלמא וגם רבא לא אמר אלא לא כתבי' מודעה אזבינא והאריך בישוב דבריו בכמה מיני דוחקים שקשה על הל' לאמרן מכ\"ש לבעל שכל שיעלה על דעתו שכן היה דעת הגאון ר\"א והג\"מ שהעתיקם וגם אין לדחוק ולומר שר' אפרים לא גרס בגמרא אי בגיטא ומתנתא כו' אלא אי בגיטא לחוד וס\"ל דמתנה ומחילה תורת מכר להן ומטעם דאי לאו דיהיב ליה מידי או דעביד ליה נייח נפשיה לא היה מחיל ליה וכן במתנה והוא בכלל מה שאמר רבא לא כתבינן מודעא אזבינא שגם הם זבינא מיקרי דהא מהרי\"ק בשורש קי\"ח בהדיא כתב בשם התוספות שכתבו בשם ר' אפרים דבמתנה באונס ידוע א\"צ מסירת מודעא אלא נראה פשוט דר\"א ס\"ל כמ\"ש התוס' והרא\"ש ורבינו דאף דבמתנה אם ידעינן באונסו א\"צ מסירת מודעא לענין אם לא הו\"ל אונס דהו\"ל מסירת מודעא גילוי מילתא דשלא ברצון הוא נותן ובגילוי מילתא בגיטין ומתנות סגי על כזה כתב הג\"מ בשם ר\"א דאותה המודעא לא תהא כ\"א בפני עדי המתנה עצמן דאל\"כ הו\"ל כאילו לא מסר מודעא וליכא גילוי מילתא כלל והוה מתנתו מתנה גמורה כיון דלא ידעינן באונסו ודוק ומיהו גם שיטה זו אינה מוסכמת בכלל ופרט לדברי רבינו הטור. השיטה הרביעית היא שיטת המרדכי בפ' חזקת סי' תקמ\"ג אר\"ה תליוהו וזבין כו' ע\"ש עד סי' תקמ\"ד והיא ג\"כ שיטת רשב\"ם ותוס' אלא שמ\"ש דבשדה סתם גם לר\"ה ל\"מ מודעא אינו מוכרח שיסבור הרשב\"ם כן אף שהרמב\"ן בחידושיו הבינו כן מ\"מ אפשר דס\"ל כריב\"ם והר\"א דלר\"ה בין בשדה זו בין בשדה סתם צריך מודעא ומהניא מודעא וכן משמע בהדיא בסמ\"ג עשין פ\"ב דס\"ל לרשב\"ם כריב\"ם ושיטה זו מוסכמת עם שיטת ראבי\"ה ורי\"ף ורא\"ש לפסק דדינא אבל לא בביאור סוגיא דשמעתתא וכמ\"ש לעיל בדרישה והשיטה ההיא נראית עיקר: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " דדוקא גבי מכר אמרינן כיון שקיבל דמים גמר ומקנה כו' זה נלמד ממ\"ש לעיל הגמ' מודעא דמאי אי דגיטא ומתנתא גילוי מילתא סגי עיין בב\"י מה שהקשה שם ממתני' דסקריקון ומה שתירץ שם: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ז\"ל בד\"א שצריך מודעא כו' אבל הגוזל והוחזק כו' דברי הרמב\"ם כתבם ג\"כ רי\"ו בלי חולק על דבריו עיין בב\"י במה שתמה על הרמב\"ם בזה ומה שתירץ ובקיצורו דב\"י לא נתיישב תמיהתו דאין שייך לומר שהרמב\"ם יקח סוגיא לעצמו נגד סוגיית התלמוד המקשן והתרצן ומנ\"ל לומר כן. ויותר התימה על רי\"ו שכתב דעת הרמב\"ם בלי חולק וכבר השיגו הראב\"ד המ\"מ וב\"י. ולדעתם הוא נגד סוגיית התלמוד ולפי מ\"ש לעיל בדרישה ס\"ב נתיישבו התמיהות כי כתבתי שם שהרמב\"ם מכח קושיא בהסוגיא הוכרח לפי דעתו לחלק בין הוחזק גזלן לסתם גזלן וכתבתי שם שלהרי\"ף והרא\"ש ורבינו יש להן ישוב אחר לאותה הקושיא ע\"ש ולפ\"ז צ\"ל דדין גזלן נחלק לג' חלקים דבלא הוחזק גזלן כלל אפי' הרמב\"ם מודה דדין אנס יש לו ובהוחזק עליה גזלן פעם א' ויצא מידו ועתה בא לקנותה ומגזם לו שבאם לא ימכרנה לו יגזלנה מידו בזה פליגי הרמב\"ם והרא\"ש וכמ\"ש בס\"ס קנ\"א וכאן איירי בהוחזק עליה לגזלן גם עתה שכבר חזר וגזלה בהא גם רבי' מודה וכמ\"ש בפרישה ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכן כתב הרי\"ף והרמב\"ם בב\"י כתב דלא כייל רבינו להרמב\"ם בהדי הנך רבוותא אלא לומר שהצד השוה שבהן דכי מסר מודעא על הביטול המודעא קיימת ושלא כדברי הרא\"ש אבל גם הרמב\"ם ס\"ל דאם ביטל המודעא (ולא מסר תחילה מודעא על הביטול) דהמודעא בטילה ודלא כרב האי וכ\"כ מ\"ו ר\"ש ז\"ל וז\"ל ואני מצאתי ברי\"ף פ' השולח דמהני ביטול מודעא וכ\"כ הרמב\"ם להדיא ונ\"ל דאיירי רבינו שמסר מודעא ואמר אפי' מה שאבטל אח\"כ הכל אני מבטל דבכה\"ג כתב הרמב\"ם להדיא כן אבל הרי\"ף לא כתב מזה מידי ואפשר שבתשובה כתבה עכ\"ל והנה מ\"ש מ\"ו שמצא כתוב באלפס פ' השולח כו' יגעתי ולא מצאתי שכ\"כ שם כי אם את אשר הביא לשון הגמרא דערכין דס\"פ האומר משקלי עלי ז\"ל אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעתו מודעא פשיטא ל\"צ דעשייה וארצי מ\"ד ביטולי בטליה למודעיה קמ\"ל עד דמבטל למודעא קמא בפירוש עכ\"ל הגמרא בקיצור הביא הרי\"ף פ' השולח דף תק\"ע סוף ע\"א וע\"כ צ\"ל דאין ראיה משם לביטול מודעא על זבינא או מתנה דא\"כ תקשה מיניה לרבי' האי דהא גמרא ערוכה היא בלי שום חולק והחילוק מבואר בספר העיטור בהדיא הביא הב\"י דשאני התם דקאי (אאי ל\"מ) [אאלו] שכופין ליתן גט ומש\"ה אחר שביטל המודעא שמסר על הגט אע\"ג דביטלו באונס מ\"מ הא קיי\"ל דגט מעושה בישראל כה\"ג הוא כשר מה שאין כן במסירת מודעא על זבינא וכ\"ש על מתנה וא\"כ אין ראיה משם לומר דהרי\"ף ס\"ל דמהני ביטול מודעא בזבינא ומה\"ט נראה דס\"ל לרבינו דגם להרמב\"ם ל\"מ ביטול מודעא הנעשה באונס. ולא כתב הרמב\"ם דמהני ביטול אלא כשאין ידוע אם הביטול היה מחמת אונס דאז אמרינן מסתמא כיון דמסר מודעא אהמקח ולא מסר מודעא אהביטול הביטול היה ברצון כל זמן שלא נודע לנו בבירור שנאנס גם אהביטול כ\"כ הרשב\"א בתשובה בהדיא הביאה ב\"י בס\"ס זה במס\"ט ז\"ל מ\"מ נראין הדברים שצריכים העדים לידע שהיתה אנוסה גם בביטול המודעא שאל\"כ ביטול המודעא מוכיח שנתרצית אבל אם העידו העדים שגם הביטול לא עשתה כ\"א מתוך האונס הרי ההודאה בטילה ואין בה ממש שאף הביטול לא היה אלא מתוך האונס עכ\"ל. והרי מתשובת הרשב\"א נראה ומוכח מתוכה דס\"ל כהרמב\"ם ואפילו הכי כתב דמסתמא אמרינן דהביטול עושה ברצון. ונראה דהא דסיים הרמב\"ם וכתב דאם מסר תחלה מודעא על ביטול מודעא דתו לא (מיבעיא) [מהני] ביטול זהו מיירי ג\"כ אף שלא ידענו אם אח\"כ ביטל מודעי דמודעי באונס מ\"מ כיון דמסר תחלה מודעא על כל ביטול מודעא שיבטלנו מסתמא אמרי' דכל הביטולים שיעשה אח\"כ מתוך האונס עשאם. וגם הרשב\"א הנ\"ל מודה לזה ולא כתב דל\"מ מסתמא אא\"כ לא מסר מודעא תחלה אביטול מודעא. וזה נ\"ל פשוט בכוונת רבינו ז\"ל במ\"ש וכ\"כ הרי\"ף והרמב\"ם דמיירי היכא דידוע דנאנס על הביטול שמיניה איירי ר' האי כמבואר לשונו שמביא רבינו ואף שהב\"י מביא דברי בעל העיטור שמביא דברי רב האי ומשמע משם דל\"מ הביטול אא\"כ ידעינן דנסתלק אונסו מ\"מ אינו מבואר בלשון רבינו האי כן ורבינו לא הבינו כן. וא\"ת אף שהבינו כן מ\"מ מדלא הביא כאן לשונו כן ש\"מ דאותו דבר לא מסתבר ליה כלל ולא הביא מלשונו כ\"א את אשר הסכים עליו הרי\"ף והרמב\"ם וכמ\"ש וק\"ל. אבל באמת מדברי המ\"מ משמע ומוכח דפירש להרמב\"ם דאף אם ביטל המודעות מתוך האונס מהני הביטול שהרי כתב שם אדברי הרמב\"ם ז\"ל שכתב העידו עליו עדי המכר שביטל כו' זהו פשוט והוא מבואר בערכין ס\"פ האומר משקלי עלי דכי ביטל להמודעא בטילה המודעא אפי' בגט וכ\"ש במכר וכ\"כ כל המפרשים ז\"ל עכ\"ל הרי דהביא ראיה לדברי הרמב\"ם מההיא דערכין הנ\"ל ושם מיירי אפי' כשידוע שבאונס ביטל המודעא דומיא דמ\"ש תחילה ל\"צ דעשייה וארצי דהיינו ריצוי באונס וקאמר דלא (מיבעיא) [מהני] עד דמבטל להמודעא בהדיא ור\"ל נמי אפילו אם בטלו באונס מהני. ומהתימה על המ\"מ שסיים וכתב שכן כתבו כל המפרשים והרי כבר נתבאר דרבינו האי ובעל העיטור לא סבירא ליה הכי וגם ה��מ\"ה שהביא רבינו לא סבירא ליה הכי וגם אין ראיה מגט דשם מהני גט מעושה בהני שכופין אותן לגרש וכמ\"ש ולא כמ\"ש הרב המגיד דנלמד מגט לזבינא במכ\"ש וצ\"ל דס\"ל להמ\"מ דשם בערכין איירי בכל מיני גיטין אפילו במגרש מרצונו וא\"ש אבל רבינו לא ס\"ל הכי וכ\"כ שם הר\"ן דאיירי בהנהו שכופין אותן להוציא ע\"ש. ובבית יוסף ובכ\"מ הביא דברי המ\"מ וכתב עליו ז\"ל משמע דס\"ל דה\"ט דהרמב\"ם דמהני ביטול מתוך האונס משום דלא עדיפא ביטול מודעא מתוך האונס מאונס המוכר עצמו דאמרינן אגב אונסיה גמר ומקני ה\"נ גמר ומבטל מודעא עכ\"ל ול\"נ לי דא\"כ דס\"ל הכי היינו הוא סברת הרא\"ש. דכ\"ר בסמוך ולסברא זו אף אם מסר מודעא להביטול ואמר תחילה כל הביטולים על המודעות עד עולם שאעשה על כולם אני מוסר מודעא מ\"מ יש תיקון להרא\"ש כשאמר אח\"כ בשעת המכר כל מה שאמרתי תחילה שלא יהא ביטול עד עולם גם אותו דיבור דלעולם אני מבטל עתה ומהני לסברת הרא\"ש דאמר אגב אונסיה וזוזי גמר ומבטל גם המודעא בכל ענין ודוחק לומר שהרמב\"ם ס\"ל כסברת הרא\"ש לחצאין לכן אשר כתבתי ראשונה בביאור דברי הרמב\"ם ע\"פ הבנתו דרבינו נ\"ל עיקר ודוק. או שהודה לו כו' ז\"ל ב\"י תמיהא לי דכיון שהוא אניס מה מועלת הודאה זו הא איכא למימר אי לאו דאודי ליה כו' וכדאמרינן גבי הודה שנתן לו מעות עכ\"ל ור\"ל דביטול המודעא דס\"ל להרא\"ש דמהני יש טעם לדבר לומר שחזר בו מהמודעא אבל כשמודה בו בפני עדים שלא מסר מודעא והרי יש עדים שמסר מודעא לפניהם מוכח לפנינו שמחמת יראה הוצרך לומר שלא מסר מודעא ולהרמ\"ה דל\"מ ביטול מודעא דלא יהני נמי במודה שלא מסר מודעא ונראה דגם להרא\"ש דס\"ל דמהני כשמבטל המודעא נוכל לומר דס\"ל דלא מהני הודאתו שלא מסר מודעא כיון דיש עדים שמסר מודעא מיהו י\"ל דטעמא דהרמ\"ה כשהודה שלא מסר המודעא הרי הוא נאמן כק' עדים לומר שמעולם לא היה כאן מודעה מה שאין כן כשמבטל מודעא דבשעת ביטול אנו יודעין שמסר מודעא תחלה ומש\"ה ל\"מ הביטול ג\"כ דאמרינן מחמת אונסו ביטל והר\"ן כתב בשם הרשב\"א בפ' השולח דאין לו תקנה למסירת מודעא אלא אם כן יפסול אחר כך בשעת ביטול העדים שיעידו על מודעא שמסרתי בפניהן והביא ראיה לדבריו דזה מהני וגם ע\"ז (מהני) [חולק] הר\"ן ודחה ראיותיו שם ומסיק וכתב דנראה דאם מסר תחלה מודעא על הביטול עד עולם תו אין לו תקנה לבטל המודעא ע\"ש ועיין בסמ\"ע דכתבתי הכרעתו כהרי\"ף והרמב\"ם דכיון שמסר מודעא ואומר אף כשאמכור ואטול מעות ואבטל מודעא לא ליהוי ביטול כי הכל באונס אני עושה הרי גילה דעתו דלא גמר להקנות אגב אונסיה וזוזי ודלא כסברת הרא\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " האומר לחבירו כשאמכור שדה זו אמכרנה לך כו' כן איתא בע\"ז דף ע\"ב ואין שם דבעינן קנין מעכשיו וז\"ל בעל העיטור כו' [עב\"ח שהביאו בשם ב\"י] ומסיק המ\"מ דהרמב\"ם בפ\"ח דמכירה ובהל' הרי\"ף פ' בית כור ור' האי כתבו ג\"כ דבעינן קנין במעכשיו וע\"ל בסימן ר\"ז סי\"ג דכ\"ר ז\"ל הלוהו על שדה ק' זהובים והיא שוה יותר וא\"ל אם לא תפרעני מכאן עד ג\"ש תהא שלי הוי אסמכתא ולא קני כו' ודייק מיניה הב\"י שם בפיסקא המתחלת והוי יודע דבא\"נ אמרי הלוהו על שדהו כו' דמדכתב רבינו והוא שוה יותר שמע מינה דס\"ל דלית אסמכתא אלא אם כן איכא מילתא יתירתא כו' וכתב כמה דעות דסבירי להו דאין צריך מילתא יתירתא דלמכירת קרקע אפילו בשוויה מחשב אסמכתא ומסיק שכן ג\"כ דעת רבינו וגם דעת רש\"י ומה שכתב והיא שוה יותר אורחא דמילתא נקט כו' עיין שם ובזה נראה דמחולקים נמי ב\"ה דמצריך מילתא יתירתא ודעת הרבוותא דסבירי להו דלא בעינן מילתא יתירתא למכירת קרקע באסמכתא וה\"נ כשאמר כשאמכור שדה זו אמכרנה לך ל' כשאמכור הוא ל' דאי וכאילו אמר אם אמכור ולשון אסמכתא הוא ואמרינן דלא הוה אז דעתו למכור ומש\"ה בעינן קנין ומעכשיו דמבטל האסמכתא וכמש\"כ בשם הרמב\"ם בסימן ר\"ז בסי\"ט אכן בכל זה לא נתיישבה דעת רבינו דהא רבינו ס\"ל כתוס' והרא\"ש דל\"מ קנין ומעכשיו לסלק האסמכתא כ\"א כההיא דא\"נ בהלוהו על שדהו דמתחלת המשכנתא הוה כעין מקח וממכר שהקנה לו הקרקע להשתעבד לו על מעותיו בתורת משכון וגם עשה לו טובה אבל בעלמא בעינן קנין בב\"ד חשוב וכמ\"ש שם סי\"ט ל' התוס' והרא\"ש לכ\"נ פשוט דרבינו ס\"ל דבעינן לאסמכתא מילתא יתירתא ואף אם נאמר ששם בהלוהו על שדהו כו' הנ\"ל ל\"ד כתבו רש\"י ורבינו והיא שוה יותר ה\"ט משום דלאו בידו הוא ואף דא\"ל אם לא אפרעך תוך ג\"ש כו' ותלה הדבר בו מ\"מ לא היה בידו כולי האי דשמא לא יזדמנו לו מעות אבל בנדון זה דא\"ל כשאמכרנה אמכרנה לך דמי מעכב בידו פשיטא דס\"ל דבעינן מילתא יתירתא וכן מוכח דס\"ל הרא\"ש ממ\"ש בפסקיו פ' ד' נדרים בכלליו שכתב בדין אסמכתא ע\"ש וככ\"ר בהדיא בסימן ר\"ז סי\"ז דדבר שהוא בידו לעשות לא מיחשב אסמכתא אא\"כ גזים ע\"ש. ומש\"ה כאן נמי דהוה בידו ולא גזים לומר מילתא יתירתא לא הוה אסמכתא ומה\"ט לא מצריך הכא קנין בב\"ד חשוב. וגם א\"ל דהא דמצריך רבינו קנין במעכשיו דטעמו הוא כמ\"ש רשב\"א בתשובה הביאה ב\"י במס\"ב ז\"ל משום דהוה קנין דברים שהרי לא הקנה המוכר ביתו לחבירו אלא שקנה מידו שימכור ובמה נתחייב למכור וכן הלוקח לא חייב עצמו בכלום ואף שבמקנה בק\"ס ליתן לו דבר זה או לחלק עמו החצר לזמן זה מעכשיו לא מצינו שום פוסק דס\"ל דמהני ביה מעכשיו שאני התם דאין הקנין חל על כלום משא\"כ כשאומר אמכרנה לך מעכשיו דהקנין חל שיהיה מכר למפרע מעכשיו דז\"א דהא רבינו ס\"ל כתוס' והרא\"ש דסתם קנין הוה כאומר מעכשיו ואע\"ג דלא אמר מעכשיו ואפילו היכא דאמר בל' דאי וכאשר הוכחתי בס\"ד בסימן ר\"ז סי\"ט בהוכחה גמורה ואם איתא שאם אמר במעכשיו בפירוש מסלק מזה טענת קנין דברים גם בלא אמרו מעכשיו ליהוי כאומר מעכשיו. לכ\"נ לע\"ד דטעמו דרבינו הוא דכיון דאמר כשאמכור אמכרנה לך גילה דעתו דלא יתחיל הקנין מהיום מש\"ה ל\"מ ביה סתם קנין עד שיאמר בפירוש (ע\"מ) שתקנה לי מעכשיו וכמש\"ר בס\"ס קצ\"ה בא\"ל קנהו לאחר ל' יום מיהו ל\"ד לגמרי לקנה בסודר וקנה החפץ לאחר ל' יום דא\"כ ליבעי נמי דיאמר ע\"מ וכמש\"ר שם וה\"ט דשם רוצה לקנות לאחר ל' יום בהאי קנין שעשה בראשונה וכבר הדרא סודרא למריה משא\"כ כשאינו קונה בסודר עתה אלא שיהיה מחוייב לו למכרו במנה כשירצה למכרו ובאותה שעה רוצה לחזור לעשות קנין מחדש מ\"מ כיון שיש לו קצת דמיון מש\"ה הצריך לו רבינו לומר מעכשיו והרשב\"א דכתב הטעם משום דהוה קנין דברים כנ\"ל אף שגם כן ס\"ל דסתם קנין הוה כמעכשיו כמ\"ש הב\"י בשמו בסימן נ\"ד ור\"ז צ\"ל דלאו מה\"ט לחוד מצריך מעכשיו דלית כאן קנין דברים ממש אלא מכח צירוף ב' הטעמים דהו\"ל קצת קנין דברים וגם גילה דעתו קצת דלא יחול מיד ועפ\"ר מ\"ש עוד מזה ולקמן בסימן ר\"ז בסי\"ט בדרישה שהארכתי בכללי האסמכתא ודוק. והב\"י כתב כאן ז\"ל והוה משמע דמש\"ה בעינן מעכשיו משום דהוה [כמו] קנין דברים ושוב מצאתי מ\"ש בעל העיטור כו' ודבריו דב\"י הללו אינה ברורים ולא הכריע בטעמא ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם אמר כשאמכרנה כו' ז\"ל הגמרא בע\"ז דף ע\"ב א\"ל כדשיימי בי תלתא כו' עיין מ\"ש בב\"י בזה וביאור דבריו שודאי האי דינא במכירה דמיד נמי שייך שהמוכר לחבירו ואומר כדשיימי בי תלתא סגי בתרתי מנהון אלא שמדקאמר תלמודא א\"ל כדשיימי כו' ולא קאמר ליה הרי היא מכורה לך כדשיימי כו' משמע דכשאמכרנה לא אמכרנה אלא לך אדלעיל מיניה קאי ולכן גם הרמב\"ם ורבינו נקטו בלישנייהו ל' דתלמודא ובפרישה כתבתי ישוב למה כתבה הגמרא בדין זה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " כההוא דזבין ארעא כו' ומיהו כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' אבל אם כו' בפא\"נ דף ס\"ה ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה שלא באחריות חזייה דהוה עציב א\"ל אמאי עציבת אי טרפי לה מינך מזבינא לך שופרא שבחא ופירי אמר אמימר פטומי מילי בעלמא הוא א\"ל ר\"א לאמימר טעמא מאי כיון דלוקח בעי לאתנויי והכא מוכר קמתני כו' תו גרסי' שם דף ס\"ו ההוא ש\"מ דכתב גיטא לדביתהו אנגיד ואתנח אמרה ליה אמאי קמתנחת אי קיימת דידך אנא א\"ר זביד פטומי מילי בעלמא נינהו עכ\"ל וכתבו התוס' ז\"ל פטומי מילי בעלמא הוא דוקא הכא שכבר עמדו על סוף לקנות שלא באחריות והיה מצטער הלוקח שלא היה מתרצה המוכר למכרה באחריות והוא לא היה רוצה להניח מלקנות בשביל כן ומש\"ה הוה פטומי מילי בעלמא אבל אם בתחילת הדברים פתח המוכר קני לך שדי דאי טרפי לה מינך כו' לא הוה פטומי מילי אלא תנאי גמור כי בודאי לא נתכוון ללקחו אלא באחריות כמו שפתח לו המוכר ונ\"מ (פי' מאי נ\"מ כאשר אומרים דודאי לא נתכוין ללקחו אלא כאשר פתח לו הלא בלאו פתיחתו נמי קיי\"ל אחריות ט\"ס הוא כל זמן שאינו מתנה בהדיא שלא ימכרהו אלא באחריות) למ\"ד אחריות לאו ט\"ס הוא או לשאר תנאים וכן בסמוך מיירי שנתרצה וגמר בדעתו ובפיו לגרשה בלא תנאי והיא באה לנחמו בדבריה עכ\"ל התוס' מבואר מדברי התוס' דס\"ל דאם בתחלת הדברים נתרצה לקנות שלא באחריות שוב אף ששמע מהמוכר שהבטיחו לא הו\"ל לסמוך ע\"ז אלא להחזיר דבריו ולחזקם ומדלא עשה כן אמרינן דלא חשבן לעיקר ואם לא התנה עמו בתחילה לקנותו שלא באחריות אף שבא לקנות סתם והמוכר הבטיחו בתחלת המקח להגבותו שופרא תנאו קיים אף למ\"ד אחריות לאו ט\"ס הוא דאמרינן אדעתא דהכי קנאה כי אינו דומה בא לקנות סתם אף למ\"ד דלאו ט\"ס הוא לנתרצה בהדיא אף למ\"ד ט\"ס הוא. וזה מוכח מדכתבו התוס' דנ\"מ הוא למ\"ד דלאו ט\"ס הוא. ועוד מדכתבו התוספות והיה מצטער הלוקח שלא רצה המוכר למכרה כו' והוא לא היה רוצה להניח מלקנות כו' ואי בשעת גמר המקח מיירי הכי הול\"ל והיה מצטער על שמוכרח לקנות שלא באחריות ולא היה רוצה לחזור בהמקח כו' וק\"ל. ול' הרא\"ש הוא כמש\"ר בשמו ע\"ש רק במקום שכ\"ר בשמו בסיפא ז\"ל אבל אם בתחלת המכר אמר כו' כתב שם באשר\"י אבל אם בתחלת הדברים אמר כו' והנה לכאורה משמעות ל' הרא\"ש ורבינו הוא דלא כתוספות אלא ס\"ל דאף אם נתרצה מתחלה לקנות שלא באחריות אפ\"ה אם הבטיחו המוכר מיד להגבות שופרא ושבחא אף אם לא חזר הלוקח על דבריו לחזקם תנאו קיים וכמ\"ש בפרישה ומש\"ה הוצרכו לטעם שע\"פ פירושו דמוכר נתכוין לקנותו דאל\"כ בלאה\"נ הא קיי\"ל אחריות ט\"ס ודוחק לומר דכ\"כ אליבא דמ\"ד דאחריות לאו ט\"ס הוא או נ\"מ לשאר תנאים וכמ\"ש התוספות דא\"כ לא הו\"ל להרא\"ש ורבינו לסתום אלא לפרש ולסיים כן בדברי התוספות אבל אחר העיון ראיתי דז\"א חדא דדוחק גדול הוא לומר שהרא\"ש ורבינו יסתמו דבריהן כנגד דברי התוספות בלי טעם וסתירת דבריהן ועוד דהא סיים הרא\"ש וכתב ג\"כ כל' התוספות בעובדא דההוא ש\"מ דיהיב גיטא הנ\"ל ז\"ל מיירי שנתרצה וגמר בדעתו ובפיו לגרש בלא תנאי והיא באה לנחמו בדבריה עכ\"ל ושם דברה לו האשה אי קיימת דידך אנא בשעת כתיבה קודם שיהיב לה כן מוכרחים שם לומר כך וג\"כ פירש רש\"י שם ומדאמרינן דאמרה כן קודם הכתיבה נוכל לומר שאמרה כן קודם שהתחיל לכתוב אלא מיד שאמר לכתוב הגט אנגיד ואתנח ושמעה אשתו וא\"ל כן וזה דומה להבטחת המוכר בתחילת המכירה מגבינא לך שופרא ואפילו הכי אמרינן פטומי מילי בעלמא נינהו מדלא החזיר התנאי ודוחק לחלק ביניהן ולומר דשאני גט דמסתמא לאו ידוע הוא דמגרשה ע\"ת והו\"ל כמ\"ד דס\"ל אחריות לאו ט\"ס הוא מסתמא משא\"כ במכירת שדה לדידן דקיי\"ל דט\"ס היא מסתמא דז\"א דמדאתנח ואנגיד האיש שם בתחילת המעשה גילה דעתו דלא ברצון גירש והול\"ל ג\"כ דמש\"ה לא חזר על התנאי משום דסמך על דבריה כמו שנאמר לסברא הנ\"ל לדעת הרא\"ש כשהבטיחו המוכר בתחילת המכר בדלא התנה תחילה לקנותה שלא באחריות ועוד דא\"כ אדכתב הרא\"ש הטעם ז\"ל וכיון שנתרצה הלוקח בתחילת המקח ליקח שלא באחריות ור\"ל מכח תנאו שהתנה ראשונה הו\"ל להוסיף למכתב נמי כיון שנחית לתחילת הקנין בלא חזרה והבטחת המוכר ועוד מדכתב הרא\"ש בסיפא ז\"ל אבל אם בתחילת הדברים אמר המוכר ללוקח קנה לך שדי ואי טרפי כו' משמע בהדיא ל' זה דמיירי דלא היה תנאי ביניהן לפני זה דא\"כ לא היתה ההבטחה בתחילת דבריהן דהא דברו תחילה מהתנאי ועוד דא\"כ לא הול\"ל דא\"ל המוכר להלוקח קנה לך שדי ואי כו' דל' זה נופל אתחילת הדברים אלא הול\"ל אבל אם א\"ל המוכר אל תירא מלקנות שדי זו דאי טרפי כו' לכן מכל הדקדוקים נ\"ל דגם דעת הרא\"ש ורבינו הם ככוונת התוספות הנ\"ל ואע\"פ שהרא\"ש בריש דבריו [התחיל] לכתוב אליבא דמ\"ד אחריות ט\"ס הוא אפילו הכי סיים בטעם דלא נתכוין לקנות אלא כמו שפתח לו המוכר משום נ\"מ דשאר תנאים וכמ\"ש התוס' ואף שדוחק הוא וכמ\"ש מ\"מ נסבול דוחק זה כדי שלא נצטרך לעמוד בכל הדוחקים הנ\"ל ומה שהכריחו להרא\"ש להעמיד דמיירי דהבטחת המוכר היתה בשעת גמר המקח כו' כמ\"ש בפרישה דנראה בעיניו דוחק לומר דמתחילה נתרצה לקנותה בלא אחריות ומיד אח\"ז עצב מש\"ה כתב דהמעשה כך היה דהריצוי היה בתחילת המקח וביני ביני קודם גמר מקח נתחרט ולא היה רוצה לחזור מהמקח בשביל זה וגם לא היה בידו לחזור מאחר שכבר נתן הדמים ואף שהיה במקום שקונין בשטר מ\"מ לא רצה ולעמוד במי שפרע. וכ\"נ לפרש כוונת רבינו בהעתקת לשון הרא\"ש ולא כתב בסיפא תנאי דאחריות אלא אגב רישא דמיניה איירי בגמרא בתנאי אחריות אבל כוונתו לנ\"מ לשאר תנאים ודוק. וכן נראה דהיתה כוונת תלמידי רשב\"א הביאו הב\"י אלא שהוא מיירי אליבא דמ\"ד אחריות לאו ט\"ס הוא ומש\"ה לא כתב דמיירי ההוא דהבטיחו מתחילה לקנותה שלא באחריות אבל בהבטיחו המוכר בתחילת המקח הוצרכו לכתוב דלא אמרינן ביה שהוא פיטומי מילי אם לא שהתנו קודם לכן לקנותו שלא באחריות אפילו למ\"ד אחריות לאו ט\"ס הוא ודוק ועיין ברמזים שסתם ולא הזכיר שם תנאי דאחריות וגם לא כתב דמיירי שהתנה עליו מתחילה וחדא באידך תליא דדוקא בתנאי דאחריות דקיימא לן דט\"ס הוא משום הכי הוצרכו התוספות והרא\"ש לכתוב שהתנה עליו בתחילה משא\"כ בשאר תנאים מ\"מ למדנו מיניה דלא בעינן תרתי תנאי דוקא בתחילה וגם שעבר תחילת הקנין בלא הבטחת המוכר כמו שהיה נ\"ל לכאורה לפרש דברי הרא\"ש ורבינו דא\"כ ודאי לא הוי שתקי מלכתוב האי רבותא ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כההוא דזבין כו' כאן נתן הב\"י מקום לטעות בדבריו שכתב ז\"ל עובדא זו איתא בקידושין דף מ\"ט גמרא ע\"מ שאני כהן ונמצא לוי כו' וכתבו התוספות בפרק אלמנה ניזונית דכשגילה דעתו בשעת המכר דלמיסק לארעא דישראל קא זבין או לשאר דברים עכ\"ל משמע מדבריו שהתוספות כתבו כן אההוא עובדא דקידושין וזה ליתא דבההוא עובדא אמרינן בגמרא דלא אמר כלום ואלו גילה דעתו בשעת מכר מהניא לכ\"ע וכמ\"ש והתוספות כתבו התם אעובדא דמייתי בתר הכי שם בקידושין העתקתי לשונו בסמוך דפסק בה תלמודא דהוה מכר וללמדנו דבעינן דוקא גילוי דעת בשעת המכר והגילוי שקודם לכן ל\"מ ע\"ש דף צ\"ד ובקידושין דף נ\"א: ואסיקנא כו' אבל אם אמר כו' מה שלמד רבינו הדין מדיוק דההוא עובדא ולא הביא עובדא אחרינא דאיתא התם דאמרינן בהדיא דאי זבין למיסק לא\"י ולא סליק דלא הוה זבינא די\"ל דדילמא שם מיירי דהתנה כן בפירוש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ופי' רש\"י דוקא במוכר קרקעותיו כו' לשון ב\"י בפי' רש\"י שבידינו אין כתוב דבר זה אבל הרא\"ש כ\"כ בשמו בפ\"ב דקידושין וכ\"נ מדברי הרמב\"ם כו' עכ\"ל ול\"נ שודאי מוכח כן מרש\"י בקידושין שהרי על מה שאמר ההוא גברא דזבין לנכסיה פי' מקרקעי וכן בפ' אלמנה ניזונית פי' על נכסים קרקע ולא לחנם דייק כן שוב עיינתי ל' הרא\"ש בקידושין דמשמע להדיא דדייק כן מל' זה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואם פירש בשעת המכר כו' בקידושין דף נ' ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל (פי' רש\"י ופירש כן בשעת מכירה) סליק ולא איתדר ליה אמר רבא כל דסליק אדעתיה למידר הוא והא לא איתדר ליה א\"ד אדעתיה למיסק והא סליק ליה עכ\"ל ופסק הרא\"ש כל' בתרא ויש לדקדק בל' רבינו במ\"ש ואם פירש בשעת המכר ע\"ד לדור מנ\"ל הא הא י\"ל דאפילו ללישנא בתרא לא אמר רבא הא סליק אלא כשלא פירש ואמר אלא אדעתא למיסק וצ\"ל דס\"ל לרבינו דבודאי גם ל' אדעתא למיסק לארעא דישראל סתמא כפירושו דמי דגם ללישנא בתרא הוה כאילו אמר אדעתא לדור שם דאנן סהדי דהמוכר כדי לעלות היה דעתו לדור שם אלא דפליגי הלשונות באי אמרינן דכוונתו היה דוקא לדור שם בדירה מרווחת כפי חשק נפשו ובמזונות כפי צרכו והשתא דהוצרך לצמצם שם בדירתו או במזונותיו אמרינן דאדעתא דהכי לא מכר וזהו דעתו של ל' קמא דאמר כל סליק אדעתא למידר דל' למידר משמע כאשר היה דרכו לדור בהרווחה והא לא איתדר ליה ולישנא בתרא ס\"ל כל כוונתו היה למיסק ולדחוק נפשו ולצמצם ולהסתפק במאי דאפשר והא סליק ליה ר\"ל ה\"ז יכול לקיים כוונתו רק שזה מבקש לדור בהרווחה וק\"ל ומש\"ה שינה רבינו לשון הגמרא וכתב אם פי' ע\"ד לדור כדי לפרש דל' סליק בל' גמרא ול' לדור בלשונינו א' הוא ודוק וגם ברמזים כתב דפירוש וזבין לעלות ולדור בא\"י: ואם יארע לו סכנה כו' שם בקידושין דף נ' ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק כו' לסוף לא סליק אמר רב אשי אי בעי סליק וא\"ד אי בעי לא סליק מאי בינייהו איכא בינייהו דאתייליד אונסא באורחא ופי' רש\"י אי בעי לא סליק בתמיה מי אנסו דאתייליד ליה אונסא באורחא שמע שהיו לסטים בדרך ללישנא קמא לא הדרינן זביניה דה\"ק דאי בעי למיטרח ולאהדורי בתר שיירתא הוי סליק ללישנא בתרא דקא מתמה קא מתמוהי ומשמע שלא היה לו שום צד עיכוב הדרי זביניה עכ\"ל ופסק הרא\"ש הלכה כלישנא בתרא והוא דעת רבינו וז\"ל התוס' שם דאתייליד ליה אונסא באורחא ולעיל שהוצרך לומר דברים שבלב אינן ד��רים צ\"ל דללישנא דאי בעי סליק אתייליד ליה אונסא באורחא וללישנא דאי בעי לא סליק צ\"ל דאתייליד אונס שאפילו ע\"י תייר לא היה יכול לעלות עכ\"ל וכתב ב\"י ומדברי התוס' משמע שמפרשים אי בעי לא סליק בניחותא כלומר שא\"א לו לעלות אפילו ע\"י תייר ולפיכך הדרא זביניה הא אם אפשר לו לעלות ע\"י תייר לא הדרא עכ\"ל ודבריו סתומין ואין לומר דס\"ל דלדברי התוס' ה\"פ דללישנא קמא המעשה היה דהיה יכול לעלות ע\"י תייר ומש\"ה הוה זבינא וללישנא בתרא היה המעשה דאפילו ע\"י תייר לא היה יכול לעלות ומש\"ה השיב דאין זביניה זבינא דאם כן ליכא בינייהו לדינא ואכתי ק' מ\"ב לדינא ועוד דהא כתבו התוס' דללישנא קמא עובדא קמייתא מיירי דאתייליד ליה אונסא כו' ור\"ל מש\"ה אי לאו משום דהוי דברים שבלב היה המקח בטל ולפי מ\"ש ס\"ל דלא הוה בטל כיון דהיה אפשר לעלות ע\"י תייר לכ\"נ דכוונת ב\"י הוא אליבא דתוס' דמ\"ש בגמרא א\"ב דאתייליד אונסא באורחא ר\"ל דאותה עובדא הוה דאתייליד ליה אונסא באורחא ולשני הלשונות השיבו בניחותא וקאי אמ\"ש דזבין נכסיה אדעתיה למיסק לא\"י לישנא קמא ס\"ל כל אדעתיה למיסק כוונתו היה אי בעי סליק והיינו בלי טרדא בעולם כשא\"כ כאן דהוה אונס ולישנא בתרא ס\"ל כל אדעתיה למיסק כוונתו היה דתהיה מכירה עד שאף אם ירצה לעלות ל\"מ לעלות וכאן הרי הוא יכול לעלות לא\"י ע\"י שיירא וק\"ל מיהו גם פי' זה רחוק הוא בעיני דא\"כ לישנא קמא השיבו דלא הוה זבינא ולישנא בתרא דהוה זבינא וא\"כ מאי הקשה מ\"ב וצ\"ל דהמקשן הבינו כפשוטו והתרצן השיבו כן א\"כ עיקר חסר מן הספר ועוד כל א\"ב ר\"ל נ\"מ לדבריהם במקום אחר ולא בענין דקאי עליה דבזה אין נ\"מ לכן היה נלע\"ד דגם לפי' התוס' לישנא בתרא מתמיה קאמר ואליבא דכ\"ע האי עובדא איירי דלא הוה ביה אונס אלא דס\"ל להתוס' דלישנא קמא דהשיב רב אשי בניחותא אי בעי סליק כלומר השואל היה מסופק אם נאמר אי בעי סליק או לא אף דלא היה אונס והשיבו מסתברא לומר אי בעי סליק וכיון דלא השיבו בפשיטות אלא כמכריע מדעתו ע\"ד שנסתפק בו השואל וא\"כ מסברא כשיש אונס כל דהו בדרך שלא היה יכול לילך בשופי לא אמרינן אי בעי סליק וזביניה לא הוה זבינא משא\"כ ללישנא בתרא דהשיבו בתמיה וכאילו א\"ל במאי נסתפקת אתה השואל וכי אי בעי לא סליק ומדהשיבו לו כ\"כ בפשיטות מסתבר למימר דאף אם יארע אונס כל דהו בדרך המסולק ע\"י תייר הוה זביניה זבינא כיון דמצי לסלק ע\"י תייר אם לא אונס גדול דאפילו ע\"י תייר ל\"מ לעלות וק\"ל. כל זה כתבתי לפי גי' התוספות שכתוב בספרים שבידינו אבל ק' דמדלא פירשו התוס' מ\"ש בגמרא דאתייליד אונסא באורחא איזה אונס אתייליד וסמכו אפירוש רש\"י וגם סיימו בפירושו ז\"ל שאפילו ע\"י תייר כו' דהיינו ר\"ל שיירא הכתוב בפירוש רש\"י וכיון דסמכו על פי' רש\"י איך יסתמו דבריהם לפרש הגמרא דלא כרש\"י והוה ליה לפרש בפרט מאחר שיש נ\"מ בדינא לפי מאי דקיי\"ל כלישנא בתרא גם לפי זה יפסוק רבינו דלא כתוס' אליבא דהרא\"ש דפסק הלכה כלישנא בתרא דס\"ל דהוה זבינא אם לא יארע לו אונס דאפילו ע\"י תייר אינו יכול לעלות לכן יותר נראה דטעות סופר יש בתוספות וצ\"ל מהופך דללישנא דאי בעי לא סליק אתייליד כו' וללישנא דאי בעי סליק צ\"ל כו' וכן הגיה מ\"ו בח\"ש שלו ולפ\"ז א\"ש הכל ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב ר\"ח דוקא כו' עמ\"ש לקמן בסימן ר\"ל ס\"ה דיש מקשין מ\"ש כאן אמ\"ש שם ושם כתבתי דלק\"מ דבמטלטלין גופא יש לחלק בין מוכר ללוקח ובזה מיושב ג\"כ דלא תקשה הא דכתב ב\"י בסימן זה בסעיף ל\"א ממחודשים ז\"ל מוכר שום דבר וגילה הלוקח דעתו שרוצה להוליכו למקום פלוני ששוה יותר והוזל קודם שהוליכו יכול לחזור בו כמו מוכר נכסיו לעלות לא\"י בפרק המוכר פירות עכ\"ל שק' הלא כתבו רש\"י ור\"ח דבמטלטלין לא אמרינן גילוי דעת אלא ודאי דוקא במוכר אמרו ולא בלוקח שאינו קונה מטלטלין כ\"א להרויח וקנין מטלטלין (במקח) [בלוקח] הוה כמו מכירת קרקעות במוכר וק\"ל אלא שצ\"ע שבסימן ר\"ל פליגי בזה ר\"ח ור\"י וכאן סתם הב\"י וכתבו למילתא פסיקא דהוא דומה למוכר נכסיו ועיין בהג\"א פרק אלמנה נזונית דף כ\"ה דכתב בשם ר\"ח שכ\"כ בספר החכמה דיש להסתפק במטלטלין וע\"ש ואפשר דשם צ\"ל ר\"ת דספר החכמה נקרא ע\"מ: אבל אם הוא בעצמו חזר כו' ז\"ל ב\"י כן משמע מדברי רש\"י שכתב ולא איצטריכו ליה זוזי שחוזרו בהם המוכרים עכ\"ל ואני אומר דמהגמרא שם מוכח כן דמדאקשי רמי בר שמואל לר\"נ (שם אמ\"ש אעובדא דההוא דינא הוא דהדרא אפדנא למריה) נמצא אתה מכשילן לעתיד לבוא ולא היה לר\"נ שום שינוייא אלא דבצורתא לא שכיחא משמע להדיא דכל מידי דשכיח אינו יכול לחזור משום מכשילן לעתיד לבוא וכי חזר בו מעצמו ודאי מילתא דשכיחא הוא ודוק שם בכתובות דף צ\"ז: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מכר קרקע והתנה המוכר כו' בב\"מ [עיין לשון הגמרא בב\"מ] ופירש רש\"י דא\"ל מדעתי אם ארצה אחזירנה ולא שתתבעני בדין הלכך מותר דאי נמי חזר ונטל כל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחזר ומכרה לו אבל רישא ע\"כ צריך להחזיר מעיקרא לאו מכר הוא והרא\"ש כתב ז\"ל סיפא מיירי דהתנה עמו להחזיר לו אלא שא\"ל אם תשתנה דעתי ולא ארצה להחזירה לך איני מחוייב להחזיר לך אבל אם אמר באותה שעה אם יעלה בדעתי להחזירה לך אחזירנה לך אין זה קרוי תנאי ולא הוה דומה לרישא עכ\"ל ואחריו נמשך רבינו במ\"ש כן אעשה אם לא תשתנה דעתי וק\"ל והא דאיתא בנוסח הגמרא שבידינו בדברי רבא הנ\"ל רישא דלא אמר מדעתיה ליתא ברי\"ף והרא\"ש וגם בח\"ש ל\"ג ליה דהא ודאי ברישא כיון שהמוכר מתנה מה לי בדעתיה דלוקח ולעד\"נ דא\"צ למחקו דה\"נ קאמר ברישא הוא תנאי גמור דהא אין שייך כאן אמירת מדעתיה כמו בסיפא דשם שייך אמירת מדעתיה ודרך הגמרא לומר כן ולדברי רבינו יתיישב יותר במאי דהוסיף וכתב עוד בבא דאינה נזכרת בגמרא ולא ברי\"ף ורא\"ש ורמב\"ם והיא במ\"ש או לאחר שהתנה עליו המוכר השיב הלוקח כן אעשה אם לא תשתנה דעתי אבל כו' דנ\"ל דלמד מדברי רבא הללו דאמר רישא דלא אמר מדעתיה וס\"ל דהמקשן דהקשה מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא משום הכי הקשה מ\"ש משום דפשוט ליה דהרישא דקתני דבהתנה המוכר ואמר אם יהיו לי מעות החזירה אסור ואינו אסור מכח תנאי המוכר אלא מכח שהסכים הלוקח לאמירתו והבטיחו ע\"כ וכיון שכן הקשה שפיר מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא הא גם בסיפא הבטיחו והשיב רבא רישא דלא אמר מדעתיה ר\"ל דרישא מיירי שהסכים הלוקח עם המוכר בחזרה גמורה ולא תלהו בדעתו משא\"כ סיפא דתלהו בדעתו ומזה למד רבינו להוסיף בבא זו דהא מוכח מינה דאף אם התנה המוכר והשיב לו הלוקח כן אעשה אם לא תשתנה דעתי שמותר שהרי רבא משום הכי הוצרך לומר דרישא מיירי דלא אמר מדעתיה וק\"ל אבל אין כוונת רבינו דסיפא דברייתא דקתני לכשיהיה לך מעות אחזירה לך מיירי דהקדים מוכר להתנות והשיב לו לוקח אחזירה לך מדעתי דא\"כ מאי קא\"ל רב אשי לאמימר (בעובדא דאכתוב בסמוך) אסיפא זו דמוכר הו\"ל להתנות ולוקח התנה ואפילו הכי בעינן לומר מדעתיה דהא הקדים המוכר להתנות אלא ודאי ס\"ל דסיפא מיי��י דלא הקדים מוכר להתנות כי כן מוכח לשון הסיפא דקתני לכשיהיה לך מעות אחזירה לך (נמי) [ואי] מיירי דהקדים מוכר הו\"ל לכתוב בתשובתו דהלוקח בקיצור ואם א\"ל כן אעשה מדעתי ואף לבסוף דהשיב אמימר דנעשה כמו דא\"ל מדעתיה איתמר לא השיב כן אלא אסיפא אבל ברישא אתי דברי רבא כפשוטו דלא אמר מדעתיה וכמ\"ש ודוק. ואיתא תו התם ההוא גברא כו' עיין ריש לשון הגמרא הבאתי בר\"פ זה אלא מתניתא דקתני לכשיהיו לך מעות אחזירנה לך מותר דמוכר הוא דבעי לאתנויי (פירוש שהרי לטובתו היא הפדיון) מוכר לא אתני ולוקח [אתני] ואמרינן מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא ואמר רבא סיפא דא\"ל מדעתיה טעמיה דא\"ל מדעתיה הא לא אמר ליה מדעתיה לא אמרינן פטומי מילי א\"ל נעשה כמו דא\"ל מדעתיה איתמר (ופירש רש\"י א\"ל הא דרבא נעשה כאומר כו' איתמר והכי קאמר רבא לעיל סיפא כיון דבעי מוכר אתנויי ולא אתני והלוקח קא\"ל מנפשיה נעשה כא\"ל מדעתי אחזירה אם ארצה ואע\"ג דלא פריש מדעתיה כמאן דפריש דמי ואין עליו לכופו הלכך אי נמי אהדרינהו השתא הוא דהדר זבין ליה עכ\"ל) וכפי' רש\"י כן פירש הרא\"ש ורבינו והראב\"ד ז\"ל וכתב ב\"י ז\"ל משום דאסיקנא דכל שא\"ל הלוקח מעצמו לכשיהיה לך מעות אחזירנה מותר כ\"ר אבל אם אמר הלוקח מעצמו אחזירנה כו' ומאי דס\"ד דרב אשי לפרש דברי רבא דא\"ל בהדיא מדעתיה במכ\"ש דלא הוה תנאי עכ\"ל ונראה דבא הב\"י לפרש מראה מקום לשני הדינים שכ\"ר אבל אם אמר הלוקח מעצמו כו' או לאחר שהתנה כו' וכתב דהאחד הוא מסקנת הגמרא והשני הוא לפי מאי דס\"ד רב אשי ואף שלא סליק דברי רב אשי לפי המסקנא מ\"מ הדין נלמד במכ\"ש ולדבריו רבינו זו ואצל\"ז קתני ועוד לדבריו משמע דר\"א ס\"ד דסיפא מיירי דהקדים המוכר להתנות והלוקח השיבו כן אעשה מדעתי וכדברי רבינו וכבר דחיתי זה דאם כן לא הוה פריך ר\"א לאמימר כלום וכנ\"ל ועוד דלאו כ\"ש הוא וכמ\"ש בפרישה אלא מחוורתא דכוונת רבינו הוא כמ\"ש לעיל בסמוך כאן לא זא\"ז קאמר כמ\"ש בפרישה ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ל' הרמב\"ם כו' ואיני מבין דבריו כתב ב\"י ז\"ל ובאמת שהן תמוהים לכאורה והתימה מהמ\"מ שלא ביארם ונ\"ל שהרמב\"ם מפרש שמועה זו שלא כדברי רש\"י והרא\"ש אלא דס\"ד דרב אשי הא דאמר רבא סיפא דא\"ל מדעתיה ה\"ק כו' ע\"ש בסי\"א גם בכ\"מ כתב אותו שוב בעינו כמ\"ש כאן ומפני שדבריו סתומים ואינם מובנים לא רציתי להאריך בהעתקת לשונו ואכתוב את הנלע\"ד בישובו ונראה שלזה כיון ג\"כ הב\"י והוא דהיה להרמב\"ם שיטה אחרת בפי' סוגיא זו ומתיישב אליביה שפיר דל\"ת ל\"ל לרבא לומר סיפא דאמר מדעתיה או נעשה כאומר מדעתיה הול\"ל סיפא פטומי מילי נינהו ושלעולם לא עלתה על דעתו להחזירו ומש\"ה ס\"ל להרמב\"ם דכמו דהמקשן דהקשה מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא דל\"ש התנה המוכר ל\"ש התנה הלוקח מסתמא אמרינן דאדעת אותו התנאי מכר המוכר כדי להחזיר לו השדה כשיתן דמיו אף כשהתנה הלוקח ולא חזר המוכר על דבריו לחזקם דאל\"כ קשה הא שנא ושנא יש דרישא מיירי בדהתנה המוכר וסיפא בדהתנה הלוקח כן נמי ס\"ל לרבא והשיב לו ע\"פ סברתו דבאמת מסתמא אין חילוק אלא סיפא מיירי בדא\"ל הלוקח אחזירה לך מדעתי וגם לבסוף כשהשיב אמימר לר\"א נעשה כאילו אמר מדעתיה אתמר מדלא קאמר אלא נעשה כו' ע\"כ צ\"ל דרישא מיירי כשהתנה בשעת מקח בתחילתו או בשעת גמרו וסיפא מיירי בדהתנה אחר שכבר נגמר המקח בלא תנאי ולפ\"ז צ\"ל דרישא דקתני וא\"ל לכשיהיה לי ל\"ד קאמר כשהתנה המוכר אלא ה\"ה אם התנה כן הלוקח אלא כל תנאי שהותנה קודם גמר המכר ועדיין השדה של המוכר מיקרי התנאי ע\"ש המוכר אף שהתנה הלוקח וה\"ה איפכא כל תנאי שעושים אחר גמר המכר נקרא על שם הלוקח אף שמתנה המוכר והא דקתני סיפא לכשיהיה לך מעות אחזירה לך מותר לאו דוקא כשמתנה הלוקח קאמר אלא קרא התנאי דאחר גמר על שם הלוקח (ונראה שזהו כוונת הראב\"ד במ\"ש דהא דנקט הכא מוכר ולוקח ל\"ד אלא ענין מוכר וענין לוקח קאמר וכמ\"ש מזה עוד בחידושים ע\"ש) ואמימר דקא א\"ל לר\"א נעשה כאומר מדעתיה לפי ס\"ד דר\"א השיב לו שהוא סבר דמ\"ש רבא סיפא דאמר מדעתיה דאמר הלוקח אחזירנה לך מדעתי ע\"ז קאמר לו אמימר דאין כן כוונת רבא אלא מ\"ש סיפא דאמר מדעתיה ר\"ל שמדעתו אמר כן והיינו לאחר גמר המקח דאין ביד המוכר להתנות שום דבר אלא בדעתו תלוי הכל ואז הו\"ל הבטחתו כאילו אמר מדעתי כדס\"ד דר\"א וה\"ט דהבטחתו אינו אלא פטומי מילי. הכלל דמדעתו דאמר רבא היינו בשעה שתלה בדעתו לחוד וברישא איירי בשעה שאינו תולה בדעתו וזהו שדקדק הרמב\"ם בלשונו וכתב ז\"ל וא\"ל הלוקח מדעתו כשיהיה לך כו' וגם אותו מעשה דמכר לו שלא באחריות כו' הוה הבטחת המוכר דא\"ל אי טרפי מינך כו' לאחר גמר המכר דהו\"ל כאילו אמר מדעתי מש\"ה אמר אמימר דהו\"ל פטומי מילי וע\"פ פי' זה ק' ליה להרמב\"ם מאי קמ\"ל סיפא דברייתא דכשהתנה אחר גמר המכר הפירות מותרים פשיטא בשלמא אמימר הוצרך להשיב על פי המעשה שבא לפניו אבל סיפא דברייתא דלדינא קתני מאי קמ\"ל וניחא ליה להרמב\"ם דסיפא מיירי אפילו בדקנו מידו על ההבטחה דדברי הלוקח או תנאי המוכר כשיהיה לו מעות מחויב להחזיר לו השדה באופן שמחויב לקיים התנאי אפילו הכי מותר לאכול הפירות דלענין היתר אכילת הפירות נעשה כאמר ליה מדעתי דמאחר שכבר נגמר המקח בסתם הו\"ל זה כמכירה חדשה כנ\"ל להרמב\"ם פירוש הסוגיא ונכונה היא ועפ\"ז יצא לו הדין שכתב שלפעמים אף שמחויב לקיים התנאי מ\"מ מותר לאכול הפירות והיינו כשהבטיחו בק\"ס גמור אחר גמר דבהכי איירי הרמב\"ם ואף שסתם דבריו מ\"מ סתמא כפירושו דמי מהוכחת לשונו והוא מדכתב ז\"ל מכר לו סתם ואמר לו הלוקח מדעתו כו' עד שהרי מדעתו חייב עצמו בתנאי זה מדכתב מכר לו סתם משמע דכבר נגמר כל המכירה בסתם גם מוכח כן ממ\"ש וא\"ל הלוקח מדעתו ומדסיים שהרי מדעתו חייב עצמו בודאי אחר גמר המקח אין חיוב עליו כ\"א כשהבטיחו בק\"ס גמור ולפ\"ז רישא דדברי הרמב\"ם שכתב לפני זה מכר קרקע לחבירו והתנה המוכר כשיהיה לי מעות החזיר לי הקרקע זו הרי הפירות של המוכר ר\"ל שהתנה כן קודם גמר המקח והתנה המוכר ל\"ד קאמר אלא ה\"ה התנה לוקח אלא לשון הברייתא נקט כדרכו וכאשר פירשתי אליביה הברייתא הנ\"ל כן מפורשים דבריו ודוק. וגם הב\"י פירש דברי הרמב\"ם כן והוסיף בנתינת טעם ע\"ש אבל בפירוש הסוגיא הנ\"ל לא גילה ב\"י דעתו היאך הוא מפרשה. ומ\"ש הב\"י שם ז\"ל אבל בההוא עובדא (ר\"ל במעשה שמכר שלא באחריות ואמר אי טרפי מינך כו') כיון דלא התנה מוכר קודם שמכר אלא לוקח שהתנה אחר גמר המקח צ\"ל דכוונת ב\"י היא ג\"כ מ\"ש שלא התנה המוכר כו' ר\"ל ענין המוכר וענין הלוקח וכמ\"ש ועי' בב\"י שכתב ראיה לפי' זה ממ\"ש הג\"א בשם ר\"ח ז\"ל ור\"ח פי' סיפא שמכר לו מכירה גמורה ואח\"כ נתנדב הלוקח מעצמו והבטיח למוכר וא\"ל לכשיהיה לך מעות אחזירה לך מותר והוא דקנו מיניה דהאי עכ\"ל ואין ראיה משם דאפשר לפרש דמ\"ש והוא דקנו מיניה כו' ר\"ל שקנו על המכר ודעת ההג\"ה שבאמת המכר קיים והתנאי בטל ולהכי מותר באכילת פירות והלשון משמע כן מדקאמר והוא דקנו מיניה ולא קאמר ואפילו קנו מיניה ש\"מ דהקנין לא קאי אהתנאי אלא אקיום המכר ודוק. ובכ\"מ כתב עוד פירוש אחר לדברי הרמב\"ם כתבתיהו בסמ\"ע ע\"ש אבל פירוש זה שכתבתי כאן הוא נכון בעיני יותר ובפרט מאחר שמצינו להראב\"ד שכ\"ה ענין מוכר וענין לוקח קאמר וכנ\"ל אלא שיש לדקדק לפי מ\"ש דאמימר השיב לו לר\"א דסיפא מיירי לאחר גמר מקח וגם ההוא עובדא נמי הוה אחר גמר מקח אם כן מאי עלתה על דעתו דר\"א להקשות לאמימר הלא המעשה היה לפניהן ומסתמא ידע ר\"א גם כן דאותו מעשה היה דהתנה הלוקח אחר גמר מקח ול\"ד לסיפא דברייתא ודברי רבא דאיירי בקודם גמר מקח לפי מ\"ש דהכי הוה ס\"ד דר\"א וא\"ל דר\"א ס\"ד דרישא וסיפא בברייתא שניהן איירי אחר גמר מקח דכן הוה משמעות הלשון דקתני מכר לו בית כו' משמע דהמכירה נגמרה בסתם ואח\"כ א\"ל להתנות דא\"כ ש\"מ דס\"ד דר\"א הוה דאפילו לאחר גמר מקח אינו מותר בפירות אלא בדא\"ל מדעתי וקשה לפ\"ז מנ\"ל להרמב\"ם לאוקמי סיפא דברייתא דאיירי בקנו מידו על ההבטחה ואפ\"ה מותר לאכול פירות דאל\"כ קשה פשיטא דמותר וכמ\"ש מאי פשיטותו להתיר כיון דר\"א ס\"ד דאסור עד שיאמר בפירוש מדעתי וא\"ל דר\"א ס\"ד דהברייתא ג\"כ באחר גמר מקח ובקנו מידו על החזרה מיירי דאל\"כ קשה פשיטא דמותר לאכול פירות וכמ\"ש לדעת הרמב\"ם דא\"כ מאי הקשה ר\"א לאמימר טעמא דאמר מדעתי כו' הא שאני התם דלא קנו מיניה וצ\"ל דלשון אמימר דקאמר פטומי מילי בעלמא נינהו ולא תלה דבריו (אינו מסיק) במה שהבטחון היה לאחר גמר מכר הוה משמעין ליה לר\"א דס\"ל דכל תנאי שמתנה הלוקח לטובת המוכר מיחשב לפטומי מילי אפילו קודם גמר מקח ומש\"ה שפיר הקשה לו הא רבא הצריך לומר מדעתי והשיב לו נעשה קאמר מפני שאיירי הסיפא בגמר המקח וגם אני שאמרתי פטומי מילי להכי כוונתי לרמז שלא גמר המוכר בדעתו מה שאמר לו אי טרפי מינך כו' אלא תלה הדבר בדעתו אם ארצה מגבינא לך ודוק. ורבינו שכתב ואיני מבין דבריו הוא על פי פי' רש\"י והרא\"ש הנ\"ל. וע\"פ מ\"ש נתבאר לך טעם הרמב\"ם במה שכתב בריש הפרק והביאו רבינו בר\"ס זה דבין התנה המקנה בין התנה הלוקח צריך לקיים התנאי דהוא ע\"פ סוגיית המקשן הנ\"ל דהקשה מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא וגם התרצן הניח לו סברתו וק\"ל. ועיין בכ\"מ שהקשה על פירוש רש\"י הנ\"ל בשיטה זו ובאמת לע\"ד לק\"מ דמה שהקשה ראשונה למה לא אמר בקיצור רישא התנה מוכר וסיפא התנה לוקח לק\"מ דהא גם המקשן שהקשה מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא כו' ראה לפניו דרישא מיירי במוכר שמתנה וסיפא בלוקח ואפילו הכי הקשה מ\"ש שלא ידע טעם לחלק והוצרך להשיב לי סיפא דאמר מדעתי ופירשה אמימר דכל שהתנה הלוקח טובת המוכר נעשה כאילו אומר מוכר מדעתו ומה שהקשה הא תנאי לוקח דומיא דתנאי המוכר בשעת המכר וא\"כ ודאי שהתנאי קיים תמה אני שהרי גם לפירוש זה שכתב הכ\"מ אין תנאי קיים אא\"כ חזר המוכר על תנאו וכמ\"ש ואי לא לא אף שהתנה הלוקח בשעת המכר וע\"כ ה\"ט משום דלא התנה הלוקח לומר כן בתחילת המקח כ\"א בסופו ומדמכר תחילה סתם ולא חש אחר כך להחזיק דברי הלוקח ש\"מ דלא חש לדברי הלוקח וכמו שכתב הרא\"ש ורבינו ר\"ס ומה שהקשה עוד שאם כשאומר לוקח אי התנאי קיים פשיטא דאוכל פירות י\"ל דודאי כשאנו אומרים שאין התנאי קיים אז פשיטא דהפירות מותר אבל אכתי לא ידענא דאין התנאי תנאי אלא מברייתא אשמועינן לה דכיון דקתני דבפירות מותר ממילא משמע דאין התנאי תנאי והא דלא קתני הברייתא מילתא לענין תנאי אפשר דאגב דקמ\"ל ברישא איסור דאכילת פירות נקט בסיפא ההיתר ואגב אשמועינן דאין התנאי תנאי ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " הלוהו על שדהו מאה וכו' והוא שוה יותר עד\"ר בסימן ר\"ו שם כתבתי לשון ב\"י והשגתו עליו וכתבתי דרבינו בדוקא אמר והוא שוה יותר דאל\"כ לא מיקרי אסמכתא ע\"ש ומיהו מכאן אין כ\"כ ראיה די\"ל דהכא שאני דכיון שבתורת מכר ירד לתוכה וגם עשה לו טובה שהלוהו אי לאו דאמר מילתא יתירתא לא הוה אסמכתא כלל ואפילו בלא מעכשיו קני ומיהו נראה דל\"מ אותה סברא כולי האי לבטל האסמכתא לגמרי ודי דלא בעינן קנין בב\"ד חשוב ועמ\"ש ב\"י מזה בד\"ה והוי יודע כו' ואף שנאמר דרבינו כאן ל\"ד כתב והוא שוה יותר היינו דוקא כגון זה דלאו בידו הוא אבל כגון האי דבסימן ר\"ו דאמר כשאמכור אמכרנה לך דבידו הוא האי ודאי לא הוה אסמכתא להרא\"ש אם לא שוה יותר: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ז\"ל בד\"א שקנה כו' כבר כתבתי ל' בפרישה ודע שאח\"כ בדין ז' כתב הרמב\"ם ז\"ל כל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל וקנה שאילו לא גמר להקנותו לא הקנה לו מעכשיו כיצד אם לא באתי מכאן עד יום פלוני קנה בית זה מעכשיו וקנו מידו על כך ה\"ז קנה כו' והביאו רבי' בסי\"ט וע\"ש בב\"י דהקשה דדברי הרמב\"ם הנ\"ל סתרי אהדדי כו' והנה עין כל משכיל יראה שנדחק הב\"י מאוד בתירוצים רחוקים קשה על הל' לאמרם ועל האזנים מלשמוע וע\"ע מה שהקשה שם הב\"י לפני זה למה הוצרכו לאוקמי בפא\"נ כו' וע\"ש מה שתירץ. עוד נדחק הב\"י ונכנס לכמה דוחקים במ\"ש בסעיפים הללו מסי\"ד עד ס\"ך תמצאם בדברי ב\"י וג\"כ אזכרם אחד לא' במקומן. והכל גרם לו באשר פירש ריש דברי הרמב\"ם הנ\"ל במ\"ש בד\"א כו' כשקנה באחד מן הדרכים כו' דמיירי אפי' בהקנה לו באם תעשה ואין חילוק בין שני הבבות אלא דברישא מיירי דעשה בו מיד חזקה או אחד מן שאר הקניינים המועילים לפי התירוצים שכתב וא\"ל הרי אני מוסר זה לידך אם תקיים התנאי תזכה וכיון שעשה אחד מהקניינים מיד אף אם מסרו לידו באם תעשה כו' מ\"מ הרי הוא כמחול לך מה שהוא בידך וכההיא דערבון דמייתי עליה דס\"ל להרמב\"ם דאפילו למאי דקיי\"ל כרבי יודא דאסמכתא ל\"ק מ\"מ אם חזר הלוקח זכה המוכר במה שבידו משא\"כ בבא שניה דלא קנה מידו מיד באחד מהקניינים הנ\"ל אלא א\"ל אחר שתקיים תעשה בו אחד מהקניינים ותזכה בו וה\"ז כמ\"ש אם תעשה לי זה אתן לך כו' ובאתן הויא אסמכתא וכ\"כ ב\"י בהדיא בסעיף זה סי\"ד בפי' דברי הרמב\"ם דרישא הוי כמו מחול לך וסיפא הוי כמו אתן לך וכתב שכ\"כ הר\"ן לפרש דברי הרמב\"ם ע\"ש ואני אומר דגם זולת קושיא דהוא דבר והיפוכו לסברת הב\"י ע\"ק דסיים וכתב ז\"ל שסמך קנייתו לעשות כך וכך ולפי' ב\"י הול\"ל מפני שעשה הקנין אחר קיום התנאי לכ\"נ שלא היתה כן כוונת הרמב\"ם אלא כמ\"ש בפרישה ובזה מיושב הכל דמש\"ה כתב הרמב\"ם שם בדין ז' הנ\"ל דבעינן מעכשיו עם ק\"ס משום דשם מיירי שהקנהו לו באם ומש\"ה נמי הוצרך הגמרא לאוקמי המשנה דהלוהו על שדהו בא\"ל מעכשיו והמ\"מ כתב בר\"פ י\"א ליישב קושיית הרשב\"א למה הוצרך הגמרא לאוקמי מתניתין דהלוהו על שדהו במעכשיו וכתב דע\"כ לא אמרינן דאין דין אסמכתא במה שביד הקונה אלא כשהחזיקו המקנה על דעת לקנות הדבר אם יתקיים התנאי שזהו קנין חזקה ואין זה דין אסמכתא אבל בהלוהו על שדהו בעל השדה לא החזיקו בדבר אם לא יתקיים מה שהוא אומר (ר\"ל אם לא ישלם לו תוך ג\"ש) שהרי מוחזק הוא כבר מחמת מעותיו שהלוהו ונמצא שלא נוסף לו דבר מחמת מה שהוא נודר לו והרמב\"ן גם כן כתב דאין ראיה משם דהתם המוכר אוכל פירות אבל מ\"�� הוא ז\"ל הודה כדברי האומרים דאפי' במה שבידו (אין) [שייך] דין האסמכתא כו' ע\"ש משמע מהדברים הללו דהרמב\"ן והרשב\"א והמ\"מ לא פירשו דברי הרמב\"ם כמ\"ש דטעם ריש דבריו הוא משום דכל דעתו להקנותו דאף שכתב המ\"מ קצת כדברי במה שכתב דטעם הרמב\"ם כשהחזיקו עד לקנות הדבר כו' מ\"מ מדלא סיים וכתב משא\"כ בהלוהו על השדה שלא היה כוונתו להקנותו השדה אלא לקיים התנאי לשלם לו וליקח השדה מידו משמע דג\"כ פי' דברי הרמב\"ם ברישא הוא משום דכבר הוא בידו וכההוא דמסיק בלפיכך הנותן ערבון כו' אבל קשה דא\"כ יפלו בכל הדוחקים הנ\"ל וגם משמע ומוכח מדברי רבינו דאף הראב\"ד והרא\"ש דפליגי עם הרמב\"ם ל\"פ אלא בסיפא במאי דלא חילק בין בידו ובין אינו בידו וגם למ\"ש דאם חוזר הלוקח דזוכה המוכר בערבון שבידו אבל ברישא דדברי הרמב\"ם הכל מודים וכמ\"ש בפרישה לכן נראה לדחוק וליישב שעיקר קושיית רמב\"ן ורשב\"א הנ\"ל וישוב דהמ\"מ אינו אלא במ\"ש הרמב\"ם דזוכה המוכר בערבון דהלוקח אע\"ג דלא היה כוונתו להקנותו דלא מסרו בידו כ\"א באם (ואף שמציינים בדבריהם ריש דברי הרמב\"ם ועל ההיא דערבון לא השיגו עליו) ורבינו והרא\"ש והראב\"ד מה\"ט נמי לא השיגו על ריש דבריו וכמ\"ש ודוק וכן מ\"ש הר\"ן בפ\"ד דנדרים ז\"ל שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה כלומר שהוא מוחל כל כח וזכות שיש לו באותן שטרות דכיון דמחילה היא לית בה אסמכתא דמיד זוכה בה חבירו וכן במוסר ליד חבירו וא\"ל אם לא כך זכה מה שבידך קנה וליכא אסמכתא אלא באומר אתן או אשלם וכיוצא בהן כ\"כ הרמב\"ם ואין כן דעת רש\"י ז\"ל בפרק הזהב גבי הא דתניא התם הנותן ערבון לחבירו כולי עד אלמא אפי' במחילה שייכא אסמכתא עכ\"ל והב\"י הביא לדברי הר\"ן הללו לראיה בריש סעיף זה גם בזה י\"ל דלא כיון הר\"ן לכתוב במ\"ש שכ\"כ הרמב\"ם אלא בההוא דערבון וכדמסיק וכתב שאין כן דעת רש\"י בההוא דערבון אבל בריש דברי הרמב\"ם בלאה\"נ לא שייך אסמכתא וגם רש\"י מודה בו וממ\"ש ב\"י עוד שם ע\"ז ז\"ל כי אמר בתר הכי והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בבד\"ח לאו אהיכא דאמר ליבטלן זכוותי קאי דבהנהו ל\"צ ב\"ד ולא קנין אלא אהיכא דאמר אתן הוא דאסיק דבעי קנין בבד\"ח עכ\"ל נראה דלא כ\"כ אלא לשיטת הר\"ן ורשב\"א ואינך גאונים דמפרשי דמ\"ש הרי\"ף בשם גאון אהאי דמסיק שם הגמרא והילכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בבד\"ח כו' דהאי דינא ליתיה אלא במתפיס זכותיה בלחוד עכ\"ל דר\"ל דוקא היכא דמתפיס מכח הכרח דב\"ד ולא מנפשיה ומדעתיה קא מתני מש\"ה בעינן נמי קנין בד\"ח אבל אי מתפיס מנפשיה ומדעתיה תו ל\"צ קנין בבד\"ח אלא באומר ליבטלן זכוותיה מעכשיו או זכה מעכשיו אם לא אקיים זה סגי וע\"ש בר\"ן דמסיק לפרשו עוד בע\"א דר\"ל היכא דאיכא אתפיס בב\"ד א\"צ מעכשיו אלא סגי בקנין בבד\"ח לבד כו' וכל זה הביא ב\"י ושם נתבאר דהרא\"ש ורבינו לא פירשו לדברי הרי\"ף בשם הגאון כן אלא בעינן התפסה שיאמר ליבטלן זכוותי וגם קנין בבד\"ח ע\"ש ועיין בתשובת הרא\"ש כלל ע\"ב דין ג' מה שכתב הרא\"ש בכללי דין אסמכתא והביאו רבי' בקצרה לקמן ס\"ס רמ\"א ע\"ש מזה נמי משמע לכאורה סתירת הדברים הנ\"ל דהרי כאן התחיל באם וגם כוונתם היה שיקיים הקטן הפשרה ולא תהיה המתנה קיימת ואפ\"ה לא חשוב אסמכתא מיהו י\"ל דהתם הוא מטעם שכתב דל\"ד לשאר אסמכתא דקיבל ביה הפסד אנפשיה משא\"כ באם יהיה מתנה לבנה הגדול אי יחלוקו בפשרה דלא יעלה בידם חלקם עבורם: או נתן לו בית על תנאי שילך כו' כבר כתבתי בפרישה בשם ב\"י שרבינו החליף תיבת ע\"מ וכתב במקומה ע\"ת וגם י\"ל דהרמב\"ם מש\"ה כתב על מנת כדי לקצר לשונו שבכל תנאי בעינן תנאי קודם למעשה ותנאי כפול משא\"כ במקנהו ע\"מ דנראה דא\"צ לכפול דבריו ורבינו שכתב ע\"ת משום דקאי ארה\"ס שהתחיל במקנה ע\"ת ושם ביאר ג\"כ דבריו דבעינן תנאי כפול וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " זה תימה דבגמרא מחלק בזה ור\"י חילק בו וכו' ז\"ל הגמרא בפ' א\"נ דף ע\"ג ע\"ב אמר רב חמא האי מאן דיהיב דמי לחבריה למזבן ליה חמרא ולא זבין ליה משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט אמר אמימר אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעי אמר כי קאמר רב חמא ה\"מ ביין סתם אבל ביין זה לא מי יימר דמזבנ' ליה ניהליה רב אשי אמר אפילו יין סתם נמי לא מ\"ט אסמכתא היא ואסמכתא ל\"ק ורב אשי מ\"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא התם בידו הכא לאו בידו ע\"כ (ופי' רש\"י למזבן ליה חמרא לקנות לו יין בזמן הבציר משלם לו יין לפי דמסיק ליה שקונין אותו אפרוותא דזולשפט שם מקום שהיין ניקח ונמכר לשם לרוב הלוקחין יין בימות הבצירה אסמכתא היא אפילו הבטיחו ואמר אם אין אני קונה לך אפרע משלי אין זו אלא אסמכתא הואיל ולא קנו מידו לאו בידו הוא שמא לא ימכרו לו עכ\"ל ובפ' ז\"ב דף כ\"ד מתניתין ואלו הן הפסולין משחק בקוביא כו' ובגמרא מאי קא עביד אמר רמי בר חמא משום דהוה אסמכתא ואסמכתא לא קניא רב ששת אמר כל כה\"ג לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם מאי בינייהו א\"ב דגמר אומנתא אחריתא עכ\"ל והקשו בתוס' לפי פי' רש\"י (דפי' שם אההיא דמשחק בקוביא לאו אסמכתא היא לפי שאינו בידו ע\"ש) משמע דטפי חשוב אסמכתא מה שהוא בידו ממה שאינו בידו ומהך דפא\"נ הנ\"ל משמע איפכא דכשאינו בידו הוה טפי אסמכתא ורצה ר\"ת לפרש כו' ע\"ש בתוס' גם עיין בתוס' בפ' א\"נ שהאריכו בדיני אסמכתא ולבסוף הסכימו לפירש\"י ובא\"נ כתבו עוד חילוק אחר בשם ר\"ת ע\"ש היטיב וכדבריהם כתב הרא\"ש ז\"ל וכללא דאסמכתא כל היכא דגזים אע\"ג דבידו לעשות כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי הוה אסמכתא דכיון דאמר מילתא יתירתא לא כיון להקנות אלא להסמיכו על דבר אבל היכא דלא גזים ובידו לעשות כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא לא הוי אסמכתא והיכא דלא הוי בידו כלל כמו משחק בקוביא שאין דבר לתלות בו לומר אדעתא דהכי התנה שהיה סבור שלא יבוא לידי כך ודאי גמר ומקני ול\"ד לאפרוותא דזולשפט דהתם מצוי הרבה יין לקנות אלא שאין בידו לגמרי שמא לא ירצו אחרים למכור לו והילכך מעיקרא לא גמר ומקני דסבור שמא אמצא שם הרבה יין לקנות הוה אסמכתא עכ\"ל ובשני המקומות האלו לא הזכיר דברי ר\"ת לא הראשונים ולא האחרונים וגם דחה אותן מההיא דערבוני מחול לך דגם שם תרווייהו בעי למקני ואפ\"ה לא קני ואף דבתשובת הרא\"ש הזכירו הביאו רבי' בסימן זה סכ\"ד הא כתבתי שם דלא מה\"ט דרבי' לחוד קנה ע\"ש ועיין בתשובת הרא\"ש כלל ע\"ב שכתב ז\"ל כל אסמכתא שבתלמוד זהו שנודר אדם לחבירו לעשות לו דבר זה ואם לא יעשה שמקבל עליו להפסיד כך וכך כגון אם אוביר ולא כו' ע\"ש שהאריך ורבינו העתיק אותה תשובה בקיצור לקמן בס\"ס רמ\"א ומשם תראה שאף היכא דגזים לא מיקרי אסמכתא אא\"כ איתא פסידא להמתנה בגוזמתו דהא באותה תשובה שהתנתה האם דאם לא יתרצה בנה הקטן בפשרה יהיה הכל לבנה הגדול דהוא גוזמא מ\"מ כיון דהאם לא נפסדה לא מיחשב לגוזמא ודלא כב\"י דכתב בסי\"ח בד\"ה ומצאתי שכתבו התוס' כו' שדברי הרא\"ש בתשובה זו מסכימים לדברי ר\"ת הנ\"ל שהכל תולה בגוזמא כו' ע\"ש ונראה שכ\"כ משום דפירש מה שחילק הרא\"ש בין האסמכתא היינו היכא דהוא בידו מקבל עליו שבאם לא יקיים התנאי יפסיד כך וכך ודבר שלא בידו לא מקבל עליו קיום התנאי בהפסד אלא אומר לחבירו אם תעשה זה אתן לך זה וזהו תשלומין מיקרי ולא הפסד ע\"ש כן משמע מדכתב ויש לפרש כו' ולעד\"נ פירושו כמ\"ש והכלל העולה מדברי התוס' והרא\"ש ורבי' דס\"ל דמה שהוא בידו ולא גזים לית בה משום אסמכתא [ומה] שתולה התנאי בשכנגדו הבא לקנות מיחשב אסמכתא אבל להרמב\"ן יש שיטה אחרת בזה דס\"ל איפכא שכתב בחידושיו פ' ג\"פ ד' ק\"ה ז\"ל (וב\"י הביאו בד\"ה נמצא ע\"ש שהאריך ועמ\"ש על דבריו בחידושים) ונתבאר לך מדבריו שהוא כמעט סברות הפוכות מדעת התוס' והרא\"ש והב\"י ריש ד' רי\"א הביא כמה דיעות שהסכימו עם דברי הרמב\"ן ומסיק וכתב ז\"ל וכמ\"ש הרמב\"ן דדוקא בתולה בדעת עצמו הוי אסמכתא אבל לא בתולה בדעת אחרים כן דעת התוס' והרא\"ש ורש\"י שהרי לדעת רש\"י כתבו התוס' בא\"נ ובפ' ז\"ב דכל היכא דלאו בידו כלל לא הוי אסמכתא וה\"ט דמשחק בקוביא לאו אסמכתא הוא והסכים הרא\"ש לדבריהם ותולה בדעת שכנגדו או בדעת אחרים לאו בידו כלל הוא אא\"כ הוא דרך להיות מצוי בידו כגון ההיא דזולשפט שהיה מצוי יין הרבה וגם כי זה פשוט לדעתם אבל רבי' כתב כשיטת התוס' והרא\"ש ועם כל זה כתב שאם המוכר מקנה ללוקח ע\"ת אם תעשה לי דבר פלוני תקנה הוי אסמכתא כיון שקיים התנאי אינו תלוי ביד המוכר אלא ביד הלוקח וכבר כתבתי שמתוך דבריהם לא משמע הכי עכ\"ל ב\"י גם לפני זה בדף ר\"י אמצע ע\"ד כתב ז\"ל ותמיהני מרבי' שכתב לפיכך כשהמוכר מקנה ללוקח על תנאי כו' עד וק' דכיון דלאו בידו הוא לאו אסמכתא היא ואין לומר כו' ואפשר לומר כו' ע\"ש ותראה שנדחק מאוד בקושייתו ובפירוקו דרבי' ולעניית דעתי נראה דלא קשה מידי לפי מה שכתבתי דהתוספות והרא\"ש לא ס\"ל כשיטת הרמב\"ן אלא אדרבה התולה בדעת שכנגדו וסבר שיקיימו ומיהו אפשר שלא יקיימו זהו אסמכתא גמורה והתוס' והרא\"ש כתבו בהדיא דדוקא היכא דלא הוה בידו כלל אינו אסמכתא דקדקו וכתבו אין בידו כלל ולאפוקי תולה בדעת שכנגדו ובעי לקנות ולקיים תנאו מיחשב קצת כאילו הוא בידו דזיל בתר טעמא דאסמכתא וה\"ה היכא דשכיח דבר כגון ההיא דקיבל עליו לקנות יין ודוקא במשחק בקוביא או תולה בדעת אחרת שאין לו עסק בהקנאה מיקרי אין בידו כלל ודוק וגם הרמב\"ם ס\"ל בזה כרבינו שהתולה בדעת שכנגדו הוה אסמכתא שהרי גם הוא כתב אם תעשה כו' וכ\"כ הנ\"י עצמו ומהתימה על הב\"י שכתב קרוב לסוף סעיף י\"ח בד\"ה ומצאתי שכתבו התוס' כו' דמדברי תשובת הרא\"ש הנ\"ל דכלל ע\"ב דין ג' מוכח דס\"ל כדעת הרמב\"ן דתולה בדעת אחרים לא מיחשב אסמכתא שז\"א שהרי נתבאר באותה תשובה בהדיא דבתולה בדעת אחרים ג\"כ מיקרי אסמכתא שהרי נדון ההוא היה שאמרה אם לא יתרצה בני הקטן בפשרה כו' הרי שתלתה קיום הדבר בבנה ולא בידה הוה ואפ\"ה משמע דאי הוה פסידא בתנאי הוי מיחשב אסמכתא ודוק וע\"ע במ\"ש הנמ\"י פ' ג\"פ בשם רבינו יונה בר יוסף (והביאו ב\"י) וכתב עליו הב\"י וז\"ל אבל מתוך דברי הרמב\"ן בפ' ג\"פ משמע דבמתנה נמי אית בה משום אסמכתא וכן משמע מתוך דברי הרמב\"ם בפי\"א מה\"מ עכ\"ל וע\"ש בב\"י לפני זה ואחריו שכתב עוד טעמים אחרים על תנאי גיטין וקידושין ודומיהן ונלע\"ד לחלק לטעם הר\"ר יונה הנ\"ל דאף דבמתנה יש אסמכתא ה\"ט משום דשם אין טעם למתנתו ואיכא למימר דבאסמכתא קא\"ל משא\"כ בגיטין וקידושין דאיכא גם זולת התנאי טעם לגיטין וקידושין מש\"ה מצרפינן טעם דרצון נפשו למימר דלית ביה משום אסמכתא וק\"ל. הכלל העולה מדברי התוס' והרא\"ש ורבי' שדין תולה דבריו באי ואם אתן אשלם נחלק לכמה חלקים שלפעמים לא מיחשב אסמכתא כגון תנאי בני גד ובני ראובן וכיוצא בו דבר שגלוי לכל שכוונתו ליתן וגמר בדעתו בשעת אמירתו אלא שמטיל תנאי ובשבאם לא יקוים אזי לא יתן או יחזור ממתנתו ומהמין הזה הוא תנאי גיטין וקידושין שהוא נותן לו מעצמו ומתנה על מנת שתתני ר' זוז דאנן סהדי שרוצה בקיום הגט וקידושין ולפעמים אף שאין אנו יודעין כוונתו מ\"מ אומדן דעתא הוא שגמר ומקני כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דסברא הוא כיון שהוא בידו לעבוד ולעשות כדין אריס או פועל וגם גורם שחבירו סומך עליו בעבודת שדהו ומפסידהו גמר ומקני שבאם לא יעשה ישלם לו כפי הפסדו אבל אם גזים ליתן לו יותר מהפסדו אין כאן אומדן דעת שגמר להקנותו בכל הבטחתו אלא אדרבה אומדן הדעת הוא שלהסמיך את חבירו שיבטח עליו דיבר כן ומש\"ה א\"צ לשלם לו הכל אבל מ\"מ כדי הפסדו צריך לשלם לו וכמ\"ש הרי\"ף והרא\"ש אלא שמחולקים בטעם הדבר כמבואר באשר\"י פ' המקבל ע\"ש וכתבתיהו בפרישה בסי\"ח ולפעמים אף אם לא גזים וגם הוא בידו וחבירו סומך עליו ומפסיד ואפ\"ה א\"צ לשלם לו כלל והיינו ההוא דמחייב נפשיה לקנות לחבירו יין אנהר דזולשפט ואם לא שיתן מיינו כשער הזול והטעם דאומדן דעתינו הוא דלא אמר כן אלא משום דסבר כיון שהיין מצוי לקנות שם הריני הולך ואקנהו לו שם אבל דעתו לא היה להקנותו עכ\"פ אם לא ימצא לו יין דכיון דלאו בידו לגמרי מי יודע הסיבה שמא לא יוכל לקנות ומה שלא פירש דבריו כן מפני שסבר שודאי יקנה לו וכיון שלא גמר להקנות לו עכ\"פ אף שפשע ולא קנה לו אין בידינו להוציא מידו כדי הפסדו של חבירו ודומיא דהכי הוא מש\"ר והרמב\"ם דאם מתנה מוכר עם לוקח שבאם יעשה לו כן יקנה לו שדהו דאף שאין אדם מוציא דבריו לבטלה וגם לא גזים לעשות לו מילתא יתירתא אלא חבירו עושה לו טובה בקיום תנאו כשיעור הקנאתו לו מ\"מ כיון שבשעה שהתנה עמו היה תולה תנאי בקיום חבירו הקונה ולא ידוע וברור לו שיקיים התנאי עכ\"פ לא גמר והקנה ומש\"ה אף אם יקיים תנאו זה שכנגדו אין עליו ליתן לו הקנאתו כיון שמתחילה לא גמר והקנה עכ\"פ וזהו דוקא בזה שהתנה המוכר עם הקונה שנוכל לומר שמש\"ה התנה ואמר סתם משום שדעתו היה שבודאי יקיים זה תנאו שהרי רצונו לקנות בית זה בידו לקיים תנאו אלא שמ\"מ אנן סהדי שלא גמר והקנה לו עכ\"פ כיון שהמקנה הוא המתנה ואיך יגמור להקנות בדבר שאין ידוע לו שכנגדו יעשה תנאו ותולה הדבר באם יקיים והרי הוא אסמכתא והשתא א\"ש מש\"ר לפיכך כו' שקאי אמש\"ר לפני זה במבטיח לחבירו לקנות לו יין דלשניהם חד טעמא דאחשביה אסמכתא כיון שתולה תנאו בדבר שהוא בידו ואין בידו וכמ\"ש משא\"כ בתולה בדעת אחרים כגון שאומר ראובן לשמעון אם יעשה לי לוי דבר זה אקנה לך ביתי כיון שלוי הוא איש נכרי אצליהן ומה לי בקנייתן ואין טעם לזה לתלות קנייתו בעשיית לו איש נכרי תנאו בודאי ענין כזה מיחשב לאין בידו לגמרי ואין כאן טעם לומר שהיה סומך דעתו שיקוים או שהיה דעתו להסמיך דעת הקונה ובודאי גמר ומקני ומעין זה הוא גם כן משחק בקוביא וכמו שכתבו התוספות והרא\"ש ורבינו כנ\"ל ומכלל דבריהן ודברינו גם כן נלמד שאין פי' אסמכתא בענין אחד אלא הכל לפי הענין דלפעמים פירש שסמך דעתו ולפעמים פירש שהיה כוונתו להסמיך דעת שכנגדו וג\"כ נלמד מכלל דברינו דמה שנמצא בפוסקים גזים וקני לאו חדא מחתא מחתינהו דלפעמים פירושו גזים כמשמעו במילתא יתירתא כגון אשלם אלפא זוזי ולפעמים מיקרי גזים מה שאין דרך העולם למעבד כגון אם לא אשלם לך בג\"ש יהא שדה זה שלך דאיכא מ\"ד דאי לא אמר מעכשיו מיקרי אסמכתא אע\"ג דאינו שוה יותר וה\"ט משום דאין אדם מוכר שדהו מרצונו אף בשוויו אלא שסמך דעתו מתחילה שיוכל לפדותו וקניס נפשו בגוזמא נגד המלוה שבאם לא יפרענו יהא מוכר לו בדמים שהלוה לו. וכמעט כל מה שכתבתי מחלקי האסמכתא תמצא ג\"כ מבואר בדברי נ\"י פ' ג\"פ (הביאם הב\"י) שכללם במלות קצרות והוא שכ' שם ז\"ל והחילוק שבין דיני אסמכתא לשאר תנאים דלא אמרינן כל דאי אסמכתא אלא במאן דגזים וקניס נפשיה במידי כעין משנתינו ובדבר שאין הקנס מדעתו אלא לסבת דבר שהוא צריך ולאפוקי תנאי שבגיטין וקידושין וגם באלו דוקא בתולה בדעתו עצמו במילתא דבידו ולא בידו לגמרי ולאפוקי בתולה בדעת אחרי' ולאפוקי דבר שהוא בידו לגמרי או שאין בידו כלל וכדמוכח בסנהדרין וזה הכלל הגמור שכולל כל המשמעות קבלתי מפי רבותי הריטב\"א עכ\"ל ודבריו דברי אלהים חיים אלא שהם קצרים וצריכים ביאור ונראה דזהו ביאורם. בתחילה נתן ב' כללים. האחד דמאן דגזים וקניס דהיינו שמחייב עצמו דבר גדול כגון איבוד זכיותיו או איבוד שדהו וערבונו וכיוצא בו דהאי ודאי אסמכתא הוא בין שהוא בידו בין אינו בידו. השני דבר שאין הקנס מדעתו כלומר אפי' לא גזים אלא אומר אם תעשה כן אעשה כן בכל תנאים נמי אסמכתא הוא כיון שאינו מקנה לו זה אלא בשביל שיעשה לו מה שהתנה ואילו היה רוצה חבירו לעשות לו ההוא מידי בחנם היה ניחא ליה טפי לאפוקי בידוע שרוצה בקיום התנאי והמעשה כההיא שאלה שנשאלה להרא\"ש בתשובה שהאם רצתה בקיום המתנה לבנה וכן תנאי בני גד וכן גיטין וקידושין שהוא רוצה בקיום התנאי והמעשה דאז ליכא אסמכתא וגם באלו דוקא כו' פי' בין בגזים בין בלא גזים בעינן ג\"כ בתולה בדעת עצמו כלומר שיהא לו מידי למיתלי ביה דהיינו בידו ואינו בידו לגמרי ולאפוקי בתולה בדעת אחרים כלומר כגון אם לא יבוא פלוני זה תוך שלשים יום אתן כך וכך ולא כדעת הרמב\"ן הנ\"ל ולאפוקי דבר שהוא בידו לגמרי דהיינו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא או שאין בידו כלומר אינו תולה בדעת אחרים אלא שאין בידו כלל כגון משחק בקוביא ודקדק לומר ולא בדעת אחרים ולאפוקי בדעת זה הבא לקנות יין שמיחשב כבידו ולא בידו וכמ\"ש לעיל וגם נרמז במ\"ש ובדבר שאין הקנס מדעתו וכמ\"ש דהא מדמסיק וכתב ז\"ל ולאפוקי תנאי שבגיטין וקידושין ור\"ל דשם היה מדעתו ש\"מ דכל שלא מדעתו אף שהתנאי תולה בשכנגדו דומיא דתנאי גיטין שאמר ה\"ז גיטך ע\"מ שתתני לי ר' זוז אפ\"ה הוי אסמכתא ודוק היטב והב\"י פי' דברי הנ\"י הנ\"ל הללו במס\"ז בע\"א ודחאן בשתי ידים ולעד\"נ דיפה כיון והקורא יראה ויבחר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם שוחקין באמנה כו' ז\"ל הרא\"ש פ' א\"נ ובני אדם המשחקים בקוביא באמנה אע\"ג דהאי אסמכתא קניא כדפרישית לעיל אין חייב לשלם דאסמכתא אפי' בקנין לא קניא אלא בב\"ד חשוב כדפרישית לעיל ואע\"ג דיש דברים דקנו בדברים בעלמא בלא קנין כגון נאמן עלי אביך כו' התם דין הוא שיועיל כיון דיש להם תביעה זע\"ז והם קבלו עליהם הדין ול\"ד להיכא שאין להם תביעה זע\"ז אלא שמעתה חייב את עצמו עכ\"ל לכאורה דבריו תמוהים דמתחיל וכתב אע\"ג דהוי אסמכתא במשחק בקוביא קניא וסיים דאסמכתא אפי' בקנין ל\"ק אלא בב\"ד חשוב כו' הא כבר כ' דבמשחק בקוביא אסמכתא קניא ונראה דכוונתו הוא דאף דאמרו דהאי ��סמכתא דמשחק בקוביא קניא כוונתם דקניא יותר משאר אסמכתות דבעינן בהו קנין בב\"ד חשוב ובזה אף בלא קנין ב\"ד חשוב קנו שיהו המעות על הדף בעינן דאז הדף קונה המעות המונחים עליו לאחד משניהן כפי תנאם והו\"ל כקנין דעלמא בדבר שאינו אסמכתא דמהני ביה קנין גרידתא בלא בית דין אבל כשאינו מונח על הדף דאין כאן קנין כלל אף דגמרו בדעתן להקנות זה לזה מ\"מ אין בידינו כח להפקיע מידו וז\"ש אע\"ג דהאי אסמכתא קניא אין חיוב לשלם וכ\"ת א\"כ למאי אמרו שאסמכתא זו קניא על זה מסיים וכתב דאסמכתא דעלמא אפי' בקנין כו' ור\"ל ובזה עדיף האי אסמכתא דשחוק דא\"צ קנין דבד\"ח אבל בקנין דהנחת הדף עכ\"פ בעינן ועד\"ז נראה לפרש תשובת הרא\"ש שכתב בכלל ע\"ב דין א' על שמעון שהרויח מעות מראובן בשחוק ונתן לו משכון לפרעון ואח\"כ האמין לו והחזיר לו המשכון שיפרע לו למחר והשיב שחייב ראובן לפרוע אע\"פ שתחילתה היתה באסמכתא משום דקי\"ל אסמכתא קניא ואין בה משום גזילה אלא שאין יכול להוציא בב\"ד אם לא שיהיה הדבר בקנין וב\"ד חשוב ושחוק שהוא אסמכתא נהי שאינו יכול להוציא בב\"ד מ\"מ אם פרע לו זכה ואין בו משום גזל וזה שנתן לו הסכין לפרוע זכה בו ואם החזיר לו הסכין ונדר לו ליתן המעות חייב ליתן לו דדמי הסכין חייב ליתן לו וכבר פקע חוב הראשון שהוא אסמכתא עכ\"ל ודבריו צריכין ביאור במ\"ש דקיי\"ל אסמכתא קניא ואין בו משום גזל אלא שאינו יכול להוציא מנ\"ל הא וכתב ב\"י דנ\"ל דה\"ק דמ\"ש דקיי\"ל אסמכתא קניא קאי אדבר דדומה לאסמכתא ואין לו משום דין אסמכתא כמשחק בקוביא דכיון שאינו אסמכתא גמורה קניא מיהו כיון דדמי לאסמכתא אינו יכול להוציא בדיינים אם לא שהיה קנין בבד\"ח כו' ע\"ש ואין דבריו נראין דא\"כ מנ\"ל הא דכתב דקיי\"ל אסמכתא קניא ואם סברא הוא מ\"מ קשה מנ\"ל ואמאי קאי ועוד דאם כן לא הו\"ל להרא\"ש לחזור ולכתוב אח\"כ ז\"ל ושחוק שהוא אסמכתא כו' כיון דמתחילה באסמכתא כי האי מדבר אלא הו\"ל לסיים ולכתוב ומה\"ט שחוק נמי כו' לכ\"נ לע\"ד דמ\"ש דקיי\"ל אסמכתא קניא קאי אמ\"ש בפ\"ד נדרים במסקנא וז\"ל והילכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בבד\"ח וס\"ל דמ\"ש והילכתא אסמכתא קניא ר\"ל אסמכתא בק\"ס או בכסף או שטר או חזקה והא דמסיים ואמר והוא דקני מיניה בב\"ד חשוב ר\"ל דלענין שיהא אסמכתא קונה די באיזה קנין הנ\"ל שיהיה אלא משום דאף שקנהו מ\"מ לא אלים קנין להוציאו מידו אם לא היה הקנין בבד\"ח מש\"ה קאמר והוא דקנו מיניה בבד\"ח והא דאמר רמי בר חמא בפ' ז\"ב דמשחקים בקוביא פסולים משום דאסמכתא ל\"ק ורב ששת ל\"פ עליה אלא במשחק בקוביא דס\"ל דלאו אסמכתא היא הא באסמכתא גמורה מודה דמיקרי גזלן ופסול היינו אסמכתא בלא קנין כלל כההיא דמשחק בקוביא דבלא קנין היא והשתא א\"ש דמסיק הרא\"ש וכתב דהאי משחק בקוביא שהוא אסמכתא לענין זה דאינו יכול להוציא ה\"ט דאע\"ג דקיי\"ל דגמר ומקנה אפי' בלא קנין מ\"מ לא עדיף מאסמכתא דעלמא בקנין ומש\"ה בעינן נמי שיהיו המעות מונחין על הדף או קנין בבד\"ח נמצא דמוכח מדברי תשובה זו בהדיא הפי' שפירשתי בדברי הרא\"ש בפסקים הנ\"ל ודוק ועמ\"ש הריב\"ש בסי' של\"ה טעם לתשובת הרא\"ש הנ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' עד וקנו מידו ע\"ז כתב הב\"י ז\"ל כלומר דאי לא קנו מיניה אע\"ג דאמר מעכשיו לאו כלום הוא וכן בדין דהאומר אם באתי (וכ\"כ ברמב\"ם אם באתי וכן העתיק לשונו בש\"ע ורבי' כתב בשמו אם לא באתי ועהגד\"מ לעיל בסמוך דיש נ\"מ לדינא בין אלו ��גירסות) מכאן ועד יום פלוני קנה בית זה מעכשיו במה קני אלא ודאי כשקנו מידו עכ\"ל נראה דהאי וקנו מידו שכתב הרמב\"ם ל\"ד קאמר דבעי ק\"ס אלא ה\"ה אם נתן לו מתחילה כסף או החזיק בשדה אדעתא למקני לאחר שיקיים התנאי וס\"ל דכשלא א\"ל מעכשיו לא מהני ליה החזקה ונתינת כסף אבל מ\"מ כי אמר מעכשיו הוה כאילו א\"ל בפירוש קנה עתה זה קנין גמור אלא שאם לא תעשה כן תתבטל המתנה או המכירה ותחזור לבעליה דבזה ודאי ליכא אסמכתא ודין זה למדו הרמב\"ם ממשנה וגמרא דפא\"נ (ד' ס\"ה) הלוהו על שדהו וא\"ל אם אין אתה נותן מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי הרי היא שלו ובגמרא ד' ס\"ו איתא ז\"ל הדר אמר ר\"נ אפי' בשעת מתן מעות לא קנה ולא כלום (כלומר אפי' התנה כן בשעת מתן מעות) איתיביה רבא לר\"נ אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי הרי היא שלו א\"ל אני אומר אסמכתא קניא ומניומי אמר אסמכתא לא קניא ולמניומי קשיא מתניתין אב\"א מתניתין רבי יוסי היא דאמר אסמכתא קניא אב\"א דא\"ל קני מעכשיו עכ\"ל ופירש רש\"י וא\"א כו' דלאו אסמכתא היא אלא קנין גמור הוא שע\"מ מכר גמור החזיק בה מעכשיו כו' וזה קבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו עד ג\"ש יקבלם עכ\"ל. הרי לפנינו שלא נזכר ק\"ס בהך מילתא כלל לא במשנה ולא בגמרא ולא ברש\"י ועוד אי בק\"ס מיירי אם כן מאי הקשה המקשן וכי לא ידע דבכל ק\"ס צריך שיאמר מעכשיו ואי משום דסבר דבמעכשיו לא נסתלקה האסמכתא אם כן מה השיב לו התרצן וא\"ל שהמקשן ודאי סבר דמיירי בלא קנין והתרצן השיב לו דמיירי בקנין א\"כ העיקר חסר מן הספר ועוד כיון דסברא הוא וכמ\"ש ב\"י דכן בדין כו' איך לא שת המקשן לבו לדבר שהוא סברא אלא מחוורתא כדכתיבנא והשתא א\"ש דהמקשן פי' המשנה כשנתן לו הכסף או החזיקו מתחילה באם וע\"ת ובלא מעכשיו ועיין בב\"י שכתב כאן דכשהחזיק בשדה אצ\"ל מעכשיו שהוא עדיף מקנו מידו לפי שחזקה היא בגוף הקרקע ע\"ש וכבר הארכתי בדחיית דבריו בדרישה לפני זה בסי\"ד ע\"ש ודוק: כל האומר מעכשיו כו' כתבו הגה\"מ ז\"ל ור\"מ פסק כן הלכה למעשה שאדם נאמן לישבע על המשכון שנחלט בידו ושא\"ל הלוה קני מעכשיו וזכה במשכון הואיל והמלוה עשה לו טובה ואסמכתא זו קניא במעכשיו בלא בד\"ח עכ\"ל וכתב עליו ב\"י וכן משמע בהזהב הנותן ערבון לחבירו עכ\"ל ולא הבנתי דבריו דאדרבה משם משמע להפך דהא אמר ר' יודא לא יתן ולא נזכר שם דבמעכשיו מהני ונראה דר\"ל כיון דלא פליג ר' יודא אלא באתן לך אבל במחול לך מודה וכדמשמעות לשון ר\"י וכדס\"ל לרמב\"ם כמ\"ש לעיל ממילא נשמע שכל האומר מעכשיו קנה אפילו לרבי יודא שהרי מקנה לו עתה ואין כאן אתן לך ואפשר דאפי' רש\"י דפליג וס\"ל דבמחול נמי קאמר ר' יודא דאסמכתא הוא ול\"ק מודה דכי אמר מעכשיו פשיטא דקנה וכתב עוד ז\"ל וצ\"ל דהיינו דוקא כשא\"ל מעכשיו בשעה שמשכונו בידו וכדיהיב ר\"י טעמא שתחילת המשכנתא היתה ע\"י מקח וממכר ומ\"מ הרא\"ש בתשובה נראה דפליג אהא דמהר\"ם וכמש\"ר בשמו בסי' ע\"ג סעיף כ\"ו ע\"ש ואביאהו גם כן לקמן. כתב ב\"י ז\"ל מ\"מ משמע דס\"ל לבעלי שיטות הללו דמתניתין דהלוהו על שדהו כולי כשהחזיקו בה היא ואפ\"ה בעינן דלומר מעכשיו כו' וכ\"נ מדברי רש\"י כו' וכבר כתבתי שאין דעת הרמב\"ם כן אלא ס\"ל דבהחזיק בה המלוה אצ\"ל מעכשיו כו' ע\"ש שהאריך ודבריו מגומגמים ודחוקים ולא ידעתי מאי קאמר דודאי מתניתין דהלוהו על שדהו אחר שאמר תלמודא דבאומר מעכשיו מיירי [לא מיירי] בהחזיקו השדה דאמירת מעכשיו היינו שמקנה לו עתה ע\"י כסף שהלוה אלא שמתנה תנאי שאם לא יהיה כ�� יתבטל המכר והכי דייק לשון רש\"י הנ\"ל להמדקדק בו אבל לא שהחזיק בחזקה והתפיסו בשדה ממש (זולת ר\"ת לחוד מוקי לה בהתפסה) שהרי לא נזכר לא במשנה ולא בגמרא דמיירי בהחזיק בה ודעת רמב\"ם כדעת רש\"י ואיני רואה כאן חילוקי דעות כלל. ומ\"ש הב\"י עוד שם ז\"ל ודעת הרשב\"א בתשובה שלא כהרמב\"ם לענין מ\"ש דאם קנה באחד מן הדרכים כו' וא\"כ נצטרך לומר כו' ר\"ל דאל\"כ קשה מנ\"ל לרשב\"א דבמעכשיו בלא החזיקו מהני כיון דמתניתין דהלוהו משמע דמיירי בהחזיקו ובמעכשיו שמא תרתי בעינן ומיהו כל זה לשיטתו שפי' דטעמא דהרמב\"ם ברישא הוא כיון שהחזיק קודם התנאי אבל לפי מאי דפירשתי בסי\"ד שר\"ל שהקנהו עתה בקנין גמור אלא שהתנה תנאי בהא ודאי ליכא מאן דפליג עליו ודוק. ומ\"ש עוד שם ואיכא למידק כו' עמ\"ש ע\"ז בסי\"ד בדרישה בישוב הדברים דלק\"מ. גם מ\"ש שם והתוס' ביבמות עלה צ\"ג כתבו דבקנין חליפין וחזקה צריך מעכשיו כו' עד והרמב\"ם ס\"ל כוותייהו בקנין ולא בחזקה אני אומר דז\"א דהתוספות לא כ\"כ אלא בחזקה דעושה עתה כדי לקנות לאחר זמן דומיא דחליפין משא\"כ חזקה דאיירי בה הרמב\"ם דר\"ל דמחזיקו ברשותו מיד ע\"ת שיקיים אח\"כ וכמ\"ש ס\"ס קצ\"ה. ומ\"ש עוד שם עד סוף העמוד הכל לפי שיטתו ולדעתינו אין צורך בו כמ\"ש בדרישה ריש סי\"ד. ודע שדעת בעה\"ת כדעת הרמב\"ם דבמעכשיו ליכא שום אסמכתא שכתב בשער ס\"ג דמשליש שטרו וא\"ל אם לא פרעתי מכאן ועד יום פלוני תן לו שטרו אפילו עבר היום ולא פרעו אין להשליש ליתן השטר ביד המלוה אא\"כ נעשה השליש בל' מעכשיו כלומר שאמר לשליש מעכשיו ולאותו זמן פלוני שלא אפרענו יגבה חוב זה כולו מעכשיו עכ\"ל וב\"י הביא ל' בב\"ת הנ\"ל וכתב עליו ב\"י ז\"ל ואע\"ג דלא הזכיר קניין ע\"כ בקנין הוא דאי לא\"ה במאי קנה ע\"כ וצ\"ע דהא משנה וגמרא ערוכה היא בפ' ד' נדרים (נדרים דף כ\"ז) שם הביאו המשנה מי שפרע מקצת חובו והשליש השטר כו' קיי\"ל כרב יודא דאמר לא יתן וכדמסיק שם בגמרא ז\"ל והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בבד\"ח וכ\"ר בסימן נ\"ה דכ\"ע מודו בזה דבעינן עכ\"פ קנין בבד\"ח ועמ\"ש הרא\"ש וכתבו רבינו בסמוך בסכ\"ב ז\"ל ושנים שהתנו וכו' או יאמר לו אם אחזור בי תזכה בכך וכך ממון בגוף חפץ זה דמהני בלא קנין וכתבתי שם דהו\"ל כאילו נתן לו מנה וא\"ל אם (לא) אקיים לך תנאי זה תחזור לו המנה דמהני ע\"ש בפרישה ודוק וגם אצ\"ל שיחזור ויגבה בו דהוה משמע דכבר גבו בו וזה ודאי אינו דא\"כ הוה בעינן כתיבה ומסירה מחדש וכמ\"ש שם הרא\"ש לעיל וזה ברור בעיני. עיין בב\"י שהביא דברי תלמידי רשב\"א שכתבו ואי איכא מעכשיו ודאי אפילו ל\"ק מידו ובלא בד\"ח מהני וטעמא דמילתא דל\"מ קנין ובד\"ח אלא במתפיס זכוותא וכתב הרמב\"ן משום דמתפיס כו' וכתב ב\"י עליה וז\"ל גם הטעם שכתב הרמב\"ן צ\"ע ליישבו שהם שאלו טעם למה בד\"ח ל\"מ אא\"כ התפיס זכיותיו ואיהו יהיב טעמא כו' וע\"ש ואני אומר שדברים אלו ודאי לא יצאו מפי הרב ז\"ל שנראה שהבין שמ\"ש דלא קנה קנין ובד\"ח אלא במתפיס פי' אא\"כ התפיס ופשוט דליתא אלא ר\"ל בד\"ח וקנין ל\"מ אלא בהך שהתפיס זכיותיו ע\"פ ב\"ד אבל שאר משליש שטרו דמדעתו אפילו קנו מיניה ל\"מ כיון דלאו אסמכתא דב\"ד הוא. כתב עוד ב\"י בעמוד זה ז\"ל נמצא שפי' דברי הרי\"ף להרשב\"א כך הוא דהאי דינא שצריך בד\"ח ולא סגי במעכשיו ליתא אלא במתפיס לחודיה שהוא דבר התלוי בב\"ד אבל באסמכתא דנפשיה ל\"מ בד\"ח ומיהו במעכשיו לחודיה שלא בבד\"ח מהני וכ\"נ שהוא דעת הר\"ן עכ\"ל ודברים אלו סתומים מאד חדא דלאו רישא סיפא שהתחיל בהאי דינא שצריך בד\"ח כו' משמע שבא לומר דבאסמכתא דנפשיה א\"צ בד\"ח ומיהו ודאי מהני וסיים אבל באסמכתא דנפשיה לא מהני וע\"ק דכאן החליט דבריו דבאסמכתא דב\"ד ל\"מ מעכשיו ולעיל בתחילת דבריו נסתפק בזה בדברי הרשב\"א ע\"ש וע\"ק מ\"ש וכ\"נ דעת הר\"ן משמע דבא לומר דדעת ר\"ן כדעת רשב\"א דבמעכשיו לא סגי באסמכתא דב\"ד ושם באותו עמוד לפני זה הביא הר\"ן שכתב בהדיא ז\"ל נמצא פסקן של דברים כו' עד ובמתפיס זכוותיה אי קנו מיניה בבד\"ח מהני ומעכשיו לחוד נמי מהני ביה כו' וצ\"ע: ואם קנו מידו בבד\"ח קנה והוא שיתפיס כו' עיקר דהאי דינא בגמרא בפ' ד' נדרים (נדרים דף כ\"ו) ז\"ל ההוא גברא דאתפיס זכוותיה בבי דינא ואמר אי לא אתינא עד ל' יום ליבטלן הני זכוות' כו' איתניס ולא אתא א\"ר הונא בטלין זכוותיה א\"ל רבא אנוס הוא כו' עד והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר אם אין אני נותן לו מכאן עד ל' יום תן לו שטרו הגיע הזמן ולא נתן רבי יוסי אומר יתן רבי יודא אומר לא יתן ואר\"נ אין הלכה כרבי יוסי שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה והלכתא אסמכתא לא קניא והיא דלא אניס והוא דקנו מיניה בבד\"ח ע\"כ. הרי\"ף פרק ג\"פ הביא כל זה וסיים ז\"ל וקאמר גאון דהאי דינא ליתא אלא במתפיס וכוותיה בלחוד ומסתבר כוותיה עכ\"ל וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל והתוס' פסקו דאפילו בלא אתפיס זכוותיה אסמכתא קניא בבד\"ח והכי נהיגי עלמא עכ\"ל נראה מל' שהוא הבין דמ\"ש הגאון דהאי דינא ליתיה אלא במתפיס זכוותא פי' דהא דמסקינן אסמכתא קניא בבד\"ח ל\"מ כ\"א כשג\"כ התפיס זכוותא ומש\"ה כ' עליו דהתוספות פסקו דאפילו בלא התפסה נמי קנה וכן הבינו רבינו כמבואר בדבריו לעיל סימן נ\"ד ע\"ש וא\"כ הרמב\"ם דאזיל בשיטתיה דהרי\"ף נמי ה\"ק דבד\"ח ל\"מ אא\"כ התפיס זכוותא ולפי פי' זה צ\"ל דס\"ל לרי\"ף ורמב\"ם דסתם קנין לא הוה כאילו אמר מעכשיו דמי דאי כא\"ל מעכשיו דמי קשיא דבריו אהדדי דמתחילה כתב דמהני מעכשיו בקנין סתם ולא מצריך קנין בב\"ד חשוב ואח\"כ כתב או קנין בבד\"ח וכן קשיא הגמרא דפ' א\"נ ודפ' ד' נדרים הנ\"ל אהדדי אלא לאו ש\"מ דס\"ל לרי\"ף ורמב\"ם דכל היכא דאמר בל' דאי (ודוקא בל' דאי וכמ\"ש בסמוך) אע\"פ שקנו מיניה לא אמרינן סתם קנין כא\"ל מעכשיו דמי ומש\"ה אי א\"ל בפירוש קנה מעכשיו קני אפילו בלי שום קנין בבד\"ח כדאמרינן בא\"נ דלא צריך התפסה וקנין בבד\"ח וכההיא דנדרים ולא שני להו לרי\"ף ורמב\"ם בין אסמכתא המוזכרת בנדרים לאסמכתא המוזכרת בא\"נ אלא כל דין האסמכתות שוות וכ\"כ ב\"י בחד שיטה וכתב עוד ז\"ל והשתא א\"ש דבתר דאמר בנדרים שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה חזר ואמר והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בבד\"ח והוה סגי ליה לומר בתר מאי דשני שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה והכי הלכתא והוא כו' אלא משום דאי הוה אמר הכי הוה משמע דדוקא בהתפסת שטר הוא דמהני קנין בבד\"ח דל' ליבטלן זכוותי לא שייך אלא בשטרות אבל לא בהתפסת ערבון כיון דלא הוי כאומר מעכשיו מ\"ה אמר והלכתא אסמכתא קניא לכלול כל מיני אסמכתות דמהני בהו קנין בבד\"ח ולפ\"ז הרמב\"ם שכתב התפיס שטרו לישנא דגמרא נקט וה\"ה התפיס ערבון עכ\"ל וא\"ת לפי מ\"ש דלרי\"ף ורמב\"ם סתם קנין לאו כאומר מעכשיו דמי תקשה עלייהו ההוא דנדרים פרק השותפים דאמר התם רב אשי ועוד סודרא קני ע\"מ להקנות הוא וקני מהשתא כו' ש\"מ דסתם קנין כא\"ל מעכשיו דמי י\"ל דס\"ל כמ\"ש הר\"ן דאע\"ג דמי שהקנה לחבירו סתם לא בעי דליפרש מעכשיו מיהו כי אתני בל' אם כההיא דא\"נ וכההיא דפ' ד' דנדרים לא משמע דליקני מעכשיו ��לא אי אמר קני ואי לאו צריך בד\"ח והתפסה (ונ\"י בשם הרשב\"א חילק עוד בע\"א ז\"ל הלוהו על שדהו וכו' ואסמכתא דנדרים היא אסמכתא דב\"ד ולא מנפשיה ומדעתיה קא מתני אבל הכא דמדעתיה ומנפשיה קא מתני אפילו שלא בבד\"ח קניא עכ\"ל) וכ\"כ המ\"מ פי\"א מה\"מ שדעת הרמב\"ם דסתם קנין לא הוה כמעכשיו ע\"ש אבל בכ\"מ כתב שם עליו דאין דעת הרמב\"ם כן ושגם הוא ס\"ל דאין קנין בלא מעכשיו (ומה שצריכין בד\"ח הוא כמ\"ש המ\"מ בעצמו שם בדין י\"ג שקצת המפרשים כתבו שא\"צ בד\"ח כ\"א במתפיס זכוותיה בב\"ד שהוא מוכרח לעשות (כבר) [בע\"כ] ולא מרצון נפשו הוא עושה) וכ\"כ ב\"י בס\"ב ע\"ש אלא שקיצר ובכ\"מ האריך לבאר דבריו יותר וע\"ש. זו שיטת רי\"ף ורמב\"ם כמו שהבינה הרא\"ש והוא עיקר וע\"ע לקמן סעיף כ\"א אבל להרא\"ש והתוס' שיטה אחרת עיין בהרא\"ש בפסקיו פרק א\"נ וכדברי הרא\"ש כתבו התוס' והמרדכי ג\"כ שם ובפ' ד' נדרים כתב ז\"ל והלכתא אסמכתא קניא פי' כל האסמכתות כמו והלכתא בכפות דלא מיירי תחילה בכפות ה\"נ לא קאי דוקא אאסמכתא דאיירי בה (דהיינו במתפיס זכוותיה מאינך טעמא שאכתוב בסמוך) ולא קניא אסמכתא אפילו בקנין ומעכשיו אלא בבד\"ח דהא כל קנין הוי מעכשיו דאי לא קני מעכשיו לא הוי קנין כדאמרינן לקמן בפ' השותפין לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן הדרא סודרא למריה אלמא ק\"ס ל\"מ אי לא קני מעכשיו ואפ\"ה בעינן בד\"ח הלא\"ה לא קני ובד\"ח היה אומר רבינו מאיר היינו הני דגמירי דיני דאסמכתא וידעי דלא קניא אלא מכח הפקר ב\"ד עכ\"ל מבואר מדבריו דפליג ארי\"ף ורמב\"ם בתרתי חדא דלדידהו בכל אסמכתא כי א\"ל קנה מעכשיו מהני ולהרא\"ש וסייעתיה אפילו א\"ל קנה מעכשיו ל\"ק אלא דוקא היכא דליכא אסמכתא גמורה כההיא דהלוהו על שדהו דתחילתו כעין מקח וממכר הוא אבל בשאר אסמכתות ל\"ק באמירת מעכשיו השני דלהרי\"ף ורמב\"ם בד\"ח לחוד ל\"מ אא\"כ התפיסו לפי מה שפירשו הרא\"ש וכנ\"ל ולרא\"ש וסייעתיה אפילו בלא התפיסו נמי מהני וס\"ל דלפי מאי דמסקינן דאסמכתא קניא בבד\"ח לא מצריכינן לשינויא דלעיל דבטלן זכוותי דכי נמי לא אתפיס נמי קנה כיון דקנה מיניה בבד\"ח וא\"כ יש לתמוה על רבינו שכתב על דברי הרמב\"ם וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' דלא יתכן כלל לשום גי' מהגי' שבספרי רבינו דלספרים דגרסי וכ\"כ א\"א הרא\"ש שאם קנו מיניה בבד\"ח או מעכשיו קשה דמל' וכן משמע דגם לרא\"ש קנין מעכשיו וקנין בד\"ח שווין בכל האסמכתות דהא או הא קני כדעת הרמב\"ם וזה אינו דלרא\"ש מעכשיו לחוד ל\"ק כ\"א בהלוהו על שדהו ולספרים דגרסי קנה מיניה בבד\"ח במעכשיו קשה דמל' במעכשיו משמע דלהרא\"ש בין בד\"ח בלא מעכשיו בין מעכשיו בלא בד\"ח ל\"מ אלא דוקא שניהם יחד וא\"כ מאי וכן הא להרמב\"ם כ\"א לחוד קניא וא\"ל כמ\"ש עליו הב\"י ע\"ש שכ' שרבינו הבין להרמב\"ם איך דס\"ל דבעינן מעכשיו ובד\"ח דא\"כ קשיא על רבינו מה שהקשה שם עליו הב\"י ע\"ש גם ק' כיון שהרמב\"ם מצריך התפסה בב\"ד והרא\"ש אינו מצריך לא הו\"ל לרבינו לכתוב וכ\"כ א\"א וצריכין לומר כדי ליישב דודאי גי' במעכשיו עיקר וכן הוא בס\"ו ואין כוונת רבינו לומר דבעינן להרא\"ש בד\"ח וגם מעכשיו דא\"כ היה כותב אא\"כ קנו מיניה בבד\"ח ומעכשיו דבמעכשיו משמע דר\"ל שהוא כמעכשיו מסתמא (ולאפוקי אם התנה בפירוש ואמר שלא יקנה אלא לאחר ל' יום) וה\"ט דס\"ל דסתם קנין הוה כמעכשיו וה\"ק וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל כלומר כשם שהרמב\"ם ס\"ל דההיא דאמרינן בנדרים והוא דקנו מיניה כו' מיירי בכל אסמכתא ובדלא אמר קנה מעכשיו ואפ\"ה קני כך ס\"ל לרא\"ש אלא שלהרא\"ש הוה טעמא משום דכל קנין כאומר מעכשיו דמי ומש\"ה לא צריכינן התפסה ולרמב\"ם סתם קנין לאו כמעכשיו ולהכי בד\"ח ל\"מ כ\"א ע\"י התפסה. ור\"ן בפ' ד' נדרים כתב ז\"ל כיון דבב\"ד עסקינן אשמועינן דינא אחרינא דכל היכא דהוה בד\"ח לא צריך מעכשיו דאנן סהדי דלא מחיך בב\"ד וכמ\"ד בפירוש מעכשיו דמי עכ\"ל והוא דעה שלישית דנראה מלשונו דאף אם נאמר דסתם קנין לא הוי כמעכשיו מ\"מ בקנין בבד\"ח לא בעי התפסה ונחשב כאילו אמר מעכשיו ודוק. ואחר שכתבתי זאת שמעתי דיש מהנדסין אהא דכתיבנא וס\"ל דלהרא\"ש ותוס' אפילו קנו מיניה בבד\"ח לא מהני אא\"כ א\"ל ג\"כ בהדיא קנה מעכשיו או היכא שמקנין סתם ואז אמרינן מסתמא ודאי דעתם הוא שיקנה מיד דמהיכי תיתי לומר שדעתו היה לקנות לאחר זמן אבל אם תלה קניינו בתנאי בכה\"ג לא אמרי' שקונה למפרע מעכשיו אם לא שפירש בשעת קנין ואמר מעכשיו ומפרשי הא דכ\"ר במעכשיו ר\"ל בד\"ח וגם מעכשיו ומ\"ש וכ\"כ א\"א הרא\"ש כו' לא כתב אלא לאפוקי מאינך מפרשים דס\"ל דהא דמסקינן בנדרים והוא דקנו מיניה בבד\"ח אההיא אסמכתא לחוד אמרו כן אבל בשאר אסמכתות לא ומטעם שאכתוב בסמוך וקמ\"ל רבינו דהרמב\"ם והרא\"ש תרווייהו ס\"ל דבכל אסמכתות אמרו כן ולגי' או מעכשיו ה\"ק בבד\"ח ומעכשיו או מעכשיו לחוד היכא דלא הוי אסמכתא גמורה כההיא דא\"נ ומטעם שכתבתי לעיל בשם הרא\"ש א\"נ מ\"ש וכ\"כ הרא\"ש ר\"ל דתרוייהו ס\"ל דבקנין בד\"ח ומעכשיו סגי ולא בעינן שיאמר נמי ליבטלן זכוותאי כמ\"ש המרדכי בשם ר\"י וגם רבינו כ\"כ בסימן נ\"ד בשם הרמ\"ה ומוכח שם מדבריו דס\"ל דהרי\"ף והרמב\"ם לא ס\"ל בהא כהרמ\"ה וכמ\"ש שם ורוצים להסתייע ממש\"ר בסמוך ובסימן ע\"ג סי\"ז ואסמכתא ל\"ק אלא באומר מעכשיו ובבד\"ח כו' משמע דבעינן שיאמר בהדיא קנה מעכשיו וכן בסימן קי\"ג כתב ואם אמר לו מעכשיו כו' וכן בסימן קל\"א סי\"ד כתב אבל קנו מיניה מעכשיו כו' גם בר\"ס ר\"ו כ\"ר האומר לחבירו כשאמכור אמכרנה לך מעכשיו וקנו מידו וקנו מידו הוא ק\"ס ואפ\"ה מצריך מעכשיו ועוד רוצים להסתייע ממ\"ש התוס' בפ' ד' נדרים (נדרים דף כ\"ז) בשמעתין ז\"ל והלכתא אסמכתא קניא כו' לכאורה דלא אמר מעכשיו דאילו אמר מעכשיו מועיל שפיר בלא קנין בד\"ח כדמוכח בא\"נ מיהו אר\"י דע\"כ הכא מיירי דאמר מעכשיו מדאמר דקנו מיניה וסתם קנין בסודר וק\"ס בלא מעכשיו אינו מועיל כלום כדאמר לקמן פ' השותפין הא הדרא סודרא למריה פי' אם אמר לאחר ל' א\"כ אין הקנין עד לאחר ל' יום וכבר הדרא סודרא למריה וא\"כ ע\"כ מיירי הכא דאמר מעכשיו ואפ\"ה קאמר והוא דקנו מיניה בבד\"ח והא דמשמע בא\"נ דמעכשיו מועיל בלא בד\"ח י\"ל דאסמכתא דהתם שאני כו' עכ\"ל הרי לך דמסיק ר\"י וכתב דע\"כ הכא מיירי דאמר מעכשיו משמע דבעי' אמירת מעכשיו עם קניית בד\"ח ע\"כ דברי החולקים. ואין בדבריהן ממש וממקום שבאו שם מקום סתירת דבריהן דהא באו למילף דאין קנין בלא מעכשיו מההיא דהשותפין ושם מוכח להדיא דסתם קנין כאילו אמר מעכשיו דמי דז\"ל הגמרא סוף השותפין (נדרים דף מ\"ח) ההוא גברא דהו\"ל ברא דהוה שמיט (פי' רש\"י שמיט שהיה גוזל) כיפי דכתנא אסרינהו לנכסיה עליה אבל אמר שיקנהו בנו לענין זה דכי הוה בר בריה צורבא מדרבנן ליקנייה ואמר ר\"נ דקני בר בריה כי יהיה צורבא דרבנן ורב אשי אמר דל\"ק דאימת יקנהו לכי יהיה בר בריה צורבא מרבנן לכי הוה הדר סודרא למריה עכ\"ל בקיצור וק' ממ\"נ האי עובדא דפליגי עלה ר\"א ור\"נ איך הוא אי דאמר בהדיא לכי הוה צורבא מרבנן מעכשיו יקנה מ\"ט דר\"א דאמר ל\"ק ואי דאמר בהדיא שלא יקנה מעכש��ו אלא לכי הוה צורבא מרבנן מ\"ט דר\"נ דאמר קני הא איהו גופיה אמר בפרק הכותב דמשוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום דל\"ק אלא בעומדת באגם אלא ע\"כ ההוא עובדא באמר סתם לכי הוה צורבא מדרבנן קני ובהא קמיפלגי דר\"נ ס\"ל ה\"ז כק\"ס וכשם שבקנין קיי\"ל דסתם קנין כא\"ל מעכשיו דמי וקני אפילו א\"ל בל' דאי אע\"פ שבשעת קיום התנאי כבר הדרא סודרא למריה והיינו מטעם דמסתמא דעתו שאם יקיים התנאי יקנה מעכשיו ה\"ה ה\"נ קני מה\"ט דכיון דחזינן דדעתו ורצונו שכשיהיה בן בנו צורבא מרבנן יקנה בודאי דעתו שיקנה באופן המועיל וכאילו אמר לכי הוה [כו'] יקנה מעכשיו ור\"א דחי ליה דל\"ד לסתם ק\"ס דהתם ודאי דעתו שיקנה מעכשיו לכשיקיים התנאי דהא לקיום התנאי לא קבע הזמן ורצונו שיקיימנו מיד וקנהו אבל הכא ל\"ד אלא לאומר משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום ומטעם שכתב הר\"ן ז\"ל שם ז\"ל דמסתמא כיון שלא הקנהו אלא להקנות לבנו ודאי לא היה דעתו שיקנה עד אותה שעה דמאי ליעבד בהו בינתיים וההיא שעה הדרא למריה ע\"כ הרי לך דע\"כ לא פליג ר\"א אלא משום דמדמה ליה למשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום אבל בשאר ק\"ס מסתמא דעתו למקני מהשתא אפילו אמר בלשון דאי ואף שי\"ל דהתם לא מיחשב אסמכתא גמורה דדעתו היה להקנותו ולהכי לא בעינן שיאמר בפי' אבל היכא דאמר בל' דאי לעולם צריך שיאמר בפי' קני מעכשיו אכתי ק' מנ\"ל לתוס' ורא\"ש פרק ד' נדרים להביא ראיה מהך עובדא וללמוד דכל קנין צריך שיאמר בפי' מעכשיו כיון דמהך עובדא מוכח דמסתמא כאומר מעכשיו דמי גם הך דהכא אע\"ג דלא אמר דאי ולא הוה אסמכתא ממש מ\"מ גם הוא לא רצה שיקנה אלא אי הוה צורבא מדרבנן והנה מוכח מכל זה דסתם קנין כמעכשיו ועוד שהרי כתב הרשב\"א בתשובה הביאה ב\"י לעיל סימן נ\"ה ובסימן זה בסי\"ט בד\"ה ובתשובה אחרת כתב ז\"ל כל שחייב עצמו במעכשיו אין כאן אסמכתא אפילו לא א\"ל בפי' במעכשיו כל שקנו מידו הרי הוא כמעכשיו וכ\"כ ר\"ת עכ\"ל לעניינינו הרי לך שכתב בהדיא דלא בעינן שיאמר מעכשיו אפילו באסמכתא דהא ע\"ז קאי דכתב אין כאן אסמכתא ואף שבעיקר השמועה יש להרשב\"א שיטה אחרת דשני ליה בין ההיא דנדרים דהוה אסמכתא בב\"ד לשאר אסמכתות מ\"מ בהא ודאי לא פליג עם הרא\"ש ותוס' אחר שאין אנו מוצאים בהדיא דפליגי ועוד דבשם ר\"ת כ\"כ ור\"ת בשיטת תוס' והרא\"ש אזיל וכ\"כ הרמב\"ן בתשובה וכן מוכח מדברי הר\"ן דפ' ד' נדרים ודפ' השותפין דכתב דק\"ס כמעכשיו דמי בכ\"ף הדמיון ע\"ש וכן מוכח מל' המ\"מ ומפסקי מהרא\"י סימן קע\"ג ועוד דאם כדבריהם לא הוה משתמט הגמרא וכל הפוסקים מלהזכיר האי דינא דבאסמכתא אפילו קנו מיניה בבד\"ח ל\"מ אא\"כ אמר מעכשיו שהוא עיקרא דדינא ואדרבה ל' כל הפוסקים משמע דקנין בד\"ח מהני בלא אמירת מעכשיו וגם כתבו כמה פעמים כל ק\"ס כאומר מעכשיו דמי והרי ל' כאומר משמע דלא אמר כן בפירוש וגם מל' כל משמע אפילו באסמכתא גם בקיצור פסקי הרא\"ש בב\"ב ובנדרים לא הזכיר אמירת מעכשיו אלא קנין בד\"ח לחוד גם רי\"ו בני\"ו ח\"ך כ\"כ וגם הריב\"ש בסימן של\"ה כ\"כ הרי נראה להדיא דס\"ל דבסתם הוה ק\"ס במעכשיו אם לא בתנאי שאמר על זמן וע\"ק לדידהו למה כ\"ר בסימן קצ\"ה דאם אמר לא תקנה אלא לאחר שלשים יום צריך שיאמר מעכשיו הול\"ל דקנין על תנאי צ\"ל מעכשיו וע\"ק דלעיל סימן נ\"ה שהוא המקום הראשון שהזכיר רבינו דיני אסמכתא לא הזכיר רבינו אלא קנין בד\"ח לחוד גם בע\"א סימן נ' כתב ז\"ל הרוצה להתחייב נפשו באסמכתא יקנה בב\"ד חשוב ולא הזכיר מעכשיו. לכ\"נ פשוט דל��עת הרא\"ש ותוס' סתם קנין אפילו אמר בל' דאי כאומר מעכשיו דמי והתוס' דנדרים דמסיק ר\"י וקאמר דמיירי דאמר מעכשיו לא בא ר\"י אלא לאפוקי ממאי דס\"ד דאם אמר מעכשיו א\"צ בד\"ח ודשם איירי בדלא אמר ע\"ז מסיק דז\"א דאף אם אמר בהדיא מעכשיו בעינן בד\"ח דהא סתם קנין הוא כמעכשיו והרי הוא כאמר בהדיא מעכשיו ואפ\"ה מצריכינן שם בד\"ח ומ\"מ אין לי להביא ראיה מדהתחילו התוס' מתחילה וכתבו ז\"ל לכאורה דאמר בלא מעכשיו דמשמע דוקא באמר בהדיא דלא יתחיל מעכשיו הא סתם הוא כאמר מעכשיו מכח קנין דז\"א דא\"כ סתרי דיוק דבריהם אהדדי דהא מיד אח\"ז כתבו דאילו אמר מעכשיו משמע דצריכין שיאמר אלא אין מזה סיוע ולא קושיא דמתחילה לא ס\"ד דתוס' דסתם קנין ירמוז אמעכשיו או לא ומש\"ה כתבו דלכאורה מ\"ש דבעינן בד\"ח מיירי בדלא א\"ל בפירוש מעכשיו דאילו אמר כו' וק\"ל. ומה שהביאו ראיה ממש\"ר בסמוך סכ\"ג בתשובת הרא\"ש באומר מעכשיו אין ראיה כלל וכמ\"ש ביאורו שם במקומו בפרישה ע\"ש. ובזה נתיישב נמי דל\"ת ממש\"ר בסימן ע\"ג סי\"ד תשובת הרא\"ש דכתוב בה ואינו נגבה אלא בקנין ומעכשיו ובב\"ד דאותה תשובה היא התשובה עצמה שכ\"ר כאן בסכ\"ג. ומ\"ש בסי' רי\"ו שדה זו לכשאמכרנה אמכרנה לך מעכשיו במנה וקנו מידו כו' אע\"פ דסתם קנין כאומר מעכשיו הוא שאני התם שהרי אומר לכשאמכרנה אמכרנה כו' שמגלה דעתו שאינו רוצה שיקנה אותה עתה כלל גם הוה כקנין דברים ועמ\"ש שם ר\"ס ר\"ו. ומ\"ש לעיל בסימן קצ\"ה אבל אם א\"ל הקונה קנה סודר זה ותקנה חפצך לי אחר ל' יום לא קנה היינו כעובדא דפרק השותפין דפסק ביה דל\"ק מטעם שלא היה שם אמירת מעכשיו הא אם היה אומר מעכשיו היה קונה ורבינו שכתב שם אבל אם א\"ל קני ע\"מ שתקנה מעכשיו כו' ולא הזכיר קנין בד\"ח היינו משום דלקנות לאחר ל' יום א\"צ בד\"ח דהא לאו אסמכתא הוא ואף אם קנה בב\"ד חשוב ל\"מ שיקנהו מיד דכיון שגילה דעתו שלא יקנה אלא עד לאחר שלשים יום לא שייך הפקירו ב\"ד ממונו בע\"כ להכי ל\"מ ליה קנין בבד\"ח כלל וסגי באמירת מעכשיו אלא דבעינן שיאמר ג\"כ ע\"מ מטעם שכתבתי לעיל דכיון דאנן סהדי דגמר להקנותו לו לא מיחשב אסמכתא. ומש\"ר בסי' קי\"ג ז\"ל ואפילו א\"ל מעכשיו א\"צ לפרש דלא כאסמכתא דמשמע דצ\"ל בפירוש מעכשיו לק\"מ דהא תשובתו בצידו דכתב לפני <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> ז\"ל וכי מקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי צריך לכתוב דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי מפני שעיקר השיעבוד על הקרקעות ושיעבוד מטלטלי אגב קרקע דומה לשיעבוד הערב שהוא כאסמכתא שאם לא יפרע הלוה יפרע הערב אף כאן אם לא ימצא קרקע שיפרע מן המטלטלין המשועבדים ע\"כ צריך לפרש שדעתו סומכת על המטלטלין כמו על המקרקעי ואם א\"ל מעכשיו כו' הרי לפנינו דהא דצריך לפרש דלא כאסמכתא משום דמסתמא אף שדעתו לפרוע וקנו מידו ע\"ז בשיעבוד כל נכסיו מטלטלי אגב מקרקעי מ\"מ בהיות שאומדן דעתינו הוא שדעת הלוה הוא שסגי ליה בשיעבוד הקרקעות ושלא יבוא לידי גביית מטלטלין חשו שמא לא גמר להקנות המטלטלין עד שיפרש בהדיא וכיון שחשו שלא יקנה מטלטלי בקנין גמור כלל כ\"ש שיש בחשוב שלא יקנה מסתמא מעכשיו מה\"ט שמעלה על דעתו שלא יבוא לידי גביית מטלטלין ושסגי ליה בקנין שיעבוד הקרקעות ומש\"ה אף שקונה סתם ומשעבד מטלטלי אגב מקרקעי הצריכו שיפרש ג\"כ לאמר בפירוש מעכשיו ותדע שהרי לא הצריכו ג\"כ להיות אותו קנין בב\"ד והוא מטעם שכתבתי שהלוה הלזה דעתו לפרוע אלא שטועה בדעתו לומר שא\"צ קנין גמור על המטלטלין ומש\"ה כשהצריכו לפרש בהדיא דלא כאסמכתא או לומר מעכשיו גם על המטלטלין לא צריכי בד\"ח להפקיע ממון ומה\"ט מהני גם שם כתיבה דלא כאסמכתא אף שכתב רבינו בשם הרא\"ש בסימן ע\"ג דלא מעלה ולא מוריד אלא היינו הטעם משום דלא הוי אסמכתא גמורה כמ\"ש ג\"כ שם ומה שסיים רבינו וכתב ז\"ל שכל קנין מעכשיו קונה אפילו באסמכתא ובבד\"ח הלא פירשנו שם [בשם] בע\"ה וגם הב\"י מוכיח שם שכל קנין סתם שהוא כמעכשיו קונה בעלמא באסמכתא גמורה במקום שנצטרך להפקיע ממון בקנין סתם בבד\"ח מש\"ה הקילו כאן דלא הוי אסמכתא גמורה להיות די באמרו מעכשיו לחוד אבל אין כוונתו שצ\"ל בפירוש מעכשיו תדע שהרי באמרו דלא כאסמכתא לא הצריכוהו לומר מעכשיו. ומש\"ר בסימן קל\"א סי\"ג ז\"ל כתב הרמב\"ם ערב ששיעבד עצמו ע\"ת אע\"פ שקנו מידו לא משתעבד שזו היא אסמכתא כו' עד אבל אם קנו מיניה מעכשיו שיתחייב לו בממון זה אם יתקיים התנאי הכל לפי תנאו שכל קנין מעכשיו אין בו משום אסמכתא עכ\"ל ומשמע מדבריו שס\"ל דסתם קנין אינו כאומר בפירוש מעכשיו לק\"מ דהא ע\"כ צ\"ל טעם למה לא מצריך שם קנין בד\"ח וצ\"ל שכ\"כ שם רבינו לסברת הרמב\"ם דמתחיל בי' בדין זה ומסברת הרמב\"ם ממילא נלמד לסברתו דנפשו דבעינן גם בד\"ח ומפני שאין שם גוף דיני אסמכתא קיצר שם וסמך אמ\"ש בסימן זה וא\"כ ה\"נ י\"ל לענין זה דלא כ\"כ אלא לדעת הרמב\"ם כי הרמב\"ם ס\"ל דלא אמרי' סתם קנין כמעכשיו וכמ\"ש לעיל ואליביה סיים וכ' שם שכל קנין מעכשיו אין בו משום אסמכתא ובזה נתיישב שבכל הספרים נדפס שם אחר זה תיבת ע\"כ דמשמע דע\"כ הוא מל' הרמב\"ם ואינו ל' הרמב\"ם וכמ\"ש שם אלא משום דעד שם כתבו לשיטת הרמב\"ם וכמ\"ש מש\"ה כתב לבסוף ע\"כ וק\"ל. וכבר תמה מ\"ו ר\"ש ז\"ל על רבינו בב' המקומות הנ\"ל למה לא הצריך ג\"כ בד\"ח וגם למה לן כמעכשיו הלא כל קנין הוא מעכשיו והניחו בצ\"ע ולפי מ\"ש לק\"מ. גם מש\"ר סס\"א בשם תשו' הרא\"ש ז\"ל ואם היה בא לידי מעשה לגבות ההוצאה לא הייתי פוסק לגבות אם לא נעשה הקנין בבד\"ח ודלא כאסמכתא עכ\"ל אל תטעה לומר דלא סגי קנין בבד\"ח אם לא שהיה עוד יפוי כח דלא כאסמכתא שהרי כבר כתבתי שם בשם מ\"ו ר\"ש דמ\"ש ודלא כאסמכתא ר\"ל דאז (לא) הוה דלא כאסמכתא. כללא דמילתא ה' דרכים יש לדעת הרא\"ש ורבי' בדברים הנקנין ע\"י קנין. הא' היכא דלא אמר בל' דאי פשיטא סגי בלא אמירת מעכשיו (וזהו לכ\"ע). הב' אי אמר בל' דאי והוה אסמכתא גמורה אפי' אמר בפירוש מעכשיו לא נסתלק בזה האסמכתא וצריך בד\"ח וכי קנו מיניה בבד\"ח אז מהני אפי' לא אמר מעכשיו. הג' היכא דאמר בל' דאי ולא הוה אסמכתא גמורה כההוא דהלוהו על שדהו אז צריך אמירת מעכשיו וכשאומר מעכשיו מהני אפילו בלא קנין ואפשר דכ\"ש קנין בד\"ח מהני. הד' היכא דאמר בפירוש לא תקנה אלא לאחר ל' יום א\"נ לכי תיהוי צורבא מרבנן ל\"מ אא\"כ אומר מעכשיו וקנין בד\"ח לחוד ל\"מ כיון שאומר בפירוש שלא יקנה לא שייך הפקר ובבוא הזמן א\"צ בד\"ח להפקיר ולהפקיע ממונו שהרי דעתו ידועה שגמר להקנותו לאותה העת. הה' היכא דאמר בל' דהוה אסמכתא גמורה וגם אמר לזמן כגון שאומר אם תלך עמי לירושלים אתן לך לשנה הבאה כך וכך או תקנה לשנה הבאה כך וכך אז צריך בד\"ח וגם מעכשיו דלא סגי בקנין בד\"ח מאחר דאמר לזמן שמסתמא אינו רוצה שיתחיל מעכשיו וגם לא סגי באמירת מעכשיו מאחר דהוה אסמכתא שלא בטובה ול\"ד להלוהו על שדהו וכמ\"ש לעיל ודוק. זה נ\"ל בפירוש שמועה זו וגם מיושבים כל המקומות הנראין חולקים וסותרים זה לזה הן בדברי רבינו הן בדברי הרא\"ש ודוק. ואין להקשות לפי הטעם שכ' הרא\"ש דהלוהו על שדהו מהני אמירת מעכשיו כיון שעשה לו טובה א\"כ ג\"כ בהלוהו על המטלטלין הו\"ל למסבר כן וכ\"ש נמי הוא דתפיסת מטלטלין עדיפא מתפיסת קרקע דבמכירת קרקע קפדי אינשי טפי ממכירת מטלטלין וכמ\"ש התוס' בא\"נ ועמ\"ש לעיל בשמם וא\"כ קשיא דרבינו לעיל סימן ע\"ג סכ\"ו כתב בשם הרא\"ש דהמלוה על המשכון ע\"מ כו' הוה אסמכתא י\"ל דבאמת מיירי התם בלא אמר מעכשיו אע\"ג דכל ע\"מ כאומר מעכשיו דמי הא כבר כתב הרשב\"א דהיינו כשלא אמר בל' דאי אבל אמר בל' דאי גם הע\"מ נכלל עם מלת דאי והוה הכל חדא לישנא והוה אסמכתא וכמ\"ש לשונו בהוספה אבל במעכשיו מודה תדע דהא דברי הרא\"ש ההם מקורם ממוהר\"ם שכ\"כ וכמ\"ש הרא\"ש בתשו' ומוהר\"ם עצמו מודה דכשא\"ל מעכשיו מהני בכל משכון וכמ\"ש המרדכי פ' א\"נ ואע\"פ שבתשובה האחרת שהביא רבינו בסימן ע\"ג אחר זה שם סכ\"ז במשכון שהותנה כו' שהמותר יהיה מתנה מעכשיו אפ\"ה השיב דהוה אסמכתא אע\"פ שמיירי באומר מעכשיו שאני התם שהזכיר בתנאי ל' מותר שכיון שהזכיר ל' מותר הו\"ל כקונס נפשיה ולא מקנה קנין גמור וכמ\"ש לעיל סימן ע\"ג מכח הוכחה אחרת ע\"ש. ודע שיש שיטה אחרת בשמועה זו והיא שיטת רשב\"א בתשובה ורמב\"ן ותלמידי רשב\"א ור\"ן ועב\"י שהאריך. ולר\"ן פרק ד' נדרים עוד פירוש אחר בהך מסקנא דמסקינן והוא דקנו מיניה ע\"ש וכבר כתבתי מלשונו קצת בסמוך בדרישה וכתב ב\"י שנ\"ל שהרמב\"ם פי' בשיטה זו שלא הזכיר בד\"ח אלא בדבר שב\"ד מכריחין אותו על כך וז\"ש התפיס שטרו ושוברו ולא כתב המתפיס הממון שהוא אומר ליתן לחבירו משום דבכה\"ג אין בד\"ח מעלה או מוריד דאי אמר מעכשיו אפילו שלא בבד\"ח קני ואי לא אמר מעכשיו אפילו בבד\"ח נמי ל\"ק וכ' שלזה נוטה דברי המ\"מ וע\"ש שהאריך וכ' עוד שלפי דברי הרמב\"ם ג' עניינים הם כו' וכתב עוד שהרשב\"א הקשה דדברי הרמב\"ם שבפסקיו הם מתנגדים למ\"ש בפי' המשנה בפ' ג\"פ והב\"י כתב ישוב לזה ע\"ש וכבר כתבתי בריש סי\"ד דמ\"ש הרמב\"ם דכשמחזיק מיד מסולק האסמכתא דנ\"ל דהיינו דוקא כשניכר מדעתו שרוצה להקנותו וכתבתי שנוכל לפרש הרמב\"ם ג\"כ בשיטת רא\"ש ורבינו ושכנ\"ל עיקר ומ\"ש הרא\"ש בתשובה כלל ע\"ב ז\"ל אמנם הרי\"ף כתב בשם גאון דלא בעינן בד\"ח ולא כתב לא טעם ולא ראייה וכיון דרוב חכמי ישראל כתבו דאסמכתא ל\"ק אלא בבד\"ח לא מפקינן ממונא אפומיה עכ\"ל נראה מדבריו אלו שגם הוא פי' הרי\"ף כשיטה שפירשוהו הרשב\"א ורמב\"ן ור\"ן ובאמת שגם מ\"ש בפסקיו סובל האי פי' והך שיטה אלא שמש\"ר לעיל סימן נ\"ד משמע להדיא כמ\"ש לעיל מדכתב בתשובה זו בלא טעם וראיה משמע דלא עלתה על דעתו פירושם דמ\"ש בבד\"ח לא שהם מכריחים ע\"כ דא\"כ לא הול\"ל בלא טעם שהרי טעמו בצדו ואי משום דלא מסתבר לה טעמיה הול\"ל ולא מסתבר הכי ולא שייך למכתב בלא טעם וק\"ל וכן משמע מל' הרמב\"ם בפי' המשניות פרק ג\"פ דכתב דכל אסמכתא צריכין בד\"ח וא\"כ האי דכתב גאון והאי דינא ליתא אלא במתפיס כו' היינו לומר דבעינן ג\"כ מתפיס ומה שלא הזכיר שם בפי' המשנה תיקון שימסור הערבון ביד הקונה עצמו או ע\"י מעכשיו היינו לפי שאינה מענין המשנה ההיא דמיירי במשליש שטרו ובלא מעכשיו מדאמר ר' יהודא דלא יחזיר ועל הקדמות אלו שהשליש ולא אמר מעכשיו בא לומר שאם התפיס זכיותיו בבד\"ח וקנו מידו הבד\"ח מודה ר' יודא דיחזיר לפי שבזה הענין האסמכתא נתקן אבל הב' דברים שהזכרתי מעיקרא אינם אסמכתא וכיון שאינם אסמכתא פשיטא דלא פליג בהו ר' יודא וע\"ל בדברי רבינו סימן ע\"ג ומ\"ש שם וז\"ל מ\"ו ר\"ש ז\"ל על מש\"ר ואם קנו מידו ��בד\"ח כו' דעת הרא\"ש דכל קנין הוה כמעכשיו ואין חילוק בעולם בין אמר ללא אמר וגם אין חילוק בין אתפיס זכוותיה כו' ללא אתפיס זכוותיה אלא לעולם בעי גבי אסמכתא קניין בד\"ח אם לא מי שמלוה לחבירו על שדהו וא\"ל אם אי אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים קני מעכשיו כההיא דפ' א\"נ דקנה אפילו בלא בד\"ח דהוי דרך מקח וממכר וגם עשה לו טובה שהלוהו ע\"ש זה גמר ומקני אבל לא בשאר אסמכתות ודעת הרמב\"ם דהא דאמרינן בפרק א\"נ דקנה משום דאמר מעכשיו וסבר שיש חילוק בין אמר כו' ואינו מחלק כמו שחילקו התוס' והרא\"ש ומעתה מ\"ש הטור וכ\"כ הרא\"ש אינו נכון שהרי לדעת הרא\"ש לעולם בעינן בד\"ח ואין חילוק בין שאמר מעכשיו ללא אמר גם לעיל סימן קל\"ג וקל\"א אין דבריו נכונים עכ\"ל מ\"ו הנה ריש דבריו (בצירינו) [כשיטתינו] שלהרא\"ש סתם קניין אפילו כאומר בל' דאי כמעכשיו דמי וסוף דבריו שהשיג על רבינו כבר כתבתי ישובם דלק\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כשהיו רוצים כו' עד מחול לך מעכשיו כ\"כ שם בס\"פ י\"א ממכירה וכתב שם המ\"מ מכאן אתה למד שדעת המחבר והחכמים ההם דאפילו בקניין יש דין אסמכתא ולפי' היה התנאי במחול לך וכמו שנתבאר בראש הפרק שאין אסמכתא במחול כן עכ\"ל וביאור דבריו הוכיח מכאן שהרמב\"ם ס\"ל דאין סתם קנין כאומר מעכשיו והוה אסמכתא ומש\"ה הוצרכו לקנות במחול לך דאל\"כ ל\"ל כולי האי הא בסתם קנין ואפילו באתן לך ליכא אסמכתא לדעת הרמב\"ם דס\"ל האומר אם תעשה כך תקנה בית זה מעכשיו וקנו מידו ע\"ז מהני וכמש\"ר בשמו בסעיף י\"ט וכן מבואר בדברי המ\"מ כן שם בדין י\"ג ע\"ש וא\"ל שלחכמי ספרד כ\"כ הרמב\"ם וליה לא ס\"ל דהא במיימו' מסיק וכתב בהדיא ז\"ל כן היינו עושין כו' משמע דכן גם הרמב\"ם היה עושה ועיין בב\"י והכ\"מ שם מ\"ש על הרמב\"ם והמ\"מ והנה נראה שב\"י אזל לטעמו שכתב לעיל בסי\"ט דמש\"ה כתב הרמב\"ם קנה בית זה משום דבעינן שייחד לו דבר שמקנה לו ואני כתבתי שם דז\"א ע\"ש אבל בלאה\"נ דבריו דחוקין דודאי המקנה לחבירו כך וכך אמות בגד ממין פלוני הידוע וכיוצא בו א\"צ יחוד אחר ודו\"ק ובקרקע דיש נ\"מ בין דא לדא צריך שיחדוהו במקומו לא בשאר דברים המתדמים להדדי לכן אני אומר שהדין עם המ\"מ דודאי נלמד מכאן דס\"ל דסתם קנין לאו כמעכשיו והוה אסמכתא דאל\"כ הא א\"צ תקנה כלל ולא היה להן לעשות אלא קנין בתנאי ושאר כל הקנינים דהא אין חילוק בין תנאי לשלא בתנאי משא\"כ אם קנין לאו כמעכשיו ויש בו אסמכתא אז הוצרכו לתקן ואעפ\"י דהיה סגי בתיקון אמירת מעכשיו י\"ל כיון שהוצרכו עכ\"פ לתקן תקנוהו בצד היותר טוב ולהכי תקנו שטר מחילה ובלאה\"נ צ\"ל כן דאל\"כ קשה למה תקנו מעכשיו למחילה דהא אף אם יהיה זה ב\"ח לא יוכלו לגבות דקיי\"ל אפילו המוכר ש\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכ\"ש ששטר מחילה זה מורה שמתחילה נתנו לו אדעתיה דהכי [באם] שיקיים זה לא יהיה עליו שום חוב אלא היו רוצין לתקן ע\"צ היותר טוב וכן משמע ל' הרמב\"ם שכתב כשהיו רוצין חכמי ספרד כו' והול\"ל כשהיו רוצין להקנות באסמכתא עושין כחכמי ספרד שהיו קונין מזה שהיה חייב כו' אלא ודאי ליתר שאת עשו כן לא מצד החיוב וה\"ק כשהיו רוצין להקנות באסמכתא וכתבתי למעלה דבאמירת מעכשיו סגי וחכמי ספרד עשו תיקון יותר וטוב וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ראובן שהיה לו פרה והיה ירא לשוחטה כו' כתב ב\"י ז\"ל וקשה לי ואמאי לא יתחייב שמעון מדין ערב דערב אומר אם לא ישלם הלוה אני אשלם ודומיא דהכי נמי קאמר כאן שמעון אם לא תמצא כשירה אשלם כך וכך ועל פיו שחטה ולא מכרה מחיים וי\"ל דערב שאני דמשום דמהימן ליה גמר ומקני אבל הכא לא הימני' שהרי נתן לו משכון ועי\"ל דהכא לאו מתורת ערבונות נחית לה אלא דרך מקח וממכר אלא שהתנה שאם תמצא כשירה יתן בעדה כך וכך ואם תמצא טריפה יתן בעדה כך וכך כולי וקשה לי שלפי התירוץ הראשון אם ערב דעלמא נותן משכון להמלוה בשעת הערבות יהיה בידו אח\"כ לטעון אסמכתא הוא ולא אישתמיט שום פוסק מלהזכיר דין זה ואף שבאמת מ\"ו ר\"ש ז\"ל כתב בהגהות לא\"ע ס\"ס נ' כיוצא בזה ליישב שם מ\"ש דבקנס שידוכין לית ביה משום דין אסמכתא ואח\"כ כתב כשמניחין משכונות בעד הקנס כו' דאינו כלום וכתב דהנחת המשכון גרע דגליא דעתה דתסתפי מאסמכתא מש\"ה צריך לעשות בענין שהמשכון שמניח עליו לא יהא בו קנס עכ\"ל בקיצור מיהו גם שם כתבתי ישוב אחר דלק\"מ ולא צריכין לחדש סברא רחוקה זו ללמד ממנה דינא הנ\"ל מאחר שלא הזכירו שום פוסק ועל התירוץ השני דב\"י קשה במ\"ש שהתנה שאם ימצא כשירה יתן בעדה כך וכך וזה אינו שהרי בסוף התשובה מדמה לה למשחק בקוביא שהתנאי היה שאם תמצא כשירה יתן בעל הפרה להלוקח חתיכת בשר בחנם או בזול בדמי כך וכך ואף שבתשובה כתב כמ\"ש הב\"י מ\"מ סוף התשובה מוכח כמ\"ש (ובדרישה קא') ומיהו גם בזה נתיישב דל\"ד לערב שהרי לא בתורת ערבות נחית כי אם בתורת מקח וממכר או כמשחק בקוביא כדמסיק וגם בלאו הכי נמי לא דמי לערב דהא טעמא דערב הוא משום דהמלוה הוציא ממון מתחת ידו ע\"פ להלוות ללוה וסמך על דיבורו והבטחתו משא\"כ זה דהא הפרה באמת לא היה שוויה יותר ממה שקיבל עבורה אלא שהיה רוצה למכרה לאחרים בחייה על הספק וכיון שבאמת קבל בעדה כל שויה ל\"ד לערב שמוציא ממון על פיו וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "(כח) או לכסות אותך ה' שנים כו' עי' בבעה\"ת שער ס\"ד ששקיל וטרי שם בענין קבלת ה' שנים אם הוא דבר קצוב או לא ועמ\"ש בפרישה: אע\"פ שקנו מידו לא משתעבד כו' ומפני מה הפוסק לזון כו' בסה\"ת שער הנ\"ל תמה על דברי הרמב\"ם אלו שהם סותרים למ\"ש בפכ\"ג מאישות וע\"ש שהניחו בצ\"ע ועי' בכ\"מ פי\"א דמכירה שהביא ג\"כ שם קושיית בעה\"ת ורוצה לתרץ שם ואף שדברי חכם חן נראים יפה לעינים אבל לא ע\"פ האמת דהא הא דתנן במשנה ר\"פ הנושא ופסקה עמו כדי שיזון את בתה ה\"ש חייב לזונה מוכח שם בגמרא דבלא קנין ושטר איירי וגם מסיק שם דהמשנה איירי בשטר פסיקא דהיינו בלא קנין כלל וכיון דהמשנה דהנושא בקידושין איירי ובמתנה בשעת נישואין לא מצינו בהדיא בגמרא שיהא עדיף מהתנה אחר נישואין וא\"כ מאי פשיטותיה דהרמב\"ם כולי האי דכתב ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהא זן חייב לזונה ור\"ל כשקנו מידו לפירושא דהכ\"מ וע\"ק דלא הו\"ל להרמב\"ם לכתוב סתם ומפני מה הפוסק כו' חייב לזונה אלא הול\"ל ומפני מה הפוסק בשעת נישואין חייב כיון דהמשנה דהפוסק (לא) משעת נישואין איירי והכ\"מ נראה דבא לתקן קצת במ\"ש שהיה בשעת נישואין כלומר בין קידושין לנישואין ולא הועיל כלום דעדיין קשה מנ\"ל לחלק בפשיטות (לכ\"נ בין) בין קידושין לנישואין לפוסק אח\"כ ובפכ\"ג מהל' אישות כתב ג\"כ תירוץ זה וכתב עוד ב' תירוצים אחרים ע\"ש שהאריך וכל התירוצים הן כדברי נבואה דמנ\"ל להרמב\"ם לחלק בהכי מאחר דס\"ל דבעלמא אין אדם מחייב נפשו אפי' בקנין בדבר שאינו קצוב ועק\"ל דפי' המשניות להרמב\"ם כתב שם בפ' הנושא בפשיטות דבקנין או בשטר יכול לחייב נפשו אפילו בעלמא והיותר קשה דשם בפ��\"ג מסיק וכתב כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר והרי הן שני הפכים בנושא אחד דהרי בהל' מקח וממכר לא כתב שם כמ\"ש שם לכ\"נ לע\"ד דמ\"ש הרמב\"ם שם אבל שלא בשעת קידושין עד שיקנה מידו כו' אינו ר\"ל שבקנין בעלמא משועבד אף שהוא דבר שאינו קצוב אלא ה\"ק עד שיקנה מידו באופן המועיל (וזהו שסיים שם וכתב כמו שיתבאר בהל' מקח וממכר והיינו שיהיה דוקא דבר קצוב או שיעשה כמו שעשו חכמי ספרד שהיו משעבדין נפשן בק\"ס גמור באלף זהובים ואח\"כ קונין מהב\"ח שבאם יזון לבתו ה' שנים יהיה פטור מחוב זה) וקיצר שם בהל' אישות ולא כתב אלא הדין התלוי באישות דהיינו דבשעה שהוא נושא אשה א\"צ קנין כלל לפסיקתו דנקנה באמירה בעלמא וכתב ע\"ז אבל בעלמא אינו נקנה אלא בקנין ע\"ד שיתבאר בהל' מקח וממכר וי\"ל דהיינו באופן המועיל ואפשר שרימז למ\"ש כאן בספי\"א דסמך וכתב מנהג חכמי ספרד (אבל) [אצל] דין זה דאין אדם מקנה דבר שאינו קצוב ודין פסק לזון בת אשתו ה' שנים ע\"ש ואפשר דמ\"ש הרמב\"ם בפי' המשנה הנ\"ל דמהני קנין גם כן היתה כוונתו לזה מיהו אף אם תהיה כוונתו שם כפשוטו ל\"ק כולי האי דכמה פעמים מצינו שדבריו בפי' המשנה סתרי למ\"ש בפסקיו ומ\"ש בפי\"א דמכירה והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה כו' אע\"פ שהפוסק עם אשתו הוא עצמו דבר הנקנה באמירה לחוד לדעת הרמב\"ם לפירושינו מ\"מ שייך שפיר לומר והדבר דומה לפי שעיקר דינא דדברים הנקנה באמירה לאו אפיסקא דמזונות אתאמר אלא אפיסקא דשידוכין כמה אתה נותן לבנך כו' וק\"ל: והראב\"ד השיג עליו גם סה\"ת מסיק שם בשם הרמב\"ן דליתנהו לדברי הרמב\"ם אלו מכמה קושיות ודחיות גם ר\"ן פ' עשרה יוחסין הקשה עליו קושיות הרבה וקושיא אחת היא ממה דאמרינן בפ' עשרה יוחסין בנכסים שיפלו לו לאחר מכאן כו' ועי' בכ\"מ פי\"א דמכירה שהביא לקושיא זו וכתב ישוב עליה ועמ\"ש בסמ\"ע ובסימן ס' מזה: "
+                ],
+                [
+                    "ראו סעיף 27"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף כו' ויתן כשער ההיתר כו' בב\"מ דף ס\"ה אמר אביי האי מאן דמסיק זוזי דרביתא בחבריה וקא אזלי חיטי ארבע גריוי בזוזא בשוקא ויהיב ליה איהו ה' כי מפקינן מיניה ד' מפקינן מיניה רבא אמר ה' מפקינן מיניה דמעיקרא בתורת ריבית אתי לידיה ואמר אביי האי מאן דמסיק ד' זוזי דרביתא בחבריה ויהיב ליה גלימא בגווייהו כי מפקינן מיניה ד' מפקינן מיניה גלימא לא מפקינן מיניה רבא אמר גלימא מפקינן מיניה מ\"ט כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דרבית' הוא עכ\"ל הגמ' וכתב הרשב\"א ז\"ל משמע דוקא משום דלא לימרו מכסה בגלימא דרביתא הוא דמהדרינן ליה הא לא\"ה המקח קיים ולא אמרינן כיון דנעשה באיסור נתבטל המקח וכן בעובדא קמא דיהיב ליה ה' (פי' שם נמי הדין דא\"צ להחזיר לו החטים אלא שיחזיר לו דמי שוויים והיותר נראה דה\"ק דמעובדא קמא גם כן יש לדקדק כן דקאמר מפקינן מיניה ה' הואיל דבריבית אתא לידיה ול\"ק משום דהמקח בטלו מכאן פסק ר' האי בתשובה דהיכא דאיכא איסור בזבינא דאוסיף בדמיה משום אגר נטר או פוסק על הפירות עד שלא יצא השער ונתקיים המקח בקנין ולא נתייקר השער המקח קיים ואין יכול לבטל המקח בשביל שנעשה באיסור עכ\"ל דייק וכתב ולא נתייקר השער פי' דאז בכל אופן אין אחד מהם יכול לחזור אבל נתייקר השער אז הלוקח יכול לחזור ולומר לאו להכי ירדתי לקנות כשער היוקר (אבל ברישא בהוסיף בשיווי המקח אין אחד מהם יכול לחזור וכמ\"ש בפרישה) וכ\"כ תלמידי רשב\"א ז\"ל וכ\"כ רב האי בתשובה (והביאם הב\"י) [עב\"ח שהביא ל' ב\"י] (ויש בהעתקה זו השמטת הסופר הניכרת וכצ\"ל בין על הלוקח בין על המוכר וכן אם פסק עד שלא יצא השער מיהו הלוקח כו') מבואר מלשונם שהלוקח יכול לחזור בו אם אינו רוצה ליקח כשער היוקר ובלאה\"נ נראה להוכיח כן שהרי הא דאמרינן מקח הנעשה באיסור קיים ילפינן מההיא דא\"נ כנ\"ל ושם בלא נתייקר השער מיירי ודיו לבא מן הדין להיות כנדון ומנ\"ל למימר דגם כשנתייקר מוכרח הלוקח ליקח כשער היוקר וכ\"כ הריב\"ש סימן ש\"ה בפשיטות שאם נתייקר השער הלוקח יכול לחזור בו וברמזים דייק רבי' בפי' וכתב המקח קיים אם לא נתייקר השער משמע ודאי הא נתייקר לא אמרינן שהמקח קיים וכיון שכן יש לתמוה על הב\"י שאחר שהביא ל' הרא\"ש הנ\"ל ול' רבי' האי הנ\"ל דכתב דהלוקח יכול לחזור כתב ז\"ל ואין דעת רבי' כן משמע שמפרש שמש\"ר ויתן כשער של היתר ואין א' מהם יכול לומר כו' דקאי גם אהפוסק עד שלא יצא השער ואח\"כ נתייקר וה\"ק המקח קיים דאין הלוקח יכול לחזור בו אלא צריך ליקח כשער ההיתר דאם כפירושו איך תפס לו שיטה בפני עצמו נגד הרא\"ש ושאר פוסקים מנא לו לומר כן מאחר שמקום מקור הדין בגמרא לא איירי בנתייקר השער וע\"ק לפ\"ז דא\"כ הול\"ל נתקיים בקנין ונתייקר השער המקח קיים ואין אחד כו' ועוד דהול\"ל ויקח כשער ההיתר דאז היה נשמע דבא לומר שע\"כ צריך ליקח כשער היוקר וא\"י לחזור בו ומ\"ש הב\"י ראיה מנ\"י והמ\"מ אין משם ראיה להמעיין שם דנ\"ל דאיירי נמי בלא נתייקר וכמ\"ש בפרישה ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם המקנה כו' כתב ע\"ז המ\"מ ז\"ל החלק הראשון בדבר שמינו ידוע פשוט הוא ומבואר בכיוצא בזה בפ' המוכר פירות עכ\"ל ונראה דנלמד ג\"כ מהא דאמרי' בב\"מ דף מ\"ו אמר רבא א\"ר הונא מכור לי באלו קנה עכ\"ל וכ\"ר בר\"ס קצ\"ט בל' מבואר יותר ע\"ש וכמו שקונה לדבר אחר שמינו ידוע עצמו אף שאין סכומו ידוע דמ\"ש דשם נמי בעל החפץ קונה ולוקח דבר שאין סכומו ידוע החפץ שלו דהא בחליפין שם מיירי ומשם נלמד ג\"כ דיש אונאה כמו שסיים שם רב הונא ויש לו עליו אונאה ופירש\"י אם פחתו המעות שתות עכ\"ל וה\"נ הכי פירושו וכ\"כ ב\"י דמשם למד הרמב\"ם לדין זה דאונאה וא\"ת הא הרא\"ש שם נסתפק אם הלכתא בהא כרבא אמר רב הונא הנ\"ל או כר' אבוה אמר רב הונא דפליג עליו וס\"ל דאין לו עליו אונאה ומסיק שם דהמע\"ה ע\"ש ורבינו בר\"ס קצ\"ט ג\"כ השמיט מלכתוב שם דיש אונאה בזה וי\"ל דבכה\"ג מודה הרא\"ש דהתם טעמא דנחית ליה בתורת חליפין משא\"כ הכא דלתורת מכר ירד ליה להכי ודאי איכא אונאה ואפשר שזה היה דעת המ\"מ והב\"י שלא למד גוף דין קנין דבר שאינו מסוים מזה משום דס\"ל דאף דאמר רב הונא מכור לי באלו קנה עיקר הוא משום חליפין ועי' בד\"מ מ\"ש ב\"י עוד בזה ושם בהגהותי כתבתי מה שיש לתמוה על הב\"י ומ\"ו ר\"מ מ\"ש בזה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "(ד) ויכול לחזור בו אפי' אחר שתלד כו' ואם קדם כו' בב\"מ דף ס\"ו למימרא דסבר ר\"נ מחילה בטעות לא הוה מחילה והא איתמר המוכר פירות דקל לחבירו אמר רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו רבא אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו ואר\"נ מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה התם זבינא הכא הלוואה עכ\"ל וכתבו התוס' בקידושין פ\"ג דהלכתא כר\"נ ע\"ש מה שכתבו עוד בזה וכתב הר\"ן ז\"ל דהתם זבינא כו' דזבינא הוה מחילה בטעות והוה מחילה והלואה מחילה בטעות לא שמיה מחילה וטעמא דזבינא מתחילה לאו מחיל�� בטעות הוא שהרי דעתו למכור הוא וזה נמי [דעתו] לקנות אלא שהענין בעצמו מפני שלא באו עדיין הפירות בעולם ל\"מ משום דלא סמכה דעתיה ומש\"ה יכול לחזור בו אבל מ\"מ הפירות שלקח מהם כבר הרי הם כאילו קנאם ומש\"ה אמרינן דהוה מחילה ולא מפקינן מיניה אבל האי שמשכן שדהו מתחילה לא עלה בדעתו למכרה אלא שמשכנה לבד והפירות שאכל הלוה לאחר ג\"ש לא הוי קיימים לו אלא שהלוה טעה שהיה סבור שכיון שא\"ל שלאחר ג' אם לא יפדהו יהיה שלו ויצא מתורת משכון ויכנס בתורת מכר ודמיא להא דאמרי' בעינן אונאה דלא ידע דמחיל וכמו שהניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו או שנתנו לו בחזקת שהוא שלו ונמצא שאינו שלו וכל כה\"ג שמתחילה הוה מחילה בטעות אמרינן דלא הוה מחילה עכ\"ל הגם כי מדברי הרי\"ף ורש\"י נראה שהיה להם פי' אחר בזה מ\"מ דעת התוס' והרא\"ש כמ\"ש ר\"ן ודבריו מבוארין יותר (וגם הרא\"ש כתב בהדיא דוקא הפירות שאכל לאחר ג\"ש הוא דמוציאין מידו וכמ\"ש הר\"ן הנ\"ל) וכ\"כ בקיצור פסקי הרא\"ש ז\"ל דבר שהוא שלו וראהו ביד אחר ולא תבעו מחמת שאינו יודע שהוא שלו לא הוה מחילה ואם הוא יודע ומחל אע\"פ שהוא מוחל מפני שסובר שזה זכה בו בדין הוה מחילה ע\"כ ובזה דברי רבי' מבוארים שמ\"ש אפי' אחר שתלד כו' לאפוקי ממ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל דלדידיה יש חילוק בין באו לעולם ללא באו לעולם ומ\"ש ואם קדם הלוקח ותפס כו' לאו מספיקא לא מפקינן אלא מדינא ומטעם מחילה דאע\"פ שהיתה בטעות ורבינו כתב בסי' ר\"ז סוף סעיף י\"ג דלאחר שלש הדרי פירי מטעם דהוה מחילה בטעות דשאני התם דהוה הלואה וכמ\"ש בשם הר\"ן טעם החילוק ואפשר דמש\"ה כתב נמי רבינו לעיל ס\"ס קפ\"ב אדין דאת ונוולא כו' דאין מוציאין הפירות שאכל דכיון דירד בתורת מכר לאו שמיה טעות אבל מדברי הרא\"ש לא משמע הכי וצריכין לישוב שכתבתי שם ע\"ש. ודע דהאי אם התפיס פירות דאין מוציאין מידו היינו דוקא אם תפס קודם שחזר בו המוכר וכן הוא ל' רש\"י ותוס' ואשר\"י שם ז\"ל לא מפקינן מיניה שהרי כל זמן שלא חזר בו מחל על אכילתו כו' וז\"ל התוס' שם הכא בפירות דקל זבינא ולא מחילה בטעות דנהי דיכול לחזור בו מ\"מ אין לו לחזור כי היכי דליקום בהימנותא ולכך אית לן למימר דאפי' היה יודע דיכול לחזור לא היה חוזר כו' משמע בהדיא הא אם חזר חזרתו חזרה וכן לשון הגהות אשר\"י שם בשמעתין דף י\"ז רע\"ב ע\"ש וכן מוכח ממש\"ר בסימן ס\"ו סי\"ז בדין לוה שפרע להלוקח שמסר לו המוכר השטר ולא כתב ליה קני לך כל שיעבודיה כו' עד דכיון דידע ושתק מחל כו' ש\"מ דוקא בשתק הוה מחילה ולא בצווח ואותו דין נלמד ג\"כ מהאי דינא הנ\"ל והביאו הרא\"ש ג\"כ בהאי דינא שם דף ט\"ז סע\"א ע\"ש ודוק והא דכתב רבינו ואי קדם ותפס ומשמע אפי' הפירות בידו בעין ור\"נ אומר שמט ואכל היינו משום דאכל ל\"ד הוא אלא כל שתפסינהו הוה סתמא כאילו אכלם [והם] דידיה וכנ\"ל כמה פעמים ודאי משום דס\"ל דלפי הטעם דמסיק אין לחלק וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב בעל העיטור דלא חשיב כו' עיין בב\"י שהביאו וכתב ז\"ל העיטור במאמר קנין וש\"מ דדבר שאין בו ממש אינו נקנה ודבר שיש בו ממש דוקא דאיתא בעיניה וברשותיה אבל פירות דקל דליתנהו בעינייהו אי נמי איתנהו בעינייהו וליתנהו ברשותיה כגון מה שתעלה מצודתי ומה שאירש מאבא שהוא ביד אחר וכגון מלוה שיש לו ביד אחרים אע\"ג שאינן מטבע וכגון שדה זו לכשאקחנה ממך קנויה לך דכולהו הני בכלל שאינן שלו וברשותו נינהו וקיי\"ל כר\"י דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א��נם יכולין להקדישו זה לפי שאינו ברשותו כו' עד ובסוף מכירת קרקעות סברא אחרינא לרב נסים גאון וז\"ל בסוף מכירת קרקעות ומסתברא דשלב\"ל הוא כגון פירות דקל דתרווייהו ידעי ומתני בדבר שלא בא לעולם אבל אי מוכר מתנה לאוקמי ליה דבר שלא בא לרשותיה ואדעתא דהכי יהיב זוזי מחויב מוכר לקיומי ליה תנאו ורבי' נסים ס\"ל הכי ואייתי ראיה מדגרסינן בתוספתא דתרומות פ' האומר תרומה הא למה זה דומה למוכר חפץ לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו חייב להעמיד לו מקחו עכ\"ל וב\"י הביאו יותר באריכות אבל זהו כלל דבריו ונראה דמ\"ש ב\"י הנ\"ל (בשמו או הוא ל' העיטור) דבסוף מכירת קרקעות סברא אחרינא לר\"נ אינו ר\"ל דלא ס\"ל הכי שהרי שם בסוף מכירת קרקעות הנ\"ל התחיל וכתב ז\"ל ומסתברא דשלב\"ל כו' עד ור\"נ הכי ס\"ל כו' ומדכתב תחילה ומסתבר כו' ש\"מ דגם ליה הכי ס\"ל אלא ה\"ק כאן כתבנו סתם דדבר שאינו ברשותו מיחשב כדשבלב\"ל ובסוף מכירת קרקעות נחלק בשם ר\"נ דהיינו דוקא היכא דגם הלוקח ידע שאין לו כו' ובכל הני דקפריט ומני במאמר קנין מה שתעלה מצודתי כו' משא\"כ ההיא דסוף מכירת קרקע דסבר הלוקח דיש בידו הדבר שמוכר לו ובזה איירי הא שכ\"ר בשם ב\"ה ואהא כתב דאדעתא דהכי יהיב זוזי ר\"ל דסבר דיש לו וזהו דחילקו בינו ובין פירות דקל ששניהן ידעו שלא הוה ליה ובזה נתיישב דלא תקשה (למה) [מנא] ליה לרבינו לכתוב כן בשם ב\"ה כיון דממ\"ש במאמר הקנין מוכח דס\"ל לדידיה דדבר שאינו ברשותו כדשלב\"ל דמי אלא ודאי לא דומות אהדדי וק\"ל: ומש\"ר שאין כן דעת הרא\"ש למד כן ממ\"ש בסוף המוכר את הבית על הא דכתב שם ארעא ודיקלי חזינן אי אית ליה דיקלי יהיב ליה כו' ואי לא ליזבין ליה תרי דיקלי ופי' הרא\"ש כדי לעמוד בדיבורו ולא שיהיה מחויב לקנות לו דקלים דאין אדם מקנה דשלב\"ל וכל דבר שאינו ברשותו מקרי דשלב\"ל כגון מה שאירש מאבא מכור לך כו' ע\"כ וכ\"ר בסי' רט\"ז הרי לך שהשוה מכירת דיקלי עם מכירת מה שאירש מאבא או מה שתעלה מצודתי ואע\"פ דמכירת דיקלי אינו דבר ששניהם יודעים שאינו בעולם ועוד דאי ס\"ל האי חילוק דר\"נ דכשאין שניהם יודעין דחייב לקנות הו\"ל לאוקמי ההוא דאמר בגמרא הנ\"ל ואי לא זבין ליה דמיירי בדלא ידע (אלא לפ\"ז קשה דהא גם ב\"ה מוקי להאי ארעא ודיקלי כו' דאינו מחוייב לקנות וכמ\"ש בעל המ\"מ בשמו בפכ\"ד דמכירה וא\"כ מוכח דלא ס\"ל חילוק דר\"נ וצ\"ע) וכתב ב\"י שכ\"כ הרי\"ף וכן דעת בעה\"ת שער ס\"ד וכן דעת רשב\"ם (מ\"ש ב\"י שכן דעת הרי\"ף הראב\"ד וגם המ\"מ לא כ\"כ בשמו ולקמן בסימן רט\"ז כתבתי שנוסח אחר יש בדברי רי\"ף) ולדעת המפרשים האלו צ\"ל דהא דקתני בתוס' הנ\"ל במוכר חפץ לחבירו כו' שחייב להעמיד לו מקחו היינו בפסק דבר שכבר יצא השער שבשוק שכיון שמצוי בשוק טובא כרשותו מיקרי אבל לא יצא השער לא וכ\"כ ב\"י לקמן בסימן רי\"א שכן דעת הרמב\"ם עמ\"ש שם ס\"ה ועיין בד\"מ ובהגהותיו מה שיש לתמוה על מ\"ו ר\"ס מ\"ש בזה: "
+                ],
+                [
+                    " כך אין אדם משייר כו' עיקרא דהאי מילתא בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ח) אמר ר\"נ את\"ל דקל לאחד ופירותיו לאחר לא הוי שיור מקום פירי דקל לא' ושייר פירותיו לפניו שייר מקום פירי מ\"ט כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ע\"כ. ומפרשי לה התוס' לענין מוכר (ודלא כרשב\"ם דמפרש לה לענין שכ\"מ כ\"כ ב\"י ול\"נ דאף דבפירוש השמעתתא המה מחולקים לדינא אין חילוק ביניהם ומשום הכי כ\"ר ברישא בין במתנת בריא בין במתנת שכ\"מ) וכן הסכים הרמב\"ן וכן דעת הרמב\"ם ורבינו ודין זה הוא כששייר כל הפיר��ת והוא מה שהזכיר רבינו בס\"ס זה ודין משייר מקצת פירות שהזכיר רבי' כאן הוא מהא דאמרי' בב\"ב (דף ס\"ג) בן לוי כו' [עב\"ח שהביא לשון הגמרא ופי' ר\"ש כיון ששייר לנפשו ודאי לא על חנם התנה אלא שייר ליה מקום צימוח המעשר דהוה בעולם ול\"ד משום דא\"ל ע\"מ הוה דינא הכי דהא בפ' מי שמת אמרינן דאם מכר ליה דקל ואמר ליה חוץ מפירותיהן דשייר מקום פירותיו ש\"מ דלאו באמירת ע\"מ תליא מילתא עכ\"ל ר\"ש וכתבו הרא\"ש והרמב\"ן דלפי מאי דאמרינן דשיור לאחר לא הוה שיור הכל לבעל הדקל ולא למוכר וכ\"כ ר\"ן וברמב\"ם פכ\"ג דמכירה כתב התם מכר דקל לאחד ופירותיו לאחר כולי אין לאחר כלום וכתב המ\"מ לא ביאר הרב ז\"ל אם יהיה למוכר להפירות או קנה הראשון הכל והרשב\"א ז\"ל כתב שם דהכל לראשון והוא פי' במקבל מתנה ואמר שהכל למקבל וה\"ה במכירה עכ\"ל ושיטת רבי' כשיטת אביי והמפרשים הנ\"ל ולכאורה נראה שאם שניהם במכר או אם ירצה הראשון הפירות צריך לשלמם להמוכר ואע\"ג דבקרקע אין הדמים מודיעים מ\"מ אין לך מקח טעות גדול מזה שזה גילה דעתו ואמר בשעת מכירה הריני אני מוכר לראובן הדקל בעד י' זהובים והפירות לשמעון בעד י' זהו' ואיך יקחנו ראובן הכל בעד י\"ז ולא הוצרכו הפוסקים לכתוב זה משום פשיטותו ומיהו מדמסיק רבי' בס\"ס זה וכתב ז\"ל וכן אם מכר או נתן דקל לא' ופירותיו לאחר ראשון יקנה דקל ופירות משמע דס\"ל דאפילו שניהם במכירה אפ\"ה זכה הראשון וכן משמע ל' הר\"ן שכתבתי בפרישה ע\"ש ועוד דא\"כ דצריך ליתן בעדם מעות למה הוצרכו לומר דהמוכר דקל ואמר חוץ מפירותיו דהוי שיור לגבי נפשיה משום דשייר לנפשו מקום צמוח הפירות בלאה\"נ הא עכ\"פ לא זכה בהן הלוקח בלא נתינת דמיהן ואפשר דטעמא הוא משום דמיד שנתן הפירות לשמעון הרי יצאו מרשותן ושמעון לא מצי קני להו כיון דלא שייר לו מקום הפירות נמצא שתורת הפקר להן וזוכה בהן ראובן מהפקר ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם מתנה ע\"מ כו' אהך דפריך בבן לוי ואמאי הא אין אדם מקנה דשלב\"ל כתב הרא\"ש ז\"ל וא\"ת ונהי דאין אדם מקנה דשלב\"ל מ\"מ אדם מתנה על דשלב\"ל שאם אדם אמר לחבירו שדי מכורה ע\"מ שתתן לי סאה חיטין מהיוצא מהשדה שנה שנה ודאי תנאו קיים ואם קיים תנאו כל שנה מכרו קיים ואם לא קיים מכרו בטל ור\"ל דע\"כ האי תנא ס\"ל דע\"מ הוה שיור דאי סבר דתנאי הוא הוה ליה למיתני אם נתן לו מעשר בכל שנה קנה ואם לאו ל\"ק אלא מדקתני מעשר ראשון שלו ש\"מ דס\"ל דשיורא הוה ולהכי פריך שפיר היאך משייר דשלב\"ל וטעם דהוי שיור ולא תנאי דבתנאי ל\"מ לאתנויי דלא שקיל לוי חלף עבודתו אלא בשביל תנאי עכ\"ל וביאור דבריו נ\"ל שמתחילה כתב הרא\"ש שע\"כ המקשן מקשה שפיר מפני שמוכח מל' הברייתא דס\"ל דלא הוה תנאי ואח\"כ כתב דיש ליתן טעם דאף דס\"ל לתנא דברייתא דבעלמא הוה תנאי מ\"מ מסתמא האי בן לוי שמתנה הוי דעתיה על שיורא דאי הוה דעתו על תנאי לומר שלא יהיה המקח קיים אם לא תתן לי ה\"ז לא לקח המעשר חלף עבודתו כ\"א בתורת תנאי וקניין וזה אסור כנ\"ל ביאור הרא\"ש ונתבאר מזה דאצ\"ל דלהרא\"ש פליגי תנאי בזה אלא בבן לוי אמרינן דכ\"ע דעתו הוי לשיורא ובעלמא דכ\"ע ס\"ל דע\"מ תנאי הוה ולא שיורא ובזה מיושב למה נקט הברייתא בן לוי ואצ\"ל דאורחא קתני ורבינו לא איירי בבן לוי כאן וק\"ל ולא כב\"י שכתב דפליגי ולא קי\"ל כאותו ברייתא דבן לוי דס\"ל דשיורא הוי אלא קי\"ל דתנאה הוה ע\"ש וז\"א אלא שק\"ק למה כ\"ר דאם מתנה ואומר ע\"מ שתתן לי הוה תנאי הא א��י' אמר ע\"מ שיהיה לי ג\"כ הוה תנאה וכל' ברייתא הנ\"ל וכ\"כ הוא עצמו ברמזים ובדוחק לומר שרבינו ס\"ל כהרמב\"ן שכתב בחידושים דבעינן שיאמר דוקא תתן לי ע\"ש וכ\"כ ר\"ן ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרמ\"ה כו' אבל ר\"ח כו' בב\"ב דף קמ\"א קמ\"ב האי דאמר נכסי להאי דמעברתא א\"ר הונא האי מזכה לעובר והמזכה לעובר ל\"ק איתיביה ר\"נ לר\"ה האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה (ואף להרי\"ף והר\"י הלוי וסייעתייהו דמוקי להאי מתניתין כשמת דוקא וכמש\"ר בשמם בסי' רל\"ג מ\"מ לא עדיף אמירה דשכ\"מ ממסירה להדיוט וקשה לרב הונא דאמר שמזכה לעובר היינו שמסרו ליד אחר שיזכה לעובר אפילו הכי לא קנה והמקשן לא ידע לחלק דשאני שכ\"מ משום שלא תטרוף דעתו דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמ\"ש הרמב\"ן טעמו שהרי התרצן השיב לו שאני בנו דדעתו של אדם קרובה לו אבל המקשן לא ידע וק\"ל) א\"ל משנתינו זו איני יודע מי שנאה כולי עד ולימא ליה דאמר לכשתלד (ופי' רש\"י אמאי לא משני רב הונא דמתני' דילדה אשתי זכר מיירי באומר לכשתלד) רב הונא לטעמיה דאמר ר\"נ המזכה לעובר לא קנה ר\"ה אמר אף לכשתלד ל\"ק כו' וקאמר שם ר\"י אמר המזכה לעובר ל\"ק וא\"ת משנתינו בנו שאני דדעתו קרובה אצלו ומסיק התם וקאמר הלכתא המזכה לעובר לא קנה וס\"ל להרמ\"ה דהיינו ע\"פ תירוצא דר\"י דמוקי למתני' מפני שדעתו קרובה אצל בנו ולא שני ליה בין אומר לכשיולד ללא אמר ור\"ח ורא\"ש ס\"ל דמאי דמסקינן הלכתא המזכה לעובר לא קנה היינו ע\"פ תירוצו דר\"נ דס\"ל דאם אמר לכשיולד קנה דהלכתא כוותיה בדיני ולהכי אפי' המזכה לעובר אחר נמי קנה כשאומר לכשתלד ובמזכה לבנו ס\"ל לר\"ח והרא\"ש דגם ר\"נ ס\"ל דעדיף בנו מפני שדעתו קרובה (לו ולהכי אפי' לא אמר) [דלר\"י דל\"מ] לכשתלד אפ\"ה ס\"ל דבבנו קנה אפי' לא אמר לכשתלד כ\"ש לר\"נ וק\"ל א\"נ ס\"ל לרא\"ש ור\"ח דר\"י ור\"נ לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא דגם לר\"י קנה באומר לכשיולד אלא משום דס\"ל דגבי בנו קנה אפילו לא אמר לכשתלד ומתניתין קתני בהדיא בנו להכי תירץ שאני מתני' דדעתו קרובה אצל בנו ואף לדעת ר\"ח ורא\"ש דמהני כשאמר לכשיולד היינו דוקא בכזה דמעתה יהיב המתנה לאחר לזכות להעובר והמתנה מונח ביד המזכה עד אחר שיולד ועדיין הוא בידו ולא חזר בו הנותן קודם שנולד העובר וכדמסיק רבי' ומשה\"נ כ\"ר סתם לעיל דל\"ק וכנ\"ל אבל המרדכי ר\"פ י\"נ כתב דיש דעות בזה וכ\"כ ג\"כ מ\"ו ר\"מ ז\"ל בד\"מ ובש\"ע בסימן ר\"ט ס\"ד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ופסק ר\"ח דה\"ה נמי בירושתו כו' והראב\"ד כתב שיש לו זכיה בירושתו כו' ביבמות ד' פ\"ז תנן בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי ע\"ש בפירש\"י ואמרי' בגמרא זו דברי ר\"י אבל חכמים אומרים אין לו בנים אוכלים בשביל משפחה ופרש\"י משום משפחה שאין א' בישראל שאין לו יורשים כל זמן שלא נולד העובר זוכה הקרוב לירושת כהן ואוכלים בגינו ופסק הרי\"ף ור\"ח והרמ\"ה כרבנן דאין לו זכייה ואינו פוסל והראב\"ד והרא\"ש פסקו כר\"י נמצא דהנ\"מ בפלוגתא זו היא אם העבדים אוכלים בתרומה או לאו ואע\"פ שבחו\"ל מצוות תרומה אינה נוהגת מ\"מ נוהגת בא\"י ובארצות הסמוכה לה לכן כ\"ר לפלוגתא זו וכ\"כ בי\"ד כל דיני תרומה ואעפ\"י שבי\"ד סי' צ\"ח כ\"ר ז\"ל ח��ץ מטבל ותרומה שאין לנו עסק בהן כו' התם לשון הרשב\"א היא אבל א\"ל דרבינו כתב כאן לפלוגתא זו משום דיש נ\"מ גם לעניין דינא דממונא אם יש לזה העובר אחין מן האב ומת האם בעודה מעוברת ממנו שאם יש לו זכייה בבטן אזי מנחיל אחין מן האב דזה אינו שהרי לקמן סי' רע\"ו כ\"ר בהדיא שעובר אינו יורש להנחיל לאחין מן האב וה\"ט משום דעובר מיית ברישא ואינו יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו כמ\"ש לקמן שם ומיהו אפשר לומר דמש\"ר התם לא משום דפשיטא ליה דהוא מיית ברישא אלא מספקא ליה (וכן הוא שם בס\"פ מי שמת ואיכא נ\"מ בדתפיס אחין מן האב ורבינו בסימן רע\"ו לא מיירי בתפיסה ויותר נראה דיש נ\"מ כמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם זיכה כו' נראה דאפי לרי\"ף וסייעתיה דמוקי למשנה אם ילדה אשתי זכר יטול מנה כו' דוקא בש\"מ וכמבואר בדברי רבינו בסי' רנ\"ג סעיף מ\"ב כאן בזיכוי ע\"י אחר מודים דמהני אפי' בבריא (מיהו הרמב\"ן וקצת רבוואת' ס\"ל דהרי\"ף אינו מחלק בזה והביאן הב\"י גם בש\"ע ע\"ש) וזיל בתר טעמא שכ\"ר שם בשם הרי\"ף משום דהוה קניין דברי' ועוד דהוה אסמכתא ועוד דאין מטבע נקנה בחליפין והני טעמי כולם אינם שייכים בזיכוי וכן מוכרחין אנו לומר לדעת הרמב\"ם שבפ' כ\"ב דמכירה כתב דין מזכה לעובר שלו דקנה ולא חילק בין שכ\"מ לבריא ובפ\"ח דזכייה כתב ז\"ל ש\"מ שצווה לתת מתנה לעובר שבמעי אמו זכה העובר מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמו שביארנו (ופי' המ\"מ כמו שביארנו פכ\"ב דמכירה) אמר אם ילדה אשתי זכר כו' וכתב המ\"מ אם אמר אם ילדה אשתי זכר כו' משנה פ' מי שמת ופירשה המחבר דוקא בש\"מ כו' ואילו בפ' כ\"ב דמכירה כתב י\"א דדוקא בש\"מ אמר ר\"י זיכה לעובר שלו קנה אבל בבריא לא ויש שאין מחלקין וזה דעת המחבר כו' הרי לך שהרמב\"ם והמ\"מ ע\"כ חילקו בין מזכה לעובר ובין האומר אם ילדה יטול כו' ומטעם שכתבנו ולהכי לקמן סי' רנ\"ג כ\"ר טעם הרי\"ף והר\"י מיג\"ש בצידו כדי שלא תטעה לדמותו למזכה לעובר גם המ\"מ פ\"ח דזכייה כתב טעמים ההם שכ\"ר בעינם ע\"ש ורבינו שכתב שם בסי' רנ\"ג דאיירי אפי' בבריא ולא מצריך שם זיכוי אין להקשות למה כתב כאן אם זיכה לעובר שלו דהא כ\"ר שם דהאומר אם ילדה אשתי זכר מיירי שחייב נפשו במנה ושיעבד ע\"ז נכסיו בקניין דהוה כזכייה ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אפי' אמר מה שאירש כו' עד ואפי' הדמים כו' א\"צ להחזיר בב\"ב דף קנ\"ח [עב\"ח שהביאו] וכתבו התו' והר\"נ [עב\"ח שהביאם] וכ\"כ המ\"מ פרק כ\"ב דמכירה בשם הרשב\"א דע\"כ בלא דמים הוא מוציא דאי בדמים הא אפי' אביו יכול להוציאו ממנו שהרי המכר לא חל מעולם כיון שהיה דשלב\"ל וכ\"כ בע\"ת שער מ\"ח ח\"ג בשם ר' האי וסיים שם דבריו ז\"ל אבל בן הבן מוציא בלא דמים מפני שאביו מכר מה שאין לו והוא זכה בו מכח זקנו ע\"כ מוכח מכל זה דהך שמועה איירי במכר שלא כדין שהמכר לעולם לא היה מכר אלא שאילו היה הוא עצמו חי היה צריך להחזיר הדמים שקיבל ממנו ועכשיו שמת בנו מכח אבי אביו קאתי ומוציאו בלא דמים וא\"כ מן התימה על רבינו שכתב שאפי' אם מכר מה שאירש מאבא היום כו' שמכירה זו כדין היתה אפ\"ה בן הבן מוציא מיד הלקוחות בלא דמים וזהו מנ\"ל ועוד דהא לא כתבו המפרשים דמוציא אפילו בלא דמים אלא מכח קושיא מאי קאמר אבוך זבין ואת מפיק דקשה להו הא הוה דשלב\"ל וגם אביו היה יכול להוציאו ואם נאמר דמיירי באמר מה שאירש מאבא היום מכור לך אביו לא היה יכול לחזור בו ולק\"מ וברי\"ף ורא\"ש ורמב\"ם ובשום פוסק לא נזכר הא אפי' מה שאירש מאבא היום כו' ונראה ליישב דדברי רבינו אלו מקורם ויסודם ממ\"ש התו' והרא\"ש על ההיא דפ' מי שהיה נשוי סוף (כתובות דף צ\"א) דאמרינן שם ההוא גברא דזבנא לכתובתה דאימא בטובת הנאה ואמר אי אתיא אימא וקא מערערא לא מפצינא לך כו' אמר רבא נהי דאחריות דאימיה לא קביל עלוויה אחריות דנפשיה מי לא קביל עלוויה ע\"כ וכתבו ת' ורא\"ש מכאן היה נראה לר\"ת הא דאמרינן בפ\"ק דב\"מ ובפ' י\"נ מה שאירש מאבא מכור לך לא עשה ולא כלום היינו כשאמר סתם אבל אם אמר שדה זו שאירש מכור לך קנה ואפילו למ\"ד א\"א מקנה דשלב\"ל דכיון שהירושה עתידה ליפול לפניו מאליה וגם בירר המכר לא חשיב כולי האי דשלב\"ל דאלת\"ה היאך מכר כלל כתובת אמו דהיינו מה שאירש מאבא מכור לך דע\"כ המכר היה מכר דאם לא היה מכר הוה חייב להחזיר הדמים דהא דקאמר לא מפצינא לך היינו על ערעור אמו אבל ע\"ז לא התנה שאם לא יהיה המכר מכר מעיקרא שלא יחזיר הדמים והיאך ס\"ד דרמי בר חמא למימר שלא יחזיר הדמים ולא מסתברא למימר דאתיא כמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל דהא לא הוה מייתי תלמודא עובדא דלאו הלכתא הוא אבל (לפי' שפי') [לל' שני] דר\"ש שמפרש שמכר שדה המיוחד לכתובת אמו (ומת ונפלו הנכסים לפני זה וכל זמן שלא עמדה בדין (ונשבעת על כתובתה) אם מכרה זה המכר קיים ואינו יכול לחזור שהרי יורש הוא וכל הנכסים לפניו אלא שחייב לתת כתובה לאמו כשתתבענו ועל שדה זו שיעבודה מוטל והיא יכולה לטורפה מיד הלוקח והבן אמר אי אתיא אמי לטורפה לא מפצינא לך ותפסיד מעותיך מש\"ה הוצרך למכרו בדבר מועט עכ\"ל התוס' ) ולפ\"ז אין ראייה מכאן ועוד הביא ראייה מהא דאמרינן בסוף מי שמת בן שמכר נכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות ומפרש טעמא משום דאמר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא ובלה\"ט נמי הא אין אדם מקנה דשלב\"ל אלא ודאי מיירי כגון שאמר שדה זה שאירש מאבא עכ\"ל הרי לך שפירשו שמעתתא בפרק מי שמת הנ\"ל באופן שהאב עצמו לא היה יכול להוציא' כלל דהיינו בשדה זו ובאמת שלישני' דגמרא משמע דקאמר אבוה זבין כו' ל' זבין משמע שהוא מכר גמור לגבי דאבוה ובדרכם הלך רבינו ז\"ל ופירשו ג\"כ במכר אביו באופן המועיל אלא שיש חולקין אר\"ת בדיניה דשדה זו וס\"ל דאין חילוק בין סתם לזו ולעולם א\"א מקנה דשלב\"ל כמ\"ש ב\"י וד\"מ בשם הגאונים לכן פי' הגאונים ורבינו האי דשלח מתם הנ\"ל במכר מה שאירש מאבא היום דהיינו שהיה אביו גוסס ומכר לצרכי הקבורה דבכה\"ג לכ\"ע לגבי דנפשיה הוה זבינא מעליא ולהכי הוצרכה תלמודא לפרש טעמא דבן הבן מוציא משום דאנא מכח אבא דאבוה קא אתינא א\"נ לרבותא נקט רבינו דאפי' בכה\"ג שמכרה לצורך אבי אביו וחכמים תקנו שיכול למכור בכה\"ג אפ\"ה יבא בן בנו ויוציאנו ור\"ל אלא דאכתי קשה מנ\"ל לרבינו דמוציאו בלא דמים קאמר להאי פירושא ובפרט דזכה לצורך תכריכים דאבי אביו דבשביל זה ממכרו קיים כשאומר מה שאירש מאבי היום וי\"ל דס\"ל דלשון בנו מוציאה דקאמר משמע מוציא לגמרי אפי' בלא דמים וה\"ט דאיירי שלא נהנה ממנו אבי אביו ואף שמכרה כן לצורך קבורת אביו מ\"מ כיון שמת בחיי אביו נתאכלו המעות ומש\"ה אמרי דקאי בן הבן במקום אבי אביו דלא נהנה מהמעות ומוציא מיד הלוקח בלא דמים וק\"ל ודע שמסקי התו' שם בפ' מי שהיה נשוי וכתבו עוד ז\"ל ולפי ל' הראשון נמי אין ראייה כמו שפירש\"י עכ\"ל ור\"ל שרש\"י פי' שם בראשונה ז\"ל דזבנה לכתובתה דאימי' שהיתה נשואה לאחר ומכר כתובתה בחיי בעלה כו' עד אחריות דנפשיה מי לא קיבל אם יבא הוא ויערער דין הוא שיחזור ל�� מעותיו ונהי נמי דחוזר במכירת הקרקע דאין אדם מקנה דבר שלא זכה בו כדתניא מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום כו' הדמים עכ\"פ צריך להחזיר עכ\"ל רש\"י נמצא דאין ראייה לפי' ר\"ת מעובדא זו דהא אדרבה כתב דהמקח יכול לחזור אלא דצריך להחזיר הדמים ועיין בב\"י שהעתיק תחילה ל' התוס' ואח\"כ כתב עוד ז\"ל ודע שהתוס' כתבו במי שהיה נשוי כו' עד ולפי זה גם ללשון ראשון איכא למימר דשאני כתובה משאר ירושות וכדברי ר' משה בר חנוך הנ\"ל עכ\"ל ב\"י ודבריו בזה מגומגמים טובא חדא מה בא לחדש בחזרתו לכתוב דברי התוס' הנ\"ל ועוד שנראה לי פשוט דדברי ר' משה בר חנוך שהביא הב\"י לפני זה הן הן כפי' השני שכתבו התוס' בשם רש\"י הנ\"ל ע\"ש ולא כמ\"ש הב\"י שהן כפי' ראשון ועוד דהא בלאה\"נ מפורש בל' רש\"י הראשון דאין ראייה משם וכמ\"ש לפני זה ודוחק לומר שהיה לפני הרב ב\"י גירסא אחרת בפי' רש\"י וצ\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לפיכך הקנה לחבירו דירת ביתו כו' ברמב\"ם כתב לפיכך המקנה לחבירו אכילת פירות דקל זה או דירת בית כולי והך דינא בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ז) אמר ר\"נ שכ\"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו ופרשב\"ם לא אמר כלום שהדירה אין בו ממש להקנות ופירות דקל נמי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכיון דבמתנת בריא אפי' בקניין לא קנה כו' שכ\"מ נמי כו' עיין בב\"י מ\"ש בזה והביאו בד\"מ ע\"ש והתוס' כתבו כל' רשב\"ם ואפשר דגם רשב\"ם ורבינו ס\"ל לדינא כהרמב\"ם אלא דל' הגמ' דקאמר יאכל פלוני פירות דקל זה לא משמע להו דהוה טעמא משום דבר שאין בו ממש דא\"כ הול\"ל אכילת פירות דקל זה לפלוני גם מדסיים וקאמר עד שיאמר תנו דקל זה לפ' ויאכל פירותיו משמע דמפירות דאינן בעולם איירי: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכן המוכר רחל לגיזותיה וכו' ז\"ל ב\"י כתב הרא\"ש דאיתא בירושלמי ובתוספת' המוכר עובר בהמתו לחבירו לא עשה ולא כלום המוכר ולד שפחתו לחבירו לא עשה ולא כלום אלא מוכר לו בהמתו ומשייר עובר כו' ע\"כ. ואיכא לספוקי אם היו הבהמות או השפחה מעוברת כשמכר לו ולדותיהן אם קנה ואין הכרע בדברי הירושלמי כי יש לפרש בו שקנה ויש לפרש בו שלא קנה כי שני הפירושים עולום כהוגן בל' הירוש' ומצאתי להרא\"ש שכתב בפ' הספינה תוספתא המוכר שפחה לחבירו וכו' שפחה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד ומשמע שאם לא אמר שפחה מעוברת אלא שפחה סתם דלא מכר את הולד ולא מסתבר כלל עכ\"ל ב\"י ודבריו אינם מובנים כלל במ\"ש איכא לספוקי כו' אי ר\"ל בפשט משמעותיה דמספקא ליה המוכר ולד פרה מעוברת אי קנה אי לאו דאפשר לפרש התוספת' דה\"ק המוכר עובר מפרה שאינה מעוברת עדיין לא קנה אבל אם היא מעוברת קנה ק' הא בהדיא כ\"ר לעיל סי' ר\"ט דאפי' אם הפרה והשפחה כבר מעוברת נמי לא קנה אף אם נאמר דמספקא ליה איך הדין לדעת הירושלמי והתוספתא דמסתברא קצת לדמותו לאילן שחנטו פירותיו שכתבתי שם בפרישה בשם רש\"י דס\"ל דבכה\"ג יכול למכור הפירות אכתי לא הול\"ל זה כאן אלא בסי' ר\"ט במקום שכ\"ר ועוד דא\"כ מאי ומצאתי להרא\"ש כו' שכתב אח\"כ מה עניין זה לזה ואם נאמר דט\"ס הוא נפל בב\"י וצ\"ל ואיכא לספוקי כו' כשמכרה לו קנה ולדותיהן או לא ור\"ל דמספקא ליה המוכר פרה או שפחה מעוברת סתם שלא הזכיר פרה מעוברת אני מוכר לך אם קנה ולדותיהן ומ\"ש ואין הכרע בדברי הירושלמי כו' ר\"ל הירושלמי הנ\"ל דכתבנו אלא מוכר בהמה ומשייר עוברה משמע דוקא כשמשייר הא סתמא מכר מיהו איכא למימר דמיירי באינה מעוברת דוקא אבל במעוברת והזכיר מכירתה ולא מכירת עוברה מסתמא אינו נמכר ופשט ליה מהרא\"ש דפ' הספינה אכתי קשה דהול\"ל שוב מצאתי מאי ומצאתי ועוד מאי איכא לספוקי כו' הא בהדיא כ\"ר דין זה לקמן בסי' ר\"ך מיהו י\"ל דאין ראייה מדברי רבינו דלקמן סי' ר\"ך דהוא לא כתב אלא כשאומר פרה זו או שפחה זו מכורה לך והיא מעוברת בהא איכא לספוקי אי קנה העובר או לא ועל זה כתב שמצא ברא\"ש שכתב על התוספתא ולא מסתבר כלל משמע דאפי' בשפחה סתם נמי קנה אפי' לא אמר המעוברת ומ\"מ אינו מוכרח דאפשר דלא לענין דלא בעינן שיאמר דוקא שפחה מעוברת אני מוכר אלא כי אמר שפחתי זו נמי קנה אבל כי אמר שפחתי סתם מכורה לך אעפ\"י שהיא מעוברת לא קנה וכמשמעות ל' רבינו ולכן כתב ומצאתי כתוב כו' ולא כתב שוב מצאתי לפי שגם מהרא\"ש ליכא למפשט להדיא ואפשר נמי לומר דה\"ק ואיכא לספוקי אם הפרה או השפחה מעוברת כשמכר לו ולדותיהון כלומר כשמכר לו ולדותיהן בפני עצמו ומיהו גם הפרה והשפחה מכר ור\"ל שלא א\"ל פרה אני מוכר לך לעוברה או שפחה לולד (דאז פשיטא דקנה שהרי עיקר המכירה היא הולד תלה המכירה בפרה ושפחה שהן בעולם כדי שיחול עליה הקניין) אלא א\"ל פרה אני מוכר לך ועוברה אני מוכר לך א\"כ שפחה אני מוכר לך וולדה מי קנה הולדות או לא מי אמרינן כיון שיחד להן מכירה בפני עצמן ולא תלאן במכירת הפרה והשפחה ל\"ק דהוה מקנה דשלב\"ל א\"ד כיון דס\"ס מכר שניהן והיא מעוברת עתה קנה ומ\"ש אין הכרע בדברי הירושלמי ר\"ל דאין ללמוד מדקתני בירושלמי ובתוספתא סתם המוכר עובר בהמתו לא עשה ולא כלום דהא אפשר דהירושלמי מיירי בשלא מכר גם הפרה והשפחה אלא הוולד לחוד אבל אם מכר שניהם דילמא אפי' אמר פרה מכורה לך וולדה נמי קנה הוולד אלא שאכתי מ\"ש ומצאתי להרא\"ש אין לו התלות: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " פי' אחר שבאו לעולם כו' כבר כתבתי בפרישה שהוצרך רבינו להאי פירושא דאל\"כ הפרש גדול יש ובכ\"מ פכ\"ג דמכירה הקשה קושיא זו על הרמב\"ם דהרי הפרש גדול יש ותירץ ב' תירוצים דחוקים וע\"ש ויש לתמוה קצת איך לא הזכיר לרבינו הטור מה שפירש ונראה דפי' דרבינו לא מסתבר ליה דא\"כ אין המכירות דומין זו לזו שכל המכירות שהזכיר הרמב\"ם בדברים אלו הם במוכר לזמן קצוב או לעולמים ואילו המוכר פירות שדהו יהיה פירושו לשנה דוקא דליתר על שנה הוי פירות שלא באו לעולם ומ\"מ אני אומר דא\"צ לתירוצים דחוקים שלי דבלה\"נ לק\"מ ע\"פ הדרך שכתבתי בפרישה דיש מוכר פירות מיוחדים וברורים לחוד ויש מוכר כל הפירות וההנאות שיצאו מקרקע זו וה\"ק ומה הפרש בין המוכר שדה לפירותיה כלומר לכל הפירות שיצאו ממנה וכל ההנאות שאפשר להנות ממנה ובין המוכר פירות שדהו כו' כלומר מוכר פירות מיוחדים של שדה שלו לחבירו ואופן המועיל דהיינו שמכר לו שדהו לאותן פירות ולא הוצרך לפרש זה כי לא מיירי כאן מדין קניין ומפרש שמוכר שדה לפירותיה סתם עיקר המכר חל על שדה ולכן משתמש בה כחפצו ובעל השדה אינו נכנס בו בלא רשות לוקח מש\"כ במוכר שדהו כדי שיקנה הפירות וקצת ראייה לחילוק זה ממש\"ר בסי' רי\"א דבשדה זו מה שאירש מאבא קנה משום דכיון דירושה ממילא קאתי ובירר המקח אע\"פ שאינו בעולם כאילו הוא בעולם ה\"נ כי אמר מה שיוציא אילן זה כיון שבירר המכר להוציא והוא דבר שבא ממילא כאילו הוא בעולם דמי וכעין זה כתב ג\"כ הר\"א בהשגה פ\"ו ��ערכין דשאני נזיר דהוא בידו: והשוכר אינו רשאי להשכיר ז\"ל ב\"י ואיכא למידק כו' [עב\"ח שהביאו] ורמ\"א בדרכי משה כתב עליו ז\"ל ול\"נ דלק\"מ [כמו שתירץ הב\"ח] ופי' דוחק שאין במשמעות ל' הרמב\"ם כן והנלע\"ד דשאני שדה דיש לחוש לכמה פסידות שאינם ניכרים ונראין דהיינו שיזרענה שנה שנה ולא יובירה בנתיים או ששכרה למין זרע שאינה מכחשא הקרקע והוא יזרע מין זרע הטוב לו שמכחיש הקרקע וכמבואר לקמן סי' שכ\"ד שכ\"ה שכ\"ו משא\"כ בבית שמוסר לו בשלימותו ומתנה עמו בפני עדים או בשטר שיחזירנו לידו כך בשלימותו וע\"ל סי' שט\"ו שבזה ישבתי קושיא אחרת שיש שם ג\"כ בדברי הרמב\"ם ועוד כתבתי שם בסי' שט\"ו ישוב אחר על קושיא זו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ודעת א\"א הרא\"ש ז\"ל נוטה לדברי הגאונים כו' עיין בב\"י שהשיג על רבינו כאן גם בכ\"מ בפ' כ\"ב דמכירה וז\"ל כתב טור בח\"מ סי' רי\"ב ודעת א\"א כו' והראב\"ד השיג עליו ג\"כ כו' עד ואני אומר שכוונת הרמב\"ם הוא לומר שכשם שאין ההדיוט זוכה דשלב\"ל כך אין העניים זוכים בה לפיכך האומר פירות דקל זה לעניים והן פירות שלא באו לעולם לא זכו בהם העניים אבל אם אומר פירות דקל זה אתן לעניים נדר הוא שנדר וחייב לקיימו מטעם נדר (לו) <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> מפני שזכו בו העניים וכך הם דבריו בפ\"ו מהלכות ערכין והם הם דברי הרא\"ש שכתב הטור ולא כמו שעלה על דעתו של הטור שרבינו חולק על הרא\"ש וזה פשוט אבל אי איכא למידק על דברי הרמב\"ם אינו אלא במ\"ש שאם ציוה שכ\"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בהם העניים ואף אם נאמר שכוונתו לומר שאמר כל מה שיוציא אילן זה ינתן לעניים (כמו שהביאו הטור בלשון זה) מ\"מ הא אינן מחוייבים ליתן לעניים דהוא אינו בעולם והיורשים לא נדרו ולא חל עליהם נדר המוריש וזהו השגת הראב\"ד ז\"ל שכתב הטור כו' עכ\"ל כ\"מ וב\"י והנה מה שרצה להשוות דעת הרמב\"ם והרא\"ש תמוה בעיני מאוד שהרי מוכרח מדברי רמב\"ם דלדידיה אין חילוק בין אומר אתן לאומר יהיה חדא מדכתב כאן ז\"ל או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה כו' הרי בפ' דס\"ל דאתן ויהיה שווין ולשניהן יש תורת נדר ועוד שכאן כתב דלשון יהיה יש בו תורת נדר ובכ\"ו דערכין כתב ז\"ל יראה לי שאע\"פ שאין אדם יכול להקדיש דשלב\"ל אם אמר הרי עלי להקדיש הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם מתורת נדר כו' כיצד האומר הרי עלי להקדש כו' הרי עלי ליתן לעניים כו' הרי עלי להחרים כו' זה וכיוצא בזה בכלל נדרים הוא ולא בכלל הקדשות ראייה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי נדר כו' הרי לך שכתב שם ל' עלי ול' אתן שהם לישני דנדרים ממש וכאן כתב ל' יהיה ש\"מ דלא שני ליה להרמב\"ם וכן מוכח מלשון כ\"מ עצמו להמדקדק בו דס\"ל דלהרמב\"ם אין חילוק בין אומר אתן לאומר יהיה ואילו בדברי הרא\"ש הללו מבואר דבאומר יהיה לאו כלום הוא ובאומר אתננה חל עליו הנדר וכן מבואר מתוך תשובת הרא\"ש שהביא רבינו בסוף הסימן וגם להראב\"ד ע\"כ שני בין אומר יהיה לאומר אתן שהרי בכאן בפרק כ\"ב דמכירה השיג על מ\"ש הרמב\"ם אם אומר הקדש יהיה כו' ובפ\"ו לא השיג עליו וכתב שם על דברי הרמב\"ם שכתב ז\"ל ראייה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן כו' א\"א הראייה דיעקב ראייה היא כו' הרי לך שהסכים שם עמו וכן רבינו הביא הך דפרק כ\"ב דמכירה ולא הביא דפ\"ו דערכין אם אמר הרי עלי ליתן כו' וה\"ט לפי שרבינו והרא\"ש מודים בזה. וע\"ק דהרי הרמב\"ם לא הזכיר בדבריו שצ\"ל לכשאקחנו או לכשיבא לידי אתננו אלא אפילו אמר סתם מה שיבא לידי או מה שתלד פרתי אתן לצדקה או יהיה צדקה הוי נמי נדר לדעת הרמב\"ם ואילו להגאונים והרא\"ש לא הוי נדר ונראה דס\"ל להרב ב\"י ובמ\"ש ז\"ל דבאומרו מה שתלד בהמתי או מה שיוציא אילן זה יהיה הקדש או יהיה אסור עלי בדברים הללו קיבל עליו שלא יהנה מהם לכשיבאו לעולם וכיון שאסור ליהנות ממנו הרי הוא כאילו אמר אתנם לצדקה ואין חילוק ביניהן אלא שזה הוא דיבר בפירוש ובאומרו יהיה הקדש הוא נשמע מכלל הדברים שקיבל עליו זה ומיהו דוקא בפירות בהמה והאילן ושכר הבית דהם כבר שלו וההולדות והוצאות הפירות והשכירות הוא מאיליו ואותו יהיה הקדש או יהיה אסורים עלי מהני מתורת נדר אף שלעניין ההקנאות איש לרעהו מחשב דשלב\"ל ולא חל עליהן הקנין ומה\"ט נמי נראה דכתב דכשאומר לבניו בשעה שהוא שכ\"מ שינתן לעניים דזכו ביה העניים דהרי הוא כאילו אמר דבר זה בודאי יולד לא יהיה שלכם אלא של הקדש נמצא דאינו בתורת ירושה לבניו אלא משל הקדש הוא מחמת דבורו שמחשב לו כנדר משא\"כ האומר חוב שיש לי על פלוני יהיה הקדש או בית זה לכשאקחנו יהיה הקדש כיון דדברים הללו אינם באים ממילא אלא מחוסרים גבייה וקנייה וה\"ה האומר מה שתוציא שדה זו יהיה לעניים שאינו דבר הנעשה ממילא אלא אחר החרישה והזריעה וכמה מלאכות מש\"ה לא חל עליו הנדר אלא א\"כ אמר לכשיבא לידי אקדשנו או אתננו להקדש שאז חל הנדר אגופו שמחוייב לקיימו ובכה\"ג גם הרמב\"ם ס\"ל שאין הנדר חל כשמצוה לבניו לעשות כן והשתא א\"ש דל\"ת על מ\"ש הרמב\"ם ז\"ל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה כו' דהא זו ואצ\"ל זו היא דאם בל' יהיה חל עליו הנדר כ\"ש בל' אתננו אלא ודאי כ\"כ כדי ללמדינו שמ\"ש דבל' יהיה חל עליו הנדר הוא משום דהוה כאילו אמר אתננו כיון שהן דברים הבאים ממילא ושוים הם לגמרי וגם מיושב ל' הב\"י שכתב בטעם הרמב\"ם ז\"ל ולפיכך האומר פירות דקל זה לעניים והפירות לא באו לעולם לא זכו ביה העניים אבל כשאמר פירות דקל זה אתן לעניים נדר הוא שנדר וחייב לקיימו כו' ע\"ש שכפל ושלש ב\"י וכ\"מ האי לישנא משמע דדוקא כשלא הזכיר ל' אתן ולא ל' יהיה אלא סתם פירות דקל זה לעניים לא חל עליו הנדר הא אם אמר יהיה לעניים הו\"ל כאילו אמר אתן לעניי' והא דסיים וכתב אבל אם אמר אתן לעניים ולא כתב ל' יהיה משום דס\"ל דשווים הם ומטעמא דכתיבנא ומש\"ה מסיק הב\"י וכתב דאיכא למידק על הרמב\"ם במ\"ש שאם ציווה שכ\"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו העניים ור\"ל דמשמע מזה דס\"ל אף שלא אמר לא ל' אתן ולא ל' יהיה כו' ע\"ש מה שמסיק בישובו וכמ\"ש בפרישה וס\"ל להב\"י דהגאונים ס\"ל דאפי' באתן לא מהני כו' כמ\"ש בהדיא ע\"ש ומש\"ה כתב ב\"י וכ\"מ דהרמב\"ם והרא\"ש ל\"פ דהרמב\"ם מודה בהנך דמיירי בהו הרא\"ש דהיינו בהלוואה שיש לו ביד אחרים וכשיקנה הבית דלא חל הנדר באמרו בל' יהיה והרא\"ש מודה במה שאיירי ביה הרמב\"ם דהיינו באומרו מה שתלד בהמתי או מה שתוציא אילן זה או שכר בית זה דחל הנדר באומרו ל' יהיה תדע שהרי בפ\"ו דערכין לא כתב הרמב\"ם ל' יהיה להקדש או יהיו אסורים עלי אלא כתב ז\"ל האומר עלי להקדיש כל שתעלה מצודתי מן הים הרי עלי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו הרי עלי להחרים או ליתן לשבויים כל שאשתכר בשנה זו וכל כיוצא בו אמרם אלו הרי זה חייב ליתן ולעשות בהן מיד כשיבואו לידו ראייה לדבר זה מה שאמר יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו. ונאמר אשר נדרת לי שם נדר עכ\"ל משמע דבכל הכי דלא ��באו ממילא אלא מחוסרין צידה או חרישה וזריעה או הפעולה או התעסקות עד שישתכר מודו בהו הרמב\"ם דלא חל הנדר בל' יהיו להקדש או אסורין עלי וצריך שיאמר הרי עלי להקדיש ובזה מיושב נמי למה לא כתב בפרק כ\"ב דמכירה ראיה מיעקב משום שלא הוצרך שם ראייה כיון שנדר על דברים הבאים ממילא משא\"כ בהנהו דפ\"ו דערכין וכמעשה שהיה בבית לבן. והשתא א\"ש נמי דבש\"ע כתב המחבר ב\"י תחילה בס\"ז דברי הרמב\"ם דפכ\"ב דמכירה לפסק הלכה ואח\"כ בס\"ט כתב דברי הרא\"ש לפסק הלכה דהאומר קרקע זה לכשאקננו יהיה הקדש אינו כלום. ותמה עליו הגאון מ\"ו ר\"מ ז\"ל בהגהותיו וכתב שדבריו סותרים זא\"ו ולפי מ\"ש א\"ש ואע\"פ שהרא\"ש כתב חוב זה לכשיבא לידי כו' והרמב\"ם לא כתב שצ\"ל כן מתחילה בשעת הנדר לכשיבא לידו נראה דגם הרא\"ש לא כ\"כ אלא בחוב שיש לו ביד אחרים אבל בהני דאיירי ביה הרמב\"ם הרי עלי להקדישו כל מה שתעלה מצודתי כו' הרי כאילו אומר לכשיבא לידי דהא קאמר כשיבא למצודתי דהיינו בידו עלי להקדישו וכן באינך תדע שהרי גם הרא\"ש כתב דכשאמר בית זה לכשאקננו אקדשנו או אתננו להקדש דחל עליו הנדר ולא הזכיר שצ\"ל לכשיבא לידי אבל דעת רבינו אינו כן אלא ס\"ל דבאתן ליכא מאן דפליג דחל הנדר אגופו ומחוייב לקיימו כשיבאו בעולם ול\"פ אלא כשאמר יהיה דלא קיבל עליו כלום אלא אמר שאיסור הקדש יחול עליהן וס\"ל דכיון דבל' זה הדיוט לא יכול לזכות בו גם מתורת נדר לא נאסר מעצמו ועל עצמו לא קיבל שום נדר ומש\"ה כתב ודעת א\"א הרא\"ש ז\"ל נוטה לדברי הגאונים כתב נוטה מפני שלא נעלם מדעת רבינו סברת ב\"י שיש קצת לחלק ולומר דדילמא דוקא בחוב וקנייה דבסמוך שהן דברים דלאו בידו כלל קיימא הכי אבל בפירות דקל שיבאו ממילא דלא מיקרי דבר שבא לעולם לעניין נדר וכסברת הרמב\"ם הנ\"ל אבל מ\"מ מדכתב הטעם סתם מפני שאין אדם מקדיש דבר שב\"ל משמע דמטעם הגאונים ס\"ל הכי ומש\"ה כתב נוטה כו' ומדברי השגת הראב\"ד נראה ג\"כ שמחלק בין יהיה לאתן שהרי חולק על הרמב\"ם באומר על נפשו יהיה אסור עלי או מצווה לבניו שיתנו ומודה באתן שמקבל על נפשו ע\"ש ונראה דמ\"ש רבינו והראב\"ד השיג עליו ג\"כ וכתב כו' תרתי קאמר השיג עליו וס\"ל דיש חילוק בין אתן לבין יהיה הקדש או ינתן וכתב עוד דאין אדם יכול לחייב בניו באומר יתנו ודו\"ק שם בהשגותיו והמ\"מ ורבינו הביאו ל' השגות קצת בלשון אחר מאשר הוא נדפס לפנינו בהשגות: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואמר שמואל גמר בלבו כו' עיין בתשובת מהרי\"ק שורש קס\"א ענף ה\"ו דכתב על תשובה זו דטעם דהרא\"ש בזה דס\"ל כר\"י דכ\"כ גבי קבלת תענית דצריך להוציא בפיו וחולין מקדשים לא ילפינן ודלא כר\"ת דס\"ל דסגי בתענית בהרהור הלב בקבלתו וכתב עוד דאף דבתשובה כ\"כ מ\"מ בפסקיו כתב בע\"א בפ\"ק דתענית כתב ה\"ר יודא בשם ר\"ת אם היה בדעתו להתענות ולא הוציא בפיו הוה שפיר תענית דהו\"ל מכלל נדיב לב עולות כו' עד דהא לגבי צדקה דרשינן מוצא שפתיך תשמור ומועיל גומר דלבו וה\"ה לגבי תענית כו' ע\"ש ולעד\"נ דרבינו ס\"ל דאין טעמו דהרא\"ש כאן בתשובה משום דס\"ל כר\"י דפסק בתענית דצריך שיוציא בשפתיו דא\"כ סתרי גם דברי רבינו אהדדי דכאן משמע דס\"ל כהתשובה דבעינן שיוציא בשפתיו וה\"ה בתענית ס\"ל הכי וז\"א דהא בא\"ח ס\"ס תקס\"ג לא הביא אלא דברי ר\"ת דבקבלה בלב סגי אלא ודאי ס\"ל לרבינו דבפסקיו איירי מצדקה הנזכר בקרא מוצא שפתיך תשמור נדר שנדרת בפיך ודרשינן בפיך זו צדקה וצדקה דקרא מיירי מצדקה דבדק הבית דומיא דמ��צא שפתיך תשמור דדרשינן דקאי אקרבנות ולזו מדמה ג\"כ תענית דאידמי לקרבן דבו נתמעט חלב ודם של אדם דומה להקרבת קרבן וכמו שתקנו חז\"ל לומר בויהי רצון כו' עד שיהא חלבי ודמי שיתמעט היום במקום קרבן וכאן בתשובה לא איירי אלא בצדקה דבזמן הזה שנחשב כחולין וכו' גם ר\"י יכול להיות דמודה ועיין בתשובתי שיחדתי לעניין נדר וצדקה ושם הארכתי בזה ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המוכר פירות שובך כו' כעין לשון רבינו כן הוא ל' הרמב\"ם בפי\"ג דמכירה ומקור דין זה נלמד מכלל מה ששנינו בב\"ב דף פ' ז\"ל הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה כו' פירות כוורת נוטל ג' נחילין כו' ש\"מ דקנה הפירות אלא שמפריח ונוטל מהם והטעם המבואר שם כ\"כ ב\"י וע\"ע שם בב\"י מ\"ש בזה ויותר נ\"ל כמ\"ש בפרישה ועיין בכ\"מ שם בפכ\"ג דמכירה דכתב אמ\"ש הרמב\"ם שם אלא הוא מוכר שובך לפירותיו ז\"ל הראב\"ד כתב עליו ז\"ל א\"א דוקא שאמר לו כך עכ\"ל ואני אומר שאין זה במשמע דברי רבינו ועוד דא\"כ מאי אצטריך לאשמעינן הא כבר אשמועינן דבית לדירה ואילן לפירותיו מהני וה\"ה לכוורת ושובך כו' ע\"ש ואני אומר דאי משום הא קושיא בתרא לא איריא ע\"פ מ\"ש בפרישה דיש לחלק בין מוכר דקל לפירותיו שהדקל מוציא הפירות ובין שובך לפירותיו שאינו מוציא הפירות ומדמדמה הרמב\"ם האי דינא למוכר אמת המים ולא למוכר דקל לפירותיו משמע מ\"ש וזה החידוש גם המשנה בא ללמדנו א\"נ המשנה לא בא שם ללמדינו אופן קנינים דברים שלב\"ל אלא ללמדינו שאף שקנה הפירות צריך להפריח בריכה ראשונה וס\"ל להראב\"ד דהרמב\"ם קאי אהמשנה ומפרשה דלא איירי כשא\"ל פירות שובך אני מוכר לך דא\"כ הו\"ל דברים שלב\"ל אלא המשנה מיירי בא\"ל שמוכר לו שובך לפירותיו אבל באמת [ל'] הרמב\"ם לא משמע כן להמדקדק בו ודו\"ק: והבצים והאפרוחים שהם עתה בשובך לא קנה כו' גם זה שם ברמב\"ם וכלשון רבינו ומקור דין זה למדו מסוף חולין לוי בר סימן כו' [עב\"ח שהביאו] ופירש\"י למאי הגבהה זו למה אי למקנה שלא יחזור בו לוי בר סימן וה\"ק ליה זיל טרוף אקן דלתגבהו אפרוחי' מיראתך ותקנה אותם בהגבהה לקנינהו בסודר ולמה הוצרך רב יודא לשאול האיך יקנם: פירי חדתי ביצים שהטילה אותם האם ולא עמדה מעליהם מעולם ולא קנתה לו חצירו ללוי דאסור לזכות בהן כל זמן שהאם רובצת עליהן ומה שלא קנה לוי אינו יכול להקנות ואף אם יקנם בסודר יכול לחזור בו זיל טרוף אקן דלתגבהו אמהות ולקנינהו לוי לפירות ע\"י חצירו ויקנה לוי ניהלך בסודר עכ\"ל. הרי לפנינו דהמקשן ס\"ד דשמואל אמר לרב יודא הקונה שיטרוף כדי שיתגבהו האפרוחים ויקנינהו בהגבהה ומשני דכוונת שמואל היה שיטרוף כדי שיגבהו האמהות ולא האפרוחים שמתחילה צריך לעשות דבר שיזכה בו לוי עצמו ומש\"ה שינה רש\"י וכתב פירי חדתי ביצים כו' דמתחילה הוצרך לכתוב אפרוחים לפי מאי דס\"ד דהפירות יתגבהו וביצי' א\"א להו לתגבהו אבל לפי מה שהשיב לו דהגבהה קאי אאימהות פירי חדתי מתפרש גם אביצים וק\"ל ובזה דברי רבינו מבוארים דקשה בהו לכאורה כיון דבסי' זה התחיל וסיים לכתוב דיני ההקנאות פירות מבעל השובך לאחרים והפסיק באמצע לכתוב דין קניית בעל שובך עצמו וגם ק' לכאורה דהו\"ל לסיים ולכתוב לפיכך הרוצה לזכות בהן יטפח על השובך כו' ואח\"כ יקנה אותם לחבירו כו' וע\"ק דסיים וכתב ואח\"כ יקנה אותם לחבירו בקנין או אגב קרקע כו' וכי בא כאן ללמדינו דין קניית מטלטלין שנקני' בק\"ס או אגב קרקע ולא הול\"ל אלא ואח\"כ יקנם לחבירו ולפי מ\"ש ניחא שהעתיק ל' הגמרא הנ\"ל וקמ\"ל דנקנים בק\"ס כמ\"ש בגמרא הנ\"ל והוא סתם קנין ומש\"ה סתם רבינו בקניין או שאר קנינים והגמרא הנ\"ל דנקט ק\"ס חדא מינייהו נקט ולאפוקי מדעת המקשן דס\"ד בהגבהה דוקא וכיון דבעובדא הנ\"ל היה מעשה שבא להקנות לר\"י ובאותה מעשה נזכר שהוא עצמו עדיין לא קנה אם לא שיתגבהו תחילה האמהות מש\"ה ערבבו ג\"כ הרמב\"ם ורבינו וכתבו הדינים יחד וגם אין נ\"מ במאי דלא זכה בו הוא עצמו כ\"א לעניין הקנאות לאחרים דאילו לענין זכייתו דנפשו מותר לו ליטלם לצורכו רק שישלח האם תחילה ונוטל הביצים או האפרוחים אף שלא פרחו מעולם ואם אינו רוצה ליטלם מיד הלא לסוף יתגבהו מהן פעם א' האם או שיפרחו האפרוחים ותו לית ביה איסור דשילות האם ויקנה לו חצירו ממילא (מיהו ק\"ק דאכתי נ\"מ לענין שיזכה בהאם ולא יצטרך לשלחה כלל ודוחק לומר שהאם אסור ליקחנה אף שיטפח על הקן ועמדה וחזרה משום דלא מיקרי בה מזומן כיון דהיא פורחת) אבל לעניין הקנאה לאחרים יש נ\"מ שהרוצה לקנות אין רוצה להמתין כאן שיגביהו האימהות ושלא יחזור בו המוכר או הלוקח והמ\"מ כתב על דברי הרמב\"ם שם כל זמן שלא פרחו ז\"ל המחבר פירוש פירי חדתי (הנ\"ל בגמרא) שלא פרחו ורש\"י פ' שהטילה אותם האם ולא עמדה מעליהם עכ\"ל ונראה פשוט דאין כוונת המ\"מ דהרמב\"ם ורש\"י מחולקין בדין זה אינו דהא כשפרחו לית בה מצוה דשלוח הקן ופשיטא דרש\"י מודה בה דזכה לו חצירו וכן איפכא מיד כשעמדה מהן האם פעם אחת אעפ\"י שלא פרחו האפרוחין זוכה לו חצירו הביצים או האפרוחים ואפילו חזרה האם עליהם מ\"מ מקרי מזומן ואינו במצוה דשלוח האם וכן מוכח בגמרא דתלה הגמרא קריית מזומן במה שזכתה לו חצירו וזכיות חצירו במה שיכול הוא לזכות וליטלם וכשהאם עמדה עליהם פעם אחת אז מותר לזכות בהן ליטלם וממילא זכת' לו מיד חצירו וכיון שזכיה לו חצירו מקרי מיד מזומן ותו לא חל עליו מצוות שלוח האם אף כשחזרה לרבוץ עליהן כדין מזומן וק\"ל כן מוכח מלשון הרמב\"ם מיניה וביה שהרי סיים וכתב לפיכך הרוצה להקנות אפרוחים או ביצים אלו לחבירו מטפח על השובך שיפרחו האמהות ויגבהו מעל הארץ ואח\"כ יקנה אותן לחבירו בקנין כו' ומ\"ש ויגבהו מעל הארץ ע\"כ צ\"ל דר\"ל דהאמהות יגבהו מעל האפרוחין או הביצים שבקן שעל הארץ שא\"א דכוונתו היה שיגבהו גם האפרחים מעל הארץ דהא גם אביצים קאי ובביצים לא שייך לומר שיגבהו הרי דכתב דמיד שהוגבה מהן האם יכול להקנותם לחבירו ולא מצי הדר ביה ומשמע אף שהאם תחזור לרבוץ עליהן וכבר קדם לכתוב דכל זמן שלא זכה בהן לא יכול להקנות לאחרים וכן מוכח נמי מל' הרמב\"ם רפי\"ג מהל' שחיטה ע\"ש (וגם הב\"י וכ\"מ הביא ראיות משם) ומ\"ש המ\"מ דהרמב\"ם פי' פירי חדתי שלא פרחו ורש\"י פירש שהטילה אותם האם ולא עמדה מעליהם לא בא לומר אלא שהאי פירי חדתי האמור בגמרא דלא קני לה חצירו אינו אלא כשיצטרפו שני דברים יחד והיינו שלא פרחו כדפי' הרמב\"ם וגם שלא הוגבה מהם האם פעם אחת כדפירשו רש\"י הא אם חסר אחת מהן זכתה לו חצירו והרמב\"ם לא רצה לכתוב ולפרש בהדיא כ\"ז שלא עמדה מהם האם משום דקאי אקן ציפור שכתוב בתורה דאיירי בפשיטות בדלא עמדה מקן ורש\"י לא רצה לכתוב ולפרש בהדיא שמיירי באפרוחים שלא פרחו מפני שקאי אביצים שבקן וכמ\"ש לעיל ובבצים לא שייך פריחה וק\"ל הארכתי בזה מפני שראיתי שהב\"י והכ\"מ כתבו על דברי המ\"מ הנ\"ל שלא נראה דבריו בעיניו וגם האריך בביאור דברי הרמב\"ם וכתב דל\"ד נקט שלא פרחו כו' ע\"ש ולעד\"נ פשוט דגם המ\"מ ס\"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ול\"פ וכמ\"ש מלשון הגמרא ומל' הרמב\"ם עצמו והא דפי\"ג דשחיטה לא הזכיר כל זמן שלא פרחו משום דשם קאי אביצים ובביצים לא שייך פרוח וכמ\"ש לדעת רש\"י ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לא מכר היציע שהוא כמו בניין קטן כו' ובעלייה כתב הרמב\"ם כו' והרמ\"ה חילק כו' דברי רבינו צריכין ביאור בטעם פלוגתתן ז\"ל הגמרא [עב\"ח הביאו] והרא\"ש העתיק לשון הגמרא הנ\"ל בקיצור וכתב עלה סוגיא כר\"י ופי' רשב\"ם אפתא בנין נמוך אצל הבית מצידו או מאחוריו בדקא חלילא איהו נמי כעין אפתא סמוך לבית אלא שעשוי חלונות לנוי והיינו לשון חלילה ע\"ש שכותליו חלולים כל סביביו ועשוי חלונות (ר\"ל הכתלים של החדר עשוין חלונות חלונות וע\"ש אותו חלל של חלונות נקרא בדקא חלילא כי בדקא כמו בדק הבית שנבדקו ונעשו הכתלים חלולים מהחלונות). כ\"ש בדקא חלילא דאינו מכור דאין תשמישו דומה לתשמישו של בית כלל שהרי לנוי עשוי ולהקר שם אבל אפתא שהוא סתום כביתו דמיא תשמישו לתשמיש דבית טפי מזדבנא בכלל בית עכ\"ל. ורי\"ף כתב על ל' הגמרא הנ\"ל דקאמר הכא תרגומא אפתא [עב\"ח שהביאו] בב\"ב דף ס' פרשב\"ם ז\"ל מאי עלייה אפתא לקמן יתבאר דאפתא היינו יציע (שהיה במקדש) והוא בנין נמוך בצידי הבית או מאחוריו ואינו שוה לגג הבית ומתני' (דקתני בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עלייה ע\"ג ביתו ופריך בגמרא הלא מרבה עליו את הדרך ומשני מאי חדר שחלקו לשנים פי' שעשה מחיצה באמצעיתו ומאי עלייה אפתא) הכי קתני ובונה עלייה על גביו דהיינו חדר הנזכר לפני זה שלפנים הימנו דהיינו שחלקו בגובהו ועולה מהחדר ההוא דרך ארובה לההיא עלייה דהיינו יציע שהרי אחורי הבית הוא ולכך קרוי יציע וגם גבי יציע דמקדש אשכחן כה\"ג תחתיים שניים ושלשים כדכתיב הצלע התיכונה וגומר עכ\"ל (ומ\"ש במשנה ולא את החדר כתבתי פי' בפרישה) וביאור הדברים הוא דהרי\"ף ס\"ל מדאמרי' לעיל פ' חזקת מאי עלייה אפתא וכאן אמרינן מאי יציע אפתא ש\"מ דיציע דקתני במתני' זה לאו כעין יציע דבית המקדש ממש הוא דהיה בנוי בצידי הבית אלא פי' עלייה שע\"ג הבית והא דקראו יציע משום שדומה למקדש בהא דכמו שבמקדש היו עולין מיציע תחתונה אל התיכונה דהוה ע\"ג כמו עלייה ומהתיכונה לעליונה בארובה ולא היה להן פתח מבחוץ כן עלייה זו אין לה פתח מבחוץ נמצא דלמד הרי\"ף אפתא דהכא שפי' עלייה מאפתא דפ' חזקת ורשב\"ם ס\"ל דההיא דפ' חזקת נלמד מדהכא דמהכא מוכח דיציע היא אפתא דומיא דמקדש (והיינו מדקאמר בגמרא על יציע הנזכר במשנה ז\"ל תני רב יוסף שלש שמות יש לו יציע צלע תא והיינו יציע דהוה במקדש: ובמקדש הוא בנין הבנוי מן הצד ועפ\"ז צ\"ל דעלייה שפי' אפתא בפ' חזקת היינו עלייה שבנוי ע\"ג החדר הנזכר שם במשנה לפני זה שהוא בנין נמוך העומד בצד הבית ובמקדש היה ג\"כ עלייה כה\"ג ע\"ג היציע התחתונה וכולם בנויו' מהצד שבעובי הכותל ומדכתב הרי\"ף דבדקא חלילא דקאמר ר\"י דהוא כמו חדר כו' כמו שעושין במקדש ש\"מ דס\"ל ג\"כ דיציע הוא בנין נמוך סביבי כותלי הבית כמו שהיה במקדש ודומה לאפתא לפי' רשב\"ם שפי' שהוא בנין נמוך ע\"ש שהיה כן במקדש אלא שר\"י פי' להאי יציע דמתני' בדקא חלילא ור\"ל דיציע זו מיירי שנבנה בחלל כותל וע\"ש זה נקרא בדקא חלילא וזהו שסיים הרי\"ף ויש שעושין כן בתוך עוביו של כותל ומיהו נראה דה\"ה אם אינו בנוי בעובי כותל אלא בצידו ג\"כ אינו נמכר עם הבית וכמו שאכתוב בסמוך עוד מזה נמצא דלפי מאי דקי\"ל כר\"י כללא דהלכתא הכי הוה לרשב\"ם כל בניין נמוך שהוא בצידי הבית יש עליו שם אפתא ונמכר עם הבית והעשוי חלונות דוקא הוא דאינו נמכר עמו ובעלייה שע\"ג הבית לא גילה רשב\"ם דעתו וי\"ל דס\"ל דאינו בכלל בית דלא גרע מחדר ומיהו י\"ל נמי דמכור בכלל הבית ולרי\"ף עלייה נמכרת עמו אם אין לה פתח בפני עצמו אלא דרך ארובה עולים לה דאינה חשובה בפני עצמה ובכלל בית היא והיינו אפתא וכל בנין נמוך שבצידי הבית או מאחוריו כיון שאינו בתוך הבית אפי' אינו עשוי חלונות אינו נמכר עם הבית ושיטת רמב\"ם פכ\"ה דמכירה כשיטת הרי\"ף ומש\"ה כתב לא מכר היציע שהוא כמו בנין קטן סתם ע\"פ מה דקי\"ל כר\"י דמפרש יציע בדקא חלילא וכדפירש רי\"ף וכמ\"ש וכן הוא שיטת רבינו דאילו כפי' רשב\"ם היה להן להזכיר העשוי חלונות מ\"ש בסמוך ובעלייה כתב הרמב\"ם כו' הרמב\"ם לטעמיה דפי' אפתא עלייה ובגמרא אמרינן דמ\"ד יציע הוא בדקא חלילא והכי קי\"ל) אפתא מזדבן וע\"ש וי\"א שאינו בכלל כו' לא ס\"ל כפי' הרי\"ף והרמב\"ם בפי' אפתא ומסתבר ליה ועלייה ע\"ג הבית לא מזדבנא בכלל הבית כי דבר חשוב הוא וכ\"ר בשם י\"א דמצאן רבינו בהדיא שכ\"כ אבל לא כ\"כ בשם רשב\"ם כי רשב\"ם לא גילה דעתו בדין עלייה ומפני דלא קי\"ל כרשב\"ם בפי' אפתא ובפי' בדקא חלילא להכי קיצר רבינו בשיטתיה ולא הזכירו כלל אלא כתב די\"א (והן ס\"ל כשיטת פי' רשב\"ם) דעלייה אינה מכורה בכלל בית: והרמ\"ה חילק כו' שיטת הרמ\"ה ג\"כ כשיטת הרי\"ף [כו' כמו בב\"ח] ונראה דפי' הרמ\"ה כן משום דנראה לו מוכח כן מל' הגמרא דקאמר מאי חדר שחלקו לשנים ומאי עלייה אפתא עכ\"ל וכמו שחדר פירש שחלקו החדר עצמו לשנים בחילוק מחיצה ממטה למעלה כן פי' עלייה אפתא דהיינו שחלק הבית עצמו לשנים בחילוק הבית במחיצה מופסקת באמצעיתא חלק התחתון נקרא בית והעליון עלייה ועוד מוכח כן מההיא דפרק חזקת דשם שנינו במשנה ובונה עלייה ופותחה לתוך ביתו ואמרינן עלה בגמרא והלא מרבה עליו את הדרך ומשני מאי עלייה אפתא דלפי' הרי\"ף ק' מאי משני ליה התרצן דהא גם במשנה קתני דהעלייה פתוחה לתוך הבית ועולין לה בארובה ואפ\"ה הקשה עליו והלא קמרבה עליו את הדרך וצריכין לדחוק ולומר דה\"ק דעלייה זו בנוייה כמו אפתא שאין לה פתח מבחוץ כלל אלא עולין אליה מהארובה וזה נראה להרמ\"ה דוחק דא\"כ הול\"ל בפירוש עלייה זו אינה פתוחה מבחוץ (ואפ\"ה) [מש\"ה] פי' הוא דהתרצן השיב לו ודאי עלייה ע\"ג בית אסורים לבנות ומאי עלייה דקתני במשנה אפתא והיינו דחולק גובה ביתו לשנים ולפ\"ז לא קמשני באפתא דאינו פתוח מבחוץ וכמו דצ\"ל להרי\"ף אלא אף בפחות מבחוץ איירי אפ\"ה מותר לבנות כיון דאינו מרבה בנין וז\"ש הרמ\"ה דאז אפילו אם יש לה פתח מבחוץ כו' וראייה למ\"ש דבר\"ס קנ\"ד כ\"ר גם בשם הרמ\"ה דעלייה כזו העשויה באוצר דוקא מותר לבנות ע\"ג ביתו הפתוח לחצר השותפין והוא נלמד עמ\"ש במשנה הנ\"ל ובונה עליוה ע\"ג ביתו הפתונץ לחנר השותפין ופירשו הגמרא אפתא ועד\"ש ולהרמב\"ם שכ\"ר בשמו כאן דעלייה שע\"ג ביתו נמכר בכלל הבית כ\"ר שם בסי' קנ\"ד בשמו ובשם הרא\"ש דמותר לפתוח ג\"כ בתוך ביתו והא דמתיר הרמב\"ם שם לפתוח אפי' בית אחר תוך ביתו וכאן לא נזדבן היציע תוך ביתו נתבאר טעמו שם ודו\"ק והב\"י לא דק בביאור דברי הרמ\"ה ע\"ש במ\"ש לפני זה ודבריו צ\"ע והמעיין במ\"ש ימצא ביאור לדברי הב\"י בקצתם והשגה על קצתם והוא דזה שכתב הב\"י דהרי\"ף פי' בדקא חלילא הוא נמי חדר כו' עד וכן פי' הרמב\"ם וכן פי' הערוך כו' וקיצר הב\"י טובא לא כתב במה פי' דהערוך שוה ודע ש��\"ל הערוך אפתא בדקא חלילא כגון גזוזטרא שאחורי הכותל פתוח לבית הוא כגון היציע שהיה סביב למקדש וזה של בתים חלול מלמטה ואין משתמשין בו אלא מלמעלה עכ\"ל והנה מ\"ש וזה של בתים ר\"ל יציע זה של בתים אינו דומה לשל מקדש ממש דשם לא היה תחת היציע שום חלל אלא היו ג' יציעות זעג\"ז מלמטה למעלה אבל זה שלהבתים היא כגון גזוזטרא הבנוי ע\"ג זיזין מלמעלה סביב כתלו ותחתיו אין שום בנין כלל ונראה שפי' כן משום דבדקא חלילא הכי מפורש ליה דהוא חדר הבנוי מלמעלה ותחתיו הוא חלול ואין בו בנין כלל אבל מסתמא דברי הרי\"ף נראה דאינו מפרש שנעשה כמין גזוזטרא אלא אף הבני' ע\"ג הארץ סביב כתלו נקרא בדקא חלילא שהרי כן היה היציע במקדש ונקרא חלילא ע\"ש חלילא החדר או ע\"ש החלל של עובי הכותל שרגיל להיות נבנה תוכו כמ\"ש ל' הרי\"ף לעיל ולא הושוו יחד הרי\"ף ובעל הערוך אלא במה ששניהן פירשו הבדקא חלילא כעין שהיה במקדש ולאפוקי מפי' רשב\"ם שכתב דהאפתא הוא שדומה לזה שהי' במקדש ולפ\"ז קיצר הב\"י במקום שהיה לו להאריך ודע שסוגיין דשמעתא יתיישבו יותר לפי הרי\"ף מלפי' רשב\"ם (ומש\"ה אזלינן בשיטתי' הרמב\"ם והטור והרא\"ש והרמ\"ה וכמ\"ש) והא דקאמרינן בגמרא מיד אח\"ז שכתב שם רב יוסף אמר בדקא חלילא ז\"ל תני ר\"י ג' שמות יש לו יציע צלע תא כו' דמשמע דר\"י גופא בא לומר דיציע דמשנתינו הי' מענין יציע הנאמרה במקדש וזהו אינו לפי רשב\"ם דכתב בפירושו ומ\"ש ר\"י בדקא חלילא בפירוש דיציע ע\"ש שעשוי חלונות ובמקדש לא הוה היציע עשוי חלונות והתו' הרגישו בזה וכתבו ז\"ל דתני רב יוסף כו' איציע דקרא קאי ולא איציע דמשנתינו כו' וזהו דחוק ולהרי\"ף א\"ש ומ\"ש הב\"י עוד ז\"ל ורבינו סתם ביותר כו' עד משמע דברישא בלישנא מפרש וא\"נ הול\"ל כו' העשוי חלונות לנוי כו' ומ\"ש בלישניה מפרש צ\"ל דר\"ל בל' דפי' רשב\"ם הנ\"ל דאילו להרמב\"ם דס\"ל כפי' הרי\"ף אין נ\"מ בחלונות וכבר כתבתי והוכחתי דרבינו כתבו בשיטת פי' הרי\"ף דאליביה בדקא חלילא פירושו בנין נמוך ולא נעשה חלונות חלונות כמו שהיה במקדש כעין אפתא לפי' רשב\"ם ודו\"ק: עוד כתב ב\"י ז\"ל והר\"ן כתב פר\"ש יציע בנין נמוך אצל הבית ולא מחוור מדתניא לקמן דף ס\"ה המוכר את הבית כו' ואם א\"ל קני לך איהו וכל מה שבתוכה כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר לו לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע ואילו חדר שבפני' שיירי' וה\"ד אי דמצר לו מצרי בראי בין חדר בין יציע מכור כו' כיון דא\"ל כל מה שבתוכו ואי דלא מצר ליה מצרי בראי אפי' חדר נמי ל\"ק כו' ומ\"ש דשייריה לפיכך נראה שיציע היינו עלייה שע\"ג וכמו שפי' הרי\"ף הילכך ברייתא במצר לו מצרים ומש\"ה חדר שלפנים ממנו מכור כו' אבל יציע כיון שהוא תוך הבית אינו מכור כו' ע\"ש שהאריך ודבריו תמוהין הן דמאי קשי' לה על רשב\"ם אמאי לא קתני חדר הא ודאי כיון דתני יציע דלא קנה תו לא אצטריך למתני חדר וכדאיתא בגמרא השתא יציע ל\"ק חדר מבעי' מיהו בזה י\"ל דה\"ק דהו\"ל להקדים ולמתני לא את החדר ולא את היציע בל' לא זו אף זו כמ\"ש ולא את הבור ודות אלא שאכתי ק' הא גם לפי מאי דמסיק דיציע פי' עלייה היינו דוקא למאן דמפרש יציע אפתא דעליה פי' הרי\"ף כן אבל לרב יוסף דפי' יציע בדקא חלילא וכ\"ע פי' בדקא חלילא דהוא בנין הבנוי בצד הבית אלא שמחולקים אם הכתלים חלולים או לא א\"כ ק' אליביה דרב יוסף איך מתרץ קושיית הר\"ן הנ\"ל למה קתני הברייתא יציע ושייר חדר ממ\"נ וכנ\"ל וחפשתי ובדקתי בכל ספרי הרי\"ף המודפסים ולא מצאתי לדברי הר\"ן וצריכין לדחוק ולומר שהר\"ן פי' בדקא חלילא כמו שפרשוהו והערוך הנ\"ל שפי' שהוא כמו גזוזטרא בנוי בצד הבתים בגובה ומש\"ה אינו בכלל כל (אומר) מה שבתוכו אף דמצר לו מצרים אבראי וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרשב\"א המוכר חצר סתם כו' ל\"ק עומקא ורומא כו' כתב בב\"י אזה ז\"ל וכתבו עוד הר\"ן שם ומוכר חצר נמי מסתמא ל\"ק עומקא ורומא דאע\"ג דקני לבור ודות וכדתנן מכר את החצר מכר בורות שיחין ומערות שאני בורות שיחין ומערות משום דחצר כולל כל מה שבנוי בתוכה אבל עומקא ורומא ל\"ק עד דכתב ליה עכ\"ל ב\"י והנה דבריו תמוהים כיון דתנן המוכר חצירו מכר כל הבתים ובורות כו' עד אבל לא המטלטלי' כו' וכמ\"ש בר\"ס שאחר זה ומדכתב חוץ ממטלטלין ולא כתב חוץ מעומקא ורומא ש\"מ דקנה עומקא ורומא גם חפשתי בדברי ר\"ן ולא מצאתיהו כתוב אך זה מצאתי שכתב שם ז\"ל וכתב הרשב\"א ודוקא בבית או בחצר (ור\"ל לא קני מסתמא עומקא ורומא) אבל בשדה קני להו מסתמ' כו' ובודאי דלזה כיון ב\"י דהא מזה נשמע בהדיא דס\"ל דגם בחצר לא קני עומקא ורומא מסתמא ומה שהוסיף וכתב דאע\"ג דקני לבור ודות כו' נראה דמדברי הב\"י הוא ולא מדברי הר\"ן המה וכבר כתבתי דפירוקא אינו עולה יפה וקושייתו מעיקרא ליתא דמכירת החצר דמיניה איירי הרשב\"א אינו ענין למכירת החצר דמתני' דשם איירי דמוכר החצר בכלל ושם חצר בכלל כולל כל מה שהוא בתוכו ואפי' בור ודות וכ\"ש עומקא ורומא אבל מכירת חצר דרשב\"א מיירי במכירת חצר פרטי דהיינו שמוכר לו שיעור קרקע בחצירו ואז פשיטא דלא קני מסתמא הבור ודות שתחתי' כמו שלא קנה הבתים שנבנים בחצירו וקמ\"ל הרשב\"א דאפי' עומקא ורומא ג\"כ מסתמא לא קני להו ומש\"ה כתבו רבינו בסי' זה ולא בסי' רט\"ו או דהול\"ל כאן דקנה הבור ודות אלא ודאי לא קנה אלא שם דאיירו במכירת החצר כללי וזה ברור בעיני ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם מכרה המוכר לאחר ונפלה אזדא לה כו' בפרישה כתבתי דהיה נ\"ל דלא כתב הרמב\"ן כן אלא במוכר לשנים יחד לזה בית ולזה עלייה שבנוי' ע\"ג: כו' ע\"ש. אבל מתשובת רשב\"א נראה כמסתפק בדין זה והביאו הב\"י בסי' זה ס\"י ע\"ש. ור\"ל כיון דאפי' המוכר לעצמו לא שייר שום דבר בגוף הבית דהא אויר בלא מקום בבית נשאר משוייר לו א\"כ אין למוכר כח להקנות מה שאין לו והוא עצמו יכול לבנות ע\"ג דיומדין באויר המשוייר לו ממילא. אבל אין יכול להקנות זכותו לאחר דאין קניין לאחר שייך באויר כ\"א ע\"י מקומו והרי אין למוכר מקום וא\"כ בנדון דדברי הרמב\"ן הנ\"ל נמי י\"ל הכי אף דנשאר העלייה למוכר הבית מ\"מ הרי כבר מכר לראובן הבית וכתב עומקא ורומא וקנה האויר ולא נשאר לו בגוף הבית שום דבר אלא מכח דנשאר העלייה להמוכר אמרינן דגם האויר שבנויה בו נשאר לנפשו לענין שיש לו כח לחזור ולבנותה אם נפלה. מ\"מ אין לו כח להקנות לאחר אותו אויר שבנויה בו העלייה אלא העצים והאבנים שהן בעין יכול להקנות ולמכור והיינו דוקא כל זמן שלא נפלה ואף דיש לחלק קצת ולומר דשאני נדון דהרמב\"ן שנשארה העלייה שיש בו ממש להמוכר א\"כ גם הרשב\"א יכול להיות דמודה בו דיכול לחזור ולמכור אחר זמן כל זכותו לאחר מ\"מ כיון דנראה דהרשב\"א מסתפק בזה ואין ראייה גמורה דהרמב\"ן ס\"ל בפשיטות דיכול למכור כל זכותו הו\"ל המע\"ה וגם בש\"ע יראה דפסק כן מיהו נראה דאם המוכר נתן כחו ורשותו לאחד לבנות במקומו ע\"ג דיומדין באויר שע\"ג הבית שהוא משויר להמוכר כשלא כתב בו עומקא ורומא להלוקח הבית אזי אין כח ביד הלוקח למחות ביד האחר לבנותו ול\"ד להמוכר דקל לזה ופירותי' לזה שכתבו הפוסקים ורבינו בסי' ר\"ט ס\"ז דנשאר הכל ללוקח הדקל דהתם טעמו הוא דפירות הן דבר שלב\"ל ואפי' המוכר אין לו בהן כלום אם לא כששיירו בפירוש לנפשו אז אמרינן דשייר לנפשו מקום האילן שגדלין בו הפירות וכשמכר הדקל והפירות יחד לאחריני הרי לא שייר לו המקום משא\"כ כשלא כתב עומקא ורומא להלוקח דהאויר משוייר ממילא להמוכר יכול לעשות שליח במקומו למי שירצה לבנות שם ויכול הנותן רשות לבנות לחייב נפשו להבונה עד\"מ בסך אלף זהובים בחיוב גמור והבונה יתן לו שטר סילוק להחוב כל זמן שיניחנו לדור שם ודומה למ\"ש הטור בשם חכמי ספרד בסי' ר\"ז ס\"ך ע\"ש ודומה לזה כתבו התוס' בס\"פ מי שמת דאדם משעבד נפשו בדשלב\"ל והביאן הב\"י בר\"ס ר\"ט וכתב עוד שם רשב\"א ז\"ל אדם משעבד דשלב\"ל דכיון דהוא משעבד אף דאקנה משתעבדי דגריר בתר שעבודיה וכדבר שב\"ל דמי וע\"ל סי' ס' ס\"ו מש\"ר דאדם יכול להתחייב נפשו בדשלב\"ל והארכתי עוד מזה בתשובה בענינים כאלו שיכול ליתן לאחרים כחו בזה ע\"כ ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " מכר הבית והתנה ע\"מ שדיוטא עליונה שלי כו' בב\"ב דף ס\"ג אמר ר\"ל זאת אומרת המוכר בית לחבירו וא\"ל ע\"מ שדיוטא העליונה שלי הרי היא שלו למאי הלכתא רב זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא רב פפא אמר שאם רוצה לבנות עלייה ע\"ג בונה כו' ומפרש לה רשב\"ם כפשוטא דמיירי במוכר בית וחצר ושייר לעצמו הדיוטא פי' גג שעל הבית וקאמר רב פפא שאם לא התנה לא היה רשאי המוכר לחזור ולבנות הדיוטא שלו כי נפלה ואהני ליה תנאה שחוזר ובונה ולרב זביד האי תנאי ל\"מ לחזור ולבנות משום דלאו אדעתיה דהכי התנה שוודאי לא אסיק דעתיה אנפילה אלא תנאי מהני להוציא זיזין מדיוטותו על אויר חצירו של לוקח ורב פפא ס\"ל דאדרבא להוציא זיזין לא מהני האי תנאי דכיון שהחצר מכור אינו רשאי להוציא בנינו לשם אלא לבנות מה שהיה לו כבר כי נפלה הוא הוא דמהני ובדף שאחריו פריך על הא דקאמר שם דמסתמא ל\"ק עומקא ורומא א\"כ קשיא לרב פפא ל\"ל ע\"מ (ופי' רשב\"ם דס\"ד דמאי דקאמר לבנות עלייה ע\"ג שר\"ל שעל גבי הדיוטא יכול לבנות עוד ומקשה בלא תנאי נמי הוה הדיוטא של מוכר ואם רצה לבנות ולהוסיף עליה בנינים בונה) ומשני אהני ליה ע\"מ דאי נפל הדר בני ליה וע\"ג דקאמר אינו ר\"ל ע\"ג העלייה אלא ר\"ל ע\"ג הבית והלכתא כרב זביד מההיא דפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ח.) והרמב\"ן בחידושיו סוף דף נ\"ד הקשה על פי' רשב\"ם דאין לשון רב פפא משמע כפירושו דא\"כ הול\"ל שאם נפלה חוזר ובונה אותה ולמה הזכיר עלייה במקים דיוטא ועוד לא יזכיר לא זה ולא זה כיון דעל דיוטא קיימינן ועוד דא\"כ הול\"ל שאם ירצה לבנות על גבו שהבית לשון זכר הוא ועוד אי ס\"ד דמקשינן דיכול לבנות עלייה אחרת ע\"ג הדיוטא קאמר א\"כ היאך יקשה למה לי ע\"מ וכי בלא ע\"מ יכול להוסיף בבנין והרי הבית והעלייה של שנים שנפלו אין שומעין לבעל העלייה לסכך בקסמים או להגביה וכ\"ש זה כו'. ועוד דזה תמיה שהלוקח עלייה בלא תנאי מחבירו ונפלה לא יהיה רשאי לבנות דא\"כ לקתה מדת הדין. ועוד דלא משמע כן ממתניתין דהבית והעלייה ועוד כתב קושיות אחרות בשם ר\"ת דדיוטא לאו גג גבוה עשרה הוא כפי' רשב\"ם אלא שורה העליונה של הכותל קרויה דיוטא כשיש בה בנין באויר וכן הוא לשון הרמב\"ן והמ\"מ וז\"ל נ\"י דיוטא בנין שבונין על שורת הכותל לפעמים בולט קצת לחוץ להוש��ב עליו זיזין וכשהיא בנויה נקראת (דיוטא) ומיירי במכר הבית ולא החצר וקאמר ר\"ל דאם אמר ע\"מ שיהיה שורה ההוא שלו ופריך למאי הלכתא כלומר אם יהיה שם בנין פשיטא דאם התנה עליה שהיא שלו ואם אינה בנויה מה שייר (ובכלל קושיא זו היא למה קראה דיוטא דהא לא נקראח דיוטא אלא אחר שבנה עליה) ומהדרינן לעולם שאין שם בנין) רב זביד אמר שאם רוצה המוכר להוציא זיזין מחצירו על שורת הכותל של בית הלוקח רשאי אעפ\"י שלא היה כאן בנין מעולם. ואע\"פ שמכביד בבנינו על כתלו של לוקח לית לן בה דלהכי אהני ליה תנאה. ורב פפא פליג וס\"ל דכולי האי לא אהני ליה תנאה אלא להכי הוא דאהני ליה שאם רצה לבנות עלייה ע\"ג השורה העליונה באוירו בגגו בונה ע\"ד דיומדין באופן שלא ישתמש בכותלי ביתו של לוקח כלל ופריך אח\"ז בגמרא פשיטא בלא תנאי נמי ומפרש ליה דה\"ק כי נפל הדר בני כלומר כשנפל ביתו של לוקח כופה המוכר את הלוקח שיחזור ויבנה ביתו בשביל השורה העליונה של הכותל שהיתה משועבדת למוכר ואע\"פ שאין זה משתמש בה אהני ליה דלא מיבעת אי נמי כשאין בית בצדו ותחתיו הרוח מזיקתו ומפיל בניינו הבנוי באויר ולהכי ודאי דוקא כי אתני אבל לא אתני במה יכפה הלוקח שיחזור ויבנה ביתו כיון שאין לו שום שעבוד על כותלי ביתו (וכתב הרמב\"ן שם בחידושיו ולכן בכל הספרים המדויקים תמצא הגירסא דאי נפל הדר בני ליה ולא דאי נפלה הדר בנו לה משום דעל ביתו של לוקח קאי) וכ\"כ המ\"מ ספכ\"ד דמכירה כפי הרמב\"ן והוסיף בשם ר\"י מיגא\"ש ז\"ל א\"נ הא קמ\"ל כי נפל ביתו של לוקח וחזר ובנה בית אחר הדר גם המוכר ובונה עלייתו ע\"ג אף ע\"ג דלא שייר לו אלא אויר בית הראשון והאי בית אחרינא הוא ואוירו של בית זה לא נשתעבד לו מ\"מ להכי אהני ליה תנאו עכ\"ל הרי לך שר\"ת ורמב\"ן ואבן מיגא\"ש והמ\"מ פירשו כמעט בסוגיא א' וגם התוס' שם בד\"ה ע\"מ שדיוטא כו' כתבו פירוש דברי ר\"ת בקיצור כ\"ש אבל בדיבור שאחריו כתבו דברי ר\"י משמע מיני' שפי' כפי' רשב\"ם ע\"ש והנ\"י כתב שני הפירושים וכתב דלדינא ל\"פ ע\"ש. והנה מבואר לפנינו דבין לפי רשב\"ם ובין לפי' רמב\"ן רב זביד לא ס\"ל להא דר\"פ כל א' לפי פירושו אלא דלהרמב\"ן ליכא מאן דפליג בהא דאם נפלה הדיוטא שהיתה בנוייה ע\"ג ביתו דלוקח שחוזר ובונה לה כמדתה הראשונה ואפילו בלא שיור ותנאי וראיה מהקונה עלייה מחבירו ונפלה כו' וס\"ל דבהא לא איירי ר\"ז ור\"פ (ולאפוקי מפי' רשב\"ם דר\"פ איירי בהא ור\"ז פליג עליה וס\"ל דאפילו תנאה לא מהני להא וכנ\"ל) אלא ר\"פ איירי אם נפל הבית וכו' וכנ\"ל ובהא דוקא פליג עליה ר\"ז ועפ\"ז צריכין לפרש דמש\"ר ז\"ל ופי' רשב\"ם דר\"ז ור\"פ פליגי עליה כו' אינו ר\"ל דדוקא לפי' רשב\"ם פליגי ולא לפי' הרמב\"ן דז\"א כמ\"ש אלא משום דרבינו לא הביא כאן פי' הרמב\"ן כלל אלא מאי דנ\"מ לדינא כתב בקיצור מש\"ה כ\"כ וה\"ק לפי' רשב\"ם פליג ר\"ז אר\"פ הנ\"ל וס\"ל דאם נפלה אין חוזר ובונה אותה ואפילו תנאה ל\"מ להו מטעם הנ\"ל דלא אסיק אדעתיה בשעת תנאי הנפילה אבל הרמב\"ן כתב והקשה אפירוש רשב\"ם מהקונה עלייה מחבירו כו' וס\"ל דאפילו בלא תנאי יכול לחזור ולבנות וק\"ל. והא דלא כ\"ר פי' הרמב\"ן הנ\"ל משום דלא רצה להאריך כי אין בו נ\"מ לדינא מאחר דלא קיי\"ל כרב פפא דאמר (לפי פירושו) דאם נפל הבית כופין הלוקח לחזור ולבנותו והשינוי שבין פי' רשב\"ם ורמב\"ן בהוצאת זיזין מהדיוטא לחצר או מהחצר להדיוטא כבר כ\"ר שניהן בהלכתא ואפשר דה\"ט דס\"ל כפי' רשב\"ם כדמסיק בשם הרא\"ש וכיון דס\"ל לרב זביד דמותר להוציא זיזין מדי��טא שלו לחצר שמכר לאחר אף ע\"פ שלא אמר אלא ע\"מ שדיוטא שלי כ\"ש שיכול להוציא זיזין מחצר שלו שלא מכרה על גבי הדיוטא כיון שאומר ע\"מ שהדיוטא שלי ואי משום שמכביד גם בהוצאת זיזין לחצר מכביד ועוד לפי' רשב\"ם אין נ\"מ בהכבדה שהרי המקשן הקשה לרב פפא ל\"ל ע\"מ וכמ\"ש לעיל ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומש\"ר וכ\"כ הרמב\"ם שאם נפלה חוזר ובונה אותה ז\"ל הרמב\"ם שם סוף פרק כ\"ד דמכירה המוכר בית לחבירו ע\"מ שדיוטא העליונה שלי הרי היא שלו ואם רוצה להוציא בה זיזין מוציא ואם נפלה חוזר ובונה אותה ואם רוצה לבנות (עלייה) על גביו בונה כשהיה מקודם עכ\"ל ונלע\"ד דהרמב\"ם מפרש להא דרב זביד ודרב פפא בפשיטות כפי' רשב\"ם וס\"ל דל\"פ רב זביד ארב פפא אלא רב פפא פליג אהא דרב זביד וכדמשמע מל' הרי\"ף בהלכותיו (וכמ\"ש אח\"כ בסמוך) ומש\"ה כתב הרמב\"ם דברי תרוייהו להלכה ומ\"ש בסוף ואם רוצה לבנות כו' נ\"נ דס\"ל דהיינו דאר\"פ תחלה דאם רצה לבנות עלייה על גבי בונה (ואינו ר\"ל דאם נפלה הדיוטא חוזר ובונה אותה ע\"ג הבית דא\"כ קשיא כל הנך קושיות שהקשה הרמב\"ן על פי' רשב\"ם כנ\"ל) ופירשו כפשטיה דיכול לבנות עלייה על גבי הדיוטא וסיים וכתב כשהיה מקודם דס\"ל להרמב\"ם דלא [פליג] ארב פפא דחוזר ובונה אותה אלא כשהיתה העלייה שם מקודם בנויה ע\"ג הדיוטא רק שנפלה והא דמסיק הגמרא באוקימתא דדברי ר\"פ דאם נפלה חוזר ובונה אותה חדא מינייהו נקט ובקיצור ומשום דשיור דע\"מ שהדיוטא שלי הכי משמע לר\"פ שאדיוטא עצמה קאי דאם נפלה יחזור ויבננה וה\"ה אם נפלה העלייה שהיתה עליו בנויה ואע\"פ שבמיימוני לא נזכר דיבנה עלייה אלא שאם רצה לבנות על גביו בונה וגם בהמ\"מ בדפוס קטן בהעתקתו לדברי הרמב\"ם ליתא מ\"מ בהמ\"מ בדפוס גדול איתא והוא נכון בעיני דהא ר\"פ הזכיר בדבריו תיבת עלייה וכנ\"ל ודוק והראב\"ד השיג על הרמב\"ם וכתב זה שיבוש דאפילו בנין חדש בונה אם הוא רוצה עכ\"ל נ\"ל דס\"ל ג\"כ כפי' רמב\"ם הנ\"ל דמ\"ש רב פפא תחלה שאם רצה לבנות עלייה ע\"ג בונה דר\"ל שבונה עלייה ע\"ג דיוטא שנפלה וחזר ובנאה אלא מה שהרמב\"ם כתב דהיינו דוקא כשהיתה העלייה ג\"כ כבר מקודם ונפלה בזה השיג עליו וס\"ל דאפילו לא היתה העלייה בנויה ע\"ג הדיוטא מקודם הנפילה אפ\"ה מותר להמוכר לבנות בנין חדש ע\"ג דיוטא שחזר ובנאה לאחר נפילה ואליביה יתיישב יותר לישנא דגמרא אליבא דר\"פ דתרתי קאמר וס\"ל ג\"כ דרב זביד ל\"פ אהא דר\"פ וכמ\"ש להרמב\"ם ונראה שכן יש לדקדק מדברי הרי\"ף שכתב ז\"ל למאי הלכתא אר\"ז אם רצה להוציא בה זיזין מוציא רב פפא אמר שאם רצה לבנות עלייה ע\"ג בונה ואי נפל הדר בני ליה והלכתא כר\"ז דאמר אפילו אם רוצה להוציא בה זיזין מוציא וכ\"ש אם רצה לבנות ע\"ג עכ\"ל דק' דנקט הרי\"ף בוהלכתא כו' תחילת דברי ר\"פ ולא נקט בה מסקנא דמוקמי לה כשנפלה אלא ודאי סמך אמ\"ש מתחלה דברי ר\"פ דמיירי אף כשנפלה וס\"ל דלא פליג רב זביד עליה ולא בא הרי\"ף אלא לומר דאף דר\"פ פליג אהא דר\"ז הלכתא נמי כהא דאר\"ז אבל דוחק לומר דהרי\"ף מלתא דנפשיה קאמר דכ\"ש דמותר לבנות ע\"ג ולא קאי אדברי ר\"פ ולא איירי בשנפלה דאין זה מדרך הרי\"ף לערבב העניינים ומאחר שבא לכתוב דהלכתא כרב זביד הו\"ל לסיים ולכתוב ולא כרב פפא דאמר אם נפלה חוזר ובונה לה ועוד דהרמב\"ם ודאי בשיטת הרי\"ף רבו אזיל ליה והרי הוא כתב דגם כשנפלה חוזר ובונה לה ודוק ועיין בהמ\"מ שכתב סוגיא דשמעתתא הנ\"ל וכתב שהרבה פירושים נאמרו בה ושהעיקר הוא כפירוש הרמב\"ן הנ\"ל ואחר כך כתב דברי הר\"י מיגא\"ש הנ\"ל וסיים וכתב ז\"ל והמחבר הביא שמועה זו כפשטה כו' עיין שם משמע גם כן מלשון המ\"מ דהרמב\"ם לא פירש פלוגתא דרב זביד ורב פפא כהרמב\"ן ור\"י מיגא\"ש דא\"כ הו\"ל לפרש ולא לסתום כפשטיה והיינו כמו שכתבתי ודוק היטב: ומש\"ר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כרשב\"ם כו' היינו מפני שמפרש להגמרא דפריך בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת כו' בשיטה דרשב\"ם גם לא כתב אוקימתא דגמרא דמפרש לה לדברי רב פפא דמיירי באם נפל דהדר בני לה וה\"ט מפני דלא חש לדר\"פ ולית הלכתא כוותיה ול\"מ תנאה אלא להוצאת זיזין: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " לשון הרמב\"ם כו' עד מלבנות כו' וז\"ל הגמרא בעי ר\"א כו' [עב\"ח שהביאו] בעי ר' זירא כו' [עב\"ח שהביאו] (פי' המ\"מ בשם הרב מיגא\"ש ואפילו היכא דמחברי בטינא לא הוי מכורין) בעי ר' ירמיה מלבנות של כרעי המטה מהו (פי' היכא דמכר את הבית אם נמכרים בכללו מלבנות המטה המחוברין בסיכי או בטיט בקרקעית הבית) כל היכא דמיטלטלי (עם המטה ואינן מחוברין לקרקע כלל) לא קמיבעיא ליה דהא מיטלטלי כי תיבעי לך היכא דלא מיטלטלי מאי תיקו כן הוא שיטת פי' המ\"מ אליבא דהרמב\"ם ומש\"ה כתב הרמב\"ם דבחלונות והמטות אע\"פ שהן מחוברין בחלון או בקרקע בטיט אינן מכורין דהרי איבעיא דלא אפשיטא היא והמלבנות של פתחים אותן המחוברים בסיכי הוא ג\"כ איבעיא דלא אפשיטא אבל כשהן מחוברין בטיט לא קמיבעיא ליה ופשיטא דמכורין הן אגב הבית דלחיזוק הן עבידי אבל רשב\"ם פי' איבעיא דחלונות אהיכא דמחוברין בסיכי (דאילו היכא דמחברי בטינא ס\"ל דגם בשל חלונות פשיטא דמכורין) ובאת\"ל קמיבעיא ליה דאת\"ל דבשל פתחים אף דמחוברין בסיכי מכורין אכתי קמיבעיא ליה בשל חלונות העשויין לנוי ובשל כרעי המטה קמיבעיא ליה אם נמכרים עם המטה אף דלא מחברי כלל למטה הא י\"ל דאין לו שייכות לקרקע והן מיוחדין טפי למטה וג\"כ באת\"ל קמיבעיא ליה את\"ל דשל פתחים וחלונות נמכרים עם הבית היינו משום דמחברי מיהא בסיכי וזהו שמסיק וקאמר היכי דמיטלטלי בהדי מטה ר\"ל שמחוברים בו בסיכי לא קמיבעיא לך ר\"ל פשיטא דנמכרות עם המטה דכיון דלהני מלבנות אין להן שייכות לקרקעית הבית אלא מיוחדים למטה מש\"ה מסתבר ליה דבחיבור כל דהו מזדבני עם המטה אבל הרמב\"ם מפרש הך איבעיא בתרא אהיכא דמחברי בסיכי או בטיט בקרקע אם נמכרת עם הבית וכמ\"ש ובזה דברי רבינו הם מבוארים ומבואר ג\"כ בזה שמש\"ר אדברי הרמב\"ם ולא ידענא כו' לאו השגה היא לפי מאי שפירשו המ\"מ דמ\"ש היכא דלא מיטלטלי היינו שמחובר בקרקע דלפ\"ז שפיר קא מיבעיא ליה דאף אם המטה אינה נמכרת עם הבית הני מלבני כיון דמחוברין לקרקעית הבית נאמר דבטלין אגבו או נימא הואיל ולצרכי המטה עבידין והמטה אינה נמכרת הם נמי אינן נמכרים ורבינו שהשיג לא ראה לפניו פי' המ\"מ וסבר דגם להרמב\"ם אינו ר\"ל כמ\"ש היכא דלא מיטלטלי שהן מחוברין בקרקע אלא שאינן מחוברים לשום מקום וכדפי' רשב\"ם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דהאי לישנא משמע מעולה שבבתים כו' כבר כתבתי בפרישה לשון המשנה והגמרא ושהרא\"ש כתב כדברי רבינו ושמסיק וכתב דהכי מסיק בשלהי מנחות דיד בעל השטר על התחתונה ועכשיו באתי להוסיף ולכתוב ביאור דבריו והוא דפריך שם (אהא דאמר ר\"נ התם דהאומר שור בשוורי הקדש הגדול שבהם קודש איני והאמר רב הונא בית שבבתי אני מוכר לך מראהו עלייה לאו משום דגרועה לא מעולה שבבתים מיתיבי בית בבת�� אני מוכר לך ונפל מראהו נפל ואמאי ליחזי היכי נפל (כלומר אם איתא שנותן לו המעולה א\"כ ליחזי אם נפל המעולה פסידא של לוקח ואם לאו פסידא דמוכר) לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה השתא דאתית להכי אפילו תימא עלייה דגריעה יד בעל השטר על התחתונה ע\"כ והנה לכאורה ק' על הרא\"ש שמביא ראיה לסתור שהרי המסקנא במנחות משמע דאף האומר בית בבתי אני מוכר לך מראהו עלייה ממש הגרועה וכן הוא דעת הר\"ן וכתב שכן הוא דעת הרמב\"ם וכן משמע מדברי הרמב\"ם בפכ\"א דמכירה וצריכין לומר דס\"ל לרא\"ש ז\"ל מדקאמר התרצן לוקח קאמרת בתמיה דק' מאי מתמיה על המקשן הא הוא גופיה השיב לו לפני זה מאי עלייה מעולה ולא חילק בין לוקח לאחריני ואי הדר ביה התרצן הול\"ל אלא שאני לוקח ש\"מ דהתרצן לא רצה להדר מתירוצו קמא וה\"ט משום דס\"ל דאף דיד בעל השטר על התחתונה מ\"מ האומר בית בבתי ר\"ל המיוחד שבבתים ומש\"ה ע\"כ עלייה דקאמר ר\"ל מעולה והא דמראהו נפל היינו טעמא דבית שבבתי אינו ממעט אלא שלא יתן לו עלייה אבל הברירה בידו ליתן לו איזה בית שירצה וכשנפל א' מהן הן טוב הן רע יכול לומר זה הנפול היה דעתי ליתן לך ואף שמסיק וקאמר השתא דאתית להכי כו' אדרבא יש לדקדק מדקאמר אפילו תימא עליייה דגריעה ולא קאמר השתא דאתית להכי עלייה נמי דגריעה ומשום דיד בעל השטר כו' ש\"מ דלא לקושטא דמלתא קאמר תלמודא הכי אלא לפלפולא וחידודא בעלמא ור\"ל דתו לא צריכינן לשינויא דאמרינן עלייה מעולה אלא אפילו אם נפרש עלייה ממש נמי לא קשיא וכיון דסתמא דגמרא דנדרים מסיק דהא עלייה מעולה ומסקנא דמנחות אינה סותרת זה מסתבר לרא\"ש דהכי קיי\"ל. ומש\"ר ר\"ס רמ\"א ס\"ו כל דברי הרמב\"ם ז\"ל ועוד דהא אמרינן במנחות בית בבתי אני מוכר לך כו' עד אלא נותן לו עלייה משום דגריעה ע\"כ לאו משום שתפס רבינו לעיקר פשטא דלישנא דמסקנא דסוף מנחות דאם כן דבריו סותרים למ\"ש כאן אלא משום דהתם להשיג על הרמב\"ם קאתי שכתב האומר קרקע מנכסי קנויה לך ל\"ק כלום כיון שאינו מסויים וע\"ז כתב הלא בגמרא אמרו דקנה ונותן לו עלייה ור\"ל לפי מה דס\"ל להרא\"ש ורבינו דפירושו הוא דנותן לו המעולה פשיטא דקשיא על הרמב\"ם אלא אפילו אם נאמר דהרמב\"ם ס\"ל כר\"ן דפירוש עלייה ממש ס\"ס ש\"מ דקנה מיהו הגרוע אע\"פ שלא סיימו והרמב\"ם כתב דאפילו תן לי פחות אינו יכול לומר ועוד אכתוב מזה בס\"ד במקומו בסימן רמ\"א ע\"ש גם עיין מ\"ש בהגד\"מ ס\"ס זה במ\"ש לדעת הרמב\"ם שיש לפרש דבריו מ\"ש בפכ\"א דמכירה לשני צדדין דס\"ל כר\"ן או כהרא\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " המוכר מקום לחבירו כו' ז\"ל המשנה המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית חתנות וכן המקבל מחבירו לעשות לו (וכן הוא גירסת הרי\"ף) דבית חתנות לבנו כו' [עיין ב\"ח שהביאו] ובגמרא שם מייתי ברייתא דתרבץ אפדני הוא י\"ב על י\"ב. עוד קאמר שם בגמרא ז\"ל רפת בקר מאן קתני לה א\"ד ר\"ע א\"ד ר\"י א\"ד ר\"ע וה\"ק אע\"פ שרפת בקר היא פעמים שאדם עושה דירתו כרפת בקר וא\"ד ר\"י וה\"ק שהרוצה לעשות רפת בקר עושה ד\"א על שש וכ' ב\"י בשם הר\"ן וז\"ל בית קטן שש על ח' פרש\"י דהך בבא ר\"ע קתני לה דנהי דאמר ברישא ד' על ו' התם במפרש בית חתנות שהוא קטן משאר בתים אבל באומר בית סתם לא משמע לבית חתנות אלא לעצמו ולפיכך עושה שש על ח' נמצא עכשיו דלדידן דקיי\"ל כר\"ע בית חתנות ד' על ו' ובית סתם ו' על ח' אבל הרא\"מ (נראה דר\"ל הר' אב\"ן מיגא\"ש וכ\"כ חידושי הרמב\"ן והמ\"מ בשמו) פי' דהך סיפא דבית קטן ר\"י קאמר לה לפי שאין חי��וק כלל בין בית סתם לבית חתנות ור\"ע ס\"ל בתרווייהו ד' על ו' וא\"ל ר\"י רפת בקר היא זו אלא אין לך בית קטן פחות מו' על ח' ולא תקשה לך לההוא לישנא דאמרינן בגמרא דרפת בקר ר\"ע קתני לה היכי מסקינן למתניתין פסקי פסקי דרפת בקר ר\"ע ובית קטן ר\"י דלאו קושיא היא דכי אמרינן שר\"ע קתני לה ר\"ע מודה בה אמרינן כו' ונקטינן כההוא לישנא דבתרא הוא דרפת בקר אפילו ר\"ע מודה בה ולפי פירוש זה לדידן דקיי\"ל כר\"ע בין בבית חתנות בין ברפת בקר בין בבית סתם עושה ד\"א על ו' עכ\"ל ב\"י בשם הר\"ן ולא מצינו שכ\"כ שם הנ\"י המכונה בב\"י בכל מקום בשם ר\"ן אכן בחידושי רמב\"ן כתב קרוב לענין זה ע\"ש אבל מ\"ש בסוף ונקטינן כההיא לישנא דבתרא היא ליתא שם בחידושי רמב\"ן ותמוה הוא לכאורה שבגמרא דילן אדרבא לישנא קמא היא וכנ\"ל וכ\"כ המ\"מ אותו ללישנא קמא וצ\"ל שבגירסת הר\"ן היו מסודרים הדברים בקיצור בפעם אחת א\"ד ר\"י וה\"ק שהרוצה כו' וא\"ד ר\"ע וה\"ק אע\"פ כו' וכן המה הדברים מסודרים בפי' רשב\"ם זא\"ז וא\"ש דא\"ד ר\"ע הוא לישנא בתרא וק\"ל מ\"מ מוכח מדברי הר\"ן הנ\"ל דכתב דאפילו ללישנא דאמר ר\"ע ר\"ל שר\"ע מודה בה א\"כ לפי הל' דאמרינן ר\"י קתני לה ר\"ל ר\"י ולא ר\"ע אלא ר\"ע ס\"ל דרפת בקר אינו כ\"כ [גדול] וכ\"כ ר\"ש בהדיא בפירושו ז\"ל שהרוצה לעשות כו' עד אבל לר\"ע רפת בקר אינו כ\"כ גדול וכתב עוד דשיעורא דרפת בקר אינו מפורש לר\"ע ושיעורא דבית חתנות אינו מפורש לר\"י עכ\"ל רשב\"ם ע\"ש וכן מוכרחים לומר דאל\"כ מאי נ\"מ בין אי ר\"י קתני לה או ר\"ע ובזה מבוארים דברי רבינו דמ\"ש וי\"א דרפת סגי בד' ע\"ד ובית סתם צריך שיהיה ו' על ח' האי י\"א קא\"ל ע\"פ שיטת פי' התוס' הנ\"ל דכתבו בהדיא בפירושא דגם ר\"ע מודה בבית סתם דשיעורו וע\"ח וברפת בקר כתבו להאי לישנא דאמרינן ר\"י הוא דר\"ע פליג עליה וס\"ל דאינו כ\"כ גדול ומדלא כתב שיעורו ס\"ל לרבינו דמסתמא הוא דע\"ד דמיקרי רשות והראיה שהר\"ן כתב דאפילו בית סתם דוקא המקבל עליו או מוכר [מקום] לעשות צ\"ל ד' ע\"ו אבל המוכר לחבירו בית סתם כשיש לו בית בנוי דע\"ד נותנו לו וכמ\"ש בפרישה ואף על פי שבר\"ש אינו מפורש דקיי\"ל כאותו א\"ד דקתני ר\"י קתני לההוא דרפת בקר ואדרבה מסודר בפירושו ההוא א\"ד דר\"ע באחרונה וכמ\"ש הא כבר גם כן כתבתי דהמ\"מ כתב דהאי א\"ד ר\"י קתני ללישנא בתרא וכן הוא מסודר בגמרא שלנו וכן ס\"ל לההוא י\"א שהביא רבינו ומש\"ה פסק דרפת בקר דע\"ד וכר\"ע דפליג עם ר\"י בהא לישנא בתרא דהלכה כוותיה וזה נ\"ל ברור ודלא כמ\"ש ב\"י ז\"ל ומ\"ש די\"א דרפת סגי בד' על ד' ובבית סתם צריך שיהיה ו' על ח' א\"א ליישב גירסתו דהא ליכא למ\"ד דרפת בקר הוי דע\"ד ול\"נ להגיה גם פה ארבע אמות על ו' ולא בא לחדש בסברת י\"א אלא דבית סתם ו' על ח' וכפי' רשב\"ם ובית חתנות לפי פירוש זה כבר נתבאר שהוא ד' על שש ומפני זה לא הזכיר רבינו לפירוש זה שיעור בית חתנות לפי ששיעורו כשיעור שהזכיר לפי' קמא עכ\"ל ודבריו דחוקים מאוד חדא דצריכין אנו להגיה גירסת כל ספרי רבינו שבידינו של דפוס ושל כתב ישן נושן שבכולם כתוב בהן ד' ע\"ד ועוד דא\"כ לא הול\"ל די\"א דרפת בקר סגי בד' על ו' דפשיטא דסגי ליה בהכי דהא ליכא למ\"ד דבעינן ברפת טפי וע\"ק למה נקטי הי\"א ההיא דרפת לחנם טפי הו\"ל למנקט ההיא חתנות כדי לחלק וכמ\"ש הר\"ש בין בית לבית דאף על גב דבית חתנות דע\"ו בבית סתם בעינן וע\"ח ומ\"ש הב\"י דליכא מ\"ד דרפת בקר הוי דע\"ד אין זו קושיא דהרשב\"ם כתב בהדיא דהוא פחות מד' על (ד') [ו'] וממילא נוקמי מסתמא על שיעור דע\"ד וכמ\"ש ואיפשר דב\"י ר\"ל דלא מצינו מאן דפסק הכי וזה לאו קושיא דלא ראיתי אינו ראיה ורבינו שמע או מצא כ\"כ בשם י\"א דפסקו הכי וע\"פ הדברים הנ\"ל שכתבתי ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "(ב)(ג) ומ\"מ מרחץ ובית הבד שבו אין נמכרין ז\"ל ר\"ן ודעת רשב\"א דאם מצר לו מצרים וא\"ל כל מה שבתוך מצרים אלו אני מוכר לך דכולהו מכורין בין בור ודות בבית (ר\"ל במכירת בית) או מרחץ ובית הבד בחצר דטעמא דאמרינן אין נמכרין בהדייהו היינו משום דדברים חשובים הם ואינם בטלים וטפלים להני דמכר אבל המצרים אינם נמכרים (נ\"ל להגיה אבל במצרים המה נמכרים או אינם האלף בחירק והרי הוא כמו המה) ולא שייך למימר טעמא משום שהם טפלים הילכך כי א\"ל כל מה שבתוך מצרים הללו הכל מכור וראיתי אחרים שכתבו ע\"ז שהוא הגון ע\"כ ואף שכ\"ר בסימן רי\"ד ס\"ס א' בבור ודות שבבית דאפילו מצר לו מצרים וגם א\"ל ולא שיירית מידי מזביני כו' אפ\"ה אינו מכור כיון דתרתי שמות הן מ\"מ י\"ל דמודה להא דכ' הרשב\"א כאן דבור ודות נמכרין בכלל בית דשאני התם דלא אמר אלא ולא שיירית מזביני אילין דהיינו מבית שהוא מכר לו והרי בור ודות אינם טפלים לבית משא\"כ כשאמר הבית וכל מה שבתוכה דל' כל מה שבתוכה כולל הכל אפילו מידי דאין לו שייכות לחצר או לבית וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " המוכר בית הבד מכר את האבן כו' כבר כתבתי בפרישה ביאור דברי רבינו והוא ע\"פ שיטת הרשב\"א ועולה יפה מאוד בסוגיית הגמרא ע\"ש אבל להרמב\"ם פרק כ\"ה דמכירה יש ביאור אחר בדברים הללו (ולשונו מועתק בש\"ע סעיף ב') וכתב המ\"מ עליו האבן הגדולה זה כתב במקום ים הנזכר במשנה ע\"כ וכתב ב\"י ז\"ל ורבינו נמשך אחר דברי הרמב\"ם וז\"ש מכר את האבן הגדולה כו': ומ\"ש ואת הים כו' זהו פי' יקבים הנזכר בברייתא וכדברי הרמב\"ם ויש לתמוה עליו למה לא כתב שמכר את המפרכסות עכ\"ל מבואר בדבריו דס\"ל דלרבינו להרמב\"ם ים השנוי במשנה ויקבים השנוי בברייתא תרי מילי נינהו שים הוא אבן שמפרכין וטוחנין עליו ויקבים היינו ים שהזכיר רבינו ודבריו תמוהין לי ולא ידעתי מי הכניסו לפרש ל' רבינו בכל הדוחקים הללו הא ודאי לישנא דרבינו משתמע כלישניה דרשב\"ם ודברי רמב\"ם עצמן צ\"ע שמ\"ש בפי' המשנה ממל היינו אבן שטוחנין בו הזיתים כו' אינו מסכים למ\"ש בחיבור הלכותיו שכלים שנותנים בהם הזיתים הכתושים נקראים מפרכות דהיינו ממל ובלא\"ה דברי הרמב\"ם צ\"ע במ\"ש בין כך ובין כך לא מכר הגלגל כו' וכמו שתמה עליו בב\"י ובכ\"מ ע\"ש ומ\"ש המ\"מ שגירסת המשנה כן נראה אף שהיא מוחלפת במקצת ספרים עכ\"ל לא ידעתי ממה נראה שגי' המשנה כך היא וברי\"ף ורא\"ש לא הביאו המשנה אלא כמ\"ש רבינו וכ\"כ הרמב\"ן בחידושיו בשם ר\"ת ובשם רב האי גאון דלא קיי\"ל כברייתא אלא כמתניתין דקתני סתם כולן מכורין ואף שהרי\"ף הביא הברייתא אין ראיה די\"ל שאיידי דרישא נקט נמי סיפא וסמך אהידוע שאין הלכה כברייתא במקום משנה וכ\"כ רמב\"ן שם וכ\"כ נ\"י שם ע\"כ דברי הרמב\"ם תמוהים לי: אם א\"ל בית הבד וכל תשמישיו כו' ואילין מצרנהא כתב ב\"י דברי רבינו קצרים שהו\"ל לכתוב בתחלה ואם א\"ל בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך הרי כולם מכורים וכדקתני בברייתא בגמ' וכתבה הרמב\"ם כלומר ואפילו שקין ומרצופין מכורין ואח\"כ הול\"ל היו לו חוצה לו חנויות כו' והא דהיו לו חוצה לו חנויות כו' שם (ריש דף ס\"ח) ההוא דא\"ל לחבריה בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך הוי הנהו חנוותא אבראי דהוי שטחי בהו שומ��מי אתא לקמיה דרב יוסף א\"ל תניא בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך הרי כולן מכורים א\"ל אביי והא תני ר' חייא אין כולן מכורים א\"ל רב אשי חזינן אי א\"ל בית הבד וכל תשמישיו ואילין מצרנהא (קאי) קני ואי לא לא קני עכ\"ל ב\"י והאמת שבגמרא דפוס ישן שנדפס שנת רפ\"א איתא הגירסא כמו שהביא ב\"י וגם בסוף הברייתא שהביאו שם אחר המשנה המתחלת ת\"ר המוכר את המרחץ כו' סיימו בדפוס הנ\"ל ז\"ל ואם א\"ל בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך כולן מכורין ע\"כ וזהו כדברי ב\"י אבל ברי\"ף ורא\"ש סיימו בברייתא ראשונה ואם א\"ל בית המרחץ וכל תשמישיו כו' וכן מוכח דגירסא משובשת היא דהא הברייתא מתחלת המוכר בית המרחץ כו' ואין לומר דרישא דההיא ברייתא מיירי במוכר בית הבד ועלה קאי הך סיפא שאם א\"ל בית הבד וכל תשמישיו כו' שאין זה מדרך משנה או ברייתא למיתני כך פסקי פסקי לכן ודאי גירסא משובשת היא מיהא בברייתא שניה שהביא רב יוסף לפשוט מינה גירסות הרי\"ף והרא\"ש היא כמ\"ש ב\"י בית הבד אבל בגמרות שלנו איתא הגירסא תניא בית המרחץ וכל תשמישיו אני מוכר לך הרי כולן מכורין וכגירסא זו נראה מפי' רשב\"ם שכתב ז\"ל הרי כולן מכורות ואפילו אוצרים של עצים וה\"ה לחנות זה עכ\"ל הרי לך דאמרחץ קאי דאוצרי עצים לא שייכי בבית הבד וכן משמע שם מסוגיית הגמרא דאמרחץ קאי שסדרו מעשה דהנהו חנוותא דבית הבד כו' אחר המשנה דמוכר את המרחץ כו' ולא סדרוהו על המשנה דבית הבד שהיא קודם לה מיהו אף לפי גירסא זו מה שמסיק דא\"ל אביי והא תני ר' חייא אין כולן מכורין ר' חייא ודאי אבית הבד אמר ומש\"ה קאמר רב אשי עלה רואין אי א\"ל בית הבד וכל תשמישיו ואילין מצרנהא קני ואי לא לא קני ומשום דבמרחץ קתני סתמא מכורין ובבית הבד קתני ר' חייא סתמא אינן מכורין למד מבית הבד לבית המרחץ דאם לא אמר ואילין מצרהנא דלא קני ומבית המרחץ למד לבית הבד דאם אמר ואילין מצרנהא דמכורין מש\"ה נראה דלא דקדקו הרי\"ף והרא\"ש בגירסתם וכתבו גם בברייתא דפשט מינה רב יוסף בית הבד משום דשוים המה ואבית הבד קאי ההוא עובדא ועכ\"פ נראה פשוט דגירסת רבינו היתה בגמרא כמו שהיא בגמרות שלנו ולכן לא הזכיר דין אמירת וכל תשמישיו אני מוכר לענין שקין ומרצופין משום דלאו עליה (קאי) קמיתני' ההיא ברייתא ויכול להיות כיון דהן מיוחדים גם לשאר תשמישים והם דברים שאינן קבועין ועומדים בתוך מצרי בית הבד לא מהני בהן כתיבת בית הבד וכל תשמישיו והפלפול בגמרא והחילוק דאי א\"ל אילין מצרנהא כו' אית אמר אבית הבד ומינה נלמד לבית המרחץ מש\"ה כ\"ר בבית הבד לשון הגמרא שהרי כתב ז\"ל ואם א\"ל בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך ואילין מצרנהא והן בין המצרים כו' דלשון זה משמע כמעתיק דינא מתוך הגמרא משא\"כ למטה סס\"ה גבי אוצרות עצים כתב ז\"ל ואם אמר הוא וכל תשמישיו אני מוכר לך כולן מכורין כו' וכגון שהן בין המכרים כו' דלשון וכגון משמע שנלמד ממקום אחר אבל הרמב\"ם ס\"ל דגם לשקים ומרצופים מיתניא הך דאם א\"ל בית הבד וכל תשמישיו (ועפ\"ז) [ועפ\"ר] שכתבתי שמיתור לשונו דרבינו נראה מוכח דצריכין להגיה בו שתי תיבות ואז יהיו דברי רבינו מכוונין לדברי הרמב\"ם ודוק ועיין בדברי הרמב\"ם דמשמע מלשונו דהך חילוק שחלקו בין מצר מצרים ללא מצר אבית הבד איתאמר אבל במרחץ לא בעינן מצר מצרים אלא אם אמר מרחץ וכל תשמישיו כו' קנה הכל כו' (וכ\"פ בש\"ע) ובאמת הוא תמוה דא\"כ למה סדרו הך עובדא דחנוותא דבית הבד ושקלא וטריא שעלה אחר מתני' דמכירת מרחץ לכן העיקר כמש\"ר ונר��ה דלרבינו דוקא במוכר מרחץ או בית הבד אמרינן דאם מצר לו מצרים מכר לו ג\"כ החנות או אוצרות עצים לפי שהן קצת תשמיש למרחץ ולבית הבד זה לעצים וזה לשטוח זיתים דא\"א לבית הבד בלא מקום לשטוח זיתים ושומשמים וכן א\"א למרחץ בלא מקום להניח שם עצים להחם אותו ושם מרחץ ובית הבד כולל מקומות אלו ולהכי נמכרין עמהן כיון דשייכין להדדי בתשמישן אבל במכר חצר ויש בה חנות שאין עיקר תשמישו לאותו חצר והחצר יכול להיות בלתי מכירת חנות אפילו במצר מצרים אין נמכרין עמהן כיון דלא שייך בתשמישיו וגם הן שתי שמות והוה כמרחץ ובית הבד דאין נמכרין עם החצר אפילו מצר לו מצרים כמ\"ש בס\"א ומטעם זה נראה שלא כ\"ר להאי דינא דמצר לו מצרים לעיל גבי חנות שבחצר גם בגמרא לא הזכירוהו ולא שום פוסק ומ\"מ אינו מוכרח דאפשר שבגמרא רצו לסדר זה הדין אחר מתני' דמכר את המרחץ שהיא אחרונה כדי דנשמע דאכולהו קאי ורבינו נמשך אחר לשון הגמרא וה\"ה בחנות שבחצר וצ\"ע: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אע\"פ שרחוקים ממנה כו' ז\"ל הגמרא שם ולא ביברין של חיה ושל עוף ושל דגים ורמינהו היה לה בנות (פי' כפרים) אין נמכרות עמה היו לה חלק א' בים וחלק א' ביבשה ביברין של חיה ועופות ודגים הרי אלו נמכרים עמה ל\"ק הא דנגיח קאיהי לגיו והא דנגיח קאיהי לבר (ופר\"ש הא דפתוחים אל העיר והא דאין פתוחים אל העיר) ומשמע לרבינו מדקא מחלק בין פתוחים ולא משני הא דרחוק והא דקרוב אל העיר ש\"מ ודאי לא שני ליה וז\"ל הרשב\"ם ה\"ג היה לה חלק א' בים וחלק א' ביבשה וביברין של חיה ועופות ודגים הרי אלו נמכרין עמה דמדקתני רישא היו לה בנות פי' כפרים אין נמכרות עמה משמע בנות הוא דלא מזדבן דמפלגן מן העיר ואינה מאותה העיר ממש שהרי שם אחר יש להם אבל אם יש לעיר חלק בים ונקרא בשם העיר נמכר עמה דהרי עיר א' הוא בין הכל וחלק א' ביבשה הוא כמו שאר העיר אלא שמופלג מן העיר ומיהו ע\"ש העיר נקרא עכ\"ל ר\"ש. וכתב ב\"י הא דהשמיט רבינו דין דחלק א' בים וחלק א' ביבשה לפי שיש בו גירסות דהרי הרמב\"ם גרס בברייתא דאינן נמכרים עם העיר (וכ\"כ בש\"ע) ואפשר לומר דדעת רבינו כדעת רשב\"ם דחלק אחד בים ואחד ביבשה נמכרין עמה ולא הוצרך לפרשו דממילא נשמע ממה שאמר ולא את כפרים דמזה הוכיח רשב\"ם דגרסינן חלק א' בים נמכרין עמה וכמ\"ש וא\"ת אעפ\"כ היה לו לכתוב בפירוש גם לתירוץ ב\"י זה ק' דהיה לו לפרש דיש גירסאות הכי והכי אלא ע\"כ צ\"ל דסמך אפשיטותא וגם הרי\"ף והרא\"ש לא הביאוהו: הכל מכור ואפילו בהמה כו' ז\"ל ב\"י לשון הכל מכור אינו מכוון שאצל לא קנה המטלטלין שבה הו\"ל לכתוב כן (שאם אמר לו היא וכל מה שבתוכה הכל מכור ולא הו\"ל לכתוב על ולא את כפרים) דאילו כפרים וביברי חיה ועוף כו' אפילו א\"ל היא וכל מה שבתוכה אינו מכור דהא לא קתני כו' ע\"ש ולק\"מ דרבינו דקדק בלשונו שאין בו מקום לטעות שהרי פרט וכתב הכל מכור אפילו בהמה ועבדים ושאר המטלטלים משמע דוקא אלו אבל כפרים וביברים לא דאל\"כ היה כותב סתם הכל מכור והוי\"ו של ואפילו היא ט\"ס כמ\"ש בפרישה והכל מכור דקאמר קאי אמ\"ש לפני זה דל\"ק המטלטלים אבל אמ\"ש לפני זה ולא את כפריה א\"א לטעות ולומר דקאי גם עלה דהא הכפרים אינן עומדין בתוכה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואת האבנים שמניחין כו' לשון המשנה [עב\"ח שהביאו] ופר\"ש לאחר שקצרו העמרים מניחים אותם לייבש ומניחים עליה אבנים כדי שלא יפזרם הרוח הסדורות בתוך השדה לעשות מהם גדר ע\"כ. ועיין בב\"י מ\"ש בזה בש�� הרמב\"ם: אע\"פ שהגיע זמנה ליקצר כן הוא ג\"כ לשון הרמב\"ם וצ\"ע קצת דבפ\"א דמכירה כתב דבשאינם צריכין לקרקע הם כמטלטלין בדין קנייה (והביאו רבינו לעיל סימן קצ\"ג) וצ\"ל דה\"נ מיירי דאף שהגיע זמנה לקצור מ\"מ צריכה עדיין מעט אל הקרקע וכבר כתב הרשב\"ם דאפילו בתבואה תלושה שייך צריכה לקרקע ועיין מ\"ש בסימן קצ\"ג וצ\"ה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " א\"ל קרקע ודקלים כו' פי' ר\"י כו' ורשב\"ם פי' כו' ועוד פי' מכר כו' דברי רבינו א\"א להולמן אם לא ע\"פ העתקת הגמרא ולשון רשב\"ם ותוספות וז\"ל הגמרא דף ס\"ט א\"ל ארעא ודקלי חזינן אי אית ליה דקלי יהבינן ליה תרי דקלי ואי לית ליה זבין ליה תרי דקלי ע\"כ וז\"ל רשב\"ם [עב\"ח שהביא תחילת לשון רשב\"ם] ויש ספרים שכתוב בהן אי אית ביה דקלי יהיב ליה תרי דקלי דמשמע דאם יש שם דקלי הרבה באותה שדה שמכר לא יתן לו מהן אלא ב' ולא יותר והשאר יעכב לעצמו ולא נהירא כלל דאילו א\"ל האי ארעא מזבנינא לך קנה הכל ואפילו הדקלים וכשהוסיף לפרש ארעא ודקלי יפסיד הלוקח כ\"ש שייפה כחו עכ\"ל עוד האריך שם בראיות עוד כתב שם רשב\"ם וז\"ל זבין ליה תרי דקלי יקנה לצרכו של זה שני דקלים שלא יהא מחוסר אמנה שכך התנה לו אני מוכר לך אילנות שאקנה לצרכך או יחזיר לו מן המעות כנגד שני דקלים ע\"כ והתוספות שם כתבו כגירסת הספרים שדחה רשב\"ם וז\"ל א\"ל ארעא ודקלי אי אית ביה דקלי כו' אע\"ג דאם לא אמר ודקלי בסתמא כולן מכורין מיהו השתא גרע כדבעי למימר (באבעיין) לקמן חוץ מחרוב פלוני דקני שאר חרובין אע\"ג דבסתמא לא קני (נ\"ל דכוונתם אע\"ג דשם נפשט דגם שאר חרובין לא קני ה\"ט משום דשם א\"ל דכיון ביתור לשונו לשייר לו דרך לחרוב ששייר לו משא\"כ כאן שמכר לו שדה והדקלים ולא ס\"ל להתוס' דמ\"ש ודקלים ר\"ל מכירה אחרת שמכר לו דקלים במקום אחר) דדקלי משמע תרי דוקא כו' ע\"ש. עוד כתב לדחות ראיות רשב\"ם למצא דלגי' ר\"י ה\"פ הגמרא א\"ל ארעא ודקלי חזינן אי אית ביה דקלי (ר\"ל באותה שדה ישנו הרבה דקלים) אז אמרינן דכוונת המוכר היה במ\"ש ודקלי אאותן דקלים שהן בההוא ארעא ויהיב ליה מהן תרי דקלי (ר\"ל א\"צ ליתן לו מהן אלא ב' דקלים) ואי לית ביה דקלי כוונת המוכר היה במה שאמר ליה ודקלי ליתן או להשתדל לו דקלי ממקום אחר וזבין ליה תרי דקלי ולפירושו דר\"י האי זבין ליה ל\"ד קאמר דהא ודאי אי אית ליה כו' משלו בשדה אחרינא יהיב ליה משלו וא\"צ ליזכון ליה אלא לרבותא קאמר דאפילו צריך לקנות לו תרי דקלי מיהו לא גילה ר\"י דעתו כאן אי ס\"ל כפי' רשב\"ם דהאי דזבין ליה אינו אלא כדי לעמוד בדיבורו אבל אין המקח דקרקע נתבטל אם אינו קונה לו או ס\"ל כדעת הרמב\"ם דבסמוך דחזרת המקח תליא ביה ולהרשב\"ם ה\"פ דגמרא א\"ל ארעא ודיקלי אמרינן דעתייהו דלשתי מכירות כיונו ומקניית השדה לא איירי דפשיטא דלקחו מידו כמות שהוא הן שיש בו הרבה דקלי או שאין בו דקלי כלל אלא שבא לפרש דמה שא\"ל המוכר ודקלי כוונתו שימכור לו עוד שני דקלים ממקום אחר ודינייהו דהני תרי דקלי מפרש הגמרא ואזיל במ\"ש אי אית ליה יהבינן ליה כו' ור\"ל אם יש לו לאותו מוכר משלו במקום אחר עוד שני דקלים צריך ליתנם לו ואם אינו רוצה כופין אותו כדי לקיים ממכרו דא\"ל ודקלי ואי לית ליה משלו עוד דקלי במקום אחר זבני ליה ר\"ל עליו רמיא לעמוד בדיבורו לקנות לו אבל אין כופין אותו על כך נמצא דהא זבון ליה תרי דקלי אינו שום בפירושו ליהיב ליה תרי דקלי הקדום לו דיהי�� פי' דכופין אותו וזבין פי' דרמיא עליה אבל אין כופין וכמ\"ש ועפ\"ז יתבאר לך דברי רבינו וכמ\"ש בפרישה וגם נתבאר לך דמ\"ש רבינו ועוד פירש מכר לו כו' צריך להיות שמכר בשי\"ן ור\"ל בהאי ארעא ודקלי אני מוכר לך דקא\"ל כוונתו היה למכור לו השדה כמות שהוא ועוד פירש לו המוכר באמרו ודקלי שמוכר לו עוד שני דקלי במקום אחר: ומש\"ר אבל אם אין לו א\"צ לקנותם כ\"כ רשב\"ם אבל רבינו קיצר בלשון גמרא ורשב\"ם דהול\"ל עוד בבא זו דאי לית ליה זבין ליה תרי דקלי כדי שלא יהא מחוסר אמנה ועליו הול\"ל דאינו מחויב לקנותם כיון דלא היו בעולם מיהו רמז רבינו חילוק זה במ\"ש אין צריך לקנות כו' דמשמע צריכותא ליכא הא טיבותא איכא כדי לעמוד בדיבורו ולשיטת הרמב\"ם ג\"כ דגרסינן בגמרא אי אית ביה דקלי כדגרס ר\"י אבל הכי פי' הגמרא ע\"פ שיטתו אי אית ביה באותו קרקע שמכר לו דקלים צריך ליתן לו שני דקלים באותו קרקע דוקא ולאו כל כמיניה דמוכר למשקל אותן דקלים לנפשו וליתן לו ב' דקלים במקום אחר ואי לית ביה דקלים באותו קרקע אז הרשות ביד המוכר לקנות לו במקום אחר ואין הלוקח יכול לומר אדעתא דהכי לא קניתי אלא אדעתא שיהיה באותו שדה עצמו דקלים: ומ\"ש רבינו שהרא\"ש כ' כדברי רשב\"ם היינו מדכתב הרא\"ש ואי לא ליזבון ליה תרי דקלי כדי לעמוד בדיבורו ולא שיהא מחויב לקנות לו כו' ולא כ' דליזבון ליה כדי שיתקיים המקח כמ\"ש הרמב\"ם ועוד דהרא\"ש כתב בלשונו אי אית ליה דקלי כו' ש\"מ דגרס ליה כגירסת רשב\"ם ולא כגירסת ר\"י ורמב\"ם וק\"ל: ומ\"ש רבינו על דברי הרמב\"ם וכן פי' רב אלפס תימה הלא הראב\"ד השיג על הרמב\"ם וכתב ז\"ל קרקע ודקלים כו' א\"א הרב (ר\"ל הרי\"ף) חייב לקנות ב' דקלים (פי' ולא כהרמב\"ם דתנהו ברצונו דהמוכר) ועיקר עכ\"ל הרי לפנינו דהרי\"ף לא ס\"ל כהרמב\"ם וכ\"כ המ\"מ שם (בדפוס קטן) שהביא דברי הרי\"ף וכתב לבסוף ז\"ל וזהו שכתב הר\"א ז\"ל ומסיק וכתב עליו טעם לדברי הרמב\"ם למה לא ס\"ל כהרי\"ף. שוב ראיתי בהמ\"מ במיימוני דפוס גדול ומצאתי שכתב שם בשם הרי\"ף נוסחא אחרת גם בכ\"מ כתב ז\"ל בנוסחאות הלכות שלנו כ\"כ בהמוכר את הבית כו' ע\"ש וע\"פ אותו הגי' ס\"ל להרי\"ף כהרמב\"ם ואותה הנוסחא היתה ודאי ג\"כ ביד רבינו וע\"ש בהמ\"מ שהאריך ונלאיתי להעתיקו ועמ\"ש עוד מזה לעיל סימן ר\"ט ורי\"א ורי\"ב: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וקונה כל אילנות קטנות שביניהן לשון הברייתא שם דף פ\"ג הוא סתם דקונה הקרקע ואת האילנות שביניהן ור\"ש שם לא פי' על זה כלום ובפירוש הנדפס סביב האלפס כתב בו אילנות קטנות ולכאורה קשה ע\"ז דשם ע\"ב גרסינן ז\"ל בעא מיניה הילל מר' היה ארז ביניהן מהו א\"ל קנה וקנה עכ\"ל הגמרא ופי' ר\"ש דאיבעיא היה אם הארז שביניהן הוא הפסק ולא קנה הקרקע שביניהן (כמו בור ואמת המים ורכב דקלים שכ\"ר בסמוך שמחשבי הפסק) והשיב לו ר' דקונה קרקע וקנה ג\"כ הארז וכדתניא ואת האילנות שביניהן עכ\"ל הרי משמע דאפילו ארז גדול שביניהן קנה דסתם ארז גדול הוא ועוד מדקמיבעיא ליה בארז אם הוא מפסיק ולא קמיבעיא בשאר אילנות וצריך לדחוק ולומר דכשם שמפרשים הא דתניא סתם דקונה אילנות דמיירי בקטנים דוקא ה\"נ מפרשין ארז בקטן דוקא והא דקא מיבעיא ליה בארז משום דהוא מין אחר ממין אילנות שמכר לו וק\"ל שוב מצאתי שכתבו התוס' דף ע\"ב בד\"ה ואת האילנות שביניהן ז\"ל כגון אילנות סרק ומשום אותן אילנות לא חשבינן להו רצופים דכיון שאין טוענין פירות עומדין ליעקר טפי מן השאר כדאמרינן בהמוכר את הספ��נה היה ארז ביניהן מהו כו' א\"ל קני פי' דלא חשיב כרצופין עכ\"ל התוספות ולפ\"ז לק\"מ די\"ל דמשום דעומד ליעקר אינו חשוב אפי' הוא גדול אבל שאר אילנות הנמכרין עמהן והן בתוך ד\"א לג' אילנות הגדולים שקנה מיחשבי רצופים אפי' הן קטנים: ל\"ש אם יש שם כו' ז\"ל הגמרא פרק חזקת (בבא בתרא ל\"ז ע\"ב) מכר אילנות ושייר הקרקע לפניו פלוגתא דר\"ע ורבנן לר\"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר אית ליה לרבנן לית ליה עכ\"ל (והביאו רי\"ף ורא\"ש ס\"פ המוכר את הבית וכתבו עליו וכבר איפסקא הלכתא כר\"ע כו') וכתבו התוס' שם ז\"ל פי' הקונטרס דבב' אילנות מיירי דבג' הכל מודים דקנה קרקע כדתנן בפרק המוכר את הספינה כו' עד ואין נראה לר\"י כו' אלא גם לר\"ע בשנים ל\"ק קרקע והך דשמעתין בג' אילנות מיירי ואע\"ג דבעלמא בג' קונה קרקע שאני הכא דמיירי שאין שם קרקע אלא לצורך האילנות ופי' בהדיא שמשייר הקרקע לעצמו או בשדה גדול ואומר בפי' שכל הקרקע משייר ולכ\"ע לא קנה בגוף הקרקע כלום אלא פליגי אם יכול ליטע אחרי' במקומן ואמר דלרבי עקיבא יכול ליטע אחרי' במקומן ולרבנן אינו יכול ליטע ע\"כ תוכן לשונם נמצא לפי מאי דקיי\"ל כר\"ע יכול ליטע אחרים במקומן אבל אין לו שום קרקע ובזה דברי רבינו הללו מבוארים גם במ\"ש בסמוך ז\"ל ופי' ר\"ש דלר\"ע דאמר בעין יפה מוכר אפילו קונה ב' יש לו קרקע כו' אבל לר\"י כו' אלא שיש לדקדק בדברי רבינו שכ' ז\"ל ואם פירש ששייר הקרקע לעצמו כו' ל\"ש כו' והתוספות חלקו בפי' וכתבו דבאם אין שם קרקע אלא כדי הצריך להן סגי בשייר לו קרקע סתם ובאם יש שם קרקע הרבה צריך לומר ששייר לו כל קרקע ונראה דס\"ל לרבינו דהתוס' ודאי ל\"ד קאמרי לפי מאי דקי\"ל דדרשינן לישנא יתירא דלטפויי כחו דמשייר אתא וה\"נ כיון דאפי' אם יש שם קרקע גדול ליכא מ\"ד דאית ליה טפי מתחתיהן וביניהן כו' וא\"כ ל\"ל למימר והקרקע שלי אם לא שכוונתו היה לשייר לו כל הקרקע אפי' מה שהוא צורך לאילנות והתוס' לא כתבו אלא לאפוקי מפי' ר\"ש וליישב דאפי' א\"ת שלא מהני סתם שייר קרקע בקרקע גדול מצינו למימר דאיירי דשייר וקאמר כל הקרקע וק\"ל: לא פחות מד' ולא יותר מי\"ו שם דף ס\"ג ע\"א גרסינן אמר רבא הלכתא מד\"א ועד י\"ו ת\"כ דרבא כמה יהיו מקורבין ד\"א וכמה יהיו מרוחקין י\"ו כו' מוכח מלשון זה דסבירא ליה דבי\"ו נמי קנה קרקע שביניהן. וכן גירסת הרי\"ף והרא\"ש. ממילא מ\"ש רבא עד י\"ו ר\"ל עד ועד בכלל וכ\"ה דעת רבינו אבל ר\"ש ונ\"י כתבו שם דשל י\"ו אינו בכלל ונראה מלשונם דגרסו בברייתא נמי ועד י\"ו כלשון רבא הנ\"ל ופירשוה דעד ולא עד בכלל דהמע\"ה ע\"ש ודוק: ואלו הד' והי\"ו מודדין אותם ממקום יציאת האילן מן העץ שהיא עבה שם דף פ\"ג בעי ר' ירמיה כשהוא מודד ממקום קצר הוא מודד (פי' ממקום גובה גזע האילן) או ממקום רוחב (סמוך לקרקע שהוא עב) הוא מודד א\"ל רב גביהה ת\"ש דתנן הרכובה שבגפן אינו מודד אלא מעיקר השני ע\"כ ופי' ר\"ש ת\"ש דמן הבינוני הוא מודד מדקתני כאן מן העיקר השני פי' פקק השני אבל לא מן העיקר הראשון שהוא רחב יותר ולא מן הג' שקצר הרבה אלא מן הבינוני וה\"ה לאילנות עכ\"ל אבל התוספות דחו פי' ר\"ש במה שפירש הרכובה מל' הרכבת בחור בזקן ופירשו הרכבה דר\"ל שמבריכין אילן זקן בארץ ומכסין אותו בזבל באמצע כדי שתשרש וקאמר דאין מודדין לענין כלאים אלא מעיקר השני ומדנקט לשון עיקר מוכח שמודדין ממקום רוחב עכ\"ל התוס' וכ' ב\"י ז\"ל ודברי רבינו כדברי התוס' וכן הם דברי הרמב\"ם פכ\"ד והמ\"מ כ' שם על דברי הרמב\"ם פי' ר\"ש ולא דק עכ\"ל ולפי מ\"ש בהמ\"מ בדפוס קטן לק\"מ ששם כ' ז\"ל ור\"ש פי' שפשטו כו' ומדכתב ור\"ש פי' כו' ולא כ' ופי' ר\"ש ש\"מ דס\"ל דר\"ש פי' בע\"א ממ\"ש הרמב\"ם ואף שבדפוס גדול ליתא שם ור\"ש פי' כו' הא מוכח מיניה וביה דט\"ס הוא דהא סיים וכ' עכ\"ל מיניה מוכח דהיה נזכר לפני זה פירוש ר\"ש ולפי' התוספות ורבינו נראה דפירשו דהא דתני' עיקר השני ר\"ל ממקום שנשרש האילן שנית דהיינו במקום (שהברי') [שהרכיב] אותו שם בארץ ונקט שני לאפוקי במקום שנשרש שם במקום הגזע בראשונה ומכל מקום פשט מינה דמודדין מן העיקר במקום שהוא רחב לאפוקי מהקצר דלמעלה מינה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם כתב יש לו חצי כו' ולא נהירא דברי הרמב\"ם המה בפכ\"ד דמכירה וכבר תמה גם הראב\"ד על הרמב\"ם כמבואר בהשגות שם. והמ\"מ המליץ בעדו ולבסוף הניחו בצ\"ע דאין טעם לדבריו דאמר לשייר החצי קרקע. גם הקשה והניח בצ\"ע דדברי הרמב\"ם נראים כסותרים זא\"ז דכאן בפ\"ד דמכירה כתב במכר לזה אילנות ולזה קרקע והחזיק זה בקרקע וזה באילנות דקנה בעל האילנות חצי קרקע ובפי\"ב דטוען כתב דקונה כפי הצורך לאילנות והמ\"מ דחק נפשו מאוד ליישב דברי הרמב\"ם וכמ\"ש בחידושי' לשונו ושם כתבתי דאין דבריו נראין מכמה סתירות לכן אעתיק לשון הגמרא והנלוה אליו ומתוכן יתלבנו הדברים בס\"ד. בפח\"ה דף ל\"ז גרסינן ז\"ל זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע א\"ר זביד זה קנה אילנות וזה קנה קרקע מתקיף לה רב פפא א\"כ אין לו לבעל אילנות בקרקע כלום לימא ליה בעל הקרקע לבעל אילנות עקור אילנך שקול וזיל אלא א\"ר פפא זה קנה אילנות וחצי קרקע וזה קנה חצי קרקע פשיטא מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע ואפי' לר\"ע כו' מכר אילנות ושייר קרקע לפניו לר\"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר אית ליה לרבנן לית ליה לר\"ע אית ליה ואפי' לרב זביד דאמר לעיל אין לו ה\"מ גבי שני לקוחות דאמר לו כי היכי דלדידי לית לי באילנות לדידך נמי לית לך בקרקע אבל הכא מוכר בעין יפה מוכר לרבנן לית ליה ואפי' לר\"פ דאמר לעיל יש לו ה\"מ גבי ב' לקוחות דא\"ל כי היכי דלדידך בעין יפה מכר כו' אבל הכא מוכר בעין רעה מכר ע\"כ וקיי\"ל הלכתא כרב פפא. והנה פי' רשב\"ם על הרישא דזה החזיק כו' כ\"ר כאן וגם לעיל ס\"ס קמ\"א שם הבאתי לשונו בדרישה ע\"ש ומבואר מתוכו שם דמפרש פלוגתא דרב זביד ור\"פ באדם א' שמכר לזה קרקע ולזה אילנות וכל אחד החזיק בשלו דהיינו זה רפק פורתא בקרקע וזה פשחינהו לאילנות וס\"ל דבעל אילנות לא קנה בקרקע אלא כדי צרכן דהיינו תחתיהן כו' ואפי' לא קנה אלא שני אילנות יש לו קרקע תחתיהן כו' וחצי בקרקע דקאמר ל\"ד הוא. ויש קצת ראיה לפי' רשב\"ם דזה החזיק באילנות כו' מיירי בשנים שקנו שהרי אח\"כ אההיא דמכר אילנות ושייר קרקע לפניו הביא דברי רב זביד ור\"פ וכנ\"ל וקאמר אפי' לרב פפא דאמר יש לו ה\"מ גבי ב' לקוחות כי היכי דלדידך מכר בעין יפה כו' ש\"מ דאיירי פלוגתתן בב' לקוחות. אבל התוס' כתבו דההיא דזה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע נלמד מעניינים וגם מהל' דמיירי בשנים שטענו כל אחד אני קניתי כולה וכל אחד מביא עידי חזקה שאכל פירות שלש שנים זה פירות קרקע וזה פירות האילנות מיהו מסקי התוספות וכתבו דסברא הוא דכפלוגתתן בשנים שבאו כל אחד בטענת חזקת ג\"ש כן פלוגתתן נמי בשנים שלקחו יחד זה קרקע וזה אילנות והחזיק כל א' בשלו ומש\"ה מביא הגמרא דבריהם בסיפא במכר אילן א' ושייר קרקע לעצמו (ונראה דמש\"ה דקדק רבינו ושינה וכתב כאן מסקינן זה קנה כו' ולעיל בס\"ס קמ\"א כתב קיי\"ל דזה קנה כו' משום דרבינו ס\"ל כפי' התוספות ודוקא מכר לשנים לא נלמד אלא מהמסקנא וכמ\"ש ולעיל בס\"ס קמ\"א דאיירי בהחזיק כל א' דמיניה איידי שם עיקר פלוגתתן כתב דקיי\"ל כו' ור\"ל דקיי\"ל כר\"פ נגד רב זביד) וס\"ל להתוס' גם כן דחצי קרקע הנזכר בגמ' ל\"ד קאמר ושאין לזה שהחזיק באילנות בקרקע אלא כדי ליטע אחרים במקומם אפי' לר\"פ (וכמש\"ר בשם ר\"י כאן גם לעיל סי' קמ\"א) וכתבו שכן הדין נמי בההיא דמכר אילנות ושייר קרקע לפניו דמייתי עליו בסמוך דברי ר\"פ ואפי' במכר ג' אילנות כיון דשייר הקרקע בהדיא לפניו וכמ\"ש רבינו לעיל בסימן זה בס\"ח וכתבתי שם בדרישה לשון התוספות אבל לפי' רשב\"ם אינם שוים דבזה החזיק באילנות כו' כתב דאפי' לא החזיק אלא בב' אפ\"ה ס\"ל לר\"פ דקנה בקרקע כפי הצורך לאילנות תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו ובמכר אילנות ושייר קרקע לפניו פי' ר\"ש דמיירי דהחזיק בשני אילנות דבג' אילנות הכל מודים דקנה קרקע ומ\"ש דלר\"ע יש לו קרקע ר\"ל כדי ליטע אחרים תחתיהן כשיתייבשו וצ\"ל לפי' ר\"ש דאע\"ג דמייתי עלה דברי ר\"ז ור\"פ הנ\"ל מ\"מ יתפרש כל חד לפי עניינו. והנה נראה לומר דהרמב\"ם מפרש פלוגתתם כרשב\"ם דמיירי בשנים שקנו לבד (וכן מוכח לשון רמב\"ם שכתב שם בפכ\"ד ז\"ל מכר את הקרקע לאחד ואת האילנות לאחר והחזיק זה באילנות וזה בקרקע כו' הרי דפי' ל' החזיק הנאמר בגמ' דמיירי במכר לשניהן והחזיקו) וס\"ל שחצי קרקע דאר\"פ דוקא קאמר אבל בשנים שבאו לפנינו וכל אחד טוען אני לקחתיה כולה והחזקתי בה ג\"ש וזה מביא עדים שאכל פירות כל הקרקע ג\"ש וזה מביא עדים שאכל פירות דאילנות ג\"ש מזה לא איירי הגמרא שם וס\"ל דכיון שיש לזה עדים שאכל פירות כל הקרקע ג\"ש חוץ משל האילנות מש\"ה קנה כל הקרקע חוץ מהאילנות ועדותיו דהשני על אכילתו מאילנות ג\"ש המה ג\"כ כאילו העידו שיודעין שלקח האילנות והלוקח ג' אילנות מחבירו קנה קרקע כדי צרכן ולא יותר וכן יש לזה ולא יותר והן הן הדברים עצמן שכתב הרמב\"ם בפי\"ב דטוען בדין י\"ז ע\"ש וזה פשוט דאין שום טעם בעולם לומר שיהא לבעל האילנות בזה טפי מכדי הצורך להן אבל אחד שמכר לב' לזה אילנות ולזה קרקע ולא פירש דבריו לומר לו קנה כל הקרקע וכל אחד החזיק בשלו זה בקרקע וזה באילנות מסתברא ליה להרמב\"ם ע\"פ הגמ' כיון דגם האילנות צריכין להקרקע דבעל האילנות קנה האילנות עם חצי הקרקע כולו (ובפרט בשדה אילנות וכל' רבי' שכ\"כ בס\"ס קמ\"א ע\"ש שכתב ז\"ל שדה האילן שהחזיק א' באילן כו') וז\"ש הרמב\"ם בפכ\"ד ממכירה שבנדון כזה קנה חצי הקרקע כולו ע\"ש וגם הראב\"ד מודה בהאי דינא כמבואר בהשגותיו והפריז על המדה לומר דאפי' לא החזיק זה אלא בב' אילנות אפ\"ה קנה השני אילנות וחצי הקרקע אלא שהראב\"ד מפרש פלוגתת ר\"ז ור\"פ דמיירי בא' שמכר לשנים קרקע ואילנות בבת אחת ואמר להו זכו בשדה זו ואילניה וכל מי שיחזיק יחזיק במה שיחזיק דכיון דלשניהם אמר זכו בשדה ויש בכלל אילנות שדה שא\"א להם בלי שדה מש\"ה קנה מי שהחזיק אפי' בב' אילנות גם חצי השדה אבל בל' רמב\"ם מוכח בהדיא דמפרש פלוגתתם דמיירי אפי' במפרש שמכר לזה האילנות ולזה הקרקע ואפ\"ה קנה בעל האילנות חצי הקרקע כולו ונראה שהוא מטעם שכתבתי. ובהיות כן נתיישב בס\"ד ג\"כ מה שתמהו על הרמב\"ם מנ\"ל הא דכתב דבמכר קרקע ושייר אילנות לפניו דיש לו חצי הקרקע דס\"ל דלא גרע מכר קרקע ושייר אילנות לפניו ממכר לשנים לזה קרקע ולזה אילנות דאמרי' כיון דאילנות צריכין לקרקע אף שמכר לשני קרקע יטול בעל האילנות גם חצי הקרקע ק\"ו בשייר הא��לנות לפניו דכיון דע\"כ צ\"ל דלא מכר בעין יפה לזה כל הקרקע דא\"כ יאמר לו בעל הקרקע עקור אילנך וזיל אלא שייר לפניו קרקע ומדנחית לשיורי קרקע לפניו אמרינן דשייר לפניו חצי הקרקע (וכעין מה שכתבתי בשם התו' בסי' רי\"ד ע\"ש בפרישה) וס\"ל להרמב\"ם דדוקא בג' אילנות הדין כן בין בזה החזיק בקרקע וזה באילנות בין בשייר אילנות לפניו אבל בשייר לפניו ב' אילנות לא וז\"ש הרמב\"ם שם ז\"ל וכן אם שייר ב' אילנות לפניו יש לו קרקע הראוי להם ונראה דר\"ל כדי ליטע אחרים תחתיהם ומטעם דמסיק שאילו לא שייר קרקע היה אומר לו עקור אילנך וזיל ואע\"פ שנתן טעם א' לשניהם מ\"מ ס\"ל דמחולקים המה בדינייהו מדלא ערבינהו הרמב\"ם וכתבם בשבא אחת גם ברישא בג' כתב דיש לו חצי קרקע כולה ובסיפא בב' כתב יש לו קרקע הראוי להם וכ\"כ המ\"מ לפי שיטתו וכתב טעם לדבריו ז\"ל שמעלינן ליה בכל אחד חד דרגא והיינו דבקנה ג' אילנות מחבירו יש לו קרקע תחתיהן כו' ובזה ששייר לפניו יש לו חצי קרקע ובקונה שני אילנות מחבירו אין לו קרקע כלל וזה שמשייר לפניו יש לו כראוי להן ומסיק המ\"מ וכתב ז\"ל אלא שאיני מוצא טעם למה יש לו חצי קרקע כדי שלא יאמר לו עקור אילנך וזיל כו' והניחו בצ\"ע ע\"ש ולפי מ\"ש כבר נתבאר טעמו וראייתו דהרמב\"ם מהגמ' דהא לעיל מיניה בזה החזיק באילנות כו' קאמר רב פפא דקנה חצי קרקע (וס\"ל להרמב\"ם דחצי קרקע דוקא קאמר וכנ\"ל) והא דקאמר ביה דאם לא יאמר לו בעל הקרקע שקול אילנך וזיל והאי דאם לא יאמר לו עקור אילנך וזיל אינו נתינת טעם ליש לו חצי קרקע וכמ\"ש התוס' ולא בא אלא לאפוקי של\"ת דמכר לבעל קרקע כל הקרקע וכסברת רב זביד דס\"ל דיש חילוק בין מכר ג' אילנות לחבירו ושייר קרקע לפניו ובין שני לקוחות ע\"ז קאמר דא\"כ דתחלק כן ותאמר דבשני לקוחות אין לבעל האילנות בקרקע כלל א\"כ יאמר לו נמי בעל הקרקע שקול אילנך מיד וזיל וכיון דע\"כ צ\"ל דגם בב' לקוחות שייר לבעל אילנות קרקע לקיום אילנות א\"כ נאמר מסברא דיש לו חצי קרקע ומטעם הנ\"ל וכאשר לפרש נתינת טעם דאם לא יאמר לו עקור כו' הראשון כן מפרש הרמב\"ם ג\"כ הנתינת טעם דאם לא יאמר כו' השני האמור בגמרא בשייר אילנות דכיון דלא בא אלא להוכיח אומדן דעתו דל\"ת דבעין יפה מכר לבעל הקרקע וכמ\"ש. ואע\"פ שהגמ' סתם וכתב בהאי בבא דמכר קרקע ושייר לפניו אילנות דיש לו קרקע ולא כתב יש לו חצי קרקע ס\"ל להרמב\"ם פשוט דסתמא כפירושו דמי דהא מטעם רב פפא הנ\"ל דאם לא יאמר לו עקור כו' מסיק הגמ' וקאמר פשיטא מכר קרקע ושייר [אילנות] לפניו יש לו קרקע מטעם דאם לא יאמר לו עקור כו' וגם ק\"ו הוא וכמו שכתבתי (ורבינו שהביא דברי הרמב\"ם וכתב עליו ולא נהירא כתבתי פירושו בפרישה ע\"ש) כנ\"ל ישוב דברי הרמב\"ם ונכון הוא. ולפ\"ז ההיא שכתב הרמב\"ם פי\"ב דטוען בשנים שבאו כל א' בטענת חזקת ג\"ש אין לו מקור בגמרא אלא נלמד מסברא וכמ\"ש לעיל והמ\"מ כתב שם דס\"ל להרמב\"ם דפלוגתת רב זביד ורב פפא איירי מתרווייהו ושכן כתבו בתוספות (וכמ\"ש לעיל בשם התוס') ורשב\"א והוא דוחק בעיני מאוד דא\"כ צ\"ל דיש לו חצי קרקע דקאמר ר\"פ לצדדין קאמר וקאי דוקא אשנים שלקחו ולא אשנים שבאו בטענת חזקה ואין אלו אלא דברי נביאות דבשלמא להתו' ורשב\"א שכתבו דאיירי בתרתי ה\"ט משום דס\"ל דדינייהו שווים וכמ\"ש לעיל אבל הרמב\"ם דכתב דבחזקת ג\"ש אין לו קרקע אלא כפי הצריך להם ובב' שקנו כ' חצי קרקע כולה איך יתכן שיתפרשו שני הפכים בנושא א'. והמ\"מ שכ\"כ הניח להרמב\"ם בכיוצא בזה בצ\"ע וכנ\"ל. ואל תדחוק למ\"ש לאמר דא\"כ איך מביא סתמא דגמ' דברי ר\"ז ור\"פ בסיפא אמכר אילנות ושייר קרקע לפניו כו' והא אין דינייהו שווים דב' לקוחות הנ\"ל דמיניה איירי פלוגתתן יש לבעל האילנות כל חצי הקרקע ובההיא דמכר אילנות פשט דאין לו לבעל האילנות אלא כפי הצריך להם דזו אינה קושיא דהא כבר כתבתי דגם לפי' רשב\"ם אינו דומה לגמרי ודצ\"ל דכל חד לפי עניינו וכנ\"ל וה\"נ נאמר כן לשיטת פי' הרמב\"ם דהלך בשיטת פי' הרשב\"ם דג\"כ מפרש פלוגתייהו דמיירי בשנים שקנו ביחד וכנ\"ל. וגם לשיטת פי' התוספות אף דהרישא והסיפא הם שוים לגמרי דבשניהן כתבו דאין לבעל אילנות קרקע אלא כדי ליטע אחרים במקומן וכנ\"ל מ\"מ המציעתא אינו שוה להם וכמ\"ש התוספות בב\"ב דף ע\"א ע\"כ גם רבינו סתמא כ' דיש לו כפי הצורך להם ובפום ריהטא דגמ' משמע דשוים הם אלא ע\"כ צ\"ל דל\"ד דשוים הם אלא כל חד נתפרש לפי עניינו וטעמו. ורבינו שכתב לעיל בס\"ס קמ\"א ז\"ל שדה האילן שהחזיק אחד באילן וא' בקרקע קיימא לן דזה קנה אילנות וחצי קרקע וזה קנה חצי הקרקע (ור\"ל בחזקת ג\"ש וכמ\"ש שם בס\"ס קמ\"א) ופי' ר\"ש ל\"ד חצי הקרקע כו' עד וכ\"כ הרמב\"ם אין לדקדק דס\"ל להרמב\"ם פי' דברי הפלוגתא דאיירי בשנים שבאו בטענת חזקת ג\"ש דהא לא כ\"ר וכן פי' הרמב\"ם אלא וכ\"כ הרמב\"ם ולא הביא שם דברי הרמב\"ם אלא לומר שס\"ל ג\"כ שיש לבעל האילנות בקרקע תחתיהן כו' ודלא כר\"י דכתב דאין לו אלא ליטע אחרים במקומן לכשיתייבשו. והא דלא הביא רבינו כאן דברי הרמב\"ם בדין מכר לשנים כאחד לזה קרקע ולזה האילנות דלהרמב\"ם יש לבעל האילנות חצי קרקע ממש כמ\"ש בסי' קמ\"א דעת הרמב\"ם בדין שנים שהחזיקו י\"ל דסמך כאן אמ\"ש לפני זה שהרמב\"ם כתב בשייר לפניו אילנות דיש לו חצי קרקע וכתב עליו שם רבינו דל\"נ ליה כ\"ש דל\"נ ליה כוותי' בזה דהא כבר כתבתי דמסתבר טפי לומר בשייר לפניו אילנות להיות לו חצי קרקע מאשר הוא במכרן לשניהן יחד ודוק היטב במ\"ש כאן גם במ\"ש בפרישה בזה כי במ\"ש נתיישבו עוד כמה עניינים שנלאיתי מלהעלותם בכתב: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ובארזים חופר כו' לפי שאין גזעו מחליף שם פ' הספינה הקשו ע\"ז בגמרא והא דרש ר' חייא מ\"ד צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה כו' אם תמר למה ארז אם ארז למה תמר מה תמר זה עושה פרי אף צדיק עושה פרי ומה ארז גזעו מחליף אף צדיק גזעו מחליף ותירצו עשרה מיני ארזים הם כו'. ויש שגזעו מחליף ויש שאין גזעו מחליף ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " נותן לו רוחב ג' אמות כו' והרמב\"ם ז\"ל כתב כו' לשון ב\"י גירסת ספרים דידן כדברי הרמב\"ם וכך היא גירסת הרי\"ף והרא\"ש ובקשתי חבר לגירס' רבינו ולא מצאתיו ע\"כ ואני תמה הא אית ליה חברים רבים ושלמים וטובים שבהדיא כתב כן רשב\"ם בגירסתו בשם רבי יעקב בר יקר וכתב שם בפי' שכן עיקר ע\"ש גם גירסת הרא\"ש כגירסת רבינו ועוד שהב\"י עצמו כתב אח\"כ ז\"ל ודע של' המימרא אמה מכאן כו' בלא וי\"ו והיינו כגירסת רבינו: "
+                ],
+                [
+                    " ב' אמות ומחצה כו' שיעור שיעבור כו' במשנה תנן התם דרך היחיד ד' אמות ובגמרא שם דף ק' ע\"א אחרים אמרו כדי שיעבור חמור טוען במשאו וז\"ל רבינו בסי' קצ\"ז ס\"ח וכמה שיעור רחב הדרך שיקנה בהילך אם אינו מסויים במחיצות לא קני אלא כדי שיוכל לילך שם דהיינו כדי שיגביה רגל ויניח רגל ואם הוא מסוים במחיצות שיעורו כדי שיוכל לילך שם טעון במשאו של זמורות ע\"כ שם קאי דוקא אשביל של כרמים שאינו עשוי אלא להילוך ברגליו ופעמים נושא ע�� כתיפו משאו של זמורות מהכרם לביתו או למכור ולא מוליך שם חמור כלל מש\"ה אינו מחויב ליתן לו דרך אפי' במסיים מחיצות יותר מאדם טעון משאוי זמורות עליו שהוא פחות מחמור טוען משאוי עליו. תדע דהא בדרך אחר אינו יכול לקנותו בהילוך לחוד וכדדייק ל' רבינו שכתב שם ז\"ל ואם מכר לו דרך שתשמישו להילוך כגון שביל של כרמים והלך בו קנה וכל זה הוא מגמרא דשמעתין דף ק' וכ\"כ התו' שם ז\"ל ונראה דוקא שביל של כרמים שאינו עשוי כלל אלא להילוך אבל שאר דרך עשוי קצת להשתמש בו צורך אחר אינו נקנה בהילוך ועיין בהמ\"מ בפ' כ\"א דהל' מכירה (והביאו בד\"מ בעמוד) שכתב דהרשב\"א כתב בשם אבן מאגש דהאי שיעור דב' אמות ומחצה הוא דוקא במקום דלא מסיימו מחיצתי' אבל היכא דאיכא מחיצתא חמור טעון במשאוי לא סגי ליה להילוך כו' כ\"ש שאינו יכול להדר כו' עכ\"ל ודע שבמשנה שם כתב עוד דרך המלך אין לו שיעור וכן דרך הקבר וכתבו גם הרמב\"ם בפכ\"א דמכירה ומהתימה על רבינו שהשמיט דרך הקבר. אבל בדרך המלך י\"ל משום דלא נהוג בזה\"ז בעו\"ה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ועושה חצר על פתח המערה כו' הרמב\"ם השמיט זה בפכ\"א מהל' מכירה והמ\"מ תמה עליו וישבו בדוחק ז\"ל וצ\"ל דס\"ל דהיינו דוקא בקיבל עליו בפירוש לעשות ג\"כ חצר כו' עכ\"ל. וקשה לי דגם הרמב\"ם הו\"ל למכתב דהמקבל עליו בפירוש לעשות חצר צריך שיעשה כך וכך וצ\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ופי' רשב\"ם דוקא כשהם רחבים ד' טפחים כו' עיין בב\"י שהביא על דברי רשב\"ם הללו דברי המ\"מ דכתב בר\"פ כ\"ח דמכירה ז\"ל והרשב\"א כתב ובירושלמי בעו לה היה שם נקע עמוק י' ואין בו ד' ומתוך מה שאמרו שם משמע שהוא נמדד ומ\"מ משמע התם בהדיא מתוך בעי' זו שאם יש ברחבן ד' על ד' אין נמדדין כדברי ר\"ש עכ\"ל המ\"מ וסוף דבריו. אינם מובנים לי דמשמע מינייהו דביש ברחבן ד' על ד' אע\"פ שאין בהן י' קאמר רשב\"ם דאין נמדדין והא ודאי ליתא דתרוייהו בעי רשב\"ם שיהו גבוהים או נמוכים י' ושיהא בהן ד' על ד' עכ\"ל ב\"י. ודברי הב\"י אינם מובנים לי דמה ראה בדברי המ\"מ או בר\"ש דברחב ד' אע\"פ שאינו גבוה י' אינו נמדד עמה הא אדרבא נראה מדברי המ\"מ שמ\"ש שאם יש ברחבן ד' כו' קאי אמ\"ש לפני זה אעמוק י' ועיין מ\"ש מ\"ו ר\"ס (כתו') [בד\"מ בס\"ג] שנראה מדבריו שגם הוא ז\"ל פי' לדברי ר\"ש כהבנה דב\"י ועמ\"ש שם עליו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומסתברא כפי' רשב\"ם לשון ב\"י נראה שטעמו מדאמרינן ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ואי לאו דאתא לאיפלוגי הכי הו\"ל למימר א\"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן עכ\"ל. ועיין בהרי\"ף שכ\"כ אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כו' דס\"ל דל\"פ ומשה\"נ הביא לדברי שניהם לפסוק הלכתא וכ\"כ המ\"מ שהרי\"ף ס\"ל כהראב\"ד ויש לתמוה על רבינו שברא\"ש הביא הגירסא וא\"ר חייא א\"ר יוחנן והוא כו' וזה משמע ודאי דפירושי קמפרש ושוב עיינתי בהרא\"ש של קלף ואיתא התם רב חייא בר אבא א\"ר יוחנן כו' וזהו כדברי רבינו. גם י\"ל דטעם דרבינו הוא דאי ר' יוחנן לאסופי בא לא הול\"ל אלא וברובה של שדה ומדהאריך לומר והוא שמובלעין כו' משמע דהוא שיעור אחרינא אתא לאשמועינן וק\"ל: דהיינו ט' רבעי קבין כו'. כבר כתבתי בפרישה לשון הרמב\"ם וטעם גירסתו דבעינן רובא דמנכר ונראה להביא ראייה לזה מדאמר רבי יוחנן סתמא והוא שיהא בכל בית סאה רובע א' ברובו של כור ולא חילק בין אם אותו רובע עומד במקום א' בבית סאה ובין אם צריך שיהא מפוזר בכל הבית סאה אלא בודאי חז\"ל אזלי בתר שם הפיזור שיהא ברוב בית כור ואם היו מעורב ט' בח' עדיין היה עליו שם פיזור ברוב בית כור כל זמן שאין רוב הרבעין מפוזרין במיעוט דרוב בית כור דאז נעקר שם פיזור ברובא ברוב בית כור וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם עומד בתוך השדה כו' עד אמר בית כור מדה בחבל כו' הן חסיר הן יתיר כו' ז\"ל המשנה שם דף ק\"ג ע\"ב בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פיחת כ\"ש ינכה לו. הותיר כ\"ש יחזור. אם אמר הן חסר הן יתיר. אפי' פיחת רובע לסאה. או הותיר רובע לסאה הגיעו יותר מכאן יעשה חשבון עכ\"ל המשנה לפי מסקנת הגמרא ובגמרא אבעי' להו בית רובע סתמא מאי (פי' ר\"ש דאמר בית כור עפר אני מוכר לך ולא אמר מדה בחבל ולא הן חסיר והן יתיר מהו) ומסקינן שם דמסתמא כהן חסיר הן יתיר דמי ועל מסקנא זו קאי מ\"ש רבינו אבל אם עומד בשדה כי התוס' והרא\"ש כתבו שם ז\"ל תימא דרב יצחק קאמר לעיל טרשין שאמרו בית ד' קבין אבל יותר אין נמדדין עמה ואמאי הא מתניתין בית כור עפר סתמא קתני ובית כור עפר סתמא כהן חסר הן יתיר דמי ואפי' לא הוה טרשין שם כל עיקר אלא היתה הקרקע חסרה היינו אומרים הגיעו כ\"ש השתא ותירץ ר' שמשון דהכא מיירי בעומד בתוך השדה ורואה אותו הלכך מסתבר לומר דעד רובע הוה מחילה. אבל באינו רואה אותו פשיטא דלא הוה מחילה וסברא הוא דהתם אפי' ע\"י ניכוי לא היה מקבל לוקח דא\"ל אדעתא דהכי לא זבני ובהכי איירי רישא דמתניתין ולהכי א\"ר יצחק טרשין שאמרו בית ד' קבין אבל טפי לא. דאי הוה חזינן להו כאילו אינן כלל אפי' לא היה חסר אלא קב חייב להשלים שלא קנה אלא בית כור שלם ע\"כ. ובזה דברי רבינו מבוארים אלא שמ\"ש לפני זה אפי' לא היה חסר כו' חייב להשלים היא לכאורה ל' שאינו מדוקדק שכל חסר משמע שאין להמוכר עוד קרקע בצידו וכן פי' ר\"ש במשנה על מ\"ש פיחת כל שהוא ע\"ש וא\"כ משמע דס\"ל דמשלים לו משדה אחר וז\"א דהא רבינו עצמו שכתב בסמוך דאם ירצה המוכר להשלים לו משדה אחרת הרשות ביד לוקח לומר איני חפץ בזה כו'. ובכאן דדקדק לומר בית כור עפר אפי' אם רוצה לנכות בדמיו הרשות ביד הלוקח לבטל המקח וצ\"ל דרבינו נמשך אחר לשון התוס' והרא\"ש והם נקטו מלת להשלים בשביל טרשין שאיירי בהו התם ושם מיירי דיש להמוכר עוד מאותו קרקע בצידו המקח וה\"ק ולהכי אמר ר\"י טרשין שאמרו בית ד' קבין דאילו טפי היה הדין כחסר ואין עולין לו במדידה אלא חייב להשלים לו מקרקע במישור א\"נ ה\"ק צריכין להשלים ואם לא יתרצה הלוקח ליקח דמים או במקום אחר בטל המקח דגם צריכין אנו לומר דמ\"ש אפי' לא היה חסר אלא קב נמי איידי השמועה דאיירי ביה נקטו קב ובל' ל\"מ קאמר ל\"מ דזה קבין ומחצה לא הוה מחילה אלא אפי קב א' ואה\"נ דה\"ה אפי' פחות מקב נמי צריך להשלים לו דלא מצינו שחילק בשום מקום בין פיחת קב לפחות מיניה אלא אדרבה שנינו אפי' פיחת כ\"ש ינכה לו. ודוחק לחלק ולומר דדוקא באמר מדה בחבל כ\"כ. ור\"י מאגש לא משמע ליה דמיירי בעומד בתוכו לכן אוקמא הוא במסיים הבית כור ואמר בית כור עפר זה ומה שאמרו בגמרא בית כור סתמא כהן חסר הן יתיר קראו סתמא מפני שלא אמר מדה בחבל או הן חסר הן יתיר אבל זה ודאי אמר. ולהרא\"ש והתוספות משמע לשון סתמא כפשוטו שלא אמר כלום ולכן נראה להו יותר לפרשו בעומד בתוכו ועמ\"ש לקמן סעיף י\"א בדרישה עוד מזה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אם פיחת או הותיר ז' קבין ומחצה דהיינו כו' לשון המשנה אפי' פיחת רובע לכל סאה כו' ופיר\"ש דהיינו ל' רבעים לבית כור שהן ז' קבין וחצי כו' והאי דקאמר אפי' פיחת רובע לסאה ולא קאמר אפי' פיחת ז' קבין ומחצה לכור לאשמועינן אתא דאפילו במכירה מועטת כגון בית סאה אני מוכר לך הן חסר הן יתיר וחסר רובע או יתר רובע כו' עכ\"ל ובזה מיושב קצת מה שקשה וכי רבינו לאורויי חושבנא קאתי אלא שאכתי ק' שלא היה לרבינו לסתום אלא לפרש דין זה: ומה מחזיר לו רואין כו' עד ואם יש בתוספות ט' קבין כו' כדי לעמוד על דעת הרמב\"ם שיש בשמועה זו דרך אחרת (ואעתיק לשונו בסמוך) ורבים תמהו עליו והמ\"מ ומור\"ם ז\"ל והב\"י ג\"כ הניחוהו בצ\"ע מפני שסוגיא דגמרא לא משמע כדבריו ועל כל זה המחבר בש\"ע כתב דבריו לכן שמתי לבי על דבריו לכתוב בס\"ד במה המה מחולקי' ולבאר מקום מוצא דבריהן מהגמרא. דע דשם בפ' בית כור (בבא בתרא דף ק\"ג ע\"ב) שנינו אם אמר הן חסר הן יתיר אפי' פיחת או הותיר רובע הגיעו יותר מכאן יעשה חשבון (ופי' ר\"ש יחשב את כל היתר על בית כור אפי' הרבעין עצמן ויחשב כמה הן שווין לפי דמי המכירה וצריך הלוקח ליתן להמוכר הקרקע או הדמים לפי ערך אם לא הוזלו והוקרו) מה הוא מחזיר לו מעות ואם ירצה מחזיר לו קרקע ולמה אמרו מחזיר לו מעות לייפות כחו של המוכר שאם שייר לו בשדה בית ט' קבין ובגישה בית חצי קב מחזיר לו את הקרקע ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר אלא את כל המותר עכ\"ל המשנה ושם בגמרא דף ק\"ד ע\"א קא מקשה על זה לייפות כחו של מוכר אמרינן לייפות כחו של לוקח לא אמרינן והא תניא אם היה יותר מרובע לסאה כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח. התם כגון דהוה יקירא מעיקרא וזל השתא דאמרינן ליה (פי' ר\"ש דאמרינן למוכר שרוצה שיתן הלוקח דמים בעד מותר הקרקע שהוא פחות מט' קבין כשעת היוקר דמעיקרא) אי ארעא יהבית ליה יהב ליה כזולא דהשתא. והתניא כשהוא נותן לו נותן כשעת שהוא לוקח ממנו. התם כגון דהוה זילא מעיקרא ויקרא לה השתא (ופי' ר\"ש דלעולם לא אמרינן יד המוכר על העליונה אלא כשלא נתיקרה או הוזלה אלא עומדת הקרקע בשער הראשון וע\"ד שכתב רבינו כאן) ותו גרסינן שם בגמרא על פיסקא דהמשנה דקתני דאם שייר בשדה בית ט' קבין כו' מחזיר לו את הקרקע. אמר רב נחמן נותן ז' קבין ומחצה לכל כור וכור ואי איכא מילתא יתירא דהוי ט' הדרי ופי' ר\"ש ואי איכא יתירא כלומר ואם יש משהו יותר מרובע לכל סאה וסאה ויש באותו מותר הכל יחד ט' קבין מהדר קרקע כו' גם זה כדברי רבינו ועפ\"ז תמה המ\"מ ומור\"ם והב\"י על דברי הרמב\"ם ולע\"ד אני אומר שנסתייע הרמב\"ם מסוגיא זו לדבריו ולמד דבריו ממנו כי נראה לכל משכיל ששיטת הגמרא הנ\"ל אינו עולה יפה לפי' ר\"ש ורבינו חדא במ\"ש דאמרינן ליה ארעא יהבתא ליה כו' דהול\"ל אמרינן אי דמים אתה רוצה ליקח בעד הארעא. גם מ\"ש כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח לא מתיישב לפירושם דפי' דקאי אאין בו ט' קבין וקאמר דכופין המוכר למכור בזול ואם ירצה למכור בזול אז כופין הלוקח ליקחנו דזהו פשיטא דהא גם בעומד בשער הראשון יד המוכר על העליונה וכופין הלוקח שיתן לו דמי שוויו גם מה שאומר בגמרא על דברי רב נחמן הנ\"ל ז\"ל ואי איכא מלתא יתירא דהוי ט' כו' לא מתיישב שפיר לפי' ר\"ש. גם במשנה גופא יותר מכאן יעשה חשבון דבפירוש חשבון זה פי' ר\"ש הוא דחוק. גם לפירושו ק' דלא הו\"ל לתנא דמתניתין לסתום ולומר דמייפין כחו של מוכר כיון דמייפין לפעמים ג\"כ כח הלוקח ועוד יש פקפוקי' אחרים לפי' ר\"ש ומש\"ה נראה שפי' הרמב\"ם הסוגיא בענין אחר וכתב בפרק כ\"ח דמכירה ז\"ל ומהו מ��זיר לו אם היתה התוספות פחותה מט' קבין מחזיר לו דמים כשעת המכירה ליפות כח המוכר כו' היתה בתוספות יתירה על ט' קבין נותנין רובע לכל סאה וסאה. והנשאר יתר על הרבעין אם יש בו ט' קבין נותן לו כל הרבעים כולן עם היתר מן הקרקע. ונתנו לו כשעת שלקחו ממנו בד\"א (פי' דהרשות ביד הלוקח ליתן קרקע להמוכר בעל כרחו וכשעת שלקחו ממנו) כשהיה בזול בשעת המוכר והוקיר בשעת החזרת היתר אבל אם היתה ביוקר והוזלה אמרינן להלוקח אם רצית ליתן לו דמי התוספת כלה תן לו כפי הממכר ואם תרצה ליתן לו קרקע תן לו כמו ששוה עכשיו ודין חצי קב בגינה כדין ט' קבין בשדה כו' ע\"ש וכלל דברי הרמב\"ם בזה הוא זה דס\"ל דלעולם אין יד הלוקח על העליונה וצריך להחזיר להמוכר באופן שלא יהיה לו שם היזק וס\"ל דכל זמן שאין יתרון ט' קבין על כל הרבעין אז הוא דינו כמפורש במשנה דיד המוכר על העליונה ליתן לו דמים אם ירצה ואף דגם הרבעים עומדים בחזרה ויש יתר מט' קבין עם הרבעים מ\"מ ס\"ל כיון שאילו לא היה המוותר על הרבעים היו הרבעין נתנין למחילה לטובת הלוקח בכלל מקח מש\"ה השתא דאיכא מותר עליהן אינן גורמין חובה להמוכר להיות כופין ע\"י להמוכר שיקח קרקע בע\"כ אלא יאמר המוכר בכלל מקחך היו לענין זה שתתן לי בעדם דמים בערך דמי השדה עד שיהיו ט' קבין נוסף על כל הרבעים דאז מחשבי כאילו יש לו שדה בצידו דמצטרפי ג\"כ אלו עמו דאותן ט' קבין לא היה זכות להמוכר מעולם להיות ידו על העליונה ליתן לו דמים בע\"כ של הלוקח אלא יקחם בעינם ואגבן מחזיר גם הרבעים בקרקע ואין המוכר יכול לכפות הלוקח שיתן לו בעדם דמים ואף שהוא סברא דחוקה מ\"מ קצת הוכרח הרמב\"ם לזה ממשמעות הגמרא הנ\"ל דקאמר רב נחמן דנותן ז' קבין ומחצה לכל כור וכור ועליו קאמר ואי איכא מלתא יתירא דהוי ט' קבין הדר דמשמע דדוקא אי איכא ט' קבין דמותר על הרבעין שנתנו לכל כור וכור בזה אמרינן דהקרקע חוזרת בע\"כ של מוכר. ואי לא לא אף על גב דרב נחמן איירי דמכר לו כמה כורים ונמצא דעולין הרבעים והיתרון יחד הרבה פי' מט' קבין וגם איכא קצת יתר להרבעים דכמה כורים שמכר לו ודינם בחזרה כיון דיש מותר ואפ\"ה קאמר שאינה בחזרת קרקע ע\"כ דמוכר והיינו כדברי הרמב\"ם (וגם רשב\"ם הזכיר פי' זה שם על דברי הגמרא אלא שדחהו וכתב דאין טעם להדבר ע\"ש) וס\"ל להרמב\"ם נמי דאפי' בכה\"ג דהדר קרקע בע\"כ דמוכר היינו דוקא בשלא נשתנה השער אז שהיא מעיקרא בזול והשתא בשעת החזרה נתייקר דכשמחזיר לו כל היתרון קרקע בעינו יש יפוי כח להמוכר בזה. אבל אם היה השער ביוקר בשעת המכירה ובשעת החזרה נעשה בזול אינו מחזיר לו היתרון קרקע בעינו אלא הברירה ביד הלוקח או שישלם לו היתרון בדמים כמו שיהיה בשעת המכירה ביוקר או יתן לו הקרקע בזול כשיעור אותן דמים שהיה שוה היתרון בשעת המכירה ולמד זה הרמב\"ם מהגמרא הנ\"ל דקאמר ליפות כחו של מוכר אמרינן ליפות כחו של לוקח לא אמרינן והתניא יותר מכאן כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח התם כגון דהוה יקירא מעיקרא וזל השתא דאמרינן ליה אי ארעא יהבת ליה הב ליה כזולא דהשתא וס\"ל דהתרצן השיב לו לעולם לא תקנו חז\"ל ליפות כחו דלוקח והא דכופין המוכר למכור הא קאמר נמי דכופין לוקח ליקח והא כיצד וע\"כ צ\"ל דהתם מיירי דהיה מתחלה ביוקר והשתא בזול והוא בדין חזרת קרקע (והיינו דהוה ט' קבין יתר על הרבעין לסברת הרמב\"ם וכנ\"ל) והלוקח רוצה ליתן ולהחזיר להמוכר היתרונות כולם בעין בע\"כ של המוכר בזה אמרינן דכופין את שניהן <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> ירצה הלוקח להחזיר קרקע כדינו אמרינן ליה כיון דקרקע יהבת ליה בחזרה תן לו כזולא דהשתא דהא בשעת המכירה היתה ביוקר וברשותך ובמזלך עמדה בזול וצא וחשוב כמה היה שוה היתרון בשעת המכירה וכשיעור אותן דמים תן לו קרקע כפי שיעור הזול דהשתא ואם אין אתה רוצה ליתן לו קרקע כ\"כ תן לו דמים של שעת היוקר ואז כופין המוכר להניח היתרון בידו כשער דמעיקרא דכיון דכייפינן להלוקח לשום היתרון בדמים כשעת שקנהו משום דא\"ל דברשותו עמדה בזול איך עולה על הדעת לחזור ולומר לו שיחזור לו קרקע כשעת הזול בע\"כ דלוקח. משא\"כ כשהיתה מתחלה בזול ועמדה אח\"כ ביוקר דאמרינן לטובת המוכר כיון דהיתרון על הרבעים היה ט' קבין א\"כ משעת המכירה עמדה בדין חזרת קרקע וברשותו דמוכר נתיקר מש\"ה מחזיר לו היתרונות בעין כדינו וכשתדקדק תראה שלשון הרמב\"ם היה אות באות כל' הברייתא ע\"ש מ\"ש פירושם ועיין בסמ\"ע מ\"ש עוד בביאור דברי ש\"ע שהן הן דברי הרמב\"ם בעין וק\"ל. ותנא דמתניתין דקתני יתר על כן יעשה חשבון וקיצר וסתם דבריו כדי לרמוז לכל החשבונות הללו וגם יש בכולם יפוי כח דמוכר כמ\"ש. והא דהרמב\"ם כתב דין עשיית חשבון ויפוי כח גם ברישא בהיה יתר ולא הגיע לט' קבין אין זה קושיא דאכולה קאי ובזה עולה בס\"ד יפה הסוגיא אליבא דהרמב\"ם ונסתלקו התמיהו' שתמה עליו המ\"מ. וגם מור\"ם בהגהות ש\"ע שלו סי' זה סי\"א ע\"ש ובע\"ש לא כתב דברי הש\"ע שהן כדברי הרמב\"ם כלל דכולם חשבו דבריו דחויים זולת הב\"י אף שכתב דברי המ\"מ ולא כתב שום יישוב לדבריו מ\"מ בש\"ע כתב דברי הרמב\"ם להלכה ולא הזכיר שום דעה אחרת לכן כתבתי הנלע\"ד ביישוב דבריו כי כדאי הוא הרמב\"ם לשום לב על דבריו וליישבם ודו\"ק וא\"ת לפי דברי הרמב\"ם קשה הא דגרסינן בגמ' על דברי ר\"נ הנ\"ל ז\"ל איתיבי' רבא לר\"נ תנן שאם שייר בשדה בית ט' קבין כו' לאו דזבין ליה כוריי' (פי' וק' לרב נחמן דאמר דניתן למחילה רובע לבית סאה אפי' לכמה כורין אעפ\"י שם בהן ט' קבין) לא דזבין ליה כור עכ\"ל הא אכתי קשה דמשמע דמיד דיהיה ט' קבין עם הרבעים מחזיר קרקע די\"ל דגם המקשן ידע דלרב נחמן צריכין שיהיה ט' קבין נוסף על כל הרבעים אלא דרצה להוכיח דלא כרב נחמן אלא כרב הונא דאמר שם דאפי' רובע לכל בית סאה אין ניתן למחילה אלא עד ז' קבין ומחצה אפי' בבקעה גדולה. ואם יהיה בכולן יחד יתר ניתן לחזרת דמים ואם יהיה בין הכל ט' קבין מחזיר קרקע וזהו שהקשה מאי לאו דזבין כוריים ור\"ל אפי' לכוריים אין נתנין למחילה אלא מחזיר קרקע ומ\"ש בהן חסר הן יתיר עד רובע הגיעו היינו דוקא עד שבעה קבין ומחצה וכמ\"ש. והשיב לו התרצן זה אינו דהרבעין עכ\"פ נתנו למחילה אפי' לאלף בית סאין והמשנה דקתני שאם יש בו ט' קבין כו' ע\"כ צריך לומר דלא איירי ברבעין עצמן דהא בכור נתנו למחילה גם בכור לית בהו רבעין כשיעור ט' קבין וצריך אתה לומר דאיירי באם יש יתרון על הרבעים והשתא דאתינא להכי דאיירי ביתרון מוקמה נמי דאיירי דכל הט' קבין הן יתרון על הרביעים וק\"ל: ומחזיר לו מה שירצה כו' פי' מה שירצה הלוקח כמ\"ש בפרישה וכן בהיה שדה ונעשה גינה דמסיק דמחזיר מה שירצה ר\"ל הלוקח וקשה דכאן משמע דס\"ל לרבינו דהלוקח מקרי מוחזק בקרקע ולקמן בסמוך בדין מדה בחבל הן חסר הן יתר כו' כתב דלהרשב\"ם הוי הלוקח תמיד מוציא דקרקע בחזקת בעליה עומדת והראב\"ד ס\"ל דתלוי בנתינת המעות ומ\"ש דסתם כאן דהלוקח מקרי מוחזק. ונלע\"ד דדוקא בכאן שהסכימו בהתחלת המקח שהן חסר הן יתר יהיה המקח מקח ולולא אומדן דעת של חכמים ז\"ל שאמרו שאם הוא יתר מכדי רובע לבית סאה דלא הוי מחילה לא היה להן פתחון פה לזה על זה נמצא דהאבעיא הוה ספיקא דדינא בענין המקח שנעשה ונגמר כבר מ\"ה מקרי לכ\"ע הלוקח מוחזק משא\"כ בסמוך דהמוכר אומר דעתי היה במכירתי על לשון מידה בחבל או איפכא דוקא וזולת זה לא מכרתיהו וכיון דיש לו טענה בגוף המכר מש\"ה מקרי המוכר מוחזק וק\"ל: קודם שהחזיק ל' הב\"י נראה מדבריו שאם לא נעשה גינה עד אחר שהחזיק בה אע\"פ שעדיין לא נמדד פשיטא ליה דבתר שעת מכירה וחזקה אזלינן ע\"כ ואני שמעתי ולא אבין דהא הלשון משמע דכבר נמדדה הקרקע וידענו המותר גם פי' דברי רבינו לע\"ד אינו כמו שהבינו הב\"י דהא הבינו דמ\"ש קודם שיחזיק ר\"ל בגוף השדה שמכר וז\"א אלא כמו שכתבתי בפרישה דר\"ל קודם שהחזיק בהמותר וכן פי' ר\"ש בהגמרא ז\"ל ונעשית גינה קודם שהחזיר לו המעות או הקרקע עכ\"ל. והיינו חזקה דהמותר ודוק: מה אעשה בשדה קטנה כו' צ\"ע הא אפי' בגדולה נמי יכול לומר לא בעינא באפושי אריסיה ושומרים ומתחילה קניתי אדעתיה להיות שדי בית כור במקום א' ואז די בשומר אחד ומ\"מ משמע שאם יש ללוקח שדה בצד זה החלק הקטן שרוצה המוכר ליתן לו צריך לקבלו דאז לא שייך הני טעמי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " א\"ל בית כור עפר אני מוכר לך כו' עד וכתב הרמב\"ם ואין לו כו' ורשב\"ם פי' כו' שם דף ק\"ד [עב\"ח ל' המשנה ול' הגמרא] וכן בפי' ר\"ש שם וכן פירשו הנ\"י שם וכלל דבריו הוא שאנו אומרים שהמוכר אמר כן בכוונה משום דלא ידע אם יהיה בו חסיר או יתיר וכיון בשניהן לטובתו וכיון שהוא מוחזק ואדעתא דהכי זבין והלוקח שמע ולקחו ממנו מש\"ה הגיעו וידו דהלוקח על התחתונה ומה\"ט אפי' לא נתן הלוקח עדיין המעות והוא חסר רובע לבית סאה ג\"כ אמרינן דהגיעו ומוציאין ממון מיד הלוקח בעד כל דמי בית כור ואל תטעה בדברי רשב\"ם שכתב אח\"כ בפירושו אהא דמסיק הגמרא שם וקאמר ליישב דברי שמואל כבן ננס דפסק הכא הלכה כחכמים ובאומר לחבירו כור בל' סאה בסלע אמר ראשון ראשון קנה וכמש\"ר (בסי' רב סי\"א) ש\"מ דהלך אחר לשון אחרון ובמוכר מרחץ לחבירו וא\"ל בי\"ב דינר לשנה זהוב לחודש אמר דאם בא המשכיר בתחילת החודש כולו למשכיר דהעמד קרקע בחזקת בעליה ובבא בסוף החודש כולו לשוכר דהעמיד ממון על חזקתו ואם בא באמצע החודש יחלוקו ש\"מ דלא אזלינן בתר לשון אחרון ומשני הגמרא כולו חד טעמא הוא התם גבי מרחץ טעמא מאי משום דתפיס המשכיר בתחילת החודש הקרקע והשוכר בסוף החודש הממון ה\"נ בכור בל' כו' דאמר ראשון ראשון קנה הוא משום דתפס הלוקח וע\"ז כתב רשב\"ם שם ז\"ל וה\"ה רבנן דאמרי דאזלינן בתר פחות שבלשונות מיירי שהמוכר מוחזק הוא וכגון שקיבל נגד הדמים כו' וע\"ש דמזה משמע דס\"ל לרשב\"ם דדוקא היכא דקיבל הדמים אמרינן דאזלינן בתר פחות שבלשונות. דז\"א וכמ\"ש לעיל בשם הרשב\"ם גם רבינו והמ\"מ שכתבו לשונו שום א' לא כתבו בשמו דמיירי כשיקבל המוכר הדמים מהלוקח גם רבינו שכתב בשם רשב\"ם ז\"ל ואם פיחת לא ינכה לו מהדמים לשון לא ינכה מוכח דמיירי דהמעות עדיין ביד הלוקח ודוקא ליישב דברי שמואל אהדדי הוצרך רשב\"ם לכתוב כן ע\"פ הגמרא דקאמר דמיירי בדתפיס אבל מסיק רשב\"ם גופא התם וכתב ז\"ל דלא קי\"ל כשמואל דאמר בהאי דמרחץ דאם בא בסוף החודש כולו לשוכר אלא כרב נחמן דאמר אפי' בבא בסוף החודש כולו למשכיר (וכמש\"ר בסי' שי\"ב ע\"ש) שהספק לאו עכשיו נולד אלא מתחלת החודש נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר על של חבירו וצריך להע��ות לו שכר כו' עכ\"ל שם וכיון דקי\"ל כר\"נ במרחץ ומטעם דהעמיד קרקע על חזקתו ומוציאין ממון מהשוכר מה\"ט נמי באמר מדה בחבל הן חסר הן יתיר או איפכא ס\"ל דאזלינן בתר הן חסר הן יתיר לטובת המוכר ומטעם הנ\"ל ואף אם עדיין לא נתן המעות אם פיחת מוציאין ממון מיד הלוקח דמעמידין הקרקע בחזקת המוכר וזהו ברור ודלא כמ\"ש הב\"י דכתב דאזלינן בתר פחות שבלשונות ומטעם דתפיס ומספיקא לא מוציאין ממונא עכ\"ל ומשמע מלשונו דב\"י דהא דקי\"ל כחכמים דאמרינן הולך אחר פחות שבלשונות הוא משום דתפס וז\"א וכמ\"ש דדוקא לשמואל קאמר הכי ודע שהמ\"מ כתב בפכ\"ח דהל' מכירה דדעת הרמב\"ם הוא כדעת הרשב\"ם ורבינו ע\"כ לא ס\"ל הכי דהא כתב וסידר דבריהן בפלוגתא אהדדי גם לשון הרמב\"ם דכתב דאין לו אלא כדין אם חסר או יתר עכ\"ל ומדכתב ואין לו משמע דאחד אהמוכר או הלוקח קאמר דיש לו לטובה באם הוא יתר ולחובה באם חסר ולא קאי אשניהן יחד דאם הוא יתר מחזירו למוכר ואם הוא חסר הגיעו להלוקח. וגם מדאמר דיש לו כדין אם חסר כו' מוכח הכי דהרי ידיע דדין אם חסר כו' הגיעו להלוקח בשניהן לטובה ולחובה ואליביה דהרמב\"ם צ\"ל מ\"ש דהולכין אחר פחות שבלשונות הוא מא' מתרי טעמי דכתבתי בפרישה ע\"ש וראייה למ\"ש בפי' דברי הרמב\"ם מהשגת הראב\"ד שכתב שם אדברי הרמב\"ם הנ\"ל ז\"ל א\"א לא ידעתי מהו וזה כי הפחות שבלשונות קולא הוא לנתבע כו' ע\"ש הרי שהשיגו בזה דלדברי הרמב\"ם מרויח הלוקח לפעמים כשהוא יתר והולכין אחר פחות שבלשונות לא משמע הכי אלא משמעותו דלעולם אזלינן לקולא מש\"ה פרשו הוא דמפחיתין כחו של תובע לעולם ומש\"ה סתמי חכמים ולא קאמרי למי מפחיתין דס\"ל דשניהן שווים בזה דאזלינן לעולם בתר קולת הנתבע ומייפין כחו אכן בפי' המשניות להרמב\"ם משמע כדברי המ\"מ דכתב שם וז\"ל וקי\"ל כזה דיקח הלוקח ביה הפחות שבשיעורי' וז\"ש הלך אחר הפחות שבשיעורים כו' וצ\"ע ועמ\"ש עוד מזה בפרישה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם א\"ל ארעתא כו' עד וה\"ה אי אמר לו ארעתאי כו' עיין בר\"ן שכתב אמ\"ש שם בגמרא דמיעוט ארעתא שנים ז\"ל וא\"ת דאמרי' בס\"פ השואל האי מאן דשאיל נרגא מחבריה למרפק פרדסי רפיק ביה כל פרדסי דאית ליה לאו קושיא היא דהתם השואל מוחזק הוה בהכלי ברשות והמע\"ה. ויש מחלקים בין פרדסי לפרדסאי דפרדסאי כולן במשמע ושם גרסי' פרדסאי וא\"ת הא ה\"נ אמר ארעתא דבי חייא ומ\"ש פרדסאי דמכנה להו כשמיה דנפשיה ובין ארעתא דבי חייא דמכנה להו בשם אחר י\"ל דכל שהקדים תחילה בקרקעות (ר\"ל דקאמר או פרדסא) אמרינן מיעוט ארעתא שנים ומה שאומר אח\"כ של חייא או שלי אינו אלא כדי לברר מאיזה קרקע הוא אומר אבל באומר פרדסאי או ארעתאי הרי מכר לו כל מה שכלל הכינוי וה\"ה כשאומר קרקעות חייא כיון דלא אמר של חייא או דבי חייא כולן מכורין כאילו אמר שדותי כ\"כ הרשב\"א אבל אחרים חולקים וס\"ל דגם באומר פרדסאי לא מכר אלא שנים כו' עכ\"ל הר\"ן והנה מ\"ש רבינו בשם (רב משה כהן) [הרמ\"ה] דה\"ה אם אומר ארעתאי ס\"ל כדעת אחרים החולקים שהזכיר הרמב\"ם וכתבתי כל זה שמתוכו יבואר דברי רבינו דמ\"ש ארעתא מיירי בין אומר סתם ארעתא או אמר ארעתא דבי חייא הנזכר לפני זה וגם יתבאר לך דל\"ת מהיכי תיתי לחלק בין ארעתא לארעתאי: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והר\"י כתב ודאי אם אומר נכסי אני מוכר לך אפי' לא אמר כל כו' גם הרא\"ש הביא לדברי ר' יונה וז\"ל הרא\"ש ואי אמר ליה נכסי אפי' בתים ועבדים אבל מטלטלין לא אע\"ג דאמרינן בפ' מי שמת כל נכסי לפלוני גלימא אקרי נכסי נכסיי (וכן כתב בתוספות נכסיי בשני יודעין) שאני דמשמע ריבוי יותר מנכסי דהכא אבל אין לחלק משום דהתם אמר כל נכסי דא\"כ הוה ליה לחלק התם בין נכסי לכל נכסי כדמחלק בין מטלטלין לכל מטלטלים ועי\"ל דהתם מיירי במתנה דבעין יפה הוא נותן והר\"י תירץ דהכא איירי באומר נכסי דבי חייא (דאמ\"ש לפני זה בסוגיא קאי דעובדא הוה דא\"ל ארעא דבי חייא אני מוכר) בהא אמרינן אבל מטלטלין לא לפי שאין המטלטלים הנמכרים נזכרים ע\"ש המוכר אלא דוקא מקרקעי ועבדי אבל האומר כל נכסי אני מוכר לך גם המטלטלין בכלל עכ\"ל ואעפ\"י שהרא\"ש סיים וכתב בשם ר' יונה ז\"ל אבל האומר כל נכסי רבינו לא כתב כל בדברי הר\"י משום דס\"ל דע\"כ ל\"ד כתב הרא\"ש כל שהרי כל עצמו של הרא\"ש לא בא שם אלא לכתוב דאין לחלק באומר כל ללא אמר כל וכתב תירוץ אחר בשם ר' יונה דהיינו דיש חילוק בין נכסי דפלוני ללא אמר פלניא דבאומר פלניא אפי' אמר כל ל\"מ אבל בלא פלני' אפי' לא אמר כל קני הכל והא דאמר בסוף דבריו כל נכסי ל' דגמרא נקט ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואם מצר לו מזרח ומערב קצר ומצר דרום ארוך ומצר צפון קצר פלגינן כו' כך היא הנוסחא בספרי הב\"י ובקצת ספרי הטור ומשמע דציורו. כזה ?. ולפ\"ז צ\"ל דכיון שמצר לו מיצר קצר גרע מאילו לא מצר כלל וכ\"כ המ\"מ לדעת הרמב\"ם בפכ\"א מהל' מכירה ז\"ל ונ\"ל לפ\"ז דלרב גופיה גרע כשמצר לו מצר רביעי מקצתו מאילו לא מצר לו כלל דהא מצר לי ג' מצרים לבד אמר רב קנה כולה חוץ ממצר רביעי וכאן אמר דל\"ק אלא כנגד הקצר וטעם לזה שכיון שהתחיל למיצר ולא מצרו כולו יראה שאינו מקפיד על ממצר לבד אלא על חלק מן השדה משא\"כ כשלא מצרו כלל דלא מסתבר ליה כלל שלא יקנה אלא תלם אחד לבד לא קנה עכ\"ל. ולפי הציור הנ\"ל ק' מאי איריא דג' קצרים אף שיהיו ג' ארוכים והרבעית קצר ג\"כ הוה הדין הכי ואפשר נמי לפרש לפי גירסא זו דהכי הוה ציורו כזה ?* דודאי כל חלקי אויר שבין חצי צפון נגד אורך מצד דרום דהיינו שורה אמצעית כזה ?* קנה עכ\"פ וכן מה שבין ב' מצרים הקצרים דהיינו ב' קורות החצונות קנה ובנשאר נותנין לו באלכסון לכל צד נמצא מפסיד מעט ונראה שזה ציורו ודעתו של ר\"מ בע\"ש שלו אבל אין גירסא זו נראה שהא דאין נרמז בלשון רבינו שמצר לו מצר הצפוני באמצע נגד מצר הדרומי ושגם הוא משוך להלאה למיצרי מערב ומזרח הא נוכל לפרש לשון רבינו מ\"ש שמצר צפון הוא קצר המתחיל מצד מזרח או מערב או שהוא באמצע אבל אינו משוך להלאה לצד צפוני מהן וא\"כ לא תמצא שני ראש תור כה\"ג ולא היה לרבינו לסתום אלא לפרש ולא לסמוך אתדע מן הקשיא ועוד דלא שייך לומר מצר לו מזרח ומערב קצר קודם שהזכיר אורך דמה שזה נקרא קצר הוא לפי שהשני ארוך ועוד דא\"כ הול\"ל בקיצור מצר לו ג' קצרים ומצר א' ארוך גם מאין לקח רבינו ציור זה לדין שאינו מסתעף מפלוגתת רב ורב אסי כלל לכן נ\"ל עיקר הגי' ופירושו כמ\"ש בפרישה ובטוח\"מ של מ\"ו מצאתי הציור כזה ?* ונראה דגם גירסת מ\"ו היה מצר לו מזרח ארוך ומערב קצר וצפון ארוך ודרום קצר כזה ?* אלא שס\"ד שמכניסין מצרי הדרומי והמערבי הקצרים בפנים עד שנעשה כזה ? ונותנין לו שני ראש תור דהיינו מכנגד מזרחי הארוך באלכסון עד סוף מצר הדרומי הקצר ומסוף הצפוני הארוך עד מערבי הקצר וכזה ?. וגם על ציור זה קשה לי למה נגרע חלק דהלוקח להכניס מצר מערבי אמצעי' השדה עד שישוו כנגד זה וצ\"ע והמחוור שבעיני הוא מ\"ש בפרישה [ועיין כל שאר הציורים הצריכים לסי' זה בסמ\"ע]. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ולא את הדוגית והיא כו' וכ\"כ הרמב\"ם פכ\"ז דמכירה וז\"ל הגמרא שם ת\"ר כו' עד רב נתן אומר המוכר את הספינה מכר את הביצית סומכו' אומר המוכר את הספינה מכר את הדוגית אמר רבא ביצי' היינו דוגית ר\"נ בבלאי הוא קרי לה ביצית כדאמרינן אנשי ביצותא דמיאשן סומכוס דבר א\"י הוא קרי לה דוגית כדכתיב ואחריתכן כסירות דוגה. ופי' ר\"ש ביצית ודיגית היינו ספינה קטנה שקושרין לספינה ועולין ממנה ליבשה שהגדולה אינה יכולה לקרב אל שפת הים מפני שאינה הולכת אלא בעומק אין שם עומק מים. מישן נהר קטן ואין הולכין בו אלא בספינה קטנית ר\"נ מבבל עלה. דוגית ע\"ש שצדין בה דגים דקלה היא ע\"פ המים עכ\"ל ר\"ש וכתב ב\"י וכ\"מ וז\"ל ויש לתמוה על הרמב\"ם ורבינו כיון דאמר רבא ביצית היינו דוגית למה חלקוהו הם בתרתי ואפשר לומר דס\"ל דה\"פ ביצית ודוגית היינו ספינה קטנה אלא דבבבל שהיו המים נמוכים אצל שפתם היו צריכים לספינה קטנה לעלות בה עד ליבשה ובא\"י שעמוקים גם אצל שפתם וע\"י כן יכולה הספינה הגדולה לילך על השפת לא היו צריכים לקטנה אלא כדי לצוד בה דגים וה\"ק הרמב\"ם ורבינו אבל לא מכר את הספינה הקטנה בין שהיו עשוים לילך בה ליבשה וכגון בבבל שע\"י זה נקראת ביצית בין שהיא עשוי לצוד בה דגים כגון בא\"י שע\"י זה נקראת דוגית עכ\"ל ופירושו דחוק דא\"כ דבבבל רגילין בזה ובא\"י בזה למה תלאו רבא בל' בבלי שהוא ביצית כדאמרי אינשי ובלשון הקודש דא\"י ורב מקרא נקרא דוגית לא הול\"ל אלא ר\"נ בבלי ושם צריכין לספינה שמוברין בה ואותו קורין ביצית וסומכוס בר א\"י ושם אין צריך אלא לספינה שצודין בה ואותו קורין דוגית ועוד מנ\"ל לרבא לומר דביצית היינו דוגית וממילא ל\"פ כיון דתרתי מיני תשמישין הן דלמא סומכוס פליג' וס\"ל דוקא דוגית היא דנמכרת בכלל הספינה ולא ביצית או איפכא לכן נלע\"ד דגם בא\"י היו צריכין לספינה קטנה שיוצאין מהספינה הגדולה דוודאי אפי' הים אינו שוה בשפתה בעומק למה שהוא משם והלאה אלא סומכוס היה קורא דוגית לכל הספינה הקטנה בין שעולין ממנה ליבשה בין שצדין בה דגים כיון שמצינו שבפסוק קראה דוגה ושם נקראת כן ע\"ש צדיית דגים ור\"נ קרא לשניהן ביצית כדאמרי אינשי בבבל ביצית דמיאשן ושם באותה ספינה קטנה היו נושאין בה ג\"כ משאוי ועוברין בה ממקום למקום כדפי' ר\"ש הנ\"ל אלא ע\"ש שהיא קטנה ועוברין בה בנהר קטן היה נקראת כן וגם לההיא שצדין בה היו קוראין ביצית ע\"ש קטנותה ועכ\"פ שני מיני תשמישין הן ולכל א' היה ספינה מיוחד שהרי בספינה שעולין בה ליבשה עולין הרבה ביחד וגם פורקין ומעלין ע\"י סחורה ליבשה צריכה להיות קצת גדולה וגם עשויה בתבנית אחר מאשר היה עשוי אותם שצדין בה דגים ורבא דקאמר ביצית היינו דוגית לדינא קאמר ר\"ל מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי נ\"ל דלמד כי מל' הגמרא בברייתא דקתני ר\"כ אמר המוכר את הספינה מכר את הביצית סומכוס אומר המוכר את הספינה מכר את הדוגית ודייק רבא דאי ס\"ל לתנא דמסדר הברייתא דפליגי אהדדי הו\"ל לקצר ולומר סומכוס אומר מכר את הדוגית דהוה משמע דעל דברי ר\"נ קאי דקאמר מכר את הביצית וסומכוס פליג עליה וס\"ל דוגית נמכר עם הספינה ולא ביצית או איפכא אתה אומר ביצית דמשמע אבל לא דוגית ואני מוסיף לומר אף דוגית אלא וודאי ס\"ל לתנא דמתניתין דסומכוס לא קאי אדברי ר\"נ אלא כל חד אמר מלתא בפני עצמה וק' ליה למה דיבר זה מביצית ולא מדוגית וזה איפכא וניחא ליה לרבא דס\"ל לתרווייהו דבמינייהו שווים וכל אחד קרא לשניהן ע\"פ לשונו אבל עכ\"פ שני מיני תשמישין הן ולולי שדקדק רבא הנ\"ל דהכל אחד הוא לדינא לא הוי אמרינן כן מסברא וה\"ט נמי דהרמב\"ם ורבינו כתבו לתרוייהו. ותדע שהרי גם הרי\"ף והרא\"ש הביאו לתרוויהו לדר\"נ ולדסומכוס ולא כתבו עליה להא דרבא דאמר ביצית היינו דוגית אלא כתבו ולית הלכתא כוותייהו ונראה דמש\"ה השמיטו להא דרבא משום דרבא לא בא אלא לומר דל\"פ אהדדי וכמ\"ש וכיון דלית הלכתא כוותייהו לא רצו להעתיק דבריו אלא העתיקו לשון דר\"נ ודסומכוס כדי לכתוב עלייהו דלית הלכתא כוותייהו ור\"ל בין ספינה של תשמיש זה בין של תשמיש זה אינו נמכר בכלל ספינה גדולה. וגם לשון ר\"ש שהבאתי לעיל מדכתב דספינה שעולין בה מהים ליבשה היה קשור בספינה גדולה משמע קצת שהיה מיוחד לזה ולא היה צדין בה דגים גם מל' הר\"ן הנ\"ל שכתב שהיו מפרקין בה סחורה משמע שנשתנה בצורתה קצת בע\"א מספינה שצדין בה דגים שהיא עשויה עגולה ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "(ח) המוכר את העול מכר את הפרה כו' עד ותימה הוא כו' ע\"ש דכתב המ\"מ על דבריו ולפי מה שפי' ר\"ש לא ידעתי מהו שהוא פי' קרון עגלה ופי' צמד הוא העול עכ\"ל ועיין בב\"י מ\"ש בפירושו דמ\"מ ומ\"ש בישובו [וקצת מנהו בב\"ח] ואני אומר שהמדקדק בדברי הרמב\"ם יראה דלק\"מ שהתחיל בבבא שלפני זו וכתב המוכר את הקרון לא מכר הפרדות בזמן שאינן קשורין כו' ואילו איך הדין בקשורין לא סיים נראה מזה פשוט דהך בבא סיומא דלעיל היא ומיירי בקשורין וס\"ל כרבו ר\"י הלוי שכ\"ר בסמוך בשמו שגם בצמד בקר אם קשורין יחד מכורין כמו בקרון ובפרדות ומה שהאריך לכתוב בשביל זה בבא בפני עצמה וגם בשינוי לשון היינו משום דכן דרכו של הרמב\"ם ז\"ל להעתיק הל' המוזכר בתלמוד בקיצור ולהכי אעתיק בתחילה לשון תלמוד שלנו ופירושו באינן קשורין ואחר כך העתיק לשון התוספתא כאשר מצאו ובתוספתא כינו פרדות בשם בקר וקרון בשם עגלה ועול במקום צמד ופרה במקום בקר ומיירי בקשורין ומה שלא הזכיר הרב רבינו משה בר מיימון ז\"ל קשורין בהך בבא לפי שסמך אהמבין שמדכתב בבבא ראשונה בזמן שאינן קשורין ממילא בבא שניה שלא כתבה כן מיירי בקשורין ורבינו ע\"כ לא הבינו כן דא\"כ מה מתמה עליו הא רבינו עצמו הסכים בסמוך עם ר\"י הלוי בקשורין מכר הצמד מכר הבקר וא\"כ תמוה לי להבנתו אמאי לא תמה עוד על הרמב\"ם שדבריו סותרין בשתי הבבות דמ\"ש קרון מעגלה ועוד למה תמה יותר על מכירת הפרה אגב העול ממה שתמה על מכירת הבקר אגב העגלה ודוחק לומר שמתמה על [תחילת] דבריו ומינה נשמע התימה ג\"כ לסוף דבריו ואפשר דאע\"ג דבין פרה לבקר לא שני לרבינו בין בקר לפרדות [שני] ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואפילו אמר חמור וכליו כו' כ\"כ ברייתא שם וכתב הר\"ן ע\"ז (דל') ואע\"ג דלשון מיותר הוא והוי לן למימר דליהני ליה האי יתור לשון כדאמרינן במכר לו הבית ואמר חוץ מבור ודות דמהני ליה לענין דרך (וכ\"ר בסימן רי\"ד) [ל\"ק] דשאני שק ודיסקא וכומני דלאו כלי חמור נינהו דסתם חמור לרכיבה והני למשאוי ואית לן למימר דאמר הכי לפרט הדברים כדי לסלק כל עירעור וכדאמרינן בפרק המוכר את הבית דשופרא דשטרא הוא (והביאו רבינו לעיל ר\"ס רי\"ו) עכ\"ל ע\"ש: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כדברי הרי\"ף כתב ב\"י ויש לתמוה על רבינו כו' ע\"ש שהאריך ואני אומר דרבינו יפה דקדק מל' הרי\"ף דפליג על הרמ\"ה וס\"ל דבאוכף ומרדעת לא איבעיא ליה והיינו מדהוסיף הרי\"ף על ל' הגמרא וכתב בהאיבעיא ז\"ל איבעיא להו האי שק ודיסקא וכומני דאפליגו בהו רבנן ונחום המדי בעודן עליו מחלוקת כו' וכנזכר בפרישה ש\"מ דלהכי דקדק הרי\"ף לכתבו ללמדנו דלא איבעיא ליה אלא בשק ודיסקא ואף שהרא\"ש כתב כל' הגמרא מ\"מ למד רבינו ממנו זה במ\"ש אח\"כ בפירושו על האיבעיא הנ\"ל ז\"ל אבל כשאין עליו מודה נחום לרבנן דל\"ק והיינו דוקא בשק ודיסקא אבל אוכף ומרדעת אפילו אין עליו קנה דטכסיסי דחמור מקני להו כל היכא דאיתנהו כו' עכ\"ל הרא\"ש וכ\"כ התוס' שם משמע בהדיא מפשטיה דלישניה דס\"ל דאוכף ומרדעת אפילו אינם עליו מודו רבנן דהן מכורין מכירה גמורה ואין לדחוק ולומר דאליביה דנחום כ\"כ אבל אליבא דרבנן באוכף ומרדעת כי אינן עליו לא מכר להו דלמה ליה להרא\"ש לכתוב כן אליביה דנחום דלית הלכתא כוותיה ומה שכתבו האיבעיא לא כתבו אלא ללמדנו מדברי נחום לדברי רבנן ולא ללמד על דברי נחום עצמו כיוונו וזה נראה בעיני ברור: "
+                ],
+                [
+                    " דאפילו פרה וחמור ושפחה זו כו' ז\"ל הרא\"ש פרק הספינה תוספתא שפחה מעוברת אני מוכר לך פרה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד כו' ותימה לי דמשמע הא לא קאמר שפחה מעוברת אלא שפחה סתם לא מכר לו את הולד ולא מיסתבר כלל עכ\"ל ואף שהרא\"ש סתם דבריו ומשמע דאפילו בלא אמר תיבת זו אלא שפחה או פרה סתם ג\"כ מכור העובר אבל לא מיסתבר לומר כן דהא הקונה שפחה סתם לא סמכה דעתו שיתן לו שפחה מעוברת מדלא התנה עליה ומאיזה טעם יזכה בעובר ומש\"ה פי' רבינו דבריו וכתב בשמו דר\"ל באומר זו ומה שכתב אהתוספתא דלא מסתבר היינו במה שמשמע מלשונה שצריך לומר דוקא מעוברת וק\"ל ורבינו העתיק מתחילה ל' התוספתא וחזר ופירש דבריה כדברי הרא\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם האומר לחבירו ראש עבד כו' עיין בב\"י שהקשה עליה מברייתא דריש ערכין דתניא ראש עבד כו' [עב\"ח שהביאו] ופרש\"י ל' שומא כלומר מישומו אותו עבד שמכר לאיזה מלאכה הוא ראוי ולפי שוויו יטול ע\"כ ותירץ אפשר דהוא ז\"ל היה גורס בברייתא כמ\"ש הוא א\"נ היה גורס כגירסת ספרינו ואפ\"ה חילק בין מוכר אבר שהנשמה תלויה בו למוכר אבר שאין הנשמה תלויה בו מדפלגינן הכי גבי ערכין ואע\"ג דלענין ערכין אמר ערך אבר שהנשמה תלויה בו עלי נותן ערך כולו התם דלגבוה שאני אבל הכא דלהדיוט מסתייא שיהא חציו מכור עכ\"ל ונראה דכוונת הב\"י בשינויא בתרא דע\"כ צ\"ל דברייתא דערכין פליגא אברייתא דהקדש דהא בברייתא דערכין קתני נותן דמי כולה ובברייתא דהקדש קתני והוא והקדש שותפין בה והיינו חציה אע\"ג דהקדש וערכין שניהן הן לגבוה וס\"ל כברייתא דערכין המחמרת לולא שיליף ג\"כ מברייתא דהקדש שיש חילוק בין גבוה להדיוט שהרי בהקדש קתני שהן שותפין ובהדיוט קתני משמנין ועפ\"ז מחלק ג\"כ הרמב\"ם ביניהם וכתב דהמוכר הראש מכר החצי ולא דמי לערכין דשם הוא לגבוה ואם מכר שאר אברים כתבה התוספתא משמנין כמו דמחלק הברייתא דערכין בערכין בין אבר שהנשמה תלויה בו לאבר שאין הנשמה תלויה בו ודע כי עיינתי בנוסחאות גמרא שלנו בערכין דף ד' ואיתא שם הך ברייתא כגירסא שהביא ב\"י וגם התוס' כתבו שם בשם רש\"י כמ\"ש ב\"י בשם רש\"י ע\"ש אבל ברש\"י הנדפס שם אין הנוסח שם כן אלא ז\"ל משמנין ביניהם כמה ש��ה ויחלקו ביניהם דמיו ומיבעיא ליה למה נקט התם שותפין והכא משמנין עכ\"ל רש\"י והיינו כמ\"ש הרמב\"ם כאן אע\"ג דל' הברייתא לא משמע כן דבהקדש קתני הוא והקדש שותפין בו וכאן קאמר ל' משמנין ביניהם מ\"מ אפשר דהרמב\"ם מפרש כן שהרי גם רש\"י תמה שם ע\"ז ואעפ\"כ פי' כן שם וכן נראה ממ\"ש הראב\"ד בהשגות שהסכים אל דברי הרמב\"ם והביא לו ראיה מברייתא זו משמע בהדיא שהוא פי' כמו שכתוב בשם רש\"י וק\"ל והמ\"מ כתב שם אדברי הראב\"ד דלא מצא ברייתא זו בגמרתינו ואיפשר דבירושלמי הוא עכ\"ל הרי דהסכימו לדברי הרמב\"ם וגם יש לתרץ ל' הברייתא ולומר דין הקדש כבר היה מקובל בידם דהוא והקדש שותפין בו והיינו לכל אחד החצי וממנו למדו חכמי ברייתא דדין מכירה ג\"כ הוא כן וסתם ואמר משמנין ביניהן ג\"כ לענין מכירה ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכן נמי איפכא ז\"ל הרא\"ש בתוספתא קתני מכר דבורים מכר כוורת מכר יונים מכר שובך לפי שאין דרכן של בני אדם למכור כל הדבורים כשדעתו לשייר את הכוורת כדמוכח במתניתין דקתני הלוקח פירות כוורת נוטל ג' נחילין וזה שפי' שמכר כל הפירות בלא שיור מכר גם הכוורת וכן נמי בשובך תנן הלוקח פירות שובך מפריח כו' וזה שפי' שמכר הכל מכר גם את השובך ע\"כ ויש לדקדק בל' הרא\"ש שתלה תניא בדלא תניא שכתב טעם למכירת הכוורת לפי שאין דרך למכור כל הדבורים כו' ובתוספתא לא נזכר דמיירי בדמכר לו כל הדבורים והו\"ל להרא\"ש לכתוב תחילה דמיירי במכר כל הדבורים ומש\"ה אמרינן דמסתמא מכר גם הכוורת וכמש\"ר בד\"א כו' ולכאורה היה נראה דהרא\"ש ס\"ל דמכירת כל הדבורים נרמז בל' התוספתא במ\"ש סתם מכר דבורים ומהיכי תיתי מסתמא לאמור דמיירי דשייר לו מהן מידי ודוקא במשנה דקתני המוכר פירות כוורת דל' פירות משמע דשייר במכירתו קצת דבורים ולא לקח אלא פירותיהן ומ\"ש הרא\"ש ז\"ל וזה שפי' שמכר לו כל הפירות דמשמע דס\"ל שצריך שיפרש ויאמר כל הפירות היינו דוקא באמרו פירות כמ\"ש ואע\"פ שבתוספתא לא קתני פירות אלא דבורים והול\"ל וזה שפי' שמכר דבורים י\"ל דאגב דסיים בלשון המשנה דקתני בה פירות כוורת מש\"ה נתחלף לו לשון פירות בלשון דבורים ועבור זה הוצרך לכתוב נמי (בל') <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> אבל זהו קצת דוחק ועוד דא\"כ לא נתיישב בזה לשון רבינו שדבריו מועתקין מדברי הרא\"ש הנ\"ל והוא לא הביא לשון המשנה אלא לשון התוספתא המוכר דבורים וכ' עליה בד\"א כשפירש שמוכר לו כל פירות הכוורת ולא הול\"ל אלא בד\"א כשא\"ל שמוכר לו דבורים אבל א\"ל שמוכר לו פירות כוורת לכן מחוורתא דלא שני להרא\"ש ורבינו בין אני מוכר לך דבורים לבין א\"ל אני מוכר לך פירות כוורת והטעם דכל הדבורים הם נתגדלו בכוורת ומש\"ה נקראו פירות כוורת אלא סבירא להו להרא\"ש מדקתני התוספתא מכר דבורים מכר כוורת ולא קתני דין דבורים עצמן לאמור מכר דבורים לא מכר כולם אלא ג' נחילים כו' וכדקתני במתניתין מוכח מזה פשוט דהתוספתא איירי בא\"ל בפירוש אני מוכר לך כל הדבורים וכן ביונים ומש\"ה כתב ליה הרא\"ש בפשיטות ורבינו נמשך אחריו לכתוב בד\"א כו' ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ואם מכר סתם פירות השובך כו' וכ' הרמב\"ם כו' בפרישה כתבתי לשון הגמ' ופי' רשב\"ם וביאור דברי הרמב\"ם בקיצור ועתה באתי להוסיף ומתוכו יבוארו לך דברי רבינו בטוב בפרט בביאור דברי הרמב\"ם שהביא. ומתחלה אקדים שברי\"ף לא כתב הנוסחא הא לה הא לאמה ��לא הא בה הא באמה וז\"ל אמר רב כהנא לא קשיא הא דקתני בריכה ראשונה ושניה בה והא דתנן בריכה ראשונה באמה משום דמצטוותא בברתא ואזוגא דשבקינן ע\"כ (וכשיטתו משמעי' דברי הרמב\"ם פכ\"ג דמכירה) וביאור הדברים לדעתו כתב ב\"י בשם ר\"ן דאין שובך פחות מב' בריכות דהיינו ב' זוגות אם ובת ע\"ש שהאריך בפירושו בשם הר\"ן ומשמע שם מהאי פירושא דלעולם בעינן שיניח לפחות ה' בריכות בשובך דהיינו אם ובתה ועוד זוג לאם ושני זוגים לבתה פחות מיניה אין השובך קיים שהבת כל שאין לה שני בנות לא מצטוותא וכשתברח הבת ממילא גם האם בורחת אבל המ\"מ פכ\"ג כתב ז\"ל המחבר פי' כדברי ר\"י מיגא\"ש שפי' שאלו בגמרא מה טעם מניח ב' בריכות ממה שילדו הבנות ובריכה א' מהאמהות ותירצו שכל בריכה צריכה שנים מתולדותיהם לצוות ולולא כן תלך וזהו הטעם שהאמהות שיש לה כבר בנות ובריכה א' שהוא מניח לה הם שנים מתולדותיהן ונראה לפי פי' זה שאם לא היו בשובך בעת הקנייה כ\"א בריכה א' מניח ב' בריכות מתולדותיהן ודי לו בכך שהרי יש לה צוות עכ\"ל נראה להדיא מלשונו דס\"ל דדוקא כשהיו בשעת המכירה ב' בריכות בשובך אז צריך להניח עוד ג' בריכות דהיינו א' להאם ושנים לבתה אבל כשלא היה בשעת המכירה אלא בריכה אחת בשובך אז אין צריך הלוקח להניח אלא ב' בריכות שתלד שהרי לא היה דעת המוכר אלא לשייר לו האם באופן שיהיה לה צוותא ולא תברח וכשיהיו לה ב' בנות הרי יש לה צוותא אך תימה אכתי הא ברתא לא מצטוותא בהדי האם ותברחנה הבנות וממילא גם האם תברח וצריך לדחוק דחכמים לא הזקיקו להלוקח להניח טפי משתי בריכות לא' מעיקרי השובך ואף אם יש לחוש שיארע היזק מזה להמוכר דהו\"ל להמ\"מ ג' בריכות כשאין אלא אמה כמו ה' בריכות לדעת הר\"ן ועמ\"ש עוד מזה בסמוך כנ\"ל לומר לדעת המ\"מ וזה ודאי שלא כדעת הר\"ן דכיון דמספקא לר\"ן אי בעינן שיניח לכל זוג וזוג או לא ש\"מ דס\"ל דגם כי לא היה בתחילה בשובך רק בריכה אחת בעינן שיניח למוכר ה' בריכות דהיינו אם ושתי בנות ולאחת מהבנות שתי בנות ומ\"ש ב\"י בשם הר\"ן בקשתיו ולא מצאתיו בשום מקום כי בספרים שלנו לא הזכיר הר\"ן אלא דעת רשב\"ם ותוספות ובין כך ובין כך מוכח לכאורה שמ\"ש רבינו בתחילה הוא לשיטת רשב\"ם וא\"כ תמוה מ\"ש וכתב הרמב\"ם כאילו לא פליגי אהדדי והוא מבואר דיש הבדל גדול ביניהם גם ב\"י הרגיש בזה ולא כתב עליו כלום ונלע\"ד דדעת רבינו היא שגם הרמב\"ם ס\"ל דכי לא היה בתחילה בשובך אלא זוג א' צריך שיניח דוקא בריכה אחת לאותה אם ועוד בריכה א' שתלד הבריכה הראשונה דהיינו אם ובתה ובת בתה ולא סגי במה שיניח ב' בריכות להאם אלא דוקא היכא שהיו מתחילה אם ובת שאז מניח עוד ג' זוגות כדי שיהיו לכל א' ב' בנות דהוי בין כולם ה' זוגות כיון דאיכא צוותא טובא אפילו ברתא בהדי אם מצטוותא וא\"כ שפיר כתב רבינו וכתב הרמב\"ם שלא בל' פלוגתא ומ\"ש בתחילה אלא מניח הזוג הראשון כו' מיירי בלא היה בו אלא זוג אחד ויצא לרבינו פי' זה בדברי הרמב\"ם ממ\"ש אם היו בו אמהות ובנות כו' דהוא דוקא הא לא היה בו אלא אמהות לא הוי דינא הכי אלא סגי בג' בריכות בין כולם וכמ\"ש גם המ\"מ וקשיא לרבינו מ\"ש לא היו בו בנות מהיו בו הא סוף סוף בנות אלו שיניח להאם יברחו כשלא יהיו לכל אחת ב' בנות לצוותא וכשיברחו הם תברח גם האם (וכבר כתבתי בזה ישוב בדוחק להמ\"מ) לכן מסתבר לרבינו דס\"ל להרמב\"ם כיון שלא יהיו אלא ג' זוגות צריך שיהיו נולדים זו מזו דאל\"כ לא מצטוותו יחד ולדעת רבינו ע\"פ שיטת הרמב\"ם נראה דפירושא דגמרא הכי הוה הא בה הא באמה כלומר מתניתין מיירי כשלא היה בשובך אלא האם לחוד דהיינו בריכה אחת להכי תני מפריח בריכה ראשונה דכל זה נכלל [בכלל ראשונה] ראשונה שלה וראשונה של בתה דהיינו שיניח אם ובת ובת בתה ולא רצה תנא דמתניתין למיתני מפריח ב' בריכות שילדו זו מזו כמ\"ש התוס' דאטו תנא כי רוכלא [ליחשוב] וליזיל וברייתא דקתני ראשונה ושניה כלומר מיירי כשהיו בשובך אמהות ובנות שהבת ההיא דין אם יש לה ולהכי תנא שמניח ראשונה ושניה לומר לך דלא בעינן דוקא נולדים זו מזו אלא בב' שתלד הבת זו אחר זו סגי ובאמת שלהאי פירושא דייק לישניה דבה ובאמה טפי גם ל' הברייתא והמשנה מדוייקים טפי דלפי' המ\"מ קשה ממ\"נ מתניתין במאי איירי אי כשלא היה אלא אם לחוד בשובך א\"כ איך תני מפריח בריכה ראשונה הא צריך להניח לה ב' בריכות שתלד היא ואי מיירי כשהיו בה אמהות ובנות א\"כ למה לא נקט ג\"כ דין הבת אבל לדעת רבי' א\"ש ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " שנים שחלוקין על המקח כו' בפרישה כתבתי לשון הגמרא ושיטת פי' הרי\"ף ור\"ח שכתב הרא\"ש שתי תשובות נצחות לדחות דברי הרי\"ף ועבורם כתב ז\"ל הילכך נראה כפי' ר\"ח כו' ויש לתמוה על רבינו דכתב דברי הרי\"ף ודברי ר\"ת ולא סיים לכתוב לבסוף שהסכמת הרא\"ש היא כפי' ר\"ח כדרכו דרבינו בכל מקום לכן באתי לכתוב וליישב לע\"ד הקושיית שהקשה הרא\"ש עליו וגם לגלות שלשון הגמרא מסייע להרי\"ף ושגם הרשב\"ם ס\"ל כוותיה ובהיות כן נראה דמש\"ה לא רצה רבינו לכתוב הסכמת הרא\"ש שהיא כר\"ח להראות שהוא מסתפק בדבר ודעבד כמר עבד כו' מאחר דקושיות דהרא\"ש יש להן ישוב ול' הגמרא מסייע לו והוא דהרא\"ש אחר שכתב שם דברי ר\"ת הנ\"ל כתב עליו ז\"ל ומיהו קשה מאי דפריך הכא וניחזי זוזי ממאן נקט והלא אין מקחו בידו ופי' ר\"י הא דפריך התם והכא וניחזי זוזי ממאן נקט לא בשביל נאמנות המוכר קאמר אלא כלומר נשאל להם מהי קיבל המוכר המעות דבזה לא משקר כו' עד וה\"ה דהומ\"ל וניחזי זוזי מאן יהיב אלא דניחא ליה להזכיר המוכר משום דבדידיה תליא מלתא דאנן סהדי דלאותו שנתן לו המעות נתרצה ור\"ת פי' נשאל למוכר ממי קיבל המעות ויהיה כע\"א אף שאין מקחו בידו ויטול המחצה בלא שבועה אותו שהמוכר מסייע לו והשני יתחייב ש\"ד על חציה כו' ומשני דלא ידע פי' המוכר כו' הרי לפנינו דלר\"ת הגמרא דפריך וניחזי זוזי ממאן נקט פריך אסיפא אלא דפירשו לענין שבועה וזהו דוחק דלפ\"ז ק' דלא יהיה פי' קושיית וניחזי זוזי ממאן נקט דפריך בפ' י' יוחסין כפי' בב\"מ דהא ברייתא דפ' י' יוחסין סיים ואמר דאינו נאמן אלא הוה כאינש דעלמא הרי דקאמר בפי' דאף דאינו נאמן מ\"מ הוה כעד וגם לפי' ר\"י הוא דוחק מ\"ש וניחזי זוזי ממאן נקט (וכמ\"ש הרא\"ש הנ\"ל) דמשמע דתלוי בנאמנות המוכר דאל\"כ הול\"ל וניחזי זוזי מאן קיהיב אבל לפי' הרי\"ף א\"ש וזהו המכריחו לדעתי לפירושו ואשר הקשו התוס' והרא\"ש על שיטת פי' זה למה יהא נאמן יותר מאינש דעלמא כבר כתב ישוב לזה בעל המ\"מ פ\"כ מה\"מ ז\"ל דס\"ל להאי פירושא דהו\"ל המוכר כעין דיין שנאמן לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי כל זמן שבעלי דינים עומדין לפניו כדאיתא התם בברייתא מיד אחר דין זה דנאמן המוכר ואשר הקשה הרא\"ש עוד עליו קושיא גדולה דמאי דוחקא דתלמודא להוציא מתניתין דשנים אוחזין מפשטה כו' נראה דהתרצן בא לומר דהמשנה בכל ענין קאמר במקחו בידו ובאינו בידו דמיירי בלא ידע המוכר דאי ידע המוכר לא הוה דומיא דמציאה דשם אין לו יותר מהשני שום צד זכות וא�� מיירי בידע הרי יש לו צד זכות אף שאינו נאמן והמקשן דס\"ד דנקט זוזי מחד הול\"ל דזה לא הוי דומיא דמציאה אלא דעדיפא מיניה פריך והתרצן השיב לו האמת דמיירי בנקט זוזי מתרוייהו ובלא ידע ונראה דגם כוונת הרי\"ף למ\"ש בישוב הגמרא ודוק. ודע שגם הרמב\"ם ס\"ל כהרי\"ף רבו דהמוכר נאמן כבי תרי כל שהמקח בידו בכל ענין שהרי כתב ברפ\"ה דמכירה ז\"ל נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא ע\"א בלבד ודינו בעדות זו כדין כל אדם שהרי אינו נוגע בעדותו לפיכך אם נטל הדמים משנים ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בע\"כ בין שהיה המקח בידו בין שהיו שניהן תופסין בו אין כאן עדות כלל וכל א' נשבע בתק\"ח ונוטל חצי המקח וחצי הדמים עכ\"ל והנה נראה פשוט דמדסתם הרמב\"ם וכתב דבזמן שהמקח בידו נאמן דנאמן בכל ענין קאמר אפי' לא נקט זוזי אלא מחד ואומר שנתרצה להשני וכדעת רבו הרי\"ף הנ\"ל אלא כדי ליישב הקושיות הנ\"ל שהקשה הרא\"ש לשיטת פי' הרי\"ף מאי דוחקיה דתלמודא בב\"מ לאוקמי בלא ידע כיון דמיירי באין מקחו בידו מש\"ה פי' הרמב\"ם כפי' ר\"ת הנ\"ל דפריך למה אמרו במשנה דשניהן נשבעין כו' ליהוי כעד א' כדאמרינן פ' י' יוחסין דבאין מקחו בידו הוא כאינש דעלמא וע\"ז הוצרך לשנות שם דמיירי דלא ידע המוכר ממאן קיבל ואין כאן עדות. והנה הרמב\"ם כתב דיני שתי הסוגיות זה אחר זה כמו שסדרן הרי\"ף רבו בהדדי והתחיל בברייתא דפ' י' יוחסין וכתב כלשונה דנאמן במקחו בידו ואינו נאמן כבי תרי כשאינו בידו אלא כאינש דעלמא ואח\"כ כתב דין המשנה דב\"מ ומוקי לה בלא ידע המוכר מש\"ה שניהן נשבעין וכתב בזה בין הוא ביד המוכר או אינו בידו וזהו כמ\"ש בישוב דברי הרי\"ף דס\"ל דתלמודא רצה לפרש המשנה בכל ענין דומיא דמציאה והא דסתם ולא כתב הדין הזה אין המקח ביד המוכר ונקט זוזי מחד דאין המוכר נאמן לומר דנתנו לשני דסבירא ליה דזה הוא סברא פשוטה ולא ניתנה ליכתב לפשיטותה דהרי גם הגמרא קאמר כן בפרק עשרה יוחסין בפשיטות וניחזי זוזי ממאן נקיט דפירש הרמב\"ם גם כן דאסיפא אכשאין מקחו בידו פריך ועוד שהרי הרמב\"ם כתב שהוא כדין כל אדם שהרי אינו נוגע בעדות וכל שלא קיבל זוזי מתרוייהו יש לו צד נגיעה דלמא א' נוח לו יותר מהשני וק\"ל. גם המ\"מ פי' שם דברי הרמב\"ם ע\"ד שכתבתי שהרי כתב שם דברי הרמב\"ם דיש מי שפי' דאסיפא פריך וניחזי זוזי כו' וכפי' הרי\"ף ולא הביא שם מי שפי' בע\"א וכוונתו דגם הרמב\"ם פי' כן ואח\"כ הביא דברי בעל המאור דפי' ההיא דב\"מ דמקשי וניחזי זוזי ממאן נקט לענין לפטרו בשבועה כו' היינו כפי' ר\"ת הנ\"ל וכבר כתבתי טעם דרש\"י והרי\"ף לא פירשוהו הכי משום דלא הוה דומיא למה שהקשה בפ' י' יוחסין ודוק. ובזה נסתלקו קושיות ותמיהות הכ\"מ דיצא שם מאם הדרך הישר בפי' דברי הרמב\"ם הנ\"ל ע\"ש (ורבינו) [וזכינו] ליישב דברי הרי\"ף ודברי הרמב\"ם ולמה לא כתב רבינו שגם דעת רש\"י ורמב\"ם היא כדעת הרי\"ף (מפני שיש קצת שינויים ביניהן) ולמה לא כתב רבינו הסכמת הרא\"ש כר\"ח כמ\"ש באשר\"י ונתבאר הכל בס\"ד ודוק: אבל אי לא נקט אלא מחד נאמן אפילו אמר שנתרצה להשני כו' כבר כתבתי לשון המ\"מ דכתב ברפ\"כ דמכירה לשיטה זו למה נאמן דהו\"ל כעין דיין שנאמן לומר לזה זכיתי ולזה לא זכיתי כל זמן שבעלי דינים עומדין לפניו כדאיתא שם באותה ברייתא עצמה וכ\"כ הר\"ן בפ' י' יוחסין ע\"ש ומיהו אם כן הוא דעת רבינו לא הו\"ל לסתום אלא לפרש וכמ\"ש לעיל סי' כ\"ג בדיינים ומש\"ה נראה דס\"ל לרבינו דנאמן אפילו כשאינו עומד לפניו ויש קצת הוכחה לזה מל' אותה הברייתא דקתני אח\"כ בסיפא נאמן דיין לומר כו' בד\"א בזמן שבעלי דינים עומדין לפניו כו' ולא כתב חילוק זה ברישא היכא דנקט זוזי מחד וטעמא דמילתא דאפשר לומר כיון שאין הכחשת ממון ביניהם אלא כל חד חפץ בהמקח וגם אם נתרצה לזה ואפילו אם נתן לו מעות מדעתו עדיין מעות אינן קונות ובזה נראה קצת ליישב נוסחאות הספרים וספרי רבינו דכתוב בהן ז\"ל ואפילו אם ידוע בעדים איזה מהן נתן מעות מדעתו כו' והקשה ב\"י איך יהיה נאמן נגד עדים ע\"ש ומנ\"ל הא דבר שלא נזכר בהרי\"ף ורא\"ש ע\"ש די\"ל דבכזה שפיר הימנוהו נגד העדים (שמעת) [שמעידים] שקיבל מעות מזה מדעתו כיון שגם ע\"פ העדים לא קנהו בנתינת המעות ואי בעי אמר אמת שקבלתי המעות מידו מדעתי ושכחתי או עברתי והקניתי לזה השני אח\"כ בהגבהה ואז בודאי דהשני היה קונה ולא הראשון מש\"ה נאמן נמי לומר העדים טעו ולא נתרציתי בקבלת המעות אלא בע\"כ השליכם לי וא\"ת מנ\"ל לרבינו הך סברא הא הו\"ל מגו במקום עדים י\"ל דדייק לה מדמסיק התרצן בגמרא וקאמר ל\"צ דנקט זוזי מתרוייהו כו' ולא ידיע כו' לרש\"י דגרס שם כן ומיניה נשמע ג\"כ להרי\"ף דבזה ודאי לא פליגי רש\"י ורי\"ף ור\"ל לא ידיע לנו בעדים וכדפירש\"י שם וקשה למה ליה להתרצ' אריכות ל' זה דלא ידיע דמהיכי תיתי דידיע לנו דהא בידיע לנו בעדים אפילו ברישא במקחו בידו ג\"כ א\"נ לומר היפך העדים אלא ש\"מ דס\"ל להגמרא דברישא במקחו בידו בכל ענין נאמן אפילו להכחיש העדים ומטעם שכתבתי ועוד דגם בדיינים אם הם שנים נאמנים לומר לזה זכיתי אף אם עדים מכחישין אותן וכמש\"ר בסימן כ\"ג וא\"כ ה\"ה נמי בהאי שיאמר המוכר לזה מכרתי וליכא הפקעת ממון כולי האי כמ\"ש יפה כחו דמוכר לבדו להיות כשנים ואז הוא עדיף מעדים כמו הדיינים וק\"ל ולנוסח דפוסים מדוייקים שלא כתוב בהן מדעתו א\"ש טפי ודוק ועמ\"ש מ\"ו ר\"ס בזה בר\"ס בד\"מ שלו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " על הלוקח להביא ראיה אפי' אם אין כו' בפ' השואל דף ק' [עב\"ח שהביא ל' המשנה והגמרא] ופסקו כל הפוסקים הרי\"ף והרא\"ש גם הרמב\"ם בפ\"ט מנזקי ממון כחכמים דסומכוס דס\"ל המע\"ה גם הביאו כולם הך תירוצא דרבא דאמר לעולם כי אמר סומכוס בשמא ושמא כו' וכתבו התוס' דל' הא מני סומכוס היא נראה מדלא קאמר אלא ה\"מ סומכוס היא משמע דלא הדר משינויא קמא דמוקי בעומדת באגם כו' וכ\"נ שם הרא\"ש ואוקמוהו כסומכוס כו' והאריך ע\"ש והא דהאריכו התוס' והרא\"ש בישוב הדברים אליביה דסומכוס אע\"פ דלא קיי\"ל כוותיה ה\"ט דמסומכוס נלמד לרבנן בכל דבר ומש\"ה כתבו דל\"ת לפי המסקנא דאוקמיה למתני' כסומכוס ורבנן פליגי עליה הדר ביה מאוקימתא דאגם וממילא כשעומדת באגם אפילו רבנן מודו שיחלוקו קמ\"ל דאף לפי המסקנא מתני' מיירי בעומדת באגם ובהא קאמר סומכוס דיחלוקו אבל עומדת ברשות מוכר מודה שעל הלוקח להביא ראיה ורבנן פליגי עליה וס\"ל דאפילו עומדת באגם על הלוקח להביא ראיה ושמעינן עוד מזה דאם הלוקח מוחזק ביה על המוכר להביא ראיה אפילו לרבנן דחזקה שהוא מוחזק בו עתה עדיפא מחזקת מרא קמא וזה מוכח מדפריך המקשן בפשיטות ניחזי ברשות דמאן קיימי וליהוי אידך המע\"ה והמקשן היה סבור דמתני' כחכמים ואפ\"ה היה פשיטא ליה שאיזה מהן שהוא מוחזק אפילו הלוקח הוה השני המע\"ה וקושיות ונוקמה אחזקת מרא קמא לא קשיא ליה אלא על אוקימתא דעומדת באגם ובזה דברי רבינו מבוארים ולא כב\"י שכתב אהא דכתב רבינו ואם הלוק�� מוחזק כו' ז\"ל כ\"כ שם התוס' דמדלא קאמר אלא הא מני סומכוס היא משמע דלא הדר ביה ממאי דאוקמוה באגם ולא מיירי סומכוס אלא כשאין מוחזק לא זה ולא זה אבל היכא דמוחזק מודה סומכוס דעל אידך להביא ראיה עכ\"ל ודבריו תמוהים דמשמע דס\"ל דדברי רבינו בנויים על יסוד דברי סומכוס והוא דבר שמבואר בדברי רבינו עצמו דליתא גם הרא\"ש ותוס' לא ס\"ל כוותיה וכמ\"ש ע\"כ מחוורתא כדכתיבנא ודוק: כתב הרמב\"ם כו' ישבע המוכר כו' נראה שדין זה יצא לו מהברייתא (דמייתי תלמודא התם דף הנ\"ל ע\"ב) וז\"ל המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה כו' עד זה אומר ברשותו ילדה וזה אומר ברשותו ילדה ישבע המוכר שברשותו ילדה דברי ר\"מ וחכמים אומרים אין נשבעין לא על העבדים ולא על הקרקעות עכ\"ל כאשר הביאה הרי\"ף דהשמיט הא דאיתא בספרים שלנו בדברי ר\"מ בברייתא ז\"ל שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ונראה דמש\"ה השמיטו דס\"ל דלא בש\"ד מיירי דאין כאן מודה מקצת דפרה כבר קנהו במשיכת החמור אלא מתקנת חז\"ל ישבע ש\"ח כעין דאורייתא והגמרא דאוקמי לה בש\"ד היינו לרבה בר רב הונא דאמר דאפילו בברי וברי אמר סומכוס דיחלוקו ולא קיי\"ל כוותיה אלא לרבא וכנ\"ל ומדהביא הרי\"ף בהלכותיו ש\"מ ג\"כ דס\"ל דנשבעין אולד דפרה דמודו בה חכמים וגם רבינו הביא לדברי הרמב\"ם ולא כתב ולא נהירא כ\"א בסיפא אבל ברישא דדברי הרמב\"ם מודה דצריך לישבע ועפ\"ר: כתב הרמב\"ם לא הביא הלוקח ראיה ישבע המוכר כו' כבר כתבתי בפרישה הנלע\"ד מוכרח בפי' דבריו וז\"ל המ\"מ שם עליו ומ\"ש המחבר אפילו אומר המוכר איני יודע כו' עד לא הביא ראיה ישבע המוכר כו' לאו למימרא דאמוכר שמא והלוקח ברי קאמר דישבע המוכר דהא כתב דאפילו בשניהם טוענין שמא יחלוקו אלא הכוונה שצריך לוקח להביא ראיה ואין אומרים כיון שהוא טוען ברי והמוכר שמא יטול לוקח בלא ראיה עכ\"ל המ\"מ והב\"י הביאו ותמה עליו וכתב דלא הועיל בדבריו כלום גם בכ\"מ תמה על המ\"מ וכתב בדיבור שאחר זה ז\"ל כבר בארתי דמ\"ש ישבע המוכר היינו דוקא כשהמוכר טוען כו' ע\"ש. וצ\"ל מ\"ש הרמב\"ם אפילו אם אומר המוכר איני יודע כו' על הלוקח להביא ראיה לאו לגמרי בחדא מחתא מחתינהו אלא למה שאין הלוקח נוטל בלא ראיה לחוד הוא דכללינהו וה\"ק אפילו אם אמר המוכר איני יודע אין הלוקח נוטל בלא ראיה אלא אם רוצה ליטול צריך להביא ראיה כו' ומיהו אי לית ליה ראיה הוה דינא בהא לצדדין שאם שניהן טוענין שמא א\"נ המוכר שמא והלוקח ברי שיחלוקו ואם שניהם טוענין ברי וכ\"ש כשטוען המוכר ברי והלוקח שמא המוכר נשבע ונוטל הולד ומ\"ש אח\"כ לא הביא ראיה ישבע המוכר כו' לא קאי אלא אכשמוכר טוען ברי ודין כשהמוכר טוען שמא ביאר בבא ג' דיחלוקו מיהו אפשר דיש חילוק בין אם שניהן טוענין שמא דאז יחלוקו ונוטלין בלא שבועה בין שהוא עומד באגם ואין שום אחד מוחזק ולא תופס בו וכשא' טוען ברי צריך הטוען שמא לישבע שאינו יודע כשירצה ליטול המחצה ולרבינו ג\"כ נראה דס\"ל דלרבנן כשטוענין שמא ושמא דהמע\"ה וכשאין להלוקח ראיה יטלנה המוכר בלא שבועה דאוקמינן אחזקת מרא קמא ולא כתב בשם הרמב\"ם דישבע המוכר אלא כשלוקח טוען ברי ועיין בסמ\"ע שכתבתי שם שכן נראה ג\"כ מדברי המחבר ש\"ע ע\"ש ודוק כן נראה ברור כוונת דברי המ\"מ ואפשר שהיה נוסח אחר לפני בעל ב\"י בהמ\"מ והוא דוחק ואם נאמר שגם רבינו פי' לדברי הרמב\"ם כמ\"ש המ\"מ צ\"ל הא דהביא רבינו דברי הרמב\"ם אבבת אם הלוקח טוען ברי בסתם טעמו דאע\"פ דלרמב\"ם לאו כללא הוא מ\"מ לפ�� דס\"ל לרבינו (כסומכוס) [כרבנן] דאפילו בשמא ושמא אמרינן המע\"ה ודאי כללא הוא דבכל אופן אי לא הביא הלוקח ראיה ישבע המוכר ויטול והוא דוחק לכן נלע\"ד עיקר כמ\"ש בפרישה: ולא נהירא דאין הלכה כסומכוס כו' גם הרב המגיד תמה עליו בזה וז\"ל היאך פסק רבינו כן שהרי אין הלכה כסומכוס כמ\"ש הוא ז\"ל עצמו בפ\"ט מנ\"מ וכן בהלכות ב\"ק בהפרה ואולי שהוא סובר דכי מוקמי לה כסומכוס דוקא ולא כרבנן כשעומדת ברשות מוכר היא אבל עומדת באגם אפילו רבנן מודים ואין זה משמעות הסוגיא וצ\"ע עכ\"ל ומ\"ש המ\"מ שסוגיית הגמרא לא משמע כן הוא מ\"ש לעיל בסמוך בשם התוס' דמדלא קאמר אלא ה\"מ סומכוס הוא כו' דאוקימתא דעומדת באגם גם לפי המסקנא קיימא ואפילו בעומדת באגם פליגי רבנן עליה וס\"ל דהמע\"ה אבל אין להקשות דא\"כ הוא לדעת הרמב\"ם מאי דוחקיה דתרצן למוקים מתניתין כסומכוס לוקמיה בעומדת באגם וככ\"ע די\"ל לשון המשנה דקתני סתם המחליף פרה בחמור כו' יחלוקו משמע דבכל רשות שהיא אפי' ברשות מוכר יחלוקו ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יש עסק שבועה ביניהם כו' עד משאיל\"מ מדסתם רבינו וכתב סתם משלם משמע שגם העבד שטען עליו איני יודע צריך לשלם וכמ\"ש בפרישה. וא\"ת למה לא נדמה זה למש\"ר לעיל ס\"ס צ\"ד ובסימן ע\"ה כתב רבינו סתם כדעת הרא\"ש דבשבועה שמגלגלין לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם וה\"נ כיון דעיקר שבועה אינו על העבד לא נאמר בו כולי האי דמתוך שאיל\"מ וי\"ל דשאני גלגול שבועה שהיא תביעה בפני עצמה שלא תבעם בפעם א' כהנהו דקאי עלייהו התוס' והרא\"ש והטור לעיל סימן ע\"ה וצ\"ד שעיקר התביעה היא השבע לי מיהו דכדרכה מתה והגלגול הוא השבע לי נמי דשכורה מתה משא\"כ בטוענו ב' עבדים גדולים או קטנים בכסותם והוא מודה לו בא' עם כסותו ועל הב' אומר א\"י או שתבעו בגדול והוא מודה בא' וא\"י גדול או קטן דהו\"ל כטוענו מנה והוא מודה לו בנ' ובנ' אמר לא ידענא ועוד דשאני הכא דכיון דתנן זוקקין נכסים שאין להם אחריות עם נכסים שיש להם אחריות לישבע עליהם ש\"ד א\"כ דין כסותו לגמרי יש להן וכאילו גם דמי העבד והקרקע היו מטלטלין והרי תבע אותן בכולם ומשאיל\"מ ועי\"ל דשאני הכא דמחויב שבועה ואי\"ל בין על העיקר בין על הגלגול ושם (עכשיו ע\"כ סותם) [בסימן ע\"ה] כתב ז\"ל בין שיכול לישבע על עיקר השבועה ושעי\"ג אינו יכול לישבע בין שאי\"ל על עיקר השבועה ושעי\"ג יכול לישבע אפ\"ה לא אמרי' על הגלגול מתוך שאיל\"מ הא אם היה בתרוייהו חייב שבועה ואי\"ל אפילו אם חיוב השניה היא ע\"י גלגול או ע\"י זוקקין אמרינן מתוך שאיל\"מ מיהו ק' דהול\"ל לעיל בסימן ע\"ה דבכה\"ג אמרינן גם על הגלגול מתוך שאיל\"מ: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כתב רי\"ף שאם היה עומד כו' אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' עיקרא דהך מלתא בפרק המדיר (כתובות דף ע\"ז) אר\"י אמר שמואל המחליף פרה בחמור כו' על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה כו' עד מיתיבי מחט שנמצא בעובי בית הכוסות כו' עד לא הוגלד פי המכה המע\"ה ואי יהיב טבח דמי בעי לאתויי ראיה ומפיק ואמאי בעל בהמה לייתי ראיה ונוקי בידיה בדלא יהיב טבח דמי (ופרש\"י ואמאי אי איתא לדשמואל הנ\"ל דאמר דעל בעל החמור להביא ראיה כדי לאוקי הפרה שבידו לידו ה\"נ הול\"ל דבעל הפרה שנולד הספק בפרתו עליו הראיה ואז נוקים דוקא המעות שקיבל כבר בידו ואי לא לא) ומאי פסקא אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תצייתינהו להני כללי דכייל יהודא אחי משמיה דשמואל הכי אמר שמואל כל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה מיתיבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כו' ואי דלא קא יהיב טבח דמי בעל בהמה בעי לאתויי ראיה ומפיק ואמאי ספיקא ברשות טבח אתייליד דיהיב טבח דמי ומאי פסקא סתמא דמלתא כל כמה דלא יהיב אינש זוזי לא יהיב ליה חיותא ופרש\"י כל שנולד ספק ברשותו כו' על בעל הפרה להביא ראיה שמת החמור קודם שמשך הואיל והספק ברשותו נולד שלא נמצא החמור מת עד לאחר שמשך וכתב הרא\"ש כך פירשו כל חכמי אשכנז וצרפת דכל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה בין להוציא בין להחזיק כו' עכ\"ל ורי\"ף כללינהו לישנא דר\"י אמר שמואל ולישנא דרמי בר יחזקאל יחד שכתב ז\"ל אמר שמואל המחליף פרה בחמור כו' על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה מ\"ט כל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה מיתיבי מחט שנמצא כו' עד ואי לא יהיב דמי בעל בהמה בעי לאתויי ראיה ומפיק ואמאי הא ספיקא ברשות טבח אתייליד ופריק דיהיב דמי דסתמא דמילתא כו' עכ\"ל משמע שהוא מפרש דאף לרמי בר יחזקאל על בעל החמור להביא ראיה מטעם דכיון שנמצא החמור מת ברשותו ותמה עליו הרא\"ש דאין סברא להזקיק בעל החמור להביא ראיה כיון שמיד שמשך את הפרה נקנה החמור לבעל הפרה בכ\"מ שהוא וחזקת ממון וחזקת הגוף מסייע לבעל החמור ועוד מאי קאמר רמי לא תציתו להני כללא כו' דילמא הא דקאמר ר\"י על בעל החמור להביא ראיה היינו משום דסתמא דמילתא כל זמן שלא משך בעל הפרה את החמור עדיין הוא עומד בבית בעל החמור אבל אם היה עומד בסימטא היה מודה שעל בעל הפרה להביא ראיה (פי') ומשה\"נ לא קשה מידי מלא הוגלד פי המכה ויהיב דמי דאין בעל הבהמה צריך להביא ראיה כיון דאין הבהמה עומדת עוד בביתו) אלא ודאי מילתא דרב יהודא ורמי בר יחזקאל הם דבר והיפוכו ואני אומר דט\"ס הוא במ\"ש ברי\"ף בעל החמור וטעה בין פרה לחמור ע\"כ לשון הרא\"ש ור\"ל שכולו מילתא הו\"ל להיפך והטעות בא מתיבה א' שנחלף להדפיס פרה בחמור אבל הרז\"ה המליץ בעד הרי\"ף וכתב דהרי\"ף ס\"ל דודאי בין לרב יהודא בין לרמי בר יחזקאל לתרווייהו על בעל החמור להביא ראיה אלא שמחולקים בטעמא שר\"י סבירא ליה דטעמא משום דעל אותו שנולד הספק בממונו יש להביא ראיה שהוא בעל החמור והכי דייק לישנא שאמר על בעל חמור כו' שהיה חמורו קיים משמע שכיון שהיה חמורו והוא בעל הממון לכן עליו להביא ראיה ולרמי בר יחזקאל ס\"ל דטעמא משום דעל אותו שנולד הספק ברשותו יש להביא ראיה שהוא ג\"כ בעל החמור והכי דייק לישנא ודאי ואיכא בינייהו בין אלו הטעמים אם מת החמור באגם דלר\"י על בעל החמור להביא ראיה ולרמי על בעל הפרה וכ\"כ הר\"ן שם פי' הרז\"ה על דברי הרי\"ף ע\"ש ובזה מבואר במאי פליגי הרי\"ף והרא\"ש ודברי הר\"ן הואיל ואתי לידן נימא בהו מלתא דכתב שם בסוף ענין זה וז\"ל וע\"ז הפי' (פירוש של הרז\"ה) סמך הרי\"ף ז\"ל שהביא הל' הראשון שבגמרא ואע\"ג דאידחי ליה משום שכיון שמת בבית בעל החמור כולהו מודו דעליו הראיה כו' והנה רבים תמהו על מ\"ש הר\"ן שהרי\"ף הביא הל' הראשון ואמרו שז\"א שהרי הביא הל' האחרון דבגמרא דאתמר אדברי רמי בר יחזקאל וכנ\"ל גם מ\"ש ואע\"ג דאידחי ליה וידוע שלשון שני שהביא הרי\"ף לא אידחי וכמ\"ש הרי\"ף בעצמו שם ז\"ל ואע\"ג דפריך כו' ע\"ש ועוד דהרי הרי\"ף התחיל וכתב אמר שמואל ולא כתב אר\"י אמר שמואל כלישנא קמא וה\"ט דלא הביא אלא ל' בתרא כל זה דברי המתמיהין וטעות בידם דמ\"ש הר\"ן שהביא הרי\"ף ל' הראשון (דל') [ר\"ל] שהביא וכתב הדין דרמי בר יחזקאל בל' ודיבור שדיבר בו הל' הראשון שבגמרא דאילו רמי בר יחזקאל דיבר בקיצור כל שנולד הספק ברשותו עליו להביא הראיה והרי\"ף האריך וכתב זה לשונו על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה מאי טעמא דכל שנולד הספק ברשותו עליו הראי' עכ\"ל והו\"ל להרי\"ף ג\"כ לקצר ולא לכתוב על בעל החמור להביא ראיה דהוא כלשון הראשון דאמר הגמרא משמיה דרב יהודא והוא נדחה דמינה משמע קצת דלעולם על בעל החמור להביא הראיה וזה אינו שהרי כשמת בסימטא א\"צ להביא ראיה וע\"ז כתב הר\"ן דמ\"מ כתבו כיון דגם הרי\"ף ס\"ל דכשמת בבית בעל החמור דעליו [להביא] הראיה וזה ברור ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " כגון שלקח הבהמה כו' ומצא נקב בבית הכוסות ל' הברייתא נקט הרא\"ש והביאה הגמרא שם דמיירי בבית הכוסות ומחלק בין ניקב לצד אחד לניקב לב' צדדים ושם נקט בית הכוסות לדקדוק א\"נ לרבותא כמ\"ש התוספות בפא\"ט ע\"ש דף נ' ע\"ב ואגב נקטא ג\"כ בסיפא אבל הרא\"ש הומ\"ל כאן בקיצור אם ניקב א' מאברים הפנימים שנטרפה בו ואין ידוע אם קודם המשיכה נעשה או אח\"כ כו' וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המוכר לחבירו כו' חייב באחריות כו' הנ\"י כ' שם בפ\"ק דב\"מ ז\"ל ג' מיני אחריות הן אחריות דנפשיה אחריות דמחמתיה אחריות דעלמא אחריות דנפשיה כההוא דפרק מי שהיה נשוי כו' (וכתבו רבינו סימן שאחר זה בס\"ג ע\"ש) אחריות דמחמתיה כגון דב\"ח דידיה אחריות דעלמא כגון נמצאת שדה שאינו שלו ולפיכך כתב רבינו האי דנהי דמסתמא אע\"פ שלא פירש כולם בכלל היכא שפירש אחד מהם הרי הוא כאילו מיעט שלמעלה ממנו ולפיכך אם פירש לו אחריות דנפשיה הרי הוא כאילו מיעט אותו דמחמתיה ודעלמא שהם למעלה ממנו ואם פירש דמחמתיה הרי מיעט דעלמא שהוא למעלה ממנו אבל אם פירש דעלמא דמחמתיה ודנפשיה שהם למטה ממנו בכלל ואם פירש דמחמתיה נהי שאין דמעלמא בכללו שהוא למעלה ממנו דנפשיה שהוא למטה ממנו בכללו ורבינו כתב מחמת מוכר וכ\"ש המוכר עצמו דהיינו אחריות דנפשיה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל אונס ניסוך דלא שכיח לא אסקו אדעתייהו וא\"ת אדרבה נאמר כיון דלא שכיח לא קבלו המוכר עליו כמש\"ר בסימן זה ס\"ד ודוחק לומר דלא שכיח כ\"כ כמו שבירה ושפיכה אבל מ\"מ שכיח הוא קצת וי\"ל דע\"כ לא קאמר לעיל דאין המוכר מקבל עליו אחריות בזה אלא כשאין הלוקח מתנה בהדיא איני רוצה לקבל עלי אחריות אבל כאן שפירש בהדיא שאחריות הטעם לבד מקבל עליו ולא שום אונס אחר ממילא חייב המוכר בשאר אחריות אלא שתאמר הלא גם המוכר התנה דוקא אחריות דשבירה ושפיכה אני מקבל עלי ולא שום אונס אחר ע\"ז קאמר כיון דחזינן שקיבל עליו אחריות דעלמא אמרינן מסתמא אי הוה מסיק אדעתיה אונס ניסוך היה ג\"כ מקבל עליו כי לא היה רוצה הלוקח לקנות עד שיקבל עליו אחריות דעלמא ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " דנהי שלא קיבל ראובן אחריות כו' כבר כתבתי בפרישה מה שנ\"ל שרבינו תפס גירסת הרי\"ף ופירושו דהרמ\"ה לעיקר אבל הרמב\"ם היתה לפניו ג\"כ גירסת הרי\"ף ופירשה בע\"א כי ז\"ל הרמב\"ם ספי\"ט ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר ולקחה משמעון באחריות ובא ב\"ח של ראובן לטרוף אותה ממנו אינו יכול לחזור על שמעון שאע\"פ שלא קיבל עליו אחריות לשמעון אחריות עצמו קיבל שלא יהיה הוא המוכר והוא המוציא לעצמו עכ\"ל וכתב המ\"מ על דבריו שגירסתו כג��' הרי\"ף והגאונים שגרסו לא קיבל עליה עכ\"ל הרי שגרס לא קיבל ואפ\"ה פי' קיבל כפשוטו ודקאי אראובן המוכר הראשון וכלל דבריו שראובן ל\"מ למימר עתה שבא בעל חובי וטרפה מידי הרי כאילו התנה עם ראובן שלא יהא ראובן המוכר והמוציא להחזיר לו דמיו וכאילו לא קנהו מידו אבל דעת רבינו א\"א לפרש כן מדכתב דנהי שלא קיבל ראובן עליו אחריות שאם יטרפנה אחר שאינו חייב לסלקו דלא הול\"ל שאינו חייב אלא שיסלקו הול\"ל דהא אשלא קיבל עליו כו' דלפניו קאי ועוד דא\"כ לא הו\"ל לסתום במאי דסיים וכתב אחריות דנפשיה קיבל עליה וב\"ח שטורף הרי הוא כאילו בעצמו טרפה דז\"א שהרי מתחילה כשמכרה לשמעון אם היה בא ב\"ח וטרפה היה ראובן פטור משא\"כ כשראובן בעצמו בא לטרפה והו\"ל לסיים בל' הרמב\"ם שלא יהא ראובן המוכר והמוציא לעצמו ודאי קיבל עליו אלא מחוורתא כמ\"ש בפרישה ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ראובן שמכר קרקע כו' ל' הגמרא והרא\"ש כבר כתבתי בפרישה ודע שהרא\"ש כתב עוד שם אהא דאמרו מכי דייש אמצרי ז\"ל פי' שהלך סביב השדה לראותו לעמוד על ענין השדה שכך נהגו הקונים לקיים המקח לאלתר באחד מהקניינים ומעכב המעות בידו עד שילך לראות ענין השדה אם הוא באותו ענין שא\"ל המוכר ומתוך שנגמר המקח יצא לו קול ומי שיש לו ערעור יודע ערעורו ויכול הלוקח לחזיר בו עד דדייש אמצרי שהקנין לפי המנהג כו' עכ\"ל הרא\"ש ונ\"ל פשוט דמ\"ש הרא\"ש ומתוך שנגמר המקח יצא לו קול כו' אינו ר\"ל מתוך שנגמר מכח דדייש אמצרי דהא דייש אמצרי אינו גמר המקח ועוד דא\"כ שיבואו הערעורים אחר שדייש אמצרי הו\"ל לתקן שיכול לחזור זמן מה אחר שדייש אמצרי ועוד דהא כבר כתב שדייש אמצרי לראות ענין השדה ולא כדי שיבואו לו הערעורין אלא מ\"ש ומתוך שנגמר המקח ר\"ל באחד מהקניינים דקונין בו תחילה המקח הנ\"ל וכוונת הרא\"ש הוא דבא ליתן טעם לדבריו במאי דפי' דהגמרא מיירי בקנה בא' מהקניינים ועדיין לא נתן המעות ור\"ל דאי נתן המעות אפילו לא דייש לא מצי הדר עד דמחוי שטרא טרפא ואי גם לא קנה בקנין אפילו דייש אמצרי מצי הדר משום דזה דדייש אמצרי אינו חזקה מצד עצמו אלא גילוי דעת אקנין שעשה כבר אי רצה לעמוד בו. וק' להרא\"ש א\"כ מאי פסקא ולמה סתם הגמרא דאיך נדע מסתמא לפרש דמיירי בהכי מש\"ה כתב הרא\"ש דהגמרא סמך אסתם קניינים שהן באופן זה שקונין מתחילה ואינם נותנין מעות עד שיראו אם כן הוא השדה כאשר הבטיחו המוכר ואשר קונה תחילה בא' מהקניינים ואינו רואה תחילה השדה ג\"כ בטעם עושים כן הלוקחים דמתוך שנגמר המקח יצא לו קול כו' ומש\"ה קונה אותו מיד בא' מהקניינים כדי שיצא הקול ואם יש מערער יבוא ויערער קודם שיתן המעות וכיון שכן דרך הלוקחים שאדעתא דהכי קונין תחילה ואינם נותנין מעות כי באולי יש ערעור או באולי לא יהיה השדה כמו שהבטיח המוכר מש\"ה תקנו שיכול לחזור בו כל זמן שלא דייש אמצרי אבל מכי דייש אמצרי אף שכבר יצא עליו קול ערעור לא השגיח עליו והלך לראות אם הוא כאשר הבטיחו אמרינן ודאי נתרצה הלוקח לקחתו ומש\"ה אינו יכול לחזור בו כנ\"ל ביאוי דברי הרא\"ש ורבינו הטור שכתב שהלך אמצרי השדה לראות ענין השדה ולא כתב ג\"כ שהלך לראות <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> הוא כאשר הבטיחו המוכר כמ\"ש הרא\"ש נראה דה\"ט משום דרבינו בא לומר דאפילו אם כבר הלוקח מכיר השדה ויודע שהוא כאשר הבטיחו המוכר אפ\"ה מכי דייש אמצרי לראות מה צריכא לשעתו גילה בזה דעתו שלא חשש לקול ערעור שיצא על השדה וגם הרא\"ש ��דאי מודה בזה כיון שיש גילוי דעת אלא שהרא\"ש כ\"כ לנתינת טעם לדברי הגמרא ולישב למה סתם הגמרא ומאי פסיקא לפרשה כן וכמ\"ש אבל רבינו דלא קאי אלא הגמרא אלא דפירש דבריו וכתב מה הוה דין בזה שכבר קנהו בא' מהדרכים ולא נתן עדיין המעות ויצא עליו קול ערעור מש\"ה נתן לחזרה זמן מוגבל השייך בכל לוקח בין מכירין ענייני השדה או לא דלעולם מכי דייש לראות מאי היא צריכא אז הוי גילוי דעת ואינו יכול לחזור מחמת קול הערעור. ונתבאר מזה שדברי רבינו הם המה ג\"כ כדברי הרא\"ש הנ\"ל והב\"י כתב שנמשך אחרי דברי ריב\"ם שכ\"כ התוספות בשמו בכתובות דף צ\"ג ע\"ש ולפי מ\"ש נתבאר דדברי הרא\"ש ודברי ריב\"ם ודברי ר' ירוחם עולים בקנה א' ולא כדעת ר\"ת שהביא התוס' שם ולא כדעת הרמב\"ם פט\"ו דמכירה ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואין לוקין עליו לפי שבכלל לא תגזול הוא ק\"ק למנ\"מ כתב רבינו ואין לוקין עליו והלא אין עסק רבינו בחיבורו לכתוב מלקיות ומיתות וטומאות ודברים שאינן נוהגין בזמנינו ונראה דרבינו כתבה כאן להקדמה ולהצעה למה שיכתוב בסמוך בשם הרא\"ש דס\"ל דיש דין אונאה בשוה פרוטה ובכלל לא תגזול הוא וכמ\"ש בפרישה ומש\"ה הקדים וכתב הא דילפינן נמי אונאה מגזל לענין מלקות: ובלבד שאינהו במעה כו' כן פסק הרי\"ף כו' ומה שפשט לרבינו לכתוב בשם הרי\"ף אע\"פ שרש\"י כתב שם בהדיא דאפילו לרב כהנא יש אונאה באיסר גם הרמב\"ם בפ' י\"ב כתב דיש אונאה ביתר על פרוטה ה\"ט שרש\"י כתב שם דיש אונאה בכאיסר לר\"כ משום שהוא מטבע של כסף הרי דגם רש\"י מצריך שיהיה של כסף והרא\"ש דחה דברי רש\"י והוכיח כן מהתוספתא דקתני הנחושת קונה את הכסף כיצד נתן לו ל' איסר בדינר כסף ה\"ז קנה כסף בכל מקום שהוא ש\"מ דאיסר אינו מטע של כסף אלא של נחושת ואותה תוספתא עצמה הביא הרי\"ף בר\"פ ועוד ראיה אחרת ע\"ש וס\"ל לרבינו דמ\"ש הרמב\"ם יתר על פרוטה נמי ה\"ק אין אונאה עד שתהיה יתר מפרוטה וכיון דאפיקתיה מפרוטה ממילא נשמע שצריך להיות מעה דפרוטה ואיסר שוים ואין כסף פחות ממעה ולא נקטו הרי\"ף והרמב\"ם פרוטה אלא משום דהמשנה קתני ה' פרוטות הן וגם אמוראין פליגי בפרוטה כן הוא דעת רבינו ונכון הוא ודלא כמ\"ש ב\"י דדברי רבינו אינם מוכרחים ודנוכל לומר שדעת הרי\"ף כדעת הרמב\"ם וכבר כתבתי שגם דעת הרמב\"ם ז\"ל נ\"ל לפרש כן ומשה\"נ דקדק הרא\"ש וכתב שם ז\"ל והביא הרי\"ף לההיא תוספתא עכ\"ל ללמדנו מדהביאה הרי\"ף ש\"מ שג\"כ ס\"ל כן ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כגון שמכר שוה ס' דינר בנ' דינר ופרוטה כו' כל' הזה כתב גם כן הרמב\"ם פי\"ב דמכירה וכתב עליו המ\"מ ז\"ל היתה אונאה פחות מזה כו' כגון שוה ס' בנ' ופרוטה זה נמצא בספרי הרב ז\"ל ואני תמה בזה אחר שפסק דשוה שבעה בששה הוא אונאה ובודאי שכן הוא היאך פסק דשוה ס' בנ' ופרוטה הוי מחילה והלא נתאנה יותר מוכר בזה משאם מכר שוה ז' בששה שהרי כשתעשה ז' חלקים מששים יהיה החלק שמונה וחצי [ועוד] ונ' ופרוטה אינם ששה חלקים מששים ואנו בפירוש שנינו בגמרא ובהלכות דאליבא דשמואל כי אמרינן מחילה דוקא היכא דליכא שתות לא שתות מקח ולא שתות מעות ה\"ד כגון דזבין שוה ח' בז' או שוה ז' בח' ז\"ל הגמרא והתם נמי אמרינן וביטול מקח ה\"ד כגון דזבין שוה ארבעה בה' או שוה חמשה בד' וכל היכא דאיכא שתות מצד אחד או מן שיווי המקח או מן המעות והעולה מזה הוא דכל היכא שהאונאה הוא משוה שש בחמש עד שוה שבע בשש הוה אונאה למוכר וכן היכא שהוא משוה ��' בשש עד שוה שש בשבע הוה אונאה ללוקח פחות מכל הצדדים הוי מחילה יותר על כל הצדדים ביטול מקח וזה נ\"ל מוכרח משם ואולי דעת המחבר שכיון שבשוה ששים בנ' ופרוטה דחשבון גדור לשש חלקים ר\"ל שעשר שהוא חשבון גדור כלומר שאין בו שבר הוא חלק ששית מששים אף על פי שנתאנה יותר מהאונאה שוה שבע בשש אין אנו הולכים אלא אחר חשבון השתות וה\"ז פחות משתות והוי מחילה ועל דרך האמת שאין זה כדאי והדבר צ\"ע והעיקר שראוי להיות לשונו שוה שבעים בששים ופרוטה ומה שנמצא בספריו טעות סופר עכ\"ל. ביאור דברי המ\"מ הוא כיון דקיי\"ל אם מכר שוה ז' בו' הוה אונאה א\"כ תמצא כשתמכור שוה ששים דהיינו ז' פעמים שמנה וחצי ומעט יותר שהרי ישאר חצי דינר תחלקהו ג\"כ לז' חלקים שי\"ד מהן הוא שלם ותתנהו בעד נ\"א דינרים וחצי פחות חלק א' מי\"ד בדינר דהוה ו' פעמים שמנה וחצי וחלק קטן הוה אונאה למוכר דהרי זה שוה ז' בי' איך נוכל לומר שאם ימכור שוה ששים בעד חמשים ופרוטה דהוה מחילה וזהו שכ' וחמשים ופרוטה אינם ו' חלקים מששים ואיך תאמר שהוא מחילה והלא הוא פחות מהו' חלקים הנ\"ל דאמרת דהוי אונאה והומ\"ל בקיצור הלא חמשים ופרוטה שנתאנה כמעט שתות הוא ואיך תאמר שהוה מחילה כיון שקיי\"ל דאפילו נתאנה שביעית הוה אונאה אלא שהמ\"מ הניח חשבון לפנינו כמה הוא גדול שתות משביעית וכ' דשביעית מששים דינרין עולה ח' וחצי דינרין ועוד ושתות מס' דינר עולה י' דינרין נמצא דיש ביניהם דינר וחצי פחות חלק י\"ד מדינר וזה שמסיק וקאמר ז\"ל והעולה מזה הוא דכל היכא שההונאה משוה שש בחמש (דהוא ההונאה יותר גדול שנתאנה מוכר דרך משל שמכר ס' בנ') עד שוה שבע בשש דהיא ההונאה היותר קטנה במוכר (דהיינו שמוכר שוה ס' בנ\"א וחצי פחות מעט דהיינו שוה ז' פעמים ח' וחצי ומעט לכל אחד בו' פעמים ח' וחצי ומעט לכל אחד דו' פעמים עולה לנ\"א וחצי פחות חלק י\"ד מדינר וכנ\"ל) הויא אונאה נמצא דהמוכר שוה ס' הן שנתנו בחמשים דהוה שש וחמש הן שנותן לו בעדו מעט יותר כגון חמשים ופרוטה או חמשים וחצי דינר או נ' ודינר ויותר עד חמשים ואחד וחצי פחות חלק י\"ד מדינר דהוא שבע בשש הנ\"ל וכן להיפך בלוקח שנתאנה משום חמש ושש דהיינו שוה חמשים דינרין בעד ס' דהוא אונאה דהיותר גדולה עד שוה שש בז' דהיינו שתחלק שוה נ' על ו' חלקים עולה על חלק אחד ח' דינרין ושליש דינר וכשנתאנה הלוקח ונותן בעד שוה ו' הני חלקים דהם יחד חמשים נותן ז' הני חלקים דהיינו שנותן נ\"ח דינרין ושליש דהוא האונאה היותר קטנה דלא נתאנה אלא שביעית הוי אונאה וכן אם נתן הלוקח יותר מנ\"ח ושליש עד ס' וס' בכלל הוה בכלל אונאה ולא הוה ביטול מקח אע\"פ דהוה האונאה יתר משתות מקח מ\"מ לא יצא מכלל שתות כל דלא הוי יתר מהאונאה הגדולה דהיינו חמש בשש וז\"ש משוה ה' בשש דהיינו ס' עד שוה שש בשבע דהיינו נ\"ח ושליש ובתיבת עד למדנו דהוא הדין וכל שכן למאי דביני וביני וכן ברישא באונאת מוכר אמר מ\"ה תיבות עד שוה שבע בשש וכנ\"ל. ומה שכתב פחות מכל הצדדים הוי מחילה כו' ר\"ל אם נתאנה מוכר בפחות ונתן שוה ס' בעד נ\"א דינרין וחצי דלא נתאנה אפילו שביעית אלא חלק א' מי\"ד בדינר פחות מהשביעית הוי מחילה ואי יהיב פחות מנ' הוי ביטול מקח. ובנתאנה לוקח ונתן בעד שוה חמשים נ\"ח ורביעית שהוא פחות משליש הנ\"ל הוי מחילה והיכא שנתן יותר מס' הוי ביטול מקח. (אילו) [ומ\"ש ואולי] דעת המחבר כו' נראה שעיקר ישוב דהמ\"מ להרמב\"ם הוא במ\"ש שכיון שבשוה ששים החשבון גדור לששה חלקים ומ\"ש אח\"כ ז\"ל ר\"ל כעשרה שהוא חשבון גדור לו' חלקים הוא חוספת ביאור למ\"ש ראשונה וה\"פ לא מסתבר להרמב\"ם לחלק המקח השוה ס' ונתאנה בו ונתנהו בפחות כמו כאן שנתנהו בנ' ופרוטה לחלוק שיווי המקח לשבע חלקים אלא לשש חלקים דהוא מינין מגודר בלי שבר דהיינו עשרה משא\"כ כשתחלקהו לשבע חלקים שלא יהיה המנין מגודר בלי שבר וז\"ש ר\"ל שעשרה שהוא חשבון בלי שבר הוא חלק ו' מששים מש\"ה לוקחין אותו וחושבין כן באונאה ואין חולקין הס' לשבעה חלקים ותחשבנו האונאה אף שהיה בו האונאה יותר [אין] אנו הולכין אלא אחר השתות לחלק בשתות ולא בשבע ולפ\"ז ה\"ה אם היה המקח שוה ו' דינרים ונתנהו בה' ופרוטה דהוי מחילה כיון דששה חשבון המגודר ממנו הוא א' ולא שתחלק הששה בשבעה כן נ\"ל ביאור דברי המ\"מ והב\"י השמיט כל דברי המ\"מ הנ\"ל והביא במקומו דברי המרדכי בפ' הזהב שכתב ז\"ל שם מכר לו שוה נ\"א בס' (כצ\"ל נ\"א ולא כס\"א שכתוב בהן נ\"ח) או שוה כך בנ\"א דהשתא ליכא שתות מקח ולא שתות מעות אבל לגבי חד הוי ב\"מ ולגבי אידך הוי מחילה לעולם אזלינן בתר מקח הן לענין מחילה הן לענין ב\"מ דטעו אינשי בדמי מקח ולא טעו במעות עכ\"ל ביאור דבריו נ\"ל עד\"ש לפני זה בביאור דברי המ\"מ והוא כי שוה נ\"א בס' מצד קבלת המעות הוא פחות משתות דהרי שתות מס' הוא י' והוא לא נתן יותר כ\"א ט' ומצד שיווי המקח הוא יותר משתות דהרי כשתחלק נ\"א לו' חלקים לא תגיע לחלק מהן רק ח' וחצי בשלימות והוא נתן לו יותר ובשוה ס' בנ\"א הוא בהיפך דלא טעה בשתות שיווי המקח שהם י' ובקבלת המעות נתאנה המוכר יותר משתות שהרי נתאנה בט' ושתות מנ\"א אינו אלא ז' וחצי בשלימות וקאמר דלעולם אזלינן [בתר] שתות שיווי המקח וכשמכר נ\"א בס' הוי ב\"מ וכשמכר ס' בנ\"א הוי מחילה ונראה דטעמא דהמרדכי הוא דודאי כשיש בא' מהצדדין שתות ממש כגון שוה ו' בז' דהוה שתות מקח ואינו שתות מעות שקיבל או שוה ז' בשש דהוה שתות מעות שקיבל ולא שתות מקח אמרינן דקנה ומחזיר אונאה אע\"פ שיש בצד השני יותר משתות או פחות משתות לא הוי ב\"מ או מחילה דבעינן שלא יהיה שתות ממש בשום צד וכדאמר שמואל שתות מעות נמי שנינו וכמ\"ש ל' בפרישה אבל כי ליכא בשום צד שתות ממש לא בצד שיווי המקח ולא בצד מעות שקיבל או עכ\"פ אין דנין אותו כדין חזרה אלא איכא לספוקי אי דנין אותו כדין ב\"מ או כדין מחילה ע\"ז קאמר דמסתבר דאזלינן אחר צד שיווי המקח ומטעם דכתב דטעו אינשי בדמי מקח כו' פירוש דזה שכיח ורגיל שאדם טועה בשיווי הדבר וסובר ששוה כך וכך ואינו שוה כ\"כ אבל שיטעה בחשבון קבלת או נתינת הדמים זה לא שכיח ולכן בין נתאנה מוכר בין נתאנה לוקח אזלינן אחר הטעות של שיווי המקח ודוק. ונראה דגם הרמב\"ם ורבינו ס\"ל כהמרדכי דהא לא כתבו דאם מכר שוה נ' ופרוטה בס' דהוי מחילה אלא דקדקו וכתבו דאם מכר שוה ס' בנ' ופרוטה דהוי מחילה והוא ממש כמ\"ש בשם המרדכי דכיון דאין בו שתות בשום צד אזלינן בתר טעות דהמקח וה\"ה במכר שוה ס' [פחות פרוטה] בנ' (ופחות פרוטה) דהו\"ל מחילה משא\"כ במכר שוה נ' ופרוטה בס' דכי אזלינן בתר צד טעות דמקח הו\"ל במ' וכמ\"ש המרדכי ודוק. אבל המ\"מ הנ\"ל א\"א להיות דס\"ל כדברי המרדכי לא בקושייתו ולא בישובו. לפי קושיתו דהא להמ\"מ במכר שוה ס' בנ\"א או איפכא הוה בשניהן אונאה ולהמרדכי לא הוי אונאה בשניהן וגם לפי התירוץ דהולכין אחר חשבון המגודר ותאמר דהס' בנ\"א בעינן להיות השתות מגודר מש\"ה הוי מחילה אבל בשוה נ\"א בס' לא בעינן מגודר כיון דשוה נ\"א דהוא חשבון שאינו מגודר אכתי דלהמ\"מ מהדין אונאה לא נפקא ולהמרדכ�� בכה\"ג הו\"ל ב\"מ ומש\"ה לא הביא הב\"י אלא דברי המרדכי ולא המ\"מ כיון שדברי הרמב\"ם ורבינו נתיישבו בו והוא מנגד למ\"ש המ\"מ בישובו הדוחק ועל מור\"ם בש\"ע [צ\"ע] שהמחבר כתב בתחילה כדברי המ\"מ בס\"ג ואח\"כ בס\"ד כתב מור\"ם בהג\"ה דברי המרדכי הנ\"ל בלי חולק והן שני הפכים בנושא א' ועי' מ\"ש בסמ\"ע: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "(ז) היתה האונאה יותר כו' כ\"כ הרי\"ף כו' אבל הר\"י כתב כו' הנה אעתיק לפניך ל' הגמרא ודברי הרי\"ף והרא\"ש ומתוכן יתבאר לך מש\"ר כאן ובסמוך סי\"ב. בב\"ב דף פ\"ד אמר רב חסדא מכר לו כו' [עב\"ח שהביאו] וכתבו התוספות והרי\"ף והרא\"ש ע\"ז דאנן לא קי\"ל כר\"ח בהא דאמר במכר לו שוה ה' בו' לוקח יכול לחזור אלא קיי\"ל כרבא דפסיק הלכה כר' נתן דשתות קנה ומחזור אונאה מיהו עיקר מלתא דר\"ח דאשמועינן דאין מוכר יכול לחזור אע\"פ שהוקרו מטעם דא\"ל הלוקח אי לאו דאוניתן כו' בהא קיי\"ל כוותיה ונ\"מ לעניין ב\"מ כגון שמכר לו שוה ד' בה' ולא הפסיק בכדי שיראה לתגר עד שהוקרו ועמדו בז' לא מצי מוכר הדר ביה דא\"ל אי לאו דאוניתן כו' והקשו שם בתוס' ואשיר\"י על הך סברא דר\"ח דאמר דיכול הלוקח למימר אי לאו דאוניתן כו' ז\"ל וא\"ת הא אמרינן בפ' הזהב בביטול מקח דשניהן חוזרים ואמאי לא קאמר המתאנה למאנה אי לאו דאוניתן כו' ותירץ ריב\"ם דודאי כשלא בא המתאנה ומתרעם על אונאתו אלא מוחל עליה ורוצה להעמיד על המקח ודאי לא יתכן שהמוכר יערער לומר איני רוצה שיתקיים המקח דא\"ל הלוקח אי לאו דאוניתן כו' וכמו שאמר ר\"ח והא דאמר התם שניהם יכולין לחזור כשזה ובא ומתרעם על אונאתו ורוצה לחזור או תובע אונאתו אז הרשות ביד המוכר לחזור אבל באונאת שתות אין חשוב כ\"כ כמו מקח טעות הלכך אפילו כשתובע המתאנה אונאתו אין המאנה יכול לבטל המקח וכתב שם הרא\"ש ונראה שזה דעת הרי\"ף מדפירש דלדידן נ\"מ במילתא דר\"ח לענין ב\"מ דלא מצי מוכר הדר ביה משום דא\"ל אי לאו כו' אלמא דבביטול מקח ליתא חזרה לגבי מוכר אם אין המתאנה תובע אונאתו ועוד כתב שם הרא\"ש וז\"ל והקשה ר' יונה דהא דקאמר בפרק הזהב ביותר משתות שניהן חוזרין א\"א לפרש כמו ריב\"ם דהא שניהן חוזרין סתמא קאמר לא בתובע אונאתו מיירי שהרי אין יכול לתבעו אונאתו אלא דוקא באונאת שתות אבל ביתר משתות או יתרצה בו או יבטל המקח (ואי מיירי שהנתאנה בא לחזור במקח א\"כ מה לנו חזרת המאנה הלא המקח בטל מחזרת המתאנה) ועוד טפי הוה מסתבר לומר דהיכא דתובע אונאתו שגילה דעתו שחפץ בקיום המקח אלא שתובע להחזיר לו דמי אונאתו שהמאנה אינו יכול לבטלו ופי' הר\"י ז\"ל דהא דקתני שניהן חוזרין היינו כל זמן כו' (וכמש\"ר בשמו כאן) עד אע\"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר הכא אין המוכר כו' וסיים הרא\"ש ז\"ל והשתא ל\"צ למימר דהרי\"ף סבר שאין המאנה יכול לבטל המקח אלא כשהמתאנה תובע אונאתו דלמאי דפרישנא בשם הר\"י ניחא כמו הכא דמסתמא כיון דהוקרו אין הלוקח עומד לחזור בו כו' ע\"כ. והנה באמת פשטא דלישניה דרי\"ף שסתם וכתב דנ\"מ בהא דר\"ח לעניין ב\"מ שאין המוכר יכול לחזור דא\"ל הלוקח אי לאו דאוניתן כו' משמע דלעולם מסתמא אין המוכר יכול לבעל המקח מדעתו אלא א\"כ בא זה הלוקח וגילה דעתו שרוצה לחזור והיינו כריב\"ם דלר\"י כיון שהוא יתר על שתות מסתמא דעת הלוקח לחזור אא\"כ אמר בפירוש שרוצה בקיום המקח אבל מסתמא יכול המוכר לחזור והרא\"ש שכתב והשתא ל\"צ כו' ה\"ק קודם שידענו פי' הר\"י היינו מוכרחים לומר שהרי\"ף מפרש כריב\"ם ובאמת אותו פי' דחוק דהא קתני סתמא שניהן חוזרין וכמו שהקשה ר' יונה אבל השתא יש לנו תירוץ אחר בדבר ואפשר לדחוק ולומר דגם הרי\"ף ס\"ל כוותיה וכיון דפשטא דלישנא דהרי\"ף לא משמע כהר\"י מש\"ה ב\"ר בשם הרי\"ף כפי' ריב\"ם הנ\"ל וכ\"כ הב\"י שמש\"ה כ\"ר כן בשם הרי\"ף גם משום דהרמב\"ם כ\"כ בהדיא ומסתבר לומר שהרמב\"ם בשיטת רבו הרי\"ף אמרו ע\"ש בב\"י ומש\"ר כן בשם הרמב\"ם ז\"ל פי\"ב דמכירה היתה האונאה יתירה על שתות בכ\"ש כגון שמכר שוה ס' בנ' פחות פרוטה בטל מקח והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא קנה כלל אבל המאנה אינו יכול לחזור אם רוצה זה וקיבל ע\"כ ואף שמל' אם רוצה זה וקיבל משמע לכאורה שכל זמן שלא גילה זה הלוקח שרוצה במקחו יכול המאנה לחזור והיינו כהר\"י דאי כרי\"ף הכי הול\"ל א\"י לחזור אם זה אינו תובע אונאתו אבל עכ\"פ ז\"א דלר\"י לעולם שניהן שווים דכל זמן שלא גילה המתאנה דעתו שחפץ בהמקח שניהם יכולין לחזור בהמקח ולאחר שגילה המתאנה דעתו ואמר שחפץ בהמקח שניהן אינם יכולין לחזור בהמקח ודוק: אע\"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר כו' קשה היכי שייך כאן לומר מוכר לעולם חוזר דהא עיקר טעמא דמוכר לעולם חוזר הוא מפני שאינו יודע ערך ממכרו עד שיזדמן לו מקח כו' וזה לא שייך אלא אם נתאנה הוא ובפרישה כתבתי הנ\"ל לומר כאן בדברי רבינו אבל דע דהאי אע\"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר כו' הוא ג\"כ מדברי ר\"י וכמ\"ש לעיל לשונו ושם לק\"מ דהא ר\"י הקשה על פי' ריב\"ם דהא שניהן חוזרין קאמר סתמא כו' ואם כן גם לדידיה קשיא דשניהן חוזרין קאמר משמע כ\"א וא' כדיניה דהיינו לוקח עד שיראה ומוכר לעולם חוזר ואיך אמר הוא שאין המתאנה יכול לחזור וע\"כ קאמר ואע\"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר הכא אין המוכר יכול לחזור בו כיון דחזרתו תלויה בחזרת הלוקח שנתאנה והלוקח שנתאנה אין יכול לחזור בו אפילו בב\"מ אחר בכדי שיראה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ולא עוד אלא שחייב ליתן סלע האחד להלוקח כו' כתב ב\"י בפ' הספינה כתב הרא\"ש ואם אין הלוקח רוצה לחזור בו אלא תובע אונאתו מן המוכר י\"א שצריך להחזיר לו אונאתו דכיון שאם תבע קודם שהוקרו היה צריך להחזיר לו אונאה גם עתה כשהוקרו ברשות דידיה אייקור והר\"י ז\"ל כתב שאין יכול לתבוע אונאתו דכיון שהיה יכול לחזור בו לא נתקיים המקח עד עתה ואין המתאנה יכול לתבוע אונאתו אלא כשיש שם אונאה בשעה שהמקח מתקיים כו' ואע\"ג דמשמע מדברי הרא\"ש שדעתו נוטה לדעת הר\"י סתם רבינו דבריו כדברי י\"א כו' עכ\"ל ותמה אני מה ענין דר' יונה לכאן הא דברי הי\"א ור\"י שהביא הרא\"ש שם על רב חסדא קאי ולפרש דברי דר\"ח קא אתו וזה מוכרח להמדקדק בל' הרא\"ש שם שבתחילה הביא שם דברי ר\"ח וכתב עליו דלא קיי\"ל כוותיה בדיניה וכנ\"ל בס\"ו ואח\"כ כתב סוגיית הרי\"ף ור' יונה לפי מאי דקיי\"ל בטעמא דר\"ח ואחר סיום דברי ר\"י כתב ז\"ל ואם אין הלוקח רוצה לחזור בו אלא תובע אונאתו מן המוכר י\"א שצריך להחזיר לו אונאתו כו' כיון שאם תבע קודם כו' היה צריך להחזיר לו אונאתו כו' וזה ע\"כ אדר\"ח דמיירי מאונאה שתות קאי דאי אדרבי יונה שכתב לפני זה דמיירי ביתר משתות הרי ב\"מ היה ולא היה יכול לתבוע אונאתו ומ\"ש ואם אין הלוקח רוצה לחזור כו' היינו נמי אליבא דר\"ח דאמר לוקח יכול לחזור בו ועוד הרי ההוכחה השניה שהביא ר\"י לדבריו הוא מל' הטעם שנתן ר\"ח לדבריו כו' ש\"מ דהכל קאי אליבא דר\"ח דס\"ל דבאינה שתות הברירה ביד המתאנה רצה תובע אונאתו רצה חוזר במקח ואליביה פ��יג ר\"י עם הי\"א ואף שהרא\"ש והרי\"ף לא פסקו כר\"ח מ\"מ כבר אפשר דר\"י ס\"ל כר\"ח שהרי התוס' שם דף פ\"ד וגם בפרק הזהב כתב שם וגם הקשו כמה קושיות והוכיחו שהלכתא כר\"ח וכן הוא שם במסקנת התוס' ע\"ש אבל לפי מאי דקיי\"ל דבשתות קנה ומחזיר אונאה ודלא כר\"ח אפילו ר' יונה מודה שחייב ליתן ללוקח הסלע האחד וכמש\"ר ומטעם הי\"א וכדברי רבינו וזה ברור ואין לי ללמוד מקום זכות לדברי ב\"י אלו כלל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ומיהו מדת חסידות הוא כו' עד ובלבד שתצא ע\"י הדחק כו' ז\"ל הרמב\"ם פי\"ב ממכירה הנותן כו' [עב\"ח שהביא ל' הרמב\"ם] יכול להחזירה וכתב המ\"מ ז\"ל מל' המחבר נראה שדעתו שהמשנה שנתנה זמן עד ע\"ש היא דוקא ביכול להוציאה אבל באין יכול להוציאה אף ע\"י הדחק כגון שהיתה חסירה כ\"כ חייב להחליפה אפילו לאחר י\"ב חודש ולפי הנ\"ל בגמרא בין שהסלע חסר כ\"כ שאינו יכול להוציאה אפילו ע\"י הדחק בין יכול להוציאה אינו חייב להחליפה מן הדין לאחר זמן בכדי שיראה לשולחני או ע\"ש בכפרים וצ\"ע עכ\"ל גם בעיני יפלא כי זה ל' המשנה [עב\"ח שהביאה] ופריך בגמרא היכא כו' [עב\"ח שהביא מסקנת הגמרא] ומדלא מתרץ כאן ביוצא ע\"י הדחק כאן באינו יוצא ע\"י הדחק ש\"מ דאפילו אינו יוצא ע\"י הדחק אינו מחויב לקבלה אחר זמן רב יותר מכשיעור ומל' רבינו משמע לכאורה שדעתו כדעת הרמב\"ם אבל העיקר כמ\"ש בפרישה חדא שאי איתא שרבינו כהרמב\"ם ס\"ל הכי הול\"ל אין המאנה חייב להחליפה אם יוצא ע\"י הדחק ומיהו מדת חסידות כו' ועוד שהרי\"ף והרא\"ש לא כתבו האי ובלבד שתצא ע\"י הדחק אדין זה אלא אסיפא דמתני' דתנן שם ונותנה למעשר שני ואינו חושש שאינו אלא נפש רעה ובגמרא אמר רב פפא ש\"מ האי מאן דמיקם אזוזא פי' המדקדק ומקפיד בנטילת מעות שאם יש בו שום פגם אינו נוטל מיקרי נפש רעה וה\"מ דנפקי ע\"י הדחק עכ\"ל הגמרא והם העתיקו ז\"ל אות באות ודוחק לומר שלא יסבור רבינו כהרא\"ש אבל לפי מאי דפרישנא א\"ש שרבינו ג\"כ ס\"ל כהרא\"ש ורי\"ף דמ\"ש בגמרא וה\"מ דנפקי ע\"י הדחק לא קאי ארישא דמתני' דהיה משמע שאם אינה יוצאת ע\"י הדחק מחויב לקבלה אלא אסיפא דמתני' קאי אך ס\"ל לרבינו כיון שאר\"פ דאם אינה יוצאה ע\"י הדחק אפילו נפש רעה לא מיקרי אם אינו נוטלה ממילא נשמע שגם ממדת החסידות אינו מחויב לקבלה כיון שאינה יוצאת כלל והוא המתין מלהחזירה כל כך וזה ברור בעיני ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם פירש ואמר חפץ זה כו' לדעת הרמב\"ם דס\"ל דאין אדם מקנה ומוחל דבר שאין לו קצבה דוקא קתני הברייתא דמזכיר סך דידע הלה כמה מחיל (וכמש\"ר בהדיא בסימן רל\"ב ס\"ו) אבל לדעת רבינו דס\"ל דמקנה דבר שאין לו קצבה ל\"ד קאמר דאף באומר חפץ זה אני מוכר בכך וכך ואומר אני לך שאינו שוה כל כך ע\"מ כו' גם בכה\"ג אין עליו דין אונאה והברייתא דקתני יודע אני שאינו שוה אלא מנה לרבותא קתני הכי דאפילו באונאה גדולה כ\"כ מהני תנאו והשתא א\"ש דלא קשיין דיוקי אהדדי דמתחילה אמר אם אמר ע\"מ שאין לך עלי אונאה לא מהני דמשמע הא פירש ואמר יודע אני דיש בו אונאה ע\"מ כו' מהני וק\"ל ועמ\"ש עוד שם בדרישה ס\"ו דא\"ל דגם לרבינו דוקא קאמר גם כתבתי שם ישוב למה כ\"ר שם פלוגתא על הרמב\"ם ולא כתבו כאן: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " הכנעני עובד כוכבים אין לו אונאה וכנעני שאינה לישראל כו' וא\"ת כיון דמדכתיב לא תונו איש את אחיו ילפינן לה כמ\"ש בפרישה כנעני שאינה לישראל ג\"כ ליפטר כמו שפריך בגמרא גבי שור של ישראל שנגח שור של כנעני בב\"ק דף ל\"ח ע\"א ואע\"פ ששם תירצו בגמרא אמר ר' אבהו אמר קרא עמד וימודד ארץ וכו' מ\"מ קשה אמאי לא הקשו בגמרא גם כאן כמו שהקשו שם ועוד דשם מייתי ברייתא ת\"ר וכבר שלחה וכו' שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל כו' והקשו להם קושיא דשור הנ\"ל וא\"כ אמאי לא קשיא להו גם באונאה מיהו בזה י\"ל משום דהא דכנעני שאינה לישראל חייב להחזיר אינו מפורש בגמרא בהדיא אלא שהרמב\"ם כתבה וכמ\"ש בפרישה וי\"ל דשאני כאן באונאה דסברא הוא דחייב כנעני מטעם דכ\"ר דלא יהא כח הכנעני חמור משל ישראל והא דישראל המאנה כנעני עו\"כ פטור זהו גילה קרא בהדיא ואין לומר דאיפכא נמי יהיה הכנעני במיעוט דאין טעם לדבר דלמה יהיה הכנעני חמור מישראל וכמ\"ש משא\"כ בשור שנגח דאם נגח של ישראל אינו משלם אלא חצי נזק ובשור של כנעני שנגח של ישראל משלם נזק שלם ובשל ישראל שנגח לשל כנעני פטור לגמרי ע\"ז יש לתמוה: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"מ דאפילו לא אמר לו כו' ול\"ד למש\"ד בסכ\"ה דאפילו אמר ע\"מ שאין לך עלי אונאה יש לו אונאה משום דאמר לא ידעתי שיהיה בו אונאה דהתם קונה החפץ מן המוכר בתורת מקח וממכר מש\"ה יכול לומר כן אבל כאן שלא קנה כלום ממנו אלא חייב עצמו לעמוד במקומו ולשלם כמו שקנאו הוא להכי לא הוה אונאה ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואלו דברים שאין להן אונאה כו' ע\"ש בב\"מ דף נ' דמני בהדייהו ג\"כ הקדשות ויליף לה בגמרא מדכתיב אחיו ולא הקדש והרי\"ף והרא\"ש אף שהביאו ל' המשנה כצורתה כו' דקתני בה והקדשות מ\"מ בגמרא השמיטו להאי לימוד ואינו מתמעט הקדש ונראה דה\"ט משום דס\"ל דהקדש דמיירי מינה המשנה הוא הקדש דבדק הבית דאילו הקדש דגופו קדוש [אין שייך ביה אונאה] ואותו אינו נוהג בינינו כ\"א [הקדש] מעות עניים ושל בית הכנסת ודין חולין יש לו וכמ\"ש הרא\"ש הביאו רבינו בס\"ס צ\"ד ובס\"ס רי\"ב דכתב שם בפירוש ז\"ל והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה כו' ואחריהן נמשך רבינו דלא כתב והקדשות ונראה שזהו כוונת הב\"י במ\"ש בסמ\"א ז\"ל כתב רב האי אין להקדש עניים אונאה ולא להקדש ב\"ה ולא נראה כן מדברי הרי\"ף עכ\"ל ב\"י וצ\"ל מדלא הביא הרי\"ף בהלכותיו בגמרא לומר דמיניה אתמעטו הקדשות והא דלא כתב ג\"כ בשם הרא\"ש משום דהרא\"ש נמשך אחר דברי הרי\"ף ומעתיק לשונו על הרוב: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם כו' ור\"ת פסק דדוקא כו' מקור פלוגתתן מהא דאמרינן בב\"מ דף נ\"ז אר\"נ הדר אמר רב חסדא פשיטא לר' אמי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם וכתב הרי\"ף ז\"ל ומסתבר לן דהאי מימרא דר' אמי ליתא משום דחזינן לר\"נ דהוה בתראי ס\"ל דאין אונאה לקרקעות כלל ואפילו שוה ק' בר' כדאמרינן בפ' המקבל בענין דינא דבר מצרא ועוד דגרסינן בפ' האיש מקדש אמר רבא אר\"נ האחין שחלקו כו' יתר על שתות מקח בטל ולא אמרן אלא במטלטלי אבל בקרקעות אין אונאה לקרקעות ועוד אמרינן בב\"ק דף י\"ד שוה כל כסף ומאי הוא קרקע דאין להם אונאה שמעינן מכולהו דאפילו ביטול מקח ליכא בקרקע כלל ובתריה גריר הרמב\"ם תלמידו והא דהקדים רבינו דברי הרמב\"ם לדברי הרי\"ף משום דבדברי הרי\"ף יש לומר שג\"כ ס\"ל כר\"ת דאף דאין להם ב\"מ היינו דוקא עד פלגא אבל השתא דמצינו דהרמב\"ם כתב בפירוש אפילו אלף בדינר יש לפרש סתימת דבריו כוותיה דמסתמא הרמב\"ם בשיטת רבו אמרה וק\"ל וז\"ל התוספות בפ' הזהב (אהא דאר\"נ משמיה דרב חסדא ב\"מ יש להן וכנ\"ל) וקשה לר\"ת דבפרק המקבל אמרינן זבין ר' ושוה ק' כו' אר\"נ אין אונאה לקרקעות ותירץ ר\"ת דאין אונאה עד פלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי ב\"מ ויש להן כו' עכ\"ל והרא\"ש בפרק הנ\"ל האריך לדחות דברי הרי\"ף וראייותיו ותמה עליו והסכים לדעת ר\"ת והוסיף לומר דההיא דהמקבל ל\"ד ר' בק' קאמר אלא מעט פחות או יותר ואחריו נמשך רבינו לעיל סימן קע\"ה בדין מצרן ובסימן זה דפלגא גופיה ב\"מ וא\"ת הא מלשון ר\"ת משמע דדוקא מפלגא ואילך הוה ב\"מ אבל פלגא עצמו מחילה הוא וכ\"כ בב\"ק ז\"ל כל כסף ל\"ד דיתר מפלגא יש להם אונאה כו' ע\"כ ומאי דוחקיה להוציא לשון הגמרא דפרק המקבל ממשמעותיה שלא לצורך י\"ל דס\"ל להרא\"ש כהסמ\"ג שכתב בלאווין ק\"ע דף ס' כדי ליישב גם גמרת ירושלמי ולהשוותה עם תלמודא דידן דבפרק אלמנה ניזונית אהא דתנן אלמנה שמכרה ר' בק' או ק' בר' אמאי נתקבלה כתובתה הא סופה לחזור משום מקח טעות ומשני י\"ל אין המקח הונייה לעולם כלומר אין לקרקעות אונאה כלל ור\"י אומר אם היה דבר מופלג יש לו הונייה (ומפרש המתניתין בהוקר המקח) ופריך על ר\"י ממתניתין דהזהב אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות כו' ומשני פתר לה באינה מופלג ע\"כ הרי לפנינו דס\"ל דמכר שוה ר' בק' מיקרי דבר מיפלג ויש בו אונאה ומזה למדו דפלגא גופיה הוי אונאה ואם כן מ\"ש ר\"ת אבל מפלגא ואילך מיקרי ב\"מ ר\"ל פלגא ממנו ואילך ב\"מ הוא וכן דייק ריש לישניה שכתב עד פלגא משמע אבל פלגא עצמו לא וכן הוא בהדיא בקיצור פסקי תוס' ומ\"ש בב\"ק ל\"ד ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ובחטין שזרען כו' כגון שמכר לחבירו כו' ל' הרמב\"ם אינו כן אלא ז\"ל פי\"ג שכרו לזרוע לו קרקע ואמר זרעתי בה זריעה הראויה כו' וכתב בכ\"מ נראה ששכרו בקבלנות ואע\"פ שכ\"ר שקבלן יש לו אונאה ה\"מ בקבלן דמטלטלין אבל לא בקבלן דקרקעות וזה ששכרו לזרוע לו קרקע מספקא לן אם הוא בקבלן דקרקע או בקבלן דמטלטלין וא\"ל כיון דלא זרעה כראוי הפסיד שכרו שהרי עכ\"פ שבחה בזריעה אלא שלא שבחה כראוי לה ול\"ד לאם אוביר כו' שלא שבחה כלל וכיון שיש לו שכר איבעיא לן אי נותן לו כל מה שפסק עמו דהוה כקבלן דקרקע או ינכה לו מה שהיתה ראויה הקרקע להשביח אילו זרעה כראוי דהוה כקבלן דמטלטלין עכ\"ל. וכתב המ\"מ בשם הראב\"ד וא\"ת וליהוי נמי כקרקע וליהדר תו לזרוע עד כדי הראוי לה וי\"ל תוספת הזריעה אינו מועיל לה שמא למקום שנפל הראשון יפול השני ויתקלקל זה עם זה עכ\"ל וקושיא ותירוץ זה דוקא לפירושו ולא לפי' רבינו ודוק. ולרמב\"ן ור\"פ שיטה אחרת דמפרשי לה לענין יוקרא וזולא וכמוזכר שם בדברי המ\"מ ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכשם שאין אונאה לקרקע כך כו' ז\"ל הגמרא בפ' הזהב בעי ר' זירא שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה ממכר אמר רחמנא אבל לא שכירות א\"ד ל\"ש א\"ל מי כתיב ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב והאי נמי ליומיה ממכר הוא ע\"כ נראה פשוט מזה דקודם דידעינן דשכירות ליומיה ממכר הוא מסתבר לומר דאפילו בשכירות מטלטלין לית ביה אונאה וכ\"ש שכירות קרקע וא\"כ ל' רבינו אינו מדוקדק שהתחיל וכתב כשם שאין אונאה לקרקע כך אין אונאה לשכירות קרקע כאילו היה מסתבר לומר דיש אונאה לשכירות והיינו ע\"כ מטעם דממכר הוא ואח\"כ כתב אבל במטלטלין כו' והיה לו להפך ונראה דמשום דסיים רבינו באונאת קרקע מש\"ה התחיל נמי בהך בבא דאונאת שכירות קרקע וקמ\"ל דלא תחלק בין מכירה לשכירות קרקע וכמ\"ש בפרישה ואח\"כ כתב קושטא דדינא כפי מה שהוזכר בגמרא וכאילו אמר אבל אי לאו טעמא דשכירות קרקע הרי הוא כקרקע הוי ביה מקום אונאה ול\"ת דשכירות הוא ולא ממכר שהרי לשכירות מטלטלי יש בהן אונאה וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וקבלן יראה שיש בו אונאה ז\"ל המ\"מ דעת המחבר כיון שאין זה שכירות ימים כשאר פועלים יש בהן אונאה וכבר כתבתי דעת המפרשים החולקים על זה גם ק\"ל דקיי\"ל דאין אומן קונה בשבח כלי וקבלנות הרי הוא כשכירות לענין בל תלין כדאיתא בפי\"א דשכירות עכ\"ל ונ\"ל ליישב דנהי נמי דהוא לא קנה הכל מ\"מ בעל הכלים לא קנה אותו דבשלמא פועל מחויב לגמור לו מלאכתו בתוך זמן ששכר עמו נמצא שהוא משועבד לו ככל עבד גמור ולכן אין בו דין אונאה אבל קבלן אף שקיבל עליו לגמור מלאכתו זו מ\"מ יש ברשותו לפעול ולעשות בה אימת שירצה ולא הוה משועבד לזה כ\"כ כמו פועל ועיין בת\"ה סימן שי\"ח כתב ג\"כ קצת מזה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כגון שלא יסרהב בחבירו שיסעוד כו' נלע\"ד מדקתני בברייתא יסרהב שהוא ל' הפצרה וכן לא ירבה לו בתקרובת כו' משמע דוקא בהפצרה ובהרבה תקרובת הוא דאסור משום גניבת דעת [אבל] לומר לחבירו פעם אחת בוא לאכול עמי אע\"פ שיודע בו שלא יאכל עמו אין בו משום גניבת דעת משום שדרך העולם הוא לדבר כך מפני הכבוד ויש מביאין ראיה ממ\"ש התוס' בחולין דף ז' אמעשה דר' פנחס בן יאיר שהשיב לר' ישראל קדושים הם יש שיש לו ואינו רוצה כו' וכתבו התוס' ואפ\"ה קראן קדושים שמזמן חבירו לאכול מפני הבושת כו' ש\"מ אף שאינם רוצים מ\"מ דרך לקרוא מפני הבושת וע\"ז קאמר קדושים הם ואין הנדון דומה לראיה דיש לחלק דשאני התם שאינו רוצה מ\"מ כשקורא לאכול מפני הבושת הנקרא הוא בא ואוכל וע\"ש זה י\"ל דנקראו קדושים כיון דס\"ס מאכילו משא\"כ היכא שיודע בחבירו שלא ירצה לאכול עמו ומ\"מ נ\"ל מ\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אין מערבין מעט פירות כו' בב\"מ דף נ\"ט אין מערבין פירות בפירות אפילו חדשים בחדשים ואצ\"ל חדשים בישנים ופרש\"י בע\"ה שאומר פירות שדה פלוני אני מוכר לך כך וכך סאין לא יערבם בפירות שדה אחר ואצ\"ל אם פסק למכור לו ישנים שלא יערב בו חדשים שהישנים יבשים ועושין קמח יותר מחדשים עכ\"ל וכן פי' נ\"י ור\"ע ולפ\"ז לא נזכר כאן לא פירות יפין ולא רעים אלא שלא יערב פירות של שדה זה בזה ורבינו שכתב אין מערבין מעט פירות רעים כו' בשיטת הרא\"ש אביו אזיל שפירש דהא דקתני במתניתין אין מערבין פירות בפירות היינו רעים ביפים והא דקתני אפילו חדשים בחדשים מיירי אפילו כשהן שוים והם מב' שדות וה\"ק אין מערבין מעט פירות רעים ביפים ומטעם זה אפילו חדשים בחדשים שהן פירות שוים לגמרי נמי אין מערבין כל שהן מב' שדות לפי שא\"א שלא יהיו אלו טובים מאלו קצת: ומש\"ר ופרש\"י אבל ישנים כו' כבר כתבתי ל' המשנה דקתני ואצ\"ל חדשים בישנים וס\"ל לרש\"י דהמשנה דוקא קתני וכמ\"ש רש\"י אחר זה בפי' על המשנה דקתני ביין התירו לערב קשה ברך מפני שמשביחו דפירש גם שם המשנה דוקא קתני קשה ברך ולא רך בקשה ושגם חדשים בישנים דרישא דוקא קתני ע\"ש והרא\"ש ורבינו ס\"ל דגם שם ל\"ד קתני ואדרבה רך בקשה מותר אפילו שלא בין הגיתות וצריך ליתן טעם מנא ליה להרא\"ש לפרש הכי ונראה דהרא\"ש בשיטת הרי\"ף והרמב\"ם (ז\"ל) [אזיל] ולמד מדבריהם דס\"ל דהא דקתני המשנה ואצ\"ל חדשים בישנים אינו ר\"ל כשפסק עמו על ישנים דאז לא יערב עמו חדשים אלא שהוא (ממאי) [מאמר] כולל וכאילו אמר ואצ\"ל שלא יערב חדשים וישנים זה בזה כי לכ\"א יש מעלה מה שאין לחבירו הישנים טובות לאכילה יותר והחדשים לישן יותר. ואפשר כתבתי שכן מוכח ברי\"ף ורמב\"ם הוא זה משום דאמשנה הנ\"ל כתב הרי\"ף ז\"ל ת\"ר אצ\"ל חדשים עומדות בשלש (פי' ג' סאין בסלע) וישנות בארבע וקא מזבין מחדשות דאין מערבין אלא אפילו חדשות מד' וישנות מג' וקא מזבין מחדשות דאין מערבין מפני שאדם רוצה לישנן עכ\"ל הרי לפנינו דמדהתחיל הברייתא וקתני אצ\"ל חדשות כו' דמשמע דאל' המשנה קאי ש\"מ דס\"ל דמ\"ש במשנה ואצ\"ל חדשות בישנות אין פירושו דפסק עמו אישנות דהרי הברייתא קאי עלה לפרשו ואיירי בפסק עמו אחדשות וע\"כ צ\"ל דס\"ל להרי\"ף דמ\"ש במשנה ואצ\"ל חדשות בישנות הוא מאמר כולל ופירושו דאין מערבין אותן זה בזה וכן מוכח מל' הרמב\"ם בהדיא שהרי כתב בפ\"י דמכירה ז\"ל אין מערבין כו' עד ואצ\"ל ישנים בחדשים אפילו הישנות ביוקר והחדשות בזול מפני שהלוקח רוצה לישנן עכ\"ל ודוחק לומר שגירסת הרמב\"ם היה כן במשנה כתוב בה ואצ\"ל ישנות בחדשות שהרי הרי\"ף הביא ל' המשנה כגירסת ספרים דידן ואפ\"ה כתב עליה הברייתא אלא ע\"כ צ\"ל כמ\"ש והרא\"ש מביא ל' המשנה ג\"כ ואצ\"ל חדשות בישנות וסיים בטעמו ז\"ל לפי שהישנות טובות לאכילה (וטעם זה כתבו התוס' שם) וכתב עלה ז\"ל נ\"ל דאם קנה ממנו חדשים שאסור לערב בהם ישנות מפני שהחדשים טובות לישנן ורש\"י לא פי' כן עכ\"ל והמדקדק בלשונו רואה בעין דהו\"ל כאילו אמר פשטא דמתניתין הוא דאסור לערב חדשות בישנות מפני שהישנות טובות לאכילה אבל נ\"ל דעירוב ישנות בחדשות ג\"כ בכלל מאמר זה שאמרו דאצ\"ל חדשות בישנות וכמ\"ש והשתא א\"ש דלא כתב הרא\"ש תיבת נמי דנראה דישנות בחדשות נמי אסור וגם רבינו לא כתב האי תיבת נמי בשמו משום דס\"ל דזה הוא בכלל הלשון דואצ\"ל זה כמו זה וכיון דמוכח לפרש המשנה דקתני ואצ\"ל חדשות בישנות דהו\"ל כאילו אמר תדשות וישנות בהדדי משה\"נ פי' הרא\"ש הא דקתני במשנה אחר זה דהתירו לערב יין קשה ברך דהו\"ל כאילו אמר קשה ורך דשניהן מותר לערב זה בזה ודוק ומהתימה דלא כתב הרא\"ש הברייתא דכתב הרי\"ף הנ\"ל ולמדנו דאפילו הן יקרות אפ\"ה אסור לערבן ונראה דה\"ט משום דרש\"י גרס בברייתא איפכא וכדאיתא בגמרות שבידינו בפרש\"י שעליה וג\"כ הוא ברש\"י שהעתיקו ונדפס סביב הרי\"ף ז\"ל אצ\"ל חדשות מד' וישנות מג' כו' וכן משמע בנ\"י שם מש\"ה לא רצה הרא\"ש לנחות לגירסות וגם אין נ\"מ בזה לדינא דמאחר דכתב דלא דמי מעלה זו כמעלה זו ממילא נשמע דאפילו היוקר אין לערב בזול ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אין מערבין שמרי יין ביין כו' אבל אם קנה ממנו חבית כו' כעין זה כ\"ר עוד בסמוך סי\"ח וי\"ט לענין שמן וכתב אח\"כ דברי הרמב\"ם דפליג עליה ומקור דין עירוב שמרי יין מפ' הזהב ומקום דין עירוב שמרי שמן מפ' המפקיד ובין לרא\"ש ובין לרמב\"ם למדו השמועות זו מזו לדינים הנאמרים ביין לשמן וכן להיפך וז\"ל המשנה אין מערבין שמרי יין ביין אבל נותן לו את שמריו ובגמרא נותן לו את שמריו והא אמרת רישא אין מערבין כלל כו\" א\"ר יהודא ה\"ק אין מערבין שמרים של אמש בשל יום ולא של יום בשל אמש אבל נותן לו את שמריו ופרש\"י דאמש ויום ל\"ד אלא משום דסתם אמש ויום משתי חביות הן ואמר ששמרים שנשארו בחבית זו אין מערבין אותן בחבית אחרת של יין לפי ששמרי יין של זו מקלקלין יין אחר ובפ' המפקיד (בבא מציעא דף מ') תנן יוציא לו לוג ומחצה שמרים כו' אם היה שמן מזוקק אינו מוציא לו שמרים כו' ר' יהודא אומר אף המוכר שמן מזוקק לחבירו מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה ובגמרא אמר אביי לר\"י מותר לערב שמרים וה\"ט דמקבל דא\"ל אי בעי לערובי לך מי לא ערבית השתא נמי קביל לדברי חכמים אסור לערב שמרים והיינו טעמא דלא מקבל דא\"ל אי בעית לערובי לי מי הוי שרי לך השתא נמי לא קבילנא א\"ל רב פפא אדרבה לדברי חכמים מותר לערב שמרים והייכו טעמא דלא מקבל דא\"ל מדלא ערבת לי אחולי אחלת לי לר' יהודא אסור לערב שמרים והיינו טעמא דמקבל דא\"ל אי בעית לערובי לך לא שרי לי קבולי לא מקבלת זבין וזבין תגרא אקרי ע\"כ ופרש\"י יוציא לו כו' המפקיד שעירב יין הפקדון עם יינו ינכה לנפקד לוג ומחצה לשמרים ר\"י אומר אף כו' כלומר כשם שהמפקיד מנכה להנפקד כך המוכר לחבירו שמן ונותן לו תמיד כשהוא צריך והוא מזוקק מנכה ללוקח לוג ומחצה מחמת שמרים (ומדקתני ר\"י אומר כו' ש\"מ דלרבנן מוכר אינו מנכה ללוקח כלום) מותר לערב המוכר לחבירו סתם בעת שהשמן מזוקק ושמריו משוקעים מותר לו לערבו ולבלבל השמרים המשוקעים שיחזרו ויתערבו ויצאו עם השמן בתוך המדה ופסקו הרי\"ף והרא\"ש הלכתא כת\"ק דר\"י וכתב עוד הרא\"ש ז\"ל והלכתא כרב פפא דבתראה הוא ומותר החנוני לערב ולבלבל ממה שהוא מוכר כדי שימכור השמרים שבחבית עם השמן וה\"נ אמרינן בהזהב גבי יין דאין מערבין שמרים שבחבית זו ביין של חבית אחרת אבל נותן לו את שמריו של אותה חבית עכ\"ל הנה הלך הרא\"ש ז\"ל בשיטת רש\"י ובשיטתו הלך רבינו והרמב\"ם נ\"ל דפסק ג\"כ כאוקימתא דרב פפא שהיה בתראי אלא דס\"ל דהלכה כר' יהודא וטעמו נ\"ל משום דלא מצינו דהזכיר רבינו הקדוש המסדר המשניות דברי חכמים בהמשנה בהמפקיד והמשנה והברייתא והסוגיא דפ' הזהב אזלי אליבא דר\"י שפיר ומה שחילק הרמב\"ם וכתב תחלה אסור לערב ואח\"כ כתב ואם עירה כו' מותר וגם הוסיף איסור עירוב אפילו שמרים בשמרים נלע\"ד דלמד הכל מסוגיא דפ' הזהב הנ\"ל (בי') [בביאור] משנה דקתני אין מערבין שמרי יין ביין מפרש ר\"י דה\"ק אין מערבין שמרים של אמש בשל היום כו' וזה הל' משמע דאפילו השמרים עצמן אסור לערבן בכה\"ג אלו לתוך אלו וזה ע\"כ מיירי כשבא לערב מחבית זו לחבית זו ולמכרם יחד דאין דרך למדוד השמרים לאחדים מדות מדות שתאמר שבשעת מכירת מעט מעט איירי וגם אין טעם לעירוב אלו לתוך אלו בשעת המדידה מעט מעט דדוקא בעירוב שמרים לתוך יין רגילין לערבן בשעת המדידה למכרו אגב היין ודומה דהכי קתני אבל נותן את שמריו לתוכו דהיינו כשבא לערות כל החבית לחבירו וקאמר דאחר ששפה המוכר כל היין מחביתו לחביתו דהלוקח אזי מותר לערות לבסוף גם שמרים דאותו יין עצמו לתוכו והרי לפנינו שני הדינים דכתב הרמב\"ם דאסור לערב אפילו שמרים בשמרים של אמש בשל יום ור\"ל דשתי חביות וכמ\"ש רש\"י הנ\"ל ושבאם מערה כל החבית יחד דמותר ליתן בסוף שמרים בתוכו ומ\"ש בתחילה אסור לערב שמרים בתוך יין ושמן וזה מיירי אפילו בשמרים דאותה חבית עצמה ומיירי כשמודד לו מעט מעט דאז אסור לו לערב השמרים ביין כדי למדדן יחד למד זה מדברי ר\"י דפ' המפקיד דאמר המוכר שמן מזוקק מקבל עליו לוג וחצי שמרים ופרש\"י דלא התנה עמו למוד השמן מזוקק אלא למכור לו מעט מעט יין או שמן סתם והמוכר מודד לו לחביתו מעט מעט כשהיה צלול וקאמר דמנכה לו בסוף לוג וחצי למאה לוג וס\"ל כאוקימתא דרב פפא דהיה בתראי דס\"ל דלמ\"ד דאוסר מתחילה לערב ס\"ל דצריך הלוקח לקבל עליו לבסוף שמרים מוכח מזה דאסור לערב שמרים דרך מכירתו מעט מעט אפילו מאותה חבית עצמה ומה\"ט נראה דקיצר רבינו וכתב סתם בל' הרמב\"ם אסור לערב כו' ולא הזכיר אמש בשל יום כלשון הגמרא והרמב\"ם שם ואכתוב ל' בסמוך משום דס\"ל דכל עירוב אסור אפילו מאותה חבית עצמה א\"ל כשמערה כל החביות יחד ומ\"ש הגמרא והרמב\"ם אמש בשל היום אשמרים כ\"כ וכמ\"ש הרמב\"ם בהדיא בשמרים ולא כ\"כ בתחילת דבריו בעירוב יין משום דאין דרך שמרים למכרן מעט מעט במדה כ\"א הכל יחד וכמ\"ש ואין איסור בהן אלא לערב משתי חביות יחד (קלקלו) [דיקלקלו] זה בזה ועיין מה שכתבתי עוד בסמוך בביאור דברי המגיד משנה והוכחתי דמ\"ש המ\"מ שם דיש מי שפירש כו' הוא כפירוש רבינו להרמב\"ם ע\"פ מה שכתבתי מכל וכל ושאותו תפס המ\"מ לעיקר ע\"ש. גם הב\"י כתב בשם בעל המרשים דהרמב\"ם פסק כר' יודא ע\"ש אך דבריו סתומים והב\"י דחה דבריו וכתב דגם הרמב\"ם פסק כחכמים וכאוקימתא קמייתא וע\"ד שכתב המ\"מ בפי' הראשון שאכתוב בסמוך וגם שאר דברי ב\"י בזה הן קצרים וסתומים ומעורבבים ואשר כתבתי כאן ואוכיח אותו בסמוך בס\"ך מכמה קושיות הוא הפי' המדוייק בעיני ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והרמב\"ם כתב אסור לערב שמרים בין ביין בין בשמן כו' עד סופו כ\"כ הרמב\"ם שם בפי\"ח דמכירה אלא ששם פי' יותר וכתב ז\"ל ואפילו שמרים של אמש בשמרים של יום אסור וכתב המ\"מ שם ז\"ל אסור לערב שמרים כו' ברייתא שם ובהלכות וסוף הברייתא אבל מערב של אמש בשל אמש ושל יום בשל יום פי' רש\"י דיום ואמש ל\"ד אלא חילוק הכלים הוא שיש להקפיד מחבית לחבירו וז\"ש המחבר אבל אם עירה היין וכו' המוכר לחבירו שמן מזוקק כו' פסק דלא כרבי יודא דמתניתין דפרק המפקיד וכן דעת ההלכות שם ויש מי שפירש שאפילו ר\" יודא מודה בא\"ל שמן מזוקק ולא חילק אלא באומר שמן סתם ונתן לו בסתם מזוקק ונשארו בידו השמרים ואומר ר' יודא שנותן השמרים ופוסק רבינו כאוקימתא קמא דאמרינן לדברי חכמים אסור לערב השמרים וז\"ש למעלה אסור לערב שמרים ביין ובשמן מוכר לו שמן סתם כו' זה נתבאר שם עכ\"ל המ\"מ והנה דברי המשנה והברייתא והגמרא ואוקימתא קמא ובתרא דפ' המפקיד ודפרק הזהב כבר כתבתי גם ביאור דברי הרמב\"ם כפי הנלע\"ד הכל תמצא מבואר לפני זה בדרישה בסי\"ג ועתה באתי להוסיף ולבאר דברי המ\"מ הללו כי קצרים גם סתומים הם מאד גם מעורבבים וא\"א להולמן לע\"ד כפי מה שהן מוצגים לפנינו כנ\"ל. וזה יתבאר משלש קושיות גדולות שקשיין בדבריו. הא' הוא מ\"ש ויש מי שפירש שאפילו ר\"י מודה באומר שמן מזוקק כו' עד ופסק רבינו כאוקימתא קמא דאמרינן לדברי חכמים כו' ור\"ל דפסק הרמב\"ם כחכמים מדסיים וכתב עליו ז\"ל וז\"ש למעלה אסור לערב שמרים וכו' ור\"ל כדברי חכמים דנקט דאמרו אסור לערב כו' וקשה מאחר דלפ\"ז בסתם שמן הוא דפליגי ואמרו חכמים דלא יקבל שמרים ואיך כתב דפוסק כחכמים הלא הרמב\"ם בהדיא [כתב] דבשמן סתם מקבל עליו. השני בהתחלת דבריו כתב ז\"ל אסור לערב כו' ברייתא שם דלא יערב אמש בשל יום כו' הרי דפי' דברי הרמב\"ם במ\"ש אסור לערב דהיינו מחבית של זה ליין או שמרים של זה משום דמקלקלו ובסוף דבריו כתב ז\"ל ופסק כאוקימתא קמא דאסור לער�� שמרים וז\"ש למעלה אסור לערב שמרים ביין ובשמן כו' משמע ומוכח דפירוש האיסור לערב דכתב הרמב\"ם אפילו בחבית אחת דהא מזה איירי שם בהמפקיד המשנה (הנהו) [הנ\"ל] באוקימתות ודוחק לומר דכוונת המ\"מ במ\"ש וז\"ש למעלה כו' אינו אלא לומר דמ\"ש דאסור לערב שמרים בשמן הוא מפ' המפקיד דאילו מההיא דפרק הזהב הנ\"ל לא משמע אלא איסור שמרים ביין ומשמן לא איירי דא\"כ לא הו\"ל להמ\"מ להזכיר כאן איסור עירוב שמרים ביין. ועוד דאכתי קשה כיון דמכאן מוכח דאפילו במוכר יין ושמן סתם מדות מדות אסור לערב אפילו שמרי עצמה לתוכה למה התחיל המ\"מ לפרש דמ\"ש הרמב\"ם אסור לערב כו' דמיירי דוקא שמרים דמחבית זו אסור לערבו ביין דחבית אחרת. והשלישי דסיים המ\"מ וכתב ז\"ל מכר לו שמן סתם כו' זה מתבאר שם עכ\"ל וק' הלא שם משמע דפליגי בשמן מזוקק ולא איירי בשמן סתם ודוחק לומר דכוונתו היה מדפליגי בשמן מזוקק משמע דבשמן סתם הכל מודים דקבולי מקבל עליה דא\"כ לא הול\"ל סתם זה מתבאר שם אלא הול\"ל זה נלמד משם ואין זה מדרכי המ\"מ לכתוב דבר שנוכל לטעות בו. ועוד יש לדקדק בדברי המ\"מ שהתחיל וכתב המוכר לחבירו שמן מזוקק כו' פסק דלא כרבי יודא כו' דהו\"ל לפרש אלא כמאן דהא כרבנן נמי לא אתיא הרמב\"ם דהא לפי אותו פי' דפליגי במתנה עמו למכור לו שמן מזוקק נמצא האוקימתא דאביי ורב פפא קאי כולם אשמן מזוקק דאיירי בהו ר\"י וחכמים ולפי אוקימתא דרב פפא ס\"ל לחכמים דלא יקבל עליו שמרים מטעם דמתחלה היה מותר לערב ומדלא עירב מחל וכיון דס\"ל כן בשמן מזוקק כ\"ש דהול\"ל הכי בשמן סתם דמתחילה היה מותר לערב ומדלא עירב מחל ולא היה לו לקבל עליו שמרים ואם כן למה כתב הרמב\"ם דבשמן סתם מקבל עליו שמרים אלא ע\"כ צ\"ל לפי' זה דס\"ל כאוקימתא קמייתא דאביי דס\"ל אדרבה דמאן דסבר דמתחלה אסור לערב ס\"ל דאין מקבל שמרים ולפ\"ז אתי שפיר משום (דחז\"ל) [דחכמים] לא פליגי אר\"י כ\"א במתנה עמו על שמן מזוקק ובזה סבירי להו דאסור לערב שמרים ומשום הכי נמי אין מקבל עליו שמרים מה שאין כן במוכר לו שמן סתם דמזה לא איירי האוקימתות ובו הכל מודים דמתחלה היה מותר לערב ומשום הכי נמי מודים חכמים דכל דלא עירב דמקבל שמרים דחדא באידך תליא לאוקימתא דאביי ואם כן הוה ליה להמגיד משנה לכתוב זה בפי' קמא מיד אחר שכתב דפסק דלא כר\"י הוה ליה לסיים ולכתוב אלא כחכמים וכאוקימתא קמייתא. ועוד יש לדקדק במה דסיים וכתב שם אחר זה ז\"ל ואמר רבי יודא שנותן השמרים ופוסק רבינו כאוקימתא קמא דאמרינן לדברי חכמים כו' דמאחר דפסק כחכמים למה הכניס רבי יודא בנתיים במ\"ש ונותן השמרים. מכח כל הקושיות והדקדוקים הללו אני אומר דמ\"ש המ\"מ לבסוף ז\"ל ופסק רבינו כאוקימתא קמא דאמרינן לדברי חכמים אסור לערב השמרים הוא מהופך וצריך לסדרו בפירוש הראשון. (ואפשר דגליון היה כתוב מבחוץ ופסק רבינו כאוקימתא קמייתא וקאי אפירוש הראשון וטעו וכתבוהו בפנים וקבעוהו אחר פירוש השני בסברם שגם אפי' השני קאי דס\"ל דפלוגתת ר\"י וחכמים איירי במתנה עמו בשמן מזוקק וכמוזכר בפשיטות דברי ר' יודא) וכתב שם ז\"ל פסק דלא כרב יודא עליה סיים וכתב ופסק רבינו כאוקימתא קמא דאמרינן דלדברי חכמים כו' וכמ\"ש והוכחתי לעיל בסמוך דלפי' הראשון דכתב המ\"מ דפלוגתתן איירי במתנה עמו שמן מזוקק א\"א לפרש דברי חכמים א\"ל שפסק כאוקימתא קמא וכחכמים משא\"כ לפי' השני דס\"ל דבמתנה עמו על שמן מזוקק רבי יודא מודה דאין מקבל שמרים ופלוגתייהו הוא דוקא במוכר לו שמן סתם אז אי אפשר ��ומר דס\"ל כאוקימתא קמא וכמ\"ש לעיל בסמוך וגם אי אפשר לומר דס\"ל כחכמים וכאוקימתא בתרא דהא לפי זה חכמים ס\"ל דאין מקבל עליו שמרים ואפילו במוכר שמן סתם והרמב\"ם פסק דבמוכר שמן סתם דמקבל עליו שמרים ומחוירתא דלפי' השני צ\"ל דס\"ל להרמב\"ם דפסק כר' יודאי אליבא דאוקימתא בתרא וכן כתב ב\"י בשם המרשים וכמ\"ש והשתא א\"ש הכל דמש\"ה סיים וכתב המ\"מ על אותו הפירוש ואמר ר' יודא שנותן השמרים ר\"ל דס\"ל להרמב\"ם כרבי יודא דאמר שנותן פי' דמקבל השמרים במוכר שמן סתם ולא הוצרך לכתוב בפי' דהיינו כאוקימתא דרב פפא דמסתמא ס\"ל כרב פפא דהוא בתראי (אבל במתנה על שמן מזוקק מודים וכנ\"ל) וע\"ז סייס המ\"מ וכתב שפיר ז\"ל וז\"ש למעלה אסור לערב שמרים ביין ושמן ור\"ל לפי' זה ס\"ל לר' יודא דאפילו במוכר שמן סתם אסור לערב אפילו שמרים של עצמה כשמוכר ונותן לו מעט מעט דהא חדא באידך תליא לאוקימתא דרב פפא א\"כ אין צריך לפרש דברי הרמב\"ם במ\"ש אסור לערב שמרים ביין ושמן דר\"ל מחבית זו לחבית אחרת משום דמקלקל כמו שפירשתי תחלה אלא מיירי אפילו בשמרים באותה חבית עצמה אסור לערב במכרו לו מעט מעט כ\"א בעירה לו כל החביות יחד מחביות דמוכר לחביות דלוקח דאז מותר לערב בשמרים עצמו וכמוזכר בדבריו שם ומ\"ש תחלה דמיירי מעירב ב' חביות זהו דוקא לפירוש הראשון דכתב המ\"מ דפי' פלוגתתן והאוקימתות הכל במתנה עמו במכירת שמן מזוקק דלאותו פי' אין איסור בעירב שמרי עצמה במכירת יין סתם אפילו לדברי חכמים כאוקימתא קמא דס\"ל להרמב\"ם כוותיה לאותו פי' וכמ\"ש ולאותו פי' מ\"ש הרמב\"ם אבל אם עירה היין מכלי אל כלי כו' מיירי אפילו במוכר לו מעט מעט גם כן מותר לערב שמרי עצמה לתוכו ודוק כי בזה נתיישב הכל בס\"ד וא\"ש נמי במאי דסיים המ\"מ וכתב חכר לו שמן סתם כו' זה מתבאר שם דכ\"כ לפי' השני דסיים בו דס\"ל דפלוגתתן היא בלא התנה עמו שמן בשמן מזוקק אלא שמן סתם ומבואר שם במשנה דר' יודא ס\"ל דמקבל עליו לוג וחצי שמרים והלכה כוותיה לפי זה ודוק ומדכתב כן ש\"מ דתפס זה הפי' לעיקר וגם רבינו תפסו לעיקר ומש\"ה לא כתב רבינו בהעתקתו לדברי הרמב\"ם דכתב אסור לערב שמרי כו' דמיירי באמש בשל יום או בעירוב שתי חביות כמ\"ש הרמב\"ם כי לפי' השני איירי הרמב\"ם בשמרי עצמה דאסור לערב ביין אפילו במוכר לו מעט מעט וכמ\"ש המ\"מ (אפילו) לאותו פי' ז\"ל וז\"ש למעלה אסור לערב כו' וכמו שבארתיהו בס\"ד ומש\"ה העתיק רבינו גם לריש דברי הרמב\"ם כי משמע לרבינו כפי' זה השני דס\"ל דאסור לערב אפילו שמרי עצמה במוכר מעט מעט וזהו דלא כמו שכתב רבינו ראשונה ודלא כב\"י שפי' לדברי הרמב\"ם ע\"ד הפי' הראשון שכתב המ\"מ ולא שם לבו שהמ\"מ ס\"ל כפי' השני כמ\"ש וגם קשה לי (לפ') [לפירושו] ולאותו פירוש הראשון איך פסק כאביי משום דהוא [סתמא] דתלמודא הא קיי\"ל דמאביי ואילך הלכה כבתראי ועוד דא\"כ לא הו\"ל לרבינו לאתויי רישא דדברי הרמב\"ם דהא לא פליג עליה ועוד דא\"כ הול\"ל בריש דבריו אסור לערב שמרים של אמש בשל יום כמ\"ש אח\"כ בשמרים אלא מחוורתא כדכתיבנא והוא נכון בעיני ודוק ועמ\"ש עוד מזה לעיל בסי\"ג ואף שבפירוש המשניות כתב הרמב\"ם על הך משנה דהמפקיד ואין הלכה כרבי יהודא אין סתירה מהם חדא דאפשר דאאינך בבי דפליגי בהו רבנן ורבי יהודא בההוא מתניתין הוא דפסק כן ועוד דאין זה דבר חדש שסותם בחיבור הפסקים הפוך מה שסתם בפי' המשניות דוק ותשכח. ומה שיש עוד חילוק בין הרמב\"ם ורבינו בההוא דקנו ממנו בשעת הבדים הוא מפני שמחולקים בפירוש דלישנא ��גמרא דקאמר התם במפקיד לא קשיא הא דיהיב ליה בתשרי כו' דרש\"י והרא\"ש מפרשי ליה לענין יוקרא וזולא והרמב\"ם מפרש ליה לענין גודל וקוטן המדה וכמעט היא היא ושניהם עולים יפה ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם ובשאר פירות כו' ז\"ל ב\"י ויש לתמוה למה כתב כן בשם הרמב\"ם והלא משנה שלימה היא בפרק המוכר את הפירות סוף דף צ\"ג ואפשר שכ\"כ לאפוקי מהרשב\"ם שפי' שם שקאי אהמוכר תבואה ומשמע דוקא במוכר תבואה הצומח מן האדמה ושכיחי בה עפר וטינופת הוא דמקבל אבל בפירות אילן וכיוצא בו לא לכך כתב בשם הרמב\"ם שהוא פי' המוכר פירות הנזכר במתניתין דמיירי בכל שאר פירי בר מחיטי ושערי וקטנית השנויים בברייתא: צריך לקבל אלו השיעורין והמותר ינכה ול\"ד למש\"ר בסימן רי\"ח ס\"ח דאם א\"ל בית כור עפר הן חסיר הן יתיר אני מוכר לך דכל רובע לסאה הגיעו ואם נמצא יותר מרובע דמנכה לו את כולו דשאני הכא דסתם תבואה רגילה להיות בו רובע וכאילו היא תבואה טובה אם לא שידוע שעירב בו דקנסוהו משא\"כ התם דאם מכר לו סתם בית כור דהוה קפידא ומש\"ה אף שא\"ל הן יתיר כשיש יותר מרובע אין זה בכלל התנאי וכאילו לא א\"ל כלל דמי כן תירץ שם בגמרא ריש דף צ\"ה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " צריך ליתן לו חטים ושעורים כשיעור הצרור כו' כתב נ\"י אע\"ג דקיי\"ל גרמא בניזקין פטור היינו דוקא כגון שולח הבערה ביד חרש שוטה וקטן דהשתא לא מזיק ליה ממש בענין זה כמות שהוא ופעולה אחרת היא וכן כל כיוצא בזה אבל הכא כיון שהדין נותן שאין לו לנפותו ונמכר במקום חטים (כיון שהיה מעורב בו מעצמו ואסור להחזירו בידים) הרי שוה ממון ועפר הנמכר בממון כגון עפרות זהב הוא והיזק ניכר הוא לכן לכ\"ע חייב וק\"ל וע' דף ר\"ז ע\"ב: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אע\"פ שהמוכר ע\"ד כו' מכרו בטל כו' וא\"ת הא לעיל סימן ר\"ז כתב רבינו אהאי דינא גופיה בשם רש\"י ור\"ת היינו דוקא בקרקעות דאין מדרכו למכור אבל מטלטלין אפילו לגבי מוכר ל\"מ גילוי מילתא כ\"א תנאי גמור והכא הא במטלטלין איירי וי\"ל דה\"נ סתם מי שלוקח יין כדי להרויח בו לוקחו והוא גילה דעתו שרוצה להוליכו למקום היוקר דומה ממש למ\"ש שם דכשם שאין דרך בני אדם למכור קרקעות כיון שהם דבר של קיימא ה\"ה נמי אין דרך בני אדם לקנות במעותיו מטלטלין ובפרט יין כ\"א קרקע אם לא שיודע להשתכר בו טובא וע\"ד שכתב רבינו בי\"ד סימן קמ\"ח וקמ\"ט גבי משא ומתן עם העובדי כוכבים לפני אידיהן ומ\"מ מסיק רבינו דדוקא במוכר שמכר מחמת אונס בהא אמרינן דדעתו היה לעלות לא\"י משא\"כ בלוקח זה שמרצונו קנה להרויח בו ולא היה מוכרח להכי וכל לוקח כדי להרויח מייאש נפשיה דלפעמים ג\"כ הוא מפסיד ועמ\"ש עוד מזה בדרישה בסי' ר\"ז סי\"ז: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " המע\"ה כיון דספק הוא כו' א\"ל מ\"ש מנמצא נקב בבית הכוסות אחר ג' ימים לקנייתו דספק הוא אם נולד ברשוחו ואפ\"ה פסק לעיל ס\"ס רכ\"ד ולקמן סימן רל\"ב ס\"י דעל הלוקח להביא ראיה או צריך לפרוע דשאני הכא דכל שכר אם משהין אותו זמן ארוך נעשה חומץ משא\"כ בבהמה שאין רובן נעשין טרפה וק\"ל ואוקמינן לה אחזקת כשרה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ושמינית הרובע כו' וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ז דהל' גניבה ומשמע שהיתה גירסתם בגמרא סוף דף פ\"ט תומן ועוכלא וכמה עוכלא א' משמונה ברובע הקב וכבר הזכיר רשב\"ם גירסא זו ופירוש תומן מל' תמניא ור\"ל שמינית הקב דהיא חצי לוג וא' משמונה ברובע הקב היינו שמינית הלוג אבל דחה אותה דא\"כ איך פריך התם תלמודא תומן ועוכלא לא ליעבוד כו' (משום דטעי אינשי ברביע) ומאי קשיא הא לפי גירסא זו תומן גדול מעוכלא כפלי כפלים וכתב הוא ז\"ל שהעיקר כדגרסינן בתוספתא ובפי' ר\"ח קב וחצי קב ורובע ותומן וחצי תומן ועוכלא וכמה היא עוכלא א' מחמשה ברובע (וכן היא גירסת הרי\"ף) ופי' דתומן הוא חצי רובע הקב היינו ג' ביצים (דרובע היינו לוג שהוא ו' ביצים) וחצי תומן ביצה ומחצה ועוכלא שהיא א' מה' ברובע הקב הוא ביצה וחומש ביצה ובסמוך במדת הלח במקום וא' משמונה שבשמינית כו' שכתב רבינו כתב רשב\"ם ג\"כ ובתוספתא גרסינן וחצי שמינית ע\"כ וכמ\"ש בפרישה ע\"ש ולפי זה עולה הכל יפה דכל א' הוא חצי המדה שלפניו חוץ מחצי תומן ועוכלא שאין חצי תומן עדיף מעוכלא כ\"א החמישית ולהכי פריך תומן ועוכלא לא ליעבוד ומשני מדות קטנות בקיאי בהו אינשי שמתוך קטנותן יודעין בו לשער כמה מחזיק ולא אתי למיטעי בהו ואפשר שהרמב\"ם ורבינו לא גרסי כלל בגמרא תומן ועוכלא לא ליעבוד כו' וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " הסיטון שקונה כו' עד ובעל הבית שאינו מוכר כ\"כ כו' שם דף פ\"ח הסיטון מקנח מדותיו א' לל' יום ובעל בית א' לי\"ב חודש ופי' ר\"ש הטעם כמש\"ר רשב\"ג אומר חילוף הדברים וכתב רשב\"ם שם טעמו דרשב\"ג ע\"ש ופסקו הרמב\"ם ורבינו כת\"ק וז\"ל המ\"מ שם בפ\"ח דגניבה ופסק הרב דלא כרשב\"ג עכ\"ל והכ\"מ תמה שם וכתב ז\"ל ולמה לא פסק כמותו הלא כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו עכ\"ל גם בב\"י הקשה זה ואסיק וכתב ז\"ל ואפשר דשאני הכא דמסתבר טעמא דת\"ק עכ\"ל. ונראה שכוונתו למ\"ש הרי\"ף בפ' גט פשוט על משנה דהמלוה לחבירו ע\"י ערב כו' שם מסיק וכתב על הא דאמר הלכה כרשב\"ג זה כו' חוץ מערב כו' ז\"ל והדין כללא לאו דוקא הוא דלא אמרינן הלכתא כרבי שמעון בן גמליאל אלא עד דאיכא טעמא עכ\"ל ור\"ל טעמא דמסתבר ואינו מוכרח (דס\"ל) [די\"ל] דכוונתו לאפוקי (חד טעם) [הירא דטעם] דבר פלוגתא דרשב\"ג מסתבר טפי משא\"כ הכא דאיכא טעמא לרשב\"ג כמו לת\"ק ונראה ליישב דס\"ל דשם במשנה גילה לנו המסדר המשנה דאין הלכה כמותו שהרי אחר זה שנינו שם והחנוני מקנח מדותיו פעמיים בשבת ע\"כ וזהו דלא כרשב\"ג דלרשב\"ג אדרבה כיון דחנוני מודד תדיר יותר מסיטון אין מדותיו נקרשין ומתייבשין וא\"ת שרשב\"ג פליג נמי אהא א\"כ הוה ליה לר' לסדר פלוגתת רשב\"ג אחר זה בחנוני וראיה לדברי שרשב\"ם כתב שם ז\"ל חנוני מקנח י\"מ אתאן לת\"ק (ור\"ש) [ונראה] לפרש דאף רשב\"ג מודה בחנוני דאע\"פ שמוכר תדיר כיון דאין חייב להטיף ג' טיפין נקרש בתוכו יותר עכ\"ל והנה אף שרבינו כתב ג\"כ ה\"ט אחנוני מ\"מ נשמע מינה ג\"כ דאין הלכה כרשב\"ג דא\"כ כיון דאיכא נמי סברא למעט בו הקינוח כיון דהוא מודד תדיר לא הו\"ל להצריכו לקנח ב' פעמים בתדירות בשביל הטיפין ועוד דדומיא דמקנח משקלותיו ומאזנים שלו קתני שם ושם לא שייך טיפין וזהו טעם של הרמב\"ם דפסק כת\"ק ואחריו נמשך רבינו וכן משמע לי מדברי המ\"מ שכתב שם ז\"ל סיטון מוכר יותר במדה גסה מן החנוני ואינו מוכר בתדירות כ\"כ כו' ע\"ש משמע דבא ליתן טעם להא דהצריכו לחנוני לקנח ב\"פ בשבוע משום דמודד תדיר והיינו דלא כסברת רשב\"ג ודוק: והרמ\"ה פסק שאף לדבר יבש צריך תימה הלא שם במשנה קתני אחר הני קינוחין הללו ז\"ל ארשב\"ג בד\"א בלח אבל ביבש א\"צ עכ\"ל ול' בד\"א כו' משמע דלא לפלוגי את\"ק אתא אלא לפרשו וכדקיי\"ל דכל ל' אימתי ובמה לפרושי באו ולא לפלוגי ועוד אף א\"ת דפליגי הלא הלכה כרשב\"ג בכל מקום ששנוי במשנתינו ונראה דהרמ\"ה ס\"ל דרשב\"ג לא אכל המחקים דשנו שם במשנה קאי כ\"א אמשקלות ואמאזנים דמשקלות כיון דלית להו בית קיבול אין רגיל לדבק בו ביבש ומאזנים בית קיבול הוא רחב ומנפח בהו ויוצאים הפרורים הנשארים מדברים יבשים משא\"כ במודד במדה שיש לו תוך עמוק וצר ס\"ל להרמ\"ה דמודה רשב\"ג בזה דצריך לקנחו אף ביבש וראיה לדבר שרבינו כתב בסמוך סט\"ו וי\"ו הדין דקינוח משקלות ומאזנים דוקא בדבר לח ולא הזכיר שם דעת הרמ\"ה שחולק אזה אלא ודאי ס\"ל לרביע גם כן דלית מאן דפליג בהא וכמ\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " בד\"א בדברים שיש בהן חיי נפש כו' בב\"ב סוף דף צ\"א מייתי ד' ברייתות זא\"ז ברייתא ראשונה קתני אין אוצרין פירות דברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות אבל תבלין כמון ופלפלין מותר ברייתא שנייה אין מוציאין פירות מא\"י דברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות ברייתא שלישית אין משתכרין בא\"י בדברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות וכו' ברייתא רביעית אין משתכרין פעמיים בביצים אמר מרי בר מרי ופליגי בה רב ושמואל חד אמר על חד תרין וחד אמר תגר לתגרא ופירש רשב\"ם תגר לתגרא אלא תגר ראשון ימכור לצריכין אבל לא לתגר אחר דיש כאן ריוח ב\"פ כו' אבל בשאר דברים מותר שאם יוקיר זה ימצא אחרים שימכרו בזול עכ\"ל והרמב\"ם כתב כל הד' ברייתות בפי\"ז דמכירה ע\"ש והרא\"ש לא הביא אלא הברייתא הראשונה דאין אוצרין כו' וכתב דמיירי בעיר שבה רוב ישראל וברייתא אחרונה דאין משתכרין בביצים כו' ומאי דאיתמר עלה כנ\"ל והשמיט שתי הברייתות האמצעיות משום דאיסורייהו היא דוקא בא\"י וכדקתני בהו אין מוציאין פירות מא\"י כו' אין משתכרין בא\"י כו' ורבינו ג\"כ נמשך אחר דברי הרא\"ש ומש\"ה לא כתב דינא דאין מוציאין פירות כו' כלל והא דכתב דינא ואין משתכרין ביינות שמנות וסלתות כו' לאו מברייתא השלישית הנ\"ל קתני לה דהרי בה לא נזכר שכר שתות אלא משתכרין סתם קתני בה ופי' כפי' הרשב\"ם שם שפי' אין משתכרין לקנות תגר מבע\"ה ולמכרו בשוק אלא בע\"ה בעצמו ימכרנו להצריכין והיינו דוקא בא\"י וכ\"כ הרמב\"ם שם דין ד' דינא דהאי ברייתא ופי' כפי' רשב\"ם ולפני זה בדין ב' כתב שם כמש\"ר כאן ז\"ל בד\"א (דאין משתכרין יותר משתות) בדברים שיש בהן חיי נפש כגון שמנים יינות וסלתות כו' אלא שבמקום שכ\"ר ז\"ל אבל בשאר עניינים כו' כ' הוא ז\"ל אבל העיקרין כגון הקושט והלבונה וכיוצא בהן כו' וע\"ש בהמ\"מ שם שכתב שדימה זה למ\"ש שם בברייתא אבל תבלין וכמון מותר וק\"ק למה שינה מל' הברייתא בסיפא וכתב אבל העיקרין כגון הקושט כו' במקום תבלין וכמון דקתני בברייתא וחילוק גדול יש ביניהם דתבלין הן לפחות מכשירי מאכל אדם משא\"כ הקושט והלבונה ומה\"ט רבינו לא נמשך אחריו בזה וכתב אבל בשאר דברים וכו' ובכללם כל מה שאינו מעיקר אוכל נפש כעין שמנים ויינות וסלתות ונ\"ל ליישב דברי הרמב\"ם קושיא זו בקושיא אחרת שיש להקשות בדברי הרמב\"ם הללו והוא דדיוקי דבריו קשיין אהדדי ד��דכתב בראשונה אין משתכרין כו' כגון יינות ושמנים וסלתות משמע הא כמון תבלין ופלפלין משתכרין בהן מה שירצו ומסיק וכתב אבל בעיקרין כגון הקושט והלבונה וכיוצא בהן אין פוסקין כו' משמע דוקא כיוצא בהן דאינן אפילו בכלל מכשירי אוכל נפש הא תבלין ופלפלון דוקא שתות אלא ודאי צ\"ל דס\"ל להרמב\"ם דהדין מתחלק לתלתא דבעיקר אוכל נפש כיינות ושמנים דוקא שתות ושאינו אוכל נפש כקושט והלבונה משתכר כל מה שירצה אפילו כפלי כפלים וכמון וכיוצא בזה שהן מכשירי מאכל ולא אוכל עצמו אינו משתכר בהן כל מה שירצה אבל עכ\"פ טפי משתות מותר ורבינו שכתב שבשאר דברים זולת יינות ושמנים ירויחו בהן מה שירצו גם כן אינו סובר דשוין הן מה שהוא מכשירי אוכל נפש ושאינו אוכל נפש כלל שהרי סיים וכתב עליו ז\"ל אין משתכרין בביצים אלא הכפל אבל עד הכפל מותר לפי שאין בהן חיי נפש כ\"כ נמצא דמ\"ש לפני זה אבל שאר דברים ירויח בהן מה שירצה ע\"כ מיירי דוקא כגון הקושט והלבונה וכיוצא בו שאינו אוכל נפש כלל אלא שניחא ליה לנקוט לשון הברייתא דאין אוצרין הנ\"ל ור\"ל כל חד כדינו וסמך אמ\"ש אחר זה דין ביצים דממנו נלמד דתלתא דינין נינהו וכמ\"ש. והרמב\"ם לא מצי ג\"כ לכתוב כן מפני דהרמב\"ם כתב דין הברייתא דאין משתכרין פעמיים בביצה כמ\"ד תגרי בתר תגרי (ע\"ש בדין ג') ולא איירי בכמות השכר דתגר ראשון מש\"ה כדי שלא נטעה שינה לשון הברייתא ורימז הדין בדיוק דבריו וכמ\"ש ודוק כי זה נ\"ל. ולא כב\"י וכ\"מ דדייק מדברי הרמב\"ם דכל שאינו דומה לקושט ולבונה אסור להשתכר בו אלא שתות אפילו בכמון ופלפלין וכ\"ש בביצים דהוא יותר אוכל נפש מהשמנים ותמה על רבינו שכתב דביצים אינם אוכל נפש כ\"כ וגם תמה על המ\"מ שכתב והוכיח דאינם אוכל נפש מהגמרא מדלא קאמר תסתיים דשמואל הוא דאמר תגרי בתר תגרי דאי על חד תרין הא אמר שמואל אין משתכרין יותר משתות אלא ודאי ביצים לאו אוכל נפש כולי האי הוא עכ\"ל המ\"מ והב\"י דריה דבריו בדברים דחויים כי מ\"ש הב\"י דאפשר דמלתא דפשיטא היה התסתיים לתלמודא הוא דוחק גדול גם מ\"ש דלא מצי למימר תסתיים דהא אפשר דהא דאמר על חד תרין א\"ש בהדי ההיא דאל ישתכר יותר משתות כמ\"ש התוס' עכ\"ל גם זה דוחק גדול להמעיין שם בתוס' כי ז\"ל התוס' שם חד אמר על חד תרי וא\"ת מאי איריא ביצים אפילו שאר דברים נמי כדאמרינן המשתכר אל ישתכר יותר משתות ותירצו דמיירי אפי' טרח דהיכא דאיכא טירחא יכול להשתכר יותר משתות כו' ונ\"ל דה\"פ דקשיא להתוס' להאי מ\"ד דפי' דברי הברייתא דבא לומר דלא ישתכר בביצים יותר מהכפל למה כתבה וקתני בברייתא האזהרה דלא ישתכר בביצים יותר מככל יותר ממה שכתבה האזהרה אשאר מיני אוכלין דאין משתכרין בהן יותר מהשתות וז\"ש אפילו שאר דברים נמי ר\"ל גם בשאר דברים של אוכל נפש אסור להתגר להשתכר מה שירצה והי\"ל למיאני ג\"כ שיעורייהו לכל א' כפי דינו ולפי מה שהוא אוכל נפש ומשני דמיירי אפילו טרח בהו ואז אין לו שיעור קצוב משא\"כ ביצים דנתנו לו שיעור קצוב בכפל ומסיק דרשב\"א תירץ כו' וג\"כ כוונתו ע\"ד שכתבתי ודוק שפי' זה נראה מוכח מל' התוס' ועניינו גם מ\"ש הב\"י דרשב\"ם תלה הדבר בביצים ג\"כ בטרחא נראה דז\"א דהא התחיל וכתב משום דביצים אין בהן חיי נפש כ\"כ. ומ\"ש שם עוד ז\"ל גם טורח מרובה כו' לא כ\"כ אלא משום אידך מ\"ד דפי' תגרא בתר תגרא וכדמסיק שם בהדיא ע\"ש ואף אם דמצריך שניהן יחד גם אליבא דמ\"ד על חד תרי מ\"מ הוא דלא כב\"י שכתב ביצים הוא אוכל נפש כמו יינות ושמנים ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המוכר לחבירו דבר במדה כו' חוזר לעולם כו' בריש פרק האיש מקדש (קידושין דף מ\"ב) איתא לשון הגמרא כדרבא דאמר רבא כל דבר שבמדה ובמנין ובמשקל אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ע\"כ וכתב ר\"ן שם ז\"ל פרש\"י ז\"ל חוזר המקבל ובטל והכי משמע בפ' הספינה כו' וכתב שם דל\"ד לאומר בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך כו' (וכמ\"ש בסימן רי\"ח בס\"ז ע\"ש) ומיהו היינו היכא שאי אפשר להשלים כגון במקרקעי אבל היכא דאפשר להשלים כגון שמכר סאה פירות ונמצא חסר משלים וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל ע\"כ תוכן דברי הר\"ן בקיצור ובשיטתו קיים גם הרא\"ש ז\"ל לדינא ולא לפירושא דמלתא כי נראה שהיא פי' מ\"ש רבא כל דבר שבמדה כו' חוזר ר\"ל חוזר האונאה אבל המקח קיים ומיירי בדבר שאפשר להשלים הא א\"א להשלים המקח בטל לגמרי וגם מל' רמב\"ם פט\"ו דמכירה משמע להדיא שהוא פי' תיבת חוזר שהזכיר רבא על האונאה לא על המקח ובדבר שאפשר להשלים הא א\"א להשלים המקח נמי חוזר כ\"כ רשב\"א דחוזר שהזכיר רבא היינו חוזר האונאה ולא המקח אלא שהוא כתב דאפילו בדבר שא\"א להשלים נמי המקח קיים אבל רוב הפוסקים חולקים עליו וממה שכתב ר\"ן הנ\"ל דאפשר להשלים היינו כגון שמכר סאה פירות וא\"א היינו כגון קרקעות יש לדקדק נמי דאפילו לית ביה בידו להשלים עתה כל שיכול לקנות ולהשלימו לאחר זמן אפשר להשלים מיקרי ודוקא בבית וטלית וכיוצא בו שא\"א להשלים חסרון זה כלל הוא דמיקרי דבר שא\"א להשלים וכן נראה להדיא מלשון הרמב\"ם שכתב ומחזיר את המעות אפילו לאחר כמה שנים ומדברי רבינו הטור נראה שגם הוא פי' תיבת חוזר על האונאה לא על המקח ומ\"ש בתחלה חוזר היינו לישנא דרבא ואח\"כ כתב פי' דמלתא דהיינו והמקח קיים ומחזירין כו' אלא שבדין דבר שאפשר להשלים וא\"א להשלים לא ביאר רבינו דעתו ומדסתם וכתב ומחזירין הטעות וגם מדלא כתב ומשלימין בו (ואף שהרמב\"ם כתב לשון זה ומחזיר הטעות כו' הא כתב תשובתו בצדו כיצד מכר לו ק' אגוזים כו' והיינו דבר שאפשר להשלים) נראה לכאורה דס\"ל דלעולם המקח קיים אפילו בדבר שא\"א להשלים כגון קרקעות אפ\"ה מחזיר האונאה בדמים ודיו וכדעת הרשב\"א הנ\"ל ודוקא במום דכל הכלי מקולקל ומבוזה והוי חסרון שבכולו כתב בסמוך ס\"ד שאין מחשבין פחת המום כו' אבל חסרון מדה או משקל אע\"פ שא\"א להשלים סוף סוף הנמצא לא נפחת שוויו בשביל החסרון ההוא ומיהו יותר נראה למוקים לרבינו בשיטת רוב המפרשים דס\"ל ג\"כ חילוק בין דבר שאפשר להשלים לדבר שא\"א ומה שקיצר וכתב כאן סמך אמ\"ש בסמוך (סעיף ה') תשובת הרא\"ש בההוא ביתא דנשתברו כותליו דמינה איכא למידק דאם היה דבר שא\"א להשלים היה המקח בטל לגמרי וגם מדברי הראב\"ד שהביא בסמוך איכא למידק כך ומ\"ש מחזירין הטעות כדי ללמדך דתיבת חוזר שהזכיר רבא אאונאה קאי ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הראב\"ד פעמים שהמקח בטל וחוזר בו כל זמן כו' בפט\"ו דמכירה כ\"כ אמ\"ש הרמב\"ם המוכר לחבירו דבר במדה כו' חוזר לעולם כו' כיצד מכר לו ק' אגוזים בדינר ונמצא ק\"א או צ\"ט נקנה המקח ומחזיר הטעות ואפילו לאחר כמה שנים כתב הוא בהשגה ז\"ל א\"א אינו מחוור דפעמים שאין המקח נקנה שאם רוצה לחזור עד שלא השלים חוזר כו' (ויש שם בהשגה ט\"ס וכמו שהביאו רבינו כך הביאו המ\"מ והוא עיקר) ובסוף דבריו סיים ושורש דבר זה בקידושין ע\"כ ופירושו כמ\"ש המ\"מ ז\"ל דגבי מקדש אשה במנה זו אמרינן בקידושין דאם לא ידעה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת ואע\"פ דמפ��גינן התם בין קידושין למקח וממכר היינו כשלא אמר זה אבל אמר זה הוה דינא בממונא כמו באיסורא וכתב המ\"מ בסוף דבריו ז\"ל ומ\"מ אין קידושין דומה למקח וממכר בכה\"ג ודברי המחבר ורבו ז\"ל עיקר וגם הרמב\"ן הודה לדבריהם פ' בית כור כל זמן שאפשר להשלים עכ\"ל והב\"י הביאו וכתב עליו ז\"ל ותמיהני שנראה שהראב\"ד אינו חולק על דברי הרמב\"ם ורבו אלא שחידש לנו דין א' שלא נזכר בדבריהן ודברי טעם הוא ואפשר שגם הם יודו כו' עכ\"ל ב\"י וכ\"כ בד\"מ שם ע\"ש ואני בא להוסיף ולומר שגם מדברי רבינו מוכח דס\"ל דל\"פ שהרי רבינו כתב תחלה כדברי הרמב\"ם וגם הביא אח\"כ על דברי הרמב\"ם דאפילו קנו מידו כו' ואח\"כ כתב דברי הראב\"ד בלא פלוגתא ומ\"ש הראב\"ד אדברי הרמב\"ם דאינן מחוורין ר\"ל שלא הו\"ל לסתום ולכתוב נקנה המקח כו' דמשמע בכל ענין וגם ק\"ל על המ\"מ שכתב שאין למדין מקח וממכר מקידושין והוא עצמו כתב אח\"כ שמ\"ש הרמב\"ם שאם נשתמש במקח אפילו יש בו מום מחלו יצא לו ממ\"ש כן במקדש את האשה ובא עליה ונמצאו בה מומין דאמרינן חזקה אין אדם שותה בכוס אא\"כ בודקו יפה וחייב בכתובתה כמ\"ש בפכ\"ד דאישות וכך הם דיני מקח וממכר שווים הם לאשה בדינים אלו כדאיתא בפרק המדיר עכ\"ל ומיהו י\"ל דשאני התם דיליף ממון מממון דכמו דבאשה חייבוהו לאיש ליתן כתובה ואמרינן דידע ומחל ה\"נ אמרינן במקח דידע ומחל אבל לומר כמו שאמרו באישות דאינה מקודשת כך נאמר במקח שאינו נקנה בזה יש לחלק בין ממון לאיסור וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וזה נוטה לצד דבריו כו' דבר שאין לו קצבה כו' אבל המ\"מ כתב דלמד הרמב\"ם דין זה מדמיון אונאה ומק\"ו שהרי המום לעולם חוזר אע\"פ שאין האונאה חוזרת אלא לזמן ידוע עכ\"ל ובאמת שהרמב\"ם סיים בדבריו וכתב שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול לו בו ויפרש אותו כמו המפרש בהונייה ומשמע דר\"ל דבאונאה אמרו בפ' הזהב ע\"מ שאין לך עלי אונאה ל\"מ ומפרש טעמא משום דלא ידע דקא מחיל ותניא שאם אמר חפץ זה אני מוכר לך בר' ויודע אני שאינו שוה אלא ק' ע\"מ שאין לך עלי אונאה מהני תנאי ומשמע לרמב\"ם דאפילו אמר [הוי] יודע שיש בו אונאה בזה על מנת שאין לך עלי אונאה ל\"מ כל זמן שלא הזכיר הסכום וסבירא ליה דהא דקאמר דלא ידע ומחיל פירוש לא ידע כמה היא האונאה ואיך ימחול וקאמר שבו צריך לפרש גם בזה. אבל רבינו סבירא ליה דאין ראיה מהתם דאפשר דהא דאמרינן אונאה לא ידע ומחיל דמיירי דלא א\"ל הוי יודע שיש בו אונאה אלא אמר סתם ע\"מ שאין לך עלי אונאה וכדפירש\"י התם והא דקתני בברייתא אמר חפץ זה אני מוכר לך בר' כו' רבותא קאמר וה\"ה אם א\"ל סתם הוי יודע שיש בו אונאה (וכמ\"ש בדרישה לעיל סי' רכ\"ז) ומשום הכי כתב רבינו שעיקר טעמו דהכא והתם הוא ממה שכתב בפי\"א דמכירה דאין חיוב חל בדבר שאין לו קצבה ומשם למד למחילה ובזה מיושב דלא תקשה דברי רבינו אהדדי שכאן השיג על הרמב\"ם ולעיל בסימן רכ\"ז סעיף כ\"ו בדין אונאה כתב סתם כמשמעות דעת הרמב\"ם אלא לאו ש\"מ דאין ראיה מאונאה דהתם לא בעינן אלא שיאמר לו הוי יודע שיש בו אונאה וזה גם הכא בעינן אבל בין הכא ובין התם לא בעינן שידע כמה הוא המום או האונאה ואף שגם רבינו כתב לעיל סכ\"ו זה שאני מוכר לך כו' אינו שוה אלא ק' ל\"ד קאמר אלא כמ\"ש שם וגם אם נפשך לומר דדוקא קאמר רבינו התם שיודיע לו סכום האונאה מ\"מ ל\"ד להכא דהתם באונאה בקלות טעו אינשי מש\"ה אף שא\"ל המוכר הוי יודע שיש בו אונאה ע\"מ כו' סבר הלוקח לאו משום שבוד��י יש בו אונאה אמר כן אלא שאפשר שטעה בעצמו לכן התנה כן ומש\"ה קבלו הלוקח שסמך שלא יהיה בו אונאה ועוד סבר אף שיהיה בו אונאה יהיה דבר מועט לא איכפת לו אבל אילו היה יודע שיהיה בו בודאי אונאה או שיהיה בו כ\"כ לא היה מקבלו לכן צריך שיאמר לו הוי יודע שאינו שוה אלא מנה והריני מוכרו לך בר' מה שאין כן כאן שמה שא\"ל הוי יודע שיש בו מום ודאי כן הוא דאל\"כ לא היה א\"ל שיש בו מום וגם אין חילוק בין מום קטן לגדול דגם מום קטן פוגם כל המקח מש\"ה ס\"ל לרבינו דאפילו לא הזכיר לו המום סבר ומחיל וראשון עיקר ועיין מ\"ש בסמ\"ע בישוב דברי הב\"י דכאן פסק הדבר כדברי הרמב\"ם ובסימן ס' ור\"ז פסק בדבר שאין לו קצבה דלא כוותיה גם דברי ב\"י תמוהין הם בזה שהביא תחלה דברי המ\"מ וכתב עליהן ז\"ל ודברי רבינו נכונים הם דהרמב\"ם אזדא לטעמיה כו' ע\"ש דאם נכונים הם למה פסק בזה בש\"ע כהרמב\"ם כיון דבנותן דבר שאינו קצוב לא פסק כוותיה ולכאורה היה נראה להגיה בב\"י דצ\"ל דדברי רבינו אינם נכונים הם אלא כדברי המ\"מ הנ\"ל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר פרה לחבירו כו' בב\"מ דף פ' גרסינן אר\"י המוכר פרה לחבירו וא\"ל פרה זו נגחנית כו' רבצנית היא והיה בה מום א' וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות ופירשו הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם פרק ט\"ו דמכירה דלא היה בה אלא המום הא' שאינו ניכר וחשבוהו בין המומין הניכרים שאין בה (והיינו כרישא דדברי רבינו) מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות ופירש הרי\"ף והרא\"ש דהראה לו מום א' ניכר לעינים שיש בה וא\"ל פרה זו יש בה מום זה ומום א' שאינו ניכר אין זה מקח טעות שהרי לא הטעהו ולא א\"ל אלא מומין שבה (והיינו כסיפא דדברי רבינו) א\"ל רב אחא לרב אשי היו בה כל המומין הללו מאי ור\"ל אי רישא דוקא קתני או סיפא דוקא אי רישא דוקא קתני דכשאין בה אלא מום שאינו ניכר הוא דהוי מקח טעות ומטעם הנ\"ל הא יש בה כולן לא הוי מקח טעות וסיפא דקתני מום זה כו' לרבותא קתני דאפילו הראהו לו באמצע מום זה דא\"ל דמדדקדק זה והראהו לו זה סברתי שאין לו בה אלא זה וכ\"ש כשלא הראהו לו א\"ד סיפא דוקא קתני דכשהראה לו מום זה הוא דלא הוי מקח טעות גם באידך מום שאינו נגלה שיש בו הא לא הראה לו הנגלה יכול לומר סברתי דגם הנגלה אין בו ורישא קמ\"ל רבותא דאפילו לית בה אלא חד מום הוי מקח טעות (וכן פירש הכ\"מ איבעיא זו וע\"ש) א\"ל רב מרדכי אפילו היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות עכ\"ל (והיינו כמציעתא דדברי רבינו) אלא שרבינו הוסיף וכתב במציעתא בין כולן בין מקצתן כו' עד דכמו שמחל על הניכר כך מחל על שאינו ניכר ואין זה שם באשר\"י ורבינו נמשך בזה אחר ל' הרמב\"ם דכתבו ומש\"ר בבבא הג' שהרי לא הטעהו שלא הזכיר כו' זהו אינו ברמב\"ם אבל האשר\"י כתבו ורבינו כתב לשניהן ונראה לכאורה כסותרים זא\"ז ובפרישה כתבתי ישובו דלק\"מ ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והר\"ר אפרים כו' וכיון דלא אתני כו' ז\"ל מהרו\"ך בשארית יוסף שלו ק\"ק דלא הוה צריך לה\"ט שהרי בטוי\"ד סימן פ\"א כתב דבהמה שנשחטה ונטרפה מחמת סירכא דהחלב מותר דהוה ס\"ס ספק שמא אינה נטרפה רק שאין אנו בקיאין בבדיקה ואת\"ל טריפה היא שמה עתה נטרפה וא\"כ הואיל והוה ס\"ס המע\"ה עכ\"ל ותמוה בעיני דמה ענין זה אצל זה דהא ע\"כ מש\"ר בשם הרמב\"ן שה\"ה נמי שאר טריפות מחמת סירכא מבטל המקח איירי באופן דודאי לא נסרכה משעת לקיחה והלאה כ\"א קודם שקנאה כגון שקנאה היום ומיד שחטה שא\"א שבזמן מועט כזה נעשה הסירכא דאל\"כ תקשה ליה למה מבטל המקח הלא אפילו בניקב בית הכוסות אם לא הוגלד פי המכה על הלוקח להביא ראיה ואי לא המקח קיים וא\"כ ליכא ס\"ס ועוד דבעינן האי טעמא דהו\"ל לאתנויי כדי שאף אם המעות הן עדיין ביד הלוקח מוציאין המעות מידו ול\"מ למימר הרי עכ\"פ הבהמה אסורה עליו ואדעתא דהכי לא קניתיה ואי משום שהספק נולד ברשותו דלוקח בדבר שהוא ס\"ס לא מיקרי ברשותו נולד וכ\"ש בזה דודאי הוה קודם וכנ\"ל ואפילו לסברתו אין דומין כ\"כ זה לזה דשאני התם דבשעה שחלבו הבהמה ועשו הגבינות בחזקת היתר לאכלן מש\"ה גם עתה שעדיין לא אכלן עד שנמצא המום בבהמה אמרינן שהמום נעשה אח\"כ מכח ס\"ס כדי להעמידן על חזקתן משא\"כ לאכול גוף הבהמה (הא) <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> היה לה חזקת היתר לאכלה כל זמן שלא נשחטה ונדבקה כראוי וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם הדבר ספק המע\"ה ז\"ל ב\"י דין זה נלמד מדין המוכר פרה לחבירו ושחטה ונמצאת טריפה שנתבאר בסמוך עכ\"ל משמע מתוך ל' שס\"ל בהאי דינא ג\"כ שאם לא יביא הלוקח ראיה אפילו אם המעות עדיין ביד הלוקח צריך ליתנם למוכר ויפסיד הוא ומ\"ש הרא\"ש המע\"ה היינו משום דמסתמא כל כמה דלא יהיב דמי לא יהיב ליה גבינה דומיא דלעיל כמ\"ש בסמוך שהרי דימה הדברים להדדי ולעד\"נ שאין דעת הרא\"ש ורבינו שהעתיק ל' כן דאל\"כ לא הו\"ל לסתום אלא לפרש וכמו שפירש רבינו דבריו בהדיא לעיל בדיני טריפה גם שם בתשובה סתם וכתב כמש\"ר כאן ולא כתב שנלמד מדין טריפה הנ\"ל גם חילוק גדול יש ביניהם דשאני טריפה דסתם בהמה אינה רגילה להיות טריפה ולכך כשנמצאת טריפה אמרינן כאן נמצא כאן היה משא\"כ בגבינה דסתם גבינות רגילים להיות בהן ריקבון לכן אמרינן בהו המע\"ה דהיינו אם עדיין לא נתן המעות אין המוכר יכול להוציא המעות מיד הלוקח אם לא בראיה שנעשה הריקבון לאחר שבא ליד הלוקח וזה דומה למש\"ר לעיל ס\"ס ר\"ל במכירת שכר אי לא טעמיה וכמ\"ש שם ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואינו נראה כן מההוא עובדא כו' האי עובדא איתא בב\"מ דף מ\"ב [עיין בב\"ח שהביא ל' הגמרא] וז\"ל הרא\"ש משתבע איהו דלא הוה ידע כו' קרוב לודאי הוא דידע (פי' מש\"ה לא מקרי טענת ספק) דסתם ספסרי בקי במומי הבהמות וגם מעיין בהו ודמי לסלע שנפלה משנים דאמר פ' אלו מציאות דמצי לאשתבועי כיון דנראה בעיניו טענת ודאי ומשלם בקרא דמי בשר בזול כל זוזי ארבע דנקי ואע\"פ דספסרא לא בעל דבר דבקרא הוא כיון שדינו של בקרא עם יתמי והם אין תובעים אותו כי כבר גבו מספסרא ספסרא עומד במקום יתומים לגבות מבקרא כל מה שהוא מחויב מן הדין ליתומים כי ההוא דשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דאמר ר' יוסי שתחזור פרה לבעלים ומשום דלא משלם ליתמי אלא לספסרא וגם אין זו פשיעה כ\"כ לענין אי הו\"ל שוני או לא הטילו פשרה ביניהם לשלם דמי בשר בזול כך פרש\"י ולמאי דפרישנא (וכ\"כ התוס') שלא היה יכול לחיות עד יום השוק ניחא דלא הוי פשרה אלא דין כי לא היה שוה יותר כי בשר הנשחטת קודם יום השוק צריך למכור בזול כו' עכ\"ל הרי לפנינו דרש\"י ותוס' והרא\"ש פירשו דהמעשה הוה דהיתומים כבר נפרעו מהספסרא והספסר הוא דקטעין לחזור ולהשתלם מהאפוטרופוס או מהבקרא ומסקינן דהסרסור ישתלם מהבקרא דמי בשר בזול אחר שישבע דלא ידע וע\"פ פי' זה תמה רבינו על הרמב\"ם שפסק שהסרסור א\"צ לפרוע להלוקח וגם המ\"מ כ' על דברי הרמב\"ם הללו ז\"ל וביאור המעשה לדברי הרמב\"ם צ\"ע עכ\"ל. ואין לתרץ ולומר דהרמב\"ם מיירי בדלא מסרו הלוקח לבקרא אלא הוא עצמו הניחו בין בהמותיו לשמרן ומש\"ה קאמר דנשבע הסרסור ונפטר דהא בזה הלוקח עצמו דין בקרא יש לו והיה צריך לחזור לשלם להסרסור ומש\"ה אמרינן אפוכי מטרתא למה לן (עומד כל א' בשלו דז\"א דאין צד חיוב על הלוקח דלא הו\"ל לעיוני ודוקא בקרא דהוה ש\"ש עליו הוה לעיוני תדע דאל\"כ גם בבקרא היה לנו לומר דיעמוד הסרסור בשלו כי אמר ליתומים תלכו לאפוטרופסים שהן במקום לוקח וכ\"ש אם האפוטרופסים עצמם תובעין להסרסור שיאמר לו כן ועוד דעכ\"פ יש נ\"מ דעל הסרסור להחזיר להלוקח כל הדמים שקיבל ממנו והלוקח א\"צ להחזיר להסרסור אלא דמי בשר בזול כמו שהפסידו דלא היה יכול לחיות עד יום השוק או מטעם רש\"י כיון דלא פשע כולי האי וכמו שאתה צריך לומר לשיטת רש\"י והרא\"ש דהסרסור משלם לאפוטרופסים כל הדמים שקיבל מהן כיון דהוה מקח טעות וכמו אם היה המוכר עצמו בכאן (ומש\"ה לא חילק הגמרא לשיטת פירושם) והבקרא אינו חוזר ונותן לו אלא דמי בשר בזול וק\"ל. מיהו לפי מ\"ש הרא\"ש בשם הראב\"ד שם לק\"מ דשם אהא דכתב הרא\"ש ז\"ל ספסרא עומד במקום יתומים לגבות מבקרא כל מה שהוא חייב מן הדין ליתומים כי ההיא דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דאר\"י דתחזור פרה לבעלים כו' וכנ\"ל ע\"ז מסיק הרא\"ש וכתב ז\"ל והראב\"ד ז\"ל פירש דלא צריכינן לההיא דר\"י הכא אלא לפי שהיתומים כל זמן שלא ידעו אין המקח קיים דשמא בעל מום הוא ועומד השור לחזור לבעליו ויחזיר להן הדמים צריכין הן לשמרו עד שיחזירוהו לבעליו נמצא דהיתומים ש\"ש על השור בשביל מעותיהן שהן באחריותו והבקרא ש\"ש של היתומים ונכנס תחתיהן וכיון שלא שמרו כראוי משלם לספסרא דמי בשר בזול עכ\"ל הרי לפנינו דגם הלוקח מיחשב ש\"ש להספסרא ומש\"ה הרמב\"ם דאיירי כאן בדלא נתנו לבקרא יצא חיוב הספסרא בחיוב (הבקרא) [הלוקח] ועומד כל א' בשלו ופטור הספסרא משא\"כ כשיש בקרא דאז הבקרא נכנס בחיובו להיות ש\"ש במקום הלוקח ונשאר החיוב על הספסרא לשלם להלוקח וחוזר הספסרא ונוטלו מהבקרא וק\"ל ומהתימה איך לא ראה לפניו רבינו דברי הרא\"ש שהביא דברי הראב\"ד הנ\"ל שלפי דבריו לק\"מ. ועוד היה נלע\"ד שהרמב\"ם מפרש היא בע\"א ולק\"מ והוא דס\"ל דהא דמסיק שם ואמר הילכך משתבע ספסרא כו' לאו מדברי רמי בר חמא הוא אלא מסקנת התלמוד הוא אחר השקלא וטריא בספיקא דרב\"ח ודלא כרב\"ח והכי הן הצעת דבריהם דרמי בר חמא לא עלתה על דעתו שישלם בשר בזול אלא סבר שהיתומים ישתלמו או מהאפוטרופוס אי מהבקרא דמי כולו או אין שום אחד מהן יפרע להן כלום בהתנצלות דכל אחד והתלמודא מתמה האיך ס\"ד שהבקרא יהיה פטור לגמרי כיון שהוא ש\"ש של היתומים וקאמרי דרך שקלא וטריא דאפשר דמיירי דאין להיתומים הפסד דנמצא המוכר ושקלי זוזי מיניה והמוכר הוא דטוען עמהן שיחזרו וישלמו לו כי הן פשעו ושבזה קמסתפק רמי בר חמא מי ישלם למוכר דהא לית ליה טענה עליהן כיון דהוא פשע דכבר ידע אלא ע\"כ צ\"ל דמיירי דמוכר לא הוה [אלא] סרסור ואם כן א\"א לומר שנשתלמו היתומים ממנו דהא הוא לא פשע וע\"כ צ\"ל דרמי בר חמא נסתפק מי ישלם להיתומים והדרא קושיא לדוכתה איך ס\"ד שיהא הבקרא פטור לגמרי כיון שהוא ש\"ש ומסיק הילכך כיון דליתא לספיקא דרמי בר חמא אלא האפוטרופוס פטור לגמרי והסרסור אם הוא בנמצא פוטר נפשו בשבועה והבקרא מחויב לשלם להיתומים ומ\"מ כיון דיש לו התנצלות קצת להבקרא מש\"ה מקילינן גביה וא\"צ לשלם להיתומים אלא דמי בשר בזול כן נ\"ל הצעת השמועה לדעת הרמב\"ם ונתיישב לפירושו מאי דק' לפי' רש\"י והתוס' והרא\"ש ורבינו הנ\"ל דלפירושם הו\"ל לכתוב המעשה כאשר היה שמיירי שהיה נמצא המוכר והמוכר היה סרסור והיתומים נפרעו מהסרסור והסרסור חזר ותבע להאפוטרופסים ושנסתפק רמי ב\"ח מי ישלם להסרסור ועוד כיון דרב\"ח לא נסתפק אם ישבע הסרסור או לא לא הו\"ל להסיק ולומר אלא (הילכך) ומשלם הבקרא דמי בשר בזול אבל לפי' הרמב\"ם ניחא גם זה דהגמרא מסיק וקאמר כן לאפוקי ממה שהשיבו לו שהיתומים נפרעו מהמוכר ע\"ז קאמר דלא איירי בהכי דא\"כ מאי קא טעין אלא צ\"ל דאין כאן אלא סרסור והוא א\"צ לשלם אלא נשבע ונפטר וגם ניחא במאי דסתם וכתב ומשלם בקרא ולא כתב למי משלם גם הכי הול\"ל ומשלם לו בקרא מיהו א\"צ לשלם אלא בשר בזול ודוק. ועיין בב\"י וכ\"מ שכתב ג\"כ כמעט כפירושי אבל אם כן היתה כוונתו לשונו דחוק הוא למאוד ולא הול\"ל בל' ס\"ד ושאר דברים דכתב ע\"ש. עוד כתב הב\"י ישוב לדברי הרמב\"ם בשם בעל המרשים אבל דבריו דחוקים מאד וגם הב\"י דחה אותו ואשר כתבתי הוא הנכון לע\"ד ודוק. ואין להקשות לשיטת הרא\"ש ורבינו למה לא כ\"ר דין בקרא דחוזר ומשלם להסרסור א\"ל משום דלא איירי כאן בדין זה כשמסרו לבקרא אלא הלוקח הניחו בין בהמותיו ומ\"מ ק' דלקמן בסימן ר\"ץ כתב שם גופא דהאי עובדא וכתב שמשתלמין מן המוכר או מן הרועה כלומר מן המוכר כשהוא בע\"ה או מן הרועה כשהמוכר סרסור והול\"ל דהסרסור אם חוזר ותובע להרועה צריך לשלם לו התביעה דמי בשר בזול ודוחק לומר דשם בדין יתומים איירי ולא בדין תביעת הסרסור דמ\"מ לא הו\"ל לרבינו להשתמט מלכתוב האי דינא שם או בשום מקום כיון דחידוש גדול יש בדין הזה וכמו שהוצרך הרא\"ש ליתן טעם לפסק דין זה לפי פירושו וצ\"ע: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם ז\"ל מכאן אתה למד שהלוקח כו' ז\"ל הראב\"ד שם בהשגות א\"א דין אמת הוא אלא שאין מכאן ראיה לפי שהזרע כשאינו ראוי לצמוח דבר ידוע הוא שהוא נרקב בעמידתו בקרקע ואינו בר השבה משא\"כ בשאר מקומות והמ\"מ כתב ז\"ל והמחבר סובר כי הדברים ק\"ו ומה פירות לזריעה שאינו מחזיר לו כלום אינו מנכה לו כלל מן הדמים אפילו בדמי עצים כאן שהוא יכול לקבל ממכרו ע\"י טורח כ\"ש הוא דאינו מנכה לו כלל: ואפילו אם נגנב או נאבד אחר שהודיעו כ' ב\"י כו' [עב\"ח שהביאו] ולי נראה כפי' קמא דלפי' זה ק' דלא הול\"ל מאחר שהודיעו שרוצה להוליכו דהא אזה קאי ועוד מדכתב אחר זה (ואומר) [ואם] לא הודיעו שרוצה להוליכו שם ומתחלה כתב סתם ואם לא הודיעו ש\"מ דשם מהודעה אחרת מיירי ועפ\"ר שם כתבתי פי' הדברים על נכון: "
+                ],
+                [
+                    " והרמ\"ה ז\"ל כתב ואם המוכר ידע כו' כתבתי בפרישה דנראה דבהא לא פליג הרמב\"ם ומיהו אפשר לומר דהרמ\"ה דכתב דהוצאת הליכה על המוכר טעמו דס\"ל דפלוגתת ת\"ק ורשב\"ג מיירי אפי' בידע המוכר בהמום ואפילו בידע ס\"ל לת\"ק דאינו חייב בהוצאה והרמ\"ה פסק כרשב\"ג והרמב\"ם פסק כת\"ק ובזה יתיישב יותר מאי דכ\"ר והרמ\"ה כתב כו' בל' פלוגתא ומלשון ההשגות ומל' המ\"מ משמע דהרמב\"ם פסק כרבנן וראב\"ד דפליג עליה כרשב\"ג ומיהו בש\"ע עירב דבריהן וכתב דעל הלוקח לטפל בחזרתו ושאין על המוכר כי אם ההוצאה ואם ידע המוכר במום חייב אף בהוצאה על ההולכה משמע דלא פליגי וצ\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " והרמב\"ם כתב קטן עד י\"ב שנה אין הקנאותיו כלום כו' ז\"ל ב\"י ספר מוטעה נזדמן לרבינו ויש לתמוה עליו למה לא תמה שאין מציאות לאותה נוסחא שהיה בידו בפי' הגמרא ולפי הנוסחא שבידינו דבריו ממש כדברי הגמרא גם מ\"ש וא\"א כתב כסברא ראשונה יש לתמוה דהא ליתא חילוף סברא בזה בגמרא אלא תלמוד ערוך הוא והו\"ל לסתור דברי הרמב\"ם מהגמרא עכ\"ל ב\"י ובאמת קושיות הללו גדולים הן על דברי רבינו וחלילה לנו להעלות על לב שרבינו כתב הדברים הללו בלא כיון ומכ\"ש לומר שלא נתן לבו למה שאמרו בגמרא בענין זה שהרי ל' הגמרא הנ\"ל על לשונו היה ומדבר בה עתה היותר קשה שרבינו בעצמו לא כ\"כ בדין קטנה בא\"ע סימן מ\"ג אלא כמשמעות גמרא שלנו והנראה בעיני הוא שרבינו פי' נוסחא זו שהיתה לפניו בדברי הרמב\"ם דקאי אמ\"ש דקטן אין מקחו מקח דבר תורה וע\"ז כתב דהיינו דוקא עד י\"ב שנה אבל משם ואילך הקנאתו וממכרו ממכר אפילו ד\"ת אפילו אינו יודע בטיב מו\"מ וס\"ל לרבינו שאין זה סותר למ\"ש בגמרא הנ\"ל שאמרו דמשום כדי חייו תקנו ולא שיהא דאורייתא דלא אמרו כן אלא עד שיהא בן עשר והוא בשנת י\"א וה\"ה כשהוא בן י\"ב אכן כשהוא בן י\"ב ויום א' ויודע בטיב מו\"מ ס\"ל דמקחו מקח מד\"ת אע\"פ שלא הגיע לכלל גדלות עדיין כיון דאו הגיע לעונת נדרים וכמ\"ש בפרישה ע\"ש ומש\"ר ע\"ז וא\"א הרא\"ש ו\"ל כתב כסברא ראשונה היינו שלא חילק לענין קטן ד\"ת בקטן כל זמן שלא הגיע לגדלות ממש ושכ\"כ הרמ\"ה שאין צד דאורייתא בקטן עד שיעשה גדול אלא שחילק בתיקון דרבנן בין י' שנים ליותר מי' וכדמסיק כנ\"ל ליישב דברי רבינו מהתמיהות הגדולות הנ\"ל אבל אין לומר דרבינו פי' הנוסחא דהרמב\"ם הלזה שהיתה לפניו לחלק בין שימכור הוא לאחרים בין שיקנה הוא לעצמו וכמ\"ש בסמוך וקאמר דעד י\"ש יכול לקנות לעצמו משום כדי חייו אבל לא למכרו לאחרים ומי\"ב ואילך יכול אפילו למכור ולהקנות לאחרים דזה אינו במשמעות משנה וגמרא הנ\"ל וגם הוא נגד מ\"ש הרמב\"ם בהדיא בפי' הנוסחאות שבידינו לכ\"נ כמ\"ש ראשונה ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וחזר בו אינו מקבל מי שפרע ואחרים שחזרו בהן עומדים במי שפרע ברמב\"ם שבידינו בפכ\"ט ממכירה גרס גם בסיפא ואחרים שחזרו בהן מקבלים מי שפרע ורבינו ששינה הל' וכתב בסיפא ל' עמידה אם עשה כן בכוונה או שגירסת הרמב\"ם שבידו היתה כן אפשר ליתן טעם על השינוי משום דקטן שנתן מעות וחוזר ורוצה להוציא מעותיו מהמוכר מסתמא המוכר שהוא גדול אינו מחזיר עד שיקבל עליו מי שפרע לפני הדיינים ולכן קאמר שא\"צ לקבל עליו מי שפרע אבל אם המוכר שקיבל המעות חוזר בו ורוצה להחזיר לו מעותיו מסתמא הקטן שאינו יודע הדין אינו מביא המוכר לפני הדיינים לקבל עליו מי שפרע לכך קאמר שעומד מעצמו במי שפרע: "
+                ],
+                [
+                    "(ז) וכן אם קנו מיד הקטן כו' עד שאין מוציאין מיד הקטן כלום שהקנין כשטר כו' רבינו שינה בלשון הרמב\"ם כי ז\"ל וכן אם קנו כו' או השכיר כו' לא קנה שאין מוציאין מיד הקטן בדין ואין קנין מיד הקטן כלום שהקנין כשטר כו' ומל' זה משמע דתרתי קאמר ומ\"ש תחלה שאין מוציאין כו' הוא נתינת טעם גם למה שאמר לא קנו מהקטן ע\"י שכירות מקום המטלטלין ורבינו כלל הכל ביחד לנתינת טעם למה אין קנין שקנו מידו מועיל והדין עם רבינו שהרי אין טעם זה דאין מוציאין מיד הקטן מספיק למה לא יהנה שכירות מקום ממנו דמיד ששכר זה ממנו מקום המטלטלין הם ברשות הלוקח ולא צריכין להוציא מידו וע\"כ צ\"ל שלא בא הרמב\"ם ליתן טעם אלא למה שקניינו אינו מועיל וכמ\"ש בפרישה בשם המ\"מ ומש\"ה הג��ה רבינו לדבריו או פירש דבריו דמ\"ש ואין קנין כו' כאילו כתב שאין קנין ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ויראה לי שהקטן שקנה קרקע כו' שתעמוד בידו כו' מדלא כתב רבינו שיש חולקים בזה על הרמב\"ם משמע דס\"ל שהכל מודים להרמב\"ם בזה וק' ממ\"ש רבינו אח\"כ מיד בסמוך וז\"ל ויראה מדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל דבמקרקעי אין מקחו מקח כו' וכ\"כ עוד מיהו אם קנה קרקע מקחו מקח כו' דמשמע דוקא כשהוא מבן י\"ג ואילך וכדאיתא באשר\"י בהדיא אבל קטן לא וא\"ל דאה\"נ דפליגי חדא דהו\"ל למיכתב ומדברי הרא\"ש יראה כו' בל' פלוגתא ועוד דהא ע\"כ לא פליגי שם הרא\"ש והרי\"ף ור\"ת אלא אי בעינן בן עשרים או שיהיה פקח או לא וכמ\"ש רבינו אח\"כ אבל משמע דבזה כ\"ע לא פליגי דקטן פחות מי\"ג אין מקחו מקח במקרקעי ודוחק לומר שחולק הרמב\"ם אכ\"ע גם משמע דהראב\"ד מודה לדבריו בזה גם לעיל בסימן זה כתב רבינו ז\"ל אבל במקרקעי לא אפילו נתנו לו במתנה או שקנאו לו אפוטרופוס כו' דמשמע דוקא שקנאו האפוטרופוס אבל בדידיה עצמו לא שייך קנין ודוחק נמי לומר דהרמב\"ם ג\"כ לא ס\"ל שקטן שקנה קרקע שתעמוד בידו אלא דוקא כשעבד תרתי שנתן דמים והחזיק ג\"כ וכדדייק לישניה דהרמב\"ם דאז היה דומה לדברים שאחרים מקנים לו שהוא פשוט בגמרא דיש לו זכייה בגוה לאפוקי אם החזיק בו לחוד או נתן המעות לחוד שעדיין אדוק בו יד המוכר בקצתו להכי גם המוכר יכול לחזור בו דסברא זו לא נזכרה בשום מקום דמאחר דאינו מועיל קנין בקרקע בקטן מה לי חד מה לי שנים לכן נראה דלא כתב הרמב\"ם שאם קנה קרקע שתעמוד בידו אלא כל זמן שהוא רוצה אבל אם אינו רוצה יכול לחזור וכמ\"ש בפרישה בשם המ\"מ ומ\"ש הרא\"ש דעד י\"ג שנים לא הוה מקחו מקח היינו לענין שיהיה מקח גמור שאף הוא לא יהיה רשאי לחזור (ומה שהוצרך רבינו לכתוב שם בשם הרא\"ש דעד שהגדיל אין קניינו קנין כו' כתבתי לזה ישוב בפרישה ע\"ש) וכן לעיל מ\"ש שקנאו אפוטרופוס כו' רצה לנקוט מילתא דפסיקא דהיינו מקח גמור שאינו יכול לחזור שום א' ככל קנין דעלמא א\"נ לעיל דוקא קאמר דהיכא דקנאו אפוטרופוס הוא דלא יכול ליתן אותו במתנה שהרי הקנין קנין גמור והקרקע שלו וקרקע אינו יכול ליתן במתנה אבל אם הקטן עצמו היה קונה אותה כיון דהוא יכול לחזור אם ירצה הוה קרקע זו שבידו כאילו היו מעותיו בידו שהרי אם רוצה צריך להחזיר לו המוכר מעותיו כל זמן שירצה ולכן ניתן במתנה דלאו שם קרקע עליה אלא שם ממון כיון דהיה יכול לתבוע מעותיו מתי שהיה רוצה וק\"ל: והראב\"ד השיג עליו וכתב כו' עד שהמקנה מקנה לו כל קניינו כו' גם בזה שינה רבינו מל' הראב\"ד כי ז\"ל הראב\"ד בהשגות שם לפני זה וכן אני אומר שאם הקנה בקנין קנו שהקנין לא גרע מהכסף והוא כסף עצמו מההוא מעשה דגיטין דההיא [אמתא] דשדרו לה מרה כומתא ואמר קני הא וקני נפשך וכו' ונמצא שהוא כסף גומר דעדיף משאר כסף וקונה לגמרי וכן אם קנה היא בקנין קנה שהמקנה מקנה לו כל קניינו ואינו חוזר בו אבל אם השכיר הוא מקום פירות לא קנו ממנו דשכירות כמכר הוא עכ\"ל. ודבריו סתומין אבל נתבארו מתוך מ\"ש המ\"מ שם ז\"ל איני מבין דבריו מה ענין זה לדמיון שהקנין בכסף שאם הוא בכסף ודאי לא קנה המקבל כמ\"ש המחבר שאין הכסף קונה ביתומים וכבר נתבאר גם מה שאמר שהוא כסף גומר דעדיף משאר כסף וכוונתו ז\"ל לומר דהקנין בעבדים גומר להוציאן לחירות ואינן צריכין גט שחרור והכסף אינו גומר שעדיין הן צריכין גט שחרור ויליף לה מעובדא דההיא אמתא חוץ מכבודו שאינו דבפירוש הושוו שם הקנין לכסף ולא יפו כחו כלל וכ\"ש שיש שם מפרשים דלאו בתורת קנין היה עושה אותו מעשה ויתבאר בהל' עבדים סוף דבר איני רואה בכל מה שהביא הר\"א ז\"ל שום דמיון בדין קנין הקטן אם הוא מועיל עכ\"ל ומ\"מ לכאורה משמע מדברי הראב\"ד שנתן שני טעמים לשני העניינים דלמה שאם קנו אחרים מטלטלין מהקטן שקנו נתן הטעם מפני שהכסף גומר ולמה שאם קנה הקטן מטלטלין קנה נתן טעם מפני שהמקנה מקנה כל קניינו ורבינו קיצר ולא כתב אלא טעם הב' שהמקנה מקנה כל קניינו לחוד לכן נראה פשוט דס\"ל לרבינו דמ\"ש הראב\"ד שהמקנה מקנה לו כל קניינו ז\"א אלא מטעם שכתב כבר שהקנין עדיף מכסף שהוא גומר להוציא עבדים אפילו בלי שטר שחרור וכמ\"ש המ\"מ בביאור דבריו ותדע דאל\"כ קשה איך השיג הראב\"ד על הרמב\"ם בלי טעם לומר שהמקנה מקנה כל קניינו אלא ודאי מכח ראייתו שהקדים מההיא אמתא דמינה נלמד דכסף גומר ומה\"ט קיצר רבינו ונקט דבריו במושלם איך שכתב הראב\"ד שהמקנה מקנה לו כל קניינו וקאי בין אם הקטן הקנה להן או אחרים לו וק\"ל. אלא שיש לתמוה מאחר שהמ\"מ תמה על הראב\"ד ועל ראיותיו וכתב שאיני רואה בכל מה שהביא שום דמיון בדין קנין הקטן וכנ\"ל א\"כ למה הביאו רבינו במסקנא כאילו תפס דבריו לעיקר ונראה דרבינו ס\"ל דמ\"ש הראב\"ד שהקנין לא גרע מהכסף כו' הוא הקדמה למ\"ש אח\"ז וכאילו אמר אף שהקנין סודר יש לו ריעותא דכבר הדרא סודרא למרא מ\"מ לא גרע מאילו נתן לו כסף וכיון שכן הוא קנין עדיף מכסף דאף שכסף אינו קונה ק\"ס קונה אפילו בקטן דקנין זה כסף גומר הוא ומקנה כל קניינו כאילו עשה משיכה וכמ\"ש בפרישה ובזה נסתלקה קצת תמיהת המ\"מ מהראב\"ד ומש\"ה תפס רבינו דברי הראב\"ד לעיקר. ואין לתמוה על הראיה שהביא הראב\"ד מההיא אמתא כו' הא מסקינן התם בפרק השולח דלא עשה ולא כלום דתשובתו בצדו משום דהו\"ל בכליו של מקנה והרמב\"ם והראב\"ד איירי כאן כשקנה בכליו של קונה וכמ\"ש בפרישה ומש\"ר בשם הראב\"ד בסוף איך שהשיג וכתב דאם אחרים השכירו כו' עד לענין מציאה לבד אמרו לאו באותה השגה השיג כן ע\"ש אלא שרבינו חיבר וצירף ענייני השגותיו יחד ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ויראה מדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל דבמקרקע אין מקחו מקח כו' בב\"ב דף קנ\"ה איתמר קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו רב הונא אר\"נ מבן ך' ושם (ע\"ב) אמרינן דתוך זמן כלפני זמן שלח ליה גידל בר מנשיא לרבא ילמדנו רבינו תינוקת שהגיעה לגדלות ויודעת בטיב מו\"מ מהי שלח ליה אם יודעת בטיב מו\"מ מקחה מקח וממכרה ממכר אמר אמימר ומתנתה מתנה דדוקא מכר קים להו לרבנן דינוקא קריבה דעתו גבי זוזי ואי הוה זבוניה זבינא זימנין דמקרקשי ליה זוזי ואזיל ומזבן לכולהו נכסי אבל מתנה אי לאו דהו\"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה אמרי רבנן תיהוי מתנתו מתנה דלעבדו להו מילי עכ\"ל הגמרא בקיצור ונתבאר מתוך מ\"ש הרא\"ש שם דסוגיא זו מתפרש על ג' פנים והוא דר\"ת פי' כל הסוגיא בין בנכסים שירש מאביו בין בנכסים שקנה הוא או שניתן לו דבכולם אי פקח הוא ממכרו ממכר מיד כשנעשה גדול בן י\"ג ומביא ב' שערות וכדשלח ליה רבא לגידל הנ\"ל. ואי אינו פקח בכולם לא הוי ממכרו ממכר עד שיהא בן כ' ואז הוי ממכרו ממכר בכולן אם אינו שוטה אף שאינו פקח ומיניה איירי רב הונא אמר ר\"נ הנ\"ל והרי\"ף ס\"ל דההיא דרב הונא מיירי דוקא בנכסי אביו שהרי נזכר בדבריו נכסי אביו אבל ההיא דשלח רבא לגידל הנ\"ל דלא נ:כר בדבריו נכסי אביו מיירי בנכסים ��קנה הוא וא\"כ נלמד מיניה דבנכסים שקנה הוא נמכרים כשהוא בן י\"ג ומביא ב' שערות ודוקא כשהוא פיקח. ובנכסים שירש דוקא כשהוא בן כ' ואז אפילו אינו פיקח רק שלא יהא שוטה אבל כשאינו בן כ' אף שהוא פקח ממכרו אינו ממכר. והרא\"ש ס\"ל דשני המימרות איירי דוקא בנכסי אביו דגם הא דשלח רבא לגידל אדברי רב הונא אר\"נ קאי וס\"ל בחדא כהרי\"ף והוא דמ\"ש רב הונא אר\"נ שקטן לא ימכור בנכסי אביו עד שיהא בן ך' בנכסי אביו דוקא קאמר ובחדא כר\"ת דההיא דשלח ליה רבא לגידל ג\"כ איירי דוקא בנכסי אביו דאילו בנכסים שקנה א\"צ שיהיה פקח רק בגדלות די\"ג ואינו שוטה סגי וק\"ל ובזה דברי רבינו מבוארים רק שקיצר ולא הביא לדברי ר\"ת משום דנמשך אחרי דברי הרא\"ש שכתב שם דל\"נ לו דברי הרי\"ף ע\"ש: ודקדק רבינו וכתב לשון ויראה כו' דהרא\"ש הביא לדברי ר\"ת אההיא דרב הונא אר\"נ הנ\"ל וכתב שקצת משמע בגמרא כר\"ת דנכסי אביו ל\"ד קאמר ומש\"ה כתב ויראה לומר דאף שבתחלה כתב שקצת נראה כדברי ר\"ת מ\"מ לא יראה שכן הוא דעתו להלכה. ונראה שדייק רבינו כן מסוף דברי הרא\"ש שכתב דההיא דשלח רבא לגידל קאי אדברי רב הונא הנ\"ל דאע\"פ שאמר לא ימכור בנכסי אביו פחות מבן כ' מ\"מ כשהוא פיקח מוכר מיד לכשיגדל ואי כדברי ר\"ת ס\"ל לא הו\"ל לפרש דאדלעיל קאי דהא לר\"ת בכל ענין איירי דגם כשהקנה נכסים אינו יכול למכור פחות מבן כ' ושלח לו דכשהוא פקח יכול למכור אלא ודאי לא ס\"ל בהא כר\"ת ומש\"ה הוצרך לפרש דאדלעיל קאי דאל\"כ נכסי אביו מאן דכר שמייהו כנ\"ל ביאור דברי רבינו והב\"י סתם דבריו ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " החרש דינו כקטן גיטין דף נ\"ט [עב\"ח שהביא המשנה] ובגמרא אר\"נ מחלוקת במטלטלין אבל לגיטין ד\"ה ברמיזה (ופי' רש\"י דקיי\"ל בחרש שנשא כשנתחרש אם רצה להוציא מוציא כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה) פשיטא במטלטלין תנן מ\"ד אף במטלטלין פרש\"י דל\"ת אפילו מטלטלין שנפלו לו בירושה דקנהו אביו כשהיה פקח אפ\"ה ס\"ל דיכול למכרם בקפיצה כ\"ש גיטין דידהו דקיי\"ל דבקפיצה כנס ובקפיצה מוציא קמ\"ל דלא אלא בעינן רמיזה לד\"ה א\"ד אר\"נ כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין והאנן במטלטלין תנן אימא אף במטלטלין עכ\"ל הגמרא והרי\"ף הביא שני הלשונות בהלכותיו וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל מדהביא הרי\"ף ז\"ל הך מימרא דר\"נ בהלכותיו משמע שפוסק כבן בתירא וכלישנא בתרא דקסבר דהלכתא כוותיה ולא מסתבר לי דבכל התלמוד מפרשים האמוראים דברי התנאים לידע פי' המשנה במה נחלקו אע\"ג דלית הלכתא כוותייהו והבא להקל צריך ראיה ואע\"ג דבכמה דוכתי מוכיח הרא\"ש דהלכה כפלוני מדמפרשי אמוראים דבריו או הגמרא נראה דהיינו בברייתא או בדברי אמוראים אבל במשנה דרך האמוראים לפרש אע\"פ שאין הלכה וז\"ש הרא\"ש פירוש המשנה וז\"ל הב\"י ודברי הרמב\"ם ז\"ל בפכ\"ט מה\"מ כדברי הרא\"ש דברמיזה דוקא וגם הרי\"ף אפשר שזה דעתו ולא הביא דברי ר\"נ אלא ללמדנו דלת\"ק דהלכה כוותיה גיטין נמי ברמיזה ולא אמרינן דמודה דסגי בקפיצה משום עגונה עכ\"ל ודבריו לכאורה תמוהין לי דא\"כ למה הביא הרי\"ף גם ל' השני הנ\"ל דלא הו\"ל להביא אלא ל' ראשון דאמר דבגיטין ד\"ה בעינן רמיזה מיהו י\"ל בדוחק דהביאו דל\"ת מאן דידע דאיכא ל\"א בהאי דינא ולא ידע האמת באשר הוא יעלה על דעתו לומר דל' שני איפכא מהראשון ובאופן זה מחלוקת במטלטלין אבל בגיטין ד\"ה בקפיצה קמ\"ל מיהו ק' על הב\"י במ\"ש דהא דת\"ק מיקל בגיטין משום עגונה ולא כתב דהוה מקילינן כיון דכנס' בקפיצה וכדפרש\"י הנ\"ל וא\"ל דבא למצוא קולא אפי' היכא דכנסה ברמיזה דאפ\"ה הו\"א דיוצאת בקפיצה מטעם עיגון דאכתי ק' הו\"ל לשתוק ולסמוך אדברי הגמרא ונראה דכ\"כ הב\"י משום דליישב דברי הרמב\"ם צריכין לטעמא דעיגון וכמ\"ש בסמוך ע\"ש ומש\"ה כתבו נמי כאן בדברי הרי\"ף: ואחד חרש גמור כו' עד כדרך שבודקין אותם לגיטין כו' ז\"ל הגמרא בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע\"א) אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו א\"ר יוסף מאי קמ\"ל תנינא נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג\"פ אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו א\"ל ר' זירא אלם קאמרת שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זה אלם וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם עכ\"ל ופירש\"י חרש שהיה פקח כשכנסה וקידושיו קדושין גמורין ותנן ביבמות נתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית לפי שאין כח בגירושי חרשות להפקיע קדושי חכמה וקאמר דבאם יכול לדבר מתוך הכתב דידע לכתוב על הקלף כתבו ותנו גט לאשתי אתם פ' ופ' ומסר להם פקח גמור הוא וכותבין ונותנין אלם קאמרת שאני אלם דכיון דשומע הרי הוא כפקח לכל דבריו אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר אי לאו דיכול לדבר מתוך הכתב ברמיזה לא מפיק ואי לאו דשמעינן רב דמפיק בכתב לא הוה ידענא חרש המדבר ואינו שומע זהו חרש ולא זה חרש שדברו בו חכמים בכל מקום והשיוהו לשוטה דזהו כפקח לכל דבריו כדמסיק וזה וזה כו' אבל חרש דרב כהנא אינו לא שומע ואינו מדבר עכ\"ל רש\"י והנה דברי רבינו הם ע\"פ שיטת רש\"י וכמ\"ש בפרישה אלא שק' דלפי מ\"ש שם דס\"ל נשתתק גרע מאלם א\"כ מאי קא\"ל ר' זירא אלם קאמרת כו' הא הביא לי סיוע מהמשנה דאיירי מנשתתק דהוא גרוע מאלם וי\"ל דה\"ק ליה מאחר שמצינו דאלם קיל טפי דהרי הוא כפקח גמור א\"כ אין לך להקשות מאי קמ\"ל תנינא כו' דהייתי אומר דוקא נשתתק דהוא ממין אלם הוא סגי ליה בהרכנה ובבדיקה ג\"פ אבל חרש גמור לא קמ\"ל: ומש\"ר בשם הרמב\"ם כ\"כ בפכ\"ט מה\"מ והמ\"מ כתב שם עליו ז\"ל ויש לתמוה על הרמב\"ם למה לא השווה מדבר וא\"ש לשומע וא\"מ שהרי בפ' מי שאחזו הקשו על רב יוסף מהברייתא דקתני זה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהן וצ\"ע וגם הראב\"ד תמה שם בהשגותיו על מ\"ש הרמב\"ם אבל לא בקרקע וכתב עליו ז\"ל לא ידעתי למה עכ\"ל וכתב המ\"מ דדעת הרמב\"ם הוא דהא דתנן חרש רומז ונרמז בן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין משמע ליה דהאי במטלטלין גם אדברי ת\"ק קאי ודברי המסדר המשנה כתבה לומר פלוגתא זו דת\"ק ובן בתירא אמרו דוקא במטלטלי וממילא נשמע דלת\"ק דקיי\"ל כוותיה דוקא במטלטלי סגי ליה ברמיזה ולא בקרקעות כן נ\"ל ביאור דברי המ\"מ אף שדבריו קצת סתומין וצ\"ל דס\"ל להרמב\"ם דאף שלצורך גיטין מסיק שם בשני הלשונות דלד\"ה סגי ברמיזה שאני גיטין דהוצרכו לתקן משום עיגון כמו שתקנו שיהא מקחו מקח במטלטלין משום כדי חייו. אבל א\"נ לחלק דשאני גיטין דאמרינן כשם שכנס ברמיזה כן מוציא ברמיזה. משא\"כ בקרקעות שנפלו בירושה ובמטלטלין דווקא התירו לו משום כדי חייו. וכדמשמע מפרש\"י שכתב לפני זה וכמ\"ש ל' לעיל דא\"כ למה סתמו הרמב\"ם ורבינו דהול\"ל במ\"ש אבל לא בקרקעי דמיירי דדוקא בהנך שנפלו להו בירושה. ולכאורה היה נראה לחלק ולומר דדוקא בגיטין דאותה אשה עצמה שכנס ברמיזה מוציאה ברמיזה משא\"כ בקרקע דאף שלקחה בחרשותו ברמיזה מ\"מ כיון שנתן בעדה מעותיו והמוכר שהוא פקח הקנה לו בקנין גמור איך ימכרוהו אח\"כ לאחר בחרשותו כיון שכבר נעשה שלו והוא חרש ואין הקנאתו לאחרים הקנאה וכיון דאינו יכול למכור לאחרים תקנו שאף לאותו מוכר (ודווקא במטלטלין התירו אפילו שירש עצמו) לא יחזור וימכרנה משום לא פלוג. אבל זה דוחק דהא אמרו חז\"ל דגם מקחו בקרקעות אינו מקח ויכול המוכר לחזור בו כיון שהוא חרש גמור וכיון שהמוכר עצמו יכול לחזור נמצא שלא היה קנוי בידו מעולם למה לא יכול לחזור ולמכור לאחרים. אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא דלא תקנו בחרש כ\"א במקום צורך משום עגון או משום כדי חייו. ובקרקעות דחשיב לא רצו לתקן וק\"ל. ואפשר דמה\"ט נקט ב\"י כלשונו עיגון הנ\"ל. ובעיקר הקושיא דהמ\"מ הנ\"ל על הרמב\"ם במה שמחלק מדבר וא\"ש משומע וא\"מ ובברייתא כתב על שניהן דהרי הן כפקחין לכל דבריהן היה נ\"ל לומר דהרמב\"ם היה לו גירסא אחרת בגמרא ולא אזל בשיטת רש\"י הנ\"ל ובאמת פירושו דחוק מאוד חדא דקאמר אלם קאמרת דמשמע דדין אלם לחוד כן ובברייתא דמייתי משוה אלם וחרש המדבר להדדי. ועוד דעיקר תירוצו חסר מי הספר דהא גם בברייתא דמייתי קתני דחרש הרי הוא כפקח ואכתי ק' מאי קמ\"ל וצ\"ל דשאני חרש דרב כהנא דא\"ש וא\"מ וא\"כ הול\"ל זה שיש חילוק בין חרש לחרש. ולכן נראה דהרמב\"ם לא היה גרס וזה וזה כו' ב' פעמים אלא גרס וזה ר\"ל האלם הרי הוא כפקח לכל דבריו והשתא א\"ש הכל. וה\"פ דברייתא מדבר וא\"ש זהו חרש ר\"ל זהו חרש הנזכר במשנה כו' דאפילו למטלטלי בעי בדיקה ובקרקע כלל לא וכדין חרש גמור. שומע וא\"מ זהו אלם ודינו כפקח שמכירתו מכירה בין במטלטלין בין במקרקעי אלא שצריך בדיקה ואפשר דלא הוצרך לכתוב הבדיקה דפשיטא הוא כיון שיש בהן שינוי וגם כל אדם דאינו בדרך העולם צריך לעמוד על מהותו ולהרמב\"ם א\"ש הא דקאמר אלם קאמרת דס\"ל דדין אלם ונשתתק שוה או יכול להיות דס\"ל דנשתתק סברא הוא דלהוי עדיף מאלם ואפילו אלם דינו כפקח וכ\"ש נשתתק אלא שחרש שאני דלענין קרקע אין מכירתו מכירה כלל והו\"א דגם לגיטין כן קמ\"ל דלא. וחרש שמדבר בו רב כהנא מיירי בין בחרש שא\"ש וא\"מ ובין בחרש שמדבר וא\"ש והשתא א\"ש דמשוה הרמב\"ם חרש המדבר לחרש שאינו מדבר. ואילם לנשתתק וגם א\"ש מ\"ש הרמב\"ם באלם וז\"ל שיבדק כדרך שבודקין לגיטין או יכתב בכתב ידו עכ\"ל מדכתב או יכתב משמע דאין עדיפא בכת\"י מבדיקה ואדרבה משמע קצת דבדיקה עדיפא בדרך לא זא\"ז ולרש\"י פי' איפכא שהרי אליביה בחרש גמור לא מהני בדיקה בגיטין וכתיבת ידו מהני וא\"ש נמי שרבינו מביא דברי הרמב\"ם ולא כתב עליהן סתירתו מהגמרא שגם רבינו ידע שי\"ל שהיה לו גי' כמ\"ש. ודע שיגעתי ולא מצאתי לא בתוספתא ולא במקומות אחרים בל' ברייתא זו דכתב בה וזה וזה הרי הן כפקחין. ומש\"ה לולי דמסתפינא הייתי אומר דהרמב\"ם פי' דמ\"ש שם בגמרא וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם אינו מל' הברייתא אלא סיומא דדברי ר' זירא הוא דא\"ל לרב יוסף אלם קאמרת שאני אלם דתנינא כו' דמחלק בהברייתא בהדיא בין חרש לאלם מדקתני בה זהו חרש וזהו אלם והאי זה וזה ר\"ל זה נשתתק הנזכר במשנה דהקשה מינה ר\"י וזה אלם הנזכר בברייתא דמתרץ מינה ר\"ז שניהן הן כפקחין לכל דבריהן משא\"כ בחרש בין אינו מדבר וא\"ש בין מדבר וא\"ש דשניהן נקראין חרשין ודינן שוה וא\"כ א\"ש הכל דהיינו ממש כדברי הרמב\"ם ודוק. כן נ\"ל ביאור דברי הרמב\"ם בא' מהדרכים הנ\"ל אבל להב\"י שיטה אחרת בביאור דברי הרמב\"ם וז\"ל ב\"י וכתב המ\"מ שיש לתמוה עליו למה לא השוה מדבר וא\"ש לשומע וא\"מ שהרי בפ' מי שאחזו הקשו על רב כהנא מדתניא מדבר וא\"ש זהו חרש שומע וא\"מ זהו אלם וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהן עכ\"ל. ויש לדקדק עיד על הרמב\"ם (לא הול\"ל לדקדק עוד כיון שדקדקו דב\"י הוא היפך דקדוקו דהמ\"מ דהמ\"מ דקדק שגם ברישא הול\"ל מתקן מקח גם בקרקע כמו בסיפא וכדין פקח. והב\"י דקדק ורצה שגם בסיפא לא יהיה מקחו מקח בקרקע כמו ברישא) שכתב דשומע וא\"מ מקחו וממכריו ומתנותיו קיימים אף במקרקע. ונראה שטעמו משום דחרש דתנן ביה רומז ונרמז במטלטלין אמרו דלגיטין אינו רומז ונרמז אלמא גיטין וקרקעות כי הדדי נינהו א\"כ בנשתתק דתנן ביה דהרכנת הראש מהני לגיטין ע\"י בדיקה ג\"פ הן הן ולאו לאו. וכן בכתב ידו מהני כדאמר רב כהנא בפ' מי שאחזו ה\"ה דלקרקעות מהני הנך מילי. ולענין תמיהת ה\"ה י\"ל כו' ע\"ש בב\"י שכתב ב' תירוצים על תמיהת המ\"מ. והנה מ\"ש בישוב תמיהת המ\"מ היא דחוק ורחוק בפי' הברייתא לעין הקורא אותה ומ\"ש ביישוב תמיהתו דבמטלטלין אמרו דלגיטין אינו רומז כו' ונראה פי' לדבריו דלאו ממימרא דר\"נ הנ\"ל למד כן דהא אדרבה מדברי ר\"נ משמע דגט קיל טפי אלא מברייתא דפ' מי שאחזו דז\"ל הגמרא שם על מימרא שכתבתי בפרישה. מיתיבי חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא לגיטין כו' ופריך שם בגמרא וחרש מעיקרא לא והתנן כשם שכנסה ברמיזה כך יוציא ברמיזה הב\"ע ביבמתו שנפלה לו מאחיו פקח ע\"כ. ולפי זה ההיא דר\"נ דפרק הניזקין מיירי בסתם חרש שמעולם לא שמע ולא דיבר דמזה מיירי מתני' שם ובזה ודאי כשם שכניסתה ברמיזה כך יציאתה ברמיזה אך שר\"נ בא לחדש שם אי מהני קפיצה בגיטין אי לא מהני וק\"ל. ומש\"ה כתב הב\"י שטעמו של הרמב\"ם מדתנן בחרש רומז ונרמז ואמרו בגמרא פ' מי שאחזו דווקא במטלטלין הדין כן פי' דווקא אם נפלו לו מטלטלין בירושה או קנאם כשהיא פקח הוא דיכול למכרם ברמיזה. אבל לגיטין כגון שנפלה לו יבמתו מאחיו פקח לא אמרו דיוציאה ברמיזה דומיא לקרקעות שנפלו לו מאביו או שקנאם כשהיה פקח דאינו יכול למוכרם ברמיזה. ש\"מ גיטין וקרקעות כי הדדי נינהו ואפ\"ה תנן שם דנשתתק דהיינו שהיה פקח ונשתתק מהני אפילו לגיטין ע\"י בדיקה. ה\"ה דלקרקעות מהני פי' אם נפלו לו קרקעות או קנה בעוד שהיה פקח יכול למוכרם ברמיזה ולפי זה מ\"ש הרמב\"ם אלם שומע ואינו מדבר כו' מקחו וממכרו כו' בין מקרקעי כו' ר\"ל מקרקעי שנפלו לו מאביו יכול למוכרה כנ\"ל ביאור דברי ב\"י. מיהו קשה מה שהביא ראייה מרב כהנא לענין כתב ידו דהא ר\"כ בחרש גמור מיירי וא\"נ תפרשהו בחרש שאינו שומע ומדבר ס\"ס אין ראיה להרמב\"ם מדבריו ואדרבה סתירה דהא ס\"ל לר\"כ דמהני כו' וה\"ה הרכנה או רמיזה שהרי השוו אותם שם בגמרא הנ\"ל והרמב\"ם כתב דבאינו שומע ומדבר מטלטלי אין מקרקעי לא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " עכו\"ם אנס כו' גיטין דף נ\"ה תנן לא היו דנין דין סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה מהרוגי מלחמה ואילך יש בה דין סיקריקון (וז\"ל רש\"י ואפילו בתר דגזור כל דקטיל לקטלוה איסתפי ליה מקמא דקמאי דאקטלי) לקח מסיקריקון וחזר ולקח מב\"ה מקחו בטל ואיפכא מקחו קיים זו משנה ראשונה. בית דין של אחריהם אמרו הלוקח מהסיקריקון נותן להבעלים רביעית אימתי בזמן שאין בידן ליקח אבל יש בידם ליקח הן קודמין לכל אדם. הושיב כו' [עב\"ח שהביאו] ובדף נ\"ח מפרש בברייתא דנותן לו רביעית בקרקע או רביעית במעות ויד בעלים הראשונים על העליונה ופירשה שמואל דהאי רביעית במעות דקאמר היינו לאחר שבאו מעות לידו פי' לאחר שנתן זה הלוקח ליד הבעלים שליש המעות משיעור מה שנתן לסקריקון והו\"ל רביעית מלבר שהוא שליש מלגו. עוד איתא בירוש' הביאו הר\"ן הם אומרים היה בידינו ליקח תוך י\"ב חודש והלקוחות אומרים לא היה בידכם לוקח אמר ר' יוסי לעולם השדה בחזקת הלקוחות שהמע\"ה ע\"כ. ובזה דברי רבינו מבוארים. אלא שיש לדקדק במ\"ש שאם קנאם מהעכו\"ם תוך י\"ב חודש אם רצו הבעלים כו' דז\"א מפורש לא במשנה ולא בגמרא שם ונראה דלמדו מדאמרו דהושיב רבי ב\"ד ותקנו שאם שהתה כו' כל הקודם ליקחנו זכה אלא שנותן רביעית לבעלים והיינו דוקא אם כבר שהתה י\"ב חודש ביד הסיקריקון הא קודם לכן לא זכה דאם ירצו הבעלים לסלקו מסלקין אותו וקודם תקנת ר' היה ביד הבעלים לסלקו לעולם וזהו בכלל אמרן דאם יש בידן ליקח הן קודמין לכל אדם דמה\"ט יכול לומר להלוקח לא היה לך ליקחנו והייתי משתדל מעות ליקחנו אלא שידן היה על עליונה שבאם ירצו הבעלים היו מניחין הקרקע ביד הלוקח והיה צריך ליתן להם רביעית ובא ר' תיקן דלאחר י\"ב חדש שוב אינו יכול לסלקו ומשה\"נ כ\"ר ואח\"כ קנאה ישראל אחר ממנו הוי שלו ללמדנו דאף אחר י\"ב חודש אם שניהן באין לקנות הבעלים קודמין אפילו לתקנת ר' אלא שרבי תיקן שלאחר י\"ב חודש אינו יכול לסלקו משא\"כ קודם לכן ועיין בסמ\"ע ששם כתבתי עוד טוב טעם מגוף משנה מקום מוצא דין זה ובזה נתיישב מפני מה לא כ\"ר האי דין דהירוש' הנ\"ל אם המה מחולקים זה אומר היה בידו ליקח כו' מפני שלדעת רבינו הנ\"ל אין דין זה מצוי דממ\"נ במאי מיירי שטוען כן אם בקנהו בתוך י\"ב חודש יתן לו המעות עדיין ויסלקנו ואם בקנהו לאחר י\"ב חודש וטוען ואומר היה לי מעות תוך י\"ב חודש ולא רצית לקבל בזה בודאי אין להאמין הלוקח כיון ששתק ולא תבעו לדינא וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " לקח העכו\"ם כו' עד בא העכו\"ם בעקיפין עליו כו' מקור דינים הללו ופלוגתתן דהרא\"ש ורמב\"ם תלוי בפי' הברייתא והגמרא דלשם דף נ\"ח ת\"ר הבא מחמת חיב ומחמת אנפרות אין בו משום סקריקון א\"ר יוסף אין דין אנפרות בבל מ\"ט כיון דאיכא בי דואר ולא אזיל קביל אימר אחולי מחיל וע\"ש בפירש\"י דמוכח מריש לשונו ומסופו שפי' הבא מחמת חוב דומיא דמחמת אנפרות שבעלילה בא עליו לומר שאתה ח\"ל ואין לו ראיה לטענתו ומש\"ה פי' דיחזור לו בחנם אבל הרמב\"ם פי' בא מחמת חוב דמיירי דיש לעכו\"ם עדות על טענתו או שהישראל מודה לו ופי' שגם אנפרות מיירי כן שבא עליו בטענה שהישראל הזיקו או הפסידו ויש לו עדים ע\"ז ומש\"ה פי' אין בו דין סקריקון שהלוקח ממנו מקחו קיים ולרמב\"ם יתיישב יותר ל' דאין בו דין סקריקון דומיא דמתני' הנ\"ל דקתני אין דין סקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה דפי' אלא מקחו קיים אלא שלפי' צריכין לדחוק במה שמסיק רב יוסף וקאמר אין דין אנפרות בבבל כיון שיש שם בי דואר ור\"ל מקחו קיים דק' הלא גם בבא מחמת אנפרות קתני הברייתא דמקחו קיים ופי' המ\"מ דצ\"ל דהרמב\"ם פירשו לשיטתו דאנפרות דברייתא הנ\"ל מיירי כשיש לו עדות על טענתו וקאמר דבבבל דאיכא בי דואר אין בו דין אנפרות להצריך דוקא עדים על טענתו אלא אפילו אין לו לעכו\"ם עדים על טענתו כיון שיש שם שופטים ולא אתו ותבעו ש\"מ דהדין עם העכו\"ם ומדברי הרא\"ש שם משמע דפירוש הברייתא הנ\"ל כפי' רש\"י ולא הזכיר פי' הרמב\"ם כלל אלא שכתב שם ז\"ל ופרש\"י אין בו משום דין סקריקון ומחזיר לו בחנם ובפרק הכונס כתבתי מה שפסק ר\"ג ז\"ל עכ\"ל וע\"ש בפ' הכונס מ\"ש הרא\"ש שם ובזה דברי רבינו מבוארים פלוגתת רש\"י ור\"ג דבסמוך. וגם פלוגתת הרמב\"ם והרא\"ש דמכלל הדברים שכתב בפ' הכונס דשדה של ישראל הבא ליד עכו\"ם מחמת חוב או מחמת אנפרות צריך ליתן להלוקח מה שההנהו וכשנותן לו מה שההנהו ס\"ל דמחזיר לו לעולם למדנו גם בנדון זה דהרמב\"ם אף דאיירי כשיש להעכו\"ם עדים על שנתחייב לו כל מה שטוען עליו או שהישראל מודה לו אין הבעלים צריכין ליתן דמי כל חובו אלא כמה שנתן הלוקח לעכו\"ם כך יחזיר לו ולא יותר דלפעמים אדם לוקח בעד חוב מנה נ' זוז ואז מחזיר לו אפילו אחר כמה שנים ולא הביא רבינו פי' רש\"י לפלוגתא על דין הרמב\"ם ולא פי' הרמב\"ם לפלוגתא בסמוך עם רש\"י בדין עכו\"ם הבא בעקיפין כי יכול להיות שמודים זה לזה לדינא שאינם מחולקים אהדדי כ\"א בפירוש הברייתא הנ\"ל וכמ\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " כותבין שטר למוכר כו' בב\"ב דף קס\"ז כותבין גט לאיש אע\"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה כו' ובלבד שיהא מכירם כותבין שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה עמו ואין כותבין למלוה עד שיהא הלוה עמו כותבין שטר למוכר אע\"פ שאין לוקח עמו ואין כותבין ללוקח עד שיהא המוכר עמו והלוקח נותן שכר עכ\"ל ולא נזכר במשנה ובלבד שיהא מכירין כ\"א ברישא בגט ובשובר ע\"ש בגמרא הטעם למה צריכין להכיר גבי גט שניהן וזהו הטעם שייך ג\"כ בשובר של האשה אבל בלוה ומלוה ולוקח ומוכר שהן אנשים שאין להן יחס ושייכות כ\"כ יחד כמו איש עם אשתו אינו מספיק טעם זה גם מ\"ש שם בסי' מ\"ט ול\"ט ישוב שלי וישוב של מור\"ש כולם אינם עולים יפה כאן וכמ\"ש בפרישה ע\"כ מחוורתא כמ\"ש בפרי' דאמוכרים דעלמא קאי ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שהרי נכסים שלו הן כו' עבפ\"ר ועתה באתי להוסיף ולומר די\"ל דקאי אהמוכר וה\"ק כיון שהעיד המוכר על עצמו אפילו שלא בפני הלוקח באחד מדרכי ההקנאות כותבין וחותמין ההודאה ויוציאו ונותנין אותה ביד המוכר ולא חיישי' לקנוניא הנ\"ל דאמר כן כי דעתו היה לזבנו לאחרינא ואח\"כ יתן שטר הודאה זו למי שהודה לו ויוציאה מהלוקח שאם תחשוש לכך גם עתה שלא תכתוב שטר הודאה זו הלא הנכסים הם שלו ובידו לעשות שטר הקנאה כמ\"ש לעיל ולהוציא מיד הלקוחות אלא לא חשו לקנוניא במקום שאין ריעותא לפנינו ודוקא היכא שקונין בשטר עצמו אמרו דיש לחשוש שמא מחמת איזה סיבה לא נתן לו עד תשרי נמצא שעדיין לא זכה בה הלוקח עד תשרי ויטרוף שלא כדין משא\"כ בשטר הודאתו שהוא עצמו מודה שכבר קנאה ושטר זה אינו אלא לראיה ובדין הוא יטרוף ולפירוש זה מתיישב יותר מ\"ש שהרי נכסים שלו הן ומה שירצה יעשה בהן דכתב ל' רבים דלפי' שכתבתי בפרישה הול\"ל ל' יחיד אהאי שדה דמודה לו בו לחוד ומ\"מ נ\"ל מ\"ש בפרישה עיקר דלהאי פי' קשה דמאריך בלשונו והדברים סתומים והכי הול\"ל ולקנוניא ליכא למיחש כמו בבא ראובן לפני עדים שלא בפני הלוקח ומבקש מהן שיכתבו שטר אקנייתא דשמעון דכותבין ולא חיישינן שמא עשה קכוניא עם שמעון כיון דאין ריעותא לפנינו כיון דקנהו שמעון מיד באקנייתא ה\"נ קנהו שמעון מיד בהודאתו אבל לפי' שכתבתי בפרישה מבואר בדברי רבינו כמו שכתבתי וכדברים האלו עצמן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וכותבין בו שטרא דנן פ' ג\"פ ת\"ר הרי שבא ואמר אבד שט\"ח אע\"פ שאמרו העדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבין לו השטר בד\"א בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות שבו עכ\"ל ע\"ש בפרשב\"�� וביאור דבריו הוא שבשטר הלואה א\"א לומר דכתבינן ביה דלא למיגבי ביה מב\"ח דא\"כ שט\"ח למה ליה אלא דבאנו לומר דיכתוב ביה דלא למיגבי ביה מאחריות משועבדים אכתי איכא למיחש דיגבה ויחזור ויגבה מב\"ח משא\"כ בשטר מכר דאינו כותב אחריות משום גבייה ממשועבדים או מבנ\"ח כשיטרפוהו ממנו לחוד אלא צריך להשטר ג\"כ לראיה שקנה שדה או בית זה וק\"ל ועיין בסימן מ\"א בדרישה שם כתבתי ל' הגמרא למה לא כותבין שובר ומה שמסיק שם יותר מענין זה ושם ביארתיה בס\"ד: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם אינן זוכרין זמן הקנין יכתבו זמן הכתיבה בפרישה כתבתי הנ\"ל בישיבו דל\"ת למה לא חששו גם כאן דחזר ומכרהו אח\"כ ע\"ש ועכשיו באתי להוסיף ולומר די\"מ דשאני הכא דליכא למיחש שהרי כ\"ר בשם הרשב\"א לעיל סי' מ\"ג סי\"ג ז\"ל לעולם כשכותבין יום שקנו בו סומכין הכתיבה לאותו יום כו' (וע\"ש שיש חילוף נוסחאות בזה וכמ\"ש שם וכיון דיש היכר בכתב שלא נכתב ביום הקנין תו ליכא למיחש דנתוודע להמוכר (שמכרו) [שלקחו] ביני וביני דאם יראה המוכר שטר או עדים דחזר וקנהו לא משגיחינן כשטר הלוקח הלזה דהרי נרמז בו שהוא מאוחר והו\"ל כמ\"ש בו בהדיא שהוא מאוחר שאז כשר אפילו בשטרי מקח וממכר כמ\"ש הה\"מ בפכ\"ג מהל' מלוה בשם הרמב\"ן ותירוץ זה דחוק דא\"כ הוה דין דרשב\"א מוכרח מההיא דרבא בר שילת והו\"ל לרשב\"א לכתוב שכן מוכח בגמרא ועוד שהרי גם במי שבא ואמר נאבד שטרו כתבינן ביה דלא למיגבי ביה כו' א\"כ נרמז בו ג\"כ שכבר היה לו שטר אחר ואפ\"ה אמרינן דלא יכתבנו אלא מזמן הראשון מכח האי חששא ע\"כ מחוורתא כמו שכתבתי בפרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שהוציא כו' עד ביטל השני את הראשון כתובות דף מ\"ד אר\"נ ב' שטרות היוצאים בזא\"ז ביטל שני את הראשון א\"ר פפא ומודה ר\"נ דאי אוסיף בה דיקלא לתוס' כתביה פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דב\"מ וכ\"ש ראשון במתנה והשני במכר דאמרינן משום דדב\"מ הוא דכ\"כ שניהם במכר כו' [עב\"ח שהביאו] ופי' התוס' והרא\"ש אורועי סהדי דאם יש לזה המקבל מתנה או לוקח שום שטר אחר ועדים הללו חתומים בו מרעין ליה לשטרא לרפרם הואיל והוא הודה שהן פסולין א\"נ לפסול חתימתן קאמר דאימר שהוא זייף אותו שטר שיוצא עוד מתחת ידו הואיל והוא מודה שהשטר זה הראשון מזויף ולשלומי פירי שאכל מזמן ראשון לזמן השני לרפרם משלם ולטסקא לרפרם המוכר משלם למלך המס מזמן הראשון לזמן השני לרב אחא על הלוקח לפרוע וכתב הרא\"ש שם ז\"ל וכתב הרמ\"ה דהלכתא כר\"א דכיון דאיכא פלוגתא ולא ידעינן כמאן הלכתא לא מרעינן סהדי דאוקי סהדי אחזקתייהו וגם נוקי המקבל בחזקת אדם הגון ולא זייף העדים וגם לענין פירי וטסקא קרקע בחזקת המקבל עומד ע\"י שטר הראשון ולא מבטלינן האי חזקה מספק כו' ע\"ש דמסיק הרא\"ש כהרמ\"ה דהלכתא כר\"א אבל הרמב\"ם בספ\"ה דהל' זכייה כתב ז\"ל ביטל שטר שני את הראשון לפיכך כל הפירות שאכל הלוקח מזמן ראשון עד זמן שני מחזיר אותן ואם יש על אותה שדה חוק למלך בכל שנה המוכר או הנותן צריכין ליתן אותו חוק עד זמן השני עכ\"ל וכתב המ\"מ שפסק כרפרם מפני שהקרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת עכ\"ל ויש לדקדק למה לא כתב נמי שהשטרות שיוצאין מתחת ידו שעדים של שטר הראשון חתומין עליהן הן פסולים וכנ\"ל לכ\"נ דגם הרמב\"ם מסופק הלכתא כמאן מש\"ה פסק בכל חד שמעמידין אותו על חזקתו וכמ\"ש גם הרא\"ש אלא שמחולקין בפירות שאכל דלהרמב\"ם מעמידי�� הקרקע בחזקת בעלים הראשונים וצריך לשלם הפירות למוכר והרא\"ש והרמ\"ה ס\"ל כיון שהלוקח מוחזק בקרקע עד השתא מעמידין הפירות שאכל בחזקתו והנה נראה פשוט דרבינו בשיטת הרא\"ש אזיל לפסוק כר\"א אלא שס\"ל דר\"א ג\"כ מודה שהפירות שעדיין בעין ולא אכלם שיקחם המוכר או הנותן כיון דמחיל ליה וביטל שעבודא דמזמן הראשון וכמו שס\"ל לענין גביית גוף השדה דאם לוה המוכר או הנותן בין זמן ראשון להשני דב\"ח גובה ממנו וכמ\"ש התוספות והרא\"ש שם בהדיא דר\"א מודה בזה משום דמחיל ליה השעבוד מזמן הראשון עד זמן השני וא\"כ ה\"ה וגם כ\"ש הוא דאם הפירות עדיין בעין שיקחו המוכר או הנותן ומש\"ה דקדק רבינו וכתב והמוכר או הנותן נוטל הפירות משמע דוקא כשהן עדיין בעין אבל כשכבר אכלם א\"צ לשלם הלוקח להמוכר וק\"ל. והא דלא כ\"ר דאין העדים פסולים ושהטסקא יפרע הלוקח ה\"ט משום דלפסול העדים ממילא נשמע דאינן פסולין דמהיכי תיתי כל זמן שלא נזכר ולענין טסקא י\"ל משום דרבינו איירי משדה שהוא מיוחד לחלוטין לראובן ומכרה או נתנה לשמעון ואין עליו טסקא והא ראיה שהרמב\"ם כתב בלשונו הנ\"ל ז\"ל אם יש על אותה שדה חוק למלך כו' דמלשון אם יש מוכח דלא על כל שדה יש חוק למלך ועוד דע\"כ ל\"ק הגמרא דלר\"א יפרע הלוקח הטסקא אלא כשכבר אבל הלוקח הפירות והיה עומד השדה בחזקתו ומאן דאכל פירות משלם טסקא להמלך אבל בכה\"ג דמיירי ביה רבינו שהפירות עדיין בעין ולקחם המוכר פשוט בעיני דגם לר\"א המוכר הנוטל הפירות צריך לשלם הטסקא וק\"ל: וגובה התוספת כו' עיין בהרא\"ש שם מה שהקשה שם מהא דאמר רב הונא הוציאה עליו שתי כתובות וכו' ומה שתירץ שם וכך הם דברי רבינו וז\"ש בסוף ואפילו אם לא כתב לו ואוסיפית ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " כגון לענין דרך דקיי\"ל מוכר בעין רעה מוכר כו' כדברי רבינו הוא ג\"כ ל' התוספות והרא\"ש שם ותימה הא קיי\"ל כר\"ע דפליג עם רבנן בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס\"ד) וס\"ל דגם מוכר בעין יפה מוכר וכמש\"ר סי' רי\"ד סט\"ו וי\"ו ע\"ש והתוספות דקדקו וכתבו בשמעתין דפ' נערה הנ\"ל בד\"ה משום דינא דב\"מ ז\"ל דאפילו אי ליתא משום דינא דב\"מ כגון שהלוקח עצמו הוא מצרן מ\"מ יש נ\"מ לענין דרך דאפילו למ\"ד מוכר בעין רעה מוכר נותן בעין יפה נותן עכ\"ל הרי שכתבו דאפילו למ\"ד כו' ור\"ל דנ\"מ זו היא דוקא לרבנן דפליגי עם ר\"ע ולמאן דפסק כוותייהו אבל להרא\"ש ורבינו שסתמו וכתבו כן כאילו הוא אליבא דהלכתא וקיי\"ל כן ק' ונראה דגם אליבא דהלכתא יש נ\"מ בזה כגון שראובן שמכר מתחלה שדה זו לשמעון קנה אח\"כ שדה אחרת בצד שדה הראשונה ולא היה לשמעון רשות מתחלה לילך לשדהו דרך אותה שדה שקנה ראובן עתה וגם עתה אחר שקנאה ראובן אין לו רשות אחר שלא היתה של ראובן מתחלה בשעת מכירה לשמעון אח\"כ בשעה אחת מכר ראובן שדה זו השניה ללוי ולשמעון נתן שטר מתנה על השדה שקנה ממנו כבר ובכה\"ג יש לשמעון רשות לילך דרך שדה של לוי דהו\"ל כאילו מכר שדה ללוי ונותן שדה שלפנים ממנו לשמעון בבת אחת דעדיפא כח הנותן ויכול לעבור דרך עליו וכמש\"ר בסי' רי\"ד סי\"ו ע\"ש וא\"ת א\"כ גם בשניהן שטרי מכירה מצינו שיש נ\"מ בהשני לענין דרך בכה\"ג דכתיבנא והיינו שמכר ראובן לשמעון שדהו ואח\"כ קנה ראובן שדה אחרת ונשארה בידו וחזר ונתן שטר מכירה אחר לשמעון על שדהו הראשון שמכר לו דאז יש לו דרך ג\"כ על שדהו השני די\"ל דבכה\"ג אין רגיל ליתן לו שטר מכר אחר אלא נותן לו רשות לילך גם דרך שדהו השני א\"נ לרבותא כ\"כ דאפילו אם מכר גם ��שני אפ\"ה יש להראשון דרך עליה והיינו דוקא ע\"י שטר מתנה וק\"ל וע\"ש בתוס' בד\"ה אימור אחולי אחליה כו' דכתבו ג\"כ נ\"מ לענין מחילה באם קנה הנותן שדה אחרת ביני ביני ומ\"מ יש לתמוה דאם כן היה כוונת רבינו לא הו\"ל לסתום אלא לפרש כיון דבסתם דרך קי\"ל דגם במוכר קנהו הלוקחים לכן היותר נראה דרבינו דקדק לכתוב כגון דרך ולא כתב דיש נ\"מ לענין דרך כמ\"ש התוספות כדי ליישב זה ולמדנו דודאי לדידן דקיי\"ל כר\"ע אין לנו נ\"מ לענין דרך ומ\"מ יש כמה עניינים דיש בהן יפוי כח במתנה ולא במכר והן הן שכתבן רבינו בס\"ס רט\"ו ס\"ט דכתב שם ז\"ל וכל אלו שאינן נמכרין בכלל בית חצירו ושדה וכל הנך אחריני אם נתנן לאחר במתנה הכל בכלל כו' ושם כתבתי הטעם דמ\"ש מדרך והנה רבינו בא לכתוב ל' התוספות מש\"ה נקט בל' דרך והוסיף עליו תיבת כגון להיות בו נ\"מ לדידן בשאר דברים דקיי\"ל בהן דמתנה עדיף ממכר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שני שטרות שיוצאים על שדה א' כו' עד וזמנם ביום א' ואינו ידוע למי נמסר תחלה כו' ז\"ל ב\"י היינו למי נמסר יום א' או יותר קודם לחבירו דאילו נמסרה לשנים ביום א' אפילו ידוע שנמסר לזה בבקר ולזה בערב אין בו דין קדימה וכדאיתא בס\"פ מי שהיה נשוי אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסיה לרמי בר חמא בצפרא לאורתא כתבתינהו למר עוקבא בר חמא אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסיה אתא מר עוקבא לקמיה דר\"נ אוקמיה בידיה אתא ר\"ש לקמיה דר\"נ א\"ל מ\"ט עבד מר הכי א\"ל ומ\"ט עבד מר הכי א\"ל דקדים א\"ל אטו בירושלים יתבינן דכתבי שעות אלא מר מ\"ט עביד הכי א\"ל שודא דדייני א\"ל אנא נמי שודא דדייני א\"ל חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא את ועוד מעיקרא לאו בתורת הכי אתית לה עכ\"ל. ודברי הב\"י תמוהים המה בעיני דהא הר\"ן שם בפ' מי שהיה נשוי בסימן שס\"א אהאי דינא דב' שטרות היוצאים ביום אחד דרב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני כתב ז\"ל ומפרשינן בגמרא דרב ס\"ל כר\"מ דאמר לענין גט דעדי חתימה כרתי כלומר שהם עיקר הכריתות וכן לענין שטרות ואילו שניהם נחתמו ביום אחד ובמקום שאין כותבין שעות גלי דעתייהו דאין מקפידין על הקודם לחבירו ואפילו זה שחרית וזה מנחה אין זה זוכה יותר מזה הילכך מאי שודא דדייני איכא למימר הרי אין אדם יכול ליפות כחו של זה משל זה ושמואל כר' אליעזר דאמר דאפילו אין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם שמא ימותו עדי מסירה או ילכו למד\"ה אלמא עדי מסירה עיקר הילכך אילו באו עדים ואמרו שלזה נמסר בבוקר ולזה נמסר בערב זה שנמסר לו ראשון קנה ולפיכך י\"ל שמא הא' היה חביב עליו יותר וקדם ומסרו לו ואת השני הטעה ואף על גב דאפשר נמי דבבת אחת נמסרו שטרות שניהן וזכות שניהן שווין הא מלתא דלא שכיחא היא ודינא דשודא שכיח טפי והארכתי בביאור הלכה זו בפ' בתרא דגיטין בס\"ד עכ\"ל. הרי לפנינו שכתב בהדיא דלמי שנמסר לו תחלה אפילו ביום א' קודם לחבירו זכה בו וכדבריו כתב המ\"מ בהדיא בפ\"ה דזכייה ע\"ש בדין ו' וכן מוכח מלשון רש\"י שם בפרק מי שהיה נשוי שהרי אמ\"ש שם בגמרא ז\"ל רב דאמר יחלוקו ס\"ל כר\"מ דאמר עדי חתימה כרתי ושמואל דאמר שודא דדייני ס\"ל כר\"א דאמר עדי מסירה כרתי פירש\"י ז\"ל ע\"ח כרתי ואלו שניהם נחתמו ביום אחד במקום אחד אין מקפידין על הקדום לחבירו ואפילו זה שחרית וזה במנחה ומאי שודא איכא כי' ע\"ש מוכח מזה דשמואל דס\"ל כר\"א דאמר עדי מסירה כרתי אמר בכה\"ג שזה נמסר שחרית וזה במנחה שודא דדייני וכן מוכח שם מהתוס' ע\"ש ומה שהביא הב\"י ראיה לדבריו מאימיה דרמי בר חמא הנ\"ל לא ידעתי מהו ראייתו דאדרבה ראיה לסתור דבריו יש משם דהא כתב הרא\"ש שם אההוא עובדא ז\"ל א\"ל ומר מ\"ט עביד הכי א\"ל משום דקדים לכתיבה ומסתמא כיון שנכתב תחלה גם נמסר תחלה כי היה ירא מאחיו שיקדמנו א\"ל אטו בירושלים יתבינן דכתבי שעות והואיל ואין ניכר זמן הכתיבה בשטר לא תלינן המסירה בכתיבה כו' עכ\"ל הרי לפנינו דטעמא דר\"ש הוה כיון שנמסר לזה תחלה מש\"ה הוא לבדו זכה בו ואע\"ג דגם לשני מסר בו ביום מיד אחר הכתיבה דהא מה\"ט גופא דכתב דהיה ירא מאחיו כו' ודאי גם השני הוה מקדים ליקח השטר בידו מיראתו מאחיו וא\"ל כיון דהשני נכתב בפניא נמשך מסירתו עד הלילה והו\"ל כשני ימים דז\"א דפניא ר\"ל מחצות ואילך היפך מצפרא והכל ביום א' וכן משמע ג\"כ לשון הרמב\"ם שם בפ\"ה דזכייה דכתב שם ז\"ל ב' שטרות שזמנם ביום א' כו' אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות כל הקודם זכה ואם אין דרך אנשי המקום לכתוב שעות הרי הדבר מסור לדיינים כו' עד מפני שאין אנו יודעים מי הוא משניהם שהגיע שטרו לידו תחילה אבל אם היה בכל שטר מהם קנין כל שקדם לו הקנין זכה וישאלו העדים וכן אם היו שם עדים שזה הגיע שטר מתנתו לידו תחלה קנה הראשון עכ\"ל הרי מדכתב וכן אם היו שם עדים כו' משמע ומוכח דאפילו אם הקדימה היתה ביום אחד דומיא דאם יש בשטרות קנין וכתב דזכה הראשון אפילו לא קדים אלא שעה א' וכן מוכח ג\"כ מלשון רבינו דס\"ס קל\"ח סי\"ד ע\"ש מדכתב שם שא\"א לעמוד על הדבר כו' גם כתב אח\"כ שאין לעמוד על הדבר כי לא ישימו העדים לב לזמן המסירה משמע דשניהן הוציאו השטרות באותו יום שנכתב או לאחר זמן אלא שידוע שנמסר לשניהן באותו יום שנכתב דבזה דוקא שייך למימר שא\"א לעמוד על הדבר מטעם כי לא ישימו העדים לב אבל להב\"י דכתב דביום אחד אפילו ידוע הקדימה לא זכה בו הראשון כ\"א בקדימת יום לפני השני א\"כ לפי פירושו צ\"ל דלא ישימו לב לאיזה נמסר יום לפני חבירו וק' הא סתם עדים נותנים לב ליום המסירה בפרט לשמואל דאמר שודא דדייני וקיי\"ל כוותיה כר\"א דאמר עדי מסירה כרתי וכיון שהם כרתי מסתמא שמין לב ליום המסירה ועוד מדכתב כי לא ישימו לב לזמן המסירה ולא כתב ליום המסירה ש\"מ דבשניהן נמסרו ביום אחד מיירי רק שאחד מהן קודם לחבירו איזה שעות ביום ובהא דוקא אמרינן שודא אם לא במקום שכותבין שעות והטעם שאם נכתב בו שעות דאזלינן בתר הקדימה משום דבאותו מקום נחשבה קדימת השעות כקדימת הימים בכל מקום ומדקדקים למסור לו מיד באותה שעה שנכתב כדי שלא יהא כשטר מוקדם שהרי אם לוה המוכר באותה שעה מאחר יהיו נכסי הלוה משועבדים לאותו המלוה מאותה השעה וכשלא ימסור ללוקח השטר מכירה מיד אלא לאחר שעה יפסיד הלוה שלא כדין (מיהו נ\"ל דלמ\"ד עדיו בחתומיו זכין לו הוא זוכה למפרע ואף ששניהן נחתמין ביום א' וע\"ש בתוס' בד\"ה כתב לא') וכ\"כ המ\"מ והר\"ן שם במקומן הנ\"ל וכ\"מ מדסתם רבינו כאן וכתב ז\"ל וזמנם ביום אחד ואינו ידוע למי נמסרו תחילה משמע הא ידוע הקדימה אפילו באותו יום זכה בו הראשון דאל\"כ לא הו\"ל לסתום אלא לפרש גם בש\"ע סתם המחבר ב\"י לכתוב בלשון רבינו וגם מור\"ם ז\"ל לא כתב עליו כלום לפרשו דמיירי דוקא במסר להשני ביום אחר משמע דהב\"י עצמו הדר ביה ולא מצאתי בשום מקום יסוד וראיה לדברי הב\"י כ\"א מפי' רשב\"ם דפ' ח\"ה בסוף דף ל\"ד ע\"ש שכתב שם בהדיא שאף שיבואו העדים ויעידו שזה נכתב ונמסר בבוקר וזה בערב אין בק��ימתו כלום ולפני זה נמי כתב שם ז\"ל ומ\"ש מב' שטרות כו' עד ואפילו נתברר שמעון בשחר ולוי אחריו בערב אין הקדמה בשעות אלא בירושלים וכדאמרינן בכתובות בהדיא עובדא דאימיה דרמי בר חמא כו' ע\"ש הרי דהשוה הרשב\"ם דכמו דלא מהני הקדמת כתיבה כיון שהיא ביום אחד כך לא מהני הקדמת מסירתו ביום אחד וזהו כמ\"ש ב\"י הנ\"ל מיהו מדברי נ\"י מוכח שם דלא פי' כרשב\"ם ע\"ש ובודאי רבינו בשיטת כל הנך רבוותא הנ\"ל אזיל ומש\"ה סתם דבריו וכמ\"ש ולא חש לדברי רשב\"ם כלל אפילו להביא בפלוגתא מפני שבטלים דבריו ברוב דברי רבוותא הנ\"ל: ומש\"ר בשודא דדייני כתב הנ\"י שם בפ' חוקת בשם הירושלמי ז\"ל שוחדא דדייני כלומר צריך ליתן שוחד לדיינים כיון שיכולים לעשות כל מה שירצו ואם אוהבים לזה יותר מפני שהוא עמית בתורה ובמצות יתנו לו כדאמרינן בפרק שבועת העדות עולא חברינו עמית בתורה ובמצות הוא ונ\"מ לשודא דדייני עכ\"ל אבל התוס' בשם ר\"ת והרא\"ש כתבו דכל דיינא דמקבל אגרא לאו דיינא הוא ומש\"ה אסור לדיין ליטול ממון ליתן לו ומ\"ש הנ\"י ראיה שיתנו למי שירצו הדיינים מההוא דעולא דשלח שהוא עמית בתורה כו' אין ראיה די\"ל דה\"ק דמש\"ה ודאי כוונת הנותן היה ליתנו לזה כיון שהוא עמית בתורה ובמצות וזהו ודאי דעת רבינו שתלה השודא דוקא בדעת הנותן וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ז\"ל כשם שהמוכר צריך לסיים כך הנותן כו' עיקר דינו של הרמב\"ם כתב המ\"מ שהוא מדמייתי בפ\"ק דגיטין (דף ח') מתניתין דפאה הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כ\"ש לא יצא בן חורין וקס\"ד לאוקמי דטעמא דלא יצא ב\"ח משום דלא פלגינן דיבוריה הוא וז\"ל הר\"יף בהלכותיו ת\"ק סבר כיון דשייר קרקע כל שהוא סתם לא יכול עבדא לברור לההוא כ\"ש דליקני שאר נכסים הילכך לא קני בנכסים ולא מידי וכיון דלא קני כלום אף עצמו נמי לא קני דלא פלגינן דיבוריה עכ\"ל ואע\"ג דהך אוקימתא לא קיימא לפי מסקנא דגמרא דקדק ממנה ר\"י הלוי דכל דלא סיים לא קני ושמיע ליה מינה כיון דהכי דינא מאן דמקנה מידי לחבריה אגב ד\"א קרקע צריך לסיומי להנהו ד\"א דאי לא סיים ליה בפירוש לא קני והא דאמרינן חצי שדי אני מוכר משמנין ביניהם ונוטל כחוש התם משום דסיים לו שדה כ\"כ בגיטין והיא סברת המחבר תלמידו עכ\"ל המ\"מ וא\"ת א\"כ תקשה על רבינו וסייעתו החולקים על הרמב\"ם מהך סוגיא דגיטין י\"ל חדא דההוא טעמא דלא פלגינן דיבוריה לא קיימא לפי המסקנא וכנ\"ל ועוד דס\"ל דאין פי' כמו שפי' הרי\"ף ז\"ל הנ\"ל משום דלא איברר כו' אלא כמו שכתב רש\"י ז\"ל שייר קרקע כ\"ש כיון דנחית לשיורי אמרי' לדידיה נמי שייר וכי אמר כל נכסי לך אשאר נכסים קאמר ולאחנופי ליה קאתי ולא שחרריה כיון דלא אמר ליה עצמך ונכסי ודוק וע\"ע בסמוך: וכן השיג עליו הראב\"ד כו' מיהו סיים ז\"ל ואולי נאמר כיון שהדין ידוע שיד בעל השטר על התחתונה כאילו פירש הגרוע או הנפול או המת ודין זה כשאין שם אלא גרוע א' או מת א' שהוא כמסויים אבל אם היו שנים גרועים או שנים מתים ל\"ק לדעת הרב עכ\"ל וכלל דבריו דחלק א' משדה שלו וכן בית בביתי מכור לך ואין שם אלא א' גרוע כמסויים דמי שיד בעל השטר על התחתונה וודאי היה דעתו על הגרוע משא\"כ קרקע מנכסי קנוי לך שבכלל הנכסים א\"א שלא יהיו שני גרועים והוה דבר שאינו מסויים וכ\"ש כל נכסי קנויין לך חוץ ממקצתן שנראה להדיא שליפות כחו בא ולא ידעי' לאיזה נתכוין ליתן ולא שיי�� לומר יד בעל השטר על התחתונה כן נראה כוונת הראב\"ד אבל המ\"מ כתב על הראב\"ד ואיני יודע איך עלה בזה תירוץ לדברי המחבר שא\"כ אף אנו נאמר באומר קרקע מנכסי נתונה לך שיקנה המקבל הגרוע שבכל קרקעות הנותן כו' והאריך עוד וצידד ליישב להרמב\"ם שאר השגות וקושיות הנופלות בדבריו ובסוף העלה דבריו בצ\"ע מ\"ש בפ\"ג דזכייה דין ה' והכ\"מ כתב שם דנ\"ל דההיא דבית בביתי מיירי כשהיה לו בית חלוק לשנים א' גדול ואחד קטן וא\"ל בית בביתי שבמקום פלוני אני מוכר לך דהו\"ל כסיים לו שדה וכן יישב עד\"ז שאר הגמרות שמהם הקשה המ\"מ להרמב\"ם ומסיק וכתב ז\"ל ולפי שאין אלו מקומות דין זה לא חש הגמרא להאריך בכך עכ\"ל ודבריו דחוקים ושוב מצאתי שכתב המגדל עוז ז\"ל הכי אסיקנא במנחות משום דיד בעל השטר על התחתונה דמ\"ל בית בביתי מה לי חלק בשדה פלוני שכל מין הבתים כשדה פלוני הם ובית א' מהם כחלק מן שדה א' משא\"כ בקרקע מנכסי שיש כמה מיני שדות וכרמים גנות ופרדסים ברכות מים וגרנות ובורות שיחין ומערות יער וכרמל הרים וגבעות שפלה וערבה נחלים וגאיות אגמים ונהרות סלעים וטרשים שהכל נקרא נכסים וקרקע והוא סוג לכל הנכללים בו דזה הוה ודאי דבר שאינו מסויים עכ\"ל ודבריו נכונים המה בעיני משום דבלאו הכי נמי קשה מה שמתחיל הרמב\"ם וכתב ז\"ל כמו שמוכר צריך לסיים הממכר כמו שביארנו כו' ויגעתי ולא מצאתי בשום מקום שביאר לכתוב במכר כן שצ\"ל ממכרו מסויים אדרבה איפכא משמע בפכ\"א דין י\"ט מהלכות מכירה ששם העתיק וכתב דין האומר לחבירו בית מביתי שור משורי אני מוכר לך נותן לו הקטן או המת והנפול ע\"ש ומיניה מקשה המ\"מ דדבריו נראין כסותרין זה את זה כנ\"ל ונראה דמ\"ש הרמב\"ם כמו שביארנו רמז למ\"ש שם בריש פכ\"א מהל' מכירה שכתב שם ז\"ל המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים אם היה מינו ידוע כו' עד אבל האומר לחבירו כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך בכך וכך כו' ורוצה הלוקח למשוך אין כאן קנין שלא סמכה דעתו של לוקח שהרי אינו יודע מה שיש בו אם תבן או זהב ואין זה אלא כמשחק בקוביא וכן כל כיוצא בזה עכ\"ל ואם כיון הרמב\"ם במ\"ש כמו שביארנו לזה ק' מה דמיון זה לזה דהתם אין מינו ידוע משא\"כ כאן דא\"ל קרקע מנכסי או כל נכסי חוץ ממקצתן אבל לפי מ\"ש מגדל עוז הנ\"ל ניחא כי גם שם קרקע הוא סוג ובו נכללים מינים הרבה וכ\"ש באמרו נכסי דשם נכסי כולל אף מטלטלין כמ\"ש הרמב\"ם ורבינו לעיל ס\"ס רי\"ח ולקמן בס\"ס רמ\"ח ע\"ש וכיון שכולל הרבה מיני קרקעות כאילו אין מינו ידוע כלל דמי ול\"ד לחלק משדה מסויימת ולפ\"ז מ\"ש הרמב\"ם ז\"ל אבל האומר חלק כך וכך משדה פלוני הואיל שסיים לו השדה כו' ל\"ד שצריך לסיים ולומר שדה פלוני אלא כיון שסיים ואמר לו חלק כך וכך ממין שדה אני מוכר לך קונה ומשום דהגמרא לא נחית שם אלא לאשמועינן דנותן לו הגרוע נקט הכי והרמב\"ם ל' הגמרא נקט וכן במקנה לו אגב ר\"א קרקע אס סיים לו לומר קנה אגב ד\"א ממין קרקע פלוני קנה אפילו לדעת ר\"י הלוי ז\"ל הנ\"ל והא דמסיק שם בפכ\"א וכתב ז\"ל כיצד ערימה זו של חיטים אני מוכר לך מרתף זה של יין כו' הוצרך לומר זה משום דאין מדרך הקונים לקנות ערימה או מרתף כשאין לפניהן למראה עיניהן מה שקונים כיון דאין מדרך הערימות והמרתפין שווים ול\"ד לחלק משדה דשם פורט החלק שליש או רביע משדה ויש ג\"כ שיעור לשדה דהיינו ט' קבין וק\"ל מיהו כל זה דוחק קצת ואין לתרץ ולומר דמ\"ש כאן דאם לא סיים לו לא קנה היינו שהמוכר יכול לדחותו מזה לזה אבל הלוקח אינו יכול לחזור כשירצה המוכ�� לעמוד במקחו והרשות בידו ליתן לו הקטן או הנפול והמת דז\"א דהא קיי\"ל בכל מקום דאין הלוקח קונה עכ\"פ (כגון כאן שהמוכר יכול לדחותו מזה לזה ומזה לזה ולא יתן לו כלום) גם המוכר אין יכול להכריחו ליקחנו דאמרינן מתחילה לא סמכה דעתו לקנותו ודוק וע\"ל סי' ר\"ז סעיף י\"ט דכתב רבינו בשם הרמב\"ם ז\"ל האומר קנה בית זה מעכשיו כו' דמש\"ה אמר זה משום דבעינן דבר מסויים ע\"ש א\"ש דאין ראיה משם: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והוא שיהיה התנאי כפול כו' יש לדקדק למה לא מנה רבינו ג\"כ דבעינן שיהיה תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ושיוכל לקיימו ע\"י שליח וכמ\"ש בא\"ע סימן ל\"ח וכ\"פ הרא\"ש בגיטין בפ' מי שאחזו וכן הוא בקיצור פסקי הרא\"ש מיהו בהא דיכול לקיימו ע\"י שליח י\"ל דכל דבר שבממון יכול לקיים ע\"י שליח ולא נזכר בגמרא כ\"א בחליצה דא\"א לחלוץ ע\"י שליח וגם במקדש בביאה אינו שייך ומן הדין היה להיות תנאי שבו בטל אלא דאיתקשו הוויות דקידושין כסף ושטר וביאה להדדי וכמ\"ש ב\"י ג\"כ שם בא\"ע סימן ל\"ח ומתמה שם על רבינו שכתבו בתנאי קידושין דבעינן שיקויים ע\"י שליח וכתב דלא ניתן להכתב שם ור\"ל משום דבקידושי כסף פשיטא דאפשר ובקדושי ביאה אף דא\"א אפ\"ה התנאי קיים משום דאיתקשו הוויות אהדדי ומש\"ה לא כתבו רבינו כאן כיון דכולם נתקיימו ע\"י שליח שוב מצאתי בתוס' בפי\"נ (דף קל\"ז) ובפ\"ק דקידושין (דף ו') אהא דאמר רבא אתרוג זה נתון לך ע\"מ שתחזירהו לי לא החזירו לא יצא כתבו ז\"ל וא\"ת אמאי לא יצא הא הוה תנאי ומעשה בד\"א והתנאי בטל כדאמרינן בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע\"ה) וי\"ל הא דלא מהני היינו כששניהם סותרים זא\"ז כי ההיא ע\"מ שתחזרי לי את הנייר לפי מאי דס\"ד התם דכל האומר ע\"מ לאו כאומר מעכשיו דמי ונמצא שאינה מגורשת עד שמחזרת הנייר ואז אינו שלה אבל הכא סבר דכל האומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי עכ\"ל ולפ\"ז היה נראה ליישב דגם רבינו השמיט הכא לתנאי זה לפי דקאי על האומר ע\"מ ואנן קיי\"ל דע\"מ כמעכשיו דמי וכדלקמן ואע\"ג דאכתי הו\"ל לרבינו למכתב דינא היכא דא\"ל ה\"ז לך מתנה לכשתחזירנו לי דילמא י\"ל דלא רצה לכתבו כיון שאינו בכל ענין מיהו זהו דוחק והיותר נראה כיון דאיכא פלוגתא דאמוראי בהא בפרק מי שאחזו דרבה פליג על רב אדא בר אהבה בהא וגם הרמב\"ם ס\"ל האי דתנאי בד\"א ומעשה בד\"א אפילו בגיטין וקדושין ליתא שהרי בפ\"ו מה\"א לא מנה אלא ד' תנאים וכתב שם המ\"מ טעמו משום דס\"ל דההיא סוגיא דפ' מי שאחזו לא קיימא ואין טעם הברייתא אלא כדרב אשי כו' ע\"ש מש\"ה גם רבינו ס\"ל דדוקא בגיטין וקידושין מחמירין אבל בממונא לא בעינן אלא הני ד' תנאים וכעין זה כתב המ\"מ פ\"ו דאישות בדין י\"ד לדעת אותן הפוסקים דלא בעינן בממונא תנאי כפול שכתב דתנאי קודם למעשה בעינן לכ\"ע בכל דוכתי שהרי משנה סתומה היא בפרק השוכר את הפועלים ושצ\"ל לדידהו דסוגיית תלמודא מכרעת שאין כל הדברים שווים ולא נתברר הטעם ע\"כ כן נאמר לדעת רבינו דאע\"פ דאלו ארבעה תנאים בעינן גם בממונא תנאי אחריני לא בעינן אלא בגיטין וקידושין דחיישינן להו מספיקא שאם היה א\"א לקיימו ע\"י שליח או היה תנאי ומעשה בד\"א כי לא קיים לתנאיה מחזיקינן לה במגורשת ואינה מגורשת מקודשת ואינה מקודשת וכמ\"ש עוד מזה בסמוך בדרישה: אף על פי שרשב\"ם וקצת גאונים כו'. עד לתנאי גיטין וקדושין מ\"ש בשם רשב\"ם היא ממ\"ש בפרק י\"נ (דף קל\"ח ע\"ב) ממימרא דרבא הנ\"ל בנתן לו אתרוג לא החזירו לא יצא וכתב ז\"ל ואע\"ג דלגבי גיטין קיי\"ל כר\"מ דבעינן תנאי כפול כו' ה\"מ לענין גיטין וקידושין הוא דבעינן לכתחילה לרווחא דמילתא. דילפינן מתנאי דבני גד ובני ראובן מיהו לגבי דיני ממונות לא בעינן תנאי כפול אלא גילוי דעת בעלמא דהא בממון אזלינן בתר גילוי דעת אע\"ג דלא אמר כלום כגון הכותב נכסיו לאשתו כו' ומ\"ש רבינו ומקצת גאונים כו' הוא מל' הרמב\"ם פ\"ו דאישות שכתב שם בדין י\"ד ז\"ל יש מקצת גאונים אחרונים שאמרו שא\"צ אדם לכפול תנאו אלא בגיטין וקידושין בלבד אבל בדיני ממון א\"צ לכפול תנאו ואין ראוי לסמוך על דבר זה שכפילת התנאי עם שאר הארבעה דברים למדו אותן מתנאי דבני גד כו' ותנאי זה לא היה לא בגיטין ולא בקידושין אלא בממון עכ\"ל וכתב שם המ\"מ ע\"ז ז\"ל והם ז\"ל תירצו דר\"מ בלחוד הוא דבעי להו ויליף להו מתנאי בני גד ואיהו ודאי בדבר שבממון נמי מצריך תנאי כפול ואנן קיי\"ל כרבנן דפליגי עליה (ועיין בפ' האומר דף ס\"א במשנה וגמרא דשם מפורש טעם רבנן דליכא למילף מהתם דלגופיה איצטריך ללמד דאם יעברו ינחלו בארץ ישראל כו' ע\"ש) ומדינא לא בעינן תנאי כפול לא בגיטין וקידושין ולא בממון אלא דשמואל אתקין בגט של שכ\"מ שיכפול תנאו כדאיתא בפ' מי שאחזו ועשה כן לרווחא דמילתא שחשש שמואל שאם היה התנאי בלא כפול הוא איכא בי דינא דס\"ל כר\"מ והוא מתיר אע\"פ שלא נתקיים התנאי ועיקר הדין הוא דבשום מקום א\"צ לכפול התנאי והילכך בגיטין וקידושין אם לא כפל ולא נתקיים חוששין לה ואין מחזיקין לא במגורשת ולא באינה מגורשת ולא במקודשת ולא באינה מקודשת והולכין בה להחמיר מדברי חכמים וכן נראה שהוא דעת הרמב\"ן והרשב\"א עכ\"ל ואע\"פ שמל' רשב\"ם הנ\"ל משמע דדוקא בממון לא בעינן תנאי כפול מטעם דהולכין בו אחר גילוי דעת הא בשאר איסורין בעינן תנאי כפול כגון בנדרים ושבועות וכדמוכח ל' תשובת הרא\"ש שהביא רבינו בסמוך שכתב בה ז\"ל וגם רשב\"ם פי' דלא בעיא תנאי כפול בממון וגם רבינו שמשון פי' דלא בעינן תנאי כפול אלא בעריות כגון בגיטין וקידושין כו' ומדלא ערבינהו וכללינהו לדברי הרשב\"ם ור\"ש ביחד משמע דשאר איסורין איכא בינייהו מ\"מ כתב רבינו כאן גם לרשב\"ם דלא בעינן תנאי כפול אלא לגיטין וקידושין אגב שכ\"כ בשם מקצת הגאונים א\"נ משום דכתב כל אלו ד' אי אכל ד' דברים הנ\"ל דבהן אפשר דגם רשב\"ם ס\"ל דלא בעינן להו לכולהו כ\"א בגיטין וקידושין גם המ\"מ מחלק שם בפ\"ו דאישות בין תנאי כפול לאינך ע\"ש ועוד דהרא\"ש בפסקיו שם דף ר\"י ע\"א כתב בשם רשב\"ם בל' אחר שכתב ז\"ל פי' רשב\"ם דלא בעינן תנאי כפול אלא בגיטין וקידושין משום חומרא דעריות אבל בממון בגילוי דעת בעלמא סגי כו' הרי שכתב בשם רשב\"ם ג\"כ דוקא גיטין וקידושין ומטעם חומר עריות וכתב עליו וכ\"כ ר\"ש כו' ש\"מ דס\"ל דלית בינייהו ולא מידי ומיהו הרא\"ש מסיק שם דלא כדבריהם דהא בנדרים גבי לחולין לא אוכל מצריך ר\"מ תנאי כפול אע\"ג דליתא שם עריות ועוד הקשה שם דזהו קולא הוא בעריות הא דבעי תנאי כפול דאי לא כפל לתנאי אפילו לא נתקיים התנאי הוי גט כו' וע\"ש ובגמרא דס\"פ שבועת העדות דמסקינן דבאיסורי כגון פרועי ראש ושתויי יין דכתיבי בתורה וללמדנו ההן מכלל הלאו וה\"ה בשאר איסורים וכתבו התוספות שם דה\"ט בשבועה דחמירי טובא לא בעי ר\"מ תנאי כפול כדאיתא בפ\"ג דנדרים גבי שבועה לא אוכל לך אבל בנדרים דלא חמיר כולי האי מצריך ר\"מ תנאי כפול בספ\"ק דנדרים וכ\"ש בתנאי ממון דקיל טפי ע\"ש ובאשיר\"י הנ\"ל ובתוס' פ' האומר דף ס\"א ע\"א ומ\"מ ממ\"ש לעיל בשם הה\"מ למדנו ליישב דל\"ת קושיות הרא\"ש ורשב\"ם וסייעתיה למה הצריכו תנאי כפול בגיטין הא קולא הוא דהא כתב דלא הצריכוהו כ\"א לחומרא כגון אם תקבל קידושין מאחר וכן נראה שהן מפרשין מ\"ש בירושלמי חומר הוא בעריות דר\"ל דהצריכו תנאי כפול במקום חומרא שם ודוק היטב: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל כתב דמפקינן מיניה בפרישה כתבתי ל' הרא\"ש ז\"ל דכתב ז\"ל דאפילו אי הוה ספיקא דדינא לא מהני תפיסה כו' וק' הא כתב רבינו לעיל בסימן ק\"ן סי\"ג גבי בקש למכור שדה במאה כו' מיבעיא אי הוה כמוכר שדה מפני רעתה כו' ואי תפס לא מפקינן מיניה וכן לעיל סימן רי\"ב גבי מקרקעי לא' ומטלטלי לא' ובסימן ר' סעיף י\"א כור בל' סאה בסלע ועוד בסימן ר\"ב סעיף ט' גבי משוך בהמה וקני כו' בכולהו פסק כיון דסלקא באיבעיא לא מפקינן מהמוחזק מספיקא ונ\"ל דכולהו הני דלעיל הם ספיקא דתלמודא איך הדין וכל כה\"ג ודאי תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות אבל כי הך דמתנתא טמירתא דמספקא לן אי דעתו הוה למתנה גמורה אי לא א\"א שיושפט בביאת אליהו שהרי הדבר תלוי באומדנא ואי אפשר לעמוד דאין אומד דעתו של זה כדעתו של זה ומ\"ש הרא\"ש ספיקא דדינא ר\"ל ספיקא דדייני שמסופק לדיינים וע\"ע לקמן סימן שצ\"ח ושס\"ח וש\"ן מ\"ש עוד מזה בכללים ועיין ברא\"ש פ\"ק דמציעא בשמעתתא דתקפו כהן כו' ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הר\"ר יוסף הא דמתנה טמירתא לא קניא דוקא בדלית בה קנין כו' עד ואיכא נמי למימר כו' הרמב\"ן כתב (וב\"י הביאו אדברי הר\"ר יוסף הללו) ז\"ל ובתשובה לגאון דבקנין לחודיה אי אמר בשעת הקנין דהא מתנתו פרהסיא הוא קנה ואי לא אמר הכי חיישינן לסתמא ודברי הר\"ר יוסף מטין כן עכ\"ל נראה מ\"ש ודברי הר\"ר יוסף מטין כן ר\"ל דברי ר' יוסף האחרונים והוא מ\"ש ואיכא נמי למימר כו' ולפ\"ז מ\"ש בקנין לחודיה כו' דרבותא כ\"כ דאפילו לא הזכיר לו שום כתיבה אלא קנין לחודיה אפ\"ה בעינן שיאמר שיהא בפרהסיא וכיון שכתב שהוא דומה לדברי ר' יוסף נראה דדוקא בקנין דלכתיבה עומד ס\"ל הכי וכמ\"ש ר\"י בהדיא דכיון דלכתיבה עומד הו\"ל כאילו לא הקנהו מיד [אלא] עד אחר שיכתוב אבל אי הקנהו או החזיקהו לקנותו מיד משמע דס\"ל דא\"צ להזכיר בהמתנה ל' פרהסיא ואפילו בקנין סתם נראה לכאורה דדוקא בקנין דקרקעות דעומד לכתיבה הוא דמצריך שיאמר בשעת קנין ג\"כ כתבו ליה שטר בשוקא אבל לא בקנין מטלטלין (דדוקא קרקעו' דבמקומה עומדת צריך ראי' לקניינו שלא ישתכח משא\"כ בקנין דמטלטלין דמיד אחר הקנין יקחנו לביתו או לרשותו וא\"צ שטר ראיה מש\"ה אינו עומד לכתיבה) וגדולה מזו משמע מדברי הרמב\"ם בריש פ\"ה דזכייה דאפילו בשטר דמטלטלין א\"צ להזכיר כתבו בשוקא שכתב שם ז\"ל לפיכך כל שטר מתנה קרקע שאין כתוב בו וא\"ל פלוני הנותן שבו בשוקא וברחובות וכתבו לו מתנה גלויה ומפורסמת כו' עד ולא זכה בה המקבל הרי שדקדק לכתוב כל שטר מתנת קרקע ואף שהמ\"מ כתב שם ז\"ל מ\"ש המחבר קרקע לאו למימרא מתנת מטלטלין שהיא מסותרת שתועיל דהא אמרינן סתמא האי מתנתא טמירתא כו' מ\"מ הרי דקדק בלשונו גם המ\"מ דבמטלטלין אינו פסול אלא במתנה טמירתא ממש ולא כשהיא סתמא בקנין וכמו שסיים המ\"מ שם בהדיא וכתב ז\"ל ומ\"ש המחבר קרקע אינו אלא מפני שאין שטר מועיל במטלטלין בלא קנין וה\"ה לקנין מטלטלין ודאי כשצוה להסתירו עכ\"ל הרי שכתב במטלטלין דוקא כשצוה להסתירו ולאפוקי בסתמא ומדכתב שאין מועיל במטלטלין בלא קנין משמע דר\"ל וכיון דאיכא קנין וא\"צ שטר לא הקפידו בסתמא משא\"כ בקרקע דבעי נמי שטר ונראה שהר\"ר יוסף שהזכיר רבינו כאן הוא הרב מיגא\"ש שהיה רבו של הרמב\"ם שעל הרוב נמשך הרמב\"ם אחריו כידוע וס\"ל הכי וכמ\"ש אלא שממה שסיים רבינו וכתב ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל מוכח דס\"ל לרבינו דגם במטלטלין דינא הכי הוא ויגעתי ולא מצאתי זה לא בהלכותיו ולא בתשובותיו דהרא\"ש ודוחק לומר דבע\"פ שמע רבינו כן מהרא\"ש אביו וצ\"ל שדייקו רבינו ממה שכתב הרא\"ש אביו דאפילו אי תפס מפקינן מיניה משום דהו\"ל ספיקא דדינא וכההיא דתקפו כהן דפ\"ק דמציעא וכמ\"ש לשונו לעיל בסמוך בדרישה ומדמייתי זה אדברי ר' יוסף דמיירי בקנין ש\"מ דס\"ל לרבינו דגם בקנין מטלטלין דינא הכי דהרי שם במטלטלין דבכור איירי וכנ\"ל ומיהו נראה דמיירי באינו מוסר לו המטלטלין מיד דאז רגילין ליקח שטר על המתנה וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל האידנא דלא כתבינן כו' משום דנהיגי למכתב כו' ז\"ל ב\"י דברים אלו לא העתיק רבינו כהלכתן דהשתא נראין כסותרין אלו את אלו שבתחילה כתב האידנא דלא כתבינן בשטר כתבוהו בשוקא כו' ואח\"כ בסמוך כתב משום דנהיגי למכתב בכל שטרי מתנה הכי אבל ללשון הרא\"ש לק\"מ שכתב והאידנא דלא חיישינן לסתמא משום דנהיגי למכתב בכל שטרי מתנה כו' וה\"ק האידנא כי נפק שטר מתנה קמן כתוב סתם בלא כתבו בברא כו' (ור\"ל אף דנהיגי לכתבו מ\"מ לפעמים נפקא קדמנא שטרא דלא כתיב ביה הכי) ולא חיישינן למיפסליה משום דנהיגי למכתב בכל שטרי מתנתא כו' ועי\"ל דה\"ק האידנא דלא חיישינן לסתמא כלומר אין אנו חוששין אם הנותן אומר סתם כתבו ואין אנו מצריכים שיאמר כתבו בשוקא כו' משום דנהיגי למכתב כו' הילכך כשמצוה כו' דעתו היה שיכתבוהו כמנהג הסופרים כו' ופי' זה נראה יותר שכך הם דברי התוס' שם ז\"ל קשה לר\"י דפסקינן לקמן דחיישינן לסתמא וא\"כ היכי מגבינן כולהו מתנתא כיון דאינו אומר לסהדי כתבו בשוקא ברייתא ומיהו לפי מה שנוהגין עתה לכתוב בשטרי מתנה וא\"ל מתנה זו כתבו בשוקא הילכך כי א\"ל נמי סתמא דעתו לומר כמ\"ש בשטרות ובימי האמוראים לא היו נוהגין לכתוב כך לפיכך היה צ\"ל להן בפי' כתבו בשוקא כו' עכ\"ל ומיהו רבינו שכתב בשם הרא\"ש האידנא דלא כתבינן כו' אין לפרש דבריו כפי' השני אלא כפי' הראשון עכ\"ל ב\"י ולעד\"נ דפי' דברי הרא\"ש מוכרח כמו שהבינו רבינו דאכתיבה קאי דאל\"כ הו\"ל להרא\"ש למימר והאידנא דלא חיישינן בסתמא בבי\"ת דהוה משמע דקאי אכשאמר סתם כתבו ולא חיישינן למתנה טמירתא ומדקאמר לסתמא בלמ\"ד משמע דה\"ק והאידנא דלא כתבינן בשטרות כתבוהו בשוקא למה לא חיישינן לשטרות הבאים לפנינו שמא באמת א\"ל סתם כתבו והוה מתנה טמירתא ועוד מדכתב והאידנא דלא חיישינן משמע דכך היה פשוט לו דליכא מאן דחש ליה ואי אאמירת הנותן קאי איך היה פשוט לו כ\"כ דילמא אף שבגליל שלו לא היו חוששין במדינות אחרות היו חוששין בשלמא אי קאי אכתיבה א\"ש דהוכיח דלא חוששין האידנא בשום מקום מדבאו לפניו שטרי מתנות מכל הארצות ולא ראה כתוב בשום א' מהן שא\"ל כתבוהו בשוקא וכן יש לדקדק ג\"כ בל' התוספות הנ\"ל שכתבו היכי מגבינן כולהו מתנתא כו' משמע דהיה פשוט להו דהכל נוהגין כן ועוד יש דקדוק אחר בדברי התוס' דכתבו היכי מגבינן משמע דאכתיבת השטר הבא לפנינו לגבותו קאי דאל\"כ לא הול\"ל אלא היכי מקנין בסתמא ואין אומרים כתבו בשוקא כו' אלא ודאי עיקר קושייתם אמאי מגבינן בשטרי מתנות שלנו שלא כתוב בהו וא\"ל כתבו בשוקא כו' דמדלא כתבו ודאי לא אמר והשתא א\"ש שכתבו התוס' כיון שאינו אומר דלפי' הב\"י היכי שאינו אומר מיבעיא ליה ויתיישב נמי השני הילכך שכתב הרא\"ש בפסקיו וגם כ\"כ בתשובה סוף כלל ע\"ח דאי כפי' הב\"י לא הול\"ל הילכך תניינא אלא הכי הול\"ל שיכתבוהו כמנהג הסופרים והו\"ל כאילו אמר כו' וגם כולו יתור הוא דהרי גם התוס' לא כתבו אלא הילכך הראשון ותו לא אלא ודאי פי' דברי הרא\"ש המה כמ\"ש בפרישה ואף שבתוס' כתבו ז\"ל ומיהו לפי מה שנוהגים עתה לכתוב בשטרי מתנה כו' נראה שלא היה כתוב בגירסת הרא\"ש תיבת עתה והראיה ששם בתשובת הרא\"ש הנ\"ל כ' ז\"ל וכתב ר\"י בעל התוספות והאידנא דלא חיישינן לסתמא משום דנהיגי למכתב כו' הרי שכתב שם בשם ר\"י בעל התוס' והשמיט תיבת עתה וגם כתב שם בשמו התרי הילכך כמ\"ש בפסקיו ע\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " ואם המקבל עני כו' דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ז\"ל ב\"י אין דברי רבינו מכוונים דלא אמרו אמירה לגבוה כו' אלא לגבי הקדש כמבואר בפ\"ק דקידושין אבל עני הדיוט הוא ועוד דלפי דבריו מאי איריא אמר לחבירו הולך עדיפא מיניה הו\"ל לאשמועינן דאפילו לא אמר אלא אתן מנה לעני אינו יכול לחוור בו ולעד\"נ דלק\"מ דאם אמר אתן יש לו התרה בחרטה וכמ\"ש בי\"ד סימן רנ\"ח ע\"ש משא\"כ כשנתנו לו ע\"י אחר וא\"ל הולך אע\"ג דלא א\"ל זכי לעני אין לו התרה וכדאיתא שם דאין לו התרה אלא כל זמן שעדיין בידו וראיה לדברי רבינו מהא דאמרינן ריש פ' ד' וה' ההוא דתקע לחבריה וחייבוהו למיתן ליה פלגי דזוזא אמר לא בעינא ניתבו לעניים הדר אמר ניתבו ניהלאי אמר רב יוסף כבר זכו עניים ואע\"ג דליכא עניים אנן יד עניים אנן ע\"כ הרי לפניך דהיכא דהוא ביד אחר תו לא מצי למיהדר דהתם נמי ביד אחר הוה דהיינו המכה והמוכה אמר ליתנהו לעניים (וב\"י עצמו הביא גמרא זו וכתב שיש קצת ראיה לזה לדברי רבינו ול\"נ שהוא ראיה גדולה) וגם המרדכי כתב (והביאו הב\"י בס\"ס ר\"ד אדברי הירושלמי) ו\"ל והאי עני היינו שאין לו מאתים זוז דאז נעשה נדר וכופין אותו לקיימו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט עכ\"ל ומפרש רבינו טעמא משום דמתנה לעני דין הקדש נגע בה ומש\"ה לא מצי תו למיהדר ביה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל אי לאו דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אע\"פ שנתנו ליד אחר להוליכה לעני לא היה זוכה העני כמו שאמר הולך לפלוני מתנה זו שיכול לחזור בו ואי לאו שמסרו ליד אחר לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דמי לענין זה שהיה לו התרה וכמ\"ש ומה שהקשה עוד הלא עני הדיוט הוא ואין שייך גביה אמירתו לגבוה ג\"כ ל\"ק דעני משלחן גבוה קא זכי והא ראיה דצדקה ילפינן מדכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך ומקרא זה דרשינן בפ\"ק דר\"ה דף ו' אהקדש וקרבנות וצדקה הרי דכללינהו בפסוק א' וכתב על כולם ליי' אלהיך וע\"ל סימן קכ\"ה מ\"ש עוד מזה ובתשובה שיחדתי לסימן רי\"ב שוב מצאתי בתשובת מהר\"ם סימן ע\"ג שסיים שם בדבריו כמ\"ש וז\"ל אבל לעני אפילו מתנה מרובה דהוי כנודר לצדקה וחייב ליתן וה\"נ אמרינן בי\"נ (דף קל\"ג) ולא תשיימו את דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט וההיא מיירי אף במתנה מרובה ואין לחלק בין הקדש לצדקה דהא אמרינן בר\"ה בפיך זו צדקה עכ\"ל ועיין מ\"ש בסמ\"ע בביאור דברי ש\"ע דמהרי\"ק ודברי מור\"ם בזה ודלא כע\"ש דלא כיון יפה בזה ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וא\"א כתב כסברא הראשונה בפרישה כתבתי ל' הרא\"ש שכתב משום דהוה פטומי מילי וא\"ת הרי כתב הרא\"ש ורבינו הביאו לעיל בריש סימן ר\"ז דלא אמרינן דבתנאי שהיה להלוקח להתנות והתנהו המוכר דהוי פטומי מילי כ\"א כשהתנה בסוף המכר אבל אם בתחלת המכר אמר המוכר להלוקח קנה לך שדי באחריות הוי תנאי וא\"כ ה\"נ דאמר המזכה כן בתחילה לא ליהוי פטומי מילי וא\"ל דשאני התם כדמפרש הרא\"ש טעמו שכתב ז\"ל כי בודאי לא נתכוין לוקח לקנות אלא כפי מה שפירשו לו המוכר עכ\"ל וזה לא שייך כ\"א במכירה שנותן הלוקח מעות אבל במתנה בודאי בכל ענין הוה זוכה ושוה לגביה תחלת המכר לסופו שהרי הרא\"ש נקט בלשונו הנ\"ל גבי מתנה ל' מוכר ולוקח משמע דגם במכר ס\"ל הכי דהוי פטומי מילי כיון שלא התנהו הלוקח אלא נראה לומר דמ\"ש הרא\"ש שכשהתנה בתחלת המכר דלא הוי פטומי מילי היינו לענין אותו נדון דקאי עלה דמכר לו באחריות וכיוצא בזה ובזה לא אמרינן דתנאי דאחריות יהיה בטל והמקח קיים בע\"כ של הלוקח מטעם דמסיקהשם דאדעתא דהכי קנהו אבל ודאי אם ירצה המוכר לחזור בו לומר לו לא אתן לך אחריות ואם תרצה לחזור בגוף המכר חזור בך הרשות בידו הואיל ולא התנה הלוקח וה\"נ דהמוכר חוזר בתנאי דיתנו לו מאתים זוז ובגוף המכר הרשות בידו הואיל ולא התנה הלוקח דבר שהוא טובתו ודוק: וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל ז\"ל הרא\"ש בפ' הספינה סוף דף י\"ב אמר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר חוזר בשטר ואין חוזר בשדה ואע\"ג דאמרינן דסתם קנין לכתיבה עומד וזכו בשדה זו משמע בק\"ס אפ\"ה מצי למיהדר ביה דסתם קנין לכתיבה עומד כל כמה דלא הדר ביה ולא בעי לאמלוכי ביה ואע\"ג דלא אמר כתבו אבל אם מיחה בידים שלא לכתוב לא יכתבו חובתו בע\"כ וא\"ת ומה חוב יש לו בדבר אם שטר מתנה הוא אין מפסיד כלום דאין עליו אחריות ומצוה לכתוב כדי שלא יכפור הנותן ואם מכר הוא נמי אינו מפסיד ואי משום אחריות אפילו בלא שטר נמי דאמרינן בפרק חזקת המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים (ומה שיש לדקדק בדברי הרא\"ש אלו כתבתי לעיל סימן מ\"ג ול\"ט דיש חילוק בין מכר דבפרהסיא מוכר להלואה דבצנעה יזיף ע\"ש) ואי טעין לוה (כן הוא ברא\"ש ונ\"ל דטעות הוא וצ\"ל ואי טעין הלה כו') ואמר לא ימצא העדים לגבות ע\"י ממשעבדי וע\"י השטר יגבה בכל עת כ\"ש שאין לשמוע לו דכיון דמן הדין גבי ממשעבדי וכוונת המוכר להפקיע דינו אנו מחוייבים לרדוף את הצדק שלא יפיק זממו לעוות הדין וי\"ל דמשום דאית ליה טענה לנותן ולמוכר דאית ליה קלא לשטר יותר מלקנין ולא ניחא ליה דליפשו שטריה עילויה משום דזיילי נכסיה ולא יוכל לא למכור ולא ללוות שסבורים העולם שכל נכסיו משועבדים ואע\"פ שגם הלוקח יכול לחזור בו ולומר אדעתא דלא כתב לי לא זבנית מיהו גם המוכר יכול לחזור בשטר או יקבלנו הלוה (גם בכאן נ\"ל ט\"ס וצ\"ל הלה) בלא שטר ור\"ת פי' דבשטר מתנה דוקא אמרינן דלא ניחא ליה דליפשו שטרי עילויה אבל בשטר מכר כשזכו לו בשדה מסתמא אדעתא דכתבו לו שטרא זכו ליה ואין יכול לחזור בו ואין דבריו מובנים לי הא דקאמר מסתמא אדעתא דכתבו לו שטרא זכו דהאי מסתמא לא עדיף מתנאי גמור ואפילו אמר בפירוש ע\"מ שתכתבו לו את השטר מצי למיהדר ביה עכ\"ל ביאור דבריו במ\"ש דאפי' אמר בפירוש ע\"מ שתכתבו לו שטר מצי למיהדר משום דפשיטא ליה להרא\"ש דר\"ת לא כתב דאיירי דוקא במתנה כ\"א בזכו לו בשדה וכתבו ליה את השטר אבל בא\"ל זכו לו בשדה ע\"מ שתכתבו לו את השטר ר\"ת מודה דגם במכר דינא הכי וכמ\"ש רבינו ז\"ל ובזכו השדה וכתבו לו השטר שחוזר בשטר כתב ר\"ת כו' משמע דע\"ז לבד כ\"כ וגם בתוס' ובאשר\"י כתבו דברי ר\"ת אהך בבא ומש\"ה תמהו עליו ר\"י והרא\"ש דאי בזכו לו את השדה דלא תלה לא הלוקח ולא המוכר קנין השדה בכתיבת השטר בפירוש אפ\"ה ס\"ל לר\"ת דאמרינן מסתמא אדעתא דהכי קנהו ומחוייבים העדים ע\"כ של מוכר לכתוב ק\"ו שהיה לו להיות הדין כן באומר זכו לו בשדה ע\"מ שתכתבו לו השטר דהא גם שם אף אם לא אמר המוכר ע\"מ שתכתבו לו השטר עכ\"פ מסתמא דעתו דהלוקח הוי לקנותו דוקא בשטר ולסברת ר\"ת צריכים לכתוב לו וכ\"ש עתה כשגם המוכר תלה הקנין בפי' בכתיבת השטר מאי אמרת אדרבה המוכר גרעה ליה בתלייתו הקנין בכתיבת השטר דז\"א דהא כבר כתבתי בשם הרא\"ש דאם התנה הלוקח ותלאן היה מהראוי לקיים התנאי אלא מחמת שהתנה המוכר ולא הלוקח אמרינן דפטומי מילי נינהו ולר\"ת דסתמא כפירושו דמי ודראי אין כח ביד המוכר לגרוע בתנאו מה שהוא כאילו התנה הלוקח אלא נאמר שהמוכר בא בתנאו להסכים עם דעתו של הלוקח שיזכה בשדה ושגם יכתבו לו השטר וכיון דר\"ת גופא מודה דכשא\"ל ע\"מ שיכתבו לו שטר דיכול לחזור בו אפילו במכר ק\"ו בזכו לו השדה וכתבו לו וזה ודאי היא תשובה נצחת ודוק ועיין מ\"ש עוד מזה בתשובה ריש כלל ס\"ו ושם קאי שלא לחלק במכר בין קנו מידו להחזיק בנעל גדר ופרץ אבל לא איירי שם בחילוק דר\"ת שרצה לחלק בין קנין מכר לקנין מתנה ומש\"ה כתב שם הוכחות אחרות ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " מתחייב נמי באחריותו כו' גם נ\"י כתב בשמו כן ריש פרק הספינה וכתב טעמיה ז\"ל דכל היכא שמחוסר מעשה כמו בשטר שצריך אדם לכתבו כל היכא דלא כתבו הוי כאילו אמר כתבו לי השטר כל זמן שלא אחזור בי קודם כתיבתו אבל דבר שאינו מחוסר מעשה כבר הוא מחוייב ולא מצי למפטר נפשיה ממה שהוא מתחייב עכ\"ל ורבינו בשם ר' יונה כתב טעם אחר דדוקא משטר יכול לחזור משום דהו\"ל קנין דברים משא\"כ קנין על אחריות: כך מתחייב נמי באחריות ע\"י החזקה למיגבי מבני חרי לכאורה נראה דהאו למגבי מבני חרי קאי גם אאם הוא מכר דאי איתא דבמכר אפילו בלא שטר גובה ממשעבדי ע\"י עדים דמפקי לקלא מתנה שפי' לו באחריות נמי יגבה ממשעבדי דודאי מתנה שפי' בה אחריות ומכר שלא פי' שווים הן ועוד מדכתב דכמו שמתחייב באחריות ע\"י שטר כו' והא ודאי אילו כתב לו שטר על המתנה ובאחריות פשיטא שדינו כמכר ואע\"פ שהמוכר שדהו בעדים יש לו אחריות לגבות ממש עבדים וגובה אפילו בלא שטר וכמ\"ש לשון הרא\"ש לעיל בסמוך בדרישה (ודוחק לומר דמיירי הכא דלא היו עדים בדבר אלא בינו לבינו וכדמשמע מלשונו דכתב דא\"ל אני נותן לך באחריות לך חזק וקני דא\"כ ק' למה מדבר דוקא בענין זה דלא היו עדים והוצרך לכתוב דאינו גובה אלא מבני חרי ידבר מכל ענין ייגבה ג\"כ בכל ענין כל חד כדינו) וי\"ל דשאני הכא דכיון שמיחה בו מלכתוב שטר מטעם דלא ליפשו עליה שטרא והיינו שיצא עליו קול במכירת שדהו בכלל המחאה הוא נמי שלא יוציאו עליו קול שמכר וא\"כ כשיטרוף אח\"כ משועבדים יפסודו הלקוחות שלא כדין וגם ר\"י נט\"ו ח\"ב כתב אהאי דינא דאמר זכו בשדה וכתבו דחוזר בשטר כו' ז\"ל ואם מיחה לכתוב השטר והם כתבוהו יש אומרים דיש לו דין שטר לגבות בו ממשעבדי וי\"א שאין לו דין שטר ע\"כ ומדכתב לגבות בו ממשעבדי ש\"מ דמיירי במכר או במתנה שמפורש בו אחריות ואפ\"ה כתב די\"א דאינו גובה ממשעבדי ש\"מ דמחאה גרע מאילו לא נכתב שטר מעולם וב\"י הביא דברים הללו לעיל סימן ל\"ט וכתב שכן נראה מתשובת הרא\"ש כלל ל\"ה דין ג' ע\"ש והן הן הדברים שכתב מ\"ו ר\"ם ז\"ל בהגהות בש\"ע בסימן זה סעיף ט' שכ' דברי ר' יונה ומסיק וכ' עליו ז\"ל אבל אינו טורף ממשעבדי הואיל ומוחה בשטר עכ\"ל וא\"ת א\"כ מאי מקשה הרא\"ש הנ\"ל מאי מפסיד בכתיבת השטר כו' הא מפסיד דיגבה ממשעבדי וי\"ל דהיא גופא ק' ליה למה יהא בידו למחות שלא יטרוף ממשעבדי כיון דמן הדין מיד כשקנו בעדים הדין נותן שיטרוף ממשעבדי ומשני משום דזיילי נכסיה דיוצא הקול יותר ע\"י השטר ממה שיוצא ע\"י מכירתו בעדים מש\"ה יש בידו למחות בו ומיהו זה קצת דוחק וגם אין ראיה כולי האי מרי\"ו ותשובת הרא\"ש הנ\"ל די\"ל דהן לא אמרו אלא מאחר שמיחה תו אין תורת שטר עליו לענין דאי ליכא העדים דמסהדי אגוף הענין מיחשב תביעתו כתביעת על פה אבל אי איכא העדים דמסהדי אגוף הענין נראה לי דסבירא ליה דגבי נמי ממשעבדי כמכר ור' יונה איירי כאן דוקא במתנה וסבירא ליה דדוקא במכר אמרו דטורף בעדי מכירה משום כל דזבין בפרהסיא זבין כדי שירבו קונים ויוסיפו זע\"ז בדמי הקנייה משא\"כ במתנה דאינו מהדר ליתנה בפרהסיא כל כך ואע\"ג דאמרו דמתנה טמירתא פסולה ושצריך שיאמר כתבוהו בשוקא כו' היינו שנותן רשות לעדים לכתוב ולחתום אפילו בפרהסיא כדי לגלות דעתו שאינו נותנה בסוד אבל אין העדים צריכים לכתוב דוקא בפרהסיא ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " נתן המתנה בד' אמותיו כו' גמרא בפ\"ק דמציעא (דף י' ע\"א) אמר ר\"ל משום אבא כהן ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום מ\"ט כו' ואע\"פ דבמילי דהפקר איתמר כתב נ\"י דמשמע מירושלמי דמסכתא גיטין דלאו במילי דהפקר לחוד הוא דאיתמר אלא אפילו במכר ומתנה נמי וא\"ת א\"כ למה הוצרכו חכמים לתקן הגבהה ומשיכה בסימטא יקנה בד' אמות י\"ל דלא אמרו בד\"א אלא כשעומד הזוכה כבר שם ואח\"כ נתנו שם אותו דבר שרוצה לקנות שאז כבר נעשה בעל של ד' אמות אלו ושלו הם שכבר קנאם בעמידתו שם משא\"כ כשנתנו שם הדבר שרוצה לקנות קודם שעומד הוא שם לא קנה במה שיעמיד עצמו אח\"כ לשם שאדרבה בעל הכלי קנה מיד המקום ההוא בכליו מש\"ה תקנו הגבהה ומשיכה ואין להקשות א\"כ לא ליהני להלוקח שם המשיכה דהא משיכה בחצר של מוכר אינו מועלת כלום די\"ל כיון דהני ד\"א לאו חצירו ממש הן אלא שעשאוהו כחצירו מה שנותן המוכר להלוקח רשות לקנות שם במשיכתו חוזרים הד\"א ג\"כ להיות רשות הלוקח ואינו צריך למשכו הרבה כ\"א להזיזה קצת וכמ\"ש לעיל ריש סימן קצ\"ז וק\"ל. כט) הזורק ארנקי [כו'] וחזר בו בעודו בבית מיבעיא אי הוה כו' ז\"ל הגמרא בב\"מ דף י\"ב בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא א\"ל רב פפא לרבא לאו היינו מתניתין ראה אותן רצין אחר המציאה אחר צבי שבור כו' ואמר זכתה לי שדי זכתה לו וא\"ר ירמיה א\"ר יוחנן והוא שרץ אחריהן ומגיען (ופירש\"י בצבי שבור כ\"כ שאם היה רץ אחריהן היהיכול להגיען קודם שיצאו משדהו) ובעי ר' ירמיה במתנה היאך וקבלה מיניה ר' אבא במתנה אע\"פ שרץ אחריהן ואין מגיען א\"ל מתגלגל שאני דכמונח דמי (ופירש\"י ואין מגיען אלא מתגלגלין ויוצאין הן ואין סופן לנוח וקאמר דקנה ליה שדהו ע\"כ) וז\"ל הרא\"ש זרק ארנקי והפקיר (וכן פירש\"י האיבעיא אהפקר וכן נמצא כתוב בקצ�� נוסחאות מר' יודא גאון נ\"י) או נתנה לו במתנה מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי וזכה בע\"ה בהפקר או במתנה אם חזר בו הנותן או לא ובעי למיפשט ממתניתין ודחה לה מתגלגל שאני ע\"כ וכתב שם נ\"י ז\"ל וכתבו האחרונים ז\"ל דמדמוכח ממתנה לומר דקנה ולא מוכח ממציאה לומר דלא קנה (דהא איבעיותו גם אהפקר הוי) דהא במציאה בעינן רץ אחריהן ומגיען שמעינן דהפקר מדעת כדעת אחרת מקנה אותם דמי כמו במתנה עכ\"ל וכצ\"ל לדעת הרא\"ש ורבינו אבל התוס' כתבו שם דל\"ג והפקירן בהאי בעיא מטעם הנ\"ל דא\"כ לא הוי פשיט ממתנה דקנה עוד כתב הנ\"י שם אבל לענין בעיין דלא איפשיטא יש לחלק בין מתנה להפקר דבמתנה מעולם לא יצאה מרשות נותן עד שבא לרשות מקבל בודאי (פי' שאין לספק בו כמו זה דמספקא לן אי בא לרשותו במאי דהוי כמונח) ומפקינן מכל אדם להחזירו לנותן דאוקי ממונא בחזקת מרא דהיינו הנותן אבל הפקר מעידן דאפקריה נפקא ליה מרשותיה הילכך כל הקודם זוכה בו כיון דליכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה וכ\"כ הרנב\"ר עכ\"ל וזהו דלא כמ\"ש רבינו שכתב דבהפקר מוציאין מיד אחר הזוכה ונותנין אותו ליד בעל הבית ודברי רבינו הם כדברי הרא\"ש אביו שכתב ז\"ל אבל בהפקר הואיל ונסתלקו הבעלים אם החזיק בה אחר מוציאין מידו דב\"ה מוחזק מספק תחילה עכ\"ל ודוחק לומר שגם נ\"י ס\"ל הכי ומ\"ש כל הקודם זוכה ר\"ל הבע\"ה שהוא קודם מספק להאחר שבא להחזיק בו אח\"כ דאין הל' משמע כן גם בב\"י וד\"מ כתבו דפליגי ע\"ש: וחזר בו בעודו בבית מיבעיא כו' לפיכך אם חזר בו אין בעל הבית יכול להוציאו מידו כו' כבר כתבתי בפרישה מה שנ\"ל בביאור דברי רבינו ומה שהכריחני לזה מדברי רבינו ממ\"ש כאן מיניה וביה ועתה אבוא להוסיף ולהודיע דבזה מיושב עוד קושיא גדולה והוא מש\"ר בא\"ע בסימן קל\"ט בפשיטות ז\"ל זרקו לה (ר\"ל הגט) לרשותה ועבר כל רשותה ויצא חוץ לרשותה אינה מגורשת אע\"פ שהיו בתוך ג\"ט סמוך לקרקע בתוך רשותה כיון שלא היה סופו לנוח ברשותה עכ\"ל וק' מ\"ש הכא לענין ארנקי דכתב דהוא איבעיא דלא איפשטא אי הוי כמונח אי לא ומ\"ש התם דפשיטא ליה דלא הוה כמונח מדסתם וכתב אינה מגורשת ולא כתב מגורשת ואינה מגורשת ולחומרא וכמ\"ש בפרישה לק\"מ ומשה\"נ שם בא\"ע דקדק רבינו והרמב\"ם כתבו זרקו לה לרשותה ועבר כל רשותה ויצא חוץ לרשותה לומר דדוקא בכה\"ג הוא דפשוט דאינה מגורשת הא נשאר באויר רשותה והבעל ביטל הגט בעודו באויר רשותה הוא איבעיא דלא איפשיטא אי הוה כמונח ואין בידו לבטלו או לא וק\"ל. ובזה יש ליישב ג\"כ למה השמיט הרי\"ף האיבעיא דזרק ארנקי מתוך הלכותיו וגם הרמב\"ם לא כתבו כלל להאי דינא בהלכות זכייה משום דלשיטתייהו דהרי\"ף והרמב\"ם דס\"ל דבעינן שיהא החצר משומר לדעת המקבל פשיטא דלא הוה כמונח כיון דתחילת זריקה היה בכח עד שיצא דרך פתח השניה והאיבעיא דרבא בגמרא לא היתה כ\"א לאוקימתא בתרא דלאותה אוקימתא ס\"ל בדעת אחרת מקנה אותו א\"צ שיהא משומר לדעת המקבל כ\"א לדעת הנותן והרי כאן מיחשב ג\"כ קצת משומר והרי\"ף והרמב\"ם לא ס\"ל כאותה אוקימתא ומש\"ה השמיטו האיבעיא ומש\"ה כתב ג\"כ בפ\"ה מהלכות גירושין בדין הנ\"ל דאינה מגורשת מיהו השתא דאתינן להכי אין אנו צריכין להחילוק ששם בא\"ע מיירי בעבר כל הבית אלא סגי לן בזה החילוק דבגט בעינן משומר לדעת אף להרא\"ש ורבינו כי כן מסיק הגמרא בהדיא בפ\"ק דב\"מ (דף י\"ב) ועיין במ\"ש שם בא\"ע עוד מזה ודוק שוב מצאתי דגם הרמב\"ם בפ' ה' מהלכות גירושין כתב כדברי רבינו בא\"ע ושכתב עליו המ\"מ הא�� קושיא דבגמרא נשאר הדבר באיבעיא בזרק ארנקי ותירץ וכתב ז\"ל ס\"ל להרמב\"ם דלגבי גט בודאי אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי מדאמרינן בגמרא גבי נמחק אבל דרך עלייה לא מ\"ט מעיקרא לאו למינח קאי וה\"נ איגלאי מילתא דמעיקרא לאו ברשותה קאי עכ\"ל ור\"ל דוקא בגט דכתיב ביה וכתב ונתן בידה בעינן נתינה לרשותה ממש מה שאין כן במתנה. ובתוספות מצאתי שכתבו שם דף ע\"ט סוף ע\"א ז\"ל דרך עלייה אינה מגורשת מ\"ט מעיקרא לאו למינח קאי ולא דמי להא דבעי רבא זרק ארנקי בפתח זה כו' דהכא דבדרך עלייה אינו דומה כ\"כ שיהא עומד לנוח א\"נ התם בבית מקורה דומה יותר עומד לנוח עכ\"ל התוס' ונ\"ל ליתן טעם לדברי התוס' במ\"ש דבבית דומה יותר עומד לנוח משום דאמרינן בעלמא דבית כמאן דמליא דמי ונמצא דהוא כמונח באוירא ובזה היה נראה ליישב ג\"כ דעת רבינו דמ\"ש בא\"ע בזרק לרשותה כו' מיירי בזרק לחצירה דאינה מקורה מש\"ה אינו כמונח ומ\"ש כאן בזרק וארנקי מיירי בזרקה בבית וכמ\"ש רבינו בהדיא הזורק ארנקי בבית דלכאורה קשה למה הוסיף רבינו על ל' הגמרא לכתוב בבית וגם נתיישב בזה דלא תקשה לרש\"י והרא\"ש ורבינו דמפרשי האיבעיא דארנקי גם בהפקר א\"כ אדרצה הגמרא לפשוט ממתנה דהוי כמונח ליפשוט ממציאה דלא הוי כמונח וכמ\"ש הקושיא בשם הנ\"י לעיל בסמוך ותירוצו דהנ\"י דכתב דהפקר דומה למתנה דמיחשב גם כן דעת אחרת מקנה אותם הוא קצת דחוק ובזה שכתבתי לחלק ניחא דשם במציאה איירי ברץ דרך שדהו משא\"כ באיבעיא דארנקי דזרקו דרך הבית וממתנה בעי למפשט שפיר במכ\"ש דכיון דאפילו ברץ דרך שדהו הוי כמונח כ\"ש בזרק בבית אלא דלפי זה ק' מאי פשיט ליה ממתנה דלמא איבעיותו לא הוי כ\"א אהפקר בלחוד בפרט להגורס בהאיבעיא והפקירה וכמ\"ש לעיל גם להרא\"ש ורבינו ק' דהאיבעיא היה אמתנה ואהפקר והפשטן לא פשיט ליה אלא אמתנה לחוד ולא אהפקר ולפי מ\"ש הנ\"י ניחא אלא שא\"כ לא הו\"ל לרבינו לסתום שם בא\"ע במ\"ש זרק לה לרשותה ועבר כל רשותה כו' דמשמע דמיירי אפילו זרקו בבית ולפי מ\"ש אין הדין כן בבית שהוא מקורה וא\"כ הו\"ל לפרש וגם תירוצו דהמ\"מ הנ\"ל דהרמב\"ם חילק בין גט למתנה ק' מנא ליה הא ולא הו\"ל לסתום אלא לפרש וגם לא נתיישב למה השמיטו הרי\"ף והרמב\"ם האיבעיא דזרק ארנקי כו' ולפי מה שכתבתי כנ\"ל נתיישב הכל ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם שאם אמר לג' שיאמרו לעדים שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה כו' בפ\"ד מהל' זכייה דין י' כתב דין מתנה וז\"ל שם המתנה כגט שאין אדם יכול למסור דברים לשליח אמר לג' אמרו לפ' ופ' שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוה לפלוני אין זה כלום ואם אמרו לאותן העדים וכתבו וחתמו להמקבל לא קנה עכ\"ל והנה רבינו שינה בלשון הרמב\"ם במ\"ש בשמו אמר לג' שיאמרו להעדים במקום שכתב הרמב\"ם שאמר לג' שיאמרו לפלוני ופלוני כו' ומכח זה שינה ג\"כ במה שסיים וכתב ז\"ל ואם אמרו לעדים וכתבו כו' ובדברי הרמב\"ם הנ\"ל כתב ואם אמרו לאותן העדים מפני שהרמב\"ם קאי אעדים ידועים פלוני ופלוני שהזכיר לפני השלשה מתחילה ואמר שאפילו עשו כאשר ציום אפ\"ה לא קנה ולכאורה הוה רבותא טפי ממ\"ש רבינו בשמו אמרו לעדים ולא הזכירם בשם מתחילה ונראה דרבינו ס\"ל דאין צד רבותא בזה ושאדרבה י\"ל דבאמר לג' אמרו לעדים ויחתמו היא רבותא דקמ\"ל דלא אמרינן דעשאן ב\"ד ימסר הדברים לידם לאמר למי שירצה כדרך ב\"ד משא\"כ באמר להן אמרו לפלוני דלא סמך עליהן לאמר למי שירצו והא ראיה דבפ\"ב דהל' גירושין כ��ב הרמב\"ם בדין ו' ז\"ל אמר לב' או לג' אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתמו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו כו' ה\"ז גט פסול כו' הרי דשם כתב סתם אמרי לסופר ולעדים ולא כתב אמרו לפלוני ולפלוני וכן כתב הר\"ן בס\"פ התקבל דאף אם אמר אמרו לפלוני ולפלוני אינו אלא כמראה מקום הוא לו וסומך אדעתם שיאמרו למי שירצו א\"ל שא\"ל אמרו לפלוני ופלוני שאני מניתי אותן להיות עדים ויחתמו שאז דוקא קאמר ע\"ש וכתב שם שכ\"כ הרמב\"ם ולפי זה מ\"ש המ\"מ אדברי הרמב\"ם הנ\"ל בהל' זכייה ז\"ל ומיהו באומר אמרו לפלוני ולפלוני יש סוברין שאף הגט כשר וכ\"ש אם חתמו הם בעצמן וה\"ה ודאי למתנה והמחבר פסק בשיטתו שכתב בפ\"ב מהל' גירושין דבאומר אמרו קרוב להיות הגט בטל עכ\"ל צ\"ל דאפילו באומר אמרו סתם יש מכשירין אפילו בגט אלא שצ\"ע מ\"ש המ\"מ וכ\"ש אם חתמו הם עצמן מאי כ\"ש יש בזה כיון שאמר להם שיאמרו להאחרים שיחתמו איך יכשר השטר כשמשנים מדבריו וחותמין הם בעצמן ומה\"ט כתב רבינו ז\"ל וכ\"ש אם חתמו הם בעצמן דפסיל ור\"ל כאן ששינו מציוויו וכמ\"ש ויש ליישב בדוחק דמ\"ש וכ\"ש אם חתמו הם ר\"ל דכ\"ש הוא אם אמר הבעל אמרו לסופר ואתם חתומו והם עשו כך כמי שציוה דהו\"א שמ\"מ פסול משום דחיישינן לחורבה דסברי שמסר להם הדבר לעשות כמו שירצו ומשום כיסופא דסופר כו' לכך אמר דכ\"ש הוא דכשר שהרי באומר אמרו לפלוני נמי שייך חורבה וגם שייך ביה מילי לא מימסרן אפ\"ה כשר כ\"ש בזה דלא שייך ביה מילי לא מימסרן שהרי חתמו הן בעצמם והא דשינה הרמב\"ם במ\"ש בהלכות גירושין אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו וכאן בשטר מתנה כתב אמרו לפלוני ופלו' ויכתבו ויחתמו וכ\"כ רבינו בשמו ה\"ט דאף דס\"ל דמתנה הרי הוא כגט היינו דוקא בגוף הדין דאומר אמרו אבל במאי דיכתוב הסופר ולא יחתום כ\"א שני עדים אחרים זה אינו שייך כ\"א בחומרא דגיטין דחששו שמא משום כיסופא דסופר ישנה מציווי הבעל וכמ\"ש בא\"ע (בסימן ק\"ך ובמקומות אחרים ע\"ש) וק\"ל: ומ\"ש רבינו על דברי הרמב\"ן והכי מסתברא כ\"כ ג\"כ רבינו בא\"ע (סימן קמ\"א) גם כתב שם להתיר אפילו בגט כשהאשה עשתה שליח לקבלה ונתנה לו רשות לעשות שליח אחר במקומו (משא\"כ באיש העושה שליח לגט) ז\"ל שם דלא אמרינן מילי לא מימסרן לשליח אלא כשמוסר לו דבר לעשותו דאינו יכול למסרו לאחר כגון מי שעשה שליח לחתום גט שאינו יכול לומר לאחר לחתמו אבל כשאמר לו בהדיא לומר לאחר לחתמו יכול לעשותו כדאמרינן לקמן באומר לשנים אמרו לפלוני ויכתוב לפלוני ולפלוני ויחתמו דלא הוי מילי עכ\"ל והנה מ\"ש כדאמרינן לקמן ולא מצינו שכתב שם כן לקמן וכתבתי שם בשם מ\"ו ר\"ש ז\"ל שרימז למ\"ש כאן בח\"מ בדין מתנה ומשוה דין אומר אמרו דמתנה לאומר אמרו לשליח קבלה דהאשה וה\"ט דשניהן לא נאסרו אלא משום דמילי לא מימסרן לשליח וס\"ל כהרמב\"ן שכ' רבינו בשמו כאן דהיינו דוקא כשמצווה להן לעשות דלא יצווהו לאחרים אבל באומר אמרו אין זה בכלל אמרם מילי לא מימסרן לשליח וכבעל שאומר לשנים אמרו לאחרים דיחתמו דגט דפסול לאו מטעם דמילי לא מימסרן לשליח הוא אלא משום דבעינן שישמע מפיו או מטעם אחר דיש לחשוש לחורבה טפי בשלוחי הבעל שמצוה על הכתיבה והחתימה מבשליח האשה דאינו מצווה כ\"א (לא') לקבלה וכמ\"ש בא\"ע בסימן ק\"ך ובסימן קמ\"א ומ\"ש רבינו שם בדבריו הנ\"ל דכשאומר לו בהדיא לומר לאחר לחתמו יכול לעשותו אל תטעה לומר דמכשיר אף בשלוחי הבעל אלא ה\"ק אין זה בכלל מילי לא מימסרן לשליח דמטעם זה הוה כשר גם בבעל ולא פסלוהו בכה\"ג אלא מטעם אחר וק\"ל ועמ\"ש שם בא\"ע עוד מזה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " מקבל מתנה שאמר כו' אינה כלום כו' בטלה היא כו' דבריו קיימין בריש פ' השולח מייתי תלמודא מימרא דרבא בר אבהו אמר רב ששת ואמרי לה אמר רבה בר אבהו מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה המתנה לידו מתנה זו מבוטלת תיבטל אי איפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין ופירש\"י לא אמר כלום וב\"ח גובה ממנו בע\"כ לפי שכל הלשונות הללו לשון עתיד הן והואיל וקבלה אינו יכול לחזור בו בטלה היא משמע בטלה היתה (וכן מוכח שם בסוגיא דבטלה ל' שעבר משמע) מקודם שקבלתי והודאת בע\"ד כו' וחוזרת לנותן ע\"כ ובכריתות פרק אשם תלוי אמר ר\"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה ופריך התם מ\"ש מהא דאמר רבה בר אבהו אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה המתנה לידו מתנה זו תיבטל מבוטלת אי איפשי בה דבריו קיימין בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרא לא דבריו קיימין והוא נמי לא קני לה אלא כל המחזיק בה זכה ע\"כ כפי גירסת ספרים דידן ורש\"י ז\"ל כתב שם דיש לגרוס שם בפ' אשם תלוי כגי' פ' השולח הנ\"ל באי איפשי לא אמר כלום ובבטלה היא דבריו קיימין ומרישא ליכא לאותובי לר\"ל דכי אמר ר\"ל דהוה הפקר במתנת מטלטלין דכיון דאתא לידיה והפקירה הוה הפקר אבל זה לא הפקיר השדה אלא אינו חפץ שתהא המתנה קיימת אלא סיפא תמוה ליה אר\"ל דקתני דבריו קיימין דלשעבר משמע וה\"ק כשקבלתיהו לאו לשם מתנה קבלתיהו והודאת בע\"ד כו' ודבריו קיימין והדרא למרא אלמא היכא דאהני דבריו הדרא למרא ומשני לא דבריו קיימין והוא נמי לא קנה וה\"ה דהוה מצי לתרץ דההוא דר\"ל כיון שכבר זכה הוי הפקר אבל בההיא דרב ששת דמודה שלא זכה בה מעולם הוי דמרא דכי יהיב אינש מתנה אדעתא דמקבלה לה מיניה ואי לא לא הוה מתנה דהכי משני התם אקושיא אחריתא (משום ה\"נ כתב רבינו בבטלה היא דחזרה לנותן כמסקנת הגמרא) מיהו השתא משני שפיר בלא\"ה. ע\"כ תוכן דבריו דרש\"י והכלל שס\"ל לרש\"י שגי' הגמרא דפ' השולח עיקר וכן הרי\"ף בפ' השולח הביא גי' הספרים דפ' השולח. גם הרא\"ש ז\"ל בפ' השולח כתב ז\"ל בפ\"ב דכריתות גרסינן איפכא ורש\"י גרס התם כגי' דהכא ופירש דוקא במקרקעי הוא דאמרינן אם אמר אי אפשי בה לא אמר כלום דבקרקע כיון דאינו בידו לא שייך ל' הפקר אלא שאומר שאינו רוצה בה עוד ולהכי לא אמר כלום אבל במתנת מטלטלין שכבר נכנסו לרשותו אם אמר אי אפשי הוה ל' הפקר שמסלק עצמו מהן וכבר יצא מרשות הנותן ולהכי אמר ר\"ל בכריתות דהאומר אי אפשי הוה הפקר ע\"כ. וזש\"ר בסמוך אדברי רש\"י וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ז\"ל דבשאומר אי אפשי כו' ז\"ל בפ\"ד דזכייה המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חוזר בו ואמר איני רוצה בה או איני מקבלה או הרי היא בטלה או שאמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך המקבל אינו יכול לחזור בו אחר שזכה מתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אחר שבאתה לידו הרי היא הפקר וכל הקודם בה זכה בה שהרי הפקירה המקבל אחר שזכה בה. אבל אם היה צווח מעיקרו לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים עכ\"ל והנה דברי הרמב\"ם לכאורה תמוהין הן שלפי הנראה אינן לא כגירסא דפ' השולח ולא כגירסא דכר��תות הנ\"ל ועוד דהרי מ\"ש הרמב\"ם איני רוצה בה הוא כל' אי אפשי הנזכר בגמרא ואיך כללינהו בבבא אחת עם הרי היא בטלה והראב\"ד כתב דס\"ל להרמב\"ם דיש חילוק בין הרי היא בטלה ובין בטלה היא ותמהו עליו הר\"ן והמ\"מ ועוד קשה למה השמיט דין מבוטלת תבטל ולדברי הראב\"ד הנ\"ל השמיע ג\"כ דין בטלה היא ומ\"ש המ\"מ בזה דחה הב\"י ומ\"ש ב\"י בזה הוא רחוק בעיני שהוצרך לשבש דברי התרצן דכריתות הנ\"ל ולכתוב בו גירסא אחרת ע\"ש ובחידושים הבאתי דבביהם וכתבתי מה שקשה לי בדבריהם ז\"ל והנלע\"ד בפירוש דברי הרמב\"ם הוא זה דודאי מ\"ש הרי היא בטלה היינו מ\"ש בגמרא בטלה היא אלא שהרמב\"ם ז\"ל ביאר הלשון איך משתמע לשעבר כלומר הרי היא בטלה כבר מימי קדם ומה שכלל דין אי איפשי ודין בטילה היא יחד ל\"ק אחר שנעתיק לך ל' התוס' דז\"ל שם בגיטין ר\"פ השולח ואהא דקאמר הגמרא שם ז\"ל למימרא דבטל לישנא דליבטול משמע והא אמר רבה בר אבהו כו' עד אלמא בטל מעיקרא משמע אהא כתבו התוס' ז\"ל ור\"י אומר שיש ליישב כאן גירסא דכריתות ודייק דבטל מעיקרא משמע מדקתני בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום דאי ליבטול משמע להבא אם כן היו דבריו קיימין והיה הפקר אבל השתא דמעיקרא משמע הרי היא כאומר על כל מתנות שאדם נותן לחבירו וזוכה בהן שאינן מתנות דכאן נמי זכה בה ולכך לא אמר כלום כו' עכ\"ל הרי לך דס\"ל דגירס' הגמרא דכריתות היא עיקר דבאומר אי איפשי דבריו קיימים ובאומר בטלה היא לא אמר כלום ולפ\"ז הפירכא דפריך התם בכריתות אר\"ל היא מרישא דקתני דבריו קיימין וס\"ד דר\"ל דהדרא למריה ואם כן קשיא לר\"ל דאמר כל המחזיק זכה ומשני מאי דבריו קיימין דאיהו לא קנה אבל למרא נמי לא הדרא אלא הפקר היא וממילא הא דקתני בבטלה היא לא אמר כלום היינו דע\"כ שלו הוי וסוגיא דפ' השולח אזלא ע\"פ המסקנא דכריתות ולא צריכנא השתא לחלק בין קרקע למטלטלי כדצריכנא לגי' רש\"י ודוק ובזה דברי הרמב\"ם אתיין כפשטן דס\"ל כר\"י ולכן בתחילה כלל כל הלשונות יחד לענין שלא אמר כלום דהיינו דלא הדרא למרא קמא ומש\"ה דייק וכתב כשם שאין הנותן כו' כלומר כשם שאם הנותן חוזר לא הדרא לרשותו בשביל חזרתו אף ה\"נ כשהמקבל חוזר לא הדרא לרשותו דמרא בשביל חזרתו ואח\"כ פי' וכתב שהאומר איני רוצה (דהיינו אי איפשי הנזכר בגמרא) הוה הפקר וה\"ה לשאר לישני כגון ל' תבטל מבוטלת דמשמעין להבא וממילא נשמע שבטלה היא לא הוי הפקר אלא לא אמר כלום לגמרי ושלו היא בע\"כ ולא הוצרך הרמב\"ם לבארו דמדפירש בסיפא אי איפשי לחוד דהוי הפקר ממילא נשמע דבטלה היא לא הוי הפקר וכבר אמר לעיל דלמרא ג\"כ לא הדרא א\"כ ע\"כ שלו היא ועוד כיון הרמב\"ם ז\"ל להעתיק הדברים בסגנון שנאמרו בגמרא שדין הפקר הזכיר ר\"ל על האומר אי איפשי לכן הזכירו גם הוא אאומר איני רוצה ודין לא אמר כלום הזכיר באומר בטלה היא לכן כתבו גם הוא כן ופירוש זה נכון מאד הוא בעיני בפרט מאחר שהוא דרך בעלי התוספות ודוק (שוב מצאתי בתשובת הר\"ש כהן סימן קכ\"ב האריך להשיג ג\"כ על הב\"י ופי' דברי הרמב\"ם כמו שפירשנו אלא שדבריו סתומים וצריכים בר נגר ובמה שפירשנו מבואר היטב) אלא שיש לדקדק שלכאורה רבינו הטור ז\"ל לא הבין להרמב\"ם כן דא\"כ הו\"ל לכתוב שהרמב\"ם חולק גם אדין בטלה היא שלרבינו חזרה להנותן משא\"כ להרמב\"ם ואפשר משום דלאו בפירוש איתמר הכי בדברי הרמב\"ם אלא מכללא וגם הראב\"ד ז\"ל לא הבינו כן לא רצה רבינו להכניס ראשו בביאור לשונו ולפיכך לא הביא אלא הברור בלשונו דהיינו במ\"ש באי איפשי דהוה הפ��ר ולא חילק וכתב עליו דרש\"י חילק ודוק ועל מה שכתב הרמב\"ם הנ\"ל או שאמר מום זה תמה הכ\"מ שם ועמ\"ש פירושו בסמ\"ע: הכותב נכסיו או נתן מתנה כו' ואם הנותן ש\"מ כו' ז\"ל הגמרא בס\"פ י\"נ (סוף דף קל\"ז) אמר רב יהודא אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי איפשי בהם קנה ואפילו עומד וצווח ור\"י אומר לא קנה א\"ר אבא בר ממל לא פליגי כאן בצווח מעיקרא כאן בשותק ולבסוף צווח ופירש הרא\"ש ותוספות דלא קנה בצווח מעיקרא מפני שהוא סילק עצמו מן הנכסים אדעתא שיקבלם זה וזה לא רצה לקבלם אשתכח דלא נפקי מרשותיה לעולם ולא שייך לומר דהוי הפקר אלא הדרא למרא לרשות הנותן אבל שתק מעיקרא הרי קנה לה וכשהדר צווח הפקירה וכל הקודם זכה בה והאי דינא בש\"מ הוא דדבריו ככתובין וכמסורין דמי וכיון ששתק כנמסרו לו דמי אבל במתנת בריא לא קני עד דימטי שטר לידו עכ\"ל וכ\"כ הרי\"ף דבש\"מ איירי ובזה דברי רבינו מבוארים אלא שמ\"ש ומיד שכתבו לו כו' הוא לכאורה ל' שאינו מדוקדק וגם הרא\"ש לא הזכירו אלא כ' סתם וכיון ששתק כנמסרו כו' וצ\"ל כמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם זיכה לו ע\"י אחר (שם דף קל\"ח ע\"א) אמר רב נחמן ב\"י זיכה לו ע\"י אחר באנו למחלוקת רשב\"ג ורבנן דתניא הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים ואמר הלה אי איפשי בהן אם היה רבו שני כהן הרי אלו אוכלים בתרומה רשב\"ג אומר כיון שאמר הלה אי איפשי בהן כבר זכו בהן יורשין והוינן בה ות\"ק אפילו עומד וצווח אמר רבא בצווח מעיקרא כ\"ע ל\"פ דלא קנה שתק ולבסוף צווח דכ\"ע ל\"פ דקנה כי פליגי בזיכה לו ע\"י אחר ובשתק ולבסוף צווח דת\"ק סבר מדשתק קנינהו והאי דקא צווח מהדר הוא דקא הדר ביה ורשב\"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו והאי דלא צווח עד השתא דסבר כי לא מטי לידי מאי אצווח עכ\"ל הגמרא והנה מדאמר רשב\"ג זכו בהן יורשין משמע להדיא דבש\"מ מיירי (וכ\"כ המ\"מ שם אדברי רשב\"ג וכתב וה\"ה בבריא שחזרו לנותן) גם מל' רב נחמן שאמר אההיא מימרא הנ\"ל זיכה לו ע\"י אחר באנו כו' משמע דדומיא דקמייתא קאמר וה\"ק כשנתן לעצמו הוא דאמרינן שתק ולבסוף צווח לכ\"ע קנה המקבל אבל זיכה לו ע\"י אחר בהא פליגי רשב\"ג ורבנן וא\"כ כי היכי דקמייתא בש\"מ מיירי כמ\"ש בשם הרא\"ש ה\"ה נמי הך ואע\"ג דדברי ש\"מ ככתובין וכמסורין דמי וגם זיכה לו ע\"י אחר קודם שצווח ס\"ל לרשב\"ג דאדרבה כיון דזיכהו לו על ידי אחר גרע דסבר מה לי לצווח ומכ\"ש דס\"ל הכי בבריא ואף דלא צווח מעיקרא ודברי רבנן י\"ל דאיירי דוקא בשכ\"מ דאיכא תרתי לטיבותא חדא דכמסורין ליה דמי ועוד דכבר ג\"כ באו ליד אחר דזכה לו אבל בבריא י\"ל דמודה לסברת רשב\"ג דחזרה לנותן דלא הו\"ל למצווח ועיין מ\"ש עוד מזה בסמוך וא\"ת לפי מאי דקיי\"ל כר\"ל דהאומר אי איפשי בה הוי הפקר א\"כ אמאי ס\"ל לרבנן דאם רבן שני כהן אוכלין בתרומה הא כיון דהו\"ל הפקר הרי כזר נחשבו כבר תירצו בכריתות דסבר האי תנא המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור וסבר הצריך לגט שחרור אוכל בתרומה ודע דבפרק השוחט (חולין דף ל\"ט) אמרינן התם השוחט בהמה ואח\"כ חישב עליה לזרוק דמה כו' לעכו\"ם זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ומסיק דאיסור לא אמרו משום כבודן דרבנן דהכא דס\"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו והיתר לא אמרו בה משום כבודו של רשב\"ג דס\"ל הוכיח סופו על תחילתו ע\"כ וכתב המ\"מ דמזה למד הרמב\"ם מ\"ש בהאי דינא שהוא ספק כו' דאם הם נסתפקו מי יכריע וכ\"כ העיטור בשם הגאונים דספק הוה עכ\"ל ובזה דברי הרמב\"ם שהביא רבינו מבוארים: ומ\"ש ומדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה שזכה המקבל כתב ב\"י טעמו מדהביא הרא\"ש ז\"ל פלוגתא דרשב\"ג ורבנן סתם ולא כתב עליה מידי ממילא משמע דס\"ל דהלכתא כת\"ק דאינהו רבים לגבי רשב\"ג ודוקא במשנה אמרו כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו אבל לא בברייתא וכן כתוב בהדיא בהגהות אשר\"י ונ\"י ע\"ש. ודע דהרמב\"ם לא הזכיר כלל בהני דיני דין שכ\"מ אלא שכתב בבבא הראשונה החילוק בצווח בשעה שבא לידו או אח\"כ. ובבבא שנייה בצווח בשעה שזכה לו אחר או אח\"כ ואפשר דס\"ל ג\"כ בש\"מ דינא הכי אלא שהוא לא איירי בפרק זה בדין שכ\"מ אלא בדין בריא דלא זכי עד דבא לידו או ליד המזכה בו בשבילו ומוכח ממ\"ש דהרמב\"ם דכתב בבבא שנייה בזיכה לו ע\"י אחר דיש בו ספק משום דנסתפק כמאן הלכה דס\"ל דרבנן דפליגי עם רשב\"ג. בברי נמי פליגי וס\"ל דמדלא צווח מיד זכה בו המקבל. משא\"כ לשיטת הרי\"ף והרא\"ש דפירשו המימראות בשכ\"מ וכנ\"ל דאיכא למימר דרבנן מודו לרשב\"ג בברי בזיכה לו ע\"י אחר וכנ\"ל. ובזה מיושב תמיהת מור\"ם ז\"ל שתמה בס\"ס זה על מה שכתב מהרי\"ק ז\"ל שכתב בש\"ע שם ז\"ל וי\"א דאם היתה מתנת שכ\"מ כיון דשתק בשעה ששמע קנה עכ\"ל. ותמה עליו מ\"ו ר\"ם וכתב ז\"ל לא ראיתי מי שמחלק כאן בין שכ\"מ לבריא. וגם אינו נראה לחלק כו' עד וכן דעת הרא\"ש שזכה המקבל בכל ענין עכ\"ל. שנראה דמ\"ש המחבר בש\"ע די\"א שאם היתה מתנת ש\"מ כו' (בין) [כיון] למ\"ש הטור בשם הרא\"ש דפסק כת\"ק מיהו כיון דלא בירר הרא\"ש דבריו לא רצה לכתוב בשמו אלא דברים המוכרחים ובפרט באפוקי ממונא מחזקת מרא (קרא) קמא ליד המקבל או ליד הזוכה בו ראשונה ומש\"ה לא כתב אלא שכ\"מ דבשכ\"מ עכ\"פ ס\"ל דקנה כיון דהלכה כת\"ק אבל דברי רבינו אינו מוכרח דס\"ל הכי דיכול להיות דרבנן מודו בו לסברת רשב\"ג ושאני שכ\"מ דאיכא בו תרתי ודאי לא הו\"ל לשתוק בשעה שבא ליד האחר. ומ\"ו ר\"ם אפשר דידע ג\"כ סברת מהרי\"ק ז\"ל בזה ומ\"מ היה נ\"ל זה לקצת דוחק דמדאחר דדברי רבנן מסודרין קודם דברי רשב\"ג ולא הזכירו בדבריהן שכ\"מ משמע דגם בברי איירי וס\"ל להרא\"ש דהלכה כוותייהו ודוק: וכיון שאמר איני רוצה כו' וזה שקדם זכה ואין מוציאין מידו כו' אין להקשות מ\"ש מהא דכתב רבינו לעיל (ס\"ס רמ\"ג) גבי זרק ארנקי והפקירה וזכה בו אחר כו' דמוציאין מידו ונותנין לבע\"ה מטעם דבע\"ה מוחזק בה מספק תחילה ה\"נ נימא בעל הממון דהיינו הנותן ליחשב מוחזק מספק ומ\"ש חזקת מרא קמא דהכא מחזקת בית דהתם די\"ל דהכא כיון שכבר סילק עצמו מממון זה וזיכהו לזה האחר תו לא מיקרי ממוניה משא\"כ לעיל אבל מ\"מ כשחזר ותפס מיד זה שזכה בו מהני תפיסתו כיון שלא סילק נפשו מתחילה אלא אדעתא שיזכה בו המקבל ובודאי אף אם חוזר הזוכה ותקפה מיד הבעלים הראשונים מוציאים מידו ומוסרים לבעלים ראשונים דאל\"כ אין לדבר סוף וכמ\"ש לעיל (ריש סימן קל\"ט) בדין ספינה ודוקא בבעל הראשון אמרו שאם תקף מיד הזוכה אין מוציאין מידו משא\"כ בההיא דספינה דאין ידוע מי הבעל מש\"ה אמרו דהחוטף אותם בראשון אף אם תקפו השני מחזירין אותו להראשון דשמא הראשון היה הבעל גם מטעם דשם איכא לברורי ולהביא ראיה מי בעל הספינה ובודאי מי שהספינה שלא יטריח ויביא עדים ולכך מעמידין אותו ביד הראשון ואמרינן זהו ודאי הוא הבעל דאל\"כ היה ירא שזה שכנגדו יביא ראיה ויוציאנו מידו וכמ\"ש שם והא דכתב רבינו הני חילוקים בבא אחר וזכה בה ולא כ\"כ גם אם זה המקבל ששתק תחילה ואח\"כ אמר אי איפשי בה וחזר בו וזכה בהמתנה דאם בא הבעל הראשון ותקפה מיד זה המקבל דאין מוציאין מידו מה\"ט שאומר מיד שאמרת אי איפשי חזרה לרשותי דז\"א דכיון דהוא סילק נפשו אדעתא שיקבלנו זה ובשעה שאמר אי איפשי לא חזר בו הנותן בפירוש מיד כשחזר המקבל ותופס בו הרי הוא בחזקתו כבראשונה ולאו כל כמיניה דהנותן שוב לחזור בו וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " בד\"א שכתבם לו בלשון מתנה כו' עד סוף הסעיף ז\"ל המשנה בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף ק\"ל) האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שמתנה על מה שכתוב בתורה רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי לירשו דבריו קיימים ובגמרא מיייתי ברייתא דקתני לא נחלקו חכמים וריב\"ב על אחר במקום בת ובת במקום בן שלא אמר כלום על מה נחלקו על בן בין הבנים ובת בין הבנות ומסקינן שם מתניתא כולה ר\"י היא כו' ואמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר\"י ב\"ב (ובדף קל\"א) אמר רב יהודא אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא פשיטא בנו הגדול לא עשאו אלא אפוטרופוס בנו קטן מאי איתמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל אפילו בנו קטן המוטל בעריסה איבעיא להו בת אצל הבנים ואשה אצל אחין ואצל בני בעל מהו אמר רבינא משמיה דרבא בכולהו ל\"ק לבר מאשתו ארוסה ואשתו גרושה רב עוירא משמיה דרבא אמר בכולהו קני לבר מאשה אצל האחין ואצל בני הבעל (ובריש דף קל\"ב) בעי רבא בבריא האיך וכמ\"ש ל' בפרישה ומוכח משם דכל המימראות איירי בש\"מ אלא שגם בבריא פסקינן שדינו כבש\"מ וכתב הרא\"ש (דף ר\"ח ע\"ג) והלכתא כרבינא דבכולהו לא קני ומדאיבעי' לו בבת בין הבנים ש\"מ דבת בין הבנות פשיטא ליה דהוה כבן בין הבנים ולא הוה אלא אפוטרופוס וכ' עוד וא\"ת והא פסקינן כר\"י ב\"ב דאמר אם אמר על מי שראוי לירשו דבריו קיימין תירץ רשב\"ם דבל' ירושה ודאי קנה כדכתיב והיה ביום הנחילו (וכגון שהוא ש\"מ דל' ירושה לא שייך אלא בשכ\"מ כן מסקינן התם בדף קל\"א) ובל' מתנה אזלינן בתר אומדנא דנתכוין לאפוטרופוס דשייך ביה נמי ל' מתנה ור\"ח תירץ דהתם באומר והכא בכותב ולא מסתבר וכי הורע כחו בשביל הכתיבה וקצת יש ליתן טעם דבכתיבה אנו רואין שמכוין לאפוקי קלא לאחשובי כדי שיכבדוהו א\"נ הכא מיירי בכל הנכסים ור\"י לא איירי אלא כשריבה לא' ומיעט לא' וק' מהא דאמר רב הונא לקמן (בדף קל\"ג ע\"א) ש\"מ שכ' כל נכסיו לאחר אם ראוי לירשו נוטלו משום ירושה וא\"ל רב נחמן גנובי גנבא למה לך אימא הלכה כריב\"ב כו' אלמא בכל הנכסים ובכותב נמי אמר ריב\"ב דלא עשאו אפוטרופוס ולתירוץ רשב\"ם ניחא דכיון דראוי לירשו אע\"ג דאמר נכסי לך הוה כאילו הזכיר ירושה (וכ\"כ רשב\"ם ע\"ש) ומצינו למימר דרב הונא איירי בבת בין הבנות ובאח בין האחים אבל בן בין הבנים עשאוהו אפוטרופוס וכן אוקמה רב אלפס ז\"ל (והא דא\"ל ר\"נ לרב הונא גנובי גנבא למה לך אימא הלכה כריב\"ב אע\"ג דהוה אשמועינן חידוש דאפילו כותב לבת בין הבנות דקנתה מ\"מ לא הו\"ל לדין בפני עצמו אלא לפרש דברי ריב\"ב בהכי) ומ\"ש בת בין הבנות הוה מתנה לא ידענא מנא ליה דמדאיבעיא ליה בבת אצל הבנים משמע דבת בין הבנות פשיטא ליה דהוה כבן בין הבנים מיהו רי\"ף לא גרס בת אצל הבנים ולפי גירסתו כתב דבת בין הבנות הוה מתנה ועוד מצינו למימר דהא דקאמר ר\"י ב\"ב דקני צ\"ל ירושה מיירי דפירש בהדיא שאינו עושהו אפוטרופוס אלא רוצה שיירש עכ\"ל הרא\"ש (בקצת שינוי מפני שסדרתיהו ע\"פ הסדר ולא כמו שכתוב ל' בהרא\"ש ע\"ש) ודבריו צריכין ביאור דמתחילה כתב ז\"ל מצינו למימר דרב הונא איירי בבת בין הבנות ובאח בין האחים כו' וכן אוקמה הרי\"ף וסיים וכתב עליו מיד ז\"ל ומ\"ש בת בין הבנות הוי מתנה לא ידענא מנא ליה כו' דמעיקרא מאי סבר דכתב דמצינו למימר כן ואף שתאמר דה\"ק כך היינו מצינו למימר לולי שקשה דיוקא האיבעיא בת אצל הבנים כו' דאכתי לשון ומה שכתב בת כו' אינו מדויק דמשמע דלא ק' ליה אלא אהרי\"ף שאוקמה כן וגם מדברי רבינו מוכח דס\"ל כהאי מצינו למימר גם לפי המסקנא שהרי (בסימן רנ\"ג סעיף י\"א) כתב ז\"ל ש\"מ שאמר נכסי לפלוני כו' אם הוא ראוי לירשו זוכה בו משום. ירושה כו' והיינו מימרא דרב הונא הנ\"ל וכמ\"ש שם ומסיק שם וכתב עלה ז\"ל בד\"א שנוטלו משום ירושה בבת או אח או א' משאר יורשין אבל אם הוא בנו לא עשהו אלא אפוטרופוס כדפרישית לעיל עכ\"ל הרי שחילק בין בן לבת ואח והרא\"ש כבר דחה זה מדיוקא דאיבעיא הנ\"ל וגם קשה משם למ\"ש רבינו כאן בסימן זה שמשוה בת לבן להרא\"ש בכל ענין וגם צ\"ע דדיוקי דדברי רבינו בכאן סתרי אהדדי שכתב בד\"א שכתב לו בלשון מתנה דמשמע הא סתמא לא הוי אפוטרופוס וסיים וכתב אבל אם כתב לו בלשון ירושה קנה דמשמע דוקא בלשון ירושה הא סתמא לא קנה אבל אחר העיון עולה הכל יפה והוא שרבינו פירש דברי הרא\"ש מכח דיוק לשון הנ\"ל איך שתפס תירוץ של רשב\"ם לעיקר במה שמוקי לההיא דר\"י ב\"ב דמיירי באומר לשון ירושה וכדמפורש בל' ר\"י ב\"ב בהדיא וההיא דשמואל מוקי במפרש בל' מתנה ובשניהן ס\"ל דאין חילוק בין בן לבת ואח דלעולם אי אמר בל' ירושה זכה בו ואי אמר בל' מתנה לא הוי אלא אפוטרופוס אבל במה שפי' רשב\"ם דרב הונא דאמר הכותב כל נכסיו למי שראוי לירשו דנוטלו משום ירושה דמיירי אפילו בבן בין הבנים ובסתמא מטעם דכל הראוי לירש סתמא לגביה כמפורש בלשון ירושה דמי זהו נראה דוחק בעיניו דמסתבר ליה מהא דשמואל דאמר דהכותב כל נכסיו לאשתו או לבנו דלא עשאו אלא אפוטרופוס משום דכל היכא דמצינו למימר שלאפוטרופוס נתכוין אמדינן דעתיה שלכך נתכוין אם כן ה\"ה סתמא נמי מיהו היינו דוקא בבנו דאדם דרכו למנותו אפוטרופוס אבל בבת או אח דאין דרכו להחשיבן למנותן אפוטרופוס לא אמרי' לגבייהו דלאפוטרופוס כיון מסתמא אם לא שכתב או א\"ל בהדי' בלשון מתנה דאז אמרינן מדא\"ל בלשון מתנה ולא א\"ל בל' ירושה (ואיכא ריעותא בלישנא) בזה דוקא אמרינן שלאפוטרופוס נתכוין שהוא ג\"כ מיקרי מתנה וכמ\"ש רשב\"ם ונ\"י ואל תתמה על מ\"ש שניחא ליה לפרש אצל בן שכיון בסתמא לאפוטרופוס שהרי הרא\"ש הנ\"ל מסיק וכתב דאפילו דברי ר\"י ב\"ב דהזכיר בדבריו ל' ירושה אפ\"ה י\"ל דמיירי דוקא בדכתב בפי' שאינו עושה אפוטרופוס אלא רוצה שיירש וק\"ל ובזה נתיישב לשון הרא\"ש הנ\"ל דמתחילה כתב ולתירוץ רשב\"ם ניחא דכיון דראוי לירשו הו\"ל כאילו הזכיר לשון ירושה ומסיק וכתב עליו ומצינו למימר כו' ור\"ל מ\"ש דלרשב\"ם ניחא דסתמא הוה כאילו הזכיר ירושה (והיינו אף בבן בין הבנים כמ\"ש שם בפי' רשב\"ם) ומצינו למימר דאינו כן אלא דוקא בבת בין הבנות ובאח בין האחים אבל בבן בין הבנים לא אמרינן כן מסתמא אלא אמרינן דעשאו אפוטרופוס וזה תפס הרא\"ש לעיקר ולא קשיא על זה מהא דאיבעיא ליה להגמרא בת בין הבנים אלמא דבת בין הבנות פשיטא דהוי אפוטרופוס דסבירא ליה דלא איבעיא להגמרא כ\"א בדמפרש בל' מתנה דאז מסתבר דכיון גם בבת בין הבנות לאפוטרופוס וכנ\"ל ומסיק וכתב ז\"ל וכן אוקמה רב אלפס ז\"ל ודחה אוקימתא מאיבעיא דגמרא הנ\"ל ור\"ל דדוקא לדברי הרי\"ף קשה מפני שהוא לא רצה לחלק בין אמירת לשון מתנה לל' ירושה אלא בין אמירה לכתיבה או בין כל נכסיו לריבה ומיעט כנ\"ל ומדאיבעיא לעיל בכתיבה בבת בין הבנים ומוכח מיניה דבבת בין הבנות הויא אפוטרופוס תו לא משכחת להא דרב הונא דג\"כ איירי בכתיבה ובכל נכסיו ואפ\"ה אמר דזכה בה משום ירושה ובזה יתיישבו ג\"כ כל דברי רבינו כפתור ופרח דכאן מתחיל וכתב בד\"א שכתבם לו בל' מתנה (ר\"ל בל' מתנה בפירוש) אבל אם כתבה לו בל' ירושה (ר\"ל בלשון ירושה בפירוש) קנה אם הוא שכ\"מ והם הם דברי ר\"י ב\"ב לדברי שמואל הנ\"ל ע\"פ תירוצו של הרשב\"ם דתפסו הרא\"ש לעיקר וע\"ז מסיק וכתב דלהרא\"ש כיון דכתב בלשון מתנה בפירוש אפילו בת שווייה אפוטרופוס בין בין הבנים בין בין הבנות ומסתמא דרב הונא לא איירי הכא עד לקמן (בסימן רנ\"ג סעיף י\"א) דמיירי במתנת שכ\"מ לחוד שם כתב דברי רב הונא דרב הונא מש\"מ איירי ומסיק וכתב עליו דלא איירי אלא בבת או אח או שאר יורשין אבל בבן שווייה אפוטרופוס וכמ\"ש וק\"ל אבל לדעת הרי\"ף שלא חילק בין ל' ירושה ללשון מתנה צריך לאוקמי הא דרב הונא בבת או אח ואפילו מפרש לה בלשון מתנה ואפילו כותב לה ס\"ל דקנתה ומש\"ה לאחר שכתב רבינו תחילה בד\"א שכתב בלשון מתנה דכוונתו שכ\"כ בהדיא וכמ\"ש כתב דלדעת הרי\"ף בבת או אח לעולם הויא מתנה דהא לא חילק כ\"א בבין הבנים בין כתב לאמר וכמ\"ש לעיל והא דלא כתב רבינו בשם הרי\"ף האי חילוק בין כתב לאמר משום דראה דהרא\"ש אביו כתב דלא מסתבר ליה לחלק בזה ואף שנדחק אחר כך ליתן טעם לא כתבו אלא לפרש דברי הרי\"ף אבל האי חילוקא דבת ואח מבן כתב בשמו משום דסברא נכונה היא לחלק בהכי שהרי גם הרא\"ש חילק כן ע\"פ שיטת פי' רשב\"ם וכנ\"ל אלא שלשיטת פי' רי\"ף דחהו ע\"פ האיבעיא הנ\"ל ואין זה קושיא להרי\"ף לפי גירסתו שלא גרס לה וכמ\"ש הרא\"ש עצמו אח\"כ שהרי\"ף ל\"ג וכן מצאתי בדפוס תוגרמא דליתא שם ברי\"ף אף שבדפוס שבידינו ישנו דפוס תוגרמא הוא עיקר כמ\"ש הרא\"ש בשמו ומוכח מל' הרי\"ף שם דכתב וא\"ת מ\"ט בנו לא קנה בל' כתיבה וכולהו יורשים קנו כו' הרי לפנינו דכ' הרי\"ף בהדיא דכולהו יורשים קנו דהיינו בת בין הבנות או אח בין האחים דזה הוא יורש כמו זה וקני ועיין ברמב\"ם בפ\"ו דנחלות ותמצא שכתב שם כרי\"ף רבו שחילק בין כתיבה לאמירה בבן בין הבנים ובבת בין הבנות כתב דקנתה אפילו בכתיבה עיין שם וממ\"ש נתבאר לפנינו דרבינו דקדק יפה יפה ולא כמהרי\"ל בתשובתו שכתב על מה שכתב רבינו (בסימן רנ\"ג הנ\"ל) שהוא טעות בידו ושאגב חורפיה לא עיין והביאו הב\"י לקמן (סימן רנ\"ג) ולא השיב עליו מידי ואני אומר שהגאון מהרי\"ל אגב חורפיה לא עיין ודוק. ולכאורה היה נראה לי לתרץ בע\"א ולומר דהרא\"ש ורבינו ס\"ל דיש חילוק בין בת בין הבנים או הבנות ובין את בין האחים דבת שוה לבן דדרך האב להחשיב בתו ג\"כ ואמרינן גם כן דלאפוטרופוס נתכוין משא\"כ באח ומש\"ה סיים הרא\"ש וכתב ז\"ל מ\"ש הרי\"ף בת בין הבנות לא ידענא מנא ליה אבל על אח בין האחים לא קמתמה עליו גם ראיות הרא\"ש מהאיבעיא על בת דוקא ואדרבה יש קצת לדקדק מדאיבעיא להגמרא בבת ולא באח ש\"מ דאח בין האחים או בין הבנים פשוט להגמרא דלא שווייה אפוטרופסים ומשה\"נ לא כ' רבינו כאן לדעת הרא\"ש כ\"א בת בין הבנים או הבנות הוי אפוטרופוס אבל אאח לא כ\"כ ומה שכתב (בסימן רנ\"ג) תרווייהו בת ואח י\"ל דלא אתא שם אלא לאפוקי בן ונקט בת ואח לומר למר כדאית ליה דהיינו להרי\"ף תרווייהו ולהרא\"ש אח לחוד וקיצר שם וסמך אמ\"ש כאן (בסימן רמ\"ו) וכמו שסיים שם וכתב ז\"ל כדפירשנו לעיל. ובזה נתיישב הגמרא שפיר במה שמיבעיא ליה בת בין הבנים מהו וקאי אדברי שמואל שאיירי מבן ואשתו שלפי מ\"ש ראשונה ק' דלא הו\"ל למסתם אלא לפרש דהא בבן ואשתו אמרינן דאפילו מסתמא כיון לעשותן אפוטרופוס ובבת בין הבנים או הבנות דוקא בדאומר בל' מתנה ולא בסתמת וכמ\"ש אבל לפי מ\"ש לחלק בין אח ובת ניחא דס\"ל בת ובן גם בסתמא שווין הן וכיון לעשות אפוטרופוס אלא שא\"כ לשון רבינו דחוק במ\"ש (בסימן רנ\"ג) בבת ואח גם מ\"ש כאן ו\"ל אבל אם כתב כל נכסיו לבתו כו' וכן אם כ' לאח בין האחים או לאחד משאר היורשים קנה לדעת רב אלפס משמעות לשונו הוא דדוקא לדעת רב אלפס קנה אח בין האחים הא לדעת הרא\"ש אינו קונה גם באח והא דסיים וכ' עלה ז\"ל אבל לדעת הרא\"ש בת בין כו' י\"ל דנקט בת ולא אח משום דהרא\"ש תפס בהוכחתו לסתור דברי הרי\"ף מ\"ש בבת דאאח אין לו סתירה וס\"ל דמדבבת ע\"כ צ\"ל דעשאה אפוטרופוס ה\"ה באח ולא כהרי\"ף דס\"ל דכיון דהלכתא בלא טעמא הוא הויא ליה בן דוקא גם לא נתיישב ע\"פ דרך האחרון דיוק ל' הרא\"ש הנ\"ל דהתחיל וכתב ומצינו למימר כו' וסיים ומ\"ש כו' וכמ\"ש לעיל גם ל' הטור שכתב בד\"א שכתב בל' מתנה כו' דדיוקי דדבריו סתרי אהדדי וכמ\"ש לעיל וליישב הקושיא הנ\"ל דסתם הגמרא בבעיא דבת בין הבנים ולא פירש דאיבעיותו הוא בכתב לה בלשון מתנה צ\"ל (ז\"ל) [דל'] שמואל דאמר סתם הכותב נכסיו לאשתו כו' משמע ליה דמפרש בכתיבתו לשון מתנה ודוק היטב ועיין עוד בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הר\"ר יונה כו' לשון ב\"י דברים אלו כתבם נ\"י בשם הרר\"י עכ\"ל ב\"י ולא מצאתי שכתב הנ\"י ריש דבריו אלא סוף דבריו שאפילו קנין ל\"מ כתב בשם הר\"י ונראה דלזה כיון ג\"כ הב\"י ומפני שהן עיקר דבריו ובהן פליג על האיכא מ\"ד וכמו שכתבתי בפרישה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ודוקא בכותב כו' בין ששמע כו' פ' מי שמת (בבא בתרא דף ק\"ן) אמר רבא אמר רב נחמן חמשה עד שיכתבו כל נכסיהן ואלו הן שכ\"מ עבדו אשתו בניו מברחת ע\"כ וע\"ש ביאורם ושניהם מהם הזכיר רבינו כאן אשתו והוא מ\"ש הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס כו' בניו מדכתב בניו ולא כתב בנו ש\"מ דר\"ל דכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה ומברחת נתבאר בא\"ע (סימן צ\"ט) ודין שכ\"מ יתבאר לקמן במקומו (בסי' ר\"ן) ודין עבד ג\"כ אין מקומו כאן וכתבו רבינו בי\"ד (סימן רס\"ז) ומיהו שיורו דשכ\"מ אינו כשיורו דאינך וכמו שכתבתי בפרישה ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " השולח חפצים שיתנום לבני ביתו כו' עד וכ' הרמ\"ה ואם יש בו דברים הראויים לבנים ולבנות יתנו לשניהן ז\"ל הגמרא בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ג ע\"ב) ההוא דשדר פסקי דשיראי לביתיה א\"ר אמי הראוי לבנים לבנים הראוי לבנות לבנות ולא אמרן אלא דלית ליה כלתא אבל אית ליה כלתא לכלתיה שדר ואי בנתיה לא נסיבן לא שבק בנתיה ומשדר לכלתיה עכ\"ל הגמרא ותו גרסינן בירושלמי פ' שני דייני גזירות (הביאו הרי\"ף והרא\"ש ורשב\"ם על שמעתתן הנ\"ל) מי ששלח ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבני בנותיו בכנל ואם אמר בשעת מיתה אלו לבני אין הבנות בכלל עכ\"ל וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ו מהל' זכייה מי ששלח כלים ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבני הרי אלו ינתנו לבנים ולבנות לכל א' הראוי לו היו ראויין לזכרים ולנקיבות יטלו אותן הזכרים וכן המשלח כלים לביתו סתם והיו בהם כלים הראוים לבנות יטלו אותן בנותיו אומדן דעת הוא שלהן שלח ואם אין לו בנות או שהיו בנותיו נשואות יטלו אותן נשי בניו עכ\"ל והנה מבואר דבבא ראשונה מהרמב\"ם הוא מהירושלמי הנ\"ל ובבא תניינא דהרמב\"ם הוא מימרא דגמרא דידן הנ\"ל והא דלא כתב דהיכא דהבנות נשואות והבנים אינן נשואים והיה בהן דברים הראוים לנקבות דינתנו להבנות דהא אינו בכלל מ\"ש בראשונה ינתן לבנות דשם איירי כשאינן נשואות מדמסיק וכתב או שהיו הבנות נשואות מכלל דברישא באינן נשואות איירי ועובדא דר' אמי משמע דמיניה איירי מדאמרינן עלה ואי אית ליה כלתא כו' משמע דברישא בלית ליה כלתא איירי ומדמסיק לומר ואי בנתיה לא נסיבן כו' משמע דברישא בנסיבן איירי ואפ\"ה קאמר הראוי לבנות לבנות צ\"ל דהרמב\"ם מפרש דברי ר' אמי דמ\"ש בראשונה הראוי לבנים לבנים כו' דמיירי באינם נשואים לא הבנים ולא הבנות ומ\"ש ולא אמרן אלא דלית ליה כלתי ר\"ל ה\"ה דלית ליה חתני וכן מ\"ש ואי אית ליה כלתי מיירי גם כן בבנות נשואות דלעולם בשווין איירי דאל\"כ מאי פסקא והא דנקטן לית ליה כלתי לחוד משום דחזר וכתב אבל אי אית ליה כלתי לכלתיה שדר ומסיק וכתב ואי בנתיה לא נסיבן ואדסמיך ליה קאי דאית ליה כלתי ובנתיה לא נסיבן אז אמרינן דלא שבק בנתיה והנה הרמב\"ם במ\"ש יטלו בנותיו איירי ג\"כ בשווין ששניהן אינן נשואות כרישא דגמרא וה\"ה בבניו נשואים ובנותיו אינן נשואות כסיפא דגמרא ואח\"כ אומר או שהיו בנותיו נשואות וה\"ה בנים יתנו לכלותיו והוא מציעתא דגמרא ומ\"ש הרמב\"ם בבבא ראשונה דאם היו ראויים לזכרים ולנקבות יקנו אותן הזכרים כתב ע\"ז המ\"מ ז\"ל פשוט הוא שדעתו קרובה אצל בנו יותר מבתו שהרי אפילו באשת בנו דעתו קרובה יותר מבתו הנשואה מפני שעל בנו לפרנסה כ\"ש בבנו ובתו שדעתו קרובה יותר אצל הבן עכ\"ל ודבריו הביא ג\"כ הב\"י ותמוהין הן בעיני דמאי כ\"ש הוא זה דבשלמא התם שבתו היא נשואה ועל בעלה חתנו לפרנסה מש\"ה דעתו קרובה יותר אצל כלתו שמוטלת על בנו לפרנסה משא\"כ כשבתו אינה נשואה דאז מוטלת עליו לפרנסה ואף אם היא בוגרת שאינה מוטלת עליו מ\"מ ניחא ליה שיקפצו עליה לנשאה מנ\"ל להרמב\"ם שיתנה לבנו ולא לה ואין לומר שפי' הירושלמי כששניהן נשואים דא\"כ קשיא ריש דבריו למה לא יהיו כלותיו קדומות לה ודוחק לומר שהמ\"מ פי' מ\"ש הירושלמי דהבנות בכלל דאיירי כשהבנים אינם נשואים והבנות נשואות וע\"ז כתב הרמב\"ם דאם הוא ראוי לשניהן יתנו אותן להבנים דזהו דוחק דמאי פסקא להרמב\"ם לפרשו כן בפרט מאחר שגמרא דילן מתפרשה בשווים מסתמא וכמ\"ש ועוד דא\"כ לא הול\"ל דדעתו קרובה אצל בנו יותר מבתו אלא הול\"ל מפני שבתו יש לה בעל שיפרנסה בצרכיה ולדברי המ\"מ הנ\"ל מוכח דס\"ל להרמב\"ם גם בסיפא בשלח לביתו סתם ולא אמר לבנו והם דברים הראוים לזכרים ולנקבות שינתן דוקא לבניו הזכרים והא דלא כ\"כ בסיפא משום דסמך על מ\"ש ברישא דכיון דטעמא דהרמב\"ם ברישא הוא דדעתו קרובה יותר אצל בנו כמ\"ש המ\"מ היה בסיפא ומדברי רבינו מוכח דלא הבין דברי הרמב\"ם כן שהרי כתב אמי ששלח לבני ביתו דברי הרמ\"ה דס\"ל דינתן לשניהן בכה\"ג ואמי ששלח ליתן לבניו כתב דברי הרמב\"ם דינתן להזכרים לבד ומוכח מדבריו דס\"ל דהרמב\"ם מודה במי ששלח לביתו וע\"כ צ\"ל דרבינו מפרש טעמו דהרמב\"ם דלא כמ\"ש המ\"מ הנ\"ל אלא ה\"מ דהשולח ליתן לבנים דלשון בני משמעותו קצת יותר זכרים מנקבות אלא שאמרינן שגם נקבות המה בכלל (וכן דייק קצת לשון בכלל דקאמר דמשמע בנים הם עיקר) והי��נו דוקא בדבריו הראוים לנקבות בלבד אבל הראוי לשניהן אזלינן בתר משמעות לשון בני וינתן להזכרים לבד אבל בשלח לביתו דשווים במשמעותו זכרים כנקבות גם הרמב\"ם ס\"ל דינתן לשניהן בשוה דברים הראוים לשניהן וראיה לדברי ממ\"ש הרא\"ש בתשובה (כלל פ\"ה דין ג') הביאה רבינו בסמוך בסימן זה דכתב בו בהדיא דבכלל בני ממועט בנות משא\"כ בכלל אומר ליתמי דהוא כולל ג\"כ בנות והוא הדין באומר לביתו וק\"ל. ודע שהב\"י כתב אדברי הרמ\"ה שהביא רבינו ז\"ל לא הוצרך הרמ\"ה להשמיענו זה שפשוט הוא בדברי ר' אמי ולא כתבו אלא כדי לכתוב עליו וה\"מ דלית ליה איתתא ומסברא הוא דכתב לה עכ\"ל משמע מדבריו דהוא פי' לדברי הרמ\"ה דמ\"ש ואם יש בידו דברים הראוים לזכרים ולנקבות דר\"ל דיש בו ב' עניינים א' ראוי לזכר לבד וא' לנקבה לבד ומש\"ה כתב עליו שהוא פשוט מעובדא דר' אמי ודבריו תמוהין שהרי מדסיים הרמ\"ה וכתב יתנו לשניהן מוכח דמיירי בדבר א' הראוי לשניהן דאל\"כ הול\"ל יתנו לכל אחד הראוי להן וכל' ר' אמי ועוד דא\"כ לא הו\"ל לרבינו להביאו כיון שרבינו בעצמו כתב לפני זה אלו הדברים בעצמן שהרי כתב ז\"ל ויחלקו בין הבנים והבנות לכל אחד הראוי לו ונראה דפירשו כן מדהביא רבינו דברי הרמ\"ה ברישא ובסיפא לדברי הרמב\"ם ולא כתב שפליגי אהדדי ולטעמיה דהמ\"מ הנ\"ל אזיל דס\"ד דטעמו דהרמב\"ם הוא מפני שדעתו קרובה אצל בניו והוא שייך ג\"כ בשלח לביתו וכמ\"ש לעיל אבל לפי מ\"ש לעיל להרמב\"ם טעם אחרינא לק\"מ דיש חילוק בין שלח לביתו לשלח ליתנו לבנו וזה הוא ודאי דעת הרמב\"ם ודעת הרמ\"ה ואף שכתב הרמ\"ה ז\"ל ואם יש בו דברים הראוים בלשון רבים דמשמע קצת שיש בו ב' דברים אחד ראוי לזכר ואחד ראוי לנקבה ז\"א שהרי גם הרמב\"ם הנ\"ל נקט האי לישנא וסיים וכתב דינתן להזכרים וע\"כ איירי בדבר אחד אלא שרבינו שינה לשונו למעליותא וכתב אם יש בו דבר בלשון יחיד אלא שא\"כ קשה למה שינה רבינו לשון הרמב\"ם יותר מלשון הרמ\"ה הנ\"ל כיון דשניהן מענין א' מדברים לכן צ\"ל שגי' הספרים דהרמב\"ם שהיה ביד רבינו היה כתוב בו כך אבל מ\"מ אין דקדוק ממ\"ש הרמ\"ה ל' רבים דה\"ק דיש בו דברים שכל א' מהן ראוי לשניהן וק\"ל מיהו אפשר ליישב ולומר דהב\"י ג\"כ פי' דברי הרמ\"ה כמו שפירשתיה ואעפ\"כ כתב דלא הוצרך לכתבו דנלמד מדברי ר' אמי והוא כי כבר כתבתי דנראה לפרש מ\"ש ר' אמי הראוי לבנים לבנים כו' מיירי בשתיהן אינן נשואין וא\"כ קשה דיוקא דבריו אהדדי דמדקאמר הראוי לבנים לבנים משמע הא הראוי לשניהן לבנות ואח\"כ אמר הראוי לבנות לבנות דמשמע הא הראוי לשניהן הוא לבנים וצריכין לומר דס\"ל לר' אמי דהראוי לשניהן ינתן לשניהן דאין לתרץ ולומר דה\"ק הראוי אף לבנות לבנים והראוי לבנות לחוד לבנות דא\"כ מאי פסקא דילמא נפרש איפכא וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שאין לו אלא בן א' אין הבנות בכלל אף ע\"פ שאמר בני ל' רבים בפרק מי שמת ההוא דא\"ל נכסי לבני הו\"ל ברא וברתא מי קרו אינשי לברא בני ולסלוקי לברתא מעישור נכסים קאתי א\"ד לא קרו לברא בני ולמשכה לברתא במתנה קא אתי כו' כך הביא ב\"י גי' הגמרא וכך הוא במקצת ספרים שלנו (דף קמ\"ג) אך הוא תמוה מאד חדא דאם כן איך כתב הרא\"ש בתשובה בפשיטות (והביאה רבינו בסמוך ז\"ל) אבל לאחר מותו יש להם לבנות קצבה שלהם עישור נכסים הא כיון דאמר בשעת מיתה תנו לבני (דבהא איירי הירושלמי ועלה קאי הרא\"ש) מיעט לבנות גם מעישור נכסים ודוחק לומר דה\"ק אבל בשעת מותו דיש להן עישור נכסים א\"כ הו\"ל למשת�� מבנותיו אלא ודאי לכך אמר לבני כדי למעט מעישור הנכסים וז\"א במשמעות דברי הירושלמי והפוסקים הנ\"ל שהביאוהו דמחלק ואמר דבחייו הבנות בכלל בני ובשעת מותו אינן בכלל ולא אשתמט חדא מנהון לומר דבשעת מותו ל\"מ שאינן בכלל מתנה אלא שגם נתגרע כח שלהן שנתמעט ואפילו מעישור נכסים שלהן ועוד שדברי התוס' והר\"ן שם בשמעתין הם דברים סותרים לגי' זו שהרי כתבו ז\"ל וא\"ת א\"כ ל\"ל למימר לשתוק מיניה דממילא ההוא ברא ירית לה י\"ל דילמא כתב נכסיו דייתיקי מעיקרא לאחר והשתא הדר ביה וקיי\"ל דייתיקי מבטל דייתיקי כו' עכ\"ל ומאי קשיא להו ל\"ל למימר הא איצטריך למעט הבנות מעישור נכסים גם במה שתירצו די\"ל שהוצרך לכתוב משום דילמא כתב כבר דייתיקי לאחר א\"כ מנ\"ל לומר דכוונתו היתה למעט הבת שלא כדת ניחא לן לומר דלמעט דייתיקי הראשונה קאתי לכן נראה שלא גרסינן לה כלל שוב מצאתי כתוב בחכמת שלמה ז\"ל ולסלוקי לברתא מעישור כו' נמחק ונ\"ב ו\"א מן הגמרא אלא תירוץ בעלמא הוא דל\"ת א\"כ דאין הבנות בכלל למה הוצרך לומר לבני הא בלא\"ה ירית אותו והתוס' מפרשי בענין אחר עכ\"ל ומ\"ש אלא תירוץ בעלמא הוא ר\"ל גליון הוא וכתבו אחד מן התלמידים אבל אינו מן הגמרא ואין הדין כן ומש\"ה לא כתבוהו הפוסקים להלכה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הנותן מתנה לחבירו כו' אבל אם הוא ראוי לירשו כו' בפ' י\"נ (דף קל\"ג ע\"א) שלח רב עוירא לדברי ר' יוחנן בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וכתב הר\"ן ופירשו הגאונים ז\"ל שאפילו אמר בפי' לשון מתנה למי שראוי לירש ירושה היא ואין לה הפסק ע\"כ וכ\"כ הרמב\"ם בפי\"ב דזכייה ונראה שכן דעת רבי' שהתחיל וכתב הנותן מתנה כו' וסיים ע\"ז דאם ראוי לירשו נוטלו משום ירושה והא דכתב רבינו בסימן רמ\"ו בס\"ג חילוק בין בכותב בלשון מתנה ללשון ירושה היינו דוקא בכותב כל נכסיו דמסתמא לא אמרינן שעשאו ליורש לחוד והניח כל בניו בחוסר כל אם לא שאמר בפירוש ל' ירושה וק\"ל ואיכא למידק אמ\"ש דשם (דף קכ\"ט ע\"א) הביאו בגמרא ברייתא דתניא האומר תנו שקל לבני בשבת וראוי ליתן סלע נותן להם סלע ואם אמר אל תתנו אלא שקל אין נותנין אלא שקל (ובס\"פ מציאת האשה מסיק הגמרא דגם באומר אל תתנו להן אלא שקל נותנין להן סלע וכפי צרכם דלא קאמר שקל אלא לזרזינהו וכ\"כ רבינו לקמן בסימן רנ\"ג סל\"ב לדינא ע\"ש) ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להן אלא שקל (משום דזכו אחרים תחתיהם) ואי כדעת רבי' והרמב\"ם דאפי' באומר לשון מתנה להראוי לירשו ירושה היא ואין לה הפסק האיך יירשו אחרים תחתיהם. ויש לזה ג' תירוצים כולם אמת ונ\"מ לדינא. האחד שיש חילוק בין אם נתן להראשון הראוי לירשו בלשון מתנה סתם ובין אם אמר לו לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה דבכה\"ג ודאי אף שראוי לירשו יש לה הפסק וכ\"כ הרמב\"ם בהדיא (בפי\"ב דזכייה) ובהכי מיירי ברייתא דתנו שקל לבני כו' וכ\"כ המ\"מ שם. השני הוא כמ\"ש ר\"ן דשאני התם שלא באו ליד היורש מעולם דנותן לנכסיו ביד שליש ומש\"ה יעשה השליש מה שהושלש בידו אבל אמר הריני נותן נכסי לבני ואחריהם לפלוני אפשר דבכל אופן לא אמר כלום (ועיין ברמב\"ם שם והביא לשונו בש\"ע ס\"ב דכלל שני העניינים יחד דמסרו ביד שליש ואמר לו לא משום ירושה נתתיה לך כו' משמע דסבירא ליה דבמסרו ביד שליש לחוד לא סגי). ��שלישי כתב ג\"כ הר\"ן דאה\"נ אילו אמר תנו נכסי לבני דלא יירשו אחרים תחתיהם אבל כיון דלא אמר אלא תנו שקל לבני בשבת נמצא שלא זיכה להם אלא שקל בכל שבת ובמה שזכו כבר אלא שלא הספיקו ליטלו בכל שבת ושבת ומתו פשיטא דאין לו הפסק ויורשיהם יורשים אותה אבל השאר לא זכו בו מעולם עכ\"ל ורבינו בעל הטור שסתם לשונו כאן ולקמן (סי' רנ\"ג) כתב הדין דתנו שקל לבני צ\"ל דס\"ל כתירוץ השלישי ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " דאחריך לפלוני לאו כאומר מעכשיו דמי שם בגמרא (דף קכ\"ה ע\"ב) ההוא דאמר נכסי לסבתא (פי' לאם אביו או לאם אמו) ובתרה לירתאי הוות ליה ברתא (כן הוא גירסת רשב\"ם אבל יש גירסות אחרות אכתבם בס\"ט ע\"ש) דהיא נסיבה שכיבה בחיי בעלה ובחיי סבתא בתר דשכיבה סבתא אתא בעל קתבע א\"ר הונא לירתאי אפילו לירתי ירתאי רב ענן אמר לירתאי אמר ולא לירתי ירתאי שלחו מתם דהלכתא כרב ענן ולאו מטעמיה הלכתא כרב ענן דבעל לא ירית ולאו מטעמיה דאילו רב ענן סבר אע\"ג דהו\"ל ברא לברתא לא ירית ולא היא דאילו הו\"ל ברא לברתא ודאי ירית ובעל היינו טעמא דלא ירית משום דהו\"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק מכלל דרב הונא סבר בעל נוטל בראוי כבמוחזק א\"ר אלעזר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אמר רבא מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדם סבתא וזבנה זבינה זבינא עכ\"ל הגמרא ופי' ר\"ש מסתברא טעמייהו דבני מערבא דחשבי להו ראוי לגבי בת דליכא למימר כאומר מעכשיו דמי דהא אם מכרה כו' ע\"כ משמע להדיא דלבני מערבא דקיי\"ל כוותייהו אחריך לאו כמעכשיו הוא וכ\"כ רי\"ף ז\"ל ולית הלכתא כר\"א ודייקינן מיניה טעמא דאמר אחריך הוא דהוה ראוי הא אמר מעכשיו מוחזק הוה וירית לה בעל וכ\"כ הרא\"ש והרמב\"ם ובשיטתם אזיל רבינו וכתב הר\"ן (וכ\"כ ב\"י בשמו) אבל איכא מ\"ד דזה לא מחוור דכיון דאמר רבא מסתברא טעמייהו דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבנה כו' משמע דלאוסופי אתא ולמימר דאע\"ג דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אכתי ראוי הוא ולא ירית לה בעל דאי טעמא דידיה משום דלאו כאומר מעכשיו דמי מאי אתא לאשמועינן הא מקמי דידיה ידעינן דטעמייהו משום דלאו כאומר מעכשיו דמי ולפיכך לפי המסקנא אחריך כאומר מעכשיו דמי ואפ\"ה אי קדים וזבין זביניה זבינא וה\"ה באומר מעכשיו מה שמכר מכר דסוף מה שנשתייר אחריך קאמר (והרי לא שייר) וכ\"כ רשב\"א בתשובה אבל בתשובה אחרת (וב\"י הביאה) חזר בו וס\"ל דבאומר מעכשיו אינו יכול למכור וכ\"כ בתשובות רמב\"ן (סימן מ\"ה) ומשמע בב\"י בשם רשב\"א דדין ירושה שאין לה הפסק ומכירה שוין ולמאן דס\"ל דאפילו באומר דלשני יהיה מעכשיו זבין ראשון זביניה זבינא ה\"ה נמי דאם ראשון ראוי לירשו אע\"פ שאמר ואחריך לפלוני מעכשיו כיון דהראשון ראוי לירשו מפקיע מעכשיו דהשני ונשאר ביד הראשון ולמ\"ד דבאומר מעכשיו זביניה לאו זבינא ה\"ה נמי דאף ע\"פ שאמר למי שראוי לירשו ואחריך לפלוני מעכשיו יש לה הפסק וקנה שני ע\"כ ולא נראה כן דעת רבינו שהרי לענין מכירה חילק בין אם אמר ואחריך מעכשיו לסתם וכמ\"ש לקמן (סעיף ו') ואילו לענין הפסקת ירושה לא חילק משמע דאפילו אמר מעכשיו אינו יכול להפסיק: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם נתן הראשון לאחר במתנת שכ\"מ כו' כבר כתבתי בפרישה שכן הוא בגמרא וכתבתי שם טעמו של הדבר וכתב ב\"י ומהכא משמע בהדיא שאם נתנו במתנת בריא הויא מתנה ואין לשני אלא מה ששייר הראשון והרא\"ש (בכלל פ\"ד סימן ב') דחק למצוא ראיה לדין זה ולא נזכר לזה שהוא פשוט עכ\"ל ו��מה אני עליו איך חשב מחשבה כזאת על רבינו והרא\"ש שנהירין [להו] שבילי דתלמודא וגם הוא בעצמו הביא שם בסוף אותה תשובה הא דאמר ומודה רשב\"ג שאם כתב במתנת שכ\"מ לא עשה ולא כלום משום דאינה חלה עד לאחר מיתה ואיך לא יביא ראיה מזה שהיה בפיו ועל לשונו וגם היה לפניו דברי הרמב\"ם שכתב בהדיא מכר או נתן ולא בא שם הרא\"ש אלא לחדש לנו כי נתן לאיש שלא עבד לו נייחא נפשיה אפ\"ה הוי מתנתו מתנה (וכמ\"ש שם בתשובות הרא\"ש בהדיא ע\"ש) וכתב שם הדבר בדרך לא זא\"ז והקדים והביא מקור הדברים דרשב\"ג דאמר דמהני מכירתו וכתב עליו דה\"ה דמהני מתנתו דהוי כמכירה ולא מיבעיא מתנה שהיא כמכירה דהיינו בדעבד ליה נייח נפשו אלא אפי' לא נתן למי שעבד לו שום נייח נפשו אפ\"ה מהני מתנתו ומייתי ע\"ז ראיה מההוא דרב ביבי ואח\"כ הוסיף לומר ל\"מ בסתם אחריך דמהני מכירתו ונתינתו של ראשון אלא אפילו באחריך כנדון ההוא שהיתה בתנאי שנראה ממנו כאילו התנה שלא יוכל למכור או ליתן מהני וכדמסיק שם והאריך בזה ולבסוף מייתי ראיה מתשובת ר\"מ שאותו מעשה ג\"כ היה בתנאי דומה לנדון ההוא שנשאל עליו הרא\"ש דאפ\"ה פסק מהר\"ם דאפילו שיעבוד הראשון חל ואע\"ג דהוי לאחר מיתה ומייתי שם עליו ההוא דאמרינן דמודה ר\"ש במתנת שכ\"מ דלא מהני כו' ומש\"ה לא רצה להביא ראיה ממנה לחוד לדייק מינה דוקא מתנת שכ\"מ הא מתנת בריא מהני מטעם שכתבתי דזה היה פשוט בעיניו ושקלא וטריא שלשם אינה אלא לאשמועינן הרבותא הנ\"ל ודוק והוא ברור בעיני: וכ' הרמב\"ם ז\"ל בד\"א שמכר כו' לאחרים כו' יצא לו מהא דאמרינן ס\"פ י\"נ (דקל\"ז ע\"ב) ההיא איתתא דהו\"ל דיקלא בארעא דרב ביבי אקניתיה ניהליה כל שני חייו אזל רב ביבי אקנייה לבנו קטן אמר רב הונא אפילו רשב\"ג לא קאמר אלא באחר אבל לעצמו לא ופי' הוא ז\"ל דה\"ק אפילו רשב\"ג לא קאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון אלא שנתן הראשון לאחר אבל לעצמו כלומר אבל אם נותנו למי שראוי לירשו שהוא בעצמו (פי' שהוא כאילו נשאר ביד עצמו) לאו כל כמיניה וכ\"כ ר\"ת ומטעם שכתבתי בפרישה אבל רשב\"ם פי' דה\"ק אפילו רשב\"ג לא קאמר אלא כשאומר ואחריך לאחר אבל אמר אחריך לעצמי לא אמרינן דיש כח לראשון למכור אלא פירות לחוד אית ליה וכן פירשו רוב המפרשים והוא דעת רבינו כמ\"ש לקמן (סעיף ח') ומש\"ה השיג על הרמב\"ם וכתב ואיני מבין כו' ובאמת לא יתיישב לפי' זה דהרמב\"ם מ\"ש אבל לעצמו לא כלומר למי שהוא בעצמו דהא כל זמן שהוא לעצמו הדין עם הראשון ליתנו לבנו ולמי שירצה כל ימי חייו אלא שאין בידו ליתנו לבנו להיות נשאר בידו לאחר מותו ולא הו\"ל לתלותו בלעצמו לפי' המ\"מ ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם אמר ואחריך ליורשי בפרי' כתבתי דדין זה יצא לרבינו מעובדא דההיא סבתא העתקתי לשון הגמרא לפי גירסת רשב\"ם לעיל ס\"ב ועכשיו באתי להוסיף ולכתוב ולחדש דהר\"ן הקשה על אותה הגירסא דא\"כ דמיירי ששייר הנותן בתר הסבתא ליורשיו והיה לו להנותן אז בת היכי אמרינן מסתברא טעמייהו דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זבינה כלומר וכרשב\"ג דאמר הכי לקמן דהא אמרינן בסוף פרקין ההיא איתתא דהו\"ל דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי כו' עד אפילו רשב\"ג לא אמר אלא באומר אחריך לאחר אבל לעצמו לא דבכי האי מודה (ר\"ג) [רשב\"ג] דשיורא הוא דשייר לעצמו וה\"ה באומר אחריך ליורשי דשיורי הוא דמשייר להו ליורשיה (פי' דהו\"ל כאילו אמר מהיום ליורשי כיון דודאי שייר ואף אם ��בר מתה הבת שאר יורשיה עומדים במקומה) ואם קדם ראשון ומכר מוציאין הן מיד הלקוחות אלא ודאי עיקר הגירסא כגירסת הגאונים דגרסי ובתרה לירתי הוה לה ברתא וכן בהלכות הרי\"ף עכ\"ל ב\"י וגם הרמב\"ן בחדושיו השיג מזה על רשב\"ם והסכים עם גירסת הגאונים ובאמת שאין הדבר מוכרח כלל די\"ל דרבי' ורשב\"ם ס\"ל דהא דאמרינן מודה רשב\"ג בעצמו בעצמו דוקא קאמר והיינו דאמר בפירוש ואחריך לי או אמר סתם אני נותן לך כל ימי חייך דמשמע ואחריך לי אבל האומר בפירוש ואחריך ליורשי מה שמכר מכר וכן נראה מלשון רשב\"ם שם וכן נראה פשוט דעת רבינו שהרי כתב אבל אם אמר אחריך יחזור לי כו' במקום כל שני חייו הנזכר בגמרא בעובדא דרב ביבי ולא כתב לי וליורשי ואח\"כ כתב האומר ואחריך ליורשי משמע דברישא לי דוקא קאמר וס\"ל דמ\"ש בההוא עובדא דרב ביבי בר אביי דאקניא ליה כל שני חייו הו\"ל כאילו פירש ואמר ואח\"כ יחזור לי הא אמר ואחריך ליורשי הו\"ל כאילו אמר נכסי לך כל ימי חייך ואחריך לפלוני דפשיטא דמכירת הראשון מכירה אע\"פ שאמר כל ימי חייך ולא אמרינן שלא נתנו לו אלא לפירות וכ\"כ הרמב\"ן עצמו בחידושיו וזהו דלא כמ\"ש מור\"ם ז\"ל בהגהתו בסימן זה (ריש סעיף ו' וכמ\"ש בסמ\"ע ע\"ש) וגם מ\"ש ב\"י שגי' הרי\"ף כגירסת הגאונים זה ליתא בנ\"י שם גם בכל ספרי גי' הרי\"ף שבידינו הגי' כגי' הרשב\"ם ורבינו וכן היתה גי' רמב\"ם וכדמוכח בפרק י\"ב דזכייה (ואע\"פ דבמיימוני קטן הנדפס מחדש עם הכסף משנה איתא הגי' כגי' הגאונים טעות הוא והעיקר כאשר נדפס במיימוני דפוס גדול) לפי גירסת המ\"מ וכן הוא בש\"ע. ודע שהבית יוסף כתב עוד (ונראה מלשונו דבשם הר\"ן כתבו ע\"ש) וז\"ל וא\"ת לפי גי' הגאונים דגרסי דבתרה לירתה למה הוצרך הנותן לומר ובתרה לירתה לישתוק מיניה דממילא הוה בתרה לירתה לאו קושיא היא דנפקא מינה דאי לא אמר ובתרה לירתה כיון שמתה הבת בחיי הסבתא ואין לה בן יורשי הסבתא יורשים הנכסים ולא יורשי הבת ממשפחת אביה לפי שאין הבן כשהוא בקבר יורש את אמו להנחיל למשפחת האב אבל עכשיו דאמר ובתרה לירתה אם אין לה בן יורשיה ממשפחת אביה יורשים אותה דלא מפקינן אלא בעל משום דהו\"ל ראוי (דלא אשכחן דין ראוי דלא ירית אלא בבעל ובכור כ\"כ אזה בנ\"י) וזהו לפי שיטת קצת מפרשים שהם סוברים דלמסקנא דשמעתין קיי\"ל דהאומר אחריך לפלוני כאומר מעכשיו דמי (וכמו שכתב הנ\"י שם לפני זה) הילכך כל שאומר ובתרה לירתה יורשיה ממשפחת אביה יורשים אותה אבל לדעת הרי\"ף שהוא סובר דלמסקנא דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי אף יורשיה ממשפחת אביה אינן יורשין אותה ואליביה נ\"מ דאי לא היה אומר אלא נכסי לסבתא היה בן הבת יורש אותה והשתא דאמר ובתרה לירתה אפילו הוה ברא לברתא לא ירית לה דכיון דאמר ובתרה לירתה הרי התנה שיורש הסבתא דהיינו בת לא תזכה במתנה זו מכח סבתא אלא מכח נותן וכיון שמתה הבת בחיי סבתא ולא זכתה בנכסים אף בנה שלה אינו זוכה דהא נותן שוויה לבת זו כאחר וכיון שאחר אין יורשיו זוכין כשמת בחיי ראשון אף יורשי בת זו אינן זוכין וחוזרין הנכסים ליורשי ראשון ותו נ\"מ אחרת דאילו לא אמר ובתרה לירתה היתה סבתא זו רשאה למכור לכתחילה אבל עכשיו לא תמכור לכתחילה וכן נמי אילו נתנה אותה במתנת שכ\"מ לא עשתה כלום עכ\"ל ב\"י והנה הנ\"מ הראשון שכתב דאי לא אמר ובתרה לירתה לא היתה יכולה להוריש בקבר למשפחת אביה כתב גם כן הנ\"י שם בראשונה ע\"ש ונראה ג\"כ שם מדבריו דלהרי\"ף דלא הוי כאומר מעכשיו אף כשאמר ואחריה לירתה אינה מורשת בקבר למשפחת אביה ומסיק שם אחר זה בשם המחבר הנ\"מ האחרונה דכתב הב\"י דאי לא אמר ובתרה לירתה היתה הסבתא יכולה למכרו לכתחילה גם ליתנו במתנת שכ\"מ כו' אבל מ\"ש הב\"י ביני וביני הנ\"מ דכיון דאמרה ובתרה לירתה ומתה הבת בחיי הסבתא דאפילו ברא לא ירית אותה זהו פלא בעיני ולא מצאתיהו בשום מקום ואדרבה סתירתו מפורסמת מהגמרא והעתקתי לשונה לעיל בדרישה דמסקינן שם משמייהו דבני מערבא דקיי\"ל כוותייהו דאי אית ליה ברא לברתא ירית ודלא כרב ענן ע\"ש ועוד דהנ\"י שרצה להוכיח שם בריש דבריו דהאומר ובתרה לירתה כאילו אמר מעכשיו דמי וכתב ז\"ל דאל\"כ מהיכי ירית להו ליורשיה מן האב לאחר מיתת הזקנה כו' הרי לפנינו דס\"ל דאפילו לא הוה כאומר מעכשיו עכ\"פ ברא ויוצאי יריכה יורשים אותה אלא שאין יורשיה מן האב דודה ובן דודה ואביה יורשיה אותה ומטעם אין הבן יורש את אביו בקבר להנחיל למשפחת אביה וכמ\"ש שם אבל יוצאי יריכה ודאי מורישה לכ\"ע דאף דאמר ובתרה לירתה וירתה מתה בחיי סבתא מ\"מ בכלל ירתה המה כל יוצאי יריכה דהא שלחו ממערבא דאין הלכה כרב ענן דסבר ירתה דוקא ברתא קאמר אלא כל יוצאי יריכה בכלל וכאילו אמר ובתרה ליוצאי יריכה ואז אף אם מתה בתה ובת בתה מ\"מ בשזרען קיים לדורי דורות איזהו שיהיה הו\"ל כאילו אמר ובתרה לאותו שיהיה מירתאי (וכן מוכח מלשון רשב\"ם העתקתי לשונו בפרישה ע\"ש) ובזה נסתלקה ראיית ב\"י שכתב ז\"ל דהא נותן שוויה לבת זו כאחר וכיון דאחר אינו זוכה לא הוא ולא יורשיו כל שמת בחיי ראשון כו' וכנ\"ל בדבריו ולפי מ\"ש אין דמיון זה לזה דהאומר ואחריך לפלוני דלא פרט במתנת אחריך אלא פלוני שם ודאי הדין נותן כשאין הפלוני במיתתו של ראשון דלא יזכה בו זרעו משא\"כ באומר ובתרה לירתה ומטעם שכתבתי ואין לומר שהב\"י מצא כן בר\"ן (ואיננו בידי לחפש ולעיין בו) שזה ג\"כ אינו שהרי הב\"י גופא מביא דברי הר\"ן שם בס\"ב דכתב דהקשו על הרי\"ף דאם איתא דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי למה אמרו בני מערבא דאין הבעל ירית משום דהו\"ל ראוי משמע הא קרוביה ממשפחת אביה יורשים אותה והיאך יורשין אותה כיון שמתה בחיי סבתא ואין אדם מוריש את אמו בקבר להנחיל מן האב כו' ע\"ש ומסיק דאין זה סתירה לדברי הרי\"ף דאה\"נ דלהרי\"ף דס\"ל דהאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי גם יורשי הבת לבית אביה אין יורשין אותה כו' וכמ\"ש בפרישה ע\"ש הרי לפנינו בהדיא דגם הר\"ן כתב דדוקא משפחת אביה אינן יורשין אותה הא יוצאי חלציה דברתה יורשין אותה ואינו דומה לאחריך לפלוני ומת אותו פלוני בחיי הראשון וכן מוכרחין אנו לומר שם בנ\"י מיניה וביה דהתחיל וכתב דאי לא הוה ובתרה לירתה כאומר מעכשיו מהיכי יורשיה מאביה כו' דמשמע הא יוצאי יריכה לא קשה ליה היכי מצי מוריש להו וסיים שם מיד וכתב ז\"ל דקיי\"ל כרשב\"ג דאמר דמי שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני כו' עד ואע\"ג דהו\"ל כאילו אמר מעכשיו דאל\"כ מהיכי ירית ליה לאחר מיתתו של זה ומדקאמר מהיכי ירית ליה משמע דר\"ל היאך יורשי אותו פלוני יורשים אותו כשלא היה הפלוני קיים בשעת מיתת הראשון הרי דס\"ל דאפילו אותו שפרט אין מוריש לזרעו אם אינו במעכשיו והרי דבריו התכופין יחד סותרין זא\"ז אלא ע\"כ צריכין לחלק בין אומר ובתרה לירתה או ובתרה לפלוני וכן צריכין לפרש מ\"ש הנ\"י שם בתר הכי וז\"ל ואפילו לדברי המפרשים דפי' דבמעכשיו הויא כו' עד מאן ירית ליה כו' מ\"ש מאן ירית ליה קאי בכל א' כעניינו באומר אחריך לפלוני קאי אפילו אזרעו דאותו פלוני ובאומר אחריך לירתה קאי מאן קא ירית אמשפחת אביה וסתם שם וסמך אמ\"ש לפני זה והיותר נראה דמ\"ש הנ\"י דאל\"כ מהיכי ירית ליה כו' ר\"ל אותו פלוני עצמו מהיכי יזכה בו מאחר שכבר מת הנותן והא דקאמר לשון ירית משום דהמפרשים כתבו דהאי דינא דהאומר נכסי לפלוני ואחריך לפלוני קאי אשכיב מרע דדבריו ככתובין וכמסורין דמי וכיון דבשכ\"מ איירי מש\"ה אף באחרים שאין בני ירושה קרא למתנתן בלשון ירית וירושה והנ\"י כתב זה להמפרשים דס\"ל דגם בני מערבא ס\"ל דאחריך הו\"ל כאומר מעכשיו דאל\"כ לא הוה זוכה הפלוני אחר מיתת הנותן ולא להוכחה גמורה כ\"כ כ\"א לפי סברתם וכמ\"ש הר\"ן הנ\"ל בשמם ומ\"ש הנ\"י לפני זה דאל\"כ היאך יירשו משפחת בני אביה זהו הוכחה גמורה אליביה לכ\"ע וכמ\"ש גם הר\"ן הנ\"ל ודוק כן נ\"ל ברור א' מהדרכים שכתבתי ולא כב\"י שהביא דברי הנ\"י האחרונים כפשוטם ולא שת לבו לסתירת דבריו ומש\"ה נראה שכתב דהשתא דאמר ובתרה לברתא דאם מת אפילו ברא לא ירית לה כיון דאינו מעכשיו וזהו ליתא אלא כמו שכתבתי ודוק גם מ\"ו ר\"ם בהגהות ש\"ע כתב כדברי ב\"י ועיין בסמ\"ע מה שכתבתי עליו בזה ובשאר עניינים בדינים הללו ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והרמ\"ה כתב שלא קנה ורי\"ף כו' ז\"ל הגמרא (דף ק\"ן) איבעיא להו עבדי כמקרקעי או כמטלטלי דמי ובעי למפשט ודחי לה ולא איפשיטא ומשמע דאאומר מטלטלי לפלוני שהוזכר שם לפני זה קאי וכן משמע מפר\"ש שכתב ז\"ל נהי דעבדי ודאי כמקרקעי דמי לענין שבועה וקנין בכסף ושטר וחזקה דכל מילי דאורייתא דין מקרקעי יש להם מוהתנחלתם אבל לענין לשון בני אדם מיקרו להו מטלטלין וישנו בכלל מתנת מטלטלין שהרי מטלטל הוא או לא ע\"כ וס\"ל להרמ\"ה כיון דלא איפשיטא לא קנה דהמוציא מחבירו עליו הראיה וממילא אי תפיס לא מפקינן ורי\"ף ורא\"ש ז\"ל כתבו על איבעיא זו והלכתא כמטלטלי דמי והביאו ראיה מהא דאיתמר בפ' י\"נ (דף קכ\"ח) שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא הלכה גובין מן העבדים ורב נחמן אמר אין גובין ומסקינן התם דאין גובין (כלומר ב\"ח אינו גובה מהעבדים משום דמטלטלי נינהו) וכן קיי\"ל הלכתא כרב נחמן ויש לתמוה ר' לא שנא ר' חייא מנא ליה דכיון שבגמרא לא פשטו מנין להם לפשוט מההיא דרב נחמן וכי תלמודא לא ידע לההיא דרב נחמן ונראה לאחר העיון שם בגמרא לק\"מ שהרי רבינא פשיט ליה לרב אשי אמימרא אחריתא דר\"כ דעבדי כמטלטלי דמי ודחי ליה רב אשי אנן טעמא אחרינא אית לן כו' וא\"כ למה ליה לאטרוחי נפשיה ולמפשט ליה מאידך מימרא דר\"נ דאין גובין דודאי גם בההיא ידחנו לומר אנא כדשלח ליה ר' אבא לרב יוסף דגובין ס\"ל ומאי אולמ' הך דרב נחמן מההיא אבל אנן דקיי\"ל כר\"נ ממילא נפשט האיבעיא וזה ברור ודוק והרמ\"ה אפשר דס\"ל דאין למפשט מההיא דאין גובין דאפשר דלגבי שיעבוד הוא דהזה כאטלטלי כיון דאפשר לאברוחינהו ולא סמכה דעתיה דמלוה עלייהו אבל לענין שיהיה נכלל בלשון בני אדם בשם מטלטלי לא וכ\"כ נ\"י: אבל ס\"ת מיבעיא ולא איפשיטא לפיכך אם תפס אין מוציאין מידו גם כאן צ\"ל כמ\"ש (בסימן רמ\"ב) בדרישה סעיף ד' דשאני בין ספיקא דדינא לספיקא דדייני ומש\"ה הכא דכי אתא אליהו יתרץ האיבעיא ויודיע לנו אם ס\"ת בכלל נכסיו אי לא מש\"ה לא מפקינן מיד המוציא וה\"ה בתפס בעבדים הנ\"ל אם נתן לו כל מטלטלין לדעת הרמ\"ה שהוא איבעיא דלא איפשיטא אם החזיק בהן אין מוציאין מידו. והא דכתב רבינו לעיל (סימן רמ\"ז) שהכותב כל נכסיו לבנו אפילו בבריא לא עשאו אלא אפוטרופוס ולא קנה אע\"ג דבריא בעיא דלא איפשיטא הוא בפרק י\"נ (דף קל\"ב) ומיירי באפילו נתן לו מטלטלין ותפס בהן אפ\"ה קאמר דלא קני שאני התם דאפילו כי אתא אליהו לא יתרץ איבעיא זו דההיא בדעת הנותן תליא אי קריבא דעתיה לגבי בנו ולפי רחימתיה דיליה אליו ויש שנתכוין לשם מתנה ויש לאפטרופוס ומש\"ה מוקמינן הממון בחזקת מרא קמא אע\"ג דתפס ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שנאמר ושונא מתנות יחיה וכן מצינו באברהם שנאמר הרימותי ידי וגו' אם מחוט ועד שרוך וגו' והא דלא מייתי הגמרא והפוסקים ראיה מזה משום דאפשר למימר איהו דאחמיר לנפשיה ממדת חסידות יתירא דהוה ביה גם י\"ל משום דהיה מלך סדום רשע לא רצה לזכות אותו בקבלתו מתנה ממנו על דרך וחסד לאומים חטאת וז\"ש ולא יאמר אני העשרתי והא שקיבל מפרעה ואבימלך היה נימוקו עמו דלשם מצוה קעביד כדכתיב בכל א' תשובתו בצדו דאצל פרעה כתיב אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך שק' איך מסר שרה לזנות בשביל הנאתו ועוד שהקדים הטפל דהיינו למען ייטב לי בעבורך ואיחר העיקר דהיינו וחיתה נפשי בגללך לא הענין היה שאמר אמרי נא אחותי את כדי שכל השרים והמושלים יחניפו לי בעבורך בסברם שאתן אותך להם לאשה ואני לא אתנך לשום א' מהם ולא יהיה שום א' רשאי לפגוע בי שיירא מהשר השני שג\"כ דעתו עליה וישמור נפשי מאחרים וכן כולם נמצא שקבלתו המתנה היא כדי שיסברו שהיא באמת אחותו ושיתננה להם וע\"י כן יחיו הוא והיא ואל יפגעו בהם רשעים ולהציל נפשו ולאפרושי מאיסורא קעבדי והשתא א\"ש דקאמר דע\"י שייטיבו לי כל א' בעבורך וחיתה נפשי בגללך וגם באבימלך הוצרך לקבל כדי שלא יאמרו לאחר שהתעולל בה כרצונו דחה אותה לחוץ כדרך שעושים לזונות וכדפרש\"י על מ\"ש הנה הוא לך כסות עינים וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אבל במתנת שכ\"מ א\"צ כלום כו' הרשב\"א כתב בתשובה והביאו הב\"י ז\"ל מה שטוען ראובן שאפי' מה שחייב זה היורש למורישם יש לו ליתן חלקו הדין עם ראובן כל זמן שאין זה בא אלא מכח מתנה זו שנתן לו מורישם כל חובותיו בין בשטר בין בע\"פ לפי שמלוה ע\"פ אינה נקנית בשטר וכיון שמורישם לא מחל לו חוב זה אלא שנתן לו נכסיו סתם אין מלוה של אחרים בכלל נכסיו כו' ולפיכך אפילו מה שחייב לו לא קנה ולא נמחל לו מחמת מתנה זו אא\"כ שטען שפרעו או שמחל לו בפירוש כו' עכ\"ל נראה דאין תשובה זו סותר למ\"ש בתשובה אחרת (הביאה הב\"י לעיל ס\"ס רמ\"א סעיף ו') ז\"ל ראובן שהלוה לשמעון ולוי ויהודא בניו מנה ומשכן לו בתים ואת\"כ מת ראובן וקודם שחלקו כתב שמעון ללוי שטר מתנה שכל מה שירש מאביו עמד לוי ותבע משמעון הנותן חוב זה טען שמעון ואמר כיון שמת אבי נמחל שיעבוד שטר זה מעלי והשיב שהדין עם שמעון מפני שבעת גמר מיתת האב זכה במה שהיה חייב לאביו ונמחל שיעבודו אפילו קודם חלוקה עכ\"ל דשאני התם ששלשתן היו חייבים לאביהן בשוה ומשכנו לאביהן בתיהן ובודאי ניחא היה לכולם שיהא חובם מחול בשעת מיתה משא\"כ כאן שהא' לבד היה חייב ולא האחרים ודאי לא שייך לומר שבמיתת האב נמחל לו החוב ועוד דהכא כבר נתן האב קודם מיתתו כל אשר לו במתנה לפלוני והיה חוב זה בכלל ואיך יחזור היורש ויזכה בו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וה\"מ כשנתרפא לגמרי כו' וכתב הרי\"ף כו' מקור דין זה בפ' מי שאחזו א\"ר הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר תנן זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה\"ז גט ואם לאו אינו גט ואי אמרת אם עמד חזר למה ליה אומדנא הרי עמד אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא שניתק מחולי לחולי והא עמד קתני עמד מחולי זה ונפל לחולי אחר. והא הלך בשוק קתני הלך על משענתו. והא קמ\"ל דהלך על משענתו הוא דבעינן אומדנא. אידך אומדנא נמי לא בעי ש\"מ שכ\"מ שניתק מחולי לחולי מתנת מתנה אין דאמר ר\"א משמיה דרבא שכ\"מ שניתק מתולי לחולי מתנתו מתנה ע\"כ. וכתבו הרי\"ף בפי' מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"ב סוף ע\"א) וז\"ל גרסינן בפ' מי שאחזו אמר ר\"א שכ\"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה לסוגיא דשמעתתא התם בשלא עמד והלך על משענתו אבל עמך בין חולי לחולי והלך על משענתו אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מתנתו מתנה ואם הלך לשוק בלא משענת אין מתנתו מתנה וא\"צ אומד עכ\"ל. נלמד ממ\"ש דרבינו התחיל במימרא דרב הונא וכתב דבנתרפא לגמרי חוזר. ואח\"כ כתב לשון המשנה ע\"פ אוקימתא דמר בריה דר\"י דאם ניתק מחולי לחולי צריך אומד וז\"ש אם ניתק מחולי לחולי כו' דלשון אם מורה על האומד ואם תראה שמת מחולי הראשון אינו חוזר ואח\"כ מביא דברי הרי\"ף ללמדינו דלפעמים דאינו יכול לחזור אפי' בלא אומד והיינו כשלא הלך בשוק כלל ומשום דהרי\"ף קאי על מימרא דר\"א דאמר סתם מתנתו מתנה מש\"ה התחיל וכתב הא דמתנתו מתנה ורבינו הביאו בלשונו כדי ללמדינו דלאו בכל ענין צריך אומדנא כל' המשנה ובאמת הרי\"ף לא חידש כלום דהא כל דבריו נלמדו מגמרא דפ' מי שאחזו הנ\"ל וכמ\"ש הרי\"ף בעצמו ז\"ל וסוגיא דשמעתתא התם כו' אלא שנקט לשון הרי\"ף שכתב פסקי דדינים יחד גם י\"ל דהביא הרי\"ף ללמד דאם ניתק מחולי לחולי ולא הלך בשוק כלל בנתיים דא\"צ אומד ומתנתו מתנה דאילו ממתני' הנ\"ל הו\"א דגם בכה\"ג צריך אומד והא דקתני עמד והלך ללמדינו דאפילו בעמד והלך צריך אומד בגט ובמתנה ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א בנותן כו' בעיא דאיפשיטא פ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ט) וז\"ל איבעיא להו שכ\"מ שהודה מהו ת\"ש דאיסור הו\"ל תריסר כו' ופר\"ש שכ\"מ שהודה ואמר מעות הללו של פלוני הן ואעפ\"י שהיינו מוחזקין בנכסים הללו שאינן של אותו פלוני מי אמרינן שהוא אומר כן שלא להשביע את בניו א\"ד כיון דאודי אודי ומסקינן דהודאתו הודאה. ואעפ\"י דבעלמא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע בניו היינו כשאמר אני חייב לפלוני כך וכך אבל הכא שהממון בעין והוא אמר של פלוני הוא אפשר שפקדון הוא בידו ע\"כ והתוס' והרא\"ש דחו פר\"ש וא' מהדחיות הוא דא\"כ איך פשט מעובדא דאיסור גיורא הא באיסור דהיה גר ולא היו בנים הראוים לירש אותו לא שייך למימר ביה אדם מודה לאחרים כדי שלא להשביע את בניו ושלא להשביע למרי בר רחל ליכא למימר שהרי אדרבא אמר שהן שלו ובזה השביעהו וכתב הרא\"ש מי אמרי' דשלו הוה מקודם לכן ואע\"פ שמוחזקין ועומדין הנכסים בחזקת השכ\"מ עד היום הזה מ\"מ בתר הודאתו אזלינן דהודאת ב\"ד כק' עדים דמי והרי הודה שהיא שלו ואם עמד אינו חוזר א\"ד כיון שהודה על כל נכסיו נראה שאין זה אלא מתנה שיהיה שלו אם ימות ואם עמד חוזר ת\"ש כו' דהודאתו הוה הודאה (דאי למתנה נתכוין במה זכה מרי להוציא המעות מיד רבא אחרי מות איסור הגר) עכ\"ל הנה כלל דבריו שאין האיבעיא לענין אם נאמר שלא כיון בהודאתו אלא שלא להשביע את בניו ואפי' אם מת לא הוי מתנה או אם נאמר שלהודאה גמורה נתכוין דמזה ודאי לא איי��י כאן (וצ\"ל דאיבעיותו הוא באם היתה ההודאה באופן דלא שייך למימר בה שלא להשביע נתכוין וכמ\"ש בפרישה) אלא עיקר האיבעיא לענין חזרה כשיעמוד אם מתנה הוה ויכול לחזור כשעומד או הודאה היא ואינו יכול לחזור ואע\"פ שאנו מוחזקין דלאו הוא כן כמו שאמר מ\"מ מכח הודאתו מחשבין אנו כאילו של המקבל היה מעולם וכן פירשו התוס' כנ\"ל לפרש כוונת התוס' והרא\"ש אבל אל תטעה לומר דמש\"ה כתבו דמיירי באנו מוחזקין בו שהיה של נותן דאז לא שייך למימר דשלא להשביע נתכוין כיון שהוא יודע שהוא מפורסם שהוא שלו ולא יאמינו לו באמרו שהוא של המקבל אלא ודאי להקנאה נתכוין דזה אינו דהא הרשב\"ם ג\"כ כ' האי שאנו מוחזקין בו כו' ואפ\"ה פירש דאיבעיא ליה אי אמרי' דלשלא להשביע נתכוין ועוד דא\"כ הו\"ל למכתב דהנותן ידע שאנו מוחזקין בו דבזה הכל תולה דאם אין הנותן יודע שהכל מוחזקין בו אין טעם לומר שלא היתה כוונתו שלא להשביע כיון שאנו מוחזקין בו ועוד דא\"כ לקמן (בסי' רנ\"ה) הו\"ל למימני ג\"כ זה בהדי הני דכתב שם דלא שייך בהו למימר דלשלא להשביע כיון ושם לא כתב אלא האומר אתם עדי או אומר תנו וגם המ\"מ כת' האי דינא מיירי באומר תנו וגם התוס' והרא\"ש לא הוי סתמו דבריהן אלא הוי כתבי דבכה\"ג לא אמרי' דלשלא להשביע כיון ולכך מחוורתא כמ\"ש דלרבותא כתבו האי שאנו מוחזקין בו שאינו שלו וכן פירש ג\"כ רבי' האיבעי' וכמ\"ש בפרישה וכ\"כ ג\"כ (בסי' רנ\"ב) ושם כתב שהודה על כל נכסיו וכאן כתב על נכסיו דכולל תרווייהו בין על כולן בין על מקצתן ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " לשון הרמב\"ם כו' עד שאינו יכול להלך בשוק והרי הוא כו' לכאורה משמע דלדעת הרמב\"ם כל שאינו יכול לצאת מביתו על משענתו בשוק וצריך להיות כלוא בבית תמיד מתשות כח אע\"פ שאינו מושכב למטה ממש מיקרי שכ\"מ דהכי דייקא ל' והרי הוא כלומר כיון שאינו יכול לצאת הרי הוא ממילא נופל למטה דדרכן היה לישב במטות כשהיו בביתם ולא מיעט אלא פיסח וגידם וסומא שהם בריאים ויוצאים בשוק ואין להן חסרון כ\"א באבר מיוחד שבגופם וכל שנפל למטה ממש שאפילו בבית אינו יכול לילך אפשר דלהרמב\"ם מיקרי הכביד עליו החולי ודינו כמצוה מחמת מיתה וכקפץ עליו החולי שהזכיר הרמב\"ם שם דין כ\"א ולהכי אינו מחלק בין ג' ימים לאחר ג' ונראה שכן הבינו רבינו מדהביא רישא דדברי הרמב\"ם הסומא או הפיסח כו' דודאי כ\"ע מודים בזה ולא הו\"ל לכתבו כאן במקום שבא לכתוב מה שהרמב\"ם מחולק עם הרא\"ש וגם מה שכתב הרמב\"ם אח\"כ ז\"ל אבל החולה כו' גם בזה כ\"ע מודים דהוה שכ\"מ ואי משום דהרמב\"ם אינו מחלק בין ג' ימים לאחר ג' ימים ומשמע דס\"ל דאפילו לאחר ג' ימים אין לו דין מצוה מחמת מיתה כל שלא קפץ עליו החולי א\"כ העיקר חסר מדברי רבינו והו\"ל לקצר ולכתוב והרמב\"ם אינו מחלק בין ג' ימים לאחר ג' ימים וא\"א ז\"ל כתב כסברא הראשונה ועוד דהאי חילוק דאחר ג' ימים דנקרא מצוה מחמת מיתה כתבו אח\"כ בסמוך בשם ב\"ה וכתב עליו שכן דעת הרא\"ש ושם הו\"ל להביא דעת הרמב\"ם החולק אבל לפי מ\"ש א\"ש והכי הצעת דברי רבינו וכל ג' ימים הראשונים כו' וידוע שטעם חילוק ג' ימים אינו אלא שבתוך ג' ימים אף שנפל למשכב מ\"מ אין חוששין עליו כ\"כ לבקרו נמצא שאין שם חולה עליו (וכמ\"ש לשון התוספ' בפרישה ע\"ש) ומש\"ה צריך להיות מתנתו בכולה אבל מ\"מ כיון שנכנסין הקרובים אליו לבקרו מיירי בנפל למשכב לאפוקי להרמב\"ם אף שלא נפל למשכב ג\"כ שם חולה עליו כנ\"ל ואף שהרא\"ש וגם רבינו לא הזכירו בפירוש נפל למשכב מ\"מ סתמא כפירושו דמי אבל מהמ\"מ משמע שפי' שמ\"ש הרמב\"ם והרי הוא נפל למשכב כפשוטו שאינו יכול לילך לשוק מתשות כח שצריך להיות תמיד מושכב במטה הוא שכ\"מ ומצוה מחמת מיתה הוא מי שקפץ החולי להכביד עליו כתבתי לשונו בפרישה ע\"ש ולפ\"ז צריכין לדחוק בדברי רבי' וכמו שכתבתי בפרישה עיין שם ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " בד\"א כו' או אפילו לא פירש אלא כו' הרשב\"א כתב והביאו הב\"י א\"צ שיאמר המצוה שהוא מצוה מחמת שהוא חולה אלא כל שהוא מוטל בערש דוי וצוה על נכסיו ה\"ז מתנת שכ\"מ ואם חילק כל נכסיו הרי הוא כמצוה מחמת מיתה ואפילו חילק מקצתם והוא מסוכן אע\"פ שלא הזכיר שם מיתה אנו דנין אותו כמתנת מצוה מחמת מיתה עכ\"ל וביאור דבריו נ\"ל דתלת דיני קאמר שאם הוא מוטל בערש דוי אפילו חילק מקצת נכסיו הרי הוא כמצוה מחמת מיתה ודינו כמתנת שכ\"מ בכולה וכן אם חילק כל נכסיו אפי' אינו מוטל בערש דוי נמי דינו כמצוה מחמת מיתה אפילו לא הזכיר מיתה וכן אם הוא מסוכן אפילו חילק מקצתם ולא הזכיר מיתה וגם אינו מוטל בערש דוי אפ\"ה דינו כמצוה מחמת מיתה וזה נוטל על הדרך הא' שכתבתי בפרישה לשון הרמב\"ם שהביא רבינו מיהו אינו מוכרח דאפשר לומר דהרשב\"א לא קאמר אלא תרתי וה\"ק אינו צריך להזכיר מיתה אלא כל שמוטל בערש דוי ה\"ז מתנת שכ\"מ ודינו שאם חילק כל נכסיו א\"נ מקצתן והוא מסוכן הרי זה כמצוה מחמת מיתה ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם דה\"ה במתנת שכ\"מ במקצת ולא נהירא כו' ולע\"ד נראה ליישב דברי הרמב\"ם ע\"פ שיטת התוס' דכתבו שם בפרק מי שמת לפני זה (בדף קנ\"ב) בד\"ה מתנת שכ\"מ שכתוב בה כו' דמסקי וכתבי ז\"ל ולפי זה נראה דכל הך שמעתתא א\"צ להעמיד כלל בכתב לו כל נכסיו כפי' ר\"ש ור\"ת אלא יכול להעמידה בטוב במתנת שכ\"מ בין במקצת בין בכולה כו' ע\"ש הרי לפנינו דגם התוס' ס\"ל דשמואל דאמר מתנת שכ\"מ שכתב בה קנין דלא קנה המקבל מספק שמא לא גמר להקנותה אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ומיירי גם במתנת שכ\"מ במקצת וצ\"ל דטעמייהו דאף דבמתנת שכ\"מ בעי קנין מ\"מ בקנין לחוד הוה סגי ליה והוא עביד מילתא יתירתא וקנה בקנין וגם כתבו ליה בשטר בזה י\"ל דגילה דעתו דאינו רוצה להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה וכמ\"ש התוס' שם לפני זה דמש\"ה נקט שטר שכתב בו קנין בשטר דוקא מיירי לרב ושמואל לכל חד לפי סברתו ודוק שם בתוס' ותמצא כדברי ובזה נתיישבו נמי דברי הרמב\"ם שהביא רבינו בסמוך (בסעיף ל\"א) ומש\"ה דקדק הרמב\"ם בלשונו וכתב שם בפ\"ח דזכייה דין מתנת שכ\"מ שכתב בה קנין כו' דבכתב בשטר וקנין בתוכו דוקא מיירי ובזה נתיישב ג\"כ מ\"ש רבינו כאן בשמו דמיירי בכתב לו בשטר ומיירי נמי דהיה עוד קנין או זיכוי ויפוי כח בדבר ומש\"ה ס\"ל דאפילו במקצת אין לו דין מתנת בריא ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " מתנת שכ\"מ בכולה לא בעי קנין כו') כתב ב\"י ז\"ל כתוב בתשובות הרמב\"ן (סימן ו') זה שנתן בצוואת שכ\"מ לא חלה מתנתו עד לאחר גמר מיתה וא\"כ אפילו קנו מידו במיפה כחו לא נתייפה שתהיה מתנתו מעכשיו ולאחר מיתה אלא שתהא לאחר מיתה כמו שצוה ואי אפשר שאין שטר לאחר מיתה ע\"כ ותמיה לי דא\"כ כשאמרו במתנת שכ\"מ שכתוב בה קנין ��אם קנו מידו במיפה כחו מהני היכי משכחת לה עכ\"ל ב\"י ואני אומר שהמעיין שם בתשובה יראה דלק\"מ דההוא עובדא דעלה קאי הרמב\"ן איירי בא' שחלה ונתן מתנה וצוה לעדים לכתבה ביפוי כח ואח\"כ נתרפא לגמרי בנתיים ואח\"כ חזר לחליו ומת וירצה השואל לקיים המתנה והשיב לו דלא קנה לה המקבל אם מחמת אמירתו הראשונה שצוה ליתן לו כך וכך ודברי שכ\"מ ככתובין וכמסורין דמי הא כיון שנתרפא לגמרי ממילא בטלה אמירתו ובטלה המתנה (כמש\"ר בריש סימן זה) ואם מחמת שטר הצוואה כ\"ש שאינו זוכה בה דאין שטר לאחר מיתה וע\"ז כתב דאפילו קנו מיניה ביפוי כח ל\"מ שמה שאמרו בגמרא שקנה ביפוי כח לאו משום שביפוי כח נתאלם כח השטר ושהוה כאילו כתב מעכשיו שיכול למיגבי ביה אפילו לאחר מיתה (עד שבאנו לומר דאפילו עמד בנתיים גבי לה בשטר המתנה) שודאי זה ליתא דאין שטר לאחר מיתה והיפוי כח אינו אלא שמבטל קפידת השטר ושחשבינן כאילו לא נכתב השטר מעולם ואמירת השכ\"מ במקומה עומדת והוה לה ככתיבה וכמסירה וקני לה לאחר מיתה ואם כן הכא שאמירת שכ\"מ כבר בטלה ע\"י מה יזכה בה ודוק. ותדע שהרי כתב הרמב\"ן ז\"ל לא נתייפה שתהא מתנתו מעכשיו אלא שתהא לאחר כו' דהו\"ל למכתב בקיצור רבותא טפי לא נתייפה אפילו למיהוי מתנה לאחר מיתה אלא ודאי ה\"פ ודאי כל יפוי מהני לענין שלא תבוטל אמירתו לאחר מיתה אלא שכאן שעמד ובטל אמירתו לא מהני היפוי לעשותו כמעכשיו ולאחר מיתה וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכן אם צוה שכ\"מ שיכתבו כו' עד וכתב הראב\"ד כו' ז\"ל הרמב\"ם פי\"ח דזכייה שכ\"מ שאמר כתבו ותנו לפלוני מנה ומת קודם שיכתבו ויתנו לו אין כותבין כו' וכתב המ\"מ ז\"ל סברת הרב שאם כתבו קודם מיתה שקנה ובהשגות אני תבירי אומרים אפילו כתבו מחיים לפי שהעדים שלוחים וכיון שהשליח מת מעשה השליח בטל שהרי לא נתקיים מעשה השליח אפילו שעה אחת מחיים ע\"כ וכדברי רבינו פי' ר\"ש פי\"נ (דף קל\"ה ע\"ב) ולזה נוטה דעת העיטור וכן עיקר דודאי אם נכתב ונמסר מחיים ודאי זכה דלא גרע ממתנת בריא (ונראה דר\"ל מתנה גמורה דבריא דאל\"כ ק' הא בבריא ג\"כ ס\"ל להרמ\"ה דלא קני בכה\"ג דאמר כתבו ותנו מנה לפלוני כמש\"ר בשמו בסמוך בסעיף ל\"ח ועמ\"ש שם) וזהו ששנינו במימרא שם (דף קל\"ה וקנ\"ב) ומת אין כותבין ונותנין הא לא מת כותבין ונותנין ודברי הר\"א ז\"ל תמוהים אא\"כ נאמר דמתנה זו אינה חלה אלא לאחר מיתה ולפיכך השטר בטל (וכמ\"ש לקמן בשם נ\"י) וצ\"ע עדיין דודאי זו שנכתבה ונמסרה מחיים דין מתנת בריא יש לה ונראה שאינו יכול לחזור בו דהוה לה כמתנת שכ\"מ במקצת ובקנין שאינו יכול לחזור בו ודברי המחבר עיקר כו' עכ\"ל ודבריו צריכין ביאור במה שמשוה להראב\"ד חולק על הרמב\"ם ומשמעות לשון הראב\"ד הנ\"ל הוא דמודה כשכתבו ונתנו מחיים וכמו שכתבתי בפרישה וצ\"ל דס\"ל להמ\"מ דאם איתא דהראב\"ד מודה בזה א\"כ לא הוה משיג מידי על הרמב\"ם דהא גם מלשון הרמב\"ם מוכח דאינו קונה כ\"א כשכתבו ומסרו מחיים אלא ודאי סבירא ליה להראב\"ד דאפילו כתבו ומסרו מחיים לא מהני כיון דדעת השכיב מרע הוא דלא יקנה כ\"א לאחר מיתה נמצא דשליחותן אינו מתקיים עד לאחר מותו ואז שליחותן כבר בטלה אבל מדברי רבינו משמע דס\"ל דהראב\"ד לא בא להשיג על הרמב\"ם כ\"א לבאר דבריו ומש\"ה לא הביא דעת הרמב\"ם החולקת אלא כתב אדעת הר\"ש שהיא כדעת הרמב\"ם וכתב הראב\"ד שלא בלשון פלוגתא וכמו שכתבתי בפרישה עיין שם ומ\"ש המ\"מ דאם נמסר לידו מחיים קנה והויא כמתנת בריא וא\"י לחזור בו כלל הוא ג\"כ תמוה דיש להקשות במאי איירי אי במתנה במקצת א\"כ מאי איריא אומר כתבו דל\"ק כי לא אמר כתבו נמי ל\"ק כיון שלא היה המתנה בקנין שהרי לא נזכר קנין בגמרא בהך מימרא ואי במתנת שכ\"מ בכולה מיירי ק' הרי בהדיא אמרו בגמרא פ' מי שמת כתב ומסר לזה וחזר וכתב לזה יכול לחזור בו וכמש\"ר לעיל (סעיף כ\"א) וצ\"ל דס\"ל להמ\"מ דמסירת שטר זה ה\"ה כמו קנין ונמצא דהוה מתנת שכ\"מ במקצת בקנין דהוה כמתנת בריא ואינו יכול לחזור אבל הנ\"י כתב פי\"נ (דף רכ\"ד ע\"א) אדברי הרמב\"ם וז\"ל דעת ר\"ש ורמב\"ם ז\"ל שאם כתבו ונתנו מחיים קנה ועושין כן לכתחילה והרבה מן האחרונים הסכימו לדעת ר\"י ז\"ל שסובר שאם רוצה להקנות לאחר מיתה בשטר או בקנין בדין מתנת בריא אינו כלום אא\"כ מקנה לו מעכשיו כבריא דתקנת חז\"ל בשכ\"מ שלא תטרף דעתו עליו היכא שמקנה באמירה אבל כשרוצה להקנות בשטר כבריא דינו שוה כבריא כו' ע\"כ ור\"ל כיון שודאי אין דעתו שיקנה זה כ\"א לאחר מיתה שהרי קיי\"ל דאם עמד חוזר וא\"כ הו\"ל כבריא שמתנה שלא יקנה קניינו כ\"א לאחר מיתה דודאי לא מהני וכבר הזכרתי סברא זו כמה פעמים ואין צורך להאריך בה ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "(לט) וכתב ר\"י אבל אם אמר כו' והרמ\"ה כתב כו' מ\"ש הרמ\"ה אין כותבין ונותנין ר\"ל דאף אם כבר כתבו ונתנו לו השטר מ\"מ אין נותנין לו המתנה אם חזר בו הנותן ומוחה בהן מליתן לו או שמת דאז הב\"ד מוחין שלא יתנו לו כיון דלא זכה בהמנה בהדיבור וגם אין בו משום מצוה לקיים דברי המת ואפילו אמר תנו לחוד וכדמסיק אבל כל זמן דלא מיחה בחיים גם הרמ\"ה ס\"ל דהרשות ביד הללו שציום ליתן ליתנו ומיד שבא ליד המקבל בחיי הנותן זכה בו וע\"כ ל\"פ בסימן קכ\"ה אי הוה כזכי אלא לענין אם יכול לחזור בו הנותן בעודו ביד זה שא\"ל ליתנו ועדיין לא נתנו אבל כשכבר נתנו לו בשליחותו נ\"ל דליכא מאן דפליג דאין הנותן יכול להוציאו מיד המקבל וכדמוכח בסימן קכ\"ה ורמ\"ג ע\"ש והא דכתב הרמ\"ה ל\"ש אמר כתבו ותנו ל\"ש אמר תנו לחוד אין כותבין ונותנין ל\"ש מחיים כו' ר\"ל אפילו מחיים אין כותבין ונותנין ושיזכה ע\"י הכתיבה ומסירת השטר זה לא אמרינן אפילו באמר תנו לחוד כל זמן שעדיין לא נתנו לו משא\"כ בשדה וכדמסיק דנקנית בכתיבת ומסירת השטר לידו ואינו יכול לחזור בו וממילא נותנין לו גם לאחר מיתה אם בא השטר לידו דמקבל בחיי הנותן ולר\"י הנ\"ל נותנין לו גם המנה לאחר מותו אם כבר בא השטר ליד המקבל בחיי הנותן משום מצוה לקדה\"מ וכמ\"ש בפרישה ע\"ש נמצא דפליג ר\"י והרמ\"ה בתרתי פליגי באמר כתבו ותנו וכתבו ונתנו השטר להמקבל בחיי נותן וכמ\"ש ופליגי נמי באומר תנו לחוד ולא נתנו לו בחייו אם יתנו לו לאחר מיתה דלר\"י נותנין אע\"פ שנתבטלה שליחותו כיון שמת משום מצוה לקיים דברי המת מה שאין כן להרמ\"ה בכה\"ג והרמ\"ה לא כתב האי דינא דאם נתנו לו המנה בחיים דקנה המקבל מפני פשיטותו בעיניו ומיהו ג\"כ רמזה במ\"ש ולא קנה אלא במשיכה א\"נ אגב ארעא ור\"ל וה\"נ קנה המקבל מיד שמסרו לידו העדים בין באומר תנו לחוד בין באומר כתבו ותנו וכתבו וגם נתנו לו המנה וכמ\"ש ומשה\"נ לא רצה הרמ\"ה לתרץ דמש\"ה אמרינן ומת דאז אין כותבין ונותנין משא\"כ מחיים דאיכא ליה תיקון דהיינו שיכתבו וימסרו לו השטר והמנה דזהו פשיטא ועוד דא\"כ הול\"ל אין כותבין ונותנין לו השטר והמנה כיון דעיקר הדיוק אהמנה קאי אבל אין סברא לומר דר\"י והרמ\"ה שניהן ס\"ל דבאמר כתבו ותנו אין לו תקנה אפילו מחיים ליתן לו השטר והמנה ומטעם דאמרינן שלא עשאם שלוחים אנתינת המנה כ\"א ע\"י כתיבת ומסירת השטר ובשטר אינו קונה המנה כ\"א במשיכה ר\"ל שיקנהו להמקבל עצמו או שעשאם שלוחים ע\"ז דאין טעם להדבר ועוד דא\"כ קשה למה כלל הרמ\"ה יחד וכתב בין אמר כתבו ותנו בין אמר תנו כו' עד ולא קנה אלא במשיכה והם אינם דומים דבאמר כתבו ותנו אין להם תקנה למיתן משא\"כ באמר תנו דבו ודאי רשאי ליתנו: "
+                ],
+                [
+                    "ראו סעיף 38"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " מתנת שכ\"מ שכתב בה בכולה ובקנין כו' כבר נתבאר דמתנת שכ\"מ בכולה בקנין בעי יפוי כח ואפ\"ה מצי המקבל למימר בריא היית וזכיתי בו בהקנין ואף שכתב בצידו יפוי כח גם בבריא נפעמים אומרים תנו וכתבו או מקנין ליה בק\"ס ומייפין כח דהכתיבה או דהקנין וכמש\"ר בסימן שלפני זה בסל\"ח ז\"ל בריא שאמר כתבו ותנו כו' אין כותבין ונותנין אפי' במיפה את כחו והא דפליג שם הרמ\"ה וס\"ל דאין נותנין היינו דוקא בכתיבה ומשום דאין (אבה) המקבל [קונה] מנה או מטלטלין בכתיבה אבל בקנין דהכא מודה הרמ\"ה וכמ\"ש שם מש\"ה אם היה כאן כדברי הטוען שבריא היה בשעת המתנה היה קונה אותה באמירה ובקנין [מכאן עד סוף הסימן מ\"כ כאן על הגליון ולא שייך לכאן והמעיין יבחר מקומו] ויש נ\"מ עוד בדין זה דאפי' לא היה בו קנין אינו יכול לחזור בו כשימות דכיון דהזכיר מיתה הו\"ל כמצוה מחמת מיתה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " למזון האשה והבנות ולכתובתה כדברי רבינו כ\"כ הרמב\"ם פ\"ח דזכייה בדין (כו') [ט'] וכתב המ\"מ ז\"ל פי' כתובת אשה היינו כתובת בנין דכרין לאחר מיתת האשה שאינה טורפת ממשועבדים אחרים וטורפת משעבוד מתנת שכ\"מ אבל כתובת אשה שהוא בחיים אפילו ממשועבדים גמורים טורפת עכ\"ל ורבינו ג\"כ רמז לזה במה שהקדים למזון האשה והבנות ואח\"כ לכתובתה ולא הקדים לכתוב ולכתובה כמו שהקדימה הרמב\"ם שם אלא ה\"ט משום דאיירי בכתובה שאינה נגבית כ\"א דומיא דמזון הבנות מיהו סתם רבינו משום דמצינו ג\"כ כתובה שאינה טורפת ממשועבדים והיינו כשהן מוקדמים לנשואי האשה ואפ\"ה היא גובה ממקבל מתנה שקדם לה וכגון שנתן לו בחייו וא\"ל מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר שאמות דבכה\"ג דינו כמתנת שכ\"מ לגמרי (בסי' ר\"ן סעיף מ\"ב)(וגם בס\"ס רנ\"ו) כתב בשם הרמב\"ם שדינו כמתנת שכ\"מ לגמרי ומש\"ה ג\"כ מצי גובה כתובתה ממנו אף שהוא מוקדם והו\"ל כאילו מכר מתנתו קודם מיתתו דהוה חזרה ה\"ה שיעבודו ששיעבד לאשתו כל נכסיו דהא כבר כתבתי דכתובה דבא לה מתקנת חכמים חיובו חל עם יציאת נשמתו קודם מיתתו וק\"ל. ואכתי צ\"ע למה השמיט רבינו ולא כתב דגם מלוה על פה גובה ממתנת שכ\"מ וכמ\"ש הרא\"ש בשמעתין פי\"נ והמ\"מ פ\"ח דזכייה ואפשר דס\"ל לרבינו דפשיטא דלא גרע מלוה ע\"פ דשעבודו דאורייתא ממזונות האשה והבנות דאף דאין להן שטר מ\"מ גובין ממתנת שכ\"מ כיון שהן מתנאי ב\"ד וכמ\"ש בא\"ע (בסימן ק') ובכמה מקומות שם וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ופירש עוד רשב\"ם דאיירי במתנת שכ\"מ במקצת בקנין ול\"נ כו' לשונו של רשב\"ם כבר כתבתי בפרישה ואמש\"ר רבינו ולא נהירא כו' כתב הב\"י ז\"ל וכדברי הרשב\"ם משמע התם בגמרא דאמרינן (דף קי\"ד ע\"א) איתמר קנין עד אימתי חוזר רבה אמר כל זמן שיושבין ר' יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין א\"ר יוסף כוותי דידי מסתבר דאמר רב יהודא ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ואי ס\"ד כל זמן שיושבין ליחוש דלמא הדר ביה (פיר\"ש ואמאי קאמר רצו עושין דין דמשמע באותו מעמד אע\"פ שעדיין יושבין עושין דין גמור ואמאי הא כיון דיכול לחזור בו ויבטל הדין לא הוה דין עכ\"ל ורשב\"ם לטעמיה דאם דנו אין דיניהם דין ומלשון גמרא זה מוכח דרצו עושין דין בחיי הנותן קאמר מדקאמר (מצי) [דילמא] הדר ביה וק\"ל) כלומר אבל לדידי מיירי בדסליקו מענין לענין ומהכא משמע להדיא דס\"ל לתלמודא דהא רב יהודא במתנה שיש בה קנין מיירי וכמ\"ש רשב\"ם ואילו היה מדקדק רבינו בזה לא היה כותב עליו ול\"נ והתוס' ג\"כ מפרשים כפרשב\"ם ומה שהוקשה לרבינו מתיישב מתוך דבריהם כו' עכ\"ל ב\"י ודבריו תמוהין לי מאד חדא מה שרצה להסתייע לרשב\"ם מדברי תוס' הלא כל עין משכיל המעיין בלשון התוס' יראה ויבין שהם דלא כרשב\"ם דז\"ל התוס' שם (דף קי\"ג בד\"ה אורעה כל הפרשה כו') לא מיירי במתנת שכ\"מ דהא לא היו דבריו ככתובין וכמסורין אלא מדרבנן (פי' ואיך יליף תלמודא מפסוק והיה ביום הנחילו שדיניהם דין הא קרא לא איירי בהכי) אלא מיירי כשנותן בקנין גמור במתנת בריא מעכשיו אם ימות וקרי לה נחלה לפי שהם כעין נחלה שאינו קונה אלא לאחר מיתה ולר' יוחנן ב\"ב א\"ש אפילו בלא קנין דאמר במתניתין אם אמר על מי שראוי לירשו (פי' לרבות לזה ולמעט לזה) דבריו קיימין מן התורה עכ\"ל והרי מבואר בדבריהם דלא ס\"ל כרשב\"ם דלרשב\"ם מיירי בענין דאפילו אם אמר אינו יכול לחזור לקחתו לנפשו כדין מתנת שכ\"מ במקצת בקנין והתוס' כתבו דאיירי במתנה שהיה בקנין במעכשיו אם ימות כלומר ואם לא ימות ישארו הפירות לנפשו ועוד דלפי מ\"ש אח\"כ ולריב\"ב א\"ש כו' פשוט הוא שר\"ל שלפי דבריו מצינו שעושין דין אף שלא קנו מיד הנותן כלל וכגון שכבר מת ואין בניו יכולין לומר נלך לב\"ד הגדול לאפוקי לשינויא קמא דאם לא קנו מיד הנותן אף שמת כבר הנותן מן התורה אין בדברי צוואתו ממש ומש\"ה הוצרכו לאוקמי דמיירי שקנו מיד הנותן וקראהו נחלה משום דמיירי דקנו מידו מעכשיו ואם ימות ואז אפילו קודם שימות אינו יכול לחזור בו מהגוף אלא שמתנת הפירות לא חלה עד לאחר מיתה ועבפ\"ר שם כתבתי שרבינו תפס כל דברי התוספות לעיקר וממנו תבין שגם ראייתו שהביא מהגמרא הנ\"ל אינה ראיה דודאי רב יוסף פי' דברי ר' יהודא דאמר רצו עושין דין דגם הנותן אינו יכול לחזור בו והיינו דוקא בקנין ומיהו לא איירי בקנין במתנה במקצת כ\"א בקנין מעכשיו אם אמות וכמ\"ש התוס' וזה ברור לכל מעיין ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרמ\"ה ז\"ל ה\"מ בשכ\"מ אבל בבריא כו' האי דינא דיטול כו' סתם מימרא דרב ששת פרק מי שמת (סוף בבא בתרא דף קמ\"ח) ופירשה הרמ\"ה בשכ\"מ דוקא וז\"ל הרמב\"ן בחידושיו לדברי הר\"י מיגא\"ש דוקא בשכ\"מ אבל בבריא לא ואע\"פ שכתב או קנו מידו דקנין דברים הוא וכ\"כ הר\"ם הספרדי ז\"ל תלמידו שהאומר משוך ותקנה וכל שמשמעותו להבא ל\"ק ואינו מחוור לי שאין קנין דברים אלא באומר אתן לך או אמכור לך <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> שקנו מידם לחלוק אבל האומר יטול ויזכה במתנה זו משמע או במשיכה זו עכ\"ל ורמב\"ם זה שהזכיר הרמב\"ן נראה שהוא מ\"ש בפ\"ב דמכירה האומר לחבירו משוך ותקנה כו' שמשמע תקנה להבא כו' (והביא רבינו לשונו לעיל ס\"ס קצ\"ז) ומשמע לרמב\"ן ז\"ל דלרמב\"ם ה\"ה כל הני לישני דנקט רב ששת נמי ל\"מ בבריא כיון שהם לשון עתיד וכן הבינו הראב\"ד ז\"ל שכתב שם בהשגה אמר אברהם הרי מצינו יטול ויזכה ויחזיק כולן לשון מתנה וכתב המ\"מ ההיא דיטול ויזכה בשכיב מרע הוא שהוא מדבר לאחר מיתה וכ\"כ הר\"י מיגא\"ש דדוקא בשכ\"מ אבל בבריא לא כו' עד וצ\"ע עכ\"ל ונ\"ל דרבינו לא הבין הרמב\"ם כמו שהבינו הם דא\"כ הו\"ל להזכיר הדברים בשם הרמב\"ם כמו שהזכירם ע\"ש הרמ\"ה אלא דעת רבינו שהרמב\"ם במשוך ותקנה לחוד ס\"ל דמשמע להבא דכיון שאמר משוך לא היה צריך למילת ותקנה א\"נ הו\"ל למימר וקני אלא ודאי דעתו היא שיקנה לעתיד ולא עתה אבל בהני לשונות שאמר רב ששת יכול להיות דמודה הרמב\"ם דמשמען יטול ויחזיק מיד במתנה זו אע\"פ שבפ\"ט דזכייה כתב אכל הני לשונות שאמר רב ששת שכ\"מ שצוה ואמר יטול וכו' י\"ל דלרבותא נקט שכ\"מ וכ\"ש בריא וכדעת הרא\"ש וכן מוכח לקמן (סעיף מ\"ב) והכי דייק נמי לישניה דרבינו לעיל (ס\"ס קצ\"ז) שכתב על דברי רמב\"ם אלו וגדולה מזו כתב רש\"י דאפילו אמר לקנות ל\"ק כו' משמע דהרמב\"ם מודה בלשון לקנות דאע\"פ שמשמעו לעתיד פרשינן ליה דלקנות מיד קאמר ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ושכ\"מ שאמר אני מניח כו' דהוא לשון מתנה מצאתי כתוב בשם רש\"י ז\"ל בקובץ א' ישן ז\"ל ששאלת הנחה אם הוא לשון מתנה או לשון ירושה או אינו כלום דעתי נוטה שהיא נוהגת בכל נכסי מתים שמניחם בעולם הזה והולך לו וכשאמר הריני מניחו לפלוני אם ראוי לירשו הו\"ל לשון ירושה וברחוק הו\"ל לשון מתנה (ודוקא בשכ\"מ אבל בבריא לא מהני לשון מניח) שמצינו אותו בלשון ירושה שנאמר ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם ומצינו בלשון מתנה שמניחים לרחוקים שנאמר כי יראה חכמים ימותו וגו' ועזבו לאחרים חילם וכבר החזיקו בו כל החולים בין לקרובים בין לרחוקים וכיון דלצוואה קרובים ורחוקים משמע משווינן לקרוב בלשון ירושה ולרחוק בלשון מתנה מדרב הונא דאמר רב הונא בשכ\"מ שאמרו ליה נכסיך למאן דילמא לפלניא וא\"ל אלא למאן אי ראוי לירשו כו' דאי משווית לשון מתנה אית ליה פסידא בגווה אם אמר אחריו לפלוני כו' (וכמש\"ר בסמוך בסי\"א) עד וכההוא דאמר נכסי לטוביה כו\" דהוה לשון א' והכא לשון מתנה והכא לשון ירושה וצורנו יאיר עינינו במאור תורתינו ויזכור לנו בריתו לעולם שלמה בר יצחק ע\"כ ולפ\"ז נראה דגם הרא\"ש ל\"ק דהוה לשון מתנה אלא לגבי מי שאינו ראוי לירשו דעלה נשאל אבל בראוי לירשו מודה דהו\"ל לשון ירושה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב רב האי אפילו אמר אל תגלו מלשון הרא\"ש פ' חזקת (דף קצ\"ה) משמע דרב האי בין במצוה מחמת מיתה בין בסתם שכ\"מ מיירי ומשמע נמי דקאי דוקא לפום מנהגא דנהיגין עתה דלא חיישינן לסתמא (כדלעיל סימן רמ\"ב ס\"ח) שכתב שם ז\"ל והאידנא דלא חיישונן לסתמא משום דנהיגי למכתב כו' וכ\"כ רב האי ז\"ל דהאידנא לא חיישי' לסתמא ועוד כתב שכ\"מ שאמר אל תגלו אלא לאחר מיתה כו' וכל זה כתב הרא\"ש ג\"כ בתשובה שהביא רבינו בסמוך וגם כתב ב\"י בסימן רמ\"ב שכן מוכח מדברי הרא\"ש ושנ\"ל דלא קאי אלא אמצוה מחמת מיתה ומטעמא שכתבתי ע\"ש ובאמת הדברים צ\"ע דמאחר שמשמע מלשון הרא\"ש כן למה סתם רבינו והביא דברי רב האי כאן אמצו' מחמת מיתה גם כאן לא איירי מהאידנא וממנהגא אלא מדינא וכמ\"ש וע\"ק דמייתי ע\"ז תשובת הרא\"ש וכבר כתבתי שבתשובה זו כתב כדבריו שבפסקיו הנ\"ל ותלה הדבר אמנהגא דהאידנא ורבינו סתם בטעמו וקיצר בהעתקתו וכאילו ס\"ל שכן הוא מדינא לכן נלע\"ד דרבינו ס\"ל דגם הרא\"ש ודאי חילק בין מתנת שכ\"מ סתמא למצוה מחמת מיתה וכדמוכח מלשון ר' האי והרי\"ף ��הרמב\"ם וכמ\"ש (בסימן רמ\"ב ע\"ש) ומ\"ש הרא\"ש והאידנא לא חיישינן כו' וכ\"כ רב האי לא הביא לראיה אלא מריש דברי רב האי דכתב דהאידנא לא חיישינן לסתמא וקאי אכל צוואת שכ\"מ אבל מ\"ש עוד בשם רב האי שכ\"מ שאמר לא תגלו האי תפקידתא כו' לא אהאידנא כ\"כ אלא מכח דינא ולא משום ה\"ט לחוד דסיים הרא\"ש ורבינו ז\"ל שהרי בשעה שיש לו לקנות א\"ל שיגלו אותה שהרי באמת לא א\"ל שיגלו אותה אלא כנגד מה שאמר שקודם מותו אל יגלו אותה אמר שלאחר מותו יגלו ור\"ל הרשות בידם לגלותה והרי הוא כמתנה סתמא שג\"כ הוא ברשות העדים לגלותה אם ירצו מיד ואפ\"ה לא הוה מתנה בבריא ובשכ\"מ להרא\"ש מדינא כ\"א ממנהגא אלא ה\"ט דרב האי כיון שהזכיר מיתה הרי הוא כמצוה מחמת מיתה וכל המצוה מחמת מיתה אפילו סתמא דידיה הרי הוא כמצוה לגלות וכמ\"ש לעיל וקמ\"ל רב האי שאף שמצוה מחמת מיתה זה מיחה בידן מלגלותה מ\"מ מדלא מיחה אלא כל זמן שהוא חי הרי הוא כאילו אמר שלאחר מותו יגלו אותה וק\"ל ומש\"ה א\"ש נמי בתשובה זו שכתב רבינו שהמעשה היה שנתן לאשתו במתנת שכ\"מ והלשון משמע שפירש דבריו שמחמת שהוא שכ\"מ נתן לו ודינו כנותן מחמת מיתה כמ\"ש (בסימן ר\"ן סי\"ד) ואפילו מדינא זכה בו מסתמא אלא שהרא\"ש שם בתשובה השיב להשואל דהמתנה קיימת מכח תרתי מכח מנהגא דהאידנא וגם מכח דינא שהרי עוד כתב ר' האי שכ\"מ שאמר אל תגלו עד לאחר כו' וה\"ט מכח שהוא מצוה מחמת מיתה סתמא כפירושו דמי וה\"נ שנתן מחמת שכ\"מ הוה מתנה אפילו מדינא וכן מוכח מלשון התשובה למעיין בה דאל\"כ אין טעם כלל למה שהביא הרא\"ש שם סיפא דדברי רב האי דאינו מענין השאלה ולפי מ\"ש ניחא ומיושב הכל ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שכ\"מ שאמר נכסי כו' בגמרא פ' י\"נ (דף קל\"ג ע\"א) אמרינן ההוא דהוה שכיב וא\"ל נכסיה למאן דילמא לפלניא א\"ל אלא למאן ואמר רב הונא עלה אם ראוי לירשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה ומסיק שם כי הא דשלח רב אחא בר עוירא לדברי ר\"י ב\"ב נכסי לך ואחריך לפלוני אם היה ראשון ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק עכ\"ל הגמרא בקיצור ונראה דמה שנקטו בגמרא האי נ\"מ היינו משום שרצו לאשכוחי נפקותא כשנותן כל נכסיו לאחד כמשמעות לשון המעשה דקאמר נכסי למאן כו' אבל אם נתן ב' מתנות ואמר לא' סתם כל נכסי לך חוץ משדה זו שיהיה לפלוני יש נפקותא אחרת לענין ב\"ח דאם היה הראשון ראוי לירשו נוטלו משום ירושה ואם יש ב\"ח לנותן זה גובה ממנו ולא מהשני שקבלם בלשון מתנה וכמש\"ר בסמוך (סעיף י\"ח) בשם ר' יונה ואם אינו ראוי לירשו נוטלו משום מתנה ואם יש ב\"ח גובה משניהם בשוה או לפי ערך ורבינו נמשך אחר לשון התלמוד ודוק: אבל אם הוא בנו לא עשאו אלא אפוטרופוס כו' כתב ב\"י בשם תשובת מהרי\"ל שכתב על הטור ששגג בהוראה זו כי משמע מגמרא דלשון זה דמשתמע לתרי אפי דרשינן לטובת המקבל ולכן אם ראוי לירשו אמרינן דיש בו משום ירושה א\"כ ה\"ה אפילו בבנו נמי אמרינן דכיון לירושה ולא לאפוטרופוס וכן כתב רשב\"ם בהדיא דאפילו בבן בין הבנים נוטלו משום ירושה ואע\"ג דהרא\"ש כתב דבן בין הבנים אינו אלא אפוטרופוס לא כתב כן אלא לפי סברת הרי\"ף ור\"ח שהוקשה להן מההיא דאמר שמואל הכותב כל נכסיו לאחר אם ראוי לירשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה ומש\"ה תירצו וחילקו בין אומר לכותב ובין בן בין הבנים ליורש אחר בין היורשים (וכמ\"ש לעיל סימן רמ\"ו בדרישה) אבל הרמב\"ם והרא\"ש תירצו דשמואל מיירי בכתב לו בלשון מתנה אבל אם כתב לו בלשון ירושה קנה וכמ\"ש רב הונא וכ\"כ הטור עצמו (לעיל ריש סימן רמ\"ו) ולפ\"ז אין חילוק בין בן בין הבנים ליורש אחר ואגב חורפיה לא עיין עכ\"ל בקיצור וב\"י הביאו באורך בענין זה ועוד בעניינים אחרים (וע\"ש שיש קצת מקום עיון בדבריו ובראיותיו דמגומגמין הן) ובישוב הקושיא כבר הארכתי בדרישה (לעיל סימן רמ\"ו) והוכחתי שם שיש חילוק בין כתב לו בלשון מתנה מפורש ובין כתב לו סתם וכאן בכתב או אמר בסתם איירי דיש חילוק בינייהו ע\"ש ואפילו לפי דעת מהרי\"ל שלא רצה לחלק בהכי אכתי י\"ל דרבינו חילק בין אח ובין בן ובת וס\"ל דודאי כל היכא דלא מסתבר לומר שנתכוין לאפוטרופוס כגון אח או שאר יורשים דלאו מנהגא לשווינהו אפוטרופוס אלא או לירושה או למתנה נתכוין בהא אמר רב הונא שהאומר סתם לשון דמשתמע לתרי אפי הלכתא שאם ראוי לירשו נוטלו משום ירושה ואם לאו נוטלו משום מתנה דלעולם דיינינן להאי לטובת המקבל אבל היכא דאיכא למימר שנתכוין לאפוטרופוס כגון בבן בין הבנים או בבת בין הבנים או הבנות אע\"פ שאמר סתם נכסי לך דיינינן ליה לאפטרופוס כי היכא דתיקום ירושה דאורייתא ולא תעבור ומ\"ש בת או אח לצדדין כ\"כ וכמ\"ש כאן בפרישה אבל יותר נראה חילוק ראשון עיין שם ודוק ועמ\"ש בד\"מ בעמוד בישוב השגת מהרי\"ל על דברי רבינו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וידן על העליונה כו' ק\"ק מ\"ש מיחד לאלמנתו קרקע שתזון ממנו ואמר יהא מקום פלוני במזונותיך ושתקה דכתב רבינו בא\"ע (סי' פ\"ג) דאין לה אלא אותו מקום בלבד ודוחק לומר דשאני התם דיחד לה מקום וי\"ל דשאני מזונות דאין להן קצבה דיכול להיות שדעתה של האשה להנשא לאיש אחר או לגבות כתובתה מהיורשים מיד אחר מיתת בעלה או בזמן קרוב אחריו דמאז והלאה אין לה מזונות וכמ\"ש שם בא\"ע (ר\"ס צ\"ג) וא\"כ יהיה לה די והותר באותה קרקע ומש\"ה אמרינן כששתקה דהו\"ל שתיקה כהודאה משא\"כ בב\"ח דחובו ידוע בשטר או בעדים דמסתמא ודאי לא מחל מיניה כלום ואמרינן דמש\"ה שתק דלא חשש לדבריו שוב מצאתי באשר\"י של קלף שכתוב בהג\"ה אדין זה של כאן דמיירי בדלא מחלה האשה כתובתה מא\"ז עכ\"ל וא\"כ לא ק\"מ: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב רשב\"ם וה\"ה אם אמר לבני סתמא וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ודאי כו' עמ\"ש בפרישה לשונם וטעמם וביאור דבריהן וישבתי למה תנא הברייתא כראוי לו לדברי הרא\"ש בשלשתן ע\"ש ולכאורה היה נראה לומר דרבינו ס\"ל אליבא דהרא\"ש דנקט הברייתא כראוי לו לרבותא דאף דאמר כראוי לו לא אמרינן כראוי לו בחובו קאמר וכסברת המקשן ובזה יהיה מתורץ כל שלשתן אבל ז\"א דא\"כ למה קאמר הגמרא ר' עקיבא היא דדריש לשון יתירה דלטפויי אתא הא אין שום טופיינא דגם בלא אמירתו הוה דינא הכי ודוחק לומר דה\"ק ר\"ע היא דדריש יתרון לשון לטופיינא לאפוקי לדרשו לגריעותא דא\"כ לא הוה מייתי ראיה מהא דתנן דאמר חוץ מהבכור דהתם ליכא למדרש לגריעותא ועוד דבברייתא קתני גם ברישא באמר תנו לבני בכורי כראוי לו ושם ע\"כ צריך למימר כראוי לו דאל\"כ לא היה לו במתנה כיון דאמר בני בכורי וכמ\"ש הרא\"ש וא\"כ לא יהיה לשון כראוי לו דתני הברייתא בשלשתן שוה דבבכור נקטו לדיוקא ובאינך תרתי נקטו לרבותא וק\"ל שוב מצאתי בנ\"י שכתב תחלה כפרשב\"ם ואח\"כ כתב ז\"ל א\"נ אפשר דבשלא אמר בחובו אע\"פ שלא אמר כראוי לו פשיטא לן דלמתנה גמורה נתכוין וכן דעת הרא\"ה ז\"ל דאתא לאשמועי' (ר\"ל וברישא דקתני כראוי לו) דכשאמר כראוי לו לא הוה כאילו לא אמר בחובו עכ\"ל והיינו כמ\"ש בפרישה בשם הרא\"ש ע\"ש. עוד כתב שם בנ\"י ז\"ל א\"נ תירץ רבינו שמשון (אקושיא דהקשה לפני זה אמ\"ש כאן דאם לא אמר כראוי לו דידו על העליונה ובכתובות פ' אלמנה נזונת אמרינן האומר תנו מאתיים זוז לפלוני בעל חובי רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן ותירץ מתחילה דשאני הכא דאמר בחובו ונ\"ל ואח\"כ כתב דר\"ש תירץ כו') דהכא ל\"ג לפלוני ובכתובות גרסינן לפלוני הילכך לא אמר התם בעל חובו אלא לסימן בעלמא עכ\"ל ור\"ל דכשאומר תנו מאתים זוז לבעל חובי הידוע לחוד מדתלה הנתינה בבעל חובו אמרינן שכוונתו היה ליתנו בחובו דוקא ולא למתנה ומש\"ה ידו על העליונה משא\"כ כשאומר לפלוני בעל חובי דאמרינן דכוונתו היה ליתנו במתנה לפלוני מכח אהבתו אותו והא דאמר ג\"כ בעל חובי לסימנא בעלמא הוא דקאמר לידע לאיזה ראובן שהוא מצוה ליתנו וכ\"כ התוס' שם בפ' אלמנה נזונת ע\"ש סוף דף צ\"ו וכתבתי זה לאפוקי מדעת הא' לתרץ דל\"ת דברי רבינו אהדדי במ\"ש בשם הרא\"ש מתחילה דאם אמר תנו לב\"ח סתמא דנוטלו במתנה ואח\"כ בסי\"ו כתב ז\"ל וכן היכא דאמר לפלוני בעל חובי דידו על העליונה דשאני כשאמר לפלוני ב\"ח דב\"ח הוא דייק דמשום חובו נותנו לו משא\"כ כשלא אמר לפלוני אלא לב\"ח לחוד ומש\"ה כתבתי זה דר\"ש הנ\"ל תירץ היפך סברא זו וגם מלשון רבינו מדוקדק דז\"א דכתב ז\"ל אבל אם אמר לבני סתמא או לאשתי או לב\"ח סתמא מתנה נתן להן ופשוט הוא דבבנו ובאשתו אע\"ג דאמר בהדיא לפלוני בני או לפלוני אשתי נוטלין אותו במתנה דכ\"כ הרא\"ש שם בהדיא ה\"נ באומר לפלוני ב\"ח דהו\"ל במתנה אלא מחוורתא דצ\"ל ליישב אהדדי כמ\"ש בפרישה עיין שם: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם נאבדו [כו'] לא נאבדו אצל מקבל כו' מלישנא דאבל משמע לכאורה דה\"פ הא דהנתינה היא לפי חשבון הקביצה היינו כשלא נאבדו והיום או למחר יתקבץ הכל אבל אם נאבדו א\"צ מקבל המתנה נקבל עליו בהפסד האבידה כלום אא\"כ נתן לו דבר מסוים שאז נאבד למקבל מתנה אבל אין פי' זה נראה חדא דהא אין טעם בדבר דמ\"ש דגבי הקביצה אמרינן דהוי לפי חשבון ומ\"ש דגבי האבידה דלא אמרינן לפי חשבון וע\"ק הא בהדיא כתבו הרא\"ש והר\"ן והתוס' (בפ' התקבל) דדוקא גבי המפקיד טלה ומת א' מהם יכול למימר שלך מת א\"נ באומר לחבירו בית בביתי שור בשורי אני מוכר לך ונפל או מת א' מהן מראהו מת או נפול דהתם הפקיד או מכר לו לדבר מסוים לפי שכל בית וכל שור עומד בפני עצמו אבל הכא לא זכר לו ממון מיוחד ליתן לו הילכך הוה שותף בכל הממון ומה שנאבד לאמצע נאבד ולפי חשבון וכתב ב\"י שכן דעת הרשב\"א וכ\"כ הרשב\"א בהדיא בתשובות (אלף נ\"ה) ועוד דהמ\"מ פ\"י דזכייה הביא דברי הרשב\"א אלו וכתב ז\"ל ודין נאבדו יתבאר פי\"א ע\"כ והיינו דין יין שהחמיץ שכתב רמב\"ם שם פי\"א דהוה לפי חשבון מוכח מיניה דס\"ל דגם דין אבידת ממון לפי חשבון הוא ועוד דא\"כ הדברים שכתב רבינו בסמוך (סעיף כ\"ה) בהחמיץ יינו הם דלא כרשב\"א והו\"ל לרבינו לכתוב בלשון פלוגתא ועוד דבש\"ע לא הזכיר האי אבל כלל ואי איתא שהוא חלוק מהרישא למה השמיטו לכן הפירוש המחוור כמ\"ש בפרישה ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ההפסד הוא כפי חשבון עיקרא דהאי מילתא בפ' התקבל (גיטין דף ס\"ו) בעובדא דגניבא יוצא בקולר הוה אמר תנו ת' זוז לר' אבינא מחמרא דנהר פניא כו' (��תבתי מיניה לעיל בסימן ר\"ן סי\"ג ע\"ש) ומסקינן מחמרא כדי ליפות כחו ופרש\"י שיהא כל היין באחרייתו עד שיתנו לו ארבע מאה זוזי שאם היה אומר תנו לו יין אם החמיץ מהיין מאה חביות היורשים אומרים לו שלך החמיץ וכתבו התוס' והרא\"ש דנראה דלא פי' רש\"י כן בשביל שיהא כל ההפסד עליו דמן הדין אינו מפסיד אלא לפי חשבון אבל השתא הכל באחריות היין והמעות ואינו מפסיד כלל ומסיק הרא\"ש וכתב ז\"ל וריצב\"א היה אומר דפירוש רש\"י עיקר דאדם המקנה לחבירו י' חביות בחביותיו והחמיצו מקצתן מצי למימר שלך החמיצו דאמרינן בפ\"ב דבכורות הכל מודים במפקיד טלה אצל חבירו ומת א' דמצי למימר ליה שלך מת דהמע\"ה ואמרי' נמי פ' בית כור חצי שדה אני מוכר לך לוקח נוטל כחוש ונ\"ל דל\"ד דודאי כשהפקיד דבר מבורר אצל חבירו מצי למימר שלך מת אבל אם הקנה לו בחביותיו י' חביות לא נתברר חלקו מעולם הילכך שותף הוא בכל היין וההיא דחצי שדה ל\"ד להכא דמעיקרא מכר לו הכחוש וחלקו מבורר עכ\"ל וצ\"ע הא דכתב הרא\"ש דחבית מחביותי הוה דבר שאינו מסוים ומדברי רבינו משמע שהוא דבר מסוים ודינו כבית בביתי שמראהו נפול שהרי בסעיף כ\"ג הביא דברי הרשב\"א שכתב ז\"ל אא\"כ נתן לו דבר מסויים כמו תנו חבית מחביותי לפלוני עכ\"ל ולא כתב רבינו שם דעת חולקת עליו משמע דהכי ס\"ל גם הב\"י אחר שהביא דברי הרא\"ש הללו כתב ודעת הרשב\"א כדעת הרא\"ש ע\"כ גם ק' דהרא\"ש סתם דבריו ולא כתב טעם נכון בין י' חביות מחביותי ובין המפקיד טלה כו' שמיניה מייתי הריצב\"א ראיה ודימן יחד גם המ\"מ פ\"י דזכייה הביא לדברי הרשב\"א ששוים הן ועוד גם בתשובה אחרת כתב הרשב\"א כן הביאה הב\"י ע\"ש וע\"ק מיניה וביה מ\"ש הרא\"ש בשם הריצב\"א דפירש\"י עיקר דאדם המקנה לחבירו י' חביות כו' י' חביות מאן דכר שמייהו והלא רש\"י באומר תנו לו מייני שוה ר' זוז איירי ונ\"ל ליישב כל הנ\"ל בישוב קושיא זו האחרונה דגדולה היא אלי ועל כרחן צריכין לדחוק ולומר דס\"ל לרבינו דהמקנה לחבירו י' חביות הנזכר בדברי ריצב\"א והרא\"ש הנ\"ל ל\"ד קאמר שהקנה לו ריביות ממש אלא י\"ל יין כשיעור מה שמחזיק י' חביות ואורחא דמילתא קאמר שבימיהם היה שיעור חביות ידוע וכאילו אמר כך וכך מדות יין ממדות ייני תקנה וכן משמע דקדוק לשונם דכתבו שהקנה לו בחביותיו ולא כתבו בין חביותיו מוכח דר\"ל דיתנו לו מתוך חביותיו דהנותן שיעור י' חביות וע\"ד שכתב הר\"ן בביאור התוס' הנ\"ל ועל הרוב דברי הר\"ן ודברי הרא\"ש שווים הם בפרט כשמפרשים שניהן דברי התוס' ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שכ\"מ שאמר תנו לפלוני בית המחזיק מאה חביות כו' עובדא כך היה כתוב בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע\"א) וכתב ב\"י ז\"ל נראה דדוקא במחזיק ק\"ך הוא דאמרינן הכי משום דעבידי אינשי דטעי בין ק' לק\"ך אבל טפי מהני לא ובספרי רבינו כתוב ק\"ן ונראה דט\"ס הוא דאפילו את\"ל דס\"ל דל\"ד קאמר בגמרא ק\"ך אלא המעשה כך היה מ\"מ הול\"ל דברי הגמרא כצורתו ולאשמועינן דל\"ד קאמר ק\"ך ועוד למה דוקא ק\"ן ולא יותר עכ\"ל. טעם זה דב\"י משום דטעי אנשי בכך נראה עיקר אבל אין לומר הטעם משום דעבידי אינשי דלא מדקדקי בשתות מלבר ורגילין לוותר אותו וכדאמרינן בס\"פ א\"נ (דף ע\"ה) אמר רב יודא אמר שמואל ת\"ח מוותרין ללוות זה מזה בריבית מ\"ט ידעי דריבית אסורה ומתנה היא דקא יהיב להדדי א\"ל שמואל לאבוה בר איבו הלויני מאה פלפלין במאה ועשרין ואריך (פי' ושפיר דמי) וכתבוהו הפוסקים ש\"מ דעשרים נגד מאה דרך בני אדם לי��ן במתנה. דזה אינו דהא כתבתי בי\"ד (ס\"ס קס\"א) דדוקא עשרים פלפלין נקרא דבר מועט. אבל עשרים זהו' אפילו באלף זהובים הלואה אסור להוסיף לו מפני שעשרים זהו' מצד עצמן אינו נקרא דבר מועט. וה\"ה כאן קרקע המחזיק עשרים חביות יותר ממאה אינו דבר מועט וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם אמר אם מתו יירשו פלוני ופלוני כו' ז\"ל ב\"י פרש\"י אם מתו בלא בנים וטעמו משום דהא קיי\"ל שאם הראשון ראוי לירשו אין לאחריך כלום דכיון שזה הראשון ראוי לירשו ירושה אין לה הפסק וכמו שנתבאר (בסי' רמ\"ח) לכך פי' דבמתו בלא בנים קאמר ולפ\"ז בנים ל\"ד דהא בעינן נמי שלא יהיו להם יורשים אחרים דמסתמא אמרו ירושה אין לה הפסק (וכל א' מישראל יש לו יורשים) ואפשר דכיון דכשמתו בניו בלא בנים יורשים דידהו הוה אחי האב והני מכח דאב ירתי ויכול להתנות אזה שלא יירשו כיון דמכחו הוא דירתי ולא אמרו ירושה אין לה הפסק אלא בנותן לבנו ויש לבן הזה בנים או אחים דלאו מכח האב הנותן ירתי וזהו דרך המחודש בישוב האומר תנו שקל לבני ואחריהן לאחרים עם ההיא דירושה אין לה הפסק ובר\"ס רמ\"ח כתבתי בזה ישובים אחרים וא\"ת א\"כ בלא אמירתו היו יורשים י\"ל הב\"ע כגון שצוה להוריש אחר בניו יורש בין היורשים כגון אח בין האחים שאלולי אמירתו היו חולקים בין כולם והשתא אחד או ב' מהם נוטלין עכ\"ל ב\"י ור\"ל דוקא האב קודם שנתנו לא' מבניו התורה נתנה לו רשות ליתן נכסיו למי שירצה הן לא' מיורשיו הן לאחרים אבל לאחר שנתנו לא' מבניו תו אינו יכול להתנות שלא יירש ממנו אלא א' מבני המקבל ומש\"ה פירש\"י דמיירי שמת בנו בלא בנים שאז המתנה חוזרת אליו להוריש אחריו לכל היורשים מכחו ויש לו רשות לומר אחי זה יירשני ולא זה כמו שיש לו רשות לומר בני זה יירשני ולא זה ולפ\"ז יש לתמוה אמ\"ש ב\"י ז\"ל ולא אמרו ירושה אין לה הפסק אלא בנותן לבנו ויש לבן הזה בנים או אחים הא גם אחיו שהן בניו של הנותן באין מכח הנותן ויש בידו כח למנוע מהן הירושה דהא מיד שמת בנו זה שנתנו לו חוזרת הירושה אל אביו וממנו לבניו שהן אחי המקבל וכמ\"ש לקמן (בסי' רע\"ו) גם בד\"מ תמה על ב\"י בזה ע\"ש ויש ליישב דבריו בדוחק דכיון דמתחלה ס\"ד דב\"י דמ\"ש ירושה אין לה הפסק בכלל זה אפילו הקרובים להמקבל הראשון ויירשו כל הקרוב קרוב קודם מש\"ה לבסוף נמי לא רצה להחליט דבריו כולי האי לכתוב דאין בכלל אמרם ירושה אין לה הפסק אלא בניו של אותו המקבל הראשון ונקט עמהן ג\"כ אחיו של המקבל ומפני שהן הן היורשים הראשונים אחר מיתת המקבל כשאין האב רוצה לקבלן או שאביו מת והוא דוחק ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואין היורש יכול למחול עיקרא דהאי מילתא מעובדא דאימיה דרב עמרם חסידא פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"א ע\"א) ומפרשו רבינו אפילו דלא אמר קני לך איהו כו' וכ\"כ הרמב\"ם פ\"י דזכייה שאפילו לא אמר קני לך כו' אין היורש יכול למחול וכתב ר\"ן ז\"ל לדבריו כל שכ\"מ שמתחיל דבר כדרך שיש לו להתחיל אע\"פ שלא גמרו אנו גומרין דבריו וכדאמרינן דשכ\"מ שאמר כתבו גט לאשתי כתבו ותנו קאמר שכך דרכו של שכ\"מ מתחיל בדבר ונשמט בדרך קצרה ולפיכך אימיה דרב עמרם דאמרה בהנהו שטרי ליהוו לעמרם ברי דכבר התחילה בהקנאתן של שטרות אין לנו אלא לומר שאף השיעבוד הוא בכלל דבריה אלא שלא פי' כל צרכה ומכיון שחלה הקנאתה בגופן של שטרות לא חלה לחצאין אבל שכ\"מ שאמר ידור פלוני בבית זה אין זה חלות לדבריו כלל לא בכל ולא במקצת ואין לחדש לשון אחר לגמרי כדי שתתקיים כוונתו עכ\"ל והמ\"מ כתב ט\"א וכתבתיו בקיצור בפרישה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " מי שאמר יחלוק פלוני כו' גמרא פ' המוכר את הבית (ריש בבא בתרא דף ס\"ג) וכמ\"ש לשונו בפרישה וכתב שם רשב\"ם דבתוספתא תניא האומר תנו חלק לפלוני יטול כאחד מהבנים וא\"כ מאי קמיבעיא לן בגמרא באומר תנו חלק לפלוני י\"ל דגמרא דידן דקא מיבעיא ליה מיירי דלית ליה בנים ואע\"ג דאית ליה יורשים דעלמא לא יהיב דעתיה ליורשים אחרים ולכך קמיבעיא ליה מאי דעתיה באומר חלק א\"נ דאית ליה בנים שאמר תנו חלק לפלוני בנכסי והשאר לפלוני עכ\"ל ומדברים הללו יצא לרבינו מ\"ש כאן ומדסיים רבינו לכתוב ז\"ל או אפילו שכ\"מ ואמר תנו חלק לפלוני מנכסי והשאר ינתן לפלוני שאין הבנים חולקים כו' ש\"מ דבכה\"ג אי דאמר והשאר יטלו בני ג\"כ אינו נוטל אלא כא' מהן ומ\"ש ברישא אם הוא שכ\"מ ומחלק נכסיו לבניו בהכי מיירי ולא אתא שם אלא לאפוק' אם אמר השאר יטלו שאר יורשיו או נכרי ומ\"ש בסיפא והשאר יטול פלוני גם יורשיו בכלל פ' וכן מוכח מדסיים וכתב שאין הבנים חולקין ש\"מ דכל שאין הבנים חולקין דיניה הכי הוה וגם אתא לאפוקי אם הוא שכ\"מ ונתן לו חלק בקנין והמותר לא חלק כלל דאז דינו כבריא ונוטל רביע להרי\"ף ולר\"י כ\"ש ואע\"ג דרשב\"ם לא הזכיר כלל בדבריו דצ\"ל והמותר לבנים סתמא כפירושו דמי דמדקתני בתוספתא יירש עם הבנים ש\"מ דאיירי בשכ\"מ דבבריא לא שייך לשון ירושה וכל שכ\"מ צריך לחלק כל נכסיו דאל\"כ דינו כבריא וג\"כ לא שייך למימר ביה לשון ירושה והו\"ל כאילו תני בתוספתא בהדיא תנו חלק לפלו' בנכסי והמותר תנו לבני וגמר' דידן איירי ג\"כ בשכ\"מ ובדלית ליה בנים אלא שאר יורשים או בבריא או בשכ\"מ במקצת בקנין אבל זה פשוט דמ\"ש ומחלק נכסיו לבניו אינו ר\"ל שאמר לבני כך וכך ולפלו' כך וכך דאם כן היה חלק זה שנתן להאי ידוע מה שפרט ונתן לו ולמה כתב שיטול חלק כאחד מהבנים וק\"ל "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " דאפי' אם קנו מידו קיי\"ל כו' ועוד כו' טעמים אלו לא כתב הרי\"ף ולא הרמב\"ם בפ\"ח דזכייה (שם כתב דין זה בשכ\"מ) אלא שהמ\"מ כתב שם הני טעמים בשם ר\"י הלוי וכבר אפשר שלאו מטעמים אלו ס\"ל להרי\"ף דל\"ק אלא משום דאין אדם מקנה לדשלב\"ל ונזכר טעם זה שם בגמרא (דף קמ\"א ע\"ב) ויש נפקותא בין הטעמים לענין מזכה לעובר שלו דבזיכהו לו ע\"י אחר זכה בו טפי מזיכהו לעובר אחר וכמש\"ר בסי' ר\"י משא\"כ כאן דאף דאמר אם תלד אשתי מ\"מ לא זיכהו לו ע\"י אחר וכבר הזכרתי מזה באורך שם בדרישה וגם כתבתי שם שהמ\"מ כתב שכדעת הרי\"ף כן הוא דעת הרמב\"ם שבפ\"ח דזכייה כתב שכ\"מ שצוה לתת כו' אמר אם אשתי כו' דמשמע דוקא ובפכ\"ב דמכירה כתב סתם דמזכה לעובר שלו קנה וכמ\"ש לעיל בסי' הנ\"ל ולפי מ\"ש דהטעם הוא משום דבר שלב\"ל וזיכה לבנו ע\"י אחר זכה ניחא מיהו אפשר לומר דמש\"ה לא הזכיר רבינו כאן גם להרמב\"ם לפי שאף שהמ\"מ כתב שדעתו כדעת הרי\"ף ורבו מ\"מ באמת אינו מוכרח דאפשר דס\"ל דה\"ה בבריא נמי דינא הכי וכדעת רבינו ומ\"ש שכ\"מ שצוה כו' אמר אם ילדה אשתי זכר כו' היינו משום דמתניתין דקתני האומר אם ילדה אשתי זכר כו' ודאי משמע דבשכ\"מ מיירי דבבריא לא סגי באמירה אלא בקנין אבל באמת גם להאי דינא הוה דין בריא בקנין כשכ\"מ בלא קנין וכשאומר בלשון יטול קני ויש קצת סמך לזה ממה שסיים הרמב\"ם וכתב כמו שביארנו ור\"ל כמו שביארנו בפ' כ\"ב דמכירה ואילו התם לא חילק בין שכ\"מ לבריא ודוק: רק שמחייב עצמו ליתן לו מנה כו' ורשב\"א תירץ דיטול מנה דקתני במתניתין שוה קאמר והיינו מקרקעי ובקנין וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והכל לבן שם בתשובת הרא\"ש מסיק וכתב אזה ז\"ל ול\"ד להא דתנן בפ' מי שמת (בבא בתרא דף ק\"מ ע\"ב) האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מאתיים ילדה נקבה נוטלת מאתיים ואם (נראה דיש כאן חסרון הניכר וכצ\"ל ואם זכר מנה ואם נקבה מאתיים וילדה כו' כי כן הוא לשון משנה הנ\"ל ברמב\"ם וכן הביאה הרא\"ש בפסקיו ע\"ש) ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה והנקבה מאתיים אלמא אע\"פ שלא התנה כי אם על זכר לבד ועל נקבה לבד (דהכי משמעות לשון אם זכר אם נקבה דר\"ל זה או זה) אם ילדה תאומים לא נתבטל התנאי אלא יטול הזכר כאילו נולד לבדו והנקבה כאילו נולדה לבדה לא דמי דהתם לא עשה הלידה תנאי דדבר אחר אלא רוצה ליתן מתנה לבניו וריבה לזכר ואף אם ילדה תאומי' חביבין עליו ורוצה שיתנו כפי תנאו אבל בנדון זה שנתן מתנה לאדם אחד ותלה המתנה בתנאי אם תלד זכר יטול כך ואם נקבה תלד תטול כך אם ילדה זכר ונקבה לא נתקיים אחד מן התנאים ולא יטלו כלום ודמי להא דאמרינן בגמרא פ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"א סע\"א) ואלא הא דתניא זכר ונקבה אין לו אלא מנה מה היא אמר רבינא במבשרני דתניא המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אם זכר יטול מנה אם ילדה זכר נוטל מנה אם נקבה יטול מנה ילדה נקבה נוטל מנה ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה ופריך תלמודא והא זכר ונקבה לא קאמר ומשני דאמר נמי אם זכר ונקבה יטול מנה אלמא חזינן דאם נתן מתנה לאחר ותלה המתנה בתנאי אם תלד זכר או אם תלד נקבה אין לידת זכר ונקבה בכלל תנאי זה אם לא התנה עליו בפי' ע\"כ לשונו שם בתשובה ורבינו בחר בקיצור ומש\"ה לא העתיקה: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [
+                    " שכ\"מ שאמר מנה לפ' בידי כו' בס\"פ גט פשוט (בבא בתרא דף קע\"ד ע\"ב) גרסי' אמר רב הונא שכ\"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש מתקיף לה רב נחמן וכי אדם עושה קנוניא על בניו ורב ושמואל דאמרי תרווייהו שכ\"מ שאמר מנה לפ' בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו ה\"נ אדם עשוי שלא להשביע את עצמו כי אמר רב הונא התם דנקט שטרא בידיה מכלל דרב ושמואל דלא נקט שטרא אי אמר תנו נותנין מלוה ע\"פ הוה ורב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה ע\"פ אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אלא אמר רב נחמן אידי ואידי דנקט שטרא ול\"ק הא (דרב הונא) דמקויים הא דלא מקויים אמר תנו קיימיה לשטרא לא אמר תנא לא קיימיה לשטרא עכ\"ל הגמרא וכתבו שם התוס' אע\"ג דרב הונא מיירי כששטר בידו אפ\"ה צריך לאשמועינן דנאמן אפילו בלא שבועה מפני דהקדש הוא דומה למשועבדין ואין נפרעין מנכסים משועבדים אלא בשבועה והא דנאמן בלא שבועה הוא דוקא שכ\"מ דאין אדם חוטא ולא לו אבל בריא צריך שבועה דחיישינן דעושה קנוניא אפילו אהקדש כיון שהוא יהנה ממנו ואם אינו מקויים אם לא אמר תנו חיישינן לזיוף אפילו ביורשים ואם אמר תנו בזה קיימיה לשטרא וא\"ת אכתי למה משגיחינן בדבריו ביורשים באמרו תנו מפני שמחשב לקיום ולא חיישינן דפרוע הוא וכדי שלא להשביע אמר כן וי\"ל כיון דנקט המלוה שטר אין דרך הלוה לומר שח\"ל כדי שלא להשביע שלא יהא סבורים העולם שח\"ל ושלא פרע עכ\"ל התוס' בקיצור וכתב הרי\"ף והרא\"ש דדוקא לר�� ושמואל דס\"ל דמלוה ע\"פ אינו גובה מהיורשין הוצרך הגמרא לומר דמיירי בשטר בידו רק שאינו מקויים ובאמרו תנו קיימיה אבל אנן קיי\"ל דמלוה ע\"פ גובה מהיורשין א\"כ אפילו בלא שטר נמי עכ\"ל ובזה דברי רבינו מבוארים במ\"ש אבל אם אמר תנו נותנון אפילו אין לו עליו שטר דהיינו כמ\"ש הרי\"ף והרא\"ש הנ\"ל ונותנין לו אפילו בלא שבועה וכמש\"ר (בריש סימן ק\"ח) לענין גביית מלוה ע\"פ מהיורשים ע\"ש וממ\"ש כלמד דבאם השטר הוא מקויים נותנין בלא שבועה אפילו לא אמר תנו וזהו שכתב רבי' אם אינו מקויים אין נותנין דמשמע הא אי הוה מקויים נותנין כצוואתו אפילו לא אמר תנו ודע שבעל המאור תמה על הרי\"ף (והביאו בעל התרומות בשער מ\"ד דין ד') במ\"ש דאי אמר תנו קיימיה לשטרא ואפילו לית בידיה שטרא כלל נותנין כשאומר תנו וז\"ל תמה על עצמך אף כשאמר תנו היאך נותנין לגבות מן המשועבדים בלא שטר מקויים אם אמרו רב ושמואל ביורשים שרשות ביד אביהן לצוות ולתת ולומר תנו משלי יאמר כן בהקדש ובמשועבדים (והא דמקשי הגמרא מיורשים אהקדש היינו מכח כ\"ש דאפילו ביורשין אין נותנין כשלא אמר תנו וק\"ל) כו' עד דמסיק בסוף וכתב ז\"ל אבל בלשון ההלכות אני רואה דכתב אבל איכא בידיה שטרא דלא מקויים אמר תנו מקיימינן לשטרא ונותנין כו' מדקאמר נותנין ואין נותנין ולא קאמר גובה ואינו גובה משמע דליורשים קאמר אבל אהקדש ולקוחות אפשר כי ליכא שטר מקויים אפי' אמר תנו לא מהימני למיגבי מינייהו ע\"כ (ואף שברי\"ף שבידינו משמע דגם בהקדש מהני צ\"ל דגירסתם לא היה ברי\"ף כן או שפירשוהו דמ\"ש דמהני אומר תנו ר\"ל היאך דשייך לשון תנו דהיינו ביורשים וא\"ש דמייתי ע\"ז דברי רב ושמואל דמיירי ביתומים) ויש מתרצין דהא דאמר בגמרא הנ\"ל וחזר ואמר יש בידי מפ' מנה איירי דבשעה שהקדיש בתוך כדי דיבור הודה כן אבל בשכבר הקדיש לא דלא גרע הקדש מהדיוט דאין יכול לחזור לחוב בהודאתו וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בפרק ז' מהלכות ערכין ז\"ל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן שאין אדם עושה הערמה על הקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים שהרי הוא הולך למות לפיכך אם אמר תנו נוטל בלא שבועה כו' עד ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו אלא הרי הוא כשאר ב\"ח עכ\"ל וכל זה הביא בע\"ת שם והעתיקו הב\"י וע\"ש דב\"ת וגם הב\"י מכל מה שהביאו לא כתבו טעם וסברא לגבות מההקדש באומר תנו אפילו בשבועה בלא שטר כלל וגם אפילו באיכא בידו שטר ואינו מקויים לא ניחא להו (וא\"כ קשה על רבי' דכתב דבאמר תנו נותנין אף מהקדש וכדמסיק) ואף שהרמב\"ן בספר מלחמות שלו וב\"ת כתוב ישוב להרי\"ף דמיירי באומר לבניו תנו לפלוני שיש בידו שטר עלי מנה ואינו מקויים כו' דמגו דמהני אצל בניו כשיש להו מהני נמי ג\"כ אצל בניו כשאין להן בנ\"ח כו' עכ\"פ מוכח מדבריהן דהרי\"ף לא מיירי באין בידו שטרא כלל ואדרבא בחידושי הרמב\"ן תמה גם כן על הרי\"ף במ\"ש וה\"ה היכא דליכא שטרא בידיה ואמר תנו נותנין וכתב ז\"ל ונראה דכך הוא אומר דאע\"ג דלא נקט שטרא בידיה אלא שכ\"מ הוא שצוה ואמר יש לו לפ' עלי מנה בשטר תנו אותו לו נותנין דאיהו ודאי קושטא קאמר והרי הוא כמי שהוציא מלוה לפנינו שטר מקויים דהא אמרינן שכ\"מ לא משקר א\"נ במודה במנה פקדון או בקרקע והמקום ידין אותנו לזכות עכ\"ל הרי הרמב\"ן נאמן ביתו דהרי\"ף תמה בעצמו עליו במ\"ש אפילו אין בידו שטר לגמרי ובא לדונו לכף זכות ונדחק ליישבו ורבינו שסתם דבריו וכתב אבל אם אמר תנו מנה לפ' שיש לו בידי נותנין לו אפילו אין על��ו שטרא לא ס\"ל כא' מתירוציו דהרי איירי במנה בידי ולא בקרקע ולא בפקדון וגם משמע דמיירי אפילו לא הזכיר השכ\"מ שיש להפלוני שטר עליו אפ\"ה כתב דנותנין והוא דלא כמאן וגם ק' דלא הזכיר רבינו שום דעת החולקת בזה וגם דוחק לומר דדוקא איורשים כתב כל זה ולא אהקדש ולהסתייע לזה מלשון נותנין ואין נותנין דכתב ולא כתב נמי גובין ואין גובין וכמ\"ש ב\"ת הנ\"ל דיש דייקי כן בלשון הרי\"ף דאין מדרך רבינו לסתום דבריו אלא לברר ובפרט שכללן בתחלת דבריו יחד אלא נקט לשון נותנין השייך בשניהן וגם דברי רב ושמואל נקט ע\"כ נראה דרבינו ג\"כ מיירי שבשעה שהקדיש אמר מיד שמנה לפ' בידו והוא דומיא דיורשים דבשעה שבא להניח ליורשיו אמר שמנה לפלוני בידו ואף לשון הרי\"ף והרא\"ש שסתמו דבריהן וכתבו בלשון הגמרא שהקדיש כל נכסיו ואמר כו' נראה לי לפרש כן (וכמ\"ש גם ב\"ת והביאו הב\"י הנ\"ל דיש מוקמי ליה כן) וגם הלשון מצד עצמו דקאמר שכ\"מ שהקדיש משמע כן דבשעה שהוא שכ\"מ הקדיש ואמר מיד דאל\"כ הול\"ל מי שהקדיש נכסיו ונעשה שכ\"מ ואמר כו' והשתא א\"ש דלא כתב רבינו שום דעת חולקת בזה וגם א\"ש דהר\"י הלוי ותלמידו רמב\"ם כתבו דבריהן כשיטת הרי\"ף דכ\"כ גם בש\"ע כתבו מהרי\"ק סתם בלשון הרמב\"ם גם מ\"ו ר\"ם לא כתב עליו שום דבר והא דלא כתב רבינו דאם הקדיש כבר ואמר מנה לפ' דאין שומעין לו סמך על הפשיטות דלא גרע שיעבוד דהקדש משיעבוד דהדיוט דכבר נתבאר לעיל דאין יכול לחוב לאחרים בהודאתו אלא דלפ\"ז ק\"ק למה לא כתב רבינו טעם להקדש דאין שומעין כשלא אמר תנו משום דאין אדם משביע את עצמו וכל' הגמרא הנ\"ל וגם הרי\"ף והרא\"ש כ\"כ ובפרט שהוא טעם גם ליורשים משא\"כ טעם דשלא להשביע את בניו דהוא אינו טעם להקדש ואם נאמר דמיירי שהקדיש מקודם ההודאה א\"ש דס\"ל דבהקדש א\"צ טעם להא דאין שומעין לו דפשוט הוא דלאו כל כמיניה לחוב בהודאתו להקדש וצ\"ל דרבינו חדא מינייהו נקט או משום שטעם שלא להשביע את עצמו הוא פשוט וכמ\"ש בפרישה ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואמרו פרענו כו' כתב הרמב\"ם ז\"ל שאינם נאמנים כו' כתב המ\"מ שטעמו מדגרסינן בסוף בתרא (דף קע\"ה ע\"א) אמר רבה שכ\"מ שאמר מנה לפ' בידי ואמרו יתומים פרענו נאמנים תנו מנה לפ' ואמרו יתומים פרענו אינם נאמנים כלפי לייא איפכא מסתברא כו' עד אנא אי איתמר הכי איתמר שכ\"מ שאמר מנה לפ' בידי ואמרו היתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנים מ\"ט אידכורי מידכר תנו מנה לפ' ואמרו יתומים חזר ואמר פרעתי אין נאמנין מ\"ט דאי איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו עד כאן ומפרש הרב ז\"ל דכלפי לייא זה האמור בגמרא במשמע שאיפכא הוה דינא דכשאומר תנו נאמנים וכשלא אמר תנו אינם נאמנים בשום אופן (והטעם כמ\"ש בפרישה) אבל הראב\"ד [ורבינו] ז\"ל מפרשים דמאי דאמר כלפי לייא ל\"ד קאמר אלא הכי קאמר אי הוה לן למימר בכי הא נאמנין ואין נאמנין איפכא הול\"ל אלא שבאמת דבין הכי ובין הכי נאמנין דכל שאמר מנה לפ' בידי ומת ידעי אינהו דעלייהו לקיומי מצות אבוהון וכן דעת רשב\"א ז\"ל והקשה על דעת רמב\"ם ז\"ל ז\"ל כיון דאמר כלפי לייא לא הו\"ל אלא לאפוכי ולמימר אלא אי איתמר איפכא איתמר ע\"כ והמ\"מ ממליץ בעד הרמב\"ם בזה וכתב ז\"ל יש לי לדחות קושיית הרשב\"א ז\"ל דאה\"נ דהוה מצי למימר איפכא איתמר כדאקשו ז\"ל דדינא הכי הוה אלא שאם אתה אומר כך הרי היה מטעה האומר הראשון מהן ללאו ומלאו להן ואינו מצוי להטעות בכך אבל כשתירץ ואמר דמימרא היא באומר אמר אבי פרעתי לא הטעה האומר הראשון אלא שהפרעון שתלה להיתומים היה לו לתלות באומרים שהאב האומר הראשון ובזה כל דבריו קיימין דבלא אמר תנו נאמנים ובאומר תנו אין נאמנים והוא דבר שהדעת נוטה ששמע פרעון האב וטעה ותלהו ביתומים כנ\"ל דעת המחבר רבו ז\"ל עכ\"ל ונראה שכך כוונת התוספות שם עיין שם: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " תבעוהו והודה ואמרו כו' ופירש ר\"י ברישא כו' אבל הרמ\"ה ז\"ל כו' כבר כתבתי לשון הגמרא בסמוך וכתב ב\"י פשטיה דלישנא דגמרא משמע כפי' ר\"י דקאמר מ\"ט אדכורי מידכר ואם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו כו' דכל הני לישני לא שייכי אלא באומר שפרעו קודם לכן ע\"כ ונ\"ל דלדעת הרמ\"ה ה\"פ מ\"ט כלומר כיון דא\"ל בלשון צוואה שחייב לפלוני מנה ודאי היה דעתו שהן יפרעו ואיך נאמנים לומר שחזר ואמר פרעתי ומשני אדכורי מידכר כלומר כיון שלא צוה אותם בזירוז לומר תנו יודע שלא נתנו מיד ולהכי אפשר שחזר הוא עצמו ופרע ואדכורי מידכר לבניו לאמר אל תפרעו כי פרעתי אני משא\"כ כשאמר תנו שצוה אותם בזירוז שיפרעו סתמא דמילתא דלא פרעיה הוא עוד שחושש שמא כבר פרעו בניו מיד ולפיכך אינם נאמנים ועיקר מאי שדחק להרמ\"ה לפרשה הכי משום דקשיא ליה למה יהיה כח הבנים עדיף מכח האב הא אב עצמו אילו חזר ואמר פרעתי קודם לכן וטעיתי בחשבוני אע\"פ שלא אמר תנו לא היה נאמן (כדלעיל סימן קכ\"ו) כ\"ש הם והתוספות ורבינו ס\"ל דה\"מ בבריא אבל שכ\"מ אין דעתו מיושבת עליו ובקלות בא לטעות לפיכך בין הוא בין הם נאמנים דאפשר שטעה ומסייע לזה ל' אדכורי מידכר וא\"ת מאי דוחקיה דהרמ\"ה למוקי תלמודא בדאיכא עדים אהודאה ולא אאמירת פרעתי ורישא באומרים חזר ואמר לנו בפי' פרעתי לאחר ההודאה ומש\"ה נאמנים נוקי לה אפילו באומרים וחזר ואמר פרעתי סתם אפ\"ה נאמנים וכגון דאיכא עדים גם אטענת פרעתי וי\"ל דמדקאמר תלמודא ואמרו יתומים חזר ואמר פרעתי נאמנים כו' דמיירי בדליכא עדים על אמירת פרעתי דא\"כ היה תולה הדבר בעדים לא באמירת היתומים וק\"ל. ויש להסתפק בדעת הרמ\"ה היכא דליכא עדים כלל אי מהימן לומר פרעתי אפילו באומר תנו או לא דלכאורה כיון שלא הזכירו רבינו בפרטות דבריו משמע דבתנו בכל אופן אינו נאמן וצ\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל בפ' מי שמת אחר שהביא הרא\"ש דברי הרי\"ף שכ\"כ בשם מר בר רב האי גאון ז\"ל כתב ז\"ל גם כי נתלה באילן גדול דברים תמוהים הן דמאי נ\"מ בהא דרב מרי בנו של איסור גיורא הוה מאחר שהיתה הורתו שלא בקדושה ואין ראוי לירשו מה לי איסור גיורא שנתן לרב מרי בנו מה לי לאדם אחר אי מהני לאדם אחר אמאי לא מהני לרב מרי בנו ואין אלו אלא דברי נביאות עכ\"ל וכתב עליו ב\"י ז\"ל ותמיהני היאך הפריז על מידותיו ולדחות דברי הני רבוותא בגילא דחיטתא דהא טעמא רבא איכא במילתא דאי הוה מהני מתנתו לרב מרי בנו מאן דחזי סבר דמטעם ירושה הוא נוטלן ואתא למימר דגר יורש את אביו ומש\"ה אמרו רבנן דבמתנת גר שכ\"מ למי שהוא ראוי לירשו לא תועיל אבל במתנתו למי שאינו ראוי לירשו לא חילקו בינו דגר לשאר כל נותנים מתנה עכ\"ל ואני אומר אף אילו היינו מודים לטעמו ולגזירתו מ\"מ הרא\"ש תמה שפיר על הרי\"ף שלא כתב ה\"ט אלא כתב ז\"ל משום דקיי\"ל דלגבי יורש ל' ירושה ולשון מתנה חד טעמא הוא כו' דעל טעם זה ודאי תמיהת הרא\"ש תמיהא גדולה הוא ובאמת אין בגזירתו של ב\"י ממש ומאין לנו לחוש לגזירה רחוקה כזו דאילו היה בה ממש לא היה משתמיט הרי\"ף מלהזכיר טעם זה ואפשר שב\"י ז\"ל דימה זה למ\"ש התוס' על ההיא דאמרי' אסור לאדם להחזיר הלואת גר או פקדונו לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו (וכתבו רבינו לעיל סימן קכ\"ז) מטעם דהרואים יאמרו ישראלים הם שיורשים אביהם ונפיק מיניה חורבה וכמ\"ש לשונם לעיל בדרישה אבל נראה דל\"ד דשאני התם דהגר לא צוה ליתן לבניו ומש\"ה הישראל שיש בידו הלואתו או פקדונו דגר לא יחזיר מעצמו לו דמיחזי כאילו מצטווה ליתן לו משום ירושתו אבל היכא דהגר מצוה ליתן ממונו לאחר מה לי בנו מה לי אחר וכי מפני שהוא בנו יגרע ומנ\"ל לגזור גזירות כאלו ואינן אלא נביאות ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " או שהגיע זמנו ליתלש כו' כתלוש כ\"כ הרא\"ש ואייתי ראיה מהא דפסק רב בפרק הכונס הלכתא כר' שמעון דאמר אכלה פירות גמורים משלם פירות גמורים דכל העומד ליתלש כתלוש דמי עכ\"ל ואע\"ג דלעיל (בסימן קצ\"ג) השיג רבינו על הרמב\"ם וכתב דאפילו ענבים העומדים ליבצר כמחובר חשובין וכ\"כ לעיל (סימן צ\"ה) הא מבואר שם דדוקא לענין שבועה וקנייה ואונאה כתב רבי' שם דהויא כמחובר אבל לענין גביית ב\"ח ממנו מודה דהוה כבצורות כיון שראויין ליבצר וכ\"כ התוס' ר\"פ הכונס אהך דר' שמעון הנ\"ל דאייתי הרא\"ש ראיה מיניה וכ\"כ עוד בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מ\"ג ע\"א ע\"ש) גם בפ\"ק דסנהדרין דף ט\"ו ע\"א ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א בנותן לבנו כו' בפי\"נ (סוף דף קל\"ח) אהא דתנן שם ומה שהניח תלוש הוא של יורשים. פריך תלוש אין מחובר לא והתניא שמין את המחוברים ללוקח אמר עולא ל\"ק כאן בבנוי כאן באחר ופי' רשב\"ם שמין ללוקח הכותב לבנו כל נכסיו מהיום ולאחר מיתה והלך הבן ומכר הנכסים הללו בחיי אביו ואחר זמן מת אביו זכה הלוקח במה שמכר לו בגופה של קרקע ואם יש בנכסים פירות מחוברים הן של יורשין לפיכך שמין ללוקח ונותן דמיהם ליורשים וה\"ה אם נתנו האב לאחר מחיים ולאחר מיתה נמי הוין לו חלק במחוברין ע\"כ והיא דעת רבינו אבל הרי\"ף פי' שמין המחוברים ללוקח כלומר ללוקח מן האב שמין אותו לענין שהבן שקיבל הנכסים במתנה מאביו אינו נוטל הפירות המחוברין אלא בדמיהן שיתן ללוקח ואמאי תנן מה שהניח תלוש הוא של יורשים הא מחובר לא אמר עולא ל\"ק כאן בבנו כולי כלומר הבן מהיורשים נוטל הפירות המחוברים בלא דמיהן לפי שהאב דעתו קריבה אצלו מחל לו הפירות המחוברים בשעת מיתה ואילו היורשים הבאים לירש ירושה דממילא אינן יורשין אלא מה שהניח להן אביהן אבל הלוקח שקנה מאביהן בדמיו אינו גובה הבן בלא דמים דנהי דדעת אביו היתה קרובה אליו דעת הלוקח אינה קרובה אליו ומה לו לחוש למחילת האב כיון שהקרקע קנין כספו הוא למה יוותר הפירות המחוברין וכך הם דברי הרמב\"ם והמ\"מ כתב עוד פי' שלישי בשם רש\"י ז\"ל שמין המחוברין ללוקח אדם שמכר שדהו לחבירו לסוף י' שנים ולא בתוך עשר וכשהשלימו הי' שנים היתה שם תבואתו של מוכר מחוברת לקרקע ולא נגמר בישולה שמין אותן ללוקח והוא יקנה אותן מן המוכר משום דברשותו דמוכר גדלו או אם ירצה יניחם שם עד שיתבשלו כל צרכם ויטלם המוכר אבל לעקרו עכשיו אין מזקיקין אותו ומקשה הגמרא דה\"נ גבי אב כיון דהניח פירות מחוברים ובחייו גדלו אמאי לא הוי דיורשים ופריק הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו כשכתב לו כל נכסיו אחר מותו מחל לו הפירות המחוברים בשעת מיתתו עכ\"ל. (כללא דמילתא [נקוט] בידך לפי' רשב\"ם ורבינו בא הלוקח להוציא מיד היורשים ולפי' הרי\"ף בא הבן להוציא מיד הלוקח ולפי' רש\"י שאכתוב בסמוך בא הלוקח להוציא מיד זה שמכרו לו) ולפי זה הפירוש אפשר שאפילו מכר האב הפירות אין שמין ללוקח הפירות וכן היה נראה דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה או מיורשיו וצ\"ע עכ\"ל וביאורו דלפי' רש\"י דכח הבן נגד היורשים עדיף מכח הלוקח נגד המוכר אפשר לומר דה\"ה אם נתן הגוף מהיום לבנו ופירות לאחר מיתה ומכר האב אח\"כ הפירות נמי כח הבן עדיף מכח הלוקח שאפילו המחוברים נוטל ואינו נותן כלום ללוקח בעדם משא\"כ לפי' הרי\"ף והרמב\"ם הנ\"ל ומ\"מ כתב המ\"מ לשון אפשר משום דאינו מוכרח לומר כן דאף דלפרש\"י צריך הלוקח לשלם להמוכר המחוברים ה\"ט משום דלא קנה מן המוכר אלא מה שיגדל עליו לאחר י' שנים ומחוברים הללו גדלו בתוך י' שנים משא\"כ כשמכר ללוקח כל זכות שיש לו מיד נמצא דהמחוברים שבא המקבל להוציא מידו לאחר מיתת אביו גדלו ברשותו דהלוקח מש\"ה צריך המקבל ליתן להלוקח דמי שוויים דהמחובר אלא כיון שאינו מוכרח לומר כן מסתבר ליה להמ\"מ לומר דלא עדיף כח לוקח מכח המוכר דאתי מחמתיה מה שאין כן לפירוש הרי\"ף והרמב\"ם דע\"כ צריכין לחלק ביניהן ולפי זה נראה דהוא הדין לפרשב\"ם נמי אפשר דדינא הכי (דפרשב\"ם ופרש\"י קרובים ואין חילוק ביניהם אלא דרש\"י פי' במוכר וליקח ורשב\"ם פי' במקבל שמכר זכותו לאחר) אלא דהמ\"מ תפס בלשונו חד מהפירושים ולומר שפי' הרי\"ף אינו מוכרח ושיש נ\"מ לדינא וכ\"כ אפרש\"י וה\"ה לפי' רשב\"ם וק\"ל וזה ברור וכן נראה מוכח מדברי רבינו שדבריו הם כפי' רשב\"ם וכנ\"ל שהרי כתב בסמוך (בסעיף ג') ז\"ל מכר האב הפירות מכורין עד שימות וכשימות האב הולך הבן ומוציא מהלוקח כדרך שהוא עושה אם לא מכרו האב ור\"ל שאז אם לא מכרו היה מוציא הבן המקבל מיד היורשים אפילו פירות המחוברים כן מוציא מיד זה הלוקח ג\"כ דלא עדיף האי לוקח מהיורשין דאתו בכח גברא דאחא לוקח מחמתיה והשתא א\"ש דהאריך רבינו וכתב ומוציא כדרך שהוא עושה כו' שג\"כ ק' למה כתב רבינו האי דינא אנתן לא' מבניו מהיום ולאחר מיתה ולא כתבו אאדם שמכר פירות שדה א' כל ימי חייו שלאחר מותו יקחו היורשים מיד הלוקח גם הפירות המחוברים אלא ודאי בכה\"ג לא היו מוציאין היורשין פירות המחוברין מיד הלוקח דלא עדיפי מגברא דאתא מחמתיה ואילו מכר אדם פירות שדותיו לי' שנים כשכלין הי' שנים אין המוכר יכול להוציא מיד הלוקח פירות המחוברים לקרקע אלא שמין להלוקח וצריך המוכר ליתן להלוקח דמי שוויין ולא עדיפי יורשים מכח אביהן דאתו מחמתיה ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכן אם יש בו קנין כו' והרמ\"ה ז\"ל כתב כו' כתבתי בפרישה לשון הגמרא ודאיפסיקא הלכתא שם כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ונראה דבזה גם הרמ\"ה מודה ובקנין הוא דפליגי משום דשם בגמרא איתא בעא מיניה רבא מרב נחמן בהקנאה מהו א\"ל בהקנאה א\"צ ופיר\"ש בההקנאה שטר שכתוב בו קנין מהו מי פליג ר' יהודא ומצריך לכתוב מהיום וכתב הרא\"ש פר\"ח דנהגו במתיבתא כר' יהודא דהא רבא קא מיבעיא ליה אליבא דר' יהודא ואי לית הלכתא כוותיה מנ\"מ ונראה דאין ראיה מכאן דאפי' לר' יוסי מיבעיא ליה היכא שאין כתוב זמן בשטר אי מצריך ר' יוסי בהקנאה מהיום ולאחר מיתה ואסיקנא דאינו מצריך עכ\"ל ביאור דבריו נ\"ל דגם הרא\"ש ס\"ל שעיקר האיבעיא היא אליבא דר' יהודה דכתב בפי' דבריו במתניתין וקאמר דצריך למכתב מהיום ור\"ל אע\"פ דכתב בשטר זמן (דהא בכתב (היה) זמן ודאי מיירי מתני' מדקאמר ר' ��וסי עליו אין צריך ור\"ל כיון שנכתב בה זמן) ואליביה דר\"י א\"ש סתימת לשון האיבעיא דקאמר בהקנאה מהו אי מצריך ר' יהודא ג\"כ מהיום או לא אבל אי בעי לר' יוסי לא הו\"ל לסתום אלא לפרש ולומר אי לא כתב זמן אלא קנין אי סגי ליה לר' יוסי בהכי או לא אלא שהרא\"ש ס\"ל דמ\"מ מדר' יהודא נשמע לר' יוסי דכמו דקאיבעיא ליה לר' יהודא לפי שיטתיה כן איבעיא ליה לר' יוסי לפי שיטתיה ונפשט נמי מינה דלר' יוסי סגי בהקנאה כן הוא דעת הרא\"ש ורבינו אבל הרמ\"ה ס\"ל דאין ללמוד מינה לר' יוסי דאיכא למימר דוקא לר' יהודא פשט דא\"צ מהיום כיון דאיירי ג\"כ דיש בו זמן וכמ\"ש והו\"ל זמן וקנין ואף דזמן לחודיה לר' יהודא לאו כלום הוא מ\"מ עם הקנין מודה דמהני אבל אין ללמוד ממנו דלר' יוסי מהני קנין לחוד בלא זמן ומהיום וס\"ל להרמ\"ה נמי דאע\"פ דהאיבעיא היא דאיבעיא לר' יהודא מ\"מ הלכה כר' יוסי דזמן לחוד מהני כדפסק בגמרא משמיה דרבא וגם י\"ל דס\"ל להרמ\"ה דאיכא נ\"מ בהאיבעיא זו גם אליבא דר' יוסי היכא דאיכא זמן בשטר והוא באופן דלא מהני הזמן לחוד כגון דכתב נכסיו לבנו או לאחר מהיום ולאחר שלשים יום וכדמסיק רבינו בשם הרמ\"ה דנלמד מפשטות האיבעיא לר' יהודא לר' יוסי דאי יש עוד קנין לזה דמהני ודוק כן נ\"ל כוונת הרמ\"ה וטעמו. ודברי ב\"י בזה שכתב ז\"ל שהרמ\"ה פסק כר' יהודא דס\"ל דלא מהני זמן אלא מצריך מהיום או קנין עם זמן ושמש\"ר אחר זה בשם הרמ\"ה ז\"ל הא דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו כו' דמשמע מדבריו דס\"ל דזמנו של שטר לחוד לא מהני לא כ\"כ משום דס\"ל הכי אלא בא ללמדנו דאפילו מאן דפסק כר' יוסי דמהני זמן לחוד מודה דבנתן מהיום ולאחר שלשים יום דלא מהני כו' דברים הללו דחוקים המה מאד מאד. ואסוף דברי הרמ\"ה שכתב ז\"ל היכא דצריך לברר הזמן בשטר אין לומר זמנו של שטר מוכיח עליו כתב הב\"י ז\"ל נראה לי שאין זו טענה דהא גם בכותב נכסיו לאחר ל' יום איכא למימר מה צריך לכתוב שום זמן בשטר דהו\"מ למכתב הרי נכסי נתונים לך ליום פלוני והיה זמן הנתינה מבורר בלא כתיבת זמן בשטר עכ\"ל נראה דאין בדבריו שום סתירה דא\"ל מ\"מ אי איתרמי דלא כ\"כ אין הזמן ראיה לומר שהיה דעתו שהתחיל מיד דשמא לברר היום כתבו דסבר מה לי אם אכתוב ליום פ' או אם אכתוב מיום פ' ולאחר ל' יום ואין בידינו להוציא הממון מחזקתו וה\"ק הא דאמרי' סתמא זמנו של שטר מוכיח עליו היינו דוקא בכותב כל נכסיו לאחר מותו דבכה\"ג בכל ענין אמרי' זמנו של שטר מוכיח אבל הכותב נכסיו כו' לפעמים אין הוכחה מהזמן ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הרואה את האבידה כו' עד שנאמר השב תשיבם מיד אחר זה מסיק רבינו וכתב דהשב תשיבם אינו עובר אלא משעה שבאה לידו וקודם לכן אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם וא\"כ צ\"ל דמש\"ר הרואה את האבידה ל\"ד קאמר אלא ר\"ל שראה ונטלה אלא דא\"כ ק' למה לא כתב דגם קודם הנטילה עובר משום לא תוכל להתעלם לכן נראה דהרואה דוקא קאמר ומ\"ש שחייב שנאמר השב תשיבם רישא דקרא נקט וכוונתו אסיפא דקרא דשם בפ' כי תצא כתיב לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך וגו' עד וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם וכיוצא בזה מצינו כמה פעמים דנקט רישא דקרא וכוונתו אסופו וגם בפ' הניזקין יליף מוקדשתו לכבד לכהן ועיקר לימודו מסיפא דקרא דכתיב קדוש יהיה לך (וכמ\"ש לעיל סימן צ\"ו ובי\"ד ס\"ס רכ\"ח) והקרא גופא מתחיל בלשון לא תראה משום דכתיב בתריה והתעלמת לא תוכל להתעלם דעובר עליו משעת ראיה דמתעלם ומ\"ש הכתוב השב תשיבם קאי אמ\"ש ומצאתה ולשון מצאתה דאתא לידיה משמע כדאיתא בגמרא ריש פ\"ק דב\"מ: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " המציל מן הארי כו' שם בגמרא וכן היה רשב\"א אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם וכתב הרא\"ש האי מתייאשים אסרטיא ופלטיא ורבים מצויים שם קאי אבל אינך אפילו עומד וצווח על ביתו שנפל ע\"כ וגם רבינו חילק הדינין וכתב (בסעיף ה\"ו) שהמוצא במקום שרבים כותים מצויים שם הוא שלו מפני שודאי נתייאשו דמשמע הא ראינו שלא נתייאשו לא הוה שלו וכאן בהמציל מן הארי כתב דאף דשמענו דצווח הו\"ל כצווח על ביתו אלא שק' הלא בגמרא דהבאתי בפרישה איתא דרב נחמן אמר אההיא דמצאה בשוקא דגלדאי דאף בצווח הו\"ל כצווח על ביתו ע\"כ נראה דכוונת הרא\"ש הוא דמ\"ש בברייתא הטעם מפני דהבעלים מייאשים לא קאי אלא אסרטיא ופלטיא דשם בעינן טעם דנתייאשו ולולי זה לא הוה של מצאו והיינו כשנפלה האבידה בלי ידיעתו שם במקום שרוב כיתים מצויים וזה מצאו (והוא דבר שודאי הרגיש בנפילתו קודם שבא ליד זה המוצאו דאז הוה יאוש מדעת) ולאפוקי אם תיכף שנפלה האבידה מיד בעליה בא א' והקדים והגביהה וגם זה שנפל ממנו אפשר דהיה מגביה דלא הוה של מוצאו דהוא ודאי לא נתייאש ומש\"ה כתב בהאי בבא לשון המוצא דקתני המוצא בסרטיא כו' משא\"כ ברישא דקתני המציל מהארי כו' דבהא אפילו תיכף ומיד שחטפו הארי והדוב בא זה והצילו הרי הוא שלו ואין זה יכול לומר וגם אני הייתי מצילו דבהנך למדנו מקרא דבכל ענין הוה של מוצאו וזהו כוונת הרא\"ש שכתב ז\"ל אבל אינך אפילו עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ור\"ל דומיא דביתו דאף דראה שנפל והיה שם לא מהני צעקתו ולפ\"ז צ\"ל דמ\"ש ר\"נ במצא בשוקא דגלדאי דהוה כצווח על ביתו אינו דומה ממש לצווח על ביתו זה דהזכיר הרא\"ש דשם בדברי ר\"נ מיירי דוקא בצווח אחר זמן דאבדה ומטעם דודאי נתייאש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " נפלו בו קורותיו ועציו כו' עד והוא שיהיה בענין כו' בפרישה כתבתי הנראה לי מוכרח בביאור דברי רבי' ע\"פ הסוגיא דגמרא ודברי התוס' שמדרך רבינו לילך בפסקיו אחריהן וכאן בדרישה באתי להוסיף ולהודיע שיש עוד שני דרכים. הא' הוא מה שנראה מדברי מ\"ו ר\"ס ז\"ל ע\"פ מה ששינה וכתב בהגהות ש\"ע שלו עיין שם והיה נראה דמ\"ו ר\"ס [פי'] דה\"ק רבינו אם הבעלים מרדפין אחריהן אז הוכחה שהן שלהן פי' ואין המוצא יכול לטעון מנ\"ל שהן שלו ותן לי סי' דכיון שרדפו אחריהן אין לך סי' גדול מזה וודאי שלהן הן וצריך להחזירם להם וב\"ד מוציאים מיד המוצא ומפרש רבינו ואזיל הא דאמרינן שצריך להחזירה להם בסתם (דמשמע בכל אופן מחזירין ולא חיישינן דלמא יאושי קא מייאשי הבעלים מינייהו) היינו דוקא שיהיה בענין זה שאם היו הבעלים עומדים שם היו יכולין להציל בקל אז אפילו יטעון זה המוצא מה שיטעון מחויב הוא להחזיר עכ\"פ דאם יטעון ויברר שהבעלים היו עומדים שם בשעת השטיפה ולא בקשו להציל ונמצא דודאי יאושי קא מייאשי אינה טענה דאדרבה כיון שהיה יכול להציל בקל ולא הציל ודאי לא אייאוש ממנו דחוקה דאין אדם מפסיד ממונו במזיד והרי יכול להצילו אלא ודאי סמך עצמו ע\"ז שכיון שבקל יכול להציל ולא תרחיק האבידה אלא תבוא לידי שכיניו הקרובים אליו היודעים שהיא שלו אף אם ירדוף אחר זמן יתנו לו וע\"ז סיים רבינו וכתב נמצא שודאי לא נתייאשו ומש\"ה צריך להחזירו ואח\"כ כתב או אפילו פי' או אפילו יברר זה שלא היו שם בשעת שטיפה ושהלך הוא והציל ויודע בבירור שאח\"כ נתייאשו הבעלים שאמרו וי לחסרון דאבידה זו אפ\"ה לא זכה כיון שלא היה ראוי להתייאש והוה יאוש שלא מדעת דקיי\"ל דלא הוה יאוש וסיים רבינו וכתב אבל אם הוא בענין שאף אם היו שם לא היו יכולין להציל מיד כו' דאז היה ראוי שיתייאשו אם עמדו שם כו' פי' אז כשיברר זה שעמדו שם בשעת שטיפה ולא רדפו מיד אחריו ולא בקשו להציל ודאי נתייאשו ממנו וא\"צ להחזיר (וכ\"ש אם יברר שנתייאשו בפירוש שאמרו וי לאבידה זו דפשיטא דהוה שלו וא\"צ רבינו לכתבו מרוב פשיטותו ואח\"כ כתב) ואם סתמא פי' ואם אין זה יכול לברר אם נתייאשו או לא דהיינו שאינו ידוע אם היו אצל השטיפה או לא לא הוה יאוש ואף שבש\"ע נדפס לפנינו בדברי מ\"ו ר\"ס וסתמא הוי יאוש צ\"ל דט\"ס הוא וכן מצאתי בהגהות מ\"ו ר\"ס בכתיבת ידו וכמ\"ש בסמ\"ע ונ\"ל לכאורה שביאר מ\"ו ר\"ס ז\"ל לדברי רבינו <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> אבל אחר הדקדוק בלשון התוס' שכתבתי בפרישה מבואר ביטול פי' זה דלהאי פירוש בשיכול להציל בקל אפילו עמדו ולא רדפו לא הוה יאוש וכן אם רדפו אפילו אינו יכול להציל נמי לא הוה יאוש ובתוספות מוכח להדיא איפכא דאפילו רדפו לא מהני אם לא ביכול להציל מיד ועמדו ולא רדפו מיד אפילו ביכול להציל ל\"מ וא\"ל דרבינו חולק עליהם חדא דא\"כ מאין לקח רבינו כל אלו החילוקים אי לא ס\"ל כתוס' ועוד דמסוגיית המקשן התם מוכח להדיא כדברי התוס' ע\"כ יותר נראה לפרש דברי מ\"ו ר\"ס כמ\"ש בסמ\"ע ע\"ש. והדרך השני הוא ע\"פ מה שמצאתי מוגה בטור מ\"ו ר\"ש ז\"ל שבמקום שכתוב בדברי רבינו והוא שיהיה בענין שאם היו עומדים כו' הגיה הוא ז\"ל ואם הוא בענין ולפי הגהתו זו נ\"ל שהיה ג\"כ גורס כגי' ספרים של קלף שגורסים במקום או אפילו אז אפי' וכמ\"ש בפרישה וביאור דברי רבינו לדעתו נ\"ל דהכי הוא נפלו קורותיו בנהר שאין לו סימן בהם אז יש ג' דינים בדבר אם הבעלים מרדפים אחריהם אז הוא הוכחה שהוא שלהן ושלא נתייאשו מהן וצריך להחזירם להן בכל אופן אפילו אם לא היה יכול להציל אלא ע\"י הדחק ואפילו לא רדפו מיד אחריו כ\"א לאחר זמן אפ\"ה כיון שסוף מגלין דעתם ברדיפה זו שלא אייאשו מינייהו צריך להחזיר להם ואם הוא בענין שאם היו עומדין שם היו יכולין להציל בקל נמצא שודאי לא נתייאשו ר\"ל לא יבוא לידי יאוש כי מסתמא אין אדם עומד ורואה הפסד ממונו במקום שיכול להצילו אז אפילו אם אינן שם ואפילו נתייאשו בפי' אחר שנודע להם וממילא אינן רודפין אחריו גם לבסוף אפ\"ה לא הוה יאוש כיון שמתחילה לא היה ראוי להתייאש אבל אם היו עומדים שם ולא הצילו אע\"פ שהוא דבר שיכולין להציל מיד הוה יאוש אלא שרבינו לא איירי בזה דמסתמא כיון שיכול להציל מציל אם הוא שם וכמ\"ש וק\"ל ואם הוא בענין שאף אם היו שם לא היו יכולין להציל מיד כו' עד וראוי שיתייאשו אם עמדו שם כששטף תיבות וראוי שיתייאשו נמשך למטה עם תיבות אם עמדו וכאילו אמר ואם הוא בענין שאינו יכול להציל דהיינו שהנהר מוליכו למרחוק באופן שאף אם היו הבעלים עומדים שם בשעת שטיפה ראוי שיתייאשו דלא היו רודפין אחריו להצילו ומ\"ש ונתייאשו שלא רדפו כו' ר\"ל וגם עתה אחר ששמע מהשטיפה נתייאשו לגמרי שלא בקשו לרדוף ��לל ואמרו וי לחסרון כיס הוה יאוש (אבל אין לפרשו דר\"ל אם עמדו כששטף ונתייאשו דלא רדפו אחריו דהוה יאוש דזהו פשיטא דאפי' אם הוא יכול בקל להציל אם עמדו שם ולא הצילו כתבתי לעיל בסמוך דהוה יאוש וק\"ל) ואם סתמא כו' כלומר ואם אחר ששמעו השטיפה לא נתייאשו בפי' ואינו ידוע אם רדפו אח\"כ או לא רדפו אז ג\"כ לא הוה יאוש אע\"פ שהוא בענין שאינו יכול להצילו סוף סוף הוה יאוש שלא מדעת כנ\"ל לפרש דעת מ\"ו ר\"ש ז\"ל והוא קרוב אל דרך התוס' וגם ע\"פ דרכו נתיישב לשון שאם עומדים שם שכתב רבינו טפי ממ\"ש ע\"פ דרכי בפרישה בדרך השני אבל ק' לפי' זה דהא מוכח להדיא מהתוס' דכל דליכא עקולי ופשורי באופן שהנהר מוליכו למרחוק אפי' רדפו מיד אחריה לא מהני ולפי פי' זה מהני ועוד לפי' זה מ\"ש רבינו ונתייאשו שלא רדפו הוא לשון מגומגם לכן נראה עיקר כמ\"ש בפרישה ודוק ודברי המרדכי ריש פרקין נוטין למ\"ש בפרישה אלא שכתב קצת סברות אחרות ע\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המוצא בגל כו' ואפשר שהעלה חלודה כו' ז\"ל המשנה בפ' אלו מציאות (סוף בבא מציעא ד' כ\"ה) מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו (ובגמרא) תנא מפני שיכול לומר של אמוריים הן אטו אמוריים מצנעי ישראל לא מצנעי לא צריכא דשתיך טפי ע\"כ ופי' הרא\"ש דשתיך טפי וניכר שמימים רבים היה מונח שם אע\"פ שהיה הכותל שנים רבות של אבותיו ואפשר דמשעה שנתנוה אבותיו שם הוא דשתיך מ\"מ כיון דאית ליה למיתלי באמוריים דהוו שם ולא הוחזק ישראל בממון זה לעולם הרי הוא של מוצאו עד כאן ורבינו שהביא לדברי הרמב\"ם דמיירי בנמצא מטה מטה משמע דס\"ל דלא סמכינן אחלודה לחוד ולא אמציאה מטה מטה לחוד כ\"א אתרווייהו יחד וכתבו התוס' וא\"ת וליקני ליה חצירו לבעל הכותל וי\"ל דאין חצר קונה בדבר שאין סופו להמצא כגון הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל וכן בההיא שמצח מעות בחנות ובשולחנות (שהביא רבי' בסמוך בסעיף ה') לפי שמעות הן דבר קטן ולא עבידי להמצא וכן בההיא דלוקח מן התגר (שהביא רבי' לקמן סי' רס\"ב סעיף י\"ז) עכ\"ל ונראה שכוונתם כמ\"ש הרמב\"ם (בפי\"ו דגזילה) וז\"ל הואיל וחצירו קונה כו' למה לא יקנה בעל הכותל המטמון כו' מפני שאינו ידוע לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם כו' ומה אבדה שאמרה תורה אשר תאבד ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצוייה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים (כן הוא לשון הגמ' דף כ\"ב ע\"ב באבדה ששטפה נהר ע\"ש) ק\"ו למטמון קדמונים שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך הוא של מוצאו עכ\"ל ובכותל חדש דאמרי' דמחציו ולחוץ הוא של מוצאו אף ע\"ג דלא אבודה מכל אדם שהרי דרכן של בני אדם למשמש בחורי כותל חדש כתב המ\"מ שם ט\"א ז\"ל לפי שהחור היא הפתוח לר\"ה חצר שאינה משתמרת היא ע\"כ והראב\"ד שם בהשגות כתב גם ברישא טעם זה ע\"ש וצ\"ל דר\"ל דודאי משתמר שם קצת לענין דלא קרינן ביה אבידה מדעת (כמו המטמון באשפה שכתב רבינו בס\"ס זה) ולהיות של מוצאו אפי' בלא שתיך אלא דאינו משתמר לגמרי שיהא לו תורת חצר לקנות לו את שיבוא לתוכו וטעם הראב\"ד אינו מספיק גבי חנוני ושולחני שהם עומדים בצד חצירם ואפ\"ה לא קני ואפשר דס\"ל דכל שלא אמר תזכה לי חצירי אפי' עומד בצד שדהו אין שדהו קונה לו וכן משמע קצת לשונו אבל אין כן דעת הרא\"ש ורבי' דלדידהו א\"צ שיאמר תזכה לי שדי (וכמו שיתבאר לקמן ס\"ס רס\"ח ע\"ש) ובחנוני ושולחני איתא עוד טעמא אחרינא כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל וחצירו לא קנתה לו דלא סמכה דעתיה כיון דרבי' נכנסים ויוצאים ואפילו איתא בחנות ולא מהני עומד בצד חצירו אלא היכא דמצי לשמרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים (וכמש\"ר לקמן סי' רס\"ט) אבל הכא כיון דלא ידע דאיתא שם ורבים מצויים שם לא קני ליה חצירו עכ\"ל ובמרדכי כת' בהך דמצא בכותל דהטעם הוא משום דאינו כשאר מציאה שהוא רגיל לבוא ומש\"ה לא זכה לו חצירו דכשקנאו לא העלה על לב לקנות המטמון והביא ראיה לדבריו דאמרינן כיון דאיהו לא מעלה על לבו לקנות המטמון חצירו נמי לא קנה וטעם זה אינו מספיק לחנוני ושולחני שודאי דעתו לקנות כל מה שיאבד בחנותם ומצוי הוא כמו שאר מציאה וטעם זה הזכיר גם הסמ\"ג וברא\"ש כתוב עוד ט\"א ז\"ל ועי\"ל מה שנשאר טמון מן האמוריים לא היה לאותו שנפל הקרקע לחלקו כי השלל היה מתחלק לכל ישראל ואחר שעמד שם הרי הוא כאבוד מכל ישראל והרי הוא של עצמו וכי תימא תקנה לו חצירו אחר שנתייאשו ישראל לא עדיפא חצירו מידו דאילו בא לידו קודם יאושו לא קני הואיל ובאיסורא אתא לידיה הילכך חצירו נמי בכה\"ג לא קניא ליה וכיון דהראשון לא קנאה ה\"ה בנו ובן בנו לא קנאה עכ\"ל וכן כתב נ\"י דכל היכא שבא לחצירו קודם שידעו הבעלים מהאבדה הוה ודאי יאוש שלא מדעת ולא קני דלא עדיפא חצירו מידו (אבל לפי' התוס' הנ\"ל שהביאו ראיה מחנות משמע דס\"ל דחצירו עדיף מידו וקני ליה אפילו בא לתוכו קודם יאוש וכמ\"ש מ\"ו ע\"ש בח\"ש שם) ובאמת שטעם זה מספיק לכל הדינים חוץ מבפונדק שהשכירו לכותים דאמרינן הנמצא בתוכו הוא של מוצאו אע\"ג דהתם ודאי כיון דתלינן בכותי הרי בהיתרא אתא לידיה ואמאי לא זכתה לו חצירו והתם ודאי צריכין לטעמייהו דתוס' דכיון שהוא פונדק ומשכירו תמיד אינו עתיד להמצא לבעל החצר וכ\"כ הרא\"ש שם בהדיא ועבפ\"ר שכתבתי בשם המרדכי טעם אחר כולל ודוק: וכתב הרמב\"ם ז\"ל והוא שימצאנו מטה מטה כו' ז\"ל פ' י\"ו דגזילה המוצא מטמון בכותל ישן הרי אלו שלו שאני אומר של כותיים הקדמונים הן והוא שימצאנו מטה מטה כדרך כו' מצא מטמון בכותל חדש כו' מחציו ולחוץ של מוצאו מחציו ולפנים של בע\"ה עכ\"ל ולא הזכיר לא ברישא ולא בסיפא דבעינן שהעלה חלודה והוא תמוה דבגמרא אמרו בהדיא לא צריכא דשתיך טפי ומתוך כך היה נ\"ל שהרמב\"ם ז\"ל לא גריס דשתיך אלא דשתית טפי ופירושו לשון אבן שתייה ולשון שיתין של מזבח (שבסוף פרק לולב וערבה) שפי' יסוד התחתון המונח למטה לגמרי וז\"ש והוא שימצאנו מטה מטה כו' וכן מוכח מלשונו בפירוש המשניות ע\"ש אבל מדברי רבינו שעירבב הדברים גם בש\"ע עירבב דברי רבינו והרמב\"ם בהדדי מוכח להדיא דס\"ל דגם הרמב\"ם גרס דשתיך ופירושו לשון חלודה ותרתי בעי העלה חלודה וגם שיהא מונח מטה מטה ולפ\"ז נראה להגיה ברמב\"ם וצ\"ל וכדרך מטמוניות בוי\"ו והוא שימצאנו מטה מטה וגם שיהיה כדרך המטמוניות דהיינו שהעלה חלודה וכפירוש זה משמע מלשון המ\"מ שכתב ז\"ל ומ\"ש כדרך כל המטמוניות הישנות שם בגמרא ע\"כ ותמה על עצמך היכן נזכר זה בגמרא אלא ש\"מ דפי' וכדרך המטמוניות דקאמר דר\"ל שהעלה חלודה וכן משמע לשון סמ\"ג (דף קנ\"ד) ז\"ל המוצא מעות בגל כו' והוא שימצא אותם מטה מטה וגם העלו חלודה כדרך כל המטמוניות הישנות כו' ע\"כ ולפ\"ז מ\"ש והוא שימצאנו מטה מטה כו' אין לו סמך מהגמרא אלא סברא דנפשיה קאמר שבזה ניכר שהוא כותל ישן דאילו בחלודה לחוד אין ראיה דהא בכותל חדש אמרינן בסמוך דאפילו העלה חלודה טובא כל שמחציו ולפנים לא יגע בו ומ\"ש אבל אם מראין הדברים שהוא מטמון חדש כו' פי' אבל אם אינו מונח מטה מטה שאז נראה שאינו מימות אמוריים [ומ\"ש] ��אפילו אם נסתפק לו בדבר דהיינו מכח דשתיך טפי (ולפי' הראשון צ\"ל מ\"ש ואפילו נסתפק בדבר ר\"ל שאין מראים הדברים שהוא חדש ולא ישן אלא איכא למימר הכי והכי) לא יגע בו ומה שסתם הרמב\"ם וכתב לא יגע בו דמשמע אפילו יש בו סימן לטעמיה אזיל דס\"ל דהא דאמר רבי אבא בר זבדא כל ספק הינוח לא יטול בין אין בו סימן בין יש בו סימן (כמ\"ש בפ' ט\"ו דגזילה) הרי זה הטריחו לרדוף אחריה ולתת סימנים אבל רבינו והרא\"ש והתוס' פליגי בהא וס\"ל דכל שיש בו סימן נוטל ומכריז וכמש\"ר בסמוך (סעיף י'): "
+                ],
+                [
+                    " המשכיר ביתו לאחרים כו' עד סוף הסעיף ז\"ל המשנה שם (דף כ\"ה) היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו ובגמרא (דף כ\"ו ע\"א) ואמאי ליזיל בתר בתרא כו' אמר ר\"ל משום בר קפרא כגון שעשאו פונדק לג' ישראל שמעת מיניה דהלכה כרשב\"א אפילו ברוב ישראל אלא אמר רב מנשיא כגון שעשאו פונדק לג' כותים ע\"כ וכתבו התוס' שם ז\"ל וליזיל בתר בתרא דהיינו בע\"ה דמסתמא לעולם הוא דר בביתו עם השוכרים וטרם שהלכו חפשו חפציהם ואין לתלות המציאה אלא בבע\"ה ובע\"ה אינו מתייאש ממה שמפסיד בביתו (וה\"ה אי דר שם עמו השוכר ק' למה הוא של מוצאו כל שאין ג' דרין שם וכדמסיק אלא שהתוס' פירשו כן אליבא דדעת המקשן דהקשה דליהוי של בתרא ומשום דהלשון משמע ליה דהשכירו לאחרים ואינם דרין שם עתה) לג' כותים בפחות מג' לא מקרי רוב ומיירי שעדיין ישנם בביתו דאל\"ה הוה דבע\"ה שהוא בתרא עכ\"ל התוס' ובודאי של\"ד כתבו התוס' דמיירי בבע\"ה אלא ה\"ה אחר הדר שם עתה ומש\"ה סתם הרא\"ש וכתב סתם ז\"ל וניזיל בתר בתרא מי שדר בבית באחרונה כו' וכן הוא לשון רבינו והוא כשיטת התוס' ומתחילה כתב רבינו הדין שאזלינן בתר בתרא להדרנו לו כפשיטות דהגמרא ואח\"כ כתב דינא דמתניתין דכשהאחרון עכו\"ם או שדר ישראל עם ב' עכו\"ם הוא של המוצאו ודברי הרמב\"ם בספי\"ו דהלכות גזילה ואבדה הם כסדר דברי רבינו ע\"ש (ודלא כרש\"י ונ\"י שפירשו הסוגיא בע\"א ע\"ש) וס\"ל לרבינו דהא דקאמר תלמודא שעשאו פונדק לג' ישראלים א\"נ לג' עכו\"ם אין פי' ג' לבד מב\"ה או הישראל הדר עמהן דז\"א דודאי בשנים והוא נמי סגי דהא איכא רוב בהדיה אלא ה\"ק כגון שעשאו פונדק לישראל באופן שעם בע\"ה יש לפחות ג' ישראלים ולהכי מייאשי ודכוותיה אוקימתא דג' עכו\"ם נמי ה\"פ שעשאו פונדק לעכו\"ם באופן שיש עם הבע\"ה ג' וכן צ\"ל לדעת התוס' שכתבו אמ\"ש בגמרא שעשאו פונדק לג' כו' דמשום דבפחות מג' לא מיקרי רוב וק' אמאי לא הוה שנים רוב אלא ודאי כדכתיבנא והשתא א\"ש שדקדקו התוס' בלשונם וכתבו דבפחות מג' לא הוה רוב ולא כתבו פחות מג' עכו\"ם ואע\"ג דכתבו התוס' בתר הכי בד\"ה אפילו תימא בג' ישראלים כו' דג' ישראלים דוקא קאמר ע\"ש לק\"מ דהתוס' לא כ\"כ אלא לאוקימתא דרב נחמן דמפרש טעמא משום דההוא דנפל מיניה מייאש מימר אמר כו' וניחא להו למימר טעמא דג' דוקא קאמר אבל לפי ס\"ד דמעיקרא דברוב ישראל נמי מייאשי כמו בעכו\"ם ודאי ג' ישראלים ג\"כ ל\"ד קאמר וזה ברור לע\"ד ולא כב\"י וד\"מ שכתבו דהתוס' ס\"ל דאינו של מוצאו אלא בששכרו לג' עכו\"ם וע' מ\"ש עוד בדעת הרמב\"ם בסמוך ומ\"ש בהגד\"מ בזה. ודע שסיים שם הרא\"ש אהא דאמרינן דהוא של מוצאו וכתב ז\"ל וחצירו לא קניא ליה אחר שיצא משם העכו\"ם דכיון שהוא פונדק ומשכירו תמיד אינו עתיד להמצא לבעל החצר עכ\"ל וצ\"ע דרבינו לא הזכיר פונדק ואפשר דבכלל מ\"ש המשכיר ביתו הוא זה דהלשון משמע דמשכיר תמיד א\"נ ס\"ל עיקר כטעמים האחרים שכתבתי לעיל בפרישה ודרישה: וכן אם היו דרים בו ב' עכו\"ם כו' לשון הרמב\"ם בפ' י\"ו דגזילה ואם השכירו לג' עכו\"ם וכבר כתבתי שדרך וסדר דברי הרמב\"ם הם כסדר דברי רבינו ובהשגות א\"א בגמרא מסקינן אפילו לג' ישראלים וכתב המ\"מ האמת דר\"נ הכי ס\"ל התם והלכתא כוותיה בדיני ואולי מפני שרבא חולק בההיא דרב נחמן דאמר כן ואזדא לטעמיה כו' כתב הרב ג' עכו\"ם וכן עיקר עכ\"ל וכתב עליו הב\"י והכ\"מ ז\"ל ולא היה צריך המ\"מ להכריע דבר זה מדעתו ולכתבו בלשון אולי שהרי בפי' כתב הרי\"ף ואוקמיה רב מנשיא בג' עכו\"ם ור\"נ אמר אפילו בג' ישראל ואזדא ר\"נ לטעמיה כו' ורבא פליג עליה אפילו ג' חייב להכריז כו' והלכתא כרבא דבתראי הוא עכ\"ל הרי\"ף והב\"י נראה מזה דפשט להב\"י דהא דסיים הרי\"ף והלכתא כרבא דאריש דבריו נמי קאי ולומר דליתא לתירוצא דר\"נ דאוקמה בג' ישראלים כלל ולי נראה דאינו מוכרח דאפשר שלא פסק הרי\"ף כרבא אלא בעיקר הדין דהיכא דראה סלע שנפל משלשה ושייך למיחש לשותפין חיישינן וצריך להחזיר אפילו במקום דאיכא ג' אבל מ\"מ אפשר לומר דתירוצא דר\"נ כדקאי קאי דמתניתין איירי בפונדק של ג' ישראלים דסתם פונדק עוברים ושבים לשם (וכמ\"ש פרש\"י) וסתמא לאו שותפין הן ודאי נתייאש או בידוע שאינן שותפין ובזה רבא מודה ויש קצת הוכחה לזה ממה שהאריך הרי\"ף להביא תירוצא דר\"נ ולא עוד אלא ששינה מלשון הגמרא בתירוצא דרשב\"ל שכתב לג' בני אדם במקום מה שהזכירו בגמרא לג' ישראלים מכל זה משמע דהרי\"ף תפס ב' התירוצים להלכה ולהכי שפיר דייק המ\"מ שכתב ואולי כו' וגם המ\"מ ס\"ל דלאו בכל ענין פליג רבא ארב נחמן אלא כוונתו כיון דפליג בחדא ולא מצי לאוקמי בכל ענין בישראל מש\"ה ניחא ליה להרמב\"ם לאוקמה בעכו\"ם ועיין בגמרא דכתב שם אמר רבא כו' ולא כתב רבא אמר בלשון פלוגתא אההיא דרב נחמן משמע דודאי לאו בכל ענין פליג רבא אר\"נ וכמ\"ש עוד מזה בפרישה ודרישה (דסימן רס\"ב) שכן מוכח מדברי רבא עצמו ומדברי כל הפוסקים ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם קנה מציאה מגנב אין זה דבר הפקר שם בתשובה סיים ביה הכי ז\"ל דאם נתייאשו הבעלים לרבנן דר' שמעון דאמר סתם גניבה יאוש בעלים הוא הרי קנאה הגנב ואי כר\"ש דאמר סתם גניבה לאו יאוש בעלים הרי היא של הבעלים וממ\"נ אינה הפקר ואין החצר זוכה בה ואף אם היתה הפקר כל זמן שהיא ביד הגנב לא קנה החצר עד שתנוח ע\"ג הקרקע כדאיתא בפ\"ק דב\"מ בעי רבא זרק ארנקי כו' וכיון דאויר שאין סופו לנוח ל\"ק כ\"ש כשהיא ביד הגנב דלא קנה החצר עכ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " המוצא מעות בין כסא לשולחני כו' ז\"ל המשנה (דף כ\"ו) מצא בחנות הרי אלו שלו בין התיבה ולחנוני של חנוני לפני שולחני הרי אלו שלו בין הכסא לשולחני הרי אלו לשולחני ע\"כ לשון המשנה ובגמרא אמר ר' אליעזר אפילו מונחין ע\"ג שולחן (פי' הרי הוא של מוצאו) תנן לפני שולחני הרי אלו שלו הא ע\"ג השולחן דשולחני אימא סיפא בין הכסא לשולחני של שולחני הא ע\"ג שולחן שלו אלא מהכא ליכא למשמע מיניה ור\"א הא מנ\"ל אמר רבא מתניתין קשיתיה מאי איריא דתני בין הכסא לשולחני של שולחני ליתני על שולחן א\"נ מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות הרי כו' אלא ש\"מ אפילו מונחים ע\"ג שולחן הרי אלו שלו ע\"כ ונראה דמ\"ש רבא דר\"א מתניתין קשיתיה ליה מאי איריא דתני בין הכסא לשולחני הרי אלו של שולחני ליתני על שולחן לא נקט זה לדקדק כפשוטו דהא כבר קאמר בגמרא דמרישא איכא למידק איפכא ומדהא ליכא למשמע מיניה [הא נמי ליכא ��משמע מיניה] אלא עיקר הוכחתו הוא מדנקט ברישא לפני השולחני הרי אלו שלו ולא קתני מצא בשולחנות הוא שלו כדתני רישא מצא בחנות אלא ודאי הכי פירושה דהמשנה לפני שולחני ר\"ל כל מה שמוצא מהאיש השולחני ואילך לצד חוץ ובכללם הוא גם כן המונח ע\"ג השולחן הוא שלו וכדי של\"ת שגם מה שנמצא בין השולחני והשולחן הוא בכלל מ\"ש ברישא דלפני שולחני הוא שלו מש\"ה הוצרך התנא לפרשו במשנה שהכל למוצאו חוץ ממה שנמצא בין כסא לשולחני דהוא של שולחני וזהו שדייק רבא ואמר מתניתין קשיתיה ליה לר\"א למה קתני בהסיפא חוץ מה שנמצא בין כסא לשולחני הול\"ל חוץ ממה שעל השולחן א\"נ הו\"ל למיתני ברישא מצא בשולחנות ור\"ל אי הוה תני ברישא מצאו בשולחנות תו לא הוה קשה דליתני בסיפא חוץ ממה שנמצא ע\"ג שולחן דלשון שולחנות משמע מה שהוא ע\"ג קרקע דוקא ומהיכי תיתי שנאמר שגם מה שע\"ג השולחן הוא של מוצאו אבל השתא דל\"ק מצא בשולחנות דייק שפיר דהול\"ל בסיפא מצא ע\"ג שולחן ומדלא תני הכי מוכח דגם מה שהוא ע\"ג השולחן הוא של מוצאו וסמכה המשנה אמאי דקתני לפני השולחני דפי' כל מה שנמצא לפני האיש השולחני דאל\"כ הול\"ל על השולחן כיון דלא קתני ברישא מצא בשולחנות ודוק וממ\"ש מוכח ממילא דברישא דקתני מצא בחנות אין התיבה בכלל אלא הנמצא על התיבה הוא של חנוני וזה שכתב רבינו על דברי הרמב\"ם ואינו נראה כן מתוך הגמרא ונדחו דברי הב\"י שכתב אמש\"ר ואינו נראה כן מתוך הגמרא ז\"ל ול\"נ דטעמו של הרמב\"ם דאע\"ג דקתני ברישא מצא בחנות מ\"מ ע\"כ כיון דסיים בה בין תיבה לחנוני של חנוני ש\"מ הא ע\"ג תיבה של מוצאו וכדדייק ר\"א גבי שולחני והא דאמר ר' אלעזר א\"נ מצאו בשולחנות כו' ה\"פ וא\"נ לא היה זה הכרע הו\"ל להכריע מדלא תני מצא בשולחנות כו' אבל באמת עיקר ההכרע הוא מדתני בין הכסא לשולחני כו' וההכרע ההוא שייך גם ברישא ע\"כ תוכן דברי ב\"י בקיצור ולפי מ\"ש אין ענין דרישא דתיבה להסיפא דשולחנות ובלאה\"נ דבריו אינם ברורים חדא דע\"כ גבי חנות ליכא למידק דהא גם שם איכא להקשות דיוקי אהדדי דמדקתני בחנות משמע דוקא בחדר הא ע\"ג תיבה של חנוני ואח\"כ תני בין התיבה לחנוני הוא של חנוני משמע הא ע\"ג תיבה של מוצאו ואכזה אמר בגמרא אלא מהא ליכא למשמע מיניה ועוד דאי כדברי הרמב\"ם למה נשנו הדברים אדין שולחני שהיא סיפא דמתניתין ולא אחנות שהיא הרישא ועוד דמדקאמר בגמרא א\"נ ליתני בשולחנות כדקתני רישא בחנות ש\"מ דס\"ל פשיטא דלשון בחנות משמע ע\"ג קרקע ולא ע\"ג שולחן ועוד דבחנות ודאי לא שייך לדייק הא על התיבה של מוצאו דאפשר לומר דעל התיבה הוא מכ\"ש של חנוני מטעם שכתב רבינו דחפצי הקונים ע\"ג התיבה מאי עבידתייהו מה שאין כן בנמצא בקרקע בינה לחנוני דאפשר דנתגלגל להתם ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " המוצא קציעות בדרך כו' ז\"ל הגמרא שם (סוף דף כ\"א) ת\"ש (ר\"ל בא להקשות לרבא דאמר יאוש שלא מדעת הוי יאוש) המוצא קציעות בדרך ואפילו בצד שדה קציעות וכן תאינה הנוטה לאם הדרך ומצא תאנים תחתיה מותרים משום גזל כו' בזיתים ובחרובים אסור בשלמא רישא לאביי ל\"ק קציעות אגב דחשיבי ממשמש בהו (פי' בעל הקציעות כשנוטל מהן להביאן לביתו ונפלו ממנו הרגיש בנפילתן מיד) תאינה נמי מידע ידעי דנתרי מהאילן (משא\"כ זיתים וחרובים דלא עבידי דנתרי) אלא סיפא לרבא קשיא דקתני זיתים וחרובים אסור אמר ר' אבהו שאני זיתים דידעי דמהאי אילן נפלו ותאינה דמותרת משום דעם נפילתה נמאסת (ואינה חשובה עליו ומפקר לה) והנה רבינו כתב שתאינה מותרת מפני שנמאסת אף שקיי\"ל כאביי ולאביי ל\"צ להאי שינויא וכנ\"ל נראה דה\"ט משום דלסברת המקשן בבשלמא לאביי היה צריכין לדחוק ולומר דהבעלים מייאשין מפני שרגילין לנתר מהאילן וסוברים הבעלים שעוברי דרכים יעשו שלא כדין ויטלם וזיתים אסורים דאינן רגילין לנתר והוי יאוש שלא מדעת וכמ\"ש התוס' גם וזהו דוחק דאטו אינשי ברשיעי דנינן להו ומש\"ה ס\"ל לרבינו דלפי מאי דמשני הגמרא אליבא דרבא דשאני תאנה דנמאסת עם נפילתה גם לאביי נאמר כן ומ\"מ צ\"ל דעבידי תאנים ליפול מהאילן דאל\"כ הויא יאוש שלא מדעת דהרי לא ידע דיפלו מהאילן וס\"ל לרבינו נמי  דמאי דשני רבא ותאינה דעם נפילתה נמאסת דגם קציעות מהאי טעמא מותרים ומש\"ה לא כתב רבינו טעם בפני עצמו אהיתר קציעות אלא סיים וכתב לפי שמיד בנפילתם נמאסים וקאי גם אקציעות וממילא זיתים וחרובים דאינם נמאסים אסורים ואף אם עבידי דנתרי וא\"צ למ\"ש הגמרא בבשלמא לאביי הנ\"ל ומש\"ה סתם רבינו בטעם אסורות דנלמד ממילא מהיתרא דתאנים וק\"ל ולפ\"ז ק\"ק למה כתב רבינו ז\"ל וכן תמרים שהרוח משיר אותם מותרים ור\"ל שרגילין ליפול מהאילן הא כולן נמי איירי בהכי דרגילין ליפול וי\"ל דתפס לשון הגמרא (דף כ\"ב ע\"ב) דקאמר הני תמרי דזיקי כו' כמ\"ש בסמוך ודוק ועיין בהגד\"מ מ\"ש עוד בזה ושיש לתמוה על הרי\"ף והרא\"ש שהשמיטו כל הני דינין דנפילת קציעות וענבים כו': "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " המוצא במקום הגורן כו' קב חטין מפוזר בד' אמות על ד\"א כו' מש\"ר מפוזר בד' על ד' ליתא בגמרא גם לא ברי\"ף ורמב\"ם אבל רבינו למדו מהתוס' שכתבו ז\"ל חצי קב בב' אמות מהו תימה הלא בקב בד' אמות הוה נמי חצי קב בב' אמות ומאי קמיבעיא ליה דאם נאמר דטרח אינש על חצי קב בב' אמות לא הוה אמרינן דקב בד' הוה יאוש כולו (ופשוט דהאי קושיא של תוס' אינו אלא על חצי קב בב' אמות אבל מה שמיבעיא להגמרא בב' קבין בשמנה אמות לק\"מ דשם שפיר קמיבעיא דילמא דוקא על קב אינו מקפיד בטירחא ד' אמות אבל קביים שהם חשובים ודאי קפיד ויהדר אחריהן וכיון דיהדר על מקצתן יהדר על כולן) ויש לומר כיון דליכא אלא חצי קב ילקוט כיון שאין לו טורח לגמור אבל קב בד' אמות יש לו טורח ללקוט הכל ואין מלקט כלל א\"נ קב בד' אמות מרובעים הוי חצי קב בב' אמות רוחב וד' אמות אורך והכא בעי חצי קב בשתי אמות על שתי אמות עכ\"ל וס\"ל לרבינו דבהאי א\"נ לא באו התוס' לחדש אלא שהאי חצי קב דקמיבעי' ליה ר\"ל ב' על ב' משא\"כ לשינויא קמא אבל מה שכתבו קב בד' אמות מרובעים הוא פשיטא גם לשינויא קמא גם מה שמסיק הגמרא וקאמר חצי קב בב' ר\"ל בחצי שיעור הנ\"ל דהיינו ב' על , ד' ומש\"ה כתב רבינו ברישא ד' על ד' ואח\"כ באיבעיא סתם וכתב וחצי קב בב' אמות ולא כתב ב' על ב' משום דס\"ל כשינויא קמא דתוספות ולפי אותה שינויא ר\"ל ב' על ד' דלשינוייא בתרא הוא דוחק דא\"כ למה קמיבעיא בבע\"ב ולא קמיבעיא בששנים רוחב על ג' אמות אורך ועוד דלא הו\"ל להגמרא לסתום אלא לפרש האיבעיא ואי משום דסתם שניים ר\"ל שנים על שנים כמ\"ש קב בד' דר\"ל ד' על ד' ז\"א דהא ודאי מאי דקמיבעיא ליה קביים בשמנה אינו ר\"ל ח' על ח' אלא ח' על ד' כמ\"ש לעיל דעל אותה איבעיא לא מקשה מידי ולמה ליה למיבעיא בח' על ח' ולא בח' על ד' ואי משום רבותא א\"כ הו\"ל למיבעיא נמי בח' על י' או בע\"א ומש\"ה תפס רבינו שינוי' קמא דתוס' לעיקר וגם משום דלשינויא קמא יהיו בשניהן לחומרא דבקב בד' אמות הוא של המוצאו והו\"ל לחומרא דאינו שלו אם לא כשהוא מפוז�� בד' על ד' ובחצי קב בשתי אמות דלא נפשט האיבעיא וקיי\"ל דאסור לקחתו וכמש\"ר הוה נמי חומרתו דאפילו בשתי אמות על ד\"א אסור להמוצאו לקחתו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם מצאן בשביל של כרמים כו' דברי רבינו המה ע\"פ פירש\"י מסוגיית הגמרא דפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ\"ג ע\"ב) דקאמר התם ר' חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ופריך עליה ממתני' דניפול (פי' גוזלות) הנמצא תוך נ' אמה הוא של בעל השובך אף על גב דאיכא שובכי אחריני דנפישי מיניה ומשני בדליכא אי הכי אימא סיפא חוץ מחמשים הרי הוא של מוצאו ואי בדליכא ודאי מההוא נפל ומוקי לה רב עוקבא לכולה מתניתין במדדה וכל המדדה אינו מדדה יותר מנ' אמה ופריך תו ת\"ש נמצא בין ב' שובכין קרוב לזה שלו וקרוב לזה שלו ואע\"ג דחד מינייהו נפיש מחבריה הכא במאי עסקינן ששניהן שווין וליזיל בתר רובא דעלמא הב\"ע בשביל של כרמים דאם איתא דמעלמא אתי כיון דמדדי לא מצי אתי דכל דמדדי והדר חזי ליה לקיניה מדדי ואי לא לא מדדי עכ\"ל ופרש\"י במדדה וחוץ לנ' אמה של מוצאו דכיון דאינו מדדה יותר מנ' וזה יוצא חוץ לנ' נפקא לה מתורת מדדה וקם לה בתורת מפריח) עבפ\"ר שם כתבתי פירושו) ואיכא למיזל ביה בתר רובא דעלמא וליזיל כו' קס\"ד דנמצא בין ב' שובכין אחוץ לנ' אמה נמי קאי תיפוק ליה מתורת מדדה ומש\"ה פריך למה אזלינן בתר קרוב ולא בתר רובא דעלמא וליהוי של מוצאו בשביל של כרמים שע\"י הכרמים מדדה יותר מנ' אמה ומיהו בתר רובא דעלמא ליכא למיזל כו' ע\"כ וז\"ל ב\"י והרמב\"ם סוף פט\"ו דגזילה השמיט הך אוקימתא דשביל של כרמים ואיני יודע למה עכ\"ל ב\"י ויש לתמוה על הב\"י למה לא שם לבו שגם הרי\"ף והרא\"ש השמיטוה מלהביא שם בהלכותיהן ובפסקיהן הסוגיא הנ\"ל ולא העתיקו כ\"א המשנה ודברי רבי חנינא הנ\"ל ע\"ש וגם בחידושי רמב\"ן כתב ז\"ל שלא אשכחן בשום נוסחא הא דכל המדדה אי חזר חזי לקיניה כו' וגם מ\"ש בגמרא הב\"ע בשביל של כרמים פי' הרמב\"ן ונ\"י כפירוש אחר מפרש\"י דר\"ל שהוא מקום צר ואין שכיחי שם גוזלות דעלמא ולא עוברים ושבים וליכא אלא משל הנך ע\"ש וגם מהתוס' בשמעתין אינו מוכרח לומר דע\"י שביל של כרמים מדדה יותר מנ' אמה וא\"כ אדרבה יש לתמוה על רבינו למה כתבו לדינא כיון דלכל הני רבותא ליתא להאי דינא וגם פי' רש\"י דחוק הוא מאד לפי הנראה דא\"כ עיקר חסר מהספר דהו\"ל לפרש ולומר הב\"ע בשביל של כרמים ואז מדדה יותר מנ' ועוד דמסיק התרצן וקאמר ז\"ל דאם איתא דמעלמא אתי כל המדדה והדר חזי לקיניה כו' א\"כ ק' מאי פסקא דהני תרי שובכים מצי חזי ולאינך לא מצי חזי הא גם הנך תרי שובכים עומדים חוץ לנ' אמה לפרש\"י ועוד דפרש\"י דהמקשן דהקשה וליזיל בתר רובא דעלמא ס\"ד דהא דתנן נמצא בין ב' שובכין קרוב לוה שלו מיירי אפילו נמצא חוץ לנ' אמות ומש\"ה פריך וליזיל בתר רובא דעלמא וליהוי של מוצאו ק' מנ\"ל לפרש המשנה הכי ולהקשות כיון דכבר השיב לו התרצן ארישא דמיירי במדדה וכל המדדה כו' וע\"ק איך מקושר האי קושיא דליזיל בתר רובא דעלמא במאי דמשני ליה התרצן הב\"ע בששניהן שווין וראוי ליישב סוגיא זו ע\"פ פירש\"י ומה ראו הגאונים הנ\"ל על ככה שהשמיטוהו ועל רבינו שכתבו לדינא (וכאשר יש לתמוה כאן כן יש לתמוה בסוגיא פ\"ק דביצה ד' י\"א בענין כזה עצמו שהשמיטו הרי\"ף והרא\"ש ורבינו כתבו לדינא והרמב\"ם ג\"כ כתבו שם וכאן השמיטו וכאשר אציע לפניך כל הדברים בסמוך בס\"ד ואפשר דמש\"ה תמה הב\"י על הרמב\"ם ולא אהרי\"ף והרא\"ש משום דהוא כתב האי דינא בפ\"ב דהלכות י\"ט ��כמ\"ש בסמוך ולא כתבו כאן בפ\"ו דגזילה משא\"כ הרי\"ף והרא\"ש דגם בהלכות י\"ט לא כתבוהו בפסקיהן מיהו לזה גופא פריך לשום לב למה השמיטוהו כאן וכאן ויתבאר הכל במ\"ש בסמוך בס\"ד) והנה אכתוב תחילה את הנלע\"ד בהצעת דברי המקשן והתרצן ע\"פ רש\"י והתוס' ומתוכו יתבארו ג\"כ שאר הספיקות בס\"ד ואומר כי נראה דהמקשן היה ק' לו אהא דשני ליה התרצן הב\"ע בששניהם שוים א\"כ קשה פשיטא דאזלינן בתר הקרוב (וקושיא זו כתובה ג\"כ בחידושי רמב\"ן ע\"ש) ומאי קמ\"ל מתניתין אלא ודאי צ\"ל דהתרצן ס\"ל דהך בבא אדסמוך ליה קאי אמשנה דקתני ואם נמצא חוץ לנ' אמה הרי הוא של מוצאו וקמ\"ל בסיפא דנמצא בין שני שובכות אע\"ג דהן חוץ לנ' אמה אינן של מוצאן אלא נותנין להקרוב מהן ומש\"ה פריך ואמאי וליזיל בתר רובא דעלמא וליהוי של מוצאן כיון דהן חוץ לנ' ויצא מכלל מדדה לכלל מפריחות ומשני לעולם כדס\"ד שלך דהן חוץ לנ' אמה ואפ\"ה אינן של מוצאן דמיירי שנמצאו בשביל של כרמים וע\"י מדדות יותר ומעלמא ליכא למימר דאתי דכיון דהכרמים מפסיקים בינייהו דשובכות משא\"כ בהני תרתי שובכים הסמוכים דמיירי שעומדים בשביל של כרמים ויכולין לראות את שובכיהן כן נראה דהוא סוגיית רש\"י אבל נלע\"ד דפרש\"י אינו מוכרח דהא מצינו למימר דהתרצן השיב לו דאינו כדס\"ד דמיירי בעומדין הני תרי שובכין חוץ לנ' אלא עומדין תרוייהו תוך נ' ומאי דקשיא ליה פשיטא יש לומר דקמ\"ל דאף דאיכא עוד שובכים אחריני תוך נ' ויותר קרוב מאלו אזלינן בתר הקרוב מהני תרתי ולא בתר אינך משום דמיירי דהאינך אין הגוזלות יכולין לראותן אבל לעולם חוץ מנ' אינן יכולין לדדות אפילו בשביל של כרמים וכן הוא כוונת התוס' במאי דמסקי וכתבו שם ז\"ל ועוד מדנקט שביל משמע שאלו הב' שובכין בתוך השביל והניפול כמו כן נמצא בתוך השביל דליכא למיחש שהן משובכין דעלמא אפילו אינם רחוקים כלל כיון דלא מצי חזי לקיניה אבל מאלו השובכים הוא דאין דבר מפסיק בינו לבין השובך עכ\"ל ומש\"ה נראה שהשמיטו הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם אלא שאכתי קשה דהו\"ל למכתב האי חידוש דאע\"ג דאיכא עוד שובכים אחרים תוך חמשים לא אזלינן בתרייהו אלא בתר הקרוב מהנך תרתי וכמסקנת הגמרא הנ\"ל ולכאורה היה נראה דל\"ג לה וכמ\"ש הרמב\"ן בחידושיו וכנ\"ל דכתב דלא מצינו כתוב בשם נוסחא ואע\"ג דהרמב\"ן לא כ\"כ אלא אהא דמסיק הגמרא דכל המדדה אי חזי לקיניה כו' חדא באידך תליא לפרש\"י והתוס' דאם גרסינן הקושיא וליזיל בתר רובא דעלמא צריכין ג\"כ לגרוס מאי דמשני עליה הגמרא דמיירי בנמצא בשביל של כרמים וכיון דגרסינן הא צריכין נמי לגרוס וכל המדדה כו' אלא דהרמב\"ן פי' השמועות בפי' אחר מש\"ה גרס הא ולא גרס הא אבל זהו דוחק למחוק כל הספרים לכן היותר נראה דודאי הם גרסי לה בגמ' ואפ\"ה לא רצו לכתבו לדינא משום דס\"ל דלרויחא דמילתא שקלא וטריא הגמרא בהאי קושיא ופירוקא והקושיא מעיקרא ליתא וכמ\"ש התוס' נמי שם בד\"ה וליזיל בתר רובא דעלמא כו' שכתבו ז\"ל ה\"מ לשנויי דרוב לזה שלו בתוך נ' אמה ובמדדה עכ\"ל ש\"מ דס\"ל להתוס' דהקושיא מעיקרא לאו קושיא היא וממילא לית לן למילף מינה לדינא ממאי דשני ע\"ז הגמרא דמיירי בשביל של כרמים ושמדדה על ידה יותר מנ' אמה ומאי דמסיק עוד ע\"ז דכל דלא חזי לקוניה אינו מדדה משם ומש\"ה השמיטוהו הרי\"ף והרא\"ש ולא כתבו אלא המשנה ודברי ר' חנינא והם המה דברי הרמב ם בעינם וא\"ת עכ\"פ היה להן לכתוב הא דאמר מר עוקבא דמיירי במדדה וכל המדדה יותר מחמשים אמה וכמ\"ש הרמב\"ם י\"ל דס\"ל ד��ם ניפול דקתני המשנה מורה בפשיטות דמיירי במדדין ולא במפריחין ומדחלק במשנה בנ' ויתר מנ' ממילא נלמד מינה דעד נ' אמה מדדות והא ראיה דנ\"י כתב בפי' המשנה בפשיטות דניפול הוא גוזל קטן דמדדות ברגלים כו' וצ\"ל דלא הוה קשיא בעיניהן הקושיא שכתבתי לעיל בשם רש\"י פשיטא דאזלינן בתר קרוב משניהן כיון דשניהן שווים במנין הגוזלות די\"ל דקמ\"ל המשנה דל\"ת דתיהוי של זה המוצאו כיון דאיכא לספוקי משל איזה מהשובכים הוא וגם קמ\"ל דאם נמצא באמצע יחלוקו ולא אמרינן בזה כל דאלים גבר או שודא דדייני תדע דע\"כ צ\"ל דהמשנה לא אתי לאשמועינן דלא אזלינן בתר רובא דעלמא משום דלא מצי חזי להו בשביל הפסק הכרמים דאם כן למה תליא הדין בנמצא בין שני שובכין אלא הו\"ל למיתני אם נמצא בשביל של כרמים נותנים לבעל השובך שרואה אותן משם ולא לבעל שובכים אחריני ואפי' הן קרובין יותר כיון שאינן רואין אותם אלא ודאי המשנה לא אתי לאשמועינן זה אלא כמ\"ש והגמרא לרווחא דמילתא שקלא וטריא בכל זה והשתא א\"ש מה שיש לתמוה לכאורה גם בסוגיא דביצה ד' י\"א ע\"א דפריך אהמשנה דקתני זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים ואם אין שם אלא הם מותרים ה\"ד אילימא במפריחות איכא למימר הנך אזלי לעלמא כו' אלא במדדין אי איכא קן בתוך נ' אמה אדדויי אדדי ואי ליכא קן בתוך חמשים פשיטא דמותרין דאמר רב עוקבא כל המדדה אין מדדה יותר מנ' אמה לעולם דאיכא קן בתוך נ' אמה וכגון דקיימא בקרן זוית ומשום דכל המדדה והדר חזי לקיניה מדדה ואי לא לא מדדה עכ\"ל הגמרא וכתבוה רבינו לדינא בא\"ח (סי' תצ\"ז) וגם הרמב\"ם בפ' ט' דהלכות י\"ט והרי\"ף והרא\"ש השמיטוהו וכתב הב י שם ג\"כ דלא ידע למה השמיטוהו ולפי מ\"ש ניחא דכל אחד אזיל לשיטתיה דמקור דין זה דכל המדדה וחזי לקיני' כו' ודאי אתי מהאי שמעתתא דפרק לא יחפור הנ\"ל וכבר כתבתי בשם התוס' דלא הוצרך הגמרא לכל זה וגם שם בפ\"ק דביצה כתבו התוס' אהא דפריך הגמרא הנ\"ל ואי דליכא בתוך נ' אמה פשיטא דמותרין דאמר רב עוקבא כו' ז\"ל וקשה וכי מייתי ראיה ממר עוקבא שהוא אמורא (ונראה דר\"ל מאי קשה ליה דילמא מר עוקבא למדה מהכא) וי\"ל דע\"כ אנו צריכין לומר כדמר עוקבא דאל\"כ לא מיתוקמא מתניתין דלא יחפור עכ\"ל ובאמת שינויא דחיקא הוא זה דהא לדינא דמתניתין אין צריך לדמר עוקבא אלא מכח דאמר ר' חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב דק' עליה ממתניתין ומכח זה צריכין לדמר עוקבא ואיכא למימר דר' חנינא גופיה לא היה אומר דהולכין אחר הרוב אי לאו האי מתני' דביצה דמוכח מינה דהמדדה אינו מדדה יותר מנ' אמה וראיה לזה לשון הגמרא הנ\"ל דקאמר הב\"ע במדדה דאמר רב עוקבא כו' ומדקאמר דאמר משמע דבעלמא אמר כן ולא אההיא משנה דלא יחפור וכיון שכן לא קשיא קושיית פשיטא וממילא ל\"צ למ\"ש דאינו מדדה אא\"כ חזי לקיניה ומש\"ה לא כתבוה הרי\"ף והרא\"ש ואף דגם שם לא כתב הא דאין מדדה יותר מנ' אמה י\"ל דפשט ליה בשם גוזלות דקתני התם דהוא כמו ניפול הנ\"ל וכן פי' ר\"ן שם ורבינו כתבו לדינא בב' המקומות דס\"ל דכיון דמ\"מ סתמא דגמרא כתבה בפרק לא יחפור ובפ\"ק דביצה ודאי לדינא כתבוה וטעמו דהרמב\"ם דכאן בפרק ט\"ו דהלכות אבידה השמיטו להאי דינא דכל המדדה אי חזי לקינים כו' ושם בפ ב די\"ט כתבהו הוא משום דכתב הרמב\"ן בפרק לא יחפור דלא מצא בשום נוסחא ההוא דכל המדדה אי הדר וחזי לקיניה מדדה וכו' וכנ\"ל וא\"כ י\"ל דגם בנוסחת הרמב\"ם לא הוה כתוב שם בפ' לא יחפור וידוע שהרמב\"ם נמשך אחר לשון הגמרא ומש\"ה לא כתבו בהלכות אבידה דנמשך שם אחר סוגיא דפ' לא יחפור הנ\"ל ובפ\"ב דהלכות י\"ט כתבו משום דבסוגיא דפ\"ק דביצה היה כתוב גם כן בנוסחת הגמרא שלפניו ודוק זהו מה שנלע\"ד בישוב התמיהות הגדולות הנ\"ל וה' יאיר עינינו בתורתו. ועיין ברבינו ירוחם (נתיב עשרים ח\"ב) שכתב ז\"ל והא דאמרינן דהרי הן של מוצאו לפי' התוס' ורש\"י מיירי בשביל של כרמים כו' נ\"ל דט\"ס הוא וצ\"ל הא דלא אמרינן כו' וז\"ש לפי' התוס' (והרא\"ש) [ורש\"י] דכן הוא דעת רש\"י ותוס' ע\"ד שכתבתי לעיל ולאפוקי לדעת הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש וכנ\"ל ומיהו גם לפי' התוס' מצינו למימר דאינו של מוצאו בלא שביל של כרמים וכגון שהיו תרי שובכין תוך נ' למציאת הגוזלות ואינך שובכין הן חוץ לנ' וכ\"כ התוס' שם וע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " המוצא דבר במקום המשתמר כו' עד סוף הסעיף עיקרא דהאי מילתא מהא דתנן שם בפ' א\"מ (דף כ\"ה ע\"ב) מצא אחר הגפה או אחר הגדר (גפה כותל של אבנים גדר של עצים וקוצים רש\"י) גוזלות מקושרים או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן ובגמרא מ\"ט דאמרינן הני אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית למרייהו סימנא בגווייהו הלכך לישבקינהו עד דאתא מרייהו ושקיל להו ואמאי ליהוי קשר סימנא א\"ר אבא בר זבדא אמר רב במקושרים בכנפיהן דכ\"ע הכי מקשרי להו וליהוי מקום סימן אמר רב עוקבא בר חמא במדדין אי במדדין מעלמא אתו ומותרים (ואע\"ג דכל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים אמה כאן מיירי דאין כאן שובך סמוך לה ושמא עוברי דרכים הפילוה בדרך ומשם נתדדה ובאה לכאן דמותרים וכמש\"ר בסמוך בסוף סי\"א) איכא למימר מעלמא אתו ואיכא למימר אינש אצנעינהו והו\"ל ספק הינוח ואמר ר' אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר עד כאן לשונו והקשו שם בתוס' על הך דכל ספק הינוח לא יטול וחלקו כל הנך חילוקים שהזכיר רבינו גם הרא\"ש כתב ז\"ל כללא דמילתא דהינוח במקום המשתמר כגון ודאי הינוח ואפילו יש בו סימן כו' ואם הוא במקום המשתמר קצת כו' ובמקום שאין משתמר כלל כו' ע\"ש שכתב כל הדברים באריכות ונלע\"ד פשוט דמ\"ש דהינוח כו כגון ודאי הינוח ה\"פ דכל דבר הנמצא מונח במקום המשתמר כגון ודאי הינוח דמי ודיינינן ליה כאילו היינו יודעים בודאי שהונח שם מדעת ואפילו יש בו סימן כו' אבל א\"ל דס\"ל לרא\"ש דאפילו במקום המשתמר דוקא ודאי הינוח לא יטול אבל ספק הינוח יטול ויכריז דהיינו אבדה שחייבה תורה להזקק לה ליטול ולהכריז חדא דא\"כ איך יסתום רבינו לכתוב או שהוא ספק כו' היפך דעת הרא\"ש אביו ועוד דאין מדרך הרא\"ש לכתוב נגד התוס' גם הרמב\"ן והרשב\"א לא ס\"ל הכי אלא במקום שמשתמר קצת אבל משתמר לגמרי לעולם לא יגע כמ\"ש המ\"מ פט\"ו דגזילה גם לישניה דרא\"ש עצמו לא משמע הכי דא\"כ הול\"ל בקיצור ודאי הינוח במקום המשתמר גם לשון רי\"ו תלמידו מוכח כן במ\"ש בנתיב עשרים ח\"ב ז\"ל במקום המשתמר ודאי הינוח כלומר ודאי הינוח שם עכ\"ל הרי שכתב שכל הנמצא במקום המשתמר בודאי הניחו שם הוא: "
+                ],
+                [
+                    " ובמקום שמשתמר קצת כו' אם יש בו סימן כו' הרמב\"ם כתב בריש פט\"ו ז\"ל כל המוצא אבידה בין יש בה סימן בין אין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה כו' עד אפילו נסתפק לו אם היה מונח כו' והמ\"מ תמה שם עליו וכתב שמגירסת ספרי הגמרות שלנו ומדברי הרי\"ף מוכח שבדבר שיש בו סימן צריך ליטלו ולהכריזו ושכן כתב הרמב\"ן והרשב\"א ושצריכין לומר שהרמב\"ם היה לו גירסא אחרת בגמרא כו' ע\"ש ור\"ל שהרמב\"ם ס\"ל שאף שבתחילה סבר תלמודן דמתניתין דוקא באין בו סימן איירי מ\"מ לבסוף דהוצרך לההיא דר' אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח כו' הדר ביה וניחא ליה למוקי מתניתין בכל ענין ומשמע מלשון המ\"מ שהרמב\"ם לא היה גורס איכא למימר מעלמא אתא ואפשר נמי דשפיר גרס ליה וה\"ג אי במדדין מעלמא אתא ומותרין אלא איכא למימר מעלמא אתא ואיכא כו' והו\"ל ספק הינוח כו' ומעלמא אתא ר\"ל שלא הונח שם אלא נפל מיניה ועיין בב\"י שהביא דברי המ\"מ ודחה דבריו בלי שום טענה ונדחק מאד בישוב דברי הרמב\"ם ע\"ש ולא רציתי להאריך להעתיקם ובעיני דברי המ\"מ הן עיקר ודברי ב\"י בעיני דחויים מכמה טענות חדא שאין הלשון מתיישב לפירושו ועוד מאי דוחקיה דרמב\"ם דלקח שיטה לעצמו ועוד דאין שייך למימר דטעמא רבה שהוא פשוט יאמר הגמרא וטעם שאינו פשוט לא יאמר ואדרבה אידך טעמא הוה רבותא טפי למימר ועוד כיון שהמקשן שאל מ\"ט הו\"ל להשיב כל הטעמים דשייכי לא טעמא רבה לחוד לכן נ\"ל מחוורתא כמ\"ש המ\"מ וכל זה כתבתי לשיטת דברי המ\"מ והב\"י דס\"ל פשוט דהרמב\"ם ס\"ל דגם באין משתמר כל הצורך ס\"ל דלא יגע בו אפילו יש בו סימן אבל נראה דרבינו לא הבין דברי הרמב\"ם כן מדלא כתב פלוגתא אדבריו בזה כמ\"ש אמ\"ש דבאין בו סימן ונוטלו שיחזיקנו לנפשו ואפשר דס\"ל לרבינו דמ\"ש הרמב\"ם בריש הפרק הנ\"ל מיירי דוקא במקום המשתמר ששם הוא דרך להניח אבל מ\"ש שם אחר זה ואפילו אם נסתפק כו' עד ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם מוכח דאיירי אפילו במקום שאין משתמר כל הצורך דאל\"כ למה לא יחזירנו שמה וממ\"ש אח\"כ וכל דבר שיש בו סימן חייב להכריז אין ראיה לדברי רבינו דנראה דשם קאי אאם עבר ונטל וראיה לזה דלא כתב שם יטלנה ויכריזנה ש\"מ דבכבר נטלה איירי ודוקא בזה קאמר דיכריזנה ולא כשעדיין לא נטלה והיינו כדברי המ\"מ והב\"י ודוק ועיין בסמ\"ע במ\"ש ביאור דברי הרמב\"ם ולכל הפירושים צריך שתדע שמ\"ש הרמב\"ם בדין ו' ז\"ל ואם היו קשורים קשר שהוא סימן חייב להכריז כו' אאם נטלן (שהזכיר לפני זה) קאי דאל\"כ דבריו סותרין ודוק ובזה שכתבתי נתבאר לך דברי הרמב\"ם שהביא המחבר בש\"ע בס\"ט ע\"ש וכמ\"ש בסמ\"ע שם: והרמב\"ם כתב אם נטלו הוא שלו ול\"נ גם המ\"מ כתב ז\"ל זו באמת קשה ודאי והיאך זכה בו ויהיה שלו והלא קודם יאוש בא לידו ואצ\"ל בודאי הינוח דלאו כל כמיניה ליטלו ויזכה בו אלא אפילו ספק הינוח ודאי לא זכה בו דהא ספיקא הוא אם הוא דרך נפילה וזכה בו כדין המוצא דבר שאין בו סימן או הוא דרך הנחה והרי בא לידו קודם יאוש וספיקא בכה\"ג לחומרא וכמו שכתבתי בפי\"ד ביאוש שלא מדעת כבר השיגו הר\"א ז\"ל וכתב יעמוד עד זמן אשר יבא אליהו והאמת כדבריו וכן כתב הרמב\"ן וז\"ל ואיהו לא קני בהאי יאוש דבאיסורא אתא לידיה וכן דעת הרשב\"א והר' יונתן ז\"ל עכ\"ל וב\"י כתב ז\"ל ואפשר לומר לדעת הרמב\"ם ז\"ל דהא דאיפסיקא הלכתא כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש משום דהא לא ידע דנפל מיניה היינו לומר דאסור לו ליטלם אבל אם עבר ונטלם זכה בהן דכיון שהם בידו ואינו יודע למי יחזירם שהרי אין בהם סימן ולמקום שמצאום אין לו להחזירם כמו שנתבאר ממילא זכה בהם דאין לנו לומר שיעמדו עד שיביא אליהו אלא היכא דאיתמר הכי בהדיא עכ\"ל ולפ\"ז צריך לומר הא דקאמר תלמודא שם פ' א\"מ (דף כ\"א ע\"ב) משום דבאיסורא אתא לידיה היינו דוקא כשיש בו סימן אבל כשאין בו סימן כשבא כבר לידו מחזיקו לעצמו אע\"פ שבא באיסורא לידו והוא דחוק דא\"כ לא הוה משתמט תלמודא מלפרשו כמו שפירש דבדבר שיש בו סימן ובזוטו של ים כו' כ\"ע ל\"פ ועוד תמה על עצמך דהתם פריך אאביי ת\"ש הגנב שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן גנב מי קא חזי ליה דמייאש ומאי קושיא דהא הגנב שנטל ונתן כבר אתא לידיה ולדברי ב\"י מודה אביי דכשאתא לידו מחזיקו לעצמו ולא פליג אלא שלא ליטלה לכתחילה מיהו י\"ל דהתם בידע ההוא דנתן ממי גנבו ומש\"ה לאביי חייב להחזיר כיון דלא אייאוש מעיקרא ולא כתב בית יוסף דאביי מודה באם בא לידו אלא כשאינו יודע למי יחזירנו ומיהו דוחק הוא דמנ\"ל להקשות דילמא מיירי בדלא ודע וליד הגנב אין לו להחזיר שיודע שגנוב הוא בידו ואם נאמר שכוונת הב\"י דודאי פלוגתא דאביי ורבא אפילו כשאתא כבר לידו הוא מיהו דמאי דאיפסיקא הלכתא כאביי ליתא אלא שלא יטלה לכתחילה זה ודאי קשה מהראשון מאחר שאיפסיקא הלכתא כוותיה דאביי סתם מנין לנו לחלק והנלע\"ד בישוב דברי הרמב\"ם הוא דס\"ל דע\"כ לא ס\"ל לאביי כשבא לידו קודם יאוש אסור להחזיקו אלא כשתחילת לקיחתו היתה אדעתא להחזיקו לעצמו אבל היכא שתחילת הלקיחה בידו היתה על דעת כן להכריזו ולהחזירו לבעליו אלא שטעה בדין שכיון שאין בו סימן לא שייך ביה הכרזה להכי יחזיק לעצמו שאם יחזירנו למקום שנטלה אפשר שיקחנה עכו\"ם ובפרט שכבר נתבאר (בריש סי' רנ\"ט) דאפי' באבידה גמורה אם נטלה על דעת להחזירה ולאחר שנתייאש הבעל נתכוין לגזלה אין בה משום גזילה ולא משום לא תוכל להתעלם אלא משום השב תשיבם ע\"ש וזה דאינו מכוין לגזלה ואין בו סימן להשיבה ע\"י אינו עובר כלל ובאמת שלשון ואם נטל לא יחזיר מסייע להרמב\"ם דמשמע לא יחזיר כלל אלא יחזיק לעצמו ואין דין זה שייך כלל למילתא דאביי ולהכי תמצא שרבינו והראב\"ד שהשיגו לא השיגו אלא מסברא בעלמא ואילו היה שייך לכאן מילתא דאביי ודאי היו מקשין עליה מיניה כנלע\"ד ברור בישוב דעת הרמב\"ם וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ג' ימים זה אחר זה כו' ז\"ל המשנה (דף ל') מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה ובגמרא אטו כל הני דאמרינן לאו אבידה הוי אמר רב יודא ה\"ק איזו היא כלל אבידה שהוא חייב בה מצא חמור כו' עד ולעולם אמר רב יודא אמר רב עד ג' ימים ה\"ד אי בלילותא אפילו חדא שעתא נמי אי ביממא אפילו טובא נמי לא לא צריכא דהוה חזי ליה בקדמתא ובחשכתא ג' ימים אמרינן אתרמויי אתרמי ליה ונפק טפי ודאי אבידה היא תנ\"ה טלית וקורדום בצד גדר ופרה רועה בין הכרמים אין זו אבידה ג' ימים זא\"ז ה\"ז אבידה עכ\"ל והא דמוקי לה רב בג' ימים ובחזי לה בקדמתא ובחשכתא ולא מוקי לה בדחזי לה לעולם ובאמצע היום (וכדמקשי התוס' בר\"פ אהא דמוקי לה במכנשתא דבי דרי ע\"ש וכתבתי בסי' רס\"ב בדרישה משום דלשון מצא חמור משמע כל אימת שמצא אפילו בהשכמה ואפשר שזהו בכלל אמרו ולעולם ר\"ל אפילו מצאו בשחרית וק\"ל ומשמע לרבינו הא דאמר תלמודא טפי ודאי אבידה היא ל\"ד קאמר טפי דאפילו בתלתא נמי אבידה הוי וכמשמעות לשון רב (שהוא מרא דשמועה) שאמר עד ג' דמשמע עד ולא עד בכלל והא דמסיק לומר ג ימים אמרינן אתרמויי אתרמי קאי אעד שלשה ימים דרב הנ\"ל וכאילו אמר עד ג' ימים הנ\"ל אמרי' אתרמויי אתרמי טפי מעד ג' ימים דהיינו ג' ימים אבידה היא וכן משמע סתם לשון הברייתא דתנ\"ה וכן נראה דעת הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל פט\"ו מהלכות גזילה ועוד משמע לרבינו דהאי שיעורא לא קאי אלא אפרה לחוד אבל בטלית וקורדום בצד גדר כיון שהוא ודאי הינוח אפילו מצא בבוקר השכם ואפילו כמה ימים לא יטול אבל המ\"מ שם בשם הרשב\"א כתב דאכולה מילתא קאי דאפילו ב��דאי הינוח כל שלא נטלו משם תוך ג' ימים זמנן מוכיח עליהן דה\"ז אבידה: אבל אם רצה בדרך כו' ואם היא רועה בין הכרמים כו' עד סוף הענין כל דברי רבינו אלו הן אליבא דרבא דהתם (דף הנ\"ל) דשני הכי דיוקי דמתניתין דקשיין אהדדי רועה ארועה ורצה ארצה ע\"ש ותפסו כל הפוסקים דברי רבא לעיקר אלא שיש לתמוה תמיהא גדולה אמאי השמיט רבינו דין רצה בין הכרמים דלרבא דהתם אפילו ליכא אבידת קרקע ואפילו באתרא דאין הורגין בלא התראה ואפילו אפה לגבי דמת' אם רצה בין הכרמים חייב להחזירה משום דע\"י ריצתה בין הכרמים היא מסתקבא (פי' בערוך חבורה) ומקלקלת עצמה ורא\"ש ורי\"ף ורמב\"ם וכל הפוסקים כולם כתבו דרצה בין הכרמים הוה אבידה והוא בהדיא לשון המשנה והברייתא שם וכן יש לתמוה על מש\"ר בסמוך בשם הראב\"ד דמה שאמרו לעיל מיירי בשביל של כרמים דא\"כ למה אמרו דבאפה לגבי העיר א\"צ להחויר אפילו רצה והא בשביל של כרמים חייב להדורי בכל אופן כיון דמסקבא מיהו הא איכא ליישב דשאני בין שביל לכרם עצמו דשביל של כרמים כסתם דרך ולא שייך מסקבא א\"נ דל\"ד קאמר שבשביל של כרמים אלא לדמיון בעלמא ולאפוקי מקום שרבים בוקעים שם אבל על רבינו ודאי קשה ונראה ליישב דרבינו ס\"ל דלבתר דשמעינן מרבא דהיכא דאפה לגבי דברא חייב להחזיר ממילא נשמע דרצה בין הכרמים לעולם צריך להחזיר מה\"ט גופיה דכל בין הכרמים אפה לגבי דברא מיקרי שהכרמים מתעין הבהמה ולא שייך לחלק בה בין אפה למתא או לברא כי ע\"י הכרמים הולכת למרחוק (כדאמרי' הך סברא גבי גוזלות המדדות בסימן שלפני זה) או שמן השביל תכנס לערבוב הכרמים והוה כאל המדבר פניה ואפילו באדם וכדאמרינן בפרק מרובה כתבו רבינו (בסימן רע\"ד) בעשרה תקנות שתקן יהושע שחדא מינייהו הוה שהתועה בכרמים כורת הזמורות ויוצא עד שיגיע לאם הדרך כו' ולא צריכא תו לטעמא דמסקבא ולא נקט רבא טעמא דמסקבא אלא לרווחא דמילתא דרצה לתרץ רועה ארועה ל\"ק אפילו בלא תירוצא דרצה ארצה ל\"ק וה\"ק אפילו אם לא נאמר הך סברא דהיכא דאפה לגבי דברא הוא אבידה אפ\"ה ל\"ק רועה ארועה וכדרך התרצנים שמתרצין כל קושיא בדרך ואופן אחר והשתא לא הוצרך רבינו לכתוב דין רצה בין הכרמים דכיון דכבר כתב דרצה בדרך ואפה לגבי דברא הוי אבידה ממילא נשמע דרצה בין הכרמים בכל אופן הוי אבידה ומה\"ט גופא ובזה מיושב שהרא\"ש והרי\"ף והרמב\"ם לא הזכיר א' מהן טעמא דמסקבא שוב מצאתי בח\"מ של קלף דאיתא התם אבל אם רצה אפילו בדרך כו' וגי' זו נראה עיקר והוא מלשון הגמרא דמקשה לאביי ליתני רצה בדרך וכ\"ש רצה בין הכרמים ומש\"ה גם למסקנא נקט האי לישנא ור\"ל ל\"מ רצה בין הכרמים פשיטא דחייב להחזיר בכל אופן אלא אפילו אם רצה בדרך נמי חייב להחזיר אם אפה לגבי דברא ולדברינו צ\"ל שמ\"ש הראב\"ד שביל של כרמים ר\"ל שביל שהוא רחב כעין דרך ואין גפנות ואילנות סמוכין לשפת השביל באופן שאינו מתעה את הבהמה ולא נקט שביל של כרמים אלא לדמיון דבעינן מקום שאין רבים בוקעים שם וכמ\"ש לעיל ודוק: ואין נראה כן דאבידה מדעת כו' פי' דבגמרא אמרו אי אתרו בה ולא אהדרו בה ודאי אבידה מדעת היא ש\"מ דחשיב ליה תלמודא לדבר שאבדו הבעלים בידים והשליכו לחוץ שהוא ודאי הפקר לכל וב\"י כתב ז\"ל לאו מילתא היא שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירה עכ\"ל ולי נראה שאם כדבריו הכי הו\"ל לתלמודא למימר אי אתרו בה ולא אהדרו בה איהו לא מפקח לה אנן נפקח ומדלא אמר הכי אלא קרא לה אבידה מדעת ש\"מ דהוה הפקר גמור וכדעת רבינו ודכ��ותה נמי אמרינן התם גבי אשפה (בדף כ\"ה) אשפה העשויה לפנות אבידה מדעת היא כלומר והוה של מוצאה מיהו אפשר שהרמב\"ם מפרש גם לזה דהכי פריך אבידה מדעת הוא ואינו מחוייב ליטפל בה ואמאי תני נוטל ומכריז שוב מצאתי כן בהמ\"מ ומש\"ה השמיט הרמב\"ם וש\"ע שם האי בבא דקאמר הגמרא אי עשויה לפנות כו' וכמ\"ש בסמ\"ע ע\"ש והא דאמרינן בריש פרקין במכנשתא דבי דרי קב בד' אמות הרי אלו שלו כו' דאפקורי מפקר להו כו' ש\"מ דכל שאינו מפקח על ממונו הוה הפקר ואין לדמות להא דשם אמדינן דעת' דלא יבוא ללקטם מן הארץ מחמת טירחא ומעצמה לא תכנס התבואה לביתן ונמצא היא מופקרת ועומדת משא\"כ הכא אף שדרך העכו\"ם להרגה מ\"מ אפשר דלא יהרגנה ואינה מופקרת ועומדת ודומה להא דאמרינן בהגוזל בתרא ודף קי\"ו ע\"א) במעשה דרב ספרא שהיה הולך בשיירא והיה מלוה להו ארי כל לילא קא שדר ליה חמרא וקא אכיל ליה מטא זימניה דרב ספרא ולא קאכיל ליה ואמרינן שם אדעתיה דארי' אפקריה ולא אדעתיה דכל אדם וכתבו התוס' דלפעמים היה שבע ולא קאכיל ולא דומה להא דאמרינן המציל מן הארי כו' ע\"ש ועוד אפשר דהכא כיון שיש סימן בפרה אע\"פ שנראה כמאבד מדעת אפ\"ה אין לרואה ליטלה דאפשר דאסימן קא סמיך: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם היתה שוה פרוטה בשעת מציאה כו' כבר כתבתי פירושו בפרישה ונ\"ל שכן דעת המ\"מ שכתב על דברי הרמב\"ם ז\"ל ואע\"ג דמסקינן בגמרא דבעינן שתהא ש\"פ בשעת אבידה ובשעת מציאה לכ\"ע כיון דשוה בשעת מציאה פרוטה חייב בכך והכי משמע התם באלו מציאות עכ\"ל המ\"מ ור\"ל דלא תימה כיון דקפיד רחמנא שתהא ש\"פ בשעת מציאה הו\"א דבעינן שתהא ש\"פ בשעת החזרה כדי שתגיע פרוטה לידו דבעל האבידה דזיל בתר טעמו קמ\"ל דלא וכמ\"ש והכ\"מ כתב שם עליו ז\"ל דברי הרב המגיד תמוהין שכתב שדעת הרב היפך מאי דאסיקנא עכ\"ל ואני אומר שדברי המתמיה הן תמוהין דנראה שהוא הבין להמ\"מ איך שפירש לדברי הרמב\"ם שכתב אם היתה פרוטה בשעת מציאה והוזלה דר\"ל אף אם לא היתה ש\"פ אלא בשעת מציאה לבד ולא קודם לכן אפילו בשעת אבידה ולא בתר המציאה אלא הוזלה אח\"כ ושמש\"ה כתב המ\"מ אע\"ג דמסקינן דבעינן שיהא ש\"פ אף בשעת אבידה מ\"מ רבינו ס\"ל דסגי בהכי אי הוה ש\"פ בשעת מציאה ומש\"ה תמה הכ\"מ עליו דהוא היפך מסקנת הגמרא דהא הגמרא מצריך שיהא ש\"פ גם בשעת אבידה ואיך יחשוד להמ\"מ בטעות גדול כזה ובדבר שהה בפי המ\"מ בעצמו ועל לשונו שהרי הוא הביא המסקנא ועוד שהרי כתב הרמב\"ם חייב להכריז עליו ולא כתב חייב ליטפל וליטלה ולהכריז משמע דליטלה פשיטא דחייב כיון דהיה ש\"פ בשעת אבידה ומציאה אלא שאח\"כ הוזלה וע\"כ מחוורתא דדעת המ\"מ היה כמ\"ש ראשונה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " דשמא שותפין הן כו' ואחד מהן מחל כו' דברי רבינו אלי ומ\"ש בסמוך (סעיף ו') מבוארים שם בגמרא (דף כ\"ו) מימרא דר\"נ ורבא אלא שבגמרא הם מסודרים בהיפך ע\"ש והתוספות הקשו שם אהא דאמרינן אימור שותפים נינהו וחד מינייהו אחיל למנתיה גבי חבריה ז\"ל אמאי לא אמרי' חיישינן שמא שנים מהן שותפין ולא מייאשי שאין חושדין זא\"ז ושניהן יטענו ברי על השלישי ותירצו דאלו השנים השותפין אף דאין חושדין זא\"ז לגוזלי לו מ\"מ יחשוב על שותפו שמא לקחו לצערהו עד זמן מרובה ולא יוכלו לטעון טענת ברי על השלישי ועוד י\"ל דכיון שג' הולכים יחד א\"ל ששנים מהן שותפין אלא או כולם שותפים או כל אחד ואחד לבדו עכ\"ל ובזה דברי רבינו מבוארים ואין להקשות ל��ה אוקמוה הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם להא דתני המשכיר ביתו לאחרים דהנמצא שם הוא של מוצאו בג' עכו\"ם שדרים עם ישראל וכמש\"ר לעיל (סי' ר\"ס) ולא אוקמוה אפילו בג' ישראלים וכמו שאוקמוה ר\"נ כדאיתא שם בגמרא דהא מודה רבא היכא דלית ביה שוה ב' פרוטות או היכא דידוע דאינן שותפין ודוחק לומר משום דבעי לאוקמי בכל ענין דהיינו שידוע שהן שותפין דהא השתא דמוקי' לה בעכו\"ם לית בה שותפין וי\"ל דבהדרים בבית אין שייך לומר עליהן שודאי מצאוה ואמרתי לפניהם ולא אהדר לי שרבים המה הנכנסים והיוצאין בבית וגם אין עיני חבירו הדר עמו בבית על אבידתו ואינו מייאש כ\"א דוקא בג' שמהלכים יחד וכמ\"ש בפרישה והא דכתב הרא\"ש דבמוצא בחנות הוא של מוצאו משום דמימר אמר כו' שאני התם דבעל החנות עומד שם כל היום ועיניו על הלקוחות וכן השולחני ומש\"ה מייאש בעל הסלע בסברו ודאי בעל החנות מצאו ואמרתי לפניו כו' ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכן לשונות דארגמן חשיבי ועיגולי דבילה כו' מידי דמיכל הוא וחשיבי כו' וגיזי צמר כו' טעמים אלו שהזכיר רבי' כתב הרא\"ש ז\"ל וכתב ב\"י ז\"ל ויש לתמוה עליו למה החליף שיטת הגמרא שאמרו (בדף כ\"א) עיגולי דבילה כו' אגב דיקירי ממשמש בהו ואפשר שהוא ז\"ל לא היה מפרש יקירי מלשון כובד אלא מלשון חשיבות א\"נ אפילו את\"ל שהיה מפרש יקירי מלשון כובד כיון דמחרוזות ליכא כובד וצריך ליתן טעם משום דמידי דמיכל הוא חשיבי ההוא טעמא סגי לעיגולי דבילה ותו לא צריך בהו לטעמא דיקירי עכ\"ל ושני התירוצים אינם נוחים לי דלתירוצא קמא קשה חדא דשם לפני זה ובתריה נקט לשון חשיבות ומ\"ש דנקט גבי עיגולי דבילה לשון יקר ועוד דא\"כ למה לא הקשה המקשן מאניצי פשתן דלא שייך בהו טעמא דחשיבי ודוחק לומר שידע טעמא דאיידי דכבידים יודעים בעלים בנפילתן דמ\"מ מדרך התלמוד לפרש כל הקושיות והתירוצים השייכים והא ראיה שכל הקושיות שנקט התם כמעט התירוצים בסגנון אחד אלא שאין חשיבות דהאי כחשיבות דהאי ואפ\"ה פרט לכולהו ועוד דאי איתא שהרא\"ש פי' לשון יקירי הנזכר בגמרא לשון חשיבות לא היה הוא כותב אצל אניצי פשתן לשון אגב יקירייהו שהרי התם טעמא משום כבידותן הוא ועל תירוץ שני ק' ר' לא שנה ר\"ח מנ\"ל כיון דסתמא תלמודא קאמר (דקאמר) דעיגולי דבילה אגב דיקירי ממשמש והמקשן לא אהדר ליה כלום ממחרוזות של דגים איך ימלא לבו של הרא\"ש לומר דקשיא ממחרוזות ושגם טעם של עיגולי דבילה הוא משום דחשיבי לכן נ\"ל דודאי גם הרא\"ש ורבינו פירשו אגב דיקירי לשון כבידות כמו שפרש\"י ז\"ל אלא דס\"ל הא דאמרינן ת\"ש עיגולי דבילה כו' אין קושיית המקשן מעיגולי דבילה אלא מאניצי פשתן דבסיפא ועלה קא משני אגב דיקירי כו' ולאו מילתא חדתא היא זו שכן נמצא כמה פעמים בתלמוד שהמקשן מביא התחלת הענין ועיקר קושייתו מהסיפא אע\"פ שאינו מסיימו ובפרט כאן יש קצת סמך לזה מדקאמר ת\"ש עיגולי דבילה הרי אלו שלו ובמשנה לא נזכר הרי אלו שלו עד לבסוף בתר אניצי פשתן אבל מעיגולי דבילה לא רצה המקשן להקשות דלבתר דשמע מהתרצן דמעות כיון דאדם עשוי למשמש אחריהן בכל שעה אמרינן מסתמא גם זה האובד הרגיש מיד בהן ונתייאש ממילא ידע דדכוותה עיגולי דבילה וכל מיני מאכל כיון דחשיבי לאדם וממשמש אחריהם בכל שעה נמי מסתמא מרגיש מיד בנפילתן אבל מ\"מ פריך שפיר מלשונות של ארגמן לפי שלא ידעו סברא זו דלשונות של ארגמן חשיבי אבני אדם ודוק (ואע\"פ ד��פ\"ז גם לשונות של ארגמן נכלל בקושיא זו והתרצן לא השיב ע\"ז עד דחזר והקשה מינה י\"ל שהסדרן חלקם לשני קושיות כיון שכל אחד יש לה תירוץ באפי נפשה): ולא נהירא דבגמרא מוקי למתני' כו' (ריש א\"מ) וכבר כתבתי בפרישה דר\"ל ולהרמב\"ם טפי הוה עדיף לאוקמי בדאשכחינהו דרך נפילה ל' ב\"י והחכם המרשים כתב ז\"ל מ\"ש ול\"נ כו' נהירים ומאירים דהא דאקשי ה\"ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי כו' גם אליבא דאביי דהלכתא כוותיה מקשינן לה דכיון דיקירי מידע ידיע כדאמרי' בעיגולי דבילה והא דמותבינן לאביי ממתני' ומתרצינן לה במכנשתא דבי דרי היינו מקמי דידעינן טעמא דיקירי אבל בתר דידעינן לה מתניתין בכל אופן מיתוקמא כאביי עכ\"ל וכדבריו כתב הרמב\"ן ז\"ל אהא דקאמר (ר\"פ) אמאי דתנן מצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו וכמה אמר ר' יצחק קב בד' אמות ה\"ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא אמר רב עוקבא בר חמא במכנשתא דבי דרי עסקינן והקשו התוס' והרמב\"ן ז\"ל ל\"ל לאוקמי למתניתין בקב בד' אמות ובמכנשתא דבי דרי לוקמי בדרך נפילה ואפילו טובא ומפרקי' משום דלאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא מצי לאוקמי בדרך נפילה וכתב הרמב\"ן ז\"ל וזו שהביא רבינו ז\"ל בהלכות אי דרך נפילה אפילו טובא נמי הרי אלו שלו ואינו נכון לפי מה שכתבנו ונ\"ל שהוא סובר דבתר דמתרצה בגמרא אגב יוקרייהו וחשיבותייהו כו' ה\"נ יקירי וחשיבי ולא איצטריך אביי לדר' עוקבא עכ\"ל עכ\"ל ב\"י ואני אומר שאף שהרמב\"ן והמרשים כתבו זה לשינויא דחיקא ליישב דעת הרי\"ף והרמב\"ם כ\"כ אבל המעיין שם בגמרא ובתוס' יראה ויבין שממקום שבאו המרשים והב\"י משם ראיה לדברי רבינו בהגמרא דלדעת המרשים הו\"ל לתלמודא למימר לבתר דמסקינן תירוצא דיקירי וחשיבי השתא דאתית להכי פירות מפוזרים נמי בדרך נפילה ואפילו טובא וכדרך התלמוד בכל מקום גם מהתוס' מוכח כן שכתבו ז\"ל א\"ר יצחק קב כו' ה\"ד אי דרך נפילה כו' ור' יצחק לא בעי לאוקמי דרך נפילה ואפילו טובא משום דסבר כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש כו' ע\"ש וק' הא אביי גופא מודה במילי דחשיבי ויקירי וא\"ל שהתוס' כ\"כ אדברי ר' יצחק קודם שידע המסקנא דהא כיון שכתבו דמשום דברי אביי מוקי לה הכי מאן דידע הא ידע הא אלא ש\"מ שהתוס' ס\"ל דבפירות לא שייך ה\"ט משום דסתם פירות הנזכר בלשון משנה הוא תבואה (וכדמשמע לשון הגמרא דמוקי לה במכנשתא דבי דרי ודכותה בב\"ב המוכר פירות לחבירו מקבל רובע טינופת לסאה ופר\"ש פירות תבואה וכן מוכח התם בגמרא ועוד הרבה דכוותיה) ותבואה כיון דלא חזי למיכל עד דטחינן ולשינן ואפינן ממנה לחם לא [חשיבי] וכן כבידות נמי לא שייך דסתם תבואה אין אדם נושאה על כתיפו כ\"א ע\"ג בהמה או מביאה ע\"ג עגלה וא\"כ אינו מרגיש מיד בנפילתה מחמת כובדה ול\"ד לאינך דחשיב במשנה אניצי פשתן דמיירי במעט דומיא דלשונות של ארגמן דאדם נושאן בעצמן וא\"ל דה\"ט דפירות מפוזרים סתמא קתני משמע אפילו מעט משא\"כ אניצי פשתן דהיינו חבילות פשתן דא\"כ איך מוקי לה הגמרא בקב בד אמות דלאותה אוקימתא צ\"ל דמיירי בקב דוקא ולא מעט (ממנו) ולדעת התוס' צ\"ל שהמקשן דפריך אי דרך נפילה אפילו טובא נמי אליבא דרבא פריך וה\"ק לדידך דאמרת קב בד\"א הוא שלו אי דרך נפילה ע\"כ צ\"ל דס\"ל כרבא דאי כאביי הוה אסור וא\"כ אפילו טובא נמי ורב עוקבא דשני במכנשתא דבי דרי לסברתו השיב ליישב דברי ר' יצחק אפילו אליבא דרבא וזה בעינו דעת הרמב\"ן ומש\"ה קשיא ליה על הרי\"ף שהביא הך פירכא דאי דרך נפילה אפילו טובא נמי כו' דכיון דאליבא דרבא הוא ואנן קיי\"ל כאביי הו\"ל להשמיטה וכמו שהשמיטו הרא\"ש מה\"ט וז\"ש ונ\"ל שהוא סובר כו' נראה שהרי\"ף סובר כן אבל לי ולחכמי צרפת לא ס\"ל הכי אלא כמו שכתבנו (והוא דעת התוספות) וגם רבינו ידע דאיכא למדחק ולתרץ כמו שתירץ המרשים אלא שלא מסתבר ליה ומש\"ה לא כתב עליו לשון תמיהא או לשון קושיא מהגמרא אלא לשון לא נהירא כנ\"ל ודוק: מצא ציבורי פירות חייב כו' לשון המשנה (סוף דף כ\"ד) ציבורי פירות ציבורי מעות ג' מטבעות כו' חייב להכריז ע\"כ וכלשון הזה הביאה הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל וא\"כ יש לתמוה על רבינו שהשמיט ציבורי מעות ועיינתי בכל ספרי רבינו ולא מצאתי ליה והיה אפשר לומר דס\"ל דלשון המשנה בדרך פי' נשנה וה\"ק ציבורי מעות דהיינו ג' מטבעות כו' וכמ\"ש התוס' התם על הא דפריך הא גופא קשיא כו' ז\"ל אמתניתין לא פריך דמצינו למימר דג' מטבעות היינו פי' דציבורי מעות ע\"כ וכיון שכן התרצן שהשיב לו כל שאין עשויין כמגדלות מפוזרות קרי להו משמע שמודה לסברתו ועוד דמסתמא מעות מפוזרות דקתני במתניתין הוא דומיא דמעות מפוזרות הנזכר בברייתא דמשלחפי שלחופי וא\"כ ממילא ציבורי מעות היינו ג' מטבעות זע\"ג זה שהוא דבר והיפוכו כך היה אפשר ליישב דעת רבינו אבל הוא דוחק ועוד דברמב\"ם איתא להדיא דשני דינים הן וכן בקיצור פסקי הרא\"ש לכן נ\"ל להגיה בדברי רבינו ציבורי מעות (וכן משמע קצת ממ\"ש בסמוך גבי בדין של מחטין) ומסיק וקאמר דמקום הוה סימן אף בציבורי מעות וטעמא דאמרינן דמטבע לא הוה מקום סימן הוא איידי דזוטרי א\"א לכוין המקום וציבורי מעות ודאי אפשר לכוין וכן משמע התם בגמרא דלמ\"ד מקום הוה סימן אפילו ציבור פירות וציבור מעות מחזירים בסימן מקום והשתא א\"ש מה שמסיק רבינו וכתב אח\"כ בסמוך ז\"ל בד\"א שמחזירין מטבע בסימן בסימן מקום וכמ\"ש עוד מזה א\"נ אפשר לומר דרבינו השמיט ציבורי מעות משום דאין דרך הנחת בני אדם כן לציבור מעות במקום הליכת בני אדם ובכל מקום דרך רבינו להשמיט דינים דאינם שכיחים: "
+                ],
+                [
+                    " ויכריז מטבעות מצאתי וזה יאמר ג' הן עיין ברמב\"ם בפי\"ו שכתב סתם חייב להכריז ולא פי' אופן ההכרזה משמע שיכול להכריז איזה שירצה מנין או טבעת אבל מלשון הרי\"ף שהביא מימרא דרבינא דאמר טבעא מכריז משמע דטבעא דוקא מכריז וכן נראה דעת הרא\"ש שכתב ז\"ל והמוצא מכריז טבעא והאובד יאמר ג' היו כו' ותרי אע\"פ שהם דרך הינוח דלא אתרמי דנפלי אהדדי כיון דטבעא מכריז א\"א ליתן סימן במניינו דמיעוט טבעא שנים וצ\"ל דתרי אתרמי דנפלי דאל\"כ תרי נמי יתן סימן מקום והא דפריך תלמודא אפילו תרי נמי הו\"מ לשנויי תרי אתרמי דנפלי אלא האמת מתרץ לו דטבעא מכריז ומנין הוה סימן והראב\"ד מתרץ בדברים קטנים כמו מטבע א\"א לכוין המקום עכ\"ל ולשונו מגומגם קצת שכתב בתחילה בלשון פסיקא ותרי כו' ואח\"כ כתב וצ\"ל כו' והם כדברים הסותרים ונראה לע\"ד שמ\"ש בתחילה ותרי אע\"פ כו' לסברת הראב\"ד שכתב בסוף כ\"כ ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה ומהפכו שבבא ותרי אע\"פ שהם כו' צ\"ל אחר דברי הראב\"ד ועל דבריו קאי ועכ\"פ נ\"ל שלדברי הראב\"ד כ\"כ ובין כך ובין כך כיון שהביא להראב\"ד באחרונה מוכח שדעתו ס\"ל דמקום לא הוה סימן וכיון שכך צריך להכריז טבעא והאובדו צריך שיאמר מניינא ומש\"ה ב' אע\"פ שלא אתרמי אינו חייב להכריז ובשיטתו הלך רבינו ולפ\"ז נראה דגם בג' צריך דוקא סימן מנין אבל עשייתן כמגדלים לאו סימנא הוא ולא מהדרינן ליה ע\"י דאל\"כ אלא שמגדל לבדו סימן הוא א\"כ תרי נמי דהא לא אתרמי דנפלי ורבינו שכתב אצ\"ל שעשויים כמגדלים אין כוונתו דאי אמר כן הוה סימן בזה לחוד אלא כוונתו דל\"ת דלא יחזיר לידו עד שיכוין ג\"כ אופן הנחתן כיון דהוא יודע שכך הניחן וצ\"ע: ואצ\"ל שעשויים כמגדלים דקדק רבינו וכתב ואצ\"ל שעשויים כו' לאפוקי מפרש\"י שמשמע מלשונו דבעינן שיאמר סימן מגדלים דז\"ל שם (דף כ\"ה) אההיא דאמר ר' יצחק והוא שעשויין כמגדלים לקמן מפרש ששלשתן רחבין זה מזה ומניח מלמטה את הרחב ועליו את הבינוני ועליון הוא הקצר שבכולן כמגדל הזה העשוי היסוד רחב ומקצר ועולה וכי מנחי הכי לאו דרך נפילה הוה אלא דרך הינוח והיה דעתו לחזור וליטלן ושכחה הילכך נוטל ומכריז וזה בא ונותן סימן ואומר מגדלין היו עשויין עכ\"ל משמע להדיא דס\"ל שצריך שיאמר שהיו עשויין כמגדלין ובאמת שפשטא לשון התלמוד משמע כדעת רבינו שהרי מסקינן שם מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי אמר רבינא טבעא מכריז ע\"כ ומדאסקינן שמכריז טבעא משמע להדיא שהוא נותן סימן מנין דאל\"כ אכתי קשה מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי וזה יתן סימן מגדלות ונראה דס\"ל לרש\"י כיון שהסדרן סידר הך פירכא מאי מכריז מנין כו' בתר דעתיה דר' יוחנן שאמר אפילו של מלך אחד כו' ולא סדרו מיד אחר המשנה או אחר התניא נמי הכי משמע להדיא דהאי פירכא ליתא אלא אליבא דר\"י לחוד (וזהו שדייק רש\"י וכתב למטה ז\"ל ופרכינן מאי מכריז ודיוק לישניה זה דפירכא זו אר' יוחנן קאי דאל\"כ מאי ופרכינן ונראה שהפסקא שקודם תיבת ופרכינן צ\"ל אחר תיבת מאי מכריז דע\"כ הכל דיבור אחד הוא וכאן הוא ס\"ד וכן נראה דעת מ\"ו בח\"ש) וטעמא דבשלמא לר' יצחק שפי' דג' מטבעות דקתני במתניתין דוקא כשאינם שווים אבל בשווים אימור אתרמויי אתרמי הכי ודרך נפילה הוא ודאי פשוט שמכריז מנין והוא נותן סימן שעשויין כמגדלין ולהכי דוקא תלתא אבל תרי לא דאין מגדל פחות מג' דהיינו רוחב ומיצעי וזוטי אבל לר' יוחנן דא\"צ להיות כמגדלין אלא אפילו כל שלשתן שוה ברוחב וס\"ל דלא חיישינן לאתרמויי וכל שנמצאים מונחים אהדדי ודאי הונחו לכאן מדעת א\"כ קשיא אפילו תרי נמי ואליביה שנינן טבעא מכריז נמצא דלפי מאי דקיי\"ל כר' יצחק (שכן פסקו כל הפוסקים) מכריז מנין והוא נותן סימן עשויין כמגדלים ולפ\"ז פרש\"י דלעיל הוא לפי קושטא דדינא זהו דעת רש\"י ז\"ל אבל רב אלפס והרא\"ש ז\"ל השמיטו הך פירכא גם אפילו אם נאמר שהמקשן לר' יוחנן הקשה וכמשמעות לשון הגמרא מ\"מ לבתר דמשנינן לר' יוחנן דמכריז טבעא גם לר\"י טבעא מכריז ונראה שזהו דעת התוס' שכתבו (בסוף הדיבור שכתבתי בסמוך ז\"ל) וי\"ל דשפיר משני טבעא מכריז כלומר דאע\"פ שאיכא לשנויי בדרך אחר מ\"מ ניחא ליה לתרץ טבעא מכריז לפי שמסתבר לרבינא דקושטא דדינא הכי הוה להכריז טבעא ושיאמר הוא המנין אבל סימן העשוי כמגדלים לאו סימן הוא שהרי אפשר שיתפזרו זה מזה קצת ע\"י רגל בהמה וחיה ועוף או ע\"י רוח ואיך יסמוך האובד לומר בברור עשויים כמגדלים מצאת אותם ועוד דכל המניח מעות מדעת דרכו להניחם זעג\"ז כמגדל וא\"כ אימא של אחר הם לפיכך לא מסתבר שיהיו עשויין כמגדלים סימן אלא הוראה בעלמא הוא שהונחו שם ושלא נפלו דרך נפילה ולהכי א\"א להכריז אלא טבעא ויאמר הוא סימן מנין ובזה דברי רבינו מבוארים כן נ\"ל ביאור הדברים ודוק ועמ\"ש עוד בסמוך: בסימני מקום לשון ב\"י לשון רבינו שכתב מחזירין מטבע בסימני המקום אינו מדוקדק דהול\"ל בסימני מנין וכמ\"ש בס��וך וזה יאמר ג' הן ואפשר דקרי ליה סימני מקום משום דג' מטבעות בעינן שיהיו עשויין כמגדלים כדי שנדע שדרך הינוח הם עכ\"ל וק\"ל דהא השתא מסימן דמחזירין ביה מיירי רבינו ובעשוין כמגדלים אין מחזירין אלא מכריזין ע\"י כן והיה נראה לומר לפי' ב\"י דס\"ל לרבינו דגם בסימן עשויין כמגדלים לחוד בלא מנין נמי מחזירין דמגדל הוה סימן אלא שלעיל כתב א\"צ לסימן זה דמנין נמי הוה סימן משא\"כ בשנים דלא מהני אפילו לסימן זה דילמא אתרמויי דאתרמי כך (וכבר כתבתי לעיל דסברא זו צ\"ע) אבל אכתי ק' דהול\"ל גם כן מנין לכן היה נ\"ל להגיה מנין ומקום (וכמ\"ש בפרישה) והשתא א\"ש דקאמר בסימנים לשון רבים ואע\"פ שלדעת הראב\"ד לא הוה מקום סימן גבי מטבעות וכמ\"ש לעיל בסמוך מ\"מ אפשר דרבינו ס\"ל כאידך סברא שהזכיר הרא\"ש וכדעת התוס' שם אך גם זה דוחק שיסתום רבינו היפוך משמעות לשון הרא\"ש דמלשון הרא\"ש משמע דתפס דעת הראב\"ד לעיקר וכמ\"ש לעיל ולפי מה שהגהתי לעיל ציבורי מעות אתיא הכא נמי שפיר גי' מנין ומקום וקאי הבד\"א גם ארישא דרישא ור\"ל בד\"א שמחזירין מטבע בסימן דוקא בסימן מנין כשאינם אלא ג' או בסימן מקום בציבור מעות אבל כו' וממש\"ר בסמוך גבי בדי מחטין כו' יש ג\"כ סמך להגהה זו ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואיני יודע למה פסק כר' יהודא ע' בב\"י שכתב דמחלוקת הרמב\"ם והרא\"ש ס\"ל דתלוי בגירסת המשנה (דריש פרקין) דהרמב\"ם גריס אלו מציאות שלו כו' מצא פירות מפוזרות כו' הרי אלו שלו דברי ר' מאיר ר' יהודא אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז כו' וכיון דפלוגתא דר' מאיר ור\"י היא הו\"ל הלכה כר\"י והרא\"ש לא גרס ברישא דברי ר\"מ אלא סתמא וכיון דמתני' סתמא קתני הו\"ל רבים דפליגי על ר' יהודא והלכה כותייהו ויפה כתב שבאמת גם גי' ספרים שלנו היא דברי ר\"מ וכן גירסת רי\"ף אלא שהרא\"ש לא הזכיר ר\"מ ונראה שהרא\"ש גרס כן מדאמר התם בסוגיא לימא כתנאי ר' יהודה אומר כו' מכלל דת\"ק כו' משמע דל\"ג במשנה דר' מאיר והיינו נמי טעמא של רבינו שכתב ואיני יודע: "
+                ],
+                [
+                    " אבל מצא ב' בדין יכריז דעת רבינו כרש\"י ז\"ל שפי' למה שאמרו התם (דף כ\"ד ע\"א) מצאן שנים שנים חייב להכריז ר\"ל שני בדים או שני מחרוזות ע\"ש וז\"ל ב\"י ויש לתמוה שני בדים אמאי חייב להכריז דילמא דרך נפילה הוא כדאמרינן במצא ב' מטבעות או ג' ואינם עשויין כמגדלות דאמרינן דילמא אתרמויי אתרמי ונפלי וצ\"ע עכ\"ל ומ\"ו ר\"ם ז\"ל בדרכי משה שלו תירץ דבמחטין ויתידות וכל כדומה להם לא חיישינן לנפילה דדוקא מטבעות דכל אדם יש לו אצלו מעות ושכיח לאבדו דרך נפילה לכן בעינן שיהיו מונחים כמגדלים אבל מחטין וכדומה להן אין דרכן של בני אדם לשאת אצלו אלא אותם המסתחרים בהם ושצריכים לכך וכל הנושא מאלו הדברים אצלו (אלא בדין איזהו סימנ') יודע מניינם ומדקדק בכך וממשמש אחריהם טובא וליכא למיחש דנפלי מיניה עכ\"ל ולעד\"נ דל\"ק דרבינו לא איירי השתא אלא בדין סימנים איזהו סימן ואיזהו לאו סימן וכמשמעות לישניה שהתחיל וכתב המכוין משקל הדבר כו' הוה סימן לפיכך כו' אבל פשיטא שצריך שיהיה ניכר שלא נתייאש בסברו שא' נפל כאן וא' כאן ואז אין לו ליתן סימן דמיירי שאלו ב' בדים קשורים יחד או שום היכר אחר כיוצא בו ואי לאו הכי פשיטא דלא שייך לומר שיהיה מנין סימן דמי ידע אם נפלו כולם אמקום אחד וכבר כתבו רבינו לעיל דהיכא דאיכא למימר שנפלו ממנו כשאין סימן בגופו הרי הוא שלו (וכן בברייתא זו דרשב\"א דקתני שנים שנים חייב להכריז מיירי כשמצאם דרך הינוח ולא איירי אלא באיזה דברים שייך בהן סימן ובאיזה לא שייך): ומה שכתב רבינו וכן אם מצא מחטין הרבה כו' ולא אמרינן דלמא אתרמי ונפלו הכא היינו טעמא כמו שכתבתי בפרישה דהוה כציבורי פירות ומעות וכן מוכח להדיא בתוספות שם (דף כ\"ד ע\"א) בד\"ה אבל שנים כו' דהך ברייתא דבדי מחטין מיירי במצאם דרך הינוח וכן מצאתי ברבינו ירוחם שכתב ז\"ל בדים ומחרוזות אם מצאן דרך נפילה ואינן קשורין זה בזה לא הוה מנין סימן שמא יותר היו ונאבדו מקצתן במקום אחר אבל דרך הינוח או שקשורים הבדים זה בזה מנין הוה סימן כו' כן נ\"ל לפרש דבריהן ודע שהרמב\"ם ברפי\"ו דהלכות גזילה כתב האי דינא בלשון אחר ולא הזכיר בדבריו בדים כלל וז\"ל המוצא מחטים וצינוריות ומסמרים וכיוצא בהם אם מצאם א' א הרי אלו שלו שנים שנים או יותר חייב להכריז שמנין סימן ע\"כ וכתב כ\"מ ז\"ל ונראה שרבינו ז\"ל מפרש הא דתניא אימתי בזמן שמצאן א' א' אבל אם מצאן שנים שנים חייב להכריז לא בבדים איירי אלא מחט א' או שני מחטין קאמר ויש לתמוה על פי' זה דהא בהדיא מפרש בגמרא מאי בדי שוכי וגם על דינו יש לתמוה אמאי במצאם שנים חייב להכריז מ\"ש ממצא ב' מטבעות דאפילו עשויים כמגדל אינו חייב להכריז עכ\"ל וכעין זה כתב ג\"כ בחיבורו ב\"י ול\"נ דאין כאן תמיהא לא על הפירוש ולא על הדין על הפי' י\"ל שהרמב\"ם ס\"ל דמה שהזכירו בברייתא בדין לא הזכירו אלא לרבותא דכשמצאן א' א' אע\"פ שהן בבדין הרי אלו שלו ומטעם שכן דרך נושאי מחטין לשאת אותן בבדין אבל לענין מצאם שנים שנים דחייב להכריז לא בעינן בדין אלא אפילו מצא מחטין בלא בדין כל שהן מג' ויותר חייב להכריז דאיכא סימן במניינן ויש קצת סמך לזה ממה שלא מצינו שהזכירו בברייתא בדין אלא ברישא דקתני ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז כגון בדי מחטין כו' ואילו בסיפא קתני סתם בזמן שמצאן א' א' אבל מצאן ב' ב' ומדלא כתב גם בסיפא אימתי בזמן שמצא בד א' אבל מצא ב' בדין כו' משמע קצת דבלא בדין נמי חייב להכריז (וא\"ת דאכתי קשה למה לא הזכיר הרמב\"ם ברישא דאפילו בבדים הרי אלו שלו י\"ל דלא איצטריך ליה דפשיטא שלא יוכל לשאת מחטין וצינוריות על כתיפו כשאר דברים אם לא שהיו חרוזים בבדין או בחוט) ועל הדין ג\"כ אין לתמוה שכבר רמז הרמב\"ם ז\"ל ברישא בצחות לשונו דמיירי כשניכר שהם דרך הינוח והוא מ\"ש אם מצא א' א' כו' אבל ב' כו' דלשון זה אין לו ביאור ובגמרא פרש\"י אחת אחת בד א' ומחרוז א' (ר\"ל בד של מחט ומחרוז של קרדומות הנזכר שם בברייתא דאכל א' מהן אומר שנמצא מהן א') והוא באמת דחוק מאוד דאין זה מדרך התלמוד ועוד דא\"כ הול\"ל שלש פעמים א' א' א' נגד מחטין וצינורות וקרדומות (ששלשתן נזכרים שם בברייתא) וא\"כ על הראשונים אנו מצטערים והרמב\"ם שהוא מהאחרונים יכתוב ג\"כ האי לישנא דחיקא שלא לצורך לכן נראה פשוט שהרב ז\"ל לא פי' בגמרא כפרש\"י אלא ה\"ק אימתי מותרין כשמצא להאי מחטין וצינורות א' א' מפוזרים דרך נפילה ואז אפילו מצא הרבה מהן הרי הן שלו אבל מצאן שנים שנים דהיינו מפוזרים זוגות זוגות באופן שניכר שהונחו לכאן אפילו לא מצא אלא שני זוגות חייב להכריז דאיכא סימן במניינן וכ\"ש כשמצא יותר ואה\"נ דה\"ה ג' אם ידוע שהונחו כאן דנמי חייב להכריז דהא איכא סימן במנין אלא השנים שנים מצוי בהם היכר טפי שהונחו כאן במה שנמצאים זוגות זוגות וראיה לפירוש זה ממ\"ש הרמב\"ם תיכף לבבא זו ז\"ל וכן המוצא מעות מפוזר��ת הרי אלו שלו כו' אבל אם מצא ציבור מעות חייב להכריז ע\"כ מלשון וכן משמע דהב' בבות חד טעם איתא להון שגם ברישא א' א' הרי הן שלו מפני שהן מפוזרין ושנים שנים חייב להכריז שניכר שהונחו כאן דומיא דציבור מעות ודוק. ועיין בב\"י שכתב ז\"ל מש\"ר וכן אם מצא מחטין הרבה כו' כ\"כ הרמב\"ם כו' ע\"כ והוא תמוה דלפי מה שהבין הוא בדברי הרמב\"ם נראה להדיא שאין דעת רבינו כדעת הרמב\"ם שהרי לפירושו הנ\"ל ס\"ל להרמב\"ם דאפילו מצאו שני מחטין חייב להכריז וזה ליתא לדעת רבינו אלא דוקא בהרבה מחטים וכדכתיבנא אבל באמת לפי פירושינו שפירשנו בדברי הרמב\"ם אפשר שדעת רבינו והרמב\"ם שוים בהאי דינא בתרא ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אם צרורים כו' שהקשר סימן לשון המשנה (דף כ\"ו ע\"ב) אם היו צרורין נוטל ומכריז ע\"כ ופרש\"י ואם היו צרורין הוה סימן או קשר או מנין שבהם ע\"כ וברי\"ף והרמב\"ם ורא\"ש כתבו סתם חייב להכריז ורבינו שכתב שקשר הוה סימן כתב הב\"י ע\"ז ז\"ל רבינו נקט קשר וה\"ה למנין דהוה סימן ויותר נראה לומר דבדוקא נקט קשר דלעולם צריך לומר שהם צרורים דאע\"ג דקאמר מנין אם לא אמר שהם צרורין אין מחזירין ואי אמר שהם צרורים אע\"ג דלא קאמר מנין מחזירין לו עכ\"ל והאי דינא תמוה בעיני שאם לא יהיו צרורין בקשר משונה או שלא יזכור הקשר אמאי לא יועיל סימן המנין ועוד מ\"ש מכל הני דלעיל דאמרינן שאם ניכר שהם דרך הנחה מועיל סימן מנין לכן נ\"ל דאיידי דהוצרך למנקט בלישניה ואם צרורות (דבלא\"ה לא סגי משום שמא דרך נפילה באו לשם) הסימן היותר קרוב והיותר מצוי הוא הקשר ולהכי נקט רבינו שהקשר סימן וה\"ה נמי למנין וכ\"ש הוא ודוק: וכן הדין כשהתגר בעצמו מצאן שהן שלו והוא ששהו בידו כדי שיוכל לערבם כ\"כ התוס' שם ריש דף כ\"ז ז\"ל דאם התגר עצמו מצאן קודם ששהו כדי לערבן בפירות אחרים חייב להחזיר עכ\"ל ונראה מלשונו מדתלה במציאת התגר דאף אם לא <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> בעל הפירות קודם שעירבן (דאז נראה דנתייאש דאל\"כ הו\"ל לבוא מיד דילמא לא ימצא התגר המעות ויערבם בין שאר פירותיו) מ\"מ כיון שמצא התגר המעות קודם שעירב הפירות ואז לא היו ראויין להתייאש דילמא עדיין יבוא הו\"ל יאוש שלא מדעת ומש\"ה מוטל עליו להחזיר המעות כשיבוא אחר זמן ויטעון ויאמר כך וכך מדות פירות מכרתי לך ביום פלוני ובשעה פלונית ובו היו כך וכך מעות ולא אמרינן מדלא בא בעל הפירות קודם שיעור עירוב ודאי נתייאש דא\"כ לא הו\"ל להתוס' לתלות הדבר במצאן קודם ששהו אלא בביאתו של בעל הפירות ובמצאן אחר שיעור עירוב כיון דלא ידע מהמעות עד זמן שראוי להתייאש אף שבאו לידו הפירות עם המעות קודם לכן הן שלו ועד\"ז נראה לפרש דברי רבינו וכמ\"ש בפרישה ואף שברא\"ש לכאורה לא משמע הכי דשם לא תלה הדבר בזמן מציאת המעות אלא ז\"ל וכן אם מצאו התגר הן שלו אם שהה בעל המעות בכדי שיוכל התגר לערב עם פירותיו עכ\"ל דמשמע מלשונו דתלה הדבר בביאת בעל הבית אבל א\"א לומר כן אלא ג\"כ כוונתו כמ\"ש התוס' אפ\"ה כתב אם שהה בעל המעות כו' ור\"ל שהה כ\"כ קודם שמצאן ומש\"ה הן של התגר דאילו בא קודם השהייה כ\"כ אזי היה התגר רואה (מי תלך פירותיו) [מה שיש בפירותיו] והיה מוצאן והיה מחזירם להן ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל לשון ב\"י הרא\"ש כתב פירש\"י ופי' התוס' ולא הכריע ולכן אני תמה על מה שכתב רבינו על דברי ר\"י וכ\"כ הרא\"ש עכ\"ל ואני אומר דודאי מוכח שדעתו כדעת התוס' חדא דלבתר מ\"ש נקטינן לחומרא מכל הני שינויי כו' כתב ז\"ל ורב פפא לא פליג אשינויא דרב זביד דמפליג בין כובא וכיתנא ובין צנא ופירי ע\"כ אא\"ב דס\"ל כר\"י א\"ש מ\"ש דרב פפא לא פליג ארב זביד דכיון דנקטינן לחומרא ורב זביד מחמיר ניחא לן למימר שרב פפא לא פליג עליה אלא שמחמיר טפי אא\"א דס\"ל כפרש\"י הא רב זביד מיקל מהוא וא\"כ עדיפא לן למימר דפליג רב פפא ארב זביד כיון דנקטינן לחומרא ועוד מדכתב הרא\"ש דרב פפא לא פליג אשינויא דרב זביד ע\"כ צ\"ל דפי' כפי' התוס' דאי כפרש\"י והא דאמר רב זביד הא בצנא ופירי ר\"ל הא דקתני דחייב להכריז מיירי בצנא ופירי ואפילו נפלו כולן חייב להכריז וא\"כ ע\"כ רב פפא דאמר הא דלא אשתייר ביה מידי ור\"ל מש\"ה הוא של מוצאו פליג ארב זביד אבל לפי' התוס' ניחא דרב זביד מוקי הברייתא דקתני הרי הוא של מוצאו בצנא ופירי ואתא רב פפא למימר דהיינו דוקא בדלא אשתייר בה כלום הא אשתייר בה כלום חייב להכריז אפילו בצנא ופירי וזה ברור ודוק. ודברי הרא\"ש הואיל ואתו לידן נימא בהו מילתא מ\"ש דנקטינן לחומרא מכל הני שינויי כו' עד אפילו לית ליה אוגניים לכאורה היה נראה להגיה אית במקום לית מיהו יש לדחוק וליישב ולומר דבאשתייר בו מידי הוה לית ליה אוגניים רבותא דל\"ת הני פירי דלפני הכלי ודאי לאו מכלי זה הן דא\"כ גם אלו שבכלי הוו משתרקי ונפלי כיון דלית ליה אוגניים (רק שסברא זו לא מצאנו) ומ\"ש הרא\"ש עוד שם ואי מהדר אפיה לגבי פירי דחייב להכריז פירשנו כלישנא בתרא בלית ליה אוגניים כו' אע\"ג דזה קולא הוא מ\"מ הוכרח הרא\"ש לפרש כן מדמסיק בלישנא בתרא וקאמר ואי בעית אימא הא והא דמהדר אפיה כו' מוכח מיניה דבא לומר דאפילו במהדר אפיה לגבי פירי מצינו הא דתנא מתניתין דהן שלו והיינו באית ליה אוגניים וכדמסיק ואאינך שינויי כתב הרא\"ש דנקטינן בהו לחומרא מאי דאפשר ומ\"ש הרא\"ש עוד שם ז\"ל והתוס' פירשו דבכובא וכיתנא חייב להכריז דבכובא לית ליה אוגניים והפשתן עשוי חבילות ומישרק שרק ונפל אבל צנא אית ליה אוגניים נראה דאו או קאמר דרב זביד דמחלק בין כובא וכיתנא ובין צנא ופירי היינו באחד מתרתי טעמים דאית בכובא וכיתנא לומר שהן מכלי זה ובצנא ופירי לומר איפכא אלא שרב פפא בא להוסיף על דבריו וכתב דגם בצנא ופירי איכא לאוקמי תרווייהו ולחלק בין אית ליה אוגנים או לית ליה אוגנים אבל רש\"י ותוס' לא הזכירו אוגנים בשינויא דכובא וכיתנא וצנא ופירי ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אלא במסכתא ופוריא ואושפיזא כו' כבר כתבתי בפרישה פרש\"י אבל הרמב\"ם ספי\"ד דגזילה נראה שהיה לו פי' אחר שכתב ז\"ל כיצד היה עוסק במסכתא דנידה ואומר במקוואות אני שונה כדי שלא ישאלוהו שאלה בענין נידה או שישן במטה זו ואומר בזו אני ישן שמא ימצא שם קרי או שנתארח אצל שמעון ואומר אצל ראובן אני מתארח כדי שלא יטריח על זה שמתארח אצלו או שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף או גרע כדי לחבבן זה על זה מותר עכ\"ל ומבואר שהבדל גדול יש בין הני פירושים דלרש\"י הא דאמר בהני תלת מילי עבידי רבנן לשנות היינו משום דמצוה לשנות בהו ומדה טובה הוא שע\"י כן אוחז בענוה ובצניעות וד\"א ולהכי דייק רש\"י וכתב בשלשתן יאמר לשון ציווי ולהרמב\"ם השינוי בהני ג' רשות בעלמא הוא ומשום טובתן התירו להן לשנות ולהכי תמצא שדייק הרמב\"ם בלישניה וכתב בשלשתן ואומר ולא כתב ויאמר כמ\"ש רש\"י לפי שאינו מצוה אלא רשות בעלמא וכיון שהתירו להו לשנות באלו ג' דרכו של ת\"�� לשנות בהו לפעמים ועוד איכא בינייהו בין רש\"י ורמב\"ם דלרש\"י ישנה באושפיזא אפילו עתה אינו מתארח אצלו ולא ישבח לו ודוחא ברבים לא ישבחו כדי שלא יקפצו עליו בני אדם שאינם מהוגנים ולהרמב\"ם אפילו כנגד יחיד ששאלוהו לא ישבח לאושפיזא דיליה ודוקא כשעדיין מתארח אצלו ומשום שגם אותו האחר יתארח אצלו ותכבד ע\"ז ההוצאה ומש\"ה מיושב דל\"ת היאך אמר שנתארח אצל אחר ויגרום שיתארח זה השואל אצל אותו אחר ובמ\"ש ניחא דאין קפידא אלא כשזה הבע\"ה יש לו כבר אורח והך מילתא רביעי שחשיב הרמב\"ם דהיינו מפני דרכי שלום ליתא בגמרא דא\"מ אלא בפרק הבא על יבמתו והתוס' בפרק א\"מ הרגישו בזה וכתבו הא דלא חשיב נמי דמותר לשנות מפני דרכי שלום משום דהני נמי משום דרכי שלום הן ורגילין יותר מאחריני להכי נקט הני עכ\"ל והרי\"ף תירץ דהא דמותר לשנות מפני השלום מצוה הוא להכי לא איצטריך לאשמועינן דהרי ילפינן אותו מקרא ונראה לומר שהתוס' ס\"ל כפרש\"י (שהזכירו שם) שפי' דטעמו משום ענוה וצניעות וד\"א נמצא דבאלו ג' הם ג\"כ מצוה וא\"כ קשיא מ\"ש דלא חשיב מפני דרכי שלום דהוא ג\"כ מצוה ומשני שהן נמי מפני דרכי שלום בכל דבר מצוה ותורה ע\"ד דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום והרי\"ף ס\"ל כפי' הרמב\"ם תלמידו דעל הרוב חדא שיטה איתא להו ולפי' לית בהו מצוה אלא לטובתו בעלמא התירו לשנות באלו ג' מש\"ה לא קשיא ליה כלל שיחשוב ג\"כ מפני דרכי שלום דההוא מצוה הוא וחייב לשנות ודברי רבינו אינן מוכרעים כמאן ס\"ל ודוק. כתב ב\"י ז\"ל בהגהת אשר\"י כתב אפי' צורבא מרבנן דלא משנה בדיבורו אלא בהני ובשביל השלום אכתי אין מחזירין לו אבדה בטביעות עין אא\"כ מקפיד על חלוקו כשלובשו שלא יהפכנו עכ\"ל ודבריו מבוארים בפרק אלו קשרים אמר רבי יוחנן איזהו ת\"ח שמחזירין לו אבדה בטביעות עין זה המקפיד על חלוקו להפכו ופי' רש\"י המקפיד על חלוקו והופכה ללובשה כשהיא הפוכה מקפיד עליו והופכה שמקפיד עליו שלא יראו התפירות המגונות ואמרי החלוק ויש לתמוה על הפוסקים שהשמיטו זה עכ\"ל ולי נראה שדעת הפוסקים הוא שדעת ר' יוחנן לאו לאסופי בא (כדעת בעל הגהות אשר\"י) ולומר דאפילו לא משנה אלא באלו ג' אפ\"ה אין מחזירין לו אבידה אא\"כ מקפיד ג\"כ על חלוקו דא\"כ הוה מילתא דר' יוחנן בלא טעמא דאטו מפני שמקפיד על חלוקו ללבשו כדרכו יהיה לו בשביל כן טביעות עין בשאר מילי טפי מסתם אדם דא\"ל דכשמקפיד על חלוקו ניכר שהוא צדיק וירא אלהים ומסתמא אינו משנה דמ\"ש חסידות זו דנקט משאר חסידות ומילי דפרישות ויראת ה' וס\"ל להפוסקים דאדרבה ר\"י מיירי בתלמיד חכם שידוע שמשנה אפילו בשאר מילי זולת אלו הג' ובא לומר דאף על פי דאין מחזירין לו שאר אבידה בטביעות עין כיון שמשנה בדיבורו אפ\"ה כשמקפיד על חלוקו ללבשה כדרכה הוה תלמיד חכם לענין זה שמחזירין לו חלוקו הנאבד בטביעות עין דכיון שמדקדק בו טובא והוא ג\"כ ת\"ח כשאומר מכירו אני נאמן וה\"ק איזהו ת\"ח שמחזירין לו לפעמים אבדה בט\"ע אע\"פ שמשנה בדיבורו זה המקפיד בחלוקו שמחזירין לו חלוקו בט\"ע וכיון שכן אנו אין לנו אלא כמשמעות לשון סתמא דתלמודא דפרק א\"מ דקא סתם לומר בהני תלת עבידי רבנן דמשני במילתייהו כו' מנ\"מ לאהדורי ליה אבידתו כו' משמע שאם ידוע שמשנה גם בשאר מילי לא מהדרינן ליה כלל ונדחה הך דר' יוחנן ומש\"ה השמיטוהו הפוסקים ולזה תמצא ג\"כ שהרי\"ף בפרק אלו קשרים העתיק כל אלו מימראות דאמר ר' יוחנן התם והשמיט למימרא זו מתוכן וכן הרמב\"ם פ\"ד דהלכות דעות אבל אין לתרץ ולומר כן אף אם היה ר' יוחנן מוסיף דמדהשמיטוהו ש\"מ דלא ס\"ל כוותיה אלא כסתם תלמודא דפא\"מ דהא אין ראיה מסתם גמרא דפ' א\"מ דאין צריך לדקדק בחלוקו דלא קאמר שם אלא דמהדרין אבידה לת\"ח אף אם משנה בהני ג' ומשום דאין זה גריעותא בחוקו דדרך ת\"ח לשונות בהן רק שלא ישנה בדברים אחרים אבל ענין הוויותו דת\"ח לא נפרט שם וי\"ל דמיירי בת\"ח שמדקדק בחלוקו להפכו ומש\"ה הוצרכתי לכתוב דר\"י ס\"ל דאף דמשנה בדברים אחרים מחזירין לו חלוקו ובזה מבואר שם בגמרא דפליגי עליה ודוק. כתב ב\"י בסוף הסימן ז\"ל וכתב נ\"י בר\"פ א\"מ כו' עד וכתב עוד בכל מקום שהרבים מצויים אפילו יש סימן מתייאשין הבעלים מהם דומיא דזוטו של ים ברוב ישראל נמי אמר וטעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלי ושקלי ולא מחזירין עכ\"ל ודבריו תמוהין שהנ\"י לא כ\"כ אלא בפירוש האיבעיא דאיבעיא להו רשב\"א רוב ישראל כמו אמר או לא ע\"ז כתב דלפי הס\"ד דבישראל נמי הוה טעמא משום ישראל דלא מעלי וכ\"כ התוס' שם אבל לפי האמת קיי\"ל דרשב\"א לא אמר אלא ברוב עכו\"ם וכמו שמסיק הוא עצמו שם ז\"ל וכ\"פ הרי\"ף דבעיין לא אפשיטא כו' וגם הב\"י כ\"כ בסימן רכ\"ט ע\"ש ושם בנ\"י יש ט\"ס שצריך להיות רשום פיסקא בין תיבת יש לתיבת ברוב כי שם הוא סוף דיבור ומתחיל ד\"א ונראה לתלות גם בב\"י טעות זה בסופר המעתיק שהיה לו להעתיק בב\"י רישא דנ\"י לחוד מ\"ש דבמקום דרבים מצויים שם הוה כזוטו של ים והעתיק גם הסיפא בטעות שלא ראה לפניו פיסקא אלא שא\"כ אין חידוש כלל בהבאתו לדברי הנ\"י הראשונים דכבר כתב רבינו לאותו הדין בעיר או במקום שרוב עכו\"ם מצויים שם (בסימן רנ\"ט ע\"ש) ע\"ש. ומ\"ש עוד בשם נ\"י ז\"ל ומשמע מסוגיין דבתי כנסיות ובתי מדרשות שהם חוץ לעיר כו' נראה דמשמעות זה היינו מהא דמתרצינן התם (בדף כ\"ד) בתי מדרשות דידן דיתבי בהו עכו\"ם כו' ופירשו הוא דיתבי בהם עכו\"ם ומשמרים הב\"כ: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אלא יחזירנה מן השדה כו' ואז יניחנה זה אינו מלשון הרא\"ש וב\"י השיג עליו וכתב ז\"ל ונראה שדעת הרא\"ש ע\"פ גירסת הספרים (פי' הגמרות) שלנו (והעתקתי גירסתם בפרישה) היא שאפילו בשדה אינו חייב להחזיר דהא לפי גירסתם או הוא חייב אף בעיר או הוא פטור אף בשדה וכיון דסבר דנקטינן לקולא פטור אף בשדה ורבינו שכתב לדעתו יחזירנה מן השדה לא דק עכ\"ל ואני אומר שודאי גם רבינו הבין ללשון הרא\"ש כן דאל\"כ לא הול\"ל לשון אדרבה דלשון אדרבה משמע היפך דעת המפרשים שהן רצו לחייב בעיר אגב שדה והוא ס\"ל אדרבה לפטור בשדה אגב בעיר ומה שמסיק רבינו וכתב בשם הרא\"ש אלא יחזירנה מן השדה למד כן מדמסיק הרא\"ש וכתב דברי הרי\"ף וגירסתן באחרונה משמע להדיא שתפס גירסתו לעיקר וז\"ל הרא\"ש שם ורי\"ף כתב דרכו להחזיר בעיר בעיא ולא איפשיטא הילכך לא יחזיר בעיר נראה דבספרו היה כתוב מי אמרינן בשדה מיהא דרכו לאהדורי א\"ד השבה מעלייתא בעינן וכיון דלא מיחייב בעיר לא מיחייב אפילו בשדה ופסק לחומרא דבשדה חייב לחומרא ואינו מזלזל שם בכבודו ולא דמי להכישה דנתחייב בה משום דלא אנקטה ניגרי ברייתא דאדרבה הוליכה למקום המשתמר יותר מבשדה עכ\"ל וה\"ק ראיתי מפרשים דלפי גירסת הספרים חייב להחזיר גם בעיר ולחומרא ול\"נ אלא בעיר פשיטא שלא יחזיר מפני זלזול תורה ואם נאמר דתליא הא בהא כמשמעות גי' הספרים אפילו בשדה לא יחזיר אלא שבאמת העיקר כגירסת הרי\"ף ולא ס\"ד דעת האבעיין לחייבו בעיר אלא איבעייתו הוא אם פטור הוא גם בשדה כיון שעכ\"פ פטור בעיר ואע\"פ שמלשון רבינו משמע קצת שגם לגי' המפרשים ס\"ל לרא\"ש הכי מדהתחיל בדבריהן בריש דבריו וסיים באלא יחזירנו מן השדה כו' אין בכך כלום שרבינו אמר הענין ולא חש לדקדק כולי האי בלישניה ונקט המכוון מדברי הרא\"ש כנ\"ל ותדע שכן היה כוונת רבינו דאל\"כ תקשה עליו מנ\"ל להרא\"ש לפרש דברי הרי\"ף שהיה לו גי' אחרת דילמא גירסת הגמרא דילן היה לו ומשום דלא איפשיטא פסק לחומרא בשדה ובעיר לקולא כדי שלא יזלזל בכבוד תורתו וכמ\"ש רבינו בשם הרא\"ש אלא ע\"כ צ\"ל דזהו פשוט אליבא דכ\"ע דלפי גמרא דילן חדא באידך תליא או בשניהן פטור או בשניהן חייב ומש\"ה ע\"כ צ\"ל דהרי\"ף דכתב דבעיר פטור דמשמע הא בשדה חייב היה לו גי' אחרת וכיון דזה מוכרח בביאור דברי הרא\"ש ודאי גם רבינו ידעו א\"כ איך כתב רבינו בשם הרא\"ש דבשדה חייב ובעיר פטור אלא ע\"כ לא כתב כן אלא לפי מה שראה שהרא\"ש תפס גירסת הרי\"ף לעיקר וכמ\"ש והשתא א\"ש נמי דל\"ת כיון דהוא איבעיא דלא איפשיטא בגמרא והיה ראוי לילך בה לחומרא לולי צד איסור זלזול בכבוד תורתו שכתב הרא\"ש היה לו לרבינו להסיק ולכתוב שמן הראוי הוא לירא שמים בפרט לשלם דמי האבידה מכיסו ואז יצא ידי כולם וכמ\"ש הרא\"ש שם אחר הדברים הללו שכתב רבינו כאן בשמו אבל לפי מה שכתב דרבינו סיים כדעת הרי\"ף ולפי גירסתו א\"ש דלפ\"ז אין צד חיוב בעיר ומה שיעשה מי שבא לוותר ולעשות לפנים משורת הדין מזה נא איירי רבינו כאן וכתבוהו לקמן בסימן רע\"ב (ס\"ט ע\"ש) והרא\"ש שכתבו כאן לא כ\"כ אלא על מ\"ש ראיתי מפרשים דילך בזה לחומרא משום דהוו גרסי דגם בעיר הוא איבעיא דלא איפשיטא ואזה כתבו שפיר ועמ\"ש עוד מזה שם (בסימן רע\"ב) ודוק אלא אי קשיא הא קשיא דלפי פי' הרא\"ש לדברי הרי\"ף דבעיר לא איבעיא ליה ופשוט דלא יחזירנה שם אף התחיל להחזירה בשדה א\"כ למה סיים הרי\"ף וכתב ז\"ל בעיא ולא איפשיטא הילכך לא יחזיר בעיר עכ\"ל הילכך יחזיר בשדה הול\"ל ולא הא דלא יחזירנה בעיר דזה לא איבעיא ליה וצ\"ל דהכי הצעת דברי הרי\"ף דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר בעיא הוא דאיבעיא ולא איפשיטא ומאותה איבעיא משמע דלא איבעיא ליה אלא אי בכה\"ג חייב לטפל בשדה או לא כיון דלא מצי למעבד השבה מעליא אבל אהשבה בעיר לא קמיבעיא ליה והילכך לא יחזירנה בעיר וממילא נשמע מזה דהיתה גירסא אחרת לרי\"ף ודוק אבל הנ\"י כתב בפי' דברי הרי\"ף כפי' גירסת ספרים דידן ועוד כתב שס\"ל שיש ט\"ס בדברי הרי\"ף וצ\"ל הילכך יחזיר בעיר וכדעת הרמב\"ם ע\"ש ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " בד\"א שהיה בעל החמור שם וזה לא התנה כו' עד חייב ליתן לו דמי חמור שלו הנה אעתיק לפניך לשון המשנה והגמרא ולשון הרא\"ש ומתוכן נעמוד בקל על מש\"ר בשני הסימנים (רס\"ד ורס\"ה) ז\"ל המשנה פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קט\"ו סוף ע\"א) זה בא בחבית של יין כו' (ובגמרא אמרינן שם עליה שאם היה בענין שאם לא היה מציל היה נשפך הוי כמו הפקר ולעצמו הוא מציל וכמש\"ר כל זה בסה\"ו) עד שטף הנהר חמורו וחמור חבירו שלו שוה מנה ושל חבירו מאתים והניח שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואם א\"ל אני אציל את שלך ואתה תתן לי את שלי חייב ליתן לו עכ\"ל המשנה ושם בגמרא (ריש דף קי\"ו) קמהוה ואמר ז\"ל ואם אמר לי אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי חייב ליתן לו ואמאי ולימא ליה משטה אני בך מי לא תניא מי שהיה בורח מן האסורין והיתה מעבורת לפניו וא\"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו א��מא א\"ל משטה אני בך ה\"נ נימא ליה משטה אני בך הא לא דמי אלא לסיפא ואם א\"ל טול דינר בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא א\"ר בר חמא בצייד השולה דגים מן הים וא\"ל אפסדתני כוורא בזוזא ופירש\"י דאפסדתן כוורא בזוזא והיינו בשכרו דקתני טול דינר שאתה מפסיד כאן ותעבירני נותן לו אותו שכר משלם ומתניתין נמי הרי הפסדו ניכר עכ\"ל וז\"ל הרא\"ש בס\"פ אלו מציאות (סוף דף ח') ת\"ר פריקה בחנם טעינה בשכר ר' שמעון אומר זה וזה בחנם וקיי\"ל כרבנן וטעינה אפילו הוא פנוי ובטל מכל מלאכה יכול הוא לומר איני רוצה לטעון בחנם עמך אם לא תתן לי שכר ואם הוצרך לפסוק בשכר מרובה יותר מן השכר הראוי לו ליתן על טורח כזה לא יתן לו אלא כפי הראוי מידי דהוה אטול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו אבל פריקה והשבת אבידה בחנם ואם הוא פנוי אין רשאי ליטול שכר אבל אם הוא עסוק במלאכה והניח מלאכתו שמין כמה אדם רוצה לפחות משכרו ויניח מלאכתו ולטרוח בהשבת אבידה זו ובפריקה ונותנין לו עד כדי דמי אבידה והיינו אם עושה מעצמו אבל אין מחוייב להניח מלאכתו להשיב אבידה ולפרוק ולפחות משכרו אבל אם יש שם ב\"ד או הבעלים והם אומרים לו הנח מלאכתך והשב או פרוק ויתנו לך כל שכרך חייב ליתן לו כל שכרו אף אם פסק לו יותר מן הראוי מידי דהוה אטול דינר בשכרך ותעבירני דנותן לו שכרו משלם דאמרינן בפרק הגוזל בתרא (ריש בבא קמא דף קי\"ו) מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא אמר רמי בר חמא הכא בצייד השולה דגים מן הים דא\"ל אפסדתן כוורא בזוזא וכיון שיש לו קצת הפסד יטול כל מה שפסק לו ואם הבעלים שם ולא התנה עמהן והניח מלאכתו מעצמו והשיב אבידה לא יטול אלא כפועל בטל לגמרי ואם היה בטל מסלע ולישב בטל היה נוטל דינר ולטרוח בהשבתה היה נוטל שני דינרים דלא יטול אלא דינר דחכמים תקנו ליטול שכר על השבת אבידה כדי שיניח אדם מלאכתו וישיב אבידה אבל אם הבעלים עומדים שם לא הוצרכו לתקן כיון שיוכל להתנות ואם לא התנה הפסיד ולא יטול שכר על השבתה אבל כפועל בטל לגמרי יטול דאנן סהדי דניחא להו לבעלים בהכי ודבר זה אנו למדין מההוא דתנן בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיח ע\"ב) שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו ולא אמרינן שיטול כל מה שהפסיד בהשבתו כי היכי דאמרינן הכא היה בטל מסלע שאין מפסיד כלום בהשבתה אלא נוטל כמו ששמין שאדם היה נוטל על מלאכה קלה כזו אלא היינו טעמא כיון שבפני בעלים הוא היה לו להתנות ומדלא התנה הפסיד ולא יטול אלא שכר טרחו ומינה שמעינן דאם אין הבעלים שם צריך ליתן לו דמי חמורו עכ\"ל והן המה כלל דברי רבינו בשני הסימנים הרצופים הללו זא\"ז וגם מקצת מנהו כתב רבינו (בסי' ער\"ה) בדין פריקה וטעינה ובמאי דסיים הרא\"ש בדבריו הנ\"ל וכתב וז\"ל ומינה שמעינן דאם אין הבעלים שם צריך ליתן לו דמי חמורו בו התחיל רבינו וכתב בד\"א שהיה בעל החמור שם אבל אם לא היה שם כו' והתחיל בו מפני שהוא דבר והיפוכו עם מ\"ש בד\"א שהיה בעל החמור שם ובזה תבין למה לא כתב רבינו אחר זה בשנים שפגעו זה ביינו וזה בדבשו כו' דאם לא היה בעל דבש שם צריך לשלם לו כל הפסדו כמ\"ש כאן בחמור דלא כתב שם אלא מאי דאתני ביה במשנה וזה שאם אין הבעל שם הוסיף הרא\"ש מסברתו בו סמך אמ\"ש ברישא בהניח חמורו כו' וה\"ה שם (ועבד\"ר שכתבתי שם עוד טעם אחר לזה) גם תבין ממ\"ש דמש\"ר בסוף סימן זה ז\"ל היה צייד וא\"ל בטל מצודתך והעבירני צריך ליתן לו כל שכרו דמשמע מינה אפילו התנה עמו על טובא וק' לכאורה על זה ממשמעות הגמרא ורש\"י הנ\"ל דמשמע ממנו דאין לו אלא שיעור הפסדו דא\"ל אפסדתן כוורא בזוזא וכלשון המשנה דנותן לו דמי כל חמורו דהוא שיעור הפסדו וכמש\"ר גופא כשיעור ביטול ממלאכתו בסמוך (בסימן רס\"ה) דיכול להתנות עמו על כל שיעור מלאכתו ואם התנה עמו על ייתר א\"צ ליתן לו מטעם דעל המותר נחשב כמו שאין לו מלאכה והוה כמתנה עמ\"ש בתורה וכ\"כ הרא\"ש בריש דבריו הנ\"ל דאפילו בטעינה דמותר לקבל עליה שכר אם הוצרך לפסוק עליה יותר מהראוי לא יתן לו אלא כפי הראוי ודוחק לומר דכוונת רבינו ג\"כ הוא דוקא על כשיעור דינר וקאי אמ\"ש לפני זה וא\"ל טול דינר והעבירני וקאמר דאף דשם כשאינו צייד אינו חייב ליתנו לו בצייד חייב ליתן לו אותו שכר כולו והיינו הדינר הנזכר והוא כלשון הברייתא רישא וסיפא הנ\"ל דא\"כ היה לו לומר צריך ליתן לו הדינר כולו והוה שפיר טפי דבר והיפוכו דהא לפני זה כתב אין לו אלא שכרו ור\"ל ולא כל הדינר ובזה יש לו כל הדינר אלא ודאי ס\"ל דצריך ליתן לו כל מה שהתנה עמו וטעם רבינו הוא שלמדו מלשון הרא\"ש הנ\"ל שכתב ז\"ל אם יש שם ב\"ד או בעלים והתנה צריך ליתן לו כל שכרו אף אם פסק לו יותר מן הראוי לו מידי דהוה אטול דינר והעבירני דנותן לו את שכרו משלם דא\"ל אפסדתן כוורא בזוזא וכיון דיש לו קצת הפסד יטול כל מה שפסק לו עכ\"ל. ודבריו צריכין ביאור שדימה שכר בטלתו ממלאכתו כשהתנה עמו לצייד שהתנה עמו ובשכר מלאכתו פשיטא דא\"צ ליתן לו יותר משכרו הידוע שהיה נוטל ממלאכתו אף כשהתנה עמו ליתן לו יותר ממנו וכמ\"ש הרא\"ש בעצמו שם וכנ\"ל ומ\"ש הרא\"ש אף אם פסק לו יותר מן הראוי ר\"ל יותר מן הראוי כפי דרך בני אדם שאומרים לו כמה אתה רוצה ליקח לבטל ממלאכתך הכבידה ולעסוק בהשבה כזו והתנה עמו ביותר עד שיעור דמי שכירותו ממלאכתו ואחר כך סיים וכתב דיטול הצייד כל מה שפסק עמו וצ\"ל דטעמו מפני שאין הפסדו במבוטל מצידו ידוע כמו בביטול מלאכתו ויכול הצייד לומר כ\"כ דגים היו עולין במצודתי כמו השכר שפסקת עמי נמצא דאין כאן יתרון בשכרי ומה שכתב הרא\"ש בנתינת טעם ז\"ל כיון שיש לו קצת הפסד טול כל מה שפסק עמו לא כ\"כ אלא ליתן הבדל וטעם מ\"ש רישא באינו צייד דא\"צ ליתן לו אלא שכרו הראוי לו ומ\"ש סיפא בצייד דצריך ליתן לו כל מה שהתנה עמו וקאמר דשאני צייד דעכ\"פ יש לו קצת הפסד אף אם נותנין לו שכר ההעברה במה שביטל מצודתו והרי אפקה מדין שכר הראוי לו ואין אנו יכולין לשער שיעור הפסדו ומש\"ה צריך ליתן לו כל מה שהתנה עמו כיון שאפשר הוא שכ\"כ היה הפסדו משא\"כ ברישא כשאינו צייד וכן הטעם בזה בא בקנקנים ריקנים דאין צריך ליתן לו כל מה שהתנה עמו אלא שכרו הראוי לו וכמו שסיים רבינו שם בטעמו כיון שלא הפסיד כלום והשתא א\"ש דכתב גם כן ברמב\"ם הנ\"ל ז\"ל בצייד דנותן לו כל מה שהתנה עמו וכל כיוצא בזה דהשווה גם שאר עניינים לצייד כשהם בכיוצא בו ור\"ל בכיוצא בו היינו היכא שי\"ל בו דהיה לו הפסד כשיעור שפסק עמו ודימה הרא\"ש כל דמי חמורו ויינו שהוא מבורר לחיוב בנתינת פסיקת כל שכרו דצייד אף שאינו מבורר ולמדו ממנו במכ\"ש וגם הגמרא דהגוזל הנ\"ל דימן יחד ומה שאמרו שם דא\"ל אפסדתן כוורא בזוזא נקט בזוזא משום דאיירי שם כשפוסק עמו בדינר תדע שהרי גם בזוזא אינו פשוט דהפסידו דיכול להיות דגם בזוז דגים לא עלו בידו וה\"ה אם פוסק עמו בשני דינרים או אפילו עשרה יכול לומר אפסדתן כוורא כ\"כ ודוק ולכאורה היה נראה לפרש מ\"ש הרא\"ש הנ\"ל כיון שיש לו קצת הפסד כו' בע\"א ולומר דלא כ\"כ אשיעור סכום ההפסד וערכו אלא אשם הפסד כתב לשון קצת הפסד וה\"נ דדוקא בשפיכת יין והצלת חמור הוא הפסד גמור שהרי פסיד לממונו שהיה בידו משא\"כ המבטל צייד מצידו או שום פועל ממלאכתו שלא הפסיד מידי מכיסו אלא שביטלו מריוח בעלמא וקאמר דמ\"מ כיון שיש עליו קצת שם הפסד חייב ליתנו לו כל אחד לפי הפסדו וכנ\"ל אבל פי' הראשון הוא יותר נכון בעיני והקורא יראה ויבחר ועבד\"ר בסימן רס\"ה מ\"ש עוד בביאור דברי הרא\"ש הנ\"ל ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " ולא יטול כל שכר ביטול כו' ז\"ל המשנה (סוף דף ל') היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל אם יש שם ב\"ד מתנה בפני ב\"ד אין שם ב\"ד בפני מי יתנה שלו קודם ובגמרא (סוף דף ל\"א) תנא כפועל בטל כו' אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מיניה ופרש\"י כפועל בטל של אותה כו' המה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה כבידה זו שהוא עוסק בה ולעסוק במלאכה קלה כזו הכל לפי כובד המלאכה וריבוי שכרה יש מלאכה שטרחתה קל ושכרה רב או חילוף עכ\"ל והרא\"ש ז\"ל העתיק לשונו וכעין פי' זה פי' הרמב\"ם בפי' המשניות במסכת בכורות בפ' עד כמה והן הן דברי רבינו שבכאן דרך כלל ובי\"ד סימן קע\"ז פי' רבינו דפועל בטל הנזכר בגמרא היינו ששמין אדם שהוא בטל לגמרי מכל מלאכה כמה רוצה ליקח ולעשות זה גם הרא\"ש פי' כן כפועל בטל הנזכר שם וכתב שה טעם הדבר והוא דהן מתפרשין לפי העניין ודוקא במציאה דין הוא דיהיב ליה שכרו משלם אבל הכא באבק רבית הקילו חכמים ובדבר מועט שהוא נותן לו לא מיחזי כרבית ע\"כ וכלומר במציאה אי לאו דיהיב ליה שכר כאדם המבטל ממלאכתו כנ\"ל ודאי ניחא ליה טפי לעסוק במלאכתו שיש לו שכר ממנה מלעסוק בהשבת אבידה משא\"כ גבי עסקא ניחא לשניהם בעסק זה ששניהם מרויחין בכך אלא שמפני איסור רבית הוצרכו חכמים לתקן שיתן לו שכר מש\"ה בכל דהו סגי ומה שיש לדקדק עוד על דברי רבינו בי\"ד סי' הנ\"ל בסוגיא זו כתבתי שם: אלא אם הבעלים שם יתנה ויאמר כו' גם מלשון הרמב\"ם והרא\"ש משמע שגם אם הבעלים שם חייבה התורה להשיב ולכאורה היא תמוה דבגמרא (דף ל\"א) אמרו בהדיא ואי אשמועינן אבדה משום דליתא למרה בהדה אבל פריקה וטעינה דאיתא למרה בהדה אימא לא צריכא ע\"כ משמע מזה דאם הבעלים שם אינו חייב להשיב וצ\"ל דה\"ק אי לא נכתב פריקה וטעינה לא הוי ילפינך האבידה אלא כשאין בעלים שם וכסתם אבידה אבל השתא דנכתב פריקה וטעינה גם באבידה לילף מינהי דחייב אפילו אם יש בעלים שם שוב מצאתי בתשובות מיימון השייכות לספר נזיקין סימן י' שכתב בשם ר\"י דלא בא תלמודא אלא לתת טעם על כפילת הלשון דכתיב גבי טעינה ופריקה הקם תקים עזוב תעזוב ללמד דאפילו אין בעליו עמו כדאיתא שם (דף ל\"א) הא יש ללמדה מאבידה וע\"ז אמר אי כתב רחמנא אבידה משום דאין רגילות שיהא מרה עמו וחייבתו תורה (משה\"נ אף שישנן הבעלים והן חולים או זקנים יש לחייב בלא סיוע הבעלים) אבל פריקה וטעינה איתיה למרה בהדה ועל הרוב בעלים מסייעו והו\"א כשאינו יכול לסייעו כגון שהוא זקן או חולה אינו חייב לפרוק ולטעון אלא הם יש להם לבקש פועלים ולשכרם קמ\"ל ועמ\"ש עוד שהאריך ע\"כ ומ\"מ נראה פשוט דהיינו דוקא כשהבעלים אינם יכולים להציל דבר הנאבד מהם כמו זה האחר או שצריכין לו לסייען וכדמשמע מלשון תשובת מיימון זו: ומש\"ר יתנה ויאמר ע\"מ כן כו' נראה דאינו ר\"ל שהוא מחוייב להתחיל ולומר אשיב אך בתנאי שיהיה לי שכרי דודאי כל שהבעלים שם ושותקים לאו שם אבידה עליה ולא שייך בה אזהרת לא תוכל להתעלם אלא אורחא דמילתא נקט דכשהבעלים שם רגילים לבקש להעומדים שם שיבואו לסייעם להציל ואז משיב הוא ע\"מ כן אשיב שתתן לי כל שכר בטלתי וכן משמע לשון הרא\"ש שכתבתי לשונו בר\"ס רס\"ד ע\"ש: וגם הם חייבים כו' אפילו אם פסקו לו יותר מן הראוי כן הוא ג\"כ דברי הרא\"ש הבאתי לשונו בר\"ס רס\"ד והביא ראייה מצייד השולה דגים מן הים כו' ע\"ש וא\"ת מאי קמ\"ל הרא\"ש בזה והוצרך עוד להביא ראיות על זה הא מתני' היא דקתני אם יש שם ב\"ד מתנה בפני ב\"ד כו' וכנ\"ל י\"ל דהוצרך לכתוב כן כדי שלא תפרש האי דקתני ברישא דמתני' דאם אין בעלים שם נותנים לו כפועל בטל דומיא דפועל בטל דקתני גבי רבית דכתב רבינו בי\"ד (ר\"ס קע\"ז) דאין נותנין לו אלא כאדם שאין לו מלאכה כלל כמה רוצה ליקח לעסוק בזה ולפ\"ז גם מה שקתני בסיפא דאם יש ב\"ד מתנה בפניהן היינו מפרשין שמתנה ליתן לו כמי שיש לו מלאכה כבידה כמה רוצה ליקח לבטל ממנה ולעסוק בהשבת אבידה אבל עכ\"פ לא היינו נותנין לו כל שכר מלאכתו כיון דלא טרח בהשבה כמו באותה מלאכה ויהיה נשכר בהמצוה קמ\"ל הרא\"ש דז\"א והביא ראיה מהצייד וק\"ל: אלא כפועל בטל לגמרי כגון כו' כ\"כ ג\"כ הרא\"ש הנ\"ל בדרישה (ר\"ס רס\"ד) וקשה מ\"ש כאן שכתב רבינו והרא\"ש שנוטל שכר על הבטילה ממלאכתו ולא על ההשבה ובשטף נהר חמורו וחמור חבירו והיה בעל החמור שם ולא התנה עמו כתב איפכא דנוטל שכר על ההשבה כמה אדם בטל היה לוקח להצילו ואינו נוטל שכר על ביטול מלאכת הצלת חמורו דשוה מנה דודאי הוא טפי משכר הצלה דאדם בטל: ובנ\"י תירץ בשם הרמב\"ן דהכא במתבטל ממלאכתו דהוא מילתא דשכיחא לא רצו להפסידו כולי האי אבל התם לא שכיח מילתא שבקו אדיני' כיון שיכול להתנות עכ\"ל אבל הוא דוחק לומר שכן היה דעת רבינו דא\"כ הו\"ל לפרש ולא לסתום כדי לידע להפריש בין דבר שכיח ללא שכיח ועוד דהרא\"ש הנ\"ל כתב דמאי דמחלקינן בין אם לא היו שם בעלים להיו שם ולא התנה הוא נלמד מההיא דשטיפת חמור ע\"ש ואי איתא דס\"ל האי חלוקה של נ\"י הו\"ל לפרשו ג\"כ לכן נ\"ל שהרא\"ש ורבינו שכתבו כאן שנוטל שכר בטילה והחמור כתב שכר השבה היינו דס\"ל דלעולם יד המשיב והמציל הוא על התחתונה ושלא ליתן לו אלא אחד מהן ובפחות שבהן כשאחד יותר מחבירו ומטעם שכתב הרא\"ש שם ע\"ז ז\"ל דחכמים תקנו ליטול שכר על השבת אבידה כדי שיניח אדם מלאכתו וישיב אבידה אבל אם הבעלים עומדים שם לא הוצרכו לתקן כיון שיכול להתנות ואם לא התנה הפסיד ולא יטול שכר של השבתה אבל כפועל בטל לגמרי יטול דאנן סהדי דניחא להו לבעלים בהכי עכ\"ל הנה ממה שסיים וכתב דאנן סהדי מבואר שדעתו ז\"ל שבדין לא היה לנו ליתן לו כלום כיון דהו\"ל להתנות ולא התנה אלא דאנן סהדי דניחא ליה לכל בעל אבידה כו' מש\"ה העמידו האומדן דעת על שיעור המועט ומש\"ה כתב בשטיפת חמור שנוטל שכר על ההשבה שהוא מסתמא פחות ממה שהיה נוטל לישב ולראות שיהיה חמורו נשטף וכאן כתב שכר בטילה דבסתם מלאכה אדם נוטל פחות כדי לישב בטל ממלאכתו ממה שאדם בטל נוטל לעסוק במלאכה ובטרחת ההשבה אבל ודאי אם היה נוקב מרגליות אין שמין כפי מה שהיה רוצה ליקח ולישב בטל ממלאכתו דודאי לא יקח פחות מב' סלעים ומסתמא אין דעת הבעלים ניחא בכך ויאמרו כיון שהיה לך כ\"כ מלאכה יקרה לא היה לך להניח ממנה והייתי מחזירו בעצמי או אחר היה מחזירו אלא נותנין ל' כפי מה שאדם בטל רוצה ליקח ולהשיב שהוא מעט כמו בשטיפת חמור ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ולא עוד אלא שהיה איסור כו' ז\"ל הגמרא בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע\"ו ע\"ב) דכתיב למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו ופרש\"י מראה עצמו שהשבת אבידה אינה חשובה לו מצות בוראו ?ריה כותיים שהם שבעים ואינם צמאים לעבודת יוצרם נקראים כן וישראל צמאים לעבודתו וז\"ל הרמב\"ם פי\"א דהלכות אבידה והחזיר להן ה\"ז עובר עבירה עכ\"ל. לכאורה נראה שהוא ז\"ל מפרש עליו הכתוב אומר למען ספות כו' כפשטא דקרא לפרש\"י ותרגומו בפרשת נצבים שפירשו שמרבה הישראל עוונות שגגות על עוונות זדונות וה\"נ ישראל מחשב ליה לעבירת שגגה שאין כוונתו לעשות עבירה וניתוסף לו עבירת שגגה זו על הזדונות שעשה כבר ואינו ר\"ל שגורם במה שמחזיק ידו שיוסיף עוד עבירת שגגות על הזדונות דאם כן לא הול\"ל שמרבה לעשות שגגות דהרי עושה מעשיו בזדון ובפשיעה: וכתב הרמב\"ם ואם מחזירה לו כו' כ\"כ בפי\"א דאבידה וכתב עוד שם ז\"ל ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה עכ\"ל וכתב ב\"י מ\"ש ואם החזירה לקדש השם כו' ה\"ז משובח הוא מהירושלמי ומ\"ש ובמקום שיש חילול השם כו' היינו ממה דאמרינן בפרק הגוזל (בבא קמא דף קי\"ג ע\"ב) תניא ר\"פ בן יאיר אומר במקום שיש קידוש השם אפילו אבידתו אסור אלא שר\"פ נקט קידוש במקום חילול השם ומ\"ש חייב להחזירה נראה דהיינו לומר דאע\"ג דלא אתאי לידיה חייב להשיבה כיון שיש בדבר חילול השם אם לא ישיבנה כגון שמצא במקום רוב ישראל שיחשוב הכותי שישראל גנבוה עכ\"ל ואין דבריו נ\"ל דא\"כ מנין להרמב\"ם לפסוק נגד לשון משמעות ר\"פ דהרמב\"ם כתב ה\"ז משובח בקידוש ור\"פ חייב להחזירה קאמר בקידוש גם מה ענין קידוש השם לחילול השם דחילול השם שייך לומר במקום שיש רוב ישראל וכמ\"ש בפרישה משא\"כ בקידוש השם דמיירי אפי' במקום דרוב כותים דאז מכ\"ש דיתפארו ישראל ע\"י השבה זו לכן נ\"ל דר\"פ קידוש השם דוקא קאמר ולא חילול השם ומיירי בשכבר בא אבידתו לידו דאז אם יש קידוש השם אסור לו להחזיק בידו והכי דייק ל' אבידתו אסורה והרמב\"ם שכתב במקום קידוש השם שהוא משובח היינו שמחזיר אחריה להשיבה דבזה אין צד איסור עליו דהרי אין האבידה בידו אבל משובח מיהא היה והוא מהירושלמי: ומ\"ש ואם יש חילול השם כו' היינו לומר שאז חייב נמי למיהדר בתרא כדי שלא יאמרו ישראלים גנבוה ממנו וכמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ובכל מקום מכניסין כליהם מפני הגנבים עם כלי ישראל מפני דרכי שלום בירושלמי ס\"פ הניזקין ז\"ל תניא עיר שיש בה עכו\"ם וישראל מעמידים גבאי עכו\"ם וגבאי ישראלים וגובין משל עכו\"ם ומשל ישראל ומתפרנסין עניי עכו\"ם ועניי ישראל ומבקרין חולי עכו\"ם וחולי ישראל וקוברין מתי עכו\"ם ומתי ישראל ומנחמין אבילי עכו\"ם ואבילי ישראל ומכניסין כלי עכו\"ם וכלי ישראל מפני דרכי שלום עכ\"ל והנה יש לדקדק בלשון הירושלמי במאי דהקדים לכתוב ולתלות כל הני דיני בעיר שיש בה עכו\"ם וישראלים ועוד למה הקדים בכולם עכו\"ם לישראלים ועוד שלא כתב תיבת עם כלשון הברייתא דבפרק הניזקין (גיטין דף ס\"א ע\"א) ז\"ל ת\"ר מפרנסין עניי עכו\"ם עם עניי ישראלים ומבקרין חוליהן עם חולי ישראל וקוברין מתיהן עם מתי ישראל מפני דרכי השלום עכ\"ל ורבינו הביאה לברייתא זו בי\"ד (ס\"ס קנ\"א) ולא כתב רבינו שם לא תיבת עם ולא עניי ישראל וחולי ישראל וכתבתי שם בשם מ\"ו ר\"ש דס\"ל לרבינו דעם ל\"ד קאמר הברייתא אבל בס\"ס רנ\"א כתב רבינו דמפרנסין עניי עכו\"ם עם כו' וכ\"כ שם (בר\"ס שפ\"ז) בקבורת מתיהן ושם (בסי' של\"ה) כתב דמבקרין חוליהן ולא כתב עם חולי ישראל ואין לחלק ביניהן ולומר דבהני מצריך דוקא עם ובהני בלא עם דהרי בירושלמי לא כתב בשום אחד מהן עם וברייתא הנ\"ל כתבו בכולן עם ומנ\"ל לרבינו להכריע ביניהן וגם רבינו כללינהו יחד בי\"ד (בסימן קנ\"א) ולא כתב בשום אחד מהן עם וכנ\"ל ונראה ליישב דמשום שבברייתא לא קתני בהדיא דמיירי ממקום שדרין בו עכו\"ם ויהודים מש\"ה הוצרך לכתוב עם ועם ל\"ד קאמר כמ\"ש בשם מ\"ו ר\"ש ז\"ל הנ\"ל ולא כתבו אלא ללמדנו דהחיוב הוא כיון שיש גם כן חולי ועניי ישראל ומפרנסין ומבקרין אותן יהיה משום איבה אם לא יעשה כן לעכו\"ם ומש\"ה הקדים הירושלמי לכתוב עניי וחולי עכו\"ם משום דקמ\"ל דעושין לשל עכו\"ם כמו שעושין לשל ישראל ומש\"ר ?בי\"ן בר\"ס רנ\"א ז\"ל כל הפושט ידו ליטול נותנין לו אפילו עכו\"ם שמפרנסין עניי עכו\"ם עם עניי ישראל משום דרכי שלום עכ\"ל ומלשון כל הפושט יד משמע דמיירי אפילו במקום דאין עכו\"ם דרין עם ישראל נראה דהיינו דוקא היכא דאותו עכו\"ם הוא שכינו ואוהבו דישראל וכמש\"ר בי\"ד סימן קנ\"א ז\"ל אסור ליתן להן מתנת חנם בד\"א כשאינו מכירו אבל אם הוא מכירו או שכינו מותר וכן מותר לפרנס ענייהן כו' עד מפני דרכי השלום מיהו אינו מוכרח די\"ל דה\"ק ליתן מתנת חנם לעכו\"ם שאינו עני אסור אם לא שהוא מכירו או שכינו שאז יש בו ג\"כ מפני דרכי שלום אבל לפרנס ענייהן ולבקר חוליהן כו' בכולן מותר אף שאינו מכירו ושכינו וכדמשמע מלשון דכל הפושט יד אפילו עכו\"ם הנ\"ל לכן היותר נראה דהירושלמי וברייתא הנ\"ל נקטו מילתא בטעמא דכיון דיש עניי עכו\"ם וישראל בעיר אם לא יפרנסו גם לעניי עכו\"ם לא יהיה דרכי שלום ביניהן וכיון שהתירו בכה\"ג שוב לא חלקו והתירו ליתן לענייהם אפילו במקום ועיר שאינם דרים יחד ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " א\"ל אביו אל תחזיר את האבידה משנה פ' א\"מ (דף ו') ומפורש בברייתא שם (דף ל\"ב ע\"א) הטעם משום דכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' כולכם חייבים בכבודי ומקשה הגמרא אהא למה לי טעמא תיפוק ליה משום דמצות כיבוד עשה הוא והשבת אבידה עשה ולא תעשה כו' ומשני מהו דתימא הוקש כבוד אביו כו' לכבוד המקום קמ\"ל והנה הרמב\"ם כתב הטעם עשה ול\"ת והרי\"ף והרא\"ש לא כתבו אלא לשון הברייתא הנ\"ל דהטעם משום כולכם חייבים בכבודי ונראה דה\"ט משום דהרי\"ף והרא\"ש מפרשים המשנה באומר לו אל תחזיר האבידה בלא טעם ואז ודאי סגי בהאי דמייתי טעם דשניהם מחוייבים בכבודו והרמב\"ם מפרש דאפילו א\"ל אביו אל תחזיר אלא עסוק בכבודי בזמן ההשבה והבא לי גוזלות או כיוצא בו שזה אינו ממועט בטעם דשניכם חייבים בכבודי דבזה שיעסוק במצות כיבוד בפועל להביא לו גוזלות גם כן הוא עושה כבודו של מקום ומה לי מצוה זו ומה לי מצוה זו מש\"ה כתב הרמב\"ם הטעם משום דהאי עשה ול\"ת הוא וכן פי' המ\"מ דברי הרמב\"ם שם דכה\"ג איירי וס\"ל דכיון דכבר נתמעט מואת שבתותי תשמורו אני יי' דלא אמרינן הוקש כבודם לכבוד המקום ודאי השבת אבידה קודם דניחא ליה למקום טפי לקיים מצוה שיש בה עשה ול\"ת ממצוה דיש בה עשה גרידתא ורבינו קיצר ובכלל קיצור דבריו נכלל ג\"כ דבכל ענין לא ישמע לאביו וע' מ\"ש המ\"מ שם דהוא כגירסת הרי\"ף כו' דדבריו צריך עיון ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שהרי אין מחזירין אלא בסימן מובהק המ\"מ כתב ברפי\"ג מהלכות גזילה ואבידה אלא הרמב\"ם שכתב ג\"כ כן וכמ\"ש לשונו בפרישה ז\"ל. דע שג' מיני סימנים הן יש סימנים מובהקים ביותר כגון נקב יש בצד אות פלוני וכיוצא בו ומחזירים עליו אבידה ד\"ת לד\"ה והרי הן כעדים ושאר סימנים חשובים כגון מדת ארכו ורחבו ומשקלו וכיוצא בו יש בו מחלוקת בגמרא אם הן דאורייתא או דרבנן ונקראים לפעמים סימנים מובהקים בגמרא ולאלו כיון הרב כאן ואחז לשון הגמרא יש סימנים גרועים כגון סומקי וחיורא וארוך וגוץ וכיוצא בזה ואין מחזירים עליהן אבידה ונראה מדברי הראב\"ד שהרמב\"ם ס\"ל דלרמאי אין מחזירין אפילו בסימן דנקב יש בצד אות פלוני שכך כתב בהשגות אמר אברהם סי' מובהק לגמרי עכ\"ל ואע\"ג דסימנים כאלו דאורייתא כנ\"ל ברמאי חיישינן ומדאורייתא ילפינן לה וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל עכ\"ל המ\"מ (ור\"ל ומדאורייתא ילפינן לה דמדכתיב בתורה עד דרוש אחיך שהזהירה התורה לחקור היטב שלא יבוא ברמאות מש\"ה בודאי רמאי החמירו טובא להצריך עדים דוקא) ומדברי המ\"מ הללו האחרונים יש ללמוד שט\"ס יש בדפוס השגות שבידינו שנדפס לפנינו שהיא שלו וכו' א\"א סימן מובהק לגמרי עכ\"ל דלפי זה אדרבה מוכח דס\"ל דמחזירין בסימן מובהק לגמרי דנקב יש בצד אות פלוני אלא צ\"ל והרמאי אע\"פ שאמר סימן מובהק כו' א\"א סימן מובהק לגמרי עכ\"ל דלנוסחא זו שפיר מוכח דס\"ל דאפילו סימן מובהק לגמרי אינו מועיל ברמאי מיהו זהו דוחק דא\"כ לא הו\"ל להרמב\"ם לכתוב אפילו נותן סימן מובהק סתם אלא הול\"ל אפילו נותן סימן מובהק לגמרי דהא סימן מובהק סתם היינו סימן ארוך וגוץ וכמ\"ש המ\"מ בעצמו אסימן מובהק שכתב הרמב\"ם לפני זה לכן היה נלע\"ד דנוסחת הספרים הנ\"ל היא עיקר והראב\"ד קאי אמ\"ש הרמב\"ם והרמאי עד שיביא עדים שהיא שלו וכתב עליו הר\"א לפרשו דה\"ה סימן מובהק לגמרי או להשגה כ\"כ וכן מוכח מדברי מגדול עוז ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם כתב אפילו בסימן מובהק כו' וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' טעם פלוגתתן כבר כתבתי בפרישה ויש לדקדק אדברי הרא\"ש שלפי דעתו לא יתיישב לשון המשנה דתנן בה אמר את האבדה ולא אמר סימניה לא יתן לו ומפרש רב ספרא אליבא דר\"נ דקיי\"ל כוותיה דר\"ל ולא אמר סימנים מובהקים שבה וכמ\"ש לשונו בפרישה וא\"כ הא דסיים שם במשנה ז\"ל והרמאי אע\"פ שאמר סימנים לא יתן לו שנאמר עד דרוש אחיך כו' ע\"כ צ\"ל דברמאי אע\"פ שאמר סימנים מובהקים שבה לא יתן לו דאל\"כ מאי איכא בין רמאי לאינו רמאי וזהו ראיה לדברי הרמב\"ם (וכ\"כ הב\"י שזה ראייתו) ותיובתא לדברי הרא\"ש. וא\"ל דהרא\"ש מפרש דהא דקתני במשנה והרמאי ר\"ל מי שהוא ודאי רמאי דצריך לדורשו אם אינו רמאי גם בדבר זה ומש\"ה לא מועילים לו אפילו סימנים מובהקים אבל סתם בני אדם אף שחששו להן להחזיקן בחזקת רמאי מ\"מ אין להם דין ודאי רמאי וסגי להו בס\"מ דא\"כ מנ\"ל לרבינו לעשות פלוגתא בין דברי הרמב\"ם והרא\"ש דהא הרמב\"ם לא נקט אלא לשון המשנה והברייתא ואלשון המשנה כתוב דאין מחזירין להרמאי עד שיביא ראייה שהוא שלו ולא כ\"כ אח\"כ אלשון הברייתא דקתני משרבו הרמאים כו' ע\"ש ועוד דא\"כ הו\"ל לרבינו לכתוב ג\"כ חילוק זו דבודאי רמאי הרא\"ש מודה דלא סגי ליה סימנים מובהקים. וצ\"ל דהרא\"ש ס\"ל דסימנים דסיפא הנזכר ברמאי ר\"ל סימנים שאינן מובהקים וכן מוכח מלשון הרא\"ש בהעתקתו לשון המשנה דכתב ז\"ל אמר את האבידה ולא אמר סימניה לא יתן לו והרמאי אע\"ג שאמר סימנא לא יתן לו כו' הרי דשינה דברישא כתב סימניה ור\"ל המיוחדים והיינו מובהקים ובסיפא ברמאי כתב סימנא דמשמע סימנא בעלמא גם אח\"כ בהעתקתו להברייתא כתב הרא\"ש ז\"ל ת\"ר כל מי שאבדה לו אבידה אמר סימנים כו' הרי דכתב ל' סימנים דמשמע סימנים בעלמא וכמ\"ש הרא\"ש בפי' שם וכנ\"ל ול' סימנים ול' סימנא חד משמעות אית להו וס\"ל להרא\"ש דמשנה זו שנאה ר' לפי הדין שאחר התקנה שחששו בכל אדם לרמאי וה\"ק אמר את האבידה ולא אמר את סימניה המובהקים לא יתן ואח\"כ שנה ר' מאיזה טעם התקינו חז\"ל כן דלא יחזירו אא\"כ יתן סימנים מובהקים וזהו שסיים במשנה וכתב בסיפא והרמאי אע\"פ שאמר סימנים לא יתן והוא ד\"ת שנאמר עד דרוש אחיך אותו עד שתדרשהו אם הוא רמאי והדרישה זו צריכה להיות ע\"י סימנים מובהקים ברמאי ומש\"ה משרבו הרמאין התקינו כן בכל אדם ומאי דסתם במשנה פי' אח\"כ בגמרא בהבאת הברייתא וכמ\"ש לעיל דהרא\"ש פי' להא דתניא בברייתא בראשונה אמר סימנים כו' ר\"ל בסימנים שאינם מובהקים עד שראו שרבו הרמאין כו' וכנ\"ל וק\"ל וכן מוכח לשון ר\"י תלמידו שכתב בנתיב עשרים בסוף חלק שני ז\"ל אמר האבידה ולא אמר סימנים מובהקים דידה לא יתנו לו ובראשונה היה נותנין לו בסימנים אבל משרבו הרמאין אין נותנין אפילו אמר סימנים עד שיביא ראיה שאינו רמאי וכתב הרא\"ש כי יראה דוקא כשנותן לו סימנים שאינן מובהקים כי כך היו נותנין לו בראשונה אבל נותן סימן מובהק א\"צ עדים ונותנין לו עכ\"ל ר' ירוחם הרי מבואר בלשונו דס\"ל דבראשונה היו נותנים אפילו בסימנים שאינם מובהקים כגין חיורא וסומקא ומשרבו הרמאין הצריכו סימנים מובהקים ארכו ורחבו ובהא מיהא סגי אפילו לרמאי דהא אמ\"ש עד שיביא עדים שאינו רמאי כ\"כ ומה\"ט הביא ר' ירוחם לשון המשנה והשמיט דין רמאי הנשנה במשנה והיינו ודאי מטעם שכתבתי שאין תוספת דין ברמאי ממה שהוא בכל אדם לאחר התקנה ובכולם סגי להו בסימן מובהקים. ובזה נתיישב תמיהת ב\"י על הרא\"ש מהסוגיא הנ\"ל ואדרבה נ\"ל להביא ראיה לדברי הרא\"ש מסוגיא דגמרא שם מכמה הוכחות. חדא דמסיק שם אחר ברייתא הנ\"ל דקתני משרבו הרמאין התקינו שיהיו אומרים לו צא והבא ראיה דלאו רמאי את ז\"ל כי הא דאבוה דרב פפא איתבד ליה חמרא ואשכחיה אתא לקמיה דרבה בר רב הונא א\"ל זיל אייתי סהדי דלאו רמאי את וטול כו' ולא נזכר שם דאמר סימנים מובהקים דידה ואפ\"ה א\"ל רבה דכי יביא ראיה דלאו רמאי הוא יטלנה אפילו בסימנים שאינם מובהקים כגון חיור או סומק או ארוך או גוץ ואילו לדעת הרמב\"ם אף שאינו רמאי צריך שיאמר סימנים מובהקים ואע\"פ שגם סימנים שאינם מובהקים לא נזכר בהאי עובדא אין זה קושיא דפשוט דכל מי שדורש אבידתו מסתמא אומר חמור לבן או אדום או כמות שהיה נאבד ממנו וק\"ל. ועוד מוכח כן מפלוגתא דרב יודא ורב נחמן הנ\"ל דכיון דהמה היו אחר התקנה ובודאי לדורותיהן באו ללמד איך יכריזו ואם איתא דלרמאי ולאחר התקנה לכל אדם אין מחזירים אפילו בסימנים מובהקים עד שיביא ראיה שאינו רמאי או שהוא שלו איך אמר רב יודא ז\"ל אבידתא מכריז דאי אמרת גלימא מכריז חיישינן לרמאי איך ניחוש לרמאי מאחר שצריך להביא ראיה שאינו רמאי וצריכין לדחוק ולומר דדוקא לרב נחמן כתב הרמב\"ם כן ומכח הא דרב ספרא דמוקים למתני' אליביה דמיירי בסימנים מובהקים אבל לרב יודא אין מוכרחים לומר כן ותאמר דפליגי בהא דלרב יודא מכריז אבידה וא\"צ ליתן סימן מובהק ולרמאי סגי בסימן מובהק ולרב נחמן מכריז גלימא ולא סגי אלא בסימן מובהק ולרמאי אפילו בסימן מובהק לא סגי עד שיביא עדים או ראיה ממש וזהו נראה דוחק לרב יודא שלא יהיה סגי בסימן מובהק ממש ומש\"ה קא\"ל דאי אמרת גלימא מכריו חיישינן לרמאי ויצטרך להביא כל אדם ראיה ממש וזהו כמעט א\"א ווהו דוחק דהא מייתי שם בגמרא עובדא הנ\"ל ע\"ז והוצרך לעדים ממש ועוד איך השיב ליה רב נחמן לרמאי לא חיישינן דא\"כ אין לדבר סוף הא גם ר\"נ חשש לרמאי וס\"ל דאפילו סימן מובהקים לא מהני לשום אדם עד שיביא ראיה שאינו רמאי אבל לדעת הרא\"ש ניחא הכל וע\"ד שכתבתי לעיל וכן מבואר בפרש\"י והשתא א\"ש נמי הא דהשמיט רבינו ולא כתב דין רמאי הנזכר במשנה דלא יחזירנה לו אפילו בסימנים משום דס\"ל דאין חילוק בין רמאי לאחרים לאחר התקנה מש\"ה לא כתב אלא הא דאין מחזירין אלא בסימן מובהק וסיים בטעם שהאידנא כולהו בחזקת רמאים ומסיק לפרש דסימן מובהק הנ\"ל היינו מדת ארכו ורחבו ודומיהן ודוק. ועד\"ז שכתבתי יתפרשו בטוב ג\"כ דברי קיצור פסקי הרא\"ש שחיבר רבינו המחבר שכתב שם ז\"ל המוצא מציאה האידנא יכריז בבתי כנסיות ומדרשות דבר פלוני מצאתי ובעל האבידה יתן סימניה והרמאי אע\"פ שאמר סימנים לא יחזירו לו עד שיביא עדים שאינו רמאי והאידנא כולם בחזקת רמאין ומיהו בסימן מובהק מחזירין עד כאן לשונו והנה המדקדק בלשונו יראה שכלל לשון המשנה והברייתא יחד ומתחיל בלשון הברייתא דקתני בראשונה נתן סימנים ונוטלה ורצה לומר סימנים שאינם מובהקום וע\"ז כתב אבל להרמאי אין מחזירים בסימנים שאינן מובהקים וסיים וכתב ע\"ז והאידנא כולם בחזקת רמאים ומיהו בסימן מובהק מחזירים ורצה לומר ומ\"ש לפני זה דאין מחזירים לרמאי בסימנים ר\"ל סימנין שאינם מובהקים ואע\"ג דמתחילה כתב המוצא מציאה האידנא מ\"מ מ\"ש אח\"כ בעל האבידה נותן סימניה לא מיירי מהאידנא שהרי סיים וכתב והאידנא כולם בחזקת רמאין ש\"מ דלפני זה לא איירי מהאידנא. ומ\"ש ברישא האידנא קאי אמ\"ש שמכריזין בבתי כנסיות לאפוקי בזמן הבית היו מכריזין בעזרה ברגלים וכמש\"ר ברית הסימן וק\"ל. וליישב הקושיות הנ\"ל מהסוגיא לדעת הרמב\"ם נראה דס\"ל דפלוגתא דרב יודא ור\"נ קאי אהמשנה והמשנה איירי לדין תורה וגם נ\"מ לאחר התקנה אם הביא ראיה שאינו רמאי הוא דאז הוא נוטל בסימן מובהק וכן מסודרים שם דברי הרמב\"ם זה אחר זה וכמ\"ש בפרישה ע\"ש ומ\"ש הרמב\"ם שם בדין ג' ז\"ל ואמרו חכמים והיה עמך עד דרוש כו' זהו קאי אקודם התקנה שכתב לפני זה שם שאפילו למי שאינו בחזקת רמאי אין מחזירין לו עד שיתן סימן מובהק ובא ליתן טעם למה לא נעמיד סתם אדם בחזקת כשרות וכתב דלמדוהו חז\"ל מדכתיב עד דרוש אחיך כו' והיינו כרבא דאמר כן שם בגמרא (ריש דף כ\"ח ע\"ש) ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שהלכו בעליו למד\"ה אבל אם הם בעיר כלשון רבינו כן הוא לשון הרא\"ש ע\"ש וק\"ק שהדיוקים סתרי אהדדי ונראה דבסיפא דוקא קאמר וכמש\"ר בסמוך אצל פקדון דספרים דחייב כשאין עמו בעיר ולקמן (בס\"ס רצ\"ב) דכתב בפקדון דכסות וספרים ז\"ל בד\"א שאין המפקיד עמו במדינה אבל כשהוא עמו כו' מזה לא קשיא דשם לשון הגמרא נקט וסמך אמ\"ש כאן גם הלא ידוע שמדינה הנזכר רוב פעמים בפוסקים ר\"ל עיר ומה\"ט א\"ש דסתם וכתב אבל כשהוא עמו דמשמע עמו ממש בעיר והא דכתב כאן מתחילה והלכו בעליו למד\"ה לשון הגמרא נקט וז\"ל שם (דף ל') כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון פקד��ן מאי עבידתיה גביה אמר רב אדא בר חמא בפקדון שהלכו בעליהן למדינת הים עכ\"ל ועל הגמרא לא ק' שלא אמרו כן אלא כנגד סברת המקשן שהקשה פקדון מאי עבידתיה גביה שר\"ל ולמה החובה מוטלת על הנפקד המפקיד בעצמו יבוא ויטפל בו והשיב לו מאי קושיא לך וכי לא פשוט הוא שבאם הוא במד\"ה שאינו יכול לבוא שהחוב מוטל על הנפקד ובהיות כך נוכל לאוקמי הברייתא נמי דגם כשהוא עמו באותו ארץ רק שאינו עמו בעיר החיוב מוטל על הנפקד ואמרינן שמא אין המפקיד יכול לבוא בקלות ואף שהרמב\"ם כתב פ\"ז דהל' פקדון בדין ד' ז\"ל בד\"א כשהלכו בעליו למד\"ה אבל אם היה עמו באותו ארץ ה\"ז לא יגע בו ואע\"פ שאבד וכ\"כ הנ\"י בשמעתין (ריש דף פ\"א) והביא ראיה מדברי הרמב\"ם מ\"מ נראה דל\"ד קאמרי אלא לשון הגמרא נקטו ולא הביא ראיה מדברי הרמב\"ם אלא שאפילו אם אבד אפ\"ה לא יגע בו כנ\"ל ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן פרש\"י מוכרן כו' שם (דף כ\"ח) הביא לשון ברייתא דקתני בה מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן ופרש\"י ז\"ל מוכרן ויניח הדמים אצלו וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל משמע לפירושו שצריך למוכרו בב\"ד דאל\"כ מה לו (פי' להברייתא וכמ\"ש בסמוך) להזכיר שומא הול\"ל מוכרן ומניח הדמים ולישנא דשם דמיהן לא משמע כפירושו (ר\"ל אינו משמע שימכרוה אלא שישומו אותו וינוח בעינו והתוס' פירשו שם דמיהן ומניחן כלומר ומניח הפרה והחמור ואף לעצמו יכול לשומם (כלומר להחזיקן לעצמו) ול\"ד לגבאי צדקה דאמרינן בפ' המפקיד אין פורטין לעצמן דכיון דמשיב אבידה הוא לא חשדינן ליה תדע דלא בעינן (כלומר תדע דאפילו לעצמו יכול לשומו דהא לא בעינן) שישומו בב\"ד כדבעינן גבי פקדון (כלומר וכמו שהאמינו לשומו בלאו ?ב היינו משום דסתם קאמר שם דמיהן ודוקא לרש\"י דאין פי' לתיבת שם צ\"ל דר\"ל שימכרו בב\"ד מה שאין כן להתוס' דהם פירשו כפשוטו שישום ויניח בעינו וק\"ל) וכן לקמן גבי תפילין דאמר שמואל שם דמיהן ומניחן לאלתר היינו שמניחן בראשו דאין לפרש מניח הדמים אצלו (כלומר שלא ישתמש בהן) דהא שמואל פוסק כר' טרפון (דפליג התם על ר' עקיבא וס\"ל דמותר להשתמש דמי אבידה) ומיהו איכא למימר דדמי תפילין כמעות דמי הואיל ולא טרח בהו (פי' וא\"כ אין ראיה מההיא דשמואל אבל מ\"מ) ומסתברא כפי' התוס' דלא תהוי הך ברייתא דלא כהלכתא עכ\"ל כלומר דהתם (בדף ל') אפסקא הלכתא כר' טרפון ואי איתא דהאי שם דמיהן ומניחן הנזכר בברייתא הנ\"ל היינו שיניח הדמים אצלו ולא ישתמש בהם אתי' הברייתא דלא כר\"ט כנ\"ל ביאורי דברי הרא\"ש ובזה כל דברי רבינו מבוארים: והרמב\"ם ז\"ל כתב שם דמיהן כו' בשותפות כו' כתב ב\"י וכן דעת הרי\"ף ולכן גורס בעגלים וסייחים ואוזים ותרנגולים ומוכרן בב\"ד שכיון שאוכלין ואינן עושין א\"א לומר בהן שם דמיהן בשותפות וצריך לגרוס מוכר בב\"ד והרא\"ש שכתב על דבריו ולא ידענא טעמא מאי (פי' למה שינה הרי\"ף לכתוב בעגלים וסייחים ומוכרן בב\"ד) מפני שלא עלתה על דעת הרא\"ש לפרש שם דמיהן אלא או כפי' התוס' או כפרש\"י (ולכך כתב לא ידענא כו' דאי ס\"ל כפרש\"י הול\"ל בשניהן ומוכרן בב\"ד ואי כפי\" התוס' לא הול\"ל כלל ומוכרן בב\"ד) אבל העיקר כפי' הרי\"ף והרמב\"ם וכבר הודה לו הראב\"ד ז\"ל ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " אלא מוכרן מיד לשון הגמרא תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר כתב ב\"י ז\"ל וכבר כתבתי בסמוך שהרא\"ש כתב דהיינו מניחן בראשו ואח\"כ כתב ומיהו אפשר דיניח הדמים אצלו קאמר ודברי רבינו כאן כד��רי הרא\"ש האחרונים אבל דברי הרמב\"ם בפי\"ג דגזילה כדבריו הראשונים עכ\"ל ול\"נ דודאי גם דעת רבינו כדברי הרא\"ש הראשונים היא שנויה דהרא\"ש עצמו לא כתב האי ומיהו כו' אלא לישוב בעלמא ע\"פ פרש\"י אבל עיקר הפירוש מניחן בראשו לאלתר ורבינו שכתב למכרן מיד לאו מכירה בדוקא נקט וכמ\"ש בפרישה): "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " לפיכך אם היה צבי כו' ב\"מ (דף י\"א) תנן ראה אותן רצין אחר מציאה אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו היה צבי רץ כדרכו או שהיו גוזלות מפריחין וא\"ל זכתה לי שדי לא אמר כלום ובגמרא א\"ר יודא א\"ש והוא שעמד בצד שדהו ופרש\"י דאז משתמרת על ידו ראה אותן רצין אחר המציאה כו' א\"ר יוחנן והוא שרץ אחריהן ומגיען ובמתנה שדעת אחרת מקנה לו אע\"פ שאינו יכול להגיעו עכ\"ל הגמרא בקיצור הצריך לעניינינו וביאורו כתבו רבינו וע\"פ מ\"ש בפרישה ולא באתי בהעתקה זו אלא ללמדך שמ\"ש שמואל והוא שעומד בצד שדהו קאי אכל המשנה גם אצבי שבור דאע\"ג דמסיק ר' יוחנן וקאמר דבעינן בהו שיכול לרוץ אחריהן ומגיען מ\"מ בעינן נמי שיהא עומד בצד שדהו דאל\"כ הו\"ל לשמואל או להגמרא לפרש ולומר דברישא מיירי בסתם מציאה דהיינו כסותו והדומה לו שאינו יכול לזוז ממקומו דוקא בעינן עומד בצד שדהו ולא בצבי שבור דבעינן ביה שיכול לרוץ ולהגיעו ועוד דהרי מסקינן דבמתנה א\"צ שיכול לרוץ אחריהן ואז עכ\"פ עומד בצד שדהו בעינן ואי לא איירי ר\"י גם במציאה בעומד בצד שדהו לא הו\"ל להגמרא לסתום אלא לפרש אלא ודאי גם ר\"י איירי בעומד דוקא והטעם כתבתי בפרישה ודוק: והרמב\"ם כתב כו' אא\"כ שיאמר כו' כ\"כ בפי\"ז דאבידה וכלל דבריו דתרתי בעינן בחצר שאינה משתמרת עומד בצידו ושיאמר זכתה לי שדי וכתב המ\"מ ז\"ל וכן מוכח פשט המשנה והגמרא ע\"כ ור\"ל דהתם (בדף י\"א) שנינו במשנה ראה אותן רצין כו' ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ומוקמינן לה בגמרא בשעומד בצידו שמע מינה דאף על פי שעומד בצידו בעינן שיאמר גם כן תזכה לי שדי והרא\"ש והרשב\"א כתבו דלאו דוקא נקט אמר אלא אורחא דמילתא קאמר שדרכו לומר כן למנוע הרצים אחריו ועוד דמשום סיפא נקט לה ללמדנו שאם הצבי רץ אפילו אמירה ל\"מ והקשה על הרמב\"ם ממה שמצינו שד\"א קונות אפילו לא אמר כ\"ש חצירו דאורייתא והמ\"מ תירץ דאלימא קנין ד\"א טפי מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטלם עכ\"ל וק\"ל א\"כ מאי פליגי הרא\"ש והרשב\"א עליה הרי לדידהו ל\"מ עמידה אצלו אא\"כ יכול ליטלה מכח עמידתו וכמ\"ש ואפשר דהמ\"מ ה\"ק שאני ד\"א שיכול לנטות וליטלה בשחייה אחת משא\"כ חצר שאע\"פ שעומד אצלו מ\"מ על הרוב אינו עומד בקרוב כ\"כ שיהיה יכול ליטלה בשחייה א' אבל מ\"מ דברי רבינו הטור לא משמע כן אלא ס\"ל דהרמב\"ם אפילו ביכול לנטות וליטלה קאמר דצריך אמירה ע\"כ צ\"ל לדעת רבינו דס\"ל דלהרמב\"ם שאני ד\"א דתקינו רבנן כדי דלא ליתו לאינצויי וכ\"כ ב\"י בישוב דברי הרמב\"ם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " טלית שמונח חציה ע\"ג עמוד כו' מקור דברים הללו הן ממ\"ש התוס' בב\"מ (דף ט') בד\"ה הואיל ויכול לנתקו ולהביאו אצלו שכתבו התוס' שם ז\"ל תימה דמשמע דאם נתקה שהוא קונה כו' משום שע\"י הוגבה למעלה מג' ומ\"ש מעני המנקף בראש הזית (כתבו רבינו בסיהן רע\"ג סי\"ג) שאין בו גזל אלא מפני דרכי שלום וכי בפרק הגוזל קמא הזורק סלע של חבירו לי�� פטור ומוקי לה בדאדייה אדויי אלמא לא חשיב מה שהוגבה ע\"י הואיל וסופו לנפול וי\"ל דשאני הכא שתופס בידו א' מן הראשים כו' ושילהי שילוח הקן דקאמר זיל טרוף אקן דליתגבהו וליקנינהו התם נמי הוו בהו ע\"י יותר ממה שהיה תחילה שהרי קצת מפריחים למעלה לכך קני עכ\"ל התוס' וכדברים האלו כתב ג\"כ הרא\"ש שם ע\"ש והנה לפלוני דאין שום אחד מהן כתב דבעינן שיוגבה ע\"י הגבהתו ג\"ט מע\"ג המקום שהיה מונח עליו בר אלא אפילו לא הוגבה ע\"י אלא מקצת כיון שע\"י אותו מקצת שהוגבה בא אויר והוגבה י\"ט מע\"ג הארץ הו\"ל כאילו הוגבה ע\"י ג\"ט וקנהו וכן מוכח סוף לשון התוס' הנ\"ל שכתבו ז\"ל שהרי קצת מפריחים למעלה לכך קני הרי שס\"ל שבקצת הגבהה קניא וא\"כ ק' על רבינו שכתב ז\"ל ועלה מכחו ג\"ט קנאו ודוחק לומר שגם הוא ר\"ל שע\"י הכאתו עלה קצת להיות באויר והגבהה ג\"ט מע\"ג הארץ שא\"כ לא היה לו לסתום אלא לפרש ע\"כ נראה כמ\"ש בפרישה שרבינו איירי בשחזר ונפל אח\"כ ע\"ג הדף לכך צריך ג\"ט והתוס' איירי בשנפל אח\"כ מן האויר לארץ וכן דייק סוף לשון רבינו לחילוק זה וכמ\"ש בפרישה ע\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " מציאת בנו ובתו הקטנים כו' זה לשון המשנה פרק קמא דמציעא (דף י\"ב מציאת בנו ובתו הקטנים כו' הרי אלו שלו מציאת בנו ובתו הגדולים כו' הרי אלו שלהן ומפרש ר' יוחנן בגמרא לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול ע\"כ ואף ששמואל פליג עליה התם וס\"ל דגדול וקטן ממש קאמר כבר פסקו רי\"ף ורא\"ש דהילכתא כר\"י ופרש\"י שם דר\"י אבנו ובתו קאי דגם בבתו כשאינה סמוכה על שולחן אביה אפילו קטנה גדולה מיקריא ומציאתה לעצמה אבל התוס' בשם ר\"י כתבו דדוקא אבנו הנזכר במשנה קאי ר\"י אבל בבתו אפילו אינה סמוכה על שולחן אביה מציאתה לאביה והטעם כתבתי בפרישה אם לא בגדולה בוגרת דיצאה מרשות אביה לגמרי דדינה כבנו הגדול והנה לכאורה נראה דרבינו ס\"ל כפרש\"י ומש\"ה כלל יחד ברישא ובסיפא בתו בהדי בנו וכתב דבסמוכין על שולחן אביהן מציאתן לאביהן ובאינן סמוכן הוא שלהן והא דכתב דבנערה אפילו אינה סמוכה הוא של אביה התם הוא מטעם דכיון דעומדת על פרקה להנשא איכא למיחש לאיבה שימסרנה למנוול ומוכה שחין משא\"כ בהיותה קטנה לא חששו דלאחר זמן ימסרנה למנוול גם הרא\"ש סתם וכתב דברי ר\"י שם בפ\"ק דב\"מ וגם בפ' נערה שנתפתתה ע\"ש אבל אחר העיון יותר נראה לי דרבינו ס\"ל כפי' התוס' בשם ר\"י חדא מדכתב ואפילו היתה מכורה לאחר לאמה וכמ\"ש בפרישה דמוכח מינה דגם בהיותה קטנה דאז (דוקא) היא מכורה וגם אינה סמוכה על שולחן אביה אפ\"ה מציאתה לאביה וכן דייק ר\"ן אהא דאיתא שם בפ\"ק דב\"מ (דף י\"ב ע\"ב) אמ\"ש שם במשנה מציאת עבדו ושפחתו העבריים הוא שלהן ז\"ל הגמרא האי שפחה ה\"ד אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה כו' ואי דלא אתיא שתי שערות אי דאיתא לאבוה דאבוה הוא כו' ודייק הר\"ן הא האי שפחה אינה סמוכה על שולחן אביה אלא אצל אדוניה ואפ\"ה קאמר בפשיטות דשל אביה הוא עכ\"ל ע\"ש ואין לתרץ ולומר דשאני התם דכשיצאה מאדוניה תחזור לשולחן אביה ואיכא איבה לאחר זמן משא\"כ כאן דמיירי דלא תהא סמוכה כלל לשולחן אביה דא\"כ ליחוש נמי לאיבה דימסרנה אביה לאחר זמן למנוול לה דהא סתם קטנה קתני דמשמע אפילו סמוכה לזמן נערות דהוא זמן הנשואין ועוד דגם בפ' נערה שנתפתתה (ריש כתובות דף מ\"ז) אהא דתנן האב זכאי בבתו בקדושיה ובמציאתה כו' ובגמרא זכאי במציאתה משום איבה וכתבו שם התוס' דאיבה היינו שמא יקדשנו למנוול ומוכה שחין והוכיחו מזה דר\"י דאמר גדול לאו גדול ממש כו' דאבן לחוד הוא דאמר הכי ואמת שרש\"י פי' שם לשיטתו וכתב דהאי איבה היינו איבה דמזונות שאם נאמר שמציאתה שלה איכא איבה וכיון שאינו חייב במזונותיה לא זן לה תו אבל התוספות הקשו שם על פרש\"י מהא דפשיטא ליה להתלמוד התם דמציאת הבת לאחר מיתת האב לעצמה אע\"פ שניזונית מן האחין ואמאי הא איכא איבה ונהי דבעל כרחייהו מתזנא מ\"מ איכא איבה שלא יטריחוהו כל שעה לב\"ד במזונות ע\"ש שהביאו ראיה לזה ועוד כתבו דבמשנה זכאי במציאתה דומיא דזכאי בקדושיה קתני והיינו אפילו אינה סמוכה על שלוחן אביה ע\"ש ומש\"ה נראה דודאי גם רבינו תפס לפי' התוס' בשם ר\"י לעיקר ופירושו כמ\"ש בפרישה ע\"ש וגם המ\"מ. כתב אדברי הרמב\"ם שהן כדברי רבינו שס\"ל כדפי' התוס' ע\"ש וא\"ת ולדידהו נמי מי ניחא ההיא דבת אצל האחין מ\"ש מבן גדול אצל האב דאמרינן כיון שסמוך על שולחן האב הוה מציאתו דאב גם אחין נמי כיון דמתזנא מינייהו תיהוי מציאתה שלהם י\"ל דלדעת התוס' הא דמציאת בן הסמוך על שולחן האב של אב לאו משום דחיישינן שמא יטיל עליה איבה ולא ירצה לזונה עוד דלא חיישינן להכי אלא שכך היה נראה ישר בעיני חכמים לשלם טוב לעושה הטוב דכיון שהוא מזין אותה מן הראוי הוא שתהיה המציאה שלו משא\"כ גבי אחין דבעל כרחייהו מתזנא מינייהו ולא שייכא הך טעמא מש\"ה מציאתה לעצמה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " והא דתניא כו' עד וכתב הרמ\"ה וכו' החכם המרשים כתב ז\"ל הרמ\"ה דוחה דברי רב פפא ופוסק כסתם ברייתא עד כאן לשונו וב\"י הביאו ודחה דבריו ע\"ש והעלה פירושו כמ\"ש בפרישה רק שדבריו קצת סתומים וגם מדברי רבינו שכתב דברי הרמ\"ה שלא בלשון פלוגתא מוכח שפי' שהרמ\"ה להוסיף בא ודבריו דהרמ\"ה נראה לו מוכרחים לדעת רב פפא מסוגיא דהתם דז\"ל הגמרא שם פ\"ק (דף י\"ב) אמתניתין דקתני מציאת עבדו כו' אמאי לא יהא אלא פועל ותניא מציאת פועל לעצמו בד\"א בזמן שאמר ליה נכש עמי היום עדור עמי היום אבל אמר ליה עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבע\"ה (ופירש\"י ועבד זה דמתני' מסתמא כשקנאו רבו לסתם מלאכה קנאו עכ\"ל ור\"ל דוקא פועל שהוא שכיר יום או שעה רגילין לשכרו למלאכה ידועה משא\"כ בעבד קנוי והא דמשני שם ר\"י מקושיא זו דהמתניתין דמיירי בעבד נוקב מרגליות שאני מלאכה זו דבאותו עבד מיירי דהוא עוסק בה מידי יום ביום כל ימיו משא\"כ במציאה דלא שכיחא כל יומא) כו' עד ר\"פ אמר כגון ששכרו ללקוט מציאות וה\"ד דאקפי אגמא בכוורא עכל\"ה והנה יש לדקדק דלפי האי שיטתיה דר\"פ קשיין דיוקי רישא וסיפא דהברייתא אהדדי דברישא קתני בד\"א בזמן שאמר לו נכש עמי או מציאתו לעצמו משמע הא שכרו סתמא לעשות מלאכה מציאתו לבע\"ה ואח\"כ קתני שכרו ללקוט מציאות (שכרו) [מציאתו] לבע\"ה הא שכרו סתמא מציאתו לעצמו (וכבר הרגישו התוס' בקושיא זו וכתבו ז\"ל ששכרו ללקוט מציאות ה\"פ דברייתא בד\"א בזמן שא\"ל עשה עמי באותו ענין שהוא כמו נכש עמי היום אבל א\"ל עשה עמי מלאכה של מציאה כו' עכ\"ל אבל שינויא דחיקא הוא) לכן נ\"ל להרמ\"ה דאף לדעת רב פפא מתני' דעבד וברייתא דפועל תרוייהו מיירי בסתמא ששכרו לעשות מלאכה סתם וכמו שהבין המקשן ואפ\"ה לא קשיא מידי דברייתא דקתני בפועל דמציאתו לבע\"ה מיירי כשהוליכו אח\"כ וא\"ל לקוט לי מציאות ולהכי הוה של בע\"ה ומתני' דקתני גבי עבד דמציאתו לעצמו לא מיירי בהוליכו ללקוט מציאות וזהו שתירץ ר\"פ ואמר כגון ששכרו ללקוט מציאות ולא אמר כששכרו ללקוט כו' כמו שאמרו ר' חייא ורבא בעבד נוקב כו' במגביה מציאה כו' אלא רמז לך אגב דלפעמים אפילו שכרו סתמא הו\"ל כשכרו ללקוט מציאות דמי והיינו כשהוליכו אח\"כ ללקוט מציאות וזה כגון ששכרו כו' והא דלא תירץ ר\"פ בקיצור דהברייתא מיירי כשהוליכו אח\"כ ללקוט מציאות י\"ל דאדרבה לעיקר הקושיא שהקשה המקשן אין אנו צריכין לתירוץ זה אלא ניחא ליה לאוקמה להך ברייתא דמציאתו [דפועל] של בע\"ה (דפועל) בדשכרו ללקוט מציאות ואלא מכח קושיית דיוקי דהברייתא אהדדי צריכין לחלק בזה לכן קיצר ר\"פ והשיב כגון ששכרו שבמלת כגון רימז תרתי וכמ\"ש כנ\"ל ביאור הגמרא לדעת הרמ\"ה ודעתו עולה יפה וזהו שסיים וכתב וה\"ה גבי ע\"ע כשאמר ליה לקוט לי דמציאתו של רבו כלומר ולפי דברי מתניתין דקתני גבי דעבד דמציאתו לעצמו נמי מיירי בדלא א\"ל לקוט לי מציאות הא אם א\"ל אח\"כ לקוע לי אפילו שכרו סתם הדין בעבד כמו בפועל ומציאתו "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " צריך ללכת עמו מיל צ\"ע דשם (דף ל\"ג) איתא ז\"ל תנא ומדדה עמו עד פרסה וכן ברי\"ף וברמב\"ם וברא\"ש וברבינו ירוחם וגם בפסקי הרא\"ש ובס\"י באשר\"י ובש\"ע ודוחק לומר להגיה גם פה בדברי רבינו פרסה במקום מיל מאחר שבכל ספרי רבינו הנדפסים והנכתבים כתוב מיל וגם לא שום א' מהגאונים ב\"י ומ\"ו ר\"ס ורא\"פ וגם מ\"ו ר\"ש ז\"ל בהגהותיו לא שם לבו לדבר זה ולכאורה היה נראה לומר שרבינו גרס מיל בברייתא ומטעם דקאמר שם ת\"ר איזה ראייה שיש בה פגיעה שיערו חכמים שהוא אחד מז' ומחצה במיל וזהו רוס אמה תנא ומדדה עמו עד פרסה ע\"כ וקשה דאין טעם לשיעור פרסה וגם לשון ומדדה ק' דהול\"ל והולך עמה עד פרסה והיותר מכולן מה שהאריכו בלשונם לומר שיערו חכמים שהוא רוס כיון דשיעור רוס היה ידוע להן ואי משום ב' שלישי אמה קאמר כן וכמש\"ר הול\"ל וזהו שיעור רס\"ו אמה ושני שלישים לכן ס\"ל לרבינו דכך קבלו חכמים הלכה למשה מסיני דשיעור מצות פריקה וטעינה הוא מיל וכדי של\"ת דאותו שיעור מיל נאמר גם לענין ראייה שהוא כפגיעה מש\"ה אמר דז\"א דאין שיעורו אלא מז' ומחצה במיל אלא שמאז שיראנו שם חייב לילך לקראתו ולדדה עמו משם עד שיעור מיל ודבר זה נכון בעיני הוא מאד אלא שק\"ק דלא הו\"ל לרבינו לסתום דבריו אלא לכתוב דכצ\"ל מיל ולא כנמצא בגמרא וספרי הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם וצ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " היה כהן והבהמה כו' עיקר דין זה נזכר בגמרא גבי השבת אבידה ומיניה למד רבינו וז\"ל (דף ל') והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' הא כיצד היה כהן והיא בבית הקברות או שהיה זקן ואינו לפי כבודו או שהיתה מלאכה שלו מרובה אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר וכל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי פורק וטוען ע\"כ וז\"ל מ\"ו ר\"ש בח\"ש לפי האי כללא ק' מאי חילוק יש בזקן ואינו לפי כבודו לשאר בני אדם הלא אף הזקן אם היה מחזיר בשלו צריך גם להחזיר בשל אחר וא\"כ למנ\"מ תלה תנא דברייתא בזקן ואינו לפי כבודו ונלע\"ד דסתם אדם הוא בחזקת שראוי להחזיר אם לא שבידוע שבשלו אינו מחזיר וסתם זקן הוא בחזקת אינו מחזיר אם לא שבידוע שבשלו מחזיר עכ\"ל ותירוץ זה נראה בעיני קצת דוחק דמאי בידוע או שאינו ידוע שייך למימר בזה דהא בדין אינו יכול לחייבו לשלם לו אף אם לא טען במקום שהיה חייב לטעון וגרם לו היזק וגם אין בו מלקות משום שלאו שאין בו מעשה הוא וגם לית בזה משום מכין אותו עד שתצא נפשו עד שיקיים מצות עשה דאותו ב\"ד שיכוהו לקיים המצוה מוטב להן שישלחו לפרוק או לטעון הבהמה אלא דמצוה הוא דרמי' על כל אדם וגם על זקן שיאמד בדעתו אם היה מטעין או משיב בשלו יעשה כן גם בשל חבירו וא\"כ לא הול\"ל אלא כל שבשלו מחזיר כו' לכן נלע\"ד לתרץ ולומר דלא קאמר רבא כל שבשלו כו' דתלה הדבר לעשות בשל חבירו כבשלו כ\"א בזקן ואדם חשוב באמת וקמ\"ל דאפ\"ה אם דרכו להשיב בשלו ג\"כ ישיב בשל חבירו אבל מי שאינו חשוב אלא שדעתו גבוה אף <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> היה מניח מלהשיב שלו בזה לא נפטר מלהשיב של חבירו ולקיים המצוה דרמיא עליה רחמנא אלא ישיב בעצמו או ישכור אחר במקומו שיסייעו וקצת ראיה לזה ממ\"ש לענין שמירה דאם אינו משמר דבר המוטל עליו לשמור כראוי כגון כספים תחת הקרקע חייב לשלם אע\"פ שגם את שלו אינו משמר תחת הקרקע וטובא מצינו כיוצא בו ולכך לא קאמר רבא אלא כל שבשלו מחזיר כו' דזה ודאי כללא הוא אפילו בזקן ואדם חשוב ולא קאמר נמי כל שבשלו אינו מחזיר כו' מפני שהאי לאו כללא הוא במי שאינו חשוב וכמ\"ש ומש\"ה א\"ש דלא קאמר רבא דינו כ\"א אהאי ברייתא דזקן ואדם חשוב וק\"ל. ואף שרבינו סתם דבריו לעיל ריש סימן רס\"ג ולא הזכיר אדם חשיב י\"ל דסתמא כפירושו דממי שדרכו לבייש איירי והיינו אדם חשיב (ומש\"ה כ\"ר לשון מתבייש ולא כתב המבייש נפשו כו' דלאו בדידיה תליא מילתא אלא באחרים הרואין אותו שמתבייש מהן מצד מעלתו וזקנותו) וכדפרש\"י שם במשנה (דף כ\"ט) על מ\"ש מצא שק כו' ע\"ש ומש\"ה כ\"ר כאן וכן אם הוא זקן כו' ואם היה שלו כו' הרי שתלה הכל בזקן וגם באם היה שלו הא אחר לא כו' כנ\"ל וצ\"ע אבל א\"ל דאיצטריך למיתני זקן משום דיש בו איסור משא\"כ באחריני שהוא רשות דא\"כ תיקשי מינה להרמב\"ם דס\"ל גם בזקן הוא רשות ועוד דודאי ברייתא לאו משום איסור נקטה דהא קתני בהדייהו היתה מלאכה שלו מרובה אלא ודאי קרא דוהתעלמת לא איירי מאיסור אלא שאינו מחוייב והאיסור ממילא נלמד בזקן להרא\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ונ\"מ שאם ירצה שם פ' א\"מ (דף ל\"ב) אהא דאמרינן שם צער ב\"ח דאורייתא בעי הגמרא לאוכוחי דלאו דאורייתא הוא מדקתני הלך וישב לו וא\"ל הואיל ועליך המצוה לפרוק פרוק פטור ומשני מאי פטור בחנם אבל בשכר חייב דצער ב\"ח דאורייתא ופרש\"י בשכר חייב וע\"כ יטול שכר עכ\"ל והנה לשון זה דהגמרא ורש\"י משמע דאינו חייב לפרוק בכה\"ג אא\"כ יתן לו שכרו וכן הא מהסברא דכיון דבעל הבהמה הוא פושע הלך וישב לו או הטוען בהמה כזו שהיא רבצנית או עמדנית למה יהיה לזה ליחייב לפרוק בחנם ולכל הפחות היה לנו לומר שיפרוק ואח\"כ יוציא ממנו בדיינים ולכאורה היה נראה דגם דעת הרא\"ש והטור הוא כן ומ\"ש אם ירצה ליתן כו' ר\"ל אף אם אינו מחוייב לפרוק בחנם מ\"מ אם ירצו הן ליתן לו שכר אזי מחוייב הוא לפרוק וכמו פועל דג\"כ אינו מחוייב בפריקה ואם נותן לו בעל אבידה שכרו אזי מחוייב הוא להשיב וכמש\"ר (סימן רס\"ה) ומינה דמותר לו לכתחילה לומר לבעל הבהמה אם לא תתן לי שכרי לא אפרוק ומש\"ר מותר לקבלו ה\"ק שאל ימנע זה מלפרוק ולומר אף אם יבטיחני ליתן לי שכר הלא אסור לי לקבלו ולא יתן לי בסוף וא\"כ לא אפרוק קמ\"ל דמותר לו לקבלו ומש\"ה לא ימנע וגם מחוייב הוא לפרוק אם ירצה זה ליתן לו שכרו כן היה נראה לפרשו אבל מדסתמו הרא\"ש ורבינו ורי\"ו וקיצור פסקי הרא\"ש וכתבו כולם ב��שון מותר לקבלו מש\"ה נ\"ל יותר כמ\"ש בפרישה ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ז\"ל בהמת כותי כי\"ג מהלכות רוצח כ\"כ וסיים שם הרמב\"ם וכתב ז\"ל אבל בהמת הכותי ומשאו אינו מחוייב להטפל בו אלא משום איבה עכ\"ל והרבה דקדוקים יש לדקדק בדבריו גם בדברי רבינו וקודם שנבוא אל הביאור נעתיק לשון הגמרא שם פא\"מ (דף ל\"ב) דאהא דאמר רבא צער ב\"ח דאורייתא קאמרינן עלה ת\"ש בהמת כותי ומשאוי ישראל וחדלת וא\"א צער ב\"ח דאורייתא אמאי וחדלת עזוב תעזוב מיבעיא ליה לעולם צב\"ח דאורייתא התם בטעינה א\"ה אימא סיפא בהמת ישראל ומשאוי כותי עזוב תעזוב ואי בטעינה אמאי עזוב תעזוב משום צערא דישראל א\"ה רישא נמי רישא בחמור כותי סיפא בחמור ישראל מאי פסקא [סתמא] דמילתא אינשי בתר חמרא אזיל והא וחדלת ועזוב תעזוב בפריקה היא דכתיב אלא הא מני ר\"י הגלילי היא דאמר צב\"ח לאו דאורייתא עכל\"ה ואע\"ג דמסיק הגמרא הא מני ר\"י הגלילי היא וחזר משינויא הנ\"ל מ\"מ שמעינן מהאי שקלא וטריא לפי מאי דקיי\"ל דצב\"ח דאורייתא היא דהני שינויי אליבא דהלכתא נינהו וכ\"כ ב\"י ופרש\"י משום צערא דישראל דצריך להשהות שם ובחמור כותי ואין בעל המשא שם על הכותי לטעון ושם לפני זה (בע\"א) ת\"ר פריקה בחנם טעינה בשכר מ\"ט כו' (כמ\"ש לעיל בפרישה סעיף ב' לשון הגמרא עם פרש\"י ע\"ש) ש\"מ ממ\"ש דהגמרא נתן טעם למצות פריקה שהיא בחנם כיון דאית בה צב\"ח וח\"כ ולא חשבה נמי צערא דישראל משום דהוה נמי בטעינה ובטעינה אע\"ג דאית בה צערא דישראל כיון דלית ביה אינך תרתי צב\"ח וח\"כ מותר להתנות עמו שלא יטעון אא\"כ יתן לו שכר ואפילו בשכר אינו חייב מדאורייתא אלא כשהטעינה היא על הישראל ולא כשהיא על הכותי והיכא דאיכא תרתי צער ב\"ח וצערא דישראל ולית ביה ח\"כ כגון בהמת כותי והמשא שעליו של ישראל והישראל מחמר עליו מותר לקבל עליו שכר אם ירצה ליתן לו ישראל בעל המשא אבל אסור לעכב ולתלות הפריקה בזה שאם לא ירצה ליתן לו לא יפרוק (וכמש\"ר בסמוך בססי\"א) וה\"ה היכא דליכא אלא צב\"ח וליכא צערא דישראל ולא חסרון כיס כגון שהבהמה של כותי והמשא של ישראל או של כותי ואין הישראל מחמר אחריו דאע\"ג דמותר לקבל עליה שכר מ\"מ אסור לתלות הפריקה ולומר אם לא תתן לי אזי לא אפרוק והנה ע\"פ הצעת דברים הללו יתבארו דברי הרמב\"ם ודברי רבינו פ\"א לפי דרכו שמ\"ש הרמב\"ם ברישא בהמת כותי כו' אם כותי מחמר כו' אין זקוק לו היינו רישא דברייתא וכתב אין זקוק לו במקום וחדלת שאמרו בברייתא ומיירי בטעינה ולא בפריקה וכדאוקמה הגמרא להברייתא ומשום דוחדלת בפריקה הוא דכתיב ולא בטעינה כנ\"ל מש\"ה לא נקט לשון הברייתא ור\"ל אפילו בשכר אינו מחוייב לסייעו ולהטעינו ומפריקה לא איירי כידוע דהרמב\"ם מדרכו למשוך אחר לשון הגמרא והא דכתב בסיפא שחייב לפרוק ולטעון משום דברייתא סתמא קתני וגם בגמרא לא קאמר דמיירי הסיפא מטעינה לבד אלא חייב אפילו בטעינה קאמר ובזה מיושב מה שהקשה ב\"י ז\"ל ועל רבינו יש לתמוה למה לא הקשה על הרישא דליחייב לפרוק משום צב\"ח ע\"כ דהא ברישא מיירי בטעינה לבד שוב מצאתי שכתב מהרי\"ק ז\"ל עצמו כן בכ\"מ וע\"ש שכתב בסוף דבריו ז\"ל אבל ברישא אינו חייב אלא בחדא דהיינו לטעון כו' וט\"ס הוא וצ\"ל לפרוק אלא שצ\"ע דשם בסוף הענין כתב הכ\"מ הקושיא על רבינו למה לא הקשה על הרמב\"ם דליחייב ברישא משום פריקה כו' שדבריו נראין כסותרין זא\"ז ונראה שהעתיקו אותו שם ממ\"ש כאן בב\"י בלא דקדוק. ומה שהקשה רבינו על הרמב\"ם למה אין חייב לסייעו כו' נראה דס\"ל להרמב\"ם דודאי גרע דבשניהם של כותי איכא למיחש לאיבה אבל כשהמשא או הבהמה של ישראל לא שייך למימר שיהיה להכותי איבה עם הישראל דמימר אמר הכותי השתא בשביל משא ישראל שעליו אינו מטריח עצמו כ\"ש בשבילי והוא דומה לפקח וחרש שהגביהו מציאה יחד דלא קני שום אחד כמשר\"ל (סימן רס\"ט ס\"ג) מה\"ט דמימר אמר השתא פקח ל\"ק כו' ובשניהן חרשים קונין וכמ\"ש שם כן הוא דעת הרמב\"ם (וכ\"כ בעל המרשים (הביאו הב\"י: הדברים והראיתי פנים לדברי הרמב\"ם ולדברי רבינו: "
+                ],
+                [
+                    " חמורים שרגליו של אחד כו' כן הוא ג\"כ ל' הרמב\"ם בסוף הלכות רוצח והוא מהתוספתא כתבוה הרי\"ף והרא\"ש בר\"פ א' ד\"מ אלא שהם שינו לשונן לתוס' ביאור וכלל דבריהן שבעל החמורים המחמרים אחר חמוריהן שהולכין בחבורה אחת אם נזדמן להם שרגל אחד מחמוריהן נתקלקל ואינו יכול לילך כ\"כ בטוב אין חביריו בעל החמורין רשאין לעבור מעליו ולהניחו לבדו אם לא שנפל וגי' חמרים בלא ו' הוא עיקר כי להם היא האזהרה כשרגל חמור אחד מהן רעועה שלא יקדימוהו חבריו ולעבור מעליו אבל אינו ר\"ל שחמרים שהן הבעלים רגליהן רעועות דא\"כ לא יתיישב מה שמסיק ואמר נפל רשאין לעבור דבאנשים לא שייך לומר ל' נפל ועוד דמסיק וקאמר אחד רכוב ואחד טעון וזה לא שייך כ\"א בחמרים אלא כיון שנקראים חמרים ע\"ש שהן הולכין אחר חמוריהם ועמהם מדבר שאינן רשאין לעבור מש\"ה כתב חמרים אף שמיירי מחמורים שרגליו של אחד מהן רעועה: "
+                ],
+                [
+                    " אחד רכוב כו' תוספתא שם ופירוש חמור אחד רוכבין עליו דנמצא שהוא רכוב דומיא דטעון ובמיימוני כתוב אחד רוכב ולשון רבינו מדוייק יותר: והדרך צר כו' נראה דהכא לא מיירי בפוגעות זו בזו דדין ההוא כתב רבינו בסמוך ז\"ל וכן ב' גמלים פוגעים כו' ועוד דכאן כתב לשון מעבירין ובסמוך כתב תדחה ועוד דבסמוך מחלק בין אם היה אחד מהם קרוב לעבור גם בסמוך כתב שמעלין שכר זה לזה וכל זה לא הזכיר כאן ש\"מ דהכא מיירי כשבאין שניהן כאחד לעבור וא\"א שיעברו שניהם מפני שהדרך צר וקאמר כל שמשאו יותר כבד הוא קודם לעבור ברישא: ומ\"ש מעבירין הרכוב מפני הטעון ר\"ל מעמידין הרכוב על מקומו שלא יעבור עד שיעבור הטעון תחילה והוא דומה למ\"ש בפ\"ב דכתובות מעבירין המת מלפני הכלה שפירושו שמקדימין להוליך הכלה ואח\"כ מוליכין המת או מקדימין בצרכי כלה קודם לצרכי המת וכמש\"ר פירושו בי\"ד (ריש סימן ש\"ס) וכיון שאין דוחין הרכוב לאחוריו מש\"ה אין נותנין שכר ע\"ז וק\"ל ובזה נתיישב מ\"ש אחד ריקן כו' דלכאורה זו ואצל\"ז הוא דהא כבר כתב שאפילו הרכוכ מעבירין מפני הטעון אלא איצטריך דל\"ת כיון דריקן הוא יכול לעבור במהירות ולא יהיה בהעברתו עיכוב לרכוב או לטעון קמ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אם יעברו בזה אח\"ז כו' בסנהדרין (דף ל\"ב) פי' רש\"י בזא\"ז כו' כשתלך אחת אל היבשה עד שתעבור חברתה ואח\"כ תעבור היא: ופגעו זה בזה במעלה גבוה ר\"ל בחודה של הר שהוא מקום צר ואין דרך לנטות ימין ושמאל וצריך האחד לנטות לאחוריו ולשון פגעו שזה עולה מצד זה וזה מצד זה: אחת טעונה כו' אדלעיל קאי וקאמר אז הדין כן אם א' טעונה כו': היו שתיהן שוות כו' בגמרא ליתא שם תיבת לעבור אלא כך איתא שם קרובה ואינה קרובה תדחה הקרובה מפני שאינה קרובה כו' ורבינו שכתב תדחה לאחוריה אותה שאינה קרובה וכן איתא הגירסא בכל ספרי רבינו הנדפסים והנכתבים ובגמרא איתא תדחה הקרובה מפני שאינה קרובה וכן הגירסא ברי\"ף ובמיימוני ובקיצור פסקי הרא\"ש ואפשר דהוא משום דס\"ל לרבינו דפי' קרובה כדפירש\"י קרובה לעירה ור\"ל למקום שתרצה הספינה ללכת שמה (דהא א\"ל דכוונת רש\"י לעירה למקום שיצאה משם דא\"כ ק' למה שינה רש\"י ולא פי' קרובה אל היבשה כמו שכתוב לפני זה וכנ\"ל אלא ודאי ס\"ל לרש\"י שמשמעות קרובה הוא למקום שיש לה להלך) וא\"כ אין טעם לגירסתם שזו שקרובה היא למקום חפצה תדחה מפני זו שאינה קרובה ומש\"ה גרס רבינו תדחה לאחוריה אותה שאינה קרובה שיש קצת טעם לדבר מאחר שבלה\"נ היא תתאחר בדרך אבל ק' לומר שרבינו נקט גי' לנפשו בלי הכרח גדול גם באמת על פרש\"י ק' דטפי היה מסתבר לפרש דמ\"ש קרובה לעבור ר\"ל קרובה לנטות שכמעט שתחזור לאחוריה תמצא חברתה מקום שתעבור בצדה מש\"ה מעבירין ודוחין אותה הקרובה ולא האחרת וצ\"ע וי\"מ שרבינו אינו מפרש קרובה לעירה כדפי' רש\"י אלא פי' אחת קרובה לאותו מקום המסוכן שאמר עליו שאם יפגעו שם יחד שאינן יכולין לעבור שם זה בצד זה אלא שתיהן נופלות או טובעות וזש\"ר אחת קרובה לעבור ר\"ל שהיא קרובה לאותו מקום המסוכן לעבור וא' (עדיין) לא הגיע עדיין שם מש\"ה כתב שתדחה או שאינה [קרובה] לעבור שעדיין היא רחוקה מאותו מקום המסוכן: "
+                ],
+                [
+                    " גייס לטרפה ברייתא בסוף ב\"ק ופרש\"י לבזזה ואינן באין עליהן על עסקי נפשות דא\"כ היו גובין החצי לפי נפשות כמו בתייר דבסמוך אשר\"י: החצי לפי נפשות פי' שהרי שכרוהו להצילם מחיות והחצי לפי ממון שהרי שכרו ג\"כ להצילם מלסטיס: ולא ישנו ממנהג כו' פרש\"י שאם נהגו לגביית לתייר לפי ממון או לפי נפשות עושין: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אמר תנו לי דמי חמורי שאני רוצה ליקח חמור כו' ואני רוצה לשמור כך גירס' קצת ספרי רבינו ויש מביאין ראיה לגי' זו מב\"ק (בדף קי\"ו) ז\"ל רשאין החמרין כו' בכוסיא (כלומר אבדו בפשיעה) אין מעמידין שלא בכוסיא מעמידין לו ואם אמר תנו לי ואני לוקח אין שומעין לו פשיטא ל\"צ דאית ליה חמרא מהו דתימא הא קא מנטר ליה קמ\"ל שאני נטירותא דחד מנטירותא דבי תרי ע\"כ ואני אומר שאדרבה משם נראה לי מוכח דאין הגירסא זו אמיתית וט\"ס יש שם בגמרא דאי איתא דגרסינן ואני לוקח ק' מאי פשיטותא הוא זו שלא נאמין ליה כשאומר שרוצה ליקח אחר באותן דמים וכי אטו ברשיעי עסקינן ועוד דאין מדרך העולם לשקר במילתא דעבידא לגלויי וללא תועלת יהיה לו דהא ודאי יחזרו להוציא המעות מתחת ידו מאחר שניתן לו בתורת זה שיקח אחר וגם מתוך דברי רש\"י מוכח להדיא שלא היה גורס כלל תיבת ואני לוקח שהרי כתב ז\"ל אין שומעין לו שמא לא יקח כו' ואח\"כ כתב חד מנטר לי האחד אני יכול לשמור יפה אבל איני יכול לשמור כולן ודברים אלו ודאי נראים כסותרים דמתחילת דבריו משמע דמיירי כשטוען תנו לי הדמים ואקח אחר וע\"ז כתב דאין שומעין לו שמא לא יקח ומסוף דבריו משמע דמיירי בשטוען איני רוצה ליקח אחר כדי שישמור יפה עמהן בשלמא בגמ' ל\"ק די\"ל דה\"ק מ\"ד אף אם לא יקח מ\"מ איכא מעליותא אחריתא דמיירי דיש לו חמור אחר ויש צד טובה כשלא יקח אחר אבל באמת הוא עומד בטענתו ואומר שיקח אחר וכפי מ\"ש א\"ש דרש\"י ז\"ל לא גרס בגמ' אלא תנו לי אין שומעין כו' ובסוף גרס מ\"ד חד קא מנטר כו' וה\"פ אין כו' משום דחיישי' דדעתו שלא יקח חמור ולכן פריך פשיטא והשיב דמיירי כשיש לו חמור אחר ולהכי איצטריך סד\"א נהי שדעתו שלא יקח אחר נשתכר בזה שיהיה לו עכשיו שמיר�� יותר דודאי טוב יותר לשמור חמור אחד מלשמור ב' חמורי' דמה שנאבד לו בא ע\"י סיבה זו שהיו לו חמורים הרבה וז\"ש חד מנטר לי קמ\"ל שוב ראיתי במהרש\"ל שכתב תנו לי ואני אשמור כצ\"ל ואח\"כ כתב חד קא מנטר ואפי' אם יאמר האחד והוא מגירס' הרי\"ף שכתב תנו לי ואני אשמור ולא כתב שם ברי\"ף ואיני לוקח וגם שם בר\"ן כתב האי לישנא דואני אשמור וגם כתב שם בר\"ן ז\"ל חד דקא מנטר לי אפילו אם יאמר כו' כמ\"ש מ\"ו בח\"ש כנ\"ל והוא ע\"ד שכתבתי בביאור דברי הגמ' ודברי רבי' ולפי מ\"ש א\"צ להגיה דברי רש\"י אלא דניחא למ\"ו ר\"ש ז\"ל למשוך אחר גירסת הרי\"ף ור\"ן כלל העולה דל\"ג בגמ' ואני רוצה ליקח וכמ\"ש הרי\"ף בהדיא ובאשר\"י שכתב שם ואני אקח צ\"ל שהוא ט\"ס וצ\"ל ואיני וכצ\"ל בדברי רבי' וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ההפקר כו' כ\"כ בפ\"ב מהל' נדרים וכבר כתבתי בפרישה דהאי לישנא משמע דוקא איסור יש בדבר אם חוזר בו הא אם חזר בו מהני חזרתו דשוב לא מצא אינך לזכות בו אפילו בחזקה או משיכה גמורה וכן מוכח מהא דמסיק הרמב\"ם שם ז\"ל המפקיר את שדהו ולא זכה בה אדם כל ג' ימים יכול לחזור בו אחר ג' ימים אינו יכול לחזור בו אא\"כ קדם וזכה בה הרי הוא כזוכה מן ההפקר בין הוא בין אחר האומר שדה זו מופקרת ליום אחד לשבת א' לחודש א' לשנה א' לשבוע א' עד שלא זכה בה הוא או אחר יכול לחזור בו ומשזכה בה בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו ומפני מה יש לו לחזור כאן עד שיזכו בה מפני שזה דבר שאינו מצוי הוא שאין אדם מפקיר לזמן קצוב עכ\"ל והוא מפ\"ד דנדרים (דף מ\"ד) שמייתי שם ברייתא כתוב בה כמעט כל לשון הרמב\"ם הנ\"ל מהאומר שדה זו מופקרת כו' עד ומפני מה כו' והאי מפני מה כו' הוא אוקימתא דעולא שם (דף מ\"ז) וכתב הרא\"ש שם ז\"ל כיון דאין דרכן של בני אדם להפקיר לזמן וזה שינה לכך אמרו ז\"ל דלא ליהוי הפקר לאפקועי ממעשר עד דאתי לרשות זוכה ולפני זה (דף מ\"ג) כתב שם הרא\"ש בפירוש דברייתא הנ\"ל ז\"ל כל ג' ימים הראשונים יכול לחזור בו ולומר אני חוזר בי ממה שהפקרתי ושוב אין אדם יכול לזכות בו הילכך אפילו קודם שחזר בו אין שם הפקר עליו ואם אכל ממנו בין הוא בין אחר חייב במעשר כ\"ז שלא כיונו לזכות לקנותו מההפקר כו' עד מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו דמיד כשהפקירו חל ההפקר ויצא מרשותו ואין לו כח לחזור בו ופטור מן המעשר והא דאמרינן דעד שלשה יכול לחזור בו מפני תקנת הרמאין שרגילין להפקיר פירותיהן ולחזור ולזכות בהן כדי לפטרן מהמעשר לכך תקנו חז\"ל דלא הוי הפקר עד אחר ג' לפטרו מהמעשר אגב זה תקנו בכל הפקר שיוכל לחזור תוך ג' כל זמן שלא זכה בה אחר ואע\"ג דתקנת הרמאין מפרש לקמן אליביה דר' יוסי גם רבנן אית להו הך תקנתא ואי תקשה לך לפי מאי שפירשתי דאם זכה בה לאלתר בתורת זכיית הפקר פטור מן המעשר מאי אהני חז\"ל בתקנתן וי\"ל שהוא ירא שאם ילקט בצד זה שאחרים ילקטו בו מצד אחר אבל אם היה יכול לחזור בו מדבורו היה מפקירו וחוזר בו מיד עכ\"ל ויש ללמוד מסוף לשונו דאף אם בא לחזור ולזכות בו מההפקר אינו זוכה בכולה במה שילקוט בו מעט ולא זכה בלקיטה אלא במה שלקט וכן נתבאר במ\"ש רבינו (בסי' ער\"ה) דליקוט הפירות ואכילתן לא הוי חזקה אלא שאכתי ק' מה הועילו חכמים בתקנתן שמא יעשה חזקה גמורה בנעילה או פירצה או גדירה כל שהו ויפקיע מידי מעשר וי\"ל בדוחק דגם לזה יש שיעור כמה קונה במכוש א' ומשכ\"ר בסי' ער\"ה ולא יזכה הכל בחזקה א' ויקדימנו חבירו להחזיק במקום אחר ��היותר נראה דכל שלא יכול לחזור בו בדבורו מיד הועילו בתקנתן שהרמאין ייראו לנפשן שאחרי' יקדימו נפשם להחזיק בו והרא\"ש חדא מינייהו נקט והנה נתבאר ממ\"ש בשם הרמב\"ם והרא\"ש ע\"פ הגמרא דעד ג' ימים אחר שהפקירו סתם יכול לחזור בו בדיבורא בעלמא הן במקרקעות הן במטלטלין וכמ\"ש הרא\"ש בהדיא דאגב שדה תקנו כן בכל הפקר וכיון שחזר בדיבור אין אחר יכול לזכות בו וכיון שיכול לחזור בו הוה ליה לענין מעשר כאילו לא הפקירו וחייב במעשר אם לא שכיון לזכות מההפקר בקנין חזקה גמורה ולאחר ג' ימים אינו יכול לחזור בדיבור בעלמא אם לא בקנין חזקה גמורה ועפ\"ז נראה לפרש דברי הרמב\"ם הנ\"ל שכתב דההפקר הרי הוא כנדר ואסור לחזור בו ולא כתב אינו יכול לחזור משום דהאיסור הוא לעולם משא\"כ באינו יכול דאינו בתוך ג' ימים הראשונים אלא לכתחילה לא יחזור בו אפי' בתוך ג' מאחר דהפקירו גם לעניים והו\"ל עליו כנדר וק\"ל אבל קשה למה השמיט רבינו ולא כ' האי חילוק לדינא דעד ג' ימים יכול לחזור בו בדיבורו בעלמא וששוב אין כח ביד אחר לזכות בו אפילו בחזקה גמורה ומשמעות דבריו אדרבה דלעולם יכולין לזכות בו כל הקודם ובא לזכות מיד אחר שהפקירו וצריך לומר דס\"ל לרבי' מדהשמיט הרא\"ש כל סוגיו' הנ\"ל בפסקיו ש\"מ דהרא\"ש הנ\"ל לא כן כ' אלא לפרושי לברייתא וס\"ל דהברייתא לא אתיא אליבא דהלכתא כרבנן אלא כר\"י הגלילי וכאוקימתא דרבה דאית' שם בגמ' או כמסקנא דגמ' דלשם ס\"פ דקאמר אב\"א הא דאפקרא באנפא תרין כו' וכתב הרא\"ש שם ואתיא כר\"י הגלילי כו' וכתב שם עוד פי' אחר לכל הסוגי' בשם ר\"א ממיץ ומשמע מיני' דלהלכה אינו יכול לחזור מיד ע\"ש ומש\"ה השמיטו ג\"כ בקיצור פסקי הרא\"ש אבל הרמב\"ם ס\"ל כאוקימתא קמא דעולא דמוקי לה הכל כרבנן ומש\"ה כתבו הרמב\"ם להלכה בהלכות נדרים כנ\"ל וגם בש\"ע העתיק לשונו אות באות ומהתימה על מ\"ו ר\"ס ז\"ל שלא כתב עליו כלום בש\"ע וגם בד\"מ ילא הזכיר מזה כלום (ולכאורה היה נראה לחלק ולומר דס\"ל דוקא במעשר תקנו שיכול לחזור בו וכדי שלא יהיה עליו תורת הפקר מפני תקנת רמאין שיפקיעו ממעשר וכנ\"ל וכן משמע האי חילוק כמה פעמים וכל' הרא\"ש וכיון דלע\"ע אין שכיח מעשר מש\"ה סתם רבי' אבל ק' א\"כ מנ\"ל להרא\"ש ולמה ליה לכתוב בפירושו הנ\"ל שאגב תקנו כן בכל הפקר) ולפ\"ז צ\"ל שרבי' העתיק ל' הרמב\"ם שכתוב שאסור לחזור בו לא העתיקו ללמוד מדיוקו דאם חזר בו חזרתו חזרה בדיבור בעלמא אלא שלא רצה לשנות ל' הרמב\"ם שהעתיק כהווייתו כדי ללמוד ממ\"ש לפניו ולאחריו ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שאם הפקירו כו' כבר כתבתי בפרישה שהרא\"ש אדבר תורה קאי ועיין בפסקי הרא\"ש ס\"פ אין בין המודר שכתב ז\"ל וקיי\"ל בכל דוכתי הלכה כריב\"ל לגבי ר\"י הילכך הוה הפקר מן התורה אפי' בא' וה\"ה אפילו בינו לבין עצמו הילכך הא דאמר' בפ\"ק דשבת גיגית שפוד נר וקדרה אפקורי מפקיר להו שלא יעבור על שביתת כלים (פירוש למאן דס\"ל הכי דמצווים אנו על שביתת כלים אבל אנו קיי\"ל דאין אנו מצווין על שביתתן כמ\"ש בא\"ח סימן רמ\"ו ע\"מ) וכן בהמתו אם השאילה לעכו\"ם ולא החזירה להן קודם השבת יכול להפקירה בינו לבין עצמו כך פי' ר' שמעון ז\"ל בפ\"ק דשבת ותודה לי מנ\"ל לר\"ש בינו לבין עצמו הוי הפקר הא לא קאמר ריב\"ל אלא ד\"ת אפי' בא' הוי הפקר וסברא גדולה היא לחלק בין הפקר לפני א' לבין הפקר בינו לבין עצמו דנהי דלא בעי ריב\"ל כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים מ\"מ בעי הפקר שיוכל ��צאת מרשותו דומיא דשביעית שיצא מרשותו ומופקר לכל דבינו לבין עצמו לא יצא מרשותו כיון שאין ההפקר ידוע לשום אדם אבל הפקיר בפני אחד במטלטלין יכול אותו שהפקירו בפניו לזכות בו ויהא נאמן לומר הפקרת לזכותי בו במגו דנתתו לי במתנה וטוב הוא שיפקירם בפני אשתו או בפני א' מבני ביתו ואפשר דטעמו דר\"ש שאינו מחלק בין בפני אחד ובין בינו לבין עצמו משום דעיקר הפקר משביעית ילפינן כדאיתא בירושלמי כו' עד והילכך אר\"י דבעינן ג' דבענין אחר לא יוכל קרקע לצאת מתחת ידו אם יכפור בה המפקיר וריב\"ל דלא בעי ג' אם כן לדידיה הוי הפקר אע\"ג דאין הקרקע יכול לצאת מתחת ידו וא\"כ אפי' בינו לבין עצמו נמי והאחד דקאמר ריב\"ל ל\"ד ואגב דקאמר ר\"י בב' לא הוי הפקר אמר איהו דאפילו באחד הוי הפקר ולעולם אפילו בינו לבין עצמו עכ\"ל וצ\"ע דבב\"מ (דף ל') לא משמע כן דאמרינן שם ר\"י בר' יוסי הוה אזיל באורחא פגע ביה ההוא גברא דרא משאוי של עצים א\"ל דלי לי א\"ל כמה שווין א\"ל פלגא דזוזי יהיב ליה פלגא דזוזי ואפקריה הדר זכה בהו הדר יהיב ליה פלגא דזוזי ואפקריה חזייה דקא בעי למהדר למזכי ביה א\"ל לכ\"ע הפקרינהו ולך לא אפקרינהו ופריך מי הוי הפקר כה\"ג והא תנן ב\"ה אומרים אינו הפקר עד שיופקר לעניים ולעשירים כשמיטה ומשני ר\"י בר' יוסי לכ\"ע אפקריה ובמילי דעלמא הוא דאוקמיה עכ\"ל הגמ' וקשה דכיון דלר\"ש סגי בהפקר דבינו לבינו למה לא אפקריה בינו לבינו באופן שלא ישמע ההוא גברא ולא איצטריך תו לאוקמיה בדבריו ולהוציא שקר מפיו וגם היה לו לחשוש שאותו גברא ילמוד ממנו להפקיר ג\"כ בכה\"ג שיסבור דכיוצא בזה הוה הפקר ונ\"ל שר\"י בר' יוסי ודאי בפעם שניה הפקירה בינו לבינו אלא שהרגיש באותו גברא שהיה מבין הענין דמדהפקיר בראשונה ודאי הפקירה גם כן בפעם שניה ושלישית כדי שלא יכשלו בו רבים ומש\"ה הוצרך לומר לו לך לא אפקרינהו מפני שאתה הוא יודע שהם שלי משא\"כ אחרים שלא ידעו בדבר תדע דאל\"כ אלא תאמר שהפקירו בפניו תקשה לנפשך איך א\"ל שלכל עולם הפקרתי חוץ מלך הא באמת לכ\"ע הפקירה או סתם כדמסיק הגמ' וא\"כ גם הוא שמע שהפקירה סתם אלא ודאי לא שמע אלא היה מבין בו מדהפקירה בראשונה וק\"ל ועיין שם בתוס' דכתבו אההוא עובדא דר\"י בר' יוסו ז\"ל וא\"ת הא בעינן הפקר בפני ג' ר\"ל דמדאורייתא בלא ג' סגי וכן בנר וגיגית וקדירות דאמרינן בפרק קמא דשבת דמפקירם דליכא ג' דאנן סהדי דמפקיר להו בלבו שלא יעשה איסור שביתת כלים עכ\"ל (והנה אין לי ראיה ממ\"ש התוס' דאפקיר להו בלבו דיכול להפקיר בינו לבינו די\"ל דכוונתם דגמר בלבו להפקירו בלב שלם ולא יחזור בו) ונראה דר\"ל וה\"ה בעובדא דר\"י בר\" יוסי דלשם דאנן סהדי דהפקירה בלב שלם כדי שלא יבואו הבריות לידי מכשול ולפי זה היה נראה לומר דריב\"ל דוקא קאמר דבר תורה אפי' בפני א' הוי הפקר אבל א' עכ\"פ צריך כדי שיצא מרשותו שאותו אחר יקחנה וכמ\"ש הרא\"ש הנ\"ל ור\"ש הנ\"ל ג\"כ הכי ס\"ל ולא כתב דאפי' בינו לבינו סגי כ\"א בדברים שאנן סהדי שלא יחזור בו דומיא דהפקר נר וגיגית וקדירות דשבת וכמ\"ש התוס' אלא שאם כן לא הו\"ל להר\"ש לסתום ולכתוב אדברי ריב\"ל סתמא ז\"ל וה\"ה לבינו לבין עצמו דמשמע דבכל הפקר מיירי ועוד דאין טעם נכון לחלק בדאורייתא דאם בעינן דומיא דשמיטה שיבוא אחר ויטלנו כדפירש הרא\"ש א\"כ גם בנר וגיגית דשבת אף שהוא ודאי יפקירם מכל מקום ליכא מאן דידע מההפקר דיבוא [ויטלם] אלא ודאי בדאורייתא אין חילוק בזה ורבנן הוא דגזרו משום שמא יחזירנו ובכה\"ג שפי�� שייך לומר באיסור שבת וכיוצא בו ליכא למיחש להא ודוק ועיין בא\"ח (סי' רמ\"ו) ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ז\"ל אע\"פ כו' דברי הרמב\"ם המה בפרק א' דהלכות זכייה והראב\"ד השיג עליו שם למה לא חילק בין צבי שבור לצבי רץ והלא המשנה חלקה בהן עכ\"ל וגם רבינו שכתב על דברי הרמב\"ם ונראה דאפי' כו' ס\"ל בפשיטות דאין מועיל עומד בצד שדהו כ\"א כשיכול להגיעו ג\"כ ואז אין חילוק בין צבי רץ ושבור והמשנה אורחא דמילתא נקטא וכמ\"ש (בסימן רס\"ה) אבל המ\"מ כתב דהרמב\"ם ס\"ל דהמשנה לא חלקה בין יכול להגיע או לא אלא דוקא כשאינו נתפס במצודה וכתבה גם הרמב\"ם בפי\"ז מהל' גזילה אבל כשנתפס במצודה נעשה ע\"י כצבי שבור ובודאי אם קדם בעל המצודה לזכות בו בידים קודם שיבוא זה לעמוד בצד שדהו לומר תזכה לי שדה הרמב\"ם ג\"כ מודה שזכה בו בעל המצודה ולא מהני ליה תו עמידתו בצד שדהו ואמירתו ואפי' בא ליקחנו בידים מתוך המצודה אית ביה משום גזל כיון שקדמהו בעל המצודה וזכה בו אבל השתא שלא זכה בו בעל המצודה בידים ס\"ל שלא קנה לו מצודתו כלל כיון שפרסה בתוך שדה של זה שלא ברשות ואם לא היה עומד בעל השדה בצד שדהו הוה שדהו חצר שאינה משתמרת ולא קנהו בעל השדה והביא המ\"מ ראיה לדברי הרמב\"ם מהא דאמרי' בגיטין (דף ס') אהא דתנן מצודות חיה ועופות ודגים יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום (וכתבו רבי' בסמוך) דמסיק הגמ' עלה וקאמר דהיינו דוקא באין להמצודה תוך אבל יש לה תוך יש בה משום גזל גמור והא דביש להן תוך יש בו משום גזל גמור ע\"כ איירי כשפרסה במקום הפקר דאי בשדה חבירו המשתמר לא עדיף מכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה אע\"פ שיש דעת אחרת מקנה ק\"ו בהא וא\"כ הא נמי דאמרו דבמצודה דלית לו תוך יש בו משום ד\"ש נמי לא איירי אלא כשפרסה במקום הפקר הא בשדה חבירו לית ליה משום ד\"ש וממילא קנהו בעל השדה כן מפרש המ\"מ דעת הרמב\"ם ע\"ש ושניתי לשונו לתוספת ביאור ונראה דהראב\"ד ורבינו ס\"ל דאפילו בכה\"ג שירד שלא ברשות בעינן יכול להגיעו דאל\"כ אף שלית ביה משום ד\"ש אם קדמו ולקחו מהמצודה שפרסה בו מ\"מ ג\"כ לא מהני ליה עמידתו ואמירתו לענין שאם קדם בעל המצודה ולקחו מהמצודה כל זמן שלא היה יכול ליקחם מתוך השדה ולזה אין ראיה להמ\"מ ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כל שדה שיש בו כלאים כו' ז\"ל ב\"י בריש שקלים תנן באחד באדר משמיעין על הכלאים ובט\"ו בו היו מפקירין כל שדה שיש בו כלאים ומ\"מ יש לתמוה על רבינו למה כתב הרי הוא דמשמע דממילא הוי הפקר והתם משמע דב\"ד מפקירין אותו שדה אבל ממילא לא הוה הפקר עכ\"ל ודע שלא כל' שהביא ב\"י איתא שם במשנה אלא ז\"ל באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים כו' עד ויוצאין אף על הכלאים ופי' הרמב\"ם ור\"ע מכריזין שימעטו הזרע האחר עד שלא ישאר מרובע הקב לסאה כדתנן בפ\"ב דכלים כל סאה שיש בה רובע הקב ממין אחר ימעט כו' עד יוצאין שלוחי ב\"ד אף על הכלים ואע\"פ שכבר הכריזו עליהם בא' באדר לא היו סומכין על ההכרזה דשמא לא עקרום עדיין והיו הם יוצאין ועוקרים אותם עכ\"ל ואחר משנה זו יש משנה אחרת ז\"ל אמר ר' יודא בראשונה היו עוקרים ומשליכים לפניה (פי' כשיצאו בט\"ו באדר על הכלאים במקום שמצאו היו עוקרים כו') משרבו עוברי עבירה היו עוקרין ומשליכין על הדרכים התקינו שיהיו מפקירין כל השדה כולה ע\"כ ע\"ש בפי' המשניות ויהיה תיבת התקינו כאילו כתב והתקינו וכן היא מפורש שם בברייתא ויליף לה מקראי דהפקר ב\"ד הפקר והנה הב\"י הרכיב סופא דמשנה שניי' על רישא דמשנה ראשונה כדי לקצר כדרכו וסבר הב\"י דגם מ\"ש התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה ר\"ל שבכל ט\"ו באדר היו שולחין ויוצאין ובמקום שימצאו כלאים בשדה הפקירו אותו אבל רבינו ס\"ל דאחר שראו שנתרבו עוברי עבירה ולא היו משגיחין בעקירת הכלאים לחוד והוצרכו לתקן שיהיה כל השדה הפקר ומשם והלאה לא היו שלוחי ב\"ד יוצאים בט\"ו על הכלאים לעקרו והיתה תקנה קבועה ועומדת בשעה שהכריזו בר\"ח על הכלאים אז הכריזו ג\"כ שכל מי שיעבור ולא יעקור כלאים שבשדה שיהיה שדהו הפקר וס\"ל ג\"כ שדוק' בשעה שהיו ישראל יחד בעריהן והיו משמיעין על השקלים היו מכריזין ומזהירין גם על הכלאים אבל בזמן הגלות כמו שאין מכריזין על השקלים כך אין מכריזין על הכלאים אלא תקנה קבועה ועומדת מזמן הבית שכל איש ואיש צריך ליזהר שלא ימצא בשדהו כלאים אחד מכ\"ד ובשאם ימצא יהיה שדהו הפקר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " עוד יש דברים המותרים וכו' דברים אלו בב\"ק דף פ' ופ\"א קפריך הני י' חד סרי הויין ומשני מהלכין בשבילי השדות שלמה אמרה כו' וכ\"כ הרמב\"ם ורבינו ירוחם ויש לדקדק למה סתם רבינו וחשבו בהדי הנך דיהושע ונראה שזהו מיושב כמ\"ש בפרישה דרבינו התחיל וכתב ז\"ל דברים שמותרים משום תקנת יהושע דל' משום משמע דלא בעי למחב מה שתיקן יהושע אלא מה שאנו נוהגין בו היתר מכח תקנת יהושע וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וקוטמין נטיעות וכו' בב\"ק דף פ\"א וקוטמין נטיעות בכ\"מ חוץ מגרופיות של זית פירוש כו' בזתי' כביצה בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה ע\"כ ופירש\"י מגרופית של זית הקוצץ זתיו לשרוף מניח ב' גרופיות מלא ב' אגרופיות כדאמר בב\"ב והן מחליפות ומוצאות בדין ומש\"ה אין לקטום נטיעות מפני שמפסיד את הגרופיות בזית כשיעור גובה ביצה צריך להניח מן הזית מלמטה סמוך לגזע מן הפקק ולמעלה מותר לקטם. פקק קשר וז\"ל התו' פ\"ה מניח ב' אגרופין ובערוך פי' גרופיות ענפים וענפי הזית קרוים גרופיות כמו יחור בתאינה וזמורה בגפנים שכל א' יש לו שם לבדו ע\"כ נראה מל' דל\"פ עליה דרש\"י אלא בפי' תיבת גרופיות לחוד אבל בביאור הענין ס\"ל כרש\"י (דאל\"כ לא הוו שתקו מלחוות דעתם בביאור הענין) וא\"כ הא דאמרינן בפ' הספינה מניח ב' גרופיות פירושו מניח ב' ענפים וכן פרשב\"ם שם וקאמר כאן שמה שיצא מאותן שני ענפיו אין לקצוץ מהן כלל ובין לרש\"י ובין לתו' פירושו דר' מרינוס לא אחוץ מגרופיות קאי אלא ארישא דקתני וקוטמין נטיעות בכל מקום ומפרש דאעפ\"י שרשאי לקטום אפ\"ה צריך להניח בכל אילן ואילן שיעור מגבהו שהענפים הגדילים באותו גובה אינו רשאי לקצוץ כלום אבל גרופיות של זיתים והיינו שכבר נקצץ אינו רשאי לקטום לענפיהם כלום בכל האילן ונראה עוד דברייתא דוקא קתני גרופית של זית אבל בשאר אילן אפי' נקצץ כבר פעם א' יכול לחזור ולקצוץ מהן ענף א' נטיעה דאל\"כ לא היה משתמיט הברייתא ור' מרינוס לפרש גם שיעורייהו דשאר אילנות וכן רש\"י ותוס' לא הזכיר א' מהן דה\"ה לשאר אילנות כן נ\"ל ביאור הדבר וכמ\"ש בפרישה אבל אין לפרש דר' תנחום מפרש דגרופיות של זית ל\"ד וה\"ה לשאר אילנות ומפרש דהאי חוץ לאו למימר שאין רשאי לקטום מהן כלל אלא שצריך להניח בכל אחד כשיעורו שמפרש ביה דאין לשון הברייתא משמע כן דקתני וקוטמין כו' חוץ כו' משמע דבגרופיות אין קוטמין כלל וגם מדברי הרמב\"ם משמע להדיא דתרתי קתני דז\"ל פ\"ה דנזקי ממון וכן התנה שיהא אדם קוטם נטיעה בכ\"מ חוץ מגרופיות של זיתים ואינו קוטם מן האילנות אלא בזית כביצה הרי לך בהדיא כמ\"ש והוא ג\"כ דעת רבינו ובזה דבריו מבוארין כמ\"ש בפרישה ופי' תיבת גרופיות כבר רמזה רבינו ס\"ס רי\"ז שעניינו ענפים כדעת התוס': ומש\"ר אבל מגוף האילן כו' נראה דקאי אכל הפירושים וכמ\"ש בפרישה וכוונתו ליישב קושיית התוס' וז\"ל שם דף פ' על הא דאמרינן בקנים בגפנים מן הפקק ולמעלה וא\"ת בלא קנין נמי יש לו מן הפקק ולמעלה מתנאי יהושע כדאמרינן בפ' מרובה וי\"ל דלאו פירכא היא כלל דאין לו רשות לחתוך בחנם אלא בשביל נטיעה ודוקא מן החדש שאינו עושה פירות (וממקום שאינו עושה פירות) וממקום שאין רואה את החמה כדאמרינן התם ועוד דכמה פרקים יש בגפנים וקנים והכא מן התחתון והתם מן העליון עכ\"ל ומדברי תוספות הללו נמי מוכח דמ\"ש בגמרא וכתבו רבינו ג\"כ ז\"ל ובשאר אילנות לא יקטום אלא מן הענפים הדקין ומאילן חדש כו' וכל אינך דחשיב לא קאי אשאר אילנות דוקא אלא ה\"ה אזית וגפנים ואינך אלא נקט בו בשאר אילנות ומיניה נלמד במכ\"ש לזית ואינך וק\"ל. ומדהקשו התוספות קושיות הללו אגפנים וקנים ולא הקשו אזית הקודם לקנים וגפנים שתנן ביה זיתים לקוץ מניח ב' גרופיות והו\"ל להקשות הלא בחנם נמי קוטמין ממנו חוץ מהגרופיות מזה יש נמי ראיה למ\"ש דפי' מ\"ש קוטמין נטיעה בכל מקום חוץ מגרופיות ר\"ל שמאותו אילן לא יקטמו ממנו שום נטיעה כלל וממילא מ\"ש בזית עד כביצה מוכרח שר\"ל שאין קוטמין ממנו אלא נטיעה א' ולא כולו אבל בקנים וגפנים דאינו מוכרח לומר דהרי לא נאמר בהן חוץ וה\"ה לשאר אילנות מש\"ה הקשו עליה התוס' וק\"ל: ומש\"ר ובשאר אילנות כו' שם ושאר כל אילנות מן איבו של אילן ולא מן חודו של אילן מן חדש שאינו עושה פירות ולא מן ישן שהוא עושה פירות ממקום שאינו רואה את החמה ולא ממקום שהוא רואה את החמה שנאמר וממגד תבואות שמש עכ\"ל ופי' רש\"י מאיבו של אילן מפריו כלומר מהענפים הרכין והדקין ולא מחודו מענפים גדולים וגסים באילן גמור ל\"א מחובו של אילן ממחבאותו מקום שיש ענפים הרבה דהיינו באמצע גבהו ולא מחודו מלמעלה ענף האמצעי שהוא עליון ועיקר האילן מתשובת הגאונים עכ\"ל ותפס רבינו שתי הלשונות של רש\"י לדינא וע' בערוך בערך גרופיות מ\"ש בענין זה גם ברמב\"ם ע\"ש דנקט קצת ל' לנפשו (ובק\"ש הישן הארכתי עוד בזה וכאן קצרתי ובקצת שינוי): "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " היה לגר כו' מקור דברי רבינו נכללו מג' מימראות דב\"ב ד' נ\"ד נ\"ה ומתוס' הביא הרא\"ש והנה אעתיק תחילה המימראות והצורך לביאורם ומתוכן נעמוד על ביאור דברי רבינו בס\"ד בדף נ\"ד גרסינן איתמר שדה המסייימת במצריה אמר ר\"ה אמר רב כיון שהכיש בה מכוש א' קנה כולה ופר\"ש המסויימת במצריה שיש נה מצר בד' רוחותיה כיון שנכש וחפר בה במרא מכוש א' הכאה אחת בקרקע קנה כולה דהיינו רפק בה פורתא ושמואל פליג עליה והילכתא כוותיה דרב עכ\"ל הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש (ור\"ל אפילו לא אמר שדעתו לקנות כולה כיון שיש מצר סביבותיה קנה כולה) ושאינה מסויימת במצריה עד כמה אמר רב פפא כדאזיל תיירי דתורי והדר פי' שקנה מהשדה במכוש א' כשיעור מהלך השוורים בתלם א' שאין הולכין משם ואילך יותר אלא חוזרים לאחוריהם וזהו והדר דקאמר שאינם הולכים יותר ואותו שיעור דמלוא תלם קנהו מהשדה מרובע וכמש\"ר וכ\"כ הרא\"ש שם עוד שם בדף נ\"ה אמר רב אסי אמר ר\"י המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר ובריש דף נ\"ו גרסינן אין שם לא מצר ולא חצב מאי פי' ר' מרינוס כל שנקראת על שמו ה\"ד אמר ר\"פ דקרו ליה בי גרגותא דפלניא וז\"ל הרא\"ש י\"מ דקאי אפיאה ואטומאה אבל אנכסי גר לא קאי דהא אמרינן לעיל כדאזיל תיירי דתורי והדר (פי' שהרי אמר ר\"פ לעיל דשדה שאינה מסויימת במצריה ואין שם הפסק לא קנה במכוש א' אלא שיעור תלם א' א\"כ מאי בעי אין שם חצב כו' או מה השיב לו ר' מרינוס) וי\"ל דקאי שפיר אקנייה דנכסי הגר ולעיל מיירי בשדה בית הבעל והכא מיירי בשדה בית השלחין מדקאמר דקרו ליה גרגותא דפלניא וכן סבר הרי\"ף מדהביא זה לפסק הלכה וכן ההיא דלעיל עכ\"ל ואף שמסיק הרא\"ש וכתב ומיהו פי' קמא עיקר כו' ע\"ש אין כוונתו אלא שגם פי' קמא עיקר דאף אטומאה קאי וכדמייתי ראיה שכן תניא גם לענין טומאה אבל פי' בתרא ודאי ג\"כ אמת דאכל מה שנזכר שם בסוגיא קאי ומש\"ה כתבו רבינו בשם הרא\"ש וכ\"כ נמי הב\"י וז\"ל התוספתא שהביא הרא\"ש המחזיק בנכסי גר כו' היו לו עשר שדות כיון שהחזיק בא' מהן קנה כולן כו' לקח הימנו עשר שדות כיון שהחזיק בא' מהן קנה כולן כו' עכ\"ל התוספתא וכתב עליה הרא\"ש ז\"ל תימה דלא מפליג בין נכסי גר למכר דבתרווייהו קתני החזיק באחד מהן קנה כולן ונראה דגרסינן בסיפא גבי לקח הימנו בי' מדינות והיא הברייתא השכויה בקידושין תניא כוותיה דשמואל כו' וגבי גר איירי בסמוכות כן כתב הרמב\"ן (ר\"ל בחידושיו כ\"כ) ומיהו קשה אמאי קרי ליה י' שדות כיון שאין מצר וחצב מפסיקין ביניהן ושמא כדאזיל תיירי דתורי והדר נקרא שדות וקנה כולן אם פי' לקנות כולם ואם לא פי' קנה במכוש א' כדאזיל תיירי כו' עכ\"ל הרא\"ש ומה שמתמה למה השווה קנין נכסי הגר לקנין דעלמא וגם גרס בי' מדינות זהו מבואר בדברי רבינו בס\"ס קצ\"ב שמחלק ביניהן ע\"ש ואחר העתקת דברים הללו תראה שדברי רבינו מבוארים ומסודרים בטוב מאוד שבתחילה התחיל בדין שמצא בתוספתא כתב דהיכא דהיה לגר כמה שדות ואין שם דבר דאפסיק ביניהן אז אף <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> אין אותן קרקעות מסויימים במצר א' המקיף כל סביבות אפ\"ה אם כיון לקנות כולם קנה במכוש א' כל אותן שהן סמוכות זו לזו בלי הפסק ואין חילוק בין אם הם בה\"ב או בה\"ש ואח\"כ כתב ב' מימראות דר\"פ הנ\"ל שכשאינם מסויימים ולא כיון לקנות את כולם בהא יש חילוק בין (אם) בה\"ב לבה\"ש וכדברי הרא\"ש הנ\"ל ואח\"כ כתב מימרא דרב שאם הוא מסוים במצריו קנה כולן אפילו לא כיון לקנות כולן בין בה\"ב בין בה\"ש ואח\"כ כתב מימרא דר\"י דמצר וחצב מפסיקין בנכסי הגר אבל מה שכ\"ר כגון שיש ביניהן דבר המפסיק הוא דבר תמוה הא מימרא דרב מיירי באין בין כל שדות הגר דבר המפסיק ואף שיש ליישב ולומר דמ\"ש ביניהן ר\"ל בין נכסי הגר להנכסים שהן סביבות נכסי הגר שבאותו הפסק שביניהן נעשה נכסי הגר מסויימות במיצריהן סביב אבל זהו דוחק דא\"כ לא הול\"ל לשון מפסיק אלא מסויים במצריו גם לא הו\"ל לרבינו לסתום ולכתוב מפסיק ביניהן דמשמע בין נכסי הגר עצמו קאמר דומיא דמש\"ר ברישא היה לגר הרבה שדות זא\"ז ואין דבר מפסיק ביניהן ודומיא למ\"ש בשם הרמב\"ם מיד אחר זה שכתב שאם אין דבר מפסיק ביניהן לכ\"נ למחוק ב' תיבות כגון שיש ביניהן ולהגיה במקומן תיבות ואין ביניהן דבר מפסיק או צ\"ל וכגון דלית ביניהן וא\"כ היא היא מימרא דרב בעינה דרב ודאי איירי באין ביניהן דבר המפסיק דאל\"כ ל\"ק כולה דליכא מאן דפליג אהא דר\"י דמצר וחצב מפסיקין ומ\"ש ואם הוא לשון יחיד משום דהשדות עומדין זא\"ז ושם קרקע חד הוא וק\"ל: ומש\"ר אבל בשדה בית השלחין קונה במכוש א' כו' הם המה סוף דברי ר\"י הנ\"ל דקאמר אין שם מצר וחצב מאי פירש ר' מרינוס משמו כל שנקרא על שמו כו' אלא שפי' רבינו זה צריך ביאור ומתחילה אכתוב מה שפי' בו ר\"ש ושאר מפרשים ואח\"כ נעמוד על ביאור דברי רבינו וז\"ל ר\"ש שם דף נ\"ו שנקרא על שמו שנקראת על שדה א' בלשון יחיד על שמו שקורין לה שדה פ' שאין אומר שדות פ' וקנה הכל במכוש א' עכ\"ל ונ\"ל דפי' דמ\"ש נקרא על שמו כאילו אמר נקראת ע\"ש עצמו שקורין אותו שדה בלשון יחיד ולא שדות דאז אינו נקרא על שם עצמו אלא נכלל בין שדות אחרות ומה שקורין אותו בלשון יחיד היינו מפני שמשקין מבור א' וכל שמשקין מבור א' נקרא ע\"ש שדה א' אף שהן שיעור שדות הרבה מפני שהבור מצרפן וזה שסיים וכתב ז\"ל וה\"ד שקרו לה בי גרגותא דפלניא ר\"ל (כי) כמו בית סאה וכאילו אמר קרקע שמשקין (והיינו גרגותא) אותו מבור הלזה וכלל הדברים שאינו מפרש על שמו על שם הגר אלא ר\"ל על שם עצמו בלשון יחיד ומ\"ש ר\"ש על שמו שקורין לה שדה פ' שאין אומר שדות פ' אין כוונתו לפרש דעל שמו ר\"ל של פ' אלא שקורין לה שדה פ' בלשון יחיד וזהו שמסיק וכתב ולא שדות פ' ואף שמסיק וכתב בי גרגותא דפלניא כל השדה שהיה הגר משקה מבורו קנה הכל במכוש א' נראה דל\"ד נקט גר אלא משום שאומרים השדה שהיה משקה מבור א' וכאן איירי מגר שהשקה שדהו מש\"ה כתב גר כן נ\"ל ביאור דבריו (ולא כי\"מ דפי' ר\"ש קאי על מ\"ש בגמרא כל שנקרא דהוא לשון יחיד מדלא כתב נקראות דא\"כ לאו הול\"ל תיבות על שדה) וכן נראה מפי' ר\"ח שהביא הראב\"ד בהשגותיו שכתב ולפר\"ח שדה בית השלחין ששותה מגרגותא חדא עכ\"ל הרי שלא הזכיר גר אלא פי דפלניא מגרגותא פלניא חדא ור\"ל שקנה כל מה שמשקין מבור אחת ולא שיעור מה שמשקין משתי בורות וגם בעל הערוך בערך גרגותא פי' וכתב ז\"ל כל מה שנקרא ע\"ש הגר פי' ר\"ח כל שדולין ומשקין אות' מגרגותא חדא וכן פי' נ\"י ע\"ש והנה אף שרבינו כתב ז\"ל כל מה שנקרא ע\"ש הגר דמשמע דפי' על שמו ע\"ש הגר ע\"כ אין כוונתו כן דאיך שביק כל הני רבוותא ולקח שיטה לנפשו מה שלא נזכר ברא\"ש ולא בשום מפרש וגם אין טעם לפירושו וגם מה שסיים רבינו וכתב ז\"ל כגון שיאמר שדה פ' רגיל להשקות מבור פ' ק' מנין לפרש שצ\"ל שדה פ' ומבור פ' הלא לא נקט בגמרא אלא חד פ' לכ\"נ שרבינו (ס\"ל) ג\"כ לא כתב נקראים ע\"ש הגר לדוקא אלא כתב כן לפי מאי דס\"ל מתחילה שמ\"ש בגמרא נקרא על שמו ר\"ל ע\"ש הגר קונה שתיהן אבל אחר שהקשו ע\"ז ה\"ד ור\"ל הלא כל השדות נקראים ע\"ש הגר ואוקמ' ר\"פ דקרו ליה בי גרגותא דפלניא ור\"ל כל שמשקין מבור א' קנה במכוש א' צ\"ל ע\"כ דעל שמו הנזכר ל\"ד קאמר שיצטרך לקראה ע\"ש הגר אלא ר\"ל כל שנקרא ע\"ש בורו וכוונתו שיעור שמשקין מבור יחידי שלו ולאפוקי מה שהיה משקה הגר מבורות אחרות שלא קנה הכל במכוש א' וה\"ה אם עשה מכוש א' בקרקע שהשקה הגר מבורו של אחר היה קונה כל אותו הקרקע ומש\"ה דקדק רבינו וכתב ז\"ל כגון שיאמר שדה פ' רגיל להשקות מבור פ' ולא כתב מבור של פ' דהוה משמע דצריך להיות שנקרא הבור ע\"ש הגר אלא כוונתו כמ\"ש ר\"ש ור\"ח ונ\"י וערוך שכל הקרקע שנקראת ע\"ש בור אחד הוא שקנה במכוש א' וזה נלע\"ד ברור ושוב מצאתי בספרי רבי' של קלף כתוב של פ' אבל בספרים הנדפסים כולם ליתא והם עיקר ודוק. והרמב\"ם ז\"ל כתב שאם כו' בפ\"א דזכייה כ\"כ ולא כתב שם מה שאיתא בגמרא ה\"ד כל דקרי ליה בי גרגותא דפלניא והראב\"ד בהשגות השיג כזה והוא כוונת רבינו ב��\"ש על דברי הרמב\"ם ז\"ל וא\"א כתב כסברא ראשונה ויש לתמוה על הרמב\"ם שהוא בעצמו כתב שם לפני זה דכל שאינה מסויימת במצריה לא קנה במכוש א' כ\"א כדאזיל תורא והדר כמימרא דר\"פ הנ\"ל וא\"כ יהיו דבריו סותרין זא\"ז וגם מימרות דר\"פ סברי אהדדי וכמ\"ש ועוד הא בהדיא אמרו דקרו בי גרגותא דפלניא ואיך כתב הוא כל הנקרא ע\"ש הגר ובאמת של' הרמב\"ם הוא קצת בענין אחר ממה שהעתיקו רבינו כי ז\"ל שם בפ\"א מהל' זכייה: בקעה שיש בה שדות רבות וכולן של גר אחד ולא היה ביניהן לא מצר ולא חצב ולא דבר מדברים המפסיקים ובא אחד והחזיק במקצת הבקעה לקנות את כולה כל הנקרא ע\"ש אותו הגר קונה אותו עכ\"ל וע\"פ הדברים הנ\"ל ביאר המ\"מ דבריו וז\"ל שם דעת המחבר נ\"ל שע\"כ לא אמרו כדאזיל תיירא דתורי והדר אלא כשקנה במכוש א' ושם אינו קונה אלא זה השיעור אבל כאן הוא כשהחזיק בחזקה אחרת כגון הדברים שמתבארים בפ\"ב וזהו שכתב והחזיק במקצת הבקעה ואין מכוש א' חזקה לקנותה עכ\"ל ובדבריו נתיישב הכל והוא דהא בהא תליא להראב\"ד והרא\"ש שסוברים דהא דאמר רב אסי מצר וחצב מפסיקין וכן הא דאמר אין שם מצר וחצב מאי כו' הכל קאי לענין קנייה במכוש א' וקשיא להו מימראות דר\"פ אהדדי לכן הוצרכו לחלק בין בית הבעל לבית השלחין ומש\"ה פירשו נמי בי גרגותא כו' כלומר שנקרא ע\"ש הבור שמשקין אותו ממנו אבל הרמב\"ם ס\"ל דהאי דאר\"א אמר ר\"י וכן הא דאמר אין שם מצר וחצב מאי לא קאי אקנייה במכוש שזה כבר מבואר במימראות הקודמים שאם השדה מסויים קנה הכל ואם אינו מסויים לא קנה אלא כדי תלם א' אלא הכא איירי במחזיק חזקה גמורה וקאמרו שאם יש שם מצר וחצב בין שדה לשדה מפסיקין ואין חזקה של שדה א' מהני לחברתה ובאם אין שם לא מצר ולא חצב כל הנקרא על שם הגר ומיירי בין בה\"ב ובין בה\"ש ומ\"ש בגמרא ה\"ד דקרו ליה גרגותא דפלניא ס\"ל להרמב\"ם דל\"ד קאמר אלא שכן היה דרכם בזמניהם שכל שדותיו של אדם א' היו נקראים ונחשבים ע\"ש הבאר שהיה בו והוא מה שאמר ר' מרינוס כל הנקרא ע\"ש ואה\"נ דה\"ה אם לא היה באר כלל קנה ג\"כ כל הנקרא בשמו של הגר באומרים שדות אילן של פלוני גר הוא קנה הכל כשהם סמוכים להדדי זהו דרך המ\"מ בביאור דברי הרב רבינו משה בר מיימוני אבל על לשון רבינו קשה שהעתיק דברי הרמב\"ם וכתב בתוך דבריו קנה במכוש א' מוכח מזה דלא ס\"ל האי חילוק בין קנין מכוש לקנין חזקה אחרת והב\"י תירץ בע\"א וכתב ז\"ל דהרמב\"ם ס\"ל דמימרא קמייתא דר\"פ בשנתכוין לקנות כולה ולהכי כשאין מצר וחצב מפסיק קנה כל הנקרא ע\"ש אותו הגר והכי דייק לשון הרמב\"ם שכתב ז\"ל ובא א' והחזיק במקצת הבקעה לקנות את כולה עכ\"ל ב\"י וקשה לי על פירושו דאם איירי בדאמר לקנות את כולה ואין שם דבר המפסיק למה תלה הרמב\"ם הקנין במה שנקרא ע\"ש הגר הא מלשון תוספות הנ\"ל מוכח דקנה הכל סתם וגם מדברי רבינו מוכח דלא ס\"ל האי פירוש בדברי הרמב\"ם דא\"כ לא הוה ליה להשמיט בהעתקת דברי הרמב\"ם העיקר והוא מ\"ש שנתכוין לקנות את כולה וגם מדכ\"ר פלוגתא בין הרמב\"ם והרא\"ש מוכח דלא ס\"ל הכי דהא בכיון לקנות את כולה כתב כסברא הראשונה ג\"כ דקונה כולה במכוש אחד וגם מדלא חילק המ\"מ בזה הדבר בדברי הרמב\"ם ונחית לחלק בע\"א שאינו פשוט מוכח דס\"ל דמ\"ש הרמב\"ם לקנות את כולה לא שהמחזיק אומר כן אלא לישנא דהרמב\"ם הוא להסברת הענין דאמדינן דעת המחזיק כיון שאין ביניהן מצר ולא חצב אע\"פ שאינו מחזיק אלא סתם במקצתו מסתמא דעתו לקנות את כולה וזהו ודאי דעת רבינו ולכן השמיטו ע\"כ נלע\"ד שרבינו הבין דברי הרמב\"ם דפירש מ\"ש ר' מרינוס כל שנקרא על שמו דר\"ל ע\"ש הגר ודוקא קאמר ומה שמסיק הגמרא וקאמר ה\"ד כגון דקרו לה בי גרגותא דפלניא ההוא ל\"ד קאמר אלא דגמרא חדא מינייהו נקט שדרך העולם לקרות כל השדות בשם אחד בי גרגותא דפלניא וה\"ה אם הוא בענין אחר דנקראות כל השדות על שמו קנה הכל במכוש א' ומה שאמר ר\"פ דלא קנה אלא כדאזיל תורי והדר שם איירי בשדות שאין נקראים ע\"ש הגר כך הבין רבינו דברי הרמב\"ם ובזה דבריו בעצמם נכונים אלא מסיק וכתב עליו שהרא\"ש כתב כסברא הראשונה דר' מרינוס דוקא בי גרוגתא קאמר ודוקא שדה בה\"ש אבל לא שדה בית הבעל וכדברי הראב\"ד הנ\"ל ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " הראשון לא קנה כו' ז\"ל הגמרא שם פח\"ה דף נ\"ג אר\"נ אמר רבה הבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר ובא אחר והעמיד בהן דלתות קנה (ור\"ל השני) מ\"ט ליבני בעלמא הוא דאפיך וכתבו התוס' שם ע\"ז ז\"ל ואע\"ג דרפק בה פורתא כשבנה היסוד לא מהני מידי אלא בקרקע העומדת לחרישה ול\"ד למי שמוצא פלטרין בנויין וסד בהן סיוד א' דקנה דהתם משביח הוא בנכסי הגר דהיינו פלטרין אבל הכא מה הן נכסי הגר קרקע והיא לא נשתבחה שאין ראוי לדור שם כל זמן שאין דלתות וא\"ת והא יש בה גג וראוי ליכנס בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וי\"ל דמ\"מ לא חזו לדירת קבע כל זמן שאין בה דלתות ואדרבה קלקלה דמעיקרא חזי לזריעה והשתא לא חזי לזריעה עכ\"ל התוס' כלל הדברים נראה דלעולם בעינן דיהנה לארץ או יעשה תיקון גמור דבו נגמר עניינו כמו סיוד וכיור דלמה שנעשה דהיינו לנוי נגמר עניינו וא\"צ תיקון אחר לזה משא\"כ הדלת דצריך עוד לנעלה ונראה פשוט דאם מצא אדם פלטרין של גר בנוייה בלא דלת והלך וסייד בהן אמה ויותר לא קנה בזה כל זמן שלא נשמר הפלטרין דודאי לא הועיל זה בסיודו בפלטרין שאינו נשמר טפי ממה שבנה הראשון כל הפלטרין ודוקא כשכבר בנה הגר כל הפלטרין גם בדלתות ונעלן ובא זה אחרי מותו להחזיק בהן בזה דוקא מהני הסיוד וכיור דנעשה בה לנוי וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וגם עובר במעי אמו אינו יורש כו' בב\"ב דף קמ\"ב תינוק בן יום א' נוחל ומנחיל דוקא בן יום אחד אבל עובר לא מ\"ט דהוא מיית ברישא ע\"כ וכתבו התוס' ז\"ל ה\"ט כדאמרינן בפ\"ק דערכין דאיידי דזוטרא חיותיה עייל ליה שיפת' דמלאך המות ומחתכי' ליה לסימניה והא דאמר בפ' המקשה (ומייתי לה רבינו בי\"ד סימן י\"ו) השוחט בהמה ומצא בה בן ט' חי כו' היינו דוקא כששחט או הרגה שאז היא מתה תחילה כדאמרינן בפ\"ק דערכין והא דאמרינן בהשוחט דמתה אמו והדר ילדתו היינו מתה ע\"י אדם א\"נ ע\"י מלאך המות וכגון שנעקר הולד לצאת דאז אין הולד מת כדמשמע בפ\"ק דערכין וא\"ת כיון דבהריגה או נעקר לצאת היא מייתה ברישא ולא הולד א\"כ אמאי נקט בן יום א' עובר נמי נוחל ומנחיל וי\"ל דבן יום אחד פסיקא ליה אבל עובר לא פסיקא ליה למיתני נוחל ומנחיל עכ\"ל וכן הוא ברמב\"ם בפ\"א מהל' נחלות: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אפילו שיצא ראש הנפל חי כן הוא ר\"פ יש בכור (בכורות דף מ\"ו) ושמואל מוקי לה בגמרא דראשו ל\"ד אלא ר\"ל רובו (של נפל) ובגמרא דחי לה ולכאורה משמע דוקא ראשו קאמר הא נולד כל הנפל הבא אחריו אינו בכור לנחלה וכן משמע מפי' רש\"י דפי' שם ה��א אחר נפלים שיצא ראשו של נפל חי כגין שהיו תאומים אחד נפל ואחד כלו לו חדשיו והוציא נפל ראשו חי והחזירו ובא חבירו וקדמו ויצא זה האחרון בכור לנחלה דראשון לא הפסידו ואע\"ג דהוצאת ראש חשוב לידה מעליא מ\"ט גבי נחלה כתיב ראשית אונו מי שלב אביו דוה על מיתתו יצא נפל שהוציא ראשו ראשון דהוי כילוד דלאו בר קיימא הוא ואין לבו דוה עליו עכ\"ל ומדהוצרך לפרש שהיו תאומים ולא פי' שנולד זא\"ז משמע דאם יצא כולו ס\"ל דלא הוי בכור וגם מוכח כן ממש\"ר בסמוך המפלת כמין בהמה כו' משמע דוקא בכה\"ג הוה הנולד אחריהן בכור לנחלה הא הבא אחר נפל גמור אינו בכור לנחלה וגם מצאתי כך בשארית יוסף בתשובותיו סימן כ\"ה ע\"ש שהאריך אבל אחר הדקדוק נראה שזה אינו דזיל בתר טעמא דהא גם כשנולד כולו אין לב האב דוה עליו ומגמרא דדחי דברי שמואל אין ראיה לומר דוקא ראשו ולא רובו וכ\"ש כולו דהמשנה קתני יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן וקחשיב בכור שילדתו אמו אחר נפל אפילו יצא ראש הנפל חי וע\"ז קאי שמואל ובעי למימר דהא דאין בכור לכהן היינו דוקא בהוציא רובו הא הוציא ראשו לחוץ הוה בכור גם לכהן וזה נדחה בגמרא אבל לענין בכור לנחלה ליכא מ\"ד לחלק בין ראשו לרובו וכן מאי שפירש\"י ילדה תאומים ג\"כ משום הא דקתני ואין בכור לכהן נקט ליה וקמ\"ל רבותא בכה\"ג דאפילו לא הוציא אלא ראשו הבא אחריו אינו בכור לכהן וכן הא דקתני המפלת כמין בהמה כו' נמי משום בכור לכהן נקט ליה ובתשובה שיחדתי ע\"ז הארכתי ושם כתבתי את כל הויכוח אשר היה לי בדין זה עם השארית יוסף הנ\"ל ועם הגאון מהר\"ל מפראג ז\"ל ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אפילו אמר על מי שלא הוחזק שבנו כו' פלוגתא דר\"י ורבנן היא בי\"נ דף קכ\"ז ז\"ל יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר\"י נאמן אדם לומר זה בני בכורי כו' וחכ\"א אינו נאמן ופריך בשלמא לר\"י היינו דכתיב יכיר (פי' ר\"ש קרא יתירא הוא) אלא לרבנן יכיר ל\"ל בצריך היכרא (ופר\"ש כגון שבאו מחדש לכאן ולא הוחזק לן באחד מהן מי הבכור התם ודאי האב מהימן) למאי הילכתא דצריך לתת פי שנים פשיטא ל\"ל קרא מגו דאי בעי מיתבה ליה במתנה מי לא קיהיב ליה בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ולר\"מ דאמר אדם מקנה דשלב\"ל יכיר ל\"ל שנפלו כשהוא גוסס ע\"כ ופר\"ש דאודי ר\"מ באומר נכסים שיביאו לי כשאהיה גוסס נתונים לפלוני שלא אמר כלום הואיל ובשעה שנופלים לפניו לאו בר מתנה הוא שאינו יכול לדבר ולהכי נקט כשהוא גוסס ולא נקט לאחר מיתה דהנהו אפילו בתורת בכורה לא מהני ליה דיבוריה דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק עכ\"ל וכתב הב\"י ז\"ל וכיון דאפילו לרבנן מהני כ\"ש לר\"י עכ\"ל ור\"ל דכיון דאפילו לרבנן שא\"נ לומר זה בני בכורי על המוחזק לנו שאינו בכור אפ\"ה מודים דנתנה לו התורה כח להכיר בכורו במי שאין אנו יודעין אם הוא בכורו או לא לענין שיטול פי שנים אפילו מנכסים שיפלו לו כשהוא גוסס וכ\"ש לר\"י שהאמינתו התורה אפילו לומר זה בני בכורי על המוחזק שאינו בכור שנתנו לו כח זה לענין נכסים שיפלו לו כשהוא גוסס וסברא זו כתב הנ\"י ג\"כ על משנה האומר זה בני נאמן בשם המפרשים ובכאן בפלוגתת ר\"י ורבנן כתב הנ\"י ז\"ל השתא דקיי\"ל כר\"י לא קיימא לן להאי דרשה דרבנן דיכיר (דאליבא דר\"י יכיר אינו מיותר לזה) הילכך בכור אינו נוטל פי' שנים בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ע\"כ ותימה על ב\"י שהביא דברי נ\"י על דברי רבינו כאילו לא פליגי ומבואר בדבריהם שחולקין וכ\"כ בד\"מ ועיין מ\"ש עוד מזה בדרישה ר\"ס רע\"ט: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " לשון הרמב\"ם כו' ואיני מבין דבריו כו' הרמב\"ם כ\"כ בפ\"ב מה\"נ וז\"ל שם אם היה אבי א' מהיורשים כו' וכתב עליו המ\"מ ז\"ל ואפשר דמיירי כשמת ראובן בלא בנים ובלא אחים אבל יעקב אבי ראובן חי כשמת ראובן (דאי לא היה חי הו\"ל נכסי ראובן ראוי לבני יעקב ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי) וירש אותו ואח\"כ מת והוריש יעקב לבני בניו (דהיינו בני אחין של ראובן (וקאמר שם שאם היה א' מאחי ראובן בכור כשם שבני אותו בכור נוטלין חלק בכורה בנכסי יעקב כך נוטלין חלק בכורה בנכסים שירש יעקב מראובן דכיון שירשם הו\"ל כנכסיו ועד\"ז בבני אחי האב שהיה אבי אביו של ראובן חי בשעה שמת ראובן וירשו אבי אביו ואח\"כ מת והוריש לבני בניו (דהיינו בני אחי אבי המת) אם היה א\" מאחי אבי ראובן בכור (כגון עשו אחי יעקב אבי ראובן המת) בנו נוטל בכורתו אלא דק' דזה פשיטא הוא ואולי רצה הרב לבאר הדין בכל צדדיו עכ\"ל המ\"מ בקיצור ובשינוי לשון לתוס' ביאור ופי' זה יתכן לפי הנוסח שנדפס ברמב\"ם אם היה אבי א' מהיורשים בכור כו' וכנ\"ל אבל לפי הנוסח שכתב רבינו בשם הרמב\"ם אם היה אבי א' מן האחים בכור כו' לא א\"ש אם לא שנדחק טובא לפרשו דהו\"ל כאילו אמר אם היה אביו של א' מהנמצאים דהיינו א' מהאחין בכור כו' והוא דוחק ואפשר דמש\"ה כ\"ר עליו ואיני מבין כו' דלפי הנוסח שהיה לפניו לא א\"ש האי פירוש דהמ\"מ ודוק. עוד הביא הב\"י דברי המרשים והה קשין להבין וחפשתי אחר דבריו ולא מצאתי עיין בקרית ספר הל' נחלות בפ\"ב מה שפי' בזה שיטה לנפשו ולפי סברתו דברי הרמב\"ם ג\"כ לא יכוונו לדברי הפוסקים ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ולא נוטל פי שנים כו' עד אפילו כו' ב\"ב דף קכ\"ג וקכ\"ד ת\"ר הבכור נוטל פי שנים בזרוע בלחיים כו' ובשבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהן כיצד הניח להן אביהן פרה מוחכרת או מושכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל בה פי שנים אבל בנו בתים ונטעו כרמים אין בכור נוטל בה פי שנים עכ\"ל הברייתא וקאמר בגמרא השתא מוחכרת או מושכרת דלאו ברשות דידהו קיימא אמרת שקיל רועה באפר מיבעיא הא קמ\"ל דמוחכרת או מושכרת דומיא דרועה באפר מה רועה באפר שבחא דממילא ולא קא חסרי בה מזוני אף מוחכרת ומושכרת שבחא דממילא קאתי ודלא קא חסרי בה מזוני (ע\"ש בתוס') מני ר' היא (וז\"ל רשב\"ם שם ה\"ג מני ר' היא ול\"ג ומני דלא קמהדר אדלעיל) דתניא אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן ר' אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן אבל לא בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהם כו' מ\"ט דרבנן כו' אמר קרא לתת לו פי שנים מתנה קרייה מה מתנה עד דאתי לידיה אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה כו' עד אמר ר\"פ דיקלא ואלים ארעא ואסיק שירטון דכ\"ע ל\"פ דשקיל כי פליגי בחפירה והוה שובלי שלופפי והוה תמרי דמ\"ס שבחא דממילא ומ\"ס אשתני ע\"ש בפירוש ר\"ש וגרסינן תו א\"ר בר בר חנא אמר ר\"י עשה כדברי ר' עשה עשה כדברי חכמים עשה מספקא ליה אי הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו אי הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו אמר ר\"נ אמר רב אסור לעשות כדברי ר' קסבר הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו ור\"נ דידיה אמר מותר לעשות כדברי ר' קסבר הלכה כדברי ר' מחבירו ואפילו מחביריו אמר רבא אסור לעשות כדברי ר' ואם עשה עשוי קא סבר מטין איתמר עכ\"ל הגמרא והנה דעת רבינו מבואר דס\"ל ג\"כ דגרסינן מני ר' היא ולא גרסינן ומני וכגירסת ר\"ש הנ\"ל ומילתא באפי נפשיה הוא דבעי תלמודא הך ברייתא מני והשיב ר' היא וכיון שאוקמא הברייתא כר' ואסקינן דאסור לעשות כדברי ר' ממילא לא קיי\"ל כהברייתא ולהכי פסק דמוחכרת ומושכרת ובולד ובשחת ותמרים בכולהו אינו נוטל פי שנים כ\"א בדיקלא ואלים דבדידיה מודים רבנן דנוטל וכמ\"ש ר\"פ ואע\"פ שרבא שבתראה הוא אמר בהדיא שאם עשה כדברי ר' עשה מ\"מ ס\"ל לרבינו כיון דר\"פ אמר אחר כך (בדף קכ\"ה) הילכתא אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פ\"ש במלוה כו' פסקינן כוותיה דר\"פ ושבקינן להא דרבא וכ\"כ שם רשב\"ם דלא סמכינן ארבא מה\"ט ואהא דתני בברייתא או שהיתה רועה באפר וילדה פר\"ש באפר באחו דלא מחסר מזוני וילדה בכור נוטל פ\"ש בהאי ולד הואיל דשבחא דממילא הוא ודאי כאילו הוחזק בו אביהן ע\"כ משמע דברייתא חדא מילתא קתני פרה שרועה באפר וילדה דהוו שבח דממילא בכור נוטל בו ומתוך כך יש שרוצים להגיה בדברי רבינו או שהיתה רועה באפר וילדה כו' כלשון הברייתא וכן נדפס בקצת ספרים אבל לא נ\"ל דא\"כ מש\"ר ולא בשבח שהשביח גוף הפרה לא נזכר כלל בברייתא ומנין לו לכן העיקר כגי' הספרים דל\"ג בתחילת דברי רבינו וילדה אלא אח\"כ גורסים לא בולד ולא בשבח כו' ולא ס\"ל לרבינו כפי' רשב\"ם אלא ס\"ל דברייתא תרתי קתני וה\"ק או שהיתה רועה באפר פי' והשביח בגופה שדרך הפרות להשביח ע\"י מרעה טוב וילדה כלומר או ילדה בכור נוטל בה פ\"ש כלומר בהאי שכתב דאשבח הפרה נוטל פ\"ש הן שבח עצמה הן שבח ולדה ונראה דגם דעת רשב\"ם בפירושו הי\"ל כן אלא שקיצר ודוק ולרמב\"ם שיטה אחרת בכל זה וכמ\"ש בסמוך: ור\"ח פסק כו' בפרישה כתבתי שלא מצאתי בשום מקום שפוסק ר\"ח כן שיהא נוטל לכתחילה אך זה מצאתי שכתב הרמב\"ן בחידושיו ז\"ל והא דאמר רבא הילכתא אסור לעשות כדברי ר' ואם עשה עשוי קסבר מטין איתמר כלומר הכי איתמר הלכה כר\"י מחבירו אבל מחביריו מטין ומסקנא דשמעתתא הוא והילכתא הכי וכן פר\"ח ז\"ל כו' ע\"ש הרי דלא פסק כן אלא בדיעבד לכן היה נ\"ל להגיה ר\"ת במקום ר\"ח שכ\"כ שם התוס' בשמו ז\"ל מספקא ליה אי הלכה כר' מחבירו כו' תימה דבכולה תלמודא אומר דאין הלכה כר' מחביריו והכא מספקא ליה ותו דר\"נ דידיה אמר אפילו מחביריו וקיי\"ל כר\"נ בדיני והא קיי\"ל דאין הלכה כר' מחביריו ומפרש ר\"ת דוקא הכא מספקא ליה בעלמא לא וכן לר\"נ עכ\"ל הרי לך דס\"ל לר\"ת דר\"נ פסק בהך דהכא כר' והלכתא כר\"נ בדיני וכ\"כ הרמב\"ן בשמו שם בחידושיו ואע\"ג דהקשו שם בתוס' דר\"נ גופיה אמר מותר לעשות כר' ולא אמר חייב לעשות כר' י\"ל דר\"ת ס\"ל כמ\"ש רשב\"ם שם אמ\"ש ר\"נ משמיה דרב אסור לעשות כדברי ר' משום דאין הלכה כר' מחביריו והא דקאמר אסור ולא קאמר אין הלכה כרבי היינו משום דאמר לעיל עשה כדברי רבי עשה אמר איהו נמי אסור לעשות עד כאן לשונו ועל דרך זה י\"ל דאמר ר\"נ משמיה דידיה מותר לעשות ור\"ל חייב לעשות ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם כתב כו' כבר כתבתי בסמוך לשון הגמרא וביאורה לדעת רשב\"ם לרבינו ולפום רהיטא יש לתמוה על הרמב\"ם דכיון דאוקימנא ברייתא כרבי איך פסק הוא כוותיה אחר שכבר פסק בעצמו דלא כרבי והמ\"מ תירץ דס\"ל לרמב\"ם דע\"כ לא אוקמא ברייתא כרבי אלא קודם דידענו חילוק דר\"פ אבל משבא ר\"פ וקאמר דבדיקלא ואלים כ\"ע מודים הברייתא אתיא אפילו כרבנן (ע\"ש שהאריך וב\"י הביא קצת דבריו) וק' דמנ\"ל לרמב\"ם זה ועוד דאכתי הוקשה לו מפרה וילדה וכמ\"ש ב\"י לכן נ\"ל להוסיף נופך משלו ולומר דגירסת ספריו דהרמב\"ם היה ומני ר' היא ואדלעיל אסתם ברייתא קאי ותמה ואמר מני ר' היא כלומר בתמיה וכי תפסי הברייתא דברי יחיד במקום דרבים פליגי עליה ומימרא דרב פפא שבסוף הענין פירוקא דקושיא הוא ולומר דאתי שפיר אפילו כרבנן משום שאין דברי הברייתא דומה כלל לפלוגתת ר' ורבנן כמו שהבין המקשן דע\"כ לא פליגי ר' ורבנן אלא בשבח דאשתני כגון חפירה והוה שובלי שלופפי והוה תמרי אבל כגון דיקלא ואלים וארעא ואסיק שירטון דלא אשתני שמה וגם הוי שבחא דממילא בהאי אפילו רבנן מודים דנוטל וברייתא אתיא אפילו כרבנן דפרה מוחכרת או פרה רועה באפר הוה למי שבחא דממילא ולא אישתני שמה ואפילו ילדה ולד נמי לא מיקרי שינוי דעובר ירך אמו הוא וכמ\"ש המ\"מ דה\"ט דילדה וא\"כ הך ברייתא הילכתא היא להכי פסק הרמב\"ם כוותיה ואע\"ג שהפסיקו שם בגמרא בין הא דאמר מני ר' היא ובין מימרא דר\"פ כו' בנתינת טעמייהו דרבי ורבנן ס\"ל להרמב\"ם דהמקשן דפריך מני ר' היא הוא דאסוקי אסיק לטעמייהו כדי להסביר קושייתו וכאילו אמר כיון דטעמייהו דרבנן ור' כך הוא א\"כ זיל בתר טעמייהו ולרבנן אינו נוטל פ\"ש בשום שבח ור\"פ השיב לו דאין הדברים כן והא דנקט ר\"פ בלישניה דיקלא ואלים ולא נקט פרה מוחכרת או מושכרת או רועה באפר שאיתא בהו רבותא טפי משום דראה שהמקשן האריך בקושייתו למיתן טעם לדברי רבנן דס\"ל דחלק בכורה מתנה קרייה ליה ובעינן שיהא דומיא דמתנה דמטי לידו ונגד זה השיב לו ר\"פ דלא מטי לידו לגמרי בעינן דמדלא נקטו רבנן בלישנייהו דיקלא ואלים מסתברא למימר דבדיקלא ואלים כ\"ע מודים דנוטל בו פ\"ש אע\"ג דג\"כ לא מטי לידיה אלא ה\"ט כיון דממילא ימטי לידו הו\"ל כאילו בא לידו כבר א\"כ ה\"נ ס\"ל לרבנן בפרה רועה באפר וכמ\"ש וק\"ל ונראה דפי' הרמב\"ם כן משום דגירסת ספריו היו ומני וכמש\"ל ורשב\"ם הוצרך לכתוב דל\"ג ומני ש\"מ דכן היה גי' הספרים ועוד דקשה ליה אס\"ד דר\"פ מילתא באפי נפשיה קאמר הול\"ל אמר ר\"פ ע\"כ ל\"פ אלא בחפירה והוה שובלי כו' אבל דיקלי ואלים כו' או הול\"ל לא שנא כו' כדרך מימראות המפרשים לדברי התנאים ועוד ק\"ק לדעת רבינו דכיון דקיי\"ל כר\"פ דבדיקלא ואלים כ\"ע מודים דנוטל מטעם דלא אישתני שמיה אם כן למה לא קיי\"ל לפחות כהברייתא במוחכרת ומושכרת או רועה באפר דגם כן לא אשתני שמייהו ואע\"פ שכבר כתבתי בפרישה טעם לחלק ביניהן אין החילוק מסתבר להרמב\"ם: ומש\"ר ודעת א\"א ז\"ל נוטה לסברא הראשונה היינו מדלא הביא הך ברייתא והביאה הך דר\"פ לחוד משמע דס\"ל דר\"פ מילתא באפי נפשיה קאמר ולא לתרוצי ברייתא קאתי ואין הלכתא כהברייתא דאילו היה ס\"ל כהרמב\"ם לא היה (משמע) [משמיט] הברייתא וק\"ל ודע דר\"ן מכריע קצת כדברי הרמב\"ם וקצת כדברי רבינו הטור שכתב ז\"ל דפרה רועה באפר ונתפטמה כדיקלא ואלים היא ונוטל בה בכור פ\"ש והא דפליגי רבנן עליה לעיל היינו כשילדה דוקא דאין לך שבח דאשתני גדול מזה עכ\"ל הרי לך דס\"ל דודאי הברייתא אתיא כר' ולית הלכתא כוותיה אלא שבחדא מינייהו מודו רבנן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם מיחה כו' בב\"ב דף קכ\"ו אר\"ה אר\"א בכור שמיחה מיחה ומוקי לה רבה בענבים ובצרום אבל דרכום לא ור\"י אמר אפי' דרכום דרכום מעיקרא ענבים והשתא חמרא ליתן לו דמי היזק ענביו ומסיק ר\"ש ע\"ז ז\"ל וכתב מר אמר חדא ומר אמר חדא ול\"פ רבינו כתב כאן דין זה ע\"פ פי' רשב\"ם ובסמוך סי\"ג כ\"ר דברי הרמב\"ם שהם נלמדים גם ממימרא זו ע\"פ פי' ר\"מ וכמ\"ש שם בפרישה ע\"ש: ומש\"ר משלמים דמי הענבים כו' כבר כתבתי בפרישה את הנ\"ל בדעת רבינו ושגם דעת רשב\"ם כן הוא והשתא אפרשנו דשם אמה שאמר הגמרא ליתן לו היזק ענביו כתב ר\"ש ז\"ל מיירי שפחת היין ונשפך או נתקלקל שאין שוה כדמי ענבים ואתא ר\"י למימר דאפילו דרכום ופחתו נוטל בכור פ\"ש בענבים בצורים בדמים שהיו שווים הענבים דכיון שמיחה בהן לא הו\"ל לדרוך ענבים שלו ומשלמין לו דמי ענבים כשעת הגזילה עכ\"ל והנה מכפל ואריכת לשונו גם ממ\"ש כשעת הגזילה משמע דס\"ל דמשלם כמו שהיו שווים בעוד היותם באילן ומ\"ש ונוטל פ\"ש בענבים בצורים ר\"ל בענבים הנבצרים ונדרכו ונתקלקלו נוטל בדמים שהיו שווים הענבים כו' כנ\"ל לדעת רבינו ורשב\"ם אבל ממ\"ש ב\"י בשם ר\"ן ע\"ש מוכח מדבריו דלא כרבינו והתימה על הב\"י שהביא דברי הר\"ן על פי' רשב\"ם ועל דברי רבינו כאילו ל\"פ ודע דדברי ר\"ן אלו ליתנייהו בספרים שלנו ואדרבא בנ\"י משמע כדעת רבינו ע\"ש דף רי\"ו וכן מצינו הרבה פעמים בב\"י ובודאי היה ביד ב\"י דברי הר\"ן שאינו נמצא בידינו ומה שנדפס סביב הרי\"ף בג' בבות הוא נ\"י ולא ר\"ן והא ראיה דבתוך הנ\"י עצמו נמצא כתוב כמה פעמים שהביא דברי הרנב\"ר והוא רבינו ניסן בר ראובן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " פי' רשב\"ם כו' שם אמימרא דר\"פ כתב ז\"ל ואי תפס עלה משכון אפילו לר\"פ נוטל בה פ\"ש דקיי\"ל דבעל חוב קונה משכון עד כאן לשונו ולכאורה קשה למה שינה רבינו לשון רשב\"ם וכתב דכמוחזק דמי במקום שכתב רשב\"ם הטעם דקיימא לן בעל חוב קונה משכון ויש נפקא מינה גדולה בין דא לדא דלטעמא דבעל חוב קונה משכון אין נוטל פי שנים אלא במשכון שיש לו מישראל דיש בו משום טעמא דר\"י דולך תהיה צדקה אבל לא במשכון שיש לו מעכו\"ם דאינו קונה וכ\"פ מהרי\"ק שורש קמ\"ה מה\"ט גופיה ע\"ש ואילו לטעמא דכמוחזק דמי זה שייך ג\"כ במשכונא שיש לו מעכו\"ם וי\"ל דס\"ל לרבינו כדעת התוס' דאין ב\"ח קונה משכון אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו וכמ\"ש ל' סימן צ\"ז וע\"ב ורשב\"ם מסתמא איירי במשכנו בשעת הלואה כי כן הוא סתם הלואה במשכון וכ\"כ מהרי\"ק וע\"כ צ\"ל דכוונת רשב\"ם היא במ\"ש דקיי\"ל ב\"ח קונה משכון כאילו אמר כיון דלפעמים קונה משכון לגמרי והיינו כשמשכנו שלא בשעת הלואה מש\"ה אף כשמשכנו בשעת הלואה נוטל בה פ\"ש משום דמוחזק בו ודייקא נמי כן לשון רשב\"ם דכתב ואי תפס עלה משכון ול' תפס משמע דל\"ק אלא שתפסהו בידו והיינו משהוחזק בו כמש\"ר ומש\"ר אפילו משכנו בשעת הלואה בזה רימז ולמד דבישראל איירי דאי בעכו\"ם אין שייך חילוק בין משעת הלואה ללא משעת הלואה ושוב מצאתי כעין תירוץ זה בתוס' פ' א\"נ ד' ס\"ז שכתבו בד\"ה ושביעית משמטת ז\"ל ול\"ד למלוה על המשכון דאינו משמט דשאני מטלטלין דתפיס להו וקני להו שלא בשעת הלואה מדר\"י ולהכי אפילו בשעת הלואה חשיב ליה אחיך בידיך אבל קרקע לא עכ\"ל ולא כע\"ש שלא דק בזה בכני מקומות כמו שכתבתי בסמ\"ע ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרשב\"א ז\"ל על דבריו כו' עד אבל לדידן אין כופין בפרישה כתבתי דנראה דצ\"ל ר\"פ במקום רב הונא ועתה אבוא לבאר ולהוכיח זה והוא דבפ' שום היתומים (ערכין דף כ\"ב) אמרינן אהא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים כו' מ\"ט ר\"פ אמר פריעת ב\"ח מצוה ויתומים (קטנים) לאו בני מעבד מצוה נינהו רב הונא ב��יה דר\"י אמר אומר צררי אתפסיה מאי בינייהו כו' (וכתבתי ל' ר\"ס ק\"ח גם בר\"ס ק\"ז ע\"ש) ובכתובות דף כ\"ו גרסי' ז\"ל אמר ר\"ה לר\"פ לדידך דאמרת פריעת ב\"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאעבד מצוה מאי א\"ל תנינא בד\"א (דלוקה ארבעים) במצות ל\"ת אבל במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה כו' מכין אותו עד שתצא נפשו (קודם שעובר על העשה ויש בידו לקיימו) עכל\"ה וכתבו התוס' שם בד\"ה אמר לא ניחא לי דאעבד מצוה כו' ז\"ל האי פשיטא דכופין כו' עד וי\"א דאתולה מעותיו בעכו\"ם קאי דבשלמא לר\"ה דאמר טעמא דאין נזקקין משום צררי אבל חיובא איכא אנכסי וכיון דדין הוא שיתן כו' אבל לדידך דאמרת מצוה ואע\"ג דאית להו ליתמי לא רמיא עלייהו שיעבודא אלא במקום שיש מצוה כו' ע\"ש הרי לפנינו דלר\"פ דאמר פריעת החוב הוה מצוה משום הן שלך צדק ממילא ס\"ל דאין החיוב מוטל על נכסיו כ\"א אגופו דהלוה ומכין אותו עד שתצא נפשו לקיימו משא\"כ לרב הונא דס\"ל דחיוב פריעת ב\"ח הוא מוטל על נכסיו ואין מכין אותו אלא מורידין אותו לנכסיו ואינו דומה להא דתנן בעבר על מ\"ע דלוקין אותו עד שתצא נפשו דשם מיירי במצוה המוטל על גופו כהא דקאמר עשה סוכה ולולב משא\"כ פריעת ב\"ח ולא מירמי אהדדי שם בגמרא אלא רב פפא דס\"ל דגם פריעת ב\"ח מצוה דרמי' אגופא הוא וכמ\"ש ואף שהנ\"י כתב בפ' מי שהיה נשוי דלר\"פ כיון דכופין אותו בגופו כופין אותו ג\"כ בממונו ובהורדת נכסיו הא נתבאר מדבריו שם דכפייה דממונו הוא מכח כפיית גופו דמה לי דכופין אותו בשוטין או בממון והא ראיה דבדליתא הוא שם דלית כפיית גופו כתב דליכא כפיית ממונו ג\"כ משא\"כ לר\"ה דכפיית ממון בהורדת נכסיו היא לעולם אם לא ביתומים קטנים ומשום צררי וכפיית גופו לתשלומין אפילו בלוה עצמו ליתא וק\"ל ובזה דברי הרשב\"א שכ\"ר מבוארין דכתב דר\"י הלוי דכתב דבחלק הפשיטות כופין אותו להטפל בדבר למכור אותן ולהגבותן מפני שהוא במקום מורישו ש\"מ דס\"ל פשוט דמוריש דהוא הלוה עצמו פשיטא ליה דהיה מוטל עליו הטיפול בהמכירה ולשלם להמלוה זה אינו אלא לר\"פ דס\"ל פריעת ב\"ח בלוה וה\"ה ביתומים הגדולים הוא משום מצוה דגופו המוטלת עליו היא והוא דומה למצות סוכה ולולב דתנינן בה דכופין אותו עד שתצא נפשו לקיימה אבל לדידן דקיי\"ל הלכה כר\"ה בריה דר\"י דאינו משום מצוה אלא דהחיוב מוטל על נכסיו דשיעבוד דאורייתא נ\"מ לקולא דאין הטיפול מוטל על גופו כ\"א על נכסיו ובהורדת נכסיו סגי ודוק: והראב\"ד כתב כו' אין כופין אותו עיין מ\"ש בפרישה פי' דבריו ודברי ר\"י הלוי הנ\"ל ועיין בבע\"ת שער ס' שכתב שם דברי ר\"י הלוי כאשר הביאם רבינו אבל דברי הראב\"ד לא הביא שם בל' פלוגתא אדברי ר\"י הלוי אלא ז\"ל ויש לי לברר בכור או פשוט שאמרו אין אנו נוטלין ואין אנו נותנין ובאו שאר האחין ופרעו חוב מורישן ואח\"כ רצו לחזור ולומר לאחיהם שיקבלו מהם חלקם המגיע להן כדי שיטלו חלקם בירושה אם שומעין להם או לאו ע\"ז פסק הראב\"ד דפשוט יכול לחזור בו בכור אינו יכול לחזור בו דפשוט כי אמר לא בעינא להאי ירושה כי הדר אמר בתר דפרעי אחוהון לב\"ח בזוזי הבו לי מנתי ואתן לכו זוזי דידיה דינא הוא דמצי הדר ביה ושקלי מיניה זוזי ומהדרי ליה מנתיה דחלק הפשוט משעת מיתת אביו זכה בה והא דאמר להו מעיקרא לא שקילנא ולא פרענא לאו זביניה הוא ולא מתנה הוא ולא לשון הפקר הוא ומש\"ה מהדר ומהדרי ניה אבל חלק בכור כיון דאיהו כו' עכ\"ל ונראה דרבי' דייק מכלל דבריו דפליג אדברי ר\"י הלוי מדכתב ויש לברר בכור ופשוט שאמרו כו' אי מצי לחזור והשיב דפשוט (אינו) יכול לחזור ש\"מ דמצי מסתלק מב\"ח ולומר איני נוטל ואיני משלם לך אלא דלגבי אחיו לאחר שפרעו הן מצי לחזור ביה ואף ע\"ג דל' דשם מיירי באם אין נ\"מ להמלוה בסילוקו כגון ששאר האחין הן לפנינו והן כולם גדולים מ\"מ (מכלל) [מדכלל] בכור ופשוט יחד משמע ליה דדין א' יש להן לענין (החזרה) [הסילוק מב\"ח] ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " בכור שמכר כו' בב\"ב דף קכ\"ו אמר ר' אסי בכור שנטל חלק כפשוט ויתר מאי ויתר אמר רב פפי ויתר בכל הנכסים כולן קסבר יש לו לבכור קודם חלוקה מדאחיל בהא אחיל בכולהו ומסיק דהא דר\"פ לאו בפי' איתמר אלא מכללא דההוא בכור דזבין נכסי דידיה ודפשוט אתו לקמיה דרבא א\"ל לא עשה ולא כלום ופר\"ש רב פפי סבר לא עשה כלום בפלגא בחלק פשיטותו וכ\"ש בחלק פשוט אחיו אבל בחלק בכורה יפה מכר דיש לו לבכור קודם חלוקה עכ\"ל ואיפסיקא הלכתא כרב פפי נמצא דס\"ל לרשב\"ם לפסק הלכה דבחלק פשיטותו אינו יכול למכור וליתן ומש\"ר ול\"נ כו' כ\"כ שם התוס' עליו וז\"ל פ\"ה כו' ואין נראה דחלק פשיטותו פשיטא דמכר כדאמרי' לעיל מה חלק פשוט אע\"ג דלא אתי לידיה אלא נראה כו' וק\"ל דאמאי לא הקשו התוס' פי' רשב\"ם דידיה אדידיה דבהדיא כתב אברייתא שהבאתי בסעיף י' דאם אומר איני נוטל ואיני פורע רשאי דדוקא מחלק בכורה יכול לסלק נפשו אבל מחלק פשיטות אינו יכול לומר כן שהרי מוריש הוא בע\"כ עכ\"ל הרי לך שהוא עצמו כתב לעיל דלחלק פשיטות הוא יורש בע\"כ והוא ברשותו וממילא יכול למכרו וליתני וע\"ק למה לא הביא רבינו סברת הרשב\"ם לעיל בסעיף הקודם אדברי ר\"י הלוי דהא ס\"ל דבחלק פשיטות כופין אותו לשלם וע\"ק מש\"ר כאן ומיהו אינו יכול להסתלק כו' מה התלות יש להאי ומיהו עם ולא נהירא שכתב לפני זה לכן נ\"ל דהתוס' לא רצו להקשות דברי רשב\"ם אהדדי די\"ל דודאי ס\"ל לרשב\"ם דחלק פשיטות אינו שלו עד דמטיא לידיה ואינו יכול למכרו וליתנו וכמש\"ר בשמו כאן והא דכתב לעיל דבחלק פשיטות אינו יכול לסלק עצמו לא משום דדידיה וברשותו הוא אלא ה\"ט דחלק בכורתו דהוי מתנה שניתן לו וכאילו זכה ביה דמי לכן אם אינו רוצה במתנה שנתנו לו יכול לסלק עצמו ממנו אבל חלק פשיטות דלא זכה עד דמטו לידיה היאך יסלק את עצמו ממנו כיון דאין לו עדיין כלום לא שייך ביה סילוק כדאמרינן גבי בעל דאמר לארוסתו דין ודברים אין לי בנכסייך דלא הוי סילוק כיון דעדיין לא זכה בהו ה\"ה נמי הכא ולכן הקשו התוס' עליו מל' הגמרא ובזה מיושב ג\"כ שלא הביא רבינו לפלוגתתן גם כן לעיל אדברי ר\"י הלוי דיכול להיות דס\"ל לרשב\"ם ג\"כ דאינו יכול לסלק עצמו מיהו לאו מטעם דזכה ביה מיד במקום מורישו כמ\"ש הר\"י הלוי אלא כיון שעדיין אינם שלו והשתא אתי נמי שפיר האי ומיהו שכ\"ר ר\"ל אע\"ג דס\"ל דיכול למכור וליתן דיש לו בו זכות קודם חלוקה אל תטעה לומר דלדידיה יכול לסלק עצמו כמו שס\"ל לרשב\"ם דהאי שאינו יכול לסלק תלי במה שלא זכה עדיין בפשיטותו אלא אדרבא דכיון שזכה ביה והיה שלו להכי אינו יכול להסתלק בלשון אי איפשי אא\"כ אמר בל' מתנה או ל' הפקר וק\"ל והא דכתב ר\"ש שם בברייתא דבחלק פשיטות אינו יכול לומר כן מטעם שהרי יורש הוא בע\"כ משום דגם לה\"ט צריכין דאל\"כ כיון שלא זכה בה עדיין ואין זכין לאדם בע\"כ איך ב\"ח גובה ממנו מש\"ה כתב דאע\"ג דעדיין לא זכו בו מ\"מ יורש הוא בע\"כ ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם כו' כן כתב בפ\"ג דה' נחלות וז\"ל המ\"מ ע\"ז שם א\"ר אסי בכור שמיחה מיחה אמר ��בה מסתברא טעמא דר' אליעזר בענבים ובצרום וזיתים ומסקום אבל דרכום לא ורב יוסף אמר אפילו דרכום וקיימא לן דרבה ור\"י הלכתא כוותיה דרבה ופירש רבינו (הרמב\"ם) בזה מובן מדבריו וכבר נזכר פי' זה בדברי רבו אבן מיגא\"ש והוא פי' ר\"ח ומסיק דרשב\"ם פירשו בע\"א ואין בא' מהפירושים הכרע בגמרא עכ\"ל והב\"י הביא לשון המ\"מ במ\"ש וקיי\"ל דרבה ור\"י הלכתא כוותיה דרבה וכתב עליו ז\"ל ויש לתמוה עליו דכיון דאסיקנא בדר\"י דלא אמר אפילו דרכום אלא ליתן לו דמי היזק ענביו (וכמ\"ש לשון הגמרא לעיל בס\"ו בדרישה) ומשמע בהדיא. דמחאת הענבים לא מהניא היכא דדרכום לכ\"ע ודלא איירי ר\"י אלא לענין אם דרכו הפשוטים הענבים שלא מדעת הבכור ונפחתו שמשלמין לו דמי היזק ענביו פ\"ש ומר אמר חדא ומר אמר חדא ול\"פ עכ\"ל ב\"י ור\"ל אם כן למה כתב דהלכתא כרבה הא ל\"פ אהדדי ואני אומר שהמעיין בדברי הרמב\"ם ובפירוש ר\"ח שהביא רשב\"ם והמ\"מ יראה שלא היו גורסין הקושיא דאיתא בגמרתינו על אחר דברי ר\"י ז\"ל דרכום מעיקרא חמרא כו' וזה מוכח בכמה הוכחות חדא דהרי לא העתיקו המ\"מ ועוד שסיים שאין לאחד מן הפירושים הכרע ואי גרסו אותה ק' הא ע\"כ מוכח מסיפא שמסיק וקאמר לענין דמי היזק ענביו וצ\"ל כפירוש רשב\"ם ומינה דגם רישא נפרש כן כי דוחק הוא לפרש דברי ר\"י כפי' רשב\"ם ודברי רבה כפי' ר\"ח ושל\"פ אהדדי גם רשב\"ם הביא שם פי' ר\"ח ולא הביא זה עליו וגם אם איתא דהיו גורסין אותה נמצא דמר אמר חדא ומר א\"ח ול\"פ ולמה השמיט הרמב\"ם האי דינא שמחוייב ליתן לו דמי ענביו לאחר שמיחה או שגרסו הקושיא השייכה אף לפירוש ר\"ח והרמב\"ם ולא גרסו התירוץ ומכח שנשאר בקושיא אין הלכה כר\"י אבל זהו ג\"כ דוחק דכיון דבפי' רשב\"ם נזכר שם הקושיא והתירוץ ומביא אח\"כ פי' דר\"ח הו\"ל לרשב\"ם לכתוב שלפירושו דר\"ח ל\"ג הקושיא או התירוץ וגם אי לא גרסו אותו אכתי קשה הא מכל מקום מר עוקבא בר חמא אמרה כדאיתא שם בגמרא אח\"ז ולא הו\"ל להרמב\"ם להשמיטו וצ\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " האומר על אחד כו' מקור דין זה הוא בב\"ב דף קל\"ד דתנן שם האומר זה בני נאמן עכ\"ל וז\"ל הגמרא האומר זה בני נאמן למאי הלכתא אר\"י א\"ש לירשו ולפטור את אשתו מן החליצה לירשו פשיטא לפטור את אשתו מן החליצה איצטריכא ליה עכל\"ה וז\"ל ר\"ש לירשו פשיטא במגו דאי בעי יהיב ליה במתנה ואי משום נכסים הבאים לו לאחר מכאן ודאי אינו נאמן (פי' באמירה זו א\"נ אם לא שהוא חי בשעה שנפלו לו ואומר אז ג\"כ שהוא בנו) דליכא מגו ואע\"ג דדרשינן לעיל יכיר בצריך היכרא דהאב נאמן אפילו לנכסים כשהיא גוסס ה\"מ גבי חלק בכורה דידעינן שהוא בנו אך אינו ידוע שהוא בכור מש\"ה ילפינן מקרא דנאמן לומר שהוא בכור כיון שהוא עכ\"פ ודאי בנו משא\"כ כשאינו ידוע שהוא בנו עכ\"ל בקיצור וכ\"כ התוס' שם ע\"ש והרא\"ש כתב על דבריו ז\"ל ור\"מ תמה עליו וכתב פליאה גדולה שאם אדם בא ממדה\"י הוא ובנו ואמר זה בני שלא יירש אותו הבן בנכסים שיפלו לאחר מכאן ומסיק וכתב דמקשה פשיטא מכח מתני' דהאומר כו' ע\"ש וגם הר\"ן בשם הרשב\"א כתב דיש לתמוה הא תניא האומר זה בני וחזר לומר עבדי הוא א\"נ אלמא נאמן האב לומר בני הוא ומדקתני סתמא משמע אפילו בנכסים שיפלו לו לאחר מכאן דאי לא הו\"ל לפרושי ומש\"ה מקשינן פשיטא דכיון דלרבנן נאמן לומר זה בני בכור בצריך היכר (זה) כ\"ש לר\"י דנ\"ל מדכתיב יכיר ה\"נ לכ\"ע נאמן לומר (על פשוט) זה בני עכ\"ל והנ\"י כתב בשמעתין דלא מחוור ליה סברת המפרשים דכתבו דלר\"י יהא נאמן בנכסים הבאים לאחר מכאן מכח כ\"ש כיון דס\"ל דנאמן לומר זה בני בכורי כנגד החזקה כו' די\"נ דוקא כשהוא אומר על בן בין הבנים שהוא בכור אותו ס\"ל לר\"י דריבתה התורה דיהא נאמן דסברא הוא דאין אדם אומר על בנו שאינו בנו ומש\"ה נאמן לשווייה ממזר ממילא אבל כדי להורישו אפשר שיאמר שהוא בנו על מי שאינו דהא בעבד אמר הכי משום תועלת המכס כ\"ש הכא שנהנה מאוד שיירשנו זה נכסיה טפי מאחר עכ\"ל ולעיל מיניה בדף קכ\"ז ע\"ב בפלוגתא דר' ורבנן דפליגי ביכיר כתב הנ\"י ז\"ל אמר המחבר השתא דקיי\"ל כר\"י ולא קיי\"ל האי דרשה דרבנן דיכיר הילכך בכור אינו נוטל פ\"ש בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אבל חלק פשיטות יטול בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דהפשיטות מדין ירושה זכי ביה עכ\"ל ביאור דבריו דשם איירי בידוע ומוחזק לנו שהוא בנו אלא שהיינו מחזיקים אותו בפשוט והאב אומר עליו שהוא בכור ומש\"ה כתב הנ\"י דחלק פשיטותו לוקח אפילו בנכסים שיפלו כשהוא גוסס כדין ירושה שבאה ממילא וא\"צ להיות בר מתנה וא\"צ לזה ריבוי כלל אבל במי שאין מוחזקים בו שהוא בנו ס\"ל להנ\"י דגם חלק פשיטותו אינו נוטל בנכסים שיפלו לו לאחר זמן לר\"י דקיי\"ל כוותיה דבעינן קרא דיכיר לענין אחר (וכבר כתבתי דברי הנ\"י הללו בדרישה בסימן רע\"ז) מבואר ממ\"ש דלהרא\"ש וסייעתו הנ\"ל בכל ענין נאמן בנכסים שיפלו לו לאחר מכאן ולהנ\"י בכל ענין א\"נ לענין נכסים שיפלו לו לאחר זמן לפי דקיימא לן כרבי יהודא והר\"ש הנ\"ל גילה דעתו דסבירא ליה דאינו נאמן בנכסים שיפלו לו לאחר מכאן שמי שאינו ידוע שהוא בנו אבל במי שידוע שהוא בנו והאב אומר עליו שהוא בכור אי יטול חלק בכורה בנכסים שיפלו לאחר מכאן או לא וכדעת נ\"י הנ\"ל בזה לא גילה דעתו כי אף שכתב ר\"ש בפירושו הנ\"ל דנאמן כשידוע שהוא בנו גבי חלק בשורה י\"ל דלא כ\"כ אלא לדעת רבנן דפליגי עם ר\"י ומשום דקשיא ליה לר\"ש מאי מקשה הגמרא פשיטא דילמא מתניתין אתיא כרבנן וקמ\"ל דנאמן לענין נכסים שיפלו אחר מכאן ע\"ז כתב דגם רבנן מודו דבכה\"ג א\"נ כיון שאין ידוע שהוא בנו ושהפסוק דיכיר אתי לרבנן אמי שידוע שהוא בנו והוא אומר שהוא בכור שנאמן אבל לפי מאי דקיי\"ל כר\"י י\"ל דגם ר\"ש ס\"ל דא\"נ גבי חלק בכורה אפילו בידוע שהוא בנו וכדעת הנ\"י הנ\"ל והכי מסתבר לומר כדי שלא להרבות בפלוגתא וכ\"מ ל' נ\"י שהביא תחילה ל' ר\"ש ואח\"כ כתב שלא מחוור לו דעת המפרשים כו' וכנ\"ל ולא כתב שגם דעת ר\"ש לא מחוור לו ש\"מ ואיך שיהיה יש לתמוה על רבינו שכתב בסימן רע\"ז סי\"ו ז\"ל אפילו אומר על מי שלא הוחזק שבנו הוא זהו בכורי נאמן ונוטל פ\"ש אפילו בנכסים שיפלו כשהיא גוסס עכ\"ל דהול\"ל שם דעת רשב\"ם שחילק בזה כמ\"ש כאן וי\"ל דע\"כ צ\"ל דמ\"ש שם דנאמן אפילו אמר על מי שאינו מוחזק עליו שהוא בנו כו' דזהו אינו נלמד מפלוגתת ר\"י ורבנן דהא י\"ל דר\"י איירי דוקא באומר כן על מי שידוע שהוא בנו שהוא בכור וכמ\"ש רשב\"ם הנ\"ל אלא צ\"ל שלא כ\"ר כן אלא מכח הוכחת משנה הנ\"ל דקתני האומר זה בני נאמן דאיירי באינו ידוע שהוא בנו ודינים היוצאים מאותה משנה כתבם רבינו בסימן זה מש\"ה קיצר רבינו שם ולא כתב דינו כ\"א ע\"פ הסכמת הרא\"ש וכאן במקומו כתב דעות החולקים וכן דרך רבינו ובכמה מקומות מצינו כיוצא בזה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לא שנא נפלו לו ממקום אחר כו' כבר כתבתי בפרישה מה שנ\"ל ביאור דבריו ויש רוצים לתרץ דמ\"ש למטה ולא ממונא דידוע דאתי מחמתיה קאי אלא שביק שיעור מאי דיהיב ליה ואיכא הוכחה קצת דאין אלו הנכסים ופירשו מ\"ש ולא ממונא דידיע כו' ר\"ל שאין כאן ממון דידוע דאתי מחמת זה אלא ספק אי באו אלו מאותן ממון ולהכי לא שקיל האי אח ברישא והא דכתב לעיל דשקיל מספק היינו משום דלעיל איירי כשהניח כדי שיעוריה או טפי אבל לא נהירא לי כי מי הכריע בסברא כזו בין הניח שיעוריה או לא הניח ואדרבה כיון דודאי נתן לו זה האח והוא ספק אם קנו אם נפלו ממ\"א המיעוט שנמצא אחריו יתלה כהודאי שנתן לו אחיו ולא כהספק אם נפלו (זו) ממ\"א ומהרי\"ך בשו\"ת שארית יוסף כתב וז\"ל ונ\"ל דה\"פ ואי ליתא לממונא כו' פי' שאין אנו יודעין אם נטל ממנו הספק מהאי אחא דמודה ליה ולעיל איירי שידוע שנטל ממנו שהרי לעיל כתב היכא שנטל הספק עם אחיו שהודה וכאן אמר אי ליתא לממונא דהאי אחא דאודי בעיניה ולא אמר מהאי אחא דנטל אלא ודאי מיירי שידוע שהוא מודה אבל אינו ידוע שנטל כלום וק\"ל עכ\"ל והוא דוחק בעיני וגם אין ל' דהרמ\"ה משמע כן גם יש רוצים לחלק בין שביק ממונא לשביק נכסי דברישא איירי דשביק נכסי דסמכה דעתיה דאח עלויה לכך נוטל בכל ענין ובסיפא איירי דשביק ממונא להכי דייקא קצת לישנא רישא וסיפא אבל ג\"ז אינו דהא גם סיים ברישא ואי לא שביק כו' עד נוטל כולי ממונא הול\"ל כולי נכסי לכן מ\"ש בפרישה עיקר והוא מבואר בדברי הרמ\"ה יותר ודוק ותשכח: "
+                ],
+                [
+                    " הרי שיושב כו' ב\"מ דף ל\"ט מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי א\"ל לא ידענא לך אתא לקמיה דרב חסדא א\"ל שפיר קאמר דכתיב ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו כר וכתב הרא\"ש ז\"ל לא הוצרך ר\"ח להביא ראיה לענין זה דמילתא דפשיטא הוא שאם יבוא אחד ממדה\"י ויאמר לבעל נכסים אני אחיך חלוק עמי שיכול לומר איני מכירך וגדולה מזו שנינו בפ' י\"נ שאפילו א' מן האחין אמר אני מכיר בו שהוא אחינו [אינו] נאמן לגבי אחרים (אינו) אלא לפי שהיה טוען שהיה מכירו וכופר וגם יצא לו קול שאביו הוליד שם ולכך הביא ראיה שטענה טובה היא לא ידענא לך ולא מחזיקינן לו לרמאי עכ\"ל וכך תפרש דברי רבינו אלא שק' דהול\"ל ג\"כ אע\"פ שטוען עליו שהוא מכירו לכן נלע\"ד דרבינו מפרש שמ\"ש הרא\"ש וגם יצא לו קול אינו ר\"ל וגם נוסף על הראשון שטוען הלה שמכירו וגם יש לו קול דא\"כ ק' מנ\"ל להרא\"ש תרווייהו כחדא וגם למה לו האי הא יש ליישב הקושיא בחדא מינייהו סגי אלא ודאי פי' דברי הרא\"ש כן הוא מ\"ש וגם יצא לו קול הו\"ל כאילו כתב וגם י\"ל דמיירי כשיש לו קול ואז א\"צ לומר שאחיו היה טוען נגדו שודאי הוא מכירו והשתא א\"ש דרבינו הרבותא נקט וק\"ל. ונראה דרבינו ס\"ל דבגמרא דקאמר מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן דוקא התם הוצרכו לכך משום דיוסף בן י\"ז שנה היה בצאתו ואי לאו שהיה בחתימת זקן היו מכירין אותו אבל ה\"ה בענין אחר שנוכל לתלות שאין מכירין אותו כגון קטן שהגדיל וכ\"ש מי שלא ראהו מימיו דנאמן לומר שאין מכיר אותו ומש\"ה סתם רבינו ולא תלאהו בחתימת זקן וק\"ל. אך ק' עלה הר\"ש למה כתב דיצא קול שנולד דנוכל לומר שכבר מת או לא היה בן קיימא דהו\"ל לאשמועינן רבותא טפי דאפילו ידוע שיש לו עדיין אח מאביו במדה\"י ובא זה ואמר אני הוא אפ\"ה א\"נ לומר אני הוא דדילמא באמת אומרים שאין מכירין אותו דומיא דיוסף עם אחיו דידוע היה שנולד להן אח וי\"ל דמאחר שאשמועינן הרא\"ש דיכול האח למטען כן ושאין חוששין לרמאי ומטעם דר\"ח ממילא ידעינן דאפילו ידוע לנו שיש לו אחים ג\"כ הדין כן ונלמד ממ\"ש בפ' מי שמת וכתבו רבינו בסמוך דאין ספק מוציא מידי ודאי גם י\"ל אילו הוה ידוע לנו שיש לו אח לא היו מניחין לזה לירד בנכסי אביו כמו שיתבאר בסימן רפ\"ה דאין מורידין קרוב לנכסי קטן וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומיהו אינו ממעט חלק הנקבות כו' עפ\"ר מ\"ש ולכאורה נראה ליישב הקושיא בענין אחר ובלא הג\"ה כלל וה\"ק ומיהו אל תאמר דנחשב לבת ודאי גם לענין נכסים מועטים למעט חלקן אלא כך עושין דמיד כשמת מורישן יורדין לנחלתן ומשערין כמה היא ובתחלה משערין כמה צריכין הבנות למזונותיהן עד שיבגרו ואח\"כ משערין גם לטומטום אם היה בת כמה צריך כ\"א לפי שניו ורואין אם יהיה יתרון על כל זה עד שיגיע לכ\"א מהבנים כחלק שהגיע לטומטום אזי דינו כנכסים מרובים ויטלו כל הנחלה לרשותן ויתנו להן מזונות עד שיבגרו כ\"א לפי שניו ואם ימצא שלא יגיע הנחלה כ\"א למזון הבנות הוודאות לחוד אז לא יטלו הבנים והטומטום כלום ואם יהיה בהנחלה כשיעור מזון הבנות והטומטום אזי יטלו הבנות חלקן בראש וכשיעור מזון הטומטום יחלקו הבנים עמו ולא יטול הטומטום כולו דאמרינן שמא הוא בן וגם לא יטלו הבנים כולו בידם ויאמרו אנחנו נפרנס אותך עד כלות אותו השיעור כי יאמר הטומטום איני רוצה שתהיו אתם אפוטרופסים שלי ונוטל חלקו בידו מאותו שיעור ממ\"נ וה\"ה אם לא ישאר אלא כחצי שיעור פרנסתו עד שיעור בגרות או יותר משיעור זה כל שלא נשאר גם לכ\"א מהבנים כשיעור חלק דהטומטום או הבנות והכי הצעת דברי רבינו ומיהו אינו ממעט כו' אלא כך עושין מוציאין וכו' ואין כוונתו דמוציאין ונותנין אותו להבנות אלא ר\"ל בודקין בהנחלה ומשערין אותה כמה ישאר אחר שבאנו להוציא למזונות הבנות גם מ\"ש אח\"ז ואח\"כ יתנו לטומטום כשיעור הזה אינו ר\"ל שיתנו לו אלא שמשערין אחר שאם יתנו לו כמה ישאר וז\"ש ואם הנכסים מועטים ר\"ל ואם לאחר שבאנו לשער הנחלה יראה שהנכסים מועטים כו' אזי הבנות דוחות כו' ואם יראה שיהיה מותר כו' עד שיגיע לכ\"א מהבנים כשיעור חלק א' מהבנות והטומטום לא הוצרך לכתוב שדינו הוא מבואר והוא בכלל מ\"ש תחלה שהבנים יטלו הכל בידם ונותנין להבנות וגם להטומטום מזונות עד שיבגרו ודוק שבזה נתיישב הכל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל באנדרוגינוס כו' כתב ב\"י טעמו דהוי בן ודאי ואנדרוגינוס ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי כו' ע\"ש אל תטעה שר\"ל שס\"ל לרבינו דאנדרוגינוס הוי ספק שבהדיא כ\"ר כאן ובי\"ד סימן ס\"א דאנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא וכ\"כ בכמה דוכתין אלא ר\"ל דלגבי בן שהוא ודאי נקרא הוא ספק וק\"ל ומה שסיים בסוף דבריו וכן פסק הרמב\"ם כו' אין ראיה כלל דהרמב\"ם לטעמיה אזיל דס\"ל בכל דוכתא דאנדרוגינוס ספק הוא וכמבואר בי\"ד סימן הנ\"ל ולהכי ודאי לא שני ליה בין טומטום לאנדרוגינוס אבל רבינו דס\"ל דבריה בפני עצמו הוא יש שינוי גדול וכמ\"ש בפרישה מילתא בטעמא וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " דקיי\"ל כר\"ש ב\"ג דאמר אין לשני כו' ואף שכבר נתבאר לעיל סימן רמ\"ח דאם אמר ואחריך מהיום לפ' אז השני מוציא מיד הלקוחות שמכר להן הראשון מכל מקום ה\"ק לא תועיל המתנה זו בתנאי זה רצה לומר בתנאי שכתבת שלא נתנו מהיום לפ' והעיקר דסמך אועוד כו' דכתב בתר הכי דאינו יכול להקנות למי שאינו בעולם ודע דשם בתשובה לא כתב ל' ועוד אלא ז\"ל ואם מכר הראשון מכור ואם לא נולד בשעת המתנה אינו יכול להקנות לו כיון שאינו בעולם וה\"ק יראה שלא תועיל מתנה זאת בתנאי זה אף אם היה בעולם ואם לא נולד כו' פשיטא דלא מהני והשתא א\"ש דלא תיקשי מטעם הראשון דכתב דאם מכר הראשון מכור הא כבר הקדישו אביו ואינו רשאי למכרו די\"ל דהשיב לו על כל הצדדין אף אם לא הקדישו שהרי בתחלת השאלה לא נזכר שבא להקדישו אלא שהשואל נקטו שי\"א שיועיל בענין זה שיקדישו והשיב דבלא הקדישו אינו מועיל אף אם הוא בעולם ואם אינו בעולם לא מהני אף אם בא להקדישו וק\"ל ורבינו שינה וכתב ועוד מטעם דכתיבנא משום דצריכין בזה גם לטעם דלא תועיל שימכרם הראשון ובתשובה כתב אח\"כ עוד טעם אחר ז\"ל ועוד דקיי\"ל נכסי לך ואחריך לפ' אם הראשון ראוי לירשו אין לשני כלום כו' ועמ\"ש בפרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " מומר שנתן הירושה כר פי' וכמו שקנסו אותו מליהנות בו כך קנסו אותו מליתן לאחרים כי הנאה יש לו בזה שיקויים מתנתו אבל בתו מצד ירושה היא באה ודע שבת\"ה סימן שמ\"ח האריך בענין ירושת מומר ומסיק דכמו שהפקיע את זכותו שאינו יורש לנפשו כך אין בו זכות להוריש לקרוביו אף שמת מורישו בחייו ע\"ש ואין להקשות לפי דבריו למה זכתה כאן הבת בירושת מוריש המומר דשאני בתו דאף שמחשבינן להמומר כאיל מת ולא זכה מעולם בירושה הלא המת יורש את אביו בקבר להנחיל לבניו משא\"כ שם בתשובה דמיירי דקרובי המומר מצד אב היו רוצים לזכות בירושה שהיה לו לירש את אמו ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לקרוביו מאביו אלא קרובי אמו הקרוב קרוב יותר יורש כמ\"ש בסימן ר\"ף וה\"נ במומר ולא זכה בהירושה בחייו וק\"ל. והקשה עוד שם לפי דבריו דאין כח במומר להוריש את קרוביו מאביו מ\"ש מבעל דירית לאשתו המומרת אפילו מת מורישה לאחר שהמירה וכתב די\"ל דשאני בעל בנכסי אשתו דאפילו בחייה זכייה טובה אית לה בגווייהו כדמסיק בפ' החולץ ובפ' הכותב דלאביי ידו כידה ולרבא ידו עדיפא וא\"כ מיד כשמת מורישה של המומרת נפלה הירושה לקמיה דבעל טפי מלקמה די\"ל דקיי\"ל כרבא דידו עדיפא מידה משא\"כ באח או שאר קרוב שאין לו צד זכייה בנכסי אחיו או קרוביו בחייו. וכתב עוד שם ז\"ל ואי קשיא לן בההוא דתשובת רש\"י דנפקד מן המומר ושלח יד לזכות בו א\"כ אמאי כתבו הרמב\"ם ואשר\"י דבניו יורשים מה שהיה ראוי הוא לירש נימא הואיל ומן הדין ירושה לקמיה דמומר נפלה אלא דקנסינן ליה אבל ממון של מורישו דמומר שהם כשרים לא הפקירו אלא שקנסו המומר וסלקוהו מאותה ירושה כאלו אינו ראוי לירש וממילא יירשו שאר קרוביה וק\"ל ע\"כ. ועוד הקשה שם על הא [דכתב] הרא\"ש טוב ליתנו ביד ב\"ד שאם ישוב תנתן לו וז\"ל אע\"ג דכתב בתשובתו בטור ח\"מ דכיון שאינו יורשו מיד כשמת אבי המומר זכתה בת המומר בנכסי אבי אביה ולא היה למומר זכייה מעולם כו' י\"ל דההוא ענין הוה בענין זה דההוא מומר לא הו\"ל צד הרהור תשובה כו' עיין בב\"י שהביאו הנה תירוצו דחוק מאוד ולא ידעתי מאי קשה ליה דודאי הב\"ד מחזיקין הנכסים אצלם ואם יחזור בתשובה יתנום לו אך שכל זמן שלא חזר אין לו בו זכייה כלל לענין שאין יכול ליתנו לאחרים במתנה ולא כתב בתשובה שיתנוהו לבתו אלא בנדון ההוא שלא היה חפץ בהירושה אלא ליתנהו לאמו ובזה כתבו שבת קרובה אחריו יותר בנכסי אבי אביה מכל שאר קרובים וק\"ל ובזה מיושב ג\"כ הגהות מור\"ם בסימן זה שכתב ז\"ל ואפילו נתן המומר כו' דמיד נפלו קמיה יורשיו כו' וי\"א שמניחין הירושה בב\"ד ואם יחזור נותנין לו הרי לך שכתב שנותנין לו למומר אם יחזור ואעפ\"כ כתב שאין לו זכייה בהן ושמיד נפלו קמיה יורשיו אלא ודאי כדפרישית וק\"ל. ומ\"ש שם מור\"ם שי\"א שמניחין אותו כו' אף על פי שהכל דעת הרא\"ש ל' י\"א קאי אמ\"ש שם המחבר לפני זה דברי הרמב\"ם וק\"ל. ומה שהביא ב\"י בס\"א מחודשים בשם אבי\"ה דבעל יורש אשתו המומרת אפילו מת מורישה אחר שהמירה ואח\"כ כתב מה שהשיב אבי\"ה כו' ז\"ל כיון שהיתה ישראלית בשעת מיתת אביה כו' משמע הא מת לאחר שהבירה לא היינו נותנים לה משום דשם היתה אחותה ישראלית ואמה נתנה לאותו בת הכל במתנה לכן צריכין שהיתה באותה שעה ישראלית שאז זכתה מיד בחלקה ואע\"ג דמיירי כשלא נשבעה האלמנה על כתובתה וא\"כ אין בידה כח ליתנה כולו ליד האחר מ\"מ כיון שהיה לה כתובתה עליו אלא שחכמים אמרו שכל זמן שלא נשבעה הרי הנכסים בחזקת בעלה ואפשר דבמקום מומרת ובעלה שיעמוד במקומה לא תקנוה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " שכיון שאין מי שיעיין כו' כבר כתבתי בפרישה שזהו לשון הרא\"ש והנ\"י פרק המפקיד כתב טעמא אחרינא וז\"ל ואע\"ג דביורש יש לחוש שמא יזרעם תמיד ויכחישם מ\"מ אין מורידין בהן אריס אלא הקרוב וטעמא דכיון שאין אנו עושין תקנה זו מעצמינו אין לנו לעשות תקנה שיהיה אפשר שיהיה קרוב זה נפסד בה כגון זה שאפשר שמת המוריש וזה יורש הכל א\"כ למה נפסיד לזה ליתן לאריס ואם לחוש שמא יפסידה הא תקנו שאם שמעו בו שמת שאוכל והכל שלו ולא עוד אלא אפילו שממשמשים ובאין וקדם זה ואכל הרי זה זריז ונשכר ובודאי תו לא יפסיד שאומר טוב לי שאתקן הקרקע כראוי שאם אמת הוא שמת הוא שלי ואם לא אקח מהפירות כרצוני קודם שיבוא עכ\"ל ויש נ\"מ בדינא בין טעם דנ\"י לטעם דהרא\"ש דלנ\"י אם הקרוב הסכים להעמיד אריס הוה מוקמינן אריס ולדעת הרא\"ש אסור למיקם אריס כיון דאין כאן מי שישגיח עליו יפסיד הקרקע והביא ראיה לדבריו ע\"ש: לפיכך אם יש מי שרוצה כו' זה כ\"ר מסברא דנפשיה ע\"פ דקדוק לשון רש\"י שפי' אההוא דגרסינן שם דף ל\"ט אפוטרופוס לדיקנני לא מוקמינן ז\"ל אין ב\"ד טורחים לבקש להן אפוטרופוס לפי שאינו מצוי שימצאו וכדמסיק רבינו ומשמע מזה אם היה איש אחד שרוצה טוב הדבר ונותנין הנכסים בידו וכ\"כ נ\"י והמ\"מ בשם הרשב\"א והנ\"י מסיק בשם הרא\"ה שכתב ז\"ל כיון שאין דרך בני אדם לטרוח בשביל גדולים חיישינן שמא להפסיד הנכסים הוא רוצה עכ\"ל ולכאורה הן הן הדברים שכתב רבינו בשם הרא\"ש בסמוך דאפילו אם ירצה כו' אבל ז\"א דהרא\"ש לא אמר אלא דיכול היורש למחות משמע הא אם אינו מוחה הב\"ד נותנין בידו משא\"כ לטעם הרמ\"ה דיש על הב\"ד לחשוש שלהפסד זה בא ובזה נתיישב דל\"ת דברי רבינו אהדדי דמתחיל לכתוב ז\"ל לפיכך יש מי שרוצה כו' אין תקנה גדולה מזו וסיים היה א\"א הרא\"ש ז\"ל אומר דיכול היורש למחות אלא ודאי ס\"ל לרבינו דגם הרא\"ש מודה דמצד הב\"ד טוב למנותו אלא עכ\"פ אם בא היורש ומיחה שומעין לו כיון שאין מוטל על הב\"ד למנות אפוטרופוס על הגדולים וכמ\"ש בפרישה וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " לפיכך בין שמעו בו שמת בין עד ולכאורה נראה כו' בפ' המפקיד (בבא מציעא דף ל\"ח ע\"ב) פליגי רב ושמואל באי מורידין קרוב לנכסי שבוי דשמואל אמר מורידין והלכתא כוותיה בדיני ומסיק הגמרא ע\"ז וקאמר ז\"ל ומורידין קרוב לנכסי שבוי תנאי דתניא היורד לנכסי שבוי אין מוציאין אותן מידו (וכתבו התוס' דאפילו לכתחלה נמי מורידין אלא משום סיפא דמוציאין מידו נקט האי לישנא ברישא) ולא עוד אלא [אפילו שמע] שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל ה\"ז זריז ונשכר ואלו הן נכסי שבוי הרי שנשבה אביו או אחיו או א' ממורישיו הולכין למדה\"י ושמעו בו שמת היורד לנכסי נטושין (פירוש שלא שמעו בו שמת ונכסיו נטושין) מוציאין אותן מידו אמר רשב\"ג שמעתי שהנטושין כשבויין היורד לנכסי רטושין (פי' שהלך מדעתו למדה\"י ולא ציוה לביתו) הכל מודים דמוציאים מידו (פי' עד שישמעו בו שמת) תנא וכולן שמין להן כאריס (פי' אם יבואו הבעלים) אהייא אילימא אשבויין השתא זריז ונשכר הוה (פי' ויטול הכל) מאי דאשבח מיבעיא ואי ארטושין הא מוציאין מידן אלא אנטושים ואליבא דרשב\"ג דאמר נטושין כשבויין וקמ\"ל דלא כשבויין לגמרי דאילו התם זריז ונשכר והכא שיימינן ליה כאריס ומ\"ש מהא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קמעא קמעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ומשני הא לא דמיא אלא להא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי (פירוש ואם הוציא הרבה ולא אכל כדי הוצאתו שמין לו כאריס) אלמא כיון דלא סמכה דעתיה (שמא תמאן בו) תקינו ליה רבנן כי היכא דלא ליפסדינהו ה\"נ תקינו ליה רבנן כי היכא דלא ליפסדינהו עכ\"ל הגמרא עם פירושו בקיצור ופירש\"י שמין לו כאריס קאי נמי אפירות והתוס' הוכיחו שם בכמה הוכחות דאוכל כל הפירות ומ\"ש שמין לו כאריס ר\"ל דאם זבל וחרש וזרעה ובעלים באו קודם שקצר יטול כאריס שכר טרחו ועמלו וכתבו התוס' ע\"ז ז\"ל והשתא פריך שפיר כיון שאוכל כל הפירות כשיבואו הבעלים קודם שילקוט אמאי נוטל כאריס טפי מהמוציא הוצאות על נכסי אשתו כו' (ר\"ל אפילו לפירש\"י קשה מאי מקשה דשאני בנכסי אשתו דירד לאכול כל הפירות) והא דקאמר ואילו התם זרוז ונשכר ר\"ל זריז ונשכר לחוד ואין שמין לו כאריס ברישא בשבוי כששמע שהבעלים ממשמשים ובאים מניחים אותו לקדום ולתלוש ואע\"פ שהפירות שוו הרבה יותר מעמלו כיון שאם לא יקדים אין משלמין טרחו אבל הכא בנטושין אם באו בעלים אין מניחין אותו לתלוש כיון דלא מפסיד מידי דשיימינן להו כאריס עכ\"ל התוס' מבואר מדברי התוס' שכתבו דאם לא יקדים אין משלמין טרחו כו' דס\"ל כששמעו שמת ובאו הבעלים דאין שמין לו כאריס וכ\"כ הרא\"ש שם ז\"ל וכששמעו בו שמת נ\"ל דאין שמין בו בשבח כאריס אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואע\"ג דפריך תלמודא השתא זריז ונשכר הוה מאי דאשבח מיבעיא היינו מקמא דידע אמאי שמין לו כאריס אבל בתר דמסיק טעמא משום דלא סמכה דעתיה תקינו רבנן דלא ליפסדינהו ממילא ידענא דכששמעו בו שמת דסמכה דעתיה דינו כמוציא הוצאות על נכסי אשתו הגדולה עכ\"ל וצ\"ל דמ\"ש התוס' דמש\"ה מניחים אותו לקדם ולתלוש כיון דאם לא יקדם כו' כתבו כן לפי האמת דמשני דמש\"ה שמין לו כאריס כי היכא דלא ליפסדינהו וזה לא שייך בשמעו בו שמת וכמ\"ש הרא\"ש אבל מתחלה ס\"ד המקשן דגם בשמעו בו שמת אם לא קדם ותלש שמין לו כאריס מכח כ\"ש וכמ\"ש השתא זריז ונשכר הוה מאי דאשבח מיבעיא וס\"ד דכששמעו בו שמת יש בו תרתי לטיבותא זריז ונשכר אם בא לקדם ולתלוש ואם לא קידם עכ\"פ (שאין) [שמין] לו כאריס ובלא שמע בו שמת אין בו אלא חדא לטיבותא דשמין לו כאריס ועל שניהן הקשה המקשן מ\"ש מהוציא הוצאות על נכסי אשתו דאמרינן מה שהוציא הוציא ולא שיימינן ליה כאריס אבל על זריז ונשכר אין יכול להקשות דאין מפורש שם בהוציא הוצאות כו' מה דינו אם בא לקדם ולתלוש בשעת מיתת אשתו ומשני הא לא דמי כו' ושהכל תלוי בטעם דלא לבוא לידי פסידא וממילא נלמד מיניה דבהני תרתי בשמע בו שמת ובהוציא הוצ��ות על נכסי אשתו הקטנה הוא בהיפך אם בא לקדם אין מניחין לו אבל שמין לו כאריס שכר טרחו ועמלו כן נ\"ל כוונת התוס' והרא\"ש ובזה דברי רבינו מבוארים דמ\"ש לפיכך בין שמע בו שמת כו' הוא ברייתא הנ\"ל דשבויין ונטושין וע\"פ מ\"ש התוס' דאפי' לכתחלה נמי ומ\"ש ולא שימכרם כו' כתבו כן לאפוקי ממ\"ש הרמב\"ם פ\"ו דנחלות וע\"פ מה שמבאר המ\"מ דבריו דכששמע בו שמת אם ירדו בו קרובים אפילו למכור אין מוציאין מידו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש בא השבוי כו' ופי' רש\"י כו' אע\"פ דרש\"י בד\"ה ושמין לו כאריס לא פי' כן אלא ז\"ל שמין לו כאריס אם יבואו הבעלים יטלו אלו בשבח ובפירות כאריס המקום עכ\"ל והיינו כעין דעת הרמב\"ם שכתב רבינו כאן ס\"ל לרבינו דלא כתב רש\"י כן אלא לפי ס\"ד דמקשן דהקשה עלה ז\"ל אהייא אילימא אשבויין השתא זריז ונשכר הוה כו' וזהו כשיבואו הבעלים וכנ\"ל אבל לפי המסקנא ס\"ל לרש\"י דבשמין לו כאריס דקאמר היינו בכל שנה אף קודם ביאת בעלים וכן משמע לשון רש\"י דכתב אח\"ז במסקנא ז\"ל אבל הכא דלא שמעו בו שמת לאו אדעתא דכולה נחית אלא ליטול כאריס בכל שנה ושאר הפירות יהיו מונחין עכ\"ל והיינו כמש\"ר בשמו: ומ\"ש רבינו ור\"י פי' כו' ולזה הסכים הרא\"ש כבר נתבאר: ודעת הרמב\"ם שכ\"ר בפ\"ז דנחלות כ\"כ: ומש\"ר ולכאורה נראה שאין חילוק כו' הוא מ\"ש הגמרא אילימא אשבויין השתא זריז ונשכר מאי דאשבח מיבעיא דמשמע דגם כששמע בו שמת דהדין כן דזריז ונשכר אם קידם וליקט כו' הדין נמי דאם לא קידם וליקט דנוטל בו כאריס וכנ\"ל: ומ\"ש אבל הרא\"ש כתב כו' כבר נתבאר וגם נתבאר שכ\"כ ג\"כ התוס' אלא שנשאר עלינו לדקדק למה השמיט רבינו דין זה דכששמע בו שמת ואח\"כ שמע שממשמש ובא מניחין אותו לקדם ולתלוש ובלא שמע בו שמת אין מניחין אותו והוא מפורש בהדיא בגמרא הנ\"ל כשבויין ולא כשבויין דאילו התם זריז ונשכר גם התוס' כתבו כן גם לפי המסקנא וכמ\"ש והב\"י תמה ג\"כ על רבינו בזה וכתב די\"ל דבכלל מ\"ש בסמוך בשמע בו שמת שמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל נשמע מיניה דאף כששמע בו שממשמש ובא וקדם ואכל ה\"ז זריז ונשכר עכ\"ל ודבריו דחוקים דאכתי הו\"ל לרבינו לכתוב דכששמע בו שמת מניחין אותו לקדם ולתלוש לכתחלה ובלא שמעו בו שמת לא אמרינן שהוא זריז ונשכר ומל' רבינו משמע להיפך דוקא בלא שמע בו שמת כל מה שאכל אכל וגם על הרא\"ש יש לתמוה שהשמיט האי ברייתא הנ\"ל דמינה נלמד דכששמע בו שמת ה\"ז זריז כו' ושאין הדין כן בלא שמע בו שמת ונראה דכמו שסבירא ליה להרא\"ש דלפי המסקנא דמשני דכל תקנתן תלויין בזה כדי שלא יבוא להפסד חזר ממאי דעלה על דעת המקשן לומר דגם כששמע בו שמת שמין לו כאריס וכנ\"ל ואף על גב דלא קאמר הגמרא כן בפירוש סמך אזה דממילא כשמע מטעם הדבר מה\"ט גופא ס\"ל דבלא שמע בו שמת נשמע ממילא דאם קדם ותלש ה\"ז זריז ונשכר כדי שלא יפסידנהו ותו ליכא למיקשי עליה השתא זריז ונשכר מאי דאשבח מיבעיא דלפי האמת ליכא כ\"ש כמ\"ש הרא\"ש והשתא א\"ש הא דאמר רשב\"ג נטושים כשבויים דכשבויין ממש קאמר בכל מאי שנזכר שם בברייתא דאין מוציאין אותן מידו וגם דאם קדם ותלש ה\"ז זריז ונשכר אלא שאח\"כ מייתי הגמרא ברייתא אחריתא דקתני וכולן שמין להו כאריס ור\"ל שאם לאחר שבאו הבעלים הם לא קדמו ותלשו שמין להן כאריס ובזה המה מחולקים ויפוי כח דנטושים מטעם שכתב הרא\"ש דכששמע בו שמת בלה\"נ לא יפסדינהו דהא סבר שמת ומה\"ט א\"צ לדחוק ולפרש מ\"ש דאם קדם ותלש ואכל ה\"ז זריז ונשכר דר\"ל דהב\"ד מניחין אותו לכתחלה לקדם ולתלוש דאין זה במשמעות הל' דאם קדם ותלש ואכל בדיעבד מאליהן משמע אלא שהתוס' נדחקו לפרש כן כדי ליתן טעם בין נטושים לשבויים ולפי מ\"ש דלפי המסקנא אין חילוק ביניהן לא נצרך לדוחק זה ומש\"ה לא זכר הרא\"ש ורבינו האי דינא כלל דהב\"ד מניחין אותו לכתחלה לתלוש וא\"ש הכל אבל מדברי התוס' הנ\"ל מוכח דס\"ל דאף לפי המסקנא הוה דינא הכי שהרי כתבו הטעם דמניחין לו לקדם ולתלוש כיון דאי לא קידם יפסיד כו' והיינו דוקא לפי המסקנא וכמ\"ש וגם דעת נ\"י משמע הכי אבל דעת הרא\"ש ורבינו אינו כן וכמ\"ש ודוק. וגם על הרמב\"ם תמה הב\"י שלא הזכיר חילוקי דינים הנ\"ל והניחו בצ\"ע ונ\"ל דלפי שיטתו לק\"מ שהרי בלא שמע בו שמת כתב דכשבאו הבעלים שמין להן כאריס למפרע וממילא נשמע דאם קדם ואכל דאינו זריז ונשכר דהרי אפילו מה שאכל קודם ששמע שממשמש ובא צריך להחזיר חלק הבעלים ק\"ו מה שאכל כששמע שממשמש ובא וגם זה פשוט שנוטל כאריס ממה שקדם ואכל בשעה ששמע שממשמש ובא שהרי אף במה שלא קדם ואכל שמין לו כאריס וכששמע שמת לא הוצרך הרמב\"ם לכתוב דאם קדם ואכל ה\"ז זריז ונשכר דנשמע ממילא דאפילו אם ירדו הקרובים לנחלה ומכרו אין מוציאין מידן וכמש\"ל שכ\"כ המ\"מ אליבא דהרמב\"ם וכיון דברשותו הוא אפילו למכור אם כן ממילא נשמע דאף שהקול יוצא איך שממשמשין ובאין מ\"מ הסברא נותנת ופשוט הוא דכל מה שאכלו קודם ביאת הבעלים לפנינו אין מוציאין מידן והוא בכלל מ\"ש הרמב\"ם שם לפני זה דאין יורד לנחלה ע\"פ השמועה עד שיבורר הדבר כן וכשירדו ע\"פ הדין לא יצאו מחזקתן עד שיבואו ודוק היטב ותמצא הדברים מבוררים: דוקא כשלא שמעו כו' כב\"י ז\"ל אבל הרמב\"ם פ\"ז דנחלות לא חילק בין שמעו שמת ללא שמעו לענין זה שסתם וכתב דמורידין קרוב לנכסי שבוי ואם יבוא שמין לו כאריס עכ\"ל וא\"ל אמאי כתב שהרמב\"ם כתב סתם כו' הרי בפי' כתב דאפילו כששמע שמת יהיה כאריס וכמש\"ר בסמוך ס\"י בשמו די\"ל דשאני התם דמיירי בנכסים רטושים שהלכו להם מדעת דהתם ודאי שמעו שמת כלא שמעו שמת דהכא דמי דלא סמכה דעתיה דסובר כיון שיצא לדעת ודאי יחזור ויבוא אף שהקול יצא שמת אימא הוא גרם הקול דהא אין לעמוד על דעתו במה שיצא ולא צוה וגם המ\"מ כתב שם להדיא דלהרמב\"ם שמעו שמת דרטושין כלא שמעו שמת בנכסי שבוי דמי וטעם הרמב\"ם דלא חילק כתבתי כבר בפרישה ושם מבואר דהיינו דוקא באם באו בעלים דבששמעו שמת אוכלין כל הפירות אף אם שמעו שממשמשין ובאין אם קדם ותלש ואכל ה\"ז זריז ונשכר ובלא שמע שמת ס\"ל להרמב\"ם דשמין לו למפרע כאריס וצריך ליתן להבעלים חלקם ואף מה שכבר אכלו צריכין לשלם וכמש\"ר בשמו וב\"י נתן מקום לטעות בדבריו שכתב דהרמב\"ם סתם וכתב בשבוי וכשיבואו שמין להן כאריס כו' דודאי מ\"ש הרמב\"ם שם לא קאי כ\"א אלא שמעו בו שמת דאז שמין להו כאריס לעבר ולהבא משא\"כ כששמע בו שמת אין שמין להן כאריס כ\"א להבא וכמו שכתבתי ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואפילו הוא קרוב כו' שם דף ל\"ט אמר רב הונא אין מורידין קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן באחי מאמו תו גרסינן אמר רבא כו' עד ולא אמרן אלא באחא דאבא אבל באחא דאמא לית לן בה ולא היא ל\"ש אחא דאבא ל\"ש אחא דאמא ופירש\"י לא קרוב מחמת קרוב כגון שיש לו אח מאב ואותו אח מאב יש לו אח מאם דאיש נכרי הוא אצל קטן אין מורידין אותו אח מאם לנכסי קטן שמחמת קורבת אחיו של זה שהוא אח של קטן דאת��א לאחזוקי ביה לצורך אחיו ויאמר נכסים הללו של אחי מאמא הן שנפלו לו מאביו ואלו לחלקו באו באחי מאמא כדפרישית שזה אח מהאם לאחיו של קטן מהאב עכ\"ל ודוק בלשונו שלא פי' שמת א' מן האחין אלא כולם בחיים אלא האח מן (האב) [האם] יאמר על נכסיו של קטן שבידו לא של קטן המה אלא של אחי (מאבי) [מאמי] הן שנפלו לו לחלקו כשחלק עם הקטן בנכסי אביהן ואחי מן האם נתן בידי בתורת אריסות או שכירות או מתנה ומה שפי' כן נ\"ל משום הא דקאמר עלה הגמרא הנ\"ל ולא אמרן כו' ור\"ל בשלמא באחא דאבא שפיר מצי למטען לא של קטן הם דאף שראו השכנים דאביו של קטן היה מוחזק בנכסים הללו מצי למטען אמת דשל אביו היה אבל לא נפלו לחלקו של קטן (כי לקטן נפלו נכסים אחרים כשחלקו) אלא לאחיו מאבא נפלו וכמש\"ל אבל באחא דאמא לא מצי למטען הכי מאחר שהשכנים ראו אביו של קטן מוחזק בהנכסים ומש\"ה הוצרך רש\"י לפרש בהמסקנא דקאמר ולא היא אלא אפילו באחא מאמא ו\"ל בין יאמר שלאמי היו נכסי מלוג ואביו של קטן בעל אמו היה מוחזק בהן מחמת שהוא אוכל פירות והוא מת קודם לאמו ולא ירשה ואני יורש חציין מחמת אמי עכ\"ל הרי לך דהוצרך לכתוב דיאמר מה שראו השכנים דהיה אביו מוחזק בהן זה היה מחמת שאכל מהן הפירות של נכסי מלוג ואף שרש\"י פירשו אשני אחין מן האם לחוד שהא' לא יהיה אפוטרופוס בנכסי אחיו נראה דפי' כן משום דסבר דלמ\"ד קמא אפילו בכה\"ג מורידין משום דליכא למיחש לערומי וכמ\"ש ומש\"ה פירש\"י על מ\"ש ולא אמרן כו' ז\"ל ולא אמרן דאין מורידין קרוב לנכסי קטן ובודאי כ\"ש דכולהו קרוב מחמת קרוב איירי בכה\"ג אלא נקט זה משום סיפא ללמדנו דבאחי מן האם אפילו אחיו לחוד מותר ומש\"ה מסיק רש\"י בולא היא כו' ג\"כ בג' אחין אבל נלמד מזה דכיון דמצינו צד ערמה בזה בב' אחין מן האם ה\"ה דאפילו בג' דאמצעי הוא אח מן האם לקטן ואח מן האב להגדול דהיינו קרוב מחמת קרוב הנ\"ל נמי אסור וכן פר הרא\"ש ולא כתב פירש\"י קמא כלל וה\"ט משום המסקנא דמסיק דאפי' ב' אחין מן האם נמי אסור וע\"פ דרכו כ\"כ ג\"כ רבינו ואין חילוק בין פירש\"י להרא\"ש בפי' השמעתתא כנ\"ל ולא כמשמעות ב\"י ע\"ש אלא שק\"ל על רבינו במה שמסיק וכתב ז\"ל ואין מורידין אפילו קרוב מאם כו' דזה לא נזכר לא בגמרא ולא ברש\"י ולא בהרא\"ש ולא בשום מפרש ולכאורה נראה שרבינו פי' מ\"ש בגמרא תחלה דלא אמרן אלא באחא דאבא היינו שהגדול עם האמצעי הם אחין מן האב והאמצעי עם הקטן אחין מן האם [וזהו] קרוב מחמת קרוב באחין מן האם המוזכר שם לפני זה והוא אשר כ\"ר תחלה וא\"כ מאי דמסיק הגמרא וקאמר אפילו באחי דאמא צריד להיות ענין אחר ופירשו רבינו דל\"ד אחין מן האם ממש קאמר אלא ר\"ל קורבה הבאה על שם האם והם אחים חורגיים בהדדי וע\"ד שכתבתי בפרישה ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שאין מורידין הבת כו' ואין מורידין קרוב כו' ק\"ק בלאו האי טעמא הרי אין מורידין לבת בנכסים מטעמא שכתב רבינו בסימן ר\"ץ דאין מעמידין נשים לאפוטרופוס דטעמא דאין מעמידין נשים אפוטרופוס לפי שאין דרכן לצאת ולבוא ולטרוח בנכסים והכא כיון שבחציה שלה ודאי רצונה לצאת ולבוא ולטרוח בנכסים אין חשש אם תוסיף מעט לטרוח בשביל חצי השני של הקטן ולהכי הוה מוקמינן לה אי לאו מטעמא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן א\"כ א\"ש שאין מורידין הבת ר\"ל אף כשהיא תרצה להעמיד אריס וק\"ל: אלא מעמידין אפוטרופוס ואפילו לדעת הרמ\"ה שכתבתי לעיל בדרישה ס\"א בשמו דאף אם ירצה א' להיות אפוטרופוס לגדולים לא סמכינן עליה וח��ישינן דלהפסיד נכסיה הוא רוצה שאני הכא דמשום פלגא דינוקא ישתדל בשמירתן משום מצוה ואגב ישתדל בכולהו ודוקא בשביל הנכסים של גדולים [לבד] הוא דאמרינן הכי וכ\"כ נ\"י ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין נזונין ולובשין ז\"ל משנה ס\"פ י\"נ הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים ע\"י הקטנים (ופירש\"י מתפרנסים לבוש וכסות) ואין הקטנים נזונים ע\"י הגדולים ובגמרא אמר רבא האי גדול אחא שלבש ומכסי מאי דעבד עבד ופריך והא תנן אין הגדולים מתפרנסים ע\"י הקטנים התם בשרכא (פי' אדם ריק שאין להם הנאה ממנו) ע\"כ ופי' רשב\"ם הא דקאמר מאי דעבד עבד דוקא קאמר אבל לכתחלה לא ור\"ש והרא\"ש ס\"ל דגדול האחין אפילו לכתחלה מותר והביאו ראיה מהא דאמרינן בפ' הנזקין גבי עמרם צבעא אפוטרופוס דיתמי הוה וכ\"ר לקמן בסימן ר\"ץ ס\"ה וגדול האחין ודאי לא גרע מהאפוטרופוס והא דאמר רבא מאי דעבד עבד לאשמועינן דבשאר אחין אפילו בדיעבד צריכין לשלם ובזה נתבאר מש\"ר בסמוך בשם רשב\"ם ור\"ש אבל מש\"ר תחלה בשם ר\"י דאפילו שתקו ונזונו ונתפרנסו ביחד לא אמרינן מסתמא מחלו אלא יכולין לתבוע אלו מאלו מותר חלקן בזה צ\"ע דמשמע דאפילו מה שכבר כלה מזונותיהן ומלבושיהן יכולין לתבוע מהן ולנכות להו מחלקן וזה סותר למש\"ר בר\"ס רפ\"ח דאפילו בזמן שבאים לחלוק דאז שמין מה שעליהן מ\"מ אין שמין מה שכבר בלו ע\"ש וכ\"כ הרא\"ש בהדיא בפ\"ק דב\"ק ע\"ש ואין לחלק ולומר דהתם מיירי בשכל האחים גדולים ושווין הן ומש\"ה מסתמא מחלו אהדדי כל זמן שלא מיחו משא\"כ כאן דמיירי בקטנים וגדולים דהא אחין שבאו לחלוק סתמא קתני ועוד דהנ\"י כתב ז\"ל הקטנים יכולין לעכב על הגדולים שלא ילבשו עד לאחר החלוקה שלא ימעטו מחלקם וכן נראה מהתוס' דוקא כשמיחו אבל בסתם נזונים ומתפרנסים יחד דשותפין הן ומחלו זה לזה וגם יפה הוא לקטנים שלא יצא מזה סכסוך ומחלוקת ביניהם (ר\"ל ומש\"ה אין ב\"ד עושין מחאה בהגדולים עבור טובת הקטנים משום דיש צד טובה לקטנים בזה שאם ידקדקו עם הגדולים יבואו לחלוק עמהם ולא ישבחו השדות לאמצע) והא דמקשי בגמרא אגדול אח דלביש מיירי כשלבש אחר שמיחה ושמעי' מינה דאפילו שאר אחין כל זמן שלא מיחו לביש ומכסי כי היכי דלא להיות מזולזל כן שיטת הרשב\"א עכ\"ל נ\"י ומבואר ממ\"ש הנ\"י דאדרבה בקטנים איכא למימר טפי דמסתמא מחלי אהדדי כדי שישבחו הנכסים לאמצע ולא יחלוקו וכ\"כ המ\"מ פ\"ט דנחלות בשם הרשב\"א דמיירי דוקא בשמיחו כו' וסיים ז\"ל והביאו ראיה מן התוספתא ובפ\"י דנחלות כתב המ\"מ בשם הרשב\"א אהאי דינא דאחין שחלקו שמין מה שעליהן כו' ז\"ל הטעם מפני שהאחין כל זמן שהן נזונין ומתפרנסין מתפיסת הבית בסתם מוחלין הן אלו לאלו אע\"פ שיש לזה הרבה בני' יותר מהאחר ושנינו בתוספתא האחין שהניח להן אביהן נכסים ולא' מהן יש לו בנים ועמדו בניו של זה והשביחו הנכסים והביאום לידי רבוי לא יאמר תנו לי מה שהשביחו בני וכן הם לא יאמרו תנו לנו מה שאכלו בניך אלא מה שאכלו אכלו מן האמצע ומה שהשביחו השביחו לאמצע וכתבה הרשב\"א ז\"ל פ' מי שמת עכ\"ל המ\"מ הרי לפנינו דהשוה דין אין הגדולים מתפרנסים כו' לדין באו לחלוק שמין כו' ומתוספתא אחת הביא ראיה לשניהן וכתב דמה שאמרו אין הגדולים מתפרנסים ע\"י הקטנים דוקא בשמיחו ומה\"ט נמי אין שמין מה שעל בניהן מפני שלא מיחו ולכאורה היה נראה דגם מש\"ר בשם ר\"י דאפילו שתקי ונתפרנסו לא אמרינן מסתמא מחלו אלא יכולין לתבוע אלו מאלו מותר חלקן מייר�� דוקא במה שעדיין לא כלו הגדולים מבגדיהן יכולין למחות בהן שלא יכלו יותר מכאן ולהבא אלא כל אחד מחלקו אבל מה שכבר כלה ונאבד מן הבגדים בזה ליכא מאן דפליג דאמרינן דמסתמא מחלו ואין פרעון למפרע ומשנתינו קמ\"ל (דאין) [דאי] הדין נותן שהגדולים יתפרנסו בבגדים ע\"י הקטנים דאז לא הוה מהני בו מחאה קמ\"ל דמהני ויחלוקו ר\"ל ויחלוקו שייך נמי במה שהוא לפניו עדיין לא במה שהוא כבר כלה ונאבד וכל זמן שבאו למחות אפילו אחר שכבר עשו והלבישו לנפשן יש בידו למחות במה שעדיין לפנינו. וזהו מה שיש בין גדול הבית לשאר אחין באם לא מיחו בתחלה ובאים למחות אח\"כ להבא במה שעדיין לא כלה וכן צ\"ל שם בהמ\"מ דפי' המשנה דמיירי במיחו וגם כתב אח\"כ דאף בגדול יכולים למחות וק' לכאורה א\"כ מאי בין דא לדא ובמ\"ש ניחא דלענין אם לא מיחו בתחלה ובא למחות אח\"כ יש חילוק ביניהם שוב מצאתי שכ\"כ בהדיא הנ\"י בפ\"ק דב\"ק אההוא מימרא דמייתי שם הרי\"ף דהאחין שבאין לחלוק כו' וכתב שם ז\"ל וכתבו התוס' ואם מוחין בגדול הרשות בידן אמר המחבר נ\"ל הא דכתבו בתוס' דיכולין למחות ר\"ל שמיחו תחלה בשעה דלביש וכסי דאז מגלי דעתייהו דלא ניחא להו ואפשר דגרע משאר אחי דאם אבד או כלה אח\"כ מנכין לו (ר\"ל דבזה שמיחו בו בתחלה מנכין לו מה דנאבד וכלה משא\"כ בשאר אחי כשמיחו בו אח\"כ דאין מנכין למפרע) אבל אם לא מיחה בתחלה כלל מחל אף להבא ואין שמין אח\"כ אף מה שעליו דאילו כל זמן דירצו למחות יכולין למחות עד שכלה מאי איכא בין גדול אחא ושאר אחי כנ\"ל עכ\"ל הנ\"י וזהו דלא כמשמעות הנ\"י בפי\"נ דשם משמע דס\"ל להתוס' בגדול אחי צריך מחאה ויכולין למחות בו לעולם משא\"כ בשאר אחי אפילו בלא מחאה נמי הו\"ל כאילו מיחו בו ע\"ש שמשמע כן מדכתב אבל התוס' לא כתבו כרשב\"א הנ\"ל גם דברי הרא\"ש בב\"ק מוכרחים לפרש כדברי הנ\"י דב\"ק ודוק. וה\"נ היה נראה לכאורה לפרש כוונת ר\"י שהביא רבינו כאן אך קשה דאם כן למה כ\"ר בשם ר\"י הלא גמרא ערוכה היא וכל הפוסקים הנ\"ל פירשו דיכולין למחות בשאר אחים להבא אף שלא מיחה בהם מתחלה ונצטרך לדחוק ולתרץ ולומר משום דהו\"א דוקא התם דמיירי באחין שבאין לחלוק ולא יהיו עוד משותפין ביחד בזה דוקא אמרינן דשמין מה שעליהן אבל כאן דאיירי שלא באין על החלוקה בעצם אלא במקרה שאמרו אין רצונינו שתהיה לבוש משלנו ואם תרצה לחלוק חלוק הו\"א דאין שומעין להן במה שכבר לבשו ועשו מתפיסת הבית קמ\"ל דשומעין להן וגם נצטרך לדחוק ולומר דהא דסתם ר\"י ולא חילק וכתב שמה שעל האחין שמין ולא מה שעל בניהן משום דאין כאן מקומו דנלמד במכ\"ש מההיא מימרא דב\"ק הנ\"ל ולא באו כאן אלא לנמדנו שאף שלא באו לחלוק אפ\"ה יכולין לתבוע להבא וכמ\"ש וכל זה דוחק ועוד דא\"כ לא הו\"ל לרבינו לסתום בביאור דברי ר\"י וגם ל' ר\"י דכתב אפילו שתקו ונזונו כו' משמע דקאי גם אלעבר לכן נלע\"ד עיקר כמ\"ש בפרישה דשני עניינים הן מ\"ש בסימן זה ובסימן רפ\"ח וגם מקורן הוא משני גמרות דזה שבכאן הוא ממשנה וגמרא דס\"פ י\"נ ואיירי באינן מבקשין לחלוק אלא באו לדקדק שלא יוציא האחד מהשותפים טפי מהשני דבזה איירי המשנה מי שמת והניח בנים כו' וכמו שהתחיל ג\"כ רבינו וע\"ז כתב ר' ישעיה דאף דכבר נזונו ונתפרנסו וגם כלה דבר הנזון ודבר הפרנסה יכולין לתבוע מותר חלקן אלו מאלו וס\"ל דאין חילוק בזה בין מוונו ובגדו של עצמו למזון ובגד דאשתו ובניו דכל שגילה דעתם בעודם בשותפות יחד שאינם רוצים למחול הוה ליה כאילו (לא) עשאו מחאה בתחלה בכולן ובגדול סת��א מחלו ליה אם לא עשאו מחאה מתחלה קודם שלבשו תו לא יכלי לתבוע מהן לדעת רבינו ל\"מ במה שכבר כלה אלא אפילו מה שעליהן ומש\"ר בסימן רפ\"ח הוא מהגמרא בפ\"ק דב\"ק ואיירי באם לא גילו דעתן בשום הקפדה כל זמן היותן שותפין יחד רק אחר שבאו לחלוק בנכסיהן רצו לחלוק במלבושים דכל אחד ובזה אמרינן כיון דלא קפדי ולא גילו דעתן בשום דבר כל זמן היותן בשותפות ודאי באותו זמן מחלו אהדדי ומש\"ה אף אם יבוא שאחד רוצה בשעת חלוקה לעשות חשבון גם אלשעבר בטלה דעתו אצל דעת בני אדם דאמדו חז\"ל דעת הבריות דכל שלא גילו דעתם בהיותן שותפי ם דאינם מוחלים ומלבוש במותר על חלקם ודאי מחל לו ואינו יכול לתבוע כ\"א במה שהוא בעין בשעת חלוקה ומ\"ש בסימן רפ\"ח בד\"א שקנו בסתם אבל בתחלה יכולים למחות כו' ולא כתב רבותא דאפי' לא מיחו בתחלה רק גילו דעתם קודם שחלקו אין זה דקדוק דלשון המשנה דפרק י\"נ הנ\"ל נקט דגם שם תנן אין הגדולים מתפרנסים ע\"י הקטנים כו' אלא יכולין למחות וכתב עליה ר\"י דל\"ד קאמר אלא אפילו לא מיחו ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים כו' דע שברמב\"ם פ\"ט דנחלות ליתא האי בד\"א ששבחו כו' וג\"כ לא ס\"ל הכי ובג' דברים מחולק הרמב\"ם עם מש\"ר כאן בדין זו והוא מפני שהיה לו גירסא אחרת בגמרא ותלוייה בו הג' דינים וכאשר יראה לעינים ע\"פ מה שאעתיק לשון הגמרא ודברי הרמב\"ם והוא זה דבפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ה) תנן הניח בנים גדולים וקטנים השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע ואם אמרו גדולים ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן והקשו בגמרא והאר\"ח אפי' הניח להן אודייני (פירוש כסא גדול שיושבים עליה שומרי גנות) השכר לאמצע והא אודייני מחמת עצמן היא ותירצו שאני אודייני דלנטירותא הוא דעבידא ואפילו קטנים נמי מצו למנטריה ביה ע\"כ גירסת כל הספרים והדברים הללו הן עצמן שכ\"ר כאן אבל הרמב\"ם פ\"ט כתב ז\"ל השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו והרי אנו עושין ואוכלין השבח של משביח והוא שיהיה שבח מחמת היצאה שהוציא המשביח אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השבח לאמצע עכ\"ל וז\"ל הראב\"ד שם על דברי הרמב\"ם אין זו הגירסא שלנו ולא של הרב ז\"ל וזהו שיבוש הוא עכ\"ל והמ\"מ כתב שם על הראב\"ד ז\"ל ולפי מה שנמצא בספרי רבינו גירסתו מוחלפת משלנו והוא גורס לפי הנראה בתירוץ קושיית אודייני אלא אי איתמר הכי איתמר ל\"ש אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע ופי' מחמת נכסים מחמת הוצאה מנכסים אחרים ומחמת עצמן פי' מחמת עצמן של אותן נכסים זזה מורה ל' רבינו ז\"ל עכ\"ל ביאור דברי המ\"מ דהרמב\"ם [ס\"ל] דבמסקנא הל\"ש קאי אסיפא אהא דתנן אם אמרו ראו כו' שהשבח לעצמן וברישא דמתני' דתנא השביחו לאמצע הוא בכל ענין אפילו כשהשביח הגדול מכיסו או בגופו ומש\"ה ליכא לאקשויי מאודייני דשם לא אמרו ראו וק\"ל ועוד מוכח כן מדכתב המ\"מ דגירסת הרמב\"ם הוה אלא אי איתמר הכי איתמר כו' כלומר לא כדקס\"ד דהל\"ש קאי ארישא דז\"א (דהרישא בכל ענין מיירי) אלא אהסיפא איתמר ומדכתב הרמב\"ם ע\"ז והוא שיהיה השבח מחמת הוצאה שהוציא המשביח אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השבח לאמצע ש\"מ דגרס ג\"כ בל\"ש דבסיפא כגירסתינו שבגמרא הנ\"ל אהרישא אלא שפירש הגירסא בפי' אחר והוא דמחמת נכסים היינו ממונו של המשביח עצמו שאינו בא מאלו נכסים עצמן שהשביח וכמ\"ש המ\"מ ונראה דלפירושו גם לפי מה שס\"ד מתחלה דהל\"ש קאי אהרישא פירשו הרמב\"ם כן אלא שגרס איפכא ל\"ש (דהשבח לאמצע) אלא ששבחו נכסים מחמת עצמן אבל שבחו מחמת נכסים השביחו לעצמן דאלת\"ה אלא שגרס ופי' כגירסא ופי' הנ\"ל ק' למה לא גרס ופירש הרמב\"ם כאן כאוקימתא דאסיפא קאי ע\"פ גירסא ראשונה והכי הול\"ל ל\"ש אלא שהשביחו מחמת עצמן כו' ודע שהכ\"מ כתב שם באמת שגירסת הרמב\"ם בסיפא כך היה ודלא כמ\"ש המ\"מ אבל לא דק דהא סיים הרמב\"ם וכתב ז\"ל אבל שבחו הנכסים מחמת עצמן השבח לאמצע ושם בדברי הכ\"מ לא הול\"ל בלשון לעצמן כיון דלשון זה בגמרא מתפרש דהיינו מחמת נכסים שהניח וק\"ל. נמצא למדין דבתלתא מחולק הרמב\"ם עם הרא\"ש וסייעתיה. חדא מ\"ש רבינו שבאם אמרו ראו כו' שלהרא\"ש וסייעתיה בכל ענין הוא של עצמן ולהרמב\"ם דוקא בתנאי שהשביחו המשביח לשלו. והשני ברישא אם משביחו סתם דהוא לאמצע דלהרא\"ש וסייעתיה היינו דוקא כשהשביח משל תפיסת הבית ולהרמב\"ם אפילו השביחו אותן גדולים משלהם גם הוא של אמצע (אלא שההוצאות ודאי נוטלים הגדולים בראש). השלישי דאין הרמב\"ם מחלק בין מה שהקטנים היו יכולים לעשות בעצמן או לא דהא ע\"פ גירסתו לא גרסינן האי חילוק בשינויא דאודייני הנ\"ל וזה הדבר השלישי הוא בכלל השני כיון דלהרב רבינו משה בר מיימוני כשהשביחו בסתם בכל ענין הוא לאמצע אף כשהשביחו הגדולים מחמת הוצאתן תו אין מקום לחלק בין דבר שהקטנים יכולים לעשות או לא וגם כן נלמד מזה ממילא שפליג גם בסיפא באשה יורשת שכתב הרב רבינו משה בר מיימוני שם בהדיא דאם אמרה כו' והשביחה משלה ולרבינו איירי אפילו כשהשביחה מן האמצע כמו ביתומים גדולים שאמרו ראו כו' וכנ\"ל ובהיות כן הוא מהתימה שרבינו הביא דברי הרמב\"ם לפלוגי אמ\"ש בסיפא באם אמרו ראו כו' ולא הביאו לפלוגי אמ\"ש ברישא (ואפשר משום דלא עמד רבינו על דעת הרב רבינו משה בר מיימוני וכמו שלא עמד על דעתו הראב\"ד וכתב עליו ששיבוש הוא מש\"ה לא הביא דברי הרמב\"ם אלא במ\"ש בפירוש ודוק) בהשביחו בסתם וצ\"ל דה\"ט דכתבו במקום שהרמב\"ם גילה בו דעתו וממילא נלמד מיניה שחולק אמ\"ש ברישא ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם אמרו ראו מה שהניח כו' ושתקו כשא\"ל לעצמי אני עושה כו' ל' זה משמע דוקא כשמדבר עמהן ולפניהן לעצמי אני עושה הוא דמהני משום דשתקו ומחלו אבל ממש\"ר אח\"כ ז\"ל ור\"ח פי' שצריך שיאמר בפני ב\"ד לעצמי אני עושה וא\"א הרא\"ש ז\"ל [כתב] שאם הם כולם גדולים א\"צ שיאמר בפני ב\"ד רק בפני עדים כו' ומשמע דעדים עכ\"פ צריך ואי אמר כן בפניהן מהיכי תיתי דיצטרך ב\"ד וגם אפילו עדים למה צריך ואי משום שלא יכחישו אותו לזה לא הול\"ל צריך וכי לעולם ברשיעי עסקינן אלא נראה דכשאמר לפני ב' אתם עדים שאמרתי בפניכם לעצמי אני עושה הו\"ל כאילו אמר לפניהם ושמעו ושתקו ומשום דחברא חברא אית ליה וכדאמרינן בפ' חזקת הבתים במחאה וכ\"ר לעיל בסימן קמ\"ו וכן משמע ל' המשנה דקתני ז\"ל ואם אמרו הגדולים ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושים ואוכלים ומדקאמר הניח אבא ולא קאמר הניח אבינו נשמע מיניה דלאו עם אחיהם קמדברים כי אם <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> העדים דא' מהגדולים אמר לעדים ראו מה שהניח אבא ומש\"ר והרי אנו עושים ואוכלים לשון המשנה הוא ונוסח זה דהניח אבא סתם ג\"כ הרי\"ף והרא\"ש וע\"כ אנו צ\"ל כן במשנה דהרי מיירי בקטנים ואמירתם עם הקטנים לאו כלום היא אלא צ\"ל שמדברים הגדולים עם הב\"ד ודכוותיה כתב הרא\"ש דאם הם גדולים א\"צ ב\"ד שידבר בפניהם גם הנ\"י כתב דבעדים בלחוד סגי דלא בעינן אלא גילוי דעת דאין כוונתם להשביח להם עכ\"ל הרי דכתב דבגילוי דעת סגי והיינו אפילו שלא בפניהן ואע\"פ שי\"ל שהב\"י לשיטתו כ\"כ דס\"ל דגם אחר שאמרו כן אין נוטלין כל השבח אלא בחלקם ע\"ש מ\"מ זה דוחק דהא מתחלה כ\"כ ואח\"כ כתב דעת החולקין בזה ושמסתבר ליה שלא יטלו אלא חלקם ודוק גם מתוך פירוש דברי המ\"מ משמע כן ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ובגדול אחין אפילו מה שעליו כו' ב\"י תמה על מה שהשמיט הרמב\"ם פ\"י מה\"נ האי מימרא דר\"פ דגדול אחא וכתב דנראה דה\"ט משום דס\"ל דר\"א גם בגדול קאמר דשמין מה שעליהן דלא אמר רבא בספי\"נ דמחלי ליה כי היכא דלישתמעו מיליה אלא כל זיין שעוסק בשל אחין אבל לא כשבאין לחלוק וכ\"כ הב\"י ולעד\"נ דלא הוצרך הרמב\"ם לכתבו כי סמך אמ\"ש לפני זה שם בפ\"ט דנחלות דחילק בין שאר אחין לגדול האחין שהדין בגדול האחין כיון שלא מיחה בו בתחלה אע\"ג דיבואו אח\"כ למחות בו אין שומעין להם והוא מטעם שכתבתי שם דודאי מחלו ליה מתחלה ומשם נלמד ג\"כ להיכא דבאין לחלוק דאין שמין מה שעליו כיון דמחיל ליה מתחלה בשעת עשייתו ומהתימה על הב\"י דאם כדבריו כן הוא הו\"ל להגמרא לכתוב דברי רב פפא בל' פלוגתא אדברי ר\"א שלפניו ועוד דל' ר\"פ דלשם משמע דבפשיטות קאמר דדינא הכי ע\"ש ועוד דודאי לא הוו שתקי מיניה הראב\"ד ורבינו והמ\"מ מלפרש דעתו והחולקים עליו לכך מחוורתא כדכתיבנא ועמ\"ש בדרישה בסי' רפ\"ו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ומבקשין הגדולים שיחלקו כו' משמע מלשון רבינו דוקא כשמבקשין חלוקה אז מעמידים אפוטרופוס לקטנים הא אם רצו לעמוד ביחד בשותפות אין ב\"ד מעמידין אפוטרופוס לקטן וכן דייק המ\"מ מל' הרמב\"ם שכתב ג\"כ בדין זה בל' הזה וז\"ל פ\"י דנחלות מי שהניח יתומים מקצתן גדולים ומקצתן קטנים ורצו לחלוק כו' וכתב עליו המ\"מ ז\"ל מש\"ר מקצתן כו' מפני שאם היו כולן קטנים למה יחלוקו יעמדו הנכסים ביד אפוטרופוס שהרי אף לאחר חלוקה יבואו הנכסים ביד אפוטרופוס וכן אם היו גדולים כולם אינן צריכים לאפוטרופוס וכתב עוד ואם רצו לחלוק לפי שאם לא רצו אלא שיהיו בשיתוף בין הגדולים והקטנים אין ב\"ד נזקקין להם עכ\"ל הרי לך כמ\"ש ואע\"ג דאין מעמידין אפוטרופוס בנכסי קטן כמש\"ר בסימן רפ\"ה בס\"ג הא כתב הנ\"י (והביאו הב\"י שם בסימן רפ\"ה בסי\"ג (וגם כתב הריב\"ש בתשובה (וב\"י הביאו בסימן ר\"ץ במחס\"ד) דהיכא שהקטן והקרוב סמוכין יחד על שלחן אחד מורידין הקרוב הגדול על הכל שהדבר ברור וידוע שלא חלקו והכל משותף ביניהן וכשיגדיל הקטן ילמדוהו לקטן שיתבע חלקו כו' ועמ\"ש בסמוך ר\"ס ר\"ץ: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אלא כיצד עושין בודקין כו' ב\"מ דף ע' א\"ל רבה לר\"י הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו א\"ל מותבינן להו בי דינא ויהבינן להו זוזא זוזא א\"ל והא קא כליא קרנא א\"ל מר היכי עביד א\"ל בדקינן גברא דאית ליה דהבא פרוכא ונקטינן דהבא פריכא מיניה ויהבינן קרוב לשכר ורחוק להפסד כו' אמר רב אשי תינח אי משתכח גברא דאית ליה דהבא פריכא כו' אלא אמר ר\"א חזינן גברא דמשפי נכסיה ומהימן ושמע דינא דאורייתא ולא מקבל שמתא דרבנן ויהבינן להו ניהליה בבי דינא עכל\"ה והנה הרמב\"ם תפס לעיקר אארון אחרון מהנך תלתא ענייני הנזכרים בגמרא מפני שכן מוכח ל' רב אשי כיון דאיש דהוא שפוי בנכסיו שכיח טפי ולכך אית ליה לחקור אחר השכיח ולברר המוטב שבהן יותר מאשר נחקור על מי שיש בידו דהבא פריכא שאינו שכיח [ואם] אין א' משניהם בנמצא מוכרחין אנו לעשות תקנה דר\"י ליתן ליד ב\"ד לפרנס מהן מעט מעט ועל לשון הגמרא הנ\"ל קאי הרמב\"ם וק\"ל: ונראה שצריך למנות אפוטרופוס כו' דתלמודא לא קאמר מותבינן להו בי דינא [כו'] אלא לאפוקי דלא יהבינן ליה בעסק כו' צ\"ע למה ליה לרבינו תירוץ זה הא לא כ\"ר אלא פי' הגמרא דמה שאמר רבה דבדקינן גברא דא\"ל דהבא כו' אינו ר\"ל דהב\"ד יבדקו אחריו אלא האפוטרופוס וממ\"ש רב יוסף לרבה תחלה דאותבינן ליה בי דינא ויהבינן להו זוזא זוזא אזה לא כ\"ר דצריכין אפוטרופוס לזה וא\"כ לק\"מ מהא דקאמר ר\"י מותבינן בי דינא וי\"ל דס\"ל לרבינו דכמו שאין הב\"ד מטריחין כל כך לבדוק אחר אנשים שפויין כן נמי אין עליהן לטרוח ליתן להן זוזא זוזא אלא ממנין להן אפוטרופא שהן ידקדקו אחריהן מה שהן צריכין למזונותיהן ולא יפזרו המעות וא\"כ ק' לרבינו ואם איתא דממני אפוטרופוס למעות למה אמרו דמותבינן להו בב\"ד כו' דכאן אין לתרץ כמ\"ש בשם רש\"י אח\"ז דר\"ל דיהבינן ניהליה בב\"ד משום דיש כח [ביד] ב\"ד להפקיר דהא אותו טעם אין שייך כאן מש\"ה כ\"ר דמ\"ש מותבי' להו בב\"ד ואכלי זוזא זוזא ודאי לאו דוקא קאמר דב\"ד בעצמן נותנין להן אלא ע\"י אפוטרופוס נותנין אלא שלא דקדק משום דלא נחית שם לומר תיקון איך שיעשו כי לא בא שם אלא לאפוקי שלא יתנו בעסק אבל בתר דשמעינן כו' כלומר אבל אח\"כ דבא רבה לומר תיקון איך שיעשה ודאי הול\"ל. שיהבינן ע\"י אפוטרופוס אלא שהוא פשוט ולא הוצרך לאמרו אלא דבר חידוש שלא די באפוטרופוס לחוד אלא שצריכין שיתנם לו האפוטרופוס במעמד ב\"ד כן נ\"ל ביאור הדברים ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ב\"י ז\"ל ואיני יודע היכן כתב כן ולי נראה דדייק כן מדהביא הרא\"ש הברייתא דפלוגתת ת\"ק ורשב\"ג סתם ודאי ס\"ל דהלכה כת\"ק שנשנה בל' רבים דאל\"כ לא הוה שתיק מלפסוק כרשב\"ג דהא מ\"ש כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו במשנה דוקא קאמר ולא בברייתא ומש\"ה כ\"ר וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל ולא כתב וכ\"כ א\"א הרא\"ש אלא שלפ\"ז ק' דהול\"ל נמי שכן נמי דעת הרי\"ף שכתב גם כן כן ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וא\"א כתב דאין חילוק כו' כ\"כ הרא\"ש פ' הניזקין על דברי הרמ\"ה הנ\"ל: ומש\"ר ואפילו בקטן ממש אינו מבואר בדברי הרא\"ש ב\"י ואני אומר שמבואר הוא מדכתב שהרמ\"ה חולק ומצריך שיהא בן ט' וגם שאין לו כח אלא במטלטלין וכתב עליו ז\"ל ולא מסתבר לחלק דמאחר שיש לו כח לתרום הו\"ל כאפוטרופוס גמור כו' ומדכתב דלא נ\"ל לחלק משמע דאתרווייהו קאי דומיא דיש בידו כח לתרום דהוה אפילו בקטן ממש וגם מדכתב אפוטרופוס גמור כו' וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כי יתן איש אל רעהו כו' בב\"מ דף צ\"ד ע\"ב ת\"ר פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם שנייה בשומר שכר איפוך אנא מסתברא שנייה בש\"ש שכן חייב בגניבה אדרבה ראשונה בש\"ש שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב אפ\"ה קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה תדע דהא שואל כלים דכל ה��אה שלו ואינו משלם אלא קרן עכ\"ל ובב\"מ דף מ\"א בד\"ה קרנא בלא שבועה כו' כתבו התוספות וא\"ת ור\"י ור\"א דלית להו הך סברא מנ\"ל דפרשה ראשונה בש\"ח ופרשה שנייה בש\"ש כו' ופי' ר\"ש דמסברא ידעינן דבפרשה ראשונה כתיב כסף וכלים ורגילים לשמרם בחנם דלית בהו טירחא ופ' שנייה כתיב בהמה דאיכא טירחא ורגינים לשמור בשכר א\"נ דכ\"ע אית להו דקרנא עדיפא מכפילא בשבועה ומ\"מ כו' ע\"ש והנה רבינו כתב שתי הוכחות דפרשה ראשונה איירי בש\"ח ושנייה בש\"ש חדא מדפטר בראשונה [ועוד מדפרט בראשינה] כסף או כלים ובשנייה בהמה כתירוץ קמא דתוס' אליבא דר\"י ור\"א וק\"ל וב\"י כתב דרבינו נמשך אחר דברי הרמב\"ן (שכ\"כ בפי' התוס') ול\"נ דנמשך אחר הגמרא והתוס' וכמ\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אלא אמר הנח לפני הוה כש\"ח וכתב נ\"י פ' האומנין ז\"ל וא\"ת ובמה נשתעבד לו לשמור דבדיבור לא נתחייב עד דמשיך וי\"ל כגון שהניחו בד' אמותיו בסמטא א\"נ הכא איירי בבהמה וא\"ל הכישה במקל והיא תבוא עכ\"ל וכבר כתבתי בפרישה דהנ\"י נמשך לדעת הרמב\"ם דבעי משיכה ואע\"ג דהרמב\"ם כתב בפ\"ג מהל' שאלה דהכישה במקל לא מהני בשואל להתחייב עליה והביאו רבינו לקמן בסימן ש\"מ ס\"י וגם הנ\"י הביאו בפ' האומנין וכתב שכן דעת הר\"ן ע\"ש ודוחק לחלק בין שואל לשאר שומרים וי\"ל שהנ\"י ס\"ל בהא כהרא\"ש והטור דס\"ל דמהני הכישה במקל בא\"ל השואל למשאיל הכישה כו' וכמש\"ר שם בסימן ש\"מ ס\"י ובדין מאימת יתחייב הש\"ח בשמירתו לא ס\"ל כהרא\"ש והטור להתחייב מיד שיסתלקו הבעלים וא\"ת תקשה להו דהא קיי\"ל כר\"י דאמר ש\"ח שמקבל אפילו בדיבורא בעלמא להיות ש\"ש מיחייב משום דבההוא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאינש מהימנא [הוא] קא גמר (להו) ומשעבד נפשיה והביאו רבינו לקמן בס\"ס זה די\"ל דדוקא אם כבר הוא שומר ומשעבד לפשיה יכול לקבל עליו תוספת שמירה אפילו בדיבור בעלמא אבל בתחלה לא חל עליו חיוב השמירה עד דמשיך או הניח בד' אמותיו כו' וכ\"פ נ\"י פרק הזהב והביאו ב\"י לקמן סימן ש\"א ס\"ס א' על דין עבדים והקדשות ושטרות דאין בהן דין שומרים דאפ\"ה אם קנו מידו הו\"ל (הוא) בהו דין שומר וכתב דוקא קנין אבל בדיבור בעלמא לא כיון דבתחלה לא הוה שומר כלל ול\"ד להא דר\"י כו' ע\"ש (וכ\"כ נ\"י עוד בס\"פ הפועלים ע\"ש) עוד כתב שם ול\"ד לערב דשועבד נפשיה אפילו לכתחלה בלא קנין דשאני ערב דעל דיבורו והימנותו הוציאו המלוה המעות והלוה ללוה: "
+                ],
+                [
+                    " והא דאמרינן הא ביתא קמך כר ומיבעיא בהנח סתמא זהו בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר כו' ז\"ל המשנה פ' האומנין דף פ' שמור לי וא\"ל הנח לפני ש\"ח (פי' הרא\"ש ואע\"פ שלא משכו השומר דש\"ח וש\"ש חייבים כשקבלו עליהם לשמור עכ\"ל) ובגמרא שם דף פ\"א אמר רב הונא א\"ל הנח לפניך אינו לא ש\"ח ולא ש\"ש איבעיא להו הנח סתמא מאי כו' ע\"ש בגמרא עם פירש\"י דמוכח משם דבבית הנח סתם הוה כאומר עול ופליגי ביה רבנן ור' והרא\"ש פסק כרבנן דאמרי חייב וכמש\"ר בשמו ס\"ד וא\"כ תימה למה כתב הרא\"ש כאן בתשובה דאיבעיא דהנח סתמא הוא בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר משמע דס\"ל דשם בבית הוא פטור בהנח סתם כיון דלא נפשטה האיבעיא וכמ\"ש הרי\"ף והרא\"ש בהדיא דקיי\"ל בה לקולת הנתבע ועוד דמשמע מדברי התשובה הא בשוק דאינו משתמר חייב בהנח סתם ובגמרא הנ\"ל קאמר אליבא דרבנן דקיי\"ל כוותייהו דיכול להיות דס\"ל פטור בשוק וגם רבינו בעצמו לפני זה כתב דבהנח סתם פטור כמו בהנח לפניך ובהנח לפניך אין חילוק בין שוק לבית וכבר נתעורר בד\"מ בקושיא זו ע\"ש בשני מקומות זא\"ז והניחו בצ\"ע ונראה ליישב ולומר מאחר דלא מצינו בשום פוסק ומחבר שיחלק בהנח סתם בין חצר לבית (זולת משמעות דברי ר' ירוחם שאכתוב בסמוך) וגם הרי\"ף השמיט הא דקאמר הגמרא לימא כתנאי כו' דמינה נלמד דהנח סתמא הו\"ל כעול וחייב לרבנן וא\"ל דהשמיטו משום שהוא פשוט בעיניהן דהוה ש\"ח בבית דז\"א דהא הגמרא איבעיא להו אי הנח סתם הו\"ל כהנח לפניך או כהנח לפני ובהנח לפניך אין חילוק בין בית לשיק ובשניהן פטור והו\"ל להביא להאי לימא כתנאי דנלמד מיניה לפחות דבבית אין הנח סתם כהנח לפניך אלא ודאי מש\"ה השמיטוהו דס\"ל דאין ראיה מההוא דאמרו רבנן בעול חייב דהא בעול גופא קיי\"ל דלא חייב בה כ\"א בהיזק דאתי ליה מיניה ולא בהיזק דאתי ליה מעלמא וכמש\"ר בסמוך ס\"ד ואיבעיא דהנח סתמא הוה אי הו\"ל דין ש\"ח להתחייב באפילו אהיזק דאתי מעלמא דומה להנח לפני והגמרא דאמרה לימא כתנאי ורצה לפשוט הנח סתם מההוא דעול נראה משום דהא דאמרינן דבעול אינו חייב אהיזק דאתי ליה מעלמא ה\"ט משום דהוא איבעיא דלא איפשעא בב\"ק דף מ\"ז ע\"ש וכיון דלא איפשיטא קיי\"ל בה לקולת הנתבע והפשטן רצה לפשוט הא דהנח סתם הוה שומר לרבנן לפי האיפן דאיבעיא לן ור\"ל דבעול חייב אפילו אהיזק דאתי ליה מעלמא ודחי ליה דאפילו לפי אופן זה אין לפשוט שוק מעול דמיירי בחצר אבל לפי מאי דקיי\"ל דאפילו בחצר אינו חייב אהיזק דאתי ליה מעלמא אין ללמוד מיניה להנח סתם להיות לו דין שומר אפילו בחצר ובית וכמ\"ש והשתא א\"ש משמעות הגמרא דקבעי האיבעיא הנח סתמא מהו אמשנה וגמרא דהנח לפני והנח לפניך קאי דאיירי בכל ענין בין בית וחצר בין בשוק גם נתיישב בזה הא דקאמרינן בגמרא דדיוקי דהנח לפני והנח לפניך דסתרי אהדדי דמש\"ה ליכא למשמע מיניה וקשה הא איכא ליישב הדיוקי' דמ\"ש הנח לפני ש\"ח אבל סתמא לא [מיירי בשוק] ומ\"ש הנח לפני לא הוי ש\"ח דמשמע הא הנח סתמא הוה ש\"ח מיירי בבית אלא ודאי ס\"ל דאין לחלק ביה בין חצר ובית לשוק לענין להתחייב אהיזק דעלמא וכמ\"ש והשתא א\"ש הא דסתם רבינו לפני זה וכתב דבאמרו הנח לפניך או הנח סתם אפילו ש\"ח לא היה ומיירי אפילו בבית דומיא דהנח לפניך והא ביתא קמך וא\"ש דהרא\"ש כתב בתשובה דביתא קמך והנח לפניך ומיבעיא בהנח סתם דזהו בבית הנפקד כו' דלא עלה על דעתו למעט בא\"ל כן בשוק דמהיכי תיתי לחלק ביניהן מסתמא אלא לרבותא נקט וכמ\"ש בפרישה והוא דאפילו בבית הנפקד דמחייבי בהו רבנן טפי מבשוק לסברת הגמרא אליבא דרבנן וכאילו אמר אף דקיי\"ל דבהנח לפניך וגם בהנח סתם כיון דלא איפשטא האיבעיא דהוא פטור אפילו בבית הנפקד וכ\"ש בשיק וא\"כ תאמר אף אם נדמה הא דאמר הניחם על חמור שלי כא\"ל הנח סתם בביתי אפ\"ה הוא פטור וכמו שהיה דעת דיין העיר כמ\"ש שם בשו\"ת הרא\"ש ע\"ז כתב הרא\"ש דאין ראיה מזה דשאני בית הנפקד שהוא מקום המשתמר ואיכא למימר דבקשת המפקיד לא היתה אלא שיתן לו רשות להניחן בביתו מה שאין כן בזה שבקש ממנו להניח מנעליו על חמורו ונתרצה בעל החמור לזה ודאי היתה דעת שניהן שישמרם בעל החמור דהרי בעל מנעלים ישאר כאן ול\"ד להנח סתמא בשוק דשניהן שווין בעמידתן ומהיכי תיתי דזה יעמוד אצלם לשמרם יותר מהוא עצמו ובזה נתיישב הכל ודוק. אלא שיש לתמוה שר' ירוחם כתב בנתיב ל' ז\"ל ואם קא\"ל הנח בעיא דלא איפשיטא ודוקא בשוק אבל בחצר אם א\"ל עול עול ואנטר קאמר עכ\"ל ומדכתב שהך בעיא בהנח סתם דוקא בשוק כו' משמע דס\"ל דבחצר אם אמר הנח סתם הו\"ל ש\"ח עליה ו��הו דלא כדברי תשובת הרא\"ש ומשמעות הפוסקים הנ\"ל ודוחק לומר שלקח לו שיטה לנפשו למשוך אחר משמעות לשון הגמרא הנ\"ל ויש ליישב בדוחק דה\"ק ודוקא בשוק הוא דאינו שומר כלל אפילו לענין היזק דאתי מיניה אבל בחצר דינו כעול להתחייב אהיזק דנפשו ודוק. ובהגהות ש\"ע כתב מור\"ם ז\"ל ויש חולקין וס\"ל דאפילו במקום שאינו משתמר כו' ע\"ש והוא ע\"פ דרכו דהניחו בצ\"ע הקושיא ולפי מ\"ש אין כאן פלוגתא ועיין מ\"ש בסמ\"ע עוד מזה (ועיין בקונטרס שלי ממהדורא קמא שכתבתי ישוב לקושיות הראשונות בענין אחר אבל דקדוקים וקושיות לא נתיישבו בו לכן נראה דמ\"ש כאן הוא העיקר): "
+                ],
+                [
+                    " בהא פליגי ר' סבר כו' בפ' הפרה איתמר רב אמר הלכה כת\"ק ושמואל אמר הלכה כר' וכתב הרי\"ף דהלכתא כשמואל דקיי\"ל כוותיה בדיני וכתב ע\"ז הרא\"ש וז\"ל התוס' כתבו צ\"ע משום דרבא שהוא בתראה סובר כחכמים דקאמר הכניס שורו לחצר ב\"ה שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר והיינו כרבנן (דאמרי אם הכניס ברשות השמירה היא על ב\"ה ומש\"ה הוצרך לאמר שכשהכניס שלא ברשות דאז אין השמירה על הב\"ה דבעל השור חייב לשלם היזקא דשורו דהא לא היה מוטל על ב\"ה לשמרו שלא יעשה היזק) דאי כרבי אפילו ברשות נמי ובכולה סוגיא מסיק לעיל כרבנן ואפילו נשברו ברוח אפילו חנק את עצמו עכ\"ל וב\"י השיג על רבינו שכתב וכן הוא מסקנת הרא\"ש כחכמים כו' ע\"ש [גם בב\"ח בסעיף זה] ול\"נ דהמדקדק שם בתוספות והרא\"ש בסוגיא יראה לו כדברי רבינו שהרי כתב שכל הסוגיא מתפרשה ואזלא אליבא דרבנן ובודאי מוכח מיניה דס\"ל כרבנן להלכה: [ומשר\"ל] ודוקא בהיזק דאתי ליה מיניה כו' שם דף מ\"ז ע\"ב איבעיא הוא בגמרא היכא דקבל עליו נטירותא כגון לרבנן סתמא ולר' דא\"ל כנוס שורך ואשמרנו כו' ומקשה עליו הרא\"ש ז\"ל וקשה לי כיון דא\"ל כנוס שורך ואני כו' הו\"ל ש\"ח ואמרינן לעיל אמר רב אר\"א מסר לש\"ח או לש\"ש כו' אפילו הוזק חייב הילכך נראה דלרבנן דוקא מיבעיא ליה כו' וכתב עוד הרא\"ש א\"נ נוכל לקיים פירש\"י כי היכי דתיהוי בעיא זו אליבא דהלכתא לפסק הרי\"ף ונחלק בין מסר לו שורו לשמרו בסתם דמסתמא כל נטירותא קבל עליו אבל אם א\"ל כנוס שורך לחצר ואשמרנו אין ל' זה משמע כל מיני שמירות אלא שיהיה שמור בחצר מבהמות שבחצר שלא יזיקוהו עכ\"ל הרא\"ש וכתב עליו ב\"י וז\"ל ואיני יודע אמאי מסכן נפשיה לאוקמי האי בעיא אליבא דהלכתא לפסק הרי\"ף שמאחר שלא כתב בהלכותיו משמע דס\"ל לרבנן דוקא מיבעיא ליה עכ\"ל ול\"נ דהרא\"ש בא ליישב דעת רש\"י ולומר דלהכי כתב רש\"י דאיבעיא זו אזלא ג\"כ לר' משום דס\"ל הלכה כמותו וא\"כ הוא דוחק דקמיבעיא להגמרא שלא אליבא דהלכתא וכדי שלא תיקשי דודאי אין הלכה כר' במקום רבנן החולקים עליו מש\"ה מסיק הרא\"ש דז\"א מן התימה ארש\"י שהרי הרי\"ף פסק כר' ואף שהרי\"ף ס\"ל דאיבעיא זו לא איבעיא אליבא דר' נ\"ל דרש\"י לא ס\"ל בהא כוותיה ומחלק בין מסר לו כו' כמ\"ש הרא\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כההוא דאפקידו זוזי גביה בב\"מ דף מ\"ב ההוא גברא דאפקיד זוזי גביה אותבינהו בצריפא דאורבני איגנוב אמר רב יוסף אע\"ג דלענין גנבי נטירותא היא לענין נורא פשיעותא כו' ופירש\"י צריפא דאורבני בית קטן כגון כובע עגול שעושין ציידי עופות לארוב שם דאורבני משל ערבי ואע\"ג דלענין גנבי נטירותא היא אפילו בלא קבורה שאין גנבים הולכים שם לגנוב שאין ממון מצוי שם תחילתו בפשיעה אם תפול שם דליק�� ונמצא פשע שלא קברן עכ\"ל ומשמע מכאן דמ\"ש כספים אין להם שמירה אלא בקרקע היינו מתרתי טעמי הא' חששא דנורא והשני חששא דגנבי ואע\"פ דבמידי אחריני איכא ג\"כ חששא דנורא אם לא יקברם בקרקע לא תקנו קבורה אלא לגבי כספים דמשאו קל וגם אין הקרקע מאבדו משא\"כ במילי אחריני וכן מוכח מל' הרי\"ף דכ\"כ אהאי עובדא דצריפא ז\"ל דאי קברינהו בארעא כדאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע לא הוה מיגנבי ולא מיתלי בהו נורא הלכך מיחייב בגניבה אע\"ג דנאנס דאי לאו דפשע לענין נורא לא הוי איתניס (פירוש לא היה נגנב בודאי) כי שמא לא נעשה שם האונס לחפש בקרקע לאפוקי מת באגם דקאי עלה הרי\"ף שם דמלאד המות מה לי כו' (וכן הוא ל' רש\"י ע\"ש דף נ\"ג ע\"ב) וגם המרדכי פ' המפקיד סי' ר\"פ אהאי דאמרינן כספים אין להם שמירה אלא בקרקע כתב ז\"ל כתב אבי העזרי הכל תלוי במנהג המקום כו' אהיכא שנתנו במקום המשתמר מאש ומגנבי כגון בכיפה שתחת הקרקע או על גבי הקרקע פטור דחזינן לקמן דלא חייש רב יוסף אלא לאש ולגנבי כו' וא\"כ תימה על הרמב\"ם ורבינו דלא הו\"ל לאשתמוטי מלהזכיר חשש דנורא לגבי כספים ועוד שבהדיא אמרו והאידנא דשכיחי טפוחאי מניחו בשמי קורה אע\"פ דבתקרה ודאי איכא חששא דנורא ועוד דא\"כ גם בזמנינו לא היה שמירת כספים אלא בקרקע מטעם נורא ורבינו לא כ\"כ בסמוך ונראה דס\"ל להפוסקים דאגב חששא דגנבי הצריכו לטמנו בשמירה מעולה חששו ג\"כ לחששא דנורא ותקנו שלא יטמנם אלא בקרקע ולא בשמי קורה ולא בכותל בטפח הסמוך לשמי קורה אלא בקרקע מפני חשש האש אלא אחר כשבאו הרמאין וחפשו בקרקע לא מצאו תקנה אחרת כ\"א להטמינה בשמי קורה או בכותל ובזמנינו דליכא חשש גנבי לא חששו להצריכו לטמנו בקרקע בשביל נורא לחוד (ודומה לזה כתבתי לקמן בסימן זה סעיף י\"ח במ\"ש כספים אין להם שמירה אלא בקרקע או בכותל טפח כו' ולא כתב נמי או ביני אורבני ע\"ש) אבל רבינו שכתב משום שדרך האש לשלוט בצריפא משמע דס\"ל דמ\"ש כספים אין להן שמירה אלא בקרקע אינו אלא לגבי אששא דגנבי אבל לנורא לא חיישי' ואפילו הניחו בבית בבנין של עץ דנורא מילתא דלא שכיח הוא ואף כי אתא נורא יכולין להצילו במהרה ומה שחשבה כאן פשיעה לגבי נורם היינו דוקא בצריפא דאורבני דבקל מריחא דטרא נשרף בפעם אחת וא\"א להצילו וכמ\"ש שם ברישה ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " העלה הבהמה לראש ההר לרעות שם ונפלה כו' כ\"כ בספרים המדוייקים גם בס\"י לרעות שם אבל בדפוס ב\"י ליתא ונראה דמחקוהו משום דלא אמרו כן בגמרא אלא לאביי ולא קיי\"ל כוותיה דשם בפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל\"ו) פליגי אביי ורבא בהך דפשע השומר ולא שמר כראוי ויצא לאגם כו' (שהביא רבינו לפני זה בסמוך) דרבא ס\"ל דפטור דמ\"ה מ\"ל הכא כו' ואביי ס\"ל דחייב דאמרינן בשינוי אוירא והבלא דאגמא קטלה ופריך על אביי מהעלה לראשי צוקין (פירש\"י הרים חדים ומשופעים) ונפלה אין זה אונס וחייב הא מתה כדרכה פטור ואמאי לימא אוירא דהר קטלה א\"נ אובצינא דהר (פירש\"י עייפות וטורח המעלה) הב\"ע שהעלה למרעה שמן וטוב (כדרך הרועים להעלות שם לרעות) א\"ה נפלה נמי שהיה לו לתקפה ולא תקפה א\"ה אימא רישא עלתה לראשי צוקין ונפלה ה\"ז אונס איבעי ליה לתקפה לא צריכא שתקפתו ועלתה ותקפתו וירדה עכ\"ל הגמרא הרי שדוקא לאביי הוצרכו לומר כן ולא לרבא וכ\"כ שם בתוס' וא\"ל דלרבינו לרבותא קאמר דאפילו העלהו לרעות מ\"מ מיקרי פשיעה וחייב בשנפלה דמ\"מ לא הו\"ל לרבינו לסתום דהא אפילו לאביי אינו חייב בשהעלהו לרעות במרעה שמן כ\"א כשהיה בידו לתקפה ולא תקפה כנזכר ועוד די\"ל דאפילו בכה\"ג אביי לא אמר כ\"א בש\"ש וכמ\"ש בסמוך דאיירי בש\"ש ורבינו דאיירי בש\"ח מנ\"ל דחייב בכה\"ג כיון דלא פשע מתחלה בהעלותו מ\"מ נראה דא\"צ למחוק הספרים שכתוב בהן לרעות שם משום דודאי גם לרבא לא לחנם העלהו אלא שלאביי צ\"ל שהעלהו לרעות שם במרעה שמן וטוב יותר ממה שהיה מרעה באגם וזה א\"צ לרבא וזהו שדקדקו התוס' וכתבו דלרבא א\"צ לומר דהעלה במרעה שמן וטוב וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לא העלה הוא לא מיבעיא כר רבינו מיירי כאן בש\"ח דוקא אבל בש\"ש כתב לקמן בס\"ס ש\"ג דבעלתה מאליה חייב ודע שגם המשנה דס\"פ הפועלים דעלתה לראש ההר ופלוגתא דאביי ורבא דפ' המפקיד הנ\"ל כולם איירי בש\"ש אלא שרבינו למד מדין ש\"ש לדין ש\"ח כל חד לפי עניינו וכן מוכח באשר\"י דשם בס\"פ הפועלים על לשון המשנה דעלתה לראש ההר כתב ז\"ל עלתה לראשי הצוקין הרי וה אונס והוא שתקפתו ועלתה ותקפתו וירדה כ\"כ הרי\"ף משום דמסקינן הכי בפ' המפקיד והקשה עליו הראב\"ד דהא דמסקינן הכי היינו אליבא דאביי אבל רבא מוקי מתני' כפשטה דעלתה מאליה ונפלה פטור אע\"פ שלא תקפתו דלא אמרינן איבעי ליה לתקופי אבל אם העלה חייב בנפילה ופטור במיתה ותירץ הרמב\"ן דאביי ורבא מיירי אליבא דרבה ולרבא ודאי אם עלתה מאליה ונפלה פטור ורבא לטעמיה דאמר בהשוכר את הפועלים מאי הוה ליה למיעבד הא נטר כדנטרי אינשי אבל אנן דקיי\"ל כר\"פ דס\"ל דהו\"ל לעבורי חדא חדא בש\"ש היא וכדקאמר להכי יהבי לך אגרא אבל בש\"ח מודה ר\"פ דפטור ש\"מ דהמשנה ופלוגתתם ודברי הרי\"ף הנ\"ל כולם בש\"ש היא ורבינו איירי כאן בש\"ח ומש\"ה כתב דאפילו לא עלתה בע\"כ ונפלה פטור. ודברי הרא\"ש הנ\"ל הואיל ואתא לידן נימא בהו מילתא והוא דאין להקשות למה לא תירצו בקיצור דהרי\"ף כתב דינו אהמשנה דאיירי בש\"ש ובש\"ש גם רבא מודה ול\"פ עם אביי כ\"א בשומר חנם דז\"א דאם רבא מודה בש\"ש מאי פריך לאביי מרישא דקתני עלתה ונפלה אמאי פטור היה לו לתקפה תיקשי נמי לנפשיה דהא המשנה בש\"ש איירי ולמה פטר הרישא אלא ודאי רבא ג\"כ בש\"ש פליג ומשום דס\"ל כרבה וכמ\"ש הרמב\"ן ומיהו התוס' יש לו שיטה אחרת ע\"ש בד\"ה א\"ה עלתה נמי כו' ולדבריהם לק\"מ להרי\"ף דהא כתבו דגם רבא מוקי להמשנה בתקפתו ועלתה ותקפתו ונפלה וצ\"ל דהתוספות ס\"ל דגם רבא בכה\"ג מודה ול\"ד לעבורי חדא חדא ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ויתן עליהם עפר בגובה טפח ז\"ל הגמרא אמר שמואל כספים כו' [עיין לשון הגמרא בב\"ח תחילת סעיף זה] והרמב\"ם בפ\"ד דשאלה כתב כדברי רבינו שבכאן וסיים בזה אבל לא באמצע הכותל שמא יחפרו הגנבים שם וימצאו וכתב ב\"י וז\"ל ואיכא למידק כשם שחשש הרמב\"ם לטפוחאי ומש\"ה כתב אבל לא באמצע הכותל למה לא חשש לגשושאי ולא הו\"ל לסתום ולכתוב שכספים אין להם שמירה אלא בקרקע עכ\"ל וגם על רבינו שהביאו וסתם דבריו יש להקשות קושיא זו ואיכא למימר דמ\"ש וכספים אין להן שמירה אלא בקרקע לא רצה למימר דסגי בהטמנת קרקע אלא אדלעיל קאי וה\"ק כל הדברים סגי בשמירתן בבית או בתיבה וכיוצא בו חוץ מבכספים שאמרו חז\"ל שאין שמירתם כשמירת שאר דברים אלא צריך הטמנת קרקע והיינו מחשש גניבה היכא דליכא רמאי או יתננה כו' ר\"ל במקום דיש לחשוש לרמאי יתננה בטפח כו' והיינו או דקאמרי דס\"ל לעולם לא ישנה מאלו ב' המקומ��ת דהיינו בקרקע היכא דליכא רמאי ובטפח כו' היכא דאיכא רמאי דס\"ל לאחר שתקנו רבנן לבסוף לתתם בכותל בטפח הסמוך לקרקע כו' ס\"ל לא ישנה ויעשה התקנה היותר טובה מהרמאין אם לא במקום דליכא רמאין דאז סגי בקרקע וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " מי שהמפקיד רגיל תמיד כו' עיין מ\"ש בפרישה וכ\"כ מהר\"י וויי\"ל וז\"ל אף אם לאה האמינה לו חדא זימנא או תרי זימנא דילמא לפעמים האמינה לו מחמת דוחק וכיון שלא אשכחן שהורגלה תמיד מציא לאה למטען אין רצוני כו' וכן משמע מלשון הרמב\"ם [עיין לשון הרמב\"ם בב\"ח] ומדנקט תמיד משמע דוקא שהאמינו תמיד ולא שהאמינו לפרקים עכ\"ל וכנ\"ל עיקר שגם בגמרא דקדקו ואמרו שאני התם דאינהו בכל יומא ויומא הוי מפקדי כו' וכן דייק הרא\"ש בלשונו גם הסמ\"ג ורבינו ודקדקו בלשונם לכתוב לשון הגמרא והרמב\"ם תיבת תמיד ומה שהקשה ב\"י עליו ז\"ל ואין דבריו נראין שהרי כתב הרמב\"ם בסוף דבריו שהרי כו' [עיין לשונו בב\"ח] וה\"ט שייך נמי במאמינו לפרקים עכ\"ל נ\"ל דאין זה כוונת הרמב\"ם במ\"ש אמש הפקדתם כו' אלא לאפוקי אם היה רגיל להפקיד אצלו ואח\"כ העני הנפקד או נעשה חשוד דהא ודאי אין מה שרגיל להפקיד אצלו הוכחה שהוא מחזיק אותו עכשיו לנאמן ולהכי דייק וכתב אמש הייתם כו' ר\"ל דומיא דאמש שאין דרך להשתנות הנפקד מיום ליום הא אם נשתנה לא ותמיהני שהב\"י בעצמו כ\"כ לתרוצי לפי דעתו ל' תמיד שכתב הרמב\"ם ובאמת שאין זה נשמע מל' תמיד אלא אדרבה דוקא מלשון אמש הייתם כו' ע\"כ נ\"ל דברי מהרי\"ו ברורים שרירים וקיימים דודאי לא לחנם דקדקו וכתבו כולם האי תיבת תמיד ודוק. וכתב עוד ב\"י עוד י\"ל בהרמב\"ם דמשמע דוקא כו' ע\"ש ונ\"ל דשפיר קאמר וכן צריך לחלק בדברי המרדכי פ' המפקיד שהביא ב' תשובות מוהר\"ם דסתרי אהדדי ובזה אפשר ליישבם ע\"ל סימן רע\"א ורע\"ב ושם הארכתי בביאורי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " דשליחות יד אינה צריכה חסרון פלוגתא דרב ולוי בב\"מ דף מ\"א ומפרש התם רבא דמ\"ד אין צריך חסרון יליף מדכתב רחמנא שליחות יד גבי ש\"ח דלא איצטריך דבלא\"ה תיתי משואל ומה שואל דלדעת בעלים קעביד שלח בה יד (לעשות מלאכתו) חייב (באונסים) ש\"ש וש\"ח לא כ\"ש למה נאמרה אלא לומר לך שליחות יד א\"צ חסרון (וכתבו הרי\"ף והרא\"ש כיון דרבא הוא בתראה ס\"ל הכי קיי\"ל כוותיה) וז\"ל התוספות שם בד\"ה חדא כו' [עיין לשון התוס' בב\"ת בסעיף זה] וצ\"ל אף לפי מאי דאתי קרא דש\"ח ללמדנו דאין צריך חסרון בשליחות יד מ\"מ לא ריבה הקרא אלא דא\"צ חסרון ממש אבל מ\"מ הגבהה כדי לחסר בעינן ומה\"ט שכתבו התוס' דאין סברא לומר דבמשיכה או הגבהה גרידתא כדי להשתמש בה תשמיש שאינו מחסרה יהיו נחשבים בזה שלא עשה ברשות וכבר נשתמש בה ויחוייב באונסין ומש\"ה כ\"ר שאינו חייב משום ש\"י עד שיגביהנה כדי לחסרה ואין להקשות מנ\"ל לרבינו והפוסקים הא דילמא נאמר לפי מאי דאתי קרא הושוה לשואל לגמרי לחייב משעה שמשכה להשתמש בה אף שלא היה דעתו לחסרנה דזה נלמד מכמה מקומות חדא מהא דתנן התם דף מ\"ג הגביה החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה משלם הגזילה ע\"כ ואמר שמואל עלה כיון ש הגביה ליטול אע\"פ שלא נטל ש\"מ דהגבהה כדי ליטול עכ\"פ בעי' והוי כאילו נטל ומש\"ה קתני המשנה סתם נטל ועוד דבשמעתין דחבית דף מ\"א איכא מ\"ד דמוקמי לה כשדעתו לשלוח בה ידו ומפרש שם דאותו מ\"ד ס\"ל דש\"י א\"צ חסרון ופריך עלה ורב ששת מידי נוטלה קתני פירש\"י דמשמע שרוצה ליטלה לעצמו ש\"מ דאפילו למ\"ד דא\"צ חסרון היינו שחייב אפילו לא חסרו אבל עכ\"פ בעינן שיגביהנו כדי לחסר או ליטול לעצמו עוד כמה ראיות לזה מהסוגיא של שם וא\"ת למ\"ד ש\"י צריכה חסרון והיינו שנשתמש בה וכיון שנשתמש בה דין הוא שיתחייב מטעם שואל שלא מדעת אפילו בלא חסרון וכן רבא ל\"ל קרא דש\"י א\"צ חסרון פשיטא י\"ל דאותו מ\"ד דס\"ל דצריכה חסרון ס\"ל דשואל שלא מדעת לא הוה גזלן דשם בגמרא אוקמא רב ששת להמתני' בשואל שלא מדעת וקאמרינן דקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי משמע דשאר אוקימתות לא ס\"ל הכי ועי\"ל דמטעם שואל אין לחייבו שז\"א כנשתמש בכולה דאז שייך טעם שואל דהוה כל הנאה דידיה ועש\"ה דין הוא לחייבו אפי' לא חסרו כיון ששמש בו שלא מדעת הוי גזלן ובעי השבה מעליא אבל כשלא שימש אלא במקצת לא שייך לחייבו בכולה מטעם שואל אלא מטעם שליחות יד והיינו שתשמיש זה הוא תשמיש שמחסרו וק\"ל ועיין בנ\"י דכתב במתני' דחבית דגם אם הגביה כדי לשמש בה אע\"פ שלא שימש בה עדיין חייב בה ולפ\"ז צ\"ל ג\"כ האי חילוק דבשואל שלת מדעת צריך להגביהו ע\"מ לכמש בכולו משא\"כ בש\"י ובזה דברי רבינו מבוארין ועמ\"ש הרמב\"ן במלחמית ה' אהא דפרכינן על מ\"ד דש\"י צריכה חסרון: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " דין השולח יד בפקדון כו' שם דף מ\"ג השונח יד בפקדון בש\"א ילקה בחסר וביתר ובה\"א כשעת הוצאה ור\"ע אמר כשעת התביעה ובגמרא שקלו וטרו בפלוגתא ב\"ש וב\"ה ומסקינן אנא הכא בשבח של גזינה קמיפלגי ב\"ש סברי שבח גזילה דנגזל הוה וב\"ה סברי שבח גזילה דגזלן הוה ובפלוגתא דהני תנאי דתניא הגוזל את הרחל גזזה וילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי ר\"מ ר' יודא אומר גזילה חוזרת בעינה דיקא נמי דקתני בש\"א ילקה בחסר וביתר ובה\"א כשעת הוצאה ע\"ש בפירש\"י ושם לפני זה ביאר רש\"י דהוצאה מבית בעליה ר\"ל כשעת הגזילה דהיינו שעת ש\"י ופסק התם שמואל הלכתא כר\"ע ורבא פסק הלכתא כב\"ה וכן פסקו כל הפוסקים וא\"כ יש לדקדק על רבינו שכתב משלם כשעת התשלומין דלשון זה לכאורה כסברת ר\"ע דאמר כשעת התביעה דאי כב\"ה הול\"ל כשעת ש\"י וע\"ק דלא הו\"ל לרבינו למכתב בהך רישא וגזזה או ילדה דהא אפילו אם היא עדיין טעונה ומעוברת אינו משלם אלא פרה ורחל ריקנית כעין שגזל וכמו שאמרו ב\"ה כשעת הוצאה וע\"ק מ\"ש בסיפא ואפילו היתה טעונה כו' אינו משלם אלא כמו שהיא עתה הא גם לב\"ה צריך עכ\"פ לשלם דמי פרה מעוברת ודמי רחל טעונה דהיינו נמי כשעת הוצאה וסתם משנה הוא כל הו לנים משלמין כשעת הגזילה וכ\"ע מודים בה כמש\"ר עצמו לקמן סימן שנ\"ד וא\"ל דרבינו ס\"ל דלפי אוקימתא בתרא דפליגי ב\"ש וב\"ה בשבח גזילה הוה פירושו דמשעת הוצאה שהזכיר בית הלל כשעת הוצאת הנגזל הגזילה מיד הגזלן דהיינו שעת תשלומין וכשעת התביעה דאמר ר\"ע אינו שעת תשלומין אלא שעת תביעה לדין וע\"ד שפירשו הרי\"ף או בשם אופן אחר דזה לא נראה חדא דאכתי קושיא בתרייתא במקומה עומדת ועוד דרש\"י ור\"י ונ\"י כולם פירשו בפירושם שעת הוצאה מבית בעליו ובאמת שלשון הוצאה אין במשמעותה אלא מבית בעלים או מן העולם דשעת תשלומין לא שייך לקרותו בלשון הוצאה ועוד דלפ\"ז אם תדקדק לא נמצא בינייהו דבית הלל ורבי עקיבא כלום וליישב אכתוב תחלה בסייעתא דשמיא פלוגתת בית שמאי ובית הלל לפי המסקנא על פי הדקדוקים שנדקדק בה והוא שי\"ל חדא דקאמר וב\"ה כר\"י הא ר\"י קאמר גזילה חוזרת בעינה ומשמע דאם גזלה טעונה וגזזה משלם ריקנית וב\"ה אומרים כשעת הוצאה מבית בעלים ממילא גזלה טעונה משלם טעונה ועוד האי דיקא נמי דקאמר העיקר חסר לפירש\"י דלא מייתי אלא לשון המשנה בלי תוספת כלל והוה ליה למימר דיקא נמי מדלא קתני דב\"ש אמרי ילקה ביוקרא וזולא ועיד סיומא דבית הלל אמרי כשעת הוצאה בהדיקא נמי למה לי הא מיניה לא מוכח מידי וליישב הדברים צריך שתדע תחלה דבית הלל ור\"י לאו בדיוק נקטו לשונם ולא תפרש לשונם כמשמען ממש אלא כל אחד לא נקט אלא ההיפוך מבר פלוגתיה ולאפוקי מיניה לחוד אתא דמשר\"י גזילה חוזרת בעינה לאו כללא הוא דהא תנן בפרק הגוזל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ואם גזל פרה מעוברת או רחל טעונה צריך לשלם דמי פרה מעוברת דמי רחל טעונה ועוד דקאמר גזילה חוזרת בעינה דמשמע היא עצמה וזהאינו דהא קנאה בשינוי ואין צריך לשלם אלא דמיה וכמו שכתב רבינו בסימן שנ\"ד אלא ודאי לא אתי אלא לאפוקי מר\"מ בר פלוגתיה וכדפירש\"י בפ' הגוזל עצים (בבא קמא דף צ\"ה ע\"ב) אמ\"ש נמי רב זביד שם דפליגי בשבח גזילה דר\"י סבר כמות שהיא עתה ולא דנגזל הוה ופי' רש\"י ז\"ל דר\"י אתי לאפלוגי אדר\"מ דאמר כולי שבחא יהיב ליה ואע\"ג דקנה גיזה וולדה בשינוי חזינן ליה כמאן דכולי שבחא אכתי עלה כמי שלא נגזלה ומשלם כולה משום קנסא וקאמר ליה ר\"י כדאיתא השתא הדרה ואי הדר תבע מיניה גיזה וולדה יהיב ליה דמי דמעיקרא דקנה גיזה וולד בשינוי והיכא דעדיין כל השבח עליה חוזרת כמות שהיא עכ\"ל וכן ב\"ה דאמרי כשעת הוצאה מבית בעליו לא הוה כללא דאי גזלה טעונה ובא הנגזל והיא עדיין טעונה נוטל אותה ממנה כמות שהיא וכמ\"ש לדעת ר\"י ואילו לפי כללא דשעת הוצאה מבית בעלים לא הו\"ל ליקח אלא דבר מועט דהיינו דמי פרה מעוברת ודמי רחל טעונה כדמעיקרא אלא ודאי ב\"ה קאי אב\"ש דאמרי ילקה בחסר ויתר וביאורו בחסר שגזלה טעונה וחסרה שגזזה וביתר היינו שגזלה ריקנית ונטענה אצלו וגזזה וקאמר דבשניהן ילקה ולא זא\"ז קאמר דלא זו חסר דהיינו גזלה טעונה וגזזה דפשיטא ילקה דצריך לשלם הגיזה שהרי ליכא אלא חדא שינוי אלא אפילו ביתר דהיינו שגזלה ריקנית ונטענה אצלו וגזזה דהשתא איכא תרתי שינויי שינוי טעינה ושינוי גזיזה אפ\"ה נלקה וצריך לשלם הגיזה (נמצא דלא איירי ב\"ש כשהיא עדיין טעונה בשעת תביעה) ואתרווייהו פליגי ב\"ה וקאמרי ג\"כ לא זא\"ז על הפטור שאינו נלקה אלא משלם כשעת הוצאה מבית בעלים (כלומר שעת ש\"י) דלא זו ביתר שגזלה ריקנית ונטענה אצלו וגזזה דאיכא תרתי שינויי דפשיטא שאינו משלם אלא כשעת ש\"י דהיינו פרה ריקנית אלא בחסר שגזלה טעונה וגזזה דליכא אלא חדא שינוי אפ\"ה הוה כגזלן וקנה הגיזה והולד ע\"י השינוי ואינו משלם אלא כשעת ש\"י דהיינו דמי פרה מעוברת ודמי רחל טעונה נמצא השתא דבין ב\"ש ובין ב\"ה ס\"ל דדין שולח יד כדין גזלן וב\"ש ס\"ל כר\"מ ממש דלעולם צריך לשלם כל שבח גזילה וכל שבח ולד וב\"ה ס\"ל כר\"י ממש דלעולם אינו משלם אלא הגזילה כעין שגזל אם ריקנית דמי ריקנית ואם מעוברת דמי מעוברת והשתא שכתבתי דב\"ש וב\"ה לא איירי בעודה טעונה א\"ש הא דקאמר דיקא נמי כו' כלומר דיקא נמי דפליגי בשבח גזילה דקתני ילקה בחסר ויתר וב\"ה אומרים כו' משמע דב\"ה אתרווייהו פליגי אחסר ואיתר ואילו לאוקימתא קמייתא לא פליגי אלא או אחסר או איתר (ולאפוקי אי איירי בגזל טעונה דגם ב\"ה ס\"ל דמחזירה טעונה כמו שהיתה עתה אף שנתרבה הגזיזה עליה ולא הוי פליגי אלא ביתר דהיינו כשגזלה ריק��ית) כך נראה פשוט ביאור סוגיית הגמרא ונראה דגם רש\"י ותוס' מפרשי הכי אלא שמפרשים הדין נמי בענין אחר ובזה דברי רבינו מבוארים שכתב דין שולח יד כדין גזלן גמור לענין שבח גזילה ואינו משלם כל שבח הגזילה אלא גזילה כעין שגזל (כרבא דפסק כב\"ה) ולפי שדין ש\"י נתבאר בגמרא מדין גזל פלוגתא ר\"מ ור\"י מש\"ה גם רבינו כתב כלשון הגמרא ותלה דין ש\"י בדין גזל וכתב דין השולח יד בפקדון הוי כשאר גזלן ומש\"ה סיים נמי כל' דאמר ר' יודא בדין גזילה וכתב שאינו משלם אלא כמו שהוא בשעת תשלומין ואגזילה קאי (ומיירי כשגזלה ריקנית ואי גזלה כשהיתה טעונה וגזזה ג\"כ הבהמה משלם כמו שהיה והגזיזה שהיתה עליה בשעת הגזילה קנאה בשינוי וא\"צ לשלם ממנה אלא מה שהיתה שוה בשעת גזילה וזהו פשוט וכמש\"ר בפירוש בסימן ש\"ס דהקונה בש נוי מ\"מ צריך לשלם אותו הדבר בדמי שוויו וכנ\"ב) ור\"ל וכך הוא נמי דין ש\"י וכיון שהתחיל בל' זה סיים בו נמי וכתב ג\"כ אח\"כ כמו שהיתה עתה ול\"ד קאמר וסמך אמ\"ש בסימן שנ\"ד בדין גניבה ששם מקור הדברים וק\"ל ונקט רבינו נמי בלשונו ב' בבות דב\"ה הנ\"ל גזלה ריקנית וגזלה טעונה ודייק וכתב ג\"כ ברישא גזזה וילדה ללא זא\"ז כמ\"ש בדברי ב\"ה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " וכן לענין יוקרא וזולא אם כו' יש גורסין ואם בוי\"ו ומפרשין דהאי וכן נמשך למעלה והאי ואם הוא ענין בפני עצמו שמתחלה אמר וכן לענין יוקרא וזולא אם הוא בעין דינו שמשלם כמו שהוא עתה הואיל והדר' בעינה ואח\"כ כתב דאם הוציא מן העולם יש לו דין אחר שאם בשעה ששלח בה יד כו' אבל אין הלשון משמע כן כלל דא\"כ לא הול\"ל ואם בשעה כו' ובשעה שמוציאה כו' אלא הכי הול\"ל ואם מוציאה מן העולם ונתייקרה צריך לשלם כשעה שמוציאה ועוד דא\"כ האי אע\"פ שאם היה בעין ללא צורך כתבו שכבר נכלל במ\"ש וכן לענין יוקרא וזולא שאם הוא בעין משלם כמו שהוא בא באותה שעה לכן נ\"ל עיקר כמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אלא אפילו כו' שם דף מ' תנן המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה מתוך ידו לצרכו חייב לצרכה פטור אם משהניחה נשברה בין לצרכו בין לצרכה פטור יחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו ובין משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור עכ\"ל ובגמרא הא מני ר' ישמעאל היא דאמר לא בעינן דעת בעלים (פירש\"י מני הא דקתני רישא אם משהניחה פטור) אימא סיפא יחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצרכו חייב את אן לר\"ע דאמר בעינן דעת בעלים כו' רישא ר\"י וסיפא ר\"ע אין דאמר ר' יוחנן מאן דמתדגם כו' עכ\"ל ואע\"ג דאיכא אמוראי התם שתרגמו המשנה אליבא דר\"י כבר כתבו הרי\"ף והרא\"ש דלשון המשנה לא משמע כוותייהו אלא העיקר כר\"י דמתני' במחלוקת שנויה והדרינן לכללא דר\"י ור\"ע הלכה כר\"ע כו' ע\"ש ומוכח מל' הרי\"ף והרא\"ש דאף דפסקו כר\"י ולאפוקי מרב ששת היינו דוקא דר\"ש מוקי לכולי מתני' כר\"י ומדסתם ר' כוותיה הלכה כמותו ואם החזירה למקומה הראשון פטור אף שטלטלה לצרכו משום דלא בעינן חזרה מדעת בעלים לר\"י אבל בפירוש דמתני' דפירשה לה ר\"ש בטלטלה להביא גוזלות סבירא ליה כוותיה ומש\"ה הרי\"ף והרא\"ש פירשו והזכירו אוקימתא דר\"ש ולא הזכירו אוקימתא ופירושו דר' יעקב דמוקי לה דנטלה ע\"מ לשלוח בה יד דכיון דר\"י בעצמו סתם דבריו מש\"ה ניחא להו לפרש גם אליביה דר\"י בטלטלה להביא עליה גוזלות וכדיוקו דר\"ש מידי בוטלה קתני טלטלה קתני אלא שבמה דפי' ר\"ש שהניחה ר\"ל שלא במקומה בזה לא ס\"ל לר\"י כוותיה ובזה דברי רבינו מבוארים שג\"כ כ\"כ בטלטלה לצרכו וס\"ל שטלטלה לתשמישו ודעתו להחזירה למקומה דאל\"כ הו\"ל לחלק מיניה וביה בטלטלה לצרכו בין אם היה דעתו חסרה או לא אלא ודאי כדכתיבנא ולכן צ\"ל דמ\"ש בריש דבריו ז\"ל שלח יד בחבית דל\"ד אמר שלח יד דמשמע דבקש לחסרה וכמ\"ש בפרישה ודוק. ומדברי התוס' והמרדכי נראה שיש להם שיטה אחרת בזה וכתבתיה בחידושים: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " מפני שהם תופחות ז\"ל הגמרא שם דף מ\"ב א\"כ ליפקע כדא הוה עובדא ופקע כדא ואי בעית אימא משום איצצא ע\"כ והרי\"ף והפוסקים סתמו ולא חילקו בפקדון בין המפקיד בידו בכד או בלא כד ומשום דאין נ\"מ לענין פקדון דאי הניח של פקדון לבד בכד הרי עכ\"פ אומר לו הרי שלך לפניך ואי עירב של פקדון עם שלו והניחו בכד ונתמצא מהם הכד בשעת הפקדון ונסתפק ממנו ונתרוקן הכד מ\"מ בימות הגשמים כשבא להחזיר מנכה לו החסרון דהא כיון רנתרוקן הכד היה יכול לתפוח ולעלות במקום הריקן: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אם חסרו יותר מכדי חסרון שראוי כו' משנה בב\"מ דף ל\"א הפקיד פירות ואצל חבירו ואפילו הן אבודין לא יגע בהן רשב\"ג אומר מוכרן בפני ב\"ד כו' ובגמרא אר\"י מחלוקת בכדי חסרון אבל ביתר מכדי חסרון ד\"ה מוכרן ופירש\"י דמתני' בכדי חסרונן כדרך שאר תבואות כמו שמפרש במשנתינו אבל אם אבודין יותר כי' אפילו רבנן מודים שמוכרן וז\"ל התוס' מחלוקת כו' [עיין לשונם בסעיף זה בב\"ח] ולפ\"ז פי' דגמרא הכי הוא מחלוקת כלומר שחלקו חכמים על רשב\"ג וסבירי להו שלא יגע בהן כשהחסרון עד בכדי שדרך התבואות הוא להתחסר לשנה אף על פי שנחסר בזמן מועט לית לן בה אבל יותר מכדי חסרונן כו' כלומר אבל כשנתחסר בב' חדשים יתר מכדי שדרך תבואה ההיא להתחסר לשנה מודים לרשב\"ג דימכור ולרשב\"ג אפילו נחסר בפחות מכדי חסרון לשנה כשנחסרה יותר מכדרכה להתחסר בחדש אז שם חסרון ומאירה עליה למכרן בב\"ד ובזה מתורצין קושיות שהקשו וכי פליגי במשהו דהשתא ודאי טובא איכא בינייהו דרשב\"ג ורבנן דלרשב\"ג אפילו לא נחסר לחדש א' אלא חצי קב צריך למכרן ולרבנן אפילו נתחסר בחדש כו' ט' חצאי קבין לא ימכרנו כיון דדרך אורז להתחסר בשנה אחת כשיעור זה ושמא לא יתחסר עוד ומ\"ש התוס' עד שיעלה החסרון כו' ר\"ל עד ועד בכלל (דאל\"כ אין לשון הגמרא מתיישב וגם אין טעם לדברי חכמים) כנ\"ל לדעת תוס' ונ\"ל שגם רש\"י אפשר שיסבור כן אבל המ\"מ פ\"ז דשאלה בשם הרמב\"ן ז\"ל פי' בכדי חסרונן שחסר בפעם א' או בחצי שנה כדי חסרון שמתחסרין שאר פירות כל השנה ואם אי אתה אומר כן היאך אמר רשב\"ג מוכרן בב\"ד עכ\"ל ונראה שזו דעת רבינו שכתב יותר מכדי חסרונם שראוי לשנה וכן בסמוך כתב וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כיון שחסרו כו' ש\"מ דס\"ל ג\"כ דע\"כ לא קאמר רשב\"ג אלא דוקא בשחיסר בזמן מועט כדי חסרון שרגיל להתחסר בשנה אחת דהיינו ט' חצאי קבין לכור אבל כל שהחסרון פחות מזה אפילו הוא יותר מכדי שיעורו לערך זמן ההוא מודה שלא יגע בו ורבנן ס\"ל דאפילו נתחסר ט' חצאי קבין לכור בזמן מועט אפ\"ה לא יגע בהן עד שיחסרו יותר משיעורן ויש לתמוה דלפירושו קשה קושיא ראשונה דהקשו בתוס' וכ\"פ במשהו דהא כל שנחסר פחות מט' חצאי קבין אפילו רשב\"ג מודה שלא ימכרן וכשהחסרון יותר מט' חצאי קבין אפילו רבנן מודים שימכרם נמצא דלא פליגי אלא במשהו ודוק: לדעת רי\"ף לא ימכרם כו' שם איתמר רבא בר יעקב אר\"י הלכה כרשב\"ג ורבא אר\"נ הלכה כחכמים וכתב ב\"י ז\"ל וכתב הרי\"ף והלכתא כדפסק רב נחמן דבתראה הוא כו' ע\"ש בב\"י שהביא מה שהקשה הרא\"ש על הרי\"ף ולעד\"נ (כיון) דטעם דהרי\"ף והרמב\"ם כיון דשם בגמרא שקלו וטרו רב כהנא ור\"נ בר יצחק בטעמייהו דרבנן ש\"מ דמסתבר להו לכולהו אמוראי דהלכתא כוותייהו ואפשר עוד דמ\"ש הרי\"ף כדפסק רב נחמן דבתראה הוא אינו ר\"ל האי פסקא שפסק רבא משמיה דר\"נ אלא ר\"ל ר\"נ ב\"י הנ\"ל שהוא היה באמת בתראה שהוא היה בימי רבא ול' כדפסק ל\"ד אלא כיון שנתן טעם לדברי רבנן ממילא משמע דס\"ל כוותייהו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " הופקד אתו יין והחמיץ כו' ברייתא שם ופלוגתא דר\"מ ורבנן ר\"מ אמר לא יגע בהן וחכמים אומרים מוכרן בב\"ד ומפרש הרא\"ש דרבנן דברייתא כרשב\"ג דמתניתין ורבנן דמתניתין כר\"מ ואפילו הלכתא כרבנן דברייתא דהיינו כרשב\"י דמתני' והרי\"ף אע\"פ דלעיל פסק כרבנן אפ\"ה בהאי דינא פסק ג\"כ כמש\"ר אלא משום דס\"ל דרבנן דברייתא שפיר מצי ס\"ל כרבנן דמתני' ודוקא משום הפסד הקנקן יכול למכרן אבל משום הפסד הפירות לא כיון שדרכן של פירות להתחסר כשיעור זה וממילא הלכתא כרבנן דמתני' וכרבנן דברייתא כן מפורש שם ברי\"ף ובהרא\"ש ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " לא ימכרנו כ\"א ע\"פ ב\"ד שם וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ולא לעצמו וכב\"י ולא ידעתי למה השמיטו רבינו והרמב\"ם כתבו בפ\"ז מהלכות שאלה עכ\"ל והיה לכאורה נראה לומר שס\"ל לרבינו דמ\"ש וכשהוא מוכרן לא אמוכרן בב\"ד קאי אלא כשהוא עצמו מוכרן והכי דייק לשון וכשהוא מוכרן ולא קאמר וכשמוכרן כו' ותרתי קאמר מוכרן בב\"ד ואפילו לעצמו או מוכרן בעצמו לאחרים וכן נראה קצת מל' הרא\"ש שכתב סתם כלשון הברייתא אבל מתוס' דף ל\"ב בד\"ה ב\"ד הדיוטות כו' מוכח דאינו כן גם ל' רבי' שכתב כאן לא ימכרם כ\"א ע\"פ ב\"ד לא [משמע] כדכתיבנא דהא יכול למכרם אפילו שלא בב\"ד <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> מוכרן לאחרים עוד יש לדקדק דלעיל בסימן ר\"ץ כ\"ר דגנאי היא דאפוטרופוס יקנהו לעצמו וב\"י כתב שם עליו דאינו גנאי כיון דהודיע הדבר לב\"ד ע\"כ נראה ליישב כמ\"ש כאן בפרישה ועמ\"ש עוד מזה בביאור יותר שם בסימן ר\"ץ וגם ע\"ל סימן רפ\"ז סכ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " גוללן כל ל' יום לשון ב\"י בפרק א\"מ תניא כו' [עיין ל' הגמרא בב\"ח] ומשמע לרבינו דהלכה כראב\"י דמשנתו קב ונקי והרמב\"ם פ\"ז מהל' שאלה פסק כת\"ק וכן דעת הרי\"ף והרא\"ש שלא כתבו אלא דברי ת\"ק בלבד עכ\"ל וק' דאם כדבריו לא היה לרבינו להשתמט מלהזכיר הרי\"ף והרא\"ש כמו שהזכיר הרמב\"ם ועוד דאין זה מדרכו לכתוב היפך דעת אביו ולא יזכירנו כלל לכן נלע\"ד דס\"ל לרבינו פשוט כיון דתניא התם בדף ל' כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון (וב\"י עצמו כתבו בר\"ס זה ע\"ש) ובאבידה תנן התם בהדיא אצל ספרים קורא א' לל' יום ה\"ה בפקדון נמי האי שיעורא עיקר ומה שהביאו הרי\"ף והרא\"ש דברי ת\"ק לאו ללמדנו שיעור די\"ב חדש כתבוהו אלא משום סוף דבריו דגם בפקדון פותחו וקורא בו ולא ילמוד לכתחלה ע\"ש ברא\"ש ותמצא שכן מוכח ולא הצריכו הרי\"ף והרא\"ש להזכיר דברי ר\"א ב\"י משום דסמכו אמ\"ש שם לפני זה באבידה ל' המשנה דקורא בהן כל שלשים יום וסמכו אכללא דדין פקדון ואבידה אחד הוא כמ\"ש וכן מוכח להדיא ברמזים שרבינו הבין הרא\"ש כמ\"ש שכתב אשיעורא דמתני' וכן בפקדון איכא כל הני דינים ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם כשהפקידו אצלו א\"ל אני רוצה כו' ל' המשנה שם ע\"מ לצאת במדבר יחזיר לו במדבר ובגמרא פשיטא (קס\"ד דהנפקד א\"ל למפקיד ע\"מ לצאת כו' ומש\"ה פריך פשיטא דזהו תנאי גמור ומשני דלא קאמר ע\"מ אלא השיב על דברי המפקיד אנא נמי כו' או בעינא כו') לא צריכא דא\"ל ליהוי האי פקדון גבך דאנא למדבר נפיקנא וא\"ל איהו אנא נמי למדבר בעינא למיפק אי בעינא לאהדרינא לך התם מהדרינא לך והרא\"ש דילג ולא כתב אי בעינא לאהדרינא לך התם כו' ונראה דלא הוה גריס ליה וא\"נ גריס ליה ס\"ל שאין פירושו שא\"ל בהדיא כן אלא ר\"ל דבמ\"ש אנא נמי נפיקנא למדבר הוה כאילו א\"ל אי בעינא לאהדרינא כו' וטובא קמ\"ל וכ\"כ ב\"י עצמו לעיל סימן ע\"ד ע\"ש וכך הם דברי רבינו והרי\"ף כתב ל' המשנה ע\"מ לצאת במדבר יחזיר לו במדבר ולא כתב מאי דאיתמר עלה פשיטא כו' והרמב\"ם פ\"ז דשאלה לא כתב כלל אפילו ל' המשנה וכתב הב\"י ז\"ל ונראה משום דמשמע להרי\"ף והרמב\"ם דמילתא דפשיטא הוא כיון דא\"ל נפקד דאיהו נמי בעי למיפק במדבר דיחזיר לו במדבר עד כאן לשונו ואין דבריו נראין שבשביל שאמר הנפקד אנא נמי בעי למיפק למדבר לאו פשיטותא הוא דיחזיר לו בשביל כן במדבר אלא צ\"ל דהרי\"ף גרס בגמרא ואי בעינא לאהדרינהו כו' כדאיתא בספרים שלנו ובזה י\"ל דפשוט הוא בעינייהו ומש\"ה השמיטוהו אבל גם זה דוחק דכיון דבגמרא איתא ולא מחשב ליה לפשיטותא הו\"ל להרמב\"ם לכתבו וכ\"ש דקשה על הרי\"ף דהעתיק ל' המשנה ולא מאי דאיתמר עלה לפירושו ע\"כ צ\"ל שבגמרות שלהן לא היה נכתב כלל האי פשיטותא כו' ומש\"ה השמיט הרמב\"ם לגמרי כיון שהוא מילתא דפשיטא מאחר שהתנה בפי': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ישבע שהוא כדבריו כו' בב\"ק דף ק\"ז ובב\"מ דף ו' גרסינן אר\"ש ג' שבועות משביעין אותו שבועה שלא פשע בה שבועה שלא שלח בה יד שבועה שאינה ברשותו וז\"ל התוס' שם וק' דאמרי' בשילהי האומנין דאם יש רואה יביא ראיה ויפטר והא שמא שלח בה יד וי\"ל שנפטר משבועה שנאנסו אך ישבע שלא שלח בה יד א\"נ שלא שלחתי בה יד אינו נשבע כ\"א ע\"י גלגול שבועה שלא פשעתי בה וכשיש רואה שנאנסה פטור לגמרי ור\"ת כתב דאפילו ע\"י גלגול לא ישבע שלא שלח בה <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> היכא שהיה מת בפנינו דאין מגלגלין אלא בדבר הדומה דלמה י\"ל ששלח בה יד דדוקא בשיתפין שחלקו מגלגלין כו' שמורה היתירא ושבועה שלא שלח בה יד היינו שלא אכלה כו' ואינו בכלל שלא פשע ושאינו ברשותו עכ\"ל ומה שהקשו תוס' והא שמא שלח בה יד ולא הקשו ג\"כ שמא פשע בה ונאנסו משום דאף אם פשע בה תחלה ולבסוף נאנסה אינו חייב אא\"כ האונם בא מחמת הפשיעה וכמ\"ש לשונם בסימן רצ\"ה וא\"כ י\"ל דעדי הראיה שמעידין שנאנסה רואין שלא בא האונס מחמת הפשיעה דאם מת כבר נתבאר דאמרינן מ\"ה מה לי כו' ואף אם נשבר יכולין העדים לידע אם נעשה מחמת הפשיעה כגון שבא עליו הארי כשהיה שם השומר דלא בא מחמת פשיעה ולפעמים ודאי אין הרואים משגיחים עליו לראות אם היה השומר שם או לא אז צריך לישבע שלא פשע אף שיש לו עדי אונם וזה שאמר בירושלמי דאף אם יש עדי האונס צריך לישבע שלא פשע ורבינו שכתב בר\"ס ש\"ה שישבע שהוא כדבריו שנאנס ויכלול בשבועתו שלא שלח בה יד כו' ולא הזכיר שבועה שלא פשע בה מטעם דכתבתי דאף אם פשע בה מתחלה אינו חייב אא\"כ בא האונס מחמת פשיעה ואם איתא דכן היה לא הוה מצי לאשתבועי שנאנס דאין זה אונס גמור כיון דבא מחמת פשיעה משא\"כ כשיש עדים שמעידים על האונס דאינם יודעים לפעמים אם בא מחמת פשיעה וק\"ל. ולקמן בר\"ס שד\"מ בשואל כ\"ר דישבע שהוא כדבריו דמתה מחמת מלאכה ויכלול בשבועתו שאינו ברשותו ולא כתב שבועה שלא שלח בה יד בשאר מלאכה שלא השאיל לו עליהן דאם כן נתחייב אפילו באונסין ואפילו מתה מחמת מלאכה וכמש\"ר בר\"ס ש\"מ י\"ל דבלא\"ה ק' שם שבועה שא\"ב ל\"ל דמאחר שנשבע שמתה מחמת מלאכה ממילא ידעינן דאינה ברשותו אלא ע\"כ צ\"ל דר\"ל שאינה קאי ברשותו ע\"י שליחות יד ששלח בה והוא דכל שואל שנתחייב בכל האונסים הייכו מפני שבשעת שאילה קבלה עליו להיות ברשותו לכל דבר חוץ מאם תמות מחמת מלאכה ושלא שינה בה שע\"י תהיה ברשותו אף אם מתה אח\"כ מחמת מלאכה ויתחייב בתשלומי המיתה ורבינו שאיירי כאן בש\"ח כתב שישבע עיקר השבועה שנגנבה או נאבדה ועוד כולל ב' עניינים דהיינו שלא פשע שע\"י נגנבה או נאבדה (שאין זה בכלל שבועה כמו שהוא בנאנס כמ\"ש) אלא ששמרו כראוי ואפ\"ה אירעו זה שטוען ועוד יכלול שלא שלח בה יד ומ\"ש רב ששת שישבע ג' שבועות היינו עם עיקר השבועה וק\"ל. אלא שיש לדקדק שרבינו כתב שישבע שהוא כדבריו דהיינו שנגנבה או נאבדה ור\"ש קאמר שישבע שא\"ב ובאמת ק' על ר\"ש למה אמר שישבע שא\"ב ולא אמר שישבע מפירש שנגנבה או נאבדה ובכלל שבועה זו יהיה נמי שאינו ברשותו ונ\"ל דהיינו טעמא כיון דקיי\"ל דאין משביעין אפילו ש\"ה על טענת שמא ק\"ו ש\"ד וצריכין לומר דמש\"ה חייבה התורה כאן לישבע כיון שהמפקיד טוען ברי נתתי לך את שלי בידך ומן הדומה שהוא עדיין בידך כיון שטענת ברי זו מביאתו לידי שבועה מש\"ה א\"צ לישבע מן הדין אלא שא\"ב כיון שחשדו המפקיד אלא שחז\"ל אמרו כיון שצריך לישבע מדאורייתא א\"כ ישבע על בירור טענתו בכל שמירה ושמירה כדינה וכן מוכח ל' הרמב\"ם דכתב ז\"ל נמצא כל שומר שנשבע שבועת השימרין כולל בשבועתו ג' דברים ששמר כדרך השומרין ושאירעו כך וכך והרי אינו ברשותו ושלא שלח בה יד קודם שאירע המאורע הפוטר אותו עכ\"ל הנה הרמב\"ם הלך בשיטת הגמרא [והעתיק] מימרא דרב ששת כדרכו וכלל עיקר השבועה עם הגלגולים יחד כר\"ש ופתח בשלא פשעתי בה ואח\"כ שנגנבה שהיא באה במקום שא\"ב וז\"ש ושאירעו כך והרי אינה ברשותו וכאילו אמרו חז\"ל תקנו שיברר טענתו בשבועה ושישבע שאירעו כך וכך ובכלל זה הוא השבועה שעליו לישבע מן התורה שאינו ברשותו ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "(ח) אע\"פ שלא שלח בי יד תחלה וכן אם שלח בו יד כו' בב\"ק דף ק\"ו אר\"ח בר יוסף הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שישלח בו יד כו' אר\"ח בר אבא הכי אמר ר\"י בעומדת על אבוסה שנו פי' בעומדת על אבוסה ולא שלח בה יד שנו דחייב כפל אמר ליה ר' זירא לר\"ח ב\"א דוקא בעומדת על אבוסה קאמר (דחייב כפל) אבל שלח בה יד קנה ושבועה לא מהני בה כלום א\"ד אפילו עומדת על אבוסה קאמר כו' וכתב הרא\"ש דקיימא לן דאף על אבוסה קאמר ובזה דברי רבינו מבוארים במ\"ש תחלה אף על פי שלא שלח בו יד תחלה ואח\"כ כתב וכן אם שלח בו יד תחלה וכמ\"ש בפרישה ולאפוקי מהרמב\"ם דכתב בפ\"ה מהל' גניבה דדוקא כשלא שלח בה יד חייב בכפל ורבינו כתב הפלוגתא לק' ר\"ס שנ\"ב ששם מקור הדברים: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " נגנב באונס כגון בלסטים כו' צריך לשלם לבעלים ויעמוד הוא כו' בב\"ק דף ק\"ח איתמר נגנבה באונס והוכר הגנב כו' עד רבא אמר אחד ש\"ח ואחד ש\"ש עושה עמו דין ואינו נשבע (ופירש\"י עושה עמו דין השומר משלם לבעלים וחוזר הוא ויפרע מן הגנב ואפילו בש\"ח דמצוה עליו לחזור אבידה) לימא פליגי דר\"ה בר אבין דאמר נגנבה באונס והוכר הגנב אם ש\"ח הוא רוצה עושה עמו דין רוצה נשבע אמר לך רבא התם מיירי כשקדם ונשבע וה\"ק רוצה ש\"ח עומד בשבועתו עכ\"ל וז\"ל הרמב\"ם בסוף הל' שאלה א' ש\"ח א' ש\"ש עושה דין עם הגנב ואינו נשבע כו' וכתב שם המ\"מ ז\"ל רש\"י ז\"ל פי' ישלם לבעלים והיא יפרע מן הגנב ושאר המפרשים הקשו עליו דודאי אינו מן הדין שיתחייבו לשלם האונסים אע\"פ שהוכר הגנב אלא כך פירושו שהם חייבים לטרוח ולדון עם הגנב משום שלפעמים הגנב אלם וקשה ואין הבעלים רוצים לטרוח לדון עם הגנב וזה דעת רבינו עכ\"ל וב\"י הביא דברי המ\"מ וכתב עליו ז\"ל ואיני יודע מאין הכריע דעת הרמב\"ם שהרי דבריו סתומים כדברי הגמרא ממש וכל פי' שיפורש בגמרא יתפרש ג\"כ בדבריו עכ\"ל ב\"י ולא דק דהמעיין בדברי הרמב\"ם יראה לעין דכוונתו כמו שהביא המ\"מ ולא כפירש\"י דרש\"י פי' בגמרא דעושה עמו דין ר\"ל הנפקד עם המפקיד ומש\"ה כתב דהשומר צריך לשלם לו והרמב\"ם פי' עושה עמו דין השומר עם הגנב משמע דפי' כהמפרשים שהביא המ\"מ וק\"ל ורבינו שכתב ברישא א' ש\"ח וא' ש\"ש צריך לשלם וכן בסיפא כתב בש\"ש צריך לפרוע לבעלים משמע דס\"ל כפירש\"י ולא כפי' הרמב\"ם והמפרשים ועמ\"ש עוד מזה בסימן ש\"ה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " טען שנגנב אבל [אמר] אני רוצה לשלם בב\"מ דף ל\"ז אמר ר\"י לא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם אע\"פ שלא שילם אמר ר\"פ ש\"ח כיון שאמר פשעתי מקני ליה כפילא דאי בעי פטר נפשיה בגניבה ש\"ש כיון שאמר נגנבה מקני ליה כפילא דאי בעי פטר נפשיה בשבורה ומתה כו' עד שואל עד שישלם מ\"ט הואיל וכל הנאה שלו בדיבורו לא מקני ליה כפילא וכתבו הרי\"ף והרא\"ש כל זה לפסק הלכה וכ\"פ הרמב\"ם פ\"ח מהל' שאלה והביאה הב\"י עיין בב\"י שהאריך במה שהקשה על רבינו והאיך מתרצו וקשיא לי טובא על דבריו דממ\"ש וז\"ל והא דנקט רי\"ף אמר כו' להכי כתב אמר כו' משמע דס\"ל דהאי אמר הריני משלם שנזכר בתוך מימרא דרב הונא לא שהרי\"ף גרס כן בגמרא אלא שהוא הוסיף כן ללמדנו דמימרא דר\"ה קאי עלה דמתני' וקשה מאחר שהרי\"ף שינה סדר הגמרא וסידר מימרא דר\"ה אחר דברי ר\"י שאמר לא שילם שילם ממש כו' טפי הוה ניחא לסדר מיד אחר המשנה וע\"ק דאדרבה לפי סדר הגמרא משמע יותר דקאי על המשנה שבגמרא סדרו למימרא דר\"ה אחר מימרא דר\"פ הנ\"ל ש\"ח שאמר פשעתי כו' לאחר סיום כל האיבעיות דמיבעיא להו בענין קנייני כפל להכי אפשר לומר דר\"ה חוזר על המשנה שכן דרך התלמוד אחר סיום שקלי וטריא של שמועה חדא חוזר לדבר מענין המשנה אבל לפי סדר הרי\"ף שסדרו קודם מימרא דר\"פ ואחר מימרא דר\"ח בר אבא הנ\"ל דהיינו באמצע ענייני כפל ודאי משמע דגם ר\"ה קאי לענין כפל דאל\"כ או היה מסדרו מיד לאחר המשנה או בסוף השמועה לגמרי וע\"ק דאי להורות על המשנה קאי לא הו\"ל לכתוב האי תוספת בתוך המימרא דר\"ה אלא הכי הול\"ל אמר הריני משלם אר\"ה משביעין אותו ככל פיסקא דעלמא כי פסקינן למתניתין או לברייתא וע\"ק דא\"כ העיקר חסר מן הספר דהול\"ל אר\"ה אמר הריני משלם ולא רצה כו' משביעין כו' לכ\"נ פשוט דדברי הרא\"ש ופירושו הוא עיקר והאי תוספת דאיתא בהרי\"ף במימרא דר\"ה לא הוסיף הרי\"ף מדעתו אלא גירסת ספרים של הגמרא כך היתה וא\"כ דברי הרא\"ש ופירושו שריר וקיים דע\"כ לפי הך גירסא ר\"ה אדר\"י קאי דאל\"כ האי אמר הריני משלם אין עניינו למימרא שלו כלל כמ\"ש הרא\"ש דלא מסתבר שבא למעט שאם שילם דתו לא משביעינן ליה דהא מילתא בלא טעמא הוא וע\"פ גירסת הספרים ופירושו דהרא\"ש נתיישבה קושיית התוס' והוא דשם בגמרא הקשו על ר\"י הנ\"ל תנן שילם כו' שילם אין לא שילם לא ומהדר אימא סיפא נשבע ולא רצה לשלם טעמא דלא רצה הא רצה אע\"פ שלא שילם אלא מהא ליכא למשמע מיניה והקשו התוס' תימה כיון דקשה רישא לסיפא נימא נעשה ותקשה לר\"י וי\"ל דהדיוקים מיושבים כמו שהעמידו אותן אביי ורבא בב\"ק דף כ\"ת כל א' לפי שיטתו ע\"ש (וכתבתי מעט מנהו בסמוך ס\"ג בדרישה) וזהו דוחק דא\"כ הו\"ל להגמרא להביא פלוגתתן כאן (ולהפיק דבריהן) וללמדנו דבזה נתיישב דברי ר\"י דלא תקשה עליו נימא נעשה כקושיית התוס' הנ\"ל אבל לפי גירסת הספרים הנ\"ל ופירושו דהרא\"ש בדרב הונא נתיישב זה במימרא שלו דעד כאן ל\"ק ר\"י דאם אמר הריני משלם דמקני ליה כפילא אלא כשישבע כבר שבועה שאינו ברשותו אבל לא נשבע שילם אין לא שילם לא ולהכי דקדק הרי\"ף ז\"ל וסידר מימרא דר\"ה אחר מימרא דר\"י כדי שתבין דבמימרא דר\"ה נתיישב מה שיש להקשות ממתני' על ר\"י (ותלמודא דמהדר אלא מהא ליכא למשמע מיניה ולא קאמר האי שינויא וגם להתוס' קשה קושיא זו וע\"כ צ\"ל דלפי סברת המקשן השיב שהבין דר\"י בלא שבועה איירי). כלל העולה לגירסת הרי\"ף לעולם לא מקני ליה כפילא אלא א\"כ נשבע כבר שבועה שאינו ברשותו או שילם אבל זולת זה לא מטעם שכתב הרא\"ש דכל זמן שלא נשבע או שילם לא סמכה כו' וכמ\"ש לשונו בב\"י ע\"ש אלא שצ\"ע דכיון דאמרינן דלא מקני כפילא כל זמן שלא נשבע שמא עיניו נתן בה א\"כ אפילו שילם נמי מ\"ט אמרינן דקני כפילא בלא שבועה הא אכתי איכא למיחש שמא עיניו נתן בה דהרי קיי\"ל דאף דכבר שילם אפ\"ה צריך לישבע שא\"ב ודוחק לומר שמיירי כאן בבהמה וכיוצא בה שמוצאין בשוק לקנותה דאז אם שילם א\"צ לישבע וכמש\"ר בשם הרמב\"ם ודוקא כשלא שילם אינו מקנה לו כפילא באמרו שרוצה לשלם כי ירא שמא לא ישלם אלא עיניו נתן בה על יום או יומיים ואח\"כ יחזירנו לו ואינו רוצה להוציא מעותיו לקנות א' מן השוק כיון דאינו צריך לי אלא ליומיים דזהו דוחק דאי איירי רב הונא והרא\"ש ורבינו דוקא בכה\"ג לא הו\"ל לסתום אלא לפרש לכן צ\"ל דהרא\"ש מילי מילי קאמר וס\"ל דבעל בית מקני כפילא לעולם אם לא שיש עליו ב' חששות יחד הא' שמא היא בעין ועיניו נתן בה ולא בצדקתו רוצה לשלמה לו והב' שמא יחזור מדבריו במ\"ש שישלם לו ומש\"ה כשנשבע שא\"ב דאז אזלא חששא הראשונה או שכבר שילם דאז אזלא חששה השנייה אף שיש עדיין חששא חדא בשביל חששא חדא אינו מונע נפשו מלהקנות לו כפילא ומ\"ש הרא\"ש דכל זמן שלא נשבע או שילם לא סמכה דעתו שיהא כדבריו ר\"ל אינו מאמין לו שנגנב ובצדקתו בא לעשות לו יתור לשלם לו אלא אימא נתן כו' והו\"ל תרי חששות אלא שלפ\"ז קשה דהו\"ל להרא\"ש לומר לא סמכה דעתיה ואומר שמא עיניו נתן בה כו' דהוה משמעות לשונו לתרי חששות הא' לא סמכה שישלם והב' שאומר שמא עיניו נתן בה וצ\"ע. ודע שהרא\"ש כתב עוד שם על הא דאיבעיא ליה התם הריני משלם וחזר ואמר איני משלם כו' וז\"ל אף ע\"ג דלא מצי הדר ביה דכיון שקיבל עליו בב\"ד לשלם דבריו קיימים כאילו חייבוהו ב\"ד ואין שם חזרה כו' עד וכן מסתבר בשמעתין דלא מצי הדר ביה דאי מצי הדר בי' לא הוי אמרי כל הני אמוראי דבדיבוריה מקני ליה כפילא דלא סמכה דעתיה עד שישלם עכ\"ל וא\"ל מנ\"ל להרא\"ש להוכיח כן דילמא מצי הדר והא דמקני ליה כפילא ה\"ט דאיירי דכבר נשבע או שילם דס\"ל דאף שכבר נשבע שא\"ב מ\"מ לא מקני ליה כפילא אלא משום שאומר שרוצה לשל�� לו ואי מצי הדר מאמירתו הריני משלם למה יקנה ליה כפילא וגם מכח אמירתו בב\"ד הריני משלם אינו מקנה הכפל כמ\"ש לעיל דלא סמכה דעתו דמפקיד שנגנב מידו אלא סובר שעיניו נתן בו והיום או מחר יחזירהו לידו ויתנצל לומר בו דלא קיבל עליו לשלם אלא בסובר שנאבד וכמ\"ש לעיל וק\"ל. ואף שרבינו סתם ולא כתב שאמר הריני משלם בב\"ד י\"ל דלשון הגמרא נקט אבל ודאי דעתו ג\"כ כדעת הרא\"ש דכל אמר דשמעתין ר\"ל שאמר כן בב\"ד דאל\"כ מאי קמובעיא ליה שם וגם רבינו כתבו שם ומינה תלמד לאמר דרישא ודוק: אבל בגיזות וולדות לא כן הוא ל' הברייתא ובגמרא שם ואיכא תרי לישני דרב שם בגמרא ופסקו הפוסקים כלישנא קמא וכבר כתבתי בפרישה דמדסתם רבינו משמע דס\"ל דאף מה שנשבח בבית הגנב לא זכה בו הנפקד וכן הוא דעת הרמב\"ם ברפ\"ח דשאלה וכתב שם המ\"מ דדעת שאר מפרשים אינו כן אלא ס\"ל דמה שנשבח בבית הגנב לנפקד הוא ומפרש המ\"מ שם טעם דעת שניהם ע\"פ סוגיית הגמרא ע\"ש וע\"פ דבריו מוכח דרש\"י ס\"ל כדעת המפרשים הנ\"ל אבל הרא\"ש סתם דבריו ג\"כ ומשמע דלא חילק ומש\"ה סתם ג\"כ רבי' וז\"ל הרמב\"ם פ\"ח דשאלה למי משלם למי שהפקדון אצלו שהרי אמר אשלם חזרה הבהמה עצמה חוזרת לבעליה היא וגיזותיה וולדותיה שאין זה השומר קנה השבח הבא מגופה אלא שבח הבא מאליו וכבר אמרנו שאין הגנב מחזיר גיזות וולדות אלא לפני יאוש עכ\"ל ביאור דבריו דוקא אם הוא קודם יאוש שאז הבהמה היא חוזרת לבעליה שהגנב לא קנאה ביאוש אז חוזרת גם הגיזה והוולדות לבעלים הא אם כבר נתייאש מחזיק בהן הגנב שהרי גם גוף הבהמה קנה ואין עליו אלא תשלומין כעין שגזל וזהו דוקא לשיטת הרמב\"ם דס\"ל דקודם שנתייאשו הבעלים לא קנה הגנב השבח דאתי ממילא אף שגזזה וילדה לא קנה בשינוי ומש\"ה תלה הרמב\"ם דבריו ביאוש אבל לדעת הרא\"ש ורבינו אפילו קודם יאוש קנאם הגנב בשינוי גיזה ולידה או שנטענה אצלו וכמש\"ר לקמן בסימן שכ\"ד דברי שניהן נמצא דלא מצינו שקנאו הבעלים הגיזה והולד כ\"א כשנגנב מבית השומר והיתה טעונה או מעוברת ועדיין לא נגזזה ולא ילדה ודוקן ועיין בפרישה: אפילו נשבע והטריחו וכו' פלוגתא דאביי ורבא בב\"ק דף ק\"ח ז\"ל תבעוהו בעלים לשומר ונשבע ושלם והוכר הגנב כפל למי אביי אמר לבעל הפקדון כו' רבא אמר למי שהפקדון אצלו ע\"כ ואיפסיקא הלכתא כרבא ובזה דברי רבינו מבוארים: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרי\"ף דהנפקד והמפקיד חולקים כו' אין זה ל' הרי\"ף אבל תוכן כוונת הרי\"ף ול' הרמב\"ם כן הוא בסוף הל' שאלה וז\"ל הרי\"ף כו' [עיין ב\"ח] וה\"מ בא\"י אבל בבבל קנסא הוא ולא מגבינן ליה בבבל ואי קדים חד מינייהו ותפס לא מפקינן מיניה עכ\"ל ודבריו מבוארים ומ\"ש וה\"מ כו' קאי אמ\"ש חולקין וה\"ק וה\"מ דשייך דין חלוקה בא\"י: (ובהרא\"ש מבואר דה\"ה בבבל ואזמניה לא\"י) דשם דנין דיני קנסות ומוציאין מיד הגנב לכך שייך לומר חולקין המפקיד והנפקד יחד אבל בבבל לא שייך למצוא דין חלוקה דהא אין מוציאין קנסא מיד הגנב ואם יתפוס אחד מהן אז ג\"כ לא שייך דין חלוקה אלא ישאיר כולו ביד אותו שתפס אפילו תפס הנפקד דאין א' מוחוק יותר מהשני אבל לר\"י ורא\"ש דס\"ל דהמפקיד חשיב מוחזק מוציאין מיד הנפקד אפי אי קדם ותפס כמ\"ש בפרישה ונראה דמש\"ר דלר\"י ורא\"ש ל\"מ תפיסה לנפקד למד זה ממה שיש לדקדק בל' הרא\"ש בהעתקתו ללשון הרי\"ף שכתב ז\"ל כל אלו עלו בתיקו וחולקים דקיי\"ל כו' ונ\"מ האידנא כו' אי אזמניה לדינא לא\"י ותמיה לי על הרי\"ף שכתב דקיי\"ל כו' עד ועוד ��ראה דוראי חזקה איכא כו' ולא הקנה לו והכי הלכתא וכן פסקו התוס' דהלכתא כרבנן עכ\"ל וקשה כיון שכל עיקרו של הרא\"ש בהעתקתו לל' הרי\"ף אינו אלא לאפלוגי עליו במ\"ש חולקין ולכתוב שדעתו מסכמת לדעת התוס' א\"כ למה העתיק הנ\"מ כו' בתוך הדברים הא לאפליג על הרי\"ף לענין תפיסה ועוד על כרחך גם לדידיה ולדעת התוס' צ\"ל הנ\"מ כפשטיה דשמעתא והו\"ל לכתבו מיד אחר המשנה דקתני נמצא הגנב כו' אלא לאו ש\"מ דגם לענין תפיסה פליג על הרי\"ף וה\"ק הרי\"ף כתב חולקים לפי ששניהם שווים ולדידיה נ\"מ שאם תפס יהיה מי שיהיה אפילו הנפקד לא מפקינן מיניה ותמיה כו' אלא לעולם לא מקני ליה כפילא ואפילו תפס נפקד מפקינן מיניה נמצא דאף על פי שלא בפי' איתמר הכי בדברי הרא\"ש מ\"מ מכללא איתמר ומוכח מיניה הכי ומ\"ש וקיצר הרא\"ש פירשו רבינו וכתבו בפי' יותר וראיה לדברינו אלו דלהרא\"ש ורבינו אפילו תפס נפקד מפקינן מיניה דלקמן סימן שצ\"ט כשכתב רבי' גוף הפלוגתא דסומכוס ורבנן לא פליג התם הרא\"ש על הרמב\"ם אלא לענין כשתפס בלא סהדי אי מהני תפיסתו ש\"מ דכל שידוע שתפס אין בתפיסתו כלום מיהו אין ראיה משם דשאני התם דאיירי דטוען טענת ברי משא\"כ הכא דהוא ספיקא דדינא למי בא הכפל ודוק: ולזה הסכים א\"א הרא\"ש כו' ז\"ל הרא\"ש ותמיה לי על הרי\"ף שכתב כאן דקיי\"ל ממון המוטל בספק חולקין ובפ' הפרה פסק כרבנן דאמרי המע\"ה ואפשר דגם כפל ליכא חזקה הלכך לכ\"ע חולקין אבל אין לשונו משמע כן מדכתב דקי\"ל כו' משמע דאיכא פלוגתא ופסק כמ\"ד חולקים עכ\"ל ביאור דבריו דהרי\"ף ס\"ל דכיון שהכפל ביד הגנב ומעולם לא בא לרשות המפקיד לא מיקרי מוחזק בו ושניהם שווים ומש\"ה איזה מהן שתפס (ביד) [מיד] הגנב אין מוציאין מידו והרא\"ש ס\"ל דאפ\"ה כיון דהתורה חייבה להגנב ליתן כפל לבעל הבהמה והבהמה היא בחזקת המפקיד מיקרי מוחזק וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " טען שהפקיד אצלו והנפקד אמר לא אמרתי אלא הנח לפניך כו' בפרישה כתבתי טעמו בשם המ\"מ והכ\"מ הקשה עליו שם מעובדא דשומשמין דטען החזרתי שכתב הרמב\"ם פ\"ו מהל' שאלה (ורבינו הביאו ר\"ס רצ\"ו) שישבע בנק\"ח ותירץ הוא שהכל תלוי במה שהוא מודה שהוא נעשה שומר אלא שטען החזרתי כו' וכ\"כ הוא בכ\"מ במעשה דשומשמין ותימה הלא תשובתו בצדו שם בפ\"ק דשכירות שכתב הרמב\"ם להדיא או שאמר כן היה אבל החזרתי לך ונסתלקה השמירה כו נשבע היסת כו' וצריכין ע\"כ לומר הטעם כמ\"ש שם המ\"מ כיון שהמפקיד יודע בטענת החזרתי לך או לא אמרתי אלא הנח לפניך אם הוא אמת אם לאו כמו הנפקד לא הטילה עליו התורה שבועה אלא דוקא בטענת נאנסה שאין יודע בה המפקיד וההיא דשומשמין אף שטוען החזרתי לך ויודע בה המפקיד בזה כבר השיג עליו הראב\"ד והמ\"מ כתב דיש לחלק דה\"ט כיון שנתן המפקיד בהן סימנים יש רגלים לדבר וכן נ\"ל עיקר דאל\"כ קשה למה הוצרך הרמב\"ם לכתוב המעשה בארוכה כמו שהיה לא הול\"ל אלא סתמא אם הפקיד בעדים ואח\"כ [טען] החזרתי ישבע בנק\"ח אלא ודאי דכוונתו דדוקא בכה\"ג דיש רגלים לדבר הוא שישבע בנק\"ח אבל בעלמא לא: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש הרמב\"ם טען הנפקד תנאי כו' אע\"פ שהפקיד אצלו בעדים נאמן לומר תנאי היה בינינו כו' תמה עליו המ\"מ וכתב הא בטענה זו נמי שטען תנאי היה בינינו יודע בו המפקיד כמו הנפקד א\"כ מה צריך לישבע שם בנק\"ח שהרי כתב דנאמן מתוך שהיה יכול לומר נאנסוואז היה צריך לישבע בנק\"ח ואפשר שי��א הדין כאן כיון שיש עדים ואינו יכול לומר להד\"ם ומ\"מ הרי יכול לומר החזרתי אע\"פ שיש שם עדים וכמ\"ש בפ' הנ\"ל ונשבע היסת ונפטר ואם מיירי כגון שלא זז יד העדים מידו הו\"ל לבאר עכ\"ל. (וככאן) [ונראה] פי' הכ\"מ הנ\"ל הוא יותר מרווח וכ\"כ הוא בעצמו שם ז\"ל שאף לפי טענתו שטען תנאי היה בינינו מ\"מ הוה עליו קצת שומר אלא שהתנאי היה שלא יצטרך לשמרו כדרך השומרים ע\"ד משל מעות שדרך שמירתן דוקא בקרקע התנה שהוא לא יצטרך בזה וכיוצא בו אבל מ\"מ מודה שהיה נעשה עליו שומר לכן צריך לישבע בנק\"ח: אע\"פ שהפקיד אצלו בעדים כבר כתבתי ביאורו בפרישה בשם המ\"מ ולאפוקי מהראב\"ד שעלתה על דעתו שהרמב\"ם מיירי שהעדים היו שם בכל עת שהיה המפקיד עם הנפקד ומש\"ה תמה וכתב ז\"ל וכי עדים לא שמעו התנאי כו' ר\"ל אילו היה תנאי ביניהם ודאי העדים היו שומעים אותו ורבינו הביא להראב\"ד קצת בלשון אחר אבל ג\"כ מתפרש כן דמ\"ש כיון שהעדים לא שמעו התנאי כו' פי' כיון דמה שהפקידו שמעו והתנאי לא שמעו והוא מודה שפשע אלא שאמר שהיה תנאי הו\"ל כמגו במקום עדים והמ\"מ גם כן מודה להאי סברא אלא שפי' דמיירי כשלא היו העדים שם מתחלה ועד סוף והכ\"מ תמה על המ\"מ וכתב ז\"ל איך כתב דבזה נסתלקה השגת הראב\"ד שהרי עדיין במקומה עומדת כיון שהפקיד סתם הרי נעשה שומר גמור ומה שנראה לו בתירוץ השגה זו הוא שמה שמעידים שהפקיד סתם בפניהם אינו סותר למ\"ש זה דתנאי היה בינינו שהרי אפשר להיות שכך התנה ביניהם ואח\"כ מסר לו בפני עדים סתם על סמך התנאי שהיה ביניהם ואילו היו מעידים שכשמסרו לו הפקדון בפנינו א\"ל שישמרהו כדרך השומרים אם היה טוען זה תנאי היה בינינו הוה אמרינן מה לו לשקר במקום עדים וכדאמרן ואפשר דלזה נתכוין המ\"מ אלא שקיצר עכ\"ל ואני אומר שאדרבה שע\"פ פירושו דהכ\"מ ההשגה עומדת במקומה דכיון דהעדים מעידים שהיו בשעת פקדון מתחלה ועד סוף למה נאמר שהיה תנאי מתחלה והו\"ל כמגו במקום עדים מה שאין כן לפי מ\"ש לפי' המ\"מ אין העדים מעידים על הפקדון גמור וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " הביא המפקיד עדים שפשע כו' כתב המ\"מ וז\"ל וכגון שיש עדים שהדבר ההוא פקדון שאל\"כ היה נאמן במגו דלא הפקדתני אבל כשיש עדים שהופקד בידו ופשע בו אע\"פ שאין יודעים אם היה שם תנאי או לא כיון שאין כאן שום מגו (פי' לאפוקי ברישא דאין עדים שפשע ונאמן לומר תנאי היה במגו דאילו בעי הוה אמר לא פשעתי) פשיטא שאינו נאמן זו היא שיטת רבינו ובהשגה שיטה אחרת עכ\"ל וכתב עליו הכ\"מ לא הבנתי זה שכתב ובהשגה שיטה אחרת אין זו שיטה אחרת אלא השגה הוא שמשיג ומה שנ\"ל בתירוצא הוא שבבא זו הוא סיום בבא קמייתא וברישא קתני שאם הודה השומר שפשע אלא שאומר תנאי היה בינינו נאמן במגו (והיינו מטעם שכתבתי בסמוך בשמו) והשתא קאמר דה\"מ כשאין עדים שפשע אבל אם יש עדים שפשע אינו נאמן במגו דבמקום עדים הוא עכ\"ל ותמיהני שזהו בעצמו פי' דהמ\"מ להרמב\"ם ובמ\"ש המ\"מ שהיה להראב\"ד שיטה אחרת בזה לא ישב (המ\"מ) [הכ\"מ] כלום והנלע\"ד דלא היה כתוב בהשגות שהיו ביד המ\"מ הך סיפא שכתוב בהשגות שבידינו ז\"ל ואם כשהפקיד אצלו בעדים כו' וגם רבינו לא העתיקו ומ\"מ כתב המ\"מ שהיה להראב\"ד שטה אחרת וי\"ל דהראב\"ד פירש לדברי הרמב\"ם האחרונים דמיירי באין עדים שהפקידו ומש\"ה השיג עליו ולא כן הוא שטת המ\"מ אלא מיירי בדיש עדים שהפקידו בידו דומיא דבבא קמייתא וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם יש עדים שהפקיד כו' בפרישה כתבתי שאינו ר\"ל שבעינן שאותן עדים שראו שהפקידו בידו ראוהו עתה בידו ונראה לומר כן דאל\"כ לא הו\"ל לרבינו להשמיט מלכתוב האי דינא בפי' כאן או בסימן ע\"ב או בסימן קל\"ג במקומו שמדבר רבינו בהאי דינא ואף שהרמב\"ם כתב בפ\"ו דשאלה וז\"ל הפקיד אצל חבירו בעדים ובאו עדים שזה החפץ בפנינו הפקיד אצלו אין השומר יכול לטעון כו' ומשמע דס\"ל דבעינן שאותן עדי פקדון עצמן צריכין להעיד ג\"כ על שראו אותו חפץ בידו אבל בב' כיתי עדים הואיל וכל א' בעצמו אינו נאמן אינן מצטרפין יחד וגם מל' רבינו משמע קצת כן שכתב ז\"ל ואם העדים מכירים שהוא זה מחזירין אותו דאל\"כ שהוא זה ל\"ל דלא הול\"ל אלא אם העדים מכירין אותו על כל זה נראה (מ\"ש א\"כ) [כמ\"ש דאל\"כ] מנ\"ל לומר כן וגם א\"כ הו\"ל לפרש ולכתוב דבר גדו כזה בהדיא ול\"ד כתב הרמב\"ם זה החפץ ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם אם באו עדים כו' שאין הנפקד אמוד דע שהרמב\"ם בפכ\"ד מהל' סנהדרין דין ד' כתב כל אלו הדברים הן עיקר הדין כו' והביאו ב\"י בסימן זה בספרו וגם בש\"ע לפסק הלכה אבל הב\"י בעצמו כתב בס\"ס ט\"ו שמדברי הרי\"ף והרא\"ש מוכח דלא ס\"ל כן בדיני יתומים הלזה כ\"א בלאורועי שטרא או לאפו שבועה ומש\"ה השמיטו ג\"כ רבינו שם בסימן ט\"ו וגם כאן לא כתב בדין יתומים כי יש לחלק ביניהן וכמ\"ש ב\"י שם ע\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וא\"א כתב דליכא לחיוביה כו' דברי הרא\"ש הללו הם בס\"פ הכונס וכתב ז\"ל רב אלפס הביא הירושלמי חד בר נש אפקיד גביה חד שק צרור כו' עד ותימה למה יעשו תקנת נגזל במפקיד אי דטעין נפקד ברי סיגין הוה משתבע דהכי הוא ויותר נראה שהוא פטור בלא שבועה מידי דהוי כטוען חיטין והודה בשעורים ואי דטען שמא אמאי נשבע המפקיד בלא שבועה יטול דהו\"ל נפקד משואי\"ל כמו טענו מנה ואמר נ' ידענא ונ' לא ידענא דה\"נ טען שק מלא מטכסין והודה לו על השק ועל המטכסין אמר לא ידענא דשמא סיגין היה מיהו איכא למימר דלא אמרינן בכה\"ג מתוך כו' כיון דלא הו\"ל לנפקד לידע כו' עד הילכך לא מחויב נפקד במה דאין יכול לישבע אלא שעשו תקנת נגזל בפקדון כיון שהנפקד אינו יודע שישבע המפקיד ודבר קשה הוא מאוד כי מעשים בכל יום שאין הנפקד מדקדק מה שיש בשקין שמפקידין אצלו ואפשר לפרש הירו' דקאי אמ\"ש כו' עד ושמעתי שהגאונים פירשוהו בפקדון וכתבו דעשו תקנת נגזל בפקדון ואין לזוז מדבריהן עכ\"ל הרא\"ש בקיצור הצריך לעניינינו ודבריו צריכין ביאור במ\"ש ז\"ל ואי דטוען שמא כו' בלא שבועה יטול כו' דה\"נ טוען שק כו' דזהו סותר למ\"ש לפני זה ז\"ל והיותר נראה שיהא פטור לגמרי דהוה כטוען חיטים והודה לו בשעורים ובזה המה מחולקים הרמב\"ם והראב\"ד דהרמב\"ם בפ\"ה דשאלה דימהו לטוענו חיטים והודה לו בשעורים והראב\"ד השיג עליו מכח שטוענו גם השק כמבואר שם בהשגותיו ואיך מזכה הרא\"ש שטרא לבי תרי בשלמא מ\"ש לפני זה ז\"ל אי דטעין ברי סיגין הוה משתבע דהכי הוא ע\"ז לא קשה די\"ל דה\"ק ישתבע הנפקד ש\"ד כדין מ\"מ כיון דמודה בשק וצ\"ל דזה הוא פשוט להרא\"ש מדאמרו בירוש' דהמפקיד ישבע ויטול ע\"כ צ\"ל דמיירי בתבעו גם בשק באופן דהו\"ל מודה מקצת דאל\"כ למה ישבע המפקיד ויטול כיון דהו\"ל כטוענו בחיטים ומודה לו בשעורים ומש\"ה הקשה לו ממ\"נ אי איירי בטוען הנפקד ברי ליפטור בש\"ד ואי טוען שמא יטול המפקיד בלא שבועה ומ\"ש ויותר נראה שיהא פטור בלא שבועה כו' זהו כתב הרא\"ש מדעתו וכאילו כתב ובלא סברת הירוש' הנ\"ל היה נ\"ל שכל הטוענים כן אין עיקר תביעתן בשביל השק וא\"כ הו\"ל כחיטים ושעורים ופטור בלא ש\"ד ומ\"מ נלמד מדבריו הנ\"ל דס\"ל דבנפקד אפילו מודה במקצת ועל המותר אמר לא ידענא לא אמרינן גביה מתוך שאי\"ל משלם דהכי מסיק הרא\"ש בפירוש הירוש' דמיירי בטוענו גם בשק וכמ\"ש (וגם מוכח כן מהא דמסיק לדמותו לנ' ידענא כו') וכתב עליו דבכה\"ג אין לחייבו בנפקד דלא הו\"ל למידע וז\"ש רבינו בשמו ז\"ל ולפי זה אין חילוק בין ההודאות ממין הטענה כו' עד אלא לעולם המפקיד נשבע ונוטל אלא שצ\"ע מש\"ר בשמו דגם אם ההודאה אינו ממין הטענה שנשבע ג\"כ ונוטל מנ\"ל הא דהא איכא למימר דהרא\"ש לא כ\"כ אח\"כ שההודאה ממין הטענה וכמש\"ל בביאורו לדברי הרא\"ש דלא יסתרו אהדדי ומזה היה להרא\"ש להנחה דאי לא איירי הירו' בהודאות ממין הטענה לא הוה אמרינן דישבע המפקיד ויטול גם הראב\"ד דהשיג על הרב רבינו משה בר מיימוני וכתב ג\"כ דהירו' מיירי בתובעו גם לשק כמ\"ש הרא\"ש כתב המ\"מ על דבריו שם ז\"ל דלפי דבריו צ\"ל טוענו חיטים וא\"ל א\"י אם חיטים או שעורים נשבע שא\"י ונפטר כו' ע\"ש ונלע\"ד דרבינו דייק כן מסוף דברי התשובה הנ\"ל שכתב כיון דלא הו\"ל למידע הילכך לא מחויב נפקד אלא שעשו תקנת נגזל בפקדון הוא ודבר קשה הוא מאוד כו' עד ואין לזוז מדבריהן הרי מוכח מלשונו דלפי המסקנא אף בהודה לו ממין הטענה מן הדין היה לו להיות פטור בלא שבועה ואפ\"ה תקנו שיהא נשבע ונוטל א\"כ מה לי זה ומה לי זה כיון דמן הדין ג\"ז פטור אם לא מהתקנה ומ\"ש המ\"מ שלדברי הראב\"ד יש חילוק בין אם הודה ממין הטענה כו' זהו מוכח ג\"כ מל' הראב\"ד בהשגתי שכתב שם לפני זה ג\"כ אדברי הרמב\"ם במי שהפקיד כיס מלא זהובים והנפקד אומר א\"י כמה היו בו דס\"ל להרמב\"ם דהמפקיד נוטל בלא שבועה מטעם מתוך כו' והראב\"ד כתב דז\"א משום דלא הו\"ל למידע כו' אלא המפקיד שתובעו נשבע ונוטל ומסיק וכתב ז\"ל וה\"ט דשק צרור דאמרינן עלה בירוש' ישבע זה ויטול ולא אמרו דיטול המלוה בלא שבועה עכ\"ל ומש\"ה כתב המ\"מ על דברי הראב\"ד האחרונים הנ\"ל ז\"ל ביאור דבריו כו' שהלה תובעו גם בשק כו' והיה בדין שיטול בלא שבועה כו' אלא דשאני כאן מפני שלא היה לו להנתבע לידע חייבו שבועה לתובעו עכ\"ל הרי לפנינו דהראב\"ד לא הזכיר בדבריו דמטעם דלא הו\"ל למידע הו\"ל למפטר הנפקד אפילו בלא שבועה אלא נתנו לטעם למה אינו נוטל המפקיד בלא שבועה ומש\"ה לא הזכיר תק\"ח שתקנו דין נגזל בנפקד דס\"ל שהתקנה לא היתה להחמיר על הנפקד כי אם להקל כי מן הדין היה לשלם להמפקיד בלא שבועה אלא מכח דלא הו\"ל למידע עשו תקנה לנפקד לטובתו להטיל שבועה על המפקיד וכן מובן מביאור המ\"מ לדברי הראב\"ד ומשום הכי נמי מסיק המ\"מ וכתב דלדברי הראב\"ד היכא דליכא מ\"מ כלל אלא טוענו לנפקד חיטין והוא אומר איני יודע אם חיטין אם שעורין נשבע היסת שא\"י ונפטר דהא סבירא ליה להראב\"ד דחכמים לא עשו תקנה להחמיר על הנפקד וכמו שכתבתי ודוק ונתבאר ממה שכתבתי דרבינו שכתב וכן כתב הראב\"ד בהשגות כוונתו שגם הראב\"ד בהשגות כתב דלא כהרמב\"ם דלא אמרינן בנפקד הנ\"ל שיטול ממנו המפקיד בלא שבועה אבל גם כהרא\"ש לא ס\"ל הראב\"ד לגמרי כדין מ\"מ וכנ\"ל. וע\"ש במ\"מ דמסיק וכתב דדברי הראב\"ד עיקר זולת בעירב עם פירותיו והב\"י כתב בס\"ס זה שבענין הפקידו כיס מלא זהובים קיי\"ל כהרמב\"ם ולענין דין הירושלמי מאחר שהסכמת המפרשים הוא דלענין טמון באש מיירי נראה דהכי נקטי' ודלא כהרמב\"ם עכ\"ל נמצא דלפי דברים הללו דב\"י ליכא ראיה דעשו תקנת נגזל בנפקד מההיא דירו' וגם מההיא דהפקידו כיס כו' דפסק בו כהרמב\"ם אין ללמדו דהא ס\"ל להרמב\"ם בו דיטול המפקיד בלא שבועה ותקנת נגזל הוא דישבע ויטול והתימה על הב\"י מאחר שהרא\"ש והראב\"ד והמ\"מ בשם הרשב\"א כולם הסכימו לדחות דברי הרמב\"ם בהפקידו כיס כו' דלא יטול בלא שבועה מטעם דלא הו\"ל למידע למה פסק הוא כוותיה ועוד שהב\"י בעצמו כתב בסימן צ' סי\"ט שהמ\"מ בענין כיס מלא כו' והלה טוען שא\"י מסיק שעיקר הדברים המה כדברי הראב\"ד וע\"ק דשם בש\"ע ס\"י כתב המחבר ב\"י תחלה הדין דהירושלמי בטוענו שק צרור כו' ופסק דישבע ויטול ואח\"כ כתב דאם הנפקד מ\"מ נוטל בלא שבועה ומסיק וכתב ז\"ל וי\"א שנשבע שא\"י ונפטר עכ\"ל וק' האי י\"א אמאי קאי אי אדסמיך ליה במ\"מ הלא כולם שווים בזה דאינו נפטר בשבועה ואף אם נדחק ונאמר דקאי ארישא והוא דעת הראב\"ד הנ\"ל דס\"ל בטוענו חיטין והוא משיב א\"י דנשבע ונפטר אכתי ק' הלא ברישא כתב המחבר טוענו שק צרור כו' ובטוענו שק צרור ס\"ל להראב\"ד ג\"כ דאינו נפטר אלא הלה נשבע ונוטל מטעם כיון שהוא מודה בשק וצ\"ל דארישא קאי המחבר וכ\"כ לסברת הרמב\"ם דס\"ל דאין הולכין אחר השק ולא מיחשב זה למ\"מ וכאילו טענו חיטין לחוד והנפקד משיב לו א\"י אם חיטין היו בו או שעורין דהרמב\"ם ס\"ל דבכה\"ג ג\"כ תקנו שישבע המפקיד ויטול וכבר נתבאר דהמ\"מ בשם הראב\"ד ס\"ל דבכה\"ג נשבע היסת ונפטר וע\"ז כתב המחבר די\"א דבכה\"ג דהפקידו שק צרור וידענו בו שלא בא לתבעו בעד השק דנשבע שא\"י ונפטר והוא כדעת הראב\"ד הנ\"ל וגם יש לדחוק ולומר דקאי אמאי דסמוך ליה שם וע\"פ המפרשים דפירשו להאי דירושלמי דמיירי בטמון באש ולפ\"ז אין ראיה שעשו תקנה בנפקד וכמ\"ש וא\"כ למאן דס\"ל כהמפרשים בהא וס\"ל כהראב\"ד והרא\"ש הנ\"ל דבמ\"מ בכה\"ג דלא הו\"ל למידע א\"כ הדין נותן דישבע ופטור אלא שקשה דלא מצינו שום דעה דס\"ל הכי: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " שנים שתבעו לא' כו' עיין לעיל בסימן ע\"ו וע\"ש מה שהוא שייך כאן: שניהן נשבעין ונוטלין כן כתב הרמב\"ם גם כן בפרק ה' מהלכות שכירות וכתב עליו המ'\"מ ז\"ל ואף על פי שהם טוענים כל אחד ק\"ק והוא אומר לכל אחד מנה ודאי יש לך בידי והמנה האחר א\"י ונתבאר לעיל פרק ד' מטוען שהאומר לחבירו מנה יש לי בידך והלה משיבו חמשים אני יודע ודאי שיש לך בידי ונ' א\"י משלם מנה בלא שבועה כאן י\"ל כיון שהדבר ידוע שלא הפקידו לו בין שניהם אלא הוא מודה בהם והדבר ברור שהוא מפסיד מנה שלו מחמת כשיעותא בדין הוא שישבעו הנוטלים כ\"כ הרשב\"א ז\"ל ועוד שדין זה אפילו באומר לכ\"א הילך מנה הוא ואין זה מודה מקצת עכ\"ל: שניהם נשבעים ונוטלים וא\"ת כשלא הפקיד אלא א' מהן ושניהן תובע ן אותו דנותן לכל א' מהן מ\"ש ואם לקח אחד מא' מה' וא\"י ממי לקח ובאו כל הה' ותובעין אותו דקי\"ל מניח המעות של מקח בב\"ד ומונחים ביד ב\"ד עד שיודה א' לחבירו וכמ\"ש לעיל בסימן רכ\"ב ס\"ב וי\"ל דשאני התם דסתם מקח עומד להתפרע מיד ולא הו\"ל למידק משא\"כ בפקדון שהוא לאחר זמן מיקרי פשיעה מה שלא כתב שם המפקיד על כיסו וכ\"כ נ\"י פ' המפקיד דף פ\"ו ע\"א: והמנה השלישי יהא מונח רבינו ל' הגמרא נקט והרמב\"ם פ\"ה משאלה כתב יהא מונח אצלו וכ\"כ תלמידי הרשב\"א ומסקי דאפשר דיהא מונח ביד ב\"ד קאמר ודע שהרמב\"ם כתב שם ז\"ל והשאר יהא מונח אצלו עד לעולם או עד שיודה א' לחבירו ול' הגמרא הוא עד שיבא אליהו ונראה דלע��לם דכתב הרמב\"ם רצונו לזמן ארוך ומשום מאי דמסיק או עד שיודה א' לחבירו נקט הכי דמכח שהדין נותן שיהא מונח לזמן ארוך בודאי יודה הרמאי לחבירו כשיראה שאין נותנין לו או יתפשרו יחד: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " בד\"א כשהפקידו כן הוא גי' רש\"י ותוס' והרא\"ש אבל הרי\"ף והרמב\"ם היה להן גירס' אחרת דגרסי בכרך א' ובב' כריכות ממש ולדידהו כל שלא הפקידו בכ\"א ממש אעפ\"י שהפקידו זה בפני זה הו\"ל כאילו הפקידו זה שלא בפני זה והו\"ל למידק וע\"ל סימן ע\"ו. וכתבו תלמידי רשב\"א דאפילו לפי גיר' רש\"י היכא שהפקיד לו הבעל הק\"ק בב\"כ ובעל הק' בכ\"א אע\"פ שהפקידו זה בפני זה הו\"ל למידק בין כ\"א ובין ב\"כ לא הו\"ל למטעי עכ\"ל. אבל מהתוס' לא משמע הכי שכתבו בההיא דרועה ז\"ל דמתני' מסתמא מיירי אפילו זה הפקיד מאתים בשני כיסין וזה בכיס א' ע\"ש: אבל אם שניהם הפקידו לו כו' שם במשנה קתני עוד שם ז\"ל וכן ב' כלים א' יפה מנה וא' יפה אלף זוז זה אומר יפה שלי כו' ובגמרא קאמר דלרבותא קתני דאף ע\"פ שמשבר כלי החשוב ומקלקלו אפ\"ה אמרינן הכי והרמב\"ם כתבו (ועיין בב\"י שהביאו) ומתימא שרבינו לא כתבן "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שאם הופקד אצלו כו' ל\"ד הופקד אלא ה\"ה שאלה נמי שהרי סיים וכתב אם נאבד או נאנס דשואל לבד חייב באונסין גם סיים בשם הרא\"ש וכתב דאפילו פשע בהם ואפילו שואל פטור ולפי שסיים בא' מכל אלו נקט לשון פקדון דבהקדש לא שייך שאלה וכ\"כ הר\"ן פ' הדיינין על המשנה דקתני אלו דברים שאין נשבעים כו' ש\"ח אינו נשבע נושא שכר אינו משלם וכתב ז\"ל הו\"מ למימר שואל אינו משלם אונסין וגניבה ואבידה שהרי וי\"ו של וכי ישאל מוסיף על ענין ראשון דאיתקש לשומר אלא משום דלא שייך שאלה בהקדש לא תני ליה ע\"ש וכ\"כ הרא\"ש בפ' הזהב: אבל נשבעין עליהן מדרבנן כתב הרמב\"ם פ\"ב משכירות בהקדשות תקנו חכמים שיהיו נשבעין שבועת השומרין כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדש וה\"מ בהקדש גמור כגון בדק הבית אבל בשל עניים לא חיישינן כולי האי ומפני דהקדש גמור לא שכיח האידנא השמיטו רבינו ב\"י וז\"א דהא בס\"ס צ\"ה כ\"ר דעות בזה ע\"ש לכן נראה דגם כאן לא השמיטו רבינו והוא נכלל במ\"ש דנשבעין עליהן מדרבנן ור\"ל כל א' לפי תקנתו ולכל מר כדאית ליה וסמך אמ\"ש כבר בס\"ס צ\"ה. וכתב עוד ב\"י בשם הרמב\"ם אם קנו כו' ע\"ש מה שהביא בשם נ\"י וכבר כתבתי זה בסי' רצ\"א: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [
+                    " והכי איתא בירושלמי שומר חנם ששמר כו' ז\"ל מור\"ש ז\"ל ראיתי נדפס מראה מקום בפרק המפקיד וטעות הוא כי לא נזכר שם משומר שכר כלל אלא מהירושלמי פרק בתרא דשבועות כמ\"ש הרא\"ש בפרק הכונס. ומ\"ש ואפי' הקיפוה במחיצה של ברזל ליתא לשם אלא הטור מעצמו הוסיף כן בפירושו פי' הרא\"ש אביו ז\"ל שדייק כן מהירושלמי עכ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " זאב א' אינו אונס כו' ב\"מ דף צ\"ג זאב א' אינו אונס ב' זאבים אונס ר\"י אומר בשעת משלחת זאבים אפי' זאב א' אונם וידוע דהלכה כת\"ק. ומ\"ש כלב א' או אפי' שנים כו' שם במשנה כלב א' אינו אונס (במשנה שלפנינו אין שם זה אבל הב\"י הביא המשנה כן) [עיין בב\"ח] ומשמע דידוע הבבלי לאפלוגי אתא וא\"כ הלכה כת\"ק וכ\"פ הרמב\"ם בפ\"ג דשכירות ורבינו שפסק כידוע הבבלי סובר דלאו לאפלוגי אתא אלא לפרושי מילתא דת\"ק ואיני יודע מי הכריחו לפרש כן עכ\"ל ב\"י ולעד\"נ לומר דלפי גירסת המשנה שהביא הב\"י מוכרחין לפרש כן (ובודאי גם גירסת רבינו היה במשנה כן) והוא דאל\"כ קשיא דברי המשנה אהדדי דקתני כלב א' אינו אונס הא ב' כלבים הם אונס והדר תני ב' כלבים אינו אונס (ואף שבב\"י מביא ל' המשנה ב' כלבים אונס נראה דט\"ס היא בב\"י דהא מסיק וכתב ז\"ל וכן פסק הרמב\"ם שני כלבים אינם אונס כו') אלא כאן מרוח א' כאן מב' רוחות וכמ\"ש ידוע הבבלי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המעביר חביות כו' ז\"ל המשנה המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין ש\"ח בין ש\"ש ישבע ובגמרא מייתא ברייתא דאמר ר\"מ הכי ופליג ר\"י ואמר ש\"ח ישבע נושא שכר ישלם ור\"א אמר (גם זה אני שמעתי) זה וזה ישבע ותמה אני אם יכולין לישבע עכ\"ל הברייתא ומפרש שם משמיה דרבי יוחנן דבהכי פליגי דר\"מ סבר אף דנתקל פושע הוא מ\"מ ס\"ל דתק\"ח הוא שישבע שלא בכוונה שברו ויפטר דאל\"כ אין לך אדם שיעבור חבית ממקום למקום ור\"י ס\"ל דנתקל לאו פושע הוא אלא הו\"ל כגניבה ואבידה דהוי קרוב לפשיעה וקרוב נאונס מש\"ה ש\"ח ישבע שלא פשע בה ויפטר וש\"ש ישלם כדין גניבה ואבידה. ור\"א תמה על ר\"מ איך יכול ש\"ש לישבע דנהי שלא פשע מ\"מ הו\"ל כגניבה ואבידה ואפי' ש\"ח תינח במקום מדרון שלא במקום מדרון ודאי פושע הוא עכ\"ל הגמרא ופסקו הפוסקים הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם דהלכה כר\"י בזה דלא חשבינן נתקל פושע ולאפוקי מר\"מ דס\"ל נתקל פושע הוא. ופסקו כר\"מ בהא דס\"ל דאף ש\"ש פטור בשבועה מתק\"ח כנ\"ל לא כר\"י דס\"ל דש\"ש חייב לשלם משום דאית ליה דר\"י דאיכא תק\"ח בזה להיות פטור וממילא נשאר הש\"ש אדינא שחייב דאף דלא הוי נתקל פושע מ\"מ אונס ג\"כ לא הוה אלא כגניבה ואבידה וכנ\"ל אלא כר\"מ דפוטר אף ש\"ש מכח תק\"ח מיהו גם בזה דלא קי\"ל לגמרי כר\"מ דלר\"מ אף אם פשע נתקל הוה פטור מכח תקנה זו דהרי ס\"ל דכל נתקל פושע הוא ואפ\"ה פטרי' ומש\"ה ס\"ל דאין צריך לישבע אלא שלא בכוונה שברה ונפטר וכנ\"ל. והפוסקים פסקו כר\"י בהא דנתקל לאו פושע הוא ולא כר\"י בהא דחייב ש\"ש אלא כסברת ר\"מ דמפטר מכח תקנת חז\"ל. מיהו דוקא אם לא פשע ומש\"ה צריך לישבע שלא פשע בתקלתה הא אם פשע בה אף שלא בכוונה שברו חייב לשלם. והנה רבינו ס\"ל מדאמר ר\"א הו\"ל בתמיהתו שלא במקום מדרון מא\"ל ש\"מ דס\"ל שלא במקום מדרון ודאי פושע הוא וחיייב אפילו ש\"ח מדינא לפי מאי דקי\"ל דבודאי פשע לא תקנו חז\"ל לפטרו אלא שאמרו מצוה לעשות עמו לפנים משורת הדין וכמש\"ד ובזה דברי רבינו מבוארים. אבל תימא הוא בעיני שהרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם לא חלקו בין מקום מדרון לשלא במקום מדרון הוא ולא הביאו דברי ר\"א שתמה ואמר שלא במקום מדרון הוא ודאי פשיעה ומשמע דס\"ל דנתקל אפי' שלא במקום מדרון נפטר אפילו ש\"ש משבועה שלא פשע בהם מכח תקנה וכנ\"ל וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ג דשכירות והעתיק בש\"ע. ולעד\"נ ראייה לדבריהם דמדתמה ר\"א עליהם ואמר שלא במקום מדרון מא\"ל ש\"מ דר\"מ ור\"י דפטרי ש\"ח איירי אפילו שלא במקום מדרון וקי\"ל כוותייהו וכנ\"ל ויש נהפליא שלא הרגיש בזה הב\"י לכתוב שדברי רבינו שלא כדברי כל הפוסקים וגם מור\"ם לא הזכיר מזה לא בד\"מ ולא בש\"ע וצ\"ע ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " אדם הנושא חבית גדול כו' עד והנושא משא כבד במוט כו' שם אתקין ר\"ח בר יוסף הנהו דדרי באיגרא ואיתבר ישלם פלגא מ\"ט נפיש לחד וזוטרא לתרי קרוב לאונס וקרוב לפשיעה. בריגלא משלם כולה עכ\"ל הגמרא וכן הוא ברי\"ף ופרש\"י ז\"ל דדרו באיגרא כו' ע\"ש בפירש\"י. וכן פי' ר\"ן (וצ\"ל לפירש\"י שהמשאוי הכבד לאחד וקל לב' דרכן של בני אדם לשאת אותו במוט כפוף ��משא ב' ב\"א לפעמים נושאו אדם יחיד במוט העשוי כעין רגלא ואפ\"ה כיון שאין דרכו בכך חייב) ומעתה יש לדקדק על רבינו למה השמיט דין דריגלא ואף שהרמב\"ם והרא\"ש השמיטוהו ג\"כ ומשמע שלא גרסו כלל מ\"מ כיון שרש\"י ורי\"ף גורסין אותו היה לרבינו להזכיר דבריהם לדינא וע\"ק מאין למד רבינו הך דינא שכתב שהנושא חבית שהוא כבד לאדם א' חייב דבגמרא ורי\"ף ורא\"ש לא נזכר ואייפ\"י שהיה אפשר לומר דמדיוק דין מוט כפוף למדו כיון שדרך ב\"א לטוענו ביחד ע\"י מוט ממילא נשמע שכשנשא בלא מוט שאין דרך ב\"א לשאת משא כבידה כך חייב לשלם כולה (וכן משמע ל' הרמב\"ם שדין חבית נלמד מדין מוט וכמ\"ש בסמוך) וי\"מ אילו היה כוונת רבינו כן לא היה מקדים לכתוב דין חבית קודם דין מוט כיון שהוא נלמד ממנו לכן נראה שגם רבינו גרס בגמרא כגירסת רש\"י בריגלא משלם כולה ומפרש ג\"כ דאיגרא היינו מוט כפוף וריגלא היינו עץ מפוצל כמ\"ש וכמ\"ש רש\"י אלא דבהא פליג עליה דלרש\"י הטעם דאיגרא משלם חצי וריגלא משלם כולה משום דאיגרא היינו שנושא משא שהיא קלה לשניהם וריגלא היינו שנושא משא ב' ב\"א ופירושו נראה דחוק בעיני דהגמרא לא הזכירה אלא החילוק הכלים שנושאים איגרא וריגלא אבל חילוק המשאות דזה יהיה משא של ב' ב\"א וזה אינו כ\"כ גדול לא נזכר ומש\"ה פירשו דאידי ואידי איירי בנושא משא שהוא קלה לשניהם וכבידה לא'. וטעם דאיגרא דאינו משלם אלא החצי משום שחלק המשא לשנים ואינה כבידה כ\"כ ודרך ב\"א יחידי לישא משא זו ע\"י כך ובריגלא משלם הכל שכל המשא מונח על מקום אחד ואין דרך אדם יחידי לשאת משא כזו וזהו דין חבית גדול שהזכיר רבינו בסעיף הקדום וע\"ע בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " ונותן שני כדים כו' יש גורסין שני בדים בבי\"ת ולא נהירא דא\"כ העיקר חסר מן הספר שהרי אינו חייב על נתינת הבדים אלא על משא כבידה שנושא בהם ולדידהו היינו מוכרחים להגיה ונושאים בהם משא כבידה ל\"נ שעיקר הגירסא כדים בכ\"ף וכן הוא בב\"י (ונראה דגם ברש\"י צ\"ל כן אעפ\"י שבחכמת שלמה לא משמע כן) ומש\"ר ונותן שני כדים ולא כתב ונושא בב' כדים כדי להסביר הענין שטעם התשלומין החצי גבי מוט הוא כיון שמחלק המשא ונותן אותם לתוך ב' כדים שהיא קלה לשאת מאילו מונחים על מקום אחד וכמ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " לשון הרמב\"ם אם נשאו כו' שם ברמב\"ם מסיים בהך בבא ז\"ל מכאן אתה למד שאחד שהעביר חבית גדולה שאין דרך כל הסבלים להעבירה שהוא פושע ואם נשברה בידו משלם הכל ע\"כ ונ\"ל דע\"כ לא קאמר הרמב\"ם דמשלם הכל אלא כשנשא החבית במוט פשוט על כתיפו באופן שכל המשא מונחת על מקום אחד וז\"ש שאין דרך כל הסבלים להעבירה אבל בנושא במוט כפוף דהיינו שחלק המשא לשנים מודה דאפילו נושא יחידי אינו משלם אלא החצי וכמש\"ר דאל\"כ לא היה כתוב לשון הרמב\"ם כו' אלא הו\"ל להביא גם סוף דברי הרמב\"ם דנלמדו מרישא ולכתוב והרמב\"ם כתב כו' ל' פלוגתא אלא ש\"מ כדכתיבנא. מיהו בפירוש דגמרא ע\"כ מחולקים רבינו ורש\"י [עם הרמב\"ם] דלרבינו ורש\"י דבאיגרא דמשלם חצי היינו באדם יחידי הנושא משא כבידה לאדם אחד וקלה לב' ולהרמב\"ם איגרא היינו ב' הנושאים במוט פשוט והא דלא כתב הדין דהנושא במוט כפוף נראה דלא היה בנמצא בזמנו לשאת כן ולא עלתה על דעתו לחלק במשא בזה וריגלא נראה שלא היה גורסו הרמב\"ם כמו שלא גרסו הרא\"ש. גם הערוך בערך גד הביא להני דדרו באיגרא וגם הביא להני דדרו בריגלא הנזכר בפ' המביא כדי יין לענין טלטול שבת ולא הזכיר הך בריגלא הנז��ר כאן משמע שלא היה גורסו ועיין בחידושים: "
+                ],
+                [
+                    " וביום השוק שוה ה' כו' אם שבר בא' משאר ימים כו' ז\"ל הגמרא בב\"מ אמר רבא הני שקולאי דתברי חביתא דחמרא לחנוואי. ביומא דשוקא מזדבנא בה' ובשאר יומי מזדבני בד' אהדרי ליה ביומא דשוקא אהדרי ליה חביתא דחמרא בשאר יומא מהדרי ליה ה' ולא אמרן אלא דלית חמרא לזבוני א\"ל אי אית ליה חמרא לזבוני לא עכ\"ל הגמרא ע\"פ גירסת הרא\"ש. ופי' הרא\"ש דמיירי דתבר ליה ביומא דשוקא דאי בשאר יומי לא משלמי אלא ד' שכך היו דמיה בשעת שבירה ומפרש דמ\"ש לא אמרן כו' אמהדרי חבית חמרא קאי כלומר לא אמרן דכי מהדרי ליה ביומא דשוקא דיכולין למיהדר ליה חבית דחמרא בדלית ליה עכשיו ביום השוק הזה יין אחר אבל אי אית ליה לזה עכשיו יין צריכין ליתן לו ה' זוז דא\"נ אם לא שברת הייתי מוכרו אבל ביום השוק זה יש לי יין למכור וא\"י למכור חבית זה ויש גורסים בענין אחר לא אמרן אלא דלא הו\"ל חמרא לזבוני אבל אי הו\"ל חמרא לזבוני איבעיא להו לזבוני וה\"ק הא דמשלמין בשאר יומי ה' אם תברא ביומא דשוקא דלא היה לו יין ב' ביום השוק ששברה למכור אבל אי הו\"ל יין למכור באותו יום השוק לא משלמי אלא ד' כאילו חברוהו בשאר יומי דא\"ל איבעי לך לזבוני פי' הרי לא מכרת כל היין שסיה לך נמצא שלא הפסדתי לך ה' זוז ע\"כ תוכן דברי הרא\"ש ובזה דברי רבינו מבוארים שהן ע\"פ שיטת וגירסת הרא\"ש אבין. והי\"א שהזכיר הוא לפי גירסא האחרת שדחה הרא\"ש (ועיין עוד בחדושים) וי\"א אם היה לו יין באותו יום השוק ששברה ולא למכר כו' עד וכ\"כ הרמב\"ם מ\"ש בשם הרמב\"ם הוא בפ\"ג דשכירות וז\"ל הסבל ששבר החבית של יין לחנוני ונתחייב לשלם והרי הוא שוה ביום השוק ד' ובשאר ימים ג' אם החזירו ביום השוק חייב להחזיר לו החבית של יין או ד' דינרין והוא שלא היה לו יין למכור ביום השוק אבל אם היה לו יין מחזירים לו ג' החזירו לו בשאר ימים מחזירין לו ג' עכ\"ל. ולכאורה שרבינו שכתב טל הי\"א וכ\"כ הרמב\"ם הבין המשך ל' הרמב\"ם כך סבל ששבר חבית כו' פי' ששבר חבית ביום השוק ומחזירו ביום השוק בדמים חייבים להחזיר לו כפי שווי' ביום השוק דהיינו ד' (אך בזה ידם על העליונה שאם רוצים מחזירים לו חבית). והוא שלא היה כו' פי' ולא אמרן דכי תברו ליה ביום השוק שצריכין ליתן לו או חבית או ד' כפי שווי' ביום השוק אלא דלא הו\"ל יין ביום השוק שתברא אבל אם היה לו יין באותו פעם ולא מכרו אינו מהדר ליה אלא כמו ששוה בשאר הימים והיינו כי\"א שכ\"ר אלא שמוסיף עליהם הרמב\"ם שאם החזירו בשאר הימים אף ע\"פ ששברוהו ביום השוק דשוה ד' אינם מחזירים לו אלא ג' כיון שביום החזרה אינו שוה אלא ג' לפ\"ז ס\"ל להרמב\"ם כל הקולות וה\"ה כי תברי בשאר יומי כי אהדרו ביומא דשוקא ואין לו יין א\"צ ליתן לו אלא ג\" והיה גירשתו בגמ' כגירסת הרי\"ף רבו אהדרי ליה ביומא דשוקא מהדרי ליה חבית דחמרא בשאר יומי משלם ד' (דהיינו ג' שהזכיר הרמב\"ם) ע\"ש כנ\"ל לדעת רבינו אבל המ\"מ לא פירש דבריהם כן דז\"ל גי' רבינו בשאר יומי מהדרי ד' וכן הוא במקצת נוסחאות הלכות (והיינו כמ\"ש בסמוך) והכוונה שיש להם לשלם לו חבית יין לפיכך כל שמשלמים דמיה רואין כמה היה שוה ביום החזרה אם החזירה ביום השוק נותנים דמי שוויה ביום ההוא (פי' לפי ערך שיווי החבית אם ישלמו היום ועיין פי' המ\"מ שכתבתי בסמוך) לפי שאם ישלמו חבית יין כיון שאין לו יין למכור היה מוכרה ומקבל דמים וכשהם מחזירים אותם בשאר ימים אם היו מחזירים יין היו נפטרין כל היום ביין כשהן מחזירין דמים מחזירין בשיווי שאר הימים זו היא סברתם ז\"ל עכ\"ל המ\"מ ובאמת של' הרמב\"ם לכאורה משמע כמי שהבינו רבינו שכתב והוא שלא היה לו יין למכור ל' עבר משמע דקאי איום השוק שעבר דהיינו יום התבירה וכן הוא ג\"כ לשון הרי\"ף ואילו לדעת המ\"מ היה להן לומר והוא דלית ליה חמרא כו' אבל א\"ל כו' ומה שהכריח המ\"מ לפרש בע\"א נראה משום דלדעת רבינו אין טעם בסיפא כי מהדדי ליה בשאר יומי למה מחזירין לו כו' לרי\"ף ורמב\"ם הא אין הדבר תלוי ביום החזרה שהרי ברישא כי אהדדו ביום השוק חלקו בין היה לו יין ביום השוק שעבר או לא ש\"מ דהכל תלוי ביום התבירה אם לא שנאמר דס\"ל כל הקולות והוא דוחק ונראה דמש\"ה כתב הרא\"ש על לשון הרי\"ף הנ\"ל ז\"ל ולא ידעתי לפרשה עכ\"ל ר\"ל שמאחר שכתב הרי\"ף ולא אמרן אלא דלא הו\"ל חמרא כו' נ' עבר משמע דהכל תלוי ביום השוק ויום התבירה וא\"כ בשאר יומי אמאי מהדרי ליה אבל לפי פי' המ\"מ א\"ש דס\"ל דהכל תלוי ביום החזרה. ונראה דגם רבינו פירש לדברי הרמב\"ם כמו שפירשו הרא\"ש וכתב דלא הבינו. ומ\"ש אחר דעת הי\"א כו' וכ\"כ הרמב\"ם לא אכל דברי הי\"א קאי אלא אמה שגם הרמב\"ם פירש החילוק דאם יש לו יין כו' קאי אשעת החזרה ולא אשעת השבירה ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והרמ\"ה כתב בהשאילני ואשאילך כו' בב\"מ דף פ\"א ת\"ר שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך השאילני ואשמור לץ כולם נעשו ש\"ש זה לזה ואמאי שמירה בבעלים היא אמר רב פפא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך נמחר ע\"כ. ופירש\"י דקושיא שמירה בבעלים היא אשמור לי ואשמור לך לחוד קאי והרמ\"ה ס\"ל דאכולה ברייתא קאי וכן אוקימתא דר\"פ אכולה ברייתא קאי. וכתב ב\"י שדעת הרמב\"ם פ\"י דשכירות נראה כדעת הרמ\"ה שכתב ז\"ל כל האומר לחבירו שמור לי ואשמור לך הוה שמירה בבעלים א\"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר כולם נעשים ש\"ש זה לזה עכ\"ל ולא משמע כן מדברי רבינו דא\"כ לא היה כתבו רבינו להאי דינא בשם הרמ\"ה אלא בשם הרמב\"ם ולפחות היה מזכיר גם להרמב\"ם ובאמת שאין בדברי הרמב\"ם הכרע כלל ואדרבה מריש דבריו משמע איפכא שלא הזכיר גבי שמירה בבעלים אלא שמור לי ואשמור לך משמע דאינך לאו שמירה בבעלים הן ומ\"ש בכולהו בבות היום ולמחר לאו למידק מיניה דדוקא למחר אבל אם א\"ל השאילני ואשאילך עתה מיד הוה שמירה בבעלים אלא רבותא קאמר אעפ\"י שא\"ל שמור לי ואשאילך למחר ונאבדה מהשומר באונס היום קודם שהשאיל לו אפ\"ה מיקרי ש\"ש וחייב בשביל שכר השאלה שהיה זה(מבטיחו] להשאילו למחר וא\"ת אי משום הא לא הוה איצטריך למיכתב בכולהו בבות היום ולמחר דממ\"ש ברישא היום ולמחר הוה שמעינן לאי בבות זה לאו כלום הוא דהרמב\"ם נמשך בזה אחר ל' הברייתא כדרכו והברייתא ע\"כ בכולהו בבי ר\"ל היום ומחר וגם לפירש\"י צריכין אנו לומר כן דהא ודאי אחר דשני ר\"פ ואוקמא בהיום ומחר כולה ברייתא בהכי מיירי דדוחק לחלק וא\"כ קשה הא לרש\"י באינך בבי אפילו בלא היום ומחר הוי ש\"ש ואמאי ליערבינהו לתנינהו בברייתא בחדא אלא ש\"מ כדכתיבנא דבאינך בבי הוה היום ומחר רבותא ולאו דוקא ל\"נ שדעת הרמב\"ם נוטה יותר לדעת רש\"י אלא שאינו מוכרח לא זה ולא זה ולהכי לא הזכירו רבינו כנ\"ל. שוב מצאתי שב\"י עצמו חזר ביה בכ\"מ וכתב דאפשר דדעת הרמב\"ם כדעת רש\"י אבל כתב מילתא בלא טעמא ע\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " תשובה היינו עו��דא כו' שם בתר הך ברייתא הנ\"ל גרסינן הנהו בי תרי דהוו קמסגי באורחא חד אריך וחד גוץ אריכא רכיב חמרא והו\"ל סדינא גוצא מכסי סרבלא וקא מסגי אכרעא כי מטו לנהרא שקולי לסרבלא אותביה עלוי חמרא ושקלא לסדינא דההוא ואכסי ביה שטפוה מיא לסדינא אתא לקמיה דרבא חייביה אמרו רבנן לרבא אמאי שאלה בבעלים היא איכסיף לסוף איגלאי מילתא דבלא דעתיה שקלוה ובלא דעתיה אותבוה עכ\"ל הגמרא. והנה מדאכסיף רבא ש\"מ דאפי' בהשאילני ואשאילך נמי שייך שמירה בבעלים. ויש לדקדק אמאי לא השיגו הרא\"ש ורבינו על רש\"י מעובדא זו ואיך מיתרצי לה רש\"י (ב\"י יישב קושיא זו כמ\"ש בסמוך) וע\"ק תרתי ל\"ל להרא\"ש לעובדא וברייתא ועוד מאי כדתניא כו' ועוד תניא מיבעי' ליה וע\"ק רבינו כשסיים וכתב ז\"ל וזהו כדברי הרמ\"ה דמשמע שהרא\"ש לגמרי ס\"ל כהרמ\"ה מנ\"ל דילמא דוקא בהשאילני ואשאילך לחוד ס\"ל כוותיה משום דמסתבר טעמיה וכמש\"ר עצמו לעיל אבל לא באינך. ונראה ליישב דודאי גם הרא\"ש ורבינו ידע שאין ראיה ברורה מההוא עובדא לסתור דברי רש\"י שכבר נשמר רש\"י בעצמו מזה בפירושו שכתב ז\"נ שאלה בבעלים היא שבשעת השאלה היה המשאיל במלאכתו של שואל ונושא סרבל שלו על חמורו ומעביר לו על אמת המים עכ\"ל כלומר דההוא דרכיב חמרא לא לקח סרבל של חבירו להתכסות בו אלא לנושאו על חמורו להעביר לו אמת המים ואינו ענין להשאילני ואשאילך דאין כאן אלא שואל ומשאיל לבד ואפילו את\"ל דההוא דרכיב חמרא נתכשה בסרבל ל\"ד לשאר שואל דעלמא דכל הנאה שלו אבל הכא בעל החמור היה עוסק במלאכתו של בעל הסרבל לנשאו על החמור ולהעבירו על אמת המים אבל בהשאילני ואשאילך לעולם ש\"ש הוא ולא שייך שמירה בבעלים זו סברת רש\"י ומש\"ה לא השיגו מיניה על רש\"י (וכ\"כ ב\"י בתשובת קושיא זו דלא קשה על רש\"י מהא) אבל (המ\"מ) [מ\"מ] לא מסתבר להרא\"ש לפרש כן דא\"כ הנהו רבנן דאותביה לרבא שאלה בבעלים היא העיקר חסר מן הספר דהו\"ל לפרושא למימר כיון דאינהו לא מתהני מידי שמירה בבעלים היא (וא\"ל שהמעשה היה ידוע דהא רבא לא ידע גופא דעובדא היכי הוה דהא אמרינן התם לסוף איגלאי מילתא כו') ומדאותבוה ליה בסתמא ש\"מ שהיה פשוט להם דבהשאילני ואשאילך נמי שייך שמירה בבעלים ומברייתא הנ\"ל למדו כן דכיילי להשאילני ואשאילך בהדי שמור לי ואשמור לך משום דחדא דינא אית להו ואפשר שגם הזכירה בברייתא בהדיא בקושייתם אלא שהמסדר קיצר מלהזכיר בקושיית הברייתא לפי שסמך אמה שהזכירה כבר לפני זה ועלה מייתי שם ההוא עובדא וזהו שהאריך הרא\"ש להביא העובדא והברייתא דאי מברייתא לחוד היה אפשר לדחות ולומר דפירכא ואמאי שמירה בבעלים היא ואוקימתא דרב פפא אשמור לי ואשמור לך לחוד קאי וכן פירש\"י. וכן מעובדא לחוד נמי אין ראיה דהא אפשר לפרש כפירש\"י וכמ\"ש אלא עיקר הראייה הוא דלרש\"י העיקר חסר בקושיות רבנן לרבא משא\"כ לדעת הרא\"ש דאותבי ליה שפיר וסמכי אברייתא וכמ\"ש וז\"ש הרא\"ש ושאלה בבעלים היא כדתניא כו' כלומר מאי דאותביה ליה לרבא שאלה בבעלים משום דסמכא אברייתא דקתני שמור לי כו' והשתא אתא נמי שפיר דל\"ת על רבינו מנ\"ל דהרא\"ש ס\"ל כהרמ\"ה דילמא שאני האי עובדא דהרא\"ש שמה שנטל האחד גלימא של חבירו הוא לטובה והנאת חבירו שהיה כבידה עליו וליכא אלא חד שואל ומשאיל ומש\"ה הוה שמירה בבעלים די\"ל דמאריכות לשונו דהרא\"ש למד רבינו שדחה סברא זו של רש\"י וכמ\"ש. מיהו בלאה\"נ לאו קושיא היא דאיכא למימר דדיוקו דרבינו ממ\"ש השואל ובאו לסטים ונטלו האחר מה יהיה דינו בנשאר וגם הרא\"ש השיב הילכך הנשאר היה של בעלים דמלשון האחר ומלשון הנשאר משמע ודאי דאפילו נטלו הלסטים לסרבל הכבידה אפ\"ה צריך להחזיר זה את הקלה לבעליה ואינו יכול לומר לבעלים שלם לי סרבלאי ואעפ\"י דכל הנאה היה של בעל הסרבל הקלה ולא שייך שמירה בבעלים גבי אבידת הסרבל הכבידה לדעת רש\"י אלא לאו ש\"מ דס\"ל להרא\"ש כהרמ\"ה דבהשאילני ואשאילך נמי שייך שמירה בבעלים אבל קושיא ראשונה ודאי במקומה עומדת דמנ\"ל לרבינו דס\"ל להרא\"ש כהרמ\"ה אבל במ\"ש בביאור אריכות התשובה א\"ש גם הא דהא מוכרח מנשונו של הרא\"ש שדעתו ז\"ל שעיקר קושיות רבנן לרבא הוה מברייתא ומשום דס\"ל דכולהו בבות דברייתא בחדא מחתא מחתינהו ממילא נשמע דס\"ל לגמרי כדברי הרמ\"ה גם בהשאילני ואשמור ודו\"ק ותמצא שבזה מיושב הכל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כל האומנין שנותנין לתקן כו' ב\"מ דף ס' כל האומנין ש\"ש הם וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות ש\"ח ופרש\"י כל כו' [עיין לשונו בב\"ח] והנ\"י כתב ג\"כ כל' רש\"י אומנים קבלנים כו' ומסיק וכתב והטעם משום דבההוא הנאה דקא תפיס המלאכה עד שיתן לו שכרו הוה כש\"ש והנה מל' רש\"י ונ\"י משמע דאיירי דוקא בקבלנות ולא בשכירות ובפרט לפי הטעם דכתב הנ\"י משום דקא תפיס המלאכה כו'. וכן משמע ל' האומנים דנקט המשנה והפוסקים (דכוותה) [דדווקא] אומן עושה בקבלנות אלא שק\"ק דלפי הטעם שכ\"ר ז\"ל וזה שכרן שמשתכרין במה שנותנין להן לתקן וליטול שכר ה\"ה שכיר יום וגם בגמ' משמע דטעם דרבינו הוא עיקר דז\"ל על מתניתין הנ\"ל לימא מתניתין דלא כר\"מ דתניא שוכר כיצד משלם ר\"מ אומר כש\"ח ר\"י אומר כש\"ש אפילו תימא כר\"מ בההיא הנאה דשביק כולי עלמא ואגר ליה לדידיה הוה עלייהו ש\"ש א\"ה שוכר נמי כו' עד אפילו תימא ר\"מ בההיא [הנאה] דתפיס ליה אאגריה דלא בעי למיעל אזוזי הו\"ל ש\"ש ע\"כ ע\"ש והנה אנן דלא קיי\"ל כר\"מ כדלקמן ר\"ס ש\"ז. לא צריכנא לה\"ט דאי בעי תפיס כו' וטעם הראשון קיים וגם משמע קצת דא\"י להיות אותו טעם לר\"י דקי\"ל כוותיה דיש לדקדק מיניה הא אי לא תפיס אאגרא לא וקש' מ\"ש משוכר (והנ\"י דכתב הטעם דתפיס אאגרא משום דבעי למכתב דמה\"ט כ\"ע מודו. וגם משום דסתם משנה כר\"מ ולר\"מ בעינן ה\"ט והנ\"י כתב ה\"ט במשנה דאמר כר\"מ (וע\"ש בד\"ה נימא תנן סתמא כו' ובד\"ה הא גמרתיו כו') אכן קשה דא\"כ הוי נ\"מ לדינא בין הני טעמא לא הוה משתמיט הגמרא מלפרש ולומר דיש נ\"מ לדינא בין ר\"י ולר\"מ דלר\"מ דס\"ל כשינוייא בתרא דוקא שכיר יום לא הוה ש\"ש ואי מצינן למימר דגם ר\"י ס\"ל כשנוייא בתרא מכ\"ש דהו\"ל להגמרא לפרש איזה שינוייא אנן תפסינן עיקר בהיות שיש בינייהו נ\"מ לדינא ועוד דא\"כ לא הו\"ל לרבינו למסתם ולכתוב ברישא האומנין שנותנין להן לתקן בקבלנות אלא הול\"ל ברישא סתמא וכל' המשנה לכן נלע\"ד דגם לה\"ט קמא דבגמ' דקאמר בההוא הנאה דקשביק לכ\"ע ואגיר ליה לדידיה הוה עליה ש\"ש דוקס בקבלנות הוה ש\"ש ולא בשכיר יום וכמ\"ש בפרישה ע\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " צבעו כעור כו' אם השבח יותר כו' עד כיצד נתן לו צמר כו' שמועה זו משנה בב\"ק דף ק' ע\"ש: וכתב הרא\"ש ע\"ז ולכאורה הוא מתפרש מתני' הכי אם נתן נו צמר שוה י' דינרים והצבע הוציא בסממנים ובשאר הוצאות י' דינרים אם הצמר כמו שהוא צבוע שוה יותר מעשרים הוה בו שבח יתר על ההוצאה נותן לו לצבע הוצאתו דהיינו י' דינרים ואם היא שוה י\"ח דינרים נותן לצבע ח' די��רים (וכן פירשו רש\"י גם הרמב\"ם במשניות ופסק בש\"ע כוותיה ומור\"ם בהג\"ה כתב דברי רבינו ולכאורה יש צד חומרא להאומן יותר מבפירוש הירושלמי שכתב בסמוך והוא כשאחר השינוי אינו שוה אלא כדי הצמר ומעט יותר דלרש\"י והרמב\"ם אין נותנין לו אלא המעט שבח ומפסיד האומן הוצאות צבעו ושאר הוצאות משא\"כ להירושלמי שהבע\"ה נותן הצבע והוצאות דלעולם אינו מפסיד האומן מהוצאות ממונו כלום כ\"א טרחתו אבל מדכתבי התוס' טעם מ\"ש זה מהיורד לשדה חבירו שלא ברשות כו' וכמ\"ש בסמוך משמע דאפילו בהוציא הצבע הוצאות עכ\"פ נוטל בע\"ה שבת הראוי לו תחלה דאל\"כ לת הוה קשה מידי דשאני היורד לשדה שלא ברשות דאינו נוטל אלא הוצאתו וכאן לא הוציא כלום) ובירושלמי לא משמע כן אלא לא יטול האומן כלום עד שיטול הבע\"ה תחלה דמי צמרו ושבחו שהיה ראוי להשביח אם לא שינה ואם יש מותר על דמי הצמר ועל אותו השבח יטול הצבע דאותו שבח צבע הראוי לבא אם לא שינה דחשוב כקרן דגרסי' בירושלמי מהו שבח כו' ע\"ש. והא דלא אמרינן הכי ביורד לשדה שלא ברשות ונוטע שדה חבירו דהתם נוטל חלקו מכל השבח י\"ל דגבי אומן שאני דכיון דנותן לו לצבוע כל מה שהוא עתיד להשביח חשובה כאילו כבר השביח ואומן שפשע ושינה חייב לשלם לו הכל עכ\"ל. והתוס' כתבו בזה ז\"ל משום דנעשה כאן כאילו התנה כן עמו א\"נ קנסא הוא משום דשינה ממה שצוה לו ובזה דברי רבינו מבוארים שהם ע\"פ הירושלמי אלא שצ\"ע ממ\"ש התוס' עוד שם ז\"ל ומיהו אם השבח יתר על הוצאה דתנן גבי צבע כעור לא הוה פירושו כההוא דירושלמי כי איך יהיה שבח של צבע כעור יותר משבח של צבע גמור וגבי כסא כעור דגמרא (והביאו רבינו בסמוך) אפשר ודאי שיהא טוב מן הנאה כגון שהנאה אינו חזק כל כך כמו הכיעור וע\"י כך דמי כעור יתירא על הנאה עכ\"ל. ור\"ל מהרישא דצבעו כעור מוכח דאין פי' דסיפא כפי' ר\"י ע\"פ הירושלמי אלא כפירש\"י כי ודאי פי' דשבח יתר על ההוצאה כו' דרישא וסיפא פירושם שוה וגם אי לא תימא הכי טעמא מאי דבצבעו כעור יטול האומן יציאה אף אם לא ימולא לבעלים כל שבח הראוי. ובצבעו בצבע אחר אין נותנין לו אבל רבינו נמשך אחר דברי הרא\"ש ומוכח מדבריו דגם רישא דצבעו כעור כפ' הירושלמי דומיא דסיפא וצ\"ל דס\"ל להרא\"ש ורבינו דגם בצבעו כעור שייך למימר שיהא שבח של כעור יתר על ההוצאה ויהיה שוה כו' כגון שנתייקרו ביני ביני בגדים הצבועים דאף אם היה נצבע בצבע טובה היה שוה יותר מ\"מ מה שעלה על דעתו מתחלה להיות שוה כ\"כ נשבח עליו יותר ושוה כ\"ו ודחק לפרש כן מאחר שמצינו מפורש כן בירושלמי בסיפא וה\"ה ברישא וכמ\"ש ודו\"ק. ונ\"ל להביא קצת ראיה מגמרתינו לפי' הירושלמי מההיא דנתן עצים לאומן ועסאן שידה תיבה ומגדל דקיי\"ל דלא כרב אסי וצריך לשלם הכל מטעם דשבח שהשביח זה האומן מיד נקנה לבעל העצים ולא להאומן ולכן נעשה הכל קרן וכאילו מסר לידו כלי מוכן ושברו דחייב וכמש\"ר ריש הסי' ואע\"ג דגם לא נתן לו אלא העצים ומה שהשביח האומן את העצים הכל משלי כ\"ש הכא דבע\"ה נתן לו הצמר וגם הסממנים המביאים אותו לידי השבח ואין להן אלא טירחא בלבד דנימא דהשבח הוא בכלל קרן. וכ\"ת אי דמי לההיא דעצים א\"כ מאי איריא שאם שוה ט\"ו אינו נותן לו כלום הול\"ל דאם אינו שוה אלא י\"ד צריך לשלם הט\"ו כמו לעיל י\"ל דשאני התם שבשעת הקלקול היה השבח בעולם על העצים של זה להכי קניא ליה הבע\"ה מיד לענין שאם מקלקל צריך האומן לשלם לו דמי כלי גמור משא\"כ כאן שלא היה השבח עדיין בעולם וא\"כ במה קנה השבח שיצטרך זה למלאות לו ט\"ו דינרים אבל ודאי כשיש שבח בעולם כגון שהוא שוה ט\"ז אינו נותן לו כלום מהטעם שכתבתי שמיד שבא לעולם כגון שהוא קנה זה השבח וכן משמע להדיא שם דף צ\"ט: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכן הטבח שניבל ז\"ל ב\"י כתב המ\"מ הקשה הראב\"ד ז\"ל ממ\"נ אי בשכר מאי פסידא איכא והלא צריך לשלם ואי בחנם כי מסלקי מאי פסידא אית ליה ותירץ דאפילו בחנם קנסינן ליה ולא עביד לא בחנם ולא בשכר א\"נ אפילו בשכר ופסידא טובא איכא דאעפ\"י דמשלם בהמתו דמי בשתו ודמי בשת אורחיו לא משלם עכ\"ל. ונראה דמש\"ה קרי ליה תלמודא פסידא דלא הדר. אך קשה דבשתל מאי איכא למימר והרי משלם מה שמפסיד ואם כן למה מסלקינן ואפשר דשתל בתרתי הפסיד שהפסיד האילי שנטע ועוד שאילו נטעו כהוגן כבר היה מגדל פירות ובאותו שבח שהיה ראוי לבא שייך תשלומין דלא ידעינן כמה הוא והוה פסידא דלא הדר ולהכי מסלקינן ליה ועיין בתוס' פרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ\"א) ולכאורה היה נראה לתרץ באלו הקושיו' דלהכי מסלקינן ליה אע\"ג דמשלם משום זימנא אחריתי שמא יפסיד עוד פעם אחרת ולא יהיה לו אז לשלם אלא שאכתי קשה למה קרי להו פסידא דלא הדר אם לא כדפרישנא בתחלה: ונראה שאין חילוק כו' מההוא עובדא דרוניא כו' ז\"ל ב\"י בהשגות ג\"כ כ\"כ וכתב המ\"מ שאפשר דסבירא ליה להרמב\"ם דרוניא שתלא דרבים הוה ובכללן היה רבינא ואירע הדבר שהפסיד לרבינא עכ\"ל אבל אין הענין והלשון משמע כן וע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ולהתחייב כו' וכ\"כ רבינו לקמן בס\"ס ש\"ס לענין שאלה ועיקר דהא מילתא מהא דאמרינן פרק השואל אמר רב הונא [עיין לשונו בב\"ח] ופי' התוס' והרא\"ש דלענין חזרה לחוד קאי (ר\"א ומצריך משיכה) דביה נמי איירי רב הונא וסברא גדולה לחלק בין חזרה לחיוב אונסין דלענין חזרה ברשות בעליו קיימא כל זמן שלא עשה בה השומר משיכה הקונה במקח וממכר. אבל לענין חיוב אונסין מיד כשסילק בעל הבהמה שמירתו מעליה מדעת השומר קמה ליה ברשות השומר לשומרה עכ\"ל הרא\"ש והוא דעת רבינו אבל דעת הרמב\"ם בפ\"ב דשכירות נראה חולק ע\"ז שכתב מימרא דר\"א סתם משמע דס\"ל בין לענין חזרה בין לענין חיוב השמירה קאמר ר\"א דבעינן משיכה וכן פירש המ\"מ שם וכבר כ\"ר לעיל סי' רצ\"א וש\"ג שהרמב\"ם חולק ונראה דהאי חילוק שחילק הרא\"ש בין חזרת הבעלים לחיוב השומר בשוכר לחוד הוא. דבש\"ח פשיטא שיכולים הבעלים לחזור דמי ימחה בהן דודאי ניחא ליה להש\"ת שיחזרו בהם וכן בש\"ש נראה דלא שייך האי חילוק דכל זמן שהבעל יכול לחזור בו מסתבר דגם השומר אינו חייב כיון דתכלית קבלת השמירה הוא בשביל השכר נמצא כל שלא חל קציבות שכרו ושאין שכרו בטוח וברור אצל הבעלים גם השמירה לא חלה. ולפ\"ז רבינו שכתב בסי' ש\"ג דלדעת ר\"י נתחייב בשמירה מיד כשקיבל עליו לשמור גם בע\"ה [אינו] יכול לחזור בו משא\"כ בשוכר שאין שמירתו תלויה בדבר אלא שחיוב השמירה לו ממילא והעיקר הוא להנאתו שהוא צריך אל הכלי מש\"ה מסתבר לחלק בין חזרת בעלים לחיובא דשוכר שאעפ\"י שהבעלים יכולים לחזור בו מ\"מ כיון דניחא ליה שיהיה כלי זה אצלו נתחייב מיד בשמירתו וכ\"ש בשואל כן היה נ\"ל לומר לפי משמעות ל' רבינו שכתב כאן דברי הרא\"ש סתם מה שלא עשה כן בסימנים הנ\"ל אלא שמל' הרא\"ש משמע דגם בש\"ש הוה דינא הכי וגם נראה לומר כן דהרי ר\"א הנ\"ל אמר תקנו משיכה בשומרים וקאי גם אש\"ש מוכח מיניה דקודם משיכה יכול לחזור בו ורבינו כתב בשם ר\"י בר\"ס ש\"ג דש\"ש נתחייב בגניבה מיד כשקיבל עליו לשמור וכו' אפי' קודם משיכה מיהו התוס' בב\"ק דף ע\"ט ובב\"מ דף צ\"ט גם הנ\"י נקטו בל' שואל ושוכר בהא דר\"א דאמר תקנו משיכה בשומרים ע\"ש וצ\"ע עוד דשם בפ' מרובה כתב הרא\"ש אהא דר\"א ז\"ל ומשעת משיכה נתחייבו כל א' כדינו ש\"ח בפשיעה וש\"ש בגניבה ואבידה ושואל באונסין וכן אין המשאיל והמשכיר יכולין לחזור בהן משעת משיכה עכ\"ל. וזה נראה כסותר למ\"ש הרא\"ש בפרק השואל הנ\"ל דכתב שם דאפילו קודם משיכה נתחייבו בשמירה כל חד כדינו ומיהו על התוס' דפרק מרובה לק\"מ אף שהן כתבו גם כן כעין שכתב הרא\"ש שם דהם לא כתבו כ\"א על האיבעיא דלשם ודל\"ת דמיבעיא ליה אי אפי' במשיכה לא לחייב בשמירה ע\"ש אבל הרא\"ש דכתב דבריו אדברי ר\"א ק'. וצ\"ל דהרא\"ש ג\"כ לא בא שם אלא לאפוקי דל\"ת דלא לחייב בשוכר ובשואל אלא משעת מלאכה קמ\"ל דלא וממילא נשמע כל חד כדיניה וכמ\"ש בפ' השואל וכעין זה כתב בעל ש\"ג שם בפ' מרובה דף קי\"ד ע\"א ע\"ש ודו\"ק גם עיין בנ\"י בפרק השואל שם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם אין השוכר בעצמו כו' כב\"י כלומר הא דאמרינן דמותר לשנות מקל לכבד היינו דוקא שהשוכר הולך עם הבהמה והיינו ששכרה מתחלה לאשה אחת מבנות ביתו ונמלך שהוא בעצמו ירכב במקום האשה על הבהמה נמצא שאין בזה משום שאין השוכר רשאי להשכיר דהוא אסור מטעם לך האמנתי בהמה שלי ולא לאחר דהא הוא בעצמו רוכב עליה. או שמשנה ונותנה לאיש אחר לרכוב עליה ואז דוקא כשבעל הבהמה בעצמו הולך עמה דאז אין בה משום השוכר אינו רשאי להשכיר. אבל כשאין א' מב' ענינים אפי' מכבד לקל אשור לשנות זהו כלל דברי ב\"י. ומ\"ש ב\"י שנמלך שירכב עליה הוא או אחד מבני ביתו והבעלים עצמן הולכין עמה ומעכבין כו' האי או א' מבני ביתו אדלמטה קאי ור\"ל או שאינו רוכב עלה הוא אלא א' מבני ביתו והיינו דוקא כשהבעלים עצמן הולכין עמה ואז אף אם הבעלים באים לעכב אין יכולין לעכב. ונראה שנדחק לפרש כן משום שאין דרך השוכר לילך בעצמו אחר הבהמה כשרוכב עליה א' משא\"כ בעל הבהמה שהולך אחריה לפעמים אף שאינו רוכב עליה כדרך המחמר אחר הבהמה. גם אפשר דבא ליישב לשון או דכתב הרמ\"ה דלפי פירושו שני ענינים הן ומיהו ללא צורך פירש כן וכאשר פירשתי בפרישה עיקר ואין נ\"מ בין הפירושים לדינא: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " טוען עליו חצי כור [עיין בב\"י שכתב מהיכן למד רבינו דין זה] וע\"ש בדברי רש\"י בד\"ה קבל כתף כו' ומ\"ש דאם הוסיף עליה ג' קבין חייב זה נלמד מהא דסיימו בגמרא ז\"ל אמר רב פפא ש\"מ ספינה בת תלתין כורין כו' ופירש\"י דדייק כן מדתניא לפני זה דתוספת ספינה להתחייב עליה הוא כור וכל תוספת הוא א' מל' ממשאה ע\"ש וא\"כ ה\"ה לחמור במשאו וכן מוכח שם מהתוספות בד\"ה סתם ספינה כו' ע\"ש במשא גמל: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל והלכתא כוותיה לאפוקי כו' דע של' הרי\"ף הוא זה מ\"ש והלכתא כוותיה והביאו הרא\"ש והוסיף עליו וכתב לאפוקי מדרבא ולא בעי למיתב ליה אגרא יתירא וכ\"ש דאין הלכה כאביי עכ\"ל ור\"ל דאין הלכה כרבא דס\"ל דאף אם לא נכאב ונפצע מתוספת המשוי בעי למיהב אגרא וכ\"ש כאביי דס\"ל דוקא בשחבטו מיד הוא דחייב ולא כשנפצע ונכאב מהמשא בעודו עליו דהו\"ל למשדייה דזה נתמעט בדברי רב אשי בהדיא משא\"כ דברי רבא דלא אתמעט בהדיא בדברי (רש\"י) [ר\"א] ומש\"ה כתב הרא\"ש וכ\"ש מדאביי ורבינו ��שמיט ולא העתיק מ\"ש הרא\"ש וכ\"ש מדאביי ה\"ט כיון דכ\"ש הוה וגם איתמעט בהדיא בדברי רב אשי מש\"ה לא רצה להאריך ולכתבו וק\"ל: ל' הרמב\"ם השוכר את הבהמה לשאת עליה משקל ידוע והוסיף כו' חייב כתב המ\"מ נראה מדברי רבינו שאף ע\"פ שדרך הבהמות לשאת יותר ממה שהטעינה זה כיון שהוסיף חלק א' מל' על המשקל ששכרה חייב עכ\"ל וכב\"י דתלמידו רשב\"א כתבו דהיינו דוקא דאמר ליה משכיר לשוכר שהוא משכירה לחצי לתך רש\"י ודברי הרא\"ש בתשובה מסכים לזה עכ\"ל ור\"ל התשובה שהביא רבינו בסי' ש\"ט ס\"ג ע\"ש שמבואר שם שכיון שהמשכיר התנה עמו כך ודאי ידע בבהמתו שלא יוכל לשאת יותר וכתב ב\"י ע\"ז שדברי טעם הן ודברי הרמב\"ם הנ\"ל אפשר שיתבארו עד\"ז עכ\"ל ונראה שדעת רבינו כמ\"ש ב\"י מדכתב דעת הרמב\"ם ולא כתב שהרא\"ש בתשובה חולק עליו ואעפ\"י שהרא\"ש הביא ראיה מהא דתנן בב\"מ דף ע\"ז השוכר חמור להוליכה בבקעה והוליכה בהר חייב והרמב\"ם השמיט רישא דאותה משנה וכב\"י בסי' ש\"ט י\"ל הא דהשמיט הרמב\"ם הרישא היינו משום דס\"ל דהשוכר להוליכה בהר והוליכה בבקעה אינו חייב אבל מה שקתני ברישא להוליכה בבקעה והוליכה בהר חייב ג\"כ ס\"ל כוותיה אלא שזה נכלל במה שקתני הסיפא ואם מפני המעלה חייב והרא\"ש מזה ששכרה להוליכה בבקעה והוליכה בהר הוא ראייתו וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " והוליכה למקום אחר כו' ז\"ל [עיין ל' הרישא בב\"ח] המשנה השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה אם החליקה פטור ואם הוחמה חייב להוליכה בבקעה והוליכה בהר חייב ואם הוחמה פטור ואם מחמת המעלה חייב. ופריך בגמרא מ\"ש רישא דלא קמפליג ומ\"ש סיפח דקמפליג אמרי דבי רבי ינאי רישא שמתה מחמת אויר דאמרי' אוירא דהר או דבקעה קטלה ר\"י בר חנינא אמר כגון שמתה מחמת אובצנא רבה אמר כגון שהכישה נחש. וכתבו התוספות שם דנראה להו דס\"ל להנו אמוראין דגם לאביי דאמר המשנה ומתה כדרכה חייב אפ\"ה בזה פטור אם לא היה א' מג' ענינים הללו וה\"ט דלא אמר אביי במתה כדרכה חייב אלא כשפשע מתחלה כגון בההוא דא\"ל לשמור ברפת והניחה לילך לבקעה שהוא פשיעה נגד גנבים ואונס דמיתה שאח\"כ נוכל לומר דבא מחמת הפשיעה דאי נשארה ברפת לא מתה ועכשיו שיצאה לבקעה אוירא דבקעה קטלה משא\"כ בזה דהיה לו להוליכה בבקעה והוליכה בהר אף שעומד להחליק בהר יותר מבבקעה מ\"מ כשלא הוחלקה ומתה כדרכה לא מיקרי אונס הבא מחמת פשיעה דאין זה פשיעה דכל המוליך בהמה בהר נזהר בה טובא שלא תחליק (ועיין בנ\"י שכתב טעם אחר למה לא נקרא פשיעה) ומש\"ה באו שלשתן לומר כל א' למה חייב המשנה להשוכר בשינוי זה וקאמר רבי ינאי דמיירי שמתה מחמת אויר ר\"ל דלא מתה כדרכה אלא שידוע שבשעה שהוליכה בהר היה שם (עמ\"ש בסמוך פירושו דשם אויר משונה ממה שרגיל להיות בשאר הימים ומסתמא האויר משתנה מהר לבקעה ופעמים זה גרוע ופעמים זה דבהר הרוח יותר שולט אבל אינו מעופש מאויר וחמימות מעורב יחד כמו שהוא בבקעה מש\"ה כששינה מבקעה להר אמרי' אילו לא שינה שם לא היתה מתה ור\"י ב\"ח אמר שמתה מחמת עייפות ומש\"ה חייב דאמרי' אילו הוליכה במקום שהיה לו להוליכה לא היתה מתה (וכמש\"ר) ורבה אוקמא כגון שהכישה נחש וכתבו התוס' במסקנא דצ\"ל אליביה דס\"ל דפעמים מצויים נחשים בהרים טפי מבבקעה או איפכא להכי נקט הר ובקעה משום אורחא דמילתא. ולאפוקי הר והר או בקעה ובקעה לא היה חייב אא\"כ היה ידוע שבבקעה שהוליכה הוא משונה בודאי מבבקעה האחרת באויר או בנחשים דאין זה רגיל להיות ע\"כ תמצית דברי התוס' אחרי שהאריכו בד' דבורים זא\"ז ואף שהתוס' כתבו שם בד\"ה כגון פי' שידוע שבאותו היום היה אויר משונה כו' נראה דל\"ד ידוע אלא ר\"ל שידוע שאותו היום היה אויר משונה באותו הר שמתה שם ואז מסתמא לא היה כן בבקעה וראייה לזה הוא מהרא\"ש דכתב ז\"ל דמתה מחמת אויר וכגון שהיה האויר קשה והא דנקט הר ובקעה לפי שרגיל אוירן להשתנות זה מזה והו\"ל כמפרש שמתה מחמת אויר וה\"ה הר והר בקעה ובקעה אם היה האויר משונה וקשה שם בו ביום ודוקא שהיה האויר משונה בו ביום דאם לא היה האויר משונה שם בו ביום לא הוה תלינן מספיקא לומר שאם היה מוליכה במקום שפסק לא היתה מתה כדי להוציא ממון כו' עד כדפרישית גבי אויר עכ\"ל. הרי הדברים מבוארים כמ\"ש דמתחיל וכתב דלא בעינן אלא שיהא האויר שבאותו היום משונה ולא כתב שיהיה ידוע שאויר ההר משונה יותר מבבקעה ע\"ש וגם כתב דאז תלינן אם היה כר ור\"ל כיון שרגיל להיות משונה בהר מבבקעה אז תלינן המיתה בשנוי מהר להר או מבבקעה להוליכה לבקעה ושם כתב דבעינן שיהיה ידוע שבאותו הר ששינה להוליכה עליו צריך להיות ידוע שהיה שם שינוי אויר מבהר שהיה להוליכה עליו דוק בדבריו דשינה לשונו פעמיים ושלש וכתב פעם לשון ידוע ופעמים לשון תלייה מטעם שכתבתי ובכ\"מ שנוכל להשוות ולפרש דברי התוספות כדברי הרא\"ש מפרשינן לה בשוה כי הרא\"ש ביאורו הוסכם לדברי התוספות הן ברוב המקומות. ואף אם נפרש דברי התוספות כפשוטן מ\"מ רבינו הלך בדרכי עקבות הרא\"ש אביו וע\"ד שכתבתי וקיצר ולא רצה להאריך לכתוב ששינה מהר לבקעה או איפכא כיון דהכל עולה בקנה אחד מטעם דשם הוא שינוי אויר מסתמא מש\"ה כתב הוא בקיצור דאם שינה להוליכה למקום אחר ושם ידוע שהוא אויר משונה חייב וכן בנחשים כוונתו כן ודוק ועמ\"ש עוד מזה בפרישה הארכתי בזה כדי שלא תקשה דברי רבינו אדברי הרא\"ש ודברי הרא\"ש משמעותן שלא כדברי התוס' וגם קשה למה לן שידוע שינוי אויר או שנשכו נחשים כיון דקיי\"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב ובאשר כתבתי נתיישב הכל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " השובר את הפרה כו' עד וכן הדין אם לא שינה ז\"ל המשנה שם השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן פטור בבקעה וחרש בהר חייב ובגמרא היכא דלא שינה בה מאן משלם אר\"פ דנקט פרשא משלם ר\"ש בריה דרב אידי אמר דנקט מנא משלם ואי איכא דוכתא דמחזקי גונדרי תרווייהו משלמי ופירש\"י היכא דלא שני ואין לבעל הפרה נתבוע לו כלום ואלו שהיו בפעולתו המנהיג והאוחז היתד שכירים היו איזה מהן פושע בשבירת הקנקן ואי דמחזקי גונדרי שהיה ידוע להם בהר שמעלה אבנים וצונמי וטרשים תרווייהו משלמי עכ\"ל וכ\"כ האשר\"י והנה י\"ל על רבי' ששינה בב' דברים חדא שכתב וכן הדין אם לא שינה כו' משמע שעיקרן של דברים נאמרו בשינה ואינו כן ועוד שכתב ואם היתה שדה מליאה כו' במקום הר שכתבו רש\"י וכמ\"ש וא\"א שהוא בלא טעם וכוונה וליישב וה נאמר דממתניתין וגמ' משמע ליה דשינה מהר לבקעה לאו שינוי מיקרי דמסתמא ניחא ליה למשכיר בשינוי זה ממתני' דהא מתני' תרתי שינויי קתני בחד תני פטור ובחד תני חייב וקשיין דיוקי דהא אי לא שינה אהדדי אלא עכצ\"ל דהיכא דלא שינה כלל נכלל במה דתני ברישא מהר לבקעה פטור והשתא א\"ש דקבעי תלמודא היכא דלא שני כו' דק' לא שני מאן דכר שמיה במתניתין ויותר הו\"ל למיבעי' בשינה מהר לבקעה דקתני מתני' דהשוכר פטור מאן משלם אלא גילה לנו תלמודא דכבר כייל תנא דמתני' לא שני כל�� בבבת שינה מהר לבקעה ואתרווייהו בעי מאן משלם והא דמסיים ואי מחזקי גונדרי כו' אלא שינה קאי ובשכרו לחרוש בהר וחרש בהר שכן משמע לשון מחזקי גונדרי כלומר שמקום מוחזק וידוע שיש בו טרשים והיינו בהר דבשדה לא שכיח גונדרי ומש\"ה (לא) כתבו רש\"י והרא\"ש להר וממילא נשמע דבשינה מהר לבקעה אם אותו שדה מחזיק אבנים נמי תרווייהו משלמין דתלמודא חד מינייהו נקט וה\"ה לאידך ובזה נבין כוונת רבינו וטעמו בשינויים שכיון שהתחיל בל' המשנה לחרוש בהר וחרש בבקעה פטור סיים וכתב בענין זה דהאוחז ביתד חייב וכיון שכתב הדין בשינה מהר לבקעה הוצרך נמי לכתוב לשון שדה וכמ\"ש ודוק. וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שהן פטורים דמסתמא כו' יש לדקדק מנ\"ל לרבי' האי מסתמא שהרא\"ש לא הזכיר לשון זה אלא ז\"ל והיכא דלא שני מאן משלם אבל היכא דשני לא מיבעיא ליה מאן משלם משום דתרווייהו פטירי שמיירי שמשכיר שכר פועלים ללכת עם פרתו ולעשות מלאכת השוכר ואמרו ליה הפועליס כו' עכ\"ל ובל' זה כתבו ג\"כ התוס' שם וא\"ל שזהו נמי רצון רבי' כלומר מדבעי תלמודא אהיכא דלא שני ולא אהיכא דשני ש\"מ דאיירי מסתמא כו' דא\"כ מאי הוכחה היא זו לסתור דברי הרמב\"ם הא ע\"כ צ\"ל שהרמב\"ם לא קש' ליה לקושיא זו והיה לו כמה תירוצים וישובים עליה ובאמת שלאו הוכחה גמורה הוא ועוד דאכתי ל' מסתמא אינו מדוקדק והכי הול\"ל וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אם המשכיר שכר הנערים הם פטורים דיכולים הנערים כו' ונראה שכתב דמסתמא כו' מלשון המשנה למדו דקתני שכרו להר וחרש בבקעה פטור ואם איתא דמיירי בנעריה של שוכר לא הו\"ל למיתני פטור סתם אלא הו\"ל לפרש דאיכא צד חיובא אצל השוכר והכי הו\"ל למיתני פטור השוכר ולחיובי' הנערים אלא ש\"מ שהנערים של משכיר הן ולהכי סתם ותני פטור דליכא שום צד חיובא אצל שוכר ולהכי כתב רבי' דמסתמא כו' דע\"כ צ\"ל כי כן הוא מסתמא דאל\"כ אין טעם למשנה דקתני סתמא פטור אם לא שכן הוא מסתמא ודרך העולם כן הוא שהמשכיר שולח שכיריו עם בהמתו ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " והרמב\"ם חילק בחמור זה כו' וכן השיג עליו הראב\"ד בפ\"ה דשכירות ב' כן וז\"ל הראב\"ד שם א\"א אין לזה שורש וענף שאין הפרש בין הרכיבה לשאר משא ול' כהלכות הטעתו שראה שכתב לרכוב ולא מדוקא נקט ליה עכ\"ל וכ\"כ המ\"מ ז\"ל ובאמת א\"א ליישב סברת רבי' לפי גירסת ספרי הגמ' שלנו שכתוב בהן השוכר את החמור ומתה לו בחצי הדרך ואין כ' שם לרכוב עליו בפירוש וכיון שכן אי איתא שיש חילוק בין רכיבה למשא כי אקשינן היכי דמי אי דאמר חמור זה אם יש בדמיה ליקח יקח לוקמא בששכרו למשא עכ\"ל ובאמת קושיא גדולה היא וראוי לשום עליה לב ועוד יש להפליא עליו דממ\"ש שם הרמב\"ם לפני זה משמע דאפי' בהשכיר לו חמור סתם אם אין בדמי הנבילה לקנות או לשכור אינו מחוייב להעמיד לו חמור אחר מנכסיו וא\"כ ודאי קשה השתא בחמור סתם שלא שיעבד לו כלום לא נכסיו ולא חמור זה אפ\"ה לא חילק הרמב\"ם בין שכרי לרכיבה בין שכרו למשא לעולם משועבדת נו הנבילה כשאמר לו חמור זה דשיעבד לו החמור לא כ\"ש ועוד יש לדקדק עליו במ\"ש ז\"ל אבל שכרו למשא הואיל וא\"ל חמור זה כו' (וכ\"כ רבינו כיון שא\"ל חמור זה) מאי הואיל הוא האע\"כ לאו [מכח] אמירת חמור זה כתב שאם יש בדמיה לשכור (מלא) ישכור אלא ודאי מה ששכרה למשא הוא עוקר הגרם שאין הנבילה נקנה לו לדעתו וא\"כ הול\"ל בקיצור אבל שכרה למשא ומת כו' אינו חייב כו' ונראה ליישב כל זה לפי גירסת הספרים שבידינו שכתוב א\"ר בר ר\"ה אמ�� רב השוכר לרכוב עליה ומתה כו' ובמסקנא דקושיא מוקי לה בדהכשיר לו וא\"ל חמור זה וכמו שכתבתי ל' הגמ' בפרישה בר\"ס ומשמע ליה להרמב\"ם דלא בחנם קאמר לרכוב עליה אלא דוקא קאמר וטעמו נ\"ל וכיון דלשון זה משתמע לתרי אפי יש לדקדק מיניה טובת טובת המשכיר דחמור זה כמו שהוא אמר כלומר ולא אתחייב לך להעמוד לך אחר במקומו ויש לדקדק מיניה ג\"כ טובת השוכר דחמור זה דקאמר ר\"ל דיהיה משועבד לך כל זמן שיש בו עצם א' ולהכי כי שכרו למשא מסתמא כי א\"ל חמור זה אני משכיר לך לאו לטובת השוכר אמרו אלא לענין שיהא שיעבודו עליו דאי משום שמא תמות או שתשבר לזה ודאי לא אסיקו דעתן להתנות דלא שכיח הוא שהרי עכשיו בשעת התנאי הוא בריא אולם ואי משום שמא תברוק או שתשתטה או שתעשה אנגריא אי שאר חולי שיעמיד לו חמור אחר אין זה סברא שיחייב עצמו מה שאינו מחוייב ללא צורך שהרי אף אם תברוק או תשתטה עדיין ראויה היא לשאת עליה משא אלא ודאי לדקדק טובת המשכיר קאמר זה אם יארע מה בדרך לא יהיה ברשותו למכרו ולשכור חמור אחר בדמיו (ואע\"ג בלא אמר זה אלא חמור סתם נמי לאו ברשותו למכרו בהני מאורעות הנ\"ל כיון שעדיין ראוי למשא מ\"מ אפשר דאחר כן כדי דאף אם נזדמן לו להחליפו חמור זה המותלע או הוחלף בחמור אחר גדול זה בקטן בריא ויסבור שיעשה זה טובה למשכיר דאפ\"ה לא נעשה כי בדידיה ניחא ליה) ולפיכך ה\"ה כי מת אח\"כ דקדוק של זה במקומו עומד וכי מת או נשבר אח\"כ תו לאו חמור זה הוא ובכלל שאר נכסיו הוא ואינו משועבד לזה השוכר עוד אבל אם שכרו לרכיבה כיון שאם יתלע או יסתמא או ישתטה או שאר חולי תו אינו ראוי לרכיבה ואלו הדברים הם הווים לבוא במקרה מסתמא מ\"ש חמור זה היה לטובת השוכר ואע\"פ שלא כתב הרמב\"ם זה בפירוש בשכרו לרכיבה ונסתמא ואמר חמור זה דיכול למכרו ולקנות (ולמכור) אחר בדמיו מ\"מ סתמא כפירושו דהרמב\"ם לא מיירי מתחלה אלא מחמור סתם ול' הגמ' נמי לא חילק בין חמור סתם לחמור זה אלא במת ואפ\"ה כ\"ר דגם בהתליע בחיים ומשכיר לו חמור זה לרכיבה דמחוייב להעמיד לו חמור אחר אין חילוק בין עודה חיה למתה וכמ\"ש בפרישה ומסתמא גם דעת הרמב\"ם כן ולהכי כי מת נמי דקדוקו של זה במקומו עומד והו\"ל שיעבודו עליו זה נ\"ל בסברת הרמב\"ם והשתא דייק שפיר וכתב שכרה למשא הואיל וא\"ל זה כו' פי' כיון ששכרה למשא ואמר זה ע\"כ לדקדק טובת המשכיר אמר כן ולא לטובת השוכר וכמ\"ש ולהכי ברישא באמר חמור סתם כתב בהדיא דאין חילוק בק שכרו למשא או לרכיבה משום דהכל תלה באמירת חמור זה ואפילו במקצת נוסחאות דלא כתיב בהו לרכוב במימרא דרבה בב\"ח וכמ\"ש המ\"מ הנ\"ל אפ\"ה ע\"כ רבה לרכוב קאמר לפי מ\"ש דאי מיירי בשוכר חמור למשא א\"כ למה אמר ואין לו עליו אלא תרעומות תרעומות מאי עבידתה הרי כיון ששכרו למשא ואמר חמור זה ע\"כ לדקדק טובת המשכיר אמר כך וכאילו התנה עמו (שיעמד) [שלא יעמיד] לו אחר וא\"כ מאי תרעומת איכא בדבר אחר שהתנה עמו תחלה וסבר וקיבל אלא ודאי מיירי ששכרו לרכיבה ולהכי א\"ש דאית ליה תרעומת ומש\"ה הקשה המקשן עליו שם א\"כ קשיא אם יש בדמיה לשכור ישכור כו' כנ\"ל לדעת הרמב\"ם ובזה נסתלקו כל התמיהות הנ\"ל ודוק: ומדברי רש\"י יראה עיין בב\"י שהביא ל' רש\"י ומ\"ש הב\"י עלה [גם בב\"ח הביא ל' רש\"י] ומשמע לי מדברי ב\"י שהבין שרש\"י מיירי באמר חמור זה ומש\"ה כתב רש\"י דחייב המשכיר למכור הנבילה ולהעמיד לו אחר כיון שא\"ל חמור זה נמצא דחמור זה שיעבד לו ואעפ\"כ אם ירצה יחזיר לו שכרו דכיון שמת אזדא ליה ותמוה לי דהיאך פירש\"י במתני' טעמא שהרי חמור זה שיעבד כו' דמשמע מלשון שהרי שודאי פשוט כן הוא דמיירי מתני' בחמור זה וז\"א דחמור זה מאן דכר שמיה במתני' אדרבה יותר משמע דמיירי בחמור סתם וע\"ק דל' רש\"י אינו משמע כן דא\"כ לא הול\"ל שהרי חמור זה שיעבד לו אלא הכי הול\"ל שהרי אמר לו חמור זה וע\"ק דאי מיירי באמר חמור זה ששיעבד לו לשכור אם כן למה כתב רש\"י והמשכיר ימכור פירזש דמשמע שהטיפול עליה דמשכיר רמיא וז\"א דבאומר חמור זה כיון דאין שיעבודו על נכסי המשכיר אלא חמור זה אין המשכיר צריך ליטפל בנבילתו וכ\"ש להוסיף עליו אלא השוכר צריך ליטפל בשיעבודו וכן משמע מל' רבי' והרמב\"ם וכל הפוסקים דהטיפול לשוכר וע\"ק שרבינו הביא דברי רש\"י גם אחמור סתם שהרי התחיל וכתב ז\"ל היכא שחייב לו להעמיד כו' כגון דא\"ל חמור סתם כו' ומדברי רש\"י יראה כו' לכ\"נ דרש\"י לאו בחמור זה מיירי אלא בין באמר לו חמור זה בין באמר לו חמור סתם וכפשטא דלישנא דמתני' ומ\"ש שהרי חמור זה שיעבד לו אדלמטה מיניה קאי וה\"ק הא דקאמר במתניתין וחייב להעמיד לי אחר פי' חיוב המשכיר להעמיד לו אחר שהרי אף חמור זה שיעבד לו או יחזיר לו שכרו כלומר שהרי חד מהני תרתי מחוייב עכ\"פ או להעמיד לו חמור אחר עד מקום שהתנה עמו כאשר שיעבד לו או יחזיר לו שכרו ולהכי כל זמן שאינו מחזיר לו שכרו קתני במתני' יעמיד לו אחר ובאומר חמור סתם פשיטא דצריך לעשות חד מתרווייהו דהרי לא התנה ליתן לו שכירות אלא ע\"מ שיעמידנו אל מקום חפצו ואף אם כבר נתן על תנאי נתן ובאומר לו חמור זה אף שמן הדין א\"צ להחזיר לו השכירות מהחצי דרך שחבר הוליכו החמור מ\"מ הנבילה משועבדת לו לכן אם לא ירצה שימכור זה הנבילה צריך להחזיר לו כל השכירות אלא שהברירה ביד המשכיר לדעת רש\"י ובזה מחולק רש\"י עם שאר פוסקים ולהכי השיג עליו הטור וכתב דבאומר חמור זה פשיטא דלא מסתבר לומר כן שהרי הוא משועבד לו כאילו עודו בחיים וודאי שאינו יכול לחזור מהשכירות ולהחזיר לו שכירותו אלא הנבילה משועבדת לו לשוכר לקנות ולשכור מדמיה חמור אחר וכיון דמתני' סתמא קתני גם בחמור סתם נאמר דהדין כך שאינו יכול לחזור בו כמ\"ש בפרישה. שוב מצאתי דהרא\"ש כתב אלשון הנ\"ל ז\"ל ז\"ל רש\"י והוא מגומנם מדכתב שהרי חמור זה שיעבד לו אלמא משמע דאמר ליהו חמור זה ומדכתב ולהוסיף לו מעות ולהעמיד לו חמור אחר אלמא איירי בחמור סתם דאי בחמור זה אין חייב להוסיף משלו אלא בדמי הנבילה יקח או ישכור והאי מתני' בחמור סתם מדקתני חייב להעמיד לו אחר עכ\"ל ודעת רבינו נלע\"ד הוא כמו שכתבתי ומיושב גם כן גמגימו דהרב רבי' אשר ארש\"י ולומר דודאי גם מחמור זה איירי ומ\"ש ולהוסיף לו כו' לאו דמחוייב להוסיף אלא הברירה בידו קאמר או שיוסיף על דמי הנבילה ליקח אחרת ויהיה קרנו קיים או ישכור בדמי הנבילה אחרת לו או יחזיר לו שכרו מש\"ה לא כתב. רש\"י דיוסיף על דמי הנבילה לשכור אלא דוקא בלקנות כתב שיוסיף כשירצה וכל שכר מיירי דוקא ביש בדמיה לשכור וק\"ל: ואם הנבילה שוה קצת יותר משכר חצי הדרך הנשאר כו' כתב ב\"י ז\"ל וכן נראה מדברי הרמב\"ן שכתב אהא דקאמר קסבר רב לא מכלינן קרנא ז\"ל כתב רש\"י וכי תנן במתני' חייב להעמיד לו חמור אחר היכא דמת' בעוד בעליה עמה דמוסיף מעות ולוקח חמור ולא כלי אקרנא ול\"נ כיון שאין בדמי חמור ליקח אינו חייב להוסיף מעות דחמור זה א\"ל ולא נשתעבדו נכסיו כו' (עיין בב\"י שמביאו) ולע\"ד גם זה אינו השגה על דברי רש\"י דרש\"י לא כתב שחייב להוסיף אלא שהברירה בידו או שיוסיף ויקח אחר או שיחזיר לו שכירותו וכמ\"ש לפני זה אדברי הרא\"ש גם ראייתי דב\"י דס\"ל להרמב\"ן (כרש\"י) [כרבי'] נלע\"ד דאין מזה ראיה כלל דע\"כ לא השיג על רש\"י.. אלא שאינו חייב להוסיף לו מעות מכיסו או משכר חצי הדרך שכבר הלך דהוה כממונא דידיה אבל אם יכול להחזיק זה במה שיש עוד בידו משכירות הדרך ולהוסיף על הנבילה מזה לא דבר הרמב\"ן ואפשר דבזה מודה לרש\"י דיכול להוסיף ורבי' פליג על רש\"י בהא כמו שמוכח מלשונו ונראה שרבינו כ\"כ בפשיטות משום דיש הוכיח כן מסוגיית הגמ' שהבאתי בפרישה דמוקי להא דרבה בר ר\"ה דאמר נותן לו שכרו של חצי הדרך היינו בדלא שכיח לאגורי משם ואילך כ\"א ביוקר (וע\"ש מ\"ש התוס' שם) ופריך אי יש בדמיה ליקח יקח ומשני כשאין בדמיה ליקח ורב לטעמיה דלא מכלינן קרנא כו' והשתא מאי המשני אכתי קשה יוסיף השכר של חצי הדרך שעדיין לא הלך על דמי הנבילה ויקח אחר ביוקר לרב וה\"ה לשמואל לענין שכירה ודוחק לומר דמ\"ש אם יש בדמיה ליקח כי' ר\"ל עם דמי השכירות שהיה לו ליתן דאין הלשון משמע כן אלא ודאי ש\"מ דאין זה החמור משועבד לו אלא עד כדי דמי הנבילה ולהוסיף עליה עד כדי דמי חצי השכירות כפי מה שהיה שוה בשעה ששכרו (וכתב ש\"ש כיון דעד) [וכ\"ת שיש מכוון עד] כדי דמי חצי השכירות ששכר עמו בתחלה ויקח אחר זהו שיבוש היא בממ\"נ אם מוציא לשכור ממקום שמתה עד מקום שרוצה להוליך שם בדמי השכירות שעדיין בידו ישכור בדמיה בשכירות ואם אינו מוצא לשכור באותו שכירות שנתייקר השכירות יוסיף מכיסו וושכור ולמה ליה טיפול דנבילה כיון דעכ\"פ צריך להוסיף מכיסו על דמי השכירות שיש לו עדיין לילך ויתן הנבילה לבעליה ויהיה פטור ממנו וק\"ל: להוסיף לו מביתו כלומר משכירותו: "
+                ],
+                [
+                    " ששאלת ראובן כו' בסוף כלל צ\"ב: תשובה אם שכרה לימים פשיטא כו' נראה שנותן לו שכר בטילה של כל יום ויום דאינו דומה בהמה שאינה נושאת משא להנושאת משא וכמש\"ר בר\"ס של\"ג וכן חמר שהשכיר לו חמורו להביא משאוי כו' ע\"ש: אי לא היה רגיל להתגדל פסידא דבעל בהמה למדו מדאמר רבא בב\"מ דף ע\"ז וכ\"ר בסי' של\"ד ס\"ב ע\"ש וע\"ל סי' שי\"א ס\"ב ע\"ש מ\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " השוכר את הספינה בבבא מציעא דף ע\"ט תנו רבנן השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך רנ\"א אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן ה\"ד אילימא בספינהזו ויין סתם אמאי לא יטול נימא ליה הב לי ספינה ואנא מייתינא חמרא אלא בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן נימא ליה הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא אמר ר\"פ לא משכחת לה אלא בספינה זו ויין זה אבל ספינה סתם ויין סתם חולקין עכ\"ל הגמרא ופי' הרי\"ף והרמב\"ם פ\"ה משכירות האי דקאמר הגמ' בספינה סתם ויין זה אם לא נתן יתן ר\"ל יתן כולה והרא\"ש פי' דר\"ל יתן החצי כשיעור שהוליכה כיון דאנוס הוא הבעל היין וכמ\"ש בפרישה ועיין בתו' שם שכתבו מתחלה כרי\"ף ורמב\"ם ואח\"ז כתבו התוס' וגם הריב\"ם כדעת הרא\"ש דא\"צ ליתן לו אלא שכר חצי הדרך שהלך וסיימו שם התו' וכתבו ז\"ל אבל בספינה סתם ויין סתם דחולקין בהא מספקא ליה לריב\"ם אם חולקים שכר חצי הדרך שהלך דוקא ונותן רביעית או חולקים כל השכירות ליתן שכר הדרך כיון שכבר הלך ועדיין מזומן לקיים תנאו עכ\"ל וטעם ספיקו נראה משום דכיון דבספינה סתם ויין זה אף דבעל היין לא מצי לקיים תנאו א\"צ ליתן לו אלא החצי לדעתו א\"כ ביין סתם דגם הוא יכול לקיים תנאו ואיך שום א' מקיים תנאו להביא לפנינו מש\"ה קאמר דחולקים באותו שכירות הראוי ליתן לו דהיינו החצי ואין נותן לו אלא רביעית או נימא כיון דעכ\"פ הוליכו חצי הדרך וגם הוא מוכן לקיים תנאו צריך ליתן לו שכירות של כל מה שהוליכו ובאם כבר קבל כל השכירות בזה לא כתבו דנסתפק ריב\"ם אלא ס\"ל דגם בהא א\"צ להחזיר לו כלום ע\"ש ודעת הרא\"ש בזה נראה דפשיטא ליה דבשניהם [אמרו] סתם ואין שום א' מהן קיים תנאו לפנינו דנותן לו [חצי] שכירות משלם דהרי הביא שם דעת הרי\"ף שכ\"כ ולא חלק עליו בזה וגם ברמזי סתם וכתב כן וכן נראה תסתימת דברי רבינו דאל\"כ הוא הוה מפרש ודוק: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' עפ\"ר אבל הרי\"ף והרמב\"ם ס\"ל כמ\"ש התו' שם וז\"ל ותירץ ריב\"ן דשאני פועלים דלא אבדו כלום רק שנתבטלו מש\"ה אינו נותן להם כלום אבל הכא שהמשכיר הפסיד ספינתו כפועל בטל מיהו אית ליה כיון שמזומן לקיים תנאו עכ\"ל וזהו טעמיה דב\"י דפסק כאן כהרי\"ף והרמב\"ם (ובשם רש\"י) [ובסי' ש\"י] פסק כתשו' הרא\"ש דאם לא היה רגיל הנהר להתגדל הוי פסידא דבעל בהמה וק\"ל: דמצי אידך למימר כו' כ\"כ ג\"כ הרא\"ש בשמעתין וק\"ק מאי הפסד ממון יהיה לו הא צריך לשלם לו הכל או להחזיר שכירותו כולו כשיקיים הא' מהן תנאו ואי ר\"ל הפסד הוצאה שיהיה לזה בקניית הספינה או לזה בקניית יין תינח לבעל היין יהיה הפסד שאף שיחזיר לו שכירותו מ\"מ מה יעשה זה ביינו כשלא יהיה לו ספינה להוליך למקום חפצו אבל בעל הספינה כשיקבל שכירותו מאי הפסד יהיה לו הא אומנותו בכך וא\"ל דמיירי כשאינו ניחא ליה לקנות עבור זה ספינה מחדש א\"כ במאי בא להוציא מיד בעל היין השכירות ולומר הרי אני מוכן לקיים התנאי הא אינו ניחא ליה בזה ולספיקא דריב\"ם הנ\"ל שכ' אם יביא בעל הספינה ספינתו לא יצטרך בעל היין ליתן לו אלא חצי השכירות הוה א\"ש דא\"ל אני אביא ספינתי ואין אתה מביא יינך ולא תתן לי אלא חצי השכירות ויהיה לי הפסד בהוצאת קניית הספינה ואם בעל הספינה מוחזק יהיה הפסד לבעל היין אף אם יחזיר לו שכרו דאין לו במה להוליך יינו וכנ\"ל. ומיהו הרא\"ש דכללינהו תרווייהו יחד וכתב ז\"ל ואין המוחזק יכול לומר כו' וכמש\"ר משמע דתרווייהו מחד טעמא נינהו ולפי מ\"ש לא יהיה חד טעמא לשניהן אלא בכל חד הפסד ממון מה שאינו בחבירו וי\"ל דה\"ק התובע להמוחזק תן לי שכירותי כי הנני מוכן לקיים התנאי ומה שאתה אומר שאקיים התנאי תחלה אין זה אלא דחייה ממך שאין דעתך לפרוע לי וגם לאחר שאטרח ואוציא מעות לא תפרעני ואצטרך לירד לדין עמך לכן ארד עמך לדין או לפשרה עתה קודם שאוציא מעות וק\"ל ומיהו גם לפ\"ז ל' ואפסיד מעותי בחנם אינו מיושב כ\"כ: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " לסבול דעת איש אחר כו' ואיתא שם עוד תערומת דאשלא יתירא ופי' הרא\"ש שמא ירצה זה הקונה להרחיק יותר ומנהג הספנים שצריכין לילך עם בעלי הסחורה עד שימכרו סחורתן וצריך לקנות חבלים ביוקר עכ\"ל ורבי' לא כתבו משום דרבינו שינה מל' הברייתא במ\"ש תחלה ששוכר הספינה להוליך לו סחורה למקום פ' ומשמע דוקא לאותו מקום ואף אם לא ימכור הסחורה לא יוליכנה משם והלאה (וא\"כ לא איירי רבינו במנהג סוחרי ספינות שמשכירי' סתם שיוליכנו עד מקום שימכרו הסחורה) וממילא גם האחר הנכנס במקומו לא ילך עמו כי אם עד אותו מקום ולית ביה משום אשלא יתירא אבל בברייתא קתני שם השוכר את הספינה סתם דמשמע ששכרה שילך בה כל שיצטרך להם אלא שמסתמא לא ירחק כ\"כ עוד מביתו כמו זה השניהבא עכשיו לירד להספינה ומש\"ה יש בידו חבלי' לכדי צורך הראשון ולא כדי צורך השני וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המשכיר לחבירו בית כו' ז\"ל מ\"ו ר\"ש ז\"ל כך הוא דעת אביו הרא\"ש והוא מן הרשב\"א אבל דעת המרדכי אינו כן וכן דעת התוס' בסוף פרק השואל גבי משכיר אומר לא נטלתי עכ\"ל אבל המ\"מ הסכים ג\"כ לדברי הרא\"ש וכן סתם הב\"י ובש\"ע: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם הקדים לו השכר כו' ז\"ל ב\"י איכא למידק מה בא לחדש שאם הקדים לו השכר א\"י להוציאו כו' הא עדיפא מיניה אשמועינן ברישא שאם השכירו לזמן קצוב אפי' נח הקדים לי השכר א\"י להוציאו תוך זמנו וצ\"ל דבסיפא מיירי כששכר ממנו סתם ולא לזמן קצוב והקדים לו מעות וקמ\"ל שאפילו שלא קצב עמו זמן מ\"מ נגד מעותיו קנה וא\"י להוציאו עד שיכלה זמן כל השכירית שהקדים לו עכ\"ל וביאורי דלא השכיר לו לזמן קצוב אלא א\"ל השכר לי ביתך ובעד כל חודש אתן לך דינר והקדים ליתן ע\"ז ב' דינרים דאין זה זמן קצוב ולולי הקדמת המעית היו יכולין לחזור בכלות כל חודש ולכאירה היה נראה דגם סיפא מיירי בזמן קצוב דמיניה איירי בבבות הללו והרישא מיירי בשוכר לגבי משכיר דבהו ודאי אין אנו צריכין להקדמת המעות ואין חילוק בין שכרו לזמן קצוב קצר לבין זמן קצוב מרובה אבל לגבי ליקח שלא יוציאהו וידור בו בחנם בזה דוקא בעינן שהקדים להמשכיר מעות וע\"ז קאי רבינו והוא מדברי הרא\"ש שלמד כן מהירושלמי וכמ\"ש בפרישה ואף של' רבינו שכמב ואם הקדים לו השכר א\"י להוציאו עד שיכלה זמן השכירות שהקדים לו משמע דקאי הכל אאיש א' דאותו שהקדים לו השכירות א\"י להוציאו מ\"מ אינו מוכרח די\"ל שהקדים לו ר\"ל להמשכיר הנ\"ל מיניה אלא שצ\"ע להם לא אמרינן דאפילו לא השכירו לו לזמן מרובה אלא לשנה א' דהלוקח יקבל המעות מהשוכר אם לא קדם המשכיר וקבלו מהשוכר וצ\"ע: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " השכירו לו סתם בכך וכך לחודש כו' עד ואפילו כשהגיעו הפסח א\"י להוציאו כו' ז\"ל המשנה דף ק\"א בקיצור כאשר העתיקה הרא\"ש המשכיר בית לחבירו ביה\"ג א\"י להוציאו מן החג עד הפסח ביה\"ח ל' יום עכ\"ל המשנה ובגמ' מ\"ש יה\"ג דכי אגר אינש בית לכל יה\"ג אגר יה\"ח נמי אמר ר\"י להודיעו קתני וה\"ק המשכיר בית לחבירו סתם אין יכול להוציאו ביה\"ג מן החג עד הפסח אא\"כ הודיעו ל' יום מעיקרא (וכתב הרא\"ש פי' שהשכיר לחדשים) וממילא ידענא דביה\"ח צריך להודיעו ל' יום קודם יציאתו מן הבית א\"ר אסי אם נכנס בה יום א' מהני ל' יום ביה\"ג אין יכול להוציאו מן החג עד הפסח עכל\"ה ולא נזכר ולא נרמז בשום מקום בגמ' ובאשר\"י שצריך הודעה שנים ל' יום קודם פסח ומשמע דבהודעה ראשונה בתחלת ומי הגשמים סגי ודברי רבינו הם נלקחים מדברי הרמב\"ם שכתב בפ\"ו משכירות ז\"ל בד\"א ביה\"ח אבל ביה\"ג א\"י להוציאו מן החג עד הפסח קבע לו ל' יום לפני החג אם נשאר מהל' אפי' יום אחד אחר החג א\"י להוציאו עד הפסח והוא שיודיעו ל' יום מקודם עכ\"ל וכ\"כ בש\"ע בס\"ו ומשמעות ל' ג\"כ משמע דצריכי הודעה שניה ל' יום לפני הפסח וק' כיון דלשון הגמרא הנ\"ל לא משמע הכי מנ\"ל לכתוב כן וגם המ\"מ לא כתב על הרמב\"ם שום דבר כ\"א ז\"ל קבעו ל' יום כר מימרא דר\"א שם ובהלכות עכ\"ל וכבר נתבאר דבמימרא דר\"א (שלימים לפני פסח) [של' ימים לפני החג] אפילו הודיעו לפניו כ\"ט יום א\"י להוציאו כל יה\"ג וקודם פסח צריך להודיעו ל' יום קודם שנית (משום דרבינו כתב ל' המשנה עם פירושו תחלה ואח\"כ כתב עליו מימרא דרב אסי האמ��ר שם בגמ' והבאתי ל' בדרישה ע\"ש) ועוד שהוא כנגד הסברא דודאי ל' יום להודעה שאמרו ל\"ד דה\"ה אם הודיעו נ' יום או חצי שנה קודם וכ\"ש הוא ולא אמרו ל' יום אלא לאקולי על המשכיר דבהודעת ל' יום סגי ועוד דמ\"ש משכרו לזמן קצוב ואפי' לזמן מרובה כשהגיע הזמן מוציאו בלא הודעה כלל ולכאורה היה נראה דלכ\"ע אם הודיעו בחג או קודם החג פחות מל' יום שוב מוציאו מיד כשיגיע פסח וא\"צ להודיעו שנית קודם הפסח וכן מוכח ל' רבי' דכתב דאם הודיעו ולא נשלמו ימי הודעה ל' יום קודם החג אין יכול להוציאו כל יה\"ג משמע הא מיד בסוף יה\"ג יכול להוציאו בלא הודעה שניי' כלל ומש\"ה חלקינהו רבי' לתרי בבות משום דדינייהו חלוקו' הם דבבבא שניי' דאיירי שהודיעו ל' יום חסר יום א' קודם החג. אף שאינו יכול להוציאו כל יה\"ג מ\"מ אין צריך הודעה חדשה קודם פסח אבל רישא איירי בלא הודעה כלל קודם החג ומ\"ש אם לא הודיעו עד אחר הסוכות [אינו ר\"ל דאחר הסוכות הודיעהו אלא ה\"ק לא עלה על לבו להודיעו עד אחר סוכות אז] לא מהני הודעה כדי להוציאו כל יה\"ג ואפי' דר שם כל יה\"ג צריך הודעה ל' יום קודם פסח כיון שלא הודיעו כלל קודם החג ועד\"ז יתפרשו ג\"כ דברי הרמב\"ם ודוק בל' רבי' שהקדים מה שמאחר הרמב\"ם דבל' הרמב\"ם איכא למיטעי ולומר דקאי אמ\"ש שהודיעו כ\"ט יום קודם החג דאפ\"ה צריך להודיעו שנית ל' יום לפני פסח מש\"ה שינה והקדים וכתב ואפי' כשהגיעו כו' וקאי אמ\"ש תחלה אבל ביה\"ג אם לא הודיעו כו' ופי' כמ\"ש אבל פירושי נראה דחוק דא\"כ לא הו\"ל לסתום אלא לפרש ע\"כ מ\"ש בפרישה נראה לי עיקר ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרשב\"א בד\"א כשעומד בר\"ה כו' צ\"ע דכאן סתם כדעת הרשב\"א דכשאומר לו שנה אחת אין חודש העיבור בכלל ובי\"ד סי' ר\"ך סתם היפוך זה וכתב שם ז\"ל היה עומד בתוך השנה כו' אמר שנה א' או שנה סתם אסור מעת לעת ואם שנה מעוברת אסור י\"ג חדשים מיום ליום עד כאן לשונו וכ\"כ הרא\"ש פ' קונם יין וכ\"כ הרמב\"ם בזה פ\"י דנדרים והמ\"מ פ\"ז דשכירות הביא דברי הרשב\"א וכתב עליו דאין כן דעת הרמב\"ם בפ\"ד דנדרים וברמב\"ם ובש\"ע ל\"ק שהן פסקו כאן סתם ואיכא למימר דבין בשנה זו ובין בשנה אחת קאמר דחודש העיבור בכלל וא\"ל דס\"ל לרבינו דלנדרי' דאיסור' הוא אזלינן לחומרא וחשבי' שנה [אחת ושנה] סתם כשנה זו וחודש העיבור בכלל וכאן דאיירי בדין הוצאת ממון לא מפקי' ממונא מספיקא ומעמידין הקרקע בחזקת בעליה דהא בהדיא משמע בדברי ר\"ן ס\"פ קונם יין דלהרשב\"א אין חילוק בין איסורא לממונא וממונא מאיסורא יליף לה שם בדין זה וכ\"כ המ\"מ פ\"ו דשכירות דלהרשב\"א למד מדין נדרים לדין שכירות וע\"ק איך כתב רבי' דין זה בשם הרשב\"א והרי הרשב\"א עצמו לא למעשה אמרו אלא להלכה והב\"י נתעורר ג\"כ בקושי' זו האחרונה וע\"ש שהביא ל' הרשב\"א וכתב שלא ראו רבי' והמ\"מ הנ\"ל התשובה והוא דוחק ואני אומר דכי דייקינן בלישניה נעמוד על אמיתתו ולק\"מ וזה שרבי' דייק כאן וכתב בד\"א כשעומד בר\"ה כו' דס\"ל לרבי' דכשעומד בר\"ה ואמר שנה א' יהיה לך זה מושכר או יהי' זה אסור לי אז אמרי' דאין חודש העיבור בכלל דאי הוה דעתיה שאם תתעבר השנה יהיה העיבור בכלל הול\"ל שנה זו או השנה יהיה מושכר לך או אסור לי דאז הוה ודאי העיבור בכלל אלא ודאי דעתי' אסתם שנה לא כמו שיהיה שנה זו ולהכי אין חודש העיבור בכלל ובי\"ד דייק וכתב הי' עומד בתוך השנה כר ולהכי אמר אף שאמר שנה א' כשנה זו דמי דמה הו\"ל למיעבד אם ה��ה אומר שנה זו יהיה מושכר לך או אסור לי היה משמע עד כלות שנה וכשיגיע ר\"ה היה נדרו בטל וכמבואר שם בדברי רבי' והוא רוצה שיקיים דיבורו שנה תמימה מעת לעת מש\"ה הוצרך לומר שנה אחת יהיה זה מושכר או אסור ולהכי חודש העיבור בכלל דגם שנה מעוברת מיקרי שנה כן נראה דעת רבי' ואע\"פ שבהר\"ן הנ\"ל משמע דגם בזה לא ס\"ל לרשב\"א לחלק מ\"מ ס\"ל לרבינו לחלק ובזה מיושב ג\"כ קושיא השניי' שכתבתי שהרשב\"א לאו למעשה כתבו דודאי גם רבינו והמ\"מ ידעו בכל אלה אלא דס\"ל דהרמב\"ם וכל הפוסקים מיירי כשעומד בתוך השנה ואומר שנה א' יהיה זה אסור לי או מושכר לזה שהם אמתני' דפ' הקונם יין קאי דתנן שם האומר קונם יין זה שאני טועם לשנה נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה ופירשוה הרמב\"ם והרא\"ש וכל המפרשים כמשמעו דמיירי בעומד בתוך השנה ואומר שנה א' יהיה לי יין זה קונם ולהכי חודש העיבור בכלל והרשב\"א פליג אפי' בזה וס\"ל דאין חודש העיבור בכנל ומוקי למתני' דפ' קונם ודפ' השואל כשעומד בר\"ה ואמר שנה זו או השנה יהיה זה קונם או מושכר ולהכי חודש העיבור בכלל וע\"ז השיב בתשובה דלמעשה נלך בתר הראשונים דס\"ל דעומד בתוך השנה ואומר שנה א' יהיה וה קונם או מושכר דחודש העיבור בכלל דבזה ודאי מסתבר טעמייהו אבל כשעומד בר\"ה ואומר כן לא גילה דעתו בזה לומר דחודש העיבור בכלל ואדרבה אפשר דאפי' שאר פוסקים מודים בזה כנ\"ל דעת רבי' והמ\"מ ודעת הר\"ן בפרק הקונם נראה קצת בהיפוך ע\"ש אבל מדברי הרא\"ש אינו משמע כדעת הר\"ן ועמ\"ש בי\"ד סימן הנ\"ל ומ\"ש הרשב\"א בתשובה הנ\"ל ועוד אף אם שוה בשוה נינהו אכתי ק' לעשות מעשה להוניא ממון ואף אם עדיין לא דר בומ\"מ כאשר נאמר לשוכר שיפרע משלם ולא ינכה חודש העיבור משכירותו זה הוה אפוקי ממונא וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרמ\"ה שאם יש בעציו כו' לפי סברתו צ\"ל הא דפריך תלמודא בסוף השואל ה\"ד אי דאמר ליה בית זה נפל אזדא ליה ר\"ל ואמאי קתני במתני' חייב להעמיד לו בית דמשמע שהחיוב מוטל על המשכיר ליתן לו בית כשהיה לו אחר או להחזיר לו שכירותו משלם וכמ\"ש עוד בסמוך ואמאי הא אזדא ליה ועיין לעיל עוד בדרישה סי' ש\"י: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " דאע\"ג דקנו מיניה כו' ק' דלעיל סי' ש\"י כ\"ר בשם הראב\"ד ז\"ל ודוקא שהקנה לו בקנין דאל\"ה במה נתחייב לו כו' משמע דבקנין כ\"ע מודו דנתחייב להעמיד לו אחר וזהו דלא כמ\"ש הרמ\"ה כאן וא\"כ הו\"ל לרבי' לכתוב דבריהן בל' פלוגתא וא\"ל דהראב\"ד הנ\"ל בסי' ש\"י ס\"ל ג\"כ דאע\"ג דקנו מיניה לא משתעבד ליה להעמיד לו חמור אתר עכ\"פ אלא דוקא אם יש לו אחר או להחזיר לו מעותיו כולם וכמ\"ש הרמ\"ה כאן אלא שאשמועי' הראב\"ד לעיל דכל זמן שלא קנה מידו אפי' מעותיו א\"צ להחזיר ואף אם יש לו חמור א\"צ להעמיד לו אחר והרא\"ש פליג על הראב\"ד וס\"ל דאפינו בלא קנין נשתעבדו לו נכסיו ואפילו להעמיד לו חמור אחר שלא היה בידו דז\"א דהא כתב המ\"מ בפ\"ה דשכירות בשם הראב\"ד דס\"ל דבקנין נשתעבדו לו נכסיו להעמיד לו חמור אחר ולא סגי בהחזרת לו כל שכרו ע\"ש גם מש\"ר ז\"ל ולפי מ\"ש א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' עד ה\"נ כיון שקנו כר ק' בלא קנין נמי הול\"ל כיון שזה החזיק בבית זה נשתעבדו לו נכסיו דודאי לא גרע חזקתו בבית ממשיכת חמור ומיהו בזה תירץ הב\"י [עיין ל' ב\"י בב\"ח] והוא דוחק דהא הרמ\"ה אבית סתם קאי ובית סתם יכול לעשותו אפי' קטן מהראשון ואפ\"ה כתב שאינו מחוייב ועליו קאי רבינו בשם הרא\"ש וכתב כיון דקנו מיניה כו' משמע דאפילו בכה\"ג הקטן דוקא מחוייב אע\"ג דאינו עודף מדמי הראשון ובפרישה כתבתי ישוב לקושיא זו האחרונה למה מצריך רבי' קנין להרא\"ש ע\"ש אבל קושיא ראשונה במקומה עומדת ע\"כ נלע\"ד דס\"ל להרמ\"ה ורבי' דיש חילוק בין בית סתם לחמור סתם דחמור עביד הוא שימות או ישבר או יעשה פיסח בדרך מחמת מלאכה נמצא שכשקנה מידו אחמור סתם ודאי אכל ממונו קנו שבאם לא יספיק לו חמור אחד יהיה מחוייב להעמיד לו אחר ומש\"ה כ\"ע מודו שם דקנין מהני והרא\"ש ס\"ל דאפי' במשיכת החמור סגי שם דודאי אדעתא דהכי משכן משא\"כ בבית דאין מדרכו ליפול ומסתמא לא היה דעתו כ\"א על בית שיש לו ומש\"ה כשאין לו אחר לא נשתעבד לו אפי' בקנין ליתן לו בית אחר דמיקרי דשלב\"ל אלא שרבינו ס\"ל כיון דלהרא\"ש מהני בחמור משיכה משום דמסתמא דעתו היה במשיכה זו על כל נכסיו ואם כן בבית סתם אף שלא מהני החזקה בבית זה שנתן לו מסתמא מ\"מ מאחר שקנו מידו ודאי היה דעתו להיות משועבדים לו נכסיו דאל\"כ הקנין ל\"ל וא\"ל מ\"מ כיון שלא פירש שקנה על <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> נכסיו לא אזלינן בתר דעתיה ע\"ז הביא ראיה ממשיכת חמור ודוק: דאע\"ג שקנו מידו שישכור לו כו\" לעיל בסי' קנ\"ו ס\"כ כ\"ר בשם הרמ\"ה דבכה\"ג הוי קנין דברים וכאן כתב טעם אחר משום דלא הוה בעולם וה\"ט משום דאף שתאמר דהמשנה לא איירי שקנה מידו לבנות אלא קנה ושיעבד נפשיה להתחייב ליתן לו בית אחר אפ\"ה לא חל הקנין כיון שלא היה בעולם וק\"ל מיהו לא אמרינן דהתחייב נפשיה ממש דהא כ\"ר בסי' ס' ס\"י גם כתב בסי' ר\"ז ור\"ט ורי\"א דאדם יכול להתחייב נפשיה אפילי בדשלב\"ל ע\"ש ועיין בב\"י מ\"ש על דברי הרמ\"ה ויש להקשות על מ\"ש שיש להשיב שהחזקה תועיל לקיים התנאי הרי חזקה בבית לא עדיפא ממשיכה בחמור ואפ\"ה ס\"ל להרמב\"ם והראב\"ד דלא מהני משיכת החמור להעמיד לו חמור אחר מנכסיו כיון דלא קנו מיניה וא\"כ למה הב\"י כתב בקושייתו ז\"ל ואפי' לא קנו מיניה ולמה כ\"כ על הרמ\"ה יותר מעל דברי הרמב\"ם והראב\"ד ובפרט שהוא כבר הסכים לעיל בסי' ש\"י לדברי הרמב\"ם ואף שי\"ל שתמיהת ב\"י הוא על הרמ\"ה יותר מפני שהוא כתב ז\"ל דאע\"ג דקנו מיניה שישכור לו או לבנות לו דמשמע שבתחלת השכירות התנה עמו שאם יפול ישכור או יבנה לו בית אחר והקנה לו בקנין ע\"ז ואפ\"ה ס\"ל דלא מחוייב להעמיד לו אחר ומש\"ה הקשה ב\"י עליו אמאי הא כיון שהחזיק ע\"ש זה התנאי נשתעבד לקיים התנאי וס\"ל דאפילו להרמב\"ם וראב\"ד הדין כן כיון דהתנה בפירוש עמו כן אבל [צריך] טעם למה שיהנה תנאי שבפירוש לדשלב\"ל לכן נלע\"ד דהב\"י ג\"כ ס\"ל פי' דהרמ\"ה כמ\"ש בפרישה ואפי' נבילת החמור ועצי הבית אין לו לשוכר אלא מחזיר לו שכרו ולהכי שפיר הקשה למה כתב הרמ\"ה שאין כופין אותו להעמיד לו בית אחר דמשמע אפי' בכדי דמי העצים והאבנים אין כופין וכמ\"ש ואמאי הא כיון שהחזיק בבית נשתעבד לו לכל הפחות בית זה כמו שהוא לכ\"ע ואפילו להרמב\"ם ולהראב\"ד מבואר לעיל סי' ש\"י דחמור זה או בית זה מיהא קני במשיכתו למכור ולשכור בדמיהם כל עוד שאפשר גם נראה דמ\"ש ב\"י בלשונו תנאי גם רבינו סיים להשלים לו תנאו אינו ר\"ל שהתנה כן בפירוש אלא מה שדברי יחד בתחלת השכירות שיתן לו בית עד זמן קצוב וזה יתן לו כ\"כ שכירות הוא הנקרא תנאי ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והרמ\"ה כתב דוקא נפחתה העלייה יורד למטה בבית אבל נפל לא כו' כב\"י ז\"ל כן יש ללמוד מעובדא דפרסק כו' וכ\"כ המ\"מ פ\"ה דשכירות בשם הרשב\"א וכ\"כ הנ\"י עכ\"ל והנה מ\"ש בשם הנ\"י הוא ב��' הבית והעלייה על הא דאמרי' במתני' בדא\"ל עלייה זו שע\"ג בית זה (וכמ\"ש בפרישה) ומייתי ראיה מההוא מעשה דפרסק כו' וכתב ע\"ז ב\"י ואיכא למידק הא לא דמי אהדדי דגבי בית והעלייה נפחתה העלייה והבית קיים ואפ\"ה אמרינן דחייב להעמיד לו עלייה ואילו גבי דלית כה\"ג כגון שנעקרה הדלית והפרסק קיים לא אמרינן שיהא חייב להעמיד לו דלית (ר\"ל שהרי אומר לו כל זמן שהדלית קיים) תירץ הרשב\"א ז\"ל דדומים הם לגמרי שהבית הוא שנתקלקל דהיינו תקרה שעל התחתון הוא ליתן את התקרה ועלייה קיימת דהיינו כותליה ואויר ותקרת הבית לעלייה כפרסק לדלית ולפ\"ז שמעינן שאם נפלו כותלי עלייה אפי' כי תקרת הבית קיימת אינו חייב להעמיד לו עלייה שהרי הכל תלוי בדליח קיימת והשתא הדלית נעקר וכן נראה דנפחתה דוקא והיינו דנקט לה לעיל דרך נפילה (ר\"ל המשנה שלפני זה קתני הבית והעלייה שנפלו כו') והכא נקיט שנפחתה הילכך בשוכר ובמשכיר דוקא נפחת דכל שנתקלקלה עלייתו מחמת ביתו שיעבד לו ביתו שהפסד זה בא לו מחמתו עכ\"ל ולזה כיון הב\"י שכתב שהרמ\"ה למד כן מההוא עובדא דפרסק ומש\"ה תמה בסמוך על רבינו שכתב על דברי הרמ\"ה שלא נהירא ליה והן מוכרחים ונראה ליישב דברי רבינו שאין מכאן הכרת כלל לחלק בין נפחתה לנפילה דמה שהקשה הא ל\"ד בית ועלייה לפרסק ודלית דבענייה שנפלה והבית קיים חייב להעמיד לו אחר לא ידעתי מנין להם אי ממה שדקדק ר' חייא והשיב חייב אתה להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיים דמשמע הא אין הדלית קיימת אינו חייב להעמיד לו דלית אחר אין הכרח די\"ל דה\"ק כל זמן שהדלית קיים אתה חייב להעמיד לו פרסק אבל אי נעקרה גם הדלית אז אי אתה מחוייב להטמיד לו [פרסק ודלית ה\"נ גבי בית דוקא אם נפלו שניהם אבל אי נפל עלייה חייב להעמיד לו] עלייה אחרח או ירד עמו למטה וכמש\"ר ופי' זה רמזו רבינו במ\"ש אם נפל הבית והעלייה אינו חייב להעמיד לו עליים וכתב אחריו כההיא דא\"ל לחבריה פרסק כו' דמשמע דמההוא מעשה דר\"ח הנ\"ל שדקדק לומר כל זמן שהדלית חיימת כו' הא נפל גם הוא אינו חייב וכמ\"ש בפרישה (ולמד) [לימוד של] דין זה והטעם דחייב להעמיד לו עלייה אע\"ג דאמר ליה עלייה זו כתבתי בפרישה על מה שכתב ולא נהירא עיין שם גם מה שדקדקו עוד מלשון המשנה דקתני נפחתה ולא קתני נפלה כדקתני במשנה ראשונה אין זו קושיא דבמשנה ראשונה דבא לאשמועינן דין חלוקת העצים והאבנים צריך למיתני בה נפלה לגמרי ובמשנה זו קתני נפחתה לרבותא דל\"מ נפלה לגמרי דפשיטא שחייב להעמיד לו עלייה אח\"כ אלא אפי' לא נפלה אלא נפחתה מעט דאכתי ראויה לדור בה אפ\"ה בעבור חסרון העמדת כלי אחד יכול לירד לדור למטה עד שיבנה לו העלייה ויתקננה ולא אמרינן שידור חצי למטה וחצי למעלה וחידוש הוא זה שהרי <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> לא ס\"ל כן ומזה למד שמואל לומר נפחתה בארבע ומש\"ה כ\"ר על הרמ\"ה ואינו נראה כו' עד וכן נפלה כו' גם מהרא\"ש יש לדקדק קצת כן שכתב בקושיא דמקשן שהקשה ה\"ד אי דא\"ל עלייה זו כיון דנפל אזדא לה כו' הרי שכתב לשון שנפלה בנפחתה משום דאין חילוק בין נפחתה לנפלה ובזה נסתלקה תמיהת ב\"י שתמה על רבינו מצד הענין איך יש לדחות דברי הרמ\"ה שהן דברי טעם ומ\"ש ב\"י ז\"ל ומ\"ש עוד ואפילו היכא דנפחתה העלייה או נעקרה הפרסק כו' ה\"מ גבי פרסק כו' דברי טעם הן דכיון שא\"ל שע\"ג בית זה נפל הבית אזדא ליה עכ\"ל לא יכולתי לעמוד על כוונתו מה שייכות לטעם זה כאן הרי לא מיירי בנפל הבית ואפשר דנפל טעות בספרים וטעו בין דברי טעם הן שכתב ��\"י בראשונה על נפל הבית וקיימא עלייה שעל גבי קונדיסין דשם מקום של האי דכיון כו' לבין דברי הטעם הן שכתב ב\"י בפעם שניה על נפחתה העלייה וק\"ל: ואפילו היכא דנפחתה העלייה או נעקר הפרסק כו' עד בית למידר ביה כו' עיין מ\"ש בפרישה ולפ\"ז הא דדימה הרמ\"ה נפחתה העלייה לנעקרה הפרסק להדדי היינו לענין זה שתרווייהו משועבדין לאשר ע\"ג כל א' כפי הראוי לו דהיינו הבית כמו שהוא לדור בו והפרסק כמו שהוא ליקחנו בעל הדלית ולהעמידה על מקומו ואין שום א' מהן מחוייב בנפל התחתון להוציא הוצאה ולכאורה היה נראה לפרש דדעת הרמ\"ה שהן שווין לגמרי ושגם בבית זה אין בעל העלייה דר בבית אא\"כ מוחה בו בע\"ה מלתקן פחת העלייה ומ\"ש במשנה שידור למטה עד שיתקן לו העלייה כו' ר\"ל שירשהו בעל העלייה לתקן מכיסו ולא ימחה בידו לומר אזדא ליה עלייה הראשונה כמו שמפרש מ\"ש חייב להעמיד לו אפרסק דר\"ל דבעל הדלית יעמידהו מכיסו ובעל הפרסק לא יגרום לו מניעת ההעמדה וא\"כ הוא הוה א\"ש טפי מ\"ש עליו רבינו ז\"ל ואין נראה אלא בע\"ה חייב לבנות לו את העלייה ר\"ל פחת העלייה מכיסו וגם יידברי הרמ\"ה היו עולין קצת מבואר יותר אבל ז\"א דא\"כ למה מסיק הרמ\"ה וכתב ז\"ל והא אמרינן שחייב להעמיד לו אפרסק כו' למה לא פי' גם ל' המשנה מ\"ש ואין בע\"ה רוצה לתקן כו' עד שיתקן כו' ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם דר בו אין מוציאין מידו וא\"ת מאי שנא דכאן אמרינן שהשוכר מיקרי מוחזק בשכירותו ואין מוציאין מידו ומ\"ש לעיל בסי\"ד בשפק דתפיס' ל' ראשון או ל' אחרון שכתב שאפי' כבר דר מוציאין מזה השכירות דקרקע בחזקת בעליה עומדת ונראה לחלק דבשלמא לעיל דאמר ב' לשונות דכל א' ברור אזלינן בתר טענתי' דמשכיר שאמר שדינר לחדש הי' עיקר כוונתו כיון שהקרקע בחזקת בעליה עומדת משא\"כ בל' זה עלייה שע\"ג בית זה שאין כאן לשון ברור אלא שהוא אומר כך היה כוונתו ודברים שבלב אינן דברים והו\"ל ככל ספק דעלמא דאמרי' דאם עדיין לא דר הרי הבית בחזקת המשכיר ואם כבר נכנס לדור בו אע\"ג דעדיין לא דר בו מיקרי השוכר מוחזק בדירתו ואין מוציאין אותו משם וכעין זה צ\"ל לקמן ס\"ס שי\"ו ולעיל ס\"ס ק\"ן שלפעמים הדר בו מיקרי מוחזק ועי\"ל כיון דאם נפחתה אח\"כ גם העלייה משועבד לו הבית לדור בו כיון שאמר שע\"ג בית זה ומש\"ה מאחר שעכ\"פ גם הבית בכלל השיעבוד לפעמים מש\"ה אין מוציאין אותו משם מיד שנכנס לדור שם ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כל הזבל המתקבץ כו' עד אם קלטו השוכר משנה וגמרא ס\"פ השואל הזבל של בע\"ה במאי עסקינן אילימא בחצר דאגיר ליה לשוכר ותורי דשוכר אמאי של בע\"ה אלא בחצר דלא אגירא לשוכר ותורי דמשכיר פשיטא ל\"צ בחצר דמשכיר ותורי דאתי מעלמא מסייע לריב\"ח דאמר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו מיתיבי זבל הקולט מן האויר הרי הוא שלו אמאי שלו אויר חצירו של משכיר הוא אמר רבא אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ופירש\"י כו' [עיין ל' רש\"י בב\"ח] מבואר מזה שדין זה קאי דוקא אכשאין לשוכר אלא דריסת הרגל וכן פי' הראב\"ד וכן דעת רבי' במ\"ש ז\"ל וכל זבל המתקבץ בו כו' קאי אמ\"ש לפני זה שהשכיר לו בית שבחצירו ולא חצירו עצמו אבל הרמב\"ם פי' דהדין כן אפי' בהשכיר לו חצירו כיון דהבהמות המה של אחרים והוא תמוה לפי סוגיית הגמ' הנ\"ל וכן תמה עליו הראב\"ד והמ\"מ הביא ראיה לדברי הרמב\"ם מדלא הק' הגמ' אמאי של בע\"ה אלא בחצר דשוכר ותורי דשוכר אבל בתורי דעלמא אע\"�� שהחצר שכור לשוכר לא הקשו ועוד ראיה ממה ששינו הל' ואמרו בחצר דמשכיר ולא אמרו בחצר דלא אגרי ליה לשוכר מ\"מ יש לתמוה עליו הא קיי\"ל שכירות ליומא ממכר הוא עכ\"ל המ\"מ והביאו גם הב\"י אבל בש\"ע פסק כוותיה וע\"ל סי' קע\"ב ומסיק שם בגמ' ופריך ז\"ל ומי פשיטא ליה לרבא והא מיבעי' ליה לרבא דבעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח זה מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לאו כמונח דמי התם לא מפסקי ולא מידי הכא פסקי כלי עכ\"ל ונראה דמ\"ש רבא אויר שאין סופו לנוח כו' ומסיק דמפסיק כלי כל זה מיירי שהשוכר קדם בחצר עם כלי שלו קודם שיצא זבל הבהמה לאויר החצר ולהכי לא חשבינן ליה כמונח כיון דבאו למינח קיימי לכן חלקו בפ' הזורק דף הנ\"ל לענין נשרף הגט והביאו רבי' בא\"ע סי' קל\"ט ז\"ל ה\"ד מגורשת אפי' נשרף קודם שנח והוא שקדם גט לדליקה שהיה ראוי לנוח אלמלא האש שבא אחר שזרקו אבל כו' שמעולם לא היה ראוי לנוח ע\"כ ולהכי לעיל ס\"ס רמ\"ג שמיירי שמשעה שזרקה מתחלה הי' דעתו לתתו לבעל החצר אף שחזר אח\"כ מהמתנה הוה כדליקה שבא אחר [שזרק] הגט שכבר קנה ליה אוירו של חצירו וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ומרזב וסולם כו' כתב הנ\"י ז\"ל סולם לגג הוא דאמרי' דאילו לעלייה המשכיר חייב דבלא\"ה לא מיתדר עכ\"ל וז\"ל הרמב\"ם פ\"ו דשכירות וכן אם רוצה לעשות סולם או מרזב או להטיח גגו הרי זה עושה משל עצמו עכ\"ל ומדכתב ואם רצה לעשות ש\"מ דאיירי בסולם דא\"צ לו עכ\"פ והיינו של הגג ומדסתם רבי' והרמב\"ם ז\"ל נראה דאיירי אפי' בשל עלייה וה\"ט דמיירי כאן דהשכיר לו הבית והשכיר לחבירו הבית אין העלייה בכלל (וכמ\"ש בסי' שי\"ג בשם התו') דאינו מחוייב להעמיד לו סולם לעלות בו ומש\"ה אם רצה יעשהו לעצמו אלא שק' דזה פשיטא בשלמא אי קאי אגג כל בית צריך לתיקון גגו ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " שלא אמרו אין השוכר כו' ע\"ל סי' רי\"ב סוף ס\"ט מש\"ר בשם הרמב\"ם ומה יש בין הקונה שדה לפירות ובין השוכר מחבירו כו' עד והשוכר אינו רשאי להשכיר וכתב דאין נראה לו לחלק בין בית לשדה וצ\"ע ולעד\"נ דחילוק בין בית לשדה דבית אף שיכולין לקלקל בו כמו בשדה ויותר מ\"מ יכול המשכיר ליתן הבית ליד השוכר במושלם בצורתו ובתבניתו ולהתנות עמו שיחזירהו לידו כמו שהוא ומה לו אם ידור בו הוא או אחר מה שאין כן בשדה דיכול להכחישו במה שאינו מובירה כמש\"ר בסי' קמ\"א או בזריעתו פשתן או ששכרה לשעורים והוא יזרענה חטים (וכמש\"ל סי' שכ\"ד שכ\"ה) ואין בעל הבית מרגיש בו עד לאחר זמן לכן שפיר יש לדקדק בו ולומר לך אני מאמין ולא לאחר ואינו דומה להקונה שדה לפירותיו דיש לו כח שם להקנות זכותו לאחרים דשאני הקונה שדה לפירותיו דנתבאר שם דיש לו ג\"כ רשות להובירה או לזרעה כרצונו ונמצא שאין לחוש שיעשה הקונה יותר ממה שיש לו רשות למקנה לעשותו ובידו כח להקנות (לו) זכותו לאחרים וקרקע דנקט הרמב\"ם ר\"ל ביתו וכתב קרקע ע\"ש שנא' והארץ לעולם עומדת וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וגם אינו יכול לכופו כו' עיין בש\"ע שסתם זה המחבר כמ\"ש כאן רבי' וצ\"ע דלעיל בסי' קע\"א ס\"ט שם סתם המחבר בש\"ע כדעת הרמב\"ם דאם יש בו כדי חלוקה צריכין לחלוק ועיין בסמ\"ע שישבתי בזה בטוב טעם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " או יטעון עליו לאחר שפרעו כו' וישביענו היסת וא\"ת מ\"ש מהקובע זמן לפרעון לחבירו מה שהלוה לו ותובעו תוך זמן ואמר פרעתיך דאינו נאמן ואעפ\"כ צ��יך לישבע לו היסת קודם הפרעון שלא נפרע קודם לכן וכמש\"ר בהדיא בשם הרא\"ש לעיל סי' ע\"ח וי\"ל דשאני התם שכבר נתחייב לו בחוב וכל חוב עומד להשתלם להכי אמרי' אע\"ג שהוא בתוך זמנו אפשר שחשש שמא לא יהיה לו לאותו עת מעות ואזיל ופרע בגו זימניה אבל בכאן בחוב שכירות [היסת] שעדיין לא נתחייב בהחוב עד תשלום משך הזמן ששכרו לדור בו ואינו מוטל עליו כלל לפרען דשפירות אינה משתלמת אלא לבסוף ועוד דאם יהיה סבה דהמשכיר יוציאנו מן הבית קודם כלות זמנו הרשות ביד השוכר לעכב בידו כל שכירותו ומן הסברא שלא שילם לו להכי אינו נאמן להשביעו תחלה אפי' ביום שנשלם הזמן על המשכיר להביא ראיה כמ\"ש בפרי' וז\"ל נ\"י ביום אחרון של השכירות מן הדין חייב לפרעו דומיא דשכיר נשבע כו' ומיהו בב\"ד אינו משתלמת אלא למטרת דדרשינן כשפיר שנה בשנה דשכירות של שנה זו אינה משתלמת עד שהתחיל' שנה אחרת עכ\"ל והנה אין ללמוד מדבריו לומר דמש\"ה בשכירות טפי נאמן לומר אפי' בתחלת היום פרעתיך כיון דמן הדין חייב לפרעו דז\"א דהנ\"י עצמו כתב דדין שכירות והלואה ופדיון הבן שווים אלא ע\"כ צ\"ל כמ\"ש בפרישה ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " אפי' אם הוא חצר דקיימא כו' הרמב\"ם בפ\"ד דשכירות השוה נמי הכניס פירות לחצר חבירו שלא מדעתו והטעה לחבירו אבל ממש\"ר משמע דאי לא הטעהו אפילו לא קיימא לאגרא וגילה דעתו שאינו רוצה להשכיר לו וכמו שכתב רבינו בריש הסי' ולא רצה כו' ואפי' הכי לא היה רשות בידו לאפוקי בידים ומיהו אפשר לומר דהיינו דוקא לוקח מהפירות עצמן לשכור בעד דמיהן פועלים שישליכו אותן לשוק אבל הוא בעצמו מותר להוציאם אפילו לא הטעה וגם רי\"ו בנתיב ל' ח\"א כתב שיש חולקים וסבירא ליה דדוקא בחצר דלא קיימא לאגרא מצי להוציא משום דעביד אינש דינא לנפשיה ועביד אינש דינא לנפשיה שייך לומר כשהוציא בידים ודו\"ק: וכתב הרמב\"ם ומדת חסידות כו' ז\"ל ב\"י ומשמע דפליג על הרא\"ש דלהרא\"ש צריך להודיעו ואם לא הודיעו ונאנסו חייב ולהרמב\"ם פטור אלא שמדת חסידות הוא להודיע הדבר לבית דין ויש לתמוה על רבינו שלא כתב והרמב\"ם כתב דלישתמע דאתי לאפלוגי עכ\"ל ולעד\"נ דלפי' דהרא\"ש מיירי כשבע\"ה בעיר אז מחוייב להודיעו וכשאינו בעיר מזה לא דיבר והרמב\"ם עדיפא מיניה קמ\"ל דאפילו [אינו] בעיר מדת חסידות הוא שיודיע לב\"ד והם ישכרו ממקצת כו' ומדת חסידות הוא דקאמר הרמב\"ם קאי גם על ב\"ד השוכרים מקום להציל את של זה ותדע שכן הוא שאם ב\"ה בעיר למה יגידו לב\"ד ולא לב\"ה עצמו שודאי הוא ישתדל יותר בהצלתם מהב\"ד ואי מיירי בהגידו לו ולא אשגח ביה הרי הוא אבידה מדעת ולמה יחזור ויגיד לב\"ד וק\"ל ועיין בפרישה שכתבתי עוד בע\"א ושלא פליגי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " בקבלנות הוא שמקבל שדה כו' תוס' בב\"מ דף ק\"ג כתבו ז\"ל תימה דהכא משמע איפכא שהאריס נוטל פחות וי\"ל דהכא מיירי שהאריס נותן זרע ובכל דוכתי מיירי שבע\"ה נותן זדע או בפרדסים דא\"צ זרע דאיכא אתרא דנהיגי הכי ואיכא אתרא דנהיגי הכי כדאמרינן בס\"פ א\"נ עכ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והרמ\"ה כתב כו' ז\"ל ב\"י קשה לי מה אתא כו' [עיין בב\"ח שהביאו] ולפי מ\"ש בפרישה לק\"מ וגם נ\"ל מוכרח לפרש כן דאל\"כ קשה למה השמיט רבינו בראשונה תלמוד ערוך המוזכר שם דאם פי' מהני וא\"צ לחרוש והו\"ל למכתב תחלה לשון הגמרא דאם פי' א\"צ לחרוש ולכתוב עליו דברי הרמ\"ה שחידש שאפילו הלה שותק מהני ועוד ל\"ל לכתוב בדברי הרמ\"ה שאם פירש בשעת הניכוש הלא עיקר חידוש להב\"י בהרמ\"ה אינו אלא שאפילו הלה שותק ובודאי דהתנאי והפרישה היה בשעת הניכוש ולפי מ\"ש א\"ש הכל דרבינו סבירא ליה פשיטות דהגמרא דמ\"ש קמ\"ל דאיבעי לפרושי ר\"ל דהו\"ל להתנות כן בתחלת הקבלה והחכירות ומש\"ה קאמר סתם דהו\"ל לפרושי ולא קאמר להתנות דסתם תנאי משמע שצריכים להסכום שניהם על ככה בפירוש וזה א\"צ כשמתנה בתחלת הקבלה והחכירות וכמ\"ש בסי' כ\"ט וע' ור\"ז ומש\"ה לא כ\"ר לשון הגמרא דאם פירש בשעת הקבלה דמהני זהו פשיטא דכבר כתב בסי' שט\"ו דכל תנאי שבשכירות קיים ואין צריך קנין ע\"ז וגם פשיטא הוא דאם מתנה בשעת קבלה דאפילו הלה שתיק דמהני דזה כבר נתבאר בסימנים הנ\"ל והגמרא לא לשום לימוד לחדש דין זה כתבו אלא ליתן טעם למה לא מהני ניכוש וקאמר דה\"ט כיון דלא פי' כן ר\"ל בשעת הקבלה והשתא א\"ש דמסיק וכתב ע\"ז והרמ\"ה כתב בל' פלוגתא וגם כתב שאם פירש בשעת הניכוש שזהו עיקר חידושו דהרמ\"ה ועוד שאח\"כ מסיק הגמרא וקאמר ז\"ל מקום שנהגו להשכיר אילנות ע\"ג קרקע משכירין פשיטא ל\"צ דכ\"ע יהבי בתילתא ואזיל הוא ויהיב בריבעא מהו דתימא דא\"כ מאי דבצרי לך אדעתא דלא יהבית לך באילנות קמ\"ל דאיבעי לפרושי מקום שנהגו שלא להשכיר אין משכירין פשיטא לא צריכא כו' עד קמ\"ל דהו\"ל לפרושי עכ\"ל ורבינו כתב זא\"ז ולא כתב ג\"כ דין דאם פירשו דמהני משום דאיבעי לפרושי דהתם ודאי ר\"ל בשעת הקבלה והיינו יהיב ליה בריבעא דקאמר ר\"ל דהתנה עמו כן והוא פשוט לרבינו וכנ\"ל ודומיא דהכי סבירא ליה לרבינו פי' דאיבעא ליה לפרושי הנזכר ברישא והא דהרמ\"ה סבירא ליה דמהני פירושו של זה ושתק הלה ואפילו לא התנו כן מתחלה היינו דוקא בענין זה דאפשר לומר דניחא ליה בניכוש כמו בחכירה או עדיפא בעיניו מחרישה אבל בשאר תנאים דאית ליה רווחא להאי ופסידא ברור להאי מודה הרמ\"ה דלא מהני בשתיקותו של זה וראיה לוה שהרי בסי' כ\"ב כתב הרמ\"ה גופא דאם מתנה אחר הלואה צריך קנין אע\"פ שיש לחלק בין דא לדא מ\"מ ראיה לדבר מיהא איכא דשתיקה גרידא אינו מהני ועוד דא\"כ הו\"ל לרבינו לכתוב פלוגתא מהרמ\"ה על הרא\"ש לעיל סי' ע' ור\"ז ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אינו מנכה לו מן חכירו כו' כבר כתבתי לשון הגמרא בפרישה והתוס' שם דף ק\"ד [עיין בב\"ח שהביא לשון התוס' באריכות] ובזה נתבארו ג\"כ דברי רבינו שקשה ביה ג\"כ קושיית התוס' וע\"ק לכאורה דמתחיל וכתב דיבש כל הנהר הקטן דמשמע הא לא יבש הנהר הגדול (הנהר) אף שנתייבשו ג\"כ כל הקטנים ואפשר דנתייבשו כל הקטנים ולא נתייבש הנהר הגדול אלא סבירא ליה לרבינו כשינויא קמא דתוס' דיבש נהר הקטן ר\"ל כל הקטנים א\"נ משום מקבל כ\"כ וכשינויא [בתרא] דתוס' (וקמ\"ל דאפי' ביבש הנהר הקטן היה מן הדין לומר לא אתעסק בה או לנכות <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> לאו מטעם דאפשר ליה לאתויי) דהא רבינו התחיל ג\"כ במקבל ואף על פי שסיים וכתב אין מנכה לו מחכירו חדא מינייהו נקט וכמ\"ש בפרישה וע\"ש ומה שסיים רבינו וכתב אם יבש הנהר הגדול כו' ולא כתב רבותא דאפילו אם לא יבש אלא נהר קטן שלו ושל אחריני משום דאז היה לחזור בו אבל לא היה מנכה לו וכה\"ג בדיבש הנהר הגדול נמי מנכה לו בלאו חזרה וק\"ל. ובזה יש ג\"כ ליישב קצת הא דכ\"ר נקצצו כל האילנות ואח\"כ כתב כדי שלא נשאר מטע עשר דמ\"ש אפילו נקצצו כל האילנות משום חכירות ומ\"ש שלא נשאר י' לב\"ס משום קבלן דאי נקצצו כול�� היה יכול לחזור בו ולומר לא נצרכתי לעבוד השדה וליתן לך חלק בהפירות אלא משום האילנות שאטול פירותיהן בלא טירחא מש\"ה קאמר דבעינן דישאר בת עכ\"פ קצת אילנות כמו שאמר בנתייבש הנהר דאינו חוזר כיון דעכ\"פ יש לפניו הנהר הגדול לדלות מענו וע\"ע בדרישה מה שאכתוב בסמוך: ואם יבש גם הנהר הגדול כו' עד בין אם הוא בחכירות בין אם הוא בקבלנות כבר כתבתי בפרישה מה שנ\"ל לחלק בין הא להא דאכלה חגב או נשתדף דכתב רש\"י דאף אם הוא מכת מדינה אין מנכה לו בקבלנות (ואפ\"ה) [ובד\"ה] מנכה לו [כתבו התוס'] ואינו דומה לאכלה חגב דכיון דא\"ל בית השלחין ולא הוצרך למימר כיון דעומד בגווה ש\"מ דקפיד דוקא כשהיא בה\"ש כמו שהוא עכשיו שיש בו מעין ונראה דוקא שם דאיירי דלא יבש אלא נהר קטן ואפ\"ה מנכה לו הוצרכו לטעם זה דאמר מילתא יתירא בית השלחין אבל בהאי דינא דנתייבש נהרא רבא גם התוספות מודים אע\"ג דלא אמר מילתא יתירא אפ\"ה מנכה אפילו למקבל מטעם שכתבתי בפרישה דיבוא למנוע מלדלות שטרחתו גדולה כו' ע\"ש. וכדעת רבינו כן הוא ג\"כ דעת הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות שכירות שכתב דהאי אם יבש הנהר מנכה לו קאי גם אקבלן שהרי התחיל שם בדין ד' וכתב ז\"ל החוכר או המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין כו' ואף שסיים שם וכתב מנכה לו מחכירו והיה אפשר לומר דלא כתב הרמב\"ם ברישא ג\"כ המקבל אלא משום היכא דלא יבש הנהר הגדול דאז בתרווייהו אינו מנכה להן מ\"מ נראה דל\"ד קאמר וחדא מינייהו נקט שהרי גם ברישא היכא שלא נתייבש אלא המעין לא כתב אלא אינו מנכה לו מחכירו ולא כתב ג\"כ אקבלנות אם לא שתאמר דנקט רבותא אפילו מחכירתו אינו מנכה לו מכ\"ש מקבלנותו ועיין בחידושים מה שכתבתי ודקדקתי בדברי הרמב\"ם והמ\"מ שנראים כסותרים זא\"ז וגם שם כתבתי דיש חולקין וסבירא להו דגם בזה דיבש הנהר הגדול אין מנכין בקבלנות וגם מור\"ש תמה על רבינו בזה אבל דברי רבינו והרמב\"ם המה כמ\"ש ודוק. ואין להקשות עליהן (דס\"ל דגם ביבש הנהר הגדול אין מנכין בקבלנות) מהא דר\"פ דאמר בתרתי מתניתין קמייתא מיירי בין בחכירות בין בקבלנות ומשנה זו דבית השלחין היא משנה תניינא מקמייתא די\"ל דר\"פ לא קאמר אלא אמה שמיירי המשנה דהיינו ברישא מנתייבש הנהר הקטן דאינו מנכה לו וסיפא מעומד בתוכה ואמר בית השלחין זו דמנכה לו אפילו בנתייבש נהר הקטן דזה מיירי גם בקבלנות אבל הא דנתייבש נהר הגדול דמנכה לו אינו בפי' במשנה אלא אוקימתא דר\"פ הוא וכמ\"ש בפרישה בזה ס\"ל דאיירי דוקא בחכירות והמקשן שהקשה אי נתייבש נהר הגדול מכת מדינה הוא לא פריך כ\"א אחכירות אבל בקבלנות לק\"מ דדינו כאכלה חגב וכ\"כ המ\"מ ע\"ש וא\"ל לדידהו מנא לן להמקשן להקשות דילמא המשנה לא איירי אלא בהמקבל ממש שהרי לשון המשנה הוא המקבל שדה דזה ודאי אינו דהא במשנה סיים וכתב שם אינו מנכה לו מחכירות כו' ומנכה לו מחכירות כו' ש\"מ דודאי מחכירות עכ\"פ איירי ודוק: היה עומד בתוכה וא\"ל בית השלחין זה כו' בפרישה כתבתי דהיה עומד בתוכה ל\"ד קאמר ואף דקאמר רבינא שם דף ק\"ד ז\"ל מדקאמר זה ש\"מ דקאי בגווה אינו ר\"ל דקאי ביה דוקא דהא זה אינו מורה אלא שמרמז עליו ומודיע איזה שדה רוצה לחכור וזהו מיקרי דקאי בגווה ר\"ל שחכירותו הוא דוקא עליה ולא אשדה אחרת ושפיר דייק רבינא שם דקפיד דאי לא קפיד לא הו\"ל לומר גם כן בית השלחין דכיון דהבדיל בלשון זה למה לו ליתן עוד סימן לומר בית השלחין אלא ודאי כוונתו היה באמרו בית השלחין זה לאמר שחכירותו הוא דוקא לבית השלחין כדקאי הש��א שידע שבאותו העת היה בו מעין וג\"כ נ\"ל פשוט דאף אם עמד בתוכה ואמר חכור לי בית השלחין ול\"ק ג\"כ זה לרבינו לא הוה קפידא ואכתי איכה למימר לשם בעלמא נתכוין ואם תאמר למה אמר בית השלחין לא הול\"ל אלא חכור לי שדה זה שעמד בתוכה אדרבה זה משמע דוקא כמית שהיא וכמ\"ש פרק הבית והעלייה בא\"ל בית כזה אני משכיר לך דצריך ליתן כמותו בארכו וברחבו (וכמש\"ל בסי' שי\"ג) ואיכא למימר דלא נתכוין דוקא אכזה אלא שיחכיר לו מה שנקרא בית השלחין אף שאינו בית השלחין ממש ולכך לא מצינו במשנה וגמרא קפידא כ\"א באומר זה וגם בית השלתין וכלשון הגמרא ובמשנה גם כן לא כתוב שעומד בתוכה אלא הכל תלוי באומר זה ובית השלחין וכמ\"ש וזה ברור וכן מוכח ל' הרמב\"ה וכמ\"ש בחידושים ע\"ש ודוק: בד\"א שלא נשאר כו' יליף לה רבינו מהירושלמי הביאו הרא\"ש ריש המקבל וז\"ל נקצץ האילן אמר ר\"י כשנקצץ האילן כולו. אבל אם נשתייר ממטע י' לבית סאה יכול הוא למימר בקדמיתא הוו כחישין ולא עבדי סגי ברם כדין אינון דלילין עבדין סגין והרי\"ף והרמב\"ם השמיטו חילוק זה דמטע י' לבית סאה וחילוק דיבש הנהר כולו או לא יבש כולו וכתב ב\"י דאכשר משום דמילתא דפשיטא הוא להו דיבש המעין ונקצץ האילן תנן וסתם נקצץ ויבש לגמרי משמע וכן נראה דעת המ\"מ שהביא הירושלמי הוה על הרמב\"ם מיהו יש לגמגם בנקצץ האילן דאי סתמא בנקצצו כל האילנות משמע א\"כ אפילו אם נשתיירו בה פחות ממטע י' לבית סאה אינו מנכה לו ואילו הירושלמי כל שלא נשתייר בהם ממטע י' לבית סאה מנכה לו מחכירו עכ\"ל ב\"י ור\"ל דהרי\"ף והרמב\"ם דכתבו לשון המשנה דאם עמד בתוכו ונקצץ האילן מנכה לו הו\"ל לפרושי דנקצץ ר\"ל שאפילו לא נקצץ כולו אלא שלא נשארו י' לבית סאה אפ\"ה מנכה לו דכיון דלשון נקצץ משמע כולו איכא למטעי ולומר דס\"ל דוקא בנקצץ כולו מנכה לו ולפי מ\"ש בפרישה לא קשה כולי האי דנקצץ קאי אשם בית האילן ור\"ל שם בית האילן נקצץ וממילא משמע דאפילו נשארו בו אלא שאין עליו שם בית האילן מנכה לו ותדע לך שהרי בירושלמי זה ק\"ק דיוקי אהדדי דמתחיל וכתב ז\"ל אמר ר\"י בנקצץ כולו דמשמע הא לא נקצץ כולו אף שאין י' לבית סאה אינו מנכה לו וסיים וכתב אבל אם נשאר ממטע י' לב\"ס דמשמע דאפילו נשארו בו אלא שאין עליו שם בית האילן מנכה לו אלא ודאי מ\"ש בנקצץ כולו ר\"ל שנקצץ כל שם בית האילן וק\"ל. ופי' הרר\"ה כו' וא\"א הרא\"ש כו' טעם פלוגתתן מבואר בהרא\"ש שה ע\"ש וכן התוס' כתבו כדברי הרא\"ש והנה דעת הרמ\"ה כדעת י\"א שהביא הרא\"ש ומה שדחו התוספות והרא\"ש לדברי הי\"א מלשון מתניתין דקאמר מכור לו תירץ הנ\"י דמכור לי ל\"ד קאמר אלא הוה הא כאילו אמר חכור ממני ע\"ש: ומש\"ר שבתוספתא משמע כו' ז\"ל התוספתא שדה בית השלחין אני חוכר הימך שדה בית האילן אני חוכר הימך יבש המעין ונקצץ האילן חייב להעמיד לו מעין ואילן אחר שדה בית השלחין זו שדה בית האילן זו אני חוכר ממך יבש או נקצץ מנכה לו מן חכירו עכ\"ל והנה ברישא דתנא אף על גב דלא אמר זו אפ\"ה קתני דהוה קפידא וחייב להעמיד לו אחר וצ\"ל דה\"ט משום דכיון דא\"ל חוכר למחכיר קפיד אף בלא זו ויש לתמוה דהרא\"ש גופא הביא תוספתא זו בדבריו ואפ\"ה <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"2\"></i> חילק וצ\"ל דהרא\"ש פירש להאי תוספתא דרישא מיירי באופן דנראה מדבריו דודאי קפיד ולא באה התוספתא אלא ללמדנו דכשנראה מדבריו דקפיד וגם אמר זו אין יכול להעמיד לו אחר דהא זו קאמר אלא צריך לנכות לו מחכירו מה שאין כן כשנראה מדבריו שקפיד ולא קאמר זו אז אין מנכה לו מחכירו אלא יעמיד לו אחר וכל אחד מהן יכול לעכב בדברים הללו והא דלא פירשה התוספתא דבריה דמיירי ברישא שנראה מדבריו דקפיד משום דזה פשוט בעיניהם דכל שלא נראה מדבריו שהקפיד אמרינן דשמא בעלמא מכר לו וזה נלמד מהמשנה הנ\"ל דהאומר בית כור עפר אני מוכר לך זהו מה שנ\"ל בישוב דברי הרא\"ש ושוב מצאתי דומה לזה בהגהות מור\"ש ז\"ל ונראה דרבינו ודאי ידע דפירשה כן הרא\"ש ומש\"ה לא כתב שמהתוספתא קשה לדברי הרא\"ש אלא כתב שמשמע מיניה כדברי הרמ\"ה והיינו מפשטא דלישנא דא\"כ לא הו\"ל לסתום אלא לפרש דמיירי גם ברישא דגילה דעתו שרצוכו לחכור דוקא בית השלחין ובית האילן ולא שמא בעלמא ולהרא\"ש ניחא לסבול דוחק זה ממה שנפרש לשון המשנה דקאמר חכור <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"3\"></i> ר\"ל חכור ממני ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " או שזרעה ולא צמחה כו' בב\"מ דף ק\"י תנא חדא פעם ראשונה ושנייה זורעה ושלישית אינו זורעה ותניא אידך שלישית זורעה רביעית אינו זורעה ל\"ק הא כרבי והא כרשב\"ג דאמר בתלתא זימני הוה חזקה אמר ר\"ל ל\"ש אלא שזרעה וצמחה אבל זרעה ולא צמחה אמר ליה בעל הקרקע זרע לה ואזיל פירש\"י כל זמן הזריעה חזור לזורעה שמא לא הגיע זמן הזריעה עכ\"ל והביא כל זה הרא\"ש וכתב עליו ז\"ל וקיי\"ל כרבי בנשואין ומלקיות וכרשב\"ג בוסתות ושור המועד ובמאי דלא איפסיקא הלכתא נראה דהלכה כרשב\"ג דהוא אבוה ורביה ואהא דקאמר ר\"ל אלא שזרעה וצמחה כו' כתב ז\"ל נראה דר\"ל קאי אהני ברייתות דלרבי ג' ולרשב\"ג ד' ל\"ש אלא שזרעה וצמחה אבל זרעה ולא צמחה חייב כל זמן משך הזריעה ואם לא זרעה אין מנכה לו אבל רב אלפס לא הביא הנך ברייתות והביא הך דר\"ל ואמתניתין קאי ל\"ש דמנכה לו מחכירו אלא שזרעה כו' עכ\"ל הרא\"ש וכוונתי דהרי\"ף דלא הביא הברייתות ס\"ל דמיד שזרע ואכלה חגב או נלקה בשדפון אם מכת מדינה הוא מנכין להאי חוכר ולמאן דגרס הברייתות אין מנכין בכה\"ג אא\"כ חזר וזרעה לר' ב\"פ ואכלה חגב במכת מדינה ולרשב\"ג ג\"פ אז דוקא מנכין לו מחכירותו וכ\"כ המ\"מ בפ\"ח דשכירות ומשה\"נ סתם הרמב\"ם שם ורבינו כתבו לומר דבאכלה חגב מנכין לו ולא קאמר דצריך לחזור ולזרעה תחלה אבל לא נזרעה ולא צמחה כ\"ע שווין דאין מנכה לו עד שיחזור ויזרענה אפי' כמה פעמים כל זמן זריעה ותלינן לומר דהא דלא צמחה כבר משום דעדיין לא הגיע זמן הזריעה דאותה השנה וק\"ל וכן כתב המ\"מ שגם הרמב\"ם לא כתב להברייתות כהרי\"ף ומה\"ט עצמו לא כתבן ג\"כ רבינו דס\"ל דהסכמת הרא\"ש כהרי\"ף וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " לא יזרענה קטנית כו' בפרישה כתבתי דכן גירסת רש\"י והביאה הב\"י וכתב עלה ז\"ל אבל הרי\"ף והרמב\"ן גורסים קטנית לא יזרענה תבואה תבואה יזרענה קטנית עכ\"ל ובסוף הסימן אמש\"ר אבל בבבל וכיוצא בה שהיא לחה יכול לשנות מאיזה מין שירצה כתב ב\"י ז\"ל שכן הדין ע\"פ גירסת הרא\"ש אבל גירסת הרי\"ף בגמרא איפכא ז\"ל מתני ליה ר\"י לרבין תבואה לא יזרענה קטנית א\"ל והא אנן תנן יזרענה קטנית א\"ל ל\"ק הא לן והא להו וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ה דשכירות ומסיק בטעמיה וכתב ז\"ל ובבבל וכיוצא בה לא יזרענה קטנית מפני שהקטנית שם מכחשת את הארץ עכ\"ל והרמב\"ם והב\"י הביאו והנה אף שבנוסחאות הרי\"ף שבידינו כתוב בהן כגירסת הרא\"ש הנ\"ל וכן הוא בגמרא שלנו אבל בדפוס תוגרמא מצאתי הגירסא כמ\"ש הב\"י הנ\"ל וכמ\"ש במיימוני וכנ\"ל אבל הוא תמוה וכי מחולקים המה הגאונים הנ\"ל בדבר המפורסם בין ��ובדי אדמה איזה מין מכחיש יותר ועוד תמוה מאוד לפי גירסת הרי\"ף והרמב\"ם ע\"פ פירושו דב\"י דתבואה מכחיש יותר מהקטנית א\"כ למה מתני ר\"י לרבין דלא ישנה מתבואה לקטנית כיון דקטנית מכחיש עחות מתבואה (ואף שהרמב\"ם דייק וכתב ז\"ל מפני שהקטנית שם מכחשת את הארץ אין לטעות ולומר מדכתב שם דס\"ל דבבבל הטבע הוא מהופך ממה שהוא בא\"י דבא\"י התבואה מכחיש הארץ יותר דודאי זה שיבוש גמור הוא ולא דקדק לכתוב \"שם אלא מטעם שאכתוב) וכדי ליישב הקושיא הראשונה נראה לומר דכ\"ע ל\"פ בסברא וס\"ל דקטנית מכחיש יותר מתבואה ואפי' מחיטין שהוא ג\"כ בכלל תבואה בין בא\"י בין בבבל אלא שצ\"ל לפי הגירסא שהיה לפני הרי\"ף והרמב\"ם דסיפא דהמשנה הנ\"ל דקתני תבואה יזרענה קטנית דאיירי במקבל שלגבי המקבל אזלינן בתר המין החשוב יותר אף שהוא מכחיש יותר מטעם דאמרי אינשי ליכחש ארעא ולא ליכחוש מרא כמ\"ש רש\"י וכמ\"ש בפרישה ונקט שינוי דמתבואה לקטנית דשרי אף שהוא מכחיש טפי וכ\"ש דמשעורין לחיטין דמותר דאין חיטין מכחישין כ\"כ נגד שעורין כמו קטנית נגד תבואה ומה\"ט מקטנית לתבואה אסור לשנות כיון דקטנית עדיפא כדי ליכחוש מרא ורישא דמתניתין איירי בחכירות ומה\"ט קאמר דלא ישנה לזרוע אף חיטין אף שהוא חשוב יותר וגם אינו (מבואר) מכחיש כ\"כ וכ\"ש דלא ישנה מתבואה לקטנית. ונתיישב בזה מה שיש להקשות לפי גירסת הספרים שבידינו והיא גירסת רש\"י והרא\"ש הנ\"ל למה לא כלל ותנא תנא דמתני' ב' הבבות בבבא א' ולכתוב אתרווייהו רשב\"ג אוסר בשניהן כי כן דרך התנא לקצר גם מיושב למה תנא תנא בבא שנייה הא נלמד מקמייתא אם (משמע) [משעורין] לחיטין לא ישנה כ\"ש דלא ישנה מתבואה לקטנית דהא הקטנית מכחשת טפי לפי ערך אבל לפי מ\"ש דרישא איירי בחוכר וסיפא בקבלן א\"ש הכל ורשב\"ג אוסר בשניהן מחד טעמא דאף שג\"כ סבירא ליה הסברא דאמרי אינשי ליכחוש ארעא ולא ליכחוש מרא מ\"מ בדבר זה שמשנים לזרוע מין אחר לגמרי דמתקלקל ע\"י זה הקרקע לא ניחא להו לבעלים (אבל חכמים לא ס\"ל האי סברא כדאיתא בעובדא דשומשמין וחיטין (דף ק\"ז) וכדי ליישב קושיא השנייה צריכין להוסיף ולומר שהרי\"ף והרמב\"ם פירשו דמ\"ש הגמרא הא לן והא להו איפכא מפרשי וס\"ל אף שבבל מצולה ויש בה לחות טפי מבא\"י מ\"מ א\"י (מצר) שמינה היא יותר ומש\"ה קאמר הא לן בבבל דאינה שמינה אסורה אף שהוא בקבלנות דאפשר דלא ניחא לבעלים לכחוש ארעא כולי האי ואפשר דדוקא מתבואה לקטנית וקטנית מכחישים טפי מתני ליה דלא ישנה אפילו בקבלנות אבל משעורין לחיטין דחיטין אין מכחישין כ\"כ מודה בקבלנות וז\"ש הרמב\"ם מפני שהקטנית \"שם מכחישים את הארץ והא להו בא\"י דהארץ שמינה \"שם אין מקפידים הבעלים ומותר לשנות בקבלנות אפילו מתבואה לקטנית ודוק כן נ\"ל כוונת הרי\"ף והרמב\"ם ע\"פ גירסתם ובש\"ע הלך המחבר ע\"פ דרכו שכתב בחיבורו לפרש דברי הרמב\"ם הכל אחכירות ורמ\"א ז\"ל הלך אחריו בהגהותיו ואפשר שכן הוא משמעות לשון הרמב\"ם ובגמרא שסתמו דבריהן אבל כדי לתרץ קושיות גדולות הנ\"ל נ\"ל מ\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואם עלו במקום הראוי לזריעה כו' שם דף ק\"ט ע\"ש עם פירש\"י וז\"ל התוס' שם אין לך אלא דמי עצים בלבד ואע\"ג דבסוף פרק השואל דף ק\"א אמרינן דמצי למימר זיתי אני נוטל אי לאו משום ישוב א\"י הכא לא מצר אמר ליה כן דמדלא א\"ל תאלי הוה נטענא אלא כורכמא רישקא שמשעוקרין אותן אין נוטעין אותו במקום אחר גלית אדעתך שלא היית חושש בדבריו שראוי לנטעו ולכך אין לך אלא דמי עצים עכ\"ל ובזה דברי רבינו מבוארים וכמ\"ש בפרישה: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [],
+                [
+                    " שכן כותב לו אם אוביר ולא כו' עיין בב\"י מ\"ש בשם תלמידי הרשב\"א [וקצת מנהו כתוב בב\"ח]: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [],
+                [
+                    " והרמ\"ה פסק כרשב\"ג כתב ב\"י נראה שהוא דעת הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל שכתבו המשנה כצורתה ולא כתבו מאי דאיתמר עלה בגמרא וכן נראה שהוא דעת הרמב\"ם שסתם וכתב בפ\"ט משכירות הכל כמנהג המדינה עכ\"ל ור\"ל כיון שהביאו המשנה כצורתה ולא כתבו עלה מעשה לסתור וחסורי מחסרא משמע דלא ס\"ל הלכתא כת\"ק ולהכי לא חשו לתקן דבריו וכן מצינו שדקדקו בגמרא כמה פעמים מדשקלו וטרו בדברי פלוני ש\"מ דס\"ל כוותיה וה\"ה להיפך (ואיכא) [וליכא] למימר שלא כתבו מפני שהיה פשוט להם כיון דהוצרך הגמרא לכתבו ובפרט שיש לתרץ המעשה לסתור בענין אחר ולומר דבשביל רשב\"ג מביא המעשה וה\"ק הכל כמנהג המדינה ומעשה כו' דרבי מתיא לא היה רוצה ללכת אחר מנהג המדינה ורשב\"ג חלק עליו ואמר דהולכין אחר המנהג ואפשר דרבי מתיא ג\"כ סבר כן אלא שמחמיר על עצמו היה וא\"ל דמ\"מ בשביל רשב\"ג הו\"ל להביא החסורי מחסרא כדי שנדע דרשב\"ג קאי אהיכא שפסק במקום שיש מנהג ואפ\"ה אמר דא\"צ להוסיף די\"ל דבלא חסורי מחסרא מוכח כן מדברי רשב\"ג שהרי קאי אעובדא דר\"י בן מתיא שבנו פסק כן כו' ואמר רשב\"ג לא היה צריך לומר אלא הכל כמנהג המדינה ש\"מ דגם במקום שיש מנהג קאמר דלא היה צריך דאף שפסק להן ג\"כ אפ\"ה הולכין אחר המנהג וק\"ל. אבל נראה מדכתב רבי' בשם הרמ\"ה ולא כתב שכן משמע כן מדברי הרי\"ף והרא\"ש שע\"כ האי לאו דקדוק בעיניו היה וק\"ל:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    " בזריחת השמש כו' ז\"ל הגמ' אמר ר\"ל פועל [עיין בב\"ח ל' הגמ' עם פירש\"י] וכמש\"ר ונלע\"ד דה\"ט דקרא דהיציאה למלאכה הוא משל בע\"ה משום דהיציאה הוא צורך המלאכה משא\"כ הכניסה שהינו לצרכו וצריך להיות כל היום בעבודתו ודע שהתו' כתבו שם שר\"ח פירש איפכא [עיין בב\"ח שהביא ל' ר\"ח בסעיף ה'] ור\"ל ביציאתו אף שיצא קודם זריחת השמש מ\"מ מקיים מ\"ש לעולם יצא בכי טוב דהיינו מעלות השחר (שהוא) משא\"כ כשיכנס לאחר צאת הכוכבים דלא יקיים יכנס בכי טוב שהרי נכנס בלילה וק\"ל. והתוס' הביאו שם פי' דר\"ח ודחו אותו דלפי' צ\"ל הא דאמר ר\"ל לאו בדין תורה הוא אלא שכך נהגו היפך דין תורה שהוא ע\"פ מ\"ש תזרח השמש וכו' יצא אדם לפעלו וכמ\"ש פי' ר\"ח בהדיא וא\"כ מאי פריך הגמ' וליחזי היכי נהיגי כו' ע\"ש בתוס' והרי\"ף והרמב\"ם השמיטו כל זה וכתב ב\"י דטעמא משום דאוקמינן דמימרא דר\"ל ליתא כ\"א בעיר חדשה דלית בה מנהג וגם נאספו שם מקומות הרבה שמנהגם מחולק א\"נ דא\"ל אגריתו כפועל דאורייתא ומילתא דלא שכיחא היא ומש\"ה לא כתבוהו עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וחוזר ונוטל מבע\"ה מה שההנהו כבר כתבתי בפרי' דהכל בכלל מה שההנהו בין קצבות שכירות פועלים בין שיווי מלאכתן ונראה פשוט מה שנזכר בגמ' ובפוסקי' ובדברי דבינו שווי מלאכתן שוה ד' ר\"ל דאף דשאר פועלים נשכרים בג' הרי טרחי ועבדי מלאכה יתירא עד שאם שכרו פועלים לעשות מלאכה כזו היו נותנין להן ברצון ד' וקאמר דבזה נוטל ממנו מה שההנהו כל הד' משא\"כ ברישא כשא\"ל השליח ג' או מסתבר לומר דגם הפועל אינו חזר ונוטל מבע\"ה אלא ג' והוא ג\"כ בכלל מ\"ש הרמ\"ה בדין זה שלא יעשה זה סחורה בפרתו של זה וכמ\"ש שם אבל אינו ר\"ל במלאכתן שוה ד' דהשביחו השדה לשוה ד' דא\"כ איך סיימו הרי\"ף והרא\"ש ורבינו וכתבו ז\"ל וה\"מ כשאין מלאכתן שוה ד' תמה על עצמך וכי דרכן של ב\"א לשכור פועלים בד' כשיש להסתפק שמלאכתן לא יהיה שוה ד' וכ\"ש שבודאי אינו שוה ד' ועוד דהא כתבו ז\"ל כיון דטרחי אנפשייהו ועבדי ליה עבידתא השוה ד' וכו' והאי דקעבדי מאי דשווי' ד' כו' כל זה משמע דר\"ל דטרחי ועושין מלאכה שנותנין עליה שכר ד' אף במקום ששוכרים בג' וק\"ל וז\"ל ב\"י בנוסחו' ספר שלפניו בדברי רבינו כתוב וחוזר ונוטל מבע\"ה מה שהתנה הוא ע\"כ כלומר מה שהתנה עם השליח דהיינו ג' ויש לתמוה על רבינו שאם הגי' כן איך יפול ע\"ז וכתב הרמ\"ה דוקא עד ד' אבל יותר אינו נוטל מבע\"ה כו' דמשמע הד' מיהא נוטל מהבע\"ה ולפי מה שקדם אינו נוטל אלא ג' ואם נאמר שהגירסא הנכונה בדבריו נוטל מה שההנהו ומפרש לה כפירש\"י והרמ\"ה (ר\"ל כמ\"ש בסמוך מהו פי' של מה שנהנה) וכן נראה ממ\"ש לקמן גבי אם הבע\"ה א\"ל בג' והוא א\"ל בד' כו' עד ואם א\"ל שכרכם עלי נותן להם ד' וחוזר ונוטל מבע\"ה יש לתמוה למה השמיט פי' רי\"ף ורא\"ש דלא משמע מדבריהם כן שכתבו ז\"נ היכא דא\"ל בג' וא\"ל איהו בד' אי א\"ל שכרכם עלי שקלי פועלים מיניה ד' והדר איהו ושקיל ג' מבע\"ה כדתניא השוכר את הפועלים לעשות בשלו והראה בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבע\"ה מה שההנהו מבואר בדבריהם דבכה\"ג אינו חוזר ונוטל מבע\"ה אלא ג' וכן מבואר בדברי הרמב\"ם פ\"ט מהל' שכירות עכ\"ל ב\"י בקיצור. והנה לפי מה שפי' הב\"י דברי הרי\"ף והרא\"ש הנ\"ל במ\"ש והדר איהו ושקיל ג' מבע\"ה דאינו נוטל השליח בכה\"ג עכ\"פ אלא ג' מבע\"ה אף דעושים מלאכה שוה ד' וכל הפועלים מתגרים בד' צ\"ל דטעמייהו בזה הוא משום דכיון ששמע השליח (ולא) [שלא] נתרצה הבע\"ה אלא בג' איהו דאפסיד אנפשיה במאי דפסק להו ד' ואע\"ג דבהשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו דתניא ביה דחוזר ונוטל מבע\"ה מה שההנהו ר\"ל דאם שוה ההנאה ד' או מיתגרי פועלים בד' שקל מיניה ד' ולית פלוגתא בזה וכמש\"ר בר\"ס של\"ו שאני התם דאמרינן מסתמא ניחא לבע\"ה בזה משא\"כ כאן דגילה לו הבע\"ה דעתו דאינו רוצה ליתן לפועל ליום אלא ג' ומה\"ט נמי אין שייך לומר כיון דשינה השליח בשליחותיה הו\"ל כאילו לא דבר כלום ופועלים מעצמן עשו דאז היה הבע\"ה צריך ליתן להן ד' כשכל הפועלים מתגרים בד' או שהמלאכה שוה ד' כיון שהשדה עומדת לעבדה ולזרעה וכמש\"ר סי' שע\"ה דשאני התם דמסתמא ניחא לבע\"ה בהכי משא\"כ כאן דהשליח שמע מהבע\"ה דלא נתרצה ליתן אלא ג' וכנ\"ל. ואשר הכריחו לב\"י לפרש כן הוא מדסתמו הרי\"ף והרא\"ש וכתבו והדר איהו ושקיל ג' ולא כתבו נמי דאי מתגרו כל הפועלים בד' חוזר ונוטל גם הוא ד' וכמ\"ש כן אחר זה באמרו שכרכם על הבע\"ה ולפ\"ז צ\"ל דמה דמסקי הרי\"ף והרא\"ש וכתבו ראיה ז\"ל כדתניא השוכר את הפועל כו' לא מייתי ראיה אלא מרישא דברייתא דקתני בהראה בשל חבירו נותן לו שכרו משלם דמינה מביאין ראיה לריש דבריהן מ\"ש דהפועלי' שקלי מיניה ד' והוא דוחק דכיוץ דקאמרי אינהו דבכאן עכ\"פ אינו חוזר ונוטל אלא ג' והיינו פחות ממה שההנהו להבע\"ה לא הו\"ל לסתום ולהביא סיום הברייתא דקתני בה וחוזר ונוטל מבע\"ה מה שההנהו דנראה מיניה לכאורה סתירה לדבריהן לכן נראה כדי ליישב זה וכדי ליישב דברי רבינו מתמיהת הב\"י הגדולה הנ\"ל דגירסא הנכונה בדברי רבינו הוא וחוזר ונוטל מבע\"ה מה שמהנהו וכנ\"ל דמ\"ש הרי\"ף והרא\"ש והדר איהו ושקיל ג' מהבע\"ה היינו ד��קא בלא מתגרי כל הפועלים בד' אבל אי מתגרי כילם בד' או שהמלאכה שוה ד' גם השליח נוטל כפי מה שההנהו לבע\"ה ומ\"ש הרי\"ף והרא\"ש ברישא סתם והדר איהו קשקיל ג' מבע\"ה ולא חילק בה כמו בסיפא דקמל\"ן ברישא דבאומר שכרכם עלי אף דנשכרין שאר פועלים בג' והוא אינו חוזר ונוטל אלא ג' מ\"מ הפועל נוטל ד' וע\"ז מביא ראיה מדתניא השוכר הפועל לעשות בשלו כו' דצריך לשלם לפועלי' שכרם משלם כמו שפסק עמהן והוא אינו נוטל אלא מה שההנהו ולפעמים הוא פחות ממה שקצב עמהן וגם בסיפא קמ\"ל רבותא דפועלים דאף דא\"ל השליח שכרכם ענ הבע\"ה אפ\"ה נוטלין לפעמים ד' ול\"ת כיון דאמר להם שכרכם על הבע\"ה סברי וקבלי אחר אמירת הבע\"ה ולא אחר מנהג שכירות הפועלי' וזה פשוט להו דכשהשליח שילם להפועלים מכיסו ד' והדר נוטל מהבע\"ה כמו שההנהו מההוא ברייתא דמייתי ולא הוצרכו להאריך בו ולפרשו. כן נ\"ל כוונת רבינו בפי' דברי הרי\"ף והרא\"ש וכן הוא ג\"כ כוונת הרמב\"ם במ\"ש פ\"ט דשכירות שהן כדברי הרי\"ף וכן פירש\"י בהדיא בשמעתין ולא כב\"י שעלה על דעתו שיש פלוגתא ביניהן בפי' זה ובזה עולין ג\"כ דברי הרמ\"ה יפה יפה ולא כפי' ב\"י שנדחק בו מאוד וכמ\"ש מזה עוד אחר זה ודו\"ק. שוב מצאתי שמור\"ם ז\"ל בד\"מ שלו השיג ג\"כ על הב\"י בזה וכתב שדבריו אינם מוכרחים בפי' הרי\"ף והרא\"ש ע\"ש ודו\"ק: וכתב הרמ\"ה דוקא עד ד' כו' שלא יהא עושה סחורה בפרתו כו' כב\"י ז\"ל מדברי הרמ\"ה משמע כו' ע\"ש: ודבריו דחוקים מאוד לא ידעתי מה דחקו לכל זה ולמה לא פירש כפשוטו וכמ\"ש בפרישה ואפשר משום דלשון ואפי' שהמלאכה שוה יותר לא מתיישב יפה אם נפרש כפשוטו דמאי אפי' כו' הא מה שאמר אבל יותר אינו נוטל מבע\"ה איירי בהכי דשוה יותר מד' דאל\"כ מהיכי תיתי דיטול מבע\"ה יותר מד' אבל לפי' הב\"י דמיירי הרמ\"ה דאף השליח נתן להפועל יותר מד' מ\"מ השליח לא יטול מהבע\"ה א\"ש דתרתי קאמר מתחלה קמ\"ל דיותר מד' לא יטול מבע\"ה אף שהוא נתן יותר ואח\"כ קמל\"ן דאפי' אי גם המלאכה שוה יותר אפ\"ה לא יטול השליח מהבע\"ה יותר מד' אבל אין זה קושי' דגם לפי מ\"ש הרמ\"ה בתרתי קמיירי בשיווי המלאכה יותר ובשכירות פועליו יותר כמ\"ש בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם בע\"ה א\"ל בג' כו' שם דף ע\"ו פשיטא כו' [עיין ל' הגמרא בב\"ח ובעיא זו לא איפשטא ופסקו לקולא לנתבע ואין לפועל אלא ג' וכתבו התוס' שם ז\"ל דעתייהו אעילויא והא דאמרי כמ\"ש הבע\"ה היינו מהימנת להו דהכי אמר הבע\"ה א\"נ משום דאי אמר הבע\"ה טפי מד' שיהיה להם כמ\"ש בע\"ה והיינו דקמיבעיא ליה בתר הכי אי אמרינן מהימנית לן דהכי אמר בע\"ה אי משום דדעתיה אעילויא עכ\"ל התוס' והנה מ\"ש התוס' א\"נ הוא כמו או וכוונתן דמאי דקאמר הגמ' ברישא בפשיטות דעתן אעילויא אף שיש להסתפק כו' במ\"ש כמו שאמר הבע\"ה אם ר\"ל מאמיני' אנו לך שבע\"ה אמר לך בד' או כוונתן היה אם א\"ל בע\"ה טפי מד' כו' מ\"מ עכ\"פ הפשיטות דדעתן היה אעילויא ליקח דוקא ד' הוא ממ\"נ. והשתא א\"ש דכתבו התו' ע\"ז והיינו דקמיבעיא ליה ור\"ל לפי מ\"ש דפשיטות דרישא הוא ממ\"נ אבל מ\"מ יש להסתפק בל' שאמרו כמו שא\"ל הבע\"ה איך כוונתו מטעם זה הוא דאיבעיא ליה להגמרא בתר הכי באמר הבע\"ה להשליח בד' והשליח א\"ל בג' והם א\"ל כמ\"ש הבע\"ה מאי כו' דאיבעיותו הוא לפי שני חלוקות הנ\"ל דמספקי' בכוונתו במאי שאמר כמ\"ש בע\"ה דאי כוונתו הוא מהימנית לנו א\"כ באיבעיא זו לא יטול אלא ג' דמהימנית לנו שייך לומר כשאמר ליה השליח ג' כמו בא\"ל ד' ואם כוונתו היה דאם אמר בע\"ה יותר דנתן לנו יותר א\"כ באבעיא זו דאמר בע\"ה יותר צריך ליתן להן יותר דהיינו ד' לאפוקי אם נפרש כוונת התו' במ\"ש א\"נ היא פי' אחר ובאו לומר דמה שהוא פשוט להגמרא ברישא הוא מכח דכוונתן היה מאמינים אנו לך כו' א\"נ לא אמרינן דכוונתן היה שמאמיני' אלא דעתן שאם אמר בע\"ה טפי כו' ומכח זה הוא הפשיטות דרישא א\"כ ק' מאי קמיבעיא ליה הא לפי פשיטו' הגמ' בדין הראשון נפשט גם כן האי בעיא ממ\"נ ומשום דדין השני לא נפשט וקי\"ל בה דאין לו אלא ג' והו\"ל כאילו אמר מהימנת לנו דכך אמר בע\"ה ג' מש\"ה נקנו רבינו ג\"כ בדין הראשון מהימנית לנו ודו\"ק: ואם א\"ל ששכרם על בע\"ה נותן להם ד' אם יש שנשתכרו בג' כו' לעיל בסמוך כתבתי ל' הגמרא וז\"ל הרי\"ף פשיטא כו' [עיין בב\"ח שהביא ל' הרי\"ף והרא\"ש באריכו'] ואיכא דמתגרי בג' ואיכא דמתגרי בד' (ועפ\"ר שם כתבתי דכתב הרא\"ש כן לאפוקי אם כולם מתגרי בד' דהיה צריך ליתן להו ד' אף דלא שוי' מלאכתייהו ד' ע\"ש). מוכח מל' הרי\"ף והרר\"ש דדוקא אי שווי' עבידתייהו ד' אמרי' דשקלי ד'. ומזה תימא על כל גירסת ספרי הטור של דפוס ושל הכתבים שבידינו שבעולם כתוב או אם מלאכתן שוה ד' אפילו כולן נשכרין בג' משמע דברישא כשמקצת מהן נשכרין בד' אף שאין שוה מלאכתן ד' והיא דלא כדברי הרי\"ף והרא\"ש הנ\"ל גם הרמב\"ם בפרק ט' דשכירות לא כ\"כ וגם בקיצור פסקי הרא\"ש. ועפ\"י ההכרחיות הללו כתבתי בפרישה שנריכין להגיה בדברי רבינו בחד מתרי אנפי דכתבתי שם. ואף כי ק' בעיני למחוק גירסת הספרים הנדפסי' והנכתבים א' מהן לא נעדר גם הב\"י ציינו <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> בתוך דבריו ואף שלא פי' עליו כלום מ\"מ נראה שלא מחקו. ועוד דגם לפי מה שבאנו להגיה כמ\"ש אכתי יש לדקדק בדברי רבינו דלפ\"ז יהיה שוה ממש דין זה כשאמרו כמ\"ש בע\"ה כדין אם לא אמרו כן וא\"כ למה האריך רבינו בלשונו והו\"ל לקצר ולכתוב בל' זה ודאי כוונתן לומר מאמיני' אנו לך שבע\"ה אמר כך ודינו כאילו לא אמרו כן דכתבתי דיני לעיל בסמוך. והיה נראה לכאורה ליישב גירסת הספרים ולומר דרבינו דקדק מדאמר הגמ' פשיטא כו' דעתיה אעילויא וס\"ל מדפשיטא להגמרא לומר כן אף שי\"ל נמי לגריעותא וכמ\"ש הרי\"ף והרא\"ש הנ\"ל ודאי ה\"ט דאף אם לא עבדי שוה ד' מסתבר היה לומר כיון דא\"ל השליח ר מסתמא אדעתא רד' נחתי אלא (וא'\"ל) [היכא דא\"ל] השליח שכרכם על הבע\"ה והם שתקין אמרי סברי וקבלי עלייהו וכיון שכן מסתבר לומר בהא לא שתקי אלא אמרי כמ\"ש הבע\"ה הו\"ל כאילו השיבו לשליח אתה אמרת לכו שכרכם על הבע\"ה אנו אומירים לך כמ\"ש הבע\"ה דוקא ור\"ל וכמו שאמרת לנו בשם בע\"ה כי מאמינים אנו לך שבע\"ה אמר כן ואם לא יתרצה הב\"ה ליתן לנו ד' אתה מחוייב ליתן לנו ד' וא\"כ אחר ששמע השליח דבריהם ושתק אמרינן קיבל דבריהם ומש\"ה אף אם אין מלאכתן שוה ד' מחוייב השליח ליתן להם ד' מיהו דוקא כשיש שנשכרין בג' ריש בד' אז אמרינן דמסתמא כוונתן הוה הכי והולכין אחר דבריהן מאחר שיש שנשכרין בד' משא\"כ כשאין שום א' נשכר בד' דאז אין שומעין להן אם לא שמלאכתן שוה ד' דאז גם כן אמרינן דהכי א\"ל אנו מאמינים דבע\"ה אמר לו ד' אם נעשה שוה ד' והרי אנו עושין כן. ואף שהרי\"ף והרמב\"ם כתבו כשמלאכתן שוה ד' י\"ל דהם איירי במקום שהפועלים אינן נשכרים אלא בג'. אכן לשון הרא\"ש וקיצור פסקי הרא\"ש קשה ליישב וגם כתבו שם דלא עדיף משום דאמר כמ\"ש הבע\"ה וגם בר' ירוחם נכ\"ט מ\"א כתב כמ\"ש הרא\"ש וגם המ\"מ כתב על דברי הרמב\"ם ז\"ל שכל זמן שיש במדינה מי שנשכר בג' שמין כו' מוכח מלשונו דכיון דיש שנשכר בג' אף שג\"כ שיש מי ��נשכר בד\" אפ\"ה אם אין שוה מלאכתן ד' אינו נוטל ד' ודוחק גדול לומר שרבינו לקח שיטה לנפשו ע\"כ מיכרחים אנו להגיה בדברי רבינו כמ\"ש בפרישה. ובדברי הרא\"ש צ\"ע במ\"ש ז\"ל מיהו נראה דיפה כתב דע\"כ מיירי דא\"ל שכרכם על בע\"ה ואיכא דמתגרי בג' כו' דמאי ע\"כ הוא הלא מתחלה לא ס\"ד דהרא\"ש לפרש כן וגם התוס' כתבו בהדיא דמיירי בא\"ל שכרכם עלי. וגם רש\"י פי' דמיירי בשניהם. ואי יש צד הכרח שהכריחו להרא\"ש לפרש כן הו\"ל לכתבו ולא לסתום דבריו. ע\"כ היה נראה לע\"ד להגיה דמ\"ש ע\"כ צ\"ל ג\"כ וה\"ק דהרי\"ף יפה כתב משום דהגמרא מיירי ג\"כ בא\"ל שכרכם על בע\"ה ומשום ה\"נ כ\"ר שניהן ודו\"ק. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " השוכר את הפועל איזה מהם שבא כו' הנה אעתיק לפניך ל' הברייתא אשר עליה יסובבו דברי רבינו בכל הסימן וגם אכתוב עליו כלל דבריו בקיצור כי רבים המה וז\"ל השוכר את האומנין והטעו את הבע\"ה או בע\"ה הטעה אותן אין להן זע\"ז אלא תרעומות בד\"א שלא הלכו אבל הלכו חמריה ולא מצאו תבואה. פועלים ומצאו שדה לחה נותן להן שכרן משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב בטל במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה (פירש\"י ארישא קאי ועד השתא פי' מילי דשכירות והשתא יפרש מילי דקבלנות ועד\"ר. בסמוך שהוכחתי שהרא\"ש ורבינו ס\"ל דגם בפועל איירי) אבל התחילו במלאכה שמין להן מה שעשו כיצד קבלו קמה לקצור בשני סלעים קצרו חציה שמין להן את מה שעשו היה שוה ו' דינרין נותן להן סלע כר ע\"ש בפירש\"י ר' דוסא אומר (שאין) שמין מה שעתיד לעשות וקי\"ל הילכתא כר' דוסא ודוקא בקבלן וכדמשמעות לשון הברייתא מיירי בהכי אבל בפועל שכיר יום לא וע\"ל מ\"ש. היה יפה ו' דינרים נותן להם שקל כו' אם סלע נותן להם סלע בד\"א בדבר שאינו אבוד אבל בדבר האבוד שוכר עליהן או מטען כיצד מטען אומר להן סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים ועד כמה שוכר עליהן עד מ' ונ' זוז (ובגמ' מפרש דהיינו דוקא כשבא חבילות הפועל לידו דבע\"ה אבל אי לא בא אינו שוכר עליהן אלא עד כדי שכרן) בד\"א שאין שם פועלים לשכור אבל אם יש פועלים לשכור ואמר צא ושכור מאלו אין לו עליהן אלא תרעומת עכ\"ל. והכלל הוא דכל פועל שהוא קבלן והיינו שקיבל עליו מלאכה זו לגמרה מיד שהתחיל במלאכה או הולך דהוה כמו התחילו במלאכה שוב א\"י לחזור בו כלל וה\"ה נמי אי קנו מיניה כמו התחילו דמי (וכמ\"ש הריטב\"א והביאה הב\"י) וכן אם משך כלי אומנתו של פועל לביתו אע\"פ שהחזירו אח\"כ לידו הוה ג\"כ כמו התחילו במלאכה כמש\"ר בסמוך וכמ\"ש לקמן ובכל הני אם חוזר ידו על התחתונה לענין אי מטי פסידא לבע\"ה שאינו מוציא עוד פועלים לשכור כדי שכרן אפי' בדבר שאינו אבוד אי שוהה המלאכה וכדמפרש בברייתא בדברי ר' דוסא ואפילו אי גם קודם שהתחיל במלאכה או קודם שהלך לא היה מוצא לשכור וכמ\"ש בשם הרא\"ש ודוקא מה שעשו מפסידים אבל מכיסן אין משלמין בדבר שאינו אבוד אא\"כ כלי אומנתו הוא ביד בע\"ה דאז זכה בע\"ה עד כדי שכרן וע\"ד שיתבאר גם בסמוך אבל אי לא מטי פסידא לבעל הבית שאינו יכול לחזור וכן כתב ר\"ן וראיה ממה שאמרינן גבי השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך דאי משכח לאגורי אין לו עליו אלא תרעומת וכמש\"ר בס\"ס שי\"א בהדיא אדין זה דספינה ע\"ש ואם לא התחילו עדיין במלאכה כ\"א יכול לחזור ביה ואין לו עליו אלא תרעומות ודוקא אם גם הפועלי' קודם שהשכירו לזה לא היו יכולין להשתכר וכן הבע\"ה לא מצי לשכור וכל זה בקבלן ובע\"ה שקבלן לא מיקרי עבד כיון שעושה מלאכתו ��תי שירצה אבל פועל ושכיר יום אפי' כבר התחילו במלאכה או שקנו מידו חוזר ביה וידו על העליונה אם חוזר הוא חייב הבע\"ה לשלם לו מה שעשה כפי התנאי שהותנה ביניהם בין הוקרו בין הוזלו אפי' כבר משך בע\"ה כלי אומנתו של פועל אפ\"ה אם החזירו לא ישכור עליו ויכול לחזור ביה וכמ\"ש עוד מזה בסמוך בדרישה וכל זה בדבר שאינו אבוד אבל בדבר האבוד אפילו פועל ואפי' לא התחילו במלאכה אין יכולין לחזור ובזה פועל וקבלן שווין ואם חזרו בהו מטען או שוכר עליהן כדי שכרן ואי תפוס מידי מדידהו אפי' עד מ' או נ' שוכר עליהן והאי כדי שכרן מפרשי הרא\"ש ורבינו עד הכפל מכדי שכרן וכמ\"ש בסמוך ונראה דר\"ל אם שכרן בשני סלעים יכול להוסיף ולשכור עד ד' סלעים והפועל החוזר צריך להפסיד מכיסו ב' סלעים וכמ\"ש בסמוך והיינו דוקא כשאין פועלים אחרים וה\"ט משום דבזה לא ניתן לפועל רשות לחזור כיון שהוא דבר האבוד וכיון דלא ברשות חזר נתנו רשות לבע\"ה לטרוח ולבקש בשכר גדול ובהאי יש חילוק בפועל בין דבר האבוד לשאינו אבוד דבדבר האבוד אם ישהה מלאכתו ואפי' עד הכפול משכירתו הראשון ויחזור ויוציא שכירות זה מיד זה הפועל שחזר שלא ברשות אבל אם יש פועלים אחרים עתה בנמצא כאן אפילו נתיקרו עד שאינן לוקחין אלא עד הכפל משכירות הראשון אין הפועל החוזר מפסיד בחזרתו כלום וזה שמסיק רבינו וכתב בסוף ז\"ל בד\"א כשאין מוצא עתה פועלים לשכור אבל אם מוצא כו' עד ושמין לשכיר יום מה שנעשה לפי שידו על העליונה ואפילו נתייקרו וה\"ט כיון דנמצאים פועלים אחרים לגמור מלאכתו לא מיקרי תו דבר האבוד ואף שנתייקרו הרי כבר נתבאר שכל שכיר יום ניתן רשות לחזור ואפי' כשנתייקרו טובא ידו על העליונה וטעם כדי הכפל כתבתי בפרישה. ואע\"פ שבברייתא הנ\"ל לא כתב הבד\"א שאין שם פועלים כו' אלא עד אחר עד כמה שוכר עליהן כו' רבינו כתבו שני פעמים פעם הראשון אמטען כו' והשני על עד כמה שוכר עליהן כו' וה\"ט משום דהרא\"ש פי' הבד\"א אמטען וכמ\"ש בפרישה וע\"ד שכ\"ר והשני כתב רבינו אשוכר עליהן. ואע\"פ שנראה שפשוט הוא דמאחר שישנו פועלים אחרים למה ישכור על אלו ומה\"ט כתב הרא\"ש שקתי אמטען וכמ\"ש בפרישה מ\"מ רבי' כתבו ע\"פ שטת הרמב\"ם דכתבו וכו' וכתב בסוף ז\"ל ושמין לשכיר מה שעשה שידו על העליונה ללמדינו שאע\"פ שנתייקרה וגם הוא דבר האבוד לענין זה שלא יכול לשהות מלאכתו לזמן אחר ולא היה לפועל וה לחזור עד שכבר שכר הבע\"ה פועל אחר דמי יודע שמא יארע דבר שילכו אלו הפועלים ולא ימצא פועלים לגמור מלאכתו קמ\"ל כיון דבשעת חזרתו הן בנמצא ניתן לו רשות לחזור וידו על העליונה והמדקדק בדברי הרא\"ש יראה לו דגם הוא כתב הבד\"א פעם שנית אדין שוכר עליהן אלא שיש שם השמטה וט\"ס בדברי הרא\"ש ע\"ש ודוק. אלו הן כלל הדברים ועוד יתבארו פרטי דינין ע\"פ הברייתא הנ\"ל כל א' וא' במקומו ידוק בפרישה ובדרישה: ומיהו כתב ר\"ת כו' בב\"מ דף מ\"ח אמרינן מידי דמחסרא משיכה לא מעל עד דמשך לאפוקי מידי דלא מחסרא משיכה כגון שנתן פרוטה של הקדש לבעל המרחץ ורחצו דמעל הנותן בהקדש מיד שנתנו דהא אינו יכול לחזור בדבר דלא שייך בו משיכה. ופריך והתניא נתנו לספר (פי' הפרוטה מעל) וספר בעי לממשך תספורת כו' וכתבו שם התוס' ז\"ל מכאן אמר ר\"ת דהסופר או ספר שהשכיר עצמו אם משכו ממנו קולמוס או תער שלו אין יכולין שוב לחזור בו. וא\"ת מ\"ש מפועל דיכול לחזור בו וי\"ל דפועל דוקא דכתיב עבדי הם ולא עבדים לעבדים יכול לחזור בו ולא קבלן עכ\"ל וכ\"כ שם הרא\"ש דף קכ\"ו דפוע�� אפי' נגמר השכירות יכול לחזור בו. ונראה מזה מ\"ש פועל שכיר יום יכול לחזור בו היינו אפי' כלי אומנתו ביד בעל הבית ואפילו אית ליה פסידא לבע\"ה בחזרתו אם לא בדבר האבוד דהא אפילו התחילו במלאכה אמרינן דיכול נחזור וידו על העליונה וזה ודאי לא עדיף מהתחלת מלאכה כנ\"ל אבל המרדכי כתב שם פ' האומנין סי' שמ\"ו בשם ר\"י דגם לפועל יכול לעכב כלי אומנותו ולשכור אחרים ע\"ש וכתבו ג\"כ מור\"ם בש\"ע דלפ\"ז צ\"ל דס\"ל דהא דמחלקין בין שכיר לקבלן הוה דוקא אם לאחר שמשך כלי אומנתו החזירו לבעליו דקבלן א\"י לחזור בו כיון שכבר משך והוה כהתחיל. ופועל יכול לחזור בו וגם רבינו יכול להיות שס\"ל האי דינא וק\"ל. "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם התחילו במלאכה אין בע\"ה יכול לחזור בו. כאן הביא ב\"י דברי המרדכי שכתב ז\"ל אפילו התחיל במלאכה יכול בע\"ה לחזור בו היכא דפועל מוצא להשתכר ואין לו עליו אלא תרעומות והביא ראיה לדבריו ומסיק וכתב ז\"ל ולפ\"ז הא דאמרינן בד\"א שלא התחילו במלאכה כו' לא איירי בשכירות אלא בקבלנות וכדפירש\"י עכ\"ל המרדכי ונראה דכוונתו במ\"ש ולפ\"ז כו' משום דקשה ליה כיון דאמרינן שאם מוצא פועל להשתכר אפי' התחיל במלאכה יכול בע\"ה לחזור בו א\"כ א\"ת שהברייתא דקתני אם התחילו אין בע\"ה יכול לחזור בו מיירי בפועל צ\"ל דמיירי באין הפועל מוצא לשכור וק' לפ\"ז מאי איריא התחילו אפילו לא התחילו נמי אין יכול לחזור בו וכמש\"ר בשם הרא\"ש לפני זה והוא הסכמת התוס' והמרדכי והוכיחו כן מדקי\"ל כמאן דדאין דיני דגרמי אלא ודאי הא דתניא בברייתא בד\"א כשלא התחילו כו' ע\"כ לאו בשכירות מיירי אלא בקבלנות וס\"ל דקבלן אע\"פ שמוצא להשתכר יכול למימר זו קבלתי ואגמור אותו כי גנאי לקבלן שלא יגמור המלאכה שקיבל אותה לגמרה דכי לוקחים אותה מידו אומרים עליו שלא היה נאמן או אינו אומן כראוי. וי\"מ דה\"ק ולפ\"ז דמוצא להשתכר אפי' התחילו יכולין לחזור א\"כ הברייתא דקתני אבל התחילו לא צ\"ל דלא איירי שהבע\"ה בא לחזור כפועל דא\"כ לפלוג וליתני בדידיה אלא כשהפועל בא לחזור בהבע\"ה משום הפסד בע\"ה דלא ימצא פועל אחד לשכרו דאף שהפועלים מוציאים בע\"ה להשתכר נו\"מ הבע\"ה אין מוצא פועלים בכל עת לשכור וא\"כ צ\"ל דלא איירי בשכירות דאי בשכירות הא אמרו דפועל יכול לחזור בו אף כשהתחיל אם לא בדבר האבוד ורישא דברייתא לא איירי בדבר האבוד אלא בקבלנות איירי עכ\"ל הי\"א. אבל ז\"א דהא הברייתא בחזרת הבע\"ה ג\"כ איירי כמ\"ש בברייתא בהדיא דקתני בה דא\"י לחזור בו ע\"ש ודו\"ק ונראה דרבינו לא ס\"ל כדברי המרדכי דלדידיה מיירי אפי' בשכירות והא דקשה ליה מה שחילק הברייתא בין התחילו ללא התחילו במאי איירי כבר כ\"ר בסמוך בשם הרא\"ש דאיכא נפקותא כיון שגם קודם שנשתכרו לא היו יכולין להשתכר א\"נ שגם עכשיו יכולין להשתכר בדינר פחות ממה ששכרם הוא וכן נראה בהדיא מלשון הרא\"ש שפי' האי בד\"א אפי' בשכירות שכתב וז\"ל שלא התחילו במלאכה כלומר בשכיר יום שלא קבלו עליהם עשיית המלאכה (פי' בשכיר יום כל שקיבלו עליהם הו\"ל כהלך במלאכת השדה) או קבלן שלא התחילו במלאכה אבל כו' גם מוכח כן מל' רבי' שמסיק וכתב ע\"ז ז\"ל והפועל אם הוא שכיר יום כו' ואם הוא קבלן כו' ש\"מ דס\"ל דמיירי בין בפועל בין בקבלן וא\"כ יש לתמוה למה הביא ב\"י לדברי המרדכי סתמא כאילו רבינו ס\"ל כן והוא מבואר שלא ס\"ל כן ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אינו יכול להטעותן כו' עד אפילו עד הכפל משכר הראשונים כבר כתבתי לשון הברייתא והגמרא לפני זה בדרישה ושבגמרא הוא שבאין חבילתו בא לידו אינו שוכר עליהן אלא עד כדי שכרן. ודע דרש\"י כתב שם ז\"ל עד כדי שכרן אם עשו מקצת המלאכה ולא קבלו כלום שוכר עליהן וכל מה שהוא חייב להן יוסיף לאחרים ויגמרו עכ\"ל והרא\"ש כתב עליו בפסקיו ז\"ל כדי שכרן פירש\"י עד מה שבע\"ה תפוס משכרו וי\"מ בכפל שכרו כדאמרינן במקח טעות עד כדי דמיהן וכן משמע בירושלמי דקאמר כו' והנה לשיטת פי' הרא\"ש החילוק שבין דבר האבוד לדבר שאינו אבוד מבואר דהוא זה דבאינו דבר האבוד אף כשלא ימצא לכנינו פועלים אחרים כלל לגמור מלאכתו בזמן הזה מ\"מ יכול להמתין עד זמן שימצאו ומיהו ניתן לפועל שכיר יום רשות לחזור וידו על העליונה משא\"כ בדבר האבוד אם לא יוגמר עתה דבזה לא ניתן רשות לפועל לחזור ואם חזר שלא ברשות ניתן רשות לבע\"ה להדר אחר פועלים במקומות אחרים במקום שימצאן או לשכור כאן (בע\"ה) שיגמרו מלאכתן ואף שצריך לשוכרן ביוקר חוזר ומוציא מיד פועל זה שחזר שלא ברשות עד כפל שכרן (וטעם הכפל נראה דהוא דומה קצת למ\"ש אם הלוקח אומר להמוכר ערבוני יקון אם אחזור בי) דאם המוכר חוזר נקנה להלוקח להמקח בכפל וכמש\"ר בסי' נ\"ה ה\"נ תקנו חז\"ל באם הפועל חוזר בדבר כזה יהא מוקנה להבע\"ה ממנו כפל השכירות שהיה לו ליתן לפועל אם גמר מלאכתו וגם הקבלן החוזר בכזה אינו מוציא מידו אלא על הכפל וטעם שכתבתי ואין חילוק ביניהם אלא באם נמצאים פועלים אחרים עתה לפנינו אלא שהם יקרים דאינו מיקרי דבר האבוד כיון שיוכל מלאכתו לגמור על ידו דבזה יד הפועל החוזר על העליונה ויד קבלן על התחתונה כדינא בדבר שאינו אבוד וכנ\"ל. ולרש\"י הנ\"ל דפי' דגם בדבר האבוד אינו מוציא מיד הפועל והקבלן החוזרין אלא מנכה להן הבע\"ה משכירתן בשאין חבילתו דפועל בידו דבע\"ה ק\"ק מה בין דבר האבוד לשאינו דבר האבוד בקבלן. וא\"ל דבדבר שאינו אבוד קתני דישאר לבע\"ה ד' דינרין ולקבלן יתן שנים ובדבר האבוד אינו נותן לקבלן כלום דשיבוש הוא דהברייתא לא איירי אלא כשלא נתייקרה המלאכה אלא בשנים דאז נותן לקבלן שנים אבל זה פשוט דאם נתייקרו הפועלים עד כל השכירות שבידו למה שעשו דמנכה לו כולו וכמש\"ר להדיא גם א\"ל דרש\"י ס\"ל דהא דמחלק הברייתא בין דבר האבוד לשאינו דבר האבוד לא קאי אקבלן אלא אפועל דהא רש\"י פי' שם בברייתא בהדיא דאקבלן קאי ע\"ש וידוע דשמין דאמר ר' דוסא אקבלן אמר כנ\"ל בברייתא ונראה דרש\"י ס\"ל דהאי בד\"א דמחלק בין דבר האבוד לאינו אבוד לא איירי אלא בקבלן וכשבא חבילתו דקבלן ליד בע\"ה דאז חילוק גדול בינייהו דבדבר שאינו אבוד ס\"ל דאף שבא חבילתו ליד בע\"ה ונתיקרו הקבלנים טובא אינו מוציא מיד הקבלן החוזר אלא כפי שכרו שיש ביד בע\"ה מה שאין כן בדבר האבוד וחבילתו ביד בע\"ה דשוכר עליהן ומוציאו מחבילה אפי' עד מ' ונ' וכן דייק לשון רש\"י שכתב שם ז\"ל אבל בדבר שהוא אבוד אם ימתין ואינו מוצא לשכור בכדי שכר הפועלים אפילו לפי היוקר שנתייקרו (רצה לומר אף אם ירצה לשכור פועלים לגמור מלאכתו הנשארת בכדי כל שכירתו דהראשונים או כמו שישכרו שאר אנשים פועלים כאלו תמול שלשום והיום אינם נמצאים לשוכרן וצריך להדר אחריהם במקומות אחרים או לשכור פועלים בעלי בתים שהן ביוקר טובא) שוכר עליהן ביותר מכדי שכרן ואפי' עד מ' ונ' דמסיק הברייתא לאפוקי בשאין חבילתו בידו דלרש\"י אינו שוכר עליהן אלא בכדי מה שתופס הבע\"ה משכירתן בידו אפי' בדבר האבוד וכמ\"ש רש\"י הנ\"ל בפי' על עד כדי שכרן האמור בגמרא. והא דפירש\"י להאי בד\"א אקבלן וכמ\"ש ולא פירשו גם אפועל דהוה רבותא טפי דהוה נלמד מיניה דגם בפועל שכיר יום אינו יכול לחזור בדבר האבוד ואם חוזר שוכר עליו הבע\"ה אפי' עד מ' ונ' בשחבילתו ביד בע\"ה וכמ\"ש הפוסקים (ודוחק לומר שמחולק רש\"י עמהן בדין זה דהא לא אשתמע בשום פוסק לכתוב פלוגתא בזה) נראה לי דה\"ט דרש\"י לשיטתו פי' כן והוא אמ\"ש בברייתא לפני זה בד\"א שלא התחילו במלאכה כו' פי' הוא ז\"ל בד\"א שלא התחילו כו' ארישא קאי ועד השתא פי' מילי דשכירות והשתא פי' מילי דקבלנות כו' עכ\"ל ע\"ש וס\"ל לרש\"י דהא דקתני אחר זה בד\"א בדבר שאינו אבוד כו' קאי אבד\"א שלפניו ומיירי ג\"כ בקבלנות. וא\"ת הא איהו גופא קשיא אהבד\"א בשלא התחילו כו' דקאי אקבלן ולא פירשו נמי דקאי אפועל דאף דקתני בברייתא שם נתנו לו קמה לקצור בגד לארוג מ\"מ נוכל לפרשו דמיירי גם בפועל וכן פירשו הנ\"י דאיירי גם בשכיר יום וכתב שלפני זה איירי בחזרת בע\"ה מפועלים שהלכו ומש\"ה צריך לשלם להם כל שכרם כפועל בטל. ומבד\"ח ואילך מיירי בחזרת פועל בב\"ה לאחר שהתחילו במלאכה חזרו כו' מה דינו ומפרש ואזיל למר כדאית ליה כו' ולפ\"ז שפיר נתפרש גם הבד\"א בדבר שאינו אבוד כו' שאחריו אשכיר יום שחוזר בו וי\"ל דרש\"י סבירא ליה לזה לדוחק דא\"כ קשה למה כתב ברישא דברייתא דין חזרת בע\"ה בפועלים בהלכו ואח\"כ במציעתא כתב דין חזרת פועלים בבע\"ה בהתחילו הול\"ל שניהן בדק הלכו או בדין התחילו מש\"ה ניחא ליה לרש\"י לפרש דדין הלכו איירי בפועל ודין התחילו איירי בקבלן וא\"ש וזהו שדקדק רש\"י וכתב ארישא קאי ור\"ל ששני ענינים הן ומי ששנה זו לא שנה זו אלא חד תנא כתב דינו אפועל ובהלכו ותנא השני נקט דינו בקבלן ובהתחילו א\"נ ס\"ל לרש\"י כהמרדכי הנ\"ל דפי' ג\"כ הבד\"א דלא התחילו כו' בקבלן וכמ\"ש לעיל בדרישה לשונו וטעמו ע\"ש ודו\"ק. ולרש\"י צריכין לומר הא דאר\"נ על המשנה דקתני שכר את החמור כו' עד וכל דבר האבוד כו' שוכר עליהן) עד כמה שוכר עליהן (דהיינו לרש\"י כפי מה שתפס משכרן) לא איירי אלא מפועל ואין חבילתו בא לידו דבע\"ה דאילו בקבלן למה קתני המשנה וכל דבר האבוד הא אפי' בלא דבר האבוד נמי ידו על התחתונה כשאין חבילתו ביד בע\"ה דשוכר עליו בע\"ה עד כדי שכרו שבידו וא\"ת א\"כ מאי פריך רבא שם בגמ' אהא דר\"נ הנ\"ל מהברייתא דקתני עד מ' ונ' דהא הברייתא לפירש\"י מקבלן איירי ור\"נ קאי אהמשנה דאיירי דוקא מפועל לפירש\"י וכמ\"ש י\"ל דס\"ל להמקשן בדבר האבוד דלא נתנו חכמים רשות לפועל לחזור אין חילוק בין פועל לקבלן ודוק ותמצא דברי הנ\"ל ברורין ומיושבין דבר דבור על אופניו בס\"ד ומהתימא על הבית יוסף שאמה שכתב רבינו אפילו עד הכפל כתב הוא לשון הגמרא דברי רב נחמן ולשון רש\"י הנ\"ל דפירש כדי שכרן היינו כל מה שחייב להן הבעל הבית יוסיף לאחרים ויגמרו ומסיק הבית יוסף וכתב וז\"ל והיינו כפל הראשונים ותוספת נוטלים מפועלים הראשונים וכן כתב הרמב\"ן וכן מבואר בדברי הרמב\"ם וכו' עכ\"ל נראה מדברי הבית יוסף דפירש מה שכתב רבינו עד הכפל דהיינו מה שתפס הבעל הבית משכרו וכדפירש\"י והוא פלאי בעיני מאוד וכי נעלם ממנו מ\"ש הרא\"ש על דברי רש\"י די\"מ בכפל שכרו ושכן משמע בירושלמי כו' וכדאמרינן במקח טעות כו' ומשני הראיות הללו מוכח דס\"ל דעד הכפל ממש קאמר ולא כרש\"י וגם שם מסיק בסתירת דברי רש\"י וכתב ז\"ל ולדבריו אם כבר פרע להן לא יטול מהן מה שעשו ע\"ש גם מ\"ש הב\"י דכן מבואר בדברי הרמב\"ם ג\"ז אינו דאותן דברי הרמב\"ם שהיא מפ\"ט דשכירות הוא כדברי הרא\"ש ורבינו שהרי כתב ז\"ל שוכר פועלים אחרים וכל מה שיוסיף להן על מה שפסק להראשונים נוטל מן הראשונים עד כמה עד כדי שכרן של הראשונים עכ\"ל הרי לפנינו דכתב תחלה דכל מה שיוסיף להן נוטל כו' דלשון נוטל משמע דחוזר ונפרע מכיסן דהראשונים גם לא תלה כלל במה ששכרו להראשונים ומ\"ש בסוף כדי שכרן ל' הגמרא נקט ור\"ל כמו שפירשו הרא\"ש ורבינו דהיינו עד הכפל ממש וכן הוא משמעות הל' דעד כדי שכרן ומ\"ש הב\"י דכ\"כ הרמב\"ן דברי הרמב\"ן אינן בידי אבל לא מצאתי להב\"י שום חבר בדברים אלו. ועוד יש לתמוה על הב\"י שכתב אהא דקתני בבריית' הנ\"ל דאם באתה חבילה לידו שוכר עליהם עד מ' ונ' ז\"ל כתב הרמב\"ן ז\"ל ומיהו אם שכרן במנה אינו משתלם ממנו שאין זה שכירות אבל מ' ונ' דרך בעלי בתים לשכור כן בדבר האבוד עכ\"ל. ואין נראה כן מדברי הרמב\"ם דמה לי מ' ונ' ומה לי מנה עכ\"ל ב\"י וגם זה פלאי בעיני הלא דברי הרמב\"ן דברי טעם הן דודאי אין סברא לשכור ב\"ה זה שלא בידיעת הפועל מחבילתו ביותר ממה שאדם עושה בדבר האבוד של עצמו וכ\"כ הנ\"י בהדיא בדברי הרמב\"ן הנ\"ל ומסיק וכתב ע\"ז ז\"ל ובכל זה הסכימו האחרונים ז\"ל עכ\"ל ונראה דלא ראה הב\"י לא דברי הרא\"ש הנ\"ל ולא דברי הנ\"י הנ\"ל מדהשמיטה ולא הביאה כלל וצ\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " השוכר את הפועל כו' ובא מטר בלילה עיין בב\"מ דף ע\"ז שמוקי הגמרא וברייתא שכתבתי ללשונו בדרישה בר\"ס שנ\"ג דקתני הלכו חמרים כו' [עיין לשון הגמרא עם פירש\"י בב\"ח] ועל סיירי דארעא מאורתא דרבא פירש\"י ז\"ל פסידא דפועלים גשמים שירדו הפסד דפועלים הוא דלא יהיב להו מידי דא\"ל מזלייכו גרם לא סיירי פסידא דבע\"ה דאמרי ליה מי יימר דאדעתא דההוא ארעא אגרתן עכ\"ל רש\"י ומה ששינה רש\"י בפירושו לא סיירי לארעא דהוה פסידא דבע\"ה נראה דה\"ט דגבי מצא שדם לחה דהבעל הבית יודע דרך ומנהג שדהו אם היא רגילה להיות לחה ולא הפועלים מש\"ה אף דכשלא סיירי והראה לפועלים מאורתא פסידא דבע\"ה משום דהיה לו להתנות עליהם דאם הלכו ומצאו לחה שאינו נותן להם כלום משא\"כ בגשם שגם הבע\"ה לא היה יודע שיבא ולאחר שכבר בא אין הבע\"ה יודע יותר מפועלים אם יעכב החרישה או לא מש\"ה כתב רש\"י דמיירי דיש לו עוד שדות אחרות ויכולין הפועלים לומר לו מי יימר כו' משא\"כ בסיירי מאורתא דחזו הפועלים דאדעת זה שכרן. והשתא א\"ש דבסיירי ארעא מאורתא דהוה פסידא דפועלים קמייתא נקט רש\"י שם בלשונו תרוייהו שדה לחה וירדו גשמים משום דבסיירי טעם שניהן שווין והיינו דבלחה היה להם לראות ולהבין כמו בע\"ה ובירדו גשמים בלילה שניהן לא ידעו בערב שירדו ובבוקר שניהן לא ידעו שיעכב המחרישה ובדבר ששניהן שווין הוא פסידא דפועלים ואמרי' מזל רע דידהו גרם להן ההפסד כל חד לפי ענינו אבל בלא סיירי ארעא מאורתא קמייתא לא נקט רש\"י בלשונו אלא שדה לחה ולא ירידת גשמים משום דטעם ההוא אינו מספיק להיות פסידא דבע\"ה בירידת גשמים וכמ\"ש כל זה דעת רש\"י אבל רבינו כתב הטעם קצת בע\"א והוא כמ\"ש התוס' והרא\"ש ע\"ש ובב\"י ערבב הדברים וכתב שני הפירושים דרש\"י אירדו גשמים וגם עירב פירש\"י והרא\"ש כאילו כולם לדבר אחד נתכוונו וטעם שני הדינים שוין וזה אינו ודו\"ק: והרמב\"ם כתב כו' כ\"כ בפ\"ט דשכירות וע\"ש ותמצא דלא כ\"כ אהאי דשוכר את הפועל לחפור בשדה ואתא מטר בלילה דדין זה לא נזכר ברמב\"ם כלל אלא אדין ברייתא הנ\"ל בר\"ס של\"ג דהלכו פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה או שכרן להשקות את ה��דה ומצאוה שנתמלא מים ע\"ז כתב אם ביקר בע\"ה מלאכתו מבערב כו' ונראה דנמשך אחר ל' הגמרא הנ\"ל דקאמר דין סיירי מאורתא אההיא ברייתא ורבא אמר בפירוש במימרא שם (מאכל) [אבל] ק' שבגמרא כתבו בהא דרבא דאמר האי מאן דאגר אגירא לריפקא ואתא מיטרא בלילה כו' וכנ\"ל והרמב\"ם כתב ששכר פועלים להשקות ומצאוהו שנתמלא מים וכנ\"ל ונראה שגירסת הרמב\"ם בגמרא היה כן והראייה שהרמב\"ם לא הזכיר האי דינא דשכר (להשקות ומצא שנתמלא מים) [לרפקא ואתא מטרא בלילה] כלל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והבטילה מביא להם כו' ושם בהג\"ה כתוב ע\"ז ודבר תמוה הוא והלא אפשר לו ללמוד בעצמו או ללמד אחרים בחנם שלא יפחד בלימוד עצמי א\"כ משתכר הוא בכך עכ\"ל ור\"ל הא יוכל ללמד עם אחרים וילמוד למודו שהוא צורך לו ולא יצטרך לטפל ולטרוח בחנם תלמידים באינו לצורך עצמו וזהו משתכר דקאמר וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " להביא לו שליחות כו' ז\"ל הרמב\"ם פ\"ט דשכירות השוכר את הפועל להביא לו שליחות כו' נותן לו שכרו משלם שכרו להביא קנים מהכרם כו' נותן לו שכרו משלם שכרו להביא לו כרוב כו' נותן לו כל שכרו וכן כל כיוצא בזה עכ\"ל וכתב המ\"מ ז\"ל השוכר את הפועל כו' תוספת' והיא בהלכות פרק השוכר את האומנים ופירושא פשוט הוא שאינו דומה להלכו חמרים ולא מצאו תבואה הנזכר למעל' (פי' שדינו שם שנותן לו כפועל בטל וכמש\"ר ר\"ס של\"ג) לפי ששם לא היה שוכרן לאותו מהלך לבד אלא ליום א' ונתבטלו כל היום (פי' ואיך ישלם להם שכירות כל היום כיון דלא עשו בו דבר ועיין בסמוך שכתבתי עוד פי' אחר) אבל זה כבר עשה מלאכתו משלם לפיכך נוטל שכרו משלם ומ\"מ אם היה דבר כבד מה שיש לו להביא מנכה לו שאינו דומה בא טעון לבא ריקן ובהשגות השוכר את הפועל כו' שכרו להביא קנים לכרם כו' שכרו להביא כרוב כו' א\"א כן הוא ל' התוס' אבל בגמרא דהאומנין מסיים בה אינו דומה הבא טעון לבא ריקן (ר\"ל משלם כפועל בטל ע\"ש דף ע\"ו) עכ\"ל הראב\"ד ותוספתא זו לא הובא בגמרא כלל (אלא ברייתא אחריתי מביא שם וכמ\"ש בס\"ס זה) אבל הוא מדמה לזו דהלכו חמרין שהזכרתי ששם סיימו כן וכבר ביארתי הענין בארוכה עכ\"ל המגיד. ונראה דהמ\"מ בא לפרש התוספתא לאפוקי מפי' הראב\"ד וזהו שהתחיל השוכר את הפועל וכו' (ובמ\"ש וכו' קאי אכל דברי הרמב\"ם עד גמירא) וכתב שהם מהתוספתא כך הוא בפ\"ז השוכר את הפועל כו' אבל שכר חמרין להביא לו תבואה. והלכו ולא מצאו כו' שכר את הפועלים ומצאו שדה כשהיא לחה נותן להן שכרן משלם אבל אינו דומה העושה מלאכה ליושב ובטל. ואינו דומה הבא טעון לבא ריקן כו' [עיין בב\"ח שהביא ל' התוספתא עד גמירא] ובגמרא שלנו פ' האומנין הביאו רישא דתוספתא זו דהלכו חמרין להביא לו תבואה ולא מצאו נותן להן שכרן משלם ומפרש דמה שקתני התוספתא אבל אינו דומה כו' היינו דוקא שנותן לו כפועל בטל וס\"ל להראב\"ד כיון שגילתה לנו הגמרא דמ\"ש ברישא דתוספתא שכרו משלם דל\"ד קאמר אלא ר\"ל כפועל בטל ודאי כל שכרו משלם שנזכר בתוספתא זו באינך בבי ג\"כ פירושן כפועל בטל דמאן פליג להו ולהכי השיג על הרמב\"ם דסתם דבריו ומש\"ה הקדים המ\"מ וכתב ז\"ל ופירושו פשוט הוא שאינו דומה לחמרין שהלכו כו' ר\"ל ופי' התוספתא פשוט הוא דהא דקתני בשכרו להביא לו שליחות נותן לו שכרו משלם אינו דומה לנותן לו שכרו משלם דקתני גבי הלכו חמרין אלא שכרו ממש קאמר כאן ומפרש ואזיל הטעם וכתב לפי ששם לא היה ��כרו לאותו מהלך כו' ובמציעתא דשכרו להביא קנים שהוא דבר כבד גם המ\"מ מסכי' דנותן לו שכרו משלם ל\"ד וזהו שמסיק וכתב ז\"ל ומ\"מ אם היה דבר כבד כו'. אלא שיש לדקדק מה עלה על דעת הראב\"ד להשוות דין הלך בשליחות להא דשכר פועלים על כל היום ואף אם לא פירשו הראב\"ד ששכרו על כל היום כ\"א להביא תבואה פעם א' מ\"מ אינו דומה הולך בשליחות שהוא דבר שאין בו טורח כ\"כ להשוכר להביא לו תבואה. והיה נראה דכ\"ע ס\"ל דהשוכר להביא תבואה כל היום. דאע\"פ שהיה לו לקבל שכר שלם גם על ההליכה אף שלא טען אז מידי מ\"מ כשלא מצא אינו נוטל עליה אלא כפועל בטל וס\"ל להראב\"ד דה\"ה נמי אם הלך בשליחות אין לו ליטול על הליכתו שכירות אלא כפועל בטל. והמ\"מ השיב דאינו דומה להולכי חמרין דשם אף שג\"כ מקבל שכר על הליכתו מ\"מ לא נשכרין על ההליכה אלא לעסוק בעבודתו הקשה כל היום וההליכה היתה טפילה להמלאכה ומש\"ה כשלא נעשית המלאכה אינו נוטל כל שכרו לפי ערך ההליכה ועל מותר יום כפועל בטל אלא על כולו נוטל כפועל בטל. משא\"כ בשכרו להביא לו שליחות דהשליחות הוא דבר קל וההליכה היא עיקר מש\"ה נוטל עליה כל שכרו ובזה נתיישב הא דכתב המ\"מ לפי ששם לא היו שוכרין נאותו מהלך בלבד אלא ליום א' דקשה (חז\"ל) [דהו\"ל] לחלק שאינו דומה ששם שכרן להביא תבואה שהוא כבד ואף אם ג\"כ לא היה לו להביא כ\"א פעם א' אלא ודאי ליתן טעם למה אינו מקבל שכר שלם על ההליכה בהעיקר במה שהיה לו לעשות כל היום ודו\"ק. כן נ\"ל ביאור דברי הרמב\"ם וב\"י קיצר כאן בהעתקה ובפירושו במקום שהיה לו להאריך ונראה פשוט דכוונת רבינו הוא כדעת המ\"מ ומש\"ה דקדק בר\"ס של\"ג וכתב גבי חמרין שהלכו נותן להם שכר כפועל בטל דלא רצה רבינו לסתום דבריו אלא לפרש שכן דרכו אבל הרמב\"ם העתיק ל' התוספתא כצורתה כי כן דרכו על הרוב למשוך אחר ל' הגמרא וגם י\"ל דס\"ל גבי חמרין שהלכו ובהני בבא אחריני שלא פירשו כלום בגמרא אית לן לפרש כל חדא וחדא כפי המסתבר דהא דקתני התוספתא בכל א' שכרו משלם משום דאף אם נותן לו כפועל בטל שכרו משלם מקרי כיון דאינו דומה הבא טעון לבא ריקן א\"כ זהו שכרו משלם ומ\"ש ב\"י כאן על מש\"ר גבי קנים נותן לו שכרו כפועל בטל ט\"ס הוא ע\"ש ודבריו תמוהין במ\"ש דט\"ס הוא א\"כ איך הבין דברי המגיד שהביא ב\"י שם לפני זה הלא גם הוא כתב דכל מקום שמשאו כבד מנכין לו דהיינו כפועל בטל ועוד מ\"ש השוכר להביא קנים משכר חמרים להביא תבואה הנזכר שם בתוספתא שנותן לו כפועל בטל אלא מחוורתא כדכתיבנא ודברי רבינו מדוקדקים היטב ומה שקיצר רבינו בסיפא דשכרו להביא לו תפוחים כו' ולא העתיק סוף ל' התוספתא דקתני בה אלא נותן לו שכרו משלם או הול\"ל כפועל בטל משום דס\"ל דאין בזה שום חידוש דזה כבר נלמד מדין קמא להביא לו שליחות ממקום למקום דאידי ואידי דברים קלים הן ואין טורח בשליחות ולא באה התוספתא ללמדינו בזה אלא שלא יוכל לומר טול מה שהבאת בשכרך וכמ\"ש בדרישה ואף שהתוס' בב\"ק דף קי\"ג כתבו אהא דלהביא כרוב ודורמסקין לחולה כו' דמיירי ששכרוהו בשביל החולה פי' יותר ממה שהיה ראוי לשוכרה דהכי משמע ל' נותן לו שכרו משלם ע\"כ וא\"כ יש חידוש בדבר הא מסקי התוס' וכתבו שם ז\"ל וצ\"ל דמיירי כגון דליכא למימר משטה אני בך שהוא מפסיד במקום אחר כיוצא בזה עכ\"ל וא\"כ חזר להיות יתר משכרו לדין שוה לשכרו ואין כאן שום חידוש וגם לא הוצרך לכתוב זה כי סמך אמה שכבר כתבו בסי' רס\"ד ורס\"ה ע\"ש. ועל דברי התוס' תימה הוא בעיני מ\"ש שכן משמע ל' שכרו משלם דמיירי בשכרו י��ר ממה שהיה ראוי ליתן לו בשכרו והא גם בבות קמייתא הנ\"ל קתני נותן לו שכרו משלם ואין טעם לומר שם ששכרו יותר משכרו דשם לא איירי מחולה ואדרבה בבבא זו יש ליתן יותר טוב טעם למה כתב נותן לו שכרו משלם משום דהמשלח אינו רוצה ליתן לו בסך אשר שכרו בו אפי' בדרך השכירות אלא אומר טול מה שהבאת בשכרך שאינני צריך לו מש\"ה הוצרך לומר דאין שומעין לו אלא צריך ליתן לו שכרו משלם ונראה דמה\"ט שינה הרמב\"ם בבבא זו ולא כתב ונותן לו שכרו משלם אלא נותן כל שכרו דהיינו לאפוקי זה שנתחרט ואמר לו טול מה שהבאת בשכרך והוא פחות משכרו ונראה ליישב משום דברייתא זו שהביא הגמרא שם לא תניא שם הני בבא דרישא וברייתא אחריתי היא ולא תוספתא הנ\"ל ותדע דאל\"כ למה מקשה שם מהך סיפא והא גם מרישא משכרו להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא נותן לו שכרו משלם הו\"ל לאקשויי שם וא\"כ דייקי שפיר דבשלמא בתוספתא גילה לן ברישא דשכרו משלם ל\"ד הוא שהרי כתב עלה אינו דומה הבא טעון כו' וה\"ה אינך שכרו משלם הנזכר שם אחריו ג\"כ פירושו כן אבל הברייתא לא הו\"ל לסתום ודו\"ק וע\"ל רס\"ד ורס\"ה מ\"ש עוד מזה התוספתא גם בתשובתי הארכתי ע\"ש ודו\"ק. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואינו יכול לומר כו' ב\"מ דף קי\"ח ע\"א תנן השוכר את הפועל כו' [עיין ל' הגמרא בב\"ח] (ועיין עוד ל' הגמרא ע\"ז בסמוך) וכתבו התוס' שם ז\"ל לעשות בשלו והראה בשל חבירו משמע דוקא לעשות בשלו (פי' דהפועל סבר שהוא שלו) אז נותן לו שכרו משלם אבל סתמא (פי שהפועל ידע שאינו שלו אלא שלא א\"ל שכרך על בע\"ה) לא ותימא א\"כ אמאי אצטריך לשנויי כאן בשל הפקר כאן בשלו לישני כאן ששכרו לעשות בשלו (פי' שסבר הפועל שהיא שלו) כאן ששכרו סתמא בשל חבירו (לשון של חבירו מדוייק כמו שכתבתי שא\"ל שיעשה בשל חבירו או שהפועל ידעו מעצמו וקראוהו סתמא משום דלא א\"ל שכרך על הבע\"ה ומשה\"נ תירצו התוס' דזהו פשיטא וכדמסיק ולאפוקי כאן בשל חבירו דמשני תחלה דר\"ל דהפועל סבר שהוא שלו ולא היתה שלו אלא של חבירו וק\"ל) ואומר ר\"י דמש\"ה לא משני הכי דהא פשיטא דאם שכרו לעשות בשל חבירו דשומעין לו עכ\"ל ובזה נתבאר דברי רבינו בע\"ש אם שכרו לעשות חבירו סתם כו' דר\"ל בשל חבירו דהפועל יודע שהוא של חבירו וגם רש\"י מודה בזה וכמ\"ש בפרישה. "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ללקוט לי דבר של הפקר כו' שם אהא דשני ר\"נ כאן בשלו כאן בשל הפקר (וכנ\"ל) מסיק הגמרא וקאמר איתיביה רבא לר\"נ כו' [עיין ל' הגמ' עם פרש\"י בב\"ח] הנה מזה מבואר דאפילו למ\"ד המגביה מציאה לחבירו ל\"ק חבירו בפועל מודה דמציאה לבע\"ה וכמ\"ש בפרישה וק\"ל: וכתב הרמ\"ה דוקא דעבד משיכה כו' עד לא בעי משיכה אחריתי ק\"ק מ\"ש מהא דתנן שם הנ\"ל ז\"ל מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל וא\"ל פנה אבניך וא\"ל הגיעוך אין שומעין לו ואם משקיבל עליו א\"ל הילך את יציאתך ואני אטול את שלי אין שומעין לו עכ\"ל. ומוקי לה הגמרא דפינהו בעל הגינה אבל אי לא פינהו אפי' הן בחצירו של זה וא\"ל פנה אותן ויהיה שלך לא קנה חצירו שלא כיון אלא לדחותו וכתבו רבינו לעיל בסי' קס\"ו ע\"ש וי\"ל דשאני הכא דחייב לו שכירות מש\"ה כשא\"ל קח זה בשכירותך קנהו וזכה לו חצירו בשכירותו משא\"כ התם דלא היה חייב לו כלום ומש\"ה כל זמן שלא פנינהו אמרינן שכיון לדחותו וכעין זה שם בסוגיא ע\"ש: וכתב הרמ\"ה ה\"מ דליכא כו' עד או מידי עפ\"ר מ\"ש ליישב הני לישני דחיקי ולכאורה היה נראה ליישבן בענין אחר ולומר דהרמ\"ה בא לומר דלא קאמר דשומעין לו ליטול מה שעשה בשכרו בלבד אף שאינו שוה כ\"כ וגם הפועל צריך ליטפל בו ולמכרו אלא דוקא דליכא מידי לאשתלומי מיניה פי' להשלים לו הפחות היכא שאינו שוה מה שעשה כדי שכירותו ואף שאין לבע\"ה מידי אחריני מ\"מ המה מחולקים בטיפול שהפועל אמר לבע\"ה שהוא יטפל למכרו וליתן לו מה שיוציא ממנו דמי' ובזה אין שומעין לו אבל אם יש בה מידי לאשתלומי והמה מחולקים בהפחת שהפועל רוצה שישלם לו מה שיש בידו דקפיץ עליו זביני בהני תרתי חילוקים אין שומעין לב\"ה אלא צריך להשלים לו וליתן לו מה שבידו שקיפץ עליו זביני דכיון דיש לו משלו לאו כל כמיניה לומר טול זה ורבינו פליג אתרווייהו וקאמר ואין נראה כו' עד הלכך אפי' יש לו הרבה משלו פי' שיש לו להשלים וגם בכלל זה הוא דיש לו דברים דקפץ עליה זביני אפ\"ה יכול לומר לו כן ודו\"ק שבזה נתיישב הכל אלא שא\"כ לא היה לקצר ולסתום דבריו לכן מ\"ש בפרישה נראה עיקר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' בר\"פ י\"ב דשכירות כ\"כ ומסיים שם ז\"ל אבל מפני השבת אבידה לבעלים אמרו חכמים שיהיו הפועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן. ובחזירתן מן הגת כדי שלא יבטלו ממלאכתן וישבו לאכול אלא אוכלים בתוך המלאכ' כשהן מהלכין ואין מבטלין עכ\"ל. וכבר כתבתי בפרישה שהרמב\"ם היה לו גירסא אחרת ברישא דהמשנה וז\"ל המשנה בב\"מ דף צ\"א וכולן לא אמרו אלא בשעת המלאכה אבל משום השבת אבידה לבעלים אמרו פועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת ובחמור כשהיא פורקת והנה הרמב\"ם גרס אלא בשעת גמר מלאכה וכ\"כ המ\"מ שם וכ\"כ הרי\"ף ע\"ש ורבינו וסייעתי' גרסי כמ\"ש לפנינו בשעת מלאכה וכן מוכח מפירש\"י ע\"ש. וכן פירשו רבינו וכמ\"ש ובסמוך בסי\"ב והנה לפי גי' רמב\"ם במשנה ה\"פ מן התורה אסור לו לאכול קודם שיוגמר מלאכתו ובכלל איסור זה נמי שלא יאכל כשהוא הולך מאומן לאומן לבצור ולמלאות הסל דכל זמן שלא נתמלא הסל קודם שנגמר מלאכתו מיקרי וגם לאחר שעירה הסל לגת לחזור למלאותו הוא בכלל האיסור דמי דבחזרתו מן הגת הרי הוא כאילו בא לכרם ומתחיל מחדש לבצור וקודם גמר מלאכה מיקרי וכ\"ש שאסור בשעה שהוא עוסק במלאכתו ואינו מותר מן התורה אלא כשנתמלא הסל שאז הוה גמר מלאכה ויושב ואוכל ואף שמבטל אז ממלאכתו אין קפידא לזה מן התורה. אלא שחכמים הקפידו על זה כדי שלא יוציאו הפועלים זמנם לבטלה וזהו מיקרי משיב אבידה. ואמרו להתיר מה שנראה קצת שהוא גם כן אסור מן התורה והוא אשר כתבתי דהיינו שעת הליכה מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת כיון דמ\"מ לאו שעת מלאכה ממש הוה ומיקרי ג\"כ קצת גמר מלאכה לאומן אשר כבר קדמו ובצרו בחזרתו מן הגת שעירו שם הסל אשר כבר נתמלא מש\"ה התירו לאכול לפועל באותן זמנים ואסרו לו מה שהוא מותר מן התורה דהיינו לישב ולאכול. והא דהוצרכו להתיר לו האיסור ולא אמרו שיאכל בשעה שהוא הולך ונושא הסל כשהוא מלא לערותו לתוך הגת דאז הוה לאחר גמר מלאכה וגם אינו מבטל ממלאכתו בזה י\"ל חדא דאין נוח לו לאכול באותו שעה שנושא משא הסל על כתיפו והתורה דרכיה דרכי נועם ועוד דגם באותה שעה שנושא עליו המשא מיקרי שעת מלאכה ואינו מותר מן התורה אלא כששם גמר מלאכה עליו: ואשר רבינו לא הביא סוף דברי הרמב\"ם משום דלא בא כאן אלא להשיג עליו על מ\"ש שאסור מן התורה לאכול בשעת מלאכה אבל היתר אכילתו כשהוא הולך מאומן לאומן וחזרתו מן הגת מפני השבת אבידה משנה שלימה היא וכנ\"ל. אלא שמחולקים התו' בפי' דמתני' דרבינו וסייעתיה ס\"ל דמן התורה אינו מותר לאכול אלא בשעת מלאכה ולא כשהוא הולך מאומן כו' כמ\"ש בסמוך ס\"ב והשבת אבידה הוא שא\"א שלא יבטל מלאכתו בשעת אכילתו והא דהתירו דוקא בהליכתן מאומן לאומן כו' ולא התירו לזה שישב בשעת אכילתו ולאכול משום דההליכה ג\"כ קצת צורך המלאכה היא דמותר מן התורה לדעת רבינו ולא שישב ויבטל לגמרי ממלאכה והרמב\"ם סבירא ליה ע\"פ גירסתו דאינו מותר מן התורה אלא אמר שנתמלא הסל ואז ישב לאכול ויבטל ומפני השבת אבידה דביטול זה התירו חכמים מאומן לאומן כו' ודע שהמ\"מ הביא ל' רש\"י וכתב עליו ז\"ל וקרובים דבריו לדברי רבינו מה\"ל. ולכאורה קשה הלא שני הפכים הם שהרי דעת רש\"י מבוארת שהיא כדעת רבינו וכמ\"ש ונראה דלא כ\"כ אלא לאפוקי מדעת הראב\"ד והרמב\"ן שהביא המ\"מ שם לפני זה שס\"ל שהתורה לא קפיד אביטול מלאכה אלא על שלא יאכל קודם שעת גמר מלאכה או שלא יעשה אכילתו קבע ע\"ש וע\"ז כתב שדברי רש\"י קרובים הם לדברי הרמב\"ם והיינו שרש\"י [ס\"ל] ג\"כ שהתורה קפיד על ביטול המלאכה וע\"ז אמרו שלא יאכל אלא בשעת מלאכה וכנ\"ל ומש\"ה כתב המ\"מ שדבריו קרובים ולא כתב שהם ממש כדברי הרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " נפתחו חביותיו כו' עד כגון שנפתחו לגת כו' משנה שם דף צ\"ג ז\"ל נתפרסו עגוליו נפתחו חביותיו הרי אלו לא יאכלו אם לא הודיען מעשר ומאכילן עכ\"ל המשנה ושם בגמרא דף צ\"ב מפרש המשנה וקאמר ז\"ל בשלמא נתפרסו עגוליו מחזי כמקח טעות אלא נפתחו חביותיו מאי מקח טעות איכא מידע ידעי דאטביל להו למעשר אמר רב ששת שנפתחו חביות לבור וכר' עקיבא דאמר משיקפה ונימא ליה הבע\"ה איבעי לכו לאסוקי אדעתיייכו דילמא כבר נקפה (והו\"ל להתנות ומדלא התנה ידעי ומחלי) באתרא דההוא דנגיד הוא דמקפה כו' המעלהו מן הבור הוא נוטל הזגין ממנו וסברי מדשכרם לנגדו מן הבור עדיין לא נקפה והשתא דתני רב זביד בר' אושעיא ר' עקיבא אומר משישלה בחביות אפי' תימא שלא נפתתו חביותיו לבור (פי' אלא היין עדיין הוא בחביות והיתה מתחלה מגופה ושריק ואירע שנטלו מגופותיהן ושכרן להגיפן ולשרקן והן סברו שמעולם עדיין לא נשרק המגיפה על החביות מאי אמרת הרי ידעו דבא לחביות ומחלו) דאמרי לא הוו ידעינן דמשלי ונימא איבעי לכו לאסוקי אדעתייכו דילמא משלי באתרא דההוא דשריק ההוא משלי פי' דסברו הפועלים אם איתא דכבר נשלה היה ג\"כ סתום במגופה דהרי פועל הנשכר לזה עושה ג\"כ זה עכ\"ל הגמרא והצעתי לפניך כל זה כדי ליישב מה שמתמין על רבי' שכתב כגון שנפתחו לו (דבר) [לגת] וסבור שעדיין לא הועילו משם והוא כנגד סוגיית הגמ' הנ\"ל דבאוקימתא קמייתא מוקי לה שנפתחו חביות לבור וכר' עקיבא דאמר משיקפה ובאוקימתא תניינא אליבא דרב זביד מוקי לה שנפתחו חביותיו ממש קאמר דהיינו שהיין עדיין בתוך החבית רק שהוסרה מגופת החבית ורבי' נדחק לאוקמא כאוקימתא שהוא נגד הגמ' הנ\"ל וגם נגד הלשון דסתם הל' נפתחו חביותיו אינו משמע דנפתחו לגת דמה ענין חביות לגת בשלמא לבור איכא לאוקמא משום דבשעה שמעלין היין מן הבור לתוך החביות החביות עומדים על שפת הבור ולפעמים מטי' החביות על צדם בעמדם על שפת הבור ונשפך היין מן החביות לבור משא\"כ בלתוך הגת ומור\"ש ז\"ל תירץ בזה בחכמת שלמה שלו דרבי' ס\"ל כחכמים דר\"ע דיין משירד לבור אתחייב במעשר וא\"כ ידעי ומחלי ומש\"ה צריך לדחוק אליבייהו ולאוקמא שנפתחו לגת ומסיק וכתב ז\"ל אבל הרמב\"ם והסמ\"ג פסקו כ��\"ע ואליבא דרב זביד דאין חייב למעשר עד שישלה וכן מוכח סתמא דמתני' דהכא ועוד האריך ע\"ש בח\"ש והנה אין משיבין את הארי לאחר מותו כי לכאורה דבריו דחוקין מאוד שינקוט רבי' שיטה לנפשו ויפסוק כרבנן דר\"ע דלא כהרמב\"ם והסמ\"ג ולא יזכור דבריהם כלל ובפרט במקום שסתם דמשניות דמעשרות ודהכא דלא כחכמים הן וכמ\"ש מור\"ש ז\"ל שם בעצמו ע\"ש ולעד\"נ דהקושיא מעיקרא ליתא והוא דמאחר דשתי אוקימתות דבגמ' עד שיקפה או עד שישלה כנ\"ל לא מיתוקמי כי אם כדמסיק הגמ' דמיירי באתרא דההוא דנגיד הוא דמקפה או באתרא דההוא דשריק הוא דמשלה ובשאר אתרוותא דלא נהיגי הכי ליכא לאוקמא האי דינא דנפתחו החביות ולא הודיען דצריך לעשר ולהאכילן ורבי' רצה לכתוב הדין מרווח לכל אתרוותא ולכל מנהג הפועלים ולא מצי לאוקמא כ\"א בכה\"ג דנפתחו החביות לגת דאז לא הוה לפועל למיסק אדעתייהו דמעושר מש\"ה כ\"כ ולא נחית כאן לפסוק דין אימתי אתחייב במעשר ולא ליישב הל' דנפתחו החביות כי אין כאן מקום דין מעשר ולא לפרש המשנה כ\"א למשכח בריוח מקום טענת מקח טעות להפועלים והגמ' בא לפרש ל' המשנה מש\"ה הוצרך לאוקמא כ\"א מאוקימתות הנ\"ל ולדחוק נפשו דמיירי באתרא דנהגו כו' וכנ\"ל ודוק כן נ\"ל ברור: "
+                ],
+                [
+                    " יושב ומשמר כו' עד אוכל מהלכות מדינה ז\"ל המשנה דף צ\"ג שומרי פירות אוכלים מהלכות מדינה אבל לא מן התורה ובגמרא אמר רב ל\"ש אלא שומרי גנות ופרדסים אבל שומרי גיתות וערימות אוכלין מן התורה קסבר משמר כעושה מעשה ושמואל אמר ל\"ש אלא שומרי תלוש אבל שומרי מחובר אפי' מהלכו' מדינה לא דמשמר לאו עושה מעשה הוא אמר רב אשי כוותיה דשמואל מסתברא דתנן אלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע כו' (וע\"ש ובמשנה דף פ\"ז) ודייק מינה רב אשי דהלכה כשמואל דשומרי גנות ופרדסים אפי' מהלכות מדינה אינם אוכלין ופירש\"י שם דהא דנלמד מרישא דמתני' דאוכלין מהל' מדינה זהו דוקא במשמר בתלוש עד שלא נגמרה מלאכתו למעשר דאילו במשמר במחובר אפי' עושה מעשה אינו אוכל כלל עכ\"ל והנה מלשון הגמרא ורש\"י אינו ממועט במשמר אלא המשמר מחובר ממש דההוא אפי' בעושה מעשה מלאכה אינו אוכל אבל מחובר בשעת גמר מלאכה דהיינו בשעת בצירה ולקיטה דעושה מעשה אוכל משמע דמשמר בו אף שאינו אוכל מן התורה מאחר שאינו עושה מעשה מ\"מ מהלכות מדינה אוכל וא\"כ קשה על רבינו שכתב דאינו אוכל המשמר אפי' בשעת גמר [מלאכה] מנא ליה וגם אינו נזכר זה לא ברש\"י ורי\"ף ורא\"ש ורמב\"ם ונ\"י ונלע\"ד דרבינו למדו מדברי שמואל הנ\"ל דאמר ל\"ש אלא שומרי גיתות וערימות אבל שומרי גנות ופרדסים אינן אוכלין ואם איתא דשומר במחובר בשעת גמר מלאכה מותר לאכול מהלכות מדינה הו\"ל לחלק מיניה וביה ולומר ל\"ש אלא בשומר מחובר בשעת גמר מלאכה אבל קודם לכן שלא בשעת גמרן אינו אוכל אלא ודאי גם המשמר בשעת גמר מלאכה אסור ורש\"י דפי' קודם שנגמר מלאכתן משום רבותא דרב כ\"כ גם משום דבשעת בצירה מסתמא אינן צריכין לשמירה דפועלים בפני עצמן שהבוצרים משמרים מה שבוצרים ואחר שנבצרו והונחו לגת מיקרי שומרי גיתות ורבי' שכתב אפי' בשעת גמר מלאכה משום דמשכח לפעמים והיינו שמשמר במחוברים בזוית זו בשעה שהפועלים בוצרים בזוית אחרת וס\"ל דזהו ג\"כ בכלל שומרי גנות והשתא א\"ש הא דסיים וכתב ז\"ל ואצ\"ל השומר במחובר שלא בשעת גמר מלאכה דק' פשיטא דאצ\"ל הוא אלא שכ\"כ לאפוקי מפשוטו דפרש\"י הנ\"ל דמשמע דשמואל קאי דוקא אשומר מחובר שלא בשעת גמרו ומש\"ה אמר וזה א\"צ שהרי אז אפילו עושה המלאכה כיון שהוא מחובר שלא בשעת גמרו אינו אוכל ולא איצטריך לאשמועינן דאסור אלא להשומר בזוית זו בשעה שבוצרים בזוית אחרת ואע\"ג דהוא שעת גמר מלאכה מ\"מ כיון דשמירתן כאן הוא במחובר במקום שאינן בוצרין אסורין לאכול וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " יכול הפועל לאכול כו' עד ואפי' שכרו לכל היום לא יאכל קישות הראשון שלקט כו' ז\"ל המשנה שם דף צ\"ב אוכל פועל קישות אפי' בדינר ר\"א בן חיסמא אומר לא יאכל פועל יותר משכרו וחכמים מתירי' אבל מלמדין [את האדם] שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח לפניו (פי' דרך עצה אומרים לו שלא יגרום שימנעו מלשכרו) ובגמ' אמרי' שם חכמים היינו ת\"ק א\"ב אבל מלמדין לת\"ק ליתא כו' אב\"ע א\"ב דרב אסי דאר\"א אפי' לא שכרו אלא לבצור אשכול א' אוכלו ואמר רב אסי אפי' לא בצר אלא אשכול א' אוכלו וצריכא דאי אשמועינן כו' ע\"ש דעביד צריכותא להני תרי מימראות דרב אסי דחדא לא נלמד מתוך חברתה ופירש\"י דת\"ק אית ליה דר\"א וז\"ש פועל אוכל קישות שהיא לבדה ואין עוד אחרת ועוד אשמועינן דאפי' היא שוה דינר ור\"ל אע\"פ שלא שכרו אלא בעד חצי דינר מותר לו לאכול אף שהוא יותר משכירותו (אבל זהו פשוט כשלא שכרו אלא בקישות א' והוא אכלו שא\"צ ליתן לו שכרו אפי' אינו שוה כדמי שכירותו אלא פחות אלא שאם שכרו לכל היום ס\"ל לת\"ק דמותר לאכול יותר משכירותו וג\"כ צריך ליתן לו כל שכירותו) ור\"א בן חסמא פליג עלייהו וס\"ל בין שהיא לבדה בין ששכרו לה ולחברתה אם שוה יותר על שכרו לא יאכלנה ואתו רבנן בתראי למימר יותר על שכרו מותר הוא לאכול אם שכיר יום הוא אלא מלמדין כו' אבל שכרו לקישות לבדה לית להו דר' אסי עכ\"ל רש\"י וכ\"כ הרא\"ש ופסק דהלכה כחכמים וליתא דר\"א ולפני זה כתב הרא\"ש אהא דקאמר א\"ב מלמדין ז\"ל והלכתא כחכמי' ולא כסתמא דרישא דאשכחן כמה סתמא דיחידאי אינון כדאמרו סתם מתני' ר\"מ היא אבל ל' חכמי' כולל רבי' ועוד דמסתבר טעמייהו דנכון הוא וטוב וישר הוא ללמד לכל אדם ולהורותו הטוב לו עכ\"ל והן הן דברי רבינו ומש\"ה כ' פסק' דדינ' דלא כרב אסי אבל ממש\"ר אבל מלמדין כו' אין ראיה דהלכה כחכמי' בתראי דהא כל (האי) [הא\"ב] דבגמ' זולת הקמייתא הא דקתני במשנה אבל מלמדין לאו מדברי חכמי' בתראי לחוד הוא אלא ר' סתם וכתב בו אליבא דכ\"ע וכן מוכח בגמ' ע\"ש ואף שמל' רש\"י והרא\"ש הנ\"ל משמע דמ\"ש א\"ב הא דר\"א לא קאי אלא אדר' אסי קמייתא והגמרא עביד צריכותא ואיכא למימר אף שחכמים לא ס\"ל לדר\"א קמייתא מ\"מ לדר' אסי בתריית' ס\"ל וס\"ל לרבינו מדקאמר הגמרא סתם א\"ב דר\"א ולא כתב איזהו וגם מייתי לתרווייהו ועביד צריכות' ביניהן מכל זה (זה) משמע דאתרווייהו קאמר א\"ב דאל\"כ אין כאן מקומו דר' אסי השני ומכ\"ש הצריכותא שעשה בפרט מאחר שהגמרא שאחר זה אומר עוד א\"ב לדאיסי בן יהודא כו' ולא הו\"ל להפסיק בין הא\"ב אי לא שהא\"ב דר\"א אתרווייהו קא כי תרווייהו מרומזים בדברי ת\"ק דאמר אוכל אדם קישות דמשמע כשהוא יחיד בין בדלא שכרו אלא לאותו קישות לבד בין דעדיין לא בצר אלא אותו לבד ורש\"י והרא\"ש נקטו בלשונ' לר\"א קמיית' וה\"ה לבתריית' ומשה\"נ מייתי הרא\"ש לתרווייהו (הא\"ב) [בהא\"ב] ואי ס\"ל דר\"א השני הלכת' <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> הוה להביא שם וגם מהרי\"ף והרמב\"ם מוכח דלא ס\"ל בחד מהני דר\"א להלכה מדהשמיטוהו ע\"ש ודוק וגם ה\"ה אפשר דכיון למ\"ש אלא שקיצר בלשונו ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואפי' נזיר ועושה בענבי' כו' כל' רבי' כן הוא ל' הרמב\"ם בפ\"ב דהל' שכירות וצ\"ע מאי אפי' נזיר דקאמר הא בגמ' משמע אדרבה דנזיר מסתבר יותר שלא יתנו לאשתו ובניו דשם בא לפשוט דמן השמים הוא אוכל ואינו יכול לומר תנו לאשתי ובני מהא דתניא נזיר שאמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו ומשני התם משום לך לך אמרינן לנזירא כו' ופירש\"י כלומר קנסא הוא דקנסיה שימנע עצמו מלהשכיר לענבי' עד כאן לשונו וכן כפל ושילש שם בגמרא לומר כן וי\"ל דס\"ל דהגמרא לדחייה בעלמא קאמר האי סברא ור\"ל מהא דליכא למידק דמן השמים הוא זכה אבל לפי המסקנא דקיי\"ל דמן השמי' היא זוכה מסתבר למימר דלרבות' אמר הבריית' כן אע\"פ שהוא אינו אוכל וכמ\"ש בפרישה ע\"ש וק\"ל: ונראה שאפ\"ה אינו יכול ליתנו לאשתו ולבניו ז\"ל ב\"י כתב החכם המרשים כן נראה שהרי זיכוי אכילתו מפני תועלת הבע\"ה כדלקמן עכ\"ל ונראה שרמז המרשים להא דתניא לא ירעיב הפועל ולא יסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו כו' (והביא רבינו לקמן בסי\"ט) מפני ביטול מלאכתו של בע\"ה (נראה דפי' יאכיל מזונותיו לבניו דר\"ל מזונות שיש לאכול מכרם זה וסיים בטעמו מפני ביטול מלאכתו של בע\"ה) ואי מהא לא איריא דהא מה שפועל אוכל ממה שהוא עושה אינו משום בע\"ה שהרי אפי' שאכל ושתה כבר אוכל ממה שהוא עושה וכן אינו רשאי לאכול פת עם ענבים ואם איתא כדבריו אדרבה הו\"ל להתורה להתיר לאכול ענבים עם הפת כדי שיתחזק יותר אלא ודאי לא התירה התורה אלא מפני צערו של פועל ומ\"מ נראים דברי רבי' משום דאיכא למימר דלא זכה ליה רחמנא אלא מה שהוא נותן לתוך פיו עכ\"ל ב\"י והנה מ\"ש הב\"י דנראה לו דברי רבינו משום דאיכא למימר כו' כבר כתבתי בפרישה ל' התו' שכ\"כ בפשיטות דלא יתן לאשתו ובניו מה\"ט אי משל תורה הוא אוכל וגם כתבתי שם דהכי קיי\"ל דמשל תורה הוא אוכל וכמ\"ש ג\"כ רבי' ומ\"ש הב\"י לפני זה אלא משום צערו של פועל ק' לי הא בחסימה דשור מיבעי' בגמרא דף צ' ע\"א אי זכי ליה רחמנא משום דמעלי ליה או משום דחזי ליה וצערי ליה ונ\"מ אם יש לה חולי מעיים ומתרזת ומסקינן דלהנאתה זיכתה לה התורה וכמש\"ר בס\"ס של\"ח דלשור ולפועל חד טעמ' הוא ומזה הו\"ל להקשות להחכם המרשים וגם לב\"י סתירה למ\"ש בפשיטות דטעם הוא משום צערא מיהו י\"ל דהב\"י חדא מתרווייהו נקט ולא בא אלא לסתור דברי המרשים דהסכים דאסור ליתנו לאשתו ולבניו מטעם דלא זיכתה התורה אלא משום תועלת דבע\"ה וכתב דז\"א וס\"ל דכיון שיהיה הטעם משום צערו או משום הנאתו כשפועל רוצה ליתן חלקו לאשתו ובניו דהרשות בידו כיון דלית בזה משום צערו והנאתו דגם זה הנאתו תדע שכן הוא כוונת הב\"י דאל\"כ למה הוצרך ליתן טעם אחר לדברי רבי' משום דהתורה לא זיכתה לו אלא מה שנותן לתוך פיו תיפוק ליה משום צערו אלא ודאי ל' בהא ליכא ביה משום צערא וה\"ה לטעם דהנאתו וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כך בהמתו אוכלת כו' בב\"מ דף צ\"א איבעיא להו עושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר כו' עד וא\"ת שאסו' לאכול שור במחובר היכא משכחת לה בשרכא ופירש\"י שור במחובר א\"א לו לאכול מגפן שהוא עושה שהרי הוא קשור לצמד בעגלה והבוצרים עושים בגפן שאצל העגלה ונותנין בעגלה והתוס' הקשו שם ע\"ז וכתבו ז\"ל במחובר היכי משכחת לה פירש בקונטרס הלא הבהמה אינה יכולה להגיע ולאכול מגפן שעל העגלה שהוא נושאה שהבהמה לפני העגלה ואין נראה לר\"י כו' דההוא גפן הוה תלוש ולא מחובר אלא ה\"פ במחובר היינ�� כשהוא דש במחובר היכא משכחת לה שיאכל אותן שיבולין עצמן שהוא דש דבשלמא שור בתלוש א\"ש שכל תבואה התלושה אשר שם חשובה כאגודה אחת וא\"צ לאכול מאותה שהוא דש ממש אבל מחובר כל קלח וקלח חשוב בפני עצמו ומשני בשרכא פי' בקטנית או בתבואה שהיא ארוכה שיוכל לאכול אותם שיבולין עצמן שהוא דש עכ\"ל והנה אף שהתוספות כתבו בשם רש\"י שאינה יכולה לאכול מגפן שעל העגלה כו' א\"ל שע\"ז [כתבו] דוקא שאין נראה דההוא גפן שעל העגלה תלוש הוא אבל לפי לשון רש\"י שלפנינו שקאי אהגפן שבוצרים עושים בו כו' זה מחשב כמחובר ז\"א דא\"כ למה להו לדחוקי ולפרש דקאי אדישה במחובר הו\"ל לפרש כן דקאי אגפן שהבוצרים נותנין לעגלה אלא ודאי כה\"ג מיקרי תלוש דהא אף בזה אין הבהמה עושה במחובר הבצירה אלא שהיא יושבת בעגלה לאחר שבצרו ותלשו והניחוהו על העגלה והיא היא והתוס' נקטו המכוון וק\"ל ובזה דברי רבי' מבוארים לפי מאי דקיי\"ל דעושה בגפן זה אסור לאכול לכתחלה בגפן אחר כמש\"ר בסי' של\"ז סי\"א דאיבעי' דלא איפשטא היא: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ובישב לה קוץ בפיה (מהו) [כו'] בב\"מ דף צ' בעי רמי בר חמא הושיב לה קוץ בפיה מהו הושיב לה חסימ' מעלייתא היא אלא ישב לה קוץ בפיה רבץ לה ארי מבחוץ מהו העמיד בנה מבחוץ מהו היתה צמאה למים מהו פרס לה קטבליא ע\"ג דישה מהו וכתבו תוס' כל האיבעיות באת\"ל ע\"ש עמד בנה בחוץ מהו אית ספרים דגרסי העמיד ואפ\"ה לא פריך חסימה מעלייתא היא משום דאינה מונעת כל כך מלאכול בשבילו כמו מפחד ארי כדפרישנא עכ\"ל תו' ויש לתמוה על לשון רבינו ששינה סדר האיבעיות ממה שסדרן בעל האיבעיין בגמ' וכן הרא\"ש והרמב\"ם פי\"ב מהל' שכירו' סדרן כך כמ\"ש בגמ' בפרט דכולם באת\"ל הן כמ\"ש תו' והב\"י תמה על רבי' למה השמיט רבינו העמיד בנה מבחוץ ותירוצו הוא דוחק והיה נ\"ל ליישב שתי הקושיות בתירוץ אחד ולומר דרבינו ס\"ל ג\"כ כתוס' הנ\"ל שג' איבעיו' ראשונות באת\"ל יש בה חסימה (ארבעתן) והרביעי' והחמישי' את\"ל שלהן הוא איפכא את\"ל שבג' הראשונות לית בהו משום חסימה משום דנעשה מאליו מ\"מ היתה צמאה למים והיינו מכח טורח המלאכה שהוא בגרמתו מהו ומכ\"ש פרס עליה עור שהוא עושה בידים אם יש בה חסימה וא\"כ הוא נמצא שבעי' העמיד בנה נראה מל' האיבעי' וסדורו דמסתבר ליה לומר דלית ביה חסימה יותר מכל אינך האיבעיות דהרי בהמשך האיבעיות ג' ראשונות קאמר את\"ל ב' איבעיות ראשונות אית ביה משום חסימה מ\"מ העמיד בנה מסתבר למימר דלא יהיה בה משום חסימה ובהמשך האיבעיא הרביעית אמרי' ג\"כ את\"ל הראשונות לית בה משום חסימה כו' ומש\"ה השמיט רבי' ההיא איבעי' דהעמיד בנה אף אם לא נאמר בעלמא דאיבעי' דאיתבעי' סתמא ולא איתפרש האת\"ל בההיא דהוה פשיטותא להאיבעי' שלפניה מ\"מ כאן נראה כן משני הצדדין מסתברא לומר כן וי\"ל נמי דמש\"ה לא סידר בהאיבעיות ב' האחרונות בראשונה והיה לו להתחיל בפרס עליה עור ואח\"כ היתה צמאה למים ואח\"כ ישב לה קוץ ורבץ ארי והעמיד בנה ובדרך הזה היו הולכים כולם בצד א' באת\"ל יש בו חסימה כדי ללמדנו דמסתבר ליה לומר דהא דהעמיד בנה מבחוץ הוא המסתבר דפטור יותר ובזה מיושב למה שינה רבי' הסדר בהאיבעיות משום דסידר יחד המסתבר לומר בהן יותר דיש בהו חסימה להסברות שכתבתי אלא שק' ע\"ז דהגמרא מסיק וקאמר על הני איבעיות ז\"ל פשוט מיהא חדא ומביא ברייתא דמשמע מינה דפרס עליה קטבליא לית בה משום חסימה ולפי מ\"ש הו\"ל למפשט מיניה כולהו דהא הוא המסתבר יותר לומר דיש בהו משום חסימה ע\"ד שכתבתי וכיון דפשוט דאפילו הני לית בהו משום חסימה כ\"ש באינך וי\"ל בדוחק כיון דלא איתפריש בהדיא בברייתא כ\"א זו קאמר עלה פשוט מיהא חדא ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שעורים שהושרו במים כו' שם דף צ' ז\"ל ת\"ר פרות המרכסות בתבואה והדשות בתרומה ומעשר אינו עובר משום בל תחסום (וכתבו התו' שם הטעם עיין שם וכן פירש\"י ה\"ט דתו' בסוף שמעתין בד\"ה ממון גבוה ובחידושי בגמ' כתבתי למה פירש בריש שמעתין טעם אחר ע\"ש) אבל מפני מראית העין מביא בול (פירש\"י מלא אגרוף) מאותו המין ותולה לה בטרסקלין שבפיה עכ\"ל ופירש\"י המרכסות בתבואה ששורין שעורין במים ומייבשין אותן בתנור ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן והוא חולשא עכ\"ל וכן הם דברי רבי' והשמיט הדשות בתרומה ומעשר מפני שאינו נוהג עכשיו וז\"ל הרמב\"ם בסוף הלכות שכירות פרה של ישראל שהיה כהן דש בה בתרומה ומעשר שני מביא מעט כו' עכ\"ל וכתב המ\"מ וב\"י שהוא מפרש פרות המרכסות כלומר עוברות על התבואה דרך הליכתן למקום אחר והוא מלשון והרכסים לבקעה וכן פירש הרמב\"ן ויהיב טעמא דתני בירושלמי בדישו ולא בדרכו (ועמ\"ש עוד מזה בפרישה ר\"ס של\"ז) ובזה נתיישב דהרמב\"ם כתב דמפני מראית העין אם דשות בתבואה דמוכח מלשונו דבפרות המהלכות על התבואה אינו מצריך להביא מלא אגרוף משום דשם הדבר נראה דאינו מכוין לדישה אלא שהדרך ירט לנגדו ועובר דרך עליה בלי שהייה ואין להקשות בעובר על התבואה שבדרך מאי אינו עובר משום בל תחסום דמשמע אבל אין חיוב נחסמה והא (אפי') חייבלחסמה מפני גזל וכדתנן בהמותירושלים יצאוזמומים וכן אמרו באברהם שחסם חמורו וי\"ל דהתם ה\"ט דשם לא עבר דרך עליה משא\"כ כאן דאיירי בעובר דרך עליה גם שם איירי בתבואת שדות של אחרים והכא איירי אפי' בשלו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ועובר בה' לאוין במיימוני כתוב פי\"א דשכירות עובר בד' לאוין ועשה וחשב בל תעשוק זבל תגזול ולא תבא ולא תלין ולא ידעתי למה דהוא נגד הגמרא וכמ\"ש לשונו בפרישה ותמוה לי שלא הרגישו ב\"י והמ\"מ בזה ודוחק לומר שטעות סופרי' הוא כי עיינתי בכל ספרי הדפוסים וכלם שווים בזה ואפשר דחשיב הני תרי לא תעשוק בחד וכן משמע מן התו' דתני עובר בה' לאוין ולא קחשבי אלא הני ד' דקחשיב הרמב\"ם (וע\"ל סי שנ\"ט מ\"ש בשם המ\"מ דמשמע דבל תגזול ובל תעשוק בעניינא חד הוא גבי שכירות ובש\"ע כ' סתם עובר בה' לאוין ועשה כמש\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שכיר שבת ושכיר כו' בב\"מ דף ק\"י ע\"ב ז\"ל שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום שכיר שבת ושכיר חודש ושכיר שנה ושכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום ובגמ' אמר רב שכיר שעות דיום גובה כל היום שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה ושמואל אמר שכיר שעות דיום גובה כל היום שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום (ע\"ש בפרש\"י) תנן שכיר שעות גובה כל היום וכל הלילה תיובתא דרב אמר לך רב לצדדין קתני שכיר שעות דיום גובה כל היום שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה תנן היה שכיר חודש שכיר שנה שכיר שבוע יוצא ביום גובה כל היום יוצא בלילה גובה כל הלילה והיום אמר לך רב תנאי היא דתניא שכיר שעות דיום גובה כל היום שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה דברי ר' יהודא ר' שמעון אומר שכיר שעות דיום גובה כל היום שכיר שעות דלילה ג��בה כל הלילה וכל היום עכ\"ל הגמרא נמצא דרב קיים בשיטתו דר\"י וידוע דהלכה כרב באיסורא ועוד דר\"י ור\"ש הלכה כר\"י וכן פסקו כל הפוסקים והנה רבי' שכתב בשכיר שבת כו' יצא בלילה גובה כל הלילה ולא כתב כל הלילה וכל היום מוכרח דס\"ל דלית הלכתא כסיפא דמשנתינו הנ\"ל משום דהיא ע\"כ כר\"ש אתיא מכח קושיות דתלמודא הנ\"ל ולית הלכתא כוותי' וכל' רבי' כן הוא ל' מיימוני פי\"א דשכירות וכן מוכח דעת הרא\"ש שהביא בפסקיו רישא דמתני' דקתני שכיר שעות כו' ומה דאיתמר עלה משמיה דרב דלצדדין קתני ואילו סיפא דמתני' דקתני שכיר שבת כו' לא הזכיר משמע דה\"ט דס\"ל דסיפא דמתני' אינו אליבא דהלכתא ואין חילוק בין שכיר שבת כו' לשכיר שעות כו' ובשניהן הדין יצא בלילה גובה כל הלילה וכמש\"ר והמיימוני וס\"ל הא דקאמר תנאי היא ר\"ל המשנה מיתוקמא כתנאי ומאן דשנה הא לא שנה הא סיפא ר\"ש היא ולית הלכתא כוותיה ורישא ר\"י היא ולצדדין קתני והלכתא כוותיה ולהכי לא קאמר התרצן אלא תנאי היא כו' דהוה משמע דהרישא ג\"כ תנאי היאוז\"א אלא תירוצא קמא דלצדדין קתני כדקאי קאי דכל כמה דאפשר לתרוצי מתניתי' אליבא דהלכתא מתרצינן לה כנ\"ל שיטת הרא\"ש ורמב\"ם ורבי' ונכונה היא אבל שיטת הרי\"ף צל\"ע שהוא הביא שם כל המשנה כצורתה שכיר שעות כו' שכיר שבת כו' והביא עליה פלוגתא דרב ושמואל ופירכא ותירוצא קמייתא דלצדדין קתני וקושיא שהקשו אסיפא משכיר שבת לא הזכיר וגם לא הזכיר פלוגתא דר\"י ור\"ש הנ\"ל ופסק כרב ע\"ש ונ\"ל לומר דדעת הרי\"ף מדלא קאמר בגמ' אלא אמר לך רב תנאי היא כו' ש\"מ דס\"ל להתרצן שתירוץ ראשון שמפרש דמתני' לצדדין קתני כדקאי קאי אלא כשהקשה המקשן מסיפא דמתני' משכיר שבת כו' השיב לו עליו לא תוכל להקשות שהרי יש לו תנאי דס\"ל כוותיה ומדלא אשכחן דפליגו התנאים וגם רב ושמואל אלא בשכיר שעות ולא בשכיר שבת כו' [דהתם כ\"ע מודו] יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום והטעם כמ\"ש התוס' במשנה דלא תלין משמע דאינו עובר עד שיעבור בה כל הלילה דהיינו לינה וזה היוצא בלילה לא עבר בע\"ה לינה שלימה שהרי לא גמר עבודתו קודם הלילה וס\"ל לרב דסברא זו לא שייכא אלא בשכיר שבת שכיר חודש כו' דאז צריך שיעבור לינה שלימה כיון דנחית מתחלה לעבודת כל היום וכל הלילה אבל אם מתחלה לא נחית אלא לעבודת שעות גם בלא תלין עובר בלינת שעות והתרצן כדי להכריח סברא זו השיב לו אמר לך רב תנאי היא ור\"ל איכא תנאי דפליגי גם בשכיר שעות ור\"י ס\"ל כמוני ומדלא פליג גם בשכיר שבת ע\"כ צ\"ל דבשכיר כ\"ע מודו וכמ\"ש כנ\"ל לשיטת הרי\"ף ובזה מיושב ג\"כ מה שהקשו התוספות ממ\"ש לא ילין חלב חגי ומאי דתני דעמוד השחר פוסל בלינה אפי' לא התחיל לינה אלא לאחר תחילת הלילה דהתם נמי לא הוה זמנה כל הלילה ודוק וכן מוכח קצת מפי' ר' עובדיה בפי' המשניות שלו ומפי' הרמב\"ם שם במשנה משמע כמ\"ש במיימוני ועיין בסמ\"ג שפסק כשמואל ולא כרב והוא כנגד כל הפוסקים וע\"ש שהגיה בעל המגיה בבא אחת דשכיר שבת יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום דלפי אותה הגהה צריכין ג\"כ להגיה כן בתוספתא ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " נתנו לו אפי' בחצי יום כו' עובר משום בל תלין כן הוא ג\"כ ל' הרמב\"ם פ\"א דשכירות ול' הברייתא ג\"כ הוא עובר משום בל תלין עיין בכ\"מ שם מה שהקשה ול\"נ דרבי' והרמב\"ם לטעמייהו אזלי דס\"ל דכשהוא כובש בין ביום בין בלילה עובר על כל ה' לאוין וכמ\"ש לעיל בשם ב\"י עצמו והא דנקטו עובר משום בל תלין לשון דברייתא נקטו וה\"ה לאינך ד' וסמכו אמ\"ש לעיל ��\"נ דרבותא קאמר דאע\"פ שנתנו ביום אפ\"ה עובר משום בל תלין וכנ\"ל ומש\"ה קאמר דאותו לאו בל תלין הוא חל עליו מיד ששקעה עליו החמה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " והוא שלא ישנה ר\"פ השואל וכתב המ\"מ דמשמע שלא ישנה שום שינוי ואהשינה אפי' ממלאכה כבידה חייב ע\"כ ונ\"ל דאפי' הרא\"ש ורבי' דס\"ל לעיל בסי' ש\"ח ושי\"א דכי אמר ספינה זו או משאוי זו יכול לשנות אפי' מכבידה לכבידה כמותה וכ\"ש לקלה הכא כיון שנאנס גביה ויצא מן העולם מודה דמצאה קפידא מקום לנוח ונחה וכמ\"ש לעיל בסי' שי\"א ס\"ד ואע\"ג דאמרי' לעיל סי' ש\"ט באם שכר בהמה ושינה בה מהר לבקעה והוחלקה דפטור משום דכ\"ש דהוחלקה בהר שאני התם בשוכר שהוא פטור מאונסין והרי זה מיחשב אונס גביה משא\"כ שואל דחייב באונסין והו\"ל כאילו לא עשה בה מלאכה בההיא שעתא כלל ומתה או לשבר הכלי דחייב וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וסופו לחזור פטור כן דעת חכמי צרפת כדלעיל ס\"ס ש\"ז דס\"ל שזהו בכלל שבת שאינו נוהג בבהמה כ\"כ ב\"י כאן גם לעיל ס\"ס ש\"ז וכ\"כ מור\"ש ז\"ל שם שרבי' סתם כאן כדעת חכמי צרפי וק' לי דא\"כ הול\"ל רבי' רבותא דאפי' נכחש הבשר מחמת פשיעה אפ\"ה פטור כיון דסופו לחזור וכמ\"ש בשמם שם סוף סימן ש\"ו ועוד כיון דהרא\"ש הביא דברי החולקים על חכמי צרפת באחרונה משמע דהכריע כוותייהו והיאך יפרש רבי' כאן דלא כוותייהו לכ\"נ דרבי' ס\"ל לחלק דשאני בהוכחשה מאליו באונס וגם סופו לחזור דהכל מודים בזה דלא מיחייב עליה כיון דאונס הוא ואינו דומה לנשברה או מתה דאין סופן חוזרים ולא כתב הרא\"ש ורבי' די\"ח על חכמי צרפת כ\"א כשבאה ההכחשה מחמת פשיעת השוכר וכמפורש בדברי הרא\"ש ורבי' בהדיא שם ועמ\"ש עוד לעיל ס\"ס ש\"ז מזה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל לאחר ימי כו' אבל חייב בגניבה ואבידה בפ' האומנין מייתי מתני' דוכן בשעה שהוא מחזירה וקאמר עלה אמר רפרם בר פפא ל\"ש דחייב בשעת החזרה אלא שהחזירה בתוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה פטור משואל וחייב כש\"ש הואיל ונהנה מהנה עכ\"ל. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שאינו יכול כו' טעמו דס\"ל דדין שאלה כדין הלואה והביא ראיה מהא דתניא טלית שאולה עד ל' פטורה מציצית ורש\"י מחלק דוקא הלואה דלהוצאה ניתנה אבל שאלה דחוזרת בעין חוזר מיד וההוא דטלית מיירי כשלא תבעה המשאיל להחזיר לו אפ\"ה לאחר ל' חייב בציצית מפני מראית העין מפני שאין דרך להשאיל יותר מל' יום ולכך צריך לעשות לה ציצית והביא ראיה לדבריו ע\"ש וא' מראיותיו הוא מהא דתניא המשאיל חלוק לחבירו לילך בו לבית האבל אין רשאי לשאלו עד שיצאו ימי [האבל וברגל עד שיצאו ימי] הרגל ובמשת' עד שיצאו ימי המשתה משמע הא סתמא אפי' קודם שיצאו ימי הרגל והמשתה נוטלו ע\"כ ולעד\"נ דאין ראיה כ\"כ מזה דר\"ת לא אמר אלא בשואל סתם משא\"כ זה דשאלו לילך לבית האבל ואינך דלא מיקרי שאלה סתם כ\"כ אלא מיעוט דלא השאיל לו אלא לילך לבית האבל או למשתה וקמ\"ל דל\"ת דבהליכה א' סגי וכדעת הרמב\"ם בסמוך וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וא\"א ז\"ל הביאו (ראיה) בל' אחר כו' מדכ\"ר שהרא\"ש הביאו בלשון אחר ולא כתב לישנא דמשתמע שהרא\"ש פליג על הרמב\"ם נראה לומר דאינו מוכרח שיהיה חולק על הרמב\"ם דאפשר דמ\"ש הרמב\"ם גבי אבל עד שילך ויחזור היינו כמו עד שיצאו י��י האבל דקאמר הרא\"ש דכל ימי האבילות הוא שוהה שם ולבסוף הוא חוזר וכן מ\"ש הרמב\"ם במשתה כל אותה ימי המשתה יום הוא יום א' וה\"ה כל ימי המשתה אם הם רבים ובזה נתיישב דל\"ת דברי ש\"ע דידיה אדידיה דבי\"ד סי' ש\"מ סל\"ה כתב דברי הרא\"ש להלכה ובמ\"ש א\"ש אבל מדברי מור\"ם מוכח דלא ס\"ל זה שכתב כאן דברי הרא\"ש בשם י\"א ובי\"ד כ' אדברי המחבר דבח\"מ סי' שמ\"א לא פסק כן ובאמת שאינו מוכרח וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ודוקא שלקח ממנו בקנין כו' כרש\"י אבל לא קאנו מיניה מכי אהדר' כלתה קנין דמשיכה ראשונה אכל נ\"י כ' דיש מהאחרונים [דס\"ל] דאם משך ע\"ד שיהא שאול לו לעולם באותה משיכה קנאה לאותה שעה ולכל השעות שהוא צריך לו אבל רב אלפס פי' בשם גאון כו' עכ\"ל וק\"ק לפי דעת האחרונים למה קאמר רב מרי והוא דקנו מיניה הא במשיכה סגי וא\"ל דר\"ל דבקנין בסתם סגי ובמשיכה עד דיפרש דמושך אדעתא דלעולם דאם כן מאי הקשה לרש\"י דילמא גם רש\"י מודה בזה היכא דפירש ודוחק לומר משום דלטעמי' דרש\"י דכתב דקנין משיכה ראשונה כלתה ה\"ט שייך גם כן כשפירש ומש\"ה הצריך דוקא קניא (דאל\"כ) [דא\"כ] לא הו\"ל לנ\"י לסתום דבריו אלא לפרש לכן היה נראה דהמשך דברי נ\"י כך הוא לפי פירש\"י דפי' דבטובו קאמר קשה ל\"ל קנין הא גם במשיכה סתמא סגי דהאומר השאילני בטובו כאילו פירש דבריו וקאמר כל זמן שהוא טוב והיינו לעולם וא\"כ אפי' משיכה מהני אבל לפי' רב אלפס ניחא דבטובו ר\"ל בטובתך ולפי נדבת לבך (לך) ואין זה שאלה לעולם בפי' אלא ברמז ונשמע לב' פנים ומש\"ה הקשה [הרא\"ש] דכיון דא\"ל בטובתך אינו מוכח כלום גם הקנין שעשה לו אינו מתקנהו ודומה לפלוגתא זו דהרי\"ף והרא\"ש כ\"ר בשמם ג\"כ בא\"ע סי' צ\"ב בדין אס קנו מידו בעודה ארוסה שאין לו דין ודברים בנכסיה כו' שהרמב\"ם והרי\"ף ס\"ל שהקנין מועיל למה שאין במשמעות הל' והרא\"ש חלק עליהם ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכן פי' הרמב\"ם כו' עיין ל' הרמב\"ם בב\"י וכתב עליו וז\"ל ועל הרמב\"ם ליכא לאקשויי מה שהקשה הרא\"ש על הרי\"ף עכ\"ל ונראה דר\"ל דהרמב\"ם פירשו בדוקא כשאמר כן לאיש שידוע דרכו ומנהגו שאינו מקפיד בדברים כאלו שהרי כתב בפי' שר\"ל כפי טובת לבך שאינך מקפיד כו' וכשאמר כן סתם לאיש כזה סתמא כפירושו דמי משא\"כ הרי\"ף דלא פי' כלום ומשמע דס\"ל דמהני ל' זה אם אמר כן לכל אדם: "
+                ],
+                [
+                    " לחפור בו כרם זה כו' ויש להקשות הא כ\"ר בסימן ש\"ח ושי\"א דאפי' כי אמר זה יכול לשנות למלאכה כמותה ואפשר לומר דכוונתו דאם שינה באחר וקלקל הכלי חייב ולה\"ק שאינו רשאי לשנות ר\"ל וממילא נשמע אם שינה חייב באונסי' ובזה אפי' הרא\"ש מודה דכשנתקלקל מצא קפידא מקום לנוח ונחה וכמ\"ש גבי ספינה סי' שי\"א ובסי' ש\"מ דאם שינה ומתה חייב אע\"ג דגבי שוכר ושינה מהר לבקעה פטור (כל שלא מתה או נתקלקל מחמת אותה מלאכה עצמה) שואל שאני דכיון דכל הנאה דידיה אסור לו לשנות כלל וחייב באונסין וכן צ\"ל בסמוך (בסי' שמ\"ב) ומש\"כ שם בדרישה ע\"ש ולפ\"ז הא דכ\"ר אפילו אם הוא כמוהו ל\"ד קאמר אלא אלא אפי' קל וקטן ממנו וכמ\"ש בר\"ס ש\"מ בשם המ\"מ וכן בגמרא אמרו האי דאושלן מרא למרפק ביה פרדיסא מרפיק ההוא פרדיסא משמע אבל אחר לא אפי' אם קל וקטן ממנו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין השואל רשאו להשאיל מהרי\"ק בשורש ו' כתב דאפילו אם היה השואל הראשון קל כבקלים והשני אדיר שבאדירים אפ\"ה אסור וקשה מ\"ט דהא טע��א שמא יבריחו השני לא שייך כאן ודוחק לומר בזה משום לא פלוג חז\"ל והיה נראה לומר דמ\"ש שאסור היינו לענין שאם השאיל מעצמו ואח\"כ נתקלקל ביד שני מחמת אותה מלאכה דלא מיקרי שואל ויהיה פטור כדין מתה מחמת מלאכה וזהו ג\"כ טעם דלא ישאיל אפילו ס\"ת וכמש\"ר ומדסתם משמע אפי' במקום דלא שייך שמא יבריחם קאמר דאסור אלא ודאי לענין שאם נתקלקל ביד האחר אפי\" מחמת הכרייה קאמר וכדמסיק רבי' ואם היה מותר להשאילה היה פטור כדין מתה מחמת מלאכה ומזה נלמד דאם יקבל זה השואל עליו לשלם אם יתקלקל יותר להשאילו בפרט בדבר מצוה דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה היכא דאין לחוש שהשני יבריחם וק\"ל. ומה\"ט נמי נראה הא דקיי\"ל דמותר לאדם להתעטף בנולית של מצוה של חבירו שלא ברשות וכן להניח תפילין מה\"ט דניחא ליה לאינש כו' ונ\"מ אם יתקלקל מתוך כך חייב לשלומי ליה כיון דלא הוא שואל מדעת וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' עד ואינו יכול לישבע שמשלם כלשון רבי' כן הוא בתשובה אות באות וק' ממ\"ש רבי' סי' ע\"ב גבי לוה אמר סלע הלויתני ב' הי' שוה והמלוה אומר יודע אני שהי' שוה יותר וא\"י כמה דהו\"ל משואיל\"מ וכ\"כ הרא\"ש פ' הדייני' וא\"כ גם כאן הרי מודה שהפסידו כמשמעות ל' השאלה ומסתמא לא היה ההפסד פחות מפרוטה נמצא כאילו הודה בפרוטה ובשאר אומר א\"י ומחוייב שבועה ואיל\"מ ורבי' כתב שניהן להלכה וגם הש\"ע וגם הרשב\"א בתשובה הביאו ב\"י בס\"ס ש\"מ וצריכין לומר דהכא איירי שהמשאיל לא טען עליו ברי שהיה שוה כך וכך אלא השאלתיך כלי בחזקת טוב ומסתמא היה שוה כך וכך (וכן משמע הל' דקא\"ל השבע כמה היה שוה ואפרע לך ולא קאמר השבע שכדבריך כן הוא) וכיון דלא הוה טענתו כמה בברי הו\"ל כטוענו כמדומה לי שהלויתיך ולא פרעתני והכלי או השברי' היו בעין להחזירם לו והן הילך וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " השואל פרה מחבירו כו' עד ישבע השוכר שבשעת שכירות מתה כו' הנה אעתיק ל' משנה וגמרא שעליו מיוסדין וסובבי' דברי רבי' מה שכ' כאן ובסי' שאח\"ז בב\"מ דף צ\"ז תנן השואל את הפרה שאלה חצי יום ושכרה חצי יום או שאלה היום ושכרה למחר או שכר א' ושאל א' ומתה המשאיל אומר שאולה מתה ביום שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב ואם השוכר טוען ברי שכורה מתה או ביום או בשעה שהיתה שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה זה אומר א\"י וזה אומר איני יודע יחלוקו (פירוש לסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין ולרבנן חולקין עליו סבירי להו בזה דפטור דהמוציא מחבירו עליו הראיה וקאמר עלה בגמרא שמעית מינה דברי ושמא ברי עדיף ותיובתא דר\"נ דאמר בהתובע לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם הלויתני פטור (וכתבו התו' וה\"נ דאע\"ג דמודה שמסר לו ב' פרות כיון שמחזיר לו הא' הו\"ל כאילו אמר א\"י אם השאלתני וכן ברישא בפרה א' ואומר א\"י אם מתה באותה שאולה) הב\"ע כגון שיש עסק שבועה ביניהן משכחת לה רישא בתבעו ב' פרות והוא מודה לו באחת ועל השניה אומר א\"י וסיפא בג' פרות כו' ע\"ש שמפרש לה כמש\"ר בסי' שאח\"ז נמצא דמש\"ר כאן בס\"ו הוא כדעת ר\"נ דאמר בברי ושמא דהנתבע פטור וכתבו התו' שם דהיינו קודם שנתקנה שבועת הוסת דלאחר התקנה חייב לישבע היסת שא\"י דאל\"כ כל נתבע יאמר א\"י והיה פטור מכלום וזש\"ר דאם אין לו ראיה ישבע כולי ור\"ל היסת ומש\"ר בסימן שאחר זה בשאל ממנו ב' פרות כו' עד מתוך שאיל\"מ כו' הוא כדברי המשנה וע\"פ האוקימתא הנ\"ל בגמרא דמיירי שיש עסק שבועה ביניהן וכנ\"ל. ותו גרסי' שם על משנה הנ\"ל דקתני זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע כו' ואמאי הא מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו אמר עולא ע\"י גלגול דא\"ל המשאיל (אפי' הוא כדבריך דשכורה מתה עדיין) אשתבע לי דכדרכה מתה ומגו דאשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי דשכורה מתה עכ\"ל הגמ' וזש\"ר בסיפא אמר המשאיל כו' עד שביום שהיתה שכורה כו' ועיין בדברי הרא\"ש שהקשה שם כמה קושיות ומתרצם וכתב שם דכל הני תירוצים הלכתא נינהו ובזה יהא מבואר ג\"כ דברי רבי' שכ' דיגלגל עליו ש\"ח בשניהן טוענין ברי ולא כ\"כ באינך בבי בא' מהן או שניהן טוענין שמא וק\"ל וזש\"ר נמי בסי' ע\"ה בסי\"ח ז\"ל וא\"א הרא\"ש ז\"ל כ' כסברא הראשונה ע\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מתוך שאיל\"מ כבר כתבתי בדרי' בסי' שלפני זה שצריך לעיין בהרא\"ש למה לא אמרינן גם בטענות דלשם שישבע שלא נגנבה ושלא פשע בה אלא מתה כדרכה ויגלגל ששכורה מתה ולא יוכל אז לישבע וישלם ע\"ש ותמיה לי על ב\"י שהביא כאן דברי המ\"מ שהקשה קושיא זו בפ\"ב דשאלה ותירץ בע\"א והוא שכיון שעיקר תביעת המשאיל שמשביעו עליו הוא אינו יודע שהרי הוא אינו טוען ברי שנגנבה או שפשע בה אע\"פ שבגלגול טוען ברי ששאולה מתה לא אמרינן בכה\"ג מתוך שאיל\"מ (פי' על הגלגול אינו יכול לישבע) עכ\"ל והשמיט דברי הרא\"ש והתוס' שכתבתי לפני זה בפי' אשר כל דברי רבי' בנויים עליהם גם לרבות שרבי' כתב בהדיא לעיל בסימן ע\"ה סי\"ח בשם הרא\"ש דלא אמרינן מתוך שאיל\"מ גבי גלגול אף כשהתובע טוען ברי והמ\"מ שהקשה זה הוא ע\"פ דעת הרמב\"ם שגילה דעתו בהל' טוען ונטען דלא ס\"נ דברי התו' והרא\"ש וצ\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אע\"פ שמעצמו נשאל לו ואם לא הלך אלא לראות כו' בב\"מ ד' צ\"ד [עיין ל' הגמ' עם פרש\"י בב\"ח] והמרדכי כתב ז\"ל פיר\"ח למיסר טועניה לראות שלא יכבד המשא על בהמתו הגביה לראות כמה משקלו ולהנאתו עשה ולא לסייע לשוכר ע\"כ ונראה דפי' ר\"ח הוא מוכרח מהגמ' דאל\"כ ק' דמתחלה אמר דנפק לדלויי טועניה והדר אמר דאיגלאי מילתא דלמיסר טועניה הוא דנפיק והול\"ל תחלה סברוה דנפק לדלויה טועניה ועוד במאי טעו לסבור תחלה דנפק לדלויי וביישו את פני רבא רבם על חנם והו\"ל לשאול למרי בר חנינא על מאי נפיק ואיך היה המעשה אבל לפי ר\"ח ניחא הכל דמיירי שראו שדלה את המשא על החמור וסברו שדלה כדי לסייע וכנהוג ומש\"ה השיבו את דברי רבא בפשיטות שאלה בבעלים היא עד שנודע להם בבירור הדבר שלא היה דעתו לסייע אלא להגביה עמהם כדי לראות כמה היה משקלו ונראה דרש\"י דפי' למיסר לראות שלא ירבה במשאה בודאי ג\"כ כיון לפי' ר\"ח אלא שקיצר תדע דאל\"כ דודאי לא היה משתמעי התוס' או המרדכי לכתוב ל' רש\"י ול' ר\"ח בל' פלוגתא. ודע שבגמ' וגם ברש\"י ליתא שם למיסר טועניה ביו\"ד אלא למסר וא\"ש טפי שר\"ל שהסעד היה בשביל מסירת הטעינה ע\"ג בהמה לידע כמה היה ושלא יכביד עליה יותר מדאי ולפ\"ז אף שנפיק לדרך בהדייהו ובתר בהמתו וגם הגביהו עמהם תחלה וכמשמעות לשון הגמ' נפק לדלויי אין ראיה לומר שלצורך שלא ימיט מע\"ג נפיק ושאם יפול יסייע עמהם אלא לא נפיק אלא לראות שלא יוסיפו עליה עוד במשא ובזה דברי רבי' מבוארים ונתיישב דל\"ת מאי קמ\"ל בזה דאם לא נפיק אלא לראות שלא יוסיף במשאה דאין זה שאלה בבעלים וגם מה שכ' דאף אם נשאל מעצמו הוה שאלה בבעלים נלמד משם דהא משמע דאם נפק לסייע הוה שאלה בבעלים אע\"פ שלא נזכר שם שבקשו זה מידו אלא מעצמו עשאו ומ\"מ המרדכי לא ס\"ל הכי שכתב שם שאין נקרא שאלה בבעלים עד שהשואל מבקש מהמשאיל לעשות לו דבר פלוני וצ\"ל דהמרדכי ס\"ל דהם סברו שנפק לדלויי ודאי בבקשת השוכר עשאו דמסתמא אין שום אדם עושה לחבירו דבר כ\"א עד שיבקש זה מידו. "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " האומר לשליחו צא והשאל עם פרתי פסק רב אלפס כו' שם דף צ\"ו גרסינן א\"ל רבינא לרב אסי האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי מהו ופשט רב אחא בריה דרב אוויא דפלוגתא דר' יונתן ור' יאשיה היא וכתבו התוס' דגם ר' יאשיה ס\"ל בעלמא שלוחו של אדם כמותו דלא מצינו דפליג בעלמא והכא דוקא משום מיעוטי דתרי פעמים אישה כתיב פליג וס\"ל לרב אחא דה\"ה בשאלה בבעלים פליג דכתיב גביה ב' פעמים בעליו עמו עכ\"ל וכ' הרי\"ף לא איפסיק' בה הלכתא בהדי' אלא מדחזינן לרב עיליש דבעי מיניה דרבא האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו למ\"ד ששא\"כ ה\"מ שליח דבר מצוה אבל עבד דלאו בר מצוה לא א\"ד אפי'. למ\"ד לא אמרי' ששא\"כ ה\"מ שליח אבל עבד יד עבד כיד רבו א\"ל מסתבר יד עבד כיד רבו מכלל דאחר דלאו ידו כידו לא הוה שאלה בבעלים עכ\"ל הרי\"ף וכ' הרא\"ש לא הבנתי דבריו דהא דאמר רבא מסתבר יד עבד כיד רבו לאו למעוטי שאר שליח נקט האי לישנא אלא לפי דבריו השיב דאפי' לר' יאשי' דלית ליה ששאא\"כ יד עבד כיד רבו ולא חיישינן להא שאינו בר מצוה וכ\"ש לר' יונתן דהוה שאלה בבעלים דלא גרע עבד משליח אחר עכ\"ל והרמב\"ם בפ\"ב מהל' שאלה פסק כדברי הרי\"ף ובזה דברי רבינו מבוארים אלא שצ\"ע למה כ\"ר בשם הרמ\"ה לחוד [וי\"ל] דס\"ל דהרא\"ש לא תמה על הרי\"ף אלא אמאי דסיים הרי\"ף וכ' ז\"ל מכלל דאחר דלאו ידו כידו לא הוה שאלה בבעלים וע\"ז תמה דאין זה מוכרע דאיכא למימר דרבא לא השיב לרב עיליש אלא לפי איבעייתו דאיבעיא ליה אפי' בעבדו אי הוה שייך ביה בבעלים והשיב לו דאפי' לר' יאשיה הוה עבד כבעלים וכ\"ש דאמרינן כן לר' יונתן דס\"ל דאפילו שליח כבעלים וכ\"ש בעבד דידו כיד רבו ולא חיישינן דאינו בר מצוה מיהו אי קיי\"ל בשליח כר' יונתן דהו\"ל כבעלים או כר' יאשיה דמחלק בין בעלמא לנדר ושאלה בהא לא בירר הרא\"ש דבריו אבל הרמ\"ה בירר דבריו וכ' דקיי\"ל גם בהני ששא\"כ ה\"נ ל\"ש עכ\"ל ואפשר דכוונתו נמי למ\"ש כיון דדברי הרי\"ף אינן מוכרעין למעט שליח כדדחי ליה הרא\"ש מסתבר להרמ\"ה שלא לחלק אבל הרא\"ש לא גילה דעתו אי מחלקינן או לא ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם הוא צריך ללמוד עמהם כו' עד כיון שצריך כו' יש לדקדק למה לא כ\"ר דין זה אפי' שלא בשעת הלימוד בבבא ראשונה בשאל הוא מהם אפי' שלא בשעת הלמוד ואין לומר דגם ארישא קאי דהא סיים בטעם כיון שצריך ללמוד עמהן כו' וה\"ט אינו אלא בסיפא א\"ל שתאמר שחדא מינייהו נקט וה\"ה באינך וכן היה נראה שלא דקדק רבי' ושווים הן אכן מתשובת רשב\"ץ שהביא הב\"י סעיף ט\"ו יש ללמוד ממנו דדוקא קאמר דז\"ל הרשב\"ץ ש\"צ השכור לצבור שאינם יכולים להשמט ממנו בשעת התפלה אם שאל מהם בשעה ההיא הוה שאלה בבעלים ופטור ונראה שגם ביום ההוא אם שאלו ממנו שהם פטורים שגם הוא אינו יכול להשמט מהם עד כאן לשונו (וזה פשוט דטעות סופר שם וצריכין להגיה שאלו ממנו במקום שנדפס שם שאלו מהם) ויש לדקדק באותה תשובה דברישא גבי ש\"ץ השואל מהם כתב דהם שאולים לו בשעה ההיא ור\"ל בשעת התפלה לחוד ובסיפא גבי שאלו ממנו קאמר דהוא שאול להם כל אותו היום וצריכין לומר דהש\"ץ שם שכיר ומשועבד עליו טפי ודומה לשתלא ומקרי דרדקי הנ\"ל דאע\"ג דגם השתל אינו שותל בכל עת מ\"מ כיון שהוא משועבד לכל עת שאול הן ודכוותיה גבי ש\"ץ משא\"כ הצבור מש\"ה אין שאולין לו כ\"א בעת התפלה ודכוותיה נמי ס\"ל לרבינו דדין הרב עם התלמידים כדין ש\"ץ עם הצבור אכן באשר\"י ליתא שם (גם) ואפילו שלא בשעת הלימוד אלא שרבי' הוסיף מסברתו וס\"ל לחלק כמ\"ש ודוק: (טז) "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שאל פרה בבעלים כו' שם דף צ\"ח בעי ר' אבא בר ממל שאלה בבעלים שכרה שלא בבעלים מהו מי אמרינן שאלה לחוד קיימא ושכירות לחוד קיימא א\"ד שכירות בשאלה מישך שייכא דהא מיחייב בגניבה את\"ל שכירות בשאלה מישך שייכא שכרה בבעלים ושאלה שלא בבעלים מהו שאלה בשכירות ודאי לא שייכא א\"ד כיון דשייכא במקצת כמו דשייכא בכולה דמי את\"ל אמרינן כיון דשייכא במקצת כמו דשייכא בכולה דמי כו' ע\"ש שמיבעיא ליה עוד ב' איבעיות שכ\"ר בסעי' שאח\"ז בלי את\"ל כך היא גירסת התו' והרא\"ש והיא גירסת רבינו ולאפוקי רש\"י דגרס אחר איבעי' השנייה את\"ל לא אמרינן כו' והרמב\"ם לא גרס את\"ל כלל כי אם אחר איבעיא ראשונה ופרש\"י ז\"ל שאלה בבעלים וקודם שהחזירה חזר ושכרה מיניה ובשעת שכירתו לא היה עמו במלאכתו ונגנבה או אבדה בימי השכירות מהו כו' שכרה בבעלים וקודם שהחזירה חזר ושאלה ממנו שלא בבעלים ומתה כדרכה וחיוב זה לא מחמת משיכה ראשונה בא עליה דהא חיוב שאלה לא שייכא בשכירות מהו כו' ונראה דמש\"ה דייק רש\"י וכתב בבעיא קמייתא נגנבה או נאבדה ובאיבעיא שנייה כתב מתה כדרכה משום דאיבעי' שנייה אזלא באת\"ל דאיבעיא קמייתא דשאלה והדר שכרה שכירות בשאלה מישך שייכא ופטור וס\"ל דאי שכרה בבעלים ושאלה שלא בבעלים כיון דנגנבה או נאבדה וחיוב זה שהוא חייב עתה חייב בשניהן. ועמ\"ש בחידושים עוד בשיטת רש\"י טעם גירסתו שגרס את\"ל לא אמרינן כו' גם ישבתי בטוב טעם קושית התוס' שהק' עליו לסתור גירסתו ע\"ש ודוק. וכבר כתבתי שהתוס' והרא\"ש גרסו שם גם על האיבעיי' שנייה את\"ל אמרי' כיון דשייכא במקצת כו' וע\"ש בתו' האיך מפרשי האבעיא השלישית וסיימו בה וכן בעי' רביעית ואין הרביעית הולכת באת\"ל לכך לא קאמר בה את\"ל ואם תפשוט שלישית תפשוט גם רביעית עכ\"ל תוס' ור\"ל לפי' רש\"י הרביעית הולכת שפיר באת\"ל [דאמרי'] דדוקא על השנייה גרס רש\"י את\"ל לא אמרי' אבל הראשונה דהיינו שכירות בשאלה ודאי מישך שייכא וכמ\"ש בחידושים וק\"ל. ואין להק' לפי' התוס' למה איבעי' לי' בשאלה ושכרה ושאלה דלא איבעי' ליה בג' שכירות או בג' שאלות כיון דעיקר איבעיותו הוא אי אמרינן תרי שייכא או לא די\"ל דלא איבעי' ליה אלא דיש לו ג\"כ שם בפני עצמו אבל כל שם שכירות חד הוא מה לי שני שכירות או ג' וק\"ל. וכן פי' שם בפי' התוס' וע\"ש בהג\"א. והרמב\"ם ס\"ל דשום אחת מהן אין להן את\"ל <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> על הראשונה לבד ולהכי פסק דראשונה דאזלא באת\"ל כנפשטה דמר וכולהו אחריני קאי בתיקו אבל א\"ל דגרס כגירסת רש\"י דא\"כ למה כ' האיבעי' שנייה שהיא ספיקא וק\"ל. ורבי' שכתב דב' ראשונות איפשיטו אזיל לשיטת הרא\"ש ותוס' דס\"ל דתרתי קמייתא אזלי באת\"ל ויש לדקדק למנ\"מ דקדק רבי' וכתב בבבא ראשונה נגנבה או נאבדה ובבבא שניי' ושלישית כתב ומתה כו' כיון שלא נזכר לא בגמ' ולא ברא\"ש ולא בתוס' כ\"א רש\"י פי' כן והוא לא פי' כן אלא דוקא לצורך פירושו לתרץ הקושיות שהקשו עליו התוספות וכמ\"ש בחידושים אבל לפי' הרא\"ש ותוס' אין צריכין לחלק כלל בין בבא זו לזו והנה בבעי' שנייה אפ\"ל דכתב ומתה לרבותא דאפ\"ה נפשטה דשאלה בכלל שכירות אבל בבעי' שלישי' ליכא לתרץ הכי דהא לתוס' ורא\"ש גם נגנבה עלתה בתיקו: ומש\"ר וא\"א כתב כסברא ראשונה היינו שכת' שם ז\"ל ולפי מ\"ש הגאונים דכל את\"ל פשיטות' לאיבעי' קמיית' לא סלקי בתיקו אלא תרי איבעי' בתרייתא והני כיון דסלקי בתיקו לא מפקינן ממונא משואל עכ\"ל וכב\"י על רבי' [עיין בב\"ח שהביאו ול\"נ דשפיר כ\"ר דהרא\"ש ס\"ל כאן דהאת\"ל הוא פשיטות להאיבעיא מדהביא לדברי הגאונים ולא כתב פסק דהלכה לפי סברתו אם איתא דלא סבירא ליה כוותייהו [אלא על כרחך צ\"ל דהשתא בהא דמסתבר טעמייהו סבירא ליה כוותייהו] אף על גב דבעלמא לא סבירא ליה כוותייהו שהרי ע\"כ צ\"ל שגם הרא\"ש לפעמים סובר דאת\"ל הוא פשיטותא להאיבעיא קמייתא וכדמצינו בפ' הבית והעלייה דאיבעי' להו אם שניהן דרין יחד כו' את\"ל שניהם דרין כשהוא משתמש דרך פתחים כו' את\"ל כו' דכתב שם הרא\"ש ז\"ל ומסתבר דכל הני את\"ל הלכתא נינהו עכ\"ל וע\"ל סי' שי\"ד הרי לך דהיכא דמסתבר טעמייהו דהגאונים ס\"ל להרא\"ש כוותייהו ומש\"ה דקדק וכתב שם כל הני וגם בא\"ע סי' ל' ול\"א הוכחתי כן ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " או אפי' פשע בה כו' עפ\"ר ודע דאמ\"ש רבא דהוה כלוקח כ' הנ\"י שם לוקח הוה כלומר ויש לו כח וזכות בה להשתמש בכל מה ששאלה אשתו אבל אין עליו חיוב כדין שומר כלי' שלא קיבל עליו להיות שומר מעולם וה\"ל כאותו ששנינו הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה דאמרי אפי' אני יודע שמירתו איני שומר וה\"נ דכוותי' וכן דעת הרמב\"ן ז\"ל דפטור לגמרי ואפי' מפשיעה וכן הראב\"ד ז\"ל כתב דלא מיחייב ולא מידי לבעלים וכן דעת הרשב\"א שפטור אפי' מפשיעה והרנב\"ר ג\"כ כ' שכן עיקר אע\"פ שלא אמרו כן בתוספות עכ\"ל נ\"י והנה מוכח מלשונו דאף אם לא שכרה או שאלה האשה הפרה אלא לזמן כגון לשלשי' ונשאת בתוך הל' דג\"כ בעלה מחשב לוקח ופטור אפי' מפשיעה ודומיא דהניח האב לבניו פרה שאולה דמייתי מיניה ראיה ועש\"ה כתבו דזהו דלא כמ\"ש התוס' ור\"ל שהתוס' כתבו בשם ר\"י אמה דמסיק רבא וקאמר דבעל בנכסי אשתו לא שואל הוא ולא שוכר הוא ז\"ל מיהו נראה לר\"י דש\"ח הוה וחייב בפשיעה ולפ\"ז הלוקח בהמה לל' יום אע\"ג דלא שואל הוה ולא שוכר דבל' מקח לקחה מ\"מ ש\"ח הוה עכ\"ל התוס' הרי לפנינו דהלוקח לזמן חייב בפשיעה ובעל בנכסי אשתו ששאלה או שכרה לזמן דהוה כלוקח לא עדיף מלוקח עצמו ורבי' שכתב כאן דבשכרה הוא ונשאה דבעלה פטור אף מפשיעה ובס\"ס זה הביא דברי ר\"י וכתב דבלוקח לזמן חייב בפשיעה כתבתי ישובו בפרישה ע\"ש וע\"כ צריכין לחלק כמ\"ש בפרישה דא\"ל דדוקא בלוקח לל' יום הוא דחייב ר\"י כיון דאין המוכר עמו במלאכתו משא\"כ באשתו שהיא עם בעלה שהרי בהדיא כתבו התו' בשם ר\"י דגם בעל בנכסי אשתו חייב בפשיעה וכנ\"ל וכדברי רבי' כתב ג\"כ הרא\"ש בשמעתין דפ' השואל ע\"ש וכ\"כ בקיצור פסקי הרא\"ש שם ר\"פ השואל ע\"ש ודוק. ועוד יש ללמוד מדברי נ\"י הנ\"ל דאף דבגמרא לא נזכר אלא שכרה פרה ונסבה דלרבנן הוה שכירות בבעלים משא\"כ לר\"י כיון דאין השואל מהשוכר יש לו עסק עם השוכר כ\"א עם המשכיר לה מטעם היאך יעשה זה סחורה בפרתו של חבירו אל תטעה לומר דדוקא בשכרה היא ס\"ל לר' יוסי כן דשם שייך לומר סחורה וריוח בפרתו של חבירו משא\"כ בשאלה היא אלא ג\"כ בשאלה ס\"ל כן דאם שאל אחד פרה מחבירו והדר השואל ושאלה לאחר ומתה או פשע בה ונגנבה אף דהשואל הראשון הוא במלאכתו דהשואל השני לא מיקרי שואל בבעלי' כיון דגוף הפרה לא הית' שלו לא מיקרי הוא בעליה אלא המשאיל הראשון הוא בעליה (ומש\"ה נקט הנ\"י בשם רבוותא הנ\"ל בל' ל' שאלה במקום שכרה היא שבגמרא הנ\"ל) וכ\"כ הרמב\"ם ספ\"ב דשאלה אשה ששאלה ואח\"כ נשאה הרי בעל כלוקח כו' עד הבעל פטור אע\"פ שהוא משתמש בה אפילו פשע בה מפני שהוא כלוקח כו' וכתב המ\"מ שם עליו ז\"ל בעי' דאיפשיטא היא ופירושו נכון וכן פירשו הראב\"ד והרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל עכ\"ל והן הן הרבוותא שהביא הנ\"י הנ\"ל הרי לפנינו דכתבו שאלה במקום שכירות האמור בגמרא הנ\"ל. אף שרבי' הביא ל' הרמב\"ם וכתב בשמו ואם הודיעה לבעל שהיא שכורה כו' אל תטעה לומר שרבי' גרס כן בדברי הרמב\"ם שכורה אלא דנקט כל' הגמרא שהתחיל בו דנקטו בלשונם שכורה אבל ברמב\"ם כ' בהדיא ג\"כ שאולה וכן מוכח מל' הראב\"ד והמ\"מ שם וכ\"כ בש\"ע וב\"י וד\"מ שאולה במקום שכורה ודו\"ק: והיא חייבת לשלם כו' הרמב\"ם בסוף הלכות שאלה כתב ז\"ל והאשה חייבת לשלם לכשיהיה לה ממון וכתב הב\"י עליו וז\"ל וידוע שאין לאשה ממון שתוכל לשלם ממנו עד לכשתתאלמן או תתגרש מידו ואפשר שיהיה לה ממון קודם לכן דאם יש לה נכסי מלוג מחוייבת למכור בחיי בעלה בטובת הנאה ותשלם מהדמים למשכיר עכ\"ל (נראה דה\"ה בא' שנתחייב לחבירו ויש לו קרקעות המשועבדי' לכתובת אשתו וזמן הפרעון הגיע ואין אשתו מתרצית לפרוע מהקרקעות למחול שיעבוד כתובתה שעליהן דמחוייב למכור או לשומן בזול ויקח המלוה באותן דמי' בטובת הנאה קרקעותיו וכן מוכח ממ\"ש מור\"ם ז\"ל בש\"ע סי' ק\"ג דלא חיישינן לפסידא דלוה ומתפרעים מיניה בכל ענין ע\"ש) ודוקא בחוב שנתחייבה היא אבל בחוב שנתחייב הבעל בזה פשוט בא\"ע ובש\"ע שם סימן צ' ובח\"מ סי' צ\"ו דאין כח ביד המלוה לקחת עד שעת מותה (לא) בנכסי מלוג שלה דאין הב\"ח יכול לומר להבעל מכור אותם בטובת הנאה שאם תמות היא בחיי בעלה יקחם הלוקח דכיון דהבעל אין לו בהן אלא הפירות לאו כל כמיניה למכרן בטובת הנאה כיון שהוא שבח בית אביה ושמה נקרא עליו והיא אינה חייבת כלום ע\"ש. וגם בחוב שחייבת היא יש חולקים בנכסי צאן ברזל שלה דאם כתב לה בשטר כל מה שהכניסה לו בפרוטרוט והם עומדים ברשות' יכול מלוה שלה או (הלוקח המזכה) [הנחבל] ממנה לכופה למכרן בטובת הנא' וכמש\"ר בסי' תכ\"ד ע\"ש אבל אם קבל עליו הבעל מה שהכניסה לו בסך מה וכתב לה שט\"ח עליו אז אין יכולין לכופה למכרן בטובת הנאה דכל אשה לגבי בעלה ודאי מחלה ויכולה למחול כדין המוכר שט\"ח וחזר ומחלו ואטרוחי בי דינא ל\"ל וכן איתא בהדיא בגמ' ספ\"ק דמציעא ולקמן בח\"מ סי' תכ\"ד ובא\"ע סימן קי\"ח אם לא שכתב לה שהרשות בידה לגבות אותו חוב כל אימת שתרצה אפי' בחייו ואז גובין ממנו בחייו מדר' נתן ע' שם בא\"ע סי' קי\"ח: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [
+                    " הגונב מעכו\"ם כו' עד אבל טעותו בחשבון כו' והא דאמרי' בב\"ק ד' ל\"ח מאי דכתיב ראה ויתר גוים ראה ז' מצות בני נח שנתן להם ולא קיימו וכו' כתב הר\"ן שם דהיינו דוקא לענין ניזקין כשהזיק לישראל דחייב לשלם אע\"ג שישראל שהזיק כיוצא בו לכותי פטור כגון שור של ישראל שנגח שור של כותי דיליף לה מדכתיב רעהו אבל לענין שאר גניבה או גזל אסור עכ\"ל וכבר כתבתי לעיל סי' רכ\"ז סל\"ו ע\"ש והמרדכי פ' הגוזל בתרא סי' קכ\"ח כתב דאסור אפי' להטעות הכותי דהא אפי' גניבת דעתו אסור אם לא שהכותי טועה מעצמו ואפי' זה אסור במקום חילול השם: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ומיהו אין מודה בקנס פטור כו' שם ד' (ע\"ד) פריך למ\"ד מודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור מדתניא מעשה בר\"ג שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה ומצאו לר' יהושע א\"ל אי אתה יודע שטבי עבדי יוצא לחירות שסימיתי את עיני א\"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים כלומר וע\"פ עצמך לא תשלם קנס הא יש לו עדים חייב ש\"מ מודה בקנס ואח\"כ באו עדים חייב שאני ר\"ג דלא בפני (עדים) [ב\"ד] אודי והא ר\"י אב\"ד היה שלא בב\"ד הוה קאי ופירש\"י שלא בב\"ד הוה לא היו הב\"ד יושבין ולא מקום ישיבת ב\"ד הוה אלא בשוק הודה לו וכתב המ\"מ בפ\"ג מהל' גניבה על מ\"ש הרמב\"ם ז\"ל או שהודה בפני ב' נראה שכוונתו ז\"ל אפי' בפני ב' דיינים ואפי' במקום ב\"ד לפי שדיני קנסות צריכין ג' מומחין כמבואר בפ\"ה מהל' סנהדרין וא\"כ ק\"ל למה אמר שם רבי יהושע חוץ לבית דין הוי קאי תיפוק ליה אפי' הוי קאי התם יחיד הוה ויראה לי דאי הוה קאי בבית דין ודאי היו יושבים עמו ומש\"ה הוצרך למימר חוץ לב\"ד [הוה] וקצת נראה כן מפירש\"י עכ\"ל וצ\"ע מנ\"ל להרמב\"ם ורבינו ג\"כ דאם הודה בפני ג' מומחי' חוץ לב\"ד דלא מיקרי הודאה דילמא שאני התם דר\"י לבד היה חוץ לב\"ד ונראה דס\"ל דר\"י כיון דהיה אב\"ד מסתמא הוי שכיחי גביה דיינים ותלמידיו המומחים אפי' כשקאי חוץ לב\"ד וא\"כ ע\"כ צ\"ל מ\"ש שלא בב\"ד הוה קאי ר\"ל אפילו שהיו ביחד ג' מומחין מ\"מ כיון שלא היו עומדין במקום ב\"ד לא מחשב הודאה וגם נלמד דשני מומחי' לא מהני אפילו במקום ב\"ד מסברת המקשן דאמה שמשני תחלה ואמר שאני ר\"ג שלא בפני ב\"ד אודי וס\"ד דהמקשן דה\"ק דלא אודי בפני ב\"ד של ג' ומש\"ה הקשה והא ר\"י אב\"ד הוה ומסתמא במותב תלתא מומחי' הוה וכמ\"ש המ\"מ ומשמע לפ\"ז דאי לא הוה ג' פשיטא דלא מהני אף שיהיה במקום ב\"ד כדס\"ד מעיקרא דבמקום ב\"ד הוה גם י\"ל דזה פשוט דבעינן הודאה בפני ג' וע\"ז א\"צ ראיה רק שהמ\"מ הקשה הא מגמרא מוכח דאין צריך ומשני דאינו מוכח וכיון דאינו מוכח הדרן לסברתינו דאין בית דין פחות מג' והודאה צריכה ב\"ד מומחה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " האידנא כו' אין מועיל שום הודאה לפטור כו' זהו לדעת הרמב\"ן שהביא רבינו לעיל ריש הספר בס\"ס א' וסיים שם הילכך בין תפס קמי הודאה בין לאחר הודאה לא מפקינן מיניה ור\"ל אם יש לו עדים שגנב וטבח או מכר דאע\"ג [דאין] מקבלין העדים לדון ולהוציא מיד הגנב הקנס מ\"מ אי תפס הנגנב מנפשו אין כח ביד הגנב להוציא התפיסה מידו כיון שיש לו עדים שנגנבה וכמש\"ר שם אבל בשם הראב\"ד כ\"ר שם דס\"ל דמהני הודאה ומשמע אפי' בזמן הזה מדהביא ל' הרמב\"ן עליו לפלוגתא וכ\"כ בנ\"י בשמעתין דמרובה הנ\"ל בהדיא בשם הראב\"ד דאפי' בזמן הזה מפקינן תפיסתו ואפילו בדברים שפטר עצמו מכלום משום דלא מקבלין עדים שמעידים על הקנס ומסיק שם כדעת הרמב\"ן הנ\"ל וכן דעת רבינו וא\"ת הא כ\"ר ס\"ס צ' בשם הרמב\"ם ז\"ל הודה החובל שהוא חבל משלם כל ה' דברי' שהרי עדים ראו כו' אבל אם לא היו עדים שראו כו' והודה מעצמו פטור ע\"כ ולא הזכיר שום (הילך) [חילוק] משמע דגם האידנ' פוטר עצמו בהודאתו וי\"ל דהתם ודאי פטור ממ\"נ אי נחשבינה להודאתו הרי מודה בקנס ופטור ואם לאו הודאה היא א\"כ פשיטא דפטור דמי חייבו הרי אין עדים כאן כלל (וכעין זה כתבתי בפרישה לפני זה בסמוך ע\"ש) משא\"כ כאן שבא��ן עדים לבסוף וכ\"כ מהר\"י קאר\"ו בשארית יוסף שלו ופשוט הוא ועיין בסמוך ר\"ס ש\"ן: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ששאלת ראובן אמר לשמעון אתה הברחת ממוני כו' פי' והחזקת בו ועדיין בידך משלי והא ראיה שבראש התשובה כתב הרא\"ש שראובן טען עליו אני סבור שגנבת הרי שכתב גנבת במקום הברחת הכתוב בהשאלה ומש\"ה פסקו הדיינים ששמעון ישבע שלא גנב כו' וק\"ל: ומ\"ש שוב בירר ראובן כו' עד ושמעון סייע כו' מהתשובה שכ\"ר מוכח ששמעון הודה זה שהרי כ' שם ז\"ל ואף על מה שסייע כו' לאשת ראובן כו' משמע דודאי סייע אלא שבדין לקחה ומ\"ש בתשובה ואף על מה שסייע כו' אין לחייבו פי' לחייבו לשלם ואף שהדייני' הנזכרי' בהשאלה לא חייבוהו אלא שבועה ולא ממון מ\"מ הרא\"ש השיבו על כל חלקי צדדי החיובים כ\"ז כתבתי לפ' ל' התשובה והשאלה שהעתיקו רבי' אבל בגוף התשובה משמע ומוכח דלא היה שמעון מודה שסייע אלא שטען שאחותו בדין לקחה והדיינים היו בסוף מחולקים שא' מהן רצה להשביע לשמעון גם על שלא סייע לאחותו ולא הבריח ממונו של ראובן ושאר דיינים לא רצו להשביע גם ע\"ז ואמרו אף סייעו שמא היה פטור כו' ע\"ש שהאריך הרא\"ש ובסוף מסיק וכתב ז\"ל וכל אריכות זה אינני צריך לדין זה כלל כי שמעון פטור אפי' משבועה מחמת שתחלת טענת ראובן היתה שמא ואפי' טען אח\"כ טענת ברי אינו חוזר וטוען לחייב שמעון שבועה עכ\"ל ור\"ל כיון שמתחלה אמר שאפי' ההברחה לא ראה אף שאח\"כ טען ברי שראה שסייע לאחותו להבריח אינו חוזר וטוען ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " עד שתתאלמן כו' ונראה פשוט דר\"ל דאז יתבענה ויוציא מידה הכפל בפסק שלקח מיד עליה אבל אינו ר\"ל שאחר שתתאלמן יתבענה לדון דאין טעם לדבר שמא ישתכח הדבר ולא יהיו אז העדים ולא הוצרך רבי' לפרש זה דיקח פסק דין מיד עליה דהא ממילא הוא דכיון דכתב שיחזור הקרן מידה ולא הכפל ש\"מ דאיירי כשקבלו העדים בב\"ד וממילא יתנו לו הב\"ד כתוב וחתום המעשה איך היה וראיה לזה שהרי כ\"ר תשובת הרא\"ש מיד אחר זה שכתוב בו ז\"ל שגם האשה תשבע ויכתבו עליה פסק דין וכן הוא מבואר בדבריו לעיל בס\"ס צ\"ו אליבא דכ\"ע בהלואה ע\"ש גם לקמן בסי' תכ\"ד ס\"ג כ\"ר בא\"א שחבלה באחרי' ואין לה במה לשלם עד שתתגרש דשמין כל תשלומי הדברים וכותבין ונותנין אותו ליד הנחבל כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אף לאחר שיגדיל כתב ב\"י דלמדו כן כו' ע\"ש ובאמת בלא\"ה מסתבר לומר כן כיון שהטענה בפטור מפני שאינו בר דעת בשעת הגניבה א\"כ למה יתחייב לאחר שיגדיל בשלמא עבד ואשה שהטעם שפטורין הוא מפני שאין להם ממה לשלם א\"כ נתגרשה האשה ונשתחרר העבד אזדא ליה טעם זה אלא שקשה לי למה לא הזכיר רבינו ג\"כ דחרש ושוטה פטורין מכפל אם גנבו דהא גם הם לאו בני דעת נינהו ואפשר לומר דנקט קטן שהוא נלמד מקרא דכתיב איש ממילא נשמע בשוטה וחרש שדינן שוה בכל מקום וחד טעם להו: "
+                ],
+                [
+                    " הא דאמרינן בקנסא כו' היינו דוקא כדי נזקו כו' כ\"כ הרא\"ש בשמו בספ\"ק דב\"ק ע\"ש והא דלא כ' רבינו לדברי הרמ\"ה לעיל סימן רצ\"א דשם מיירי ג\"כ מתפיסת כפל משום דכאן הוא הגוף דדיני גנב וטבח ומכר שיש בהן קנס משא\"כ שם דלא נקטה אלא (במושלם) [באם שלם] כפי הדין שנתבאר וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " גנב שור של שותפין כו' והודה לא' מהן כו' אע\"ג דאכתי לא אשמועינן רבי' דהגונב מהשותפין ומכרה הוא דחייב עד לקמן ס\"ז רבינו נמשך אחר ל' הגמרא דהקדים דין זה כמ\"ש בפרישה גם ס\"ל דכל זמן דלא ידעינן דבעינן מכירה או טביחה [בכולה לא] מחלקינן בין גונב מאדם אחד או מהשותפין ולהכי פשוט דגם במכר גניבת שותפין דחייב עד לקמן דקאמר בעינן מכירה בכולה הוצרך לכתוב בצדו דגונב משותפין חייב: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " מכרה חוץ מחלק א' מק' שבה כו' כן הוא לשון המשנה שם דף ע\"ח ז\"ל מכר חוץ מא' מק' שבה כו' עד אינו משלם תשלומי ד' וה' ובגמ' מאי חוץ מחלק א' מק' שבה (פירש רש\"י כלומר ממאי דקאמרי' דשייריה דהוה שיורא) אמר רב חוץ לדבר הניתר עמו בשחיטה ולוי אמר חוץ מגיזותיה ומסיק הגמרא דפליגי בזה תנאי ולוי ס\"ל כת\"ק דברייתא דס\"ל דמכרו כולו בעינן ורב ס\"ל כר\"ש בן אלעזר דדרש מכירה דומיא דטביחה וכל דבר הצריך טביחה הוה שיור במכירה משא\"כ בגיזה וקרנה ועורה והנה הרא\"ש פסק כלוי וכת\"ק והרמב\"ם פסק כרשב\"א ובזה יתבאר למה האריך הרמב\"ם לכתוב חוץ ממאה וגם חוץ מידה כו' משום דנקט ל' משנה ופירושה גם אשמועינן במ\"ש חוץ ממאה שבה דאפילו לא שייר דבר מסויים אפ\"ה היה שיור וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכן השוחט את הכלאים כו' בפ' מרובה (בבא קמא דף ע\"ז) וילפי' מדכתיב או לרבות את הכלאים וע\"ש בגמרא ורש\"י ובתוס' בד\"ה גבי גניבה כו': "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " היה העדר ביער כו' והטמינה בין האילנות חייב בכפל שם דף ע\"ט ע\"ב אר\"א ראוהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר משלם ד' וה' אמאי והא לא משך אמר רב חסדא שהכישה במקל והא כיון דראוהו גזלן הוא כיון דקמטמר מינייהו גנב הוא עכ\"ל הגמרא וז\"ל התוס' שם שהטמין בחורשין ס\"ד שהטמין עצמו שם בחשאי וטבח הבהמה במקום שהיא שם ומש\"ה פריך והא לא משך נמצא שהתרצן השיב שלא שחטה במקום שמצאה דמקום שמצאה לא הוה בחשאי אלא הכישה במקל במקום שהיה רועה שם עד שבאה בין האילנות ושם שחטה בחשאי ומש\"ה פריך וכיון שראוהו שהביאה זהו אינו גנב אלא גזלן ומשני כיון שלבסוף מטמר מינייהו וק\"ל וזהו ג\"כ כוונת רבינו שכתב היה העדר ביער והגנב הלך והכיש א' מהן ממקום מרעה והיו שם בני אדם רואים הדבר והטמינה בין האילנות כיון שלבסוף מטמר מהן חייב בכפל כגנב וז\"ש רבינו בריש סימן שמ\"ז ס\"ד ז\"ל איזה גנב כו' אפילו רואין אותו כיון שמטמין עצמו כו' ורש\"י כתב שם אהא דמקשה וכיון שראוהו גזלן הוא ז\"ל ול\"ד לגנב בפני שנים דהתם אע\"ג דחזו ליה שאר אינשי לא מסתפי מינייהו דמימר אמר לא מינייהו שקילנא מידי אבל חורשים מרעה היא לכל ולא ידע דמאן נינהו הך בהמה וכיון דלא מיכתפי מכ\"ע גזלן הוא עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן הטובח בשבת או לעכו\"ם פטור לא כתב רבינו בזה דמיתה וממון באין כאחד משום דבאמת אינן באין כא' דמיד כששוחט סי' א' לבהמה בשבת נתחייב מיתה למ\"ד דשוחט משום צובע חיוב וגם למ\"ד משום נטילת נשמה הא אמרו בירושלמי דעל כל הוצאת דם חייב משום נטילת נשמה ובזביחה דחייב עליה ד' וה' אינו אלא בשוחט לגמרי ואפ\"ה פטור דמיד שחילל ונתחייב מיתה בהאי מעשה תו לא מחייב ממון אהאי מעשה דקם ליה בדרבה מיניה וכמ\"ש בסמוך בסי' שנ\"א ששם מוכרח לפרש כן ע\"ש ועיין בגמ' שם דף ע\"א דפריך ז\"ל לר\"מ אמאי קמחייב שוחט לעכו\"ם הא כיון ששחט לה פורתא אסרה אידך איסורא הוא ולאו דמרי' קטבח ולא דידיה קטבח אמר רבא באומר בגמר זביחה הוא עובדה עכ\"ל הגמ' וע\"ש בפירש\"י ונראה דאף שסתם רבינו וכתב השוחט לעכו\"ם מיירי נמי בכה\"ג ומש\"ה הוצרך לטעם כיון דנתחייב במיתה וקלב\"מ וק\"ל: שכבר נתחייב בקרן דאין חיוב בא בשבת אלא חיובו כל כפל ד' וה' שהוא קנס כתב הב\"י ז\"ל ט\"ס כו' [עיין בב\"ח שמביאו] ואין להקשות על דברי הב\"י הללו ממש\"ר בסי' שנ\"ד דאם היה שוה בשעת גניבה ד' והוזל אחר כך ועמד על זוז משלם קרן בשעת גניבה וכפל כבעת העמדה בדין ואתיא כמימרא דרב בפ' מרובה וכמ\"ש שם) אלמא דכפילא לא אתחייב בשעת גניבה די\"ל דודאי לענין ערך התשלומין לא משלמין אלא כערך שהוא בשעת העמדה בדין ומטעם שכתב הרא\"ש שם דאילו בעי היה מודה ומפטר אבל גוף החווב שחיבו (רבנן) כפל על שעת הגניבה הוא בא ואף שטבח אח\"כ בשבת לא מפטר מתשלומי כפל וא\"ת א\"כ למה כ\"ר שכבר נתחייב בקרן כו' וכן בסמוך כתב ואצ\"ל שפטור היכא שגם חיוב הקרן בא בשבת כו' ואילו חיוב כפל השמיט י\"ל דרבינו לא בא אלא לאפוקי מר\"מ דס\"ל דמידי דבקנס אדם מת ומשלם קמ\"ל דגם בקנס אין אדם מת ומשלם ומש\"ה לא הזכיר אלא קרן שהוא ממון כנ\"ל לדעת ב\"י אבל הוא דוחק גדול למחוק ולשבש כל הספרים שבכולם בין דפוס בין כל כתב גם בשל קלפים איתא לתיבת כפל לכן נ\"ל ליישב הגירסא ולומר דס\"ל לרבינו דאע\"ג דאם לא היה טובח פשיטא שהיה משלם כפל אמעשה דגניבה מ\"מ השתא דטובחו אזיל ליה ההוא חיובא שהרי בטביחה ישלם ה' תחת הבקר וד' תחת השה אמרה רחמנא ולא לחנם כייל רחמנא חיוב דכפילא בהדי חיובא דטביחה אלא לומר לך שכל שבא לידי מעשה דהטביחה שטבח שחיטה ראויה דין תשלומי כל החלקים שווים דהיכא דחייב אינך ג' חלקים הבאים על הטביחה חייב גם על הכפל הבא על הגניבה והיכא דאיפטר מג' חלקים הבאים על הטביחה כגון שטבח בשבת דקלב\"מ גם בחיוב כפל אפטר ליה ואע\"פ דבנשחטה ונתנבלה בידו פטור מתשלומי ג' חלקים וחייב בכפל שאני התם דלא היתה כאן מעולם שחיטה ראויה וכאילו לא טבחה דמי לכן חיובא דכפל במקומו עומד משא\"כ כאן ששחטה שחיטה ראויה אלא שמטעם אחר אפטר מתשלומי הג' חלקים לכן אפטר גם מכפל וא\"ת א\"כ גם מהקרן ליפטור כשטבח בשבת דהא ג\"כ נכלל בד' וה' י\"ל דודאי שאני קרן דגלי ביה רחמנא והוציאה מכלל ד' וה' כדדרש רב מדכתיב חיים שנים ישלם אחייה לקרן כעין שגנב ובאמת גם חיובא דקרן תלוי לפעמים בכלל חיובא דד' וה' והוא כשהיה מעיקרא בזול ונתייקר בשעת טביחה דמכח טביחתו נתחייב לשלם גם הקרן ביוקר וכאשר היה בשעה טביחה משא\"כ כשמת מאליו וכמש\"ר בסי' שנ\"ד ואף שרש\"י כתב דבשבת בא עליו חיוב ד' וה' ולא נקט כפל לק\"מ דבכלל ד' וה' הוא ג\"כ כפל כמ\"ש ורבינו שכתב ד' וה' וג\"כ כפל לא כתבו אלא לתוספת ביאור שלא תטעה לומר שכפל תליא בקרן ומ\"מ כתבו רבינו ורש\"י שם סתם דהקרן חיובא בא בימי החול משום דאף אם נתייקר בשעת טביחה מ\"מ שם קרן הוא כשיעור שגנב ואותו שיעור נתחייב עכ\"פ בחול בשעת גניבה מיד אלא כשטבחו אז נתחייב ג\"כ בשעת היוקר וזה אינו תולה שם בהטביחה לחוד אלא בכל זמן שמוציא מן העולם אם היה ביוקר חייב לשלם ביוקר וכמש\"ר לקמן בסי' שנ\"ד בנשברה עיין שם (והוא מימרא דרב בפרק מרובה) ואף שהרמב\"ם כתב בפ\"ג מהל' גניבה בדין ד' ז\"ל היתה פרה שאולה אצלו וטבחה בשבת דרך גניבה פטור אף מן הכפל שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כא' כו' דמשמע מדבריו דוקא שאולה דלא התחיל הגניבה כי אם בשבת מש\"ה פטור אף מן הכפל הא גנב בחול דהתחיל חיוב בחול חייב בכפל כמו בקרן אף שטבחה אחר כך ב��בת ז\"א קושיא דע\"כ לאו דוקא קאמר הרמב\"ם מה שכתב פטור אף מן הכפל דהול\"ל אף מד' וה' וכפל ממילא בכללו וצריכין לומר דנקט כפל מקום ד' וה'. נדחקתי כדי ליישב גי' הספרים ויש בו נ\"מ לדינא כי לפי מ\"ש אם גנב בחול וטבחה בשבת פטור מהכפל וגם מהקרן נראה דפטור לפעמים והיינו אם היה בשעת גניבה בזול ובשעת טביחה והוצאתו מן העולם ביוקר דאינו משלם הקרן כשער הזול שהיה בשעת גניבה כ\"א ביוקר כשעת הטביחה וכשהיתה טבוחה בשבת מסתבר לומר דפטור עלה מכח דקלב\"מ אבל לב\"י חייב כפל וכ\"ש קרן כמ\"ש בהדיא ואפשר דמודה הב\"י למ\"ש דכה\"ג דטבחו בשבת ואז נתייקר דחיוב דקרן וכפל אינו משלם אלא בשעת הזול דגניבה ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " עשה שליח לשחוט לו בשבת כו' ולדעת א\"א כו' ע\"ש רבינו בשם הרא\"ש כ\"כ הרא\"ש שם אהא דתנן גנב וטבח ומכר ביום כפורים חייב וכתב הרי\"ף ל' הגמרא בלשון זה ואמאי נהי דקטלא ליכא מ\"מ מלקות איכא וקיי\"ל דאין לוקה ומשלם ומוקי לה בטובח ע\"י אחר וכי זה חוטא וזה מתחייב כו' עד תחת לרבות את השליח (ואע\"ג דבגמרא משני להאי קושיא בע\"א וקאמר מתני' ר\"מ היא צ\"ל דס\"ל לרי\"ף דלפי המסקנא א\"צ לההוא שינויא) וכ\"כ הרא\"ש שם ומסיים בה הרא\"ש ז\"ל ואפ\"ה בשבת פטור דשחיטה שאינה ראויה היא וכר\"י הסנדלר עכ\"ל ש\"מ שכ\"כ לפסק הלכה אלא שצ\"ע דשם דף ע\"א מייתי הגמרא ברייתא ז\"ל גנב וטבח לעכו\"ם גנב שור הנסקל וטבחו משלם ד' וה' דברי ר\"מ וחכמים פוטרין וקאמר דכ\"ע מיתה וממון אינו חייב ממון והב\"ע בטובח על ידי אחר ומ\"ט דחכמים דפטרי מאן חכמים ר\"ש דאמר (במתני' שם דף ע' ע\"א בגנב ושחט ונמצאת טריפה פטור משום) שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה וכר\"י הסנדלר דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים מ\"ט דר\"י הסנדלר כדדרש ר' חייא ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסור באכילה כו' עד פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת אסורין. דאורייתא וחד אמר דרבנן ודרש כי קדש היא לכם היא קדש ואין מעשיה קדש כו' בשלמא למ\"ד דאורייתא אמטו להכי פטרו רבנן הנ\"ל (רצה לומר חכמים ומשום דאשחיטה שאינה ראויה אינו חייב ד' וה' וכר\"ש הנ\"ל) אלא למ\"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן ומשני אשארא דעכו\"ם ושור הנסקל עכ\"ל הגמרא בקיצור וז\"ל הרא\"ש דף קל\"ח סע\"א דתניא המבשל בשבת כו' והביא רב אלפס ז\"ל כל זו הסוגיא ופלוגתא דרב אחא ורבינא וכתב דקיי\"ל בכל התורה כולה כל היכי דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל ושמעינן מיניה דליתא לדרבי יוחנן הסנדלר והילכך הילכתא כרבי יודא דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל למ\"ש בין לו בין לאחרים במזיד יאכל במוצאי שבת לאחרים ולא לו וקצרה דעתי מהבין מ\"ש מדקיי\"ל כדברי המיקל ליתא לדר\"י הסנדלר והלא רב אחא ורבינא לא נחלקו בסברת עצמן אלא בפירוש דברי רבי יוחנן הסנדלר חד אמר דר\"י הסנדלר אוסר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר דרבנן ומדפריך תלמודא בשלמא למ\"ד דאורייתא אמטו להכי פטרי רבנן אלא למ\"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן ואי בסברת עצמן פליגי מאי פריך לימא דחכמים סברי כר\"י הסנדלר דאית ליה מעשה שבת דאורייתא א\"כ מדהני אמוראי בתראי פליגי בפי' דברי ר\"י הסנדלר היה מסתבר דהלכתא כוותיה וגם תמיהני על מה שפסק הלכה כרבי יודא הא אמרינן בפ\"ק דחולין דרב מורה לתלמידיו כר\"מ ובפירקא דריש כרבי יודא משום עמי הארץ וגם רבא סבר כר\"מ עכ\"ל הרא\"ש והנה נראה לכאורה ביאור דבריו (כדי שלא יסתרו זא\"ז דמסתבר ליה לומר דהלכה כר\"י הסנדלר וסיים בהלכה כר\"מ או כר\"י) דה\"ק הרי\"ף מביא מפלוגתא דרבינא ורב אחא דליתא לר\"י הסנדלר וע\"ז כתב דאיפכא מסתברא דכיון דפליגי בדבריו היה מסתבר דהלכה כוותיה ואע\"ג דקיי\"ל כדברי המיקל היינו לומר שאין ר\"י הסנדלר אוסר מעשה שבת דאורייתא אבל (אם) הוא סובר כר\"י הסנדלר דמעשה שבת אסורין בין לו בין לאחרים מדרבנן ולא כרבי מאיר ור\"י דמתירין אפילו מדרבנן ולא כהרי\"ף דפסק כר\"י דמותר אפילו מדרבנן לאחרים מיהו לא החליט הרא\"ש דבריו לפסוק כר\"י הסנדלר מדאשכחן בפ\"ק דחולין דרב מורה לתלמידיו כרבי מאיר ודריש בפירקא כרבי יודא וגם רבא סבר כר\"מ בפרק כירה ומש\"ה כתב הרא\"ש היה מסתבר דהלכה כוותיה דקדק לכתוב ל' היה וס\"ל כמ\"ש מכח האי פלוגתא היה נ\"ל לומר כן לולי האי פסקא דרבא ודרשה בפרקא דרב דמעשה רב (מהם) הם הכריחוהו דלא ס\"ל כר\"י הסנדלר כנ\"ל ביאור דבריו ומש\"ה בפ\"ק דחולין מייתי הרא\"ש דעת הרי\"ף דפסק כר\"י ודעת ר\"י בעל תוס' דפסק כר\"מ והוכחותיו דר\"י ומשמע משם דפסק כר\"י בעל התוס' דלדינא הלכה כר\"מ אלא שכיון דשכיחי ע\"ה מש\"ה פסקינן לרבים כר\"י אבל לא כתב שום דעה לפסוק כר\"י הסנדלר וגם רבינו בא\"ח בריש סי' שי\"ח הביא שם דעת הרי\"ף ודעת ר\"י ולא כתב שום דעה לפסוק כר\"י הסנדלר וגם לא כתב רבינו שם הכרעת הרא\"ש שהיא דלא כמאן וא\"כ ק' לכאורה דברי הרא\"ש אהדדי וגם תימה על רבינו שסתם כאן כדברי הרא\"ש לפטור מד' וה' ולא זכר סתירת דבריו הנ\"ל ואין לחלק ולומר דכאן דאיירי בשחיטה בשבת פסק כר\"י הסנדלר לחומרא ובמבשל בשבת פסק לקולא או כר\"י או כר\"י הסנדלר וכדעת בע\"ת שהביא רבינו שם בא\"ח סי' שי\"ח דכתב דאפילו מאן דמיקל במבשל מחמיר בשוחט ז\"א דלא כ\"כ בע\"ת אלא להפוסקים כר\"מ דאמר דבשוגג מותר בו ביום בין לו בין לאחרים ע\"ז כתב דהיינו במבשל ומטעם דגם קודם בישול הוי חזי לכוס משא\"כ בשוחט בשוגג כמו שדייק ל' רבינו שם וכ\"כ בעל התרומות בהדיא בסימן רמ\"ח לענין מזיד לר\"מ ולשאר תנאים אפי' בשוגג אין חילוק בין מבשל לשוחט ומש\"ה מייתי הגמרא והפוסקים משחיטה אבישול בפרק כירה ובפ\"ק דחולין ובשמעתין בפרק מרובה ע\"ש וצריכין לומר מדמצינו דבסוגיות הגמרא הביא בפרק מרובה רבינא ורב אחא הנ\"ל דפליגי בדברי ר\"י הסנדלר דמוכח מיניה דס\"ל הלכה כרבי יוחנן וכמ\"ש הרא\"ש הנ\"ל ולא הביאן הגמרא בפ\"ק דחולין ולא בפ' כירה אלא אדרבא שם בפ' כירה הביא דברי רבא דפסק כר\"מ וגם בפ\"ק דחולין הביא דברי רב דאורי לתלמידיו כו' כר\"מ ולא הביאם הגמרא בפרק מרובה מזה משמע להרא\"ש ורבינו דלענין ד' וה' דמיניה איירי בפ' מרובה ס\"ל לסוגיא דגמרא דהלכה כרבי יוחנן ונ\"מ הוא לענין תשלומין ד' וה' דישאר הלכה כוותיה אלא שקשה הא מוכח מדברי הרא\"ש ומהסוגיא הנ\"ל דאפי' לר\"י עצמו חייב בד' וה' דהא ודאי (אינו) מחולק הרא\"ש עם הרי\"ף דפליגי רבינא ור\"א בסברא דנפשייהו והמיקל ס\"ל דמעשה שבת דרבנן ולא כר\"י הסנדלר דס\"ל דאסור מדאורייתא דיליף לה מקדש תהיה לכם כמשמעות סתם הגמרא דמפרש טעמיה כן ונראה דמסתבר להרי\"ף לפרש כן משום דאל\"כ אלא פליגי בדעת ר\"י הסנדלר הו\"ל להגמרא מיד אחר דברי ר\"י הסנדלר להביא האי פלוגתא לומר פליגי ביה רבינא ורב אחא כו' כדרך סוגיות הגמרא מוכח מדקי\"ל כדברי המיקל דאין הלכה כר\"י הסנדלר (ועמ\"ש עוד בסמוך בשם הר\"ן) והרא\"ש מוכיח דלא בסברא דנפשייהו פליגי אלא בדברי ר\"י הסנדלר וכנ\"ל אבל גם הרא\"ש מודה דקיי\"ל כדברי המיקל שבשניהם שזהו כלל בכולה תלמודא וכדאיתא בפרק ג\"ה דף צ\"ג ע\"ב וז\"ל הכלל שם בגמרא כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא בר מתלת והם ביעי אומצא מזרקי דרב אחא לקולא והלכתא כוותיה וכיון שכן הוא צ\"ל דגם ר\"י הסנדלר דאוסר בין לו בין לאחרים אינו אוסר אלא מדרבנן דהא מדאורייתא מעשה שבת מותר וכדברי המיקל הנ\"ל ובגמ' הנ\"ל אמרינן בהדיא דמ\"ד מעשה שבת דרבנן הטובח בשבת חייב בד' וה' דהא מדאורייתא שחיטה ראויה היא ומש\"ה קאמר הגמ' אליביה דכי פליגי רבנן הנ\"ל אשארא אשור הנסקל ואשוחט לעכו\"ם לכן צריכין לומר דס\"ל מדקיי\"ל כדברי המיקל שבשניהן ולענין ד' וה' דברי האומר מעשה שבת דאורייתא הוא המיקל ותחשב שחיטתו בשבת שחיטה שאינה ראויה וקיי\"ל כוותיה דקיי\"ל כהמיקל בכל מקום ומקום כפי הקולא דאפשר לומר ביה אנא שאכתי קשה בין לפי מ\"ש בין לפי מאי דס\"ד ראשונה שהגנב הטובחו ע\"י אחר (ואכלו) [יאכלו] הוא או אחרים לר\"מ ולר\"י לכל חד כדיניה כיון דאכלו הרי מחשב ליה לשחיטה ראויה ואיך לא ישלם ד' וה' מאחר שס\"ל כר\"י הסנדלר ואי מיירי בשאינו רוצה לאכלו הו\"ל לרבינו לחלק ועיין בפרק כירה דשם הקשה הרז\"ה ג\"כ קושיית הרא\"ש על הרי\"ף והר\"ן כתב שם ריש דף קי\"ד די\"מ דעת הרי\"ף דגם הוא ס\"ל דפליגי בדברי ר\"י ומ\"מ כיון דקיי\"ל כדברי המיקל דאמר דר\"י הסנדלר ל\"ד דאורייתא קאמר מסתבר למימר דבדרבנן מקילינן ופסקינן כר\"מ עכ\"ל והנה מדכתב הר\"ן דלדברי המיקל ר\"י הסנדלר ל\"ד דאורייתא קאמר (לא) [ולא] כתב דלדברי המיקל גם ר\"י הסנדלר ס\"ל מדאורייתא שאינו אסור כלל משמע כמ\"ש לעיל דודאי מדמפרש טעמא דר\"י הסנדלר מקרא <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> קדש הם משמע דס\"ל דאורייתא ומש\"ה כתב דמ\"מ ל\"ד קאמר ולענין ד' וה' מחשב שחיטה שאינה ראויה ופטור כיון דמ\"מ יש בו איסור דאורייתא ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כגון הגונב כיס כו' וחיבר ידו כו' כבר כתבתי בפרישה לשון רש\"י וכתבתי שכן דעת רבינו ואע\"פ שבתוס' על פירש\"י דפי' דהאי כדרבא כו' ג\"כ אתוך ג' קאי וס\"ל לתוס' דלפי' רש\"י כשידו תוך ג' לארץ אז פשיטא דחייב לענין שבת דכלבוד דמי לרה\"ר אפילו לא מחשב כד' אלא מביא ראיה דכמו שחשוב ידו מקום לענין חיוב שבת ה\"נ קונה בידו לענין חיוב גניבה וע\"ז כתב ז\"ל וקשה לר\"י כו' ע\"ש מ\"מ נראה דרבינו ע\"כ פי' כמו שפירש\"י דאל\"כ ק' הא כיון דקיי\"ל כרבא דידו חשובה למקום ד' כמש\"ר בא\"ח סימן שמ\"ו א\"כ למה כ\"ד בשצירף למטה מג' הא אפילו למעלה מג' הוא מקום ד' לאיסור גניבה ולאיסור שבת וכמ\"ש התוס' הנ\"ל בא\"נ כדרבא כו' אלא ע\"כ רבינו ס\"ל כמו שפירש\"י דמשום איסור גניבה בעינן שיהיה ידו בפחות מג' לקרקע ר\"ה ומטעם שכתבתי גם מדברי התוספות מוכח דפירשו לרש\"י כמו שפירשתי אלא שהוקשה להתוס' דהו\"ל לאוקמא דמיירי כשקרקעות הבית גבוה ג\"ט (ובאומר) [ובאמת] לא ידעתי איך חולקים התוס' עם רש\"י בסברא בעלמא דודאי מי לא ידע בכל אלה אלא שהגמרא מיירי מסדר העולם דהיינו הקרקעות הם שווים כמ\"ש ושאר קושיות שהקשו על רש\"י ג\"כ אין בהן הכרע כ\"כ ודו\"ק: (ב) וה\"ר ישעיה כתב דאין נפטר כו' ז\"ל ב\"י בפ\"ג מהלכות גניבה אהא דגונב כיס והיה מגרר ויוצא פטור אי שדינהו בנהרא (פי' שאינו בעין כגון שהשליכהו לנהר מש\"ה פטור דקלב\"מ הא אי הוה בעין חייב להחזירו עכ\"פ) כתב המ\"מ י\"א שאפילו השליכן בנהר אם היה הנהר רחוק מרשות בעלים חייב (דכיון דהיה בעין אחר שכבר נתחייב מיתה וחל עליו חיוב החזרה בעין תו לא מפקע מיניה חיובו במה שהשליכו אח\"כ לנהר) ולא פטרו אלא כשהיה סמוך לרשות בעלים ומיד כשהוציאו השליכו ולא עמד ברשותו כלל וזהו דעת ר\"מ ורמב\"ן ז\"ל וביאור רחוק הוא עכ\"ל משמע מדברי ב\"י שמ\"ש המ\"מ וביאור רחוק הוא עכ\"ל גם אדברי הר' ישעיה קאי (מדהביא הב\"י דברי המ\"מ הנ\"ל אדברי ר' ישעיה שכתב דינו אהבא במחתרת) ושדין גונב כיס בשבת ושדינהו בנהר ודין נמצא במחתרת שווין הן ולא נהירא כלל וכמ\"ש בפרישה ע\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    "ראו סעיף 1"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שכבר נפטר בשבועה ראשונה עיין שם בתוספות דף ק\"ז ריש ע\"ב בד\"ה הואיל ויצא כו': "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם תפסו אין מוציאין כו' ולפי גירסת רש\"י יראה כו' שם תבעוהו בעלים כו' [עיין בב\"ח שמביא ל' הגמרא עם פרש\"י ע\"ש] וכתב ב\"י ז\"ל נראה מדברי רבינו שעלה על דעתו שהיה להרמב\"ם גירסא אחרת במימרא דרבא ואין צורך לכך אלא אין חילוק בין גירסת רמב\"ם לגירסת רש\"י אלא טעמו של הרמב\"ם דרב טביומי מתנו לה בלשון איבעיא ועלתה בתיקו עכ\"ל וק\"ל על הב\"י מה עלה על דעתו בהבנת רבינו דמנ\"ל דרש\"י לא סבור כהרמב\"ם לכן נראה דדברי רבינו מדוייקים הן ע\"פ מ\"ש רש\"י שם על מ\"ש רב טביומי מתני בעי רבא נשבע לשקר מהו מי אמרינן אכתי עליה רמיא כיון דלשקר נשבע סופו להתחרט ולשלם הלכך תביעתו תביעה או לא עכ\"ל דקשה לי האי לשון דכיון דכתב רש\"י דמאחר דכתב תחלה בבעייא ראשונה דבנשבע באמת הסברא נותנת דתביעתו תביעה שהוא מאמינו ובנשבע לשקר אינו מאמינו ונסתלק כבר א\"כ הו\"ל למכתב בבעיא זו דנשבע לשקר דמיבעיא ליה אי אמרינן אע\"פ שנשבע לשקר מ\"מ תביעתו תביעה שמא סופו להתחרט או לאו א\"כ ע\"כ צ\"ל דרש\"י ס\"ל דרב טביומי לא מתני לישנא קמא כלל וס\"ל לרבא הסברא הפוכה דבנשבע שבועת אמת ודאי נסתלק השומר בשבועתו ולא קמיבעיא ליה אלא בנשבע לשקר ומטעם כיון דנשבע לשקר י\"ל שסופו להתחרט וכמ\"ש רש\"י באית דגרסי הנ\"ל ורש\"י לא דחה אותה הגירסא אלא לישנא דמתני רב כהנא דא\"כ איך הדר איבעיא ליה לרבא עמד לישבע מהו וכן נ\"ל אבל לא למאי דמתני רב טביומי דנראה דלא תנא אותה איבעיא דעמד לישבע אלא תני הכי נשבע באמת פשיטא ליה לרבא דלא נפטר הגנב אלא בעי רבא נשבע לשקר מהו וא\"כ לק\"מ וס\"ל לרבינו זה לדוחק לומר שהרמב\"ם היה לו גירסא אחרת מאחר שמוכח מל' רש\"י שהיה לו גירסא זו משא\"כ אם לא היה מוכח מל' רש\"י הגי' הנ\"ל היינו אומרים שודאי הרמב\"ם ס\"ל דבנשבע באמת פשיטא דפטור וק\"ל ומש\"ה כ\"ר ע\"פ מ\"ש תחלה שגם הסכים דבנשבע באמת אמרינן דלא נסתלק ומשמע דס\"ל כלישנא קמא וא\"כ בנשבע לשקר ודאי נסתלק ומוציא הכפל וזש\"ר ולפי גירסת רש\"י יראה שהבעלים כו' ר\"ל לפי אית דגרסי הנ\"ל דכתב רש\"י ומל' רש\"י שכתב בבעיא דרב טביומי ל' דכיון הנ\"ל מוכח שכן הוה מתני רב טביומי בנשבע באמת דלא נפטר הגנב וכמ\"ש הרמב\"ם ע\"כ לא ס\"ל כוותיה בהא אלא כלישנא קמא וכן מסתבר ג\"כ לרבי' אלא שאיכא למימר דבנשבע באמת ס\"ל כלישנא קמא ובנשבע לשקר ס\"ל כלישנא בתרא דעלת' בתיקו וזה לא נ\"ל לרבי' ומש\"ה כתב דיראה לו שגם בנשבע לשקר פסקינן כדתני רב כהנא והבעלים מוציאים כו' אלא שצ\"ע דכיון דס\"ל לרבי' ל' קמא לעיקר למה לא כ' האיבעי' דאיתמר עלה בעמד לישבע מהו שעלתה בתיקו והול\"ל דבעמד לישבע הוי ספק ואם תפס אין מוציאין וצ\"ל משום דרבי' לא נחית לכתוב כל הדינים התלויים בכפל וקנס כ\"א הדברים ההווים ומצויי' וכמש\"ר בס\"ס שמ\"ט ועמ\"ש בחידושים דרך אחרת בביאור דברי רבי' ע\"פ הגמ': "
+                ],
+                [
+                    " ואם תפס אין מוציאין מידו וא\"ת מש\"ר לעיל בסי' ש\"ן ס\"ט גבי גנב שלמה כו' איבעיא ולא איפשיטא וכ' הראש דאי תפס מוציאין מידו ומטעמא דכתיבנא לעיל וי\"ל דשאני התם דספק אם נתחייב כפל מעולם או לא דאפשר דאינו חייב בכפל כלל אבל כאן שודאי חייב כפל אלא שבא הגנב לפטור עצמו בהודאתו שהודה ומספקא לן אם הודאתו [הוי הודאה] או לא ולהכי כל המוחזק ידו על העליונה והמע\"ה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " מכל מקום אם קידש בו אשה כו' ז\"ל הרא\"ש כו' [עיין בב\"ח שמביאו] הרי לפנינו דהרא\"ש לא כ' לשון דשמא קונה מדרבנן ורבי' הוסיפו ונראה דה\"ת משום דעולא ורב נחמן ורב ששת לא אמרי דקונה מדרבנן אלא ילפינן מקבא דאינו קונה ואיכא למימר דס\"ל דאינו קונה אפי' מדרבנן והלכתא כוותייהו אלא כיון דהלכת' כרב נגד רב יוסף דאמר דודאי קונה מדרבנן והם לא קאמרי בהדי' מש\"ה אם קידש אשה כו' וכב\"י ז\"ל בקשתי לו חבר לדין זה ולא מצאתי עכ\"ל וא\"ל הא מוכרח לומר כן מדברי ר\"י עצמו דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדישו וכתבו רבי' לקמן ס\"ס שנ\"ד וק' מאי איריא דלא נתייאשו אפי' נתייאשו נמי דהא יאוש כדי לא קנה אלא ודחי ש\"מ דאם היה דנתייאשו היה אזלינן לחומרא והוה הקדש די\"ל דאון זה הכרח דאפשר דלהכי אמר לא נתייאשו דאפ\"ה אין הבעלים יכולים להקדישו וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לא מיבעיא אם גזל הפרה ריקני' כו' ז\"ל המשנה בב\"ק דף צ\"ג גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי רחל העומדת ליגזז גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזילה ובגמ' דף צ\"ה מוקי רב פפא למתני' בר' יודא דאמר גזילה חוזרת בעיניה ושבח גזילה דגזלן הוה והא דקאמר מתני' גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה כו' ל\"ד נקט ילדה אלא איידי דתני רישא ילדה תני סיפא נמי ילדה עכ\"ל וע' בהרא\"ש שם שהאריך בפירוש רישא וסיפא דמתני' ויהיה לך דברי רבינו מבוארים ע\"פ שיטת הרא\"ש וכמ\"ש בפרי' להכי התחיל רבי' בסיפא דמתני' דהיינו גזלה ריקני' שהוא פשוט יותר מגזלה מעוברת כמ\"ש הרא\"ש ולא זו אף זו קאמר ושיטת הרמב\"ם [ג\"כ הכי] אלא ס\"ל דגיזה ולידה לא חשיב שינוי אלא דוקא שינוי שאינו חוזר כגון טלה ונעשה איל הוא דחשיב לדידיה שינוי ומתני' הנ\"ל מיירי בלאחר יאוש ואע\"פ שיאוש כדי נמי לא קנה כדלעיל סי' שנ\"ג היינו למיקני הגזילה עצמה מ\"מ מהני היאוש לשאם גזזה וילדה אחר היאוש דקנה אותו השבת והסכי' הראב\"ד עמו שם בפ\"ב דגזילה לענין מה שחילק בין לפני יאוש לאחר יאוש ועל מש\"ר בשמו כיצד גנב או גזל פרה מעוברת כו' משלם דמי פרה העומדת לילד והפרה הולד ישארו לגנב כו' כתב בש\"ג ריש הגוזל ז\"ל דבר זה לא תמצאנו במיימוני וט\"ס הוא בטורי' ע\"כ דאי אמרת הפרה והולד ישארו לגנב נמצאת אומר הלידה למיימוני הוה שינוי וז\"א דא\"כ קשה דברי הרמב\"ם דידיה אדידי' דאיהו גופי' כ' שם דאינו קונה גוף הבהמה גם קק שהרי הטור עצמו כתב בסימן שס\"ב דלמיימוני לידה לא הוה שינוי הילכך נ\"ל דט\"ס הוא ואם אינו ט\"ס הוא צ\"ע גם תימה במה שהשיג הטור על המיימוני במה שמחלק בין שבח דממילא ובין שבח דמחמת הוצאה ובסי' שס\"ב כת�� דדוקא שבח דפיטום דע\"י הוצאה קנה ולא דפיטום דממילא דשבח דממילא לכ\"ע אפי' ביאוש בעלים אינו דגזלן אם לא שהיה שום שינוי ובזה אפשר לומר דודאי אילו הוה גיזה ולידה שבח דממילא הדין עם המיימוני דלא קנה גזלן אלא שרבינו ס\"ל דגיזה ולידה שינוי גמור הוא ולא נקרא דממילא ושבח דפיטום בכלל יוקרא וזולא דלא קני ליה אלא בשינוי גמור ע\"כ קיצור לשונו ע\"ש והנה הקושיות האחרוני' תירץ הוא בעצמו וקושייתו הראשונה כבר כתבתי בפרישה דרבי' דייק כן מדכתב דמי פרתו ולא כתב כמ\"ש בבא שלפני זה בגזלה ריקנית ונתעברה אצלו דאם לא ילדה מחזיר הבהמה עצמה אלא ודאי בזה שהיה צריך ליתן בעד שבח וולדות לא אמרינן נמי שישלם בגוף ובדמים וכמ\"ש בפרישה ע\"ש ועמ\"ש בחדושים לשון הרמב\"ם וביאורו שחולקים המה רבי' והראב\"ד עם המ\"מ בביאור דברי הרמב\"ם ושאר חידושים עוד בס\"ד ע\"ש: (ג) גגב בהמה כו' ז\"ל הרא\"ש שם ריש מרובה אמר רב קרן כעין שגנב כפל ד' וה' כשעת העמדה בדין ומסיק דביוקרא וזולא קאמר רב ולא כגון בהמה דשויא מעיקרא שוה זוז והשתא שוה ד' דהא אמר רבא האי מאן דגזל חבית מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שוה ד' תברה או שתיה משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא כי קאמר רב דמעיקרא שויא ד' והשתא שויא זוזא קרן כעין שגנב מילתא דפשיטא היא דאילו איתבר ממילא ע\"כ משלם ד' דבשעת שבירתו לאו מידי עביד ואפילו איתבר בפשיעה דגזלן לא מקבל עליו שמירה ואשעת גזילה קמחייבת ליה וההיא שעתא הוה שויא ד' וכ\"ש אי תברה או שתיה דהוה משלם ד' דאל\"כ מצינו חוטא כשכר ואגניבה וחיים דרש [ומיעט לומר לך] דדוקא אחייה לקרן כעין שגנב הא כפל ד' וה' כשעת העמדה בדין דלגופא לא איצטריך כדפרי' אלא לדיוק' ועוד דסברא הוא דקרן נתחייב כשעת גניבה אבל כפל ד' וה' לא נתחייב עד שעת העמדה בדין דאי מודה מיפטר ובשעת העמדה בדין דכפל כמשמעותו בשויא עתה כשיגמור הדין אבל לענין ד' וה' שמין כמה היה שוה בשעת טביחה ומכירה דמההיא שעתא קמיחייב ואם נתייקרו קודם העמדה בדין לא משלם כי השתא דאפי' קרן אם נתייקר ומיתבר ממילא משלם כדמעיקרא כיון דהשתא לאו מידי עביד וכן אם הוזל אזלינן בתר עידן דטביחה ומכירה וכחשא דממילא ושבחא דממילא לענין קרן כיוקר' וזולא דמי וכו' וע\"ש שהאריך עוד בענין אם היתה כחושה והשמינה או איפכ' ביאור דבריו נ\"ל דמ\"ש מגניבה וחיים דייקינן דוקא לקרן אחייה הא כפל ד' וה' כשעת העמדה בדין היינו דוקא כשהיה בשעת גניבה ביוקר והוזל בשעת טביחה והיה כן בזול עד שעת העמדה בדין דבזה שווי' כפל וד' וה' דמשלמין כשעת הזול אבל אם חזר ונתייקר אח\"כ בין הטביחה להעמדה בדין אז אינו משלם אפי' הכפל ביוקר כשעת העמדה בדין מטעם דמסיק הרא\"ש דהא אפי' קרן אם היה מתחלה בזול והוקר ונשבר או מת אינו משלם אלא כדמעיקרא כ\"ש כפל וכ\"ש ד' וה' דשעת העמדה דידהו טביחה היא ואז היה בזול ואם היה מתחלה בזול ונתייקר בשעת טביחה משלם כשעת טביחה דאז כשטבחו או שבר הכלי מוציאו מן העולם וחל שם חיוב עליו וכדרבא וה\"ה לכפל דמיעוט' דאחיי' לקרן ולא כפל לא אתיא אלא בשהוזל אחר הגניבה דאז אמרינן הקרן אחיי' ר\"ל יהי' בחיותו ובשלימותו וישלמו כולו כעין שגנב ולא הכפל כיון שהוזל אח\"כ בשעת העמדה בדין אבל כשהיה לבסוף ביוקרא לא דרשינן המיעוט לשלם בזול כמו שהוא בתחלת הגניבה וכשחזר והוזל בין הטביחה לשעת העמדה בדין ס\"ל דקרן וד' וה' משלם ביוקר כשעת טביחה וכפל בזול כשעת העמדה בדין דכמו דחיובו דהקרן גילה התורה שלא יתמעט מאשר היה משעת הוצאתו מרשות בעלים כן חיובו דד' וה' דחל חיובו משעת טביחה ומכירה לא יתמעט ומיעוט דגניבה וחיי' דדייקינן גניבה אחיי' ולא ד\"א מסתבר דהדיוק לא בא אלא אכפל שחיובו ג\"כ אשעת גניבה ומש\"ה חל עליו מיעוט משא\"כ ד' וה' שאינו תלוי בשם גניבה ואיך יחול עליו המיעוט והא דהשוון רב וקאמר כפל ד' וה' כשעת העמדה בדין היינו דוקא כשהיה בזול בשעת טביחה שמיניה איירי רב וגם לא הוקר אח\"כ וכמ\"ש ומה\"ט לא סיים רב לומר אחייה לקרן כעין שגנב ולא כפל ד' וה' דודאי המיעוט לא אתא לד' וה' כשעת העמדה בדין וכמ\"ש ואף לטעם השני שכתב הרא\"ש דסברא הוא דאי מודה מיפטר הא כבר נתבאר ממש\"ר בסימן שמ\"ח דעיקר הודאה תליא בהודאה שגנב דאז נתחייב ע\"י הקרן ולא בהודאת טביחה ומכירה וז\"ש הרא\"ש אבל כפל וד' וה' לא נתחייב עד שעת העמדה בדין דאי מודה מיפטר דכלל שלשתן יחד ור\"ל דוקא כשמודה גם בקרן שע\"י נתחייב כפל ולא נקט ד' וה' לחוד ומש\"ה סיים וכתב אבל לענין ד' וה' שמין כו' דההיא שעתא קמיחייב ר\"ל ואין בה מצד עצמה דין הודאה ומש\"ה כשם שאם הוקרה אח\"כ אזלינן בתר שעת טביחה לקולא כן אם הוזלה אח\"כ אזלי' בתר שעת טביחה לחומרא ודוק ועד\"ז שכתבתי יושוו דברי רבי' לדברי הרא\"ש הנ\"ל ולק\"מ ועמ\"ש בפרישה בס\"ד עיין שם: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "ראו סעיף 1"
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כך כתב רב אלפס והרמב\"ם אבל ר\"י כתב דאף בגנב מפורסם כו' בב\"ק דף קט\"ו איתמר גנב ומכר ואח\"כ ניכר הגנב רב משמיה דר' חייא אמר הדין עם הראשון ר\"י משמיה דר' חנינא אמר הדין עם השני אמר ר\"פ דכ\"ע גלימא למריה הדר וכשעשו בו תקנת השוק קמיפלגי דרב משמיה דר\"ח אמר הדין עם הראשון דינו דלוקח דלישקל זוזי מגנב ולא עשו בו תקנת השוק תו גרסינן אמר רבא אם גנב מפורסם הוא לא עשו בו ת\"ה איתמר גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקיפו לא עשו בו ת\"ה מ\"ט כו' משכנת' שוה מאתן במאה עשו בו תקנת השוק שוה מאה במאה אמימר אמר לא עשו בו תקנת השוק מר זוטרא אמר עשו בו תקנת השוק והלכתא עשו בו תקנת השוק זביני שוה בשוה עשו בו תקנת השוק שוה מאתן במאה רב ששת אמר לא עשו בו תקנת השוק רבא אמר עשו כו' והלכת' בכולהו עשו בו ת\"ח לבר מגנב ופרע בחובו ובהקיפו עכ\"ל הגמ' וכתב הרא\"ש ע\"ז ז\"ל וכתבו התוס' מדהוצרך להוציא פרע בחובו ופרע בהקיפו אע\"ג דליכא בהו פלוגתא מכלל דבכל אינך עשו בו ת\"ה אפי' בגנב מפורסם עכ\"ל וז\"ל ב\"י יש לתמוה על רבי' וה\"מ למה כתבו שהרי\"ף פסק כהרמב\"ם כיון שאפשר לפרש בו שסובר כדברי התוס' שהרי לא כתב אלא העתיק ל' הגמ' ואפשר שטעמו דכיון דהרמב\"ם כתב כן ותלמיד תלמידו של הרי\"ף הוה אית לן למימר דלא פליג עליה ומ\"מ אין פי' זה שכתב הרא\"ש בשם התו' מוכרח ואדרבה פשטי' דשמעתא לא משמע הכי וכ\"כ בתו' שלנו שכתבו והלכת' בכולהו עשו תקנת השוק נ\"ל דלא קאי אלא אהני דפליגי בהו אמוראי אבל אמילתא דרבא דגנב מפורסם דלא פליג עליה שום אמורא לא קאי עכ\"ל ומה שהוכיח הרא\"ש מדהוצרך להוציא פרע בחובו כו' אע\"ג דליכא בהו פלוגתא אינו ענין להא דגנב מפורסם מימרא בפני עצמה היא וההיא דגנב ופרע כו' תחילת הענין הוא שמתחיל איתמר גנב ופרע כו' לא עשו בו ת\"ה ומסיק בכולהו עשו תק\"ה ואי לא היה מסיים בה לבד מגנב ופרע בחובו הו\"א דעלייהו נמי קאי עכ\"ל ולעד\"נ דשפיר דייק הרא\"ש מדקאמר בגמ' והלכתא בכולהו עשו בו סק\"ה לבד מגיב ופרע כו' דק' מאי בכולהו ��קאמר הא לא נזכר במימרא זו אלא דין דגנב ופרע כו' ודין משכנתא שוה בשוה כו' ודין זביני שוה כו' כיון שאדין משכנת' אמר הגמרא מיד והלכת' עשו בו ת\"ה ודין דגנב ופרע הוציא מן כלל הלכה א\"כ לא נשאר לומר עליו הלכתא דעשו ת\"ה אלא אזביני שוה בשוה ולא שייך למימר והלכת' בכולהו כו' אלא ודאי מוכח דקאי אדיני' שהזכירו שם לפני מימרא זו וא\"כ מוכרחין לומר דקאי גם אגנב מפורסם שהוזכר שם לפני זה וכנ\"ל והא דתלה הרא\"ש בשם התו' פסק הזה במה שהוציא גנב ופרע בחובו אע\"ג דלית ליה פלוגת' כו' ה\"ט דאל\"כ לא הוה מצינו למימר דמ\"ש והלכת' בכולהו כו' קאי גם אגנב מפורסם דכיון דלית ביה ג\"כ פלוגתא לא שייך למימר עליו הלכת' אלא הול\"ל ולא היא כו' מש\"ה כתב שזה אינו דיוק מדהוצרך להוציא גנב ופרע כו' דנמי לית ליה פלוגתא וק\"ל ובזה נתיישב ג\"כ מש\"ר דרי\"ף לא ס\"ל כר\"י לפי שהרי\"ף העתיק ל' הגמ' ודילג מ\"ש בגמרא אדין משכנת' והלכתא דעשו בו ת\"ה ואף אם נאמר שלא בכיון דילג אלא שכך היה גירסתו בגמרא מ\"מ לפי גי' זו מסתבר למימר דמאי דמסיק לומר והלכת' בכולהו כו' לא קאי אלא על מאי שנזכר במימר' זו וכסברת ב\"י הנ\"ל ומ\"ש ב\"י עוד דבתו' שלנו משמע איפכא אמת שכן הוא בתו' שלנו אבל אינו ראיה דכמה פעמים מצינו שנעתקו הגהו' תוס' רי\"ף בתוך תוס' שלנו ונאמן עלינו הראב\"ד שכתב בהדיא להיפך בשם התוס' ונראה שגם זה הוא מתו' הרי\"ף וכ\"כ הג\"מ בשם הרי\"ף כל' התוס' הנ\"ל וז\"ל פי' הרי\"ף כו' ומדכתב פי' הרי\"ף משמע מיניה קצת שהיה כן לפניהן בתוס' הרי\"ף בהדיא ולפ\"ז א\"צ למ\"ש שמש\"ר בשם הרי\"ף למדו מדהשמיט הלכת' עשו בו ת\"ה אלא י\"ל דגם מצא כ\"כ בהדיא בשם הרי\"ף כמ\"ש הג\"מ הנ\"ל ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם נתייאשו הבעלי' מהגניבה כו' עד אם לא היה המוכר גנב מפורסם כו' ז\"ל ב\"י ספר מוטעה נזדמן לרבי' בדברי הרמב\"ם דהיאך כ' נותן להם דמיו אם לא היה המוכר גנב מפורסם כיון שאינו מפורסם אין ללוקח ליתן כלום דבשלא נתייאשו הבעלים אמרו דמחזיר הגניבה ונוטל דמים מבע\"ה מפני ת\"ה והיכא דנתייאשו הבעלים דא\"צ להחזיר הגניבה עצמה אי אמרת שיתן דמים בטלת ת\"ה ועוד כו' וע\"ש שהרבה בקושיות וכתב הרב המגיד שהנוסחא הבדוקה היא נותן דמים אם לקח מגנב מפורסם או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים אם לא היה זה הגנב מפורסם וכך היא גירסת ספרינו עכ\"ל ב\"י וכבר כתבתי נוסחתו האמיתית לפי דעתו ופירושה בפרי' ואני תמה על מה שכתב הב\"י כאן שספר מוטעה נזדמן לרבי' בדברי הרמב\"ם ובסימנים שלפני זה ושלאחר זה לא כתב הב\"י כלום אמש\"ר והרי מוכח בכמה סימני' שלא ס\"ל כנוסחאתו זו דהב\"י והוא דלפי נוסחא זו דב\"י צ\"ל מש\"ר לעיל בס\"ס שנ\"ג בשם הרמב\"ם שצריך ליתן דמיה היינו בגנב מפורסם הוא דוחק דהא לא נזכר שם גנב מפורסם ועוד דלקמן בר\"ס שס\"ח כ\"ר בשם הראב\"ד דהא דתנן הקונה מן הגנב קנה היינו גוף הגניבה אבל דמים מיהא בעי להחזיר וכדעת הרמב\"ם והמשנה ודאי גם מגנב שאינו מפורסם איירי גם בר\"ס שס\"ט חזר וכ\"ר בשם הרמב\"ם כמ\"ש בסימן שנ\"ג ומשמע שם דקאי גם אגנב שאינו מפורסם המוזכר שם לפני זה ויותר מן התימה דלקמן בסימן שנ\"ז כ\"ר בשם הראב\"ד ז\"ל שגם הוא סובר שאין יאוש ושנוי רשות קונה אלא לענין שא\"צ להחזיר הגניבה ומשמע [מל'] שגם הוא דר\"ל דס\"ל כהרמב\"ם ושם קאי אגנב שאינו מפורסם וכ\"כ ב\"י עצמו שם ש\"מ דבגנב שאינו מפורסם נמי בעי להחזיר הדמים להרמב\"ם (וע' מ\"ש עוד הוכחה לזה שם בסי' שנ\"ז) גם מן הראוי לשום לב לקיים גירסת הספרים הנדפסים בדפוס ב\"י כי גם בספרים ישני' מצאתי כ\"כ בפרט מאחר שיש לנוסחא זו שכתב עלה המ\"מ והב\"י שהיא עיקר כמה סתירות מדברי רבי' וכנ\"ל לכן נ\"ל דגירסת דפוס ב\"י הנ\"ל היא היתה נוסחת ספרי הרמב\"ם שהיה ביד רבינו וכדי לבוא אל הביאור אקדים ואומר דזה ידוע דסתם הקונה מן הגנב בזול הוא קונה (וכדאית' בגמ' וכתבו [רבי'] בסי' רל\"ו בקונה מאנס ומסקריקון ע\"ש) והיכא דאמרי' שהלוקח מחזיר דמיה ר\"ל דמי המותר ששוה הגניבה יתר על מה שקנה אבל סך הדמים שנתן בה ודאי מנכה לבעלים מפני תק\"ה וכ\"כ מור\"ם בהגהות שלו בסימן זה גם י\"ל דמה שאמרו יחזיר דמיה מדינא קאמר דס\"ל דלא קנה מן הדין אלא גוף הגניבה ולא שוויי' אלא שעשו תק\"ה להחזיר הדמים שנותן לגנב היכא שלא נתייאש ולוקח הגניבה והיכא שנתייאש לכל הפחות צריך להחזיר להרמב\"ם והראב\"ד מותר שיווי הגנבה ממה שנתן להגנב ובזה יבוא הכל על נכון דמ\"ש לעיל בסי' שנ\"ג ולקמן סי' שס\"ח ושס\"ט בשם הרמב\"ם וראב\"ד דיאוש ושינוי רשות אינו קונה אלא לענין שא\"צ להחזיר גוף הגניבה אבל דמיה צריך להחזיר מיירי אפי' בגנב שאינו מפורסם וחזרת דמים ר\"ל דמי שיווי החפץ ששוה יותר ממה שקנאו אותן דמים הוא מחזיר אבל ודאי שמנכה לנגזל דמי המקח שנתן בעד החפץ ובזה מיושב ג\"כ גירסתינו בכאן דה\"ק כתב הרמב\"ם נתייאשו הבעלי' כו' עד ואינו מחזיר הגניבה עצמה לבעלים דמדקדק לשונו שהגניבה עצמו הוא דא\"צ להחזיר הא דמי שווייה של הגניבה צריך להחזיר והא דלא כתב כן בהדיא משום דדרך הרמב\"ם לנקוט לשון המשנה והגמראיולשון המשנה הוא ג\"כ סתם הקונה מן הגנב קנה וס\"ל להרמב\"ם והראב\"ד בפשיטות דלא קנה אלא דא\"צ להחזיר הגניבה עצמה הא דמיה צריך להחזיר וכמ\"ש בר\"ס שפ\"ח בהדיא בשם הראב\"ד וכנ\"ל וע\"ז מסיק הרמב\"ם וכתב ז\"ל אלא נותן להן דמיו ור\"ל הבע\"ה נותן להלוקח והראיה שאח\"כ בגנב מפורסם פי' דבריו לכתוב אז אין נותן ללוקח כלום ש\"מ דמנתינת בע\"ה ללוקח מדבר וה\"פ מ\"ש דהגניבה עצמה אינו מחזיר הא דמי שווי' צריך להחזיר בזה יש חילוק בין אם קנה מגנב מפורסם או מגנב שאינו מפורסם דבקנה מגנב שאינו מפורסם א\"צ להחזיר כל דמי שוויה שהרי הבע\"ה צריך ליתן לו דמיו מפני תק\"ה ואותן הדמים מנכה לו הלוקח אבל אם היה גנב מפורסם אז הבעלים א\"צ ליתן להלוקח דמי המקח וצריך הלוקח להחזיר הכל (כצ\"ל הכל ולא הכלי שהרי עד הנה לא נזכר כלי אלא גניבה) כנ\"ל ביאור גירסת הספרים הנ\"ל ובזה מסולקים כל קושיות ב\"י ואם תדחוק נפשך מלפרש דמ\"ש אלא מחזיר לו דמיו שקאי אדיוק דבריו דגניבה עצמה הוא דלא מחזיר הא דמי שוויי' מחזיר ואין זה מדרך לשון הרמב\"ם שלשונו תמיד צח וברור אזי תגיה שתי תיבות ועוד וי\"ו א' וכצ\"ל אינו מחזיר הגניבה אלא דמי שוויה ונותן להן כו' ובזה יהיה הכל נכון ודוק. שוב מצאתי בד\"מ שישב גירסא זו ג\"כ עד\"ז שכתבתי גם רמזו במקצת בש\"ע ע\"ש. ואף שהמ\"מ הסכים לגירס' ספרי הרמב\"ם שבידינו אין כל חדש תחת השמש בחילופי גירסאות וכן מוכח מל' השגות הראב\"ד גם מל' המ\"מ שם שהיתה לפניהן גירס' אחרת וכבר הוכחתי שכן היתה גירס' הרמב\"ם לפני רבי': "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם גנב מפורסם הוא נוטל הגניבה משמעון כו' הרמב\"ם ז\"ל כ' ואם גנב מפורסם הוא נוטל הק\"ן מן התגר שלקח מגנב מפורסם והתגר תובע המאה של קרן מהגנב ופירשו המ\"מ דר\"ל הבעל נותן ללוקח שני הק\"ן וחוזר וגובה אותו מן התגר שלקח מן הגנב דע\"כ לא עשו ��ו תקנת השוק בגנב מפורסם אלא בלוקח מן הגנב עצמו דלא הו\"ל ללקחו כיון שהוא ידע שהוא גנב אבל לוקח שאינו יודע זה ממי לקחו אינו מחזיר הגניבה בלא דמים והראב\"ד כתב שהבעל נוטל בלא דמים וגם דעת הרמב\"ם הנ\"ל אפשר לפרשו כן דמ\"ש נוטל הק\"ן מן התגר ר\"ל לוקח השני שמחזירו בלא דמים הוא חוזר על התגר שקנאו ממנו ונראה דמזה הטעם כתב המ\"מ ז\"ל (ואין הלשון משמע כן ועיין סמ\"ע) ועיין פרישה שם כתבתי טעם לסברת הרמב\"ם והמ\"מ: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המכיר כליו כו' עד וזה נותן בהן סי' כו' עיין בב\"י האיך מפרש דברי רבינו ומה שהקשה על רבי' והנה נעורר עוד קושיות אחרות בדברי רבי' ואח\"כ נבוא אל ביאור דבר רבי' לישבן על מכונן וזה דק' חדא איך כ\"ר וזה נותן בהן סי' כיון דפתח רבי' וכתב המכיר כליו ביד אחר כו' (וכן הוא ל' המשנה) ול' המכיר פשוט שר\"ל שבא פתאום וראה איך שכליו ביד חבירו ועיקר התביעה מה שתבעו לדין הוא מחמת שראה כבר כליו ביד פ' וכיון שראה אותן שוב לא שייך למימר שיתן בהן סי' וע\"ק דלפי לשון רבינו משמע דהעדים מעידים דאותן כלי' שהן עתה ביד הנתבע הן אותן כלי' שנשאו הגנבים שחתרו הבית וא\"כ ק' למה צריך הבע\"ה ליתן בהן סי' וע\"ק למה שינה רבי' מל' התוס' בפי' דמיירי שהעדים מעידים שהכלי שנשאו אלו הן כליו של פ' (וכמ\"ש ל' בסמוך) וע\"ק למה לא כ\"ר ברישא וזה נותן בהן סי' והנה אציע תחלה לפניך לשון המשנה והגמ' והצורך אל ביאור ומתוכו יתלבנו דברי רבינו בס\"ד [עיין נ' המשנה בב\"ח] ובגמ' שם וכי יצא לו שם גניבה מאי הוה דילמא הוא ניהו קמפיק שמא אר\"י אמר רב כגון שבאו בני אדם בתוך ביתו ועמד והפגין בלילה ואמר נגנבו כליו כ\"ש עילה מצא רב כהנא מסיים בה משמיה דרב כגון שהיתה מחתרת חתורה בתוך ביתו ובני אדם שלנו בביתו יצאו ואנברקאות (פי' משאות) של כלים על כתפיהם והכל אומרים נגנבו כליו של פ' (ונראה דמש\"ה הוסיף להשיב לו והכל אומרים כו' כלומר מ\"ש במשנה ויצא לו שם גניבה בעיר שאותו שם גניבה יצא לו באופן זה ואז א\"ל שמא עילה מצא שבאופן זה [אין] הכל אומרי' שהאנשים הללו גנבו ממנו והדר מקשה) ודילמא כלים הוו ספרים לא הוו אמר ר' חייא בר אבא אר\"י כגון דאמרי נמי ספרים ואכתי דילמא זוטרי וקטען רברבי אמר רב יוסף בר חנינא דקאמר ספר פ' ופ' ודילמא הוו עתיקי וקטען חדתי אמר ר' אבהו (כך כתוב בהרי\"ף והרא\"ש ובגמ' אית' אמר רב) כגון דאמרי הללו כליו של פ' הללו ספריו של פ' וכתבו התוס' דקאמרי הללו כליו של פ' כלומר כשיצא הקול אומרי' אלו כליו וספריו של פלוני שבני אדם הללו נושאים והם מכירים שהם חדשים אמר רבא כו' [עיין בב\"ח שהביא לישנא דרבא] ודילמא איצטריך ליה זוזי אמר רב אשי שיצא לו שם גניבה בעיר ופירש\"י ל\"צ לאהדורי כולי האי דנימא ספר פ' ופ' וכ\"כ הרא\"ש הרי יצא לו שם גניבה בעיר ואין צריך לברר הללו כליו של פלוני עכ\"ל הגמ' עם פירש\"י ותו' והוקשה לרבי' בגמרא (כמו שהוקש' ג\"כ להתו' הנ\"ל דכתבו כלומר כשיצאו כו' וכמו שאכתוב בסמוך) חדא דלפי המסקנא שמסקינן שאומרים הללו כליו של פלוני דמשמע שמעידים שיודעים שעדיין של פלוני הוא ולא מכרו לשום אדם א\"כ למה לן כל הני תירוצים הראשונים דהיינו שבאו בני אדם כו' וא\"ל דהדר ביה מתירוצא קמא שאין הלשון משמע כן שהרי לא אמר אלא אמר רב כו' וכן משמע מל' הרמב\"ם שכתב שמצריכין תרווייהו עמד וצוח בלילה כו' וגם אמירת עדים שהללו כליו של פ' (וכמ\"ש לקמן לשונו) וע\"ק אתרצן האחרון שהשיב כגון דאמר כליו של פ' [כגון] ל\"ל ועוד מה פי' של יצא לו שם גניבה בעיר דקתני במתני' דלכאורה מיירי מתני' בין בעשוי למכור בין בשאינו עשוי למכור לעולם יצא לו שם גניבה בעיר (ל\"מ) [מהני] וע\"פ הדקדוקים הנ\"ל ס\"ל דה\"פ דשמעתא דמה ששנינו דמכיר כליו כו' פי' שבא פתאום בבית חבירו וראה כלי בידו וא\"ל שלו הוא אם יצא לו שם גניבה בעיר פי' שהכריז קודם לכן בעיר כלים אבדתי וכך וכך סימניהם ומתוך כך יצא לו שם בכל העיר והכל יודעים שכלי כזה שסימניו כך וכך נאבד לו מש\"ה מוציאים מידו והק' המקשן כי אמר סימן מאי הוי ניחוש דילמא מכרן כו' עד והכל אומרים כו' פי' כמ\"ש שליכא למיחש שעילה מצא כיון שראו שחתרו ויצאו ודאי גנבים הם וגם שמעו שזה הכריז שכלי כזה נגנב מידו ועכשיו רואים כלי כזה ס\"ד אנו מצרפים הדברים ואומרים ודאי כלי זה שהוא ביד הנתבע הוא הוא שגנבו וסמכינן אגילוי מילתא זה אע\"פ שאין העדים הכירו הכלים שהיה בהמשא שהיו נושאים ומש\"ה קאמר שהיו משאות של כלים על כתפיהם וסתם משא הוא מכוסה ואין עין רואה שולטת בו לראותו לידע בבירור מה היה בו ותדע דאל\"כ ק' למה נקט שראו שנושאים משאות ול\"ק שראו שהוציאו כלים וזה התירוץ קאי גם לפי המסקנא (שהרי לא קאמר לבסוף אלא כשאין זה התובע עשוי למכור כליו) ותירוצי בתראי אצטריכו משום דמשנה סתם וקתני אם יצא לו שם גניבה בעיר כו' יטול דמשמע דמיירי גם אתובע העשוי למכור כליו ומש\"ה הדר ומקשה ודילמא כלים הוו וספרים לא הוו או רברבי או חדתי לא הוו דמאחר שלא ראו בבירור מה היה במשאוי והוא עשוי למכור איך מוציא מיד זה המוחזק שטוען קניתי מפ' הלא י\"ל אין זה שגנבו אלו היוצאים ממנו ומשני ודאי אם התובע הוא איש העשוי למכור כליו וספריו צריכין שיעידו הרואים אותם יוצאים מהמחתר' שהיו נושאים על גביהן כלים כאלו שרואים ביד הנתבע בסימניהן והם היו גנובין בידם ממנו שהרי הוא היה צועק על גניבתו ונותן בה הסימנים כאשר המה הכלים הנמצאים ביד הנתבע ואז מוציאים הכל מיד הנתבע אף שאין מכירין אותו הכלי בטב\"ע שהיה של התובע רק סמנים שלג' דברים האחד שהן ודאי בחזקת גנבים שהרי חתרו ויצאו השני שראו אז בידן הכלים כעין שהכריזו שנאבדו מידו ונתן אז סימן השלישי שעתה רואה הב\"ד ביד הנתבע כלי כזה בסימנים ההם אבל אם היה חסר א' מג' סימנים הללו ודאי לא היה כח ביד הב\"ד להוציאו מיד הנתבע מאחר שהוא עשוי למכור כליו כי אף שראו שחתרו והוציאו כלים כאלו שרואים עתה ביד הנתבע מ\"מ איכא למימר שמא כלים אלו היו של הגנבים ודבר אחר גנבו ועליו חתרו מה שאין כן כשזה התובע צעק על גניבה זו בסימנים הללו וק\"ל. וכל זה נכלל במ\"ש כגון דאמרו הללו כליו של פלוני כו' ואינו ר\"ל שמעידים בפירוש שיודעים שלא מכרו מעולם אלא כשמעידים על ג' דברים הנ\"ל הרי הוא כאילו אמרו שבודאי עדיין לא מכרו וזהו שכתבו התוס' ז\"ל של פ' הן כלומר כשיצא הקול אמרו כליו וספריו של פ' כו' משום דהוקשה להן זה שכתבתי לעיל דהל' משמע שיודעין שאינו נמכר או שמכירין אותן בטב\"ע שהן שלו וא\"כ למה צריכין להעיד על החתירה והיציאה כו' ומש\"ה כלומר ע\"י הכרוז של קולו וע\"י החתירה ושראו אותו נושאים ברור להן שלא קנאו ממנו ושעדיין של פ' הוא והא דלא כתבו התוס' ג\"כ הענין השלישי שצ\"ל שכלי זה שביד הנתבע הוא כעין אותו הכלי שראו אותן נושאים משום דהענין השלישי א\"צ שיעידו עליו אלא הב\"ד שרואין עתה בשעת התביעה שאלו הכלים הם כעין אותן כלים שאמרו עליהן העדים בשעה שראו הבני אדם יוצאין מהחתירה שהכלים הללו של פ' מוציאין אותן מיד זה הנתבע והרמב\"ם חידש וכתב דין דאם יש עדים שמכירין הכלים שביד הנתבע בטב\"ע שמוציאין אותן מידו אפילו לא ראו שחתרו וכמ\"ש אח\"כ בסמוך ודוק ותמצא בזה מיושבת השמועה היטב והמשנה איירי בכל ענין בין בעשוי למכור בין באינו עשוי למכור ומ\"ש אם יצא לו שם גניבה בעיר מתפרש בכל א' לפי עניינו והתו' סמך על המבין דבעשוי למכור בעינן שיעידו העדים על ג' עניינים שכתבתי ובאינו עשוי למכור בשנים מגו תלתא סגי וזה שמסיק הגמרא בשם רבא וקאמר ל\"ש אלא בבע\"ה העשוי למכור כו' עד ולא צריכי לאהדורי כולי האי וכדפירש\"י והרא\"ש הנ\"ל דא\"צ לומר כלי פלוני ופלוני דהיינו שסגי באומר שראו שחתרו ונשאו משא על כתפיהן אף ע\"פ שאין יודעין מה היה בהמשא סמכינן אכרוז ואמה שרואין כאן אותו הכלי שהכריז עליו ביד הנתבע והחתירה מחזיק אותן בגנבים וכמ\"ש וק\"ל ובזה דברי רבי' מבוארין כמ\"ש בפרישה וכל הקושיות בב\"י ומה שהוספתי עליהן לק\"מ לפי מ\"ש בס\"ד והרמב\"ם היה לו דרך אחרת במקצת ותפסו רבי' ג\"כ עיקר לדינא אבל לא בפי' הגמרא וכמ\"ש בסמוך על דברי הרמב\"ם ודוק: והראב\"ד כתב דמיירי כו' כב\"י ז\"ל דברי תימה הן כיון דהכא איכא יאוש ושינוי רשות למה מחזיר הגניבה עצמה (פי' למה קתני המשנה הנ\"ל המכיר כליו וספריו אם יצא לו שם גניבה בעיר כו' עד ויטול ופירשהו הב\"י ר\"ל דהבעלים יטלו הכלי) וצ\"ל דמה\"נ כו' ע\"ש [ועיין בב\"ח שהביא תירוצו דב\"י] אבל להרמב\"ם ודאי איירי לפני יאוש דאילו לאחר יאוש אין הלוקח צריך להחזיר כלום וזה מבואר בדבריו פ\"ה דגניבה וגזילה וכבר נתבאר בסי' שקודם זה בס\"ה עכ\"ל (הב\"י לשיטתו דכתב שם ס\"ה דנוסחת המ\"מ היא עיקר דלהרמב\"ם בגנב שאינו מפורסם דאית ביה תק\"ה והוא לאחר יאוש א\"צ הלוקח להחזיר אפי' הדמים דכיון דגם הבעלים צריכין להחזיר להלוקח דמיו שהוציא מפני תק\"ה יצא זה בזה) ודבריו המוהי' לי מאוד חדא מ\"ש דיאוש ושינוי רשות אינו קונה לגמרי היה להם מקום לתקן להחזיר הגניבה עצמה דזה אינו אלא דברי נבואה וכי בשביל שיאוש אינו קונה לגמרי יתקינו להחזיר הגניבה וע\"ק דתקנה זו לא נזכר לא בגמרא ולא בפוסקים ועוד דאם כן מש\"ר בר\"ס שע\"ח בשם הראב\"ד ביאוש ושינוי רשות שאין צריך להחזיר גוף הגניבה צ\"ל דהיינו ג\"כ מדינא אבל מתקנת חכמים צריך להשיב הכל והוא דבר שלא נזכר ואינו מפירש בשום מקום וע\"ק שמל' שגם הוא סובר שאין יאוש כו' משמע דהראב\"ד ס\"ל כהרמב\"ם לגמרי והב\"י עצמו כתב שהרמב\"ם לא ס\"ל הכי וע\"ק דמאחר שהב\"י מפרש מה שקתני המשנה המכיר כו' ויטול ר\"ל שנוטל הגניבה עצמה ומש\"ה מסיק רבי' וכתב דלדעת ר\"י אין לפרש המשנה דמיירי לאחר יאוש הלא גם לדעת הרמב\"ם דס\"ל דאין יאוש קונה לגמרי א\"א לפרשה דמיירי בלאחר יאוש דאז עכ\"פ אינו נוטל הגניבה עצמה בעינה לכ\"נ פשוט דהראב\"ד אזיל בשיטת הרמב\"ם בזה לגמרי ועמ\"ש בסימן שנ\"ו ס\"ה בדרישה ומ\"ש דאף לאחר יאוש ושינוי רשות צריך הלוקח להחזיר הדמים ר\"ל מותר דמי שיווי הגניבה וא\"כ א\"ש דמש\"ר והראב\"ד כתב כו' עד שגם הוא כו' ר\"ל הראב\"ד ס\"ל ג\"כ דאין צריך להחזיר הגניבה עצמה אבל מחזיר דמי שוויה ומנכה דמי המקח שנתן בעדה מפני תקנת השוק ומתני' דקתני המכיר כליו כו' ישבע לוקח כמה נתן ויטול מיירי בין לפני יאוש ואז יטול הגניבה עצמה וגם מיירי בלאחר יאוש ואז יטול הנגזל השאר דהיינו שיווי החפץ ששוה יותר ממה שנתן בעדו ובזה נתיישב דל\"ת מה שיש לדקדק על פירש\"י והתוס' והוא כיון דעיקר מה שבא להשמיענו במתני' זו הוא אם בע\"ה נאמן במה שאומר שכלים אלו שלו הם אם אינו נאמן וכדתני אח\"כ ואם לאו אין כל הימנו ואם כן למה פסק מדין הנגזל והתחיל לדבר מדין לוקח שנשבע ונוטל מהנגזל והול\"ל אם יצא גניבה יחזיר לו הלוקח הכלי ואם לאו אין כל הימנו כו' אבל לפי מ\"ש דהראב\"ד איירי נמי בלאחר יאוש א\"ש דיטול קאי על הנגזל שנוטל דמי המותר על שיווי הגניבה מהלוקח אם יצא לו שם גניבה בעיר ואם לאו אין כל הימנו אלא אין הלוקח נותן כלום ודוק. כתב הרמב\"ם כו' עד ור\"ל שעדים מעידים כו' בפ\"ה מהלכות גניבה כ\"כ ועיין בב\"י שהאריך מאוד בפי' דברי הרמב\"ם ודברי רבי' אבל דבריו תמוהין לי מאוד חדא שכתב שהסתירה בדברי רבי' היא מבוארת כו' לא ידעתי למה דהא אף שמחולק בפירושא דגמרא עם רש\"י מ\"מ לדינא אפשר דלא פליגי דלרש\"י ותוספות לא איירי המתני' כשיש עדים שמכירין בטביעות עין שהכלים הללו היו של התובע אלא על ידי כרוז וצעקה ששמעו שצועק על גניבתו ומשום הכי מצרכי אף בעינו עשוי למכור שיעידו שראו אנשים שחתרו כו' רק שא\"צ שיעידו שראו שנשאו כלים כאלו בעינם וכמ\"ש לעיל אבל הרמב\"ם שפירש המשנה דמיירי כשיש עדים שמכיריו כלים הללו בטביעות עין שהיו של התובע מש\"ה כיון שהוא איש שאינו עשוי למכור סגי להוציאו מיד הנתבע בזה שיצא לו שם גניבה לחוד וודאי אי לא יצא לו שם גניבה אחזוקי בגנבי לא מחזיקינן והיינו אומרים זוזי איצטריך ומכרו אבל השתא דיצא לו שם גניבה לא חיישי' שמא מכרו ונתחרט כיון שאינו עשוי למכור וסמכינן אעדים והנה רבי' אף שתפס בפי' הגמרא לפירש\"י ותו' ורא\"ש לעיקר משום דעדים כאלו לא נזכרו במשנה ובגמרא וגם מכח הדקדוקים שכתבתי לעיל מ\"מ לדינא ס\"ל כפי' הרמב\"ם (ומ\"ש) [וכמ\"ש] ב\"י דרבי' לטעמיה אזיל דכשראו שחתרו וזה הכריז גניבתו בסימנים ואח\"כ ראו כלי כזה ביד הנתבע והוא אינו עשוי למכור כליו וכמ\"ש אלא שהרמב\"ם ניחא ליה לפרש המשנה במכירין ושוב א\"צ לראיה שחתרו כיון שהמשנה קתני סתם אם יצא לו שם גניבה דמשמע דלפעמים ביצא לו שם גניבה לחוד סגי וז\"א כ\"א כשיש עדים שמכירין ודוק ומ\"ש ב\"י ואין לתמוה שכתב א\"צ שיעידו שראו אותם אנשים שחתרו כו' דמשמע דהאי הוא דא\"צ אבל צריך שבאו בני אדם ולנו בביתו ובלילה עמד וצווח כו' תמה אני הא מוכח בגמרא הנ\"ל דאם אין עדים שראו שחתרו גרע טפי אם לנו אנשים ועמד וצווח מיצא לו שם גניבה סתם שהרי פריך כל שכן עילה מצא כו' והוצרך לתרץ כגון שראו שחתרו כו' וא\"כ רבי' שכתב שא\"צ שיעידו שראו אנשים שחתרו א\"כ כ\"ש דא\"צ שילינו אנשים בתוך ביתו דאז הוה גרע טפי ודוק: ומש\"ר וכתב עוד שאם הם כלים שעשויין להשאיל ולהשכיר אפי' לא יצא לו שם גניבה נאמן כתב ב\"י טעות הוא וכבר כתבתי לשון הרמב\"ם לעיל והם מבוארים דאיצא לו שם גניבה בעיר שכתב ברישא קאי וכ\"כ הראב\"ד ז\"ל והרב המגיד כו' ע\"כ גם בזה תימה לי דבריו הלא גם הנ\"י כ\"כ בשם הרמב\"ם ע\"ש בשמעתין גם נ\"ל מוכח כן מלשון הרמב\"ם עצמו דאלא יצא לו שם גניבה כ\"כ דז\"ל פ\"ה דגניבה ב\"ה דאינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גניבה בעיר והכיר כליו וספריו ביד אחר או שהי' עשוי למכור והיו כלים אלו שהכיר מכלים העשויין להשאיל ולהשכיר אם יבואו עדים שזה כליו כו' ישבע זה כו' ויחזיר כליו ע\"כ והנה יש להוכיח מדלא ערבינהו הרמב\"ם לדבריו לכתוב ב\"ה שאינו עשוי כו' הכיר כליו כו' או שהיה עשוי למכור והיה כליו מכלים שעשויין להשאיל ולהשכיר ויצא לו שם גניבה אם יבואו עדים שזה כליו של זה כו' אלא כתב יצא לו שם גניבה ברישא באינו עשוי למכור ש\"מ דמ\"ש אח\"כ שאם הם כלים העשויים להשאיל כו' מיירי אפי' בלא יצא לו שם גניבה ומ\"מ לא כ\"כ בהדיא משום דיצא לו שם גניבה מהני לענין שבועה דאילו לא יצא לו שם גניבה בעינן דלישתבע שלא מכרן ויציאת שם גניבה פוטרתו משבועה זו אבל לענין נאמנות ודאי נאמן אפילו לא יצא לו שם גניבה בעיר כנ\"ל דעת רבינו ומה שהביא ב\"י ראיה מדברי הראב\"ד תמוה לי דאדרבא דברי הראב\"ד משתמעין כמ\"ש דז\"ל למכור את כליו כו' א\"א אם היו כלים אלו מדברים שעשויין להשאיל ולהשכיר לא היה צריך לשם גניבה אלא להפטר מן השבועה שלא השאילן ושלא השכירן ושלא מכרן עכ\"ל משמע בהדיא מלשונו דלאו לאפלוגי אדברי הרמב\"ם אתא אלא לפרושי מילתא אתא וקאמר דמ\"ש הרמב\"ם דין דכלים העשויין להשאיל על דין יצא לו שם גניבה בעיר לא כ\"כ אלא לענין שבועה דפטור משבועה אבל לדין נאמנות אפילו לא יצא לו שם גניבה בעיר נאמן וכדעת רבי' ואף שהמ\"מ לא פירש דברי הרמב\"ם כן הלא הנ\"י פי' בהדיא ג\"כ כן ועיין בד\"מ שכ' ג\"כ כן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " או שרוב הדבר כו' פי' שרוב רועים המוכרים חלב וגדיי' גנוב הוא בידם ואף שיש רועים שכל מה שמוכרים ברשות בעליהן הן מוכרים אפ\"ה אסור לקנות ממנו שמחזיקין הרועה מן הרוב ול\"ד למה שאמר שמואל שם דף קי\"ט דמותר לקנות מהגזלן אפילו מיעוט ממונו משלו ורובו גזול תלינן ואומרים דהאי מידי דיהיב ליה מדידיה הוא דשאני התם דידוע דזה הגזלן עצמו יש לו ממון שאינו גזול דמותר ליהנות ממנו אבל כשתלינן לזה הרועה ברוב ליתא בידו כלל מה שמותר ליהנות ממנו שוב מצאתי שהמ\"מ פ\"ה דגזילה הקשה דברי הרמב\"ם אהדדי ששם בדין גזלן כתב שאם המיעוט משלו אע\"פ שרוב ממונו גזל מותר ליהנות ממנו ובפ\"ו דהל' גניבה כתב דאם רוב הדבר ההוא גנוב אין לוקחין ממנו ומסיק דיש חילוק בין רוב הממון דמותר ובין רוב דבר ההוא גנוב דאסור ע\"ש ונראה דכוונתו דמ\"ש דרוב הממון קאי אממונו של זה והרי יש לו ג\"כ מיעוט של היתר ורוב הדבר קאי אכ\"ע ור\"ל שהוא מרובה דאין בידם של היתר כלל (וי\"מ החילוק בין רוב הממון כו' דקאמר בע\"א ואין פירושם עולה יפה) אבל אין לחלק ולומר דליהנות דוקא מותר ולקנות אסור דהא בגמרא הנ\"ל מתיר שמואל אפי' לקנות מיהו גי' הרי\"ף והרא\"ש (אסור) [מותר] ליהנות ולא מצינו לחלק בזה ועמ\"ש (המ\"מ) [הכ\"מ] פ\"ו דגניבה בזה וגם בפ\"ה דגזילה ודבריו תמוהין מאוד ומוכח ממ\"ש בפ\"ה דגזילה דין ח' דהי' לפניו גירס' אחרת בדברי הרמב\"ם שהרי [כתב] הרמב\"ם כ' ז\"ל ואסור ליהנות מן הגזילה אפילו אם היה מיעוט שלו ובנוסחאות שבידינו ושהיה ביד המ\"מ כתוב דאם המיעוט שלו אע\"פ שרוב ממונו גזול מותר ליהנות ממנו ולפי גירסתו תמה הכ\"מ על המ\"מ ריש פ\"ו דגניבה: אבל אם הוא תפור כו' כבר כתבתי פירש\"י בפרי' וז\"ל הרשב\"א עליו אין מחוור לי כו' [עיין ב\"ח שהביאו] ונ\"ל דמש\"ה לא כתב הרשב\"א הטעם בתלושין שתפרן שקנאם בשינוי החפירה משום דהוה שינוי החוזר וק\"ל: אבל אם ידוע לנו שלא חלק אסור כו' ואין אנו תולין כו' עיין בב\"י מ\"ש בזה שמתמה על רבי' למה פסק כמר זוטרא ול\"נ דודאי ס\"ל לרבי' שרב אשי ואמימר הודו למר זוטרא וכן משמע ממה שהק' שם התו' [עיין ב\"ח שהביא ל' הגמ' ול' התוס'] והנה ק' לכאורה מה התחילו התוס' להקשות מרבא למר זוטרא וכי גברא אגברא קא רמית אלא ודאי פשוט לתוספות דהלכתא כמר זוטרא שגם הם הודו לו וכדמשמע הל' השתא אמאי לא אכיל מר כו' וכמ\"ש ב\"י ולהכי הקשו שפיר ותירצו דהכא מיירי כשהביא מפרדס ונתן לפניהם והוקשה להם דא\"כ מעיקרא מאי סברו אמימר ורב אשי ותירצו שמעיקרא לא חששו להאי חששא אבל ודאי לסוף הודו וק\"ל: אין לוקחין מהגרדי כו' שם דף קי\"ט ת\"ר אין לוקחין מגרדי לא אירין ולא נירין ולא פיקלון ולא שירי פקעיות אבל לוקחין מהן בגד מנומר ערב ושתי טווי וארוג השטא טווי שקלי ארוג מיבעי' מאי ארוג תיכי ופירש\"י טווי כו' [עב\"ח שמביאו] נראה דמש\"ה פי' דקאי אאירין משום דק' לי' הלא סתם גרדי רגילין להביא לו טווי לארוג מהן בגד ולמה קונין ממנו טווי מש\"ה כ' דקאי אאירין וקמ\"ל דאם ידוע להרוצה לקנות דהאי טוואו הגרדי בעצמו ואף שידוע לו שטוואו מהנירין אפ\"ה מותר לקנות ממנו כיון שידוע הוא שהגרדי טוואו קנאו בהשינוי ותו גרסינן שם אין לוקחין מהצבע לא אותות ולא דוגמאות ולא תלושין של צמר אבל לוקחין מהן בגד צבוע טווי ובגדים השתא טווי שקיל בגדים מיבעיא מאי בגדי' נמטי עכ\"ל הגמ' ופירש\"י ז\"ל אבל לוקחין בגד צבוע טווי ובגדים והנך דוגמאות שטוואן או שעשה מהן בגדי' לוקחין עכ\"ל והא דפי' כן הוא ג\"כ מטעם שכתבתי לפני זה דק' ליה אמאי קונין מהן הא מביאין לצבע הטווי והבגדים לצבוע וכאן מיירי שבא ליקח מהצבע כשעדיין לא נצטבעו שהרי בגד צבוע כבר קתני לפני זה מש\"ה כתב דמיירי בידוע שהצבע טוואו ועשאן בגדי' וקמ\"ל דאע\"פ שגם הוא ידוע שהן מהאותות והדוגמאות אפ\"ה קנינהו בשינוי והנה לכאורה ק' למה לא כ\"ר הני חידושים דקתני הברייתא בפי' דאפילו הטווי שטוה מהאותות והדוגמאות או נמטי מותר לקנות מהצבע וצריכים לומר דרבי' סמך אמ\"ש ברישא דקונין מגרדי טווי הארוג דפי' אפילו הוא ידוע שטוואו מהאירין שסתמא בחזקת גזל אפ\"ה אמרי' שקנאו בשינוי הטוווה וה\"ה בטוויה שטוה הצבע מהאותות והדוגמאות וס\"ל נמי דשינוי דעושה מהן נמטי הוא כ\"כ כשינוי דעשה מהן טווי וקנאו הצבע מש\"ה לא הוצרך לכתבו והברייתא דחזר וקתני לה משום דאין ברייתא סומכת על ברייתא אחריתא משא\"כ רבי' דכתב הדינים רצופי' זא\"ז וק\"ל: ומש\"ר אבל לוקחין מהן בגד וצמר צבוע כב\"י אינו מכוון כו' [עב\"ח שמביאו] עד ור\"ל דאינו קונה מהצבע כ\"א בגד צבוע או שטוה הדוגמאות או עשה מהן לבדין אבל צמר צבוע אסור וז\"ל הד\"מ לוקחין בגד וצמר צבוע וכתב הב\"י ובגמ' ליכא אלא בגד צבוע ופירש\"י משום דקנאו בשינוי ומשמע דצמר צבוע אין קונין ממנו עכ\"ל וכתב אח\"כ וכתב הרמב\"ם פ\"ו דגניבה לוקחין מהסורק כר מלא מוכין וכתב המ\"מ בריית' היא סוף ב\"ק ואמרינן הטעם משום דקנינהו בשינוי ואע\"ג דשינוי החוזר לברייתו אינו שינוי הכא שאני שאין זה גזל ודאי אלא מספק אתה בא לאסרו וכיון שכן בשינוי כל שהוא מותר עכ\"ל המ\"מ וא\"כ אפשר ליישב דברי רבי' במ\"ש צמר צבוע משום שפסק כאותה ברייתא דס\"ל דשינוי החוזר לברייתו הוה שינוי לענין זה ולא כאותה ברייתא דנקטה דוקא בגד צבוע משום דצמר צבוע הוי שינוי החוזר לברייתו כדאיתא ריש הגוזל קמא עכ\"ל ודברי הגאונים הנ\"ל הב\"י וד\"מ הנ\"ל נפלאים הם בעיני דלמה לא יקנה מהן צמר צבוע הרי קנינהו הצבע בשינוי הצביעה ואף שכתב בד\"מ שבריש הגוזל קמא איתא דהוא שינוי החוזר לברייתו הלא תשובתו בצדו דשם בריש הגוזל סוף (בבא קמא דף צ\"ג) מחלק בין צבע לצבע דיש צבע שיכול להעבירו ותו לא הוי שינוי ואינו קונה ויש צבע כגון קלא אילן דאינו יכול להעבירו וקאמר שם דאותו מיקרי שינוי ע\"ש ומינה איירי רבי' וכמ\"ש לקמן בסי' ש\"ס ז\"ל צבעו בענין שאינו חוזר לברייתו קנה עכ\"ל ומור\"ם בעצמו כ\"כ שם בס\"ז ע\"ש גם הא דתנן שם דף ק\"ב בהנותן צמר לצבע דמסיק וקאמר לצבוע לו אדום וצבעו שחור ר\"מ אומר נותן לו דמי צמרו' ופירש\"י משום דקניי' בשינוי דמשמע דוקא בצבע לו בצבע אחר ממה שצוה עליו הוא דקנאו הצבע ולא באותו צבע וכדפירש\"י שם לפני זה בהדיא בצבעו כיעור י\"ל נמי דמיירי בצבע שיכול להעבירו וכ\"ש לפי' הירושלמי (והרא\"ש ורבי' תפסו לעיקר כמ\"ש לעיל בסי' ש\"ו) דפירשו אותה המשנה דמיירי בבעל הבית נותן צבע ומש\"ה כשלא שינה לצבוע בצבע אחר אלא צבעו בצבע שנותן הבע\"ה לא הוי שינוי וגם ק' לדבריהם מ\"ש בגד צבוע דיקנה מהם ופירש\"י משום דקנאו בשינוי וע\"כ בשינוי הצביעה קאמר דאין לומר בשינוי האריגה דהא אין מדרך סתם צבע לארוג הבגדים אלא מביאין לו בגדים לצבוע ומי יימר לן שבגד זה מתחלה הביאו לו חוטין והוא ארגן דמותר לקנות ממנו ועוד דא\"כ בלא צביעה נמי וכדקתני בברייתא שלפני זה אלא ע\"כ קנאו בשינוי הצביעה קאמר וע\"כ בצבע שאין יכול להעבירו איירי וכמ\"ש וא\"כ ה\"ה צמר צבוע נמי דמ\"ש וא\"ל משום דבבגד איכא תרתי וכדפירש\"י דאין דרך לגנוב בגד וא\"נ גנבו קנאו בשינוי דא\"כ צמר נמי אין דרכו לגנוב צמר מרובה דמ\"ש בגד המביאים לו לצבוע דאין דרכו לגנוב ומ\"ש מצמר הרבה שמביאין לו לצבוע שנאמר שדרכו לגנוב ועוד דהרי לא אסר תנא דברייתא זו לקנות אלא אותות ודוגמאות שהוא מעט מעט ורגלים. לדבר שהוא בעלים אבל לא אסר לקנות צמר צבוע הרבה ודוחק לומר דהרבה צמר צבוע אסור לקנות מטעם דיש לחשוש דאותו צמר צבוע אסף הצבע מהאותות והדוגמאות וכיון דאשמועינן התנא אסור לקנות מהן אותות ודוגמאות ה\"ה צמר צבוע מהאי חששא גופא דאין זה מדרך התנא לקצר במקום חידוש וחשש רחוק כזה ועכ\"פ ק' על בעל ד\"מ ז\"ל דכתב טעם אחר דמש\"ה אסור לקנות משום דהוי שינוי אע\"ג דחוזר כר דא\"כ בגד נמי ע\"כ נראה דרבינו דייק מהברייתא דאינו אוסר לקנות אלא דוגמאות משמע הא צמר צבוע הרבה מותר ומטעם דפירש\"י גבי בגד משום דאיכא תרתי וה\"ה בצמר מרובה וכמ\"ש ומש\"ר אבל לוקחין מהן בגד וצמר צבוע האי תיבת צבוע קאי גם אבגד הנזכר וכאילו אמר בגד צבוע וצמר צבוע וכמו שכתבתי בפרישה ע\"ש ודוק ובהאי בגד צבוע אין חילוק בין הוא נמטי או לא דמיירי דהבעלים הביאו לו הבגד לצבוע והוא קנאו בצביעה ומה לי בגד ארוג או בגד של נמטי או צמר לעולם כשצבעו קנאו בצביעה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דוקא שאין התשלומין בעין כו' עיין בהרא\"ש שם ומ\"ש ב\"י עליו ולעד\"נ פשוט דמוכח מיניה וביה מההוא עובדא דעדיין לא היו בידן העדשים דא\"כ ל\"ל להנהו שלשה גבורים דדוד לסכן נפשם ולילך דרך מחנה פלשתים לבית לחם לשאול לסנהדרין אי מותר אי אסור הו\"ל לשלוח אחר בעלי השעורים ובודאי נתרצו בחילוף זה לקבל עדשים משעורים כיון דעדיפי נינהו אלא ודאי לא היו בידן. עדיין העדשים ולזה אין פשוט שיתרצו הבעלים ואף אם יתרצו שמא מחמת מורא מלכות יתרצו ויש בו צד גזל ולכך הוצרך לשאול והא דכתב הרא\"ש אי הוו בידן היו מזכים כו' לאו להוכחה כ\"כ דודאי אינה הוכחה כ\"כ לדבריו דדילמא לא אמרו זכין כו' אלא בבא ליתן לו מתנה ולא בחילוף דכה\"ג אלא קושטא דמילתא לדינא כ\"כ וה\"ק יראה לי דעדיין לא היו מזומנים כו' וזה מוכח ממ\"ש דאל\"כ לא היו צריכין לשאול לסנהדרין ומסיק וכתב לדינא דאם היו בידן לא מיבעי' דלא הוצרכו לשאול לסנהדרין אלא אפי' הבעלים לא היו צריכין לשאול דזכין לאדם שלא בפניו והשתא א\"ש מש\"ר כההיא דמייתי עלה משום דמוכח כן מיניה וביה וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואיזהו גזל ואיזהו עושק כו' דברי הרמב\"ם פ\"א דגניבה וז\"ל המ\"מ לפי דעת הרב הסוגיא שבפ' המקבל (בבא מציעא דף קי\"א ע\"א) דאסיקנא התם בשם רבא זהו גזל זהו עושק ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין קאי דוקא אעושק וגזל האמורין גבי שכירות דלעיל מיניה שם בגמ' קאמר כל הכובש שכר שכיר עובר בה' לאוין (וכמ\"ש לעיל סי' של\"ט) משום בל תגזול ומשום בל תעשוק דגבי שכירות א\"א לגזול כעין ויגזול את החנית בשום צד כו' אבל גזל דעלמא ס\"ל להרמב\"ם שהוא מחולק מעושק אבל לא נתחוור לי ענין זה לפי פשט הסוגיא שהרי בכתוב לא מצינו כ\"א פסוק א' מלא תגזול ואוקמינא בפ' א\"נ דף ס\"א סע\"ב בכובש שכר שכיר (ולעבור עליה בב' לאוין) דגזל גמור מרבית ואונאה אתיין (וא\"ל דלגופא דגזל איצטריך ולעבור עליו בב' לאוין דלמנ\"מ הב' לאוין בגזל כיון דאין לוקין עליו שהרי ניתק לעשה תוס' שם) וא\"כ היאך נעשות מצות חלוקות וצ\"ע עכ\"ל המ\"מ ומן הראוי לשום לב אל קושיא גדולה כזו שק' על הרמב\"ם וגם על רבי' שכתב דברים הללו בסתם והסכים עמהם ונראה ליישב זה כאשר נעמוד על ביאור דברי התוס' דשם בפרק המקבל אהא דאמר רבא זהו גזל זהו עושק ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בב' לאוין כתבו התוספות שם ז\"ל לאו משום דכתיב גזל ועושק ששינה בלשון דייק אלא משום דכתיב ב' לאוין תימה בשלמא הכא חלקן כדי לעבור עליו בב' לאוין אבל גבי אשם גזילה למה נכתבו שניהן או בגזל או בעושק עכ\"ל התו' ונראה דה\"פ לאו משום דשינה בל' דייק דא\"כ הוה משמע דרבא פליג אכל אמוראי קמאי וס\"ל דאין חילוק בין גזל לעושק מצד עצמן אלא דנכתבו אלא כדי לעבור בשני לאוין וזה ודאי אינו דגם רבא מודה דיש חילוק ביניהן כמו שמצינו בעלמא שיש חילוק בין גזל ועושק דגזל הוא ל' מדובר על כשבא ממון חבירו לידו שלא מדעת חבירו וכמו שנא' ויגזול את החנית מידו משא\"כ עושק דהוא ל' המדובר כשבא ממון חבירו לידו ברשותו ובדעתו דחבירו וכמ\"ש הרמב\"ם כאן וזהו פשוט לכ\"ע והא דפליגי שם רב חסדא ורב ששת ואביי במהו גזל ומהו עושק ל\"פ אלא בגזל האמור גבי שכר שכיר עובר בלא תגזול ובלא תעשוק (ואף דלא תגזול לא כתיב בהדיא בשכירות הא אמרינן בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ס\"א) דאם אינו ענין לגזל גופא דנילף במה הצד דרבית ואונאה נוקי' לשכירות כנ\"ל בדברי המ\"מ) ובלה\"נ צריכין לומר כן דהא שם פריך אביי לאוקימתא דר\"ח ורב ששת ומסיק וקאמר אלא לא שכרתיך מעולם זהו עושק נתתי לך זהו גזל עכ\"ל וק' הא בכ\"מ גזל הוא מתפרש כעין ויגזול את החנית כו' וכן ק' זה לאוקימתא דר\"ח ורב ששת דלשם ועוד דדברי הרמב\"ם הכא בפירושו איזה גזל ועושק הוא לא כדברי שום אחד מהאמוראים דלשם אלא ע\"כ צ\"ל דכל אמוראים דלשם לא קאי אלא אחילוקים דגזל ועושק דשכירות והוא דבר שבא לידו ברשות אבל בחילוק גזל ועושק דעלמא ל\"פ ופשיט להו דפי' הוא כדברי הרמב\"ם שבכאן מש\"ה כתבו התוספות שפיר לאו משום דשינה בל' גזל ועושק קדייק כו' דגם רבא מודה דמש\"ה שינה בל' משום דיש חילוק ביניהן גם בשכירות וכחד מהאמוראים דקאי עלייהו שם וכנ\"ל אלא דקשי' לרבא למה נכתבו שניהן בשכירות לכתוב בל תעשוק בשכירות ומינה נילף במכ\"ש ללא תגזול דשכירות לכל מר כדאית ליה וע\"ז קאמר רבא דלא נכתבו שניהן אלא ללמדנו דעובר עליו בב' לא��ין ומסקי התוס' וכתבו אבל תימה איך יתורץ זה בפרשת אשם גזילות למה נכתב ושניהן דהו\"ל לכתוב הקל וכ\"ש החמור דשם לא שייך לומר לעבור בב' לאוין וכמ\"ש בדברי המ\"מ הנ\"ל אבל שינוי הל' א\"ש גם שם דהא לחייבו אשם וחומש הן אגזל שלקח מתחלה שלא ברשות הן אעושק שבא לידו ברשות: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' אם כופהו שמוכר לו כו' בפ' הכונס (בבא קמא דף ס') ובפ' הגוזל בתרא דף צ\"ו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הגוזל שתי אגודות שוות פרוטה שם בעי רבא גזל שתי אגודות בפרוט' והחזיר לו אחת מהן מהו מי אמרי' השתא ליכא גזילה א\"ד הא לא הדר גזילה דהוה גביה הדר פשטי' גזילה אין כאן השבה אין כאן אי גזילה אין כאן השבה יש כאן אמרי ה\"ק אע\"פ שגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן עכ\"ל הגמ' ורש\"י לא כתב ע\"ז כלום והנה נראה לפשוט מדקאמר אמרי ה\"ק כו' ולא קאמר אלא ה\"ק כו' ש\"מ דאינו חוזר מדבריו הראשונים וה\"ק מ\"ש בתחלה גזילה אין כאן (מצות) השבה אין כאן [ה\"ק כו'] ובזה נתיישב דרבי' לא העתיק לשון מסקנת הגמ' דקאמר אע\"פ שגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן כיון דלא קאמר הגמ' כ\"א לתוספת ביאור וכיון דרבינו מביא לדברי הרמ\"ה לפרש לא הוצרך לכתוב ל' אע\"פ ומצות וללמדנו אגב בזה דהגמ' לא קאמר כן כ\"א לפרש דברי הראשונים וכמ\"ש וק\"ל. אלא שצריכין עוד למודעי והוא שאכתי ק' כיון דהרא\"ש והרמ\"ה נקטו בלשונם ל' אע\"פ ומצות כמ\"ש בגמרא לא הו\"ל לרבי' להשמיטו וגם הרמב\"ם מדרכו לנקוט ל' הגמרא וכאן השמיט תיבת אע\"פ והוא כמ\"ש בגמ' בראשונה והוסיף תיבת מצות כמ\"ש באחרונה ועוד צ\"ע מה דסיים רבי' וכתב וכ\"כ הרמב\"ם כו' הלא לא העתיק הרמב\"ם אלא ל' הגמ' ומאי למדנו רבי' בהאי וכ\"כ הרמב\"ם לכן נלע\"ד דרבי השמיטו בכיון והוא דאהא דמסיק הגמ' וקאמר אמרי ה\"ק אע\"פ שגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן כתבו תו' נראה דלא בעי למיפשט אלא דלא מעכב מצות השבה ומצות השבה מיהא לא קיים עכ\"ל ונלע\"ד דהתו' באו לתרץ תרתי דקשי' להו חדא דהל' אע\"פ שגזיל' אין כאן מצוה השבה אין כאן משמע דעיקר פשיטותא הוא דמצות השבה אין כאן וק' להו מאי קמ\"ל בזה הלא גם (באי) באיבעיותו הוה פשט ליה דהשבה אין כאן שהרי קאמר או דילמא הא לא הדר גזילה דהיינו כאילו אמר א\"ד כיון דודאי לא קיים מצות השבה כראוי עדיין תורת גזלן עליו והשני ק' להו דל' אע\"פ שגזילה אין כאן משמע שזהו דבר פשוט לכ\"ע דגזילה אין כאן וזה אינו דהא איבעיותו הוה ע\"ז דמאי דקאמר א\"ד הא לא הדר גזילה הוה כאילו סיים ואמר מ\"מ אכתי שם גזלן עליו וליישב הני קושיות כתבו התוס' נראה דלא בעי למפשט כו' כלומר אין עיקר כוונת הפשטן לומר דמצות השבה אין כאן דזהו פשוט ליה ג\"כ בהאי בעי' וכמ\"ש אלא בעי למפשט דלא הוה גזילה וכאילו אמר אף על פי שאין השבה אין מצות השבה מעכבת מלהעביר מעליו תורת גזלן דמ\"מ גזילה אין כאן וכדי של\"ת כיון דאין תורת גזלן עליו משום דאין השבה מעכבת א\"כ ג\"כ מצות השבה תו אין עליו ע\"ז קאמר הגמרא דז\"א אע\"פ שגזילה אין כאן מ\"מ מצות השבה עדיין לא קיים ועליו לקיימה והא כיצד וצריכין לפרשו כמו שפירשו הרמ\"ה דמצות גזילה אין כאן לענין להוציא מידו בב\"ד ומצות השבה עליו להכות אותו עד שיקיימנה מעצמו ומפני דלפי פי' התו' זה העיקר חסר מן הספר דלפי פי' עיקר פשיטותא הוא לומר דאין מצות [השבה] מעכבת מלהעביר מעליו תורת גזלן ול' הגמ' משמע דעיקר פשיטותא לומר דאין כאן השבה מש\"ה השמיט רבי' תיבת אע\"פ ותיבת מצות ונקט ל' הפשטן והוא מכוון יותר למשמע מיניה דגזילה אין כאן להוציא מידו בב\"ד והשבה אין כאן ומכין אותו כו' אלא משום שהמקשן לא הבין מעיקרא כוונת הפשטן דבא לומר תרתי מפני דס\"ד דחדא באידך תליא וכמו שהיה דעת האיבעיין דקאמר מי אמרי' השתא ליכא גזילה ור\"ל כיון דהשיב א' וקיים מצות השבה במקצת תו אין תורת גזלן ג\"כ עליו א\"ד נימא כיון דלא קיים מצות השבה הראוי עדיין תורת גזלן עליו ומפני סברא זו גם נפשטה ואמר גזילה אין כאן השבה אין כאן הקשו לו דזהו תרתי דסתרי אהדדי דכיון דאמרת גזילה אין כאן היינו מפני שנחשוב מקצת השבתו להשבה וא\"כ השבה יש כאן וע\"ז השיב ואמר דאין כוונתי במ\"ש גזילה אין כאן משום דמיחשב להשבה גמורה אלא שאין השבה הגמורה מעכב מלהעביר מעליו תורת גזלן ומה שאמרתי השבה אין כאן כוונתי לומר אף ע\"פ שגזילה אין כאן משום דאין ההשבה מעכבת מ\"מ לא קיים עדיין מצות השבה ועליו לקיימה ומש\"ה לא מסיק וקאמר אלא אף ע\"פ שגזילה אין כאן כו' דודאי לא הדר מלשונו הראשון דהוא ברור טפי וכנ\"ל ולא קאמר אח\"כ בל' אע\"פ אלא להוציא מדעת המקשן דזה תליא בזה וכמ\"ש וכיון שכן שפיר דייק רבינו במה שנקט לשון הגמרא הראשון והביא עליו דברי הרמ\"ה לפרשו וכמ\"ש ואף שהרמ\"ה נקט בלשונו ל' אע\"פ ולשון מצות ה\"ט מפני שבא ליישב ולפי של' סיום הגמרא דקאמר אע\"פ דמשמע דחדא קאמר ושעיקר כוונתו לומר דאין כאן השבה וז\"א וכמ\"ש שזה היה קשה להתוס' ומש\"ה כתב הרמ\"ה ז\"ל אע\"פ ומצות דהוסיף הפשטן אינו לומר דהיא חדא אלא תרתי נינהו והיינו לענין כפיית ב\"ד וכפיית שוטי' ומסיק וקאמר וכ\"כ הרמב\"ם כו' ור\"ל דהרמב\"ם ג\"כ השמיט בהעתקתו בל' הגמרא ל' אע\"פ מפני שהוא משמע שחדא קאמר משא\"כ כשאין כתוב לפנינו תיבת אע\"פ והא דהוסיף ל' מצות הוא לתוספת ביאור ללמדנו שמכין אותו כדי לקיים מצוה זו כמו שאר מצות עשה ודוק כי זה ברור לע\"ד בכוונת רבי' ובזה שכתבתי נתיישב למה לא הזכיר רבי' כלל דברי התו' כי התו' לא באו אלא לישב ל' הגמ' וכנ\"ל ולרבי' דהשמיטו לק\"מ ולא כהב\"י והכ\"מ שכתבו דיש להגיה בדברי רבי' הני תיבות אף על פי ומצות ובדברי הרמב\"ם שכתב תיבת מצות ולא תיבת אע\"פ נדחק מאוד ומפני שלא ישרו דבריו בעיני גם ק' לפי פירושו מאי וכן כתב הרמב\"ם דכתב רבינו הא לא הוו כדברי הרמ\"ה לפי פירושו מש\"ה לא העתקתיו והקורא יעיין שם ויראה ויבחר: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " גזל עפר ועשאו לבינה לא קנה דאפשר שיתיך הלבינה ווחזור עפר כמו שהיה ל' הגמ' שם דף צ\"ו ע\"ב משום דהדר משוה להו עפר וכתב הרשב\"א (והביאו ב\"י) דהיינו דוקא שלא שרף הלבינה דאילו שרפה תו לא הדר משוה לה עפרא עכ\"ל ול' שיתיך הלבינה שכתב רבי' משמע דאפי' שרפה קאמר דחוזרת לעפרא והוא דוחק דמ\"ש מנמטי דאמרי' דא\"א לחזור להדרה לצמר הא אפשר ג\"כ למיטווי' לנמטי במים ולרככה ולנתקם לצמר ואפשר לחלק דבעפר דאינו חשוב אין קפידא דאף אם אינה חוזרת ממש לכמות שהיה בתחלה מיקרי עפר וראוים עכ\"פ לבני אדם משא\"כ בצמר דעושיו ממני בגד ודברים חשובים דכשעשאו נמטי תו אין להדר לעשות ממנו צמר שיהיה ראוי' למה שראוי סתם צמר: טווי ועשאו בגדים קנה ז\"ל ב\"י [עב\"ח שהביאו] גם קושיא זו העתיק מור\"ם בד\"מ שלו בשם ב\"י והעלוה בצ\"ע ולעד\"נ ליישב ואעתיק תחלה סוגיא דגמרא ומתוכה נעמוד על ישוב הדברים בעה\"ש והוא דתנן שם בר\"פ ז\"ל הגוזל עצי' ועשאן כלי' צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה ופריך שם בגמרא ז\"ל עשאן כלי' אין שיפן לא עשאן בגדים אין ליבנן לא ורמינהו כו' עד אמר אביי תנא דידן קתני שינוי דרבנן דהדרא וכ\"ש שינוי דאורייתא כו' צמר טווי ועשאן בגדים שינוי החוזר לברייתו הוא דאי בעי סתר לה רב אשי אמר תנא דידן נמי שינוי דאוריית' קתני עצים ועשאן כלים בוכני דבשיפוי עשאו כלי וצמר ועשאן בגדי נמטי דהיינו שינוי דלא הדרא ופירש\"י נמטי דלא ליבנן בעודם צמר נמטי אין הצמר חוזר עוד לברייתו להיות כל נימא ונימא [בפ\"ע] עכ\"ל הרי לפנינו מוכח משני התירוצים דבגד ארוג לברייתו מיקרי ונראה דהרמב\"ם ורבי' ס\"ל דטווי ועשה ממנו בגד ג\"כ אינו חוזר לברייתו מיקרי דאין מדרך בני אדם לטרוח כ\"כ לנתק בגד ולהפריד כל חוט וחוט ואף אם יפרד לא יהיה ראוי לתפור בו ולשנותו לענין שירצה כמו שהיה מתחלה ואף שאביי קאמר בהדיא דזהו שינוי החוזר לברייתו ס\"ל דהוצרך לדחוק ולומר כן כדי לשנות הקושי' דורמינהו הכ\"ל אבל מאחר דרב אשי משני ליה שפיר בשינויא אחרינא וכנ\"ל תו ל\"צ למימר דזהו מיקרי שינוי החוזר והא דמוקי לה רב אשי בנמטי משום דמתני' קתני צמר ועשאן בגדים ולא נזכר במשנה טווי ובצמר הוה ק' דבלא עשה בגדים נמטי תקנה ליה בליבון ומש\"ה מוקי לה בנמטי דאז אין הצמר צריך ליבון וכדפירש\"י הנ\"ל ולא משום דטווי ועשה בגדים שינוי החוזר לברייתו מיקרי תדע שהרי הרי\"ף שם [עב\"ח שהביא ל' הרי\"ף] ואילו אוקימתות דרב אשי דמוקי דהא דקתני במתני' צמר ועשאן בגדים דמיירי בנמטי לא הביאה הרי\"ף שם וגם הסמ\"ג כתב כדברי הרי\"ף ולא הביא כ\"א דברי רב אשי הראשונים ולא האחרוני' ובודאי ה\"ט משום דס\"ל כמ\"ש דרב אשי דמוקי לה בנמטי לא משום דבגדים ממש חוזר לברייתן מיקרי דזה אינו מן הסברא אלא משום צמר קתני ובצמר אף אם לא עשאן בגדים טווי קונה בליבון הצמר וכנ\"ל וא\"ש אם נאמר דמש\"ה לא הביאו הרי\"ף והסמ\"ג משום דבספרים שלהם לא הוה הגי' כן דהוה מ\"ש מוכרח טפי ואיך שיהיה הרמב\"ם ורבי' אזלי בשיטתייהו דהרי\"ף וסמ\"ג וס\"ל נמי דאפי' בטווי ועשאן בגדים לא הוה שינוי החוזר וכמ\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכן אם מת והורישו לבניו כו' ר' ירוחם בנכ\"ו ח\"ו כתב בשם התו' דמחלק בסמוכים על שולחן אביהם אי לא והביאו הב\"י ומהתימה ששום פוסק נא חילק בזה וגם בש\"ע לא הביאו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אם אין ידוע שגזלה אביהם כי אם ע\"פ נאמנים לשון הגמ' שם הוא סתם שנאמנים והתו' כתבו שם ולא פש לך גביה ולא מידי פטורין משום מגו שהיו יכולין לומר החזרנו לך א\"נ כגון שאין עדים על הגזילה אלא הודאת הבני' בלבד עכ\"ל והנה הרא\"ש ורבי' תפסו האוקימתא האחרונה של תוס' דאילו לאוקימתא ראשונה אפי' יש עדי גזילה נאמני' ולאוקימתא קמא של התוס' ק' הא הוה מגו דהעזה וצ\"ל דגם מה שאומרים ידענו שעשה עמך חשבון ולא פש לך גביה הוא העזה וטענות שוות הן וה\"נ צ\"ל כן דמ\"ש ידענו שלא פש לך כו' ר\"ל שאומרים ידענו כן בבירור ולא שאמרו כן מפי אביהן שאל\"כ דאביהן הגזלן ודאי אינו נאמן ובזה לא הוה מהני מגו וכ\"כ הרא\"ש שם בהדיא ע\"ש אבל ק' א\"כ למה כתבו התוס' והרא\"ש ורבי' דמיירי כאן באין עדי גזילה אפי' יש עדי גזילה נמי כיון דיש מגו דהחזרנו לך ואין כאן מגו דהעזה וי\"ל משום דאין דדך היתומים להחזיר אם לא בציווי ב\"ד והרי אין ב\"ד שחייבום על כך: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והוא הולך לשיטתו שאינו מחשב כו' ז\"ל ב\"י אמת הוא שכך סברתו כמו שנתבאר אבל אינו ענין לכאן שהרי לא הזכיר הרמב\"ן כאן גיזה ולידה אלא שבח סתם ואע\"פ שסתמו כפירושו שאם הוא שבח שיש בו שינוי מעשה קנויה אפי' בלא יאוש מ\"מ יותר נכון לומר דהולך לשיטתו דקודם יאוש אין לגזלן כלום (מש\"ה) קאמר דצריך הגזלן להחזיר לנגזל דמי השבח) וכמ\"ש המ\"מ מאחר דמפורש בדבריו שתלה בלפני יאוש עכ\"ל ור\"ל דהו\"ל לרבינו לכתוב הרמב\"ם הולך לשיטתו במ\"ש דחוזר ונוטל דמי השבח מהגזלן משום דס\"ל דקודם יאוש אין לו כלום ומ\"ש הב\"י אע\"פ שסתמו כפירושו כו' דבריו סתומים דאכתי איך נרמז בדבריו דאיירי מגיזה ולידה דנלמד מהן דהן לאו שינוי מעשה ונ\"ל דכוונתו דב\"י הוא כמ\"ש בפרי' דאע\"ג דהרמב\"ם כתב בתחלה סתם שבח מ\"מ אותו סתם הוא כפירושו שמפרש והולך אח\"כ שם וכתב כיצד כו' ומשם מוכח דגם בשבח דמיירי בה ברישא בגיזה ולידה איירי ונראה דמש\"ה לא כ\"ר דהוא הולך לשיטתו בהא דקודם יאוש אין לגזלן כלום דזהו כתב בהדיא הרמב\"ם בדבריו במה שכתב שהרי לא נתייאשו וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואי תפיס נגזל לא מפקינן מינה ז\"ל מור\"ש ז\"ל לפום ריהטא כתב דעת הרמב\"ם דס\"ל דמהני תפיסה לספיקא דדינא אבל דעת הרא\"ש כדעת ר\"י דלא מהני תפיסה לספיקא דדינא כמ\"ש לקמן בסי' שפ\"ח ולעד\"נ לחלק כמ\"ש לעיל בסי' ש\"ן בשם הראב\"ד דבקנס דוקא כעין נזקין דאין חיוב אלא בב\"ד ובדין פסוק ס\"ל להרא\"ש דל\"מ תפיסה אבל בכגון הכא ודאי מהני ויותר נ\"ל דיש חילוק בין ספיקא דדינ' לספיקא דתלמודא דבספיקא דתלמודא ס\"ל להרא\"ש דמהני תפיסה וגם כאן ספיקא דתלמודא הוא וכבר כתבתי לעיל כמה פעמים והעיקר בסי' רמ\"ב גבי מתנה טמירתא ולעיל ס\"ס שי\"ב ביארתי בארוכה וע\"ל סי' שפ\"ח. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " התוקף עבדו כו' בב\"ק דף צ\"ד ומפרשינן לה דמיירי כשלא בטלו ממלאכה והביא הרי\"ף בהלכותיו הך אוקימתא ותימה איך פסק הרי\"ף דהתוקף עבדו של חבירו דוקא בשלא בטלו ממלאכה כטור דמשמע הא בטלו חייב והא אפי' בטלו ממלאכה פטור כיון דס\"ל דעבדי כמטלטלי דמי כמו שס\"ל בגזל עבדים והזקינו או בכחשה כחשא דלא הדר כמש\"ר לפני זה בשמו וראיה מגזל פרה שכ\"ר לפני זה שהוא ג\"כ מימרא בגמרא והביאה הרי\"ף ג\"כ כיון דהוי כמטלטלין אפי' בטלו ממלאכה פטור וגמר' דאוקי לרב כשלא בטלו ממלאכתו היינו משום דרב לטעמיה דאמר שם לפני זה דהלכה כר\"מ דעבדי כמקרקעי דמי וי\"ל דס\"ל כמ\"ש התו' בפ' א\"נ ריש דף ס\"ה ע\"ש דשם מביא הגמ' מימרא דרב דניאל בשם רב דהתוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה דפטור דניחא ליה דלא ניסתרי עבדיה וכתבו התוס' שם ז\"ל וא\"ת בלאו ה\"ט נמי פטור דהא תנן גזל והזקינה משלם כשעת הגזילה אבל שכר פעולתו אינו משלם וי\"ל דיש לחלק בין נחית אדעתא דגזלנותא לנחית אדעתא דאגרא כדמפלגי התם גבי התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה עכ\"ל שוב מצאתי שכ\"כ בעל ש\"ג ע\"ש. ודברי תו' הואיל ואתו לידן נימא בהו מילתא דצ\"ע מאי מקשי התוס' מגזל עבדים והזקינו דמשלם כשעת הגזילה ולא שכר פעולתן הא מפורש שם טעמא דרבנן דס\"ל הכי משום דסברי עבדי כמטלטלי דמי ומטלטלין נגזלים ומש\"ה אינו חייב בשכר פעולתן אבל לר\"מ דס\"ל דאומר לו הש\"ל משום דעבדי כמקרקעי דמי ודאי חייב לשלם שכר פעולתן ורב פסק כוותיה ומש\"ה צ\"ל הטעם משום דניחא ליה דלא ליסתור עבדיה וא\"ל דהתוס' מקשי מאי ס\"ד דרבא שהק' לו לאביו למה עושה כן שתוקף בעבדי דאינשי דהיו חייבים לו ולא ניחא ליה דאביו ס\"ל כרבנן וגם למה לא השיב לו אביו דס\"ל כרבנן דא\"כ אין כאן מקומו של קושיית התוס' אלא לעיל במקשן הו\"ל למכתב כן וגם זה דוחק דילמא משום דקיי\"ל כר\"מ וכדפסק הרא\"ש וסייעתיה הנ\"ל בסי' זה מש\"ה הקש' לו רבא כן ומש\"ה השיב לו אביו דגם לר\"מ פטור משום דניחא למרייהו כי היכי דלא ליסתרי ויש ליישב ולומר דהתוס' ס\"ל כפי' רשב\"ם והרא\"ש דס\"ל דבמילי דאוריית' דוקא אבל במילי דרבנן קיי\"ל דעבדי כמטלטלי נינהו וכרבנן והאי עובדא דבי רב יוסף בר חמא דתקף בעבדי דאינשי לא הוה ביה ג\"כ איסור דרבנן דהא לא עלה על דעתיה לגזלם וגם כי תקף להו שלא בשעת מלאכה תקף להו וכדאוקמא הגמ' למילתא דרב בשמעתין דהגוזל עצים הנ\"ל נמצא דלית כאן לא גזילת עבד ולא גזילת ממון אלא דמשתמש בהו שלא מדעת רבם ואין בעבד שייך למימר דהוה שואל מדעת רבו דנקרא גזלן דאורייתא כיון דבר דעת הוא ומש\"ה הקשו התוספות כיון דקיי\"ל בהא כרבנן ובלה\"נ פטורין ובדאי רב דפסק כר\"מ בכל ענין ס\"ל כוותיה ואפי' בכה\"ג אסור וכדמוכח שמעתין בהגוזל דפריך ואי אמר רב כו' אבל אנן לא קיי\"ל כוותיה בהא ומשני דהא דאמרי רבנן דפטור משכר מלאכה היינו דוקא היכא דכיון לגזלו ומשום תקנת השבים וכמ\"ש בסי' שע\"ב ועמ\"ש בחידושים מזה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ה\"מ שעשה בה מלאכה הוא בעצמו אבל השכירו לאחר כו' כתב החכם המרשים שהטעם משום דאל\"כ נמצא לפעמים שהגזלן משתכר ולקתה מדת הדין עכ\"ל וע' בב\"י מה שהקשה על הרמ\"ה וע' בד\"מ האיך מתרץ קושית הב\"י ובפרישה כתבתי ישוב אחר והוא הנכון בעיני: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם ירצה הנגזל לא יקחנו עד שיגיע לישוב כל זה כתב ג\"כ רבי' לעיל בר\"ס ע\"ד גבי הלואה ולכאורה היה נראה דאפי' אם ירצה הגזלן לעמוד לו באחריות עד שיביאנו לישוב אפ\"ה יכול לומר אין רצוני לקום עמך בדינא ודיינא אח\"כ על האחריות או ליטפל בהבאה ודוקא בפקדון שעשה לו הנפקד טובה ששמרו ברשותו להנאת המפקיד כ\"ר בסי' רצ\"ג דיכול לומר הנפקד אין רצוני לקבל במדבר אם לא תקבל עליך אחריות דמשמע דכשמקבל עליו אחריות צריך לקבלו אף במדבר ולא כ\"כ רבי' בדין הלואה וגזילה מטעם שכתבתי אבל לא משמע כן מל' המשנה דסב\"ק דף קי\"ח דז\"ל הגוזל את חבירו או שלוה ממנו או שהפקיד לו בישוב לא יחזיר לו במדבר כו' הרי דהשוה שלשתן יחד ומנ\"ל לרבי' לחלק ביניהן בענין אם צריך לקבלן כשיקבל עליו אחריות מאחר שחילוק זה לא נזכר שם במשנה וגמ' ועוד דא\"כ גם בישוב לא יקבלו ממנו עד שישיבנו למקום שגזל ומדברי רבי' משמע כאן ובסי' ע\"ד וגם בסמוך בר\"ס שס\"ז דבכל מקום ישוב יכול להחזירו בלא קבלת אחריות וכן מוכח ממש\"ר לעיל בסימן ק\"ח ז\"ל אמר הלוה למלוה הילך מעותיך ולא רצה המלוה לקבלם וזרקם בפניו אם הוא במקום שהמלוה משתלמת שם נפטר וא\"צ להביאם לב\"ד כו' ומ\"ש מקום שהמלוה משתלמת שם ר\"ל בכל מקום בישוב הרי לפנינו דצריך לקבלו במקום שיתננו לו שם וא\"צ לקבל עליו אחריות ואינו יכול לומר הביאם אחרי לביתי וה\"ה כאן בגזילה ועמ\"ש עוד שם בסימן ק\"ך בדין השבת מלוה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " וכן אם עשאוהו ב\"ד שליח כו' שם במשנה ופירש\"י תקנת' עבדו רבנן מפני תקנת השבים שלא נחייב לזה להוציא מנה בהוצאת הדרך עכ\"ל וכ\"כ נ\"י וכן הוא באשר\"י שם ז\"ל אבל נותן לשליח ב\"ד מפני תקנת השבים שלא ימנעו מלהשיב ולהביא כפרתו תקנו שיתנוהו לשליח ב\"ד ויביא כפרתו עכ\"ל וכן משמע בהג\"א שם שכ' ז\"ל ואם היתה ההוצאה מרובה על הקרן (אינו ר\"ל דאם הוא שוה להקרן איו מעט פחות ממנו צריך להוציאו דמנ\"ל הא דהמשנה סתמא קתני אבל נותן ליד שליח ב\"ד אלא ה\"ק ואם היתה [הוצאה] מרובה על מה שיחזיר לבעלים קרן הגזילה בזה לא חייבו חז\"ל להוציא אלא) נותן ליד ב\"ד הקרן והחומש וא\"צ להוליכה אחריו וק\"ל והיינו ע\"פ שיטת רש\"י והרא\"ש הנ\"ל שמשום ת\"ה הקילו ואם נאמר שרבי' ס\"ל כוותייהו דהא דכתב ברישא יוליכנו אחריו אפי' למקום רחוק ר\"ל מן הדין מחוייב להוליכו אחריו אך שמפני שלא יוציא זה כ\"כ בהוצאת הדרך תקנו במה שמוסרו לשליח ב\"ד והשליח ב\"ד יחזיקו אצלו עד שיבוא הנגזל ליקחנו או יביאנו בו על הוצאת הנגזל אבל זה קצת דוקא דא\"כ לא הו\"ל לסתום אלא לפרש ולכתוב דמפני התקנה הקילו עליו שיתנהו ליד שליח ב\"ד ויפטר ועוד דמשמע דשליח ב\"ד דומיא דשלוחו של נגזל שעשאו בעדים קתני ובדנתנו ליד שליח דנגזל ודאי מן הדין הוא ולא מן התקנה ולכאורה היה נ\"ל לומר דס\"ל לרבי' כהתו' שכתבו שם על פירש\"י הנ\"ל וז\"ל משמע מתוך פירושו דנותנו ליד שליח ב\"ד והוא שומרו בידו עד שיבוא הנגזל ואינו נראה כו' עד ע\"כ נראה דמתניתין איירי לענין אחריות הדרך דמיפטר כשיתן לשליח ב\"ד ויש לו כפרה מיד וא\"צ לו להמתין עד שיגיע ליד הנגזל כיון שקבלו שליח ב\"ד אבל מתקנה לא איירי מתני' כלל עכ\"ל מוכח מל' דהתוס' פירשו דמ\"ש נותן ליד השליח היינו דמדין תורה ג\"כ סגי הכי ונפטר מאחריות הדרך אבל מ\"מ צריך הוא ליתן לשליח ב\"ד הוצאת הדרך שיוליכנו לבעלים מיד ומש\"ה לא נקט נותנו ליד ב\"ד דהב\"ד ודאי לא יטפלו בהבאתן ליד בעלים וג\"כ מש\"ה קאמר שליח ב\"ד ל' פסיקא ל\"ש עשאו גזלן להוליך לנגזל דמשמע דבעינן שהגזלן ישלחנו לשליח שיוליכנו לנגזל אלא שפטור מאחריות הדרך וגם יצא י\"ח מיד לענין כפרה וכן הוא דעת רבי' לכאורה והשתא א\"ש הא דסתם רבי' וכתב תחלה דאין לו תשובה עד שיגיענו לידו דמשמע דיגיענו הוא או שליח ב\"ד על הוצאותיו צריכין עכ\"פ אלא שלפ\"ז ק' מה שמסיק רבי' וכתב ואצ\"ל אם נתן לב\"ד שיצא הא מל' התוס' הנ\"ל משמע דשליח ב\"ד דוקא קתני ולא ב\"ד שהם לא יטפלו בהבאת הגזילה ליד הבעלים וגם ק' דהו\"ל לרבינו לפרש שיתנהו ליד שליח ב\"ד והוא יוליך על הוצאות הגזלן והאחריות יהיה על הנגזל וגם ק' לומר שרבינו סתם דבריו נגד פי' אביו הרא\"ש לכ\"נ יותר כמ\"ש ראשונה ירבי' סתם כל' המשנה דקתני ג\"כ תחלה יוליכנו אחריו למדי ואח\"כ כתב אבל נותן לשליח ב\"ד ור\"ל לפירש\"י והרא\"ש דדוקא מכח התקנה הוא נותן ולא מדין תורה וכן מוכח ל' הרמב\"ם כרש\"י דכתב הרמב\"ם בפ\"ז דגזילה ז\"ל ואם הביא את הגזילה ואת החומש לב\"ד שבעירו הרי מביא אשם ותתכפר לו והב\"ד מטפלים בה עד שתגיע לבעלה כו' הרי דס\"ל ג\"כ דסגי בנתינה ליד הב\"ד ולא כדעת התוס' הנ\"ל ומה שכתב הב\"ד מטפלים בה אינו ר\"ל ששולחין להנגזל הגזילה עם שליח מיוחד או מביאין לו בעצמן אלא ר\"ל מטפלין בה בעודן בידן דאם הוא כסות צריך שיטוח וניעור או קבורה בדבר שצריך קבורה כמבואר בסי' רצ\"ב ורס\"ז בדין אבידה ופקדון ויהיו בידם עד שיבואו הבעלים ויגיעו לידם. "
+                ],
+                [
+                    " החזיר לו כל הגזילה כו' כבר כתבתי בפרישה דדוקא קאמר א\"צ לילך אחריו כו' אבל כשיבוא הנגזל צריך להשיבנו לו וכ\"כ הרמב\"ם בהדיא שם בפ\"ז דגזילה ז\"ל א\"צ להוליך אחריו אלא יבוא הנגזל ויטול את השאר עכ\"ל ולכאורה נראה דגם דעת ר\"י שהביא רבינו ע\"ז פי' דוקא להוליכה אחריו קאמר דא\"צ אבל בהחזרת השבה ודאי הוא וכמ\"ש רבא שם תיכף אחר מימרא זו בגזל שתי אגודות שוות פרוטה כו' וכמש\"ר בסי' ש\"ס בשם הרמ\"ה שמכין אותו עד שמשיב ומיהו יש לחלק ולומר דשם לא השיב פרוטה אבל כאן מיירי דכבר השיב פרוטה וקיים מצות השבה וגם נמחל לו על הכל חוץ מזה דפחות מש\"פ דמחילה שמחל לו הרי כאילו השיבו לידו ובזה ניחא דכתב רבא דינו בגזל שתי אגודות בפרוטה כו' ולא כתב דינו בגזל הרבה והשיב עד פחות מש\"פ אלא ודאי דבכה\"ג מודה דאינו בתורת השבה וק\"ל וכן משמעות התו' שם ריש דף ק\"ה בסוף ד\"ה אמר רבא כו' ע\"ש וכבר כתבתי מזה בפרישה ודרישה בסימן ש\"ס ע\"ש ומ\"ש הרמב\"ם יבוא הנגזל ויטול את שלו אינו ר\"ל דב\"ד נזקקין להוציאו מידו אלא משום דגם בפחות מש\"פ יש בו איסור גזל וכמש\"ר בר\"ס שנ\"ט. "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " הגוזל מאביו ונשבע כו' מספקא לב\"י אי דוקא קאמר נשבע כו' [עיין ב\"ח שמביאו בס\"ד] ובד\"מ כתב כאן כיון שבגזל הגר כתבו גם כן כל הפוסקים דנשבע ע\"כ דוקא קאמרי דלא שייך שם רבותא דבשלמא בגמרא אמרו (דף ק\"ט) להודיעך כחו דר\"י הגלילי אבל הפוסקים שלא הזכירו ר' יוסי מאי איכא למימר אלא ודאי דוקא נשבע קאמרי משום קנסא וא\"כ ה\"ה בגוזל אביו עכ\"ל: הגוזל את אביו כו' כבר כתבתי ל' המשנה בפרישה וכתבתי בה דעת רבינו והוא ע\"פ פירש\"י והרא\"ש אביו ז\"ל ועתה באתי לפרש דברי הרמב\"ם על ל' המשנה כי לכאורה אין ל' המשנה סובלתן והב\"י כתב שפי' הרמב\"ם הוא כפי' התוספות ולא דק כי אין פירושם שוה כלל ועל התוס' לק\"מ מקושיית רבינו כ\"א על הרמב\"ם דוקא וכדי לברר הדברים היטב אציע פי' הרמב\"ם ופי' התוס' על המשנה בס\"ד והחכם אשר עיניו בראשו יראה ויבין שכדברי כן הוא [ועיין ל' המשנה והגמרא בפרישה] והנה נ\"ל דהרמב\"ם פי' מ\"ש המשנה בסתם דמשלם קרן וחומש לבניו כו' היינו דוקא אם רוצה זה הגזלן לוותר חלקו בירושה ואז מחזירו להן בשלימותו אבל אם אינו רוצה לוותר יכול לעשות עם אחיו חשבון ע\"ד שנתבאר בפרישה וזה למד הרמב\"ם מסיפא דמשנה הנ\"ל דקתני ואם אינו רוצה ומפרשו דר\"ל שאינו רוצה לוותר חלקו לוה מאחר כדי חלקו ואותו ב\"ח חוזר וטורף כדי הלואתו דהיינו חלקו מההשבה וס\"ל להרמב\"ם דה\"ה אם אינו רוצה ללוות אלא לעשות עמהן חשבון וליקח בירושה ממקום אחר חלקו הרשות בידו אלא משום דמשנה איירי גם באם לא הניח להן שום ירושה זולת השבה זו והגזילה עדיין בעינא ואז אינו יכול לעשות חשבון עם אחיו וליטול חלקו בשאר ירושה מש\"ה נקט מילתא דפסיקא דלוה כו' וזו התקנה שייכא בכל ענין וגם משום דלהרמב\"ם כלל תנא דמתני' תרי עניינים יחד דהיינו אם אינו רוצה לוותר או אם אין לו אחין ובנים אז תקנתו שילוה כו' ובאותו דאין לו בנים ואחים ליתא תקנתא כי אם שילוה מש\"ה כתב המשנה האי תקנתא גם אאם אינו רוצה לוותר כי דרך התנא לקצר אבל ס\"ל דממנו נלמד דבאם אינו רוצה לוותר יכול לעשות חשבון עם אחיו והמ\"מ ג\"כ רמז זה הפירוש בכלל דבריו שכתב שם לפרש דברי הרמב\"ם ז\"ל שם ונראה שהרב הוא מפרש משלם קרן וחומש ומ\"מ מעכב בידו משאר נכסיו יותר מחלקו המגיע בהן כו' עד וזה אם אינו רוצה לתת חלקו וממ\"ש שאין לו ר\"ל כו' עכ\"ל המ\"מ נראה דכוונתו במ\"ש דזה אם אינו רוצה ר\"ל כמ\"ש דאף שמשלם הקרן והחומש מ\"מ מעכב בידו כו' זהו דוקא באם אינו רוצה ועליו קאמר סיפא דמשנה ואם אינו רוצה אז לוה כו' וה\"ה שמעכב בידו וכמ\"ש וי\"מ שכוונת המ\"מ הוא לחלק לשון סיפא דמתני' דתני ואם אינו רוצה או שאין לו כו' דמ\"ש ואם אינו רוצה לאו אדלמטה מיניה אלוה קאי אלא אמ\"ש לפניו קאי והיינו מ\"ש משלם הקרן והחומש ור\"ל דמשלם גוף הגזילה ומעכב בידו ממקום אחר וע\"ז קאמר דזהו דוקא אם אינו רוצה לוותר חלקו ומ\"ש אח\"כ או שאין לו לוה בבא בפני עצמו וזהו דוחק מאד מצד הל' ומצד הענין והעיקר חסר מן הספר דהא לא נזכר במשנה ברישא דמעכב בידו כדי חלקו ממקום אחר וגם דוחק לומר שהיה לפני הרמב\"ם והמ\"מ גירסא אחרת בהמשנה דא\"כ הו\"ל לכתוב כן כדרכו בכל מקום ע\"כ מחוורתא כדכתיבנא ראשונה ודוק. גם מבואר דס\"ל דהמשנה אחיו ובניו דוקא קתני ואם אין לו אחים או בנים להגזלן לוה מאחר ומחזיק המעות לעצמו וב\"ח טורף הגזילה מידו וא\"צ להחזיר הגזילה לאחי אביו ומכ\"ש להרחוקים מהם כגון בני אחי אביו [אבל לרש\"י והרב רבינו אשר ורבינו אינו יוצא בזה] בלי הוצאת הגזילה מתחת ידו להראוי לירש דהיינו תחלה בניו של נגזל ואם אין לו מחזירו לאחיו של נגזל ואם אין לו לקרוב קרוב קודם (אבל לרש\"י והרא\"ש ורבינו אינו יוצא בזה) וכמ\"ש בפרישה ונ\"ל דהתוס' ס\"ל ג\"כ כשיטתייהו דרש\"י והרא\"ש ורבינו אלא שבסוף המשנה המה מחולקים ונראה דק' להתוס' על פירושם דלשיטתייהו צריכים לדחוק במ\"ש במשנה ואם אינו רוצה או שאין לו לוה וב\"ח באין ונפרעין מהן ולפרש דלצדדין קתני דכשמחזיר הגזילה לבניו של הנגזל דהם אחיו ואינו רוצה לוותר חלקו אזי אינו לוה אלא כדי חלקו דהיינו אם יש לו עוד שני אחין לוה השליש הגזלה ובאין לו אחין להגזלן שמחזירו לאחיו של נגזל ומן הדין הגזלן יורש בכולו מוקדם לאחי אביו ומש\"ה אם אינו רוצה לוותר לוה מאחרים כדי שיעור כל הגזילה וחוזר המלוה וגובה כולו מאחי אביהן וזהו דוחק קצת מש\"ה פירשו התוספות דמש\"ה משלם לבניו של גזלן שהם מוקדמים בחלקו לאחיו של גזלן ואם אין לו בנים אז משלם ג\"כ חלקו לאחיו של גולן והשתא א\"ש מה שמסיק וקאמר ואם אין רוצה לוה כו' דקאי אשניהן בשוה דהא בשניהן מיירי שיש אחי' להגזלן שיטלו חלקן בירושת אביהן אלא מתחלה קאמר שאם יש לגזלן בני' א\"צ ליתן כל הגזילה לאחיו אלא נותן חלקו לבניו וע\"ז קאמר דאם אינו רוצה לוותר חלקו הן נגד בניו הן נגד אחיו אזי לוה כדי חלקו מאחר והוא יבוא ויטרוף מבניו או מאחיו חלקו ואאם אין לו אחין להגזלן לא איירי כמשנה ונלמד ממילא ממנו דאז צריך להחזיר לאחי אביו ואז אם אינו רוצה לוותר לוה כדי כל הגזילה מאחר וחוזר וטורף ממנו והשתא א\"ש דלא אשתמיט הרא\"ש ורבי' להביא דעת התו' באם היה שס\"ל דלא כוותייהו אלא מחוורתא כדכתיבנא נמצא דנתינת טעם שכתבו התוס' למה הקדים התנא בניו לאחין אינו עולה יפה לפי שיטת הרמב\"ם והרמב\"ם גופיה כתב בדבריו שיתן תחלה לאחיו של גזלן ואחריהן לבניו משום דס\"ל דקאי אהשבה דכל הגזילה ולא על חלקו לבד כדפי' התוספות וכל זה הוא דלא כב\"י ומ\"מ ודוק היטב: "
+                ],
+                [
+                    " הגוזל הגר ונשבע לו כו' ז\"ל המשנה שם דף ק\"י ע\"א הגוזל את הגר ונשבע לו ומת ה\"ז משלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח ובגמ' שם דף ק\"ט ע\"א מביא ברייתא פלוגתא דר\"י ור\"ע בגזל לגר ואח\"כ הודה לגר שגזלו וזקף אצלו במלוה ומת הגר דר\"י ס\"ל דהגזלן מוחל הגזילה לנפשי' ומחזיק מה שבידו אבל כי גזל ונשבע להגר ומת הגר ושוב הודה לאחר מיתה לא מהני הודאתו דבעיד��א דאודי קנאו השם ונתנו להכהנים ור\"ע ס\"ל דאפי' בכה\"ג דאודי להגר בחייו וזקפו עליו במלוה אינו יוצא עד שיוציא הגזילה מתחת ידו וקיי\"ל כר\"ע והרמב\"ם פ\"ח דגזילה כתב מתחלה לשון ר\"ע דברייתא הנ\"ל דאפי' אם זקף עליו במלוה צריך להוציאה מתחת ידו ומסיק וכתב ע\"ז בד\"א כשהודה בנתיים אבל גזל ונשבע ומת הגר ה\"ז חייב לשלם קרן וחומש לכהנים כו' וכלשון המשנה הנ\"ל ע\"ש ורבינו שכתב הגוזל הגר ונשבע לו ומת אפילו זקפו עליו במלוה כו' מל' אפילו משמע דמשוה שני הדינין הן שזקף עליו במלוה או לא זקף בשניהן הדין שצריך ליתנו לארנקי של צדקה ונראה דה\"ט משום דדוקא בזמן הבית מביא הגזלן אשם גזילות והקריב חלבו ודמו ע\"ג מזבח והבשר אכלו הכהנים אז זכו ג\"כ באשמתו המושב בראש דהיינו הקרן והחומש דמשלחן גבוה קזכו משא\"כ בזמן החורבן דליכא שלחן גבוה כלל אז צריך ליתנו לארנקי של צדקה ומתחלק לכל עניים בשוה ומש\"ה השמיט הרא\"ש האי דינא כל עיקר מלהביאו בפסקיו שם בס\"פ הגוזל קמא ע\"ש כיון שאינו נוהג בזמנינו ולא הוצרך לכתוב שיתננו בזמנינו לארנקי של צדקה שזהו נלמד ממ\"ש בדין הגוזל מחבירו ולא מצא לו יורש שכתב שצריך ליתנו לארנקי של צדקה וה\"ה בגר שאין לו יורש ועיין עוד בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " נטלו לו מוכסין כו' כבר כתבתי בפרישה שזה הדין הוא מהמשנה דב\"ק דף קי\"ד ובגמרא קאמר שם עלה ז\"ל תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים (ופירש\"י ופליגא ברייתא אמתני') קסבר יאוש כדי לא קניא ומעיקרא (כי אתא ליד שני) באיסור בא לידו א\"ד אם בא להחזיר (שחסיד הוא) יחזיר לבעלים הראשונים מ\"ט יאוש כדי קנה מיהו אם אי אפשי בממון שאינו שלו מחזיר לבעלים הראשונים עכ\"ל הגמרא עם פירש\"י וצ\"ע דבמשנה פירש\"י דקנינהו האי שנתנו לו ביאוש ושינוי רשות וזה דלא כחד מהני לישני דהא בא\"ד מסיק וכתב דטעמו דס\"ל יאוש כדי קנה ונ\"ל ליישב דמ\"ש בא\"ד יאוש כדי קנה ל\"ד קאמר אלא כלפי מ\"ש בלישנא דצריך להחזיר וחשבו ליאוש כדי ובודאי ה\"ט אף שמוכסן נתנו לו לזה תחת שלו לא חשבו למכירה ולשינוי רשות כיון דלא מרצונו נתן לו המוכס אלא ע\"י שזה הנגזל תבע ממנו את שלו והו\"ל כאילו נכנס זה הנגזל ולקח לזה מבית המוכס שלא ברצונו דלא מיחשב שינוי רשות כמש\"ר בסי' שס\"א וסברא זו כתבו התוס' בהדיא בפ' מרובה (בבא קמא דף ס\"ז) (בסוף ד\"ה אמר עולא מנין ליאוש כו' ע\"ש) ובזה פליג עליו הא\"ד ואמר דגם זה מיחשב לשינוי רשות ולמכירה כיון שנתנו לו תחת שלו ומש\"ה פירש\"י במשנה דקנינהו ביאוש ושינוי רשות דבודאי ליכא מאן דפליג בהא דיאוש כדי לגמרי לא קנה וק\"ל. ונראה שזהו דעת רבינו שסתם וכתב ז\"ל הרי זה שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן והרי הוא ממונו כאילו מכרו לו ע\"כ ומשמע דס\"ל לרבינו דאפילו אם ידע האי מעיקרא דזה שנתנו לו הוא גזל בידו מ\"מ הרי הוא שלו מן הדין מפני שמיחשב שינוי רשות דהא סתם מוכסן גזלן הוא ויודע שמה שנתן לו גזול הוא בידו וכן מוכח ממש\"ר לעיל בסי' שס\"א ס\"ו דלא חילק לומר דאינו מיקרי שינוי רשות אא\"כ נטלו מבית הגזלן מעצמו שלא מרצונו הא מרצונו וכ\"ש כשהגזלן נעלו ומכרו או נתנו לו בידים דהוה שינוי רשות אע\"פ דידע בשעה שנתנו לו שהיא גזולה בידו ומש\"ר שם ז\"ל ל\"ש שידע השני שהיה גזול ביד הגזלן ל\"ש לא ידע גם ארישא קאי דאל\"כ הו\"ל לחלק בזה ברישא וג\"כ מוכח משם דאין חילוק בין נתנו לו הגזלן במתנה בחנם בין מכרו במזומנים או החליף עמו טלית בטלית לעולם מיקרי שינוי רשות וכל זה היא ��לא כמשמעות הב\"י וש\"ע שאמש\"ר נטל ממנו המוכסן חמור כו' הביא ב\"י ל' הרמב\"ם שכתב ג\"כ כל' רבינו אלא שהוסיף וכתב ז\"ל ואינו יודע בודאי שזו גזולה עכ\"ל וכתב הב\"י אח\"כ ז\"ל אע\"ג דבעלמא יאוש לחוד ל\"ק וכשנתן ליד זה באיסור בא לידו הכא שאני שהוא כמכירה שהרי לא נתנו לו בחנם אלא תמורת חמורו ונמצא שאינו נהנה מהגזילה ומסיק דאם ידע בשעה שנתנו לו שהיא גזולה לא הוה שלו אפי' בכה\"ג שלא נתנו לו בחנם ע\"ש וכל זה אין לדעת רבינו אלא כמ\"ש ואף שהרמב\"ם כתב ע\"ז הטעם מפני שאינו יודע בודאי שזו גזולה וכנ\"ל דמשמע הא אם ידע מתחלה בודאי שזו גזולה לא הוה שלו נראה דהרמב\"ם כ\"כ לטעמיה דס\"ל ביאוש ושינוי רשות גמור לא קנה אלא לענין שא\"צ להחזיר גוף הגניבה או הגזילה אבל דמיה צריך ליתן הלוקח להנגזל מן הדין וכמש\"ר בסי' שנ\"ו ובריש סי' שס\"א אלא מפני תקנת השבים מנכין לו להנגזל מדמיה כפי הדמים שנתן להגזלן או להגנב וכשידע הלוקח שזה החפץ שקונה גנוב או גזול הוא לא עשו בו תקנת השוק וכמש\"ר שס בסי' שנ\"ו דבזה אפי' ר\"י והרא\"ש מודים ומש\"ה הוצרך הרמב\"ם לכתוב דלא ידע מתחלה כשנתנו לו בעד שלו שודאי גזול הוא ונמצא יש כאן תק\"ה ומש\"ה א\"צ להחזיר להנגזל אפי' דמיה ולא איירי כאן כשיש יתרון בדמי שוויה דהגניבה שהרי נתנו לו חמור זה תחת חמורו ומסתמא איירי בשיוים ורבינו ס\"ל כר\"י והרא\"ש דקנינהו ביאוש ושינוי רשות לגמרי וא\"צ להחזיר אפי' דמיה כמ\"ש בסימנים הנ\"ל ומש\"ה לא כתב האי נתינת טעם דלא ידע מתחלה שגזול הוא דאליבייהו אפי' ידע מתחלה שגזול הוא מ\"מ קנהו ביאוש ושינוי רשות לגמרי ויש נ\"מ ג\"כ בינייהו אם לאחר יאוש נתנו הגזלן במתנה לאחר דלר\"י והרא\"ש קנהו המקבל לגמרי ולהרמב\"ם צריך ליתן המקבל כל דמי שווים להנגזל כיון דבחנם בא לידו מיהו זהו דווקא לדעת הרשב\"א דס\"ל דבמתנה לא עשו תק\"ה ואי ס\"ל להרמב\"ם כהרא\"ש בהא א\"כ גם במתנה הרי הוא שלו לגמרי אע\"פ שבא לידו בחנם משום דאיכא יאוש ושינוי רשות וק\"ל וזה ברור בעיני ואין לומר דגם דעת הב\"י כן ומ\"ש ולא ידע כו' הוא דוקא אליבא דהרמב\"ם וכמ\"ש דא\"כ לא הו\"ל לכתוב ז\"ל אע\"ג דבעלמא יאוש כדי לא קנה (כמו כאן) [כו'] דבאיסורא אתא לידיה כו' דמוכח מל' זה דבאם ידוע לו מתחלה שזו גזילה היא או שבאה לידו בחנם ל\"ק הלוקח מכח דהוי יאוש לחודא וז\"א דודאי גם להרמב\"ם קנה בכל ענין כמו לדעת רבינו בזה אלא במה דס\"ל להרמב\"ם דאפי' ביאוש ושינוי רשות גמור שקנהו מ\"מ צריך הלוקח ליתן דמי שווים להנגזל [המה מחולקים] וכמ\"ש ודע שהמחבר ב\"י בש\"ע כתב ל' הרמב\"ם הנ\"ל ומהתימה שמור\"ם ז\"ל לא כתב עליו דמ\"ש ולא ידע מתחלה כו' הוא דוקא לדעת הרמב\"ם וכמ\"ש אבל לדעת ר\"י והרא\"ש אפילו ידע הרי הוא שלו מאחר שמור\"ם ז\"ל כתב דעתו בסי' שנ\"ג ושנ\"ו ושס\"א ושס\"ב משמע דס\"ל כוותייהו ודינא רבא נפקא מזה וכמו שכתבתי ודו\"ק. וכאשר כתבתי לדעת רבינו כן מוכח מתוס' דפ' מרובה (בבא קמא דף ס\"ז ע\"ב) ועדיף מיני' דס\"ל דאפי' ללישנא קמא הנ\"ל דקאמר דצריך להחזיר לבעליו משום דקסבר יאוש כדי לא קנה זהו דוקא כשנתנו לו ואח\"כ נתייאש אותו הבעל וז\"ש משום דמעיקרא באיסור בא לידו ואע\"ג דאח\"כ נתייאש זהו מיקרי יאוש כדי דלא הוי יאוש ושינוי רשות אא\"כ נתייאש קודם שקנאו וכתבו שם דהברייתא לא פליגי אמתני' [דמתני'] מיירי כשנתייאש קודם שנתנו לזה ומשמע מלשונם דכל שנתייאש קודם אף על גב דבשעה שנתנו לו ידע שגזולה היא בידו וכסתם מוכסן אפ\"ה מיחשב שינוי רשות ולשיטתם אם נאמר דא\"ד הנ\"ל מיירי נמי בשנתייאש אחר שנתנו לו אפ\"ה ס\"ל דקנה א\"כ אין הלכה כוותיה להרי\"ף והרא\"ש דס\"ל דהיאוש צריך להיות קודם וכה\"ג צריך להחזיר מן הדין אלא כהמשנה וכלישנא קמא מיהו י\"ל דהא\"ד מיירי ביאוש קודם שנתנו לו ומ\"ש יאוש כדי (ל\"ק) [קנה] ל\"ד קאמר ודוק ועפ\"ר. "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " ולא ביונים בלבד אמרו אלא ה\"ה בכל מיני בהמה ז\"ל הברייתא שם דף כ\"ה ע\"ב מפריחי יונים אלו שממירי' את היונים ולא ביונים בלבד אמרו אלא ה\"ה בהמה חיה ועוף ופריך מיניה בגמרא למ\"ד שמפרש מפריחי יונים היינו שמשלחין זכר ומביא עמו נקבה בהמה בת הכי היא (ופירש\"י שהביא בהמה (ההי) עמה לבית והלא ירדפוהו החיות עכ\"ל ור\"ל דאילו להביא עמה בהמות שאינן מהמדבר הוא גזל גמור והו\"ל כאילו משלחה להביא מן הישוב) אין בשור הבר וכמ\"ד שור הבר מין בהמה הוא ע\"כ ע\"ש בפרש\"י מוכח מזה דבהמה דכ\"ר ל\"ד קאמר אלא כלומר ה\"ה חיה ועוף ורמז זה רבינו במ\"ש כל מיני בהמה דהיינו אפי' שור הבר דמביא עמו חיות מן המדבר ומהשדות ומהביברי' וא\"כ ה\"ה חיה וה\"ק ל\"מ סתם בהמה שמביא עמו בהמה מן הבית פשיטא דאסור מפני שיש בו גזל גמור אלא אפילו בהמות הבר דמביא עמו מהשדות נמי אסור וק\"ל. "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ויראה שפוסל משחק בקוביא משום גזל כו' עד וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' שם דף כ\"ד אמרינן משחק בקוביא מאי קעבד אמר רמי בר חמא משום דהוה אסמכתא ואסמכתא לא קניא רב ששת אמר כל כה\"ג לאו אסמכתא היא אלא משום שאינו עוסק בישובו של עולם ודייק בגמרא דר' יהושע בן לוי ור\"י לא ס\"ל כרמי בר חמא ומש\"ה פסק (הרא\"ש) [הרמב\"ם] כרב ששת אלא שמפרש מ\"ש לפי שאינו עוסק בישובו של עולם דהיינו גזל מדבריהן שאינו מרצונו נותן לו וכל כה\"ג דאין בו אלא משום גזל דרבנן בענין רשע דחמס והיינו שיהנה ממנו דוקא משא\"כ כששוחק כדי להוציא זמנו ואינו אוכל מאותן המעות פסלוהו רבנן ומה\"ט אם יש לו ממון אחר שאוכל ממנו אינו פסול ואם אין לו ממון אחר לכדי סיפוקו אפי' יש לו מלאכה אחרת אלא שאין להספיקו לכדי צרכו פסול ולהרא\"ש הוא בהיפך בתרווייהו דיש לו ממון לא מהני דאכתי איכא משום דאינו יודע כמה טורח וקשה לבני אדם במעות וביש לו מלאכה אפילו אינה מספקת כשר אפי' אוכל גם מהקוביא וכל זה הוכחתי שם מלשון רבינו וגם כמה ראיות ומש\"ר כאן אהא דכתב הרמב\"ם במשחק עם העכו\"ם כו' דיראה מדבריו שפוסק משחק משום גזל כו' אין להקשות למה (לא) כתב דיראה ע\"ז והלא בהדיא כתב הרמב\"ם דמשחק בקוביה יש בו משום גזל מדבריהם וכמש\"ר לפני זה בשמו די\"ל דאי משום הא [לא אירי'] דלא איירי אלא אשאין לו מלאכה אחרת ומטעם הרא\"ש דאז לא ידע כמה קשה לבני אדם במעות ויבוא לידי גזל ועדות שקר וזהו מ\"ש דיש בו משום גזל מדבריהן ולא משום דהשחיקה עצמו יש בו משום גזל אבל מדשרי לעכו\"ם ש\"מ דלא ס\"ל ה\"ט דהרא\"ש דא\"כ אין לחלק בין ישראל לעכו\"ם ודוק וזהו דלא כמ\"ש המ\"מ והב\"י שם וגם בסי' זה וגם הכ\"מ כתב דטעה דהרמב\"ם משום דפסק כרמי בר חמא והבאתי דבריהן לעיל בסי' ל\"ד וכתבתי סתירת דבריהן בצדן ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואשה וקטן נאמנים לומר כו' עד וגם מסיחין לפי תימן כן הוא בב\"ק דף קי\"ד אל' המשנה דקתני שם אר\"י בן ברוקא נאמנים אשה וקטן לומר מכאן יצא נחיל זה כו' דפריך ��שה וקטן בני עדות נינהו אר\"י אמר שמואל הב\"ע כגון שהיו בעלי' מרדפין אחריהם ואשה וקטן מסיחין לפ\"ת מכאן יצא נחיל זה והביאו הרא\"ש שם וגם הרמב\"ם כתבהו לדינא בסוף פ\"ו דהל' גזילה כמש\"ר ויש לתמוה על הרי\"ף שהשמיט שם בפ' הגוזל להא דאר\"י א\"ש שמיירי דהבעלים מרדפים [אחריהן] ושמסיחין לפ\"ת והיה נ\"ל ליישב דטעם הרי\"ף הוא משום דשם מיד אחר שינויא דרב יודא הנ\"ל דמוקי לה כשהבעלים כו' והיו מסל\"ת איתא שם בגמרא ז\"ל אמר רב אשי אין מסיחין לפ\"ת כשר אלא לעדות אשה א\"ל רבינא לרב אשי ולא והרי נחיל של דבורים דמסל\"ת הוא שאני נחיל של דבורים דקנין דרבנן הוא ודאורייתא לא והאר\"י א\"ש מעשה באדם א' שהיה מסל\"ת ואמר זכרוני כשאני תינוק כו' עד והאכילני לאכול בתרומה כו' בתרומה דרבנן כו' והנה יש לדקדק מאי הקשה רבינא לרב אשי מההיא דדבורים והלא אוקמא רב יודא א\"ש דמיירי דהבעלים מרדפים עליהם והקטן ואשה מסיחין לפ\"ת ודוחק לומר דס\"ל דר\"י א\"ש או או קאמר או שהבעלים מרדפים אחריהן או שהן מסיחין לפ\"ת ומש\"ה פריך ש\"מ דבמסל\"ת סגי דהא ק' מנ\"ל למקשן להקשות דילמא מצריך ר\"י אמר שמואל תרווייהו מרדפין ומסל\"ת וע\"ק דאין כאן מקומה של מימרא זו דרב אשי שאין מסל\"ת כשר כ\"א לעדות אשה ביבמות פ' האשה בתרא הו\"ל לתלמודא לאוקמא דשם מקור דין עדות אשה וס\"ל להרי\"ף דתלמודא קבעי הכי כדי לדחות בו תירוצא ואוקימתא דר\"י א\"ש הנ\"ל דאוקמא למתני' דמש\"ה קתני אשה וקטן בנחיל דבורים משום דהבעלים מרדפין ומסל\"ת ומייתי הגמרא עלה מימרא דרב אשי דאמר אין מסל\"ת מהני כ\"א בעדות אשה ושרבינא הקשה עליה מהא דנחיל דבורים ושני ליה שאני נחיל דבורים שהוא קנין דרבנן ואפי' לא הסיחו לפי תומן ואין הבעלים מרדפין אחריהן האמינו חז\"ל לקטן במילי דרבנן וכמו שהאמינו לקטן לומר עד כאן תחום שבת ושזה כתיבת יד אבי ואחי ושאשה זו יצאה בהינומא ואינך דחשיב רבינו לעיל בח\"מ פי' ל\"ה ובא\"ע סי' ג' וכן מצאתי כתוב בראבי\"ה דהאמינו לקטן במילי דרבנן אפי' בלא מסל\"ת וגם כתוב בראבי\"ה שם דמ\"ש בעובדא הנ\"ל באדם א' שהיה מסל\"ת כו' ומוקי לה הגמרא בתרומה דרבנן ולפ\"ז אפילו לא הוה מסל\"ת ג\"כ היה נאמן אלא שהגמרא קאמר מעשה כמות שהיה ע\"ש והארכתי בזה בתשובת שאלה ע\"ש כנ\"ל דעת הרי\"ף שמש\"ה השמיט לאוקימתא דר\"י א\"ש הנ\"ל וגם להרא\"ש היה אפשר למימר הכי ואף שכתב לאוקימתא דר\"י א\"ש הא כתב עלה מימרא דרב אשי ושמשני הגמרא דההיא דנחיל דבורים קנין דרבנן הוא ונוכל לומר דלפי המסקנא אידחי' אוקימתא דר\"י א\"ש וכמ\"ש לדעת הרי\"ף אבל להרמב\"ם ורבינו דכתבוהו לדינא א\"א לומר כן וצ\"ע לדעתם מ\"ש עדות דקטן דרבנן זה משאר ענייני דרבנן דהאמינו הקטן עליהן וכנ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ושמעון כופר הכל כו' עד כפי שישבע שמעון ששוה בשעת הבציר כו' ז\"ל ב\"י תמיהני כו' [עב\"ח שמביאו] ונ\"ל ליישב דהמעשה כך היה דהנתבע השיב לו אמת שאכלתי ממנו פירות אבל דידי אכלתי כי לקחתי ממך השדה ושטר היה בידי ואבדתי ולא היו לי עדי חזקה ג\"ש גם התובע לא הוה טוען עליו שאכלו ג\"ש כ\"א ב' שני' וכ\"כ בהדיא שם בתשובה ע\"ש וכבר נתבאר לעיל בסי' קמ\"ו דאם אין לו עדים אלא על ב' שנים אזי צריך הנתבע להחזיר הקרקע וגם לשלם הפירות שאכל מאחר שידוע שהקרקע היה שלו עומדת בחזקתו עד שיש לזה עדי חזקה או שטר שקנהו ממנו אבל אין נקרא עבור זה גזלן (שמא) [שהרי] אין העדים מעידים על הגזילה אלא שראה אותו אוכל משדה זו הפירות ואם אין עדים שראו אותו אוכל נתבאר שם סי' קמ\"ו דהיה פטור מלשלם דהפה שאסר ואומר שאכלן הוא הפה שהתירו אמר בהיתר אכלתים ע\"ש ואף שמסיק שם רבינו בשם הרמב\"ם שכל כה\"ג שצריך להחזיר הפירות ואין ב\"ד יכולין לשער כמה אכל בפירות השדה והאילן שאינן ידועין הואיל ואין כאן טענת ודאי משלם מה שמודה ומחרימין על מי שאכל יותר ולא ישלם עכ\"ל ולא כתב שצריך שבועה ובתשובה זו פסק הרא\"ש דישבע שמעון כמה היו שווין וישלם י\"ל דהמעשה כך היה שראובן היה טוען ברי לי שאכל יותר ממה שהודה שאכל ואז ודאי חייב לישבע על טענת ודאי של התובע ואף שכתב בתשובה ששמעון כופר הכל אינו ר\"ל שכופר שלא אכל ממנו דאז ודאי היה מוחזק כפרן ופסול לשבועה אלא ר\"ל כפר לו שלא הודה לו בשום דבר שיתחייב לו עליו לא באכילת פירות ולא בהפסד קרקע תדע דאל\"כ אלא תאמר שכופר הכל ר\"ל שלא אכל כלל איך סיים וכתב ואם יש לו עדים כו' שישבע כמה היו שווין בשעת הבצירה הא בכפירתו הוא אמר להד\"ם וממילא אינו יודע כמה היו שווין בשעת הבצירה ואי משום שעדים מעידים שראו אותו בוצר לא הו\"ל להרא\"ש לסתום אלא לפרש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " שלש עבירות הן בענין גזילת קרקע ז\"ל ב\"י יש לתמוה למה כתב בענין גזילת קרקע דבגזילת מטלטלים נמי משכחת לה להני ג' עכ\"ל וכבר כתבתי בפרישה בישובו בסי' שכ\"ט דלא תחמוד אינו עובר אלא בשעשה הקנין והוא ממכילתא כמ\"ש שם ואז אף אם רוצה ליתן דמים בעדו עובר בלא תחמוד וכשלקחו בלא דמים עובר משום לא תגזול והרא\"ש ורבינו כתבו כל שלשתן לענין גזל כשלא ביקש ליתן דמים מתחלה ועד סוף ונראה דמש\"ה דקדק הרא\"ש וכתב ג' עבירות ולא כתב ג' לאוין דס\"ל דאף דהלאו דלא תחמוד אינו בדיבור מ\"מ עבירה יש לו בדיבור יותר ממה שהיה לו תחלה במחשבה ואפשר דס\"ל דאף בשרוצה ליקחנו בדמים אינו עובר משום לא תחמוד ומ\"מ לאו גמור ליתא בדיבור אלא עבירה משום לאו דלא תחמוד וכן כשעשה מעשה לגזול קרקע אינה נגזלת ולא עבר הלאו דלא (תחמוד) [תגזול] מ\"מ עבירה בידו ואפשר דמה\"ט דקדק רבינו וכתב בגזילת קרקע כדי ליישב ל' עבירה דכתב הרא\"ש דמשמע עבירה ולא לאו והיינו דוקא בקרקע וס\"ל לרבינו דגם בלא תתאוה אינו עובר אלא היכא דבא ע\"י לידי חימוד דהיינו שנותן אח\"כ דמים ולקחו מידו ולא כשדעתו מתחלה ועד סוף לגזלו דלא יבוא לידי לאו דחימוד לעולם דהא בדיבור אינו עובר הלאו וכמ\"ש וכשגזלו אח\"כ עובר בלא תגזול ולא לאו דלא תחמוד והשתא א\"ש דרבינו כתב בשם הרמב\"ם לעיל בסי' שנ\"ט דאפי' בקרקע דביתו ושדהו עובר בלא תתאוה ולא תחמוד משום דמיירי שם ברוצה ליתן דמים ודוק ומה שמסיק וכתב שם ואם גזל עובר בג' לאוין קאי נמי אפי' אגזילת קרקע דאחר שגזלה לאכול ממנה פירות עובר בלא תגזול כדמסיק הרא\"ש ורבינו כאן בתשובה ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " ואינו נותן לו כלום ז\"ל ב\"י צ\"ל שמש\"ר בין השביח הוא בין בשבחא דממילא לא קאי אלא להא דקאמר טורף אותה מיד הלוקח כמו שהיא עם שבחה אבל מאי דקאמר אינו נותן לו כלום לא הוה אלא בשבחא דממילא או בהשביחה הוא בהוצאתו ואין השבח יתר על ההוצאה אבל אם השבח יתר על ההוצאה נותן ללוקח כל ההוצאה כמ\"ש לקמן בסמוך ויותר נ\"ל דאינו נותן לו כלום דקאמר היינו לומר דאינו נותן לו כלום מהקרקע אבל דמים נותן לו היכא דהשבח יתר על ההוצאה עכ\"ל והנה מ\"ש בתירוץ האחרון דאינו נותן לו מהקרקע פי' א\"צ ליתן (להגזלן) [להלוקח] שיעור הוצאתו בקרקע הוא נכון ור\"ל לאפוקי ממלוה שבא להוציא מיד לוקח דצריך ליתן חלקו בקרקע וכמש\"ר בסי' קי\"ד וקמ\"ל דבגזלן אין נותנין לו קרקע אבל מ\"ש בתירוץ הראשון אינו נותן לו כלום קאי אאם אין השבח יתר על ההוצאה צ\"ע הא כ\"ר מיד בסמוך דגם בזה הנגזל צריך ליתן לו שבח נגד ההוצאה וצ\"ע דר\"ל דאפשר דהאי אינו נותן לו כלום קאי אהשביחה הוא ואם אין השבח יתר על ההוצאה ור\"ל אלא ההוצאה יתירה ופי' אינו נותן לו כלום היינו אין הנגזל נותן ללוקח שום דבר כפי רצונו שהלוקח אומר או תן לי כל הוצאותי או תן לי מה שהשבחתי כעין שהוא ניחא לי באלף זהובים והנגזל יכול לומר לא אתן לך כלום מאלו הדברים אלא שיעור שבח שהשביח נותן לו כנ\"ל לשיטת פי' ב\"י אבל כבר כתבתי בפרישה פי' מור\"ש ז\"ל והוא הנכון בעיני: "
+                ],
+                [
+                    " ופירות שאכל הלוקח בעוד שהיתה בידו צריך לשלם לנגזל כו' כ\"כ ג\"כ הרמב\"ם בפ\"ט דהלכות גזילה וכתב ע\"ז המ\"מ שם דלא משמע מפרש\"י בפ' הניזקין כו' עד והכי משמע קצת באוקימתא קמייתא דשנים אוחזין דף י\"ז גבי הא דלאכילת פירות דקאמר הכא כגון שגזל שדה מליאה פירות ואכל פירות וכו' ואם כדברי רבינו הו\"ל לומר כגון שגזל שדה ואכל פירות (ר\"ל ל\"ל לאוקמה שגזל השדה עם פירותיה אפילו גזל ריקנית והפירות נתגדלו אח\"כ ברשות לוקח ואכלום ג\"כ צריך לשלם הפירות להגזלן) ומ\"מ דבריו עיקר כדמוכח בפרק הגוזל עצים כו' ע\"ש והעתקתי זה ופירשתיה מפני שיש ט\"ס בדפוס קטן בהמ\"מ ודבריו חתומים וכאשר העתקתי כן הוא שם בגמרא ובדפוס גדול ע\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הגוזל שדה ומכרה או נתנה לאחר כו' עד או ביד מקבל המתנה בפ\"ק דב\"מ אמרינן הכי אליביה דרב אשי ופסקו הפוסקים כרב אשי וזה שדקדק רבינו ג\"כ וכתב ומכרה או נתנה וסיים בטעם דכיון בלקיחתו כדי לעמוד בנאמנותו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואין נראה דמיד כשקנאה נתקיימה כו' עיין בב\"י שהמליץ בעד הרמב\"ם (והא דכ\"ר בר\"ס זה והוא מהגמרא דלא אמרינן שיקנה כחו של נגזל כו' דמשמע אף שיאמר שלעצמו קנאו אין שומעין לו דלא כב\"י בתירוץ שני שלו שכתב בהרמב\"ם ע\"ש דדוחק לומר דר\"ל שם אנן לא טענינן ליה עבורו אבל הוא היה יכול לטעון דמהיכי תיתי לטעון עבורו כן כל שהוא חי וי\"ל דהא דכתב ב\"י דיכול לומר דלעצמו קנאה היינו כשאומר כן מיד שקנאו דמיד ולעצמו הו\"ל כלאחר זמן כשחזר ומכרה לאחרים וק\"ל) ואח\"כ בס\"ג על מ\"ש הרא\"ש ראיתי מפרשים כו' עד אלא בסברא כל דהו לא אמרינן כו' כתב ב\"י עליו ז\"ל לפי מ\"ש בסמוך נראין דברי אותן מפרשים דיד זה שלקח מהבעלים על העליונה וגמרא לאו כרוכלא ליזיל ולנקוט ונקט זבנה כו' וה\"ה שאר טענות דבטענה כל דהו סגי לבטולי אומדן דעתיה דניחא ליה כו' עכ\"ל ב\"י ונ\"ל דמהיש מפרשים הללו דמביא הרא\"ש סתירה לסברתו דב\"י שנ\"ל דהא ע\"כ לא כתבו הי\"א דיד הלוקח על התחתונה אלא היכא שהיא עדית או סמוכה למיצר שלו שאז אף בלא טענת הגזלן אומדן דעתן קצת היה נוטה בשעה שלקחה מהנגזל ומש\"ה זבניה אבל כל שאין אומדן דעתן דידן בשעת הקנייה אפי' הי\"א ס\"ל דהקנייה היה כדי לעמוד בהימנותיה אף שטוען ואומר שלעצמו מכר לא מהימן מיהו י\"ל דמש\"ה אמר שהוא עדית דאז אפילו אמר כן לאחר זמן שלעצמו קנהו שומעין לו להי\"א ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " גבאה הגזלן מהנגזל בחובו אם היה כו' ולא רצה אלא זאת כו' נראה דהאי ולא רצה כו' ל\"ד הוא דהא מסיק וכתב ז\"ל ואם אין לנגזל קרקע אחרת כו' משמע הא יש לו אחרת אע\"פ שלא שמענו שהקפיד לאמר תן לי זאת סתמא כפירושו דמי וה\"ט דאילו לא כיון כדי לעמוד בהימנותיה כיון דידו רמה בגזלנותא לא היה גובאה עתה בחובו אלא היה צריך ליתן לו שדה אחר וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " ואם בעל השדה אומר לו עקור כו' עד אין שומעין כו' בב\"מ דף ק\"א איתא היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין לו וידו על התחתונה ושמואל אמר אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה אמר רב פפא ול\"פ כאן בשדה העשויה ליטע כאן בשדה שאינה עשויה ליטע והא דרב לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר דההוא דאתא לקמיה דרב א\"ל זיל שום ליה א\"ל לא בעינא ליה א\"ל זיל שום ליה וידו על התחתונה א\"ל לא בעינא לסוף חזייה דגדרה וקמנטר לה א\"ל גלית אדעתך דניחא לך זיל שום ליה וידו על העליונה עכ\"ל הגמרא והנה ס\"ל להי\"א כו' [כמו בב\"ח] אבל הרא\"ש כתב הא דא\"ש בשדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם כו' היינו כשבעל השדה אמר הואיל ונטעתה הניחנה או עשה גילוי דעת שניחא ליה בהנטיעה אבל בסתמא יכול לומר קח נטיעותיך ולך אפילו בשדה העשויה ליטע שיכול לומר לדידי ניחא ליה טפי בשדה [לבן] וס\"ל דההוא עובדא הנזכר שם דאמר רב הואיל וגלית אדעתך דניחא לך שום וידו על העליונה מיירי בשדה העשויה ליטע דוקא (וכתב ב\"י שכן פשטא דלישנא דהרמב\"ם) ואם אינה עשויה ליטע אפי' גלי דעתיה דניחא ליה קאמר רב דידו על התחתונה זהו שיטתו דהרא\"ש והרמ\"ה ס\"ל כהרא\"ש בהא דאם א\"ל עקור נטיעותיך ולך דאפי' עשויה ליטע שומעין לו וכמש\"ר ברישא שדעת הרמ\"ה הוא כדעת הרא\"ש אבל בסתמא שלא גילה דעתו והיא עשויה ליטע [או שאינה עשויה ליטע] והוא גילה דעתו דניחא ליה בנטיעותיה לא ס\"ל כהרא\"ש אלא ס\"ל דידו על העליונה ורב ושמואל אליבא דר\"פ שחילקו בין עשויה ליטע ובין אינה עשויה ליטע מיירי בסתמא שלא גילה הבע\"ה דעתיה וההוא עובדא דרב מיירי באינה עשויה ליטע ואפ\"ה א\"ל רב כיון דגלית דעתך דניחא לך שום לו וידו על העליונה והיינו כפי מה ששמין דאמר שמואל וזהו מש\"ר בשם הרמ\"ה בסמוך שמחלק בזה עם הרא\"ש ועי' באשר\"י שכתב שם שדעת רוב המפרשים המה כדברי הרמ\"ה דמפרשים דמיירי ההיא עובדא באינה עשויה ליטע והוא הוכיח דאיירי בעשויה ליטע והב\"י בא ליישב ולתרץ דאין ממש בהוכחתו אבל המעיין בדברי הרא\"ש ימצא שדבריו נכוחים וכלל דבריו המה דבשלמא אי מיירי בשדה העשויה ליטע א\"ש דסתם דבריו מתחלה וא\"ל זיל שום ליה ומ\"מ לא אמר ליה בהדיא זיל שום ליה וידו על העליונה כיון דלא גילה דעתו דניחא ליה וכשא\"ל לא בעינא הו\"ל כאילו א\"ל עקור נטיעתך וי\"ל ומש\"ה לא השיב ליה ולא מידי דאפילו בשדה העשויה ליטע שומעין לו אך צ\"ע דמאחר דר\"פ אמר דל\"פ דרב איירי באינה עשויה ליטע לפי מ\"ש הרא\"ש. שוב מצאתי באשר\"י שכתב ז\"ל והא דר\"פ דפי' דברי רב דלא פליג לא בפירוש איתמר ור\"ל מה שאמר רב פפא דרב מודה בשדה העשויה ליטע זהו לא אמר בפירוש אלא מכללא וכמ\"ש בשם הרא\"ש. ובפי' כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה כתב הרא\"ש כשאר שתלי העיר וכן נראה מפירש\"י: ומ\"ש בידו על התחתונה היינו בפחות שישומו אותו שמאים בקיאים ה\"ה פ\"י מהלכות גזילה כתב שפירש\"י עיקר וכן פי' הרמב\"ם ועיין בב\"י מ\"ש בשם תלמידי רשב\"א על הא דאמר שמואל: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " ובלבד שלא יהא אנוס כו' ז\"ל הגמרא ספ\"ב דב\"ק דף כ\"ז אמר רבא נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור מד' דברים ברוח מצויה והזיק ובייש חייב בד' דברים ופטור על הבשת וב\"י הקשה כו' [עב\"ח שהביאו] ואני אומר דבלה\"נ ק' דברי רבינו אהדדי שכתב בהדיא בסי' תכ\"א סי\"ג שאם נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש חייב על הנזק ונראה לחלק דמימרא דרבה לקמן סי' תכ\"א איירי בנפל על האדם והזיקו שהרי רבה הזיק ובייש קאמר ובשת שייך דוקא באדם וכן לקמן סי' תכ\"א מבואר בהדיא דמיירי באדם וס\"ל לרבינו באדם דיש בו ה' דברים עם נזק מסתברא לומר נהי דנפטר ברוח שא\"מ מד' דברים כיון שאינו אונס גמור בנזק מיהא חייב אבל בנזקי ממון דלא שייך בו אלא חיוב נזק ולית לן במאי דנפטריה כ\"א בנזק פטרינן ליה מהנזק כיון דדמי מיהו לאונס גמור שצ\"ע מנ\"ל לחלק בהכי ואם מסברא דנפשיה לא הול\"ל כ\"כ בסתמא ובפשיטות וגם היה לו לכתוב בלשון פלוגתא בינו ובין הרמב\"ם שהרי הרמב\"ם ברפ\"ו דהל' חובל כתב ז\"ל המזיק ממון חבירו חייב נזק שלם בין שהיה שוגג או אונס הרי הוא כמזיד עכ\"ל הרי דאפי' במזיק ממון כתב דחייב אפי' אאונס ודע שהמ\"מ פ\"א דהל' חובל כתב שג' חילוקי' יש רוח מצויה ורוח שא\"מ ואונס גמור שבאונס גמור פטור אפי' מנזק ובפ\"ו דחובל כתב אל' הרמב\"ם הנ\"ל דמחייב אפי' באונס אנזק חבירו ז\"ל וכבר כתבתי בפ\"א דבאונס גמור פטור והרב לא חילק עכ\"ל והכ\"מ תמה על המ\"מ בזה שכתב שהרב לא חילק וז\"ל והרי מדין היה עולה בסולם ושמיט שליבה מתחתיו שכ\"ר בסמוך משמע בהדיא שהוא פטור באונסין גמורים וכ\"כ שם המ\"מ עצמו לדעת רבינו (כמ\"ש בשמו בפרישה) עכ\"ל הכ\"מ ול\"נ שלא גרס בהמ\"מ הנ\"ל והרב לא חילק ביו\"ד אלא והרב לא חולק בזה (ועיין בסמ\"ע סי' תכ\"א ס\"ג מ\"ש בזה) ור\"ל בודאי הרב אינו (הילך) [חולק] בדבר פשוט כזה שבאונס גמור פטור לגמרי ושצ\"ל מה שחייב אהמזיק אפי' באונס לאו באונס גמור איירי וכן נדפס לפנינו לשון המ\"מ בדפוס ב\"י שמביא בסי' זה ומש\"ה לא תמה בב\"י עליו כמו שתמה שם בכ\"מ וכנ\"ל וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " דאמר רב יהודה כו' מדברי ב\"י מוכח שגירסת ספרו היה ואמר ר' יודא כו' בוי\"ו ולכאורה כן הוא ותרתי קאמר דהא דאסור להזיק בראייה יש מזה כמה הלכות במשנה וגמרא ריש ב\"ב וכתבו רבינו בסי' קנ\"ד וקנ\"ז ע\"ש אבל אחר העיון גירסת הספרים דאמר בדלי\"ת היא היותר נכונה בעיני דהנהו הדינים הנזכרים שם היינו שלא יראה לחבירו בחצירו במקום שעושה כמה תשמישים וע\"י ראייתו יצטרך למנוע מעשותם כי אין אדם חפץ שחבירו יראה בעסקיו וקצתם מפני הצניעה ולא שהראייה הזיקה מצד עצמה אלא שכללוהו חז\"ל בשם היזק ראיה וכמש\"ר ר\"ס קנ\"ז ז\"ל קיי\"ל היזק ראייה שמיה היזק אבל הא דאסור לעמוד על התבואה בשעה שעומדת בקמותיה היינו מטעם שהראייה תזיק לה מצד עצמה ומזה איירי רבינו כאן וכמ\"ש ואפי' בראייתו כו' ומש\"ה שפיר גרסי' דאמר בדלי\"ת אבל ודאי בהנהו היזק ראייה ג\"כ אסור להזיק בהו וק\"ל:"
+                ],
+                [
+                    "(ה)(ו) כל מקום שמזיק חייב כו' ואפי' ברשות המזיק כו' היו שניהם ברשות כו' ז\"ל הגמ' אמר רבה נכנס לחצר כו' [עב\"ח שמביאו עד ואזדא כו'] (ופירש\"י והזיק קרי ביה בין מתכוין בין אינו מתכוין מיהו בידים הזיקו הוזק שזה עומד במקומן ובא בע\"ה ונתקל בו) ואזדא לטעמייהו דאמר רבה ואיתימא רב פפא שניהן ברשות או שניהן שלא ברשות הזיקו זא\"י חייבין הוזקו זה בזה פטורין טעמא דשניהן ברשות או שניהן שלא ברשות אבל א' ברשות וא' שלא ברשות דברשות פטור ושלא ברשות חייב עכ\"ל הגמרא ופירש\"י הזיקו בידים כו' [עב\"ת בסעיף ח' שהביא שם מה שהקשה רש\"י] ומינה דמ\"ש דשלא ברשות חייב מיירי בין היזק דבידים בין הוזק בו ממילא דדוקא כששניהן שווין ברשות או שלא ברשות חילקו בין הזיק דחייב בין הוזק דפטור הא אינן שווין דברשות פטור ושלא ברשות חייב בשניהן וכן מפורש בתחלה דברי רבא במימרא זו דקאמר נכנס לחצר בע\"ה שלא ברשות דאם הוזק בו בע\"ה חייב הזיקו בע\"ה פטור וה\"ט משום דבע\"ה הוא ברשות מש\"ה אפי' הזיקו בידים לשלא ברשות פטור והטעם מפורש שם בתו' בד\"ה שניהן ברשות כו' [עיין ב\"ח שמביאו בס\"ו] ונראה דמה שמסקי התוספות וכתבו שלא ברשות חייב ל\"ד בהזיקו אלא אפילו בהוזקו חייב אלא אגב רבותא דברשות פטור נקט הזיקו. ובזה דברי רבינו מבוארין וכמ\"ש בפרישה. ע\"ש. ומש\"ר בשם הרמ\"ה הא דאמרינן דאם הוזק בע\"ה בנכנס דחייב הנכנס דהיינו דוקא בדלא ידע בעל הבית שנכנס כו' האי לא ידע דהרמ\"ה לא הוה דומיא דלא ידע דרב פפא הנ\"ל דשם פירושו דבשעה שהזיקו לא ידע ביה להזיקו במזיד וכמ\"ש שם ולא ידע דהרמ\"ה פי' דל\"מ דלא ידע ביה להזיקו ביה במזיד אלא אפילו לא ידע ביה שנכנס לרשותו משעה ראשונה מיירי דאי ידע מכניסתו הו\"ל כאילו נכנס ברשות דכיון דידע מכניסתו הו\"ל לאסוקי אדעתיה דעדיין הוא שם ואז דינם כשניהם ברשות הנ\"ל דבהזיקו בידים חייב ובחוזק פטור. ונראה דלדעת הרמ\"ה ה\"ה ברישא בהזיקו בע\"ה להנכנס שלא ברשות בשוגג היינו דוקא בדלא ידע ביה בע\"ה שנכנס הא ידע מכניסתו דוקא הוזק הנכנס מבע\"ה פטור הא הזיקו חייב כדין שניהן ברשות ומטעם שכתבתי דהו\"ל לאסוקי אדעתיה והרמב\"ם בפ\"ו דהל' חובל לא כ\"כ ומפרש להסוגיא בענין אחר וכמ\"ש המ\"מ שם ע\"ש ולהרמ\"ה שחילק בין שניהן עושין מעשה זה בזה (וכן) [ובין] כשא' לבד עושה מעשה בחבירו (לכאורה נראה דלדבריו אצ\"ל דהזיקו זה בזה דתנן בהמניח דפטורין בשנים מהלכין הוא ל\"ד כפירש\"י אלא ס\"ל דבפרק המניח מיירי כששניהן עשו מעשה זה בזה וכמו שכתב רבינו בסמוך (אבל ז\"א) וכמו שכתבתי בסמוך בפרישה ודרישה אדברי הרמ\"ה:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב  הרמ\"ה אם שניהם רצים כו' לכאורה היה נראה דהרמ\"ה מיירי דוקא בשנים רצים בר\"ה וכדקתני במשנה דפרק המניח הנ\"ל בהדיא שנים שהיו רצים בר\"ה ומטעם מחילה נגעו בה והוא דכל שרץ בר\"ה מייאש נפשו שגם אחר יעשה מה שהוא עושה וירוץ נגדו והו\"ל כשנים שהתאבקו בתחלה יחד ומפיל אחד את השני והזיקו דכ\"ר בשם הרא\"ש בסימן תכ\"א ס\"ז דפטור המזיק מטעם שמחלו זה לזה והביא ראיה משנים רצים בר\"ה והזיקו זה את זה דפטור המזיק ע\"ש והיינו דוקא כששניהן רצין ומטעם שכתבתי דמחלו אהדדי אבל בשניהן מהלכין והזיקו זא\"ז אף כששניהן עושין מעשה והזיקו זא\"ז מ\"מ כיון שאינו ניכר שמחלו אהדדי בזה ג\"כ הרמ\"ה מודה שיש בו חילוק בין הזיקו זא\"ז דחייב המזיק ובין הוזקו זה בזה דפטורין והוא גמרא ערוכה בפ' הפרה כתבתי לשונה בפרישה ובזה מיושב דלא כ\"ר והרמ\"ה כתב בל' פלוגתא אלא ודאי משום דל\"פ דגם הרמ\"ה מודה דיש לחלק בין הוזקו להזיקו אף בשניהן עשו מעשה והיינו כששניהן מהלכין והזיקו זה את זה ע\"י מעשה שלא בכוונה ומטעם שכתבתי ואף שבשניהן רצין פליג הרמ\"ה אמ\"ש לפני זה דכתב דבהזיקו זא\"ז חייב אינו מוכרח די\"ל דכך הוא הצעת דברי רבינו לפיכך פי' לפי מה שחלקתי בין הזיק להוזק היה נראה לכאורה לומר גם בשניהן רצין האי חילוק בין הזיק להוזק אבל הרמ\"ה אינו סובר כן ומש\"ה לא כתב בלשון פלוגתא כן היה נלע\"ד לפרש לכאורה אבל זהו דוחק דהא במשנה דהמניח (ג\"כ) [גבי] שנים מהלכין בר\"ה פטור קתני בהדיא שנים רצין ועוד דא\"כ העיקר חסר מדברי הרמ\"ה שלא כתב דאיירי שרצין בר\"ה דוקא לכן נראה יותר כמ\"ש בפרישה וצ\"ל דלקמן בסי' תכ\"א אף דמייתי הרא\"ש ראיה מהא דשנים דהיו רצין בר\"ה פטורין לא הביאו להוכיח ממנו מטעם מחילה פטורין אלא שלא עכ\"פ אמרו מועד לעולם וכמ\"ש ע\"ש בדרישה ובפרישה ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואם עמד לתקן משאו כו' כאן סתם רבינו דפטור אע\"פ שלא הזהירו משום דאמרי' דטרוד היה וק\"ק הא הרי\"ף הוא דאמר הכי אבל הרא\"ש חולק ע\"ז וכ\"ר דעת שניהן לקמן בר\"ס תי\"ג בענין שני קדרין שנפל הראשון ולא היה יכול לעמוד ונתקל השני בראשון והרא\"ש תמה שם בקדרין אפסקא דהרי\"ף והוכיח דמשמע מהמשנה דבא' הלך בקורה וא' בחביתו בא אחריו דאמרינן דבעל הקורה היה להזהיר לבעל החבית וה\"ה בקדר זה שנפל דהיה לו להזהיר ע\"ש והב\"י הביאו כאן וכתב דאע\"פ כן סתם רבינו כאן כהרי\"ף ולא הזכיר כלום ליישב למה סתם כהרי\"ף ובסי' תי\"ג הביא דעת הרא\"ש באחרונה משמע דס\"ל כוותיה וצ\"ל דרבי' הכריע וס\"ל דבדין זה דבעל הקורה עומד לתקן משאו הוא טרוד טפי ואין עליו להזהיר ליה שבא אחריו בחביתו וההיא דשני קדרין שנפל הראשון אינו טרוד כ\"כ מש\"ה הביא שם דעת הרא\"ש באחרונה דאמרינן דהי' לו להזהיר והרא\"ש שתמה על הרי\"ף מזה היינו מכח כ\"ש דס\"ל מוכח דאפי' בההיא דעמד לתקן משאו צריך להזהיר מכ\"ש שני קדרין ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' הנה רבים תמהו על הרמב\"ם שדבריו הן שלא כשיטת הגמ' שבידינו וגם על הרא\"ש יש לתמוה שפי' הגמרא במקצת כרש\"י ובמקצת דלא כרש\"י לכן באתי להעתיק ל' הגמרא ופרש\"י ולדקדק בהן ולבארן וע\"פ ישובן יתבארו ג\"כ דברי הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל והוא זה דגרסינן שם תניא ה' שישבו כו' [עב\"ח שהביאו עד ה\"ד] ה\"ד אי דבלאו איהו לא מיתבר פשיטא אלא דבלאו נמי איתבר מאי קעבד ל\"צ דבלאו איהו הוה מיתבר בתרי שעי והשתא איתבר בחדא שעה דא\"ל אי לאו את הוי יתבינן ביה טפי פורתא וקיימי ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה מיתבר (פירש\"י ואתם כשישבתי היה לכם לעמוד ומדלא עמדתם אתם כמוני שברתם) ל\"צ דבהדי דסמך בהם תבר פשיטא מהו דתימא כחו לאו כגופו דמי קמ\"ל כל היכא דגופו תבר כחו נמי תבר ופירש\"י דבהדי דסמך עלייהו לעולם דבלאו איהו לא הוה מיתבר כלל ודקאמרת פשיטא ל\"צ דלא ישב עליו אלא עמד ונסמך עליהן ואתא לאשמועינן דכחו כגופו דמי. סמך בהוא נסמך עלייהו ולא יוכלו לעמוד. לישנא אחרינא דיזגא מיזגא גרסינן כדאמרינן בעלמא חזי למיזגא עלייהו עכ\"ל רש\"י והנה נראה לעינים דהרא\"ש ורבינו שינו מפירש\"י בתרתי. הא' שרש\"י פי' מסקנת הגמרא דקאמר דאיירי בדסמך עלייהו דמיירי בספסל דמבלעדו דזה האחרון לא היה נשבר ואפ\"ה הוצרך לומר דחייב האחרון לחוד דמיירי דסמך עלייהו ומנעם מלעמוד והרא\"ש ורבינו נראה מדבריהן דבגמרא איירי דגם מבלעדו היה נשבר רק שלא היה נשבר מיד וע\"י האחרון נשבר מיד ובזה הוא החילוק בין אם מנע את הראשונים או לא. השני שרש\"י פי' הגמרא דאיירי בדלא ישב האחרון עמהן אלא עמד ונסמך והן פירשוהו דמיירי דהאחרון ישב ג\"כ עמהן על הספסל ונ��ען עליהן כו'. ועל שיטת דברי הרמב\"ם קשה טפי דשינה מפירש\"י בהנך תרתי ועוד דשינה במאי דלא הזכיר כלל בדבריו דמיירי דסמך עלייהו ומנען מלעמוד וגם לא הזכיר כלל אוקימתא דרב פפא הנ\"ל דמיירי בבעל בשר כפפא בר אבא. וגם יש ליתן לב למה פירש\"י דמ\"ש ל\"צ דבהדי דסמך בהן כו' קאי אדלעיל ומיירי דאלמלא הוא איתבר ולא פירשו דקאי אדסמיך ליה דמוקמא הגמרא דמיירי דבלאו איהו הוה מיתבר בתרי שעי ודוחק לומר דלרבותא פירש\"י כן לומר דאפי' אי מיירי דבלעדו לא איתבר א\"ש משום דסמך עלייהו ושס\"ל דכ\"ש דא\"ש אי גם בלעדו הוה איתבר בתרי שעי דזהו דוחק דא\"כ לא הו\"ל לרש\"י לסתום אלא לפרש [וע\"ק דהול\"ל אלא]. ועוד יש לדקדק מאי בא רש\"י ללמדנו במ\"ש ל\"ש דיזגא מיזגא גרסי' ומאי נ\"מ אי גרסי' כלישנא קמא או כל\"א. ונראה כשנעמוד על דקדוק זה האחרון יהיו מיושבים ג\"כ כל הדקדוקים הנ\"ל והוא כי נראה דרש\"י לא פירש הא דמסיק הגמרא וקאמר לא נצרכה כו' וקאי אדלעיל אלא לפי גירסת לישנא קמא דגרס לא צריכא דבהדי דסמך בהן תבר דמשמעות ל' זה הוא דעמד ונסמך עליהן וכדפירש\"י ובהיות כן הוא ק' לרש\"י אי קאי האי שינויא למאי דסמיך ליה דמיירי דגם זולתו הוה איתבר בתרי שעי מאי מסיק הגמר' להקשות אהאי שינויא פשיטא דחייב האחרון מאי פשיטותא כיון דמיירי דגם זולתו הוה מיתבר וגם לא ישב האחרון עמהן על הספסל אלא עמד ונסמך עליהן ומש\"ה הוצרך רש\"י לפרשו דקאי האי שינויא אדלעיל דזולתו לא איתבר כלל והשתא א\"ש דפריך פשיטא כיון דהאחרון בסמיכתו עלייהו גרם כל השבירה ומשני דהו\"א דכחו לאו כגופו דמי קמ\"ל משא\"כ ללישנא אחרינא דגרס דיזגא מיזגא דפי' דגם האחרון ישב עמהן על הספסל ומיירי דבהדי דישב עמהן נשען עליהן ומנען מלעמוד וגם זה נרמז בהני מילי דיזגא מיזגא דפי' ישיבה ע\"י הטייה וזהו שמסיק רש\"י וכתב ז\"ל כדאמרינן בעלמא דחזי למיזגא עלייהו דשם ג\"כ פירושו שיושב ונוטה קצת עליה דלפי גירסת הל' הזה ג\"כ רש\"י ס\"ל דקאי שפיר אשינויא דסמך ליה דמיירי דגם זולתו הוה איתבר בתרי שעי ובא לתרץ מאי דהקשה הגמרא עלה ולימא להו למה לא עמדתם כשראיתם שישבתי ג\"כ עליה ע\"ז קאמר דמיירי דיזגי מיזגא [שישב] עמהן ישיבה ע\"י הטייה ומנעם מלעמוד והשתא פריך שפיר פשיטא דאף דגם זולתן היה מיתבר מ\"מ כיון שישב עמהן וגם מנען מלעמוד ולולי הוא היו עומדין ולא היה מיתבר ומשני כיון דביה לבדו לא היה מיתבר (וכשהקשה המקשן ולימא להו אתון בדידי לא הוה מיתבר) אלא שבאת לחייבו לבדו במה שמנעם מלעמוד וזהו נעשה ע\"י כחו ולא בגופו ממש הו\"א דלא לחייב קמ\"ל. והנה הרא\"ש ורבינו תפסו לעיקר גירסת הלישנא אחרינא כי לגירסא זו נתיישב למה קאמר אלא ל\"צ וכנ\"ל מש\"ה כתבו הרא\"ש ורבינו דמיירי דגם זולתו היה מיתבר ומיירי בדישב עמהן ומנען בדרך ישיבתו מלעמוד כדרך הבעלי בשר שיושבין ומוטין לצדיהן וכמ\"ש לשיטת פי' ל\"א הנ\"ל. והרמב\"ם נראה דגרס כגירסת לישנא קמא. ולא פירשו כדפירש\"י הנ\"לומסכים עמו בגירסא ולא בפירושו אלא פי' מ\"ש ל\"צ דבהדי דסמך בהו תבר ר\"ל מיד שסמך נפשו לישב על הספסל נשבר ומ\"ש בהם פי' כמוהם וס\"ל דהאי שינויא קאי למאי דסמך ליה דמוקי לפני זה דמיירי דזולתו איתבר בתרי שעי כו' ודקשיא ליה ע\"ז למה נחייב האחרון לימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה מיתבר דפירושו למה לא עמדתם אתם כשישבתי (וכדפירש\"י הנ\"ל) ע\"ז משיב דמיירי דבהדי דסמך כלומר עד שלא ישב נפשו שפיר אלא התחיל לסמוך נפשו אספסל ולישב עמהן איתבר מיד דיכולים לומר לא ידענו עדיין שתשב עמנו ואילו ידענו שתשב עמנו היינו עומדין ומקשה ע\"ז א\"כ פשיטא דחייב האחרון לחוד ומשני דמיירי דעדיין לא ישב על הספסל אלא מיד שבא לישב ונסמך על הספסל איתבר ולא איתבר מגופו אלא מכחו וקמ\"ל דאפ\"ה חייב ובפי' זה דהרמב\"ם מיושב ל' הגמרא לא צריכא דבהדי דסמך כו' דלפירש\"י והרא\"ש ק' כיון דעדיין לא נזכר לפני זה לא בברייתא ולא בגמרא דמיירי דסמך בהו ומנעם מלעמוד לא הול\"ל דבהדי דסמך בהו אלא הול\"ל לא צריכא דמיירי דסמך בהו וגם לפירושו נתיישב אפילו לפי לישנא קמא דגרס לא צריכא דסמך כו' למה לא קאמר אלא וגם לפי' צ\"ל הא דמוקי לה רב פפא דמיירי בבעל בשר כפפא בר אבא משום דבאיש אחר לא היה מיתבר בפרט בסמיכתו לספסל לחוד עד שלא ישב בה שפיר. שוב ראיתי שבמיימוני בדפוס כ\"מ נדפס ז\"ל שהיו אומרים לו אילו לא נסמכת עלינו שינה בנוסח זה וכתב תיבת עלינו במקום עליו ומשמע דפי' כדפירש\"י וגם בנ\"י כתב דהרמב\"ם פירשו כרש\"י אבל נראה דנוסחא נסמכת עליו שכתב הטור בשם הרמב\"ם וגם בדפוס הרמב\"ם ישן הוא עיקר דאילו לנוסח עלינו קשה שהרי עדיין לא נזכר דסמך עלייהו שיכתוב עליו שם שהם יאמרו לו לולי דסמכת עלינו כו' ודוקא בגמרא דקאמרי לא צריכא דבהדי דסמך יש לפרשו הכי כדפירשו הרא\"ש משום דל' ל\"צ כו' הוא כאילו אמר לא צריכא דהברייתא מיירי בענין זה דקהדי דסמך אבל ל' הרמב\"ם לא מתפרש בהכי ועוד דלפי זה ס\"ל להרמב\"ם בזה כפי' הרא\"ש והטור א\"כ קשה למה מסיק רבינו לכתוב דין זה האחרון בשם הרא\"ש כיון דגם הרמב\"ם ס\"ל בזה כוותיה. שוב ראיתי שגם המחבר ש\"ע כתב תיבת עלינו הנ\"ל ונוסף בו עוד שגם ברישא כתב ז\"ל ובא אחרון וישב עליו ונסמך עליהן ולא הניחם לעמוד והיינו לגמרי כדברי הרא\"ש האחרונים אבל הטור שהביא דברי הרמב\"ם וכתב עליו דברי הרא\"ש ע\"כ לא ס\"ל פי' דברי הרמב\"ם כן וכמ\"ש ועיין בסמ\"ע. ובזה שכתבתי נתיישבו כל הקושיות הנ\"ל. ועדיין עלינו חובת ביאור ליישב הסוגיא הנ\"ל במאי דהק' תחלה ואמר היכי דמי אילימא דבלאו איהו לא הוה מיתבר פשיטא מאי פשיטותא היא הא י\"ל דקמ\"ל דלא יכול האחרון למימר אי לאו אתם בדידי לא הוי מיתבר והיה לכם לעמוד כשישבתי על הספסל וכדמקשה הגמרא הנ\"ל. ונראה דס\"ל להגמרא זה לפשיטות דאין האחרון יכול לומר היה לכם לעמוד אלא כשבלאו איהו ג\"כ היה מיתבר דבזה מצי למימר כיון דעכ\"פ הייתם צריכים לעמוד לאחר שעה היה לכם לעמוד מיד משא\"כ אי בדידהו לא מיתבר כלל ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הקוצץ נטיעותיו אע\"פ שאינו רשאי בב\"ק דף צ' מעשה בא' שפרע ראש האשה בשוק וחייבו ר\"ע ליתן ד' מאות זוז כו' עד א\"ל לזו אני נותן ד' מאות זוז א\"ל לא אמרת כלום דהחובל בעצמו אע\"פ שאינו רשאי פטור אחרים שחבלו בו חייבים וז\"ל התוס' שם דף צ\"א החובל בעצמו כו' פטור תימה מאי חיוב (ממון) שייך ואי פטור ממלקות כו' וצריך לדחוק ולומר דה\"ק אע\"פ שאין בו צד חיוב ממון על שאינו חס על גופו מ\"מ אחרים שחבלו בו חייבים ואחרים שקצצו נטיעה חייבים (דר\"ל לפי מ\"ש חיוב ממון) צריך לאוקמא כר\"מ דאמר משלם ולוקה משום לא תכרות א\"נ בדלא אתרו עכ\"ל התוס' והנה אף שבמשנה קתני אע\"פ שאינו רשאי פטור וכ\"פ הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש בקיצור פסקיו מ\"מ השמיטו רבינו כאן בקוצץ טיעותיו וגם לקמן בסי' ת\"ך בחובל עצמו וה\"ט כמ\"ש התוס' דאין שייך בו צד חיוב ממון דיפול עליו הלשון דפטור ממנו וס\"ל לרבינו דבמשנה דקתני לה היינו משום דשם קאי אמעשה שהיה ס\"ד דההוא גברא דכמו שהיא אינה חייבת על מעשה שעשתה בעצמה ה\"ה אחר שעבד בה כזה נמי לא ליחייב מש\"ה אמר ר\"ע דז\"א ומ\"מ ל' פטור ל\"ד קאמר ומש\"ה השמיטו רבינו בשני המקומות וה\"ק מי שקוצץ בעצמו בנטיעותיו ואינו חושש על האיסור מ\"מ אחר חייב ועד\"ו פירשו רש\"י שם דף צ\"א ריש ע\"ב בחובל ז\"ל אע\"פ שחובל בעצמו הוא ואינו רשאי ואיכא למימר הואיל ומקולקל הוא דאין מקפיד לא לחייביה לאחרינא עילוויה קמ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם האילן ראוי ליקצץ כו' שם בגמרא וע\"ש ובפרש\"י דלשם ורבי' שכתב חייב ליתן לו כפי מה שיראו הדינים ולא כתב מילתא דפסיקא ליתן לו י' זהו' וכמ\"ש אח\"ז בביטל ממנו מצוה לכאורה היה נראה דר\"ל דהדיינים יראו אם הוא צורך שעה להרגו ולקצצו מיד ולא היה פנאי להודיע וכיוצא בזה אז הוא פטור. אבל שוב מצאתי בל' הרמב\"ם פ\"ז דחובל שכ' ז\"ל אילן העומד לקציצה כו' חייב לשלם כמו שיראו הדיינים כו' וכן מי ששחט חיה ועוף ובא אחר וכיסה חייב ליתן כפי מה שיראו הדיינים ויש מי שהורה שנותן קנס קצוב והוא י' זהובים וכן הוא בכל מצות עשה נותן י' זהובים ע\"כ וכ\"כ בש\"ע משמע דכולן שווין בזה דלהי\"א נותן להבעלים י' זהובים ולדעה קמייתא כמו שיראו הדייני' וטעם פלוגתתן נראה דהי\"א ס\"ל דמאחר דמצינו שיעור י' זהובי' בגמ' הנ\"ל הכי פסקינן לכ\"ע ולדורות ולדעה קמייתא ס\"ל דפסקינן לפי האיש אם הוא אדוק במצות נותן לו הרבה ואם אינו מדקדק במצות אין נותנין לו כ\"כ ומה שפסק ר\"ג י' זהובי' ג\"כ פסק כן לפי ראות עיניו לפי האנשים שבאו לפניו והגמרא כתבוהו ללמד ממנו דכל דיין יש לקנוס כפי ראות עיניו ונראה דגם דעת רבינו הוא דכולם שווי' הם שהרי כתב לשון וכיוצא בזה השוחט כו' ומה ששינה רבי' בלשונו ביניהן ה\"ט דל' הגמרא נקט ושם בגמרא לא נזכר באילן שום קצבה ובדין כיסוי נזכר בגמרא שר\"ג חייב לההוא גברא י' זהובים ומחולקים הפוסקים אי ר\"ג קנסא הוא דקניס או דינא הוא והסכימו הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש דר\"ג מדינא עביד א\"כ בכל מצות עשה דכוותה תייב ליתן לו י' זהובים וזהו שחזר רבינו וכתב בסוף דכן הדין בכל מצות עשה וכן כתבו שם התוס' ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שור שעלה על גבי שור חבירו כו' עיין בב\"י מ\"ש בשם הרמב\"ם והמ\"מ ור\"ל דאם נכנס שור הניזק לחצר המזיק ועלה עליו שור המזיק והניזק בא להציל שורו ועי\"ז מת שור המזיק חייב הניזק לשלם למזיק שורו כמו שבאם הכניס ראובן כליו לחצר שמעון דשמעון יוצא ונכנס ומשבר כליו דפטור וס\"ל דה\"ה שור המזיק שעלה ע\"ג שור הניזק כיון שהוא ברשות המזיק אע\"ג דעלה בשור בכוונה הו\"ל כהזיק אדם כליו של הניזק שלא בכוונה ופטור המזיק ממילא אי גורם הניזק היזק לשור המזיק חייב עליו המזיק ובאמת סברא רעועה היא זו שהניזק רואה שורו ניזק ולא יהא לו רשות להצילו במאי דאפשר ונראה דמש\"ה השמיט הטור ולא כתב שעלה ברשות הניזק משום דס\"ל דגם ברשות המזיק דינא הכי ועמ\"ש ר\"ס שע\"ט בהגד\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " משלשין ביניהם בש\"ע כתוב משלמין ביניהם גם המרדכי פ\"ק דב\"מ הביא לשון הרמב\"ם וכ' משלמין אבל בספרי הרמב\"ם שלפנינו בפ\"ו דחובל איתא ג\"כ לשון משלשין וכ\"כ הטור ס\"ס תכ\"א בשמו ב' שחבלו כא' שניהם חייבין ומשלשין ביניהן וכן הוא ל' מיימוני פ\"א דחובל וכן הוא בפ\"ק דמכות דף ג' כיצד העידו שהוא חייב לחבירו ר' ונמצאו זוממין משלשין ביניהן ופירש\"י שם משלשי�� ב\"ד נעשה להם שליש א\"נ נקט ל' משלשין אם הם ג' ואם הם ד' מרבעין ול' בעלמא נקט עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שאינו עושה בגופו הוא תולדתו ז\"ל ב\"י כ\"כ גם הרמב\"ם פ\"ו מהל' חובל ואיני יודע למנ\"מ קראו אותם תולדות עכ\"ל פי' בשלמא אמשנה וגמ' ריש ב\"ק לק\"מ דתנא אתורה קאי ולפרש דמה שפרטה התורה ד' נזיקין לאו דאין עוד חיובים בניזקין אלא שאלו הם אבות ומהם מסתעפים ומשתמעים חיובים אחרים הנקראים תולדות אבל הרמב\"ם ורבי' שכל עיקרן לאשמועינן קושטא דדינא ולא לפרט איזה מהם מן התורה ואיזה מהם מדבריהם ואינו דומה למלאכת שבת ששם שפיר קתני הרמב\"ם אבות ותולדות משום דיש נ\"מ לענין קרבן אם עושה אב מלאכה זו עם תולדתו המיוחדת לו בהעלם א' או עם תולדה אחרת מה שאין כן בתשלומי חיוב ממון דאין (נמי) [נ\"מ] דבכל ענין חייב וכן [החיוב] שוה על כל אחד בפני עצמו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואם היה לו בו שותפות כו' חייב לשלם צ\"ע דבי\"ד סי' ד' כ\"ר בשם הרא\"ש דאפי' שותף אינו אוסר דאמרינן לצעורי קמכוין וכ\"כ שם בסי' קמ\"ה ואיכא למימר דרבי' לא נחית כאן לפסוק הלכה דשותף אסור או לא אלא בא להשמיענו דבדין זה מצינו שהמזיק חייב למר כדאית ליה ולמר כדא\"ל דהיינו להרמב\"ם בהיותו שותף דוקא בהמיר או שקבל ההתראה ויותר נראה לומר דודאי מסתמא אמרי' דלא כיון לאסור אלא לצעורי לחבירו אלא דכאן גבי מנסך יין חבירו דאפשר היה לו לחלק וליקח חלק יינו בכלי בפני עצמו ולנסך חלק חבירו לבד אמרי' ודאי לאסור קמכוין דאי לצעוריה בעלמא לאיזה טעם נסך ג\"כ חלקו אבל בי\"ד דמיירי בשוחט לפני עכו\"ם מסתמא לצעורי לחבירו אתי והא שאסר ג\"כ חלקו עם חלק חבירו היינו משום דלא היה אפשר לחלק הבהמה וליקח חלקו קודם העבודה שהרי העבודה היא השחיטה ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " וכן הזורק כלי כו' מימרא דרבה [עב\"ח שהביאו] ופירש\"י מש\"ה פטור הזורק אפי' קדם הוא בעצמו וסילק הכרי' שהרי בשעת זריקתו לא היה ראוי לישבר ואז פסק גיריה דיליה ושוב בשעה שסילק הכרים לא היה אלא גרמא בעלמא וכתב ע\"ז הרי\"ף מסתבר לן דלית הלכתא בהא כרבה וס\"ל דלא דיינינן דינא דגרמי כו' וכ\"כ התוס' שם ז\"ל וקדם וסילקו פי' הרי\"ף דרבה לטעמיה דלית ליה דינא דגרמי בריש הגוזל ולדידן חייב ולר\"י נראה דהא גרמא בניזקין הוא ופטור לכ\"ע וכ\"כ הרא\"ש ויהיב טעמא כיון דאינו עושה בכלי שום מעשה והרמב\"ם ס\"ל בפ\"ו דחובל כהרי\"ף ומש\"ה כתב שם דאם זרק כלי שלו ע\"ג כרים ובא אחר וסילקן שהמסלק חייב כו' וגם כתב שהזורק כלי של חבירו וקדם הוא עצמו וסילק הכרים דחייב בכולה ואם אחר סילק שניהם חייבי' דשניהם גרמו לאבד ממונו של זה וכמש\"ר בסמוך ס\"ד בשמו ורבי' שתמה שם עליו צ\"ע מאי מקשה על הרמב\"ם מדברי רבה הא הרמב\"ם ס\"ל כהרי\"ף וכתב דלית הלכתא כרבה דלא מחייב להזורק כיון דבשעת זריקתו לא הי' ראוי לישבר ולא עביד מידי כ\"א המסלק שידע שבסלקו ישבר הכלי אלא דקיי\"ל כר\"מ דדאין דינא דגרמי ומש\"ה צ\"ל דאף דרבה איירי בפטור הזורק וקאמר דבין שהזורק הוא עצמו המסלק ובין שהמסלק הוא אחר לעולם פטור הזורק מ\"מ הרי\"ף שכ' ע\"ז דלית הלכתא כוותיה לא קאי אלא אמ\"ש רבה לפטור את הזורק אף כשהוא ג\"כ מסלק אבל מה שפוטר רבה להזורק כשהאחר קדם וסילק ס\"ל לרבי' דבהא גם הרי\"ף מודה ומטעם שכתבתי דהזורק מכח זריקתו בעוד כרים תחתיו לית ביה משום דינא דגרמי כ\"א גרמא בעלמא דפטור לכ\"ע וכן דייק לישנא דהתו' הנ\"ל דנקטו וציינו בלשונם וקדם וסילקן וכתבו ע\"ז דהרי\"ף כתב דרבה לטעמיה כו' דמשמע דס\"ל דהרי\"ף לא קאי אלא אהא לחוד וגם הב\"י כ\"כ אבל לא מילתא בטעמא ע\"ש ודוק. וגם י\"ל דרבי' ס\"ל דרבה דקאמר זרק כלי מראש הגג ובא אחר וסלקו פטור דהאי פטור קאי אהמסלק כשהוא אחר דאלת\"ה הול\"ל או שניהן פטורין או הזורק פטור והמסלק חייב והשתא א\"ש דהרי\"ף קאי אשני הדינין דכלל רבה דבין שהזורק הוא המסלק או המסלק הוא אחר דבשניהן קאמר דפטור אסילוקו בהא לא קיי\"ל כוותיה וכן הוא דעת הראב\"ד בהשגותיו כדעת רבי' אבל המ\"מ כתב דדעת הרי\"ף והרמב\"ם דמ\"ש רבה פטור לא קאי אלא אהזורק וממסלק לא איירי דגם רבה יכול להיות דמודה דחייב כיון דע\"י מעשה שעשה דסילק נשבר הכלי וממילא הרי\"ף שכתב דלית הלכתא כוותיה קאי דוקא אהזורק ומש\"ה כתב הרמב\"ם בהזורק חייב על זריקתו ע\"ש. ובזה דברי רבי' מבוארי' ודוק. ומש\"ר בשם הרמב\"ם ברישא דהזורק כלי מראש הגג כר עד המסלק חייב איירי בהזורק כלי שלו ובהסיפא מיירי בהזורק כלי של חבירו וכן מבואר שם ברמב\"ם שכתב ז\"ל כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נ\"ש כו' כיצד הזורק כלי שלו מראש הגג ע\"ג כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסילקן כו' חייב נ\"ש כאילו שברו בידים שסילוק הכרים גרם לו שישבר וכן כל כיוצא בזה הזורק כלי של חבירו ורבי' קיצר ולא כתב ברישא שזרק כלי שלו וג\"כ לא כתב שח\"ל נזק שלם וחדא באידך תליא ולא נחית כאן לכתוב אלא שלהרמב\"ם מיחשב זה לדינא דגרמי ולר\"י לא מיחשב אלא לגרמא בעלמא ומשום דס\"ל דהלכה כר\"י מש\"ה לא חש להאריך בדברי הרמב\"ם וגם משום דרבי' לטעמיה דס\"ל דהזורק לעולם פטור אף לסברת הרמב\"ם משום דמיפסקי גירי דיליה וכמ\"ש בסמוך ולפ\"ז מסתבר לומר דאף בוורק כלי של חבירו חייב המסלק ע\"ש וק\"ל. ועיין בש\"ג בב\"ק דף ע\"ו שהאריך בביאור ל' הרמב\"ם וסיים שם וז\"ל ובזה יתורצו כמה קושיות וע\"ש היטב כי ביאורו עולה יפה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ולדעת ר\"י פטור אף על הסילוק דבשעת החילוק גרמא בנזקין בעלמא הוא ופטור וכנ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " וכגון שיטענו בדבר הרגיל כו' שם בגמ' ז\"ל ההוא גברא דבטש בכספת' דחברי' שדא בנהרא אתא מריה ואמר כך וכך הוה לי בגווי' יתיב רב אשי וקא מעיין בה בכה\"ג מאי א\"ל רבינא לאו היינו מתני' דתנן ומודים חכמים לר' יודא במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו שכן דרך בני אדם להניח בבתים וא\"ל אי קטעין זוזי ה\"נ הב\"ע דקטעין מרגנית' מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא תיקו וכל' זה הביאו הרי\"ף והרא\"ש איבעי' זו דקאמר מי מנחי אינשי כו' משמע דמיבעיא ליה אי דרך לאנוחי שם או לא ומינה דאי ודאי היה שאין דרך לאנוחי שם וזה טוענו שהניחם שם דאינו נוטל ממנו בשום צד וכ\"כ המ\"מ שם בשם המפרשי' וכתב שבדברי הרמב\"ם משמע דהאיבעי' בגמ' הוא אף אם ודאי אין דרך להניחו שם ואפ\"ה סלקא בתיקו ואם תפס אין מוציאין מידו לדעת הרמב\"ם וכתב שכן נרא' לו שאין לפרש האיבעיא אי דרך להניחו שם או לא דנישיילינהו לאינשי כו' ע\"ש ול' רבי' הוא כל' הרמב\"ם דמפרש אף אם ודאי אין מניחין שם וזה טוענו אפ\"ה עלתה בספק ונראה דלהרמב\"ם ורבינו מ\"ש מי מנחי אינשי בתמיה קאמר וה\"פ מי אולינן בתר דרך הנחה ולא מיחייב דאטו מי מנחי אינשי כו' או לא פי' או לא אזלינן בתר דרך הנחה אלא בכל ענין נשבע על טענותיו ונוטל וק\"ל: אבל טוענו בדבר שאינו רגיל כו' עד וא\"א כתב כו' תימה הלא הרא\"ש לא כ\"כ כ\"א כשהספק הוא בדין כגון כהן שתופס ספק בכור שלא מהני ביה תפיסה כדאיתא בפ\"ק דב\"מ וכתב שם הרא\"ש ז\"ל דתפיסה לא מהני אלא למי שטוען ברי אבל הכהן הזה אפילו אחר שתפס אין לו אלא טענת שמא הילכך מפקינן מיניה דמוקמינן ליה בחזקת מרא קמא כו' עד כללא דמילתא לטענות ברי מהני תפיסה כו' ע\"ש וכ\"כ נמי הרא\"ש בריש פרק כיצד הרגל ז\"ל ומיהו תימה כיון דספיקא דדינא הוא מאי מהני תפיסה אוקי ממונא בחזקת מרא ושלא כדין תפס כו' ע\"ש הרי שלא איירי הרא\"ש אלא היכא שהתופס אינו יכול לטעון ברי דכיון דיש ספיקא בדין איך מצי לטעון ברי אבל בנידון דהכא דטוען ברי שהיה בסל שזרק כך וכך משמע דמזה לא איירי הרא\"ש ולא מצינו להרא\"ש דקרי לזה ספיקא דדינא הוא ולא מהניא ביה תפיסה וכן ק' אמש\"ר בדין מסור בס\"ד דכתב דמיבעיא לן אי נמסר נשבע ונוטל ומסיק וכתב דלהרא\"ש ספיקא דדינא הוא ולא מהניא ביה תפיסה ושם טוען הנמסר ג\"כ ברי ולא מצינו שדיבר הרא\"ש מזה וצ\"ל דס\"ל לרבי' אף שזה הניזק או הנמסר טוען ברי כיון דמ\"מ איבעיא לן אם שומעין לטענתו היכא דהניח במקום שלא היה לו להניח וכן בנמסר מיבעיא לן אם תקנו לו שבועה להוציא ממון מחזקתו זהו מיקרי ג\"כ ספיקא דדינא ואף דתפס אם התפיסה היתה בעדים הו\"ל כאילו לא תפס כיון דאין לו מיגו ואוקמינא הממון בחזקת מרא קמא ואין חילוק בין אם טוען ברי ויש ספק לן אם טענתו אמת או אם גם הוא אינו טוען ברי כגון בספק בכור אלא באם תפס שלא בעדים דאז אם טוען ברי כגון שטוען שח\"ל וזה מכחישו ואנו מסופקים בטענתן אם נאמן בתפיסתו במיגו דהיה טוען להד\"ם או החזרתי לך כיון שהתפיסה היה שלא בעדים משא\"כ כשהתופס עצמו אינו יכול לטעון ברי כגון בספק בכור הנ\"ל דאז אף אם תפס שלא בעדים והיה יכול לומר להד\"ם מ\"מ השתא דמודה אין בתפיסתו כלום ואוקמינן הממון אחזקתו וק\"ל ועיין בכללי דיני תפיסה שכתבתי בס\"ד שהארכתי בזה: אם נטלו ונתנו לו בידו חייב כו' עד וכ\"כ הרי\"ף כו' כתב הר\"ן דלדברי הרי\"ף אפילו פרט האנס ואמר הביא לי כלי זה מבית פלוני ואנסו אפ\"ה חייב ולא אמרינן דוקא אם אנסו להביא מעות של אחר או דוקא כשאנסו מה שבבית חבירו סתם וכלשון הרא\"ש שם דמצי לאשתמוטי ולומר לא מצאתי בבית חבירי כלום אלא אפילו בכה\"ג נמי חייב כיון שעשה מעשה ואמרינן דהוה נתפייס בדבר אחר ואף אם לא נתפייס נהי דמותר להציל נפשו בממון וכלים של חבירו מ\"מ צריך לשלם לו הכל דהמציל בממון חבירו את עצמו צריך לשלם לו כו' ע\"ש שהאריך וכן הם דברי רבינו: ואפילו בזה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' כבר כתבתי בפרישה ל' המרשים ופירושו. וי\"מ דמש\"ר אבל אם ידע האנס שהיה לפלוני כו' אפילו לא יכול ליטלו כיון דאנוס הוא על ההבאה והאנם ידע שיש לו מעות נמצא דליכא לאשתמוטי ליה מיניה להכי פטור ומפרשים שמ\"ש המרשים נראים דבריו בשידע מקום הממון דלא הוה כדקאי כו' ה\"פ נראה דהרא\"ש מיירי בשידע האנס מקום שמונח שם הממון אך שאינו יכול ליטלו ולהכי פטור הישראל המביא לו דכיון שיודע המקום ליכא לאשתמוטי מיניה ולא הוי כתרי עברי דנהרא דאיכא לאשתמוטי מיניה לומר ביקשתיהו ולא מצאתיהו חייב המביא ע\"כ תוכן דבריהם וכ\"כ בש\"ג ובאמת של' אפי' בזה כו' שכ\"ר מתיישב יותר לפי פירושן אך של' המרשים אינו משמע כן חדא הא למד לנו בפי' שביאור דברי הרא\"ש בשידע מקום הממון הא גם ההוא דתרי עברי דנהרא ידע האנס המקום ואפ\"ה חייב כיון דמצי לאשתמוטי מיניה א\"כ עיקר הגורם כאן פטור הוא דלא מצי לאשתמוטי מיניה ואין זה משמע ממ\"ש כשידע מקום הממון ועוד מאי וכן כל שיכול המסור להציל כו' שכתב המרשים ש\"מ דברישא לאו מתורת מצי לאשתמוטי מיניה נחית וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " תשובה מה שתוכל לברר כו' וישבע ראובן עיין בב\"י מ\"ש על מה שקיצר רבינו ל' השאלה ויש ליתן קצת טעם שמש\"ה קיצר רבינו מפני שקאי אמ\"ש לפני זה דברי הרמב\"ם שאין כל מלשין פסול לשבועה אא\"כ נתכוין כו' וכתב התשובה מיד ע\"ז ללמדך שגם בנדון זה מה\"ט כתב הרא\"ש שנאמן בשבועה שלא נתכוין למסור ולעיל בסי' צ' שלא כתב שם דברי הרמב\"ם קיצר שם בתשובה משום דאין שם מקור דין מלשין והוא דוחק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ותנן אחד השור ואחד כל בהמה כו' עיין בב\"י האיך מפרש דמהיכי יליף לה רבינו [והביאו הב\"ח] ולעד\"נ רבינו דכתב בפשיטות ז\"ל ותנן א' שור וא' כל שאר בהמה כו' לא להכי נתכוון אלא כוונתו דילפינן שור דנגיחה משור דשבת כדילפינן שם באותו משנה דבור חסימה וכלאים שור שור משבת והא דלא יליף נמי שור דבור משבת משום דלא דמיא דשור דשבת איירי בשור העובד ועושה מלאכה ודומה לו נמי שור דנגיחה שהוא העושה מלאכה ונוגף את האיש וכן שור דחסימה דחוסמו ועושה בו המלאכה וכן דכלאים משא\"כ שור דבור דאיירי בענין דנעשה בהן דהשור והחמור נפלו בהבור וניזוקו בו. גם י\"ל דשור דבור לא ניחא ליה ללמדו משור דשבת דא\"כ לכתוב שור לחוד ולא לכתוב ג\"כ חמור אלא ודאי אתיא ג\"כ לדרשא אחרינא שור ולא אדם חמור ולא כלים ובשני תירוצים הללו נתיישב למה הגמרא קאמר שם דלמדין חסימה וכלאים משבת ולבור הצריך שם פסוק אחר ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ועוד יש בין תם למועד כו' בב\"ק דף ט\"ו פריך שם בגמרא אמ\"ד פלגא נזקא קנסא הוא מהא דתנן מה בין תם למועד כו' וכמש\"ר כאן ואם איתא ליחשב נמי הא ח\"נ דתם דקנס הוא ואינו משלם במודה ע\"פ עצמו ולא באו עדים אח\"כ (דאילו באו אח\"כ נתבאר לעיל בסימן שמ\"ח דאינו פטור אא\"כ מתחייב נפשו מה בהודאתו) ונ\"ש דמועד דממונא הוא משלם ע\"פ עצמו ומשני תנא ושייר חצי כופר ופירש\"י מועד שהמית אדם משלם כופר ליורשים ותם אפילו חצי כוצר לא משלם ולכאורה קשה על רבינו דלא הו\"ל לשיירו ומ\"ט לא חשיב ליה וי\"ל דהא כבר נתבאר בדברי רבינו בסי' א' ובסי' שמ\"ח דלא אמרינן מודה בקנס פטור אלא במודה בפני ב\"ד מומחין ולית לן ב\"ד מומחין בזמן הזה וג\"כ אין דנין קנס כלל אא\"כ תפס הניזק ואם תפס הניזק לא מהני ליה הודאתו אפילו הודה קודם שתפס הניזק וכבר כ\"ר דאין רצונו לכתוב דינים שאינם נוהגים עתה ומטעם זה לא כתב ג\"כ החילוק שביניהן בחיוב חצי כופר משום דאין דנין בזמן הזה בדין שור שהמית אדם כלל וכדמסיק רבינו וק\"ל: ותם נעשה מועד ע\"י ג' נגיחות כו' כבר כתבתי בפרישה דזא\"ז ר\"ל בג' ימים וכן הוא בגמ' בב\"ק דף כ\"ג וכ\"ד דשם הביא פלוגתא דבין ר\"מ ורבי יודא ורבי יוסי דר\"י ור' יוסי ס\"ל דוקא ג\"פ בג' ימים ור\"מ ס\"ל דאם נגח ג\"פ ביום א' נעשה מועד דאמרינן ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ\"ש ובגמרא שם ובכל הפוסקים איפסיקא הלכתא כר\"י ור' יוסי. ועיין בטור א\"ח סי' קי\"ד שכתב שם בשם מהר\"ם שהיה אומר צ' פעמים ביום א' זא\"ז משיב הרוח כו' ומחשב ליה כאילו אמר ל' יום זא\"ז בכל יום ג' פעמים מטעם דריחק נגיחותיו חייב כו' ושם כתבתי טעמו דלא תקשה הא לא קי\"ל כר\"מ ע\"ש: אף ע\"ג דגם ח\"נ קנס הוא ואין גובין אותו כו' עיין בתשובת הרא\"ש כלל ק\"א דין ח' והביא ב\"י לפסק הלכה בסי' זה ס\"ג ז\"ל סוס שבעט כו' עד הלכך ישומו הב\"ד הנזק ויתנו לו. וצ\"ע בסימן א' הביא רבינו לדברי הרא\"ש דאין אומרים לו ליתן הקצבה כפי השומא אלא מהתקנה מנדין לו עד שיפייס ויתן בקרוב יישתקו לגלות לו הקצבה ואפשר דהכא ג\"כ דעתו כן. והארכתי מזה לעיל בס\"ס א' ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " או אפילו שהורגל לצאת לשוק שם דף ל\"ג ת\"ר פועלים כו' [עב\"ח שהביא לשון הגמרא] והוכיח הרא\"ש דהלכתא כרבנן וכתב ב\"י ז\"ל ויש לתמוה על רבינו שפסק בשכיח ולא שכיח חייב והיינו כאחרים א\"כ ונ\"ל ליישב דקשה ליה לרבינו בהסוגיא הנ\"ל דהמקשה פריך אי שכיח במתא מ\"ט דאחרים אי שכיח בבית מ\"ט דרבנן ולמה לא ניחא ליה בשכיח ולא שכיח איירי ואי משום דקשה ליה א\"כ במאי פליגי הול\"ל כן. גם אתרצן קשה דהו\"ל להשיב ליה בקיצור דבשכיח ולא שכיח לחוד פליגי אלא ודאי צ\"ל דהכי קאמר אי דשכיח בבית רצה לומר דשכיח נמי בבית כמו במתא והיינו שכיח ולא שכיח מ\"ט דרבנן בס\"ל להמקשן כיון דפועל אל שכירותו נושא את נפשו רשות לו לכנוס כל שאינו שכיח תמיד במתא והתרצן השיב לו דמיירי בשכיח ולא שכיח ואפ\"ה ס\"ל לרבנן משום דאיירי דקם אבבא וקרי ליה וא\"ל אין ובכה\"ג ס\"ל לרבנן דהו\"ל כאילו א\"ל בפירוש קום אדוכתך ואבא אליך כיון דשכיח לצאת לפעמים לשוק אבל אי לא שכיח כלל בשוק גם רבנן מודו דלא מפרשינן אין קום אדוכתך. ואי שכיח תמיד בשוק גם אחרים מודים דהיינו מפרשים אין קום אדוכתך קא\"ל ורבינו איירי בדלא א\"ל אין ומש\"ה בשכיח ולא שכיח חייב וק\"ל אלא שאכתי קשה דלא הו\"ל לרבינו לקצר אלא לכתוב ג\"כ חלוקת הגמרא דאי א\"ל אין פטור וכדברי ת\"ק וצ\"ל דכיון דבזמן הזה בכל ענין חייב וכדמסיק בשם הרא\"ש מש\"ה קיצר ולא רצה לכתוב חלוקה דפטור בא\"ל אין. והרמב\"ם כו' [עי' ב\"פ שהביאו ומה שיש לדקדק בו] ולעד\"נ ליישב כוונת הרמב\"ם דס\"ל מכח קושיית בגמרא הנ\"ל דסברת הגמ' הוא בשכיח ולא שכיח פטור הבע\"ה מן הכופר שאמרו המע\"ה ה\"נ כיון דיש סברא לכנוס ושלא לכנוס לא הו\"ל לכנוס שלא ברשות ומש\"ה התחיל הגמ' בטעמ' דאחרים דחייבים וקאמר דשכיח במתא ור\"ל אפי' אי לפעמים שכיח במתא ק' מ\"ט דאחרים ואי תמידי שכיח בבית מ\"ט דרבנן והתרצן השיב לו דמיירי בשכיח ולא שכיח כו' וא\"ל אין דבזה מסתבר לאחרים לומר מדקרי ליה וא\"ל אין כאילו פי' דבריו וא\"ל עול תא כיון דאינו רגיל תמיד בשוק ורבנן ס\"ל דאפי' בכה\"ג נמי פטור די\"ל קום אדוכתיך קא\"ל. והשתא דכתב הרמב\"ם שם שני בבות זא\"ז ז\"ל אפי' נכנס לתבוע שכרו או חובו ונגחו שורו של בע\"ה ומת הבעלים פטורים מן הכופר עמד בפתח וקראו לב\"ה וא\"ל הן ונכנס ונגחו שורו של בע\"ה הרי בע\"ה פטור כו' עכ\"ל וכוונתו ברישא דמיירי (כל א') [בלא אמר] הן פשיטא דפטור דמן הסתם איירי דשכיח ולא שכיח במתא כסתם בעלי בתים דלפעמים המה בבית פעמים בעיר. והגמרא לא הוצרך לאוקמא דאיירי בא\"ל הן אנא לפרש טעם אחרים וכנ\"ל. ובסיפא קמ\"ל דאפילו אמר אין אפ\"ה פטור וכמ\"ש ועיין בב\"י שכתב שגירסת הרא\"ש היתה כגירסת הספרים דמחלק בין איתא במתא בסתם ב\"ה או ליתא במתא ברוכל שרגיל לצאת חוץ לעיר כו' ע\"ש בתוס' דכתבו אותה הגירסא ודבריו תמוהין שהרי מבואר בהדיא בראש כדברי רבינו ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " או רבצה כו' עד או קטנים כו' [כמו בב\"ח] וכתב הרא\"ש הרי\"ף לא הביא הני לישני דר\"א דמשמע ליה דמיירי מתני' כפשטה וכצורתה דלא מפליג בין פכין גדולים לקטנים דכולהו לאו אורחיה הוא וכלישנא בתרא דר\"א עכ\"ל ומזה נתבאר לך דמש\"ר בסמוך והרמב\"ם כתב כו' עד וכ\"כ הרי\"ף אינו ר\"ל שבהדיא כ\"כ הרי\"ף אלא מדהשמיט מימרא דר\"א וכתב המשנה סתמא נלמד דס\"ל כן וכמ\"ש בשם הרא\"ש וק\"ל וכתב ב\"י ז\"ל מ\"ש רבינו בשם הרמב\"ם כן הוא גירסת ספרים דידן בפ\"א מהנ\"מ הבהמה אינה מועדת מתחלתה כו' עד ולא לרבוץ על כלים גדולים אבל המ\"מ כתב וז\"ל מ\"ש לרבוץ על כלים קטנים פסק כל' אחרון דר\"א ועיקר ותימא שאינו בהלכות עכ\"ל ולא משמע מדברי המ\"מ שהיתה לפניו גירסא אחרת בדברי הרמב\"ם שהרי ז\"ל המ\"מ אבל השן מועד כו' והרגל מועד וכו' במשנה שם ומ\"ש לרבוץ על כלים קטנים מימרא דר\"א בפ\"ק כו' משמע מל' שהרמב\"ם כתב האי בבא דלרבוץ על כלים קטנים אחר הבבות שמועד עליהם הבהמה ועוד דא\"כ לא הול\"ל ומ\"ש לרבוץ כו' אלא הול\"ל ומ\"ש ולא לרבוץ. ועוד דמה שאינו מועד על רביצת כלים גדולים זה ציין המ\"מ לפני זה במ\"ש הרמב\"ם ה' תמים כר שא' מהן הוא ולא לרבוץ כו' וכתב מראה מקום עליו. לכן נראה דפשוט הוא דגם גירסת המ\"מ בדברי הרמב\"ם הוא כגירסת ספרים דידן אלא שבגמרא שלפנינו בלישנא קמא הוה כתוב בין על כלים גדולים או קטנים. ובלישנא בתרא כתוב דוקא גדולים וז\"ש המ\"מ דהרמב\"ם כתב כלישנא בתרא ומש\"ה תמה המ\"מ שאינו מהלכות כיון דהרמב\"ם על הרוב בשיטת הרי\"ף רבו אזל א\"כ לא הו\"ל להעתיק בהלכותיו המשנה סתמא דמשמע דס\"ל דבכל ענין אינן מועדין אפי' אפכים קטנים וכמ\"ש הרא\"ש בשמו דזהו דלא כמ\"ש הרמב\"ם ודו\"ק. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " בהמה שהלכה בר\"ה והתיזה כו' אורחא היא כו' הא דקאמר ומשלמת מהעלייה זה נזכר במשנה בפרק כיצד הרגל אבל אינו נזכר שם שיהא פטור עליה בר\"ה כדין רגל ונראה שלמדו רבינו ממ\"ש שם דף י\"ט ז\"ל בעא מיניה ר' ירמיה מרבי זירא היתה מהלכת בר\"ה ובעטה והתיזה מהו לקרן מדמינן לה וחייבת א\"ד תולדה דרגל היא ופטורה א\"ל מסתברא תולדה דרגל היא עכ\"ל מזה למד רבינו דין זה וכ\"כ המ\"מ בפ\"ב דנזקין ע\"ש. ואע\"פ דבאיבעיא דר\"י הנ\"ל נזכר בעטה והתיזה נראה דע\"כ ט\"ס הוא תיבת ובעטה שהרי שם לפני זה איבעיא ליה לרב אסי בבעטה אי הוי שינוי או לא וסלקא בתיקו וכן באיבעיא דרבי אבא בר ממל שם בבעטה והתיזה אי הוה אורחיה או לא וסלקא בתיקו ואיך השיב לו רבי זירא לר\"י בפשיטות דהוא אורחיה אלא ע\"כ ט\"ס וכצ\"ל בעי ר\"י היתה מהלכת בר\"ה והתיזה והזיקה מהו כו' וכן הביאו הרי\"ף וכן משמע מלשון רש\"י שכתב א\"ד כל צרורות כי אורחייהו כו' ש\"מ דמיירי בסתם צרורות דהוה אורחייהו לא בבעיטה וגם בפ\"ק דב\"ק דף ג' ע\"ב מסיק הגמרא דצרורות הוה תולדה דרגל לפוטרו בר\"ה ואע\"ג דהתם אליבא דרבא קאמרינן הכי ולרב פפא דקי\"ל כוותיה קאמר התם דתולדה דרגל היא לענין לשלם מהעלייה מ\"מ נראה דל\"פ בזה וק\"ל: וכתב הרמב\"ם חייב רביע ואי תפיס ח\"נ לא מפקי' מיניה רבינו קיצר בדברי הרמב\"ם דז\"ל שם היתה הולכת בר\"ה ובעטה והתיזה והזיקה בר\"ה פטור ואם תפיס הניזק רביע נזק אין מוציאין כו' בעטה ברשות הניזק כו' חייב לשלם רביע נזק ואם תפס ח\"נ אין מוציאין עכ\"ל וכתב המ\"מ סובר הרב ז\"ל דאי אמרינן יש שינוי משמע קולא וחומרא קולא דאפי' ברשות הניזק רביע ותו לא חומרא דאפי' בר\"ה רביע משלם דהו\"ל תולדה דקרן דכי אמרינן צרורות תולדה דרגל ופטורה בר\"ה דוקא בכדרכה אבל ע\"י שינוי אי אמרינן יש שינוי לצרורות אפי\" בר\"ה חייב ואינו משלם אלא רביע נזק כו' ואי אמרי' אין שינוי בר\"ה פטורין לגמרי ואפי' בשלא כדרכן כגון מחמת ביעוט וברשות הניזק חייב ח\"נ ועלתה בתיקו ולפיכך כתב הרב באלו ב' בבות כפי שטתו בתיקו האמורים בגמרא עכ\"ל הנה לפי פירושו עיקר האיבעיא גם בעיטה הוה שינוי וממילא אינו משלם אלא רביע נזק א\"ד לא הוה שינוי אלא בצרורות דעלמא דאורחייהו כמו רגל וברשות הניזק ח\"נ כדין צרורות ובר\"ה פטור לגמרי אבל מדברי הרא\"ש ורבינו מוכח שהם לא פירשו כן אלא ס\"ל דבעיטה עכ\"פ שינוי הוה וכקרן דמי וחייב בע\"כ בר\"ה אלא דאיבעיא הוא אם נאמר שמשלם רביע או ח\"נ וכמ\"ש בפרישה דאל\"כ הו\"ל לרבינו לכתוב ולחלק בדין זה ג\"כ בין הזיקה בר\"ה ותפסה להזיקה ברשות הניזק כדמחלק לקמן בהאיבעיא שנייה ומדברי הרא\"ש מוכח כן ג\"כ דלא כדברי הרמב\"ם וכמ\"ש בסמוך וק\"ק לדעת הרמב\"ם האיבעיא היא אם אין שינוי בצרורות ע\"י בעיטה ואורח' הוא או לא א\"כ <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> נאמר דאין שינוי בהתזה ע\"י בעיטה ואורחא הוה מגבינן ליה להזיקא מעידית כדין נזקי רגל ואילו הזיקה בבעיטה לבד הדין דהוי נזקי קרן ואינו משלם מן העידית וכי יש סברא לנו לומר כן שבעיטה ע\"י התזה יהיה חייב טפי מבבעיטה לבד וצ\"ל דכל שמזקת בבעיטה הוא תולדה דקרן ואין שייך לנזקי רגל כלל לשבור כלי בבעיטת רגלה אבל כלי הנשבר מצרור הנתוז מבעיטה זהו יותר אורחיה ודומה לרגל וק\"ל: ואם הלכה במקום שאי אפשר לה שלא תתיז מיבעיא אי אורחיה כו' שם דף י\"ט ופירש\"י היתה מהלכת בחצר מליאה צרורות וא\"א לה שלא תהא מנתזת אורחיה הוא וכצרורות דעלמא הוא ומשלם ח\"נ א\"ד השתא מיהא מחמת בעיטה הוא וא\"ת יש שינוי לצרורות לרביע נזק הא רביע נזק משלמי עכ\"ל. מבואר בדבריו דר\"ל דאיבעיא זו אזלא באת\"ל של הראשונות את\"ל דבעיטה מיקרי שינוי אכתי מיבעיא בדא\"א שלא תתיז אם הוה שינוי או אם הוה כצרורות דעלמא והוא כרגל ומשלם חצי נזק והכא מיירי בהזיקה ברשות הניזק וכן משמע מל' רבינו שפי' כן שכתב מיבעיא אם אורחיה ומשלם פלגא כו' ש\"מ דאיירי בחצר הניזק דאי בר\"ה אי אורחא הוא אינו משלם כלום. אבל הרא\"ש ס\"ל ופי' אבעיא זו באת\"ל דבעיטה לא הוי שינוי ובאם הזיקה בר\"ה דז\"ל כיון דלא אפשר לה אורחא הוא והו\"ל צרורות כאורחייהו ופטור בר\"ה א\"ד השתא מיהא מחמת בעיטה קאתי והו\"ל קרן ומשלם חצי נזק אם אין שינוי לצרורות ברביע נזק כו' וע\"ש באשר\"י מבואר זה דלא כפירש\"י ואף שלדינא שווי' הם מ\"מ בפירושא דמלתא אינה שווי' ומעתה תמוה לי שב\"י כתב על דברי הרא\"ש וכן פירש\"י והוא דבר הנראה לעינים דאינו כן. ונראה דה\"ק ב\"י דממה שכתב הרא\"ש דאיבעיא זו אזלא באת\"ל אם אין שינוי לצרורות מוכח מיניה דס\"ל דאיבעיא קמייתא שבעו אי הוה בעיטה שינוי או לא לא מיבעיא להו אלא לענין תשלומין רביע נזק או ח\"נ אבל עכ\"פ לאו אורחא הוא וחייב בר\"ה ודלא כמו שפי' הרמב\"ם דמ\"ש בהאיבעיא א\"ד אין שינוי בצרורות היינו דלא הוה בעיטה כלל שינוי אלא אורחא כרגל דא\"כ איך אזלא בעיא השנייה באת\"ל הראשונה את\"ל אין שינוי לצרורות מאי אורחא או אין אורחא הא כל דאין שינוי בצרורות אורחא הוא ופטור בר\"ה כדין רגל וע\"ז כתב ב\"י וכן פירש\"י ר\"ל שגם רש\"י לא ס\"ל כהרמב\"ם בזה שרש\"י שם פי' בהדיא שהאבעיא הראשונה הנ\"ל אם יש שינוי בצרורות או אין שינוי היינו לענין אי משלם רביעי או חצי אבל אם לא אם אורחא הוא או לא ע\"ש ודו\"ק: והרמב\"ם כתב שאף אם אין בו זרעונים משלם ח\"נ שהוא משונה ז\"ל הרמב\"ם פ\"ב מהל' נ\"מ תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו אם היה בתוכו תבלין וכיוצא בהם שהושיט ראשו כדי לאכלן על התבלין משלם נ\"ש ועל הכלי משלם ח\"נ כח\"נ צרורות שכך הוא דרכו. ואם היה הכלי ריקן ה\"ז משונה ומשלם ח\"נ ככל הקנסות עכ\"ל עיין במ\"מ שהאריך שם ומביאו ב\"י [וקצת מנהו בב\"ח] וסוף דבריו. וחלק הרב ז\"ל ולא עשה מהן בבא א' לפטור על הראשונה בר\"ה ולחייב על השנייה ועדיין צ\"ע עכ\"ל. ביאור דבריו האחרונים דבא לתרץ דמאחר דאינו משלם אלא ח\"נ על הכלי בין כשהכלי ריקן או אינו ריקן א\"כ לכללינהו בבבא א' ותירץ משום דעל הראשונה כשיש תבלין בכלי דאז דרכו הוא להכניס בו ראשו פטור בר\"ה כדין רגל משא\"כ בסיפא כשכלי ריקן אז משונה הוא וחייב בר\"ה וזהו שדייק הרמב\"ם כתב ברישא שכך הוא דרכו ובסיפא כתב ה\"ז משונה וכ\"כ הב\"י חילוק ביניהן לענין לשלם מגופו או מן העליה והוא היא וק\"ל ורבינו שינה בהעתקת ל' הרמב\"ם וכתב בשמו שאף אם אין בו זרעים משלם ח\"נ שהוא משונה ואין לפרשו שכתב הני תיבות דשהוא משונה לנתינת טעם דמש\"ה משלם ח\"נ ולא נ\"ש דהא גם ברישא דכשיש בו זרעים דכדרכו הוא אפ\"ה כתב דאינו משלם אלא ח\"נ אלא ע\"כ צ\"ל דגם כוונת רבינו הוא שלא כתב שהוא משונה אלא להבדיל שאינו משלם ח\"נ כדין בדרכן אלא ק\"נ כדין משונה וכמ\"ש בפרישה ודו\"ק. "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם הוא הולך אחר הדלי ומגלגלו עד מקום שנשבר שם חייב נ\"ש עיין בגמרא דאיבעיא להו ההוא דדרסה ע\"ג כו' הנ\"ל בס\"ב ובעי למפשט מהאי דינא דתרנגול שהיה מחטט בחבל דחייב (והביאו הב\"י ע\"ש) ודחה לה בגמרא דליכא למפשט מהא דאיכא למימר דמיירי דאזיל מינה ומינה כו' וא\"ת א\"כ לפי מאי דקי\"ל בהא דדרסה הנ\"ל דבתר מעיקרא אזלינן א\"צ להאי שינוייא דאזיל מינה וי\"ל דשאני גבי דרסה דדריסת כליו אורחא מש\"ה כי אזלינן בתר מעיקרא חייב נ\"ש משא\"כ בחטיטה בחבל חדש ולית ביה עיסה דשינוי הוא וכי אזלינן בתר מעיקרא לא הו\"ל לשלומי כ\"א ח\"נ (והפשטן רצה לפשוט מיניה מכח כ\"ש דאפי' בזה דהוי שינוי חייב) גם מוכרח מל' הברייתא כן דאל\"כ מאי איריא דחטיטה בחבל ונפסקה הדלי עד שנשבר הול\"ל בקיצור תרנגול שגלגל הדלי שעמד לפניו עד שנשבר חייב נ\"ש אלא ודאי בכה\"ג לא בעינן שיגלגל עד שישבר דאזלינן בתר מעיקרא ודרך התרנגול לדחוף הכלי בהילוכה ואם גלגל מחמת הדחיפה עד שנשברה אפילו מאיליו במקום אחר הוה חייב נ\"ש דאזלינן בתר מעיקרא ושאני הכא דתחלת החטיטה היתה בשינוי וע\"י שנפסקה הדלי הוא גלגלה ולולי שנפסקה ונפל לא היה בו כח לגלגלו אלא מחמת שנפסק ונפלה בעודנו באויר גלגלו למקום אחר ונשבר שם ממנו מש\"ה דוקא חייב נ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " הכלב והגדי כו' עד ואם דלגו ממטה למעלה פטור לגמרי שם דף כ\"א [עב\"ח שמביא לשון הגמרא] מבואר מזה שהקושיא היתה אמ\"ש מלמעלה למטה חייבין והא אנן פטורין תנינא. ומשני דאיפוך מיפך ר\"ל הא דתניא בין מלמעלה בין מלמטה פטורין היינו כשקפצו שלא כדרכן אבל קפצו כדרכן אז חייב כי קפצו מלמטה למעלה ופריך א\"ה (דמעיקרא ניחא ליה פטורין דס\"ד פטורין לגמרי קאמר מלמעלה למטה כמו מלמטה למעלה דלאו אורחיה למקפץ כלל [אבל] כיון דמוקי לה בדאפיך מיפך דאינו אלא משונה בעלמא אמאי פטורין כ\"כ התוספות סוף דף כ\"א)(כלומר ואפ\"ה קשיא ועמ\"ש עוד מזה בסמוך) אמאי פטור ומשני פטור מנ\"ש וחייבים בח\"נ והיינו כדברי הרא\"ש ורבינו ואע\"פ שבברייתא כללינהו יחד ותני ��ין ממטה למעלה בין מלמעלה למטה פטורים ס\"ל דלאו שווין הן אלא בלמעלה למטה חייב ח\"נ וכדפריש לה הגמרא הנ\"ל ובמטה למעלה פטורין לגמרי וס\"ל דלא הוצרך הברייתא לפרשו כיון דאונס הוא ואפילו דלגו כדרכן פטור אפי' מחצי נזק כ\"ש שלא כדרכן דאיירי מיניה הברייתא הו שטת הרא\"ש ורבינו והיה גירסתו בגמרא כנ\"ל אבל הרי\"ף והרמב\"ם צ\"ל שהיה להן גירסא אחרת וז\"ל הרי\"ף שם ת\"ר הכלב והגדי שקפצו מראש הגג מלמעלה למטה ושברו כלים חייבים ממטה למעלה פטורים מנ\"ש וחייבין בח\"נ ודוקא בדאפיך מיפך כלבא בסקירא וגדיא בסריכא אבל כלבא בסריכא וגדיא בסקירא בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבין בנ\"ש עכ\"ל וכדברי הרי\"ף הן דברי הרמב\"ם בפ\"ב דנ\"מ דבלמעלה למטה חייבין נ\"ש אפי' שלא כדרכן ובמטה למעלה יש חילוק דשלא כדרכן חייב ח\"נ וכדרכן חייבים נ\"ש ג\"כ וכתב המ\"מ שם על דברי הרמב\"ם ז\"ל הכלב והגדי כו' משנה וגמרא שם וחילק דבין מלמטה למעלה ומלמעלה למטה הוא כפי גירסת ההלכות עכ\"ל מוכח ג\"כ מלשונו דהיה לו להרי\"ף והרמב\"ם גי' אחרת בדין זה בגמרא. ונראה שהם גרסו והתניא הכלב והגדי שדלגו בין מלמעלה למטה בין איפכא חייבים ואיך תניא בברייתא קמייתא ממטה למעלה פטורין ומשני ר\"פ דאיפך מיפך פי' ברייתא קמייתא דתני ממטה למעלה פטורין היינו כשהפכו דרכם דזה נסקר וזה נסרך ופריך א\"ה (כלומר אפ\"ה) אמאי פטורין לגמרי במטה למעלה. ומשני פטורין מנ\"ש וחייבין בח\"נ ולפ\"ז הא דתניא שם מלמעלה למטה חייבין נ\"ש אפילו שלא כדרכן וברייתא שנייה דתניא בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה חייבין ר\"ל חייב נ\"ש דכיון שהוא כדרכן חייב אפי' במטה למעלה והיינו כדברי הרי\"ף והרמב\"ם הנ\"ל ודוק. וניחא טפי לפי גירסת הרמב\"ם ז\"ל ר\"ל חייבים דקתני בברייתא השנייה קאי על בין מלמעלה למטה ובין ממטה למעלה בשוה משא\"כ לגירסת הרא\"ש ורבי' דגרסי בשניהן פטורין ולא יהיה פירושן בשוה וכמ\"ש לעיל ודו\"ק. ואכתי צ\"ע למה [תפס] הרא\"ש ורבינו על הרי\"ף במ\"ש ממטה למעלה משלם ח\"נ ולא תמה בעדיפא מיניה במ\"ש בכדרכה משלם נ\"ש במטה למעלה דהא גם בזה פטר הרא\"ש לגמרי דמיחשב ליה אונס. וגם ק' שרבינו איירי בבבא זו בשקפץ בכדרכו וכתב בשם הרי\"ף דממטה למעלה חייב ח\"נ וז\"א שהרי\"ף כתב דבכדרכה אפי' ממטה למעלה חייב נ\"ש. ע\"כ נראה כמ\"ש בעל ש\"ג סוף דף י\"ב דמשמע מדבריו שם דהרא\"ש ורבינו לא היה בידיהן הגי' בספרי הרי\"ף כמו שהוא לפנינו וכנ\"ל אלא כך היה הגי' לפניהם ת\"ר הכלב והגדי שקפצו כו' מלמעלה למטה כו' חייבין ממטה למעלה פטורין מנ\"ש וחייבין בח\"נ ואם איפך מיפך כלבא בסקירה וגדיא בסריכא בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה חייבין בח\"נ ע\"כ. ואפשר שהגיה כן בדברי הרי\"ף ע\"פ הברייתא השנייה דקתני בשניהן פטורין כי לא עלה על דעתו שיהיה להרי\"ף גירסא אחרת ולגרוס בשניהן חייבין אלא ס\"ל דגם גירסתו היה בשניהן פטורין ואיירי בדאיפך מיפך ופטורין מנ\"ש קאמר אבל חייבין בח\"נ וכדאוקימתא בגמרא וכאשר פירשוהו הרא\"ש ורבינו אלא שהרא\"ש ורבינו ס\"ל דמ\"ש הגמרא דפטורין ר\"ל מנ\"ש ולא מח\"נ לא קאי כ\"א אמלמעלה למטה והרי\"ף ס\"ל דקאי גם אמטה למעלה. וברייתא קמייתא איירי בכדרכן ואפ\"ה קתני דבמטה למעלה פטורין [ויתורץ עם] זה קושיות הב\"י דבסמוך וכמ\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ול\"נ דהיאך יתחייבו ע\"י שינוי טפי מכי אורחיה כב\"י וז\"ל אין לו טעם דהא משני רב פפא דאפיך כלב בזקירא וגדיא בסריכא משמע בהדיא דאורחיה דכלב בס��יכא וגדיא בזקירא וכדברי הרמב\"ם וכך הם דברי הרי\"ף וכן היא גירסת הרא\"ש וא\"ל שרבינו היה גורס דאפיך מפיך כלב בסריכא גדיא בזקירה שהרי הוא עצמו כתב בסמוך ז\"ל אבל אם שינו כגון שהכלב קפץ בזקירא והגדי בסריכא הלכך ע\"כ נראה לומר שמש\"ר ולא נהירא כו' כתבו בריהטא ולא דק עכ\"ל וכ\"כ בכ\"מ שלו אות באות ע\"ש ודבריו אינן ברורין כי אין הדעת סובל שיכתוב רבינו שיבוש גדול כזה דבר שעינינו רואות בכל יום יום שהדי בזקירה והכלב בסריכא ע\"כ נראה פשוט דהגירסא שהיה ביד רבינו בספרי הרמב\"ם בסיפא כך היתה דאם נסרך הכלב ודלג הגדי בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה משלם חצי נזק ובזה דבשניהן אינן חייבין אלא ח\"נ היה הגירסא לפניו כגי' הרי\"ף רבו כמ\"ש הש\"ג בשם הרי\"ף וכמ\"ש לעיל בסמוך אבל בזה נשתנה גירסתו מגירשת הרי\"ף שהרי\"ף כתב דהא דשניהן בח\"נ איירי כשקפצו שלא כדרכן וכנ\"ל והרמב\"ם כתב איפכא דרישא דחייב נ\"ש מלמעלה למטה דאיירי בשלא כדרכן ובכדרכן כתב ע\"פ הגירסא הנ\"ל דחייב ח\"נ וס\"ל דמאי דמשני הגמרא בדאפיך מפיך ר\"ל רישא דקתני (מלמעלה למטה) [ממטה למעלה] פטורין מיירי בדאפיך מפיך. ופריך א\"ה (דבאפיך מיירי להרמב\"ם מיפך חייב יותר מבקפצו כדרכו) אמאי פטורין ומש\"ה תמה רבי' על הרמב\"ם וכתב ול\"נ דהיאך יתחייב ע\"י שינוי טפי מכי אורחיה אבל על הרי\"ף לא ק' מידי ע\"פ מ\"ש ודו\"ק. ובספר הטור שבידינו נפל טעות בהעתקה שהעתיק כל' הרמב\"ם שנדפס בספרי הרמב\"ם שיבדינו ולא שם המדפיס או המגיה על לבו שהיה לפני רבינו גירסא אחרת ויש קצת ראיה מיניה וביה מדברי רבינו בהעתקתו ל' הרמב\"ם שט\"ס הוא במה שנמצא ששינה רבינו מל' הרמב\"ם הנדפס לפנינו כי ז\"ל שם קפצו ממטה למטה משלמין ח\"נ והוא שנתלה הגדי ונסרך וקפץ הכלב אבל אם נסרך הכלב כו' ובספרי רבינו נשתנה וכתב האי והוא שנתלה כו' אחר מ\"ש מלמעלה למטה חייבים נ\"ש אבל לפי מ\"ש שהגי' בדברי הרמב\"ם היה לפני רבינו בסיפא דבשניהן אין משלמין אלא ח\"נ א\"ש הא דשינה דהא החילוק בין רישא לסיפא אינו אלא במ\"ש ברישא דמלמעלה למטה חייב נ\"כ ובסיפא כתב דכה\"ג אינו חייב אלא ח\"נ ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אין חיוב השן אא\"כ אוכלת כו' אבל לקחה בר\"ה כו' כתב הרמ\"ה שחייב פי פרה כחצר הניזק דמי ונ\"מ אפילו במקום שאין כו' ל' הרמב\"ם כלב שנטל בחצר הניזק כו' כעין ל' רבינו כך הוא ל' הרא\"ש בשמעתתא דכלב שנטל חררה ז\"ל מהכא שמעינן דאע\"ג דנוטלתו בהמה בחצר הניזק בעינן ג\"כ שתהא האכילה בחצר הניזק וש\"מ נמי דפי פרה כחצר הניזק דמי ונ\"מ אם הושיט ראובך פירות כו' עכ\"ל ותמיה לי על דבריהם למה הרחיקו נדוד לכתוב האי נ\"מ ולא כתבו דנ\"מ אם הנטילה היתה בר\"ה ואכל כחצר הניזק דיש נ\"מ גדול דאי אמרינן פי פרה כחצר (הניזק) [המזיק] לא היה כאן וביער בשדה אחר ואי פי פרה העומד ברשות הניזק כחצר (המזיק) [הניזק] חייב נ\"ש דהא אחר מקום האכילה אזלינן וכמש\"ר ובש\"ע כתוב בהדיא כן על דברי הרמ\"ה שהביא רבינו דטעמא משום דפי פרה כחצר הניזק דמי ושם ק' יותר שכתב וחזר וכתב אח\"כ מיד ונ\"מ שאם הושיט כו' והול\"ל ועוד כו'. וע\"ק דמל' הרמב\"ם שכתב בריש דבריו כלב שנטל בחצר הניזק כו' ובסוף דבריו כתב ואם אכלו בשדה של בעל החצר חייב משמע דס\"ל דאע\"פ שהיתה האכילה ברשות הניזק אינו חייב אא\"כ גם הלקיחה היתה ברשות הניזק וכמ\"ש גם המ\"מ וזהו דלא כמש\"ר בשם הרמ\"ה אם כן למה לא הביא רבינו להרמב\"ם בל' פלוגתא ועוד במאי פליגי הרמב\"ם והרמ\"ה ולבא אל מקור הדברים אעתיק ל' משנה וגמ' והתו' דף כ\"א הכלב שנטל חררה והלך לגדיש ואכל החררה והדליק הגדיש על החררה משלם נ\"ש ועל הגדיש ח\"נ ובגמ' דף כ\"ג קאמר עלה דאכלה היכא אילימא דאכלה בגדיש דעלמא הא בעינן וביער בשדה אחר וליכא (פירש\"י הא בעינן שדה ניזק וליכא אמאי משלם ל\"צ דאכלה בגדיש דבעל החררה תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק לימא ליה האי מאי בעי רפתך בפומי דכלבאי (פירש\"י מדקא משלם החררה תפשוט דפי פרה של מזיק האוכלת בחצר הניזק כחצר הניזק דמי וביער בשדה אחר קרינן ביה ואי אמרת כחצר המזיק דמי שן דחייבה רחמנא היכא משכחת לה אמר רב מרי בריה דרב כהנא כגון שנתחכה בכותל להנאתה וטנפה פירות להנאתה פירש\"י ואי אמרת כו' תלמודא קמהדר כלומר מאי מספקא לך פשיטא כחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק א\"כ שן דחייבה רחמנא היכא משכחת לה נתחככה בכותל תולדה דשן הוא אבל שן ממש לא דא\"ל פי פרתי רשותי היא וטנפה פירות ע\"י גלגול עכ\"ל הגמ' עם פירש\"י וז\"ל התו' תימה אמאי לא פשטא משאר בבי דמתני' דתנן כיצד השן מועדת לאכול הראוי לה כו' בד\"א ברשות הניזק כו' וכן ממה דתנן שם אכלה מצדי הרחבה כו' משלמת מה שהזיקה ועוד מאי קאמר מאי בעי רפתך בפומי דכלבאי כיון שהכלב עצמו לקחו ועק\"ל דשן דחייב' רחמנא כגון שנתחככה כו' הא זה לא הוה אלא תולדה דשן וכמ\"ש רש\"י ופשטא לישנא דקרא דמיירי משן גופא אכתי ק' היכא משכחת לה ונראה לר\"י כו' ע\"ש והכלל משום דקרא וביער בשדה אחר דממעטינן מיניה ר\"ה יש לו שתי משמעות האחד תחלת הביעור דהיינו כשלקחה הפרה הפירות ממקום שהוא שם שתהא אותה הלקיחה משדה אחר דהיינו מרשות הניזק ותו לא איכפת לן באכילה דאף אם אוכלת ברשות המזיק חייב אבל פשטיה דביעור משמעותו דקאי אשן בעת האכילה או הכליון שיהיה ברשות הניזק וקא מיבעיא לי' אהיכא דאין כאן חיוב על הלקיחה כגון שנתנו בפי הפרה עכו\"ם או חש\"ו אי אכתי יש עליו חיוב מכח שהשן המכלהו הוא ברשות הניזק וזהו דוקא אם נאמר שפי הפרה ששמו החש\"ו המאכל לבהמתו מיחשב כחצר הניזק הואיל ועומד ברשות הניזק וחייב ופי פרה ל\"ד קאמר אלא ה\"ה כל כלי האכילה דהא מטעם כיון דהכליון הוא ברשות הניזק באנו לחייבו אבל אם נאמר דפי פרה מיחשב כחצר המזיק הואיל דבהמה כולה דמזיק הוא אין כאן טעם לחייבו דהא אין כאן וביער בשדה אחר משום צד והוצרכו התו' לפרש דהאיבעיא היתה כשעמדה הניזק וחש\"ו שמו לתוך פיה דאי עומדת בר\"ה אין טעם לומר שיחשב פי פרה כחצר הניזק הואיל והפרה דמזיק היא וגם הרשות אינו של ניזק וגם לא רצו לפרש דהאיבעיא היתה כשהפרה נטלה בר\"ה והלכה לרשות הניזק ואכלה שם (וכדעת הרמ\"ה) דלא מסתבר להו שיחשב פי פרה כחצר הניזק כיון שגוף הפרה היא של מזיק והפירות בשעת הלקיחה לא היו ברשות הניזק אבל בזה שהפירות היו מונחין ברשות הניזק וגם הבהמה עומדת שם מתחלה ועד סוף ברשות הניזק אף שחש\"ו לקחו ושמו בפרה מ\"מ אין רחוק לומר שפי הפרה ששמו שם החש\"ו הפירות יחשב כמקום שעומדת שם וכמקום שנטלו משם החש\"ו הפירות ויחייב על הביעור והכליון שעשתה הפרה בעודה שם בחצר הניזק וגם לא איבעיא להו בלקחה הפרה מעצמה מחצר הניזק ואכלה אי הוה כחצר המזיק דהא איפשיטא בהדיא מהא דתנן במשנה הנ\"ל דחייב בכה\"ג אבל בשמו חש\"ו לתוך פיה לא מצי למפשטא מהמשניות הנ\"ל דשם חייב בעל הפרה משום דהלקיחה ותחלת הביעור היה מרשות הניזק ומ\"ש הגמרא כאן תפשוט דפי פרה כחצר הניזק אינו ר\"ל דליפשוט מהמשנה דקתני על החררה משלם כו' דשם נמי י\"ל דחייב משום הלקיחה אלא ה\"פ דסתמא דתלמודא קאמר דמהך סוגיא דמקשן ותרצן הנ\"ל יש לפשוט זה דמדהקשה המקשן וקאמר אילימא דאכלה בגדיש דעלמא הא בעינן וביער בשדה אחר והשיבלו התרצן אמת שכן הוא והכא מיירי שאכלה בגדיש דבעל חררה ש\"מ דלא סגי ליה בתחלת הביעור אלא מצריך שגם האכילה והכליון יהיה ברשות הניזק אע\"פ שאין טעם לדבר אלא גזירת הכתוב הוא וא\"כ יש לפשוט מזה דלעולם כחצר הניזק חשיב דאי כחצר המזיק למה יהיה חייב כאן על אכילת החררה דאף דהלקיחה היה מרשות הניזק מ\"מ האכילה והכליון היה בחצר המזיק (פי' כגון הפרה שהיא של המזיק) ואיכא למימר דקפיד קרא דגם בכה\"ג לא תחיוב כיון דהכליון נעשה בפי הפרה שהוא של מזיק אלא דוקא היכא דטנפה פירות בגלגולה בשדה הניזק דאז הכליון הוה בשדה הניזק עצמו וכדמסיק אלא שהמקשן לא הבינו וה\"ה הא פשיטא דכחצר הניזק מחשב ליה דאל\"כ שן ברשות הניזק היכא משכחת לה ולא דקדק לכתוב שן היכא משכחת לה ולא כ' וביער ברשות הניזק היכא משכחת לה דודאי משכחת להן תחלת הביעור דהיינו הלקיחה אלא שן דהיינו פשטא דקרא דביעור מיירי גם בשן האוכל ומכלה היאך משכחת לה פי' לסברתך דרצית לפשוט מכאן מאחר דמצינו דקפיד קרא שיהא האכילה בחצר הניזק נלמד מינה דגם כשלא לקחה הפרה מחצר הניזק אלא בחש\"ו אפ\"ה חייב בעל המזיק מכח אכילת הפרה א\"כ לא תצטרך ללמד הא מסוגיא זו אלא מקרא נלמד דמחייב אכליון דשן דאף היכא דאינו חייב על הלקיחה וחייב מכח האכילה עצמה משום דפי פרה כחצר הניזק ומשני דס\"ד וביער בשדה אחר דמיירי מביעור דכליון כמ\"ש ולא איירי מכליון דשן דהיינו האכילה בפיה אלא מיירי מביעור וכליון שנתחככה בכותל או שנטפה פירות אבל מסוגיא דהכא יש לפשוט שפיר דאל\"כ למה יחייב כאן על החררה וכמ\"ש והא דקאמר הגמרא דאי כחצר המזיק דמי לימא ליה מאי בעי רפתך בפומא דכלבאי זה הל' ל\"ד היא דהא הכא לא שייך האי לישנא שהכלב לקחו בעצמו אלא אגב דשייך ל' זה בנתן אחר לתוך פיה נקט ליה וכל זה כוונת התוס' להמדקדק בדבריהן היטב והאריכו עוד בהמשך ביאור הסוגיא ע\"ש. ובזה שכתבתי יתבאר דברי רבינו כאן שכתב סתמא פי פרה כחצר הניזק דמי והוא איבעיא דאיפשיטא לכ\"ע וכנ\"ל מ\"מ לא כתב כשלקחה בר\"ה ואכלה ברשות הניזק דחייב כ\"א בשם הרמ\"ה משום דס\"ל דאין זה בכלל פי פרה כחצר הניזק די\"ל דהיינו דוקא כשגם בתחלת הלקיחה היו הפירות בחצר הניזק ואז חייב אף שבלקיחה לא פשעה הבהמה וכמ\"ש ומ\"ש ומש\"ה הוצרך לכתוב על מ\"ש אח\"כ פי פרה כחצר הניזק דנ\"מ כשנתן בפי פרה החש\"ו וק\"ל ואח\"כ כתב לשון הרמב\"ם כלב שנטל כו' משום דמלשון הרמב\"ם איכא לפשוטי הכי והכי וכמ\"ש בפרישה והא דכתב הרמב\"ם שם ברישא ז\"ל בהמה שהיתה מהלכת ברשות הניזק ותלשה פירות בר\"ה ואכלתן ברשות הניזק הרי הדבר ספק ואינה משלמת אלא מה שנהנית אא\"כ כו' איכא למימר חשב זה לשינוי כשהבהמה עומדת ברשות הניזק ומושיטה ראשה ולקחה ואכלה מר\"ה אבל כשהבהמה היא ברשות הרבי' ולקחה משם והולכת עם מאכלה שבפיה ואוכלת אותו ברשות הניזק י\"ל דמודה להרמ\"ה דחייב עליה נ\"ש (ולא ס\"ל לרבי' כפי' המ\"מ) ובזה נתיישב הא דכ\"ר בס\"ס בבעיא דהמתגלגל הנ\"ל פי' רש\"י ופי' ר\"י ולא כתב פירוש הרמב\"ם וכמ\"ש בס\"ד ובזה נתיישב גם הש\"ע בס\"ז שהביא דעת הרמ\"ה דחייב באכילה ברשות הניזק אף שהלקיחה היתה בר\"ה ובס\"ס זה כתב דבהמה העומדת ברשות הניזק והושיטה ראשה לר\"ה ואוכלת משם דהוא ספק וכדעת הרמב\"ם הנ\"ל אלא ודאי ה\"ט דזה מיחשב שינוי אבל אהגהות מור\"ם ז\"ל ק' שכתב ז\"ל וה\"ה אם הבהמה עומדת בר\"ה ונטלה האוכל מרשות הניזק ואכלה בר\"ה דהוי ספק (והוא מדברי רש\"י שפי' כן בבעיא דמתגלגל הנ\"ל) ומאי ספיקא כיון דכבר פסק לעיל מיניה דאפי' אם הלכה הבהמה לרשות הניזק ונטלה משם והולכת לר\"ה דפטור וכנ\"ל (ועיין מ\"ש בסמ\"ע ע\"ז) גם על המחבר ש\"ע ק' דכתב על י\"מ דחייב הנ\"ל והוא דעת הרמ\"ה שטעמו משום דפי פרה כחצר הניזק וז\"א כפי שהוכחתי לעיל ואף שיש ספרים שלא גרסי בדברי רבינו ונפקא מיניה אפילו כו' אלא ה\"ג בדברי רבינו כתב הרמ\"ה שחייב פי פרה כחצר הניזק וכן נמי אפילו אם אין לחייב על הנטילה כו' ולפי גירסא זו משמע ומוכח דטעמא דהרמ\"ה דמחייב הוא משום דפי פרה כחצר הניזק דמי וכמ\"ש בש\"ע ק' והא הב\"י עצמו כתב על אותה נוסחא שהיא ט\"ס ע\"ש ודוק גם על הב\"י ק' דבס\"ס זה כתב שדעת הרמב\"ם כדעת רש\"י בבעיא דמתגלגל ואני כתבתי שם בס\"ס זה דז\"א: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " היתה מהלכת בר\"ה כו' וכן כל כיוצא בזה כו' בב\"ק ד\"כ אמר אילפא בהמה בר\"ה ופשטה צוארה ואכלה מע\"ג חברתה חייב מ\"ט גבי חברתה כחצר הניזק דמי לימא מסייע ליה היתה קופתו מופשלת לאחוריו ופשטה צוארה ואכלה ממנו חייבת כדאמר רבא בקופצת והיכא איתמר דרבא אהא דאמר ר' אושעיא בהמה בר\"ה הלכה ואכלה פטורה עמדה ואכלה חייבת מ\"ש הלכה דאורחא הוא עמדה נמי אורחא הוא אמר רבא בקופצת עכ\"ל סוגיית הגמרא דלשם ובתר הכי בדף כ\"א ע\"ב אהא דקאמר תלמודא שם לימא מחזרת תנאי היא דתניא אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שהזיקה דברי ר\"מ ור' יודא ר' יוסי ור\"א אומרים אין דרכה לאכול אלא להלוך כו' עד דמסיק וקאמר אלא דאילפא ודר' אושעיא איכא בינייהו דהני תנאי ופירש\"י דאילפא דאמר לעיל בהמה שפשטה צווארה ואכלה מע\"ג חברתה חייב ודר' אושעיא דאמר בהמה הקופצת ואכלה מתוך הקופה חייב א\"ב דר\"א ור\"י ס\"ל מתוך הרחבה לעולם פטור אלא לפי מה שנהנית אפילו בדאילפא ודר' אושעיא ואתא ר' יוסי למימר אין דרכה לפשוט צווארה על חברתה ואין דרכה לקפוץ מדרך ולאכול אלא להלוך ואית ליה דאילפא ודר' אושעיא עכ\"ל רש\"י והנה מוכח מל' רש\"י דס\"ל דאילפא לא איירי בקפיצה דהרי כתב ושינה ושילש בדברי אילפא בפשטה צווארה ובדר' אושעיא קפיצה וכ\"כ התוס' בהדיא שם ע\"ש וכן משמע פשטא דסוגיא הנ\"ל דאמ\"ש לימא מסייע ליה היתה קופצת כו' קאמר כדאמר רבא בקופצת ה\"נ בקופצת משמע דהברייתא איירי בקופצת דומיא דההוא דר\"א ולא ההיא דאילפא (דמש\"ה קאמר דאין סיוע מהברייתא דאילפא קמ\"ל אע\"ג שאינה קופצת חייב) וכ\"כ בעל המאור והמ\"מ פ\"ב מהל' נ\"מ אלא שמחולק בעל המאור עם המ\"מ דמהמ\"מ משמע ומוכח דס\"ל דפליג ההיא דאילפא עם ההיא דר\"א שאילפא מחייב אפילו בלא קופצת ואין הלכה כמותו אלא כר\"א דס\"ל דבמהלכת אינה חייבת וה\"ה בעמדה אא\"כ היא קופצת וז\"ש המ\"מ שם אדברי הרמב\"ם ז\"ל בהמה המהלכת בר\"ה כו' פלוגתא דאילפא ור\"א (בס\"א ור' יוחנן וט\"ס הוא ובדפוס קטן במיימוני נדפס ר\"א) ופסק שם כר\"א וכתירוצא דרבא בקפיצה וכן דעת ההלכות עכ\"ל המ\"מ ונתבאר מדבריו דס\"ל דפליגי אהדדי וכדבריו כתב ג\"כ הרמב\"ן בספר מלחמות שלו בתוספת ביאור (בשיטת פי' הרי\"ף ז\"ל ע\"ש) ומדבריו נלמד דשם נתבאר ג\"כ מ\"ש המ\"מ ופסק שם כר\"א ע\"ש וגם מדברי בעל המאור שאעתיק לשונו בסמוך משמע דהבין דברי הרי\"ף דפליגי אהדדי אבל הוא כתב עליו ז\"ל מה שפסק לא מסתבר אלא ע\"ג חברתה חייב בין שקפצה בין שעמדה והיינו דאילפא בר\"ה ובלא ע\"ג חברתה חייב ח\"נ בקופצת והיינו דר\"א ול\"פ אהדדי עכ\"ל ומדמסיים וכתב ולא פליגי אהדדי משמע דה\"ק ולא כהרי\"ף דס\"ל דפליגי אהדדי דאי בא לומר דלפירושו אף שאילפא מיירי בלא קפיצה מ\"מ לא פליג אדר' אושעיא ומשום דשאני בין ע\"ג חברתה דכחצר הניזק הוא מאי קמ\"ל בזה הא זה כבר כתבו בעל המאור ואי בא לכתוב שניהם הול\"ל ג\"כ למה לא פליגי וק\"ל הרי לך שני הדעות דשניהן ס\"ל דאילפא איירי בלא קופצת אלא שמחולקים בזה שהמ\"מ וסיעתיה ס\"ל (דל\"פ) [דפליגי] אהדדי ולית הלכתא כאילפא ואינו חייב אפילו אוכלת מע\"ג חברתה כ\"א באוכלת מעליה ע\"י קפיצה ובעל המאור וסייעתו ס\"ל דלא פליגי אהדדי אלא גם ר\"א מודה דבאוכלת מע\"ג חברתה חייב בלא קפיצה עוד יש חילוק ביניהן דבעל המאור כתב דלא מחייב ר\"א בקופצת בר\"ה כ\"א בח\"נ משום דמחשבן ליה כשינוי ואילו להמ\"מ מבואר דמחייב ר\"א (אפ\"ה) [אפילו] בר\"ה בנ\"ש וכבר האריך הרמב\"ן בספר מלחמות שלו לדחות דברי בעל המאור בזה ע\"ש ושבהדיא כתב שהירושלמי כתב שחייב בנ\"ש וכ\"כ נ\"י בשם רשב\"א והר\"א וריטב\"א ע\"ש ועוד יש בו דעה שלישית והוא דעת הרא\"ש שמפרש דברי הרי\"ף איך דס\"ל דאילפא אינו מחייב באוכל מע\"ג חברתה כ\"א באוכל ממנה ע\"י קפיצה וזולת זה לא מיקרי ע\"ג חצר הניזק וה\"ט דכל היכא דיכולה בהמה לאכול כדרכה דרך הילוכה בלא קפיצה אין לאדם רשות להניח שם פירותיו והוה ר\"ה ופטורה אבל היכא דאין יכולה לאכול אלא בקפיצה יש לו רשות להניח פירותיו ומיקרי חצר הניזק וכתב עוד הרא\"ש לפרש הסוגיא הנ\"ל ע\"ש וע\"ש עוד שכתב תחלה דעת בעל המאור הנ\"ל וכתב שנראה לכאורה כוותיה ודחה דבריו וכתב שהעיקר כדברי הרי\"ף ומטעם הנ\"ל הרי לפניך ג' דעות בפי' סוגיא הנ\"ל ומה שהביא הרא\"ש ראיה מדבריו מלקמן דאמר דאילפא ודר\"א א\"ב כבר נתבאר דרש\"י לא ס\"ל כהרא\"ש ופירשו אליביה ועיין בדברי הרמב\"ן בספר מלחמות מ\"ש מזה ומלשון רש\"י שהבאתי לעיל שכתב אההיא דאילפא ור\"א א\"ב ז\"ל ודר\"א דאמר בהמה הקופצת ואוכלת מתוך הקופה חייבת עכ\"ל מוכח מלשונו דאף דס\"ל דאילפא איירי בלא קפיצה וכנ\"ל מ\"מ הברייתא דקתני היתה אוכלת מתוך קופתו מיירי בקופצת אע\"ג דהקופה היא ע\"ג דאדם וס\"ל דר\"א סתמא קתני בהמה בר\"ה עומדת (ופי' קפצה) ואכלה חייב ומיירי בכל ענין הן שהפירות הן בר\"ה במקום גבוה הן שמונחים בקופתו שע\"ג חבירו ואינו חייב [כ\"א] בקופצת ול\"ד לע\"ג חברתה דמחייב אילפא אפילו בלא קפצה וכ\"כ הריטב\"א בהדיא (והביא ב\"י לשונו בענין זה) ז\"ל וקופצת דקאמר ר\"ל שקופצת ע\"ג שהקופה מופשלת לאחוריו וכן בקופצת ע\"ג איצטבא שבר\"ה כו' וכן משמע מלשון הסוגיא הנ\"ל דמוקי להברייתא כר\"א דמיירי בקופצת וכן משמע נמי מדברי המ\"מ ובעל המאור וכדמפרש הרא\"ש דבריו ע\"ש ומש\"ה לא הזכירו המ\"מ ובעל המאור בדבריהן כ\"א דברי אילפא ודר\"א משום דס\"ל פשוט שהברייתא דהיתה קופתו מופשלת כו' מתפרשה כדברי ר\"א וזהו דלא כדעת הרמ\"ה שהביא רבינו כאן דס\"ל דכשאוכלתו מקופתו של חבירו חייב אפילו בלא קפיצה ומשווהו לאכלה ע\"ג חברתה גם במ\"ש הרמ\"ה אם קפצה משלם כל מה שהזיקה הוא דלא כדעת הרז\"ה וסייעתו דס\"ל דהקפיצה מיחשב לשינוי ואינו חייב עליו כ\"א ח\"נ ודוחק לומר דמ\"ש הרז\"ה דמשלם ח\"נ לא כ\"כ כ\"א אשור תם אבל מועד משלם נ\"ש והרמ\"ה ממועד איירי וא\"כ תימה על הב\"י שכתב שדעת הרמ\"ה שהביא רבינו היא כדעת הרז\"ה וז\"א כאשר הוכחתי דמחולקים בתרתי וגם כתב שם הב\"י שהרשב\"א ס\"ל כוותייהו והב\"י בעצמו הביא לשון הרשב\"א לפני זה ומבואר שם דמשוה אוכלת מתוך הקופה לאוכלת מאצטבא מר\"ה דהיינו דברי ר\"א אבל אין להקשות מהא דמזכיר הרשב\"א בהדייהו ג\"כ כשהמשאוי ע\"ג בהמתו די\"ל דמסיק שם בטעמא משום דמיחשב נמי כשאוכלת משם לחצר הניזק וכל חד לפי סברתו וק\"ל וגם יש קצת תמיה על רבינו שהעתיק לשון הרא\"ש והשמיט ממנו מ\"ש בעל המאור והביא דעת הרמ\"ה וכתב שאין דעת הרא\"ש אביו מסכמת עמו הו\"ל למכתב גם דעת המאור ולכתוב עליו כן ועוד יש לתמוה על הב\"י שתמה על המ\"מ הנ\"ל שכתב לבאר דברי הרמב\"ם דאילפא פליג עם ר\"א ושכן דעת ההלכות וכתב שהוא רחוק בעיניו שהרי הרי\"ף הביא גם לדאילפא ושהוא פשוט דאילפא איירי דוקא בקפיצה והרי נתבאר שרוב הפוסקים מפרשים פירשו לדאילפא שמיירי בלא קפיצה וגם הרמב\"ן שממליץ ומפרש לדברי הרי\"ף בכל מקום פירש כן לדברי הרי\"ף ע\"ש אלא שכתב שם עוד די\"ל דלא פליג ע\"ש וכיון דרי\"ף שהביא גם לדאילפא מתפרש כן מכ\"ש שיש לפרש בדברי הרמב\"ם ואין הכרע לדבריו דלא ס\"ל הכי וגם מה שמתמה על המ\"מ וכתב הלא הרמב\"ם לא חילק בין עמד למהלך ור\"א מחלק בהן (וס\"ל לב\"י דרבא דמוקי לדר\"א דמיירי בקופצת ר\"ל כל דבריו מיירי בקופצת ושקאמר דכשהיא הולכת ואוכלת פטור אף שקפצה א\"ל שעמדה ואז חייב ע\"י קפיצה) וקשה מנ\"ל לפרש כן ולהקשות על המ\"מ הלא הב\"י בעצמו כתב אח\"כ לפי שיטתו דמ\"ש רבא בקופצת ר\"ל מ\"ש רבא עומדת חייב פירושו כן ושאין חילוק בקופצת בין עומדת ומהלכת וא\"כ להמ\"מ ג\"כ נאמר כן ומ\"ש הב\"י דלהרמב\"ם אפילו יכולה לאכול מע\"ג חברתה בלא קפיצה מ\"מ כל שקופצת חייב דמיקרי חצר הניזק ונסתייע לפירושו מהנ\"י אמת שכן משמע מדברי הנ\"י אבל מדברי הרמב\"ם אין הכרע גם י\"ל דהרמב\"ם ס\"ל כמו שפירש הרא\"ש לדברי הרי\"ף דגם אילפא איירי בקופצת וכן י\"ל נמי לדברי הרמב\"ם דמיירי דוקא בשאינה יכולה ליטלם ממנו בלא קפיצה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ופירש\"י כגון לקחה כו' ז\"ל ב\"י כבר כתבתי בסימן זה שכך הם דברי הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות נ\"מ ור\"ל מ\"ש שם דאם הבהמה עומדת ברשות הניזק ותלשה פירות בר\"ה ואכלתן ברשות הניזק ה\"ז ספק לפיכך אינו משלם אלא מה שנהנית עכ\"ל ובאמת אין ראיה משם דס\"ל כרש\"י בהא דאם הבהמה עומדת בר\"ה כו' דדילמא בכה\"ג סבירא ליה דפשיטא דאילו משלם אלא מה שנהנית וכמש\"ר לעיל בלקחה הבהמה מחצירו ואכלה בר\"ה וכ\"ש בהא ואפשר דנפל ט\"ס בב\"י ומ\"ש דדעת הרמב\"ם הוא כפירש\"י קאי אמ\"ש בשם רש\"י אח\"כ דהה\"נ איפכא אם הבהמה עומדת ברשות ניזק כו' וכמ\"ש בפרישה בשמו מיהו גם בזה נראה דלא מטעם דרש\"י מספקא ליה דהא לעיל בדרישה כתבתי דנראה מדברי רבינו מדכתב ל' רמב\"ם כו' דמשמע דמסופק בדברי הרמב\"ם ושיכול להיות דאינו פליג עם הרמ\"ה דבאם לקחה מר\"ה ואכלה בחצר הניזק דחייב נ\"ש אלא דשאני הכא דעמדה ברשות הניזק ולקחה מר\"ה דמיחשב קצת שינוי ע\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כלב שנטל חררה ובה גחלת כו' וא\"ת הא כ\"ר לקמן בסימן תי\"ח בס\"ג דהשולח הדליקה ביד חש\"ו פטור בדיני אדם בד\"א במוסר לו גחלת שדרכה לכבות אבל מסר לו שלהבת חייב עכ\"ל והוא מדברי ר\"ל דקיי\"ל כוותיה ולר\"י פטור כדאיתא בב\"ק דף נ\"ט וגם בשמעתין פ' כיצד דף כ\"ב ע\"ש וכי על כלבו חייב בגחלת שנוטל מעצמו טפי מאשר מסר גחלתו ליד חש\"ו כבר נתעוררו התוס' ע\"ז בשמעתין דף כ\"ב בד\"ה ועל הגדיש ח\"נ וכתבו ז\"ל פעמים שיש גחלות הרבה בחררה א' ד��וה כמו מסר לו גוזא לר\"י ושלהבת לר\"ל עכ\"ל: בד\"א כששמר בעל הגחלת את גחלתו אלא שהכלב חתר הדלת כו' עמ\"ש בפרישה בשם התוס' בזה עוד כתבו התוס' ז\"ל נראה מכאן לדקדק דיותר יש לאדם לשמור עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק שמחוייב לשמור גחלתו מן הכלב אע\"פ שאין לו רשות ליכנס לביתו ליטול חררתו והביאו עוד ראיה לדבריהן עיין שם: (מכאן ואילך עד סוף הסימן ג\"כ עדיין לא נכתב בספר מ\"ו ש\"ן): "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם א\"ל שומר השדה כנוס ותגדיש אע\"פ שלא א\"ל בעל השדה כנוס כו' בפ' הכונס תנן המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות אוכלתן בהמתו של בע\"ה פטור ואם הגדיש ברשות חייב ובגמרא לימא תנן דלא כר' דאי כר' הא אמר עד שיקבל עליו בע\"ה לשמור אמר רב פפא הכא בנטר בי דרי עסקינן דכיון דא\"ל עייל וגדוש עייל ואנטר לך קא\"ל וכתב ב\"י הך אוקימתא דרב פפא כתבו הרי\"ף והרמב\"ם ולטעמייהו אזלי שפסקו הלכה כר' אבל לדעת ר\"י שפסק הלכה כחכמים (כדלעיל סי' רצ\"א) לא צריכי' לאוקמי בנטר בי דרי ומיהו כתב הרא\"ש דאפשר דנ\"מ בהך דרב פפא אף לרבנן כי היכי דלר' בנטר בי דרי היכי דא\"ל עייל עול ואנטר לך קאמר ה\"נ לרבנן נטר בי דרי העלוהו מעלה א' ויהא שלא ברשות דידיה כסתמא דעלמא ואם אכלתו בהמה של בעל השדה חייב עכ\"ל הרא\"ש ויש לתמוה על רבינו למה השמיט זה עכ\"ל ב\"י ואני אומר שיש לתמוה על הרב המחבר ב\"י למה כתב שיש לתמוה למה השמיט דעדיפא מיניה הו\"ל לתמוה עליו באשר דברי רבי' הם סותרים לדברי הרא\"ש אביו ורבו ולא הזכירו כלל כי לדברי רבינו מוכח דדוקא זה כי אמר נטר בי דרי כנוס ותגדיש כו' הוא דהוה כאילו נתן לו בעל השדה רשות להגדיש אפילו לענין הפירות בנזקי דבעל השדה ואילו לדברי הרא\"ש אפי' לא אמר שום א' מהן כנוס ותגדיש הו\"ל לרבנן כאילו א\"ל כנוס אפילו לענין לחייב לבעל השדה בנזקי דבעל הפירות וגם כן קשה מנ\"ל ולמה ליה לרבי' לכתוב כן דלא כמאן לכן נלע\"ד דרבי' ס\"ל דלא עלתה על דעת הרא\"ש לומר דלרבנן מעלינן ליה מעלה אחת להיות שלא ברשות דיליה כסתמא דעלמא אפי' לא אמר שום א' מהן כנוס דאין זה מן הסברא שיתחייב בעל השדה בנזקי בעל הפירות בכה\"ג דהא מצי למימר מה לי לך ולפירותיך שתכניסם להשדה ולבי דרי שלי שלא ברשותי עד שתחייבני בשמירתם והמשנה דקתני אם הגדיש ברשות בעל השדה חייב פשוט דפירשו הרא\"ש דלרבנן מיירי בדא\"ל בעל השדה כנוס ותגדיש ובדליכא שם בי דרי אלא שהרא\"ש בא ללמדנו שם דל\"ת מדנקט הגמרא השקלא והטריא אליבא דר' דמוקי המשנה דאיירי בדאיכא בי דרי ש\"מ דהלכה כר' ע\"ז כתב שם דז\"א ולא כתב הגמרא השקלא והטריא דהיא אליבא דר' אלא משום דיש בו נ\"מ ג\"כ לרבנן והיינו בדאיכא נטר בי דרי וא\"ל כנוס ותגדיש דאע\"פ שלא א\"ל בעל השדה כלום הוה כאילו א\"ל לענין זה שיתחייב הנטר בי דרי בנזק דפירות ול\"ת דרשות של הנטר בי דרי אין בו ממש כיון דהשדה אינו שלו וז\"ש הרא\"ש ויהא שלא ברשות דידיה כסתמא דעלמא ר\"ל שלא ברשות דבעל השדה אבל ודאי מיירי גם כן דהשומר נתן לו רשות וזש\"ר דאם א\"ל השומר אע\"פ שלא אמר הב\"ה כו' מפני שס\"ל שכן כוונת הרא\"ש במ\"ש שלא ברשות דידיה כו'. ומ\"ש ואם אכלתו בהמה דבעל השדה חייב כו' ר\"ל השומר חייב והוסיף רבינו עוד וכתב דאם הוזק בעל השדה בפירות שהכניס דפטור בעל הפירות ואע\"ג דבעל השדה לא א\"ל כנוס ונראה דה\"ט דדוקא להוציא מבעל השדה לשלם היזקו דבעל הגדיש הוא דאין מוציאין מסתמא הא לפטור לבעל הגדיש פטרי' ליה כיון דהוא סמך אבי דרי שישמור לו פירותיו מגנבים ומבהמות ודינו דב\"ה עם הנטר בי דרי גם י\"ל דמיירי בדאמר ליה הנטר בי דרי כנוס במעמד בעל השדה וכן דייק קצת לשון רבינו דכתב ואם א\"ל השומר כנוס אע\"פ שלא א\"ל בעל השדה כנוס כו' דמשמע דלא א\"ל בפירוש כנוס אבל מ\"מ ידע מזה דא\"ל השומר כנוס ואי לא ידע מזה בעל השדה אפשר שס\"ל לרבינו שדינו דב\"ה עם השומר ולא רצה רבינו להאריך בזה ובזה נתיישב הכל דלפי מ\"ש רבינו בשיטת הרא\"ש כתב דבריו ועיין בסמ\"ע דשם פירשתי דברי הרא\"ש בע\"א דלא יסתרו דברי רבינו ע\"ש ודוק ומור\"ם ז\"ל בד\"מ ישבו בע\"א [וז\"ל] והמעיין בדברי הרא\"ש יראה דלק\"מ שהרי לא כתב דין זה אלא בלשון אפשר ומסתפק ואם כן לדעת הרא\"ש דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא לא יתחייב השומר מכח ספק ואפילו תפס (המזיק) [המכניס] מוציאין ממנו ולזה השמיטו רבינו וק\"ל והנראה בעיני כתבתי דלמור\"ם קשה דלכל הפחות הו\"ל לרבינו להזכיר דעת הרא\"ש וכדרכו ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם דחפוה חברותיה כו' אבל ר\"י פי' כו' עד וכ\"כ א\"א שם דף כ\"ת פלוגתא דאמוראי ופסק הרי\"ף כמ\"ד דפשיעה הוה דהו\"ל לעבורי חדא חדא והתוס' והרא\"ש כתבו דאע\"ג דלענין רועה ש\"ש ודחפו הבהמות זא\"ז ונפלה והזיקה קיי\"ל דחייב הרועה לשלם וכמש\"ר בסימן ש\"ג לאו משום דהוה פשיעה אלא מטעם דהו\"ל כגניבה ואבידה דחייב עליה ש\"ש וכן מוכח בפ' הפועלים ומשם מוכח דלא הוה כפשיעה וא\"כ בדין זה דעלה והזיקה להירקות פטור דקיי\"ל בשן ורגל בשמירה פחותה סגי ומיחשב לאונס ע\"ש באשר\"י שהאריך ומ\"ש הוא תכלית כוונתו ויש שם ט\"ס וכצ\"ל שם אע\"פ שהוא ש\"ש וחייב לשלם לבעלים אם נפלה והוזקה ומיהו אם הזיקה פטור דהא תנן כו' וכן מצאתי הגי' באשר\"י של קלף: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כיצד משערינן כו' עד ושמין מי שבא לקנות כו' שם דף נ\"ח יליף טעמא מקרא ע\"ש: כמה הרויח הניזק שלא הוכחש כו' ז\"ל ש\"ג פרק הכונס ומן התימה על הטור כיון שבסימן שצ\"ד פסק כדעת אביו בניכוי כחש למה לא פסק ג\"כ הכי בתשלומין דמי ולדות סימן תכ\"ג ע\"ש ולעד\"נ דגם כאן לא פסק כהרא\"ש שהרי הרא\"ש הביא דברי הרמ\"ה שפסק שאין מנכין הכחש וכתב עליו ול\"נ כו' ורבינו היפך דברי הרא\"ש שהביא מתחלה מה שפסק הרא\"ש דמנכין כחש ומסיק וכתב ע\"ז דהרמ\"ה כתב שאין מנכה ש\"מ דמסתבר ליה כדעת הרמ\"ה וה\"ט דגם הרי\"ף והרמב\"ם שהשמיטו דין זה דכחש משמע דס\"ל כהרמ\"ה וכ\"כ ב\"י ע\"ש וא\"ת הא כ\"ר בסימן שכ\"ד ושכ\"ו בהמקבל שדה לזרעה שומשמין וזרעה חיטים כו' דאין מנכין לבעל השדה משום דאמרינן ליכחוש ארעא ולא ליכחוש מריה והוא מהגמרא וכמ\"ש שם וי\"ל דשאני התם דהתנה בעל השדה עם המקבל שיזרע שומשמין משא\"כ כאן דבהמתו הזיקו שלא מדעתו: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " הפורץ גדר לפני בהמת חבירו כו' והרמב\"ם ז\"ל כתב שחייב בנזקי הבהמה כו' ז\"ל הרמב\"ם פ\"ד דנ\"מ הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאה והזיקה אם היה הגדר חזק ובריא חייב ואם היה כותל רעוע פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ע\"כ ומדכתב ויצאה והזיקה נלמד מזה דפי' חיובו דגמרא דאהיזקא קאי וכ\"כ המ\"מ וכתב עוד דהוקשה עליו מדקתני במתני' הוציאוה לסטים הא פרצה לא כו' ור\"ל שחכמי לוניל הקשו לו זה דדוקא הוציאו בידים הוא דחייב ולא בפרץ ויצאה מעצמה דהו\"ל גרמא בעלמא והרמב\"ם השיב להן ע\"ז ובעל מגדול עוז הביא לאותה תשובה וזה נוסחא תשובה על הנזקין אמרתי ולא על הכותל וכן אמרו חז\"ל על הנזק שאילו היו דברי ר' יהושע הנ\"ל על הכותל כמו שעלה על דעת מי שראיתי פירושו לא היה אומר פורץ גדר לפני בהמת חבירו אלא הפורץ גדר חבירו מה ענין בהמה הכא (והתוספות כתבו שם דמפני דהכותל רעוע איירי ואינו חייב אפי' בידי שמים עליו כ\"א אבהמה מש\"ה נקט בפני בהמה עכ\"ל ונראה שהרמב\"ם דייק ממה שלא הוכיח הגמרא דלא איירי בכותל בריא דא\"כ למה קתני בפני בהמת חבירו) ועוד שהביא התלמוד דברים אלו על המשנה דהכונס צאן לדיר (ושם איציאה והזיקה קאי ועפ\"ר) כו' וע\"ש במגדול עוז שהביא כל לשון התשובה אות באות: "
+                ],
+                [
+                    " הניחה בחמה כו' ז\"ל הרמב\"ם פ\"ד דנ\"מ מסר בהמתו לחש\"ו אף על פי שהיה השור קשור הבעלים חייבים שדרך השור וכיוצא בו להתיר הקשר ולצאת ולהזיק אפילו שמרוהו שמירה מעולה וחתרה ויצאה והזיקה הבעלים חייבים עכ\"ל וכן הגירסא בספרי הרמב\"ם שבידינו וכן הוא בש\"ע ולכאורה משמע דה\"ק כיון שדרך השור להתיר הקשר מעצמו הוי תחלתו בפשיעה אע\"פ שסופו באונס חייב וק' דא\"כ לא הו\"ל לכתבו בפשיעה מסירת לחש\"ו דהא אף אם קשרה הוא ג\"כ היתה מתירה ויוצאת ועוד דל' להתיר דקאמר לא שייך בבהמה וע\"כ נראה שט\"ס נפל ברמב\"ם דמ\"ש כיון דדרך השור צ\"ל דדרך חש\"ו והוא ר\"ת חרש שוטה וקטן והיותר נראה שמ\"ש הרמב\"ם שדרך השור להתיר ל\"ד קאמר אלא לשון הגמרא בפ\"ק דב\"ק ד\"ט ע\"ב ת\"ר כל שחבתי כו' כיצד שור ובור שמסרן לחש\"ו והזיקו חייבין לשלם משא\"כ באש ומפרש בגמרא דמיירי בשור קשור ובור מכוסה שור דרכיה לנתק בור דרכיה לנתורי (פרש\"י לנפול) גחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא ע\"כ ופירש\"י שם אפילו בלא חרש דרכו של שור לנתקו מאליו וכן בור דרכיה לנתורי מאליו והקשו עליו התוס' וכתבו ז\"ל בקשרו וכיסהו כראוי איירי כדפרישית (בדיבור שלפני זה שם) ולקמן תנן כיסהו כראוי פטור ונראה לפרש דרכו לנתוקי ע\"י חש\"ו קאמר דגרע משום דמסר לחרש כו' ע\"כ הרי לפניך דלדעת התוס' מה שאמרו בגמרא שור דרכו לנתוקי ע\"י חש\"ו קאמר וכן ג\"כ כוונת הרמב\"ם וכמ\"ש בפרישה דכן פירשו המ\"מ ועפ\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ז\"ל שמרוהו כו' ואיני מבין דבריו כו' המ\"מ כתב עליו כו' [עב\"ח שהביא ל' המ\"מ] והב\"י הביאו וכתב דבהדברים הללו נתיישב תמיהת רבינו ודבריו תמוהים וצל\"ע [הקושיא כמו בב\"ח על ה\"ה] ובש\"ע כתוב ג\"כ כדברי המ\"מ והוא תמוה ובעיקר הקושיא בדברי הרמב\"ם אפשר לומר דהרמב\"ם מילי מילי קאמר ותרי כללי נקט בדבריו דברישא כתב דאם לא שמרוהו כלל אז כל השומרים הן ש\"ש או שואל ונושא שכר חייבים והבעלים פטורים ואח\"כ אמר אבל אם שמר שמירה מעולה פי' אבל אם שמר כל שומר ושומר שמירה המעולה לו אז בטל הכלל הראשון אלא כל השומרים פטורים והבעלים חייבים לפעמים וכגון בש\"ח ששמר שמירה פחותה שהיא שמירה המעולה לו כנ\"ל לומר באם נדחוק וניישב גירסא שלנו אבל ודאי העיקר כמ\"ש בפרישה שהשיב לחכמי לוניל שט\"ס הוא וכן מוכח מלשון גירסתינו גופא שכתב שם אבל אם שמרוהו שמירה מעולה השומרים פטורים והבעלים חייבים אפילו המית את האדם שמרוהו שמירה פחותה ש\"ח פטור ואם ש\"ש כו' וק' חדא דהאי אפילו אם המית ע\"כ אשומרים פטורים קאי וק' למה הפסיק בתיבות והבעלים חייבים ועוד בסיפא כשאמר ש\"ח פטור הול\"ל והבעלים חייבים אלא ודאי ט\"ס הוא ונראה דגם לפני המ\"מ היתה הגירסא הנכונה ועל אותה גי' נתן טעם לדברי הרמב\"ם ובדברי המ\"מ עצמו נפל טעות וכצ\"ל ומ\"ש והבעלים חייבים בששמרוהו שמירה פחותה הוא בנזק דקרן כו' שבהן הבעלים חייבים אם לא בשמירה מעולה כו' וע\"ז שפיר קאמר כמו שנתבאר בפ\"ז והמדפיס ראה בפנים גירסא מוטעת דהיינו שמירה מעולה כתב <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> ג\"כ בדברי המ\"מ ודברי הש\"ע צריך עיון שכתב כדברי ה\"ה שכתוב לפנינו והוא סותר למ\"ש שם בר\"ס וכמ\"ש לעיל ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " והראב\"ד השיג עליו כו' ז\"ל הראב\"ד בהשגותיו מסר השומר כו' א\"א כל זה אינו מחוור אלא הניזק גובה מהשני או מאיזה שירצה ועד שיאמר לשומר יאמר לבעלים למה לא שמרת את שורך וחיי ראשי כל שכתוב בזה שלא לצורך הוא דליכא למימר הכא אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר שהרי הבעלים אין מפסידים כלום עכ\"ל וכתב שם המ\"מ ז\"ל אין כאן מקום והשגה כלל שהרי הדברים (דהרמב\"ם) מבוארים שם בגמרא ולזה לא כתבתיה עכ\"ל ור\"ל (במ\"ש ולזה לא כתבתיה) שלא העתיק שם השגת הראב\"ד כלל כדרכו של המ\"מ להביא בכל מקום השגתו ולכתוב עליו ישוב או להסכים עם השגתו וצ\"ל דס\"ל כמ\"ש הב\"י ועפ\"ר ועל השגת הראב\"ד השנייה שכתב ועד שיאמר לשומר כו' לא כתבו לא המ\"מ ולא הכ\"מ שום ישוב וכתב המ\"מ בלי טעם שאין כאן מקום להשגתו ונראה דה\"ט דס\"ל להרמב\"ם כיון דמעשי' בכל יום שאדם [מוסר] בהמותיו לשומר לשמרם שלא יוזקו ושלא יזיקו מש\"ה אין צד חיוב על הבעלים מהניזק אבל על השני שומרים יש לו תביעה על הראשון דלא הו\"ל ליתנו לשומר אחר דשומר שמסר לשומר חייב לענין שאם הוזק וס\"ל דה\"ה שאם יזיק ועל השומר השני פשיטא דיש לו תביעה כיון דקיבל עליו שמירתו ויצא והזיק ומ\"מ תמה אני על המ\"מ שהרבה לתמוה על השגה זו ובאמת לא נתיישבה סיפא דהשגתו וצ\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אבל ר\"ח כתב כו' וצ\"ע דבמרדכי פ\"ג דב\"ק כתב בשם ר\"ח כדעת ר\"י ונראה להגיה במרדכי רי\"ף במקום ר\"ח וכ\"כ הרי\"ף בהדיא וכ\"כ התוס' בשם הרי\"ף והמרדכי העתיק דברי התוס' גם מדהקדים המרדכי שם דברי ר\"י לר\"ת מוכח דט\"ס הוא ומה\"ט ג\"כ אין להגיה ר\"ת דא\"כ הוה ג\"כ מקדימו לר\"י אבל אי גרסינן רי\"ף א\"ש דלכתחלה העתיק דברי התוס' ואח\"כ כתב דעת הרי\"ף שאינו מבעל התוס' וק\"ל: (ב) "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " הקצבים שיש להם כו' לשון הרמב\"ם כו' שם דף כ\"ג [עב\"ח שהביא לשון הגמרא עם פרש\"י] וגם התוס' כתבו כדברי רש\"י ע\"ש שהביאו ראיה לדבר וס\"ל דמש\"ה אמר הני עיזי דשוקא דר\"ל העומדים לשחוט ביום השוק שאז יש ריבוי עם ונמכרות ביוקר וכיון דמ\"מ לשחיטה הן עומדין אין הפסד בשחיטה כ\"כ אבל הרמב\"ם מפרש עיזי דשוקא שהולכים בשוק ול\"ד בשוק קאמר אלא שהולכים לרעות בכל מקום וכ\"כ המ\"מ שם ולפ\"ז מ\"ש דמפסדי אין לפרש דכבר הפסידו דא\"כ למה תלה הדבר בהליכתן ורעייתן בשוק אלא ע\"כ צ\"ל דמפסדי שעומדים מוכנים להפסיד מכח זה דתמיד הולכים בשוקים ורועים בכל מקום ומוכנים הם ליכנס לשדות ולכרמים ויפסידו מש\"ה קאמר דמתרינן בהו ואי לא ישגיחו בעליהן ישחטינהו וכתב הרמב\"ם דהתראה זו הוא ג\"פ וכתב ב\"י שגי' ספרו היה כן וגם בגמרא שלנו הוא כן וכנ\"ל ובזה ניחא שלא תקשה עליו מהנהו עיזי דתרבו כהוכחת התוס' דשם היתה התחלת התראה ומש\"ה אף שכבר הפסידו לא היה רשאי לשחטם ואם לא היו משגיחין בהתראתו היה מתרה בהן עוד פעם שנייה ושלישית שאם לא ישמרם אזי ישחטם אבל לפי' רש\"י ותוס' דפי' עיזי דשוקא שעומדים לשחוט ביום השוק אין נוח לפרש דמ\"ש דמפסדי שעומדים להפסיד וטפי נוח לפרש שכבר הפסידו ובזה נסתלקה תמיהת הב\"י על הרמב\"ם דהא מפסדי קאמר דמשמע שכבר הזיקו וק\"ל. ובזה דברי רבינו מבוארים וניחא דלא סתר רבינו דברי הרמב\"ם ממ\"ש ומפסדי וגם מעובדא דעיזי דבי תרבו הנ\"ל לפי שאין מכל אלו סתירה להרמב\"ם וכמ\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והראב\"ד כתב שאינו פטור אלא מנגיחה כו' ז\"ל הראב\"ד בהשגותיו אבל לא ידעתי למה פטור אלא מנגיחה ולא בהבאשת מימיו שהרי בחצר השותפין כו' וכתב עליו המ\"מ כו' [עב\"ח שהביאו] והנה כוונתו דמ\"ש לא ידעתי למה פטור אלא אנגיחה תיבת אלא הוא ט\"ס וצריך להיות לא אנגיחה אבל רבינו שהעתיק לשון הראב\"ד והוסיף וכתב תיבת אבל אהבאשת כו' צ\"ל דס\"ל דאין ט\"ס בדבריו ולדבריו צריכין לדחוק ולפרש כמ\"ש בפרישה ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וזהו תימה שזהו דומה לטענו חיטים כו' גם הרמ\"ה כתב שם בסיפא בהיו הניזקין שנים א' גדול וא' קטן והמזיקין שנים א' גדול וא' קטן כו' דאם לא היה שם ראיה ברורה המזוק פטור דזה דומה לטענו חיטים כו' וכתב שם המ\"מ שדין זה פשוט בגמרא וכתב עוד דדין היו הרודפים שנים והניזק א' ודין המזיקין שנים והניזקין שנים שוה הוא והרמב\"ם שכתב ברישא דמשלם כמו שאמר המזיק ה\"ט כיון שיש מ\"מ עדים שא' מהן נגחו ונתחייב לו עכ\"פ ל\"ד לטענו חיטים והודה לו בשעורים וקמ\"ל הרמב\"ם זה ברישא במקום דתביעת הניזק אינו אלא על א' מהן ואפ\"ה חייב וכ\"ש בסיפא כשהניזקין שנים ותביעתו על שניהן דכשיש עדים שא' משניהם נגחו אף שאינן מעידין איזה מהן נגח לזה ואיזה לזה דמ\"מ צריך לשלם כמו שאמר המזיק ומ\"ש הרמב\"ם בסיפא בשנים נזיקין שהוא פטור מיירי שאין שם עדים כלל על הנגיחה אלא שהמזיק מודה ומחולק עם הניזק באיזה נגח לזה ואיזה לזה ומש\"ה פטור המזיק כגון טענו חיטין כו' ואשמועינן הרמב\"ם האי דינא שם כשתביעתו על שניהן כיון שאין עדים כלל כ\"ש ברישא שתביעתו אינו אלא על א' מהן: אבל א' גדול כו' ואין כאן מודה מקצת אבל אי הוי כמ\"מ הוה מחויב לישבע ש\"ד אע\"ג ששניהן תמין הן וגבייתו מהן הוא קנס ומודה בקנס הוא פטור וכל היכא דפטור אם (הוא) [הודה] לא (ימים) [רמי] רבנן שבועה עליה כמש\"ר בסמוך בשם הרמב\"ם וגם בס\"ס שצ\"ט דלא אמרינן הכי אלא בשבועת היסת אבל מודה מקצת שהוא ש\"ד רמינן עליה וכן משמע לעיל ס\"ס ס\"ז שכתב בשם הרמב\"ם בהדיא דין זה אדין שבועת היסת ע\"ש ועי\"ל דלא אמרינן מודה בקנס פטור אלא היכא דליכא עדים וכמ\"ש לעיל בסימן שמ\"ח משא\"כ דיש עדים שנגח א' מהשוורים ומשום כדי שלא יצטרך לשלם מהגדול הודה על הקנס וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ובזה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דאם תפס הניזק כו' ז\"ל ב\"י ובאמת ל' רבינו אין מכוון דהך דהכא מבואר בגמרא ומה שכתב לעיל דלא מהני תפיסה הוא שחידש הרא\"ש מעצמו עכ\"ל ב\"י ואני אומר דלשונו מכוון באמת וקאי אמ\"ש לפני זה בשם הרמב\"ם דכתב דבהיו הרודפים שנים והניזק א' ואין עדים דנשתלם הניזק כמ\"ש המזיק ותמה עליו רבינו דהו\"ל כטענו חטים כו' ושיותר מזה כתב הרא\"ש דאפילו תפס ל\"מ כו' ור\"ל אף אם תפרש דברי הרמב\"ם דמיירי בתפס וכנזכר שם בגמרא דמהני תפיסה אכתי אין דעת הרא\"ש מסכמת לדעתו שהרי כתב שבזה לא מהני תפיסה כי מה שנזכר בגמרא דמהני תפיסה הוא דוקא כשתביעתו הוא על שניהן וקיצר שם וגילה דעתו כאן במ\"ש ובזה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' כלומר אזה דוקא קאי הגמרא וקאמר דמהני בו תפיסה וגם י\"ל דמש\"ה כתב ובזה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דחידש לנו דל\"מ תפיסה אלא דוקא כשתפס קודם שבא לב\"ד ולאפוקי ממשמעות לשון המ\"מ שכתב בשם הראב\"ד שכתב בפירושיו אהא דמהני ביה תפיסה ז\"ל ואע\"פ שהמודה בקנס פטור שאני פלגא נזקא משאר קנסות דמהני ביה תפיסה עכ\"ל ולפ\"ז נראה דאפילו אם כבר בא לב\"ד מהני תפיסה וקמ\"ל בשם הרא\"ש [דלא] ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אבל תפסו ניזק כו' עד אבל ר\"י פי' כו' טעם פלוגתתן מהא דאיתא שם בב\"ק דף ל\"ו דר\"ע ס\"ל דנוזק ומזיק שותפים הן בשור תם דלכ\"א יש לו בו חצי ור' ישמעאל ס\"ל דמזיק ב\"ח של ניזק הוא וקיי\"ל כר\"ע ואמרינן שם דלר\"י אי תפסו הניזק לאחר שהזיק לפרוע ממנו אז נעשה שומר עליה ואי יצא מתחת ידו והזיק עליו לבדו מוטל לשלמו לניזק כל היזקו והבעלים אינן מפסידין כלום ופירש\"י דגם לר\"ע דקיי\"ל כוותיה הוי דינא הכי וכ\"כ הרי\"ף והתוספות כתבו דלר\"ע אין נ\"מ בתפיסתו להתחייב הניזק התופס בכל הנזק ועיין בהרא\"ש שם ותמצא פלוגתתן מפורשת [וקצת מנהו בב\"ח]. וע\"ל סימן קע\"ד סי\"א דכ\"ר דשותפין הן ש\"ש זה לזה ואם נגנב או נאבד ברשות א' מהן חייב באחריותו בזמן שכל א' עוסק בזמן מיוחד ונגנב אז מידו כו' ע\"ש ויש לחלק ביניהן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " והחמשים הנותרים ישלם לו חציים ז\"ל נ\"י פ' המניח כו' [עב\"ח שהביאו] ולזה כיון מור\"ם מ\"ש בש\"ע ז\"ל ודוקא ששוה כ\"א דמי נזקו כו': וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דמיירי דוקא שהתחילו כל א' כו' ע' בש\"ע שהשמיט המחבר דין זה כאן ולקמן בס\"ס תכ\"א בב' בני אדם שחבלו זה בזה כתבו המחבר בש\"ע בסי\"ג ומור\"ם ז\"ל כתבו ג\"כ כאן בשני שוורים ובל' י\"א וז\"ל וי\"א דכל זה דוקא איירי שהתחיל בבת אחת כו' עד וכ\"ה בסימן תכ\"א סי\"ג לענין ב' אנשים שחבלו זה בזה ומסיק וכתב ז\"ל והמחבר שפסק כאן כמי שחולק וס\"ל שאין לחלק ולקמן פסק כמ\"ש לא כיון יפה עכ\"ל משמע דס\"ל למור\"ם ז\"ל דיש פלוגתא בהא ומכח זה תמה על המחבר כנ\"ל ולא ירדתי לסוף דעתו מנ\"ל הא כי הלא זה הוא פשוט להמדקדק בתוס' ובהרא\"ש הנ\"ל ובדברי רבינו הנ\"ל שר\"י אינו חולק עם רש\"י אלא בתם ומועד שנגחו זא\"ז והתחילו [כא'] דלרש\"י גם התם משלם נ\"ש ור\"י פליג עמו וס\"ל דאפילו אם התחילו כא' אין התם משלם כ\"א ח\"נ וכמש\"ר בשמם אבל בלא התחילו כא' אלא אחר שנגח הא' חזר ונגחו השני מיד קודם שנח רוגזו לא מצינו מי שחולק על סברת הרא\"ש דהשני פטור לגמרי וגם הנ\"י כתבו בשם הרמ\"ה סתמא בלי שום חולק ע\"ש והמחבר כתבו בסימן תכ\"א בשני אנשים שחבלו זה בזה וה\"ה לשני שוורים ומה שחסר כאן גילה שם ודוק: וכתב עוד היכא שהתחילו כו' עד כך דקדק מדברי רש\"י ואין דעת ר\"י כן עיין בהרא\"ש ותמצא פלוגתתן מפורש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם השביחה כ\"כ עד שאם יטול חלק בשבח כו' מדסתם רבינו וכן כל הפוסקים ולא הזכירו שישלם לו חצי נזקו משמע דלא שקיל מזיק בשבת וגם לא משלם לו הנזק ויש לדרוש ולחקור מנין לדין זה גם ק' מש\"ר שבמועד יטול ג\"כ חלק בשבח מנ\"ל הא לכן אעתיק לך בקיצור מקור דינים הללו ומתוכן יתלבנו דברי רבינו בב\"ק דף ל\"ד פליג ר\"מ ור\"י בקרא דומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון במאי איירי ר\"מ סבר בשור שוה ר' שנגח שור שוה ר' ואין הנבילה יפה כלום שימכרו את החי ויקח הניזק ממנו את החצי דהיינו מנה דהיינו נמי ח\"נ ומה אני מקיים וגם את המת יחצון פחת שפחתו מיתה מחצין בחי כלומר דנבילה לא שייכא גבי מזיק כלל אלא שמין את הנבילה כמה פחת דמיה עכשיו משעה שהיתה חיה ונותן לו מזיק כשיעור חצי הפחת ואם נגח שור שוה נ' לשור שוה מ' והנבילה יפה ך' והיה נזקא כ' ופלגא נזקא עשרה לא אמרינן דפלגי חצי חי וחצי מת ויטול ניזק בחי כ\"ה ובמת י' שא\"כ נמצא מזיק משלם יותר מח\"נ שהזיק אלא חצי הפחת שפחתו מיתה נותן לו דהיינו י' שהוא חצי מכ' שפחתו מיתה ור\"י ס\"ל דודאי דין זה אמת אלא אי ס\"ד שדין זה לבד רימז לן קרא בפסוק דוגם את המת יחצון א\"כ לכתוב קרא ואת המת יחצון מאי וגם אלא לרבויי לך חד מילתא אחרינא שהמזיק יטול בשבח ששבחה נבילה משעת מיתה ואינך וקאמר שם ר' יודא השתא דאמרת חס רחמנא עליה דמזיק דשקיל בשבחא יכול שור שוה ה' סלעים שנגח לשור שוה מנה והנבילה יפה נ' זוז דנוטל מזיק חצי החי דהוה ב' סלעים ופלגא וחצי המת דהוא שש סלעים ורביע אמרת היכן מצינו מזיק נשכר דלא קאמר ר\"י דמזיק שקיל שבח אלא היכא שצריך להוסיף עכ\"פ בתשלומים זה את זה (וכעין מש\"ר מועד משלם צ' ותם מ\"ה) וכ\"ת ה\"מ היכא דאיכא פסידא לניזק אבל היכא דליכא פסידא לניזק יקח המזיק חצי ממה שהשביח דהיינו ה' זוז לכך נאמר שלם ישלם בעלים משלמין ואין בעלים נוטלים ר\"ל במועד כתב רחמנא שלם ישלם דהיינו ב' תשלומים א' לתם וא' למועד לומר בעלים משלמין ולא נוטלין ע\"כ שיטת הגמרא בקיצור עם פירש\"י ונלמד ממ\"ש דלולי קרא דשלם ישלם הו\"א דלפעמים דירויח המזיק קמ\"ל דלא אבל משמע דבכה\"ג דהשביח הנבילה ואין לו הפסד לניזק עכ\"פ אין צריך המזיק לשלם לניזק ח\"נ דא\"ל לא אפסדתיך כלום וגם מוכח מדקאמר בגמרא הנ\"ל וכ\"ת ה\"מ היכא כו' אבל היכא דליכא פסידא לניזק כגון שור שוה ה' כו' והנבילה שוה ל' זוז ולא קאמר כגון שור שוה ה' סלעים ואחר הנזק לא היתה הנבילה שוה אלא ב' סלעים ועליו לשלם סלע וחצי ועכשיו בשעת העמדה בדין הוקרה הנבילה וחוזרת להיות שוה ה' סלעים ולאשמועינן דגם בכה\"ג אין המזיק נוטל חצי שבח מאלו ג' סלעים שהשביח דהיינו סלע ומחצה ולהיות פטור מתשלומי ח\"נ שחייב לניזק אלא לאו ש\"מ דבאמת כל כה\"ג דליכא פסידא לניזק מנכה זה נגד זה וא\"צ לשלם לו ח\"נ דמעיקרא וגם ממשמעות הדרש דהבעלים משלמין ולא נוטלין מוכח דוקא אין נוטלין הא למיפטר נפשייהו בהשבח מצי מיפטרי וא\"ת היא גופא קשיא מנ\"ל להגמרא למדרש הכי דלמא נדרש איפכא שלם ישלם דלעולם צריכים הבעלים לשלם מכיסם לצורך הנזק ולא מצי מיפטרי נפשייהו בהשבח מכל וכל וי\"ל כיון דנלמד מיתורא דוגם דהמזיק זכה בהשבח דנבילה א\"כ זה מיקרי תשלומין במה שהניח להניזק ליטול גם חלקו בשבח וא\"כ ע\"כ צריכין לדרוש משלמין ולא נוטלין ומדעיקר האי שלם ישלם במועד כתיב נלמד דגם במועד נוטל המזיק חלק בשבח וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואם השבח יתר על הוצאתו נוטל הוצאתו ושכר טרחו כו' כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות כו' עי' בב\"י שהביא לשון הגמרא ומ\"ש תוס' עלה והנה מה שחילק רבי' בין שבח יתר על ההוצאה או איפכא הוא מדברי התו' הללו שזולתם לא מצאתי חילוק זה כ\"א בדברי ר\"י שכתב ג\"כ האי חילוק בנתיב ל\"א ח\"א ע\"ש והנה יש לתמוה על רבינו שכתב שנוטל שכר טרחו ועמלו כדין היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא בר��ות הא התוס' כתבו שנוטלו כדין היורד ברשות וכן מסתבר דהא המזיק הוא שותף לכל הפחות בשבח שורו וקיי\"ל דשותף אף שיורד שלא ברשות ואפי' בשדה שאינה עשויה ליטע דינו בשבח היותר על ההוצאה כדין היורד בשדה העשויה ליטע וכמש\"ר סי' קע\"ח וכ\"ש פיטום שור זה דהוא כשדה העשויה ליטע דהא סתם שור לפיטום קאי ובפרט שור זה שהיה של מזיק וניחא בעיני המזיק לפטמו אף שזיכה רחמנא לניזק חלק בו מ\"מ מסתבר דאף אם יאמר הניזק רצוני היה לרדיא ולא לפטמו בטלה דעתו אצל דעת המזיק כיון שהוא שלו וע\"ק דלא הו\"ל לרבינו לסתום דבריו ולכתוב כיורד שלא ברשות כיון שמחולקים המה בדין יורד שלא ברשות בין יורד לשדה העשויה ליטע דאז נוטל כדין שתל כמ\"ש הרא\"ש בפ' השואל דהיינו ששמין כמה אדם רוצה ליטול לעשות ענין כזה וכמבואר לעיל בסי' שע\"ה ובין אם ירד לשדה שאינה עשויה ליטע דאז ידו על התחתונה ומאחר שכ\"ר דנותן לו שכר טרחו ועמלו הו\"ל לסיים ולכתוב כדין היורד לשדה שלא ברשות בשדה העשויה ליטע ע\"כ נראה למחוק תיבת שלא ובפרט שמצאתי כן בשני ספרים של קלף ועמ\"ש בפרישה של ישוב גי' תיבת שלא ודחייתו כתבתי בצדו ועוד היה נ\"ל ליישב ולומר שרבינו ס\"ל שזה דומה למה שאמרי' בפ' א\"נ וכ\"ר בי\"ד סי' קע\"ז ז\"ל הנותן לחבירו בהמה בעיסקא שיחלוק עמו בגיזה ובולדות בדקה כ\"ד חדש כו' עד ומשם ואילך נוטל חצי השבח שלו וחצי מחלק השני כיון שצריך לטרוח בשביל חלקו דאם בא לחלוק צריך להודיע לחבירו ואם לא הודיעו וחלק אינו כלום ועדיין שותפין כבתחלה ליטול כל א' החצי כו' נלמד מזה דכל היכא דלא חלקו ולא הודיעו לחבירו שאינו רוצה לעמוד עוד עמו בשותפות אינו נוטל חלק בחלקו ואף אם המתעסק חושב בדעתו שלא לעמוד עמו בשותפות חנם לאו כל כמיניה ועל כהא אמרו מאן פלג לך וכדאיתא שם ומסתבר לומר שאף שאינו נוטל חלק בחלק השני וכדין אריס ומתעסק מ\"מ צריך ליתן לו שכר טרחו ועמלו ולא אמרו שם דא\"צ ליתן לו שכר טרחו אלא היכא דנוטל חלק גם כחלק השני וזהו נמי כוונת רבינו כאן כיון דלא התרה המזיק בהניזק לאמר עסוק בחלקך כי אין [רצוני] לעסוק כו' הו\"ל כמתעסק שלא הודיע לחבירו ושכר טרחו נוטל ולא חלק כחלק השבח הניזק ומש\"ה סתם רבי' וכתב כדין היורד שלא ברשות ור\"ל שלא ברשות שלא הודיעו שאינו רוצה לעסוק עמו בחנם ומיהו זה הוא דוחק דא\"כ לא הול\"ל כיורד לשדה חבירו שלא ברשות אלא הול\"ל כדין שותף עוסק שלא ברשות ועוד דלא הול\"ל כן אלא בסוף הבבא על מ\"ש והניזק נוטל חלקו בשאר השבח דע\"ז הול\"ל כיון שלא הודיעו אין צריך ליתן למזיק מחלקו כלום וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שור של פקח כו' עד ולא לגבות ממנו בתמותו כו' שם ריש דף ל\"ט תנן שור של חש\"ו שנגח שור של פקח פטור שור של חש\"ו שנגח ב\"ד מעמידין להן אפוטרופוס ומעידין להן בפני האפוטרופוס ובגמ' אמר רבא ה\"ק ואם הוחזקו נגחנים מעמידין להן אפוטרופוס ומעידין בפניהן ומשוינן מועד וכי הדר ונגח משלם מעלייה הרי לפנינו דהתרצן השיב לו תרתי דאין מעמידין להן אפוטרופוס אא\"כ הוחזקו תחלה וגם אחר שהוחזקו ומעמידין להן קאמר דמעידין לפניהן ומשוינן מועד דלא הוצרך התרצן להאריך בזה אם לא שכיון למ\"ש בפרישה דאין מגבין ע\"י אפוטרופוס אף לאחר שהוחזקו אא\"כ נעשו מועדין לפני האפוטרופסין דהיינו שהעידו לפניהן ג\"פ ולא שמר וכ\"כ התו' שם אין מעמידין להן אפוטרופוס תימה מ\"ט אין מעמידין כו' ע\"ש שר��ו לומר הרבה טעמים וסתרו אותן ולבסוף כתבו וי\"ל דהטעם הוא כיון דחס רחמנא על התם שלא ישלם נ\"ש הילכך לגבי יתמי חשו עלייהו וכן מי שהלכו בעליו למד\"ה כו' אקילו בהו רבנן עכ\"ל וטעם זה מספיק לשני העניינים הנ\"ל דמשום דחשו עלייהו לא רצו לתקן להעמיד להן אפוטרופוס כל זמן שלא הוחזקו נגחנים וגם אפי' אחר שהוחזקו נגחנים והועמד להן אפוטרופוס כל זמן שהוא בתמותו שלא נגח לפניהן פטור ג\"כ מה\"ט גופא וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מכור לכשיתפסנו עיין בפרישה ולכאורה היה נראה לומר דכ\"ר כן משום דגם בימי התנאים שגבו קנס יש נ\"מ בתפיסה דבלא תפיסה יכול המזיק לסלוקיה בזוזי אפי' לכ\"ע אבל לאחר שתפסו מהני מה שהוא מוחלט לו שאין צריך ליתנו למזיק לפדותו ויש להביא ראיה לזה מסוגיא דגמ' דלשם (ד' ל\"ג ע\"א) דקאמר אפלוגתא דר\"ע ור\"י במאי קמיפלגי ר\"י סבר ב\"ח הוא וזוזי הוא דמסלק ליה ור\"ע סבר שותפי נינהו מאי בינייהו הקדישו ניזק א\"ב דלר\"ע הוי הקדש ולר\"י לא הוה הקדש ע\"כ ומדלא קאמר האי נ\"מ דלר\"י מצי לסלוקי' ולר\"ע ל\"מ לסלוקי' משמע שגם לר\"ע מצי לסלוקי' בזוזי וק\"ל ואע\"פ שאכתי לאחר שתפס לא מצי לר\"ע לסלוקיה בזוזי ולר\"י ודאי לעולם מצי לסלוקי' מ\"מ לא רצה הגמ' לומר האי נ\"מ דבינייהו כיון דאינו בכל ענין אבל התו' כתבו שם בהדי' דהומ\"ל האי א\"ב דלר\"ע לא מצי לסלוקי' ולר\"י מצי לסלוקי' ועוד א\"ב טובא אלא חד מינייהו נקט ע\"ש גם בתו' דף ל\"ט בד\"ה אין מעמידין כו' משמע דדוקא לר\"י מצי לסלוקי' הא לר\"ע לא מצי לסלוקי' אפילו בלא תפיסה ע\"ש: ואפילו אם נשתמש בו הלוקח צריך לשלם לו ואע\"פ שהגוזל בהמת חבירו ועשה בה מלאכה פטור מתשלומין כמש\"ר בסי' שס\"ג התם ה\"ט דבהמה כמטלטלים הנגזלין וקנייה הגזלן לעניין זה משא\"כ שור המזיק דבכל מקום שהוא ברשות הניזק הוא ודינו כקרקע וכספינה דנתבאר שם ובסי' ש\"ע דצריך לשלם מה שנהנה מהם: "
+                ],
+                [
+                    " היה המזיק חייב לב\"ח כו' עד מה שגבה לא גבה שם דף ל\"ג אהא דתניא שם דשור תם שהזיק ומכרו המזיק דחוזר הניזק וגובה מיניה אפילו לר\"י קאמר הגמרא ש\"מ לוה ומכר מטלטלים גובין לו מהם (ופי' רש\"י בתמיה והא מטלטלים לאו מידי דקאי בעינייהו ואמאי מטרפינן להו מלוקח) שאני התם דכמאן דעשאו אפותיקי דמי (רחמנא שווייה להאי שור אפותיקי למיגבי מינה) והאמר רבא עשה עבדו אפותיקי ומכרו ב\"ח גובה הימנו שורו אפותיקי אין ב\"ח גובה ממנו עבד מ\"ט משום דאית ליה קלא האי נמי כיון דנגח קלא אית ליה תורא נגחנא קרי ליה ע\"כ מבואר מזה דלגבי גביית ניזק גובה מהשור אפי' לר\"י דשווייה כב\"ח כיון דכל כך קלא אית ליה כמו מקרקעי דעלמא אפי' לא עשאו אפותיקי (ודלא כב\"י כמ\"ש בסוף זה הדיבור) תו גרסינן התם אהא דתניא שם קדמהו ב\"ח וגבהו בין חב עד שלא הזיק ובין הזיק עד שלא חב לא עשה ולא כלום לפי שאין משתלם אלא מגופו וקפריך בשלמא אם הזיק עד שלא חב ניזקין קדמוהו אבל חב עד שלא הזיק ב\"ח קדם ואפי' הזיק עד שלא חב הוי ב\"ח קדם ותפס ש\"מ ב\"ח שקדם וגבה מה שגבה לא גבה (פירש\"י ש\"מ בתמיה דפלוגתא היא בעלמא כו') לא לעולם אימא לך מה שגבה גבה ושאני התם דא\"ל אילו גבך הוה (פירש\"י דכבר ובית ליה והוזק) לא מינך הוה גבה ליה דהאי תורא דאזיקתן מיניה משתלימנא עכ\"ל עם פירש\"י ומה שפירש\"י דפלוגתא היא בעלמא. היינו דוקא באם קדם וגבה קרקע דבו פליגי תנאי ואמוראי אבל מטלטלין כ\"ע מודו דמה שקדם וגבה גבה כדאיתא בפרק מי שהיה נשוי ורבינו כתבו לעיל ר\"ס ק\"ד וכ\"כ ב\"י שם סעיף ד' ה' ע\"ש ומשום דהאי שור דאזיק דומה לקרקע לענין גבייה כדאיתא בסוגיא שכתבתי שמדמהו לאפותיקי דעבד שהוא כקרקע מש\"ה קאמר הגמרא ש\"מ ב\"ח מאוחר כו' ולא הק' כפשוטו דלא הוי כמאן ומה\"נ פירש\"י דאקרקע קאי ומשום דאיכא מ\"ד כו' וק\"ל. וז\"ל התו' אילו גבך הוה כו' תימה אז הוא בדין שיגבה שפשע בשמירתו וי\"ל דלא קאמר אלא כלומר דאין גוף השור משועבד לב\"ח כמו שהוא משועבד לניזק שמשתלם מגופו עכ\"ל התו' ורבינו כדי ליישב קושיית התו' הנ\"ל כתב לשון אחר דהניזק א\"א להשתלם ממקום אחר וז\"ש בגמרא אילו הוה גבך כו' דלא הו\"ל לגבות ממקום אחר מוכרח מזה דמה שמסיק רבינו וכתב דאם הניזק קודם לב\"ח כו' עד מה שגבה לא גבה אל' הגמרא הנ\"ל קאי דקאמר ש\"מ ב\"ח מאוחר כו' ומסיק דלעולם (לא) גבה ואיירי בקרקע דבו קיי\"ל דאף שקדם וגבה מה שגבה לא גבה וכדמסיק שם בגמ' והאי שור דאזיק דומה לניזק כקרקע וכנ\"ל וממילא נלמד מיניה דב\"ח שקדם לניזק אף שעשאו לב\"ח אפותיקי אם קדם הניזק ותפס אין מוציאין מידו דאף דמיחשב כקרקע גבי הניזק לגבי ב\"ח מיחשב כמטלטלים ולגביה הוה מטלטלים אם המאוחר לו קדם וגבהו גבייתו גבייה (ואין בגבייתו דב\"ח כלום) אבל איפכא כשקדם ניזק לב\"ח דאף שעשאו לב\"ח אפותיקי גבייתו גבייה [ואין בגבייתו דב\"ח כלום] ודוק והב\"י כתב כאן ז\"ל ומ\"ש דב\"ח מאוחר שגבה לא גבה כלומר כיון דשווייה אפותיקי מפורש דאל\"כ הא קיי\"ל דאין קדימה במטלטלים שלא שעבדן אג\"ק עכ\"ל ור\"ל אבל בעשיית אפותיקי אז יש לו קול ודין קרקע יש דדינא דב\"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ואינני מבין דבריו דממ\"נ אם נחשביה להאי שור מטלטלים א\"כ לא מהני ליה עשיית אפותיקי וכמש\"כ בסימן קי\"ז גם בסימן ל\"ז ע\"ש וכן מוכח מדברי רבינו כאן שהרי לפני זה בקדם ב\"ח לניזק לא הזכיר שאם קדם ניזק וגבה דלא גבה וה\"ט דודאי שם מהני גבייתו וכמ\"ש ועפ\"ר ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " לשון הרמב\"ם אין הניזקין כו' עד אלא לעולם אין מחייבין ממון אלא ע\"פ עדים כשרים ז\"ל ת\"ה סימן שנ\"ג אלשון הרמב\"ם זה והשתא כיון שכתב דשמעינן מן התנא דסברא לומר כל היכא דהפסולים שכיחוה טפי מן הכשרים יש להכשיר הפסולים אע\"ג דמסיק התנא דלא נכשרינהו אית לן למימר ה\"מ גבי ניזקין דאם נהימנינהו א\"כ לא שבקת חיי לכל בריה דכל חשוד גזלן ישכור עדים עבדים או עכו\"ם או יפתה נשים או קטנים שיעידו לו שחבירו או בהמת חבירו הזיקו לו במאה מנה בכל יום אבל לעולם נימא במילי דעלמא באקראי כגון בבגדי אלמנה או מקומות ב\"ה של נשים יש לנו לתפוס סברת התנא דיש להכשיר הפסול כו' וב\"י הביא דבריו לעיל בח\"מ ס\"ס ל\"ה וכתב עליו שאין דבריו נראין ומור\"ם ז\"ל בד\"מ שלו כתב עליו ז\"ל ול\"נ כו' ע\"ש. וע\"ש עוד כמה ענייני נאמנות העתקתים בי\"ד סי' קכ\"ז וכ\"כ בש\"ע ס\"ס ל\"ה בקיצור בהגהותיו: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " הבונה סמוך לר\"ה כו' פטור כיון שעשה ברשות ז\"ל מור\"ש בהגהותיו קשה מאין לו זה וגם הוא נגד הברייתא דסוף ב\"מ ז\"ל כל המקלקלים בר\"ה אפי' ברשות אם הזיקו חייבים לשלם אלא לקח סוגיא דפ' הפרה (ר\"ל כמ\"ש בפרישה וכ\"כ ב\"י) ושם לא קאי אחפירה שהרחיב אותה בר\"ה דא\"כ הול\"ל וארווח ארווחו בר\"ה אלא ה\"ק כגון שמקצה מקום מרשותו לר\"ה ובזה המקום חפר ואי לאו לאושין חייב וכן פירש\"י ודוק עכ\"ל ולא ירד��י לסוף דעתו דמור\"ש ז\"ל איך משוה לרבינו טועה בזה כאילו לא ידע הברייתא דב\"מ הנ\"ל הא רבינו גופא כתב ופסק כן בדין הוצאת זבלים בסי' תי\"ד שאף שמוציא בר\"ה אפ\"ה אם ניזק בו אדם חייב לשלם גם בסי' תי\"ז כתב דהבונה מותר להכין אבנים בר\"ה ואפ\"ה אם מזיק חייב לשלם והן הם הדברים האמורים בברייתא דב\"מ וכ\"כ בסימן תי\"ב לכן צ\"ל דס\"ל מ\"ש בברייתא כל המקלקלים בר\"ה אפילו ברשות אם הזיקו חייבים לאו כללא הוא אכל דבר וכן דייק ל' אותה הברייתא דז\"ל כל אלו שאמרו מותרין לקלקל דל' אלו משמע דדוקא קאמר אלו ולא כל מילי והרי\"ף כתב בעצמו חילוק לתרץ בפ' הכונס מ\"ש גבי תנור שנתנו לו גבול להרחיק התנור מעלייה ד' אמות כו' ואפ\"ה אם הזיק חייב לשלם מה שהזיק אף שעשה ברשות ומ\"ש גבי דליקה שעברה גדר שגבוה ד\"א או דרך הרבים פטור ומשני גבי דליקה לפי צורך שעה קמדליק והרחיק כשיעור אנוס הוא דמאי הו\"ל למיעבד והתם גבי תנור דתדיר מדליק ביה איבעי ליה לעיוני אי הזיק לחבירו יעלה מזה לסלק היזקו ואי לא עביד פושע הוא כו' עכ\"ל הרי\"ף ואף שתירוץ זה אינו מספיק כאן דהרי גם בבונה בר\"ה ומביא אבנים לצורך הבנין דעושה ברשות הוא באקראי ואפ\"ה אם מזיק בהן בעודם בר\"ה חייב לשלם וכמש\"ר בס\"ס תי\"ח ע\"ש וצ\"ל דהרי\"ף לא כתב חילוק הנ\"ל אלא בעושה דבר המזיק ברשותו והולך משם לרשות חבירו ומזיק שם אבל כשדבר המזיק הוא בר\"ה עכ\"פ חייב אף שהוא באקראי מ\"מ יש ללמוד מדברי הרי\"ף הנ\"ל דה\"נ כיון שבנה ברשותו העיקר אף שסמך קצת לר\"ה אין בכך כלום ול\"ד למאי שאמרו כל המקלקלים בר\"ה דהתם עיקר המקלקל הוא בר\"ה ומ\"ש מורי דכן פירש\"י לא מצאתי הכרח גמור בדברי רש\"י כלל אלא שבח\"ש כתב שם בד\"ה דארווח ארווחי לר\"ה ז\"ל כגון מקצה מקום מרשותו לר\"ה דהו\"ל כו' כצ\"ל ע\"ש ואולי שמצא הגי' כן אבל לגי' הספרים שבידינו אינו ואדרבה כי נדקדק ברש\"י משמע שהגי' לפני רש\"י היתה בהגמרא כגון דארווח בה ארויחי לר\"ה כי כן ציין רש\"י ל' הגמ' וכן הביא (בח\"ש) ל' רש\"י וא\"כ היתה גירסת הטור ודאי יפה פי' רבינו כן דל' בה ע\"כ אהרחבת הבור קאי וא\"כ מוכח פירושו כדפירשו רבינו ועוד מוכרח כן מפירש\"י דאותו שמעתא והוא כי שם בתחלת הסוגיא אהא דאמר רבה בבור בר\"ה כ\"ע ל\"פ דמיחייב כו' לא נחלקו אלא בבור ברשותו דבר פטר ר\"י ופירש\"י וטעמא דר\"י דפליג בבור ברשותו משום דקסבר כי אפקרינא לך רשותי לאו לחיובי אנא בהיזקך אפקרתי עכ\"ל ש\"מ דגם מתחלה ס\"ד דמקשן דמיירי דאפקיר מקצת רשותו לר\"ה ובה חפר תחלה היסוד ואפ\"ה פליג ר\"י וס\"ל דפטור ואיך מסיק הגמרא סיפא דברייתא אח\"כ דמיירי דארווח מרשותו לר\"ה ובכה\"ג גם לר\"י חייב וז\"א וצריכין לומר שכוונת מ\"ו היא דמ\"ש דארווח ארווחי לר\"ה ר\"ל שמתחלה הרויח לר\"ה ואח\"כ חפר בה ובזה לא שייך לומר אדעתא דהכי לא אפקרינא כדלעיל דשם איירי בדחפר תחלה ואח\"כ הפקיר אבל זה דוחק דכשהפקיר תחלה אם כן הוה ר\"ה גמור קודם חפירה וכדאמרינן נמי בסי' שצ\"א ס\"ו בהקצה מקום מרשותו לר\"ה להניח שם פירותיו כו' עד חשוב כר\"ה אלא ודאי מיירי בדהפקיר אח\"כ וא\"כ הדרא קושיא לדוכתה למה יהא חייב אלא מחוורתא דמיירי ברשות הרבים ממש וכדכתיבנא לחלק ודוק. כל זה כתבתי לשיטת מור\"ש ז\"ל דפי' למש\"ר שרשאי לחפור לצורך היסוד ולהרחיבו אפילו בתוך ר\"ה אבל יותר נ\"ל מה שכתבתי והוכחתי בפרישה דהחופר בר\"ה חייב בנזקי חפירה ואינו פטור ומותר אלא בחפירה ברשותו ופתחו עד צד ר\"ה והנני להוסיף בראיות לזה מסוגיא דלשם גרסינן ת\"ר ה��ופר בור כו' בר\"ה כ\"ע לא פליגי דמיחייב כו' עד לא נחלקו אלא בבור ברשותו (פי' והפקיר רשותו שסביב הבור) ר\"ע אומר חייב דכתיב בעל הבור ישלם דאית ליה בעלים ור\"י ס\"ל דבעל הבור היינו בעל התקלה ובר\"ה דוקא קאמר כו' עד מיתיבי החופר בור בר\"ה ופתחו לרה\"י פטור אע\"פ שאסור לעשות כן שאין עושין חלל תחת ר\"ה החופר בורות שיחין ומערות ברה\"י ופתחו לר\"ה חייב והחופר בור ברה\"י הסמוכה לר\"ה כגון אלו החופרין לאושין (פירש רש\"י ליסוד חומת ביתו) פטור כו' טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב ומקשה מזה שם רישא אסיפא דברישא קתני דבפתחו לרה\"י פטור (וקס\"ד דמיירי אפי' הפקיר רשותו פטור דאל\"כ פשיטא כיון דלא פתחו כ\"א ברה\"י) והיינו כר\"י דס\"ל דכל שאין התקלה בר\"ה ממש אע\"ג דהפקיר רשותו ולא בורו פטור ובסיפא קתני דבחופר ברה\"י ופתחו סמוך לר\"ה לאושין פטור הא לאו לאושין חייב אע\"ג דהבור הוא ברשותו וגם סמוך לו הוא שלו אלא דסמוך לר\"ה בתוך ד\"ט דחקי שם רבים וחייב עלה והיינו כר\"ע הנ\"ל דמחייב בבור ברשותו ומפקירו שהוא הפקר מעצמו סביב לו ומסיק שם וקאמר ס\"ל כר\"י וסיפא דקאמר דחופר לאושין פטור דמשמע הא לאו לאושין חייב מיירי דארווח ארווחי לר\"ה ופירש\"י ז\"ל דארווח בה ארווחי לר\"ה דהו\"ל חופר בר\"ה והילכך אי לאו לאושין חייב עכ\"ל הסוגיא בקיצור הצריך לעניינינו עם פי' רש\"י והנה מוכח מזה דמ\"ש דארווח לר\"ה אינו ר\"ל ר\"ה ממש דהא בברייתא דפליגי בה ר\"ע ור\"י הנ\"ל מוכח דאף ר\"י מחייב אם חפר ברשותו ופתחו בצד ר\"ה ממש ופירש\"י שם הטעם דהו\"ל כאילו [חפרו] בר\"ה כיון שהוא פתוחה לו ואם כן קשה למה לו להתרצן לומר דארווח בר\"ה אלא מחוורתא כמ\"ש דאין כוונת התרצן במ\"ש דארווח לר\"ה בתוך ר\"ה ממש אלא בצד ר\"ה אלא שהמקשן ס\"ד שסמיכתה לר\"ה דקאמר ר\"ל שהיה עומד ברשותו בתוך ד\"ט סמוך לר\"ה והיינו כר\"ע והתרצן השיב לו דסמיכתה לר\"ה ר\"ל סמוך ממש ועומד בצדו ובו ר\"י מודה וכנ\"ל וא\"ת למה האריכה הברייתא הנ\"ל בלשונה וכתבה בג' בבות הו\"ל לכללן בב' בבות ולכתוב החופר בורות שיחין ומערות ברה\"י ופתחו לר\"ה חייב ואם חפר לאושין פעור י\"ל דהאי קושיא לאו קושיא לדידי לחוד דגם לפי סברת המקשן ק' דהו\"ל לכללן יחד דדוחק לומר דהמקשן ס\"ד דנקט החופר לאושין לבבא בפני עצמה משום הדיוק ללמדנו דבלא אושין אפי' סמוך לר\"ה ואינו בצד ר\"ה חייב אלא צ\"ל דדרך החופרין בורות שיחין ומערות שנהנים בו רבי' רגילין לפתחן בר\"ה ממש כדי שיהנו בו רבי' וקמ\"ל דאפ\"ה חייב משא\"כ בחופר בור לצורך היסוד שלו דאין מדרך בני אדם לחפור בתוך ר\"ה ממש ומש\"ה קתני לה לבבא בפני עצמה וללמד דלאושין פטור הא לאו לאושין חייב ונראה דמש\"ה קתני הברייתא כגון אלו החופרין לאושין פטור ולא קיצר וקתני והחופר ברה\"י ופתחו לר\"ה לאושין פטור כדי ללמדנו דדוקא בחופר כמו שרגילין לחפור ליסודות דהיינו סמוכה לר\"ה ולא בר\"ה ממש הוא דפטור הא בר\"ה ממש אפי' לאושין נמי חייב ודוק כי זה נ\"ל ברור: "
+                ],
+                [
+                    " אינו חייב כו' בב\"ק דף נ' ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מריה טרפיה ר\"נ משום ריסוק איברים וקאמר ע\"ז תלמודא אלמא קסבר ר\"נ יש חבטה בפחות מי' איתיביה היה פתות מי\"ט ונפל שמה שור וחמור פטור מ\"ט לאו משום דלית ליה חבטה כו' עד אלא ה\"ט דר\"י משום דמכריסה לארעא כמה הוה ד\"ט ואריתא דדלאי שיתא הרי עשרה אשתכח דכי מיחבט מעשרה הוא דקמיחבט אלא מתני' דקתני דבעינן י\"ט בשיתא סגיא אמרי מתני' בדאיגנדר לבור פי' שהיתה שוכבת ונתגלגלה ונפלה לבור עכ\"ל וכן פסק רבינו בי\"ד ר\"ס נ\"ח לענין טריפות דכיון דבהדי גובה רגלי הבהמה הוה עשרה חשבינן ליה לעמוק י' וחיישינן לריסוק איברים וטריפה וזהו טעם דהרמ\"ה שכ\"ר בשמו דמחייב בכזה גם כאן בדין בור ולדעתו נלע\"ד דאף אם לא מת השור והחמור שנפל לשם מ\"מ כיון דקי\"ל שהוא טריפה חייב בעל הבור לשלם בהמתו שנטרפה ע\"י וס\"ל דהגמרא נקט מיתה דהיא מילתא דפסיקתא משא\"כ נפלה ולא מתה מיד דלא איטרפה ודאי דהא אם עמדה והלכה כשירה גם אם חיה מעת לעת לאחר נפילתה ושחטוה ובדקוה וראו שלא נתרסקו איבריה ולא ניקבו אינה טריפה כמש\"ר בי\"ד ר\"ס נ\"ח ע\"ש וא\"כ צ\"ע למה פסק רבינו כאן דלא מצרפינן רגלי השור לי' וע\"ק דמסיק רבינו וכתב ז\"ל וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה ולא מצאתי בדבריו שכ\"כ וגם לא מצאתי מי שפליג עם ר\"נ בהא ואף שלפי מסקנת הגמרא דקאמר אליביה דר\"נ מתני' מיירי בדאיגנדר איגנדורי זה לא אתי' כרב דאמר דוקא משום הבל חייב בר\"ה דא\"כ הוה מוקי למתניתין בדלא איגנדר וה\"ט דמתני' דבעי י\"ט משום דאין הבל פחות מי' (וכמ\"ש ג\"כ הרא\"ש) ותאמר דרב פליג אר\"נ ז\"א דזה לא נזכר בשום מקום דרב לא ס\"ל הא דר\"נ במידי דתולה בחבטה כגון בההוא דריסוק איברים וכגון לענין בור ברשותו דמודה בו רב דמיחייב בו משום חבטה דגם לרב נחשב מכריסה ועוד את\"ל דרב פליג אדר\"נ הא הרא\"ש דייק שם בפ' הפרה דהלכה כשמואל והביא ראיה מר\"נ דמוקי להמשנה בדאיגנדר וכנ\"ל ומינה יש ללמוד נמי דס\"ל כר\"נ בגופא דעובדא דמודדין הי\"ט מהכרס ונראה דכוונת רבינו בדברי הרא\"ש הוא דבודאי ליכא מאן דפליג אר\"נ ומש\"ה פסק רבינו בו\"ד כדבריו וכנ\"ל ולא [הביא] שם שום דעת החולקת בזה וכמ\"ש אבל ס\"ל לרבינו דר\"נ גופא לא אמר כ\"א לענין טריפות דריסוק איברים אבל לענין חיוב דבור מודה ר\"נ דבעינן דהבור יהיה י\"ט עמוק והטעם דס\"ל דהתורה לא חייבתו אא\"כ יהיה בחפירתו כדי מיתה עכ\"פ דאז בשעת חפירתו מיקרי בעל התקלה וז\"א אלא כשהיא עמוקה י\"ט דאז אפי' נפלה שם כשהיא שוכבת מתה וס\"ל להרא\"ש דרבא וסוגיא דגמרא דהקשו שם אר\"נ מהא דתנן היה פחות מי\"ט ונפל שם כו' היינו דוקא לפי מאי דס\"ד דטעמא דר\"נ הוא משום דיש חבטה בפחות מי\"ט דלפי זה אין טעם לחלק בין חיוב דבעל הבור ובין ענין טריפות עד לבסוף דמסיק שם שגם ר\"נ ס\"ל דאין חבטה בפחות מי\"ט והא דטרפה ר\"נ משום דנפלה כשעמדה דאז איכא י\"ט ומעתה ס\"ל לחלק וכמ\"ש וסברא זו אף שלא מצאתיה כתובה בהדיא מ\"מ מוכחת היא מסתם משנה וברייתות וסוגיא דגמרא דלא אשתמיט חד מינייהו לכתוב דלא בעינן י\"ט עכ\"פ גם דוחק הוא לומר דכולם לא איירו אלא בדאיגנדר דהוא מילתא דלא שכיח ובפרט המשנה קאי אהמקרא דכתיב ביה ונפל שמה שור או חמור וסתם נפילת בהמה היא דרך הילוכה ואפ\"ה סתם וכתב המשנה דבעינן שיהא הבור עמוק עשרה ומש\"ה ס\"ל להרא\"ש ורבינו דכ\"ע מודים דהמשנה והברייתא בכל ענין מצרכי עמוק י' והתרצן הנ\"ל דקאמר דהמשנה איירי בדאיגנדר איגנדורי ה\"ק דלכך הצריך המשנה שיהא עמוק עשרה עכ\"פ אפילו אם נופלת דרך עמידה ויש י\"ט מכריסה דכיון דכשהוא נופלת שם דרך גנדור לית בבור בכדי מיתה בפחות מי' מש\"ה הצריכו עכ\"פ י\"ט ומש\"ר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה אע\"ג דזה לא נזכר בדבריו ס\"ל לרבינו דסתמא כפירושו דמי דמדכתב הרא\"ש כמה פעמים דין בור עמוק י' ולא אשתמיט מלכתוב פעם אחת דלא בעינן י\"ט כשהיא נופלת שם דדך עמידה וגם לא הביא הרא\"ש כאן בפסקיו בהדיא עיבדא דר\"נ הנ\"ל דמיניה נלמד דין זה ואע\"ג שאין ראיה כולי האי דהרא\"ש דמסכתא זו דב\"ק אינו מעתיק ל' הגמרא וכל פסקי הדינים כדרכו בשאר מסכתות כ\"א במקום שמחדש שום דבר הוא מציין הגמרא וכתב עליו מ\"מ הלא אין חידוש גדול מזה ללמדנו דהי\"ט שהזכירו המשנה וברייתא וגמרא לאו בכל מקום אצטרכינהו להו מכח זה מוכח ומבורר דס\"ל להרא\"ש די\"ט דוקא צריכא בכל מקום ומטעמא דכתיבנא ודוק כי זה נ\"ל ברור. והב\"י תמה על רבי' במ\"ש וא\"א הרא\"ש כתב כסברא ראשונה ז\"ל איני יודע מנין לו שהרא\"ש סובר כן שהרי מסופק אם הלכה כרב או כשמואל ואת\"ל דהלכה כשמואל שפיר מצי סבר כלישנא בתרא דאסיקנא לר\"נ עכ\"ל ב\"י וצ\"ל ובאת\"ל בבי\"ת וה\"ק פשיטא אי הלכה כרב דמשום הבלא בעינן עשרה תו אצ\"ל דר\"נ ס\"ל כלישנא בתרא דמדד מכריסה י' אבל לספיקתו דהרא\"ש בזה אי הלכה כשמואל באת\"ל זה דהלכה כשמואל דגם משום חבטה חייבה התורה ואי יש חבטה בפחות מי' לא הוי בעינן לבור עמוק י' ולפי זה צ\"ל שר\"נ מכריסה מדד כלישנא בתרא ומשום שאכתי יש לומר דאף דהלכה כשמואל דילמא ר\"נ ס\"ל כרב ולא משום דמודדים מכריסה מש\"ה כתב הב\"י מצי סבר כלישנא בתרא ר\"ל מצי ואינו מוכרח ולכאורה דברי הב\"י תמוהין במ\"ש כלישנא בתרא משמע דיש ב' לשונות בדר\"נ וז\"א דהא בגמרא אידחי לישנא קמא דאמר טעמו משום דיש חבטה בפחות מי\"ט וכבר הקשו הרשב\"א והרא\"ש על רי\"ף שכתב ג\"כ לישנא קמא לחוד דהא אידחי אותו לשון והניחו בקושיא ולעד\"נ ליישב זה בדוחק ולומר דס\"ל כהתוס' דהקשו בד\"ה נעביד פחותה מי' ז\"ל השתא מדמה טריפות דאדם לטריפות דבהמה וכן באלו טריפות ומייתי ראיה מאיוב וקשה לר\"ת דמחלק ביניהן עכ\"ל נמצא דלר\"ת דמחלק בין טריפות דאדם לבהמה לא הקשה הגמרא כלום ולא אידחי לישנא קמא ואף דסוגיא דהכא ודאלו טריפות דלא כרבינו תם מכל מקום גם לרבינו תם יש ראיה לדבריו והרי\"ף סבירא ליה כוותיה אבל קשה דהא גם אי סבר הלכה כרב מצי סבר דינא דר\"נ וכדכתיבנא גם לסברת הב\"י דס\"ל דרבינו דכתב דהרא\"ש כתב כסברא הראשונה דאין מודדין מכריסה הוא משום דהלכה כרב הו\"ל להקשות דברי הרא\"ש דידיה אדידיה דכאן משמע מדברי רבינו דהרא\"ש לא ס\"ל כשמואל ולקמן בסימן זה סט\"ז כתב הב\"י הוכחה אדברי רבינו דהרא\"ש פסק כשמואל ועוד הוה ליה להב\"י להקשות דברי רבינו אהדדי ממ\"ש כאן למ\"ש בי\"ד ר\"ס נ\"ח ויש לומר דס\"ל להב\"י דאף דכתב הרא\"ש דהלכה כשמואל דגם משום חבטה אפילו היכא דליכא הבלא חייבה התורה וגם מדסתם הרא\"ש וכתב המשנה וגמרא כצורתו משמע דגוף הבור בעי עמוק י' טפחים ולא מודדין מכריסה וגם שמואל דקאי אהמשנה מסתמא בעי שיהא הבור י\"ט מ\"מ י\"ל דר\"נ פליג אהא דשמואל ור\"ל דמודדין מכריסה ואינו מבורר בהא אי הלכה כר\"נ אי כשמואל מש\"ה בי\"ד לענין איסור דטריפה כ\"ר הדין לחומרא כר\"נ וכאן לענין הוצאת ממון פסק כהרא\"ש דסתם דבריו ומשמע דאין מודדין מכריסה אבל בעיני יותר נכון כמ\"ש לעיל דס\"ל לרבינו דגם ר\"נ מודה דלא חייבה התורה לענין בור כ\"א כשהוא בעל התקלה עכ\"פ וכדכתיבנא ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והרמב\"ם כתב אי מחמת כו' ותימה הוא היאך פסק כתרי לישני עיין בב\"י מה שתי' והנה דבריו דחוקים במ\"ש ששני הלשונות סמך א' על חבירו דא\"כ לא הול\"ל איכא דאמרי ואין זה מדרך התלמוד אלא נ\"ל ליישב דברי הרמב\"ם דנראה לו מוכח מכח הקושיא שהקשו תו' אלישנא קמא והביאו הב\"י דלישנא קמא נקט בלשונו החילוק בין אם מת מהבלא או מחבטה ומיירי בנפל מצד של�� הרחיב וחילוק השני הוה פשוט לאותו ל' ולא רצה לאמרו מחמת פשיטותא דאם נפל מאותו צד שהרחיב דנעשה אותו שותף בתקלה אפילו מת מחמת הבלא וכמ\"ש התו' הואיל ופשע לענין אם מת מחבטה דקירב היזקה חייב גם כן אהבלא וממילא נתפרש גם כן בענין זה גם הל' השני דאמרו חילוק א' דהיינו החילוק בין איזה צד שנפל ומיירי באם מת מחמת הבלא וחילוק השני לא רצה לאמרו מחמת פשיטותא דאם מת מחמת חבטה דחייב בכל ענין וכן הוא כוונת הרמב\"ם במ\"ש תחלה אי מחמת הבלא האחרון פטור כו' בשני חלוקות אלו מיירי בנפל מהצד השני שלא הרחיב שם ומ\"ש אח\"כ וכן אם נפל מאותו צד כו' בשני אותן חילוקים מיירי במת מחמת הבלא ונקט בל' שני הלשונות דבגמרא וס\"ל דל\"פ אהדדי וכמ\"ש וק\"ל. וכדי שלא תדחה פי' זה לומר דא\"כ הוא לא הו\"ל לגמרא לסתום אלא לפרש אוסיף ליתן טעם לשבח ולומר שקצרו מפני שקאי אסוגיא שכתב שם לפני זה והוא מ\"ש שם בעי מיניה רב שיזבי מרבה הרחיב מהו א\"ל הרי מיעט הבלא א\"ל אדרבה הרי קירב היזקא אלא אמר רב אשי ניחזי אנן אי בהבלא מתה כו' וכנ\"ל והנה נ\"ל פשוט דרבה דהשיב לו הרי מיעט הבלא כוונתו דאף שמת מחמת חבטה מ\"מ הוא פטור דמה עשה דהא כבר היה בהבור כדי להמית בין בהבלא בין בחבטה וזה לא הוסיף בהיזק אלא מיעט בהיזק שלא ימות מחמת הבלא כ\"כ במהרה כבתחלה וא\"ל רב שיזבי אדרבה הסברא נותנת שאפי' אם ימות מחמת הבל יהיה נקרא שותף בהתקלה כיון שהועילו מעשיו באם יזדמן ליפול שום דבר באותו מקום צר שהרחיב אזי יפול משם מה שלא היה כן אילו לא הרחיב וכיון דאיכא סברא לחיוב עכ\"פ ואיכא לפטרו עכ\"פ ע\"ז קאי הלשונות לישנא קמא אמר בשם רב אשי שחילק ואמר ניחזי אנן שאם מת מחמת הבלא פטור ור\"ל אם נפל שם מצד שלא הרחיב ולאפוקי ממאי דס\"ד דרב שיזבי לחייבו עכ\"פ ולישנא בתרא שאמר בשם ר\"א שאמר ניחזי אנן שאם נפל מצד זה שהרחיב חייב עכ\"פ ולאפוקי מדעת רבה שאמר ועלתה על דעתו לפטרו עכ\"פ ודוק כי יש טעם נכון לזה לדברי הרמב\"ם ע\"פ הסוגיא ויתיישב יפה ל' א\"ד ואפשר דלזה נתכוין ג\"כ המ\"מ דכתב בסוף דבריו ז\"ל דצ\"ל דס\"ד להרמב\"ם דל\"פ הלשונות לדינא ע\"ש שמסיק וצ\"ע ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כיסהו כראוי כו' ואפי' לא שכיחי גמלים כו' ז\"ל הגמרא א\"ד היכא דאינו יכול לעמוד לפני גמלים אע\"ג דלא שכיחי כיון דאתו לפרקים ואתו וארעוהו ונפל שם השור פשיטא דחייב דפושע הוא דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דילמא יבואו גמלים כי תיבעי לן שהכיסוי יכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים והתליע מתוכו מהו מי אמרי' מגו דהוה פושע לענין גמלים הוי פושע (פי' מיחשב פשיעה) נמי לענין התלעה או לא ומסיק וקאמר ת\"ש נכל לתוכו שור חש\"ו סומא ומהלך בלילה חייב פקח ומהלך ביום פטור ואמאי נימא מדהוה פושע לענין חרש הוה נמי פושע לענין פקח אלא לאו ש\"מ דלא אמרינן מגו ש\"מ וכתבו שם התוס' ז\"ל וא\"ת וכי נמי לא אמרינן מגו נמי מתחייב דתחלתו בפשיעה הוה לענין שוורים אם יעברו גמלים תחלה ואח\"כ שוורים ותירץ ריב\"א דלא אמרי' תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא היכא דמחמת הפשיעה בא האונס אבל הכא אפילו היה מכוסה כראוי לשוורים ולגמלים היה מתליע כו' עד אבל ק' לר\"י היכי מיפשט מנפל לתוכו שור חש\"ו הא לא דמי כלל דהא לענין פקח בדין הוא דלא יחשב פושע ע\"י מגו שהרי לא פשע כלל לגבי שור פקח אבל בבעי' דידן הוא פושע לענין השוורים כי מרעי הגמלים להכיסוי ולכך יש להועיל שם המגו וליחשב [פושע] לענין שוורים אף לענין ה��לעה ונראה לר\"י דמיירי כאן דמיד שיעברו שם הגמלים יפחת הכיסוי כו' דהשתא הוה מתחלה ועד סוף אונס לגבי שוורים כו' ע\"ש והנה מבואר מדברי ר\"י דס\"ל דאם לא היה הכיסוי נופל מיד כשיעברו עליו הגמלים היה חייב אף כשנפל מחמת התלעה וה\"ט כיון דפשע לענין שור זה עצמו שנפל שם דאילו עברו שם תחלה גמלים היה נופל השור בפשיעה (משא\"כ לענין פשע לענין שור חרש ונפל שמה שור פקח דלענין שור פקח שנפל בסוף לא פשע כלל) מחייבינן ג\"כ לענין התלעה ומחשבינן לאונס הבא מחמת פשיעה דאמרינן כיון דהתלעה ג\"כ לא שכיח כולי האי אלא שאירע כן שהתליע אלמלא כיסהו בכיסוי אחר שהוא חזק לגמלים לא ארעוהו אונס דהתלעה ועיין בתו' פ' המפקיד דכתבו שם התו' כיוצא בזה דכל שתחלתו בפשיעה תלינן בו ומחייבינן ליה כל מה שאפשר לתלות בו: "
+                ],
+                [
+                    " בור של שני שותפין שעבר עליו הראשון ולא כיסהו כו' ז\"ל הרא\"ש שם כו' [עב\"ח שהביאו] וז\"ל הגמרא שם דף נ\"א וראשון מאימתי מיפטר רבה ורב יוסף משמיה דרב מני חד אמר משיניחהו משתמש וחד אמר משימסור לו דליו עכ\"ל הגמרא וכתב ע\"ז הב\"י ז\"ל ודע שרש\"י כתב כו' [עב\"ח שהביאו] ואין נראין כן דברי הפוסקים ז\"ל עד כאן לשון ב\"י ודע דכל' רש\"י הוא ג\"כ ל' נ\"י ולא עמדתי על סוף דעתו דב\"י במ\"ש דאין נראה כן דעת הפוסקים דפשוט בעיני דרש\"י לא בא אלא לתרץ לשון הגמרא דקאמר מאימתי מיפטר הראשון וכבר כתבתי שגירסת רש\"י היתה במשנה השני חייב ופירש השני לבדו חייב והראשון פטור וק' לרש\"י מאי קאמר הגמרא מאימתי מיפטר הראשון דילמא מיד שעבר השני נפטר הראשון ע\"ז פי' דפשוט להגמרא דאין השני מתחייב מיד בכולי בהעברתו זא\"ז דמאי קעבד השני דליחייב בכולו אלא ודאי עבר דקתני פירושו נשתמש וע\"ז קאמר מאימתי כו' מאיזה שימוש והלאה שיעשה השני שיפטר הראשון וע\"ז מסיק וקאמר דלמ\"ד משיניחנו הראשון להשני משתמש והלך לו ממנו אמרי' מסתמא קיבל עליו השני שמירת הבור לבדו (ומ\"ש דאם נפטר מזה עד שימסור להשני הדלי ואז נתחייב לבדו הן שנשתמש בו הראשון או לא) אלא משום דהמשנה נקטה חד לישנא בראשון ושני עבר הראשון ולא כיסהו והשני כו' ר\"ל וגם השני עבר מש\"ה כתב רש\"י דצ\"ל דהמשנה איירי בנשתמשו בו שניהם ולאפוקי העברה בעלמא זא\"ז ולמ\"ד שפי' מסר לו דליו אצ\"ל שנשתמשו בו אלא שבא הראשון וגילה הבור ונטל כיסוי דהבור בידו ומסרו להשני והשני נטלו והניחו ע\"ג קרקע והלך לו ג\"כ מיפטר הראשון והשני חייב בכולה ואם לא גילה שום א' מהן רק מעצמו נתגלה באיזה אופן ועברו לפניו זא\"ז וראוהו מגולה ולא כיסוהו שניהן חייבין כיון שהן בעלי הבור ואנן קיי\"ל כמ\"ד משימסור דליו ומש\"ה סתמו הפוסקים ולא הזכירו שום שימוש כ\"א העברה זא\"ז ומסירת דליו וזה פשוט בעיני ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " עבר עליו הראשון כו' עד ול\"נ אלא (משום) שניהן חייבין כו' ז\"ל ב\"י יש לתמוה על רבינו שתמה על הרמב\"ם ולא תמה על הרי\"ף שגם הוא גורס הראשון חייב [ואי ניחא ליה להרי\"ף משום דאיכא למימר דאף הראשון חייב] קאמר וכדפי' הרא\"ש ז\"ל אם כן [ה\"נ] יפרש גם כן לדעת הרמב\"ם ז\"ל ולא יכתוב עליו דל\"נ עד כאן לשונו ונלע\"ד ליישב דודאי לא נעלם מעיני רבינו [פי'] הרא\"ש שיישב דל\"פ הרי\"ף עם רש\"י וכנ\"ל אלא שדייק מל' הרמב\"ם שכתב שם בפי\"ב דין ז' ז\"ל הראשון חייב עד שימסור דליו לשני ומשמסר דליו לשני לדלות ממנו נפטר הראשון ונתחייב השני לכסותו עכ\"ל ואי כוונתו במ\"ש הראשון חייב דגם הראשון חי��ב א\"כ מ\"ש עד שימסור דליו לשני פירושו דאז הראשון פטור וק' א\"כ למה הוצרך לחזור ולכתוב ע\"ז ומשמסר דליו לשני נפטר הראשון אלא ודאי כוונתו במ\"ש הראשון חייב עד שימסר לו דליו דהראשון חייב לבד והייתי אומר כשמסר לו דליו אז נפטר [מהחצי קמ\"ל דנפטר] הראשון לגמרי והחיוב מוטל על השני בכולו ופי' זה נכון ומתיישב על הלשון משא\"כ הרי\"ף שקיצר ולא כתב אלא לשון המשנה מש\"ה ניחא ליה לרבינו לפרש דמ\"ש הראשון חייב כדפירשו הרא\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אבל אם נתקל באבן והוזק בקרקע פטור כבר כתבתי בפרישה דכ\"כ התוס' ע\"ש בדף כ\"ח בד\"ה ונישוף באבן כו' דמסקי וכתבו שם ו\"ל ואע\"ג דשור שדחף חבירו לבור וגם הניח אבן ע\"פ הבור ובא השור ונתקל בה ונפל לבור. מחייבינן בפ' הפרה (ר\"ל וגם בעל האבן משלם מחצה אע\"ג דלא ניזק באבן) ויש לחלק כיון שיש שם תקלה על הבור מיהו ודאי לרב ק' כי היכי דקאמר רב קרקע עולם הזיקתו ה\"נ נימא בעל האבן בור של פלוני הזיקו עכ\"ל התוס' ונ\"ל ביאור דבריהן דמחלקי דל\"ד לנפל לתוך הבור דהבור שם תקלה עליו דאין לך דחפר בור שלא יהא חייב בהיזק שנעשה ע\"י בורו וכיון דבעל האבן הוא התחלת התקלה דין הוא שיהא שותפו בתשלומין ומסקי אבל ק' דאין על כל בור שם תקלה שהרי החופר בור בר\"ה פטור על נזקי בורו א\"כ בנפל ע\"י שנתקל באבן לבור שכרה חבירו פטור בעל האבן כיון שאין שם תקלה על הבור עכ\"פ וגם כאן יש לו התנצלות לומר בור של פלוני הזיקו (עכ\"ל) [כנ\"ל] כוונת התו' הנ\"ל אכן ק' מ\"ש נתקל באבן והוזק בקרקע עולם דפטור ומ\"ש נתקל בגובה העשוי בר\"ה והוזק בקרקע עולם דחייב לשמואל כמש\"ר בסי' ת\"י סי\"ו וכן הוא בגמרא פ' הפרה דף נ' בהדיא ועיין בתו' שם בד\"ה לשמואל בגובה נמי מתחייב כו' שכתבו ז\"ל ע\"כ בנתקל בגובה ונחבט בקרקע דאי בנחבט בגובה מודה רב דחייב כמו באבנו וסכינו ומשאו דאמר אי דאפקריה בין לרב בין לשמואל היינו בור והיינו משום דחבטה דידיה הוא וק' דבנתקל בגובה ונחבט בקרקע מודה שמואל דפטור דקרקע עולם הזיקתו כדמוכח לקמן דף נ\"ג אמר שמואל היכי דמי לאחוריו דפטור כגון שנתקל בבור ונפל אחורי הבור כו' י\"ל דסבר שמואל דאין לחייב בעל הבור לעולם אפי' מדר' נתן אלא כשעשה כל התקלה אז יתחייב בעל הבור כשנחבט ואפילו נחבט בקרקע עולם או כשעשה ההיזק אע\"ג שלא עשה התקלה אבל בחצי תקלה לא יתחייב בעל הבור כשנחבט בקרקע עולם ולפ\"ז א\"ש הא דמשמע לקמן נתקל באבן ונפל לבור דמחייב אע\"ג דהאי בור לאו איהו כרייה עכ\"ל וכ\"כ הרא\"ש שם (דכתב) דטעם חיובו דנפל מן התל משום דעשה כל התקלה לחוד ובנתקל בבור ונפל לאחורי הבור מן הדין היה בעל הבור חייב אע\"פ שנתקל בקרקע עולם אלא מפני שלא עשה כל התקלה לחוד כ\"א בהצטרפות קול הכרייה ומינה נשמע דבנתקל באבן ונישוף בקרקע עולם חייב בעל האבן וא\"כ סתרין דברי התו' והרא\"ש וגם דברי רבינו אהדדי ובישוב סתירת דינייהו אהדדי היה נ\"ל לומר דודאי בתר חבטה אזלינן ולהכי כאן כיון שהחבטה היתה בקרקע עולם פטור בעל האבן ובמניח אבן ע\"פ הבור ונתרל עליו שור ונפל לבור חייב בעל האבן בתשלומין כיון שיש חיוב על מקום החבטה שהרי נחבט בבור וכדברי תו' הראשונים הנ\"ל והא דנעשה תל גבוה י' ס\"ל לשמואל דחייב אף כי נחבט בקרקע היינו משום דקרקע שסובבו שם בור עליה כיון דיש בו כדי להמית הנופל מהתל ע\"פ הקרקע שסביבו נמצא דשם תקלה עליה דמה לי חפר בור ונחבט ע\"י חפירתו בגובה עשרה בקרקע עולם דלמטה ומה לי עשה גובה עשרה ממטה למעלה ונחבט על ידו בקרקע עולם דלמטה ממנו דהוה ליה כקרקעית דבורו מה שאין כן בנתקל באבן ונישוף בקרקע עולם שבצדו שאין שם תקלה על הקרקע מכח האבן המונח בצדו דהרי אינו ראוי למות מכח זה וכדאמרינן בפ' הפרה דף נ\"ג סוף ע\"א דמצי בעל האבן למימר לבעל הבור אי לאו בירא דידך אבא דידי מאי הוה עביד אי הוה מיתקל בההוא הוה נפל וקאי קמ\"ל אלא שדברי התו' אינם מיושבים בזה דא\"כ למה כתבו שם דטעמא דפוטר שמואל בנפל נאחורי הבור משום דהוה חצי תקלה בלא\"ה נמי פטור כיון דהוה החבטה במקום שאין שם תקלה עליו וצ\"ע ודוחק לומר דמ\"ש בדף כ\"ח דגם שמואל מודה לא כ\"כ אלא לשינויא קמא דתוס' דכתבו בדף הנ\"ל דהפוסקים תפסו שינויא בתרא לעיקר ומחלקין כמ\"ש בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " וטנפה בהן כליו כו' כבר כתבתי הטעם בפרישה בשם רש\"י דכיון דגללים דידיה הוא כו' וא\"ל הא כתב רבינו לעיל סי' שי\"ג דכל זבל המתחבץ משאר בהמות בחצר הרי הוא של בעל החצר או אם החצר מושכר של השוכר אבל של בעל הבהמה ודאי לא הוה י\"ל דשאני הכא דלא ניחא ליה שיזכה לו חצירו לדבר שיוזק על ידו והכא בדלא ידע מיניה בעל החצר מיירי כמ\"ש בפרישה אבל בודאי אי כבר ידע בהן בעל החצר וניחא ליה לזכות בהן שוב פטור בעל הבהמה מהיזקן: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " שני קדרין שהלכו זה אחר זה ונתקל כו' עד כתב הרי\"ף שגוף הראשון חשוב כאדם המזיק כו' לעמוד על עיקרן של דברים אלו צריכין [אנחנו] להביא ל' הגמ' והרי\"ף והרא\"ש. בב\"ק דף ל\"א ב' קדרין שהיו הולכין זא\"ז ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון הראשון חייב בנזקי שני ע\"כ ומפרשינן שם בגמ' דמתני' אפי' כרבנן דס\"ל נתקל אונס הוא והא דחייב ראשון בנזקי שני רי\"א משום דהו\"ל לעמוד ולא עמד הוה פושע ור\"נ בר יצחק אמר אפי' לא היה לו לעמוד היה לו להזהיר ולא הזהיר ופסק הרא\"ש כרנב\"י ובגמרא שם הביאו הברייתא ז\"ל הקדרין והזגגין שהלכו זא\"ז נתקל הראשון ונפל שני בראשון והג' בשני ראשון חייב בנזקי שני ושני חייב בנזקי ג' וסיומא דברייתא וכולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן וקאמר שם (לפי עיקר הגי' שהסכימו עליה תו' ורש\"י ורא\"ש) אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו שני חייב בנזקי ג' בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו ראשון ודאי פושע שני אגופו מיחייב דהו\"ל לעמוד ולא עמד ממונא פטור דא\"ל האי בירא לאו אנא כריתיה מיתיבי כולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן מדקתני כולן ש\"מ אפי' ראשון אלא אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי ממונו דשני בין בנזקי גופו דשני ושני חייב בנזקי ג' בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו מ\"ט דהו\"ל בור ולא מצינו בור שחייבו בו את הכלים הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור הוא אלא לרב דאמר אי אפקריה אין אי לא אפקריה לא (וגופו דשני מי מפקיר ליה)(אשר\"י) מאי איכא למימר לעולם כדקאמר מעיקרא ודקא קשיא לן כולן חייבין שהוזקו כלים בכלים עכ\"ל הגמרא בקיצור והאריכו התוס' והרא\"ש בפירושא דשמעתתא וכלל דבריהם הוא דמימרא קמיית' דרבא עיקר דהיינו ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו ושני חייב בנזקי ג' בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו (וכמו שהאריך שם הרא\"ש בהוכחות ע\"ש) ומ\"ש רבא בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו וגופו דראשון קאמר וסבירא ליה לרבא מדנקט ברייתא קדרין וזגגין שנשברו בקל משמע חיובו אכלים קאי (פי' שחייב הראשון על שבירת הכל��ם דשני כדין מזיק ולא כדין בור דפטור אכלים) הילכך ע\"כ מתני' ר\"מ היא דס\"ל נתקל פושע הוא כיון דמעצמו נפל ולהכי מחייב אנזקי גופו כדין אדם המזיק וחייב אפי' אנזקי כלים דשני וכיון דגופו מזיק הוה ממילא ממונו ומשאו בורו הוא ואף אם הפקירם אח\"כ הו\"ל מפקיר נזקיו אחר פשיעה ולא הוה הפקר אבל שני שנתקל בראשון לאו פושע הוא בנפילתו ומ\"מ כיון דהוה ליה לעמוד ולא עמד או להזהיר ולא הזהיר מזיק הוה אלא כיון דאנוס הוא בנפילתו מסתייה דעבדינן ליה לגופו מזיק מטעמא דהיה לו לעמוד ולפיכך מה שניזק השלישי מגופו דשני חייב עליה כדין מזיק אבל ממשאו וכדו יכול לומר האי בירא לאו (איהו) [אנא] כריתיה ומסתמא כבר אפקרינהו להני חרסין והוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת האונס דהוה הפקר ופריך עלה מברייתא דקתני וכולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן אלמא אף הראשון פטור על מה שניזק המזיק השני מממונו ומפרש רב אדא בר מניומי שהזיקו כליו של ראשון לכליו של שני בהא קתני וכולן פטורין על נזקי ממונן אבל גוף השני שניזק במשאו ועליו של ראשון ודאי חייב ע\"כ פירושא דגמרא וז\"ל הרי\"ף שני קדרין כו' אוקמה ר\"י כשהיה לו לעמוד ולא עמד ולפיכך חייב ואפי' לרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא כיון שהיה לו לעמוד ולא עמד נפק ליה מדין אונס וקם ליה בדין פשיעותא כו' והכי הלכתא תניא הקדרין והזגגין שהלכו זא\"ז ונתקל הראשון ונפל השני בראון והשלישי בשני כו\" עד כולם חייבים על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק בגופו בין דאיתזק בממונו ושני חייב בנזקי שלישי בדאיתזק בגופו אבל לא בממונו מאי טעמא דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה עד כאן ומפרש רבינו דדעת הרב אלפס הוא דכשיוזק גוף השני בראשון חייב הראשון בנזקו בין הוזק בגוף הראשון בין בממונו ומפרש במה שכתב הרי\"ף במימרא דרבא בין דאיתזק בממונו בין דאיתזק בגופו כל חד כדינו דהיינו באיתזק בגופו דראשון חייב אפי' אממונו דשני וכדין מזיק אבל איתזק גוף השלישי בממונו של שני פטור על נזקי שלישי מטעם דא\"ל השני לשלישי האי בירא ר\"ל המשאוי שהיה מונח כאן שהוא הבור לאו אנא כריתי' וגרמית ליה אלא הראשון הוא הגורם ולכך פטור השני (ואע\"פ שלפי שיטת פי' רש\"י ותוס' ורא\"ש פירושו דרבא הוא שגם השני אי הזיק בגופו חייב אפי' בממונו דשלישי וכנ\"ל רבינו ע\"כ לא פירשה הכי אפי' אליביה דהרי\"ף דהא מסיק וכתב היו ג' ונתקל השלישי כו' עד ופטור אם נשברו כליו כו' וצ\"ל דס\"ל בזה כיון דקיי\"ל כרבנן דנתקל לאו פושע הוא ולמזיק [יחשב] כיון דהיה לו לעמוד מ\"מ השני דיש לו התנצלות דנפל מכח הראשון מש\"ה סגי אם נחשבנו לבור) והנה רבינו פירש לדברי הרי\"ף שלא כהבנת הרא\"ש אביו דברי הרי\"ף כדמוכח שם בדברי הרא\"ש וכתבתיהו בסמוך ונראה מה שהכריחו לרבינו לפרש כן הוא מכח ההקדמה שהקדמתי לעיל המבוארת בדברי הרא\"ש עצמו שר\"ל שגופו של ראשון הוה פושע ומזיק בידים הוה ממונו בור א\"כ כיון שכתב הרי\"ף בתחלת דבריו דאפי' לרבנן הוה האי נתקל פושע כמו נתקל דעלמא ומש\"ה אם ניזק השני בגופו של ראשון בין בממונו דהשני בין בגופו חייב הראשון בנזקו וממונו דהראשון הוה בור ופטור אם ניזק בו השני בממונו והיינו הוא שהביא הרי\"ף בברייתא ופטור על נזקי ממונן ור\"ל כי אזיקו כלים בכלים וכתירוצו דרב אדא בר מניומי ועוד יש הוכחה לפי' רבינו בדברי הרי\"ף דכיון דמסקינן בגמרא לעולם כדאמר מעיקרא והיינו כמימרא דרבא הראשו��ה והיינו דבין בגופו בין בממונו דקאמר רבא היינו גופו וממונו של ראשון וכמו שהוכיח גם הרא\"ש שם דזה עיקר וא\"כ מאחר שהרי\"ף הביא דברי רבא לפסק הלכה ודאי אליבא דמסקנא קאמר וכמימרא ראשונה דרבא ואין להקשות אי הלכתא כמימרא קמייתא דרבא ובין בממונו ובין בגופו של ראשון קאמר א\"כ איך כ\"ר בשם הרא\"ש דגופו של ראשון יש לו דין בור וממונו אפילו דין בור אין לו הא רבא בין בגופו בין בממונו קאמר אין זו קושיא כלל דכתב שם הרא\"ש דאף שהמסקנא הוא דמימרא קמייתא דרבא עיקר דבין שניזק שני בגופו של ראשון בין בממונו של ראשון חייב היינו לומר שדעת רבא כן היא ורבא אליבא דר\"מ קאמר דס\"ל נתקל פושע הוא אבל אנן דקיי\"ל כרבנן דנתקל אנוס הוא וקיי\"ל ג\"כ כשמואל דאמר כל תקלה בור הוא מסקנא דהלכה כך היא דגוף שניהן בור ופטורין על הניזקין דכלים ושניהן פטורים על נזקי ממונן אפי' הוזק בהן אדם דהוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס וכמ\"ש שם הרא\"ש בפירוש שכך דעתו גם כתב הרא\"ש טעמו דרבא דמוקי המתני' כר\"מ (גם כתב שם לר\"י דמוקי שם להמתני' אפי' כרבנן יש לו ישוב אחר ע\"ז ע\"ש) אבל להרי\"ף דס\"ל כיון דהו\"ל לעמוד ולא עמד הוה ליה פושע אפי' לרבנן א\"כ מימרא קמייתא דרבא שהיא עיקר הלכתא היא דמה לי נתקל פושע לרבנן מה לי נתקל פושע לר\"מ וכיון דגופו פושע הוא ממונו בור הוא כנ\"ל זהו דעת רבינו בדברי הרי\"ף אבל מדברי הרא\"ש מוכח דהרי\"ף ס\"ל אם ניזק השני בגוף הראשון בין ניזק בממונו בין בגופו חייב הראשון בנזקין אבל אם ניזק השני בממונו של ראשון פטור אפי' ניזק בגופו וכתב הטעם משום דא\"ל האי בור לאו אנא כריתיה דאנוס היה בשעת נפילתו ואע\"פ שבגמרא משמע דכי אמרינן שגופו הוה מזיק ופושע הוה ממונו בור וכנ\"ל הרא\"ש ס\"ל דהיינו דוקא כפשטא במימרא דרבא שאמר אליבא דר\"מ דס\"ל כל נתקל פושע הוה בנפילתו א\"כ ממונו בור הוה דכל המפקיר נכסיו אחר נפילת פשיעה בור הוה אבל הרי\"ף שמביא מימרא דרבא להלכתא ואנן קיי\"ל כרבנן דנתקל לאו פושע הוה בנפילתו אף ע\"פ שחשב ליה כפושע לענין אם ניזק השני בממונו בגוף הראשון כיון דלא עמד מיהו ממונו דהראשון לאו בור הוא כיון דאנוס הוא בנפילה ומפקיר נזקיו לאחר (פשעה) [נפילת] אונס לא הוה בור ולדעת הרא\"ש מ\"ש הרי\"ף במימרא דרבא בין דאיתזק בממוניה בין דאיתזק בגופיה גופו וממונו של שני קאמר (וכדמוקי ליה הגמרא בתחלה וקאמר אלא אמר רבא כו' ולא חזר הגמרא מזה התירוץ אלא מכח רב דאמר אי אפקריה אין כו' ולא ס\"ל כוותיה דרב אלא כשמואל) והכל קאי אניזק שני בגוף הראשון ובא רבא לפרש דהא דקתני בברייתא וכולן חייבין על נזקי גופן לא שיהיו נזקי גופן דראשון ושני שוין אלא ראשון חייב בנזקי שני בין שניזק השני בגופו בין בממונו אי איתזק בגוף הראשון דגופו חשוב אדם המזיק שני חייב בנזקי שלישי אי איתזק בגופו ר\"ל אי איתזק השלישי בגופו אבל אי איתזק השלישי בממוניה אע\"פ שניזק בגופו של [שני] פטור דגוף השני כיון שנכשל בראשון נפילתו מרובה וטרוד בעמידתו ומסתייה אי עבדינן גופו בור מטעמא דהו\"ל לעמוד ופירוש זה מוכח מדברי הרא\"ש שפירש כן לדברי הרי\"ף מדמסיק הרא\"ש וכתב אחרי שהביא דברי הרי\"ף וז\"ל ומ\"ש הרי\"ף ומ\"ט דא\"ל האי בירא לאו אנא כריתי' לאו אדסמוך ליה קאי דהא גם הראשון פטור אנזקי ממונו שהזיק אפילו גופו דשני אלא אהברייתא הנזכרת שם לפני זה קאי דקתני וכולן פטורין בנזקי ממונן דהיינו בין ראשון בין שני פטורין בהיזק הבא אפילו לגוף אדם אחר מממונו ע\"ז אמר רבא מ\"ט משום דאמר אנא לאו כריתיה האי בירא דגם הראשון יכול לומר כן כיון דאנוס הוא בנפילתו וכמ\"ש לעיל ואי ס\"ד דהרא\"ש פי' לדברי הרי\"ף כדפירש\"י קשה הא שפיר אדסמוך ליה קאי דהא אליביה הראשון חייב על ממונו אי אזקיה להשני וק\"ל ומהתימה על ב\"י שלא הזכיר זה דרבינו מחולק עם הרא\"ש אביו בביאור דברי הרי\"ף ונראה דגם מה\"ט דלביאור דברי הרא\"ש צ\"ל דמ\"ש הרי\"ף האי בירא לאו אנא כריתיה לאו אדסמוך ליה קאי ולא רצה רבינו לפרש הרי\"ף כן כי הוא דוחק ודוק ומה שהכריח הרא\"ש לפרש כן כיון דלמימרא קמייתא דרבא לא יכלו לאוקמא שפיר האי ברייתא אליבא דרבא כיון דקתני ופטורין על נזקי ממונן דמשמע אפי' הראשון פטור על נזקי ממונו אפי' ניזק השני בגופו והוצרך רב אדא לדחוק ולומר דהא דקתני ופטורין על נזקי ממונן היינו דאזקי כלים בכלים וא\"כ הרי\"ף שהשמיט הך דרב אדא בר אהבה והעתיק ל' הברייתא כצורתה דקתני ופטורין על נזקי ממונן משמע ודאי שס\"ל כן להלכתא דאפי' הראשון פטור על נזקי ממונו אפי' הוזק השני בגופו ובאמת הוכחה גדולה היא זו ועוד יש הוכחה לפירושו דהרי\"ף מקשה מההוא דשובר את הכד ומתרץ דשאני אדם דלא שייך ביה הפקר משמע הא ממונו דשייך בו הפקר אינו מתחייב עליו ע\"ש והב\"י הקשה מזה לפי' הרא\"ש לדברי הרי\"ף דס\"ל דאם מזיק הראשון בגופו לממונו של שני חייב כיון דהרי\"ף רצה לדמותו לנשברה כדו דפטור עליה לגמרי ונהי דחילק דשאני מזיק בגופו דגופו לא מפקיר ליה מ\"מ אין סברא שחייבו כולי האי אפי' אם אין מזיק ממונו של שני ואין זו קושיא מוכרחת כ\"כ אבל הוכחתו הנ\"ל הוכחה גמורה היא ודוק ועוד יש הוכחה לדברי הרא\"ש מדשני הרי\"ף במימרא דרבא וכתב בין בנזקי כו' בין דאיתזק כו' משמע דגופו וממונו דשנ' קאמר ר\"ל דאיתזק כאילו אמר בין שניזק בגופו כו' כנ\"ל לדעת הרא\"ש בפי' דברי הרי\"ף אבל לרבי' לא מסתבר פירושו מכל הני דוחקים שהזכרתי לעיל ודוק: ומש\"ר בשם הרי\"ף דאם הזיק הראשון בממונו אפילו הפקירו חשוב כמו בור עיין בהשגת הראב\"ד בפי\"ג מה' נ\"מ שתמה על הרי\"ף והרמב\"ם שכתבו שחייב הראשון על מה שניזק במשאו ומסיק דלא איירי הרי\"ף אלא בדלא הפקיר משאו וכתב המ\"מ שכן הוא דעת הרמב\"ם ומהתימה על רבי' איך לא ראה השגת הראב\"ד. כלל העולה דג' שיטות יש בפי' הרי\"ף דלשיטת רבינו הראשון אגופו חייב כאדם הפושע ואמשא חייב בעל הבור. ולשיטת הרא\"ש הוא דעל גופו חייב כמו אדם הפושע ועל משאו לא כלום. ושיטת הראב\"ד ומ\"מ וב\"י דעל גופו חייב כמו על בור ועל משאו אינו חייב כלל אם לא שאמר דלא אפקרינהו ודוק: ומש\"ר וכ\"כ הרמב\"ם אינו מדוקדק יפה דבהדיא כתב הרמב\"ם דעל נזקי ממונו של שני אינו חייב הראשון אפי' הזיקו בגופו וכן כתב בהדיא המ\"מ והראב\"ד שזה דעתו של הרמב\"ם ועיין בב\"י שביאר עוד דבריו על פי הגמרא ואפשר לומר דמש\"ר וכ\"כ הרמב\"ם לאפוקי מפי' אביו הרא\"ש ואין זה דוחק כ\"כ כמו שעלה על דעת ב\"י אלא ה\"ק וכ\"כ הרמב\"ם כו' כלומר וכמו שפירשתי דברי הרי\"ף דמ\"ש בין דאיתזק השני בגופו בין בממונו כו' היינו גוף וממון הראשון קאמר כן פירשו גם הרמב\"ם שכתב בהדיא ז\"ל הקדרים והזגגין שהלכו זא\"ז כו' הראשון חייב בנזקי גופו של שני בין שהוזק בגופו של ראשון המוטל בארץ בין שהוזק במשאו ע\"כ ומסתמא כל דברי הרמב\"ם אליבא דהרי\"ף רבו הן והיינו דלא כהרא\"ש שהוא פי' דמ\"ש הרי\"ף בין דאיתזק בגופו כו' גופו וממונו של שני ודוק. ובש\"ג האריך בזה ע\"ש ובסוף דבריו כתב ז\"ל גם לדברי הרא\"ש אין הראשון חייב בנזקי כליו כלל [אפי' הוזק בו השני גופו וכן אין הראשון חייב בנזקי כליו דשני אם הוזק בו שלישי בכליו דשני דאין לכלים דשני דין בור כלל] ואפי' לכלים דראשון ולמיימוני נראה דחייב ראשון על נזקי כליו דשני כשהוזק גופו דשלישי בכליו דשני דהוה בור דהרי הראשון הוא שכרה אותה עד כאן לשונו. וסבירא ליה דודאי כי הוזק גוף השלישי בגוף השני ודאי השני הוא שחייב שכיון שהיה לו לעמוד ולא עמד הוה גופו בור שכרה איהו ולהכי חייב הוא אבל כי ניזק גוף השלישי בכלי שני פטור דממונו של שני לא הוה בור כלל וכמ\"ש ג\"כ רבינו בשם הרא\"ש ומטעם דא\"ל האי משא שהוא הבור לאו אנא כריתיה א\"כ ממילא חייב הראשון בנזקי גוף השלישי שהוא גרם שנפל השלישי בממונו דשני וכיון דליכא לאשתלומי מהשני צריך הראשון לשלם לו ולא ידעתי מנין לו זה דילמא אף שלהרמב\"ם הוה הראשון בין בגופו בין בממונו בור מ\"מ למה יתחייב הוא על מה שהזיק גוף השלישי בכליו של שני הרי גם הוא לא כרה בור זה ואינו אלא גרם בעלמא גם לא מסתבר כלל כיון דהראשון אינו משלם מה שהזיק השני לשלישי בגופו איך ישלם מה שהזיק השני בממונו לשלישי והרי ממונו דשני מכח נפילתו דשני אתא ואילו הוה כדבריו לא הוה משתמיט הראב\"ד והמ\"מ מלהזכיר דין גדול הזה לדעת הרמב\"ם ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ונצטרפו יחד וליבו פטור כן הסכימו כל המפרשים אבל הרמב\"ם פי\"ד דנ\"מ כתב ז\"ל ליבה וליבתה הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נ\"ש מן היפה שבנכסיו כו' ותמה שם עליו הראב\"ד גם המ\"מ וצידד שם המ\"מ ליישב דבריו ובסוף דבריו כתב ז\"ל אלא שקשה לי שרבינו עצמו פסק בפי\"א דשכנים כאוקימתא דרב אשי וצל\"ע עכ\"ל ועיין בב\"י מ\"ש ישוב בזה ועיין בש\"ג כתב ישוב אחר לזה ועיין בי\"ד סי' קכ\"ה בדין כח של ישראל ועכו\"ם ביחד: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " הניח לחבירו גחלת על לבו כו' עד ועבדו כגופו כו' בסוף פרק כיצד הרגל [עיין לשון הגמרא בבית חדש] ולפני זה בדף כ\"ב אהא דתניא המדליק את הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך ונשרף עמו חייב (פירש\"י חייב אגדי ואגדיש לפי שאין לו דין מיתה על. העבד שהי' לו לברוח) עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור פי' פטור אגדי ואגדיש משום דקם לי' בדרבה מיניה על מיתת העבד דכתיב נקום ינקם ושם פירש\"י דלא היה צריך לומר בגדי כפות דבגדי אין אומרים היה לו לברוח דאין בו דעת ואם אינו כפות וסמוך נמי חייב כדאמרי' בשלהי פרקין שורו כממונו כו' ע\"ש והתו' כתבו שם בשם רשב\"ם דהקשה בשמעתין ומכח קושייתם כתבו דבגדי נמי אמרי' דהיה לו לברוח ומשה\"נ נקט רישא דברייתא דוקא גדי כפות דחייב ושההיא דס\"פ עבדו כגופו שורו כממונו איירי בעבד ושור כפות והבעלים עומדים אצלם וכשהניח הגחלת על לב עבד של חבירו סבור שהאדון יסירנה ולא יסמוך אתשלומין משא\"כ על לב שורו דמיחשב לאדוניו כבגדו עכ\"ל בקיצור וכ\"כ הרא\"ש שם פי' שני הדעות אההיא בריית' המדליק את הגדיש הנ\"ל והתוס' בס\"פ כיצד הרגל חזרו וכתבו כן בקיצור דההיא דהמניח גחלת על לב עבדו ושורו מיירי כשהעבד כפות ורבו עומד אצלו וכתבו ומסקי ז\"ל ומיירי שלא מת העבד אלא הוזק ולהכי מספקא ליה שמא לא יחוש הרב לסלקו לפי שישלם לו דמי נזקו עכ\"ל והרא\"ש בס\"פ הוסיף על דבריו הנ\"ל וכתב ז\"ל עבד כגופו כיון דעבד בן חורין וחייב במצות סמך ע\"ז שלא יניחנו רבו לשרוף כדי שישלם לו זה עבדו עכ\"ל הרי לפנינו דהרא\"ש פי' במסקנא דעבדו כגופו בכפות ורבו סמוך ומיירי בנשרף העבד ומת אפ\"ה פטור המניח מטעם שסבור שיסירנו רבו העומד אצלו ונראה שגם התוס' ל\"פ בהא אלא כתבו דמיירי בהוזק ולא מת אלא בהאיבעיא דאיבעי' להו אי אמרי' דעבדו כממונו וחייב משום דסמך רבו אתשלומין דהיינו דוקא אם ידע שלא ימות מהגחלת אלא יוזק דאי ידע שימות מהגחלת לא איכפת ליה אי סמך רבו אתשלומין אבל לפי המסקנא דאמרינן דעבדו כגופו אפי' רק הוזק מהגחלת מכ\"ש אם ידע רבו שישרף דהיה לו לרבו להסירו והמניח פטור דסמך על רבו שיסירנה וזה פשוט לע\"ד והנ\"י כתב בס\"פ כיצד אאיבעי' הנ\"ל אי בעבד כפות מיירי ודאי לאו לענין מיתה בעי דפשיטא שההורגו חייב ואע\"פ שאדוניו לפניו שיכול לסלקו (פי' ואפי' אי האיבעי' אהתשלומין קאי פשיטא דפטור מהתשלומין דהא קלב\"מ) אלא לענין נזקין מיירי (ושהעבד) [ושאדוניו] שם שהיה יכול להסירו ואי בעבד שאינו כפות מיירי פשיטא דלענין מיתה פטור שהעבד עצמו היה לו לסלקו אלא לענין נזקין לשלם בעי כיון דמצי העבד לסלק לאו גיריה דמזיק הוא או דילמא כבגדו הוא שהוא ממונו וחייב לשלם והדר פשוט דעבדו כגופו ופטור וה\"מ בגדול אבל בקטן דלאו בר דעת הוא כשורו שהוא חייב דכממונו הוא עכ\"ל נ\"י הרי לפנינו דהנ\"י פירשו להאיבעי' הנ\"ל הן לשיטת פרש\"י הנ\"ל דפירשו דמיירי בלא כפות הן לשיטת פי' התוס' והרא\"ש דפירשוהו בכפות והעבד לפנינו ואף דשינה מל' התוס' בהא דכתב אי בכפות מיירי ודאי לאו לענין מיתה מיירי דא\"כ איך יניחו רבו למות לק\"מ דתרווייהו איתנהו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ול\"פ וגם י\"ל דהנ\"י בא לאפוקי דל\"ת דהאיבעיא היא שהניח גחלת על עבדו דחבירו והוא כבר מת והתוס' באו לאפוקי עוד דל\"ת אפי' שהאיבעיא היא כשהגחלת היא ראויה להמית העבד ע\"י דא\"כ לא היה איבעי ליה דודאי י\"ל שסמך ארבו וע\"פ מ\"ש נתבאר לנו דמה שמסיק הנ\"י וכתב דעבד קטן הוא כשורו וחייב הוא דוקא לשיטת פי' רש\"י דמפרש להאיבעיא דשורו בלא כפות ומשום דליתא בר דעת לברוחי דלפ\"ז גם בעבד קטן מסתבר לומר דינא הכי כיון דאין לו דעת לברוח הא לשיטת פי' התוס' בשם רשב\"ם הנ\"ל דגם בבהמה אמרינן דהו\"ל לברוחי והאיבעיא מיירי דוקא בכפות והחילוק שבין עבד לשור הוא משום דעבד הוא בן חורין וחייב במצות וכמש\"ר בשם הרא\"ש בעבד קטן נמי שייך ה\"ט דהא בן חורין הוא ויתחייב במצות היום ומחר ונמצא שפטור גם על עבד קטן בין כפות ורבו עמו בין לא כפות כמו בעבד גדול וכתבתי כל זה משום שראיתי שמור\"ם ז\"ל כתב בהגהות ש\"ע בס\"ס זה ז\"ל י\"א דעבד קטן דינו כשור כ\"כ אדברי המחבר שלפני זה שלא הזכיר כפות בדבריו ואח\"כ כתב די\"א דוקא שור כפות כו' זהו שיטת רשב\"ם והרא\"ש הנ\"ל דלפי שיטתם אין חילוק בין עבד קטן לעבד גדול כלום ולעולם פטור אלא שקיצר מור\"ם דהו\"ל לכתוב דין עבד גם לי\"א השניים ולחלק דבעבד בין גדול בין קטן אם לא כפות פטור ואם כפות ורבו עמו גם כן פטור דסמך על רבו שיסירנה ואם אין רבו עמו חייב ואי הוזק חייב המניח בתשלומין ואי מת חייב אמיתתו ופטור אתשלומין וגם אם רבו עמו ומת מהגחלת חייב מיתה לפי מ\"ש הנ\"י הנ\"ל גם קשה דהמחבר ש\"ע אף דלא הזכיר בדבריו כפות מ\"מ מוכרח לומר דמיירי בכפות שהרי בר\"ס שס\"ג כתב בהדיא דאיירי בכפות ואיך כתב מור\"ם עליו בעבד קטן דינו כשור דהיינו דוקא לשיטת פירש\"י ד��שור אין חילוק בין כפות או לא וכנ\"ל ועיין בסמ\"ע מ\"ש עוד מזה ורבינו שהתחיל וכתב הניח לחבירו גחלת על לבו ונשרף פטור אפי' התרו בו שלא היה סבור שלא יסלקנו שאין דרך שיניח אדם עצמו שישרף כדי שיהרג חבירו ק\"ק הא תוס' ונ\"י כתבו דמיירי בהוזק ולא במיתה בעבד וגופו דומיא דעבדו קאמר הגמרא אי זה מיירי בהוזק גם זה מיירי בהוזק מיהו יש ליישב דוק ותמצאנו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כשבאין להגבות לניזק נזקו כו' בב\"ק דף ז' רמי ליה אביי לרבא [עב\"ח שהביאו] פירש\"י בהכי מיתרצא קרא במטלטלין ישיב אפילו סובין ובשדות יתן מיטב ושוב גרסינן שם דף ט' ז\"ל רב הונא אמר או כסף או מיטב ואי לית ליה ישיב אפילו סובין ואינו יכיל לומר למזיק טרח ומכור ואייתי לי זוזי וכתבו התוס' והרא\"ש בשם הרי\"ף דהלכה כרב פפא דס\"ל דמטלטלי מיטב מיקרי ודייק הרא\"ש דאפי' אית ליה כסף או קרקע הרשות בידו ליתן לו אפילו סובין וז\"ל דלקמן אמרי' א\"ל רב כהנא לרבא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו הא לאו הכי הו\"א נבילה דמזיק הוה השתא אי אית ליה לדידיה יהיב ליה דאמר מר ישיב אפי' סובין נבילה דידי' מיבעיא ואי איתא לדרב הונא לימא דאיצטריך קרא דאית ליה כסף או מיטב אלא כו' ושם לפני זה כתב הרא\"ש ז\"ל כל שמוטל עליו לפרוע בין לניזקין בין לב\"ח פורע לפי דעתו ולא לפי דעת הגובה כגון אם יש לו כמה קרקעות שכולן עידית יתן לו איזה שירצה כו' וכן אם יאמר הניזק תן לי בינוני' והמזיק אומר איני רוצה כי הם חביבים עלי אין כופין אותו ליתן ולא שייך למימר בזה הורעת כחן של ניזקין אצל בינונית (כלומר והתורה אמרה לשלם לו אפי' מעידי') דלא הורע כחו טפי מינייהו דכשם שלא יכול לדחותו מעידית אל עידי' ולעולם אין כופין למשלם ליתן מנכסי' אלא מה שלבו חפץ ובלבד שלא יפחות לו מדינו כו' אלא שאם ירצה ליתנו לו כיוקרא דלקמיה צריך ליתן לו כדהשתא כו' ע\"ש ונלמד ממ\"ש דהברירה ביד המזיק דאם יש בידו כסף או עידית הרשות בידו ליתן לו שוה כסף אפי' סובין וכמ\"ש הרא\"ש הנ\"ל ומשום דגם הוא נקרא מיטב והרשות בידו ליתן לו מאיזה מיטב שירצה ומינה דאם הניזק חפץ במטלטלין והמזיק אינו רוצה ליתנם לו כ\"א עידית שבקרקעותיו שהדין עם המזיק שלפי דעתו משלם ואף שהרא\"ש כתב בלוה ומלוה שאע\"פ שגם הלוה לפי דעתו משלם מ\"מ אם רוצה המלוה מטלטלין הדין עמו כמש\"ר בסי' ק\"א שאני מלוה דהלוה לו כסף מש\"ה דינו לכתחלה כסף או הדומה לו דהיינו שוה כסף משא\"כ ניזק שדינו לכתחלה אפילו סובין אף שיש לו כסף או עידית וק\"ל והארכתי בזה כדי לאפוקי ממ\"ש ב\"י כאן על דברי רבי' ע\"ש ואני אומר שמעולם לא עלתה על דעת רבי' להשוותן בזה אלא מיירי כשהמזיק רוצה ליתן לו מטלטלין והניזק חפץ בעידית וכמ\"ש בפרישה ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יש לו ב' עידית כו' עד אין שומעין לו וצריך ליתן לו כפי מה ששוה עתה אין להקשות מ\"ש ממלוה שרוצה שיתן לו בציר פורתא בעידית וגם הלוה רוצה למכרו אלא שרוצה ליתנו כיוקרא דלקמיה דהסכים הרא\"ש דשומעין לו וצריך ליקחנו כיוקרא דלקמיה וכמש\"ר בשמו לעיל סימן ק\"ב ע\"ש די\"ל שאני הכא דכתיב מיטב שדהו ישלם נמצא דדינו גם בהאי עידית אלא שחכמים למדו שסגי בהכי כשיתן לו איזה עידית שירצה המזיק והיינו כשירצה להחזיק עידית הטוב בידו אבל כשגילה דעתו שרוצה למכרו ודאי צריך ליתן לו כזולא דהשתא כיון דגם זה בכלל חיובו דמיטב הוא וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואפילו הכה עבד כנעני של חבירו לוקה כתב ב\"י כ\"כ הרמב\"ם פי\"ו דסנהדרין ונראה שטעמו מדתניא פ\"ק דמכות עבד כנעני וכותי גולה ולוקה ע\"י ישראל וישראל גולה ע\"י כותי ומשמע לי שהיה גורס וישראל גולה ולוקה על ידיהם והטעם כתב הרמב\"ם משום דישנו בקצת מצות ותמיהני כו' [עב\"ח שהביא תמיהת ב\"י] עכ\"ל ונראה ליישב ולומר כיון דבחבלה היכא דאיכא חיוב ממון ומלקות משלם ולא לקי מגזירת הכתוב כמ\"ש בפרישה א\"כ ממילא המכה עבדו כנעני מכה שיש בה שוה פרוטה לא משלם שהרי מה שקנה עבד קנה רבו ולמי ישלם וגם לא לקי כיון שגזירת הכתוב בחבלה שלא ילקה וכן משמע מלשון רבי' בסי' תכ\"ד שכתב החובל בעבדו כנעני פטור וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ב דחובל דין כ\"ו ע\"ש משמע דפטורמת שלומין וגם לא לקי (מיהו אינו מוכח כ\"כ וכמ\"ש שם) וכיון שכשמכה מכה גדולה לא לקי איך שייך לומר שכשיכהו מכה בפחות מש\"פ מילקי לקי הא יאמר האדון אוסיף לו מכה א' ואפטר הא למה זה דומה למש\"ר בי\"ד ס\"ס נ\"ו אניטלו צומת הגידין וחתך אח\"כ הרגל למעלה מהם מפני שהוא פוסק בנחתכו רגליה כהרי\"ף והוה טריפה החוזר להכשרו ודכוותי' ס\"ל להרמב\"ם ג\"כ בדין זה ואפי' להרא\"ש והטור שלא הסכימו עמו שאני התם דתלה בחיות הבהמה אבל הכא ודאי המכות מצטרפות וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והיכא שכואו בשפוד כו' יראה מדברי הרמב\"ם כו' ר\"ל לא כתב בהדיא כן אלא שיראה כן מדבריו שכ' בפ\"ב דחובל ז\"ל כמה הוא הצער הכל לפי הניזק יש אדם רך ומעונג מאוד ובעל ממון ואילו נתנו לו ממון הרבה לא הי' מצטער מעט ויש אדם שהוא עמלן וחזק ועני ומפני זוז א' מצטער צער הרבה כו' כיצד משערין הצער במקום שחסרו אבר הרי כו' כמה אדם כזה רוצה ליתן כו' עכ\"ל הרי ששינה וכתב בבבא קמייתא בצער בלא נזק דאמדינן אם הוא אדם עשיר ואילו נתנו לו כו' משמע דמשערינן כמה אדם רוצה ליקח לצער כך דהיינו ליטול בעד צערו וכל' המשנה דר\"פ ובבבא שניה כתב כמה אדם רוצה ליתן להקל ממנו הצער (וכן כתב הוא עצמו שם וכנ\"ל אפשר) [ואפשר] דס\"ל להרמב\"ם דלא אוקמא הגמ' כן כ\"א בצער במקום נזק וכ\"כ הרא\"ש שם מתחלה אחר שכתב האוקימתא הנ\"ל ז\"ל אבל צער שלא במקום נזק א\"א לשום בענין אחר אלא כמה אדם רוצה ליטול להיות מצטער כך כו' עד שלבסוף מסיק דגם בזה שמין להקל וכמש\"ר בשמו הרי לפנינו דהרא\"ש כתב תחלה דצער כזה א\"א לשום בע\"א ונראה דה\"ט דבשלמא בנזק במקום צער דגזירת המלך הש\"י לקצץ ידו בסייף כמו שחתך הוא בחבירו ועיקר הציווי הוא שיחסר ידו והיינו דמי ידו וכיון דכבר נתן לו דמי ידו קיים עיקר גזירת המלך הש\"י ותו א\"צ לקיים גזירת המלך להשוותו לגמרי אלא אף אם לא נשער כמה יקח אדם לצער נפשו לחתוך אלא כמה יתן להנצל סגי בהכי משא\"כ בנזק שלא במקום צער דאם נשער כמה יתן להנצל לא קיים כלל גזירת המלך הש\"י שעלינו לעשות כוויה תחת כוויה דהיינו דמי שוויה כמה יקח אדם לכוות נפשו והרא\"ש ס\"ל דמוביער בשדה אחר למדנו להקל בשומת המזיק וה\"ה בזה שלא כ' בהדיא שישומו כמה שיקח אלא ה\"ה מה שיתן: ור' שמעון כתב שמשלם הכל וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל כב\"י שרבינו לא דקדק שבתשובת הרא\"ש כלל ק\"א סי' ב' משמע שס\"ל כר\"י עכ\"ל ב\"י ואני אומר שבודאי לא נעלם מעיני רבי' מ\"ש באות' תשובה ואפ\"ה דבריו מדוקדקי' שהרי מוכח מדבריו ��פ' הכונס שכן היה מסקנתו וכמ\"ש בפרישה ואף ששם בתשובה לא משמע כן כבר ידוע שכמה פעמים דברי פסקיו מתנגדי' לתשובתו ובכל מקום שאין מוסכמין הולכין אחר דברי פסקיו וכמש\"ר בעצמן לעיל ס\"ס ע\"ב ועמ\"ש שם ואף גם זאת דלא החליט בתשובתו דס\"ל כר\"י כי שם אחר שכתב דברי ר\"י וראיותיו ושדחה ר' שמשון ראיות ר\"י [כתב] מ\"מ סברת ר\"י היתה נוטה לומר כן משום דצער דבתר הכי דמיא לגרמא בניזקין מידי דהוה אבושת שכל ימיו הוא מתבייש כשמזכירין ליה בושת שיתבייש באותה שעה ואעפ\"כ אין שמין אלא הבושת של אותה השעה ול\"ד לריפוי דחיתה ונסתרה כמה פעמים דצריך לשלם כל זמן שלא חיתה כל צרכה וכן עלו בו צמחי' מחמת מכה וכן שבת שרואין אותו כאילו הוא שומר קישואין כל זמן משך חליו דשאני ריפוי ושבת שאינם חלים עד אחר מעשה ול\"ד לצער ובושת שהם בשעת מעשה עכ\"ל התשובה הרי שלא החליט דבריו אלא כתב היתה נוטה כו' ובאמת מ\"ש מידי דהוי אבושת לע\"ד אין הנדון דומה לראיה דהתם הבושת דלאחר זמן לאו מעצמה באה מכח הכאתו הראשונה אלא ע\"י הזכרה של אותו איש משא\"כ צער וריפוי ושבת הנ\"ל שכולם מעצמן באי מחמת חבלה והכאה ראשונה וק\"ל: ועלו בו צמחים כו' עיין במ\"מ שג\"כ תמה וכתב זו ששנינו במשנה עלו בו צמחים אם מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור זהו סתם משנה וגרסינן בגמ' דף ס\"ה ת\"ר עלו בו צמחים מחמת המכה חייב לרפאותו וליתן לו דמי שבתו שלא מחמת המכה אין חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ור' יודא פליג בריפוי (וכן שם בהמ\"מ ונ\"ל דט\"ס הוא וצ\"ל בשבת וכן הוא מבואר בגמרא בהדיא) דמחמת מכה ואמר דפטור ורבנן בתראי אמרי באותה ברייתא דאפילו בשבת (צ\"ל בריפוי) דמחמת מכה פטור ואין מי שיסבור דשלא מחמת מכה יהיה חייב בריפוי ובודאי ט\"ס הוא מ\"ש בספרי הרב חייב לרפאותו וצ\"ל אין חייב לרפאותו עכ\"ל ובכ\"מ שם השיג עליו וכתב ז\"ל דא\"כ מאחר שכתב הרמב\"ם דעלו בו צמחי' שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו מה היה צריך לכתוב עבר על דברי הרופא והכביד עליו חליו אינו חייב לרפאותו (ואע\"פ שב\"י עצמו כתב שלרבי' צ\"ל דתני והדר מפרש וא\"כ נוכל לתרץ גם כן להרמב\"ם מ\"מ נראה לכ\"מ יותר מפורש כמ\"ש הוא) ועוד שטבע הלשון (שכתב ואינו נותן לו דמי שבתו) מורה דאינו ט\"ס דאס כן הול\"ל אינו חייב לרפאותו ולא לתת לו דמי שבתו וכתב הוא ז\"ל וגס כאן בב\"י שצ\"ל דהרמב\"ם ז\"ל גרס בדברי ת\"ק שבברייתא עלו בו צמחים מחמת המכה חייב לרפואותו ואינו חייכ ליתן לו דמי שבתו ויש ליתן טעם לדבר ששם בנמ' ממעטינן לרבנן שלא מחמת מכה מדכתיב רק שבתו יתן ורק גבי שבת הוא דכתיב והא דקאמר הגמרא כדתניא כו' אינו מדמה אלא לאוכל דבש כו' שהם מאכל אדם והרופא לא הזהירו שלא לאכלו ולא הוה פושע והברייתא דקתני שאינו חייב לרפאותו מיירי שמיחע הרופא שלא לאכלו והוא אכלו (אבל בעבר על דברי הרופא פטור) וכמ\"ש הרמב\"ם בהדיא וכתב עוד שלפ\"ז צ\"ל שהרמב\"ם לא היה גורס בברייתא יכול יהא חייב לרפאותו אלא יכול יהא חייב ואשבת קאי ע\"ש ובב\"י כתב קצת בע\"א ע\"ש וכל זה הוא דוחק לשנות הגירסאות (כ\"כ) ועוד דא\"כ סתמא דמתני' דקתני בה בשלא מחמת מכה פטור ואירפוי קאי אתיא דלא כרבנן קמאי ולא כרבנן בתראי [וע\"ק] דפליגי באגדה אגד יתירא ודכ\"ע מכה לא ניתנה לאגדה אגד יתירא (פי' לאגדה ולעטפה ביותר שאז עולין הצמחין מחמת החום וההבל) ומד\"ת היה פטור בעלו בו צמחין אלא מיתורא דורפא ירפא ילפינן ליה וס\"ל לת\"ק כיון דאיתקש שבת לריפוי כי היכי דבריפוי גלי לן קרא ביתורא דחייב בעלו בו צמחים מחמת המכה ה\"ה בשבת נמי חייב א\"כ כי פריך ורבנן רק ל\"ל ומשני לשלא מחמת המכה א\"כ מי פליג ליה לת\"ק בין ריפוי ושבת וכשם דמיעט רחמנא בעלו שלא מחמת המכה מחיוב שבת דה\"ה מיעטה נמי מחיוב ריפוי דהא איתקש ריפוי ושבת יחד ודוק לכן נראה דט\"ס הוא ברמב\"ם וכמ\"ש המ\"מ ועיין במגדול עוז שרצה ג\"כ ליישב דברי הרמב\"ם ז\"ל ודבריו סתומים סתרי דברי הגמרא ונראה דאין להם הבנה: והרמב\"ם כתב אמדוהו לכל נזק ונזק ואח\"כ אמדוהו לכולו אין גובין אלא דמי כולו לבד כו' הרמב\"ם שם בפ\"ב דחובל דין י\"ג כתב לפני זה ז\"ל סימא את עינו ולא אמדוהו קטע את רגלו ולא אמדוהו ואח\"כ חרשו הואיל ולא אמדוהו בכל נזק ונזק נותן לו דמי כולו אמדוהו לכל נזק כו' וכמש\"ר האי בבא שנייה בשמו וכתב המ\"מ שם אבבא דרישא הנ\"ל ז\"ל מתוך ל' רבינו ז\"ל נראה שמ\"ש נותן לו דמי כולו אינו למעט צער ריפוי ובושת דכל אחד (ור\"ל כמו שס\"ד דהתוס' שהבאתי לשונם בפרישה דס\"ד דהאי דאינו נותן לו דמי כולו דהיינו כדי דמיו ולא הצער והריפוי ובושת דאינן בכלל דמי כולו) אלא למעט הנזק והשבת וכיון דנותן לו דמי כולו אין אומדין הנזקין מוחלקין אלא הרי הכל בכלל האחרון אלא שיקשה לזה הגירסא הכתובה במקצת ספרים (ר\"ל לפי ביאור דברי הרמב\"ם הנ\"ל תהיה האיבעיא לענין נזק ושבת אי יהבי ליה בשומת הניזקין מוחלקין או בשומת כולן יחד ובגמרא דילן וכתבתי לשונה בפרישה איתא לענין נזק ושבת לא קמיבעיא ליה אלא לענין צער וריפוי ובושת אי משלמין אותן בשומא מוחלקת או בשומתן יחד וז\"ש המ\"מ וכתב ז\"ל) לפיכך פירשו בתוס' דאע\"ג כו' והיינו כמ\"ש בשם התוס' בפרישה ע\"ש ומסיק המ\"מ וכתב ז\"נ ואפשר שאף וה דעת רבינו ז\"ל כו' הא דכ' לשון אפשר ה\"ט משום בשלמא התוס' כתבו כן אלא הגמ' דבה מפורשת דהאיבעיא קאי דוקא אצער ריפוי ובושת ועלה מסיק וקאמר בגמ' את\"ל כיון דלא אמדוהו יהיב ליה כולו בהדדי אף דקאמר דמי כולו דמשמעותו הוא דקאי אנזק ושבת דבהו שייך דוקא דמי כולו מ\"ט מדקאמר דמי כולו בהדדי ניחא לפרשו דקאי גם אדמי בושת וצער וריפוי הנזכרים כהאיבעיא וקאמר עליהן באת\"ל דקיהבינן דמי כולו בהדדי עם הבושת והצער והריפוי ושיימינן הכל יחד דבשעה ששמין לבסוף דמי נזק ושבת דכל אבר ואבר שמין נמי הבושת וריפוי ושבת יחד עמהן משא\"כ להרמב\"ם דלא הזכיר בדבריו בושת וריפוי ושבת גם לבסוף כ' נותן לו דמי כולו משמע דהאי דמי כולו אנזק ושבת לחוד קאי ומש\"ה כתב המ\"מ אפשר לפרש ג\"כ כדברי התוס' וק\"ל ואח\"כ אבבא שנייה כתב המ\"מ ז\"ל אמדוהו לכל נזק כו' זו איבעיא דלא איפשטא שם ומ\"ש אלא דמי כולו בלבד ואי תפס הניזק דמי כל אבר ואבר ודמי כולו אין מוציאין מידו ודאי אם דעת הרב במ\"ש דמי כל אבר ואבר דמי כל נזק אין דמי כולו האמור ראשון כדמי כולו שני מאילו הראשון דמי כולו כמו שהיה בריא בטרם שחבל בו כלל והאחרון דמי כולו אחר שנגרעו דמיו מחסרון עינו ידו ורגלו דודאי אם תפס דמי האיברים ודמי כולו כמו שהיה בריא מפקינן מיניה וא\"ת א\"כ הכל עולה לחשבון א' לא היא דחילוק יש בין שומא א' לשומות הרבה עכ\"ל המ\"מ ונראה דר\"ל במ\"ש ודאי אם דעת הרב במ\"ש דמי כל נזק כו' לאפוקי אם נפרש מ\"ש הרמב\"ם נזק כל אבר דנזק ל\"ד קאמר אלא ר\"ל הצער והריפוי והבושת דכל אבר וכמ\"ש המ\"מ אדברי הרמב\"ם בבבא ראשונה דמ\"ש שם ולא אמדוהו בכל ניזק ונזק נותן נו דמי כולו דאפשר שגם דעת הרב הוא כדעת התו' ואצער וריפוי ובושת כ\"כ ע\"ז כתב דאם היינו מפרשין גם מ\"ש בבב�� שנייה דאם תפס הניזק נזק כל אבר דר\"ל הצער ובושת וריפוי דכל נזקתו א\"צ לומר דפי' דדמי כולו הראשון והשני דכ' הרמב\"ם לא יהיו שווים די\"ל דדוקא אם תפס דמי הצער והריפוי והבושת דכל א' מהנזקין בפני עצמו וגם תפס דמי כל הנזקין כמו שהיה שוה כשהיה בריא אין מוציאין מידו וק\"ל ובזה דברי המ\"מ מבוארין וכתבתיהו לבקשת התלמידי' לבארם כי דברי הב\"י המה קצרים וסתומים ועמ\"ש עוד (בדרישה) [בפרישה] מזה שצריכין לומר שמחולקין הרא\"ש והטור עם הרמב\"ם לפי פי' המ\"מ כאם כשאומדים לבסוף דמי הנזקין עצמן אם אומדין כל אבר ואבר בפני עצמו או לא ע\"ש:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ביישו כשהוא ישן כו' ער וא\"א ז\"ל כתב שהוא פטור ז\"ל הרא\"ש שם דף ק\"ט בעי ר' אבא בר ממל בייש ישן ומת מהו משום כיסופא הוא והא לית ליה כיון שמת מתוך השינה ולא נודע לו בשתו ולא איכסף א\"ד משום דזיילי באפי דאינשי הוא והא זיילי רב פפא אמר הכי קמיבעיא ליה משום כיסופא הוא והא לית ליה כיסופא א\"ד משום פגם משפחה הוא והא אית ליה ומסקינן מהא ברייתא דתניא חרש ר\"מ אומר יש לו בושת ושוטה אין לו בושת קטן פעמים יש לו בושת ופעמים אין לו בושת ל\"ק הא דמכלמי ליה ומיכלם והא דמכלמי ליה ולא מיכלם ואיפשיטא מיניה הך בעיא לתרי לישני מכאן דחזינא דמכלמי ליה ולא מיכלם לית ליה בושת אלמא טעמא דבושת לאו משום דזיילי באפי אינשי ולאו משום כיסופא דבני משפחה הילכך ביישו ישן ומת פטור ורב אלפס ז\"ל לא הביא כל זה עכ\"ל וכן כתב בית יוסף דמה\"ט פטור ולכאורה היה נראה דבלה\"נ דס\"ל להרא\"ש דפטור משום דאיבעיא הוא (דאיפשיטא) [דלא איפשיטא] אמרינן דהוא קולא לנתבע וס\"ל דבספיקא דדינא ל\"מ תפיסה אלא דהב\"י כתב האמת שכן מוכח בדברי הרא\"ש דס\"ל דאיפשיטא האיבעיא וגם מל' רבינו מוכח כן שהרי כ' בשם הרא\"ש פטור מוכח דס\"ל שלאו ספיקא הוא ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " עבד שיצא לחירות כו' שם דף מ\"ב איבעיא דאיפשיטא וכתב הרמב\"ם אינו יכול כו' בפ\"ד דחובל כ\"כ. כיון שעדיין לא נגמר שחררו ולא האדון כו' וא\"ת מ\"ש הא מבחציו עבד וחציו בן חורין דכבר כתב דחבלתו לעצמו כ\"ש זה שיצא לחירות אלא שחסר גט שחרור והלא כופין לרבו עליה י\"ל הא כתבתי בי\"ד סי' רס\"ז ובא\"ע סימן ד' בשם מור\"ש ז\"ל דס\"ל להרא\"ש דהמשחרר עבדו אע\"פ שלא כתב לו גט שחרור דינו כישראל לכל דבר הוא ואין כופין לרבו לכתוב לו ג\"ש אלא שלא יכפור בשחרורו וכיון שבזה אין שייך לומר טעם הנ\"ל והיינו כיון דרבו בר כפייה הוא לכתוב לו ג\"ש כ\"ש שהחבלה דידיה הוא דלא אמרו חז\"ל כן אלא כשהוא עדיין חצי עבד ומסתמא האדון לא ירצה ליתן לו ג\"ש כיון דעדיין חציו הוא שלו ועש\"ה תקנו שהעבד יקח כל דמי החבלה כדי שלא יהיה זכות בו ומתוך כך ימהר להתרצה ליתן כך אבל זה שבלא\"ה מסתמא יתרצה האדון ליתן לו ג\"ש כיון דבכל דבר דינו כישראל אלא משום כשבא להוציא מהחובל ממון ידחנו החובל עדיין אין ג\"ש בידך מש\"ה צריכין הרשאה זה מזה א\"נ הכא איירי בעבד של קטן דלאו בר כפייה הוא:"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "החובל בבתו הקטנה כו' עד ובשבת כתב הרמב\"ם שאם היתה סמוכה כו' עד וא\"א כתב דאפי' היא סמוכה כו' תימה מדכ\"ר פלוגתא בין הרמב\"ם והרא\"ש בשבת דלהרמב\"ם אף שחבלו בה אחרים מ\"מ כיון שהיא סמוכה על שולחנו השבת לאביה ולהרא\"ש השבת שלה כשחבלו בה אחרים אף בסמוכה על שולחנו כיון דמעלמא אתי לה משמע הא בצער וריפוי ובושת שכ\"ר לפני זה שהן שלה הן שחבל בה אביה הן שחבלו בה אחרים כ\"ע מודו בזה דהן שלה בין סמוכה על שולחנו בין אינה סמוכה מדלא כתב בהן פלוגתא וזה אינו דהא הרמב\"ם מסיק וכתב שם בפ\"ד דחובל ורבי' כתבו מיד אחר זה כשחבל האב בבני והוא סמוך על שולחנו דפטור אביו גם מצער וריפוי ובושת ושלהרא\"ש חייב האב לשלם לבנו הנך שלשה וגם הנזק אף שסמוכין על שולחנו ואינו פטור אלא בשבח ובודאי אין חילוק בין חבל בבנו הגדול בין חבל בבתו הגדולה דלהרמב\"ם בשניהן פטור כשסמוכין על שולחנו ובהדיא איתא בגמ' דבניו ובנותיו שוין בזה וכ\"כ המ\"מ ואף שהמ\"מ כתב בהדיא שם פ\"ד דחובל בפירוש להרמב\"ם דמ\"ש דבחובל בבתו חייב בצער ריפוי ובושת היינו דוקא כשאינה סמוכה על שולחנו רבינו ע\"כ לא ס\"ל הכי מדלא כתב פלוגתא בינייהו בצער ריפוי ובושת בסמוכין על שולחנו והוא חבל בהן כמ\"ש בשבת וכנ\"ל גם ק' לפי' דהמ\"מ דאי הרמב\"ם איירי באינן סמוכין על שולחנו למה כתב הרמב\"ם דהשבת הוא של האב כיון דמעשה ידיה שלו הא אין מעשה ידיה שלו אלא כשסמוכה על שולחנו והמ\"מ דחק ליישב זה וכתב דאף שאינה סמוכה על שולחנו כל ימות השנה מ\"מ בשעה שחבל בה קודם שנתרפא מהמכה מסתמא סמוכים על שולחנו ואז מעשה ידיה שלו והוא דוחק גדול לכן נלע\"ד דמכח הקושיא ראה רבי' שדברי הרמב\"ם נראין כסותרים זא\"ז דמתחלה כתב שם בפ\"ד דחובל דין י\"ד דהחובל בבתו משלם לה צער ריפוי ובושת וס\"ל דמוכח דאיירי שם אפי' אוכלים של שולחנו מדכתב שם לפני זה דשבת הוא של אביה כמו מעשה ידיה שהוא של אב וידוע שאין מעשה ידיה של אביה אלא כשהיא סמוכה על שולחנו וכנ\"ל ואח\"כ בדין י\"ט כתב דהחובל בבניו בין גדולים בין קטנים והן סמוכין על שולחנו דפטור האב מתשלומין כל ה' דברים וכדי ליישב דבריו ס\"ל דהרמב\"ם מחלק דודאי בבתו הגדולה דאז מעשה ידיה וכסף מכירתה אינם של אביה היא שוה לבן בכל ענייניה ומזה איירי הברייתא דהחובל דמשוה בן ובת אבל כשהן קטנים אז יש חילוק ביניהן דבת דיש לאביה ממנה הנאת מעשה ידיה וכסף מכירתה בזה אמרו דלא קפיד אביה ג\"כ עמה להניח בידה שבת וכ\"ש ריפוי וצער ובושת אם חבלו בה אחרים וגם כשחבל בה הוא אף שאינו משלם לה שבת מ\"מ משלם ריפוי וצער ובושת כיון שציערה וביישה ואי משום דסמוכה על שולחן אביה אין זה יתור כיון דנותנת לו מעשה ידיה משא\"כ בבנו הן גדול הן קטן כיון שאין לאביו הנאה מהן במעשה ידיו וכסף מכירתו דדוקא בבתו הקטנה כתיב את בתי נתתי לאיש הזה ולא בבתו הגדולה ולא בבניו הן גדולים הן קטנים וכיון דאין לו הנאה מהן והוא עושה להן יתור לפרנסן על שולחנו מש\"ה גם חז\"ל פטרוהו להאב מבתו מתשלומי צער ריפוי ובושת אם חבל בה הוא שא\"צ לשלם לה מכיסו משא\"כ בשחבלו בה אחרים דגם הרמב\"ם מודה דישאר בידה אף שסמוכה על שולחנו ודוק דבזה מיושב הכל: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאפי' כו' חבלו בה אחרים כו' ז\"ל הרא\"ש שם בפ' החובל ומודה רב בשבת דהוא לאב אם היא סמוכה על שולחנו דשבת הוה במקום מעשה ידיה והם של אביה מיהו לקמן בברייתא אמרינן דאם חבל בה אחר אפי' סמוכה על שולחן אביה הוה שבת דידה דבמידי דאתי לה מעלמא לא קפיד וכן הלכה ואם אינה סמוכה <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> שולחנו הוה שבת [דידה] דקבעיא למתזן מיניה ואם יש בהשבת מותר על מזונותי' הוה של האב עכ\"ל וצ\"ע בסוף דבריו שכתב ואם אינה סמוכה על שולחנו הוה שלה דהא לפני זה פסק להלכה דאפי' בסמוכה על שולחנו הוה דידה ודוחק לומר דכ\"כ אליבא דגמ' שכתב ראשונה דסמוכה על שולחנו הוה של אביה דא\"כ הול\"ל הא דהברייתא משמע דאפילו סמוכה על שולחנו הוה שלה בסוף וגם דוחק לומר דאף דבאינה סמוכה הוא פשיטא שלה מ\"מ כתבו משום סיפא ללמדנו דהמותר הוא של האב דאכתי קשה ל\"ל הנתינת טעם דכתב דבעיא למתן מיניה דהא בלה\"נ הוא שלה כמ\"ש לפני זה דאפי' בסמוכה על שילחנו הוא שלה לכן נראה דמ\"ש ואם אינה סמוכה על שולחנו כו' איירי אפי' באב שחבל בבתו דכה\"ג בסמוכה על שולחנו הוא של האב דהא לא אתי מעלמא אבל באינה סמוכה על שלחנו צריך האב ליתן השבת מכיסו לבתו כדי למתזן מיניה ומסיק ע\"ז דבאם יש מותר נשאר לאב בידו דאין צריך ליתן מכיסו לבתו אבל ודאי דאם חבלי בה אחרים גם המותר הוא שלה אפי' סמוכה על שולחנו וכמ\"ש והשתא מש\"ר ז\"ל וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' עד ואם חבל בה הוא פטור ואם אינה סמוכה על שולחנו אפילו חבל בה חייב דקשה הלא הרא\"ש לא דיבר מחבל בה הוא והב\"י כתב ובחבל בה הוא וסמוכה על שולחנו נלמד ממ\"ש דאינו קפיד במידי דאתי מעלמא דמשמע הא אם חבל הוא דלא אתי מעלמא קפיד ומש\"ר אחר זה דבאינה סמוכה אפילו חבל בה הוא חייב נלמד ממ\"ש הרא\"ש דבעי למתזן (איניה) מיניה כו' שייך אפי' בחבל בה הוא עכ\"ל ב\"י והוא דוחק דלא הוה ליה לרבינו לכתוב וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אלא הול\"ל דמדבריו נלמד כו' ועוד דאינו מוכרע די\"ל חבל בה הוא אפילו לפי הטעם דכתב דבעינן למתזן מיניה דילמא אינו מחוייב ליתן מכיסו דבר ולפי מה שכתבתי א\"ש וגם א\"ש דל\"ת למה לא כ\"ר סיום דברי הרא\"ש דאם יש מותר דהוא של האב די\"ל דמ\"ש בתחלה דהרא\"ש כתב דאם חבל בה האב פטור הוא מ\"ש דאם יש מותר דהוא של האב בחבל בה הוא באינה סמוכה דמינה נלמד (מינה) דבאינה סמוכה אם יש מותר דהוא של האב דחדא באידך תליא ומש\"ר דבאינה סמוכה חייב האב הוא מה שכתב הרא\"ש בפירוש ואם אינה סמוכה וכמ\"ש ודוק היטב ותמצא כדברי: "
+                ],
+                [
+                    " ופסק הרמב\"ם כרבה וא\"א ז\"ל פסק כרב חסדא כ\"כ שם בהחובל וצ\"ע דבא\"ע סימן פ\"ו לענין אם קיבל פקדון מקטן איתא נמי בגמ' דיעשה בה סגולה ופליג בה רבה ורב הונא חד אמר דקל וחד אמר ס\"ת ופסק שם רבי' דקל וי\"ל דשאני הכא דהמעות הן ודאי של קטן אלא שאין נותנין אותו בידו מפני שופסידו וס\"ל שטובתו היא שיקנה בהן ס\"ת וילמוד מתוכו ואף אם יקלקלו לא איכפת לן בהך כיון שהוא שלו והוא טובתו משא\"כ התם דיש לחוש שיתברר של מי היה הממון לכך יקנה בהן דקל דלא כליא קרנא אלא שצ\"ע מ\"ט דהרמב\"ם דפסק כאן כרבה דיקנא בהן דקל ובפ\"ו דפקדון פסק ויקנה בהן ס\"ת או דקל ויאכל פירותיו ואפשר דה\"ט דהכא שעדיין לא בא הממון ליד הקטן ס\"ל דאין קונין בעד הדמים ס\"ת ונותני' לו לפי שיכלה קרנא ואין לב\"ד לגרום שתצא תקלה מתחת ידם אבל בפקדון דכבר היה מוחזק הממון ביד הקטן ומידו הפקידו לזה המפקיד אלא שמחשש השבת אבידה נגעו בה דילמא יבואו הבעלים ויכירו שלהם וס\"ל דאין לחוש כולי האי וקונין בעד הדמים אפי' ס\"ת ללמוד מתוכו ולא חיישי' לשיכלה הקרן אך ק\"ק למה סתם רבינו שם בא\"ע וכתב שקונין בהו דיקלא הא הרא\"ש בפ' חזקת הביא דברי רבה ורב חסדא ולא הרריע ונוכל לומר דס\"ל גם שם בפקדון דיקנה לו ס\"ת כרב חסדא או ס\"ל כדברי הרמב\"ם דיקנה לו איזה שירצה משניהן וצ\"ע: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם יש לאשה נ\"מ או נצ\"ב כו' שם בגמ' ובאשר\"י ע\"ש ונראה דהאי צ\"ב מיירי בשכתב לה השדה או המטלטלי' שהכניסה לה כל א' בעינה ויחדה לה אבל כשהכניסה לו והעריכה לו במעות ונתן לה שט\"ח עליו אין יכול לכופה למכרה דומיא דכתיבה משום דכולן לגבי בעלה ודאי מחלה ליה וכ\"כ רבינו בהדיא בא\"ע סי' קי\"ח (בדפוס שלי דף כ\"ה ע\"ד): ואותה טובת הנאה כו' כתב בעל התרומות שער ל\"ו בשם ר' אפרים דאי לא משכח מאן דבעי למזבן מיניה בטובת הנאה וקבעי נחבל למיזבן מיניה בטובת הנאה כייפינן ליה ומזבן נ\"מ בחבלות או בהלואתו ואי הוה טובת הנאה טפי מחבלתו או מהלואתו לא מחייבינן ליה למיתב מידי השתא אלא עד שעת דקניא נפשיה עכ\"ל וצ\"ע א\"כ למה יקח הוא הכל בזול כפי ממכר טובת הנאה לא הו\"ל ליקח בזול אלא כפי ערך דמי חבלו והמותר לפי ערך ישאר בלי מכירה לשאם יגרשנה או ימות הוא מתחלה ישאר לה וליורשיה ואפשר דה\"נ כוונתו דהבע\"ת ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל היום אין דנין דיני קנסות ולא מגבינן אותו וכן בושת כו' ז\"ל ב\"י עיין בטור א\"ע סי' כ\"ג ויש לתמוה ששם כתב דברי הרמב\"ם והראב\"ד שבעל שחבל באשתו פורע היפך מדברי ר' חנינא גאון עכ\"ל וז\"ל הרמב\"ם שהביא רבי' שם הבעל שחבל באשתו חייב לשלם מיד כל הנזק וכל הבושת והצער והכל שלה ואין להבעל בהן פירות ואם רצתה ליתן הדמים לאחר נותנת וכזה הוא סברת הגאונים ויש לדחוק ולומר דהרמב\"ם דינא דגמרא כתב ובא לאשמועינן דמשלם הכל ואינו נוטל שום חלק בתשלומי' ויש בו נ\"מ לדידן ג\"כ שהרי מחרימינן ומנדינן ליה עד שיפייס לחבירו ליתן לו שיעור שראוי למיתן ליה וכמש\"ר בסימן א' בשם הרי\"ף והראב\"ד והגאונים וגם בסי' ת\"ך גם בא\"ע סי' קע\"ז וכעין זה תירץ מורי לעיל בא\"ע סי' הנ\"ל קושי' שהקשה ב\"י על ביישו בדברים כו' עיין שם ודוק ומיהו אכתי ק' דהא מסיק ר' חנינא בתשובה זו וכתב ז\"ל אפי' במקום שגובין קנס של אשת איש הוא לבעלה כו' ושם בא\"ע בסוף הסי' לא כ\"כ בחבל בה איהו ע\"ש ודוחק לחלק בין קנס דחבלה דהוא חייב מן התורה ליתן להנחבל דכן כתב בא\"ע דצריך ליתן לה ואין לבעל הנאה ממנו ובין קנס דתפס בשעתה דאפי' מדינא דגרמי אינו אלא מכח קנס ודוק: "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "דרישה",
+        "enTitle": "Drisha",
+        "key": "Drisha",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "אורח חיים",
+                "enTitle": "Orach Chaim"
+            },
+            {
+                "heTitle": "יורה דעה",
+                "enTitle": "Yoreh Deah"
+            },
+            {
+                "heTitle": "אבן העזר",
+                "enTitle": "Even HaEzer"
+            },
+            {
+                "heTitle": "חושן משפט",
+                "enTitle": "Choshen Mishpat"
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file