diff --git "a/json/Halakhah/Tur/Commentary/Prisha/Hebrew/Tur Choshen Mishpat Vilna, 1923.json" "b/json/Halakhah/Tur/Commentary/Prisha/Hebrew/Tur Choshen Mishpat Vilna, 1923.json"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/json/Halakhah/Tur/Commentary/Prisha/Hebrew/Tur Choshen Mishpat Vilna, 1923.json"
@@ -0,0 +1,12835 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Prisha",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970",
+    "versionTitle": "Tur Choshen Mishpat: Vilna, 1923",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "טור חושן משפט: וילנא, 1923",
+    "shortVersionTitle": "Vilna, 1923",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "פרישה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Tur",
+        "Commentary"
+    ],
+    "text": {
+        "Orach Chaim": [],
+        "Yoreh Deah": [],
+        "Even HaEzer": [],
+        "Choshen Mishpat": [
+            [
+                [
+                    " רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם קיים. פי' הר\"י כו' שהרי בתחלת הפרק כו'. ב' המשניות אלו הם בפ\"ק דאבות. ונלע\"ד דכנל הענין לפי פי' הר\"י ז\"ל נתבאר ממ\"ש עוד בפ\"ו דאבות ז\"ל כל מה שברא הקב\"ה לא ברא אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו כו'. וכבר אמרו חכמים אלהיים הגם כי השם ב\"ה הוא השלם בתכלית השלמות ולא שייך שיקבל תוספות גדולה וכבוד או שלמות מזולתו ח\"ו. כמאמר איוב אם תצדק מה תתן לו וגו' מ\"מ היטיבו אשר דברו לא ברא אלא לכבודו. כי אין ספק שהדבר שהוא בפעל הוא יותר שלם ממה שהוא בכח. ולפיכך אף שהיה בכחו של ה' יתברך לעשות כרצונו ולגלות כבודו בכל עת ורגע עד שנחשב אצלו כאילו הוא כבר בפועל ואין חסרון בחקו ית'. ס\"ס כל שלא נברא לא היה אלא בכח. ואחר שנברא ונעשה בפועל יש כביכול כבוד ושלימות יותר ממה שהיה בכח וע\"פ הדברים האלה ביאר הרר\"י להמשנה שאמר שמעון הצדיק על ג' דברים העולם עומד. שמפני שרצה ה' שיגולה כבודו בפועל הוצרך לברוא את מין האנושי שע\"י יתגלה כבודו. והוא בהתעסק בג' שחישב התנא דהיינו תורה עבודה ג\"ח שהם הם גילוי כבודו ית' פי' אלו ג' הם הג' עקרים כי התורה מורה על התורה מן השמים ומעלת הנבואה (כמו שהאריך בעקרים). עבודה מורה על עיקר מציאת השם שיש לעבדו בכל עת וזמן ובכל מקום שראוי לעבדו. ג\"ח מורה על עיקר השגחה ושכר ועונש וכמ\"ש עוד מזה בסמוך ואין צורך להאריך מזה כי ידוע לכל משכיל שגילוי כבודו ית' הוא ע\"י אלו האמונות שיקויימו על ידי מן האנושי. ובשביל קיום מין האנושי הוצרך לברוא כל שאר הנבראים דהיינו העולם בכללו. ויען וביען באשר לב האדם רע מנעוריו. מלא קנאה תחרות ורוגז. הוצרכו עוד לג' דברים שהן דין אמת ושלום שאלולי אלו ג' איש את רעהו חיים בלעו. גזלו וחמסו ולא היה מצב למין האנושי כי לא היה האדם שוקט ושלו. ולא היה אפשר לו לעסוק באנו הג' שהם תכלית כוונת בריאת ה' ית' ולא היה מן הראוי שיהא עוד קיים וממילא כל שאר הנבראים דהיינו כל העולם בכללו לא היה ראוי שיהיה קיים כיון שכולם לא נבראו אלא בשביל מין האנושי וכמ\"ש לעיל. וכן אף אם יש דין ואמת ושלום בעולם ובני אדם נוחים ושוקטים. אם אינם עוסקים בתורה עבודה וגמילות חסדים. אין תועלת בהם לפניו ית' כיון שלא לתוהו ולריק בראו אלא לתכלית התגלות כבודו ית' וכנ\"ל וראוי שיוחזר העולם לתוהו ובוהו. וז\"ש שמעון הצדיק על שלשה דברים העולם עומד כלומר הועמד שבשבילם נברא העולם כמ\"ש שכל תכלית כוונת הבריאה לא היה אלא שיגיע לו ית' כבוד ונחת רוח מהם. וזה א\"א כי אם על ידי אלו שלשה. ולא אמר בפירוש נברא שלשון בריאה לא שייך אלא על ענין גשמיי והיה משמע שהעולם נברא עליהן ממש כאילו הם שלשה עמודים גשמיים שעליהן נבראו כל הדברים וזה אינו לכן אמר לשון עמידה שעניינו על התכלית והעניין. שעניין ותכלית הבריאה ובניינו היה בשביל אלו שלשה. ואמר לשון עומד ולא אמר הועמד כדי שאשמע מיניה שעמידה זו היא דבר תמידי שגם עתה בכל עת ורגע עדיין הוא עומד על אלו שלשה וכמ\"ש שאם יבטלו בני אדם ולא יעסקו באלו ג' הרי קיומם והווייתם ללא צורך ויחזרו לתוהו. וכמ\"ש תנאי התנה הקב\"ה עם מעשה בראשית. וכל דבר ההוה תמיד אין מדקדקק מלדבר עליו בין ל' עבר או עתיד או הוה. אבל אין שייך לומר שבשביל דין אמת ושלום נברא העולם שהרי אינם אלא ביטול ושמירה מקלקול שלא יקולקל מין האנושי אבל אם אין להם ית' בעצם אותם שלשה שום כבוד או נחת רוח. ואילו לא נבראו לא היו צריכים שמירה מקלקול. לכן אמר רשב\"ג שעל אותן שלשה העולם קיים כמ\"ש כי אלו לא היה אלו שלשה לא היה למין האנושי קיום וממילא גם שאר כל הנבראים דהיינו כל העולם בכללו ללא צורך הוא אחר שיתבטל מין האנושי שהוא המוכן לעסוק בכבודו ורצונו של מקום ב\"ה. ומש\"ה אמר רבן שמעון בן גמליאל ג\"כ העולם קיים ולא אמר מין האנושי קיים וק\"ל. גם נוכל לפרש שתכלית בריאת העולם לא היה אלא מרוב טובו וחסדו ב\"ה שרצה להאציל מאורו לאחרים ולהשפיע מטובו לאחרים ולפי שאורו בהיר צח מצוחצח ב\"ה לא היה אפשר שיהיה העולם הגשמי משתמשין ונהנה אפילו ממקצת מקצתו. אם לא על ידי אמצעי שעל ידו יושפע האור על הגשמיי' והאמצעי הזה היינו קיום התורה ועבודה וג\"ח שע\"י שעובדים העם בעבודת המלך. ראוי שישפיע המלך עליהם וכלל התורה והמצות הם שלשה עקרים הנ\"ל הורה כו' לכן אמר שמעון הצדיק שבשביל אלו שלשה נברא העולם. שאלולי אלו שלשה שהם אמצעיים לא היה אפשר העולם להשתמש מאורו ית' כלל. אבל הג' האחרים שחישב רבי שמעון בן גמליאל אינם אלא שמירה מההיזק לא עשיית הטוב לכן לא שייך בהם אלא קיום לאחר שהועמד ודו\"ק. ובזה דברי ר\"י מבוארים דרך כנ\"ל. ומעתה נפרשם בפרעות. מ\"ש אין פירושו שבשביל שלשם דברים כו' פי' אין לומר שבשביל דין ואמת ושלום נברא העולם אף על פי שאינם לשום תכלית אלא לשמירה בעלמא ואילו לא נברא העולם לא היה צריך לשמירה. מ\"מ שמא לאיזה סיבה וטעם כמוס אצלו ית' ברא העולם שיעסקו באלו שלשה שהם דין אמת ושלום. לזה אמר שא\"א לומר כן שהרי בראש הפרק אמר על שלשה דברים העולם עומד ואינם אלו ג': ול' עומד ול' קיים הם לשונות שקולים ושניהם סובלים ב' פירושים התחלת הבריאה או העמדת הבריאה אחר שנבראת ולפרשם שניהם בענין אחד א\"א שהרי אין העניינים שחשבו שוים וע\"כ אחד מהם מדבר בתכלית התחלה על מה ובשביל מה היתה. ואי מדבר במהות ההעמדה מעמוד העולם אחר שנברא. וכיון שע\"כ שא' מהם מדבר בקיומו של עולם אחר שנברא מסתבר לומר שהם הן אותן ג' שחישב רבן שמעון ב\"ג והג' שחישב ש\"ה הם שבשבילם נברא העולם מטעם שכתבתי לעיל בכלל העניין שבאנו שלשה יש תכליתו כבוד ית' ב\"ה כמו שמשרש והולך. שתורה כבר רמז עליה שלמה שהיא תכלית הבריאה. וכן עבודה וגמילות חסדים. וג\"כ גלוי ומפורסם לכל משכיל שה' חפץ בהם משא\"כ דין אמת ושלום שאינם אלא כדי שלא יבלעו איש את רעהו חיים. תורה דכתיב השם קנני אמרה תורה כו'. ובעבורי נבראו כו' הוצרך להאריך. בלישנא לבאר לך איך נלמד מפסוק זה שבשביל התורה נברא העולם. והוא שבפשטיה דקרא יש בככל הלשון בפנים שונות. וכמעט סותרות שמלשון השם קנני ראשית דרכו משמע שגם היא נבראת בזמן ההוא שנבראו כל הנבראים אלא שהיא היתה הראשית וההתחלה ומסיפא דקרא דאמר קדם מפעליו מאז משמע שקדמה זמן ארוך לשאר הנבראים. וכאשר הוא האמת שקדמה אלפים שנה. אבל ישוב הדבר הוא דתרתי קאמר האי שנברא לפני כל הנבראים בקדימה זמן ארוך וזהו קדם מפעליו מאז. והשני שהיא היתה תכלית כוונת הבריאה שכולם לא נבראו אלא בשבילה וז\"ש התורה השם קנני ראשית דרכו כלומר ראשית במעלה שהתחלת דרכו ועקרו לברוא העולם הייתי אני שלא בראו אלא בעבורי שיעסקו בו בני אדם ועל ידי כן יהיה נחת לפניו ית' וכבוד והדר לו. וכן בשביל העבודה שבחר כו' ובשבילו כו' פי' וכן בשביל העבודה נברא העולם וזה א\"צ ראיה מן המקרא כיון שיש עליו אות ומופת למשכיל נגלה לעין כל שהרי בחר ה' בישראל מכל האומות והוציאם ממצרים מתחת כור הברזל. ובארן ישראל ובירושלים מכל המקומות ובבית המקדש השרה שכינתו (וגם האש ירד מן השמים לעין כל בימי משה לאות שהש\"י חפץ בעבודה ומאותו היום והלאה לא נכבה אותו האש. וגם בימי מנוח גדעון ואליהו) וגלה כבודו לתחתונים ומלך שאינו חפץ בעבודה למה הוא שורה בתוכו כך אלולי שרצונו וחפצו ב\"ה שיעבדוהו בני אדם (מטעם שכתבתי לעיל בכלל הענין שכל פעל ה' למענהו ולכבודו בראו כדי שיהיה עובדין לפניו) למה השרה שכינתו ביניהם. נמצא שהיא היתה תכלית כוונת הבריאה. וזהו שסיים ר\"י וכתב שבחר הקב\"ה בשו\"ן כלומר שהרי בחר כו' והוא אות ומופת לזה. גם כיון שהעיקר שבא ר\"י בזה אינו אלא לתרץ דילמא ג' ראשונים באו לקיום העולם לכן בהבאת ראיה מהכתוב לאחד מהן דהיינו על התורה סגי בהכי ובאינך לא בא אלא להסביר הדבר וק\"ל: וכן ג\"ח כו' שהיא כו' כלומר וכן ג\"ח אע\"פ שאיננו דומה לתורה ועבודה שהם בין אדם למקום. אך היא בין אדם לחבירו אפ\"ה שפיר שייך למימר שבשבילם נברא העולם מפני שהש\"י חפץ במדה זו ונחת רוח לפניו בראותו שהתחתונים מתנהגים בה. וע\"י בריאת העולם ובני אדם נעשה רצון השי\"ת וקיום מדה זו לפניו. וז\"ש שגורמת להיות לו ע\"י בריאת העולם רצון ואפשר שהוא מטעם שע\"י יוכרו דרכי ה' כי חסד המה דעבור זה ציווה בה את עבדיו שילכו בדרכיו. גם אפשר שהענין הוא שכשמדת חסד נוהגת למטה גם מדת חסד שלמעלה נוהגת בעליונים והצינורים משפיעים זה לזה. והנרות מאירי' וזהו רצונו של מקום ב\"ה וכבודו. ולפ\"ז יתיישב יותר מ\"ש שהיא מדת חסד שגורמת להיות לרצון לפני הש\"י ועד\"ר: פי' אחר שנברא כו' עד\"ר דשם כתבתי מה שהקשה ב\"י ולפי מ\"ש בכלל הענין לק\"מ: כמ\"ש שקר אין לו רגלים. שבת דף ק\"ד אמרי' בדרשת הדרדקי מ\"ט שיקרא אחדא כרעא ואמת משכן לבוני' קושטא קאי ושקרא לא קאי. ופרש\"י אותיות שקר אין להם אלא רגל א' ואותיות אמת משוכין ויש להם רגלים רחבים. ורבינו לא נתכוון כאן לדרשת דדרדקי אלא נקט המכוון ששקר והנמשך ממנו גורם שאין עמידה בעולם והאמת הוא ההיפך: "
+                ],
+                [
+                    " באמרם כל הדין דין אמת לאמתו בב\"ב דף ה' ובמגילה דף ט\"ו וביאורו על דרך שכתב רבינו ר\"ס ט\"ו ז\"ל כל דיין שבא לפניו דין מרומה לא יאמר אחתכנו ויהיה העון תלוי בעדים אלא ידרשנו ויחקרנו כו' וזהו דין אמת ואחר שנודע לו אמיתת הדברים ע\"י דרישה וחקירה אז ידון אותו לאמיתו שלא יטה משפט אלא יחתכנו ע\"פ החקירות והדרישות. ול' לאמתו קאי על הדין וכן פי' התוס' בהדיא שם ועד\"ר: כאילו נעשה שותף כו' כתיב התם ויהי ערב ויהי בוקר וכתיב הכא וישב משה לשפוט את העם מבוקר עד ערב: והרשעים שגזלו כו' נמצא שהדיין כו' כאילו נעשה שותף כו' אע\"ג דחז\"ל אמרו סתם כל הדן דין כו' משמע כל דין אפי' שאינו של רשעים. ל\"ק שהרי כבר אחז\"ל על כל בעלי דינין כשעומדין לפניך יהיו בעינך כרשעים וכמש\"ר ס\"ס י\"ז. והטעם שהדיין האמיתי צריך לדמות בלבו בכל דין שיבא לפניו כאילו הוא דין של רשעים לחשדם שמא יש שום צד ערמה בטענותיהם וראיותיהם נמצא בכל דין ודין שהוא דן נעשה שותף להקב\"ה וע\"ל ר\"ס ט\"ו: לא ידעו הש\"י. ל' חבה ר\"ל לא חבבו: וקראו אוהבי אלא כו' וע\"ז מביא הפסוק כי ידעתיו לשון חיבה כמ\"ש רש\"י בפרשת וירא אף על פי דבפסוק נזכר צדקה ומשפט וא\"כ מנ\"ל לרבינו דבשביל המשפט חבבו הקב\"ה דילמא משום צדקה י\"ל דכבר מפורש בפ\"ק דסנהדרין דף ו' שכל צדקה הנאמרה אצל משפט נקראת צדקה שהוא משפט לזה וצדקה לזה שהחזיר לו ממונו ע\"ש א\"נ על הפשרה קאי וק\"ל: כי המשפט הוא יסוד כו' הוצרך רבינו לזה משום דבכל הענין התם איירי באזהרה שהזהירם בעבודת ה' לכן אמר שהמשפט הוא עיקר העבודה: ובעבור זה ניצלו כו' כלומר ובשביל כך נקראו שופטים ולא שרים או שרי חיילות: למען השיב כו' האריך בזה כדי לבאר לך שעשיית המשפט עיקר הוא בעבודת ה' וכמ\"ש לעיל: וימשח את דוד. כלומר ושמואל הנ\"ל משח את דוד והוא הולך ג\"כ בדרכיו בזה: ויואב יחיה את שאר העיר כו' כצ\"ל ופסוק הוא בדה\"י ופירש\"י שבנה את שאר העיר ולא פס\"א שכתב בהן העם אבל באמת גם גירסא זו תמוה ואיננו כן בפ' נגמר הדין וכמ\"ש בדרישה: ועמכם בדבר המשפט ביאורו בדברי רבינו בסימן ח' ע\"ש: וגם יאשיה שהכתוב כו' נ\"ל שהכתוב נמשך למטה לא למעלה וה\"ק גם יאשיה היה זהיר וזריז במשפט שהרי הכתוב מעיד עליו כמוהו לא היה כו' ודרשו רז\"ל בענין המשפט ואף ע\"פ דלא נזכר משפט בקרא מ\"מ דרשו כן לפי שהמשפט הוא עיקר בעבודת ה' וכמש\"ר. גם י\"ל מדקאמר אשר שב דרשו אשר השיב וק\"ל: על עינוי הדין זהו כנגד המבטלו. ועל עיוות הדין זהו כנגד המעוותו: ומקרב הגאולה. אע\"ג דכבר הביא לעיל ציון במשפט תפדה היינו העיר ציון וכאן אמר שגם ישראל יהיו נגאלים ע\"י המשפט וק\"ל: והקב\"ה חפץ בי יותר כו' ואע\"פ שלעיל אמר שבשביל העבודה נברא העולם ובשביל המשפט הוא קיים. ש\"מ דעבודה חשיבא טפי י\"ל כמ\"ש לעיל בכלל הענין דמשפט אינו אלא ביטול הרע. ולא שייך שבשבילו יהיה העולם נברא. משא\"כ עבודה שהיא עשיית הטוב כוונת הבורא ית' ובשביל עשיית הטוב ודאי נברא העולם. אבל מ\"מ עתה אחר שנברא אם יש לפני האדם עסק עבודת ה' ויש לפניו עסק המשפט ניחא להקב\"ה טפי שישתדל בעשיית המשפט מלעסוק בעבודתו לפי שאם לא יעשה המשפט יתגבר הרע ויתבטלו העמודים שבשבילם נברא העולם וממילא העולם חרב ומש\"ה עדיף שיעשה משפט ויבטל הרע בשעתו שלא יבוטל כל המצב ואח\"כ יטו שכם א' לעבדו יחד. דכתיב עשה כו' משלי כ\"א: מחטאת ועולה כו' פי' שאין מזבח זה הנזכר כאן כמו הנה שמוע מזבח טוב דהתם פירושו הנה שמוע בקול ה' ואז לא תצטרך לזבח חטאת ועולה הבאים על עבירה והרהור. אבל כאן לא מיירי מחטאת ועולה אלא אפילו משאר זבח דהיינו שלמים שגם מהם עדיף המשפט ומטעם הנ\"ל: וצוה למנות שופטים כו' ר\"ל וכל השייך להם דהיינו שוטרים וכמו שסיים. א\"נ כיון דעד השתא לא איירי רבינו אלא במעלת המשפט לכן לא הזכיר אלא צוואת מינוי השופטים: הן בעלי מקל וזרוע ס\"א ורצועה: לפני הדיינים לרדות ר\"ל ללקות מכת מרדות: "
+                ],
+                [
+                    " מקל ורצועה מנעל ושופר פרש\"י כלי הדיינים דשייכים בהו שימה דבר המיטלטל. מקל למכות מרדות. רצועה להלקות. שופר לשמתא ונידוי וסנדל לחליצה (וחליצה נמי דין הוא כמבואר בא\"ע סי' קפ\"ט משא\"כ גט דלא מקרי דין ולכן שייך סנדל בדיינים): צריך שיהא לו מזומן במושב ב\"ד כו' מנעל לא קחשיב כי מנעל אין עניינו לסתם דין. ובוודאי דיין הדן א\"צ להיות במושב הדין מנעל. אלא שהש\"י אמר למשה שישים לפני הדיינין מנעל שיזהירם שיהא בכל ב\"ד מנעל מוכן לעת צרכו וק\"ל: משום דשכיח בהו רבים. שבהן נאספו בני הכפרים לשמוע קריאת התורה: אב\"א משום טירחא כו' פי' אפילו משום בני העיר גופה שבשאר הימים יצטרכו לטרוח ולהוציא ס\"ת בשביל הדין שבימיהם היו בתי כנסיות שלהם בשדה ולא היו מצניעים שם הס\"ת מפני הגנבים והיו מצניעים אותם בעיר וביום הכניסה היו מוליכים אותם לשדה לב\"ה עד אחר יציאה מב\"ה שהיו מחזירים אותם לעיר. וכתב ב\"י בגמרא שלנו לא נמצא האי אב\"א כו'. וכן הרי\"ף לא הזכירו וכ\"כ מ\"ו ומסיק וכתב וז\"ל ואולי בספרי הגאונים מצאה רב האי גאון ולפי שדין זה אינו נוהג עכשיו ע\"כ הרי\"ף והרא\"ש לא הזכירוהו עכ\"ל מ\"ו: בכל פלך ופלך ובכל כו' כצ\"ל וילפינן לה מדכתיב תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך: ודווקא בזמן שיש סמיכה כו' ענין סמיכה נלמד ממה דכתיב גבי יהושע ויסמוך את ידיו עליו ויצווהו וגו' אבל סמיכה לדורות אינה בסמיכת ידים ממש אלא שקורין לו רבי ואומרים לו הוי סמוך ויש לך רשות לדון אפילו דיני קנסות כך איתא בסנהדרין דף י\"ג ע\"ש. מיהו צריך שתהיה הסמיכה מסמוכים לסמוכים איש מאיש עד מרע\"ה שסמך יהושע ולכן כבר פסקה ובטלה עתה דין סמיכה שאין סמוך איש מאיש עד אדון הנביאים ועיין עוד עניין סמיכה ברמב\"ם פ\"ז מה\"ס: לפני אלקים כו' וג' אלקים כתובים בפרשה ודרשינן בסוף גיטין לפניהם ולא לפני הדיוטות אע\"פ דדרשינן בעלמא לפניהם ולא לפני עכו\"ם מ\"ע דרשינן נמי הא: אלא שליחותייהו דקמאי עבדינן כולי פירוש בזמן הזה דאין סמיכה ונטילת רשות אפילו בארץ ישראל כמו שכתוב בסימן ג' עבדינן שליחותייהו דקמאי וכן כתבו התוספות שם. "
+                ],
+                [
+                    " ומסקינן דלא עבדינן כו' בר\"פ החובל ועד\"ר: כגון הודאות פי' וכיון דשכיח ויש בו ח\"כ איכא למיחש לנעילת דלת בפני לוין מש\"ה דנין אותו בבבל הא לא\"ה לא כך מפורש בריש סנהדרין פי' שתובע אותו בעדי הודאה כו' ה\"ה נמי בלא עדים ולעניין שבועת היסת אלא דבזמן תקנה זו עדיין לא נתקנה היסת וק\"ל: כגון בשת אע\"ג דשכיח כולי. כן הוא כגמרא דהחובל וקאי גם על בשם הכאה דאף על גב דחבלה לא שכיח מכל מקום הכאה בלא חבלה שכיח ומהאי טעם לא הזכיר רבינו צער דבהכאה בלא חבלה לא שייך צער ועיין דרישה. וכתב הרמב\"ם כו' הרמב\"ם מפרש שם הטעם הואיל שיש בהן ח\"כ מה שאין כן בצער ובשת. ואף ע\"ג דבנזק ג\"כ יש בו ח\"כ ואפ\"ה אין דנין אותו הואיל דלא שכיח י\"ל דשאני נזק דצריך לישום אותו כעבד כמ\"ש לקמן סימן ת\"כ דשמין כל אדם במלאכתו כעבד הנמכר כגון נוקב מרגליות שמין אותו כאילו הוי עבד נוקב מרגליות ונקטע ידו כמה נפחת דמיו מחמת זה לימכר בשוק ע\"ש ואין הכל בקיאין בשומא זו וצריך עיון גדול בשומא והוי כאילו הוא מילי דשררה לכן לא עבדינן שליחותייהו משא\"כ בריפוי ושבת שהם ידועים מעצמם דשבת היינו שנותנים לו כשומר קישואין וכן ריפוי ידוע כמה רגילין ליתן לשכר הרופא וק\"ל ועד\"ר: וכן שור שהזיק אדם אינו מצויה. אע\"ג דהך בבא כ\"ש הוא מאדם שהזיק אדם דשכיחי טפי כדמוכח בפרק החובל. וכבר כתב רבינו דאין גובין אותו כ\"ש שור שהזיק אדם מ\"מ כתבו רבינו כדי לחלק בינו ובין שור שהזיק שור דאע\"ג דג\"כ צריך שומא אפ\"ה גובין אותו משום שהוא מצוי ומה ששור שהזיק אדם אינו מצוי מבואר בב\"ק דף ב' דאדם יש לו מזל ופירש\"י דאדם בר שכל משמר נפשו שלא יבא לידי תקלה והיזק הילכך אינו מצוי מ��א\"כ בהמה וע\"ע שם: ודווקא שהזיק בשן כו' שהן מועדין מתחילתן: כגון שנתחככה כו' פי' וידוע שעשתה כן להנאתה כגון אחר שהולכת משם נתחככה בכותל דאז הוי תולדה דשן כמו שיתבאר ר\"ס שצ\"א. אבל כדי להזיק היינו תולדה דקרן: או אכלה פירות כו' פי' לאפוקי אם אכלה מלבושים או שאר דברים שאין דרך הבהמה לאכול דהוי תולדה דקרן כמ\"ש לקמן בס\"ס שפ\"ט אבל מה שדרכה לאכול הוי היזק דשן: ובין שהזיקה אוכלין היינו היזק דרגל וק\"ל: שחייבת עליהם כו' כצ\"ל ור\"ל על שן ורגל א\"נ על האוכלין הסמוך ליה קאי: אין מועד בכבל דכיון דמנגיחת דתמות לא מייתי לבי דינא היכי מייעד ליה רש\"י: דמילתא דלא שכיחא הוא. פי' שיבא מא\"י לבבל: כתובת אשה וירושה. פי' נדוניא פשיטא דהוי ח\"כ דהיינו הלואה ממש שנתנה לו סך זה בהלוואה כצ\"ב אלא אפילו כתובה שמוסיף לה מדיליה כיון דנתחייב לו מקרי ח\"כ וכן מתנה וירושה כהלואה דמי ולהכי כיון דשכיח וגם יש בו ח\"כ עבדינן שליחותייהו כדי לנעול דלת בפני עושי עולה: וכן גזילות כו' עד\"ר: כתוקע לחבירו. בב\"ק דף צ' ז\"ל כל התוקע לחבירו נותן לו סלע פרש\"י תוקע לחבירו הכה על אזנו ל' מורי. ל\"א תוקע ממש. וז\"ל הר\"ן בפרק שור שנגח ד' וה' כתב הרמ\"ה דלא תקיעה בפה היא אלא ביד היא שהכהו באגרופו כו' עד והרשב\"א כתב בשם ר\"ח דתקיעה בקול היא שאוחז בו ותוקע אלא שלא חרשו דאילו חרשו חייב דמי כולו עכ\"ל וע\"ל סימן ת\"כ מ\"ש בשם הרמב\"ם: וכל המשלם ח\"נ כר דכיון דמשלם פחות ממה שהזיק או יותר תרווייהו מכח קנס הוא: חוץ מח\"נ צרורות כר כגון בהמה שהולכת בר\"ה והתיזה ברגליה צרורות ושברה כלים ואורכא היא ותולדה דרגל היא ומן הדין הו\"ל לשלם נ\"ש אלא שהלכה למשה מסיני הוא שאינה משלמת אלא ח\"נ. וע\"ל סימן ש\"ץ: גובין ממנו הקרן בח\"ל. כדי לנעול בפני עושי עולה: ולא התוס'. ל' הרמב\"ם ולא הכפל ורבי' שינה וכתב ולא את התוס' נראה דכלל ביה נ\"מ גם לעניין גזל ותוס' בגניבה היינו כפל. ובגזילה חומש אם נשבע שלא גזל והודה ואינו רוצה ליתן החומש: ולא כל המשלם ע\"פ עצמו כו' נ\"ל דאמילי דממונא שהזכיר לעיל מיניה קאי וה\"פ אל תטעה לומר דהא דאמרינן דלא עבדינן שליחותייהו בנזק וכיוצא בו היינו דוקא כשנטען על הדבר והוא כופר בהם וצריכין אנו לעדים שהעידו על הדברים דהוא דין גמור. אבל כשבא מעצמו ומודה בדבר נימא ליה זיל שלים קמ\"ל דליתא שגם תשלומין הבאים ע\"פ עצמו לא גבינן מיניה וראיה מפגם ובושת וכופר שמשלם ע\"פ עצמו כדאיתא במשנה סוף אלו נערות ואפ\"ה לא גבינן ליה בבבל בושת ופגם מטעם דלית בהו ח\"כ וכופר כיון דלא שכיח ה\"ה לכל שאר מילי דממונא אפילו כשמודה בהם אין גובין ממנו. וז\"ל כל המשלם כו' כלומר לא כל שהיה משלם ע\"פ עצמו בא\"י גובין בח\"ל שהרי הפגם כו'. כנ\"ל פי' דבריו אלא דלהאי פירושא הכי הול\"ל ואפילו המשלם ע\"פ עצמו אין גובין כו' ולמה האריך לכתוב ולא כל המשלם ואיפשר לומר דבאמת לא פסיקא מילתא כולי האי בנזק ושאר מילי דלית בהו אלא ממונא דאיפשר דבדידהו אם מודה מעצמו גובין ממנו. ושאני פגם ובושת וכופר דצד קנס בא עמהן וכמ\"ש בדרישה דבהדי כופר איכא סקילת השור ובהדי פגם איכא נ' שקלים ומש\"ה אפילו מודה בצד הממון שבו אין גובין ממנו. לכן דקדק וכתב ולא כל המשלם כו'. שזה ודאי מילתא דפסיקא שעכ\"פ אין כל המודים משלמין בח\"ל שהרי בשת ופגם כר וה\"ה לכל דדמי להם ודו\"ק ועד\"ר: המית שורי את פלוני. פירוש והריני חייב כופר ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " דיני גרמות כו' ע\"ל בסימן שפ\"ו ודין מסור בסימן שפ\"ח. אע\"פ שלא עשה מעשה פי' שלא נשא ונתן ביד ממון חבירו לעכו\"ם אלא שהלשין בפיו והו\"א נחשבינהו לקנסא קמ\"ל דלא. "
+                ],
+                [
+                    " וכל אלו כו' משמע אפי' הכפל וכ\"כ הרא\"ש בהדיא בספ\"ק דב\"ק בגנב ורבי' לקמן ס\"ס שמ\"ח ודלא כהרמ\"ה וגם דלא כר\"ת שבסמוך ועד\"ר: שיעור מה שראוי ליטול כלומר אבל אם תפס יותר מפקינן מיניה וסתם רבינו דבריו כדעת הרא\"ש שהביאו בסמוך שחולק על ר\"ת: וכתב ר\"ת דדוקא שתפס כו' נראה דהני ב' דברים דהיינו שיתפוס דבר המזיק עצמו. ושיתפוס בשעת הנזק חדא באידך תליא דמה\"ט דס\"ל דאין מועיל תפיסה כ\"א בדבר המזיק עצמו מה\"ט ס\"ל דאין מועיל תפיסה כ\"א בשעת הנזק דבשלמא בשעת הנזק שהוא שעת חמום הקילו בו חכמים שתפיסתו תפיסה ואין מוציאין אותו מיד הניזק (ואפילו אם יהיה שוה הרבה יותר על הזיקו וכמ\"ש בדרישה אבל אם יתפסוהו אחר זמן שהזיק אזי מחשב כדבר אחר ובדבר אחר לא תקנו תפיסה מטעם שהיום או למחר יתפוס כו' ועד\"ר: שאין דנין דיני קנסות בבבל. פי' שהיינו צריכין לדון ולומר כך וכך קח נגד הזיקך והמותר תן לו: כדי נזקו פי' כל חד וחד לפי עניינו אם נ\"ש אם ח\"נ כן מוכח מדסיים שכבר נפרע מנזקו בתקנת חז\"ל כו': "
+                ],
+                [
+                    " ומלשון רב אלפס כו' מדברי הרי\"ף מוכח דג\"כ חולק על ר\"ת וס\"ל דאפילו במידי אחרינא ואפילו זמן רב אחר ההיזק מועיל תפיסתו ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואמר להם קבלו עדות. פי' שהזיקני: אין נזקקין אם יתפוס. ר\"ל לאפוקי אם כבר תפס מקבלין עדותו: כדאמרינן אין מועד כו' כלומר והיינו ע\"כ לומר דאם בא הניזק לב\"ד אחר נגיחה ואמר קבלו עדותי לא בשביל שישלם לו ח\"נ אלא כדי לעשותו מועד לחייבו נ\"ש אם ינגח עוד אפ\"ה אין נזקקין לו: "
+                ],
+                [
+                    " קי\"ל כרב דאמר כו' ואי תפס מפקי' מיניה. פי' הואיל וקי\"ל כרב דאמר כו' אמרינן דאי תפס מפקי' מיניה: ולא אמרינן דתפיסה כו' פי' ולא אמרינן דמשום שראה שתפס הודה כדי שיפטור: והאידנא ליכא ב\"ד מומחין כו' וכ\"כ רבינו בסימן שמ\"ח: שאין נפטר מן הקנס. ר\"ל לענין זה אין הודאתו הודאה אבל לעניין טוען וחוזר וטוען פשיטא דהודאתו הודאה ופשוט הוא: "
+                ],
+                [
+                    " והוסיף לומר פי' הואיל שכבר שילם מה שפגמה דהיינו נזק כמ\"ש לעיל אם כן הנ' סלעים הם קנס גמור: ול\"נ לא\"א כו' נלע\"ד דלא קאי אלא אדברי הראב\"ד שכתב שמנדין ליה עד שיתן אותה קצבה משמע שסובר כן מכח דינא משא\"כ הרי\"ף שלא כתב אלא עד דאפייס לחבריה כו' של' זה אפשר לפרשו עד שיתן קרוב לשיעור הנזק וכמ\"ש בשם רב שרירא גאון ובהא מודה הרא\"ש וכדמשמע מל' רבינו שהביא דברי ר\"ש גאון אחר דברי הרא\"ש וזהו דלא כב\"י ועד\"ר: שאין לך גוביינא כו' אע\"ג שהראב\"ד לא הזכיר שמתא אלא נידוי והראב\"ד ס\"ל (וכמש\"ר בשמו בי\"ד סימן של\"ד) ששמתא ונידוי תרי מילי נינהו ושמתא חמור יותר מנידוי. מ\"מ משמע שם מדברי רבינו דחדא הוא וכן משמע נמי מדברי הרמב\"ם שמביא דברי רבינו שם ע\"ש: דלנקטיה בכובסי' כו' אוחזו בביציו התלויין בו עד שיתן טלית שעליו כל דבר התלוי במחובר קרי ליה כובסי' רש\"י בפ' הדיינים: "
+                ],
+                [
+                    " אלא עד דמסלק היזקא. פי' כשההיזק עדייו בעין ומזיק כגון כלב רע ובור ומוכר שדהו לעכו\"ם במצר ישראל אבל לא משום תשלומין קנס ועי' דרישה: וסמכו חכמים האחרונים ר\"ל אלא חכמים אחרונים וראשי ישיבות אחר שראו שהנזק גדול כו' עשו תקנה וסמיכה: כי אין דרך לדקדק כלומר אינו מן הראוי: "
+                ],
+                [
+                    " עד שיפייסנו כו' הכל לפי המבייש והמתבייש עי' מ\"ש לקמן סי' ת\"ך: "
+                ],
+                [
+                    " חד בר נש איפקר. ל' פוקר ר\"ל החצוף ס\"א אקפיד בדלי\"ת כלומר הכעיס: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אף ע\"פ שאין דנין בח\"ל ד\"נ כו' כמבואר בסימן שקודם זה: אם רואים ב\"ד כו' פי' אפילו ב\"ד דעלמא אם רואים שהוא צורך שעה דנין מיתה ומלקות למי שחייב בהם אפילו לא קבלוהו עליהם ואפילו בח\"ל וה\"ה במיתה למי שאינו חייב בהם אם קבלום עליהם וכמו שיתבארו עד\"ר: עשה מה שישראל אומרים לך. פי' ולא שידונו הם כמבואר בסי' כ\"ו ועד\"ר: בפ' הגוזל קמא בהא כצ\"ל. והביא רבינו להא דרי\"ף לאשמועינן דאפילו היכא דאיכא תרתי לריעותא דהיינו לדון בח\"ל במיתה ומלקות אפילו למי שאינו חייב בהם בשום מקום ובשום זמן נמי רשאי לדון כשהשעה צריך לכך מיהו אין כח זה מסור אלא במי שהוא גדול הדור ממונה מר\"ג אע\"פ דלא קבלוהו עליהם א\"נ קבלוהו עליהם אפילו אינו מומחה ועד\"ר: וממונה לדון ע\"י הנשיא פי' אז אף אם לא קבלוהו עליהם דמן הדין אין לו לדון ד\"ק ובפרט שלא ע\"פ הדין אפ\"ה מה שיש צורך שעה מותר לדון: או טובי העיר שהמחום. פי' או אפילו טובי העיר שאינם גדולים כר\"נ אם קבלום בני העיר עליהם נמי יכולים לדון בכ\"מ אפילו שלא ע\"פ הדין: אבל דיינים דעלמא לא כו' כלומר אבל סתם ג' הדיוטות שלא קבלם בני העיר דאקרו נמי דייני שהרי יכולים לכוף לדון לפניהם כדלקמן בסימן ג' אפ\"ה אינם יכולים לדון בח\"ל שלא ע\"פ הדין. אבל ע\"פ הדין ודאי כל ב\"ד יכול לדון אפילו לא קבלום עליהם וכמו שסתם רבינו לעיל אע\"פ שאין דנין בח\"ל כו' אם רואים ב\"ד כו' דנין בין מיתה כו' בפרק נגמר הדין ובפרק האשה רבה תניא אראב\"י שמעתי שב\"ד מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על ד\"ת אלא לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על הסוס בימי יונים בשבת והביאוהו לב\"ד וסקלוהו לא מפני שהדין כן אלא שהשעה צריכה לכך ע\"כ מהך ברייתא שמעינן דיש רשות לב\"ד להרוג ולהכות אפילו שלא כדין כשיש צורך שעה בכך ולפ\"ז צ\"ל מש\"ר דנין בין מיתה כו' לאו למימר' שלא ידונו הב\"ד כ\"א ע\"פ הדין אלא ל' בני אדם נקט ודנין ר\"ל פוסקים עליהם בין מיתה בין ממון. גם איידי דבתחילה ברישא כתב אע\"פ שאין דנין נקט גם בסיפא ל' דנין. ואף ע\"פ שרבינו ודאי מח\"ל איירי ומהנהו מעשים דברייתא הנ\"ל ליכא למשמע אלא בא\"י אבל לא בח\"ל מ\"מ מהאי דר\"נ פ' הגוזל שמעינן דאפילו בח\"ל נמי וכמו שמסיק רבינו בשם הרי\"ף ולפ\"ז מש\"ר אם רואים ב\"ד כר היינו ב\"ד של גדול וסמוך כר\"נ א\"נ קבלום עלייהו וכמ\"ש הרי\"ף אבל דייני דעלמא לא ולפ\"ז מ\"ש אח\"כ ונראה שאפילו אין בדבר עדות שהיה מתחייב כו' בשעה שהיו דנין כו' ר\"ל על מעשה שרוצין לדון עליהם למגדר מילתא כגון ההיא שרכב בשבת שחשבו הרכיבה בשבת כאילו חילל שבת באב מלאכה והו\"א דלא עדיף האי רכיבה מאילו חילל שבת ממש ולפחות לבעי עדות גמור על הרכיבה בדרישה וחקירה והתראה קמ\"ל דאפילו אין עדות גמור על הרכיבה אלא קלא דלא פסיק נמי מחשבין לחילול שבת ולעדות ודנין עליהם למגדר מילתא ולפ\"ז צ\"ל מש\"ר ובשעה שהיו דנין כאילו כתב בדבר שהיו דיינין וק\"ל. ומ\"ש וכן יראה מדברי הרמב\"ם כו' אכוליה מילתא קאי ור\"ל דגם מהרמב\"ם נראה דאפי' סתם ב\"ד דלאו סנהדרין ואפילו בח\"ל יכולים להרוג אפי' על דבר שאינו חייב מיתה ואפי' ע\"פ קלא בעלמא ומשום דאינו מוכרח מהרמב\"ם דאיירי אפי' בח\"ל לכן כ\"ר ל' וכן יראה כנ\"ל ביאור לשון רבינו ויש דרך אחר בדרישה אבל זה עיקר ודו\"ק כמ\"ש בחידושים: וממונה לדון ע\"פ הנשיא. פי' אז אף אם לא קבלוהו עליהם מעצמן דמן הדין אין לו לדון ע\"פ ד\"ק בח\"ל ובפרט שלא ע\"פ הדין אפ\"ה כל שיש צורך שעה מותר לדון: או טובי העיר כו' פי' או אפי' טובי העיר שאינם גדולים כר\"נ וגם אינם סמוכים ומומחים אם קבלום בני העיר עליהם נמי יכולים לדון בכ\"מ אפילו שלא ע\"פ הדין: אבל דיינים דעלמא כו' כלומר אבל סתם ג' שלא קבלם על בני העיר דאקרו נמי דיינים שהרי יכולים לכוף לדון לפניהם כדלקמן סי' ג' אפ\"ה אינם יכולים לדון בח\"ל ועד\"ר. "
+                ],
+                [
+                    " ולא לעבור על ד\"ת פי' שיתכוין הדיין לבדות מלבו נגד דין תורה: וכיון שרואים. ל' וכיון קצת דחוק וכאילו אמר והיינו כיון שרואים כו' והוא פי' על מ\"ש לעשות סייג לתורה וק\"ל: להלקות אדם ששמועתו רעה. בסוף קידושין ילפינן ליה מעלי שאמר לבניו אל בני לא טובה השמועה שדרשו אל בני לאו יש כאן על כי לא טובה השמועה: ומבזין את יולדיו בפניו. פי' אמרו בסוף מגילה שמותר לקרותו בן כותית בן שפחה וכן דרשו רז\"ל מנין שמותר לקרות לרשע בן רשע שנא' את אביה היא מחללת: ולהכותו ולתלוש שערו בר\"פ ואלו מגלחין ילפינן כל זה מספר עזרא ע\"ש וכתבו הסמ\"ג ג\"כ ע\"ש: שהרי דוחה ל\"ת של דבריהם. פי' לאו דלא תסור מכל הדברים וכמ\"ש בי\"ד סימן ש\"ג לעניין כלאים דרבנן ואפשר לומר שקאי על מה שאמרו במת בשבת שאסור לטלטלו ואם הוא מונח בחמה מותר לטלטלו משום כבוד המת ואף שהוא לאו דלא תסור: וכ\"ש כבוד בני אברהם כו' ג\"ז מל' הרמב\"ם והיה נראה לפרש דה\"ק שהרי כבוד של כל הבריות דוחה לא תעשה וכ\"ש שיש ליזהר בכבוד אותם הדורכים בדרך אבותם המחזיקים בתורת אמת אף שלפעמים חוטאים. אלא דלפי זה הול\"ל בקיצור וכ\"ש כבוד המחזיקים לכן נ\"ל יותר לפרש דמ\"ש המחזיקים כו' נמשך למטה ואינו דבוק עם אברהם כו' וה\"ק כבוד הבריות מצד עצמותן דוחה ל\"ת וכ\"ש שמצורף עמהם כבוד אבותם. ולכן ודאי מאוד יש ליזהר בכבודם (ודומה לזה כ\"ר לקמן בסימן ח' בל' הרמב\"ם ז\"ל ולא יפסיע על ראשי עם קודש כו' ע\"ש) ומ\"ש המחזיקים בתורת אמת תנאי הוא דאם לא היו מחזיקים בתורת אמת אין האבות כבוד להם אלא אדרבא הם בזיון וקלון אבותם כמ\"ש שמבזין את יולדיו בפניו ע\"ד שנאמר את אביה היא מחללת וכ\"ש שאין מכבדין אותם בשביל אבותם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין ב\"ד פחות מג' וכל ג' כו' בגמרא ריש סנהדרין אמרינן דבדין הוא דאפילו בד\"מ לבעי ג' מומחין אלא משום שלא תנעול דלת בפני לווין: אע\"ג דלא סמיכי ז\"ל מ\"ו רש\"ל נ\"ל דלא סבירי ג\"כ דאי הוי סבירי הוי מומחה ואפילו ביחיד סגי ומ\"ש אח\"כ ויודע סברות כו' אין זה גמיר וסביר שהוא מומחה גמור כדלקמן עכ\"ל. פי' לפירושו דסביר היינו שהוא בעל סברא יודע לשקול בדעתו ושכלו עניינים שלא למד ולא שמע מעולם ויכול לדמויי מילתא למלתא בצחות שכלו. משא\"כ יודע סברות שאין ביאורו מצד עצם שכלו. אלא שיודע איזה סברות מדינים ועניינים שלמד. וצ\"ל לפ\"ז דמש\"ה לא כתב הרמ\"ה ג\"כ דלא סבירי משום דקאי אג' הדיוטות ואי הוי סבירי וגמירי לא הוי עלייהו שם הדיוטות אלא שם מומחים וכמ\"ש בסמוך. משא\"כ דלא סמיכי שהוצרך ודאי לכתוב דהא אף סמוכים הדיוטות מקרי כוון דלא סבירי ואף על פי דלקמן סי' כ\"ה כ\"ר בשם הרמ\"ה ז\"ל דאם אינן סמוכין אף ע\"ג דגמירי וסבירי צריכין לשלם. לעניין פרעון שאני וק\"ל: א\"א דלית בהו חד דגמיר כו' כצ\"ל וכן הוא באשר\"י אבל ל\"ג אלא דלית בהו חד דלא. דלהך גירסא משמע ששנים מהם גמירי וחד אינו גמיר או כולם גמירי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואלו הג' דנין לאדם בע\"כ כו' כ\"כ התוס' שם דף ה' בד\"ה מומחה לרבים וכ\"כ הרא\"ש שם ועבד\"ר בסמוך שכתבתי לשונו: או שאינו רוצה לדון כו' דוקא הנתבע דאף שאומר שרוצה לילך לדון עם התובע זה בבית הועד אין שומעין לו אבל התובע רשות בידו לומר כן לפעמים וכמו שיתבאר ר\"ס י\"ד ע\"ש: כמו שיתבאר בע\"ה בסימן י\"ג כתב דין זה: "
+                ],
+                [
+                    " ופחות מג' כו' דלא קי\"ל כשמואל דאמר שם בפ\"ק ד\"ה ב' שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב\"ד חצוף אלא כרבי אבהו דאמר אין דיניהם דין וכתב הרא\"ש דאפילו שמואל מודה דאין ב' הדיוטות יכולין לדון בדלא קבלום עלייהו כלל אלא מיירי בדאמרו להו דונו לנו כמו שנקראים דיינים מן התורה ועיין בתוס' ר\"פ השולח (גיטין דף ל\"ג) בד\"ה ור\"נ אמר בפניכם כו' משמע דלא ס\"ל הכי ועיין בס\"ס זה בדרישה ולר' אבהו בכה\"ג ג\"כ אין דיניהם דין דאין זה קבלה כיון שאינם ראוים לדין מן התורה: "
+                ],
+                [
+                    " כמי שמודה חוץ לב\"ד פי' ויכול לומר שלא להשביע עצמי או להשטות כוונתי בהודאתי כשלא אמר אתם עדים משא\"כ לפני ב\"ד: אא\"כ שאמר אתם עדים יתבאר לקמן סימן ל\"ב ופ\"א והיינו להרא\"ש אבל להרמ\"ה והרמב\"ם הודאה גמורה הו\"ל כאומר אתם עדי ע\"ש סימן פ\"א סימן י\"ב: ומ\"ש ולטעון טענות אחרות פי' אפילו להחליף טענתו מחובר לפטור וע\"ל סימן פ': "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א כשאינם מומחים כו' מומחים הוא ל' מנוסה כדאמרינן בפרק במה אשה לענין יציאת שבת ולא בקמיע שאינו מומחה ור\"ל דיין מנוסה לרבים דלא חזו ביה טעות וחכמתו גלויה ומפורסמת כ\"כ הרא\"ש ונ\"י ריש סנהדרין ועיין מ\"ש עוד מזה בסמוך: אפילו יחיד ולא לקח רשותא מר\"ג כו' שם דף ה' ברייתא וגמרא וכתבתיה בדרישה ועיין מ\"ש עוד מזה סעיף ז' וט': ויכול לכוף האדם לדון לפניו בע\"כ נראה דאפילו אם ירצה לעמוד עמו בזה בורר ועיין דרישה שם הוכחתי זה. "
+                ],
+                [
+                    " אבל אי לא גמיר ולא סביר פסול כו' כן איתא בהדיא בפרק ז\"ב מאי איריא ג' רועים בקר אפילו כל בי תלתא דלא גמירי דינא נמי פסילי ובפ\"ק אמרי' דר' יודא בר נחמני ביזה לדיין שאוקמיה בי נשיאה דלא הוי גמיר ועיין מ\"ש עוד בזה בסמוך סימן י\"ג: ולקמן יתבאר כו' בסימן כ\"ה סעיף מ\"ג ע\"ש: כתב הרמב\"ם כו' כ\"כ בפ\"ב דסנהדרין וגם בספ\"ה ע\"ש: אע\"פ שיחיד מומחה או מי שנטל רשות פי' או שאינו מומחה אלא שנטל רשות וכבר נתבאר דאין נטילת רשות מועיל ללא גמיר ולא סביר מוכח מזה דהאי מומחה שאמר כאן היינו מומחה דגמיר וסביר ומש\"ה כתב שם במיימוני מומחה לרבי' ורבינו השמיט בהעתקת לשונו תיבת לרבים משום דבלשון רבינו סתם מומחה הוא מומחה לרבים וכמ\"ש וע\"ש במיימוני ותמצא שרבינו לא העתיק כאן ל' הרמב\"ם מלה במלה אלא נקט בל' עצמו ולא הביאו אלא לכתוב הפלוגתא שבינו ובין הרא\"ש ומה\"נ שינה לשונו ולא כתב תיבת לרבים ועיין בדרישה: אינו חשוב ב\"ד כו' דס\"ל דל\"מ ליה נטילת רשות אלא לענין שיכול לכוף את האדם בע\"כ ולפוטרו מתשלומין אם טעה וכתב מ\"ו ר\"ש דכ\"ש שאינו יכול לסלק נפשו ממנו לדון בפני ב\"ד אחר: אפילו הוא סמוך איחיד מומחה הנזכר ברישא קאי וכ\"כ שם בהדיא ברמב\"ם בספ\"ה מיהו י\"ל דקאי גם אנטילת רשות מב\"ד הגדול הסמוך לו ומשום דהנט��לת רשות לא היה על הרוב אבל דבר כ\"א אעניינים פרטיים כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ד משא\"כ סמוך דקראו לו ר' ואומרים לו שיהא לו כח לכל העניינים וקאמר לרבותא דאפילו הוא סמוך מ\"מ אין נקרא ב\"ד לענין הודאה לפניו: ומדברי א\"א הרא\"ש יראה כו' בין יחיד מומחה פי' ואפילו לא סמיך ולא נטל רשות ע\"ש באשר\"י וכ\"כ מ\"ו רש\"ל וכ\"כ רבינו בסימן פ\"א לענין שאינו יכול לטעון טענת השטאה או השבעה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכתב עוד הרמב\"ם כו' בספ\"ב דסנהדרין כ\"כ ע\"ש: אע\"פ שיחיד שנטל רשות כו' ה\"ה ביחיד מומחה וכ\"כ בש\"ע בהדיא וכן משמע בהרמב\"ם ע\"ש דעליה נמי קאי אלא שרבינו נקט אורחא דמילתא דמשום שיחיד שנטל רשות אין צריך לשלם אם טועה יעלה על דעתו לדון יחיד הואיל והוא פטור אף אם יטעה ועבד\"ר שכתבתי די\"ל ג\"כ דדוקא קאמר ע\"ש שישב אחר עמו כו' כ\"כ בכל ספרי הטורים מלת אחר וצ\"ע דבכל ספרי הרמב\"ם שבידינו גם בש\"ע כתוב אחרים ואפשר דרבינו ס\"ל כיון שנטל רשות ומותר לדון מן הדין אפילו יחידי משום הכי סגי ליה אפילו לכתחילה כאשר יושב עוד א' עמו ור' אבהו מודה בזה וכן משמע קצת ממה שאמרו ואל תהא דן יחידי דהקפידו דוקא איחידי מיהו אין ראייה מוכרחת משם די\"ל דקאמר כן משום דדין הדיינים הוא או ביחיד שהוא מומחה או שנטל רשות או בג' הדיוטות לכן כתב אע\"ג שאמרו יחיד שנטל רשות מותר לו לדון יחידי: "
+                ],
+                [
+                    " מוטב שיחתך הדין בי\"א מבעשרה ל\"ד נקט עשרה שהרי אין ב\"ד שקול אלא נמשך אחר ל' הגמרא דפ\"ק דסנהדרין דף ז' דאמר רב הונא כי אתא דינא לקמיה מכניף ומייתי עשרה כו' ושם ר\"ל עשרה זולתו דהיינו בין כלם י\"א ולא בא הרמב\"ם אלא לומר לך דכל מה שמוסיף דיינים הוא יותר טוב והטעם מפורש שם בגמרא דאמר כי היכי דנמטייה שיבא מכשורא פי' רש\"י שיגיענו נסורת קטנה מן הקורה כלומר אם נטעה ישתלם העונש בין כלנו ויקילו מעלי עכ\"ל ולפ\"ז צ\"ל דמ\"ש הרמב\"ם ומוטב שיחתך כו' הטובה הוא בשביל הדיין והל' לא משמע הכי ואפשר דזה תולה בזה דכיון דכולם צריכי לעיין הדין כדי שיצא לאמתו מש\"ה העונש חל על כולם ומה\"ט נמי כתב הרמב\"ם ל' משובח ול' מוטב וק\"ל. וצריך שיהיו כל היושבים בב\"ד ת\"ח וראויים. ונראה דאמ\"ש לפני זה קאי דמוטב שיחתך הדין בי\"א מבי' וע\"ז כתב שיהיו כל אותן הי\"א ת\"ח וראוים ואח\"כ אמר דלא מיבעיא דלא ישב בדין עם מי שהוא אינו חכם בודאי או ראוי אלא אפילו בסתם נמי לא ישב בדין עד שידע כו' והב\"י כתב אמ\"ש וצריך שיהיו כל היושבים שם ז\"ל בפרק שבועת העדות תניא מניין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו ת\"ל מדבר שקר תרחק עכ\"ל ואינו נראה דמשם אינו נלמד אלא שלא יהא בור ולא שיהא צריך להיות ת\"ח והיינו משום שאינו יושב עמו בדין והרמב\"ם איירי כאן ביושב עמו בדין וכמ\"ש וק\"ל. וזהו דוקא כשהדיין ת\"ח ואז יש לחשוש שהיושב עמו יטהו. אבל כבר נתבאר דבג' הדיוטות סגי דכיון דשלשתן כמעט שווין אין להקפיד וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לאדם חכם שישב בדין עד שידע כו' ברייתא בפ' ז\"ב כך היו נקיי הדעת שבירושלים כו' וכתבו רבינו לקמן סימן ז' ועיין מ\"ש שם ועיין בסמ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " והאידנא שאין לנו נטילת רשות שאין נט\"ר אלא כו' דברי הב\"י בזה סתומין ודברי מ\"ו רש\"ל מגומגמין ואינן נראין במ\"ש בביאור דברי רבינו הללו (כתבתי לשונם וביאור כוונתם בדרישה ע\"ש) מש\"ה הוצרכתי להאריך ולכתוב כאן בפרישה הנלע\"ד מוכרח בב��אורו והוא דבפ\"ק דסנהדרין דף ה' תניא לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט. ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הילל ופרש\"י ששבט ל' שררה שיש להם רשות להפקיר דהפקר ב\"ד הפקר. מחוקק שררה מועטת. שרודים את העם שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס ע\"כ ומוכח שם בגמרא גם מל' רש\"י ונ\"י דהנהו שבבבל חשובין יותר ומש\"ה קאמר שם דמהכא להתם מהני נט\"ר ולא מהתם להכא וכן מבואר ברמב\"ם פ\"ד דסנהדרין ע\"ש וכתבו התוס' שם ז\"ל אע\"פ שאוירא דא\"י מחכים מ\"מ לענין הקרקעות ממון לפטור הטועה מכח הפקר ב\"ד הפקר עדיפי בני בבל דאקרי שבט שרודין את העם במקל וה\"ט משום דר\"ג מזכרים ונשיא שבא\"י מנקבות כדאמרי' בירושלמי עכ\"ל. נמצא כלל הענין הוא שרוצה הקב\"ה שאז בהיותם בארץ אויביהם שלא תתבטל ממשלת יהודה לגמרי אלא יהיו דיניהם דין ויהיה כח בידם לרדות בעם ולהפקיר ממונם ואפי' לא יהיו בעלי תורה והיו מורישים הגדולה לזרעם יהיה מי שיהיה (וכן בנשיאי א\"י מצינו שהיה הילל ובניו ובני בניו עד רבינו הקדוש) כמו כל מלך ומלך שיש לו כח לדון כראות עיניו בין יהיה בעל תורה או לא. והם היו יכולים ליתן רשות לאחרים אף שאינו מזרע יהודה כשהוא גמיר אף שאינו סביר לדון ולעמוד במקומם ולהוות פטור מתשלומין אף אם טעה ושררה זו נמסרת ליהודה לעד. והרשות שנטלו הר\"ג והנשיא מהמלך לא היה אלא מאימת מלכות פרס שהיו משועבדים תחת ידם גם המלך היה כח בידו למנות מזרע דוד לר\"ג מי שירצה. אבל לא בא לו שום כח מיד המלך מצד הדין וק\"ל. ומעתה יתבארו לך דברי רבינו שמ\"ש ואין לנו לא זה ולא זה כלומר ואין לנו לא ר\"ג בבבל ולא בית דין סמוך שבא\"י יראה דרשות שנותן המלך אינו כלום ר\"ל שנותן למי שאינו מזרע יהודה אף שהוא גמיר אלא שאינו סביר דע\"ז קאי (דבעינן) דבענין זה אמר לפני זה דמהני נט\"ר מר\"ג וקמ\"ל דאין כח המלך ככח ר\"ג: דהא דמהני כולי כלומר ואי קשיא לך דכיון דרשות מר\"ג ונשיא מהני אף למי שאינו מזרע דוד אף שהם עצמם הוצרכו רשות מהמלך כ\"ש שיהנה נטילת רשות מהמלך עצמו לכל אדם לזה אמר דאין זה כ\"ש דמה שיהיה מועיל נט\"ר מר\"ג היינו מצד חשיבות שהיו משבט יהודה דאחשבינהו קרא כדילפינן מלא יסור שבט וגומר ומש\"ה חזר וכתב אבל רשות שנותן המלך לר\"ג ולנשיא לא גרים להם השררה שתלמד ממנו שיהנו במכ\"ש אם המלך עצמו נתן רשות לאיש אחד אשר לא מזרע יהודה אבל ודאי כל שהוא מזרע יהודה שניתן לו רשות מהמלך מהני דשם ר\"ג יש לו וגם לאיש אחר כשהוא גמיר וסביר מהני דכיון דהוא מומחה וראוי לדון מצד עצמו מהני ליה רשות המלך לפוטרו מהתשלומין וכן פירש הריב\"ש בתשובותיו לדברי רבינו ע\"ש בס\"ס רע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " וגדולה מזאת כתב הרמב\"ם כו' בפ\"ו דסנהדרין כ\"כ ומ\"ש למי שאינו מומחה כו' האי שאינו מומחה נ\"ל פשוט דר\"ל לא גמיר ולא סביר דהא לגמיר ולא סביר כבר סתם וכ\"ר דמהני ליה נט\"ר דר\"ג ולא כתב ביה שום פלוגתא וגם כבר כתבתי דגמיר ולא סביר נקרא מומחה סתם בל' הרמב\"ם גם הכ\"מ כתב שם על דברי הרמב\"ם הללו ז\"ל זה דבר פשוט בעצמו וכבר כתבו ג\"כ בספ\"ד דר\"ג שנותן רשות למי שא\"י הוה כמקדיש בעלי מומין לגבי מזבח כו' ומדכתב זה לפשיטות וגם קראו אינו יודע ש\"מ דפירשו בלא גמיר ולא סביר כלל ועוד דשם בספ\"ד כתב הכ\"מ ראייה לדברי הרמב\"ם מפ\"ק דסנהדרין דאמר שם דבי נשיאה אוקמי דייני דלא הוי גמיר וביזהו ר' יודא בר נחמני עכ\"ל ומדהביא ראייה מדייני דלא גמירי ש\"מ דהרמב\"ם מדלא גמיר איירי וכן מוכח ממ\"ש הכ\"מ בספ\"ב מה\"ס ע\"ש. וא\"כ יש לדקדק מה ראייה מביא רבינו לענין שלא תועיל רשות המלך לגמיר ולא סביר ומאי גדולה מזאת דקאמר ונראה דס\"ל דאם היינו אומרים דרשות המלך תועיל לאחרים ע\"כ הוא מטעם דשלוחו של אדם כמותו א\"כ אין חילוק לגבי הבא מכח המלך בין גמיר ולא סביר ללא גמיר כלל דכמו שדינא דמלכותא דינא אף שהוא אינו גמיר כלל כן היה דינו של זה שנותן לו רשות להעמידו במקומו וזה לא מסתבר למימר שיועיל כולי האי רשות המלך וע\"ז כתב וגדולה מזאת כתב הרמב\"ם שאפילו הר\"ג שהוא משבט יהודה ובידו נתן הקב\"ה קו המשפט אף שלא היה לא גמיר ולא סביר וכנ\"ל לית ליה רשות למיהב רשות למי שאינו לא גמיר ולא סביר להעמידו במקומו כ\"ש דלא אמרינן כן גבי מלך עכו\"ם וכיון דלא אמרינן שלוחו של אדם כמותו בענין זה ממילא אין רשות המלך מהני אפילו למאן דגמיר כל שאינו סביר אבל רשות הר\"ג מהני דכיון שהוא מלך ישראל עדיפא כחו. ומש\"ר. וגדולה מזו כתב הרמב\"ם אף ע\"פ דגם הוא עצמו כתב לפני זה בס\"ו דמי שאינו גמיר ולא סביר ל\"מ ליה הרשות דר\"ג ויש ראייה לזה מהגמ' וכמ\"ש שם ה\"ט משום דאין ראייה משם דאין דינו דין כלל והו\"א דאינו פסול אלא לענין דאינו יכול לדון בע\"כ של בעלי דינים. ולענין שאין הודאה שהודו בפניו נחשבה הודאה אבל מ\"מ מהני רשותו לענין שאם אירע ששלח אחריהן ובאו לפניו לדון בלא כפייה שסברו שצריכים הם לעמוד לפניו דשוב אין כח ביד בעלי דינין לחזור מדינו ואם טעה יפטר מתשלומין וממילא גם רשות המלך תהני לזה ורבינו כתב דלא מהני רשות המלך כלום ושאפילו לא טעה יכול א' לחזור לכן כתב וגדולה מזו כתב הרמב\"ם שאין רשותו מועיל גם לדברים הללו ובזה מיושב למה הביא כאן לכל דברי הרמב\"ם. והשתא דאתינא להכי לחלק בין כפייה לטעה וישלם א\"כ נוכל לפרש ולומר דההוה אמינא הוא האמת ומה שהתחיל וכתב דרשות המלך אינו מהני כ\"א רשות ר\"ג מיירי לענין אם טעה שיצטרך לשלם וס\"ל דאם נטל רשות מר\"ג אפילו לא גמיר ולא סביר פטור מלשלם וברשות מלך חייב לשלם ומ\"ש לעיל דלאו כל כמיניה דר\"ג כו' היינו לענין כפייה וע\"ז מסיק וכתב דגדולה מזו כתב הרמב\"ם דאפילו נטל רשות מר\"ג זה דלא גמיר ולא סביר חייב לשלם. ומיהו זהו קצת דוחק דהא ע\"כ מכפייה לדון איירי ודו\"ק ועבד\"ר: ה\"ג ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם וחוזר כו' עד ישלם כדין כל אדם הגורם להזיק שזה מתכווין להזיק הוא וכן הוא במיימוני שם ור\"ל דקי\"ל כר\"מ דדאין דינא דגרמי אלא שבטועה בדבר משנה כתב שם בפ\"ו דפטור משום דגרם בלא כוונת היזק הוא וע\"ז כתב כאן דזה נתכוין להזיק הוא שכיון דידע בעצמו דלא גמיר וסביר לא הוה ליה לדון שמא יטעה וק\"ל: ועבד\"ר כיון שמקבלין אותו הקהל ע\"פ כתב המלך יכולין לדון ז\"ל ב\"י כלומר כיון שקבלום עליהן היינו ערכאות שבסוריא שכשרין לדון כדאיתא בפ' ז\"ב ונתבאר בתחילת סימן זה עכ\"ל ור\"ל דכמו ערכאות שבסוריא דכשרים הם אפילו בודאי דלית בהו חד דגמיר כיון דאתמנו להיות דיינים כמ\"ש הרא\"ש בהדיא בספ\"ק דסנהדרין ה\"נ אמרינן גם בזה שקבלו הקהל ע\"פ כתב המלך אע\"פ שלא גמיר ויודע סברות בדינין כלל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אע\"פ שיחיד אינו יכול לדון כו' בב\"ק דף כ\"ז איתמר רב יודא אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה ור\"נ אמר עביד ובכלל עביד דינא הוא ג\"כ ההכאה שהיא בדרך דין שכופין אותו במקל ורצועה עד שיקיים מה שנפסק עליו. וגם שם בגמ' קאי אעובדא דהוה חד דלי מיא ביומא דלאו דיליה והכהו חבירו וכן פסק הרא\"ש שמותר להכותו ומסקינן שם דבדבר דאיכא פסידא כ\"ע ל\"פ כ\"פ בדליכא פסידא אלא הצלת טורח שלא יצטרך להוציא ממנו בדין ואיפסק הלכתא כוותיה דר\"נ וע' במרדכי מ\"ש שם בזה: ואם בעל דינו מתרעם כו' אין סותרין דינו זה פשוט דאל\"כ במאי קאמר דעביד איניש דינא לנפשיה אלא לדיוקא נקטיה דדוקא אם נמצא שעושה כהלכה אין סותרין דינו אבל אם אינו יכול לברר יכול להוציאו אף שהוא טעין אני יודע שהאמת אתי אלא שאין לי עדים ומש\"ה לא יעלה על דעתו בתחילה למיעבד דינא לנפשיה מאחר שלא יעלה בידו ואטרוחי בי דינא ולנפשיה ל\"ל וזהו שסיים וכתב ז\"ל ולאו כל כמיניה לומר להציל את שלי אני רוצה ולא כתב להציל שלי עשיתי כמ\"ש הרא\"ש ומש\"ה כ\"ר מתחילה ז\"ל ל\"מ שאם הוא דבר שאם לא יקחנו עתה מידו שיהא לו הפסד כגון שאחר יוציאנו כו' ולא כתב נמי שיהיה לו הפסד כגון שאין לו עדים שהוא שלו אלא ודאי כל כה\"ג אסור לתפוס ממנו למעבד דינא לנפשיה ואפילו בלא הכאה לא יוציאנו מידו לפני עדים ומש\"ה כ\"ר דאם אינו יכול לברר יכול להוציאנו ממנו ולא כתב ג\"כ לעשות עמו דין על שהכהו ומ\"ש מ\"ו ר\"ס בש\"ע דבלא הכאה יכול לתופסו בכל ענין ע\"ש בסמ\"ע מ\"ש בישובו ומשם יתבאר לך דדוקא בטענת גזל דינא הכי. ולא כשבא למשכנו מחמת ע\"א: אבל אם אינו יכול כו' יכול להוציאו כו' נראה דהיינו כשלקחו בעדים אבל בלא עדים נאמן במיגו ודו\"ק וכ\"כ במהרי\"ק עיין ד\"מ. או שבא לגוזלו כלומר אפילו לא גזלו עדיין ואפשר שעדיין יחזור בו הגזלן ויתחרט ויניחנו וילך לו וסד\"א דלא מצי למיעבד דינא לעצמו ע\"י הכאה קמ\"ל. ובזה נתיישב דל\"ת הלא זו ואצ\"ל זו קאמר. ואשיר\"י כתב שם הדברים בהפוך ז\"ל ודוקא שבא לגזול כו' או שראה חפצו ביד חבירו כו' ע\"ש. אבל אין לו רשות למשכנו בשביל חובו כאשר יתבאר בעזרת השם סימן צ\"ז ודייק רבינו וכתב בשביל חובו ללמדך הא בשביל שכירותו מותר למשכנו וכן מותר למשכן מבית הערב כמבואר בסימן הנ\"ל בסעיף כ\"ד וכ\"ה ואפילו הכי שפיר כתב רבינו ברישא ודוקא שבא לגזול כולי משום דתלתא דיני איכא כשבא לגזול יכול למשכנו ולהכותו אפילו בדלית ליה פסידא ואפילו בלא רשות ב\"ד. ולערב או שכיר אף שיש בידו כח למשכנו מכל מקום אין לו כח להכותו אי לית ליה פסידא ואפשר דבעינן נמי רשות ב\"ד. ובהלואות אפילו אית ליה פסידא אפילו ברשות ב\"ד אין רשאי למשכנו וכמ\"ש רבינו שם ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שיהא ב\"ד יושבים בב' וה'. בפרק מרובה (בבא קמא דף פ\"ב) והטעם משום בני כפרים שהיו מכנסין ביום הכניסה לעיר או משום הוצאת ס\"ת כמש\"ר לעיל סימן א' ס\"ג. והאידנא קביעות כל הימים כו' פי' האידנא נתבטלה התקנה משום דלא שייכי הני טעמי וכל הימים שווים לקביעות ואם נראה לצבור שום טעם לקבוע יום אחר לישיבת הדיינים שלא בב' וה' הרשות בידן ונ\"מ שהנתבע צריך לעמוד לדין ביום הקבוע באותו העיר וע\"ו מביא ראיה מרי\"ב שכתב משום שיש בעיר צורך להושיב בה כל יום מושיבין דקשה מאי בא ר\"י אברצלוני לאשמועינן. למה לא יושיבו אותן בכל יום וא\"ל דקמ\"ל דצריכין הקהל לתקן שישבו הדיינים בכל יום דאין הל' משמע כן. אלא ודאי בא ללמדינו דמושיבין כן והנתבע צריך לעמוד איזה יום שירצה התובע משא\"כ כשלא היו הרשות בידן לקבוע יום אחר ממה שקבע עזרא דלעולם אין כח ביד התובע לתבוע ביום שאינו קבוע לפי הסכמת בני העיר אם לא שהסכימו שלא יהא להן קביעות להדיינ��ם כלל אלא בכל עת שירצה התובע מכניף ג' ותובע לפניהם וראייה לזה ממ\"ש בר\"ס י\"א כיצד מזמנין בעלי דינין שולחים לו ב\"ד שלוחם שיבא ליום המזומן לדון כו' ושם בזמן הזה איירי וכמ\"ש שם ואפ\"ה כתב ליום המזומן לדון משמע הקבוע ועומד באותו העיר לישיבת הדיינים והא דמסיק וכ\"ר שם ז\"ל ואם הזמינו כו' עד בד\"א שלא הזמינו ליום הידוע לישיבת הדיינים כו' דמשמע דאם הזמינו ע\"פ שלשתן אף ליום שאינו ידוע לישיבת הדיינים צריך לעמוד אין זה קושי' דבלא\"ה מוכח שם דהא ליום הידוע הכתוב שם ט\"ס הוא וצ\"ל ביום הידוע בבי\"ת וכמ\"ש שם ע\"ש ודו\"ק וכתבתי כל זה כדי שלא תקשה מאי מייתי רבינו ראייה מדברי רי\"א דהא י\"ל דילמא דוקא להוסיף על תקנת עזרא להיותם קבועים בכל יום ובכללם הם ג\"כ ב' וה' בזה קאמר דמושיבין לצורך שעה. וגם בימי עזרא כן היה לדעתו לרי\"א לצורך שעה אבל לא לבטל הקביעות ד' וה' מלקבוע ימים אחרים אלא ודאי עיקר הדין והראייה הוא לכפיית הנתבע וכמ\"ש וא\"כ אף נאמר דר\"י אברצלוני סבירא ליה דהדין כן היה גם בימי עזרא לצורך שעה מכל מקום שפיר מייתי מיניה ראייה דהנתבע צ\"ל מוכן לבא לב\"ד בכל עת שהב\"ד קבוע ודו\"ק ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל חכמים אסרו לדון בשבת ביצה דף ל\"ו ונתבאר בא\"ח (בסימן של\"ח ותתקכ\"ד: בין שוגג בין מזיד דיניו דין ירושלמי כתבוהו הרי\"ף והרא\"ש שם וכ\"פ רבי' בסי' רל\"ה נענין מקח וממכר בשבת וי\"כ ובסימן ר\"ח נענין מקח שנעשה באיסור ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכן בע\"ש וי\"ט כו' פי' ומש\"ה אף אם נתפייסו בעלי דינים לדון לפניו אסור לדיינים לישב ולדון בע\"ש כדאיתא בירושלמי כתבתי ל' בדרישה וכ\"כ ר\"ן בהדיא בריש כתובות והנ\"י בסנהדרין וזש\"ר וכן בע\"ש כו' ור\"ל כמ\"ש שלדון בשבת יש איסור כן יש איסור לדון בע\"ש. ומ\"ש אם הזמינו לבעל דין א\"צ לבא. ר\"ל אף אם אין בו צד איסור מצד הדיינים כגון שיש להם אחרים שיטרחו בשבילם בצרכי שבת או אם לא ירצה לדון אלא לקבל טענותיהם שאז לית בה צד איסור כמ\"ש הר\"ן והנ\"י הנ\"ל מ\"מ הבעל דין א\"צ לבוא כי יאמר גם לזה אין לי פנאי. ומש\"ר וכן אין קובעין זמן לבא לדון בניסן ותשרי כו' בוה אין בו צד איסור לדיינים מכח טירדות המועדות דהא מסיק בשם הרמ\"ה דלמי שהוא בעיר קובעין לו זמן וא\"כ ה\"ה לדיינים שבאין לפניו בעלי דינין אף שבאו ממקום אחר אלא שמצד הנתבע קאמר דאין קובעין בהן זמן לכפות אותן לדון בב' חדשים הללו ואזה קאי נמי הגמרא דפ' הגוזל כתבתי לשונה בדרישה ע\"ש ודו\"ק: ולא בא אין קונסין אותו כר גם זה שם בפרק הגוזל והטעם די\"ל דהיה טרוד בהכנתו לשבת ושכח שהזמינוהו: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אין קובעין זמן לבא כו' שם ור\"ל אין קובעין זמן לנתבע לא בניסן ותשרי עצמו ולא בימים שלפניו שיבא לדון בניסן או בתשרי. מפני טירדות המועדות גם הרמב\"ם בפכ\"ה מה\"ס כתב טעם זה ואע\"פ דלאחר שעברו המועדים תו ליכא טירדות מ\"מ שדינן המיעוט אחר הרוב גם לפעמים הוא עדיין טרוד לפרוע הקפתו שהוציא במועד ובסיון שאין בו י\"ט אלא יום א' או ב' ימים קובעים בו זמן זולת בעי\"ט דאין קובעין וכ\"ש לטעמו של רש\"י שכתב שם הטעם משום דימי ניסן ותשרי זמן קציר ובציר הם ואין זה טעם שייך בסיון ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמ\"ה הא דאין קובעין כו' עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אין דנין בלילה כו' עד גומרין בלילה משנה בפ\"א ד\"מ דף ל\"ב ד\"מ דנין ביום וגומרין בלילה ואמרינן עליה בגמרא מנה\"מ כדרבא דרבא רמי כתיב ביום הנחילו וכתיב ושפטו את העם בכל עת הא כיצד יום לתחילת דין ולילה לגמר דין. ופירש\"י והיה ביום הנחילו משפט נחלות דהיינו ד\"מ ביום וכתיב ושפטו ועיקר משפט היינו גמר דין עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מהבקר עד חצי היום פי' עד חצי ולא עד בכלל משום דצריך להתחיל סעודתו קודם שתכלה שעה ששית שהוא חצי היום ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אין יושבין בדק סמוך למנחה גדולה משנה בספ\"ק דשבת (דף ט' ע\"ב) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס לבית המרחץ ולא לאכול ולא לדון וטעמא דכולהו שמא ימשוך עד שיעבור זמן תפילה רש\"י מש\"ה יתפלל תחלה ואח\"כ ידונו או יאכלו: ואם התחילו אין מפסיקין ואיכא שם תרי אוקימתי חדא מוקי לה דווקא בתחילת דין וכוותיה פסק ר\"ת וחדא מוקי לה אפי' בגמר דין וכוותיה פסק הרי\"ף והרא\"ש דבסמוך. ולתרווייהו מיירי דוקא במנחה גדולה אבל סמוך למנחה קטנה פשיטא דאסור להתחיל ואם התחילו אז באיסור מפסיקין אפילו לגמר דין אליבא דכ\"ע ובזה דברי רבינו מבוארים ובא\"ח (סימן רל\"ב) כתבתי דמן הדין זמן המנחה ראוי להיות תכף אחר חצות דהיינו תחלת שביעי אלא משום דחיישינן שמא יטעו להתפלל קודם חצות תקנו בשש ומחצה ולפיכך אסור להתחיל בסמוך לזמנה דהיינו תחילת שבע שהוא נקרא סמוך והר\"ן ספ\"ק דשבת כתב מנחה גדולה היא משש שעות ומחצה שהוא התחלת זמן של תמיד בין הערביים משום דמחצי שש עד חצי שבע אינה ניכרת נטיית' של חמה ומחצי שבע ולמטה נוטה החמה ברקיע למערב וסמוך לו היינו חצי שעה דהיינו מתחילת שבע עד כאן לשונו וכן פרש\"י ריש פרק תפילת השחר ז\"ל בין הערביים כתיב ביה משינטו צללי ערב ואמר מר חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם באמצע הרקיע עכ\"ל ור\"ל מכח שאין ניכרת נטייתה נראה לכל כמו שהיא עומדת באמצע רקיע ומנחה גדולה קרי לה כלומר עוד היום גדול ומנחה קטנה זמנה ט' ומחצה וסמוך לה חצי שעה קודם דהיינו מתחלת שעה עשירית: ואם התחילו אפילו תחילת דין כבר כתבתי לשון המשנה דקתני ואם התחילו אין מפסיקין ופירושה לכל מר כדאית ליה וכנ\"ל. ומש\"ר ואם התחילו אפי' תחילת דין סמוך למנחה גדולה כו' גם בזה כתבתי בא\"ח סי' רל\"ב דה\"ה אם התחילו אפי' לאחר מנחה גדולה דא\"צ להפסיק ולא כתב סמוך למנחה גדולה אלא משום סיפא ללמדינו דאם רואה דלא יהיה שהות ביום אחר שיגמר מלאכה זו או דין כזה להתפלל אזי מיד שהתחיל סמוך למנחה גדולה צריך להפסיק וק\"ל: כגון שהתחילו בעלי דינין לטעון כו' שם בגמ' (ד' י' ע\"א) תרי אוקימתות וקאמר שם דל\"פ הא דעסקי ואתו בדינא הא דלא עסקי ואתו בדינא ופי' רש\"י שדרך הדיינים היה להתעטף בטליתן מאימת השכינה ושיהא דעתן מיושבת עליהן ולא יפנו לכאן ולכאן ואם עסקי בדינא כבר. נמצא שישבו כבר מעוטפים ואז התחלת הדין כשהתחילו הבעלי דינין לטעון וכ\"כ רבינו בא\"ח (בסי' רל\"ב ע\"ש): אין מפסיקין אפי' כו' מדקתני המשנה אין מפסיקין סתם כ\"כ וק\"ל: אבל אם התחילו סמוך למנחה קטנה כו' עד מפסיקין פי' אפי' אם התחילו בגמר דין מפסיקין דומיא דסעודה קטנה כמבואר שם בא\"ח (סי' רל\"ב) וכ\"כ ב\"י: ולרב אלפס כו' עד אפי' סמוך למנחה גדולה כו' ומפרש שם הטעם דילמא חזא טעמא וסותר דינא שפסק ויחזור בדין ונמצא חוזר להיות תחילת דין וק\"ל. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין הדיינין כו' בב\"מ דף נ\"ה גרסינן תני לוי ישיבת הדיינים פירש\"י מי שיש לו ��דים או שחייב מודה ודוחהו מלשלם ישבו הדיינים ויכפו אותו עד כאן לשונו. ונראה דפירש כן משום שבימי התנאים עדיין לא נתקנה שבועת היסת ושבועה דמודה מקצת וע\"א אינו אלא בכפירת ב' מעין אבל מזמן ר\"נ ואילך אפילו אם אין לו עדים וגם אינו מודה נזקקין לו להשביעו היסת ומש\"ה סתמו הרמב\"ם ורבינו וק\"ל: וכתב הרמב\"ם כו' בפ\"כ מה\"ס כ\"כ וטעמא משום דשם בגמרא פסיק בשם רב קטינא דאם הוזקקו לש\"פ גומרין אפילו פחות מש\"פ. והרמב\"ם ס\"ל דהלכה כרב קטינא והרא\"ש ס\"ל דאין הלכה כרב קטינא. ובדרישה כתבתי טעם פלוגתתן ע\"ש. ועל הא דאמר רב קטינא דגומרים אפילו פחות מש\"פ פרש\"י אם השני חזר ותבעו בפחות מש\"פ קודם שעמדו הדיינים נזקקין לו עד כאן לשונו. והכ\"מ כתב אלא הרמב\"ם שכ' שם גומרין את דינו כר ז\"ל רבי' שכתב גומרים את דינו נראה דס\"ל דדוקא כשהתובע הראשון תבעו דכיון שהן יושבין תחילה בשבילו הו\"ל כאילו תבע פחות מש\"פ זה עם ש\"פ שתובע בראשונה אבל אם הנתבע הוא שתבע פחות מש\"פ הו\"ל כאינש דעלמא ואין נזקקין לו ומיהו איפשר שגם כשהנתבע תבעו בפחות מש\"פ בכל גומרין את דינו הוא שהרי אם יזכה בדין צריכין הם לנכות לו ממה שחייבוהו לפרוע תחילה עכ\"ל. ונראה דלשון גומרין אותו שכ\"ר בשם הרמב\"ם יתפרש ג\"כ כמו גומרין את דינו וכפי' הכ\"מ האחרון נראה עיקר מאחר שרש\"י פי' כן בהדיא למה ליה לעשות פלוגתא בינו ובין רבינו במקום דאינו מוכרח וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כל ישראל כשרים לדון אפי' ממזר. משנה פרק אחד ד\"מ דף ל\"ב ובגמ' שם דף ל\"ז ושם איתא דהא דכשר דוקא בד\"מ ולא בד\"נ ולא הוצרך רבי' לפרשו כיון דד\"נ אין דנין בזמן הזה לא נפיק מיניה חורבה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וגר פסול לדון כו' היינו בכפייה אבל אם מקבלו עליו דן. וכ\"כ רבינו בי\"ד בה' גרים ע\"ש ס\"ס רס\"ט: ומ\"ש רבינו עד שתהא אמו מישראל בפ' מצות חליצה (יבמות ד' ק\"ב) [עב\"ח שהביא ל' הגמ' עד ולעניין] ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמר ויקרא שמו בישראל ופירש\"י משמע שיהא ישראל מכל צדדיו. והתוס' כתבו ז\"ל עד שיהא אביו ואמו מישראל פי' באמו לא סגי עד שיהא גם אביו מישראל אבל באביו לחוד סגי דהא לענין יחוס כהונה סגי באביו מישראל לחוד עכ\"ל. והב\"י הביא כאן ל' הגמ' והתוס' וכתב עליו ז\"ל ומשמע מדבריהם דהא דאמרינן דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה לרבותא נקט אמו מישראל וכ\"ש לאביו מישראל ואע\"ג דאין אמו מישראל עכ\"ל ב\"י. וע' מ\"ש בדרישה בא\"ע ר\"ס קס\"ט דלכאורה דברי רבי' לא משמע כן. "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש קטן פסול לדון מקור דין זה נלמד מהכלל דכל הפסול להעיד פסול לדון כמ\"ש בסמוך סימן י\"ב וקטן פסול להעיד דממעטינן ליה מדכתיב ועמדו שני האנשים כמ\"ש בסי' כ\"ח ול\"ה וכן פסול אשה לדון דבסמוך מעדות ילפינן וכמ\"ש שם. וכן פסולים מחמת עבירה ומחמת קורבה דבעדות כתיב בהדיא אל תשת רשע עד וגם כתיב לא יומתו אבות על בנים ודרשינן בעדות בנים והיינו קרובים ומיניה נילף פסול דיינים במכ\"ש וכ\"כ רש\"י ונ\"י בהדיא בפרק ז\"ב בפירושם להמשנה דקתני שם ז\"ל אלו הן הפסולים המשחק בקוביא כו' כתבו ז\"ל דבתורה כתיב אל תשת רשע עד וכ\"ש דיין עכ\"ל ע\"ש. ומה\"ט לא כ\"ר פסול חרש ושוטה ואינך דחשיב בס\"ס ל\"ה דפסולים לעדות משום דבכלל קטן נינהו כמ\"ש שם ולקמן ר\"ס צ\"ו וגם נלמדו במכ\"ש מעדות והא דכ\"ר בסמוך הכלל על פסולי קורבה ועבירה לחוד כתבתי ישוב לזה שם ע\"ש. ומ\"ש מהא ��אמר שמואל כל דין כו' שבת דף נ\"ו אמר שמואל כל האומר יאשיה חטא אינו אלא טועה אלא מה אני מקיים ולא היה כמוהו מלך אשר שב אל ה' וגומר שכל דין שדן מבן ח' עד י\"ח השיב. והטעם דמבן ח' שאז התחיל למנות ולשפוט את העם וטעם די\"ח אף דלענין עדות בן י\"ג שנה והביא ב' שערות כשר שאני עדות דאשר ראה מגיד משא\"כ בדין דצריך בינה והשכל ושיהא לו לב אמיץ להציל עשוק מיד עשקו וכשהוא בן י\"ח כבר עומד על פרקו להיות גבר בגוברין וכמ\"ש בן י\"ח לחופה. ושתי שערות בעי דאל\"כ עדיין נקרא קטן עד שיהא בן ל\"ו שנה או בן כ' שנה ויש לו סימני סריס וכמבואר בסימן רל\"ה וא\"ע סימן קע\"ג ופסול לעדות וממילא פסול לדון וק\"ל: ומ\"ש אבל בירושל' מוכח דמן י\"ג שנה וכו' ז\"ל הירושלמי פרק אחד ד\"מ אהא דאמרינן התם מה בין ד\"מ לד\"נ כו' ר' אבהו בשם ר\"י אף פחות מבן כ' ושלא הביא ב' שערות כשר לד\"מ ולא בד\"נ ע\"כ. פי' ד\"נ בעינן דוקא בן כ' ושיהא לו ב' שערות אבל בד\"מ לא בעינן לא הא ולא הא אבל לא נזכר שם בירושלמי דבי\"ג שנים סגי ודבעינן שיהא מפולפל ובקי אלא שרבינו מן הסברא כתב כן דכיון דאמרו דלא בעינן שיהא בן כ' ולא ב' שערות ולא נתנו שום קצבה לשנים מסתמא אמרינן דבפחות מבן י\"ג שנה עכ\"פ פסול בדין כעדות אבל כשהוא בן י\"ג אז בא לשם גדלות אלא דלענין עדות קפיד רחמנא אשם איש דהיינו שיהא לו ג\"כ ב' שערות אבל לא בדיינות אלא כיון שהוא בקי ומפולפל ויודע לדון כשר. וא\"ל דילמא דעת הירושלמי הוא דבן כ' לא בעי אבל בעי שיהא בן י\"ח דאז בא לכלל גבורת אנשים וכנ\"ל דא\"כ ב' שערות נמי ליבעי. והא דקי\"ל דכל הפסול להעיד פסול לדון אינו אלא שם קטנות דפסול לשניהם וגם להי\"א דס\"ל דבעי י\"ח צריך לומר כן דאל\"כ קשה הא קי\"ל דכל הפסול לדון פסול להעיד ולמה כשר להעיד כשהוא בן י\"ג שנה והביא ב' שערות אלא ודאי בשם קטנות הוא דקמשווינן להו. ומש\"ר בסמוך בדברי ר\"י אברצלוני או כר' אבהו דאמר בירושלמי פחות מבן י\"ח כו' ולא קאמר בן י\"ג. איידי דכתב בשם שמואל דבעי שיהא בן י\"ח נקט בלישניה דבירושלמי אר' אבהו אפילו פחות מבן י\"ח ור\"ל מבן י\"ג שנה וק\"ל: חומרא יתירא כו' גם זה ליתא בירושלמי ורבינו כתבו לפי מאי דס\"ל דיאשי' לא חטא וכמ\"ש בגמרא דידן הנ\"ל. אבל אם נאמר שהירושלמי שחולק וס\"ל דבן י\"ג שנה כשר ס\"ל נמי דיאשי' חטא וחטא עד י\"ח שנה שמצא ס\"ת ואז שב אל ה' וכמ\"ש רד\"ק בריש ירמיה אין אנו צריכים לטעם חומרא וק\"ל: וכתב הר\"י אברצלוני צ\"ע כו' נראה דהצעת דברי רבינו הכי המה דמתחילה כתב די\"א שצריך שיהיה בן י\"ח כו' וע\"ז כתב אבל בירושלמי כו' וכתב ר\"י אברצלוני וצ\"ע כר כלומר אף די\"א כן והביאו ראייה מגמרא דילן מכל מקום כיון דבירושלמי מוכח דא\"צ להיות בן י\"ח נסתפק ר\"י אברצלוני הלכה כמי וה\"ט כי אף שגמ' דילן בכל מקום היא עיקר נגד הירושלמי שאני הכא דאיכא למימר דל\"פ אהדדי דהא שמואל לא קאמר בהדיא דאסור אלא שיאשיה עביד הכי ואיכא למימר דגם שמואל סבר דלחומרא עביד הכי ואע\"פ דגם אחר שהביא דברי ר\"י אברצלוני ודאי נדון לחומרא כשמואל וכתלמודא דידן מ\"מ נ\"מ דאם כבר דן מבן י\"ג עד י\"ח והוציא ממון דינו דין ואין חוזרין הדין להוציא ממנו מספיקא משא\"כ אם היינו אומרים דהלכתא כשמואל דאז היינו מחזירין הדין ומוציאין ממונא שהוציא. ומ\"מ ק\"ק דלא הו\"ל לר\"י אברצלוני למכתב אם הלכה כשמואל דאמר עד י\"ח משמע דשמואל אמרו לדינא וזה אינו וכמ\"ש וגם רבינו התחיל וכתב האיסור בשם י\"א כו' ולא בשם שמואל. וצריכין לדחוק וליישב דה\"ק אם ��לכה הוא דברי שמואל דאמר עד י\"ח וכאילו אמר וצ\"ע אם להלכה אמר שמואל ללמוד ממנו דאין לדיין לדון עד י\"ח או לפירושו דקרא קאמרינן דקאמר שיאשיה שב ופי' שב שהשיב להם כמ\"ש בסימן א' וק\"ל. ורי\"ו כתב דהירושלמי הוא עיקר: "
+                ],
+                [
+                    " סומא באחד מעיניו כשר לדון בפרק אד\"מ דף ל\"ד ההוא סמיא דהוה בשיבבותיה דר\"י והוה דאין דינא ולא אמר ליה ר\"י ולא מידי וסמך אהא דתנן ד\"מ דנין ביום וגומרין בלילה וכתבו הרי\"ף והרא\"ש דה\"ט דהא כולהו אינשי לא מצי מיחזי בלילה כדחזי סומא באחד מעיניו ביום וכיון דגמר דין כשר בלילה דין הוא שידון סומא אפילו תחילת הדין ביום עכ\"ל. ומיניה למדו הפוסקים דכשר ג\"כ להעיד דהא דין ועדות שוים הן וכ\"כ רבינו לקמן (ס\"ס ל\"ח ע\"ש): "
+                ],
+                [
+                    " אשה פסולה לדון זה נמי נילף מהכלל דכל הפסול להעיד פסול לדון ולעדות פשיטא פסולה דכתיב ועמדו שני האנשים וכמ\"ש בסימן כ\"ח ול\"ה: ודבורה לא היתה דנה כו' א\"נ ע\"פ הדבור קבלוה תוס' פ\"ח דב\"ק ובפ' החולץ ובפ\"ג דשבועות: "
+                ],
+                [
+                    " אין עד נעשה דיין כתובות דף כ\"א איתא כן בסוגיא וכתבו התוס' הטעם כו' [עב\"ח שהביא ב' טעמים]. ומש\"ר ודוקא עד שמעיד כגון אם העיד א' מהדיינים בפני חביריו פי' אחד מן הדיינים עם עוד אחר שנצטרף עמו העידו לפני ב' דיינים חביריו ועוד שלישי אצלן וקבלו עדותן דהא לקבלת עדות בעינן שיהיה ב\"ד והכי איתא במשנה גבי עדות החדש הביאה הסוגיא שם בפרק ב' דכתובות ז\"ל ראוהו ג' והן ב\"ד יעמדו ב' ויושיבו מחבריהם בצד היחיד ויעידו בפניהם מקודש החודש ומוקי לה שם בראוהו דוקא בלילה. ומש\"ר אינו יכול להצטרף עמהן כגון שעמדו האנשים שהושיבו אצלן בשעת קבלת העדות או שצריכין להוסיף דיינים כמ\"ש בסי' י\"ח וק\"ל: ומש\"ר אפי' אם כיוונו כו' פי' לאפוקי מהרשב\"ם שכתב בפרק י\"נ דף קי\"ג אצל ג' שנכנסין לבקר החולה דכשנתכוונו להעיד כהעידו דמי ע\"ש. וכ\"כ רבי' בשמו ר\"ס רנ\"ג ושר\"י ס\"ל דאין חילוק: אם ראוהו בשעה שראויין לדון. ר\"ל ביום נעשים דיינים ודנים על מעשה ההוא אפי' ביום אחר דבזה אין שייך טעמא דבעי' עדות שיכול להזימה או ועמדו שני אנשים דמעולם לא בא לכלל עדות אלא דן על ראייתו שראה שלא תהא שמיעה גדולה מן הראייה אבל כשראו בלילה דליכא למימר לא תהא שמיעה גדולה כו' דהא גם בשמיעה אין דנין בלילה נמצא דההיא ראייה דידהו אינה כשמיעת ב\"ד ששומעין מפי עדים אלא הם עצמן נעשו עדים וכיון ששם עדים עליהם בשעה שראוהו אסורים שוב לדון על פיהם כ\"כ רשב\"ם שם בפ' י\"נ. והתוס' והר\"ן כתבו הטעם בפ\"ב דכתובות דכשראוהו בלילה אסורים לדון למחר על פי ראייתן משום דכל שעושין מעשה על פי ראייתן ראייה דידהו מחשב למפרע כקבלת עדות וקבלת עדות הוה כתחלת דין ותחלת דין אסור בלילה ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " מי שתובעים אותו כו' אין הדיין יכול לכוף כו' אפשר דנלמד מפרק י' יוחסין (קידושין דף ע') גבי ההוא עובדא דר\"נ שדר פתקא דאזמנתא אבתריה דרב יודא ולא הזקיקו רב הונא לעמוד כו' ע\"ש: אלא שמכנפין מאן דאיכא התם מחכימי כו' מל' מעייני בינייהו משמע דר\"ל שהחכמים שהם במקומו מתקבצים והולכים ומעיינים בדברים שיש בין הת\"ח הנתבע ובין התובע ומפשרין אותם באופן שלא יצטרכו לבא לדון ולא שייך כאן שישלחו אליו סופרי הדיינים ויטעון לפניהם כמש\"ר בסימן קכ\"ד לענין נשים יקרות והרמב\"ן כתב דה\"ה לת\"ח דינא הכי כמ\"ש ב\"י וד\"מ סי' י\"א בשמ�� דהתם איירי כשאינו רוצה לעמוד בהדי ע\"ה לדון משום דזילא ביה מילתא אבל רוצה בפסק הדיינים. וכאן מיירי שאינו רוצה שיפסוק לו זה הדיין כלל: "
+                ],
+                [
+                    " אין הדיין יכול לדון כו' זה נלמד ממשנה דפרק ז\"ב ד' כ\"ז ומגמרא שם דף כ\"ט ובדרישה הביאותיהו ע\"כ הבאתי ל' הרא\"ש שכתב כדברי רבינו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבינו זאם הבעל דין אומר שהדיין שונאו כו' כ\"כ הרא\"ש בתשובה בכלל הדיינים כלל א' וסיים וכתב ז\"ל ואם הדיין רוצה לדון את שונאו אין הבעל הדין יכול לפוסלו כל שאינו מברר שלא דבר עמו ג' ימים מכח איבה עכ\"ל. ומשמע דאפילו מביא ראייה שלא דבר עמו ב' ימים מאיבה אפ\"ה אינו יכול לפוסלו מלדונו אפילו לכתחילה אלא שהדיין ימנע נפשו מכח מדת חסידות דומה למש\"ר בשם גאון בסי' ט' ס\"ו ע\"ש. וזהו כוונת רבינו במ\"ש אחר זה ואם אינו אוהבו ושונאו כ\"כ אין לדונו לכתחילה דאמר רבא לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה כו' וכיון דמימרא זו דלא לידון איניש כו' שם בכתובות דף ק\"ה אתאמר בהדי ההיא עובדא דפרח גדפי ושדיא רוקא ודאי חד דינא לכולהו דאינן אלא לחסידות וכמש\"ר בהו בר\"ס ט' והא דלא כללינהו רבינו יחד נראה דה\"ט משום דרצה לסדר כ\"א בעניינו ושם איירי בפסול מחמת שוחד שייך הנהו עובדי דפסלינהו הוא מחמת הנאה שקבל הדיין ממנו משא\"כ זה דמאן דרחים ליה דאיירי אפילו בלא שום קבלת שום טובה ממנו אלא דאקרבי' דעתיה עמו ומש\"ה סדרו רבינו כאן אצל דין אוהב גם מהרי\"ק (בשורש כ\"א) כתב דבכולהו ליתא אלא משום חסידות אבל מל' הרמב\"ם דהביא רבינו בסמוך משמע דסבירא ליה דיש איסור בדבר לדון למאן דרחים ליה ולדבריו יכול הנתבע למימנע לכתחילה לעמוד לפניו אלא שבאם עומד לפניו לדון דינו דין ועיין מ\"ש עוד מזה בסמוך בסימן ט' ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " דסגי ליה לא חזי ליה זכותא ז\"ל הרא\"ש כי ענין הזכות והחוב מבצבץ באדם בלא כיון רשע לפיכך באהבה מועטת לבו נוטה לזכות ובשנאה מועטת נוטה לחוב עכ\"ל ומש\"ה אוהב ושונא כשרים להעיד דלא מחזקינן להו ברשיעי להעיד שקר בכיון: "
+                ],
+                [
+                    " שני ת\"ח כו' שם בגמ' עבד\"ר: ל' הרמב\"ם אסור לדון למי כו' (בפ' כ\"ג דה' סנהדרין) כ\"כ וצריך שתדע שכ\"מ שכ\"ר ל' הרמב\"ם או ל' פלוני לא לחנם כ\"כ ועל הרוב כ\"כ משום דלא בריר ליה אי פליג על סברא ראשונה אי לא. וה\"נ איכא למימר דהרמב\"ם אכל שונא כתב דאיסור לחוד יש בו אבל לא דדינו לאו דין אפי' בדיעבד ודלא כמש\"ר. ואיכא נמי למימר דלא איירי כאן בשונא גמור וכמ\"ש בדרישה וכיון דלא איירי בשונא גמור י\"ל נמי דאסור לדון דקאמר אינו ר\"ל איסור גמור אלא איסור משום מדת חסידות ובמקום שאמרו בגמ' לא לידון איניש כו' נקט הוא בלשונו אסור לדון וזה משום חסידות הוא וק\"ל: ומ\"ש למי שהוא אוהבו אף ע\"פ שאינו שושבינו ל' המשנה דפ' ז\"ב נקט כתבתי לשונה בדרישה ע\"ש. "
+                ],
+                [
+                    " כל הפסולים להעיד מחמת כו' זה נלמד ממשנה דפרק בא סימן (נדה ד' מ\"ט) דתנן בה כל הכשר לדון כשר להעיד ומינה דהפסול להעיד פסול לדון דאל\"כ תמצא לדון כשר ופסול להעיד וזה כנגד הכלל דכל הכשר לדון כשר להעיד ומ\"ש מחמת קורבה ומחמת עבירה נראה דל\"ד קאמר דהא גם פסול קטן ואשה הנ\"ל וגם פסול חרש ושוטה ואינך דקחשיב בסי' ל\"ה הם בכלל זה וגם כללא דהמשנה הנ\"ל סתמא קתני אלא משום דרבינו קאי אפסולים הנזכרים בתורה בפי' דהיינו אל תשת רשע עד ולא יומתו אב��ת על בנים וע\"פ שני הפסוקים הללו נשנו שתי משניות בפ' ז\"ב אלו הן הפסולים מחמת עבירה ואלו הן הפסולים מחמת קורבה וכמש\"ר ג\"כ זא\"ז בסימן ל\"ג ול\"ד מש\"ה נקטינהו רבי' כאן בפני עצמן ומה\"נ סיים וכתב וצריך שלא יהיו הדיינים קרובים זה לזה ולא הניחו בכללא דכייל משום דפסול קורבת דיינים לא נזכר שם באותה משנה בהדיא אע\"ג דג\"כ נלמד מהאי קרא דלא יומתו אבות על בנים דדרשינן מיניה שם בפרק ז\"ב דלא יומתו כל אדם אעדות אבות או בנים דהיינו קרובים אהדדי פסולין לעלמא מ\"מ כיון דלא נשנו במשנה בהדייהו נקטיה בפני עצמו ומה\"ט נמי נקט קטן ואשה לעיל בפני עצמם ולא הניחם בהכלל. ועוד מטעם אחריני דקטן הוצרך לכתוב משום דנחלק מיניה בדינים וכמ\"ש לעיל ואשה משום דלא תימא יצאה מהכלל כיון דמצינו דדבורה דנה קמ\"ל: כאשר יתבאר בע\"ה לקמן מסימן ל\"ג ואילך: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " דיין שיודע כו' אין לו להצטרף עמו בריש שבועת העדות [ועיין בב\"ח הטעם]: ואיסור צירוף רשע לעדות כ\"ר בסי' ל\"ד ודומיא דהכא כתב כאן דין צירוף רשע לדיין שאסור דאע\"פ שהוא ידון הדין לאמת לדעתו מ\"מ מי יודע שמא יכריענו לרעה וגם אסור לדון כ\"א ע\"פ ג' והעולם סוברים שהוא כשר וכתיב מדבר שקר תרחק: ומש\"ר וכך היו נקיי הדעת עושין ל' וכך אינו מדוקדק דהא הם נמנעים מלישב אפי' מספק עד שידעו בבירור מי ישב עמהן וזה לא נזכר בדברי רבינו לפני זה אלא שלא יצטרף לזה שיודע בו בודאי שהוא רשע ול' הרמב\"ם מדוייק בזה שפיר וכתבו רבינו בסי' ג' סי\"א וצ\"ל דרבינו נקט כאן ל' הברייתא דפרק ז\"ב (דף כ\"ג ע\"א) דקתני בה וכך היו נקיי הדעת עושין כולי ולא קאי אלפני זה כי לצרף ודאי רשע לאו יש בדבר כנ\"ל ומנהג בני ירושלים אינו אלא לחסידות בעלמא: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' צריך שיהא בהן כו' בפ\"ב דסנהדרין כ\"כ ושם מנאם מתחלה כסדר וכתב דאלו הן הז' דברים. חכמה. ענוה. ויראה. ושנאת ממון. ואהבת האמת. ואהבת הבריות לו. ובעלי שם טוב. ורבינו שינה בהעתקה כדי לקצר וביאר שם שכולם הם מפורשים בתורה וכתב שד' מהן יצאו לו מפסוק ואתה תחזה וגו' דאנשי חיל הן אלו שהן גבורים לכבוש יצרם ומדקדקים במצות ואין בהם שום גנאי ושיהא להם לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו דומיא דכתיב ויקם משה ויושיען וגו' והיינו בעלי שם טוב וכל זה נכלל באנשי חיל שהוא לשון כח וגבורה כארי לעבודת הש\"י. יראי אלקים. כמשמעו. אנשי אמת. שפורשים מכל עון ועול. שונאי בצע. אף על הממון שלהם אינם נבהלים. ואידך ב' למדם ממשנה תורה ממ\"ש באלה הדברים הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם. דחכמים ונבונים היינו חכמים. וידועים לשבטיכם היינו שידועים ואהובים לבריות מלשון כי ידעתיו שהוא ל' חבה. ומה משה רבינו ע\"ה ענו אף כל דיין צ\"ל ענו ע\"ש. ונראה דיצא לו זה ממדרש ספרי (כתבתי בדרישה ע\"ש) שדרשו אנשים כסופים ומשמע ליה כסופים לשון בושת והיינו ענוים וע\"ד שאמרו נעלבים ואינם עולבים. ומש\"ה דרשו ליה מאנשים שכן מצינו ל' איש גבי ענוה דכתיב והאיש משה ענו מאוד וגם דרשו אמ\"ש וישאלו איש לרעהו לשלום מי הוא הנקרא איש ר\"ל ע\"ש הענוה דזה שפתח לשאול לשלום לרעהו הוי מצד עניות שבו (ודלא כי\"מ שפירשו כסופים ל' חמודים דא\"כ מנ\"ל להמדרש לדרוש כן מאנשים) ועבד\"ר מ\"ש עוד מזה: שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו כצ\"ל מלשון חסרון ופסוק הוא במשלי נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו ופירש\"י חסירות יבואו לו שהמא��ה משתלחת במעשי ידיו: ובמה יהיה אהוב לבריות כצ\"ל: ויהיה פרקו נאה פי' מיום שעמד על פרקו אפי' בילדותו כשהיה בחור היה נאה כן פירש\"י ותוס' ועי' בא\"ח סי' כ\"ג ותקע\"ט. ויהא לו לב אמיץ להציל כולי כדכתיב לא תגורו מפני איש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כדתניא בני העיר שנגנבה להם ס\"ת בפ' ח\"ה דף מ\"ג ונקט ס\"ת שהוא דבר שכל בני העיר משותפים בה ואין מועיל בה סילוק וכדמסיק רבינו וכן הוא שם בגמ': אין דנין אותו פי' להגנב שטוען לא גנבתי כ\"א לקחתי בדמים שלי או שום טענה רשב\"ם: והאומר תנו מנה לעניי העיר ג\"כ ברייתא שם ז\"ל האומר תנו מנה לעניי עירי ורבי' שינה וכתב לעניי העיר בה' הידיעה ור\"ל לעיר שפרט בצוואתו ליתן לה כי ודאי עירי ל\"ד אלא לאיזה עיר שיהיה שפרט ליתנו לעניים ואח\"כ יש חילוקים בין יורשים ובין בני אותו העיר אזי לא ידונו בדייני אותה העיר ובתוספתא איתא שאם אמר סתם יתנו מנה לעניים יתנו מנה לעניי אותה העיר שהוא רגיל בהם ואם רגיל בב' או ג' יחלקו ביניהם (וכתבו רבינו בסימן רנ\"ג סל\"ט ובי\"ד סי' רמ\"ח) ואין לדקדק על ל' הברייתא ול' רבינו למה כתבו הדין באמרו תנו מנה לעניי עירי או העיר הידוע די\"ל דהברייתא ורבינו לא איירי כאן מדין זה מש\"ה לא כתבו אלא כסדר העולם שכל המצווה מפרש דבריו לאיזה עניים יתנו וק\"ל: יתנו להם אחרים קצבתן הא דלא כתב שהן עצמן יתנו קצבתן וכמש\"ר לקמן סי' ל\"ז ס\"ד לענין עדות ז\"ל אפילו אמרו שנים מבני העיר אנו ניתן דבר הקצוב כו\" וכן הוא ל' הגמ' כמ\"ש בדרישה משום דבשלמא בעדות שאם לא יעידו לא יוכלו להוציא המנה מיד יורשי הנודר ע\"י שום אדם אחר דמסתמא אין מי יודע זולתן העדות ואם לא יעידו ג\"כ יצטרכו ליתן לעניים קצבתן מש\"ה מחוייבים הם להעיד כיון דזה נהנה וזה לא חסר וגם לא איכפת להו מה\"ט ליתן ולהעיד כיון דא\"א זולתן משא\"כ הכא דאפשר להוציא המנה מיד היורשים ע\"י דיינים דעיר אחרת או ע\"י דיינים אחרים דאותה עיר דכל ג' מבני העיר מחשבי דיינים וכל ג' מהן יכולין לומר לאחרים מה ראיתם שאנו נדון וניתן. ואם דיינים קבועים הם מ\"מ אינו מן הראוי שיפסידו. מש\"ה כ\"ר סילוק הדין בדרך אחר וכעין זה פי' מ\"ו הרש\"ל ז\"ל ועבד\"ר: אלא יסתלקו הם וקרוביהם כו' פי' ע\"י שיתנו אחרים עבורם מה שמגיע להם כשיעור ערך זה שדנין עליו וע\"ד שכתבתי לעיל וק\"ל: אא\"כ יש להם ס\"ת אחרת כי' ואז אין צריך סילוק דכיון שיש להן ס\"ת אחרת ואפשר להו למקרי ולצאת ידי חובתן ממנה אפילו אם יקראו בס\"ת זו לא מקרי הנאה כ\"כ הרא\"ש בהדיא בתשוב' כלל ג' והביאו ב\"י ג\"כ בסעיף זה ולקמן ס\"ס ל\"ז ועבד\"ר: וא\"א כתב בתשובה כי פריעת המס נוהג לעולם כו' כ\"כ בכלל ו' וקאי אכשבאין לדון ולהעיד על אדם אם הוא מפורעי המס המקום ההוא שהוא דבר שאין לו קצבה שמי יודע כמה שנים יחיה אותו פורע המס הוא וזרעו וכמה מס יהיה בכל שנה ומש\"ה לא שייך בכזה סילוק אבל בסילוק מס פרטי פשיטא שיכולין לסלק כמו שכתב הוא גופיה בכלל נ\"ט. וע\"ז קאי מש\"ר לפני זה ז\"ל אלא יסתלקו הם וקרוביהם כו' וכ\"כ לקמן בהלכות עדות ע\"ש. וכ\"כ ב\"י. ורבינו סתם הדברים במקום שהיה לו לפרש. "
+                ],
+                [
+                    " ואם עשו תקנה או שיש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו כו' כן נראה מדברי הרא\"ש בתשובה כלל י\"ג וע\"ע בסוף סימן ל\"ז מ\"ש לענין עדות: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין למנות דיין שאינו הגון כו' עד ואינו חכם כו' כל' רבינו כן הוא ל' הרמב\"ם בפ\"ג מה\"ס ונר��ה דהאי וי\"ו דואינו חכם הוא וי\"ו החולקת וכאילו אמר אינו חכם אפילו הוא הגון במדותיו ותרתי לאיסורא קאמר וק\"ל. וכעין זה הוא לשון הרמב\"ם שהביא רבינו לקמן בסימן ט\"ז ס\"ד ובזה נתיישב דל\"ת כיון שקרי ליה שאינו הגון ואינו חכם איך סיים וכתב דאית ליה מדות טובות. וגם נתיישב דפתח באינו הגון לחוד וסיים בתרתי דאינו הגון ואינו חכם. וא\"צ לדחוק ולומר דבאינו הגון לחוד קאמר מתחילה דיש איסור ואח\"כ אמר דאם אינו הגון ואינו חכם אפילו לאו יש בדבר: הרי זה עובר בלא תעשה הרמב\"ם סיים בזה וכתב ז\"ל שנאמר לא תכירו פנים במשפט מפי השמועה למדו דזה מדבר כנגד הממנה דיינים וכ\"כ הסמ\"ג במל\"ת סימן קצ\"ז בשם המכילתא וכפי' רש\"י בפר' דברים: ה\"ג כאילו מקים מצבה ובמקום שיש ת\"ח כאלו נטע אשרה כו' דלא תטע לך אשרה אצל מזבח ה' אלקיך ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך כתובים בפרשה אחר שופטים ושוטרים תתן לך ללמדך שזה הממנה שופט ודיין שאינו הגון כאילו מקים מצבה ובמקום ת\"ח כנוטע אשרה אצל המזבח שת\"ח דומה למזבח וכ\"כ הרמב\"ם שם בהדיא. וענין דמיון מצבה נ\"ל דכשם שעצמות מעשה ההקרבה שמקריבין ע\"ג מצבה לש\"ש אין בו רע אלא שהמקום שמקריבים עליו מתעב המעשה. אף כאן גם אם עצמות המשפט היוצא מפי הדיין הוא טוב וישר מ\"מ הדיין המתועב גורם לזה שגם הוא שנוי ומתועב. ולא תטע לך אשרה אצל מזבח הדיין המומחה ששופט נקרא מזבח שגדול יותר מכל הקרבנות כמש\"ר בסימן א'. גם י\"ל שרימז למ\"ש למה נסמכה פ' משפטים אצל פ' המזבח לומר שתשים סנהדרין אצל המזבח. וקאמר שדיין שאינו הגון לא תשימו אצל מזבח ועבד\"ר: ועוד דרשו חכמים לא תעשון אתי אלקי כסף בסנהדרין דף ז' וז\"ל הגמרא וכי של כסף ושל זהב הוא דלא עבדי הא דעץ שרי כו' ובס\"א המדוייקים נדפס בספרי רבינו אלקי כסף ואלקי זהב לא תעשו לכם דס\"ל דמלא תעשו לכם דסיפא דקרא קדרשי אבל מרישא דקרא קדרשי דרשא אחריתא לא תעשון אתי דמות שמשי במרום והביאו רש\"י בפי' החומש: "
+                ],
+                [
+                    " ולא עוד אלא שמצוה להקל בו כך אמרו בירושלמי סוף בכורים: "
+                ],
+                [
+                    " וכל ב\"ד שהוא הגון שכינה עמהם כו' שם בסנהדרין דף ו' ארשב\"נ כל דיין שדן דין אמת לאמתו משרה שכינה בישראל שנא' אלקים נצב בעדת אל ורוב דברי רבינו הללו נלמדו ממאמרות דפ\"ק דסנהדרין דף ו' ז' ח' ע\"ש: ומ\"ש ובעטיפה כבר כתבנו ל' רש\"י לעיל ס\"ס ה' בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ואסור להקל ראש ולישב לספר כו' כ\"כ הרמב\"ם בפ\"ג מסנהדרין: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש כאילו חרב מונחת לו כו' הרי עונש עולם הזה וכאילו הגיהנם פתוחה לו מתחתיו הרי עונש עולם הבא ושניהם חרב וגיהנם ילפינן מקרא א' שם בסנהדרין דף ו' מדכתיב בשיר השירים הנה מטתו שלשלמה וגו' כלם אחוזי חרב וגו' איש חרבו על יריכו מפחד בלילות. שלשלמה ר\"ל של הקב\"ה שהשלום שלו ומטתו היא מקום שהשכינה שורה שם נקרא מטה על שם ששוכנים בתוכה. ומפחד בלילות היינו גיהנם. ושם בגמ' אמרו כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו וכל' דקרא. והרמב\"ם ורבי' שינו ל' הגמ' וכתבו וכאילו חרב מונחת על צווארו משום דהם לא הביאו הפסוק ונקטו ל' ההווה והרגיל בל' בני אדם. א\"נ אפשר שהם מצאו שום מדרש דריש לה מרישא דקרא דכ' אחוזי חרב ובגמ' יליף לה מסיפא דקרא. שוב מצאתי כתוב בשאלתות דרב אחא ז\"ל כאילו חרב מונחת לו בין כתיפיו כו' ע\"ש ובין כתיפיו היינו על צוארו: וידע את מי הוא דן פי' ידע דכשדן את ישראל כאילו דן להקב\"ה וע\"ז מביא ראיה ממ\"ש (בד\"ה ב' י\"ט) ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשנוטו כי לאלקים: ועל מ\"ש לפני מי הוא דן ומי הוא עתיד ליפרע ממנו מביא ראיה ממ\"ש אלקים נצב בעדת אל הרי שדן לפני הש\"י וממ\"ש בקרב אלקים ישפוט יש ראיה שעתיד ליפרע ממנו דה\"פ דקרא הדיינין הנקראים אלקים ישפוט הקב\"ה וידקדק על משפטן להפרע מהן ובמאי דסיים פתח וכתב שנאמר כו': "
+                ],
+                [
+                    "  גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה': נוטל ממנו נפשות שנאמר כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש: "
+                ],
+                [
+                    " וכל דיין שהוא דן דין אמת לאמתו כאילו תקן כו' כן הוא בספרים המדוייקים כאילו תקן לכל העולם כולו ואע\"ג דלשון הגמ' פ\"ק דשבת (דף י') הוא כאילו נעשה שותף להקב\"ה במעשה בראשית הא כבר כ\"ר בסי' א' דר\"ל שמקיים את העולם שלא יחרב לכן כתב הכא כוונת המאמר לבד: ת\"ל ועמכם בדבר המשפט אין לו כו' ביהושפט נאמר פסוק זה ופרש\"י ורמב\"ם לפי מה שעם לבבכם שלבבכם נוטה בדבר כלומר בטענותיהם. המשפט. לפי אותן דברים תשפוטו ולא תענשו דאין לו לדיין כו': "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כך היה כו' שם בפ\"ג כ\"כ. בורחים מלהתמנות יליף לה מפ\"ק דסנהדרין דרבי זירא הוה איטמר מלסמוכי כו': ואעפ\"כ לא היו יושבין בדין עד שהיו מכבידין כו' והא דרשינן ממ\"ש ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה וכמש\"ר בסימן י' צ\"ל דמיירי אחר שמכבידין ומפצירין בהן גם ר\"ל דלא אמרו כן אלא כשאין זולתו דיין כלל וכמשמעות ל' רבינו שכתב בסימן י' והוא שיהא הדור צריך לו וכאן כתב שאין שם ראוי כמותו דמשמע דוקא שם וק\"ל ועמ\"ש עוד מזה בסי' י': "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ואסור לדיין להתנהג בשררה כו' מכאן ועד סוף הסימן כתב הרמב\"ם בפכ\"ה מה\"ס ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אינו רואה בן ת\"ח בפ\"ק דר\"ה יליף רב יודא משמיה דרב מדכתיב לכן יראוהו אנשים לא יראוהו כל חכמילב (איוב ל\"ו) ור\"ל מכח שמטיל מורא יתירה על האנשים כדי שייראו מפניו בעבור זה לא יראה כל חכמי לב. "
+                ],
+                [
+                    " ולא יפסיע על ראשי עם קודש פי' בשעת הדרשה היו העם יושבין על הארץ והפוסע לילך ולישב במקומו היה נראה כפוסע על ראשם רש\"י ונראה דה\"ה בזמן הזה כשיושבין על ספסל ארוך שאצל הכותל זה בצד זה והשלחן לפניהם אסור לפסוע מאחוריהם נעבור ולישב במקומו: "
+                ],
+                [
+                    " על מנת שיהיו כו' כן דרשו בספרי ויצום אל בני ישראל זש\"ה האנכי הריתי את העם הזה כי תאמר אלי שאהו בחיקך היכן דבר כו' ת\"ל וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל רו' א\"ל הוו יודעים בנים סרבנים הן טרחנין הם ע\"מ כן תהיו מקבלין עליכם שהם מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים ע\"כ. ונ\"ל שר\"ל שררה זו שאני נותן לכם להיותם ראשים ומנהיגים <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> עם קדוש בנים לה' על תנאי שתקבלו עליכם טרחם אני נותנה לכם. ולכן אמר הכתוב ויצום אל בני ישראל על מיבעי ליה אלא כלומר אתם תהיו נטפלים תמיד אל בני ישראל וסובלים משאם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש וכשם כו' כך מצוה לצבור יליף לה בסנהדרין (דף ז') מדכתיב ואצוה אתכם בעת ההיא ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וגם הוא לא יתבזה כו' שכיון כו' פי' וגם הוא לא יתבזה בפניהם כלל אפי' במלאכה: "
+                ],
+                [
+                    " שכיון כו' וכ\"ש לאכול ולשתות כו' וכדמסיק וק\"ל. והא דאסור לעשות מלאכה בקידושין דף ע' ועד\"מ: ומ\"ש והלא הדברים ק\"ו אם המלאכה ברבים אסור ק\"ק וכי למד ק\"ו מדברי עצמו שאף שזה שאסור לדיין לעשות מלאכה בפני אחרים הוא גמרא מ\"מ הרמב\"ם והטור לא הביאו הגמרא וכאילו מדברי עצמו הוא מ\"ש לאיסור וצ\"ל דמ\"ש לפני זה כך מצוה לצבור כו' קאי גם אמ\"ש אחר זה דאסור לעשות מלאכה שג\"כ הוא מצוה מוכחת מהגמרא. וע\"ז מסיק ואמר והלא הדברים ק\"ו כו': ומש\"ר ק\"ו לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים ובכניסת ע\"ה ובסעודת מרעים נראה דהאי וי\"ו ובכניסת ע\"ה כו' היא כמו או ותרתי קאמר דלהשתכר ברבים אסור אפילו בסעודת מצוה ובכניסיות ע\"ה כו' אסור אפילו בלא שכרות אלא שקשה דהש\"ע השמיט האי ובסעודת מרעים ע\"ש עכ\"ל דס\"ל דה\"ק ק\"ו דאסור לאכול ולהשתכר ברבים אפילו בסעודת מצוה וק\"ו בן בנו של ק\"ו דאסור בסעודת מרעים והש\"ע קיצר ולא כתב דבר היותר פשוט: "
+                ],
+                [
+                    " ואף שליח ב\"ד כו' עד נאמן כב' להעיד על מי שביזהו כדי לנדותו יש לדקדק בדברי רבי' דפתח בהכאה וסיים בנידוי וגם למה האריך דהול\"ל בקיצור נאמן השליח לומר שציערו להכותו ולנדותו על פיו ועוד דפתח בל' צער וסיים בל' בזיון. ויש מתרצים לקושיא הראשונה בקושיא האחרונה ואומרים דבזוי הוא טפי מצער מש\"ה כתב דאם ציערו הרשות בידם להכותו ואם בזהו מנדין אותו שהוא עונש יותר חמור מהכאה. וז\"א חדא דאכתי הכי הו\"ל למיכתב דנאמן השליח לומר שציער אותו ומכין אותו על פיו ואם אומר שביזהו מנדין אותו ע\"פ ועוד דבזוי גם כן בכלל צער הוא כמ\"ש הר\"ן אכתוב לשונו בסמוך ע\"כ אעתיק לשון הגמרא ומתוך כך יתיישבו דברי רבינו והוא דבפרק קמא דקידושין (דף י\"ג ע\"ב) אמרינן רב מנגיד אמאן דמקדש בשוקא כו' ומאן דמצער שלוחא דרבנן ופרש\"י שליח ב\"ד שממונה לדון מפי הדיינים וקם עליו והכהו וכתב עליו הר\"ן ז\"ל מצער לא משמע לי כולי האי אלא אפילו מבזה אותו בפני אחרים ומביישו (הרי לך דמפרש הר\"ן לשון מצער ביזה) ובפרק הגוזל בתרא (סוף בבא קמא דף קי\"ב) גרסינן אמר רבינא שליח ב\"ד מהימן כבי תרי וה\"מ לשמתא אבל לפתיחא לא מ\"ט משום ממונא הוא דמחסר ליה דבעי למיתב זוזי אספרא עד כאן לשונו וכ\"ר בסימן י\"א וצריכין ליתן טעם למה לא הימנוהו רבנן כבי תרי לענין הוצאת ממון כל שהוא הקל והימנוהו כבי תרי לענין עונש נידוי החמור. ונראה דה\"ט דלא הימנוהו בדבר שצריך לשלוח בו יד להוציא ממון מידו אפילו בכל דהו והימנוהו בדבר שאין צריך לשלוח בו יד כנידוי שהוא בידם אף ע\"פ שיעלה לו מזה עונש יותר חמור. וא\"כ הוא בהוצאת ממון הקל ק\"ו לשלוח יד בגופו להכותו מכות מרדות דלא רצו להימנהו כבי תרי ובזה מיושבין קושיות הנ\"ל כי ודאי ל' צער וביזוי חדא מילתא היא אלא שרבי' נקט ל' הגמרא ומתחילה כתב ל' מימרא דקידושין הנ\"ל דרב מנגיד אמאן דמצער שלוחא דרבנן ומדסתם הגמרא שם מסתמא איירי בעדים והעידו שציערו ועוד דומיא דאינך דקחשיב שם בהדי דהנגיד עליהם רב דמיירי דוקא בעדים ומה\"נ לא כתב רבינו דנאמן שליח ב\"ד בזה ומטעם שכתבתי דלא הימנוהו ע\"ז. ואח\"כ כ' מימרא דפרק הגוזל הנ\"ל ורבינא הזכיר בדבריו ל' ביזוי מש\"ה כתב רבינו נמי ל' ביזוי וכתב דנאמן כבי תרי לענין לנדותו וק\"ל. ובדרישה כתבתי שם ישובים אחרים אבל זה נ\"ל אמת לדינא ובזה שכתבתי נתיישב ג\"כ דברי הרמב\"ם וקושיית הב\"י עליו בטלה מעיקרא ועבד\"ר שם כתבתי ל'. והא דסתם רבי' וכתב ��מכין למאן דמצער אע\"ג דאית בהו פלוגתא באינך דרב וכמ\"ש בא\"ע (סימן כ\"ו ע\"ש) מ\"מ בדין זה כ\"ע מודי דהא מצינו דרב יודא ורב נחמן ג\"כ ס\"ל הכי כדאיתא פרק עשרה יוחסין כתבתי ל' הגמרא בדרישה עיין שם ודוק ובא\"ע (סימן קל\"ד) פסק רבינו גם כן כרב באינך וישבתי שם גם כן בסייעתא דשמיא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מאד מאד צריך הדיין ליזהר כו' כתב ל' מאד מאד ב' פעמים כאן בשוחד וכן ברבית בי\"ד (ר\"ס ק\"ס) בעבור שרוב בני אדם להוטים אחר חמדת הממון מש\"ה הזהירם באזהרה כפולה ומה\"ט כתבו בי\"ד (בר\"ס רמ\"ז) בנתינת צדקה ז\"ל ומאד מאד צריך ליזהר בה ומה\"ט נמי כתב רבינו בא\"ע (ר\"ס כ\"א) מאד מאד צריך להתרחק מהנשים מפני שבעריות היצר מתגרה טובא גם (בר\"ס של\"ו) בי\"ד כתבו לענין רפואה ז\"ל והוא שיזהר מאד מאד כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות כו' מפני חומר פקוח נפש. ומה\"ט נמי שנינו במסכת אבות מאד מאד הוי שפל רוח מפני שמדת הגאוה האדם נמשך אחריה. ועיין בש\"ע בהג\"ה בסימן ל\"ד ס\"ס י\"ח שכתב מ\"ו ר\"מ ז\"ל דאפילו אחר שדן כבר אסור לקבל ממנו על שהיפך בזכותו דנקרא שוחד מאוחר והוא מדברי הרא\"ש שכ\"כ בפרק ז\"ב הביאו בד\"מ בסימן זה ולא כע\"ש דמתירו ונ\"ל שדינו כדין רבית מאוחר המבואר בי\"ד סימן קס\"א דהיינו דווקא בדאמר לו שנתנו לו בשביל מעותיו שהיו בטלים אצלו ע\"ש: אפילו לזכות הזכאי ברייתא בפרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק\"ה ע\"א) ז\"ל ת\"ר לא תקח שוחד מה ת\"ל אי לזכות את החיוב הרי כבר נאמר לא תטה משפט אלא אפילו לזכות את הזכאי כו' ושם ע\"ב אמר רבא מ\"ט דשוחד כיון דקביל ליה מיניה אקרבה דעתיה לגביה והוה כגופיה ואין אדם רואה חובה לעצמו. מאי שוחד שהוא חד עכ\"ל ור\"ל הנותנו והמקבלו וה\"ט שאף שדעתו לזכות הזכאי מ\"מ א\"א שלא יהא נוטה תמיד לזכותו ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לקח צריך להחזירו כשיתבענו כ\"כ ג\"כ הרמב\"ם בר\"פ כ\"ג דסנהדרין וקשה דמשמע דבלא תביעה א\"צ להחזירו אף ע\"ג דעבר אלאו דלא תקח שוחד ומ\"ש מגזילה ורבית דמיחייב להחזיר אף אם לא יתבענו ממנו וצ\"ל דס\"ל מדהצריך תלמודא בב\"מ פ' א\"נ לתת טעמא דמחוייב להחזיר לו הרבית בלא תביעה משום דכתיב וחי אחיך עמך תחזירנו לו כדי שיחיה משמע היכא דלא כתיב וחי אחיך לא צריך למיהדר ליה בלא תביעה. וגזילה הוא דבעי למיהדר משום דכתיב והשיב מכל מקום אפילו בלא תביעה. ועוד דשאני שוחד שנתן לו מדעתו מה שאין כן גזילה ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אלא אפילו שוחד דברים שם (ע\"ב) יליף לה מדלא כתיב שם בצע לא תקח אלא שוחד לא תקח משמע כל מי שעושה אותם חד ואף על גב דהנך עובדא דמייתי רבינו עליה לא הוה שוחד דברים מ\"מ מאחר דמהנהו עובדי מוכח דלא בעינן שוחד ממון ממש א\"כ מסתבר לומר דאפילו שוחד דברים אסור דומיא דרבית דאסור בדברים כגון להקדים שלום למי שלא היה רגיל להקדים לו שלום כדאיתא בי\"ד סימן ק\"ס ושם יליף לה מדכתיב נשך כל דבר מל' דיבור והיותר נראה דהאי שוחד דברים דקאמר כאילו אמר שוחד עניינים וכן משמעות הגמרא דקאמר ה\"ד שוחד דברים כההוא כו' ומייתי עלה עובדות הללו שכ\"ר כאן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לכן כל דיין שצריך כו' שם גרסינן אמר רבה בר רב שילא האי דיינא דשאיל שאילה פסול למידן דינא ולא אמרן אלא דלית ליה לאשולי אבל אית ליה לאשולי לית לן בה איני והא רבא שאיל שאילתא מדבי בר מוריון אע\"ג דלא שיילי מיניה התם לאחשובינהו הוא דב��י עכ\"ל הגמרא וש\"מ תלתא. חדא דל' לכן שכ\"ר אינו מדוקדק שהרי דין בפני עצמו הוא בגמרא ואין לו שייכות להנהו עובדי ויש פנים לכאן ולכאן דאיכא למימר כיון שמכוין הדיין ליהנות ממנו בשאלתו טפי איכא למיפסלינהו מהנהו עובדי הנזכרים דהתם לא היה הדיין מבקש הדבר ואיכא למימר נמי איפכא שכאן שהשאלה היא שלא בשעת הדין גם לא כיוונו לא השואל ולא המשאיל לשאול ולהשאיל בשביל הדין יש להקל בהם משא\"כ בהנהו עובדי וכמ\"ש מהרי\"ק ע\"כ נ\"ל שהוא ט\"ס וצ\"ל וכן דיין וכן מצאתי בס\"י של קלף. הב' שמש\"ר אבל אם הוא משאילם כו' ל\"ד קאמר שצריך שישאיל קודם שידון אותם שהרי הגמ' לא קאמר אלא דאי אית להו לאשולי לית לן בה ומילתא בטעמיה נקט רבינו דכל שיש לי להשאיל מסתמא גם הוא משאילם או שא\"ל בשעה ששואל מהן יש לי ג\"כ כלים והנני מוכן להשאילם לך ומש\"ה אין השאלה שישאל מהם נראית כשוחד אלא כפירעון וכן משמע מלשון הרמב\"ם וגרסינן שאינו אלא פירעון על מה שמשאילם ול\"ג תיבת לו אלא ה\"ק דזה ששואל הדיין מנהו הוא פרעון למה שמשאיל הדיין להן. והשלישי שמ\"ש בסמוך אחר תשובת הגאון ואי דמי לדרבה כו' אינו מל' הגאון דהוא איירי משליחות מנחה ודורון וכאן מיירי משאלה אלא ל' רבינו הוא ובה סיים בבא הנ\"ל דכל דיין הצריך לשאול כלים כו' וכדאיתא שם בגמרא זא\"ז ולא הספיק רבינו בתשובת הגאון אלא ללמדנו דכל הנזכרים בגמרא לאו מדינא איתאמרו אלא ממדת חסידות גם כדי ללמוד משאלה לקחת מתנה דאיירי ביה הגאון דאי לא קבלוה אלא לאחשבינהו מותר דאפילו מדת חסידות ליכא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " היכא דמיפרסמא פי' היכא שידוע מפורסם שיש לזה תביעה על חבירו ושרוצה לתובעו דאי לא הוי ידיע יכול להתנצל ולומר לא היה דעתי אז לתבוע אותו וא\"כ נראה דורון זה כשוחד: ובעי לאזמוני לדיינא כו' כצ\"ל דיינא בב' יודין דאל\"כ הא דמסיק וכתב ושדר ליה מנחה כינוי דליה אמאן קאי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואין בזה משום תורת שוחד ואגרא כי חוב הוא על ישראל לפרנס כו' מימרא דרב יודא שם בכתובות דף ק\"ה גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה וכו' ופרש\"י מתפרנסין הימנו לפי שלא היו עסוקין במלאכתן עמ\"ש בס\"ט עוד מזה: וגם אם יש נדבת או הקדשות סתם ר\"ל דאילו הקדש מיוחד לבנין ב\"ה או לקנות ס\"ת אסור לשנותו ממה שהקדיש אם לא שכבר קנו ממנו והותיר כמבואר בא\"ח (סימן קנ\"ג) ובו\"ד (סימן רנ\"ז ובסימן רנ\"ט) כתב יחיד שהתנדב דבר לדבר מיוחד אסור לשנותו אם לא שישתקע שם בעליה ע\"ש: ומיהו במקום שמגבין אותו בתחילה כו' ר\"ל אע\"ג דנוהגין ברוב מקומות להגבותם בתחלה או בסוף מיהו עדיף טפי להגבות בתחילת השנה משום דאם יגבה בסוף השנה אפשר שיתעצלו הקהל ויצטרכו הדיינים לטרוח בכך לבקש מהם שיגבה ונמצא שצריכים להחזיק טובה למשתדלים בדבר וכן פירשו בית יוסף: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כל דיין כו' כ\"כ פכ\"ג מהל' סנהדרין ועבד\"ר. לחזנים פי' לשמשים ההולכים להזמין לדין ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " הנוטל שכר לדון דיניו בטלים כך הוא לשון המשנה בפ' עד כמה דף נ\"ט אדין ועדות ע\"ש ודין עדות יתבאר (סימן ל\"ד ע\"ש) ועד\"מ ובהגהותיו ושם יתבאר דגם שאר דיניו ועדותיו בטלים אא\"כ ידוע שלא נטל עליהן שכר ונראה דוקא הדינים והעדות שפסק או העיד אחר שהוא נודע שנטל שכר אבל הדינים והעדות של קודם לכן מסתמא הם כשרים דאוקמינן גברא אחזקת כשרות דלא גרע מעד זומם דנפסל למפרע והיינו דוקא משעה שידענו שחתם חתימה זו שהוזם עליה כמ\"ש בס\"ס מ\"ג ודוחק לחלק ולומר דשאני הכא דאיסור נטילת שכר אינו ידוע לכל וגם קל הוא בעיני הבריות מש\"ה חששו בו טפי לומר שמעולם נהג בו היתר. וטעמא דאסור ליטול שכר הוא משום דכתיב ראה למדתי אתכם כו' מה אני בחנם אף אתם בחנם ופי' הרא\"ש שם ז\"ל סיומא דקרא הוא כאשר ציוני ה' כלומר ראה למדתי אתכם כאשר צוה ולמד עמי השי\"ת מה אני בחנם למדתי הכל מאת ה' כך למדתי אתכם בחנם גם אתם תעשו כן ותלמדו בחנם עכ\"ל. ולא כמו שמפרשים אותו רוב העולם (וגם בע\"ש פירשו כן) מה אני למדתי אתכם בחנם אף אתם תלמדו בחנם שאין ל' זה במשמעות הפסוק דהיכן נזכר בפסוק שלמדם בחנם וק\"ל. ומפסוק זה נלמד נמי דאסור ליקח שכר ללמוד תורה עם אחרים ועיקר כאשר ציווני ה' ע\"ז קאי ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואמר לבעלי הדין תנו לי מי שיעשה מלאכתי במקומי או כו' כצ\"ל (ודוק בדרישה שבסמוך) והטעם דמותר ליטול כל שכרו ולא אמרינן בזה שלא יתיו לו אלא כפועל בטל כדאמרינן לקמן בסימן רס\"ד ורס\"ה בדין השבת אבדה גם בדין עסקי דרבית בי\"ד בסימן קע\"ז ובבכור שור (בסימן שי\"ב) ומפרשינן ליה בכל אחד כפי עניינו וכמ\"ש בי\"ד סימן שי\"ב ע\"ש דע\"כ לא אמרינן שם כן אלא דשלא התנה עמו בפירוש ליתן לו כל שכרו אבל אם יש לו מלאכה ומתנה ואומר איני רוצה להשיב אבידה וליבטל ממלאכתי אא\"כ יתנו לי כל שכרי כ\"ר שם בהדיא דצריך ליתן לו דכלל גדול אמרה תורה אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם ועיין בי\"ד סימן שי\"ב דכתבתי עוד מזה: אבל אם אינו ניכר כו' עד אסור פי' אסור לכתחילה ואם דן דינו קיים ועיין בתשובת הרא\"ש כתבתי לשונה בדרישה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אין לדיין להניח לתלמיד בור כו' ברייתא בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל') ועפ\"ר בסי' ג' וסימן י\"א. "
+                ],
+                [
+                    " ותלמיד היושב לפני רבו כו' שם דף ל\"א ואמ\"ש ורואה זכות לעני כתב מ\"ו ר\"ש ז\"ל שזהו ל' הגמרא וה\"ה איפכא או שניהן שווין כן פרש\"י ואפשר ליישב שרבותא קמ\"ל דאף על גב דאיכא בכאן אימת רבו ואימת עשיר עליו ואפ\"ה לא ישתוק והא ראיה דבפ\"ק דסנהדרין מביא עליו קרא דלא תגורו מפני איש עכ\"ל וע\"ש בתוס' שכתבו דדרשו ל' תגורו מל' אסיפת דברים מפני כבודם ולא מל' מורא דאין לו יראה מפניהם ולפ\"ז מ\"ש מ\"ו אימת רבו ואימת עשיר ל\"ד אימה קאמר אלא ר\"ל כבוד שניהן וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " צריך הדיין להיות מתון בדין בריש מסכת אבות תנן הוו מתונין בדין: שלא יפסקנו עד כו' כצ\"ל בלא י' בין סמך לקוף: ומ\"ש עד שיחמיצנו כו' לישנא דקרא נקט דכתיב אשרו חמוץ ודרשו רז\"ל ממנו בפ\"ק דסנהדרין דף ל\"ה אשרי לדיין שמחמץ לדינו פרש\"י שמשהה ומלינו כדי להוציאו לאמתו. ויהיה ברור לו כו' מדכתיב דינו לבקר משפט דרשו בפ\"ק דסנהדרין דף ז' אם ברור לך כבוקר אמרהו: כמו שאמר אסף כו' לאו מהאי קרא יליף ליה רבינו שיהיה מתון בדין דהא אסף לאו אמילי דמשפט קאמר ליה אלא רבינו מביאו לטעם וראיה שהרי אסף ג\"כ אמר אשאר עניינים כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן להבין הדבר על בוריו ואמתו: "
+                ],
+                [
+                    " והגס לבו בהוראה כו' משנה בפ\"ד דאבות: הרי זה שוטה רשע וגס רוח נראה דה\"פ אמה שהכניס ראשו תחילה לדין קודם שיחקרנו היטב זה שטותו ואח\"כ שפוסק וגומר הדין זהו מעשה רשע שחייב את הזכאי כו' ואז נראה גאותו שבדעתו אי אפשר לטעות נפשו. והשתא א\"ש שהפסיק בין תיבת שוטה לתיבת גס רוח בתיבת רשע וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכל מי שבא לפניו דין ומדמהו כו' ביבמות דף ק\"ט: ומ\"ש ואינו נמלך כו' אע\"פ שנמלך בדין הראשון כראוי דאם לא כן למאי נ\"מ קאמר שמדמהו לדין שבא לידו כבר מכל מקום צריך שימלך בכל פעם שמא טעה בדעתו ואינו דומה לדין הראשון לגמרי: הרי זה שוטה ורשע וגס רוח כצ\"ל וכן הוא במיימוני ובש\"ע וכן מצאתי בש\"מ ישן של קלף: "
+                ],
+                [
+                    " ודרשו כי רבים חללים כו' בספ\"ק דע\"ז דף י\"ט ופירש\"י הפילה לשון נפל שלא מלאו ימים רבים חלליו: "
+                ],
+                [
+                    " ועצומים המתעצמים ומתאפקים להורות הורגין את בני דורם. ועצומים מל' עוצם עיניו. ועמ\"ש בסימן ח' ס\"ט אמש\"ר שם דאעפ\"כ לא היו יושבין בדין כו': אבל אם ידוע כו' ס\"א יודע וכן הוא במיימוני ס\"פ כ': ומ\"ש הרי זה משובח נראה דזהו דומה למ\"ש הרמב\"ם והביאו רבינו בסימן ח' ס\"ה שכתב כך היה דרך חסידים הראשונים כו' עד ואעפ\"כ לא היו יושבין עד שהיו מכבידין כו' וכתבתי שם דר\"ל אעפ\"כ שאין שם אחר אבל במקום אחר יש מן הדין שהיו נמנעים עד שהיו מכבידים עליהן ה\"נ קאמר שיודע שיש אחד במקום אחר אף שאינו עמו במדינה ה\"ז משובח ונלמד מר' זירא דהוה מיטמר מלסמכו וכמ\"ש ועיין ברמב\"ם בשני הפרקים שעניינם כמעט א' הוא: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש כאן עוד וכל המונע עצמו מן הדין כו' הוא משנה דמסכת אבות פ\"ד ור\"ל בתיבת כל אפילו אם יודע שאין אחר ראוי כמוהו אפ\"ה מונע עצמו מן הדין ויראה אם יכול לעשות פשרה ביניהן כנ\"ל ולא כב\"י שכתב שגם מ\"ש רישא ה\"ז משובח נלמד ג\"כ מהאי משנה דמסכת אבות דא\"כ לא הול\"ל וכל בוי\"ו אלא דכל בדלי\"ת ועוד דלא הו\"ל להאריך ולכתוב אלא לקצר דימנע עצמו כדי שיפרוק ממנו איבה וגזל כו' וק\"ל. ומ\"ש פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא. איבה כמשמעו. וגזל שפעמים מחייב את הזכאי. ופעמים משביע למי שאינו חייב שבועה ה\"ז ש\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואל ישים חילוק בין דין קטן לגדול כו' כן הוא פשוט להגמרא פ\"ק דסנהדרין דף ח' בלא קרא אבל קרא דכקטן כגדול תשמעון דרשו לענין שידונו מי שבא לפניהם תחילה וכמ\"ש ג\"כ רבינו ר\"ס ט\"ו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שולחין לו ב\"ד שלוחם שיבא ליום המזומן לדין כו' בב\"ק דף קי\"ג א\"ר חסדא קובעין זמן בה\"ב זימנא בתר זימנא ולמחר כתבינן. ופי' רש\"י קובעין זמן ליום ב' בשבת ואם לא יבא מזמינין אותו ליום ה' ואם לא יבא מזמינין אותו ליום ב' וכל היום ממתינין לו שמא יבא ואם לא בא כתבינן פתיחא עליו למחר ומסיק שם דרב אשי איקלע לבי רב כהנא חזא לההיא איתתא דאזמנוה לדינא בפניא ובצפרא כתב פתיחא א\"ל לא ס\"ל מר דקבעינן זימנא בתר זימנא א\"ל ה\"מ גברא דאניס וליתא במתא אבל הכא כיון דאיתא במתא ולא אתיא מורדת היא עכ\"ל הגמ'. וכתב הב\"י דמדלא אמר אבל איתתא דאיתא במתא אלא קאמר אבל הכא ש\"מ דאין חילק בין איש לאשה אלא הכל תלוי באיתא במתא או לא וכדברי הרמב\"ם שבסמוך ומשמע מזה שאין מזמנין לדין אלא ליום המזומן להן לישיבת הדיינים והיינו בימיהן מתקנת עזרא בב' וה' ובזמנינו דקביעות כל הימים שווים עכ\"פ אין מזמנין אלא ליום הקבוע לפי מנהג העיר והיינו שכ\"ר שולחין שיבא ליום המזומן לדין: ומ\"ש לא בא מזמינין אותו פעם שניה כו' ר\"ל ג\"כ כל פעם ליום הקבוע לפי מנהג העיר כמו בימיהן דאם לא עמד ביום ב' דלא הזמינוהו עד על יום ה' ואח\"כ עד על יום ב' השני אבל השליחות להזמינו היה באיזה יום שירצה התובע אז שלחו הדיינים אל הנתבע שיהיה מוכן לדון עם פלוני ביום הקבוע לישיבת הדיינים הסמוך לו כמש\"ר אחר זה ז\"ל ואם הזמינו ע\"ש שלשתן כו' עד בד\"א שלא הזמינו ביום הידוע כו' וכמ\"ש שם וק\"ל ועמ\"ש לעיל ר\"ס ה' עוד מזה: מנדין אותה בפעם ראשון כו' פי' למחרת של יום ראשון וכמ\"ש לעיל ל' הגמרא וטעמו ורבינו נמשך אחר ל' הגמרא ואורחא דמילתא נקט. אבל אשה שדרכה לצאת ואיש שאין דרכו לצאת הוה איפכא וכדמסיק רבינו בשם הרמב\"ם וק\"ל: כתב הרמב\"ם שגם לאיש כו' עבד\"ר. והוא יוצא ונכנס פי' בעיר. "
+                ],
+                [
+                    " והשליח נאמן כו' בב\"ק דף כ\"ב. אבל אין כותבין הנידוי על פיו כו' פי' משום דכי מתירין לו הנדוי אין מתירין לו עד שישלם שכר הסופר ולא משקינן ממונא אפומא דחד. ואע\"ג דנידוי מסתמא חמירא ליה לאינשי מממון כל דהו דשכר כתיבת פיתקא דנידוי מ\"מ שאני נידוי דאין שולחין יד להוציא מידו מידי אלא בידם לנדות למי שירצו דלענין להוציא מידו אפי' כל דהו בעי עדים. ועבפ\"ר בס\"ס ח': "
+                ],
+                [
+                    " ואם הזמינו השליח ולא הזמינו ע\"ש שלשתם כו' בד\"א כו' כל זה בסנהדרין דף ח' ז\"ל אמר רבא הני בי תלתא דייני דיתבי ואזל שליחא דב\"ד ואמר מפומא דחד לא אמר כלום עד דאמר משמיה דכולהו וה\"מ בלא יומא דדינא אבל ביומא דדינא ל\"ל בה עכ\"ל ומזה מוכח דגרסינן בדברי רבינו בד\"א שלא הזמינו ביום הידוע אבל אם הזמינו ביום בבי\"ת כו' [כמו בב\"ח]. "
+                ],
+                [
+                    " מזמינים על פי אשה ושכנים כו' בב\"ק דף קי\"ב ועבד\"ר ועיין בל' הרמב\"ם פכ\"ה וש\"ע שכתב והלך השליח ואומר לשכנים או לאשה כו' והיא היא דמה לי שהב\"ד אומרים להאשה או להשכנים ומה לי שלוחים וק\"ל: וכ\"ש ע\"פ שליח ב\"ד כו' ז\"ל מ\"ו ר\"ש ז\"ל אע\"פ שהוא כ\"ש מ\"מ כתבו דל\"ת מאחר שהוא שליח ב\"ד ולא חזר להודיעם שנעשה שליחותם גרע טפי עכ\"ל וא\"ת וא\"כ ה\"ה מיבעיא ליה מאי כ\"ש וי\"ל דרבינו הוצרך לומר דכ\"ש הוא כדי שלא תקשה למה לא הזכיר רבא ג\"כ שליח שלא חזר כמו שהזכיר אשה ושכנים מש\"ה כתב דרבא לא הוצרך להזכירו דס\"ל דכ\"ש הוא אבל מ\"מ אי לא כתבו רבינו לא הוה ידעינן ליה. שמא כבר מצאוהו פי' ע\"י שליח ב\"ד רש\"י. כשיש לו לבא בו ביום ואין דרכו עוברת כו' ק\"ק הא אף אם אין דרכו עוברת מ\"מ יבא היום ויכנס ויהיה בעיר. ולפני זה קאמר דאם הוא בעיר אין סומכין עליהן. וי\"ל דלא קאמר לפני זה דאין סומכין עליהן אלא כשהולכין בעיר כאן וכאן בשווקים וברחובות דאז שייך למימר דמצאוהו ע\"י שליח ב\"ד שפגעוהו אבל כשבאין מן הדרך נכנסין מיד דרך שער העיר לביתם ולא ישהו בעיר: "
+                ],
+                [
+                    " מי שכתבו עליו נידוי כו' מימרא דרבא ומסקנת הגמרא שם (ריש דף קי\"ג): ומש\"ר שהיה מסרב לעשות ציווי ב\"ד פי' שבא לב\"ד ופסקו לפרוע להתובע והוא מסרב ואומר איני רוצה לשלם שדינו מבואר בסימן ק' שנותנין מיד אדרכתא על נכסיו ואם אין מוצאין לו נכסים מתרין בו בה\"ב ואח\"כ מנדין אותו וקמ\"ל הכא דאם אחר שנידוהו אמר אקיים ציווי בית דין קורעין את הנדוי ואע\"פ שמשתמט ואינו פורע איזה ימים אמרינן דלא מחמת סרבנות אינו פורע אלא שטרח אחר זוזי אלא שיש להסתפק אם דינו הוא כמי שקבל עליו מידו לפרוע ואינו משלם דמבואר שם בסימן ק' דאין מנדין אותו אלא כותבין אדרכתא אנכסיו ואם אין לו נכסים אפ\"ה אין מנדין אותו ע\"ש ורש\"י פי' שם דלא ציית על שב\"ד אמרו לו צא תן לו ולא נתן ונתיישב פירושו אל' הגמרא דקאמר על דלא ציית לדיינים אבל לשון רבינו שכתב לשון סירוב משמע כמ\"ש מיהו אינו מוכרח ונוכל לומר דגם כוונת רבינו הוא כדפי' רש\"י ול\"ד קאמר מדכתב ז\"ל על שהיה מסרב לעשות ציווי ב\"ד כו' מיד כשאומר מקבל עלי כו' אבל באתינא לדינא כל כמה דלא אתא אפקירותא היא רש\"י. ומש\"ר והוא נותן שכר הסופר ז\"א שם בגמרא אבל הרמב\"ם כתבו ג\"כ גבי האי דינא וז\"ל ב\"י והכ\"מ הכי אמרינן בהגוזל גבי שליח בית דין מהימן כבי תרי כמ\"ש בס\"ס ח' עכ\"ל ובאמת הוא תמוה שאין עניינו לכאן ואפשר דקמ\"ל דאע\"פ דקרעינן לשטר נידוי אע\"פ שעדיין לא יפרע ליה מ\"מ אין קורעין הנידוי עד שיפרע תחילה לסופר שאם לא עכשיו אימתי וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שמא שבאו לפניו שני בעלי דינים כולי הוא בסנהדרין דף ו': ומה שכתב ואחד קשה ר\"ל שהוא תקיף ואלים ויש לדיין שכנגדו לירא מפניו כן צריך לומר לפי' התוס' דהתם ורבינו נמשך אחר פירושם וכמו שכתבתי בדרישה עיין שם: אבל משמע כו' עד לא תגורו מפני איש נראה דמדכתיב בתריה כי המשפט לאלקים הוא ועיקר משפט הוא בגמר דין מש\"ה מוקמיה ר\"ל להאי קרא בגמר דין ודומה לזה פרש\"י אמ\"ש רז\"ל דגמר דין יכול להיות בלילה וילפינן לה מדכתיב ושפטו את העם בכל עת ופרש\"י שם משום דעיקר משפט הוא בגמר דין וכמ\"ש בשמו לעיל סימן ה' וע' בע\"ש שהאריך בזה וכתב דלא תגורו לשון אסיפת דברי הדיין הוא ואין שייך אסיפת דברי הדיין אלא בשעת גמר דין וז\"א דשם בגמרא משמע דר\"ל לא דרשו מלשון אסיפה כ\"א ר\"י בן קרחה דלמד מיניה לתלמיד היושב לפני רבו שלא ישתוק כדלעיל סי\"ט ע\"ש. ומ\"ש א\"ש טפי: "
+                ],
+                [
+                    " במה אתם רוצים בפשרה או בדין כו' נראה דדוקא נקט רבינו שצריך להקדים להזכיר הפשרה ואח\"כ יזכיר להם הדין ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " כל זמן שלא גמר הדין כן הוא לשון הגמרא שם ופרש\"י כפשוטו שאמרו איש פלוני אתה חייב כו' ודעת התוס' נוטה שגמרו ביניהן לעשות גמר דין ולומר בהסכמה אחת פלוני אתה זכאי כו' אבל לא שאמרו כן (וכן פסק בא\"ז מ\"ו ר\"ש) וכתבו עוד ז\"ל בודאי ל' התלמוד מוכח כלשון רש\"י אכן קשה לפירושו מה ביצוע שייך לאחר גמר דין כו' וצ\"ל בדוחק שלא יטעו אותו לומר לו יראים אנו שמא טעינו בדין עכ\"ל ולשון הרמב\"ם בפכ\"ב מסנהדרין ולשון רבינו הוא כרש\"י: ומש\"ר ומיהו אם יש עסק שבועה ביניהם כו' כ\"כ התוס' שם: "
+                ],
+                [
+                    " וכל דיין שעושה פשרה כו' שם: "
+                ],
+                [
+                    " כך מוזהר שלא יהא כו' כמו בב\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " בימי שמעון בן שטח בטלו כו' כצ\"ל וכן הוא בירושלמי דבימי שמעון בן שטח ה\"ג ינאי המלך כל ת\"ח ולא נשאר אלא הוא כדאיתא בפ\"ק דב\"ב: ה\"ג אמר ר' שמעון כו': "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שנתרצו כו' דפשרה צריכה קנין שם דף ו': "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר אפילו ביחיד פירוש פשרה שנעשית ביחיד ופלוגתא דתנאי היא שם כמה צריכין לפשרה ופסק הרא\"ש כמ\"ד בחד סגי: מחילה א\"צ קנין ז\"ל תוס' שם דף ו' אם נפרש דקנין של פשרה הוא קודם ששמעו הפשרה שקונין זה מזה לעשות כמו שיאמרו להן הדיינים הן לשלם הן למחול אין לדקדק מכאן דבעלמא מחילה צריכה קנין דשאני הכא דאי לאו קנין הוה כמו מחילה בטעות שעדיין לא ידעו שיאמרו לו למחול כ\"כ. ואפילו אם נפרש שהקנין של פשרה הוא לאחר ששמעו הפשרה מפי הדיינים אין ראיה מכאן די\"ל דהקנין הוא על אותו שהצריכו הדיינים לפרוע לשכנגדו אבל האי דמחילה לא בעי קנין ואפילו לפי בעה\"ג שכתב שגם המוחל צריך לקנות מידו אין ראיה מכאן דשאני הכא שאע\"פ שיודע מה מוחל דומה למחילה בטעות לפי שמוחל על פי עצתם של דיינים שהשיאו אותו כמחול לו הלכך צריך לאלם הדבר ע\"י קנין דאל\"כ כשיודע לו אח\"כ שהדין עמו יאמר אילו הייתי יודע זה לא הייתו מוחל וע\"ל בסי' ע\"ג וסי' רמ\"א ובזה תבין דברי ה\"ר ישעיה ודברי הרא\"ש שהביא רבינו דהרר\"י ס\"ל דהא דקאמר תלמודא פשרה צריכה קנין היינו דוקא באתן לך או במחול לך ותפיס שטרא אבל בלא תפיס שטרא הו\"ל כמחילה דעלמא דא\"צ קנין וכתירוצא קמייתא ותניינא של התוס'. והרא\"ש ס\"ל דכיון דסתמא קאמר תלמידא ש\"מ דאפילו במחילה ולא תפיס שטרא נמי צריכה קנין ולא דמי למחילה בעלמא וכתירוצא תליתאי: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הר\"י מה שצריכין קנין כו' אתלמודא קאי וכלומר דבעי בגמרא קנין בפשרה דוקא כו': וא\"א ז\"ל לא חילק וכן מוכח מלישניה פרק המקבל ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לא נתרצו בפשרה כו' עד אלא שאין מסכימין. אין לומר דרבינו קאי בזה אמ\"ש בסימן שלפני זה דהא לא נזכר לפני זה ענין פשרה אלא שבבואם לפני דיינים אומרים להם במה אתם רוצים יותר בפשרה או בדין הרי דמיירי שכבר באו לפני הדיינים לדון ואיך סיים כאן וכתב אלא שאין מסכימים כו' אלא קאי אמ\"ש (בסי' ג' ובסי' י\"א דהתובע יכול לבוא לפני כל ג' ולומר פלוני חייב לי שלחו אחריו וציית לי דין והם שולחים לו שלוחם כדרך העולם פלוני קובל עליך או עשה פשרה עמו או בא עמו לדון לפנינו וקאמר דהרשות בידו להשיב איני רוצה לעשות פשרה עמו וגם לא לבא לדין לפניכם אלא אדון עמו בזבל\"א רק שצריך לברר לו בורר בכאן וידון עמו כאן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"צ שיהא הג' ברצון כו' פלוגתא דר\"מ ורבנן שם ר\"פ ז\"ב וקאמר דאר\"י אמר רב אין העדים חותמים אא\"כ יודעין מי הוא חותם עמהם. ופרש\"י שמא יחתום עמהם איש פסול ויפסול עדות כולם (וכן יש לחשוש ג\"כ בדיינים) אלא שר\"מ סבר שבעינן ג\"כ דעת הבעלי דינין נמי והלכה כחכמים דאמרו לא בעינן. ומ\"ש בנוסחאות הרמב\"ם והם בוררין להם דיין שלישי ט\"ס הוא מ\"ש והם בוי\"ו דמשמע דקאי אבע\"ד וצ\"ל הם בלא וי\"ו וקאי אבוררים וכ\"כ ב\"י: וכותבין פלוני בירר כו' בפרק ג\"פ דף קס\"ז תנן אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהן ושניהן נותנין שכר הסופר ושם דף קס\"ח בגמרא איכא דמפרשי שטרי בירורין מה שכותבין פלוני בירר פלוני כו' ואיכא דמפרשי שטרי טענותם מה שטוענין שניהן ושני הפירושים כ\"ר כאן זא\"ז וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שכל זמן שלא כר יכולין לחזור בהן ז\"ל הרא\"ש [עב\"ח שהביא ל' הרא\"ש]. "
+                ],
+                [
+                    " הלכך אין כותבין אלא מדעת שניהן פי' הואיל משכתבו אין יכולין לחזור אין כותבין אלא כו' דאין חבין לאדם שלא מדעתו ושניהם נותנין וכר כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לא יכתבו אלא מדעת שניהם. היינו נמי מטעם שאין חבין לאדם שלא מדעתו שכל זמן שלא נכתב יכול לשנות ולהחליף טעותו ע\"ד שיתבאר לקמן סי' פ' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכ' הרמב\"ם אפי' היה הא' שבירר הבע\"ד חכם גדול וסמוך כו' כנ\"ל וכן הוא במיי' פ\"ז דסנהדרין ובטורים של קלף (ור\"ל חכם גדול וסמוך ודאי מומחה הוא) ומש\"ה כ\"ר עליו ואני כתבתי כולי וכמ\"ש בסמוך: אלא גם הוא בורר למי שירצה עבד\"ר. ואני כתבתי למעלה כו' שהמומחה דן בע\"כ ר\"ל לעיל בסי' ג' ס\"ה כתב דיחיד מומחה אפילו לא נקט רשות מר\"ג יכול לכוף לדון לפני בע\"כ ור\"ל לפניו דוקא והנתבע אינו יכול להשתמט ולומר לא אדון לפניו אלא אדון עמך בז\"ב ואע\"ג דבג' הדיוטות יכול לומר כן וכמ\"ש שם בדרישה מילתא בטעמא ע\"ש וא\"כ ה\"נ אין רשות להנתבע לומר גם אני רוצה לברור את מי שארצה לישב עם זה החכם דהיינו זה בורר וק\"ל. ואע\"פ שהרמב\"ם איירי כאן שאינו רוצה להשמט מהחכם ומומחה לגמרי אלא להושיב אחר את מי שירצה עמו ומזה לא איירי (בסי' ג') בהדיא י\"ל דרבינו ס\"ל דחדא באידך תליא כיון שהמומחה יכול לכוף לדון לפניו ולא לפני זה בורר א\"כ ג\"כ יש לו כח לומר אינני רוצה לטפל ולישב בדין עם מי שתרצה להושיב בצידי מי שהוא וק\"ל. ואפשר לומר דדעת הרמב\"ם כו' כצ\"ל וא\"ת מאי מסתפק לרבינו שכתב ואפשר כו' הא בהדיא כתב הרמב\"ם בכולה בבא ל' בורר ופשיטא דאבורר קאי גם מדסיים וכתב אלא גם הוא יברור את מי שירצה דלשון גם הוא יברור משמע בשכבר בירר הראשון והנ\"מ דבורר פשוט הוא בגמרא דע\"ז אמרו מתוך שזה בורר לו כו' יצא הדין לאמתו וכמש\"ר בסמוך גם מאי דעתו דרבינו דדימה זה לכפיית ת\"ח הנ\"ל כיון דת\"ח זה נחית לדון בתורת בוררות. וי\"ל דס\"ל לרבינו פשוט דהא דאמרו זבל\"א כו' כדי שיצא הדין לאמתו דוקא כשהאחד בקש מחבירו ודבר על לבו שיהא בורר שלו וזה נתרצה להיות בורר שלו ומטעם שיתבאר בסמוך אבל כשלא בירר לו עדיין להדיין בתורת ברירות ממש אלא שאמר לחבירו בא ונלך אצל פלוני מומחה והוא ידון בינינו וכל כה\"ג אין זה מקרי בורר שלו אלא דיין של שניהם הוא ופשטא דל' הרמב\"ם משמע דמיירי בכה\"ג שהרי כתב בתחילת דבריו י\"ל אחד מבעלי דינים שאמר איש פלוני ידון לי ואמר בעל דינו פלוני ידון לי כולי הם בוררים דיין ג' דל' זה משמע דמדברים הם ביניהם בלא הודעה להבורר עדיין ואף ע\"ג דאמר פלוני ידין לי אינו ר\"ל הוא יהיה מצידי אלא ר\"ל אני מפייס ממנו כי הוא איש טוב וישר וידון דין אמת וע\"ז מסיק וכתב אפי' היה האחד שביררו הבע\"ד חכם כו' ומש\"ה השיג רבינו וכתב ואני כתבתי כו' ומש\"ר ואפשר לומר כו' ר\"ל ואפשר דהרמב\"ם מיירי בשכבר ביררו בתורת בורר גמור ובזה אני מודה לו: ומ\"ש יכול לכוף שניהן כו' אע\"ג דמיירי שהאחד כבר גלה דעתו שידון לפניו ה\"פ יכול לכוף שידונו שניהם לפניו א\"נ ה\"ק יכול (לדון כא') [לכוף כ\"א] ומשניהן איזה מהן שמסרב ואומר שרוצה לעמוד לפני אחד וה\"ה כאן יכול לכוף להא' שאומר שרוצה לעמוד לפני אחד וה\"ה כאן יכול לכוף להא' שאומר שרוצה לברר גם הוא אחד וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אחד בא לפסול דיין כו' שם בפ' ז\"ב: אלא אפילו אם פוסלו בכלל המשפחה כו' אע\"ג שאינו נוגע בעדות דאינהו אמשפחה קמסהדו ואיהו ממילא נפסל ואע\"ג דהא מילתא לענין פוסל עדות חבירו איתמר דבר פשוט הוא דה\"ה דפוסל דייני חבירו ב\"י: איתמר בגמרא מתוך שזה בורר לו אחד וכו' יראה מלשונו כו' וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' יש לדקדק בדברי רבינו טובא. חדא מה יראה מל' כו' שכ\"ר דמשמע שהרא\"ש ס\"ל דאין לבורר של כל אחד לדקדק בזכות מי שביררו יותר מבזכות השני וזה אינו דהא מסיק וכתב מתוך שזה בוררו מבין דבר לאשורו כו' ודוחק לומר דמ\"ש ויראה מלשונו ר\"ל כך יראה וכן ראוי לעשות דאין הל' משמע כן. ועוד דא\"כ לא הו\"ל למימר אחר זה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' בל' פלוגתא אלא הול\"ל וכתב א\"א הרא\"ש הו' לפרש דברי רש\"י והרמ\"ה ולאפוקי מפי' הטועים. ועוד דאכתי קשה למה הביא הרא\"ש בתוך דברי הטועים מה שלמדו מדברי רש\"י להפך בזכות אותו שביררו כו' כיון שאינו חולק עליהם בזה ועוד מאין למדו הטועים להבין מדברי רש\"י לטעון בעבורו דברים אשר לא כן. וכמה דקדוקים בכפל הלשון. ונראה דכוונת הרא\"ש ורבינו הוא דדייקי' בל' להפך ולא אמר ל' לדקדק כי ל' הפוך משמע דברים הפוכים מהנראה מהעניין. משמע שהדיין יכול להפך ולפשפש בזכותו ולהיות במקום מי שביררו בכל מאי דאפשר לחשוב ולדבר. ואע\"פ שאמרו חז\"ל דמצוה לדיינים להפך בזכותו של ת\"ח וכמש\"ר בר\"ס ט\"ו זה אינו קושיא דהתם נמי משמע הכי ומטעם דכל ת\"ח הבא לדון עם מי שאינו ת\"ח חזקתו שטוען אמת ומש\"ה מצוה על הדיין לחפש בכל צדדים להעמיד דבריו משא\"כ כשהתובע והנתבע שניהם שווין ובחזקה אחת ומש\"ה כ\"ר יראה מדברי רש\"י שכתב והדיינים עצמן נח להם להפך כו' דמשמע כמו שסברי הבע\"ד דבורר של כ\"א יהפך בזכותו כל אשר בכחו כן נוח להדיינים באמת לעשות וכ\"כ הרמ\"ה ג\"כ דבורר של כל אחד יהפוך בזכותו וע\"ז כתב הרא\"ש דודאי לא עלתה על דעת רש\"י היפך כזה שיהא דעת הבורר לעמוד במקום זה שביררו ולכוון שיזכה במה שאינו נראה לו מן הדין אלא יהיה כוונת שניהן שהדין יצא לאמתו בזה שכ\"א יבין דברי מי שביררו לאשורו ואם יש לו זכות יציעו לפני השלישי וכשיציעו שניהן לפני השלישי זכותו של כל אחד יהיו ממילא דבריהם מהופכין (וזהו שכתב רש\"י והדיינין בעצמן נוח להפך כו'. וכמ\"ש עוד מזה בסמוך) וז\"ש הרא\"ש שלא דקדקו בדברי רש\"י שכתב שסברי כו' שהבע\"ד סברי שהפך כ\"א. אבל הדיינים לא יעשו כן אלא יסכימו שיצא הדין לאמתו. ומ\"ש אע\"פ שהוא מפוקפק בה ר\"ל בדבר שאיכו ברור לו שהוא כן אלא מסופק בה כשבא להטעות בו חבירו ה\"ז בכלל מטה משפט. אלא לפ\"ז קשה לא הול\"ל ל' אע\"פ אלא שיקבל סברתו במה שהוא מפוקפק לכן נראה דה\"ק אע\"פ שהוא מסופק בו ואינו יודע בודאי שאין האמת כן אפ\"ה אין להטעות בו חבירו: ומ\"ש אבל דעת הרב ר\"ל דעת רש\"י כמ\"ש: והדיינים עצמן נוח להן להפך בזכות שניהן כו' ר\"ל ששניהם יסכימו יחד לראות כל אחד בזכות מי שביררו כדי שיצא הדין לאמתו כן נ\"ל כוונת רבינו בדברי הרא\"ש אבל מהרא\"י בת\"ה סימן שד\"מ פירשו בע\"א ובארתיו בדרישה וגם כתבתי שם מה שהביאו לידי אותו הפי' ע\"ש ודו\"ק. ומ\"ש הרא\"ש בלשונו ועומד במקומו לחפאים לשון דקרא נקט (במלכים ב' י\"ז ט') ויחפאו בני ישראל ובמ\"ס כתב ועומד במקומו להפך דברים כו' והיא היא: ואם לא יוכלו הדיינים כו' עד סוף הסימן כ\"כ הרא\"ש בר\"פ ז\"ב אחר ענין הנ\"ל: ומ\"ש זקני העיר יתנו להם שלישי. שהן ודאי יתנו להם מי שהוא הגון ואין שייך חשש הנ\"ל שמא יצטרף עמהן מי שאינו הגון: ומ\"ש ואם הנתבע מערים כו' כופין אותו דקדוק לומר הנתבע כשהתובע בא להערים בזה א\"צ כפייה זו אלא הנתבע יאמר לו אין לי בורר שישב עם זה. העמד בורר הגון ואח\"כ אשיב לך על תביעתך וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לא נתרצו לדון בעירם כו' ל' הגמרא פרק ז\"ב דף ל\"א כי אתא רב דימי אר\"י התוקף את חבירו אחד אמר נדון כאן ואחד אמר נלך לבית הוועד כופין אותו וילך לבית הוועד אמר לכניו ר\"א הנושה בחבירו מנה יוציא ק' על ק' אלא כופין אותו ודן בעירו ואם הוצרך לשאול כותבין ושולחין ואם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו ע\"כ ופרש\"י התוקף כו' בעל דין קשה ומטריח את חבירו ואין רוצה חבירו לדון כאן אלא למקום וועד ת\"ח ה��בה ויהא זה בוש מהם ע\"כ משמע מלשונו דההליכה לבית הוועד אינו משום שהן בקיאין טפי בדינים כמו שהוא הטעם בהליכה לב\"ד הגדול אלא משום כדי שיתבייש מפניהם הבעל הדין הקשה ונראה שהרא\"ש ורבינו לא פירשו כן שהרי לא הזכיר אחד מהם טעמא דבושת גם הרמב\"ם ע\"כ לא פי' כן שהרי הוא לא חילק כלל בין בית הוועד לב\"ד הגדול משמע דס\"ל דחדא מילתא נינהו ובב\"ד הגדול כתב בהדיא הטעם שמא יטעו אלו ויוציאו ממון שלא כדין ע\"ש בספ\"ו וגם בית הוועד ס\"ל כיון דאיכא שם קיבוץ חכמים יוצא הדין לאור טפי גם הבעה\"ת בשער ג' כתב בשם ר\"ח דב\"ד הגדול ובית הוועד חדא הוא מיהו אפשר לומר דגם רש\"י ס\"ל דבית הוועד בקיאים טפי ולא כתב טעמא דבושת אלא משום דקאי אתוקף את חבירו דהיינו שהתובע הוא בע\"ד קשה וכנ\"ל ומסתמא הנתבע המשיב לו לבית הוועד קאזלינן היינו משום כדי שיהא זה בוש מהן וכן מוכח מל' רש\"י הנ\"ל ודו\"ק: ואם יצטרכו כולי כלומר ואף אם יצטרכו לשאול כותבין כו'. וגומרין הדין בעיר הזאת והטעם דבעינן שיעמדו הבע\"ד לפני הדיינים בשעת הפסק דין וק\"ל: ואם התובע אומר כו' שם אמר אמימר הילכתא כופין אותו וילך לבית הוועד א\"ל רב אשי לאמימר והא א\"ר אלעזר כופין אותו ודן בעירו ה\"מ היכא דקאמר ליה לוה למלוה אבל מלוה עבד לוה לאיש מלוה והא דהוצרך לומר הטעם דעבד לוה משום דטעמא דלא יוציא מנה על מנה שייך ג\"כ בכפיית הנתבע וכן מוכח בנ\"י ספ\"ק דב\"ק דכתב על הא דאמרינן שם על כלבא דאכיל אמרי דמזמינן ליה לא\"י. וז\"ל אע\"ג דאין מוציאין מנה על מנה ה\"מ היכא דאיכא דייני באתרא אבל כשאין דיינים שיוכלו לדון דין זה כי הכא מזמינין ליה לאתרא דמצי למידייני' עכ\"ל הרי לפנינו דגם הנתבע כתב שלא יוציא מנה על מנה (וצ\"ל דהנ\"י כתב זה לדעת ר\"ת דס\"ל דלא אמרינן עבד ליה כו' כ\"א בלוה ומלוה ממש וכסברת ר\"ת ולא כאינך רבוואתא וכמ\"ש אחר זה) וכתב הרא\"ש ל\"ד לוה ומלוה אלא אפילו גזילות כו' וכל דבר שיש בו תובע ונתבע דהא טעמא דר\"א שלא יוציא מנה על מנה שייך בכל תובע (ור\"ל וממילא נמי הא דפסיק אמימר וקאמר עליה ה\"מ למלוה אבל ללוה כו' ג\"כ איירי בכל תביעות וק\"ל) וגם ר\"י בכל תביעות שתקף את חבירו לדין איירי ע\"כ והיא דעת רבי' אבל מדברי הרמב\"ם פ\"ו דסנהדרין כראה שמחלק בין תביעת לוה ונגזל וניזק וכיוצא כו' לשאר דינים וכתוב ל' בש\"ע ר\"ס זה ושם כתבתי בסמ\"ע מה שנ\"ל בביאורו ע\"ש וגם בדרישה וע\"ש בכ\"מ דכתב ז\"ל. כתב הרמ\"ך תימה למה הביא האי קרא דעבד לוה לאיש מלוה כיון דמסיק לבסוף (הרמב\"ם שם) דנגזל או ניזק או תובע אחר ג\"כ יכול לכוף הנתבע לעלות עמו. ורבותי ור\"ת מפרשים דניזק ונגזל ל\"מ מעכבי דטעמא דמלוה משום עבד לוה לאיש מלוה אבל בשאר תביעות ליכא עבד ע\"כ. ול\"נ דבשאר תביעות נמי כיון שהתובע מתרעם מחבירו שהזיקו הוה הנתבע עבד לו עד שיסלק הזיקו או יברר שאינו מזיקו עכ\"ל כ\"מ ולעד\"נ דנקט בגמרא האי קרא דעבד לוה כו' לרבותא דל\"ת כיון דחזקה דאין אדם מעיז בפני ב\"ח והרי הוא עומד וטוען פרעתי ס\"ד להימן ליה מיהו קצת לענין דלא מצי תובע כייף ליה לבית הוועד קמ\"ל דאפ\"ה מצי כייף ליה מטעם עבד לוה לאיש מלוה וק\"ל: לא שנא תובע על עסקי מלוה או על עסקי גזילות כו' ל\"ד הני דהא כתב הרא\"ש הנ\"ל ג\"כ מקח וממכר ומתנות וירושות וכל דבר שיש בו תובע ונתבע אלא דרבי' כתב דל\"ד מלוה ונקט מקצת אחריני ומיניה נלמד לכולהו תביעות וק\"ל: אין שום אחד מהן יכול לכוף כו' ואם מסתלקים לילך לב\"ד הגדול כו' מפשט דברי רבי' משמע דס\"ל דבטענת לב\"ד הגדול קאזלינן אפילו אין ידוע שיש לו תביעה עליו מצי לתבעו שם ומש\"ה כתב בסמוך בשם הרא\"ש דכשתובע עני את העשיר לב\"ד הגדול יסדר את טענותיו משמע הא בשניהם עשירים או עניים א\"צ לסדר וכן משמע קצת מל' הרא\"ש הבאתיו בדרישה שהזכיר תביעה ידוע אצל בית הוועד ולא אצל ב\"ד הגדול אבל הרמב\"ם בספ\"ו כתב גם אתביעות ב\"ד הגדול דבטענה ריקנית אין מחייבין אותו לעלות אלא צריך שיהא עדות או ראיה ע\"ש ומדלא כ\"ר פלוגתא בזה בין הרמב\"ם והרא\"ש משמע דגם רבי' ס\"ל הכי ולפ\"ז צ\"ל דס\"ל דבעני שבא להזמין לעשיר לא סגי כשהעשיר מודה לו במקצת דאכתי יש לחוש שמא יתן עיניו בו ויעשה לו מלאכה או שליחות וכיוצא בו ויתחייב לו העשיר חצי דינר ואח\"כ יתבעהו במאה ומש\"ה צריך שם הצעות טענותיו לפני דייני עירו וק\"ל: שומעין לשניהן לנתבע כמו לתובע ה\"ט כיון דהוא ב\"ד יפה וחשוב וכתיב צדק תרדוף הלוך אחר ב\"ד יפה מש\"ה שומעין גם לנתבע ועיין באשר\"י והבאתי לשונו בדרישה ותמצא מהיכן יצא זה שמחלק בין בית וועד לב\"ד הגדול ודו\"ק: יתנו עניים עיניהם כו' אבל בהליכת בית וועד שהוא בנמצא ואין בו הוצאה כ\"כ ליכא למיחש לזה ודוקא בתובע חששו אבל נתבע ליכא למיחש דשמא אמר לב\"ד הגדול קאזלינא כדי לאשתמוטי מיניה דתובע שסובר שיניחנו התובע מתביעתו כדי שלא יצטרך לילך למרחוק. דהתם יכול התובע לשמור את עצמו מתחילה שלא יהיה לו עסק אלא עם מי שיודע בו שלא ישתמט מיניה א\"נ יעשה עמו שטר ויתנה עמו שלא יהא רשאי לומר לב\"ד הגדול קאזלינא ודו\"ק: אבל ר\"ת דקדק מל' ה\"ג כצ\"ל. וכן הוא באשר\"י וכן מוכח מל' התוס' דב\"ק דף קי\"ב וז\"ל שם מצי טעין לב\"ד הגדול כו' פי' בה\"ג ומצי נתבע לאשתמוטי בהכי עכ\"ל ה\"ג ומכאן ואילך הוא לשון תוס' והיה נראה לומר דדוקא נתבע יכול לפטור עצמו בכך אבל לא תובע דאל\"כ כל אדם יאמר לחבירו או תן לי מנה או בא עמי לב\"ד הגדול אבל נראה לר\"ת דכ\"ש תובע דהשתא נתבע שנראה בערמה כדי לפטור עצמו ממה שזה תובעו מצי למימר הכי כ\"ש תובע שבתחילה תובע בכך ואין נראה כמערים. ועוד דאפילו לוה דעבד לוה לאיש מלוה מצי אמר לב\"ד הגדול קאזלינא כ\"ש מלוה עכ\"ל. מבואר מדבריהם שהי\"א שהביא רבינו הן כדברי התוס' הראשונים וגם הי\"א מל' ה\"ג דייקו לומר כן מדכתב ומצי נתבע לאשתמוטי וס\"ל דדוקא דנתבע קאמר אבל לא תובע ור\"ת ס\"ל דה\"ג לרבותא נקט בלשונו נתבע דבנתבע י\"ל דאמר כן לאשתמוטי ועוד שהוא עבד לוה כו' וכ\"ש מלוה וכמבואר בדברי התוס' הנ\"ל וכיון שמלוה מצי טעין הכי ה\"ה שאר תובע ובזה דברי רבינו מבוארים שמ\"ש דאפי' תובע כו' על הי\"א קאי דכתבו דתובע לא וקאמר דאפילו תובע נמי דאדרבה תובע עדיף מנתבע. ומ\"ש וכיון דלוה כו' הוא מל' ר\"ת ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " וע\"ז הדרך כתב הרמב\"ם כו' ז\"ל ב\"י אע\"ג דלר\"ת בין תובע בין נתבע מצי טעין הכי ולהרמב\"ם דוקא תובע ולא נתבע (וכמ\"ש רם הרמב\"ם לפני זה) מ\"מ בענין התובע הם שווים ולאפוקי מסברת הי\"א שכ\"ר בשמם שאין שומעין לתובע ומשום דאיכא פלוגתא בין ר\"ת והרמב\"ם בענין נתבע לא כ\"ר וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל אלא ועד\"ז כתב הרמב\"ם כו' ואפשר לומר עוד שהביא רבינו דברי הרמב\"ם להחזיק מ\"ש ב\"ד הגדול פי' חשוב ומומחה שבדורו כל דור ודור לפי מה שהוא עכ\"ל ואין דבריו הראשונים של ב\"י נ\"ל דא\"כ רישא דמילתא דרמב\"ם הו\"ל לרבינו להביא דכתב שם ברישא דשומעין למלוה האומר לב\"ד הגדול קאזלינא ואין שומעין להלוה ע\"ש. והוה נשמע מיניה תרתי דבתובע ס\"ל כר\"�� ובנתבע חולק עליו ועל הי\"א ולמה הביא הסיפא שיש בה תוספת דברים שאין עניינם לראייה למ\"ש לפני זה. גם אדברי הב\"י האחרונים דהביא להחזיק מ\"ש למעלה בני' ב\"ד הגדול קשה הלא אין זה חיזוק לפירושו אלא סתירת פירושו (ולמה כתב וע\"ז הדרך כו') שהרי רבינו כתב פירושו שהוא ב\"ד החשוב ויחיד שבדורו כל דור ודור לפי מה שהוא כמו שהיה הנשיא שבא\"י (וכ\"כ הרא\"ש עבד\"ר שם כתבתי ל') והרמב\"ם כתב בפירושו דיש מקומות שיש בהם חכמים גדולים מומחים לרבים כו' דמשמע מדבריו שיש מקומות הרבה בזמן אחד שבהן חכמים גדולים מומחים לרבים ואינו מצריך להיות יחיד בדורו ועוד דא\"כ הול\"ל דברי הרמב\"ם מיד לפני דברי הי\"א הנ\"ל. לכן נ\"ל דמ\"ש ועד\"ז כתב הרמב\"ם לאו לראייה למ\"ש לפני זה כתבו אלא אדרבה לקצת פלוגתא לדבריו הנ\"ל מש\"ה כתבו לבסוף והו\"ל כאילו כתב וזהו ל' הרמב\"ם ואינו כמ\"ש לעיל לא כמ\"ש בפי' ב\"ד חשוב וכמ\"ש. ולא כמ\"ש בשם י\"א ור\"ת דלשניהם גם הנתבע מצי למימר הכי ואינו כן להרמב\"ם ומפני שעכ\"פ הוא מעין דבריו כנ\"ל מש\"ה לא כתב בל' פלוגתא גמורה וק\"ל. וראייה לדברי הוא מהא דלא כ\"ר בס\"ס כ\"ח הדין הנזכר בגמרא הנ\"ל דאי אמר לב\"ד הגדול קאזלינא אזי אפילו פתחו ליה בדינא אין מקבלין עדות שלא בפניו וצ\"ל דה\"ט משום דס\"ל דאין בזמנינו דין ב\"ד הגדול מדהשמיטו וכמ\"ש שם והיינו דלא כמ\"ש הרמב\"ם דגם בזמנינו יש ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " אם יש ב' ת\"ח כו' יכול אחד מבעלי דינין כו' פי' אפילו הנתבע מצי לומר הכי: ומ\"ש כיון ששניהם בעיר אחד פי' ואז לא שייך לומר שלא יוציא ק' על ק' וגם לא אמרינן בגמרא דעבד לוה לאיש מלוה אלא כשהמלוה רוצה שילך עמו הנתבע לבית הוועד ובעירו [אין] שם בית הוועד ואע\"פ שגם האחר יאמר לא אדון בפני זה שאתה אומר אלא בפני האחר מ\"מ יבררו הב\"ד השוה לשניהן או ידונו לפני שניהם יחד וכן איתא בהדיא שם בגמרא ר\"פ ז\"ב דס\"ד דגמרא דזהו פירושו דז\"ב לו אחד כו' דר\"ל כשזה בורר לו ב\"ד אחד וזה ב\"ד ואינן יכולין להשוות נפשן יבררו להן יחד ב\"ד שלישי הממוצע לשניהן ע\"ש ומ\"ש ואע\"פ שהוא קטן פי' אבל גם הוא מומחה ועבד\"ר: ול\"נ ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואף במקום כו' אם אמר לדיין כו' כלומר אע\"פ שאין שומעין לנתבע לומר אלך לבית הוועד דעדיפא מב\"ד העיר משום דלא חיישינן שיטעו הב\"ד שבעיר אפ\"ה אם אמר כו' וכן משמע מל' רבינו ירוחם ומדסתם רבינו משמע דס\"ל דאפילו לא כפאו לדון לפניהם צריכין לכתוב מאיזה טעם דנוהו וכ\"כ הרא\"ש אבל יש חולקין בזה וע' בד\"מ שהביאן: ואם יראה לדיין שהבע\"ד חושדו כו' נפקא מהא דאמרו פרק א\"נ גבי עובדא דהנהו תרי כותאי כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שאחד מבע\"ד נסתלק מב\"ד שבעירו לב\"ד הגדול כו' אל' הגמרא שכתבתי לעיל דאר\"א מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה כתבו הפוסקים שמכאן יש ללמוד דא\"צ לשלם לו הוצאותיו ואע\"פ ששם בגמרא נזכר דין זה אבית הוועד כתבו רבינו לב\"ד הגדול משום ב' טעמים האחד שבב\"ד הגדול יכול להסתלק גם הלוה וא\"כ הוה רבותא דאם הלוה נסתלק להתם ויצא חייב דהו\"א שישלם לתובע יציאותיו מטעם עבד לוה לאיש מלוה. הטעם הב'. דאפילו ב\"ד הגדול שהוא רחוק והיה לו הוצאות הרבה אפילו הכי אין צריך לשלם כלום: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " צריך הדיין כו' עד כקטן כו' [כמו בב\"ח]. ונראה דלאו במי שקדם ונכנס בב\"ד ראשון תליא מילתא אלא אחר שהעמיד עצמו לפני הדיין והדיין ��תן לבו לשמוע דברי טענותיו זהו מקרי בא לפניו ושוב אסור להקדים לאמר וכן נראה שהוא דעת הרמב\"ם כמ\"ש בסמוך היו לפני הדיין דינים הרבה ר\"ל בשעה שהכין עצמו לשמוע דברי בעלי דינים נמצאו כלם לפני הדיינים אע\"ג שקדם אחד בכניסתו חשובים כאילו נכנסו יחד ועבד\"ר מ\"ש ראייה לזה מדברי הריטב\"א בזה: אבל צריך להקדים דין ת\"ח אפילו הת\"ח כו' כ\"כ התוס' והרא\"ש בריש פרק שבועת העדות ועבד\"ר וגם בסמוך בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " להפך בזכותו מימרא דרבא בפרק כל כתבי וז\"ל אמר רבא תיתי לי דאי אתא צורבא מרבנן לדינא קמאי לא מזיגנא רישא אבי סדיא על דמהפיכנא בזכותיה ור\"ל דהדיין יעיין בדברי טענותו דת\"ח היטב ויראה אם ימצא לו זכות ע\"פ האמת וכבר נתבאר זה בסימן י\"ג ע\"ש: היו לפני הדיינין דינים הרבה כתבתי פירושו לעיל בסמוך. ודין אלמנה קודם לדין ת\"ח. דוקא אלמנה ולא אשה אחרת (וכדמסיק דאשה קודם לאיש ולא לת\"ח) דאזהירא רחמנא על ענוי אלמנה טפי שהיא תשות כח כמ\"ש בפ' משפטים ומדיתום קודם להאלמנה כ\"ש דהוא קודם לת\"ח ור\"נ דאקדים קריביה דת\"ח קמיה יתמי בפ\"ב דכתובות וכמ\"ש ל' הגמרא בדרישה אפשר דס\"ל להרמב\"ם דלאו שפיר עבד ר\"נ וס\"ל דמש\"ה כתבה לנו הגמרא שם דאסתתם טענתו דבעל דינו ללמדינו דלאו שפיר קעביד ר\"נ דדוחק לומר דאסתתם משום דההוא גברא הכירו דלאו קרוביה דת\"ח הוה. דמש\"ה לא הו\"ל למסתם טענתו כיון דר\"נ אמר בשעה שהקדימו דמש\"ה הקדימו משום דסבר קריביה הוה כדאיתא שם בגמרא ורבינו שהביא דברי הרמב\"ם מוכח דס\"ל כוותיה ומ\"מ ס\"ל לרבינו דיש ללמוד משם דת\"ח קודם לאחר אפילו אם בא קודם כמ\"ש לפני זה (והתוס' והרא\"ש כתבו דנלמד מההיא עובדא וכמ\"ש בדרישה) דאל\"כ במאי טעה ר\"נ שם להקדים כבוד ת\"ח אפילו ליתום שבא קודם לת\"ח ודו\"ק. ובזה נתיישב ג\"כ הרמב\"ם וכ\"מ הניחו בצ\"ע ע\"ש ועבד\"ר מ\"ש עוד מזה: ומ\"ש ודין האשה כו' הוא מימרא דרבא כ' נושאין על האנוסה: "
+                ],
+                [
+                    " הדיין שבא לפניו כו' עד כי המשפט לאלקים הוא מקור דין מרומה הוא בשבועות דף ל\"א ובסנהדרין דף ל\"ב ושם כתב הרא\"ש דבנתבע צריך לדון דין מרומה ובתובע יסתלק ולא ישמע ממנו דברי רמאותו ומיהו היינו דוקא כשהוא ודאי רמאי אבל אין לדחותו ולומר רמאי אתה עד שיתברר זה לדיין וע\"ז כ\"ר כאן שהדיין שבא לפניו דין מרומה ר\"ל שנראה להן בתחילת המחשבה שהוא מרומה שהרי סיים וכתב ידרשנו ויחקרנו היטב אם נראה שאין בו רמאות כו' וזהו דלא כמ\"ש הב\"י שדברי רבינו הם כדברי הרמב\"ם כי להרמב\"ם היה לפניו דרך אחרת וכתבתיו בדרישה ע\"ש ודו\"ק: וידון אותו מלכו של עולם מ\"ו ר\"ש ז\"ל כתב דגירסא זו היא הנכונה בדברי רבי' אבל הב\"י כתב שדברי רבינו כדברי הרמב\"ם ושהגירסא הנכונה בדברי הרמב\"ם הוא וידון אותו מי שלבו שלם בדבר וגי' מ\"ו נראה עיקר בדברי רבינו שהרי הרא\"ש בתשובה כתב (והביאו רבי' בסי' ס\"א י\"ז ע\"ש) שהיה נוהג כשהיה רואה בדין באומדנא דמוכח שהדין הוא מרומה היה כותב ונותן ביד הנתבע שלא ישתדל שום דיין בדין זה ולמה כתב כאן רבינו שידון אותו מי שלבו שלם בדבר שלא כמנהג הרא\"ש אביו אלא ודאי הגירסא הוא וידונו מלכו של עולם. ור\"ל ולא שאר דיינים. וסברא [הוא] דמאחר שהדיין הזה דרש וחקר ועמד על רמאותו איך ידוננו דיין אחר שמא דיין אחר לא יעמוד על רמאותו ויוציא ממון שלא כדין. והב\"י שכתב שגירסת מי שלבו שלם בדבר הוא עיקר. כ\"כ לפי שיטתו שס\"ל דדברי רבינו הם כדברי הרמב\"ם וז\"א כמ\"ש בדרישה ע\"ש ודו\"ק: והדברים מסורים ללב כו' י\"מ דר\"ל דדברי הטענות והעדיות מסורים ללבו של דיין לעמוד על בוריין ולידע ולבחון אם יש בו צד רמאות. והכתוב אומר כי המשפט לאלקים הוא לכך צריך לדקדק היטב אם יראה שיש רמאות יסלק עצמו. והיותר נראה בעיני דר\"ל שמפני שיכול הדיין להתנצל ולומר לא היה נ\"ל בו צד רמאות לכן אמר והדברים מסורים ללב ובדבר המסור ללב כתיב ויראת מאלקיך אני ה' אף כאן הכתוב אומר כי המשפט לאלהים הוא: כ\"ש שישתדל בו לבטל דברי הרמאי כדי שלא ישתכר הרמאי ברמאותיו ואם נראה לו שהוא חייב יחייבנו באומדנא דמוכח אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו כ\"כ הרא\"ש בתשובותיו סוף כלל ק\"ז ול' כ\"ש שכתב כלומר כיון דאפילו במשפט בעלמא צריכין הדיינים לישב ולעשות דין אע\"פ שאין לפניהן צד רמאות על הנתבי... כ\"ש בזה דמחוייב הדיין להשתדל ולבטל רמאותו משא\"כ כשהתובע רמאי דהסילוק מהמשפט הוא ביטול רמאותו: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם מקור דינים אלו הם בכתובות דף פ\"ה שם כתב דהוה עובדא בעניינים הללו ופסקו כן. ואומר לו אדם שהוא סומך כו' שהוא פרוע מל' אמר לו משמע דאינו כשר לעדות וכדמסי'. אשה וקרוב וכיוצא בו. וקמ\"ל דבכה\"ג מותר להדיין לפתוח ולומר לא תפרע אלא בשבועה אע\"ג דלא טוען הלוה וע\"ל סי' פ\"ב וא\"צ לדחוק ולומר דמיירי שיש לו נאמנות בש\"ח. והא לא חשיד אממונא דתימא דיהא נחשד ג\"כ אשבועה דדילמא מלוה ישינה הוה עליו וכמש\"ר סימן צ\"ב ע\"ש: או אם היה עליו ש\"ח לאחר פי' שיחייב זה הנתבע לאחר ואין לו לשלם אלא לאחר ודו\"ק מ\"ו ר\"ש ז\"ל. ישליך הב\"ד שטרו כצ\"ל: ונותן בו סי' מובהק בסי' רצ\"ז כ\"ר דין זה ולא הזכיר סי' מובהק ונראה שגם להרמב\"ם ל\"ד מובהק קאמר אלא לאפוקי שאינו מובהק לגמרי כי ג' חילוקים יש בסימנים וכמ\"ש לקמן סי' רצ\"ז בשם המ\"מ וכן הוא בכמה מקומות בדברי הרמב\"ם גם התוס' כ\"כ בפ\"ק דב\"מ ופרק אלו מציאות ועיין מ\"ש עוד מזה בסימן רצ\"ז: ולא היה זה הטוען רגיל כו' פי' דאם היה רגול אימור איניש אחריני אפקיד גביה ואיהו חזי ליה וידע ליה ולקמן (סי' רצ\"ז) וברמב\"ם פ\"י דשאלה איתא דאפילו היה הטוען רגיל כו' וזה היה אמוד אפ\"ה אשכחינן שמוציא מהן כגון שיש עדים שהפקיד בפניהם ושמכירין אותו שמחוייבים היתומים להראותו להן ומה שלא הזכירו הרמב\"ם כאן נ\"ל דה\"ט משום שהרמב\"ם מסיים עליה שיש חילוק בין זמנם לזמנינו גם ביתומים והוא דוקא במילי דתליא באומדן דעת הדיין אבל בדבר שיש בו עדים אין חילוק והרי\"ף והרא\"ש והטור ס\"ל דגם בדברים התלויין באומדן דעת אין חילוק ביתומים בין זמנם לזמנינו וכמ\"ש בסמוך וק\"ל: אם יודע הדיין שזה החייב אינו אמוד כו' (ס\"א המת והוא עיקר דהא אינו ודאי חייב ודקדק לומר אם יודע הדיין שדוקא הדיין עצמו צריך לידע באומד זו ולא סגי באומד אחרים בזה וכ\"כ רבינו בהדיא לקמן בשמו סימן רצ\"ז: מוציא מן היורשין דוקא מן היורשין מוציאין אבל אם היו אביהן חי והוי טוען שלי הוא לא מפקינן מיניה וכן מבואר בסי' רצ\"ז ושם מבואר הכל באורך ע\"ש: אבל למה הצריכו ס\"א א\"כ למה כו': ולא יפסידו כו' ברמב\"ם כתב ג\"כ וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראייה ברורה וכתב ב\"י דמהרי\"ף והרא\"ש בהנהו עובדי דפ' הכותב משמע דלענין להוציא מן היתומים באומדן דעת המת או הטוען עוד היום דינא הכי ואפשר שמטעם זה השמיטו רבינו עכ\"ל ואני אומר דלאו אפשר הוא אלא ודאי מוכח דלא ס\"ל לרבינו כרמב\"ם בזה שהרי כתב לקמן בסי' רצ\"ז באורך האי דינא דמוציאין מן היתומים באומדנא דמוכח ואי לאו דס\"ל דנוהג גם האידנא לא היה כתבו ואע\"פ שגם הרמב\"ם בפ\"ו דשאלה כתבו ולא כתב עליו שאינו נוהג בזמן הזה ה\"ט משום דרמב\"ם סמך שם אמ\"ש בפרק כ\"ד דסנהדרין וכתב שם בהל' שאלה דינא דגמרא אע\"פ שאינו נוהג בזמן הזה כדרכו שמעתיק הכל אבל רבינו שאין דרכו לכתוב מה שאינו נוהג לא הו\"ל לכתבו סתם: וכן בשאר הדינים לא ידון כו' ברמב\"ם שלפנינו איתא ולא ידון בוי\"ו משמע דתרתי קאמר ונראה דגרסת רבינו עיקר בדברי הרמב\"ם: וכן הביא א\"א הרא\"ש דברי הגאון בפרק הכותב וגם הרי\"ף הביאו שם: כגון מר ברי דקים לי בגויה פי' שמעשיו הגונים: והאידנא לית ליה לדיין זהו דברי הגאון: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אמר אחד כו' נותנין לו זמן כו' בפרק הגוזל בתרא מימרא דרבא הלכתא אי אמר נקיטו לי זימנא עד דמייתי סהדי ומרענא לשטרא נקטינן ליה וכתב הרא\"ש סתם זמן ב\"ד ל' יום ואע\"ג דהתם אנתבע קאי פשיטא ליה לרבינו דה\"ה דנותנין זמן לתובע אם מבקש כגון שפסקו שבועה לנתבע וכדמסיק בשם ר' ישעיה ומש\"ה התחיל רבינו וכתב אחד מבעלי דינים וק\"ל: נותנין לו זמן ל' יום. דוקא כשצריך לו זמן ועבד\"מ: ולאחר ל' פוסקין הדין פי' לישבע בע\"כ של התובע או לשלם בע\"כ של נתבע דאפילו לתובע אין ליתן יותר מל' יום משום שיכול הנתבע לומר אין רצוני להיות תלוי בדבר דבוק בו עולמית שיזיילו נכסי או אין לי פנאי לירד עמו לדין מתי שירצה הוא וע\"ל סי' כ\"ד שכתב הרא\"ש שפוסקין מיד ומשלם אחר ל' משום דנזקקין לתובע תחילה וכאן אנתבע ג\"כ קאי שהרי התחיל וכתב אחד מבע\"ד כו' שאני התם דמיירי באומר אין לי מעות לשלם וקאמר דפוסקין מיד לענין שיתחילו הל' יום שנותנין לפירעון מהיום. והכא מיירי ביש לו מעות אלא שטוען שאין חייב לו כלום ומש\"ה קאמר שאחר ל' פוסקין שחייב לו לשלם מיד ועמ\"ש עוד ישוב מזה שם בפרישה בסי' כ\"ד: הא דיהבינן זמן ל' יום. פי' הא דשייך נתינת זמן ל' יום גבי תובע (ומנתבע לא איירי משום דגבי נתבע אין שייך לחלק ולעולם נותנין זמן לראייתו ל' יום) דוקא כשתבעו תחילה להנתבע סתם ולא גילה לב\"ד אם יש לו ראייה: וחייבוהו ב\"ד כו' פי' את הנתבע שישבע ויפטור: וזה טוען פי' התובע: לכשיביא ראיה ישיב לו הנתבע אפילו אחר זמן רב וביני ביני קודם הבאת ראיותיו א\"צ הנתבע להשיב לו. וגם הנתבע אינו יכול לומר אם לא יביא ראיותיו תוך ל' יום יהיו בטלים כי אין לו פנאי לירד עמו כל פעם שירצה הוא או יזולו נכסי אלא רשות ביד התובע להביאם מתי שירצה (דאל\"כ הו\"ל להר\"י לכתוב דגם בכה\"ג נותנין לתובע ל' יום) מאחר שלא הזקיקוהו הב\"ד לנתבע להשיב לו על טענתו מיד: ומ\"ש ואיני רוצה לקבל שבועתו ואע\"ג שכתב לעיל שאם מביאן אח\"כ יסתור הדין וא\"כ למה אינו רוצה לקבל שבועתו ישבע ואם יביא אח\"כ ראייה יסתור הדין נראה דנפקא ליה מיניה אם לא ימצא עדים או ראייה ברורה כ\"כ שכל שלא נשבע זה יועילו לו שאין מדקדקין כ\"כ או לכל הפחות יהפכו השבועה מחמת ראייה שהביא משא\"כ כשישבע זה שאז ודאי ידקדקו הב\"ד היטב בעדים וראייה שהביא וכל שלא יהיו ברורים לגמרי לא יועילו דמחזקי אינשי על שבועת שקר לא מחזקינן מש\"ה אין זה רוצה לקבל שבועתו. גם י\"ל דמתירא התובע שמא לא ימצא ראייתו וזה הנתבע יודע האמת שיש לו ראייה להתובע ויהיה ירא שמא יביאם ויודה לו ביני וביני או יתפשר עמו וכיוצא בזה כ\"ר בס\"ס כ\"ד וע\"ש בפרישה. וכל זמן שלא יביא לא ישיב טענה כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " חייב הדיין להטיל חרם ע\"ל סימן ע\"א: דמ\"ש הוא מאחר נראה דהיינו דוקא כשיש בידו זכותו כגון שנראה זכותו מתוך שטר או מעדים שהם תחת ידו אבל הוא עצמו אינו בר עדות שיעיד לי בפיו זכותו ומש\"ה כתב הרא\"ש בעצמו בתשובה כלל ו' סי' כ' דאם נתנו חרם אחר עדות אין הקרובים עבריינים כשאינם מעידים דהחרם אינו חל אלא על הראויים להעיד אבל אין לחלק דמה שהוא יאמר וכוחו של כנגדו מקרי הודאה והודאת בעל דין כמאה עדים דמי דא\"כ כל התופס בלא עדים דקי\"ל דנאמן לטעון עליו עד כדי דמיו במיגו דלהד\"ם למה לא אמרינן דיחרים עליו להגיד האמת ואז יהיה כתפס בעדים דהיינו הב\"ד שהודה בפניהן אלא ודאי כל כי האי לא אמרינן ועמ\"ש בסמ\"ע: היאך יאכילוהו פי' הב\"ד: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ולא יסבירו פנים כו' בר\"פ שבועת העדות ת\"ר כו' [עב\"ח שהביאו] עוד שם בברייתא אחרת מנין כו' [עב\"ח שהביאו]. והנה רבינו סידר וכתב באחרונה מה שאמרו חז\"ל בראשונה והוא שלא יהא אחד יושב כו' מפני שרצה לכתוב עליו חילוקי דיני ישיבה ועמידה וכמ\"ש אלא שניהם עומדים כו' גם הכניס בבא דאם היה האחד לבוש בגדים נאים כו' (שהוא שם בברייתא בפני עצמו) בין שלא יהא אחד יושב כו' ובין לא יאמר לא' קצר דבריך כו' השנויים בברייתא אחד משום דרצה להסמיך העניינים יחד וללמד דלא יהא אחד עומד ואחר יושב אסור אף אם מעצמו ישב דהב\"ד לא הושיבו וכן משמע הל' שלא יהא אחד עומד כו' דמשמע ואפילו מעצמו (אף דרש\"י הנ\"ל פירש משום דכשיראה חבירו שמכבדין אותו כר אפשר דס\"ל להרמב\"ם ורבינו כשיראה חבירו שהוא יושב וסובר שבטוח הוא בדיינים שניחא להו בישיבתו ובכיבודו) ודומה למ\"ש שלא יהא הא' לבוש בגדים נאים כו' משא\"כ שלא יהא הא' מקצר שאין בו איסור אלא כשהב\"ד א\"ל קצר וכמ\"ש בברייתא הנ\"ל וק\"ל: ומש\"ר ולא יאמר לאחד דבר כל דבריך האי אמירה ל\"ד הוא דאפילו לא אמרו לו כן אלא שאמרו לשני קצר דבריך אסור וכמ\"ש בברייתא הנ\"ל וגם במיימוני בר\"פ כ\"א דסנהדרין ליתא ע\"ש. והיותר נראה דמ\"ש ולאחד קצר כו' הוי\"ו הוא וי\"ו החולקת ור\"ל או יאמר לאחד קצר דבריך. דגם זה אסור דומה למש\"ר אם האחד ת\"ח דמושיבין לת\"ח שצ\"ל גם לע\"ה שב דאל\"כ יסתתמו טענותיו במה שמושיבין לת\"ח אע\"ג דלא אמרו לע\"ה עמוד. ומש\"ר ואחד היה לבוש בגדים נאים והשני פחותים ובזויים דקדק וכתב ובזויים דס\"ל דאם אינם בזויים אף שאינן חשובין כ\"כ אין להקפיד וכן משמע מל' הברייתא הנ\"ל דתנא סרמטוטין מיהו מ\"ש בברייתא דהאחד לבוש איצטלא בת מאה מנה קמ\"ל רבינו דל\"ד חשוב כ\"כ קאמר להכי קאמר סתם בגדים נאים ואפשר דהברייתא לרבותא נקטה דאפילו הוא לבוש בגד חשוב כ\"כ אפ\"ה אמרינן ליה הלבש עצמך כמותו בשפלות גם אפשר לומר דהברייתא או או קתני בין שהתובע לבוש בת מאה מנה והשני אינו לבוש אלא כדרך בני אדם או שהתובע לבוש בגדים נאים כדרך בני אדם והשני לבוש בזוים ומזה האחרון איירי רבינו ומה שכתבתי ראשונה נראה עיקר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אחד יושב למעלה כו' בשניהם עומדים לא שייך זה דמי ימחה ביד השני לגשת ולהתקרב ג\"כ וק\"ל: והעדים לעולם בעמידה שנאמר ועמדו שני האנשים אלו העדים. אשר להם הריב אלו בעלי דינים וכן הוא בס\"א והוא ברייתא בריש שבועת העדות ויליף לה התם דשני אנשים היינו עדים דג\"ש דשני שני דכתיב ע\"פ שנים עדים כו' ועוד וכי שנים באים לדין וג' אינם באים לדון או וכי אנשים באים לדון ונשים לא באים ובעדים אין שייך ת��ילת הדין (ואע\"ג דאמרינן בפ' ראוהו ב\"ד דקבלת עדות כתחילת דין וכתבתיו לעיל סימן ה' וז' היינו לגבי דיינים אבל לגבי עדים עצמן פשיטא שהגדתן הוא תחילתן וסופן כגמר דין הוא וז\"ש רבינו והעדים לעולם בעמידה) וכיון דעדים ובעלי דינים מחד קרא נפקי אמרינן בבע\"ד דומיא דעדים מה עדים גמר דין אף בע\"ד בגמר דין וע\"ש בגמרא דאיכא עוד שם לישנא אחרינא: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בדיעבד כר כן הוכיח הרא\"ש בפרק שבועת העדות גם הר\"ן שם בשם הרשב\"א וכתבו דמה דילפינן מקרא דועמדו אינה אלא אסמכתא למצוה לא לעיכובא דאל\"כ בת\"ח אין מושיבין לכתחילה: וה\"ה לדיינים שקבלו עדים או שגמרו דינא בעמידה דיניהם דין כב\"י בשם רשב\"א והמרדכי פ' שבועת העדות וכ\"כ בכ\"מ פכ\"א דסנהדרין ומטעם דבגמרא ר\"פ שבועת העדות למדו ממ\"ש וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם דדיינים בישיבה ובעלי דינים בעמידה וכיון דעמידת העם דגמר דין בדיעבד כשר אפילו בישיבה ה\"ה הדיין כשר בדיעבד בעמידה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ת\"ח וע\"ה כו' מימרא דר\"ה בר\"פ שבועת העדות. מושיבין לת\"ח פי' בגמר דין דומיא לת\"ח המעיד דהוה גמר דין ומושיבין אותו כדלקמן סימן כ\"ח: וכתב הרמב\"ם וכבר כו' בפכ\"א מה\"ס כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " מושיבין בעלי דינין כו' פי' אפילו בשעת גמר דין דהא עדים הגדתן הוה כג\"ד ומושיבין אותן מפני המחלוקת והטעם כיון שבדיעבד כשר לכך הקילו מפני המחלוקת אפילו לכתחילה: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לדיין לשמוע בע\"ד האחד כו' ברייתא בפרק שבועת העדות ויליף לה מדכתיב מדבר שקר תרחק ועוד כתיב שמוע בין אחיכם ועוד כתיב לא תשא שמע שוא: ומ\"ש או שלא בפני חבירו כ\"כ גם הרמב\"ם וז\"ל ב\"י ונראה דכ\"כ משום שלא תאמר דוקא קודם שיבא חבירו אסור משום שנא' צדיק הראשון בריבו אבל אם בא ויצא שרי קמ\"ל דכל שלא בפניו אסור משום דאינו מתבייש. לטעון שקר עכ\"ל ולפ\"ז ה\"פ ל\"מ קודם שיבא חבירו דפשיטא דאסור משום שדברי הראשון נשמעין ונכנסין באזני הדיין כדכתיב צדיק הראשון בריבו אלא אפילו באו כאחד דליכא האי טעמא אפ\"ה אסור לשמוע האחד שלא בפני חבירו משום שיש עוד טעם אחר והוא שיטעון שקר. ואפשר נמי לפרש דקודם שיבא חבירו ושלא בפני חבירו אידי ואידי משום חשש טענות שקר הוא וכן משמע להדיא מפרש\"י דסנהדרין דף ד' ע\"ש וה\"ק ל\"מ כשבא לבדו פשיטא שיטעון שקר אלא אפילו כשחבירו עמו בב\"ד אלא שהוא בזוית אחר לא אמרינן דמירתת מלטעון שקר שמא עתה יבוא וישמע: "
+                ],
+                [
+                    " שלא ישמיע דבריו לדיין קודם שיבא חבירו דכתיב לא תשא שמע שוא קרי ביה לא תשוא. וכתב קודם שיבא כל' הגמרא וה\"ה שלא בפני חבירו שהוא מתוס' ל' הרמב\"ם ורבינו וכנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך תלמיד שיש כו' עבד\"ר: כאילו מקדים וסדר טענותיו פי' אפי' יושב ושותק מ\"מ גורם שיחשדו אותו ואת רבו שהוא מטעים לו דבריו מה שאין הדיין ולא הבע\"ד רשאי לעשות כן כמבואר לפני זה וזש\"ר לפיכך כו': "
+                ],
+                [
+                    " לשון הרמב\"ם כו' עד כעורכי הדיינים כו' כ\"כ בפכ\"א מסנהדרין ומשום דעיקר פרטי דינים הללו המה בגמרא רק שהרמב\"ם הוסיף קצת לכן כתב ל' הרמב\"ם: לא יהא הדיין שומע מפי המתורגמן ל' המשנה דבסוף פ\"ק דמכות נקט ז\"ל ע\"פ שנים עדים שלא תהא הסנהדרין שומעת מפי המתורגמן ופרש\"י צריכים הדיינים שיהיו מכירין בל' העדים ולא שיעמדו מליץ בינותם ו��ין זה דעדים כ\"ר בסי' כ\"ח ס\"ט וס\"ל להרמב\"ם ורבינו דה\"ה לטענות הבע\"ד דמ\"ש מעדים דלשניהם חד טעמא דאיכא לעמוד על הדברים טפי ולא יבא לידי רמאות מפיהן מאשר ישמעו ע\"י המליץ. גם מעובדא דתרי לועזי שם משמע דה\"ה לבע\"ד וכמ\"ש בסמוך: ושומע טענותיהם ואם אינו מהיר בלשונם כדי כו' כצ\"ל וכן הוא שם במיימוני וליתא שם הני ג' תיבות ויהיה מהיר בלשונם וכן הוא בגמרא שם דאהמשנה הנ\"ל קאמר שם ז\"ל הני לועזי כולי [עב\"ח שהביאו] וכתב נ\"י מבין היה לשונם ומכון טענותיהם אבל לא היה מכוין בלשון כדי להשיב והעמיד מליץ כדי להשיב להם מה שרבא חקר אותם ע\"כ. והנה ל' הנהו תרי לועזי דאתו כו' משמע דאבע\"ד קאי וכן מוכח מל' נ\"י הנ\"ל שכתב ומכוין טענותיהם שייך בבעל דין ולא בעדים ומ\"מ הקשה לו מהמשנה דמיירי בעדים משום דחד טעמא לעדים ולבע\"ד וכמ\"ש וק\"ל. ולשון הרב רבינו משה בר מיימוני בזה הוא מגומגם כמ\"ש אא\"כ היה מכיר כו' דל' אא\"כ משמע דאם מהיר מותר אפילו לשמוע טענותיהן מהמתורגמן וז\"א דהא כתב ושומע טענותיהן דמשמע דשומע מפי בע\"ד ועוד דאין טעם לדבר למה יהיה מותר בכה\"ג ועוד דא\"כ הו\"ל להגמרא לאוקמי לעובדי דהני לועזי כנ\"ל בכה\"ג וצ\"ל דה\"ק דאין לו להעמיד מתורגמן בינותם אא\"כ מכיר ושומע הטענות מהבע\"ד ואז מעמיד כדי להשיבם וכדמסיק וכולה חדא מילתא היא ומ\"ש ואם אינו הוה כאילו כתיב ואז אף אם אינו כו' והיותר נראה דתרתי קאמר בתחילה אמר לא יעמיד מתורגמן אלא אם כן היה מכיר לשונם לשמוע טענותם ולהשיב להן ושומע הטענות מפיהן אלא שהבע\"ד רוצים להעמיד מתורגמן להמליץ דבריהן אחר שכבר טענו בפני הדיינים וקאמר דזהו מותר אף אם הדיין מצד עצמו מהיר בלשונם לשמוע ולהשיב אלא שהבע\"ד לטובתם רוצים להעמיד מתורגמן שרי ואח\"כ כתב דכשאין הבע\"ד מבקשין מתורגמן אלא הדיין צריך לו מחמת שאינו יודע להשיב דגם זה מותר והוא אוקימתא בגמרא בהני תרי לועזים והא דלא מוקי בגמרא עובדא דרבא משום דלשון הגמרא דקאמר דאתי לועזי ואוקי רבא מתורגמן משמע דרבא לצורכו עביד הכי והיינו ע\"כ מכח מיעוט הבנת לשונם ולפ\"ז נתיישב במ\"ש בכל הספרים הני ג' תיבות ויהיה מהיר בלשונם דלרבותא כ\"כ דאף דאין הדיין צריך למתורגמן מותר לבע\"ד להעמיד מתורגמן וכנ\"ל ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ולשנות אותם כו' ומצדיק את הדין כו' מדהקדים הרמב\"ם הך דלשנות את הטענות קודם למ\"ש ומצדיק את הדין משמע להדיא שמיד אחר ששמע דבריהן ישנה אותן וכן רבינו הקדים וכתב דין זה ואח\"כ כתב דין איך ישאו ויתנו בדבר ושיכניסו הבע\"ד משמע דהשנות טענותיהם הוא קודם לכן לא כמו שנוהגין עתה לשנות הטענות קודם פסק הדין וכן מסתברא כי היכי דלא יהא לב בעלי דינים נוקפם לאמור לא שמע כל דברי ולא הבין טענתי על נכון ואף שמביא ראייה משלמה ששנה הטענות קודם גמר דין התם טענת בע\"ד והשנות דבריהם והפסק הכל היה בעוד שעמדו לפני שלמה ולא היה מוציאן לחוץ כלל: ומצדיק הדין בלבו ל' הגמרא פ\"ד דסנהדרין אמר ר\"ל ושפטתם צדק צדק הדין וחתכהו ע\"כ ור\"ל את מה שהוא צדק אצלך שכבר הצדקתיהו בלבך ביני ובינך כשהוא יחידי או בין שלשתן כשדנין בשלשה אותו תשפוטו לחתוך בו הדין: "
+                ],
+                [
+                    " מנין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו של בעל דין שנ' מדבר שקר תרחק אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק כצ\"ל וכן הוא במיימוני וכתב ב\"י והכ\"מ דזהו פי' למה שאמרו בפרק שבועת העדות מנין לדיין שלא יעשה לדבריו סניגרון ת\"ל מ��בר שקר תרחק ופי' הרמב\"ם סניגרון ל' מליץ ולדבריו ר\"ל לדבריו של בע\"ד כלומר שלא יאמר על טענות הבע\"ד יפה הוא אומר עכ\"ל כ\"מ אע\"פ של' סניגרון משמע כמסייע ליה וממליץ טענותיו דבעל דין ובזה נתפרשו יותר דברי הרמב\"ם ולומר דבתחילה כתב ל' הגמרא וחזר ופירשו במ\"ש ולא ילמד לאחד מבע\"ד כלל כו' נראה דלא רצה בעל כ\"מ לפרשו כן דזהו פשיטא דאסור. ועוד דמסדר ל' רהרמב\"ם נראה דקאמר זה אשעה שחותך הדין לאמור הפסק דין לבע\"ד וקאמר שלא יאמר יפה טען זה דאז לא שייך לסייעו בהמלצת דבריו. ואזה מסיק וקאמר אלא יאמר הדיין בשעת חיתוך הדין מה שנראה לו מדברי טענותיהן. וישתק מלומר דברים יתירים זה יפה טען ויפה כחו וכיוצא בדברים הללו. וע\"ש בפרש\"י דפירשו בע\"א וגם פירשו אשעה שפסק הדין דפי' מ\"ש לא יעשה סניגרון לדבריו דלדבריו ר\"ל לדברי עצמו והוא שלא יבקש צדדין להעמיד דבריו אם ראה שטעה ובדפוס ב\"י נפל טעות כאן ע\"ש ודו\"ק: ומ\"ש לא יאמר אין מקבלין עד אחד כו' הוא ממ\"ש בירושלמי אלא אינון יימרון ואת לא תימר וכמ\"ש בדרישה ע\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " לא יאמר לו אין מקבלין עד אחד עיין בסימן מ\"ב מ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואינו משמע כן בירושלמי נראה דאלפני פניו קאי דגם מ\"ש הרמב\"ם אפילו הביא אחד מבע\"ד ע\"א לא יאמר לו כו' לא ס\"ל לרבינו דמירושלמי משמע דבכל ענין פותחין לו ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואין לו לדיין לרחם כו' עד סוף הסי' הם דברי הרמב\"ם בפ\"כ ובפ' כ\"ג מסנהדרין ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואם באו לפניו אחד כשר כו' עד וזה בחזקת שאינו כו' עמ\"ש לעיל (בסימן י\"ג ובסי' ט\"ו) אהא דמהפכין בזכות ת\"ח דהיינו דוקא אם ימצא לו זכות וכאן מדבר מענין שיעמידנו על חזקתו בלתי שיפשפש אחר זכותו: "
+                ],
+                [
+                    " לעולם יהיו שני בעלי דינים בעיניך כרשעים ובחזקת שכל אחד טוען שקר ר\"ל שהתובע תובע יותר ממה שנתחייב לו והנתבע כופר לו אפילו מה שחייב לו: וכשקבלו עליהם הדין יהיו בעיניך ככשרים ר\"ל אף אם נתברר שהיה חייב לו בבירור י\"ל שכפר לו משום מלוה ישנה שיש לו ביד התובע וכן איפכא אם נתברר שהתובעו תבע ברמיה: ככשרים כשקבלו עליהם כצ\"ל ובש\"ע שקבלו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " יוציאו כל אדם לחוץ פ' ז\"ב דף לי' דכך היו נוהגין נקיי הדעת שבירושלים. ילכו אחר הרוב שנים כו' נראה דמש\"ה האריך רבינו בדבריו ללמדינו דאף דבד\"נ אין הולכין לחובה אחר הרוב עד דאיכא שנים דמחייבין יתר על המזכין וכדאיתא במשנה ר\"פ היו בודקין והאי דינא דמוסיפין שני דיינים באומר איני יודע מד\"נ גמירי להו וכמ\"ש בסמוך והו\"א דגם זה נילף מד\"נ קמ\"ל דלא. וה\"ט דבד\"מ מה שהוא חובה לזה הוא זכות לזה וכמ\"ש הכ\"מ בשם הרמ\"ך הביאותיו בסמוך: ואחד אומר איני יודע כו' כן איתא שם במשנה פרק ז\"ב דף כ\"ט וז\"ל רש\"י אע\"ג דאי הוה פליג עלייהו הוה בטל במיעוטו כי אמר איני יודע הוה כאילו לא ישב בדין ונמצא הדין בשנים ואנן תלתא בעינן לדינא ע\"כ. והכלל שבעינן ג' שיגידו דעתם. ודוקא בג' אמרינן הכי אבל כשבאין להוסיף שוב לא בעינן שיגיד כל אחד דעתו וכמ\"ש בסמוך דאם ג' מזכין או מחייבין חייב או זכאי ואפילו אם שנים אומרים אינו יודע והטעם כיון דמתחילה אדעתא דתלתא לחוד יתבו עמ\"ש שם: ואחד אומר איני יודע כו' יוסיפו שני דיינים ל' המשנה שם אחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינים ובר\"פ היו בודקין תנן גבי ד\"נ דהיכא דאמר אחד איני יודע דמוסיפין שנים. ומשמע לרבינו דמשם נלמד לד\"מ וכן דעת הרמב\"ם בפ\"ח דסנהדרין בסמ\"ג כתב שכן מוכח מירושלמי דפרק היו בודקין. ונמצאו שהם חמשה נושאין ונותנין בדבר כו' כך הגירסא בכל ספרי הטור וברמב\"ם פ' הנזכר ליתא שם תיבת שהם ולפי גירסא ההיא הכל ענין אחד לומר דכלם ישאו ויתנו בדבר ואם ג' מזכין זכאי כו' אבל לפי גירסת רבינו שכתב שהם חמשה אין תיבת חמשה ותיבת נושאים דבוקין יחד אלא כל אחד ענין בפני עצמו וא\"כ ק' מניינא ל\"ל וצ\"ל דבא לאפוקי מהראב\"ד דס\"ל דהאומר איני יודע אינו מן המניין (וכמ\"ש בשמו בדרישה) ונמצא לאחר הוספה אינו אלא ד' (ואיכא נ\"מ בדבר כמ\"ש בדרישה) קמ\"ל דגם האומר איני יודע מן המניין וכדעת הרמב\"ם וכן מוכח בסמוך וגם נוסחא שברמב\"ם הנ\"ל נראה דמש\"ה נקט ונמצא חמשה נושאין כו' וק\"ל ועד\"ר: נושאים ונותנין בדבר כו' כתב כ\"מ בשם הרמ\"ך וא\"ת איך ישאו ויתנו חמשה הרי אחד מהן אינו יודע בין טוב לרע י\"ל דאחר שניתוספו שנים מתוך דבריהם נשתנה גם דעתו ויכול לישא וליתן. ועבד\"ר: ב' אומרים זכאי כו' ואחד אומר איני יודע יוסיפו עוד הדיינים גם כאן ההוספה הוא שיוסיפו שנים כמ\"ש לעיל ורבינו סתם כאן ולא נקט אלא ל' המשנה וסמך אמה שכבר פירשו לעיל וכמ\"ש שם. ואגב בא ללמדינו שהדיינים עצמן מוסיפין עליהם מי שירצו הם ושאינו תלוי בדעת הבע\"ד וכמ\"ש בסי' י\"ג בדין ז\"ב לו א' וק\"ל: אבל ד' אומרים כו' ואחד אומר איני יודע ל' מורי ה\"ה ג' מזכין או מחייבין וב' אומרים איני יודע נמי הוה רוב עכ\"ל אבל אם ב' אומרים זכאי ואחד אומר חייב וב' אומרים איני יודע נראה דלא מהני כיון דליכא רוב שבררו דעתם לזכות או לחובה דהא להרמב\"ם ורבינו דעת האומר איני יודע הוא מן המניין וכן משמע מל' הרמ\"ך והביאו כ\"מ ע\"ש: ואמר אחד איני יודע כו' בין שהיה זה שהוא אומר כו' בין שאומר אחר כר כצ\"ל וכן הוא במיימוני והרבותא שאפילו שזה שאומר עתה איני יודע הוא אחר נמי איכא רוב לאפוקי מסברת הראב\"ד דס\"ל שהראשון מיד שאמר איני יודע שוב אין מקבלין דעתו. ולסברתו (ולדעת הרמב\"ם דס\"ל דשומעין אח\"כ אף למי שאמר בראשונה איני יודע וכמ\"ש בדרישה) כשאחר אומר עתה איני יודע ליכא כאן רוב שהרי דעת אותו הראשון אינו מן המנין ולא ישארו אלא שנים מזכין או מחייבין כנגד שנים שאומרים איני יודע וכמ\"ש לעיל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מכניסין הבעלי דינים כו' משנה בפ' ז\"ב דף כ\"ט: כדי שלא ידע א' מבעלי דינים כר כתב ב\"י הוא נתינת טעם למה מוציאין הבעלי דינים לחוץ שהוצרכו להכניסם עכ\"ל ופי' זה דחוק דא\"כ בר\"ס י\"ח במקום שכתב דיוציאו אותן לחוץ הו\"ל למכתב זה ועוד בלא ה\"ט נמי איך לא יוציאם לחוץ הלא ישמעו משא ומתן של הדיינים ומתוכן ילמדו לחזור ולטעון ולהעמיד דברים שקרים וכבר אמרו הזהרו בדבריכם כו' לכך נ\"ל שהוא נתינת טעם למה הצריכו הגדול שבדיינים לומר הפסק דין והוא דאם היה אמרו אחד מהדיינים איזה שירצה היה חושד אותו דמפני שהוא שמח בחובתו הוא קופץ לאומרו ובודאי הוא חייבני וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואסור לדיין לומר כו' שם במשנה "
+                ],
+                [
+                    " ומדבריהן יצא פלוני זכאי כו' שם בגמרא דף ל' מכתב היכי כתבינן ר\"י אמר זכאי משום לא תלך רכיל ר\"ל אומר פלוני ופלוני מזכין ופלוני ופלוני מחייבין משום דמיחזי כשיקרא (אי הוה כותבין סתם זכאי דמשמע דכולהו זיכוהו) ר\"א אמר מדבריה��ן נזדכה פ' דמשמע דיש מחלוקת ביניהם וליכא משום מיחזי כשיקרא ולא משום הולך רכיל וכתב הרא\"ש דהילכתא כר\"א דאית ליה כתרווייהו ומסתברא טעמיה עכ\"ל. ונלמד מזה דכשכולם זיכוהו או חייבוהו דאין כותבין ומדבריהם יצא כו' דמיחזי כשיקרא דמשמעות ל' זה משמע דלא זיכוהו כולם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואחר שקבלו הדין כו' ממתינין לו כו' כל' זה כתב ג\"כ הרמב\"ם פכ\"ה דסנהדרין אלא שבמקום ממתינין כתב שם מתרין ונראה דגם רבינו ס\"ל דמתרין בו בה\"ב דאל\"כ היה לו לומר וממתינין לו ח' ימים ולא נקט בה\"ב ומחלקן לג' חלקים אלא משום דמתרין בכל א' מהזמנים הללו וכמ\"ש רב חסדא בפרק ואלו מגלחין כתבתי ל' בדרישה ע\"ש: מחרימין אותו חרם חמור מנדוי דאסור בת\"ת ובעשיית מלאכה כדין אבל. ועוד חילוקים אחרים כמבואר בי\"ד סי' של\"ד ומ\"ש הרמב\"ם ורבינו ואחר שקבלו הדין כו' הלך כו' כתב הב\"י ז\"ל ודייק לכתוב שקיבלו הדין לומר דבהאי דוקא הוא דאמרינן דמתרין ביה אבל אם לא קבל עליו הדין היינו אפקירותא ומנדין אותו לאלתר ע\"כ וזה אינו שהרי כתב בעל התרומות שלעולם צריכי התראות בה\"ב כ\"א במקום שלא רצה לבא לפניהן לדין שזהו אפקירותא או שבא לפניהן וכששמע הפסק מלגלג על הדין דזה נמי אפקירותא הוא ומשמתינן עלה כמ\"ש הנ\"י בפרק א\"נ משא\"כ כשבא לדון לפניהם אלא שאומר שאינו רוצה לקיים פסק שלהם לשלם לו דזהו מיקרי השמטה מחמת פרעון ולא אפקירותא עיין שם שער ג' חלק ח' בענין ב' ורבינו כתב ג\"כ בסי' ק' ויש לדחוק וליישב דגם דעת הב\"י היה במ\"ש אבל אם לא קיבל כו' ר\"ל לא קבל מת חולה דברי הזמנתם לבא לדון לפניהם כלל ונסתייע לזה קצת מל' הרמב\"ם שכתב מי שבא לב\"ד וקבל הדין ואמר לו לשלם כו' דק\"ק איפכא הול\"ל ואמרו לו לשלם וקבל הדין אלא ה\"ק מי שבא לב\"ד וקבל עליו לדון לפניהם ואמרו ליה לשלם והלך ולא שילם כו' וע\"ז כתב הב\"י הא לא קבל עליו הדין פי' שלא רצה לקבל עליו לדון לפניהם כלל אפקירותא הוא זה ומנדין אותו לאלתר. גם מסתבר לפרש דברי הרמב\"ם כן משום דלפני זה וכמעט בכל אותו הפרק איירי הרמב\"ם בדין הזמינוהו לדין והו\"ל זה כדבר הלמד מעניינו. אבל מ\"מ קשה דא\"כ לא הו\"ל לסתום אלא לפרש ומכ\"ש הטור שכתב זה בסי' זה דאיירי בסדר שכבר גמרו הדין וחתכו איתו ביניהן וגם כתב ל' ואחר שקבלו את הדין כו' דוי\"ו של ואחר משמע דאלפני זה קאי גם לא הול\"ל שקבלו ל' רבים אלא הול\"ל אחר שקיבל דהא התובע ודאי קבל והזמין להנתבע לפני הדיין. גם מ\"ו ר\"ם סתם וכתב בש\"ע ובד\"מ כל' הב\"י ולא הו\"ל לסתום אלא לכרש כיון דפשטא דלישנא לא מוכח הכי וגם לא קאי אענין הזמנה וכמ\"ש. לכן לע\"ד נראה דמש\"ה כתב וקבל עליו משום דדוקא כשקבל עליו ויצא מהב\"ד ושתק ולא פרע הוא דאין שוהין לו אלא ל' יום ומחרימין אותו אח\"כ אבל אם אחר שנפסק עליו הדין הוא טוען שאין לו ורוצה שיתנו לו זמן ונתנו לו ועבר הזמן או שסירב מלקיים פסק הדיינים בזה יש לו דין אחר וכמ\"ש בעה\"ת בשער ג' חלק ח' ורבינו סי' ק' וכתבתיהו בדרישה מילתא בטעמא ובו ישבתי קושיא גדולה אחרת במש\"ר כאן דמחרימין אחר ל' ובי\"ד סי' של\"ד ולקמן בסי' ק' כתב דאין מחרימין כ\"א אחר ס' יום וכן הוא בגמרא וכן קשה על הרמב\"ם וש\"ע דדבריהן סותרים אהדדי ועבד\"ר שם ביארתוהו בארוכה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שנתחייב בדין ומצא כו' עד ואצ\"ל אם לאחר כו' בפרק ז\"ב דף ל\"א כל זמן שמביא ראייה (פרש\"י שטר זכות) סותר את הדין א\"ל כל ראיות שיש לך הביאם תוך ל' יום והביאם לאחר ל' יום אינו סותר אמר רשב\"ג מה יעשה זה שלא מצא תוך ל' ומצא לאחר ל'. א\"ל הבא עדים או ראייה ואמר אין לי עדים וראייה ולאחר זמן מביא עדים או ראייה הרי זה אינו כלום (ופרש\"י דחיישינן שמא זייף השטר או שכר עדי שקר) אמר רשב\"ג מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא אח\"כ. ראה שמתחייב בדין ואמר פלוני ופלוני קרבו והעידוני או שהוציא ראייה מתוך אפונדתו ה\"ז אינו כלום. וכרש\"י דבזה אפילו רשב\"ג מודה דכיון דידע בהן ואמר אין לי ודאי שקרנים הם עכ\"ל המשנה עם פרש\"י. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל בקמייתא ולא בבתרייתא (וע\"ז אמרו בכמה מקומות בתלמוד דאין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בראייה אחרונה ר\"ל דין זה דאיירי בראייה ונשנה במשנה א' באחרונה) וכך הן דברי רבינו ומש\"ה סיים וכתב ואצ\"ל אם לאחר כו' ור\"ל כיון דאפילו רשב\"ג מודה בו ומ\"מ הוצרך רבינו לכותבו דל\"ת דוקא באומר אין לי והביאם לאחר זמן אמרינן דבראשונה לא ידע אם ימצא לשכור עדי שקר מש\"ה אמר אין לי ואח\"כ כשמצא לשכור אותם הביאם לב\"ד משא\"כ זה דהביאם מיד ודאי עדי אמת הן והא דאמר אין לי כדי להכחיש אח\"כ את הנתבע על כפירתו בעדותיו וראיותיו קמכוין קמ\"ל ואמרינן דלא הביאן מתחילה משום דלא ניחא לאדם להביא זיוף ושקר כל זמן שאין צריך לו כי סבר שלא יצטרך לעדותם וא\"ת א\"כ הו\"ל לרבינו לכותבו בלשון הוא הדין ולא בלשון אצ\"ל. י\"ל דכ\"כ דל\"ת דהאי דינא אתיא דוקא אליבא דת\"ק אבל רשב\"ג ס\"ל דגם בזה סותר הדין מטעם שכתבתי מש\"ה כתב דלת\"ק זה הוא אצ\"ל דקל וחומר הוא מדין קמייתא וק\"ל: בד\"א שהיה הראיה אצלו נראה דאצלו ל\"ד קאמר אלא אורחא דמילתא קאמר דסתם שטר מונח אצלו וגם כשהם מונחים ביד הנפקד מכחו והנפקד עמו במדינה ויש לו רשות ליטלם אימת שירצה מיקרי אצלו אבל בעדים דאינם ברשותו לא שייך לומר בהן אצלו אלא עמו במדינה ומ\"ש או שהיו שטרותיו כו' פי' בשטרותיו אפילו היו עמו במדינה בבית נפקד והנפקד היה במדה\"י ועתה בא ממד\"ה והוא מהדר אחריהם שיתנו לו שטרותיו והוציאום ונתנו בידו הרי זה סותר הדין שהרי יכול לומר מה שאמרתי אין לי ראייה היה רצוני שאינו מצוי אצלי ולא שאין לי כלל. אבל אין לפרש דאצלו דוקא קאמר דאם כן קשה מ\"ש עדים מראייה המופקדת ביד אחר הדר עמו בעירו ואף אם תאמר דמיירי בשטרותיו של אביו כל' הגמרא מ\"מ כיון דבגדול איירי (כדמסיק) שדרכו לחקור אחר זכותו המצוי לו בעיר לכל מר כדאית ליה (דהיינו להרא\"ש אפילו בקטן שהגדיל. ולהרמ\"ה והרמב\"ם כשהיה גדול בשעת מיתה) כ\"ע מודה דבשעת תביעה וגם לפני תביעה דרכו לחקור ולדרוש מבני עירו אזכות וראייה שירש מאביו ולהביאן מיד לב\"ד. לכן נראה פשוט כמ\"ש דאצלו ל\"ד קאמר והא דלא כללינהו רבינו בחד בבא לכתוב אבל אם אינם עמו אלא שבאו לו עדותיו וראיותיו ממד\"ה סותר הדין משום דלאו חד גוונא הם דבעדים מיירי דבשעה שאמר אין לי לא היו במדינה כלל ובראיה מיירי אפילו כשהיה ראיותיו פה בשעה שאמר אין לי ראייה אלא שהיו מופקדין ביד אחר והנפקד לא היה בביתו ליטלו ממנו עד שבא עתה והוציאה לו וק\"ל. והשתא א\"ש ל' ובאו אלו כו' שכ\"ר אח\"כ דאילו אצלו דוקא קאמר לא הול\"ל לשון ובאו דהא מיירי אפילו הן בעיר והוא מהדר אחריהן שיתנו לו. וא\"ל דמיירי באינו יודע מראיותיו שהן מופקדים ביד אחרים עד שבאו אלו ונתנו לו מדסיים וקאמר ז\"ל ומ\"ש אין לי עדים וראיה ר\"ל אינן מצויין בידי ולא קאמר לא ידעתי מהן ודו\"ק. וכן נ\"ל להוכיח מדברי הרמב\"ם בפ\"ז דסנהדרין שכתב כדברי רבינו בד\"א שהיתה הראייה אצלו אבל אם היו מופקדים ביד אחרים כו' וצ\"ל דאצלו ל\"ד קאמר ומ\"ש שהיה מופקד ביד אחרים מיירי שהנפקד הוא במד\"ה [וע\"ז] מסיק וכותב שם ז\"ל בד\"א בגדול שנתחייב כו' עד אבל יורש שהוא קטן כשמת מורישו כו' עד אמר לו אחר מורישך הפקיד ראייה זו הרי זה מביא מיד וסותר כו' וק' מאי איריא קטן הא אפילו בגדול שאמר אין לי ראייה יכול לסתור כשהשטרות הם מופקדים ביד אחר דהא דוקא כשהן אצלו כתב לפני זה דאינו יכול לסתור. ואין לפרש דה\"ק אבל בקטן אפילו אמר אין לי עדים וראיה לא אצלי ולא במקום אחר דבכה\"ג בגדול אינו יכול להביא ולסתור אפילו מופקדים ביד אחר דזה אינו דהא דין זה נלמד מההוא עובדא דינוקא ובההוא עובדא לא איירי באמר אין לי לא כאן ולא במקום אחר אלא מחוורתא כדכתיבנא דאצלו ל\"ד קאמר. ועד\"ר שם כתבתי מה שיש לדקדק עוד בזה גם שם כתבתי דרך אחרת בביאור דברים הללו אבל זה שכתבתי כאן נ\"ל עיקר ודו\"ק: וכתב הרמ\"ה אפילו הוא גדול כו' וא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' פלוגתתן בההיא דס\"פ זה בורר דאמרינן התם ההוא ינוקא דתבעוהו קמיה דר\"נ א\"ל אית לך סהדי א\"ל לאו א\"ל אית לך ראייה א\"ל לאו חייבוהו ר\"נ הוה קבכי ואזיל שמעוהו הנך אינשי א\"ל אנן ידעינן במילי דאבוך אמר ר\"נ בהא אפילו רבנן מודו דינוקא במילי דאבוה לא ידע ע\"כ. וכתב הרא\"ש שם דדוקא כה\"ג דבשעת העמדה בדין הוה עדיין ינוקא (ועיין שם בתוס' שכתבו למה דנו ר\"נ הא אין נזקקין לנכסי קטן כר ע\"ש) ומש\"ה סותר הדין אבל אם היה גדול בשעת העמדה לא. וראייה ממה דאמרינן בדסקיא שאינו סותר אלא א\"כ ידוע שהיתה ביד אחר. והרמ\"ה והרמב\"ם ס\"ל דהמעשה כך היה אבל ה\"ה כשבשעת מיתת אביו הוא הוה ינוקא ואח\"כ הגדיל וכ\"כ הרא\"ש שם בשם הרמ\"ה וחלק עליו ע\"ש. וק\"ק למה אמר ר\"נ שם הטעם משום דינוקא במילי דאבוה לא ידע בלאה\"נ יכול להביאן זיל בתר טעמא למה אינו יכול להביא ולסתור הדין כשאמר איני יודע משום דחיישינן שמא שכר עדי שקר והכא דאיירי דהוה קבכי ואזיל ושמעי אינשי כו' הוא ניכר דלא שכר עדי שקר ודוחק לומר משום די\"ל דהערים לבכות כדי להביאם. ואפשר דלאו משום חשש שמא שכר עדי שקר הוא לחוד אלא משום דכיון דאמר אין לי פסל כל העדים שיבואו א\"נ אף שהוא לא שכרם יש לחוש שמכח רחמנות העידו שקר מעצמן מאחר שכבר הוא אומר אין לי ראייה וק\"ל ועבד\"מ ומ\"ש בהג\"ה עליו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם מי שקנו כו' בספ\"ז דסנהדרין כ\"כ ע\"ש: ויטול בלא שבועה מדברי הרמב\"ם שהביא רבינו סימן ר\"ז מוכח דהיינו דוקא שקנו מיניה במעכשיו ובב\"ד חשוב ואף דממ\"ש שם רבינו בשמו של הרמב\"ם משמע דסבירא ליה דבעינן ג\"כ התפסת זכיותיו בב\"ד רבינו דסתם כאן לטעמיה אויל שכתב בסימן נ\"ד סי\"ב בשם הרא\"ש דלא בעינן התפסת זכיותיו בב\"ד. ובאמת שדעת הרמב\"ם עצמו אינו מכרעת שיצטרך התפסת זכיות בב\"ד וכמ\"ש שם באורך ואת\"ל דבעלמא בעי התפסה אפשר דהכא מודה מטעם שכתבתי בדרישה בשם מ\"ו ר\"ש ע\"ש: או שאם לא יבא כו' אבד כל. זכותו זה מיירי אפילו בלא קנין ומעכשיו כמ\"ש בדרישה ובזה מיושב של\"ת הא זו דיטול זו ואצ\"ל זו דיפטור הוא ורבינו סתם כאן משום דאין כאן מקומו לפרש באיך ובמה הוא הדין הקנין וסמך אמ\"ש במקומו (בסימן כ\"ד ור\"ז) כל חד לפי עניינו ודינו: אבד כל זכותו אתרווייהו קאי איטול בלא שבועה ואלהיות חבירו פטור ממנו וק\"ל: ואם הביא ראייה שהיה אנוס כו' כתב סמ\"ג פלוגתא דר\"ל ור\"י בירושלמי דקידושין והלכה כר' יוחנן: ומה שכתב דפטור מקנין זה ר\"ל דהוה ליה כלא קבל קנין כלל מעולם ואפילו עבר ממנו האונס ולא בא לא אבד זכותו ובהא פליג ר\"ל והלכה כר\"י דאי אשעת האונס דוקא קאי ק' הא רחמנא פטריה ומ\"ט דר\"ל וק\"ל. ומ\"ש הרי זה פטור כו' וישבע כשיתבענו משמע דדוקא בכה\"ג ס\"ל דפטור דאין שכנגדו יכול להוציא מיד זה בלא שבועה אבל לענין מה שאמר בסיפא דאם לא יבא כו' יפטור חבירו. ולא בא מחמת אונס באותו היום מ\"מ עליו לבא אחר שעבר האונס ואם לא נפטר חבירו דאל\"כ הו\"ל רבינו והרמב\"ם לקצר ולכתוב ה\"ז פטור מקנין זה ותו לא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שקבל עליו קרוב או פסול בס\"פ ז\"ב (דף כ\"ב ע\"א) במשנה ז\"ל א\"ל נאמן עלי אבא (פרש\"י לדיין) או ג' רועי בקר ר\"מ אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. היה חייב חבירו שבועה. ואמר לוה דור לי בחיי ראשך ר\"מ אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו עכ\"ל המשנה (ופרש\"י דור לשון שבועה) ובגמרא שם אמר רב דימי וכגון דקבלה עליה בחד ומסקנת הפוסקים ע\"פ הגמרא משמיה דר' יוחנן דבאתן לך ולאחר גמר דין מחלוקת והלכה כחכמים וכתב הרא\"ש שם דלפני גמר דין אפילו במחול לך יכול לחזור בו אפילו לחכמים כו' תו מסקינן שם בגמרא דאין לאחר הקנין כלום אפילו לפני גמר דין ע\"ש זהו כלל הדברים ומעתה אבאר דברי רבינו דרך פרט. מ\"ש בין אם קבל התובע כו' פי' ל\"מ כשהתובע מקבל לפטור הנתבע שאינו יכול לחזור בו שהרי מכיון שיצא זכאי זכה זה מיד במה שבידו. אלא אפילו באתן לך נמי מועיל הקבלה להוציא ממון ע\"י רש\"י: אם קנו מידו כו' ואין שייך לומר כאן דאתן לך הוה קנין דברים וכמש\"ר לקמן (ר\"ס רמ\"ה) דשאני התם דבא ליתן לו מתנה משא\"כ הכא דיש לו דין עמו וקנו מידו דמה שיפסקו יקבל עליו לשלם לו וק\"ל: אבל לאחר גמר דין אפילו לא קנו ממנו אינו יכול כו' היינו כשקבלם לדין ופסקו דין ביניהם וכדדייק לישנא דרבינו דבדין איירי אבל כשקבלו לפשרה נתבאר לעיל (בס\"ס י\"ב) בשם הרא\"ש דאפי' בכשרי' צריך קנין ועבד\"ר: יראה מדבריו שיכול לחזור בו כו' ונראה אפי' לא הוציא כו' עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם כופר ואומר כו' ישבע נ\"ל דר\"ל היסת שהרי הדיין שמכחישו קרוב או פסול הוא ועוד דליכא כאן כפירת ממון כ\"א כפירת קיבולו עליו לדיין: וה\"ה אם קבל כשר א' במקום ב' נלע\"ד דל\"ד נקט במקום ב' דגם במקום ג' יכול לקבלו ואינם יכולים לחזור בו וכדמוכח בסימן שאחר זה שמסיק שם ז\"ל וכל זה דוקא בדיין א' כגון מומחה או יחיד וקבלוהו עליו משמע ומוכח שם דאין יכולין לחזור בו וכן מוכח (בסימן כ\"ה) ובכמה דוכתי והא דנקט כאן במקום ב' היינו משום דקבלת קרוב או פסול זה אתאמר נמי אקבלתו לעדות ושם בשנים סגי. א\"נ משום רבותא דפסול אתא לאשמועינן דאפי' במקום ב' דהיינו שלקח כשר א' ופסול א' ופירש דבריו שהכשר יהיה במקום א' והפסול יהיה במקום שנים אפ\"ה יכול לחזור אע\"פ דאיכא כשר בהדיה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אפילו שקבל הפסול עליו במקום שנים נראה דה\"ה במקום ג' דאין אחר קנין כלום: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וההוא דאמר ליה לחבריה כו' כתב הרמ\"ה כו' בפרק שבועת הדיינים (שבועות דף מ\"ב ע\"ב) מייתי שם תרי עובדי מענין נאמנות הא' ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרענא ומסיק דנאמן לגבי לוה לחוד ולא לגבי שני עדים. השני. ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא ומסיק דנאמן אפי' נגד מאה עדים. ורבי' (בר\"ס ע\"א) כתב דין שני העובדות זא\"ז וכתב עליהן דברי הרמ\"ה הללו מוכח מזה דהרמ\"ה גם בסתם נאמנות ס\"ל דבעינן שיהימנוהו בשעת הלואה אז בעי קנין וגם כאן כתב רבי' כדברי הרמ\"ה ועוד דאל\"כ ק' למה הביא רבי' להרמ\"ה דס\"ל בההוא דבעי קנין ולא הביא להרי\"ף דכ\"כ בהדיא בר\"פ ז\"ב בשמעתין דההוא דמהימנת לי כבי תרי וקנו מיניה מהני ע\"ש. והא דכתב הרמ\"ה כיון דקבל עליו פסול כבי תרי. י\"ל דכל שהענין נגמר אפומיה דפסול בלי צירוף כשר בהדיא כבי תרי מקרי. גם י\"ל משום דאף כשהימנוהו סתם והלוה אמר שפרעו וגם מביא עד המסייעו המלוה נאמן לומר שלא פרעו כמ\"ש הרא\"ש בפרק הכותב והביאו הב\"י (בר\"ס ע\"א) משום הכי קרא גם לנאמנות סתם כבי תרי. גם המ\"מ הביא לדברי הרמ\"ה הללו בפט\"ו דמלוה אסתם נאמנות וכן דעת הרי\"ף ורש\"י ור\"ן ובעל התרומות וכמ\"ש בדרישה. וסיים רבינו וכתב דהרא\"ש ס\"ל דא\"צ קנין ל\"מ בנאמנות סתם אלא אפילו בהימנוהו כבי תרי מטעם כל תנאי שבממון קיים וכאדם האומר כו' ומוכח מזה דגם בהימנוהו נגדו לחוד ס\"ל [להרמ\"ה] הכי [אלא דהרא\"ש ס\"ל דאפילו בהימנוהו כבי תרי נמי א\"צ קנין] דג\"כ הוי דבר שבממון ולא גרע מהאומר אל תפרעני כו' ועד\"ר שם כתבתי מכמה קושיות והוכחות דרבינו לא הביא להרא\"ש לפלוג אדברי הרמ\"ה כ\"א לפרש למה לא הצריכו בההוא דא\"ל מהימנת לי כו' דוקא קנין כמו דבעי בקיבל עליו קרוב ע\"ש ודו\"ק: דאדם קרוב אצל עצמו פי' מש\"ה מקרי מלוה פסול לגבי העדאתו על הלוה והאמינו כבי תרי הרי איכא תרתי לריעותא מש\"ה בעי קנין אי קבלה בשעת הלואה כמו כאן בקיבל עליו קרוב או פסול במקום ב': וא\"א ז\"ל כתב דלא בעי כו' נראה פשוט דלא קאי אלא אההוא דא\"ל לחבריה כו' אבל בקבל קרוב או פסול לדיין או לעד כבי תרי מוכח מדברי הרא\"ש דפרק ז\"ב (דף קנ\"ג ריש ע\"ג) דגם הוא מודה דבעי קנין וה\"ט דשאני כשקבלו בתורת עד ודיין כשנים שהוא תרתי לריעותא נגד מה שצוותה התורה משא\"כ בהימנוהו עליו דאינו נגד התורה דיכול אדם לבזבז בנכסיו ומש\"ה רל תנאי שבממון קיים וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן מי שנתחייב שבועה לחבירו כו' כבר כתבתי בר\"ס זה ל' המשנה ומינה נלמד דזה אריש הסימן קאי דכשם שהמקבל קרוב כו' יכול לחזור בו קודם גמר דין כל שלא קנו מידו כך הדין לענין שבועה שהשבועה הוא גמר דין דזה: ומש\"ר בין שאמר התובע כו' או שאמר הנתבע כו' כ\"כ הרמב\"ם פ\"ז דסנהדרין. ונראה דר\"ל בין שהיה הנתבע חייב שבועה חמורה וא\"ל התובע דור כו' בין שהיה התובע חייב שבועה חמורה כגון הנשבעין ונוטלין וא\"ל הנתבע דור כו' דכן משמע לשון מי שנתחייב כו' דמשמע מי בין תובע בין נתבע גם מדקאמר בין שאמר תובע כו' או שאמר נתבע כו' דמשמע דשני אמירות הן זו בזו אבל לא איירי כאן מהיפך שבועה מנתבע לתובע ובסוף הסימן כתב בהיפך שבועת היסת ועמ\"ש עוד מזה בסמוך. "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר וכן מי שנתחייב שבועה בב\"ד ואומר איני רוצה לישבע כו' עד ורש\"י פי' כו' עבד\"ר שם כתבתי שזה מדברי הרא\"ש הוא ונתבאר לך משם דלדברי רש\"י הללו גם ברישא בא\"ל דור לי בחיי ראשך ובסיפא במי שהיה חייב היסת כו' ובמי שלא היה חייב שבועה כו' מיד שיצא מב\"ד איני יכול לחזור בו דבכל דבר ס\"ל לרש\"י דקבלתו בב\"ד ויציאתו משם אחר קבלתו מיקרי גמר דין ומיהו אם לא יצא מב\"ד גם רש\"י ס\"ל דכל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו. אבל ר\"ת חולק ארש\"י וס\"ל דדוקא בשבועה ת��יא מילתא ולא ביציאה והנה רבינו התחיל וכתב דאם לא קנו מידו יכול לחזור בו כל זמן שלא נשבע והיינו לכל מר כדאית ליה לר\"ת אפילו יצא חוץ לב\"ד ולרש\"י דוקא בעודו בב\"ד והא דלא כתב זה רבינו מיד דלרש\"י אין צריך שישבע דוקא משום דנמשך אחר ל' רש\"י ורש\"י לא גילה דעתו כי אם בההוא דפוטרין אותו ומיניה למדו לאידך בבי והא דחזר וכתב רבינו בבבא דשבועת היסת דבעינן קנין או שבועה ולא כתב נמי או שיצא מהב\"ד משום דאותה בבא הרמב\"ם המציאה ורבינו העתיקו משם וברמב\"ם לא נזכר שם יציאה מב\"ד אלא תלה בכל הבבות החזרה בקנין או בשבועה מש\"ה נקט רבינו ג\"כ כלישניה ומיירי כמסקנת הרא\"ש בלא יצא עדיין מהב\"ד ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " ובכל אלו כולי אם היה עכו\"ם או עבד כשראה כולי שם בברייתא וכת\"ק דקי\"ל כוותיה ואמרינן שם בגמרא דאע\"פ שהיה דעתו להתגייר בשעת ראיית העדות מ\"מ כיון דעכו\"ם הוי בההוא שעתא לא דייק עבד נמי כיון דאין בידו להשתחרר לא דייק ואפילו אי הוה בידיה להשתחרר כיון דאיני חייב בכל המצות כישראל דינו כעכו\"ם. ודייק רבינו וכתב שמעיד בהו הגדול כו' לומר לך דדוקא היכא דבעינן עדות בדבר אין הגר והמשוחרר נאמנים אבל תחומין דלא שייך ביה עדות שהרי אפשר למודדו עדיין נמצא שהעדות ביה אינו אלא גילוי מילתא בעלמא בזה אפילו עבד ושפחה גופיה נאמנים מה\"ט כמש\"ר בא\"ח ס\"ס שצ\"ט [והכי דייק נמי ל' רבינו לעיל שכתב וכן נאמן לומר ע\"כ תחום כו' ולא כתב ולהעיד כמו באינך ש\"מ דלא שייך ביה ל' עדות ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שוטה פסול להעיד זה פשוט דכיון דלאו בר דעת הוא לא סמכינן אסהדותיה: ומש\"ר וזהו שוטה כו'. לאו אפסול עדות מתניא אלא ברפ\"ק דחגיגה קתני בברייתא איזה שוטה היוצא יחידי כו' וקאי אכל מה שארז\"ל שפסול בהן חש\"ו ובי\"ד ס\"ס א' כתבו רבינו אדין שחיטה ע\"ש ומ\"ה לא נקט הרמב\"ם הני בלשונו אלא אחריני שנראה מהן השטות יותר להגדיל הרבותא בדרך לא זא\"ז. ומש\"ר והרמב\"ם כתב כו' אל תטעה לומר שלפלוגתא עם מ\"ש לפני זה כתבו רבינו אלא הו\"ל כאילו כתב והרמב\"ם כתב בל' אחר ונלמד מדבריו של\"ד בהני דנקט הברייתא נקרא שוטה אלא ה\"ה כל שנטרפה דעעו כו' וק\"ל: מי שיצא יחידי בלילה כו' כתב ב\"י ונראה דאין הכוונה דפעם א' מאלו דרך שטות מיקרי שוטה אלא שדרכו בכך וזהו שכתב הרמב\"ם כשדעתו משובשת תמיד ובפ\"ט מה\"ע כתב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " הנכפה בעת כפייתו כו' כן הוא בברייתא בפרק ראוהו ב\"ד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " הפתאים ביותר כו' וכ\"כ בעיטור: ומ\"ש שאינן מכירין כו' עד הרי אלו בכלל שוטים דקדק וכתב דהן בכלל שוטים ולא שהן עצמן נקראים שוטים וה\"ט דאילו שוטים הנ\"ל הוא שנטרפה דעתו תמיד בדבר מן הדברים ומתנהג בו שלא כדרך העולם ואף שבשאר דברים הוא חכם נקרא שוטה ע\"ש זה העניין משא\"כ פתאים הללו שאינו (שינה) [שוטה] גמור בשם א' מהדברים אבל בכל עניניהן אינן מבינים גמורים וגם אין מכירין דברים הסותרין זא\"ז וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " חרש פסול אין זה בגמרא בהדיא אלא שבכל מקום חרש דינו כשוטה וקטן (ומ\"ה כ\"ר כאן דין חרש בתר דין שוטה וקטן משא\"כ במקום אחר דדרך לאקדומי לחרש משום דחרש נלמד משוטה וקטן): וחרש שאמרו כו' כלומר וחרש זה שאנו פוסלים מפני דחש\"ו חד דין אית להו ואותו חרש היינו שאינו שומע ואינו מדבר וכך הוא במשנה פ\"ק דתרומות ובהוה אמינא זו דחרש גמור דוקא פסול הטעם הוא משום דאין דעתו נכונה וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ט דעדות דהתחיל וכתב ז\"ל החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ואינו בן מצות ואחד חרש מדבר ואינו שומע כו' אע\"פ שדעתו נכונה כו' וכמש\"ר בסמוך וצ\"ל דה\"ק סתם חרש שהוא אינו מדבר ואינו שומע פשיטא דהוא פסול דהרי הוא כשוטה אלא אפילו המדבר כו' ג\"כ פסול כיון שאינו יכול להעיד בב\"ד ולשמוע הדיינים וק\"ל. ולכאורה נראה כו' הא דלא קאמר נמי שומע ואינו מדבר משום דזה היא אלם דכ\"ר לעיל סימן כ\"ח דלכ\"ע פסול מגזירת הכתוב דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם כן נ\"ל ולא כמ\"ש בזה הב\"י ועד\"ר. אבל הרמב\"ם כתב כו' בפ\"ט דעדות כ\"כ: ה\"ג צריך שיעיד בב\"ד בפיו ויהא ראוי לשמוע דברי הדיינין כו' ומה שכתב צריך שיעיד בפיו ולאפוקי אם אינו מדבר וגם לא ישלחו כתבם לב\"ד וכמש\"ר בשם הרמב\"ם בסימן ס\"ח סט\"ו ועד\"ר: ומ\"ש ויהא ראוי לשמוע לאפוקי אם אינו שומע והטעם משום דכתיב ושמעה קול אלה וס\"ל להרמב\"ם דממעטינן מיניה פרט למי שאינו יכול לשמוע דומיא דממעטינן אלם מואם לא יגיד ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם נשתתק זהו שדיבר תחילת ברייתו ואח\"כ נעשה אלם: אע\"פ שנבדק כו' הא דכתב דין בדיקת נשתתק יותר מבאינך דשייך בה ומשום דנמשך הרמב\"ם אחר ל' הגמרא דפרק מי שאחזו ע\"ש וגם בדיקה במש\"ר בסימן רל\"ה סי\"ט משום דל\"ת דנשתתק דהיה לו שעת הכושר מתחילת ברייתו לא פסלוהו מחמת שאינו יכול לדבר משום הסיבה שנתהווה אצלו שמחמתו נשתתק ומחמת אותה סיבה נעשה חסר דיעה ויהנה לו בדיקה קמ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " סומא פסול כו' כן אמרינן בגמרא פ\"ב דגיטין ע\"ש: שהוא מכיר הקול והאנשים ובס\"א כתב קול האנשים אבל ברמב\"ם בפ\"ט כתב כנוסחא שלפנינו ז\"ל אע\"פ שמכירין הקול וידעו האנשים פסול כו': אבל סומא בא' מעיניו כשר הא דלא כתב רבינו ג\"כ אשה שפסולה לעדות כדאיתא בפ\"ק דר\"ה כתב הב\"י שסמך רבינו על מ\"ש בר\"ס ל\"ג כל הפסולין לדון פסולין להעיד ובסימן ז' כתב שאשה פסולה לדון עכ\"ל ואע\"ג דדין סומא ג\"כ כתבו שם י\"ל שחזר וכתבו כאן להשמיענו דאע\"פ שהוא מכיר הקול כו' והא דלא כתבו בסימן ז' בדין דיין משום דאין הכרה בקול והאנשים רבותא שם וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " עדים רבים כו' פ\"ק דמכות דף ו' וילפינן לה שם במשנה מדכתיב ע\"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת אם מתקיימת העדים בשנים למה פרט הכתוב שלשה להקיש ג' לב' מה ב' נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף ג' כן ומניין אפילו ק' ת\"ל עדים פי' דלא הול\"ל ע\"פ שנים או ע\"פ שלשה עדים כו' ופסקו הפוסקים כרב דאמר שם דאף בד\"מ דיינינן הכי עד\"ר: וכתב הרמב\"ם כיצד בודקין אותן אומרים להם כו' דברי הרמב\"ם הם בפ\"ט דה\"ע אבל בל' וסדר אחר ששם כתב תחילה דאם נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותם בטילה וכתב ע\"ז ז\"ל בד\"א בזמן שנתכוונו כולן להעיד כו' וכיצד בודקין את הדבר כשיבואו לב\"ד עדים מרובים בבת א' אומרים להם כשראיתם זה להעיד באתם או לראות כל מי שאמר לראות באתי מה הדבר מפרישין אותו וכל מי שאומר לא הייתי עומד שם אלא להעיד ולכוין העדות מפרישין אותו אם נמצא בא' מאלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדות כולם בטילה עכ\"ל והנה דברים מסודרים ומפורשים היטב ש��חר שכתב שאין הקרוב ופסול מבטל העדות אלא אם כן כיון להעיד הוצרך לכתוב וכיצד בודקין להוודע כו' אבל רבי' שלא כתב עדיין אלא שאם נמצא א' מהן קרוב העדות בטל לזה אין שייך בדיקה זו אלא הול\"ל כשבאים לב\"ד בודקין אם יש ביניהן קרוב או פסול גם נלמד מדברי הרמב\"ם הנ\"ל שמיד בביאתם לב\"ד קודם שיוודע אם יש ביניהן קרוב או פסול שואלין לכ\"א מהן אי למיחזי אתו כו' ואח\"כ בודקין בין אותן שאמרו שבאו להעיד אם יש ביניהן קרוב או פסול וכן משמע ל' הגמרא ז\"ל היכי אמרינן להו אמר רבא הכי אמרינן להו למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו אי אמרו לאסהודי אתינן נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותם בטילה אם אמרו למיחזי אתינן מה יעשו שני אחין שראו (עם עוד שלישי) בא' שהרג את הנפש הרי לפנינו דלאחר ששאלו להו אי לאסהודי אתו קאמר דבודקין אם נמצא ביניהן א' מהן קרוב כו' ובשעת שאלה לא נודע אם יש ביניהן קרוב או פסול ונראה דה\"ט דשואלין מתחילה לכולהו משום חשש רמאות אבל מפירוש רש\"י דלשם לא משמע כן דאמ\"ש היכי אמרינן להו פי' ז\"ל לקרוב או לפסול למבדקינהו אם מתחילה לעדות נתכוונו עכ\"ל ונראה דרבינו ס\"ל כרש\"י וס\"ל דהגמרא ל\"ד קאמר וה\"ט דמסתמא לא חיישינן לקרוב או לפסול דכל ישראל בחזקת כשרים וגם רוב העולם יודעין דקרו פסול לעדות ואינו בא לב\"ד להעיד ומה\"ט נראה דלא כתב שום פוסק דצריך למבדק העדות אם אחד מהן קרוב או פסול גם ל' המשנה והרמב\"ם הנ\"ל הוא נמצא ביניהן כו' דמשמע דנמצא מאליו בלי חקירה ובהיות כן כשבא כת א' יחד לב\"ד לא שייך שאלה אי לאסהודי אתו משום חשש שמא ימצא ביניהן קרוב כו' ומש\"ה פירשו דלא שיילינן להו אלא אחר שנודע לב\"ד שא' מהן קרוב כו' וס\"ל לרבינו דהרמב\"ם ל' הגמרא נקט כדרכו ול\"ד קאמר ומש\"ה קיצר ושינה רבינו בהעתקתו לל' הרמב\"ם ודו\"ק ומ\"ש ל' השאלה בל' רבים כשראיתם באתם ואח\"כ כתב ל' יחיד אותו שאומר כו' היינו לומר דאפילו נמצאו ביניהן קרובים ופסולים רבים וכולן אמרו שבאו לראות ואחד מכולן אומר שבא להעיד מבטל העדות וק\"ל: שבא להעיד פוסל כו' אע\"פ שלא העיד אח\"כ כלל וכמ\"ש בסמוך וכן מ\"ש שבא לראות שלא נתכווין מתחילה אלא לראות אינו פסול אף אם בא אח\"כ לב\"ד עם הכשרים ומעיד וע\"ז כ\"ר שהרמ\"ה חולק ומוסיף שגם בזה עדותן בטלה ועד\"ר: בד\"א כשיש כו' ג\"ז מדברי הרמב\"ם שם וכ\"ר ג\"כ בסימן ל\"ב סי\"ח בפשיטות ע\"ש וע\"ל סימן ל\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " וכיון עדותם פי' שלא סתרו העדים זא\"ז. זהו דווקא שלא העידו יחד פי' הקרוב או הפסול לא העידו בתוך כדי דיבור של עד האחרון מן הכשרים ואפילו לא ראו [אלא] זא\"ז בד\"מ א\"צ ראייה יחד ואפילו בשני מעשים דזא\"ז מצטרפים וכמ\"ש בסימן ל' אלא דכאן לעניין שיפסלוהו עם הכשרים ס\"ל דבלא העידו יחד תוך כ\"ד בעינן שיהיה ראייתן יחד בכוונה להעיד ושראו יחד וע\"ז כתב דאם העידו יחד תכ\"ד אף דלא היה להן שום צירוף מתחילה לא בכוונה להעיד ולא בראייתם יחד אפ\"ה פסלו אהדדי כשהעידו יחד ומ\"ש הרמ\"ה הלכך ל\"ש נצטרף עמהן קרוב כו' עד או שלא ראו כא' האי או שלא כו' הוא ל\"ד אלא הו\"ל כאילו אמר או אפילו ג\"כ לא ראו כו' דהא בתחילת דבריו כתב הרמ\"ה דאם העידו יחד אפילו לא כיוונו ולא ראו זא\"ז ג\"כ עדותן בטילה וק\"ל ועד\"ר: דהא עיקר קרא כו' דכתיב על פי שנים וגומר: ולא העיד עמהם נראה דעמהם ל\"ד קאמר דאפילו אם לא העידו כלל ס\"ל להרמ\"ה אם נודע שצירף עמהן מתחילה להעיד פסול אלא מפני שלא נודע בצירוף קרוב או פסול עמהן עד שבא עמהן להעיד ��ב\"ד וע\"ז קאמר אפילו בא עמהם ולא העיד עמהן ע\"ז פליג הרא\"ש וס\"ל דבעינן שיעיד ג\"כ אבל גם הרא\"ש מודה דא\"צ להעיד תוך כ\"ד וכן כתב התוס' בהדיא שם כתבתי לשון בדרישה ע\"ש וע\"ל סימן ל\"ח סי\"ד בדברי ר' ישעיה ועד\"ר: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' וכ\"כ התוס' וטעם פלוגתתן מבואר בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הזמין התובע עדים כשרים כו' נראה דאורחא דמילתא נקט שכל מי שמבקש מתחילה שיהיה לו עדים בבירור מכין העדים בשם וא\"ל שיעמדו על עמדם ולא ילכו משם רק יכוונו לבם להדבר הנעשה בפניהם כי ירא שמא לא ישיתו לבם להדבר או ילכו משם ואין מדרכו לומר לכלל אנשים שנים מכם יהיו מוכנים לקבלת עדותי כי ירא שמא יסמוך א' על חבירו ולא יהיה לו עדים כלל ומ\"ה הדרך להזמין לדבר שנים שידע בהן שיעשו כן בשבילו ומזה דיבר הרא\"ש ורבי' אבל ה\"ה אם אירע שיאמר למעמד חבורת אנשים והיה ג\"כ פסולים ביניהן ששנים מהן יהיו מוכנים לקבל עדותו אמרינן דג\"כ דעתו לא היה כ\"א אכשרים שהרי סיים הרא\"ש וכתב שאם החרים שמי שיודע לו עדות כו' שדעתו על הכשרים ה\"ה דמתחילה בשעת הזמנה לכל הפחות מהני כשאומר שנים מכם וזהו תירוץ רבינו ירוחם שכתבתי בדרישה ע\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתב רב אלפס כו' עד וא\"א כתב כו' הרי\"ף כ\"כ בתשובה. והביאו הרא\"ש פ\"ק דמכות וגם הביא לדברי הרמב\"ן דכתב דתליא בדעת הכשרים כמו שתלינן בדעת הפסולין וכמש\"ר בשמו וכתב הרא\"ש על דבריהן דז\"א דלא נמצא זה בתלמוד ואדרבא אם איתא שתליא בהכרת העדים הו\"ל לתלמודא למימר דשיילינן להו לכשרים אם הכירו בפסולין של אלו ע\"ש: ונאמן לומר שלא ידע בקורבתו כו' ר\"ל אין אנו טוענין כן בשבילו עד שהוא בעצמו יאמר שלא ידע בקורבתו ואז נאמן ובלבד שלא יהא רגיל בו: ומש\"ר וכ\"כ הרמב\"ן כר הרמב\"ן בנו\"ן גרסינן דאילו הרמב\"ם לא כתב מזה דבר וכ\"כ הב\"י: ואינו תלוי במה שמכיר הכשר כו' ע\"ל סימן כ\"א תשובת הרא\"ש מ\"ש שם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " לפיכך קרקע כו' בב\"ב דף מ\"ב אמר שמואל השותפין מעידין זע\"ז אמאי נוגעין בעדותן הן (פי' רשב\"ם דכל זמן שלא חלקו לגמרי אם יטול שום מערער כלום מן השדה יפסידו שניהן ונמצא דלעצמו מעיד) הב\"ע דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו. וכי כתב לו הכי מאי הוי והתניא האומר לחבירו (עמ\"ש בזה בסמוך דמשוה אמירה לכתיבה) דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום הב\"ע כשקנו מידו וכי קנו מידו מאי הוי אכתי הא מעמידה בפני ב\"ח הב\"ע דקיבל עליו אחריות. אחריות דמאן אילימא דעלמא (פי' ומי שיבא ויטעון שלי ושל אבותי היה) כ\"ש דניחא ליה (כי' כ\"ש דאינו מעיד דניחא ליה להעמידה בידו עתה שאם תצא ממנו עליה דידיה הדר) אלא אחריות דאתא ליה מחמתיה (אם יטרפוהו ממנו ב\"ח דהשתא לא הוי נוגע בעדות כלל דבין יעיד בין לא יעיד ב\"ח יש לו דהוה כנגדו לוה רשע ולא ישלם) עכ\"ל הגמרא עם פירושה וז\"ל הר\"ן וא\"ת מאי קמל\"ן שמואל פשיטא כיון דלא הוה נוגע י\"ל הא קמ\"ל אע\"פ שלא נתן לו אלא עכשיו כשבא המערער ולא חיישינן לקנוניא שיעיד לו ואח\"כ יחזירו לשותפות ע\"כ ובזה דברי רבינו מבוארים אלא שפרטי דבריו צריכין עוד ביאור דמ\"ש קרקע של שני שותפין כבר נתבאר דכל שלא חלקו לגמרי שותפין מקרי ועד\"ר. ומ\"ש ובא אחר להוציא מתחת יד האחד כלומר אפילו שאינו תובע אלא האחד ולרבותא כ\"כ ול' שבא להוציא משמע שבא להוציא את כולה בתב��עת האחד כי כן הדין נותן כמש\"ר בשם הרמ\"ה בסימן קע\"ו סל\"א שבדבר שא\"צ גוביינא כמו קרקע כשתובע לאחד מהשותפין הו\"ל כאילו תבע לשניהן עיין שם: אא\"כ שסילק כו' כבר כתבתי דל' סילוק הוא בגמרא שאמר דין ודברים אין לי על שדה זו וידי תהא מסולקת ממנה ורבינו שהוסיף וכתב שלא נשאר לו שום זכות כו' משמע דבעינן שיסלק נפשו מגופו של קרקע וכ\"כ בד\"מ דאל\"כ הוה משמע דמדין ודברים לחוד סילק נפשו ולא מגופו של קרקע מיהו י\"ל דמש\"ר וקנה מידו שלא נשאר כו' כלומר וקנו מידו שאז ממילא לא נשאר כו'. אבל לא שצריך לקנות שלא נשאר כו' וכ\"ר וסילק וכ\"ש כשאמר בהדיא הריני נתנו לך במתנה וכנ\"ל ומיהו מחולקים הן בדיניהם דבאומר דין ודברים אין לי כו' אף שיחזיק המקבל בהשדה אינו מועיל בלא קנין וכנ\"ל משא\"כ כשאמר לו ל' מתנה והלך המקבל והחזיק בו בפניו הוה מהני החזקה דלא מצי הנותן למהדר בו וגם נכתב לו ע\"ג הכתב דין ודברים אין לי ונתנו להמקנה לא הוה מהני בלא קנין אבל כשכתב לו בל' מתנה ע\"ג הכתב ונתנו לו קנהו המקבל אפילו בלא חזקה דהו\"ל ככתב לו ע\"ג שטר שדי נתונה לך וכל זה מוכח מלשון הגמרא דפריך מברייתא דתניא האומר לחבירו כו' הנ\"ל לאוקימתא דכתב לו כו' הנ\"ל ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו לא סילק עצמו וכו' קמ\"ל בזה דלא חיישינן לרמאים כמ\"ש בשם הר\"ן הנ\"ל: וצריך להתנות פי' המסלק בשעת הסילוק שסילק עצמו וגם קיבל עליו שאם יבא ב\"ח ויגבה ממקבל מתנה שהוא יסלקנו להמקבל מתנה זו במעות כשיהיה לו וזהו שקאמר בגמרא הנ\"ל דקיבל עליו אחריות והא דלא כ\"ר ג\"כ בקיצור בהאי לישנא שקיבל עליו שיהיה חייב באחריותו (ולמה ליה למנקט שיסלקנו במעות) משום דבעי למנקט מילתא בטעמא שכיון שקיבל עליו אחריות ליכא נגיעת עדות שהרי בקיבול האחריות זקף עליו חלק זה במלוה ונמצא חייב לזה מעות כמו שחייב להבעל חוב ולמה יעמידה בפני בעל חוב כדי שלא יהיה לוה רשע הא על כל פנים הוה נגד חבירו לוה רשע אבל אין לפרש שקיבל עליו שאם יבא בעל חוב לטורפו שיסלק לב\"ח במעות שלוה לא היה צריך תנאי דהא ודאי שוים ב\"ח אינו יכול לגבות ממשעבדי במקום שיש ללוה מידי לשלומי מיניה אפילו גלימא דעל כתפיה ואי לא יהיה לו אז ג\"כ לא מהני זה התנאי מידי וק\"ל: כדי שיפרע ממנו ב\"ח פירוש ב\"ח שלוה ממנו קודם סילוקו והיה חלק זה משועבד לו קודם שנתנה לשותפו ויגבה ממנו מה שלא יוכל לטרפה כשיקחנה המערער שאז נמצא שלא היתה מעולם שלו ולא חל שיעבוד עליה ואע\"פ שחשדינן ליה כרשע שיעיד שקר מ\"מ לגבי אינשי קיל טפי להעיד שקר שהיא רשעה שבצינעא שאין ניכרת משלא לשלם לב\"ח שהיא רשעה מפורסמת ובני אדם קראו לוה רשע ולא ישלם: וגם צריך להתנות כו' פי' השתא דקאמינא דלא סגי שלא יקבל עליו אחריות משום חשש שיעמידנו לפני ב\"ח בא ללמדינו שאם קיבל עליו אחריות סתם צריך להתנות שאם יבא מערער לחטפה ממנו בטענה אחרת לא תהיה אחריותו דזה השותף עליו ומיהו ודאי אם מפרש ואומר הריני מקבל עלי אחריות של ב\"ח א\"צ לפרט להתנות דאינו מקבל עליו אחריות של גזילה דמהיכא תיתי שיהיה עליו אחריות של גזילה כיון שאינה אלא מתנה בעלמא שנתן לו ובמתנה לא אמרינן אחריות ט\"ס הוא ונראה דאף שכ\"ר וגם צריך להתנות שאם יבא לחטפה כו' בטענה אחרת אל תטעה לומר דס\"ל לרבינו דאחרוות של כל מערער בגזילה שיבא צריך להוציא מן הכלל (דאל\"כ לא הול\"ל שיבא אלא שבא שהרי איירי שכבר בא מערער אחד להוציא מיד האחר לומר שאותו שמכרה להן גזלה ממנו וכנ\"ל) דזה ודאי אינו דכולי האי למה צריך להתנות והלא היה די במה שיתנה שאם יוציאנה מערער זה מידו לא יהיה חייב באחריותו אלא ה\"ק בשעה שזה מסלק עצמו הן שסילק עצמו עד שלא בא שום מערער הן שכבר בא מערער ועדיין לא נשמע ממנו מהו מערער (אם הוא מחמת חובו אם מחמת טענת גזילה אם ירצה להיות כשר להעיד לחבירו שסילק לו לא מהני סילוקו א\"ל שיתנה ויאמר הנני מקבל עלי אחריות שדה זו זולת אם יבא בטענת גזולה שאיני מקבלן עלי ואחר תנאי זה הוא כשר להעיד לו וק\"ל: אבל אם אין המערער טוען כו' יכול להעיד לו פי' אפילו לא חלקו עדיין דמה איכפת ליה אם יפסיד חבירו יהיה משותף עם המערער ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אריס אינו מעיד כו' בפח\"ה דף מ\"ו עב\"ח שהביאו עם פרשב\"ם ולפירושו צ\"ל דמ\"ש בגמרא דאיכא פירי ל\"ד קאמר פירי אלא כל שיש לו הנאה ממנו מקרי פירי ולפי' ר\"י שכ\"ר בשמו בסמוך דלעולם מעיד אא\"כ התנה עמו ליתן לו יותר כו' לפי' צ\"ל דמ\"ש בגמרא הא דאיכא פירי ר\"ל דאיכא להאי אריס פירי יתירא ולפירושו נראה ג\"כ דכי הבטיחו ליתן לו יותר אז אפילו ליכא עדיין פירי בארעא לא יעיד ומ\"ש הגמרא דבליכא פירי יעיד ר\"ל דלא הבטיחו בפירי יתירא ואז אפילו איכא פירי כשזה יעיד ועד\"ר שם כתבתי דנראה מדברי התוס' שהיו גורסים דאית ליה פירי ודלית ליה פירי וא\"ש טפי דמשמע ליה מכח הבטחתו וק\"ל: דניחא דתיקום ביד בעלה כו' עד\"ר: ומש\"ר שבח ופירי הכל ל\"ד קאמר הכל שהרי כדי ההוצאה צריך ליתן לו עכ\"פ כדין היורד בתוך שדה של חבירו שלא ברשות להשביח ותדע שהרי מסיק רבינו וכתב ז\"ל ור\"י הוסיף לומר שאפילו אם אכל כו' עד היתירה על ההוצאה כו' הרי לפנינו דההוצאה עכ\"פ צריך לשלם אלא ר\"ל כל השבח ופירי יקח ומה שנותן לו ההוצאה מזה לא איירי דפשוט. ובס\"א ליתא לתיבת הכל אבל אין למוחקו דהא בלא\"ה צריכין אנו לומר כן במ\"ש אח\"כ ואינו נותן לו כלום ואפשר לומר דגם רשב\"ם ס\"ל דצריך לשלם לו שכר טרחו כדין היורד בתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה או עבדה וכמש\"ר בסימן שע\"ה וכדין נגזל שבא להוציא קרקע מיד הלוקח שלקח מהגזלן וכמש\"ר לקמן סימן שע\"ב וגם רשב\"ם כתב בשמעתין אהא דאית בה פירי דלא יעיד משום דאז יטול הפירי כדין נגזל ושם מבואר דהנגזל צריך ליתן להלוקח הוצאתו וגם מסתמא שכר טרחו ואפ\"ה כתב שם ג\"כ האי לישנא דקאמר הכא דנוטל עם שבחה ואינו נותן ללוקח כלום ע\"ש וע\"כ צ\"ל דשכר טורח והוצאה אינו בכלל שבח דאין נקרא שבח ופירי אלא היתרון מה שמייתר על שכר הטירחא וההוצאה ומאותו יתרון אינו נותן כלום להאריס ולא להלוקח מהגזלן וגם דיש חילוק בין שכר טרחו דאריס דעל טרחתו יטול אח\"כ חלק בפירות ובשבח משא\"כ בשכר טרחא דפועל דאינו נותן לו אלא דמים קצובים ליום וזהו כוונת רשב\"ם דכתב יפסיד שכר טרחא שלא ישלם לו עליו שכרו דאריס: היתרים על ההוצאה שלקח כצ\"ל: וא\"צ שבועה כיון שאין המערער כו' ל' כיון אינו מדוקדק דהול\"ל אם אין המערער כו' ואפשר משום דמסתמא אין המערער יודע כמה פירות אכל ואינו יכול לטעון טענת בריא ומש\"ה נקט בל' פסיקא ועד\"ר: ואז הוא צריך שבועה וליכא מיגו. דניחא ליה להעמידה ביד בע\"ה כדי שלא יצטרך לישבע. ומש\"ר ור\"י פי' אפילו איתא כו' ומש\"ר אח\"כ וכ\"כ הרא\"ש עד\"ר: והרמ\"ה כתב כשאין לו פירות מעיד לו כו' דעת הרמ\"ה הוא דעת ממוצע בין הרשב\"ם ובין הר\"י דהרשב\"ם סבר אפילו דטרח בה לחוד אינו מעיד ור\"י סבר אפילו יש פירות בשדה מעיד לו דמחשב כיורד ברשות והרמ\"ה ס\"ל דלא מחשב ליה כיורד ברשות ואין לו בפירות כדין אריס אלא שכר טירחא נוטל ומ\"ש דהוי כדין שוכר פועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו ק' דלקמן ר\"ס של\"ו כתב רבינו ז\"ל השוכר הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו השוכר נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מחבירו מה שההנהו והוא ברייתא בר\"פ האומנין וידוע דמה שההנהו הוא לפעמים פחות משכירות שלם שצריך ליתן לו השוכר לכן היה נ\"ל להגיה כאן תי\"ו אחת שמ\"ש שהמערער צריך לשלם צ\"ל שהמתערער שכיון שעכ\"פ צריך זה המתערער שהוא שכרו לשלם לו נמצא שאין לו נגיעה בדבר ודוקא שאין בה פירות אבל כשיש בה פירות ודאי יש לו נגיעה דהא אם ישאר השדה ביד בע\"ה יקח חלק כדין אריס שהוא טפי הרבה משכירות שרגילין ליתן לפועל שכיר יום בשעת עדותו לחוד. וא\"ת תקשה לרשב\"ם מברייתא זו דהשוכר הפועל לעשות בשלו כו' וי\"ל דרשב\"ם ס\"ל דאינו דומה דדרך הפועלים קצבה לכל יום דשם ידע מתחילת שכירתו שהשדה הוא של חבירו ואדעתא דהכי שוכרו משא\"כ כאן דבתחילת שכירתו סבר שישאר השדה בידו ובכה\"ג ס\"ל לרשב\"ם דאינו מן הדין שישלם לו השוכר כל שכירתו וק\"ל ולפי מ\"ש לפני זה דקמ\"ל דס\"ל לרשב\"ם דוקא אפועל קאי דנוטל שכירתו כמו ששכרו אבל אינו משלם כמה שהיה נוטל בדמי חלק אריסתו והרמ\"ה ס\"ל דגם זה צריך לשלם לו השוכר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " השוכר אם לקח בידו השכירות כו' הוא מגמרא דר\"פ ח\"ה ומקור דין זה יתבאר לקמן בסימן קמ\"א ע\"ש: ואם נתן כבר השכירות אינו מעיד וא\"ת הא יכול לחזור ולתבוע השכירות מיד המשכיר י\"ל דשמא לא ניחא ליה לטרוח ולעמוד בדין כמ\"ש גבי ערב בסמוך ב\"י. ומיירי אפילו ביש לו להמשכיר לשלם ומכ\"ש כשאין לו דאז א\"צ לה\"ט: יכול המשכיר לחזור וליתנו כו' אבל נ\"י כתב פרק ח\"ה בשם הרשב\"ם דלא יעיד לו ולקמן בסימן ק\"מ כתבתיהו ע\"ש ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " לוה שבא לערער עליו פח\"ה דף מ\"ו ת\"ר ערב מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי מלוה מעיד ללוה והוא דא\"ל ארעא אחריתי לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דא\"ל ארעא אחריתי קבלן אמרי לה מעיד כערב דמי ואמרי לה דאינו מעיד דניחא ליה דליקום בידיה תרווייהו דכוותיה כו' מאי דבעי שקיל עכ\"ל. וע\"ש בתוס' והרא\"ש מ\"ש אהא דאית ליה לארעא אחריתי ויהיה לך מבוארים דברי רבינו דרך כלל. ועד\"ר. ומש\"ר אפילו אם היה זיבורית יכולין להעיד כו' פי' גם המלוה יכול להעיד מה\"ט דלא חשוד כו' אבל הערב בלה\"ט דקאמר פשיטא דיכול להעיד דהא אין יכול לתבוע להערב כל זמן שנמצא דבר מה שהוא ביד הלוה להשתלם ממנו וק\"ל: ומש\"ר אפילו אם הקרקע שמעידין עליה היא בינונית כ\"כ התוס' והרא\"ש וצ\"ל דמיירי אפילו אם ידוע שגם עידית היה לו בשעת שלוה דאל\"כ לא היו צריכין לה\"ט דהא דינא היא אם יש לו זיבורית ובינונית נותן לו זיבורית וא\"ל דה\"ק אפי' היא בינונית אין חוששין שיעיד שקר מטעם דיאמר מפייסי ללוה כו' וכדמסיק. דא\"כ הול\"ל נמי אפילו היא עידית וכמ\"ש בסמוך. שמתוך כך לא יחזור עליו דטריחא ליה לע\"ק לחזור ולתובעו ללוה בדין תוס': ואפילו אם השדה שמעיד עליו עידית או זיבורית ר\"ל והשדה שנשאר בידו היא בינונית: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש לוקח ראשון מעיד ללוקח שני כו' פי' ראובן מכר שדה לשמעון וחזר ומכר עוד אחרת ללוי וסתם מכירה היא באחריות ונמצא שאחריות שניהם על המוכר וכשבא ערעור על שדה לוי שגזולה היה ביד ראובן הרי שמעון מעיד ללוי שאין שדה זו גזולה: והוא שתשאר למוכר שדה אחרת [הטעם כמו בב\"ח] ואין לומר שאף אם ישאר קרקע יחשוש שמא גם זאת הנשארת תהיה גזולה דא\"כ אין לדבר סוף וכבר כתבתי שלעולם מלוה ולוקח וערב אין חוששין אפילו לגזילה כל זמן שיש אחריות כשיעור חובן או כשיעור דמי לקיחתן: או שתשאר שדה ביד לוקח שני ר\"ל שקנה ג\"כ מאותו מוכר אחריו ודקדק רבינו וכתב שאותו קרקע הנשארת תהיה שוה נגד דמי שדה זו של לוקח ראשון דאל\"כ אכתי יחזור הראשון על השני כשתצא שדה שלו מידו בעירעור בעודף שהיה שוה הקרקע שלו על הקרקע הנשארת והיינו דוקא לפי' ר\"י אבל לפי' רשב\"ם נ\"ל דא\"צ שיהיה שוה כ\"כ ועד\"ר. ובתוס' שם הקשו בשם רשב\"א אמאי לא נקט דלוקח מעיד למוכר והוא שיש לו ארעא אחריתי והניחה בקושיא ואפשר ליישב דמש\"ה נקט תלמודא לוקח מעיד ללוקח כדי שנשמע מיניה נמי דה\"ה לוקח שני מעיד לראשון היכא שנשאר קרקע ביד המוכר ורבינו נמשך אחר ל' הגמרא וק\"ל: וכן לוקח שני נא יעיד ללוקח ראשון כו' לכאורה ק' כו' [הקושיא והתירוץ כמו בב\"ח]: ובעיר שושן האריך בישוב הקושיא זו ללא צורך ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן שמכר שדה לשמעון כו' בפח\"ה סוף דף מ\"ד גרסינן גופא אמר רבין בר שמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני ב\"ח ה\"ד אי דאית ליה למוכר שדה אחריתי הרי ב\"ח עליה דידיה הדר שהוא בן חורין ואי דלית ליה למוכר ארעא אחריתי מאי נ\"מ למוכר להעמידה בפני ב\"ח הא לא מצי הב\"ח להוציא מיד המוכר מידי כיון דלית ליה (וכתבו התוס' ואי משום שהיום או מחר יתעשר ויהדר עליו הב\"ח מש\"ה ליכא למיפסל להמוכר לעדות כיון דהשתא לא מרויח מידי) דאמר לא ניחא לי דליהוי לוה רשע ולא ישלם סוף סוף גבי לוקח נמי יהיה לוה רשע ולא ישלם (פי' כשיבא הב\"ח לטרוף מידו ואז לא מהני ליה במה שמכיר הלוקח שהוא שלו וק\"ל ועד\"ר) דאמר להכי זבינא לך שלא באחריות עכ\"ל הגמרא ובריש דף מ\"ג כתבו התוספות אהא דרבין הנ\"ל דאמר לא יעיד מפני שמעמידה בפני ב\"ח ז\"ל וא\"ת בלה\"נ לא יעיד משום דלא ניחא ליה דליהוי להלוקח תרעומות עליה כדאמרינן כו' וי\"ל דאין נפסל בשביל כך לעדות א\"נ הכא מיירי אפילו במכיר בה שהיא שלו דליכא תרעומות עכ\"ל והנה התירוץ זה האחרון של התוספות ס\"ל דאפילו במכר לו שלא באחריות אפ\"ה בעינן שיכיר הלוקח וכן הוא כוונת רבינו במ\"ש ושמעון מכיר כו' ועפ\"ז נראה שנוסחת דפוס ב\"י שנדפס בדברי רבינו ז\"ל אע\"פ שמכרה לו שלא באחריות או באחריות ט\"ס הוא שתי התיבות או באחריות אלא קאי הכל אמכר לו שלא באחריות וכמ\"ש תדע דאל\"כ ק' איך מסיק וכתב הטעם דלא יעיד לו משום חשש שיעמידנו בפני ב\"ח כדי שלא יהיה נקרא לוה רשע דהא גם לזה הלוקח יהיה נקרא לוה רשע כיון שמכר לו באחריות והארכתי מזה עוד בדרישה ע\"ש וגם בספרים מדוייקים ליתא הני שתי תיבות או באחריות וכן מוכח בפי' ב\"י עצמו וכמ\"ש בסמוך ולפ\"ז צ\"ל מש\"ר ונמצא שאפילו אם יוציאנה לוי מידו אינו חוזר עליו צריכין לומר דקאי אמ\"ש לפני זה כיון דמכר לו שלא באחריות ולא מטעם דמכיר שהיא שלו וכדכתיבנא וכ\"כ הב\"י. א\"נ ה\"ק אינו חוזר עליו בהתרעומת שיש לו עליו דכיון דמכיר אין כאן תרעומת ועד\"ר מ\"ש עוד מזה. ומש\"ר ברישא דניחא ליה דלא לקרייה גזלן פירוש הבריות שרואין שמוציאין מיד שמעון הלוקח בעדים שמעידים שראובן גזלה יחזיקו לראובן גזלן ואפילו אם הלוקח יודע ומכיר שהיתה שדה זו של ראובן ושל אבותיו מעולם מ\"מ שאר כל הבריות לא ידעו וק\"ל ועמ\"ש בסמוך ס\"ט: ומש\"ר ואפילו אם קנה השדה כו' עיין בסעיף שאח\"ז מ\"ש שם: ומש\"ר ואפילו אם אין אנו יודעין כו' הכל שם בתוספות ואשר\"י כתבתי זה ג\"כ בסעיף ו' בדין מלוה וערב לא יעידו ללוה ע\"ש וק\"ל: שבעל חובו יכול להוציאו מיד לוי המערער כו' וכאן אין שייך לומר הראשון נוח לי דמאי נ\"מ לראובן בזה הלא הוא לא יוציאנה גם אינו יכול להוציאה לא משמעון ולא מלוי המערער אלא שב\"ח יוציאנה בשטר מוקדם שבידו על ראובן ומה לו לראובן בטירחתו על ב\"ח כיון דעכ\"פ לא יהיה לוה רשע כולי: "
+                ],
+                [
+                    " מכר לו ראובן פרה וטלית כו' בפח\"ה דף מ\"ג ת\"ר מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שאחריותו עליו מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה משום שאין אחריותו עליו מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא ומסקינן שם דף מ\"ד אלא כדרבין בר שמואל כו' כצ\"ל ודוקא בית או שדה אבל פרה וטלית ל\"מ בסתמא דאין ב\"ח טורף מהן כשמכרם אלא אפילו עשאו אפותיקי נמי לא (משום דלית להו קלא דאפותיקי ל\"מ במטלטלין) וליחוש דילמא אקני ליה מטלטלין אגב מקרקעי כו' ומסיק וקאמר דמיירי דקאמרי עדים ידעינן בהאי דלא ה\"ל ארעא מעולם עכ\"ל הגמ' בקיצור אלו הן כלל דברי רבינו עד כתב הרמב\"ם: ומש\"ר ובא לוי לערער עליה בטענה שקנאה הל' משמע דקאי אזה שבא להוציא מידו שהוא שמעון שטוען שקנאה מגזלן והיינו ראובן הגזלן ואפ\"ה מעיד לו ראובן דכאן מיירי במטלטלין ואין שייך לומר דניחא ליה דלא לקרוייה גזלנא דהא יכול לטעון שמצאו ונשתהא גביה כמה ימים או שקנאו מאחר ולא ידע שהוא שלו דהמטלטלין אין שם בעלים עליהם וגם העולם יאמינו לו דדוקא בקרקע דהוה דבר המסויים ונגלה לעין כל שייך לומר דניחא ליה דלא ליקרייה גזלנא כו' וכן מוכח בדברי הרמב\"ן בסמוך וכמ\"ש שם: שלא היה לראובן מעולם קרקע כן הוא בגמרא כו' אבל ל\"ד מעולם קאמר אלא שלא היה לו קרקע עד שעה שמכר הפרה אפילו אם אח\"כ היה לו אין קפידא וק\"ל: וכתב לו דאקני ר\"ל דילמא באותה שעה שהיה לו קרקע לוה מאי שא' ואף שידענו שבאותו שעה לא היה לו פרה וטלית וכשהיה לו פרה כבר מכר הקרקע מ\"מ יש לחוש שאז שיעבד לו אגב אותו קרקע כל המטלטלין שקנה ושיקנה וא\"כ אם מכר אח\"כ אותו קרקע קודם שקנה פרה או טלית זה מ\"מ נשתעבד לו אגב הקרקע שהיה לו בשעה שלוה ממנו שהרי הוא מוקדם ללוקח שקנה הקרקע והרשות ביד המלוה לטרוף אותו קרקע או המטלטלין שקנה ושיקנה או לטרוף שניהן מיד הלקוחות וכן מוכח ברי\"ף פרק חזקת ובר\"ן בפרק מי שהיה נשוי וברשב\"ם שם בפח\"ה דאפי' מכר הקרקע קודם שקנה המטלטלין מהני האגב ע\"ש אבל הקרקע מיהא בעי להיות בידו בשעה שמקנה לו אגב קרקע ע\"ש ברשב\"ם ודו\"ק: וכתב הרמב\"ם שאין מעיד לו עליה בפט\"ז מה\"ע כ\"כ: אא\"כ הודה שמעון כו' והודאה מיהא מהני ולא חיישינן לקנוניא והיינו כשהודה קודם שבא המערער כ\"כ בשם נ\"י וד\"מ ועמ\"ש שם בזה ול\"ד לסילוקי שותפין שכ\"ר בר\"ס זה שאפילו לא סילק עד אחר שבא המערער מהני דשאני התם דמכח סילוק יכול זה שנסתלק לו לתפוס במה שבידו לעולם ולא שייך קנוניא דירא ממנו שיתפוס כולו ועוד דשאני הכא דההנאה ניכרת ונראה לעינים מיד דנשאר בידו הפרה והטלית ע\"י הודאה זו משא\"כ בשותפין הנ\"ל וכמ\"ש וגם בד\"מ כאן יראה שפסק כרב פפא כצ\"ל ופלוגתא דר\"פ ורב זביד שם דף מ\"ד ועד\"ר: שאל\"כ אע\"פ שמכרם לו שלא באחריות כו' אין זה מל' הרמב\"ם שם אלא לשון רבינו הוא שכ\"כ ותוס' ביאור לדברי הרמב\"ם ולפי' ב\"י מיירי דוקא בסתם ועד\"ר: דמכיר בה שהיא בת חמורו פי' וה\"ה כאן במכר לו פרה צריך שיודע שהיא בת פרתו של המוכר וכן הטלית בארג בביתו: וכתב הרמב\"ן הא דמעיד כו' רבי' העתיק זה מחדושיו דהרמב\"ן שכ\"כ פח\"ה בשמעתין וכתבתי ל' בדרישה ומשם תראה דרבינו שינה סדר ל' וע\"ש: הא דמעיד פי' במכר לו פרה וטלית דקאמר דמעיד ראובן לשמעון וכנ\"ל: דלית בהו תקנת השוק לקמן בסימן שנ\"ו יתבאר דמכח תקנת השוק דחששו חז\"ל שלא ירצה ליקח שום אדם מטלטלים שיחשוש שמא גזולים הם ויצטרך להחזירם להנגזל בחנם תקנו שאם יבא הנגזל בעדי גזילה לקחת אותם מיד הלוקח צריך לחזור וליתן להלוקח דמים שנתן בעדם להמוכר לו והנגזל חוזר על הגזלן ומוציא אותן הדמים מידו אבל אם הגזלן או הגנב נותנו לזה שהוא עתה בידו בפירעון חוב שהלוה לו כבר או פרע לו בו הקפותיו בזה לא תיקנו שהנגזל יתן לו כלום אלא הנגזל לוקח מידו בלא דמים כיון שלא הוציא כלום עבורו שהרי כבר היה חייב לו וע\"ע שם בסי' שנ\"ו ולמדונו הרמב\"ן דה\"נ מיירי שראובן מכר הפרה לשמעון ולא קיבל בעדם עתה דמים אלא ניכה לו הדמים בחובו מ\"ה מעיד לשמעון דאין ראובן נוגע בעדות זה הוא דמה לו לשקר דהא אין לו ריוח ולא הפסד הן שיזכה זה או זה: דאי מערער זכה כו' אין משלם כו' כלומר דאי יזכה המערער לא יצטרך המוכר לשלם כלום לא למערער ולא ללוקח שהרי המערער נטל אותו מהלוקח בלא מעות כיון דלית בהו תקנת השוק ונגד הלוקח לא קיבל אחריות כנ\"ל ודלא כמשמעות פי' ב\"י שנראה מדבריו דמש\"ר דאין משלם כלום אמערער קאי וז\"א דא\"כ העיקר חסר דהא מה שסיים ואי לוקח זכי ל\"מ כו' ע\"כ אמוכר קאי: ומ\"ש א\"נ כו' א\"נ איכא לאשכוחי דמעיד לו במכר לו פרה וטלית הנ\"ל אפילו בגוונא דאית ביה תקנת השוק דהיינו שזה המחזיק טוען שהוא לקחה ונתן להמוכר בעדם עתה דמים והמערער אינו מודה להמחזיק שקנאו ומביאו עדים שמכורים ויודעים בבירור שפרה זו וטלית זה שלו היה וטוען להמחזיק הביא עדים שקניתיהו שמא הטלית בא לידך בתורת שאלה או פרה מעצמה נכנסה לרשותך ואין ללוקח עדי לקיחה זולת המוכר ועוד עד אחר עמו (וכדמשמע ל' אני מכרתי לו דמשמע דזולת אמירה זו אין לו עדי קנין) שנמצא שאלו שתק המוכר ולא העיד היה מוציא המערער מידו של לוקח בלא שבועה ועדים ואע\"פ שהרשב\"א כתב דאפילו בדבר העשוי להשאיל ולהשכיר אית ביה משום תקנה דאם אי אתה אומר כן אין אדם קונה דברים העשויין להשאיל ולהשכיר וכמ\"ש בשמו בסימן ש\"ע ע\"ש היינו לומר דאם מביא זה עדים שקנאה צריך להחזיר לו הדמים ואין הנגזל יכול לומר לא היה לך לקנותו כיון שהוא דבר שעשוי להשאיל ולהשכיר והיה לך להעלות על דעתך שהוא שאול בידו וז\"ש בטעמו שא\"כ אין אדם קונה כו' ר\"ל ורוב מטלטלים הן מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ויבוטל תקנת השוק אבל אם אינו מביא עדי קנייה ל\"מ אם טוען אני השאלתיו לאחר ושמא אותו אחר השאילו לך או טוען נגנב ממנו ושמא אותו הגנב השאילו לך נראה דבכה\"ג הרשב\"א מודה דא\"צ ליתן לו הדמים דהא הטעם הנ\"ל שכתב הרשב\"א דאל\"כ אין אדם קונה כו' אין מוכרח עכ\"פ דהא יכול לקנות וליחד עדות איך שקנה ודוקא בדבר שאינו עשוי להשאיל אמרי' דמסתמא לא בא לידו כ\"א בתורת קנייה וצריך להחזיר לו דמיו בלא עדי קנין ומסתברא לומר כן כיון דמעיקרא דדינא הנגזל נטלו בלא דמים עכ\"פ אלא מכח תקנת השוק אמרו דצריך להחזיר לו דמיו והיינו באופן שכתבתי וק\"ל: אני מכרתיו לו ואינו שלו נראה דאפילו אינו פוסל עדיו בגזלנות אלא אומר הוא ואחר עמו יודעים אנו שלא היה שלך מעולם ה\"ל תרי ותרי אין מוציאין מיד המחזיק בו ע��ה גם בכה\"ג ודאי נאמן דהא לית ליה פסידא ולא ריוח בהגדה זו אף אי הוה זכה המערער לא הוה משלם לשום א' כלום וכי זיכה ללוקח נמי אינו מרוויח מידי כנ\"י ועד\"ר: א\"נ כגון שאינו טוען כו' כלומר א\"נ מודה המערער לשמעין שקנאה מראובן וזה נרמז במ\"ש שאינו טוען שמוכר גזלה מכלל דמודה שראובן מוכרה ושהוא לקחה ממנו וכ\"כ מודה שנתן לו עתה דמים בעדה נמצא דאית ביה תקנת השוק מ\"מ כיון שאינו טוען שהמוכר גזלה ממנו אלא שהמוכרה לראובן הוא שגזלה מידו נמצא דאין ראובן צריך להחזיר לו דמים להמערער אף אם יזכה ויצטרך ליתן דמים לזה המוחזק ואינו נוגע בעדות הוא: שהמערער כשבא כו' משמע הא לא ה\"ט לא פסלינן משום טעמא דניחא ליה דלא ליקרוייה גזלנא והיינו מטעם שכתבתי לעיל דבמטלטלים לא שייך עליו קריאת גזלנא וכן מוכח ממ\"ש לפני זה. ול' א\"נ כגון שאינו כו' משמע דלפני זה מיירי באפילו כשטוען שהמוכר גזלה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן שגזל כו' זהו אוקימתא דרב ששת שם בגמרא וכתבתיהו בדרישה ע\"ש והתחיל רבינו בתרתי וכתב ראובן שגזל שדה וטלית כו' משום דבדין זה דמערער לוי על ראובן בעודו בידו דין שדה וטלית שוין הן משא\"כ כשאינו מערער עד שמכרה ליהודה דשם יש חילוק בין מערער אשדה למערער על טלית וכמש\"ר אח\"ז וק\"ל: ובא לוי כו' מל' שהיא שלו משמע שטוען של אבותי היתה מעולם ומביא ע\"ז עדים וכן מוכח מדברי רבינו בסמוך בסוף הענין דמיירי כשיש ללוי עדי אבות וכמ\"ש ועד\"ר: אם שמעון מעיד כו\" כלומר שמעון עם א' שעמו: אבל אם בא לפסול כו' ל\"ד קאמר שבא לפסול עדי לוי אלא כל שאינו מעיד בפי' שהיא של ראובן אין שומעין לו רשב\"ם ע\"ש: ואפשר שנוח לו כו' כל' זה ג\"כ כתוב בסמוך ז\"ל מטעם דהראשון נוח לי כו' וכן הוא בשינוייא קמא בגמרא אבל מסיק וקאמר שם ז\"ל אב\"א כגון דאית ליה סהדי למר וא\"ל סהדי למר ואמר רבנן ארעא היכא דקאי תיקום ויש לתמוה על רבינו למה תפס שינויא קמא ומשמע מיניה דאם ידוע ששניהם נוחים לו או שניהם קשים לו אינו נוגע בעדות ואמאי הא כיון דמיירי בדאיכא ללוי עדי אבות כמ\"ש א\"כ אפילו שניהם נוחים נוגע בעדות וכתירוץ האב\"א הנזכר בגמרא וי\"ל משום דבזה שכשיבואו שניהן עדי אבות שישאר הקרקע ביד המוחזק אינו עכ\"פ שהרי אם עדי לוי המערער מעידין שראוה ביד אבותיו ועדי שמעון מעידין שהיה של אבותיו מעולם ולא מכרוהו מוציאין אותו מיד המוחזק ונותנין לזה שעדיו מפורשין יותר וכדאיתא בפ' ח\"ה וכ\"ר בס\"ס קמ\"ו ע\"ש מ\"ה סתם רבינו וכתב שאפשר שנוח לו יותר להוציאה כו' ובזה נכלל כל הניחותא בין מה שאינו אלם בין מה שאפשר שעדיו יועילו יותר נגד ראובן מכנגד לוי וא\"ת הא דקאמר ל' אפשר ממ\"נ אם יודע שמעון שעדיו מעידין שיודעין שאבותיו לא מכרוהו הרי גם מלוי יכול להוציא ואי לא הרי ודאי לא יכול להוציאן מיד לוי המוחזק וי\"ל שאף לשמעון יש לו עדי אבות שלא מכרו לו מעולם אפשר שגם עדי לוי יעידו כן דהא לפי מה שטוען שמעון שעדי לוי בשקר מעידין חושש שיעידו לו ג\"כ זה ומה שקאמר הגמרא כגון דאית ליה סהדי כו' לאו דצריך להיות ידוע בודאי ששווין הן אלא שחוששין לזה וכמ\"ש ורבינו כללם בחדא ומ\"ה לא כ\"ר ל' הגמרא הראשון נוח לי כו' בתחילה ובסמוך כתבו כיון דכבר רמזו בדבריו וק\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו נתייאש קודם שמכרה היינו בסתם יאוש שאמר ווי לחסרון כיס דכיון דקרקע אינה כגזלת אמרינן מסתמא לא ייאש ועד\"ר: דאייאש קודם שנמכר אזדא לטעמיה דס\"ל כהרא\"ש דבעי דוקא יאוש ואח\"כ שינוי רשות כמבואר בסי' שכ\"ג ושס\"א. ואם תבא ליד לוי לא יתחייב לו כלום מכאן מוכח דרבינו איירי בטענת לוי שהוא של אבותי היתה מעולם ויש לו עדי אבות דאי בטוען שלי הוא שלקחתי מראובן (וע\"פ הדרך השני שכתבתי בדרישה ע\"פ התוס') אמאי לא יתחייב לו ראובן מה לי מכרה ליהודה או ללוי סוף סוף גזלן דשמעון הוא וק\"ל: אחריות נכסים פי' קרקע: חייבין הבנים להחזיר אף מדינא פי' בלא תקנת רבנן: דקיי\"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח הוא פי' לענין שהוא מיחשב לשינוי רשות: "
+                ],
+                [
+                    " בני העיר שבא אדם לערער כו' עד\"ר שם כתבתי ל' הגמרא דפ' ח\"ה דנלמד כן ממנו: כיון שהוא צרכי העיר דא\"א לו שלא ירחץ או שלא ילך ברחובה אבל אם איכא מרחץ או רחוב אחרת יכול להסתלק ולא הוצרך רבינו לכתבו דמדכתב דא\"א להו להסתלק כיון שהוא צרכי העיר משמע מיניה הא אם יש להן אחרת יכולין להסתלק ולא כתב אח\"כ בס\"ת דמהני סילוק אלא שם ילמדנו דכשיש אחרת א\"צ אפילו סילוק וכמ\"ש שם וב\"י האריך בזה ללא צורך ודוק. ובגמרא לא נזכר לאיסור אלא ס\"ת ולרבותא נקט דאפי' ס\"ת דלאו מידי דהנאת הגוף הוא ומצות לאו ליהנות נתנו ועוד דלאו עשיית מצוה ממש הוא אלא שמיעה בעלמא אפ\"ה מקרי נוגעים בעדות ורבינו לא זא\"ז קתני וכעין זה כתב ב\"י בסוף דבריו ע\"ש: כגון שותפין דלעיל ר\"ל ר\"ס זה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בפסול ממון כו' ע\"ל ס\"ס ל\"ג ושם כתבתי טעם הדבר: אא\"כ יש להן ס\"ת אחרת בעיר ואז א\"צ סילוק וכ\"כ הרא\"ש בתשובה בכלל ג' ע\"ש והביאו ב\"י כיון דבשמיעה בעלמא יוצא ואין זה מקרי הנאה גדולה וגם מצות לאו ליהנות נתנו ואין כאן הנאת ממון כיון דאפשר לו באחרת משא\"כ במרחץ ורחוב דשם עכ\"פ בעינן סילוק מזה שדנין ומעידין עליה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ורגילין לפסוק להן צדקה בכל עת עיין בב\"י מ\"ש בזה: אנו ניתן דבר הקצוב עלינו כו\" ע\"ל ס\"ס ז' מ\"ש בזה: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כל כיוצא בזה כו' בפע\"ז מהלכות עדות כ\"כ ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שני עדים שהעידו כו' דין זה דהכחשה כבר נתבאר בסימן ל' ול\"א ודין הזמה מקרא מלא הוא ועשיתם כאשר זמם וחילוקי דינים שכ\"ר בו מבוארים בפ\"ק דמכות ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר ואין לוקין כיון שמשלמין כו' דף ד' וכרבנן דס\"ל הכי ולאפוקי מר\"מ דס\"ל שמשלמין מכאשר זמם ולוקין משום לא תענה וע\"ש טעמא דר\"מ ורבנן וטעם דחובל ג\"כ כתוב שם ובפרק אילו נערות מביא שם ג\"כ פלוגתא הנ\"ל ומביא שם ג\"כ הטעם דלא אמרינן איפכא דילקו ולא ישלמו וע\"ש בפרש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " חוץ מאם העידו כו' קאי אמ\"ש לעיל והם חייבים כפי מה אשר רצו לחייב כו' וע\"ז כתב חוץ כו' והוא משנה וברייתא בפ\"ק דמכות ז\"ל הברייתא ת\"ר ד' דברים נאמרו בעדים זוממין אין נעשין בן גרושה כו' והטעם מפורש שם: "
+                ],
+                [
+                    " ומה שמתחייבין הניזמין כו' שם דף ג' מפרשי טעמו דר\"ע כן ואע\"ג דלא מגבינן קנסא בבבל מ\"מ כל הדינים הללו יש בהן נ\"מ דאי תפס לא מפקינן מיניה כ\"כ הב\"י ומ\"ו ר\"ס ז\"ל תירץ בש\"ע דיש ג\"כ נ\"מ דעד זומם פסול להעיד משא\"כ עדים שהוכחשו דאילו באין בפני עצמן ואילו באין בפני עצמן ומעידין וכמ\"ש בסימן ל\"א. ובתירוץ וה לא נתיישב למה כ\"ר דין תשלומין דעד זומם דאינו משלם כ\"א בפני עצמו ובסוף הסימן כתב ג' אחין וכהנה רבות בסימן זה ולתירוץ ב\"י ניחא מיהו גם לתירוץ מ\"ו ר\"ם צריכינן דאל\"כ למה כתב דין מלקות ומיתה וק\"ל: לפיכך אין משלמין ע\"פ עצמן דכתיב גבי קנס אשר ירשיעון אלקים ולא ע\"פ עצמן: "
+                ],
+                [
+                    " כתב ר\"ח ל\"מ כו' נראה דר\"ח איירי לענין עדים שאמרו שקר העדנו קודם ששילם הנתבע וקאמר דל\"מ שאין להם דין עדים זוממין לענין שיצטרכו הם לשלם לנתבע לכיסו כפי מה שרצו לחייבו בתחילה בעדות כדין עדים זוממין ויהא נשכר בחזרתן זו אלא אפילו עדותן קיימת והנתבע מחויב לשלם מכיסו לתובע ולא משגיחין כלל בחזרתן לענין דין תובע ונתבע ובמה שמחויבים העדים אח\"כ לחזור ולשלם להנתבע מה שגרמו לו היזק בעדות השקר מזה לא איירי רבינו כאן בשם ר\"ח ובסימן מ\"ו כ\"ר דין ההוא בשם תשובת הרא\"ש דאע\"פ דאינן נאמנין לגבי תובע ונתבע מ\"מ לגבי נפשייהו מיהו נאמנין וחייבין לשלם לנתבע שגרמו לו היזק ודין ההוא לא שייך אלא לאחר ששילם הנתבע שאז הזיקו יודע וניכר אבל קודם לכן ליכא משום דינא דגרמי ומ\"ה לא שייך לכתבו בסימן זה דמיירי באם קונסין לעדים שיתנו ממון לכיסו של נתבע על אשר זממו להפסידו ובזה גם הרא\"ש מודה לר\"ח וכן ר\"ח מודה בהך דלקמן כנ\"ל פשוט ולא כדעת כמה רבוותא שהקשו דברי רבינו אהדדי וכמ\"ש בדרישה ע\"ש וא\"ל ס\"ס אי איתא דס\"ל לר\"ח כמש'\"ר לקמן א\"כ הפוכי מטרתא ל\"ל דאפשר דאה\"נ דמשלמין העדים מיד לתובע וה\"ק עדותן מתקיימת שמחייבין הנתבע לשלם לתובע וממילא אם העדים לפנינו ויש להן ממון לשלם לתובע גובין מהן ואם לא מחוייב הנתבע לשלם עכ\"פ ואח\"כ הנתבע יוציא מהעדים ויש בו נ\"מ ג\"כ אם יש להנתבע בינונית ולהעדים זיבורית ובכה\"ג אמרינן לקמן סימן פ\"ה ס\"ג דאפילו בשנים שלוו זה לוה דזה גובה וזה גובה ע\"ש מכ\"ש בכה\"ג ואפשר נמי לומר דהתובע יכול לומר אין לי דין ודברים עם העדים והנתבע מחויב לשלם לו מיד ואין יכול לדחותו אצל העדים אף אם יש להם לשלם ומזה נראה שמדבר ג\"כ בעל המישרים וכמ\"ש בהגהות ד\"מ ע\"ש כי שם כתבתי ג\"כ פירוש דבריו דב\"מ ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ה\"ג הכחשה אינה בגוף העדים כו' והזמה בגוף העדים ול\"ג העדות וכ\"כ ב\"י והוא משנה שם דף ה' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש והם אינם נאמנים על עצמן לומר לא עשינו כך וכך כאן לא קאי אמעשה ולכאורה היה נראה להגיה ולהפכו וכצ\"ל כיון שמעידין על גופן של העדים והוי כאילו העידו עליהן שהרגו הנפש כו' דהן אינם נאמנים כו' מיהו יש לדחוק וליישב ג\"כ נוסח שלפנינו ולומר דה\"ק כמו דאינן נאמנים לומר בנדון זה לא היה כך וכך ומפרש דבריו דהוה כאילו העידו עליהן שהרג הנפש דאינן נאמנים לומר לא עשינו מעשה דהריגה או דחילול שבת וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו היו הראשונים ק' כו' שם דף ה' ויליף לה מקרא: בין אם העידו בזא\"ז כו' לאפוקי מרבי יודא דפליג התם במתניתין עם רבנן וז\"ל דחשדינן לה שכך נטלו עצה ביניהן להזים את כל הבא להעיד עליו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " עדים זוממין א\"צ התראה כו' בכתובות פרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ג א)\"ר אליעזר הכי ויהיב אביי טעמא דכיון דאינהו בעו למקטל בלא התראה אף אינהו לא צריכין התראה דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו מתקיף לה רב חמא בריה דרב ירמיה אלא מעתה בן גרושה ובן חלוצה דלא מכאשר זמם נפקא לן (וכמ\"ש לעיל) ליבעי התראה אמר קרא משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם ופירש\"י וכיון דרוב זוממין ��או בני התראה נינהו ה\"נ לא ליבעי התראה: "
+                ],
+                [
+                    " ואין מזימין אותן אלא בפניהן שם בפ\"ק דכתובות מימרא דרבי אבהו ופירש\"י שהרי באין לעונשן מיתה או ממון והתורה אמרה והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם הוכחשו ואח\"כ הוזמו כו' הוא מימרא דרבא בפרק מרובה (בבא קמא ד' ע\"ג) ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " והזמה שלא בפניהם כו' הוא סוף המימרא דרבי אבהו הנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אין העדים זוממין לוקין ומשלמין עד שיהו כולם כשרים ראוים להעיד ויגמר הדין על פיהם משנה בפ\"ק דמכות דף ה' ע\"ב ז\"ל כאשר זמם לעשות לאחיו והרי קיים (פירוש שעדיין לא נהרג) ומה אני מקיים נפש תחת נפש שלא יהרגו משקבלו עדות עד שיגמר הדין עכ\"ל המשנה ונראה להגיה בדברי רבינו עד שנגמר הדין בנו\"ן וכמ\"ש בסוף הענין או שהוזמו קודם שנגמר וכן במיימוני כתב אחר שנגמר ע\"ש. וכתב הב\"י דמ\"ה בעינן נמי שיהיו כולם ראויין להעיד דאל\"כ א\"א שיגמר הדין על פיהם דהא נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטילה ואף אם נגמר ה\"ל כאילו לא נגמר ולי נראה דמהאי טעמא נמי בעינן שיהו כולם ראויין להעיד דאז כולם ראויין להזמה דאי אינן ראויין להעיד גם אינן ראויים להזמה דהא תנן התם אמר רבי שמעון מקיש שלשה לשנים מה שנים אין נהרגין עד שיוזמו שניהן אף שלשה כו' ומנלן אפילו מאה ת\"ל עדים וק\"ל: ומש\"ר והוא שהעיד כ\"א תוך כדי דיבור שם דף ו' ע\"א בגמרא אמר רב הונא והוא שהעידו כולם בתוך כדי דיבור והוא כדי שיעור שיאמר שלום עליך רבי ומורי: ומ\"ש או שאמר אחר עדות חבירו ואני כמותך בפרק ד' מיתות אמר ר\"ל אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות ומעלה הוא דעבוד רבנן כלומר שהצריכו לכל העדים לפרש עדותן וכיון דאמר אף אני כמוהו סגי מדינא דלא צריך לומר עוד והו\"ל כמעיד תוך כדי דיבור של חבירו ב\"י: אבל אם יש ביניהם הפסק כו' עד אע\"פ שכל העדות בטילה דברים הללו העתיק רבינו מל' הרמב\"ם כתבתי ל' בדרישה וביאור הדברים דמיירי כשבאו כא' לב\"ד להעיד אלא שהפסיקו בין עדות לעדות ביותר מכדי דיבור ומ\"ה ס\"ל לרבינו דלענין צירוף העדות יחד לחייב הנתבע דתליא באם באו להיות חבורה ואגודה אחת אמרינן כיון שעל שם כך באו כולם יחד לב\"ד כדי להעיד אע\"פ שהפסיקו בין עדות לעדות חשוב הכל כעדות אחת וכיון שנמצא א' מהן פסול שהוזם עדות כולם בטילה דעדות שנפסלה מקצתה נפסלה כולה דומיא דאמרינן גבי נמצא אחד מהן קרוב או פסול שאפילו לא העידו אלא לאחר כדי דיבור עדות כולן בטילה (וכמ\"ש לעיל סימן ל\"ו וגם כאן בדרישה בשם התוס') וא\"ת הא גבי נמצא אחד מהן קרוב או פסול בין להרא\"ש בין להרמב\"ם בעינן לפחות שיראו עדות כא' ויכוונו להעיד ואם לא ראו וכיונו כאחד אפי' באו לב\"ד כא' וגם העידו תוך כ\"ד לא חשבינן להו כעדות אחת (וכמבואר לעיל סימן הנזכר) שאני התם שכולן מעידין אמת ונמצא התחלת עדותן הוא בשעת ראיה מ\"ה אין קרוב ופסול מבטל העדות אלא אם כן נעשה עמהם אגודה אחת בשעת הראיה שהיא התחלת העדות אבל כאן שאילו הניזומים שקר העידו ומעולם לא ראו נמצא שהתחלת עדותן בשעת שבאים לב\"ד להעיד מ\"ה כל שבא עמהם לב\"ד להעיד הוא עמהם באגודה אחת בהתחלת העדות ולהכי עדות כולם בטילה אבל מ\"מ לענין תורת הזמה שבעינן שיוזמו כל העדות יחד לא חשבינן להו לחבורה א' ואותה שהוזמה חייבת אף שלא הוזמו האחרים משום דהזמה בהגדה תליא מילתא וההזמה לא היתה כ\"א אלא לאחר כדי דיבור [ובזה] דברי רבינו מבוארים. ונראה דגם זה הוא טעמו של הר\"ר ישעיה דמסיק רבינו וכתב בשמו דאם כשבאו להעיד אמרו להעיד כיוננו כבר נעשו אגודה א' בין לענין הזמה וכו' דאף דבהזמה בהגדה תליא מילתא וכמו שכתבתי מכל מקום אמירתם זו דאמרו להעיד כיוננו מחשב לאמירה והו\"ל כאילו העידו מיד יחד: ומ\"ש והאחרונים אינן נענשין לא איירי בהוזמו גם הם כמו שהוכחתי בדרישה ע\"ש אלא כאילו אמר בזה שלא העידו תכ\"ד א\"צ להיות כולן נענשין אלא אף שאילו האחרונים אינן נענשין מ\"מ הראשונים נענשין ורבינו נמשך אחר ל' הרמב\"ם ובדרישה הבאתי ל' הרמב\"ם שכתב בל' זה כ\"כ במקומות אחרים ע\"ש ודוק: אבל אם כשבאו להעיד כו' עמ\"ש בפי' דברי רבי ישעיה הללו בסימן ל\"ו בסעיף ב' בפרישה ובדרישה ודוק: ומ\"ש רבי ישעיה אבל אם כשבאו להעיד אמרו להעיד כיוננו פי' כ\"א בפני עצמו אמר גם אני כוונתי היה להעיד אבל א\"צ שיאמרו שכוונתן היה להעיד יחד דהא הכשרים ודאי אינן אומרים שכוונתן היה להעיד עם הני דניזממו שהרי לא היו כלל עמהן וק\"ל: ומ\"ש ובלבד שיראו כולם כא' י\"מ דאנמצא בהן קרוב או פסול לחוד קאי דאלו בהזמה לא הוה להן ראיה כלל דהא בשקר העידו והוא דוחק בעיני דהא כאן אין מקום רבינו לעדות דקרוב ופסול (אלא דכתבו רבינו ללמוד ממנו דיני הזמה וה\"ק בין כו' בין כו' ר\"ל כמו דבנמצא אחד מהן קרוב ופסול נפסלין מהן הכשרים במה שהיו בצירוף יחד שאמרו להעיד נתכוונו כן הדין ג\"כ לענין הזמה) ולעיל סימן ל\"ו דשם מקומו הל\"ל לכן נראה דגם נ\"מ ביה לענין הזמה וה\"ק שוין הן הזמה לנמצא ביניהן קרוב או פסול ובשניהן בעינן הראיה יחד כל אחד לפי עניינו דהיינו בקרוב או פסול בעינן שבאמת ראוהו יחד דאל\"כ לא היה הצירוף צירוף לפסול הכשרים כיון דאינן מעידין בתוך כ\"ד ולענין הזמה בעינן שיאמרו בבואם לב\"ד להעיד שכוונתן היה מתחילה להעיד ושגם ראוהו יחד ואם לא אמרו שראוהו יחד אין צירופם צירוף לענין הזמה וק\"ל: ודוקא בשאר העדים בעינן כו' שהעדות אפשר שנתקיים בשנים הראשונים אבל בשנים הראשונים אע\"פ שהפסיקו שניהן צריכין זל\"ז דע\"א אינו כלום ולכן מצטרפין אע\"פ שיש ביניהם הפסק: אבל אם לא הוזמו כולם כו' קאי אדלעיל: או שנמצא אחד מהן קרוב או פסול פטורין פי' פטורין מלשלם אבל פסולין הן לכל עדות שבתורה ריב\"ש סימן רס\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " העידו שנים פלוני לוה מפלוני כו' עד כפי דרך עולם מימרא דרבא בספ\"ק דמכות ע\"ש: ומש\"ר אינם זוממין עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שנים שהעידו באחד שגירש כו' משנה וגמרא שם דף ג' ע\"א וגם מ\"ש אח\"כ העידו בא' שח\"ל כו' משנה שם ע\"ש: ובא לחייבו ליתן לה כתובה ל\"ד כתובה אלא ה\"ה נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל ותוס' כתובה אשר\"י: אלא אומדין כמה כו' זהו פירוש הרא\"ה ורש\"י ורי\"ף. והרז\"ה פי' בע\"א ועד\"ר: אם היתה עומדת לגבות מיד כו' דאפילו בעומדת לגבות מיד שייך ביה אומדנא דרואין אם הוא איש אמיד לפרוע או קשה להוציא ממנו או אם יש עידית וזיבורית: ושומא זו תלויה באשה ר\"ל ולא תליה בבעל לראות אם הוא ילד או זקן ועד\"ר: אז שוה יותר כו' הביני ביני שוה יותר וכ\"כ מ\"ו ר\"ש ז\"ל: וכן לענין גירושין כו' ר\"ל גם בזה שמין באשה ולא בבעל אם הוא סבלן או קמצן מלהוציא מעות מתחת ידו: אז קרובה להתגרש יותר פי' ואו הביני ביני שוה מעט: וגם שמין לפי מה שהיא השדה כו' מתחילה כתב זמן הכתובה אם היא קרובה לגבות או לא והשתא קאמר דשמין ג\"כ הנכסים שאחריות כתובה עליהן שגם בזה נותן לוקח עיניו למעט או להוסיף ואע\"ג דכבר כתב דאומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה של זאת שם כתב האמידה דגבייה מיד וכאן כתב האמידה דלאחר זמן והעיקר דנמשך כאן אחר ל' הגמרא דקאמר רב פפא באשה ובכתובתה ועד\"ר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מנה ליתנו לו לאחר ל' יום נקט ל' יום משום דסתם הלואה הוא ל' יום אף אם לא קבע שום זמן כמש\"ר בסימן ע': "
+                ],
+                [
+                    " שנים שהעידו לאחר משנה פח\"ה דף נ\"ו קמ\"ל דאין העדות יכולין לומר הכי לא העדנו שקנאו אלא שאכל פירותיה ואדרבה לחיבה למחזיק פירות קאתינא דכיון שהמחזיק מביאן לב\"ד ודאי לטובתו הביא (כדלעיל סימן כ\"ט) כדי להחזיק בקרקע ולא לחייבו פירות וכעין זה כתבו התוס' שם אמציעתא דמתני' העידו שנים כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " העידו שנים שאכלה שנה ראשונה כו' זה מציעתא דמתני' דהתם והטעם מפורש התם בגמרא דאע\"ג דאשתא דמסהיד האי לא מסהיד האי מ\"מ כל חד מסהיד על כל מה שאפשר היה לו לראות באותו זמן וכבר כתבתי זה לעיל ס\"ס ל' ע\"ש מ\"ש עוד מזה: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך ג' אחין כו' זה סיפא דמתניתין דהתם אלא שליתא שם תיבת לפיכך ורבינו נמשך אחר ל' הרמב\"ם שכתב כן בפכ\"א דהל' עדות ז\"ל משלשין ביניהן שאע\"פ שעדות החזקה ג' עדיות הן הרי הן כעדות א' להזמה לפיכך ג' אחין כו' וצ\"ע מאי קישור יש לזה עם זה דהא יש לחלק ולומר דשאני ג' כתות הנ\"ל דבין אם מחשבינן אותו לעדות א' או לב' עדיות מצטרפין משא\"כ בעדות דאחין הללו דאם מחשבינן אותן לעדות א' אין מצטרפין וצ\"ל דה\"ק לפיכך כיון דאילו הג' כתות צריכין לשלם אע\"פ שיש לכל א' התנצלות לפטור נפשיה דב' כתות הראשונות פשיטא דיכולין לומר לא ידענו שיש עוד כת שלישית שיבא לידי חזקה ואפילו השלישית יכולה להתנצל ולומר לא ידענו מהראשונים ואפ\"ה מחייבין אנו אותן ומחשבין כאילו הן כת א' מזה יש ללמוד ג\"כ בג' אחין ואחד מצטרף עם כל א' דאע\"ג דאנו צריכין לומר שהם ג' עדיות דאל\"כ לא הוה עדות כלל כיון שהן אחין בעדות א' אפ\"ה אנו חושבין כעדות א' ויצטרפו והוי חזקה וק\"ל: ומש\"ר ואם הוזמו כו' כ\"כ שם ג\"כ ברמב\"ם אבל בתוס' כתבו שם שמ\"ש והם עדות א' לענין הזמה היינו לענין שצריכין שיוזמו כולם ורשב\"ם בפירושו שם כתב לתרווייהו ועמ\"ש רשב\"ם עוד שם בפי' דהני בבי ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המלוה את חבירו בעדים כו' משנה בפרק ג\"פ וכתבתי לשונה בדרישה ע\"ש: ואינו גובה מנכסים משועבדים נכסים משועבדים היינו קרקעות שמכר הלוה שאז לא בא עליהן לטרפן כי אם מצד שנשתעבדו לו תחלה דהיינו שהיו ביד הלוה בשעת ההלואה או שכ' לו דאקני אבל בעוד שאינן מכורין אינו בא עליהן מכח שם שיעבוד אלא חובו על הלוה וכשאין לו מגבין לו הב\"ד מנכסיו דנכסי דאינש אינון ערבין ליה אף אם לא היה בידו תחילה ואפי' לא כתב לו דאקני ואפי' מגלימא דעל כתפיה וק\"ל ועד\"ר: ולקמן ית' כו' בסימן ס\"ט בדין כתיבת יד ובסימן ע' לענין המלוה בעדים: "
+                ],
+                [
+                    " ואם מלוה את חבירו בשטר גובה מן כו' שם בגמרא דף קע\"ה ע\"ב אמר עולא ד\"ת אחד מלוה בשטר ואחד מלוה בע\"פ גובה מנכסים משועבדים מ\"ט דמדאורייתא משתעבדי נכסי לוה למלוה שנאמר יוציא לך את העבוט וה\"ה למקרקעי ומ\"ט אמרו ע\"פ אינו גובה אלא מבני חורין משום פסידא דלקוחות שלא ידעי שזה חייב לו כלום אבל כשהוא בשטר כיון דאיכא שטר ועדים מפקי לקלא ולקוחות שקנו מיניה אינהו דאפסדי אנפשייהו משא\"כ בכ\"י שאין שם עדים וליכא קלא: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו לא כתב בו אחריות כו' פי' אחריות שכותב בו איך ששיעבד לו נכסיו ועמ\"ש בסמ\"ע ר\"ס ס\"א תוכן ל' אחריות: דקיי\"ל אחריות ט\"ס הוא בפ\"ק דב\"מ דף כ\"ד אמרינן הכי ור\"ל הסופר שכח לכתבו והטעם משום דחזקה הוא דלא שדי אינש זוזי בכדי ואפי' בכל הלואה בלא שטר הול\"ל הכי אלא שכיון דלית להלואה קלא אין בידינו להפסיד הלקוחות: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך אף ע\"פ שראו העדים כו' לא יכתבו כו' י\"מ דאסמוך ליה קאי וה\"ק כיון דשטר עדיף כחו דטורף בו ממשועבדים ואפי' לא נכתב לו אחריות לפיכך אין לעדים לכתוב לו שטר ואפי' לא יזכירו בו אחריות בלא רשות הלוה שאולי אינורוצה לשעבד לו אחריות וז\"א חדא דא\"כ לא הו\"ל לסתום ולכתוב שאולי אינו רוצה שיהא שטר עליו אלא הול\"ל שאולי אינו רוצה שיטרוף ממשועבדים ועוד דא\"כ היה משמע שאם יאמר המלוה כתבו לי שטר ופרשו בו שלא באחריות רשאין לכתוב לו וז\"א חדא דס\"ס לא ניחא ליה ללוה דליפוש שטרי עליו ויתזלו נכסיו וכן הוכיחו בהדיא בתוס' וכ\"כ הרא\"ש כתבתי ל' בסמוך בס\"ו ועוד איכא נפקותא אחרינא דשמא יפרע לו ולא ידע שיש ביד המלוה שטר עליו וזה יחזור ויתבענו ולא יהיה נאמן לומר פרעתי משא\"כ במלוה בעדים דהלוה בעדים א\"צ לפרעו בעדים וכ\"מ להדיא מל' הרמב\"ם פי\"א דמלוה דמה\"ט לא יכתבו העדים שטר בלא ידיעת הלוה לכ\"נ דאריש הסימן קאי שכתב המלוה את חבירו בעדים זהו נקרא מלוה ע\"פ והוא מל' המשנה וכמ\"ש שם ע\"ז כ' לפיכך כו' כלומר כיון שאמרו חכמים שהלואה בעדים נקרא ג\"כ הלואה ומלוה ע\"פ הוא לפיכך א\"י לומר לעדים שהלוה לו בפניהם לא הלויתי לו כ\"א אדעתא שיכתוב לו שטר וכמ\"ש באם הקנה לו בקנין דמה\"ט מסתמא כותבין לו וקמ\"ל דבזה לא ישמעו לו כיון דלא יפה כחו בקנין ואולי אינו רוצה שיהא לו שטר עליו מכל הני טעמים הנ\"ל וזהו שסיים וכתב ז\"ל אם לקח לו בקנין כותבין לו מסתמא ודוק: ומ\"ש אע\"פ שראו העדים כו' פי' ר\"ל העדים שייחד לזה להלוות לו בפניהן והן הן שנקראו עדים ומש\"ה ג\"כ כ' העדים בה\"א הידיעה שקאי אריש הסימן שכתב המלוה לחבירו בעדים וקמ\"ל דל\"מ כשהודה בפניהן שח\"ל דלא יכתבו לו שטר דדילמא שלא להשביע קאמר כן אלא אפילו אם ראו שהלוה לו אפ\"ה לא יכתבו לו אבל אין לפרש דמיירי בעדים שלא ייחד להלואתו אלא שראו מעצמם ההלואה דכה\"ג אפי' קנה בק\"ס לפני עדים לא יכתבו אחרים שראו ההלואה והקנין שטר אלא עדי קנין עצמן וכמ\"ש רשב\"א בתשובותיו סימן אלף ע\"ג הביאו הב\"י והד\"מ בסימן ל\"ו ובסימן זה ס\"ה ע\"ש וק\"ל: ה\"ג עד שיאמר להם הלוה כתבו כו': "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם לקח בקנין כו' דסתם קנין לכתיבה עומד בפרק חזקת (דמ\"ו) ופירש\"י דכיון שהקנהו אין לך יפוי כח גדול מזה ומסתמא רוצה שיכתבו לו ע\"כ והיינו דוקא כשהקנה לו בפני המלוה וכמ\"ש בסמוך סכ\"א גבי אין כותבין שטר למלוה בלא לוה גם לפני זה בסי\"ח אמש\"ר אפילו כתבו סתם ע\"ש. ועמ\"ש בהגד\"מ ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " שחייב לו מנה ולקח בקנין כו' ואז אצ\"ל אתם עדים כיון שלקח בקנין כמש\"ר בסימן פ\"א: אפילו שנשתהה זמן מרובה כו' למדו מהא דת\"ר בפ\"ב דכתובות כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו אחר כמה שנים וכפי' הגאון ע' באשר\"י שם ובבה\"ת שכ\"ה שהביאו ואע\"פ שיש פירושים אחרים להאי ברייתא וכמש\"ל סימן כ\"ח בפרישה מ\"מ גם פי' זה עולה לדינא ועד\"ר: וא\"צ לחוש שמא פרע כ\"כ הרא\"ש ויהיב טעמא דהא ידע שקנאה בק\"ס ממנו וסתם קנין לכתיבה עומד ואילו פרע הו\"ל לאודועי לסהדי שפרע ואיהו דאפסיד אנפשיה: ואפילו אם מת הלוה כו' וכן אם מת המלוה כו' נראה דה\"ה אם תרוייהו מתו דכותבין ורבינו כ' דמת א' מהן משום רבותא וה\"ק אפילו אם מת הלוה ומלוה חי דסד\"א דיפה כח היתומים לגבי המלוה החי ולא ליכתבו שטר עליהן קמ\"ל וכן אם מת המלוה והלוה חי קמ\"ל דאע\"ג דאין היתומים יכולין לטעון ברי שלא פרע דאיכא למימר דמסתמא פרע ולפחות הו\"א דלא נכתוב להו עד דנשייליה ללוה תחילה דדילמא יברר שפרע קמ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם הלוה כו' בב\"ב (דע\"ז) מימרא דרב חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה וכ' הרא\"ש שם כן לענין קנין דמכירה ובפרק זה בורר גבי הא דאמרינן הודה בפני ב' וקנה מידו כו' כתב הרא\"ש ג\"כ לענין שטר הלואה וכ' דאף ע\"ג דסתם קנין לכתיבה עומד היינו כל כמה דלא הדר ביה לא בעי לאימלוכי בי' ואע\"ג דלא אמר כתבו אבל אם מיחה ודאי לא יכתבו חובתו בע\"כ וטעמא דשטר אית ליה קלא טפי מקנין וזיילי נכסיה וגם בתשובת הרא\"ש כלל נ\"ז וכלל ס\"ו סימן ב' השוה הלואה למכירה וכ\"כ ג\"כ הב\"י וע\"ש שהאריך לפני זה בזה ללא צורך: לפיכך אם יאמר המלוה כו' ל' הרא\"ש שם ואע\"פ שגם הלוקח יכול לחזור בו כו' ורבינו שכתב תיבת לפיכך ה\"ק הואיל דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד א\"כ מסתמא היה דעת המלוה בשעת הקנין ע\"מ שיכתוב לו שטר וזה בא למחות מלכתוב לפיכך יכול הוא לומר תחזיר לי מעותי וק\"ל: תחזיר לי מעותי שומעין לו ואם יטעון הלוה פרעתי אינו נאמן ואע\"ג דהמלוה לחבירו בעדים א\"צ לפרעו בעדים שאני הכא דלקח בקנין וכמש\"ל ר\"ס ע': "
+                ],
+                [
+                    " אפילו הודה בפני ג' כו' בפרק ז\"ב ועד\"ר שם כתבתי ל' הגמרא ומדכתב רבינו אין כותבין משמע אבל הודאה מעלייתא מיהא הוה בין תובעו בין לא תובעו אפי' לא אמר א\"ע וכ\"כ נ\"י ולא יכול לטעון תו טענת השטאה או השבעה (אבל טענת פרעתי יכול לטעון כמ\"ש אח\"כ) והיינו דמחלקינן בסמוך בין מטלטלי למקרקעי דכיון דעכ\"פ הקרקע שלו שהרי הודה ולא יכול למיהדר ביה א\"כ שטר אינו אלא גילוי מילתא בעלמא ואמאי <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> נכתביה משא\"כ מטלטלין דמחוסר גוביינא וכמ\"ש שם והאי אין כותבין דקאמר היינו אחר שיצאו אם חוזר ובא המלוה ובקש לכתוב לו הודאתו אבל בעודן בב\"ד כותבין וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ד דטוען דין ג' והנ\"י וכמ\"ש ג\"כ בסמוך סי\"א עס\"ז: ואפילו אם אמר הוו עלי דייני כצ\"ל וכן הוא ל' הגמרא שם וכן הוא ברמב\"ם ובש\"ע ובדרישה כתבתי ל' הגמרא דאיתא שם דאפילו כנפינהו איהו יחד והושיבם לב\"ד ואמר הוו עלי דיינים בהודאתי זו אפ\"ה אמרינן שלא נתכוין אלא להעדים בעלמא על הודאתו ולא שיהיה עליהם תורת ב\"ד למכתב עליו שטרא (שם כתבתי דרבינו קיצר במה שלא כ' רבותא זו וסמך אמ\"ש בסוף אא\"כ קבעו הג' מקום דמשמע דוקא בכה\"ג) משא\"כ כשקבעו מקום להתקבץ כדי לדון דהיינו שבעל דינו תבעו ושלחו אחריו כדי לדון על תביעתו שאז ודאי הוא יודע שהודאתו בפניהם עשה מעשה ב\"ד ותיפוק ליה קלא ואדעתא דהכי הודה מש\"ה כותבין אותו בשטר ול' רש\"י שכתבתי בדרישה משמע דהדין נותן שכל כה\"ג כותבין שטר אף שהוא אינו רוצה ולא דמי להא דקיי\"ל דהלוה יכול למחות מלכתוב השטר דהא גם שם כשמוחה בעי להחזיר דמי הלואה למלוה וכמש\"ר בסמוך ואם לא יחזיר כתבינן בע\"כ וה\"נ בהודאה אין בידו למחות ��כתוב ההודאה עד שיתן לו הדמים כפי ההודאה כנ\"ל ביאור הדברים וכ\"מ ברמב\"ם ור\"י ודוק בדרישה: אפילו לא אמר א\"ע כל' זה כ' גם מור\"ם בהג\"ה ואפשר דהוא נקט שפיר עדים לרבותא דאפילו אם גם א\"ע לא קאמר אפ\"ה כותבין וק\"ל: וכתב הרמב\"ם והוא שיכירו כו' בפ\"ז מטוען כ\"כ ושם קאי ג\"כ אהודאה (וצ\"ע אי מיירי בהודאה שהודה א' לחבירו ובלא קנין אבל אי ראו עדים שהלוה לו מעות ואמר כתבו שטר א\"צ שיכירו אותן וע\"ל סי' מ\"ט כ' דין זה סתם): ומ\"ש שלא יערימו לחייב את איש אחר מה\"ט פשוט דצריכין להכיר הלוה דאל\"כ יש לחוש דיעשה קנוניא עם המלוה להעלות לו שם אחר כדי להוציא מאותו אחר שהעלה שמו כשמו וכמש\"ר בסימן מ\"ט וגם להמלוה צריכין להכיר לדעת הרמב\"ם משום שמא הביא א' מן השוק לפני עדים במקום המלוה כדי שיכתבו ויחתמו לו שט\"ח ולא לוה עד לאחר זמן מהמלוה ששמו כך ואז ימסור לו השטר ונמצא הוא שטר מוקדם ויטרוף מלקוחות שלא כדין וגם זה הוא בכלל במ\"ש שיערימו לחייב את איש אחר והא דתנן כותבין שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה עמו כ' רבינו בסמוך סכ\"ג בשם הרמב\"ם דהיינו דוקא בשטר הקנאה דקנה המלוה מיד בשפת הקנאה ואע\"פ שלא הלוה לו ומש\"ה לא כתב רבינו כן בשם הרמב\"ם אאם הודה בפני עדים וקנו מידו דצריך שיכירו את שניהם דהתם כיון שקנו מידו אע\"פ שאין מכירין המלוה אלא הלוה כותבין וכתב המ\"מ על דברי הרמב\"ם בפכ\"ד ממלוה וב\"י הביאו לקמן סי' מ\"ט ע\"ש ואף לדעת רבינו דלא ס\"ל בהא כהרמב\"ם אלא ס\"ל דעדיו בחתומיו זכין לו ובדין טריף וכמ\"ש בס\"ס זה מ\"מ לענין שיכירו המלוה ס\"ל כוותיה דרמב\"ם ולא מטעמו אלא משום דשמא האי מלוה מעלה שמו בשם אחר ושמא לא ניחא לההוא אחר דליפקא עליה קלא דיש לו חוב אצל פלוני וכמש\"ר בשם הרמ\"ה לקמן בסימן רל\"ח מש\"ה גבי מכירה דהיכא דמשמע מתוך השטר שהמקח היה מדעת שניהם אין כותבין שהם מעידין איך שהלוקח חפץ במקח שפעמים לא ניחא ליה בהכי דליפוק עליה קלא דאית ליה מאי דלית ליה דלמא גרים ליה האי קלא הפסד מאנפי אחריני ע\"ש וה\"ה לענין הלואה משא\"כ כשכותבין להלוה לחוד דאז אין כותבין בל' נוכח להמלוה ולא נפיק עליה קלא שמעות הלואה הוא שלו גם יש לחוש שהמלוה יעלה לנפשו שם אחר כדי לאפקועי מלוה זו ממי שנתחייב לו הוא ולכך צריכין להכיר להמלוה וכמש\"ר בסימן מ\"ט ע\"ש ושם בסימן מ\"ט כתבתי עוד טעם אחר לדברי רבינו למה צריכין להכיר ג\"כ שם המלוה ובו נתיישב טפי ל' חיוב לאיש אחר לדברי רבינו ע\"ש ועמ\"ש בסמוך סי\"ז עוד מזה: שהודה לו במטלטלין אפילו כו' פי' ל\"מ כשהודה לו בדמים שהוא דבר הניתן להוציא ואינו בעין דפשיטא שאין כותבין משום דכ\"ז שלא נכתב שטרא מצי לאשתמוטי זימנא בתר זימנא אלא אפילו במטלטלין שהן תמיד בעין כגון במטלטלין של פקדון דאסור ליגע בהן ולא שייך בהו טעמא דאישתמוטי אפ\"ה אין כותבין דלא ניחא ליה דליהוי עליה שטרא דתו לא מהימן לטעון החזרתי לך וכ\"כ הרמב\"ם ומש\"ר טעם במטלטלין משום דמחוסרי גוביינא הוא מל' הגמרא וע\"כ צ\"ל להרמב\"ם דגם זה דיכול לומר החזרתי הוא בכלל זה דאמר דמחוסרים גוביינא וכמ\"ש בדרישה וכן נפרש ג\"כ ל' רבינו ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל הודה במקרקעי כותבין שהרי לא שייך בי' טענת חזרה: ובמטלטלי נמי אם המודה חייב באחריות כו' דין זה לא מצאתי לא בגמרא ולא בתוס' ולא בשום פוסק אך לפי הטעם שכתבנו הוא ממילא (כדמוכח לקמן בס\"ס זה) דכיון דהטעם שאין כותבין הודאתו במטלטלין היינו משום טענת חזרה א\"כ כשהודה אומר בב\"ד הריני מודה שיש לפלוני בידי כך וכך מטלטלין ועלי להחזירם לידו ונכסי משועבדים ליה לגבות מטלטלין אלו או ודאי אף בלא כתיבה לא שייך טענת חזרה דהוי כאדם המתפיס את חבירו דבר ואמר ה\"ז לך אם לא אחזיר לך דבר זה דודאי לא מצי להוציא המשכון מידו ולמימר החזרתי לך כ\"ז שיש בידו של זה מה שהתפיס וה\"נ דכוותיה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ופי' התוס' הא דהודאה כו' דוקא לטרוף לקוחות כו' דברים הללו לא מ\"כ בתוס' בשום מקום רק בדברי הרא\"ש פ\"ק דב\"מ (סוף דק\"ל) מ\"כ דברים הללו (ואפשר שבתוס' שהיו ביד רבינו היה כ\"כ שם) אהא דאמרינן שם בגמרא (די\"ז) פלוגתא דר\"י ורב זביד אליבא דר\"נ דר\"י אמר א\"ל צא תן לו ואמר פרעתי נאמן ור\"ז אמר אפילו בחייב אתה ליתן לו (ר\"ל אף שאין במשמעותיה שיתן לו מיד אלא שנראה לב\"ד שיתחייב שיעיינו עוד בדינו) אפ\"ה נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין כו' ז\"ל הרא\"ש ואע\"ג דאמרינן לעיל דעמד בדין כמלוה בשטר דמי היינו לטרוף מן הלקוחות משום דאית ליה קלא אבל מצי למימרא פרעתי דאפילו במלוה בשטר הומ\"ל הכי אי לאו דא\"ל שטרך בידי מאי בעי והיכא דידוע לן שלא פרע או שהוא מודה (ולא חיישינן בזה לקנוניא דלקוחות אפסידו אנפשייהו כיון דידעי דהודה לו) גובה מהלקוחות עכ\"ל והן הן הדברים שכתב רבינו כאן בשם התוס' ובזה נתיישב הל' מה שהביא רבינו בשם התוס' שכתבו הא דהודאה בב\"ד כו' וזה לא נזכר לפני זה אלא שהעתיק מ\"ש התוס' אדברי ר\"ז וכדברי הרא\"ש הנ\"ל וקאי רבינו אהודאה בלא קנין ובלא שלחו לו ג' אחר שנתקבצו יחד לדון שקאמר לפני זה דלא מיחשב הודאה זו לכתוב עליו שטר כ\"א כשהודה בקרקעי וע\"ז שייך נמי קושיית התוס' והרא\"ש הנ\"ל דאמאי הא קיי\"ל דהודאה בפני ב\"ד אפילו בלא קנין מיחשב כמלוה בשטר וכתב רבינו בישוב זה כמ\"ש התוס' התם בישוב דר\"ז הנ\"ל דדוקא לענין טירוף מלקוחות מיחשב כשטר ולא לענין נאמנות באומר פרעתי וזהו שסיים וכתב לפיכך אין כותבין כו' אבל בהודאה בקנין או שנתקבצו ג' יחד לדון ושלחו לו לבא ובא והודה לפנוהן אז א\"צ לומר פרעתי ומש\"ה כתב רבינו לעיל ס\"ח דכותבין אפילו לא אמר א\"ע וכאשר פירשתי דברי רבינו כן מוכח מדברי הרמב\"ם בהדיא בפ\"ז דטוען בדין גד\"ה גם הרי\"ף כתב האי שינויא אהאי קושיא גופה וכתב לפני זה עוד שינויא אחרינא וחילק בו בין ציית דין ללא ציית ואותו תי' תפס הרמב\"ם בלשונו ופי' לא ציית היינו שג' קבעו עצמן לדין ישלחו אחריו וכמ\"ש בדרישה ע\"ש גם בשם בעה\"ת וחילוק זה כתב רבינו ג\"כ וכמ\"ש הכל בדרישה וע\"ש ובזה דברי רבינו מבוארים: ואמש\"ר בין א\"ל חייב אתה ליתן כתב הרא\"ש שם טעמו משום דאין המון העם מפרישין ומבדילין בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו והכל נחשב להם פסק דין ועבידי דפרעי אבל כשהכחישוהו עדים אחר שאמר פרעתי להיות מוחזק כפרן ע\"י העדים בזה חילק שם ר\"ז בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו וכמש\"ר לקמן ס\"ס ע\"ט ובאשר\"י דב\"מ שם (ד\"ד) וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר לפיכך אין ב\"ד כותבין כו' פי' לפיכך אין ב\"ד כותבין שטר הודאה לאחר שיצא מב\"ד דשמא פרעו בנתיים אבל קודם שיצא ודאי כותבין וכ\"כ נ\"י וכן דייק דברי הרמב\"ם שהביא רבינו בסמוך שכ' ויצא כו' גם אדין אם לא היו ג' קבועין אלא שקבצן המלוה והודה הלוה לפניהם כ' שם הרמב\"ם ובא אח\"כ התובע ואמר כתבו לי הודאתו אין כותבין לו משמע דוקא אח\"כ וכן צריך לפרש דברי רבינו כמ\"ש בדין זה לפני זה בס\"ח אלא שהפסיק לכתוב רבותא דס\"ל לראבי\"ה דל\"מ בא\"ל הב\"ד בע\"פ צא תן לו דנאמן אלא אפילו כתבו עליו פסק דין נאמן לומר פרעתי וטעמיה דראבי\"ה כ' המרדכי פ\"ק דב\"מ ז\"ל ואינו דומה לש\"ח שנכתב לגבות בו ואילו פרע לא היה מניחו בידו דמלוה משא\"כ בפסק דין דאינו נכתב אלא משום דאין הדיינים נאמנים לומר לזה חייבנו אחר שיצאו מב\"ד ועד\"ר מ\"ש מזה וממשמעות ל' רבינו והרמב\"ם דכתבו ז\"ל אבל אם טוען שפרעו נאמן כו' עד לפיכך אין ב\"ד כותבין לו אע\"פ שהודה בפניהם כו' משמע דמש\"ה אין כותבין משום דאחר שיהיה כתב ההודאה בידו לא יהיה נאמן ובפסק דין יכול להיות דמודה לראבי\"ה דנאמן עליו לומר פרעתי דאין שייך בו הטעם הנ\"ל שכ' ראבי\"ה והא דכתב רבינו ס\"ס ע\"ט סי\"ג דבאמרו הב\"ד צא תן לו דנאמן הנתבע לומר פרעתי לפיכך אין כותבין לו פס\"ד שמא פרעו ויבא לגבות בו אינו ר\"ל דלא יהא נאמן לומר פרעתי אלא ר\"ל אולי יתיישן הדבר ויאמר להד\"ם ויוחזק כפרן ע\"י פס\"ד זה וכמ\"ש בדרישה וגם ראבי\"ה נראה דמודה בשטר הודאה שבידו שא\"צ וא\"ש כפשוטו מש\"ר אח\"ז וכ\"כ הרמב\"ם ואע\"ג דבתשו' מיימוני סימן ס\"ו בשם מהר\"ם השוה פס\"ד וכתב הודאה להדדי גם במרדכי פ\"ק דב\"מ בשם ר\"מ אין ראיה משם דהא הן כ\"כ שם בשמם דס\"ל דאפילו אפס\"ד א\"נ לומר פרעתי מש\"ה השווהו לכתב הודאה והביא תשובת מיימוני ראיה ממנו משא\"כ לראבי\"ה דס\"ל דנאמן לומר פרעתי אפס\"ד נ\"ל דמודה דבכתב הודאה א\"נ דזיל בתר טעמו וכנ\"ל ואף דכתב המרדכי שם אחר דברי ראבי\"ה הנ\"ל ז\"ל אבל הרב רבינו משה כ' וז\"ל אין הנתבע נאמן לומר פרעתי כשהפס\"ד ביד התובע ע\"ש נ\"ל דט\"ס הוא וצ\"ל רבינו מאיר שכ\"כ תשו' מיימוני הנ\"ל בשמו ואע\"ג דבמרדכי שם הביא לדבריו ראיה מטירפא ובתשובת מיימוני בשמו ראיה מכתב הודאה הנ\"ל מדאין כותבין לו איכא למימר דהא והא אמר מהר\"ם אבל בדברי הרמב\"ם לא מצינו שכ\"כ וגם הב\"י כ' בשם מהר\"ם שכן כתב בהדיא ודוק ועיין מה שכתבתי עוד מזה בדרישה לשיטת הב\"י כו' גם מ\"ש הד\"מ בזה בס\"ח ומ\"ש שם עליו. ועוד אני אומר דאף אם נאמר דהרמב\"ם ורבינו ס\"ל דגם בפס\"ד א\"נ לומר פרעתי וכפשטא דלישנא דרבינו דס\"ס ע\"ט הנ\"ל מ\"מ אין כאן קושיא דרבינו לא כ' דברי ראבי\"ה משום דס\"ל כוותיה אלא להגדיל הרבותא דאל תתמה במ\"ש דנאמן לומר פרעתי אכשב\"ד א\"ל צא תן לו וחייב אתה ליתן לו דהא ראבי\"ה כ' דאפילו אפס\"ד נאמן לומר פרעתי. ומ\"ש אח\"ז וכ\"כ הרמב\"ם קאי אדברי עצמו הנ\"ל ודוק ולכל א' מב' דרכים הנ\"ל נסתלקה קושיית ותמיהת הב\"י אדברי רבינו ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכ\"כ הרמב\"ם שנים שבאו כו' משום דבגמרא היא פלוגתא בחייב אתה ליתן לו אם נאמן לומר פרעתי ושהן כותבין לו מש\"ה כתב רבינו שכן כתב הרמב\"ם דקיי\"ל כר\"ז דאין חילוק ביניהן עוד קמ\"ל דצריך לישבע היסת כשטוען שפרעו והיותר נראה דקמ\"ל בהאי וכ\"כ הרמב\"ם לאפוקי מפירש\"י שפי' מ\"ש בגמרא ואם בא ואמר כתבו לו כו' דר\"ל כתבו לו אדרכתא וכמש\"ל בסמוך וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שטר הודאה שחתמו בו שנים כו' ז\"ל הגמרא פז\"ב (דכ\"ט) ההיא אודיתא דהוי כתיב בה בדוכרן פתגמא וכל לישנא דבי דינא (כלומר דלא הוי כתוב בה זכרון עדות אלא ל' זכרון דברים שהוא ל' דיינים וכל שאר דברים ג\"כ היו כתובין בל' ב\"ד ולא היו חתומין עליו אלא ב') ולא היה כתוב בה במותב בי תלתא הוינא וחד ליתוהי ואר\"נ כל כה\"ג חיישינן לב\"ד טועין ארנב\"י אי כתב בי דינא תו לא צריך למיחש ופרש\"י דהכל יודעין שאין ב' קרוים ב\"ד והקשו ע\"ז ודלמא ב\"ד חצוף ה��ה וכדשמואל כו' ובזה דברי רבינו מבוארים במ\"ש בד\"א כו' כגון זכרון עדות ור\"ל דאז ליכא ריעותא במה שאין חתומים עליו אלא ב' מש\"ה אמרינן מסתמא ידעו וכ\"ש אי הוי חתומין עליו ג' דכשר בין דכתב בל' עדות בין בל' ב\"ד כיון דליכא ריעותא אבל אי לא כתב בל' עדות בתחלה אלא זכרון דברים וגם אח\"כ כתב ובפנינו ב\"ד הודה וכו' דאילו נזכר אח\"כ בשטר ל' עדות סופו מוכיח על תחלתו ולא היו נחשבין לטועין גם י\"ל דלרבותא כ\"כ דאע\"ג דכתוב בו ובפנינו ב\"ד הודה פסול ולאפוקי מרנב\"י הנ\"ל אבל הראשון נ\"ל עיקר: ומ\"ש ולא כתוב וחד ליתוהי כך הוא דרכן לכתוב כשמת א' מהן נמצא דאיכא ריעותא מש\"ה חיישי' שמא טעו וא\"ת הא קשה דיוקא דדברי רבינו אהדדי דמתחלה משמע דבעינן שיהיה כתוב דוקא בל' עדות הא סתמא פסול ואח\"כ כתב דפסול משום דכתוב בל' דיינים הא סתמא כשר וי\"ל מפני דנהגו דכותבין בהודאה בל' עדות או בל' דיינים וק\"ל ע\"ל סימן מ\"ו סכ\"ג דכתב רבינו כעין דין זה לענין קיום שטרות שצ\"ל כן: ולא הוי חתימו בה אלא ב' הוא מפ\"ב דכתובות (דכ\"ב) וכתבתי שם דאם היה כתוב בו במותב תלתא הוינא כו' אע\"ג דלא כתוב בו בי דינא וגם לא וחד ליתוהי דמכשירין הקיום דאמרינן שחד מת או הלך לו ונראה דה\"ה כאן הדין כן אלא משום דאין רגילין לכתוב כן כי אם בנוסח דקיום שטרות מש\"ה כתבוהו שם ולא כאן: "
+                ],
+                [
+                    " אא\"כ מוכיח כו' וי\"מ כו' שם אהך דר\"נ הנ\"ל שהקשה ודלמא ב\"ד חצוף הוי השיב הגמרא דכתב ביה ב\"ד דרב אשי ודלמא בי ר\"א כשמואל ס\"ל דכתיב בה ואמר לנא רבנא אשי ע\"כ וכן הוא בכתובות (דכ\"ב) וז\"ל רש\"י שם בכתובות ב\"ד דרבנא אשי אורחא דמלתא קאמר שהוא היה ראש בימי ר\"נ ב\"י בעל המימרא (כלומר וה\"ה לכל גדול בדורו מומחה מקרי לענין זה) וא\"ל רבנא אשי לאזקוקי לו ולקיימו (שם בכתובות אקיום שטרות קאי וכמ\"ש ג\"כ בסימן מ\"ו סכ\"ב לענין קיום שטרות ע\"ש) דכיון דר\"א גופיה הזקיקו איהו ודאי לג' אמר. וי\"מ ואמר לנו ר\"א תלתא נינהו ול\"נ לי דאי ר\"א חד מנהון מאי וא\"צ דכתוב ביה עכ\"ל רש\"י. נראה מל' שהוא הבין דעת המפרשים שפי' דואמר לנו הוא דא\"צ לכתוב ולחתום לו מש\"ה הקשה עליהן דא\"כ כיון שגם הוא היה אחד מאלו שנתוועדו לזה ל\"ל לומר להם שיכתבו ורבינו שכתב לפי' די\"מ ולא חשש לקושיית רש\"י הנ\"ל וגם מדהאריך רבינו בהבאת דברי הי\"מ שכתב אם יש בו ל' שמוכיח כו' כגון כו' הול\"ל בקיצור כגון כו' וכל' רש\"י הנ\"ל נראה דה\"ט שס\"ל שדעת רבינו שהי\"מ ס\"ל דאפילו לא נזכר בשטר שא\"ל כתבו לו אלא נזכר בו סתם וא\"ל איזה ענין שיהיה ג\"כ כשר דסוף סוף נשמע מיניה שהיה שם עוד אחד עמהם שא\"ל מה שאמר להן וכיון שהיה שם עוד אחר מסתמא נכתבה ההודאה בדעת שלשתן ובדין כתבוהו ולא חיישינן לטועין ולפ\"ז א\"ש שלא הזכירו בגמרא מה היתה האמירה אלא א\"ל סתם ונראה דזה הכריח הי\"מ לפרש פי' אחר ולהוציא משמעות הגמרא מפשוטו דקאמר א\"ל ר\"א ולדידיה הוי ר\"א ל\"ד כלל דהא לא בעינן מומחה כלל אלא סבירא ליה דאיידי דנקט בשינויא קמא דכתב בו בי דינא דר\"א נקט נמי בשינויא בתרא ר\"א והוא קצת דוחק) וסבלו דוחק מפני דלפרש\"י קיצר תלמודא במובן שהו\"ל לפרש וא\"ל כתבו ורמב\"ם ג\"כ ס\"ל כוותייהו וכמש\"ר בסימן מ\"ו סכ\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " כותבין שטר ללוה כו' משנה פרק ג\"פ (דקס\"ז ע\"ב): ובלבד שיכירו הלוה ל' ב\"י נראה שסובר כדברי המ\"מ שכתבתי בסימן מ\"ט (וכתבתי ל' באריכות שם בדרישה ר\"ס מ\"ט ע\"ש) אך ק' בסימן הנזכר כתב רבינו שצריך שיכירו שם הלוה והמלוה עכ\"ל וצ\"ע הא כאן מיירי בקנו מידו כדמסיק וכתב כיצד כו' ובקנין אין לחוש למוקדם וכמש\"ל ס\"ח וגם בלא קנין יש ליישב לפי מש\"ל בסמוך דכשאין הלוה לפנינו שכותבין בל' נסתר פי' הודה שחייב לפלוני כך וכך לא בעינן היכירא דמלוה ואפילו אמר הלוה כתבו ותנו למלוה אין צריך שיכירוהו בשעת כתיבה וחתימה מה\"ט ולקמן סימן מ\"ט דמיירי בששניהם היו לפני העדים שאז כותבין פ' הלוה לפ' כו' שמשמע שההלואה היתה מדעת שניהם לכך בעינן שיכירו גם המלוה ומטעם הנ\"ל גם לפי מ\"ש שם בסימן מ\"ט טעם אחרינא ע\"ש א\"ש ודוק. ואף שמל' הרמב\"ם פכ\"ד ממלוה ד\"ג משמע בכל ענין צריך שיכירו שניהם שהרי כתב שם ז\"ל אחד השטרות הנכתבים לא' שלא בפני חבירו (שם לפני זה כתוב דהיינו שכותבין שטר ללוה אע\"פ שאין המלוה עמו כו' ע\"ש) וא' השטרות שאין כותבין אותן אלא מדעת שניהם ושניהן עומדין בכולן צריכין העדים שיכירו השמות שבשטר שזהו פב\"פ וזהו פב\"פ שמא יבואו שנים ויעשו קנוניא וישנו שמותיהם כשמות אחרים ויודו זה לזה עכ\"ל. ע\"כ צריך לומר דלא בכל ענין צריך שיכירו שניהם לפי מה שמסיק המ\"מ וכתב שם ליישב דברי הרמב\"ם דמיירי דוקא בשטרות שאין בהן קנין דבשטרות שיש בהן קנין דכותבין ללוה בלא המלוה וא\"צ שיכירו שם [מלוה] אפילו לדעת הרב רבינו משה בר מיימוני עכ\"ל עיין שם: "
+                ],
+                [
+                    " כיצד אמר קנו ממני כו' וצ\"ע לפי מה שס\"ל להרא\"ש ורבינו שעדיו בחתומיו זכין לו כמ\"ש אח\"כ בסעיף כ\"ג א\"כ בלא קנין נמי כותבין שטר ללוה אע\"פ שאין המלוה עמו וצ\"ל דקמ\"ל דאפילו קנו מידו וגם אמר כתבו וחתמו אפ\"ה אין נותנין ליד המלוה: ולא יזכה בו המלוה עד שיצא מתחת יד הלוה פירוש ואף שבא ליד המלוה לא יזכה בו כיון שלא בא לידו מיד הלוה ב\"י אבל כשנתנו הלוה מידו להמלוה קנהו למפרע משעת קנין וכשמצוה לעדים לכתוב למלוה אפילו מסירה לידו דמלוה א\"צ וכמ\"ש בסמוך ונראה דמש\"ה סיים רבינו וכתב ואינן רשאין ליתנו למלוה דל\"ת דמש\"ה אמר הלוה כתבו ותנוהו לידי לאפוקי שיקנה מיד בשעת קנין אבל אם יכתבוהו ויתנוהו למלוה ושיחול הקנין אז לא יהא קפידא קמ\"ל א\"נ אתא לאשמועינן דאפילו אם יאמר המלוה תנו אותו לידי ואני לא אגבה עד שיאמר הלוה שיפה עשיתם שנתתם ליה הש\"ח וקאמר דאפ\"ה אינן רשאי ליתן לידו: "
+                ],
+                [
+                    " אבל כשיצוה שיתנוהו למלוה ל\"ד שמצוה בפי' שיתנוהו לידו דה\"פ סתם וכמ\"ש ואזיל ואם אמר קנו כו' ולא בא אלא לאפוקי שלא אמר בפירוש ותנו לידי: ומ\"ש נשתעבדו לו כו' משעת הקנין פי' אפילו לא מטא שטרו לידו מעולם משא\"כ בשטר דלאו הקנאה דלא זכי ליה עד דמט' שטרא לידו וכמש\"ר בס\"ס זה: או אפילו כתבו סתם ז\"ל ב\"י כלומר שאומר קנו ממני שאני חייב לפלוני כך וכך וכתבו שטר אע\"פ שלא פירש כתבו לו הרי אלו כותבין ונותנין למלוה דלעולם אין נותנין ללוה אא\"כ א\"ל בשעת הקנין שלא יתנוהו אלא בידו וטעמא משום דסתם קנין לכתיבה ונתינה ביד המלוה עומד ומש\"ר או אפילו כתבו סתם ל\"ד דה\"ה אפילו לא אמר כתבו כלל כיון שקנו ממנו כותבין ונותנין ביד המלוה עכ\"ל וצ\"ע הא כתב רבינו לקמן סי' רל\"ח בשם הרמב\"ן גבי שטר מכירה דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא דוקא בפניו אבל אם קנו שלא בפניו אלא בפני ב' עדים לא משמע שה\"ה לשטר הלואה וכ\"כ נ\"י בהדיא שהרמב\"ן הכי ס\"ל וב\"י עצמו הביאו בריש הסימן ולכן כתב רבינו לשון שאמר כתבו אז דיינינן ליה כסתם קנין שעומד לכתיבה ונתינה וכותבין לו. וע��ין בב\"י סימן כ\"ה ס\"י בד\"ה מי שחייב עצמו בשטר כו' שכתב ז\"ל כ\"כ בעה\"ת שנ\"ב כו' עד וכן ה\"ה עדים שקנו משמעון בסתם שחייב עצמו לראובן במנה ולא פירש להם למי ימסרו השטר כו' ע\"ש דמשמע מדברי הב\"י עצמו דסתם קנין לא מהני ליתנו למי שהתחייב לו אבל לק\"מ דלא כ\"כ הבעה\"ת שם סימן י\"ד אלא להתחלת הדברים במה מדבר אותו כלל הדברים אבל מסיק שם דהיינו דוקא כשמת זה שקנאו מידו והשטר נמצא בידו או ביד שליש ולמד זה מדייתיקי קשורה על יריכו כו' ע\"ש ובעה\"ת עצמו מסיק שם בסוף אות ט\"ו וכ' דבקנו מידו סתם א\"י לחזור בו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ן ראובן שהתנדב כו' בעה\"ת כ\"כ בשמו בשמ\"ח ע\"ש: אם ראובן מודה שמדעתו כו' דוקא מדעתו אבל נכתב שלא מדעתו אין כתיבת השטר מחייב המלוה ללוות וכ\"כ בעה\"ת בהדיא בשם הרמב\"ן שמ\"ח וב\"י הביאו בס\"ס זה בסכ\"ה מחודשים ומיירי שם שלא נכתב השטר מדעתו ולאפוקי מי\"א שכתיבת השטר מחייב אותו להלוות בע\"כ אע\"ג שנכתב שלא מדעתו ע\"ש וכ\"כ רבינו בשם הרמב\"ן סי' רל\"ח סס\"ה שכתיבת השטר אין חייב הלוקח ליתן מעות שלא מדעתו ע\"ש: הואיל ונשתעבדו לו נכסי שמעון כלומר כיון שנשתעבדו לו נכסיו בחליפי סודר שנתן לו הוא או עדים בשביל מלוה ולא בחנם הקנוהו לו נכסיו בשביל מעט סודר אלא כדי להלוותו וק\"ל: אז ישבע ראובן היסת כו' ז\"ל מור\"ש גם תימה איך ישבע הלא ליכא דררא דממונא כלל ודוק ע\"כ ואפשר משום דמסתמא הגיע לזה נזק במה שסמכו והבטיחו: "
+                ],
+                [
+                    " חייב עצמו לב' בקנין בעה\"ת בשנ\"ב כ\"כ בשם רבי נתן ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואין כותבין כו' והלוה נותן שכרו כו' ג\"ז שם במשנה פג\"פ (דק\"ד ע\"ב) ופריך בגמרא פשיטא דהלוה שכל הנאה שלו נותן השכר ומשני לא צריכא בעיסקא פי' שנותן לו למחצית שכר ההנאה לשניהן וכתב ה' המגיד פרק כ\"ג ממלוה ולוה יש מקשין פשיטא כו' ונ\"ל דאיירי אפילו כו' (הד\"מ שם הביא ל' ועמ\"ש שם עליו) ויותר נ\"ל לפרש דמש\"ר ואין כותבין שער למלוה כו' אמש\"ל כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו קאי וה\"ק ודוקא ללוה כותבין אבל למלוה אין כותבין אפילו אם קנו כבר מיד הלוה שלא בפניו וכמש\"ל בסמוך ושכן כתב רבינו לקמן סימן רל\"ח בשם הרמב\"ן גבי מכירה שכל הנקנה שלא בפניו לא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא שצריך שיאמר הלוה כתובו כו' ובזה נתיישב ג\"כ תמיהת ב\"י שתמה לעיל בר\"ס על רבינו אמאי לא הזכיר מ\"ש הרמב\"ן גבי מכר דלפ\"ז כבר הזכירו והזכירו ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו הוא שטר עסקא כו' וכן הוא ג\"כ בי\"ד סי' קע\"ז במלוה למחצית שכר ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם בד\"א בשטר כו' בפ\"ב דמלוה ולוה כ\"כ ור\"ל בד\"א דכותבין ללוה אפי' בלא מלוה בשטר שיש בו קנין כו' ועד\"ר: אין כותבין עד שיהא המלוה עמו ויתן השטר למלוה לפניהם משמע דס\"ל דלא סגי בהיות המלוה עמו אלא בעינן שיראו העדים שמסר הלוה השטר בפניהם ליד המלוה אבל התוס' לא ס\"ל הכי וכתבו בפ\"ב דגיטין (די\"ז) דכיון שהמלוה עמו בפנינו מסתמא ימסרנו לו מיד כו' ע\"ש: טורף עתה מלקוחות כו' מ\"ש טורף עתה ר\"ל טורף עי\"ז שלא כדין מהלקוחות שקנו מהלוה בין ניסן לתשרי: עדיו בחותמיו זכין לו כו' כלומר מיום שחתמו לו השטר זכין לו השיעבוד ואפילו לא הלוה לו המעות עד לאחר זמן וע\"ל סי' רל\"ח: אבל ר\"י פסק הלכה כאביי כו' ומדבריו הכריע הרא\"ש ספ\"ק דב\"מ ודע דהיינו דוקא כשהלוה או המוכר והנותן עומדין עתה ומודים בדבר. אבל אם הלוה עומד וצווח לעולם לא כוונתי לזכות לו ע\"י שטר זה ואיני חייב לו כלום היינו דין שטר אמנה שנזכר בגמרא ויתבאר לקמן סי' מ\"ז ע\"ש: בין שהוא שטר מכר כו' לאפוקי מדעת הרי\"ף עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שנמסר לו תחילה כצ\"ל: דוקא שבא לידו לבסוף כך אמרו בגמרא דב\"מ ומיהו היינו דוקא כשאין קנין בשטר בעינן דלימטי שטרו לידו אבל אם היה בקנין אפי' לא הגיע שטרו לידו לעולם נמי זכי ליה מיד ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל כשזוכה ע\"י דבר שהיה כבר בידו כצ\"ל: כגון שמחל כו' פי' כגון שכתב בשטר איך שמחל לו כו' עתה בפי' דאל\"כ לא היה צריך רבי' לכתוב הטעם דזכה למפרע משעת החתימה דבלאו ה\"נ הא קיי\"ל המוכר ש\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכמש\"ר בסי' ס\"ו סכ\"ג אלא איירי דהמלוה לפנינו מודה שכתב מתחילה ברצונו ללוה השטר מחילה אף שנתחרט עתה על המחילה וגם לא מטא עדיין השטר מחילה לידו מ\"מ אמרינן זוכה הוא למפרע במה שבידו ע\"י עדי החתימה וה\"ה אם המלוה לפנינו ויש עדים ע\"ז דברצונו נכתב ליה שובר וגם אשובר כתובה כתבה הרי\"ף וכמ\"ש בדרישה ע\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " האומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר חייב ופי' כו' ור\"ת פי' כו' בר\"פ הנושא איתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה רי\"א חייב ור\"ל אמר פטור ה\"ד אי דא\"ל אתם עדי מ\"ט דר\"ל דקפטר ואי דלא א\"ל א\"ע מ\"ט דר\"י דקמחייב (הומ\"ל שלא להשביע הודיתי כמש\"ל סי' ל\"ב) לעולם דלא קא\"ל א\"ע והב\"ע דא\"ל חייב אני לך מנה בשטר רי\"א חייב אלימא מלתא דשטרא כמאן דא\"ל א\"ע ר\"ל אמר פטור לא אלימא מלתא דשטרא ע\"כ והילכתא כר\"י לגבי ר\"ל ובפי' דהך מימרא יש ג' שיטות שיטת רש\"י ושיטת ר\"ת ושיטת הרמ\"ה והרמב\"ם עוד יש נ\"מ לדין היוצא מהסוגיא מדברי המקשן על פי פי' דהרמב\"ם וכתב הרמב\"ם בפי\"א דמכירה ורבי' השמיטו וכתבתי בדרישה. ושם כתבתי טעם למה השמיטו רבי'. והנה אציגה לפניך א' לא'. דעת רש\"י ז\"ל דבין לפי מאי דס\"ד דמקשן בין לפי המסקנא איירי ר\"י ור\"ל בהודאה שהוא חייב מחמת הלואה או ענין אחר ומש\"ה כתב דגרסינן לעולם דלא אמר א\"ע ור\"ל וכדס\"ד דידך והב\"ע כו' בשטרא פירש\"י בהודאה בשטר בפני עדים שמסר לו בפ\"ע כ\"י ואינו נזכר בו שם המודה כלל דאל\"כ לכ\"ע היה גובה מנכסים בנ\"ח דהיינו כ\"י (אע\"פ דלא חתם שמו לבסוף אלא כתב בו אני ראובן חייב לשמעון מנה ג\"כ מקרי כ\"י) אלא מיירי שכתב בו סתם אני חייב לך מנה ולא אמר א\"ע וזה טוען דשלא להשביע כ\"כ בהא פליגי ר\"י סבר דאע\"פ דבהודאה ע\"פ בעינן שיאמר א\"ע כשמסר לו ההודאה בשטר ובפני עדים אלימא מילתא וכאילו אמר א\"ע דמי ור\"ל דפטר דלא אלימא אותה הודאה בשטר מהודאה ע\"פ ובעינן א\"ע זו שיטת רש\"י. ור\"ת כתב דלפי המסקנא לא איירי בהודאת הלואה כדס\"ד דמקשן אלא מיירי שלא היה חייב לו כלום והשתא הוא דבעי לחיובי נפשיה ול\"ג לעולם כולי אלא ה\"ג הב\"ע דא\"ל חייב אני לך מנה בשטר שמסר לו אפי' בינו לבינו שטר גמור כתוב בכ\"י וחתום שמו עליה שכתוב בו אני פב\"ב חייב לפלוני כך ר\"ל אמר פטור דמטלטלים אינן נקנין בשטר אלא במשיכה או בק\"ס שהקנה לו בעדים ורי\"א חייב הואיל וטרח למיכתב שטר גמר ומשעבד נפשיה שהרי יש דברים שאפילו באמירה בעלמא נקנין (וכדאיתא בשמעתין שם) והיינו דקאמר תלמודא אלימא מילתא דשטרא כו' ואע\"פ דר\"ת מיירי במחייב עצמו מ\"מ שפיר קאמר כמאן דאמר להו א\"ע על צד הדמיון כלומר כשם שבהודאה בע\"פ ע\"י אמירת א\"ע (מהני ��\"נ) אלימא מילתא דמשמסר לו שטר חזינן דגמר נפשיה להתחייב ובודאי טפי הוי (ניחא) לומר דכקנו מידו דמי דמה ענין הודאה לחיוב אלא משום דמעיקרא מדכרינן א\"ע אהודאה נקט נמי הכי גם בתוס' כתב דלשון שאינו מדוקדק הוא וכן המ\"מ בשם הרמב\"ן והרשב\"א. ושיטת הרמ\"ה ג\"כ כשיטת ר\"ת דלפי מה שהשיב התרצן לא איירי בהודאה אלא במחייבי אך ס\"ל כיון דדייק תלמודא וקאמר הב\"ע דא\"ל חייב כו' ש\"מ דמיירי דלא כתב לו שום שטר אלא א\"ל בע\"פ לפני עדים חייב אני לך מנה בשטר והשתא א\"ש ל' כמ\"ד להו א\"ע דמי ובזה דברי רבינו מבוארים דרך כלל. ועתה אכתוב פרטי דבריו דמש\"ר בשם (רש\"י) שכתב בו פלוני חייב לפלוני מנה או אני חייב כו' עד ואינו כת\"י אע\"פ שרש\"י לא כ\"כ אלא חדא דמיירי בלא נזכר שמו בו והוא כ\"י וכנ\"ל רש\"י לרבותא דר\"ל כ\"כ וקמ\"ל דאפי' הוא כ\"י ס\"ל דפטור כיון דלא כתב בו שמו ורבינו שלא כתב אלא הדין אליבא דהלכתא שינה לשונו וכתב בדרך לא זו אף זו ל\"מ דאם נזכר שם המחייב בו דחייב אלא אפילו לא נזכר בו שמו וגם אינו כ\"י מ\"מ כיון שמסרו לידו בפ\"ע והם מכירין הנותן חייב לשלם לו כר\"י הנ\"ל דהלכתא כוותיה וק\"ל אלא דב\"י כתב דמש\"ר ואינו כ\"י דר\"ל ואינו חתימת ידו דאין שמו נזכר בתוכו כו' ע\"ש והיינו כל' רש\"י הנ\"ל והיותר נראה כמ\"ש דאינו כ\"י כפשוטו קאמר וס\"ל לרבי' דאם הוי כ\"י א\"צ למסרו לידו בפני עדים דמסתמא היא ניכרת והו\"ל כאילו כתב שמו שם וכמש\"ר לקמן בר\"ס ס\"ט בשם הרמב\"ן ע\"ש שכתב לפיכך הפיתקות שהשותפין מוציאין זע\"ז כו' וק\"ל: ואמש\"ר או אני חייב לך מנה בשטר כתב הב\"י ז\"ל נ\"ל דאין לגרוס בשטר וט\"ס וכ\"כ מור\"ש ז\"ל וטעמייהו דהא לרש\"י בשטר שהזכיר ר\"י היינו שכותב לו בשטר הריני חייב לך מנה וזה כבר הזכיר רבי' בתחילת דבריו ואין זה כדאי למחוק אלא משום דרבי' התחיל בל' הגמרא וכתב האומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר וכתב ע\"ז ב' פי' מש\"ה כתב ג\"כ בכל פי' ל' השטר כפירוש קמא בראשו שמסר לו שטר וכפי' הב' בסופו או אני חייב לך מנה בשטר ור\"ל וזהו פי' דתיבת בשטר האמור בגמרא שכתב לו בשטר כן וק\"ל: הוי הודאה וחייב כו' אבל לחייב מה שאינו חייב לא מצי מחייב נפשיה אפילו בכ\"י לדעת רש\"י ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " או שהודה לו מלוה כו' היינו דוקא לדעת רש\"י הנ\"ל אבל לר\"ת אף שמודה לו שאינו חייב מ\"מ יכול לומר להמתחייב גם אתה ידעת שאינך ח\"ל ונתחייבת נפשך ליתן לי וס\"ל דיכול לשעבד נפשיה בכ\"י אף בלא קנין (וכ\"כ בעה\"ת בהדיא בשם ר\"י בשס\"ד דין ד' אם לא שנתברר בעדים דהודאתו הוי בטעות וכעובדא דהנהו גינאי וגם דהמודה לחבירו בחזקת שהוא ח\"ל ואח\"כ נודע שטעה ונתברר הדבר בעדים יש בו חילוק ביניהן דלר\"ת ור\"י בעי' שיתברר בעדים שהודאתו מתחלה היה בטעות דברור לעדים שלא כדי לחייב נפשו הודה לו דאל\"כ אמרינן דבא לחייב נפשו בכ\"י זה ולרש\"י א\"צ להיות ידוע לעדים זה אלא סגי כאשר ידוע להן שאינו חייב לו ואז אמרינן דהודאתו הוי בטעות וק\"ל ועד\"ר) ומש\"ה הקדים רבינו להאי דינא וכתבו קודם שהזכיר דברי ר\"ת לומר לך דלרש\"י לחוד הוי דינא דשאם הודה לו מלוה מהני ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אם מסרו לו בפני כו' עד\"ר: שא\"ל זה הל' כו' גם הוא ס\"ל כר\"ת דמצי לחייב נפשו במה שאינו חייב והוסיף דאפי' לא כתב לו כלום רק א\"ל כן בפני עדים גם כן חייב דכיון שהזכירו ל' שטר ר\"ל תהיה בטוח בחוב זה כאילו היה לך עלי שטר (כתוב וחתום) בעדים כשרים ועד\"ר: ומש\"ר וכ\"כ הרמב\"ם כו' בפ\"א דהל' מכירה כ\"כ ומדברי הרמב\"ם הללו דמשמע דס\"ל כדברי הרמ\"ה וכדברי ר\"ת הנ\"ל ואף שכתב הרמב\"ם דכתב בשטר הריני ח\"ל כו' ולא כתב שהזכיר בו שמו כמ\"ש ר\"ת י\"ל דהרמב\"ם לשון הגמ' נקט וכתב ובגמ' קאמר האומר חייב אני לך כו' וכאשר מפרש ר\"ת ל' הגמרא כן אפשר לפרש נמי דברי הרמב\"ם ומפני שאינו מוכרח מש\"ה לא כתב רבינו דכן כתב הרמב\"ם אדברי ר\"ת אלא אדברי הרמ\"ה וק\"ל: ואמש\"ר לשון הרמב\"ם אע\"פ שאין שם עדים המ\"מ כתב שם דהרמב\"ם כלל בזה תרתי או שאין חתום עליה עדים אבל מסרו בפני עדים אז גובה בו ממשעבדי מטעם עדי מסירה קונים אי נמי שליכא עדים כלל לא בחתימה ולא במסירה אלא שהוא כ\" אז גובה מב\"ח עכ\"ל ומדברי רבינו שהעתיק אח\"ז ג\"כ דברי הרמב\"ם שכתב בפי\"א דמלוה וכתב ז\"ל וכתב עוד לוה שכתב כולי ונותנו למלוה בפני עדים כו' ש\"מ דס\"ל דמ\"ש לפני זה בשם הרמב\"ם מיירי דליכא שם עדים כלל וכן משמע שם מדברי הרמב\"ם שלפני בבא זו ושלאחריה דבלא עדים כלל מיירי ע\"ש ודו\"ק: ומ\"ש כמו שמשתעבד הערב כלומר כשם שהערב היוצא קודם חיתום שטרות אע\"פ שאינו חייב כלום ואף על פי שלא קנו מיניה (וגם אינה בשעת מתן מעות אימא בההיא הנאה דהימנה משתעבד וכמש\"ר סימן קכ\"ט) כיון דכתב ליה בשטרא ה\"נ דכוותא ולשון הגמרא נקט הרמב\"ם דמדמי התם הך דינא דר\"י לערב היוצא קודם חיתום שטרות ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר וכתב עוד לוה שכתב שטר כו' בפי\"א דהל' מלוה ולוה כ\"כ ופי' שם המ\"מ דטעמא משום דפסק כר\"א דאמר בפרק המגרש עדי מסירה כרתי ועושין גט גמור וס\"ל דהלכתא כוותייהו גם בשאר שטרות ע\"כ (וכתב רבינו בס\"ס נ\"א וס\"ס ס\"ט סי\"ט ע\"ש) ומבואר שם דאפילו לא היה כ\"י וגם לא חתום שמו עליה כיון שמסרו בפ\"ע גבי ממשעבדי ומשמע לכאורה דהיינו דוקא בהודאה שהודה במה שהיה ח\"ל באמת אבל במחייב עצמו לא שהרי סידרו בהל' מלוה ולוה וגם נקט ל' לוה שכתב כו' אבל ממה שהביאו דברי רבי' בהדיא הנך דברים שם בפי\"ז דמכירה דמיירי במחייב עצמו משמע דס\"ל דהא נמי אפי' במחייב עצמו קאמר הרמב\"ם וכ\"נ דעת המ\"מ בפרק כ\"א דמכירה וכתבתי לעיל בסמוך: שצ\"ל לעדים שמסרו בפניהם כו' דאז דוקא מוציאין קול כיון שיכולין לעשותו שטר כ\"כ המ\"מ: והעידו שנמסר בפניכם ז\"ל ב\"י כתבי הרשב\"ץ נראה לפרש חתמו או העידו והכוונה לומר שאם יודעים לחתום יחתמו ואם לאו יעידו בפני ב\"ד והב\"ד יכתבו עדות של העדים ויגבה בו עכ\"ל ול\"נ דחתמו דקתני לא שיחתמו על השטר כדרך שחותמין בשאר שטרות אלא היינו לומר שיכתבו בתוך השטר שטר זה מסרו בפנינו הלוה למלוה ויחתמו ע\"ז וה\"ק חתמו על עדותן כן שנמסר בפניכם שטר זה עכ\"ל ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שנמחק ש\"ח כו' עד ואם לא כ\"כ צריך כו' ז\"ל המשנה פ' ג\"פ (דקס\"ח) מי שנמחק ש\"ח מעמידין עליו עדים ובא לפני ב\"ד ועושין לו קיום איש פב\"פ נמחק שטרו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו ובגמ' שם ת\"ר איזהו קיומו במותב תלתא הוינא אנן פ' ופ' ופ' הוציא פב\"פ שטר מחוק לפנינו ביום פ' ופ' ופ' עדיו ואם כתב בו הוזקקנו לעדותן של עדות ונמצאת עדותן מכוונת גובה וא\"צ להביא ראיה ואם לאו צריך להביא ראיה עכ\"ל והנה בפירוש נמחק יש פי' כמש\"ר (ועד\"ר שכתבתי עוד פירושים ודעת אחרת בזה) והכלל העולה לפי' שכ\"ר הוא שמי שנמחק לו נוסח ש\"ח וגם חתימת העדים יעמיד עליו עדים שידעו תוכן הענין שהיה כתוב בשטר שם המלוה והלוה והזמן וסכום המעות והעדים שהיו חתומין עליו וכשיהיה לו ולהם פ��אי יביאם לפני הב\"ד איך שראו בידו שטר שכך וכך כתוב בו ושעדיו פלוני ופלוני וב\"ד מקיימין לו הענין על פיהם. והאי העמדת עליו עדים הוא בג' פנים או שעדי שטר הראשון עצמן לוקחים סימן באותו שטר ובאין ומעידים לפני הב\"ד שאמת הוא שהיה כתוב בו כך וכך ושהם היו חתומין עליו או שאחרים מעידים כך או שהב\"ד עצמן ראו השטר בעוד היה כתבו ניכר וידעו הענין וכותבין לו שטר גמור ומשמעותו איך שבפניהם ב\"ד הוציא פ' שטר מחוק והיה כתוב בו איך שפב\"פ ח\"ל כך וכך וכל זה בכלל שטר מחוק שנזכר במשנה וכל' רבינו שכותבין בקיום שאין לו שטר זולת שם הלוה והמלוה וסכום המעות ומש\"ר שזמנו ליום פ' ר\"ל זמן ההלואה וזמן הפרעון ומפני שנקרא שטר בלא זמן כמש\"ר בר\"ס מ\"ג אלא שבכתב לו זמן עדיף כמבואר שם ומש\"ה כתבו בהקיום ועדיו החתומים בו היו פלוני ופ' וחותמין הב\"ד תחת זה השטר החדש וזה נקרא קיום שאז יש לשטר זה דין שטר הראשון שאם הזכירו הב\"ד בפי' בתוך הקיום שהוזקקנו לעדות העדים הן של ראשונים הן של האחרונים שהעידו על חתימת הראשונים וחקרו בדבר ונמצאו מכוונין אז השטר מקוים ממש וגובה בו ממשעבדי וליכא למטען כנגדו כלום ואם לא הזכירו בו שנזקקו לעדות העדים אלא כתבו סתם פלוני ופ' העידו בפנינו על ענין השטר אז לא עדיף שטר זה משטר הראשון ויכול זה למטען טענת פרעתי במגו דמזויף וכאילו אין לו שטר עד שיביא ראיה על כל מ\"ש בשטר ומ\"מ מועיל העמדת העדים הראשונים וקיומו דב\"ד משום דע\"י גובה ממשעבדי כשיבואו אח\"כ עדים ויעידו שכן היה ואי לאו הקיום לא היה מיחשב עדותן שמעידין אח\"כ אלא כמלוה בעדים ובע\"פ שאינו גובה ממשעבדי וכ\"כ התוס' שם במשנה בד\"ה מעמיד עליו כו' גם יש נ\"מ בהקיום דע\"י העדים ההם יכול לחקור אחר עדי השטר ומתוך שטר החדש שעשו לו יזכירו העדים את עצמן שחתמו על הלואה כזו ואז אם יטעון זה להד\"ם יהיה מוחזק כפרן זה ביאור כלל דברי רבי'. וממנו יתבאר לך דמש\"ר אבל אם הוא ירא שמא ימחק לגמרי פי' שמא קודם שימצא ב\"ד לקיימו או לגבות בו ימחק לגמרי. ומ\"ש מעמיד עליו עדים שמכירין החתימה כו' כ\"כ הרא\"ש אבל הרמב\"ם ובעה\"ת לא הזכירוהו כלל ונראה שגם הרא\"ש ורבינו ל\"ד נקטו אלא שאז הוא מקוים על צד היותר טוב ודינו כדין שטר ראשון שאם הוא מקוים ליכא למטען נגדו כלום וכנ\"ל ודוק: שטר שהתחיל לימחק כו' ר\"ל בשעת ראייתן התחיל לימחק: הוציא פי' שטר מחוק כ\"כ לפי שאין ב\"ד כותבין לו שטר ע\"פ עדותן אא\"כ מראה להם שטר הישן וכמו שיתבאר בסמוך: ופלוני ופלוני היו עדי השטר ופלוני ופלוני העידו כו' אע\"פ דברייתא הנ\"ל לא כתב אלא ופלוני ופלוני עדיו כתבו התוס' והרא\"ש דאפשר דגם אלו בכלל וכתבו הטעם שיזכיר גם עדי המחיקה בתוך השטר כדי שאם ימצא הלוה עדים יכול לפוסלה ורבינו שכתב בתחלה הזכרת עדי השטר ואח\"כ הזכרת עדי המחיקה דאין כותבין אותן אא\"כ נמחק השטר לגמרי ואין רישומו ניכר וק\"ל: גובה בזה השטר כו' פי' אפילו ממשעבדי כשמכירין החתימה או כשמקיימין אח\"כ וכמש\"ל בשם התוס': כיון שיודעין העדים כו' ושזהו השטר כו' אע\"פ שבשעה שמעידין עליו כבר נמחק מ\"מ אפשר דאית להו ביה איזה סימן שמכירין שזה הנמחק הוא השטר שהיה כתוב בו כך וכך ובכלל מה שהיה כתוב בו נכלל ג\"כ העדים שהיו חתומין בו ומ\"ש ל' כיון שיודעין העדים בה\"א הידיעה משום דקאי אלשון המשנה הנ\"ל דקתני מעמיד עליו העדים וע\"ז כתב כיון דע\"י אותו העמדה יודעין אותן העדים שהעמיד מה היה כתוב בו ועיין בל' רשב\"ם בפי' הגמרא שאינו כל' זה ועד\"ר ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אבל עדים בלא ב\"ד כו' זה נלמד מדתנן בא לפני ב\"ד משמע דל\"ל תקנתא בלא ב\"ד ואפי' לכתוב מזמן שנמחק ואפי' אם אלו עדים שהעמיד על המחיקה הם עדי השטר שנעשו שלוחים מפי הלוה משום שכבר עשו שליחותן והשתא לא הוו שלוחו דלוה וכן כתב רבי' ירוחם אבל ב\"ד מצי כתבי דהפקר ב\"ד הפקר ודוק וע\"ל ר\"ס נ\"ד ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם כתבו ב\"ד שעמדו על דברי המעידים כו' הוא ל' הברייתא הנ\"ל והטעם כתבתי שם וכתב הרמ\"ה שצריך לכתוב בקיום שקרעוהו כו' הטעם משום דיש לחוש שמא מתחלה יעמיד ב' או ג' כיתי עדים על מחיקת שטרו וילך עם כ\"א לפני ב\"ד ויעשו לו קיום וכ\"כ בעה\"ת בשכ\"ז והביא ראיה מהא דאמרינן כל טירפא דלא כתב בה קרענוהו לשטרא לאו טירפא היא כו' והא דצריך לקרוע השטר שנמחק פשוט הוא ולא חדשו הרמ\"ה וב\"ה אלא שצריך לכתבו בשטר שקרעוהו והטעם נראה משום דאז יזכרו ולא יעשו קיום עד שיראה להם שטר הנמחק ויקרעוהו ואם כשבא לב\"ד עדיין רישומו ניכר בלא הטעם הנ\"ל צריכין לקרוע אותו דיש לחוש דבזה השטר גופא יחזור ויגבה בב\"ד אחר כשעדיין יהיה רישומו ניכר וכ\"כ מור\"ש ופשוט הוא: אבל שטר מתנה כו' ג\"ז מדברי הרמ\"ה הוא ודוקא מזמן הראשון הוא דכותבין וכמ\"ש בדרישה עיין שם: "
+                ],
+                [
+                    " וכן בשטרי מקח וממכר כו' עד אבל מי שהיה לו שטר פג\"פ (דף קס\"ח) ת\"ר הרי שבא ואמר אבד ש\"ח אע\"פ שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו (דליכא למימר שמא כתב ללוות ולא לוה) אין כותבין לו את השטר (דחיישינן שמא משקר ולא אבדו א\"נ אבדו יחזור וימצאנו כמש\"ר בשם הרא\"ש בסמוך) בד\"א בשטר הלואה אבל בשטר מו\"מ כותבין לו חוץ מן האחריות שבו ומפרש ר\"נ (דקס\"ט ע\"א) דכותבין הכי שטרא דנן דלא למיגבי ביה לא ממשעבדי ולא מבנ\"ח אלא כי היכא דתיקום ארעא בידא דלוקח והטעם דצריך לכתוב חוץ מן האחריות מפורש שם בע\"א ז\"ל אמר רב ספרא לפי שאין כותבין ב' שטרות על שדה א' (ביום א') דלמא אתי מערער מכח אבהתא וטריף ליה להאי ואזיל האי ומפיק חד וטריף לקוחות וא\"ל שוף לי בהאי ארעא דאיקום בה (כלומר הניחנה בידי ד' או ה' שנים עד שיתיישן הדבר) והדר אתי טורפן ומפיק מיניה זימנא אחריתא והדר אזיל וטריף לקוחות א\"ל ר\"א לרבינא ות\"ל דכיון דנקט תרי שטרי טריף והדר טריף (כלומר ל\"ל חששא דשוף וחזר לטרוף טירפא חדשה כאילו היא גזילה אחרת הא איכא חששא אחריתא דהיינו שיחזור וילך מיד עם הנגזל לפני ב\"ד אחר ויוציא שטר הב' וב\"ד יכתבו לו טירפא ויחזור ויטרוף) א\"כ נפישא עליה ב\"ד (פי' מריבות ומחלוקות של בע\"ד בב\"א ויתנו לב על עניינו) וליכתוב ליה שטרא מעליא וליכתוב תברא למוכר (פי' למה יפסיד זה שצועק שאבד שטרו שלא יכתבו שטר באחריות בשביל חשש פסידא דמוכר הא איכא תקנתא למוכר שיכתבו לו שובר דהא קיי\"ל דכותבין שובר להאומר שאבד שטרו וכמש\"ר סימן נ\"ד) כל שטרא דנפקין על ארעא דא פסולין לבר מן דנפיק בזימנא דא (כלומר חוץ מזה השטר שכתבתי לו בזמן פ' דעדות הראשון שאמר שנאבד ממנו) דלמא אזיל וטריף לקוחות ושובר גבי לקוחות ליכא ס\"ס לקוחות לאו אמרא דארעא הדרי אדהכי והכי שמיט ואכיל פירי (כלומר וקשה גזל הנאכל) א\"כ ללוקח שלא באחריות וא\"ל הא ס\"ס לגבי מוכר סגי בתברא וא\"כ ל\"ל דכותבין ולא מב\"ח ובזה מפסידין אותו ללוקח לגמרי שאם באמת אבד שטרו הראשון לכתוב לו תברא דהא ודאי לאו קושיא דהא אכתי איכא למיחש שמא יגבה מתחלה מהמוכר בנ\"ח בזה הטופס ואח\"כ יטרוף מהלקוחות בגוף השטר דלא ידעי מהשובר ואף אם (אין) להמוכר עתה בנ\"ח יש לחוש שיגבה ממנו לאחר זמן כשיהיו לו ועכשיו יטרוף מהלקוחות בגוף השטר א\"ה שטרי הלואה נמי (פי' אמאי כותבין שובר אשטרי הלואה ניחוש דלמא טריף המלוה לקוחות ותברא גבי לקוחות ליכא) התם דזוזי מסיק אמרינן פייסיה לב\"ח בזוזי הכא דארעא מפיק מידע ידעי דמאן דמפיק ארעא בזוזי לא איפייס (פי' בהלואה כיון שאין הלוה חייב למלוה אלא מעות לא שבקי לקוחות למטרף למלוה קרקעות עד דאזלי עמו ללוה דמסקי אדעתייהו מסתמא פרע ליה בזוזי ויראים שבידו שובר אבל במכר כיון שהמוכר חייב ללוקח קרקע מסתמא אין הלוקח נוטל מהמוכר דמי קרקע אא\"כ יודע דאינו מוצא אחרת למיגבי במקום קרקע דיליה מש\"ה שבקי ליה לקוחות למטרף מינייהו דאמרי מסתמא לא יהיב ליה המוכר מידי) ע\"כ וצ\"ל דמוכר ל\"מ מסלק ללוקח בזוזי כל היכא דמצי למטרף לקוחות דזבני בתריה דאל\"ה אכתי יכולין לומר לך אצל המוכר ליתן זוזי או הלקוחות יבקשו זמן מב\"ד כדי לילך אצל המוכר ולהוציא מידו דמים ולסלק להלוקח בדמים ואז ידעו שיש בידו שובר) (וע\"ל סימן קי\"ד מש\"כ בזה) וכ\"מ שם בתוס' (אלא שצ\"ע בל' שיש בו ט\"ס) וכתבו עוד התוס' שם כיון דמסקינן דבהלואה פייס בזוזי א\"כ האומר אבדתי שט\"ח אמאי אין כותבין לו שטר אחר הא איכא תקנה בתברא ותירצו משום דא\"כ יפסיד המלוה כל הלואותיו שיעשה מכאן ואילך עם זה שלא יהא זכור מן השובר (כלומר כיון שאין כותבין בו זמן בשובר כדאמרינן התם (דקע\"א) וכתב רבי' לקמן סימן נ\"ד) ונמצא נועל דלת בפני לוין משא\"כ במקח וממכר דלית בהו נעילת דלת ומסיק וכתב ע\"ז מ\"מ תימה ס\"ס למ\"ד כותבין שובר מ\"ש הלואה ליכתוב שובר מזימנא דא ולהלן ושמא אנו גוזרין עכ\"ל התוס' ובזה דברי רבינו מבוארים דמתחיל בס\"ד בדין שטרי מקח דהוא סיפא דברייתא וסיים בס\"ו בדין שטר הלואה כמ\"ש אבל מי שהיה לו שטר ואבד ואע\"פ שרבי' איירי מתחילת הסימן ע\"כ בדין מי שנמחק שטרו ובאלו דינים איירי מאבד שטרו וכברייתא הנ\"ל ס\"ל דדינן שוין ובשניהן כתב ברישא דכל היכא דאיכא למיחש דיגבה ויחזור ויגבה אין כותבין לו והיכא דכתב בהטופס דלא כתב שטר זה לגבות בו אלא כדי להעמידו בידו כותבין לו ואח\"ז מסיק רבי' וכתב אבל מי שהיה לו שטר ואבד (ר\"ל שטר הלואה) ובא לב\"ד שיכתבו לו שטר אחר אין כותבין מחשש שמא יגבה ויחזור ויגבה דבזה אין תיקון שיכתבו בהשטר שנותנין לו דלא נכתב לטרוף ולגבות בו לא ממשעבדי ולא מב\"ח דא\"כ שטר זה דהלואה ל\"ל ובכל זה לא איירי במביא עדים שנאבד השטר מידו אלא שטוען כן וזש\"ר כאן ז\"ל ואפי' הביא עדים עדי שטר הראשון ומעידים שכתבוהו ונתנוהו לו ולא כתב שמביא ג\"כ עדים שמעידים שאבד אותו השטר דודאי אם יש לו עדים שאבדו המלוה וסתם אבידה משמעותו שנאבד מן העולם היו כותבין לו שטר אחר דהא ליכא למיחש שמא פרעו כבר דהא מידו דהמלוה נאבד ואי דפרעי' שטרא דהלוה ביד המלוה מאי בעי אלא שאח\"כ כתב רבי' תשובה שניה דהרא\"ש דפירש דבריו דאף אם יש לו עדים שנאבד אין כותבין לו עד שיעידו שנשרף ונאבד מן העולם. ומש\"ר דבטוען שאבד שטר הלואתו דאין כותבין לו שמא פרע ולא כתב שמא יגבה ויחזור ויגבה בהן בפני ב\"ד כדאיתא בגמרא הנ\"ל משום דחששא זו קרובה יותר כיון דאין לו עדים שאבדו המלוה יש לחוש שכבר פרע והחזיר לו השטר ורוצה שטר אחר לגבות בו שנית והגמרא דקאמר טעם שמא טריף והדר טריף דמשמע ב\"פ להבא היינו כדי ליתן טעם דאפי' אם ידוע דעדיין לא גבה ולא נשתלם אפ\"ה יש לחוש לגביית ב\"פ להבא והכניס רבינו ביני ביני דין דבעינן שיש עדים שנמחק באונס משום דדין שטר מכר שלפני זה מיירי גם כן בנמחק וכמ\"ש ודין זה דבעינן עדים שנמחק באונס לא מצאתיהו בגמרא ולא בהרי\"ף ולא בהרא\"ש ונראה דרבי' למדו מסברא מדין היכא דאתרע השטר בנפילה אע\"ג דהשתא הוא בידו צריך להביא ראיה שבא לידו מזמן הכתוב בשטר וכמש\"ר בסימן מ\"ג ס\"י ומטעם שכתבתי שם ובסמוך ס\"י כתב רבי' דאפי' השטרות יוצאים מיד אחר והלה טוען ממני נפל ופרעתיהו אע\"פ שהוא בתוך הזמן נשבע היסת ונפטר ה\"נ יש לחוש בזה השטר דאית ביה ריעותא דמחיקה שמא נפרע ולהכי לא חשש בו לשמרו כראוי ונמחק עד דאיכא עדים שנמחק באונס דאז כותבין וה\"ה אם יש לו עדים שנאבד מידו באונס וז\"ש בתשובת הרא\"ש הראשונה דאין דנין על שום טופס אם לא שנמחק או שידוע לעדים שאבד (אלא שבנאבד בעי' עדים שנאבד מן העולם מחשש שמא יחזור וימצאנו וכדמסיק רבי' בשם הרא\"ש בתשובה אחרת) ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומ\"ש דאיכא למיחש שמא פרע ולא כתב החשש שמא ימצאנו ויגבה ב\"פ בו ובטופסו משום דזו חששא קרובה ממנה דחוששין דכבר נפרע ממנו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ע\"כ אין לב\"ד לכתוב העתקת כו' הטעם כבר כתבתי דאיכא למיחש שמא יגבה בו פעם ב' ובפעם ראשונה ימסור ללוה השטר ולא בעי ממנו שובר וכן כתב הרא\"ש בתשובה מיהו כשכותבין הב\"ד בשטר שהוא טופס והעתקה שפיר דמיא ועד\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " דליכא למיחש שמא ימצאנו דכיון שלא היה בידו דאינו יודע היכן אבד דלחזור עליו אשר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם הורו רבותי כו' כ\"כ בפי\"ד דמלוה ולוה והראב\"ד שם השיג עליו [והמ\"מ] תמה על הראב\"ד וכתב שדברי הרמב\"ם פשוטים הם דמיירי כשזה האחר טוען שמצא השטר ובזה פשוט דאפי' מצאו תוך הזמן אינו מחזירו להמלוה ואפי' אם הלוה מודה לו כו' ע\"כ ודין זה דמצא השטר כתב רבי' בסי' ס\"ה ס\"ח והכ\"מ כתב שם שהרמב\"ם מיירי כשזה האחר אינו טוען שמצאו בשוק אלא שמצאו מונח בחדרו ואינו יודע מה טיבו ומש\"ה השיגו הראב\"ד ע\"ש ואין ל' הרמב\"ם משמע כדבריו מדכתב והלוה טוען ממני נפל כו' דהול\"ל והלוה טוען אני הפקדתי בידו אחר שפרעתי ועוד דגם בכה\"ג כתב רבי' שם בר\"ס ס\"ה דהשטר יהא מונח עד שיבא אליהו וכתבתי שם דליכא מאן דפליג בהא וז\"ש דלא כמ\"ש כאן בשם הרמב\"ם ורבותיו דלוה נשבע ונפטר וע\"ל סימן ס\"ו סי\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " שכיון שאין שטר ביד המלוה אין כאן חזקה פי' חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו אבל אם הפקידו המלוה אצל האחר כו' ע\"ל בסימן נ\"ה דכ\"ר פלוגתת הגאונים אם הלוה מכחישו ואמר שלא עשאו שליש אלא גזלת השטר מידי אין השליש נאמן ובדין זה נראה דכ\"ע מודו כיון דהוא אומר שהמלוה הפקידו בידו ויש לו מגו וע\"ש בד\"מ ובהגהתו גם בש\"ע שם סא\"ב ודוק. וא\"ל מהא דכתב רבי' בשם הרא\"ש לקמן בסימן ק\"ח סי\"ד דכל שותפין כו' עד ולא אמרינן אי בעי קלתיה אלא גבי שליש שהשלישו שניהם בידו דהתם איירי דהוא ידוע שהן שותפין והכא איירי שטוען שהפקידו בידו פקדון להחזיר קאי מש\"ה נאמן במגו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבד שטרו כו' ושוב א\"נ הכי אמרינן בב\"מ (דף ט\"ז) גבי עובדא דשבתי בריה דרבי מרינוס לענין שטר כתובה וה\"ה לענין שט\"ח ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " כתב בעה\"ת יש מהמורים כו' בשכ\"ז כ\"כ: ואם ��אבד השטר כו' וידוע זה בעדים כו' מחזירין לו השטר נראה דהרא\"ש הנ\"ל מודה דמחזירין לו ולא חיישינן שיגבה בו ואח\"כ ימצא ההעתקה ויגבה בה שנית כנ\"ל דכל שנאבד לו בדרך לא חיישינן שימצאנו וא\"ת כיון דלא סגי ליה בלא עדי אבידה ל\"ל כל הטרחות הללו שמניח גוף השטר בב\"ד וב\"ד שבמקום הלוה שולחין לב\"ד שבעיר המלוה יקחנו עמו ואם יאבד ממנו יביא עדי אבידה ויכתבו לו אחר וי\"ל דנ\"מ שמא לא ימצא עדי אבידה ונמצא כשיקח גוף השטר עמו יפסיד חובו לגמרי משא\"כ עתה כשלקח העתקה שאף אם יאבד בלא עדים ילך ויסע למקום שלוה שם ויתבענו לפני הב\"ד בע\"כ ואם יטעון פרעתי יאמר לו שטרך ביד ב\"ד שבעירי מאי בעי ואם יטעון פרעתי ע\"י העתקה יאמר לו הראני שוברך דכל הפורע ע\"י העתקה לוקח שובר משום דחייש דילמא יתבענו פעם אחרת בגוף השטר והיותר נראה דיש נ\"מ בזה דכשיניח גוף השטר בב\"ד אף אם לא יהיה לו עדי אבידה אפ\"ה יתנו לו ב\"ד העתקה אחרת דהא ליכא למיחש שמא טריף והדר טריף דהא כשבא לגבות בהעתקה אין מגבין לו עד שיכתבו שובר ותו לא מצי מפיק העתקה שנית שאבד דהא תרווייהו אחד שטרא נינהו ולא כתב רבינו דבעינן עדי אבידה אלא לענין מחזירין לו גוף השטר אא\"כ נודע שנאבד אבל העתקה ודאי נותנין לו בכל פעם ואע\"פ שמסתמא כשם שיירא בפעם אח' מליקח גוף השטר יירא גם בפעם ב' ויחזור ויקח העתקה שניה או יסע משם ויתבענו בלא שטר וכמ\"ש ראשונה וא\"כ הוה ליה לרבי' לכתוב זה י\"ל דזה היה פשוט לרבי' ובא ללמדנו שאם יש לו עדי אבידה וירצה ליקח עמו גוף השטר מחזירין לו השטר ולא חיישינן שמא ימצא העתקה ויגבה תחלה בש\"ח ואח\"כ שנית בהעתקה דכיון שאבד בדרך ל\"ח כולי האי וכמ\"ש ומור\"ש בשארית יוסף כתב ישובים אחרים בזה ע\"ש ולא נתיישרו בעיני לכן לא העתקתים ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " אין כותבין ש\"ח ע\"ד שיכול להזדייף עד\"ר: אפילו לגבות בו לאלתר כו' דגזירת הכתוב הוא דבעינן בשטרות דבר הראוי לעמוד ימים רבים דכתיב (בירמיה ל\"ב) למען יעמדו ימים רבים: ור\"ח מכשירו כו' ול\"נ כו' עמ\"ש ע\"ז בדרישה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ונכתב בכל ל' כו' שם דף י\"ט ע\"ב מימרא דאמימר: שאותיותיו דחוקים כצ\"ל: והניח רגליה במקום ו' או ז' י\"מ מאות ח' שח' של כתיבה עושין כב' זייני\"ן דא\"ת שגם מה' יוסיף העוקץ השמאלי ויהיה כמין זיי\"ן לא הול\"ל ויניח אלא ויעשה אבל דוחק הוא בעיני דהא בסתם שטר לא נכתבו החיתי\"ן בכתיבת ב' זייני\"ן אלא משום דגם אות ה' צריכין לרבע בעוקץ השמאלי ויש שמוציאין אותו העוקץ קצת לצד חוץ ואז יהיה בהנחתו כמו ז': ואל ידחוק במקום א' וירחיק במקום א' כצ\"ל פי' אפילו אין ההרחקה ולא הדחיקה הן יותר מדאי מ\"מ מצי זייף ויוסיף אותיות ולא יהיה ניכר בדחיקתו כיון דגם מתחלה היה דחוק בקצת מקומות וכן איפכא יכול למחוק ולהרחיק בקצת מקומות מה\"ט: לפיכך אין העדים כו' ולפיכך כשיבא כו' לפיכך הב' קאי אלפיכך הא' שכיון שאין העדים רשאין לחתמו אמרינן דבשעה שחתמו לא היה שינוי דא\"כ לא היו חותמין ואחר חתימתן זייפו בעל השטר מ\"ה צריך הדיין לדקדק היטב וק\"ל: ואם צריך לכוף לבה\"ש ולהכותו ר\"ל כדי שיודה אם הוא זייף השטר ונפקא ליה זה להרמ\"ה מהא דמייתי בפ' ג\"פ (דקס\"ו ע\"א) תרי עובדי בכה\"ג ואמרינן בהו כפתיה ואודי ליה כתב ב\"י שם ש\"מ דאם לא הודה אף שהוא מרוחק או מדוחק השטר כשר ובלבד שלא יהא המחק ניכר ומ\"מ מוטב שיקיימו כדי שלא יצטרך לכוף לבעה\"ש עכ\"ל: חייב הדיין כו' להוציא הדין כו' ז\"ל מור\"ש תימה הלא אין הדיין יכול למטען לו דע\"א א\"נ כמש\"ל סימן י\"ז סי\"ד ולמה יטעון לו טענה זו (ודוחק לומר משום דכאן יש ריעותא דהא שם דאין לו אלא ע\"א אין כאן חיוב ממון דהוא גרוע יותר) ואולי יש לחלק בין זיוף דלית ביה ממש כלל לע\"א דמחייב שבועה וק\"ל עכ\"ל גם י\"ל דשאני הכא דאף דטוען לו אין השטר נפסל בזה אלא שכופין לברר וכמש\"ל ולפי מ\"ש בסימן י\"ז לק\"מ ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " משלש ועד עשר כו' שם (דקס\"ג ע\"א) אמר אביי מתלת ועד עשר לא לכתוב בסוף השיטה כו' ופירש\"י דיכול לזייף לכתוב תלתין במקום תלת וארבעין במקום ארבע ובמקום חמש חמשים וכן עד עשר ומעשר עשרים וכתבו התוס' שם דהיינו דוקא אי כ' ל' נקבה דכתב תלת ולא תלתא עכ\"ל ולפ\"ז צ\"ל דרבינו ג\"כ דקדק וכתב שלא יכתוב משלש ועד עשר ולא כ' משלשה ועד עשרה משום דדוקא שלש שהוא ל' נקבה כמו תלת הוא דלא יכתוב אבל שלשה ל' זכר רשאי אלא שתימא למה השמיטו הרא\"ש ורבינו ל' התוס' ולא כתבוהו. ודוקא עד עשר אבל באחד עשר ליכא למיחש והטעם פירש\"י שם דבאחד עשר אם יבא לכתוב עשרים יצטרך להוסיף וי\"ו בנתיים ולכתוב אחד ועשרים וזה יהיה ניכר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מחזיר הדבר כו' בתוך השיטה כן הוא ל' אביי שם ור\"ל אף אם גם בפעם ב' יזדמן בסוף השיטה יחזיר הדבר עד שיבא בתוך השיטה. וא\"ת לפי מ\"ש בשם התוס' דבתלת או שלשה ליכא למיחש לזיוף א\"כ כשיזדמן לו בסוף שיטה שלשה או ארבעה ל' זכר וק\"ל. כגון ב' או ד' שלא יעשנה כ' ר' וה\"ה לשאר אותיות שהרי הוא יכול לזייף מוי\"ו לזיין ומה' לח' ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וסותרין כו' הולכין אחר התחתון שם במשנה (דקס\"ה ע\"א ובגמרא דקס\"ו) למעלה מנה ולמטה מאתים כו' הולכין אחר התחתון (ופרש\"י משום דאיכא למימר חזר בו מן העליון) ומשמע לרבינו דדוקא נקט מתניתין מנה ומאתים דהוי לשונות שסותרין זא\"ז להכי אמרינן דהוי חזרה אבל היכא דאפשר לקיים שניהם בלא חזרה לא עדיף תחתון מעליון וכ\"כ הרשב\"א בתשובות היכא דיש לפרש ולקיים שניהם אפילו לעשות יד בעל השטר על העליונה עושין וכן עיקר וכ\"כ ב\"י ומורי ז\"ל: ובלבד שלא יהא בשיטה אחרונה והטעם דחיישינן שמא אחר שנחתם כתב וזייף הוא ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " כגון אנו שכותבין בכתובה עיין בא\"ע סימן פ\"ח. ואם נמחק מהתחתון כו' עד פסול זה מבואר שם (דקס\"ו ע\"ב) והכלל דכל היכא שנחסר או נמחק אות א' אמרינן דלא בכוונה נעשה והולכין אחר שם העליון אבל אי נמחק או נחסר ב' אותיות ואין מדרך הסופר לקצר ב' אותיות וגם אינו מצוי להמחק מעצמו ב' אותיות אמרינן דבכיון נעשה מש\"ה בחסרון דלא כתב הסופר מתחלה הב' אותיות אמרינן ודאי הלוה צוה כן וחזר בו מחנני לחן אבל במחיקה דאחר שכתבו הסופר נמחק מהשם התחתון ב' אותיות השטר פסול דאין אנו עומדין ע\"ד הלוה שמחקם למה מחקם אם דעתו היה לחזור מהראשון וליתנו לחן או אם דעתו היה לפסול השטר ודוקא במחיקה שייך לומר שבא לפוסלו שמוחקו ולא בחסרון שלא כתב הסופר מתחלה וזה שדקדק רבינו וכתב ז\"ל וכיון שאין למדין וידוע שנמחק אח\"כ כו' ור\"ל אח\"כ אחר שכבר כתבוהו הסופר נמחק משא\"כ בחסרון וכמו שמסיק רבינו שם אח\"ז וק\"ל ולא כיש טועין שמוחקין תיבת אח\"כ ובש\"ע ג\"כ אינו והנראה בעיני ברור כתבתי ובד\"מ מבואר דהיינו דוקא כשנמצא ביד השליש ע\"ש ובזה דברי רבי' מבוארים ודוק. ומש\"ר ואפילו יש בתיבה העליונ�� ו' אותיות הטעם דב' אותיות פסולה דלמא מתרמי שם בן ג' אותיות והו\"ל רובא דשמא מדקאמר דלמא מתרמי כו' משום הך חששא פסולין אפי' יש בתיבה ו' אותיות ורשב\"ם כ' שם ע\"ז ז\"ל דכולי האי לא טעי סופר וצ\"ל דזה תולה בזה דמכח דהוא רובא דשמא לפעמים מש\"ה אמרינן דלא טעו בזה הסופרים ומש\"ה נמי אין למידין אפילו היכא דליתא רובא דשמא ובזה נראה דמתיישב תמיהת התוס' שתמהו שם וכתבו ז\"ל למה נגזור להפסידו משום הך חששא ע\"ש (דקס\"ז ע\"ב) דכיון דאין סופר רגיל לטעות בזה נראה לומר דחזרה הוי. אבל באות א' למדין אע\"פ שאין כו' כן הוא שם בגמרא וצ\"ל דהסופר דכתב למטה אות א' לא ביקש לכתוב אלא התחלת השם לרמז בעלמא ולעמוד עליו ממ\"ש לפני זה דאל\"כ אמאי סמוך הא אות א' אינו שם כלל ועפ\"ז יש צד פשיטות בזה דלומדין אותו ממ\"ש למעלה טפי מאילו כתובים ב' ג' או ד' אותיות דלומדין אותו ממ\"ש למעלה אף ע\"פ שגם התחתון הוא שם בפ\"ע ומש\"ה אמרו בגמ' וגם כתבו רבי' גם דין הראשון דחסר אות א' מתיבה גדולה דלמדין ממש\"כ למעלה ומש\"ר וכיון שאין למדין וידוע כו' נראה דהאי ידוע שנמחק דכ' ל\"ד הוא אלא כיון דאין הסופר רגיל לטעות בג' אותיות סתמא כידוע דמי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שלמעלה כתיב קפל כו' ל' ספל אדירים הפקיד פלוני לפלוני קפל טלית שראוי לקפל רשב\"ם וכ\"כ התוס' וכתבו התוס' עוד ז\"ל ויש פותרין גימטריא הוא ספל סאה פלגא קפל קב פלגא עכ\"ל ועד\"ר ואי כתב ספל מלמעלה וקפל מלמטה פשיטא דהולכין אחר התחתון אפילו הוא חשוב יותר משום דאין להסתפק שמספל נעשה קפל ע\"ד הזבוב דהזבוב מוחק ואינו מאריך לעשות קו\"ף וכן הוא שם בגמרא ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " היה כתוב כו' משנה שם (דקס\"ה ע\"א) ור\"ל שד' זוזין הן בסלע ונמצא ק' זוזין עולין לכ\"ה סלעים: ק' זוזי דאינון ל' סלעים כו' עד שאינן שוין אלא ק' כו' הא דלא כתב רבינו בקיצור דאין לו אלא ק' זוזי שיש לפרש ל' סלעים גרועים שאינן שוין אלא ק' זוזי משום דאינון ל' דקאמר משמע דמדבר מסלעים הידועים ובא לפרש בו הזוזין שהזכיר וא\"כ הול\"ל דכוונתו לק' זוזי מעולין השווין ק\"ך זוזים דעלמא קמ\"ל דאפ\"ה כיון דקי\"ל דיד בעה\"ש על התתתונה אמרינן דבזוזי דעלמא בא לפרש הסלעים ולא איירי בסתם סלעים וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואי תפיס מטלטלי כו' וכ\"כ הרי\"ף בס\"פ השואל וקאי לכל מאי דמפרש לעיל שיד בעה\"ש על התחתונה והטעם הוא דהא דאמרי' יד בעה\"ש על התחתונה משום דהמע\"ה הוא ממילא השתא דבעל השטר תפיס הוי אידך המע\"ה וכ\"כ הג\"מ (וע\"ל ס\"ס ע\"א בדרישה מש\"ל ודוק) ומשמע מל' רבינו דאפילו תפס שלא בידיעת הבעלים מהני תפיסה ולטעמיה אזיל שכתב בסימן מ\"ו סל\"ג שכן דעת אביו הרא\"ש אע\"פ דיש חולקין ומשמע עוד מל' רבינו דאפילו תפס בעדים דליכא מגו מהני תפיסתו וכ\"כ המ\"מ. וכתב רבינו ואי תפס מטלטלי משום דדוקא במטלטלין שייך תפיסה ולא בקרקע דבחזקת בעליה עומדת וכ\"כ רבינו שם בסימן מ\"ו בשם ר\"י וכתב ב\"י שיש לדקדק מל' רבינו דבדין שכ' אח\"ז בשטר שכתוב בו דינרים סתם שאין גובה אלא ב' אי תפס יותר בעדים מוציאין ממנו דאל\"כ הו\"ל לכתוב האי ואי תפס כו' אחר דין שטר שיש בו דינרין דהוי שמעינן דאכולהו קאי וכ\"כ המ\"מ עכ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אלא אחר הפסח כו' ז\"ל הרא\"ש ועתה אין לנו לדין הזמן אלא או פסח של סוף ששת אלפים או פסח הבא ראשון דפסח אחר לא תוכל לברר אחריו איזה מהם תתפוס ופסח אחרון אינך יכול לומר דא\"כ למה נכתב השטר כלל הלכך אתה צ\"ל פסח הבא ראשון עכ\"ל ורבינו קיצר בהעתקה ולא כתב אלא שאינו יכול לומר לא אתנם אלא אחר פסח הבא אחרון מפני שהרא\"ש כתב שאין להסתפק אלא ביה ולא בפסח הבא אחריו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתוב בו מטבע פ' דאינון ונמחק שם במשנה ור\"ל דיש מחק אחר תיבת דאינון ולא נזכר סכום ואין מטבע דאינון פחות משנים רשב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " כתוב בו סלעין כו' ולוה אומר כו' בפ\"ק דב\"מ פליגי רשב\"א ור\"ע במלוה אמר ה' ולוה אמר ג' דח\"א דצריך לישבע ש\"ד משום מודה מקצת וח\"א משום דהו\"ל כמשיב אבידה נמצא דלא הודה כלום אלא הו\"ל ככופר הכל כמש\"ר בסימן פ\"ח סל\"ג אבל לוה אמר ב' כ\"ע מודו דא\"צ ש\"ד משום שאין השטר משמע אלא ב' אבל היסת צריך לכ\"ע לישבע דמבואר שם בסי' פ\"ח והכא לא בא לכתוב אלא דברים שהן מעין השטר ומוכיחין מתוכו ואשר הוא מוסכם לכ\"ע ובפרטי דינים סמך אמ\"ש לקמן בסימן פ\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " כתוב בו פ' לוה מפ' כו' ברייתא בפ' ג\"פ (דקס\"ה) ע\"ש: פחות שבמשקלות דכיון דלא כתב מטבע ודאי משקל ידוע הלוה לו כדי שידע להשיב לו במשקל וכיון שאינו מבורר כמה ידו על התחתונה וק\"ל: אם פרוטות של כסף כו' בבבא שאח\"ז במטבע של זהב לא כתב רבינו כן משום דהגמרא קאמר שם דפרוטה משל זהב לא עבדי בשום מקום ע\"ש: מטבע של כסף הקטן כו' שהולכין אחר מטבע של אותו מקום שנכתב בו או של מקום גוביינא וקיצר רבינו כאן וסמך אמ\"ש אח\"כ בסי\"ט: ואם כתוב בו דינרי כסף כו' ג\"ז שם בברייתא והבאתי לשונה וביאורה בדרישה והכלל דבסתם דינרי ר\"ל של זהב ובסתם דינרין של כסף ומש\"ה כשכתב כסף בדינרין ר\"ל כסף שוה ב' דינר כסף ואם כתב כסף בדינרי ר\"ל כסף שוה ב' דינרי זהב וכן אם כ' בו זהב בדינרי ר\"ל זהב פריכא שוה ב' דינרי זהב זהב בדינרין ר\"ל זהב שוה ב' דינרין כסף והיינו דוקא כשכתב בב' אבל כשכתב דינרי או דינרין בלא ב' אז אזלינן בתר התיבה המפורש בצדו הן שכתב דינרי כסף או כסף דינרי לעולם נותן לו ב' דינרי כסף המוטבעים וכן בזהב אפילו כתוב זהב דינרין או דינרין זהב ועד\"ר מ\"ש שם וממ\"ש כאן מסתברא דגרסינן בדברי רבינו ברישא כתוב בו דינרי כסף או כסף דינרי כו' בשניהן בלא נו\"ן וכאוקימתא דר\"א ע\"פ פי' התוס' וכמ\"ש בדרישה ובסיפא גרסינן כתוב בו זהב דינרין או דינרין זהב בשניהן בנו\"ן ולרבותא כ\"כ ברישא ובסיפא דקמ\"ל דכיון דאמר דינרי או דינרין ולא אמר בדינרי בב' אז אזלינן בתר הכתוב בצדו וכמ\"ש ומש\"ר גבי כסף בדינרין דנותן שברי כסף ולא כ\"כ גבי כסף בדינרי לא משום דבזה אינו נותן לו שברי כסף אלא מטבע של כסף דהא יד בעה\"ש על התחתונה אלא משום דל\"ת כיון דאמר כסף בדינרין בב' ע\"כ כוונתו היה לדינרי של זהב דאל\"כ מאי מחליף במאי קמ\"ל דכוונתו היה לשברי כסף וק\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אין שום מטבע כו' עד נותן לו מטבע הקטן כו' נראה דאדלעיל מיניה קאי אמ\"ש בר\"ס י\"ח דאם מטבע של כסף סתם כתוב בו דנותן מהמטבע הקטנה שיוצא שם והוא ל' הגמרא דפ' ג\"פ ולא פי' שם כוונתו ופירושו של מקום שיוצא שם וכאן מפרש דאם כתב בו מטבע סתם דדינו שנותן לו הלוה המטבע הפחות דהיינו של אותו מקום שנכתב בו השטר ואם לא נכתב בו מקום נותן לו הפחות של המקום שיוציא עליו השטר ולא הקטן של שאר המקומות וי\"מ דמש\"ר ואם אין שום מטבע מפורש דר\"ל דכתב בשטר דח\"ל מאה זהובים אבל לא אתפרש בו באיזה מטבע ישלם לו אותן הזהובים אם במטבע טובה שהיא חריף בהוצאה אם במטבע גרוע קאמר דמשלם הזהובים במטבע של אותו מקום שנכתב בה השטר או שמוציא בו עליו וכ\"נ דעת מור\"ם בש\"ע סי\"ד ע\"ש וק\"ל על פירושם דא\"כ לא הו\"ל לרבינו לסיים דנותן לו מהמטבע הקטן שיוציא במקום שיוציא אותו דהא לא בקטן וגדול איירי לפי פירושם אלא במטבע שהיה חריף להוציא גם מ\"ש אח\"ז שאם טוען הלוה המעות שאני ח\"ל הן פחותים מזה כו' דל' פחותים לא שייך אזה גם לא הו\"ל לסתום ולכתוב דנותן לו ממעות בבל כו' דהא ידוע דגם בבבל ובא\"י ובכל מדינות יש כמה מיני מטבעות והול\"ל דנותן לו ממטבע שיוציא בשופי בבבל ובא\"י גם בפירש\"י והמ\"מ לא משמע כן וכמ\"ש בדרישה ע\"ש. וכתב בעה\"ת שנ\"ד מסתברא טעמא דמלתא משום דתלינן שמאותו מקום שנכתב השטר משם היה הדינרין וכשאין בו מקום מסתברא שבמקום גוביינא היה דר בשעת הלואה ומסתברא שאם יוכל להתברר שבשעת הלואה היה דר במקום שהמטבעות הגרועות (מגבהו ממטבע של אותו מקום) ועד\"ר: ואם טוען הלוה המעות שאני ח\"ל הן פחותין כו' כ\"כ הרמב\"ם פי\"ז ממלוה ועיין מ\"ש בסמ\"ע ע\"ז והל' משמע דהב\"ד מחייבין אותו שבועה אף אם לא יטעון הלוה ישבע לי משא\"כ אם טען פרעתי דאין משביעין אותו כיון ששטרו בידו אא\"כ יטעון כן הלוה וכמש\"ר לקמן בסימן פ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " היה כתוב בו חשבון כו' כההוא שטרא דהוי כתוב ביה כו' עובדא זה בפרק ג\"פ דקס\"ו וכתבתיה בדרישה ע\"ש. ומשם ית' לך דרבינו נמשך אחר פר\"ח דלשם דפי' זוזי דינר צורי ואיסתרא פי' סלע מדינה שהוא שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי זוז וק\"ל ועד\"ר: שיתן לו שית מאה איסתרא שהוא הפחות פי' פחות מזוז ויד בעה\"ש על התחתונה: לפי שאין עושין סכום חשבון מפרוטות רצ\"ו פרוטות הם באיסתרא כדאיתא בר\"ן בב\"מ (דקכ\"ג) ומצרפין אותן בסכום חשבון זוזי וכותבין כך וכך זוזי אבל איסתרא דרכן לכתוב ואין עושין מהן סכום בזוזי או בסלע צורי וכ\"כ התוס' שם על פי' ר\"ש דפי' דנוטל זוזי כו' ע\"ש וזש\"ר מתחלה דהולכין אחר המנהג שרגילין לעשות סכום חשבונו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כל הלשון שרגילין כו' בב\"מ (דק\"ד) אמרינן שם דתנאי טובא היו דורשין ל' הדיוט כו' וכתבו התוס' והרא\"ש כמש\"ר כאן דהיינו אפילו לא נכתב כאילו נכתב דמי דאי דוקא בדנכתב פשיטא דעליו לקיים מה שהתנה ומאי קמ\"ל דהיו דורשין אותו דהא לאו אסמכתא ומה חילוק יש בין ל' הדיוט ובין ל' אחר וכ\"כ ב\"י וע\"ל סימן ר\"ז וסימן שכ\"ח ועיין בחידושים: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " כותבין בשטר זמן כו' ומיהו אפילו אין כותבין בו כו' כן הוא בב\"מ (ד\"ז) ע\"ב: שיכולין לומר כו' משמע הא כל דליכא ה\"ט כגון שידוע בעדים שקנה אחר שהיה השטר כתוב וחתום גובה ממנו וכ\"כ במישרים נ\"ב ח\"ב והטעם משום דמשעת כתיבת עדים מפקי לקלא ובודאי שמעו הלקוחות ואינהו דאפסידו אנפשייהו במה שקנוהו ונראה דאפילו מבנ\"ח יש נ\"מ והוא אם יש על הלוה שטר אחר שמפורש בו הזמן יכול לומר שיעבודי קודם לשיעבודך במקרקע ואינו דומה לכ\"י דשם יש חשש לקנוניא וכמ\"ש בסמוך בהג\"ה ד\"מ עיין שם: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב ר\"י אם כתב הסופר כו' ודילג לב\"ע כו' עד\"ר שם כתבתי אמאי קאי וקמ\"ל דאע\"ג דדילג לב\"ע לא אמרינן שיפסול השטר משום שהלקוחות יאמרו אין המנין מתחיל מב\"ע אלא איזה שנים אחר ב\"ע נמצא קניינם היה מוקדם להלואה אם הלוה יטעון שעדיין לא הגיע זמן הפרעון וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומש\"ר ונקט פרטא בתרא לחוד מלשון זה משמע דאפילו אי שביק כללי דעשיריות ולא נקט אלא פרטא בתרא כגון בשנת שס\"ה לא כתב אלא ה' השטר כשר וכן מסיק הב\"י להלכה עיין שם: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הקדים זמן כו' עד\"ר ואופן הקדימה ית' בסמוך בדברי רבינו: לפיכך קנסו כו' שמא יבא כו' פי' כיון דאי אפשר לו למפיק ע\"י האי שטרא למיגבי מזמן ראשון קנסינן ליה שלא יטרוף אפילו מזמן שני ועד\"ר: אבל מבנ\"ח מיגבי גבי נראה דהב\"ד לוקחין הש\"ח בידם וכותבין לו פס\"ד שח\"ל כ\"כ ובפס\"ד שהוא מעשה ב\"ד ויש לו קול גובה מיד מבנ\"ח ואי אירע שמכר הלוה אחר הפס\"ד הבנ\"ח מצי לטרוף מידו דלוקח כיון דלוקח שיעבודו אחר הפס\"ד (ומ\"ש דמבנ\"ח גבי דשטר גמור הוא היינו לומר דל\"מ למימר שפרעו כמלוה ע\"פ אלא הוי מלוה בשטר) וא\"ל דהב\"ד משהין השט\"ח בידו וכותבין עליו האי שטרא דלא למיגבי ביה ממשעבדי דא\"כ לא הוי סתמו הפוסקים דבריהן וק\"ל: ששטר גמור הוא היינו כשלא נתכוונו העדים להקדימו וכדמסיק בסמוך: ונשבע מלוה ונוטל נראה דהיינו דוקא כשטוען הלוה ישבע לי וכדין שטר גמור בלא נאמנות כדלקמן סימן פ\"ב: אבל ר\"י כתב שהוא פסול ז\"ל מ\"ו ונראה דמ\"ש פסול לגמרי ל\"ד דאפילו לר\"י אינו יכול לטעון להד\"ם כדאיתא לקמן סימן מ\"ה בשם ה\"ר יונה ולא הוי פסול אלא לענין דמצי למטען פרעתי משא\"כ לרי\"ף ורש\"י ועמ\"ש בהג\"ה ד\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " והקדים הזמן באחד בתשרי ל\"ד שהרי י\"ט הוא וע\"ל סי' ע\"ג וה\"ה אם נכתב בזמן הנזכר בשטר ונחתם בתר אותו יום מקרי מוקדם וכמש\"ר בסמוך סי\"א: אבל כתב ללוות כו' פי' כ' וחתם בניסן ודעתו ללוות מיד ולא הלוה עד תשרי. וא\"נ לחלק כו' נראה דרבינו לדבריו דהרמ\"ה כ\"כ וה\"ק מדכ' הרמ\"ה אלא טריף מתשרי ואילך ולא כתב שיגבה מניסן ש\"מ דס\"ל דאין עדים בחתומין זכין לו כסברת הרי\"ף והרמב\"ם דלעיל סי' ל\"ט ולסברתו א\"נ לחלק כו' אבל לר\"י ולהרא\"ש פשיטא דשפיר טריף דהא פסקו הלכתא כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו כמש\"ר לעיל סי' הנזכר ומסתמא רבינו בשיטתייהו אזיל גם י\"ל לאידך גיס' דס\"ל לרבינו דגם הרמ\"ה ס\"ל דעדים בחתומיו זכין לו וה\"ק רבינו מדכתב וטריף מתשרי ואילך ש\"מ דמיירי באופן דלא שייך עדיו בחתומיו זכין בו כגון שהתנה עמו בפירוש שלא יזכה עד שילוה ממנו או בגוונא אחריתא וא\"כ א\"נ לחלק ומתשרי נמי לא גבי מטעם שמסיק ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ובמה יודע שהוא מוקדם כו' ז\"ל ב\"י כלומר הא דלא פסלינן להני שטרי בגמרא אלא משום גזירה וקנס וכנ\"ל ק' ממ\"נ במאי מיירי אי בידוע לכל בבירור שהוא מוקדם א\"כ עדים פסולין הם והשטר פסול מדינא ונאמן לטעון פרעתי ואפילו להד\"ם לכ\"ע דהא העדים רשעים נינהו ואי אינו ידוע לנו אלא ע\"פ עדים עצמן הא לא מהימני דאין אדם משים עצמו רשע עכ\"ל ב\"י ור\"ל אפילו אין כ\"י יוצא ממקום אחר דלית ביה משום שהגיד כו' וכל שנחקרה עדותן בב\"ד כו' מ\"מ מטעם אין אדם משים עצמו רשע השטרות כשרים וק\"ל גם התוס' כתבו בקיצור בשמעתין כדברי הב\"י ע\"ש בפא\"נ (דע\"ב): ומש\"ר בשם י\"א כ\"כ הר\"ן בשם הרז\"ה בריש ר\"ה ושדייק כן מהירושלמי ודעת ר\"י כתבו התוס' שם בשמעתין (דע\"ב) בד\"ה שטר כו': ולא הרגשנו כו' ס\"ל שכל טעות שמצוין לטעות בו נאמנים הם בעצמן דאין אדם משים עצמו רשע בזה וגם לית ביה משום חוזר ומגיד אפילו אי כ\"י יוצא ממקום אחר: אין נאמנים כו' ר\"י ס\"ל דאין אדם עשוי לטעות בזה כי אדם מועד לעולם כ\"א בשנת המלך או בעיבור החדש אבל מ\"מ נאמנים באין כ\"י יוצא ממ\"א לומר אנוסים מחמת נפשות היינו וכ\"כ ב\"י: ואמרו שטעו כו' וה\"ה בעיבור החדש כשכתב בשטר בכמה בחדש ולא בכמה בשבת כ\"כ התוס' ועיין מש\"ל בסימן ל' אבל אין נאמנים לומר הקדמנו לזמן במיגו דאי בעי אומרים אין זה כתב ידם דהוה מיגו במקום חזקה דאין אדם משים עצמו רשע: "
+                ],
+                [
+                    " אבל המאוחרים כשרים כו' בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"ז) והיינו דוקא בש\"ח אבל בשטרי מקח וממכר אפי' מאוחרים פסולין וכמש\"ר לקמן בסי' רל\"ט ופי' רשב\"ם בין שכתבו השטר בזמן ההלואה ואיחרו הזמן בין לא כתבוהו עד לאחר זמן דבש\"ח ליכא למיחש שמא לוה ממנו בניסן והדר ופרע ליה באייר ואז יאמר זה ללוה שאבד השטר ויקח ממנו שובר באייר ואח\"כ יוציא זה שטרו שזמנו בסיון (כדחיישינן בשטר מכירה המאוחרים וכמש\"ר בסי' רל\"ט בהדיא ה\"ט וכתבתיהו לעיל בדרישה בסימן מ\"א ס\"ד ע\"ש כי שם הארכתי מזה) דהא כתב רבי' בסי' כ\"ד דמשום האי חששא תקנו שאין כותבין זמן בשובר וכל אימת דמפקי להאי שט\"ח מרעא ליה בתברא וק\"ל: בד\"א שכתוב כו' שם בגמרא וכתב נ\"י בשם הריטב\"א ורבותיו דכל שלא כתב בו אחריות כלל דאקני ג\"כ ט\"ס הוא אבל כשכתב לו אחריות שקנה ולא דאקני אין לנו אלא מה שפי' עכ\"ל ולפ\"ז מאוחרים לעולם כשרים אא\"כ כ' לו אחריות שקנה ולא דאקני ב\"י וע\"ל סימן קי\"ב ולעיל סימן ל\"ט מ\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    " אנו תולין כו' לפי מאי דס\"ל להתוס' והרא\"ש ורבי' כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו א\"צ לתלות שנמסר לידו בזמן הכתוב בו אלא אגב סיפא דאתרע בנפילה נקט. גם י\"ל דה\"ק היכא דליכא ריעותא א\"צ ראיה אפילו למ\"ד דאין הלכה כאביי ובעינן שימסור לידו מיד דאנו תולין כו' והיכא דאיכא ריעותא דנפילה צריך ראיה דבא לידו בשעה שמסרו אפי' למאן דס\"ל כאביי וה\"ט דחיישינן דלא נכתב מתחילה כ\"א לקנוניא לטרוף בו מהלקוחות ואף כי יביא ראיה שראו אותו בידו קודם שמכר קרקעות שלו לזה איכא למיחש שמא מסרו לידו קודם משום דדעתו היה למכור ואף א\"ת שאין לחוש לקנוניא בזה כיון שעדיין לא מכר מ\"מ חיישינן אף שראו בידו קודם שמכר לוה דילמא יש עוד לקוחות או מלוים ששעבד לו קרקעותיו שהם מוקדמים למסירת השטר לידו של זה אבל הם מאוחרים לזמן הכתיבה בשטר הלואה זה וכדי לאפוקי מידם מסרה לידו ומש\"ה לא יטרוף בו אח\"כ אפי' מהלקוחות שקנה ממנו אחר שבא השטר לידו כל זה חיישינן כיון דאיכא ריעותא דנפילה דלא נזכר בש\"ח אבל כשמביא ראיה שבא לידו מיד בשעת כתיבה ובא עכשיו לפני הב\"ד וש\"ח בידו מטרפינן ליה ביה מלקוחות ולא חיישינן לפרעון ולקנוניא כדחיישינן לקמן בסי' ס\"ה דדוקא התם דהש\"ח הוא ביה אחר שמצא אמרו חז\"ל שלא יחזירנו המוצאו ליד המלוה ואף אם כבר החזירהו לו יש פלוגתא שם סי\"ט בין הרמב\"ם והראב\"ד אי גובין בו אי לא ע\"ש משא\"כ כשהוא בעצמו מוצאו אחר הנפילה ויוצא מתחת ידו בזה י\"ל דלכ\"ע לא מרעינן שטרא דאינשי כולי האי מכח ספק וראה לזה ממ\"ש בר\"ס ס\"ה בדרישה בשם הרשב\"א דאם הוא עצמו לקחו מבית של השליש ואומר שהוא הפקידו בידו דהשליש ואותו השליש אינו יודע מה טיבו שגובה בו וגם מבואר שם דאם אחר מצא שטר בשוק והמלוה נותן בו סימן דמחזירין לו וגובה בו מבנ\"ח אפילו אין לו ראיה שבא לידו משעה הראשונה ודוקא לענין לטרוף מלקוחות אמר הכא שצריך ראיה ועמ\"ש שם בסעיף כ\"א ודוק ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " נכתב בלילה ונחתם ביום שלאחריו כשר כו' משנה פ\"ב דגיטין (דף י\"ז): ומש\"ר שהיום הולך אחר הלילה פי' וגם כשכותבין בלילה כותבין זמן היום שלאחריו דהא לא כתבינן שעות בשטרות וגם אינו כמו בקדשים דלילה בתר יום אזלא כמ\"ש בי\"ד סימן י\"ו: בד\"א בשאין עסוקין באותו ענין מימרא דר\"א פ\"ב דגיטין וע\"ל ר\"ס ק\"ס: אבל עסוקין באותו ענין כשר דכיון שהם מזומנים לחתום הו\"ל כאלו חתמו ואיכא קלא: "
+                ],
+                [
+                    " ודוקא כשלא לקח מיד בקנין כו' עד אם זוכרין זמן הקנין כו' בפ' ג\"פ (דקע\"ב) א\"ל רבא בר ר\"ש להנהו דכתבי שטרא אקנייתא כי כתביתו שטרא אקנייתא אי ידעיתו יומא דאקניתו בו כתובו ואי לא כתבו יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא מתחזי כשיקרא (וה\"ט דלא למיחזי כשיקרא יתפרש בסמוך בסעיף י\"ד) עכ\"ל ורבי' פי' אפילו בשטרא אקנייתא דהלואה כשיטת הרא\"ש אביו וכמ\"ש בדרישה ושם כתבתי טעם הדבר למה לא יחשב כמוקדם. ואם לא יכתבו מיום הכתיבה דבכה\"ג א\"צ לכתוב בהשטר ואחרנוהו דהא מסיק וכתב בשם הרשב\"א דכשכותבין יום הכתיבה סומכין הכתיבה לאותו היום והקנין בצידו וניכר מתוך השטר שהקנין היה קודם יום הכתיבה ולא יפסיד הלוקח שיאמינו הב\"ד לטענתו ודוקא לעיל בס\"ס דמיירי בשטר מאוחר שכתב הסופר או הלוה מעצמו ואז ודאי כתבו הקנין והכתיבה ביום מאוחר שם בעינן שיכתוב ואחרנוהו אם לא דכתב ביה דאקני אפי' אם כתבו השטר לאחר זמן מהקנין אבל כאן דאיירי מהשואל איך יעשה ע\"פ הדין אם שכחו זמן הקנין ובזה למדנו הרשב\"א שיעשה ע\"פ היכר בתוך השטר ואז אצ\"ל ואחרנוהו ולא כתב ג\"כ כאן דיכתוב בו דאקני דאיך יכתבו בו מסתמא דאקני אם לא שידוע שהקנה לפניהם ג\"כ דאקני וק\"ל ועמ\"ש בדרישה סי' מ\"א ס\"ד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרשב\"א לעולם כשכותבין יום שקנו בו סומכין לאותו יום כו' צ\"ל סומכין הקנין וכ\"כ המ\"מ פכ\"ג מהלכות מלוה ולוה בשמו ע\"ש כן הגיה מהר\"א מפראג בהגהותיו סומכין הקנין וביאורו פשוט דאם זוכרין יום הקנין המוקדם ליום החתימה אז צריכין להסמיך הזכרת הקנין אצל זמן כדי שיהיה נראה שיום הנזכר בשטר הוא יום הקנין לא יום הכתיבה כשכותבין יום שעומדים דהיינו יום הכתיבה והחתימה שהוא הכל יום אחד אז סומכין הזכרת הכתיבה אצל הזמן וכותבין כו': ומ\"ש לאותו יום שחותמין כו' בס\"י של קלף ליתא לתיבת שחותמין גם בדברי הרב המגיד בשם הרשב\"א אינו ואפשר שרבי' הוסיפו כדי שלא תטעה לומר שפי' יום שעומדים שהזכיר היינו יום הכתיבה ואין קפידא מתי נחתם לזה סיים כן לומר לך דיום שעומדין היינו יום שחותמין וכתב תחילה ל' הרשב\"א שכתב יום שעומדים בו ומפרשו דר\"ל שהוא יום החתימה וק\"ל ועד\"ר מ\"ש בישוב גירסא שלפנינו: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אינם נזכרים ליום הקנין לא יאמרו ברור כו' כ\"כ בעה\"ת בשנ\"ו דהיינו פי' מימרא דרבא בר שילא שאמר שם כתובו יום דקיימיתו ביה ואי לא מיחזי כשיקרא כו' וכ' ב\"י נ\"ל שאנו מוכרחים לפרש כן שאם לומר שלא יכתבו יום שאינם זכורים כלל ההוא לאו משום מיחזי כשיקרא הוי למימר דלא יכתבו אלא משום ספק פסול נמי דילמא מוקדם הוא אלא ודאי כדאמרן עכ\"ל ומסיק בשם ראבי\"ה דבכה\"ג מיחזי כשיקרא לחוד הוא אבל לא פסול וכ\"כ מור\"ש ז\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ראו הקנין בטבריא כו' שם (דקע\"ב) דהכי אמר רב ספרא אר\"ה לספרייהו כי יתביתו בשילי כתובו בשילי אע\"ג דממסרן לכון מילי בהיני וטעמא כתב המרדכי בסימן תרמ\"ו בשם ראבי\"ה ז\"ל כדי שע\"י מ��ום כתיבת השטר ידע לחקור אחר העדים המכירין חתימת עדי מקומן וי\"מ משום דמיחזי כשיקרא וכ\"כ האלפסי ול\"נ לראבי\"ה כו' ע\"ש. וראבי\"ה כתב בשם ר\"י שיכתבו ב' המקומות ויכתוב הכי זכרון עדות שהיה בפנינו בהיני כך וכך למנין ימים שאנו מונין כאן בשילי וכגון זה פי' רשב\"ם שכתב ז\"ל שיכתבו במקום פ' כתבנו כך מה שראינו במקום אחר עכ\"ל וכ\"כ נ\"י וז\"ל כי היכי דלא ליחזי כשיקרא צריך להזכיר מקום שנמסרו שם הדברים ומקום שנכתב בו כו' ע\"ש והביאם ג\"כ הב\"י ומסיק וכתב ז\"ל אבל ל' רבינו שכתב ודוקא כשאין זוכרין כו' ז\"ל הרמ\"ה דמייתי עלה שכתב דוקא כשאין המטבע משתנה לא משמע כפי' רשב\"ם ורבי' לטעמיה אזיל שכתב לקמן סימן ס\"א בשם הרא\"ש דשטר שאין כתוב בו מקום שנכתב כשר כנ\"ל לפרש דברי רבינו ועד\"ר: ודוקא כשאין כו' כ\"כ בעה\"ת בשער נ\"ו בשם הרמב\"ן: ומש\"ר שכתב בשטר המטבע היוצא במקום פ' כו' פי' של מקום הקנין וק\"ל: ואין כתב כו' אין להם לכתוב כו' פי' כשא\"ר להאריך ולכתוב שם המטבע כו' אז אין להם לכתוב כו' א\"נ מיירי שכבר נגמר השטר בכו\"ח וא\"י לכתוב עוד ומ\"ש אין להם לכתוב כו' ר\"ל בכיוצא בזה לא היה להן לכתוב אלא המקום שמסרו וזה השטר שלא נכתב כן הוא פסול ואה\"נ שאם יכולין לכתוב עדיין שם המטבע ולקיימו בשריר וקיים או לחזור בשיטה אחרונה שפיר דמי אלא שדיבר בהוה: אלא המקום שמסרו כו' גם כאן משמע כמ\"ש דאין כותבין אלא מקום הקנין: שטר שזמנו בשבת כו' בפרק ג\"פ (ד' קע\"א) ת\"ר שטר שזמנו בשבת או בעשרה בתשרי מאוחר הוא וכשר וכתבו התוס' שם דמיירי אפילו אחר רובו של חודש דליכא למיתלי דטעו בעיבורא דירחא דאל\"כ בלא מאוחר נמי כו' ע\"ש בפי' רשב\"ם מ\"ש עוד מזה: ומש\"ר הרי ודאי לא נכתב בזמן הכתוב בו כלומר אע\"פ שודאי לא נכתב בזמן שכתוב בו מ\"מ לא חיישינן שמא מוקדם הוא: ומ\"ש שהלוה לו בב' בשבת ברפכ\"ג דמלוה כתב ואין חוששין שמא מוקדם הוא ובאחד בשבת הלוה לו ורבינו שכתב בב' בשבת משום דס\"ל דלא שייך למיחש שהקדימו כדי לטרוף מהלקוחות שקנו ממנו בא' בשבת דמסתמא שאתמול שבת היה וידעו העולם שבו לא הלוה ולא ירויח בהקדמתו כלום משא\"כ כשהקדימו ב' ימים די\"ל דלא ס\"ד דשבת היה: אלא מעמידין על חזקתו כו' הטעם דעדים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב\"ד וא\"צ קיום אלא מדרבנן והבא לפוסלו לאחר מוקדם הוא עליו להביא ראיה כן כתב רשב\"ם ונימוקי יוסף שם ומכל מקום כתב צריך קיום לחתימת העדים ואפילו ליכא מערער כמש\"ר בשם בעה\"ע דחיישינן שמא מזוייף הוא מעיקרא: ומ\"ש ב\"ה דאי א\"ל אשתבע לי דקא משתבע ליה רצה לומר אף על גב דבעלמא אין צריך לישבע זה על שטרו כי אם כשטוען פרעתיהו אבל לא כשטוען שטר אמנה הוא או של רבית הוא וכמש\"ר בסימן פ\"ב והוא הדין כשטוען מוקדם הוא מ\"מ בכאן דאיכא ריעותא משביעינן להו ודוקא כשטוען כן אבל אנן ודאי לא טענינן ליה וק\"ל: על בעה\"ש להביא ראיה דאמרינן כו' עד אנן טענינן ליה ה\"ג כיון דאינו מקויים לא שייך למימר דאוקי השטר על חזקתו ונאמן הלוה לומר מוקדם היא עד שיקיימו להיות להשטר חזקה ז\"ל הגמרא בפ\"ב דכתובות (דף י\"ט) (נקט ז\"ל) אמר ר\"נ כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא ופרש\"י דהב\"ד אמרי למלוה שבא לתבוע בשט\"ח שבידו ואינו מקוים והלוה מודה שכתבו אבל שטען אמנה או פרוע דמאמינין להלוה עד שיקיים המלוה שטרו ואם לא יקיים נאמן הלוה במיגו ע\"ש וכתב רבינו לקמן ר\"ס פ\"ב ובר\"ס מ\"ו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " לפיכך אין עדי ה��טר כו' מכאן ועד סעיף י\"ט כתבו הרי\"ף בפרק מרובה והרמב\"ם פי\"ט דה' עדות בדין בפני עצמו ורבינו שכתב תיבת לפיכך כו' נראה דה\"ק כיון דתלינן בדין הנ\"ל לקולא ואמרינן דאחרוהו משום דכל עדים החתומים בשטר כאילו נחקרה עדותן בב\"ד דמי לפיכך בהאי נמי אמרי' שאחרו זמנו וק\"ל: שיכולין לומר בא' באדר היינו כותבין בטבריא כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אם יש עדים שיודעים באיזה יום כו' פי' החתימה זו שחתמו בזיוף ראו באיזה יום היה והם לא ידעו אז שזיוף הוא ועד\"ר: כיון שהוזמו נפסלו למפרע ונ\"מ אם חתמו ביני ביני על שטרות אחרות שלא הוזמו עליהן: כמי שנחקרה עדותן בב\"ד דמי פי' כאילו העידו בב\"ד עדותן בפירוש דאז בודאי היו פסולין למפרע כאביי דאמר למפרע מעת שהעידו הם נפסלים כמ\"ש לעיל סי' ל\"ד: שאפשר כו' בו ביום חתמו על השטר שיש לו י\"מ דלו אמלוה קאי ור\"ל שהיום חתמו על השטר שהוא לו למלוה שנכתב לפני כמה שנים והיה מונח בידו בלא חתימה וז\"א דא\"כ עדיפא מיניה הול\"ל דאפשר שבו ביום כתבו וחתמו אותו בזיוף אלא לו אשטר קאי דהשטר יש לו זמן שנכתב לפני כמה שנים ודכוותיה כתב לקמן בס\"ס ס\"א סעיף י\"ו ויש לו כמו ל' שנים כו': "
+                ],
+                [
+                    " בשל ראובן כתב כו' ל\"ד בה' אלא ל' הגמרא דס\"פ מי שהיה נשוי נקט ושם מעשה כך היה שנכתב בו ה' דניסן וי\"ג בכ\"ח בניסן וא\"ש דלרבותא נקט בכ\"ח דאפ\"ה נותנין לו ולא לשמעון דאיכא למימר דהלואתו היתה בכ\"ט בניסן אבל אי כתב בשטרא דראובן כ\"ט בניסן תו ליכא למימר דילמא הלואתו דשמעון היתה ביום ל' דניסן דביום ל' בניסן אין כותבין ניסן סתם אלא בשלשים דניסן שהוא ר\"ח אייר והא דמסיק וכתב שיאמרו לשמעון זמנך מא' בניסן ולא כ' זמנך לפני כ\"ח ניסן בלה\"נ ק' דהול\"ל זמנך קודם ה' ניסן אלא לרבותא כ\"כ דאפילו זה יוכל לומר לו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דלשני קורין אדר השני עיין בא\"ע סי' קכ\"ה גם בא\"ע סי' קכ\"ו נוסח כתיבת ימי החדש והחדשים: ואם שניהם נכתב בהן סתם אדר כו' כן הגיה מור\"ש וגם בש\"ע כ\"כ ז\"ל ואם בשניהם נכתב אדר סתם הוי כו' ויותר נ\"ל להגיה ואם שניהם נכתב בהם סתם או בא' אדר ראשון הרי הן כו' ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " צריך להחזיר מעניינו של שטר כו' הנני אקדים לכתוב הגמרא ומ\"ש התוס' והרא\"ש ומתוכן אעמוד על כלל הדברים שכתב רבינו בסי' זה בגמרא פרק ג\"פ (דף קס\"א) אר\"י בר\"י אר\"י צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה מ\"ט א\"ר עמרם שאין למדים משיטה אחרונה עכ\"ל הגמרא ופירש\"י שם ז\"ל להחזיר מעניינו של שטר זהו שאנו כותבין בסוף השטר וקנינא מן פ' ב\"פ לפ' ככל דכתוב ומפורש לעיל כו' וסיים שם ר\"ש כמש\"ר כאן מילתא בטעמא והתוס' והרא\"ש כתבו שם ז\"ל לפי שאין למדין כו' בימיהם לא היו כותבין שריר וקיים בשטרות פשוטים שלהם כ\"א בשטרות מקושרות כו' ולכך לא היו למדים משיטה אחרונה ומשום הכי כ' ר\"ח שאין כותבין קיום המחקים בש\"א כ\"א קודם שכתב וקנינא ואנו שהורגלנו לכתוב שריר וקיים מקיימין אחר וקנינא דכיון דכ' בו ש\"ו למדין נמי מש\"א וא\"ת כיון שהשטר כשר בלא שריר וקיים א\"כ ליחוש שמא בא ליד המלוה בלא שריר וקיים ומחק למעלה חובתו וכתב על המחק מאי דבעי וקיימו בשיטה אחרונה בתר דכתב וקנינא מיניה וכתב אחריו שריר וקיים דאז למדין מהקיום הכתוב בשיטה אחרונה ויש לומר כיון שהורגלו לכתוב שריר וקיים יהיה השטר פסול אם לא נכתב בו וא\"כ לא יחתמו הע��ים השטר עד שיראו שכתוב בו ש\"ו (ופי' ואז ליכא למיחש לזיוף דבתר שריר וקיים לא מקיימין ואין לחוש שימחוק השריר וקיים וגם למעלה ויכתוב במקום המחיקות מה שירצה ואח\"כ יקיימן ויכתוב ש\"ו דא\"כ הוא מחיקה במקום ש\"ו ומחיקה כזו פוסלת השטר וכמו שיתבאר בסמוך בדברי רבינו) ומה שנהגו כן לכתוב ש\"ו וללמוד משיטה אחרונה ה\"ט משום דלפעמים צריכין למחוק ולתלות ואחר שכבר נגמר כל השטר ונכתב ג\"כ וקנינא כו' ואף על גב דאנו כותבין שריר וקיים ולמדין משיטה אחרונה אפ\"ה כותבין אנו וקנינא פי' לפי שגם זה מעדות העדים הוא שבתחלה כ' ואמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני ואח\"כ כותבין שכן עשו שקנו מידו ולפ\"ז אין צריך לכתוב אותו לבסוף אלא כיון דמתחלה בימי התלמוד כתבו אותו בסוף דלא מקרי דבר חדש אלא חזרת השטר גם בימינו לא עקרו אותו ממקומו וכתבוהו לבסוף בגמר דברי העדים שקנו על מה שהעידו כן הוא תמצית דברי התוס' והרא\"ש דלשם בקיצור אלא ששניתי לשונם לתוס' ביאור ע\"ש ודוק וממנו תלמוד ג\"כ ביאור דברי רבינו דמתחיל בל' הגמרא הנ\"ל וכתב עליו ל' רשב\"ם ומש\"ה אין לתמוה על אריכת לשונו ועמ\"ש בדרישה אמ\"ש ר\"ש ותוס' דקנינא מקרי חזרת השטר: ומ\"ש ואפילו אם יש אויר כדי שיטה ביניהן כו' כ\"כ התוס' והרא\"ש שם ז\"ל הרא\"ש אפ\"ה פסול דגזרי הרחיקו אטו לא הרחיקו דכיון דתקנו רבנן חזרה לא פלוג וכן מוכח בכולה שמעתא דכל שטר שיוכל לבא לידי זיוף אף ע\"פ שלא נזדייף פסול משום דלא נעשה כתיקון חז\"ל עכ\"ל וא\"כ אכתי ק' למה תקנו חז\"ל שצריך להחזיר מעניינו של שטר לא היה להן לתקן אלא שלא ילמדו משיטה אחרונה ותו ליכא למיחש לזיוף וי\"ל דלא רצו חכמז\"ל שיגבה בשטר שיש בו חשש זיוף ועוד דא\"כ מה יפסיד הרמאי דשמא יעשה רמאות בסברו שיבא לב\"ד שלא ידעו שאין למדין משיטה אחרונה או שהלוה לא יטעון שהוא זייף והב\"ד לא יטענו כן בעבורו משא\"כ כשתקנו לחזור בשיטה אחרונה מענין של שטר וזה יודעים כל הסופרים: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ן כתב שאין כו' פי' היכא דליכא אויר שיטה ביניהם וממילא אם יש אויר שיטה ביניהם אז למדין אפילו משיטה אחרונה עכ\"ל מור\"ש ולע\"ד לא משמע כן מדברי רבינו שמשמע מדבריו שאין חילוק בין הרמב\"ן להרא\"ש אלא במה שהרא\"ש פוסל כל השטר אם לא החזיר אפילו הניח שיטה חלק ולהרמב\"ן לא פסל כל השטר אבל ג\"כ ס\"ל דמשיטה אחרונה אין למדין וה\"ט דלא פלוג רבנן וכמ\"ש התוס' והרא\"ש וכן משמע לי מחידושי הרמב\"ן ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אות או תיבה פלוני כו' וזו קיומה בכתיבה זו מודיע הסופר דאות או תיבה זו היא נתלית או נכתבה על המחק בעוד שלא חתמו העדים ול\"ת שנכתבה והוגה כן בזיוף אחר חתימת העדים וזה שמסיים וזו קיומה ר\"ל במה שכתבתי שנכתב כן מתחלה זהו קיום של אות או תיבה זו ואגב מסיימין והכל שריר וקיים ר\"ל שאר כל השטר מקוים ואין בו זיוף וי\"מ דמ\"ש וזו קיומה מדברי רבינו הוא וקאי אמ\"ש תחלה שצריך לקיימה ופי' רבינו דבריו דהיינו שיכתוב אות כו' עד תלוי וע\"ז מסיק וכו' וזו נקראת קיומה אבל ז\"א דא\"כ הול\"ל תחילה והכל שריר וקיים דהא הוא ג\"כ לשון השטר הוא ואח\"כ הול\"ל וזו קיומה ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " דשמא היה בו שום חובה לבעה\"ש כו' פירוש בין דמחקו וכתב דבר אחר במקומו דאיירי בו רבינו לפני זה כמ\"ש אות או תיבה שעל המחק (כיון) [ובין] שלא כתב דבר אחר במקומו דומיא למ\"ש אח\"כ כסף זוזי דאינון ונמחק דר\"ל שנמחק הסכום שאחריו ולא נכתב במקומו כלל וכמ\"ש לעיל בסי' מ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " ואם המחק בסוף השטר כו' כב\"י דהיינו בסוף שיטה הסמוכה לאחרונה שלפני העדים שהמקום ההוא הוא הראוי לכתוב שם שריר וקיים: וכשיעור ש\"ו או יותר כ\"כ התוס' שם דחיישינן לרמאות דלא יהיה ניכר דמחק ש\"ו (מחק יותר משיעור ש\"ו) ועד\"ר שם כתבתי ל' הגמרא ומשם וממה שהקדמתי וכתבתי כבר נתבאר דמש\"ר אפילו חזר וקיימה פי' וכתב לבסוף ש\"ו פסול: ומ\"ש דאיכא למימר כו' וכתב בי' מה שרצה פי' אפילו לא נכתב שום זכות באותו מקום דשריר וקיים אכתי א\"ל שמא למעלה בשטר היה כתוב חובתו ומחקו או מחק שם דבר שאין בו תועלת וכתב במקומו זכותו (ומש\"ה דקדק רבי' וכתב בס\"ס זה שמא מחק למעלה) ומשום דלא יהא זיופא במה שמקיים אחר שכבר נכתב ש\"ו מש\"ה מחק למטה ש\"ו וקיים זיוף הנ\"ל ואף אם לא נמצא שהוגה גם למעלה שום זכות וגם ניכר מתוך השטר דלא היה כתוב במקום המחק שום חוב מ\"מ משום לא פלוג פסלו לשטרו משום מחיקה בזה וק\"ל: שמא הוסיף אותו באותו כצ\"ל: ולא חיישי' שמא הניחו אויר ב' שיטין דחזקת העדי' עשו כהוגן ולא הניחו ב' שיטין משום חששא דשמא גייז ליה כמ\"ש בסימן שאחר זה: "
+                ],
+                [
+                    " כתב ר\"ת כו' וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' כבר נתבאר כ\"ז ממה שהקדמתי וגם נתבאר שם למה אנו משנין מנהג שהיה בימי חכמי התלמוד לכתוב הקיומין לבסוף ולכתוב ש\"ו ע\"ש: ומ\"ש הרא\"ש האידנא נהגו לכתוב כו' כ\"כ ג\"כ התוס' שם על דברי ר\"ת דכתב דאין כותבין הקיום כ\"א קודם וקנינא כו' דהאידנא לא נהגו כן כו' ומש\"ה אין להם לעדים לחתום כו' וכמ\"ש לעיל ומש\"ר לפני זה דחיישינן שמא מחק וקיימו לבסוף ג\"כ כתבו ע\"פ מנהג זה וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ומ\"ש רבי' שמא ימחוק למעלה חובתו כו' ר\"ל דאף דא\"ת דליכא למיחש להוספה אחר חזרת השטר דיהא זיופו ניכר אפ\"ה איכא למיחש חששא אחרת שמא ימחוק למעלה כו' וכבר כתבתי בסמוך למה כתב דימחוק למעלה אבל באמת אף היכא דליכא למיחש דימחוק למעלה חיישינן להוספה בריוח בזמנינו וכמ\"ש בסמוך ובסימן שאח\"ז: וקיימנו בשיטה אחרונה פירוש ויכתוב ש\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " אבל הר\"י ברצילוני כתב בגט פשוט כר פי' שטר פשוט לאפוקי שטר מקושר שעדים מבחוץ וחילוק זה מבואר שם בגמ' וכמ\"ש בדרישה לעיל וכל שטר נקרא גט בל' גמרא: כתבינן שפיר ש\"ו טובא כתב הרשב\"ץ שדעת הרשב\"א כדעת הר\"י ברצילוני אלא שכתב דלא מכשרינן אלא אם אינה בשיטה הסמוכה לעדים אבל אם היה בשיטה הסמוכה לעדים חיישינן שמא זייף וכתב מאי דבעי וכתב ש\"ו אחרינא כולי ב\"י ונ\"ל דגם דעת רבינו בשם ר\"י ברצילוני הוא כן ואפ\"ה היה נראה לרבינו לפסול ומטעם דכיון דאיכא ריעותא בפנינו אף שבעלמא לא חיישינן שהניחו ב' שורות בינתיים הכא חיישינן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " העדים חותמין למטה כו' כלומר ולא מן הצדדין ולא מלמעלה כדתנן בסוף גיטין (דף פ\"ז) וכ\"כ ב\"י: וצריך שיקראוהו כו' עד\"ר כההיא דר\"נ שם בפ\"ב דגיטין (דף י\"ט) וז\"ל רש\"י ולא הוה כעד מפי עד שהרי הוא בעצמו ראה אותו העדות ואינו מאמין אחרים בזה אלא לומר שכך כתוב בשטר זה וזה אינו עדות אלא מילתא דעבידא לגלויי הוא וכיון דאית ליה אימתא דידיה מהימנא: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ע\"י שישרטו כו' דעת רבינו דכתיבה על השרטוט מותר בגיטין כמו שמותר לכתוב על הרשימה בגיטין כמ\"ש בא\"ע סי' ק\"ל אבל בדרישה כתבתי פירוש אחר ע\"ש ודוק: משום עיגונא דזימנין דלא משתכחי סהדי בקיאי ושמא בתוך כך יפרוש לים או ימות ותזקק ליבם אבל בשאר שטרות יחזור אחר עדים הבקיאים: כשר ומנגדינן ליה כו' בדרישה כתבתי ל' הגמרא דאמרינן ההוא דעבד עובדא בשאר שטרות ונגדיה ר\"כ דעבד עובדא משמע דאדיין קאי וכן הוא בהדיא בא\"ע סי' ק\"ל שכתב ז\"ל דיין המחתים בשאר שטרות כה\"ג מנגדינן ליה וכן מסתברא דאילו העד קטלא קני' הוא ולא גמיר ולא ידע דאסור לעשות כן ולא יענשוהו אבל סתימת לשון רבינו כאן וגם סתימת לשון ש\"ע משמע דאעד קאי ע\"ש ומשמע לרבינו כיון דאמר בגמרא נגדיה ולא קאמר נמי ופסיל לשטרא ש\"מ שהשטר כשר וכ\"כ הרשב\"א אבל דעת רמב\"ם דאדרבה אם היה השטר כשר אמאי נגדיה ר\"כ וכי כל מאן שעבר על ל\"ת של דבריהם מכין אותו מכת מרדות אלא ודאי השטר פסול ומש\"ה ודאי הוא בן מרדות לפי שהיה אפשר שיארע תקלה ע\"י כי ברוב הימים יגבה בו המלוה דהרי אין זיוף ניכר מתוכו וכ\"כ המ\"מ בפכ\"ג ממלוה ומשכ\"ר בא\"ע סי' ק\"ל וכתב שבשטרות השטר כשר ולא הזכיר שרמב\"ם חולק משום דשם אין מקומו של דין שאר שטרות מש\"ה קיצר שם ולא כתב אלא מה שנ\"ל להלכה וכאן שהיא מקור הדין כתב דעת החולקים וכן דרכו: "
+                ],
+                [
+                    " כל שטר הבא לפנינו כו' עד שחזקה אין העדים חותמין כו' כ\"כ הרא\"ש בפ\"ב דגיטין (דק\"א) והכא לא שייך לחלק כדמחלקינן לעיל בסי' מ\"ג דשטר שנפל איתרע דגם שם לא אמרינן דהעדים כיונו לזייף אלא עדי השטר כתבוהו ונתנוהו ליד הלוה כדינו אלא אומרים דהלוה כיון לקנוניא בנתינתו ליד המלוה מאחר שאיתרע בנפילה וק\"ל: אא\"כ קראוהו וידעו לחתום במישרים נ\"ד ח\"ג הביא דברים אלו בשם הגאונים וליתא שם לאלו ב' תיבות וידעו לחתום ובאמת מיותרים הם דפשיטא שידעו לחתום שהרי מיירי באיכא סהדי דמסהדי אחתימת ידייהו מיהו י\"ל דקמ\"ל דל\"ח שחתמו ע\"י שירטוט ואף אם עדי הקיום מעידים שראו חתימתן בשטרות אחרים הא י\"ל דגם אותן היו ע\"י שריטה קמ\"ל דאוקמי' להו אחזקת סתם בני אדם שיודעין לחתום: "
+                ],
+                [
+                    " אי מכווני אשטרא מקיימינן כו' משמע לכאורה דכה\"ג דאפי' לא אמרינן אקרינן כו' אוקמינן אחזקה דודאי אקרוהו למאן דידע אבל זה דוחק דהא פשיטא דאי אמרי לא אקרינן ליה ודאי (לא) הוינן מקיימין חתימתייהו אף אם כיונו לשטרא דס\"ס מתחלה לשקר חתמו דלא ידעו מה היה כותב בשטר ושמא הוסיפו בדברים וכיון שכן למה לא נשיילינהו אי אקרוהו אי לא ועוד דאם כן הו\"ל להגאונים לכתוב בלשון זה דייקינן בסהדותייהו כו' או שיילינהו ואי אמרי אקרינן ליה וכו' מקיימינן ליה לכן נראה יותר דודאי בעינן שיאמרו אקרינן ליה ומרוב פשיטותו לא הזכירו רבינו ולא בא אלא לאשמועינן דאי לא אמרי מעצמן אקרינן כו' בעינן שיכוונו גם הם בסהדותייהו לשטרא וק\"ל: ומ\"ש ואי אמרי אקרינן ליה למאן דידע למקרי כו' פירוש דאם אמרו כן מיד קודם שישאלו להם אזדי במה שאמרו כן אבל אם הם לא אמרו דבר עד שישאלו אותן איך חתמו על השטר הלא אין אתם יכולין לקרות אז אף אם הם אומרים דאקרינן למאן דידע לא די בזה אלא דייקינן בסהדותייהו ע\"פ עד שיכוונו לכל וממילא נשמע שהאמת אתם שקראו את השטר לפניהם וכ\"כ ב\"י אמש\"ר ואי אמרי אקרינן ליה כו' כתב ז\"ל ואי קדמי ואמרי ע\"ש ונ\"ל דאפי' אם כיונו למקצת הדברים אין מקיימין ע\"פ עד שיכוונו לכל דבר ודבר עד גמירא ומ\"ש אקרינן ליה למאן כו' לשון יחיד ל\"ד הוא דבעינן שיקראו שנים כנ\"ל כמש\"ר בא\"ע ר\"ס ק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הרחיקו ב' שיטין פסול ברייתא פרק ג\"פ (ד' קס\"ב) אפילו כתב ש\"ו כו' כ\"כ הרא\"ש שם והטעם משום דאיכא למיחש שמא יגוז הכל ויכתוב בב' שורות שטר אחר וכ\"כ הרשב\"א סי' אלף ל\"ו ולכך פסול אפי' לדברי המכשירים בסימן שלפני זה ב\"י וכ\"כ המ\"מ ועד\"ר: שלא יאמרו חתמו על הטיוטא שם בגמרא (דף קס\"ג) וז\"ל נ\"י ע\"ז כלומר בפנינו נמחק בדיו כדי שלא יחשדו בעה\"ש שמחק לאיזה דבר חיוב שכתוב בו ונמצא שלא בא להעיד על עיקר של דבר ואפי' היה מלא נקודות שאין בו מחק כלל והלובן נראה בין נקודה לנקודה חיישינן שמא מעידין בו הילכך פסול עכ\"ל: להכשיר אילו מלאוהו בקרובים כדאמרינן בסמוך בסעיף י\"ד: ואפי' בש\"ח המוקדמים כו' ע\"ל ר\"ס מ\"ג שכתבתי בשם מור\"ש ז\"ל דגם הרא\"ש ורבי' ס\"ל כן ודלא כמ\"ש הב\"י ומור\"ם שם דס\"ל להר\"י כהרי\"ף ועמ\"ש בהג\"ה ד\"מ ע\"ש: פחות מכאן שלא הרחיקו ב' שיטין פי' שלא הרחיקו רוחב ב' שיטין אלא פחות מיניה ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " משערין בכ\"י עדים שהיא גסה כו' ז\"ל המ\"מ בסוף הל' מלוה ואני אומר דרך כלל דלאו אחר כ\"י עדים דעלמא שאינם רגילין לאמן ידייהו כמו הסופרים ועושין כתיבה גסה מן הסופר עכ\"ל וע\"ש עוד פי' הרמב\"ן: אא\"כ הרחיקו ב' שיטין וג' אוירין שם בגמרא ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שיכול לכתוב באותה חצי שיטה מה שירצה ויחזיר כו' דברי רבינו הן מועתקים מלשון הרא\"ש שכתבתי בדרישה והרא\"ש אל' הגמרא קאי ובימי התלמוד לא היו כותבין בכל שטר ש\"ו וכמ\"ש בסימן מ\"ד אבל לפי מה דנתבאר שם דבזמנינו צ\"ל בכל שטר ש\"ו ליכא למיחש להכי דאף א\"ת שיחזור ויכתוב ש\"ו לבסוף הא כתבתי שם דלא מכשרינן לשטר ב' פעמים ש\"ו אלא כשישאר שורה א' חלק ולשמא ימחק ש\"ו הראשון ליכא למיחש דהו\"ל מחק במקום ש\"ו דפסול כמ\"ש בסי' מ\"ד ואף אם כתב המחק באמצעית השורה דלפני האחרונה במקום ש\"ו מקרי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והרחיקו העדים שיטה שלימה וא\"ת בלא הרחקת שיטה שלימה נמי השטר פסול אם התחילו העדים לחתום באמצע השיטה מיד אחר סוף השטר מהאי חששא דכתב רבי' ואפשר לומר דמשום סיפא נקט לאשמועי' רבותא דאפי' בכה\"ג כשר כשחותמין זה ת\"ז ולכתוב עליו דאין למדין מכל אותה השיטה ומחצה גם י\"ל דל' הרא\"ש נקט והרא\"ש כ\"כ אאיבעיא דשיטה ומחצה מאי כולי וכמ\"ש בדרישה בס\"ח: אבל אם חתמו זה ת\"ז כשר כו' אבל אי מצטרפין איכא למיחש שמא יכתוב לפני כל עד ראובן חייב לשמעון מנה ואח\"כ יחתוך כל שורה שהעדים חתמו בו בפ\"ע והרי ב' עדים על איש א' אלא שהוא כב' שטרות ב\"י וז\"ל התוס' בפרק ג\"פ וא\"ת מ\"מ ליפסול שהרי יכול לכתוב לפני חתימת כל עד אני החתום חייב לפלוני (ואם טען להד\"ם יהיה מוחזק כפרן ע\"י כ\"י כדלקמן סי' מ\"ו) וי\"ל דמשום שיכול לעשות שטר שהעד עצמו חייב לו לא פסלינן ליה לשטרא דאיהו דאפסיד אנפשיה שחתם במקום שיכולין לעשות שטר עליו וכ\"כ נמ\"י בשם הריטב\"א ורבותיו: אבל אם חתמו כו' ומ\"מ אין למדין מחצי שיטה כו' כך הגירסא ברוב הספרים של דפוס ושל כתב ולגי' זו כל הסעיף איירי משעת כתיבה ובא ללמד העדים איך יחתמו דבהכי איירי נמי כל זה הסעיף ושלפניו וה\"ק וכן אם סיים השטר בסוף השיטה והרחיקו כולי ה\"ז פסול אם יחתמו זא\"ז דאיכא למיחש שמא יחתוך וכיון שיהיה פסול אם יחתמו כן לכן לא יחתמו כן אבל אם חתמו זה ת\"ז דתו ליכא חששא דשמא יחתוך וממילא יכולין לחתום כן ע\"ז מסיק וקאמר ומ\"מ אין למדין כו' כלומר וא\"ת הא בין שיהיו חותמין בזא\"ז בין זת\"ז מ\"מ איכא חששא למיחש שמא יוסיף ויכתוב אח\"כ מה שירצה ע\"ז כתב הא ליכא למיחש דמ\"מ אף אם יוסיף אין למדין כו' לפיכך אין לחוש כו' (וכעין זה צריכין אנו לפרש דברי ב\"י בסימן מ\"ד ס\"ד ודברי הש\"ע שם בסי' מ\"ד ס\"ג) אך העיקר חסר ולכן נראה יותר גי' מהר\"א מפראג שלא גרס ומ\"מ כו' אלא גרס ואין למדין (וכ\"נ שהיה גי' ב\"י) וכ\"ז הסעיף איירי בשטר הבא לפני בית דין וקאמר באם הוא מסוים בסוף השיטה ויש בינו לחתימה שיטה וחצי וחתמו זה אחר זה פסול דשטר העומד להזדייף שלא נכתב כתיקון חכמים פסול וכמ\"ש לעיל בסימן מ\"ד ובדרישה בסימן זה אבל אם חתמו זה תחת זה כשר אם נאמר דב' עדים בב' שטרות אין מצטרפין שהרי גם אין למדין כו' וא\"כ ליכא למיחש למידי שיזייף אח\"כ דהא אף אם כתוב באותה חצי שיטה ובשיטה שלימה שלפניה לא ילמדו מהם וכ\"כ הרא\"ש ולפ\"ז ל' אם יחתמו זא\"ז אינו מדוקדק דהול\"ל אם חתמו כו': "
+                ],
+                [
+                    " ויש חלק לפני חתימתן כו' היינו בגליון לצד ימין לפני התחלת חתימתן וכ\"כ הרא\"ש גם התוס' שם בתחלת דבריהם ואף שבאמצע דבריהם (כתבתי דבריהן בדרישה) צדדו להכשיר הא לא החליטו דבריהם לדינא אלא כתבו בל' אפשר וגם מסקי שם בסוף הדיבור דר\"ח פסק לאסור וגם הרא\"ש סתם דבריו שם דצריך ליזהר מש\"ה סתם בו גם כן רבינו ועד\"ר שכתבתי שיש לפרשו שלא קאי אחלק שבגליון אלא אחלק שלפני העדים בריש השיטה ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " וכיצד יעשו כו' ר\"ל אפילו לטייטו רשאין שיכולין לחתוך כל הגליון וק\"ל: אלא כשהטיוטא עומד בין שטר לעדים כלשון זה כתב גם הרא\"ש ונראה דל\"ד וה\"ה כשהטיוטא באותה שיטה שהעדים חתומים עליה נמי שייך למימר דאטיוטא חתימי דמ\"ש ולא בא אלא לאפוקי בכה\"ג דאיירי ביה דהיינו כשהטיוטא בגליון מבחוץ לשיטות השטר דאז ודאי לא שייך שיסברו שהעדים אטיוטא חתימי למימר שלא היה כתוב שם חובתו דאין אנו צריכין לעדותייהו על ככה דבלה\"נ אם היה שם חובתו לא היה מטייט ליה אלא חותך אותו לגמרי כיון שהוא חוץ לשיטה משא\"כ כשהטיוטא בתוך השיטה דלא היה סגי ליה בלא טיוט וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דשמא היה כתוב שם חובתו ואין להקשות לפי מ\"ש בסמוך אפי' ידוע שלא היה שם חובתו הו\"ל למיפסל משום דשמא דאטיוטא דהוה התם הוה חתימה דזה ודאי ל\"ק דאי איכא סהדי דלא היה כתב שם חובתו ידעי גם שלא היה שם טיוטא וק\"ל: חובתו או שום תנאי וזה חתכו דכיון שהיה כתוב בו חובתו שפיר היינו למדין ממנה אף שהיתה שיטה אחרונה כמ\"ש בסי' מ\"ד: דשמא היה שטר כו' והיה חלק מלמעלה כו' אין להקשות דהוה ליה לרבינו להקדים שלא יחתמו עדים אטיוטא שהוא עם עדיו בשיטה כשיש גליון למעלה מחתימתן מה\"ט דילמא יחתוך ריש השיטה שבין השטר ויחתוך ג\"כ העליון דלמעלה מאותו השטר ויניח הגליון דע\"ג חתימת העדים ויכתוב עליו שטר חדש די\"ל דלא איצטריך דהא כבר אשמועינן שכשיש חלק לפני חתימתן יש לטייט ה\"ה כשיש חלק למעלה מחתימתן דיש לטייטו אלא שבזה כיון דיש ריעותא לפניו שנחתך החלק שלפני חתימתן אית לן למימר שעדים אלו לא דקדקו לטייט הגליון שע\"ג ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " הרחיקו העדים כו' עד אבל לכתחלה אין לחתום כו' דברי רבי' נראין כפולין ועוד דסוף דבריו נראין כסותרין זא\"ז שכתב ודוקא בדיעבד מכשרינן שטר הבא כו' משמע דוקא כשבא לפנינו ואין אנו יודעין מי חתם תחלה הוא דמכשר��נן הא ידוע שחתם הפסול תחלה פסול ואח\"כ כתב אבל לכתחלה אין לחתום כו' משמע דבדיעבד אפי' ידוע שפסול חתם ראשון כשר ונראה דכך הצעת דברי רבי' הרחיקו עדים כו' כלומר שטר שידוע שהכשרים חתמו והרחיקו ב' שיטין ואח\"כ חתמו הקרובין באותו ריוח כשר דאמרינן לאו לאסהודי קא חתמי אלא למילוי הריוח בעלמא א\"נ לכבוד והוא שיהיו הכשרים חתומים למטה שאין מקיימין שום שטר אלא מעדיו שלמטה ואם חתמו הפסולים למטה אפי' ידוע שהכשרים חתמו תחלה פסול לפיכך שטר הבא כו' כלומר כיון דאמרינן דאם חתמו הכשרים למטה וידוע שחתמו תחלה כשר מה\"ט גם בסתם שטר הבא לפנינו והכשרים חתומים למטה אף דלא ידעינן אם חתמו הם תחלה כשר ואוקמינן כל שטר אחזקה שנעשה בכשרות: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ודוקא בדיעבד כו' כלומר הא דאמרינן כשהכשרים למטה אף שהחתומים למעלה פסולים הם כשר דוקא בשטר הבא לפנינו ואינו ידוע מי חתם תחלה דמכשרינן ליה בדיעבד דמוקמינן ליה אחזקה אבל לכתחלה אין לחתום כולי כלומר אבל שתאמר כיון שהכל תלוי במה שהכשרים חתומין למטה אין חילוק במי חתם ראשון דאפי' לכתחלה יכולין הקרובים להחתים ראשון ואח\"כ הכשרים למטה דז\"א דאיכא למיחש שמא יאמר הרואה כו' כיון דאיכא למיחש להא ממילא אם ידוע שעשו כן וחתמו הפסולים תחלה אף שהכשרים חתומים למטה פסול אפילו בדיעבד ועד\"ז פירש נמי הב\"י וכמ\"ש בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " והגאונים לא חלקו בין אם הקרוב או הפסול בתחלה או בסוף כו' פי' מדכתבו סתמא ונמצא קצתם קרובים או פסולים כו' משמע שאין קפידא אם חתימתן בתחלה או בסוף או באמצע ומ\"ש בסוף דבריהם והפסולים שמא רווחא קשביק כו' לאו למימר דאם הפסולים בסוף דליכא ה\"ט פסול אלא משום דס\"ל לגאונים דכולי מילתא תליא במה שישבו מתחלה יחד לחתום ואיכא למטעי ולומר דאם הקרובים חתומים למעלה דפסול דאז ודאי ישבו יחד ולא רצו הכשרים לחתום נפשם לפני הקרובים וקמ\"ל דלא אמרינן הכי אלא אמרינן דלא ישבו יחדיו לחתום אלא כשרים והניח כשר א' מקום לחבירו ובא זה הפסול וחתם בלא דעת הכשר וכ\"ש אם הפסולים חתומים למטה דכשר לסברתייהו וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אם הכשרים זוכרין לעדות כו' ומש\"ר ס\"ס ל\"ו דהרא\"ש חולק על מ\"ש הרי\"ף וס\"ל דאף אם אין הרחוק יודע בקורבתו של זה אפ\"ה עדות הרחוק פסול שאני התם שהעידו יחד בב\"ד דהו\"ל הראייה והגדת העדות בצירוף הפסול אבל א\"ל דהתם מיירי בשאינו חוזר ומגיד בב\"ד בפני עצמו דאף כשחזר ובא לפני ב\"ד נ\"ל דלא וכמ\"ש בפרישה בסי' נ\"א ס\"ס ה' ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " דהא לא איתכשר להשתעבד כו' וכתב המ\"מ ומיירי דוקא בשטר דליכא ביה קנין דאי אית ביה קנין אשתעבד ליה מיד בשעת הקנין אפילו נכתב אחר כמה ימים עכ\"ל ואין להקשות לרבינו ליתכשר מכח עדיו בחתומיו זכין לו דא\"ל בשטר דשם פסול עליו לא שייך למימר עבחז\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וי\"א שאם הוא כו' כלומר דוקא הובא לפני ב\"ד בלא מילוי הוא דפסול אבל נתמלא קודם שבא לב\"ד אפי' אחר זמן רב כשר כן מוכח בר\"י וכמ\"ש בדרישה: וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לסברא זו ועד\"ר: אפילו עשאו המלוה מדעתו פי' בלא דעת הלוה. שטר הבא כולו בשיטה א' כו' כל דינין הללו עד תשובת הרא\"ש שבסוף הסימן זה הכל בגמרא ותוס' ופירש\"י ר\"פ ג\"פ (דקס\"ג) (ודף קס\"ד) ע\"ש: עדיו בשיטה א' פי' ואין ריוח בנייר למעלה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ובעדים שבשיטה שנייה יאמר כיונתי להרבות בעדים כדי שבקל ימצא לקיימו שיש מי שיכיר חתימת הראשונים ולא של השניים ואח\"כ יאמר לא מצאתי עדים לקיים עדים הראשונים אלא עדים השניים וק\"ל: אלא מעדים שבשיטה ראשונה דאז ליכא למיחש למידי ובודאי אמת אמר: "
+                ],
+                [
+                    " שהרי מחקו ב' פעמים וא\"ת יבואו עדים ויעידו שזו חתימת ידי העדים והדר נמחק מקום חתימת העדים ונראה להדדי א\"נ ניתי מגילתא אחריתא ולמחקו ולדמות וי\"ל דאינו דומה נמחק בן יומו לנמחק בן ב' ימים ונייר זה אינו דומה לנייר אחר גמרא שם: "
+                ],
+                [
+                    " ומקום השטר פ\"א וא\"ת והלא אז בשעה שיבא לחתום יראו שמקום השטר לא נמחק אלא פ\"א ומקום העדים ב\"כ ולא יחתמו וי\"ל דאין ניכר בין נמחק פ\"א לב\"פ עד לאחר שהחזירו וכתבו עליו ונתייבש הכתיבה ויש לחוש שמיד אחר החתימה יקח זה השטר קודם שיתייבש ועוד י\"ל שמא לעדים לא יהא ניכר דלא דייקי כולי האי אבל כשיבא לפני ב\"ד שהם דייקי יהא ניכר תוס' ריש (דף קס\"ד) ע\"ש שהאריכו בזה עוד: ואם יש בין חתימת עד הא' כו' דשם כותבין אבל לא לפניו ולא לאחריו וכמש\"ר אח\"ז מיד: שמא היה השטר על הנייר ועדיו על המחק כו' ומחק השטר כו' עד\"ר: ומחקו ומחק השטר כו' גם כאן מוכח דכל שלא נכתב מידי על המחק אין להכיר בין נמחק פעם א' לב\"פ שהרי מתחלה היו העדים על המחק ומסתמא גם בין עד לעד היה הנייר מחוק נמצא דעל המחק כתב אנחנו סהדי כו' וחוששין שמחקו והרי נמחק אותו מקום ב\"פ ולא אמרי' שיהא היכר בין אותו מקום למקום שהעדים חתומים עליו שאינו נמחק אלא פ\"א וכ\"כ התוס' ע\"ז ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שמא ימחוק כו' משמע שאם יש ריוח בין עד לעד אינו פסול דאם ימחוק השטר יהיה פסול וכמ\"ש בדרישה לעיל בסמוך: ומ\"ש ואם כתבו העדים כו' כשר ה\"ה לא כתבו נמי כשר אלא כשר ומותר לכתחלה קאמר דלכתחלה צריך לברר א\"נ משום סיפא כתב ללמדנו דלא סגי בכתיבת תחלה או סוף: לפני חתימתם או אחריהם לא מהני לאחריהם פשיטא לא שמא יגוז אותו ולפניהם נמי לא שמא ימחוק מ\"ש אנחנו סהדי (ואף אם היה כתוב על המחק ועתה שימחקו יהיה מחוק ב\"פ כל שלא נכתב עליו כלום אינו ניכר) וימחוק גם השטר והשורה החלקה שלפניה כדי שלא ירגישו ממנה שזה מחוק וזה אינו מחוק כלל ויכתוב עליה מאי דבעי וימשך כתיבת השטר עד סמוך למקום שהיה כתוב שם אנחנו סהדי כו' ועד אותו מקום לא יהיה נמחק רק פ\"א ומקום אנחנו סהדי כו' יהיה חלק והוא כשיעור שורה שרגילין העדים להניח חלק ביני וביני ועוד דא\"כ יש לחוש שיחתוך שטר דלמעלה וימחקו להאי אנחנו סהדי ויכתוב שטר חדש בב' שיטין דלפני העדים החתומים למטה על המחק וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שנמחק ב\"פ אינו ניכר ולפ\"ז אפי' כתבו שמקום השטר נמחק פ\"א פסול וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל פ\"ח סי' י\"ב ועד\"מ סי' מ\"ז ס\"ו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " תקנת חכמים כי' הכי אמרו בכמה דוכתי ומהם פ\"ב דכתובות קיום שטרות דרבנן ע\"ש (דף ל\"א). אלא אפילו וכו' פי' כתבו ומסרו למלוה שאם יצטרך ללות שילוהו עליו והאמין למלוה שלא יתבעהו אא\"כ ילונו: נאמן במיגו כו' כן הוא שם בגמ' (די\"ט) משמיה דר\"נ דהמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואמר להמלוים הבאים לדון לפניו קיימו שטרייכו וחותו לדינת ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם יש בו נאמנות כו' פי' לטעון פרעתי אבל לשאר טענות אין מועיל סתם נאמנות כמ\"ש רבי' לקמן ספ\"ב סי\"ח ע\"ש ואע\"ג דאיכא מיגו כיון שבטענה שטוען פרעתי אינו נאמן כיון דהאמינוהו עליו הו\"ל כאילו יש עדים שמעידים כדברי המלוה ומיגו במקום עדים לא אמרינן ובעל התרומות ס\"ל דלא אלים נאמנות כעדים כ\"כ ב\"י ונראה דטעמו דאע\"ג דכתב לו נאמנות אפשר שפרעו והאמינו שלא יכפור לו הפרעון והא ראיה דלקמן סי' ס\"ט ס\"י בכתיבת יד מקוים ויש בו נאמנות למלוה כתב רבינו דאינו נאמן לומר פרעתי דאילו פרעו לא היה מניחו בידו כיון שיש בו נאמנות עכ\"ל ולא קאמר שאין מאמינים לו מכח הנאמנות אלא ודאי אין זה הוכחה אלא משום דלא היה לו להניחו בידו וזה אינו אלא בעדים ודע דשם סי' ס\"ט סי\"ב פליגי נמי בהא ב\"ה ובעה\"ת לענין כתיבת יד ושם מפורש דעת בעה\"ת משום דאפשר דהאמינו ואעפ\"כ פרעו לפי שהיה בטוח בו כיון דאי אפשר לקיימו כ\"א ע\"פ וזה הטעם אינו עולה יפה כגון גבי שטר החתום בעדים דדוחק לומר דמיירי כשפרעו היה יודע שהעדים יסעו או נסעו למ\"ה קודם שיקיימוהו ולא יבואו לעולם דא\"כ לא היה לו לסתום לכן נראה יותר שעיקר טעמא דבעה\"ת הוא כמ\"ש ב\"י הנ\"ל ורבינו לקמן לרווחא דמילתא כתב טעם ההוא מיהו הל' לא משמע שם כן וצ\"ל דקצת שייך ג\"כ טעם ההוא כאן שיאמר הלוה שבשעה שפרעתיהו לא [היה] השט\"ח בידו להחזירו לי ולא רציתי לפרעו עד שבאו העדים ונשבעו לפני שלא יצא כתב ידם במקום אחר ושלא יצא עוד עד שיוחזר השט\"ח לידי ופרעו ש\"ח ע\"פ והאמנתי להן שיוחזר השט\"ח לידי בזמן קצר ולא הוחזר לידי ועתה תובע אותי בו וע\"ל ר\"ס פ\"ב דסתם רבינו כדעת בעה\"ת וק\"ל: ושוב אין הלוה יכול לומר כו' פי' שום טענה שיהיה נאמן בו אבל מ\"מ יכול להביא את המלוה לשבועה בטענת פרעתי אם אין נאמנות בשטר כמו שיתבאר לקמן סי' ע\"ב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכיצד הוא הקיום כו' ז\"ל רי\"ו במישרים נ\"ב ח\"ה והרמב\"ם רפ\"ו דהל' עדות בא' מחמשה דרכים מקיימין את השטר. הא' שיכירו הדיינים חתימת עדים. הב' שיחתמו העדים בפניהם. הג' שיבא כל א' מן העדים ויאמר זה כתב ידי ואמר אני עד בדבר הזה. הד' שיעידו עדים אחרים על חתימתן שזו היא חתימתן. הה' לדמות החתימות לחתימות החתומות בשטרות עכ\"ל וגם רבינו כתבם אחד לאחד זה אחר זה: ומעידים לפני ג' וכו' אבל לפני שנים לא והטעם כתב נמ\"י דדומה לשנים שמעידים ששמעו מפי עדים דהא ודאי לאו כלום הוא דעד מפי עד הוא אבל כשהם ג' הוא דומה לפסק דין ועי' מ\"ש לקמן סעיף כ': "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וחותמין למטה כו' לאפוקי למעלה או מן הצד וכמ\"ש בריש סמ\"ה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שהוא כמו דין ע\"ל סימן ה': "
+                ],
+                [
+                    " ומקיימין אותו אפי' שלא בפני בע\"ד פרק הגוזל בתרא (דקי\"ב) ועיין שם פי' התוספות והרא\"ש שם ועד\"ר: דעדים החתומים על השטר נעשה כצ\"ל דעדים בדלי\"ת ופרש\"י לפי שאין אדם חצוף וזייף: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"מ אע\"פ שהוא מקוים כו' יכול הלוה לערער כו' עד\"ר: מי שמכיר פי' של העדים או הדיינים: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אין עדי השטר בפנינו וה\"ה אם היו בפנינו נמי יכול לקיימו ע\"י אחרים אלא אורחא דמילתא נקט דאם הם בפנינו הם בעצמן מעידין וראיה מדתנן שאם כתב ידן יוצא ממקום אחר ואמרו אנוסים או קטנים היינו אינם נאמנים וכמ\"ש בסימן זה (סל\"ד) אלמא שאע\"פ שהם במדינה ואמר�� אנוסים או קטנים היינו יכולין לקיים ע\"פ עדים אחרים וכ\"ש היכא דלא אמרי מידי ב\"י עיין שם: "
+                ],
+                [
+                    " לפי שצריך ב' עדים כו' משום דכיון דלאו אמנה דבשטר קמסהדי נמצא דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי אבל כי איכא תרי אכל חתימה סגי ולא אמרינן חצי דבר הוא כדאמרינן לעיל ס\"ס ל' דאפילו יש שני עדים שראו בו שער א' ושנים אחרים שער השני לא סגי בהכי דחצי דבר הוא די\"ל כמ\"ש שם (ובס\"ס ל\"ח) בתירוצא קמא דמש\"ה מהני כשיש ג' כיתי עדים וכל כת מעיד על שנה א' דמהני חזקה כיון שראו כל מה שהיו יכולין לראות ה\"נ מעידין על מה שהיו יכולין להעיד דהא אינו מכיר העד הב' כלל וגם לשינויא בתרא דהתם דמהני עדות שנה לחייבו לשלם פירות ה\"נ מהני קיום ע\"א לחייבו לשכנגדו שבועה (וכמסקנת הרא\"ש סימן ס\"ה ע\"ש) והיותר נראה דכשיש עדים אחתימת העד החתום ה\"ז כאילו העד מעיד כאן לפנינו ונמצא כששני כיתות מעידים אב' חתימות ה\"ז כאילו שניהם עומדים לפנינו וכלל זה נקוט בידך כי כן צ\"ל בסימן זה בכמה מקומות: אבל אם יש שלישי כו' דומה לזה כתב רבינו לעיל (סל\"א): "
+                ],
+                [
+                    " אלא דייני הקיום בעצמן מכירין כו' שם בגמרא (דף כ\"א) ז\"ל ש\"מ דיינים המכירים חתימת ידי העדים א\"צ להעיד לפניהם כו' והכי קיי\"ל אע\"ג דבעי למידחי שם ומזה נלמד דט\"ס הוא מ\"ש כאן עדי הקיום אלא צ\"ל דייני הקיום וכ\"נ להגיה בסמוך סי\"ח במ\"ש שם אם העדים קרובים לעדי הקיום וכן הגיה שם ב\"י ובד\"מ כתב שם שאין צריך להגיה די\"ל דיינים המקיימין השטר נקראין עדים להיות שהם מעידים שהחתימות ישרות עכ\"ל: ומ\"ש מכירין אותן או שחתמו בפניהם פי' הן שמכירין אותן מצד חתימתן במקום אחר או שהורגלו עמהן ומכירין כתיבת ידם בטביעת עין או שעדי שטר זה חתמו בפני הדיינים: שעד הרואה כו' ר\"ל אפי' ראו בשעה שאינם ראויין לדון על ראייתן כגון בלילה וכמו שנתבאר לעיל סימן ד' אפ\"ה בקיום שטרות דאינו אלא דרבנן עד הרואה נעשה דיין וכ\"כ מור\"ש ז\"ל ובזה נסתלקה תמיהת הב\"י שהקשה ארבינו דמאי איריא עד הרואה הא עד המעיד נמי נעשה דיין בקיום שטרות וכמש\"ר בסמוך בסעיף כ' בג' שישבו לקיים השטר וא' אינו מכיר חתימתן דהשנים המכירין מעידין לפניו כו' ובמ\"ש ניחא דבראו בלילה דלא שייך דלא יהא גדולה שמיעה מראייה אין חילוק בין עדי ראייה לעדים המעידין וק\"ל וג\"כ נתיישב למה כתב רבי' כיון דהוא דרבנן דהא נמי אי הוי דאורייתא עד הרואה כשר לדון ובזה נתיישב ג\"כ דברי רבינו דל\"ת הלא זו ואצ\"ל זו קתני דאם מקיימין ע\"פ הכרתן החתימות כ\"ש ע\"פ הראייה אבל כשמיירי בראו שחתם שטר זה בלילה הוה שפיר לא זו אף זו שוב מצאתי שכן כתבו התוס' שם בהדיא בד\"ה ש\"מ עדים המכירים כו' דמיירי אפילו ראו בלילה עיין שם: "
+                ],
+                [
+                    " כשעדי השטר מעידין כולי עד דקיי\"ל על מנה שבשטר הן מעידין כלומר דקיי\"ל כרבנן דאמרי הכי בפרק ב' דכתובות במשנה ובגמרא (ד\"כ) ופירש\"י ואשר\"י דאפילו אמרו על כתב ידינו אנו מעידין הרי הוא כאילו אמרו אנחנו ראינו המלוה וחתמנו: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א כשזוכרין כו' כן הוכיח שם הרא\"ש (דקכ\"ה) מהירושלמי ע\"ש ולקמן בס\"ס זה הבאתיהו בדרישה בסי\"ז וממנו היא סתירה למ\"ש הב\"י שם וכמ\"ש שם ע\"ש ודוק: ומ\"ש ויכולין להעיד על כתב ידם ר\"ל אף שמסתמא כששכחו ההלואה שכחו ג\"כ שחתמו מ\"מ יכולין להעיד על כ\"י ולאפוקי מדעת הרמב\"ם שכתב רבינו בס\"ס זה וע\"ש: צריך שני עדים על ��ל חתימה דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כדלעיל: "
+                ],
+                [
+                    " אמר הראשון זה כתב ידי כו' זה חוזר אדלעיל אכשזוכר העדות וקאמר דאם הא' זוכר והשני אינו בכאן ובא הוא עם אחר דעלמא להעיד על כ\"י השני לא נתקיים לפי שג' רביעי הממון יוצא ע\"פ עד אחד ר\"ל והתורה אמרה ע\"פ שנים עדים יקום דבר שיהיה חצי דבר ע\"פ ע\"א וחצי דבר השני ע\"פ השני: וכן אם העיד אחיו כו' עובדא בפרק חזקת (דכ\"ג): "
+                ],
+                [
+                    " מת אחד מהעדים כו' והחי זוכר ההלואה על ידי ראיית השטר נראה דמש\"ה כתב דזוכר ההלואה ע\"י ראיית השטר דאל\"כ היה צריך להעיד עוד א' על חתימתו וכנ\"ל ואז הוה יכול לצרף להעיד גם על חתימת יד השני דהא לא יצא אלא חצי ממונא ע\"י כמו מעיד כ\"א על חתימתו ועוד א' מעיד על חתימות שניהן וק\"ל: זה החי יכתוב חת\"י על החרס לכאורה היה נראה דלמה כתב רבי' תקנה זו בבא קמייתא הו\"ל לכלול דין זה עם דין שלפני זה יחד דס\"ל דדוקא גבי אם מת א' מהן הקילו בזה משום דא\"א בע\"א משא\"כ בעודנו חי דיכולין להמתין עד שיבא החי בעצמו ויעיד על חתימתו אבל הנמ\"י כתב בפח\"ה האי תקנתא גם בחי אם אין אחרים יכולים להעיד עליו לכן נראה שגם רבינו ס\"ל הכי אלא משום דבפ\"ב דכתובות (ד' כ\"א) אמר אביי האי דינא והא תקנתא דכתיבה אחרת אאם מת א' מהן מש\"ה כתבו רבי' לדין בפני עצמו וכתב עליו האי תקנתא וק\"ל: יכתוב ח\"י על החרס כו' דוקא על החרס אבל אמגילתא לא דילמא משכח ליה אינש דלא מעלי ויכתוב למעלה מזה החתום אני חייב מנה לפלוני ויגבה מבני חרי גמרא שם (וכתבו רבינו לקמן סס\"ט) משא\"כ על החרס שאין כותבין שטר עליו כיון שהוא דבר שיכול להזדייף כדלעיל ר\"ס מ\"ב ובש\"ע כתב אפי' אחרס ובסמ\"ע שם פירשתי ע\"ש ועד\"ר וכתב ב\"י ז\"ל הרמב\"ם כתב פ\"ז מה' עדות דכותב עדותו בפני עדים והדין עמו דאל\"כ האיך יכירו שזו היא חתימתו לשיקיימו השטר ממנו עכ\"ל ב\"י ורבי' סתם דבריו כל' הגמ' ואפשר דס\"ל דכשב\"ד רואין שהכתב הזה יוצא מתחת ידו שהרי השליכו לפני ב\"ד ואח\"כ בא להעיד על חתימת השני ושמו חתום בצדו והוא כעין זה הכתב שכתב אחרס יודעים שהוא כתב ידו שהקילו בקיום שטרות וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " עד ודיין אין מצטרפין כו' שם ע\"פ מסקנת הגמרא הוא כן: ואחד מעדי השטר מעיד על כ\"י עיין בהגהות ד\"מ סי\"ט: או הדיין בעצמו ואחר עמו מעיד כו' דאם אין אחר עמו פשיטא דלאו עדות דהא הדיין על כתב ידו מעיד לא על ההלואה: דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כו' אע\"ג דבמת א' מהעדי' כתב לעיל דעד החי מעיד על חתימתו וב' אחרים על חתימת עד השני שמת ולא אמרינן אמאי דמסהיד האי כו' י\"ל דשאני התם דהשנים המעידים על גוף חתימת עד השני הוה כאילו גם העד השני בעצמו מעיד על חתימת ידו אבל הכא הדיין עם עד השני אינן מעידין על גוף חתימת עד השטר אלא על חתימת הדיין וזה הוה מילתא אחריתא אבל אם שני דייני קיום כ\"א מעיד על כ\"י מצטרפין כמו שכתב בסמוך בשם ר\"י וה\"ט כיון דשניהם מעידים על שם חד דהיינו על קיום השטר: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך אין לחוש אם העדים קרובים לדייני הקיום כו' כך גירסת ב\"י ור\"ל לפיכך כיון דאין מצטרפין אין לחוש אם עדי השטר קרובים לדייני הקיום משא\"כ אם היו מצטרפין דיש לחוש שמא יזדמן שלא יוכל לקיים זולתן ויוציאו ממון ע\"י קרובים ומדסתם רבינו נראה פשוט דס\"ל דאפילו אם עדי השטר בעצמן מעידין על חתימתן א\"צ להיות רחוקים מדייני הקיום ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אם שני דייני הקיום כו' כבר כתבתי בסמוך הטעם כיון ששניהם אשם קיום קמסהדי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שלשה שישבו שם (דף כ\"א) מימרא דרב הונא אמר רב ואמרינן משום דמיחזי כשיקרא כשכבר כתבו עד שלא ידעו כל שלשתם וכדרב פפי דחיישינן למיחזי כשיקרא בקיום שטרות דהוא מעשה ב\"ד אע\"ג דלא חיישינן בשאר שטרות דלאו מעשה ב\"ד ולא כרי\"ף דכתב דלית הילכתא כר\"פ ולא חילק בזה ומיהו אם כשכבר חתמו הב' נראה דגם הרי\"ף מודה דאינן מעידים לפני השלישי וכן מוכח מדברי הר\"ן ועיין בהגד\"מ. מעידים הב' לפניו כו' אע\"ג דקבלת עדות בג' כתב הר\"ן בשם הרשב\"א כיון דקיום שטרות דרבנן אפילו השנים בשעה שמעידים נעשים דיינים ומצטרפין עם השלישי לקבל עדות עצמו וכה\"ג אמרינן בפ\"ב דגיטין דשליח המביא גט נותנו לה בפני ב' ואומר בפני נכתב ובפני נחתם ומפרשין טעמא משום דשליח נעשה עד ונעשה דיין עכ\"ל ונראה דה\"ט נמי למ\"ש אחר זה ז\"ל ואם לא העידו העדים בפני שלשתן כאחד אלא בפני כל אחד ואחד לבדו כשר דאע\"ג דשם לא היו המעידים דיינים לא לפני זה ולא לאחר זה אפ\"ה העדים נעשו דיינים בשעת הגדה דלא גרע משליח דקאמרי דנעשה עד ודיין דהקילו בעיגון ובקיום שטרות וק\"ל. שדיינים שאין מכירים כו' צריך שיעידו בפני כל אחד כו' כן הוא ל' הגמרא שם אמימרא הנ\"ל ש\"מ תלת ש\"מ עד נעשה דיין וש\"מ דיינים המכירין חתימת העדים א\"צ להעיד לפניהם (וכתבו התוס' דקמ\"ל דאע\"פ שאין מכירין אותו אלא ע\"י שראוהו בלילה דלא שייך בזה דלא יהא ראייה גדולה משמיעה) וש\"מ דיינין שאין מכירין חתימת העדים דצריך להעיד לפני כל אחד ואחד וכתבו התוס' דקמ\"ל דל\"ת דהשלישי יכול לסמוך על סמך שנים מהן שהעידו לפניהן אע\"פ שלא העידו לפניו קמ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אלא בפני כל אחד וא' לבדו כשר כ\"כ גם כן הרא\"ש שם (דקכ\"ה) וז\"ל ב\"י וק\"ל איך יכתבו במותב תלתא הוינא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו דהא לא אסהידו בפניהם כשהיו במותב תלתא ונ\"ל שאע\"פ שא\"צ להעיד בפני כל שלשתן יחד מכל מקום צריכין להמצא שלשתן יחד להודיע זה לזה ששלשתן יודעין שהוא ח\"י עדים אלו ויכתבו במותב תלתא הוינא כדנפקא שטרא דנא קדמנא ומדאיתבריר לנו דדא היא חתימת ידייהו אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי עכ\"ל ועיין בתשובת הרמב\"ן סי' קי\"ב וצ\"א (ובד\"מ הביאו) דמשמע מדבריו דלא ס\"ל כרבינו והרא\"ש ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שלשה שישבו כו' וקרא ערעור כו' ז\"ל הגמרא שם (דף כ\"א) אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב ג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על אחד מהן עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם ערעור דמאי אי ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו אי דפגם משפחה גילוי מילתא בעלמא הוא לעולם אימא לך ערעור דגזלנותא וקאמרי הני ידעינן בזה דעביד תשובה עכ\"ל הגמרא ופליגי רש\"י ותוספות בפירושא דמילתא רש\"י פי' דכולה מילתא איירי כשדייני הקיום עצמן באים להכשירו ומשום שהן נוגעין בעדות אמרו דמשחתמו אין מעידין עליו שגנאי להן שישבו (כן הוא ל' רש\"י שישבו ובסמוך כתבתי טעם למה שינה רבינו לשונו וכתב שחתמו) עם פסול בדין ונראה דה\"פ דאם אחר שכבר חתמו לא יכשירו אותו יצטרכו לחזור ולקבל העדות מחדש עם שלישי אחר ולחזור ולכתוב קיום אחר ולחתום פעם אחרת שהרי הצטרפות שלשתן יחד קודם חתימתן בעינן וכנ\"ל וא\"כ יוכר מחתימתן הראשונה שבתחלה ישבו לחתום עם פסול ויהיה גנאי להם ואף אם יסתלקו החתומים הראשונים לגמרי ויאמרו יקבלו אחרים העדות מכל מקום כיון שכבר חתמו וניכר חתימתן ועכשיו יכתבו ויחתמו אחרים מחדש יהיה גנאי להראשונים וכמ\"ש משא\"כ אם עדיין לא חתמו אף שכבר כתבו האשרתא ילכו ויקח אחר לשליש במקומו אף שיכתבו מחדש האשרתא כיון דזה השלישי לא היה עמהן מ\"מ מתוך האשרתא לא ניכר מי ישב בתחלה לקבל העדות וגם לא יאמרו שישבו עם הפסול אלא שהלכו שנים מג' הראשונים לדרכן מש\"ה הוצרכו לכתוב אשרתא אחריתא משא\"כ כשכבר חתמו השנים דאז אין לתלות דהשלישי הלך לדרכו דהא סגי בחתימת השנים אף אם לא כתבו וחד ליתוהי וכמש\"ר בסמוך בסעיף כ\"ג ולפ\"ז אם אחרים באים להכשירו אפילו משחתמו מעידין עליו ומצטרפין עמו וא\"צ לקבלת עדות ולא לשום כתיבה מחדש דהא המעידים לית להו נגיעת עדות אבל התוס' כתבו דאיירי בעדים אחרים ולענין להכשיר וועד הראשון וכמש\"ר בשם ר\"ח והרי\"ף בסמוך ונראה דאף שסתם רבינו וכתב שם דאם לאחר שחתמו יצא ערעור שנתבטל וועד הראשון עד שישבו פעם אחרת דבישיבה גרידא ודאי לא נתכשר זה שיצא עליו ערעור וחתם עמהם וכמו שכתבתי בדרישה אלא ר\"ל שישבו ויקבלו עדות מחדש ויכתבו אשרתא אחריתא ויחתמו עליה כל שלשתן וכן נ\"ל מוכח מלשון התוס' דכתבו בשם ר\"ח כיון שבטל האי מושב וצריך לחזור ולהושיב בית דין על כך עד כאן לשונם ולא מחשבי בית דין אלא בשעת קבלת עדות דלקבלת עדות צריכין בית דין וממילא צריכין לכתוב מחדש קבלת עדותן גם יש להוכיח משיטת ר\"ח והרי\"ף דאליבייהו ע\"כ צ\"ל דמ\"ש הגמרא אם עד שלא חתמו מעידים עליו וחותם דקמ\"ל דלא נתבטל וועד הראשון להצריך קבלת עדות מחדש ולכתוב אשרתא חדשה דאל\"כ ק' למאי נ\"מ הא דיהא בטל ממילא מה שמסיק וקאמר עליו דמשחתמו אין מעידין עליו וחותם משום דנתבטל וועד הראשון היינו נמי שצריכין לקבל עדות מחדש ולכתוב אשרחא חדשה ולחתום עליו וק\"ל. ובזה דברי רבינו מבוארים דרך כלל ועתה נבאר קצת פרטי דבריו: מ\"ש מפני שגנאי להם שיחתמו ל' רש\"י שגנאי להם שישבו עם פסול לדין וכנ\"ל ואע\"פ שישיבה בדין היינו קבלת העדות שקבלו יחד שזה נקרא דין מ\"מ כיון שבקבלה אינה ניכרת ולא נודע הגנאי שלהן אלא ע\"י החתימה וכמ\"ש מש\"ה שינה רבינו ל' וכתב בקיצור שגנאי להן שיחתמו כו' וק\"ל: ומ\"ש שכל תרי ותרי ספיקא דרבנן ופסול מספק טעמיה בהא דאוקמינן לממונא בחזקת מריה ובהא ס\"ל להרי\"ף כוותיה דרש\"י ולא כר\"ח כמ\"ש בדרישה: ומ\"ש שלא נשתחררה אמו והוא עבד פי' פסול לדין ולעדות ולקיים שטרות שהוא בב\"ד משא\"כ כשהעידו על המשפחה פסול ממזרות דלא נפסל לעדות ולדין בזה דאף שהוא אמת שהוא ממזר וכמ\"ש ברס\"ז וק\"ל: ומ\"ש וסופו להתברר כו' נראה דס\"ל לרש\"י דבמעידים שאינו עבד ע\"כ דעתם לברר זה דאל\"כ על מה סמכו לבא לב\"ד להעיד להכשירו כיון דע\"פ הראשונים לא היה לו חזקת כשרות מעולם משא\"כ בערעור דגזל די\"ל דאחרונים באים ומעידין שלא גזלו ולאוקמינהו אחזקת כשרות כמו שהיה מקדמת דנא וכן צ\"ל לשיטת התוספות וכמ\"ש בדרישה ע\"ש וכן מוכח לשון רש\"י שכתב ז\"ל גילוי מילתא בעלמא הוא דבר זה צריכין הן לברר ודבר העשוי ליגלות הוא שיבדקו אחריו עד שיגולה הדבר עכ\"ל ורבינו קיצור לשון רש\"י נקט ולא רצה לפרש דמיירי דהאחרונים באו ומזימין הראשונים שערערו ע\"ז לומר שהוא עבד וכמו שפרשוהו התוספות (כתבתי ל' בדרישה) דאם כן מאי פריך גילוי מילתא בעלמא הוא ומעידים אף משחתמו ולפרש\"י נוגעים בעדותן הן ולאו כל כמינייהו להזים להראשונים כ\"א להכח��שם בדבר העומד ליברר ויבורר בסוף ע\"י אחרים אבל לפי' התוס' דמיירי בב' עדים אחרים שומעין להן כשמזימין להראשונים ומש\"ה כתבו לשיטתם דנתברר השתא שהוא כשר פי' ע\"י הזמה וכמ\"ש התוס' ועד\"ר ודוק: ומ\"ש ולפ\"ז כו' ארישא דמילתא קאי שמעידין עליו שעשה תשובה כלומר ולפי מה שפי' רש\"י דהפסול משום נגיעת עדות הוא א\"כ שנים מן השוק יכולין להעיד וק\"ל: ומ\"ש אא\"כ ישבו פעם אחרת ז\"ל הרא\"ש וצריכין לישב שלשתן ביחד ול' התוס' הוא וצריך לחזור ולהושיב ב\"ד וכבר כתבתי דנ\"ל דכוונתן דצריך לחזור ולקבל העדות בב\"ד מחדש ולכתוב אשרתא ולחתום שלשתן יחד עליה: ומ\"ש ובאים שנים אחרים ואומרים שהוא כשר ברי\"ף ורא\"ש לא הזכירו אחרים אלא ז\"ל עד שלא חתמו מעידין עליו שנים אך התוס' כתבו כן ע\"ש ונראה דלאו בדוקא כ\"כ אלא איידי דכתבו דמשחתמו אפילו שנים אחרים דלא נגעו בעדות אין מעידין עליו נקט ג\"כ עד שלא חתמו אחרים גם י\"ל דבעד שלא חתמו נמי נקט אחרים לרבותא דלא מבעיא הן דידעי בהכשרים דיכולין להעיד אלא אפילו אם אחרים מעידים בכשרותו והשנים הראשונים לא ידעו בכשרותו אפ\"ה לא נתבטל הוועד כיון שעדיין לא חתמו: ומ\"ש ונתברר השתא שהוא כשר כן הוא ל' הרי\"ף ובזה מחולק מפרש\"י הנ\"ל שפי' וסופו להתברר וכנ\"ל והוצרכו ר\"ח והרי\"ף לכתוב כן לשיטת פירושייהו דאי נתבטל הקול לאחר זמן הוה אמרי' דביני ביני נתבטל הוועד הראשון ולכך כתבו דמיירי דנתבטל השתא מיד ע\"י הזמה או ע\"י ראייה שנשתחררה אמו אבל לפי' רש\"י דאין נפקותא בביטול אלא בנגיעתם בדבר שפיר כתב שלאחר זמן ודאי יבורר הדבר וכמש\"ל בסמוך וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שלשה שישבו לקיים השטר כו' מימרא דרבי זירא שם (דף כ\"ב) (ובסימן ל\"ט כתב רבינו כי האי דינא לענין שטר דהודאה דלא נחתמו עליה אלא שנים והוא מפ' ז\"ב וכמ\"ש שם ע\"ש) ומסיק שם בשם ר\"נ בר יצחק דאפילו כתב בו דנפק קדמנא בי דינא לא מהני אא\"כ כתב ביה שטרא דנן נפק קדמנא בי דינא ואמר לנו רב אשי ואז א\"צ למיכתב וחד ליתוהי ופירש\"י בו ב' פירושים וכמש\"ל סל\"ט ורבינו כתב כאן תחלה כפי' קמא דרש\"י בסתם והרמב\"ם שהביא הוא כפי' השני דרש\"י וכמ\"ש בסמוך: ומת אחד מהן קודם שחתמו פי' שלשתן קבלו העדות שזה הוא כתב יד העדים אלא שלא גמרו לחתום עד שמת אחד מהן ול\"ד מת קאמר אלא ה\"ה אם הלך לדרכו וכ\"כ ב\"י צריכים לכתוב במותב תלתא כחדא הוינא ז\"ל פ\"ב דכתובות שאם יכתוב במותב תלתא הוינא אתי למימר דקיום שטרות בב' כיון שאין חתומין עליו אלא ב' וכיון שכותבין שהיא ג' טוב הוא שג\"כ יכתבו וחד ליתוהי שאם לא יכתבו כן עדיין אתי למיטעי ולומר שא\"צ ב\"ד בקיום השטר ומ\"ש במותב תלתא הוינא לא לשם בית דין כתבו אלא שהיה בדעתן לרבות (בעדים) [בדיינים] ולא נזדמן להם אלא שנים שחתמו אבל משכתבו וחד ליתוהי תו ליכא למיטעי אבל כשלא כתבו וחד ליתוהי לא מיפסל בהכי עכ\"ל. ומדכתב שאע\"פ שכתב במותב תלתא י\"ל דלא היתה כוונתם לשם ב\"ד כו' מוכח מינה דאי כתב ביה במותב תלתא בי דינא הוינא כו' (ואף על פי שלא כתב שהיה בבי דינא דמומחה) תו א\"צ לכתוב וחד ליתוהי אפילו לכתחילה וכפי' הריב\"ש ולא כתב רבינו דצריך לכתוב שהיה בפני מומחה אלא כשכתב בי דינא הוינא ולא כתב במותב תלתא או איפכא וק\"ל: ומש\"ר אפילו לכתחלה לא היה צריך כו' תיבת היה ט\"ס הוא וצ\"ל ל\"צ כו' וכ\"מ בספרים ישנים ומשמע מל' הרא\"ש הנ\"ל דכשחתמו כל הג' א\"צ למיכתב כלל במותב תלתא וכ\"כ הר\"ן וכל האחרונים דסגי במה שיכתבו נתקיים שטר זה קדמנא כראוי: והרמב\"ם כתב אפילו כתב בו בי דינא כו' פי' מ\"ש בגמרא דלא סגי במ\"ש בי דינא עד שיכתוב בו וא\"ל ר\"א ה\"פ אפילו כתב בו כו' וס\"ל להרמב\"ם דאין נ\"מ במה שהיה בפני מומחה כמש\"ר לפני זה אלא ואמר לנו ר\"א הוא גילוי מילתא שהוא היה השלישי ור\"א ל\"ד קאמר דה\"ה אינש דעלמא דאינו מומחה כלל ואף ע\"ג דלא חתם עמהן והיינו כפי' הב' דרש\"י שם ונראה דגם הרמב\"ם מודה דאם כתב בו מתחלה במותב ג' הוינא דאין עיכוב בדבר אף ע\"פ שלא כתב וחד ליתוהי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שטר שאין כאן מי שיכיר חתימת העדים כו' ז\"ל בגמרא שם (דף כ') אמר רב אשי אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בבית דין אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא מב' כתובות ומב' שטרי שדות והוא שאכלום בעליהן ג' שנים ובשופי עכ\"ל הגמרא כפי הגירסא שבידינו והיא גירסת רש\"י והרמ\"ה והרא\"ש ורבינו ז\"ל (כן הוא באשר\"י שם בהדיא אלא משטר כ ') אלא דפליגי בפירושא דמילתא דהרמ\"ה (שהביא רבינו בסמוך) פי' משטר שקרא עליו ערעור כו' דוקא קאמר דאי לא חיישינן דילמא ההוא גופא מזויף הוא והרא\"ש פי' דל\"ד קאמר וכל עיקרו דר\"א אינו אלא לומר דאין מקיימין אלא משטר המקוים אליביה צריך לפרש דהא דאמר בגמרא שם לפני זה ז\"ל קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערעור לא כו' ה\"ק קרא עליו ערעור דאז הוחזק בב\"ד אין לא קרא עליו ערעור שאז לא הוחזק בב\"ד לא כו' ועל מ\"ש הרא\"ש הנ\"ל אלא אורחא דמילתא נקט כתב הב\"י ז\"ל ואפשר לומר עוד דלרבותא נקט קרא עליו ערעור דאז אתרע טפי מאם לא ערערו עליו דאיכא למימר טרח וכיון וזייף אפ\"ה כיון דמקוים הוא מקיימין ממנו עכ\"ל ולכי מ\"ש ברא\"ש בדברי רב אסי אלא משטר כו' לא נוכל לומר דלרבותא נקט הכי אלא משים שהרא\"ש כ\"כ לפני זה אל' הברייתא והברייתא לא כתב אלא משטר מ\"ה כתב הב\"י דאל' הברייתא י\"ל הכי וכן הוא בב\"י ע\"ש ובין לרש\"י ובין להרמ\"ה ובין להרא\"ש הך דנהרדעי מיירי בשטרות שלא הוחזקו בב\"ד ולא פליגי אר\"א ורש\"י כתב שם אהא דר\"א הנ\"ל ז\"ל אא\"כ קרא עליו ערעור על שטר האחר והוחזק בב\"ד ע\"י עדיו דאי לא קרא עליו ערעור חיישינן דלמא ההוא גופא מזויף הוא עכ\"ל וכתב הר\"ן שם (דף תע\"ה) דצ\"ל דלרש\"י ערעור דוקא קאמר כו' אבל מדברי רבינו לא משמע לי כן דא\"כ למה כ\"כ בשם הרמ\"ה ולא כ\"כ בשם רש\"י שהיה קודם הרמ\"ה אלא ודאי ס\"ל דאין מל' רש\"י שום הכרע די\"ל דמ\"ש דאי לא קרא עליו כו' ל' הגמרא הנ\"ל נקט דקאמר קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערעור לא כו' וכנ\"ל כן יתפרש ג\"כ לפי' רש\"י ולא כ\"כ בהדיא מחמת פשיטותו ובודאי גם הרא\"ש פי' לרש\"י כן דאל\"כ לא היה שביק מלהזכיר דעת רש\"י ולדחותו או לכתוב עליו שום דבר כמ\"ש ג\"כ דעת הרי\"ף ודוחה אותה והר\"ן ג\"כ לא כתב אלא שנראה כן מלשונו והיינו משום דלא ס\"ד לפ' הגמרא כהרא\"ש דאורחא דמילתא קאמר וק\"ל ומ\"ש במקצת ספרי רבינו ז\"ל והרמב\"ם כתב דוקא שקרא עליו ערעור כו' נראה דט\"ס הוא וצ\"ל וכתב הרמ\"ה כו' וכן הוא בדפום ב\"י כי דברי הרמב\"ם אינם מוכרחים בזה לשום צד דבפ\"ו מהלכות עדות כתב בתחלה מימרא דנהרדעי ואח\"כ מימרא דרב אסי וז\"ל וכן מקיימין השטר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב\"ד מקיימין ממנו לבד כמו שמקיימין משטר ב' שדות כו' עכ\"ל ואפשר דס\"ל כהרא\"ש ולישנא דגמרא נקט כדרכו וזה נראה יותר דאי. הוה ס\"ל דדוקא קאמרי הכי הול\"ל וכן מקיימין השטר מכל שטר אם קרא עליו ערעור כו' (אלא מדהקדים הרמב\"ם לכתוב דברי הנהרדעי לדברי רב אסי משמע קצת ��ס\"ל ג\"כ דרב אסי מיירי מדינא דנהרדעי וקמ\"ל דאם קרא עליו ערעור אזי בחד שטר כתובה או שדה הנ\"ל סגי ומש\"ה הקדימן כדי לידע במאי איירי דינא דר' אסי וכמ\"ש הר\"ן בשם הרמב\"ם מיהו זה אינו מוכרח) ועד\"ר שם הארכתי בביאור דברי הר\"ן ע\"פ שיטת דברי הרי\"ף והרמב\"ם והראב\"ד ודלא כב\"י ע\"ש וכתבתי שם ג\"כ דמשום דאין נ\"מ לדינא בין פי' הרי\"ף להרא\"ש מש\"ה לא הביאו רבינו ע\"ש ודוק: ואם אין כאן שטר מקוים כו' אם יש כאן ב' שטרי שדות כבר כתבתי ל' הגמרא ופי' הר\"ן שם שמסתמא אין לבעלים הללו שטרי שדות זולת אלו וכן לנשים הללו אין להם כתובות אחרות זולת אלו וא\"כ ודאי אינן מזוייפין: ומש\"ר והוא שיצאו הב' שטרות מתחת יד אחר כו' שם אמימרא דנהרדעי הנ\"ל גרסינן ז\"ל א\"ר שימי בר אשי וביצאו מתחת יד אחר אבל מיד עצמו לא מ\"ש תחת יד עצמו דלא דילמא זיופי זייפי מתחת יד אחר נמי דלמא אתי וזייף כו' האי לא מצי מכוין עכ\"ל הגמרא ונראה פשוט דלשיטת רש\"י והרא\"ש ורבינו האי מימרא דרב שימי דקאמר דבעינן שיצא מתחת יד אחר קאי נמי אמימרא דרב אסי הנ\"ל (ועד\"ר שם כתב שנראה דהרמ\"ה פי' דעיקר דברי רב שימי לא קאי אלא אשטר מקוים) וכ\"כ הכ\"מ בהדיא בפ\"ו דעדות דלדעת רש\"י אין מקיימין משטר מקוים היוצא מתחת ידו וגם רי\"ו נ\"ב ח\"ח כתב דבעינן שיוצא מתחת יד אחר ורבינו שכתב והוא שיוצא כו' אשני שטרות אפשר דלרבותא כ\"כ ומה\"ט נמי כתבו הפוסקים ורבינו בסמוך דכשיש לו ב' שטרות חוששין לשניהם שזייף אחד מתוך חבירו אם לא שניכר חתימתו בטביעת עין (ולא א' מהן שכתב) דבאחד מהן מקוים סגי (וגם ראיה מדכתב הרא\"ש בפ\"ב דכתובות שם) חל' ר\"ת דנלמד מדבריו שמי שיש לו ב' שטרות דאין לקיימן אלא בט\"ע ולא בדומה עכ\"ל דל' אלא בט\"ע משמע דבדימוי כלל לא אפילו מתוך שטר מקוים הנמצא ביד אחרים דמ\"מ יש לחוש דזה שיש בידו ב' שטרות זייף הא' מתוך הב' וק\"ל אף שבספרים מדויקים נדפס בסמוך כדברי רבינו ז\"ל תדע לך שהרי משטר א' מקוים מקיימין אפילו ביוצא מתחת ידו כו' מוכח מכאן לט\"ס ובס\"י ליתא ומש\"ר ודוקא בכה\"ג שאין מכירין החתימות בטביעת עין כו' נלע\"ד דה\"פ מאחר דאמרינן דבעינן דוקא שיהיו ב' השטרות ביד אחר משום דחיישינן שמא כיון וזייף מתוכם א\"כ הו\"א כשיש לאדם א' ב' שטרות מחתימת א' על ב' ב\"א דיהיו שניהם פסולין דכל א' יאמר אינני חייב וזייף את שעלי מתוך הב' שבידו ואין אנו יידעין איזה שטר אמת ולא יהני אפי' עדים הבאים לקיים החתימות דשמא טרח וזייף עד שטועין העדים מש\"ה כתב דלא חיישינן לשמא זייף אלא היכא דצריכין לקיימן ע\"י דימוי שמדמה שני שטרות יחד חתימה זו לחתימה זו דבהא דוקא חששו שמא זייף זה מהשטר שבידו כבר אבל היכא שהעדים עצמן לפנינו או אחרים שהם בקיאין בחתימתן ומכירין בטביעת עינם שזהו חתימתן אין אנו חוששין תו לזיוף דמסתמא לא חיישינן שזייף כולי האי וכ\"כ התוס' והרא\"ש והמרדכי והר\"ן ובר\"ן מפורש ביותר כמ\"ש ע\"ש ועד\"ר מ\"ש עוד מזה ואל זה כיון רבינו אבל א' שיש לו ב' שטרות כו' וק\"ל והוצרכתי לכתוב זה אף שפשוט הוא בעיני לפי שראיתי רבים טועין בביאור דברי רבינו בפשט זה וסברי דאדלעיל קאי וכוונת רבינו הוא דאם כשרואין ב' שטרות זה כנגד זה ניכר בטביעת עין שהחתימות דומות זו לזו אפילו ביוצא מתחת ידו סגי וטעות הוא בידם דאדרבא ראיית טביעת עין ע\"י שטרות זה כנגד זה הוא גרוע מכאשר אנו מצמצמין ומדמין חתימה לחתימה ועוד שהל' שכתב רבינו אבל אדם שיש לו ב' שטרות אינו מכוון לפי' זה דהא בתלתא שטרי איירי ל��יל וק\"ל: אבל ב' שט\"ח אחרים כו' כלפי כתובה שהיא ג\"כ ש\"ח כתב אחרים אבל בס\"א אינו: דאפשר דזייפינהו מרייהו כו' כצ\"ל וכן הוא בס\"י ור\"ל שמא אותן ב' שט\"ח עצמן הן זיוף משא\"כ בב' שטרי שדות ואוכל מינייהו פירות דאם הוי זיוף לא היו מניחין אותו לאכול מנהו פירות ג\"ש ומש\"ה אפילו בשטר שדה א' שאכל ממנו פירות ס\"ל להרמ\"ה דלא חיישינן שמא זיוף הוא אלא שאיכא חשש אחרינא שמא זיוף זה מתוך אותי השטר ומה\"ט ס\"ל להרמ\"ה דאפילו בב' שטרות אין מקיימין עד שיצאו מיד ב' לקוחות וכמש\"ר בשמו אחר זה מיד אבל רבינו מסיק וכתב עליו דבחד שטרא אע\"פ שאכל פירותיו ג\"ש רצופין חיישינן שמא נזדמן כך וזיוף הוא וק\"ל עד\"ר: דכי היכי דאיכא למתלי בחד ה\"נ איכא למתלי בתרי ולא נהירא כו' נראה דהרמ\"ה פי' ג\"כ מ\"ש בגמרא הנ\"ל דביד עצמו לא דילמא זיופי זייף כפירש\"י ורבינו דהיינו שמא זייף מתוכו ומש\"ה בעינן שיצאו מתחת יד אחר אלא דבהא מחולק עמהן הרמ\"ה דהוא ס\"ל דהוא נמי טעמא דאין מקיימין אפי' מב' שטרות אע\"פ שיוצא מתחת יד אחר מחשש שמא זייף מתוכן משא\"כ כשהם יוצאין מתחת יד שנים דאז אין לחוש לשמא זייף מתוך שניהן ואע\"פ דלכאורה אין טעם נכון לחלק בזה דהא הכל חתימות אלו עדים הן ואי חוששין שיכול לילך לחבירו ולראות שטרו ולבא לביתו לזייף מה לי חד שטר מה לי ב' שטרות ואפילו יוצא מתחת יד שנים נמי הא כשזייף מתוך חתימות דחד שטרא כאילו הוא זייף מכולן מ\"מ יש לחלק ולומר בהיות שעל הרוב אין איש א' כותב או חותם פעם בפעם שוה ממש כחוט השערה אבל כשחותם בהרבה שטרות א\"א שלא ידמה חתימת אחד מהן לאחת משאר החתימות או לכל הפחות במקצת אותיות לזה ובמקצת לזה ומש\"ה כשמקיימין משטר א' אין זיופו ניכר דיכול להשמט ולומר הא כל איש אין חתימתו בשוה ממש משא\"כ כשיש לפנינו ב' שטרות מחתימות אלו העדים ובמכ\"ש יותר אז זיופו ניכר דנאמר לו אף אם יש שינוי העדים בתמונת אותיות ולא כיונו בכולו לא' מהחתימות לכל הפחות היו מכוונים לב' החתימות יחד למקצת בזה ומקצת לזה ומש\"ה חילק הרמ\"ה וכתב שהיינו דוקא ביוצא מיד ב' לקוחות דאז ודאי לא יוכל לזייף להיות חתימתו של זיופו דומה בכולו לחתימת ב' שטרות וכמ\"ש ויהיה זיופו ניכר ומש\"ה כשאינו ניכר (ולא) ונתדמה להו מקיימין מתוכו אבל אם שניהם יוצאין מתחת יד א' אז יכול לכוין לזייף לדמות במקצת אותיות לזה ובמקצת לזה ואין זיופו ניכר ואף דלא יהיה דומות התלות בב' שטרי דאמר הרמ\"ה להתלות בשטר א' דבשטר אחד הטעם משום דיתנצל לומר שכן דרך להיות שאינם שווים ובב' שטרות הטעם משום דאז יכוין לזייף מ\"מ שוין הן בזה דא\"א לעמוד על זיופו להיות ניכר וק\"ל זהו דעת הרמ\"ה ומש\"ה כתב כי היכי דאיכא למיתלי בחד כו' כנ\"ל ולא כב\"י כתבתי לשונו בדרישה ע\"ש ורבינו שכתב ול\"נ כו' משום דס\"ל דמה שאמרו בגמרא דילמא זיופי זייף אינו אלא טעם להא דבעינן שיצאו מתחת יד אחר אבל הא דאין מקיימין אלא מב' שטרות טעמא אחרינא אית ליה דחיישינן שמא ההוא גופא מזויף הוא ודוק: תדע לך שהרי משטר א' מקוים מקיימים אפילו יוצא מתחת ידו כו' כבר כתבתי דנראה דט\"ס הוא זה שכתב אפי' יוצא מתחת ידו כיון דבב' שטרות היוצאים מתחת ידו פשוט דאין מקיימין אותם משום דחיישינן שמא הוא כיון וזייף שטר זה מתוך שטרות הללו וא\"כ היאך כתב כ\"כ בפשיטות שמשטר אחר מקוים אפי' אם הוא תחת ידו מקיימין הא האי חששא איכא גם בשטר מקוים דנהי שהוא בעצמו אינו מזוייף מ\"מ יש לחוש שמא כיון וזייף שטר זה מתוך שטר המקוים גם בספרים של קלף מצאתי שאינו שם וכן (הב\"י) [הגי'] בדפוס תוגרמה ואיירי ביוצא מת\"י אחר דוקא ע' בדרישה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ב\"ד כו' בפ\"ו מה\"ע כ\"כ ה\"ז מקויים כוונתו דהב\"ד שבא המלוה לפניהן בשטר מקויים בהנפק כזה מגבינן בו: אע\"פ שלא פירשו כו' ור\"ל דין זה דומה לדינים שלפני זה שכולם איירי מדין שטרות שבאין לגבות בו ולא ללמדנו אתו איך יכתבו לכתחלה: ומ\"ש שאין חוששין לב\"ד טועין שמא יטעו ר\"ל הב\"ד זה מגבינן בו ולא חששו שמא הב\"ד שקיימוהו טעו ולא ידעו דין קיום שטרות מדלא פירשו דהרי דינייהו מחולקין כשהעידו בעצמן אין צריכין שיעיד כל א' על שתי החתימות וכשאחרים מעידים צריך שיהיו שני עדים על כל החתימות ועוד חלוקים אחרים שיאמר הואיל שדייני הקיום לא כתבו באיזה דרך נתקיים ש\"מ דטעו וכל הדרכים שוה ביניהן ולכך לא כתבו הבדל ביניהן קמ\"ל דלא חיישינן להכי וא\"ת א\"כ למה כתב הרמב\"ם שאין חוששין לב\"ד טועין שמא יטעו ולא כתב שמא טעו גם אחר זה כתב ז\"ל ולעולם אין ב\"ד בודקין אחר ב\"ד כו' שלא יטעו אין זה קושיא שהרי ג\"כ כתב שם לפני זה ז\"ל וכבר נהגו כל ב\"ד שבישראל שיכתבו כו' דהול\"ל נהגו לכתוב אצ\"ל דכן הוא ל' הרמב\"ם אדבר ההווה ונהוג עבר והווה ויהיה וכדפירש\"י ג\"כ בפי' החומש דאין לדקדק בזה בדבר ההווה ומשה\"נ כתב שמא יטעו דאם באת לפסול שטר זה היית צ\"ל שהב\"ד שכתבוהו רגילין ליהוי לטעות גם בשאר עניינים ומש\"ה טעו ג\"כ בזה קמ\"ל בזה ובכיוצא בזה לא נחשוש אלא מוקמינן כל ב\"ד אחזקתו שלא יטעו אלא שקצרו בל' הקיום גם בפרק י\"נ (דף קל\"ח) דמשם מקור דברים דלא חיישינן לב\"ד טועין קאמר שם זה אב\"ד אחרון דאינן בודקין אב\"ד שלפניו אבל ב\"ד בודקין אעדים שהיו לפניו ועד\"ר מ\"ש עוד מזה: וכבר נהגו כו' נראה דנהגו כן משום דעי\"ז יברר הלוה זכותו דכשידע שנתקיים ע\"י אחרים אז יוכל לדרוש אחריהם אם יש צד פסול או ענין אחר להנצל ע\"י כי מאד חששו בהוצאת ממון וק\"ל: אבל בודקין אחר העדים עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " צריך שיהא הקיום כו' כל אלו הדברים עד סעיף ל' כתב גם הרמב\"ם בפכ\"ז ממלוה ע\"ש והם מסוגיות הגמרא בפרק ג\"פ (דף קס\"ג) כדר\"י דאמר התם כן כמ\"ש ל' בדרישה ע\"ש: ומש\"ר אפילו שיטה א' כתב ב\"י דשיטה א' וב' אוירין קאמר כדמוכח לעיל סימן מ\"ה דבעינן הן ואויריהן: ומ\"ש פן יחתוך העליון כו' שם בגמרא קפריך עלה א\"ה בין עדים לכתב נמי דילמא גייז ליה לעילא וכתב מאי דבעי והא חתימי עליה סהדי קסבר שטר הבא הוא בשיטה א' ועדיו בשיטה א' פסול מהאי חששא ופריך וליחוש דילמא כתב הוא ועדיו בשיטה אחת ואמר אנא לרבות בעדים הוא דקעבדי קסבר כה\"ג אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה ע\"כ וכבר כתב רבי' דינים אלו דעדים בסי' מ\"ה בסעיף כ\"ד וכ\"ה וכתבו התוס' שם (דבעדים) [דבין עדים] ואשרתא לא שייך למימר דכל כה\"ג לא יקיימוהו מאשרתא אלא מעדים (שלא) [שמא] הרחיקו הדיינים שיטה אחת וכתב שטר ועדיו באותו שיטה משום דסתם ב\"ד דייקי וחתמי סמוך לעדים משא\"כ בעדים דלא דייקי לסמוך חתימתן כ\"כ אל הכתב וק\"ל: ואם הרחיקוהו ומלאוהו טיוטא כשר פי' אפילו אם הרחיקו טובא כשר וכתבו התוס' שם פי' ר\"ת דהאי טיוטא היינו שמלאוהו כל הריוח שריטות דיו דאין לפרש שימלא כל החלק מטשטוש דיו שא\"כ יש לחוש שמא היה שם שטר אחר וקיימוהו בהאי קיום שהוא לפנינו שהיה סמוך לאותו שטר והוא מחק להשטר בהאי טשטוש דיו והניח זה הקיום וזי��ף וכתב שטר זה עם עדיו בגליון של מעלה והרי הקיום מקיים אותו ע\"כ ור\"ל וכה\"ג מקיימים מהקיום דלמטה ואפי' שהטשטוש דיו ביניהן (דב\"ד לאו אטיוטא חתמי) כיון דהשטר ועדיו נכתב על הנייר דלמעלה ולא על המחק אבל כשאינו אלא שריטות דיו ליכא למיחש להכי דאילו היה כבר כתוב שטר שם היה ניכר המחיקה והרי אין כאן מחיקה כ\"א שריטות דיו וק\"ל ועד\"ר: דב\"ד לא חתמי אטיוטא ז\"ל רשב\"ם אין דרכן לחתום אטיוטא אבל עדים הכל מצוים לחתום ואפי' ע\"ה ואתי למיחתם אטיוטא כלומר שיעידו בפנינו טייטו בדיו שלא יחשדו לבעל השטר עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שטר הבא הוא ועדיו על המחק כו' פשוט בעיני דגם בזה הדין מודים כל הפוסקים דהא גדולה מזו כתב רבי' בסי' מ\"ה דחיישינן שמא מחק שטר ראשון וחזר וכתב שם שני בזיוף (וכן הוא שם בגמרא) כ\"ש דחיישינן (למידק) [למחיקת] טיוטא ואינו ניכר כ\"כ כמו מחיקה שע\"ג כתב וא\"ת א\"כ מאי קמ\"ל רבי' בהבאת דברי הרמב\"ם הללו י\"ל דקמ\"ל דאף שאם הנייר דק מאד דאז ליכא למיחש דכתב שם שטר ומחקו אפ\"ה למחיקת טיוטא חיישינן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " חתם בכתב קודם שנעשה גזלן ברייתא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"ט) והאי קודם דקאמר אינו ר\"ל שהוא יודע בעדים שהיו קודם דא\"כ צ\"ל לעדות דהגזלן אלא ר\"ל דלפי זמן הכתוב בשטר נראה שנחתם קודם זמן שנעשה גזלן: וראוהו פי' השטר הזה עם החתימות: שמא עתה זייף וחתם פי' הקדים הזמן וחתם עד שלא נעשה חתנו שם בברייתא: אבל אחרים מעידין כו' ל' ב\"י ודע דהא דמכשירין חתימת קרוב אע\"פ שהשטר יוצא לפני ב\"ד כשהם פסולים לפי שהעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בב\"ד דמי וכיון שבשעה שחתמו כשרים היו הו\"ל כאילו הם מעידים שראו שב\"ד קבלו עדות אלו בשעה שחתמו וגמרו הדין על פיהם עכ\"ל והיינו קיום בפסול מחמת קורבה שהוא גזירת המלך שגזר שעדות קרובים אינו כלום ואפילו חובה בלא טעם משא\"כ בפסול דרשע ופשוט הוא: חתם כשהוא בריא כו' כ\"כ הרא\"ש ר\"פ מי שאחזו ונשתתק הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו כמ\"ש לעיל סכ\"ח דלכ\"ע אלם פסול להעיד ע\"פ כתבו: "
+                ],
+                [
+                    " עדות זו כו' בפ\"ב דכתובות (דף כ\"ח) משנה וגמרא וכבר כתבו רבינו לעיל סל\"ה ס\"ז והתחיל רבינו וכתב אפילו קרוב סתם ור\"ל איזה קרוב שיהיה לרבותא וס\"ל דלא אמרינן בנו ואחיו שהוא רגיל עמהן דוקא אלא לענין שמעיד עליהן בגדלותו מה שראה בקטנותו וכדמסיק רבינו בהדיא ואח\"כ כתב כיצד שטר כו' לרבותא כ\"כ ללמדנו שאפילו אלו שהן קרובים גדולים שעליהם כתיב בתורה לא יומתו אבות על בנים אפ\"ה בזה מקבלין עדותן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " להצטף עם אחד כשר וכתב הר\"ן ואף ע\"ג שגם אותו א' הוא קרוב לעדי השטר כשרים דעדים הקיום אע\"פ שהם קרובים לעדי השטר כשרים והכי מוכח מגמרא דאמרינן כו' עכ\"ל ולכן כתב רבינו לפני זה סתם דאפילו קרוב כשר ולא כתב שצריכין שיהא עד השני רחוק ולעיל סי' ל\"ה כתב רבינו סתם אם יש גדול עמו והא דכתב כאן כשר ר\"ל שיהא כשר עם עד הקיום השני ואע\"פ שהן שניהם קרובים לעד החתום מ\"מ מצינו דעדי הקיום עצמן לא יהיו קרובים זה לזה כגון זה קרוב מאב וזה קרוב מאם וגם צריך להיות עד גמור שהיה גדול בשעה שחתמו אלו שבשטר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שנים חתומים על השטר ומתו ברייתא פ\"ב דכתובות (דף י\"ט) ומ\"ש ומתו נראה דל\"ד קאמר אלא ר\"ל דומיא דמתו דאינן לפנינו דאילו היו לפנינו אז יבואו ודאי היו�� או ימים אחרים ולא שייך למימר אין כתב ידם יוצא ממקום אחר דהא כשיבואו יחתמו לפני הב\"ד ויקיפו ויראו אם הם דומות והוה דינו כאלו כ\"י יוצא ממקום אחר ועד\"ר שהוכחתי כן והא דכתב רבי' בסמוך סל\"ד כשהעדים עצמן אומרים קטנים היינו כו' דאם אין כ\"י יוצא ממקום אחר נאמנין אע\"ג דהן לפנינו שאני התם כיון דהן עצמן באין לפסול השטר אף שיחזרו ויחתמו ישנו בחתימתן כדי שלא יהיה דומה לחתימת השטר כדי לפוסלו וק\"ל: הרי אלו נאמנין וקורעין השטר וכתב הר\"ן אבל מ\"מ אי טוען תנו לי זמן לקיומי שטרי יהבינן ליה אבל אי לא [טעין] מקרעין ליה ולא חיישינן שמא למחר וליומא אוחרא משכח סהדי או שטרא ומקיים ליה דאפילו אי משכח הו\"ל תרי ותרי הרשב\"א ז\"ל עכ\"ל ולעדי הזמה דלא שכיח ג\"כ לא חששו וכמ\"ש לעיל בסל\"א בשם מור\"ש ז\"ל: אע\"פ שלא קרא עליו ערעור בברייתא קתני משטר שקרא עליו ערעור ורבי' שינה ל' ע\"פ אביו הרא\"ש וכמ\"ש רבי' בסכ\"ד בשמו וכ\"כ הרא\"ש בדין זה וכמ\"ש בדרישה: אף ע\"פ שכתב ידן יוצא ממקום אחר ז\"ל התוס' וא\"ת גם באמרם פסולין היו להימני במיגו דאי בעי אמרי פסולין הן ובב' כיתי עדים המכחישים זא\"ז אמאי לא מהימני בתראי במיגו דאילו בעי פסלי לקמאי בגזלנותא וי\"ל דבב' כיתי עדים אין שייך מיגו דאין אחד יודע מה שבלב חבירו עכ\"ל והר\"ן כתב מילתא בטעמיה משום דנהי דבההוא סהדותא הסכימו לשקר אפשר שבעדות שקר אחר לא יסכימו דנהי דבסהדי אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר היינו משום שהדבר ההוא תלוי בכל א' שיאמר שאינו כ\"י או ישתוק אבל בטענת מיגו אינם נאמנים עכ\"ל: דהוו מצי אמרי פסולים הם פי' והיו נאמנים דאין הנפסלים [נאמנים] אנפשם לאמר לא כי אלא כשרים אנחנו כמש\"ר לעיל סל\"ד: דאפילו באים לפסלו עכשיו ז\"ל הרא\"ש דהא מן הדין אע\"פ שכ\"י יוצא ממקום אחר היה לנו להאמין לאחרונים שהרי אינם באים לזייף החתימה אלא מגרעין השטר בפסול אחר (ואין מי שמכחישן ע\"ז) והא דלא מהימני ה\"ט דאנן סהדי דכל שטר שנכתב ונחתם בלי שום פסול נחתם הלכך אפילו אי אמרינן פסולי עדות הן עכשיו לא מהימני לפסול השטר כיון דכ\"י יוצא ממקום אחר עכ\"ל. ופירש\"י הא דקאמר דאין נאמנים לא דליהוי שטרא מעלי' למיגבי ביה והטעם דהא תרי ותרי נינהו וכמ\"ש בדרישה ל' הגמרא ועליה פירש\"י כן דלענין תפיסה קאמר אין נאמנים להוציא מידו וגם ר\"י והרמ\"ה דמייתי בב\"י ס\"ל בפי' הגמרא כפירש\"י דלענין תפיסה קאמר דאין נאמנין אלא שכל א' פי' דין התפיסה דמועלת לפי סברתו וגם התוס' הביאו לפי' רש\"י שם ולבסוף מסקי וכתבו בשם רשב\"א דפי' אין נאמנין בפשיטות ומוקי לה בשטר שובר דבו שייך לומר אינן נאמנים לפוסלו ויקום הממון על חזקתו ע\"ש ועד\"ר: ואפילו תפס בעדים פי' אף ע\"ג דליכא מיגו דאי בעי טען להד\"מ ולאפוקי מסברת הר\"ן שכתבתי בדרישה ע\"ש וז\"ל הרא\"ש שם (דף קכ\"ז) פירש\"י ואי תפס מדידיה והדר אתא האי ותבע מיניה לא מפקינן מיניה והא דמהני תפיסה מספק כתבתי בפ\"ק דב\"מ גבי תקפו כהן אין מוציאין מידו ומיירי בתפס קודם שנולד הספק א\"נ שאני הכא שטוען ברי ומצאתי בשם ר\"י דכתב דתפיסה לא מהני מדאמרינן לקמן בפרק אלמנה גבי אלמנה שתפסה דאמרינן לה מאן שם לך ולא מהני תפיסה אלא מיירי הכא כשהתפיסוהו ב\"ד או שהתפיס המלוה קודם שבאו עדים והרמ\"ה כתב דאף תפיסת ב\"ד לא מהני דאף אם התפיסוהו ב\"ד קודם הספק כשיבאו עדים האחרונים מוציאין מידו כדאמרינן בח\"ה אנן אחתינן ליה אנן מסקינן ליה כו' ע\"ש שדחה הרא\"ש דבריהן ונראה מוכרח דמ\"ש הרא\"�� בדברי ר\"י הנ\"ל או שהתפיס המלוה קודם שבאו עדים ט\"ס הוא וצ\"ל שהתפיס הלוה דהא הרא\"ש כתב תחלה דמיירי שתפס המלוה קודם שנולד הספק והיינו קודם שבאו העדים ומסיק וכתב ע\"ז דר\"י כתב דלא מהני תפיסה בכה\"ג ועוד דהראיה דמייתי ר\"י מאלמנה שתפסה דאמרינן לה מאן שם לך ג\"כ איירי שתפסה קודם שנתייקרה והו\"ל כקודם שנולד הספק ואפ\"ה כשנתייקרה אח\"כ או מאיזה טעם שיהיה לא מהני תפיסה זהו שכתב גם בנוסחת רבינו בשם ר\"י שאם התפיס הלוה וגם ל' התפיס שכתב משמע דקאי אלוה דבמלוה הול\"ל או שתפס וה\"ט כיון דהוא בעצמו נתן לו ובא לידו בהיתר לא מוציאין מידו מספק כיון דתרי ותרי נינהו וכמ\"ש בסמ\"ב בשם בעה\"ת והרשב\"א ע\"ש ומ\"ש שהתפיסוהו קודם שבאו העדים אורחא דמילתא נקט דלאחרי כן לא היה מתפיסו הלוה ולא הב\"ד משא\"כ קודם לכן דמה היה לו להלוה לעשות כיון דיש שטר עליו וק\"ל: לא מהני דאף אם כצ\"ל וכן הוא באשר\"י כשיבאו העדים האחרונים מוציאין מידו דאמרינן אנן אחתינן ליה אנן אסקינן ליה כנ\"ל אלא מיירי שהתפיסהו הלוה מעצמו קודם ביאת העדים האחרונים: ומש\"ר וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לדעת רש\"י כבר נתבאר: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש העדים שאין כ\"י יוצא ממקום אחר כר דברים הללו המה ממשנה וגמרא דפ\"ב דכתובות (דף י\"ח וי\"ט): ומש\"ר ואומרים מיד תוך כ\"ד כ\"כ הר\"ן שם דלאחר כ\"ד פשיטא דאין נאמנין בכל הדברים שעוקר בהן השטר וביוצא כ\"י ממקום [אחר] אין נ\"מ בתוך כ\"ד דהא אף אם לא הגידו תחלה כ\"י הוא זה ג\"כ אינן יכולין לומר דבר שעוקר השטר כיון דניכר חתימתם ממקום אחר והו\"ל כאילו נתקיים בב\"ד משעה ראשונה שחתמו ועתה לאחר זמן טובא באים לבטלו וק\"ל: פסולי עדות היינו מחמת קורבה ונתרחקנו פי' שמתו נשותיהן שנתקרבו ע\"י כ\"כ הר\"ן וכתב הב\"י משום דל' המשנה פסולין היינו נאמנים משמע בידוע שעכשיו אינם פסולין מש\"ה קאמר קרובים היינו ונתרחקנו עכ\"ל ול\"נ דלרבותא כ\"כ דאע\"ג דידוע דעכשיו אינן קרובים יכולין למימר קרובים היינו וכ\"ש אם הם עכשיו קרובים דנאמנים לומר שהיו קרובים בשעת חתימה או שיאמרו קרובים שאר בשר אנחנו מאז וגם עתה ולא שייך הכא אין אדם משים עצמו רשע כדאמרינן באומר אמנה היו דברינו דשאני הכא דבגוף הדבר שמעידין עליו לאו עולה הוא שבאמת שלוה משא\"כ באמנה וכ\"ה ל' הרמב\"ם פ\"ג דעדות ז\"ל אין אדם משים עצמו רשע לכן אם אמרו אמנה היו דברינו כמעיד בשקר וא\"ל הא [לענין] הלוה גופא איהו דאפסיד אנפשיה ואי לענין לטרוף ממשועבדים גם בקרובים עשו מעשה רשע מ\"מ כיון שבאמת שיעבדו להאי מלוה על מה שלקחו (הם) לא מקרי עולה כ\"כ במה שיטרוף ע\"י חתימתו ועמ\"ש עוד מזה בסמ\"ע: ואפילו עד אחד אומר לא היה תנאי כו' אבל כשעד א' אומר פסול הייתי עדיין צריך לישבע ש\"ד נגד עד השני שכשר היה וק\"ל: או שהיה שטר אמנה ז\"ל הגמרא שם מר בר ר\"א אמר אמנה היו דברינו אין נאמנים מודעא היו דברינו נאמנים מאי טעמא האי ניתן ליכתב האי לא ניתן ליכתב פירש\"י אמנה היינו שהלוה נתן זה ליד המלוה והאמין לו שלא יתבענו כו' אא\"כ ילוה לו לא ניתן ליכתב דעולה הוי (דיטרוף לקוחות ע\"י שלא כדין) וכי אמרו חתמנו בו משווי לנפשייהו רשעים ואין אדם נאמן להשים עצמו רשע מודעא ניתן לעדים לכתוב את השטר מכר להציל את האנוס מאונסו וכתב הר\"ן דאין לדמות אומרים אמנה היו דברינו לתנאי היו דברינו אע\"ג דתנאי ג\"כ אמנה הוא שהאמינו בקיום התנאי משום דבאמנה אכתי לא שיעבד הלוה נפשו למלוה משא\"כ בתנאי דחייל ��עבודיה מיד בע\"כ דלוה שהרי בידו של הלוה לקיים התנאי ובודאי לא מיתסר להשהות שטר כזה בתוך ביתו כר ע\"ש: ואפילו עד א' אומר כו' לאפוקי מר\"פ (וכתבתי ל' בסמוך בדרישה סל\"ו ע\"ש) דאמר דעד אחד כנגד א' אין שומעין לו אף דב' נגד ב' שומעין לו דקיי\"ל כר\"ה וכמ\"ש שם ע\"ש: מ\"מ לגבי דידהו נאמנים ע\"ל סל\"ח מ\"ש מזה שם. ואם כ\"י יוצא ממקום אחר בכל דבר אינן נאמנים האי כל דבר לא קאי אתנאי היו דברינו שהרי מסיק בשם ר\"י אברצלוני דבזה הן נאמנים בכל ענין ורבינו ס\"ל כוותיה כמ\"ש בס\"ס כ\"ט ובסי' פ\"ד ע\"ש (אבל ממ\"ש גם בסמוך שנראין לו דברי ר\"מ אין ראייה די\"ל דאיירי שם רבינו באין כ\"י יוצא ממקום אחר) אלא אאינך כולהו שבעדותיהן האחרון באו לעקור ולפסול השטר שכבר חתמו קאי משא\"כ בתנאי היו דברינו שאומרי' השטר כשר הוא אלא שנכתב וניתן על תנאי ומה\"ט לר נכלל שם בגמרא (דף י\"ט) האי דינא דתנאי היו דברינו בפשיטות בהדי אינך ע\"ש אלא באיבעיא איתמר שם ומסקנת ר\"נ הוא שם דנאמן ע\"ש והארכתי מזה עוד בדרישה ע\"ש: ור\"ן כתב דבמודעא נאמנים ור\"ן זה היינו ר' ניסים גאון וטעמו דס\"ל כמ\"ש ר\"ן בכתובות אמ\"ש בגמ' שהבאתי בסמוך מודעא ניתן לכתוב כתב ז\"ל אי נפרש דניתן לכתוב השטר והשטר מיהת מהני דכי מבטלי זביני מחמת מודעה צריך המוכר להחזיר הדמים שקבל כמ\"ש בשטר אפשר לומר דאפי' בשכתב ידם יוצא ממ\"א נאמנים וכיון דלא עקרו סהדותייהו לגמרי דאכתי מהני לאהדורי זוזי אפומיה דההוא שטרא וכן נמי אם נפרש דהאי ניתן לכתוב קאי אמודעה שבידם (שניתן) [לכותבם ולכתוב] זמנו קודם שטר מכר או באותו יום עצמו אפשר ג\"כ לומר דאפי' דאם כ\"י יוצא ממ\"א נאמנים דאין אלו חוזרין ומגידין דכיון שבידם לפסול הגדת המכר משעה ראשונה עדיין לא הגידו ול\"ד לאנוסים היינו מחמת נפשות אבל לרש\"י דפירש ניתן לכתוב את השטר מכר כדי להציל את האנוס מיד אונסו לפירושו דוקא כשאין כ\"י יוצא ממ\"א הוא דנאמנים אבל אי יוצא ממ\"א לא דאע\"ג דמודעא דניתן לכתוב [מה\"ט דהא כי אמרי אנוסין היינו מחמת נפשות כ\"ש דניתן ליכתב] ואפ\"ה אי כ\"י יוצא ממקום אחר אין נאמנים דעקרי לסהדותייהו עכ\"ל ובוה הטעם שני הדעות דכ' רבי' מבוארים: וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה כו' כצ\"ל כי הרמב\"ם כתב בהדיא בפ\"ג דעדות דנאמנים בכל ענין והרא\"ש כ' בשמעתין בהדיא דדברי מר בר ר\"א הנ\"ל קאי דוקא אאין כתב ידן יוצא ממ\"א ע\"ש: והרר\"י אברצלוני כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמ\"ה כו' עד\"ר: אם על המטלטלים הן מעידין כו' אבל על הקרקעות אין נשבעין ש\"ד אלא היסת כמש\"ל ס\"ס פ\"ה ובסי' צ\"ה והיסת צריך לישבע גם לדעת רבי' וק\"ל: וכן הדין באחד אומר פרוע כו' ז\"ל ב\"י נ\"ל דדעת הרמ\"ה הוא דאע\"ג דע\"א מחייבו ש\"ד אין ע\"א המסייעו פוטרו משבועה דאורייתא שכבר נתחייב (כמו בכאן ובמודה מקצת) אבל רבינו מתתיה סבר דכשם שע\"א מחייבו ש\"ד כן עד המסייעו פוטרו מש\"ד וז\"ש שעד האומר תנאי נאמן פי' נאמן להכחיש העד האומר שלא היה תנאי ולא מצי מחייבו ש\"ד אלא מסלקין העדים כמי שאינו וכאילו תבעו בע\"פ וחייב לישבע לו שבועת היסת מדר\"נ ודעת רבינו כרב מתתיה גם לעיל סי' כ\"ט סתם כדבריו וכן לקמן סי' ע\"ה כתב שע\"א פוטר משבועה וכ\"כ בסי' פ\"ד ובסי' פ\"ו ונראין דברי ר\"מ שכתב אף ע\"פ שהלכה ע\"א כו' ר\"מ אל' הגמרא דכתבתי בדרישה קאי דקפסק הלכתא כר\"ה דע\"א האומר תנאי נאמן ר\"ל שנאמן גם זה האומר תנאי כאידך האומר לא היה תנאי ואוקי חד להדי חד ופטור מש\"ד ולאפוקי מהרמ\"ה ונראה דקמ\"ל ר\"מ ורבינו שהביאו כאן ולעיל סימן ל\"ב אף שלכאורה פשיטא הוא דצריך לישבע לכל הפחות היסת דל\"ת הא דתיקן ר\"נ היסת להנתבע משום דחזקה הוא דאין אדם מעיז לתבוע לחבירו בדבר שאין בידו והו\"א בזה דמעיז ומעיז מכח השטר עם עדים שבידו ומאחר שקי\"ל דשומעין גם לזה האומר תנאי היה דברינו ליפטר אפי' מהיסת דבכה\"ג ל\"ח ר\"ן קמ\"ל: אפי' היכא דליכא דררא דממונא עי' לעיל ס\"ס קל\"ט דכתבתי פרושו: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם בפ\"ח דעדות כ\"כ וכדי לעמוד על תוכן ביאורו אעתיק ל' הרמב\"ם מ\"ש שם לפני זה בר\"פ ז\"ל שם מי שחתם על השטר ובא להעיד על כ\"י בב\"ד והכיר כ\"י שזהו בודאי אבל אינו זוכר העדות כלל ולא מצא בלבו זכרון כלל שזה לוה מזה מעולם ה\"ז אסור להעיד על כ\"י שהוא זה בב\"ד שאין אדם מעיד על כ\"י שהוא זה אלא על הממון שבשטר הוא מעיד שזה חייב לוה וכ\"י הוא כדי להזכירו הדבר אבל אם לא נזכר לא יעיד כו' עד הואיל והדבר הוא כן שטר שיצא לב\"ד ובאו עדים ואמרו כ\"י הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זה שלוה בשטר זה ואין אנו זוכרין שזה לוה מזה כלום (כפל ל' נראה דה\"ק לא ידענו דבר מעדות זה וגם לא ידענו אם לוה פלוני זה מפלוני זה או אנשים אחרים היו) או מכר לו לא נתקיים השטר והרי הן כחרשים (לפי' גיר' זה פי' העדים נחשבים כחרשים וחרש הוא פסול לעדות וכמש\"ר בסי' ל\"ה אבל קשה למה נקט חרש טפי משאר פסולי עדות דהול\"ל דהרי הן כאלמים שאינן יכולין להעיד ע\"פ ואין מקבלין עדותן ע\"י כ\"י אף עדות הללו אין מקבלין ע\"י כתב שטר זה לכן נראה דגרסינן הרי הן כחרסין ור\"ל חתימתן שבשטר זה נחשב כחרס הנשבר שאין בו ממש וכן הוא ל' הרמב\"ם במקום אחר גם מהרי\"ק בשורש ע\"ד כתבתי לשונו בדרישה הביא ל' הרמב\"ם וכתוב בו הרי הוא כחרס ע\"ש ודוחק) עד שזוכרו עדותן וכל מי שאינו דן כן אינו יודע בין ימינו לשמאלו אבל אם היה כ\"י יוצא ממקום אחר כולי (וכמש\"ר בשמו) עד הואיל ומתקיים השטר שלא ע\"פ ומסיק וכתב ז\"ל ומפני טעם זה מקיימין כל השטרות ואין אנו צריכין להביא עדים לשאול אותם אם הם זוכרין עדות זה או אם אינם זוכרים אותו שאפילו באו ואומרים אין אנו זוכרין אותו אין שומעין להן הואיל ואפשר לקיימו שלא ע\"פ עכ\"ל הרמב\"ם וכן העתיקו המחבר ש\"ע בסימן זה בסעיף י' ע\"ש ונלע\"ד פשוט שדעת הרמב\"ם דמאחר דקי\"ל כרבנן דאמרי עדי השטר כשבאין לקיימו אמנה שבשטר הן מעידין ולא אכתיבת ידם יצא לן מזה קולא וחומרא הקולא שא\"צ לצרף עמהם אחר וכמו שנתבאר זה גם בדברי רבינו לעיל סעיף י\"ג. החומרא הוא שצריכין לזכור ענין עדותן דכיון דאמנה שבשטר הן מעידין כ\"ז שאין זוכרין גוף ההלואה (וה\"ה כל עדות לפי מה שהוא) אין מקבלין עדותן ואף אם כל אחד מעיד על חתימתו ועל ח\"י חבירו או שיש עמהם אחר שמכיר חתימת שניהם לא מהני ובפרט לסברת הרמב\"ם דס\"ל שמן התורה כל עדות שבשטר פסולה שנאמר ע\"פ שנים עדים אלא מפני תיקון העולם שמא ימותו או ילכו למ\"ה תקנו חז\"ל שיכתבו עדותם בשטר ויחתמו עליו (וכמש\"ר בשמו לעיל בסי' כ\"ח) ומחשבין השטר כשבא לפני ב\"ד כאילו הם עצמן עומדים לפני הב\"ד והדברים שבשטר יצאו מפיהם כי מסתמא העדים זוכרין עדותן ואף אם יעמוד הדבר זמן ארוך וישכחו הדבר לכל הפחות כשיראו בתוך השטר יעלו הדברים על דעתם ומש\"ה אף שאינן העדים לפנינו מכשירים השטר ואמרינן מסתמא העדים יזכרו הדבר ע\"י השטר ומחשבים כאילו היו לפנינו וראו השטר והחתימות ואומרים שהוא חתימתם אבל <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> העדות אינן זוכרין כלל דאז אף מהתקנה פסול והיינו דוקא כשאין יכולין לקיים חתימתם כ\"א ע\"פ עדי השטר דאז נאמנים במיגו אבל כשנוכל לקיים ע\"פ עדים אחרים או שכ\"י יוצא ממקום אחר תו אין שומעין להן במה שאומרים שאין זוכרין העדות והטעם כי כל שטר שנחתם ונתקיים כאילו העיד כבר בב\"ד דמי ומה שעתה עומדים ואומרים שאין זוכרין העדות אמרינן שחזרו בהן והו\"ל כמגיד שאינו חוזר ומגיד לסתור עדותן ומש\"ה כתב הרמב\"ם הטעם שמא חזרו בהן כו' ולא כתב הטעם שמקיימין השטר ממקום אחר ואמרינן שעדי השטר שכחו הדבר והעדות אמת הוא כי ודאי אם נאמין להן ששכחו הדבר תו לא היינו רשאין [לקיים] ממקום אחר מטעם שכתבתי ודוק היטב ותמצא כי זה טעם של הרמב\"ם באמת ומש\"ה התחיל בריש דבריו וכתב שאסור להעיד מפני שאין אדם מעיד על כ\"י שהוא זה אלא על ממון שבשטר הוא מעיד כו' הרי למדנו מזה שטעמו מכח החומרא שיצא לנו מדברי רבנן שאמרו אמנה שבשטר הם מסהדי ומדסיים הרמב\"ם וכתב ז\"ל והרי הן כחרשין עד שיזכרו משמע ומוכח דס\"ל דאין להם תקנה אחרת אף שיעידו הן כל אחד גם על חתימת חבירו או שיצרף אחר עמהן ורבי' שכתב עליו ונראה שאפי' אם אין זוכרין כו' כיון שמעידין שזהו כ\"י מקיימת אותם ע\"פ ס\"ל כהתוס' והרא\"ש (כתבתי לשונם בדרישה) דס\"ל שרבנן דאמרי על מנה שבשטר הם מעידין לקולא הנ\"ל לחוד אמרי אבל עכ\"פ לא גרע עדותם מעדים דעלמא שמעידים על ח\"י דעידי השטר ומש\"ה כתב רבינו שמקיימים ע\"פ ר\"ל כשכל אחד מעיד גם על ח\"י חבירו וזהו בכלל דבריו שכתב כיון שמעידים שזהו כ\"י א\"נ ע\"י צירוף דאיש אחר וקיצר כאן וסמך אמ\"ש כבר לפני זה בסימן זה בסעיף י\"ג ולא בא כאן אלא לאפלוגי אהרמב\"ם דס\"ל דבשכחו אזי עדותן אפילו ע\"י צירוף לא מהני ודו\"ק כי כן נ\"ל ברור והוא בעיני כפתור ופרח ולא כב\"י ומהרי\"ק בסוף שורש ע\"ד דלא פרשוהו הכי וכמ\"ש בדרישה ע\"ש ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מלוה שאמר כולי מימרא דר\"י בפ\"ב דכתובות (דף י\"ט) ע\"ש ובאשר\"י ושם מבוארים כל דברי רבינו שבסימן זה: על שטר שבידו כו' האי שבידו ל\"ד הוא שהרי גם במונח ביד שליש מיירי כדמוכח בסוף אלא בידו ר\"ל בכחו וק\"ל. שהוא אמנה או פרוע כו' כבר כתבתי פי' בר\"ס שקודם זה ע\"ש: נאמן ותבא עליו ברכה אע\"ג דפשוט הוא דמי יכריחנו לגבות ממנו מ\"מ כתבו רבינו נ\"מ דאף אם יבא אח\"כ לחזור בו ולגבות בזה השטר דאין שומעין לו וכמ\"ש רבי' בס\"ס זה והוא מטעם זה דנאמן לחוב לעצמו וק\"ל. ואינן יכולים ליפרע אלא מזה השטר חוב פי' דאין לו נכסים אחרים לגבות ממנו: אינו נאמן כיון שבא לחוב לאחרים ואינו נאמן במיגו דאי בעי מחיל ליה משום שאין בדעתו למחול ולהפסיד חובו אבל במה שאמר שטר אמנה הוא לא יפסיד חובו שיודע שהלוה אינו גזלן ולא יעכב מעותיו ועי\"ל דאינו מצי מחיל כיון דמשועבד ליה מדר\"נ מדאורייתא ודוקא במוכר שטרות לחבירו שהמכירה היא מדרבנן א\"נ משום ששיעבוד גופו דלוה נשאר אצל המלוה אמרי' דיכול למחול כ\"כ התוס' ב' התירוצים והרא\"ש לא כתב בפסקיו אלא שינויא קמא אבל בתשובה כתב שינויא בתרא של התוס' וכ\"פ רבינו בסי' פ\"ו דל\"מ מחיל וע\"ש בדרישה סי' פ\"ו מ\"ש עוד מזה גם בסי' ס\"ה סכ\"ג גם בסי' ס\"ו במחודשים סמ\"ב כתב ב\"י דמשמע מתשובת הרא\"ש כלל ס\"ח סי' י\"ג דאפי' במוכר שט\"ח לחבירו אינו יכול למחלו אם אין לו במה לחזור ולפרוע להלוקח ע\"ש. אפ\"ה אינו נאמן דחיישינן לקנוניא וכן פירש בעה\"ת בשער כ\"א דין ב'. והרי הוא אומר שהוא פרוע ומ\"מ צריך בעה\"ש לישבע ש\"ח למלוה שלו שהוא שטר אמנה כדין הטוען אין לי במה לפרוע שטר חובי שנשבע ש\"ח כמש\"ר בריש סי' צ\"ט וכ\"כ בעה\"ת בשער כ\"א די\"א שדעת רי\"ף נראה כן וע\"ש. ואם בתחלה אומר שהוא פרוע וכשנותנין לו שבועה שישבע שפרוע הוא חוזר ואומר שאינו פרוע וירצה לישבע ע\"ז נ\"ל דיכול לישבע: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לאחר שאמר כו' כ\"כ הרא\"ש שם בשם הר\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " סופר שבא כו' משנה פרק כל הגט (גיטין דף כ\"ו) וכר\"א דמכשיר שם כן בכל השטרות חוץ מבגיטי נשים דכתיב ביה וכתב לה לשמה: כדי שיהיו מצויין פי' מזומן. אבל שטר שנכתב על הלואה א' ונפרע כו' ואפי' לא פרע אלא מקצת החוב אינו יכול לחזור וללות ממנו אותו מקצת כמ\"ש רבינו לקמן סי' נ\"ד בסעיף י\"ב שכתב ודוקא שפירש כו' עד דאל\"כ הו\"ל שטרא שנמחל שיעבודו כדי מקצת המעות שנתן וכ\"כ ב\"י. שכיון שנמחל שיעבודו אינו חוזר ולוה בו ובמרדכי ר\"פ כל הגט כתב דנמחל שיעבודו היינו הקניין הראשון. ולכן אם חוזר וקבל קנין יכול לחזור וללוות בו ובמרדכי פרק הכותב כתב אפי' לא חזר והקנה לו רק שחזר ומסרו לו בפני עדים לפי מאי דקי\"ל דעידי מסירה כרתי אף בשטרות וכמ\"ש רבינו וכ\"פ מ\"ו ר\"מ ז\"ל וע\"ל בס\"ס נ\"ב: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כשכותבין שטר כו' כ\"כ בעה\"ת בשער ל\"ג א\"צ לכתוב כו' פי' וא\"צ לכתוב כמה שהיה רגילין לכתוב בגיטין שם העיקר ולסיים וכל שם וחניכא דאית ליה דלא תיקן ר\"ג כן אלא בגיטין כ\"כ שם בעה\"ת והביא ראייה לדבריו ע\"ש: ואם כתבו כו' וכתב שם בעה\"ת דהיינו כשהוחזק לו אותו הטפל. ודע דגם בגט כשר אם לא כתב אלא שם הטפל כמ\"ש רבינו בא\"ע בריש סי' קכ\"ט ואין חילוק בין שטר לגט אלא בלכתחלה וכנ\"ל: וצריך שיכירו כו' ושם המלוה פב\"פ דאל\"כ יש לחוש שמא יעשה קנוניא כו' כ\"כ ג\"כ הרמב\"ם בפכ\"ד ממלוה וכבר כתבתי לעיל בסי' ל\"ט סעיף ח' טעם להכרת גם לשם המלוה אבל רבינו שבכאן לא משמע קצת כן שכתב שמא יעשו קנוניא ולשון קנוניא משמע הפקעת ממון שלא כדין ובדרישה כתבתי מקום מוצא דין ממשנה וגמ' דפרק ג\"פ (דף קס\"ד שאמרו שם כן לענין גיטין ושכתב המ\"מ דלא שייך זה בשאר שטרות ושנראה לי ששייך גם בשאר שטרות להחולקים עם רבי' ישעיה דבסמוך ולר' ישעיה עצמו צריכין לדחוק וליתן טעם להכרתן דחיישינן שמא מלוה זה חייב לאחרים ויערים להעלות לנפשו שם אחר כדי להפקיע הלואה זו מבע\"ח והוא מאמין ללוה שלו שישלם ע\"י שטר זה וכ\"כ מור\"ש ז\"ל ונראה דהיינו דוקא כשהמלוה והלוה באים יחד לפני העדים והסופר לכתוב ולחתום להן השטר אבל כשבא הלוה לבדו כותבים לו שטר אע\"פ שאין מכירין מי הוא המלוה וכמש\"ר בסי' ל\"ט דצריכין להכיר שם הלוה דמשמע ולא דהמלוה וכמ\"ש שם (ולא כמ\"ש ב\"י שם וע\"ש דאף דמשמעות לשון הרמב\"ם בר\"פ כ\"ד דמלוה הוא ג\"כ דס\"ל דצריך להכיר שניהם בכל ענין הא המ\"מ לא פירשו כן אלא דוקא בשטר דלית ביה קנין דאז צריך שיעמדו שניהם לפני העדים להרמב\"ם ע\"ש) והיינו טעמו דליכא למיחש שיחלוף הוא שם המלוה דאין אדם חוטא ולא לו ואף שבסמוך ס\"י כתב רבינו ז\"ל ונ\"ל שטר הבא לפנינו וטוען הלוה איני חייב לו כלום שמא אחר כו' או שאומר איני חייב לזה כו' אין שומעין לו שחזקה אין העדים חותמים על השטר אא\"כ מכירין אותן הנזכרים בו עכ\"ל ור\"ל ומה\"ט אין שומעין נמי לטענותו שאומר איני חייב לזה אלא לאחר דהא עדים אין חותמין אא\"כ מכיר��ן גם המלוה וכיון שהכירוהו בשם ובטביעת עין שוב אין נותנין לאחר שהעלה שמו כן כ\"א לאותו שהכירוהו בשעת הנתינה ומשמע מזה דאף כשבא הלוה לבד לפני העדים אין חותמין עד שיכירו ג\"כ המלוה. מ\"מ אינו מוכרח דגם שם נוכל לפרש דמיירי כשבאו שניהם לפני העדים וע\"ז קאמר שאין העדים חותמים כו' אבל כשבא הלוה לחוד לפני העדים ואומר כתבו שטר עלי ותנו אותו ליד פב\"פ איהו דאפסיד אנפשיה דהו\"ל להסביר להעדים שכוונתו דוקא אזה באופן שלא יבא אחר להעלות שמו כשמו וע\"כ אין כוונת רבינו והר\"ר משה בר מיימוני כאן לטעם זה מדכתבו הטעם שמא יעשו קנוניא כו' ובזה אין שייך קנוניא ואדרבה צועק ע\"ז שהש\"ח עליו בידו וק\"ל וע\"ל ר\"ס רל\"ח שכתב רבינו כן גם במוכר ולוקח ז\"ל כותבים שטר למוכר שמכר שדהו לפלוני אע\"פ שאין אותו פלוני לפנינו ובלבד שמכירים דאל\"כ איכא למיחש שמא כתב על אחר שמכר שדהו לפלוני כו' עכ\"ל ומשמעות ל' הוא דגם באם אין הלוקח לפניהם צריכין שיכירו שניהן. אבל כתבתי שם דנ\"ל דמכירים דכתב אמוכר לחוד קאי ואמוכרים דעלמא קאמר לשון מכירים לשון רבים וראיה לזה שהרי הטעם דסיים וכתב דאל\"כ כו' לא קאי אהכרת (המוכר) [הלוקח] ע\"ש ותירוץ ההוא א\"א לומר כאן ובסי' ל\"ט שהרי כאן ובסי' ל\"ט כתב בהדיא דצריך שיכיר שניהם ואין להקשות ממש\"ר לקמן סי' ס' סי\"ח ז\"ל ראובן הלוה מעותיו ללוי ובשעת הלואה אמר ללוי שיתחייב בעצמו בקנין ובשטר ע\"ש שמעון עד ול\"מ כו' אלא אפילו עשה ענינו בסתם שלא הודיע מזה לשמעון ולעדים מ\"מ הדין עם ראובן כו'. והא לפי טעם של מ\"ו כל ששניהם לפנינו אסור לעדים לכתוב שום שטר חוב אם לא שיכירו שם המלוה די\"ל דל\"מ כשיודיע הדבר ללוה ולעדים בירר נמי טעמו למה אמר כן שלא להודיע שהוא שלו אלא אפי' לא הודיע נמי ש\"ד ועיין כאן בדרישה ושם בפרישה מאחר שכותבין בלשון נסתר ש\"ד: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכל שהוחזק שמו ל' יום כו' מימרא דר\"ה ב\"ח שם: אבל כ\"ז שלא הוחזק כו' לכאורה נראה מדדייק רבינו וכתב שאני חייב כו' דוקא בשם הלוה דאיכא חששא גדולה וקרוב שמעלה שמו בשם אחר לחייבו הוא דבעינן שיהיה מוחזק שמו שלא יחליפו בשם אחר אבל בשם מלוה דליכא אלא חששא רחוקה לא בעינן מוחזק וגם הגמ' קאי אשם לוה ע\"ש ומיהו אינו מוכח כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו א\"צ עדות גמורה כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ובפחות מל' יום נמי כ' הרמ\"ה אי קראו ליה ועני כו' ז\"ל הגמ' שם לא אתחזק מאי אמר אביי דקרי ליה ועני ר\"ז אמר רמאה ברמאותיה זהיר פרש\"י ידע ויזהר לענות הלכך אין לו תקנה עד דליתחזק עכ\"ל. והנה משמעות הגמ' דהלכה כר\"ז וכ\"פ בעה\"ת שם בהדיא. ובודאי גם הרמ\"ה ס\"ל הכי ומש\"ה דקדק הרמ\"ה וכ' דדוקא לחובתו הוא דמחזיקינן ליה בהאי שמא ור\"ל דהוא ודאי חובתו כגון תובע זה שהוחזק שמו ראובן ב\"י ואף שבא זה לומר שאין שמו ראובן ב\"י אלא שהעלה שמו כן מאיזה טעם שאומר אין שומעין לו אבל ודאי היכא דאיכא למיחש לרמאות שהוא צוה לכתוב שט\"ח עליו בשם ראובן ומבקש שיתנהו בידו או למלוה זה אין שומעין לו מטעם הנ\"ל. ומזה יתבאר מש\"ר בשם הרמ\"ה ז\"ל וכ' שטר עליו אינו ר\"ל שהשטר נכתב בציוויו וברצונו אלא ר\"ל שיצא שטר לפנינו כתוב עליו ועל שמי וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכל שטר הבא לפנינו כו' כ\"כ הרמב\"ם ובעה\"ת שם: וזה רמאי הוא שהעלה שמו כשם ב\"ח פי' הוא שמע שאמרתי אל הסופר והעדים שיכתבו ויתנו לראובן ב\"י ��טר שאני חייב לו מנה והלך הוא אח\"כ והעלה שמו כך ונתנו לו השטר ומה\"ט כ' לעיל שצריך שיכירו שם המלוה ודוק כ\"כ מור\"ש ולפי מ\"ש לעיל דא\"צ שיכירו שם המלוה כשאין שניהם באין לפני העדים והסופר א\"כ קשה דאין זה בכלל שצריך שיכירו המלוה הנ\"ל דהא כאן מיירי שהלוה אמר כן לעדים שלא בפני המלוה וצ\"ל דס\"ל שמהאי חזקה שאין העדים חותמים כו' דקאי כששניהם לפני העדים נלמד ג\"כ דכשמצווה הלוה ליתנו למלוה ששמו ראובן ב\"י אין רשאין למסרו לו עד שיבורר להן ששמו כן באמת ומש\"ה אין הלוה נאמן לומר שבא השטר מיד זה ברמאות שהעלה אנפשו שמו כשם ב\"ח וחדא מינייהו נקט רבינו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה שבחזה התנופה כ\"כ בשמו ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם טעו בשם הלוה כו' כ\"כ בתשובה בכלל ו' דין ח' ובסוף כלל כ\"ח ע\"ש: או שטעו בסכום המעות יכתבו אחר ולענין לחזור ולכתוב שטר מכר עיין בסימן רל\"ט ועיין מ\"ש לעיל סימן מ\"א: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " היו שנים בעיר ששמותיהם שוין כו' ז\"ל המשנה שם בפ' ג\"פ (דף קע\"ב) שנים שהיו בעיר א' ששמותיהן שוין שם א' יוסף ב\"ש ושם אחר יב\"ש אין יכולין להוציא שט\"ח זע\"ז ולא אחר יכול להוציא עליהם ש\"ח וכתב רבינו ב' הדיינים בזה אח\"ז אלא שהכניס דברי ר\"י בנתיים כדי שיפרש ממנו גם הרישא וכמ\"ש בסמוך: שלי הוא והחזרתיו לך כשפרעת כו' טעם זה כתב שם ר\"ש ג\"כ בפי' המשנה והא דלא כתבו הטעם המפורש שם בגמ' והוא דחיישינן שמא זה המוציאו הוא הלוה וכדאיתא שם (דף קע\"ג) דקאמר תנא דידן דס\"ל אין מוציאין וע\"ז ס\"ל דכותבין שטר ללוה אע\"פ שאין המלוה עמו ובפרט לרבי' דהדין כן בכל השטרות אפילו לית בהו קנין וכמש\"ל בסימן ל\"ט י\"ל דניחא להו למנקט האי טעמא לומר לך דאפילו אי כתבו השטר בל' נוסח בפנינו הלוה פ' מנה לפ' שאז ודאי העדים מסרו השטר ליד מי שהיה המלוה אפ\"ה אין זה המוציאו יכול לתבוע כלום מחבירו מה\"ט שכ' רבי' גם אפילו אם באו עדי השטר בעצמם והעידו שיודעין שמסרוהו למלוה אלא שאינן יודעים מי מהן המלוה וק\"ל ועיין מה שאכתוב מזה עוד בסמוך ועיין בהג\"ה בש\"ע שהקשה מור\"ם ז\"ל על המחבר הש\"ע דערבב תרי טעמים יחד וכתבתי ישובו בסמ\"ע עיין שם: "
+                ],
+                [
+                    " ולא אחר יכול להוציא כו' זהו סיפא דמתני' הנ\"ל וכמ\"ש לעיל: אא\"כ שבאו עדי השטר בעצמן כו' כ\"כ הרמב\"ם בפכ\"ד מה' מלוה וכ' המ\"מ יש מן המפרשים אומרים שאפילו באו עדי השטר והעידו כן אין לזה דין מלוה בשטר לפי שאין מוכיח מתוכו אלא כדין מלוה ע\"פ ומדברי הרמב\"ם נראה שאם באו עדים אחרים דינו כדין מלוה ע\"פ אבל עדי השטר עצמן דינו כדין שטר והטעם מפני שהרי אלו יכולין לכתוב שטר חדש ולשלש השמות כיון שלא עשו גמר שליחותי עכ\"ל: ואומרים זהו אשר העדנו עליו וזהו שהעדנו לו נראה דתרתי קאמר וארישא ואסיפא קאי וכפי הטעמים הנ\"ל ובמה דסיים פתח דבסיפא דאמר דאין אחר יכול להוציא על שום א' מהן דיכול למימר לא אני הוא הלוה ע\"ז קאמר אא\"כ עדי השטר מעידין זהו אשר העדנו עליו ולא אחר וברישא קאמר דאין א' מהם יכול להוציא כל הב' מטעם דשמא הוא הלוה וכנ\"ל ע\"ז קאמר כשעדי השטר בעצמם לפנינו ואומרים זהו אשר העדנו לו בהלואה ר\"ל שהוא המלוה הלוה לאחר ולא הוא לוה מאחר כנ\"ל ביאור דברי רבינו. אבל במיימוני שם פ' כ\"ד כתב ז\"ל זהו השטר אשר העדנו עליו וזהו שהעדנו לו בהלואה וכן העתיקו בש\"ע ע\"ש. ולפ\"ז צ\"ל דכולי' חדא מי��תא הוא דהא לא היו מחולקים לא ברישא ולא בסיפא בטענותיהם אם זה השטר שהעידו עליו העדים או שטר אחר אלא ה\"ק מה שטען בסיפא דלא הלוה לו כ\"א לאחר ע\"ז אומרים עדי השטר מכירים אנו זה השטר שהעדנו עליו זה המלוה וזהו יוסף ב\"ש שהעדנו לו בהלואה שהוא לוה ממנו ולא אחר גם יתפרש כן ארישא וה\"ק זהו הלוה שהעדנו לו בהלואה שהלוה מזה שמוציא השטר. ואינו המלוה כמו שטוען האחר כן צ\"ל לגירסא שברמב\"ם אבל לפי' זה דוחק דהאריכות ל\"ל וגם לא יהיה פי' דזהו שוים דזהו הראשון קאי אהשטר והשני על הלוה או על המלוה ולכן גירסת רבינו נ\"ל עיקר ודוק: ומה תקנתם כו' זהו סוף המשנה הנזכרת: יכתבו שום סימן כו' כגון לבן גוץ כהן דהכל בכלל מ\"ש יכתבו שום סימן וא\"צ שיכתבו סימן על כל אחד מהן אלא בסימן של לוה סגי וכנ\"ל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל הם מוציאין שטרות על אחרים פשוט בברייתא שם (דף קע\"ב): ואם יש בידו שובר מאחד מהם פי' והוא חייב לשניהן וזה כתירוצא דאביי שם (דף קע\"ג) וכמ\"ש בדרישה בסמוך לשונו: ומיהו אם יכתבו הרשאה כו' וכ\"כ רשב\"ם והרא\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמ\"ה ודוקא כשאין משולשין כו' פי' כגון יוסף ב\"ש בן יעקב: ואיני מבין מה יועיל שילוש שטרות לענין שובר זה פי' כיון שס\"ס בשובר זה כתוב סתמא אני יוסף ב\"ש קבלתי חובי א\"כ לכל חד וחד מצי למידחי למימר פרעתיך ויפטר משניהם שהרי אף כשאינו משולש איכא חזקה דלא פרע לו כיון ששטרו יוצא מת\"י ואפ\"ה אומרים דאם יש לזה שובר פטור א\"כ אף שיש שילוש בשטר לא עדיף: ומ\"ש ועוד מה צורך כו' פי' מה היה דעתו של יוסף ב\"ש זה המלוה מתחלה לשלש שטרו ואי משום שירא מהלוה שמא יערים הלוה ללוות גם מיב\"ש האחר שיפרעני ע\"י שובר ויטעון אח\"כ שפרע לזה המלוה ונתן לו זה השובר זהו חששא רחוקה דהא סתם מלוה אין כותבין שובר אלא מחזירין השטר חוב ליד הלוה ואף אם ירצה לוה זה להערים יוסף ב\"ש השני לא יערים וכולי האי למיחש שמא יעשה קנוניא עם יב\"ש השני שיכתוב לו שובר לית לן למיחש גם מסתמא אי מעלה המלוה מתחלה על דעתו דלוה זה יהיה רמאי כזה לא היה לו להלוות גם ע\"י שילוש שטרו דהא כמה טענות וערמות יש בד\"מ ול\"ל להלוותו ולמיקם אח\"כ עמו בדינא ודיינא וק\"ל כנ\"ל ביאור הדברים ובזה נסתלקה תמיהת ב\"י ועד\"ר: מלוה א' שהלוה לב' יב\"ש בב' שטרות כו' עד ונמצא אצל המלוה שובר מקוים עד\"ר: ונמצאו ב' השטרות בין שטרותיו של מלוה הקרועים דאל\"כ אימר דלמא עדיין לא פרעו אלא אזמין לו השובר דכשיביא לו מעות באורתא מיד יתן לו השובר ואף דהוא מקוים ואין דרך המלוה להזמינו בהקיום אלא הלוה מקיימו אחר שבא לידו והול\"ל דאח\"כ הפקידו ביד המלוה (מ\"מ) לא הוי מרעינן לב' שטרות הללו בזה השובר אי לאו שנמצא בין שטרותיו הקרועין וכמ\"ש בדרישה מילתא בטעמא ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ב' יוסף ב\"ש שלוה א' מהן מאחר פי' מאיש אחר שאין שמו יב\"ש וכבר נתבאר דכה\"ג אין אותו מלוה יכול להוציא משום א': ונמצא לא' מהן כו' פי' מאלו יב\"ש והוא מימרא דרבא בפ' יש בכור לנחלה (דף מ\"ח): "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " נמצא הערב לב' כו' כלומר הערב בשביל שניהם וק\"ל: כך אינו יכול לתבוע מהערב אע\"ג דידוע שהוא הערב ונתחייב בשבילו ואין לו הדחייה שיש לכל אחד מיב\"ש לומר לא לויתי אני כ\"א חבירי דהוא נתחייב בב' שטרות מ\"מ אין חיוב דערב אא\"כ כשנתחייב הלוה תחלה ואין לו בזה לשלם וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שטר שכתוב בו כו' בפרק ג\"פ (דף קע\"ב) ההוא שטרא דנפיק בב\"ד דר\"ה כו' ופסקו הרי\"ף ורא\"ש כרבא דאמר הכי: ודוקא בשטר גמור חתום בעדים כ\"כ בעה\"ת בשער י\"ג. ואין הכונה שצריך שיהיה כתוב בל' שטר בפנינו עדים ח\"מ כו' דהא רבינו התחיל בל' אני פ' לויתי ממך דהוא ל' כ\"י וגם ההוא עובדא בגמ' הנ\"ל כ\"י הוה אלא כל שחתום עליו עדים דין שטר יש לו וכמש\"ל בס\"ס מ' וכ\"כ הב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שטר שאין בו אלא עד אחד כו' עד מצטרפין לחייבו פרק ג\"פ (דף קס\"ה) פלוגתא דאביי ואמימר ופסקו דין זה רא\"ש ורמב\"ם הילכתא כאמימר דאמר מצטרפין. ופי' רשב\"ם דפליגי אי מצטרפין לעדותייהו להיות מלוה בשטר לטרוף ממשעבדי והרא\"ש שם דרט\"ו בשם רמב\"ן והר\"י דחו דבריו והאריך שם בראיות ופי' דפליגי אי מצטרפין כלל לעדותייהו דלאביי אין מצטרפין ויכול לטעון להד\"ם ולישבע נגדו כדין עד אחד ולאמימר מצטרפין וכן הוא דעת רבינו כפי' הרא\"ש לאפוקי מהשאלתות דפירש להא דאמימר דמיירי שחתומין בו ב' עדים אלא שאין יכולין לקיים אלא עד אחד ומ\"מ כיון דחתומין עליו ב' עדים מחשב החתימה הא' המקוימת לא' ויכול להצטרף עם זה שמעיד בע\"פ ולאפוקי אם לא היה חתום על השטר כ\"א ע\"א אז לא הוי מחשב לכלום אף אם מעיד אחד בע\"פ וכמש\"ר בשמו בסמוך בסעיף ד\"ה ע\"ש: מצטרפין לחייבו פי' ואינו יכול לטעון להד\"ם וכנ\"ל. ומיהו נראה דיכול לטעון פרעתי וכן משמע מ\"ש הרמב\"ם פ\"ד דעדות דכתב ע\"ז ז\"ל ואם אמר העד הב' בע\"פ דקנה מיניה על ההלואה ולא בא המלוה אח\"כ לשאול ממנו שאכתוב לו אינו יכול לומר פרעתי משמע דברישא יכול לטעון. מיהו מהרמב\"ם אין ראיה דהא הוא ס\"ל דאפילו בעד יחידי החתום על השטר אף שאין כלל עד עמו בדבר לא בכתב ולא בע\"פ אינו יכול לומר הלוה פרעתי דא\"כ שטרו בידו מאי בעי וכמ\"ש שם בהדיא ורבינו כתב ל' בסמוך בס\"ד ואליביה צ\"ל דהא דקאמר הגמרא והוא כתבו ג\"כ שם דע\"א בכתב ואחד בע\"פ מצטרפין דלא בעיא הצירוף אלא לענין שאינו יכול לטעון להד\"ם ולישבע נגד הע\"א. אבל רבינו דס\"ל כהרא\"ש אביו יכול להיות דגם בהצטרפות דע\"א בע\"פ ס\"ל דיכול לטעון פרעתי ועד\"ר בסמוך: כיון דלית בה אלא חד סהדא פי' ולית ליה קלא ועוד דלא עדיף מהוציא עליו כ\"י אשר\"י: כתב הרמב\"ם ואם אמר כו' בפ\"ד מהלכות עדות כ\"כ. ומש\"ר בשמו ונעשה מלוה בשטר גמורה הטעם דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד וקלא אית ליה אע\"פ שלא נחתם בו אלא ע\"א וגבי ממשעבדי ב\"י ועד\"ר: ואם אותו שמעיד ע\"פ אומר בפני נמסר כו' כ\"כ הרא\"ש שם וכתב הטעם דהו\"ל כאילו יש לו בפנינו ב' עדי מסירה שהעד שהוא חתום על השטר אמרינן דגם בפניו נמסר כמו דאנו אומרים לר\"א דאמר עדי מסירה כרתי דכל שטר הבא לפנינו חתום מסתמא נמסר ג\"כ לפניהן עכ\"ל. וכתב ב\"י דנלמד מדבריו דס\"ל דאם עד השטר לפנינו ואומר שלא נמסר בפניו אינו גובה ממשעבדי עכ\"ל ופשוט הוא: "
+                ],
+                [
+                    " כל אחד אין חתום בו אלא ע\"א ונמסר בע\"א כצ\"ל אחד [בדלי\"ת] וכ\"ה באשר\"י שם ונמסר בפני חד סהדא ור\"ל שלא נמסר כל אחד כ\"א בפני חד סהדא הן לפני אותו החתום בו הן לפני עד אחר וידוע שלא נמסר בפני החתום נמצא שלא היו ב' עדי המסירה ולא עדי החתימה אחד שטרא מש\"ה אין מצטרפין הב' שטרות יחד למגבי בהן ממשעבדי ופי' זה מוכח באשר\"י באר היטב וכמ\"ש בדרישה ע\"ש והב\"י האריך בכאן וצידד בכמה צדדים בביאור דברי רבינו ולא שם לבו שרבינו נמשך אחרי דברי הרא\"ש כדרכו אלא שלא פ��' ב\"י דברי הרא\"ש כן וזהו ק' מהראשון ועד\"ר. וא\"ת דשמעינן מהכא דב' עדים בב' שטרות מצטרפין למגבי ביה מבני חרי ולעיל בסמ\"ה סעיף י' כתב רבינו ז\"ל אבל אם חתמו זה תחת זה כשר אם נאמר דב' עדים בב' שטרות אין מצטרפין ע\"כ משמע דספיקא הוי אי מצטרפי כלל י\"ל דגם ל' הרא\"ש ורבינו דהכא הכי מתפרשי אבל ב' שטרי וכל א' בע\"א ממשעבדי ודאי לא גבי ומבנ\"ח ספיקא הוה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שטר שאין חתום בו אלא ע\"א כו' גם זה שם באשר\"י כ\"כ בשם הירושלמי דלא מחשב אפילו בע\"א ושר\"י כתב דטעם דהירושלמי הוא משום דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם אבל ב' עדים החתומים במצות המלוה והלוה גלי בי' קרא דכשר דכתיב ואקח את ספר המקנה והנה ס\"ל להשאלתות והראב\"ד כהירושלמי וההיא דאמימר מפרשי דה\"ק ע\"א בכתב שלא מצאו לקיים אלא אחד מהן החתומים בשטר כו' (וכמ\"ש לעיל בר\"ס זה בשמו) אבל הרא\"ש הוכיח שם דההיא דאמימר הוה כפשוטו והלכה הוא כתלמודא דידן דפליג על הירושלמי בזה ומחייבים שבועה אפומיה ושכ\"כ בה\"ג וכמש\"ר בשמו: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבינו שכ\"כ הראב\"ד שאפילו כו' כ\"כ בשמו בעה\"ת שער נ': אבל הרמב\"ם כתב כו' פי\"ד ממלוה ובפ\"ד דטוען כ\"כ: ומ\"ש ה\"ז מחוייב שבועה ואיל\"מ ר\"ל וגבי מבנ\"ח ואע\"פ שאם הלוה לו בפני שני עדים ע\"פ יכול לומר פרעתי שאני הכא דא\"ל שטרא בידי מאי בעי ואע\"ג דבהוציאו עליו כ\"י מצי למטען פרעתי שאני התם דלאינשי לא מחשב כ\"י לשטרא להתחייב ביה כיון שלא חתם בו שום עד אלא לזכרון בעלמ' כתבוהו פן ישכח אחד מהן סך המעות ומש\"ה לא חשש להניחו בידו משא\"כ שטר שחתום ביה מיהא ע\"א לא הו\"ל להניחו בידו כ\"כ ב\"י ע\"ש אבל המ\"מ בפ\"ד דטוען כתב דנ\"ל דלא עדיף מכ\"י ע\"ש: טען ואמר ישבע לי שלא פרעתי ה\"ז נשבע נ\"ל שר\"ל אפילו אם כתוב בו נאמנות דאי באין בו נאמנות מאי למימר הא אפילו שטר גמור החתום בב' עדים כשאין בו נאמנות כשטוען הלוה פרעתיך צריך המלוה לישבע: אבל אם יטעון לא לויתי אז נשבע כו' כדין נשבע נגד העד המעיד שחייב וכשטוען פרעתי לא אמרינן דמהימן בשבועה במיגו דלא לויתי דהוה מיגו דהעזה דאינו מעיז לומר לא לויתי להכחיש העד א\"נ דהו\"ל מיגו במקום חזקה דחזקה אין אדם פורע ומניח השט\"ח ביד המלוה ומש\"ר לעיל ר\"ס מ\"ו דנאמן לומר פרעתי במיגו דמזויף שאני התם כיון שאינו יכול לקיימו לא מחשב שטר כלל וגרוע מהך דהכא: "
+                ],
+                [
+                    " נהי דממונא לא מפקינן אפומיה כו' (א\"ל דר\"ל כשטוען הנתבע מזוייף הוא לא מפקינן ממונא אפומיה דעד זה דפשיטא דלא מפקינן ממונא אחד סהדא אלא) ה\"פ לא מפקינן ממונא אפומיה אפילו אם טען פרעתי ולא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כסברת הרמב\"ם הנ\"ל אלא נשבע ונפטר ומש\"ר אדברי הרמב\"ם וכ\"כ בה\"ג לא בא אלא לאפוקי מהראב\"ד דס\"ל דע\"א בכתב אינו כלום ואפילו לא משתבע אפומיה. וגם מש\"ר וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל בפסקיו פי' הכי שהרי שם דף רט\"ו לא הזכיר דברי הרמב\"ם וג\"כ הביא שם דברי בה\"ג לאפוקי מהאומר שאין ע\"א מזקיקו אפילו לשבועה ע\"ש. גם י\"ל דמשום דכתב בה\"ג דנהי דממונא לא מפקינן אפומיה דל' נהי משמע כאילו היה מן הסברא דגם ממונא מפקינן אפומיה מטעם מתוך שאינו יכול לישבע אלא נהי כלומר אפילו א\"ת דלא מפקינן ממונא אפומיה מ\"מ מחויב שבועה אפומיה מש\"ה כתב רבינו וכ\"כ בה\"ג ודוק: אבל מחייבים שבועה אפילו אפומיה פי' אפומיה דהאי שטרא וה\"ק אפילי אפומיה דשטר זה דחתם בצדו קרוב או פסול דהו\"א דמחשב מזויף מתוכו א\"נ אע\"פ שאינו מעיד ע\"פ ולסברת השאלתות אינו כלום אפ\"ה משביעינן ליה וז\"ש אפילו אפומיה אבל בס\"א של קלף ושל דפוס ליתא להאי תיבת אפילו וגם באשר\"י שם ליתא ועד\"ר ודוק: ואתא פסול וחתים ע\"ל סמ\"ה סי\"ח: ומש\"ר וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל בפסקיו שם דף רט\"ו וכנ\"ל גם בפ\"ק דמכות (דף כ\"ז) כתב הני ג' דינים רצופים זא\"ז דאי חתמו ב' או ג' ונמצא א' מהן קרוב דאינו נפסל השטר דאמרינן רווחא שבק והכותב כל נכסיו לב' והעדים קרובים לא' דנתבטל כל המתנה. ובאם נמצא עדי חתימתו פסולין דלא מהני לשטר מסירתו בפני עדים כשרים וכמש\"ר כאן שלשתן זא\"ז. וכתב עוד בתשובה על צוואה (ב') <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> ואין דנין ע\"פ צ\"ל דמיירי בידוע שישבו מתחלה יחדיו לחתום הקרוב או פסול עם הכשר ולהכי אין דנין כלל ע\"פ וכ\"כ מ\"ו ר\"מ ז\"ל בש\"ע בסעיף ה' (שכתב ונתבטל בדרך שנתבאר והיינו כמ\"ש) והא דסתם רבינו נראה משום דסתם צוואה אין חותמים עליה אלא אותן הב' שיחדום משא\"כ בשטרות דלפעמים חותמים עליה טובא ולפ\"ז אין להאי תשובה דביקות לענין מ\"ש למעלה ממנו ונראה דבא לומר דלא מיבעיא בהאי שטרא דאיכא למימר ביה לרווחא שביק דפשיטא דלא מיפסל עדותו דכשר כלל מכח הפסול אלא אפילו בכה\"ג דאיירי דודאי ישבו יחד ונפסל גם עדות הכשר דבתוך השטר והו\"א דתו לא יהנה מה שיבא להעיד ע\"פ לפני הב\"ד וכדמשמע ממש\"ר לעיל ס\"ס ל\"ו בשם הרא\"ש דאינו יכול להעיד עוד בעדות זה לעולמים קמ\"ל דאפ\"ה בכה\"ג מהני והטעם דהתם איירי דאתו שניהם יחד לב\"ד ומעידין לפני הב\"ד יחד משא\"כ הכא שהפסול לא אתא לפני הב\"ד עם הכשר אלא שחתם עמו בשטר אחד יכול לחזור ולהעיד בע\"פ והרא\"ש לטעמיה שכתב שם באותו סימן דאין העדות בטילה לגמרי אא\"כ ראו המעשה יחד וגם העידו יחד בב\"ד אבל לאחר שהעידו יחד ג\"כ בב\"ד ליכא מ\"ד דס\"ל דיחזרו ויעידו בפני עצמן ולגבות ע\"פ מבנ\"ח דכבר מבטל עדותן בצירוף הפסולים כשהעידו בב\"ד וכן מוכח בנמ\"י פרק ז\"ב (דף רע\"ו) ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " שטר שכתוב לב' והעדים רחוקים לזה כו' בירושלמי כתבוהו הרי\"ף והרא\"ש פ\"ק דמכות דפליגי ר\"י ור\"ל בכיוצא בזה ואביי ורבא בפ\"ק דגיטין (דף ח') פליגי אי פלגינן דיבורא ופסק מר כהא ומר כהא ועיין מש\"ל ס\"ס ל\"ג: וכ\"כ הרמב\"ם הכותב כו' בפי\"ד דעדות כ\"כ וע\"ש בכ\"מ: ומ\"ש הרמב\"ם וזה שהם קרובים לו עדותו בטילה זהו פשיטא וכ\"ש הוא ממ\"ש לפני זה אלא דהו\"ל כאילו אמר איפכא אע\"פ דפסולים לזה פסול גמור מ\"מ כשרים לזה אע\"פ שהם בשטר אחד ומצינו ל' הרמב\"ם עוד כזה וכמ\"ש לעיל בסימן ל\"ח בסי\"ד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " הלכתא עדי מסירה כרתי כו' פי' אף שאין שום עדים חתומים על השטר אפ\"ה טריף ממשעבדי: ומש\"ר בין בגיטין בין בשאר שטרות בא לאפוקי מר\"י א\"ר דאמר בפרק בתרא דגיטין (דף פ\"ו) דבשאר שטרות לא דכתיב וכתוב בספר וחתום וכוותיה פסק הרי\"ף וכמש\"ר בשמו בס\"ס כ\"ט אלא כשמואל דפליג עליה התם וס\"ל דאף בשאר שטרות לא בעינן חתימה וקרא עצה טובה קמ\"ל מפני תיקון העולם וכוותיה פסק ר\"י בעל התוס'. ומ\"מ אין גיטין ושטרות שוין לגמרי דבגיטין בעינן דוקא עדי מסירה ואם לא נמסר הגט בפני עדים אף אם ב' עדים חתומים עליו הוא פסול (ומפרשי' מאי דכתיב בגט וכתב ונתן הכתיבה אינו ר\"ל חתימה כדס\"ל לר\"מ אלא כר\"א דמפרש כתיבה כמשמעו ובעינן שיהא הכתיבה לשמה וא\"נ שיהא חתימת העדים לשמה כי לא צותה התורה אחתימה אלא שימסור לה בפני שנים כי ��ין דבר שבערוה פחות מב' כ\"כ הרא\"ש פרק המגרש עי\"ש) ובשאר שטרות סגי באחד מהן בעדי חתימה או בע\"מ (והתוס' פ\"ק דגיטין (דף ד') בד\"ה דקיי\"ל כר\"א כתבו ז\"ל וכן שטר מתנת קרקע או שטר מכר שהוא נקנין קרקע ואינו לראיה אין מועיל כלום לר\"א אם ידוע שלא נתנו בפני עדים מיהו יש לחלק דלענין ממון דמהני הודאת בע\"ד כמאה עדים סגי בעדי חתימה במקום הודאת בע\"ד אבל בקידושין וגירושין לא מהניא הודאת בע\"ד משום דמחייב לאחרים דבקידושין אסר לה אקרוביו ובגירושין אסר לה אכהן עכ\"ל התוס') אלא לפי שאין כאן מקומו של דין גיטין לא רצה רבינו להאריך ובמקומו בא\"ע סי' ק\"ל וקל\"ג נתבאר ועמ\"ש עוד לקמן בס\"ס ע': ומ\"ש לפיכך שטר שנמסר לפני ב' עדים כו' עמש\"ר לעיל בס\"ס מ' בשם הרמב\"ם דבעינן בזה ג\"כ כתב שא\"א להזדייף ויקראוהו העדים שמסר לפניהן ושיש מהגאונים שהצריכו לומר לעדים שמסרו לפניהן חתמו והעידו שנמסר לפניכם עכ\"ל וכתבו ג\"כ הב\"י כאן: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"מ אם נמצאו עדי חתימתו פסולים הוא פסול כולי פי' השטר פסול הואיל שמזויף מתוכו ואינו טורף בו ממשעבדי ולא מבני חורין אבל מ\"מ הב' עדים שנמסר השטר בפניהם יכולים להעיד לפני ב\"ד שחייב לו והוא כמלוה בעדים בלא שטר ועבד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שטר שיש בו ריבית כו' ברייתא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע\"ב) ודעת התוספות והרא\"ש כמש\"ר דגובה הקרן אפי' ממשעבדי משום שאין העדים נפסלים על עברן על לא תשימון עליו נשך דלא תשימון למלוה ולוה וערב משמע לאינשי וע\"ל סימן ל\"ד סעיף י\"ז ואע\"ג דשם בסט\"ז כתב רבינו (זה) [דר\"י] נסתפק בערב ועדים כו' הא מסיק שם דהרא\"ש מצא כתוב בתשובת הגאונים דלא מנו ערב ועדים בין פסולי עדות ולא הוצרך רבינו לכתוב דאינו גובה בו הריבית ואפשר דבא לומר מילתא בטעמא וכאילו אמר כיון שמפורש בהשטר הריבית וכדמסיק (ולא) יבא לגבות בו הרבית ומש\"ה גובה בו הקרן וק\"ל: לפי שיבא לגבות כו' פי' מתחלת כתיבתו יש לחוש לזה וכיון שנעשה בפסול קנסינן ליה דלא למיגבי בהאי שטרא כלל ולא אמרינן דנכתוב השתא האי שטרא למיגבי ביה כך וכך קרן (אלא) מקרעינן ליה ויגבה הקרן ע\"פ עדים ועיין מש\"ל בר\"ס מ\"ג בדרישה בדין מוקדם והוא שייך גם כאן וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שטר שבא לפנינו קרוע קרע ב\"ד בפרק ג\"פ (דף קס\"ח) נקרע פסול נתקרע כשר ה\"ד אר\"י נקרע קרע ב\"ד נתקרע קרע שאינו של ב\"ד וה\"ד קרע ב\"ד אר\"י מקום העדים והזמן והתורף אביי אמר שתי וערב ומשמע לרבינו דאביי להוסיף על ר\"י בא וכ\"נ דעת רי\"ף והרא\"ש וכתב המ\"מ בפכ\"ג ממלוה שכן עיקר ולא כמשמעות הרמב\"ם שם: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה כו' בכלל ס\"ח ס\"ו כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " הניא בתוס' הרקיב או נעשה ככברה כצ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שיש לו על חבירו שטר של מנה ואמר לב\"ד שיעשו לו ב' של נ' נ' כולי מימרא דרבא פ' ג\"פ (דף קע\"ב) ופירש\"י אף שנתן טעם לדבריו שיעשה לו של נ' נ' כדי שאם יפרע לו הלוה נ' זוז לא יצטרך לשמור השובר או לשלם כולו מיראת שמא יאבד השובר אפ\"ה אין שומעין לו שלא מדעת הלוה והטעם מבואר שם בגמ' דמעליותא הוא ללוה שיבא הכל בשטר אחד שאם יפרענו מקצת אף שיכתוב לו שובר מ\"מ יהיה שטרו פגום ממילא (וכמש\"ר בסימן פ\"ד אם לא שכתב הפרעון ע\"ג (השובר) [השטר] עצמו ולפעמים לא יהיה השטר בידו לכתוב עליו) ואם יהיה הכחשה ביניהם לא יפרע אלא בשבועה היכא דלית ביה נאמנות ואפי' אם לא יטעון הלוה השבע לי ועד\"ר: ואמר לב\"ד שיעשו לו א' של ק' גם זה שם והטעם מבואר שם בגמרא שצד זכות הוא ללוה שיהא בב' שטרות וכנ\"ל כדי שלא יצטרך לפרוע בפעם א' או לשמור שוברו: ואפי' יש לו א' של מאה כו' מימרא דר\"א שם וכתבוהו התוס' שם וגם המ\"מ בפכ\"ג ממלוה שבב' דינים הראשונים אפי' ידוע שלא פרע לו לא ישנה השטר מטעמים הנ\"ל דאל\"כ למה להגמרא טעמים הנ\"ל תיפוק ליה דלא גרע מהדין הנזכר בסמוך דחיישינן דילמא פרעיה כו' ולפ\"ז ק\"ק על רבינו דקיצר בדבריו וכתב דין בתרא בל' אפילו כו' ומשמע מזה דגם בדינים הראשונים קאמר דלא ישנה השטרות מה\"ט לחוד וז\"א ויש בו נ\"מ לדינא היכא דידוע שלא פרעו וכמ\"ש ונראה דמש\"ה קיצר רבי' דס\"ל דבתרי בבי ראשונים א\"צ טעם למה לא ישנהו דמסתמא לא ניחא לאינש דליפשו עליו שטרי כי השטר הראשון כבר קלא אית ליה ועכשיו בא להוסיף ובלה\"נ לאו כל כמיניה דמלוה לשמוע לו לשנות השטר בלא רצון הלוה א\"ל דידענו דניחא לו כי הא דלעשות מהשטר מנה נ' דהוה שמעינן להמלוה כי טובתו דלוה ידיע בו אי לא מחששא דכבר פרעיה ולא קאמר הגמרא טעמים הנ\"ל אלא כדי שלא תאמר מסתמא ניחא ליה ללוה לעשות משטר של ק' ב' של נ' נ' כדי שאם יפרענו נ' לא יצטרך לשמור שוברו וע\"ז אמר אדרבא דניחא לו בשובר כדי שיפגום שטרו וכן בבא ב' איפכא של\"ת ניחא ליה ללוה מסתמא שישנהו למנה כדי שיפגום שטרו קמ\"ל דלא די\"ל אדרבא ניחא בנ' נ' כדי שלא יצטרך לשמור שוברו. ומש\"ה לא הוצרך רבי' לכתוב טעם והשתא א\"ש דל\"ת הטעם בבא ראשונה שאיתא בגמרא דניחא ליה ללוה דלפגום שטרא דמלוה כשיבא לפרוע לו נ' הא באותו פעם שיפרענו נ' היה תלוי ברצון המלוה שאם ירצה לשנות השטר לעשות שטר חדש על נ' ישמעו לו וכמש\"ר בר\"ס שאח\"ז דהא כתבתי דא\"צ לטעם דניחא ליה ללוה שיפגום שטרו אלא כדי של\"ת מסתמא ניחא ליה ללוה בהשתנות לנ' נ' כדי שאם יפרענו ולא ירצה המלוה לעשות שטר חדש על נ' יצרך לשמור שוברו. ואם כן כסברא זו שאנו אומרים שהמלוה לא ירצה אז לעשות שטר על נ' אמרינן שפיר דמ\"מ לא ישמעו למלוה דיש ללוה צד טובה בזה דלא ישנהו לנ' כדי דליפגום שטרו ודוק כי זה נכון וראיה למ\"ש מל' ר\"ש שהתחיל וכתב דלא ישמעו למלוה אף שנותן טעם לדבריו וכנ\"ל דמשמעו בלי טעם פשיטא דאין שומעין לו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שפרע מקצת חובו בפרק ג\"פ (דף ק\"ע) קאמר ר\"ה א\"ר דהלכה כך הוא מי שפרע מקצת חובו בב\"ד מקרעין לו השטר וכותבין לו אחר מזמן הראשון ומסיק הגמרא דדוקא ב\"ד ולא העדים משום דכבר עשו שליחותן עד\"ר ואחר כן בדף קע\"א ע\"ב מסיק הגמ' דכותבים שובר בין על כולו בין על מקצתו. ומש\"ה כתב רבינו אם רצה המלוה כו' דברצונו תליא מילתא לכתוב באיזה ענין שרוצה ועמ\"ש בס\"ס שקודם זה דשייך לכאן ג\"כ: אבל עדי השטר אינן יכולים לעשות לו שטר מזמן ראשון משמע אבל מזמן שני יכולים לעשות והיינו בציווי הלוה אבל בלא ציווי הלוה אפי' מזמן ב' לא דכיון דכבר עבדי שליחותייהו לאו כל כמיניה דלוה לצוות לכתוב שטר חדש אם לא מהיום וכ\"כ בהגהות אשר\"י בשם ר\"י ורבינו ה\"ק דבית דין יכולים לכתוב מזמן ראשון אפי' אם לא יצוה והעדים אינן רשאין לכתוב אפי' אם יצוה וק\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' פרע הלוה כל החוב כן מסיק הגמרא בהדיא שם וכנ\"ל והאי ואפי' פרע ל\"ד קאמר דהא סיים ואמר דלא יכול לומר לא אפרע לך אלא ר\"ל ע��מד לפרוע כל החוב: אלא יכתוב לו שובר ואע\"ג דאיכא למיחש שיאבד השובר משום דעבד לוה לאיש מלוה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם אמר המלוה אין שטרי בידי כו' כ\"כ בעה\"ת שער ל\"א: "
+                ],
+                [
+                    " וכשכותבין שובר אם זוכרין זמן השטר כו' דקדק לכתוב אם זוכרין זמן השטר דהיינו זמן הנכתב בשטר אימתי נכתב דאל\"כ אפי' אם הם יודעים אימת נעשית ההלואה אכתי יש לחשוש שמא העדים איחרו זמן ההלואה כדמסיק בסמוך וא\"ל א\"כ מה\"ט יהא אסור לכתוב שטר מאוחר וכדאמרינן בשטר מכר דאסור לאחר זמנו וכמש\"ר לקמן סרל\"ט ע\"ש כבר תירצו בגמרא פרק ג\"פ (דף קע\"א) דכיון דתקנו רבנן לזה שלא יכתוב זמן בשובר אי לא עבד הכי איהו דאפסיד אנפשיה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אין זוכרין אותו יכתבו סתם על שטר שסכומו כך וכך ואז צריך ליזהר שלא ילוה לו עוד סכום כזה דא\"כ יאמר שהשובר נכתב גם אשטר ההוא ואי ילוה לו איהו דאפסיד אנפשיה ומש\"ה כ\"ר דאם זוכרין זמן השטר יכתוב השובר על אותו זמן כדי להרויח זה דאף שלוה לו סכום כזה מ\"מ לא פרע אלא השטר דאותו הזמן וכן מפורש שם ברשב\"ם: ולא יכתבו זמן בשובר כו' כלומר כשאינם זוכרין זמן השטר: אא\"כ זוכרין זמן ההלואה ל\"ד זמן ההלואה קאמר אלא זמן הכתוב בשטר וכמ\"ש בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " ושובר שנכתב סתם כו' דאל\"כ מה הועילו חכמים בתקנתם וכ\"כ בס\"ה בשער כ\"ג ול\"א: וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' כ\"כ בתשובה כלל ט\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " אם זמן השטר והשובר פי' זמן כתיבתו דהשטר והשובר בין יש בו זמן בין אין בו זמן יוצאים ביום א': השטר פסול ז\"ל הרא\"ש שם יראה דיד בעה\"ש על התחתונה אע\"ג דלפריעה בת יומא לא חיישינן והמוצא שט\"ח בשוק שזמנו בו ביום מחזירו לבעליו ה\"מ היכא דליכא לוה קמן אבל אי איתיה קמן ואומר פרעתי מהימנינן ליה היכא דאיתרע שטרא בנפילה ולא יהבינן ליה למלוה כ\"ש בנדון זה שיש שובר ביד ראובן שמודה הפרעון (ועמ\"ש בד\"מ ובהגהותיו ובסמ\"ע בסמ\"ג דל\"ת תשובת הרא\"ש אהדדי) ואע\"ג דסתם הלואה ל' יום לא אמרינן לא עביד אינש דפרע תוך זמנו אלא היכא דקבע לו זמן (ואף אפי' איתיה קמן ואמר פרעתי אינו נאמן משום האי חזקה) אבל בסתם הלואה זמנין דמתרמי ליה זוזי ופרע אפי' בו ביום כו' עכ\"ל ופי' לכך כיון שאמר שפרעו מהימן: "
+                ],
+                [
+                    " ואם כתוב בו דינרים (כתב) סתם כו' כ\"כ בעה\"ת בשכ\"ג ז\"ל שם מבטל כל שטר שיש לו עליו אע\"ג דבפ\"ק דב\"מ אמרינן סלעין דינרין אינו נותן לו אלא ב' (כדלעיל סמ\"ב) היינו בשטר הלואה דאמרינן כיון שיודעים העדים דיד בעה\"ש על התחתונה אילו היה יותר מב' לא הו\"ל לעדים למסתם לפיכך אמרינן דודאי לא היו אלא ב' אבל בשובר אדרבה אמרינן איפכא דילמא לא ידעו סכום ממון השטר ולהכי סתמי דכל מאי דאפיק לורעיה עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם היה כו' כ\"כ בעה\"ת שם: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם יכול הלוה כו' כ\"כ פכ\"ג ממלוה והוא מכלל שבידינו שאין משביעין היסת אלא על טענת ברי אבל מחרימין סתם מתקנת הגאונים וכ\"כ ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שפרע מקצת חובו כו' בספרים של קלף מצאתי שמכאן מתחיל סימן נ\"ה כי הוא ענין בפני עצמו וכן הגיה מ\"ו ר\"ש ז\"ל וציין כאן סנ\"ה ודין שלישות הוא סנ\"ו וא\"ש נמי דלא יהא נחסר סנ\"ו וק\"ל: מי שפרע מקצת חובו כו' עד\"ר שכתבתי שם ל' הגמרא: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר דאסמכתא קניא כו' פי' אע\"פ דאיכא למימר שמעולם לא היה בלבו של זה שיתן השליש לזה שטרו ולא אמרו כן אלא למסמך דעת חבירו שיאמין לו א\"נ שדעתו סמכה לומר בודאי אבוא ולהכי אמר כן ואילו ידע שלא יבא לא היה אומר כן וקיי\"ל כל כה\"ג דאיכא למימר לאסמכתא נתכוין לא גמר ומקני ויכול לחזור בו מ\"מ אם קנו מיניה בב\"ד חשוב אפי' באסמכתא קניא וע\"ל סק\"ז מ\"ש בפרישה סעיף י\"ג בפירוש אסמכתא קניא וכתב בעה\"ת דאע\"ג דנוטל יותר מהלואתו לית ביה משום איסור ריבית משום דלית ביה אגר נטר דהא אי פרע ליה לזמנו לא היה נוטל יותר וכי הגיע הזמן ולא יהיב ליה הוא דנוטל כולו דאי הוה מרווח ליה אז עוד זמן עבור זה הו\"ל משום ריבית כו' ע\"ש: דוקא שפי' אם לא אתן כו' כ\"כ הרא\"ש עד\"ר: ומש\"ר ויהיו כל המעות הללו כו' דייק רבי' וכתב הללו לומר לך שמיד אחר שנתן לו צריך לגלות דעתו דאדעתא דהכי נותנם לו אבל אינו ר\"ל שצריך להתנות כן בעוד המעות בידו קודם שנתנם לו שהרי התחיל וכתב בתחלת הסימן מי שפרע מקצת כו' ובאשר\"י כתב יהיו כל המעות שנתן לו אלא מחוורתא כדכתיבנא: שאל\"כ הוי שטר שנמחל כו' וכ' הרא\"ש בפרק ד' נדרים דאז אפי' חצי האחר שלא נמחל שיעבודו אינו גובה ממשעבדי אלא מבנ\"ח דחיישינן שמא יגבה בו גם חצי האחר שנפרע כדאמרינן בש\"ח מוקדם דאפי' מזמן ב' לא גבה (כדלעיל ר\"ס מ\"ג) אבל מבנ\"ח מיהא מגבי כל שטרא ודוקא כשמסר לו השטר בכתיבה ובמסירה כדין קנין אותיות כ\"ז מדוקדק מל' הרא\"ש שם כתבתי לשונו ופירושו בדרישה ועמ\"ש עוד מזה בסמ\"ע: דוקא כה\"ג דאתפיס פי' הא דמהני קנין בב\"ד חשוב דוקא אם התפיס זכותיה ביד שליש אבל בעלמא כלומר אבל לא התפיסה כלל לא מהני קנין ב\"ד חשוב: והרמ\"ה מחמיר טפי ובעי שיתפיס דוקא ליד הב\"ד וגם יאמר כו' ואז אמרינן הפקר ב\"ד הפקר וכל תנאי שמתנה בפניהם ועל ידם מתקיים ודוקא כשהתנה ואמר בל' ליבטלו זכוותיה מהני. והרא\"ש מיקל לגמרי וס\"ל דסגיא בקניית ב\"ד חשוב לחוד וטעם פלוגתתן מבואר בדרישה ע\"ש: דבקיאי בדיני כו' פי' בחילוקים שיש בדינו אסמכתא כדלקמן סר\"ז ועד\"מ: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ראובן לוה משמעון מנה כו' בעה\"ת בשם הראב\"ד בשס\"ג ע\"ש: אלא שהשליש שטרו פי' השלישו בלא קנין ובלא ב\"ד. וראובן אוכל פירות משך הזמן נלע\"ד דלרבותא כ\"כ דל\"ת כיון דראובן אוכל הפירות ש\"מ דלא לקנין גמור מעכשיו היתה וא\"כ לא קנהו יהודה קמ\"ל הראב\"ד דאפ\"ה קנהו והא דראובן אוכל פירות משום דדינא הכי הוא כמ\"ש בסמוך בשם הראב\"ד אבל א\"ל דדוקא נקט הכי דאילו אכל שמעון הפירות הרי אכלן באיסור דהוי ריבית ולא הוה המקח קיים דהא כבר נתבאר בי\"ד סקע\"ד ולקמן בח\"מ סר\"ח דמקח שנעשה בצד איסור המקח קיים וק\"ל: כתב הראב\"ד שאין שומעין לו שם וז\"ל לפי שכיון שנעשה המכר מעכשיו בלי שום תנאי ושיור אינו אלא כמו שאומר לכשיהיו לך מעות ליום פלוני אחזירם לך שאסור הלוקח לאכול פירות תוך זמן אלא מאותו יום ואילך וכבר עמד המכר קיים מיום ראשון אלא שמחוסר השלמת התנאי וכאילו אמר שדה זו מכור לך מעכשיו ע\"מ שתתן לי ר' זוז מכאן ועד ל' יום ואם השלים תנאו לאותו יום אע\"פ שמכרו לוקח תוך זמן לאחר מקחו קיים והמדמה זה השלישות לאסמכתא אינו אלא טועה בו ואפי' אבד השטר המכר אינו בטל שכבר קנאו במעותיו משעת מתן מעות אבל שלישות דמתני' שפרע מקצת חובו ומחייב עצמו במה שאינו חייב אסמכתא היא ולא קניא עכ\"ל. ועי' לקמן בסס\"ו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "שליש בזמן ששלישותו בידו כו' כן הוא בתוספתא דפרק י' יוחסין הובאה בפ' התקבל ובדרישה כתבתי ל' הגמרא דקאמר ר\"ח דנאמן משום דהימנוהו וכתבו שם התוס' אפי' אומר המפקיד שנתנו לפני עדים מ\"מ סמך עליו דזמנין דמתים העדים או אולי למדינת הים עכ\"ל ומשמע ודאי מהתם דאי הוו עדים קמן ואמרי דלא אדעתא דהכי נתן בידו דאין השליש נאמן וכ\"כ רבי' בשמו בסעיף ג' בשם הרמב\"ם ואע\"ג דסתם רבי' וכתב כאן דשליש נאמן כב' עדים ולקמן בר\"ס ע\"א כתב דהיכא דא\"ל תהא נאמן כב' עדים אפילו הביא ק' עדים הוא נאמן מהם ונוטל בלא שבועה הא כתבתי שם דנ\"ל טעמא דהתם דאל\"כ למאי הימניה כבי תרי ולא הימניה סתם משא\"כ הכא דלא קא\"ל בהדיא שיהא נאמן כב' אלא לגבי נפשיה ולענין זה קאמר דמחשב כב' עדים להיות נאמן להכחיש המפקיד והנפקד והוה ליה כנאמנות סתם דהתם דנאמן נגד הלוה ואם הביא עדים כנגדו אינו נאמן וק\"ל: אפילו אם הוא קרוב דהא הימנהו ותנן נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך א\"י לחזור בו וכ\"כ בעה\"ת בשנ\"ב וא\"ל הא אמרינן לעיל סכ\"ב דא\"י לקבל קרוב או פסול במקום ב' דהא כבר כתבתי דכאן לא הימנוהו נגד ב' ושאני התם לענין דין דאסור לדון כ\"א ע\"פ ג' ויהא נחשב כב' ממש לדון עם עוד א' הוא דאסור: וא\"צ לישבע פי' השליש הנזכר לפני זה א\"צ לישבע שכדבריו כן הוא ועד\"ר: שחזקה אין אדם חוטא ולא לו ולא חיישי' לקנוניא ושיאמר כן בשביל הנאתו אלא היכא דאיכא ריעותא דנפילה וכמש\"ר בסס\"ה ואפי' הקרוב נאמן מה\"ט דאין אדם חוטא כו\" דהא דקרוב פסול בעלמא אינו משום דלא האמינו התורה נגד שאר בשרו ואינו משום דמעיד לטובתו דא\"כ היה כשר כשמעיד חובתו אלא משום דהו\"ל גזירת הכתוב וכאן הא קבלוהו עלייהו והא דהוצרך לטעם דחוקה דאין אדם חוטא כו' ולא כתב הטעם דכיון דהימנוהו כדי של\"ת כיון דתיקן רב נחמן היסת משום דחזקה הוא [אין] אדם תובע מחבירו כשאין לו בידו כלומר ה\"נ ליצטרך שבועה מכח ההוא חזקה קמ\"ל דלא תקנו אלא כנגד הנתבע די\"ל דכפר בו להנאתו משא\"כ בשליש דאדרבא יש חזקה נגד אותה חזקה דאין אדם חוטא כו' וגם צריכין להאי טעם דחזקה כו' להיכא דשניהם אומרים מדרך גזילה אתא לידך וכמ\"ש בסמוך ס\"ב וק\"ל. ואפי' אם נראה כו' בפרק ז\"ב (דף ל\"א) בעובדא דסבתא איכא תרי לישני בלישנא בתרא הוא דאמרינן כיון דאתחזק בבי דינא אי בעי קלתיה לא אמרינן ואיתותב האי לישנא (פי' במה שאמר לא הימנה ר\"נ וכמ\"ש בדרישה) ופרש\"י דאתחזק בבי דינא שכ' בו הנפק לא אלימא איהי לאפקועי מעשה ב\"ד וכתבו התוס' על פירושו ז\"ל וק' דמ\"מ נהימנה במיגו דאי בעי קלתיה וי\"ל דאתחזק בב\"ד שראוהו בידו כי האי דשלהי מי שמת משהוחזק כ\"י בב\"ד עכ\"ל והנה רבי' נמשך אחר פי' התוס' ומש\"ה כתב ואפי' אם נראה כבר בב\"ד ולפ\"ז מש\"ר עד שיתקיים אינו ר\"ל קיום בהנפק אלא ר\"ל שהוחזק ונודע להם בביאור שיש בידו דהאי שליש שט\"ח כתוב בו שראובן חייב לשמעון מיהו י\"ל דמ\"ש עד שנתקיים ר\"ל בקיום הנפק ולאו משום דס\"ל דההנפק מעלה או מוריד וכדפרש\"י דא\"כ לא הול\"ל מתחלה אפי' אם נראה כבר בב\"ד אלא אורחא דמילתא נקט שרגילין להראות שטר לב\"ד לצורך הקיום כתיבת הנפק וק\"ל: ומש\"ר ושתק עד שנתקיים ר\"ל השליש שתק אז בשעת ראיית ב\"ד ולא אמר שפרעהו ואחר שנתחזק לפניהן אמר פרוע הוא נמצא דאין בידו לע\"ע מיגו אפ\"ה נחמן כיון דנתנו השט\"ח מתחלה בידו האמינ��ו מסתמא על כל מה שיאמר וכמ\"ש ל' החוס' בדרישה באריכות בריש הסימן ע\"ש: אין שלישותו בידו כו' שם בתוס' פי' ריב\"ש שהוציא הממון או השטרות מידו: ומיחייב שבועה דאורייתא לשכנגדו פי' למי שטוען כנגדו ומכחישו כדין כל עד המכחיש שמחייב ש\"ד להמוכחש: ואין להם עליו שום תרעומת כלומר תרעומת ממון כגון שהוא אומר כך וכך השלשתם בידי והם או אח' מהם אומרים יותר מסך זה דאילו היה כן היה השליש חייב שבועה לא' מהם וחזר להיות בעל דבר ביניהם ותו לא מקרי שליש כ\"כ בעה\"ת שם שער נ\"ב ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    "ובעה\"ת כ' כו' שם בשער נ\"ב והאריך לדחות דברי הי\"א וכ\"כ הריב\"ש: אפי' טוען גזלת כו' עד או אפי' שניהן אמרו דרך גזילה תפסתו כו' אע\"ג דכאן לפי דבריהן לא הימנוהו שום א' מהן ולא שייך טענה (דהימנוהו) מ\"מ מכח חזקה דאין אדם חוטא כו' שומעין לו דאומר שליש אני ביניכן והא דמשמע מתשוב' הרא\"ש הביא הב\"י בסי\"א דאין השליש נאמן כתבתי ישוב לזה בדרישה בס\"ס זה ע\"ש ובהגד\"מ כתבתי עוד ישוב אחר ע\"ש: והם אמרו או א' מהם יותר היה פי' ועכבת המותר לעצמך: כיון שהיא חייב שבועה הו\"ל נוגע כו' ואע\"ג דכבר כתב רבינו לעיל בסמוך בשם הרר\"י ברצלוני י\"ל דהתם כ\"כ גבי היכא שאין השלישות בידו וקמ\"ל רבותא דבכה\"ג אפי' לע\"א אינו נחשב והכא קמ\"ל דאפי' אם השלישות עדיין בידו אפ\"ה אין לו דין שליש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ן העדים נאמנים כ\"כ בעה\"ת שם בשמו: אנן טענינן ליה כן כדי שלא יהא מוכחש ודוקא הכא דסתם שליש יש לו נאמנות דהא הימנוהו לו מחחלה וכנ\"ל ועדות הללו באים לאפקוהו מנאמנותו מתרצינן להו כדי שלא יהא מוכחש אבל עדים המכחישים זה אומר ר' הלוהו וז\"א ק' דאין ע\"א נאמנות לא מתרצינן אנן לדיבורייהו כדלעיל בסימן ל' בדברי רבי' בשם הרמב\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " שליש שמת כו' כ\"כ בעה\"ת בשער הנ\"ל: ומ\"ש או מכ\"י אחר כו' נראה דר\"ל אף דאין עליו חתימה כלל מ\"מ הואיל ונמצא כתב זה ביד בני השליש על השט\"ח ה\"ז בחזקת פרוע ודומה לזה כתב רבי' בסס\"ה ס\"ט ז\"ל ואם נמצא עמו שובר אפי' בלא עדים כו' וכתבתי שם דר\"ל אפי' בלי חתימת מטה כלל ע\"ש:"
+                ],
+                [
+                    "כתב בע\"ה אמרי רבוותא אפי' עבר הזמן שהיה לו להחזיר כו' וכתב הוא ומסתברא כו' פשוט הוא דאין פלוגתא ביניהם וגם בבעה\"ת שנ\"ב ובסוף הגהות מרדכי דסנהדרין כ' להני ב' דינים שלא בל' פלוגתא ומש\"ר וכתב הוא כו' הכי הצעת הדברים דמתחלה כתב דאף בעבר הזמן ל\"ת שוב לא יהא נאמן כבי תרי דכבר כלתה הימנותו קמ\"ל ומזה למד ב\"ה דאפי' עבר הזמן אין לו ליתן אלא בפני ב\"ד ור\"ל דל\"מ דאין עיכוב בדיעבד בדבר במה שאיחר ולא נתנה לשכנגדו מיד לזמנו אלא אפי' לכתחלה נמי אין לו ליתן לשכנגדו בלא ב\"ד אף שיאוחר הדבר עי\"ז. ומדהאריך בלשונו ולא כתב בקיצור וכתב הוא ומסתברא דלא ליתן השלישות אלא בפני ב\"ד מזה נראה לומר דהאי עבר דב\"ה הוא אינו כעבר הזמן דרבוותא דעבר הזמן דרבוותא איירי דהשליש עבר הזמן דהיינו דהאמינוהו עליהן עד ר\"ח ניסן והוא המתין עד חצי ניסן ועבר הזמן דב\"ה קאי אא' מהצדדים שמסרו לשליש השטר לקיים זה עד ר\"ח ניסן ואם לא יקיימו ימסור השליש השטר לשכנגדו וקמ\"ל הב\"ה דאף דעבר זה זמנו ולא קיימו אפ\"ה לא ימסור השליש השטר לשכנגדו בלא ב\"ד אף שיאוחר הדבר כמה ימים בשביל זה וכ\"ש שלא ימסרנו לו בלא ב\"ד מיד ככלות הזמן והיה לו לקיים התנאי ובזה א\"צ למ\"ש הב\"י ז\"ל ועבר הזמן אין לו ליתן כו' לא עבר הזמן ממש אלא אפי' בסוף הזמן לא יתן כו' דלפי מ\"ש אדרבא רבותא קאמר ודוק ועד\"ר מ\"ש עוד מזה:"
+                ],
+                [
+                    "ויפרש להם כו' ר\"ל בעודו בידו יפרש להם הענין איך היה: כן יפול ביניהם מחלוקת פי' בין הלוה והמלוה אבל ביניהם להשליש בענין הכחשת ממון הוא נוגע בעדות ואינו נאמן כדלעיל: לא יהיה נאמן אלא בע\"א אי גרס בעד בבי\"ת ה\"פ לא יהיה נאמן אלא עם ע\"א שיצטרף הוא עם ע\"א ויהיו ב' עדים ולספרים דגרסי כעד בכ\"ף הוא כפשוטו ר\"ל שיהיה נאמן כע\"א לענין לחייבו שבועה:"
+                ],
+                [
+                    "יעתיקנו ויקיימנו בעדים פי' יעתיק הסופר השט\"ח עם העדים החתומים בו ואח\"כ יכתבו ב' עדים ששטר זה הועתק אות באות מגוף השטר והעדים ויחתמו עליו וזהו מקרי קיומו וא\"צ ב\"ד לזה כי אין זה שטר חדש וגם אינו דומה לקיום שטרות דעלמא דהיינו שמעידין לפניהם שזהו חתימתן דשם צריכין ב\"ד דאל\"כ הו\"ל עד מפי עד משא\"כ זה דמה שראו בעיניהן ששטר זה הועתק אות באות הן כותבין וחותמין ומה\"ט נמי מה שמספר השליש לפניהם ענין השלישות סגי בב' עדים וגם זה שכותבין לו אינו עומד לגבות בו אלא לראיה נגד שטרו של זה שבא להוציא בו מידו ולראיה בב' עדים סגי וק\"ל. והא דהצריך בעל העיטור הנ\"ל שיבא לפני בית דין ויפרש לפניהם היינו היכא דאין רוצה לטפל להעתיק השטר ולהעיד עדים ולהשתדל העתקת הכתב וכל הענין ליד הבע\"ד ואז מסתבר דצריך ב\"ד דאילו בפני עדים דעלמא ישתכח הדבר שילכו להם משא\"כ בפני ב\"ד שהדבר קבוע ועומד קיים בפנקס הנשאר ביד הקהל וגם מעשה ב\"ד יש לו קול ונראה דלא הצריך הרא\"ש לעשות תקנה גדולה כזו דהיינו העתקה והשתדלות לידו כ\"א בנדון זה שהתנה שבאם יעבור אחד מהזמנים כולי שהוא דומה לאסמכתא מש\"ה הצריך ליתן העתקה ליד הלוה כדי לברר זכות באיזה ב\"ד שיתבענו משא\"כ בשאר שלישות שאין זכותו ברור כ\"כ די בזה שיתנו לו לפני ב\"ד ובזה מיושב מ\"ש הרא\"ש לשון פסוק יטעון כל זכותו כו' ואילו ב\"ה כ' שמא יפול ביניהם מחלוקת וגם מיושב למה האריך רבינו בהבאת שאלת הרא\"ש דהו\"ל לקצר ולכתוב מיד אחר דברי ב\"ה הנ\"ל בלשון זה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב עוד תקנה אחרת והיינו שיעתיקנו ויקיימנו בעדים כו' וגם נתיישב למה תפש ב\"ה בל' האי תקנה לחוד לפני ב\"ד כו' והרא\"ש תקנה דיעתיקנו כו' לחוד ואי פליגי אהדדי הו\"ל לרבינו לכתבו בל' פלוגתא ולפי מ\"ש ניחא דל\"פ וב\"ה ?הדרי בסתם שלישות דלית ביה זכותא מבוררת לזה הנתבע והרא\"ש קאי אמעשה שבא לפניו שהיה כעין אסמכתא וכמו שהשיב הרא\"ש בתשובה אחרת בכלל ע\"ב ס\"ה כתבתי ל' בדרישה ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    "שטר שיוצא מתחת יד שליש כו' כ\"כ בעה\"ת שער הנ\"ל וסיים ביה ז\"ל מאי אמרת כיון דשליש הוא ודינו כב' והרי הוא מעיד שבפניו הודה הלוה ושלא נפרע כולו הא לאו מלתא היא חדא מי יימר דעשהו שליש כשהודה בפניו כך (והא לא הימנוהו לשליש אלא מכח כיון שהימנו בידו השטר מתחלה והרי אין תורת שטר עליו) ותו כי יוצא מתחת ידו מאי הוה וכי אית ליה כח לשליש למיעבד משטרא מזוייף שטר כשר ע\"כ ויש ליתן עוד טעם לדבר (דהא) דנתנו חז\"ל הנאמנות לשליש לא הוה (אלא) מטעם כיון דהימנוהו לו מתחלה ולא ירא שימסרהו למלוה לגבות כולו ובלי תנאי והאי טעם לא שייך בשטר שאינו מקוים דאף אם היה מוסרו ליד המלוה לא הוה מצי גבי ביה. ונראה דאפי' כע\"א לחייב לשכנגדו ש\"ד אינו מחייבו דהא זה העד אינו מעיד אגוף החוב אלא שכך הודה הלוה בפניו ולא אמר ליה אתה תהיה עד בדבר ומצי למימר שלא להשביע הודה לפניו כן ואנן טענינן ליה הכי אף שהוא טען מזויף ולא טען שלא להשביע אמר י\"ל דמילתא דכדי לא דכירי וכמ\"ש לעיל סל\"א ופ\"א ואף דכתב הרא\"ש והביאו רביני בספ\"א ובסרנ\"ה דלא אמרינן שלא להשביע אלא בדיבור ולא בכותב הא כתבתי שם דהיינו דוקא כשיוצא הכתב מיד המלוה ע\"ש גם מ\"ו ר\"ם נסתפק בהגהותיו אי פטור בזה אפילו מש\"ד ונתן טעם אחר לפטרו ע\"ש והנלע\"ד בעיני כתבתי: שמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו פי' אף ע\"פ שהלוה מודה ששט\"ח גמור הוא אפ\"ה צריך המלוה לקיום חתימת העדים וכ\"ו שאינו יכול לקיימו נאמן הלוה לטעון פרעתי במיגו דמזויף וכמש\"ר לקמן ר\"ס פ\"ב:"
+                ],
+                [
+                    "שליש שהושלש בידו שטר לזמן ידוע כו' הוא מדברי בעה\"ת שם: או שמת הלוה פי' ואנן טענינן ליתמי כל מה שהיה יכול אביהם לטעון:"
+                ],
+                [
+                    "מי שחייב עצמו בשטר בקנין לחבירו ג\"ז מדברי בעה\"ת שם ונקט בקנין משום דאז דוקא כותבים שטר ללוה אף ע\"כ שאין מלוה עמו להרמב\"ם ולהרי\"ף ומש\"ה קאמר בטעם הב' לא יחזירנו להמלוה גם יש בו צד רבותא אע\"ג דבקנו מידו זכה בו המלוה אף שלא הגיע לידו אפ\"ה לא יתננו לו לגבות בו. וגם אפשר דאם לא היה בו קנין היו טוענין ליורשי הלוה והיו מחזירין להן השטר מאחר שהלוה מסרו מידו להשליש: שמא לוה בו ופרע פי' והחזיר לו השטר: ה\"ג לפיכך נמצא ביד החייב כו': שקנו מידו שיתנו השטר לידו פי' ליד לוה וכן עשו: שלא זכה המלוה לענין כו' פי' אף על גב דקי\"ל דכשקנו מידו א\"צ להגיע השטר ליד הזוכה וא\"כ הו\"א אע\"פ שהתנה זה שיתנו השטר לידו מ\"מ יעידו לזה שקנו מידו לו ויזכה מחמת הקנין קמ\"ל דלא וק\"ל: שמא אמר לעדים בסתם קנו ממני לפ' וכתבו השטר ע\"ל סל\"ט מ\"ש ב\"י דכתבו השטר ל\"ד קאמר ואני כתבתי שם דצריך לומר כתבו השטר כשאין המלוה בפני העדים בשעת הקנין עיין שם: "
+                ],
+                [
+                    "שליש הנעשה ע\"י שליח ג\"ז שם בבעה\"ת בשם הרמב\"ן ע\"ש: כגון שבא הלוה עם האחר כו' דלרבותא כ\"כ דל\"ת מדבא עם השליש יש קנוניא ביניהם ולניחותא דהלוה אמר כן קמ\"ל ועד\"ר. בזה כתב הרמב\"ם צ\"ל רמב\"ן בנו\"ן:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אסור לשהות שטר פרוע כולי מימרא דריב\"ל פ\"ב דכתובות (דף י\"ט) וילפינן ליה מדכתיב אל תשכן באהליך עולה ומדסתם רבינו נראה דס\"ל דאפילו רוצה להשהותו בשביל שכר הסופר נמי אסור וכ\"כ הר\"ן ג\"כ שם וכ\"כ בש\"ע ועד\"ר ובסמ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו הטעם משום שנמחל שיעבודו וכדמסיק וכבר כ' רבינו זה לעיל בסמ\"ח ושאפילו בו ביום אינו חוזר ולוה בו מה\"ט ומ\"מ חזר וכתבו כאן משום דבא לכתוב עליו החילוקים דהחזיר לו המעות מיד דמקור דינין הללו הוא כאן דבא ללמדינו איזה מיקרי שטר פרוע משא\"כ לעיל בסמ\"ח דשם מקור הדין אינו אלא ללמדינו דאע\"ג דיכול ללות על שטר דלא נכתב ע\"ש הלואה זו כמו טופס השטר שהכינו הסופרים כבר מ\"מ על שטר שכבר נפרע אינו חוזר ולוה עליו וק\"ל. ואם אמר הלוה פרעתיו כו' עד סוף סימן הוא מל' הגמרא דפרק ח\"ה (דף ל\"ב) ע\"ש. ומש\"ר ואינו גובה כו' ר\"ל אפילו מבנ\"ח אינו גובה כשהלוה מכחיש בו ואומר שלא החזיר לו ולא אמרינן דמהימנין ליה במיגו דלא נפרעתי כלל דלא אמרינן מיגו להוציא כמש\"ר בספ\"ב א\"נ שצריך לשקר תחלה והוא דומה למ\"ש רבינו בס\"ס פ\"ג כשטוען הלוה על השטר מקוים שהוא פרוע או אמנה והמלוה מודה לו אלא שאומר שטר כשר היה לי ואבדתיהו דהלוה נשבע היסת ונפטר ולא אמרינן ביה דנאמן במיגו מטעמים הנ\"ל וגם שם בגמרא מדמה נמי דינין הללו להדדי ע\"ש: מפני שלא היה טובות עד\"מ: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " מי שהוציא שטר על חבירו כו' בפרק שבועת הדיינים (שבועות דף מ\"ב) גרסינן ההוא דא\"ל לחבריה הב לי ק' זוזי דאסיקנא בך והא שטרא א\"ל פרעתיך א\"ל הני סטראי נינהו אר\"נ איתרע שטרא ר\"פ אמר לא איתרע שטרא ולר\"פ מ\"ש מההוא דא\"ל לחבריה הב לי ק' זוזי דאסיקנא בך והא שטרא א\"ל לאו אתורא יהבת לי (פרש\"י לקנות מהן שוורים לשחיטה למחצית שכר) ואתית ויתבת אמסחתא (ופי' רש\"י מקום שמקבצים הבשר ומוכרין) וקבלת זוזך וא\"ל הנהו סיטראי נינהו ואר\"פ איתרע שטרא א\"ל התם כיון דקאמר אתורא יהבי' לי ואתורי שקלתים איתרע שטרא הכא אימא סטראי נינהו והלכתא איתרע שטרא וה\"מ דפרעיה באפי סהדי ולא מדכר ליה שטרא (ופרש\"י שיטול השטר מידו) אבל פרעיה בין דידיה לדידיה מיגו דוכול למימר להד\"מ יכול נמי למימר סטראי נינהו עכ\"ל הגמרא וע\"פ דברים הללו יתבארו דברי רבינו בסימן זה וממש\"ר ל' ובשבילה קבלתים משמע דבא לומר אף שאתה אמרת לקבלם על שט\"ח אני לא קבלתים על השט\"ח אלא דעתי היה בקבלתם על המלוה שבע\"פ וכ\"כ רבינו בספ\"ג שזה תלוי בדעת המלוה ע\"ש: ומ\"ש וגובה בו בלא שבועה אם יש בו נאמנות נראה דקמ\"ל בזה דאע\"פ שיש קצת ריעותא שהוא עצמו מודה שקיבל ממנו מעות והו\"א דלא יהנה לו הנאמנות וכדס\"ל לר\"ח בסמוך היכא שיש עדים בנתינת המעות קמ\"ל: ומש\"ר ואם אין בו נאמנות אינו נוטל אלא בשבועה קמ\"ל דאע\"פ דבעלמא אף שאין בו נאמנות בשטר לא משביעינן ליה אא\"כ טען הלוה אישתבע הכא הואיל שיש קצת הוכחה שנפרע אפילו לא טען אנן טענינן ליה: "
+                ],
+                [
+                    "ואם לא נתן לו המעות אלא שלחם כו' בפרק הכותב (כתובות דף פ\"ה) מסקינן בין א\"ל שקול שטרא והב זוזי בין א\"ל הב זוזי ושקול שטרא לעולם מצי א\"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכתבו התוס' דדוקא משום דהזכיר לו מיהא השטר דאית ליה לאסוקי אדעתיה וליקח השטר קודם וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש ומשמע לרבינו דהיינו שיאמר בפי' קח השטר אבל הזכיר לו שטר סתם לא הזכיר לו מיקרי ויכול למימר סובר הייתי שאתה סומך על נאמנותי כ\"כ בעה\"ת. וזה שדייק רבי' וכתב בד\"א שא\"ל בפירוש ליקח השטר אבל אם לא הזכיר לו (דלכאורה ק' דיוקי אהדדי) דאחר שכבר כתב רבינו שא\"ל בפי' ליקח השטר קיצר אח\"כ וכתב לא הזכיר כל' התוס' הנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם נתנם לו בפני עדים אינו נאמן ואיתרע כו' כבר כתבתי ל' הגמרא ודמסקינן והלכתא איתרע שטרא וה\"מ דפרעו באפי סהדי כו' והנה רבינו כלפי שכתב תחלה בנתן לו שלא בפני עדים דנאמן הוא לגמרי אפילו בלא שבועה אם יש בו נאמנות. כתב בזה דנתן לפני עדים דאינו נאמן לכ\"ע אלא איתרע שטרא וסתם דבריו כל' הגמרא משום דרצה לסדר עליו דעת החולקים בפי' איתרע שטרא ומש\"ה התחיל אח\"כ בסמוך בל' ור\"ח כתב כו' והול\"ל וכתב ר\"ח דהא אינו חולק אשום דעה הנזכרת לפני זה אלא משום דרבינו בא לסדר דעות החולקים זא\"ז מש\"ה א\"ש האי ל' וכן הוא ל' הגמרא בכיוצא בזה וק\"ל: אבל אם נתנם לו בפני ע\"א לא איתרע שטרא וס\"ל דא\"צ אפילו לישבע נגד העד וכמ\"ש בדרישה לשונו וטעמו וזהו שכתב רבינו בס\"ס ל' בשם בעה\"ת דאם הודה בפני ב' זא\"ז מ��טרפין ואינו מהימן לומר סטראי נינהו משמע דכל דלא הודה בפני ב' מהימן וכ\"כ ב\"י ודומה לזה צ\"ל דס\"ל לרבינו בענין נאמנות כמ\"ש בר\"ס ע\"א דהיכא דהאמינו סתם נאמן נגדו דוקא ולא כנגד העדים ונגד ע\"א ג\"כ נאמן ע\"ש. ור\"ח כ' שלא איתרע שטרא כו' פי' מ\"ש בגמרא איתרע שטרא כשנתנו לו בפני ב' עדים: אבל בשבועה מיהא גבי כו' מדקאמר תלמודא ל' איתרע שטרא ול\"ק בטל שטרא כ\"כ. ורב האי ורב שרירא פירשו שהשטר בטל לגמרי וכן דעת הרי\"ף והרמב\"ם ול' איתרע ל\"ד דמצינו בכמה מקומות דמשמע הכי והרא\"ש סבר דל' איתרע שטרא משמע שלא קרעינן ליה ולא מגבינן ליה אלא שאם תפס אין מוציאין מידו ועמ\"ש לק' סס\"ד: כתב הר\"י הלוי כו' דברים אלו הביא י י בעה\"ת באורך שי\"ט גם הרא\"ש פרק שבועת הדיינים: אי בתורת פרעון אי בתורת פקדון כו\" כלומר אע\"פ דאיכא תרתי לחובה דהיינו פרעון או פקדון מ\"מ אמרינן אימר מתנה יהיב ליה. והשתא א\"ש שהביא רבינו כל ל' הרמב\"ם אע\"פ שהוא נכלל בדברי ר\"י הלוי והו\"ל לקצר ולכתוב וכ\"כ הרמב\"ם אלא משום שהרמב\"ם לא הזכיר פקדון ונוכל לומר דאיירי כשידוע שלא היה פקדון אבל היכא דאיכא ספיקא בתרתי לחובה אפשר דלא ס\"ל כר\"י הלוי מש\"ה הביא רבינו ל' כאשר הוא כיון שאינו מוכרע ואף ע\"פ שבנוסחאות הרמב\"ם שבידיבו איתא ג\"כ או לפקדון נראה שבנוסח רבינו לא היתה כ\"כ דאל\"כ לא היה משמיטו ודוחק לומר שהוא חסרון וט\"ס כיון דבכל ספרי רבינו ליתא וב\"י תירץ דמש\"ה העתיק כל ל' דהרמב\"ם להשמיענו שאם אמר להד\"ם שהוחזק כפרן ואע\"פ שפשוט הוא עכ\"ל ומ\"ש נראה יותר בעיני. שהרי לא פרעו בעדים ר\"ל שהרי לא נתנם לו בפירוש בתורת פרעון בפני העדים: כיון שראו נתינת המעות איתרע שטרא וכ\"כ הרמב\"ן ומטעם דאין זה מיגו דאיבעי טען טענה אחרת טובה הימנה שבמתנה נתנם לו דאדרבא (מעות) [טענת] מתנה גרוע הוא טפי מטענת סטראי דאדם יותר ברצון פורע חובותיו ממה שיתן לו במתנה כיון שהוא חייב לו: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אמר הלוה והלא המעות אלו מדמי שור כו' מל' והלא מעות כו' משמע לכאורה שידוע היה שכן הוא שהחוב נעשה לקנות בו השור אבל ממה שנפרע מדמי השור זה לא היה ידוע והא דמסיק וכתב כיון שהודה שבדמי השור כו' אדבתריה קאי ור\"ל שהודה שמדמי השור נפרע וק\"ל אבל מלשון הגמרא לא משמע הכי אלא אפילו אין ידוע אלא מפיו שהוא מודה איתרע שטרא משום דהו\"ל מיגו במקום חזקה וק\"ל: בטל השטר מדסתם רבינו וכתב בטל השטר משמע דס\"ל דבזה בטל לגמרי וקרעינן ליה דחזקה דבפרעון דאותו החוב נטל דהכי אורחא דמילתא: וכתב הרמב\"ם אפילו אין עליו עדים שפרעו מדמיו אינו ר\"ל שהיה עדים על הפרעון אלא שלא ידעו אי הוה מדמי השור או איפכא שהיה עדים על שקיבל מדמי השור ולא ידעו אי בתורת פרעון או במחנה יהיב ליה דז\"א כמ\"ש בדרישה אלא ה\"ק אפילו אין עליו עדים שפרעו כאשר הודה שפרעו מדמיו של השור אפ\"ה בטל השטר וטעמו דאף שיש לו מיגו הוה כמיגו במקום חזקה ור\"י הלוי ס\"ל דלא הוי כמיגו במקום חזקה ובעינן שיהיו עדים על הפרעון ואז בטל השטר לגמרי מכח החזקה וכן פי' מ\"ו ר\"ש ז\"ל ועד\"ר: והכי מסתברא ר\"ל שאיירי שיש עדים שנתנם לו אבל מ\"מ לאו לגמרי סבירא ליה כוותיה שהרי להר\"י בעינן שידעו שבתורת פירעון נתנו לו ולהרא\"ש ורבינו אפילו בסתם הלואה אין צריכין להעיד שבפרעון נתנם לו כמ\"ש רבינו לעיל בסמוך כ\"ש בדמי שור וסתם רבינו כאן וסמך אמ\"ש לעיל מזה בסמוך דמשם נלמד לכל מר כדאית ליה ולא נשתנה דין זה מהא דלעיל אלא ד��זה כשיש עדים לכל מר כדאית ליה נתבטל השטר לגמרי וקרעינן ליה וכמ\"ש ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " צריך להחזיר לו שטרו ואין עליו אלא חרם סתם ופי' וא\"צ אפילו שבועת היסת הואיל שאינו טוען ברי ודין זה הוא הסכמת בעה\"ת כתבתי ל' בדרישה ע\"ש: וכיון שאינו יודע אין לו עליו כלום פי' לא שבועת היסת ואפי' חרם לנוכח אין לו עליו כ\"א חרם סתם ומדלא כתב רבינו וכיון שאינו יודע השטר פסול משמע דס\"ל כהריטב\"א (והביאו הב\"י שכתב אם חזר ואמר עיינתי בשטרי ובחשבוני וזכור אני בברור שאינו פרוע חוזר וגובה בו דמשום דאמר מעיקרא איני יודע אין השטר נפסל אלא שאין ראוי לגבותו מספיקא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לוה שכתב למלוה דקנינא כולי בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"ז) בעי שמואל דאקנה וקנה ומכר דאקני וקנה והוריש מהו מי אלים שעבודא לטרוף מלקוחות או מיורשין מה שקנה הלוה אחר ההלואה ומכרן לאלו או לא אבל מיניה לא קמיבעיא לי דאפי' מגלימא דעל כתפיה גבי ושם ע\"ב מסיק האבעיא וקאמר את\"ל דאקני קנה ומכר קנה והוריש משתעבד לוה ולוה וחזר וקנה מהו לקמא משתעבד או לבתרא (ופי' ר\"ש דאיבעיא זו ג\"כ לענין אם הלוה מכר או הוריש קמיבעיא ליה) אמר רבינא במהדורא קמא אמר לן ר\"א קמא קנה ובמהדורא בתרא אמר לן יחלוקו וכן הלכתא דיחלוקו עכ\"ל הגמ' (וע\"ש בפירוש הר\"ש בפירוש דמהדורא קמא ובתרא דקאמר) וממילא נפשטה האיבעיא קמייתא דקנה ומכר דטרוף ואמרי' נמי התם דאפילו לרבנן דר\"מ (דקי\"ל כוותייהו) דאין אדם מקנה דשלב\"ל אפ\"ה דאקנ' וקנה ומכר משתעבד ופי' ר\"ש טעמו דאלמוהו רבנן לשיעבוד יותר מקנין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין (ועמ\"ש עוד בסמוך בזה סעיף י\"א) ובזה דברי רבינו מבוארים ומיישב ג\"כ מ\"ש רבינו מכר או הוריש כו' אע\"פ דלכאורה זו ואצ\"ל זו היא אלא דלשון תלמודא נקט ובגמ' בל' איבעיא איתמר דהוא לא זא\"ז לענין לא קנה וח\"ל. והמשך דברי רבינו כך הם מתחלה כתב דין דאקני וקנה דמשתעבד למלוה ואח\"כ כתב דאף בדאקני משתעבד לא אמרינן דהוה כאילו הו\"ל להלוה בשעת הלואה דקמא ואם לוה ולוה ואח\"כ קנה דההיא למלוה קמא לחוד אלא יחלוק הקמא עם זה שלוה אחריו ואח\"כ כתב דלא מיבעיא דמצי משתעבד למלוה שלו ע\"י כתיבתו לטרוף קרקעות אף שלא היה לו מן הדין בהן קדימה אלא אפילו מטלטלין יכול לשעבד לו אגב מקרקעי להיות לו בהן דין קדימה לטורפם מדינא דגמ' ומפני שדין שיעבוד דאקני הו\"ל כדברים שלא באו לעולם ואינם ברשותו ואפ\"ה משתעבד מש\"ה כתב רבינו אח\"ז דין שיעבוד וקנין דברים שאין בעולם וברשותו וק\"ל. ומ\"ש וחולקין לקמן בסק\"ד יתבאר שהרא\"ש ורבינו ס\"ל שאף שהחובות אינם שווים אפ\"ה חולקין בשוה עד שיתפרע החוב הקטן ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " לפיכך לוקח כו' פי' השתא דאמרינן לוה ולוה וקנה חולקים לפיכך לוקח וב\"ח נמי חולקים בשבח: ובא ב\"ח (פי' ב\"ח דכתב לו דאקני) לטורפה עם השבח שכך דינו כדאמר שמואל פ\"ק דמציעא ב\"ח גובה שבח ואמר רבא תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום זביני אילין בידך אינון ועמליהון ושבחיהון (ואי לאו דב\"ח גובה שבח למאי איצטריך מוכר למכתב דאיהו מעמיד לו את השבח) וטעמו של דבר כתב שם הרא\"ש (דף ק\"ל) דעשו תקנה למלוה משום נעילת דלת לגבותו וא\"צ ליתן לו אפילו ההוצאה ללוקח ומחשב כאילו הלוה בעצמו עמל וטרח והשביחה בזמן שהשביחה הלוקח כו' ע\"ש ובפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"ד) מסיק בגמרא דאינו טורף אלא חצי השבח דהו\"ל כלוה ולוה ואח\"כ קנה ופי' ר\"ש שם ז\"ל שכיון שמכר הלוה שדהו וכתב לו אחריות (דהיינו אנא איקום זביני אילין בידך) ואח\"כ השביחן הלוקח (הו\"ל כמי) שקנאו הלוה אחר שנשתעבד לשניהם ויש לכל א' חלק בו לפיכך חולקים בו כדין לוה ולוה ואח\"כ קנה עכ\"ל וז\"ל רבינו בר\"ס קט\"ו והאי שבח כאילו קנאו המוכר ומכרו להלוקח אחר שמכר לו השדה ונתחייב באחריותו נמצא גם אחריות הלוקח על השבח כו' ובזה דברי רבינו בכאן מבוארים דמ\"ש דכיון שמכר לו באחריות ר\"ל דכתב לו אנא איקום כו' ול' רשב\"ם הנ\"ל תפס ונראה דאפילו לא כתב להלוקח דאקני נוטל חצי השבח דהא אחר שהשביחה הלוקח לא מכרה הלוה לשום אדם אחר כ\"א להלוקח ולא גרע גבי לוקח מאילו נשאר עדיין ביד המוכר אבל להמלוה ודאי בעינן דכתב דאקני משום השבח אף אם גוף השדה היה בידו קודם ההלואה דהא אמרינן דהו\"ל כאילו חזר ומכרה להלוקח וכנ\"ל וע\"ל ר\"ס קט\"ו דשם מקור הדין הזה ושם ביארתי יותר מילתא בטעמו וגם רבינו קיצר כאן וסמך אמ\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    " ואם שיעבד לו מטלטלין אגב כו' גם בכאן קיצר רבינו ולא הקדים לכתוב דין שיעבוד מטלטלי אגב מקרקעי משום דאין כאן מקומו של דין זה עד לקמן בדין טריפות ממשעבדי (בסימן קי\"ג) וכאן בדיני שטרות נקט ליה אגב ללמדנו אם מועיל הכתיבה בזמן הזה וז\"ש הרא\"ש תמהתי על שכותבין כו' ורציתי לבטל כו': כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל ע\"ט סי\"ד כ\"כ וז\"ל שם ופסקו הדיינים דשייך דין קדימה במטלטלים שמכר או שנתן או משכן הלוה מדינא דגמרא כדמוכח פרק ח\"ה בשמעתתא דמכר לו פרה או טלית: וגם מכח המנהג כי בררו כו' ע\"ל מבואר זה שמ\"ש בדברי רבינו או גם מכח המנהג ט\"ס הוא תיבת או וצ\"ל וגם מכח המנהג אך מנהג זה לא היה ברור כ\"א אמה שראו הדיינים האחרונים שדיין שהיה קודם להם פסק כן ושאלו את פי הרא\"ש אם לנהוג כפסק הדיין ההוא: לגבותו מן הלקוחות ויש בהם דין קדימה ע\"ל סקי\"ג שכתב והוא דכתב בשטרא דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא ושם כתבתי טעם הדבר ע\"ש: תמהתי על כי כו' פי' כל העולם כותבין כן אע\"פ שלא פירשו בשעת הקנין. שא\"כ אין לך אדם כו' משא\"כ לפי דינא דגמ' שאף שהדין כן מ\"מ לא היו נוהגין לכתבו ולפעמים כשאם התנה עם הלוה וקנו מידו בעדים לכותבו הו\"ל קלא והיו הלוקחים מטלטלים ממנו קונים דוקא בשטר ובאחריות והיה הרגש גדול בדבר: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש כ\"א בשטר פי' בשטר כדי שיהיה לו קול שקנה ממנו חפץ בעד כך וכך ויהיה לו עי\"ז כח לטרוף ולגבות מהלוקחים אחריו כאילו הלוה לו מעות: ורציתי לבטלו פירוש הכתיבה וק\"ל: כבר נהגו כולי דייק וכתב שאין מגבין לב\"ח ממטלטלין שמכר או נתן כו' משמע הא מה שגבה ב\"ח המאוחר ממנו חוזר המוקדם ומוציא ממנו דתקנת השוק לא שייך אלא במכירה או במתנה אבל לא בגביית ב\"ח מאוחר וכ\"כ ב\"י הדין בפשיטות ומה\"ט היו נוהגין לכתוב שיעבוד מטלטלי אגב מקרקעי בשטרות: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ראובן הוציא כו' כן הוא הסכמת בעה\"ת שער כ\"א: אם הודה לוי פי' ואינו חב לאחרים כדמסיק בסמוך: כיון שיש כאן מסירה והודאה כו' אע\"פ דקיי\"ל דאפילו מכר שט\"ח לחבירו בכתיבה ומסירה יכול לחזור ולמחול ללוה הכא שיש כאן הודאה שמעולם לא היה הוא אלא שליח בדבר עדיף טפי ואיך ימחול מה שאינו של��: וא\"צ הקנאה חדשה פירוש שיקנה שמעון לראובן בקנין ואז יכתוב לו שטר על שמו ששמעון חייב לראובן כדאמרינן בסס\"ו במוכר שט\"ח לחבירו ע\"ש בסכ\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן הלוה כו' כ\"כ בעה\"ת שם ס\"ט ע\"ש: שיחייב עצמו כו' והא דכתב רבינו לעיל סמ\"ט דבעינן שיכירו שם המלוה והלוה הא כתבתי שם מילתא בטעמא שאם כותבין בל' נסתר אמר לנו כתבו שטר לפלוני שאני חייב לו מנה ש\"ד אע\"פ שאין מכירין המלוה ע\"ש: אם הודיע כו' א\"ל הא אית להו לעדים למיחש שמא להפקיע חוב זה מב\"ח קעביד הכי דדוקא כשאין העדים מכירין המלוה שיש לחוש שמעלה לנפשו שם אחר כדי להפקיע כי העדים יסברו שהאמת כן הוא ויוציאו הקול ע\"ש אותו שם שהעלה לפניהן משא\"כ בזה דהעדים לעולם מפקיעין הקול ואומרים המעשה כאשר היה איך בא ראובן והלוה ע\"ש שמעון וא\"כ ב\"ח דראובן יאמרו לאחר זמן שלרמאות עשה ראובן כן וע\"ל סמ\"ג בדרישה שכתבתי ישוב בע\"א: אלא אפילו כו' זה בזה תליא דכיון דעשה בסתם יש לו מקום לערער משא\"כ כשפי' וק\"ל: אין ממש בדבריו שם בבעה\"ת סיים בזה וכתב דל\"מ לדעת הרמב\"ם שסובר שנאמן לומר שטר מכר היה לי ונאבד וכמש\"ר בשמו בס\"ס ס\"ב וס\"ו שנאמן ראובן בכל טענותיו במגו דשטר מכר היה לי ואבד אלא אפי' לדברי החולקים עליו כיון שמודה שמעון שלא היה מממונו אין זה ל' זכייה: ולא ל' הודאה שיהיה של שמעון פי' אף שאמר לכתוב ע\"ש שמעון אין בזה הודאה שהממון היה של שמעון ורבינו שכתב בשם הרא\"ש בסס\"ו סי\"ב דאינו נאמן לומר שטר היה לי ואבד מש\"ה קיצר כאן: מדרך אמנה כו' ל' רבינו הוא זה אבל לא שאמר כן בפני העדים: וכיון ששמעון כו' ז\"ל מ\"ו ר\"ש וצ\"ע היכא ששמעון אומר אני הלויתי אם ליתן לשמעון או יהא מונח עכ\"ל: אלא אפי' כו' פי' ושמעון שתק ולא אמרינן בזה שתיקה כהודאה דמיא ואח\"כ מסיק דאפילו הודה לו בפירוש אינו אלא כמפליגו כו': "
+                ],
+                [
+                    " ולכשארצה כו' פי' תקרע שטר הראשון ותחזור ותעשה קנין חדש או הודאה חדשה והעדים יכתבו שטר אחר על שמי וכן מה שמסיק וכתב דבאומר לפני עדים כו' ר\"ל מחייבין ללוי לעשות קנין חדש ויכתבו העדים שטר אחר ע\"ש ולפ\"ז היה נראה דכותבין מזמן הב'. ומיהו פי' זה אינו מוכרע דנוכל לומר דאף בלא קנין והודאה (חדשה העדים) יכתבו לו שטר אחר ומזמן הראשון כיון שהתנה עליו מתחילה וק\"ל: אלא אמר לעדים כו' ג\"ז מיירי שא\"ל כן בשעת הלואה דשלא בשעת הלואה ודאי אינו יכול להתנות בע\"כ (כמ\"ש לקמן בס\"ע) וז\"ל בעה\"ת שם ולא מצי לוי למימר אנא אמינא דמהך רקא עבדית שטרא בשמיה קאמרת קמ\"ל דא\"ל קמך אמרי להו ומינך אמרי עכ\"ל וה\"ט דכ\"ר שאמר כן לעדים ולא כתב שאמר אל הלוה סתם עוד שטר אחר יכתוב לי על הלואה דלרבותא נקט עדים. א\"נ משום דאורחא דמילתא הכי הוא דכי מדבר עם הלוה מפרש דבריו משא\"כ לפני עדים מסתיר דבריו דאינו רוצה שיוציאו הקול שהממון שלו שהרי כל כוונתו של זה שלא להשביע עצמו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' בה' טוען פ\"ה כ\"כ: ומ\"ש וזה אומר א\"י כו' נ\"ל דדוקא בכה\"ג שאומר א\"י אם יש לך זכות בו א\"נ הודה לו ואינו רוצה להוציאו הוא דכופין אותו אבל אם טען ברי לי שאיו לך זכות בו אין כופין אותו וכמסקנת רבינו בשם הרא\"ש לעיל סי' י\"ו ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ששאלת על שתקנו הקהילות כו' עד ואם יש כו' יש מוחקים הוי\"ו של ואם יש וי\"ל דהוי\"ו עומדת במקום והנה וכאילו אמר והנה שאלת אם יש בכלל זה כו': אלא על שטר כו' כלל הדברים שבכל דבר אמרינן הודאת בעל דין כק' עדים דמי ומשום הכי במחילה זו נמי מאחר שחתימתו מטה ניכרת ודאי הולכין אחריו אלא שבשטר שיעבודיה העומד לגבות בו ולטרוף בו מהלקוחות ליתא בכ\"י וחתימתו קול ולוקחים לזה עדים המוציאים קול בזה תקנו שיקחו עדים מיוחדים נאמנים ולא יקח כ\"א עדים את מי שירצה מפני חשש זיוף: "
+                ],
+                [
+                    " וכן היה הדין כו' יש מגיהים הוא במקום היה ונ\"ל דה\"ק משום דהשאלה היה באם השטר מחילה הוא מר\"י אחר והמוחל חתם עליה וכדמשמע מל' השאלה מש\"ה השיב שג\"ז מהני כי אף שנהגו שהמוחל כותב כולו בכ\"י ל\"ת שהמנהג הוא דוקא אלא אם היו נוהגים שאחר היה כותב והמוחל חותם ג\"כ מהני כמו כו': "
+                ],
+                [
+                    " וששאלת שטר כו כלל ס\"ח דין ג': אם אין תקנה כו' כלומר שלא יגבה בנאמנות ובשאר שופרא דשטרא שלא יוכל הלוה לטעון פרעתי כמו במלוה בעדים כל שלא נכתב שטר גמור ומפורש בכל פרטיו: יראה שגובין בו ונראה שיכול לטרוף ג\"כ מלקוחות ועמ\"ש בסרמ\"ג סי\"ב ובש\"ע פסק בהיפך דאין גובין בו כ\"א במקום שיש מנהג לגבות בו והוא דעת ריב\"ש הביאו בד\"מ וב\"י: שהרי העדים כו' ואף שאין עדי הקנין לפניהן ומעידין כן מ\"מ מתוך הדברים הנכתבים בזכירה המה מעידים כן:ומ\"ש ע\"מ כו' האי ע\"מ אינו ר\"ל שהתנה בתנאי דלא יועיל אם לא יכתוב הסופר אלא ר\"ל שקנה באופן המועיל לכתוב בכל ל' יפוי כח וק\"ל: ובחתימתן כו' הרא\"ש לטעמיה דס\"ל דעדי הקנין בלא כתיבה וחתימה לא מפקי לקלא מיהו לפי מ\"ש שם בסמ\"ג במסקנא צ\"ל דמיירי דאין עדי הקנין לפנינו (לאחר) [לאמר] שזוכרין זמן כו' ע\"ש "
+                ],
+                [
+                    " על המקום כו' והא דכ\"ר לעיל בסמ\"ט בשם הר\"ר ישעיה דצריך לכתוב שם העיר וכתבתי שם שדוקא קאמר (ולא כמ\"ש ב\"י שם) י\"ל דשני עניינים הם דשם מיירי מכתיבת מקום לידה או דירת המלוה או הלוה שע\"ש אותו מקום נקראו ומשום חשש ב' יב\"ש והכא מיירי מכתיבה באיזה מקום נעשה ההלואה והקנין ומטעם שידעו מאיזה מטבע יגבה ואין זה תולה בזה שאף אם הלוה מעיר פלוני ההלואה יכול להיות שנעשה במקום אחר וא\"צ לחלק דהכא מיירי בדיעבד ולעיל לכתחלה ועמ\"ש עוד שם בסמ\"ט: ולא מאיזה כו' פי' שיש כמה מיני זהובים כמו שיש זהוב רייני\"ש וזהוב הגר וזהוב פולני\"ש וע\"ל סמ\"ג: ועל המטבע כו' דמדכתב בשטר זהובים סתם יד בעה\"ש על התחתונה ליתן לו הפחות שנקראו זהובים במקום שמוציא שם השטר היכא שאין נזכר מקום שטר וכדלעיל ס\"ס מ\"ג וקיצר כאן כי אין כאן מקומו: "
+                ],
+                [
+                    " וששאלת אשה כו' כלל ל\"ט וכפולה הית לקמן בסצ\"ו סכ\"ב ע\"ש: ונתחייבה כו' ע\"ל ר\"ס צ\"ט ושם מבואר דתקנת הגאונים היא לישבע שאין לו כלום לשלם: ומ\"ש שתקנו להשביע כו' דאלו על שאין לו קרקע מסתמא א\"צ לישבע דאם היה לו היה ידוע: איני רוצה ליתן כו' או לישבע תגבו כו' סרסהו ופרשהו איני רוצה ליתן לו מטלטלים הידועים תגבו לו קרקע מקרקעות דבנ\"ח או תאמינו לו שאין לו לשלם ואינו רוצה לישבע על כך. אבל א\"ל כמשמעו שאין ידוע אם יש לו מטלטלים והוא אינו רוצה לישבע ואמר תנו לו קרקע דהא לקמן בסק\"א כתבתי בשם המרדכי דאין משביעין ללוה על ספק הזה וגם רבינו כתב שם בס\"ז דהתולה מעותיו כו' שאין משביעין אלא מחרימין לבד גם בס\"י כ' שם בשם הרמב\"ם דמחרימין אם אין לו מטלטלים כו' הרי דלא הצריך שבועה ע\"ז כ\"א חרם ולא מצינו שמשביעין לו אלא כשטען אין לי כלום אלא מחוורתא כדפריש��א מעיקרא אך הל' דחוק קצת ולקמן בסצ\"ו לא כתב רבינו כהאי לישנא אבל בתשובת הרא\"ש כתב בלשון שכתב רבינו כאן ע\"ש ודוק וצ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " ששאלת שטר כלל ס\"ח: אם יוכל כו' פי' כשיהיה אותו האחר בעולם בעת שנשתעבד הלוה דהא אין אדם יכול לשעבד עצמו למי שלא בא לעולם כו' רשב\"א וע\"ל סקכ\"ו. בלא הרשאה ע\"ל סקכ\"ב דין הרשאה וטעם צורך שלה. לחיזוק בעלמא כו' רבינו קיצר בל' השאלה וכ\"כ שם לחיזוק בעלמא גם בלא צוואת הלוה אמנם הואיל ונהגו לכתוב כן בכל השטרות אמרינן כי אמר סתמא כפי מנהג קאמר וגם נאמנות רגילין עכשיו לכתוב בכל השטרות אף כי אמר ליה סתמא א\"כ ג\"כ לא יועיל כל (מה) [זמן] שאין אנו יודעים שאומר לו בפי' כן: עד הכפל וי\"ס גורסין עם הכפל ובמקצתן על הכפל: תשובה כך כו' אם לא שכתוב מפורש בו אף בלא הרשאה נראה דעיקר תשובתו היה כיון דנהגו כן דלפעמים היו כותבין בשטר בפירוש אף בלא הרשאה נמצא כשלא כתבו בו כן הוי ריעותא מש\"ה לא הלכו אחר פשט השטר ופירשוהו לכל מוציא שטר זה ד\"ל המוציאו עם ההרשאה שבידו משא\"כ בנאמנות דכ' בו מפורש ואף שהסופר כתבו מעצמו מ\"מ כל המקנה על המנהג הוא מקנה וכדמסיק ובסמוך יליף מדין זה מק\"ו וכ' ומה כאן דלית ביה צד עבירה אף אם פירשו לכל מוציא שטר זה אפילו בלא הרשאה אפ\"ה כיון דאיכא בו צד ריעותא נדחקו בפירושו ק\"ו היכא דאיכא ביה צד עבירה דלא נלך אחר ל' פשטא דהשטר רק נפרשו דר\"ל כשלא מוצא דיין שרוצה למשכנו וק\"ל. והב\"י כתב כאן והנה השיב שכך נהגו בטוליטולא כלומר למנהג בעלמא דאילו מדינא תנאם קיים וכך פי' דבריו בת\"ה סשל\"א עכ\"ל ונ\"ל כוותיה לדינא אבל לא כביאורו רק כמ\"ש ועד\"ר ששם כתבתי דגם בעל ת\"ה לא כ\"כ לביאור דברי הרא\"ש ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכל דבר כו' זהו תשובה על הנאמנות: כתבוה בשוקא פי' ולא יכול לומר מתנה טמירתא היה וע\"ל בסרמ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " ואם היה בא לידי כו' זהו תשובה על ענין ההוצאה: לא הייתי כו' עד\"ר: בב\"ד חשוב ודלא כאסמכתא מ\"ו ר\"ש כתב דצ\"ל דלא בלא וי\"ו ור\"ל כשהקנין נעשה בב\"ד חשוב אז הוא דלא כאסמכתא אבל אין פירושו שצריך לכתוב דלא כאסמכתא דלא מצינו זה בתלמוד ובפוסקים אלא לקמן סקי\"ג משום שדומה לאסמכתא ואפ\"ה אי הוה בקנין לא בעינן שיכתוב כן בשטר ע\"ש עכ\"ל ובזה אשר כתב מור\"ש יש לקיים הגירסא של ודלא וא\"צ למחוק הוי\"ו ולומר דקאי אלשון השואל היאך יגבו והלא אסמכתא היא והשיב לו דאין גובין כ\"א נעשה הקנין בב\"ד חשוב ואז הוה דלא כאסמכתא והיינו ודלא כאסמכתא ודוק וע\"ל סר\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " ששאלת מלוה כו' שם כלל י\"ח סי\"ג ותשובה זו כפולה היא לקמן סי' ק\"ג: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והא דכתבינן כו' משמע דאי לא מצי לפרשו בע\"א היו הולכין אחר הל' בפרט אם יש למלוה זכות בו מיהו היינו דוקא אם רגילין לכתוב כן בכל השטרות ואז אמרינן דאדעתא דהכי קיבל הקנין וכ\"ש אם מפורש בשטר בהדיא שקיבל עליו אותו ענין בפירוש בקנין ואין בוה משום דמתנה על מ\"ש בתורה דהיינו דוקא בתנאי דעלמא אבל אין אחר קנין כלום וכמש\"ל סנ\"ו: אז יש לו רשות כלומר דכיון שנכתב כן הא לא נכתב לא. וכן בסמוך או יש לו רשות לעשות דין לעצמו פירוש נמי כיון ששעבד עצמו בשטר על כך הא לא\"ה לא: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שנוהגין בב' כו' פי' בדין לירד לנכסי לוה בלא רשות ובדין לידון לפני עכו\"ם. ועוד רגילי�� כו' והא דלא יהיב ג\"כ טעם למה נכתב כיון דלא נהגו כן די\"ל כיון דבעלמא נוהגין לכתוב כן לפי שבאמת אין כותבין הרשאה נתפשט המנהג גם בטוליטולא לכתוב כן אף שאין מוציאין בלא הרשאה משא\"כ בתרי הנ\"ל דלא נהגו לכתוב בשום מקום מש\"ה הוצרך לתת טעם למה דכתב גם י\"ל דטעם זה כבר כתב לעיל דעושין כן לחיזוק בעלמא: "
+                ],
+                [
+                    " וששאלת שמעון שכתב כו' בכלל ס\"ז דין ג': שנתחייב כו' ומיירי שהיו שותפין יחד ושמעון לא היה יודע בבירור כמה נשאר חייב לראובן נתן לו שטר בעדים שכתוב בו אני משעבד את עצמי עד אלף זהובים כו' כלומר כל מה שימצא בחשבון שנ\"ח לו ויכתוב לו אותו בכ\"י ויחתום שמו עליו על אותו סך יהיה מה שיהיה הן רב הן מעט עד אלף זהובים אני משעבד את עצמי לפני עדים. ועיקר הנ\"מ במה שנתן לו שטר זה היה בשביל שיהיה לו שיעבוד על נכסיו מהיום כי החשבון שיהיה ביניהן יהיה נכתב בכ\"י גם יטרוף בו מלקוחות אבל בשטר זה לחוד ודאי לא היה יכול לגבות מאחר שלא נתברר סך החיוב והשתא א\"ש שלא ירא שמעון מליתן לו ב' שטרות דהיינו שטר זה על אלף זהובים וגם כ\"י וק\"ל: גם י\"ל דמיירי ששמעון בקש שראובן ילוה לו וראובן לא היה יכול להבטיח כמה ילוה לו וירא שמא לא יהיו עדים באותו זמן והתחייב נפשו היום באלף זהובים וכתב בשטר דהיינו באובן שיברר בכ\"י כמה היתה ההלואה ופסק שיגבה מזמן הראשון ואין זה שטר מוקדם דעדים בחתומיו ז\"ל גם התחייב נפשו מהיום בשטר שהודה לו בו אחר זמן וק\"ל: שיש לראובן עליו ק' זהובים כו' בתשובת הרא\"ש אינו אלא שיש לראובן עליו וכן מוכרח לפמ\"ש: ונתקיימה ח\"י כו' דאילו לא נתקיים אינו כלום דלמא זה אינו כ\"י ולא חייב לו כלום והוא לא שיעבד עצמו בשטר אלא מה שימצא כתוב בח\"י ולכן לא היה השואל מסתפק אלא מזמן שנתקיים ח\"י דמאז נתברר שחייב לו: שמא לאלתר כו' ר\"ל שמא לאלתר יעשו חשבון יחד וישאר ח\"ל אף זהובים ויתן לו כ\"י עליהם: כי דוקא העדים כו' ואע\"פ דב\"ד כותבין בו הקיום מ\"מ אין הקיום מוציא קול וכ\"כ רבינו בהדיא סס\"ט ס\"ו ז\"ל ואפילו נתקיים כ\"י בב\"ד דינו כמלוה ע\"פ בעדים ואינו גובה מהיורשים ומהלקוחות אלא ממנו אם הודה שלא פרע כו': "
+                ],
+                [
+                    " וששאלת ראובן שאל כו' בכלל ס\"ה דין ג' ושם כתב ראובן תבע לשמעון. אלא לוי כו' ז\"ל מור\"ש נ\"ל שלוי הלוה משכון לשמעון כדי שימשכנו אצל אחרים שילוה לו עליו מעות לצרכו ושם לו החפץ במנה אם נאבד או יקולקל המשכון וק\"ל עכ\"ל. ול' נתן לי משכון קצת דוחק לפי' זה דהול\"ל השאיל לי משכון וי\"ל שלוי בקש משמעון שיכתוב אנפשו איך שחייב לראובן ק' זהובים ואפשר שהיה רוצה למכור אותו השטר בהיותו צריך למעות וכדי שלא יבא שמעון לידי היזק שיגבו ממנו בשטר זה הניח לוי בידו משכון שלא יגיע לו היזק מזה וק\"ל. אבל מ\"ש בתשובה שעיקר הממון לא היה שלו אלא של לוי היה לא משמע כפירוש זה דלפ\"ז לוי לא הלוהו כלום ונתיישב יותר לפי' הראשון: ושאל ממני כו' כלומר לא רצה לוה שיכתוב השטר על שמו לב' הפירושים הנ\"ל כדי שלא להשביע את עצמו הוא: כמו שטען כו' ר\"ל שהעדים יודעים שהדבר הוא כן א\"כ לאו הודאה היא ונאמן אפילו בלא שבועה: במגו שהיה יכול לומר לך פרעתי כו' ק\"ק דהו\"ל מגו דהעזה דבמ\"ש עכשיו דהממון של לוי אינו מעיז נגדו דהא גם ראובן לא טען שהממון היה שלו אלא שזכה בו מכח שנתחייב לו בהודאה ובשטר וי\"ל דלא אמרו דאין אדם יכול להעיז אלא נגד מלוה שלו שעשה לו טובה שהלוהו ולא בזה שטוען שנתח��יב לו בלי הלואה: כיון שאין כו' לשון זה משמע אפילו היה השטר בעין ביד אחר אפ\"ה נאמן זה בשבועה לומר פרעתיהו וממני נפל כיון שאין השטר ביד אותו שנכתב על שמו וכדעת הרמב\"ם שכ\"ר לעיל ס\"ס מ\"א וע\"ל סר\"ו: ואינו סותר כו' כלומר ולא שהוחזק כפרן כיון שעדים מעידים שנתחייב לראובן שהרי יכול לתרץ דבורו ואינו סותר כלום וע\"ל סימן פ': "
+                ],
+                [
+                    " שאלה ילמדנו רבינו כו' בכלל ס\"ח: ויש לו כמו ל' שנים כלומר יש ל' שנים שנכתב וכ\"צ לפרש לעיל ס\"ס מ\"ג ע\"ש מיהו כאן יש לפרש יש לו אראובן שזהו ל' שנים שראוהו עדים בידו: והקהל כו' ולא אמרו ג\"כ שאבותיהן פרעו דאז היה טענתן גרוע שהיה לאבותיהן ליקח השטר מידו אבל כשפרעו אחרים מהקהל לא חששו כיון שהשטר לא נכתב עליהם א\"נ ר\"ל שאבותיהם עשו ההלואה בשביל הקהל וגם פרעוהו בממון הקהל וכ\"א היה סומך על חבירו שיקחנו דהוי כמו קדירה דבי שותפי: אין זה טענה כו' עד\"ר: אמנם אם יראה כו' ע\"ל סט\"ו ולקמן סע\"ה וסצ\"ח וקי\"ח: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שאלה ראובן שיצא כו כלל ס\"ה: ואח\"כ נתבלבל המעמד כצ\"ל: או עשיתי כו' אע\"ג דאמרינן לעיל סל\"ב דאף אם הוא אינו טוען כן אנן טענינן ליה והביא שם תשובה זו עצמו היינו היכא שאמר שלא ח\"ל כלום אז אנן מתרצינן שהודאתו היתה כדי שלא להשביע כו' אבל הכא מודה שח\"ל: א\"כ מה קפידא כו' מל' א\"כ מה קפידא כו' משמע דה\"ק בשלמא אי הוה טען שכוונתו היתה שלא להשביע היה קפידא בכתיבה זו דלולי הכתיבה יכול לטעון כן ועכשיו שנכתב אינו יכול לטעון כן אף שלא נכתב אלא בל' הודאה גרידתא מ\"מ אלימא מילתא דכתיבה כמ\"ש בס\"מ ואם זה הנתבע יכול לברר שכדבריו כן היה שלא הודה הודאה זו ע\"ד לכתוב לא הוי אזלינן בתר זאת הכתיבה דהיינו מקרעינן ליה אבל השתא שלא טען שלא להשביעו כוונתי א\"כ אין להקפיד בכתיבה זו ואי משום שיבא לגבות ע\"י ממשועבדים ע\"ז מסיק וכתב דלהא אין לחוש דהא לא היה כוונתו להפיק קלא ולהיות לו כדין שטר גמור אלא לזכרון דברים כוונו דכן מוכח ל' השטר מדלא כתבו העדנו על עצמו: כמו שרגילין לכתוב בשטרות ר\"ל בשטרות גמורים הנכתבים לטרוף ע\"י משועבדים כי ע\"י שכותבין שא\"ל אתם עדי ומעידין על עצמו כאילו אמר הודיעו הדבר לרבים ויזהרו מליקח שיעבודי. ומדלא כ\"כ אלא הודה בפנינו כו' ר\"ל הנכתבים לזכרון דברים (וכמ\"ש לפני זה ועד\"ר שם כתבתי די\"ג ולא הודה בפנינו ואותה גירסא נראה עיקר): ואינו גובה כו' מאחר דשם לית בו קנין דודאי אם היה נכתב בו קנין נשתעבדו נכסיו משעת קנין ובכתיבה כל דהו היה סגי: וגם אינו שטר הלואה דאם היה שטר הלואה הי נכסיו משועבדים לו משעת ההלואה והשטר נכתב עליו לגבות ממשועבדים אבל בזה השטר לא כתב אלא מה שהודה בחשבון דהוא לזכרון דברים בעלמא ואם היה טוען עתה שלא להשביע הודה היו שומעין לו אבל כיון שלא טען הו\"ל זה עדות לקיים כו' נראה דר\"ל דל\"מ תו לטעון שלא להשביע או החזרתי להן והא דלא כתב ג\"כ דהא לא טען החזרתי להן אפשר דבעזבון שהודה שהיה בידו לא שייך למימר כבר החזרתי דלמי יחזירו אלא דפסק הרא\"ש דגם מהיום והלאה לא מצי למטען כן כיון שעכשיו נודע לו שיש שטר הודאה בזה עליו אין לו להחזיר אף שיגדילו אם לא יקח מידם הכתב: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אשה הנושאת כו' ברייתא פרק ח\"ה (דנ\"ב) בין שנושאת ונותנת בתוך הבית בחיי בעלה וטוענת כן עם בעלה והוא טוען כנגדה בין שנושאת ונותנת בתוך הבית לאחר ��יתת בעלה וטוענת עם היתומים וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ט מנחלות הדין אשניהם ע\"ש ועד\"ר: והיא אומרת כו' שירשה מאביה או מציאה מצאה או שנתנה גם במתנה בכל אחר כפי דינה המבואר בא\"ע ושם כמעט בר\"ס פ\"ה מבואר דאם בעלה נתן לה מתנה קרקע או מטלטלים קנתה ואין הבעל אוכל פירות ועמ\"ש בסמוך: ראיה בעדים לאפוקי ממ\"ד שסגי בראיית קיום שטר שלה ופלוגתא היא בגמרא שם: וא\"צ שיעידו כו' כ\"כ בע\"ת בשנ\"א ע\"ש דין מ\"ט והר\"מ כהן הביא ראיה לזה מהא דאמרינן לקמן גבי אחין אימר מעיסתו קימץ משמע דמספק תלינן להעמיד הממון בידו וה\"ה באשה: דה\"ה אם כו' כלומר אע\"פ שגופן ממון והוא מוחזק בהן אפ\"ה צריכה ראיה ול\"ת דוקא שטרות שאין גופן ממון ומחוסרי גוביינא ותפיסתן אין כ\"כ תפיסה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אחד מהאחין כו' ג\"ז בברייתא הנ\"ל שם: ואומר שלי הם וכו' לעיל גבי אשה סתם וכתב שלי הן משום דסתם שלי הם ר\"ל מירושה מאבותי אבל באחין דבסתם ירושה הם שוין מש\"ה הוצרך לכתוב שנפלו לי מאמי וה\"ה אם טען מציאה מצאתי או מתנה שנתנו לי וכמש\"ל וכ\"כ הרמב\"ם בזה ע\"ש: אז צריכין האחין כו' שם בגמ' אמר שמואל דבזה ליכא מאן דפליג ואע\"ג דאתקיף עליה שם בגמ' וקאמר ז\"ל מתקיף לה ר\"פ כלום טענינן להו ליתמי מידי דל\"מ טעין אבוהון קשיא מ\"מ פסקו הפוסקים הכי משום דר\"ח כתב בשם הגאונים דלא דחינן מימרא בקשיא אלא בתיובתא דקשיא פי' קשיא לן דלא ידעינן לתרוצי האי מימרא אבל המימרא מימרא תריצא היא עכ\"ל. והתוס' כתבו טעם לדבר והוא דשאני הכא כיון דהשטר נכתב ויוצא בשמו מוכח מלתא דשלו הוא אלא שבחייו אמרו צריך להביא ראיה דאם איתא שנפלו לו מאמו א\"א שלא יהיו לו עדים בדבר אבל בבנו דלא ידע במילי דאבוה סמכינן אמאי דיוצאין על שמו. וכתב ר\"י בנתיב כ\"ו ח\"ב די\"א דמה\"ט המטלטלין הן בחזקת האחין דלא (ראו) [דמי] לשטרות שיצאו בשמו: ואם חלקו כו' כן הוא מימרא דרב חסדא שם וכתבו התוס' שם דאפילו לא טען שמעות הללו הם ממה שקבץ מאותה חלוקה אלא אומר מבית אבי אמי נפלו לי מ\"מ נאמן במגו דאמר מחלוקה זה יתרתיה: ואפילו אם כו' כ\"כ בעה\"ת שנ\"א דאע\"פ שנראה לב\"ד שאין יכול לקמץ מעיסתו אותו סך מ\"מ אמרינן שמא מאותו קומץ נשא ונתן עד שאסף הון רב: והוא שזמן כו' כ\"כ בעה\"ת שנ\"א ומשום דא\"ל אף אם זמנה קודם החלוקה מ\"מ נאמן במ\"ש דממונו הן השטרות דשמא א' הלוה לו תחילה על החלוקה שיחלוק עם אחיו שיחזור וישלם לו וה\"ה שנאמן אם טוען שהוא שלו בירושה במגו דאי בעי הוה אמר לויתי מקודם קמ\"ל דלא: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם כו' בפ\"ט מה' נחלות וז\"ל שם שט\"ח היוצא מתחת יד אחד מהאחין עליו להביא ראיה שאביו נתנו לו בכתיבה ומסירה או שצוה לו כן כשהיה ש\"מ ואם לא הביא ראיה הרי הוא לאמצע וכתב מ\"ו ר\"ש ז\"ל שנוסח ספרי הטורים שלפנינו א\"א ליישבם ולחברם אלא דילוג יש כאן וצריכין להעתיק בדברי רבינו גם רישא דדברי הרמב\"ם ולא בשם הרמב\"ם כי גמרא הוא (וכמ\"ש בדרישה) מפג\"פ עכ\"ל ובודאי מיירי שלא כתוב השטר על שמו אלא ע\"ש אביהן דאילו נכתב השטר ע\"ש אותו האח אפילו הראב\"ד סובר שאחר בכה\"ג א\"צ ראיה ומיירי שאין האח נושא ונותן בממון אביהם דאל\"כ אפילו נכתב על שמו מ\"מ הממון של שטר הוא בחזקת אביהם אלא מיירי בשטר שנכתב ע\"ש אביו והוא בידו ואומר שאביו נתנו לו לבדו במתנה בכתיבה ומסירה בזה ס\"ל להראב\"ד דצריך (אחר) ראיה לזה וכתוב שנתן לו אביו השטר קני לך איהו וכל שיעבודיה כמ\"ש בסי' ס\"ו ועד\"ר: גובה בו כו' פי' א\"צ להראות לפנינו שמסרו ליה שטר בכתיבת קני לך איהו וכל שיעבודו כו' ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " עדים שהעידו על ראובן כו' מימרא דר\"פ פרק א\"נ (דל\"ו) וע\"ש מ\"ש הרא\"ש שם וכתבתי דבריו ומה שיש לדקדק עליו בדרישה. ולא דמי למש\"ר לעיל בס\"ס ל\"א מי שהביא עדים והוכחש כו' ואח\"כ מביא עדים אחרים כו' דהתם אף אם הוא מוחזק כשקרן כ\"ע מי הוחזקו כשקרנים משא\"כ הכא דחיישינן שהוא עצמו כתב וחתם וזייף חתימתן ועיין ברמב\"ם סוף הל' עדות שכתב שם הני ב' דינים בזא\"ז גם בש\"ע ס\"ס ל\"א כתב כל' הרמב\"ם שניהם זא\"ז והא דלא מחזיקין גם שאר שטרות בזיוף כתב הרא\"ש שם הטעם דאמרינן דג\"ז לא בקש לזייף אלא מפני שהמנה היה אצלו בע\"פ וירא שמא יכפור וק\"ל: ומש\"ר עד שיעידו כו' א\"צ שידעו שחתמו שטר זה אלא ר\"ל שמעידים שכתב חתימות דשטר זה הוא כתב ח\"י ולא חיישינן שמא כיון וזייף דכולי האי לא שכיחי לזייף ולא קאמר עד שיעידו עדיו אלא לאפוקי אחרים שהעידו על חתימתן דלא מהני דשמא טועין בדבר וכן משמע ברמב\"ם סוף ה\"ע וכן מוכח ממש\"ר בסמוך ז\"ל והרמ\"ה כתב בל' פלוגתא וק\"ל: כל שטרותיו כו' ודוקא מאותו זמן שהיה חוזר על זיופיה אבל הוציא שטר שראוהו בידו קודם הזמן שחזר על זיופו למפסליה למפרע בזמן שהיה לו חזקת כשרות לא אמרינן ודוק ועד\"ר: עד שהן בעצמן כו' הכי הוה עובדא בפג\"פ ברבא שטעה בחתימתן: אבל אם כו' כלומר אע\"פ שאין זוכרין שחתמו בשטר זה ואפשר שההלואה שראו לא היתה אלא מלוה ע\"פ וזה זייף ועשאה מלוה בשטר מ\"מ כיון דמעידין שראו ההלואה ושזה כ\"י רגלים לדבר דקושטא קאמר ולא זייף כ\"י: ומ\"ש או אחרים מעידין ר\"ל אפילו אחרים וכ\"ש כשהן עצמן מעידין שזוכרין שחתמו שטר זה: ומ\"ש דהא תו ליכא למיחש לזיופא אע\"פ דכשמעידין שזוכרין ההלואה ושזה ח\"י אכתי איכא למיחש לזיופא כיון שאין זוכרין שעל שטר זה חתמו אלא דאין חוששין לזיופא כולי האי ולא הול\"ל דהא תו ליכא למיחש כו' (לכן צ\"ל דה\"פ) ל' לזיופא לגמרי לדבר שלא היה בעולם ליכא למיחש כדאיכא למיחש ברישא וק\"ל: (ב) ומיהו לא משהינן ליה כו' פי' אף שהאי שטר לא מקרעינן ליה משום דאם יבאו העדים ויעידו שהוא חתימתן או שיעידו שראו ההלואה (לכל מר הנ\"ל כדאית ליה) מגבינן ביה מ\"מ לא משהינן בידיה ומה שלא כ\"ר כאן דאי תפיס לא מפקינן מיניה כמש\"ל סמ\"ו סל\"ג ובסנ\"א ס\"ג וכן לעיל לא כתב דלא משהינן ליה בידיה משום דהתם כיון שלא הוחזק בפסלות לגמרי מהני תפיסה וכיון דמהני תפיסה משהינן נמי בידיה ולא חוששין לזה שילך לב\"ד אחר שלא ידעו בדבר ויגבה מה לי תפס מה לי הוציא ממון בב\"ד דלא ידעי אבל כאן דמחזקינן בפסול לגמרי ודאי לא מהני תפיסה ומשה\"נ לא משהינן ליה בידיה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    "ראו סעיף 1"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שהפקידו בידו כו' עובדא בפרק הכותב (דפ\"ה) ופסק ר\"נ הכי וכתבו רי\"ף והרא\"ש שם דמיירי שתפס בתורת משכון דאילו לגבות כו' ור\"ל דאילו לגבות אף שטוען מסרם לי בכתיבה ומסירה לגבותם אינו נאמן ע\"ז וכתב ב\"י ואפילו לדעת הרמב\"ם שכ\"ר לעיל בשמו בס\"ס ס\"ב שאיש אחר מצי לגבות בשטר היוצא מתחת ידו נכתב ע\"ש אחר שאני הכא דמיירי שיש עדים שהפקיד בידו כמ\"ש בסמוך ומש\"ה אף אם יאמר שאח\"כ חזר והקנה לו בכתיבה אינו נאמן אפילו להרמב\"ם ע\"כ: ומיירי שיש כו' פי' בהא בעינן שיהיו לו עדים שתבעו ממנו מחיים ולא רצה להחזירם לו: שאל\"כ היה נאמן כו' פי' ש��ילו לא ראו אותו עדים עתה בידו אף שיש עדים שהפקידו בידו נאמן במגו דנאנסו ואם לא הפקידו בידו בעדים אף שראו אותו עתה בידו היה נאמן לומר להד\"ם שהפקידו בידו אלא מסר לידו מתחלה בתורת משכון וא\"ת מאי זה מגו הא אי טען נאנסו לא היה רשאי להראותו ולגבות בו וי\"ל דה\"ק כיון דהאמינו מתחלה ולא ירא שיטעון נאנסו מידי האמינו ג\"כ בהא אף שיאמר בתורת משכון כתנו לי וכדאמרינן בדין שליש בר\"ס נ\"ו ע\"ש והאי נאמן פי' מ\"ו רש\"ל דהיינו בהיסת דהא גם אם היה טוען נאנסו לא משתבע כאן אלא היסת דשטרות אתמעטו מדין ש\"ד ומה שלא כתב שהיה נאמן במגו דהחזרתי לפי שלזה לא היינו מצריכין עדים שראו אותן עתה בידו אלא ראו אותן בידו פעם אחת אחר מיתת המפקיד אפילו הוא זמן רב דהא תו לא היה נאמן במגו דהחזרתי ליתומים דהוה מגו דהעזה אבל משום מגו דנאנסו בעינן שראו אותן עתה בידו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל למאי כו' כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש שם ורבינו כתבו עוד לקמן סק\"ז ועד\"ר. ונראה פשוט דבין לדינא דגמרא ובין למאי דתיקון רבנן לא מיירי כאן אלא כשידוע שאבי היתומים היה חייב לו כגון דנקט שטרא בידו או שהלוה לו לזמן ועדיין בתוך זמנו וע\"ד שיתבאר לקמן סק\"ח דאל\"כ קשה למה יכול לגבות משטרותיהן דילמא אינו חייב לו כלום ול\"מ דאינו נאמן נגד היתומים אלא אפילו בחיי אביהן לא היה נאמן לומר הלויתי לך עליהן כך וכך דהא קיי\"ל דאינו נאמן לימר משכון הוא בידו עד כדי דמיו בדבר שראו עתה בידו אלא בדבר שהיה יכול לומר לקוח הוא בידו דאז נאמן במגו דלקוח וכמש\"ר סע\"ב סי\"א. ובשטרות דא\"נ לומר לקוחים הם בידי כיון דליכא בידו שטר כתיבה ג\"כ א\"נ לומר משכון הוא בידי וק\"ל. וזה דלא כמ\"ש מ\"ו ר\"מ בד\"מ ובש\"ע ע\"ש. ועד\"ר מ\"ש עוד מזה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המוציא שטר אצלו כו' משנה בב\"מ (ד\"כ) ופירש\"י כמש\"ר שאינו יודע אם המלוה הפקידו או הלוה כו' אבל אם יודע מי הפקידו בידו ודאי היה מחזירו לו אף שהנפקד אינו זוכר לאיזה ענין מסרו לידו כיון שהוא עצמו בא לקחתו ודוקא כשהלוה שהפקידו מת כתב לעיל בסנ\"ו ס\"י דלא יחזירנו ליד יורשיו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואם שטר כו' עד כתב א\"א הרא\"ש בכלל ק\"ה כ\"כ: אין מועיל לו כלום פי' החזקה אינו מועיל לו וק\"ל: לא לומר לקוחה כו' עד כיון שנמצא ביד שליש כלומר אם היה השטר משכונא בידו היה נאמן לומר בכך וכך היא ממושכנת בידי כפי משמעות השטר ואם אין שטר משכונא לפנינו כלל היה נאמן לומר בכך וכך היא ממושכנת בידי במגו דלקוחה היא בידי לאחר שהחזיק בה ג\"ש אבל עתה שהשטר ממושכנת ביד שליש תו א\"נ לומר שנשאר ח\"ל כפי משמעות השטר: כיון שידוע כו' פי' וא\"כ אינו יכול לומר לקוחה היא בידי והורע כח המשכונא דא\"נ לומר שעדיין ח\"ל כמ\"ש בשטר המשכונא ויכול בעל השדה לטעון שכבר פרעו ואם מת (אין) [אנן] טענינן להיורשים שכבר פרעו ועיקר דברים הללו מבוארים בדברי רבינו במקומן בסקמ\"ט וק\"ן ע\"ש: וא\"י כמה כו' היינו משום דסתמא כיון דהשלישי ולא קרעו נשאר ח\"ל דבר מה או היה שום שיור ביניהן ומ\"מ כיון דלא ידעינן כמה או מה היה השיור מוקמינן לה לקרקע בחזקת מרא קמא: "
+                ],
+                [
+                    " ואם טעה כו' עד כתב א\"א הרא\"ש בתשובה תשובה זו מצאתי כתובה בכלל ק\"ה ואינה בתשו' הנדפסים: היה יכול לגבות בו פי' אחר שהיה נשבע נגד העד שאמר שנתנו לו ועד\"ר: ואם הוא מודה כו' ג\"ז שם בתשובה וא\"ת יהא זה המלוה נאמן ב��בועה לומר שהוא הפקיד בידו במגו דאי בעי הוה מכחישו ואמר דלא נתנו לו אלא היה בידו מעולם וי\"ל דמגו כזה דהוצרך להעיז פניו ולומר לא נתנו לו לא אמרינן ואע\"ג דבלא\"ה מעיז פניו נגד הלוה מ\"מ אפשר דלא היה רוצה להעיז פניו נגד שנים. ועוד דכיון דהשטר מסייעו אינו העזה נגד הלוה. ועוד דנגד הלוה במה שאומר לא נפרעתי אין זה העזה דאמרינן מלוה ישנה יש לו עליו וע\"ל סע\"ב דשם כתבתי עוד מדין מגו דהעזה ועד\"ר שם כתבתי דאפילו הרמב\"ם דכ\"ר בשמו בסמוך סי\"ט דפליג בנפל מודה בזה: "
+                ],
+                [
+                    " וכן יורשי הנפקד כו' כן משמע שם ספ\"ק דמציעא וקמ\"ל בזה דל\"ת דוקא אם הנפקד חי הואיל שא\"י מה טיבו איכא קצת ריעותא אבל אם נמצא ביד היתומים אימא מסתמא דמילתא המלוה הפקידו כיון שנכתב על שמו קמ\"ל וגם קמ\"ל לאפוקי מסברת הרשב\"א דכתב דוקא באם נמצא ביד השליש דידו כיד המלוה והו\"ל כנסתפק המלוה עצמו בשטרו אם הוא פרוע הוא דלא יחזיר משא\"כ בנמצא ביד היורש וכמ\"ש בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    "(ו) וכתב א\"א כו' שם בפסקיו ובתשובה כלל ק\"ה כ\"כ ואיירי בין אם נמצא השטר ביד השליש או ביד יורשיו והא דכ\"ר דין זה באמצע דין אם נמצא ביד יורשים משום דסידר וכתב תחילה כל הדינים דאיירי בנמצא השטר דלא יחזירו לשום אחד מהן אם לא שנתרצו שניהן דאז יעשו כמאמרם ושאם החזיר לא יפה עשה הן שהוא שט\"ח הן משכונתא בין נמצא ביד השליש בין נמצא ביד יורשיו ואח\"כ כתב דין יורשין דלא טענינן להו שמא אביהן הלוה עליו וק\"ל: אלא קרוע דחיישינן כו' פי' שמא פרע ומה שהודה לו קנוניא עשו יחד לטרוף מלקוחות שקנו מהלוה: דלא חיישינן כו' כלומר שלא הזכירו בגמרא הנך חששות דקנוניא ושמא כתב ללוות ולא לוה כו' אלא היכא דאיכא ריעותא דנפילה אבל לא נפל לא חיישינן לשום חששא. ודע דהאי שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי פירוש שלא לוה עדיין אלא שעתה בתשרי אחר שנמצא רוצה ללוות בו מפני הטורח שיש לו לכתוב אחר א\"נ דחייש לפשיטי דספרא (וכ\"כ התוס' שם) אבל אין לפרש שלוה בו בתשרי קודם שנפל בתשרי דא\"כ איך סיים שמפני שנפל אתרע שלא נזהר לשומרו מפני ריעותא והא כיון שלוה בו ודאי נזהר לשומרו ודוק בדרישה שבסעיף שאח\"ז כי שם נתבארו הדברים באורך: ואם שניהם רוצים יעשו כמאמרם פי' אם כו' עד יהא מונח ע\"כ כך הגירסא בכל ספרי הטור גם בס\"י והדברים סתומים ותמוהים לכאורה מאד חדא שמל' ע\"כ משמע שהכל מל' הרא\"ש וז\"א דבפסקיו בפ\"ק דמציעא כתב כל זה ולא הזכיר האי פירוש שכ\"ר גם בתשובה כלל ק\"ה כתב כל זה ולא הזכיר האי פי' כלל אף שלפני זה כתב שם שיכול להשביע הא' לחבירו כמ\"ש כאן אבל לא כ\"כ אהא דאם ב' רוצים כו' ע\"ש וע\"ק דהו\"ל לסיים ברבותא ולכתוב דאפילו בלא שבועה יעשו כמאמרם כיון דלא חיישינן לקנוניא בכה\"ג לדעת הרא\"ש וע\"ק דהתחיל באם נתפשרו שיאמין הא' לחבירו בשבועה דמשמע דהא' רוצה לישבע אלא שהפשרה היא דהשני יאמינו על שבועתו וסיים וכ' כי המלוה יכול וכו' והיינו שישביענו ע\"כ ואם לא ירצה לישבע יחזיר השטר להשני וכמ\"ש הרא\"ש שם בתשובה בהדיא וע\"ק מאי לפיכך שכ\"ר בסוף הדברים אמאי קאי לפיכך וכי תולה בדעת עצמו הוא או מאי קמ\"ל ואחר העיון והדקדוק נתיישב כל זה ולק\"מ דרבינו דקדק בל' הרא\"ש שכתב ואם שניהם רוצים יעשו כמאמרם והיה קשה לו דאי כפשוטו והיינו דלאחר (שנעשה) [שנמצא] השטר ביד השליש א\"י מה טיבו שאלו להלוה אם נפרע ואמר לא נפרע ושהוא של המלוה הול\"ל ואם מודה הלוה יעשה השליש כמאמרו וכן אם הוא איפכא דהמלוה מודה שהוא של הלוה אז הול\"ל בקיצור ואם מודים זה לזה יעשה השליש כדברי המודה ולא הול\"ל ואם ב' רוצים דהא זה שאומר שהוא שלו פשיטא שרוצה גם מה\"ט לא הול\"ל יעשו כמאמרם ל' רבים דמשמע דקאי אהמלוה והלוה דיעשו כמאמרם אלא הול\"ל יעשה כמאמרו דהא אשליש קאי ואמר דיעשה כדברי המודה. ואף א\"ת דמשום דקאי איורשי הנפקד כתב ל' יעשו אכתי ק' ל' כמאמרם. ועוד דא\"כ קשה למה כתב דין זה אאם נמצא ביד יורשים ולא כתבו אכשנמצא ביד השליש עצמו כמ\"ש הרא\"ש בפסקיו אשליש עצמו וגם רבינו שהביא כאן דברי הרא\"ש משמע דאשליש עצמו קאי וגם בתשובה אף שהמעשה כך היה שם שהיה נמצא שטר ביד יורשים ונשאל ע\"ז מ\"מ הביא ל' הגמ' דספ\"ק דב\"מ ופירושו וכתב שכ\"א יכול להשביע להשני כו' ועל זה קאי שם אכשנמצא ביד השליש עצמו ומכח דקדוק ל' זה שכתבתי כ\"ר פי' אם נתפשרו כו' ור\"ל דמש\"ה כתב הרא\"ש ואם ב' רוצין דבא ללמדנו בזה ענין אחר והוא דמתחילה כתב דאם אינו מודה זה לזה שהוא שלו אלא כ\"א אומר שלי הוא ע\"ז כתב הדין דבגמ' שיהא מונח ואח\"כ אמר שיש תיקון אחר והוא שכ\"א אם ירצה יכול להכריח להשני שישבע שכדבריו כן הוא ואם אינו רוצה לישבע מחזיר השליש השטר ליד זה שתובע ממנו השבועה אלא שלתיקון זה דשבועה צריכין ריצוי ופשרה דשניהן והוא דאם אחר שאמר הא' ד\"מ המלוה אמר להלוה השבע שכדבריך כן הוא וטול לך השטר יכול הלוה לומר למלוה השבע אתה שכדבריך כן הוא וטול לך השטר ואם יתחיל הלוה ויאמר אני אשבע שכדברי כן הוא ואטול השטר יכול המלוה לומר איני מאמינך בשבועה ומש\"ה הוצרך הרא\"ש לכתוב דאם ב' רוצין דהיינו המלוה רוצה להאמין להלוה והלוה רוצה לישבע אזי יעשו שניהם המלוה והלוה כריצו מאמרם דשניהן ואין מי שימחה בידם דלא חיישינן בזה לקנוניא וזש\"ר פירוש אם יתפשרו שיאמין כו' היינו ריצוי המלוה כי יכול להשביע כ\"א כו' מש\"ה בעינן ריצוי הלוה שיתרצה הוא לישבע ולא לומר להמלוה השבע אתה וטול וסיים וכתב לפיכך כו' ר\"ל מש\"ה כתב הרא\"ש ואם ב' רוצים יעשו דבעינן ריצוי שניהם ואם לא נתפשרו שניהן על הדבר צריך להיות מונח ומ\"ש בסוף ע\"כ היינו טעמו דפי' לדברי הרא\"ש אינו מפסיק הענין והו\"ל כאילו הוא כולו מדברי הרא\"ש ודוק כי בזה נתיישב הכל בלי פקפוק: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שיש בו נאמנות עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אנן לא כו' וכ' הרא\"ש הטעם דמלתא דלא שכיחא הוא שילוה אדם מעות על שטרותיו שהרי אין יכול לגבותו בלא כתיבה ומלתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי עכ\"ל ובסמ\"ע כתבתי דאפילו הרמב\"ם דס\"ל דא\"צ כתיבה נגד המוכר מודה בזה כיון דגם הוא ס\"ל דהלוה יכול לטעון כנגדו לאו בעל דברים דידי את אם אין בידו שטר כתיבה כנ\"ל בסס\"ב ולקמן סס\"ו מש\"ה מקרי ג\"כ דבר שלא שכיח דלא טענינן להו ליתומים: "
+                ],
+                [
+                    " המוצא שט\"ח כו' משנה פ\"ק דב\"מ ועד\"ר: ומ\"ש אפילו אין כו' הטעם דאחריות ט\"ס הוא וכדמסיק רבינו בסמוך וכתב בעה\"ת בשער נ\"ב דאפילו כתוב בו נאמנות דלא הימנה אלא כשיוצא מתחת ידו: דחיישינן לפרעון כולי כלומר שיטרפו מלקוחות כדמסיק בסמוך: וכתב בעה\"ת בשער נ\"ב כ\"כ: ואפילו אמר המלוה כו' פי\" כשאין הלוה מודה והמלוה נתן בו סימן או איפכא מיירי דאי כשהלוה מודה פשיטא דאין מחזירין להמלוה ע\"פ סימנו מחשש שקנוניא הוא והלוה אמר להמלוה מהסימן או איפכא וכן מוכח להדיא שם בבעה\"ת דאסתם מוצא שט\"ח קאי: אע\"פ שאין כו' לפיכך כו' פי' הא דאמרינן אע\"פ שאין בו אחריות לא יחזיר הוא מטעם דאחריות ט\"ס לפיכך אם פירש בו שלא באחריות מחזירין ובזה מיושב אריכות לשונו דהול\"ל מיד לעיל טעם הדבר: או שיש ללוה בנ\"ח שמספיקים לשיעבוד החוב פי' יחזיר למלוה והיינו כשהחייב מודה וא\"ת אכתי ניחוש שמא יש לו עליו עוד ב\"ח אחר שאין אנו יודעין בו שיטרוף מבנ\"ח (וכדחיישינן להכי לעיל סימן ל\"ז ס\"ח דפסלינן המוכר לעדות מחשש זה) והוא עשה קנוניא עם המלוה לטרוף מלקוחות י\"ל כיון שיש לפנינו ש\"ח כשר מסייע להודאתו לא חששו אלא להיכא דאיכא ודאי פסידא דלקוחות ול\"ד לההיא דלעיל דהתם הוא להיפוך שרוצה לסתור דברי המערער המביא עדות וראיה נגדו וק\"ל ועד\"ר וע\"ל סכ\"ג: וכן אם נמצא כו' מימרא דר\"י ע\"פ אוקימתא דרב כהנא בפ\"ק דב\"מ [די\"ז) וכתבתי ל' בדרישה וטעמו דליכא למיחש לקנוניא דהא אי בעי כתב ליה שטר אחר מהשתא דהא לא בירושלים יתבינן דכותבין שעות וגם ליכא למיחש דילמא פרע לו ורצה לחזור וללוות בו משום דחייש לפשיטי דספרא ונמצא טורף בשטר שנמחל שעבודו דא\"כ מלוה גופיה לא שביק דאמר שמעי בי רבנן ומפסדי ליה לשטרא כן איתא שם בגמרא. ועד\"ר מ\"ש עוד מזה. וא\"ת לפי מאי דקיי\"ל ע\"מ כרתי (וכמש\"ר בס\"ס נ\"א ע\"ש) בלה\"נ ליכא למיחש שכבר פרעו ושכוונת הלוה לחזור וללוות בו דהא חזקה הוא דלא שביק אינש היתרא ואכל איסורא דהו\"ל להודות שפרעו והיה יכול לחזור ולמסור לידו בפני ע\"מ וכמש\"ל סמ\"ח. וי\"ל דהגמרא קאמר ה\"ט אפילו למ\"ד דאין ע\"מ כרתי. א\"נ אף דע\"מ כרתי מ\"מ מדרך העולם ליקח שטר בעדים שמא ימותו או ילכו למד\"ה אלו עדי המסירה וכמ\"ש בסכ\"ח וק\"ל: אבל אם לא היה החייב מודה ר\"ל אבל אם אין ידוע שהחייב מודה לו כגון שאינו לפנינו לשאול: אע\"פ שזמנו כו' פי' ומן הכתיבה הוא בו ביום שמצא אפ\"ה חיישינן לפריעה: דהא סתם הלואה ל' יום כו' נראה דלא מהא לבד למד הרמ\"ה אלא גם מהא דחזקה אין אדם פורע ביומא ואפ\"ה חיישינן כאן כשאינו לפנינו דפרעיה כיון דאיכא ריעותא דנפילה אע\"ג דאיכא תרתי פריעה ביומא וסתם הלואה ל' יום א\"כ ה\"ה בקבע לו זמן כו' דאל\"כ ק' הא בסתם הלואה אפילו לא נפל נאמן לומר פרוע כדלקמן סי' ע\"ח משא\"כ בקבוע זמן וא\"כ מאי מייתי ראיה מסתם הלואה וע\"ק למה סיים וכתב ואפ\"ה כי אין חייב מודה כו' דהו\"ל ללמוד מזה דאפילו כשח\"מ לא יחזיר משום חשש פרעון וקנוניא כמ\"ש לעיל אלא ודאי משום דבנמצא (ביד) [ביום] הכתיבה בעי שחייב מודה כ\"נ וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מצא בשוק שטרות כו' פי' כל השטרות שמצא הם כתובים על שם מלוה א' שחייב לו פלוני ופלוני וכולם קרועים חוץ מא' וקאמר דג\"ז דינו כאילו מצא לזה השלם לבד בשוק דכבר נתבאר דלא יחזירנו לא להלוה ולא להמלוה אם לא שנמצא בצדו ג\"כ שובר אע\"פ שאין בו עדים מצרפין לשטר ריעותא דנמצא בין הקרועין ומחזירין השטר להלוה וע\"ל בדברי רבינו מ\"ש בסימן זה מסכ\"ג עד סכ\"ז מדינים אלו ועד\"ר: ואם יש עליו שובר כו' ר\"ל שאין עליו שום דבר המעיד גם המלוה לא חתם שמו עליו ואפילו הוא כתב של אדם אחר שאינו של לוה ומלוה אפ\"ה מחזירין השטר להלוה וכן הוכחתי לקמן בסימן זה בסכ\"ה בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " המוצא שט\"ח בכלי כו' משנה שם וכתב הרא\"ש ולא איתרע בנפילה זו כיון שע\"י הסימן מתברר אי מלוה אי ממלוה נפל עכ\"ל ובעה\"ת שענ\"ב כתב עוד טעמים אחרים וז\"ל ר\"י נ\"ב ח\"ב כלומר ומהדרינן שטרא בסימנא דכלי ואע\"ג דבעלמא חיישינן לשאלה דוקא גבי איסור דא\"א אבל לענין ממון לא חיישינן לשאלה ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " מצא ג' שטרות כו' כרוכין זע\"ז כן הוא ל' הברייתא שם ג' כרוכין זה בזה ואע\"פ דס\"ל לרבינו דא\"צ ליתן סימן בכריכה ס\"ל לרבינו דאי לאו דכרוכין הן גם סימן מנין לא שייך דהאובד מייאש ממנו מימר אמר לאו כחדא נפלו ממני אלא אחד א' וכ\"כ הרא\"ש והכי אמרינן לקמן בסרס\"ב בס\"י מצא ג' מטבעות אם מונחים זעג\"ז כמגדל הן סימן הינוח ומכריז מטבע מצאתי ובא ואומר סימן מנין וא\"צ לומר שהיו מונחין כמגדל ע\"ש. ואיכא נמי למימר דרבינו ס\"ל דלרבותא קאמר כן דאע\"פ שהן כרוכין אפ\"ה סגי בסימן מנין לחוד וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " המוצא שטר מתנת בריא כו' ברייתא שם (דף י\"ט) והטעם כמ\"ש דכיון דנפל איתרע וחיישינן שמא הא דמודה להראשון לא לזכות לו באמת אלא לעשות קנוניא להפקיע מיד אחר שמכר או נתן לו: כגון שכתב מהיום אם לא כו' והטעם דתו לא מצי האי מקבל מתנה להוציא מיד מקבל מתנה או הלוקח דבתריה דקמא ובתרא בתרא זכי שהרי הדר ביה מקמא: ואם הוא שטר הקנאה כו' דבשטר הקנאה אין הנפילה ריעותא כמ\"ש לעיל בסמוך דהו\"ל כאילו יש עדות שבא לידו מיד בשעת קנין דהא הקנין זכי וק\"ל ועד\"ר: ומה שכתב רבינו ואם הוא שטר הקנאה שפי' שהקנה לו מיד דמשמע שצריך להיות מפורש בו בהדיא שהקנה לו מיד כבר כתבתי בדרישה ס\"ס ל\"ט והוכחתי דל\"ד הוא ע\"ש והא דיש חילוק בין שטרי הקנאות היינו דוקא בשטר מתנה דלית ביה חשש פרעון אלא שאר חשש קנוניא וכיון שהקנה לו מיד הו\"ל כאילו הביא ראיה שבא לידו מיד דליכא למיחש (בין) [ביה] לשאר קנוניא עמ\"ש לעיל אבל בשט\"ח העומד לפרוע אין חילוק בין שטרא הקנאה וכ\"כ הרי\"ף והרמב\"ם ובעה\"ת בשנ\"ב וכן דייק ל' התוס' שם (די\"ו) בד\"ה אע\"פ שכתב כו' משה\"נ לא כתב רבינו האי חילוק דהקנאה לעיל בס\"ח בדין מצא שט\"ח וק\"ל: אע\"פ שלא הגיע השטר כו' זהו דלא כר\"ח ורי\"ף דס\"ל דלא הקנה עד שיגיע השטר לידיה ע\"ל סל\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " המוצא שטר מתנת ש\"מ כו' שם בגמרא מסיק רב זביד כן: ובנו אומר כו' ודוקא איהו דבר מיהדר הוא כיון דמתנת ש\"מ היא ואי יהיב לאינש אחרינא בתרא זכה מש\"ה מחזירין לידו וכמ\"ש אבל בבנו חיישינן דילמא כתב אבוה להאי ונמלך ולא יהיב ניהליה ובתר אבוה כתב איהו לאינש אחרינא ויהיב ליה והשתא הדר ביה וקעביד קנוניא להפקיע נכסי האחרון: "
+                ],
+                [
+                    " מלוה ולוה כו' בב\"מ (ד\"ז) ת\"ר ב' אדוקין בשטר מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אומר שלי הוא ופרעתיו לך יתקיים השטר בחותמיו (ואז יחלוקו) דברי רבי ורשב\"ג פליג עליה וס\"ל כיון דמודה שכתבו א\"צ לקיימו ויחלוקו והלכתא כר' דאמר אף דמודה שכתבו מ\"מ כיון דאינו מקוים אלא על פיו אמרינן מאן קמשוי ליה שטרא לוה והא אמר דפרוע ומבואר זה דמש\"ר אם אינו מקוים כנומר אם אינו יכול לקיימו וכל' הברייתא דאמר יתקיים בחותמיו (וכן הוא ברמב\"ם ספי\"ד דמלוה ז\"ל אם הוא שטר שיכול לקיימו כו') ודומה לזה צריכין לפרש דברי רבינו בא\"ח סתל\"ד שכתב ז\"ל אם לא בטיל צריך לחזור ולבדוק דר\"ל אם לא בטיל ואינו יכול לבטל עוד וכמ\"ש שם וכן הרבה ודוק: הלוה נאמן כו' דנאמן במגו דמזויף וכנ\"ל: בטופס או תורף תורף הוא ל' גילוי כלומר עיקרו של שטר דהיינו שם הלוה והמלוה והמנה והזמן ושאר כל השטר הוא נקרא טופס כ\"כ הערוך ערך טופס והביא ראיה מהא דאמרינן הכי לענין גיטין בפרק כל הגט והוא דעת רבינו: או ששניהן אוחזין כר עד\"ר: זה ישבע כו' ע\"ל סקל\"ח שם כתבתי למה תקנו השבועה בל' זה: יותר משאין בו זמן דגם גובה ממשעבדי וזה לא גובה ממשעבדי ע\"ל ר\"ס מ\"ג: והשאר יחלוקו בשוה ל' התוס' אין חולקין את החוב כמ\"ש בשטר אלא כמו ששוה אלו ימכרו ומזה יפרע החצי וכ\"כ ר\"י נ\"ו ח\"ה בשם רבי' יונה: שהרי לא תורף כר פי' שכך השטר פסול בלא טופס כמו בלא תורף דאם נמחק אפילו שיטה אחת מן השטר הוא פסול וא\"כ כך שוה שיטה א' מן הטופס כמו מקום לוה ומלוה ומעות ונמצא שוים בעיקר השטר אבל הזמן דיש בו יתרון דהשטר כשר זולתו כמש\"ר בסמ\"ג ול' רבינו הוא כל' התוס' שם בד\"ה דאית ביה זמן ע\"ש: ואם יש כאן עדי מסירה כו' לכאורה נראה דכוונת רבינו הוא דכל אחד ואחד לבדו כשר כיון דבסוף חוזרין וכותבין בשיטה אחרונה וקנינא מפ' לפ' בכל מאי דכתוב לעיל ואף שאין למדין משיטה אחרונה היינו במילי אחריני שאינו במשמעות מה שכתוב בתחלת השטר אבל כל כה\"ג ודאי ילפינן סתום מן המפורש וא\"כ כשעדי מסירה מעידים על ההלואה שקושטא היתה ושראו שהלוה מסר למלוה האי שטרא נמצא אף אילו חתך השטר לשנים היה כל חלק וחלק שטר גמור שהרי בחלק הראשון נזכר המלוה והלוה ובחלק שני נזכרו ג\"כ וג\"כ כתוב שם שקנו מיניה על כל הא דלעיל נמצא דהוה כאילו מפורש גם בו סך המעות והזמן והרי עדי מסירה מעידים על שניהם ושניהם שוים: ומ\"ש אלא שהטופס שוה יותר בשביל העדים החתומים בו כלומר אלא שסוף סוף השתא דלא נחתך השטר לשנים עדיף חלק הטופס שהוא מקום חתימת העדים דאף כשילכו ע\"מ למ\"ה או ימותו מ\"מ אפשר לקיים חתימת החתומים וא\"כ שטר זה שנמסר בע\"מ והן שוה לשניהן וחתומים בו בסוף הן או אחרים יש להטופס יתרון בזה ואע\"פ שאם היו חותכין אותו לשנים היה שיווי החלקים שוה ויצטרפו שניהם לע\"מ וזולתן שניהם פסולין מ\"מ השתא שלא נחתך שפיר שמינן ליה דומיא דאמרינן ברישא גבי זמן דאף שאילו היה נחתך חלק שבו הזמן מן השטר לא היה שום א' שוה כלום מ\"מ שמינן ליה לפי מה שהוא עכשיו שלא נחתך השטר כן היה נראה לפרש לכאורה אבל אחר העיון אין פי' זה עולה יפה מכמה הוכחות חדא דא\"כ למה ליה לרבינו הא דכתב דכ\"א כשר לגבות בו דהא גם כי אין יכולין לגבות בתורף בלא טופס וכן איפכא נמי יש יתרון לטופס בעדי החתימה כיון דיכול לגבות זולתן בעדי מסירה וכמש\"ר ביתרון דתורף עבור הזמן ועוד דהאי עדיפא דטופס בשביל עדי חתימה לא נזכר בגמרא דידן ולא כתבו ג\"כ הרא\"ש אלא שרבי' למדו מהא דכתבו התוס' בשם הירושלמי שכתבו האי דינא דיש יתרון לטופס עבור עדי החתימה כשיש ע\"מ ולא זכרו כלל שם מזה דיתרונו הוא משום דיכולין לגבות בכל א' בפני עצמו בע\"מ אלא סתמו בטעמו וסמכו אמ\"ש לפני זה ביתרונו דתורף בזמן משום דהשטר כשר להיות זולתו והה\"נ ביתרונו דטופס עבור עדי החתימה וא\"כ למה לקח רבינו לנפשו שיטה אחרת לכתוב טעם מה שלא נזכר בשום מקום ושלא לצורך ועוד דגם בגוף הדין יש לפקפק כי אין סברא לומר שאם יחתך השטר לשנים שיכולין לגבות בכל חלק בפני עצמו שהרי אין שם שטר אשום א' מהחלקים דבתורף כתוב איך שאמר לעדים קנו ממני כו' ולא נזכר בו שקנו מידו ובטופס כתוב וקנינו מפלוני ב\"פ כולי על כל הא דלעיל ולא נזכר בו מה היה כתוב לעיל אלא (שאם) אמרו עדי מסירה הן הן שזוכרין הדבר ומשלימין בדבריהן בע\"פ מה שחסר בכ\"א מהחלקים וזה לא יתכן לשיטת התוס' ורבינו שכתבו שאם חסר שיטה אחת מהטופס כל השטר פסול דכמו שבע\"מ לחוד בלא שטר כלל אין יכולין לגבות ממשעבדי גם יכול לומר פרעתי כן נמי הדין כשאין ביד המלוה שטר גמור הן שנכתב בל' שטר בעדים הן שנכתב בל' חתימת מטה ונמסר לפניהן וכמ\"ש בס\"ס מ' ונ\"א וס\"ט לכן נלע\"ד פשוט דמש\"ר ז\"ל נמצא דבין תורף ובין טופס שניהן כשרים לגבות בו אינו ר\"ל בכ\"א בפני עצמו אלא כלומר שבין שניהן יחד יכולין לגבות בלא עדי חתימה ולא האריך בלשונו לכתוב בין תורף בין טופס שניהן כשרין אלא ללמדנו שבין האוחז בתורף בין האוחז בטופס שניהם שוין הן לענין גבייה בלא עדי חתימה דנמצא דינו יתרון להאוחז בטופס בשביל עדי החתימה שבו כיון דיכולין לגבות בהשטר זולת חתימתן וק\"ל ועד\"ר מ\"ש עוד: ומאי דביני ביני מנכין ליה כו' ד\"מ דאם החוב שוה ק' זהובים והיתרון דביני וביני הוא י' זהובים אם היתרון ביד הלוה אז הוא מנכה מעיקר החוב י' זהובים וישאר תשעים ויגיע למלוה מ\"ה זהובים ואם היתרון ביד המלוה אז הוא נוטל מתחילה מהחוב י' זהובים והצ' יחלוקו נמצא שיגיע למלוה נ\"ה זהובים עם כל וכל: ותוקף את כו' ע\"ל סקל\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " המחזיר שטר כו' עד כתב הרמב\"ם שהוא כשר בסוף הל' גזילה כ\"כ וז\"ל המ\"מ נראה דיצא לרבינו מדאמר במתניתין ובכל דוכתא לא יחזיר דמשמע לכתחילה ולא אמר ה\"ז פסול ואינו מוכח ע\"כ ועמש\"ל בסימן זה בס\"ג בדרישה טעם למה לא כתב רבי' כאן דעת הרא\"ש דכ\"ר בשמו שם משעה שנפל דאם מודה זה שנתנו לו דצריך להחזירו וגם על מה לא כתב שם דעת הרמב\"ם שבכאן ע\"ש: וכתב בעה\"ת כו' בשנ\"ב כ\"כ: אפ\"ה מהניא כו' וה\"ט דמהניא דטוענין ליורש כל מאי דהוי מצי אבוהון לטעון ואבוהון היה נאמן בטוענו טענת ברי שעדיין ח\"ל כנזכר: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ראובן כו' בכלל ס\"ח כ\"כ: היו שותפין כו' פי' שמעון ולוי: והורידוהו ב\"ד לבתים של לוי לא הורדה בתורת אחלטתא ממש קאמר א\"כ למה היה צועק המורשה על אבידתו ולמה השיב לוי להשליח מה לי לקנות שטר שאני יודע שאינו פרוע הול\"ל כבר פרעתי בבתים שלי אלא הורידוהו ר\"ל שכתבו אדרכתא על נכסי לוי ובתיו וכמו שמסיק הרא\"ש בתשובה וכתב ז\"ל כיון שכבר נכתבה אדרכתא על נכסי לוי כו'. בכל מה שיוציאו ממנו בשטר הנזכר ר\"ל בשטר שהיה לראובן עליהן: נודע שהעכו\"ם מצאו והעכו\"ם כו' נראה שכל זה היה נודע להן ולא היה מסופק השואל אלא במה שקרובי בני שמעון היו טוענין אמת שבא לידינו שטר מפ' אלמוני אבל אנו אומרים שמא משלוחו של בני שמעון נפל לאחר שפרעו והא דמסיק הרא\"ש וכתב בסוף התשובה ז\"ל ועוד אין אנו מאמינים לשלוחנו שאמר שנפל כו' עד ושמא השליח כובשו ה\"ט משום שהמעשה היה שקרובי בני שמעון קרעו השטר מיד שקנוהו (וכמו שכתבו לקרוביהם ששטר זה לא נמצא ולא ימצא עוד) ומש\"ה השיב הרא\"ש דאף שהפ' ושלוחם אומרים שהיה בידם שטר כזה מ\"מ איכא למימר שטר אחר היה או העתקת השטר היה והוא נפל וגוף השטר נשאר ביד המורשה וכובשו: ומ\"ש וקול אמתלא כו' פי' קול זה שיצא איך שמיד המורשה נפל מיד קודם שנפרע נתאמת ממה שלוי השיב להשליח מה לי לקנות שטר שודאי אינו פרוע וגם ממה שכתבו הקרובים לבני שמעון דכך וכך טעננו בשבילכם ואילו פרעו בני שמעון ע\"י שלוחם ודאי היה השליח מודיע הדבר ללוי ולקרובי בני שמעון ולא היה משיב לוי כן ולא היו הקרובים כותבין כן וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אשר דרכיה כו' הקדים זה לומר דלפעמים יש לדיין לדון שלא ע\"פ דין תורה ממש אלא ע\"י אומדנא כדי שיהא שלום בעולם ומה\"ט נמי השיב ונצטוינו לדון דין אמת לאמיתו ור\"ל שיהא דן לפי הענין שרואה בו ובזה יהיה לאמיתו כמש\"ל סימן א': חכם עדיף מנביא ר\"ל השי\"ת מסר לחכמים התורה ושילכו אחרי חכמתם דהיינו להבין דבר מתוך דבר ולילך בתר אומדנא ולבא אל האמת מה שאין הנביא יכול לשנות שום דבר בנבואתו וק\"ל: מההוא עובדא דפרק ח\"ה כו' ע\"ש דף נ\"ח: אמאי לא צניעא ההיא איתתא באיסורא כו' י\"מ דאמרה לה אמאי לא תעשי זנותך ואיסורך בסוד ובהצנע לכת שלא יודע לאיש כמו שלא נודע עלי במה שזניתי והיו לי ט' בנים מאחרים. והיותר נראה דהוכיחה למוטב ואמרה לה הכי הוי צנועה ואל תעשי כמוני שהתחלתי בפריצות ושוב לא יכולתי לפרוש ממנו והיו לי ט' בנים בזנות כו' וק\"ל: כי קא שכיב אמר כו' כי קשכיב לא ידעו אינשי כו' שכחו ובגמרא ליתא להני תיבות כי קשכיב בחדא תיבה מפני שהוא ל' עבר דאחר שמת לא ידעו כו' וק\"ל: זילו חבוטי כו' לנסותן נתכוין שאותן שהן ממזרים הן עזי פנים וילכו לחבוט: וכן הלכו חכמי התלמוד בתר אומדנא כו' הא דכתב וכן כו' לחלקו לב' בבות משום דעובדא דרבי בנאה הוא דבר שאינו שכיח והווה ולמד ממנו נדון תשובה זו דג\"כ אינו דבר הווה אבל הנך דברים נהוגים ונכתבים לדינא בתלמוד: גבי שטר מברחתא פי' אשה שיוצאת לינשא ויש לה נכסים ונתנה במתנה קודם לכן וכתבו רבינו בא\"ע בסי' כ' ע\"ש ודקדק וכתב אומדנא דמוכח לאפוקי אינו מוכח וכמש\"ר בסע\"א סכ\"א תשובת הרא\"ש דהיכא דליכא אומדנא דמוכח כולי האי אין לדון על פיה וע' בכתבי מהר\"א סימן ר\"ס: כתב כל כו' לקמן ר\"ס רמ\"ו כ\"ר דין זה: וכן במש\"מ בכולה כ\"ר בסימן ר\"ן: אדעתא למיסק כו' כ\"ר בסר\"ד: וגמל האוחר בין הגמלים בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל\"ד) ופי' רש\"י כשבא ליזקק לנקבה בין שאר גמלים הוא בועט ומכה ברגליו הגמלים שסביביו ואם נמצא אחד הרוג אמרינן ודאי אותו ששימש הרגו ול' אוחר שייך בתשמיש גמלים כדתניא בבכורות גמל אחור כנגד אחור וכ\"ר לקמן. לשבור מתלעות עול לשון מקרא הוא באיוב סכ\"ט: אמת כי אמרו חכמים כו' בפ\"ק דמציעא (די\"ב) איתא האי סוגיא ומה שהאריך הרא\"ש בהבאת דברים של תנאים ואמוראים ולא כתב בקיצור הא דמסיק בסוף היכא דיש סברא לומר שלא נפרע לא חיישינן כו' משום דבא לומר דאף דהקרובים שאמרו שמא נפרע יש להם על מי לסמוך והיינו רבנן אליבא דר\"י דהלכתא כוותיה (וכמו שסיים הרא\"ש וכתב בסמוך ז\"ל שהרי הקרובים אף אחר שלמדום לטעון) וז\"ש אמת כי אמרו כו' ר\"ל אף שאמת כן הוא שהיכא שאיתרע חששו לפירעון מ\"מ בכה\"ג לא חששו ומה\"ט נמי נראה שהתחיל בריש דבריו וכתב ז\"ל אכתוב אני את אשר עם לבבי ע\"פ התורה אשר הורוני ולמדוני כו' אף ע\"ג דעיקר התשובה אינה משום דין אלא סברות בעלמא. אלא שכ\"כ משום דבא לפרש משמעות הדין הנזכר בברייתא ובגמרא שמביא דמשמע שטר שנפל אין מחזירין אותו לגבותו וכתב שע\"פ התורה שלמדוני טעמו של דבר זה אינו אלא משום דאיתרע בנפילה אמרינן ולא חששו ליה היכא שהוא מוכרע ושקול דאז מעמידין הממון בחזקתו משא\"כ בנדון זה דיש כמה הוכחות וכו' וק\"ל: אינו גובה לא כו' (ופרש\"י כיון שאין הלוה מודה דשטרא שאין בו שיעבוד נכסים לאו שטרא הוא והוה כמלוה ע\"פ שאין עליו עדים ויחזיר דקאמר ר\"מ לצור ע\"פ צלוחיתו של מלוה ולא מהדרינן ליה ללוה לצור עפ\"צ דמיירי דקאמר להד\"ם גמרא וע' מ\"ש התוס' ע\"ז שם): ממשעבדי כו' כן הוא שם בגמרא ולפ\"ז צ\"ל דלא ס\"ל לר\"א אחריות ��\"ס אבל בתוס' שם משמע דל\"ג ליה אלא ה\"ג ורבנן סברי מיגבי גבי כן הגי' שם מ\"ו רש\"ל ור\"ל מיגבי גבי אף ממשעבדי דאחריות ט\"ס הוא והשתא א\"ש מה שסיים ד\"ה יחזיר דלפרעון ולקנוניא לא חיישינן דלפי הגי' שלפנינו מאי קנוניא איכא הא אין בו אחריות נכסים וצ\"ל דר\"ל קנוניא דבא להפקיע מיד הלוה המשועבד לו שלוה לו אחר זמנו על שטר זה אי נמי ה\"ק לא חיישינן ומהדרינן אף אם כתוב בו אחריות נכסים והוא דחוק וק\"ל: ממשעבדי הוא דלא גבי כו' כן הוא הל' ג\"כ בגמרא שם ויש לדקדק כיון דבא ליתן טעם למה דס\"ל ר\"מ יחזיר הול\"ל איפכא דר\"מ סבר מבנ\"ח הוא דגבי אבל ממשעבדי לא גבי ולהכי יחזיר כיון שהח\"מ וליכא למיחש לטריפת לקוחות ור\"ל דמילתא בטעמא קאמר כלומר השתא דמוקמינן לה כשהח\"מ א\"ש הך דקאמר ר\"מ יחזיר לו דהיינו כדי לגבות ממנו בנ\"ח משא\"כ לאוקימתא דר\"א דס\"ל לר\"מ דאין גובה בו כלל וא\"כ למאי נ\"מ מחזירין אותו ונצטרך לומר כדי לצור עפ\"צ ומיירי דהלוה טוען להד\"מ וכמש\"ל בביאור דר\"א וזהו דוחק לפרש דפלוגתתן מיירי כשהלוה אומר להד\"מ דוקא גם י\"ל דלהכי נקט בהך לישנא משום דקאי אדברי ר\"א דאמר הך לישנא בטעמא דרבנן דמש\"ה ס\"ל דלא יחזיר וקא\"ל ר\"י אני אומר דר\"מ ס\"ל הכי ואפ\"ה קאמר יחזיר והיינו טעמא דמיירי כשהח\"מ ואף שכבר כתבתי דאותה גי' אינה מתיישבת יפה מ\"מ הואיל ורבינו העתיקה ש\"מ דס\"ל לעיקר ודוק: ורבנן סברי וכו' דאחריות ט\"ס הוא: אבל יש לו נכסים ללוה ליכא למיחש לקנוניא הטעם כתבתי לעיל בס\"ח ומכאן ראיה למ\"ש שם: בכל ענין לא יחזיר ר\"ל אפי' יש לו נכסים בנ\"ח וגם כתוב בו בפירוש שלא יהיה לו אחריות דחיישי' לפרעון ויגבה בו מבנ\"ח שלא כדין: וכיון שהדבר וכו' אף ע\"ג דקאמר לפני זה דכיון דנמצא מוטל באשפה ניכר כו' מ\"מ ג\"כ למלוה יש סברא טובה כיון דנמצא שלם ולא קרעהו הלוה מיד ולא קאמר כיון שנמצא מוטל כו' אלא לומר שיש ג\"כ ריעותא למלוה וע\"י ריעותא זו הוה הדבר שקול וק\"ל: אבל כשיש סברא וכו' מייתי ראיה דהיכא דיש סברא לומר שלא נפרע כמו במצא בו ביום אמר רב אסי דלא חיישינן לפריעה ומחזירין השטר אף היכא שנפל ואע\"ג דרב כהנא פליג עליה וס\"ל דאין מחזירין אותו והלכתא כוותיה ה\"ט משום דס\"ל דאין זו כ\"כ סברא טובה לבטל ריעותא הגדולה דנפילה כיון דלפעמים אדם פורע ביומא (וכמשר\"ל ס\"ח) מ\"מ בנדון זה שיש כמה סברות וידים מוכיחות דלא נפרע אמרינן דבכזה גם ר\"כ מודה דאזלינן בתר אומדנא ועד\"ר: והוי כקובע כו' אע\"ג שכ\"ר לעיל ס\"ח בשם הרמ\"ה דחוששין דפרעיה בכה\"ג כיון דאתרע בנפילה שאני הכא דאיכא עוד ידים מוכיחות שלא פרעו כמ\"ש ואזיל וה\"ק והוי כקובע זמן כולי בשאר עניינים דחזקה דלא פרעיה ועוד יש בכאן ראיות שלא פרעו וכדמסיק ואזיל: ואיך הוציאו כ\"כ כו' וא\"ל דילמא נתפשרו בדבר מועט וי\"ל דרוב המתפשרים מתפשרים לזמנים ומשלישים השטר או כותבין הפשרה על גבי השטר ואין עושין שטר חדש משום זמן המוקדם שבו או משום הערבים שבו וקרובים אלו טענו שמא כבר פרעוהו ולקחו השטר ומידם נפל: אף אחר כו' ר\"ל שהרי קרובי בני שמעון לא אמרו אלא שאפשר שקרוביהם בני שמעון שלחו הממון ע\"י שלוחם כו' ואפשר הוא ל' שמא: על ההקדש של ר\"מ כו' י\"מ דר\"ל ממון של יתומים נקרא הקדש וכן לענין רבית יש למעות יתומים דין מעות של הקדש והיותר נראה שהמעשה היה שהקדיש הר\"ר משה הנ\"ל כל נכסיו או קצת מהן וכעין זה כתב בתשובה אחרת (כלל ק\"ה) אחד שמת והקדיש כל נכסיו כו': ועד ידוע כי לא היה שהות בין נפילת שטר זה כו' שהרא\"ש היה אפוטרופוס והיו השטרות מונחים תתת ידו והיה יודע אימת נתן לו שטר זה וק\"ל: שכן הדין נותן כו' ואע\"ג דכ\"ר לעיל סמ\"א ס\"ח בשם הרא\"ש דאף אם נאבד ממנו בעדים אין כותבין לו אחר דחיישינן שמא ימצא השטר שנאבד ויגבה ממנו פעם שנית הא כתב שם דהיינו דוקא כשנאבד ממנו אבל כשהיה ביד אחר כותבין: "
+                ],
+                [
+                    " עד שיאמרו אמת הוא כו' בס\"י ליתא תיבת הוא: דמר זוטרא כו' ב\"מ (דס\"ד): וכפר בגלימא דחבריה כו' פי' היה מקנח ידו בסודר חבירו ואמר מר זוטרא מאחר שאינו מקפיד על ממון חבירו ודאי הוא שגנב הכוס וכפה אותו ברידוי וכפייה עד שהודה שגנבו: "
+                ],
+                [
+                    " המוצא שובר בשוק כו' עד\"ר כתבתי שם ל' הגמרא בדין מצא שובר כתובת אשה וה\"ה שובר דמלוה והא דלא כ\"ר ג\"כ דכשהלוה מודה שלא פרעו להחזירו למלוה הוא משום דיש לחוש לקנוניא וכמו שאין מחזירין השטר ליד המלוה כשהלוה מודה שלא פרעו (וכנ\"ל בס\"ח) אבל כשהמלוה מודה לא חששו שמא מכר השטר או יש על המלוה בעל חוב ובא להפקיע מידו במה שאמר שכבר פרעו הלוה דהא אי בעי מחיל ליה עתה והו\"ל מחילה מעיקרא ואע\"ג דבסמ\"ז כתבתי דלא אמרי' מגו דאי בעי מחיל משום דלא ניחא ליה דלמחול שאני הכא דאומר המלוה ליתן ליד הלוה השובר דהו\"ל כמחילה דמה לי מחיל ליה בפה ומה לי דמחיל ליה במה דמצוה ליתן לו השובר ועד\"ר שכן מוכח מהגמרא וע\"ש מ\"ש עוד מזה: ומ\"ש ואם אינו מודה כו' נראה דהיינו דוקא כשאין הלוה נותן בו סימן אבל כשנותן בו סימן מהדרינן ליה ע\"י ואינו דומה לשט\"ח הנ\"ל בס\"ח דשם השטר היה ביד שניהן דהלוה ציוה לכותבו ונתנו ביד המלוה וכמבואר שם משא\"כ בשובר דהמלוה כתבו ולא ידע בו הלוה עד אחר שפרעו והא דסתם רבינו משום דסמך אפשיטותו וכ\"כ הרי\"ף והרמ\"ש בהדיא אברייתא דמצא (שובר דכתובת)(גט) אשה דקתני בה דאם אין הבעל מודה לא יחזירנו לא לזה ולא לזה דהיינו כשלא נתנה האשה סימנים כו' ע\"ש וברמב\"ם בפי\"א דגזלה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם נמצא כו' שם (דף ו') א\"ר ירמיה בר אבא אמר רב סימפון היוצא מתחת יד מלוה פסול ל\"מ כתוב בכתיבת יד סופר דאיכא למימר ספרא אתרמי ליה וכתב אלא אפי' בכ\"י (ר\"ל דמלוה דיכול לכתוב בשעה שיפרע לו כמ\"ש עתה) אפ\"ה פסול דאמרינן הכינו שמא יתרמי לבא בין השמשות ואז לא יוכל לכתוב וקא פרע לי ואי לא קא יהיבנא ליה לא יהיב לי זוזי אכתוב אנא דכי מייתי לי זוזי אתן ליה ע\"כ. ורבינו כתב ה\"ט בסמוך בחתום עליו עדים ולא כתב שם דילמא אתרמי ב\"ה וה\"ט משום דעדים גם כן אינם נמצאים בכל עת כמו סופר הנ\"ל דבלא חשש שיבא ב\"ה אמרו דהכינו בעת שהיה סופר לפניו: ומש\"ר אפילו אם הוא כת\"י הלוה הוא מבעה\"ת שנ\"ג שכתב ז\"ל ויש לברר שובר הנמצא ביד המלוה והוא מכת\"י הלוה מה דינו ע\"ז נסתפק הר\"י אברצילוני וכתב שי\"ל כיון שכת\"י הלוה הוא ודאי נתחברו יחד המלוה והלוה ופרע ליה ושכח השובר בבית המלוה או י\"ל דאדרבה כיון דודאי נתחברו אם איתא דפרע היה מוליך השובר בידו ע\"כ ולדידן מסתברא דפסול דבהא נמי איכא למימר חששא הנ\"ל סבר דילמא אתרמי ואתי ב\"ה וכו' וא\"ל ללוה שיכתביה ולנחיה בידיה דכי אתי בזוזי ישקול זוזי ויתן לו השובר עכ\"ל. אע\"ג דבכת\"י המלוה הוא פשוט בגמרא (ובב\"ת) [ובכת\"י] הלוה אבעיא לבעה\"ת מ\"מ הקדים רבינו לכתוב כת\"י הלוה לכת\"י המלוה משום דלפי מאי דמסיק הבעה\"ת וכתב שהוא ג\"כ פסול י\"ל סברא דפשוט להגמרא כת\"י הלוה דפסול משום דדמי לעדים וסופר הנ\"ל דאמרינן דמכח המלוה עצמו לא יכול לכתוב שובר ביקש מסופר ועדים בעת שנזדמנו לפניו שיכתבו לו ה\"נ כשהוא כת\"י הלוה לא היה יכול המלוה לכתוב ואמר המלוה שמא בעת שיבא לפרוע לי לא יהיה שעת הכושר או לא ירצה לכתבו וישמט מלפרוע לי וביקש המלוה בעת רצון שיכתוב לו ויתנהו לידו להיות בידו מזומן משא\"כ במלוה דמסתמא ניחא ליה לכתבו כדי שיתן לו מעותיו משום הכי הוצרכו לגביה טעם שמא היה לאותה העת ב\"ה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אא\"כ השטר כו' שם בגמרא אמרינן דמודה ר\"י בכה\"ג דכשר משום דאיכא תרתי לריעותא כו' ואע\"ג דבגמ' דידן גרסינן בין שטרות הקרועין אפשר שגירסת רבינו היתה פרועין וכן גירסת הרמב\"ם בפי\"ו דמלוה אבל בפי\"ח מהל' גזילה כתב קרועין ונ\"ל דהיא היא דהא כיון דאסור לאדם לשהות בתוך ביתו שטר פרוע כמש\"ל בסנ\"ז א\"כ אם אינו קרוע ודאי כתוב עליו שהוא פרוע וא\"כ הו\"ל כמו קרוע וכ\"ר בזה שטרותיו פרועין ואח\"ז מיד כתב אפילו נמצא בין שטרותיו הקרועין לרבותא בזה ובזה דכאן קמ\"ל דאפילו אינן קרועין לגמרי השטר פסול ואח\"ז כתב דאם אין עליו שובר אפילו נמצא השטר בין שטרותיו הקרועין לגמרי אפ\"ה כשר וק\"ל: אפילו אין על השובר עדים פי' וג\"כ אין כ\"י דהמלוה ולא חתימתו עליו דומה למש\"ר בסמוך סכ\"ז בנמצא שובר עם השט\"ח ביד השליש דסמכינן אשליש אפילו אין עדים על השובר דמיירי ג\"כ אפילו אינו חתום בכת\"י דהמלוה דאם בחתם עליו מיירי איך מסיק שם וכתב ז\"ל אבל אם אין השט\"ח בידו ואין עליו עדים אינו כלום דלא עדיף השליש מהלוה כו' הא ודאי הלוה היה נאמן כשחתם עליו המלוה דהודאת פיו כק' עדים דמי וק\"ל ועד\"ר מ\"ש עוד מזה וע\"ל מ\"ש ס\"ס מ\"ט: וגובין בו יורשיו פי' ל\"מ הוא דגובה דטוען ברי לי שלא נפרע אלא אפילו יורשיו דלא יכלי למטען ברי אפ\"ה גובין בו דדוקא במלוה עצמו אמרינן הו\"ל למידע ולטעון ברי ואע\"ג דנמצא בין הקרועים אימר איתרמי הכי: "
+                ],
+                [
+                    " ואם עדים כו' פירוש כשאין השטר מונח בין הקרועים דנתבאר דהשובר פסול כיון שהוא יוצא מתחת יד המלוה ע\"ז כתב דה\"מ כשאין עליו עדים אבל כשיש עליו עדים הב\"ד ישאלו אותן אם ידעו שהמלוה מסר להלוה השובר או לא והוא ברייתא שם: ואם הוא מקויים ג\"ז שם בברייתא: אלא ודאי כו' כאן נקט ל' הפקידו דלא שייך הכא לומר שכחו אצל המלוה שהרי היה בידו של לוה עד שנתקיים לאפוקי ברישא דאיירי באינו מקוים שם שייך לומר שבשעה שפרע למלוה נתן לו המלוה השובר והוא שכחו אצלו וק\"ל וכן פירש\"י ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואם השובר כו' עד ודוקא כו' הב\"י הקשה על הבעה\"ת שכתב כמעט כדברי רבינו (כתבתי ל' בדרישה) ז\"ל. וק' אם השליש אומר שהשטר שבידו הוא פרוע ל\"ל שיהא השובר בידו והניח בצ\"ע ובודאי כדברי ב\"י כן הוא דלא בעינן תרווייהו גם בהגמ\"ר כתבתי ל' בדרישה כתב בהדיא דכשהשטר והשובר ביד השליש א\"צ לומר בפירוש שהוא פרוע אבל מ\"מ לק\"מ ארבינו שכתב דבמ\"ש ואומר שהוא פרוע מיירי כשאין השטר בידו ולאו כולה חדא מלתא קאמר אלא מתחלה נקט ל' הברייתא כתבתי ל' בדרישה דקתני דאם הוא שליש כשר וכתב עליו (כו') [ב'] פירושים הא' דאם גם השטרות בידו אז השובר כשר אפילו אין עליו עדים כלל ואפילו מת השליש וכתב בצידו דבאם אין גם השטרות בידו אז אפי' השליש חי אינו כשר אם אין עליו עדים כלל. ואח\"כ כתב פי' השני דמיירי דיש על השובר עדים ונוכל לקיים חתימתן והשליש אומר שפרעו. ושני פירושים הללו כתבתי בד��ישה (שהוא) [שהא'] הוא פי' הרמב\"ם ובעה\"ת והשני פירש\"י ושניהן אמת לדינא והא דלא קיצר לכתוב ברישא דאם השובר ביד שליש כשר כל' הברייתא משום דבעי לאשמועינן אגב דשליש כאמן אפילו ראו ב\"ד כבר בידו דמ\"מ דין שליש עליו כיון דהימנוהו מעיקרא ואף של' בעה\"ת דוחק ליישב כן לבעה\"ת בלא\"ה לק\"מ וכמ\"ש בדרישה ע\"ש: ואומר שהוא פרוע כו' כלומר ואומר שבא לו מיד הלוה: אפילו ראוהו כבר ב\"ד בידו כ\"כ הרא\"ש בספ\"ק דמציעא ור\"ל אע\"ג דלית ליה מיגו דאי בעי יהבי ליה להלוה או אצנעיה מ\"מ כיון דהימניה ולא ירא ממנו דלמא יחזירנו לידו או יצניענו קודם שיראוהו הב\"ד אצלו אם כן הימניה בכל דבריו וכבר כתבתי מזה לעיל בסנ\"ו: אם הוא מקויים כו' משום דמלוה לא מקיים שובר אלא לוה: "
+                ],
+                [
+                    " יתקיים כו' דקדק רבינו וכתב ואז נאמן כו' משום דאף אם יקיימו עדי השובר מ\"מ עדיין ליכא הוכחה שהשטר פרוע דדילמא מלוה מסרו ליד השליש שהרי כשהגיע לידו עדיין לא היה מקויים מש\"ה בעינן שיאמר השליש בפירוש שהלוה מסרו לידו והוא פרוע וכל שאין מקויים החתימות אף שיאמר השליש בפירוש שהוא פרוע לאו כל כמיניה דלא עדיף שליש מלוה גופיה דלא הוה מהני ליה שובר כי האי וכמש\"ר לפני זה וכ\"כ גם כן בסנ\"ז ס\"ח כנ\"ל פשוט פי' דברי רבינו ודברי ב\"י תמוהין כמ\"ש בדרישה: ואם השליש מת פי' ואין בידו אלא השובר לבד: אפילו שהחייב מודה דייק רבינו וכתב שהח\"מ כו' דדוקא בהודאת הלוה לא משגחינן בזה משום חשש קנוניא אבל כשהמלוה מודה שנפרע ושיתנו השובר ללוה נותנין ולא כתב שאפילו ח\"מ כו' אלא לאפוקי אינו מודה כלל דאו פשיטא דלא יחזירנו ודוק: לפי שחוששין לקנוניא נ\"ל דדברים אלו הם אפילו לפי מש\"ר לעיל בר\"ס בשם הר\"ש דשט\"ח דלא איתרעי בנפילה אלא יוצא מתחת יד שליש אפילו אינו יודע מה טיבו אם מודים וה לזה ה\"ז יחזיר דלא חיישי' לקנוניא דשאני הכא בשובר דאיכא ביה ריעותא להשטר דהא משמע מיניה דנפרע כמו ריעותא דנפילה ומש\"ה לכ\"ע חיישינן ודלא כמשמעות ל' הב\"י וכמ\"ש בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " שטר שנמצא כו' שם בספ\"ק דמציעא סמפון היוצא לאחר חיתום שטרות אפילו אין עליו עדים כשר דאי לאו דפרוע לא הוה מרע לשטריה ע\"כ ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " תשובה אין לפרש כו' עמ\"ש ספ\"א סכ\"ג דלא תיקשי תשובת הרא\"ש אהדדי: "
+                ],
+                [
+                    " האומר שטר כר משנה סוף בתרא: נמצא לו ב' כו' ע\"ל סס\"ג מ\"ש דלא דמי להתם שאמרינן כל שטרותיו אתרעו ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " האומר לחבירו כו' חוב לך כו' מימרא דרבא שם ופירש רשב\"ם חוב לך משמע מה שאתה ח\"ל אפילו הוא הלואה משטרות הרבה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הלכתא אותיות אין נקנין כו' בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף ע\"ו) תניא אותיות נקנין במסירה דברי רבי וחכמים אומרים בין כתב ולא מסר בין מסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור ופי' ר\"ש אותיות נקנין כו' לגבות הלוקח את החוב מן הלוה במסירה שמסר לו המלוה את השטר ולא מצי טען לוה לצור ע\"פ צלוחיתך מסרו לך. בין כתב לו מוכר ללוקח שטר מסירה על שטר זה ומסר לו אותו שטר מכירה אבל לא מסר לו עדיין שטר המלוה ל\"ק עד שיכתוב וימסור דבמסירה לחוד ל\"ק דמצי למימר ליה נייר בעלמא זבינא לך ובשטר מסירה לבד ל\"ק דאין נקנה בשטר אלא קרקע ועבדים עכ\"ל ור\"ל דוקא קרקע ועבדים שהן גופן ממון נקנין בשטר שכותב לו שדי או עבדי פלוני מכור או נתון לך משא\"כ שטרות אע\"ג דיש בהן שיעבוד קרקעות מ\"מ אין גופן ממון ואינן אלא לראייה וזהו שקרי שם בגמרא בסמוך מילי פי' ולא ממון ועמ\"ש עוד מזה בסמוך בשם בעה\"ת והנ\"י ומה שהתחיל הר\"ש בלוה וסיים במלוה נראה דלרבותא כ\"כ דבדברי רבי פי' דאפילו הלוה אינו יכול לדחותו במסירה לחוד ומכ\"ש המלוה ובדברי חכמים פי' דאפילו המלוה יכול לומר נייר בעלמא זבינא לך וכ\"ש הלוה וק\"ל. ותו גרסינן שם בגמרא אמר ר\"פ האי מאן דזבין שטרא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך הוא וכל שיעבודא דאית ביה (דס\"ל לר\"פ כרבנן הנ\"ל דאין אותיות נקנין אלא בכתיבה ומסירה) אמר ר\"א אמריתא לשמעתא קמיה דר\"כ ואמרית ליה טעמא דכתב ליה הכי הא ל\"ה ל\"ק וכי לצור ע\"פ צלוחיתו הוא צריך (פי' ר\"ש ר\"א כרבי הנ\"ל ס\"ל מש\"ה א\"ל לר\"כ הא סברא הוא דלגבות בו החוב הכתוב בו זבניה והלכך במסירה לחוד לקנהו וכרבי) א\"ל אין לצור ולצור (פי' ומקח טעות הוא והדמים חוזרין כ\"כ הרא\"ש שם (דף כ\"ב) אמר אמימר הלכתא אין אותיות נקנין במסירה (כך גירסת הרי\"ף ור\"ח ורא\"ש ובעה\"ת בשנ\"א אין אותיות נקנין כו' עד אר\"א סברא נמי הוא דאותיות מילי נינהו ומילי במילי לא נקנין (כלומר דאותיות שט\"ח זה שהוא מוכר לו אינן אלא לראיה ולמילי דאית ביה קנויין ליה ולא לגופו ואיך יהיו נקנין במילי) וז\"ל התוס' והרא\"ש שם (דף ר\"ב ע\"ד) האי דק\"ל בע\"פ קני לך שטר זה וכל שיעבודו היינו במילי דעלמא ואע\"ג דמסר לידו השטר לא חשיב המסירה מעשה אלא לגוף הנייר אבל לא לקניית השיעבוד אבל כשכותב לו שטר בשמו על השיעבוד אין לך מעשה גדול מזה ע\"כ ורשב\"ם ואחרים גרסו שם אמר אמימר הלכתא אותיות נקנין במסירה כו' והרא\"ש האריך שם להביא ראיה שגי' הרי\"ף הנ\"ל היא עיקר והוא דעת רבינו וסוגיא זו איתא בהרבה מקומות וע\"ל ס\"ס רמ\"ח ועל הא דאמרינן מילי במילי לא נקנין כתב בה\"ת ז\"ל אע\"ג דסתם שטר שיעבוד קרקעות הוא והקרקעות אינן מילי ס\"ל דאין אדם יכול להקנות לחבירו קרקעות המשועבדים לו דעכשיו אינם שלו דקי\"ל כרבא דב\"ח מכאן ולהכא הוא גובה כו' וכה\"ג כתב נמי נ\"י ובזה דברי רבינו מבוארים מ\"ש הלכתא אותיות אין נקנין כו' ל' הגמרא הנ\"ל נקט ואליבא דהסכמת הרא\"ש דגרס אין נקנין וכמ\"ש ומ\"ש צריך למכתב ליה קני כו' הוא ל' ר\"פ הנ\"ל ור\"ל דלא סגי באמירה לחוד עם מסירת השטר לידו אלא צריך שיכתוב לו כו' ונראה שאין כוונתו דסגי בכתיבת אלו ה' תיבות קני לך איהו וכל שיעבודא אלא כותב לו שטר קנין או שטר מתנה ובתוכו כותב אלו ה' תיבות כגון שכותב לו אתה פ' ב\"פ קנה מידי בכתיבה ומסירה זו שטר שהוא שלי על פלוני שח\"ל סך פלוני וכל שיעבודיה דאית ביה וכיוצא בל' זה ושטר זה הוא עיקר הקנין וכמו שאמרו דכוותיה דשדה נקנה בשטר שכותב לו שדי קנויה לך שדי נתונה לך ושם נמי אינו כותב להנך תיבות לחוד בהשטר וכן אם אמר לעדים שיכתבו לו שטר קנין באופן זה ושיכתבו בו קני לך איהו וכל שיעבודיה ומוסר לו אותו שטר קנין עם השט\"ח הוא עצמו או העדים קנו בו וכן משמע להדיא מל' בה\"ת העתקתי ל' בדרישה וכן מוכח מדברי רבינו לקמן סעיף כ\"ב ע\"ש. אפי' הנייר לצור כו' ל' הגמרא והרא\"ש הנ\"ל נקט כלומר אם קנה השט\"ח בטל ובא המוכר להחזיר לו דמיו והלוקח אינו רוצה להחזירו בדמי קנייתו ואומר כבר הוא שלי לעשות בו מה שארצה ואם תרצה בו תוסיף לי בדמיו קמ\"ל דצריך להחזירו להמוכר כשמחזיר לו דמיו דמקח טעות הוא שסבר לקנות השיעבוד בהאי מסירה שמסר השטר לידו והרי לא קנהו בו וכל מקח טעות שנ��הן חוזרין וכמש\"ר לקמן סרכ\"ז והדמים חוזרים מיהו כ\"ז שלא החזיר לו דמיו יכול להחזיקו בידו בתורת משכון ועד\"ר וע' מ\"ש עוד מזה לקמן בסעיף ט\"ו. וכ\"כ הרמב\"ן כו' בחידושיו פרק הספינה כתב האי לישנא דכתב רבינו כאן בשמו ומבואר שם דהיינו דוקא אם לא כתב ליה כלל אבל כתב ליה שטר קנין קני לך איהו אף דלא כתב וכל שיעבודו נהי דלא קנה השיעבוד אבל גוף השטר קנה לצור ע\"פ צלוחיתו והא דלא כתבו רבינו כתבתי טעמו בדרישה עם מה שיש לדקדק עוד בזה ע\"ש: ומ\"ש מפני שעיקר מקחו לראיה כו' כבר נתבאר ממ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"ג דסתם קנין כו' וכתבו לו כו' המשך ל' הוא כאילו כתב אע\"ג דבסתם קנין שהאדם משעבד נכסיו לכתיבה עומד וכי כתבו אח\"כ שטרא זכה בהאי שטרא הכא אין הכתיבה שכתבו עדים אח\"כ מועלת כלום וטעמא דבשלמא בעלמא שעיקר השיעבוד ע\"י הקנין והכתיבה אינה אלא לראיה להכי אין נפקותא מתי יכתבו השטר אבל אותיות דאינן נקנות בקנין בעלמא כ\"א בקנין דכתיבה נמצא דכתיבת שטר מכר הוא עצמו הקנין שקונה בו ואיך תועיל לו מה שיכתבו העדים איך שקנו מיניה ואמר לפניהם שמקנה לו שיעבוד על ש\"ח פלוני שאותו קנין ואמירה עדיין מילי במילי נינהו והכתיבה דאח\"כ לראיה הוא וכן דייק ל' בעה\"ת שנ\"א ע\"ש: ומש\"ר לפיכך כיון שלא כתב לו השטר כו' ואפי' אם כתבו לו העדים כו' כבר נתבאר דגם כשציוה לעדים לכתוב לו בשטר קני לך איהו וכו' דמהני אע\"ג דמסר לו השטר מקודם לכן אלא דלא מיירי רבינו מזה אלא מסתם כתיבת עדים שאינן כותבין אלא שטר ראיה וגם סתמא דמילתא כשכותב הוא כותב מיד בשעת מסירת השטר כיון דאין קנין להשטר זולתו אבל ה\"ה אם מסר לו שטר תחלה ואח\"כ כתב לו וה\"ק לפיכך אם לא כתב לו הוא השטר שרגיל לכתוב להקנות לו בו אין כותבין העדים אח\"כ אף שקנו מידו וסתם קנין לכתיבה עומד ול\"מ זה אלא אפי' אם כתבו שטר ראייתם מיד אחר שקנו מידו ומסר לו המקנה השטר עם שטר ראיה יחד להלוקח ל\"מ וזה שחזר רבינו וכתב ואפילו אם כתבו לו העדים כו' ר\"ל מיד ובא לידו בשעת מסירה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה כו' כלל ע\"ז סימן ב' כ\"כ וחזר וכתבה רבינו לקמן ס\"ס רמ\"ח ע\"ש: ויש כאן כתיבה ופי' שכתב לו שטר מתנה על כל נכסיו: כיון שלא כתב לו קני לך איהו כו' והיינו כמש\"ר בסמוך וק\"ל: כיון שלא כתב לו קני לך כו' ע' בחידושים: "
+                ],
+                [
+                    " ואם כתב לו שטר מכירה כו' עד ס\"ח הכל מדברי בעה\"ת שנ\"א. ומ\"ש אא\"כ ימסור לו גופו של שטר ובכתיבה ל' זה דייק כמ\"ש נ\"י בשם הרשב\"א דבעינן מסירת השטר מקמי כתיבת השיעבוד דאל\"כ כיון דלא קנה בשעה שמסר לו שטר הכתיבה השתא במה יקנה: "
+                ],
+                [
+                    " אם עשוי כתיקונו ר\"ל ע\"ד שיתבאר בסס\"ח: גובין בו מבנ\"ח אע\"פ דגם במלוה ע\"פ גובה מבנ\"ח מ\"מ עדיף כ\"י דאם כתב בו נאמנות גובה בו בכל ענין מבנ\"ח ואינו נאמן לומר פרעתי וי\"מ דיש בו נפקא מיניה אליביה דהרמב\"ם ורבי' האי (דלקמן סק\"ד ופסק ב\"י כוותייהו) דס\"ל דמלוה ע\"פ מוקדמת קודם לגבות מבנ\"ח למלוה בשטר מאוחרת לזה וזה יודע ע\"י כ\"י שכתוב בו הזמן שהוא מוקדם אבל זה אינו דלא כ\"כ אלא כשיש עדים שהמלוה ע\"פ היא קודמת ואז א\"צ לכ\"י ואי אין עדים אינו נאמן בכ\"י דהמלוה בשטר יכול לומר קנוניא עשיתם עלי להקדים זמנו בכ\"י: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל שט\"ח על המשכון של מטלטלין פי' שלוה לו ונתן לו מטלטלין למשכון: אע\"פ שלא מסר לו השטר וגם לא כתב לו שום דבר קנה וכ\"כ בעה\"ת: "
+                ],
+                [
+                    "(ט) והאי מסירה דשטרות מפרשים התוס' כו' בפרק הספינה (בבא בתרא דף ע\"ו) בד\"ה אי כרבי וכו' כ\"כ וכן דעת הרא\"ש שם דף ר\"ב וסיים שם ז\"ל א\"נ אפילו לא בעינן מסירה מיד ליד כו' עד כמו שאר מסירה שחבירו מוסר לו לאפוקי המפקיר שטרותיו וכו' ור\"ל כמו שבעינן דעת אחרת מקנה היכא דקני במסירה לחוד כמו בעל חי וספינה כן בקנין זה אע\"פ שיש בו הגבהה או משיכה בעינן דעת אחרת מקנה עמה ג\"כ ולאפוקי מהמפקיר כו' משא\"כ במפקיר שאר מטלטלין דכל אדם המקדים ועושה בהן משיכה או הגבהה לקנותן זוכה בהן מההפקר וזהו שכתב רבינו נמי לפיכך הזוכה בשטר הפקר כו' והאי לפיכך לא דקדק לאמר דלפי' ראשון מסירה זכי בשטרות של הפקר דכ\"ש הוא דלא זכי כיון דאין כאן מסירה מיד ליד ולא הוצרך לכותבו ברישא מפני שיש נ\"מ אחרינא בדין זה בלא הפקר משא\"כ להאי פי' בתרא לא מצינו נ\"מ כ\"א האי וכן דייק לשון הרא\"ש הנ\"ל דכתב לאפוקי כו' וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ובכתיבה איכא פלוגתא כו' כ\"כ הרא\"ש בפרק ג\"פ (דף רי\"ז): אבל ר\"י כתב כיון שדרך לעשות כו' ז\"ל ר\"י בפרק האשה שלום (דף ק\"ו) כיון דאין אותיות נקנות במסירה וצריך שטר ואין לו שטר חיישינן דאינן שלו ע\"כ ורבינו שכתב כיון שדרך כו' הוא מלשון הרא\"ש שם בפרק ג\"פ ומבואר שם דר\"ל כיון שדרך לעשות שטר על קנין אותיות צריך להביא ראיה ואינו נאמן לומר קניתיו אגב קרקע לרי\"ף דשטר נקנה באגב או במעמד שלשתן כיון שעל הרוב אין קונין שטר אלא בשטר וכ\"ש דאינו נאמן לומר שטר היה לי ואבד במיגו דהוה יכול לומר קניתיו באגב או במעמד ג' ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואין נקנין נמי אגב כו' עד\"ר שם כתבתי טעם פלוגתתן. היינו דוקא שטר שכתב מוכר ללוקח פי' דוקא שם שנכתב השטר ע\"ש הלוקח שנכתב בו בפי' איך שמכר שמעון שדה זה ללוי ואילו מסרו המוכר מידו ליד הלוקח ודאי היה זוכה בו הלוקח בלא כתיבת קני לך כיון שנכתב על שמו דהלוקח בזה נמי מהני אגב דהוי ליה כמסירה או משיכה אבל קנין אותיות של שטר שלא נכתב על שמו דלוקח אלא על שמו דמלוה כשם דל\"מ ביה מסירה ומשיכה כן ג\"כ ל\"מ אגב כן מפורש שם בתוס' והרא\"ש ועד\"ר: ואפילו לפי דבריו פי' א\"א הרא\"ש ו\"ל בתשובה בכלל ע\"ד דין ג' כ\"כ וכתבה רבינו בסרמ\"ח ע\"ש: ולא מהני אגב אלא שא\"צ כתיבה גם מסירה א\"צ כמ\"ש הרא\"ש לעיל דחצירו חשוב כמו מסירה וכן מוכח מראייתו של הרי\"ף שהביא מהא דתנן כיון שהחזיק בקרקע נקנה לו השטר בכ\"מ שהוא ולא הוצרך הרא\"ש לכתוב שהוא במקום מכירה שהוא פשוט וגם הרא\"ש מודה בזה כן מוכח בגמ' וכמ\"ש בדרישה ולא כתב אלא דברי הרי\"ף שס\"ל שאגב עומדת ג\"כ במקום כתיבת קני לך וק\"ל: וכ\"כ הרמב\"ם שנקנה אגב קרקע כ\"כ בפ\"ו דהל' מכירה ואדלעיל קאי שגם הוא כתב שנקנה באגב אבל אי צריך לומר בע\"פ כשמקנהו לו אגב קרקע קני לך מזה לא איירי: ומ\"ש ואין צריך עדים כו' כלומר ועוד כתב וא\"צ עדים מור\"ש: לענין הקנייה פי' נגד המוכר שבא לומר לא מכרתיהו לך נאמן נגדו בלא עדים אם הלוה רוצה לפרוע לו ואף אם א\"ר לפרוע לו מ\"מ גם המוכר א\"י להוציא השטר מידו: אבל צריך עדים לענין התביעה פי' לענין הנתבע: שבע\"ד דידי את שמסרו לך כלומר שמסרו לך במכר שמא בפקדון נתנו מור\"ש ולפ\"ז אם הלוה יודע שאינו בידו בתורת פקדון הוי נאמן גם גבי נתבע לומר שטר היה לי ואבדתיהו ואינו מוכרע וגם הל' שמסרו לך לא משמע כן אלא נ\"ל דר\"ל מאן יימר שמסרו לך בדין מכירה או נתינת שטרות דהיינו בכומ\"ס דאע\"ג דס\"ל להרמב\"ם דא\"צ ראיה לגבי המוכר שבא להוציא השטר מידו מ\"מ גבי הנתבע שבא זה להוציא מידו צריך ראיה: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך ראובן שהוציא שט\"ח כו' דברים הללו כתבם הרמב\"ם פי\"ו מהל' מלוה ותיבת לפיכך אינה שם ותיבה נוספת היא שהוסיף רבינו על דברי הרמב\"ם לקשר דבריו שכתב תחלה שהם בפ\"ז מהלכות מכירה בדבריו אלו שהם בפי\"ו מהל' מלוה כ\"כ ב\"י ומ\"ו ר\"ש: או שהקנה לו אג\"ק הרמב\"ם לטעמיה וכמ\"ש: ה\"ז גובה בו כו' ר\"ל אם הלוה רוצה לפרוע לו ואפילו אם המלוה טוען שלא מכרו אין חוששין לדבריו אבל אם הלוה טוען ואומר מי לימא לי שבע\"ד דידי כתב ומסר לך ודאי צריך עדים כמ\"ש לפני זה וכ\"כ המ\"מ שם: ישבע לוי ואח\"כ כו' ואע\"ג דהרמב\"ם כתב בפי\"ד ממלוה בשם רבותיו דכשאין השט\"ח יוצא מת\"י דשכנגדו נשבע ונפטר התם מיירי דאותו האחר שהשטר יוצא מת\"י אומר שמצאו בשוק והלוה טוען ממני נפל דאיכא ריעותא דנפילה וכ\"כ המ\"מ שם בהדיא וכתבתי ל' לעיל סמ\"א ס\"י ע\"ש אלא שהכ\"מ ביאר שם בע\"א ועמ\"ש בסמוך על מ\"ש נשבע היסת ונפטר: ומ\"ש הרמב\"ם הודה לוי שפרע ישלם כו' ה\"ה אם לא הודה ואינו רוצה לישבע נמי מביא זה עדי מסירה וחייב לשלם לו וכמש\"ר בסמוך בסי\"ד והודה לרבותא נקט דאף שיש לראובן עדי קנין נאמן לוי להודות שהוא פרוע ולפטור לשמעון מהשבועה שפרע לו ולא אמרינן דילמא ניחא ליה לראובן לגבות מהלוה ולא ממנו ואיך יחוב בהודאתו לראובן קמ\"ל דאפ\"ה נאמן והטעם שהרי לוי היה יכול למחול החוב ונאמן לומר פרוע הוא במגו דמחיל ועוד דכי אמר שטר פרוע הוא הרי הוא כמוחל עכשיו דאין לך מחילה גדולה מזו (משא\"כ אם לא הודה ואינו רוצה לישבע דצריך שמעון לישבע תחלה שפרעו ואח\"כ יפרע לוי אם אינו רוצה לישבע) וכ\"כ המ\"מ שם ומ\"ש דבאומר שפרעו אין לך מחילה גדולה מזו הוינו דוקא בזה שהשט\"ח אינו בידו משא\"כ כשהשטרות בידו היכא דחב לאחרים וכמש\"ר לעיל ר\"ס מ\"ו דבאימר שטר אמנה או פרוע הוא אינו נאמן היכא דחב לאחרים אף דאם מחל הוה מחול וכמ\"ש שם ע\"ש. וכתב עוד המ\"מ ונראה לי שישלם לוי לראובן כל מה שכתוב בשטר ואפי' כתוב בו אלף זהובים ומכרה במנה משלם אלף כדין מוחל והוכיח זה שם ובדרישה כתבתי מזה ועמ\"ש שם וגם לקמן סעיף ל\"א ול\"ב: טען לוי שלא מכר לו ולא נתן לו פירוש אאחר שהודה לוי שפרעו שמעון קאי וקאמר שאם אינו רוצה לשלם לראובן כי טוען שלא מכר ולא נתן לו השטר נשבע לוי היסת כנגד ראובן ונפטר לוי ממנו וא\"צ לשלם לו כלום כן משמע מל' המ\"מ ועד\"ר וכתב עוד אע\"פ שכתב הרמב\"ם שאין צריך להביא ראיה נגד המוכר אע\"פ שאמר שלא מכרו לו ה\"מ היכא שבא המוכר למחות בידו להוציא מהלוה אבל כשבא הלוקח להוציא מתחת יד המוכר צריך להביא ראיה עכ\"ל. וב\"י פי' דקאי אכשלא הודה לוי שנפרע ובא לוי להוציא משמעון באמרו שלא מכרו ולא נתנו לראובן והשט\"ח הוא שלו חלא שהפקידו ביד ראובן ושמעון טוען כבר פרעתי לך ולקחתי השטר בידי וממני נפל לאחר שפרעתי ומצאו ראובן בזה פסק הרמב\"ם דנשבע שמעון ונפטר מלוי ומטעם שכתבתי לעיל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " הנותן מתנה לחבירו כו' וכתב לו שטר מתנה שדי נתונה לך שקנה המתנה בזה השטר ונתנו לו אבל לא מיירי שקנה המתנה בקנין או בחזקה וכתב לו שטר לראיה דא\"כ היאך כתב לא חזרה מתנתו עד שיכתוב לו קני לך הא בשטר ראיה אף אם כתב לו כך אינו מועיל לסברת הרא\"ש שבסמוך סי\"ד ע\"ש: וה��זיר לו השטר פי' המקבל להנותן: לא חזרה מתנתו פלוגת' דרשב\"ג ורבנן בפ' ג\"פ (קס\"ט) והלכת' כרבנן דס\"ל הכי ורבינו הביא דברי פלוגתתן לקמן סרמ\"ג בכלל תשובת הרא\"ש שכתב שם ופלוגתתן היא שם בשטר מתנה וה\"ה בשטר מכר שכתוב בו שדי מכורה דבשניהן לא חזר וזכה עד שיכתוב לו קני לך כו' אבל כשכותב לו כן זכה וכתב שם הרא\"ש (דף רי\"ז) ז\"ל ואע\"פ שבמכירת שט\"ח יש טעם לתקנה שתקנו חכמים שיכול למכור אותו שאם יצטרך המלוה למעות ולא יוכל לגבות חובו מן הלוה שימכרנו לאחר בשטר מכר לא שייך ה\"ט שהרי יכול למכור קרקעו שבידו למי שירצה מ\"מ כיון שתקנו שתועיל מכירה בשט\"ח תקנו ג\"כ שתועיל בשטר מכר ועדיף משט\"מ שבשטר מכר מסתלק לוקח ראשון לגמרי משא\"כ בשט\"ח דלא נסתלק המלוה מהמכירה שהרי עדיין בידו למחול עכ\"ל ועמ\"ש בדרישה לקמן סעיף כ\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הר\"ר ישעיה שטר שכתוב בו קנין כו' פי' שטר ראיה שכתוב בו איך שקנה מוכר זה השדה מהמוכר לו בא' מהקניינים דהיינו בשטר או בכסף או בחזקה בקנין אותו שטר נקנה לאחר במסירה עם כתיבת קני לך כו' וקיצר וכ' במסירה וסמך אמ\"ש לעיל גם י\"ל דקאי שם אפלוגתתם דרשב\"ג ורבנן הנ\"ל דמדבריהם נלמד דיכולין למכור גם שטר מכירה ומתנה וכנ\"ל וכיון דאותו ברייתא מתחיל בדברי רשב\"ג דס\"ל דשטר מקח ומתנה נקנות במסירה לחוד נקט ר\"י בלשונו ל' מסירה ופליגי הר\"י והרא\"ש אליבייהו דהרא\"ש ס\"ל דאינו נקנה כ\"א שטרות דכתיב בו שדי מכורה או נתונה לך ור\"י ס\"ל דה\"ה שטרי ראיה נמי וכמו שט\"ח וק\"ל: אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שם דף רי\"ו סע\"א כ\"כ: ומ\"ש שהרי גם הראשון לא קנה כו' ולא דמי לשט\"ח כו' נ\"ל דכלל דברי הרא\"ש וחילוקו תלוי בזה דשטר מכר שהיה בו קנין זולתו בק\"ס או בכסף או בחזקה ושטר זה לא לקחו כ\"א לראיה בעלמא [ולא] מסתבר כלל שיהיה זה בכלל תקנת חכמים שתקנו שיוכל אדם למכור שט\"ח דהא ליתא בשטר מכר ומתנה משום נעילת דלת אלא משום אגב תקנו שיוכל למכור גם שטרי מכר וכנ\"ל ולא תקנו באגב זה להיות הקונה עדיף מהמוכר לו שלא קנהו בזה השטר כ\"א בקנין שקדם אלא גם אותו מוכר לכשיצטרך למעות וירצה למכרו ימכור זה השדה באחת מהקניינים הנ\"ל ודוקא בשט\"ח דאין שם קנין אחר זולתי זה השטר שנאמר שגם הוא יחזור וימכרנו כעין שקנהו לכן תקנו בו שבמסירת אותו השטר שמוסר זה ליד הלוקחו ממנו גם כתב לו קני לך כו' יקנה שיעבוד הנכסים וגם החוב בתק\"ח והאי בתק\"ח דקאמר קאי גם אמה שקנה השיעבוד במסירת השטר שכדי שלא ינעול דלת מלהלוות אדם את חבירו קנהו וכנ\"ל וזהו שמסיים וכתב הרא\"ש דכיון שקנה החוב קונה ג\"כ שיעבוד נכסים הכתובים בשטר ור\"ל דאל\"כ לא ילוה זא\"ז ומה שהקדים הרא\"ש מתחלה השיעבוד להחוב (ושכתב שקנה השיעבוד וגם החוב) היינו מפני שכתב לפני זה שאין בחוב שום דבר בעין למכור כ\"א זה השטר שיעבוד שנתן לכן סיים וכתב ע\"ז שע\"י מסירת אותו השטר שהוא בעין נקנה לו השיעבוד וגם החוב ואח\"כ סיים בטעמו וכתב דכיון שקנה כו' ומ\"ש בספרים הנדפסים וכיון ט\"ס הוא וצ\"ל דכיון בדלי\"ת כן נ\"ל חיבור וישוב דברי הרא\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " לוקח שקנה כו' עד צריך לישבע כו' כ\"כ הרא\"ש בשם הרמב\"ם בסוף שבועות: נשבע הלוקח שלא אמר לו המוכר כלום פי' הב\"ד מחייבין אותו שבועה בלא טענת היורשין דאין נפרעין מנכסי היורשין אלא בשבועה אפי' יש נאמנות בשטר כדלקמן סע\"א וק\"ח (וע\"ל סע\"א אי מהני נאמנות שהאמין הלוה ליורשי המלוה) משא\"כ כשהלוה חי ��אין כאן שבועה אלא כשהלוה טוען ברי פרעתי להמוכר או להלוקח ואין בהשטר נאמנות וכמ\"ש אח\"ז מיד: גם הוא צריך לישבע פירוש נשבעים שניהם מפני שיש להסתפק שמא פרע הלוה למוכר או להלוקח משא\"כ כשהלוה והמוכר שניהן חיין דינא דהלוה צריך לטעון ברי למי שילם ואותו לבדו נשבע וק\"ל וכמ\"ש בסמוך ועד\"ר: קודם שיגבה הלוקח וכתב הרא\"ש שם ז\"ל ומיהו י\"ל כיון שכבר חייב המוכר שבועה כשמת לא יגבה הלוקח כיון דליתיה למוכר שישבע די\"ל כיון דמכרו אין עליו עיקר החיוב אלא שמשביעין אותו מפני שהוא נאמן לומר פרוע במגו דיכול למחול וכ\"כ הר\"ן: אם המוכר קיים ישבע כו' פי' אם הלוה טוען שפרע למוכר ואם הלוה טוען שפרע ללוקח צריך הלוקח לישבע ולא המוכר אלא דנקט מוכר לרבותא דאפילו המוכר שאינו נוטל כלום צריך לישבע: ואם אינו רוצה לישבע יפסיד פי' הלוקח מפסיד זכותו מלגבות מהלוה אלא חוזר על המוכר ואם אין נכסים למוכר מפסיד אבל אין לומר דמפסיד לגמרי קאמר דאין טעם בדבר. ועוד שבהדיא כתב רבינו בסמוך אפי' ביורש שאינו רוצה לישבע דחוזר על היורש. ויותר היה נראה לפרש דיפסיד אמוכר קאי שאם לא ירצה לישבע יפסיד דמי חובו דהוא יודע האמת דלא נפרע מהלוה שהרי טוען כן וגם הדמים שקיבל מהלוקח צריך להחזיר לו. אבל ל' רש\"י אינו כן שכתב יפסידו הלקוחות וכ\"כ בסמוך בשם הר\"י אברצילוני ואם לאו מפסיד הלוקח וק\"ל: ואם אינו רוצה חוזר כו' כלומר ואם אין יורש רוצה לישבע חוזר הלוקח עליו והיינו דוקא אנכסים שירש מאביו דאילו מכחו ודאי אין חייב לשלם אף שאינו רוצה לישבע וגורם בזה היזק להלוקח דהא כ\"ר לקמן סימן ק\"ו סז\"ח דאם מכרו היורשים מטלטלים אביהן והמעות עדיין בידן דאין גובין מהן הב\"ח אפי' אחר התקנה אף דגרם לו היזק דגרם לו דאינו יכול לגבות חובו ומשה\"נ קאמר ל' חוזר עליו ר\"ל חובת אביהן עליהן לשלם ממה שירשו ממנו וע\"ל סימן פ\"ו ס\"ה בפרישה ודרישה שהארכתי בהוכחה עוד לפי' זה: וי\"א שהלוקח נשבע כו' ונוטלו כלומר מהלוה ועד\"ר: ואם מת הלוה כו' פי' וגם המוכר מת וכ\"כ בש\"ע ופשוט הוא: אינו גובה אפילו בשבועה לפי שכבר נתחייב המוכר שבועה כדין הבא לגבות מנכסי יתומים כו' ואין אדם יכול למכור ממון שלא היה יכול לגבותו כ\"א בשבועה כשם שאין אדם מוריש שבועה לבניו וכן מוכח מלשון הרא\"ש שם וכ\"כ ר\"ן שם וע\"ל סימן ק\"ח דהיינו דוקא ביתומים מן היתומים ועמ\"ש בס\"ס פ\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " כתב בעה\"ת כו' מכאן עד לא נפטר בזה מן הלוקח הכל קיצור ל' בעה\"ת הוא (כמ\"ש בדרישה) ואף שרבינו לא סבירא כוותיה כמ\"ש בריש דבריו שמשתמש בנייר לצור ע\"פ צלוחיתו במסירה בלא כתיבה וכמש\"ר ר\"ס זה מ\"מ העתיק ל' בעה\"ת משום דגם אליביה יש בו נ\"מ לדיניה היכא דכתב ומסר לו השטר דאז קנה השטר לגמרי אפ\"ה אם קדם ופרע הלוה להמוכר (לסברא קמייתא דכתב רבינו כאן בשם בעה\"ת דנפטר הלוה מהלוקח) דינא הוא דכופין להלוקח שצריך להחזיר להלוה שטרו בחנם. וכ\"כ בעה\"ת שם בהדיא להאי סברא וכתבתי ל' בדרישה ושם כתבתי טעם למה לא הביאו רבינו ע\"ש והטעם בשניהן הוא דהשטר של לוה הוא וכדאמרינן בכל מקום שטרך בידי מאי בעי ואין כח ביד המוכר למכור דבר שאינו שלו ומ\"מ צריך ליתן לו להלוקח דמי הנייר דדרך המלוה ליתן הוצאת הנייר וכתיבת הסופר וכדאמרינן אפשיטי דספרא זייריה ואותן הוצאות שיהא שלו מכרן לו במסירה בלא כתיבה דקנהו במשיכת הנייר כשאר מטלטלין ואף ע\"ג דהוי מקח טעות מ\"מ מה שהוא קנין בפני עצמו שקנהו במשיכה אין להוציא מידו בלי חזרת דמיו וק\"ל אבל אינו יכול לתופסו בתורת משכון עד שיתן לו דמי הוצאתו וכמ\"ש בר\"ס זה דגם רבינו ס\"ל הכי דווקא שם דאיירי שלא פרע הלוה להמוכר והמוכר בא לחזור במקחו ולהוציא השטר מידו דבזה יש להלוקח טענה עליו מאחר שקיבל מידו דמי קנייתו ואם ירצה לחזור במקחו מפני שהיה בטעות מחוייב הוא להחזיר לו דמי קנייתו משא\"כ הכא דכבר פרע לו הלוה: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ואם אחר שמכר כו' עד פשיטא שב\"ד אומרים כו' נתבאר שם בבעה\"ת דאפילו אי קפיד לוה ודעתו קרובה לשלומי למלוה לא משגחינן ביה שכיון שקנה ליה בכתיבה ומסירה אישתעבד ללוקח בע\"כ: ומ\"ש ואדרבה אם יפרע למוכר יחזור ויגבה הלוקח מהמוכר וא\"כ אפוכי מטרתא ל\"ל ב\"י וכן מוכח ל' בה\"ת שהעתקתי בדרישה ע\"ש וכן מוכח ממ\"ש בסמוך: ומ\"ש ואדרבה אם יפרע כו' ה\"ק ל\"מ שא\"א ללוה שיפרע למוכר אלא אדרבה הדין למוכר שיחזיר ויתן להלוקח מה שקיבל מהלוה: ואם קדם הלוה ופרע פי' הקדים נפשו לפרוע להמוכר קודם שהוציא מידו הלוקח כו' ואח\"כ כתב אבל לעולם כו' ור\"ל לעולם אפילו אחר שא\"ל ב\"ד זיל פרע ללוקח אפ\"ה הלך ופרע להמלוה נפטר הלוה מהלוקח וב\"ד מחייבין כו' וכן מוכח שם בבעה\"ת ואע\"פ שנתבאר בסי' פ\"ו בדיני דר\"נ אם עבר ופרע למלוה שלו דצריך לחוור ולפרוע למלוה הראשון שאני התם שהוא מדאורייתא ומש\"ה נמי אמרו שם דאין כח ביד המלוה למחול להלוה שלו מאחר שכבר נתוודע בב\"ד דאין בידו לפרוע למלוה שלו כ\"א בשט\"ח זה וכמ\"ש שם משא\"כ במוכר ש\"ח שקנייתו אינו [אלא] דרבנן ומש\"ה אמרו בזה דאף אם אין לו במה לפרוע לוקח מחילתו הוי מחילה וע\"ש בבה\"ת: וי\"א אם פרע כו' פי' אפילו קודם שא\"ל ב\"ד פרע ללוקח דכיון דזבין ליה האי שטרא במסירה וכתיבה ודאי ידע הלוה בזכותו דכל שטרא קלא אית ליה ולא הו\"ל לפרוע אלא להלוקח שהוא נעשה מרא דהאי ממונא כ\"כ בעה\"ת שם ונלמד מיניה דאינו יכול להתנצל לומר לא ידעתי מהמכירה ואף ע\"פ שהמוכר היה מצי למחול ללוה החוב מ\"מ כיון שהמוכר קאי בהימנותיה ולא ביקש למחול לא הו\"ל ללוה למיזל ולמפרע ליה אף שע\"י הפרעון ודאי מחל ליה המוכר מ\"מ הוא דפשע להזיק ללוקח זה לכן דין הוא שישלם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לוה שפרע ללוקח כו' מקור דין זה הוא מפרק א\"נ (דף ס\"ו) דשם איתמר המוכר פירות דקל לחבירו אמר ר\"נ אף משבאו לעולם יכול לחזור בו ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה וכתב הרא\"ש שם (דף קמ\"ג) ז\"ל מכאן הביא ר\"ת ראיה המוכר לחבירו שט\"ח בעדים אע\"ג דקיי\"ל דאין אותיות נקנות במסירה אם קדם הלוקח וגבה החוב אין המוכר יכול לחזור בו ונראה לי דדוקא כשידע כו' (וכמש\"ר בשמו כאן) ע\"כ והנה הדבר נלמד מעניינו דאף דידוע הוא דלא כתב לו מעולם קני לך איהו כו' אפ\"ה כיון דתפס לא מפקינן מיניה ומטעם דאמרינן דידע ומחל ליה דומיא דהמוכר פירות דקל דשם לא קנהו בודאי מן הדין ואפ\"ה אמרינן דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ופרש\"י שם הטעם ז\"ל שהרי כל זמן שלא חזר מחל על אכילתו ואע\"ג דרש\"י תולה הדבר בכל זמן שלא חזר ומשמע קצת דאם חזר בו קודם שאכל מפקינן מיניה ולא הויא מחילה ובדברי ר\"ת והרא\"ש משמע דאפילו בא לחזור ולהוציא מיד לוקח בעודו בעין אינו יכול י\"ל דרש\"י ה\"ק כ\"ז שלא חזר בו קודם ששמט הפירות ובאו לידו אבל אם כבר שמטן אף ע\"פ שעדיין בעין בידו אינו יכול לחזור בו ושמט ואכל דקאמר אכל ל\"ד הוא אלא לשון הגמרא הנ\"ל נקט וכן הוכחתי לקמן בדין מכירת פירות דקל עיין לעיל סימן ר\"ט ור\"י וה\"ט באם קדם וגבה הלוקח. אלא שצ\"ע דמשמע מדברי הרא\"ש דמחילה לא שייכא אלא א\"כ ידע בה המוכר ושתק ומל' רש\"י הנ\"ל דכתב דכ\"ז שלא חזר בו מחל משמע מ\"מ אפילו לא ידע בה וכן משמע לשון הגמרא ומודינא דאי שמיט ואכיל כו' דמשמע אפילו שמט שלא בפניו לכן נ\"ל דצדקו דברי מהרא\"י שכתב בת\"ה סימן שי\"ג דלא כתב הרא\"ש דבעינן דידע ושתק כ\"א לענין לוה שאינו נפטר מהמלוה שלו במאי דפרעו להלוקח שלא מדעתו כ\"א בידע המוכר ושתק אבל לאפוקי מיד לוקח בלאה\"נ לא מפקינן ע\"ש ולכאורה דבריו תמוהין הם דהא האי דינא דמכירת שטר נלמד משמיט ואכיל כנ\"ל ושם אין כאן טענה כ\"א בין לוקח ומוכר אבל אחר העיון דבריו מוכרחין ויש לחלק ביניהם והוא דלגבי הלוקח שקדם ותפס אמרינן דגם המוכר ידע ליה דאין בקנייתו כלום ואפ\"ה מסר לו לגבותו משום דמחיל ליה ואף ע\"פ שלא אמר כן בפירוש מ\"מ מאחר ששתק עד שגבה מהלוה ולא חזר בו אמרינן דעתה מחל ליה כיון דהמוכר ידע דהלוקח יעשה כל מה שבכחו לעשות עד שיגבה כל הש\"ח ואי לאו דמחיל ליה הו\"ל לחזור בו קודם שיגבהו ואף אם יטעון המוכר לא מסרתיהו בידו לגבות כ\"א בתורת פקדון הלוקח נאמן בטענתו מאחר שתפס ומה\"ט הלוקח פטור מהמוכר אף שלא היה המוכר אצל הגבייה אבל הלוה אינו נפטר מהמוכר אלא אחר שראה שהמוכר היה אצל הגבייה ושתק ואז אמרינן אי לאו דמחיל ליה לא הו\"ל לשתוק בשעה שבא זה לגבות ממנו מאחר שיהא נאמן לאחר שגבה ותפס ואמר שמחל לו ולא הו\"ל לסמוך ע\"ז שיחזור ויוציאנו מהלוה אבל אי לא היה המוכר בשעת הגבייה אז הלוה פשע בנפשו כי לא היה לו להאמין לזה הבא בשטרו ואומר שנתנו לגבות ומחל לו כי שמא הוא משקר ובתורת פקדון נתנו בידו מאחר שאין בידו שטר קנין וכשיעמוד המוכר נגדו יודה לו זה הבא לגבות שלא לתורת גבייה מסרו לידו ומש\"ה חייב הלוה לחזור ולשלם להמוכר. ולפ\"ז נראה דגרסינן בדברי רבינו אינן חייבים למוכר כלום ולא כמ\"ש בספרים דידן אינו חייב למוכר כלום דמשמע דאלוה דהתחיל בו קאי וז\"א דהלוה חייב עד שידע המוכר כו' וכדמסיק ובלאה\"נ אין טעם דאם תפס הלוקח אין מוציאין מידו לפטור עבור זה הלוה אבל אי גרסי' אינן חייבים כו' א\"ש דמתחלה יהיב טעם לפטור להלוקח וכל' הגמ' דאי שמיט ואכיל ואח\"כ כתב בשם הרא\"ש דהלוה אינו פטור אלא דוקא שידע כו' וק\"ל. וגם בבעה\"ת שנ\"א דין ד' התחיל בפטור דלוה ולוקח ע\"ש ועד\"ר מ\"ש עוד מזה: עד שיראה לך שקנאו ממני כו' ז\"ל מ\"ו זהו לפי סברתו שכתב לעיל שצריך להביא ראיה ודוק עכ\"ל ולפי מ\"ש א\"צ לזה דשאני הכא דהלוקח מודה דלא כתב לו המוכר קני לך כו' אלא מטעם ידע ומחיל אתינן עליה עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן שהיה לו שטר חוב כו' מדברי בעה\"ת שכ\"א: קנין הגוף פי' גופו של השטר. ואין כובשין לו עדותו וראייתו ע\"ד שנתבאר לעיל סי\"ו וס\"ס ס' ע\"ש: מוצאין גוף שטר מיד המלוה כו' ואם נתן המלוה לסופר פשיטי דספרא ודאי צריך הלוה להחזירו לו ומזה לא איירי כאן אבל עכ\"פ אינו ראוי שיעכב המלוה השטר עבור זה וכמ\"ש בדרישה לעיל ר\"ס נ\"ז ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן הפקיד כו' ג\"ז שם בסה\"ת שכ\"ח ואינו דומה דין זה לדין שלפני זה דשם איירי שנתן לו גוף ממון במעמד ג' שהיו יחד המלוה והלוה והמקבל משא\"כ הכא שלא היו כאן הלווים כלל במעמד כ\"א הנותן והנפקד והמקבל לכן פשוט הוא שלא קנה השיעבוד עד שיכתוב קני לך כו' וכדמסיק: יש לשמעון ליתנם ללוי אי במתנה איירי כאן ק\"ק מאי ��\"מ בנתינה וו הא אף לאחר הנתינה (א\"צ לו) מצי לחזור וליקח מידו לפי מש\"ר בר\"ס דכל שלא כתב לו קני לך כו' מוציא ממנו אפילו הנייר אלא שיכול לתפסו בתורת משכון עד שיתן לו דמי קנייתו וממילא במתנה שלא נתן לו כלום מוציאו מידו בחנם וי\"ל דנ\"מ בנתינה זו שמא יתבייש מלהוציא ממנו אחר שכבר הגיע לידו א\"נ אם (נ\"מ) יקדים לוי נפשו לגבות חובות הללו תו לא מצי המוכר להוציא מידו דאמרינן ידע ומחל כמש\"ר לעיל בסמוך בסעיף י\"ו בשם הרא\"ש: לא קנה גופם כו' פירוש אפילו גוף השטר דהיינו הנייר לצור ע\"פ צלוחיתו נמי לא קנה ורבינו לטעמיה אזיל כמ\"ש בריש הסימן וק\"ל: ומ\"ש בין במסירה בין בחליפין לאו בחדא מחתא מחתינהו דבמסירה איירי דוקא בדלא כתב ליה קני לך כו' ובחליפין מיירי לדעת הרמב\"ן כנ\"ל בס\"ד אפילו כתב לו קני לך כו' אלא ה\"ק בין במסירה בין בחליפין כ\"א לפי דינו היכא דלא קנה השיעבוד לא קנה ג\"כ גופן וק\"ל: והמחה פי' העמיד: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן היה לו שטר כו' ולוי חתום בספר התרומות שנ\"א מבואר שם שדוקא חותם שנעשה כמו שנחקרה עדותם בב\"ד אבל כשבא להעיד בע\"פ לא וכמ\"ש בסמוך עוד מזה: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן שיש לו שטר ג\"ז שם: ורוצה ראובן לחזור מן המתנה וטוען שהשטר פסול מדקאמר ורוצה לחזור משמע דמודה שנתן לו אלא שרוצה לחזור ממתנתו וה\"ט דטוען ואומר במאי קנה השיעבוד בהאי שטרא דכתבתי בו קני לך איהו ושיעבודיה וחותמין עליו שמעון ויהודה לעדים כיון דשמעון יש לו נגיעה בזה מחשב השטר לפסול ונמצא דלא זכה בהמתנה ומדקראו שטר יש ראיה לדברינו שכתבנו בריש הסימן דל' קני איהו כו' היה כתוב בטופס שטר מכר או מתנה מיהו יש לדחות דכאן איירי דאומר להעדים כתבו לו שטר שנתתי לי לכתבה בי בשמי קני לך איהו כו' דמהני וכמ\"ש בר\"ס זה: הדין עמו והרי הוא חשוב כו' ול\"ד לדין קמא דהתם בשעה שנעשה השט\"ח שלוי חתום עליו לא היה נוגע בדבר והו\"ל כאילו נחקרה עדותן בב\"ד משעה ראשונה אבל הכא בשעה שנעשה שטר המתנה ששמעון חתום עליו באותה פעם היה נוגע בדבר ואם נחקרה עדותן כבר בשעת חתימה לא היו הב\"ד מקבלין עדותן ומה\"ט נמי כתב בעה\"ת שם בשנ\"א בשם הרי\"ף שגם בדין קמא דוקא חחום בו לוי עם אחר הא אם בא לו עתה להעיד מקבלין עדותו אף ע\"פ שהשני אין לו הנאה כלל ועיין בשארית יוסף מה שתירץ בזה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " המוכר שט\"ח לחבירו כו' וחזר ומחלו ללוה מחול מימרא דשמואל פ' הכותב (דפ\"ה) והטעם שיכול למחול כתב הרי\"ף ז\"ל הואיל דאין גופן ממון א\"א להקנותן בהקנאה גמורה אלא שחכמים תקנו להם צד מכר וכמ\"ש לעיל בסי\"ד ולפיכך יכול למחול שלא זכה הלוקח בהן מן התורה וכ\"כ הרמב\"ם. וא\"ת לדידהו איך ממעטינן בהזהב שטרות מאונאה (וכמש\"ר בסימן זה סעיף ל\"ח) מקרא הלא אין להן קנין כלל מן התורה תירץ הר\"ן דעיקר קרא למעוטי עבדים וקרקעות מאונאה ולא כללו חז\"ל בהדייהו שטרות אלא לפי תקנת חכמים שתקנו להן קנין ולמדונו שאין בכלל הכתוב המדבר באונאה אלא דבר המיטלטל וגופו ממון משא\"כ שטרות שאין גופן ממון עכ\"ל ועד\"ר שם כתבתי טעם אחר בשם התוס' דיכול למחול: שיעשה לו שטר על שמו ג\"ז בגמרא שם ועד\"מ: כתב בע\"ה ואפילו עבד תנאה דלא מצי מחיל לא מהני הטעם שא\"א להתנות שלא יוכל לעשות מה שהוא יכול לעשות ב\"י. ואע\"ג דיכול לקבל עליו שלא ישמטנו בשביעית וכמש\"ר בר\"ס ס\"ו שאני התם דמחייב נפשיה אבל הכא בא לומר דלא מצי לגרועי כחו דלוה דמחיל ליה לומר דל\"מ מחילתו מכח תנאו אלא מחילתו מחילה וחוור הלוקח אהמוכר שמחזיר לו דמיו או דמי כל השטר אם קיבל עליו כן שיפרע לו דמי כולו אם ימחול וק\"ל. אלא שק\"ל דלה\"ט למה מן הסתם א\"צ להחזיר לו אלא דמיו ליהני תנאו לגבי נפשו לחייבו בכל דמי השטר כאשר היה גובה אם לא מחל לו לכן נראה דדוקא בשמיטה דפשוט הוא דהשמיטה היה משמטו וכשהתנה הו\"ל כאומר בפירוש אני לא אשמט אלא אתן לך המעות במתנה אבל בזה דקאמר לא אמחול לא נרמז בדבריו שבאם ימחול ישלם לו דמי השטר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' יורש מימרא דשמואל שם: כ' בעה\"ת שאין היורש יכול למחול שם שנ\"א דין ו' כ\"כ ומ\"ש ואין לי לשלם כלום כו' עד אבל התוס' כתבו דאפילו לעצמו יכול למחול דע דמסקי שם התוס' וכתבו וצריך לשלם ור\"ל דמשלם כפי הדמים שקיבל אביו המוכר מהלוקח וכשאר מוחלים וזה מרויח זה המוחל לעצמו אבל א\"ל דס\"ל להתוס' שמשלם הכל דא\"כ למה ימחול הרי צריך לשלם הכל בשלמא כשאין המוחל הלוה י\"ל דמוחל משום דאין לו ויעשה קנוניא עם הלוה ונמצא דפליגי התוס' עם הבה\"ת בתרתי חדא דהיורש יכול למחול לעצמו והב' דאף דמוחל לעצמו צריך לשלם כדי הדמים שקיבל ולא כבה\"ת שכתב דאם איתא דיכול למחול א\"צ לשלם (כולו) [כלום] ורבינו אף שסתם וכתב בשם התוס' דיכול למחול ולא כתב שצריך לשלם כפי הדמים שקיבל אביו מ\"מ רמזו כמ\"ש בשם התוס' אפילו לעצמו יכול למחול מדכתבו אפילו לעצמו ר\"ל ל\"מ לאחר אלא אפילו לעצמו משמע דשוין הן וכמו ששאר מוחל צריך לשלם לו הדמים שקיבל כן במוחל לעצמו ובה\"ת דכתב דצריך לשלם כל החוב לא מטעם מחילה דהא ס\"ל דאינו יכול למחול ועוד דגם בעה\"ת ס\"ל דבמוחל לאחר א\"צ לשלם לו אלא כדי הדמים שנתן וכמ\"ש בסמוך. אלא טעמו כיון דאין יכול למחול לעצמו והוא חייב לאביו כל דמי החוב וזה הלוקח במקום אביו קאי מש\"ה צריך לשלם לו הכל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הראב\"ד שאם כתב לוה למלוה כו' ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' עד\"ר שם כתבתי טעם פלוגתתן ועד\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " נתנו במתנת שכ\"מ כו' מימרא דר\"נ בפ' מי שמת ומפרש בגמרא הטעם משום דאלמוה רבנן למתנת ש\"מ כדי שלא תטרף דעתו עליו וע\"ל סימן רנ\"ג אבל הוא עצמו (פש\"ע) [בשעת] חליו פשיטא דמצי מחיל כ\"כ בעה\"ת שם ופשוט הוא: "
+                ],
+                [
+                    " וכן המכנסת ש\"ח לבעלה כו' מימרא דרבא הוא בפ' הכותב שם (כתובות דף פ\"ה) ועיין בא\"ע סימן צ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " וכן הנותן שט\"ח כו' כ\"כ התוס' בשם ר\"ת ספ\"ק דגיטין וכן העלה הרא\"ש ספ\"ק דב\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב בעה\"ת המוכר שטר משכונת כו' שם בשנ\"א כ\"כ בשם ר\"י מיגא\"ש ושיש חולקים עליו ע\"ש: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה כ\"כ בתשובה שבסוף ספר חזה התנופה ב\"י: שאף במוכר משכונת קרקע כו' פי' המלוה החזיק בו מתחלה ואח\"כ מכרו ללוקח והחזיק בו גם הוא דבהכי איירי וכמש\"ר בשם בעה\"ת לפני זה ועליה הביא רבינו תשובת הרא\"ש דאל\"כ מה רבותא יש באשר החזיק בו המוכר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לוקח שט\"ח שחזר ומכרו וכו' כ\"כ בעה\"ת בשנ\"א בשם הרמב\"ן וכ' דבין להרי\"ף שכתב טעם המחילה משום שאין מכירה לשטרות מן התורה ובין לר\"ת שכתב הטעם מפני ששיעבוד הגוף נשאר אצל המלוה המוכר לשניהן אין הלוקח בר מחילה בהני גווני וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכשמוחל המוכר או יורשיו צריכין לשלם ללוקח כו' הכי משמע בפרק הכותב (כתובות דף פ\"ו) דאמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבינן ביה בשטרא מעליא ואנן קיי\"ל כמאן דדאין דינא דגרמי כדלקמן סשפ\"ו: שאין זה קנס כו' בעה\"ת כ' בשנ\"א די\"א שהוא קנס כיון דמחילה הוי היזק שאינו ניכר ודוקא למוכר עצמו שקיבל המעות קנסו דליהדר המעות ולא ליורש אפילו כשמוחל היורש עצמו והביאו ראיה לדבריהם ובעה\"ת מסיק שם דלא כוותייהו ע\"ש. ובזה דברי רבינו מבוארים שהוצרך ללמדנו דביורש עצמו שמחל חייב לשלם דלכאורה פשיטא הוא וכדמסיק נמי וכתב ז\"ל וכ\"ש כשמחל לו היורש כו' אלא אותו כ\"ש הוא לפי מאי דכבר למדנו דחייב גם היורש לשלם משום דלאו קנס הוא וק\"ל: שהוא מזוייף והמוכר אומר שאינו מזוייף והו\"ל להתנות דבאם לא ימצא עדים לקיימו (ולא) <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> שימצא אלם שיהא מקחו בטל מש\"ה אינו נותן לו כלום דבעינן שיהא מבורר שהחוב נפסד מכח מחילתו כדמסיק: או שהוא עני פי' והעני אח\"כ דאז אינו נותן לו כלום עכ\"פ מ\"ש ואם היה עני קודם לכן והטעהו בפלגא עיין בסמוך סל\"ה ול\"ח: ואינו משלם דמי כולו אלא הדמים שנתן בו שכ\"כ רב שרירא כו' כ\"כ הרא\"ש ספ\"ק דב\"מ וכתב שם ג\"כ דעת החולקים דס\"ל דצריך לשלם דמי כולו והסכים לדעת רב שרירא וזש\"ר וכן מסתבר לא\"א ז\"ל וכן מסיק ג\"כ בעה\"ת בשנ\"א דין ו' ע\"ש שהאריך: "
+                ],
+                [
+                    " ראית ביה ללוקח שבחא ע\"ל ר\"ס ס' וס\"ס קט\"ו: דאיבעי ליה לשנויי שטרא בא ליתן טעם למה תקנו חכמים כן הא יהיה בזה נעילת דלת שלא ילוו כי לא ימצא מי שיקנו השטרות ע\"ז כתב דאיכא תקנה לזה לשנויי השטר וזה שלא עשה כן איהו דאפסיד אנפשיה: "
+                ],
+                [
+                    " או שבא אחר והביא ראיה ששטר זה שלו אע\"ג דנכתב על שם המוכר י\"ל דשם זה כשם המוכר א\"נ כדלעיל סימן ס' שזה האחר בשעת הלואה אמר לעדים שיכתבו השטר ע\"ש המוכר והעדים נתנוהו להמוכר ואח\"כ הביא ראיה שהוא שלו וק\"ל: חוזר הלוקח וגובה כל השטר מהמוכר כו' ז\"ל מור\"ש ז\"ל נראה דדין זה אפי' לדעת הרא\"ש דס\"ל גבי מחילה שאינו נוטל אלא כפי הדמים משום דשאני התם דמעיקרא זביני ריעי הוא דהו\"ל לאסוקי אדעתיה שיש בידו למחול משא\"כ בנדון זה דלא הו\"ל לעלות על דעתו שמוכר לו דבר שאינו שלו עכ\"ל ולע\"ד נראה לחלק ולומר דשאני מחילה דע\"י המחילה נעקר שם השטר מעליו ונעשה (בעיר) [נייר] בעלמא מש\"ה דמיו חוזרים לבד כיון דגם מעיקרא זביני ריעי הוא וכנ\"ל אבל בנמצא שאינו שלו ואינך שנשאר עליו שם שטר והלוה ע\"כ יפרע לזה האחר דין שיגבה הלוקח כל חובו מהמוכר מדין אחריות וכנ\"ל מוכח מדברי בעה\"ת מיניה וביה דס\"ל חילוק בין הביא ראיה שהשטר הוא שלו דגובה מיניה דמי כולו ובין מוחל אח\"כ דאינו גובה אלא דמים שנתן וכמ\"ש בסמוך בסל\"ו בדריש' ע\"ש ובזה נסתלקה תמיהת ב\"י שתמה על רבינו במה שסתם לעיל כדעת הרא\"ש וכאן כתב דעת בעה\"ת שגובה כל החוב ולסברת ב\"י דלא חילק בין הני ובין המוחל שט\"ח לאחר שמכרו עדיפא מיניה הו\"ל להקשות והוא דדברי בעה\"ת בעצמו סתרי זא\"ז דבמחילה ג\"כ הסכים דאינו מחזיר לו אלא דמיו וכאן כתב דגובה דמי כל השטר ודוחק לומר דבשם הרמב\"ן כ\"כ שם וליה לא ס\"ל ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש או שמחל לו המלוה קודם לכן לפי מ\"ש דבעה\"ת ס\"ל דגם במוחל לו בתר הכי אין משלם לו דמי כולו י\"ל דכתב כאן קודם לכן משום דבזה הכל מודים משא\"כ במוחל בתר הכי וכמ\"ש לעיל והיותר נראה דמש\"ה כתב קודם לכן משום דנקט ל' בעה\"ת והבעה\"ת כתב זה בל' כ\"ש וכמ\"ש ל' בדרישה. ודוקא במחלו קודם לכן הוא דהו\"ל כ\"ש ולא במחלו אח\"כ. אבל אין לתרץ דכתב קודם לכן דאז יש לו אחריות כדי דמיו משא\"כ אם מחל לו אח\"כ וכמש\"ר בשם הרא\"ש בסמוך. דהא הוכחתי שם דבעה\"ת בעל דברים הללו ס\"ל דיש לו אחריות בכדי דמיו אפי' במחלו אח\"כ ודוק ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם היה הלוה עני בשעת מכירה ז\"ל מ\"ו פי' והוא דלא ידעי הלוקח וגם העולם לא ידעו ודוק: בכלל אונאה הוא ואם מכרו כו' עד אין לשטרות אונאה ר\"ל אע\"ג דהיה עני מתחילה אין בו דין מקח טעות דהא מקח גמור היה אלא שלקחו ביותר משויו וזה מקרי אונאה ואין לשטרות אונאה והאי דקאמר אם מכרו ביותר מדמיו אע\"ג דודאי יותר מדמיו מכר לו נראה דהאי ואם אעלמא מאי דאם מכר שום אדם לחבירו דבר יותר מדמיו אינו מקח טעות אלא אונאה ואין אונאה לשטרות ובספרים המדוייקים כתוב שמכרו יותר מדמיו וא\"ש טפי ודוק: דאין זה בכלל אחריות דמזל דידיה גרם משמע הא לאו ה\"ט הוה בכלל אחריות הנ\"ל דכתב דגובה מהמוכר או מנכסים דהיינו ממשועבדים ומיניה דבמחל לו אח\"כ גם הוא בכלל אחריות הנ\"ל וטורף אפי' ממשועבדים ומש\"ה כתב רבינו ע\"ז וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' בל' פלוגתא וק\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " היכא דמחלו פי' אחר המכירה אינו גובה כו' והטעם דהו\"ל כחוב שנתחייב לו בע\"פ דגובה מבנ\"ח ולא ממשועבדים דהתורה כתבה על המזייק מיטב שדהו ישלם דוקא ולא ממשועבדים אפילו שמכר אח\"כ ולא אמרינן בזה מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי לכך כתב רבינו דהוה כאחד ששרף והזיק וק\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ושרפו המוכר אח\"כ כתב ושרפו המוכר דאילו שרפו אחר אפי' מבנ\"ח לא היה גובה מהמוכר אע\"ג דקיבל עליו אחריות. וה\"נ במחל השטר דוקא מבנ\"ח גבי ולא ממשועבדים: דלימא חספא בעלמא זבין ליה פי' דהוה כאילו מכר לו דבר שאינו שלו מ\"ו: ועל אותה שעה הוא מתחייב עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר שט\"ח לחבירו לגבותו אין לו דין אונאה משנה הוא בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ\"ו) וטעמא מפרש בגמרא משום דכתיב גבי אונאה וכי תמכרו ממכר דבר שגופו מכור וגופו קנוי (פי' שהקנין הוא בשביל גופו הוא דיש לו אונאה) משא\"כ בשטרות שאין עומדין אלא לראיה ולמ\"ד מכירת שטרות אינו אלא מדרבנן קרא לאו אשטרות קאי וכמ\"ש לעיל בסעיף כ\"ב ע\"ש. ודקדק רבינו וכתב לגבותו דאילו אם מכרו לאבקת בשמים או לצור ע\"פ צלוחיתו דיש קנין בגופן יש בהן אונאה ב\"י: וכתב הרי\"ף כו' הרי\"ף תרתי קאמר חדא דל\"ת דוקא מדין אונאה אין בהן דהיינו להחזיר לו דמי אונאתו כשאין בו אלא שיעור אונאה אבל אם רוצה לבטל מקחו מצי לבטל כשיש בו יותר משיעור אונאה כדין ביטול מקח קמ\"ל. ועוד קאמר דאין בו ביטול מקח כלל אפילו שוה חדא בק' ור\"ת חולק עליו בההיא האחרונה לבד וק\"ל: ומ\"ש אבל הטעהו בכפל המקח בטל הוצרך לכתוב לשון זה דל\"ת בשטרות ועבדים שיעור פלגא יש לו דין כשיעור שתות בשאר דברים יהיו דונו דהמקח קיים ומחזיר (או א' זכיתי) [אונאה וביתר] מפלגא דוקא המקח בטל קמ\"ל: ור\"ת כתב כו' כ\"ז מפורש שם באשר\"י וע\"ש במק\"פ: ולא פלגא בכלל כגון שמכרן שוה ק' בר' פחוח דינר וכן הסכים הרא\"ש וראייתו מהירושלמי וע\"לסי' רכ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ואין בהם דין שומרים כו' שם בסוף המשנה הנ\"ל ובפרק שבועת הדיינים ממעטינן להו מכלל ופרט וכלל וכתבתי לקמן בר\"ס צ\"ה ע\"ש: ש\"ח אינו נשבע שלא פשע כו' ל' המשנה ש\"ח אינו נשבע ש\"ש אינו משלם ופירשו הרמב\"ם והראב\"ד והרמב\"ן ש\"ח אינו נשבע שלא פשע אבל אילו ידוע שפשע חייב לשלם והרי\"ף והרא\"ש כתבו דכיון שאין צריך לישבע שלא פשע משום דממועט מדין שומרים ממילא אפילו ידוע שפשע אינו משלם דכיון שאינו בכלל שומרים אינו אלא בכלל אדם המזיק ואינו חייב אלא כשעושה כן בידים כן הוא ברא\"ש פרק שבועת הדיינים מזה תבין שמש\"ר אינו נשבע שלא פשע אינו סותר למ\"ש אח\"כ בשם הרא\"ש דאפילו פשע אינו חייב וק\"ל: וש\"ש אינו משלם וה\"ה דאין ע\"א מחייבו לשבועה וכ\"כ רבינו בסצ\"ה ע\"ש: ומיהו מדרבנן נשבעין עליהן פי' אם טענת ודאי הוא ישבע היסת וגם נשבעים עליהן ע\"י גלגול אשר\"י פ' שבועת הדיינים: "
+                ],
+                [
+                    " ונפסדו נראה דר\"ל נגנבו אף ע\"פ שלא הזיקו בידים מ\"מ כיון דתחלתו בפשיעה וסופו באונס ובא קצת מחמת פשיעה וקיי\"ל דבכה\"ג חייב בשאר דברים וכמש\"ר לקמן בסרצ\"א בשטרות ג\"כ חייב דאל\"כ אלא תאמר דגם הרמב\"ם אינו מחייב כ\"א בנאבדו בפשיעה א\"כ מנ\"ל לרבינו דהרי\"ף פליג עליה דהא לא כתב שפטר מלשלם אלא כשבסוף נגנבו ונאבדו אבל כשנאבדו מחמת פשיעה עצמה יכול להיות דמודה דהו\"ל כהזיקו בידים כיון דסמך המפקיד על הבטחתו של זה השומר וכן משמע מדברי רבינו לקמן ר\"ס צ\"ה ע\"ש במ\"ש ועיין מ\"ש עוד מזה המפרשים: אלא מדין גניבה ואבידה ומתה הרמב\"ם קאי אשטרות ועבדים כ' ומתה. גם י\"ל דבמיתה ר\"ל נרקבו או נקרעו השטרות כדאמרינן בעלמא שבירתן זו היא מיתתן: תשלום דינים השייכים לדברים האלה ע\"ל סימן צ\"ה וש\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו אם פשע כו' כ\"כ הרא\"ש שם בפרק הזהב: "
+                ],
+                [
+                    " ולענין חילוק שטרות כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה בכלל ל\"ח סימן ד' כ\"כ ולקמן סקע\"ו חזר וכתב דין זה: דבכל דבר שייך דין חלוקה כלומר דין חלוקה איכא לעולם דאף אם אין בו שיעור חלוקה הרי יש בו דין גוד או אגוד שמקרי נמי חלוקה ועיין לעיל סקע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " דלא נ\"מ בבריא עד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כל שט\"ח אפילו כו' משנה פרק בתרא דשביעית הביאה הגמרא בפרק השולח פי' רש\"י שם ע\"ש הירושלמי ע\"ש ואע\"פ שאין יובל מקץ ז' שנים ה\"ק קרא כשאתה משמט שמיטת יובל בקרקע תשמט שמיטת כספים מקץ ז' שנים וא' שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע משמט כספים ואי לא לא ופירש\"י אע\"ג דהשמטת כספים חובת הגוף הוא ואינה תלויה בארץ כיובל ילפינן בהיקישא דלא נהגה וקאמר הגמרא עלה שם דאע\"פ כן תקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית שלא תשתכח תורת שביעית וראה הילל שנמנעו העם מלהלוות זא\"ז עמד והתקין פרוזבול דהפקר ב\"ד הפקר עכ\"ל הגמ' (וענין פרוזבול כתב רבינו בסמוך מס\"ך והלאה ע\"ש) ופי' רש\"י אע\"ג דהילל בבית שני דלא היו שם כל ישראל ג\"כ אין חיוב יובלות מן התורה והא דלא עשו האידנא ג\"כ זכר ליובל בהשמטת קרקע ולשביעית ויובל זכר בשביתת הארץ ממלאכת חרישה וזריעה כמ\"ש בפרשת בהר נראה לע\"ד כיון דקדושתן תולה בארץ ולא שייך לעשות זכר בח\"ל גם בא\"י לא תקנוהו אבל התוס' כתבו שם (דף ל\"ו) משום דאין רוב הציבור היו יכולין לעמוד בו ליאסר בעבודת קרקע ב' שנים רצופות ע\"ש ועמ\"ש עוד בסמוך ס\"ך בפרישה ודרישה מדין פרוזבול.. וכן דעת רוב הפוסקים שנוהג האידנא מדרבנן ובעה\"ת שמ\"ה הביא דעת הרז\"ה באריכות שכתב טעם למנהג שלא נהגו שביעית ע\"ש וכתב עליו שהרמב\"ם לא פסק כן ושגם הראב\"ד חזר בו ופסק דמהשתא גבו בו בזמן הזה ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואינה משמטת אלא בסופה הטעם דכ' מקץ ז' שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו וע\"ל בפרישה בסעיף ל\"ב: "
+                ],
+                [
+                    "(ו) וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה בכלל ע\"ב ובכלל ס\"ד דין ד': וצווחתי ככרוכיא וסוס ועגור ת\"י כורכית וסנוניתא (הג\"ה מהרא\"פ): ולהוציא ממון שלא כדין אין לילך אחריו ז\"ל מ\"ו ר\"ש וכמש\"ל בסי' ס' שאפילו אם כותבין אגב בשטר אם המנהג שאין גובין בו אז המנהג מבטל ההלכה שא\"ה דמשום תקנת השוק יכולין ב\"ד לעשות תקנות נגד ד\"ת אבל הכא כבר תקנו רבנן פרוזבול וכן אנחנו בתראי יש לנו לתקן בע\"א ולעקור שביעית מן התורה לגמרי ודוק עכ\"ל ולעד\"נ לחלק דלעיל שאני דתקנו כן משום תקנת השוק בשב ואל תעשה שלא יוציא מלקוחות והכא התקנה לעבור על דברי תורה בקום ועשה להוציא ממון שלא כדין כו' גם יש לחלק בין מנהג בעלמא שנהגו כן לתקנה קבועה עומדת כההיא שתקנו כן משום תקנת השוק ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " הרי הוא מתנה ע\"מ שכתוב בתורה ואע\"פ שכתבתי והוכחתי לעיל סכ\"ו וס\"א דאם מחייב נפשו בפי' לדון עמו בדיני עכו\"ם צריך לדון עמו בדבר שישבו הנאת ממון לפני דיני עכו\"ם טפי אפשר לחלק דשם ידונו העכו\"ם בכך משא\"כ כאן שרוצה שב\"ד של ישראל ידינוהו כנגד ד\"ת להוציא ממון וסיים הרא\"ש באותה תשובה ז\"ל ואפשר שסמכו מתחלה ע\"ז שר\"ל שיש בכלל תנאי זה ע\"מ שלא תשמיטנו בשביעית דהיינו נמי מתנה על מה שכתוב בתורה אלא דקיי\"ל בדבר שבממון תנאו קיים והיינו בדרכים שאינם דתיים שהוא מתנה שיגבה חובו בדבר שאינו דת היינו כשעברה עליו שביעית אלא שאין לבי מסכים לדבר זה כיון שאינו מפורש בו שלא ישמיטנו בשביעית לפיכך מיום בואי כו' ובתשובה אחרת כתב ז\"ל מצאתי כהתנצלות לעצמי על שמטה ידי שאיני מתעורר לבטל מנהגם ואומר אני כיון שפשט המנהג שלא להשמיט והכל יודעים זה הו\"ל כאילו התנה המלוה ע\"מ שלא תשמיטני בשביעית עכ\"ל ורבינו כלל דברי ב' התשובות יחד וזהו שסיים וכתב בשמו ז\"ל וגם איני סותר מנהגם כו' וק\"ל וכן הוא בב\"י: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " לר\"י היתה בשנת פ\"ח ולרש\"י בשנת פ\"ז כצ\"ל ולא כמו שנדפס במקצת ספרים בכאן גם בי\"ד סשל\"א לרש\"י בשנת פ\"ט כי ט\"ס הוא וכמ\"ש ובדרישה נתבאר איך נתפשט אותו הטעות תוך הספרים וגירסא זו מתבררת מטעם פלוגתתן והוא דבפ\"ק דע\"ז (דף ט') גרסינן אמר ר\"ה בריה דר\"י האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע הוא עומד נטפי חד שתא ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקול מק' תרי ונשדי אפרטי ונחשבינהו לפרטי בשבועי וידע כמה שני בשבוע ופרש\"י נטפי חד שתא על שנין דמחורבן הבית עד שנה שעומד בה מה\"ט דתניא אותה שנה שנחרב הבית בראשונה ובשניה מוצאי שביעית היתה אלמא שתא דחורבן אתחלתא דשמיטה למהדר הוה ומאן דמני לשני חורבן לא מני לההיא שתא בהדי שני חורבן אלא מני בהדי שני דקם בית הואיל ונפק רובא בט' באב שבו נחרב הבית הלכך מאן דבעי למימני שמיטה ליטפי לשנת חורבן שהיא היתה שנת התחלת השמיטה על שנים דבתר חורבן ויחשוב כללי המאות ביובל שני יובלות לק' לקצר מניינו ולשקול מכל ק' ב' כר\"י דאמר שנת החמישים עולה לכאן ולכאן היא שנת היובל היא שנת תחלת השמיטה הבאה ולאפוקי מדרבנן דאמרי ששנת הנ' ואחד היתה התחלת השמיטה ולר\"י משהתחילו למנות השמיטין לא זז הסדר משבע שנה לשבע שנה רק שר\"א קאמר התם שלא התחילו למנות שמיטות עד אחר ו' שנים שנכנסו לארץ שאז עלה עזרא וקידש הבית והתחילו למנות והבית עמד ת\"ך שנה דל מיניה ו' שנים הראשונים ואשתכח ששנת ת\"ך היתה התחלת השמיטה וקע\"ב שנים לאחר החורבן נשלמו ד' אלפים ליצירה הוסיף עליהם שנת ת\"ך הרי קע\"ג ואלף חמישי כו' ועוד פ\"ז שנים מאלף הששי הרי אלף ור\"ס הוציא אותה ביובלות ואליביה דר\"י הנ\"ל ישארו לך ל\"ה שנים הוציא אותן בז' ז' ולא ישאר בידך כלום נמצא ששנת פ\"ז לאלף הששי היתה השמיטה ור\"י הקשה שם ארש\"י והוכיח שבשנת תכ\"א חרב הבית והיא היתה התחלת השמיטה נמצא ששנת פ\"ח לאלף הששי היתה השמיטה ועיין באשר\"י (דף פ\"ב) שהסכים לפרש\"י ומש\"ה כתב רבינו כאן ובי\"ד שדעת רש\"י היא עיקר וסמך אמה שהוכיח הרא\"ש שם כן ע\"ש. והא דפליגי בשנת החורבן משום שהמה מחולקים בדר\"א הנ\"ל דאמר שלא מנו הששה שנים הראשונים הנ\"ל אי קאי גם אליבא דר\"י דהלכתא כוותיה או אליבא דרבנן לחוד ושלפי פרש\"י קאי גם לר\"י וכמו שאמר הרא\"ש שם בשינויא קמא ובשינויא בתרא כתב דקאי לר\"י לחוד ולר\"י לא קמשני הכא אלא אליבא דרבנן אבל לרבי יודא לא מצריכינן להכי ע\"ש בתוס' ואשר\"י וכתבתי קצת לשוים בדרישה ועד\"ר שם הארכתי לכתוב כמה חידושין בעניין השמיטה ובכל הצורך: "
+                ],
+                [
+                    " וכל דבר ששביעית משמטתו משמטת שבועתו משנה ס\"פ כל הנשבעים (שבועות דף מ\"ח) ובגמרא שם (דף מ\"ט) יליף לה מדכתיב וזה דבר השמיטה אפילו דיבור משמטת (ודומה לזה בענין רבית דלמד מדכתיב נשך כל דבר דאפילו נשך דיבור אסור וכמש\"ר בי\"ד סקס\"א) וכתב הרא\"ש שם ל' התוספתא דקתני כל דבר ששביעית משמטתו שבועתו משמט כו': "
+                ],
+                [
+                    " תבעו וכפר ונשבע כו' ירושלמי פ\"ט דשביעית ד' ל\"ט מלוה שהיא נעשה כפרנית אינה משתמטת כפרנית שנעשה מלוה משתמטת עכ\"ל. וס\"ל לרבינו דמ\"ש נעשית כפרנית אינה משתמטת היינו שנשבע על הכפירה ולא הודה עד לאחר שעברה שנת השמיטה דאי ס\"ד דנעשית כפרנית הוא כמשמעו בלא שבועה תקשה לך מתניתין דשביעית דקתני והשביעית משמטת את השבועה אלא התם בלא שבועה קודם שבא השמיטה וכ\"כ הראב\"ד בהשגותיו בפ\"ט ע\"ש מיהו מה שפי' רבינו כפרנית ונעשית מלוה דר\"ל דכפר ונשבע והודה קודם סוף השביעית לא היה צריך לומר ונשבע אלא לרבותא כ\"כ דאפילו נשבע ונפטר אפ\"ה משמע ועוד דאל\"כ ק' פשיטא ועוד דמפרשו דומיא דרישא מלוה ונעשית כפרנית וק\"ל והרא\"ש בתשובה סוף כלל פ\"ו הקשה על הך סיפא דירושלמי דכפרנית ונעשית מלוה משמטת מהא דתנן בפרק בתרא דשביעית כל מעשה ב\"ד אינן משמטין ומפרש התם בירושלמי התובע את חבירו ממון וכפר לו והביא עדים וחייבוהו ב\"ד וכתבו לו פס\"ד אינו משמט ותירץ דשאני התם כיון שכתבו לו פס\"ד כגבוי דמי אבל הך סיפא דירושלמי איירי כשלא כתבו לו ב\"ד פס\"ד דלא הוי כגבוי והוה מלוה ע\"פ ויש להרמב\"ם ולר\"ן שיטה אחרת ודלא כב\"י שהשוה הדיעות ועיין בהגד\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " ע\"מ שלא תשמטנו בשביעית אינה משמטת כבר כתבתי בר\"ס זה ל' הגמ' והטעם בשם רש\"י דתנאי זה אגברא קאי וכ\"כ התוס' והרא\"ש ולענין אונאה אין הדין כן כדלקמן סימן רכ\"ז ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכן המלוה לזמן פי' והזמן הוא לאחר שמיטה והיינו כאיכא דאמרי משמיה דשמואל פ\"ק דמכות (ד\"ב) ומפורש שם בגמרא טעמו כיון דהשתא מיהא לא מטי זמן הפרעון לא קרינן ביה ולא יגוש והרמ\"ה פסק כלישנא קמא דשמואל פ\"ק דלשם שלא להוציא ממון והרא\"ש וסייעתו ס\"ל כיון דשמיטה בזמן הזה דרבנן הוא אוקמינן ממון אחזקתיה ואזלינן בתר לישנא בתרא ואמרי' דאינו משמט ב\"י: ומש\"ר אפילו הרחיב הזמן לק' שנים שם בגמרא אמרו המלוה את חבירו לי' שנים כו' וכן הוא ברא\"ש וברמב\"ם ורבינו ששינה מל' התלמודא משום דס\"ל דתלמודא דנקט י' לרבותא נקטיה וה\"ק ל\"מ לח' שנים דפשיטא שאינה משמטת דהא גילה דעתו לדקדק שלא יחול החוב אלא דוקא לאחר השמיטה אלא אפילו הלוהו לי' דליכא הוכחה דקעביד ליה משום שלא ישמטנו שביעית די\"ל דהמלוה לטובת הלוה נתכוין להרחיב לו הזמן אפ\"ה אינו משמט ולהכי נקט רבינו ק' דהוה רבותא טפי דיש בו רבותא זו כדכתיבנא וגם יש בו כמה שמיטות בתוך זמן זה אפ\"ה אינן משמטין וק\"ל ואפשר דמה\"ט לא סיים רבינו לכתוב וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה משום דאינו מבואר בהרא\"ש דס\"ל כסברא ראשונה לגמרי אפילו בהרחיב לו לק' שנים אלא דעכ\"פ לא ס\"ל כהרמ\"ה דס\"ל שמשמט לגמרי ודוק בדרישה שם יתבארו לך הדברים היטב: "
+                ],
+                [
+                    " וכן המוסר שטרותיו לב\"ד אינה משמטת משנה הוא בסוף שביעית ופרש\"י בפ\"ק דמכות דהיינו פרוזבול והתוס' כתבו ול\"נ דבמסכת שביעית משמע דתרי מילי נינהו אלא מוסר שטרותיו לב\"ד היינו שתופס שטרותיו בידו ומסרן לב\"ד שיגבוהו דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש שאינו נוגש אלא ב\"ד הם הנוגשים ומדאורייתא זה מועיל משא\"כ בפרוזבול שאינו אלא משום תקנה ורבינו שכתב דין זה הכא ובסמוך כתב דין פרוזבול נראה דס\"ל כדעת התוס': "
+                ],
+                [
+                    " וששאלת אם התובע הלך כו' שאלה זו בתשובות הרא\"ש כלל ע\"ז דין ה' ואיירי שלא מסר השטר ליד הב\"ד כדין מוסר שטרו לב\"ד שהם יגשו הלוה והוא לא יתעסק בו כלל אלא הראהו להן לחוד: ולא הגיע לדין עד שבאה שביעית כלומר ודאי אילו הגיע לדין קודם שנכנס שביעית היה בית דין פוסקין ביניהן ותו לא היה נשמט (וכמו שכתב רבינו בסמוך) אך השביעית נכנס קודם שהגיע לדין ושוב לא רצו ב\"ד לפסוק ביניהם דאע\"פ דקיי\"ל אין שביעית משמטת אלא בסופה כמו שיתבאר לקמן הא נתבאר שם דהרא\"ש ורבינו ס\"ל דהיינו דוקא לענין אם רוצה הלוה לפרוע לו מרצון נפשו רשאי לקבלו ואינו צ\"ל משמט אני עד סוף השנה אבל אסור ליגוש או להתעסק בצד נגישה (ע\"י ב\"ד) מיד שנכנס שביעית וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " המלוה על המשכון משנה שם בסוף שביעית ובפרק השואל יהבינן משום ב\"ח קונה משכון וע\"ל ר\"ס ע\"ב: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאינו משמט כלל טעמו דמדאמרינן בירושלמי אמר שמואל אפילו על המחט והיינו כרשב\"ג בפרק שבועת הדיינים: "
+                ],
+                [
+                    " וכן משכנו כו' ע\"י ב\"ד גמרא בסוף פרק המקבל: אף על פי שצריך להחזירם פירוש כסות לילה בלילה וכסות יום ביום או כלי אוכל נפש משא\"כ כשהלוה לו על המשכון דהיינו משכון בשעת הלואתו דאז א\"צ להחזיר לו כלל כמו שנתבאר בסצ\"ז ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכן ב\"ד שגמרו הדין כו' כ\"כ בעה\"ת בשמ\"ה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " הקפת חנות אינה משמטת כו' כת\"ק דמתניתין דשביעית ופי' ב\"י הטעם מפני שדרך של חנוני להקיף שנה או שנתיים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנוגשו וכיון שכן הו\"ל כאילו הלוהו עד אחר שביעית ומשעה שזקף לו זמן לפרעו מקרי זקיפת המלוה ומשמט ע\"ש שהאריך וכתב עוד דהתם במשנה תני נמי שכר שכיר וכן הוא ברמב\"ם ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " יש לו פרוזבול אינה משמטת ג\"ז במשנה פרק בתרא דשביעית ובפרק השולח (גיטין דף ל\"ו) הביאו ופרש\"י פרוז הוא ל' תקנה בול הם עשירים שהלל תקנו כשראה שנמנעו העשירים מלהלוות לעניים ועברו אמה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכמ\"ש בפרישה בר\"ס זה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכותבין אותו אפילו בזמן הזה בכל ב\"ד עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וז\"ל כו' כלומר זה טופס לשון הפרוזבול וכן הוא שם במשנה בסוף שביעית והביאה בגמרא פ' השולח (גיטין דף ל\"ז) ז\"ל וזהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי אצל פ' שאגבנו כ\"ו שארצה והדיינים חותמין למטה או העדים עכ\"ל ורבינו נקט תחלה ל' המשנה ואח\"כ פירשה כמו שפירשוה בגמרא בפרק השולח וכתבתי ל' הגמ' בדרישה. והכלל שעיקר ל' הפרוזבול אינו אלא ל' זה המוזכר במשנה מה שאומר המלוה להדיינים ומדבר עמהם הדברים לנוכח בע\"פ ולאחר ששמעו הדיינים הדברים מפיו כותבין אותן הדברים עצמן בלא תוספת וחותמים למטה. וז\"ש רבינו אח\"כ ז\"ל בין שכתבו בל' דיינים כגון בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני כו' כלומר הדברים הנ\"ל בלא תוס' כותבין בו והן חותמין למטה בל' דייני כמו שכתוב בתחלה וחותמין בו ג' הדיינים או שחותמין אותן הדיינים עצמן בל' עדות וכוונתו אנו מעידין שכך היה הענין כאשר כתוב למעלה שבבי דינא הוינא יתבין וכאשר היינו יושבין יחד בב\"ד אתא פלוני ואמר אתם פלוני ופלוני הדיינים מוסרני לכם. וה\"ה אם מתחילין בל' עדות וכותבין אנו מעידים שכתב נעשה בפנינו שפ' אמר לפנינו אתם הדיינים מוסרני כו' וחותמין בל' דיין וכוונתו שכאשר אמר לפנינו אתם פלוני ופ' הדיינים כן היה אני פלוני דיין ואני פלוני דיין כו' ולהי\"מ שהביא רבינו אי כתוב למעלה בל' דיינים ולמטה החתימה בל' עדים או איפכא הוא פסול וכמ\"ש בדרישה ע\"ש: ומ\"ש מוסרני לכם כל חוב כו' פי' אבל השטרות עצמן אינו מוסר להם דאל\"כ לא הוה צריך לפרוזבול וכמ\"ש לעיל דהמוסר שטרותיו לב\"ד לחוד אינו משמט: ומש\"ר בין שכתבו בל' דיינים כו' וא\"ל מוסרני כו' וחתמו כו' נראה דהאי וחתמו הוא כמו או חתמו דהוי\"ו הוא וי\"ו החולקת דמ\"ש לפני זה וא\"ל מוסרני וכו' בהאי וכו' רימז לכל מה שסיים רבינו שם לעיל מינה והיינו גם מ\"ש שם בסוף וחותמין בו ג' דיינים דג' מינין הן כתיבה וחתימה הן וכנ\"ל וק\"ל: וחתמו בל' עד כגון איש כו' נראה דכל הג' דיינים צריכין לחתום אף כשחותמין בל' עדות ועד\"ר: כגון דוכרן סהדותא דהוה כצ\"ל: בלשון סהדי כו' וחתימי סהדי בעה\"ת כתב בשם ר\"י אברצילוני כעין פי' הזה וכתב דצריכין לזה ג' עדים וי\"א דבשנים סגי ומסיק מיהו אי חתימי בו הדיינים טפי מעלי ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו לא נכתב כו' בפרק השולח (דף נ\"ו) גרסינן רבנן דבי ר\"א מסרי מילייהו להדדי פרש\"י מסרי מילייהו בלא כתיבת פרוזבול אלא כך אמרו לחבריהם הרי אתם ב\"ד כו' וכ\"כ הרא\"ש שם ומשמע מדברי הרא\"ש ורבינו דלכ\"ע סגי בהכי אפילו אינו ת\"ח. וא\"ת אם כן למה כל זה הטורח שטרחו תנא דמתניתין וכל הפוסקים לכתוב שדיינים או עדים חותמים בו וכנ\"ל כיון שבע\"פ נמי סגי לכ\"ע ואין לומר דתקנו לכתבו שבאם הלוה יאמר דלא מסר המלוה חובותיו לב\"ד יהיה הפרוזבול כתוב וחתום בידו לראיה דהא הרא\"ש ורבינו הביאו בסמוך סל\"ד פסק כר\"נ דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד מטעם דלא שביק אינש ה��תירא ואכל איסורא וכיון דע\"פ מהני ה\"ה דנאמן ג\"כ באמרו שבע\"פ מסרתי חובי לב\"ד. וי\"ל משום דבגמרא שם בפרק השולח (גיטין דף ל\"ו) גרסינן ז\"ל איבעיא להו כי התקין הלל פרוזבול לדריה הוא דתיקן א\"ד לדרי עלמא נמי תיקן כו' עד ת\"ש דאמר שמואל האי פרוזבולא עולבנא דדיינא הוא (פרש\"י חוצפא דדייני הוא שנוטלין ממון שלא כדין בחזקה) אי איישר חילי אבטליניה והא אין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו אלא א\"כ הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין (אלמא לאו (לכדי) [לדרי] עלמא תיקן וא\"כ איך יכול לבטלה ומשני) ה\"ק אי איישר חילי יותר מהלל אבטליניה ור\"נ אמר אימא בה מילתא דאע\"ג דלא כתב ככתוב דמי. ופי' רש\"י אימא בה מילתא אושיב ב\"ד ואתקין דסתם מלוין יהיו כמוסרין שטרותיהם לב\"ד ואף על גב דלא כתב ליהוי כמו שכתוב עכ\"ל הגמרא ורש\"י. והרא\"ש כתב שם אהא דאמר ר\"נ אע\"ג דלא כתב ככתוב דמי ז\"ל כלומר אע\"פ שלא כתב פרוזבול אלא לשון האמור בפרוזבול אמריה בע\"פ לפני הדיונים מועיל כאילו הוא כתוב ואהא סמכי אמוראי דלקמן רבנן דבי ר\"א דמסרי מילי אהדדי עכ\"ל. ובזה מיושב הקושיא הנ\"ל כי תקנת הלל הוה לכתוב פרוזבול אלא דר\"נ ס\"ל דלא תקנו אלא לדריה ור\"נ בדורו הוסיף וס\"ל דסגי באמירה גרידתא ומש\"ה כתבו תרווייהו תחילת התקנה וסופה וגם משום דלא איפשיט בגמרא אי גם לדרי עלמא תיקן או לא ואי לדרי עלמא תיקן בעינן דוקא כתיבת פרוזבול מש\"ה כתבו דין פרוזבול כתיבתו וחתימתו ללמוד ממנו מאן דרוצה להחמיר ולומר (דשמואל) [דהלל] גם לדרי דעלמא תיקן. ועי\"ל דאף דהרא\"ש ורבינו ס\"ל דכל אדם יכול למסור חובתו בע\"פ מ\"מ בשעה שבא לגבות חובו צריך לידע ענין הפרוזבול ומה שמסר לב\"ד ובני אדם דלאו דיני גמירי אף שאגמרוה מתחלה לבא לב\"ד ולומר לפניהם באותו שעה בלשון שיועיל (מ\"ש) [מ\"מ] אח\"כ ישכח מלבו ולא בכל עת ידע לכוין כשיבא אליו (המלוה) [הלוה] לאמר הגד לי מהו עניינו דפרוזבול משא\"כ כשיהיה הדבר כתוב וחתום בידו דאז ל\"צ יותר כ\"א להראותו בב\"ד וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אא\"כ יש ללוה קרקע משנה שם ז\"ל אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע אם אין לו מזכהו בתוך שדהי כל שהוא עכ\"ל ומשנה זו הובאה ג\"כ בפרק השולח (גיטין דף ל\"ז) ושם כל הני דינים שכתב רבינו בענין זה ע\"ש ופרש\"י הטעם דלא תקנוהו אלא כשהחוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע דהוה מילתא דשכיחא דבמידי דלא שכיחי לא עבדי תקנתא ור\"ש בפי' המשנה כתב הטעם משום דכשיש לו קרקע חשיב כגבוי ביד ב\"ד ולא קרינן ביה ולא יגוש ויש נ\"מ בין הני פירושים וכמ\"ש בדרישה בסעיף כ\"ז ע\"ש: ומיהו אפילו יש לו כ\"ש כבר כתבתי שכן הוא ל' המשנה והטעם כתבו התוס' בשם ר\"ש משום דקרקע כ\"ש שוה כל החוב דאין אונאה לקרקעות עכ\"ל. וה\"ט דס\"ל לר\"ש כהרי\"ף והרמב\"ם דאפילו ביטול מקח אין להן ואפילו שוה דינר באלף וכמש\"ר בשמם בס\"ס רכ\"ז וגם לעיל ס\"ס ס\"ו ולר\"ת דבכפל יש להם אונאה צ\"ל הטעם כמ\"ש רש\"י ז\"ל בכ\"ש סגי משום דאמרינן מלא מחט גובה מלא קרדום כמעשה דקטינא דאביי והעיקר (דק\"ל) [דקל] הוא שהקילו חכמים בפרוזבול דהא יכול המלוה לזכות ללוה ע\"י אחר אף ע\"ג דחוב הוא לו ואין חבין לאדם בפניו בע\"כ ושלא מדעתו והיינו משום דהקילו בו חכמים וכמ\"ש הרא\"ש שם וה\"נ דכוותיה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אי נמי שחייב לו כו' פי' שחייב לערב דאותו קרקע משועבדת ג\"כ למלוה מדר\"נ שאחר מוציאין אותו מלוה ונותנין לזה המלוה שנאמר ונתנו לאשר אשם לו כדלקמן ספ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " ויש למלוה או למי שחייב לו למלוה דאז הוי כאילו יש לו למלוה: מזכין אותו ללוה אפילו ע\"י אחר כו' הטעם כבר כתבתי בשם הרא\"ש (דקי\"ל) [דקל] הוא שהקילו חכמים בפרוזבול וכיון שבנתינת הקרקע ללוה יש לו בו זכות אף ע\"ג שאגב זה בא לו חוב וגם לא ישאר הזכות בידו אפ\"ה לא חלקו: "
+                ],
+                [
+                    " לתנור או לכירים פירש\"י להניח בו תנור וכירים המיטלטל וכתב ב\"י וה\"ה על הקרקע המושכר בידו ונראה פשוט דכ\"ש אם משאיל לו או מזכה לו מקום אחד להעמיד שם עציץ נקוב הנ\"ל אלא דכאן איירי באין לו ללוה קרקע ובכללו הוא ג\"כ דאין לו עציץ נקוב. וגם הוא נלמד ממש\"ר בדין עציץ נקוב הנ\"ל וז\"ל ואפילו עציץ נקוב מונח ע\"ג יתידות ואין מקום היתידות שלו. וכיון דא\"צ להיות שלו יכול להשאיל לו לזה: "
+                ],
+                [
+                    " כותבין על איש שלוה כו' משנה שם בסוף שביעית. ומש\"ר וכן על אשה כו' כ\"כ הרא\"ש שם בפרק השולח והוא הן הירושלמי: "
+                ],
+                [
+                    " חמשה שלוו מאחד כו' ג\"ז משנה שם: אפילו אין קרקע אלא לאחד מהן כו' תוספתא וכתבה הרא\"ש שם ויהיב טעמא שה' שלוו כאחד נעשו ערבאין ואחראין זה לזה וא\"ת ולמה לי לוה בשטר אחד אפילו בה' שטרות נמי נכתב דהא קי\"ל אם יש קרקע למי שחייב למלוה מזכין ללוה וכותבין פרוזבול י\"ל דאה\"נ דאם באו לזכות ע\"י אחר ש\"ד והכא אמר דכשיש להן שטר א' אפילו בלא זיכוי נמי. והב\"י כתב אדין זיכוי בסכ\"ו ז\"ל ובמישרים כתב בנ\"ז דהכי איתא בתוספתא ה' שלוו מאחד אפילו אין קרקע אלא לאחד מהן כותבין פרוזבול על כולם עכ\"ל נראה שהב\"י ס\"ל דכוונת ר\"י הוא דמש\"ה כותב על כולם כשיש קרקע לאחד מהם משום דהוי קרקע למי שחייב למלוה ואותו קרקע מזכה המלוה (ע\"ז) [ע\"י] אחר לד' לווין האחרים וק' הא הרא\"ש הביא התוספת' ואיתא ה' שלוו בשטר אחד כו' וכמ\"ש ג\"כ רבינו ומשמע אבל בה' שטרות לא וא\"כ ליכא הוכחה כלל וי\"ל דס\"ל לרבינו ירוחם דמה שנקטו התוספתא בלשונה שטר היינו לת\"ק דפליג שם עם רשב\"ג וקמ\"ל דאפילו לוו בשטר כותבין אבל רשב\"ג שאמר אפילו יש לאחד קרקע כותבין פרוזבול לאחד על כולם מיירי אפילו בה' שטרות כיון דסתמא קאמר. כנ\"ל לדעת ב\"י אבל באמת המעיין שם במישרים יראה דר\"י לא קאי אדין זיכוי ומטעם שיש קרקע למי שחייב למלוה כו' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " חמשה שלוו לאחד משנה שם: "
+                ],
+                [
+                    " יתומים שיש להן מלוה על אחרים כו' שם בגמרא (דף ל\"ז) מימרא דשמואל והטעם משום דב\"ד אביהן של יתומים ושטרותיהם כמסורים לב\"ד ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואין כותבין אותו אלא עד סוף שנה ששית נכנסה שנה שביעית אע\"פ שאינה משמטת עדיין אלא בסופה אפ\"ה אין כותבין אותו כן היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והוא מהתוס' פרק בתרא דשביעית ולאפוקי מהרמב\"ן בתשובתו סצ\"ו (דף ל\"ז) שכתב גירסת התוס' בנוסח אחר ע\"ש. והטעם כתב הרא\"ש בפרק השולח דמפשטא דקרא ילפינן דאין שמיטה משמטת אלא בסופה כדכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וגומר והיינו שאם פרע לוה מעצמו מקבלו ואצ\"ל משמט אני אבל ודאי מיד כשהתחיל שנת השמיטה שוב אין ב\"ד (בודקין) [נזקקין] לגבות שום חוב וגם המלוה עצמו לא יגוש הלוה דכתיב לא יגוש את אחיו כי קרא שמיטה לה' מיד כשיכנס השמיטה לא יגוש לכך מיד כשיכנס השביעית אין נזקק הב\"ד ג\"כ לכתוב הפרוזבול ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " פרוזבול המאוחר ��ו' משנה הוא שם בפרק בתרא דשביעית. ובשט\"ח הוא להפך כדלעיל סל\"ג וכן הוא שם במשנה: "
+                ],
+                [
+                    " אמר ר\"נ נאמן אדם לומר פרוזבול כו' שם (דף ל\"ז) ומטעם כיון דתיקנו רבנן פרוזבול לא שביק היתירא ואכיל איסורא: וא\"א הרא\"ש ז\"ל פסק כר\"נ שהוא נאמן ול\"ד למ\"ש בסס\"ו דאינו נאמן לומר כתב היה לי ואבדתיהו דהתם חיישינן דילמא מעולם לא מכר לו השטר אלא מצא אותו אבל הכא דבדידיה תליא מילתא אמרינן דמסתמא לא שביק כו' מיהו אין ללמוד מכאן דמאן דס\"ל כאן אינו נאמן דמכ\"ש דיסבור כן בכתב דקני לך איהו כו' די\"ל גם איפכא דדוקא כאן דהשמיטה לפנינו ומשמטת בודאי לאו כל כמיניה לומר פרוזבול היה לי משא\"כ לעיל כיון דהשטרות של חבירו בידו מסתמא (מנחלות) [מכרו לו] דלאבידה ופקדון דלא שכיחי לא חיישינן וק\"ל: ולא עוד אלא שפותחין לו שם בגמרא כי אתו לקמיה דרב א\"ל מידי פרוזבול היה לך ואבד כגון זה פתח פיך לאלם. והרי\"ף ובעה\"ע דפסקו דלא כרב בקמייתא כ\"ש דאין הלכה כוותיה דרב בהא ולא הוצרך רבינו לכתוב כן בשמייהו אבל הרא\"ש כתב דהלכתא כוותיה בקמייתא ואפילו בהא בתרייתא נמי. ובענין פתח פיך לאלם כתבתי בסי\"ז ובסמ\"ב פלוגתא אם יש בכללו שאר טענות לטעון שאר טענות לבעלי הדינים ע\"ש והרא\"ש לטעמיה ואפילו החולקין שם י\"ל דבפרוזבול הקילו ודוק: ומ\"ש וכן אם אמר המלוה תנאי היה בינינו כולי כ\"כ הרמב\"ם בפ\"ח דשביעית: תנאי היה שלא תשמיטני בשביעית כצ\"ל: נאמן במגו דאי בעי אמר כו' אבל בטענת תנאי היה כו' או הקפת חנות כו' בלא מגו לא היה נאמן דדילמא משקר אבל בטענת פרוזבול נאמן הואיל דבדידיה תליא מילתא לא שביק היתירא כו' וכנ\"ל ומטעם זה נמי מתורץ הא דאמרינן בעלמא דלא אמרינן מגו להוציא אלא דשאני הכא דחזקה הוא דלא שביק כו' וכ\"כ בעה\"ת שמ\"ה ועיין בב\"י מ\"ש בשם הרשב\"א דמה\"ט נאמן בלא שבועה ואפילו חרם סתם לא מחרימין רשב\"א: ובתשובת שאלה כתב כו' בכלל ע\"ז דין כ\"ח ע\"ש: משום דלא שכיחי האידנא כו' פירוש בזמן הזה. ולאפוקי מהרמ\"ה דס\"ל דאפילו בזמן חכמי התלמוד אינו נאמן במקום דלא כתבי דהא אדינא דגמרא קאי הרמ\"ה ואזה כתב רבינו דהרא\"ש לא הביאו בפסקיו כו': לא זכה אדם באשכנז כו' דקדק לכתוב באשכנז דאילו אחרי שבא לטוליטולא כבר כתב והביאו רבינו בר\"ס זה ז\"ל צווחתי ככרוכיא על דלא נהגו בדין כספים ולית דמשגח בי ודוחק לומר דמיירי באחד מעיר שנהג בעצמו בדין שמיטה ועליה קאמר דלא זיכהו בטענה זו דפרוזבול היה לו דמן הסברא היה לו להאמין לאיש מדקדק בזה דנוהג איסור במה שכלל עירו אינן נוהגין בו בודאי למד היטב דין שביעית איסורו והיתרו בפרוזבול: "
+                ],
+                [
+                    " המחזיר חוב שעבר עליו שביעית כו' שם במשנה הובאה בפרק השולח שם (גיטין דף ל\"ז): "
+                ],
+                [
+                    " להיות עיניו תלויות כו' פי' יושב ומצפה עד\"ר: ומ\"ש ומיהו צריך שיאמר כו' כך איתא שם בגמרא: "
+                ],
+                [
+                    " שט\"ח שעבר כו' מכאן עד סוף הסימן כתב בעה\"ת בשמ\"ה: ומ\"ש גופו של שטר שללוה הוא עד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " טוענין ללוקח שהמוכר כו' משא\"כ ברישא דאין טוענין שמא היה להמוכר דמה\"ת כיון דבשטר המכירה עדיין לא הגיע זמן שמיטה מיירי כאן ואף שטוענין להלוקח שמא היה לך פרוזבול ואבד וכמ\"ש רבינו לעיל בסמוך דפותחין לו כו' דהלוקח מודה דלא היה לו פרוזבול ולעיל שכתב שפותחין לו ומהני היינו דוקא כשאחר הפתיחה הו�� אומר כן פי' אמת שהיה לי פרוזבול (ושכתבתי) [ושכחתי] מלטעון כן וק\"ל: שהרי הטעהו שמכר לו כו' אע\"ג דבכה\"ג א\"צ לשלם לו כדי דמי כל השטר אלא מעותיו שנתן למוכר בעדו מחזיר לו וכמש\"ר בשם בעה\"ת בסי' ס\"ו סל\"ד במחל לו קודם לכן מ\"מ אין אומרים בזה דלא יהא נאמן בהודאתו לחוב לאחרים דאין זה חוב גמור כיון שמחזיר לו מעותיו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שטרי מקח וממכר כו' שנעשו בערכאות כו' ז\"ל המשנה פ\"ק דגיטין (ד\"ו) כל השטרות העולים בערכאות של עכו\"ם אע\"פ שחותמיהם עכו\"ם כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ע\"כ. וז\"ל הגמ' שם קפסיק ותני ל\"ש מכר ול\"ש מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה ושטרא ראיה בעלמא הוא דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוי מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטר אלא מתנה במאי קא קני לאו בהאי שטרא והאי שטרא תספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא. ואיבעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים ופרש\"י בערכאות מקום בית הוועד לדיינים קבועים שלהם מכי יהיב האי גברא זוזי לישראל חבריה קמייהו דדייני עכו\"ם דאי לא כו' כיון דדיינים קבועים נינהו לא הוי מרעי נפשייהו וכתבי ליה שטרא חוץ מכגיטי נשים כל שטרות שהן כגיטי נשים שע\"י השטר הדבר נגמר דהיינו נמי שטר מתנה ע\"כ. ומדפרש\"י קמייהו היינו קמייהו דדייני עכו\"ם מוכח דס\"ל דנתינת המעות וכל הענין נגמר ונעשה בפני הערכאות וכ\"כ הרא\"ש וכמ\"ש בסמוך בפי' דבריו בפרישה ודרישה מזה. וכתב הרא\"ש עוד דהאי ואיבעית אימא כו' לא פליג אשינוייא קמא דשמואל דודאי ליכא מאן דפליג אהא דאמרינן בכולי תלמודא דינא דמלכותא דינא (ועמ\"ש בפכ\"ז דהלכות מלוה והביאו בד\"מ ס\"ו ועוד שאר דעות מ\"ש בזה) ומיתרצא מתניתין בתרי לישני אם הנהיג המלך שלא יעשו שום שטר אלא בפני הערכאות אז מיירי מתניתין בכל שטרות אפילו בשטר מתנה ואם לא הנהיג המלך כן אז מיתרצא מתניתין חוץ מכגיטי נשים ע\"כ. ועיין מ\"ש בסמוך בסעיף ג' עוד מזה. ומשמע ג\"כ דלא ממעטינן אלא שטרי מתנה אבל שט\"ח כשטרי מכר דמי וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל והביאו הב\"י והכ\"מ ע\"ש וכן דעת הרמב\"ם בפרק כ\"ז דמלוה והוא דעת רבינו דמתחיל וכתב שטרי מקח ושטרי הלואות כו' דלא כרבותיו דס\"ל דבש\"ח דאי לאו השטר היה נאמן לומר פרעתי נמצא דעיקרן ע\"י עכו\"ם מש\"ה הוה חספא בעלמא וע\"פ הדברים האלה יתבארו דברי רבינו בס\"ד ומתחיל בשינויא בתרא הנ\"ל ובסעיף ו' יכתוב מענין שינויא קמא וע\"פ מה שאכתוב שם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ואם לא ידעו ישראל לקרותו פי' בשעה שבא השטר לפני ב\"ד ישראל לגבות בו. ומ\"ש נותנין לב' עכו\"ם לקרותו כו' הכי אמרינן בפ\"ב דגיטין (דף י\"ט) דרב פפא הוה מקרי לב' עכו\"ם זה שלא בפני זה והו\"ל כמסיח לפי תומו. ודע שמ\"ש רבינו בסמוך בסעיף ה' ז\"ל והוא שיהא עשוי כהלכתו בכל הענינים שיהא נכתב על דבר שאינו מזדייף ושיהא מוחזר בו מעניינו של שטר וכן צריך להיות ג\"כ בשטרות אלו הנעשים בעש\"ע וגם הרא\"ש כ\"כ שם בהדיא דקאי נמי אשטר הנעשה בערכאות אלא משום דלא בעינן כאן שידעו ישראלים לקרותו כיון דהערכאות ידעי לקרותו והשטר נכשר על ידן משא\"כ שם שלא נעשה בערכאות ונכשר ע\"י עדי מסירה מש\"ה לא כתבו אנעשה בערכאות. ודברים אלו כתבתי ג\"כ בדרישה בסעיף ה' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם כו' בפכ\"ז ממלוה כ\"כ: ומ\"ש צריך שיתן המעות בפניהם מבואר שם ברמב\"ם דהאי בפניהם ר\"ל בפני העדים החתומים עליה קודם שחתמו ולא ��אי אערכאות דאז השטר אינו אלא לראיה בעלמא ורבינו קיצר בהעתקת לשונו: אלא מבנ\"ח דדבר הנעשה בפני עכו\"ם לית ליה קלא כן מסיק הרמב\"ם שם בטעמו ועד\"ר: ה\"ג שאינן יודעים בקבלת שיחד וכ\"ה במיימוני בדפוס כ\"מ וכן מצאתי הנוסחא במיימוני דפוס ישן נושן ולא כמ\"ש בפנינו כמו באשר\"י שהביא ל' הרמב\"ם שאינן ידועים כו' דמשמע דלא פסל הרמב\"ם להו אלא כשהם ידועין בקבלת שוחד הא סתמא הן כשרים וז\"א דא\"כ מאי פריך הרא\"ש עליה מי יערב ע\"ז כו' הא אין הרמב\"ם מצריך שיעידו ע\"ז אלא שלא יהיו מפורסמין בקבלת שוחד אבל לנוסח שאינן יודעין א\"ש דמשמע דבעינן שיעידו עליהן שאינן יודעין כלל ענין מהות השוחד וממילא נשמע מיניה דבעינן שיעידו עליהן שלא קבלו שוחד. וכ\"כ המ\"מ שם בפכ\"ז דמלוה אדברי הרי\"ף דמצריך שיהיה ידוע שאינן מקבלין שוחד וכתב עליו שכן דעת הרמב\"ם. והשתא א\"ש נמי שכ' רבינו על דברי הרמב\"ם וכ\"כ הרמ\"ה כו' וגם דעת הב\"י כן ע\"ש ודוק: ה\"ג שעדי עכו\"ם חתומים כו' ולא גרסינן החתומים בה\"א ור\"ל שמדברי הרמב\"ם נראה שהוא מפרש שטר העולה בערכאות הנזכר בגמרא היינו שהשטר נכתב ונחתם בעדי עכו\"ם שלא בפני הערכאות ואח\"כ מעלים השטר בפני הערכאות שהם דיינים המקיימים כל השטרות כדרך שעושין בשטרות דידן שעדים חותמין וב\"ד מקיימין. וע\"ז מסיק רבינו וכתב שהרא\"ש חולק ע\"ז וס\"ל דבעינן שהכל יהא נעשה בפני הערכאות והמשנה דקתני שטרות העולים בעש\"ע ר\"ל שכבר נכתב השטר אבל לא חתמוהו עד שילכו בעלי הדבר אל הערכאות ועושין בפניהם כל הענין וכמ\"ש עוד בסמוך בפי' דברי הרא\"ש. דלא יכלינן לאפקעינהו מסתמא מחזקה דלא כו' לכאורה נראה דהכי פי' מאחר שהוו דייני ואזלי ולא אישתכח כו' הן בחזקת הימנותא דלא מצלי דינא ולא נפקא זו מחזקת זו הסתמא לאמר דמקבלי שוחדא אלא דאמרינן מסתמא לא מקבלי שוחדא: אלא בראיה פי' שיהא מבורר שמקבלין שוחד וק\"ל ומש\"ה דקדק לומר כ\"א בראיה ול\"ק אלא בחזקה אבל לשון דלא יכלינן לאפקעינהו לא משמע כן אלא הול\"ל ותו לא מפקעינהו מסתמא כו' לכן צריכין לדחוק ולפרש איפכא ולומר דמ\"ש דלא נפקא מחזקה דלא מקבלי שוחדא י\"ל דהן בחזקת מקבלי שוחדא עד שיהיה להן ראיה הנ\"ל דהוו דייני ואזלי כו': וכ\"כ הראב\"ד אדסמיך ליה לחוד קאי שגם הוא כתב דאין גובין אלא מבני חרי אבל אין מוכרח לומר דס\"ל דשטר העולה בערכאות פי' כפי' הרמב\"ם דאפשר דס\"ל כפי' הרא\"ש הנ\"ל: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ולא נהירא לי דמי יעיד כו' עיין באשר\"י פ\"ק דגיטין (דף ב') ותמצא שהרא\"ש קאי אדברי הרמב\"ם הנ\"ל דמייתי שם ותמה עליהן דמי יעיד וכו' ולכאורה נראה דלא השיג הרא\"ש כ\"א אמ\"ש הרמב\"ם דצריכין עדי ישראל שיעידו על אלו העכו\"ם שהן עדי השטר שאינן בני שוחד דע\"ז תמה מי יעיד על עכו\"ם דעלמא אבל על ערכאות לא תמה דאפשר גם הרמב\"ם לא מצריך אלא החזקה דכתב הרמ\"ה דהוו דייני ואזלי ולא אשתכח עלייהו ריעותא (וכ\"כ הב\"י בישובו דהרמב\"ם מתמיהת הרא\"ש) אבל פי' זה דוחק דא\"כ לא הו\"ל להרא\"ש ורבינו לסיים אחר תמיה זו על הרמב\"ם ולכתוב ז\"ל אלא דסתם ערכאות לא מקבלי שוחד אלא הו\"ל למכתב בל' זה אלא לא נעשה דבר בפני העדים לחוד כ\"א בפני הערכאות והן אינן מקבלין שוחד ועוד דאם בערכאות לא ק\"מ להרא\"ש משום דסמכינן בהו אחזקה כמ\"ש הרמ\"ה גם על עדי עכו\"ם לא היה לו לתמוה דהא כתב הרמ\"ה גם לזה תיקון והיינו דהערכאות אין מקבלין סהדי אא\"כ אתחזקו להו בהימנותא ועוד דשם באשר\"י בתמיהתו כתב ז\"ל דסתם עכו\"ם מקבלי שוחד נינהו כד��מרינן בפרק כל כתבי כו' ושם בפרק כ\"כ משמע קצת דקאי גם אערכאות דגרסינן שם (דף קי\"ו סע\"א) ההוא פילוסופא (פירש\"י מין והתוס' כתבו חכם) דהוה מוציא אנפשו קול שאינו מקבל שוחד מבע\"ד הבאין לפניו באו לאוחוכי ביה (פי' לפרסמו שמקבל בסתר) עייל ליה שרגא דדהבי כו' הרי לפנינו משמעות דשם אדיין שלהן הקבוע לדין קאי ומייתי מיניה הרא\"ש דאפילו הן מסתמא ממקבלי שוחד ומש\"ה נראה דתמיהת הרא\"ש ארמב\"ם היא ג\"כ במ\"ש שיעידו על הערכאות וס\"ל דלסברתו לא סמכינן אחזקתייהו מסתמא דהא מקבלין שוחד בצנעא וכדמוכח ההיא דכל כתבי והשתא א\"ש דסיים וכתב ע\"ז אלא דסתם ערכאות לא מקבלי שוחדא וקיצר כאן וסמך אמ\"ש הרא\"ש שם לפני זה (ד\"א) דכתב ערכאות נקראו על שם שכל דבר נערך ונעשה בפניהן ואח\"כ מצוים הם לעדים לחתום ואפילו נפיק עלייהו קלא דשקלי שוחדא לאצלויי דינא לעדות שקר לא מרעי נפשייהו עכ\"ל. וזהו שרימז בקיצור לשונו אחר התמיהא אדברי הרמב\"ם הנ\"ל וכתב אלא דסתם ערכאות (דנקראו כן ע\"ש שהכל נעשה לפניהן והם מצוים לחתום ונעשה השטר והעדות ע\"י לזה) לא מקבלי שוחדא ור\"ל אף שמסתמא מקבלי שוחדא לאצלויי דינא כדמוכח בההוא דפרק כ\"כ מ\"מ לעדות שקר אינן לוקחין. ורבינו נקט מתחלה לשון הרא\"ש מ\"ש על דברי הרמב\"ם ואח\"כ הביא דיש דברי הרא\"ש לפרשו וכתב ופי' הוא ערכאות כו' והשתא א\"ש מש\"ר וכיון שנעשה בפניהן גובין כו' דל' וכיון מגומגם לכאורה דהא עדיין לא נזכר בשם הרא\"ש שהכל נעשה בפניהן אלא ודאי כ\"כ משום דבכלל מ\"ש הרא\"ש אלא דסתם ערכאות לא מקבלי שוחדא ור\"ל כיון שנעשה הכל לפניהן לא מרעי נפשייהו לצוות (נפשם) לחתום ולאסהיד שקר וכמ\"ש וע\"ז כתב וכיון שהכל נעשה כו' ור\"ל דמזה נמשך נמי חלוקה אחרת דבין הרמב\"ם והרא\"ש דלהרמב\"ם דנעשה הדבר לפני עדי עכו\"ם תחלה והערכאות אינן אלא שמקיימין שטרא ולא עדיפא קיומם מקיום ב\"ד דלא מפקי קלא וכמש\"ר בסס\"ט ס\"ז בקיום ב\"י וכ\"י וחתימת עדי עכו\"ם לא עדיפי מכת\"י וכבר נתבאר כן ג\"כ בסס\"א סי\"ד ע\"ש. אבל לפי פירושו דהרא\"ש דהכל נעשה בפני הערכאות ודבר הנעשה ונגמר בפניהן יש לו קול מש\"ה ממשעבדי [נמי] גובה: ומש\"ר ונגמר כל הדבר לפני הערכאות ויכירו וידעו הערכאות ואנו סומכין כו' לכאורה כפל דברים יש כאן ויש מגיהין שאנו סומכין בשי\"ן ומפרש דה\"ק דהערכאות יכירו וידעו שאנו סומכין כו' ומכח זה (מדתתי) [מירתתי] וטעות הוא בידם הג\"ה זו דהא זה לא נזכר בהרא\"ש שם אלא ז\"ל שם בפי' ערכאות שלא חתמו עדים על שטר עד שיבואו כו' עד ואו יתנו הרשות לעדים לחתום והיינו שטרות העולים בערכאות דאחר שנכתב השטר מביאין העדים אותו לפני הערכאות ונגמר כל הדבר לפניהן וסמכינן עלייהו דאי לא יהבי זוזי כו' הרי לפנינו שכתב וסמכינן עלייהו ולא כתב שם שיכירו שאנו סומכין כו' לכן נראה דכמו שהרא\"ש האריך שם בדבריו כדי לתרץ ולומר דאף דכבר נכתב השטר שלא בפניהן מ\"מ כיון שנגמר הדבר ונעשה בפניהם וע\"פ היתה [עדות] עדים ואין שטר בלא חתימה אמרינן דלא מרעי נפשייהו להעיד שקר כן הוא נמי כוונת רבינו בכפל הדברים ודוק. ונמצא שפליגי בד' דברים. חדא דלהרמב\"ם העדים חותמין קודם שבאו לפני הערכאות מה שאין כן להרא\"ש. שנית דלהרמב\"ם אינן גובין אלא מבנ\"ח ולהרא\"ש אפילו ממשועבדים. ג' דלהרמב\"ם צריך שיהא כתוב בו שבפניהם מנה לו המעות משא\"כ להרא\"ש. ד' דלהרמב\"ם צריכין שיהא ידוע שגם העדים כשרים ולהרא\"ש דהכל נעשה בפני הערכאות א\"צ ידיעה לזה וק\"ל: ומש\"ר יראה מדבריו שא\"צ שיהא כתב כו' נראה דדייק כן מדסיים הרא\"ש וכתב בטעמו דלא הוי מרעי נפשייהו לצוות לחתום ואי מיירי שכתוב בו בהדיא שמנה בפנינו המעות הול\"ל לא מרעי נפשייהו לכתוב בשטר דבר שלא נעשה בפניהן וק\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם לא נעשו בערכאות כו' ועד\"ר: הו\"ל כמזוייף מתוכו וגזרינן שמא ימסור קמייהו ג\"כ: ונמסר בפני עד ישראל כו' אע\"פ דבכתב ישראל שאין לו אלא עדי מסירה גובה אפילו ממשעבדי כדלעיל ס\"ס נ\"א וס\"ס ס\"ט צ\"ל דהכא כיון שעיקר הדבר נעשה בפני עכו\"ם לית ליה קלא: שיהא נכתב על דבר שאינו יכול להזדייף והחזירו כו' כצ\"ל והחזירו בו מעניינו בשיטה אחרונה וכתב הר\"ן דאפילו לדברי האומרים דבשטרי ישראל שלא החזיר בשיטה אחרונה מעניינו של שטר לא מיפסל שטר בהכי אלא שאין למדין משיטה אחרונה (וכמש\"ר בשם הרמב\"ם בסמ\"ד) שאני התם שאין עדים מרחיקין אלא שיטה א' מן הכתב אבל בשטרי עכו\"ם כיון דמרחקי טובא א\"א ללמוד ממנו כלל שהרי אפשר שהוסיף בו כמה שיטין אלא א\"כ שהיה בו מעניינו של שטר בשיטה אחרונה שנראה כסוף שטר ואם כתב בו משם ולמטה כלום חושבין עכ\"ל ודע דהא דכתב כיון דמרחקי טובא כו' לשיטת פירושו כ\"כ דפי' שם דמיירי שחתימי בו סהדי עכו\"ם ונמסר בפני עדי ישראל וכדפרש\"י כמ\"ש בדרישה מיהא הוא כ\"ש לפי' הרא\"ש דמיירי דלא חתימי עליו עדים כלל דאיכא למיחש טפי לזיוף ואף שעדי מסירה הישראלים מעידים שכן נמסר לפניהן מ\"מ כיון שאפשר היה לזייפו פסול הוא אבל כשמוחזר בו מעניינו בשיטה אחרונה ועדי המסירה הישראלים מעידים שכן נמסר לפניהן הוא כשר ולא אמרינן דעומד להזדייף להוסיף בהרחקה מאי דבעי ולחזור בו מעניינו שנית דכשר הוא כמש\"ר בס\"ס [מ\"ד] דכתב בו ב\"פ שריר וקיים דשאני בשטרי עכו\"ם דבכה\"ג ודאי פסלינן מחשש זה וק\"ל: והרמב\"ם כתב שאם כו' טעמו מבואר בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אבל שטרי מתנות כו' האי אבל חוזר לראש הסימן שכ' שם שטרי מקח וממכר ע\"ו סיים כאן וכ' אבל שטרי מתנות כו' כגון שדי נתונה לך כו' ונראה דה\"ה בשטרי מכירה כשקונה השדה בלא מעות אלא בגוף השטר שכתב שדי מכורה ורבינו דלא נקט מכירה משום דאין קנין בשטר לחוד כ\"א במוכר שדה מפני רעתה וכמש\"ר לקמן בסקצ\"א ע\"ש משא\"כ בשטר מתנה דקנויה לו בכל ענין בשטר וק\"ל: וכן שטרי הודאות כו' דדילמא לא היה חייב לו כלום וההודאה שבפניהם אינה הודאה והוה כמודה בינו לבין עצמו (עמ\"ש בהגד\"מ מלתא בטעמו) ודייק רבינו וכתב שפ' הודה כו' שהוא חייב כו' משום דכל כה\"ג יש בו שיעבוד נכסים והשטר עושה השיעבוד ושיעבוד שבינו לבינו לאו כלום הוא אבל הודה בפרעון כיון שהודה בפני הערכאות והערכי נאמן דלא מרעי לנפשייהו די בזה (דהו\"ל כמחילה) וכ\"כ ריב\"ש סתע\"ח ותצ\"ג: שטרי מחילות ז\"ל ב\"י וק' שטרי מחילות אמאי אינם כשרות הא אפילו אם מחל בלא עדים מהני דלא איברו סהדי אלא לשקרא והשטר אינו בא אלא לראיה וכן הריב\"ש סקמ\"ב הקשה קושיא זו אהרמב\"ם וכתב שדבריו בפסול זה מתמיהין וכתב בסוף ואולי הרב ז\"ל אגב שיטפא נקט שטרי מחילות עכ\"ל. ונראה דלק\"מ דאה\"נ אם היה מוחל לפניהם לחבירו שום דבר דמהני שהשטר אינו אלא לראיה בעלמא אבל שטרי מחילות שנקט מיירי שאינו מוחל לו בפיו אלא א\"ל שיכתוב לו שטר מחילה וע\"י זה השטר יהא נעשה המחילה וזה הוי כעין קנין ולכן לא מהני וכעין זה כתבתי לעיל בס\"ס ל\"ט בשם מ\"ו ר\"ש ע\"ש: או פשרות ע\"כ איירי בפשרה בקנין דאי בלא קנין מאי איריא של ערכאות אפילו של ישראל נמי כדלעיל סי\"ב והשטר אינו אלא לראיה דהא לא נעשה שום קנין בשטר זה מ\"מ הפשרה עצמה שנעשית בפניהם אינה כלום כמו ההודאות שנעשות בפניהם ואע\"ג דאם קבלו עליהם בקנין דיהא נאמן עליו אבא כו' מהני י\"ל דפשרה בפני עכו\"ם גרע טפי דפשרה נקראת ג\"כ משפט (וכמש\"ל בסימן א' ובסימן י\"ב) וכמו שדין הנעשה בפני עכו\"ם אע\"ג דקבל עליו אינו כלום אם לא שלא יוכל לזכות בדיני ישראל כמו בדיני עכו\"ם (וכמש\"ל בסס\"א ובסכ\"ו) ה\"ה הפשרה שנעשית בפניהם נמי אינה כלום ועד\"ר מ\"ש עוד מזה: אינם כלום אפילו נמסרו בפני עדים ישראל משום שהן מזויפים מתוכם ועד\"ר: אם הנהיג המלך היינו שינויא קמא דשמואל שכתבתי בפרישה בר\"ס זה ועמ\"ש בהגד\"מ מזה: "
+                ],
+                [
+                    " השטר כשר דלראיה בעלמא הוא כו' וה\"ה אם קנה המתנה בחזקה או שהי' מתנת ש\"מ דדבריו ככתובים וכמסורים דמי ב\"י: דשטרי מכר והלואה שנעשו בהדיוטות דאילו נעשו בערכאות לא צריך עדי מסירה ושיטתיה כשיטת הרמב\"ם חוץ ממה שחולק בשמות מובהקין ועד\"ר: שמות מובהקין שאין ישראל קורין בשמן ותו ליכא למיגזר דילמא אתי למימסר קמייהו ומיסמך עלייהו לגבות ממשעבדי דמידע ידעי דעכו\"ם נינהו: או במקום שאין ישראל רגילין כו' ואתרא באתרא לא מיחליף: "
+                ],
+                [
+                    " שטרות העשויין ע\"י סופרי המלך כו' משא\"כ הממונים ע\"פ השופט כדלעיל בס\"ד. כגון שנתן לו מעות בלא אגב דמעות אין להם קנין חליפין כמבואר לקמן סר\"ו אלא דוקא אגב קרקע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " מי שלוה מחבירו כו' היינו דתנן כו' בפג\"פ (דף קע\"ה): ונתנו בינו לבינו דקדק לומר כן דאילו נתנו לו בפני עדים הו\"ל דין שטר גמור דקי\"ל ע\"מ כרתי וכמש\"ר בס\"ס זה: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך אמרו כו' עד ותנן הוציא כו' ק\"ק למה חזר והביא מ\"ש ותנן הוציא כו' הא ע\"ז קאי וקאמר לפיכך וי\"ל דמביא מזה ראיה דאף אם אין כולו כ\"י נמי הוא בכלל הא דתנן כו' שהרי חכמים אמרו שלא ליחתום אינש אסוף מגילתא משום שמא משכח לה אינש דלא מעלי ויגבה בו מכח הא דתנן הוציא עליו כו' ש\"מ דהוא בכלל כ\"י דתני וכן יש לדקדק קצת מל' המשנה הנ\"ל דקתני ז\"ל המלוה חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים הוציא עליו כ\"י שהוא חייב לו גובה מנכסים בנ\"ח והרי סיפא דכתב ידו דומיא דרישא דשטר מה שטר אפילו גוף השטר אינו מכ\"י העדים כן הוא נמי כ\"י וגם בפ\"ט דגיטין (דף פ\"ח) מצינו דקתני כתב סופר ומפרשינן חתם סופר וק\"ל: לא ליחתום אינש אלא על ריש מגילתא פי' אם צריך לכתוב שמו כדי שיכירו ב\"ד חתימתו (ועל דרך שנתבאר בסמ\"ו סי\"ו ע\"ש) לא יניח חלק למעלה מחתימתו מפני שאותו נייר משליכים אותו הב\"ד ודילמא משכח כו': "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ן דה\"ה נמי לא חתם כו' שם בגמ' פג\"פ איתמר ההוא שטרא דהוה נפיק בבי דינא דר\"ה דהוה כתוב ביה אני פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה כו' וכתבו רבינו ר\"ס נ' י\"ל דשם הייתי אומר דל\"ד קאמר אלא מיירי דהוה חתימתו למטה ולא בא ללמדנו שם אלא שא\"צ שיהא שם המלוה מוזכר שם ומש\"ה כתבו רבי' בשם רמב\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' לא כתב שמו כו' ג\"ז דברי הרמב\"ן הביא בעה\"ת שי\"ג וכתב דיליף לה מדתנן בהמגרש (דף פ\"ו) ג' גיטין פסולים וא' מהן כתב בכ\"י ואין עליו עדים ואמרי' בירושל' דאע\"פ דפסולין גובין בהן מבנ\"ח והתם כ\"י דומיא דכתב סופר הנזכר שם דמיירי בכ' ולא חתם כו' ע\"ש ועמ\"ש לעיל בס\"מ בשם ר\"ת דמשמע דס\"ל דאפילו בהודאה אינו חייב כשכתב סתם אני חייב לך מנה עד שיכתוב אני פ' כו' עד\"ר שם: "
+                ],
+                [
+                    " ואינו נאמן לומר להד\"ם פי' שיטעון לא לויתי ולא לקחתי ממך מעילם אלא משטה הייתי בך בחתימה זו או שלא להשביע נתכוונתי דאינו נאמן בטענות אלו בהודאה בכתב וכמש\"ר בספ\"א סכ\"ג ע\"ש או ר\"ל אם תבעו בע\"פ והוא טוען להד\"ם ואח\"כ הוציא זה כ\"י זה הוחזק כפרן וק\"ל ועמ\"ש בהגד\"מ מדברי מהרא\"י בזה: "
+                ],
+                [
+                    " ואינו גובה בו מהיורשים פי' אם אין בו אחד מהדרכים שיתבארו בסמוך סי\"ג דאז גם במלוה על פה גובה ע\"ש: אלא ממנו אם הוא מודה אבל מהלקוחות לא מהני הודאתו לחוב לאחרים וכמ\"ש לקמן סע\"א: שאינו חושש להניח בידו כיון שאינו שטר גמור עמ\"ש בחידושים: שאין שטר זה שיעבוד קרקעות פי' דאם היה גובה בו ממשועבדים לא היה משתבע אהודאת מקצתו דכמו שאין נשבעין אקרקעות גופא כדלקמן סצ\"ה כך אין נשבעין על שיעבודן בהודאה במקצת אבל כ\"י כיון שאינו גובה אלא מב\"ח נשבעין עליו ולקמן ס\"ס פ\"ח סל\"ח יתבאר דלדעת התוס' והרא\"ש דין זה דוקא במי שאין לו בנ\"ח ויש לו משועבדים וכמ\"ש בדרישה ורבינו קיצר כאן וסמך אמ\"ש לקמן ובלאה\"נ צ\"ל כן שהרי כתב רבינו שאין שטר זה שיעבוד קרקעות ודין שיעבוד קרקעות עדיין לא נזכר אלא סמך אמ\"ש לק' במקומו וכאן למדנו דג' דברים איכא בין שטר גמור לכ\"י. אחד שיכול לומר פרעתי. ושאפילו מקויים אינו גובה אלא ממנו ומב\"ח. ושאינו נחשב שטר לענין שבועה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אלא שכחתי וחתמתי כו' פירוש שכחתי ולא שמתי אנפשאי שיבא תקלה עי\"ז וחתמתי אריש מגילתא וק\"ל. ונראה דמיירי שטוען טענת ברי לי שלא לויתי אלא שחתמתי כו' ול' שאפשר דכתב לא קאי אלא אמצאה זה ר\"ל שאפשר שהוא מצאה ואפשר שאחר מצאה ונתנה לזה אבל לטענת שכחתי וחתמתי כו' לא קאי דאם היה מסתפק בזה הו\"ל החתימה ודאי וההלואה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכ\"כ בעה\"ת בשי\"ג וכ' עוד שם בעה\"ת וא\"ת הא דתנן לא ליחתום אינש אלא ארישא דמגילתא דילמא משכח אינש כו' מאי נ\"מ הא יכול לטעון שכחתי וחתמתי שמי כו' וי\"ל דאם יזכור ויטעון האמת אה\"נ דמשתבע ומיפטר אבל חיישי' שמא ישכח ענין חתימתו ויאמר לא לויתי מעולם וכל האומר לא לויתי כאילו אמר לא פרעתי וכיון שקיים הלה ח\"י יתחייב לפרעו עכ\"ל ועד\"ר: וכתב עליה מה שרצה או שטוען כו' כצ\"ל וכן הוא בס\"א: במגו שאם היה רוצה היה אומר פרעתי כו' ואין זה מגו גרוע מכח דא\"כ שטרו בידו מאי בעי ועד\"ר: אבל אם קיימוהו מב' שטרות כו' כדלעיל סמ\"ו סכ\"ד: כיון דקיום שטרות דרבנן נלע\"ד דה\"ק כיון דדין קיום שטרות דרבנן א\"כ יש בידינו לחלק ולומר דלא הקילו לקיים מתוך שטרות וכתובות אלא בש\"ח גמור ולא בכה\"ג והטעם די\"ל דדוקא בשטר שחתומים עדים הקילו מהכלל שקיי\"ל עדים החתומים על השטר כאילו נחקרה עדותן בב\"ד דמי משא\"כ בכ\"י אבל אילו היה דין קיום שטרות דאורייתא והיה בדין מדאורייתא דמקיימין מתוך כתובות א\"כ לא היה בידינו לאפלוגי ולומר דבכה\"ג לא איירי התורה וק\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם כתוב בו שהאמינו עליו ועל יורשיו כו' אינו נאמן לומר פרעתי מדנקט ועל יורשיו משמע דאפילו נגד יורשיו מהני נאמנות וא\"כ הא דסיים אינו נאמן ל\"ד דה\"ה דגם יורשיו אינם נאמנים וכן הוא בהדיא בבעה\"ת שי\"ג וז\"ל ולא מהימן לוה בשבועה ואפילו מיתמי גבי בלא שבועה ורבינו טעמו של דבר נקט גבי לוה וה\"ה ביורשיו: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"א שצריך שיקנה בקנין על הנאמנות פי' צריך שיהא כתוב שקנה ממנו בקנין על הנאמנות ואע\"פ שלא היה הקנין בפני עדים אלא בינו לבין עצמו נמי מקרי קנין דלא איברו סהדי אלא לשיקרא: "
+                ],
+                [
+                    " כתב בעל העיטור שאינו נאמן כיון שאין כאן מגו האי תיבת כיון הוא ט\"ס וגם בדפוס ב\"י אינו דהא יש כאן מגו אלא שאין אומרים בכזה מגו ולא שייך לומר בו תיבת כיון דמשמע בפסיקותא ועד\"ר: ובעה\"ת כתב שהוא נאמן ז\"ל מור\"ש וכן עיקר ועיין בספרי פ\"ב דכתובות סכ\"ד: לפי שהיה בטוח כו' ע\"ל ר\"ס מ\"ו שכתב רבינו ג\"כ פלוגתא ב\"ה ובעה\"ת בשטר בעדים ואינו מקוים וטוען פרעתי דס\"ל לבעה\"ת דנאמן וזה הטעם לא שייך שם כולי האי מיהו קצת שייך ועיין מ\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הוא תוך הזמן כו' ע\"ל סע\"ח ובסק\"ח: ואם אין כ\"י יוצא ממקום אחר כו' הול\"ל ג\"כ ואינם מודים שהוא כ\"י אביהם אלא שסמך אמ\"ש לבסוף נשבעים היסת שאינו כ\"י אביהם כו': אין גובין דשמא מזויף הוא כלומר נהי דכיון שהוא בא' מאלו הדרכים ודאי חייב לו מ\"מ שמא האי כתב מזויף הוא והכתב שאינו מזויף ומקוים שעליו החרימו או הודה מכביש ליה ויגבה עתה בכתיבת יד זה המזויף (בעודו בידו) [בעדי נידוי] או עדי הודאה ואחר זמן יחזור ויוציא הכ\"י שאינו מזויף ויגבה שנית. וא\"ת יקחו שובר ממנו י\"ל דאין מזקיקין היתומים למילתא כזו שיצטרכו לשמור שוברם מהעכברים וכ\"כ מהר\"ר וישל ז\"ל בהגהותיו וכ\"כ בשארית יוסף ועד\"ר ולפ\"ז גם בשטר שאינו מקוים הוה דינא הכי ולא נקט כ\"י אלא לרבותא דמציעתא דאפילו בכ\"י המקוים אם יש א' מאלו הדרכים גובין מיתמי אבל הוא דוחק דכיון דציוה שהוא חייב לו או החרימו אותו עבור זה הלא הדין נותן דמוציאין בזה מיתמי אפילו בחוב דע\"פ וכמש\"ר לקמן ר\"ס ק\"ח ולמה כאן לא יפרע כלום מחשש שיש בידו עוד שטר אחר ודוחק לומר משום דכאן כיון שהן מכחישין לומר שאין זה כ\"י אביהן או שאינו ניכר להן ולאחרים הכתב ניכר הרמאות והוא גרע מתביעת ע\"פ והיותר נ\"ל דשאני הכא דמיירי דלא נראה הכ\"י בחיי אביהן בידו ועתה מראהו המלוה לפני הב\"ד ומש\"ה י\"ל דזיוף הוא ומה שאביהן ציוה בחליו שהוא חייב לו בכת\"י י\"ל דשלא להשביע את בניו אמר כן ובסק\"ח מיירי כשציוה לבניו ואמר תנו לבני מנה שאני ח\"ל או שהודה בהודאה גמורה או אמר אתם עדים וכאן מיירי דלא ציוה באחד מהעניינים הללו וגם מה שהוא בתוך הזמן אין ראיה דאנן לא ידעינן הזמן אלא מתוך זה השטר הוא ניכר ושמא המלוה זייף השטר והזמן. וגם ממה שהחרימו אותו ומת בנידויו אין ראיה כ\"כ די\"ל דנידוהו על סירובו מלדין עמו או מאיזה טעם שלא רצה לטעון מזויף הוא ומש\"ה החרימו אותו אע\"פ שאין הכ\"י מקוים דאנן לא טענינן ללוה מה שלא טען הוא עצמו משא\"כ בעד יתומים דאנן טענינן להו שמא מזויף הוא ובזה שכתבתי מיושב נמי דל\"ת אמש\"ר ול\"נ דלא מצינו שבועת יורשין כו' דילמא שאני הכא דיש בו אחד מן הדרכים שנפרעין בהן אפילו מהיתומים ומש\"ה לכל הפחות ישבע עליהן דלפי מ\"ש אין כאן טענה עליהן כ\"כ ועוד י\"ל שע\"כ אין זה טעם דבעה\"ת דמצריך להו שבועת היסת מדהצריך לישבע היסת בקמייתא אע\"ג דשם לא שייך ה\"ט מש\"ה כתב ול\"נ כו' גם אהאידך וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שלא מצינו שבועת יורשים אלא לגבות שכר כו' ל' שאינו מדוקדק הוא שש��ועת יורשים היא שבועת המשנה שלא פקדנו אבא שהיא שבועה חמורה ובעה\"ת לא אמר שישבעו אלא שבועת היסת ול' הרא\"ש שהביא בסמוך שלא נתקנה שבועת היסת כו' הוא יותר מדוקדק. וגם ל' רבינו אפשר לדחוק ולפרש כן וכלומר שלא מצינו אלא ש\"י לגבות כו' ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה כן להפוך תיבת אלא קודם שבועת יורשים וק\"ל. וא\"ת הא כתב רבינו בסס\"ו סט\"ו ליהח שקנה מהמלוה שט\"ח כו' עד ואם מת נשבע היורש שלא פקדנו אבא כו' וכ\"כ לקמן בספ\"ו י\"ל דשאני התם דהיורש מודה שהלוקח נתן לאביו המלוה דמים בעד השטר ואותם דמים נשארו חוב עליו לחזור לשלם להלוקח כ\"ז שלא נשבע משא\"כ כאן דאין היורשים מודים למוציא השטר כלום וק\"ל: אלא מחרימים סתם כולי אם פרוע הוא שיודה ואם אינו פרוע שיעידו ק\"ק למה שינה הל' וכתב בתחלה שיודה ואח\"כ שיעידו גם ברישא היל\"ל שיעידו ושגם המלוה יאמר שהוא פרוע אם האמת כן הוא וכמ\"ש אח\"ז בסיפא ביתומים ור\"ל דברישא אין שייך לומר שיעידו דמיירי דאין בב\"ד אלא המלוה עם היורשים והחרם קאי על המלוה שיודה ואף אם היו בב\"ד עוד אחרים מ\"מ כתב ל' שיודה ללמדינו שעל המלוה שבא לגבות מטילין חרם לנוכח משא\"כ בסיפא ביתומים לפטור דאין מטילין עליהן אפילו חרם לנוכח לכן צ\"ל שיעידו דאז קאי אחרים אעלמא אמי שיודע מזה אלא שגם היורשים מחוייבים לומר מה שיודעים וק\"ל: ואם אינו פרוע שיעידו בתשובה כתב שיעידו גם בס\"י כ\"כ: אבל גם ל' שיעידו א\"ש וכמ\"ש וכן הוא בספרי' המדוייקי': "
+                ],
+                [
+                    " היא בכלל תשובה זו כלומר הוא בכלל מה שהשבתי לך דהא גם בהוציא עליהן כ\"י אביהן. אביהן היה חייב לכל הפחות לישבע להן שפרעו אמרינן דיורשיו אחריו פטורין מהשבועה ה\"נ אף שבידם פסק דין שהיה אביהן מחוייב לישבע יורשיו פטורין. משא\"כ אילו הוה הפס\"ד שהיה מחויב לפרוע גם היורשיו היו צריכין לפרוע וק\"ל: ואפילו אם לא היה כ\"י כו' לשון זה מגומגם קצת דלא הול\"ל בתחלה כתב לו בכת\"י כיון דסיים וכתב דהדין כן אף אם לא כ\"כ בכת\"י חאא הול\"ל אם מסר לו כתב בפני העדים בין אם הכתב הוא כת\"י או כת\"י אחר הו\"ל שטר גמור כו' ובזה י\"ל כיון דכל הסי' איירי מכת\"י מש\"ה התחיל וכתב ג\"כ בכת\"י אלא שיש לדקדק עוד מה שסיים וכתב אע\"פ שפסק הרי\"ף כו' דאין מקומו כאן כלל והו\"ל לרבינו לכותבו לעיל ס\"ס נ\"א ולכאורה נראה דהצעת דברי רבינו הם <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> כתב לו כ\"י ונתנו לו בפני עדים כ\"ע מודו דמחשב כשטר ואח\"כ כתב ואפילו אם לא היה כ\"י סובר אני כן ואע\"פ שהרי\"ף חולק ר\"י ורא\"ש פסקו כר\"א וכו' והעיקר להודיע שבנתן לו כ\"י בפני עדים גם הרי\"ף והחולקים מודים דדין שטר גמור יש לו הואיל ואיכא תרתי למעליותא אבל לא מצאתי חילוק זה בפוסקים דלהרי\"ף יהיה יותר שטר בעדי מסירה משום כ\"י. לכן היותר נראה דכתבו כאן ללמדינו דלהרי\"ף אפילו בכת\"י לא מהני עדי מסירה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אסור לאדם להלוות מעות לחבירו בלא עדים אפילו כו' מימרא דר\"י אמר רב בס\"פ א\"נ וקאמר רב טעמו דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול ופרש\"י שעולה על רוחו של לוה לכפור עכ\"ל. ואמרינן עוד שם משמיה דר\"ל דגורם קללה לעצמו ולמדו מדכתיב תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק ופרש\"י שהבריות יקללוהו ויאמרו שמדבר עתק על צדיק שתובע מה שלא הלוהו לו תו גרסינן שם דרבינא לא רצה להלות לר\"א בלי סהדי ושטר. שלח ליה ר\"א אפילו אנא הדר שלח ליה רבינא כ\"ש מר דטריד בגירסא ומשתלי וגרם קללה לעצמו עכ\"ל הגמ' עם פרש\"י בקיצור. והנה מדפרש\"י הנ\"ל על לפני עור כו' שעולה על רוחו של לוה לכפור ש\"מ דס\"ל דאינו עובר על לפני עור כו' אא\"כ הלוה יכפור במזיד. והשתא א\"ש נמי דרבינא לא שלח לו כ\"ש מר דטריד בגירסא ומשתלי ויגרם לי שאעבור על לפני עור כו'. גם מאי דעתיה דר\"א דאמר אפילו אנא וכי לא ידע ר\"א המסדר בגמ' מימרא דר\"י א\"ר ור\"ל הנ\"ל אלא ודאי משום דלא אסרוהו אלא באינש דעלמא דיעלה על דעתו לכפור וסבר דר\"ל דקאמר דיגרום קללה לעצמו ג\"כ אהאי דר\"י קאי וסברא הוא כי דוקא הכופר במזיד הוא עומד נגד המלוה בקומה זקופה להכחישו ובזה גורם לעצמו קללה משא\"כ כשבא ענין הכפירה מכח שכחה אין דרך לעמוד בקומה זקופה להכחישו אלא אומר לא ידעתי מהלואה זו דבר ואשים הדבר על לבי אם אזכור דבר זה אשלם לך ובזה אף שאינו מחויב לשלם לו מ\"מ אין גורם קללה לנפשו מכח הבריות כ\"כ ומש\"ה א\"ל ר\"א אפילו אנא דודאי לא אכפור לך במזיד לא שייכי הטעמים הנ\"ל והשיב לו כ\"ש מר דטריד בגירסא ומשתלי יותר משאר הבריות עד שישכח הדבר מלבו ויעמוד נגד המלוה להכחישו וגם הבריות יאמרו ת\"ח הוא זה ובודאי לא משקר ואגרום קללה לנפשי וזש\"ר והרמב\"ם בפ\"ב דמלוה ואפילו ת\"ח ללמד דאף דהטעמים שבגמרא הן כשכופר במזיד דוקא מ\"מ בת\"ח ג\"כ אסור מכח טירדתו בגירסא וק\"ל: ומש\"ר אא\"כ הלוהו על המשכון כ\"כ הרמב\"ם בספ\"ב דמלוה וכתב שם המ\"מ ז\"ל לפי שבמלוה על המשכון אין טעם הנ\"ל כמלוה בלא עדים דהא המלוה נאמן בשבועה עד כדי דמי המשכון אלא מפני שעדיין אפשר שיבא לידי מחלוקת שישכח כמה לוה ממנו לכך מלוה בשטר עדיף טפי ב\"י ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בעדים יכול להלוות ר\"ל יכול. אבל אינו טוב כמו בשטר ובמשכון וכנ\"ל וחזר רבינו לכתוב זה ללמדנו דאף דרבינא לא רצה להלוות לר\"א בלא שטר ועדים דמן הדין שרי בעדים לחוד אלא שרבינא החמיר אנפשו וכ\"כ ב\"י: ואם יש בו קנין חשוב כמלוה בשטר כדפרישית לעיל סל\"ט ור\"ל שהוא משיב כמלוה בשטר שאינו יכול לטעון פרעתי לאפוקי מלוה ע\"פ שיכול לטעון פרעתי דבהכי איירי הכא. ואפילו לענין לטרוף ממשעבדי מהני קנין כשלא שכחו העדים זמן הקנין דאז לא נתבטל הקול משעת הקנין עד היום ואף שמוכח מדברי הרא\"ש דבקנין לחוד אינו טורף עד שיכתוב השטר לבסוף וכמ\"ש בסל\"ט ומ\"ג הא ג\"כ הוכחתי שם בלשונו ומל' הנ\"י דכה\"ג מודה דטורף ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " והמלוה את חבירו כו' פלוגתא דרב פפי ורב פפא בשבועת הדיינים ופסקו רי\"ף ורא\"ש כמ\"ד הכי וכתב ב\"י ומיירי בלא קנין ע\"כ ופשוט הוא שהרי רבינו כתב בסמוך דקנין כשטר דמי: אלא נאמן לומר פרעתיך ר\"ל בשבועת היסת אם הוא לאחר זמנו: טען ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני וכו' שצריך לברר כו' בדרישה כתבתי ל' הגמרא דפג\"פ דר\"י נפחא סבר דצריך לברר דבריו בזה ובפרק שבועת הדיינים אמרינן כל מילתא דלא רמיא אאינש לאו אדעתיה ולא צריך לברר ומכח ב' אלו המימראות מחלק הרמ\"ה בין אם אמר דרך תימה למחתך דבריו והרז\"ה מחלק בין כשאמר שהזמינם או לא הזמינם ור\"ש ורי\"ף סוברים דהמימראות פליגי אהדדי והלכה כמימרא דשבועות ונראה דלהרמ\"ה והרז\"ה אפילו לא באו ואמרו להד\"ם כל שהזמינם או שלא אמר בל' תימה צריך הוא להביאם ואם אינו מביאם אינו נפטר אפי' בשבועה וכמ\"ש הרא\"ש וגם רבי' לקמן בר\"ס ק\"מ (והא דכתבתי בדרישה דלא כ\"כ כ\"א בהחזקת קרקע היינו לשיטת הרא\"ש דס\"ל דבעלמא א\"צ לברר אבל להרמ\"ה והרז\"ה א\"צ לחלק בזה) אדין הנלמד מההיא דכג\"פ וכמ\"ש בשמם בדרישה. ומ\"ש רבינו ואם באו ואמרו להד\"ם כתב הרמ\"ה כו' היינו ללמדנו דס\"ל דבכה\"ג הוחזק לכפרן ולא מהימן תו לומר פרעתיהו בפני אחרים וגם כדי לכתוב עליו דעת רש\"י ורי\"ף דס\"ל דאפי' בבאו ואמרו להד\"ם נפטר בשבועה. וזש\"ר בדברי ר\"ש אלא כההיא דשבועת הדיינים כו' כלומר דשם אמרו להדיא שאפי' כה\"ג נפטר ודוק: ומש\"ר בריש דבריו שצריך לברר היינו דוקא לכתחלה וזהו לכ\"ע וכ\"כ בהדיא לקמן ס\"ס ע\"ט סעיף י\"א ז\"ל וכן אם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני כו' עד ונאמן אלא שלכתחלה צריך לברר דבריו כדפרישית לעיל סי' ע' עכ\"ל ור\"ל שלכתחלה צריך לברר דבריו כדי להפטר משבועה ולא משביעין אותו שבועה בחנם. ומיהו אם לא יכול להביא בקל אלא בקושי אינו מחוייב לדחוק עצמו כ\"כ ולהביאם אלא נשבע ונפטר. והא דכתב רבינו ומיהו אם א\"א לברר כגון שמתו כו' ל\"ד נקט מתו או שהלכו למד\"ה אלא אורחא דמילתא נקט דבלא\"ה מסתמא באין לב\"ד ונוכל לברר. והשתא א\"ש מ\"ש אדעת הרי\"ף וכן כתב הרמב\"ם דפשוט בעיני רבי' דגם הרי\"ף ס\"ל דצריך לברר לכתחלה כדי להפטר מהשבועה דבכל מקום מאי דאפשר לעשות כדי שלא ישבע עושין. וא\"ש נמי מש\"ר בר\"ס ע\"ה בשם הרא\"ש דא\"צ לברר משום דמ\"ש הכא דצריך לברר היינו כדי להפטר משבועה ועמ\"ש עוד מזה בר\"ס ע\"ה. וא\"ש נמי מה שהתחיל וכתב סתם דצריך לברר ולבסוף מסיק בשם ר\"ש ואלפס ורמב\"ם דא\"צ לברר ודוק. כיון שלא היה צריך לפרעו בעדים ע\"ל סע\"ט ששם כ\"ר לדון זה ופי' כיון שלא התנה עמו כך לא שם לבו אל זה לזכור אם פרעו בעדים או לא ואמר שבעדים פרעו ולאו אדעתיה רש\"י: לברר דבריו והרז\"ה חילק כצ\"ל: ורש\"י כ' שא\"צ לברר דבריו ב\"י גורס ר\"ש והוא רשב\"ם. דאילו רש\"י לא מצינו שכ\"כ עכ\"ל. אבל ר\"ש כ\"כ בפג\"פ דהלכה כרשב\"ג דא\"צ לברר וכמ\"ש בדרישה ע\"ש. ובאמת שגם מסתימת ל' רש\"י בפרק שבועת הדיינים אמ\"ש שם בגמרא כל מילתא דלא רמיא כו' משמע דס\"ל דבכל ענין לא הוחזק כפרן ע\"ש: אלא כההיא דשבועת הדיינים פי' שההלכה כאותה מימרא ולא כההיא דג\"פ כמ\"ש לעיל: וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות טוען כ\"כ: שאין אנו מצריכין להביאן כו' פי' מ\"ש מתחילה אומרים לו להביאם ויפטר לא כתבתי כן אלא לברר כו' ודייק רבינו מדכתב הרמב\"ם שאין אנו מצריכים להביאם כו' המשמע דאפילו בעודן לפנינו אין מצריכים להביא אלא להפטר משבועה אבל זולת זה אפי' הן באין ואומרים להד\"ם לא מפסיד בזה כלום וכנ\"ל. והא דכתב מתו או שהלכו למד\"ה ישבע היסת כו' ולא אמר דאפי' אם הכחישוהו דנאמן בשבועה ס\"ל דלרבותא דאפילו בכה\"ג בעי לישבע כ\"כ ול\"מ הלה לומר למה לא תבע אותי בחייהן או קודם שהלכו למד\"ה אלא ודאי יודע היה שהאמת עמי ועכשיו תובע אותי להשביעני חנם. אבל המ\"מ כתב שנראה מדעת הרמב\"ם מדלא כתב אפי' הכחישוהו שדוקא בכה\"ג שמתו או הלכו למד\"ה נאמן בשבועה. אבל אם הם לפנינו והכחישוהו חייב לשלם ואפשר שהרמב\"ם חילק בין לשון תימה כדעת הרמ\"ה או בין הזמין לעדים כדעת הרז\"ה וכ\"כ ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אמר לו אל תפרעני אלא בעדים כו' כל מ\"ש רבינו מכאן עד סוף הסימן מיירי שא\"ל כן בפני עדים וכ\"כ המ\"מ פט\"ו מהל' מלוה דאל\"כ לעולם היה נאמן במיגו דאי בעי אמר לא התנית עמי שום תנאי וכמש\"ר גבי נאמנות בשם בעה\"ת ר\"ס ע\"א ע\"ש: והמלוה גובה ממנו אפילו בלא שבועה הכי משמע מגמרא ר\"פ שבועת הדיינין וטעם דאנן סהדי דלא פרעיה מדהתרה בו שלא יפרענו אלא בעדים וכל מקום דאנן סהדי א\"צ שבועה ב\"י: בין שאמר לו כן לאחר הלואה אין חילוק ז\"ל הר\"ן שם בשם הרמב\"ן ויש שתמהו ולאחר הלואה במה נשתעבד ונ\"ל שאין הענין משום שיעבודא אלא משום דכשאומר לו אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפרעו אלא בעדים הילכך אפילו טען שפרע אמרינן דשקורי משקר. והמ\"מ כתב הטעם משום דעבד לוה לאיש מלוה. צריך לקבל עליו בפירוש כו' מיהו בקבלתו עליו סגי ואפי' הרמ\"ה שכ\"ר בשמו לעיל בסכ\"ב ולקמן בר\"ס ע\"א דמכריך קנין ה\"ט דשם מיירי שקבל עליו הלוה שמלוה עצמו יהא נאמן לומר שלא נפרע והוי כקיבל עליו קרוב או פסול כבי תרי להכי צריך קנין אבל הכא לא קיבל עליו אלא שלא יהא שום א' מהם נאמן בלא עדים נראה דכ\"ע מודו דא\"צ קנין והשתא א\"ש שבסי' שאח\"ז מביא דברי הרמ\"ה בסתם ולא הביאו הכא אדברי הרא\"ש משמע שאין בזה מחלוקת ביניהן ועד\"ר ועמ\"ש עוד מזה בסכ\"ב ובסע\"א: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " א\"ל אל תפרעני כו' לדעת הרי\"ף אינו נאמן פלוגתא דהרי\"ף והרמב\"ם וסייעתו תלוי בגירסא דגמרא דבפ' שבועת הדיינים איתא אמר ר\"פ משמיה דרבא אם א\"ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להן למד\"ה אינו נאמן כן הוא גי' הרי\"ף והרמב\"ם פט\"ו ממלוה והרא\"ש כתבו דהגירסא הנכונה היא נאמן וכן מצאו בגי' ישנות ע\"ש ועד\"ר. והרר\"י חילק שהוא נאמן פי' בשבועת היסת וכבר הזכיר סברא זו המ\"מ בשם הרשב\"א. וטעמו של הרר\"י הוא דאל\"כ אם פרעו בינו לבינו למה לא יהא נאמן במיגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו. אבל הרא\"ש כתב דאין זה מיגו טוב דיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדיו. והמ\"מ תירץ שאין כאן מיגו דהא איהו מחייב נפשיה בקיום התנאי והא אמר שלא קיימיה וכיון שלא נתברר שפרע אמרינן ליה מיחייבת לקיומי תנאך ע\"כ. והב\"י כתב עוד טעם והוא דכבר נתבאר דכל האומר אל תפרעני אלא בעדים אנן סהדי דלא פרעו ותו לא מהימנינן ליה משום מיגו עכ\"ל: אינו נאמן וצריך לפרעו מיד תיבת מיד כדי נסבא דאלא אימת יפרע לו אלא משום דבהלכו למד\"ה אמר ולא אמרינן דליפרעו מיד נקט נמי הכא ל' מיד. אבל אם אומר בפני עדים סתם אינו נאמן דמדלא קאמר מי הם מוכחא מילתא דמשקר ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " א\"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני כו' עד שמפני כך יחד עדיו כו' הוא מימרא דרבא בגמרא שם: נאמן בשבועה שהרי אמר שקיים תנאו לכאורה היה נראה דאפי' לדעת רב אלפס הנ\"ל מודה הכא שנאמן מטעם שאומר שקיים תנאו ומה היה לו לעשות שלא היה לו לפרעו אלא בפני עדים אלו ודוקא גבי א\"ל אל תפרעני אלא בעדים סתם הנ\"ל שהיה בידו לפרוע בפני איזה ב' שיהיה שייך לומר הרוצה לשקר ירחיק עדיו ומשה\"נ כ\"ר הכא סתם נאמן בשבועה כו' בלי מחלוקת אכן הרמב\"ן כתב בהדיא בספר מלחמות ה' דגם בזה אינו נאמן אם לא שהביא ראיה שפרעו קמיהון והיינו משום דס\"ל כהרי\"ף הנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אלא פורעו בב\"ד והוא מטעם שכתב רבי' בסימן שאח\"ז דנהי שהתנה שלא יהיו עדים אחרים נאמנים אב\"ד לא התנה ונאמנים אפי' לדעת רש\"י והרי\"ף שבסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם א\"ל אל תפרעני אלא בפני עדים ת\"ח כו' מעשה הוא בגמ' וכן הוא ל' הרמב\"ם ואע\"ג דכבר כ\"ר אם א\"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני מ\"מ כתב ג\"כ לרבותא דאפילו באלו דאיכא למימר מדפרט חכמים ורופאים ש\"מ קפיד עלייהו משום שהם נאמנים יותר מאחרים אפ\"ה סוברים ר\"ח והרמב\"ם והרא\"ש דנאמן וגם י\"ל איפכא דל\"מ כשאמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני דמשמע דפסל כל אינך דס\"ל לרש\"י ורי\"ף דאינו נאמן אלא אפי' לא פרשי בשמייהו אלא קאמר אלא בפני ת\"ח או רופאים סתם דהו\"א דלא בא למעט אלא רקים ופוחזים ולא שאר אנשים מהימני קמ\"ל דאפ\"ה אינו נאמן לרש\"י ורי\"ף: לרש\"י אינו נאמן הלוה טעמו כיון דא\"ל לא תפרעני אלא בפני אלו הרי בזה פוסל כל אינך עדות שבעולם לפרעון וה: ולדעת ר\"ח ורמב\"ם נאמן כצ\"ל רמב\"ם ועד\"ר: ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל כ\"כ בפרק שבועת הדיינים (דף נ\"ז) וז\"ל כיון שבאו עדים ואמרו שפרעו נאמנים שמתחילה לא פסל שאר עדים ול\"ד להא דאמרינן לקמן בר\"ס ע\"א בהימנהו כבי תרי דהתם א\"ל בפירוש שיהא נאמן יותר משאר עדים אבל הכא מה שיחד עדים אינו אלא כדי שלא יוכל לדחותו ולומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו או הלכו למד\"ה אבל לא פסל עדים המעידים בפנינו: "
+                ],
+                [
+                    " א\"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ופרעו בינו לבינו כו' כן הוא שם בגמרא ע\"פ גירסת הרמב\"ם והרא\"ש אבל הרי\"ף גרס שם ופרעו באפי סהדי ודייק מינה טעמא דמודה הא לאו הכי לא מהימן כיון שיחד לו עדים וכנ\"ל בשם הרי\"ף וע\"ש: ותבעו שיחזור ויפרענו פטור דכיון דמודה דקיבל מיניה וזה לא בתורת פקדון מסרס ליה הוי פרעון ודברים שהיו בלבו לא הוי דברים רש\"י פי' אף שהיה בלב המלוה שיהיו לפקדון בידו זה לא מיחשב לדבור מה שבלבו אומר כו' כ\"ז שלא שמע כן באזניו מחבירו שא\"ל כן בפירוש וכן פי' דדברים שבלב כמש\"ר לקמן ס\"ס ע\"ג ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " מי שמכר שדהו באונס נלמד מפרק איזהו נשך מהאי דאמרינן שם ההוא גברא דמשכן פרדיסא כו': בענין שהמכר בטל כאשר יתבאר לקמן בסקנ\"א ור\"ח ורמ\"ב: המעות שביד המוכר כו' פירוש אם בא ב\"ח של המוכר לטרוף השדה מהאנס (כגון שעשאו אפותיקי ודוק) ואין ביד המוכר להחזיר להאנס מעותיו אין האנס יכול לטרוף כדי מעותיו ממה שמכר המוכר אחרי קנייתו וממילא מצי לטרוף מיד זה האנס אפי' ב\"ח המאוחר לקנייתו ונראה דאפי' למ\"ד לקמן סק\"ד דמלוה ע\"פ מוקדמת קודם למלוה בשטר מאוחרת בכה\"ג לא אמר וק\"ל אבל ודאי המוכר עצמו אינו יכול ליקחנו מיד האנס עד שיחזיר להאנס מעותיו אם לא שטוען פרעתי שנאמן נגדו בשבועה היסת: שאין לו דין שטר דומה לזה כתב רבינו לקמן סר\"ן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "  לוה שהאמין למלוה כו' כ\"כ בע\"ת בשכ\"ו בשם הרמב\"ם וכתב שם דמיירי אפי' במלוה על פה. ואפילו בסתם נאמנות נאמן בלא שבועה וכתב שהכי דייקי כולה שמעתתא דפרק כל הנשבעין וכ\"פ בש\"ע. ועד\"ר שם כתבתי ל' דבע\"ת וטעמו. ומש\"ר אח\"ז ואם כתב תהא נאמן כו' בספרים מדוייקים לא גרסינן כתב אלא אמר וכ\"מ בח\"מ של קלף. ואם פוגם שטרו ע\"ל ספ\"ד: ומ\"ש אבל אם הביא הלוה עדים כו' עד אזלינן בתר רובא ונאמנין מימרא ועובדא בגמרא פרק שבעת הדיינים (דף מ\"ב) ע\"ש וכתבתי לשונו כאן בדרישה גם לעיל בסכ\"ב סעיף ד' בפרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כיון דנחית לדעות דומה לזה כתב רבינו לקמן סר\"ו לענין שומא: "
+                ],
+                [
+                    " ולא קנו מיניה לא משתעבדי ז\"ל מור\"ש כבר כ\"ר לעיל סכ\"ב שדעת הרא\"ש חולק וסבר דבקבלה סגי עכ\"ל. ולכאורה היה נראה לחלק ולומר דרבינו סתם כאן משום דהרא\"ש אינו חולק אלא כשהאמינו כבי תרי דאמרי' מדעלה על לבו להימניה כ\"כ ודאי גמר בדעתיה להאמינו ופסל מיד כל עדים המעידים נגדו אבל בסתם נאמנות מודה ה��א\"ש להרמ\"ה ואף שלהרמ\"ה אין חילוק. מ\"מ רבי' דהביא סתימת ל' הרמ\"ה דמשמע דאיירי בסתם נאמנות והביאו אמ\"ש בר\"ס זה דאיירי ג\"כ בסתם נאמנות וק\"ל וזהו דוחק דא\"כ לא הו\"ל לרבינו לסתום אלא לפרש וסתימת לשונו הכא והתם לא משמע הכי לכן נראה עיקר כמ\"ש בדרישה לעיל בסכ\"ב ע\"ש שכתבתיהו באריכות וכאן אכתבהו בקצרה והוא שנראה דרבינו לא הביא שם דברי הרא\"ש לאפלוגי אדברי הרמ\"ה וגם הרא\"ש עצמו לא כתב דבריו אדברי הרמ\"ה כ\"א אדברי הרי\"ף בפרק ז\"ב וכתבתי לשונם לעיל סכ\"ב ע\"ש. אלא הביא רבינו שם דברי שניהן ללמדינו דאע\"ג דמי שקיבל עליו קרוב או פסול לשנים אין קיבולו קיבול כ\"א בקנין ולא מהני קבלה לחוד לא בתחלת הענין ולא בגמר הענין. אין ללמוד מינה דה\"ה להאומר להמלוה מהימנת לי כבי תרי כו' להיות צריכין דוקא קנין אלא דינו כמ\"ש הרמ\"ה דסגי בקנין או שא\"ל כן בתחילת הלואה: וע\"ז מייתי ג\"כ דברי הרא\"ש להוסיף אדבריו שם וזה דבא (לו אמר) [לומר] וא\"א כתב מילתא דהרמ\"ה דא\"צ דוקא קנין בטעמא והוא דכיון דקיבל עליו הלוה כו' והכלל דכל תנאי שבממון קיים מיהו קבלה בתחלת הענין לפחות צריך כמ\"ש בסי' ע' מטעם דאל\"כ איך יהא נאמן הוא לבדו כ\"כ ועמ\"ש מזה עוד שם בסכ\"ב ושבזה מיושב ג\"כ הג\"א: "
+                ],
+                [
+                    " כתב בעה\"ת טוען המלוה כו' בשכ\"ה כ\"כ: והלוה אמר הן אבל פרעתיך נאמן ומיירי דהלוה לו בלא עדים ומש\"ה נאמן במיגו דלא היה מודה לו הנאמנות ובס\"א המדוייקים נדפס כן בפנים וז\"ל נאמן וצריך לפרש דבריו שלא היו עדים בשעת הלואה וע\"כ הוא נאמן במיגו דלהד\"ם. ונראה דאפילו בעל העיטור שחולק על הבה\"ת בכת\"י שאינו מקוים בסס\"ט סי\"ב וגם בשטר בעדים שאינו מקוים לעיל ר\"ס מ\"ו מודה בהכי כיון דאין כאן כתיבה כלל כ\"א ע\"פ: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך לפרעו שנית מכח שהימניה כבי תרי כו'. כתב רב האי שמביא העדים שפרעו בפניהם טעמו שלא נפסלו אלא לעדות של אותו פרעון: ומוציא ממנו לכאורה נראה דמיירי שבשעת פסק דין לא היו עדיו לפנינו דאם היו בכאן מיד כשיפסקו הדיינין שצריך לפרוע למלוה יחזור ויתבע המלוה בעדים ואפוכי מטרתא ל\"ל וע\"ל סכ\"ד בענין נזקקין לתובע תחלה אכן מדכתב הר\"ן פרק שבועת הדיינים אסברא זו דאינה מחוורת דא\"כ אפוכי מטרתא ל\"ל ש\"מ שס\"ל דלבעל סברא זו אפילו אם הם לפנינו צריך לפרוע תחלה ואפשר דה\"ט משום דיש נ\"מ דאם יטעון המלוה אח\"כ סטראי נינהו הוא נאמן וא\"צ להחזיר הדמים שקיבל ואע\"ג דפרעו בפני עדים שהרי פסל כבר העדים לפרעון זה ומ\"ש ומוציא ממנו היינו כשאינו טוען סטראי נינהו. ומש\"ר בסנ\"ח דאם נתנם לו בפני עדים א\"צ לומר סטראי נינהו ומפורש שם דאפילו ביש בו נאמנות מיירי התם איירי בנאמנות סתם אבל כשהאמינהו כשני עדים ובאו עדים שפרע לפניהן יכול לומר שקיבל המעות אמה שהיה חייב לו ממקום אחר: שכיון שבתורת פרעון נתנם לו פי' העדים מעידים שמתחלה בתורת פרעון כו': "
+                ],
+                [
+                    " ודוקא שהעדים מעידים כו' בסמוך סעיף ט' מוכח דזה מדברי הר\"י מיגא\"ש וע\"ש בדרישה: אבל הודאה מילתא אחריתא כו' לכאורה היה נראה הטעם דבשלמא כשמעידים על הפרעון דתרווייהו אממונא קמסהדי והמלוה אומר לא נתפרעתי חוב זה וכיון דהימניה הלוה מהימן טפי מינייהו אבל הודאה הו\"ל מכי אמרו דהוא עצמו הודה קמייהו דנפרע חוב זה לא מצי למימר לא אמרי לכו מידי דומיא דעדים הניזומים בסל\"ח ס\"ו דאמרינן דאינן נאמנין על עצמן לומר לא עשינו כך וכך. אבל היותר נראה דטעם הדבר הוא כפשוטו כמש\"ר דהודאה מילתא אחריתי היא ולזה לא האמינו: "
+                ],
+                [
+                    " והרר\"י כתב כו' ראייתו כתבתי בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " והוא אמר לא הודיתי יש מגיהין הספרי' ואומרי' דצ\"ל לא נפרעתי משום דמסיק וכתב ז\"ל דהא הימניה כל אימת דאמר לא אתפרע והא אמר הכי כו' דל' והא אמר הכי משמע דאמר לא נתפרעתי דקאמר דהימניה עליה וטעות הוא בידם דהא התחיל וכתב דהרמב\"ן חילק כו' עד ובאו ב' והעידו ואמר בפני הודה כו' והאי הודה ודאי ר\"ל אפילו בהודתה גמורה באתם עדי ואפ\"ה מהימן נגדם ומה לי שאומר שלא נפרע או שלא הודה אלא שאינו מן הדרך שהמלוה ישיב לא הודיתי לחוד אלא משיב ג\"כ ולא נתפרעתי ומש\"ה יש ספרים שכתוב בהן לא נתפרעתי אבל א\"צ להגיה. אבל א\"ל אל תפרעני כו' בזה דחה ראיית הרר\"י כמ\"ש בדרישה: ואתו סהדי ואמרו דאודי קמייהו נאמנין משמע אבל אמרי דפרע קמייהו אינן נאמנים וכדעת הרי\"ף שהביא רבינו לעיל ס\"ס ע' מכאן מוכח שמ\"ש שם בר\"ס דעת ר\"ח והרמב\"ן נאמן הוא טעות וצ\"ל הרב רבי משה בר מיימוני במ\"ם וכמ\"ש שם בדרישה. וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כדברי הרר\"י מיגא\"ש נראה דר\"ל שמחלק בין אם אמרו בפנינו פרעו לאמרו בפנינו הודה וכמש\"ר שם בשמו ודוקא כו' ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב בסה\"ת אבל מחילה כו' בשכ\"ו כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " והמדקדקים עושין שובר מכת\"י של מלוה על שטר כו' ר\"ל אפי' אם כתוב בשטר נאמנות כב' עדים אפ\"ה מועיל שובר מכ\"י לבטל השטר ונראה דוקא אם כתוב בשובר בפי' שהוא נכתב על שטר כך וכך [אבל] לא היה כתוב בשובר אלא סתם שקבל ממנו מעות סך מה לא היה מבטל השטר דיכול לומר סטראי נינהו דשובר סתם לא עדיף מעדים שראו הפרעון וכן מוכח לקמן בתשובת הרא\"ש שהביא רבינו בסעיף כ': וגם במלוה בשטר כו' הואיל והזכיר בדברי התרומות שטר כתב רבינו וגם במלוה בשטר כלומר דסד\"א כיון שיש בידו שטר מה צריך לנאמנתו הא יכול לומר לו אם פרעתני שטרך בידי מאי בעי וז\"ש ואע\"פ שיש לו שטר מ\"מ צריך לישבע אם אין נאמנות ובס\"א כתוב בהדיא דאע\"פ בדל\"ת. אם טוען פרעתי צריך לישבע פי' אם יטעון הלוה שישבע לו: "
+                ],
+                [
+                    " ואם האמינו עליו גובה כו' אע\"פ דכבר כתב רבינו דברים אלו בתחלת הסימן סתם ומשמע דאפילו במלוה ע\"פ דינא הכי וכמ\"ש שם מ\"מ הדר רבינו וכתבו גבי שטר לומר לך דאפי' נאמנות הכתוב בשטר ל\"מ ליה אלא לגבי לוה ולפוטרו בשבועה. אבל אם מביא הלוה עדים ל\"מ למלוה נאמנות סתם ונפטר הלוה: גובה בלא שבועה פי' אפי' היסת: "
+                ],
+                [
+                    " כתב בעה\"ת מה שנהגו כו' שם בשכ\"ו כ\"כ: בלא שום שבועה קלה וחמורה לעולם שמעתי וראיתי מפרשין דעיקר דקדוק הוא במה שכותבין תיבת לעולם וס\"ל דאי לא כתב לעולם יכול לחזור ולתבעו אח\"כ אע\"ג דכתב ליה בלי שום שבועה קלה וחמורה. ולע\"ד לא משמע לי הכי דהא מסיק רבינו וכתב בשם ב\"ת ז\"ל ולפיכך אם כתב לו שיהא נאמן בלי שום שבועה קלה וחמורה וגלגול לא משתבע ליה לא בתחלת הפרעון ולא בסופו. ולא הזכיר שצריך ג\"כ לכתוב תיבת לעולם. ועוד שכתב בסמוך משא\"כ כשלא כתב לו אלא שהאמינו עליו כו' והול\"ל משא\"כ כשלא כתב לו לעולם כו' אלא ש\"מ דמ\"ש בה\"ת לעולם הו\"ל כאילו כתב בעולם וכלומר דפטריה (אף מגלגול) ואף שבעה\"ת הזכיר בהדיא בלי שום גלגול והזכיר ג\"כ תיבת לעולם וכן בש\"ע הזכיר שניהן אכתי איכא למימר חר\"ל אכל שאר צדדי שבועה שבעולם והוא שופרא דשטרא אבל לא שצריך שניהן. והא ראיה שבתיקון שטרות שלנו לא נזכר בו תיבת לעולם: אלא פעם אחת ע\"כ פי' ע\"כ דברי הרמב\"ם ועל דבריו סיים בעה\"ת הנ\"ל וכתב לפיכך אם כתב לו כו' וכ\"כ שם בע\"ת בהדיא: בלי שום שבועה קלה וחמורה וגלגול כו' משמע דכתב נאמנות אינו מועיל לענין שלא יוכל לגלגל עליו וכ\"כ נ\"י בשם הגאונים והרמב\"ם אבל הרא\"ש כתב דאפי' סתם נאמנות מהני דלא יכולים להשביעו ע\"י גלגול עי' בד\"מ שהביאו בריש הסימן וי\"ל דגם הבע\"ת לא הזכיר כאן גלגול אלא לענין להיות פטור ממנו אפי' לאחר הפרעון דומיא דשבועה קלה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואין פטור מועיל פי' פטור זה שפטרו משבועה אינו מועיל כו' כמ\"ש א\"א הרא\"ש בתשובה כ' בכלל ע\"א סי' ד' כ\"כ ע\"ש: ראובן שנתן מעות לשמעון להתעסק בשטרות בתשובה כתב שם ז\"ל ראובן שנתן מעות לשמעון להתעסק בהן בשטרות ובמשכונות כו': כשיעור חובו של ראובן פי' ועוד הניח שטרות וחובות בידו כדאיתא שם בתשובה בטענות שהיו ביניהן: שלא האמינו שמעון אלא משבועת השותפין כו' פי' במה שהוסיף על סתם נאמנות הנ\"ל וכתב לו שאם יארע בשמעון דבר המעכבו לישבע כו' שיהא הוא נאמן אין כוונתו היה גם לענין כזה אלא כו' אבל סתם נאמנות שיהא ראובן נאמן לומר שלא החזיר לו המעות בזה ודאי ג\"כ נאמן וזהו נכלל בע\"ש תחלה שהאמינו עליו ועל יורשיו וק\"ל: אם היה טוען שאירע הפסד פי' אם היה שמעון טוען כן אז היה צריך לישבע שכן הוא: ואם יארע כו' נ\"ל דצ\"ל דאם בדל\"ת ור\"ל דע\"ז האמינו דאם יארע דלא יכול לישבע כו': "
+                ],
+                [
+                    " שלא להחרים חרם סתם פי' כמו שסיים שיאמר כל מאן דגזל ואינו מהדר ליהוי עליה כך קללות ועונשין: וכ\"כ רבינו האי בתשובה כו' בעה\"ת כתב ג\"כ תשובה זו בשכ\"ו: והדרת הרא\"ש בהגהות ר\"ף פי' דר\"ל דור לי בחיי ראשך ועי' במישרים נ\"ז ח\"ט שכתב ג\"כ האי דינא בשם ר\"ה גאון ולא נזכר שם הדרת ראש גם בש\"ע סימן זה סעיף ז' לא הזכירו ע\"ש ונראה דמש\"ה לא הזכירוהו דס\"ל דדוקא חרם סתם אין למחותו ביד הלוה מלהחרים מטעם שכתב דאם לא גזל כו' אבל שהמלוה בעצמו ידור בחיי ראשו או יענה אמן על דברי לוה אינו יכול לכופו אבל בספר התרומות איתא ג\"כ כמ\"ש רבי' וצ\"ל דס\"ל דהדרת ראש לא קאי על המלוה אלא על הלוה ר\"ל שהלוה יכול להדיר המלוה בחיי ראשו ולומר כך יהיה ראשך חי ובבריאות כמו שאתה טוען אמת: "
+                ],
+                [
+                    " לא לימא כל מאן דגזליה כו' ז\"ל ב\"י שאין הכוונה לקלל הגנב אלא להשיב אבידה לבעלים ולפיכך אומרים כל מאן דאיתא לגזילה בידיה ולא מהדר הכי והכי ליהוי כדי שמיראת העונש ישיב הגזילה עכ\"ל ר\"ל שאם לא יאמר אלא כל מאן דגזליה יחשוב הרי כבר החרם חל עלי שהרי החרים מאן דגזל ואני גזלתי ומאי יועיל שאחזירנו לו. ולפ\"ז צ\"ל דמש\"ה כתב דין זה כשיש נאמנות בשטר משום דכשאין בו נאמנות לא שייך לומר חרם סתם שהרי כשאומר לבעל השטר השבע לי שלא פרעתיך הוא מחויב לישבע לו שבועה חמורה אבל אין דברי ב\"י מספיקים מדסיים וכתב אלא יאמר כל מאן דאית לגזילה בידיה ולא מהדר ולפי דברי הב\"י הול\"ל לא יאמר כל מאן דגזליה לחוד אלא יאמר ג\"כ ולא מהדר ולמה שינה הל' וכתב שאמר כל מאן דאיתא לגזילה בידיה לכן נראה דמש\"ה שינה הל' ללמדנו שלא לגזלן לחוד הוא מקלל אלא גם למי שבא לידו מהגזלן ולא מהדר דכיון דלא נתייאש ממנו לא קנאה בשינוי רשות: "
+                ],
+                [
+                    " ה\"ג והוו יודעין ש��ין אנו כו' ולא דהוו בדל\"ת ב\"י: רשות להחרים בצבור ע\"ל ר\"ס כ\"ח: אם אתה תובע אדם ידוע הרי הדין ביניכם ז\"ל ב\"י כלומר ועמוד לדין עמו ואם לאו כלומר שאינך יודע אדם ידוע אלא שאתה חושד קצת בני אדם הביא את כולם לב\"ד ושם קלל אותם ברצונך אם לא ישיבו לך הגזילה ופיתקא דלטותא למילט בצבורא לא כתבינן ליה עכ\"ל ונראה שהב\"י היה גורס ב\"ד במקום בביתך ולפי נוסחאות שלנו שכתוב בהן בביתך ר\"ל בבית שלך קלל אותם כרצונך או מסור דין עליהם לשמים מאחר שאין לך משפט ידוע בפני הדיינים אין אתה יכול לקלל אותם בב\"ד ובצבור ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אחד רצה לצאת מבית הכנסת כ\"כ בעה\"ת שם בשכ\"ו בשם תשובה להרי\"ף ע\"ש וע\"ל בספ\"ב סט\"ו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת שטר כו' בסוף כלל ע\"א כתב שאלה ותשובה זו ע\"ש ורבי' שינה וקיצר בל' השאלה ותשובה ודבריו מבוארים שם דלא היה כתוב בשובר שקיבל המעות ע\"ז השטר רק סתם שקיבל ממנו מעות ובזה נתיישב דלא תקשה הא כתב רבי' לעיל בסי\"א בפשיטות בשם בה\"ת דשובר מכ\"י מועיל אפי' אם כתוב בשטר שיהא נאמן כשני עדים ולמה כתב כאן אא\"כ שפירש שיהא נאמן יותר מב' עדים ור\"ל דאז אינו נאמן דל\"ד דההוא שובר דלעיל מיירי שכתוב בו בפירוש שקיבל המעות ע\"ז השטר וכמ\"ש שם ומ\"ש בהאי תשובה אא\"כ שפירש שיהא נאמן יותר מב' עדים צ\"ל דל\"ד קאמר יותר דגם אם כתב לו שיהא נאמן כב' עדים סגי וכמש\"ר בר\"ס זה: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה ראובן נתחזק כו' בתשובה שבסוף חזה התנופה ב\"י: ומ\"ש ונפטר ראובן בתוך הזמן פי' בתוך ג' חדשים שהוא זמן הראשון: דרישה וחקירה ולכפותם ר\"ל וגם לכפותם בשוטים ובמיני מרדות והרא\"ש השיב בסוף התשובה וכתב ואם אחרי כל הדרישות והחקירות כו' חייבין כו' כלומר ואין לכפות במיני מרדות כמו שבקשו היורשים: שאין בין זמן השטר וזמן הפרעון פי' זמן הפרעון הנכתב בכתב שמוציא שמעון: לינצל לומר לא מצאתי נ\"ל דצ\"ל מצאתיו בוי\"ו ור\"ל שלא מצאתי השטר: לב העומדים ס\"א לב העדים: אם לעקל אם לעקלקלות ל' הגמרא פרק ז\"ב (דף כ\"ו) תפס וז\"ל ר\"ל חזא לההוא גברא דהוה כסח בכרם בשביעית א\"ל לר\"ש בן יהוצדק חזי דזה זמיר בשביעית א\"ל יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך א\"ל הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות ופי' כסח זמר לעקל אני צריך לבית הבד לקשור את תפוח הזיתים כשעוצרין אותו בקורה: הלב יודע לבו יודע אם לעקל נתכוין אם לעקלקלות לעבור על ד\"ת עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ששאלת שטר שיש בו נאמנות כו' בכלל ע\"א ס\"ח כ\"ב: ומועיל הנאמנות אף לעניין ההוצאה ושוחד פי' וחייב ליתנה לו כשנשתעבד לו כן בקנין בפני ב\"ד חשוב כדלעיל סס\"א ומשום דלא איירי השתא בהכא קיצר ולא בא אלא לומר לך דהנאמנות קאי גם ע\"ז כנ\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ונמצא המלוה כפרן בדבר אחר כו' פי' אפי' אינו מענין ש\"ח זה וכן ב\"י הביא תשובה זו בשם ס\"ה וכתוב שם והוחזק כפרן במקום אחר. וע\"ל סע\"ט מוכח כן להדיא. ולא שקיל מיניה אלא בשבועה ובבעה\"ת יהיה טעמא דהא דהימניה בלא שבועה משום דכל ישראל בחזקת כשרות ונאמנין הן והאי הואיל והוחזק כפרן במקום אחר איתרע ליה חזקתו וצריך לישבע והא דאמרינן הוחזק כפרן לדבר זה לא הוחזק כפרן לדבר אחר היינו דנאמן מיהא בשבועה אבל לענין שיהיה נאמן אפי' בלא שבועה לא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שטר שיש בו נאמנות כו' כ\"כ בבעה\"ת שכ\"ו. כיון שכתוב בו וקנינא עמ\"ש בסמוך. אלא משום שופרא דשטרא כמו שרגילין כו' ז\"ל ב\"י וא\"ת הלא כתב רבינו לעיל סימן ס\"א בסתמא דעת הרא\"ש דכל דבר שנהגו במדינה לכתוב הן נאמנות הן כתבוה בשוקא הן שאר שופרא דשטרי שכבר נהגו הסופרים לכתוב כל מי שמקנה לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה וי\"ל דבעה\"ת מיירי כשאינו מנהג כשוט במדינה לכתוב כן בכל השטרות עכ\"ל. ודברי הב\"י א\"ש לל' בעה\"ת דלא כתוב בו כמו שרגילין לכתוב בכל השטרות אבל לא לרבינו שכתב שרגילין לכתוב בכל השטרות מיהו י\"ל דכוונתו דאין כותבין כן בכל המדינה ויש חילוק בין בכל המדינה ובין אותה העיר לחוד וכמו שחילק הרא\"ש בתשובה הביאה רבינו בסימן ס' ס\"ה בין מנהג אותו מקום למנהג כל הארץ ע\"ש והא הרא\"ש דקדק וכתב במדינה ואין מל' הרא\"ש לכתוב מדינה במקום עיר כל' המשנה וכרמב\"ם ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ע\"ז חתמנו וע\"ל סימן מ\"ו: אבל אם מפורש בו שקנו ממנו על הנאמנות כו' עד לכתוב בשטרות קנין על הנאמנות מפורש כו' בסמוך כתב רבי' בשם בעה\"ת דנאמנות א\"צ קנין וכ\"כ רבי' לעיל סימן ס\"ט סי\"א ע\"ש אלא שבמקום שנהגו הסופרים לכתוב נאמנות בלא ציווי הלוה ויכולין העדים לומר לא ע\"ז חתמנו כדי לתקן זה נהגו לכתוב וקנינא גם על הנאמנות וה\"ה אם היה כתוב בשטר ואנחנו עדים מעידים דגם בנאמנות נתרצה הלוה דהוה מהני בלא קנין אלא שהוא אריכות בשטר משא\"כ עתה שכותב הסופר בקיצור וקנינא על כל הכתוב לעיל וגם על הנאמנות מפורש ר\"ל שהתנה כן בין הלוה והמלוה ומש\"ה סיים וכתב דבמקום שנהגו שלא לכתבו אלא בציווי הלוה כשמצווה הלוה מועיל בלא קנין ואינו ר\"ל שיש עדים ע\"ז שציוהו הלוה אלא כל שבא השטר לפנינו וכתוב בו כן לא יוכלו העדים להתנצל ולומר לא על זה חתמנו כיון דאין מדרך באותו המקום לכתוב בלא ציווי הלוה ובשטר זה כתוב כן וכן חתמוהו עליו אמרינן דודאי ברצון הלוה ובציוויו חתמוהו וק\"ל ועמ\"ש בסמ\"ע עוד מזה פי' בע\"א וכאשר כתבנו כאן כ\"ה עיקר: "
+                ],
+                [
+                    " ואע\"פ שנהגו כו' האי ואע\"פ נמשך עם מ\"ש למטה כתב בעה\"ת כלומר ואע\"פ שכותבין בשטרות שקנו מיניה אל תטעה לומר דנאמנות צריך קנין שז\"א שבעה\"ת כתב דאין צריך קנין וכן משמע מל' בעה\"ת שכ\"ו ע\"ש וכן עיקר ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ובמקום שנהגו כו' כשמצוה כו' פי' באותו מקום כשיצוה הלוה מועיל אפי' בלא קנין דהרי קיבל עליה הלוה: "
+                ],
+                [
+                    " וקבע לו זמן פי' זמן הפרעון וכ\"כ בש\"ע בהדיא: אע\"פ שעבר הזמן עדיין הנאמנות קיים כו' יש לדקדק פשיטא דנאמן אפילו לאחר זמנו דאי בתוך זמנו נאמנותו דכתב ל\"ל דהא בלא נאמנות נמי אינו יכול לטעון בתוך הזמן פרעתי ודוחק לומר דהו\"א דלא יועיל הנאמנות אלא ביום שנשלם הזמן דאז נאמן לומר פרעתי וי\"ל דהו\"א דהנאמנות קאי אתוך זמנו דוקא ונ\"מ אם האמינו כב' עדים והלוה הביא עדים שפרע לו דאז בלא נאמנות היה הדין עם הלוה אבל השתא מהני ליה הנאמנות לפסול העדים שהביא על הפרעון וצריך לשלם לו החוב עוד פעם אחרת ויותר נראה לומר דמ\"ש כבר עבר הזמן ר\"ל שכבר זה ימים רבים שעבר הזמן וקמ\"ל דאפ\"ה מועיל הנאמנות ואינו נאמן לומר פרעתי וכן משמע קצת בבעה\"ת: "
+                ],
+                [
+                    " אא\"כ פי' שפוטרו כו' מקור דהאי דינא מהא דתנן בפרק הכותב לענין כתובה ועיין בא\"ע סי' צ\"ח בדין כתובה ושם כתבתי ל' המשנה והגמרא ועמ\"ש בסמ\"ע חידושי דינים בזה: ��כ\"כ רב אלפס בתשובה מי שהאמין בשטר כו' פי' כמ\"ש לענין יורשי לוה כ\"כ הרי\"ף בתשובה ביורשי המלוה: היורשין נמי נאמנים כו' וכתב הרא\"ש בתשובה דא\"צ לישבע שלא פקדנו אבא: ומקבלי מתנה נמי באים מכחו ר\"ל מקבלי מתנה של מלוה שהמלוה נתן להם שטר זה וכן מ\"ש לוקח ר\"ל לוקח של מלוה שקנה שטר זה: והרמ\"ה כתב כו' קאי אמ\"ש אח\"כ ולא נ\"ל לחלק וטעמו דהרמ\"ה נראה משום דל' באים ברשותו לא שייך ביורשים דיורשים א\"צ לרשותו אבל ל' באי כחו ודאי נופל בהם שהרי כחו הם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולענין פיטור כו' גם עיקר דין זה ממה דאמרינן בכתובה הוא ועיין בא\"ע סימן צ\"ח ואע\"ג דכבר כתב רבינו דגם לקוחות הן בכלל מ\"ש באי מכחו או באי ברשותו מ\"מ לא כתב שם דמהני הנאמנות גבייהו דאע\"ג דכוונת הכותב הלוה אז המלוה הזה גם על הלקוחות פליגי בהו אי מהני הנאמנות ול\"מ ל' זה דבאי כחו או ברשותו דהלקוחות נכללין בו אלא אפי' כתב בפירוש נאמנות גם על הלקוחות פליגי ביה אי מהני וכן הוא מבואר בפוסקים שהביאו דבריהן. וגם בבעה\"ת שכ\"א דין ה' ע\"ש שהאריך בזה ועמ\"ש מזה עוד לקמן בסימן פ\"ג ס\"ב בפרישה: ואין גובין מהן אלא בשבועה כ\"כ בפרק הכותב ויהיב טעמא דבכל מקום שחב לאחרים חיישינן לקנוניא ואינו נאמן ואפי' כתב לו בהדיא בשטר שיהא נאמן ג\"כ נגד הלקוחות וכ\"כ הרא\"ש שם ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שאם קנו מידו וכתב שטר זה פי' וכתב שטר ע\"ז בפירוש שהאמינהו דהו\"ל קלא וכ\"כ בא\"ע סימן צ\"ח בהדיא ע\"ש (ומשמע דבקנין לחוד בלא שטר לית ליה קלא ועיין מ\"ש לעיל בסימן ל\"ט ומ\"ג) וכיון דטעמייהו די\"א משום קלא הוא מבואר דגם לדידהו לא מהני אלא אם כן קדמה הנאמנות ללקוחות כדעת הראב\"ד והרמ\"ה אלא שהחמירו טפי מהם במה שהצריכו קנין על הנאמנות לענין טריפה מלקוחות משא\"כ להראב\"ד והרמ\"ה דלדידהו בכתיבה בעלמא סגי ול' רבי' שכתב והראב\"ד והרמ\"ה חלקו כו' אינו מדוקדק דבהא לא פליגי עם הי\"א ובא\"ע סימן הנזכר הקדים דברי הרמ\"ה לדברי הי\"א והוא מדוקדק טפי ע\"ש: שאם קדם הנאמנות למכירה נראה דוקא קדם אבל שניהן שוום יד בעה\"ש על התחתונה ואין יכול לטרוף מהן בלי שבועה: ואם המכירה קדמה כגון כו' פי' לאפוקי אם המכירה קדמה להלואה דאז לא טרף כלל מלקוחות אפי' בשבועה וע\"ל סימן ס': "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך אפילו מת לוה בחיי מלוה כו' פי' ואם לא היה מהני נאמנות גבי היורשים היה המלוה חייב שבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים וכשמת אח\"כ המלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו ולא היו גובים כלום לכך כתב לפיכך כו' פי' הואיל שאין המלוה צריך לישבע גם כנגד היתומים מכח נאמנותו ב\"י. ואפי' אם לא כתב בשטר שפטר להבא מכחו רק שפטר אותו ממנו ומיורשיו דהלוה ג\"כ צריכים יורשי הלוה לשלם דהא אין המלוה הוי חייב שבועה. ולא נקט שפטר אותו והבאים מכחו אלא כדי לכתוב שיורשי המלוה גובים בלא שבועה לאפוקי אם לא כתב והבאים מכחו דהיו צריכים לישבע שלא פקדנו אבא וכתבו כאן ללמדנו דלא זו דמהני נאמנות דהמלוה נגד יורשי הלוה אלא אפילו נאמנות דיורשי המלוה מהני נגד יורשי הלוה וגובין מהן בלא שבועה וק\"ל. ועיין בש\"ע בדין זה מ\"ש בסמ\"ע שם שנ\"ל שיש שם ט\"ס או שסתם במקום שהיה לו לפרש ועמ\"ש בסמוך בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל מלוה שהאמין ללוה כו' כ\"כ הרי\"ף בפ' הכותב והטעם שא\"צ לפרש נאמנות יורשיו משום דכשבא ליד היתומים הרי הוא כקרוע מטעם הנאמנות דמאי אמרת ��יה לך למיקרעיה או ליקח שובר א\"ל אהימנותא דכתב לי סמכי ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו הלוה צריך לישבע כו' פי' שבועת היסת וכדמסיק שעשאו מלוה ע\"פ וכ\"כ רבינו אח\"ז בסמוך דאף במודה הלוה מקצת אינו נשבע אלא היסת וק\"ל: וליהוי כמלוה ע\"פ כו' עיין מ\"ש בר\"ס זה: דיד בעה\"ש על התחתונה ר\"ל זכותו של לוה שנכתב בשטר דהיינו שהמלוה האמינו לנגדו שיהא נאמן לומר פרעתי באותו זכות הכתוב אמרינן דידו על התחתונה ועיין בדרישה: ולכך נאמר שלא יועיל כו' כצ\"ל נאמר ברי\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' בפ' ט\"ו מה' מלוה כ\"כ והמשך ל' רבינו כך הוא בתחלה כתב דין נאמנות הלוה נגד יורשי המלוה והוא לד\"ה ואח\"כ כתב שהרמב\"ם כתב שסתם נאמנות הלוה מועיל אפי' ליורשיו נגד המלוה ושבעל התרומות הוסיף כו' אבל הרא\"ש חולק עליהן וס\"ל דלא מיבעיא דאנן לא טענינן להו אלא אפי' אם היתומים עצמן טוענין כן ואפי' לאחר זמן ל\"מ מיהו דוקא כי טוענין אבינו אמר לנו שפרע הוה דינא הכי אבל אם טוענין אנחנו פרענו לכם לכ\"ע לא מהימני: אינו גובה מיורשיו ואצ\"ל מלקוחות הטעם ג\"כ כמ\"ש לעיל דכשבא לגבות מן היורשים יכולין לטעון פרוע הוא מאי אמרת שטרך בידי מאי בעי הם משיבים אבינו סמך אהימנותך והוי כקרוע בידך: "
+                ],
+                [
+                    " משלם המקצת שהודה ונשבע שבועת היסת ה\"ה דבלא מודה מקצת נמי נשבע שבועת היסת כדלעיל ולרבותא נקט מודה מקצת דאעפ\"כ אינו נשבע אלא היסת וגרע מטוענו מלוה ע\"פ כיון שהאמינו כ\"כ המ\"מ. ומור\"ש ז\"ל כתב ע\"ז ובספרי בפרק הכותב שדיתי בו נרגא לדמות למלוה ע\"פ וצריך שבועה דאורייתא ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שאנו טוענין שאביהם פרע שאם היה קיים כו' ואע\"ג דפרעון תוך הזמן מילתא דלא שכיחא הוא דכך אמרינן חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו ומילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי כדמוכח בכמה דוכתי מ\"מ הכא שהאמין מלוה ללוה שיהא נאמן לומר פרוע נעשה תוך זמנו כלאחר זמנו גבי הלואה זו ולא מיחשב מילתא דלא שכיחא ודוק: ומיהו בשבועת היסת דלא פרע בעה\"ת לטעמיה אזיל וס\"ל דשבועת יורשין איכא נמי לפטור וכבר כתב רבינו לעיל סימן ס\"ט שהרא\"ש בתשובה חולק וס\"ל דאין נשבעין שבועת היורשין אלא לגבות אבל לא לפטור את עצמן. ומה שלא הזכיר רבי' כאן דעת הרא\"ש משום דבלא\"ה לא ס\"ל להרא\"ש כבעה\"ת בזה כמ\"ש ואזיל ובהך דינא סמך אמ\"ש לעיל סימן ס\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " אבל א\"א ז\"ל כתב מת הלוה כו' כצ\"ל: ואני אומר שלא אמר אביכם לכם מעולם כלום ז\"ל מור\"ש ז\"ל ותימה לי מה שכתב מהא דכתב לעיל סימן ס\"ט דכל היכא דאביהם היה קיים היה טוען היה נאמן בשבועה טענינן להו ליתמי ונאמנים אפי' בלא שבועה שלא פקדנו וצריכין לחלק דלא טענינן דקיימי במקום אביהם אלא היכא דאביהם הוי נאמן מצד הדין כגון שטר בכ\"י אבל היכא שזה האמין ללוה לפנים משורת הדין בזה לא טענינן ליתמי והוי כאילו לא האמין כלל והשטר בנאמנות קיים וצ\"ע עכ\"ל והיינו נמי מטעם שכתבתי לעיל דאין אדם מאמין אלא לאדם שבטוח בו שלא יעיז נגדו ויכול לומר דוקא באביכם הייתי בטוח: אבל אם הביאו עדים כו' נתבטל פי' ולא אמרינן דלא הימניה אלא כשיאמר כן לפניו שלא היה יכול להעיז נגדו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " תשובה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת כו' בכלל מ\"ד סימן ז' כ\"כ: שטר שכתוב בו נתחייב פלוני לפלוני או לפלוני והאמין כו' כצ\"ל וכן הוא בש\"ע ור\"ל שכתוב בשטר פלוני או פלוני איזה מהן שיוציא עלי ש\"ח זה יהיה נאמן נגדו אבל גי' לפלוני ופלוני ע\"כ לא א\"ש דא\"כ משמע שהם משותפין וממ\"ש בסוף דבריו ואם היו שותפין משמע דעד השתא מיירי באינן שותפין וע\"ש בתשובה: כיון שהאמין למוציא את השטר ז\"ל מור\"ש ז\"ל ואע\"פ שכתבתי לעיל סימן ל\"ט בהג\"ה שאף בלא נאמנות כל מי שהשטר בידו גובה היינו כשהשני אינו מודה שנפרע ודוק והעיקר כתבתי בפרק מי שהיה נשוי עכ\"ל: ואם היו שותפין בחוב כיון שאחד מהן מודה כו' דוחק לומר שנקט שותפין בחוב משום סיפא לחוד דהיינו דנאמן להפסיד חלקו דא\"כ שם הול\"ל שאם הם שותפין ולא ברישא ללא צורך אלא נלע\"ד דדוקא משום שהם שותפין דאז היתה תחלת הנתינה לא' מהם קצת ברשות כיון שהם שותפין לכך כ\"ז שיש לחבירו נכסים שיוכל להוציא מידו מניחין הלום ומוציאין מהשותף שהודה שקיבל משא\"כ כשלא היו שותפין דאז היו מגבין מיד הלוה והוא יתבע ויוציא מזה שהודה שנפרע. ואין שייך אפוכי מטרתא ל\"ל שיש נ\"מ אם יש ללוה מעות או מטלטלין ולזה שקיבל אין לו כ\"א קרקעות: אבל על חלקו הוא נאמן שם בתשובה מסיק וכתב ז\"ל וב\"ד מגבין לאחר חלקו אע\"פ שכתוב בשטר שכל מי שיוציא השטר יגבה כל החוב כיון שידוע שהיו שותפין כו' ובזה מיושב דל\"ת פשיטא דנאמן על חלקו וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המלוה לחבירו כו' שהוא כמו רבית פשוט הוא ונתבאר בי\"ד סימן קע\"ב ובסימן ק\"ס ע\"ש ועי' שם בר\"ס קס\"ו מש\"ר בשם הרמב\"ן ונראה דה\"ה כאן וכתבתיהו בסמ\"ע ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הלוה לעני כו' הכי תנן בפרק האומנין (בבא מציעא דף פ') משמיה דאבא שאול ומטעם דהוה כמשיב אבידה ומפרשינן בגמרא דמיירי בפסל וקרדום בדברים אחרים שתשמישן מרובה נ\"ל דצ\"ל שפחתן מרובה: כדרך שאמרו פורטין לאחרים כו' בפ\"ק דב\"ב אמרו דגבאי צדקה כשפורטין הפרוטות שגובין לעשות מהן סלעים אין פורטין לנפשם מפני החשד וכתב רבי' דין זה בי\"ד סימן רנ\"ז ע\"ש. וכתב ב\"י דהיינו דוקא בדלא התנה עמו מעיקרא להשתמש בו ולפחות מדמיו דבס\"פ האומנין אמרינן שם במלוה צריך למשכון קמיפלגי אי הוה ש\"ש או ש\"ח משמע דלהשתמש בו ולפחות מדמיו לכ\"ע שרי עכ\"ל ב\"י בקיצור: "
+                ],
+                [
+                    " כל הגאונים פסקו כו' עד\"ר שם כתבתי ל' הגמ' ובמק\"פ: שהמלוה על המשכון ש\"ש הוא כו' כלומר ש\"ש על כל המשכון אפי' היה שוה הרבה יותר מכדי החוב והטעם משום דמה שמלוה לזה מצוה הוא ואילו הוה מתרמי לפניו עני בההוא שעתא דמלוה ליה לא הוי בעי למיתב ליה ריפתא או פרוטה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ובשביל ההוא פרוטה נעשה ש\"ש אמשכון זה כ\"ז שיהיה אצלו ככל ש\"ש שבההוא שכר שמקבל עליו בתחלה או בסוף נעשה עליו ש\"ש כ\"ז שהוא אצלו. וכ\"מ מל' התוס' פ' אלו מציאות וכ\"כ רשב\"א והראב\"ד ז\"ל. ובתשובת הרא\"ש שהביא רבי' לקמן ס\"ס זה כתוב דהוה ש\"ש משום דהמלוה מחויב לטפל בשמירת המשכון לנערו ולשטחו בחמה שלא יתעפש ולא יתקלקל ואילו היה מתרמי ליה עני בשעה שמתעסק בצרכי המשכון הוה פטור מלמיתן ליה פרוטה דמתעסק במצות השבת אבידה הוא ובההוא פרוטה הוה ש\"ש וכתב שם דמכח זה הו\"ל דין ש\"ש מתחלת ההלואה על המשכון עד שיפרע לו אבל אם נשאר המשכון בידו זמן מה אחר שפרע לו או שנתנו לידו ונגנב קודם שהלוה לו אינו עליו ש\"ש ע\"ש ולפני זה ג\"כ בתשובת הרא\"ש בסכ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " קתא דמגלא בית יד של סכין שקוצרין בו התבואה והשחת: אי אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי אבל אי לא אבד פשיטא דיכול לכופו שיפרענו מיד שיגיע הזמן שקבע לו ואי הוא סתם הלואה מיד אחר ל' יום רש\"י: אלא לא הפסיד אלא כנגד משכונו משום דלעולם כל שיש משכון בידו אמרינן דלגוביינא שקליה למיגבי מיניה כפי האפשר לו (וכן נראה סברת רש\"י וכמ\"ש בדרישה): וכנגד משכונו מיהא כו' נראה דמש\"ה חזר וכתבו דקאי אמה שלפניו ובא לאשמועינן דאפילו אם המשכון קתא דמגלא שאינו דבר שצריך טפול ושמירה שלא יתקלקל וליכא פרוטה דעני כ\"כ ועוד דמדלקח קתא דמגלא נראה הדבר דלא לקחו אלא לזכרון דברים אפ\"ה אמרינן דכנגד מעותיו מיהו הפסיד ומטעם דכתיבנא וע\"ז מסיק דל\"ש משכנו שלא בשעת הלואתו כו' כלומר ל\"מ משכנו שלא בשעת הלואתו דאין לומר דלזכרון דברים נטלו דא\"כ היה נוטלו מתחלה אלא אפי' משכנו בשעת הלואה דא\"ל לזכרון דברים נטלו אפ\"ה לא אמרינן כן אלא לגוביינא שקליה כנ\"ל ולא כמו שהבין ב\"י שהטעם משום דקיי\"ל בעלמא כר\"י דיליף מקרא דב\"ח קונה משכון ודוק בדרישה שם הוכחתי כך מתוך סוגיית הגמרא: בין הלוהו פירות שדרכן להרקיב נמצא שנתהנה בזה המלוה שהלוה יתן לו בעדו מעות או פירות אחרים כשיצטרך להן בין הלוהו כו' ולא זו א\"ז קתני ולאפוקי מר\"י שחילק בכך עד\"ר: ואין חילוק בין אם פירש המלוה כו' בין אם קבלו סתם כצ\"ל אע\"פ דמסוגיית הגמרא מוכח דאפי' אמר אע\"פ שאינו שוה קבלתיו אפ\"ה לא הפסיד מעותיו לדעת הסוברים דלית הלכתא כשמואל (וכמ\"ש בדרישה) וא\"כ למה נקט רבינו סתם עדיפא הול\"ל ולפי מ\"ש בסמוך דרבי' בא לאשמועינן ג\"כ דכנגד מעותיו מיהו הפסיד א\"ש דנקט רבי' סתם דהוי רבותא לאידך גיסא דאפי' קבלו סתם הפסיד עכ\"פ מה שכנגד החוב ולא זו א\"ו קאמר ל\"מ כשפירש שאינו מקבלו אלא בכדי שוויו דפשיטא דכנגד חובו מיהו הפסיד אלא אפי' קבלו סתם וק\"ל. גם מור\"ם בש\"ע כתבו אהאי בבא ע\"ש. ומה שלא כתב גם כן הרבותא דהאומר אע\"פ שאינו שוה קבלתיו דאפ\"ה לא הפסיד מהלואתו מותר מדמי שווי המשכון משום דלפי מה שהקדים שהגאונים פסקו דליתא לדשמואל פשוט ליה דאפי' אמר כן ל\"מ ועוד כיון דלגי' רש\"י והרי\"ף צ\"ל דוקא סתם וכמ\"ש בדרישה ואף לגירסת ר\"ח יש צד רבותא באומר סתם וכמ\"ש מש\"ה נקט רבינו האי רבותא דסתם ועד\"ר מ\"ש עוד מזה: אבל ר\"י פסק כו' ר\"י חולק בתרתי אהגאונים. חדא דאם נתן לו משכון השוה יותר מחובו ס\"ל דש\"ח הוא על המותר מכדי חובו. והב' דאי נתן לו משכון שאינו שוה כדי חובו ואמר קבלתיו אע\"פ שאינו שוה אם אבדו הפסיד המלוה כל חובו משום דס\"ל כדשמואל ועד\"ר טעם פלוגתתן: ואעפ\"כ כנגד דמי החוב הוה כאילו פי' כו' פי' שמואל דס\"ל אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי נאמרו אע\"פ שאינו שוה קבלתיו משום דהוה כאילו פירש שמקבלו אדעת כן שיאבד חובו באבידת המשכון וה\"נ אע\"ג דלא אמר שום דבר דהוה ליה כאילו קיבל עליו בהדיא וכן מפורש בהדיא בתוס' ע\"ש ועל זה מסיק רבינו וכתב ל\"ש משכנו בשעת הלואתו כו' הפוך מ\"ש לעיל בשיטת הגאונים משום דשמואל דקאמר אבד אלפא זוזי מטעם דהו\"ל כאילו פי' בהדיא וכמ\"ש לא איירי אלא משעת הלואה ומש\"ה לסברא זו של תוס' הוה רבותא איפכא דל\"מ משכנו בשעת הלואתו דאז פשיטא דאמרינן דהוה כאילו פי' שקבלו אדעת כן שאם יאבדו יפסיד חובו אלא אפי' משכנו שלא בשעת הלואה נמי אמרינן דהוה כאילו קבלו בכדי חובו כיון שהיה שוה כ\"כ ועד\"ר ודו\"ק היטב ותמצא שדברינו אלה אמתיים הם ע\"פ סוגיית הגמ' ומסולק בדברינו אלו תמיהת ב\"י על רבי' ע\"ש: בד\"א שהלוהו סתם אבל אם פירש כו' הכי אמרינ�� בגמרא דפרק שבועת הדיינין וע\"פ גירסת התוס' כמ\"ש בדרישה. ודוקא כשאמר לו כן בשעת הלואה דאז אמרינן דקבלו אע\"פ שלא היה שוה חצי חובו כ\"ז שלא יחזירנו לידו וכמ\"ש לעיל ל' רש\"י אבל שלא בשעת הלואתו אפי' אמר אע\"פ שאינו שוה כנגד כל חובי קבלתיו ל\"מ וכ\"כ התוס' שם בפ' שבועת הדיינים והג\"א פ' האומנין ומ\"ש רבינו לעיל בסמוך ל\"ש כו' היינו כשהמשכון שוה כנגד חובו ואז אמרינן דמסתמא קבלו בחובו וק\"ל: אם אבד המשכון אבד כו' ל' שמואל הוא ג\"כ אבד קתא כו' משמע דאם נאנס ממנו לא דאע\"פ שאמר הריני מקבלו אף שאינו שוה בכדי חובי לא היה דעתו אלא להבטיח הלוה מגניבה ואבידה אבל להתחייב באונסין ודאי לא אסיק אדעתיה וק\"ל: כנגד כל החוב קבלתיו דסביר וקיבלו עד זמן הפרעון כמ\"ש לעיל בשם רש\"י: וכן אם הלוהו על ב' קתות אלף זוז כו' היינו כנהרדעי דאמרי הכי בס\"פ שבועת הדיינים ולאפוקי מדשמואל ור\"נ דאמרי בב' קתות לא אמרינן כל חדא קיבל בת\"ק אלא תרווייהו קיבל בחד משכון ולא בפרעון וכיון דמהדר ליה מקצת משכונו מאי דחסר מיניה לפטור נפשיה בתשלומי שוויו וכן קתא ומשכון דבר חשוב ס\"ל דלא אמרינן דקיבל המשכון בפלגא וקתא בפלגא דחוב אלא כל חד במאי דשוי דאם המשכון שוה עשר וקתא אחד אבד משכון אבד י' חלקים מהחוב אבד קתא אבד חלק א' קמ\"ל עוד פי' שם רש\"י ותוס' בע\"א ע\"ש: אין המלוה נותן ללוה היתרון כדלעיל דהוי ש\"ח. וכתב מור\"ש ז\"ל לכאורה היה נראה לפרש דוקא כשהלוה על המשכון אבל אי משכנו שלא בשעת הלואתו כ\"ע מודים דהוי ש\"ש כיון שיש בו קנין מדר\"י כו' אכן המחברים לא חילקו בזה ואדרבה הרא\"ש כתב בין משכנו בשעת כו' וכן איתא להדיא בסוף שבועת הדיינים עכ\"ל ואפשר דה\"ט דס\"ל להפוסקים דלא אמר ר\"י אלא כנגד חובו ועמ\"ש בדרישה בס\"ג. ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך המלוה לחבירו על המשכון כו' פרטי דינים הללו הם ממשנה וגמרא דפרק שבועת הדיינים (שבועות דף מ\"ג) ופרק המפקיד (בבא מציעא דף ל\"ד ל\"ה) וכמ\"ש בדרישה ע\"ש ועל ל' לפיכך שכתב רבי' כתב הב\"י ז\"ל פי' כיון שלכ\"ע יש חוב והפסד למלוה באבידת המשכון מה שכנגד חובו אך קשה דהא בהך בבא איירי כשהמלוה תובע ללוה לכן נראה יותר לפרש דה\"ק לפיכך כיון דס\"ל להגאונים דליתא לדשמואל וגם לדעת ר\"י לא איירי שמואל בכל ענין אלא בדפירש לפיכך המלוה לחבירו כו' ואומר סלע הלויתני כו' ולא פי' כו'. ועוד כלל בל' לפיכך אם תובעו הלוה שאבדו או נגנבו לדעת הגאונים א\"נ אבדו בפשיעה לדעת ר\"י דהוי דינא כמו שיתבאר בסעיף שאח\"ז וק\"ל: סלע הלויתיך ושקל היה שוה סלע הוא ב' שקלים ושקל הוא ב' דינרין: ושואל שקל כו' והשקל הב' אינו מבקש שמודה שאבד המשכון ולא נאנס ועד\"ר: ולא פי' שקבלו בשביל כל החוב ר\"ל וגם לא אמר אע\"פ שאינו שוה כנגד כל החוב קבלתיו ורבינו קוצר כאן וסמך אמ\"ש לעיל בדברי ר\"י. א\"נ נקט אליביה דהגאונים הנ\"ל דאליבייהו אע\"פ שאמר כן לא מהני א\"ל שיקבלו בפי' כנגד כל החוב וכנ\"ל: ישבע המלוה כעין דאורייתא פי' בנקיטת חפץ דחיישינן שמא עיניו נתן בו וכמ\"ש בדרישה שיתבאר לקמן בסרצ\"ג בדין שומרין שכל שומר אפי' אם רצה לשלם צריך לישבע שבועה זו וע\"ל ספ\"ז וגם בסמוך בסעיף ד'. ומ\"ש כעין דאורייתא משום דהאי שבועה נרמזה במשנה ותירוצא דרב אשי עד\"ר: וישבע הלוה שבועת היסת ויפטר דהמע\"ה אלא שחכמים תקנו בכל כפירה היסת ודקדק רבי' והקדים שבועת המלוה כו' שאינו ברשותו לשבועת הלוה ג\"כ משמע דאף אם אין הלוה טוע�� שישבע לו שבועה שאינו ברשותו קאמר דהב\"ד משביעין אותו שאינו ברשותו וכ\"כ רבינו בסמוך ס\"י דכשיש על הלוה שום שבועה אז לא ינצל המלוה לעולם מלישבע שבועה שאינו ברשותו ומדקאמר לעולם משמע אפילו הלוה מאמינו ומטעם שמא יוציא את המשכון וכו' וכ\"כ הר\"ן בס\"פ שבועת הדיינים ומש\"ה לא כתב רבי' כאן דאם מאמינו הלוה דא\"צ לישבע כמו בסמוך ודוקא בסמוך דכתב בתובע לוה למלוה כתב דאם הלוה מאמינו נשבע היסת ונפטר דכיון דהמלוה נשבע היסת לא חיישינן תו שיוציא הוא עצמו משכונו מתחת ידו וכמ\"ש בדרישה. וטעם זה דאמרו דישבע המלוה תחלה פן ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון איתא שם במשנה וגמרא פרק המפקיד(בבא מציעא דף ל\"ד) וכתבו התוס' ז\"ל פי' רש\"י ויפסלנו לעדות ולשבועה וקשה לר\"ת דכ\"ש שישבע הלוה שהוא ידקדק יותר לישבע באמת כדי שלא יפסלנו המלוה וכי עבדינן תקנה לרמאי וכ\"ת דחיישינן שמא המשכון יתקלקל אח\"כ ויוציא עליו לעז אע\"פ שנשבע באמת א\"כ מאי פריך בסמוך כי משתבע מלוה נמי ליטרח לוה ומייתי להמשכון ומשני מי ידע לוה מאן דעייל ונפק בביתיה דמלוה ושם לא שייך לומר שיתקלקל ומאי פריך הא ידקדק המלוה שלא ישבע לשקר ונראה לר\"ת כפי' ר\"ח דנראה כמו שבועה לבטלה וגנאי הוא לישבע היכא שהדבר מתברר אח\"כ שהמלוה יוציא את הפקדון עכ\"ל התוס' ועד\"ר: וישבע הלוה שבועת התורה נ\"ל פשוט דאם אמר הלוה הילך דינר זה שהלויתני יותר מדמי שוויו של משכון פטור בהיסת וכמ\"ש רבינו בסמוך במלוה. והא דלא כתבו רבינו כאן אפשר משום דבעי למכתב דלפעמים נוטל המלוה בלא שבועה וכגון שאומר הלוה איני יודע דהו\"ל מחויב לישבע ש\"ד ואינו יכול לישבע ומשלם וק\"ל: ויפלול בשבועה שלא היה שוה כו' כתב המ\"מ בדין היה שיטול מלוה בלא שבועה אלא שכיון שצריך לישבע שאינו ברשותו מדין גלגול יש לו לישבע כמה היה שוה עכ\"ל. והכי דייק ל' רבינו ואינו יודע אם פרעו אם לאו פי' שהוא מודה שהלוה לו סלע ואינו יודע אם המשכון היה שוה כ\"כ שיהא נפרע בו נגד חובו: ואם יש למלוה עדים כו' וה\"ה אם מאמינו הלוה במה שאינו ברשותו והא דלא כתבו רבינו כאן כמו שכתבו בסמוך משום דאין רגיל להאמינו שעי\"ז יצטרך הלוה לשלם לו כל תביעתו משא\"כ בסמוך דקאי אפטור המלוה גם אינו פטור אלא אם כן ישבע היסת וכעין זה כתבו התוס' כתבתי לשונם בדרישה וע\"ש: נוטל שקל בלא שבועה כיון דמודה דודאי היה חייב לו וכנ\"ל: אלא שמחרים מתקנת הגאונים: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הלוה תובע כו' עד ואבדתו בפשיעה נ\"ל דצ\"ל ואבדו בפשיעה דלא מדברי הלוה התובע הוא אלא רבינו כתב שמיירי זה כשאבדו בפשיעה והמלוה מודה בזה דאל\"כ לא היה חייב לשלם וק\"ל: משלם לו דינר אחד שהודה כן הוא בס\"א ועיקר: וכולל בשבועתו שאינו ברשותו אבל הרמב\"ם פי\"ג דמלוה ובעל סה\"ת שמ\"ט כתבו איפכא שנשבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול שלא היה שוה יותר על דינר אחד אבל רבינו יפה דקדק כיון ששבועה וו שלא היה שוה יותר צריך לישבע לעולם ושבועה שאינו ברשותו כשמאמינו או שיש עדים א\"צ לישבע הילכך שבועה שאינו שוה יותר הוא עיקר ועליה כולל שאינו ברשותו ב\"י. ולעד\"נ דרבינו ס\"ל כהרמב\"ם וב\"ה דצריך להקדים שבועה שאינו ברשותו משום דהכי מסתבר דאיך ישבע כמה היה שוה כל שיש לחשוב שהוא עדיין אצלו ואפשר למיקם עלה דמילתא אלא משום דאין נשבעין שתי שבועות אלא כוללן שניהן בשבועה א' וכיון דרמיא עליה ש\"ד דמודה מקצת ודאי צריך לישבע ש\"ד וכוללין עמה שאינו ברשותו מש\"ה הקדים רב��נו ללמדנו שיש עליו ש\"ד ולא לענין שבשעת שבועה יפרט בשפתיו זו תחלה והרמב\"ם ג\"כ כוונתו דעל שניהן נשבעין ושבועה זו דאורייתא אלא שנקט השבועה על הסדר וסמך על הפשיטות דנשבעין בש\"ד אלא דלפ\"ז לא הו\"ל להרמב\"ם לכתוב ל' ויכלול שלא היה שוה יותר כיון דנשבע ש\"ד דל' ויכלול משמע שהיא טפילה לשבועה שאינו ברשותו: ואם א\"ל הילך כו' דכיון שא\"ל הילך לא הוי מודה מקצת אלא כופר בכל. וכן אם א\"ל שהיה לו בידו כדי הדינר שהודה דמה לי כופר בכל באופן זה או שכופר בכל כמשמעו ודינים הללו יתבארו בדברי רבינו בר\"ס ע\"ה ופ\"ז ע\"ש: הרי זו נשבע היסת ונפטר אם זה מאמינו אבל אם אינו מאמינו ואין לו עדים נשבע שבועה שאינו ברשותו ומגלגל עליה אם היה שוה יותר מה' דינרים ב\"י ופשוט הוא: שאינו יודע שהיה שוה יותר מדמי החוב ויפטר ז\"ל מור\"ש ז\"ל ואינו דומה לאינו יודע דלעיל דהתם בודאי היה חייב לו כמש\"ר שם אבל הכא דומה למנה לי בידך והלוה אומר איני יודע דקי\"ל דפטור עכ\"ל. ועד\"ר מ\"ש ליישב דל\"ת ממ\"ש כאן למש\"ר בסע\"ה סי\"ח ע\"ש: ואם השיב איני יודע שהוא שוה יותר כו' כ\"כ רמב\"ם פי\"ג דמלוה והראב\"ד השיג ולקמן סע\"ד יתבאר: "
+                ],
+                [
+                    " נשבע הלוה היסת כו' והמלוה נשבע כו' נראה דהמלוה צריך לישבע תחלה וכמש\"ר בסמוך ומשום דהלוה אינו נשבע עכ\"פ אלא היסת והמלוה פעמים ש\"ח פעמים היסת וכמש\"ר ואזיל מש\"ה הקדים רבינו דין שבועת הלוה אבל לא משום דנשבע תחלה. והמלוה נשבע שאינו ברשותו פי' כעין דאורייתא: "
+                ],
+                [
+                    " נשבע כו' ויצא זה בזה היינו דוקא היכא שטען אבד וכמש\"ר לעיל דכנגד חובו הוי ש\"ש. אבל נאנס לא היה מפסיד המלוה מעותיו: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יש עדים שנגנב והיה שוה כו' נראה דאפילו אין העדים מעידים שהיה שוה יותר אלא שהוא מודה שהיה שוה יותר אפ\"ה אינו נאמן במגו אפי' להרא\"ש דס\"ל דאמרינן מגו לאפטורי משבועה וכמ\"ש בדרישה בסמוך משום דהוי מגו דהעזה: ישבע מלוה כש\"ח שלא פשע כו' ע\"ל סרצ\"ד שכתב רבינו בש\"ח כשיש עדים א\"צ ש\"ד שלא פשע ושבירושלמי איתא שצריך לישבע שלא פשע ושלא שלח בה יד ושם הסכים הרא\"ש (כהירושלמי) ורבינו כתבו כאן כדעת הרא\"ש אלא ק' דהול\"ל נמי דצריך לישבע שלא שלח בה יד (וכן מוכח לקמן סעיף כ\"ד): ישבע המלוה כו' שאינו ברשותו כו' ושנאבד באונס כו' ק' אחר שנשבע שנאנס מידו שבועה שאינו ברשותו ל\"ל ואפשר דכיון שהיא תדיר צריך לישבע בתחלה שאינו ברשותו א\"נ שמא יערים לישבע על שהיתה אבודה ממנו באונס ועכשיו כבר מצאו והיא ברשותו וע\"ל סרצ\"ה כתבתי ישובים אחרים: "
+                ],
+                [
+                    " ה\"ז משלם ואינו נשבע דבזה לא יהא נחשד שנתן עיניו בו המ\"מ: אבל בזמן שהלוה נשבע כו' כדי ליטול צ\"ע היכי משכחת לה שיהא הלוה נשבע ונוטל דכשהמלוה מודה שהיה שוה יותר ואינו יודע כמה כבר כתב לעיל דנוטל הלוה בלא שבועה וי\"ל דמשכחת לה שהלוה טוען סלע הלויתני וב' היה שוה והמלוה מודה שהיה שוה יותר אבל אינו יודע כמה ויש לו ע\"א שלא היה שוה אלא ה' דינרים הרי הלוה נשבע נגד העד ונוטל סלע מהמלוה דכיון דנשבע נגד העד הו\"ל כאילו אינו וכבר נתבאר דכשהמלוה מודה מקצת ובהמותר אומר איני יודע דנוטל הלוה בלא שבועה אלא דכאן צריך שבועה נגד העד וק\"ל ודומה לזה כתב הרשב\"א לענין שואל ומשאיל והביאו ב\"י ובד\"מ מסכ\"ד: אז לא ינצל המלוה לעולם מלישבע כו' משמע אפילו אם הלוה מאמינו וכמ\"ש לעיל בס\"ה ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לא כו' זהו נלמד מעובדא דס\"פ המקבל (בבא מציעא דף קי\"ו ע\"א) ההוא גברא דחביל סכינא דאשכבתא מחבריה ואמר רבא עליה דיכול לטעון עליו עד כדי דמיו וכו' ע\"ש: ומ\"ש רבינו אם הוא בנין כו' ר\"ל אף שראו עדים תחלה שנתנו לידו אלא שאינו יודע שבא לידו בתורת משכון או בתורת מכירה או מתנה ואף שראו אותה עתה בידו דהיה נאמן לטעון לקוח הוא בידי כמ\"ש רבינו בסמוך ובסקל\"ג. ואם הוא דבר העשוי להשאיל או להשכיר דליכא טענת לקוח אם אינו ידוע שהוא בידו איכא טענת להד\"ם ואם ידוע שבא לידו בתורת משכון דליכא שום א' מאלו הטענות אכתי אם לא ראו אותו עתה בידו איכא טענה דהחזרתיהו לך בכל אלו נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו במגו דלקוח או במגו דלהד\"ם או במגו דהחזרתיו כל חד וחד היכא דשייך וק\"ל: אע\"פ כו' צריך לישבע בנק\"ח כו' ז\"ל הרא\"ש פרק כל הנשבעין (דף ר\"ט) כיון דלאו אגופא דמשכון קא טעין ובעי לאפוקי ממונא מרשותא דחבירו ליה ליה בלא שבועה חמורה והביאו ראיה וכו' ע\"ש כלומר כיון שאינו טוען לקוח אלא רוצה להחזיר החבית ולהוציא ממון דינו ככל הנוטלין שבתורה שנשבעין ונראה שטעם זה תפס רבינו לעיקר וזהו שכתב בסמוך ואפי' לדבר הגאונים דוקא כשתפס חפץ זה שצריך להחזירו לבעליו ויטול מעותיו ודלא כטעם שכ' הרמב\"ם ועד\"ר: והראב\"ד כתב כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו לדברי הגאונים כו' תיבת זה שכ\"ר אינה מדוקדקת דהא לא בא לומר אלא דוקא שתפס חפץ שצריך להחזירו משא\"כ במעות ונראה דכתב זה להוכחה לדבריו דדוקא בחפץ אמרו כן והוא דדין זה דנשבע עד כדי דמיו לא נזכר בגמרא כי אם בחפץ ולא במעות וכאילו כתב דהא זה הדין הנזכר בגמרא איירי דוקא בחפץ וק\"ל: לפיכך אם המשכון וכו' כלומר כיון דקיי\"ל דיכול לטעון עד כדי דמיו. ונשבע על הב' שכפר בהן ופי' נשבע ש\"ד כדין מודה מקצת: "
+                ],
+                [
+                    " הרי המלוה נפרע מדמי המשכון ז\"ל מ\"ו ר\"ש ז\"ל פי' בשבועה לגאונים בנק\"ח ולהראב\"ד היסת ואיירי כשהיה יכול לטעון לקוח הוא בידי כו' וק\"ל עכ\"ל ופשוט הוא זה: או החזרתיו לך נשבע הלוה פי' היסת: כיצד דברים שאינם עשויין להשאיל כו' הכי מסקינן בגמרא דהמקבל הנ\"ל ע\"ש: שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר ע\"ל סימן קל\"ג: ואין עדים לומר היאך באו לידו כלומר אפילו יודעים שבאו לידו מפלוני זה אבל אינם יודעים באיזה אופן וכן הוא בהדיא לקמן סקל\"ג: בתורת שאלה או אם אין עדים צ\"ל אז במקום תיבת או ור\"ל אז בזה הדין יש נ\"מ בראיה משא\"כ ברישא באין עדים היאך בא לידו ובספרים מדוייקים ראיתי דלית שם לא תיבת אז ולא תיבת או וא\"ש טפי: ויש עדים שראוהו עתה בידו כו' פי' והכירו או בראייתם החפץ שהוא של הלוה אבל אם כשראוהו אינו ברור להן שהוא של זה הלוה אין מחייבין אותו תו להוציאו ולהראותו כדי שיתן בו הלוה סימן כדאמרינן בפרק ח\"ה גבי רמאי דפומבדיתא וכתבו רבינו גבי דין אומן סקל\"ד וגבי דין שומרים בתרצ\"ז וע\"ש ודוק: שראוהו עתה בידו עד\"מ ובהגהותיו מ\"ש בזה: "
+                ],
+                [
+                    " פי' הרמב\"ם כו' בפ\"ח דטוען כ\"כ וז\"ל כגון היורות הגדולות של נחושת שמבשלין בהן בבתי משתאות וכגון כלי נחושת הטוח בזהב ששוכרין אותו לכלה להתקשט בו שעשיית אלו הכלים אינם למכירת עצמם ולא ליהנות בהם ב\"ה בביתו אלא להשאילן לאחרים או להשכירם וליטול שכרם עכ\"ל: ושאר כל כו' כלומר לא כמ\"ש הרמב\"ם שהכל תלוי בכלי אלא מצד הכלי כל שאינן מקפידין מפני חשיבו��ו מקרי עשוי להשאיל אבל ג\"כ תלוי בשואל ומשאיל ולפי ראות הדיין ר\"ל דלפעמים דעת ב\"א משתנה ואין תלוי ברגילות לחוד: באהבת כו' נראה דגם אהמשאיל קאי אהוב ומעורב בין הבריות שמסתמא לפי טבעו שמטיב לאחרים אמרינן שהשאיל לו נמי זה הכלי ואם הוא שנוא אין מאמינין לטענתו שהשאיל לו: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א כו' כלל עיין ס\"ה כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " כתב בע\"ת כו' בשער י\"ט כ\"כ ע\"ש. ודעת הי\"א כתב המרדכי ס\"פ המקבל ועד\"ר: ומש\"ר והכי מסתברא כיון שאין כו' אע\"ג דלא מצינו בשום מקום שמאמינים לאדם במגו יותר ממה שהוא עצמו מודה וכיון שהוא מודה שהכלי ממושכן בידו איך נחזיקהו בחפצו של זה בע\"כ והרי גם לא האמינוהו להגאונים הנ\"ל בהיסת במגו דלקוח מה\"ט דהוא עצמו מודה דהכלי עומד ברשות בעל החפץ מ\"מ נראה דדעת רבינו הוא דכל האומר אני מקבלו בחובי אע\"פ שאינו שוה כ\"כ לפי שומת ב\"א מסתמא תחלת הלואה שהלוה לו עליו כ\"כ היה ע\"ד וכוונה זו שאם לא יפדנו יחזיקנו בדמיו לפי שהיה חביב לו ול\"מ אם אומר שמתחלה התניתי עמו שישאר בידי אם לא יתן לי כל דמי הלואתי דמאמינים לו אלא אפילו סתמא כפירושו דמי דלאו בשופטני עסקינן וכשם שמועיל תפיסתו לטעון כדי דמיו כך מועיל נמי לענין שנאמן לומר מתחלה לזה כוונתי ובהכי איירי רבינו ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואין חזקת כו' דינים הללו הן מגמ' דר\"פ חזקת ע\"ש ולקמן סקל\"ה ומ\"ש שם: ועבד קטן כו' ואע\"ג דיש לו אם לא אמרינן אטו עיילהו להתם עשום דמסתמא אין האם שוכחת את בנה: יחזיר לו העבד ואין העבד נאמן לומר שלא נכנס מעצמו: "
+                ],
+                [
+                    " משכן את חבירו כו' דקדק רבינו וכתב משכן את חבירו וכו' דשלא בשעת הלואה משכנו דאי בשעת הלואה אין מחויב להחזיר ודין זה נלמד מגמ' דס\"פ המקבל הנ\"ל. או משכן אלמנה כו' דאז איכא מגו כ\"כ בעה\"ת שער מ\"ט: לא אמרינן כו' פי' מיד שבאים לב\"ד וטען המלוה משכון הוא בידי מזקיקין לו להחזיר וכשהחזיר ליהוי כמלוה ע\"פ: "
+                ],
+                [
+                    " ישבע המלוה כו' דזה רצה ליתן לו מעותיו וליקח משכונו וחיישינן שמא עיניו נתן בה או שהלוה טוען שהיה שוה יותר וכדמסיק וק\"ל: והלוה ישבע כו' ודוקא בהאי לישנא ישבע אבל לא שיש בידו נגד חובו דאז היו השבועות סותרות זא\"ז: נשבע שמשכונו כו' נראה דנשבע שבועה דאורייתא דכיון דמלוה כופר במשכון ותובע ממנו כל דמי הלואתו שהלוה לו ע\"פ נמצא מה שמודה לו זה מיחשב הודאה במקצת ואין כאן הילך וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " משכון שנפחתו כו' בדרישה כתבתי ל' בעה\"ת דשמ\"ט דין ג' שכתב כרבינו בדינים הללו ואשר לא כתב רבינו כן בשמו משום דרבינו שינה לשונו בכמה עניינים אשר משמעותן דלא כדברי רבינו המה אבל אחר העיון הן המה וכמ\"ש באריכות בדרישה ע\"ש וכאן בפרישה באתי להוסיף ביאור ולכתוב מילתא בטעמא בדינים הללו כי סתומים הן. מ\"ש משכון שנפחתו כו' עד ונשבע היסת כו' קשה למה סגי ליה בהיסת ולא יצטרך לישבע ש\"ד כשבועת שומרים דמחייבו התורה. אע\"פ שאינו טוען המפקיד ברי שהיה בידו או שפשע בשמירתם. וא\"ת משכון שאני דמסתמא לא פשע בו ושמרו כראוי מחמת דמיו שהלוה עליו דהא כתב רבינו בסימן זה ס\"ט ואם יש עדים שנגנב כו' ע\"ש. הרי לפנינו דאפי' במשכון צריך לישבע שבועה של שומרים כש\"ח. ולכאורה נראה דמיירי כאן דאין המלוה מודה שנפחת בידיו אלא אומר יכול להיות שהיה בו הרקבון או הנקבים שבו מכבר. ומה שהתחיל רבינו וכתב משכון שנפחתו דמיו ביד המלוה אינו ר\"ל שהוא ידוע או שהמלוה מודה שנפחתו דמיו בידו דא\"כ ק' למה כתב אחריו והלוה טוען ברי שנפחת כו' למה לו לטענתו דנפחת מחמת עש או עכבר מה לי בזה או בדבר אחר כיון דהדבר ידוע הוא או שמודה עליו שנפחת והכי הול\"ל והלוה טוען ברי שהפחת נעשה בפשיעת המלוה. אלא ה\"ק משכון שנפחתו דמיו שראינוהו בפחיתותו שאחר שהוציא המלוה מידו לפנינו. והן מחולקים דהלוה אומר שנפחת בידו דמלוה שלא שמרו מעש ועכברים והמלוה טוען אף אם נעשה בידי נעשה באונס ששמרתיהו כראוי ואפשר שלא נעשה בידי כלל אלא היה כן קודם לכן מש\"ה נשבע המלוה היסת ונפטר. ולא חויבו התורה לישבע שבועת שומרים אלא כשהוא ידוע שבא לידו שלם או שהמלוה מודה בו אלא שטוען שנגנב מידו. אבל פי' זה דחוק דא\"כ לא היה לרבינו לסתום אלא לפרש. לכ\"נ דמש\"ר משכון שנפחתו ר\"ל שגם המלוה מודה שנפחת המשכון בידו אלא שטוען שנעשה באונס ששמרו כראוי ואפ\"ה אין עליו שבועת שומרים כיון דיש לו מגו אילו רצה היה טוען שהיה בו הפחת כבר ולא השגיח עליו בשעת הלואה. ולא דמי לשאר ש\"ש דחייבו התורה אע\"פ דיש לו מגו דלהד\"ם וכמש\"ר בשם הרמב\"ם והרא\"ש לקמן בר\"ס רצ\"ו דשאני התם דמגו דלהד\"ם הוא מגו דהעזה וכמש\"ר שם בשם הרא\"ש משא\"כ בזה דאין זה העזה במה שהיה טוען ואומר לא השגחתי עליו לבדקו בטובו ושלימותו. ועי\"ל דשאני הכא דהמשכון לפנינו ואין עליו שבועה שאינו ברשותו ורבינו כתב בשם ר\"י לקמן בסרצ\"ד דכשיש עדים שנגנב מידו דא\"צ לישבע ש\"ד שלא פשע או שלא שלח בו יד מפני שלא ציותה התורה לישבע עליהן אלא חז\"ל חייבוהו לישבע גם עליהן אגב שבועה שאינו ברשותו משא\"כ כשיש עדים שנגנב מידו ומה שכתבה התורה ונקרב בעל הבית אל האלקים (פי' לשבועה) אם לא שלח ידו פירשו המ\"מ דה\"ק ונקרב לשבועה שאינו ברשותו אלא נגנב ונפטר והיינו דוקא אם לא שלח ידו דאם היה ידוע ששלח בו יד לשמש בה אזי לא נפטר בשבועה דנגנב דמאו ששנח בו ידו עמד ברשותו גם לאונסין וכ\"ש שם בסרצ\"ד ע\"ש. וא\"כ לר\"י פשיטא דה\"נ פטור משבועה שלא פשע בשמירתו או שלא שלח בו יד כיון דהמשכון לפנינו וליכא עליו השבועה שאינו ברשותו דחייבו התורה. אלא אפילו להרא\"ש ע\"פ הירושלמי שכתב רבינו שם בסרצ\"ד בשמו שחולק עם ר\"י וס\"ל דאף דיש עדים שנגנב אפ\"ה צריך לישבע ש\"ד שלא פשע בו כל שאין עדים שלא פשע דאז פטור משבועה דלא שלח בו יד דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ע\"ש. וע\"פ דעתם כתב רבינו לעיל בס\"ט דאף אם יש עדים שנגנב והן מחולקים בהיתרון שהיה שוה המשכון על דמי ההלואה שמחויב לישבע בש\"ח וכנ\"ל. מ\"מ נראה דהיינו דוקא ביש עדים שנגנב או נאבד המשכון לגמרי בזה דוקא חייב לישבע בפשיעה משא\"כ כשהוא לפנינו רק שנפחת. והכי דייק ל' רבינו לקמן בסרצ\"ד שלא הזכיר בדברי הרא\"ש והירושלמי אלא נגנב או נאבד וגם יש טעם לחלק ביניהם. והא דחייבו לישבע כשנשבר לפנינו שלא פשע בה היינו ג\"כ דוקא כשנשבר לגמרי דומיא דמת דכתיב ומת או נשבר דשבירה כזו היא מיתתו ומשא\"כ כשנפחתה ודוק: ימש\"ר ונשבע היסת שהוא כדבריו כו' הא דלא כתב דינו דהלוה דחייב לשלם להמלוה היתרון מדמי הלואתו עליו ולאחר שנשבע המלוה שנאנם בידו ואין המשכון שוה כדי חובו וכמש\"ר בר\"ס זה אליבא דכ\"ע דחייב הלוה לשלם כשנאנס המשכון מיד המלוה ואף א\"ת דשאני הכא דטוען הלוה ברי שנפחת מחמת עש ובפשיעהו נעשה ואין המלוה נאמן להוציא מ\"מ הול\"ל לפחות דהלוה ישבע ע\"ז ה��סת שברי לו זה וכמש\"ר לקמן סכ\"ג בל' זה בל' זה [והלוה] טוען ברי לי שאתה וכו'. וי\"ל דשאני הכא דיש רגלים לדבר לטענוו במה שנראה המשכון לפנינו מנוקב מנקיבת עכברים ועש והוא דבר ההווה הנעשה בפשיעה זה שבידו ומש\"ה ס\"ל דפטור הלוה אפילו מהיסת אלא דמ\"מ גם הלוה אינו יכול להוציא מיד המלוה היתרון בטענה זו וק\"ל. ומש\"ר שהרי המשכון הילך הוא נראה דאפילו לר\"י מיגא\"ש דכ\"ר בשמו ר\"ס פ\"ז דאם נתן לו משכון לא מקרי הילך שאני הכא דכבר הלוה על משכון זה וקנה לכ\"ע כנגד מעותיו וכמש\"ר ר\"ס זה ועי\"ל דשאני הכא דנפחת המשכון ואין הלוה חפץ בו אלא רוצה להניחו ביד המלוה משא\"כ בר\"ס פ\"ז דנותן לו משכון עד שיתן לו דמיו ובזה אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן. ומש'\"ר אבל מלוה כו' מפני שהתחיל בחלוקה דמודה המלוה שפשע בו אלא שהמה מחולקים בהפחת קאמר דחלוקה זו נחלקת לשנים והוא דאם לא היה המשכון מתחילה לטענות שניהן שוה יותר מדמי ההלואה נמצא דאין להלוה טענה על המלוה לשלם לו יתרון דמי המשכון על דמי הלואתו אלא המלוה תובע הלוה ואומר שלא היה המשכון שוה כדמי ההלואה מש\"ה בזה נשבע הלוה ונפטר ואין המלוה נשבע ונוטל. ובחלוקה הב' דשניהן מודים דהמשכון היה שוה יותר על הלואתו אלא שמחולקים בכמה והלוה בא להוציא מיד המלוה בזה קאמר דנשבע המלוה ונפטר מתביעתו (וא\"כ לגבות מתנתו) [וא\"צ ליתן] אלא מה שמודה בה ואין הלוה נשבע ונוטל. וזש\"ר כאן אבל המלוה אינו נשבע שהרי גם מתחילה לא היה שוה אלא כדי חובו דלכאורה קשה דהו\"ל למימר דהרי המשכון לא היה שוה כדי חובו לפי טענת המלוה דמיניה איירי ולמה שכתבתי א\"ש דה\"ק דאפילו לטענת הלוה שאמר שהיה מתחילה שוה כ' מכל מקום מודה שלא היה שוה יותר מדמי הלואתו ונמצא דאין להלוה שום תביעה על המלוה וק\"ל. ומש\"ר ואם מתחילה כו' היינו משום דמסתמא כיון דנפחת המשכון כ\"כ אין הלוה חפץ במשכונו אלא רוצה להניחו בידו ומבקש ממנו היתרון דמי שוויו על דמי הלואתו והמלוה משיב לו דאפילו לפי דבריו אין לו ליתן אלא ה' שלא היה שוה יותר מדמי הלואתו אלא ה' אבל מסתמא גם הוא ניחא ליה יותר ביתרון דמי הלואתו על הודאתו שנפחת בפשיעתו והיינו י' וכתב רבינו דהדין בזה לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא המוחזק ידו על העליונה ומש\"ה החמשה שמודה המלוה שהיה שוה יותר א\"צ ליתן לו מזומנים אלא יחזיקנו בידו ודי לו במה שמנכה לו מחובו שא\"צ הלוה ליתנם כשיבא לפדות משכונו מיהו גם המלוה אינו [יכול] לכופו לפדות משכונו וליתן לו י' מזומנים דמי חובו יתר על דמי הפחת שהודה אלא גובה אותן מהמשכון והיינו כשבא הלוה לפדות משכונו א\"צ להחזיר לו עד שיתן לו המותר מחובו דהיינו י' ואין הלוה נאמן לומר נפחת ט\"ו ולא נשארתי ח\"ל אלא ה' שהמלוה נאמן בשבועה עד כדי דמיו ולפ\"ד א\"צ להגיה בספרים ומנכה לו ה' מתוכו במקום וינכה לו ה' מחובו כמו שהיה נראה לכאורה להגיה וכן הוא בש\"ע ע\"ש אלא גם וינכה לו ה' מחובו א\"ש ודוק. וסתם רבינו בשבועה זו ולא פי' אם היא בנק\"ח או היסת מפני שכבר כתב בסי\"א דפליגי בשבועה דנאמנות המלוה לטעון עד כדי דמיו של המשכון דלהראב\"ד היא בהיסת ולהגאונים בנק\"ח מש\"ה סתם כאן לומר שהיא לכל מר כדאית ליה. אבל בבעה\"ת דס\"ל כהגאונים ביאר דבריו וכתב בפי' דנשבע בזה ש\"ד. ול\"ד קאמר אלא ר\"ל ש\"ח כעין דאורייתא וכמ\"ש בדרישה ע\"ש: ומש\"ר וכ\"ש כו' עד שנשבע המלוה ש\"ה צריך ליתן טעם למה כתב רבינו דהוה כ\"ש וגם למה כתב כאן דסגי בהיסת ולפני זה סתם וכתב נשבע המלוה. ונראה דטעם א' לשניהם וחדא באידך תליא. והוא דברישא כשאין המשכון שלפנינו עתה שוה כדמי הלואתו והן מחולקים בכמה היה דמי שוויו בשעת הלואה ואין אנו מאמינים להמלוה אלא מכח שנאמן לטעון עד כדי דמיו מש\"ה צריך לישבע להגאונים ש\"ח משא\"כ בזה שעדיין שוה המשכון כדי חובו אין כאן שייכות ש\"ח דהגאונים. דהגאונים לא אמרוהו אלא כשאין הלוה מודה לו שהלוה עליו כ\"כ דאז המלוה בא ליטול ולהוציא מיד הלוה. משא\"כ בזה דהלוה מודה לו שהלוה לו עליו בסך שאומר המלוה ותביעת הלוה שעליו באמרו שנפחת אינו אלא כתביעה ע\"פ והמלוה השיב לו שלא נפחת אלא ה' ואותן ה' הן כבר בידך בחוב שאתה חייב לי ונמצא שהוא כופר בכל ובזה פשיטא דלכ\"ע אין עליו אלא היסת ומשה\"נ א\"ש דכתב רבינו בל' וכ\"ש כו' מטעמא דכתיבנא כיון דבזה אין ללוה על המלוה אלא כטענה ותביעה ע\"פ וק\"ל: ומש\"ר או שאמר המלוה א\"י כמה נפחת כו' בבעה\"ת לא כתב שם תיבת כמה אלא א\"י אם נפחת וכתבתי ל' בדרישה גם ל' רבינו יש לפרש כן דאינו ר\"ל שאומר ידעתי שנפחת אלא שא\"י כמה דהא בכה\"ג כבר כתב רבינו בס\"ו שהו\"ל המלוה מחויב לישבע ואי\"ל ומשלם ועוד דא\"כ איך כתב דנשבע המלוה היסת ונפטר הלא מודה לו שנפחת קצת בפשיעתו ולמה יפטר מאותה הודאה אלא הו\"ל כאילו אמר א\"י כמה נפחת ויכול להיות שלא נפחת כלל או נפחת פחות מש\"פ דבכה\"ג אין עליו שבועה ואפילו להי\"א שכ\"ר בסע\"ה סכ\"ו דאמרי סתם הודאה אינה בפחות מש\"פ והרי הודה בפרוטה ואמרינן מתוך שאיל\"מ ה\"מ כשאומר ידעתי שנפחת וא\"י כמה דומיא דהתם דאמר אמת שלויתי ממך וא\"י כמה משא\"כ כשאומר בלשון זה א\"י כמה נפחת דבכלל ל' זה הוא תרתי וכמ\"ש. מיהו יש ליישב ג\"כ ל' כמה נפחת דכ\"ר וס\"ל דשאני הכא דהמשכון הוא בעין עדיין ואף שמודה שנפחת בפשיעתו מ\"מ שיעור אותה הודאת הלוה חייב לו ויותר והו\"ל כאילו אמר לו הילך דמי פשיעתי מה שידוע לי שנפחת ותנכה אותי בדמי ההלואה שיש לי בידך ומותר חובי אגבה מהמשכון ומה שאתה אומר שנפחת יותר א\"י בו כלום ומש\"ה דינו בהמותר כאילו אמר א\"י אם הלויתני דנשבע ונפטר משא\"כ לעיל בס\"ו דאיירי דנאבד המשכון והלוה תובע להמלוה ביתרון המשכון והוא מודה לו שנפחת וא\"י כמה דשם לא שייך שיאמר להלוה תנכה הודאתי בדמי ההלואה שבידך דהרי המשכון היה שוה יותר מדמי ההלואה ודמי הלואתו נאבד להמלוה כמה שנאבד המשכון מידו בפשיעה ועוד חייב לשלם לו המלוה מכיסו מה שמודה שנפחת. ומש\"כ בזה שנשבע המלוה היסת ונפטר ר\"ל נפטר מטענת הלוה בהיתרון מה שאינו ברור לו שנפחת וק\"ל ועד\"ר. ובק\"ש הישן כתבתי בפרישה עוד ישוב אחר למה כתב רבינו וכ\"ש אם וכו' ע\"ש ומ\"ש כאן נ\"ל עיקר ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " שניהם נשבעים ש\"ה כו' ג\"ז שם בבעה\"ת וסיים ביה ז\"ל ואע\"פ שמוכרח שא' מהם בא לידי שבועת שוא הלכתא כת\"ק דבן ננס דאמר שניהם נשבעים ונוטלין מב\"ה ע\"כ (ודין זה יתבאר לקמן בסצ\"א) ואע\"פ שהיה אפשר לתקן באופן שלא יהיו השבועות סותרות זא\"ז דהרי כשנשבע המלוה שמשכונא הוא בידו הוא נפטר מטענת הלוה ונשאר על הלוה טענה שחייב למלוה דינר שהלוה לו יתר על שיווי המשכון והו\"ל לתקן שישבע שלא ח\"ל כלים י\"ל דחששו שלא יעשו רמאות ולהורות היתירא לעצמן משום מלוה ישנה אבל כשיראו שצריכים לישבע בל' כזה שאחד מהם ישבע לשקר יירא לנפשו ויפטר מהשבועה. ואינו דומה לב' אוחזין בטלית דלקמן סקל\"ח דשם מבורר ועומד הוא כמ\"ש שם: ואם רצו להפך שבועתן פירושו נראה כפשוטו שנתרצה הלוה על ��ישבע המלוה שמשכונו הוא בידו ושלוה לו דינר יותר מדמי שיווי המשכון ויטול מהלוה. או המלוה נתרצה שישבע הלוה שמכרו לו ועדיין לא נתן דמיו ויטול מהמלוה וכן פי' דהיפוך שבועה בכ\"מ שמהפך הלוה על המלוה שישבע המלוה לטענתו שכדבריו כן הוא ויטול. וא\"ת לפ\"ז איך מסיק וכתב ז\"ל ואם לא נתרצו שניהן נשבעין דמשמע דהאי לא נתרצו קאי אמ\"ש לפני זה דחלוקין על ההיפוך שכ\"א רוצה שישבע חבירו ויטול ואין טעם לדעתם שיתרצו לישבע שניהן וליפטר כל א' ולא יהיה ניחא לכ\"א מהן במה שא\"ל שכנגדו השבע וטול י\"ל משום דדרך העולם הוא לפעמים דלא ניחא לאינש להיות עליו שם שנשבע והוציא ממון מיד חבירו אבל לישבע להיות נפטר מתביעת חבירו אין בו זילותא כ\"כ ולכאורה היה נראה דההיפוך הנזכר ר\"ל שהמלוה אומר ללוה השבע אתה שאינו משכון בידי וטול או הלוה אומר להמלוה השבע אתה שלא בא לידך ממני דרך מכירה וטול. והשתא א\"ש במ\"ש ואם לא נתרצו פי' (ששבע) [שישבע] הא' שבועה שטענת חבירו אינה אמת אזי שניהם נשבעין שבועתן הנ\"ל כי בזה יש טעם לומר שניחא למלוה לישבע שמשכונא הוא בידו ולא לישבע שלא מכרה לו דדלמא מכרה לו מתחילה וחזר וקנהו מידו והשכינו בידו או משום טעם אחר וה\"ה להיפך בלוה. א\"נ ה\"ק עומד הדבר עד שיתרצה א' מהן בודאי יתרצה הא' מהן דהא אם לא יתרצה א' מהן יצטרכו שניהן לישבע ומוטב לו לישבע וליטול מלהיות נשבע עכ\"פ ולא יטול אלא יהיה נפטר מתביעת שכננדו אבל פי' הראשון נראה כפי פשוטו עיקר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והלוה טוען ברי כו' עד נשבע הלוה כו' גם זה בבעה\"ת דין ב' ודקדק ואמר דהלוה טוען ברי דאל\"כ היה המלוה נשבע שנאנס והיה מוציא דמי הלואתו מיד הלוה כמש\"ר בס\"ט ז\"ל ואם הלוה כו' עד ישבע המלוה כו' והו\"ל כהלויתני וא\"י וכו'. ועוד דקדק וכתב דאף שטוען ברי א\"נ הלוה כ\"א במגו כו' ללמדנו דאם אין לו מגו כגון דיש עדים שלוה לו ולא זז יד הלוה מיד העדים וידעו שלא פרעו היה צריך לשלם להמלוה מאחר שהלואתו ודאי לב\"ד וטענת ברי שלו שמכרו הוא [ספק] לב\"ד. ועמ\"ש בר\"ס ך' בנפחת המשכון וטוען הלוה שאכלוהו עש כו' דכ\"ר דנשבע המלוה ונפטר ולא כתב דהלוה צריך לשלם לו חובו או לפחות לישבע להיות פטור מטענת המלוה שטוען שנעשה באונס כי שם יש רגלים לטענתו דהלוה שאכלוהו העש ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן שמשכון משכון ביד שמעון כו' ג\"ז שם בבעה\"ת שער מ\"ט דין ג' בקצת שינוי לשון וכתבתיהו בדרישה ע\"ש. ופה אכתוב הנראה לע\"ד בביאור דבריהן דרך כלל ופרט. דרך כלל הוא זה דאף דמסיק רבינו וכתב ושמעון אומר שלא היה שוה אלא ג' דינרין ואינו חייב לו אלא דינר כו' פי' דאין כוונת שמעון בטענה זו ליתן לו הדינר דהא מסיק רבינו וכתב דצריך לישבע עוד שלא פשע ליפטר מהדינר ור\"ל ליפטר גם מהדינר השלישי שמודה לו שהיה שוה משכונו יותר על דמי הלואתו. ועוד דהא מסיק רבינו ובעה\"ת וכתבו ז\"ל וכן הדין אם נפחת המשכון כו' עד וא\"י אה בפשיעה כו' ומשמע דדומיא דסיפא איירי נמי הרישא דהא וכן קתני. ועוד דאם היה רוצה שמעון לשלם הדינר שמודה ולישבע על הרביעי לא יתחייב ממון יותר במה שאינו יכול לישבע שלא פשע דאף אם פשע הוא משלם לו כל דמי שוויו. וגם שבועה דאינה ברשותו דאינו יכול לישבע אינו ש\"ד מאחר שרוצה לשלם דשבועה שאינה ברשותו אמור בתורה וכ\"ר לקמן בסרצ\"ד היינו דוקא אם טוען. שנגנבה או שנאבדה ואינו רוצה לשלם אלא שרבנן תקנו שאע\"פ שרוצה לשלם צריך לישבע שמא עיניו נתן בה. וידוע שבשבועה דרבנן אין אומרים מתוך שאיל\"מ וכמש\"ר בסע\"ה סי\"ז ואף שיש עליו לישבע ג\"כ ש\"ד דמודה מקצת הא מסיק שם רבינו בשם הרא\"ש וכתב דכיון דעל עיקר השבועה יכול לישבע אף דעל הגלגול אי\"ל לא אמרינן מתוך שאיל\"מ ע\"ש. וכ\"ש בשבועה זו דאינה ברשותו דאינו מתחייב עבורה כשאינו יכול לישבע בתוספת ממון כיון דרוצה לשלם דינר הג' ויכול לישבע על דינר הד' שלא היה שוה יותר. ואף שכתבתי ישוב לשני קושיות אלו האחרונות בדרישה ע\"ש מ\"מ נתיישבו בדוחק. גם הדיוקים הראשונים במקומן עומדים. לכ\"נ כוונת בעה\"ת ורבינו הוא ככתבן דשמעון אומר שלא היה שוה אלא ג' דינרין ואינו ח\"ל אלא דינר. כאילו כתוב אף אם היה כדברי תביעתו שהמשכון נאבד בפשיעה מ\"מ אינו ח\"ל אלא דינר. ונראה דמש\"ה דקדק רבינו וכתב ז\"ל ואינו חייב לו אלא דינר בל' נסתר ולא כתב בל' נוכח ואיני חייב לך אלא דינר משום דשמעון אינו אומר איני חייב לך אלא דינר אלא ל' רבינו הוא שעכ\"פ אינו חייב לו אלא דינר ועוד שבועה דלא היה שוה יותר (אבל תשובת שמעון מסתמא בבואו לב\"ד טוען ומסדר דבריו ואומר לא היה המשכון שוה יותר אלא דינר ואותו דינר ג\"כ איני חייב כן מסתמא שמרו לוי כראוי) (ועוד) [וע\"ז] כתבו דהדין הוא כיון שיש עליו שבועה דמ\"מ וגם שבועה שאינה ברשותו ולא פשע בה ליפטר מדינר הג' כפי טענתו ואי\"ל ומשלם הכל. ואף אם אמר ששמע שמעון הפס\"ד ירצה לישבע שבועה שלא היה שוה יותר מג' ולשלם הדינר. מ\"מ כיון דבבואו לב\"ד לא רצה לשלם הדינר הג' תל עליו הדין דמחוייב לישבע ואינו יכיל ומשלם. והשתא א\"ש מה שמסקי וכתבו ע\"ז וכן הדין אם נפחת בו' ורבותא קמ\"ל בזה דל\"מ ברישא דנאבד מיד לוי לפי טענתו דיש עליו ב' שבועות שא\"י לישבע שאינו ברשותו ושלא פשע אלא אפילו אם המשכון לפנינו אלא שנפחת ואין עליו שבועה שאינו ברשותו מ\"מ כיון שלא רצה לשלם הודאתו מה שנפחת בטוענו שמא באונס נפחת הו\"ל מחויב לישבע ואיל\"מ וק\"ל. זהו נ\"ל בביאור כלל דבריהן (ועד\"ר במ\"ש עוד דרך אחר. ועכשיו אכתוב פי' פרטי דבריהן: מש\"ר ונאבד מיד לוי כ' ב\"י דלפי הגאונים הנ\"ל בס\"ד האי שאבדה צ\"ל שאבדה באונס כו' ע\"ש. ולע\"ד נראה דבעה\"ת ורבינו שכתבו ל' שנאבד משום דבאו לכתוב האי דינא בב' חילוקים חדא דאין המשכון לפנינו וטוען שמעון על פי לוי שנאבד המשכון מידו והב' כשהמשכון לפנינו אלא שנפחת. מש\"ה סתם דבריו וכ' בחלוקה הראשונה ונאבד ר\"ל שאין המשכון לפנינו וטוען ראובן שיכול להיות שהאבידה היתה בלא אונס או עדיין הוא בידו ושמעון טוען שמסתמא היתה באונס וק\"ל. ועד\"ז פירשו נמי התוס' ר\"פ המפקיד ממה שמבואר שם במשנת במפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבה או שנאבדה ע\"ש. ומ\"ש ואיני חייב לו אלא דינר כבר כתבתי דזה ל' רבינו הוא שכתב שלפי טענתו של שמעון עכ\"פ אינו ח\"ל אלא דינר ומש\"ה לא קאמר ואיני חייב לך אלא דינר. והא דכ\"ר דינו ברישא ובסיפא במחולק שמעון עם ראובן בדמי שוויו ובדמי פחיתותו ולא כתב האי דינא דמודה שמעון לראובן שהיה שוה ד' אלא שטוען שנאבד או נפחת באונס ואינך יכול להוציא מידו דמי היתרון משוויו. י\"ל משום דזה הוא פשיטא כיון דמוטל על שמעון שבועה שלא פשע ואי\"ל דצריך לשלם לי היתרון. ומש\"ה כתב הדין דאף דמחולק שמעון עם ראובן וטוען ברי לי שלא היה שוה אלא ג' דינרין וע\"ז יכול לישבע וגם רוצה לישבע עליו לבסוף אחר ששמע הפס\"ד אפ\"ה צריך לשלם לו כל תביעות ראובן וק\"ל. ומ\"ש וא\"י אם בפשיעה כו' כן הוא גם בבעה\"ת ומשמע ה�� אם טוען שמעון יודע אני שנאנס מלוי נפטר שעעון בשבועה דנאנסו וכ\"כ לקמן בשרצ\"ה וש\"ו בשם מ\"מ. ולפ\"ז מש\"ר לקמן בסמוך דאם יש שם עדים כו' ל\"ד נקט עדים אלא ה\"ה אם שמעון יודע באונסו אלא דבאם יש עדים פטור שמעון אפילו משבועה ודוק: הו\"ל מחויב שבועה כו' כלומר שבועה שנאנסו: ואי\"ל שאינו יודע כיון שהיה אצל לוי מש\"ה יש לו לשלם כל מה שטוען ראובן שנפחת: ואם רצה שמעון להחרים כו' משמע אבל לא מצי להשביעו על כך מיהו נראה דהיינו קודם פרעון אבל לאחר פרעון ודאי יכול לחזור ולתבעו ולהשביעו על שלא לקח ממנו יותר מן הראוי. וכן הדין במחוייב לישבע ש\"ד ואינו רוצה לישבע שמחרים סתם ומשלם ואחר כך חוזר ומשביעו היסת כמשר\"ל בסי' פ\"ח ע\"ש: ואם יש עדים כו' בעה\"ת סיים בזה ז\"ל הא דקיי\"ל אין השואל רשאי להשאול היינו דוקא לכתחלה והביא ראיה משומר שהשאיל ומתה כדרכה כו' ע\"ש: נפטר שמעון כו' ואינו יכול לומר לו אילו הוה גבך לא הוה נאנס דלא אמרינן הכי אלא בצריפא דאורבני וכדומה שיש שם צד פשיעה והאונס בא מתוך הפשיעה וכמ\"ש שם אבל בשאר אונסים לא דכי היכי דבמיתה אמרי' מלאך המות מה לי הכא מה לי התם וכדלקמן בסימן רצ\"א ה\"נ אמרינן בכל אונסים ודו\"ק: שהרי אין עסק כו' אע\"פ דיש עליו גם שבועת שלא שלח בו יד קודם שנאנס דאילו שלח בו יד קודם לכן אף שנאנס אח\"כ היה חייב כדלקמן סי' רצ\"ב הא כ\"ר לקמן סי' רצ\"ד דהיכא דליכא שבועה שאינו ברשותו ושלא פשע כגון שיש עדים גם שבועת שלא שלח בו יד מסולקת דאינה עיקר אלא טפל לשאר שבועה ע\"ש: ואם פשע לוי כו' אע\"פ שראובן רגיל כו' בבעה\"ת הוסיף דאפי' הפקיד אצל בניו ופשעו נמי חייב אע\"ג דכל המפקיד אדעת אשתו ובניו מפקיד וכ\"כ רבינו בסמוך בשם תשובת הרא\"ש. והטעם דלא אמרינן כל המפקיד אדעת אשתו כו' אלא לענין שלא מצי למטען אח\"כ אתה מהימנת לי אינהו לא מהימני לי בשבועה אבל אם ידוע שפשעו ודאי חייב: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ועיין תשובה זו היכא כתובה כי גם הב\"י לא הראה מקום עליה: בנך הקטן כו' כלומר אף שקטן היה מכל מקום כיון ששאל אותו ממני בשמך אמרתי ודאי אתה שלחתו אלי דאל\"כ מהיכן ידע שהיה אצלי: וראובן אמר שלא בא לידו כו' מדלא השיב לו לא שלחתיהו משמע דתשובתו דאף אם שלחתיהו מ\"מ כיון שלא בא לידי אתה ח\"ל וה\"ט דכיון שהיה קטן אף ששלחו לא הו\"ל לשמעון למיהב אותו ליד הקטן וכדאמרינן גבי השולח בנו אצל חנווני וצלוחית ופונדיון בידו שהחנווני חייב באחריות דאמרינן דלא שלחו אלא להודיעו והיה לחנווני לשלחו לידו עם בן דעת כמשר\"ל בסי' קפ\"ח. ועפ\"ו השיב הרא\"ש דבענין כזה דלא הוה שליתת אפי' היה זה שנתנו לידו גדול לא הוה מיפטר בהכי דלא אמרינן בכהא כל המפקיד כו' אבל ודאי אם שלחו אליו והיה הבן גדול פשיטא שפטר שמעון וק\"ל: אע\"ג דאמרינן כל המפקיד כו' כלומר וכיון שבניו כמותו בשמירה אית לן נמי למימר דה\"ה לענין חזרה: מ\"מ דוקא בפקדון כו' קשה לכי האי טעמא ה\"ה במשכון ועוד דאין רישא סיפא דמתחיל וכתב דוקא בפקדון כולי ומסיים אבל משכון צריך להחזיר. כו' דהו\"ל לכתוב צריך לשמור הוא בעצמו בעודו בביתו לכן נלע\"ד מ\"ש ודוקא בפקדון ר\"ל פקדון ומשכון וכל דכוותא קרי ליה פקדון לענין שמירתו בעודו בביתו המוטלת עליו שיהא פקוד ושמור תחת ידו דאמרינן דהו\"ל יד אשתו ובניו כמוהו אבל לענין החזרתו לבעליו צריך להחזיר ליד הבעלים עצמן הן בפקדון הן במשכון. ובסמ\"ע כתבתי שזה אינו מוכרע ע\"ש ודוק ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה ראובן כו' בסוף כלל צ': ובקש ממנו לוי ר\"ל מראובן: ונתחייב ראובן כו' אפילו לפי מאי שפסק הרא\"ש בפסקיו כר\"י שהמלוה על המשכון ש\"ח מ\"מ מאי שכנגד המשכון מיהא מפסיד כמ\"ש בר\"ס זה לפי דעת ר\"י: ומיהו לא נתחייב כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " עוד שאלה כו' בכלל צ\"ג: ספרים שמשכן לשמעון ר\"ל ראובן לשמעון וחזר שמעון והפקידם או השכינם אצל לוי: לתת אותם לו בשבילו כשהיה נותן לו המעות כלשון הזה כן הוא בתשובת הרא\"ש שם ולכאורה היה נ\"ל להגיה כשיתן לו המעות וכן הוא בש\"ע אלא שקשה בעיני לשבש כל הספרים וע\"ק שכתב בסמוך והשיב ראובן משעה שהמחני אצלך לא היה לך ליגע כו' ובנך למד כו' הול\"ל וברור לי שבנך למד בהם לאחר ההמחא' דאל\"כ מאין ידע שמא נתקלקלו קודם ההמחאה לכך נראה שגירסת הספרים עיקר כשהיה נותן לו כו' ומיירי שחזר שמעון ומשכן הספרים ביד לוי באותו סך ובאותו שעה שחזר ומשכנם הלך מיד עם ראובן והמחהו אצל לוי וא\"ל ספרים אלו משכן בידי ראובן ולו תחזירם כשיתן לך המעות כמו שאתה נותן לי וזהו שאמר כשהיה לוי נותן לשמעון המעות כמו שהן ממושכניע מראובן ביד שמעון וזה נרמז באריכות והו\"ל כאילו אמר לראובן הרי אני לעיניך לוקח מעות מלוי בסך זה ואתם לוי תנם לו לפדותם כי הוא עומד במקומי ובהיות כן ע\"כ אחר ההמחאה השתמש בם וקלקלם דהא לא היה שום זמן בין ההלואה וההמחאה כנ\"ל ביאור הדברים מיהו אינו מוכרח ויכול להיות ג\"כ כפשוטו ולהגיה לכשיתן ודו\"ק: ומ\"ש ולא מ\"ל לאו בעל דברים כו' ואין לומר דהוא בעל דברים דידיה כיון דהמחהו והו\"ל כמעמד ג' דהא לא תקנו מעמד ג' אלא כשיש להנותן ביד הנפקד כשיעור זה שא\"ל ליתן להמקבל וכמש\"ר בסימן קכ\"ו ס\"ג אבל כאן לא היה לראובן הנותן שום דבר ביד לוי ליתנו לשמעון וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " יורש שהוציא שטר כו' דברים אלו מבעה\"ת שעמ\"ט ור\"ל שהוציא שטר שהיה כתוב בו כל זה איך שיש לו אצל כ' כך וכך ממון ואיך שעל ממון ההוא הניח פ' ההוא משכון ביד המוריש: דכל שטרא שמוציא כו' כלומר כל שטר דעלמא שמוציאין יורשים דעלמא הו\"ל השטר ודאי כו': וספק נאבד באונס כו' ל' בער\"ת אינו כן אלא ז\"ל והאבדה היא ספק דאימור אבד אימור לא אבד ולשון זה א\"ש טפי מל' רבינו כמ\"ש בסמוך: וישבע זה היסת כר ז\"ל מור\"ש תימה שבועה זו למה הא בעל דין עצמו טען שנאבד ע\"כ וכן נתעורר ע\"ז בתשובת דברי ריבות ולעד\"נ דלק\"מ כי אף שטוען היורש שנאבד המשכון מיד מורישו באונס לאו טענת ודאי טען לה שהרי כתבתי בסמוך דספק הוא אם אבד באונס או בפשיעה אלא שהיורש או האפוטרופוס טען כן משמא כדי להוציא מיד הנתבע ולא היה רוצה לטעון שמא החזירו לך שסבר שאז ישבע הנתבע ברי לי שלא החזירו לו ויפטר משא\"כ כשטוען שמא נאבד באונס שאינו יכול לישבע ברי. וגם אפשר שטענתן בשניהן שמא אבינו החזירו לך ואת\"ל שלא החזירו לך שמא נאבד מידו באונס או שהב\"ד טוענין כן דקיי\"ל טוענין ליורש כל מה שאביהם היה יכול לטעון וכיון שאפשר הוא שהחזירו לידו מש\"ה משביעין הנתבע על כך. ואע\"פ שאין טוענין ליורש כי אם לפטור אותו מ\"מ הכא שיש ריעותא לפנינו שלא הוחזר לזה שטרו מיחשב כאילו היה טוען ברי כנ\"ל. ושוב עיינתי בבעה\"ת ומצאתי כדברי שכתב ז\"ל ואפילו אמר היורש לנתבע א\"כ למה לא החזיר לך השטר הא שטר בטל והנתבע נשבע היסת כו' ע\"כ ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " וטוענין היתומים כו' כ\"כ בבעה\"ת שם בשם ר\"י ונ\"ל ד��\"ד קאמר דטוענין הכי בודאי דהא לקמן בסימן רצ\"ז כתב שאם היתומים טוענים ברי צריך לישבע והכא כתב בעה\"ת שא\"צ שבועה אלא ר\"ל שיכולין לטעון כן א\"נ שאומרין בו בדדמי ובלא\"ה צ\"ל כן שהרי מיירי ביתומין קטנים ולאו בני טענת ברי נינהו וק\"ל: עד שיגדלו היתומים וישבעו כו' שם מסיק וכתב אזה אבל על הקרובים שהיו אצל הצוואה או על האפוטרופוס שלהם אין עליהן לא חרם ולא שבועה שחובה הוא על האפוטרוכוס לטעון בכל דבר וכל טענה שיוכל לטעון כדאמרינן דההוא מאן דמוקי אפוטרופוס מוקי כהאי דידע לאפוכי בזכותא דיתמי: שלא מצאנו בין שטרותיו שמשכון זה פרוע אינו ר\"ל כפשוטו דהא ראובן נא טען שהיה פרוע ועוד הא קיי\"ל דשובר שיוצא מתחת יד המלוה אינו כלום וכמש\"ר בסימן ס\"ה סכ\"ד ע\"ש אלא ר\"ל שלא מצאו כתוב בא' משטרי מורישם שמשכון זה אינו ממושכן כ\"א בעד חמשים וממילא בחמשים זהובים אשר עתה נותן הממשכן הוא פרוע וק\"ל: שהוא נאמן במיגו שהוא שאול בידו אבל אם לא היה מיגו ללוה כגון שעדים מעידים שבא לידו בתורת משכון פשיטא שלא היה הלוה נאמן אפי' בשבועה אע\"פ שהוא דבר העשוי להשאיל ולהשכיר כמו שמוכח מדברי הגאונים הנ\"ל בסעיף י\"א י\"א וכמ\"ש שם בדרישה הנ\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " משכונו של ישראל כו' מימרא דרבא פרק שור שנגח את הפרה והוא כפול לקמן סימן ער\"ה: ומ\"ש ואין לו יורשים ר\"ל ואין לו בנים שהורתן ולידתן בקדושה היה ואחר שנתגייר. וכ\"כ בעה\"ת שער ג' דין י\"ח וכן מבואר בדברי רבינו לקמן כמה פעמים: וכן הדין נמי אם יש לו שטר לכאורה נראה דכ\"ש הוא מדין קמא ולא הו\"ל לומר וכן דהא משכונו של מטלטלין הוא בידו של גר ממש אפ\"ה מוציאין אותו מיד המחזיק משכונות של קרקע דכל היכא דקאי ברשות בעלייהו קאי לא כ\"ש מיהו י\"ל דאיכא נמי סברא להיפך דקרקע כיון שכבר החזיק בה לאכול פירותיה בתורת משכונא כמה שנים מסתבר יותר דנחשבת כשלו ממשכון של מטלטלים שאון לו עליו אלא שיעבוד בלבד מש\"ה איצטריך תרווייהו וע' מ\"ש לקמן עוד סימן הנזכר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמ\"ה כ\"כ בשמו הרא\"ש בפרק הפרה: ונפל הימנו ומצאו ישראל כו' עיין בד\"מ ובהגהותיו: "
+                ],
+                [
+                    " משכונו של גר כו' גם זה שם בפרק הפרה: ומה שכתב זה קנה כנגד מעותיו וא\"ת הא כבר קנה משעת הלואה נגד מעותיו די\"ל דלא קנה כבר לגמרי דהא לא היה כשלו לענין אונסין והיה בידו לסלקו: ומ\"ש אם היה המלוה בחצירו כו' הטעם מבואר לקמן ס\"ס רס\"ח דכשעומד בצידו משתמר ע\"י ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה ראובן היו לו בידו משכונות כו' בכלל פ\"ט דין ה' כ\"כ: ומ\"ש ומת שמעון ובאו יורשיו כו' אפילו לא מת שמעון נמי הדין כן אלא כתב המעשה כאשר היה: ומ\"ש כי שמא חבירו לא היה רוצה לשקר ר\"ל שמא לוי שותפו הוא משקר במ\"ש שנ\"ח לו שמעון ולא היה יכול לומר לראובן שותפו שיטעון על משכונות שבידו להד\"ם או החזרתיו כי ירא לוי שראובן חבירו ושותפו לא ירצה לשקר לטעון במה שידוע לו שאינו כן ומש\"ה א\"ל שנ\"ח להן בשותפות ומזה לא ידע ראובן ששקר הוא ובזה ודאי יאמין ראובן ללוי שותפו ויטעון כן: "
+                ],
+                [
+                    " עוד שאלה כו' כלל צ': תשובה כיון דקיי\"ל המלוה על המשכון ש\"ש כו' בפסקיו חזר מזה כמש\"ר ע\"ז בסוף הסימן: חייב בגניבה ואבידה פי' כל דמי המשכון אפילו ביותר ממה שהשכינו בידו: אע\"ג דפקעה כח ההלואה והו\"א דא\"צ לשלם לו כלום: שא\"ל ליתן לו פי' פרוטה לעני: נמצא עדיין היה ברשותו פירוש ונמצא שחיוב ניעור ושטוח עדיין מוטל עליו וע\"ל סימן י\"ז דכתב רסי\"ז דזמן ניעור הוא לל' יום (אכל טפסלא) [אבל טפי לא] והוא מגמרא דפרק אלו מציאות אבל לשטוח לא נתנו שיעור דבכל עת שיראה שצריכה שטוח ישטחנה ומש\"ה אפשר דנקט הרא\"ש כאן לשוטחה לבד ואז אם היה בא עני היה מרווח מלתת לו פרוטה ועמ\"ש בר\"ס זה בדרישה מזה: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שכתב בתשובה שהמלוה על המשכון ש\"ש כו' פי' מדחייב בתשובה זו אע\"ג דכבר פרעו ועוד מדיהיב טעמא משום פרוטה דר\"י ועד\"ר ודאחרונה היא פי' דפסקיו עשה בסוף ימיו וכ\"כ מהרי\"ק ועיין בי\"ד סימן ר\"א סוף דף רל\"ג <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> שכ\"ר כאן דאחרונה היא (ודר\"ל) [אינו ר\"ל] שפסקיו עשה אחר כל תשובותיו וממילא בכל מקום הן עיקר נגד תשובותיו אלא כוונתו תשובה זו דכתב בה דהמלוה על המשכון הוא ש\"ש אותה השיב קודם כתיבת וחיבור פסקיו. אבל ודאי השיב כמה תשובות אחר גמר חיבור פסקיו. ומש\"ה פסק הב\"י שם בי\"ד שהתשובה שידוע שהשיבה אחר חיבור פסקיו כל העולם הולכין אחר זה שהשיב או כתב באחרונה וע\"ע במ\"ש בסשל\"ד ושמ\"א דכתב ב\"י דצ\"ל דלאו כללא כייל בזה "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " יש לו זמן ל' יום פ\"ק דמכות דף ג' ע\"ב תנא המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתבעו פחות מל' יום וקאמר רב לא מיבעיא מלוה בשטר דלא עביד אינש לטרוח ולכתוב שטר פחות מל' יום אלא אפילו מלוה ע\"פ נמי דינא הכי וכתב נ\"י מיהו נאמן לומר תוך הל' פרעתוך דאין זה כקובע זמן לחבירו וכ\"כ רבינו לקמן בס\"ס ע\"ח בהדיא ועמ\"ש לעיל סס\"ה סעיף ד' מזה. וכ' המ\"מ במדינה שנהגו שסתם הלואה הוא פחות מל' או יותר אין משנין ממנהג המדינה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל שאלה סתם זמנה לאלתר כו' גם לקמן ריש סי' שמ\"א כ\"כ רבינו בשם רש\"י והרא\"ש שר\"ת חולק וטעם החילוק משום דהלואה להוצאה ניתנה משא\"כ בשאלה דחוזרת בעינא: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם המלוה לחבירו וקבע כו' בס\"פ י\"ג דמלוה: ומ\"ש בין שמת לוה בין שמת כו' והש\"ע כתב והוא מהרמב\"ם דהיינו דוקא כשהיורש אמוד בנכסים כמו אביהן ואע\"פ דלקמן סקע\"ו גבי שותפות ולקמן סשכ\"ט לענין חכירות כתב רבינו שיכול לסלח היורש ולומר אביך היה ניחא לי ולא את שאני התם דהענין לא ניתן להוצאה ואפילו גם הן בקיאין כאביהן יכול לומר לאביך האמנתי טפי שיתעסק ויטריח בסחורתי בעבורי משא\"כ בהלואה דלהוצאה נתנה עד זמן פלוני וכיון שהן אמודים מה לי יורשים מה לי אביהן וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " נשבע הלוה שבועת היסת כו' נשבע שבועת התורה כו' המ\"מ כתב שם דכ\"כ הרמב\"ם מסברא דנפשיה דס\"ל דטענות אלו הן כשאר טענות עד כאן לשונו וע\"ל בדברי רבינו בס\"ס ל\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " אומרים למלוה שימתין עד סוף ה' פי' שימתין לו השבועה דכיון דעדיין לא הגיע זמנו אפילו לדברי המלוה לא ישבע עכשיו. ב\"י. והטעם נ\"ל משום שמא יודה א' מהן קודם עת השבועה ולא יצטרך לישבע: "
+                ],
+                [
+                    " וטוען הלוה זמן קבעת לי כו' כן הוא ברמב\"ם פרק הנזכר וכלומר זמן קבעת ועדיין לא הגיע הזמן והמלוה טוען שלא קבע לו זמן אלא הלוה לו סתם וכבר הוא לאחר ל' וממילא עכשיו מיד זמנו ליפרע ובש\"ע כתב בל' זה אבל אם היתה מלוה בשטר או על המשכון וטוען המלוה שלא קבע לו זמן או שהיום סוף זמן שקבע לו ישבע המלוה כו': ישבע בע\"ח שלא קבע כו': ברמב\"ם כתב ישבע היסת ועיין דרישה: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לאדוני אבי בכלל ס\"ו דין ב' כתב כן וכעין זה כ\"ר לעיל ר\"ס ל\"ט: למה יפסיד זה מעותיו אם זה ימכור נכסיו וזה לא ימצא ממה לגבות אין להביא ראיה מכאן דס\"ל לרבינו דאין גובין בעדי קנין אא\"כ נכתב השטר די\"ל שאני הכא שמוחה לכתוב השטר משא\"כ בסתם ועי\"ל דהכא ר\"ל כשימותו העדים או ילכו למד\"ה לא ימצא ממה לגבות וק\"ל ועמ\"ש דעת הרא\"ש והטור בסל\"ט ובסמ\"ג ור\"ס עיין ושם כתבתי הנלע\"ד לדעתם: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן וכו' בכלל ח' דין כ' כ\"כ: ראובן נשבע שלא למכור משלו כדי לפרוע לשמעון לכאורה נראה כך היה המעשה שנשאל עליו הרא\"ש להשיב כל פרטי דינים השייכים לענין זה ולבסוף מסיק שאם קדם חוב שמעון לשבועת ראובן כו' ור\"ל כמו שהיה האי עובדא צריך לפרוע עכ\"פ אלא שא\"כ ק' דלא הו\"ל להתחיל ולכתוב שני שבועות הללו מכחישין זא\"ז דהא שבועות הללו כאשר נשאל עליו שבועה ראשונה לא חלה כלל כיון שנתחייב שמעון קודם שנשבע לכן צ\"ל ששבועה הראשונה היתה סתם קודם שלוה משמעון שלא ימכור כדי לפרוע שום חוב (וכ\"ה בש\"ע) והשואל שלא ידע ההפרש בין קודם לאחריו כתב השאלה ע\"ש סופו שהאמת היה שלוה אח\"כ משמעון (מכר) דהו\"ל כאילו נשבע בהדיא שלא לפרוע לשמעון. אבל אין לתרץ ולומר שקודם שלוה משמעון היה דעתו ללוות משמעון וקודם שלוה ממנו נשבע שלא למכור לפרוע לו מה שילוה אח\"כ ממנו דאכתי ק' הא סיים הרא\"ש וכתב בד\"א כו' עד כגון שנשבע סתם כו' בשביל שום חוב שיתחייב משמע דוקא סתם הא אי נשבע שלא לפרוע מה שילוה משמעון הו\"ל כאילו כבר לוה ולא חל השבועה: וכבר נשבעתי שלא למכור כלום משלי כו' כלומר ובכלל זה שלא ליתן לך קרקע או מטלטלים בחוב דנתינתן לב\"ח בשומא היינו מכירה וק\"ל: נמצא השניה שבועת שוא פי' נמצא שבשעה שהוציא השבועה השניה מפיו היה לשוא ולשקר כיון שנשבע כבר ההיפוך ואפילו אם רוצה לקיים ומלקין אותו מיד עליה כמ\"ש הרי\"ף בספ\"ג דשבועות ורבינו בי\"ד ס\"ס רל\"ח ומה שלא הזכירו רבינו כאן משום דלא איירי בדיני שבועות דלא בא כאן אלא לכתוב תקון למלוה שיגבה חובו מזה הנשבע ועל זה מוסב יסוד כל התשובה הזאת וקאמר לפיכך אם לא ימכור כו' פי' ודאי אם בא לב\"ד מתחרט על שבועתו הראשונה שנשבע שלא למכור ונותן פתח לחרטתו מה טוב ומה נעים שודאי מתירין לו את שבועתו הראשונה ומקיים האחרונה ופורע לב\"ח אבל אם בא לקיימה שלא למכור מה יעשה המלוה ויגבה את חובו שילך אצל ב\"ד ויבקש שילקו את הלוה על שבועת שוא שעבר שמא מתוך המלקות יתן לבו למצוא פתח וחרטה על שבועתו הראשונה כדי שיפטר מהמלקות דכשיתחרט על הראשונה ועקרה מעיקרא הרי זה כאילו לא נשבע אותה מעולם ואם גם אחר שבאין להלקותו אינו נותן לבו למצוא פתח להתחרט על שבועתו הראשונה אז אין תקנה למלוה זה שילך וימכור ויעבור על שבועת ביטוי שנשבע ראשונה רנ\"ל כלל דברי תשובה זו לפי מה שהביא רבינו והיא נכונה ע\"פ שיטת גמרא דידן ודירושלמי ספ\"ג דשבועות וע\"פ מ\"ש שם הרי\"ף והרא\"ש כתבתי לשונם בדרישה ע\"ש. אבל מגוף תשובה זו נראה שיטה וסוגיא אחרת [אינה] נכונה ומגומגמת מאוד ומנגדת לפסקא דהלכתא ובדרישה הארכתי בישובה ע\"ש: ומש\"ר ומכין אותו מכת מרדות ולא כתב מלקות דאורייתא משום דאיירי בנשבע ולא התרו בו א\"נ משום דבזמן הזה איירי דאין לנו מלקות דאורייתא: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ומכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה דכדי לקיים מצות הפרעון מכין אותו כ\"כ וכמ\"ש רבינו ג\"כ לקמן בסצ\"ז בשם ר\"ת ז\"ל שפריעת חוב מצות עשה היא ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה גם בסר\"ט כ\"כ ע\"ש. ומשא\"כ כשקדמה השבועה הראשונה להחוב דאין מלקין אותו עד שתצא נפשו אלא מכת מרדות וכמ\"ש ברישא ס\"ל כהר\"ן בפרק נערה שנתפתתה דף תפ\"ה שכתב שעל עבירה שאינו רוצה לציית מכין אותו. עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו דברי חכמים אבל כל שאינו אלא לענשו על מה שעשה נראים הדברים שמכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה עכ\"ל ודוק: ומכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לפרוע ע\"ל סרע\"ח סי\"א שכתב רבינו בשם הרשב\"א דהיינו דוקא לרב הונא אבל לדידן אין כופין בשוטים אלא בהורדה לנכסים עכ\"ל י\"ל דהתם איורשים קאי שבאו לפרוע חוב אביהן וכאן איירי בפורע חוב של עצמו: "
+                ],
+                [
+                    " עוד שאלה לא\"א כו' בכלל ח': ומ\"ש ועיקר השבועה כו' ז\"ל הרא\"ש שם ועיקר השבועה על הפרעון וכן מוכח ל' השטר שהפרעון סמוך לשבועה והזמן למהר הפרעון ונהי שלא עבר על השבועה כיון שלא תבעו אדם מ\"מ מוזהר ועומד הוא אשבועתו כשיתבעהו. ולא דמי לנשבע שיאכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה שעבר על שבועתו ואינו מחויב עוד לאכול אותו ככר דהתם אינו מחויב לאכול אותו ככר ועיקר השבועה היתה על הזמן שיאכל הככר באותו יום (כדי שלא יהא נפשו מעונה באותו יום) וכשעבר היום עבר על שבועתו ואין לו תקנה עוד באכילתו אבל הכא הוא מחויב לפרוע ממון זה ועל דעתם נשבע לפרעו ועיקר דעתם על פריעת הממון והזמן לזרזו מידי דהוה אמלוה ממון כו' עכ\"ל: ונהי שלא עבר על השבועה כיון שלא תבעו מכאן משמע אע\"פ שנשבע לשלם לחבירו א\"צ לפרוע לו עד שיתבענו: "
+                ],
+                [
+                    " עוד שאלה לא\"א הרא\"ש כו' שם סט\"ז ובכלל מ\"ג סי\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " צריך ליתן לשמעון משכון שוה מנה ביום השבת כו' ז\"ל ב\"י ובתשובת הרמב\"ן סרמ\"ג כתב שאף אם יתן משכון אינו יוצא ידי שבועתו משום דמשכון אינו לפרעון אלא להבטחה בעלמא אבל לפרעון הוא צריך שומא ושיתננו בתורת שומא ואפשר לומר שאף הרא\"ש כוונתו כן ולפיכך הוצרך לבקש היתר בדבר משום דחפצי שמים הוא וסיים שם בתשובה וכתב ז\"ל ולא גרע ממה שמשדכין ללמד אומנות לתינוק והוא כעובדין דחול ולהא דמיא ואי לא איירי בנותן לו בתורת פרעון משנה שלימה היא בפ' שואל ז\"ל ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו אלא ודאי ליפטר משבועתו צריך שישומו המשכון ויתננו לו בתורת פרעון עכ\"ל ב\"י ולפ\"ז צ\"ל דמ\"ש אח\"כ ושוב אמרו לי שנשבע לפרוע בז' בניסן מעות ולא משכון כלומר שכיון שנשבע שיפרע לו מעות לא סגי במשכון אפי' בתורת שומא ונראה דאף אם יארע שצריך ליתן לו דבר שצריך למדוד או לשקול אותו מותר כמ\"ש בא\"ח סע\"ז שמתירין מדידת מקוה ומדידת האזור וק\"ל: ושבועתו קיימת ר\"ל וצריך לשלם לו מעות קודם שבת: "
+                ],
+                [
+                    " עוד שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' בסוף כלל ע\"ב כ\"כ: אלא בקנין ומעכשיו ובב\"ד חשוב נ\"ל דר\"ל הקנין יהיה במעכשיו או בב\"ד חשוב ועיין בא\"ע ס\"ס נ' ולעיל בסנ\"ה ולקמן בסקי\"ג וקל\"ב וסר\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " ואין לו הקרקע משום מלוה בשטר כ\"כ דאם יש לו קרקע אף אם ימכור הקרקע הא יכול לטרוף אותו ממי שקנהו מהיום והלאה וגם במלוה ע\"פ יש נ\"מ דמטלטלין יכול להבריחן למקום אחר משא\"כ בקרקע: כתב הרמב\"ן שאין ב\"ד כו' כצ\"ל רמב\"ן ��נו\"ן וכ\"כ בעה\"ת בשמו בשער י\"ו ושם הביא ג\"כ דעת הרי\"ף ורבי יהודאי גאון בארירות ע\"ש: וכ\"כ רב יהודאי גאון כו' פי' דמדכתב שלא ניתנה מלוה ליתבע קודם הזמן כלל משמע אפי' אם הוא בגוונא דכתב הרמב\"ן דהיינו שהמלוה רואהו מבזבז נכסיו כו' גם י\"ל דהליכה למדינת הים היא מסוכנת אמר שמא לא יחזור לביתו אלא ידור שם ומי ילך אחריו והו\"ל כחשש מבזבז נכסיו: "
+                ],
+                [
+                    " אבל הרי\"ף כתב בתשובה כו' בספר התרומות שער מ\"ט כ' כל דברים אלו ומשמע שם שהרמב\"ן מודה להרי\"ף גבי מכר כיון שהוא קרוב למקח טעות שהרי ההיזק ניכר ומצוי בגוף השדה שקנה ממנו (משא\"כ הלואה דמעיקרא להוצאה ניתנה) וכ\"ש היכא דאיתנהו לזוזי דיהיב ליה ע\"ש. אבל בנ\"י פרק י\"נ כתב בשם תשובת הרי\"ף בהדיא דגם בהלואה דינא הכי ועיין לקמן בסקל\"א שכתב רבינו דברי הרמב\"ם שם לענין ערב המבקש מהלוה שיוציאנו מהערבות וכתב עליו ז\"ל ואני כתבתי למעלה דנזקקין ולא הזכיר הדברים על שם הרי\"ף והרא\"ש נראה דה\"ט דמל' הרי\"ף דהכא אינו מוכרח כמ\"ש וגם מל' הרא\"ש דהכא אינו מוכרח דאפשר דאיירי דוקא במוצא נכסי לוה ומראה מקום לב\"ד שזה ממונו ומבקש לעקלם משא\"כ כשבא להוציאו ממנו ע\"י החרם ושבועה וגם ממה שביאר הרא\"ש עוד בתשובה כו' דמייתי רבינו אין להוכיח כ\"כ דדילמא משום דשלא יעבור על שבועתו דוקא פסק כן וכמו שסיים בהתשובה אלא שרבינו התחיל ברסט\"ו וכתב לוה לזמן ובתוך הזמן רואה מלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע ותובע המלוה שלו והיינו נמי שמבקש שיתנו חרם ויעשו דרישה וחקירה אם ימצאו לו במה שיפרע לו וס\"ל כיון שהרי\"ף והרא\"ש לא ס\"ל להא דהרמב\"ן ודר\"י גאון ס\"ל נמי דבכל ענין שומעין להתובע וזה כתב רבינו מסברתו דנפשיה (דמזמן) [דדומין] יחד מש\"ה כתב נמי לקמן ל' ואני כתבתי וק\"ל: וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' בכלל צ\"ח דין ד' כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " שום אמתלא לדבריו או כו' פי' שום אמתלא לטענתו שטען שיבריחם או אפילו לא יבריחם אלא שהנכסים יכלו מאליהם קודם שיגיע זמן פרעונו מש\"ה קאמר תיבת או. שוב ראיתי בתשובות הרא\"ש שכתב ז\"ל מי שבא לב\"ד ואמר יש לי תביעות על פלוני ומצאתי מנכסיו ואני ירא כו' עד ומבקש מהב\"ד שיעכבו הנכסים עד שיברר תביעתו וכן ראובן שיש לו שטר על שמעון ולא הגיע ומנו ובא בתוך הזמן וטען כזאת הכל לפי הענין אם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע או שלא יוכל ראובן לגבות חובו משמעין כשיגיע הזמן מצווה הדיין כו' הרי לפנינו דבתשובה כתב תיבת או אענין אחר שהתחיל בו וכתב תרי עניינים (ואז) [זא\"ז] הראשון שאין ביד התובע שטר אלא על פה מבקש ואומר שיש לי תביעות על חבירו ומיירי שכבר הגיע זמן תביעתו לשלם לו והשני מיירי שיש שטר ביד ראובן מבורר בו שחייב לו אלא שעדיין לא הגיע זמנו ועל הענין הראשון השיב אם רואה הדיין שיש אמתלא לדבריו פי' אף שאין בידו שטר מ\"מ רואה שדבריו קרובין לשמוע שיש לו טענה עליו ועל השני כתב או שלא יוכל כו' וא\"ש מדוקדק ורבינו אגב שהתחיל לכתוב דינו ברסט\"ו אלוה לזמן ובתוך הזמן רואה מלוה שהלוה מבזבז כו' מביא ג\"כ תשובת הרא\"ש אמ\"ש בדין אם בא בתוך הזמן ואגב שטפוה העתיק ל' הרא\"ש מה שהשיב על שני העניינים אמתלא או שלא יוכל כו' וק\"ל וזה ברור אבל בש\"ע ליתא תיבת או ע\"ש: מצווה כו' ומ\"מ גבי קטנים לא חיישינן לפסידתו כמבואר לעיל ס\"ס כ\"ח ושם כתב הטעם בצידו דאמרינן דמזל רעה דהמלוה גורם לו זה ע\"ש מ\"ש עוד מזה: "
+                ],
+                [
+                    " וביאר עוד כו' ז\"ל ב\"י בספר חזה התנופה מצאתיה: מי שנשבע לפרוע וא\"ת בלא שבועה נמי מחויב לפרוע לו לזמן שקבע לו וי\"ל דקביעת זמן היינו דוקא בזמן ההלואה שאדעתא דהכי הלוה לו אבל שלא בשעת הלואה באמירה בעלמא בלא שבועה לא שייך קביעות זמן וביאר עוד בתשובה מי שנשבע לפרוע כו' ר\"ל וזה נמי תלוי במה שנזקקין לו בתוך הזמן דאי אין נזקקין לו אלא עד שיגיע הזמן כמ\"ש הרמב\"ן אין סברא כ\"כ שיוטל עליו קנס בתוך הזמן וק\"ל: ורגלים לדבר שראוי הוא שיירא שמן כו' כן הוא בס\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ולאחר שעבר הזמן כו' עיקרן של הדברים הללו ומקורן כתב בעה\"ת בשמ\"ט ע\"ש ועיין במרדכי פרק המקבל: יכול למכרו ע\"פ ב\"ד אבל לא יקחנו לעצמו מיהו כתב בריב\"ש דהאי מכירה בב\"ד בב\"ד הדיוטות איירי דאם מכרו ע\"פ ב\"ד מומחין רשאי ללקחו לעצמו ועמ\"ש בסמוך עוד מזה: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"א שב\"ד יודיעו כו' הטעם שאם רוצה לפדות הוא ראוי במשכונו יותר מאחרים: אבל הרמב\"ם כו' ז\"ל ב\"י ויש לתמוה על רבינו שכתב אבל הרמב\"ם כו' (עיין לשונו בב\"ח בסעיף זה) אבל הריב\"ש בסשצ\"ו העתיק דברי רבינו כתב ג\"כ אבל הרמב\"ם כתב כו' ע\"ש וגם תמה אני תמיהתו הלא דין דהי\"א והרמב\"ם שני עניינים הם דהי\"א לא קאמרי אלא שצריכין להודיע ללוה שאם רוצה לפדות שיבא ויפדהו בלי שהייה והרמב\"ם ג\"כ מודה בזה ול\"ק אלא שאין אומרים למלוה המתן כ\"כ זמן שיבא וירד עמך לדין ויטעון כי בודאי בזה יהיה שהייה גדולה והוא נאמן שהרי אם רצה לשקר כו' וכדמסיק. אלא אי קשיא הא קשיא איך סתם בתחילת הדברים שיכול למכרו מיד ע\"פ בית דין היפוך מ\"ש בסוף בשם אביו הרא\"ש. לכן נ\"ל דהכי הוא הצעת דברי רבינו דמתחילה כתב יכול למכרו ע\"פ ב\"ד כפי סתם משמעות ל' הגמרא דפרק המקבל שאמרו מל' יום ואילך מוכרו בב\"ד ואח\"כ כתב הפיירישים דשייכי על דינא דגמרא שי\"א שמה שאמרו ומוכרו בב\"ד היינו כדי שהב\"ד יודיעו ללוה תחילה ושהרמב\"ם כתב כו' כלומר שמלשונו נראה שהוא פי' דינא דגמרא שנוטל רשות מהב\"ד והב\"ד לא יעכבו על ידו ושהרא\"ש פי' שימתין ל' יום לאחר זמן ההלואה ואז ימכרנו בשומת בית דין ומ\"ש בגמרא וימכרנו בב\"ד כאילו יתבעו בב\"ד אבל המכירה עצמה א\"צ להיות בב\"ד אלא בשומת ג' הדיוטות (וכ\"מ מל' ריב\"ש שזה כוונת הרא\"ש) כנ\"ל המשך ל' רבינו ובזה מיושב הכל וק\"ל: כדי שידע המלוה בכמה נמכר ע\"כ לשון הרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש אם המשכון כו\" צ\"ל שהוא כמו אבל אם כלה ואליבא דכ\"ע כ\"כ ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואת\"כ ימכרנו בשומת ב\"ד כ' הריב\"ש בסשצ\"ו שנ\"ל שר\"ל ב\"ד הדיוטות ר\"ל בקיאין בשומא [כמ\"ש] בתשובה שניה ג' שמאים: "
+                ],
+                [
+                    " אלא לאחר שיזהירנו כו' כתב הריב\"ש בסימן הנ\"ל דר\"ל בפני עדים אלא שא\"צ ב\"ד שלא יהיו דברי הרב סותרים זא\"ז שהרי בתשובה [א'] כתב יתבענו בפני עדים ומור\"ם כתב כאן וז\"ל ואפילו אם תבעו רק בינו לבינו מהני אם הלוה מודה בכך עכ\"ל וא\"כ א\"צ לדוחק הריב\"ש דא\"ל דלא הוצרך בתשובה ראשונה עדים אלא כדי שלא יוכל להביאו אח\"כ לידי שבועה וק\"ל: וימכרנו באותו שומא מכאן ראיה למ\"ש בסק\"א דאינו יכול למוכרו כפי מה שנותנים לו מיד בעת הראותו לבריות. יעידו העדים כו' כתב הריב\"ש בסימן הנ\"ל שנראה מלשונו שחייב לשלם כמה היה שוה ולא כמה שנמכר ע\"י סרסור ונ\"ל הטעם דכיון שנמכר ע\"י סרסור הממונה בעיר א\"א לבטל המכר וכיון שמכרו שלא ברשות ב\"ד אע\"פ שהודיע ללוה חייב לפרוע כמה שהיה שוה בשעת המכירה אם לא שהוזל או הוקר אבל אם נמכר שלא בשומת ב\"ד ולא ע\"י ממונה העיר לא נעשה כלום והמכר בטל אע\"פ שלא טעה עכ\"ל. "
+                ],
+                [
+                    " ישבע שהוא כדבריו פי' המלוה וכ\"כ הריב\"ש בסימן הנ\"ל ז\"ל ומה שהאמינו הרב בשבועתו כמה שהיה שוה אע\"פ שהוא כגזלן שמוכר מה שאינו שלו היינו משום דלא משמע להו לאינשי דליהוי גזלן בכה\"ג כדאמרינן בפרק ז\"ב גבי חמסנים ולעד\"נ דבלא\"ה לק\"מ דאין לו דין גזלן כיון דנאמן במיגו דלקוח: ויפרע לו המותר פי' המלוה יפרע ללוה המותר מדמי חובו: ואם אינו יודע כו' אין לפרש דר\"ל שיודע שהיה שוה יותר אבל א\"י כמה דא\"כ הו\"ל המלוה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם והו\"ל ללוה ליטול כל טענתו ממלוה בלא שבועה וכמשר\"ל סע\"ב ס\"ו. וא\"ל כמש\"ר בסימן הנזכר בס\"ך דהמשכון הוי כהילך דהא אין המשכון לפנינו וגם לא הזכיר רבי' שאומר לו הילך מעותיך ועוד דא\"כ המלוה היה נאמן בשבועת היסת כמ\"ש שם. גם דוחק לומר דאף שמודה ששוה יותר מדמי חובו אפשר שאין ש\"פ באותו מותר כמודה לכן צ\"ל דמ\"ש דא\"י כמה היה שוה ר\"ל דא\"י אם שוה יותר מדמי חובו או לא ואע\"ג דכ\"ר לעיל בסע\"ב בלוה התובע ואומר סלע הלויתני וב' היה שוה והמלוה אומר א\"י כמה היה שוה דנשבע המלוה דאינו יודע ונפטר משום דהוי כאומר א\"י אם הלויתני שאני הכא דפשע בידים ומכר משכונו של חבירו בלא שומת ב\"ד משא\"כ לעיל דאף ע\"ג דגם התם איירי אפילו בפשע בשמירתו ולדעת ר\"י כמש\"ר שם לפני זה בהדיא מ\"מ לא פשע בידים: "
+                ],
+                [
+                    " ה\"ז נשבע בנק\"ח פי' היורש נשבע שבועת שלא פקדנו אבא שהיא בנק\"ח כמשר\"ל בסק\"ח. והא דסתם רבי' משום דמסתמא אין היורש יודע לישבע בבירור במילי דאבוה ומש\"ה היתה תקנת חז\"ל שלא לישבע היורש בכ\"מ כ\"א שלא פקדנו ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ע\"מ להחליטו כו' עיין בי\"ד סקס\"ה ולקמן בסר\"ז: ויכול לפדותו כו' ל\"ד אלא ר\"ל כל זמן שיש עדיין ביד המלוה בסברו שהוא שלו אבל אם כבר מכרו בב\"ד דינו כבר נתבאר: "
+                ],
+                [
+                    " פשיטא דהוי כו' פי' הוה טפי אסמכתא מאילו לא הזכיר מותר אלא אמר ע\"מ להחליטו אם לא יפדנו לזמן פ' כמו שנזכר בתשובה שלפני זאת: כמו אם אוביר כו' פי' כמו התם כיון שאמר אלפא זוזי דהוא מותר הוה אסמכתא הכי נמי המותר שהזכיר דומה לו: "
+                ],
+                [
+                    " וששאלת מי שיש לו כו' מכאן ועד סוף הסימן מתשובת הרא\"ש כלל צ': וכשהגיע הזמן כו' ואיירי דמכרו בלא שומת ב\"ד א\"נ הרא\"ש לטעמיה דס\"ל דאף אם הגיע הזמן ולא פרע צריך להמתין לו ל' יום דאל\"כ קשה כיון שהגיע הזמן הלא יכול למכרו בע\"כ כמש\"ל וק\"ל: אם יכול בעל המשכון כו' פי' להכריחו שיחזור על מי שלקח ממנו כי מכירתו בטעות היתה ודוק מור\"ש: אם אמר אדם לחבירו מכור כו' עד\"מ: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וששאלת אם אמר לו המלוה כו' ע\"ל סקפ\"ה שם כתב שאלה מעין שאלה זו: ואם יש חילוק כו' נראה דכולה חדא מילתא היא וה\"ק אם יש חילוק במה שמכרו במדי יותר מאם היה מוכרו כאן דאז ודאי היה המותר לבעל המשכון (ואע\"ג דלקמן בסקפ\"ה גם במוכר באותו מקום ביוקר קמיבעיא וזה אינו דומה לנדון זה דכאן המלוה גרם לו ליתנו בזול שהתחיל המלוה וא\"ל אין נותנין בו כ\"א כ' זהובים וק\"ל) ואת\"ל דאין חילוק אכתי תיבעי לך אם נוטל שכר טרחו במה שהוליכו למדי אבל שכר טרחו אם מכרו כאן לא קמיבעיא ליה ודוק: לשכור חמור והוליכו כו' פי' והוצרך להרבות בשכר החמור בשביל הוליכו משכון זה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מיהו מחילה כו' נראה אפי' קנו מידו ע\"ז ל\"מ וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל כשיש כו' ל\"ד חפץ אלא ה\"ה מעות כל שהן בעין וכמו שהוכחתי לקמן בר\"ס רמ\"א ע\"ש בדרישה ובסמ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " דברים שבלב כו' ר\"ל דברים שלא שמע מחבירו באזניו אלא שלבו אומר לו שכן הוא דעת חבירו אינן דברים וכן פי' לעיל ס\"ס ע': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המלוה ניתנה ליתבע כו' לשון ברייתא (עיין ב\"ח שהביאו) וכל זה כשהגיע הזמן: וכתב הרמב\"ן ודאי כו' נראה דה\"ה אם הלוהו במדבר ואחר זמן מצאו במדבר דג\"כ לא יכול לתבעו במדבר מטעם שכתב דשמא הוציא אותן מעות ועכשיו אין לו אלא נקט הפשוט יותר כדי להוכיח מיניה דהא דתנן המלוה ניתנה ליתבע במדבר לא בכל ענין איתניא דהא בכה\"ג ודאי לא מצי למתבעי' וק\"ל: ה\"ז נשבע היסת כו' עד\"ר שאף בישוב מסדרין לו ונותנים לו מזון הראוי לו ואף שלקמן סצ\"ז יתבאר שאין נותנין לו כ\"א מזון ל' יום ה\"ט דבישוב תוך ל' יום יכול להשתדל לעצמו ממקומות אחרים משא\"כ הכא במדבר מש\"ה צריך ליתן לו כל מה שיצטרך כל זמן שיהיה במדבר: ולמחייתך ר\"ל לאכילתך ולפרנסתך שע\"י תוכל לחיות: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אפילו אם יש כמה מדברות כ\"כ שם בעה\"ת בשם הרמב\"ן ודקדק כן מדברי רש\"י ומדברי הרמב\"ם עיין שם: "
+                ],
+                [
+                    " ואומר לו הלוה אני רוצה לצאת למדבר כו' הדין הוא בגמרא שם כך איתא שם דהמלוה אמר בתחלה אני רוצה לצאת למדבר והלוה אמר אף אני רוצה וכ\"כ רבי' לקמן בסרצ\"ג והרי\"ף והרמב\"ם השמיטו דין זה לגמרי ועמ\"ש שם ישוב לכל זה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם קבע המלוה כו' בזה כתב בעה\"ת כו' כ\"כ בשער ל' איך שהשיב כן לחכם א' ששאלו ע\"ז. ולפי דקדוק שינוי הל' שבשאלה כתב לפי שכמה קלקלות ואונסים מצ יין ואח\"כ בתשובה כתב להציל עצמו מן האונסים העתידים לבא כו' גם נראה שהוא נכפל אחר שכבר כתבו בהשאלה גם מדהשיב לו על אם הגיע זמנו וזהו דבר שלא שאלהו עליו ונראה שהיה פשוט להשואל שצריך לקבלו בזמנו מכל זה מוכח שהענין ששאל עליו השואל היה שלא היה הזמן ההוא מוכן לאונסים וקלקלות יותר משאר זמנים אלא שבכל הזמנים יש לחוש לאחריות המעות שהן בעין מגניבות וגזלנים וכן הוא שם בהדיא בבעה\"ת שכתב מפני שלמעות בעין האונסים שכיחים והלוה בא לפרוע למלוה שלו בתוך הזמן שקבע לו דכיון שא\"צ עוד למעות למה ליה להכניס עצמו בצרת אחריות הממון עד הזמן ללא צורך דאפשר שיארע בהן אונס פתאום והמלוה מה\"ט אינו רוצה לקבלם ממנו עד הזמן ע\"ז שאל הדין עם מי אבל כשהגיע הזמן היה פשוט ליה שצריך לקבלו בע\"כ וע\"ז השיב לו בעה\"ת החילוק הזה שחלקת בין תוך הזמן לבזמנו נ\"ל דאינו אלא דוקא כשעתידים אונסים לבא בבירור אבל בסתם זמנים ועתים בין בזמנו בין שלא בזמנו הדין עם הלוה והמלוה צריך לקבל המעות בע\"כ כנ\"ל ביאור הדברים ודוק: ומ\"ש אין לו להשגיח כו' הטעם שכיון שמתחילה קבעו זמן זה לפרעון ואם לא היה רוצה לפרעו היה המלוה כופהו עד שיפרענו גם השתא שהוא רוצה יכול לפרעו ע\"כ של מלוה. ואינו דומה לפריעת מדבר דאמרי' אף שהגיע זמן הפרעון והמלוה היה יכול לכופו על הפרעון אפ\"ה הוא אינו יכול לכוף המלוה לקבלו משום דהתם בשעת הפרעון כבר האונס והסכנה מצוים וגלוים לעין כל שכל מדבר הוא בחזקת סכנה וקלקול ולא מקרי כלל פרעון משא\"כ כאן שעדיין סוף סוף לא בא האונס והקלקול. אבל אם לא הגיע זמן הפרעון אע\"פ שאינו כפריעת מדבר ממש מ\"מ דיינינן ליה כפריעת מדבר. וי\"מ דה\"ט דכל שלא הגיע זמן יש לחוש שכשיגיע הזמן אזי כבר יהיה האונס נגלה והו\"ל אז כפריעת מדבר. אבל ז\"א דהא כתב דגבי מלוה אפילו תוך זמנו כהגיע זמנו דמי דלא נקבע זמן כ\"א לטובת הלוה וק\"ל: ומ\"ש אבל אם אין שם א' כו' כלומר אבל באופן כזה ששאלת עליו שלא היה הזמן ההוא מוכן ומזומן לאונס יותר מזמן אחר ודאי אין חילוק בין בזמנו לתוך זמנו וצריך לקבלו. וע\"ש בס\"ה ותמצא שלשונו מדוקדק כמ\"ש וק\"ל: ומ\"ש והתשחורת ל' שררה כמו הדבק לשחוור כו' וכמ\"ש לא חמור אחד מהם נשאתי ומתרגם נשאתי שחרית ופירש\"י שחרית בל' ארמי כך נקראת אנגריא של מלך שחוור: שקביעות הזמן כו' עיין ד\"מ ובסמ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " ששאלת כו' תשו' זו איננה בדפוס אבל מצאתי כתב כגירסת התשובה בכלל פ' ע\"ש אך מ\"ש ואם הלוהו על המשכון כו' עד כמו שהלוהו אין זה שם בתשובה וגם רבינו כתבו בסמוך בשם הרא\"ש בס\"ת אבל בתשובה זו התחיל וכתב דאמר הלוה דאין לו מטלטלין וגם סיים וכתב ליקח קרקעות שתבעו ליקח קרקע אלא הג\"ה היתה והתלמידים טעו וכתבו זה בתוך דברי רבינו ודוק: ואם הלוהו על המשכון ישמרנו כו' פי' אם אינו רוצה אין הלוה יכול לכופו ולומר קח משכונך במעותיך שהוא יכול לומר אינו רוצה לטרוח למכור חפציך אלא אמתין לך עד שיהיו לך מעות וכמ\"ש בהדיא בס\"ח ומש\"ל בסע\"ב שיכול למכור המשכון היינו אם ירצה המלוה כדי שיהיו מעותיו בידו: "
+                ],
+                [
+                    " ואם בא לפרוע כו' בפרק האומנין ודוקא בתוך הזמן אבל בביאת מהזמן א\"צ לקבלן פרוטה פרוטה ועיין בש\"ע וסמ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " שיאמר לו על כולם כו' כ\"כ ב\"ה בשם הרמב\"ן שס\"ט וסיים ביה ובודאי גואל לחצאין כדאמרינן בפ\"ק דקידושין. ובע\"כ של מלוה יקבל חצי החוב ומ\"מ יאכל המלוה כל הפירות ולא יחזיר לו שום א' מהשדות עד שיפרע לו כל המעות שהכל משכונא א' היא. וז\"ל ב\"י ומצאתי נוסחא שכתוב בה שיש מי שחולק בזה וכתוב באותה נוסחא שדין הלוהו על משכונת מטלטלין שוה להלוהו על משכונת שדה ע\"כ ומ\"מ בש\"ע לא חש לנוסח זה אלא כתב כל' רבינו ועמ\"ש מור\"ם שם בש\"ע ומ\"ש שם בסמ\"ע: וכ\"כ א\"א כו' עיין בב\"י שתמה על רבינו שדבריו אינן ענין לדברי הרמב\"ן (עיין ל' בב\"ח) ויש לדחוק וליישב דקאי אמש\"ר לעיל שאינו חייב ליטול קרקע בחובו בע\"כ (אלא שהפסיק בנתים לאשמועינן שאף שמלוה א\"צ לקבל קרקע מ\"מ צריך לקבל בפרוטרוט) וע\"ז מסיק וכתב וכ\"כ א\"א כו' ואשמועינן שאפילו אותה קרקע שהלוה עליו אינו יכול להכריחו שיקבל במעותיו מטעם שכתב ובס\"י מצאתי שיש פיסקא בנקודה בין תיבת בתשובה לתיבת ששאלת ונראה מזה שתיבת ששאלת נמשך למטה ומילתא באפי נפשיה הוא ולפ\"ז לק\"מ שאפשר שמצא רבינו להרא\"ש בתשובה שכתב בפי' כמ\"ש הרמב\"ן ומיהו זה דוחק דא\"כ לא הו\"ל לסתום ולכתוב אח\"כ ששאלת סתם: שיקח מהמשכונות כו' פי' כגון שהלוהו כ' זהובים על ל' אמות בגד ושוה ל' זהובים וירצה שיקח בעד כ' זהובים שהלוה לו כ' אמות מהבגד ויחזיר לו י' אמות: וכ\"ש בנדון זה שהלוהו כו' קמ\"ל בזה שלא תאמר כיון דמתחילה הלוה לו על הבית כדי שידור בו וא\"כ השתא לא שייך לומר אין רצוני ליקח בית לדור בו קמ\"ל דכ\"ש הוא דהוא הלוהו דוקא ע\"מ שידור בכל הבית ולא בחצי בית ועוד שיכול לומר דעתי שאדור בבית בדבר מועט בכל שנה ושנה ולא שאתן כל כך הרבה מעות בעד דירה: "
+                ],
+                [
+                    " המלוה לחבירו כו' כן פסקו כל הפוסקים כשמואל דאמר הכי בב\"ק דף צ\"ד: ומש\"ר פי' שמכר לו סחורה כו' כתב פי' זה לאפוקי מפרש\"י (עיין בב\"ח ל' רש\"י ותוספות) והתוס' כתבו על פירושו דל\"נ להו וכתבו בפירושן קמא דלעולם בין בפרקמטיא בין במעות נותן לו מטבע של שעת הלואה אם לא שהתנה עם הלוה לשלם לו מטבע וכ\"כ הרא\"ש ואחריו נמשך רבינו. ומש\"ר והתנה עמו שיתן לו מטבע ל' הגמרא נקט ול\"ד הוא אלא שהתנה שיתן לו מעות ולאפוקי אם הלוהו או מכר לו סתם והא ראיה שרבינו מסיים וכתב בסמוך ז\"ל וכל זה לא איירי אלא כשהתנה ליתן לו מעות וק\"ל: וקפדי המלכיות פי' מלכות זה שפסל המטבע קפיד שלא להוליכו אפילו למלכות אחרת ושאפילו במקומן יכול להוציאו כו' שיתנו לבני אותה מלכות הבאים למקום הזה שיוציא המטבע במקומו: נותן לו מטבע הנפסל כו' פי' מאחר שבשעת הלואה לא היה נפסל ולא נשתעבד לו מן הסתם אלא המטבע שהלוהו: בספר י\"ד בסקס\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " תשובה לא\"א כו' כלל ע\"א וכלל צ\"א ועיין בש\"ג פ' הזהב מ\"ש על תשובה זו: בשעה שהיו י' כו' פי' שהיה כתוב בשטר שהלוה לו ק' זהובים על המשכון י' קורדנוס בזהוב והשתא הלוה לא ירצה ליתן לו אלא ו' בזהוב כמו שהן עתה נחשבים זהוב: דהשתא המלוה סתם כו' אע\"ג דאין דומה זה לזה דסתם הוי תועלת ללוה והפסד למלוה והכא איפכא מ\"מ מביא שפיר ראיה מהתם דאזלינן בתר שעת הלואה וכל חד וחד לפי עניינו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' בפ\"ו מה' טוען וסיים ביה שאפי' הוא חכם גדול אומרים לו אין אתה מפסיד במה שתשיב על דבריו היאך אין אתה חייב לו וכתב המ\"מ טעמו דיליף ק\"ו מעדים שצריכים לברר דבריהם כמ\"ש בפרק ז\"ב כ\"ש שיש לחוש בבעלי דבר עצמן שאדם קרוב אצל עצמו: וא\"א הרא\"ש כו' כלל ע' גם בפסקיו בפרק הדיינין כ\"כ אלא לפי שבתשובה מסיק שהכל לפי הענין לכן מביא התשובה וע\"ל ס\"ע ס\"ג שם מבואר דבאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני הרמב\"ם והרא\"ש תרווייהו ס\"ל דאין אומרין צריכין לברר להביאם כו' ע\"ש וגם כולהו מודו דאם אפשר להלוה להביאן בקלות שצריך להביא ונשמע מפיהן אם יעידו כדבריו כדי שלא ישבע חנם ולא כתב שם פלוגתא ביניהן משום דשם לא איירי מתחילת טענתן בבית דין אם צריך התובע לברר כמה חייב לו והנתבע במה פרע אבל כאן בהתחלת הל' טוען כ\"ר הדין איך צריך להיות תחילת טענתן בב\"ד בבירור או לא ולא איירי באומר פרעתי בפני פלוני ופלוני אלא מיירי באין להם עדים ובזה כתב פלוגתתן דהרמב\"ם כתב דצריך לברר ואם אינו רוצה לברר אין שומעין לטענותיהן הן תובע הן נתבע ויזכה זה שכנגדו והרא\"ש ס\"ל דאף אם אינו (יכול או) רוצה לברר בשביל זה לא הפסיד זכותו אלא משביע התובע בתביעתו סתם או נפטר הנתבע בהיסת בתשובתו סתם אם לא במקום רמאין אבל זה פשוט בעיני דאין התובע יכול להוציא בתביעתו סתם אפי' בהני דנשבעין ונוטלין אם לא שיברר דבריו וק\"ל ועמ\"ש בסמ\"ע ס\"ג כעין זה ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " והשיב אין לך בידי אלא נ' היינו מודה מקצת דמפקינן מדכתיב אשר יאמר כי הוא זה ועד\"ר: והעדים מעידים שח\"ל נ' כרבי חייא דסבר כן בריש ב\"מ ומטעם שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים לכן צריך לישבע ש\"ד: וחייב לישבע כו' ובשבועה מיהא נהמניה ועד\"ר: ועדים מעידים אותו שראו נ' בידו פי' שראוהו בשעת תביעה דדוקא במלוה דלהוצאה ניתנה א\"ל לאשתמוטי נתכוין עד שיזדמן מעות לידו משא\"כ בפקדון ועיין בהגד\"מ: הוחזק כפרן פי' והרי הוא גזלן ופסול לשבועה: והתובע נשבע ונוטל דאיך יהא נאמן ליטול כולה ע\"פ דיבורו בלא שבועה וכמש\"ר סימן צ\"ב סי\"ב בשם הר\"י אצל חשוד ע\"ש והרא\"ש שכתב בתשובה סוף כלל צ\"ד בא' שנתנו מעות בידו להשביחן וכפר בהן ובאו עליו עדים שהודה במקצת והביאו ב\"י בסימן זה ס\"ה ובסימן ל' ס\"ד דפסק הרא\"ש דהו\"ל מחוייב שבועה ואיל\"ו התם נמי איירי דשכנגדו נשבע ונוטל וכן כתב מ\"ו ר\"מ בפשיטות בד\"מ סימן זה סכ\"א ע\"ש ולא דמי להני מתוך שאיל\"ו שכ\"ר בסמוך ס\"ח י\"א י\"ב י\"ג י\"ד דשם הטעם כיון שהוא מסופק בפרעון כולו או שהעד מעיד בחיובו דכולהו כל עוד שא\"י לישבע להכחישו הו\"ל דברי העד הא' כשני עדים מש\"ה משלם וא\"צ שכנגדו לישבע וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ויש עד א' כו' וכ\"כ התוס' והרא\"ש פ\"ק דב\"מ וכתב הרא\"ש דהר\"ם מרוטנבורג כתב טעם לזה דק\"ו הוא ומה כשהעד מעיד לשאינו מוחזק זוקק את המוחזק לשבועה כ\"ש כשמעיד למוחזק שיפטרנו משבועה ועיין בס\"ס מ\"ו שחולק הרמ\"ה ובס\"ס פ\"ד שחולק בעה\"ת ועיין בהגד\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " השיב אין לך בידי כלום כו' בר\"פ הדיינין תנן א\"ל מנה לי בידך אין לך בידי פטור מנה לי בידך א\"ל הן למחר א\"ל תנהו לי נתתיו לך פטור ע\"כ ובסוף דף מ' גרסינן מנה לי בידך אין לך בידי פטור אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת מ\"ט חזקה אין אדם תובע אח\"כ יש לו עליו כו' ע\"ש דאיכא עוד לישנא דר\"נ קאי אסיפא ופסקו רוב הפוסקים כלישנא קמא כמ\"ש לקמן ריש סימן פ\"ז וע\"ש. ורבינו שכתב אתה מחלתו לי או נתתו לי במתנה ולא כתב פרעתיך כלשון המשנה אפשר דלרבותא כ\"כ דאפילו בהני טענות פטור מש\"ד וכ\"ש בטענת פרעון שכל חוב לפרעון עומד ולקמן סימן פ\"ז ס\"ח כ\"ר כלשון המשנה הנ\"ל ע\"ש ודו\"ק: וזהו שנקרא שבועת היסת שם ופירש\"י היסת שומא ששמו חכמים עליו שבועה כמו אם ה' הסיתך בי ובריש מציעא פי' שבועה שהשיאוהו חכמים לכך להכריחו להודות ובעה\"ת פי' היסת ל' המלכה כלומר נמלך ר\"נ וסייעתו ותקנוה מל' כי יסיתך אחיך דמתרגמינן ארי ימלכינך: "
+                ],
+                [
+                    " והנני נותנם לך ב\"מ דף ד' ומפרש טעמא דהני זוזי דקמודי בהו ונותנם לו כאילו לא תבעו בהן ובאינך הו\"ל כופר הכל: "
+                ],
+                [
+                    " פטור מלשלם דאוקי ממונא בחזקת מריה והוא סוף ב\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' אם תבעוהו כו' כן פירשו הרי\"ף והרא\"ש שם להמשנה ופסקו כר\"נ ור\"י ע\"ש: כדי להקל בשבועתו כו' שאף אם אמת הוא שחייב לו אלא ששכח מ\"מ לא נשבע לשקר שהרי באמת נשבע שא\"י שח\"ל ועוד שאם יביא התובע אח\"כ עדים שחייב לו לא יהא מוחזק בשבועת שוא. וע\"ל סימן ע\"ט ס\"ד שג\"כ יכול לחזור בו מלהד\"ם ולטעון פרעתי כל זמן שלא הוכחש בעדים כו' וכ\"כ רבינו סימן פ' ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " פטור אף לצאת כו' הואיל שגם ההלואה היא ספק בידו וע\"ל סימן שס\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הר\"מ מרוטנבורג כצ\"ל וכ\"כ המרדכי פי\"ג בשמו וכתב ב\"י וכן נראה ג\"כ מדברי הרמב\"ם בפ\"ג מה\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " ועד א' מעיד שהוא ח\"ל פי' שלוה ממנו וכן הוא בהדיא בבעה\"ת של\"ח ז\"ל וע\"א מעיד שלוה כו' גם רבינו בסמוך סי\"ט בדברי ר\"י ברצלוני כתב ז\"ל אע\"פ שע\"א מעיד שלוה כו': משואי\"ל כו' פי' דאמ�� אם ירצה לישבע שאינו יודע אינו נפטר בזה כיון דאם היו ב' מעידים שלוה היה צריך לשלם כל שאיני טוען פרעתי וכל שב' מחייבין אותו ממון א' מחייבו שבועה נגד עדותו שלא לוה וזה אינו יכול לישבע שהרי אומר איני יודע מיהו אח\"כ אם טען ואמר נזכרתי שלויתי ופרעתי נראה דפטור מהמלוה בהיסת ודוקא בכפר מתחילה ואמר להד\"ם ובא עד והכחישו כתב אח\"ז בסי\"ד דא\"נ מטעם דאילו הוה שנים כו' אבל באמר מתחילה איני יודע אם לויתי אף אם באו ב' ואמרו שלוה היה נאמן לומר נזכרתי דלויתי ופרעתי וכן לקמן סימן ע\"ט מוכח דלא הוחזק כפרן כי אם בטוענו להד\"ם ומשה\"נ כ\"ר כאן וז\"ל ל\"ש טען איני יודע אם פרעת דמשמע הא אם טען ודאי פרעתי אפילו לאחר שבא העד ואמר שלוה היה פטור בהיסת ולא איירי בדין זה דאומר העד לא זז ידי וכו' כמ\"ש בדרישה ע\"ש ודו\"ק: ל\"ש טען כו' כלומר ל\"ש טען גם טענת א\"י אם פרעתיך וכאילו אמר איני מרגיש שום חוב עלי והוא דיכול להיות דלא לויתי ואם לויתי פרעתיהו דאל\"כ קשה הא באומר יודע אני שלויתי וא\"י אם פרעתי אפילו בלא עד חייב מ\"ו ר\"ש ז\"ל ועד\"ר: דכיון דעד א' וכו' ברי ושמא כו' כדי שלא תקשה מי מחייבו ממון הא קי\"ל כמ\"ד דבאומר א\"י לא אמרינן ברי דתובע ושמא דנתבע ברי עדיף אלא אמרינן המע\"ה ואף שיש כאן עד אינו מעיד שעדיין ח\"ל אלא שלוה מ\"ה כתב דמ\"מ כיון דהעד מסייע לתובע כ\"ע מודו בזה דברי דתובע עדיף וא\"ת ישבע הוא נגד העד והרי הוא כאילו אינו ונחזור לומר המע\"ה ע\"ז אסיק דכאן אינו יכול לישבע נגד העד ומה\"ט לחוד דכיון דאיל\"מ לא סגי לחייבו דהא אף דאינו יכול לישבע נגד העד מ\"מ אין העד מעיד שח\"ל עדיין דמי ההלואה מש\"ה הוצרך ג\"כ לכתוב הטעם דברי ושמא כו' וכמ\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אתה חייב כו' הוא נלמד מדין נסכא דר\"א שכ\"ר אח\"ז וכתב המ\"מ דהיינו כו' [עיין לשונו בב\"ח ובדרישה] ורבי' נמי איירי בהכי ואף שסתם ולא הזכיר לא זזה כו' כבר רמזו בצחות לשונו שבבבא ראשונה כתב טענת המלוה והלוה ואח\"כ עדות העד ובבבא זו כתב עדות העד קודם טענת הלוה משום דברישא איירי כשאין העד מעיד שח\"ל עדיין אלא תבעו בטענת עצמו ובהך בבא איירי שתובעו בעדותו של עד המעיד שיודע שהוא ח\"ל עדיין: "
+                ],
+                [
+                    " והוא אומר ודאי כו' דבכ\"מ ששנים מחייבים אותו ממון א' מחייבו שבועה ואילו היה טוען לא חטפתי היה נשבע להכחיש העד אבל השתא דמודה לדברי העד א\"נ בשבועה לומר שלי הוא דחזקה הוא דכל מה שברשות אדם הוא שלו וכן אין להאמינו דשלו הוא במיגו דהחזרתיו לך דכבר כתבתי בשם מ\"מ דהגוזל דבר בעדים צריך להחזיר בעדים וכן אין להאמינו במיגו דהכחשה דהוי מיגו דהעזה א\"נ משום דמיגו במקום חזקה לא אמרינן ולכן ה\"ל משואי\"ל משלם ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " כיון שאם היו שנים כו' הוקשה לרבינו אמאי לא יהא נאמן לחזור ולטעון פרעתי כיון שאין העד מעיד אלא שמנה לו לידו אבל אפשר שפרעו וכמו אם לא היה כאן שום עד שלוה דהיה יכול לחזור בו ולומר טעיתי בטענתי הראשונה ולויתי ופרעתי הואיל ששני הטענות באין לפטור כמש\"ל סימן פ' מש\"ה כ\"ר כיון כו' וה\"נ שיש ע\"א שלוה ותיכף כשטען לא לויתי היה מחוייב שבועה להכחיש העד וא\"י שהרי הודה לדבריו לכן דין הוא שישלם: דכל האומר לא לויתי כו' פי' כיון שלדבריו לא לוה ודאי לא פרע: "
+                ],
+                [
+                    " טענו מנה לי בידך מימרא דרבא פ' השואל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וליכא כפירת ב' כסף כו' כל אלו יתבארו לקמן סי' פ\"ז פ\"ח צ\"ה ע\"ש. גבי שבועה ועד אחד ס\"א דע\"א היכא שאין השנים כו' דומה לזה כ\"ר סי' צ' ס\"ה גבי מי שנכנס לבית חבירו למשכנו וכמ\"ש בשם מ\"ו ר\"ש ז\"ל שם בסעיף ב' ע\"ש אבל ממש\"ר לקמן סי' פ\"ט דאם יש ע\"א ששכרו וב\"ה אומר שפרעו כתב הרמ\"ה דחייב לישבע ש\"ד אין ראייה שיש שם טעם אחר וכמ\"ש שם אלא ע\"י שבועת התובע אי איכא חד כו' כצ\"ל: ומ\"ש לא מחוייב שבועה הוא פי' אינו מחוייב ש\"ד ע\"פ העד: "
+                ],
+                [
+                    " י\"א דלא אמרינן כו' עד והיסת על הגלגולים כו' הם דברי בעה\"ת בשל\"ח ע\"ש: והשיב הנתבע כו' אין בידי כלום נראה דה\"ה אם השיבו על הגלגולים אין לך בידי אלא מקצת טענותיך דמחוייב ש\"ד על הגלגול נמי הדין כן שמשלם התביעה שא\"י לישבע עליה ועל הודאת מקצת נשבע ש\"ד (דהו\"ל) [דדל] שבועה שאינו יכול לישבע עליה מהכא ולא הוי קמן אלא שבועת מודה מקצת: אלא ישבע על הגלגול כו' ר\"ל היסת כדין כופר הכל ומש\"ה קאמר או יהפכנה על שכנגדו ואי ש\"ד בעי לישבע לא היה יכול להפכה כמ\"ש סי' פ\"ז (וע\"ל סצ\"ד מ\"ש עוד מזה ודוק] ומפני שפשוט הוא שאין כאן ש\"ד כלל לא הוצרך לפרש שישבע היסת אבל בבבא שניה הוצרך רבינו לכתוב בפירוש והיסת על הגלגולים דהתם כיון שיש ש\"ד על עיקר התביעה יש מקום לטעות ולומר שגם על הגלגולים ישבע ש\"ד קמ\"ל דבהיסת סגי: והוא טוען על הגלגולים א\"י כו' נראה דדוקא בהא פליג הרמ\"ה כיון דנשבע ש\"ד וגלגול ש\"ד הוא אבל אבבא קמייתא כשטוען על העיקר נ' איני יודע לא פליג כיון ששם משלם עיקר השבועה ואינו נשבע אין לומר בו גלגול ש\"ד הוא: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' בפרק השואל וטעמיה משום דגלגול שבועה נלמד מסוטה והתם טוענת האשה על שניהם ברי לי שלא זניתי ע\"ש שהאריך ובתשוב' הארכתי בביאור דעת הרא\"ש בענין זה וקצת ממנו כתבתי לקמן סימן צ\"ד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " והא דאמרינן כשמשיב הנתבע כו' עד אבל היורש לא הו\"ל לידע כ\"כ בעה\"ת של\"ח ע\"ש: ואמר אני יודע שאבי ח\"ל כצ\"ל: אין עליו אלא שבועה כו' שבועה זו יתבאר בסימן ק\"ח דש\"ח בנק\"ח היא משא\"כ בהיסת כהרי\"ף ולא כתב וכ\"כ הר\"י כו' אלא דגם הוא ס\"ל (דאמר) [דלא אמרינן] ביורש מתוך שאיל\"מ גם י\"ל דבכה\"ג דיש עד גם הרי\"ף מודה דלא סגי בהיסת: שבכל דבר שאביהם היה כו' כלומר כל מה שאפשר לומר כו' שאילו היה אביהם קיים היה יכול לפטור עצמו בשבועה אף אם הם אין טוענים אותה אנן טענינן להו ופטורים בלא שבועה כמו הכא שהם טוענים א\"י אם פרעך ובהך טענה לא היה אביהם נפטר מלשלם מ\"מ אמרינן דלמא אביהם לא היה טוען כן אלא היה טוען כן שהלויתני ופרעתי לך והיה נפטר בשבועה ופטרינן להו בלא שבועה: "
+                ],
+                [
+                    " שאמר נ' חייב לך ולא יותר כו' ה\"ט כיון שטוען ברי לי שאינו ח\"ל יותר מה לי הוא מה לי באביו דגם הוא יכול לישבע אטענות ודאי כאביו וכן הוא בפרק כל הנשבעין: "
+                ],
+                [
+                    " כל טענת ספק כו' כ\"כ הרמב\"ם פ\"א מטוען ובעה\"ת בשער ל\"ו ובסוף שער ל\"ח וכתב המ\"מ שם שהוא מוסכם מכל הפוסקים ודקדקו כן מדרב נחמן תיקן היסת משום דחזקה אין אדם תובע אא\"כ יש לו בידו אלמא דבטוען טענת ברי הוא דוקא עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כיון שהתובע אמר שמא כו' האי כיון אינו נתינת טעם אמ\"ש דא\"צ אכילו לצאת י\"ש דאם כן היה משמע דאם התובע היה אומר ברי היה הנתבע מחויב לצאת י\"ש וזה אינו מאחר שהנתבע ג\"כ טוען ברי דאינו מחויב לצאת י\"ש אלא כשאומר א\"י אלא האי כיון הוא נתינת טעם על מה שפטר משבועת היסת וכ\"מ הל' דלא קאי אלצאת י\"ש דא\"כ לא הול\"ל והנתבע לא מודה לו אלא הול\"ל והנתבע יודע בבירור שאינו ח\"ל ודוק: ומ\"ש והנתבע לא מודה לו כו' א\"ל הא אפילו טוען ספק ג\"כ אינו חייב ש\"ה מאחר שהתובע טוען שמא ואפילו לצאת י\"ש אינו חייב בשניהם טוענים שמא כמ\"ש בסמוך דאפשר דנקט הכי משום בבא מנה שהלויתיך כמדומה לי שלא פרעתני דהו\"ל קצת טענת ברי ולכן אילו היה טוען התובע שמא היה חייב היסת וחייב ג\"כ לצאת י\"ש דהו\"ל כאילו אומר הלויתני וא\"י אם פרעתיך: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם אומר לחבירו כו' עד סוף הסעיף דברי רבינו כאן מגומגמים חדא בשינוי ל' דברישא כ' הודית לי שלקחת כו' ובסיפא כתב הודית לי בעצמך שאתה חייב כו' ששינה מלקיחה להודאה שחייב הא אידי ואידי אי אמר אתם עדי חייב ואם לא אמר א\"ע פטור ועוד מ\"ש דנקט בסיפא בעצמך יותר ממך שנקט ליה ברישא ועוד למה האריך וכתב אבל אם טען כו' דהול\"ל בקיצור אבל אם אמר א\"ע כו' זהו טענת ברי ועוד שכתב גבי הודאה שלקחת משלי שיכול לומר משטה כו' וזה סותר מ\"ש לעיל סימן ל\"ב ולקמן סימן פ\"א דלא שייכא טענת השטאה כ\"א בהודאה שהודה לו ע\"י תביעה ומטעם שכתבו שם. וביישוב הדברים נ\"ל דגם האי דינא איירי בדומה למש\"ר לעיל מיניה בסמוך דהיינו שתבעו וא\"ל מי לא בא לידך כך וכך שנאבד ממני והודה לו (וזהו שאמר ברישא אתה הודית שלקחת משלי) ואח\"כ תבעו לפני ב\"ד והציע הדברים לפניהם איך שתבעו מספק והודה לו וקמ\"ל רבינו דאף ע\"פ שהודה לו ע\"י טענת לקיחה וגניבה אפ\"ה יכול לומר משטה הייתי בך דהא תבעו לומר לא ראית משלי כך וכך אבל השבעה לא שייך כאן דאין דרך אדם להודות שממון זה שבידו גניב אתו כדי שלא להשביע את עצמו וגם כיון שהיה בתביעה כמ\"ש שם ובסיפא איירי בלא תביעה כלל וקמ\"ל רבותא אחריתא דאפילו הודה לו בטענת הלואה אפ\"ה א\"י לטעון טענת השבעה כיון שאמר אתם עדי אבל השטאה בלא\"ה לא שייך דהא הודה מעצמו וק\"ל: ואם יהפכנה עליו כו' כלומר ולא אמרינן כיון שהוא עצמו אינו טוען בברי שהוא ח\"ל אלא ע\"פ הודאת עצמו אין מוציאין מזה ומיירי אף בשלא אמר זה בפניהם השבע שהודיתי וטול וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כיון שאינו טוענו בודאי כו' אין לפרש דר\"ל דאינו טוענו בודאי ב' כספים ופרוטה דהא אשבועת היסת קאי אלא ה\"פ שאינו טוענו בודאי יותר ממה שהודה לו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כיון שאומר איני יודע כמה או איני יודע אם הלויתיך כן הוא ברוב הספרים והוא קצת מגומגם במ\"ש ל' כיון גם איני יודע אם הלויתיך מאן דבר שמיה ובס\"א של קלף ראיתי שכל זה אינו ולספרים דידן ה\"פ דהאי כיון הוא נתינת טעם למה שקראו טענת שמא דאע\"פ שאמר הלויתיך מכל מקום כיון שסיים דבריו ואמר א\"י כמה מיקרי טענת שמא ואגב כתב או שטוען בהדיא ואמר איני יודע אם הלויתיך ובס\"א כתוב כגון במקום כיון והיא גירסא נכונה ובדפוס תוגרמה ראיתי כתוב אז איני יודע כו' במקום או ונלע\"ד דה\"פ כיון שאמר א\"י כמה אז הוי כאומר א\"י אם הלויתיך ואין לחייב הנתבע לצאת י\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " טענו איני יודע כמה וכו' ע\"ל סימן רצ\"ה: ב' כספים ופרוטה פי' דאילו לא טען כ\"כ אפילו אם הודה לו הנתבע בפרוטה ליכא דין מודה מקצת כדלקמן סימן סימן פ\"ח דבעינן לפחות שתהא הכפירה ב' כספים וההודאה בפרוטה: שהרי אם באו לגבות ממנו כו' והא דלא אמרינן הכי לעיל בסמוך גבי אם טענו שניהם ספק כו' דהנתבע הודה לו בפחות מפרוטה שאני התם דהתובע לא טוען בברי שח\"ל יותר ממה שהודה ולכן לא שייך שבועה כלל אפילו היסת וק\"ל: ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ב' כספים ופרוטה וק\"ל וכ\"כ בעה\"ת ועד\"מ: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שכתב אמר היורש כו' כצ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " משביעין אותו שבועת היסת פי' בכופר הכל וממילא משביעין אותו ש\"ד במודה מקצת וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שנטלת משלי כך וכך הא דלא קאמר הודית לי בפניהם שאתה ח\"ל היינו משום דהודאה שלא בפניו אפילו באתם עדי לא הוי הודאה וכמ\"ש בסימן פ\"א: ויראה שהוא מחלק בין אם העד לפנינו כו' אשמועינן בזה שנחשב כטענת ברי גמורה ומשביעין עליה אפילו ש\"ד וכן לאידך גיסא אשמועינן דאם אינו כאן פטור אפילו משבועת היסת דאין טענתו טענה כלל: ע\"פ מה שטוען לו העד ס\"א ע\"פ מה שא\"ל העד: וכ\"כ הרי\"ף שנשבעין על פי העד כו' פי' ומיירי נמי שהעד בפנינו מדאמר דהו\"ל משואי\"ל כו': "
+                ],
+                [
+                    " וחשיב הנתבע הלא יש לך שטר עלי פי' ובאמת אין לך בידי כלום כי שטר אמנה או פרוע הוא וכדמסיק ודון זה כתבו הרמב\"ם פי\"ד ממלוה וכתב מ\"מ שם דנלמד ממ\"ש בפרק המפקיד דהמלוה נשבע תחילה שאינו ברשותו כו' וכמש\"ר סימן ע\"ב ס\"י גבי משכון ע\"ש: ואח\"כ תוציא השטר הפרוע ותגבה בו ז\"ל מ\"ו ר\"ש ז\"ל א\"ל מה בכך שיגבה בו בדינא הוא גובה ולא שייך כאן לומר שמא יפסלנו לעדות או נמצא ש\"ש מתחלל כדלעיל סימן ע\"ב גבי משכון דאף שטען פרעתי או שטר אמנה לא נפסל לכן נ\"ל דגם לעיל גבי משכון הטעם שלא תהיה שבועתו לבטלה דה\"ט שייך נמי הכא כמ\"ש המ\"מ סוף פי\"ד דמלוה ע\"ש עכ\"ל: או החרים חרם סתם אבל אין משביעין הלוה אא\"כ ביטל השטר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אחד שלוה משנים בבת א' וכו' והודיעוהו כו' מבעה\"ת שער ל\"ט ודקדק וכתב והודיעוהו דאל\"כ אע\"ג דזה נתן לו מידו מנה וזה ר' מ\"מ כיון שהלוו לו בבת א' זה בפני זה הוי פטור מטעם כיון דאינהו לא קפדי אהדדי ואין א' מתיירא מחבירו למה ידקדק הוא וכמש\"ר סימן ש' גבי פקדון דכל שהפקידו זה בפני זה פטור משא\"כ כשהודיעוהו דכיון דמלוה להוצאה ניתנה וראה דקפדי הו\"ל למידק לזכור מי בעל הק' וכיון דלא דק איהו דאפסיד אנפשיה ודוקא בהלואה דלהוצאה ניתנה אמרינן דהו\"ל להלוה לדקדק מאחר שהודיעוהו למי הק' ולמי הר' אבל בפקדון דלאו להוצאה ניתן יכול הנפקד לומר אע\"ג דהודעתני לא דקדקתי בין צרור גדול לקטן ואמרתי מה שהפקדתם תחזרו ותטלו בעינא אלא שנתערבו אח\"כ בלי פשיעה וק\"ל ועד\"ר: והו\"ל כאומר לויתי מא' מכם כו' פי' אע\"ג דהלוהו בפעם א' זה בפני זה דהו\"ל כבכרך א' מ\"מ כיון דהודיעוהו למי הר' הו\"ל כאומר לויתי מא' מכם כו' דהו\"ל כשני כרכים דחייב ליתן מדינא לכל א' ר' אם תבעו ליה שניהם ר' ועד\"ר: ותבעוהו כ\"א בר' פי' תבעוהו מתחלה קודם שהודה שחייב לא' מהן: שצריך ליתן לכ\"א ר' פי' אחר שישבע כ\"א שהוא כדבריו וכ\"כ רבינו לקמן סימן ש' והא דלא אמרינן הכא מחויב שבועה ואיל\"מ כדלעיל סימן ע\"ה ויטול זה בלא שבועה כתב נ\"י דלא דמי דהתם רמו שבועה עליה כי היכי דלא יעכב ממון חבירו ברשותו אבל הכא הרי מודה כל הג' מאות שהפקידו אצלו ואין הכפירה אלא בין המפקידים וכ\"כ בעה\"ת בשם הרמב\"ן והמ\"מ פ\"ה דשאלה סיים בזה נ\"ל כיון שמחמת פשיעתו הדבר ברור שהוא מפסיד מנה שלא כדין בדין הוא שישביעם ויטלו ע\"כ: שאין ספק מוציא מידי ודאי כו' ואם לא יתן לכ\"א אלא מנה נמצא מוציא מנה א' מבעל המאתים הטוען בברי שנתן לו ואין ספק כו' ודוקא כאן שהוא ידוע בברי שחייב לא' מהן ר' אבל במנה לי בידך והלה אומר א\"י כיון שא\"י שחייב כלל פטור כמשר\"ל סימן ע\"ה כ\"כ תו' והרא\"ש פ' המפקיד: אבל כה\"ג במלוה בשטר כו' כלומר אפילו (לאו) [לוו] כל אחד בפני עצמו זה ק' וזה ר' וגם הודיעוהו שלזה ק' ולזה ר' אפ\"ה אינו נותן לשום א' אלא מנה דכיון שעושים שותפות בשטר לא הו\"ל למידק: והאמינו כו' כלומר ועוד שהאמינו כן הוא בבעה\"ת: "
+                ],
+                [
+                    " היו ב' תובעים כו' לא הוצרך רבינו לכתוב דין זה דזה כהלוהו בב' כריכות ונפיק מק\"ו מדין ראשון דא' לוה מב' כו' ועוד שכבר כתבו לעיל (שהרי כתב והוי כאומר לויתי מא' מכם כו') ולא כתבו אלא משום דבא לכתוב עליו דין אם בא לצאת י\"ש ומשום דגם במשנה נשנה דין לצי\"ש באומר א' משניכם הפקיד בידי וא\"י איזה וכמ\"ש בדרישה וגם בא לכתוב דלהרמב\"ן והרא\"ש בכה\"ג שלא הפקיד לו אלא א' ולא תבע פטור אפילו לצי\"ש ויתבאר בסמוך ובדרישה ע\"ש: צריך ליתן לכ\"א וא' כלומר אפילו מדינא חייב ליתן להם אחר שישבע כ\"א וכנ\"ל: וי\"א שלצי\"ש צריך כו' והרמב\"ן כתב דאף לצי\"ש כו' דעת הי\"א הוא דעת התוס' שם פ' המפקיד וכתבתי לשונם בדרישה ע\"ש והזכירו גם בעה\"ת והרמב\"ן והרא\"ש חולקים עליהם וס\"ל כיון דלא תבעו ולא דקדקו פטור אף לצי\"ש ועמ\"ש מזה ס\"ס זה: ומדברי א\"א יראה כו' רבינו כתב ל' יראה משום דלא מצינו להרא\"ש שדבר באלו הדינין כלום גבי הלואה רק בפקדון ואדרבא ממ\"ש גבי פקדון יש מקום לטעות כאן דגבי פקדון כתב דכל שהפקידו זה בפני זה לא הו\"ל לנפקד למידק וסד\"א גם כאן דינא הכי וממילא הוי דינא הכי תבעי ליה פטור מדינא וחייב בבא לצי\"ש ובלא תבעו פטור אף לצי\"ש קמ\"ל רבינו דלא יראה כן מדבריו וה\"ט כיון דהרא\"ש תלה טעמו בב' שהפקידו זה בפני זה דפטור משום דלא הו\"ל למידק כיון דאינהו גופייהו לא דייקי ממילא נשמע גבי מלוה כשהודיעוהו למי ק' ולמי ר' דנראה דדייקו אז אפילו הלוו לו זה בפני זה חייב דהו\"ל ללוה למידק וכי לא דק פשע ודיניה כב' שהפקידו אצל אחד זה שלא בפני זה דאי תבעי ליה נשבע כ\"א ונוטל ואי לא תבעי ליה פטור מדינא וחייב בבא לצי\"ש. ובדין שטר נמי חידש רבינו דפטור בדיני אדם אבל חייב בבא לצי\"ש וכמ\"ש בסמוך דמלוה ע\"פ דהו\"ל למידק פי' כשהלוו שניהם בלא שטר אפילו הלווהו שניהם זה בפ\"ז מ\"מ כיין שהודיעוהו הו\"ל למידק וקאי אמש\"ר בריש הסימן דאיירי בהודיעוהו ועוד דמסתמא מודיעים אותו בהלואה דניתנה להוצאה ועד\"ר: ובשטר אי תבעי ליה כו' עד והשאר יהא מונח כו' פי' היינו לדינא אבל לצי\"ש חייב ליתן לכל א' ר' ואף שדין זה אינו מבואר בדברי הרא\"ש שחייב לצי\"ש והתוס' כתבו להדיא דפטור אף לצי\"ש ובעה\"ת שם בשער ל\"ט דין א' הניחו בצ\"ע דעת רבינו ודאי אינו כן דהא לקמן סימן ש' לענין פקדון כתב להדיא דבכה\"ג חייב לצי\"ש ליתן לכל א' ר' וכן מוכח כאן מסיום ל' שכתב ואי לא תבעי כו' פטור אף לצי\"ש משמע הא תבעו חייב לצי\"ש ואי לאו דמסתפינא היה נ\"ל להגיה כאן וכן צ\"ל עד שיבא אליהו ואם בא לצי\"ש חייב ליתן לכל א' ר' ואי לא תבעי ליה וכן בא' מכם וכו' ולא תבעי ליה כו' פטור אף לצי\"ש דאע\"ג דהו\"ל כב' כריכות דהו\"ל למידק מ\"מ כשהמפקיד אינו תובע גילה דעתו שלא דקדק ולמה ידקדק הוא ואינו דומה להפקידו שניהם בידו א' מנה וא' ר' הנ\"ל דצריך ליתן לכל א' וא' ר' בבא לצי\"ש דכבר כתבתי דהתם מיירי בהודיעוהו דגילו דעתן שדקדקו שם והא דמחייב הרא\"ש ורבינו לקמן סימן ש' גבי פקדון לצי\"ש בהפקידו זה שלא בפ\"ז ואע\"ג דלא תבעו ודקדקו כלל ה\"ט משום דשם יכול כ\"א מהמפקידים לומר ידעתי בהנפקד שיודע שאני הפקדתי בידו וסברתי שיודע ג\"כ כמה הפקדתי בידו ומה שהנחתי אטול מידו דהא פקדון לא להוצאה ניתן משא\"כ כשאחד הפקיד בידו וא\"י איזהו דלא יכול למימר ידעתי בהנפקד שיודע שהפקדתי בידו דהרי האמת הוא אינו יודע אי הפקיד בידו וק\"ל ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אבל אם מוצא כו' ואם כתוב בפירוש בשט\"ח שהם ערבים קבלנים זה בעד זה אז תובע לאיזה מהם שירצה לד\"ה כמ\"ש הרא\"ש בתשובה כלל ע\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " אבל הרמב\"ם כתב כו' בפכ\"ה מהל' מלוה כ\"כ וז\"ל ב\"י ל\"ד מלוה בשטר אלא ה\"ה לוו בע\"פ כו' ע\"ש שכתב ג\"כ שגי' רבינו בהרמב\"ם אינה נכונה ומהרי\"ק שורש קפ\"ב כתב תימה גדולה מ\"ש בטור שרמב\"ם כ' ב' שלוו בשטר א' או שלקחו מהם א' וכו' והנה בדקתי בהרבה ספרי רמב\"ם ולא מצאתי שכתב אלא סתם שנעשים ערבים זה לזה ודוקא בב' שנעשו ערבים לאחד הוא שכ\"כ ופשיטא דלא דמי כלל דהתם דין הוא שיפרע ממי שירצה דכיון שאין נכסים ללוה ואינו יכול להפרע מן הלוה עצמו אלא מן הערב מה לי ערב זה מה לי ערב אחר הלא שניהם בתורת ערבות ירדו ומש\"ה יפרע ממי שירצה אבל ב' שלוו בשטר א' י\"ל שכל א' נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי האחר בעבור חבירו כיון שלוו בשטר א' ומש\"ה לא יפרע הכל מא' בשיש לשני מה לפרוע דכיון דכל א' לוה חצי המעות למה יניח הלוה עצמו ויפרע מן הערב דהיינו חצי האחר שרוצה לגבות מזה הרי שנינו המלוה על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחלה כו' ע\"ש שהאריך. וכ\"כ ב\"י כאן דפשוט דהרמב\"ם כבעל העיטור ס\"ל וכ\"כ מ\"ו ר\"ש ז\"ל וסיים בו ואני בספרי פ' בית כור סימן ע\"ז כתבתי שאינו אלא ערב עכ\"ל. ולעד\"נ דגם גירסת רבי' היתה כגירסת כל הספרים והא ראיה שרבי' היה בידו בעה\"ת והבעה\"ת העתיק ל' הרמב\"ם כמו שהוא בנוסח הספרים הנ\"ל שהביא מהרי\"ק וב\"י וכמ\"ש לשונו בדרישה אלא דס\"ל לרבינו מדהפסיק הרמב\"ם שם בדין ערבים דאיירי ביה שם וערבב וכתב דין ב' שלוו כו' ביניהם והקדימו לדין ב' שערבו כו' מזה משמע לרבי' דס\"ל דחד דינא אית להו לכולהו ואע\"ג דסתם הרמב\"ם ברישא ולא כתב אלא הרי הן ערבאין זה לזה אין בזה כלום דהרמב\"ם ל' הירושלמי נקט בקיצור כדרכו וסמך אמ\"ש אח\"כ בשנים שערבו ואפשר נמי דגירסת רבינו היה ברמב\"ם ושנים שערבו כו' בוי\"ו וכדמשמע בל' התרומות וכמ\"ש בדרישה דאז משמע דבא ליתן לשנים שלוו דין שנים שערבו ומה\"ט השמיט רבינו מ\"ש הרמב\"ם מערבות ונקט תוכן כוונת דבריו גם י\"ל דס\"ל לרבינו דק\"ו הוא כיון דבב' שערבו ס\"ל להרמב\"ם דיכול לגבות מכ\"א מהן אע\"פ שאינן בעלי דבר ולא נהנה שום א' מהם בכלום מהלואה זו כ\"ש ב' שלוו שנהנה כ\"א מגוף ההלואה המחצה שיגבה כולו ממי שירצה ודוק ועד\"ר מ\"ש עוד מזה: ומש\"ר וכן ב' שותפים שלוה א' כו' מלשון וכן משמע שיודה שלוה לצורך השותפות כמו ב' שלוו שידע אחד מחבירו וזה מסכים למ\"ש בסמוך בשם הר\"י בי רב ע\"ש: אלמא אע\"פ שלכל אחד יש כדי החוב כולי שהרי פ' כו' הא דלא הוכיח כן מריש דבריו דכתב יפרע ממי שירצה משום די\"ל שכוונתו הוא שיפרע ממי שיש לו קאמר לפי אומדן דעתו דמסתמא הוא רוצה לגבות ממי שיש לו בודאי והיינו ממי שירצה לפי אומדן דעתו אבל מדכתב ואם לא היה לאחד כדי חובו חוזר ותובע מהשני אלמא דבדאיתא גם לשני איירי דאל\"כ איך יחזור ויגבה ממנו ואפ\"ה אם אין לאחד כדי החוב דוקא קאמר דגובה מהשני הא איתא להראשון כדי כולו גובה הכל מהראשון אע\"ג דאית ליה גם להשני. וא\"ל ארבי' הא גם מזה אין ראיה די\"ל מ\"ש הרמב\"ם ואם אין לא' כדי חובו ר\"ל כדי חלקו בהחוב דהיינו חצי החוב בזה קאמר דחוזר וגובה מהשני גם מה שנשאר הראשון חייב לו מחלקו אבל לא עלה על דעתו לגבות מא' הכל כשיש גם להשני די\"ל דל' כדי חובו כדי כולו משמע דאל\"כ הול\"ל כדי חלקו ודוק: וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל לא קאי אכל דברי הרמב\"ם אלא כלומר שגם הוא כתב דב' שלוו יכול המלוה לגבות מאיזה מהם שירצה כל החוב אפי' יש להשני לפרוע אבל בדין שותפים י\"ל דלא ס\"ל להרא\"ש כהרמב\"ם וכמש\"ר ס\"ג בשמו ואפשר נמי לומר דאכל דברי הרמב\"ם קאי דגם בדין שותפין ס\"ל כוותיה וכמ\"ש הר\"י בי רב ז\"ל בתשובה והביאו ב\"י והד\"מ ע\"ש ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ן שותפין כו' עד לוה מה שלוה הכל בבעה\"ת שער מ\"ד: וא\"א הרא\"ש לא כתב כך בתשובה כו' בכלל פ\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן שהוצרך ללוות מנה כו' דברי בעה\"ת הן שער מ\"ד אך שהוא לא הכריע לא לחיוב ולא לפטור ורבי' הכריע לחייבו: ערבות וב\"ח כו' עמ\"ש בסמוך וע\"ל סימן קל\"ב מ\"ש שם: דכיון שהמלוה יכול לגבות החצי [כו'] מלוי בבעה\"ת כתב בל' זה כיון שהמלוה יכול לתבוע הכל מאיזה מהן שירצה ע\"ד כן נכנסו כו' וכן נראה ממ\"ש בתחילת הדבר עד שיכנסו ערבות ובעלי חובים כו' מיהו י\"ל דרבינו דקדק לכתוב כן משום דאף דלדינא יכול לגבות הכל מא' אם רוצה מ\"מ אין זה תועלת ללוי לטעון כן נגד יהודא דיש ליהודא לומר אדרבא כיון דבדין גובה מאיזה מהן שירצה וגובה ממך הכל נסתחפה שדך ואילו היה גובה ממני היה היזק שלי ודייך שתגבה ממני שליש ולכן עדיפא ליה לטעון נגד יהודא כיון שהמלוה היה יכול לגבות מכל אחד החצי נמצא שניהם שוים בשיעבוד החוב ועל כל אחד מוטל לפרוע המחצה וק\"ל ולענין ג' ערבות אין הדין כן כמו שכתוב לקמן סימן קל\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן שתבע משנים כו' עד נוגע בעדותו של חבירו הם דברי בעה\"ת שם: הרי נתחייב בכל נראה דאפילו לפי סברת בעל העיטור הנ\"ל בר\"ס זה יכול לגבות ממנו כל החוב דכיון שכפר האחד כמו שאין לו נכסים דמי וק\"ל: מפני שהוא נוגע בעדות שאומר כן כדי שלא יפרע הוא אלא מחצה וא\"ל יהא המודה נאמן במגו דאי בעי כפר בכל או לא היינו שותפים ואינני חייב אלא החצי די\"ל דירא לשקר שמא יכחישנו התובע בעדים והיותר נראה כיון דלכי טענתו דהשתא הוא חייב בכל וכמ\"ש אלא שבאת להאמינו במגו ולפטרו במקצת ולחייב את חבירו באותו מקצת מגו כזה לא אמרינן שיהיה לו המגו לפטור נפשו ממה שהודה לפנינו ושיחייב חבירו ע\"י וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם הוציא ראובן שטר על ג' נקט שטר משום דבדלא שטר פשיטא דאין להו שייכות זה לזה כיון שחייב כ\"א סך ידוע בפני עצמו ולית ביה חשש גומלין: וטענו כולם פרענו כו' אבל אם טענו שנים שחייבין וא' כופר כנ\"ל אין נ\"מ בזה בעדותן דהא המלוה יכול לגבות מהכופר בשט\"ח שבידו עליו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל ע\"ג ועד\"ר: ומחל שמעון לראובן כל תביעה כו' נראה דוקא כשמחל לו בלשון הזה דכיון דמחל לו כל תביעה שיש לו עליו מזה השטר כל סך השטר הוא בכלל המחילה שהרי כל הסך היה יכול לתבוע ממנו כדמסיק בטעמיה דכיון שהיה כו' כשמחל לו כל דין כו' והיינו כל החוב אלא דאכתי אית לך למימר דלמא לא היתה כוונתו אלא למחול לזה מפני שאהב אותו ע\"ז מסיק וכתב דז\"א דכיון ששותפים היו בחוב ושותף הא' הוא שליח חבירו כשמחל לאחד סתם מחל לכולם וק\"ל אבל כשלא א\"ל אלא אני מוחל חלקך ודאי לא מחל אלא חצי החוב ואותו החצי הוא נמחל לכולם בשותפות: שהיה יכול לגבות פי' לטעמיה אזיל כמש\"ר ר\"ס זה בשמו שפסק בב' שלוו מא' שגובה מא' הכל אבל לב\"ה וסייעתיה הנ\"ל מחל לא' מהן לא מחל אלא חלקו וגובה מחבירו חצי החוב ומ\"מ גם לדידהו יש נ\"מ בדין זה היכא שכ\"א ערב קבלן בעד חבירו ומחל לאחד מהן הכל מחול לכ\"ע וכ\"כ ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואין הדין כן בראובן כו' דין זה כ\"ר ג\"כ בס\"ס קל\"ב בשם הגאונים ע\"ש: כיון שלא מחל כו' יכול לגבותו מן הערב כולי ל' ב\"י נראה מדברי רבינו שהחילוק בין הב' דינים הוא דבראשון מחל לא' מן הלוים ובשני מחל לא' מן הערבים דבזה לא מחל מחובו כלום כי פרעון החוב הוא על הלוה והערבים אין עליהם אלא שיעבוד וכי מחל לא' מהם נשאר החוב קיים על הלוה עם שיעבוד השני והרא\"ש ורבי' לטעמייהו אזלי בהא דס\"ל דגם בערבים גובה הכל מאיזה מהם שירצה ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ובא אחד ליטול חלקו אין שומעים לו כו' דדוקא לענין להוציא ממון מתחת יד הנפקד כ\"כ אבל לענין לדון עמו יש לו דין אחר כמשר\"ל ס\"ס קכ\"ב וקע\"ו ועיקר דין זה מהירושלמי כמ\"ש לעיל בדרישה בר\"ס: "
+                ],
+                [
+                    " איש ואשתו שלוו כו' בעה\"ת שער מ\"ד כ\"כ ע\"ש: אינה נאמנת אלא במגו דפרעתי החצי ר\"ל ואין כל אשה יכולה לומר פרעתי דהא מה שקנתה אשה קנה בעלה א\"ל שאחרים נתנו לה מתנה ע\"מ שאין לבעלה רשות בה או שטוענת אותן מעות שלויתי עם בעלי פרעתי להמלוה וכשיש עדים שבזבזה אותן מעות שוב אין לה מגו א\"נ כשהמלוה יכתוב לאיש שקבל ממנו כל החוב אז אינה נאמנת לומר פרעתי וע\"ד שיתבאר לקמן סי' ק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הקובע זמן כו' פי' לאפוקי סתם הלואה וכמש\"ר ס\"ס זה והיא מהתוס' דב\"ב דף ה' ע\"ש: או בתחלת היום דוקא נקט בתחלת היום ור\"ל בתחלת הלילה דסתם יום היינו יום ולילה ומש\"ה א\"נ לומר פרעתיך דכיון שהתביעה היא בתחלת היום ממש א\"כ ע\"כ מ\"ש פרעתיך בא לומר שפרעו קודם לכן והיינו תוך זמנו ועד\"ר דכן מוכרח: ואפי' מיתמי פ\"ק דבתרא ואפרעו קאי כלומר אפי' מיתמי נפרעין ולא חיישינן דלמא צררי אתפסיה לב\"ח כדחיישינן בעלמא כדלקמן בסימן ק\"ח דכי היכי דלא פרע בגו זמנו ה\"נ לא מתפיס צררי אשר\"י וכיון דנפרעין מהן (יהא) אפילו בלא שבועה משא\"כ מלוה עצמו וכדמסיק רבינו וק\"ל: שמת הלוה כו' כלומר ואפי' מיתמי כשמת הלוה תוך הזמן: ומש\"ר אפילו הן קטנים כן מסיק שם הרא\"ש ולאפוקי מר' יונה ובעלי התוס' שכתבו דבקטנים לא דחיישינן לצררי: אם היה מלוה בשטר והטעם כתב רשב\"א שהרי מקיימים השטר אף שלא בפני בעל דין וכל שנתקיים השטר הרי הוא כאילו נתקיים בב\"ד מזמן חתימתן ע\"כ: ונתקבלה העדות בפניו איתומים קטנים קאי ומשום דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפניו דמי וכמש\"ר בסימן כ\"ח משא\"כ ביורשים גדולים דמקבלין העדות בפניהם וע\"ל סימן ק\"י ועמ\"ש בדרישה ר\"ס מ\"ו: אבל הכא שהלוה טוען שפרע צריך לישבע נראה דלצדדין קתני דאם הוא מלוה על פה אז אף אם הלוה לא טען השבע לי ב\"ד טוענין ליה ואם הוא מלוה בשטר אז אם הוא אינו טוען השבע לו אין ב\"ד טוענין ליה אבל אם טען השבע לי צ��יך לישבע כמש\"ר בסימן פ\"ב גם בסימן פ\"ד לענין פוגם שטרו אמרינן דאם הוא תוך זמנו א\"צ לישבע להרמב\"ם ומ\"מ אם טוען השבע לי צריך לישבע וכמ\"ש שם ב\"י ובש\"ע ס\"ו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואם מת תוך הזמן ובא כו' ז\"ל הרא\"ש שם ושטר בתוך זמנו הבא ליפרע מלקוחות כתב הרמב\"ן בשם רב האי גאון דבעי שבועה ואפשר הא דחיישינן לפרעון טפי מביתמי משום דביתמי אם איתא דהוי פרע הוי פקיד בעידן דמית עכ\"ל ור\"ל ואם איתא דפקיד יתמי היו טוענין אותו שכך צוה להן אביהן ומש\"ה אנן לא טענינן להו כיון דהן בעצמן יכולים לטעון מה ששמעו אבל בלקוחות אפשר דפקיד ואינהו לא ידעי ביה שיטענו כן בב\"ד ומש\"ה אנן טענינן להו ודע שרבי' לקמן בסי' קי\"ד סי\"א כתב פלוגתא במלוה שבא לטרוף בתוך הזמן בחיי הלוה מהלקוחות דהרמב\"ם כתב דא\"צ שבועה ור' האי כתב דצריך שבועה וגם בדין זה כשבא לטרוף אחר מיתה כתב הרמב\"ם דא\"צ שבועה ורבי' דכתב שמת ל\"ד נקט וגם הרא\"ש לא כתב שמת כנ\"ל וי\"ל דלרבותא כ\"כ רבי' דאפי' כשמת דגובה מיתמי בלא שבועה אפ\"ה מלקוחות אינו גובה אלא בשבועה ומטעם הנ\"ל וכ\"ש כשבא לגבות בחיי המוכר דגם מהמוכר לא היה יכול לגבות כ\"א בשבועת היסת לדעת הרא\"ש כנ\"ל וק\"ל. והיותר נראה דאורחא דמלתא כ\"ר דאין המלוה יכול לטרוף תוך זמן שנקבע להלואה בחיי לוה ומש\"ה כתב כשמת ומיירי כשלא בא לטרוף עד אחר כלות זמנו אלא כיון שמת הלוה בתוך הזמן והיורשים אינן טוענין שהם פרעו מש\"ה איכא מ\"ד שא\"צ לישבע וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואין חילוק בין כו' אריש הסימן קאי אטוען פרעתיך תוך זמנו: "
+                ],
+                [
+                    " בסופו נאמן לומר היום כו' כדי שלא תקשה דיוקי דברי רבינו אהדדי דבריש הסימן דקדק וכתב דבתבעו בתחלת היום א\"צ לומר פרעתיך משמע הא באמצע היום נאמן וכאן כתב בסוף היום צ\"ל דלענין טענת פרעתיך היום גם בתבעו באמצע היום נאמן אלא משום שבא רבי' לפרש דגם בטענת פרעתיך תוך זמנו נאמן במגו מש\"ה קאמר שתבעו בסופו דאי לאו הכי לית ליה מגו דפרעתיך היום דאין זה מגו טוב שאין אדם רגיל לשכוח מה שנפרע ביומו ולא היה יכול להעיז לטעון משא\"כ בסופו נאמן במגו דפרעתיך בתחלת היום דהיינו בתחלת הלילה או קודם אור הבוקר דכיון שעבר עליו מקצת לילה ויום שלם היה יכול להעיז ולומר פרעתיך ושכחתיו וכן מוכח מהתוס' ובעה\"ת וכמ\"ש בפרישה בר\"ס ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " האומר כו' פלוגתא דאביי ורבא בשבועות ד' מ\"א וידוע דהלכה כרבא דאמר הכי: והלה אומר להד\"ם פי' לפני ב\"ד וע\"ד שיתבאר בסמוך ס\"ח: ובאו עדים כו' חייב לפרעו ואין משביעין למלוה דה\"ז הוחזק כפרן רמב\"ם פ\"ו מטוען וכן כתב רבי' בסמוך ס\"ו וכתב המ\"מ שם אדברי הרמב\"ם שכן מוכח כאן דאם איתא דהמלוה נשבע היאך מקבלים שבועתו נגד ב' עדים אלא ודאי אינו נשבע עכ\"ל ורבינו שכתב בסימן ע\"ה ס\"ב בהכופר בפקדון ובאו עדים והעידו על מחצה שראו בידו דהוחזק כפרן והתובע נשבע ונוטל כתבתי שם בדרושה ס\"ב דל\"ד לזה ע\"ש ודוק. מודה הוא שלא פרעו פי' שבשעה שאמר ליה מנה לי בידך עדיין לא פרעו: הודאת ב\"ד כק' עדים דמי כלשון זה כתב גם פן הרמב\"ם פ\"ו דטוען וא\"ל הא גם אלו ב' המעידין שפרעו נחשבין כק' וא\"כ הודאת בע\"ד יותר מק' עדים מיבעי ליה ונ\"ל דעיקר מה שנתחייב לשלם היינו משום דהוכחש בעדים שמעידין שלוה והוא אמר להד\"ם אלא שתאמר הרי ב' עדים מעידין שפרע ע\"ז כתב דגם הודאתו מיחשבא כק' עד��ם וסלק עדי פרעון כנגד הודאתו שהוא כאילו היו עדים שלא פרעו וישאר כפרן באמרו להד\"ם ועיין מה שכתבתי בסמ\"ע מזה על מ\"ש מ\"ו ר\"ם בהג\"ה וגם יותר ממאה עדים ודוק: ומ\"ש לפיכך כו' אין משביעים כו' כ\"כ בעה\"ת שער י\"א ולאפוקי מב\"ה ובזה צ\"ל דהודאתו מיחשבא יותר מב' עדים דאל\"כ הא כבר כ\"ר ס\"ס כ\"ט ובס\"ס מ\"ו בע\"א אומר תנאי היו דברינו וע\"א אומר לא היה תנאי סלק עד נגד עד ומשביעים אותו היסת דהא בזה אין שייך לומר כבר הוחזק כפרן דהא כבר חזר ופרע ליה משום כפירתו ועכשיו חוזר ותובע אותו ואומר ממון שלי בידך שלא כדין וכל כפרן וחשוד התובע לחבירו צריך לישבע לו לכל הפחות היסת אטענתו וגם בר\"ס ע\"א ס\"ו בהימניה כבי תרי דצריך לחזור לפרוע מ\"מ מביאין לידי היסת ומיהו י\"ל דשאני ש\"ה דלא נתקנה אלא מכח דחזקה הוא דאין אדם תובע אם אין לו עליו והרי כיון דכבר הודה דלא כרעו מתחלה לא תקנו ש\"ה אתביעה כזו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הר\"י ן' מיגא\"ש כו' כ\"כ בעה\"ת בשמו בשער י\"א וכתב שלמדו מק\"ו מדין הנ\"ל דאף דבאו עדים ואמרו לוה ופרע מקבלים עדות הלואה ולא עדות הפרעון ואע\"פ דהתם לא הודה כלל הכא דהודה הודאה גמורה כ\"ש דמקבלין חובתו ולא זכותו וכ\"כ נ\"י ריש מציעא: אבל הרמב\"ם כתב כו' בפ\"ז מטוען כ\"כ: עדות זו מועלת דייק וכתב זו כלומר כיון שאמר פרעתי קודם שבאו עדים דלא הוי הודאתו מחמת הכחשת העדים משא\"כ בדין קמא וכ\"כ נ\"י דב\"מ ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " א\"ל מנה הלויתיך בפני פלוני כו' בשבועות דף ל\"ד: או דרך מתנה הוחזק כפרן כולי ז\"ל מ\"ו ר\"ש ז\"ל נ\"ל דוקא כה\"ג דאמר הלויתיך בפני פלוני ופ' והוא אמר להד\"מ אבל היכא שא\"ל סתם אתה חייב לי מנה שהלויתיך ולא אמר בפני פלוני ופ' ואמר להד\"מ והביא עדים שמנה לו כו' לא הוחזק כפרן ויכול לתרץ ולומר אותו מנה היה דרך מתנה עכ\"ל: ואם יטעון אח\"כ כו' עד או אם אומר פרעתיו אח\"כ פי' אחר שמנה לי המנה פרעתיהו אותו המנה ומש\"ה טענתו להד\"ם דומיא מ\"ש דרך מתנה נתנם לי (וד\"ה) [וה\"ה] אם אומר החזרתי ופרעתי אחר שטען להד\"ם וכמ\"ש בסמוך בס\"ה אלא דלא איירי כאן עדיין מזה: "
+                ],
+                [
+                    " ושמעו שנתנם לו פי' דוקא שמעו קאמר דלא שייך לומר דמשום השטאה או השבעה הוי הא באופן אחר לא כדלעיל ס\"ס ל\"ב ולקמן סימן פ\"א: וטען זה להד\"ם כו' גם אם לא טען להד\"מ אלא אמר במתנה נתנם לי הוחזק כפרן כיון שהעידו ששמעו שנתנם לו בהלואה אם לא יאמר הוצרכתי להודות לו דבהלואה הוא כדי להוציא חובי וכדמסיק וכן משמע בגמרא עיין שם: ודאי הוחזק כפרן כו' פי' וא\"נ שוב לטעון שום טענה ואמתלא לדבריו: אבל אם טוען אני לא קבלתי כו' כלומר אבל אם אינו טוען להד\"מ מעיקרא בטענתו הראשונה אלא אומר אני לא קבלתי ממנו אלא כו': "
+                ],
+                [
+                    " א\"ל מנה לי בידך כו' ב\"מ דף י\"ז ע\"ש: וחזר ואמר פרעתיך פי' אפילו אמר פרעתיך עתה לאחר התביעה ומש\"ה חזר וכ\"ר האי דינא גם כדי למכתבינהו על סדר דרך לא זו אף זו וכמו שכתב אחר זה: הוחזק כפרן והלה גובה בלא שבועה וכמ\"ש בסמוך: ונאמן עליו בשבועתו כשאר כל האדם דקדק רבינו וכתב בשבועתו ללמדנו שבלא שבועה א\"נ אפילו כשיש נאמנות בשטר וכמש\"ר בסימן ע\"א סכ\"ג בשם ר' קלונימוס דכשהוחזק כפרן בדבר א' לא מהני ליה תו שום נאמנות אפי' בממון אחר ליטלו בלא שבועה ואף שכתב רבי' שנאמן כשאר כל אדם דוקא בשבועתו קאמר וק\"ל: והה\"נ לטוען להד\"ם כו' וכן נמי כו' המשך ל' רבינו בל' לא זו אף זו לא זו הכחישוהו עדים בפירוש דהוחזק כפרן אלא אפי' לא הכחישוהו אלא ע\"פ עדותן שבשטר ואפי' לא הוכחש כלל ע\"פ עדים אלא ע\"פ כ\"י ג\"כ הוחזק כפרן וכעין זה לקמן סימן פ\"ב ס\"ד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכן נמי אם הוציא עליו כ\"י שלוה ממנו פי' לאחר שטען להד\"ם על תביעתו וז\"ל הרמב\"ם וש\"ע הוציא עליו כ\"י תחלה והוא טוען להד\"ם ואין זה כ\"י והוא כ\"י הוחזק כפרן ע\"כ ולא פליגי עם רבינו אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא: וא\"נ לומר פרעתי קמ\"ל בזה דאע\"ג דעל כ\"י נאמן לומר פרעתי כמש\"ר בסימן ס\"ט מ\"מ כיון שהוחזק כפרן א\"נ ומש\"ה חזר וכתב וא\"נ לומר וכו' וגם סיים וכתב שכל שהוחזק כפרן וק\"ל. או שיביא עדים שפרע פי' שפרע אחר התביעה אבל מה שיעידו שפרעו קודם התביעה ל\"מ כמש\"ר ר\"ס זה והכי דייק לשון רש\"י שם בב\"מ וק\"ל: וי\"א דהוי כמו חשוד כו' נראה דהאי י\"א אכל מי שהוחזק כפרן קאי יהיה באיזה דרך שיהיה: והרי\"ף העיד דרב האי חזר מסברא זו (והנ\"י) [וה\"ט] דלא דמי לחשוד על השבועה דהתם לא מתביעה זו פסול אלא מצד אחר אבל הכא דמתביעה זו הוחזק כפרן לכך שכנגדו נוטל בלא שבועה אשר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואינו מוחזק כפרן אלא הכופר בב\"ד כו' שם אמימרא הנ\"ל כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש ע\"ש: אבל הטוען להד\"ם כו' כן משמע מדברי הרא\"ש פרק חזקת גבי הא דתני בר קפרא ערער וחזר וערער כו' וכ\"כ בעה\"ת להדיא שי\"ב וע\"ל סימן פ' שם יתבאר היטב: אפי' אם ע\"א מכחישו מ\"ו ר\"ש ז\"ל פי' דר\"ל דאחר שחזר ואמר לויתי ופרעתי בא ע\"א והכחישו על טענתו הראשונה שטען להד\"ם ומעיד שלוה ומפרעון אינו יודע אין עדות העד מעלה ומוריד ונשבע היסת כמו שהיה נשבע בלא עד ולא אמרינן דהו\"ל מחויב שבועה להכחיש העד ואינו יכול שהרי מודה ומחויב לשלם כמשר\"ל סימן ע\"ה סי\"ד דהתם מיירי כשהעיד העד קודם שחזר ואמר פרעתי שנתחייב כבר שבועה נגד העד אבל כאן שקודם שבא העד כבר חזר מטענתו הראשונה וטען פרעתי מש\"ה נפטר בהיסת וק\"ל ועד\"ר שם כתבתי מה שנ\"ל יותר בישובו. או שאינו יודע כו' זה לא קאי אע\"א מכחישו דודאי כיון שע\"א מעיד שלוה והוא טוען א\"י חייב לשלם ממ\"נ אם אומר דא\"י אם לוה הו\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע כמש\"ר בסע\"ה ואם אמר א\"י אם פרעתי כ\"ש דחייב לשלם אפי' בלא ע\"א מכחישו דכיון דהלואה ודאי והפרעון [ספק] וכדלעיל סימן ע\"ה ס\"א וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן נמי אפילו הכחישוהו כו' גם זה שם בפסקיו ועי' באשר\"י דף קצ\"ג ע\"ג: כיון שתבע אותו ואמר לא לויתי וזה אמר כולו כצ\"ל ועי' דרישה: אפי' כפר חוץ לבית דין ר\"ל באתם עדי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ובעה\"ת חילק וכתב כו' נ\"ל דאין זה דבוק למ\"ש לעיל מיניה מכמה טעמים. חדא דאינו ענין לפלוגתא הנזכרת דהתם איירי באומר חוץ לב\"ד בפירוש לא לויתי אם יכול לחזור ולטעון ההיפך ודברי בעה\"ת הן באומר לפני ב\"ד ל' שאפשר לפרשו אם יכול לחזור ולפרשו וכבר האריך ב\"י להשיג על ל' רבינו בזה. השני דא\"כ הו\"ל לרבינו לכתוב דברי ר' האי מיד אחר דברי בעה\"ת קודם שכתב א\"ל מנה לי בידך כו' השלישי דהך בבא א\"ל מנה לי בידך מיותר הוא שהוא הכל ל' בעה\"ת ונכלל במ\"ש כבר. לכ\"נ פשוט דהאי ובעה\"ת חילק מילתא באפי נפשיה הוא ונמשך עם מה שכתב למטה ורב האי כתב וכו' ובעל התרומות הביאהו גם כן שם וקאי אמ\"ש לעיל דהכופר בבית דין והכחישוהו עדים הוחזק כפרן ובעה\"ת חילק בדין הוחזק כפרן בהוכחש בטענתו שטען בפני בית דין וכתב דדוקא כשפירש תחילה דבריו וא\"א לתרצן הוה ליה הוחזק כפרן אבל אם לא פירש דבריו בין שאמר תחלה ל' אין לך בידי ואח\"כ חזר לתרץ דבריו ואומר היה לך בידי ופרעתי בין שאמר תחלה ל' הן יש לך בידי ואח\"כ אמר אין לך בידי סתם לעולם שמעינן ליה ויכול לתקן דבריו ולומר אין לך בידי דקאמרי לך ר\"ל פרעתיך ומש\"ר דיכול לתקן דבריו הראשונים ארישא קאי אבל באומר תחלה הן ואח\"כ אמר אין לך בידי מתרץ דבריו האחרונים הוא א\"נ ה\"ק דבריו הראשונים שדבר עתה קודם שתקנם וכצ\"ל בש\"ע בסימן זה ס\"י דלא כתב שם באותו בבא אלא האי סיפא לחוד ע\"ש: ורב האי כתב של' אין לך בידי כמו להד\"ם דמי בין אמר תחלה אין לך בידי ואח\"כ אמר הן אבל החזרתיו לך או תחלה אמר הן ואח\"כ אין לך בידי כלום לעולם הוחזק כפרן. וא\"א ז\"ל כתב כסברא הראשונה דהיינו סברת בעה\"ת והך בבא דא\"ל מנה לי בידך כו' למחר אמר נתתיו כו' נשבע היסת ונפטר כו' ואע\"פ שאינו מענין הפלוגתא לא רצה רבי' לדלג אמצע דברי בעה\"ת ובעה\"ת עצמו רצה לפרש כל החילוקים שיש בדין זה ועוד דרבינו בא ללמדך אגב טעם פלוגתתן של בעה\"ת ורב האי דפליגי בלשון המשנה דר\"פ הדיינין דקתני ז\"ל מנה לי בידך א\"ל הן למחר אומר תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב וס\"ל לבעה\"ת כדפירש\"י שם שפי' דהאי אין לך בידי דקתני היינו שאמר בפירוש להד\"ם אבל אם אמר אין לך בידי כמשמעות המשנה אינו חייב שיכול לתרץ דבריו ורב האי סובר של' המשנה הוא דוקא דאין לך בידי הוי כאילו אומר להד\"ם ובזה מסולקים קושיות ב\"י: [ומשר\"ל] וכ\"ש אם שאלוהו בב\"ד קודם שבאו עדים כו' פי' ואז אין חילוק בין שא\"ל שפרע לו קודם שאמר בפניהם אין לך בידי כו' או לאחר מכן לעולם הוחזק כפרן: "
+                ],
+                [
+                    " מנה הלויתיך בצד עמוד כו' בשבועות דף ל\"ד ע\"ב עובדא דהוי הכי: דמילתא דלא רמיא עליה דאינש אמר כו' ס\"א עביד והכי פירושו מילתא דלא רמיא עליה אמר אח\"כ ולאו אדעתיה לומר בדקדוק גמור איך היה כי כבר שכחו משום דלא רמיא עליה ולא שם לבו עליו לזכרו וכפי' רשב\"ם בפרק חזקת כ' ל' סימן קמ\"ו ומשמעותו (דפירש\"י) [דפירשו] כאילו הוה מהופך מילתא דלא רמיא עליה לאו אדעתיה אמר ר\"ל שאומרו אח\"כ בהזדמן בלא דקדוק והיא היא לדינא רק שינוי בפירוש' קצת: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם אמר פרעתיך בפני פלוני כו' ג\"ז עובדא שם ומהטעם הנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם א\"ל פרעתיך מנה בסחורה פ' גם זה מעשה שם: ומש\"ר לפיכך כן' נלמד ממנו וכתב בעה\"ת שער י\"ט ומדכתבו לפיכך אם הודה לו המלוה שנטל ממנו אותה סחורה היה (ע\"ל) [נ\"ל] לומר דס\"ל דאם לא הודה לו המלוה בזה דנאמן לומר פרעתיו המותר וה\"ט דכיון דלא רמיא עליה לזכור כמה פרעו והוא אומר פרעתיך בזה או בדבר אחר הא לא הוכחש בעדים משא\"כ כשמודה המלוה שנתן לו סחורה זו כאשר אמר הלוה מתחילה והוכחש בעדים בדמי שויה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מי שנתחייב בב\"ד כו' עיקרא דהאי מלתא בב\"מ דף ט\"ז פלוגתא דאמוראי בזה ופסקו הלכתא כרב זביד דאמר הכי ור\"ל דאע\"ג דל' חייב אתה ליתן לו משמעותו הוא נראה לנו הדיינין שיהיה חייב ליתן לו אבל לא שאמרו לזה שיתן לו עד שיאמרו צא תן לו וא\"כ הו\"א דלא יהא נאמן לומר פרעתיו דכיון דלא החליטו עליו הדין לפרוע לו אין מדרך בני אדם לשלם קמ\"ל וכתב הרא\"ש דה\"ט משום דאין המון עם מבדילים בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו והכל נראה להן פס\"ד ועביד דפרע ליה עכ\"ל ועמש\"ל סימן כ\"ב ול\"ט מזה: וי��א לגבות ממנו פעם שנית פי' אם יתבע אותו והוא יטעון להד\"ם וזה יוציא עליו הפסק דין יצטרך לשלם לו ולא יועיל לו שום תירוץ דהוחזק כפרן ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שלא יפרע אע\"פ שאינו מקבל עליו תנאי זה וכמש\"ר (סימן ה' ס\"ד): "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם יוצא מב\"ד בסרבנות ושמתוהו כו' דוקא שמתוהו קאמר וע\"ל סימן ל\"ט ס\"י מ\"ש בזה: "
+                ],
+                [
+                    " לא יצא מב\"ד מסרב אלא שאמר פרעתיך ביום פ' ג\"ז שם ופי' לאחר שא\"ל הב\"ד צא תן לו ויצא חזר והשיב בפני ב\"ד פרעתי ע\"פ פסק דינכם הוחזק כפרן על ידי עדות העדים שמעידין שלא פרעו אח\"כ אבל אם היתה טענת פרעתי חוץ לב\"ד לא הוחזק כפרן על ידי הטענה ההיא כמשר\"ל ס\"ח וכן הוא ל' הרמב\"ם פ\"ו דטוען שכתב ז\"ל א\"ל צא תן לו ויצא וחזר ואמר פרעתי ועדים מעידים שלא פרע וכלשון זה כתב נמי הרי\"ף שם ומלשון ויצא וחזר מוכח דר\"ל שחזר לב\"ד וטוען בפניהם שפרע אחר פסק דין ועד\"ר מ\"ש עוד בזה להוכיח כן: ומש\"ר שאמר פרעתיך ביום פלוני כו' צ\"ל שאומר בבירור ביום פ' פרעתיהו דאם לא כן לא הוחזק כפרן ע\"י עדים שמעידים שהיה עמם כל אותו היום כיון דלא רמיא עליה לפרוע דוקא באותו היום אבל בגמרא וברי\"ף כתוב סתם ואמר פרעתיך וכתב עליו נמ\"י דמיירי דהעדים מעידים שלא זזה ידם מידו מיום שיצא מב\"ד וראו שלא פרעו ע\"ש וק\"ל: שלא אמר פרעתי כו' אע\"ג דכבר כתבתי בשם הרא\"ש דאין המון עם מבדילים בין צא תן לו כו' היינו לקולת הנתבע (ולהעיד) [להחזיק] הממון בידו וכאן קולתו היא כשאמרינן שידע ההבדלה הילכך אמרינן שידע וזיל הכא קמדחי ליה כו' וק\"ל: ואפי' אמרו ליה צא תן לו הכל שם באשר\"י ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שטוען בפני ב\"ד טענה א' כו' עד בד\"א כו' דוקא שנתחייב בדין כו' כל הדברים הללו מב\"ב דף ל\"א ע\"ש גם בב\"י שהביא ל' הגמרא וממודים נהרדעי דאיתא שם בב\"ב נשמע לדעולא דס\"ל דהיכא דסתר טענותיו הראשונים לגמרי דאינו חוזר וטוען היינו (דין) [דוקא] כשטען טענה הראשונה בב\"ד אבל חוץ לב\"ד לא והלכה כעולא. כלל העולה מסוגיא דב\"ב דאפילו טען טענה בב\"ד ובאו עדים והכחישוהו באופן שיהיה יוצא חייב ע\"פ טענתו המוכחשת (דהא עובדא דבגמרא איירי בזה ובאו עדים ואמרו דדאבותיו דאידך הוא) אפ\"ה אם יכול לתקן דבריו חוזר ומתקנם אבל לטעון טענה אחרת הסותרת הראשונה לגמרי לאו כל כמיניה כיון שהוכחש בעדים ופליגי הרמ\"ה והר\"י ן' מיגא\"ש בזה אם דוקא בשכבר באו עדים והכחישו אטענתו הראשונה או אם אפילו באו עדים אחר הטענה השנייה ובזה כלל דברי רבינו מבוארים. ועכשיו אכתוב ביאור פרטי דברי רבינו. מ\"ש א\"י לטעון טענה אחרת הסותרת הראשונה היינו ע\"ד שכתבתי. ומ\"ש כדפרישית לעיל כו' יכול לחזור כו' נראה שטעות נפל בדפוס בסדר ל' רבינו וצריך להיות מהופך וה\"ג אבל אם יכול לזכות בדין גם בטענתו הראשונה יכול לחזור ולטעון ולזכות בטענה האחרונה כדפרישית לעיל בסימן שלפני זה והוא מ\"ש שם ואינו מוחזק כפרן אלא בכופר בב\"ד והכחישוהו עדים כו' עד שאין זה חוזר וטוען כיון ששני הטענות באין לפטרו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ומ\"ש וכתב הרמ\"ה והוא דלא אתי סהדי כו' כוונתו דאם הוכחש מעדים אטענתו הראשונה אפי' אחר שכבר טען השניה לא משגחינן לטענתו השניה דאמרינן דמש\"ה חזר כבר מטענתו הראשונה לפי שהיה יודע שיש עדים בדבר ויבואו ויכחישוהו עליה ואע\"פ שמ\"ש בגמרא ומודה עולא דאם אמר מתחלה בפירוש ולא של אבותיך דאין שומעין לו לחזור בו קאי אמעשה שהיה ושם כבר באו העדים והכחישוהו ס\"ל להרמ\"ה דלאו דוקא דומה לההוא קאמרי דמודה אלא בכל ענין שבאו עדים והר\"י מיגא\"ש ס\"ל דדוקא דומיא דההוא קאמר דמודה עולא וק\"ל. ומ\"ש דבתוך כדי דבור יכול לחזור בהא ל\"פ אלא משום דלר\"י ן' מיגא\"ש לא שייך האי דינא דאליביה יכול לחזור מטענתו הראשונה עד שכבר באו עדים והכחישוהו ואז ודאי הוא לאחר כ\"ד מש\"ה כתב האי דינא בדברי הרמ\"ה וק\"ל: ה\"ג בספרים מדוייקים והר\"י מיגא\"ש כתב הא דאין טוען וחוזר וטוען דוקא בהכחישוהו כו' ובקצת ספרים הגי' והר\"י ן' מיגא\"ש כתב דאין טוען וחוזר וטוען אלא דוקא כו' ולפי גי' זו ה\"פ דלא מקרי חוזר וטוען אלא כשהכחישוהו ומש\"ה שומעין לו בטענתו השנייה וכן הוא ל' רבינו בסי' ע\"ט סכ\"ז ע\"ש אבל גם גירסא הראשונה מתיישב שפיר דהא כן אל' הגמרא קאי ובגמרא קאמר עולא דטוען וחוזר וטוען וק\"ל: ומ\"ש וכ\"כ הרמב\"ם שיכול לחזיר בו פי' אפי' באו עדים אח\"כ שהרי כתב עד שיבואו עדים ויכחישוהו אבל אחר כו': ומ\"ש כל מה שירצה כו' פי' אפי' סותר הראשונה לגמרי ומיהו היינו דוקא כשהיה יכול לזכות גם בראשונה וכמשמעות ל' הר\"י מיגא\"ש כנ\"ל שכתב במגו דאי בעי קאי אטענתיה ומפטר וכך איתא בהדיא בר\"ן שם פרק חזקת ומה\"ט כתב אפי' נפק לברא שומעין לו. ומש\"ה בריש הסימן דכשיצא לחוץ אין שומעין לו אפי' לתקן הראשונה היינו כשלא היה יכול לזכות בראשונה בלי תקון וק\"ל: אא\"כ נתן אמתלא לטענה שסמך עליה כצ\"ל ור\"ל שנתן אמתלא לטענתו הראשונה ואמר שסמך על אמתלא זו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אמר לחבירו מנה לי בידך כו' כלל דינים הללו כבר כ\"ר לעיל בסימן ל\"ב ושם פירשתים וחזר רבינו וכתבו כאן משום דכאן בהלכות טוען הוא מקום דינים הללו ומש\"ה הוסיף כאן כמה פרטי דינים שלא כתבם שם ושם לא כתבם אלא משום דקאי בהלכות עדות ואתא לאשמועינן דעדים ששמעו ההודאה אינם יכולים להעיד לו סתם שחייב לו כיון שלפעמים יכול לטעון שלהשטאה או שלא להשביע הודה אלא יפרשו עדותן בב\"ד איך הענין וכמש\"ר שם ובסי' כ\"ח ע\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אלא שטוען להד\"ם כו' ומיירי נמי אפי' אחר שבאו עדים ואמרו בפנינו הודה אינו מתרץ דבריו לומר להשטאה הודיתי בפניכם וכמש\"ר אח\"כ בסימן זה וגם לעיל בסי' ל\"ב ע\"ש: כיון שלא היתה הודאתו הודאה כלומר לא נתכוין לחייב נפשו בהודאתו אלא שלא להשביע או להשטאה הו\"ל מילי דכדי דהיינו דברים בעלמא ועביד אינש למשכחינה ומש\"ה אמר להד\"ם משא\"כ באמר אתם עדי בהודאה (וכמ\"ש) [וכ\"ש] אם אמר לא לויתי ואתו עדים שראו שלוה וכמ\"ש בסי' ע\"ט ופ' דהני עניינים יש בהן ממש ולא עביד אינש למשכחינהו ולומר להד\"ם ומש\"ה נעשה עליה כפרן וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " בד\"א שהוא קיים כו' כלומר בד\"א שלא טענינן טענות השטאה עבור הנתבע להלוה עצמו אבל כו': "
+                ],
+                [
+                    " אם התובע תופס כו' כ\"כ בעה\"ת שער מ\"ב ואיני ר\"ל שתופס בשעת ההודאה ממש ושתק זה דאם כן פשיטא הוא דלא הו\"ל לשתוק כיון דעיניו רואות שזה בא לגבות ממנו הודאתו ואי לא שתק אלא צעק מיד ואמר להשטות נתכוונתי ק' למה לא יוכל לטעון טענת השטאה אלא מיירי שמעון הנתבע היה תפוס ועומד בידו בשעת ההודאה שלו וס\"ל דכיון דהממון הוא בידו בשעת ההודאה הוי כאילו הודה שממון זה הוא של�� וכן הוא מפורש בבעה\"ת בהדיא ודלא כמ\"ש בע\"ש דמיירי דוקא שתופסו בשעת תביעה ומשום דלא הו\"ל להודות מאחר שרוצה שזה הולך ותופס ואינו מכוין להשטות בשבועתו ועי' בסמ\"ע: ומ\"ש אע\"פ שיש עדים וכו' דאם תפס שלא בעדים פשיטא דנאמן לומר מנה לי בידך אפילו בלא עדי הודאה במי דאין בידו כלום משלו וכמש\"ר בס\"ס פ\"ז ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואם כשתבעו הודה בפני ב\"ד או בפני עדים כו' כן הוא במקצת ספרי רבינו וכן היה הגירסא לפני ב\"י אבל בספרים המדוייקים ליתא והיא עיקר דרבינו לא רצה לכלול הודאה בב\"ד בהדי עדים כיון דבב\"ד א\"צ לומר אתם עדים וכ\"ר לקמן סכ\"ז לבבא בפני עצמה ע\"ש גם בבעה\"ת שער מ\"ב סי' א' כתוב לבבא בפני עצמה ע\"ש ועד\"ר: אבל יכול לטעון פרעתי דלא עדיף חיוב הודאה זו מהלואה וקי\"ל דהמלוה את חבירו בעדים א\"צ לפרעו בעדים: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם שלא בפניו כו' לאו כלום הוא פי' ויכול לטעון שלא להשביע הודתי דאילו טענת השטאה לא שייכא אלא כשתובעים אותו וכמש\"ר סל\"ב ובסמוך סי\"ב וכשהודה שלא בפניו לא היה תובעו ואע\"ג דרבינו לא נחית עדיין לדין טענת שלא להשביע עד בסמוך סי\"ז י\"ל דה\"ק לפעמים אפי' אמר התובע א\"ע מהני והיינו כשהודה בפני המלוה ולפעמים אפי' אמר הנתבע א\"ע לא מהני והיינו כשהודה שלא בפניו ומש\"ה סדרו כאן וק\"ל: כיון שלא היתה ההודאה בפני המלוה ודוקא כשהודה בפני המלוה אמרינן דלא הו\"ל להודות הודאה ברורה כ\"כ בא\"ע שהו\"ל לעלות על לבו שילך זה ויתבענו מה שאין כן כשהודה שלא בפניו דאדרבה בא\"ע מחזיק דבריו כדי שלא יחשבוהו לעשיר ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " והא דמהני א\"ע כו' כ\"כ בעה\"ת שער מ\"ב ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אם אמר הריני מודה כו' כלומר אם אחר שתבעו המלוה אמר הריני מודה כן צריכין לומר כיון דמסיים הרמ\"ה בטענת השטאה וק\"ל: כשלא אמר בל' הודאה כלומר אלא דרך ספור דברים אני חייב לפלוני כך וכך דתו ל\"מ אמר משטה וכ\"ש דלא מצי לטעון להד\"ם ואפי' הודה שלא בפני התובע וכמ\"ש בשם הרמב\"ם אח\"ז מיהו טענת שלא להשביע כשהודה שלא בפני התובע בלא תביעה מצי לטעון דלא עדיפא הודאה גמורה מאמר א\"ע שלא בפני התובע וכנ\"ל בס\"ט: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכ\"כ הרמב\"ם כו' פ\"ז דטוען כ\"כ ועד\"ר: אע\"פ שאין התובע כו' עד\"ר כאן גם לעיל סל\"ב דכתבתי והוכחתי דר\"ל כשאין התובע לפניהם ה\"ז עדות גמורה לענין תבעו כו' דאינו יכול לטעון להד\"ם ואם הוא לפניהם הוא עדות גמורה גם לענין טענת השטאה והשבעה וכדמסיק שם כרמב\"ם ע\"ש וכל חד לפי ענינו וכמ\"ש וקיצר רבי' כאן בהעתקה וסמך אמ\"ש לפני זה ואחר זה ולא בא אלא ללמדנו דהרמב\"ם ג\"כ כתב דהודאה גמורה הוי כאמר א\"ע והכל בכלל ודו\"ק: ומ\"ש אלא משלם ע\"פ כי (אם) [הוא] לא טען שלא להשביע את עצמי נתכוונתי והרמב\"ם לטעמיה דס\"ל דאפי' טענת שלא להשביע אין טוענים עבורו וכמש\"ר בשמו סכ\"ד ע\"ש: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דל\"מ כו' עד\"ר שם כתבתי במאי פליגי: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב בעל המאור כו' אבל הרמב\"ם כתב כו' ברפ\"ז דטוען כ\"כ וע\"ל סל\"ב סי\"ט כתבתי ישוב למה סתם שם כדברי בעל המאור וכאן הביא פלוגתא בדין זה: "
+                ],
+                [
+                    " ההוא דאכמין סהדי בכילתא פי' הטמין עדים אחורי הפרוכת: ערי ושכבי פי' הנעורים והישנים וע\"ל סל\"ב שם פירשתי הצריך לסעיף זה עוד: וזה א\"י שיש שם עדים כו' אבל אי אמר ערי ושכבי וה\"ה אם מכמין ליה עדים בקברא אע\"ג דלא שכיחי אינשי התם וא\"ל חיי ושכבי ליהוו סהדי ושתק לא אמרינן דמאי דשתק משום דדעתיה היתה דליכא אינש התם דכיון דקאמר [חיי] ושכבי הו\"ל לאסוקי אדעתיה שיש שם חיים ב\"י בשם נמ\"י: "
+                ],
+                [
+                    " לא תבעו שום אדם כו' עד בין בש\"מ דכדי שלא להשביע את בניו אמר כן וכדר\"ח דאמר הכי פרק ג\"פ וכמ\"ש בסכ\"ו ול\"ב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש והרמב\"ם כתב דוקא כו' עד\"ר שם כתבתי מה שיש לתמוה על דברי רבינו בזה ושלגירסת ספרים דידן בספרי הרמב\"ם לא משמע לי הכי ושכן נראה עיקר ודוק: הודה לו בפני עדים כלומר שלא בפני המלוה נאמן לטעון שלא להשביע הודיתי אע\"פ שהודה דרך הודאה גמורה לא עדיף מאומר א\"ע דל\"מ שלא בפניו כמשר\"ל ס\"ס ומטעם שכתבתי שם: "
+                ],
+                [
+                    " א\"י לטעון שלא להשביע א\"ע הודיתי כתב בכ\"מ דטעמו דכל שהתובע שם אינו עשוי להודות שלא להשביע שירא פן יתבענו זה: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה עד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתב הראב\"ד כו' פי' הנתבע אמר א\"ע ושתק התובע וכ\"כ המרדכי בהדיא בפרק ז\"ב והביאו ב\"י לעיל סל\"ב אבל כשהנתבע הודה והתובע אומר אתם עדי והנתבע שתק י\"ל דגם הראב\"ד מודה דאינו יכול לטעון שלא להשביע הודיתי דמיד ששמע שהתובע אמר אתם עדי ראה שרצה לתובעו והו\"ל כאילו טענו והוא הודה ולא כב\"י שכתב הסברא להיפך ועד\"ר וגם מל' מ\"ו ר\"מ בהגהת ש\"ע סט\"ו מוכח שפירשו כמ\"ש וכמ\"ש בסמ\"ע ע\"ש ודוק: ול\"נ לי מהא דאמרינן כו' בג\"פ דף קע\"ה אמרינן דש\"מ שהודה א\"צ שיאמר הש\"מ א\"ע ודייקינן מינה הא נתבע בריא שהודה צריך שיאמר הוא עצמו א\"ע וממילא משמע דנתבע בריא שאמר הוא עצמו א\"ע אפילו שתק התובע הודאתו הודאה דאלת\"ה אלא צריך שגם התובע יאמר א\"ע הכי הול\"ל ש\"מ שהודה א\"צ שיאמר א\"ע וממילא הוי נשמע דבעלמא צריך שיאמר גם התובע ובש\"מ א\"צ שיאמר שום א' מהן דהי מינייהו מפקית גם זיל בתר טעמא ואע\"ג דההוא בהודאה ע\"י תביעה איירי וכדמוכח שם בגמרא וכמ\"ש בדרישה בסמוך והראב\"ד איירי בהודה מעצמו מ\"מ שפיר השיג עליו רבינו דודאי הודה ע\"י תביעה לענין טענת השטאה והודה מעצמו לענין טענת השבעה שווים הם דכשם שלענין טענת השטאה מהני אמירת א\"ע של נתבע אע\"פ שהתובע שתק ה\"ה דמהני אמירת א\"ע בהודה מעצמו לענין טענת השבעה וזה ברור ובזה מסולקים גם ב' קושיות הראשונות שהקשה ב\"י. והראב\"ד שסיים בדבריו כיון שמעצמו הודה לאו למידק דכשהודה ע\"י תביעה לא הוי דינא הכי אלא הוא איירי לענין טענת השבעה דלא שייכא אלא בהודה מעצמו וחדא מינייהו נקט א\"נ לפי שטענת השבעה שייכא בין בבריא בין בש\"מ משא\"כ טענת השטאה דלא שייכא בש\"מ כנ\"ל ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " וטענת שלא להשביע אינה מועלת כו' כ\"כ הרא\"ש בפרק זה בורר בעובדא דההוא דהוי קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה כו' כלל ס\"ה דין א' כ\"כ: שאם הודה בכ\"י שחייב כו' תשובה זו כפולה לקמן ריש סי' רנ\"ה ונראה דמיירי אפי' כשהכ\"י יוצא מתחת יד המודה רק שאמר בפני עדים הריני מודה שאני חייב לפלוני כך וכך והריני כותב לו כ\"י ע\"ז ולא מסר לו הכ\"י ואח\"כ תבעו זה איך שהודה לו כן בפני עדים וקמ\"ל דל\"מ למימר שלא להשביע נתכוונתי דכיון שטרח כולי האי ודאי לשם הודאה נתכוין ול\"ד למשר\"ל ס\"ס ס\"ה בשמו בנמצא בא' משטרותי�� מכ\"י שטר זה חציו לפלוני כו' עד לא עדיף מה שכתוב מאילו הודה בפני עדים ע\"כ דהתם שאני דלא כתב בל' הודאה של חיוב וגם לא הודה לו בפני עדים וגם כתב על גוף השטר שכשיוציאוהו לפני ב\"ד לגבותו אל יחשבוהו לעשיר שיראו כת\"י על השטר שחציו אינו שלו משא\"כ כאן שהודה לו תחלה לפני עדים כנ\"ל מקיצור ל' רבינו ומטעמו אבל מ\"ו ר\"מ ז\"ל כתב בד\"מ ובש\"ע סי\"ד דמיירי כשכ\"י יוצא מתחת יד זה שהודה לו וכ\"מ קצת מלשון התשובה ועד\"ר שם כתבתי התשובה ומה שיש לדקדק בזה וכתבתי שאין מהתשובה ראיה לדברי מ\"ו ר\"מ די\"ל דהמעשה כך היה ורבינו למד מטעמיה דהרא\"ש דס\"ל שהדין כן אפילו לא בא ליד זה שהודה לו וכנ\"ל עיקר ע\"ש (ודו\"ק) [ודוקא] כ' לו כ' מיוחד שח\"ל כך וכך שודאי כל כה\"ג להודאה גמורה נתכוין: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' בספ\"ו מטוען: ומ\"ש המודה לחבירו כו' ק\"ק דמשמע דהמודה לחבירו ר\"ל בפני חבירו דומיא דוכן האומר לחבירו כר דכ' בתר הכי וא\"כ ס\"ל להרמב\"ם דאפי' הודה לפני חבירו מצי למימר שלא להשביע הודיתי כיון שלא הודה דרך הודאה גמורה וזה סותר למ\"ש לעיל סי\"ט בשמו שוב ראיתי שם ברמב\"ם דליתא שם תיבת לחבירו קמא ע\"ש: ועדים שומעין אותו וכן האומר כצ\"ל ובי\"ס כתב שומעין אותו מבחוץ אבל אינו נכון וכן ברמב\"ם אינו תיבת מבחוץ: או שלא להשביע את עצמי כוונתי פטור ז\"ל ב\"י ליכא למידק כו' (עיין בב\"ח) וטענת להד\"ם ג\"כ אינו יכול לטעון להרמב\"ם אם הודה לחבירו בהודאה גמורה כמש\"ר בשמו לעיל סי\"ד מש\"ה כתב ב\"י דאאומר לחבירו קאי וק\"ל: וי\"א אפילו לא טען כו' בעה\"ת שער מ\"ב וע\"ל סל\"ב סי\"ז ומ\"ב: אבל אם חזר ואמר איני חייב לך כלום פי' אע\"פ שאינו אומר להד\"ם אלא מודה בהודאתו רק שכופר בעיקר ההלואה דבכה\"ג בטענת השטאה לא טענינן ליה אם לא שהוא עצמו אמר ובטענת השבעה טענינן ליה וכ\"כ ב\"י לעיל סל\"ב ע\"ש וכ\"ש אי טעין להד\"ם וכפר בהודאה דא\"צ לטעון טענה אחרת ופטור שהרי אפילו בהודתה ע\"י תביעה אמרינן לעיל כשטען אח\"כ להד\"ם פטור משום דמלתא דכדי לא דכירי אינשי ואמרינן דלהשטאה כיון וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל וכו' בפרק ז\"ב כ\"כ וע\"ל סל\"ב מ\"ש בזה: "
+                ],
+                [
+                    " הודה בקנין כו' מכאן ועד שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל הכל ל' בעה\"ת שער מ\"ב ובהאי דינא דקנין ומעמד ג' יהיב טעמא משום דכל קנין אלימא מלתא דשטרא וכל מאן דמחייב נפשיה לחבריה בשטר מיחייב כמאן דאמר אתם עדי ומעמד ג' נמי כקנין דמי ע\"כ ונראה דאע\"ג דבכל דוכתא קנין או מעמד ג' קנה מ\"מ איצטריך ליה לאשמועינן דה\"נ מהני דסד\"א כיון שנותן אמתלא וטעם למעשה שעשה ושלא נתכוין לשם קנין הול\"ל דשומעין לו קמ\"ל ובדרישה כתבתי טעם זה לעיל סכ\"ג להמפרשים דהודה בכ\"י דלשם מיירי דבא ליד זה שהודה לו ולא תקשה פשיטא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " תשובה לגאון אם הודה בב\"ד כו' לעיל בסי' ג' ס\"ח כתב כן בשם הרמב\"ם ואני כתבתי למעלה שם בסימן ג' בשם הרא\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שישטה בו בהודאתו גם הוא גם טענת שלא להשביע ליכא דהא ע\"י תביעה אמר כן בעה\"ת שער מ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת כו' בסוף כלל ס\"ה כ\"כ: אי הוי הודאת שמעון וכו' אבל בלא הודאת שמעון פשיטא דשתיקת לוי מתחלה ועד סוף ל\"מ אפילו אמר התובע א\"ע כמשר\"ל ס\"י דלא הויא שתיקה כהודאה אלא כשהודה מתחלה: אם אמר ראובן א\"ע כו' אע\"פ ��השואל לא שאל כלום על שמעון מכל מקום הוצרך הרא\"ש להשיב להשואל כן משום שנראה מל' השואל דהיה סובר כהרמב\"ם והרמ\"ה דבהודאה גמורה א\"צ שיאמר א\"ע שהרי לא הזכיר השואל בדבריו אמירת אתם עדי ואף ע\"ג דלא א\"ל אלא הן סבר השואל דכשלא אמר הן בל' שיחה הויא הודאה גמורה והשיב לו הרא\"ש דאפילו בהודאה גמורה לא סגי עד שיאמר אתם עדי: אין הודאת האחד מחייב כו' וכן כתב רבינו לעיל סימן ע\"ז ס\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " אמר מנה לפלוני בידי ונשבע כו' גם זה מבעה\"ת שער מ\"ב ומדלא קאמר מנה לך בידי אלא לפ' משמע אפי' הודה ונשבע שלא בפני התובע מהני שבועתו: שלא להשביע כיון ונשבע לשקר הבעה\"ת מסיים שם ז\"ל והשם יפרע ממני על שבועתי ואתם מה לכם בכך: וכן אם יטעון שכחתי כשנשבעתי ר\"ל שכחתי שאיני ח\"ל כלום ובשעה שנשבעתי סברתי שאני ח\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " המודה לחבירו בפני עדים כו' עד אבל בענין מחילה ופטור דברי בעה\"ת שם: שאין כאן לא השטאה ולא השבעה דלא שייכא אלו אלא בנתבע ולא בתובע כמו שנתבאר לעיל סל\"ב גם מטעם שכתב רבי' בס\"ד בשם בעה\"ת שכשהתובע תופס אינו מועיל טענת השטאה לנתבע ואין לך תפיסה גדולה מזו ומטעם זה נמי מסיק וכתב דבהודאת התובע הוי כאילו ראו הפרעון ומש\"ה אצ\"ל אתם עדי ובהודאת הנתבע לא אמרינן דהוי כאילו ראו ההלואה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כך אצ\"ל כתובו פי' ויכולים השומעים לכתוב לו הודאתו וא\"צ לימלך בו ודין זה נלמד מדברי הרא\"ש דספ\"ק דב\"מ וכ\"כ המ\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " ישבע עכשיו שלא היה ריוח ז\"ל ב\"י ויש לתמוה למה ישבע כיון שאין זה טוענו ברי שהיה בו ריוח ואפשר שאין שבועה זו באה מחמת טענתו אלא מחמת שנתעסק בממונו משביעו מספק כדין שבועת השותפין עכ\"ל: א\"נ מודה ליה פי' אחר שנתן לו בפני עדים סתם דברווחא יהיב ליה ואין להקשות דנהימניה במגו דאי בעי לא הודה ליה משום דהוי מגו במקום חזקה דחזקה הוא כיון דאמר ליה כן דבודאי היה ריוח ועוד דהוי מגו דהעזה דלא היה יכול להעיז נגדו לכפור מה שידע שכבר א\"ל: אבל אי יהיב ליה בסתמא פי' שהוא אומר שנתן ליה בסתמא אבל המקבל אומר שא\"ל לשם ריוח: משתבע כו' ואין המקבל נאמן במגו דלא קבלתי דמיירי שיש עדים שקבל ממנו כמ\"ש א\"נ דהו\"ל מגו להוציא א\"נ מגו דהעזה: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש כו' בכלל ס\"ו ס\"ז: ה\"ג וכיון שנשבע שכך א\"ל ביקש שיתנו כו' ומפני כך השטר שעליהם כו' ואף שבי\"ד סקע\"ז נתבאר דבעיסקא אסור לכתוב סתם שטר אפילו על הקרן אלא צריך שיזכיר בו שהוא עיסקא מ\"מ אין להקשות למה לא יהיו נאמנים במגו דהפסדנו הקרן די\"ל דאף אם היו אומרים כן אכתי הוצרכו לפרוע להנותן חצי דמי ההפסד שהוא עליהן והן כבר פרעו לו כל הקרן ואפשר דמש\"ה דקדק וכתב בל' השאלה ז\"ל ולא היה עליו שום פרעון דאם היה כתוב עליו שקבל נ' זהובים היו נאמנים במגו דהיו אומרים הפסדנו המותר ולא היו צריכין ליתן עכ\"פ אלא כ\"ה זהובים וק\"ל: ולא היה כתוב בו שום פרעון הוצרכו כו' כלומר דאילו היה כתוב הפרעון על השטר לא היה ראובן נשבע ונוטל מהם הריוח והיה כח לראובן לתבוע החוב מאיזה שירצה הרא\"ש לטעמיה דס\"ל הכי אפילו באם יש להשני לפרוע חלקו כמש\"ר בשמו ר\"ס ע\"ז: ששמעון א\"ל שהרויח כ\"ה זהובים לפי גירסא זו צ\"ל דה\"פ שראובן לחלקו הרויח כ\"ה זהובים והם יחד ג\"כ כ\"ה זהו' אבל ממ\"ש אח\"כ נתנו לו מהם חלקו משמע דמאותן הזהובים הנזכרים נתנו לו ��לקו וא\"כ א\"א לומר דהזהובים הנזכרים הם כ\"ה לכ\"נ להגיה נ' במקום כ\"ה וכמשר\"ל אתה אמרת לי שהרווחת נ': ומ\"ש ונשבע ראובן כו' ר\"ל דאילו לא נשבע לא היה נאמן בדבורו אף שהיה כבר מוחזק ואפילו שילם לו שמעון בלא עדים דמ\"מ מידי היסת לא הוה מצי מפיק נפשיה באומר לו לוי או שמעון לקחת ממוני שלא כדין שלא אמרנו שהיה בו כ\"כ ריוח ובש\"ע לא הזכיר שבועה ועמ\"ש בסמ\"ע: כיון שלא מסר מודעא ומה\"ט לחוד לא היה לו לתפוס בחלק לוי כיון שהוא לא הודה לו מש\"ה הוצרך גם לטעם הראשון דאין לו עסק אלא עם שמעון דהודה לו ממנו לבדו יכול לגבות כל החוב ועיין בסמ\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מלוה שהוציא שטר כו' פלוגתא פרק ב' דכתובות דף י\"ט ע\"א בלוה המודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו ופסקו הפוסקים דהלכתא כרבנן ורב נחמן דאמר שאם אין מקיימו הלוה נאמן בכל טענותיו במגו דמזויף וכתב הרא\"ש בתשובה ריש כלל כ\"א דכאן דינים אלו לא שני לן בין הגיע הזמן לפרוע בין עבר זמנו. ואפילו אם כתבו בו נאמנות כאן סתם רבינו כדעת בעה\"ת שחולק עם ב\"ה בזה ורבינו כתב דברי פלוגתתן בר\"ס מ\"ו ובסימן ס\"ט וגם שם הביא דברי בעה\"ת באחרונה משום דס\"ל כוותיה: כגון אמנה פי' כתבתיו ומסרתיו לו שאם אצטרך ללוות אלוה ממנו והאמנתיו שלא יתבענו אא\"כ אלוה ממנו: או כתבתי ללוות ולא לויתי כלומר לא מסרתיהו לידו אלא ממני נפל ומצאו זה ב\"י: כתב הרמב\"ם פי\"ד דמלוה כשאר השטרות וגובה בו פי' אפילו מלקוחות ולא מצי אמרי סברנו שטרא ריעא הוא ומש\"ה לקחנו דאכתי אינהו מרעי לנפשייהו דהו\"ל לירא שמא יקוים השטר היום או מחר והשתא דנתקיים איגלאי מילתא למפרע דמעולם שטרא מעליא הוה ועדיו אפקוהו לקלא משעה ראשונה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם השטר כו' רוב דינים אלו תמצא בבעה\"ת שכ\"ג ושכ\"א ע\"ש: וגובה בלא שבועה פי' ואפילו אין מפורש בשטר שיהא נאמן בלא שבועה דאל\"כ במאי האמינו וכמש\"ל בסימן ע\"א סי\"ב: ה\"ג בספרים המדוייקים ועיקר אבל מחרים כו' שאינו פרוע או שהוא פרוע כו' ור\"ל שיודע שאין המוקדם פרוע או שהמאוחר פרוע ובין זה ובין זה השביעו בחנם וב\"י כתב שני גירסו' אחרות הא' שיודע שהוא פרוע או שאינו כו' ובב' לא גרס כלל או שאינו כו' אבל א\"נ לי דל' יודע אינו נופל על שטר שבידו דודאי יודע המאוחר בשטר שבידו והול\"ל על מי שמוציא שטר פרוע ואף שיחרים סתם על מי שיודע מ\"מ עיקר כוונתו על המאוחר כמו שסיים ומשביעו בחנם ומה שמשביעים בל' נסתר כתבתי לעיל ס\"ס ע\"ט ע\"ש: וכתב בעה\"ת שאם יש בו נאמנות כו' הב\"י פירשו דר\"ל דהאמינו בפירוש גם נגד ב\"ח מאוחר ורבינו דכתב עליו דכמו שאין מועיל נאמנות לגבי לקוחות ר\"ל אפילו נאמנות מפורש ופשיט ליה זה מטעם דכתב בשם הרא\"ש סימן ע\"א דלא מהני נאמנות גבי לקוחות משום דנפישי רמאי מה\"ט אין להאמין אפילו בנאמנות מפורש כ\"כ הב\"י ולי נראה דבלא טעם הרא\"ש נמי שפיר כתב רבינו בפשיטות דלא מהני גבי לקוחות אפילו נאמנות מפורש דהא בפלוגתא דכ\"ר בסימן ע\"א פליגי אי יש לדמות לקוחות ליורשין דמהני בהו נאמנות או לא וביורשין גופא פשיטא הוא דלכ\"ע לא מהני בהו נאמנות אא\"כ כתב הלוה להמלוה בפירוש שהאמינו ג\"כ איורשים ומינה נלמד דהחולקים וס\"ל דאע\"ג דמהני גבי יורשים לא מהני לגבי לקוחות משום חשש קנוניא דאפילו נאמנות מפורש לא מהניא בהו ואין לחלק ולומר דמשם לא מוכח אלא דלא מהני לגבי לקוחות מאי דכתב לוה למלוה שהאמינו נגד באי ברשותו הכולל ג\"כ יורשים ולקוחות וכמש\"ר שם אבל אי כתב נאמנות מפורש שהאמינו נגד לקוחות הו\"א דמהני דז\"א דהא מבוחר בבעה\"ת שכ\"א דבאין ברשותו וב\"כ (מאי) [נמי] נאמנות מפורש קרי ליה אלא אי ק' הא ק' דרבינו כתב בשם בעה\"ת דס\"ל דמהני נאמנות מפורש לגבי ב\"ח מאוחר וזה לא מצאתי בשום מקום כתב בבעה\"ת ואדרבא איפכא מצאתי שכ' בעה\"ת שם שכ\"א שכמו שאין מועיל נאמנות לגבי לקוחות כן נמי לא מועיל לגבי ב\"ת מאוחר ושם לפני זה כתב בשם הרי\"ף והגאונים דלא מהני לגבי לקוחות אפילו נאמנות מפורש והאריך שם בזה ואין בידי ליישב דברי רבינו אם לא שנאמר שכוונתו (למנות) [למ\"ש] הבעה\"ת שם ביני ביני בשם ר\"י דפסק כהמשנה דכתובות וקאמר דמודה אבא שאול בנאמנות מפורש שגובה מן היורשים בלא שבועה ואח\"כ למה לא תגבה מן הלקוחות דהא מתני' אין יכולין להשביעו קתני כו' ע\"ש וס\"ל לדבינו שכמו שכתב הבעה\"ת אליביה דר\"י דמהני נאמנות מפורש לגבי יורשין ולקוחות ה\"נ או כ\"ש דמהני לגבי ב\"ח מאוחר והא דכ\"ר עליו ז\"ל ונראה כמו שאין מועיל נאמנות לגבי לקוחות כו' ר\"ל ראיית בעה\"ת הוא מלקוחות ואליביה דר\"י וכמ\"ש ואנן דקיי\"ל דגבי לקוחות לא מהני אפילו נאמנות מפורש וכמ\"ש בסימן ע\"א ה\"נ אינו מועיל לב\"ח מאוחר כן צריכין לבאר דברי רבינו אבל הוא דוחק גדול שיסתום לכתוב כן בשם בעה\"ת כיון דבעה\"ת בעצמו שם לפני זה ואח\"ז כ' דלא קיי\"ל בלקוחות כן ומ\"ש בשם ר\"י כנ\"ל כ' בל' תמיה ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אין בו נאמנות כו' מכאן ועד סוף סעיף ה' הכל מגמרא דשבועות דף מ\"א ורי\"ף ורא\"ש שם ושם בגמרא ז\"ל ואי אמר אשתבע לי א\"ל שישבע ואי צורבא מדרבנן הוא לא משביעינן ליה אמר ליה רב יימר לרב אשי צורבא מדרבנן משלח גלימא דאינשי אלא לא מזדקקינן ליה לדינא ועד\"ר. ומ\"ש משביעין אותו בנק\"ח ויטול פי' ולא סגי בהיסת: לא רצה לישבע ותפס מנכסי הלוה לא מפקינן מיניה כו' שדין תפיסה לא נזכר שם בגמרא בזה כלל והרא\"ש שכתבו לא כתבו אלא גבי צורבא מדרבנן וכמש\"ר בסמוך ס\"ה מ\"מ מסתבר לרבינו דגם למי שאינו צ\"מ מהני תפיסה כיון דשטר מקוים בידו אך החילוק שבין אינש דעלמא ובין צ\"מ לדעת רבינו הוא זה דצ\"מ לא מזדקקינן ליה דלא מקרעינן לשטרא ולא מגבינן ביה אלא מניחין אותו בידו וממילא ילך ויראה אי מצי תפיס מידי המלוה יתפוס משא\"כ באינש דעלמא כי טען הלוה ישבע לי או יחזיר לי שטרי ב\"ד נזקקין לו ומשביעים או מפקינן מיניה שטרא כי היכי דלא ליזיל היום או למחר ויתפוס מהלוה מידי אבל אי תפס כבר קודם שהוזקקו להם ב\"ד מהניא תפיסתו והכי דייק ל' רבינו שבבבא זו כתב לא רצה כו' ותפס כו' משמע דכבר תפס ואילו לקמן גבי ת\"ח כתב ז\"ל ולא מגבינן ביה אלא אי תפס וכו' משמע דה\"ק לא מגבינן ביה אלא מניחים השטר בידו כדי דאי מצי תפיס היום או מחר יתפוס ותו לא מפקינן מידיה ואף דלא כ\"ר שם בהדיא דלא מקרעינן לשטריה מ\"מ נלמד ממילא ממ\"ש דאין אנו חושדין אותו כו' ואי הוה מפקינן לשטריה מידו אין לך חשד גדול מזה כנ\"ל ביאור דעת רבינו ולא כמ\"ש ב\"י ועד\"ר: אבל אם לא טען כו' או אם טען השבע כו' הנ\"ל קאי ואע\"ג דכבר התחיל רבי' בזה וכתב כל זמן שלא יטעון כו' מ\"מ חזר וכתבו משום דכתב אי טען השבע משביעינן בנק\"ח וקשה א\"כ מה בין זה לפוגם שטרו ומש\"ה סיים וכתב דהחילוק שביניהם הוא באם לא טען וכו' וכן הוא בהדיא שם בגמרא וגם י\"ל דחזר וכתבו ללמדנו דאי לא טעין לא טענינן ליה להשביעו אפילו היסת והראשון עיקר: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הראב\"ד כו' כ\"כ בעה\"ת בשמו בשכ\"א ויש לתמוה מה חידש רבינו כאן בהבאת דבריו הא כבר כתב בר\"ס ע\"ט דין מוחזק כפרן דל\"מ ביה אפילו עדים מעידים גם כן שפרעו ואף אם חזר ופרעו אינו יכול להשביעו שלא קיבל ממנו הפרעון ב' פעמים (מהני) [מה\"ט] דכל האומר לא לויתי ואח\"כ כתב שם בס\"ה אפי' אם יאמר פרעתי אח\"כ א\"נ וא\"צ לישבע לו בין הוכחש בעדים או בשטר או בכת\"י וא\"ל דכתב ל' הראב\"ד ללמדנו דיכול להחרים דזהו פשוט וי\"ל דבא ללמדנו דל\"ת שאינו מוחזק כפרן אלא דוקא בכה\"ג דאיירי ביה התם שתבעו בתחלה בלא שטר ואמר להד\"ם אבל היכא דתובע בתחלה ע\"י שטר ואמר להד\"מ סד\"א דמצי לחזור ולטעון פרעתיך ולתת אמתלא לדבריו שגם מתחלה היתה כוונתו כך ומה שאמר להד\"ם כוונתו היתה מעולם לא אמרתי לכתוב שער על הלואה זו או שאומר יראתי בתחלה לטעון פרעתי שאז היה המלוה נאמן בשבועה על שטרו מש\"ה טען להד\"ם ומוויף השטר וסבר דלא ימצא עדים לקיימו והשתא דקיימו טוען האמת והו\"א דנשבע לדבריו לענין זה דלא לישקול מלוה אלא בשבועה קמ\"ל דהוחזק כפרן וממילא נשמע דגם פרעתיך אח\"כ לא מצי טעין וכמ\"ש בסימן ע\"ט וק\"ל: ומ\"ש ובאו עדים אותן שנתקיים השטר על ידם הן שהעידו שהם עצמם חתמו על השטר או שמכירין ח\"י העדים: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לרב אלפס כו' גם זה בבעה\"ת שנ\"א גם דין שאח\"ז דבעינן שיטעון טענת ברי כו' ואם יורשי המלוה מוציאין השטר כו' שם: תשובה כו' ר\"ל אף שנתבע זה שאמר לב\"ד מה חייב לי ר\"ל מה שחייב לי תפסקו עליו אין שומעין לו לומר למלוה השבע לו אלא מכח שטר המקוים שבידו אומרים ללוה פרע: ואם כו' שאין אנו חושדון אותו בכלל זה אי נמי דלא מקרעינן לשטריה כיון דאין חושדין אותו אלא שאמר אין ביד הב\"ד לעשות מעשה להגבות לו השטר אבל אם תפס מעצמו תפיסתו תפיסה וכמש\"ל בסמוך ע\"ש: חזר הדין לכמו שהיה הכי פי' דר\"ל דאם טען הלוה לישתבע לי משביעינן ליה ולא חיישינן לזלזול כבודו כיון דגם הלוה הוא ת\"ח וע\"כ אחד מהם הוא שקרן וק\"ל על טעמו דא\"כ יותר מסתבר שלא להזדקק לדינייהו כלל כדי שלא יזלזל בכבוד א' מהם ולפי מ\"ש בסמוך א\"ש דהואיל שיש לחוש שיתפוס משל נתבע שהוא ג\"כ ת\"ח יכול לומר אישתבע לי עתה או החזיר לי שטרי ומש\"ה צריכין להזדקק להם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו אם גם המלוה משיב א\"י אם פרוע הוא אם לא ר\"ל אף דקי\"ל דאם המלוה טוען א\"י אם פרוע אם לא צריך להחזיר לו שטרו דהי\"ל לידע כו' וכמש\"ר סימן נ\"ט שאני התם שהלוה טוען ברי שפרוע הוא ולכן אין ספק מוציא מידי ודאי משא\"כ הכא שגם הלוה טוען שמא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך נוטלים היורשים בלא שבועה ס\"ל דלא תקנו חז\"ל שבועת שלא פקדנו אלא היכא דבא לגבות היורשים מיורשים דלוה דטענינן להו אי הוה אביהן קיים דלמא בירר שפרע שטר זה משא\"כ כשהלוה לפנינו ולא מברר מידו ורב שר שלום ס\"ל דאדרבא לא תקנו שיכולים לגבות בשבועת דלא פקדנו אלא כשבאו לגבות מיורשים דלוה ומשום דהן אינן טוענין ברי דפרוע הוא וגם הב\"ד לא מצי למיטען עבורן ברי וכיון דאיכא שטרא ביד יורשי המלוה המראה דלא נפרע מש\"ה גובין בלא שבועה משא\"כ כשהלוה חי וטוען ברי שפרעו והן אינן יכולים לטעון ברי שלא נפרע והרי\"ף והרמב\"ם ס\"ל דלא חלקו בשבועה זו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " טען המלוה כיון שיש לי לישבע תאמרו ללוה כו' כ\"כ בעה\"ת שם ובשער ב' והרא\"ש בתשובה ולקמן סימן צ\"ג הביאו רבינו ומשמע דהב\"ד אין טוענין לו זה ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לאחר שבאו ב\"ד להשביע כו' בבעה\"ת שער ב': צ\"ע מי ישבע תחלה אע\"ג דכתב בסמוך שאין המלוה צריך לישבע עד שיביא המעות היינו היכא שיש לו מעות: הלוה יאמר לא אשבע שמא לא ישבע המלוה כו' ממה שלא סיים כאן ונמצא שנשבעתי לבטלה כדמסיים בטענות מלוה משום דהכא א\"צ לזה הטעם אלא משום שאינו רוצה שיהא יודע בבירור שאין לו: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם שהלוה ישבע מיד כו' סברתו בזה הוא כיון דהשטר הוא בשלימותו ובטובו צריך הלוה לשלם או לישבע שאין לו אלא שאנו דנין שקודם שיגבה צריך התובע לישבע ע\"ז מסיק וכ' וכשתשיג ידו ויתן כו' וכאילו אמר עד שעה שיתן אין ללוה עליו כלום והמלוה בדין תבעו בשט\"ח ומש\"ה צריך לשלם או לישבע ובזה מיושב למה הוצרך לכתוב הא דוכשתשיג ידו ויתן דישבע המלוה וק\"ל: וכשתשיג ידו ויתן לבעל חובו כו' פי' ויוכל ליתן לבעל חובו: והתובע אינו חייב שבועה כו' א\"ל פשיטא דאם אינו רוצה התובע ליטול מי יכריחנו לישבע שבועה די\"ל דקמ\"ל דאין הלוה יכול לימר למלוה השבע לי שאינו פרוע או החזיר לי שטרי שאיני רוצה שתתפוס אח\"כ ממוני ובלאו ה\"נ לא ניחא לי דליפשו עלואי שטרי חנם: "
+                ],
+                [
+                    " היה המלוה חשוד כתב הרמב\"ם כו' בפ\"ב מטוען כ\"כ. ומכאן עד סעיף י\"ו הכל שם בבעה\"ת שער כ\"א: והרמ\"ה כתב שנוטל בלא שבועה כיון כו' ודוקא כאן שהשטר בידו ס\"ל דנוטל בלא שבועה אבל בשאר נשבעים ונוטלים כגון נגזל ונחבל וכיוצא בהן דס\"ל דהנתבע נשבע היסת ונפטר חוץ משכיר שבע\"ה נשבע כעין של תורה ונפטר וכמש\"ר בשמו בסי' צ\"ב ס\"י והא דלא כ\"ר כאן דעת הרי\"ף כמ\"ש בשמו סי' צ\"ח ובא\"ע סי' צ\"ו כתבתי טעמו בדרישה ע\"ש: והכי מסתברא עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " כיון ששבועה חמורה היא והא דלקמן סי' פ\"ז סי\"ז גבי שבועת השותפין דהוי נמי (שט\"ח) [ש\"ח] יהיב רבי' טעמו מפני שטוענו ספק כו' ה\"ט דהייתי אומר כיון שאינו טוענו בברי אלא שתקנת חכמים היא שיכול להשביעו לכל הפחות יהא בו כח להפכה מש\"ה הוצרך לומר טעם אחר כיון שטוענו ספק וע\"ל סימן הנזכר בדרישה שם הארכנו וכתבתי שם שרבי' ס\"ל דבלא טעם שבועה חמורה אין אנו יכולין להפך בנשבע ונוטל כי דוקא מנתבע לתובע כדי לאוקמי ממונא בדוכתיה יכולין להפך ולא מתובע לנתבע לאפוקי ממונא ועמ\"ש שם בשם הר\"ן והרי\"ף: אין שומעין לו להפכה פי' (בע\"ה שלא נתבע) [בע\"כ של הנתבע]: "
+                ],
+                [
+                    " שאיני רוצה בתקנה זו לקמן סי' פ\"ז ס\"ך כ\"ר בשם הרמב\"ם דכן הדין בכל הנשבעים ונוטלים: הריני מהפכה עליך ואין התובע יכול לחזור ולהפכה על הנתבע דלעולם אין מהפכין אלא פעם אחת וק\"ל. ולפי מ\"ש לקמן סי' פ\"ז לדעת רבי' לק\"מ דהא אין מהפכין מתובע לנתבע: "
+                ],
+                [
+                    " או השבע וטול או הוציאני מכלל החרם והא דכתב רבי' בסי' פ\"ז סל\"ו בשם הרמב\"ם ז\"ל מי שנתחייב שבועה בין של תורה בין של דבריהם אפי' היסת יש לו להחרים חרם סתם קודם שישבע על מי שטוען עליו דבר שאינו כדי להשביעו חנם ויענה המשביעו אמן עכ\"ל וא\"כ מה ירויח הלוה באמרו השבע וטול ואינני רוצה לקבל עלי חרם הא קודם שישבע יצטרך לקבל עליו חרם תחלה וא\"ל דלא תקנו כן אלא מנתבע לתובע ולא מתובע לנתבע דהנתבע יכול לומר אני יודע שאיני חייב לך ואתה תובעני על לא דבר לכך השבע וטול ואינני רוצה לקבל עלי חרם שהרי כאן מיירי שמוציא עליו ��טר והשטר מורה שהאמת עם התובע ועוד שהרי מדברי הרמב\"ם מוכח שגם מתובע לנתבע צריך לקבל עליו חרם מדכתב בין של דבריהם אפילו היסת ושאר שבועות של דבריהם בלא היסת ושותפין נשבע התובע וקאמר נמי דמטיל חרם קודם שישבע על הנתבע שכנגדו וכ\"ש הכא דאיירי שיש שטר ביד התובע וי\"ל דא\"צ לקבל עליו חרם אלא א\"כ יקשור עצמו התובע תחלה לישבע בודאי וכאן איירי שיודע הלוה דהמלוה ודאי לא יצטרך לקבל עליו חרם תחלה גם י\"ל דמאחר דלמדנו כאן דא\"צ להוציאו מהחרם מש\"ה פסקו גם שם דמצי להטיל חרם ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יצא הלוה כו' אף שכבר כ\"ר סימן ע\"א סי\"ח חזר וכתבו כאן לאשמועינן דאפילו בחרם זה שכל עיקרו בא משום הלוה הוי דינא הכי משא\"כ לעיל דאיירי שנתן סתם חרם בציבור ואחד לא רצה לשמוע החרם והא דלקמן סימן פ\"ז כתב שיהיה בב\"ד ושיענה אמן התם החמירו עליו כדי לאפרושי משבועה וכמ\"ש שם והיותר נראה דשם נשאר שם המשביע ועומד על השבועה לשמוע אם עושה השבועה כתקנה מש\"ה אמרינן לו כיון שאתה בכאן אין לך למנוע מלענות אמן משא\"כ בכאן ולעיל בסימן ע\"א דשם אינו רוצה להתעכב ולהיות שם בשעת החרם כי אומר שיש לו עסק ע\"ז אומר שאין אנו מכריחין אותו להתעכב שם בשביל עניית האמן וזה ברור. שהרי אין בחרם לא הזכרה ולא אמן לשון הזכרה כמו אזכרה באלף ובס\"י מצאתי כתוב אזכרה ור\"ל שאין בו שם אדנות וכן משמע בבעה\"ת שער כ\"א שכתב שם שאין בו לא שם ולא אמן ולפ\"ו צ\"ל דמ\"ש במישרים נ\"מ ח\"ה ז\"ל שבועת היסת אינו כולל בס\"ת אלא שמחרים בשמו וחרם סתם אינו לא בס\"ת ולא בשמו אלא סתם ע\"כ דכוונתו ג\"כ ולא בשם דאדנות ור\"ל אילו היה בו אזכרה ושם אלהות היה צריך להיות שם כמו שמצריכין להיות גבי שאר שבועות אף כשהן מפי הדיינין דהדיינין אומרים והוא עונה אמן וכמ\"ש בסימן פ\"ז סל\"ז ע\"ש ולאפוקי מהמפרשים מ\"ש במישרים ולא בשמו דר\"ל ולא בשמו של זה שמקבל עליו החרם וכן מפרשים ל' הזכרה שכ\"ר וז\"א דהא הבעה\"ת סתם וכתב שאין בו שם ורבינו העתיק לשונו ושינהו לכתוב אזכרה ללמדנו דשם ר\"ל אזכרה ועוד דהא התחיל לכתוב דאומר התובע דיחרים סתם והיינו פשיטא בלא הזכרת שמו דלוה ולא הוה צריך לאמרו ועוד דהא כ\"מ שמו דומיא דס\"ת קאמר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אין הלוה טוען פרוע כו' עד כתב הרמב\"ם כו\" בפי\"ד מהל' מלוה כ\"כ ע\"ש וממ\"ש הרמב\"ם והלה טוען שטר מזויף הוא כו' עד יש מי שהורה כו' מוכח דס\"ל דלמ\"ד דיכול להשביעו צריך לישבע שאינו מזויף אף שהשטר מקוים כי יאמר שמא דקדקת וזייפת והטעית הב\"ד ונ\"מ בזה דאפי' למ\"ד אם עדיין הוא בתוך זמנו דאין משביעין בנק\"ח אפי' כשבא לגבות מהלוה עצמו (כמש\"ר בסי' ע\"ח) כשטוען פרעתי מ\"מ כשטוען מזויף הוא ומזויף גם הזמן משביעין אותו ודוחק: ומ\"ש אלא ישלם אפי' אין בו נאמנות ואח\"כ יטעון על המלוה כו' ונ\"מ דאילו היה צריך לישבע מתחילה היה צריך לישבע שבועה דאורייתא כדין נשבע ונוטל אבל אם יטעון אח\"כ יפטור נפשו בהיסת וזהו שסיים ואם כופר ישבע היסת ויפטור ועיין מ\"ש בסמ\"ע בישוב דברי מ\"ו ר\"מ דל\"ת ממ\"ש כאן אמ\"ש בי\"ד סימן קס\"ט ע\"ש ודוק: ואם טוען הלוה מחלת לי כו' כ\"כ בעה\"ת בשער כ\"א: אבל מחילה כו' וחשוב כמו פרעון לפיכך כולי פירוש לענין זה חשוב כפרעון שאינו עוקר השטר ועדיפא נמי מפרעון דאפילו נאמנות ל\"מ נגדו וכדמסיק וכה\"ג יש לפרש בסמוך גבי תנאי: "
+                ],
+                [
+                    " ובכל ענייני חוב זה פי' כל גירעון וכל מה שחב לשטר זה האמנתיהו עליו נגדי: ועדיין יש לפקפק ז\"ל מ\"ו ר\"ש נ\"ל דוקא בזה הלשון יש לפקפק אבל אם פריש כל מילי להדיא פשיטא שמועיל בלי ספק ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " טען הלוה כו' כל וה מבע\"ה שכ\"א וז\"ל אם כתוב בשטר שנעשה בלי שום תנאי ושיור בעולם כו' ואף אם אין כתוב בשטר אלא בלא שום שיור בעולם אף בזה כתבו חכמי נרבונא דאיתיה לתנאי בכלל שיור כו' עכ\"ל ונלמד מדבריו דמש\"ר אם כתוב בו שנעשה בלא שום תנאי ובלא שום שיור ר\"ל או בלא שום שיור וכ\"כ בש\"ע: ומש\"ר ואם אינו מפורש בו שבלא שום תנאי היה ר\"ל וגם בלא שום שיור אינו מפורש בו כנ\"ל בב\"ה וגם מוכח דאע\"ג דהבע\"ה ורבינו כתבו בלא תנאי ושיור בעולם דל\"ד כתבו בעולם אלא אפי' בלא בעולם נמי דינא הכי מדכתבו אח\"כ ז\"ל ואם אין מפורש בו שבלא שום תנאי היה כו' ולא הזכיר בעולם וכעין זה כתבתי אל' ב\"ה שהביא רבינו לעיל בסי' ע\"א סי\"ג ע\"ש. שהרי אינו עוקר כו' פי' מיד אלא לאחר זמן ול\"ד לאמנה ורבית דעקרינן לשטרא מיד שם בבע\"ה ור\"ל מיד בשעה שאומר שאמנה (לאו) <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> רבית היה אין תקנה להשטר משא\"כ כשאמר שנעשה עה\"ת דכשלא יקוים התנאי שטר גמור הוא (אצ\"ל) [וצ\"ל] דמ\"ש מיד ר\"ל שנתבטל מעיקרו: "
+                ],
+                [
+                    " שאין אומרים כו' כתב מור\"ש ז\"ל הדין הזה רחוק בעיני והשגתי עליו פ\"ב דכתובות עכ\"ל ועיין בד\"מ שיש חולקין בזה והאריך שם בדיני מגו עיין שם וע\"ל סי' ע\"ב סי\"א בדרישה: נשבע הלוה היסת ונפטר דהוי כשאר מלוה ע\"פ והמלוה מחזיר לו השטר ועמש\"ל מזה ס\"ס כ\"ט וס\"ס מ\"ו ובר\"ס ע\"ה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל אינו נשבע ש\"ד כו' פי' לאפוקי מסברת הרמ\"ה שכ\"ר ס\"ס מ\"ו בשמו שצריך לישבע ש\"ד להכחיש העד שאמר אינו תנאי וחלק רבי' גם שם עליו ע\"ש שכתבתי טעם פלוגתתן: "
+                ],
+                [
+                    " וכל אלו הטענות כו' פי' ואע\"פ שכבר כתב רבי' דין זה לעיל בסמוך בשם הרמב\"ם מ\"מ איידי שהעתיק ל' התרומות שכל הדברים מסעיף י\"ח ע\"כ הועתקו משם לא חש מלהעתיק גם סוף ל' זה גם יליף מיניה שכן הדין בטענת תנאי ומחילה שלא הזכירם הרמב\"ם בדבריו ובע\"ה כללם בלשונו שכ' וכל אלו הטענות כו': ומ\"ש או לא לויתי ר\"ל כתבתיהו ללוות ולא לויתי רק ממני נפל ומצאתהו וכמ\"ש בר\"ס זה ואתנאי ומחילה קאמר התם לפני זה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " טען הלוה וכו' פי' טען הלוה שחציו פרוע ואחר שהודה בחציו באו העדים והעידו שכולו פרוע דאל\"כ הו\"ל כמשיב אבידה וכדמוכח בסמוך ועד\"ר: נשבע וגובה מחצה כו' לשון הגמרא נקט כמ\"ש בדרישה ופי' נשבע הלוה ש\"ד כדין מ\"מ וגובה המלוה המחצה שהודה ובספרי הטור המדויקים כ\"כ בהדיא נשבע הלוה וגובה המלוה מחצה. וכתב ב\"ה שהראשונים הקשו כו' עיין בב\"י ס\"ס זה שהביא לשון בע\"ה ומה שהקשה עוד בע\"ה והתוס' תירצו כיון דמ\"מ השטר אינו מתקיים אלא ע\"פ הודאתו (פי' דאי לא הודאתו לא היה גובה בו כלל כיון דהעדים מעידים שהוא פרוע (והוא קאמר דפרע מחצה ע\"ש) ועד\"ר: ולא חשיב כמשיב אבידה פי' לא תימא כיון שרואה עדים לפניו שאמרו שפרע כולו והוא עומד בדיבורו לומר לא פרעתי אלא המחצה הוא דומה להא דלקמן סי' פ\"ח סל\"ג ובסי' מ\"ב סי\"ז מלוה אומר ה' ולוה אומר ג' דא\"צ הלוה לישבע משום דהוי כמשיב אבידה דאי בעי לא אמר אלא ב' והשטר שכתוב בו סלעין סתם מסייע ליה דשאני הכא שלא הודה אלא מפני השטר שעליו ובגמ' והאשר\"י כ' מפני העדים וכמ\"ש לשונו ופירושו בדרישה וכאן בפרישה אכתוב פי' אחר ואומר מאחר שהרי\"ף והרמב\"ם וב\"ה ורבי' שינו וכתבו בשטר דגירסתן כן היה בגמ' ור\"ל כיון דהודאתו היתה מתחילה קודם שבאו העדים ואז היה השט\"ח נגדו ולא היה יכול להעיז. ולפ\"ז לא הוצרך הגמ' ורבי' לומר דלא הוה משיב אבידה מפני שהודה מכח השטר אלא מכח דאין אדם יכול להעיז פניו לכפור הכל אלא מפני שטעמו של ר\"ע דאמר דגבי סלעין הוה משיב אבידה ולא אמרינן דלא היה יכול להעיז נגד התובע דאמר חמש הוא מפני שהש\"ח שכתוב בו סלעים סתם מסייע ליה אי אמר דלא לוה אלא שנים ומש\"ה קאמר דכ\"ע מודו בזה דלא היה משיב אבידה כיון דכאן ל\"מ דלא מסייע ליה השטר אלא אדרבה השטר הוא נגדו ועד\"ר שם כתבתי פי' אחר שגם רבי' בשיטת הגמרא והרא\"ש אזיל שכתב בהן עדים ולפי פשוטו נראה מ\"ש כאן יותר ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " ונתן לו מנה בסתם כו' כ\"כ בע\"ה שער כ' וכ' אח\"ז דאפי' אמר הלוה ע\"ז אני נותן לך יכול המלוה לומר איני מקבל אלא ע\"ז וכמש\"ר בשמו בסמוך וכן הצעת דברי רבי' אם נתן לו בסתם פשיטא דאין שומעים ללוה אלא אפי' אמר הלוה בפירוש כו' חידש לנו בעה\"ת דג\"כ הדין עם המלוה: והלוה רוצה לחשוב כו' בפרעון המלוה שיש לו בה ערב כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והמלוה אומר לא אקבלם כו' הא אם שתק המלוה משמע דהדין עם הלוה ודלא כהר\"ן הביאו בד\"מ ע\"ש ועיין בש\"ע כאן ולעיל סי' נ\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " אם החוב שאמר הלוה שפרעו בו הוא מלוה על פה כו' וגם במלוה על פה נשתעבד הערב כגון ערב בשעת מתן מעות או ערב אחר מתן מעות ובקנין וכשאומר הלוה פרעתי נאמן לקצת רבוותא וכמ\"ש בד\"מ ריש סי' ע' ונפטר גם הערב אף שאינו יכול לטעון כלום שאין שיעבודו של ערב אלא במקום שהלוה חייב וכמשר\"ל ס\"ס מ\"ט ולקמן סי' קכ\"ט וק\"ל: נאמן בהיסת כו' פי' אפי' אין לו עדי פרעון ואף דיש למלוה מיגו דלא קבלתי ממך מעות הלא גם ללוה יש לו מיגו לא נתחייבתי לך זה או פרעתי לך גם חוב זה בפעם אחרת והיה נאמן בהיסת: ואם שני החובות כו' נראה דמשום סיפא כשיש עדי פרעון נקט שני השטרות דהתם למאן דס\"ל אתרע שטרא הוה שני שטרות רבותא דאפ\"ה אתרע ולמאן דס\"ל דלא אתרע שטרא שני שטרות דוקא קאמר הא חדא בע\"פ הלוה נאמן כיון דאין מברר שני החובות אבל ברישא דליכא עדי פרעון ל\"ד ב' שטרות אלא אפי' א' בע\"פ ואותו שבערב הוא בשטר נמי המלוה נאמן לגבות בשטר שבידו לומר מה שקבלתי הוא על השני דהא אפילו אם אין (המלוה) [הלוה] מודה שח\"ל [חוב] אחר נתבאר בסי' נ\"ח דנאמן המלוה לומר אמת שקבלתי ממך אבל סטראי נינהו ק\"ו בזה שהלוה מודה לו שח\"ל שני חובות ומש\"ה דקדק בבבא שלפני זה וכ' רואין את החוב שאמר הלוה שפרעו הוא מלוה ע\"פ כו' משמע הא אם היה מלוה בשטר אפי' אם האידך מלוה ע\"פ א\"נ ובזה נתיישבו הדיוקים אהדדי וק\"ל: נאמן המלוה במיגו דלהד\"ם ואין זה מיגו להוציא נראה לכאורה הטעם הואיל והלוה מודה בב' הלוואות ואינם מחולקים אלא על איזה החוב קבל המעות [אבל לאחר העיון נראה על] שטר שביד המלוה דלית ביה (העזה) [הוצאה] ודומה למ\"ש ר\"ס נ\"ח דקאמר ג\"כ דנאמן במיגו אע\"ג דאין הלוה מודה בשניהן אלא [ע\"כ] הטעם כיון דיש שטר בידו: ומעידין שבתורת פרעון כו' עכ\"ל סימן נ\"ח שכ\"ר שהסכמת הרא\"ש היא כר\"ת והרמב\"ן שכתבו דאפי' לא ידעו שבתורת פרעון נתנם לו איתרע שטרו ואינו נאמן במיגו דבמתנה נתנם לי דחזקה הוא שרצון האדם יותר לפרוע חובותיו ממה שיתן שלו למתנה וא\"כ מש\"ר שבתורת פרעון נתנם לו כו' ל\"ד קאמר אלא ל' דבע\"ה נקט שמשם העתיק דברים אלו א\"נ אפשר דלרבותא דסיפא נקט הכי דאפי' מעידים בפי' שנתנן בפרעון אפ\"ה נאמן לומר שקבלם בשביל חוב אחר כדמסיק וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " טען הלוה כו' פח\"ה ועד\"ר שם כתבתי ל' הגמרא: ואילו היה רוצה כו' אפ\"ה אינו גובה וכתבו התוס' י\"מ הטעם משום דמיגו לאפוקי ממונא לא אמרינן כדלעיל סימן פ\"ב סי\"ט ור\"י כתב טעמו דכל היכא דליכא מיגו אם לא שהיה משקר כהכא שהוצרך לשקר תחלה ולומר שטרא מעליא הוא לא אמרינן (מ\"מ) [מיגו] דאין לנו להאמינו במה שהיה יכול לשקר יותר ממה שהוא משקר שהוא שטר מזויף או פרוע בב\"ד עכ\"ל ור\"ל דל\"ד למיגו דעלמא כגון האי שבריש סי' פ\"ב שטוען פרעתיך במיגו דמזויף דטענה זו דפרעתי אמרינן שהיא אמת במיגו משא\"כ הכא שמודה בעצמו שטענתו הראשונה שהוציא שטר זה בב\"ד לגבות בו הוא מזויף וק\"ל ועמ\"ש מדין מיגו זה לקמן סי' קמ\"ו סכ\"ו: והלוה נשבע היסת כו' והיינו במטלטלים אבל בקרקע נאמן המחזיק בטענה זו שטר א' היה לי כו' דכל היכא דקם ממונא ליקום כן מבואר פ' חזקת ולקמן סימן קמ\"ו ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הפוגם את שטרו כו' כתובות דף פ\"ז הפוגמת כתובתה או עד אחד מעיד שהיא פרועה כו' עד לא תפרע אלא בשבועה ובפרק הדיינין איתא דהב\"ד טוענים לו אף ע\"פ שלא טען התובע משא\"כ בלא פגמו וכמש\"ר בסימן פ\"ב ס\"ג ושם פרק הכותב מפרש הטעם משום דפרע דייק דנפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דלידוק עכ' ומכתובה נלמד גם לשאר ב\"ח הפוגמים את שטרם: אלא בשבועה כעין של תורה שהיא שבועת המשנה אבל אינה של תורה ועד\"ר: אפילו היו שם עדים כו' בעי' דלא איפשיטא שם בגמרא ולחומרא לתובע: ואפי' דקדק לצרף חשבונו כו' ופי' אותה מנה שהודה שקבל [עשה] עמו חשבון כך וכך נתת לי ביום פ' וכך וכך ביום פ' ומצרף החשבון והוא ג\"כ בעי' דלא איפשיטא שם: אע\"פ שלא פי' בין בכולו כו' בספר התרומות שער ס\"א כ' ז\"ל היכא דכתב סתם נאמנות ולא כתב בכולו כבמקצתו איכא מ\"ד דיד בעל השטר על התחתונה ובכולו דלא מרע לשטרא הימניה במקצתו דפוגם לשטרא ומתרע ליה לא הימניה ואיכא מ\"ד דכ\"ש הוא כיון שהאמינו בכולו כ\"ש במקצתו ואנן כסברא בתרא ס\"ל ע\"כ והוא דעת רבינו וס\"ל דסתם נאמנות בכוליה הימניה וכ\"ש במקצתו: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה כו' בכלל פ\"ז ובכלל ס\"ט: שאם כתוב בו פרעון כו' ז\"ל מ\"ו ר\"ש פי' להיות קרוי פוגם שטרו ומשמע שם דאפילו אין בו נאמנות משום דאמרינן דאם איתא דהוי פרעיה טפי הוי נמי כתוב ביה ול\"ד לפרוע בעדים דאמרינן שמא נזדמן לו כו' עכ\"ל וגם נראה דכיון דנכתב הפרעון בשטר הו\"ל כאילו לא נכתב השטר [אלא] על הסך שנשאר ח\"ל ועב\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם אע\"פ שפוגם כו' בפי\"ד ממלוה כ\"כ ועד\"ר: עבר זמנו לא יפרע אלא בשבועה נראה דר\"ל דאפילו אם הלוה אומר שפרע לו כולו בתוך זמנו אפ\"ה צריך לישבע במגו שהיה יכול לומר פרעתיהו אחר זמנו שהרי עתה בשעת תביעתו כבר עבר זמנו: ורבינו האי כתב שאפי' בזמנו פי' אפילו אם תובעו תוך זמנו ופוגם שטרו לא יפרע המלוה אלא בשבועה וטעמו כיון דהוא עצמו מודה שנפרע ממנו מקצתו בתוך זמנו יכול להיות שפרע כולו ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " הפוחת שטרו כו' ברייתא שם בפרק הכותב ע\"ש וקאמר שם בגמרא דדוקא בטוען אמנה היה בינינו גובה המותר בהשטר אבל אם טען שהעדים טעו השטר חספא בעלמא הוא וזש\"ר אחר זה בס\"ה טען המלוה כו' עד והעדים טעו וכתבו אלף כו': נפרע שלא בשבועה פירוש אנן לא טענינן ליה שצריך לישבע שמה שנכתב אלף אמנה היה כו' דכאן אין שייך לומר אמנה לא ניתן ליכתב כמש\"ר בס\"ס מ\"ו דשם אעדים קאי דאמרי כתב ידינו הוא אבל שטר אמנה הוא ומש\"ה אמרינן דאין נאמנים דא\"כ חתמי אעולה כיון דידעי דאמנה הוא ואסור למחתם עליה משא\"כ הכא דהעדים לא ידעו שהוא אמנה וגם שייך למימר אין אדם משים עצמו רשע דהודאת בעל דין שאינו ח\"ל כ\"כ כק' עדים דמי: ואם יאמר הלוה השבע לי כו' כדין שטר דעלמא וכמו שנתבאר סי' פ\"ב וא\"ל ליהוי המלוה כמשיב אבידה דאילו רצה היה תובעו באלף ומשיב אבידה פטור משבועה כמ\"ש בסימן רס\"ז דלא אמרינן דהוי כמשיב אבידה אלא בנתבע כגון שכתוב בשטר שח\"ל סלעים והוא מודה שח\"ל ג' וכמש\"ר בסימן מ\"ב אבל לא בתובע וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " טען המלוה כו' עד והעדים טעו גמרא שם וכמ\"ש בסמוך: ונשבע הלוה היסת ונפטר ובמגו לא מהימן בעל השטר דכיון דלפי דבריו השטר אינו כלום לא אמרינן מגו להוציא ממון כדאמרינן בח\"ה אשר\"י ורי\"ף ואפי' למ\"ד דאמרינן מגו להוציא כמ\"ש בסי' פ\"ב סי\"ט בשם האחרונים מ\"מ מגו כי האי דליכא מגו אם לא שישקר תחלה להוציא שטר כזה בב\"ד אין לנו להאמינו במה שהיה יכול לשטר יותר ממה ששיקר וכמ\"ש בשם ר\"י ס\"ס פ\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " עד אחד מעיד כו' גם זה משנה שם וכתבתי לשונו בסימן זה: לא יפרע אלא בשבועה והיינו דוקא בדליכא נאמנות בשטר וק\"ל וז\"ל מ\"ו ר\"ש ז\"ל והאי שבועה מפורש שם בגמ' דרבנן היא דהא נשבע ונוטל ועוד דשטר שיעבוד קרקעות הוא ומ\"מ אי משלם ליה באפי סהדי ואח\"כ חוזר ותובעו על פרעון הראשון מביאו לידי ש\"ד וכמ\"ש בא\"ע סימן צ\"ו עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " הלוה פטור פי' מש\"ה שהיה עליו לישבע: כיון שהעד מסייעו פי' ועד המסייע פוטר מש\"ד כמ\"ש בסי' ע\"ה ס\"ג וה\"ה וגם כ\"ש הוא שפוטרו מש\"ה וק\"ל ועד\"מ גם לעיל סימן כ\"ט מ\"ש שם בביאור דברי ב\"י בזה: ובע\"ה כתב אע\"פ שהעד מסייעו כו' טעמו דס\"ל דאין ע\"א יכול לפטרו מש\"ד וכדעת הרמ\"ה שכ\"ר ס\"ס מ\"ו ע\"ש אבל אין לומר דס\"ל דדוקא מש\"ד פוטר העד ולא מש\"ה שתקנוה חז\"ל אף במקום שאינו חייב ש\"ד דאם כן אין הטעם למש\"ר עליו ז\"ל ול\"נ דכמו דע\"א כו' דהא גם בע\"ה ס\"ל דע\"א פוטר מש\"ד כמו שמחייבו ש\"ד אלא שמחלק בהיסת וק\"ל. ואין להקשות למה כתב פלוגתת בע\"ה כאן ולא כתבה לעיל סי' ע\"ה דכאן הוא עיקר דינו דע\"א משא\"כ לעיל דכ\"ר אגב גררא וגם מה\"ט לא כתב הפלוגתא בסי' פ\"ב ע\"ש אלא כתב הדין בקיצור אליבא דהלכתא לדעתו ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ראובן הוציא שט\"ח על שמעון כו' עיקרא דהאי מילתא בכתובות דף ק\"י פלוגתא דחכמים ואדמון ומפרש לה בגמרא שם דאיירי במקום דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי דאדמון סבר דהו\"ל למסור מודעא וחכמים סברי חברך חברא אית ליה ויודיעוהו ולא יקחו ממנו השדה וסמך ראובן אש\"ח שבידו לתבעו בו מה שאין כן במסירת מודעא דעלמא דלקמן סי' קנ\"א ור\"ה ורמ\"ב דלא הו\"ל על מה לסמוך דאמרי' דהו\"ל למסור מודעא. ועמ\"ש הד\"מ שם עוד מזה והלכה כרבנן: ומש\"ר אחרי שהגיע זמנו של שטרו פירוש זמן הפרעון וכ\"כ הר\"ן שם: ולא למסור לי שדך ס\"א למכור. אפי' שיש בו נאמנות עד\"ר: כיון שהוא מקוים והיינו כמש\"ר בסי' פ\"ב סי\"ו בשם הרמב\"ם ורבותיו ע\"ש מ\"ש ומ\"ש בד\"מ בעמוד: ומ\"ש ל' כיון כו' ה\"ט משום שהתחיל וכ' ראובן שהוציא ש\"ח ואין שם ש\"ח עליו אם אינו מקוים ואז הוי שמעון נאמן אפי' לא הוציא שטר שמכר לו שדהו: אלא כדי שיהיה לך ממה לגבות חובי שירא שיוציא שמעון או יטמין מעותיו הללו שבידו ולא יפרע לו וא\"ת ל\"ל ה\"ט דכדי שיהא לו ממה לגבות תיפוק ליה דיכול לומר משום שהוצרך למעות מכרתיה וי\"ל דא\"כ הו\"ל למכור לאחר ולא לזה שאפשר להיות לו פתחון פה עליו והא דאמרינן בסמוך גבי הוציאו שטרות זע\"ז שיוכל ראובן לומר הוצרכתי למעות ולא אמרינן דהו\"ל ללות מאחר הלואה שאני דאפשר דמאחר לא היה מוצא ללוות משא\"כ במכר דהכא דכל אדם ניחא ליה לקנות קרקע והא דאמרינן בתר הכי גבי בעל זיבורית שלוה כו' עד היה לך ללוות מאחר כו' שאני התם דאיכא עוד טעם אחר ובלא\"ה צ\"ל שם כן וכמ\"ש שם ודו\"ק: כשאין לו שדות אחרים פי' לשמעון: שהיו עליך חובות אחרים אע\"ג דלעיל סימן ל\"ז סי\"ז כתבתי דלא חיישינן להכי אלא בשותף שהוא יודע על עצמו הרבה חובות אבל מלוה לא חייש להרבה חובות כל זמן שיש לו כדי חובו היונו שמסתמא לא חיישינן שמעיד שקר בשביל חששא זו אבל מכל מקום אמתלא היא אם אמר דמש\"ה מכר לו שדהו ובפרט מאחר שיש בידו שטר מקוים מהניא אמתלא כל דהוא אבל בעל התרומות שער ל\"ד והר\"ן כתבו הטעם משום שיכול לומר בדידי אני רוצה והיא חביבה עלי וכן מוכח מהירושלמי ע\"ש: דלוה ולוה ואחר כך קנה משועבד לשניהן ואף על גב דאיכא למיחש דכתב להראשונים דאקני וכשלא כתב גם לו הן יגבו חובם ממנו ולא הוא וכמו שכתב רבי' בר\"ס ס' דדוקא כשכתב לשניהן דאקני ולא כשכתב להאחד ולא להשני וכן מוכח לקמן סימן ק\"ד מכל מקום יכול לומר עשיתי ככל אשר בכחי לעשות גלא עלתה על דעתי לכתוב גם בשטרי קנין (אגב) [דאקני] אי נמי קנין (אגב) [דאקני] ט\"ס הוא כמו שאר אחריות בעלמא (היכא דאין נפרעין בשט\"ח אחר אחריות בהדיא) וכמ\"ש בסי' קי\"ב עיין שם: ואח\"כ קנה משועבד לשניהם פירוש בשוה וע\"ל ר\"ס ס' ולקמן סי' ק\"ג וק\"ד: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ראובן הוציא שטר כולי שם דף ק\"י ומשמע שם מל' רש\"י דאיירי שבשעה שהוציאו השטרות כבר הגיע זמן הפרעון דשני השטרות וזהו שמסיק רבינו בסמוך וכתב דשניהם תובעים זא\"ז וכ\"כ המ\"מ פכ\"ד דמלוה ע\"ש: אלא היה לך ליפרע בחובך פי' היה לך לתבעני ולהפרע בחובך ב\"י: אבל הכא אפילו באתרא וכו' יכול לומר לו היה לך ליפרע בחובך. כלל הדבר דחלוקה זו הוא זה דכאן בהלואה אין לומר שירא שמא יכפור שמעון בהמעות כשיתבענו דאם כן גם כשבא ללוות ממנו יכפור שמעון בהן מחשש שהוא לוה ממנו כדי לתפוס המעות בחובו ואף שלא היה דעתו לכך מתחילה הלא כשיהיו המעות בידו יכול לתופסן בחובו בעת שירצה והלואה זו היא בעצמה פרעון חובו משא\"כ במכר לו קרקע דעביד אינש דזבין ארעא לחד יומא וכמש\"ר לקמן ס\"ס ק\"ח ויותר נראה לומר דהכא בהלואה כיון שעל ידי ההלואה זו נעשה עבד לוה לאיש מלוה אמרינן דחזקה דלא הוה יזיף מיניה להיות עבד לו אלא הוה תובעו בדין בשביל מעותיו משא\"כ במכר דמה איכפת ליה במכירה זו הא אכתי נכסיו משועבדים לו מכח שטר מלוה שיש לו עליו וישוב זה נרמז בדברי רבינו במ\"ש ולכך מכרתי לך השדה כדי שאוכל למשכנך דר\"ל שהוא ברשותי כבתחילה דהא אוכל למשכנו מידך אימת שארצה משא\"כ במעות וק\"ל וכהאי טעמא משמע מתוך פירוש רש\"י שם דף ק\"י וכן משמע מדברי רבי' בסמוך ס\"ד. ודעת הי\"א דגם בהלואה יוכל לומר הוצרכתי למעות ולא יכולתי להפרע ממך ואמרתי ללוות ממך כדי שאוכל למשכנך כדי הלואתי וכן כתב ר\"ן שם וכ\"כ ב\"ה בשם הרמב\"ן: לפיכך אם הוא במקום שהמלוה כו' לשון לפיכך קצת דחוק דהא במה שהתחיל פסקו במקום שנותנים המעות תחילה כו' הוא פשוט דאינו גובה ראובן ודינא דסיפא דבמקום שכותבין תחלה כבר כתב בו הסכמתו דשניהן גובים ואי משום חילוקי הגבייה דעידית וזיבורית זה אינו תלוי בפלוגתא שלפני זה ונ\"ל דלשון לפיכך נמשך למטה וכאילו אמר כללא דמילתא אם הוא כו' ואם הוא כו': למה לוית ממני כלומר למה כתבת שטר שלוית ממני: ואפי' יש לראובן זיבורית ולשמעון עידית אין יכול לומר לויתי ממך כדי שאגבה העידית כו' כך הגירסא בכל הספרים וא\"ת הא כ\"ר בסמוך דכל כה\"ג כ\"א עומד בשלו ויש לומר שרבי' בא לכתוב דין זה אליבא דכ\"ע והיינו דאפי' ר\"נ דס\"ל דזה גובה וזה גובה וכמ\"ש מודה בזה דאין יכול לומר דמש\"ה לוה כדי לגבות ממנו עידית כו' משום דבלאה\"נ היה יכול כולי לגבות ממנו העידית כו' וכדמסיק והיותר נראה דכיון דלאו כ\"ע דיני גמירי יש לראובן להתנצל בטענה זו לומר טעיתי וסברתי שאגבה ממנו עידית שלו והוא יגבה ממני זיבורית שלי וגם הקושיא מעיקרא ליתא דהא (דלא) <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> אמרינן כ\"א עומד בשלו אלא כשהגיע כבר זמן פרעון על שניהן אבל זה פשוט דכל שלא הגיע זמן פרעון של שמעון לזמנו של ראובן גובה ראובן עתה משמעון וכשיגיע זמנו של שמעון יחזור ויגבה ממנו דלא אמרינן אפוכי מטרתא ל\"ל אלא כשכבר הגיע זמן שניהן וכיון שכן יכול ראובן לומר בשעה שלויתי ממך היה דעתי לגבות מיד חובי שאתה ח\"ל ואז הייתי גובה מעידית שלך וכשתבוא אתה אח\"כ לגבות ממני בהגיע זמן פרעון שלך היה דעתי ליתן לך זיבורית שלי וק\"ל ועד\"ר. שאפי' אם לא לוה ממנו יכול לגבות העידית שלו ואין לומר שחשש שמא יתן לו מעות שבידו ומש\"ה הוציא המעות מידו בהלואתו דא\"כ לא יצא בזה מידי חששא שמא היו לו עוד מעות אחרים לשלם לו או ימשכן העידית לאחר וישלם לו מעות אלא גם מעות מקרי עידית דיכול לקנות בהם מה שירצה וכל עיקרו אינו (לא) [אלא] להגבותו זיבורית שלו ולא הזכירו בגמרא גם רבי' גביית עידית אלא לומר לך שדעת ראובן היה שלא יעמוד כל אחד בשלו אלא עכ\"פ יגבה ממנו הוא בתחלה עידית או מעית וק\"ל: אין דרך בני אדם כו' ואם יאמר כיונתי למכרה כו' המשך לשון רבי' כך הוא תחלה כתב אם יאמר שלוה ממנו כדי להגבותו זיבורית אין דרך בני אדם ללות כדי למכור נכסיהן דמסתמא דעת כל לוה הוא שיפרע חובו במעות ויעמוד בשלו ואם לפעמים צריך אחד למכור קרקע אזי מוכרו בלי המצאה דהיינו ללות כדי שימכור עי\"ז שדהו ועל זה מסיק וכתב ואם יאמר אני הוצרכתי למכור ולא מצאתי קונים לקנות הזיבירית בשוויו ומש\"ה לויתי מזה דעי\"ז ימכר בשוויו בשומת בית דין וזהו שאמר שאפרע ממנו המעות ר\"ל כל דמי שוויו ע\"ז אמר דאין זה טענה דהיה יכול להפק זממו זה ע\"י איש אחר ללות ממנו ולהגבותו ולא מזה שחייב לו כבר ומיהו ה\"ט לחיד אינו מספיק אלא לסתור טענת כוונתי היתה למכור זיבורית שהיא גם כן טענה גרועה אבל לעיקר הטענה לויתי ממנו כדי להגבותו זיבורית צריך טעם אחר ומש\"ה כתב רבי' בתחילה הטעם דאין דרך בני אדם וכולי וק\"ל: ומיהו אם יש לשניהם עידית או בינונית וכו' פלוגתא דר\"נ ור\"ש היא שם דף ק\"י והלכה כר\"נ דאמר בשלו הן שמין ומדבריו מסתעפים דינים הללו ודקדק רבי' וכתב מיהו אם יש לשניהם כו' אבל אם יש לא' עידית או בינונית או זיבורית ולהשני אין לו כלום פשיטא ואצ\"ל דאין מגבין לזה שאין ��ו מזה שיש לו כיון דגם זה ח\"ל ואין לו ממה לשלם לו כ\"א במה שיגבה מזה ואטרוחי בי דינא בכדי למה לן וק\"ל: ולהגבותו זיבורית דבשלו הן שמין כדבסמוך: כיון ששניהן תובעים זה לזה פירוש כיון שבשעת התביעה זמן שניהם הגיע ליפרע ותובעים זא\"ז כמ\"ש לעיל. דבשלו הן שמין פי' כיון שאין לו שדה טובה הימנה אע\"ג דלגבי אחרים שיש להן עידית אין זו אלא בינונית ודינו דב\"ח בבינונית מכל מקום בזה שאין לו עידית בשלו הן שמין רש\"י וכיון דליכא ריוח לא' מהם בגבייתן למה לן לאטרוחי בי דינא. ומגבין לו ממנה שהרי יש ריוח לבעל הזיבורית בגבייתו: ואם זמן השטר שמוציא שמעון על ראובן כו' ר\"ל זמן כתיבת השטר שנעשית הלואת ראובן משמעון היה קודם שהגיע זמן פרעון שמעון לראובן וק\"ל: או בכל ענין יעמוד כל א' בשלו ר\"ל אפילו באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא כ\"א גובה שטרו וז\"ש יעמוד כ\"א בשלו ור\"ל ואין שמעון יכול להוציא מידו ולומר אתה ח\"ל ואיני ח\"ל לך מטענה הנ\"ל אלא גם ראובן עומד בשלו והוא קצת דחוק וצ\"ל דנמשך אחר ל' הגמרא דף ק\"י בפלוגתא דר\"נ ור\"ש וכצ\"ל בסמוך שכתב כגון שראובן הלוה לשמעון לה' שנים כו' נמי נמשך אחר ל' הגמרא דאל\"כ הול\"ל בקיצור דביום שנשלם זמנו לוה ראובן משמעון לג' ימים מיהו בסמוך אפשר לומר דלרבותא כ\"כ דאע\"פ שלוה ראובן לזמן ארוך לי' שנים אפ\"ה לא אמרינן אי איתא דחייב לו שמעון איך נשתעבד לו להיות עבד לוה לאיש מלוה כ\"כ זמן רב בשביל המתנת יום א' דאפשר דלא רצה שמעון להלוות לו בענין אחר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אין שמעון יכול לומר אילו הייתי חייב לך כו' ואע\"ג דנתבאר בסימן ע\"ח דאדם עשוי לשלם ביומא דמשלם זמניה מ\"מ אינו יכול לכופו שיפרענו באותו יום לכן יכול ראובן לומר הוצרכתי למעות באותו יום ולא יכולתי לכופך שתפרעני באותו יום: אם מת אחד מהם כו' שם בגמרא ע\"ש: מדינא דגמרא היתומים כו' פי' כדין ב\"ח דגובה מטלטלים דלוה אם יש לו ואינו יכול לדחותו אצל מקרקעי וצ\"ע למה כתב והניח יתומים קטנים הא אפילו מיתומים גדולים לא מגבין מטלטלין מדינא דגמרא וכמשר\"ל בסי' ק\"ז וק\"ח וגם בב\"ה לא כתב בדין זה קטנים ע\"ש של\"ד ואפשר דמשום סיפא נקט לה לרבותא דאפי' מקטנים אם פקח הוא יחזור ויגבה מהן קרקע או מטלטלים בתר התקנה: ומ\"ש ואם הוא פקח יגבה אותם קרקע כו' דאע\"פ שדינם במטלטלים כמ\"ש מ\"מ במקום פסידא דהלוה מגבהו קרקע אבל אם אינו פקח לטעון כן מעצמו אין ב\"ד טוענין כן בשבילו וכה\"ג כ\"ר לק' ר\"ס ק\"א ועמ\"ש שם: וכתב הרמב\"ן אפילו אם היתומים קטנים כו' עד סוף הסי' כ\"כ בע\"ה בשמו בשל\"ד והר\"ן שם דייק לה מדאמרינן בגמרא לענין עידית וזיבורית דכיון דתפס תפס. וכתבו רבינו לקמן בס\"ס ק\"ח ע\"ש ואיירי כאן אפילו בקרקעות דמהגדולים היו גובין מיד וק\"ל: כיון שתפס בחיי אביהן שגם אביהן היה ח\"ל והוא תופס בממון אביהן מחייו שהלוה לו וטעמא כתב הר\"ן דכיון דהא דאין נזקקין לנכסי יתומים ליתא אלא משום חשש צררי לא אלים האי חששא דנפיק מהאי וניתב להו: "
+                ],
+                [
+                    " והם שווים בנכסיהם פי' לאפוקי אם יש לא' עידית ובינונית ולהשני זיבורית וכנ\"ל ומלתא דפסיקא נקט בקיצור וק\"ל: משום אפוכי מטרתא כך הוא ל' הגמרא ופירש\"י אדם הנושא על שני כתיפיו שני מרצופין של עור ומשאן שוה מה יתרון לו להפך של שמאל לימין ושל ימין לשמאל אף ה\"נ מאי מרויחים כשכל א' גובה מחבירו כשנכסיהם שווים כמ\"ש לעיל: אם גבה הלוקח קרקע מזה חוזר וגובה ממנו כר ��ד רואין אם שיעבד לו מטלטלי אג\"ק שקנה ושיקנה כו' מדלא כ\"ר גם בגבה קרקע דבעינן שיכתוב לו דאקני צ\"ל דהרמב\"ן איירי דוקא כשהמלוה הראשון מכר שטרו או אם הלוקח גובה קרקע א\"צ שיהא כתוב בשטר של שמעון שכתב לו ראובן דאקני כיצד ראובן הלוה מנה לשמעון בניסן בשטר ואח\"כ הלוה שמעון מנה לראובן בשטר בתשרי ומכר ראובן שטרו ללוי ולשמעון יש קרקע ולראובן אין לו ובא לוי הלוקח וטורף הקרקע משמעון אז חוזר שמעון אח\"כ וטורף שדה שלו מלוי אפי' לא כתוב כשטר שלו שכתב לו ראובן דאקני דאין נפקותא בכתיבת דאקני אלא לענין שיטרוף הנכסים שלא היו ללוה בשעה שלוה אלא קנאם אח\"כ וחזר ומכרם שיבוא המלוה ויטרפם מהלוקח שקנאם מהלוה אחר שלוה דאי לא כתב ליה דאקני לא היה יכול לגבות מיד הלוקח דקיי\"ל לוה ואח\"כ קנה וחזר ומכר שהמלוה שלו אינו יכול לטרוף מהלוקח כיון שלא היתה משועבדת לו בשעת ההלואה וכמו שכתב רבינו בסימן ק\"ד אבל בנדון דידן היה לראובן שיעבוד על קרקע של שמעון בשעה שלוה משמעון שהרי משעה ראשונה שהלוה הוא לשמעון נשתעבד לו שדה זה של שמעון משא\"כ כשמכר שמעון מלוה השני שטר שיש לו על ראובן ולוקח בא וגבה שדה של ראובן לא מצי ראובן לחזור על הלוקח א\"ל כתב לו שמעון דאקני בשטר שלו דהא שדה זו לא נשתעבד לשמעון עד שחזר והלוה לראובן נמצא הו\"ל שמעון לוה מראובן תחלה ואח\"כ קנה ובלוה ואח\"כ קנה כבר כתבתי דקיי\"ל המוקדם יכול לגבות ממנו א\"ל כתב לוה למלוה דאקני ודו\"ק כי זה ברור. וכל זה כשגבה הלוקח משמעון קרקע אבל אי גבה משמעון מטלטלי דקיימא לן בהו דלא מצי מלוה מוקדם לגבות מלוקח המאוחר ממנו אף על פי שאותן מטלטלים היו ביד הלוה בשעה שהלוה א\"ל כתב ליה למלוה בשעת הלואה שיעבוד מטלטלי אג\"ק ומש\"ה כתב הרמב\"ן שיעבוד מטלטלי אגב כו' פי' כשמכר ראובן המלוה הראשון את שטרו וגובה הלוקח משמעון מטלטלי אין שמעון יכול לחזור על הלוקח לגבות מידו אותן מטלטלים א\"ל כתב לראובן בשעה שחזר ולוה ממנו מטלטלים אג\"ק שקנה ושיקנה שאז דין המטלטלים כדין קרקע ויש בהן דין קדימה לשמעון על הלוקח ומ\"ש הרמב\"ן דצריך שיכתוב לו דקנינא ודאקני אע\"ג דמטלטלין הללו היו משועבדין ביד ראובן בשעה שלוה משמעון ה\"ט כדי שלא יאמר הלוקח מאן יאמר דמטלטלין הללו היו משועבדין ביד שמעון בשעה שלוה ממך דלמא אחר זמן קנאם (דאין מטלטלים כקרקע דנוכל להוודע זמן שבאו לידו וע\"ל סי' קי\"ב משא\"כ בשכתב לו דאקני שאז נעשו לו משועבדים למפרע כאילו היו בידו בשעה שלוה משמעון ודו\"ק. וכל זה מיירי שהלוקח קנה השטר מראובן אחר שלוה משמעון דאל\"כ הוי הלוקח מוקדם לשמעון המלוה ואיך יבוא שמעון המאוחר לטרוף מהלוקח המוקדם וכ\"כ הר\"ן ופשוט הוא. וגם נראה שאם ידוע שאין להמוכר לא קרקע ולא מטלטלין שאז מיד שיבוא הלוקח לטרוף יאמר לו זה חובי קודם לחובך ואפוכי מטרתא למה לן ודו\"ק: ומ\"ש ואם אין למוכר נכסים כו' אף ע\"ג דהתחיל דין זה כששניהם שווים בנכסים וכיון שגובה הלוקח מהלוה צריך לומר דגם למוכר יש נכסים דאם לא כן לא היו שוים בנכסים צ\"ל דמכאן ואילך לא קאי אדין שהתחיל בו רבינו אלא הרמב\"ן מפרש ואזיל פרטי דיני הגבייה איך יחזור ויגבה זה מה שגבה ממנו הלוקח: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מוציאין מלוי ונותנין לראובן כו' ברייתא הוא פ\"ב דכתובות ד' י\"ט והובאה עוד בכמה דוכתי בשם ר' נתן שאמר כן ויליף ליה ממ\"ש ונתן לאשר אשם לו לאשר הלוהו לא נאמר אלא לאשר אשם לו ואשם ��יינו קרן כלומר לראובן שהקרן שלו ואף אם נתחייב לוי לשמעון קודם שלוה שמעון מראובן מ\"מ קרן זה שיתן לו לשמעון סופו לחזור לראובן שהרי שמעון ח\"ל וישאר ביד ראובן. לכך נקרא קרנו של ראובן וזש\"ר ל\"ש אם נתחייב כבר לשמעון ור\"ל אפילו בכה\"ג נשתעבד לוי לראובן וכ\"ש אם נתחייב לו אח\"כ דאז הוי ממש קרנו של ראובן דממעות שהלוה ראובן לשמעון הלוה שמעון ללוי ולפ\"ז הוה הל\"ש זו ואצ\"ל זו נכן הוא לשון הפוסקים על הרוב כשכותבים בלשון בין או בלשון ל\"ש שהאחרון פשוע יותר מהראשון מיהו מדכתב המרדכי והג\"א (והביאו הד\"מ) דדינא דר\"נ הוא דוקא כשנתחייב לוי לשמעון קודם שהלוה ראובן לשמעון דאז בשעת ההלואה נשתעבד לו לוי מיד לפ\"ז י\"ל דכוונת רבי' הוא לרבותא זו ללמדנו דהוא ס\"ל דאפילו אם הלוה ראובן לשמעון תחלה אפ\"ה נשתעבד לו לוי והשתא הוי הל\"ש בלשון לזא\"ז וק\"ל: בין דרך שכירות כ\"כ בעה\"ת בשנ\"א ז\"ל איכא מ\"ד דממעט שכירות מדכתיב הענק תעניק לו דדריש ר\"א בקידושין דף מ\"ו לו ולא לב\"ח דאין האדון מחוייב ליתן הענקתו לב\"ח וס\"ל דה\"ה לשכירות דעבד נמי שכיר קרייה רחמנא אבל אין לומר כן אלא דהיכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר עכ\"ל. ואף שהענקה עכ\"פ ממועטת מדינא דר\"נ מ\"מ שפיר כ\"ר ובכל ענין שיתחייב כו' דרך כלל דשאני הענקה דאינה בכלל חיוב אלא צד היותר טוב ועוד דאין לנו בזמן הזה עבדים קנוים לנו לשמטה וליובל דשייך בהו מצות הענקה וכל משרתים שלנו הם דרך שכירות: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב בעה\"ת דוקא כו' מכאן עד ס\"ז הכל כתב בעה\"ת שם ע\"ש: ומ\"ש אין ב\"ד נזקקין להוציא מזה ולתת לזה כ\"כ שם הר\"ן וכתב הטעם משום דהו\"ל חוב זה כנכסים משועבדים שאין גובין מהן במקום שיש בנ\"ח עכ\"ל ונראה דס\"ל דאפי' הגיע זמן פרעון חוב לוי אע\"פ כן מקרי כנכסים משועבדים כיון דמחסרי גוביינא ואין ב\"ד מחויבים להזקק ולהטפל לו ולהגבות לו ממנו כיון שיש לשמעון לפרוע ולא כב\"י ועד\"ר והגד\"מ: אין ראובן יכול לכופו כו' הבעה\"ת כתב שם דיש לדקדק כן מל' הברייתא דקתני מוציאים מלוי כו' דמשמע דאב\"ד קאי דב\"ד מוציאין מלוי לידו ולא היא ועוד דאין על שמעון לטרוח ולזבוני למפרע חובות ותביעה זו כההיא טרפא דמי עכ\"ל ולפ\"ז אם נשתעבד שמעון נגד ראובן בטפול כדרך שאנו נוהגים לכתוב נראה דמחויב שמעון לתבוע ללוי ולהוציא מידו וליתנו לראובן: "
+                ],
+                [
+                    " ואין שמעון יכול למחול כו' בדרישה הוכחתי דהיינו דוקא כשנתברר כבר בב\"ד ששמעון חייב לראובן הא לאו הכי ודאי יכול למחול וכן מוכח מדברי רבי' בסמוך שכתב ז\"ל ואם אחר שנתחייב לוי לראובן כר עד שכבר נתחייב כו' משמע הא קודם שנתחייב בב\"ד א\"צ לפרוע לראובן ומסתמא אי חשיב פרעון מה שנתן לשמעון ה\"ה ששמעון יכול למחול לו החוב דמה לי פרעון או מחילה ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אחר שנתחייב כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן הלוה לשמעון ע\"פ כו' עד לטרוף מן הלקוחות כו' כפול לקמן סי' קי\"א סי\"ו ורבותא קמ\"ל דאפי' מלקוחות יכול לטרוף וכ\"ש שיכול לגבות מלוי הלוה עצמו ואינו יכול לומר לראובן שפרע שמעון וק\"ל: וטוען לוי פרוע הוא איירי בשטר שאין בו נאמנות דאל\"כ אף אם שמעון מודה לו לא מהימן בהודאתו כיון שחב בהודאתו לראובן וכמ\"ש בע\"ה בשנ\"א וגם רבי' סי' מ\"ז ע\"ש. וכיון דשמעון אינו נאמן גם יורשיו אף דלא האמין אותם לוי מתחילה מ\"מ אינן יכולין לגרוע הנאמנות והרי הוא כאילו אביהן חי וגובה ראובן מלוי בלא שבועה בהשטר של שמעון שיש בו נאמנות. גם בב\"ה כתב שם דין זה אחר דין הנ\"ל דאיירי באין נאמנות בשטר וכמ\"ש ל' בדרישה ע\"ש: ואם לא רצו לישבע כו' ומיירי שאין להן נכסים אחרים שירשו מאביהן שיכולין לפרוע לב\"ח מהן וכ\"כ בעה\"ת וש\"ע ועד\"ר ושם הוכחתי דמכ\"ש אם אינן אומרים שהוא פרוע ואינם רוצים לישבע דחייבים הם לישבע שאין להן במה לפרוע ובזה יודע אם שטר זה פרוע הוא או לא דאז יהיה להן במה לפרוע אבל אין מחויבים הן לשלם מכיסם מאחר שהן גורמין היזק לב\"ח דמש\"ה אין חייבים לשלם אפי' אחר תקנת הגאונים וכמש\"ר בסי' ק\"ז ס\"ח ע\"ש. ומש\"ר בסי' ס\"ו סי\"ד במוכר שט\"ח ומת ואין היורשין רוצין לישבע דחוזר עליהן וכ\"כ הבעה\"ת והש\"ע בא\"ע היינו דוקא אם יש להן נכסים אחרים שירשו מאביהן ועד\"ר שם בררתי הדברים יותר: ה\"ז משביען היסת הבעה\"ת כתב בזה שם ז\"ל הרי הן נשבעין שאין בידם מה לפרוע חוב מורישם עכ\"ל. ואם גם כוונת רבי' לשבועה זו צ\"ל הא דכתב דמשביעין היסת ע\"ז אע\"ג דלאביהן היינו משביעין ע\"ז ש\"ח כמ\"ש בר\"ס צ\"ט ביורשיו לא תקנו להשביעם בזה מספק וגם שבועה זו דהיסת אינו מן הדין להשביען מספק וכמש\"ר בסי' ק\"ז אלא משום דריעא טענתייהו שאומרים שהוא פרוע דא\"כ שט\"ח ביד אביהן מאי בעי וזהו שסיים רבינו בטעמא וכתב שהרי הוא טוען טענת ברי שירשו כו' ור\"ל דהרי הוא בידן ומה\"ט לא הו\"ל להשביען אלא ששטר זה פרוע הוא ולית להו זכות ביה אלא שאגב זה הצריכום חכמים לכלול בשבועתן שאין להם שים דבר לפרוע בו חוב מורישן וכמ\"ש בע\"ה הנ\"ל וכ\"כ ב\"י דכוונת רבי' הוא שנשבעים על טענת אין לנו משל אבינו במה לפרוע ולפי זה צ\"ל דהא דקיצר רבי' ולא כתב שהשבועה תהא שאין בידם לפרוע משום דסמך אפשיטותו שמגלגלים וכוללים בכל שבועה אפי' על טענת ספק של התובע וכמש\"ר בסי' צ\"ד ובפרט שבועת אין לי דנתקנה מתחלה להשביע אספק. אבל יותר נ\"ל דס\"ל לרבינו דאין להשביע היורשין בשביל אביהן בטענת ספק כלל כ\"א בדבר שריעא טענתייהו ומש\"ה סתם וכתב שמשביען היסת ומשמע דאמ\"ש לפני זה קאי דהיינו שישבעו שבטענתן כן הוא שזה השטר פרוע הוא וזהו שסיים בטעמו וכתב שהרי הוא טוען טענת ברי שירשו ש\"ח זה מאביהן ויש לי זכות בו דמשמע דוקא אטענה זו משביעין אותן וק\"ל: ה\"ז משביען היסת אע\"ג דלעיל ס\"ס ס\"ט וסימן ע\"ה ולקמן סימן ק\"ח כ\"כ דאין היורשים נשבעים אלא כשבאים להוציא ולא לפטור את עצמן שאני הכא שהם מודים שהחוב שחייב אביהם לראובן לא נפרע או שהוא בא' מהדרכים שאינם נאמנים לומר שהוא פרוע ולעיל סי' ס\"ט ולקמן סי' ק\"ח מיירי שאומרים שמא אבינו אינו ח\"ל כלום. וגם בלא זה לק\"מ דהא כ\"ר בסימן ע\"ה ס\"ז וסכ\"ט דאם טוען היורש ברי צריך לישבע ש\"ד במ\"מ והיסת בכופר הכל ע\"ש וה\"נ טוען ברי וק\"ל וכן צ\"ל לקמן ריש סי' ק\"ז בס\"ד ועד\"ר: ובה\"ע נא כ\"כ לעיל סי' ס\"ז ס\"ס כ\"א במוכר שט\"ח לחבירו ומת המוכר כו' כ\"ר ג\"כ די\"א דהלוקח נשבע שלא פקדני כו' ושם ג\"כ ב\"ה חולק על הי\"א וכמ\"ש ב\"ה בדין ההוא שער נ\"א ולא כתבו רבי' י\"ל משום דשם מסתבר לרבי' דעת הי\"א כיון דשייך לומר שם דהו\"ל להמוכר לומר להלוקח שהשטר שמכר לו פרוע משא\"כ בזה שמת הלוה ולא הראה למלוה שלו מקום פרעון אשט\"ח זה מש\"ה כתב דעת ב\"ה שלא כתב כדעת הי\"א ואע\"ג דבלא מה\"ט דכתיבנא לא ס\"ל לב\"ה (כ\"כ) [כי\"א] מ\"מ מדבריו נשמע ונלמד דלא ס\"ל כהי\"א וק\"ל ועמ\"ש עוד מזה שם בסימן ס\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה כו' בכלל ס\"ט כ\"כ: והלוני להחזיק ידי ל' דקרא נקט והחזקת בו: ומה שנסתפקת בשאלתך מי אמרינן כו' ע\"ש בתשובה שהשואל היה מסופק אף אם הוא ברור שהבטיחו על ככה וכתב לו כן בשטר אם רשות ויכולת בידו לעשות כן כיון דעבדו הוא ע\"ז השיב דודאי אם כתוב בשטר הרשות בידו דכל זמן שהממון הוא בידו הן מטלטלין הן מעות ברשותו הוא ליתן וה\"ה להרחיב זמן במעות למי שירצה וכמו שירצה והרי אנו רואין כתוב בשטר שגם זה לוה ונתן על מנת שלא לנגשו אבל אם לא נכתב בשטרו כן מי יאמר שההלואה היתה באופן שלא לנגשו ואדרבה סתימת השטר מורה על ההיפך ועתה אחר כתיבת השטר אינו יכול לשנות דהכתוב בשטר זכתה תורה מיד לראובן עם כתיבת וחתימת השטר: ומ\"ש אבל לאחר ההלואה כו' ל\"ד קאמר מיד לאחר ההלואה דהא הוכחתי בדרישה דהרא\"ש ס\"ל דיכול למחול החוב כל זמן שאין ידוע בב\"ד שאין לו במה לפרוע ממקום אחר אלא כלומר אחר שהלוה ובא עתה לפני בית דין וכמ\"ש בסמוך ודו\"ק: ומ\"ש כי היה יכול ליתן מטלטלים לכל מי שירצה מיירי בלא כתב לראובן מטלטלים אגב קרקע ויותר נראה דאיירי במקום שנהגו דמשום תקנת השוק אין גובין ממקבל מתנה ממטלטלי שנתן וכמ\"ש בסי' ס' לדעת הרא\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " אבל הכופר בכל כו' ולא ילפינן לה בק\"ו ממודה מקצת משום דחזקה הוא דאין אדם מעיז פניו בפני ב\"ח שעשה לו טובה בהלוואה לכפור לו אבל כשמודה לי מקצת אין זה העזה כו' דבכולי בעי דלודי כו' וכנ\"ל ועיין בסמוך ס\"י: אם אמר לו הילך המקצת כו' דין הילך בב\"מ דף ה' ועד\"ר ושם הקשה בגמרא למ\"ד הילך פטור ל\"ל קרא למעט קרקע משבועה הא כל קרקע הילך הוא ותירצו איצטריך להיכא שחפר בה בורות שיחין ומערות דליכא הילך וכתבו רבינו ג\"כ לקמן סי' פ\"ח: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " לא חשיב הילך הריב\"ש סי' שצ\"ו כתב הטעם דלא מקרי הילך אלא מה שהוא פרעון גמור אבל משכון דעדיין צריך שומת ב\"ד וגוביינא ומכירה לא. ומיהו אפשר דאם נתן לו רשות למכור המשכון ולפרע לו ממנו חובו בלא רשות ב\"ד ואדם בעולם הוי הילך עכ\"ל ועמש\"ר בסי' ע\"ב ז\"ל שהרי המשכון הילך הוא וכתבתי שם בפרישה דשם כ\"ע מודים דמקרי הילך משום דאיירי שנפחת המשכון ביד הממושכן ולא רצה הממשכן לקחתו אלא להניחו לו בדמיו שהלוה לו עליו. משא\"כ בסתם משכון דרוצה לחזור ולפדותו דאמרי' ביה מנה אין כאן משכון אין כאן ועוד שאני התם דמתחילה נתרצה להלוות לו על משכון זה משא\"כ כאן דלא נתרצה מעולם ליקח מידו משכון ועד\"ר וק\"ל: ומש\"ר דהא אפילו ש\"ח חשוב הילך בדרישה נתבאר מהיכא פשוט לב\"ה דשטר מקרי הילך וע\"ש שכתבתי דשטר נקרא הילך משום דיכול לגבות בו קרקעות ומשטר כזה איירי נמי רבינו והיינו שנותן לו קנין בעדים שנתחייב לו זה הסך שמודה לו שיכול לגבות בו אפילו ממשעבדי ואז מהני אפילו ליית ליה בנ\"ח אלא משועבדים ואפילו בכת\"י לחוד סגי דאם יש לו בני חרי שיכול לגבות בו מזה שמתחייב לו עתה ונראה דהר\"י בן מגא\"ש החולק ס\"ל דאין ללמוד דין משכון או שטר שיתן לו עתה משטר הנזכר בגמרא דשאני התם דעל אותו שטר הלוה לו מעיקרא מש\"ה סמיך עליה גם עתה ועיין בסמ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " אם יש לו עדים לזה פי' לתובע או שהוא מודה לו בו פי' הנתבע אבל אם לא הו\"ל עדים או הודאת בעל דין היה הנתבע נאמן בשבועת היסת לומר שלא נפחת ב\"י: אין זה הילך נראה דדוקא בזה שמחוסר תשלומים מאותו פחת לא הוי הילך הא אם הנתבע נותן לו מיד הכלי וגם דמי הפחת הוי הילך דלא גרע ממשכון ואין המשאיל יכול לומר דדוקא כלי שלם בעינא ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ואם נראה לדיין שהנתבע מערים כדי לדחות כו' ז\"ל בעה\"ת שער ו' וטענת הילך שפטרנוהו משבועת התורה דוקא שלא יהיה כמערים אבל אם נראה לדיין שהוא מערים צריך לישבע ש\"ד עד כאן לשונו מבואר מזה דהאי אם נראה לדיין כו' לאו אדסמיך ליה קאי אלא אדלעיל ועד\"ר בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם א\"ל כו' כן הוא בס\"א וכן הגיה מ\"ו ר\"ש ז\"ל וכן עיקר ובפ\"ג מטוען כ\"כ ע\"ש: ואפשר שהוא סובר עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וזו היא שנקרא שבועת היסת ע\"ל ר\"ס ע\"ה כתבתי פי' מלת היסת ובסי' ס\"ט סי\"ד כתב רבינו דלא נתקנה היסת דהיינו לישבע וליפטר על היורשים: דאיכא דררא דממונא ע\"ל ס\"ס קל\"ט שפי' דררא דממונא שייכות ממון וה\"נ בכה\"ג איכא שייכות ממון בכל הני שהרי הודה לו שהיה בידו משלו אלא שטוען נגדו טענות אחרות לפטור עצמו ורש\"י פי' פ\"ק דב\"מ דף ב' דררא דממונא חסרון ממון ושם בתוס' סוף ד\"ה ויחלוקו כתבו דררא דממונא ר\"ל שבלא טענותיהם יש ספק לב\"ד והביאו רבינו ג\"כ שם ס\"ס קל\"ח נראה שגם לפי' התוס' עיקר פי' דררא דממונא מל' שייכות אלא שמפרשים השייכות בענין אחר: ל\"ש אמר מנה לי בידך וא\"ל אין לך בידי כלום דליכא דררא דממונא כו' הני לא שנא ב' לשונות דר\"נ הן בגמ' (והעתקתי ל' הגמרא בסימן ע\"ה ע\"ש) ופסק כלישנא בתרא דאפי' בדליכא דררא דממונא תקנו היסת: "
+                ],
+                [
+                    " ובלבד שיתבענו טענת ודאי שם בסי' מ\"ה סכ\"א נתבאר כל זה: "
+                ],
+                [
+                    " פרש\"י שאין כופר הכל כו' בפ' הגוזל עצים כ\"כ ועד\"ר ודברי הרמב\"ם שכתב רבינו כלל דבריו בפ\"ב דשכירות ופ\"ו דשאלה נקט אבל לא כתוב שם בספרי הרמב\"ם שבידינו בל' הזה ממש ובעה\"ת כתב בשם הרמב\"ם אות באות כמש\"ר בשמו וכ' ב\"י דנראה דגירסתם ברמב\"ם כן היה וטעמא דרש\"י הוא משום דהא דפטריה רחמנא בכופר בכל משום דאין אדם מעיז פניו בפני ב\"ח שעשה לו טובה שהלוה לו ואי לאו דקושטא קאמר לא מצי למכפר ביה אבל בפקדון דאין כאן טובה מעיז ומעיז ולא מיבעיא דס\"ל לרש\"י דבמקום דלא עשה לו טובה האדם מעיז אלא ס\"ל נמי דאמרי' מגו דהעזה (פי' לא מיבעיא כשאין לו טענה אחרת אלא הא דהעזה דטוען אע\"פ דהוא מעיז אלא אע\"פ שטוען טענה אחרת אמרי' דנאמן עליה (בש\"ד או בשאר שבועה כפי עניינה) במגו דהיה טוען טענה זו דיש בה העזה והיה נשבע עליה) וכ\"כ נ\"י פ' הגוזל בתרא דף מ\"ד ע\"א דמפרשי' שהביא שם ס\"ל כרש\"י דגבי פקדון אדם מעיז ומש\"ה אמרו שם מגו דהעזה ע\"ש ועד\"ר: שנגנבו אז נשבע פי' נשבע ש\"ד: ונסתלקה מעלי שמירתך נשבע היסת טעמו של הרמב\"ם דבכל הטענות ששכנגדו יודע שמשקר אין אדם מעיז בין בהלואה בין בפקדון אבל טענות של שומרים כגון נגנב או נאנס מידי שאין שכנגדו יודע שמשקר מעיז ומעיז הלכך צריך לישבע ש\"ד כ\"כ המ\"מ פ\"ב מה' שכירות וגם התוס' והרא\"ש כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " ואע\"פ שיש בזה דעות חלוקות עיין מש\"ר בס\"ס כ\"ט ומ\"ו ופ\"ב ופ\"ד ועמ\"ש שם בזה ובדרישה ר\"ס ע\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " מדברי הרמב\"ם בביאור ענייני השבועות בפי\"א מהל' שבועות כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " או נגנב או מת או כיוצא בו פי' כגון נשבר או נשבה: אע\"פ שאין בעל הפקדון כו' עד\"ר: ומ\"מ גם הם נקראים כו' פי' לענין כמה דברים הנאמרין בשבועת הדיינין והיינו הני דקא מני אח\"כ שני מיני שבועות דדבריהם כו' ופוגם שטרו וכיוצא בהן ר\"ל כגון נגזל או נחבל המפורשים לקמן סי' צ': "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ואלו הדברים שבין ש\"ד וכו' מקור דברים הללו מפרק שבועת הדיינים וכמ\"ש בדרישה ושם כתבתי דהאי שבועה דרבנן ר\"ל היסת וקאמר דאף דש\"ד והיסת דרבנן בשניהן הנתבע נשבע ונפטר מ\"מ איכא בינייהו הני ד' דברים אבל בשבועת המשנה דנשבע ונוטל גם בהא איכא מקצת הני דברים כגון מיפך שבועה ונק\"ח וכמ\"ש בסמוך ורבינו חשב הד' חלוקות וסימנך ח\"מ ש\"ה. \"חשוד על השבועה. ממון או \"מורודין דהיינו יורדים לנכסיהם. \"שם דהיינו שנשבע בנק\"ח ובשם. \"היפוך שבועה. ורבי' כתב סי' זה בא\"ח סי' קכ\"ג אדין כוס של ברכה דאר\"י אנו אין לנו אלא ארבע וסימנם ח\"מ\"ש\"ה \"חי \"מלא \"שטיפה \"הדחה. ועיין בסמ\"ע שם כתבתי דלדברי הרמב\"ם דמצריך גם להיסת שבועה בשם אלא דא\"צ נק\"ח לא א\"ש האי סימנא. אבל בש\"ע כתבו וכתב בצידו דלא הודו להרמב\"ם בזה ע\"ש סי\"ח: מי שנתחייב ש\"ד ולא רצה לישבע ב\"ד יורדין כו' משמע דוקא ש\"ד הא כל שבועה דרבנן אפילו כי נשבעין ונוטלין כגון דתפסי כדי תביעתן אין מוציאין מידו דהו\"ל כיורדין לנכסיהן וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש פרק הכותב בהדיא וכמ\"ש בדרישה ואפי' תפסי אחר שפסקו להם דלא יטלו בדין כ\"א בשבועה והן עברו ותפסו וכמשר\"ל בסי' פ\"ב ס\"ג בא\"ל הנתבע השבע על שטרך וטול ולא רצה לישבע ותפס דלא מפקינן וכמ\"ש שם ע\"ש: ומה שסיים רבינו וכתב דבשבועה דרבנן אם הוא מהנשבעין ונפטרין כו' ללמדנו דאף שאין יורדין בהן לנכסיהם מ\"מ מנדין ומנגדינן להו וה\"ה ומכ\"ש דאם הנשבע ונוטל תפס ואינו רוצה לישבע דמנדינן ומנגדינן ליה אלא רבינו נקט מלתא דפסיקא דבכל שבועת היסת שאינו רוצה לישבע מנגדינן משא\"כ בנשבעין ונוטלין דדוקא כשתפסו דינייהו הכי אבל בשלא תפסו כשלא ירצו לישבע ילכו להן כנ\"ל לפרש דברי רבינו ע\"פ שיטת הרי\"ף והרא\"ש ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שבועה דאורייתא אם הפכה כו' ומ\"מ אחר שישלם לו יכול לטעון עליו שנטל ממנו ממון שלא כדין ומשביעו היסת כמשר\"ל סי' פ\"ח בשם בעל העיטור ע\"ש מורי ר\"ש ז\"ל: אפילו אם שניהם רוצים ז\"ל ב\"י אינני מוצא טעם הגון ואפשר דס\"ל שלא יהא כעוקר דברי תורה שהתורה הקפידה שישבע זה או ישלם בלא שבועת חבירו וטעם דחוק הוא עכ\"ל ול\"נ שטעמו ע\"ד שאמרו באבות ובהודאות שוחין בהן בתחילה ובסוף ואם בא לשחות בסוף כל ברכה מלמדין אותו שלא לשחות ושם הטעם כדי שלא תעקר תקנת חכמים שתקנו לשחות באבות והודאות והרואה אנשים השוחין גם בשאר ברכות וקצת אנשים אין שוחין בהם יאמרו הרואים שלכל הברכות יש דין א' והרוצה לשחות ישחה והרוצה אינו שוחה משא\"כ כשאין שוחין אלא באבות והודאות שאז לא יטעו שיראו שכל העולם נזהרים בשחיות אלו הברכות כן נאמר ג\"כ בהיפוך שבועה אם יהפכו לפעמים כששניהם רוצים הרואים לא ידעו שנתרצה התובע אלא יאמרו שכמו דבהיסת מהפכין בע\"כ של תובע כן הוא ג\"כ בש\"ד וק\"ל: כגון שבועת היסת יכול להפכה כו' דהואיל ומדאורייתא פטור בלא שבועה יכול לומר לתובע השבועה שהטילו חכמים עלי אני מהפכה עליך השבע וטול ואם אינו רוצה מוקמינן לנתבע אדאורייתא ופטור בלא שבועה ומה\"ט הוצרך רבינו בסמוך לתת טעם דאין מהפכין שבועת שותפים וכיוצא בה הבאות על הספק משום שזה טוענו טענת ספק וכו' משמע דלולי זה היה יכול להפכה אע\"פ שהוא ש\"ח וכמ\"ש בסמוך בשם הרמ\"ה וה\"ט כיון שהוא מנ��בע לתובע דיאמר לו הנתבע אם לא תרצה לישבע שיש לך דין תורה להפטר בלא שבועה ועד\"ר: וכתב הרמ\"ה אי טעין כו' פירוש שיאמר הנתבע אם תשבע ש\"ח שאתה חושדני אז אשלם לך כל מה שאתה תובעני או מה שאתה חושדני אבל כשרוצה הנתבע אח\"כ לישבע וליפטר אז אינו יכול להטיל על התובע תחלה כ\"א חרם סתם וכמש\"ר בשם הרמב\"ם בסמוך סל\"ו ע\"ש: הדין עמו פי' וצריך לישבע שבועת המשנה או ילך לו: "
+                ],
+                [
+                    " ושל דבריהם שהיא כעין של תורה אין מהפכין כלומר שבועה דרמיא עליה לישבע לא מצי להפכה על חבירו משא\"כ מש\"ר בסמוך בשם הרמ\"ה שישבע שאינו חושד אותו דהיינו שבועה אחרת לגמרי וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ונפטר הנתבע כו' ומ\"מ יכול התובע להחרים סתם וכמש\"ר בספ\"ב סי\"ד והא דחזר רבינו וכתבו כאן אע\"ג דכבר כתב האי דינא שם משום דשם קאי אתובע בשטר וכאן הוסיף וכתב בשם הרמב\"ם שכן הדין בכל הנשבעים ונוטלין וק\"ל. צריך הנתבע לישבע היסת ר\"ל כשטען כן ישבע לי היסת (שהרי הרמב\"ם כתב לפני זה שומעין לו דמשמע אבל הב\"ד אין טוענין כן עבורו וכן הוא משמעות ל' רבינו בספ\"ב סי\"ג) וממילא נלמד דמצי לחזור ולהפך ההיסת על התובע: "
+                ],
+                [
+                    " אם הנתבע חשוד פטור כו' מפרשים בגמרא משום דשבועה דרבנן תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן בע\"כ של נתבע אבל לענין היפוך שבועה לא מקרי תקנתא לתקנתא כיון שהוא ברצון הנתבע וכ\"כ הגהות פ\"ח מטוען וכן משמע מרשב\"ם: יתבאר לקמן סי' צ\"ב וגם לעיל סי' פ\"ב נתבאר בס\"א: "
+                ],
+                [
+                    " דבשל תורה צריך נק\"ח ילפינן שם בר\"פ הדיינים דף ל\"ח מדכתיב באברהם ואשביעך ואתפסיה לאליעזר המילה וכתבו התוספות כיון דעדיין לא נצטוו יותר הוי כס\"ת לגבייהו: וכתבו הגאונים כו' כ\"כ הרא\"ש בשמם שם פרק הדיינים. והרמב\"ם כתב והביאו רבינו בסמוך סל\"א דבכל שבועת המשנה אפילו בנשבעין ונפטרים צריך נק\"ח. ואפשר דאף הגאונים ל\"ד קאמרי נשבעין ונוטלין אלא ס\"ל בכל השבועות הנזכרין במשנה שרובן מהן נוטלים החמירה בהן ולאפוקי משבועת היסת אתא דעליו קאמר מאין ש\"ד לשל דבריהן: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והאי חפץ כו' לא שנשבע בתורה אלא שאוחזה בזרועו כדי לאיים עליו ר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " בשם או בכנוי כדכתיב באליעזר ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ ואלהי השמים היינו כינוי אשר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ות\"ח אפי' לכתחלה כו' הכי איתא בגמרא שם ר\"פ הדיינין דמקילין בת\"ח בתפילין ובישיבה: "
+                ],
+                [
+                    " ומשביעין אותו בל' שמבין שם ר\"פ שבועת הדיינים (עיין ל' הגמרא בב\"ח) וזהו דעת רבי' וגם מסיק וכתב בשם הרמב\"ם דאין ראוי לסמוך על הוראת הגאונים להשביע דוקא בלשון הקודש ושעכ\"פ צריך להודיע את הנשבע כו': כתב הרמב\"ם כו' פי\"א משבועות: להשביע בל' הקודש כו' ומ\"מ צריך כו' ל' ומ\"מ בוי\"ו ה\"פ דר\"ל אפילו להסומכין על הוראת הגאונים להשביע בל' הקודש מ\"מ צריך עכ\"פ להודיעו כו': "
+                ],
+                [
+                    " ויאיימו עליו כו' כל זה שם ר\"פ הדיינים דף ל\"ט ויליף לה מקרא שם: נאמר בהן ונקה (עיין ב\"ח): שמחפין עליו ר\"ל שמחפין ומעלימים מב\"ד עוונו: שגורם להפרע משונאיהן כו' (עיין ב\"ח) ועמ\"ש התוס' שם: ודברים שאין אש ומים מכלין אותם כו' שם בברייתא שנאמר הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר וגו' וכלתו ואת עציו ואת אבניו. הוצאתיה מיד. אל בית הגנב, זה הגונב דעת הבריות שאין לו ממון אצל חבירו וטוענו ומשביעו. וכתב הר\"ן שם מ\"ש וכאן נפרעין כו' ר\"ל בכל עבירות דכתיבי בהאי קרא שכולן דין אחד להם דומה להנשבע לשקר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אומר איני נשבע פוטרין אותו כו' ל' הברייתא פוטרים אותו מיד ופי' רש\"י ואין משהין אותו כאן (פי' בב\"ד) שמא יחזור וע\"כ ישלם כשקבל עליו לשלם בב\"ד וכ\"כ התוס' והרא\"ש ור\"ל כל זמן שעומד בפני ב\"ד יכול לחזור בו יצא מלפני ב\"ד אין יכול לחזור בו ממה שקבל עליו בפני ב\"ד לשלם וכ\"כ רבי' לעיל בסימן כ\"ב וכן מוכח מל' רבי' בסימן צ\"ד ע\"ש מ\"ש שם בשם הרא\"ש ושם בסי' כ\"ב כתבתי שמלשון הר\"ן משמע שם דלאו דוקא יצא מב\"ד אלא כל שאין עסוקים עוד באותו ענין ועמש\"ר עוד מזה בסימן כ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה פי' הנשבע והמשביעו וכן איתא בברייתא ז\"ל תניא שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם ופי' רש\"י ששניהם נענשין בה זה על השבועה וזה על שלא דקדק למסור ממונו ביד איש נאמן ובא לידי חלול השם והג\"מ בשם התוס' פי' שניהם ממ\"נ אינם יוצאים בלא עונש או שבועת שקר או עונש המשביע לבטלה וז\"ל הש\"ע סעיף כ' אמר הריני נשבע וחבירו תובע ור\"ל כיון שחבירו תובע ועומד ומבקש שישבע ואינו מוחל לו או מפשר עמו לכן נכלל ג\"כ בשם רשע: לא על דעתך אנו משביעים כו' שם ויליף לה משבועת משה לישראל אלא שם בברייתא במקום שכ\"ר על דעתנו כתוב שם ע\"ד המקום וברמב\"ם כתוב כמש\"ר כאן ע\"ש: ואומרים לו לא על דעתך כו' פי' האנשים העומדים בב\"ה אומרים לו כן וזהו שסתם וכתב אלא על דעתנו ועל דעת ב\"ד. ולפני זה ג\"כ כתב בלשון ואם אמר הריני נשבע העומדים שם אומרים זה לזה סורו כו': "
+                ],
+                [
+                    " מדברי הרמב\"ם כו' עד סל\"ה כתב שם בפ\"א משבועות ודקדק וכתב בין של דבריהם כו' ור\"ל דאף שמן הדין ס\"ל להרמב\"ם דא\"צ בשבועה דדבריהם נק\"ח ולא להשבע בשם וכנ\"ל מ\"מ כך הוא מתקנת הגאונים ומה שמסיק וכתב דגם בהיסת נוהגים להיות ס\"ת ביד החזן כדי לאיים עליו אע\"פ שכתב אחר זה דבש\"ה אין מאיימין היינו דוקא איומין הנ\"ל שיאמרו לו הוי יודע כו' אבל איום זה דאחיזת ספר תורה ביד החזן נוהגים גם בהיסת וק\"ל: ומ\"ש הרמב\"ם שהשבועה היא מפיו כו' נלמד ממשנה דר\"פ הדיונים ור\"פ שבועת הפקדון דמפורש בהו דהשבועה היא מפי עצמו או מפי אחרים אבל מ\"ש הרמב\"ם וכן אם הוא אומר הרי הוא ארור כו' אין זה שם בהדיא אלא דנלמד מברייתא דף ל\"ו ארור בו שבועה דכתיב וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' ובימי חכמי התלמוד היו משביעין אותו שבועה באלהי השמים והוא חמור דכתיב בשבועה לא ינקה משא\"כ בארור אע\"ג דבו ג\"כ מזכירים את השם וכלשון הפסוק והברייתא הנ\"ל וכמש\"ר בשם הרמב\"ם כאן מ\"מ אינו נשבע בשם ובקיום שמו דהוא חמור לושבע בחיי המלך אלא אומר שיהא זה מקולל בו וזש\"ר אח\"כ בסמוך סל\"ה בשם רש\"י בדורותינו בטלו כו' ור\"ל לקלל בארור בשם או בכנוי וכמש\"ר בדברי הרמב\"ם הללו ומדכתב שבדורו תקנו משמע שבדורות הראשונים לא היו נוהגים כן עד שבאו דורות האחרונים ותקנוהו ממ\"ש בברייתא ארור בו שבועה והיינו ארור בשם כדכתיב בקרא דיהושע הנ\"ל דנילף מיניה דארור בו שבועה וגם רבי' כתב בי\"ד סימן רל\"ו דלא אמרו ארור בו שבועה אם לא כשהוא בשם או בכנוי ע\"ש ודוק: ומ\"ש הרי ארור לשם כו' נראה דאינו אומר ארור אני אלא הוא עצמו אומר ארור פב\"פ לה' דומיא דמ\"ש אח\"כ גבי מפי הדיינים דאס\"ד דצריך לדבר נגד עצמו ככל המדבר בעדו אם כן גם מפי הדיינים הול\"ל ארור אתה אלא ש\"מ דהקללה לעולם בל' נסתר אבל בי\"ד ר\"ס רל\"ז כתב שם ז\"ל אמר באלה או בארור כגון שאמר אהא באלה או בארור אם לא כו' ע\"ש: והוא עונה אמן שם דף ל\"ו אר\"י ב\"ח אמן בו שבועה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן כו' ופירש\"י דאי לאו כמוציאה השבועה מפיה דמי אמאי מיבדקא הא אפילו מושבעת מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרה כלום ארור בו קבלת דברים דכתיב ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת וגו' ואמר כל העם אמן: אלא משביעין אותו בשם או בכנוי ולא הודו לו הרמב\"ן והרשב\"א בזה ואמרו שבועת היסת אינה לא בשם ולא בכנוי אלא שבועה סתם או בארור ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " להיות ס\"ת ביד החזן ומה שאין אנו נוהגים כן לפי שאנו משביעין בב\"ה לפני הארון שעומדת הס\"ת לפניו הוי כאילו היה ביד החזן: "
+                ],
+                [
+                    " וכל מי שנתחייב כו' עיין בב\"י שהוכיח מסוף דברי הרמב\"ם הללו דמ\"ש ברישא דמאיימין בשבועה דדבריהם היינו שבועת המשנה דוקא ולא ש\"ה ע\"ש ולא הוצרך ללמדו מהסיפא שגם בריש דבריו מבואר שהתחיל וכתב ז\"ל וכל מי שנתחייב שבועת הדיינים כו' מאיימין עליו וכבר נתבאר בדבריו הנ\"ל סימן ט\"ו דשבועת היסת לא מקרי שבועת הדיינים וק\"ל ונראה דאשכיר נמי אין מאיימין שהרי אפי' פותחין לו בשבועה וכמש\"ר בסימן ע\"ט וצ\"ד: ומי שנתחייב בטענת ספק כו' והטעם נראה דדוקא כשהלוה עומד כנגדו וטוען עליו ברי הצריכו איום דנראה שנשבע לשקר משא\"כ בנשבע מספק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב רש\"י בדורותינו כו' שם ד' ל\"ח כ\"כ וז\"ל בדורותינו בטלו הראשונים ש\"ד לפי כו' וש\"ד דנקט נראה דהוא ל\"ד אלא ה\"ה בשבועת המשנה דתקנוה כעין דאורייתא בשם ובנק\"ח ומש\"ה סתם רבינו וכתב בשמו בטלו שבועה סתם וק\"ל וכתב ב\"י ואין נראה כן מדברי הרי\"ף והרמב\"ם וכבר כתבתי דברי הריב\"ש עכ\"ל וכן נראה מדברי רבינו דלא בטלו השמועה שהרי כתב בא\"ע ס\"ס צ\"ו דהאידנא נהגו דמשביעין את האלמנה בבית דין ומפרש שם דהחילוק במה שמשביעין חוץ לבית דין הוא מה שב\"ד משביעין אותו בשם שהיא חמורה ובחוץ לב\"ד דוקא בארור בשם שאינו אמור כ\"כ ואפ\"ה כתב בשם ר\"י דהאידנא משביעין אפי' אלמנה דמוריא התירא בב\"ד וכ\"ש לאיש אחר ועיין בתוס' פרק השולח דף ק\"ה ומ\"ש בשם מ\"ו ר\"ש בא\"ע שם: לגזור עליו ארור כו' לעיל לא הזכיר בארור עשרה ואפשר שמשום איום תקנו כן והיותר נראה דהיו נוהגים כן גם בשאר שבועות וכמ\"ש מהרי\"ו בסימן קס\"ד והביאו בד\"מ והשתא א\"ש הא דמסיק הטור וכתב ע\"ז וכ\"כ הרמ\"ה דתקנו לאישתבועי בגזירה כו' ולא הזכיר בעשרה וק\"ל ועיין בב\"י בסעיף ל\"א שכתב ז\"ל מ\"כ שאלת מי שנתחייב כו' עד משום דחמיר ליה שבועה שניה שהוא במנין כו' ע\"ש והב\"י מסיק וכתב שם עליה ז\"ל ואנו לא נהגינן להשבע במנין עכ\"ל מכל זה נלמד דמדינא היה להשביע במנין. דשבועה בשם אלהים טפי ענשה כן הוא בס\"א ור\"ל השבועה היא חמורה מארור אף שהוא ג\"כ בשם או בכנוי וכמ\"ש לעיל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם הורו רבותינו מכאן עד סעיף מ\"ב כ' ברמב\"ם פ\"א מטוען זולת דברים פרטיים שהוא מל' רבינו ע\"ש. ומ\"ש בין של דבריהם אפי' היסת בסי' פ\"ב סי\"ד כתבתי דמוכח מל' הרמב\"ם דגם בנשבע ונוטל יכול להטיל חרם תחלה על הנתבע דהא שבועות דדבריהן זולת שבועת השותפים והד��מה לו הן נשבעים ונוטלים והיסת (להוסת) פרט הרמב\"ם להדיא וק\"ל: ויענה המשביעו אמן ואע\"פ שלעיל סימן ע\"א כתב ז\"ל שכל חרם שב\"ד גוזרין אותו א\"צ לענות אמן כו' וכ\"כ בסי' פ\"ב ז\"ל שהרי אין בחרם לא הזכרה ולא אמן כו' בזה החמירו כדי לאיים עליו שלא ישבע שבועת שוא והיותר נראה דשאני הכא דבלא\"ה הוא מתעכב שם לשמוע אם עושה השבועה כתקנה מש\"ה אומרים לי שאל תמנע מלענות אמן משא\"כ בסי' ע\"א ופ\"ב דשם אינו רוצה להתעכב בב\"ה באמרו שיש לו עסקים בזה אמרו דאין לעכבו שם בשביל עניית אמן: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אין מחייבין אותו היסת ז\"ל הרמב\"ם שם אין מחייבין אותו לא שבועת היסת ולא חרם סתם כיצד כו' ורבי' דנקט ברישא היסת ה\"ה חרם סתם וכדמסיק אח\"כ בכיצד דאין משביעין אותו לא היסת ולא חרם ואף דל' אותו משמע דוקא חרם לנוכח הוא דאין מחרימין ודומיא דהיסת דקאי עליה לחוד והרמב\"ם כתב דאפי' סתם חרם אכ\"ע אין מחרימין אין ראיה מזה שהרי ברמב\"ם נמי כתוב בכיצד ל' אותו ואפ\"ה כתב בריש דבריו דאפילו חרם סתם אין מחרימין וזיל בתר טעמא דאין משביעין ומחרימין משום דאפילו אם יודה לא יתחייב כו' מה\"ט נמי אפילו סתם אין מחרימין: שאף אם הודה אינו חייב לו כלום וא\"ת א\"כ פשיטא דאין משביעין ומחרימין איזה כיון דאין בו תועלת לתובע ומאי באו ללמדנו י\"ל מפני שדרך בני אדם שמתביישים לסוג אחור מדברי הבטחתם ומש\"ה רצה זה להחרים כדי שיודע הדבר דאז לא יסוג אחור קמ\"ל דכיון שעכ\"פ אינו חייב לו מן הדין פטור: "
+                ],
+                [
+                    " אתה קללת אותי הטעם דאין בדברים הללו אלא בשת דברים דקיי\"ל שהוא פטור ואין בהם קנס כלל מן הדין ורבי' ס\"ל כיון דמ\"מ קונסין המבייש וגם בח\"ל מנדין עליהם עד שיפייס להמבייש (וכמ\"ש בסס\"א בשם רב שרירא והרא\"ש ע\"ש) מש\"ה מחרימין עבורם ומש\"ר והרמב\"ם אחר זה באתה ביישתני אם הוא במקום שגובין קנס כו' שם איירי מבושת דחבלה או בושת דסטרו ותוקע לחברו וכיוצא בו הבא ע\"י מעשה דחייב בהן מן הדין וק\"ל ולפי מ\"ש מוכח דמ\"ש אתה הוצאת עלי שם רע אינו ר\"ל שתבעה האשה לאיש דמי מאה כסף דחייבתו התורה דבזה מן הדין חייב בקנס וגם לא דמי האי לאתה קללתני ועמ\"ש בדרישה עוד מזה: ומסתברא שמחרימין כו' ונראה דדוקא קאמר מחרימין עליו אבל אין משביעין אותו היסת כיון שאינו חייב מן הדין אף אם הודה משא\"כ באתה חבלת בי כו' שאם הודה הוה חייב מדינא ומש\"ה שינו הרמב\"ם ורבינו בלשונם וכתבו כאן מחרימים סתם וכאן משביעין היסת: אתה חבלת בי ג\"ז שם בדברי הרמב\"ם ע\"ש: ומ\"ש שאע\"פ שאינו משלם קנס ע\"פ עצמו ר\"ל נזק וצער שהם קנס ומודה בקנס פטור אפי' במקום שגובין ואף שהיו מחייבים אותן משום מגדר מלתא מ\"מ בשבילו לא היה חייב היסת כיון שמדינא פטור וכמ\"ש אפ\"ה נשבע היסת משום שבת ורפוי שמשלם אפי' ע\"פ עצמו שהם ממון שאם לא יתן לו הרי חסרו ממון שהוא מתרפא בו ובטל ממלאכתו ודין זה דמשביעין אותו הוא לדעת הרמב\"ם בכל מקום ולרבי' דס\"ל כהרא\"ש דוקא במקום שגובין דברים הצריכים שומא וברמב\"ם איתא נמי בושת ורבי' שהשמיטו טעמו מבואר בדרישה: אתה ביישתני כו' עמ\"ש פירושו וע\"ל בסמוך ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " והוא אומר להד\"ם פי' להד\"ם שחייבוני ב\"ד ע\"פ עדים אבל מודה שחבל בו ורוצה ליתן לו השבת ורפוי דאם לא כן הרי בלאו הכי חייב היסת משום שבת ורפוי: "
+                ],
+                [
+                    " מי שנתחייב שבועת ב\"ד פי' להפטר דאילו בנשבעים ונוטלין פשיטא שאינו נוטל אלא בראייה גמורה שישבע נ\"י: ובא ואמר נראה דר\"ל ובא לב\"ד ואמר כו' מדסיים ביה דאי הוכחש הוחזק כפרן דדוקא בב\"ד הוחזק כפרן וכמש\"ל סי' ע\"ט: נאמן ר\"ל בלא שבועה אבל מחרים חרם סתם: בו ביום שאומר שנשבע כגון שאמרו שתבעו בפניהם שישבע והודה לו שלא נשבע מרדכי ועד\"ר ודקדק רבינו לכתוב למי שנתחייב שבועה בב\"ד כו' לומר דוקא כה\"ג מוחזק כפרן אבל אם לא חייב אלא ע\"פ עצמו שא\"ל אשבע לך ותבעו בפני עדים ולא אבה ואח\"כ אמר נשבעתי נאמן כו' וכן הוא בגמרא פ\"ק דב\"מ ועד\"ר: ומ\"ש עד שיודה לו בעל דינו הוצרך לכתוב זה דל\"ת כיון דהוחזק כפרן תו לא יהא נאמן בשבועה אלא שכנגדו ישבע ויטול קמל\"ן. ובסי' ע\"ט ס\"ו כתב ג\"כ אינו נאמן לומר פרעתי עד שיודה לו בעל דינו שפרע קמ\"ל שם דאינו נאמן אפי' בשבועה לומר דפרעו. וכאן דמהני שבועה משום דעיקר תחילת חיובו לא הוי אלא שבועה: ומ\"ש או עד שישבע לפנינו ר\"ל שישבע לפני עדים דבעדים סגי כדלעיל סי' ע\"ט וק\"ל: וטוען שנשבע ישבע היסת ז\"ל מ\"ו ר\"ש וצ\"ע לקמן סימן צ\"ג שכתב כל היכא שאם היה מודה לא משלם אלא חייב שבועה אם כפר אינו חייב אפילו שבועה ע\"י גלגול עכ\"ל וכתב דשם איירי דוקא בשבועה דרבנן וכמו שחילק רבינו האי כאן ונלע\"ד דאפי' בש\"ד יש לחלק בין אם כבר נתחייב לו שבועה כמו כאן ובין אם לא נתפייס לו עדיין כ\"א אח\"כ דמיניה איירי שם ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרי\"ף כו' כ\"כ בעה\"ת בשמו בשער ז' (דיקא) ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " מי שכפר בכל כו' בב\"ק אמר רב כו' (עי' ל' הגמרא בב\"ח) ור\"נ ושאר אמוראי פליגי עליה התם וס\"ל דחייב וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש שם וכתבו ע\"ז ז\"ל ואפילו אתא חד סהדא ומעיד וזה נשבע נגדו ש\"ד ושוב אתי עד שני חייב לשלומי עכ\"ל ורבי' התחיל בהאי דינא דנשבע תחלה נגד ע\"א ואח\"כ כתב דינא דר\"נ בסמוך בל' ואצ\"ל ונראה דאע\"ג דנלמד במכ\"ש מדין ראשון כל' ואין צ\"ל מ\"מ כ\"ר כדי של\"ת דוקא היכא דנשבע מתחלה נגד העד דריעותא הוי בשבועה כיון דהעד היה מכחישו מש\"ה מצרפים תו עד שני אפי' אחר שבועה משא\"כ בנשבע בתחלה קודם ביאת שום עד תו לא נקבל עתה העדים וכדיליף רב מקרא דולקח בעליו כו' קמ\"ל וק\"ל ומש\"ה חזר רבינו וכתב שם ונעשה חשוד כו' אף דכבר כתבו לעיל משום דסד\"א דדוקא בבבא קמייתא שנשבע ש\"ד להכחיש העד הוא דנעשה חשוד על השבועה אבל כה\"ג דלא נשבע תחלה אלא היסת אימא לא נעשה חשוד קמ\"ל וזהו שכתב רבינו שם בין נשבע שבועה דאורייתא בין נשבע ש\"ה וק\"ל: ונעשה עוד חשוד כו' עיין בב\"י שהקשה על רבינו ממ\"ש בסי' ל\"ד (ועיין בב\"ח) ואני כבר כתבתי שם בסימן ל\"ד דלק\"מ דמ\"ש כאן ונעשה חשוד ע\"פ ב' עדים כלומר נעשה מאיליו חשוד ע\"פ מה שהעידו ב' עדים לחייבו בפרעון משא\"כ ע\"פ ע\"א ובעל דבר שאינו נפסל עד שיביא הנתבע לפני ב\"ד אחר הדין ויאמר בתורת עדות שלקח ממנו שלא כדין ע\"ש עוד ומ\"ש בהגד\"מ בסימן ל\"ד סל\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שנשבע כו' כ\"כ בעה\"ת בש\"י והרא\"ש בפ\"ב דב\"מ וכתבתי לשונו בסי' רס\"ב ס\"ו בדין חפץ שנפל משנים כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואצ\"ל שאם הביא התובע עדים כו' אדלעיל קאי אמ\"ש אם נשבע להכחיש העד כו': "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' בפ\"ב מטוען כ\"כ: ואח\"כ באו עדי קנין וכשלקח בקנין אינו נאמן לטעון פרעתי ואפילו לדעת הרא\"ש וכמ\"ש ר\"ס עי\"ן ובסימן ל\"ט ע\"ש: או שהוציא השטר כו' לעיל ס\"ס ע\"ה כ\"ר דיכול לומר לא אשבע עד שתוציא שטרך או שתבטל כולי ע\"ש גם בש\"ע סימן זה פסק דאין להשביע דאיכא למיחש שיתברר הדבר ע\"ש סל\"ג ומשה\"נ כתב הרמב\"ם בזה ונשבע ור\"ל אם אירע שנשבע ולא שחייבוהו הב\"ד לישבע: ונראה שאם יש בו נאמנות כו' פירוש ול\"ת כיון דהשטר היה אבד ממנו ודאי פרעו דהוי כאתרע בנפילה וכדאמרינן לעיל סימן מ\"א דאם אין השטר יוצא מתחת ידו אפילו הוא ביד אחר והוא תוך הזמן יכול הלוה לומר פרעתיהו ומידי נפל גם בסימן נ\"ח בפרישה ע\"ש קמ\"ל דלא אמרינן הכי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין מודה מקצת כו' פרק הדיינים דף ל\"ט ילפינן מדכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו' וכתיב בתריה אשר יאמר כי הוא זה דלשבועת מ\"מ בעינן כסף דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כלים דבר חשוב (כ\"כ התוס' דקיי\"ל כוותיה חשיבות ג\"כ מכלים נפקא וכמ\"ש בדרישה ע\"ש) דסתם כלי ש\"פ ואפילו אין בו ש\"פ מ\"מ יש בו חשיבות גדול שראוי לעשות בו מלאכה גדולה אף כסף דבר חשוב והיינו מטבע של כסף ואין מטבע של כסף שבתורה פחות ממעה שהוא גרה כדמתרגמינן עשרים גרה עשרין מעין ש\"מ דבעינן ב' מעין כסף לשבועת מודה מקצת והיינו ע\"כ לכפירה דאי לתחלת הטענה כסף דכתב רחמנא ל\"ל הא מצינו למילף הכל מכלים אלא אם אינו ענין לתחלת הטענה תנהו לכפירה דבעינן שכל המ\"מ יהיה כופר בב' מעין ועד\"ר שכן נתבארו דברי רב דקיי\"ל כוותיה בהאי: "
+                ],
+                [
+                    " הוא משקל חצי שעורה כר עמ\"ש בא\"ע סימן ס\"ו ובי\"ד סימן ש\"ה לפי מ\"ש מ\"ו ר\"ם בי\"ד ריש סימן ש\"ה דחמש שקלים דפדיון הבן דהם עשרים דינר עולים ב' זהובים נמצא פל דינר אינו אלא ג' גדולים וב' מעין שהן שליש דינר הוא גדול ומעה הוא חצי גדול וכסף דפדיון הבן הוא כסף נקי דהרי הוא דאורייתא ועוד דשם בי\"ד סימן ש\"ה כתב דה' סלעים עולים לי\"ט מאות ועשרים שעורות כסף והוא הוא החשבון שכתב כאן שב' מעים הם ל\"ב שעורין כסף נקי וגם (לב') [לד'] דהיינו ששה מעין שהוא דינר עולה לצ\"ו שעורין ועשרים פעמים צ\"ו שהן עשרים דינרים שהוא ה' סלעים עולה לי\"ט מאות ועשרים שעורים כסף נקי. ולפי זה פרוטה דהוא חצי שעורה אינה אלא שמינית מבפעני\"ק ששמונה מהן עולין לגדול שמעה הוא ב' פונדיון וכל פונדיון שני איסרים וכל איסר הוא שמונה פרוטות נמצא שבמעה אחד הן ל\"ב פרוטות ומעה הוא חצי גדול ובחצי גדול אין בו אלא ד' פעניק נמצא שכשתחלק הפעניק לח' חלקים יעלו בידך ל\"ב שמינית כמנין ל\"ב פרוטות שבמעה והן ל\"ב חצי שעורות וק\"ל ועיין מ\"ש בסמ\"ע ע\"ז דהכסף בזמנינו נראה לעינים דנתייקר מערך חשבון הנ\"ל ממילא עולין יותר פעניק ושאר מטבעות בשקל וסלעים ואם בא לפדותו צריך ליתן יותר מדרייאר בדינר. אם לא שהפדיון הוא בכסף צרוף בעינו דלא היה צרוך ליתן בפדיון כ\"א כפי ערך הנ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל תבעו ב' כלים כו' שם דף מ' טענו ב' מחטין והודה לו באחד מהן לכך יצאו כלים להתחייב עליהם בכל שהוא דלא הוה ליה למיכתב כלים וא\"ת איצטריך לאשמועינן מה כלים שנים ודבר חשוב כו' אכתי הו\"ל למכתב כסף או כספים מ\"ש כלים דנקט אלא לומר לך דבכלים כל שהן אית בהו דין מ\"מ: ומ\"ש לא בעינן שיהא בא' מהן שיעור כפירה והודאה הודאה ל\"ד קאמר שהרי בסמוך כתב בשם הרא\"ש דבעינן שיודה בכלים ש\"פ ואין לך הודאה שתהא שיעורה יותר מפרוטה אלא ה\"ק תבעו שני כלים והודה לו באחד מהן ובאחד מהן כפר השני שהוא כופר א\"צ שיהא בו דין כפירה והודאה דעלמא דתיהוי ככפירה ב' מעין ז\"א צריך בכלים לכ\"ע אלא למר בכל דהו ולמר בפרוטה סגי ובס\"א ליתא לתיבת באחד אלא ה\"ג לא בעינן שיהא בהן וא\"ש טפי: וא\"א כתב דאף כלים כו' שלא תהא פחות מש\"פ וכ\"כ הרמב\"ן וטעמו דאע\"ג דאמר שמואל דבכלים מתחייב בכל שהוא מ\"מ מדאמרינן מה כלים חשוב כו' אינו פחות מש\"פ ועוד דהכי איתא בהדיא בירושלמי א\"ר חנינא והן (פירוש מחטין) שוות שתי פרוטות שתהא טענה פרוטה והודאה פרוטה והביא עוד ראייה מדאמרינן בהזהב דאין ב\"ד נזקקים לפחות מש\"פ וכ\"ע מודו בהא בתחלת דין (וכמ\"ש לעיל סימן ו') ואם אתה אומר שמשביעו על כלים שאינו ש\"פ נמצא שב\"ד נזקקים לפחות מש\"פ ודעת רבי' האי והרמב\"ם דהא דאין ב\"ד נזקקים דוקא בממון ולא בכלים והא דילפינן שיהא דבר חשוב לאפוקי שברי כלים או מרונקא דהיינו כלי גללים עיין ברי\"ף ורא\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו אינו שוה שני מעים פירוש הכלי: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו לא כפר אלא בפרוטה מימרא דשמואל שם [ועיין בב\"ח]: "
+                ],
+                [
+                    " ובשבועת שומרים איכא פלוגתא כו' עד ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל טעמו דהרא\"ש דהא עיקר קרא דכי יתן כו' דמפקי מיניה דצ\"ל בכפירה ב' מעין בשומרים הוא דכתיב ונלמד מיניה דאם טוענו שהפקיד בידו דבר שהוא פחות מב' כסף והנתבע משיב שנגנב מידו א\"צ לישבע לו שבועת השומרים ואע\"ג דאמרינן ע\"פ כתיב כאן ומוקמינן מאי דכתיב בההוא פרשה כי הוא זה אמלוה לאו כלום הוא דהא לא אמרו עיקור פרשיות כתיב כאן אלא עירוב וכוונתם דקאי כי הוא זה גם אפרשה דהלוואה וכ\"ש אפקדון דכתיב ביה היכא דשייך והיינו תבעו שהפקידו מנה והנפקד משיב לו שלא הפקיד בידו אלא נ' ואותן נ' הן בידו ליתן לו לאפוקי אם טוען שהנ' שהפקיד בידו נגנבו דאז חייב לישבע שבועת שומרין דהיינו ש\"ד אפילו בלא מ\"מ ואם כופר לו הכל ואומר שלא הפקיד בידו כלום אינו חייב לישבע לו ש\"ד וכמש\"ר בשם ר\"י והרמב\"ם בסימן פ\"ז סי\"ז ע\"ש. והחולקים עם הרא\"ש בזה ס\"ל דכיון דפרשת שומרים איירי שטוען הנפקד שנגנב או נאבד הפקדון מידו וחייבתו תורה אטענתו אפילו אומר שנגנב כולו מידו וע\"כ צ\"ל דכי הוא זה דכתיב בפרשה לא קאי אעניין המפורש שם אלא צריך לעקרו ממנו ולומר דקאי אענין אחר כן נאמר דהא דכתיב בפרשה כסף או כלים ונלמד ממנו דצריך שתהיה הטענה ב' כסף ופרוטה לא קאי אענין הפרשה דאפילו הפקיד בידו ש\"פ והוא טוען שנגנב מידו צריך לישבע שבועת שומרין שכדבריו כן הוא וצ\"ל דיש קצת ראיה לדבריהן דהא לרב דקיי\"ל כוותיה ונלמד מכסף וכלים שתהא תביעתו לפחות ב' כסף ופרוטה והוא יודה לו בפרוטה ויכפור בשתי כסף ולשבועת שומרין בודאי א\"צ לכ\"ע שיתבענו גם בפרוטה אלא בב' כסף והוא יכפור ויאמר שנגנבו מידו הרי לפנינו ראיה דלא קאי אענין הפרשה ודוק ובזה שכתבתי נתיישב לשון הרא\"ש דפרק הדיינים ורבינו העתיק כאן ל' הרא\"ש בקיצור ולקמן ר\"ס צ\"ג ובסימן פ\"ז ס\"י העתקתי לשון הרא\"ש באריכות ע\"ש בדרישה ובמ\"ש שם נתיישב דל\"ת מדברי ר' ישעיה שכ\"ר כאן בשמו דבש\"ה בעינן כפירת ב' מעין ושם בשבועת שמא ס\"ל דבכפירה כל דהו סגי וכתבתי דר\"י מדמה שבועת שמא דשותפים לשבועת שומרין דהכא דשניהן הן תביעות ספק וס\"ל כמ\"ד דגם בשבועת שומרין לא בעינן כפירת ב' כסף אלא בשניהן בפרוטה סגי וכל דהוא דנקט ר\"ל לאפוקי ב' כסף ע\"ש ודוק: דכל דתיקון רבנן כו' פי' והם תקנו שבועת היסת במקום מ\"מ: אפילו על ש\"פ והכי מ��תברא דכיון דתיקון רבנן הך שבועה להציל עני מיד גוזלו סברא הוא דבכל גווני תקנוה אפילו בש\"פ כיון שהוא ממון והמפרשים כתבו דמסתבר טעמא דר\"י מדלא הזכיר חילוק זה כשהזכיר החילוקים שבין ש\"ד לשבועה דרבנן ואי משום הא לא איריא די\"ל דלא מנה שם כ\"א הדברים שביניהם אחר שיש כאן חיוב שבועה כל חד לפי דינו ולא איירי שם במה יתחייב בשבועה דומיא דהכי כתבו הרא\"ש והר\"ן (העתקתי ל' שם בסימן פ\"ז) דמה\"ט לא מנה אנקוטי חפצא דליכא בש\"ה משום דהתם לא בעי על תיקון השבועה אלא נפקותא לענין דינא ואף שיש בזה נפקותא לדינא דחיוב שבועה מ\"מ לא איירי שם אלא בנפקותא דבינייהו לאחר שנתחייב כל חד שבועה לפי דינו וק\"ל. ועי\"ל דאיך ימנה זה בחילוק דבין ש\"ד והא בש\"ד דעד א' מכחישו ג\"כ לא בעינן כפירת ב' מעין וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " עד שיודה ממין הטענה ילפינן מדכתיב כי הוא זה דהוי סגי בחד מינייהו בהוא או בזה אלא ללמדך שיהת זה ממינו של זה: והודה לו בלתך שעורים פטור עיין בב\"י שמחק מילת שעורים והגיה קטנית ול\"נ שאין למחוק גירסת הספרים אך להוסיף קטנית וה\"ג והודה לו בלתך שעורים או בלחך קטנית וקאי שעורים אתבעו חיטין וקטנית אתבעי תבואה. ולהב\"י דגרס קטנית במקום שעורים לחוד קשה דאצל טענת חיטים הול\"ל רבותא אפי' הודה לו בשעורין שהוא מין תבואה ג\"כ אלא שאינו מין חיטים. ובמשנה לא נזכר שעורין משום דאיירי שתבעו תבואה ע\"ש. ובסיפא בפירות רבותא קאמר דאפילו שעורים מיחשב מין הטענה כדאמרינן בנדרים שהנודר מפירות אסור בכולם וכתבו רבינו בי\"ד סי' רי\"ו וקטנית שאינו תבואה פשיטא טפי דהוי בכלל פירות ומתני' דנקט בסיפא קטנית ל\"ד נקט אלא איידי דרישא. ומ\"ש במשנה הנ\"ל וגם רבינו לתך קטנית או שעורים ל\"ד דה\"ה אם הודה לו בכור שעורים או קטנית פטור דהא הו\"ל כטענו חיטים והודה לו בשעורים אלא כיון שמדין מודה מקצת איירי לפני זה מש\"ה כתב ג\"כ דין זה בל' זה. ואח\"כ מסעיף י\"ז והלאה כתב דין טענו בחיטין והודה לו בשעורין וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך אם לא תבעו כו' ר\"ל הואיל שצריכים שיודה ממין הטענה ואם תבעו בדבר שכולל הרבה דברים והודה בדבר אחד מהם מפורש חשיב ממין הטענה לפיכך אם לא תבעו במנה אלא א\"ל שוה מנה יש לי בידך הוי ממין הטענה: "
+                ],
+                [
+                    " ה\"ג ב\"י ומ\"ו ר\"ש וגם רא\"ף אבל אם תבעו מנה מדבר מסויים והודה לו בשוה חצי מנה לא חשיב כו' ואין אנו מוכרחים להגהה זו דחצי מנה כו' דהא רבינו לא נחית השתא אלא לפרש דתבעו בדבר מסויים והוא הודה לו בשוה לא הוי ממין הטענה וממילא נשמע דכי תבעו מנה והודה בחצי מנה בכה\"ג דלא מקרי מודה מקצת אלא כיון דרבינו איירי עד הנה בדין מ\"מ מש\"ה הגיהו כן וכמ\"ש לפני זה דמש\"ה נקט המשנה ורבינו לתך. והא דכתב דהודה לו בשוה חצי מנה אע\"ג דסתם מנה ג\"כ היינו שוה וכדמסיק רבינו י\"ל דלא אמרינן כן אלא כשתבעו במנה סתם אבל כשהתובע פירש דבריו שתבעו במנה מסויימת והוא מודה בסתם בחצי מנה הסברא נותנת דמאותו מין מסויים שתבעו מנה מודה לו בחצי מנה ול\"ד לתבעו מנורה גדולה והודה לו בקטנה דהא מנה מסויימת בכללו נמי הוא שתבעו בק' זהובים במטבע ידועה והוא הודה לו מאותן מטבעות החצי וק\"ל ועד\"ר. ורבינו כתב ג' בבות על סדר נכון שבתחלה כתב דאם תבעו שוה מנה דאליבא דכ\"ע כל מה שיודה לו הוי מין הטענה אפילו אם תהיה ההודאה בדבר מסויים ואח\"כ כתב דתבעו מנה בדבר מסויים והודה שוה חצי מנה שהוא לכ\"ע שלא ממין הטענה ואח\"כ כתב הבבא דפליגי בה רב ושמואל דהיינו תבעו דינרים ופסק כרב דאמר כל מה שיודה הוי ממין הטענה וכתב עלה שזהו דוקא בתבעו דינרים שהלוהו כו' והוא מדברי הרא\"ש ואח\"כ כ' תביעת דונר זהב זהוב ותביעת ק' דינרים ממטבע פירוש דשניהן הן תביעות בדוקא ואפילו הכי לרש\"י בשניהן חייב ושקיי\"ל דלא כרש\"י בשניהן וע\"ד שנתבאר בדרישה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " כאילו תבעו שוה דינר לפי שאדם עשוי לשום כל דבר במטבע כדבסמוך: ובהלואה נמי דוקא קאמרינן כו' תיבת קאמרינן יתור ל' הוא וכאילו אמר ובהלואה נמי לא אמרינן אלא דוקא כשתבעו וק\"ל: וכן תבעו דינר זהב זהוב פי' אפי' בהלואה לא חשיב שוה דינר והיינו דוקא לר\"ח דבסמוך אבל לרש\"י הוי שפיר מעין הטענה ובדרישה הארכתי ע\"ש: ומש\"ר ואפילו הודה לו במטבע של חצי דינר ר\"ל אפילו הודה לו בחצי דינר זהוב והטעם דחצי דינר ודינר שלם כיון שמשונים בצורתן הו\"ל ב' מינים ומש\"ר ואפילו הודה לו במטבע של חצי דינר כ\"כ לאפוקי מפירש\"י דס\"ל דלפי המסקנא גם לרב אמרינן כל מטבע חד הוא וכמש\"ר בשמו בסמוך בתבעו ק' דינרים ממטבע כו' ומסיק רבינו גם שם וכתב דלר\"ח לא מיחייב אפי' תבעו דינר זהב (ור\"ל זהב זהוב וכמ\"ש שם) והודה לו במטבע של חצי דינר זהוב וק\"ל: תבעו מאה דינרים ממטבע פלוני ר\"ל שא\"ל חייב אתה לי ק' זהובים ממעות גדולים או דרייער עד\"מ באופן שנראה שתביעתו היא דוקא אפילו הכי ס\"ל לרש\"י דחייב דשם מטבע חד הוא ועד\"ר אפילו תבעו דינר זהב ר\"ל דינר זהב זהוב שהוא דוקא וכמ\"ש לפני זה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ואצ\"ל תבעו דינר וכו' ר\"ל ג\"כ דינר של זהב שמשמעותו דוקא כמ\"ש בסמוך והוא הודה לו בכסף וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ובכל הנך דפרישנא נמי כן הוא הגירסא בדפוס ב\"י ור\"ל וה\"ה כל הני דחשבינן לפני סעיף זה דלא הוו ממין הטענה נמי דינא הכי דממ\"ש לעיל לא שמעינן אלא שאם הודה לו ממה שאינו ממין הטענה דפטור משבועה דמ\"מ אבל לא פירש דינו ועתה בבבא זו אשמועינן דינו שאם הודה לו דבר שאינו ממין הטענה לגמרי הן שיהיה שוה כדי כל תביעתו או כדי מקצתה: ומה שמסיק פטור אף מדמי השעורים לשון הגמרא נקט וה\"ה באחריני דפטור אף ממה שתבעו: וטעמא דחשיב ליה כאילו הודה כו' כ\"כ הרא\"ש בסוף פרק המניח ודחה פירש\"י ותוס' דכתבו דפטור משום דאמרי' דמחיל ליה עליהן ז\"ל ותמיהני על סברא זו דמילתא דשכיחא הוא דיש לאדם כמה תביעות על חבירו ותובעו אחד מהם ומש\"ה לא מחל שאר התביעות ועוד כו' עד הלכך נראה דרבה בר נתן איירי כעין מתניתין כגון שטוענו חיטין הלויתיך באותו יום ושעה ומשיב הלוה שעורים היו דמדלא תבעו שניהם כיון דנעשו בשעה אחת אמרי דמודי ליה שלא הלוה לו שעורים כו' ע\"ש ור\"ל דוקא כשתבעו חיטין שהלוהו ביום ובשעה והוא משיב לו שעורין היו דמשמעות תשובתו הוא לא הלויתני חיטין אלא שעורין ובאותה שעה היתה הלואתך וכיון דשמע תשובתו דאמר שעורים היו אז הול\"ל לא כי אלא שניהן הלויתיך אז זא\"ז ואני תובעך עתה חיטין תחילה ולזמן אחר אתבעך על השעורים מזה נראה דאודי לדברי הנתבע דלא הלוהו שעורין כלל כ\"א חיטין לבד ובהודאה דוקא אמרינן דפטור משעורין ועל טענת חיטין נשבע היסת כשאר תביעה והודאה משא\"כ כשאינו מזכיר התובע יום ושעה בהלואת חיטין ממילא גם הנתבע אינו משיב לו שעורים היו אלא משיב לו איני חייב לך חיטין כ\"א שעורים בזה אין שייך לומר דמד��א השיב לו גם שעורים הלויתיך אודי ליה דאין בידו שעורים דכיון דאין מדרך בני אדם לתבוע כל תביעותיו בפעם א' לא חש עתה לתבוע השעורים ולתשובתו דשעורין (היו) אלא דן עמו על כפירת חיטין אם לא שתאמר דאף דאין כאן הודה מ\"מ מתחילת תביעתו חיטין ולא שעורים נראה דמחל לו על שעורים וע\"ז כבר כתב דאין (ראייה) מזה ראיה למחילה ודוק: אפי' יש לו עדים כו' ר\"ל אע\"פ שבודאי הוא חייב לו מאחר שהעדים מעידין כן וגם הנתבע אומר כן מ\"מ פטור דהוי כאילו מחל ליה (ולהרא\"ש הנ\"ל הו\"ל כאילו הודה לו) התובע השעורים ודומה לזה כ\"ר בסי' ע\"ה ס\"י בשם הרמ\"מ ועד\"ר. "
+                ],
+                [
+                    " דאם איתא שהלוהו שניהן ר\"ל אם איתא שבשעת תביעה חישב שתיהן להלואה גמורה ולא מחל על השעורים היה טוען שניהן לכאורה היה נראה דר\"ל שאם כדבריו היה מזכיר שניהן בשעת תביעה והיה אומר הוא חייב לי חיטין ושעורים ועתה איני מבקש ממנו אלא חיטין ולפ\"ז צ\"ל דמה שסיים הרא\"ש שאין אדם מוחל כו' אם לא תבע אלא א' פי' אם לא הזכיר אלא אחד ואין הלשון משמע כן וגם ל' הרא\"ש פ' המניח משמע דר\"ל כפשוטו שהו\"ל לתבעו בשניהן כיון שנעשו כולם ביום אחד אבל באמת הסברא דחוקה מאוד ועמ\"ש עוד מזה בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " אבל תפס אחר שהודה לו ל\"מ כו' לכאורה נ\"ל מסתימת ל' רבינו דמיירי אפילו אם תפס בלא עדים דלא שייך לומר דנאמן במגו דהוי מגו במקום חזקה דודאי מדלא תבע אלא חיטים לחוד מחל השעורים והשתא רצה לחזור ממחילתו. אבל הרא\"ש נקט בלשונו תפס בעדים גם הנ\"י כתב דכל דתפיס בלא עדים לעולם נאמן וגם מל' רבינו יש לדקדק כן קצת והוא מדכתב אחר זה ז\"ל ויש מחלקים כו' עד אפי' יש עדים שתפס כו' ולא מסיק לכתוב דכשתפס אחר שהודה דלא מהני אפי' אין עדים בתפיסה וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל איני שואלם כו' חייב לשלם אפי' לפי מה שכתבתי לעיל בסמוך בשם הרא\"ש דכשיש לאדם כמה תביעות שנעשו ביום אחד דרכו לתובעו בפעם אחת היינו מן הסתם אבל אם מפרש ואומר איני תובע אלא אחד מהן שומעין לו וה\"ה נמי אם חוזר התובע ומחזיק בטענתו ואומר לא כי אלא חיטין הלויתיך אפי' לא טענו שעה ויום ידוע מודה הרא\"ש דאחולי אחיל ליה השעורים וכ\"כ בהדיא ר' ירוחם נ\"ג ח\"ב: אין כאן הודאה ממין הטענה עיין בב\"י מ\"ש בשם הר\"ן והגיה אין כאן הודאת מקצת הטענה וכן נראה מל' הרא\"ש (וכמ\"ש בדרישה) ולפ\"ז צ\"ל דמש\"ר בשני אלו הדינים שהודה שעורים ותבעו חיטים ל' מימרא דרב ענן נקט דמיניה מסתעפים דינים אלו אבל לדינא ה\"ה אם הודה לו בלתך שעורים והוא תבעו אח\"כ כור שעורים והוא משיב אין לך אלא מה שהודיתי כבר נמי הוי דינא שמשלם לתך ונשבע היסת על השאר וכן בדין שאח\"ז נמי אם תבעו אח\"כ כור חיטין וכפר בהן נמי הוי דינא הכי שישלם מה שהודה ונשבע היסת על כפירתו אלא שגם שם נמשך אחר לשון הגמרא ולפי זה מש\"ר בדין הראשון הואיל והודה לו בשעורים קודם שיתבע החיטין פי' קודם שיתבע אף החיטים דהא בהואיל זה משמע דבא ליתן טעם למה אינו חייב לישבע ש\"ד על המותר כדין מ\"מ ואיך אמר הואיל והודה קודם שיתבע החיטין הא אם תבע החיטין קודם והוא הודה לו בשעורים גם כן לא היה מחויב לו ש\"ד וכנ\"ל אלא ר\"ל קודם שיתבע אף החיטים דודאי אם תבעו תחלה שניהם והודה לו באחד מהן הו\"ל דין מ\"מ ועד\"ר שם כתבתי יישוב לגירסא שלפנינו וא\"ש מ\"ש שתבעו חיטין וגם זה דמשלם אף החיטין: וי\"א דבהך כו' כ\"כ המ\"מ בשם הרמ\"ה ול' מ\"ו ר\"ם בש\"ע וי\"א דבהנך נמי כו' משמע דס\"ל דגם בדין קמא דקדם הנתבע ואמר שעורין יש לך בידי כו' יש לחלק בין נתכוין להודות או לא וא\"ל מ\"ש דבדינים הללו כ\"ר חילוק זה בשם י\"א דמשמע דאיכא מאן דפליג ומ\"ש לעיל סי\"ז שכתב חילוק זה סתם והוא גמרא ערוכה וי\"ל דדוקא לעיל הכל מודים דיש לחוש דמערים לעשות כן כדי שיפטר לגמרי מש\"ד ומתשלומים אבל הכא דעכ\"פ חייב לשלם מה שהידה ולישבע על מה שלא הודה ולא ירויח בערמתו אלא הקלת שבועה מדאורייתא להיסת לכן לא מסתבר כ\"כ לחלק בזה בין כמערים או לא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " תבעו חיטין והשיב כו' עד והרמב\"ם כתב נשבע היסת שאינו יודע כו' דברי הרמב\"ם פ\"א דטוען וכתב שם המ\"מ דמה שמחייב העיטור לצאת י\"ש היינו שעורין וטעם פלוגתתן מבואר מהשגות הראב\"ד שם בפ\"א דטוען שכתב על דברי הרמב\"ם הללו ז\"ל זה אינו שאינו משלם שעורין והיינו דרבה בר נתן אא\"כ תפס ואיכא דדחו לה דכיון דהאידנא איכא שבועת היסת אי אשתבע דלא ידענא אי חיטים הוי אי שעורים הוי הא אודי הודאה גמורה דאית ליה כל דהו ולא דחייה הוא הילכך משלם ויש לו פנים אבל הוא היה צריך לגלות עכ\"ל השגות והביאו המ\"מ שם וטעם בעל העיטור כתב המ\"מ בסוף פ\"ב דהל' שאלה ז\"ל אין זה מחויב שבועה גמורה כהודאת מ\"מ ולומר מתוך שאיל\"מ שהרי לא הודה מקצת ממין הטענה רק כדי לצאת י\"ש מחייב בשעורים עכ\"ל ועוד האריך שם ע\"ש ובזה שכתבתי בשם המ\"מ מיושב דל\"ת ממש\"ר לעיל בסי' ע\"ה סכ\"ו עד שאיל\"מ ע\"ש דשאני התם דהודאתו מסתמא הוי ממין הטענה ובפרט שהתובע לא פרט מין ידוע שח\"ל אלא שוה מנה קאמר משא\"כ כאן דתבעו במין חיטין ידוע ולא הודה לו בכלום באותו מין מבורר וק\"ל. ואע\"ג דהאומר איני יודע אם הלויתני חייב לשלם לו משלם אם בא לצאת י\"ש הכא דאית צד דחייה והלעגה בתביעת חיטין וטענו שעורים גרע טפי וק\"ל. ונתיישב בזה מה שהקשה ב\"י (כמ\"ש בחדושי') ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " א\"ל י' כדי שמן כו' דברי רבי' אלו ע' בדרישה והענין הוא שכשאומר מלא בתחלה משמעות לשונו הוא דלא אמר כדי אלא לידע כמה מדות שמן תובעו ועיקר התביעה היא שתובע ממנו י' מדות שמן וכשהודה בקנקנים לא הוי הודאה ממין הטענה וכשאומר י' כדים מלאים שמן שמזכיר מלאים אחר הכדים פשיטא דתובע כדים וגם שמן ובזה כ\"ע מודים ואח\"כ כ' רבי' דה\"ה אם אומר י' כדי שמן ולא אמר כדים וגם לא אמר מלאים כלל נמי משמע דתובע כדים ושמן כאדמון דאמר שם הכי וכשמודה זה בא' מהן הוי מודה ממין הטענה וחייב ולא כב\"י שכתב שרבי' חילק בין כדי לכדים ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם תבעו במנה כו' בפ\"ג מטוען: דמלוה ופקדון שני עניינים כו' פי' לא מיבעיא כשתבעו מנה מלוה וזה הודה בפקדון דהו\"ל כטענו חיטים והודה לו בשעורין ואינו חייב לשלם לו כלום אלא נשבע הוסת על מה שתבעו וכמ\"ש לעיל אלא אפי' אם תבעו מלוה ופקדון והודה לו באחד מהן לא חשיב מ\"מ לענין שישבע על השני ש\"ד כדין מ\"מ אלא מה שהודה ישלם ועל השאר ישבע היסת גם דברי ראב\"ד אלו הם שם בהשגות והשיגו הרמב\"ן ומ\"מ על דבריו האחרונים דמי גרע מטענו חיטין ושעורים והודה לו באחד מהן שחייב לישבע ש\"ד ותלמידי הרשב\"א (וב\"י הביאו) כחבו שדעת הראב\"ד הוא דל\"ד לטענו חיטים ושעורים ע\"ש (ועיין גם בב\"ח): "
+                ],
+                [
+                    " וכתב עוד שאם תבעו כו' אהראב\"ד הנזכר בסמוך קאי כלומר לא זו שס\"ל דמלוה ופקדון ב' עניינים הם אלא כ' עוד דאפי' מלוה <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> אביו ומלוה של עצמו נמי שני עניינים הם ודברי הראב\"ד אלו הם בבעה\"ת: ומש\"ר וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לדעת הרמב\"ם ר\"ל בדין הרא\"ש וגם אינו נ\"ל מה שדימה כו' כנ\"ל ביאור דברי רבי' ופי' הב\"י רחוק מאד ועד\"ר: ומ\"ש אלא נשבע היסת כו' נראה דאפילו פירש בהודאתו ואמר חוב זה שאתה תובע אותי בשביל חוב של עצמי היה אפ\"ה פורע חובו ולא אמרינן מדלא תבעו שניהן ודאי מחל לו חובו וכדאמרי' לעיל בטענו חיטים והודה לו בשעורים וכמ\"ש לעיל בשם הרא\"ש דהכא כיון שהגופים חלוקים אמרינן לא רצה לתבעו עתה אלא חוב של אביו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שני בעלי דינין כו' והשיב הראב\"ד כו' כ\"כ בעה\"ת סוף שער ז' שנשאל הראב\"ד ע\"ז והשיב כן ונ\"ל פשוט שספיקתו של שואל לא היה אם נאמר כיון שכל אחד הודה לחבירו ינכה הודאה כנגד הודאה ונמצא הודאתו של כל אחד הילך הוא דספיקא זו לא שייכא אלא כשהודאות שוות בערך אחד וכמו שמסיק בשם הראב\"ד וא\"כ לא הו\"ל לסתום אלא לפרש אלא ספיקתו דשואל אם מנכים הודאתו נגד תביעתו דכיון דכל אחד תובע לחבירו יותר ממה שמודה שהוא ח\"ל נמצא דהוי כאילו כל א' טוען אמת שאני חייב לך אבל יש לי בידך יותר ויותר מכן ואני תופס זה הדינר עליו ובזה ליתא דין הודאה במקצת כמש\"ר ר\"ס ע\"ה או דלמא כיון דס\"ס הודה כל א' לחבירו מקצת מה שטענו ולא טען בפירוש תפיסנא ליה אמת שאתה ח\"ל כנגדו שפיר מיקרי מ\"מ והשיב לו הראב\"ד בסוף דבריו הם עיקר אבל מ\"מ זה שהודה על תביעה שניה פטור משום הילך אם אינה יותר ממה שהודה לו הראשון אבל הראשון בכל אופן חייב דכיון דבשעה שהודה לו עדיין לא הודה לו הב' לא הוי הילך וז\"ש בסוף אז גם הוא חייב כו' ור\"ל גם השני כמו הראשון שחייב עכ\"ל כנ\"ל פי' השאלה והתשובה: ומ\"ש כיון דלטענתיה דכל חד לא פש ליה גבי חבריה מאי דתבע ליה מאי דאודי כו' כך הגי' ברוב הספרים וכן הוא בספר התרומות ובספרים מדויקים הגי' ממאי דאודי ליה ונראה דשני הנוסחאות לדבר אחד כיונו וה\"פ כיון דלטענתיה דכל חד פירוש דכל אחד אומר נשארתי חייב לך מתביעתך מקצת אבל אתה ח\"ל כנגדו כפלים לא פש ליה האי ליה אכל חד הנזכר קאי וכאילו כתב לא פש לשום אחד מהן מאי דתבע ליה מאי דאודי ליה פירוש לא פש ביד שום אחד מה שהודה לשכנגדו מתביעתו שיתחייב בשבילו ש\"ד אהמותר כדין מ\"מ דהא כל אחד אומר לפי מה שאתה ח\"ל כנגדו לא נשאר לך בידי כלום א\"כ לאו הודאה היא ואינו חייב עליה ש\"ד או דלמא כו' ואי הוי גרסינן לא פש ליה גבי חבריה ממאי דתבע ליה מאי דאודי ליה א\"ש טפי אבל גם גי' שלפנינו תתפרש כן וא\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " מי שתבעוהו מאה כו' ג\"ז כתוב בבעה\"ת שער ז': ומ\"ש י\"א שהדין עם הנתבע כו' ובעה\"ת כתב שהדין עם התובע כו' לב' אלו הדעות יש לדקדק למה לא דימו דין זה לדין מפורש לעיל סי' כ\"ד דאע\"פ דקיי\"ל דנזקקים לתובע תחלה מ\"מ אם מבקש הנתבע זמן להביא זכיותיו לפטור עצמו נותנים לו וה\"נ זכותו הוא לפטור נפשו במה שישבע התובע תחילה ולמה לא ישמעו לו משום דנזקקים לתובע תחלה וי\"ל דשאני התם דטוען יש לי עדים וראיה שיש לי בידך הסך שאתה תובע ממני אבל הכא דאין התובע ח\"ל אפי' שבועת היסת מן הדין עד שיפרע לו תחלה בפני ב\"ד נמצא שעתה אין בידו זכות עליו אלא שבא לומר אטרוחי בי דינא למה לן והואיל וצריך לישבע לי אח\"כ ישבע לי עתה כי יודע אני שלא ישבע ויצטרך להחזיר לי מעותי ובזה אמרינן נזקקים לתובע תחילה ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אין מודה מקצת חייב כו' בשבועות דף מ\"ב וז\"ל הרא\"ש שם דף נ\"ח סוף ע\"ב פי' ריב\"א דנפקא לן מההוא דרשה דבריש מרובה שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים והיינו שלא במשקל ובמנין ובמכילתא יליף לה מכסף או כלים מה כסף שדרכו להמנות אף כלים שדרכן להמנות מכאן אמרו כל טענה שאינה במדה כו': "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אמר לו בית מלא פירות יש לי כו' עד אפי' תבעו בית זה כו' התוס' הקשו ז\"ל וא\"ת אמאי לא חשיב בית זה מלא דבר שבמדה דכיון דא\"ל בית זה מלא וזה מחזיר לו חסרה חסרונה נראה והרי הוא כזה אומר עד הגג וזה אומר עד הזיז וי\"ל דכשאין חסרה אלא מעט מקרי מלאה ואין ידוע מה ביניהם א\"נ בעינן שיזכור מדה בהודאתו עכ\"ל התוס' כ\"כ אלשון המשנה דלא קתני אלא בית מלא פירות מסרתי לך והלה משיבו מה שהנחת אתה נוטל ע\"ש ובזה כתבו שני התירוצים בל' א\"נ כו' אבל רבי' שכתב שני בבות צ\"ל בבבא דבית מלא כו' תירוץ הראשון ובבבא די' כורין כו' תירוץ השני וק\"ל ועמ\"ש הר\"ן שם: עד הזיז פירש\"י קורה של עלייה הבולט לתוך הבית. וכגון שהרקיבו בפשיעתו כו' דאל\"כ הו\"ל הילך כו' וא\"ת א\"כ לעיל בסמוך גבי תבעו ק' דינרים כו' וזה השיבו אין לך בידי אלא צרור מעות כו' כ\"כ טעמא דבעינן דבר שבמדה ובמנין הא בלא\"ה ליכא ש\"ד כיון שא\"ל מה שהנחת אתה נוטל והו\"ל הילך דהתם ודאי דוחק לומר שהעלו המעות חלודה ונתקלקלו וגם א\"ל שנאבדו ונגנבו דהא א\"ל מה שהנחת אתה נוטל והול\"ל גם ברישא דרישא כתב כיצד י' דינרין כו' יש לי בידך כו' דחייב הול\"ל דמיירי שנתקלקלו באופן דאין בו (משא\"כ) [משום] הילך ואף דהר\"ן כתב דגם ברישא במה שהנחת אתה נוטל צ\"ל דמיירי כשהרקיבו וה\"ק ליה המדה שהנחת הרי היא במקומה אלא שנתקלקלו הפירות ובעינא לשלומי לך עכ\"ל מכל מקום ק' דהו\"ל לרבינו לכתוב כן גם ברישא [דרישא]. וגם הר\"ן נזהר ולא כ\"כ כ\"א אפירות ולא אמעות. וי\"ל דשאני סך פירות בזה דמסתמא יחד להמפקיד מקום להניחם שם ושיוך בהם הילך כשאומר מה שהנחת במקומך המיוחד אתה נוטל משא\"כ מעות דאף <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> הניחן לפקדון בידו מ\"מ מסתמא לא אמר המפקיד להניחם במקום מיוחד ומ\"ש לו עתה מה שהנחת אתה נוטל ר\"ל תשתלם ממקום שהנחתו שם לכך לא הו\"ל בזה דין הילך ואף שברישא דרישא כתב רבינו ז\"ל או כור תבואה כו' אין בידי אלא לתך חייב שם דלא הודה לו אלא מלתך אין מדרך בני אדם ליחד מקום ללתך תבואה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " תבעו מנורה גדולה כו' שם בגמרא דף מ\"ג דמה שטענו לא הודה לו אבל בת י' ליטרא איכא למימר הואיל ויכול לגררה ולהעמידה על ה' ליטרין וכן של פרקים מודה ליה מינה היא וכן אזור של פרקים הואיל ואפשר לחלק ובאזור שאינו של פרקים פירש\"י שאם תחתוך אותה לשנים ראשיה ניכרין: תבעו יריעה של עשרה מדות כו' ז\"א בגמרא והרמב\"ם פ\"ג מטוען [כתבו] והטעם מפני שיכול לחתכה ולהעמידה על ה' דהכל מיקרי יריעה ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " (לא) אין הודאה בשטר כו' עד אין הודאתו מחייבת שבועה בריש ב\"מ ד\"ד העלו כן הרי\"ף והרא\"ש ע\"ש ועמ\"ש לעיל ריש סי' פ\"ז ס\"ד בדרישה ושם הבאתי ל' הגמרא ול' הרי\"ף והרא\"ש ושהרא\"ש כתב ב' הטעמים הכתובים שם בגמרא האחד משום דשטר הוא שיעבוד קרקעות והשני משום דחשיב הילך וגם רבינו כתב ה\"ט דהילך שם סי' פ\"ז ס\"ד בשם בעל העיטור וכתבתי שם דיש נ\"מ לדינא בהני טעמי דטעם דהילך לא שייך אלא כשיש לו קרקע בנ\"ח או משועבדים דבשטר שבידו ��שוב כגבוי והיינו הילך משא\"כ לטעמא דשטר מיקרי ש\"ק דאז אף אם אין לו קרקע מ\"מ השטר מיחשב ש\"ק הואיל דאי הוה ליה הוי מצי גבי ביה כו' וכמ\"ש כאן בדרישה בסמוך סל\"ח ע\"ש וכיון דה\"ט הוא טעם כללי לפטרו משבועה אפי' היכא דאין לו קרקע כלל מש\"ה כתבו רבינו כאן ובכמה דוכתי לבד ומ\"מ איכא נ\"מ בטענות דהילך ללמוד ממנו דגם משכון נקרא הילך ק\"ו משטר דחשבו הגמרא להילך מש\"ה כתב הרא\"ש טעמא דהילך ג\"כ וגם רבינו כתבו שם ר\"ס פ\"ז אדין משכון ז\"ל דמשכון חשיב שפיר הילך דהא אפי' שטר חשיב הילך ועד\"ר ר\"ס פ\"ז וזהו דלא כמ\"ש ב\"י בתרתי וכמ\"ש בדרישה בסי' זה ס\"ח ע\"ש ודו\"ק: ומש\"ר ל\"מ כו' עד שאין כאן שבועה כלל ר\"ל אצל הנתבע: ומ\"ש וכשם שאין נשבעים על כפירת ש\"ק צ\"ע היאך שייך למצוא שישבע על כפירת ש\"ק דהיינו שטר הא ודאי כה\"ג בעל השטר נשבע ונוטל כמש\"ר כאן ולעיל סי' פ\"ב מיהו י\"ל דמצינו זה כשהלוהו בעדים בקנין וכמש\"ר בסמוך סל\"ה דאף דסתם קנין לכתיבה עומד מ\"מ כל שלא נכתב נאמן הלוה לומר פרעתי וכמ\"ש סי' ע' שכן הוא (הדבר רשות לא כמודה) [הדין א\"נ במודה] בב\"ד דטורף לקוחות ונאמן לומר פרעתי כמש\"ר בסי' ל\"ט ס\"י ע\"ש ולאינך דעות דס\"ל דאינו נאמן לומר פרעתי צ\"ל דהאי שיעבוד ל\"ד הוא אלא ר\"ל כשם שאין נשבעים על קרקעות וכמ\"ש לקמן סי' צ\"ה ומשה\"נ דקדק רש\"י שם בלשונו בדף ד' וכתב ז\"ל כשם שאין נשבעים על קרקעות כו' ולא כתב ש\"ק וכתב עוד שם אזה ז\"ל דהא קרקעות אמעיטו משבועה פ' הדיינים וכן מוכח מדכתבו שם בגמרא ורש\"י וכל הפוסקים בפשיטות וכשם שאין נשבעין אכפירת ש\"ק וק' מהיכא פשיטא להו לומר כן א\"ל דקאי אקרקעות עצמן דנפקא מקרא וגם י\"ל דקרקעות עצמן קרי להו שיעבוד דהא תבעו קרקע שהיא שלו או משועבד לו דהוא כופר א\"נ י\"ל דמשכחת במלוה ע\"פ כשיש ללוה קרקעות בנ\"ח שמשועבדין מן התורה למלוה ואין מ\"מ נשבע עליהן וכמש\"ר בשם התוס' והרא\"ש בסמוך אבל זה דוחק דהא הכא בשטר מיירי גם אכתי לא הביאו התוס' והרא\"ש עד לבסוף ואיך יכתוב כ\"כ בפשיטות כיון דרבינו לא ס\"ל הכי לכך מחוורתא כשינויא קמא: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " הוציא עליו שטר כו' שם ד\"ד והבאתי לשונו בדרישה ר\"ס פ\"ז ע\"ש: ונמצא שלא הודה לו אלא מה שבשטר כו' ר\"ל וכבר כתבנו דהודאה שכתובה אינה מביאתו לידי ש\"ד ובלאה\"נ להרמב\"ם דבסמוך כל דמודה בדבר שאינו יכול לכפור בו הוה כהילך ובהמותר הו\"ל ככופר הכל ועד\"ר בסמוך סל\"ט: שהודה לו באחד יותר על משמעות השטר פי' ואותו א' הוי כמלוה ע\"פ ולא הוי ש\"ק: שאם היה רוצה היה אומר כו' ול\"ד למ\"מ דלא חשבינן ליה משיב אבידה משום דלא היה יכול להעיז לכפור הכל וחייב ש\"ד דשאני הכא דזה לא מיחשב להעזה כיון דל' השטר מסייעו: אפ\"ה פטור פי' מש\"ד ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " פטור משבועה כו' ונתן בעה\"ת טעם לדבר משום דאין מ\"מ חייב אלא כשקדמה תביעה להודאה: "
+                ],
+                [
+                    " כך הודאת מלוה בקנין כו' דסתם קנין לכתיבה עומד: ודינו כשטר פי' לטרוף בו משועבדים וא\"כ הו\"ל כש\"ק דלית ביה דין הודאה במקצת ואע\"ג שכבר כתבתי לעיל בסי' מ\"ג ובכמה מקומות דהרא\"ש ורבינו ס\"ל דקנין לא הוי כשטר וכל זמן שלא נכתב לא גבי ממשעבדי הא ג\"כ כתבתי והוכחתי שם דאם עדי הקנין לפנינו וזוכרים זמן הקנין גם הרא\"ש ורבינו ס\"ל דגבי ממשעבדי וה\"נ איירי בכה\"ג והא דסתם רבינו משום דלבעה\"ת שהוא בעל דין זה ס\"ל דלעולם אמרינן עדי הקנין כעדי השטר וגם משום דאין כאן מקומו לחלק בזה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ן כתב בד\"א כו' הרמב\"ן לא פליג אאחד מהדברים הנזכרים עד השתא אלא משום שבא לכתוב שהתוס' והרא\"ש לא ס\"ל הכי להכי נקט ל' והרמב\"ן כתב בלשון פלוגתא דכל הני דפרט הרמב\"ן דנשבע בהו ש\"ד אי איתא דס\"ל המלוה ע\"פ ג\"כ פטור מש\"ד כ\"ש הני גם הרא\"ש פרק שבועת הפקדון מייתי לדברי הרמב\"ן שחולק אדברי התוס' הנ\"ל וס\"ל דאפי' יש ללוה קרקע אם אין השטר או עדי הקנין לפנינו נשבע ש\"ד וכתב עליו הרא\"ש שאין דבריו נראין לו כו' ע\"ש ורבינו קיצר בהעתקת ל' הרמב\"ן ועיין באשר\"י שם: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל התוס' כתבו כו' בב\"מ דף ד' וגם בפרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל\"ז) כ\"כ ועד\"ר: א\"כ כל מלוה היא ש\"ק ואפילו מלוה ע\"פ נמי נשתעבדו נכסיו והא דלא גבי מלקוחות משום דאין ההלואה ידועה כיון שאין עדים בדבר ואפי' אם הלוה מודה דחיישינן לקנוניא ואם היה הלוקח מודה היה גובה ממנו כ\"כ הרא\"ש בס\"פ שבועת הפקדון וקאי שם אדברי הרמב\"ן ואיירי מדין תורה ודאי מתקנת חז\"ל אף אם הלוקח מודה בהלואה אם לא ידע בה בשעת הלקיחה פשיטא דאינו טורף ממנו: ליכא שום ש\"ד פירוש אבל שבועה דרבנן כגון הנשבעים ונוטלין נשבעין עליהן כדלקמן סי' צ\"ב מ\"ו ר\"ש: ולא משכחת ש\"ד אא\"כ אין ללוה קרקע או שמחל לו השיעבוד זה פשוט דמי שמחל לו השיעבוד דבני חרי דמכל שכן מחל לו שיעבוד דמשועבדין ומשמע דוקא במלוה על פה נשבע בכהאי גוונא הא בשטר אפילו בכהאי גוונא אינו נשבע וזהו מטעם דכתבתי לעיל דהשטר בעצמו מיחשב כתבעו בקרקע ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " הוציא עליו כ\"י כו' כ\"כ הרמב\"ן ובעה\"ת בשער ז' דמנה בכת\"י איירי אפי' יש בו נאמנות דא\"י לכפור וכ\"כ (לעיל ס\"ט) [המ\"מ] פ\"ד מטוען בשם הרמב\"ן וזהו דלא כהרמב\"ם דמחשיב ליה כאומר הילך דכיון דא\"י לכפור במה שכתוב בו הוי ככופר הכל ועד\"ר מ\"ש על הב\"י דכתב ז\"ל ומ\"מ אין נ\"מ לענין דינא כו'. נשבע על מחצה כמו שנתבאר לעיל סימן ל\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " והוי כשאר תביעות שבע\"פ כו' ר\"ל ע\"ד שכתב לפני זה לכל מר כדאית ליה ולהתוס' ולהרא\"ש כבר נתבאר דאם לית ליה קרקעות אע\"ג דבמלוה בשטר אין נשבע בכה\"ג בכ\"י נשבע כדין מלוה ע\"פ שנשבע בכיוצא בזה דוקא וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כל הנשבעים שבתורה כו' שבועות הכתובים בתורה הן ג' מ\"מ ועד אחד מכחישו ושבועת שומרין ונשבע בהן הנתבע ונפטר כדכתיב ולקח בעליו ולא ישלם וזולתם ליכא שבועה דאורייתא אלא שחכמי המשנה תקנו שבועה ותקנתם היה שישבע התובע ויטול: "
+                ],
+                [
+                    " ואלו נשבעים כו' ריש פרק כל הנשבעים ואלו נשבעים ונוטלים השכיר והנגזל כו' והתחיל רבינו בדינא דשכיר הנזכר ראשון ובסימנים הבאים יפרש דינו של כ\"א וא' מהאחרים ומש\"ה התחיל וכתב ואלו ל' רבים משום דקאי נמי אאינך שבסימנים שאחריו וק\"ל: בין אם יאמר לו פרעתיך כל שכרך כו' לאפוקי ר\"י דפליג שם במשנה וס\"ל דאינו נוטל בשבועה עד שתהא שם הודאה במקצת דאו דוקא הפכו השבועה מבע\"ה על השכיר שיהא נשבע ונוטל אלא כת\"ק: נשבע השכיר בנק\"ח כו' שם דף מ\"ב מפרש טעמא משום דבע\"ה טרוד בפועליו ופירש\"י שנותן שכר לכמה פועלים וכסבור שנתן לזה. וז\"ל התוס' ולא פלוג חכמים בין יש לו פועל א' ליש לו פועלים הרבה ובירושלמי קאמר עסקיו מרובים ע\"כ וכן פי' ר\"ל דל\"ד קאמר פועלים אלא טרוד בעסקיו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ובלבד שתהא הכפירה כו' וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ג מטוען ועמ\"ש פ\"ג מטוען ועמ\"ש בדרישה בסוף הסימן: ומסתברא כדברי הרמב\"ם טעמו (עיין בב\"י) [ועיין בב\"ח שמביאו]: "
+                ],
+                [
+                    " ועוד כתב הרמב\"ם כו' בפרק י\"א דשכירות כ\"כ וטעמו כתב המ\"מ (עיין בב\"ח שמביאו) ואין זה סותר למ\"ש בב\"י בטעם דאינו נשבע ונוטל כ\"א כשהכפירה היא ב' כסף די\"ל כיון דבעלמא אין מיחשב טענת ממון לישבע עליו ש\"ח פחות מב' כסף הה\"נ בשכירות לא תקנו חז\"ל שלא יהא ב\"ה נאמן כ\"א בתביעה חשובה כזו ואם היא תביעה דב' כסף דיש בו תקנה אז מן הדין היה להשכיר ליטול בלא שבועה מש\"ה ס\"ל דגם כשהשכיר קטן נשבע ונוטל ועמ\"ש עוד מזה בסמוך: אלא ישבע בע\"ה אע\"פ שתובעו קטן פי' וקיי\"ל דאין נשבעים על טענת קטן ושמש\"ר בסי' צ\"א וצ\"ו הכא בשכיר החמירו ואמרו שמשביעין על טענתו: וראיתי בנוסחאות כו' לשון רבינו הוא ואמר שראה בנוסחאות הרמב\"ם שכתוב בהן אפילו השוכר קטן כו' ור\"ל דלפי האי נוסחא לק\"מ אדברי הרמב\"ם דאף ע\"ג דאין מוציאין ממון מהקטן בשאר תביעות וכמש\"ר סימן צ\"ו שאני הכא שיש בזה הנאה לקטן שימצא לעשות מלאכתו אבל בלא האי טעמא לא היה נוטל השכיר כיון דאין מוציאין מן הקטן בשום מקום הוי אמרינן דלא (שתקנה) תקנו חז\"ל אזה וכנ\"ל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ודוקא ששכרו בעדים כו' מימרא דר\"נ שם דף מ\"ה ופירש\"י שיש עדים שא\"ל עשה עמי היום מלאכה בשכר ועשה עמו מלאכה וכתב המ\"מ דאל\"כ אין עדי השכירה כלום כי שמא אע\"פ ששכרו לא עשה עמו מלאכה: אבל שכרו שלא בעדים כו' [עיין ל' הגמרא בב\"ח]: ותבעו קודם שעבר זמנו כו' משנה בס\"פ המקבל והובאה שם בגמרא הנ\"ל: דהיינו שכיר יום כל הלילה כו' יתבאר לקמן בדברי רבינו סימן של\"ט ע\"ש נאמן לומר פרעתיך כו' פי' בלא ש\"ח כעין דאורייתא אבל היסת בעי ובס\"א כתוב ובשבועה. במגו דלא שכרתיך ה\"ט הוא בגמרא וכתבו התוס' שם וא\"ת כו' [עיין בב\"ח שמביאו]: דהו\"ל העזה משא\"כ במודה מקצת שאין כאן העזה כ\"כ דאמרינן בכוליה בעי דלודיה כו' וכמ\"ש לעיל סי' פ\"ז: ואם טוען ספק כו' צ\"ע דאין לזה התלות בדברי ר\"י ובריש הסימן הו\"ל לכתבו וי\"ל דקמ\"ל דאפילו בזה ששכר בלא עדים דיש לו מגו קצת אפ\"ה כשטוען הבע\"ה ספק נוטל השכיר בלא שבועה: והרמב\"ם כתב שאין חילוק כו' בפי\"א דשכירות כ\"כ: ומ\"ש והכי מסתברא אע\"ג דגם הרא\"ש ורבינו ס\"ל דמגו דהעזה לא אמרינן וכמ\"ש ר\"ס רצ\"ו מ\"מ שאני הכא דמה ששכיר נשבע ונוטל אינו אלא מפני התקנה ולכך אמרי' אפילו מגו גרוע כזה לאוקמי לבע\"ה אדיני' וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש בהדיא בשמעתין בפ' כל הנשבעין ולקמן סי' צ\"ג הארכתי בזה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמ\"ה שצריך לישבע ש\"ד הטעם כיון כו' [עיין בב\"ח דמביאו בשם ה\"ה] נמצא האי שצריך לישבע ש\"ד שכתב רבינו בשמו ל\"ד אלא ר\"ל ש\"ח כעין של תורה שהרי אינו מכחיש את העד לומר שלא שכרו אלא שאומר שפרעו ועד\"ר: והר\"ר ישעיה כ' שהשכיר נשבע ונוטל טעמו נראה דס\"ל דאין זה מגו די\"ל דלא היה יכול להעיז נגד שנים העד והשכיר לומר לא שכרתיך וק\"ל. והרמב\"ם כ' שע\"א אינו כלום כו' שם בפי\"א וטעמו כ' המ\"מ שם מדאמרינן בגמ' שכרו בעדים משמע אבל לא בע\"א ועוד דמן הדין לא היה להשכיר ליטול בשבועה אפי' כששכרו בעדים אלא מכח התקנה ובע\"א לא מצינו שהתקינו וחזר הדין לדין תורה ואין שם תקנה בשכיר יותר מבשאר תובעים עכ\"ל המ\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " תבעו אחר שעבר זמנו כו' טעמא דמילתא איתא שם בגמרא דחזקה היא דאין הפועלים משהא שכירתו עד לאחר זמנו אם לא שתבעו בזמנו ולא נתנו לו וכמש\"ר אחר זה: ואם יש עדים שתבעו כו' בפרק המקבל ע\"ש דף קי\"ג דקאמר ולעולם לא פרע ליה אמר רב חמא בר עוקבא כנגד אותו היום של תביעה. וז\"ל הרמב\"ם בפי\"א דשכירות הביא ראיה שתבעו כל זמנו ה\"ז נשבע ונוטל כל אותו היום של תביעה כיצד היה עושה עמו ביום שני עד הערב זמנו כל ליל ג' וביום הג' אינו נשבע ונוטל ואם הביא עדים שהיה תובע כל ליל ג' ה\"ו נשבע ונוטל כל יום ג' אבל מליל ד' והלאה המע\"ה וכן אם הביא עדים שהיה תובעו והולך עד יום ה' ה\"ז נשבע ונוטל כל יום ה' עכ\"ל הרמב\"ם שם. ודבריו צריכין ביאור דלכאורה ק' דמאחר דהתחיל וכ' דאין נותנין אלא או יום או לילה נגד תביעתו למה כ' אח\"כ דאם היה תובעו והולך עד יום ה' דנותנין לו כל יום ה' דמשמע כל יום ה' דהיינו יום ולילה. גם לא הול\"ל ל' וכן אם הביא כיון דאינו דומה למ\"ש לפני זה. וע\"ק דהתחיל בתביעת עונה א' כל ליל ג' ואח\"כ שינה וכ' וכן אם היה תובעו עד יום ה' כו' דמשמע דאיירי דתובעו לילה ויום. וגם ק' למה שינה וכ' ל' תובעו והולך כו' ולא כתב ל' והולך בתביעת ליל ג'. ויש מתרצים קושיא א' ואומרים דמ\"ש הרמב\"ם וכן אם הביא עדים שהיה תובעו והולך עד יום ה' כו' דהו\"ל יום (א\"ו הנקר) [ד' ולילה] ור\"ל שהיה תובעו גם בליל ה' עד שחרית דיום ה' וע\"ז קאמר ה\"ז נשבע ונוטל כל יום ה' והיינו עונה א'. אבל שיבוש הוא בעיני. חדא שהרי רבינו בעל הטור הביא כאן ל' הרמב\"ם וכ' בשמו עד סוף יום ד' והיינו עד התחלת ליל ה'. ועוד דלמה ליה לכתוב כן שהיה תובעו כל ליל ד' ויום ד' וליל ה' הלא בתביעת עונה א' סגי ליה וליתן לו אחריה עונה א' להיות נשבע ונוטל. ועוד דאף לפי פירושם לא נתיישבו שאר השינוים הנ\"ל בדברי הרמב\"ם. לכן נלע\"ד דישוב הדקדוקים והשינוים הנ\"ל חדא באידך תליא. דס\"ל להרמב\"ם דמ\"ש ר' חמא בר עוקבא כנגד אותו יום של תביעה פירוש יום זמן וכאילו אמר כנגד זמן של תביעה ור\"ל דנותנין לו זמן להיות נאמן לישבע וליטול כזמן התביעה והיינו דאם התביעה היתה עונה א' בליל ג' אז ג\"כ אין לו זמן להיות נאמן לישבע וליטול אלא עונה א' דהיינו יום ג'. ואחר כך כתב הרב רבינו משה בר מיימוני וכן וה\"ה אם היתה תביעתו כל יום ד' דהיינו ב' עונות עד תחילת יום ה' זמנו לישבע וליטול הוא ג\"כ ב' עונות דהיינו כל יום ה'. והא דכ' הרמב\"ם דין זה אכשתובעו כל יום ד' דנותנין לו כל יום ה' ולא כתבו איום ג' וד'. י\"ל דלמדנו אגב דין אחר דל\"ת דאין נותנין לו אלא זמן א' אחר תביעה הוא (מ\"ש) וכדעת רש\"י וכתבתי לשונו בדרישה ע\"ש. גם י\"ל דאורחא דמילתא דשכירים הוא כן דאחר כלות פעולתן בראשונה שאין הבע\"ה פורע להן מעצמו בליל ג' שהוא בלילה שאחר פעולתן רגילין לתבוע אותן בסוף הלילה ובראותן שגם ביום שאחר התביעה אין משלמין תובעין והולכין כל הלילה וכל היום שאחריו וק\"ל. ובזה מיושבים ג\"כ דברי רבינו דמתחילה כ' דאם יש עדים שתבעו בסוף זמנו דנשבע ונוטל כדי משך זמנו והיינו דברי רב חמא דאמר כנגד אותו יום של תביעה ופי' יום מל' זמן. וכתב כיצד כו' ופירש דהאי זמן ר\"ל זמן א' והוא ע\"פ משמעות ל' רש\"י והרי\"ף הנ\"ל דכתבו בפירושם זמן אחד בלבד וכתב הר\"ן על דבריהן דמשמע דאין נותנין לו אלא זמן הראשון כנגד תביעתו לבד וכמ\"ש בדרישה לשונו ואח\"כ כתב דברי הרמב\"ם דלמדני דל\"ד קאמר זמן ראשון אלא כנגד כל תביעה ול\"ד עונה א' אלא כזמן התביעה כן גם היא זמן שנותנין לו וכמ\"ש. ומדלא כתב ל' הרמב\"ם בל' פלוגתא וגם דוחק לומר שרבינו סתם דבריו נגד הרא\"ש אביו נ\"ל דרבינו ס\"ל דאף שהרי\"ף והרא\"ש כתבו דאינו נותנין לו אלא למחר בלבד כוונתן דכנגד התביעה הראשונה אין נותנין לו אלא למחר לבד ולאפוקי ממאי דס\"ד דהמקשן דנותנין לו זמן לעולם אחר תביעה ראשונה אבל יכול להיות דגם הן מודין דאם חזרו ותבעו אחר אותו זמן שנתנו לו ולא שילם לו דנותנין לו עוד זמן כזמן התביעה וכדכתב הרמב\"ם. גם ס\"ל לרבינו דאף שסתמו הרי\"ף והרא\"ש וכתבו דנותנין לו יום אינו ר\"ל יום ולילה אלא ג\"כ כוונתן יום זמן ור\"ל דנותנין לו כזמן התביעה וכדברי הרמב\"ם ולית בינייהו פלוגתא שהרי על הרוב הרמב\"ם בשיטת רבו דרבו הרי\"ף אזיל וק\"ל ועד\"ר ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם חלוקים על הקציצה כו' שם דף מ\"ה דקציצה ודאי מידכר דכירי אינשי משא\"כ בפרעון: ומ\"ש שהאומן אומר בגמרא נקט ג\"כ ל' אומן ומיירי בשכיר כדמוכח התם אבל הרמב\"ם כתב בהדיא שהשכיר אומר כו' והוא יותר נכון: שהאומן אומר קצצת ג' כו' כן הגיהו מ\"ו ר\"ש ז\"ל וכן הוא ברמב\"ם ונראה דהגיה כן כדי להשוות ל' זה עם מ\"ש אחר זה במודה מקצת שטוען הבע\"ה נתתי לך א' מהן מיירי דבע\"ה טוען קצצתי לך ב' ונתתי לך א' מהן אלא דשם נמי ק' למה נקיט מודה מקצת בהאי לישנא דהומ\"ל דהשכיר טוען קצצת לי ב' ולא נתת לי כלום והבע\"ה טוען לא קצצתי לך אלא א' ועדיין הוא בידי ליתנו לך וכופר הכל באומר לא קצצתי לך אלא א' ונתתיהו לך והאומן אומר קצצת לי ב' ולא נתת לי א' מהן וכן הוא בגמ' שם ברישא בכופר הכל ובסיפא במ\"מ: שאומר קצצתי לך ב' ופרעתיך פי' וגם התובע מודה שפרעו ב' אלא שאומר קצצת לי ג' נמצא שאחד נשאר בידך וכן במ\"מ שאומר נתתי לך א' ונשאר לך א' בידי שלא קצצתי לך אלא ב' והתובע אומר ג' קצצת עמי ונשאר לי בידך ב' דאל\"כ היו מחולקים בפרעון וא\"כ השכיר היה לו לישבע וליטול וכ\"כ מ\"ו ר\"ש ז\"ל ועד\"ר: נשבע כעין דאורייתא ונפטר נראה דמשום כופר הכל נקט כן אבל במ\"מ חיוב ש\"ד ממש ומשום דלא בא רבינו כאן אלא לומר דאפילו בכופר הכל וה\"ה בהילך בעינן ש\"ח משום כדי חייו של השכיר מש\"ה נקט בלשונו כעין דאורייתא וכ\"כ הרא\"ש ולאפוקי מהר\"ן בשם הרי\"ף ע\"ש וכבר ידעינן שעל הרוב היכא דמוזכר בגמרא ובפוסקים ל' בין בין או ל\"ש ל\"ש הרבותא היא בראשונה וה\"נ קאמר ל\"ש אם כופר הכל שצריך לישבע עליה ש\"ח כמו שהוא צריך לישבע במ\"מ וק\"ל ועיין במיימוני שלא כתב שם ל\"ש מ\"מ אלא כ' שם תרי מיני כופר הכל וז\"ל אע\"פ שכבר נתן לו השתים או שא\"ל הילך ה\"ז נשבע בנק\"ח וא\"ש טפי ודוק ועד\"ר: וכ' הרמב\"ם בד\"א כו' עד נשבע כעין דאורייתא כבר כתבתי דהרמב\"ם לא נקט בלשונו שם אלא כופר הכל גם בזה כ' דאם (שכרו) [תבעו] אחר זמנו או שלא בעדים ישבע היסת שלא קצץ לו אלא מה שכבר נתן לו או שלא נשאר בידו אלא זה שאומר לו הילך כדין כל הטענות עכ\"ל ורבינו קיצר בהעתקה ויותר נראה להגיה תיבת הילך בהעתקתו לדברי הרמב\"ם וצ\"ל שלא נשאר אצלו אלא מה שא\"ל הילך כו' ומש\"ה אמר דסגי בשבועת היסת ועד\"ר: אבל שכרו שלא בעדים או שתבעו אחר זמנו כצ\"ל והוא כן ברמב\"ם ובש\"ע: במגו שלא שכרתיך פי' היכא דליכא עדים או פרעתיך לאחר זמנו ורבינו חדא מינייהו נקט. וברמב\"ם לא כתב שום מגו ע\"ש. ואע\"ג דמגו דהעזה הוא שאני שבועת שכיר דתק\"ח היא ובמגו כל דהו מוקמינן אדיניה אשר\"י ר\"פ כל הנשבעין. ואזלי הרמב\"ם ורבינו דסבר כוותיה לטעמייהו שכתבו בסימן זה ס\"ה שבשכרו שלא בעדים נאמן בכל ענין ודלא כפיר\"י דלשם: "
+                ],
+                [
+                    " הנותן טליתו לאומן כו' אע\"ג דכבר כ' דין אומן בדין שכיר בקציצה חזר וכתב דין אומן לאשמועינן החילוק שבין אם הטלית בידו או לא שזה לא שייך בשכיר ועוד לאשמועינן דהכא באומן אין חילוק בין שבאו לדון לענין קציצה או לענין פרעון דהא לא מחלק בהכי וגם הרמב\"ם כ' ע\"ז שאין דינו כדין השכיר ורומז לזה וכמ\"ש בדרישה והטעם דבנותן טליתו לאומן לא שייך לומר שהוא טרוד בפועליו כ\"כ ועוד דבשכיר שנושא נפשו אל השכירות דכל יום יותר מהאומן לפיכך דקדקו והקילו בו ועד\"ר מ\"ש עוד מזה: כאשר יתבאר סי' קל\"ד: ומיהו צריך לישבע בנק\"ח זהו כדעת הגאונים שכ\"ר לעיל סי' ע\"ב סי\"א ומטעם כיון שאינו נשבע על גופו של משכון וכמ\"ש שם: נשבע בע\"ה היסת כו' עד\"ר שם מפורש דלהרמב\"ם היינו דוקא בתבעו אחר זמנו. אבל תבעו בזמנו ס\"ל להרמב\"ם דג\"כ נשבע בנק\"ח בקציצה כמו בשכיר. מיהו בנק\"ח נפטר הבע\"ה אפי' אם מחולק עמו בהפרעון וע\"ש מ\"ש בשם המ\"מ והב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואע\"פ שמגלגלין שבועה כו' נ\"ל דצ\"ל אשבועה וכדמסיק אין מגלגלין על שבועת שכיר: ומש\"ר כאשר אפרש בע\"ה הוא בסי' צ\"ד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ל' הרמב\"ם כו' בפי\"א דשכירות כ\"כ ועד\"ר שם מבואר הכל: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' היה שכרו פרוטה א' כו' ז\"ל המ\"מ שם ודוקא בפרוטה אבל בפחות מכאן מבואר בפ' הזהב שאין ישיבת הדיינים בפחות מש\"פ ודע שרבינו נחלק על רבותיו בדין הנשבעין ונוטלין פ\"ג מטוען וא\"כ מ\"ש כאן כו' ועד\"ר שם כתבתי ישובו דהמ\"מ ומ\"ש הב\"י בסתירתו ועיין בב\"י מ\"ש הוא בישוב דברי הרמב\"ם דבזה מתורצים ג\"כ דברי רבינו שכ' כאן בשמו ואפי' היה שכרו פרוטה א' ובריש הסי' כ' בשמו שצריך שתהא הכפירה ב' מעים ועד\"ר שם כתבתי עוד ל' הכ\"מ גם מה שנ\"ל בישוב דברי הרמב\"ם ודברי רבינו ובישוב דברי המ\"ש מסתירת ב\"י ע\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " נגזל נשבע כעין דאורייתא ונוטל כו' עד שלא ברשות למשכנו כו' ז\"ל המשנה ר\"פ כל הנשבעים נגזל כיצד היו מעידים אותו שנכנס לתוך ביתו של חבירו למשכנו שלא ברשות וא\"ל תן לי כלי שנטלת והלה אומר לא נטלתי ה\"ז נשבע ונוטל ופריך בגמרא למשכנו ודילמא לא משכנו דהא עביד איניש דגזים ולא עביד אימא ומשכנו וניחזי מאי משכנו (ופירש\"י אותן עדים שהעידו שמשכנו יעידו מה משכנו ומה שבועה יש) אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן בטוענו כלים הניטלים תחת כנפיו ופירש\"י בע\"ה טוען שנטל כלים קטנים שאדם יכול להסתיר תחת כנפי בגדיו ולא הכירו בהם עדים עכ\"ל והנה לפ\"ז נוכל לומר שהעדים לא ראו להדיא שהוציא כלים אלא ראוהו שהוציא דבר מכוסה תחת כנפיו ולא ידעו מה הוא וכמדומה להם שהם כלים וכ\"כ ב\"י בשם המרשים שכ\"כ לטעמו דרב האי שבסמוך דס\"ל בטוענו בדבר שאינו אמוד דנשבע ונפטר אבל התוס' והרא\"ש כתבו שם אדברי ר\"י שמתרץ בטוענו כלים הנטלים תחת כנפיו ז\"ל והכירו העדים במקצת והוא טוען שהטמין יותר ממה שראו העדים וכ\"כ הרא\"ש וז\"ל וכגון שראו העדים שהטמין כלי שאין יכול לכפור ולומר שלא הטמין כלום א\"נ ידעו במקצת כלים שהטמין והיא טוען שהטמין יותר ממה שראו העדים עכ\"ל. ונראה מוכח מדברי הרא\"ש מיניה וביה שפתחו שראו שהטמין כלים וסיים שאין יכול לכפור ולומר שלא הטמין כלים שט\"ס הוא מ\"ש שלא הטמין כלום בוי\"ו וצ\"ל שלא הטמין כלים ביו\"ד וכן מוכח קצת מל' הגמרא דהא כבר תירץ הגמרא אימא ומשכנו והיינו שראו עדים שהוציא דבר ושוב אינו יכול לומר שלא נטל כלום אלא דאכתי הוי ק' ממ\"נ אם משכנו והוציאו בגלוי ק' וניחזי מאי משכנו ואי הוציא בטמון וכדמתרץ ר\"י איך ידענו שמשכנו דכוונת התרצן הוא <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> דילמא תבן או עפרורית הוציא תחת כנפיו וליישב זה כתבו התוס' והרא\"ש שהשיב על קושיא זו שראו העדים שהוציא כלים דתו לא מצי לכפור ולומר שלא הוציא כלים כ\"א תבן או עפרורית וכוונת הרא\"ש באוקימתא קמייתא שראו העדים שהוציא כלים ואינם יודעים מה הם וכמה שווים והבע\"ה טוען שהם שווין כך וכך ובאוקימתא בתרא מוקי לה שהכירו העדים הכלים שהוציא בעינא אלא שטוען הנגזל שהוציא יותר וקמ\"ל בזה דאע\"ג דאיכא קצת הוכחה שלא היו יותר כיון דלא ראו העדים יותר אפ\"ה הנגזל נשבע ונוטל והן הן ג\"כ דברי התוס' הנ\"ל והן הן דברי רבינו דכתב בשתי אוקימתות דהרא\"ש דמתחלה כ' שראוהו שהוציא כלים תחת כנפיו ואינן יודעים מה הן ואח\"כ כתב ואפילו אם העדים מכירים דאיכא הוכחה כו' וק\"ל והב\"י הביא דברי המרשים שכתב דלא ידעי העדים אי כלים הוציא או תבן או צרורות אדברי רבינו ולא דק דהמרשים כ\"כ לשיטת רש\"י ורבינו בשיטת התוס' והרא\"ש אזיל וכמ\"ש. כן נ\"ל פי' כלל דברי רבינו ועתה אבאר פרטי דבריו מ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ודוקא שהוחזק גזלן בעדים כגון כו' פי' דאילו ראו העדים עתה מה שגזלו וחטף מידו אף שהוא אומר דידי חטפתי הנגזל היה נוטל בלא שבועה ואם טוען אדם על גזלן ממש שגם עתה גזלו ואין לו ראיה עליו פטור הגזלן בלא שבועה כדין חשוד שפטור מהיסת וכמש\"ר בשם גאון בסימן שמ\"ח ס\"י ע\"ש גם בסימן זה בסמוך בס\"ח גם בסימן צ\"ב בדין חשוד לכך אמר שלא הוחזק גזלן ממש אלא שראו עדים שנכנס לבית חבירו שלא ברשות למשכנו כו' ואורחא דמילתא נקט הגמ' דאין דרך בני אדם לגלות לחבריהן שנכנס לבית חבירו לגזלו. אבל (למדנו אינו חושש כו' כ\"כ לשכיר) [למשכנו אינו חושב כ\"כ לעבירה]. ובמש\"ר שלא ברשות ר\"ל לאפוקי אם הבע\"ה הרשהו לבא לביתו ליטול משכון מכלי בעד חובו גם מצינו רשות חז\"ל למשכן בע\"כ של המתחייב כגון אם היה חייב בעד שכירות שהיה שכיר אצלו או שהשכיר לו בהמתו או כליו וכמש\"ר לקמן סי' צ\"ז סכ\"ה דבזה יש רשות למשכנו בעצמו אפי' בלא שליח ב\"ד ע\"ש: ומ\"ש וכשיצא ראוהו שהיו לו כלים תחת כנפיו כו' כבר נתבאר: ומ\"ש בין אם יאמר הגזלן כן נכנסתי למשכנך אבל לא נטלתי כלום והכלים שהוצאתי תחת כנפי שלי הם ובין אם יאמר מעולם לא נכנסתי לביתך ליטול ממך כלום ובין אם יאמר לא נטלתי אלא כלי זה כך היא הגירסא בדפוס ב\"י וכן הוא ל הרמב\"ם שם דין י\"ג ע\"ש (וכאילו אמר בין אם הוא כופר הכל והיינו בשני בבות הראשונות ובין במודה מקצת והיינו בבא ג' וכדברי ר' יודא ורבנן דפליגי בהא במשנה וכן הם דברי הרי\"ף שם) ונראה דאין כוונת רבינו שאומר שמעולם לא נכנם דא\"כ הוא מכחיש העדים ולא היה נאמן אפי' לא ראוהו העדים שהוציא כלים לסברת רבינו שכ' בסמוך ס\"ו וכמ\"ש בדרישה ע\"ש וכן בבבא ראשונה כשאומר לא נטלתי כלום אפי' לא ראו והכירו העדים שהוציא כלים אלא שהוציא כלום הוחזק כפרן אלא ה\"פ בין אם יאמר כן נכנסתי למשכנך כמו שאמרתי שאכנס למשכן אבל כשבאתי לבית נתחרטתי ולא נטלתי כלום בשביל החוב למשכן אותך והכלים שהוצאתי תחת כנפי שלי הן ר\"ל שהפקדתי אותן כבר בידך ועתה נטלתי פקדונו (ודוקא בכה\"ג וע' מזה בס\"ד בפרישה מ\"ש שם) ובין אם יאמר מעולם לא נכנסתי לביתך כו' ר\"ל אפי' קודם שנכנסתי נתחרטתי על מה שאמרתי למשכנך ובשעה שנכנסתי לא היה בדעתי ליטול ממך כלום (וה\"ה אם אמר מתחלת דבורי שדברתי למשכנך לא היה דעתי לעשות כן אלא יש גזים ולא עביד ג\"כ דינא הכי שהנגזל נשבע ונוטל כיון שאמר כן לפני עדים וראוהו שהוציא כלים) ומה שהוצאתי תחת כנפי הם הכלים שהפקדתי בידך כמ\"ש ומה שלא פירש ג\"כ כן בבבא שניה מפני שסמך על מ\"ש בבבא ראשונה ובס\"א הנוסחא איפכא דגרסינן בין אם יאמר מעולם לא נכנסתי לביתך כו' ובין אם יאמר כן נכנסתי למשכנך אבל לא נטלתי כלום והכלים שהוצאתי תחת כנפי שלי הם לפ\"ז מ\"ש והכלים שהוצאתי תחת כנפי שלי הם קאי אשני בבות שלפניו. ונוסחא זו האחרונה כתובה במיימוני פ\"ד דגזילה וא\"ש לפי שיטתו ושיטת הרי\"ף דפי' דמ\"ש לא נכנסתי בזה בא להכחיש העדים וכמ\"ש בשמם בדרישה ע\"ש דלפ\"ז כ\"כ בדרך לא זו אף זו אבל לפי דעת רבינו דאין כוונתו להכחיש העדים וכמ\"ש נוסחא הראשונה א\"ש טפי דהוי בדרך ל\"ז אף זו ומ\"ש בסמוך ס\"ה והוא אומר לא גזלתי כלום או בחובי נטלתי כו' צ\"ל ג\"כ כמו כאן שטוען לא גזלתי משל בע\"ה כנוס אלא כלים שלי שהפקדתי בידו הוצאתי ותדע דאל\"כ למה שינה שם וכתב לא גזלתי ולא כתב לא נטלתי כלום כמ\"ש כאן בטענתו בב' עדים וק\"ל אלא שאחר זה הוסיף לומר שאפילו טוען בחובי נטלתי דבב' עדים כה\"ג היה נוטל בע\"ה בלא שבועה דלא הצריכו שבועה אלא במודה שנכנס אלא שאומר בלא נטל כ\"כ כלים או שלא היו שוים כ\"כ הכלים שלקח וכמ\"ש מ\"מ בע\"א האמינו להנכנס. וכתב מ\"ו ר\"ש ז\"ל דל\"ד הא לנסכא דר' אבא הואיל שלא ראה העד שחטף הכלי מהם וגם אינו מכיר כמה הוציא או כמה היה שוה הכלי שהוציא וכיון שאכילו אם היה כאן ב' עדים שראו שהוציא לא היה בע\"ה נאמן כ\"א בשבועה לכן לא אמרינן בע\"א דהוי משואי\"ל שוב מצאתי כן להדיא במ\"מ עכ\"ל מ\"ו ר\"ש ואכתי ק' הא בטוען בחובי נטלתי ויש ב' עדים כתבתי דנוטל בע\"ה בלא שבועה א\"כ הול\"ל בעד א' מתוך שאי\"ל משלם וצ\"ל דאף דנוטל בב' עדים בלא שבועה מ\"מ אין זה עניינים דאורייתא אלא שחז\"ל החמירו לומר כן ובכזה לא אמרינן מתוך שאיל\"מ כמש\"ר בסימן ע\"ה וק\"ל. וב\"י העלה זה בצ\"ע ולק\"מ כמ\"ש ודוק: ומ\"ש בע\"ה נשבע ונוטל מדסתם רבינו כאן דבע\"ה נשבע ונוטל מוכח דמש\"ר בסמוך ס\"ך דבעינן לנאמנותו דבע\"ה עוד צדדים שהם לטובתו דבע\"ה גם בנגזל והוא שהכלים הוציא טמונים ואין מדרכן להוציאן טמונים והוא אינש דלא צניע כו' דלא כ\"כ אהאי דינא שטוען היוצא את כלי נטלתי כ\"א כשטוען לקוחין הן בידי וכמ\"ש בפריש' בארוכה מלתא בטעמא ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש בד\"א שהבע\"ה אמוד כו' בעיא דאפשיטא שם בגמרא: ומ\"ש אלא שהוא אמוד שיהיו פקדון בידו פי' שהוא איש נאמן שמפקידים בידו דברים כיוצא באלו ב\"י. ונראה דבזה אם היה הבע\"ה טוען בפירוש שלקח מידו כלים שהן של עצמו ולא של פקדון לא היה הבעה\"ב נאמן בשבועה ואף שיש לו מגו דאי בעי היה אומר פקדון היו בידי לאו כל אדם דיני גמירי שטענת בפקדון היא עדיפא א\"נ דהו\"ל מגו להוציא דלא אמרי': ומ\"ש נשבע ונפטר הטעם כיון שאינו מכחיש להעדי' ממש וכמ\"ש והוא ג\"כ אינו אמוד שמעינן לטענתו וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומ\"ש אפי' יש עד א' שראהו יוצא כו' כבר נתבאר: ומ\"ש או בחובי נטלתים דנשבע היסת ק' לא יהא אלא כהטוען אהמשכון שבידו שח\"ל עליו סך זה והלה אומר איני חייב כ\"כ דצריך לישבע ש\"ח וכמש\"ר דעת הגאונים בסי' ע\"ב סי\"א. וי\"ל דה\"ק רבינו מכח תביעה זו דע\"א שאומר שנכנס להוציא אינו חייב אלא היסת. ומה שחייב ש\"ח בדין הטוען על המשכון עד כדי דמיו מזה לא איירי כאן ואגב שכתב דבטענתו לא גזלתי דנפטר בשבועת היסת ומטעם שכתבתי בדרישה קיצר וכ\"כ גם אטענת בחובי נטלתי וסמך אמ\"ש כבר בסי' ע\"ב ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם אפי' יש עדים כו' בפ\"ד מגזילה כ\"כ: ומ\"ש שאינו נאמן עוד בשבועה פי' משום דהוי כמגו במקום עדים אבל דעת הרמב\"ם כיון שהוא מלתא דלא רמיא עליה דאינש לא הוי כמגו במקום עדים ב\"י: כך האמינו לשומר של ב\"ה כו' מימרא שם בר\"פ כל הנשבעי': ומ\"ש אבל לא האמינו לשכירו ולקיטו שם ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם לא היה שם בע\"ה כו' שם פ\"ד מגזילה כ\"כ ור\"ל בעת שגזלו לא היה בע\"ה בביתו דהי' רואה מה שגזלו ועכשיו אע\"פ שחסרים ליה הרבה וכלים מ\"מ לא יוכל לידע בודאי ובבירור שזה הנכנס נטלן דלמא אחרינא נטל אותן: ומ\"ש וכיצד עושין מחרימין כו' ע\"ל סי' שמ\"ח שכ' רבינו תשובת גאון מי שנחשד בגניבה ויש עליו עדים על גניבה אחרת שגנב קודם לכן שאין עליו דין גנב אלא חרמות בס\"ת ע\"ש: ומש\"ר ואפי' אם הודה הגזלן כו' ולא אמרינן מודה מקצת הוא וחייב לישבע ואינו יכול לישבע שהרי גזלן הוא וישלם שהרי אינו טוענו טענת ודאי לא ע\"פ עצמו ולא ע\"פ עדים ב\"י: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב בה\"ע על הירושלמי כו' עד נשבע ונפטר פי' כשהבע\"ה טוען גנבם ממני דע\"ז קאי והטעם דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן אפי' במקום שיש לו מגו לומר שאלתי כלים אלו והן עשוים להשאיל וכמשר\"ל בס\"ך ע\"ש ושם יתבאר דנשבע היסת ונפטר קאמר: "
+                ],
+                [
+                    " וכן במדליק אש כו' משנה וגמרא הוא ס\"פ הכונס וז\"ל המדליק את הגדיש והוו בו כלים ונדלקו ר\"י אומר ישלם כל מה שבתוכו וחכ\"א אינו משלם אלא גדיש של חטים וכו' ומודים חכמים לר\"י במדליק את הבירה שהוא משלם כל מה שבתוכה שכן דרך ב\"א להניח בבתים ואסיק רבא דבתרתי פליגי במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתיך של חבירו דר\"י מחייב אטמון באש ורבנן סברי לא מיחייב ופליגי נמי במדליק בשל חבירו דר\"י סבר דמשלם כל מה שבתוכו ואפי' ארנקי ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגים וכלי בקר הוא דמשלם כלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם ופסקו הפוסקים כחכמים ואמרינן בגמרא דלר\"י עשו תקנת נגזל באשו וכתב הרי\"ף דמשתבע ושקיל כדתנן ואלו נשבעין ונוטלין הנגול וכו' וכתבו התוס' לרבנן נמי הומ\"ל דעשו תקנה בבירה ובכל דבר ובגדיש במוריגים אלא לרבותא אשמועינן דלר\"י אפי' ארנקי בגדיש עשו תקנת נגזל ובזה דברי רבינו מבוארים שהן אליבא דחכמים דקיי\"ל כוותייהו ונתבאר לך ג\"כ ממ\"ש דמש\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם טוען שהיו בו שאר דברים אינו נאמן דהאי א\"נ נ\"ל דל\"ד הוא אינו נאמן בשבועתו קאמר אלא אפי' נודע בעדים שהיה בו ארנקי או שאר כלים אינו משלם לו אלא דברים שדרכן להטמין בו לחכמים דקיי\"ל כוותייהו דהא חכמים לא איירי בטוען ונטען אלא במאי דחייבה התורה או פטרה בדין אש אפילו יש עדים וכן מוכח ממש\"ר לקמן סי' תי\"ח והרמב\"ם פי\"ד דנזקי ממון ע\"ש בדין ח' ואע\"פ שבסמוך בדין מזיק כיסו של חבירו וטוען עליו התובע שהיו בו דברים שידוע שאין מדרכן להניחן שם הביא רבינו ל' הרמב\"ם סתם בלי מחלוקת ומוכח מדבריו דס\"ל דאם יש עדים שהניח לתוכו חייב כמ\"ש שם שאני התם דמיחשב מזיק בידים טפי וכמ\"ש והוכחתי בדרישה באריכות ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א כשהצית אש בשל חבירו כו' בגמרא איתא ולקמן סי' תי\"ח כ\"ר דה\"ה אם הצית בשלו ולא כלו ליה חציו מיחשב כמדליק בשל חבירו עיין שם: אפילו שדרך להטמין בתוכו ילפינן לה מדכתיב קמה מה קמה בגלוי כו' מיהו גם בזה רואין אותו מקום שטוענין עליו כאילו היה תבואה וכך משלם לו וכ\"כ הה\"מ שם: "
+                ],
+                [
+                    " ובמפסיד כו' איבעיא לן גם זה בפרק הכונס ומיירי שיש עדים שהפסידו וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש: וכתב רב האי גאון דכל תיקו דממונא חולקים ק\"ק למה לא כ\"כ לעיל בדין שכירו ולקיטו דהא נמי בעיא בגמרא ועלתה בתיקו ולפי מ\"ש בדרישה בישוב דברי המ\"מ מתיישב נמי האי וק\"ל: ופירש ר\"ת הך בעיא כו' פי' אף שיש עדים שהפסידו מ\"מ מכחיש ואומר שלא הפסידו כ\"כ ממין אבל אם מכחישו שלא הפסידו כלל כבר פסקו הגהות אשר\"י דנשבע היסת ונפטר: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל בכלל י\"ז סי' ה': וישבע ראובן שאינו יודע שהפסידה יותר ז\"ל השאלה בכלל י\"ז לאה טוענת על ראובן כו' וראובן השיב נפלה דליקה ובתוך כך גזלת ממוני ובקשתי מהעכו\"ם לתפסך כדי להפחידך שתחזיר את שלי ולא הפסדת כלום כי פטרתיך מן השר תשובה כל מה שתוכל לאה לברר כו' עכ\"ל והשתא כיון שראובן לא נתכוין להפסידה ולא תפסה אלא כדי להוציא מידה ממונו כל כה\"ג אין לו דון מפסיד וכשר לשבועה וכ\"כ ב\"י בסי' שפ\"ח ששם חזר וכתב רבינו תשובה זו ואף דקיצר רבינו בל' התשובה מ\"מ רמזה בלשונו שם בסי' שפ\"ח כי שם כתב ז\"ל וקצת ביררה בעדים וקצת בהוכחות והוא אומר לא הפסדתיך כו' דקשה איך אמר לא הפסדתיך אחר שהיא ביררה בעדים ובהוכחות שהפסידה והול\"ל שהוא אומר לא הפסדתיך יותר אלא ודאי ה\"ק לא הפסדתיך בשלך כלום כי אף שהיה לך הפסד משלי בידך בכפלים מאשר גזלת משלי וק\"ל ובזה נסתלקה תמיהת בעל ש\"ג דס\"פ הכונס ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " לשון הרמב\"ם המזיק כו' בפ\"ז דחובל כ\"כ ומקור דין זה מעובדא דבגמרא ס\"פ הכונס ההוא גברא דדחף ארגזתא כו' ואמרינן שם דעשו בה תקנת נגזל ומש\"ה כ\"ר ל' הרמב\"ם שהוא כ' ופי' בלשונו כן אבל מקורו הוא מהגמרא: "
+                ],
+                [
+                    " או שמסרו ליד אנס ונאבד ר\"ל שהפסידו בידים ובזה הכל מודים דעשו בו תקנת נגזל משא\"כ לעיל שלא הפסידה בידים אלא גרם לה שהשר העליל עליה וכן כל מפסיד ביד אנסים אין עושה מעשה בידים כנ\"ל דאל\"כ ק' הא פסק הרא\"ש דמספיקא לא מפקינן ממונא אפילו אי מודה שהפסידו אלא שאינו יודע כמה הפסיד ע\"י: והוא שיטעון בדברים שהוא אמוד ודרכן להניחן בכיס אבל אם אין דרכן להניחן בכיס כן הוא ל' המיימוני שם בפ\"ז דהל' חובל דרכן להניחן בנון וקאי אדברים הנזכרים שאותן דברים שטוען דרכן להניח בכיס או לאו וגם נוסח לשון רבינו מ\"ש דרכו להניחו כו' איכא לפרש כן שאותו דבר שטוען מדרך העולם הוא להניחו בכיס אבל אין ר\"ל דדרכו של האי ניזק הוא להניחו או לא דשם בגמרא בדרך העולם תלי ליה ולא בדרכו כי ז\"ל האיבעיא שם מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא וק\"ל: ה\"ז פשע בעצמו כו' ר\"ל פשע בעצמו שאין אנו מאמינים לו בשבועה אבל אין ר\"ל שהוא פשע בעצמו ולכן אפילו יש עדים שהיו בו זהובים א\"צ לשלם דהא ס\"ל להרמב\"ם דאם תפס אין מוציאין מידו אפילו בדברים שודאי אין מדרכן להניחן בכיס מטעם דהוא יאמר יודע אני שהנחתים שם ולא היה לך להזיקני מכ\"ש כשיש ע��ים וק\"ל: ואם תפס אין מוציאין מידו איבעיא הוא בגמרא לפי דעת הרמב\"ם ועלתה בתיקו ופסק דאם תפס אין מוציאין מידו כדרכו בכל תיקו שבתלמוד ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ובנפקד כתב הרי\"ף כו' בס\"פ הכונס משמע מדבריו כן מדכתב שם הירושלמי שהביא רבינו בסמוך חד בר נש כו': ויראה מדבריו כו' אלא כשהנפקד טוען שמא דהא כתב הרא\"ש ודבר קשה הוא מאד שמעשים בכל יום שהנפקד כו' וע\"ז כתב שמעתי שהגאונים כו' ואין לזוז מדבריהם: אירעו אונס אונס ל\"ד אלא אפילו שאבד בפשיעה ר\"ן ס\"פ הכונס: והדין אומר מטכסין הוי מלא פי' משי מובחר וס\"א כספא: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ראו א' שנכנס כו' עד ואומר שלקחן מבע\"ה כו' שם בפ' כל הנשבעים איתא כל זה ברש\"י ותוס' וטעם פלוגתייהו תליא בגי' הגמ' וכתבתיה בדרישה ע\"ש וכאן בפרישה אקצר ואכתוב טעם דכל מר לפי מאי דאית ליה: מ\"ש ואומר שלקחן פי' לאחר זמן כשתבעו בע\"ה וא\"ל תן לי כלים שהשאלתיך כו' וכ\"כ בש\"ע וכן מוכח ממ\"ש בסמוך וראו אותם עתה בידו: והם כלים שאין דרכן להטמין דאז אמרינן בוש הוא להודיע שצריך לשאול: או שהוציאן מגולי' כו' דאע\"ג שאין דרכו למכור אמרינן זימנין דמצטרכי ליה זוזי ומזבין: אז היוצא נאמן ומ\"ש לעיל סימן ע\"ב סי\"ג גבי משכון דאם הוה מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר דבעל הכלי נאמן ואין זה המוחזק נאמן לומר לקוח הוא בידי ולא הביאו שם הני רבוותא דס\"ל שאינו נאמן עד דאיכא נמי הני מילי לטיבותא צ\"ל שסתם שם כפי מסקנת הרא\"ש אביו וכמ\"ש כאן שהסכים עם פי' ר\"ח ור\"ת וק\"ל: אבל לדעת ר\"ח ור\"ת בדברים העשויין נהשאינ כו' עד ואפילו הוציאם מגולים כ\"כ הרא\"ש שם בשם הרי\"ף וכ' דלא כר\"ח ור' האי דכתבו דגם בכה\"ג בעינן שהוציאן טמונים ע\"ש: ובדברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר כו' עד היוצא נאמן א\"ל דלעיל סימן ע\"ב כ' רבינו סתמא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר נאמן בעל המשכון במגו דלקוח וכאן כ' הסכמת הרא\"ש דאינו נאמן היוצא לומר לקוח אא\"כ חסר א' מהצדדין הללו די\"ל דשם הכלי בבית הממושכן ולא ידענו אם הוציאו טמון והרי חסרו כאן הצדדים שהם לריעותא והוי כאילו הוציאן מגולי' וק\"ל: אבל כשבע\"ה אומר גזולין אז בכל ענין כו' דכיון שאומר גזולין איתרע ליה חזקתי' של כלים שהם עשויים להשאיל ולהשכיר כיון שהוא טוען שלכא יצאו מתחת ידו בתורת שאלה ושכירות לא מחזקינן אינשי בגנבי אשר\"י: ואם הוחזק היוצא בגנב כו' וכה\"ג נאמן הבע\"ה אפי' לית ליה מגו והיינו דאין עשויין להשאיל ולהשכיר וטענת [גנובים] באלו הנ\"ל כטענת שאולי' באינש דעלמא דנאמן הבע\"ה בדאיכא הני צדדין לריעותא של היוצא אפי' כשאינו עשוי להשאיל ולהשכיר וק\"ל: לפיכך כל אלו החילוקים שייכין ג\"כ בנגזל כו' עד אלא שזה ביניהם שבנגזל צריך לישבע כעין דאורייתא וכו' מדסתם רבינו בנגזל בר\"ס זה ולא הזכיר שם דבעינן לנאמנותו של הנגזל א' מכל הני חילוקים לטיבותיה ולכל הפחות הו\"ל לרמוז ולכתוב שבסמוך יבואר דין זה בתשלום חילוקיו וגם בש\"ע לא הוזכר מזה לא כאן ולא לעיל דבנגזל צריכין להני חילוקים וגם לא אישתמיט בשום פוסק ובשום דוכתא דבנגזל הנ\"ל בעינן א' מהני חילוקים מש\"ה נראה לומר דגם דעת רבי' הוא דבדין נגזל הנ\"ל דהנכנס טוען שלי הן נאמן הנגזל בלא הני חילוקים ומש\"ר כאן דהני חילוקים שייכי בנגזל שנכנס א' לביתו למשכנו היינו דוקא כשטוען הנכנס לקוחים הן בידי דגם הוא מודה שהיו מתחלה של בע\"ה אלא שלקחן מידו וזה יכול להיות אמת אם הבע\"ה עשוי למכור את כליו או שהוציאן מגולין משא\"כ לעיל שטוען שלי הן והחזקה הוא כנגדו שכל הנמצא בבית אדם הוא של אותו בע\"ה לכן אמרי' דהבע\"ה הנגזל נאמן בלא שום א' מהני חילוקים וכ\"ש כשמודה הנכנס שלקח א' ובע\"ה טוען שלקח יותר דמודה שלקח שלא ברשות דאמרי' מדהא איתא הא נמי איתא וישבע הנגזל ויטול. והב\"ת דכ' וב\"י הביאו דכשטוען בחובי מסרתם בתורת משכון דהו\"ל כטוען לקחתים ממך ולעיל ס\"ה מוכח דאם היה טוען בחובי נטלתי והיו ב' עדים שראו שהוציא כלים שהבע\"ה נאמן ואני כתבתי שם דנאמן אפילו בלא שבועה יש חילוק בין נטילה דמשמע שלא ברשות דבע\"ה ובין מסרתי דמשמע דטוען דמסר לו הבע\"ה בעצמו והיינו כעין טענת לקוחין הן בידי אלא שצ\"ע ששם בבע\"ת שמ\"ט נקט בלשונו ג\"כ ל' בחובי תפסתים ע\"ש בדין ט': ומש\"ר ככל היכא דנאמן בע\"ה הכא כו' עד והכא כל היכא כו' אינו ר\"ל התם בדין נגנזל הנ\"ל בר\"ס זה והכא בדין זה דראו א' שנכנס ויצא טעון כלים כו' דהא כבר כתבנו דבנגזל הנ\"ל א\"צ הבע\"ה לנאמנותו א' מהני חילוקים ומיניה לא איירי כאו אלא הכא והתם תרווייהו קאי אדינא דהכא דראו א' נכנס והכא ר\"ל בדין המפורש בגמ' דהתחיל בו רבינו דהיינו שבע\"ה טוען השאלתים לך והתם קאי אכשטוע גנובים הם בידך והוחזק היוצא בגנב או שראוהו נכנס ואומר שרוצה למשכן שזה הדין נלמד מהדיוק ממ\"ש בגמרא לכך כ' התם. והטעם דס\"ל לר\"י הלוי והרמ\"ה דהכא בטוען שאולים נאמן הבע\"ה בהיסת וכשטוען גנובים צריך נק\"ח היינו משום דר\"י הלוי והרמ\"ה אזלי לשיטת פירושם וגירסתם דכ\"ר לפני זה בשמם דס\"ל כרש\"י וגירסתי דלעולם הנכנס נאמן אם לא שהוציא כלים העשוים להשאיל וגם איכא כל הני חילוקים לריעותא דהנכנס אז כיון דאיכא כל הני והבע\"ה טוען שהשאילם לו והם דברים עשוים להשאיל מסתבר לומר דנאמן בהיסת משא\"כ כשטוען שגנבן ממנו דאז ליכא סיוע לבע\"ה לטענתו במה שהן עשוים להשאיל מש\"ה בעינן שבועה בנק\"ח אבל רבינו האי ס\"ל כפי' ר\"ת וגירסתו הנ\"ל וכ\"כ התוס' שם בהדיא בשם ר' האי ולפירושם הבע\"ה נאמן לומר שאולים הם בידך אפי' בדברים שאינם עשוים להשאיל כשאינו עשוי למכור את כליו והכלים אין מדרכן להוציאם טמונים מש\"ה ס\"ל דבכה\"ג אין הבע\"ה נאמן אפילו לומר שאולים הם בידך אם לא בנק\"ח מיהו תירוץ זה אינו מספיק להרמב\"ם ורי\"ף דס\"ל ג\"כ כגירסת התוס' הנ\"ל ואעפ\"כ ס\"ל דסגי בש\"ה וכמ\"ש בד\"מ בסמוך. וגם דע דבגמרא אר\"י סתם דהנכנס אינו נאמן אלא בע\"ה ומש\"ה פירשיהו ר\"י הלוי והרמ\"ה דנאמן בלא שבועה בנק\"ח קאמר ובהיסת לא איירי דר\"י לא תיקן ההיסת כ\"א ר\"נ שהיה בדורו אבל כשהוחזק הנכנס בגנב והבע\"ה טוען שגנבן והנכנס טוען שלקחן שזה לא נזכר שם בהדיא בדברי ר' יודא כ\"ע מודו דאין בע\"ה נוטל מידו בלא ש\"ח דלא גרע טוען לקוחין הן בידי ויש בו א' מהחילוקים שהן לטיבותא דהנכנס מטענת שלי הן ואין בו א' מאלו החילוקים שהן לטיבותא דהנכנס דאפ\"ה אין נוטל הבע\"ה בלא ש\"ח. ומש\"ר וגם שאר המפרשים דבנגזל הנ\"ל דר\"ס זה מיירי דהעדים לא ראו מה הן הכלים שהוציא. משום טענת הנגזל שטוען שהוציא כך וכך והנכנס אומר שלא הוציא אלא זה נקטיה דבזה צ\"ל דהעדים לא ראו מה הן. אבל לענין טענה שהנכנס אומר שלי הן אין נ\"מ בזה שלא ראו. דהרי כאן אף שראו העדים הכלים אלא שזה טוען לקוחים הן בידי בעינן ש\"ח קודם שיעול. א\"נ ס\"ל דטענת שלי הן גרוע כ\"כ דאם ראו העדים מה שהוציא היה נוטלן בע\"ה בלא שבועה מכח חזקה דכל שנמצא בבית האדם הוא שלו וכנ\"ל וק\"ל. ומש\"ר לפיכך כל הני חילוקים שייכין בנגזל כו' אע\"ג דהרי\"ף והרא\"ש לא כתבו אלא דשייך בגנב מפורסם נראה דלרבותא כ\"כ דל\"מ בגנב מפורסם בעדים דהוא חשוד גמור דפסול לעדות ולשבועה בכל מקום ואף שאמרו הוחזק כפרן בממון זה אינו הוחזק כפרן לממון אחר ונאמן בשבועתו היינו דוקא באינו גנב מפורסם דאמרינן ביה דלאשתמוטי כפריה אבל לא בגנב מפורסם דהוא ודאי פסול בכל מקום וכמש\"ר בסימן צ\"ב דהחשוד ליקח ממון חבירו בעדים הוה חשוד לשבועה והיינו גנב מפורסם דהוא בעדים אלא אפילו זה דאינו גנב מפורסם אלא שראו אותו שנכנס למשכנו והוציא כלים טמונים ואומר לקוחים הן מבע\"ה בידי אפ\"ה דין גנב מפורסם יש לו. ודוק היטיב שבזה שכתבתי נתיישב הכל. ואף שלשון הכא והתם הוא קצת דחוק לפי' זה דשניהן אדין הנזכר הכא קאי ומש\"ה מפרשים אותו חצת מעיינים דהתם קאי אהנגזל דר\"ס זה אבל א\"א לומר כן מדסתמו הפוסקים באותו נגזל וכנ\"ל ודוק ועד\"ר כאן וגם לקמן סימן שנ\"ז ושס\"ד ומ\"ש שם בפרישה: והא דבדברים העשוין להשאיל כו' וה\"ה באין עשוין להשאיל ואית ביה כל הני צדדין לטיבותא דבע\"ה נאמן אינו נאמן אלא בדאיכא עדים וראה וכמ\"ש בדרישה ע\"ש: ומ\"ש וראו אותם עתה בידו פירוש ביד זה שהוציאם ראום עתה קודם שבאו לדין ונראה דכל זה מיירי בתבעו לאחר זמן שיצא מביתו בכלים טמונים וכמ\"ש בריש דין זה לכך בעינן עדים וראה דאילו תבעו מיד בשעת ההוצאה א\"צ עדים וראה דאנן סהדי דהוציא אלו כלים העשוים להשאיל מביתו ולא החזירם לו עתה בפנינו וצריך להחזירם לו וע\"ל סימן ע\"ב ולקמן סימן קל\"ג: במגו דהחזרתים לך דאע\"פ שיש עדים שלקחו מביתו קיי\"ל הגוזל לחבירו בעדים א\"צ להחזיר לו בעדים ואי טעין הגזלן החזרתים לי נאמן וכן כתב הראב\"ד והרמ\"ה וב\"ה ג\"כ אנסכא ר\"א דמיירי שראוהו עדים עתה בידו ב\"י והמ\"מ הביאם וכתב אבל י\"א דנסכא דרבי אבא אפילו בלא ראה איירי משום שהגזלן צריך להחזיר בעדים וכתבתי כל זה בסימן ע\"ה ע\"ש ועד\"ר שהוכחתי דרבינו ס\"ל דא\"צ הגזלן להחזיר בעדים: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכן אם חטף חפץ מחבירו כל הני חילוקי דינים דסעיף זה נלמדו ממשמעות דנסכא דר\"א דאיתא בפח\"ה וכתבתים לעיל בסימן ע\"ה ע\"ש: שחטפו מידו או מביתו פירוש וגם ראו עתה בידו כדלעיל ב\"י: ואם אין עדים כו' קאי גם אראה ע\"א שנכנס לרשות חבירו ונטלם שלא בפניו ואע\"פ שהוא טוען בספק ע\"כ העד וכמ\"ש בס\"ס ע\"ה שזהו דעת רוב הפוסקים ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " נחבל ג\"כ נשבע ונוטל כו' ג\"ז שם דף מ\"ז ע\"ב אר\"י דאם נחבל במקום שאינו יכול לחבול בעצמו נוטל בלא שבועה וניחוש דלמא בכותל נתחכך ומשני כגון שעלתה לו נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו ודלמא אחר עביד ליה דליכא אחר. וכן הוא לשון הרי\"ף והרא\"ש והר\"ן שם ופירש\"י כגון שעלתה נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו דנשיכת שיניים לאו חיכוך כותל היא עכ\"ל. ומלשון הגמרא ורש\"י משמע שנשיכת שיניים קאי נמי אבין אצילי ידיו וכן מוכח מל' הרמב\"ם פ\"ה מחובל ורבינו כתב כגון שהוכה בין אצילי ידיו ג\"כ צריכין לפרש דר\"ל כגון שהוכה בין אצילי ידיו מכה שא\"א לחבול בעצמו ולכך שינה רבינו לשונו וכ' כאן ל' מכה ולפני זה ואחר זה כתב ל' חבלה וכאילו כתב שהוכה מכה שא\"א לעשותו בעצמו אפילו ע\"י חיכוך כותל וס\"ל דהגמרא חדא מינייהו נקט נשיכת שיניים וה\"ה לכל דכוותיה וק\"ל: דאיכא אחר עמו כו' ר\"ל שהוא איש טוב וישר דלא משנה בדיבורו כדי להוציא ממון ע\"י שלא כדין ומש\"ה הוא נאמן טפי מהוא עצמו שהוא עצמו חשדינן דמשום שנאה הוכה בעצמו כדי להוציא ממון ודיבה ממנו: לא משתבע ושקיל אלא אי ברירא מלתא ר\"ל ואז נוטל בלא שבועה וכדמסיק אח\"כ והאי אלא אי כו' קאי אתיבת ושקיל דסמוך ליה ולא אקמשתבע דלפניו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכי היכי דאמרינן גבי כחבל כו' פירוש דנחבל הוא מימרא דר' יודא כנ\"ל: עייל לביתיה ומנינהו פי' הוא עצמו לפני העדים נכנס ומנה כליו והתחיל לצעוק שכליו נחסרו והעדים אח\"כ רואין שאינן טמונים תחת כנפיו ולא בביתו וממילא צ\"ל דהאיש הנכנס לקחו: וזוהי עדות המתקיימת בידיעה בלא ראות ר\"ל כמ\"ש בקרא והוא עד או ראה או ידע דמשמע דיש עדות בידיעה גרידא בלא ראיה וק\"ל: וזוהי עדות המתקיימת בידיעה ודוקא בכה\"ג דאיכא עדים שהיו כלים בביתו ולא היה שם אחר אלא זה משא\"כ הא דכתב כמרדכי והביאו מ\"ו ר\"ם בסי' ע\"ה סי\"ז דשם איירי דליכא עדים מה היה בתיבתו אלא שהוא טוען ברי לי שכך וכך היה בתיבתי וקמ\"ל דיכול להשביעו אף דלא משביעין היסת על טענת ספק ומיהו בשבועת היסת הוא נפטר כיון דאין עדים מה היה בו או שאין עדים שלא היה שם אחר אלא הוא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם הודה החובל שהוא חבל כו' בפ\"ה מחובל כ\"כ ולרבותא נקט הודה החובל דל\"ת הואיל שהוא מודה ליפטר מקנס דהמודה בקנס פטור וכ\"כ המ\"מ פ\"ה מחובל ז\"ל דעת הרב ז\"ל שאין זה מודה בקנס כיון שיש עדים שם עכ\"ל. ואע\"ג דהמודה בקנס ואח\"כ באו עדים קיי\"ל דפטור וכמשר\"ל בסימן א' הכא איירי דהחובל בא לתבוע בעדיו שראוהו נכנס לחדרו והוא הודה שחבלו דהו\"ל כאילו באו עדים תחילה: פטור מהנזק והצער ע\"ש בתחלת הספר טעמו מפני שהוא סובר שהם קנס ומודה בקנס פטור אבל הראב\"ד והמ\"מ חולקים עליו ואומרים דכולהו ה' דברים לאו קנס הן אלא ממון ב\"י ועד\"ר: וחייב בשבת ובבושת פי' בושת במקום שגובין קנס וע\"ל ס\"ס פ\"ז שכתבתי שם טעמו של הרמב\"ם שחייב בבושת ע\"פ עצמו: ומ\"ש לפיכך אם כפר בכל נשבע היסת כבר נתבאר לעיל ס\"ס ר\"ז דכתב שם דהטוען לחבירו טענה שאפילו אם הודה לו לא יתחייב לו ממון אע\"פ שכפר אין מחייבין אותו היסת כו' ע\"ז כתב כאן גם שם דבתובעו אתה חבלת בי וכפר צריך לישבע היסת דהא אם מודה יצטרך לשלם שבת ורפוי ובושת ע\"פ עצמו וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " חנוני על פנקסו נשבע וכו' עד\"ר: ומש\"ר והוא מודה שא\"ל כן דאי לא מודה יתבאר בסמוך ס\"ח דנשבע ב\"ה היסת ונפטר ועמ\"ש שם וה\"ה אם אומר איני יודע אם אמרתי לך כלום דנשבע היסת שא\"י ונפטר: ומ\"ש וצרוכין לישבע ר\"א בפני חבירו שם בגמרא דף מ\"ז ע\"ב קאמר הגמרא דהפועלים נשבעים לבע\"ה במעמד החנוני כי היכי דליכספו מיניה וכתב הר\"ן דה\"ה החנוני במעמד הפועלים וכתב הר\"ן ה\"מ דאיתנהו לתרווייהו בפנינו כו' ועד\"מ בעמוד: ומ\"ש וה\"ה אם אמר הלויני מנה ופרע לב\"ח כו' כ\"כ בעה\"ת בשכ\"ט ונראה דקמ\"ל בזה דלא אמרינן דדוקא בפועלים הקילו כמו שמצינו לעיל דשכיר נשבע ונוטל: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם בד\"א בששניהם לפנינו כו' בפי\"ו ממלוה כ\"כ ודומה לזה כ\"ר לקמן בסימן קכ\"א בשם הרמב\"ם אשליח ולוה ע\"ש: נוטל בלא שבועה שהרי אין כו' ואפילו בלא שבועת היסת כ\"כ החכם המרשים: אי אתו פועלים מעיקרא בלא חנוני משמעות לשונו הוא אפילו אי לא מת חנוני אלא שאינו לפנינו להכחיש הפועלים ועוד משמע מל' דאי לא אתו פועלים לחוד אלא עם החנוני אף שלבסוף מת החנונ�� קודם שנשבע אין הפועלים נוטלים בלא שבועה וק\"ל: שקלי בלא שבועה שהרי בע\"ה אצלם ברי בחיובם מעיקרא וספק בפרעון ובדין הוא שלעולם יטלו בלא שבועה אלא שמפני הפסד בע\"ה אמרו שישבעו על כך וכל זמן שלא נפסד נעמידנו על דין תורה אבל חנוני שבדין הוא שאפילו בשבועה לא יטול שהרי הוא כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם הלויתני ותקנה הוא שתקנו לחנוני שיטול בשבועה לפיכך לעולם אינו נוטל אלא בשבועה כן כתב המ\"מ טעמו: "
+                ],
+                [
+                    " ופורע לו חובותיו ר\"ל לב\"ח או לפועליו הנ\"ל דהכל נכלל בשם חובו: אבל הקדים בע\"ה מעות לחנוני כו' הא דמשנה הלשון דגבי בע\"ה נקט מעות וגבי חנוני נקט סלע נראה דהיינו משום דדרך בע\"ה כשיש לו מעות שאינם יוצאים בהרווחה כ\"כ ואין הפועלים נוטלים אותם ממנו נותנם לחנוני וא\"ל שהוא יתן בעבורו לפועלים מעות היוצאים בהרווחה דהיינו סלעים ודומה לזה בי\"ד ר\"ס קע\"ג שם כתב רבינו ז\"ל שולחני שמוכר דינר טבוע במעות שאינן טבועות כו' ע\"ש: והפועלים נתרצו אינו ר\"ל שפטרו לבע\"ה בפירוש דא\"כ למה סיים וכ' ואם שלא במעמד שלשתן כו' הו\"ל לחלק במעמד ג' בין היכא שפטרו לבע\"ה בפירוש להיכא שלא פטרו בפירוש אלא נתרצו ר\"ל ששתקו או אמרו נקבל מידו אם יתן לנו (ולאפוקי אם אמרו בפירוש אין לנו עסק עם החנוני כ\"א עמך) וכדין כל מעמד ג' כאשר יתבאר בסי' קכ\"ו וכ\"כ שם בהדיא חילוק בין נתרצו לפטרו בפירוש ע\"ש סי\"ב וי\"ג וכן הוא דעת הר\"ר ישעיה דמתחיל וכתב מתני' מיירי דלא אמר לפועלים הפרעו מן החנוני וסיים אבל אם א\"ל [כו'] ונתרצו משום דכל שא\"ל והם שתקו נתרצו מקרי ועמ\"ש בדרישה עוד מזה על דברי המרשים: אבל החנוני נשבע היסת ונפטר הצעת דברי רבינו כן הוא אין על הבע\"ה כלום אבל על החנוני יש להן טענה כיון שקבל עליו במעמד ג' ליתן להם אלא שנפטר מהן בשבועת היסת כדין כל מלוה בעדים שאמר פרעתי: נשבע החנוני היסת לבע\"ה כו' כצ\"ל דהואיל שאינו נוטל השתא מידו אלא נשבע ונפטר די בהיסת: והפועלים נשבעים לבע\"ה כו' ס\"א נשבעים היסת דכיון דהחנוני לא שקיל השתא מידי מבע\"ה לא עבוד רבנן תקנתא אפילו גבי פועלים הילכך ליכא עלייהו אלא היסת כ\"כ בעה\"ת בשם ריב\"ן מיגא\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והר\"ר ישעי' כ' מתניתין כו' עד ל\"ש בהקפה כו' לקמן בסימן קכ\"ו ס\"ג משמע מדברי רבינו דליכא מאן דפליג אהא דלא נתחייב במעמד ג' כ\"א כשיש להממחה ביד המומחה כדי שיעור שא\"ל ליתן שכרו לכן נרארה דר\"י חילק וס\"ל דהיינו דווקא אם המומחה מודה שעדיין לא נתנו לו אלא שדוחה להמקבל או העני אבל אם המומחה אמר שנתן לו כמו שהבטיחו ליתן לו במעמד ג' והפועל כבר נתרצה לקבלו מידו בזה ס\"ל להר\"י דנפטר הבע\"ה אפילו לא הו\"ל כלום ביד השולחני כיון דמ\"מ עמדו במעמד ג' ונתרצו לקבל מידו אבל אי לא העמיד במעמד ג' אין סברא לומר שנסתלק מבע\"ה אף אם נתרצו ליקח מהחניני כל זמן שלא פטרוהו בפי' ורבינו דכ' עליו ול\"נ ס\"ל דאפילו לזה לא מהני אם לא שהקדים המעות וכדעת הר\"י הלוי הנ\"ל ומש\"ה סתם רבינו וכ' ול\"נ ולא כתב במאי ל\"נ ליה כוותיה אלא ודאי קאי אמאי דפליג ר' ישעיה עם ר\"י הלוי דהיינו בהקפה אבל כשהקדים ונתן הבע\"ה מעות לחנוני מודה ואף שהרא\"ש ס\"ל דאפילו אם יש (להמומחה) [להממחה] ביד הנותן מעות מ\"מ (המומחה) המקבל יכול לחזור על בע\"ה כמ\"ש לק' סי' קכ\"ו סי\"ג היינו דוקא כשמודה שלא נתן לו אבל כאן שהחנוני טוען שנתן לו מודה הרא\"ש לר\"י הלוי שנפטר ו��\"ל. מיהו זה אינו מוכרע דיכול להיות דר\"י הלוי ס\"ל כהרי\"ף רבו דהפועל נסתלק מבע\"ה מיד שהמחהו אצל הרותן אף שלא פטרו רפירוש (וכן מסתבר לומר שהרי הרי\"ף כ' בס\"פ המקבל כמ\"ש ר\"י הלוי כאן) ורבינו ס\"ל כהרא\"ש רבו ואביו דכל זמן שלא פטרו לבע\"ה בפי' יכול (המומחה) [המקבל] לחזור על הממחה ומש\"ה כ' כאן ול\"נ מכח תרי טעמי חדא כיון דלית ליה בידו כלום ועוד דאף אם הו\"ל בידו כיון שהפועל (וכל מומחה) יכול לחזור על הממחה אף כאן יכול לחזור אף כשטוען שכבר נתן לו לא מפיו אנו חיין כל זמן שלא פטרו בפי' ורבינו קיצר כאן וסמך אמ\"ש שם במקומו ועמ\"ש עוד מזה בסימן קכ\"ו ס\"ג בדריש': והחנוני נשבע ונפטר מהם ונוטל מבע\"ה בלא שבועה כיון שעתה אין הבע\"ה נפסד כלום שהחנוני א\"ל הפועלים כבר נסתלקו ממך ודינם עמי והיינו כדעת הרמב\"ם הנ\"ל בפ\"ב דס\"ל דאם מתו הפועלים החנוני נוטל בלא שבועה ורבינו שכ' עליו ול\"נ אפשר דאהא נמי קאי ור\"ל אפילו לפי סברת ר' ישעיה ואזיל לטעמיה שכ' ג\"כ לעיל שמסתבר לו כהרמ\"ה שחולק עם הרמב\"ם בזה ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומתוך זה פסק כו' קאי אמ\"ש לעיל דמיירי שאין החנוני טוען ברי אבל בלא דיוק מהמשנה הנ\"ל לא היה מוציא מיד היתומים מכח הדאת בעל דין לחובתו כק' עדים דמי משום דאפשר לומר שלא להשביע כ\"כ וכמש\"ר בשם הרא\"ש בס\"ס ס\"ה ובפרט להוציא מהיתומים וק\"ל: והמשכונות הנמצאים באותו פנקס היה כתוב כו' כצ\"ל. והחזיר לראובן מעותיו כצ\"ל וכן הוא בתשובה ור\"ל על מעשה זה שבא לפני הרא\"ש פסק להחזיר לראובן מעותיו וכן נראה התחלת רבינו שכתב ומתוך כך פסק עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " בע\"ה נשבע ונפטר והר\"ן פ' כל הנשבעים כ' בשם הרמ\"ה דאפילו היסת א\"צ לישבע משום דליכא כפירת ממון דאפילו אם מודה לו שעשאו שליח אין לו אלא בשבועה וכה\"ג לאו כפירת ממון הוא עכ\"ל וכ\"כ בה\"ת בשכ\"ט: והחנוני עושה דין עם הפועלים ר\"ל שתובע לפועלים שיחזירו לו מה שנתן להם: משאיל\"מ וא\"ת הא כ\"ר בשם הרמ\"ה בסימן ע\"ה סי\"ז ז\"ל והה\"נ גבי שבועה דע\"א היכא שאין השנים מחייבין אותו ממון כ\"א ע\"י שבועת התובע אי איכא חד סהדא נמי לא מחויב שבועה הוא וה\"נ הא אף כשמודה לחנוני שצווהו ליתן אינו נוטל אלא בשבועה שנתן לו י\"ל דהכא מיירי דיש עדים לחנוני שנתן להפועלים או שהב\"ה מאמינו שנתן אלא שאומר שלא צווהו ליתן ועי\"ל דשאני התם שאין עליו חיוב שבועה מכח ע\"א כ\"א במקום שב' מחייבים אותו ממון וז\"ש הרמ\"ה שם אי איכא חד סהדא לא מחויב שבועה הוא ר\"ל שאין מוטל עליו שבועה מן התורה מכח העד אף אם ישבע התובע אלא הו\"ל כתובעו ע\"פ ומש\"ה אף שא\"י לישבע נגד העד א\"צ לשלם משא\"כ בזה דאחר שישבע החנוני דנתן לו הרי הוא מודה מקצת גמור וחייב לישבע וא\"י ומשלם ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לא נתן הב\"ה כו' ג\"ז בבה\"ת שער כ\"ט ע\"ש שכתב ז\"ל מסתבר לן היכא דליכא הכחשה שקיל בלא שבועה משום טעמא דאמרי' לעיל דכי היכי דכי א\"ל הב ליה מנה אמרינן קיבל שליחותיה ובחזקה שעשאן ה\"נ כי א\"ל הב ליה מאי דמצטרך פועל חזקה קביל עילוויה וסמכא דעתיה ועביד שליחותיה וכקציצה דמי הואיל ותלה הדבר במאמר הפועל כו' עד ואף דקיהיב ליה טפי משכירותו כיון דבע\"ה ידע דחנוני אינו יודע בקיצותיה דפועל היה לו לפרושי ומדלא פריש ליה איהו דאפסיד אנפשיה כו' עיין שם ותמצא שהארוך וכלל דבריו אינו אלא (להשונ') [להשוות] דין לא קץ כמה יתן לו לקץ ליה ולא אמרינן דלא סמך דעתו דב\"ה דיתן החנוני לו כל שלא קץ לו וממילא גם בדין אם ישבע החנוני ויטול או יטול בלא שבועה הואיל שאין הפועל לפנינו תלוי בפלוגתת הרמב\"ם והרמ\"ה הנ\"ל בס\"ג בהיכא דקץ ליה ואין הפועל לפנינו והא דסתם רבינו וכתב דאם אין הפועל לפנינו יטול בלא שבועה הוא מטעם שדברים אלו (נוגעת) [בבע\"ת] הן והוא כתב שם בריש דין ב' בפשיטות דאם אין הפועל נוטל החנוני בלא שבועה וסמך רבינו אמ\"ש בס\"ג וגם כ\"ש הוא לא קץ מקץ ליה דבעיא שבועה וק\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הר\"י הלוי קטן כו' כ\"כ בעה\"ת בשמו ע\"ש: אע\"פ שאין קטן חייב כו' לקמן בסימן צ\"ו סט\"ו גם בסימן רל\"ה יתבאר כן דכל שאין בו הנאה לקטן כגון שתבעוהו בעד נזקים וחבלות אע\"פ שמודה פטור ואם תבעוהו שהלוהו שיש לו הנאה ממנו והוא כופר ימתין עד שיגדיל וישבע כו': הכא שניהם נשבעים ונוטלים וה\"ט כדמסיק בסהוך דבהאי נמי מיחשב הנאה לקטן: אע\"ג דקרא מיעטיה לקטן כו' הא נמי יתבאר ר\"ס צ\"ו דאף שהקטן בא להוציא מיד האחרים ויש בו הנאה לקטן אפ\"ה אין שומעים לו: היינו דוקא שלא לישבע פי' שבועה שבאה לנתבע ע\"י טענת הקטן שהקטן תובעו והנתבע מודה מקצת לכ\"ע או שיש עד אחד לקטן לסברת ר\"י הלוי והרמב\"ם והרמ\"ה בהא דוקא מיעטיה קרא כיון דבלא\"ה לא נתחייב שבועה כ\"א ע\"י טענת הקטן וקרא מיעטיה דלא למיחשב טענתיה דקטן טענה: אבל שבועת הנשבעים ונוטלים פורוש השבועה שנשבעים אינה מחמת טענת שכנגדן שהוא הנותן באה שנאמר טענתן אינה טענה להשביע עליה אלא שמכח שהן באים לתבוע וליטול הצריכום חז\"ל שבועה מש\"ה נשבעים ונוטלום אף מן הקטן: ומיהו אין בהן שנשבעים ונוטלים כו' ולאו מטעם דמיעטינהו קרא אלא מטעם דכתבתי לעיל דאין מוציאין מן הקטן שום דבר בקטנותו כ\"א בדבר שיש לו צד הנאה ממנו וכדמסיק וק\"ל: לפועלים בהנאתך יהבית להו כצ\"ל וכן הוא בס\"י: "
+                ],
+                [
+                    " בע\"ה שאמר לחנוני תן לי בדינר פירות ומדד כו' משנה וגמרא ר\"פ כל הנשבעים (שבועות דף מ\"ח) וכתבתיה בדרישה ע\"ש והתוס' והרא\"ש פירושו הסוגיא ע\"ד שכ\"ר כאן והוא דאיירי שהבע\"ה נכנס לרשות החניני וא\"ל תן לי בדינר פירות ומדד הפירות והניחן לפניו בחנות דאע\"פ שהן עדיין בחנות מ\"מ כיון שכבר מדדן ונתן לפני הבע\"ה אין דרך החנוני לעשות כן אם לא שקבל הדינר לכך נשבע ב\"ה ויטול הפירות וזהו מ\"ש בגמרא והוא שהן צבורין ומונחים פי' בחנות אבל אם הפירות עדיין ברשות החנוני דהיינו שלא מדדן או מדדן ולא הניחן לפניו נשבע החנוני היסת ונפטר ואם כבר הכניס הב\"ה הפירות לרשותו דהיינו הפשילן לאחוריו הנזכר בגמרא נשבע הבע\"ה היסת ואם לקח הבע\"ה הדינר ונתנו לפני החנוני היינו נמי שעמד בחנות והוציא הדינר מידו והניחו לפני החנוני ומדהוציא הדינר (כ\"כ) מידו ונתנו לפניו ולא הניחו בידו עד שהחנוני יראה לו ג\"כ הפירות חזקה הוא שכבר קבל הפירות ולכך טענת החנוני עדיפא ונשבע ונוטל וכן באינך. נשבע החנוני היסת ונפטר דהמע\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " לקח הבע\"ה הדינר כו' בס\"א הגי' במקום זה נתן לו דינר ובא לוטול הפירות המונחים בפניהם וא\"ל החנוני כבר נתתי לך פירות בדינר שנתת לי ולקחתם ואלו פירות המונחים שלי הן נשבע החנוני כעין של תורה ויקח הפירות שמונחים בפניהם ע\"כ וגי' זו היא ע\"פ שיטת הרי\"ף והר\"ן והבאתי פירושם ג\"כ בדרישה אבל שם כתבתי והוכחתי דרבי' לא ס\"ל הכי ומש\"ה גיר' שלפנינו היא עיקר ולא כב\"י כמ\"ש בדרישה ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " החשוד על השבועה כו' וגם פסול לעדות כמבואר לעיל ר\"ס ל\"ד הרמב\"ם פ\"ב מטוען וכ' שם המ\"מ ז\"ל מפורש בפ' הדיינים (וגם בב\"מ דף ה') שאין חשוד נשבע אפי' היסת ושם נראה דאפי' רצה התובע אינו נשבע שהרי בהיסת אין שכנגדו נשבע (פי' אינו נשבע ונוטל ומסתמא רוצה שישבע הוא) וזה ברור עכ\"ל וזש\"ר ג\"כ ואפי' אומר התובע מקבל אני שבועתו וק\"ל: (ב ג) ומ\"ש א' שבועת העדות כו' עמ\"ש בר\"ס ל\"ד והרשב\"א הקשה שבועת העדות מאן מוכח דעביר עלה במזיד דלמא אשתלי ולא מזיד הוא ותירץ הר\"ן דכל שהיה עדות כ\"כ קרוב דא\"א לתלית בו שכחה לא אמרי' דלמא אשתלי עכ\"ל: ומ\"ש ואחד שבועת הפקדון פי' שנשבע לשקר על הפקדון אבל אין ידוע שהיה לו פקדון בעת התביעה בידו דאל\"כ בלא שבועה נמי נעשה חשוד כיון שכפר בפקדון וכמש\"ר בסמוך וק\"ל: ושבועת שוא קמ\"ל דאע\"ג דאינו אלא רע לשמים מ\"מ נעשה חשוד ג\"כ לשבועה שהיא בינו לבין הבריות רש\"י: וביטוי לישנא דקרא נקט כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב וכבר נתבאר בסי' ל\"ד ע\"ש: להוציא שבועת שקר מפיו ואע\"ג דעבר עבירה כשאכל דבר שנבע עליו שלא לאכול ממנו מ\"מ אינו דומה לעובר על שאר עבירות שנפסל לשבועה כמש\"ר בסמוך דשאני התם שבשעה שהוא עובר הוא עושה מעשה של איסור שאסרה עליו תורה משא\"כ כשאוכל דבר המותר לאכילה מצד עצמו אלא שהוא עצמו אסרו עליו בשבועתו דיש מקום ליצה\"ר לכפותו טפי. מלהוציא עתה שבועת שוא או שקר מפיו וכן משמע מל' רש\"י שכ' ואפי' נזכר עליו שכפאו יצרו ואינו חשוד בכך על השבועה כנלע\"ד לדעת רש\"י: אבל ר\"ת פי' אפי' העובר על החרם כו' וכ\"כ לעיל בסי' ל\"ד ושם לא הביא רבי' אלא דברי ר\"ת משום שס\"ל דהלכה כוותיה והכא שהוא עיקר מקום דין חשוד האריך והביא נמי דעת החולקים וכן דרך רבינו בכמה מקומות: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ודוקא שיש עדים שלקח כו' דאז דין גזלן יש לו והוי הגזילה ודאי וספק מלוה ישנה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ב\"י וכ\"כ נ\"י ואין זה בכלל אמרם דהוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק כפרן לממון אחר דלא אמרו כן אלא היכא דאיכא למימר דלא בעי לגזליה אלא לאשתמוטי מיניה עד דיהוי ליה או משום מלוה ישנה כפר בו כגון האומר להד\"ם או שכפר במקצת ואח\"כ באו עליו עדים והכחישוהו דהוחזק כפרן לאותו ממון וא\"נ לומר פרעתי אח\"כ כמש\"ר בסימן ע\"ט ואינו פסול לממון אחר כיון דאין העדים מעידים שגזלו אלא שח\"ל ואיכא למימר דלאשתמוטי מיניה קמכוין במודה מקצת ובאומר להד\"ם אף דליכא למימר לאשתמוטי קמכוין כיון דהעיז פניו נגדו לכפור הכל מ\"מ י\"ל דמשום מלוה ישנה שעליו כפר ביה משא\"כ כשיש עדים שגזלו מידו בזרוע או גנבו ממנו דגזלן פסול לעדות ולשבועה וק\"ל: אבל בלא עדים אי אפשר להיות חשוד כו' מדשינה רבינו בלשונו וכ' אבל בלא עדים ולא כתב אבל אם אין עדים שלקח כו' כל' שכתב ברישא מוכח מזה דר\"ל דדוקא אם אין עדים כלל שחייב לו אלא שאנו חושדים אותו מכח זה שתבעו וא\"ל מנה לי בידך או בההוא דשנים אוחזין בטלית ובשומרים שאומרים שנגנב שמשביעין אותו שנגנב ושלא שלח בו יד דבכל הני משביעינן להו אטענת ברי או שמא דתובע וחשדינן ליה שמא התובע אומר אמת אף שאין עדים אחשדא זו וגם לית בהו למימר דדעת הנתבע הוא לאשתמוטי כמ\"ש בדרישה ל' הגמרא ול' רש\"י ול' הרא\"ש דעל ג' מיני שבועות הנ\"ל קאי אביי וקאמר בהו טעמא דלא פסלינן ליה לשבועה זו כיון דנחשד מהתובע אממונא ��שום דאע\"ג דלית בהו טענת דלאשתמוטי אית בהו טענת דמלוה ישנה יש לו בידו וכיון שכן צריכין להגיה בדברי רבינו תיבת ספק מלוה ישנה וכדאיתא בגמרא שאכתוב בסמוך והכי הוא הצעת דברי רבינו במ\"ש ודוקא שיש עדים שלקח ממון חבירו ר\"ל כשיש עדים שלקח בגזילה בזה פשיטא דלא מניחין הודאי ואזלינן בתר הספק מלוה ישנה וכמ\"ש אבל כשאין עדים אהחשד כלל בהני ג' מיני שבועות הנ\"ל ודאי לא נעשה חשוד מטעם מלוה ישנה וכשיש עדים שמכחישין אותו בטענתו אבל אינן עדי גזילה ממש כההיא דהלואה ודפקדון דכתב אח\"ז בזה מסיק וכ' אף דמצד מלוה ישנה הול\"ל בתרווייהו דנעשה חשוד בפרט בממון זה כיון דעדים מכחישין אותו מ\"מ יש טעם אחר וכו' היכא דמצ\"ל דדעתו היה לאשתמוטי כגון במלוה אז אינו נעשה חשוד אבל בפקדון דליכא טענת דלאשתמוטי היכא דמעידין דהיה בידו בשעת כפירה וגם טעם דמלוה ישנה לא אמרינן כיון דהוכחש בעדים מש\"ה נעשה חשוד עליה ועד\"ז המה ג\"כ דברי הרא\"ש כתבתים בדרישה ע\"ש ודוק: דשמא מלוה ישנה יש לו עליו בב\"מ דף ה' אהא דאמרי' במתני' שנים אוחזין בטלית כו' זה ישבע כו' פריך ונימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא כו' עד אמר אביי חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו א\"ה נשקול כ\"א בלא שבועה אלא חיישי' שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ונימא כיון דתפיס ממונא מספיקא משתבע נמי מספיקא א\"ר שישא בריה דרב אידי פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא מ\"ט ממון איתא בחזרה שבועה ליתא בחזרה ופירש\"י אבל מודאי ממון פרשי ומאן דלא פריש חשיד נמי אשבועה וז\"ל התוס' שם ממון אפשר בחזרה פי' אם לא יזכור יחזיר ולא יעכבנו מספק אבל אין לפרש אם יזכור שאינו ח\"ל יחזיר אבל אם לא יזכור יעכבנו אע\"פ שיודע שלא יזכור עוד דא\"כ גם מספק שבועה לא יפרוש עכ\"ל ועפ\"ו צריכין להגיה ג\"כ בדברי רבי' ספק מלוה ישנה וכמ\"ש לפני זה דהא אחשד דהני שבועות דבעי' למשבעיה עתה קאי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " (ז) התובע לחבירו מלוה וכו' בב\"מ דף ה': ומ\"ש אפ\"ה אינו חשוד כל זמן כו' ה\"ט דכל זמן שמצאנו לו התנצלות לא מפקינן ליה מחזקת כשרות וה\"נ אע\"ג דאיכא עדים דבשעה שתבעו ההלואה היתה עדיין בידו דומיא דפקדון מ\"מ כיון דלהוציא הלוהו לו מתחילה י\"ל דהוה צריך לו עדיין להמעות ולא הוי דעתיה למגזליה אלא לאשתמוטי עביד אבל בפקדון דלא ניתן להוציא והוא בידו דנפקד ליכא למימר לאשתמוטי עביד ואם לא ראו הפקדון בידו א\"ל דלמא נאבד ממנו ולאשתמוטי אמר הכי עד דמשכח ליה רש\"י ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם אין אדם כו' בפ\"ב מטוען כ\"כ: ומ\"ש שהרי אומרים לו כו' ל' שהרי קצת מגומגם דהול\"ל ואומרים לו וי\"ל דה\"ק וכ\"ת איך משביעים אותו דלמא יודע שטענתו שקר ולכן אמר חשוד אני לזה סיים שהרי כו' כלומר שהרי בתחלה א\"ל מאי דעתך בדיחוי השבועה מעליך אם מפני שאתה יודע שהדין עם התובע א\"כ הודה לו: ומ\"ש ולא מפני שעברת כו' פי' דוקא כשבאו עליו עדים אסור לב\"ד להשביעו מפני שהוא בחזקת שישבע לשקר אבל כל זמן שלא באו עליו עדים לאו בחזקת חשוד הוא בעיני הב\"ד ואף אם אומר יודע אני בעצמי שעברתי עבירה מ\"מ מצד השבועה אין בו איסור כשישבע עכשיו באמת ואין לנו למונעו מלהשביעו כיון שלא הוחזק עדיין בחשוד בעדים ואין אדם משים עצמו רשע וק\"ל: וכתב הרמ\"ה אבל כו' הא דלא כ\"ר דברי הרמ\"ה הללו לעיל סי' פ\"ז סמ\"ג אהא דכתב נשבע היסת ואח\"כ הודה מעצמו במקצת דמסיק ר' שרירא דאם הודה שלא ע\"ד תשובה נשבע על השאר והו\"ל להביא דברי הרמ\"ה דאם התובע רוצה נשבע ונוטל י\"ל דשאני התם דלא אמר שנשבע בזדון לשקר אלא בטעות אלא שאם אמר כן דרך תשובה שומעים לדבריו מפני דהוי כמשיב אבידה כמ\"ש שם ואם אינו דרך תשובה אין שומעין לו דמסתמא כל הנשבע חושב תחילה על הענין שנשבע עליו כי שבועה א\"א בחזרה וכנ\"ל וכמש\"ר בסימן פ\"א סל\"א האומר שכחתי כו' ע\"ש משא\"כ הכא דאמר בעצמו עברתי עבירה וחשוד אני והיינו במזיד וק\"ל: אבל בנשבע ונוטל נאמן כו' והיינו דוקא שכיר ונגזל וחנוני על פנקסו אבל בנשבע ונוטל בשטר שאין בו נאמנות וטוען הלוה השבע לי שלא פרעתיך ס\"ל להרמ\"ה דבחשוד א\"צ לישבע בעל השטר ואפי' בפוגם שטרו כמש\"ר בשמו בסמוך סי\"ג גם לעיל סי' פ\"ב והסכים רבי' שם לסברתו וא\"כ לא מחייב נפשו בממון בטענה זו ודוחק לומר דשאני הכא דכיון דאמר חשוד אני הוי כאילו הודה לו דמנ\"ל לומר הכי דאדרבה נאמר לאפטורי נפשיה משבועה קאתי דהא לחיובי נפשיה ממונא קאתי פי' דהא אמה שפסקו לו דהשבע וטול הוא אמר חשוד אני משא\"כ בנשבע ונפטר אף דהשבועה היא ש\"ד דדינו שכנגדו נשבע ונוטל מ\"מ לא מקרי זה הודאה לחיובי נפשו בממונא כיון דהודאתו היה בשעה שא\"ל השבע והפטר אמרינן דדעתו היה כדי שלא לישבע כלל ובהודאה זו עצמה לא היתה חיוב ממון אלא שנאמר שע\"י יבא שיתחייב ממון מי ידעי' מה היה בלבו ואין לנו אלא הדברים ששומעין הב\"ד בשעת הדבור וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " תשובה לא\"א כו' בכלל ד' סי' ז' כ\"כ: ואף התובע החרם כו' ועיין מ\"ש בד\"מ והגהותיו: "
+                ],
+                [
+                    " מי שנתחייב שבועה כו' משנה ר\"פ כל הנשבעים ושם דבשניהם חשודין פליגי תנאי ח\"א חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאיל\"מ וכוותיה פסק הרי\"ף והרמב\"ם פ\"ב מטוען וח\"א יחלוקו וכוותיה פסק ר' האי והרא\"ש: ומ\"ש אם טוען עליו טענת ודאי כ\"כ גם הרמב\"ם ופשוט הוא דאילו טוען עליו טענת ספק אין שכנגדו יכול לישבע ורבינו כתבו בשם הרמב\"ם בסמוך סי\"ד: ומ\"ש אבל בשל דבריהם לא גמרא בב\"מ דף ה' ע\"א והטעם דתקנתא לתקנתא לא עבדינן ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם שומר כו' בפ\"ב מטוען: ומ\"ש שהרי אינו טוען טענת ודאי בכלל זה הוא נמי דאינו מן הראוי שיטול בלא שבועה כמו בשניהן חשודים להרמב\"ם וכמש\"ר בשמו לפני זה דשאני התם דהתובע טוען עליו טענה ודאית ועוד דסיים וכתב לפיכך טען עליו ודאי שאכלו לפניו ה\"ז נשבע ונוטל מכח טענת ודאי שעליו ומיניה נשמע דבספק אינו נשבע ונוטל גם נשמע שאם היה התובע ג\"כ חשוד דנוטל בלא שבועה להרמב\"ם. ולא אמרינן דלא פליגי חכמים בדין שומרים שבתורה שהיא באה על טענת ספק ומש\"ה גם אם טוען ודאי לא יועיל לו השבועה ליטול קמ\"ל: לפיכך אם טוען בעל הפקדון כו' נראה דהאי לפיכך קאי אריש דברי הרמב\"ם שכתב לפני זה ז\"ל תקנת חכמים הוא שכל המחייב שבועה מן התורה על טענת ודאי אם היה חשוד כו' וע\"ז כתב אח\"כ דבטענת שומרים דטענו מספק אין שכנגדו יכול לישבע וליטול וממילא פטור הנפקד והדר כתב לפיכך כו' ר\"ל לפי הנחה זו שהנחנו שבכל מקום שטוענו ודאי והוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל לפיכך גם בשומרים מצינו שישבע ויטול והיינו כשטענו ודאי שלחת יד כו' ועד\"ר: ומ\"ש או אכלו ברמב\"ם כתב או פשע בו והיא היא: "
+                ],
+                [
+                    " וה\"ר ישעיה כתב נראה לפרש כו' נראה דתיבת לפרש ט\"ס הוא וצ\"ל נראה לי ור' ישעיה לא קאי אדברי הרמב\"ם אלא מלתא לנפשיה קאמר ומש\"ה כתב נ\"ל ורבי' הביאו בלשונו וממילא נשמע דפליג אהרמב\"ם ובס\"י מצאתי שכתוב בהן שאינו נראה לו וא\"ש טפי גם המ\"מ כתב דמ\"ש הרמב\"ם אין שכנגדו יכול לישבע וליטול ר\"ל וממילא הנפקד פטור וכן מוכח בסמוך בסי\"ד מדברי רבי' שפי' כן דברי הרמב\"ם וכמ\"ש שם וגם המ\"מ סיים שם וכתב דהרמ\"ה פליג אדברי הרמב\"ם וס\"ל דהשומר חייב ורבי' כתב אדברי ר' ישעיה דכ\"כ הרמ\"ה ש\"מ דס\"ל דר' ישעיה לפלוגי אתא ולא לפרש וק\"ל: שאם היה התובע טוען ודאי שלח כו' ל' שאם מגומגם הוא וצ\"ל דבא ליתן טעם למ\"ש כיון שאי\"ל משלם שהוא נגד הסברא שישלם מאחר שעשה לו טובה בשמירתו והוא א\"י לישבע וכמו שהקשה ג\"כ המ\"מ אסברת הרמ\"ה דס\"ל כר\"י ע\"ש מש\"ה כתב דז\"א דהרי גם להרמב\"ם אם היה טוענו ודאי היה שכנגדו נשבע והנפקד משלם מש\"ה השתא נמי דטוענו ספק ושכנגדו מחויב שבועה ואי\"ל חייב לשלם ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב רי\"ף שהנתבע פטור בלא שבועה צ\"ל דבתשובה כ\"כ ב\"י וע\"ל בסי' פ\"ב בדרישה סי\"א מה שקשה מזה אמ\"ש בא\"ע סי' צ\"ו: ומ\"ש וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ב דטוען כ\"כ: ומ\"ש וכתב עוד כו' פי' שבו אנן טענינן להלוה שישבע המלוה כשאין נאמנות בשטר כמ\"ש לעיל בסי' פ\"ד: או היכא שהלוה טוען כו' פי' היכא דאינו פוגם שטרו דאז צריך הלוה עצמו לטעון השבע לי שלא פרעתיך כמש\"ר בסי' פ\"ב: דכיון ששטר מקוים בידו פי' ומן הדין נוטל בלא שבועה אלא שחכמים תקנו שבועה היכא דאפשר משא\"כ בחשוד אבל בשאר תביעות שלא היה דינן מן התורה לישבע וליטול כגון שכיר ונגזל וחביריו וחכמים הקילו עליהם ותקנו שיטלו בשבועה חשוד דא\"י לישבע אינו נוטל כ\"כ המ\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' שם בפ\"ב דטוען כתב הרמב\"ם על הסדר דין חשוד שנתחייב ש\"ד ונטען בטענת ודאי דשכנגדו נשבע ונוטל ואם הוא נטען בטענת שמא בשומרים אין שכנגדו יכול לישבע וליטול ואח\"כ כתב ואם החשוד נתחייב בשבועה מדבריהם וחולק אותו לשלשה חלקים אחד נשבע ונוטל ב' נשבע בטענת ספק ג' שבועת היסת ורבינו העתיק דבריו אחת לאחת אלא שערבב ביניהם דינים הנלוים להם ובנתחייב שבועת היסת לא העתיק בפירוש אלא קיצר וסמך אמ\"ש ברישא ז\"ל ולא אמרי' מי שחשוד שכנגדו נשבע ונוטל אלא בש\"ד אבל בשל דבריהם לא ור\"ל היסת וכמ\"ש לעיל ובהך בבא דהיה החשוד מן הנשבעין בטענת ספק איירי בטענת ספק דשותפין ואריסין דנשבעים ונפטרין מדבריהם ומש\"ה סיים שם וכ' ז\"ל ואין שכנגדו נשבע שלא נתחייב ש\"ד לפי שאין התובע טוען טענת ודאי כדי שישבע על טענתו עכ\"ל ומשמע לי דתרי טעמי קאמר חדא דלא נתחייב ש\"ד ולא אמרינן דשכנגדו נשבע ונוטל אלא בש\"ד ועוד שלא טענו טענת ודאי כו' ורבי' השמיט מדברי הרמב\"ם הטעם הראשון שכ' שלא נתחייב בש\"ד וה\"ט כיון שהרמב\"ם פוטר גם בנתחייב ש\"ד כל שטוענו ספק כמ\"ש לעיל בסעיף י\"א בשמו בדין שומר שהוא חשוד שהוא פטור מה\"ט שאינו טוענו ודאי שאכלו וכמ\"ש שם וכתב המ\"מ דאפילו ר' ישעיה החולק עם הרמב\"ם בשומר חשוד מודה בזה דפטור כיון שאינו חייב ש\"ד ע\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " החשוד על השבועה כו' כ\"כ הרא\"ש והר\"ן בסוף שבועות ע\"ש: כמו גבי מת לוה בחיי מלוה כו' מביא ראיה מכח כ\"ש ומה התם דהחמירו אפילו על יתומי המלוה התובעים משום יתמי הנתבעים הואיל ואין בני המלוה יכולין לישבע השבועה שהיה מוטל על אביהן לישבע כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים דהיינו שהשטר ודאי אינו פרוע ואין מוציאין מיתמי הלוה בשבועת שלא פקדנו אף ע\"ג שש\"ח גמור בידם כ\"ש הכא במלוה עצמו החשוד דאינו יכול לישבע השבועה המוטלת עליו כדין הבא ליפרע מנכסי יתימים דאינו גובה מהן אף ע\"פ ששטר גמור בידו ואינו דומה לפוגם שטרו הנ\"ל דג\"כ מוטל על המלוה לישבע כשבא ליפרע מהלוה עצמו אפ\"ה כשהוא חשוד דאינו יכול לישבע גובה בשטר מקוים שבידו בלא שבועה וכ' נ\"ל דשאני התם דנפרע מהלוה עצמו משא\"כ כשבא ליפרע מנכסי יתומים דהקילו גבייהו והוא התקנה עצמו דרב ושמואל דתקנו כן לטובת היתומים הנתבעים ואין זה בכלל אמרם הבו דלא לוסיף עלה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מי שנתחייב כו' עד סוף הסימן הם דברי הרמב\"ם שם בפ\"ב מטוען: ומ\"ש אלא ישלם או ישבע היסת פי' הואיל והנתבע יכול לישבע אבל אם הנתבע חשוד אף אם התובע אינו חשוד נתבאר לעיל ס\"י דהנתבע פטור לגמרי דתקנתא לתקנתא לא עבדינן: כמו שמהפך שבועה על הקטן כו' פי' שבועת היסת דמחויב הנתבע מן הקטן לישבע לו כמש\"ר לקמן בסי' צ\"ו ס\"ח בהדיא דאין מהפכין אותה על הקטן וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ג דשכירות: "
+                ],
+                [
+                    " ואם נשבע ונטל יחזיר כו' להרמב\"ם קאי גם אפוגם שטרו או אמר אישתבע לי דלא פרעתיך ולהראב\"ד והרמ\"ה לא קאי אהני דסברי דבחשוד נוטל בהני בלא שבועה וכנ\"ל בסי\"ג ורבינו סתם כאן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: "
+                ],
+                [
+                    " עד שילקה בב\"ד וגם יעשה תשובה וכמ\"ש אח\"כ והא דסתם וכ' עד שילקה משום דיש עבירות דלא (בינינן) [בעינן] תשובה כגון שאכל דבר איסור דאחר שנלקה על אכילת חלב חזר לכשרותו וכמש\"ל סימן ל\"ד בדין פסולי עדות ודין שבועה כדין פסול לעדות וכ\"כ ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אלו נשבעין כו' משנה סוף פרק כל הנשבעים ז\"ל ואלו נשבעים שלא בטענת ברי השותפים והאריסים והאפוטרופסים והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ובן הבית עכ\"ל המשנה ופירושה נתבאר בדברי רבינו ממ\"ש ואזיל: ומש\"ר שהיו שותפים ביחד אינו ר\"ל שהיו שותפים ועתה באו לחלוק ואז משביע א' לחבירו דהא גם בעודם בשותפות יכולים להשביע זא\"ז אלא רבי' בא לפרש דמ\"ש השותפים דמשמע דכ\"א משביע לחבירו היינו כשהיו שותפים ומתעסקים ביחד לאפוקי אם היו המעות והסחורה ביד א' לבדו דאז השני אינו נשבע וכמש\"ר בסמוך ס\"ט והיותר נראה דקמ\"ל דל\"ת דבכה\"ג דשניהן טורחין ומתעסקין ביחד לא שייך מורי היתרא ולא תקנו בהו שבועה בנק\"ח בשמא קמ\"ל וק\"ל: ומש\"ר פירש\"י אפוטרופוס שמינה כו' דע שאין כן ל' רש\"י אלא ז\"ל שם אבל בנכסי יתומים פלוגתא דתנאי בגיטין עכ\"ל ור\"ל כי שם דף נ\"ב איכא פלוגתא חכמים ס\"ל מינהו אבי יתומים לא ישבע מינוהו ב\"ד ישבע אבא שאול אומר חילוף הדברים ושם מפרש טעם פלוגתייהו ויתבאר בסימן ר\"ץ ונראה דכוונת רש\"י הוא דמאחר דתנא דמתני' נקט סתם אפוטרופוס בהדי אינך וכוונת התנא הכא אינה אלא ללמדנו דאילו נשבעין אפילו בטענת שמא אבל בעיקר חיוב שבועתן משמע דהוא פשוט ואי באפוטרופסי יתומים קמיירי מאי פשיטתו הא איכא למימר בין במינהו האב בין מינוהו ב\"ד בכ\"א יש טעם שלא יצטרך לישבע כלל לכל מר כדאית ליה ורבינו שינה בהעתקת ל' רש\"י וכ' ההוכחה ע\"פ מה דקיי\"ל דבמינהו אבי יתומים א\"צ לישבע וכתב עליו דהרמ\"ה ס\"ל דמיירי גם באפוטרופוס דיתומים דהא גם במינוהו האב יש שבועה בדאיכא הודאה כו' והתם נקט אפוטרופוס שנשבע בשמא ור\"ל כ\"א כפי דינו. ובאמת זה בשם רש\"י אינו הוכחה כ\"כ די\"ל דהתנא מש\"ה סתם ונקט אפוטרופסים דפשיטא ל��ה דמיירי במינוהו ב\"ד דאילו במינהו אבי יתומים א\"צ לישבע כלל כל זמן שלא ידענו דגם במינוהו ב\"ד אינו פשוט דהא פליגי ביה וכל' רש\"י הנ\"ל אלא משום דרבינו לא בא לבאר המשנה אלא למכתב פסקא דדינא ע\"כ לא העתיק ל' רש\"י ללמדנו פירוש המשנה אלא הביאו ללמוד ממנו הנ\"מ לענין דינא דרש\"י ס\"ל דבמינהו אבי יתומים אפילו במודה מקצת לא תקנו שבועה ושהרמ\"ה חולק על זה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל איכא הודאה כו' וקמ\"ל מתניתין דאע\"ג דטוען התובע שמא ואין כאן ש\"ד מ\"מ תקנוהו חז\"ל ונ\"ל דהרמ\"ה ז\"ל לטעמיה כ\"כ דס\"ל דכל הני דתני מתניתין דנשבעים אטענת שמא היינו דוקא בדאיכא כפירת ב' כסף והודאה פרוטה וכמש\"ר בסמוך בשמו ובשם רש\"י דאל\"כ ק' הא מתניתין סתמא קתני השותפים כו' והאפוטרופסים והיכא רמיזא דמיירי דוקא במודה מקצת וק\"ל ועד\"ר מ\"ש בסמוך בביאור הגמרא לדברי הרמ\"ה ור' ישעיה: ואשה הנושאת והנותנת בתוך הבית בחיי בעלה או שהושיבה בעלה חנונית כן הוא לשון המיימון ריש פרק ט' משלוחין ועיין דרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ובן הבית פי' כו' ז\"ל הגמרא איזהו בן הבית זה שמכניס פועלים ומוציא פועלים ומכניס לו פירות ומוציא לו פירות וכן לשון הרמב\"ם שם: ומה שכתב רבינו פי' אחד מן האחין כו' כן פירש רש\"י ונראה דמש\"ה פירש באחד מן האחין כו' דאם לא כן היינו אפוטרופוס דנקט תחלה שפי' שמתעסק בצרכי הבית ומנ\"מ אם מתעסק בחיי ב\"ה או לאחר מותו ועוד דא\"כ עיקר חסר מן הספר דהיכא רמיזא בבן הבית דמיירי דוקא לאחר מותו לכן פירש\"י דר\"ל אחד מן האחין כו' והשתא איכא חילוק ביניהם דאפוטרופוס אינו עוסק בצרכי הבית כ\"א ע\"י מנוי שמינהו ב\"ה ע\"ז והיינו ל' אפוטרופוס אבל האחין לאחר מיתת אביהן הדרך הוא שהגדול או הפקח שבהן מתעסק בעצמו בני רשות כל מה שהוא לטובת אחין וע\"ז מורה שם בן הבית ר\"ל בן בין הבנים ועיקרו שהבית עומד עליו והב\"י פי' דמש\"ה נקט א' מן האחין שדרכן לעשות בחנם מש\"ה מורי היתר לנפשייהו משא\"כ אחר וז\"א דרבי' לא פירש הטעם דמורי היתרא משום שמתעסקים בחנם וכמ\"ש בסמוך ודוק: והטעם משום שמורה היתרא לעצמם כו' ז\"ל הגמרא ומ\"ש הני משום דמורי היתרא ופירש רש\"י ז\"ל לפי שטרחו בנכסים וכתבו התוספות שם ז\"ל פסק ר\"ת דבמלוה למחצית שכר אין יכול להשביע דכיון דלוקח שכר עמלו לא מורה היתר עכ\"ל אבל מדברי הרמב\"ם נראה דאדרבה היכא דנוטל שכר מסתבר טפי להשביעו שהרי כתב שם בפרק ט' ז\"ל המשלח חפץ ביד חבירו למכרו כו' עד אע\"פ שלא נותן לו שכר ע\"ז כולי עד ויש לו להשביעו מספק עכ\"ל ומדכתב לשון אע\"פ כו' משמע דס\"ל דכ\"ש בנוטל שכר וכן כתב הב\"י וה\"ט דכשאינו מקבל שכר לא הוה ליה להשביעו כדי שלא תנעול דלת בפני ג\"ח ומה\"ט גופא לא הסכים הרשב\"א עם הרמב\"ם בזה וכמ\"ש המ\"מ מה שאין כן כשמקבלים שכר שלא ימנעו מפני הנאתן וגם מורו היתירא לומר לא נשתלם לו כל טרחו ומדסתם רבינו כאן ובסמוך ג\"כ כתב לשון אע\"פ כל' הרמב\"ם הנ\"ל נראה דסבירא ליה כהרמב\"ם וגם רש\"י סתם שם בפירושו להמשנה ולא הזכיר בלשונו שעושין בחנם וכיון דסתם שותפין ואריסין לא בחנם עושים הו\"ל לפרש דכאן איירי שעושין בחנם ומדלא פירש כן נראה ס\"ל כהרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " עד שיחשדנו התובע כו' עד וראשון עיקר עד\"ר שם כתבתי במאי פליגי הני רבוותא ומשם יתבאר לך דס\"ל לר\"י דאפילו לא חשדו אלא בכל שהו והוא כפר בו ג\"כ צריך לישבע ומש\"ר אפילו לא כפר אלא בכ\"ש חדא באידך תליא ע\"ש ומ\"ש עד שיחשדנו כו' ר\"ל לאפוקי אם לא היה העסק כ\"כ גדול או שידוע שלא נשאר בידו כ\"כ וא\"א לחשדו בכל כך אלא בפחות מב' מעין אבל מסתמא אף שמסתפק בו אם לקח הרבה או מעט או לא לקח כלל יכול להשביעו מטעם שמורה היתרא ומסתמא לקח לנפשו כ\"כ ולכך נקרא שבועת שמא ומה\"ט ס\"ל להרמב\"ם דמשביע היורש לאשת אביו שהיתה חנונית בחייו אע\"ג דאיני יודע אם חשדה אביו בכך וכמ\"ש בסמוך ס\"ה ועד\"ר מ\"ש שם וכן מוכח מל' תשובת רשב\"א הביאה ב\"י וד\"מ בסעיף ח' שסיים וכ' ז\"ל שבכל אלו אינו תובע שום דבר קצוב אלא סתם מן החשד כו' ע\"ש והאי כל שהו שכ\"ר בשם ר\"י עכ\"פ צ\"ל שהוא שוה פרוטה דבפחות מפרוטה אינו ממון לישבע עליו וכ\"כ ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " (ו) כתב הרמב\"ם מכאן הורו כו' עד שאין אומרים מגו כו' ועד\"ר שכתבתי שהרמב\"ם ס\"ל דבעי נמי הודאה פרוטה ולא כמ\"ש בכ\"מ שם ע\"ש: ומ\"ש שהרי היורשים משביעין האשה כו' פי' אף ע\"פ שמסתמא אין היורשים יודעים שאביהם חשדה בב' מעין כסף: ומ\"ש שאין אומרים מגו לפטור משבועה וא\"ת הא כתב הרמב\"ם והביאו רבינו בסימן פ\"ט ס\"ח בשכיר שמחולק עם השוכר בקציצה שדינו שהב\"ה נשבע בנק\"ח ונפטר ע\"ז כתב דאם לא שכרו בעדים א\"צ הב\"ה לישבע בנק\"ח אלא נפטר בהיסת במגו דלא שכרתיך הרי לפנינו דס\"ל להרמב\"ם דאמרינן מגו לפטור משבועה חמורה לקלה וי\"ל דשא\"ה דמה שנשבע ב\"ה בנק\"ח הוא גופא משום חומרא דשכיר דאליו הוא [נושא את] נפשו דהא מן הדין בהיסת סגי כיון דבקציצה מידכר דכיר הב\"ה ובמגו כל דהו הקילו בו להעמידו על דינו לפטרו בהיסת: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' פי' ופטור בלא שבועה במגו וא\"ת הא מגו דהעזה הוא זה ולקמן ר\"ס רצ\"ו כתב דבשומרים אע\"ג דהפקיד בידו בלא עדים חייב ש\"ד משום דמגו דהעזה לא אמרינן ויש מתרצין דדוקא בשומרים דאף כשהיה טוען לא הפקדת בידי היה צריך לישבע היסת בזה לא אמרינן [מיגו] דלא היה יכול להעיז ולישבע עליו היסת משא\"כ בזה דאם היה טוען לא נשתתפת עמי מעולם לא היה צריך לישבע ע\"ז אפילו היסת וכמש\"ר בסמוך מס\"י והלאה דז\"א דהא עכ\"פ כשיתחייב לו שבועה ממקום אחר יכול לגלגל עליו שלא גזלו מעולם וכמש\"ר בסי\"ז וי\"ל דשאני שותפים דאינן נשבעים בשמא אלא מכח תק\"ח מש\"ה אמרינן אפילו מגו דהעזה וכמש\"ל סימן פ\"ט סס\"ה גבי שכיר דאמרינן מגו דהעזה מיהו אין ראיה משם דשם לפטור מלפרוע ממון הוא ושם גם הרמב\"ם מודה וכמש\"ר שם ועי\"ל דשכיר שאני כמ\"ש בדרישה בשם ר\"ן ע\"ש וא\"ת א\"כ כיון דס\"ל דאמרינן מגו לפטור משבועה [כיון] דבעינן בהני שבועות שמא דיודה במקצת להרא\"ש ורבינו וכנ\"ל ליהוי נאמן במגו דהיה כופר הכל ואפילו מגו דהעזה אין כאן כיון דאינו תובעו אלא בשמא וי\"ל דהא הטעם דמשביעין אותו בנק\"ח הוא משום דאמרינן דמורה היתרא לנפשו וא\"כ צ\"ל דלא רצה לכפור הכל דאין לו היתר על תפיסת הכל אבל על מקצתו יש לו היתר בנפשו מש\"ה רמו רבנן שבועה בנק\"ח עליה וק\"ל ועד\"ר. ונראה דוקא בהני דינא הכי אבל בכופר הכל דתקנו עליו היסת אע\"פ שהיא שבועה דרבנן מ\"מ כיון דתקנו מכח חזקה דאין אדם מעיז לתבוע לחבירו אלא כשיש לו בידו לא נפטר מהשבועה במגו דהעזה וה\"ה באינך שבועות שיש בהן טעם ברור לתקנתן ודוק. שוב מצאתי שכ' הריטב\"א והביאו ב\"י ס\"ס ס\"ו סמ\"א ז\"ל שבועת היסת בפקדון ומלוה שכופר הכל תקנתא דרבנן בתראי היא וכיון דמדינא פטור וחייבוהו רבנן אף כי אית ליה מגו נמי חייב היסת כו' ע\"ש והעתקתי לשונו ג\"כ בסימן צ\"ה ע\"ש בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " המשלח כתב כ\"כ הרמב\"ם פ\"ק דשלוחין ונראה דגם רבינו ס\"ל הכי מדסתם וכתב דבריו ועמש\"ל ס\"ג: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " חלקו השותפים כו' לשון המשנה שם דף מ\"ח חלקו השותפים והאריסים אינו יכול להשביע ורבינו דלא נקט אלא השותפים משום דשותפים ואריסין דומין לגמרי אהדדי וק\"ל "
+                ],
+                [
+                    " וכתב רי\"ף ה\"ה לאינך פי' הנזכרים ברישא דמתני' דהיינו גם האשה אע\"ג דלית לה חלק בגוף הממון ולאפוקי מהרמ\"ה דבסמוך: וכ\"כ הרמב\"ם כו' לפי גירסא זו צ\"ל דמביא ראיה מדכתב נמי ונתגרשה האשה דלית לה חלק בגוף הממון וקשה דאין ראיה מאשה דאינה נשבעת עד שתבוא לגבות כתובתה ואז שייך בה נמי הטעם אי לאו דמחלי לה לא הוי יהבו לה כתובתה וברמב\"ם שלפנינו כתוב ונפרד מעליו בן הבית והביא לו השליח הסחורה כו' נמצא דאיכא שפיר ראיה מהרמב\"ם מהשליח וגם מבן הבית לפי פי' הרמב\"ם שכתבתי לעיל דהוא איש נכרי בעלמא מתעסק בעסק בע\"ה ולית ליה חלק בגוף הממון ולכן נראה מש\"ר בדברי הרמב\"ם ונתפרדו האחין ט\"ס הוא וצ\"ל ונפרד (מן) <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> הבית מעליו דהא בכל אותו ענין לא נזכר בדברי הרמב\"ם דין האחין אלא בן הבית וק\"ל: והרמ\"ה כ' מדנקט חלקו השותפים והאריסין ולא נקט כו' כך היא הגירסא בספרים מדוייקים וכן בשלטי הגבורים מביא דברי רבינו כהווייתן וכתב ג\"כ הגירסא כמ\"ש ור\"ל מדנקט תנא דמתניתין דפ' הנשבעים הנך תרתי ולא נקט סתמא חלקו כו' ועד\"ר שם כתבתי נוסח דפוס ב\"י דכ' בו ז\"ל והרמ\"ה כ' מדנקט חלקו השותפים ונתגרשה האשה ונתפרדו האחין זה מזה כו' וע\"פ גירסא זו פירש הב\"י דהרמ\"ה מדברי הרמב\"ם דייק ושם דחיתי הגי' ופירושה ונראה דאפילו לפי אותה גירסא הרמ\"ה אהמשנה קאי וס\"ל דמתני' דקתני חלקו השותפים והאריסים ר\"ל הני ודדמו להו כגון נתפרדו האחים ונתגרשה האשה דגם האשה מדהניח לה לגבות כתובתה מוכח דמחל לה ולא לזולתה דאל\"כ הול\"ל חלקו סתם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שחלקו אם יש עליו טענה כו' זהו סיפא דמשנה הנ\"ל: בין של דבריהם פי' ואפילו היסת: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מדברי הרמב\"ם חלקו השותפים כו' עד וכן יש שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כ\"כ שם פ\"ט דשלוחין: "
+                ],
+                [
+                    " וגם א\"י להשביעו שכבר חלקו פי' אף שהוא טוען טענת ברי שהוא שותפו או שלא חלקו: ואפילו ע\"י גלגול פי' אם נתחייב לו שבועת היסת ממקום אחר א\"י לגלגל עליו ולהשביעו שאינו שותפו עוד ואע\"פ שיכול לגלגל עליו שלא נשאר ח\"ל משותפות הראשון כדאיתא במשנה שם בהדיא וכמש\"ר ג\"כ לפני זה וגם אח\"ז בסי\"ז דאף אם טוען הנתבע לא היינו שותפין מעולם יכול לגלגל על שבועה אחרת שלא גזלו מעולם (ואבל) [ובאמת] אין נ\"מ לבע\"ה שיגלגל עליו הא או הא מ\"מ הב\"ד אין מגלגלין טענה שאף יודה בה לא יתחייב ממון. ועי\"ל דיש נ\"מ גם כן לב\"ה דיודע דאם יגלגל עליו שכבר חלקו או שלא היה שותף לא ישבע בגלגול ע\"ז ויודה לו שהיו שותפין ושעדיין לא חלקו ואז יצטרך לישבע לו בנק\"ח שלא עיכב בידו משלו כלום מה שאין כן אם לא יגלגל עליו אלא שלא גזלו דיפטר הנתבע בהיסת מעין שבועה שגלגל עליו שבועה זו דלא גזלתני. י\"מ משום (דניחא) [דלא ניחא] לב\"ה שישבע שלא היה שותפו או שכבר חלקו שהן דברים העבידים לגלויי שקרם משום הכי אם ישבע שלא גזלו וזה אינו דהא מתחילה לא ביקש ממ��ו אלא שישבע שלא עיכב משלו כלום מהשותפות (זה נתבע) [והנתבע] אפילו זה לא רצה להשבע ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אבל דבר שאפילו כו' פירוש שבועה דרבנן לאפוקי ש\"ד לפי' רב האי גאון בס\"ס פ\"ו סמ\"ב מ\"ו ר\"ש ז\"ל ולי נראה דה\"ק אלא טענה שאם יודה על עיקר התביעה הראשונה אינו חייב עליה אלא שבועה אטענת ספק משא\"כ בסימן פ\"ז ששבועה הראשונה היתה על ידי שטענו ודאי שח\"ל ממון ונמצא כשתבעו עתה להשבע על טענתו הראשונה שהיא ברי הוא כאילו תבעו עתה הממון בברי ובהודאתו נתחייב לו ממון וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ונשאר לי אצלך פי' שהוא טענת ממון בברי ואם הודה היה חייב ממון כך צריך לישבע עליה ויגלגל עליו שלא גזלו והא דכתב שלא גזלו מעולם נראה דמשום טענת שלא היית שותפי מעולם כתב שצריך לגלגל שלא גזלו מעולם דאילו לטענת כבר חלקנו סגי בשבועה בגלגול שלא גזלו ועיכב משלו כלום בעוד היותם שותפין וק\"ל. והא דמגלגלים עליה אין זה חידוש דהא כבר אשמועינן דאם יש לו טענה ממקום אחר דמגלגלים עליה ועיקר החידוש הוא דמשביעין ליה אטענה זו שטוען עליו שנשאר בידו ממה שהיו שותפים דאע\"ג דמסברא הוא משקר אם לא שחבירו מודה לו בזה דאם היה נשאר בידו לא היה מניח את שותפו ליקח יותר ממה שמגיע לחלקו קמשמע לן דנאמן לומר טעיתי מתחלה בחשבון או שאר טענה דבעבורה נשאר בידו כך וכך. וע\"ז מביא השאלה דהרא\"ש דג\"כ פסק דיכול להשביע על טענה כזו אף שהיה שותפו דאל\"כ ק' מאי וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה דכ\"ר דאין לו קישור עם מ\"ש לפני זה והב\"י הניחו בצ\"ע ובמ\"ש נתיישב קצת גם נתיישב מאי חידש רבי' בהעתקת תשובה זו וכי לא ידענו כבר דיכול להפך שבועת היסת וכאשר יהפך צריך הנתבע להניח הממון ביד ב\"ד כמש\"ל סי' פ\"ב ס\"ח דאין סברא לחלק בין נשבע ונוטל זה לנשבע ונוטל דהתם ודוק: או שלא היה שותפו מהטעם כו' כצ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " טען עדיין שותפין אנחנו כו' עד שהרי הוחזק כפרן כ\"כ הרמב\"ם פ\"י מהל' שלוחין וסיים וכ' אזה ז\"ל וישבע שבועת השותפין וכן כל כיוצא בזה עכ\"ל וכ\"כ בש\"ע. ורבי' אף שלא סיים וכ' וישבע שבועת השותפין מ\"מ סתמא כפירושו דמי דנלמד ממ\"ש וחזר הנתבע ואמר חלקנו אין שומעין לו דמשמע דוקא למ\"ש חלקנו אין שומעין להיות נאמן בלא שבועה וכנ\"ל וזה דומה למש\"ר בסימן פ\"ז סמ\"ב דמי שנתחייב שבועה לחבירו ואמר נשבעתי ובאו עדים ואמרו שלא נשבע דקאמר נמי דהוחזק כפרן לאותה שבועה ואינו נאמן תו לומר נשבעתי עד שיודה לו חבירו או שישבע לפנינו ה\"נ קאמר דהוחזק כפרן שאינו נאמן שוב לומר חלקנו אחר זה או נשבעתי עד שיודה לו חבירו או שישבע לפנינו והטעם דאינו פסול לשבועה כמו באומר להד\"ם ובאו עדים שלוה דנתבאר ר\"ס ע\"ט דהוחזק כפרן ושכנגדו נוטל בלא שבועה דשם כפר ממון ודאי משא\"כ כאן דלא כפר אלא השבועה או דבר המביא לידי שבועה וק\"ל: שותפין שטען א' מהן כו' גם זה ברמב\"ם פ\"י דשלוחין: ומ\"ש אם ירצה ישביענו היסת וכו' ז\"ל הרמב\"ם שם אם רצה התובע שלא ישבע השותף שבועת השותפין משביעו היסת ואם רצה מגלגל כו' ונראה דכוונתו כמ\"ש הרא\"ש ר\"פ אלמנה ניזונת דהרשות ביד אדם להשביע שותפו שבועת שותפות בכל יום: "
+                ],
+                [
+                    " וכ' הרמב\"ם ראובן שהטיל כו' בפ\"י דשלוחין כ\"כ וע\"ל סימן קע\"ו: אין אומרים כו' זה נמשך עם מ\"ש בסוף וישלם שמעון כו' והטעם כמ\"ש בסמוך שאין השותף מהנשבעין ונוטלין אבל לולי ה\"ט היה צריך שמע��ן ליתן לו עוד נ' זהובים מכיסו דהרמב\"ם ס\"ל דנתחייבו זה לזה בהפסד בשוה לשלם אפילו מכיסו וכמ\"ש בסמוך ועד\"ר: יגלגל על שמעון כלומר ישביע לשמעון שבועת השותפים ויגלגל עליו שא\"י סכום הפחת הזה והוא הדין אם רצה ישביענו היסת שא\"י בודאי סכום הפחת ויגלגל עליו שבועת השותפין כו' ב\"י וכתב ב\"י עיד אפילו לא טען ששמעון יודע בודאי בפחת יכול לגלגל עליו אלא משום סיפא דישבע שמעון היסת נקטיה דהיסת אינו יכול להשביעו על טענת ספק: ומ\"ש ואם לא נתעסק שמעון כו' כלומר דהשתא אין בידו להשביעו שבועת השותפין ישבע שמעון היסת כו' ואם לא רצה לישבע על זה צריך לשלם לו המותר ב\"י: ולא עוד אלא היה המנה כו' כלומר לא די שאין משלם לו שמעון כלום מכיסו אלא אפילו המנה הנשאר לפעמים אין נוטל ראובן כולה אלא החצי כגון שהיא ביד שמעון ואף דראובן נשבע שפחתו ת\"ק אין השותף מהנשבעין ונוטלין הלכך שבועת ראובן לא מעלה ולא מורידה לענין זה הלכך חולקים המנה שביד שמעון בשוה ב\"י. והא דאינו נוטל ראובן לפי חלקו בממון ה\"ט דס\"ל להרמב\"ם דכל שלא נתברר ההפסד בעדים ממון הנשאר מהשותפות ביד שמעון הוא בחזקת שניהן אבל אין לפרש טעמו דמדמה לה למש\"ר בסימן ק\"ד סי\"א במי שיש עליו ב\"ח הרבה כו' עד ורב אלפס כתב דחולקים בשוה ממש עד שיפרע הקטן מחובו כו' עד וכ\"כ הרמב\"ם כו' דשא\"ה דשיעבוד של מלוה הקטן חל על נכסי הלוה כמו שחל שיעבוד ב\"ח הגדול משא\"כ כאן וכמ\"ש ודוק: וכתב עליו הראב\"ד מ\"ש ישלם שמעון כו' אף שלא כ' הרמב\"ם כן בהדיא מ\"מ נשמע מדבריו דכתב אין אומרים ישבע ראובן כו' עד וישלם חמשים גם סיים וכ' טענת ראובן ששמעון ידע בפחת כו' דמכל זה מוכח דאם ברי הוא שהפסיד כל כך צריך לשלם לו נ' מביתו: ומ\"ש עה\"ד שכתב הוא למעלה ר\"ל הרמב\"ם שכ\"כ פ\"ד דהלכות שלוחין השכר או הפחת לאמצע וס\"ל להרמב\"ם דאם היה ידוע שנפסד ת\"ק זהובים שצריך לשלם לו שמעון נ' זהובים מכיסו וע\"ז כתב הראב\"ד שזה אינו מן הדין כו' וי\"ל אפילו לסברתו דהרמב\"ם שגם ההפסד הוא לאמצע היינו דוקא כשהפסד היה בענין שא\"צ לשלם מכיסו כגון שלא נפסד אלא ג' או ד' מאות דאז לא אמרינן דיפסיד ראובן ב' חלקים ושמעון חלק א' לפי מעותיהן אלא להפסד ת' זהובים גם שמעון יפסיד ב' מאות זהובים ובמ\"ז הנשארים יקחן ראובן לנפשו אבל בכה\"ג דנפסד ת\"ק אין שמעון חייב באחריות לשלם מכיסו וע\"ל סימן קע\"ו ס\"ז שכ\"כ רבינו בשס הרמ\"ה ע\"ש (ובהשגות הראב\"ד נדפס אלא שאיני מודה כו' במקום אלא שאינו הדין הכתוב לפנינו) ואח\"כ הוסיף הראב\"ד וכ' ואינו כן אלא כל אחד מפסיד כו' ור\"ל גם עיקר הדין שכתב הרמב\"ם דההפסד הוא לאמצע ומה\"ט כ' הרמב\"ם דראובן יחזיק בכל המנה הנשארת זה אינו אלא כ\"א מפסיד לפי מעותיו ונמצא דלא יטול ראובן כל המנה שבידו אלא יתן לשמעון מהמנה ל\"ג זהובים וכדמסיק בבבא שאחר זה ועיין בהשגות הראב\"ד הנדפסים בספרי הרמב\"ם שבידינו דכתב שם שני הדברים בבבא א' וכאילו כל השגתו אינה דלא מיחייב שמעון לשלם כל חצי ההפסד אבל נוסח ספרי רבינו בשם הראב\"ד הוא עיקר מדכתב שלא קיבל אחריות לזה וק\"ל: ואח\"כ מסיק דגם מ\"ש הרמב\"ם דאם היה המנה ביד שמעון כו' אינו אמת אלא לראובן יש בו יוחר מחציה אף שהוא ביד שמעון ויטול ממנו ס\"ז זהובים בקירוב ואין נשבע ונוטל כי המנה הנשארת היא בחזקת שניהן לכל אחד כפי ערך מעותיו: ומ\"ש והשכר לעולם לאמצע פי' בזה אינו חולק על הרמב\"ם וטעמא כדאמר בירושלמי דא\"ל עד דאת מזבין חדא זימנא אנא מזבין י' זימני ב\"י: בהפסד ��\"ק של\"ג בקירוב ר\"ל שהוא של\"ג ושליש ולשמעון מגיע קס\"ז פחות שליש לכן כתב בקירוב הואיל ואינו אלא שליש: וזה דין אמת שלפי מ\"ש הרמב\"ם בסוף דבריו הנ\"ל ז\"ל והזהר בדין זה שכבר טעו בו בעלי הוראה כ' הוא שהוא דין אמת: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב עוד הרמב\"ם טען שמעון כו' שם פ\"י דשלוחין ושותפין: "
+                ],
+                [
+                    " ויתבע ללוי בסוף הזמן אאם הרחיב לו זמן קאי וקאמר דצריך הוא לשלם מיד לראובן ולסוף הזמן יתבע הוא ללוי: והראב\"ד כתב מאחר כו' עד אבל אם השטר ביד שמעון נאמן והאי דהשיג הראב\"ד על הרמב\"ם ולא פירשו דמיירי שהשטר ביד שמעון ה\"ט דא\"כ מאי מסיק וכתב דאם לא הביא שמעון ראיה דישלם מביתו מאי שנא מדין הנזכר לפני זה דשמעון נאמן אם השותפות בידו וק\"ל ולא כב\"י ועד\"ר: כ\"א מהמחצה שלו אלא אם יכול כו' כצ\"ל וכן הוא בראב\"ד ומיימון: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן ושמעון כו' מכאן עד סוף הסימן הכל בכלל פרק ח' בסימן ח' וי\"ד וכפול הוא לקמן סימן קע\"ו מסעיף ל\"ו והלאה וע\"ש בתשובה: ומ\"ש ועכשיו שלא היה שמה הוצרך כו' חזר וכתבו לראיה למ\"ש ואילו היה שמעון שותפו כו' וכאילו אמר שהרי עכשיו שלא היה שם הוצרך ראובן כו' וק\"ל: שאם יברר עליו ראובן בעדים שלא פרע לוי כו' ויצטרך ראובן כו' מדהאריך ולא קיצר לכתוב יראה שהדין עם ראובן גם מהל' שכ' שאם יברר כו' משמע דאם לא יברר שלא פרע לוי אף אם יברר ראובן שהוצרך הוא לשלם להעכו\"ם אינו יכול לחזור על שמעון דכיון דראובן לא נשתעבד נגד העכו\"ם אלא באם יפרע לו לוי וכמשמעות הל' הנ\"ל בשאלה כל זמן שלא נתברר בעדים שלוי לא פרע לו אף אם יארע שהעכו\"ם יבא עליו בעקיפין ויצטרך לשלם לו שלא כדין יאמר לו שמעון מזלך גרם מאחר שכבר חלקנו וכמש\"ר בשם תשובת הרא\"ש לקמן ס\"ס שע\"ח לענין פרדה גם בא\"ע סימן נ' לענין טבעת של עכו\"ם ע\"ש ואף שמל' השאלה הנ\"ל שכתב בה שבקשת ראובן משמעון היתה שיתן לו שטר שאם לא יתן לוי לעכו\"ם כו' משמע שלא ביקש יותר מזה מ\"מ הוצרך הרא\"ש להאריך בתשובה להורות שאין ראובן נאמן באמרו שלא פרע לוי להעכו\"ם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שטר עליו גם בזה כו' כצ\"ל גם ולא וגם בוי\"ו. גם לקמן סימן קע\"ו סל\"ז כתב גם וקאי אתביעה הראשונה הנ\"ל וקאמר דגם בזה יעשה לו שטר עליו: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש באלו ב' התביעות יראה כו' הרא\"ש השיב שלא כדברי ראובן ולא כדברי שמעון אלא יודה בפני עדים מיד ולא שיצטרך ליתן עליו שטר חיוב מיד ולא ניחא לאינש דיצא קול חיוב עליו וטעמו דהרא\"ש מפורש בדבריו דבתביעה הראשונה שמעון כבר נתחייב בשטר מש\"ה גם שמעון צריך לחייב נפשו מיד בשטר משא\"כ באלו ב' תביעות אחרונות ועוד טעם אחר דשאני בדין דלפני זה דחוב דראובן הוא דבר קצוב ועומד ביד עכו\"ם לגבות ממנו וכבר מסר שטר עליו לעכו\"ם משא\"כ באלו דהדבר היה נעלם מהעכו\"ם וקרוב לודאי שלא יגלה להעכו\"ם לעולם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ושמעון ידע שאח ראובן וכו' כן הוא נוסחת ספרי רבינו כאן גם לקמן סימן קע\"ו סל\"ח ששם חזר רבינו והעתיק תשובה זו אבל בתשובת הרא\"ש הנדפסים נדפס שם לא ידע והביאה ב\"י בסימן קע\"ו וכתב שם ז\"ל ולפי גירסת רבינו צ\"ל דחבירו לאחר זמן נודע לו דאל\"כ ק' למה צריך הרא\"ש לומר הטעם שהיה תועלת בשותפות אפילו בלא תועלת תיפוק ליה כיון דידע ושתק עכ\"ל ואין לתרץ ולומר דחבירו ידע משעה ראשונה אלא שלא ידע דראובן הבטיחו ליתן לו ריוח דל' ידע שהו\"ל מעות בשותפות עמהן משמע דין שותפות דהיינו שיטול חלק בהריוח מיהו אכתי ק' כיון דעכ\"פ ידע שמעון זמן מה קודם שבאו לחלוק נאמר ג\"כ שתיקה כהודאה דמיא ולכך נראה גי' לא ידע עיקר ומיירי דשמעון מאמין לראובן ע\"ז שהניח אחיו מעות לחברותא אלא שאינו רוצה ליתן לו ריוח כיון שלא ברשותו הבטיחו א\"נ שבזמן שבאו לחלוק בירר ראובן הדבר בעדים דודאי אין ראובן נאמן להעיד לאחיו וק\"ל וא\"ל הא פסקו הרמב\"ם והראב\"ד לעיל בסימן זה דהריוח לעולם לאמצע ולמה כ' כאן דיטול כל א' לפי מעותיו דשאני הכא דכך התנה עמו מתחלה וכמ\"ש בהשאלה וקח ריוח בכדי מעותיך: "
+                ],
+                [
+                    " וששאלת ראובן ושמעון כו' גם תשובה זו היא כפולה לקמן סימן קע\"ו סעיף י\"ז ע\"ש: שמכר ליהודים ועכו\"ם בהקפה כצ\"ל: שאין לו לקבל השטר שם סיים בשאלה ז\"ל כי אמר שלא הרשהו למכור בהקפה: צריך שמעון לקבלם הטעם כי אף שהתנה עמו שלא ילוה לעכו\"ם היינו דוקא ברבית אבל הרשהו לסחור כדרך הסוחרים כו' ע\"ש בתשובה: ואם ירצה שמעון ישביע כו' פי' אף אם המנהג למכור בהקפה מ\"מ יכול להשביעו כו': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כל מי שנתחייב שבועה בבית דין אפילו מדרבנן מגלגלין כו' דין ג\"ש נלמד מסוטה וכמ\"ש בדרישה: ומש\"ר אפילו מדרבנן היא בעיא דאפשיטא פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ\"ח) ופירש רש\"י אפילו היסת: "
+                ],
+                [
+                    " אין מגלגלין עליו שלא נשתתף עמו אבל מ\"מ יכול לגלגל עליו שלא גזלו כמ\"ש בסימן שלפני זה סי\"ז אלא דאין ב\"ד מגלגלין בדבר שאין מחייב ממון בהודאתו וגם דניחא ליה לתובע שישבע שלא נשתתף עמו וכמ\"ש שם בסט\"ו בפרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שלא נמכרת לי בעבד עברי ואשמועינן דלא תימא אם איתא דקושטא הוא הו\"ל קלא: "
+                ],
+                [
+                    " מגלגלין אפילו שבועה דרבנן על שבועה דרבנן פי' ולא תימא דאין מגלגלין אלא היכא דיש צד דאורייתא בעיקר השבועה או בגלגול. ואע\"ג דזה כבר כתבו רבינו בריש הסי' חזר וכתבו כדי לסיים ולכתוב עליו דאפילו בכה\"ג פותחין לתובע ומגלגלין אפילו לא בקשו התובע וכ\"כ המרדכי והר\"ן בריש ב\"מ דבגלגול של תורה פשיטא דפותחין לו דומיא דסוטה דילפינן מינה ורב הונא אתא לחדש דאפילו בשבועה דרבנן פותחין לו וזהו שסיים רבינו וכתב בסמוך אפילו בדרבנן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " חוץ משכיר שנשבע ונוטל לפי שהיא עצמה אינה מן הדין אלא להפיס דעתו של ב\"ה רש\"י וכתב בהגהות מרדכי (וב\"י וד\"מ הביאו ס\"ב במחודשים) דה\"ה לכל הנשבעים ונוטלין דמתניתין אלא דקמא נקט ולר\"י נראה דדוקא נקט שכיר ע\"ש בפרק כל הנשבעים ורבינו שכ' חוץ משכיר שנשבע ונוטל לכאורה משמע דס\"ל דה\"ה לכל הנשבעין ונוטלין (משום דאינו דומה לגלגול דסוטה דשם אליפטר קאי ולא ליטול) דאל\"כ הו\"ל למכתב חוץ משכיר כיון שהוא עצמו אינו מן הדין מיהו אינו מוכרח די\"ל דכ\"כ לאפוקי היכא שהשוכר נשבע ונפטר כגון אקציצה כמבואר בסימן פ\"ט דאז מגלגלין וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ב\"ד מעצמן מגלגלין והיינו כשיודעין הב\"ד שיש לתובע עליו שבועת גלגול דאל\"כ איך נעשין כעורכי הדיינים וכ\"כ ב\"י בשם רי\"ן מיני\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו אין מגלגלין אלא כשהנתבע טוען ודאי פי' כשטוען על הגלגול ודאי ונתחייב בשבועה ממקום אחר מגלגלין עליו ג\"כ זה אבל כשטוע�� על טענת הגלגול ספק אין מגלגלין אותה על שבועה אחרת וכ\"כ במישרים בהדיא ע\"ש וזהו כדברי ר\"י שכ\"כ בהדיא בתוס' כתבתי ל' בדרישה ע\"ש ולא כדעת הרמ\"ה שכ\"ר בשמו בסימן ע\"ה סי\"ח דמגלגלין גם בכה\"ג אלא כהרא\"ש שכתב שם בשמו דאין מגלגלין. וה\"ה איפכא כשעל עיקר הטענה טוען נ' ידענא ונ' לא ידענא ס\"ל להרא\"ש ורבינו דאין מגלגלין עליה שום טענה אפילו טענת ודאי וכמש\"ר שם וגם בס\"ס זה אלא דלא איירי כאן מזה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בטענת ספק של התובע מגלגלין אותה על השבועה שנתחייב ממקום אחר כנ\"ל לפרש דברי רבינו אבל אילו ר\"ל דאם נתחייב לו שבועה על טענת ספק זה דמגלגלין עליה ענין אחר דא\"כ איך מסיק וקאמר ובלבד שיהא רגלים לדבר כמו סוטה כו' פשיטא ומאי איריא כאן לענין גלגול עליה הא בלאו הכי נמי אין משביעין אשום טענה מספק כשאין רגלים לדבר דומיא דסוטה ושבועת השותפות וק\"ל: ובלבד שיהיו רגלים לדבר ר\"ל להגלגול כמו סוטה שמגלגלין עליה שלא זינתה ארוסה שיש רגלים לדבר שזינתה כשהיתה ארוסה מאחר שנמצא בה עכשיו פריצות שקינא לה ונסתרה וכן שבועת השותפין פי' אף שכבר חלקו מ\"מ כשהנתבע מודה לו שהיו שותפין יכול להשביע בגלגול שלא לקח מהשותפות כלום בעוד היותם שותפין וכמש\"ר בסימן שלפני זה סי\"ב דכיון דמורין היתר היינו רגלים לדבר דידהו: "
+                ],
+                [
+                    " מי שנתחייב שבועה כו' כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש סוף פ' כל הנשבעים ע\"ש ועד\"ר: אפילו אחר שיצא מב\"ד אזיל לשיטתו דס\"ל כרש\"י דבעלמא אם יצא חוץ לב\"ד אינו יכול לחזור בו וצריך לקיים כל מה שקבל עליו בב\"ד לעשות כמו שנתבאר לעיל ס\"ס כ\"ב (ולאפוקי מר\"ת ע\"ש) מש\"ה הוצרך לכתוב דשא\"ה שלא נתרצה כו': "
+                ],
+                [
+                    " ש\"ד אשבע לך דש\"ד אינו יכול להפכה כמש\"ל בסי' פ\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת כו' בכלל ח' דין ג' כ\"כ: ואם רצה הלה לגלגל עליו אם יוכל או יאמר המתחייב הריני וכו' כצ\"ל וכן הוא בתשובה שם ור\"ל אם יכול לגלגל עליו טענות אחרות מספק שבלא\"ה אינו יכול להשביעו עליהם א\"נ טענת ברי וברי שנדון בכולם משואי\"ל וישלם גם אלו הטענות: שאין גלגול כו' ואם טען וגלגל עליו טענת ספק יפטר מהם בלא שום שבועה אפילו היסת כיון שלא נתחייב לו שבועה מעולם ואם גלגל עליו טענה ודאית נשבע עליה ופטור ובכל דבריו אלו לטעמיה אזיל דס\"ל הכי לעיל בסי' ע\"ה ע\"ש ודוק ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אלו דברים שאין נשבעים עליהם וכו' משנה פ' הדיינים דף מ\"ב ובפ' הזהב ודקדק רבינו וכ' מן התורה משום דשבועה דרבנן הן שובועת המשנה הו היסת משביעין עליהן וכדלקמן בסימן זה סי\"ג: קרקעות ועבדים ושטרות כו' ילפינן לה בגמ' שם מהכלל ופרט וכלל ע\"ש וכ' הרמב\"ם דמרעהו ממעטינן נמי נכסי עכו\"ם וכן מבואר במכילתא והא דנתמעטו שטרות משבועה מהאי כלל ופרט וכלל היינו דוקא כשלא תבעו ממון שהלוהו אלא שטענו ב' שטרות שיש לי על אחרים הפקדתי בידך והוא מודה לו בא' וכופר בהשני דהכפירה וההודאה היא בשטרות שיש לו על אחרים ובזה אין שייך טעם דכופר ומודה בשיעבוד קרקעות דהא אין לתובע ש\"ק על הנתבע אלא להחזיר לידו השטרות אבל מהקרא נתמעט זה שפיר דתביעת פקדון צריך שיהא גופו ממון דומיא דכסף או כלים אבל כשתבעו שהלוהו נ' בשטר ונ' בלא שטר והוא מודה בנ' שבשטר דהכפירה וההודאה היא בתביעה שגופה ממון לא נתמעט מהאי קרא וצריכים לטעם ��הו\"ל שטר ש\"ק וכמש\"ר בסימן פ\"ח סל\"א וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם כו' בפ\"ב דשכירות כ\"כ וה\"ל להרמב\"ם דלא אמרו אלא דא\"צ לשבועה שלא פשע הא אם ידוע שפשע חייב וטעמא דפושע מזיק הוא ואין חילוק בין מזיק קרקע למזיק מטלטלין אבל הראב\"ד השיג עליו וכתב דפושע לאו מזיק הוא שהרי פשיעה בבעלים פטור ומזיק בבעלים חייב וכ\"כ המ\"מ מיהו ש\"ש שפשע ונאבדו אבד שכירתו וכ\"כ רבינו בשמו לעיל ס\"ס ס\"ו: אבל רי\"ף כתב בתשובה המפקיד שטרות עמ\"ש בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הר\"י הלוי מי שמשכן כרם לחבירו כו' כ\"כ נמי הרמב\"ם שם פ\"ב דשכירות בשם רבותיו ומשמע שם דטעמיה דררמב\"ם דס\"ל דפושע חייב בקרקעות משה\"נ חייב בזה דמקרי פושע וכ\"כ מ\"מ שם בהדיא וא\"כ רבינו דכבר כתב דעת הרמב\"ם ושהרי\"ף והרא\"ש פליגי עליה לא הול\"ל זה לדין בפני עצמו ולכתוב עליו אבל הרמ\"ה כתב כו' דמשמע דזולת הרמ\"ה אין חולק עליו. ונראה דדעת רבינו היא שאין מוכרח מדבריהם שחלקו על הרמב\"ם כ\"א בפשע בהן מתחלה ואח\"כ נאבדו ממילא שלא בפשיעה דעלמא חייב ובהני ס\"ל דפטור אבל כשנאבד ג\"כ בפשיעה ל\"פ עליה ואע\"פ שהרא\"ש פ' שבועת הדיינים כ' דאינו חייב עד שיזיק בידים הא מסיק נמי וכתב אבל לא כשפשע בהן ונאבד וי\"ל דכל שאבדו בפשיעה דומה למזיק בידים ואין לך אבדו בפשיעה גדול מזה דהבטיח המפקיד לעבוד קרקע שלו ולא עבדו וכ\"כ ריטב\"א טעם ר\"י הלוי ומש\"ה הביא רבינו דעת הרי\"ף דכתב דפשע בהן ונאבדו פטור ואח\"כ דעת ר\"י הלוי דפשע בהן ולא עבדן כהיזק דבידים דמי וחייבים ושהרמ\"ה חולק אפילו בזה כן הוא דעת רבינו אבל המרשים כ' והביאו ב\"י בסוף ס\"ג דס\"ל דגם הרמב\"ם לא חייב אלא כשנתקלקל בסוף בפשיעה ולפ\"ז י\"ל דל\"פ עליה הרי\"ף דאיירי דפשע בהן בתחלה ולבסוף נאבדו עכ\"ל: ומ\"ש ר\"י הלוי דהו\"ל כהיזק דבידים דחייב כתב עליו המ\"מ שם דכיון שלא התנה שאם לא יעשה ישלם אינו משלם כל מה שהיתה השדה זו ראויה לעשות אלא מה שהפסיד שנפחת בדמים מחמת שלא עשה מה שקבל על עצמו לעשות עכ\"ל ועמ\"ש בסמוך בשם ב\"י: אבל הרמ\"ה כתב כל מאן דגרים כו' כתב ב\"י לפי מ\"ש המ\"מ הנ\"ל בסמוך דלא חייב הר\"י הלוי כ\"א מה שנפסדה הקרקע אין כאן מקום לדברי הרמ\"ה דגם הרמ\"ה לא פטריה אלא מתשלומין מה שהיתה ראויה לעשות אילו עבדה וזרעה דהוא הוא הדשלב\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " יש גאונים שכתבו כו' דוקא בא\"י אבל בח\"ל נשבעין עליהם כ\"כ בעה\"ת בשער ז' בשם גאונים וטעמן מפני שקרקעות ח\"ל עומדים לימכר והו\"ל כמטלטלין והביאו ראיה מערכין והראב\"ד כתב דדוקא לענין חרמים אמרו שם כן אבל לענין שבועה ואונאה דין מקרקעי יש להן דהא ליתנהו מטלטלין: אבל הראב\"ד כ' שאין חילוק כצ\"ל ב\"י וכ\"כ בעה\"ת בשמו וכנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " (ו) טענו במחובר לקרקע וכו' משנה פ' הדיינים דף מ\"ב ז\"ל ר\"מ אומר יש דברים שהם כקרקע ואינם כקרקע ואין חכמים מודים לו כיצד א\"ל י' גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא ה' ר\"מ מחייב וחכ\"א כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואוקימנא שם דבענבים העומדות ליבצר פליגי ר\"מ סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין. וכ' הרא\"ש המשנה כצורתה ומש\"ה כ\"ר דיראה מדבריו דס\"ל דהוי כקרקע דמסתמא פסק הלכה כרבנן והרמב\"ם פסק כר\"מ משום דסתם גמרא דפרק נערה שנתפתתה דף כ\"א משמע כוותיה כ\"כ המ\"מ בחד אוקימתא אבל מסיק וכ' די\"ל דגם הרמב\"ם כרבנן אלא דשם איירי כשצריכין מעט לקר��ע וכן הוא דעת רבינו וכמ\"ש בדרישה ע\"ש והקשה הר\"ן לר\"י דס\"ל דנשבעין עליהם הא הילך הוא וי\"ל דמשכחת לה כשבצרן אע\"פ שעכשיו אינו חייב אלא דמיהן של הענבים דלא תבע ליה כ\"א בעד הענבים מ\"מ כיון שעיקר הפקדון הוא במחובר לקרקע אע\"ג דבשעת תביעת הפקדון בצרן הנפקד הוי כתובע קרקע. והרשב\"א חולק ע\"ז וכתב דבכה\"ג אינה תביעת קרקע ונשבעין ע\"ז ומוקי לה כגון שבצר ה' מהם וה' עדיין הן טעונות זה אומר אלו י' גפנים יש לי בידך (שתבעו גם בעד הגפנים עצמן) וגם הענבים שבצרת מה' מהן והלה אומר ה' בצורות אלו מסרת בידי וטעונות היו ובצרתים ובעינא לשלומי לך וה' טעונות אלו להד\"ם דלרבנן דלאו כבצורות דמיין אין כפירתו אלא בקרקעות ופטור משבועה. ולר\"מ דהויין כבצורות כפר ליה במקצת מטלטלין וקרקעות היינו גפנים הטעונות עדיין והודה לו במקצת מטלטלין וקרקעות היינו הגפנים שכבר בצרן מש\"ה חייב לישבע: וכן ר\"ח פסק כר\"א ז\"ל ב\"י דברי ר\"א איני יודע היכן הם וכך היה ראוי לכתוב פסק כרבנן דבפרק שבועת הדיינים עכ\"ל ודבר תימה הוא איך נעלם מהרב ב\"י ל' ברייתא וגמרא כפול ומשולש בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס\"ה) דשם אהמשנה דקתני המוכר את הבית מכר את הדלת ומכתשת הקבועה כו' ופי' ר\"ש שם כללא דמילתא כל המטלטלין הקבועים בבית מכורים בכלל בית ומכתשת נמי קבועה בקרקעות ושם ע\"ב בגמרא ז\"ל ת\"ר המוכר את הבית מכר את הדלת כו' ולא מכר מכתשת הקבועה כ\"א החקוקה ר\"א אומר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. ופי' ר\"ש ז\"ל ר' אליעזר אמכתשת קבועה פליג ומתני' ר\"א היא וכן פי' ר\"ח וכן עיקר עכ\"ל בקיצור ובשינוי לשון קצת. והרי לפנינו בהדיא דר\"א קאמר שם כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ושר\"ח פסק כוותיה וכמש\"ר כאן בשמו ושסתם משנה דהתם כוותיה אתיא. ולכאורה היה נראה לי לתרץ ולומר דר\"א ל\"ק דהוי כמחובר לקרקע לענין כל מילי אלא דוקא שם דקאמר דנמכר בכלל הבית כיון דקבוע ועומד בתוכו אע\"ג דאינו מחובר ממש אבל זה אינו דהא מייתי שם בגמרא שני ברייתות דאמר ר' אליעזר כן חדא בכוורת דהרי היא כקרקע ובברייתא שניה בדף של נחתומין ע\"ש. אלא אי קשיא הא קשיא דשם במכתשת הקבועה הו\"ל תלוש ולבסוף חברו. ואפ\"ה ס\"ל לר\"א ופסק ר\"ח כוותיה דהוא בכלל מחובר לקרקע כקרקע. ובסמוך ס\"ז כ\"ר בשם ב\"ה דבתלוש ולבסוף חברו כגון כו' קי\"ל כחכמים דהמחובר לקרקע לאו כקרקע דמי. ולא מייתי מאן דפליג עליה וצריכין לדחוק ולומר דמש\"ר כאן וכן ר\"ח פסק כר\"א כו' לא משום דס\"ל לרבינו ג\"כ כוותיה להלכה אלא ה\"ק מדברי ר\"ח ג\"כ מוכח דבטענו ענבים העומדים ליבצר אין נשבעים שהרי הוא פסק כר\"א דאמר בלשון חכמים הנ\"ל דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואם פסק כן בתלוש ולבסוף חיברו כ\"ש שנאמר כן בענבים העומדים ליבצר כל זמן שאינן בצורות כיון דגידולים קרקע הן וק\"ל ועמ\"ש מזה עוד בסמוך ס\"ז בפרישה: כתב הר\"י הלוי כו' הר\"י הלוי פסק ג\"כ כחכמים אלא דסבירא ליה דע\"כ לא קאמרי חכמים כל המחובר לקרקע כקרקע דמי אלא בשומרין דמיירי בהו התם וכדדייק לישנא די' גפנים מסרתי לך: כגון דין אונאה ושבועה פי' שבועה גמורה דמ\"מ ודע\"א: אבל הרמ\"ה כתב דל\"ד לעניין שבועה פי' שבועת שומרין ב\"י ול\"נ דא\"כ הול\"ל בהדיא שבועת שומרין ועוד דא\"כ דקאי אדברי ר\"י הלוי הו\"ל לסיים ולומר אלא ה\"ה לעניין מכירה דמיניה איירי ר\"י הלוי ובא למעטו לכן נראה דלא קאי הרמ\"ה אדברי ר\"י הלוי אלא קאי אלשון חכמים דמתני' הנ\"ל דאיירי בשבועה וע\"ז אמר דל\"ד כו' אלא ה\"ה ��עניין כל דמיעט רחמנא לקרקע כגון גזל ר\"ל שטענו שגזלו קרקע והוא מודה מקצת או משיב להד\"ם וע\"א מכחישו: שבועת הפקדון ר\"ל שהפקיד בידו קרקע ונפסד בידו והמפקיד אומר שנפסד מחמת פשיעה שלא שמרו כראוי וזה טוען שנפסד מחמת אונס אלא שקשה למה חזר ונקט שבועת הפקדון דהיינו שבועת שומרין וצריכין לדחוק ולומר דה\"ק כשם שגבי דיני קרקע דאונאה וגזל ושבועת הפקדון שווים הן ה\"נ גבי ענבים העומדים ליבצר דין א' להם ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב בעל העיטור כו' קי\"ל כחכמים כו' הב\"י לא סמכו ולא כתב עליו כלום. וגרם לו זה שלא ראה לפניו הסוגיא דפרק המוכר את הבית דפליגי בו ר\"א וחכמים הנ\"ל במכתשת ושם בגמרא מייתי נמי פלוגתתם בכוורת דר\"א אומר דהרי הוא כקרקע כו' וחכ\"א אינו כקרקע ואף דשם בגמרא אמרו דטעמו דר\"א לאו משום דהמחובר לקרקע הוא כקרקע אלא אפילו אם הכוורת אונה מחוברת בטיט לקרקע ס\"ל דהיא כקרקע משום הדבש הנתגבל בו וכתיב בדבש ביהונתן בן שאול ויטבול אותו ביערת הדבש פי' הדבש במקום גידולו נקרא יער דהיינו מחובר מ\"מ מדפליגי בסתם כוורת משמע לד\"ה דבכל ענין פליגי אפילו במחובר המכתשת לקרקע בטיט ואפילו [הכי] אמרו חכמים שם דאינו כקרקע. עוד איתא שם ברייתא צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה פי' דמים היורדין ממנה למקוה מחשבין שאובין כיון דהצינור היה מתחילה תלוש אע\"פ שקבעו אותה אח\"כ בקרקע. וכותל בנין הוא בע\"ז דף מ\"ז הביאו רבינו בי\"ד סימן קמ\"ה לענין המשתחוה לבית (כמר) דאסרו מיד אע\"ג דמחובר אינו נאסר תלוש ולבסוף חברו מיחשב כתלוש ע\"ש. וצ\"ע למה לא הביא גם כן בעל העיטור דברי חכמים דפליגי שם עם ר\"א בדף של נחתומין דס\"ל לחכמים שם דהוא טהור משום דמיחשב כתלוש אע\"ג דקבעו בקרקע ואא\"כ החליקו ועשאו לכלי וי\"ל משום דמדיני טומאה דאינן נהוגין בזמנינו לא רצה לדבר. והיותר נראה משום דשם הדף היה תלוש רק שנתחבר לכותל הבית כדפירש ר\"ש שם וכותל בית עצמו הוא תלוש ולבסוף חברו ואין זה חידוש כ\"כ במה שאינו כקרקע. אלא שקשה דא\"כ הו\"ל להגמרא לתרץ כן שם אהא דקאמר שם לא ר\"א ולא רבנן כו' ע\"ש מיהו גם זה יש ליישב ואין להאריך כאן ונראה (דברי שלשתן) [דכדי של\"ת] שהסתם חכמים דפרק שבועת הדיינים הנ\"ל דאמרי בתבעו ענבים בצורות דמחובר לקרקע הוה ליה כקרקע דלא הוי כמחובר [פליגי] אסתם חכמים דהמוכר הבית הנ\"ל דאמרי המחובר לקרקע אינו כקרקע. מש\"ה חילק ב\"ה בין מחובר הקרוב לתלוש דגידולי קרקע לתלוש ולבסוף חברו וקאמר דהני מיחשב טפי כתלוש. ואע\"ג דהני חכמים בני פלוגתא דר\"א נינהו והנהו בני פלוגתא דר\"מ נינהו מ\"מ מדסתמי הברייתות כותייהו משמע ליה להבעל העיטור דהלכתא כוותייהו בתרווייהו. ור\"ח אפשר דס\"ל דמסתם משנה דמכתשת הנ\"ל אתיא כר\"א בכולהו נמי הלכתא כר\"א. אבל ב\"ה ורבינו שהביאו להלכה ס\"ל דשאני דין מכתשת דהתם דקאמר דנמכר בכלל הבית משום דקבוע בבית ולא משום דכמחובר דמי וכמ\"ש לעיל. תדע דהא כאן סתם רבינו בדברי ב\"ה דבתלוש ולבסוף חברו הוה כתלוש כחכמים ולקמן בסימן רי\"ד סי\"ז פסק דהמוכר את הבית מכר את המכתשת הקבועה והיינו כר\"א גם בדברי ב\"ה הללו מביא כותל בנין וכוורת וצינור ולא מביא דין מכתשת אלא מחוורתא דרבינו ס\"ל דלא משום דמחובר הוא מכר בכלל הבית אלא משום דקבוע הוא בבית וכמ\"ש שם ברישא מילתא בטעמא שכתב דמכר עמו לכל הדברים הקבועים בו ע\"ש אבל טעמו דר\"א הוא משום דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי כ��\"ש שם בהדיא וגם בברייתות שאחריו בכוורת ודף הנ\"ל ומש\"ה כתב ב\"ה דבתלוש ולבסוף חברו קיי\"ל כחכמים ור\"ל ולא כר\"א ור\"ל נמי ולא כר\"א הנ\"ל דפסק כר\"א ומש\"ה כ\"ר לפני זה דר\"ח פסק כר\"א דהזכיר בדבריו טעם דכל המחובר לקרקע כקרקע ולא משום דמכתשת היא קבועה לבית. ורבינו שהביא לדברי ר\"ח שם לא הביאו משום דס\"ל כוותיה בהא אלא לאפוקי מדעת הרמב\"ם הביאו וכמ\"ש שם וקיצר כאן וסמך אמ\"ש דברי ר\"ח לפני זה בסס\"ה ועמ\"ש שם ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' כ\"כ פ\"א מטוען וסיים בטעמו שהרי אין הטענה בקרקע אלא בשכרה שהוא מטלטלין והא דהוצרך לטעם זה ולא משום דבית תלוש ולבסוף חברו הוא דחשוב כתלוש משום דעיקר תביעה הוא אמה שדר בקרקע שלו והכי דייק ל' הרמב\"ם שכתב שכנת בחצרי כו' ומיהו י\"ל דמש\"ה השמיט מדברי הרמב\"ם הטעם דאין התביעה בקרקע משום דס\"ל דלא צריך ליה אלא טעמו משום דתלוש ולבסוף חברו לא הוי כקרקע ואותו לא הוצרך לכתבו וסמך אמ\"ש לפני זה והרמב\"ם שכתב טעם זה אפשר דס\"ל דתלוש ולבסוף חברו הוי כקרקע: "
+                ],
+                [
+                    " וי' דינרים היה לי בו ראיה פי' כל שט\"ח הוא לראיה וזה אומר להד\"ם ישבע היסת ואף על גב דאילו הודה ואמר מסרת ואבדתי אותו ס\"ל דפטור כמ\"ש אח\"ז מ\"מ כשאומר להד\"ם דהוא מודה דלא אבדו והוא יודע שהפקידו בידו הו\"ל כאילו טוענו שבודאי עדיין הוא בידך ודומה למ\"ש כל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי: הפכה עליו ה\"ז נשבע היסת וכו' א\"ל איך ישבע התובע דלמא אחר השבועה יוציא הלה שטרו ויראה דלית ביה ראיה כ\"כ כמו שנשבע ונמצא ש\"ש מתחלל כמש\"ר סימן ע\"ב ס\"י לענין שבועה שאינו ברשותו די\"ל דכאן אין לחוש להכי דהתובע יודע בודאי ובבירור כמה יש לו בו משא\"כ התם במשכון דתלוי בשומא וק\"ל וכ\"כ הכ\"מ פ\"ה מטוען: ואבדו לו באבידת השטר פי' לאפוקי אם היה הלוה אלם או עני או שהשטר לא היה מקוים דאף אם היה השטר בידו לא היה יכול לגבות ההלואה: ומ\"ש ואם אמר הנתבע אמת אתה מסרתו לו ואבד כו' מל' אמת אתה מסרתו לי מוכח דמיירי נמי אפי' אם הוא מודה לטענת התובע שטען שמסר לידו שטר שי' דינרין הו\"ל בו ראיה והיינו שטר מקוים גמור שהיה כתוב בו סך כזה ונאבד ממנו באבידת השטר אלא שטען הנתבע שנאבד ממנו בלי פשיעה וקאמר הרמב\"ם דפטור אף מהיסת והטעם דמיירי שהתובע אינו טוענו ברי שפשע באבידתו אלא כשאר שומרין והתורה מיעטה שומר בשטרות מש\"ד ואף דשבועה דרבנן נשבעים על קרקעות ושטרות כמו שיתבאר בסמוך סי\"ג היינו דוקא כשטוענו ודאי דהא לא תקנו היסת כ\"א כשטוענו ודאי וכ\"כ מ\"מ בהדיא פ\"ה מטוען אדברי הרמב\"ם הללו ע\"ש ואע\"ג דשם לפני זה כתב המ\"מ דהרמב\"ם מיירי שאינו מודה לו שנאבד ממנו הפך באבידת השטר הוצרך לכתוב שם זה מפני תוספת טעם שכתב הרמב\"ם עוד בזה וכמ\"ש בדרישה אבל עיקר טעם הרמב\"ם אינו אלא כמ\"ש המ\"מ הנ\"ל גם רבי' שקיצר ולא העתיק אלשון הרמב\"ם אותו טעם כוונתו כמ\"ש ואין מקום למה שתמה ב\"י למה לא העתיקו וגם למ\"ש בכ\"מ שתמה שם אדברי המ\"מ הנ\"ל דכתב דעיקר הטעם של הרמב\"ם משום דאינו טוענו ברי וכתבתי לשונו בדרישה וגם סתירת דבריו בצדו ע\"ש ודוק והא דטוען להד\"ם חייב שבועת היסת ולא נפטר במגו שהיה יכול לטעון אבדתיהו משום דהרמב\"ם ס\"ל דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה. ואף להרא\"ש דס\"ל דאמרינן מגו לאפטורי משבועה כמש\"ר ר\"ס צ\"ג מ\"מ י\"ל דלאו כ\"ע דיני גמירי וס\"ל דאדרבה דטענת להד\"ם עדיפא לפטור מטענת אבדתיהו שכל השומרין חייבים אטענה זו ש\"ד והראיה דבכ\"מ אמרינן דנאמן במגו דלהד\"ם ודוק. וגם י\"ל דאין כאן מגו דאם היה טוען אבדתיהו היה צריך לשלם דמי הנייר כמ\"ש המ\"מ פ\"ה מהלכות טוען בשם רב האי שאם תבע ממנו דמי נייר השטרות ויש בהן שיעור תביעה הרי הן כשאר ממון ולא נתמעטו שטרות אלא בטוענן לראיה שבהן גם הרמב\"ם כתב פ\"ד מחובל דאם לא האמינו שהיה ש\"ח כנ\"ל א\"צ לשלם לו אלא דמי הנייר עכ\"ל וכתבתי לשונו בדרישה משמע מלשונו דדמי הנייר עכ\"פ צריך לשלם לו אף אם תבעו בשטר סתם ולא בדמי הנייר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולא נהירא דכיון דפטור כו' כ\"כ המ\"מ שם וז\"ל שכשתקנו חכמים שבועה שאינו ברשותו תקנו לשומר הבא לשלם ושומר שנשבע ונפטר כדין תורה נשבע שא\"ב מדין גלגול וכיון שכן שומר שטרות כיון שהוא פטור משבועה מדין תורה לא תקנו בו שבועה שא\"ב ואין לך בתק\"ח אלא מ\"ש הם ז\"ל עכ\"ל וע\"ל סימן רצ\"ד שכ\"ר ג\"כ בשם הרא\"ש שאם יש עדים שנגנב מידו הפקדון ושלא פשע בו א\"צ לישבע שלא שלח בו יד דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן עכ\"ל וה\"נ מה\"ט (וכמו) דא\"צ לישבע שאינו ברשותו דא\"כ רשיעא הוא ולא מחזיקינן ליה ברשיעא ולא משביעינן ליה הני שבועות כ\"א ע\"י גלגול דשאר שבועות: "
+                ],
+                [
+                    " טענו כלים וקרקעות כו' משנה שם פרק הדיינים דף מ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם החופר כו' שם פ\"ה מטוען כ\"כ: אבל תבעו לשלם פחתו כו' המ\"מ עליו ואין חילוק זה נכון שהרי אין ביד התובע להכריח לנתבע למלאות לו הגומא אלא אם רצה משלם לו נזקו והפסדו א\"כ מ\"ל תובעו למלאות מ\"ל תובעו בדמים הרי כאן וכאן תביעתו דמים הבאים מחמת הקרקע הן עכ\"ל ודעת הרשב\"א כהראב\"ד ועד\"מ שם מבואר יותר: "
+                ],
+                [
+                    " (יד) דוקא ש\"ד פי' התורה מיעטה שבועת שומרין ומודה מקצת או נגד ע\"א אבל חכמים שתקנו שבועה גם על אלו תקנו היסת דטוען עליו בטענת ברי שנשבע ונפטר. ושבועת המשנה בנשבע ונוטל או שבועת השותפים כ\"כ מ\"ו ר\"ש ז\"ל וכן מוכח בגמ' פ' הכותב חוץ מן ההקדשות דאפי' היסת אין נשבעים עליהם לרב האי ולהרמב\"ם נשבע על ההקדשות אפי' כעין דאורייתא אפי' בכופר בכל: והרמב\"ם כתב שעל כולם כו' בפ\"ה מטוען ובפ\"ב משכירות כ\"כ: ודאי הממונה על ההקדש כו' כ\"כ ליישב ההיא דפ\"ק דב\"מ שהביא מינה רב האי ראיה ולא ידעתי מה עלה על דעת רב האי להביא ראיה מדין גבאים וגזברים דמסתמא באמונה הן עושים לאדם שטוענים עליו שגזל מהקדש עכ\"ל ב\"י ונ\"ל ליישב קצת ולומר דר' האי ס\"ל דאי איתא דנשבע אחר על הקדש גם לגבאים היו משביעין מדרבנן דלא עדיף מאפוטרופא שממנים ב\"ד על היתומים דתקנו להשביעו משום דלא ממנע מלהיות אפוטרופא כיון שכבוד וחשיבות הוא לו מה שהב\"ד מינוהו וכמ\"ש בסימן צ\"ג ולקמן סימן ר\"צ אע\"ג דג\"כ אין ממנין אלא כשר והגון לאפוטרופא אם לא שתאמר דשאני מעות צדקה דחמירי עליוהו טפי ליגע בהן ומש\"ה ל\"מ דאין משביעין אותו אלא אפילו אין מחשבין עמהם כלל וא\"כ אינש דעלמא נמי וק\"ל: אבל אדם שגזל מן ההקדש פי' שטוען עליו כן דינו כשאר נכסי הדיוט וככ\"ר לקמן ס\"ס רי\"ב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    "ראו סעיף 13"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין נשבעין וכו' משנה פרק הדיינים דף מ\"ב וז\"ל המשנה אין נשבעין על טענת חש\"ו ואין משביעין את הקטן אבל נשבעין לקטן ולהקדש ע\"כ. ומפרש בגמרא שם סיפא דמתניתין דאבל נשבעין לקטן דר\"ל ��טן הבא בטענת אביו. ושקיל וטרי הגמרא שם בזה ופירש\"י ע\"פ מסקנת הגמרא דר\"ל אפי' קטן ממש. ור\"י פי' דר\"ל דוקא גדול וקרי ליה קטן גבי מילי דאביו. וחרש כירוש שטוענו ברמיזה. דחרש שדברו בו חכמים אינו לא מדבר ולא שומע ומפרש שם בגמרא דילפינן לה מדכתיב איש כי יתן וגו' וה\"ה לחרש ושוטה דדומין לקטן בלי דעת רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אם היה קטן בשעת נתינה לישנא דקרא נקט דכתיב כי יתן איש אל רעהו וגו': "
+                ],
+                [
+                    " אבל ר\"י פי' בפ\"ב דכתובות כ\"כ התוס' בשמו והביאו ראיה דבהגוזל קמא ממעטינן מקרא דכי יתן איש כו' עד האלהים יבא דבר שניהם אפילו נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול דאיתקש נתינה והעמדה בדין דבתרוייהו בעינן איש ומשמע לר\"י דה\"ה ממעט מהאי קרא נתנו כשהוא גדול ותבעו כשהוא קטן והא דתנן בסיפא דמתניתין הנ\"ל דנשבעים לקטן מיירי בגדול שבא בטענת אביו וקרי ליה קטן דבמילי דאבוה קטן הוא שאם כ\"כ התוס' בשם ר\"י וזש\"ר תיכף אח\"ז אבל גדול שבא בטענת כו': "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " דוקא מודה מקצת וע\"א מכחישו וכ\"כ הר\"ן ג\"כ בשמו וז\"ל דוקא הני שהן שבועות הבאים על טענת ברי לדעת הר\"י הלוי ז\"ל אבל שבועת שומרין שישנן אפי' בטענת שמא נשבע לקטן דמה לי קטן מ\"ל גדול אע\"ג דמכי יתן איש אל רעהו ילפינן ובשומרין כתיב לאו לעניין שבועת שומרים פטריה קרא אלא לענין כי הוא זה דכתיב בההוא עניינא דעירוב פרשיות כתיב כאן אבל הראב\"ד השיג עליו דכיון דאין נתינת קטן כלום פקדון אין כאן שבועה אין כאן עכ\"ל הר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " ושבועת השותפין וכיוצא בה כו' נראה דה\"ט דהואיל דחכמים תקנו שבועות הללו מתחלה על טענת שמא מסתמא שייכים גם כן בקטן שתובע משא\"כ בשבועת שומרים שהיא דאורייתא ופטור מטעם שכתבתי בשם הראב\"ד: נשבעים לקטן כשיש עדים שהיה שותפו כו' כן הוא בספרים מדוייקים והוא עיקר: כשיש עדים שהיה שותפו או אפוטרופא שלו ק' הלא הרמב\"ם פ\"ה מטוען כשכתב דין זה כתב ז\"ל וכן אם הודה שהיה שותף לקטן או אפוטרופוס יעמידו ב\"ד אפוטרופוס כו' וי\"ל דהרמב\"ם לטעמיה אזיל שכ\"ר בשמו סימן צ\"ג ס\"א דאפילו אי ליכא עדים שהיה שותפו ואי הוי טעין להד\"ם היה פטור בלא שבועה השתא דמודה לו שהיה שותפו לא אמרינן מגו לאפטורי משבועה. ומש\"ר כאן כשיש עדים כו' כ\"כ לדעת הרא\"ש שכתב שם בעצמו דאמרינן מגו לאפטורי משבועה כזו שעיקרה אינה אלא מדרבנן אע\"ג דהוי מגו דהעזה וכמ\"ש שם ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " הגיע לעונת פעוטות היינו כבר שית וע\"ל סי' רל\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם אין נשבעין כו' עד אבל למ\"ש למעלה דגדול כו' בס\"ס ע\"ה סל\"ג כתב כן וק\"ק למה חזר רבינו וכתב דין זה בשם הרמב\"ם הלא כבר כתבו לעיל בשם ר\"י הלוי ושכ\"כ הרמב\"ם וכך הו\"ל לרבינו לכתוב ומ\"ש הר\"י הלוי והרמב\"ם שאין נשבעים על טענת קטן ע\"פ ע\"א לפי מ\"ש למעלה כו' וי\"ל משום דר\"י הלוי דהכא הוא ר\"י אב\"ן מיגא\"ש דכ\"ר בשמו סימן ע\"ה דס\"ל דאין משביעין בטוענו ע\"פ ע\"א ומש\"ה לא הקשה עליו ממ\"ש למעלה כיון דליה לא ס\"ל מ\"ש למעלה אבל הרמב\"ם (ספ\"ד מגזילה) דס\"ל ג\"כ דמשביעין אותו בטוענו ע\"פ ע\"א כ\"ר עליו דלפי סברתו נראה לרבינו דאין לחלק בין טוענו גדול ע\"פ עד א' לטוענו קטן ע\"פ ע\"א אע\"פ שהרמב\"ם חילק ביניהן ולא כב\"י שמתמה אמש\"ר ולפי מ\"ש למעלה כו' ע\"ש דנראה דודאי גם רבינ�� ידע שהרמב\"ם מחייב בגדול ע\"פ ע\"א ולא כתב אבל למ\"ש כו' אלא שלרבי' נראה כן וק\"ל ועד\"ר מ\"ש עוד בישוב זה: היתה הנתינה מכח בן דעת כו' ס\"ל בזה כרש\"י דלעיל אלא דס\"ל דפסוק איש כי יתן לא איירי אלא בשומרין וטוען הנפקד שגנב מידו שהוא כטענת שמא ולא כטענה וכפירה דמודה מקצת וע\"א וק\"ל: אבל אי איכא בהו תביעה כו' כצ\"ל ור\"ל במ\"ש בהו במודה מקצת וע\"א וכן מ\"ש דבדידהו תליא פי' במודה מקצת וע\"א וכן בנשבעים בטענת שמא המבוארים לעיל סימן צ\"ג: כגון פקדון ר\"ל שידוע שפשע בשמירתו ואין כאן עסק שבועה כ\"א תשלומין: דלא מיחייב שומר כו' פי' כל שומר דעלמא לא נתחייב אלא מחמת מסירת מריה לידיה אדעתא דנטורי והלה קיבל עליו שמירתו א\"נ כו' וזה לא שייך אלא בגדול המוסר ליד השומר אבל אנתינת קטן לא מחייבינן השומר כלום דאין נתינתו נתינה דאיש כי יתן כתיב ולא קטן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולא בתורת מתנה נראה דכ\"כ משום דבעי למכתב עלה דכל כמה דאיתא ברשותיה מיחייב לאהדורי וכל כמה כולל הכל אפי' נתן לו במתנה דנתינתו דקטן אינו כלום: חייב באחריות ע\"כ ר\"ל ע\"כ דברי הרמ\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " והיכא דהוי קטן נתבע כו' עד סט\"ז כ\"כ הרמב\"ם פ\"ה מטוען ובעה\"ת שער ל\"ו: כגון שהלוה לו כו' כ\"כ רבי' לקמן בסימן רל\"ה בשם הרא\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל קניינו אינו כלום ע\"ל סימן רל\"ה ס\"ו וס\"י דכ\"כ רבי' בשם הרמב\"ם וכתב עליו דהראב\"ד השיג עליו ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " פירשתי למעלה בדין שכיר סימן פ\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " החרש והשוטה דינן כו' משנה פרק החובל חש\"ו פגיעתן רעה כו': אפי' אחר שיתרפאו פי' החרש והשוטה כל א' מחסרונו: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ולענין עסקי הלואה כו' כ\"כ בעה\"ת בשער ל\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר והסומא הרי הוא כבריא כן כתב הרמב\"ם פ\"ה מהל' טוען: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש וא\"א כו' כן כתב הגמרא בפרק הנזכר והמרדכי סוף שבועות ע\"ש ועד\"ר: ומ\"ש ולכשתתאלמן ול\"ד לחש\"ו הנ\"ל דאין להן דעת מש\"ה פטורין אפי' לאחר מכאן אבל אשה בת דעת היא אלא שרשות בעלה עליה בעודה תחתיו: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' בסוף כלל ל\"ט כ\"כ וכתב ב\"י ע\"ז ז\"ל ויש לתמוה על רבינו שכתב דברי ר' האי ותשובת הרא\"ש סמוכים זה לזה כאילו אין מחלוקת ביניהם ומן הראוי הול\"ל אחר דברי ר' האי אבל א\"א הרא\"ש חולק על זה שכתב וששאלת כו' ולי נראה דלק\"מ מזה שיש חילוק בין מלוה מעות דלהוצאה ניתנה ואז אין לה בידה מה לפרוע עתה ובין שאלה כלי כסף וזהב דהדרא בעינא ולכך פסק הרא\"ש להשביעה ובתשובה שניה דאיירי בפנויה ולא באשת איש והא ראיה דכתב בהשאלה אם יש לה מטלטלין כו' והוה ליה לתלות השאלה באם תוכל לומר שהכל של בעלה גם בתשובה הו\"ל ליתן טעם ולכתוב דאף דיש לה בעל מ\"מ נשבעת שמא ישנו עדיין תחת ידה וכמ\"ש בתשובה שאחריה וק\"ל. אלא דאכתי קשה ממש\"ר אחר זה ז\"ל וכן יש תשובה לגאון כולי והתם מיירי בהלואה ובאשת איש ואפ\"ה פסק להשביעה. וי\"ל גם כן דרב האי הנ\"ל מיירי דהיא כופרת וטוענת להד\"ם ואין כאן דררא דמונא אבל בתשובת הרא\"ש היא מודה שהחפצים באו לידה דיש כאן דררא דממונא וכן שאלה השניה דיש עליה ש\"ח הוי נמי דררא דממונא וכן בתשובה לגאון כו' י\"ל דמיירי נמי בענין שיש כאן דררא דממונא ואינו דומה לדין דר' האי ובזה התירוץ מתורצים ב' התשובות אלא שזה דוחק לכן היותר נראה דמ\"ש ר' האי דאין משביעין אותה היינו דוקא היכא דידוע שבזבזה והוציאה מה שהלוה לה ואין לה במה לשלם ובזה שייך לומר שהשבועה במקום תשלומין היא וכשם שאם הודית אין לה במה לשלם וכמ\"ש אח\"ז אבל כל תשובה שאח\"ז מיירי דא\"י שהוציאה מעות ההלואה או הכלים שהשאילה ובהא אמרינן דצריכה לישבע אולי תודה ותוציא אותו כלי או מעות הלואה או מה שקנתה בעדו והוא בעין ואף אם כפרה וטוענת להד\"מ מ\"מ שמא כשתבוא לישבע תודה ותוציאו בעין וכן הוא מדויק ל' תשובת הגאון ע\"ש ודוק ובזה שכתבתי נתיישב שלא יסתרו דברי ר' האי זא\"ז שבעה\"ת כתב בשמו כן ולעיל כ\"ר בשמו דאין משביעין אותה וגם תשובת הרא\"ש שכ\"ר ור' ירוחם יסתרו זא\"ז ששם בר' ירוחם כ' בשם תשובת הרא\"ש דאין משביעין אשת איש עיין בב\"י וד\"מ שהביאו דברי ר\"י וכאשר כתבתי לק\"מ ועיין בהגד\"מ עוד מזה: שאינם ברשותה ויכתבו כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וששאלת אשה כו' בכלל ל\"ט סימן ה' כ\"כ ותשובה זו כ\"ר לעיל גם ר\"ס ס\"א סעיף ה' ועי' מ\"ש שם ומיניה נתבאר דמ\"ש אם יש לה מטלטלין כו' דאין לדקדק מזה דאפי' אם יש לה קרקע צריכה לישבע דאין לה מטלטלים לפרוע מהן דז\"א אלא מיירי שטוענת שאין לה כלום אלא שאם יש לה קרקע לא היו צריכין להשביעה דהוא דבר שיוכל להודע בלא שבועה משא\"כ מטלטלים וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן יש תשובה לגאון כו' עד סוף הסימן כתב בעה\"ת בשם ר' האי גאון ור' שרירא. ופי' דברי תשובה זו נלע\"ד דהכי הוא וי\"א דמזמינים אותה לדין כו' שמא תודה כו' ר\"ל מיד שתבא לדין תודה והבעל יודה גם הוא ר\"ל דאילו לא יודה הבעל אין נ\"מ בהודאתה דהבעל יכול להכחישה ולומר אינה נאמנת עלי להודות וליתן ממוני לאחרים ואפי' אם לא יודה הבעל ישביעו אותו והיינו דוקא בזה דאשתו הודית שבא הממון ליד בעלה דיש רגלים לדבר אבל אם לא הודית תחלה ודאי אין להשביע הבעל מספק וזהו שמסיק וכתב ואם כפרה משביעים אותה שמא תודה כו' ולא קאמר דמשביעים גם אותו ומה שמסיק וכתב ויקח התובע זכותו בידו היינו שאם לא תרצה לישבע ותודה אזי זכותו הוא שישבע גם הבעל וכנ\"ל ואם ישבע גם הבעל אזי זכותו הוא שהודית ואם תתאלמן תשלם לו מכתובתה וק\"ל והגאון השיב על השאלה דאף אם היא מודה מ\"מ אין להשביע את הבעל ע\"פ הודאתה ומש\"ה האריך ולא כתב בקיצור לומר שאנו רואים דברי האומר מזמינים אותה אלא כדי לחלק ולומר שאינו רואה את דבריו אלא במ\"ש שמשביעים אותה. ומ\"ש בסמוך אז משביעים את שניהם כו' נ\"ל דס\"ל דלא משביעים אותם עכ\"פ כ\"א לאחר שבדקו ומצאו שאין דבריהם מכוונים וכמ\"ש לעיל בסמוך בדרישה ודוק: ומ\"ש שאע\"פ שאם תודה שלותה אין מחויבים לשלם כו' והיינו להכריחה למכור כתובתה בטובת הנאה ומטעם דכל לגבי בעלה ודאי מחלה ליה ולא רצו חז\"ל שיבא הלוקח ע\"י לידי הפסד ובעל לא ירצה ליקחנה כדי לשלם בו חובתה ואין כח ביד ב\"ד להכריחו שיקנה בע\"כ וע\"ל סי' תכ\"ד וק\"ל: ואם כפרה משביעים אותה מיד פי' וא\"צ להמתין עד שתתגרש או שתתאלמן דשבועה היא במקום ממון: אינו כן ר\"ל כדבריהם שאומרים שאין משביעים אותה: תחזיר לבעליו ואם לאו כצ\"ל: יכתבו לתובע [זכות] שיהיה לו כו' אבל אין בעלה חייב לשלם עבורה אפי' נושאת ונותנת בתוך הבית ודלא כיש חולקים בזה עי' בא\"ע סימן צ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ויש מנהג כשמזמינים א\"א בודקין בשכיניה אם היא רגילה לשאת וליתן כו' קאי אד��עיל שכתב שטוען הבעל שאינו רוצה לגנות את אשתו כו' לכן כתב שבודקים בשכיניה אם היא רגילה לשאת וליתן עמהם ר\"ל שאינה יושבת תמיד בבית אלא רגילה לילך בין האנשים לישא וליתן עמהם אז אין גנאי לה לילך ג\"כ לפני הדיינים וצריכה לילך: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מצות עשה להלוות כו' עד לא הגיע לידי כך כו' הוא מל' הרמב\"ם ריש הל' מלוה ע\"ש וקמ\"ל להרמב\"ם ורבינו בזה דבהלואה זו אע\"ג דמקוה שיחזור וישלם לו מעותיו יש לו שכר יותר ממה שיתן דרך צדקה לעני אחד על דעת שלא יקבל ממנו תשלומים עוד ומטעם שבזו ההלואה עושה שני מצות שמחיה העני וגם גורם שלא יתבייש אותו העני לבא לידי שאלת צדקה משא\"כ בנתינת צדקה שאף אם מחייה נפש העני מ\"מ לא קיים המצוה לגרום שלא יתבייש העני שהרי כשמקבל ממנו הצדקה כבר בא לידי הבושה ונצרך לשאול וק\"ל וזה דומה למ\"ש הרמב\"ם גם בפ\"י מהל' מתנות עניים וכתבו רבינו בי\"ד סי' רמ\"ט ח' מעלות בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו או דרך הלואה או עושה שותפות עמו או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל לו וע\"ז נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך וכו' ע\"ש הרי דקפידת הרמב\"ם ליתן לו מלאכה כדי שלא ישאל ויתבזה משא\"כ דרך הלוואה וי\"מ כוונת רבינו דמ\"ש כבר נצרך לשאול ר\"ל כבר רגיל בכך ואם זה לא יתן לו ילך אצל אחר או אצל גבאי צדקה משא\"כ במי שבא להלוות ולא נטל צדקה הימנו אם ימנע מלהלוותו יש לחוש שימות ברעב אבל אין לשון רבינו והרמב\"ם סובלים פי' זה וגם יהיה עיקר חסר ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וקרובו עני הוא קודם כו' ילפינן ליה מדכתיב העני עמך וכן הדין בצדקה כמ\"ש בי\"ד סי' רנ\"א ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ולהוציא שלא לצורך אבות פ\"ו יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך וכתיב לוה רשע ולא ישלם ואמר בתנחומא שנקרא רשע וכ\"כ במיימוני פ\"א מהל' מלוה שנקרא רשע: להוציא שלא לצורך ולאבדו כו' אינו ר\"ל שנתכוון לאבדו אלא כל המוציא שלא לצורך מקרי מאבד ממון חבירו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " לא ימשכננו הוא בעצמו ז\"ל נ\"י פ' המקבל וא\"ת הא קי\"ל ר\"פ המניח דעביד איניש דינא לנפשיה ותירצו בשם ר\"ת דהיינו בכלי של עצמו א\"נ כשבא בתורת גבייה אבל הכא מיירי שבא בתורת משכון למשכן וכדפי' רבינו במתני' ועוד יתבאר לפנים בעזה\"י עכ\"ל: שאם משכנו עובר בלאו שנא' לא תבא אל ביתו והאי אל ביתו ל\"ד קאמר אלא ה\"ה אם בא המלוה בעצמו לנתח מיד הלוה חוץ לביתו שגם מה שבידו או מה שעליו לא גרע מביתו אבל שליח ב\"ד שאינו מוזהר מזה הכתוב אלא ממ\"ש בחוץ תעמוד והאיש וכמ\"ש אח\"ז בו אמרינן שכל מה שמוציא בחוץ אפילו בידו מותר לנתח ממנו וכמ\"ש הרמב\"ם פ\"ג ממלוה ובעה\"ת בשער א' ורבי' בסי' זה ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואף שלוחם לא יכנס לביתו למשכנו שנא' בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא כו' דוהאיש מיותר הוא דממשמע שנא' בחוץ תעמוד יודע אני שהאיש יוציאנו אלא מי יוציאנו אם לא ב\"ה אלא ודאי לרבות שליח ב\"ד אתא שהוא כמלוה וה\"ק בחוץ תעמוד והאיש שהוא שליח ב\"ד והלוה אשר אתה נושה בו יוציאנו כ\"כ נ\"י: ואף שלוחם כו' בסמוך כ\"ר בשם ר\"ת והרא\"ש דהיינו דווקא קודם זמן פירעון אבל בשעת פירעון מותר ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' בחוץ לא ימשכננו דבר שעושין בו אוכל נפש כו' וכ\"כ נ\"י ג\"כ בשם הרמב\"ם והרא\"ש וז\"ל לא יחבול ריחיים ורכב ולא תחבול בגד אלמנה בא לאסור נתוח המותר במקום אחר ואע\"ג דסתם חבלה בבית משמע (וה\"ה לנתחו מידו בע\"כ ובזה ובזה אסור אפילו אינו בידו) אם אינו ענין לחבלה בבית שאסור גם במקום אחר תנהו עניין לנתוח ע\"כ: ומ\"ש כמו ריחיים ורכב עד\"ר פירושו דכמו ומ\"ש פי' ריחיים של יד כו': "
+                ],
+                [
+                    " אבל בתי ריחיים של מים כו' ר\"ל שאם יבא שליח ב\"ד או המלוה לסגור לו הדלת של בית הריחיים שלא יטחון אין זה בכלל לאו דלא תחבול וגם אין לו דין כלי אוכל נפש דהיינו להחזירו לו בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה להחזיקו במשכון וכמש\"ר אח\"כ בסמוך די\"א דכמו שאין דין משכון לקרקעות כך אין דין משכון לבית הריחיים אע\"ג דעיקרו אינו בעי אלא לצורך הטחינה דלא שייך משכון אלא במטלטלים משא\"כ לקרקע ואף שהרחיים העליונה והסובב והגלגלים אפשר לנתק משם מ\"מ טפלים הם לחיבור ריחיים התחתונים התקועה לבניין הקרקע ודין קרקע יש לכולה אם לא שכבר עבר ונכנס המלוה מעצמו ונטלם בידו דאז לא גרע משאר דין כלי אוכל נפש ומחזירים אותן להלוה בשעת מלאכה כנ\"ל ביאור דברי רבינו ומש\"ה דקדק לכתוב בתי ריחיים וכלשון רבינו כתב ג\"כ בעה\"ת ומבואר בדבריו קצת יותר הביאו נ\"י שם ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ולא שייך ביה משכון אלא גוביינא כו' פי' ולכן אין הב\"ד אומרים ליטלו למשכון אלא אם לא תגיע זמן הפרעון אומרים לו הב\"ד המתן עד שיגיע זמנך ואם כבר הגיע זמן הפרעון אומרים לו הב\"ד אם תרצה להפרע מחובך קח אותן בשומא לחלוטים אבל אין נותנים אותן לו למשכון כמו במשכון דמטלטלים: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"מ אם המלוה כו' ר\"ל אם עבר ועשה כן כ\"כ בנ\"י אם עבר ונכנס אע\"ג דאין לו דין אוכל נפש לעניין הלאו מ\"מ אסור לו ליקחנה עד שהב\"ד ישימוה לו בחובו כשאר קרקעות ומש\"ה כתב אם המלוה כו' דאילו שליח ב\"ד לא שכיח שיעבור ויעשה כן: ומחזיר אותם בשעת מלאכה. אבל בלא בשעת מלאכה א\"צ להחזיר אע\"ג דעשה איסור כמ\"ש מ\"מ דמה שעשה עשוי וכמ\"ש ר\"י וב\"י הביאו ס\"א במחודשים ע\"ש וק' למה לא כ\"ר דין זה ג\"כ לעיל בריחיים של יד דאם עבר דלקח אותה דצריך להחזיר אותה בשעת מלאכה ואפשר דהיינו משום דסתם אדם צריך לריחיים של יד כל שעה שאין טוחן בו אלא מעט מעט ובכל שעה הוא צריך לאכול ולטחון בו משא\"כ בריחיים של מים דטוחן בו הרבה בפעם א' א\"נ י\"ל דבריחיים של יד לא צריך לאשמועינן דפשיטא דצריך להחזיר בעת מלאכה דלא גרע משאר כלים ובגדים דנטל שליח ב\"ד דצריך להחזיר בעת הצורך כמ\"ש בסמוך אבל זה הו\"א הואיל שיש לו דין קרקע ובקרקע לא שייך משכון אלא גוביינא הו\"א דאם עבר ולקח אותן יהא לו דין קרקע וכאילו גובה אותה וא\"צ להחזיר כלל קמ\"ל ועד\"ר מ\"ש עוד מזה: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמ\"ה דכל מיני כלים כו' עד\"ר: וצמד של פרות נקט בוה הלשון משום דאינו חייב אפרות אלא אצמד שהוא כלי ומיירי אפילו בצמד של פרות שחורשין בהן שאינו אוכל נפש דומיא דזוג של ספרים ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ופרות המרכסות פי' כלי המזווג את הפרות יחד בעת שמרכסות בתבואה ונראה דאותו צמד דהיינו כלי שהיו נותנים אפרות בשעת חרישה לא היה עליהם בעת שמרכסות אלא היה צריך לכלי אחר כפי צורך המלאכה א\"נ בהא פליגי דלהרמ\"ה אף שמובל בשעת חרישה מקרי כלי אוכל נפש. ולר\"י אינו חייב אחבלות הצמד כ\"א כשחבלו בשעת דישה ומרכסן כתבואה שוב מצאתי שהנ\"י כתב בשם ר\"ת שפי' צמד של פרות העשוי להניח על התבואה והפרות דורסות עליו והתבואה נידשת בכך עכ\"ל ויכול להיות שגם לפי' זה כיון הרא\"ש ורבינו ולכך קיצרו בלשונם שכיון שאין התבואה נידשת ונרכס זולתן בכלל אמרם פרות המרכסות הוא ולא הוצרך לכתוב צמד של פרות המרכסות. משא\"כ להרמ\"ה דפי' בשעה שחורשין הוצרך לכתוב גבי ל' הגמרא צמד של פרות. ור\"ל העול שמחברן בשעת חרישה וק\"ל: ופרות המרכסות פירש\"י ששורין שעורים במים ומייבשין אותם בתנור ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן והוא חושלא (ב\"מ דף כ\"ו) ור\"ל צמד מפרות המרכסות. ונ\"ל דה\"ה צמד מפרות הדשין בתבואה נמי אסור אע\"ג דמחסרה עדיין טחינה ושאר מלאכות והא ראייה דמסיק וכתב אבל לא של פרות החורשות כו' הרי דלא מיעט אלא צמד פרות החורשות וטעם פלוגתתן עד\"ר: כגון פרות החורשות פירוש צמד פרות החורשות: וזוג של ספרים דווקא בשל ספרים פליגי אבל מספרים שגוזזים בהן ירק או השער קודם שחיטה מודה וסכין של שחיטה הנ\"ל ל\"ד קאמר אלא לדוגמא וכל הדומה להן וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כגון המספרים פ' החובל אר\"י כן: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והאלמנה כו' פי' אפי' שליח ב\"ד ואפילו בשוק וכמ\"ש לעיל דלא תחבול בגד אלמנה אם אינו עניין לחבלה שבבית תנהו עניין לחבלה שבחוץ דאסר רחמנא בגבה אע\"פ שמותר באחרים: ומ\"ש אפילו היא עשירה בב\"מ דף קט\"ו ובברייתא איתא שכן הם דברי ר' יודא אבל ר\"ש פליג ואמר עשירה ממשכנים ענייה אין ממשכנין שחייבים להחזיר לה ואתה משיאה ש\"ר בשכנותיה והלכה כר\"י וכסתם משנה דלא דריש טעמא דקרא ואלמנה בכל עניין קאמר רחמנא: "
+                ],
+                [
+                    " אלא בשעת הלוואה דסתם חבלה פי' שלא בשעת הלוואה ועוד דבשעת הלוואה הרי הוא כמוכר ושרי בכל עניין נ\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בבית הערב כו' פ' המקבל ת\"ר לא תבא אל ביתו אבל נכנס לביתו של ערב ד\"א לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר כתף ולשכר גמל כו' יכול אפילו זקפן עליו במלוה ת\"ל כי תשה ברעך משאת מאומה ומש\"ר וכן אפילו בביתו הל' קצת דחוק דהול\"ל וכן בדמי השכירות יכול לכנוס אפילו לבית המשכיר וצ\"ל דאלישנא דקרא קאי דאוסר לכנוס לבית המחייב עצמו וכאילו אמר ל\"מ דמותר ליכנס לבית הערב שאינו המחייב עצמו אלא אפילו לבית המחייב עצמו מותר כשאין החוב דמי הלואה וק\"ל: דינו כלוה בעצמו דלא גרע מזקפו עליו במלוה ס\"ה שער א': "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמ\"ה כו' כאן כתב דברי הרמ\"ה בלא מחלוקת משמע דכ\"ע סוברים כן אבל בסעיף נ' כתב דברי הרמ\"ה בלשון מחלוקת דב\"ה חולק עליו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כדאמרינן ממשכנין על הצדקה זהו לשון הגמרא והביא רב אלפס ראייה מיניה דמותר ליכנס לביתו דסתם משכון וחבלה מיירי מביתו אלא שמכח אם אינו עניין דרשו דמ\"ש לא תחבול קאי גם אחבלה דבחוץ וכמ\"ש לעיל: ומ\"ש וכן עושין בצרכי הקהל הוא לשון הרי\"ף ור\"ל בעניני מסים שנכנסים לביתו של החייב מס ונוטלים ממנו משכון ומש\"ר בשם בעה\"ת כ\"כ בעה\"ת בשער א' ושם הביא דברי הרי\"ף וכתב עליו זה. ובאמת יש לתמוה על הרי\"ף מה עלתה על דעתו להביא ראייה מזה הא איתא בהדיא בברייתא דמותר ליכנס לבית הערב ולבית השוכר וכמש\"ר לפני זה משום דלא קפיד רחמנא כ\"א אחוב שהוא דרך הלוואה ונראה דהרי\"ף ס\"ל דדוקא שוכר דהשכיר עושה מעשה שהשכיר נפשו או בהמתו או כליו והראה להשוכר שאל השכירות הוא נושא נפשו לא הו\"ל לשוכרו אם לא שידע שיכול לשלם לו מיד מש\"ה מותר אפי' לכנוס לביתו לכתחילה משא\"כ בשאר בעלי חיובים דאסרה התורה ליכנס לביתם. ואפ\"ה התיר במס וצדקה והיינו משום דצורך שעה הוא. וה\"ה בלוה כשא\"א לפרעו ממנו בע\"א והא דהתירה התורה בערב משום דאינו הב\"ח עצמו ואינו נכנס בגדר האיסור כלל. והבעה\"ת ס\"ל דאין לדמות שאר ב\"ח יחד די\"ל דלא אסרה התורה אלא בלוה ומלוה ומשום דמלוה להוצאה נתנה וכאילו א\"ל המלוה בתחילה אני מלוה לך ותוציאו וכשיהיה לך תפרעני משא\"כ בשאר בעלי חובות עכ\"ל: ומ\"ש דצדקה ומס שאני מס היינו צרכי קהל הנזכר בדברי הרי\"ף הנ\"ל וכמ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ולדברי ר\"ת אין צריכים כל זה פי' אין צריכין לחלק ולומר דלא אסר רחמנא ליכנס לביתו אלא היכא דאפשר לאשתלומי כו' ולא לחלק בין אלם ושאינו אלם כו' אלא בכל עניין אסרה התורה למשכנו. ומש\"ה אתה אומר א\"כ היאך הוא נפרע מחובו גם לזה יש תקנה דאם ירצה יאמר לב\"ד שהוא ירצה עתה להפרע ממנו ואז מותר ליכנס לביתו בכל עניין וק\"ל. ומש\"ה לא נקט אלא שליח ב\"ד נכנס לביתו כו' ולא קאמר נמי דאפי' ע\"י עצמו וע\"י עכו\"ם מותר ואפי' להכותו מותר וכמ\"ש בסמוך סל\"ח משום שלא בא לתרץ אלא הקושיא דהיאך הוא נפרע מחובו אם אינו יכול ליכנס לתוך ביתו וע\"ז כתב דנפרע ממנו בב\"ר וע\"י שלוחם בדרך פרעון וממילא נלמד מיניה דאם אינם יכולים לגבות ממנו ע\"י שלוחם יתנו לו רשות להוציא מידו במה דאפשר ועד\"ז כתב הרא\"ש בהדיא בשם ר\"ת ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומיהו אין כופין כו' הרא\"ש בתשובה כלל ע\"ח והטור בסימן צ\"ט סט\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב א\"א הרא\"ש בתשובה כלל ס\"ח ורשב\"א בתשובה סימן אלף וס\"ט: ומ\"ש ואפי' התנה על עצמו כו' בסימן צ\"ט סי\"ט כ\"ר בשם תשובת הרא\"ש פלוגתת ר\"ת ור' אליה וכתב דגם ר\"א מודה בשאר חוב ולא אמר אלא במזונות אשתו דמספר כתובה ילפינן כו' ושם כתבתי דר\"ל דבשאר חובות אף שחייב נפשו ג\"כ בשטר בזה מ\"מ יכול להיות דר\"א מודה דדוקא בכתובה שנוסח תיקון חכמים הוא שכותבין בכל הכתובות ואנא אפלח ואזון כו' משא\"כ בשאר שט\"ח שאין הנוסח מתיקון חז\"ל בזה ובא\"ע סימן ע' כ\"ר בשם ר\"ת דאף שכתב בכתובה אנא אפלח אינו ר\"ל שישכור נפשו אלא עבודה שדרך האדם לעשות בביתו כמו לחרוש ולזרוע כו'. ונראה דמש\"ה סתם רבי כאן לאיסור כיון דאפי' ר\"א מודה בשאר ב\"ח: אלא לוקח פי' ע\"י שליח ב\"ד וכמ\"ש אח\"כ בסמוך ומ\"ש כל מה שימצא לו ל\"ד דהא ודאי כלי אוכל נפש אינו ממשכנו וקיצר כאן משום דלא בא אלא לכתוב שבשעה שמשכנו אין מסדרין לו ולהניח לו כלום כדעת הרמב\"ם והי\"א שהביא רבינו בס\"ס זה ע\"ש וק\"ל ועד\"ר בסעיף זה ודו\"ק: ומחזיר לו כסות לילה כו' ומ\"מ יש לו ריוח במשכנו לעניין שאין שביעית משמטתו ולגבות מהם מיתמי כמש\"ר בסמוך בסל\"ו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרר\"י ברצלוני כו' כ\"כ בעה\"ת בשמו בסוף שער א' ע\"ש: וא\"כ נאמן לומר פרעתיך בהיסת במגו דהחזרתי לך וכתב שם בעה\"ת דהיינו דווקא לאחר זמן הפרעון אבל תוך זמנו אינו נאמן במגו עכ\"ל והביאו גם הב\"י וכתב עליו ז\"ל ופשוט הוא עכ\"ל וכן פסק בש\"ע ואיני יודע מאי פשיטתו הא נתבאר לעיל בסימן ע\"ח דאחר זמנו נאמן אדם לומר פרעתיך תוך זמנו במגו דפרעתיך עתה ה\"נ נימא דאפי' בת��ך זמנו יהא נאמן לומר פרעתיך במגו דהחזרתי לך המשכון (וגם מבואר שם דמיירי במלוה ע\"פ ואפ\"ה צריך מגו דאם לא היה נאמן לומר החזרתיהו לך הו\"ל כאילו המשכון עדיין ביד המלוה כיון שנתנו לו בעדים. וכל שהוא בידו ודאי נאמן לומר לא פרעתני ע\"ש בבעה\"ת דמשמע שם כן בהדיא וע\"ל סי' קל\"ג ס\"ו בתשובת הרא\"ש ומ\"ש שם) ובזה י\"ל דשאני התם דאם אמר אחר זמנו פרעתיך היה נאמן ומשום שפת יתר דסיים ואמר בתוך זמנו לא הפסיד זכותו מאחר דיש לו מיגו. משא\"כ כאן דא\"נ לומר פרעתיך כיון שהוא בתוך זמנו א\"ל מכח המיגו דהחזרתי והו\"ל מיגו במקום חזקה אבל אכתי קשה דבסי' ע\"ח כ\"ר והוא פשוט לכ\"ע דאם אין עדים בהלוואה או בקביעות הזמן דנאמן לומר פרעתיך במיגו דלהד\"ם או לא קבעת לי זמן וצ\"ל דס\"ל כיון דהא דאמרינן מיגו במקום חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו הוא איבעיא דלא אפשיטא ברפ\"ק דבתרא ומשום ספיקא אין מוציאין ממון מיד הלוה המוחזק וכאן דנתן הלוה למלוה משכון אף דהחזירו מ\"מ כיון דבפני עדים החזירו והלוה מודה שעדיין בידו הו\"ל כאילו לא יצא מידו בחזרה לפחות לעניין זה דלא מחשבינן הלוה למוחזק וק\"ל ומיהו נראה דאיירי גם במלוה בשטר ואע\"ג דבדוכתי אחרינא לא מהימן לומר פרעתיך דא\"ל שטרך בידי מאי בעי מ\"מ הכא נאמן במיגו דאי בעי הוי אמר אני חייב לך אבל החזרתי לך המשכון תן לי משכוני ואשלם לך ואו לא היה צריך לשלם עד שיחזיר לו משכונו ה\"ה כשאמר פרעתיך נאמן ג\"כ במיגו דאמר הכי: "
+                ],
+                [
+                    " אם לא שיחזירנו כו' אינו ר\"ל שצ\"ל ללוה בפירוש שע\"מ כן הוא מחזיר לו דהא הרא\"ש לא כתב אלא אם לא שיחזיר לו משכונו לגמרי ויחזור וימשכננו בתורת גבייה ונראה דר\"ל שיחזיר לו משכונו לגמרי היינו שיניח בידו כסות יום גם בלילה וכסות לילה גם ביום וכן משמע מלשון המ\"מ שכתב בשם המפרשים כשבא לידו בתורת משכון ובא לגבות כיצד הוא עושה מחזיר את הכר אפי' ביום והמחרישה אפי' בלילה ובא לב\"ד ומגבין לו חובו ומסדרין לו מה שראוי לי עכ\"ל ומדברי המ\"מ הללו נלמד דאפי' החזירו לידו ע\"מ שלא ליקחנו מידו עוד בתורת משכון אפ\"ה אין בידו כח ליקחנו מידו אח\"כ למכרו אלא ב\"ד גובין ממנו אח\"כ בתורת פירעון וכ\"כ בעה\"ת בשם הרמב\"ן בשער א' ונראה שכן דעת הרא\"ש ורבינו ולא הוצרכו לכתוב כי פשוט היה בעיניהם ול\"ד למש\"ר בסימן ע\"ג דאחר ל' יכול למכור המשכון דהתם מיירי דהלוה לו מתחלה על המשכון אבל הכא מיירי שהשכינו לאחר זמן ובמשכון זה הזהירה תורה שיחזיר לו כסות יום ביום כו' משמע דלעולם יהא נוהג כן עד שיחזירו לרשות הלוה ונגבה ממנו הב\"ד: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שליח ב\"ד נכנס לביתו ר\"ל אפי' לביתו מותר לכנוס בשעת גבייה לפרעון וכמ\"ש לעיל: למאן דאית ליה ולמאן דלית ליה פי' דין סדור נזכר במסכת ערכין בהאומר ערכי עלי אבל אי מסדרין גם לב\"ח בזה פליגי אמוראי בב\"מ (דף קנ\"ד) ופסק ר\"ת כמ\"ד דאין מסדרין לב\"ח כמ\"ש ואזיל והגאונים כתבו שמסדרין כו' דילפינן מיכה מיכה מערכין והשתא א\"ש דמתחיל וכתב כיצד הוא הסידור כו' דמשמע דלכ\"ע יש דין סידור ואח\"כ כתב אלא שצריך לסדר לו למאן דאית ליה כו' שבתחלה קאי אדין סידור דערכין וכהסכמת הרא\"ש דגם בב\"ח יש סידור גם משום דמ\"ש בתחילה דשליח נכנס לביתו ומכריחנו כו' הוא לכ\"ע דהא למאן דלית ליה סידור בב\"ח השליח ב\"ד עושה כן בכל אשר ללוה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ע��ין בב\"י שתמה ע\"ז וכתב דאינו מוכח מדבריו שום הסכמה בזה ול\"נ דטעם רבינו הוא מדמסיים אחר שכתב דברי ר\"ת וראייותיו וכתב ז\"ל אבל הרי\"ף והגאונים ס\"ל דמסדרין עכ\"ל משמע דמסקנתו הכי: "
+                ],
+                [
+                    " כסות הראוי לו כו' גם במזון מניחין לו הראוי לו וכמש\"ר בסי' צ\"ט ס\"ב. וכתב הרמ\"ה דשמין לו לעולם בבינוני אע\"פ שמתחלה היה מרעיב עצמו ולבש בגדים מטולאים עכ\"ל ועיין בב\"י שהביאו ס\"א ונראה קצת דאין כן דעת רבינו דכתב בר\"ס צ\"ט ס\"ב וכסות י\"ב חדש מזון הראוי לו וכסות הראוי לו כדרכו וגם המיימון כתב פ\"ב דמלוה כסות ומזון כדרכו כו' ולא כתב כראוי לו ע\"ש: ומטה לישב עליו זה קאי ג\"כ אעני: ומטה ומצע לעשיר פי' של לבד וכן הוא לשון הברייתא ונותן לו מטה ומטה ומצע לעשיר ומטה ומטה ומפץ לעני ופירש\"י ונ\"י מצע לעשיר במקום שאין כסתות ומפץ לעני לכל א' כפי מה שהורגל וא\"כ ממילא כשנהג העשיר בכרים וכסתות נותנים לו וכמ\"ש נ\"י שם ובעה\"ת כתב ז\"ל דהאי מטה ומצע הוא מלשון דאמרן בעלמא מטה מוצעת לת\"ח ור\"ל מטה בכל צרכיה כר וכסת ושאר כל הדברים ומלשון רבינו מוכח דס\"ל כפירש\"י ונ\"מ דהפסיק וכתב לישן עליה בין מטה ומצע לבין עם צרכי המטה וק\"ל והא דקתני מטה מיוחד לישן עליה ולא סגי במטה שישב עליה מפרש בגמרא ע\"ש: ב' מעצדין פירש\"י שמחלקים בה את הנסרים: ומהמין שאין לו אלא א' אין מוסיפין משום דכי היכי דסגי ליה עד האידנא תסגי ליה מכאן ואילך וכתב נ\"י וה\"ה שאם לא היו לו כלים מאותו המין אין לוקחין לו ועמ\"ש עוד מזה בסמ\"ז: היה אכר או חמר לשון הכתוב והיו לאכרים ולכורמים ר\"ל החורשים בשוורים וחמר המביאין מיני סחורה על חמוריהן: אין נותנים לו צמדו בס\"פ שום היתומים פסקו רבנן כן ודלא כר\"א ואפי' להרמ\"ה דכ\"ר בשמו לעיל דסובר דבין לוקח למשכון או לגבייה דין א' לו והרמ\"ה כתב לעיל דאפי' פרות החורשות נמי אסור למשכן וא\"כ היאך כתב כאן דאין מניחין לו לצמדו וחמורו הא כבר כתבתי דאין אסור למשכנו אלא מה שהוא כלי כגון הצמד שנותנים על הפרות בשעת החרישה אבל הפרות או החמורים עצמן באלו לא מיירי הכתוב דיהא אסור למשכן והכא איירי בפרות ובחמור עצמן ולכן מותר ליקח אותן אפי' להרמ\"ה והיינו דמסיים הכא ז\"ל אע\"פ שאינו מתפרנס אלא מאלו אינו כשאר כלי אומנות כו': ומש\"ר וימכרו בב\"ד פי' ברשות ב\"ד א\"נ ר\"ל בשומת ב\"ד וא\"צ ב\"ד מומחין לזה אלא ג' הבקיאים בשומא נמי נקראין ב\"ד וזהו כמש\"ר בסימן ע\"ג סכ\"ב: ואפי' ס\"ת כו' ואע\"ג דבי\"ד ריש הל' ס\"ת משמע לפי מ\"ש שם דלדידן איכא מצוה טפי בספרים אחרים מבס\"ת וא\"כ מאי לשון אפי' דקאמר הכא וצ\"ל דנקט אפי' לפי דינא דגמרא דקאמר דאיכא מצוה טפי בס\"ת מבספרים אחרים: "
+                ],
+                [
+                    " ואין מניחין אלא לו לבדו כו' שם בפ' הנ\"נ וטעמא משום דכתיב ואם מך הוא מערכך ודרשינן פ' שום היתומים החייהו מערכך ונראה דדרשינן ליה מסיפא דקרא דכתיב ע\"פ אשר תשיג יד הנודר וכו' וכמו שפירש\"י בפי' החומש ע\"פ אשר תשיג יד הנודר לפי מה שיש לו יסדרהו לשייר לו כדי חייו כו' והא דפירש\"י דדרשינן הוא יהיה קיים מערכך נראה דכוונתו לפרש מנ\"ל ללמד מהאי קרא דהחייהו לבדו ולא אשתו ובניו. וכתב דלמדו זה מדכתיב ואם מך הוא דהוא דווקא קאמר והא דשינה רבינו וכתב גבי בניו מוטלין עליו וגבי אשתו כתב חייב במזונותיה. משום דגבי בניו אינו חייב אלא עד שיהיו בני שש כמש\"ר בא\"ע סימן ע\"א דעד אותו זמן מוטלין עליו ואינן יכולין לשאול על הפתחים ובאשתו חייב לה מתנאי ב\"ד אף שהיא יכולה להתפרנס ממקום אחר וק\"ל: וכן לא לאשתו אע\"פ שהוא חייב במזונותיה כו' עד סוף העניין כ\"כ ג\"כ בעה\"ת בשער א' חלק א' והעתקתי ל' בדרישה ע\"ש וכאן בפרישה באתי לכתוב דרך שבו נתיישבו כל הדקדוקים אחר שאקדים מה שנ\"ל מסברא והוא דמזונות אשתו בין למ\"ד שהם דאורייתא בין למ\"ד דרבנן עכ\"פ מסתברא דלא חייבו התורה ולא חכמים בתורת חוב דהיינו להרעיב נפשו וליתן מזונות לאשתו עכ\"פ כדין ב\"ח אלא חייבו תורה או חכמים להיות אשתו כגופו דהיינו ליתן לה שארה וכסותה כמו שמאכיל ומלביש נפשו ואף שקנו ממנו בק\"ס על כתובתה ומזונותיה מ\"מ לא קנה כ\"א ע\"פ מה שחייבתו תורה וחז\"ל וכפי הנהוג וז\"ש הרי\"ף ובה\"ת דמזונות אשתו דרבנן ר\"ל הם פירשו מ\"ש בתורה שארה דר\"ל שהיא תשוה לו ומחויב לפרנסה ממה שהוא אוכל וכמ\"ש בדרישה והיינו דווקא בחייו אבל מה שחייב נפשו ליתן לה מזונות אחרי מותו ודאי בתורת חוב גמור חייב נפשו שהרי אחרי מותו אין שייך לומר שלא קבל עליו אלא לפרנסה עמו. ובזה מתיישב הכל דאף שכתוב בתורה שארה וס\"ל לרבינו דמזונות דאורייתא וגם קבל עליו כן בשטר כתובתה מ\"מ קדם לה ב\"ח מטעם שכתבתי דלב\"ח חייב בתורת חוב משא\"כ אשתו דכשאין לו מזונות לנפשו פטור ממזונותיה ואף אם לותה מאחרים בש\"ח שזמנו מוקדם לזמן ב\"ח שלו. מ\"מ הש\"ח אינו עליו. אלא שהוא מחויב ליתן לה מזונות ולא חל החיוב דשט\"ח עליו. וכמ\"ש בעה\"ת בהדיא וזהו דווקא כשלוה הוא בשט\"ח משא\"כ כשלוה הוא בע\"פ דאז שניהן שווין ואין קדימה להלוואתן דאף אם היא לוותה בשטר מ\"מ כיון שאין הש\"ח נכתב עליו רק עליה. ועתה בעת הגבייה חל חיוב שניהן שוה עליו ומש\"ה חולקים ואיזה מהם שיבא לגבות תחלה קודם. ודוקא בלותה שאז הוא מחוייב לשלם מזונותיה דלשעבר והם עליו לע\"ע בחוב משא\"כ במזונותיה דלהבא מטעם שכתבתי דכיון דלא נשאר בידו כלום לפרנס נפשו גם פרנסת אשתו אין עליו בתורת חוב ואף שמניחים לו מזון ל' יום וכסות י\"ב חדש ובא\"ע סימן ע' כתב בשם הרמ\"ה דאפי' אי לית ליה מזוני אלא לחד יומא חייב למיזן אשתו מינייהו או למיכל בהדיה ממאי דאכיל מ\"מ כיון דמן הדין היה הב\"ח נוטל הכל אלא שהתורה נטלה מב\"ח וזיכתה לו וכנ\"ל וילפינן דלו ולא לאשתו מש\"ה אין חיוב מוטל עליו ליתן לאשתו מאלו מזונות שזכתה לו תורה מדמי ב\"ח (מיהו י\"ל דצריך לחלוק עמה אלו מזונות שזכתה לו תורה וכמ\"ש בש\"ע ע\"ש) ומיושב נמי דהוצרכה המשנה דהניזקין הנ\"ל ליתן טעם דלאחר מותו המלוה קודם לה מפני תקון עולם דהא כבר כתבתי דלאחר מותו מתורת חוב קבל עליו לפרנסה ואף למ\"ד מזונות דרבנן מ\"מ לא גרע ממקבל עליו ליתן מתנה דמתנה מוקדמת קודמת מדאורייתא לב\"ח מאוחר וק\"ל והשתא א\"ש נמי דקאמר דאע\"פ שאשתו סמוכה עליו והיא כגופו כו' דזה עיקר הטעם דאין לה שום צד חיוב עליו כ\"א זה וק\"ל. וא\"ש נמי דאע\"פ דקי\"ל שיעבוד מלוה ע\"פ דאורייתא מ\"מ כתב דהלוואה למזונותיה (שלה) [שוה] לו מטעם שכתבתי דהא גם מה שלותה למזונותיה ועליו לשלמו עתה מוטל עליו זה החוב מן התורה אלא דאין לו שום קדימה כיון שהש\"ח לא נכתב עליו כ\"א עליה וכמ\"ש בעה\"ת הנ\"ל ודוק היטב כי נראה שבדרך זה נתישבו כל הדקדוקים הנ\"ל גם נסתלקה תמיהת ב\"י שכתב ז\"ל וק' כיון שכתב לה בכתובה ומזונייכי הרי נשתעבד לה בשטר ושיעבודא דאורייתא כמו שיעבוד דמלוה ולמה הקדים לה מלוה בשטר כו' ע\"ש שנדחק ביישוב וכתב שמזונות דמכאן ולהבא עדיין לא הגיע זמנו וכו' וק' דהא הרשב\"א הוכיח דכיוצא בזה חל עליו החיוב אף שהוא מכאן ולהבא וכמ\"ש לשונו בדרישה וראייה ממזונות בת אשתו שטורפת אפי' ממשעבדי אף מכאן ולהבא ועמ\"ש בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ול\"מ שלא תטול אשתו מזונותיה כו' דברים אלו כתב בעה\"ת אבל בל' אחר כתבתי ל' בדרישה ע\"ש ורבינו שפתח בל\"מ שלא תיטול להבא וסיים באלא אפי' תפסה כו' שהוא ג\"כ להבא ק\"ק דלאו דבר והפוכו הוא וצ\"ל דה\"פ ל\"מ שלא תיטול ר\"ל אחר שבא ב\"ח לגבות חובו שאין הב\"ד נזקקים לפסוק שתטול מזונות במקום שיש ב\"ח אלא אפי' אם תפסה מעצמה קודם לכן ומפני שאין מדרך האשה לתפוס לנפשה היכא שבעלה עמה קאמר כגון שהלך כו' והא דקאמר דמוציאין מידה אע\"ג דבמטלטלין אין קדימה ה\"מ כשקדם וגבה המאוחר או זה שהוא בעל פה בב\"ד אבל מה שתפסה מעצמה בלא שומת ב\"ד כאילו לא עשה כלום. וכמש\"ר בסימן ק\"ד ס\"ה מ\"ה מוציאין מידה. וי\"א שאם קדמה היא למלוה שתשבע ותטול הצריכה שבועה כדין ב\"ח מוקדם שצריך לישבע לב\"ח מאוחר שלא נפרע מחובו כמש\"ר ר\"ס פ\"ב וה\"נ צריכה לישבע דלמא צררי אתפסה למזונות: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א במלוה בשטר דיש לו קדימה למלוה ע\"פ והיינו דוקא בקרקעות אבל מטלטלין אין להן דין קדימה כמש\"ר בסי' ק\"ד ב\"י ועד\"ר: אבל אם היתה המלוה כו' ואע\"פ שגם למלוה ע\"פ שיעבודא דאורייתא אנכסי הלוה וכמ\"ש לעיל ס\"ס פ\"ח מ\"מ הואיל דהלוה לו בע\"פ לא סמכה דעתיה דמלוה אמקרקעי או מטלטלי דלוה דהא אי בעי לוה מצי למכרם או ליתנם לאחר ועמ\"ש שם בסי' פ\"ח בדרישה וק\"ל. או בשטר א\"ל הא כ\"ש הוא די\"ל דקמל\"ן אע\"ג דלותה בשטר מכל מקום אם קדמה מלוה ע\"פ של בעלה או שגבה גבה: "
+                ],
+                [
+                    " בזמן שאין להם בגדים כו' ר\"ל אלא שהוא רוצה עתה לעשות להם או שהם מעצמם עשו לעצמם בלי ידיעתו: אבל אם היו להם בגדים כו' משנה פ' שום היתומים א' המקדיש וא' המעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן. ודין סדור ב\"ח כדין הערכין דהא מהתם ילפינן ליה כנ\"ל בסי' זה וצבע שצבע לשמן נתבאר בדברי הרמב\"ם פ\"א ממלוה שכתב ולא בבגדים צבועים שצבען לשמן אע\"פ שעדיין לא לבשו אותן: "
+                ],
+                [
+                    " ול\"נ דלא עדיפי מספרים שלו כו' וב\"י כתב דאין זה ראייה דהא כסות אין משיירים לו יותר מי\"ב חדש ואילו לאשתו ובניו יותר אפילו מי\"ב חדש משיירין מה\"ט כיון שקנאן לשמה עכ\"ל ב\"י ור\"ל (דלואף) [דאף] דאין מפשיטין מעליו הבגדים שהניחם לו לאחר י\"ב חדש. מ\"מ מתחילה בשעת הסידור אין מניחין בידו אלא הראוי לו לי\"ב חדש משא\"כ במה שקנה לאשה ובניו והטעם הוא דמה שקנאו לשמן הוו כאילו כבר נתנם בקניין לאחר שאין ב\"ח גובה ממנו כשלא כתב לו דאקני מטלטלי אגב מקרקעי וכמ\"ש בשם הרמב\"ן בסמוך משא\"כ אם נמצאו בידו כסות או ספרים דעליה רמיא לפרוע הלוואתה וטעמו דרבינו נראה דס\"ל מדמצינו דאף דמשיירין לו מזונות וכסות ושאר צרכיו אפ\"ה אין לו ספרים ש\"מ דספרים אינן נקראין צרכי אדם כ\"כ כי אפשר ללמד מתוך של אחרים ה\"נ נאמר בספרים שקנה לבניו כיון שאין מצריכין כ\"כ לא היה דעתו להקנות להן לגמרי כי אינו מקנה להן אלא מה שהוא צורך להן. והו\"ל כתכשיטי כסף וזהב שקנה לאשתו ובניו דאמרינן דלא הקנה להן לגמרי וכדמסיק רבי' לכ\"ע. גם הבעה\"ת שער א' כתב דלא מסתבר ליה דברי ר\"י אברצלוני אלא כסות דתנן תנן ספרים דלא תנן לא תנן והב\"י הביא וכתב עליו ז\"ל ואין זה הכרעה דאטו תנא כיי רוכלא ליזיל ולתניותני כסות וה\"ה לספרים עכ\"ל ואני אומר דהדין עם הבע\"ת ורבינו ודייק שפיר מדתנא כסות דהוא צורך להן ולא קתני רבותא אפי' ספריהן ש\"מ דוקא בכסות דינא הכי ודוק: בד\"א בכלי חול ר\"ל בד\"א דמה שקנה להם אין ב\"ח גובה מהם: אבל בגדי שבת כו' דין זה יצא להרמב\"ם מאחין שחלקו דמחלקים במה שעל נשותיהן ובניהן כמש\"ר לקמן בסי' רפ\"ח וכ\"כ המ\"מ ומסיק דיש מחלקים בין מלוה ולוה לאחין שחלקו שאחין אין מקנים לנשיו ובניו של אחיו אלא בגדי חול לפי שלא יפשיטום ערומים משא\"כ בעל לאשתו שמקנה לה גם בגדי שבת והא ראייה שבאחין לא אמרו אלא מה שעל נשיהן ובניהם ממש ולא במה שלא לבשו מעולם עכ\"ל המ\"מ ור\"ל דכאן בבעל חוב דמיירי בשקנה להן קודם שלוה וכדמסיק בשם הרמב\"ם ובדידיה תליא מלתא להקנות להן ובודאי הקנה לה גם בגדי שבת. משא\"כ באחין דמיירי שהלבישן מתפוסת הבית ואין תליא בהקנאה דבעל אלא באחין שמחלו ובזה אמרינן דלא מחלו בגדי שבת: מפני שהיא עולה עמו ילפינן לה מדכתיב והיא בעולת בעל: ומש\"ר די\"א שאין חילוק כו' בתשובת ר\"ש כהן חלק ב' סימן ר\"י פרשו דר\"ל אפי' מתכשיטין שקנה לה אינו גובה מכל הנשים ופסק כן אם תפסה ובתשובה הארכתי ע\"ש וגם בש\"ע בסימן זה ובא\"ע סי' צ' רשמתי קצת ממנו ע\"ש: והוא שכתב לו דאקנו כו' דבלא\"ה הא קי\"ל לוה וקנה ומכר או נתן לא משתעבד וה\"נ מה שהקנה להם הוי כאילו מכרו לאחר וצ\"ע לפי מה שנתבאר לעיל סימן ס' שהגאונים תקנו שאין מגבין לב\"ח ממטלטלי שמכר או נתן אפי' כתב לו דאקני ושיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי אי התקנה קאי נמי אמה שקנה לאשתו ובניו או לא ונראה לפשוט זה מהא דהשמיט בש\"ע דין זה דהרמב\"ן בדכתב לו אקני שהוא פלאי למה השמיטו כיון דרבינו כתבו סתם בלי מחלוקת אם לא שתאמר דס\"ל לש\"ע דלפי מאי דתקנו מפני תקנת השוק דאין גובין ממה שמכר או נתן ה\"ה דאין גובין נמי מהאשה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " יראה שהיא כו' סתם וכתב שהיא נאמנת ולא כתב בשבועה אבל סתמו כפירושו דמי: "
+                ],
+                [
+                    " לצורך כל הדברים שפירשתי ר\"ל לעניין מזון ומלבוש אבל אם לא היו לו כלי אומנות הנ\"ל בתחלה אין סברא שמניחין לו עתה מקרקעי ליקח לו כלי אומנות יותר ממה שהיה לו קודם גביית החוב אם לא שהיו לו כלים הנ\"ל ונאבדו לו קודם גביית החוב בהא איכא למימר דמניחין לו קרקע כדי לחזור ולקנות מה שהיה לו קודם שנאבדו ועיין מה שתכב עוד מזה בסמ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " התנה עמו כו' לשון זה משמע שהוא מתנה שלא יבקש מבית דין שיסדרו לו והוי כאילו מתנה בשביעית על מנת שלא תשמטני בשביעית: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כדרך שאחד כו' לשון כדרך משמע שזה הוא פשוט גם סיים וכתב עליו דהרמ\"ה כתב שדין סדור נוהג כו' משמע הא בדין השבת העבוט מודה הרמ\"ה וקשה מאי פשיטותא דהא מהא והרמ\"ה דפליג כאן אסדור פליג נמי אהשבת העבוט וכמש\"ר בשמו בסכ\"ה וצ\"ל דבעה\"ת מדמה השבת העבוט לדין כניסה לביתו דבכניסה לביתו הכל מודים דברייתא הוא דמיעטה כל הני אפילו מאיסורא דאי ממלקות הא אפילו במלוה שעבר ונכנס לבית הלוה ומשכנו אינו נלקה משום דניתק לעשה דהשב תשיב לו והיינו השבת העבוט וממילא הא דמיעטה רחמנא שכיר וערב מאיסור כניסה כאילו מיעטן ג\"כ מחיוב השבה אבל הרמ\"ה ס\"ל דלא אמעיטו הני כ\"א מאיסור כניסה לכתחילה וק\"ל. אבל הרמ\"ה כתב שדין סדור כצ\"ל והוא הרמ\"ה דלעיל בסכ\"ה: קרוב לזה שפירשתי כו' עי' ��ב\"י: ומהדר ליה ללוה פי' מה שצריך להחזיר דהוא כסות לילה בלילה כו'. וי\"א דגם בשעת משכון מסדרין כו' הם הרמב\"ם והרשב\"א וכתב דבריהן בעה\"ת ע\"ש: ומ\"ש וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ג דמלוה כ\"כ עד\"ר: ומניח לו מטה ומצע לעשיר כו' עד\"ר: יכול למשכנו ומחזיר לו לעולם במיימוני פ\"ג ממלוה אין כתוב שם תיבת לעולם ולכאורה הוא מיותר ומיהו יש ליישב דה\"ק ומחזיר לו לעולם ר\"ל תמיד בכל יום ולילה הוא צריך להחזיר ולא יפסיק יום ולילה בלא החזרה ולא מיירי הכא במשך זמן החזרה עד שכתב עד מתי חייב להחזיר וליקח עד עולם ומש\"ה דקדק השתא וכתב לשון עד עולם גם י\"ל דה\"ק לעולם מחזיר של יום ביום כו' ולאשל יום יקח ביום בשעה שממשכן אותו ביום ומחזיקו אותו ג'/כ בלילה לפעמים וכן בשל לילה. אלא לעולם אינו מחזיר אלא של יום ביום ולא בלילה: ומל' יום ואילך מוכרן בב\"ד ל' יום הוא זמן ב\"ד וע\"ש במשנה דף קי\"ג בדברי רשב\"ג וקשה לדבריו כיון שצריך כו' עי' בב\"י מה שהקשה ועד\"ר: מסתברא טפי לתלות בדעת המלוה ז\"ל ב\"י ונ\"ל שגם הראב\"ד כך סובר שלא עלה בדעתו שיהא המלוה חייב להמתין ללוה לעולם כ\"ו שיאמר לא בעינא לזבוני מינאי ולא בא הראב\"ד אלא לחלק בין אי א\"ל מעיקרא לא בעינא לזבוני מינאי להיכא דאמר בעינא דתסדרין לי דברישא אין מסדרין אלא הכל בחזקת מלוה וכשיבא אח\"כ לגבות חובו גובה הכל בלי סדור ובסיפא מסדרין עכ\"ל ב\"י ור\"ל דבזה יד הלוה על העליונה דבשעה שהמלוה בא למשכנו או הברירה ביד הלוה אם ירצה מסדרין לו מיד ומניחין בידו כל הצריך לו בצמצום כדין סדור והמותר מוכרין מיד ומגבי' להמלוה בחובו. ואם ירצה הלוה לומר לא בעינא בסדור להניח בידו כלום אלא תמשכן ממני הכל ותחזיר לי כלי יום ביום זמן מה כדין משכון דהיינו ל' יום כי סבור שבתוך זמן זה ישתדל מעות וישארו בידו כל כליו אז שומעים לו אבל בכלות הל' יום מוכרין הכל ואין מחזירין לידו כדין סדור הואיל ומתחלה לא חפץ בסדור אבל לא היה נראה בעיני ב\"י לפרש דברי הראב\"ד דאם אמר לא בעינא בסדור דשומעים לו ואין מסדרין לו מתחלה בשעה שבאה למשכן אבל אחר ל' יום לזמן גבייה מסדרין לו דא\"כ הו\"ל להראב\"ד לפרש זה ולא לכתוב סתם בהא אין מסדרין ולפי ישובו דב\"י צ\"ל דגם מ\"ש הראב\"ד בסיפא ז\"ל ואי א\"ל בעינא דתסדרין כו'. דלא באמירתא בעינא דתסדרין תליא. אלא כלומר יאי לא אמר לא בעינא לזבוני אלא מניחה על שורת הדין והיינו לסדרו וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שטרות מקויימים דאם לא היו מקויימים הוה א\"ל קיים שטרך וחות לדינא וכמ\"ש ר\"ס מ\"ו ור\"ס ס\"ב: אפי' שהה כו' בפרק הנושא אם החייב מודה פי' שמודה שח\"ל אלא שטוען ודאי מחל כיון שלא תבעני עד הנה וכדין כתובה המבואר בא\"ע סי' ק\"א דאם שהתה כ\"ה שנים ואין שטר כתובתה בידה אינה ניזונית בבית חמיה דאמרינן דמחלה ע\"ש אבל אם אין החייב מודה כ\"ר סי' מ\"א [עיין בב\"ח]: "
+                ],
+                [
+                    " לא אבד בזה זכותו לומר שכבר קבל עליו לגבות חובי מקרקע כל שהו זה ולא יהיה לו זכות על שאר קרקעות דדוקא בכתובה הקילו ואמרינן משום דאחשבה ליטול בין הבנים כדאמרינן פ' י\"נ וכתבו רבי' בא\"ע סי' ק\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " וחקירה בשטרות ישנים עיין לעיל בסימן ס\"א וע\"א וכן לקמן סימן קי\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ואין יורדין לנכסיו עד שיודיעוהו ועי' בב\"י הטעם: ולקמן יתבאר סימן ק\"ו ע\"ש אבל מ\"ש לקמן בסימן זה ס\"ט אינו עניין לכאן דשם מיירי שזה כבר ת��עו וביקש זמן מתינו לו ל' יום ולכך א\"צ להודיעו אא\"כ אינו רחוק מכאן אלא יום א' או ב' ימים לרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " מסלקין אותו פי' מלהיות דיין וכן הוא מעשה בגמרא פרק ג\"פ: "
+                ],
+                [
+                    " טען הלוה מזוייף הוא כו' בב\"ק דף קי\"ב אמר רבא הלכתא מקיימין את השטר [עי' בב\"ח שהביא ל' הגמרא בדילוג] והן כלל דברי רבינו בסימן זה אלא שמוסיף בהן פרטי דינים לפרשן: וכתב הרמב\"ם כו' עד ביד שליש בפכ\"ב ממלוה כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש לא בא בזמן כו' פי' ואחר ל' יום שקבעו לו לפסול השטר: ממתינין לו עוד בה\"ב שם בגמרא וז\"ל בעה\"ת שם חלק ח' בהענין השלישי בהא נמי עבדינן כרב חסדא דאמר ממתינין אותו בה\"ב זימנא בתר זימנא פי' לא שיהיו קבועים לו שלשתן יחד אלא נותנים לו יום שני ואם לא יבא נותנים לו חמשה ואם לא יבא נותנין לו שני עכ\"ל: כותבים עליו נדוי וזהו נקרא פתיחא בגמרא ועמ\"ש בסמוך: וממתינין לו בנדוי צ' יום פי' חוץ מל' יום הראשונים ובה\"ב וכמש\"ר ס\"ס זה וז\"ל בעה\"ת שער ג' סוף אלק ח' לא בא מנדין אותו וכותבין עליו פתיחא ל' ושונין לאחר ל' יום אלו ל' יום אחרים ומחרימין לאחר ס' (וכמש\"ר ס\"ס ק') ולבסוף הצ' יורדין לנכסים ומתירין לו הנדוי כדאיתא בהגוזל ובמ\"ק עכ\"ל ורבי' שלא הזכיר שמחרימין אותו אחר ס' יום משום דל' גמרא נקט שכתב וכותבים עליו פתיחא צ' יום והגמרא סמכה שם אמה דאיתא פרק ואלו מגלחין שמחרימין לסוף ס' וכן רבינו י\"ל שסמך אמ\"ש ס\"ס ק' וגם בעה\"ת כתב תחלה שם נדוי ולא הזכיר חרם אלא שבסוף השטר כתבו כמ\"ש כאן ובגמרא קאמר טעם דלא כתבתן אדרכתא תוך צ' יומי אנכסיה משום דאמרינן דלמא אזוזי קטרח הוא או הלוקח שקנה ממנו ומ\"מ כותבין עליו נדוי הואיל שלא בא לזמנם שקבעו לו ר\"ן וכתב ד' ירוחם שמתרין בו בהתחלת כל ל' יום וכשהוא משיב אתינא ולא בא בעדיו לבטל השטר חוזרין ומכריזין עליו הנדוי וכבר כתבתיו לעיל סי' י\"ט ע\"ש: וכותבין למלוה אדרכתא על נכסיו כתב בעה\"ת י\"מ שנקרא אדרכתא ע\"ש דורך כלומר שיהא דורך ושליט המלוה על נכסיו של לוה ורש\"י פי' שהוא מל' דורך ומשיג כמו פרסא בחלא ולא אדרכיה וכל' המקרא מנוחה הדריכוהו ונוסח אדרכתא כ\"ר סי' ק\"ב וע\"ל סי' ק\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם בא ליפרע כו' אע\"ג דבסי' קי\"ד נתבאר דגם הלוקח הרשות בידו לסלק הב\"ח במעות מכל מקום אינו דומה ללוה דיכול לומר לו לקחת שיעבודי ואם אי אתה נותן לי מעות תוך ל' יום אני לוקח שיעבודי אבל הרא\"ש כתב שם בפרק הגוזל דחוששין להפסד הלוקח ג\"כ ובפרט הואיל ואמר הלוה אתינא ואבטל שטרו וא\"כ אין בדין שלא נמתין ללוקח ג\"כ צ' יום: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א דאמר אתינא שם מימרא דרבא ור\"ל כשתבעוהו בתחלה וגם אח\"כ כשהתרו בו בתחלת כל ל' יום השיב אתינא. פי' שהוא נשמט לומר עתה אבא ואביא ראייה כו' האי פי' אינו לא בגמרא ולא ברי\"ף ולא בהרא\"ש ולא ברש\"י אלא שהרמב\"ם כ\"כ בפכ\"ב מהל' מלוה לכך כתבו ג\"כ רבי' ופי' זה מוכרח הוא דאל\"כ אלא שאמר אתינא ואביא מעות ק' מ\"ש מאם יאמר הריני חייב לשלם ואשתדל מעות דלא ה^ו נותנים לו זמן אלא ל' יום הראשונים וכמ\"ש שם הרמב\"ם בהדיא גם רבינו כ\"כ בשמו סי' ק' אלא מכח שטען ברוצה להביא ראייה לבטל השטר לא כתבינן אדרכתא עד כלות עוד צ' יום וצ\"ל דמ\"מ צריך לטעם הגמרנ. דלא נחתינן לנכסיה משים דאמרינן דקא טרח בזוזי הוא או לוקח וכ\"כ גם הרמב\"ם דאל\"כ מ\"ט ממתינין צ' יום לא פחות ול�� יותר אלא ודאי אף שאומר אתינא ואבטל השטר אנו חוששין שמשקר או שמתרשל וכשיראה שמנדים אותו יעשה כל אשר בכחו לעשות וישתדל מעות או לזייף השטר וכן בשנייה וכן בשלישי: כותבים עליו מיד אדרכתא מיד פי' בלא זמן כלל כשהשיב כן לשליח ב\"ד ראשון כשתבעהו וכ\"כ בעה\"ת שם חלק ח' וז\"ל דלא גרע ממי שהלך למד\"ה דכיון דלא איפשר להודיעו נפרעין ממנו שלא בפניו וה\"נ זה שלא רצה לבא לדון עמו עכ\"ל וכ\"כ הרמב\"ם ריש פ\"ב ממלוה דכשאמר מתחלה כשתבעוהו לא אשלם אין נותנין לו זמן כלל וכותבין אדרכתא. מיד ולפ\"ז צ\"ל דהכי הצעת דברי רבי' בד\"א דנותנים לו אפי' צ' יום דאמר אתינא אבל אם הוא מורד. ל\"מ דאין נותנים לו צ' יום אלא אפי' צ' יום הראשונים ג\"כ אין נותנים לו אלא כותבין עליו אדרכתא מיד וק\"ל: אבל אם הוא מורד ואינו רוצה לבא כו' הא דלא כ\"ר ג\"כ דין דאם אמר אבא ואכרענו דאין נותנים לו צ' יום משום דדין זה כ\"ר בסי' ק' ובסימן זה לא איירי אלא בדינים דלא שייך בהו פרעון השתא כגון דאמר אתינא ואבטל שטרא או שמורד ואינו רוצה לבא. וגם אח\"כ בסי' צ\"ט כתב דין זה אם אין לו לשלם ומסי' ק' והלאה מתחיל לכתוב דין אם ירצה לפרוע ודין גביית המלוה: וכן אם התביעה כו' פי' תבעו בשטר פקדון והנתבע טוען שמזויף היא שטרו ומבקש זמן לברר זייופו נותנים לו זמן כפי ראות עיני הב\"ד כדין שטר הלואה הנ\"ל ובכלות אותו הזמן אין ממתינין לו עוד צ' יום כדין בשטר הלואה אע\"ג דצועק עוד אביא עדים ואבטל השטר אלא כותבין אדרכתא מיד אחר זמן הא' דבפקדון דלא ניתן להוצאה לא שייכי הני טעמי דקאמר הגמרא דלא נחתי לנכסיה עד צ' יום וכ\"כ המ\"מ פכ\"ב ממלוה ע\"ש ועפ\"ז נתברר דאע\"ג דהגמרא כתב באומר לא אתינא ובשטר פקדון ל' אחד כתבינן עלייהו אדרכתא לאלתר וגם רבי' כתב בשניהן כתבינן אדרכתא מיד מ\"מ לא שוו לגמרי אלא בהא דבשניהן א\"צ להשהות צ' יום אבל כל א' לפי סברתו והיינו בלא אתינא לאלתר ממש ובשטר פקדון לאחר ל' יום וק\"ל ועד\"ר: אלא מהלך יום א' כבר כתבתי ל' הגמרא דאמרי' עד דאזל שליחא בג' בשבתא ואתא בד' כו' והיינו יום א' והרמב\"ם היה גרם דאזיל בתרי ותלת בשבתא ואתא ברביעי ובחמישי וקאי בבי דינא כ\"כ המ\"מ בפכ\"ב ממלוה: אבל אם הוא רחוק יותר א\"צ להודיעו הטפה דלא גרע מהולך למד\"ה דאם א\"א לאודועיד דנפרעים ממנו שלא בפניו משום דאל\"כ כל א' ילוה מעות וילך לו למד\"ה וה\"נ דכוותא בעה\"ת: "
+                ],
+                [
+                    " והא דכתבינן אדרכתא על נכסיו כשלא בא אדלעיל קאי כשאמר אתינא. וכשאמר מתחילה לא אתינא בזה כ\"ר אחר כך בסי\"ג פלוגתת הרמב\"ם והרא\"ש עי\" שם ומ\"ש בדרישה שם: חיישינן שמא יתקלקל פי' קרקע של מלוה שתבור ותפחות מדמיה רש\"י אבל לא חיישנון שמא ג\"כ יפחות הקרקע שהוא נוטל וגובה מב\"ח שבודאי לא יפחיתנו במזיד אלא אדרבה יעבוד אותה לאכול פירותיו. אלא חששו שמא יארע לו אונם שלא יעבוד קרקע שלו או שאר מכה מן השמים וממילא יופסדו מטלטלין של זה שלא יהיה לו מקום לגבות אבל בגובה קרקע ליכא למיחש להכי דא\"כ גם כשישאר ביד הלוה איכא למיחש להכי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " יהבינן להו ביד שליש וכתב בעה\"ת שאז יאמרו לו אם לא תביא ראיותך מכאן ועד זמן פלוני ינתן הממון למלוה ואם יראה לב\"ד שיש ממש בדבריו נותנין לו זמן צ' יום: אי מרעי ליה כי' לשטר: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' אם הוא רחוק מכאן הרבה עד\"ר שכתבתי דרבינו ס\"ל דאין זה תלוי בי\"ב חדש ודלא כבית יוסף: "
+                ],
+                [
+                    " אבל כשהוא אומר לא אתינא כותבין אף אמטלטלין כן כתב הרמב\"ם שם פכ\"ב וכתב דכותבין מיד אפי' אמטלטלין והטעם הואיל שאמר לא אתינא הוי כאילו אמר בפירוש שאין לו ראייה ולכן ליכא למיחש שמא המלוה יפסיד המטלטלין: וא\"א לא חילק בזה ר\"ל אלא נותנין המטלטלין ביד שליש וקובעין לו ומן וכמש\"ר לפני זה בשם הגאונים ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " נוסח הפתיחא פי' פתיחא הוא נדוי ובערוך כתב שנקרא כן ע\"ש שהוא כתב הראשון שכותבין הב\"ד דאח\"כ כותבין אדרכתא זאח\"כ שומא ואח\"כ מחלטתא ומל' רבינו משמע דנקרא פתיחא ע\"ש שפתחו לו בדינא: ומ\"ש וכתחנא ליה בדיניה לקיומו שטריה ר\"ל לקיים מה שקבל עליו כפי הנכתב בש\"ח ועד\"ר: וקבעינן לי' יום פלוני הא דלא כתב וקבענו לו זמן שלשים יום משום דכבר נתבאר לעיל בסימן זה דאין לזה זמן קבוע דפעמים נותנין לו יותר מל' יום ולפעמים פחות מל' יום ועי' בב\"י שהביא נ\"י שכתב נוסח הפתיחא בע\"א בשם הרי\"ף ונוסח הפתיחא שכ\"ר הוא מבעה\"ת שכ\"כ בסוף שער ג' ע\"ש. ובאמת שנוסח הלשון הוא מגומגם חדא מאי והשתא דכתב ועוד אדרכתא מאן דכר שמיה ולכאורה היה נראה לומר דלא כתבו פתיחא זו כ\"א אחר כלות הצ' יום ובשביל האדרכתא ולהודיע לעולם בשביל מה כתבי לו האדרכתא דהיינו משום דאמר תנו לי זמן ואתינא ואבטל שטרא ועבדינן ליה כדיניה דנותנין לו זמן ובה\"ב (פתרנו) [ומ\"ש] בו והשתא ר\"ל מאחר שעשינו לו כל זה כתבנו עליו נדוי ל' יום ועוד ל' יום ועוד ל' יום ולא רצינו לכתוב עליו אדרכתא כל צ' יום דילמא ישתדל מעות כנ\"ל. ואחר שראינו אחר צ' יום שעדיין לא אתא כתבנו ונתננו לידו אדרכתא ומפרשינן ואזלינן באותו כתב שיהא בידו כח לגבות בו מנכסיו כדי חובו. והכל בכתב א' שכותבין לו לאחר צ' אלא שמל' הגמרא שהבאתי לעיל משמע שכותבון הפתיחא מיד אחר ל' יום הראשונים וכן משמע בבעה\"ת שם שער ג' דין ד' וה' לכן צ\"ל דאין כותבין כל ל' פתיחא זו בפעם א' אלא לסוף ל' ובה\"ב כותבין במותב תלתא כחדא כו' והשתא כתבינן ליה פתיחא עליה ושמתינן ליה ל' יום ואחר אותן ל' כתבינן עוד שמשמתינן ליה ל' יום אחרינא ואחד כלות הצ' יום כותבין כבר החרמנו אותו ולא אתא קדמנא וכתבינן אדרכתא אנכסיה וגם אפשר לומר דבסוף כל ל' יום כתבינן באותו כתב דפתיחא הראשונה שהוסיפו לנדותו עוד ל' יום על שלא בא ובסוף הצ' כתבינן באותו כתב שאחר שלא בא לפניהם אחר כל זה הנה כותבין אדרכתא על נכסיו ואין כותבין לו אדרכתא באפיה נפשיה ונוסח האדרכתא שכתב לקמן ס\"ס ק\"ב היינו היכא שאין משמתין אותו דאין כותבין עליו פתיחא כגון שאמר הריני משלם ותנו לי זמן שאלוה או אמשכן ונשלם הזמן ולא בא שכותבין תיכף אדרכתא כמ\"ש בסי' ק' וכן משמע ל' האדרכתא שם שכתב בה ז\"ל אתא פלוני ואפיק ש\"ח על פלוני שסכומו כך וכך וזמנו ביום פלוני וקבענו לו זמן ב\"ד ולא פרעו וכתבנו לו אדרכתא כו' משמע שתכף שנתנו לו זמן ב\"ד ולא בא כתבו אדרכתא אבל הכא כיון שצריך לכתוב עליו פתיחא מזכירין ג\"כ בסוף הפתיחא את האדרכתא כדי שלא להרבות בכתבים גם מטעם שאם יבוא אחר זמן ויביא עדים לזייף השטר דאז ודאי שומעין לו ומש\"ה כותבין הכל יחד כדי שיודע שלא נחלטה קרקע זו אלא משום דלא אתא כל הומנים הללו ומשה\"נ נראה דלא קרעו לשטרא אף שכתבו עליו אדרכתא כמו שהיו נוהגין בשאר אדרכתות כמש\"ר בסי' קס\"ב אלא יהיו משלשין השטרות ביד ב\"ד או ביד נאמן ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לא היה לו וכו' דין תו��ה כו' מסדרין לו דגמרינן מיכה מיכה מערכין וכמ\"ש בסי' צ\"ז: ולדרוש אחריו ולא לאנום לביתו בסי' צ\"ז נתבאר דגם מי שיש לו אסור לשליח ב\"ד למשכנו ואפילו לכתוב מה שבביתו אסור וכמ\"ש בד\"מ בעמוד בשם הרשב\"א וי\"א דה\"ק דאפילו לפי מ\"ש ר\"ת לעיל סימן צ\"ד דכשבא ליפרע מחובו מותר לשליח ב\"ד לכנוס לביתו למשכנו ה\"מ מי שהוא בחזקת שיש לו וכמ\"ש ר\"ת לעיל: ולא להכלימו בשום דבר למד כן מדאמרינן שאם אין לו אסור לעבור לפניו משום שנא' לא תהיה לו כנושה כדאמרי' באיזהו נשך ס\"ה: יש להם לדרוש אם רמאי הוא כ\"כ ס\"ה ויליף לה מדכתיב עד דרוש אחיך ודרז\"ל דרשהו אם הוא רמאי: "
+                ],
+                [
+                    " כעין של תורה בנק\"ח דכשם שמודה מקצת טעם שבועתו משום דאמרינן שהוא נשמט מחמת דדחיקי ליה שעתא וסבר הוה לי זוזי ופרענא כן מי שטוען שאין לו נשמט משום דדחיק ליה ורוצה לפרעו מתוך הריוח ורמו עליה רבנן בתראי ש\"ח כי היכי דלודי: שמסדרים לו דין סדור נזכר במקום אחר ולא נקט זה הכא אלא משום דאם ישבע סתם שאין לו כלום הוי נשבע לשקר שהרי יש לו מה שסדרו לו הב\"ד ולכן קאמר שיפרוט בשבועתו שאין לו כלום יותר על הדברים כו': כדי להבריח מב\"ח פירוש דאילו נתן לאחר על זמן ולא כדי להבריח הוי מתנה לזמנו ואחר שיכלה הזמן שיחזור ויתננו לו לזה א\"צ שבועה שהוא בכלל מה שנשבע שכל מה שירויח יתן לו וכ\"ש כמשחזיר לידו את שלו אבל כשנתן כדי להבריח אין מתנתו מתנה כלל ונוטלו מידו מיד כ\"כ בעה\"ת. מזון הראוי לו פי' ולא לאשתו ובניו כמ\"ש בסי' צ\"ז: יתן לב' ראשון ראשון פי' ישלם לו בפרוטרוט כל פעם שתשיג ידו לדבר מועט משלם לו עד שיגבה כל חובו אבל אינו ר\"ל שישלם לב\"ח הראשון המוקדם ראשונה דהא אין קדימה במטלטלים וכמ\"ש בסמוך ובסי' ק\"ד: יכול להשביעו סוף כל ל' יום אבל עדיף טפי שישבע על הכל בפעם א' כדי שלא להוציא ש\"ש לבטלה ואין הרשות ביד המלוה להשביעו כל ל' ובזה ראוי לעשות ס\"ה ומש\"ר בסוף כל ל' ר\"ל אי גם אחר שהשביעו בסוף ל' לא אירע שהשביעו להבא יכול להשביעו שלישית וכן מוכח וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שהוא במקום אדרכתא כו' כ\"כ שם בעה\"ת בשם ר' האי ע\"ש ואע\"ג דבאדרכתא אין נותנין לו צ' יום אם לא דעומד בדיבורו ואומר אתינא ומבטל שטרו וכמ\"ש סי' צ\"ח מ\"מ יליף מיניה מדלא כותבין עליו אדרכתא לאחר ל' והתראת בה\"ב שאנו רואין שאין בדבריו ממש ה\"ט משום דאמרינן דמשתמט עד דיהיה לו מעות וכנ\"ל. כ\"ש זה דאמר אין לי ואינו רוצה ג\"כ לפרוע שאנו חושדין אותו די\"ל ומשתמט עד דיהיה לו דניתן לו צ' יום ול\"ד למבקש זמן לפרוע דכשאינו פורע אחר ל' יום דכותבין אדרכתא דהתם הודה שחייב ושיש לו אלא שצריך להשתדל אחר מעות ומסיק בעה\"ת וכתב ובעיני כו' דכיון דחושדין אותו דיש לו ואינו רוצה לפרוע הו\"ל כאומר לא אתינא: "
+                ],
+                [
+                    " ששאלת ראובן הביא כתוב כל מה שיש לו לישבע עליו נראה דה\"ק בשעה שהביא הכתב שכתוב בו כל מה שיש לו לכך הביאו לישבע עליו שאין לו יותר ושאלה זו היתה אחר שכבר נשבע עליו בתקנת הגאונים שאין לו יותר ממה שהביא כתוב לב\"ד ואחר ששמעון בירר דבריו שהיה לו יותר ואפשר שבקש שמעון שלא יעשה לראובן שום סדור כי רמאי הוא וראובן מתנצל לומר שלא בזדון עשה שלא כתבו כ\"א מכח ששכחו ומכח השכחה נשבע ג\"כ שאין לו יותר ועתה רוצה לחזור ולישבע שאין לו יותר מאשר נתברר שהיה לו עוד והשיב הרא\"ש מאחר שנשבע שהביא לב\"ד כל נכסיו הוא פסול לחזור ולישבע וממילא אין מסדרין לו אם לא שהשאיר דבר מועט כו' ולפי פי' זה צריכים להגיה בתשובת הרא\"ש מאחר שנשבע שהביא בשי\"ן במקום להביא בלמ\"ד ואם לא נרצה להגיה הספרים צריכים לדחוק ולפרשו כמ\"ש בדרישה ע\"ש ותמצא מה שהוא קשה לפי פשוטו בלא הג\"ה כלל ולשני הפירושים הוא דחוק מ\"ש וטען שמעון שלא נשבע כו' דהול\"ל וטען שמעון שנשבע לשוא כי יברר שיש לו יותר. וצריכין לדחוק ולפרש דה\"ק כי ודאי נשבע בערמה שאין לו יותר וכוונתו היה שאין לו בחדר זה יותר ושהוא יברר שיש לו יותר בשאר חדרים נמצא דלא נשבע על כל מה שיש לו גם בשאר חדרים שאין לו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לא שייך דין קדימה בדבר שאינו בעולם עד\"ר מ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " גם אחר שתקנו כו' עד שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל הכל מדברי הרמב\"ם שם בפ\"ב ממלוה. ומ\"ש לא הוא ולא שליח ב\"ד שלא תקנו לעקור ד\"ת כו' ואפי' לדברי ר\"ת דלעיל סי' צ\"ו סכ\"ח שכתב דבשעת פירעון מותר לשליח ב\"ד ליכנס לביתו הא כתב שם דהיינו כשהוא בחזקת שיש לו וכמ\"ש בריש הסימן מיהו מ\"ש שלא תקנו לעקור ד\"ת משמע דר\"ל מ\"ש בתורה לא תבא אל ביתו וכבר נתבאר שם דלר\"ת לא אזהרה תורה אלא בשעת משכון ולא בשעת פרעון ודוקא להרי\"ף והרמב\"ם (גם כמש\"ר בר\"ס זה בשם הרמב\"ם בטוען אין לי ע\"ש) ובעה\"ת והרמ\"ה קאי גם אשעת פרעון כמבואר שם ורבינו אף דס\"ל כהרא\"ש דהסכים עם ר\"ת כמ\"ש שם מ\"מ כיון דר\"ת עצמו כתב שם דלא התירו ליכנס בשעת פרעון כ\"א כשמוחזק שיש לו לא נמנע מלהעתיק ל' הרמב\"ם כמו שהוא וק\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ואם נשבע והשיג ידו כו' ואומר שיש עליו חובות לאחרים כלומר גם לאחרים ואינו רוצה ליתן לזה הביא אלא מקצת ממה שהרויח והמותר לב\"ח אחרים שחייב ואפילו הן כאן ותובעין ג\"כ מ\"מ לא יטלו כלום כל זמן שאינם מבררים שחייב להם וזש\"ר אלא בעל השטר לבד וג\"כ כתב לא יטלו ממנו האחרים שאינו נאמן בהודאתו כו' ר\"ל האחרים העומדים ותובעים ג\"כ חלקם והוא מודה להם שחייב להם וכל זה מיירי כשידוע שהשיגה ידו לזה הממון והוא מודה בו ואח\"כ כתב שאם יש בידו ממון שאינו ידוע שהשיגה ידו לזה הממון והוא טוען שוה הממון שהוא בידו אינו שלו אלא נתנוהו לו בתורת עסקא או פקדון אינו נאמן וק\"ל. וכן מבואר ברמב\"ם ורבי' שינה דבריו במקצת וגם הקדים הסיפא לרישא ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש כו' בריש כלל ק\"ז כ\"כ ה\"ג ואין לו עדים שנתנו ליד שמעון למכור והודיעוני כל הצדדין ואף אם יש שבועה ביניהם תשובה אם לקח כו' כן הוא בתשובה: לקח מיד שמעון ב\"ח חפץ הידוע שהוא של ראובן פי' שעדים ראו שנתנו ראובן ליד שמעון למכור אבל אם אין ידוע בודאי דשל ראובן הוא כי' שאין עדים שראו שנתן בידו למכור אע\"פ שיש עדים שהיה של ראובן איכא למימר שמא מכר לו: אינו כלום להוציא מיד לוי נראה דר\"ל מחזקת לוי ואף אם עדיין אינו בידו וק\"ל: ואם אין לו אלא ע\"א שהוא שלו גם אדלעיל קאי שיש עד א' שראה שראובן נתן החפץ ליד שמעון למכור ומש\"ה כתב ל' שהוא שלו כמו ברישא. וגם לענין סיפא א\"ש דנקטא לרבותא: ומ\"ש ואינו מועיל להוציאו כו' ק\"ק למה <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> אמרינן גם בזה כיון שאם היו שנים היינו מחייבין ע\"פ ממון בעד א' הו\"ל מחוייב שבועה ואיל\"מ. ואי משום דלא הו\"ל למידע. עכ\"פ הו\"ל ללוי לישבע ש\"ד נגד העד שאינו יודע שהוא של ראובן וי\"ל כיון דאין העד ולא ראובן טוענין ברי שלוי יודע שהוא של ראובן לא משבעינן ללוי ע\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם מי שהוחזק כו' שם בפ\"ב ממלוה כ\"כ: הוחזק התובע שאינו מסתפק בעניו של זה כן הוא גירסת ספרים המדוייקים וכן הוא גי' ספרי המיימוני שבידינו. ור\"ל שהתובע יודע האמת שהלוה הוא עני ואינו מסופק בדבר ובספרי דפוס ב\"י הגירסא שאינו מסתפק בעניין של זה ולשון זה כולל יותר דר\"ל שהתובע יודע עניינו ומעמדו של זה הלוה שאין לו וגם יודע שהוא איש תם וכשר וק\"ל: או שילוה מעכו\"ם בריבית תיבת בריבית ליתא ברמב\"ם ולא בבעה\"ת שהביא ל' הרמב\"ם וי\"ל דרבינו ס\"ל דפי' כן דאל\"כ לא היה אוסר לזה הב\"ח לעשות תחבולה שילוה מעכו\"ם וישלם לו: "
+                ],
+                [
+                    " כללו של דבר כו' ז\"ל המ\"מ זהו דין התלמוד שהדיין יש לו לחתוך הדין ע\"פ האמת אפי' חוץ מן הדין ומ\"מ כתבו המפרשים האחרונים ז\"ל שאין לכל ב\"ד כח בזה אא\"כ הוא ב\"ד חשוב ומוחזק בחכמה וחסידות ומשרבו הדיינין שאינם מומחים יש לחוש שלא יהא כל אחד פורץ לעשות לו דרך כרצונו עכ\"ל וכ\"כ רבי' סי' ט\"ו ע\"ש וגם ס\"ס רצ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " שאלות לא\"א הרא\"ש ז\"ל ששאלת כו' בכלל ע\"ה סי' א' כ\"כ ונראה דגרסי' שאלה ול\"ג שאלות דהא אח\"כ בכל שאלה בפ\"ע כתב שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל גם בס\"י ליתא וק\"ל: ראובן שהיה חייב לשמעון כו' וקשה הא תשובה זו נכללת בתשובה שאחר זו ולמה העתיקם רבי' ודוחק לומר דבא ללמדנו דאע\"פ דחוב של שמעון שעל ראובן הוא ע\"פ אפ\"ה פסקינן כמו אילו היה החוב בשטר דמה לי בשטר ומה לי בע\"פ וי\"ל דבתשובה ראשונה למדנו דאע\"ג דקי\"ל דהנותן מתנה ודעתו שישאר ביד המקבל מתנה אע\"פ שנותן בשביל הברחה אין מוציאין מידו וכמ\"ש לעיל אפ\"ה פסק דמוציאין מידו מכח חזקה דאין אדם נותן כל אשר לו לאחרים והוא שואל על הפתחים ובודאי לא היתה כוונתו שישאר ביד המקבל מתנה משא\"כ בשאלה השנייה דשם לא היה נצרך לשאול על הפתחים דהא קרובו היה מפרנס אותו ואת אשתו וקמ\"ל דאפ\"ה פסק דמוציאין מידו של המקבל משום כל הני הוכחות שמוכיחין שלא נתנם לו כ\"א כדי לזון אותו ואת אשתו. ומאותה תשובה השנייה לא למדנו להוציא מיד המקבל מתנה בכעין שאלה הראשונה דלא היה הוכחה כ\"כ ומש\"ה העתיק רבינו תרווייהו וק\"ל: וצלל במים אדירים והעלה חרס בידו פ' מי שרוצה לחפש ולהביא אבנים טובות ומרגליות מהים צריך לירד אחריהן בתחבולה בעומק הים וממשמש בחול ולוקחן ומוצואן ולפעמים אינו מוצא שם שום דבר טוב רק אבנים וחרס בעלמא נמצא שהיתה כל טרחתו ותחבולתו בחנם ועל כיוצא בוה משלו משל ואמרו צלל במים אדירים והעלה בידו חרס וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וישבע מקבל מתנה כו' אבל ראובן הנותן אינו נאמן בשבועתו לחייב המקבל במה שהוא אומר וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וגובה את הקרקע כמו שהוא ואינו מוציא מידה הפירות שאכלו האי שאכלו ל\"ר הוא אלא כל שתלשו ובא לידו שאכלו מקרי וכמ\"ש בסימן ס\"ו וכן מבואר בדברי רבינו לקמן בסימן קט\"ו דכשנתלשו הפירות אין ב\"ח מוציא מידו ע\"ש ס\"ט: אם נתן מתנה וכמה נתן פי' צריך לכלול בשבועתו אם נתן מתנה כדי שיודע למי נתן כדי לתבוע המקבל ולהשביעו שיחזיר המתנה למלוה אבל הנותן אינו יכול לפטור ולא לחייב בשבועתו את המקבל מתנה וכמ\"ש בסמוך וצריך לפרוט כמה נתן דאם לא נתן אלא דבר מועט ודאי לשם מתנה גמורה נתכוון: "
+                ],
+                [
+                    " קאמר שמואל נתוחי אין מש��וני לא פי' אם ראהו בשוק מנתח דבר שאוחז בידו ושומטו ממנו ונותנו למלוה רש\"י ס\"פ המקבל ואע\"ג דהרא\"ש ורבינו סי' צ\"ז כתבו דלר\"ת כשבא לגבות חובו יכול השליח ב\"ד ליכנס לביתו למשכנו והכא איירי בבא לגבות החוב הא נתבאר שם דר\"ת לא כ\"כ אלא כשהוא בחזקה שיש לו ואינו רוצה לפרוע והרא\"ש בתשובה זו השיב אמה ששאל השואל שאף אם הוא כן דאין לו מ\"מ יעשה עמו מלאכה וע\"ז השיב דבאין לו אינו יכול לכופו לעשות עמו מלאכה קל וחומר מאיסור כניסה לביתו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דמספר כתובה ילפינן אע\"פ שמעשה זה ג\"כ היה ששיעבד נפשו באותו שטר שאני כתובה דהואיל דבכל הכתובות כתבינן כן ודאי לתנאי גמור כתבינן אבל בשאר ש\"ח אין הכל כותבין כן ואם כן האי אע\"ג דכתבינן אמרינן אסמכתא בעלמא היא וז\"ש דמספר כתיבה ילפינן ר\"ל דנוסח כתובה הוא כך: "
+                ],
+                [
+                    " תשובה לא\"א הרא\"ש ז\"ל תורת אמת כו' שם בדין ג': שראובן זה נתן לא' מבניו פי' של ראובן ובשעת נתינתו הבן עדיין קטן היה כדבסמוך: ושייר לעצמו זהוב כו' ע\"ל סי' רפ\"ב שאסור להעביר נחלה ולתתה לאחד והיינו דוקא במה שישאר לו אחרי מותו שזהו נקרא בשם ירושה אבל מה שאדם נותן בחייו אינו בכלל העברת נחלה ולכן הניח זהו' זה להיותו לכל בניו אחריו לנחלה וגם זה הבן המקבל המתנה ירש בו חלקו בשעת מותו: באלף כפולות נראה דשם מטבע היה בימיהם כן וכן משמע בריב\"ש סי' ק\"ח והביאו הב\"י לעיל סימן ט\"ו מס\"ג ובריש סי' ש\"מ: שאם יאמר בשעת מיתתו של אביו כו' הוצרך לזה דאם לא האמינו כך אע\"ג דנתן כל אשר לו לבנו הקטן מ\"מ יוכל הב\"ח לומר אלו הנכסים לא נתן לך אביך אלא אלו אחרים הם שירש אביך או מצאם או ניתנו לו במתנה וכמ\"ש לקמן סימן קי\"ב ס\"ד ע\"ש פלוגתא בזה: ולא יועיל העתקה ממנו כצ\"ל: וגם לא יועיל אם יעידו עדים על הקניין ואף למאן דאמר שאם לא נכתב הקניין אינו כלום ה\"מ לענין שאינו יכול לטרוף מלקוחות אבל כאן היה ירא שבנו יוציא מידו בעדי קניין ולא יהא נאמן לומר פרעתי וכמש\"ר ר\"ס ע' ע\"ש ועוד דדוקא לענין חוב אבל אם נתן דבר במתנה לאחר בקניין אף אם לא נכתב השטר מעולם המתנה קיימת דהשטר או העדים אינם אלא לראיה בעלמא וק\"ל והיותר נראה דכשיש עדי הקנין לפנינו וזוכרין הענין גובין אפי' לא נכתב דכל זמן שזוכרין ההלואה מפקי קלא וכמ\"ש בראיות ע\"ז לעיל סי' ל\"ט ומ\"ג ע\"ש: ואף אם הבן עכשיו קטן פי' ואין טענתו טענה ויכול האב לאכול מנכסיו וא\"צ לחזור על הפתחים וא\"ל הא אף אם הוא קטן מ\"מ יוציאו לוי שזיכה ע\"י להקטן ויבא מכח הקטן דז\"א דהא לא האמין עליו אלא בנו וללוי יכול לומר נכסים אלו נתנו לי אח\"כ. וא\"ת א\"כ מה יועיל הוצאת ש\"ח דלוי כשיבא ב\"ח הא יכול ב\"ח לומר דלוי אינו נאמן וכי הוא זה דניתן להלוה אח\"כ ז\"א דמסתמא כל מה שהוא בידו הוא בחזקת שהוא שלו מקדמת דנא אם לא שטוען מחזיק שניתן לו עכשיו ודוקא לעצמו טוען כך ולא לב\"ח וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " זבין גריווא דארעא במיצעא דארעיה חזינן כו' כצ\"ל ופי' באמצע שדות המוכר והשדות מקיפים לה מכל צד ובס\"י כתב במצעי דארעא ופירושו כמ\"ש באמצע שדותיו ומזה נפל הטעות שכתוב בספרים באמצעי דאורחיה דטעי בין ארעא לאורחיה וק\"ל: חזינן אי עידית כו' דא\"כ אין מוכח שכיון לרמאות להיות מצרן אלא מפני שאינה דומה לשאר שדות הסמוכים לה קנה כאן וכן זיבורית וע\"ל סי' קע\"ה: ואי לא מפקינן מיניה פי' אי שוה לכל השדות המקיפין מסלקין אותו דקא מערים משום דינא דבר מצרא: "
+                ],
+                [
+                    " שלא תהיה לאשתו שיעבוד כו' ע\"ל ר\"ס קי\"א שכתב שאין חילוק בין התנה שלא יחול אליו חוב שכבר נתחייב בו או שמתנה שלא יחול עליו חוב להבא מיהו חילק שם בין נתנו לו השדה במתנה או קנאו ע\"ש וכן חלקו הר\"י ורבינו בני הרא\"ש ז\"ל בתשובה הביא ב\"י בס\"ס זה ע\"ש: כל שכן בזמן הזה ס\"א בנדון זה: "
+                ],
+                [
+                    " ועוד שדין גמור הוא כו' ר\"ל שדין גמור הוא שראויים שיבטלו כו': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לוה שאמר הריני משלם קבעו לי זמן כו' כתב הרמב\"ם כו' כ\"כ הרמב\"ם פכ\"ב ממלוה וז\"ל שם סדור גביית החוב כך הוא כשיביא המלוה שטרו לב\"ד ויתקיים אומרים ללוה שלם ואין יורדין לנכסיו עד שיתבענו כו' אמר הלוה הריני משלם קבעו לי זמן כו' וכמש\"ר בשמו. וגם דברי רבינו שכתב לוה שאמר כו' מצורפים למ\"ש בר\"ס צ\"ה שהוא כדברי הרמב\"ם הנ\"ל ואיירי גם במלוה בשטר וגם בלוה שקרקעותיו ידועים לב\"ד ואפ\"ה נותנים לו זמן והטעם כתב שם המ\"מ שהרי עכ\"פ אין הב\"ד יכולים להגבות מהן לאלתר עד אחר ימי הכרזה וכתב כשיש לו מעות או מטלטלי מגבינן להו מינייהו לאלתר ומה\"ט נמי סיים הרמב\"ם ורבינו שאילו הו\"ל מטלטלין היו מגבין אותו מיד וכתבו שיש לו לאחרים אם יש לו מעות או מטלטלי ונראה דאף אחר כלות הזמן כשבאין לגבות מקרקעות הלוה אין מגבינן מנהו מיד אלא לאחר כלות ימי ההכרזה אלא כיון שאם באו לגבות מקרקע עתה עכ\"פ צריך להמתין ימי ההכרזה וזה עומד ואומר שיתנו לו זמן והוא ישתדל מעות לשלם לו במזומנים ולא יצטרך אז המלוה להמתין לו עוד מש\"ה שומעין לו ואע\"ג דדינא דשומא והכרזה אתמרו בגמרא בפוסקים כשב\"ד יורדין לנכסי הלוה שלא בפניו או בע\"כ וגם בעה\"ת כתב בשער ג' דא\"צ טירפא ואדרכתא ושומא ואכרזתא ואחלטתא במקום שהמלוה והלוה והלוקח לפנינו אלא עושין מהכל שטר א' כו' ע\"ש והכא איירי שהלוה בפני ב\"ד מ\"מ שכיר כתב המ\"מ הנ\"ל דזה הלוה דאינו רוצה למכור קרקעותיו מבקש זמן ישמעו לו דהא אם לא ישמעו לו ויורידו המלוה לנכסיו בע\"כ דלוה אז עכ\"פ יצטרך להמתין עד כלות ימי ההכרזה דכל בע\"כ כשלא בפניו דמי ולא כתב בעה\"ת שא\"צ טירפא כו' אלא כשהלוה מגבה מדעתו וק\"ל: ואין מחייבין אותו ליתן משכון שאילו היו לו מטלטלין כו' המשך דברי הרמב\"ם נ\"ל דהכי הוא זה שבא לגבות חובו והלוה מבקש זמן והמלוה טוען ובקש מהב\"ד שיתן לו הלוה משכון עד שיגביהו חובו ודאי דעתו על המטלטלין דאילו קרקע א\"צ ליתן לו שכבר משועבדת ועומדת ברשותו ומי יקחנה ואם ירא שיש מוקדמים אזי לא יועיל לו נתינתה במשכון. ע\"ז אמר אם יכול לברר שיש לו מטלטלים א\"כ לא יתן לו זמן כלל ואם אינו יכול לברר הרשות בידו להטיל חרם ע\"ז אבל אין משביעים לו על זה עד שיתנו לו זמן תחלה וק\"ל: ואין מחייבין את הלוה להביא ערב עד שיתן נראה פשוט דזה קאי אף אם אין לו קרקעות ידועות דמ\"מ אינו יכול לומר תן לי ערב או ישבע לי מיד שאין לו עד אחר זמן ב\"ד אם מבקש זמן דכמו שהאמינו מתחלה בשעת ההלואה כן יאמינו גם עתה זמן ב\"ד וע\"ז מסיק רבינו וכתב דאם ירא שישמיט עצמו ולא יוכל להביאו אח\"כ לדין או שיש לו מטלטלין בסוד ויבריחם ביני וביני ומבקש ליתן לו ערב או ישבע לו מיד שאין לו דצריך ליתן לו ערב אבל משכון מטלטלין עכ\"פ לא שייך לתבוע וכמ\"ש וק\"ל: צריך ליתן ערב ע\"ל סי' ע\"ג דין אם המלוה ירא שהלוה יבזבז נכסיו יכול לעשות עיכוב כו' ע\"ש ומ\"ש רב אלפס כתב בתשובת כו' בעה\"ת בשער ג' הביאו: ואם אמר התובע כו' עי' בתשובת הרא\"ש כלל פ\"א: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " מצוה על היתומים כן הוא בכתובות דף צ\"א קאמר רב פפא דפריעת ב\"ח הוא מצוה ואי אמר לא בעינא לקיים המצוה מכין אותו עד שתצא נפשו כמו שאמר לא אשב בסוכה כו' וזש\"ר וכופין אותו כמו כו' וק\"ל ובר\"ס ק\"ח כתבתי ל' רשב\"ם דכתב דאף רב הונא ס\"ל דפריעת ב\"ח מצוה ואדרבא הוא מוסיף אדר\"פ וצ\"ל דאפי' יתומים קטנים חייבים לשלם משום דגם הן בני מיעבד מצוה נינהו ואליביה כופין גם הקטנים לשלם כשהוא בא' מג' דרכים וכמש\"ר שם ע\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א שהניח כו' עד שמצות כיבוד כו' כל' רבינו וטעמו כ\"כ התוס' שם פ' הכותב ודלא כרש\"י שכתב פ' מי שהיה נשוי דבהניח להן מטלטלין אינה אלא מצוה דרבנן בעלמא ומש\"ר שאז נשתעבדו אלו הנכסים ר\"ל שהמלוה סמך דעתו עליהן בשעת הלואה וממילא נשתעבדו לו וכאילו לא נפלו לפני יתמי כלל. ומש\"ה כופין את היתומים לשלם מהן כשבאין לעכב. אבל אמטלטלין של אביהן הלוה לא סמכה דעתיה דמלוה מתחילה כיון שיכול להבריחן הלכך אין כופין: ומש\"ר דבלא הניח להן אביהן כלום דאפילו מצוה ליכא בהג\"א פרק הכותב תלה הדבר בפלוגתא דפ\"ק דקידושין אם אדם מחוייב לכבד אביו משלו או לא: "
+                ],
+                [
+                    " דמטלטלי דיתמי כו' גם בר\"ס ק\"ח כ\"ר ז\"ל דין תורה מקרקעותיהן כו' ור\"ל דאפילו לפי מה דקי\"ל דשיעבודא דאורייתא ואפילו מלוה ע\"פ ה\"מ בקרקעות וכמש\"ר בס\"ס פ\"ח סל\"ח ע\"ש מיהו הא דכתב דין תורה ל\"ד קאמר דהא גם מדרבנן לא משתעבדי כ\"א מתקנת הגאונים וכמש\"ר בסמוך בסי\"ג ואע\"ג דקי\"ל דיורש במקום מוריש קאי מ\"מ הם לא לוו ואין עליהם אלא מצוה ועוד נראה דלא אמרו יורש במקום מוריש קאי כ\"א לאחר התקנה שיגבו מהם גם מטלטלים וק\"ל: ומ\"ש אפילו הם מופקדים ביד המלוה או ביד אחרים זו ואצ\"ל זו הוא ואפשר לומר דהו\"א דדוקא כשהן מופקדים בידו בחיי אביהן ולא גילה דעתו שסמך דעתו עליהם כשיעור חובו מש\"ה אין כופין משא\"כ במופקדים ביד אחרים אבל ג\"ז כבר אשמועינן דכשהן ביד היתומים דאינן משועבדים לו וע\"ל סי' ס\"ד דשם מבואר דהמחזיק במה שהופקד בידו ואמר מחיים תפסתו למשכון דאינו נאמן אם לא שיש לו עדים שהיה המפקיד רוצה לקחתו מידו והוא לא רצה ליתן: "
+                ],
+                [
+                    " נשבע היורש היסת אע\"ג דהוא ליפטר ולעיל ס\"ס ס\"ט וע\"ה וסי' ק\"ח ס\"ג כ\"ר דאין משביעין ליתומים אלא היכא דבאים לגבות ולא היכא דבאו ליפטר ואין לתרץ דרי\"ף סבר כבעה\"ת שכ\"ר בשמו שם דהיתומים צריכים לישבע היסת כשבאים לפטור דא\"כ לא הו\"ל לרבינו להביא דברי רי\"ף בכאן סתם בלי שום חולק עליו דמשמע דס\"ל כוותיה וי\"ל דשאני הכא דהחוב ידוע שעדיין חייב לו הלוה אלא שהיורש טען שלא ירש כלום והמלוה טען ברי שירש ולפי טענתו דמלוה חייב לו היורש ודאי והו\"ל כשאר טענות ברי שיש לאדם על חבירו והלה כופר דנשבע משא\"כ בסי' ס\"ט וע\"ה דאין ידוע וברור שעדיין חייב לו. ובזה נתיישב ג\"כ מש\"ר בסי' ק\"ח ס\"ג ז\"ל ואני כתבתי למעלה שא\"צ שבועה כו' דשם ג\"כ באינו ידוע שעדיין ח\"ל מיירי. ומש\"ה כ\"ר שם ואני כתבתי למעלה ולא כתבו כאן וק\"ל: אבל אין להשביע משום תקנת הגאונים כו' פי' ואע\"פ שלא טען עליהם אלא שמא מ\"מ ישביעם שבועת הגאונים שנתקנה ג\"כ על שמא שמא יש לו ממון כמש\"ר ר\"ס צ\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " יורש שמכר כל הנכסים כו' כ\"כ הרא\"ש ר\"פ מי שמת והבעה\"ת בשער ד': "
+                ],
+                [
+                    " ואם היורש רוצה לסלק המלוה במעות כו' לכאורה משמע דוקא במעות וכ\"כ ב\"י סי' ק\"ב ס\"ב במחודשים שמדברי רבינו דהכא משמע דדוקא במעות יכול לסלקו אבל לא במטלטלי שלהם ע\"ש אבל ל\"נ לי כלל דהא תכף אח\"ז כ\"ר ז\"ל אבל אם אין ליורש משל עצמו לא מטלטלי ולא מעות אלא קרקע כו' משמע דבמטלטלי יכול לסלקו כמו במעות וכן משמע בבעה\"ת שם ולכן נראה דמעות דנקט רבינו ל\"ד דכל מטלטלי שיכול להוליכן לימכר למקום שירצה הן שוין למעות. א\"נ משום דאם יש להיורש מעות ומטלטלין שלו צריך לסלקו במעות דוקא וכמ\"ש בעה\"ת שם דבכה\"ג אמרי' דלא עדיף מגברא דאתא מחמתי' מש\"ה נקט רבינו תחלה מעות וק\"ל: שאין מכריחין לאדם ליטול כו' ובעה\"ת שם הוסיף בטעם וב\"י הביאו והוא משום דחיישינן דלמא ארעא דיתמי גזולה היא אבל במעות לא שייך ה\"ט ונראה דרבינו לא כתב ה\"ט בפירוש משום דס\"ל כיון דבמטלטלי יכול ג\"כ לסלקו אע\"ג דאיכא למיחש בהו נמי שמא גזילה הם ולית בזה תקנת השוק (דמי) בגנב ופרע בחובו ה\"ה בקרקע וגם הבעה\"ת כתב שם דאיכא דלא ס\"ל ה\"ט משום דאדרבה כי טורף עתה מהלוקח כי ימצא שהיא גזולה לית ליה למהדר אמידי וכי יקח עתה מהיורש וימצא גזולה יכול אז לטרוף מהלוקח ע\"ש ונראה דדעת הרמב\"ם היא דמ\"מ אין לב\"ד להיות נזקק למלוה וליטול קרקע של היורשים וכיון די\"ל שיגיע להמלוה מזה הפסד שתהיה גזולה ולא יהיה להיורש אחריות במה לפרוע ויזעוק אז על הב\"ד מש\"ה יעמוד על דינו ליקח משועבדים שבטח אביהן ואם יגיע לו היזק יגיע: "
+                ],
+                [
+                    " או מלוה בשטר ולא שיעבד לו כו' פי' ומכרו מטלטלים והא דמשמע דאם שיעבד לו מטלטלי א\"ק טורף המטלטלי מיד הלקוחות צ\"ל דמיירי במקום שלא נתפשטה תקנת חז\"ל משום תקנת השוק כמש\"ר בשם הרא\"ש בסי' ס' ע\"ש: לדברי רב האי גאון כו' עד וא\"א הרא\"ש ז\"ל תמה כו' מקור דבריהם הוא בפרק מי שמת דאמרינן שם מי שמת והניח נכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים ואר\"י שאם קדמו היתומים ומכרו מה שמכרו מכרו ואין מוציאין מידם פי' ואין מוציאין הקרקעות מיד הלקוחות. ואם הבנות יזונו מן דמי הקרקעות בהא פליגי רב האי והרא\"ש שם. והרא\"ש תמה עליו כו' ע\"ש ובא\"ע סימן קי\"ב כי שם מקור דין זה: ומ\"ש למה הדבר דומה למלוה ע\"פ שיצא על היתומים ומכרו כו' קשה מאי מביא ראייה מזה דלמא רב האי דסבר גבי מזונות בנות דגובין ממעות של הקרקעות שמכרו האחים ג\"כ סובר דב\"ח גובה מהני מעות דהא גם רבינו סבר דשוין הן דהרי כתב ואם אין ב\"ח יכול לטרוף מהלקוחות כו' לדברי רב האי שפי' בההיא דיתומים שקדמו כו' ה\"נ כיון דב\"ח גבי ממטלטלי ונראה דה\"ק דדבר זה דומה למלוה ע\"פ שיצא על היתומים ומכרו הנכסים שאין המלוה יכול לטרוף מהלקוחות אפ\"ה אין הב\"ח גובה מהדמים לדינא דגמרא ולא אמרינן הואיל והמעות הם תמורת הקרקעות שהם עומדים במקום קרקע ויגבה ב\"ח מהם הה\"נ גבי מזונות בנות אין עומדין במקום קרקע ומאי את אמרת דהני מעות לא גרעו ממטלטלי ומטלטלי דיתמי משתעבדי לב\"ח השתא מדינא דהגאונים ע\"ז כתב ולאו הני זוזי שביק אבוהון ובהני זוזי שהם תמורת הקרקעות שמכרו לא תקנו הגאונים והשתא א\"ש דכתב למה הדבר דומה למלוה ע\"פ כו' דנקט זה להיותו פשוט דבזה הכל מודים דהדין כן לדינא דגמרא וכן משמע בהדיא שם ל' בפסקי הרא\"ש ר\"פ מי שמת דזה פשוט הוא לדינא דגמרא וכ\"כ ר\"י נכ\"ו ח\"ג בשם הרמב\"ן והרשב\"א ע\"ש וב\"י הביאו ר\"ס ק\"ח ולפי מ\"ש א\"ש שכתוב בכל ספרי ח\"מ שלפנינו בדברי הרא\"ש ולאו הני זוזי שביק אבוהון כו' וא\"צ להגיה דלאו כמו שהוא כתוב בפסקי הרא\"ש ואע\"ג דרב האי תלה פסקיה בתקנת הגאונים שהרי כתב לבתר דתקינו מזוני כו' ואם כן מה תמה עליו הרא\"ש מדינא דגמרא י\"ל דס\"ל להרא\"ש דאלולי דס\"ל דהמעות עומדים תמורת הקרקעות לא היה עולה על דעתו לומר שגם במעות אלו תקנו רבנן שיזונו הבנות מהן מיהו אף שהן תמורת הקרקעות אי לאו תקנתא דרבנן ס\"ל דלא היו ניזונות מהדמים דלא עדיפי מהניח להם אביהם מעות והרא\"ש תמה דאי איתא שהן תמורת הקרקעות היה נהן דין קרקע להיות מלוה גובה מהן ודו\"ק ובמ\"ש נתיישב נמי מה דסיים רבינו וכתב ז\"ל נמצא דלפי דבריו אין ב\"ח גובה כו' דק' מאי נמצא דקאמר הלא הרא\"ש כ\"כ בהדיא למה הדבר דומה כו' ולפי מ\"ש ניחא דהרא\"ש ל\"ק בפירוש אלא דמדינא דגמרא אינו גובה והוא סיים וכתב דאפילו לבתר התקנה אינו גובה דומיא דמזונות וק\"ל ומש\"ר על דבריו ונ\"ל כו' כתבתי פירושו בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' ק' למה לא הביא ראיה דהרא\"ש סבר שאף בקרקע אין חייבים לשלם ממ\"ש על דברי רב האי למה הדבר דומה למלוה ע\"פ כו' וע\"ק דלעיל מזה כתב ונ\"ל שאם מכרו קרקע שחייבים לשלם כו' מדכתב ונ\"ל ולא כתב ול\"נ משמע דלא אתא לאיפלוגי אדלעיל אלא בא לפרש ולחלק בין קרקע למטלטלי וז\"א דהא הרא\"ש ודאי מיירי באם מכרו קרקע כמ\"ש לעיל וא\"כ ממילא חולק עליו ונלע\"ד ליישב דטעם רבינו הוא משום דאין מוכרח מדברי הרא\"ש הנ\"ל לומר שמזיק שיעבודו של חבירו אין חייב לשלם דמ\"ש שאין ב\"ח גובה מן המעות שבידם י\"ל דר\"ל שאין גובה אותם מכח חוב אביהם כמו שסבר רב האי אבל יכול להיות דמכח מזיק שיעבוד הם חייבים לשלם לו ונ\"מ בזה דאם גם היורש חייב לב\"ח שלו שלוה הוא מאחר שגם הוא יכול לגבות מהני מעות לאפוקי אם הם חייבים לשלם מכח חוב אביהם כמו שסובר רב האי. ב\"ח של אביו נוטל כל המעות הללו ואין הב\"ח שלו יכול לגבות ג\"כ מהן (ואע\"ג דאם ירשו מטלטלי דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם כתב הרשב\"א דאם יש עליהם חוב מחמת עצמן שהוא מוקדם לחוב אביהם שאני התם דלא ירשו אלא מטלטלים אבל הכא דירשו קרקעות והמעות הללו דמי הקרקעות במקום קרקעות עומדים והקרקעות היו משועבדים לב\"ח אביהם מש\"ה ודאי הוא מוקדם וק\"ל) ולכן כ\"ר ומיהו א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' ר\"ל אע\"ג שמזה דלעיל אין מוכרח שיסבור דאין חייב לשלם מדין מזיק כמ\"ש מ\"מ בתשובה כתב בהדיא דאין חייב לשלם כלל שאפי' מזיק שיעבודיה של חבירו ליכא ועיין בכלל פ' סי' ט\"ז שם כ\"כ וס\"ל שזה דומה לדוחק סלע של חבירו עד שנפלה לים שפסק לקמן סי' שפ\"ו דפטור מדיני דגרמי כיון שהוא מונח בעין וראוי להביאו ע\"י שישכור מי שידע לשונו ע\"ש: אע\"פ שנראה לחלק כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " גבו קרקע כו' כן הוא בגמרא פ' י\"נ והטעם משום דאית ביה מדר\"נ שאומר מוציאים מזה ונותנים לזה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומש\"ר והיורש טוען שלאחר מיתה תפס כו' הוא מעשה שם בגמרא ופסק ר\"נ דאי לית ליורש ראייה נאמן התופס במגו דלקוח הוא בידי ולדינא דגמרא כ\"כ וכדמסיק רבינו ומ\"ש לעיל בסימן ק\"ה ס\"ד שאם כבר מתו מהני תפיסה היינו בזמן הזה וכתבו התוס' והרא\"ש שם דא\"צ היורש להביא ראייה דלאחר מיתה תפסי' אלא כיון דאית ליה ראייה וסהדי דתפס מיניה ובע\"כ גזלה הימנו וליכא תו מגו דלקוח כו' וכן בקיצור פסקי הרא\"ש. ורבינו סתם כאן כל' הרמב\"ם פי\"א ממלוה וסמך אמ\"ש במקומות אחרים דאם תפסו מידו בחזקה אינו יכול לומר לקוח הוא בידי וממילא אינו נאמן לטעון עליו כדי דמיו כיון דאיכא עדי ראיה בידו שחטפה ממנו וק\"ל: או ישבע המלוה שכך וכך הוא חייב לו נראה פשוט דאיירי ג\"כ כשאין היורשים יודעים כמה ח\"ל דהרי לא התחיל רבינו לכתוב שהיו מחולקים עמו בסך החוב ומן הדין לא הו\"ל לישבע על טענה זו אלא היסת כיון שהוא מוחזק ואית ליה מגו דלקוח כדין הטוען לקוח אלא אגב שבועה דמחיים תפסתי שמכחישין אותו היורשין וצריך לישבע כנגדן ש\"ח כיון שמודה שגוף המטלטלין אינו שלו אלא שיש לו שיעבוד עליהן מש\"ה נשבעים אגב גם ע\"ז ש\"ח ועד\"ר שם כתבתי שנ\"ל שכן הוא כוונת ב\"י וכתבתי ג\"כ דיותר נראה דעל שניהם אינו נשבע אלא היסת קאמרי הרמב\"ם ורבינו: ויכול לטעון עד כדי דמיהן ודוקא בדבר שיכול לטעון לקוח הוא בידי וכ\"כ המ\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " ואם תפס מש\"ח פי' ובש\"ח לא יכול לטעון לקוח הוא בידי כדי לגבות חובו דהא צריך כתיבה ומסירה וליכא מגו ואינו נאמן לומר כתיבה כזו היה לי ואבדתי דהא לעיל סי' ס\"ו פסק בשם ר\"י דא\"נ בזה ע\"ש: כתבתי למעלה בסי' ס\"ד שם נתבאר דבעי מלוה ראייה. ומיהו מ\"ש שם דיביא ראייה שתבעם מחיים ולא רצה להחזיר לו נראה דא\"צ כאן ראייה כ\"כ דדוקא התם דאיירי בהפקידו בידו השטרות משום הכי לא מהני ראייה במה שראו הש\"ח בידו מחיים. אבל בלא הפקידו בידו סגי בראייה שראו בידו הש\"ח בחיי הלוה דאין סברא לומר דאע\"פ שראו בידו אכתי מצי למימר שמא אבינו הפקידם לידך. דטענה כה\"ג דלא שכיחא אין שומעין להן. והראייה דמסיק שם רבינו וכתב ז\"ל ומיירי שיש עדים שהפקידו בידו כו' משמע בהדיא דבליכא עדים לא טענינן ליורשין שמא הפקיד אותן לידך ואם לא ראו בידו מעולם ודאי נאמן במגו דלהד\"ם אלא בראו בידו איירי דבשאר מטלטלים נאמן במגו דלקוח משא\"כ בשטרות כיון דליכא בידו שטר קני לך איהו וכל שיעבודיה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב א\"א כו' כ\"כ פ\"ק דב\"ק: וסמך המלוה ז\"ל ב\"י מ\"מ אפי' בתר תקנת הגאונים מהני ליה תפיסה כגון אם אין לו עדים או שטר שזה ח\"ל כך וכך שאם לא היה תופס לא הוה מגבינן ליה וע\"ש באשיר\"י דכתב דבדורות הללו מטלטלי וקרקעות שוין הן לכל מיני שיעבוד מדינא דגמרא ולא מכח תקנה לחוד דהאידנא סומכין עליה מתחלת הלואה כו' ע\"ש שכתב ראייה לדבריו [וכמש\"ר] ס\"ס תי\"ט ע\"ש מילתא בטעמא וגם ר\"י נתיב כ\"ו ח\"ג [כ\"ב]. ונראה דלפ\"ז אם הניח להן אביהן מטלטלים וקרקעות צריכים לתת להמלוה מטלטלין אף אם לא שיעבדם לו בשטר בחייו ובמותו. כמו שהיה הלוה צריך ליתן לו. ומש\"ר בסמוך סי\"ז דאם ירשו קרקעות ומטלטלים דאין גובים המטלטלים י\"ל דלתקנת הגאונים הדין הכי אבל האידנא גובה מטלטלין אלא שא\"כ הוא לא הו\"ל להשמיט האי דינא. בפרט ר\"י שכ\"כ בדין גביית ב\"ח מיתומים והו\"ל ג\"כ האי נ\"מ. ודוחק לומר שסמך אמ\"ש בסימן תי\"ט. ואיפשר דכולי האי לא השווהו: וכופים אף במטלטלי כצ\"ל ואף מעות שירשו בכלל מ\"ו ר\"ש ז\"ל ופשוט הוא וק' פשיטא מאי קמ\"ל בזה דכופין: ומ\"ש וכ\"כ הרמב\"ם כו' שם פי\"א דמלוה כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " ובמערב כותבין בש\"ח כו' וז\"ל פי\"א ממלוה ועוד גובה בתנאי יותר מהתקנה לפי שבתנאי זה אף אם הניח קרקע ומטלטלי גובה מן המטלטלים אף מהיתומים מן הדין שתנאי שבממון קיים וכן מוכח ממש\"ר בסמוך סי\"ז ז\"ל ואם ירשו קרקע ומטלטלי ואין מפורש בשטר שיגבה כו' משמע הא מפורש בו היה גובה מטלטלין אבל בא\"ע ר\"ס ק' הביא רבינו לשון הרמב\"ם ולא כתב שם שגובה בהתנאי יותר ע\"ש. וגם ל' יותר י\"ל דר\"ל דגובה בהתנאי אף אם לא היה התקנה וק\"ל: ומ\"ש שאין כח בתקנת הגאונים לחייב בהן יתומים ר\"ל דאילו בלוה עצמו אף שלא ידע הפקר ב\"ד הפקר ואילו ידע הלוה מהתקנה שפיר גובה מהתקנה אף מהיתומים שהרי שיעבד לו מטלטלין ואינן נופלים לפני היתומים לירשם עד שיתפרע ש\"ח תחלה וכדין קרקע הנ\"ל בר\"ס זה וק\"ל ועיין בא\"ע סי' קי\"ב מש\"ר עוד בעניין זה: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"א שתקנת הגאונים כו' כ\"כ בעה\"ת שער ס\"ה בשם ר\"ת ור' אפרים: "
+                ],
+                [
+                    " וכן גובין ממלוה כו' כ\"כ בעה\"ת שער מ\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " ואם ירשו קרקע ומטלטלי כ\"כ בעה\"ת שער נ\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " ולטורפו בשביל נ' זוז הנשארים עיין ברמב\"ם בס\"פ י\"ח ממלוה שכתב דין זה כשהניח להן אביהן מטלטלי דאז אמרינן מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן וא\"כ הנך נ' קמאי מצוה עבדי והשתא כי טריף בדין טריף אפי' לדינא דגמרא ומשמע מדבריו הא אי לא שביק להו מטלטלי אינו חוזר וטורף מהן דליכא כאן מצוה לפרוע חוב אביהן כדלעיל: ואפ\"ה כי אמר בשביל קרקע נתנו לו אינו חוזר וטורף דהרי הוא כאילו הגביהו אצלו ממש וחזרו וקנו אותו ממנו והו\"ל נכסי דקנו יתמי ולא משתעבדי לב\"ח וה\"ה שאם בא ב\"ח מאוחר אינו יכול לחזור ולטרוף מהן וכ\"כ הר\"ן. ודין זה הוא דוקא לדין התלמוד אבל בתר תקנת הגאונים ל\"מ הא כיון שירשו מטלטלין אלו מאביהם וא\"כ לא הו\"ל לרבינו לסתום דבריו ונראה דאיכא נ\"מ גם בזמן הזה אם אין ידוע שלא הניח להם אביהם והב\"ח טוען שהניח להם מטלטלים שאם נתנו לו סתמא ה\"נ דיכול הב\"ח לומר ממה שירשו נתנו לו וצ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " ירשו האחין קרקע כו' עד צריך ליטול מכל א' שדה כ\"כ הרא\"ש פ\"ק דב\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ואם עשאם לו אפותיקי כו' כ\"כ שם התוס' והרא\"ש: ומ\"ש אלא שיעבד לו כל נכסיו פי' קרקעותיו: וסיים לו קרקע זו במצריו להיות לו תחלה כו' כצ\"ל וכן הוא באשר\"י פ\"ק דב\"ק וקרקע זו ר\"ל שיעור ב' שדות הללו שהגיע לאחד מהם אבל ל' קרקע א' שלפנינו דחוק דמשמע דלא כתב לו אלא שדה א' וז\"א א\"ל שנפרש מ\"ש קרקע א' דר\"ל של א'. ויותר נראה לומר דמ\"ש שני שדות או ד' שדות ר\"ל שיעור ב' שדות או שיעור ד' שדות ויכול להיות שכל השדות מחוברים יחד או ב' שדות יחד ושיעור שדה מפורש לקמן סימן קע\"א והשתא א\"ש גם ל' קרקע א' וגם א\"ש הא דסיים רבינו וכתב להיותם ל' רבים דאשנים קאי וק\"ל: אם ירצה אשלפניו קאי ור\"ל שהלוה אמר מתחילה אם ירצה המלוה להיותם לו תחלה לפרעון וגם י\"ל דאלמטה קאי ר\"ל אם ירצה גובה הכל מא' והאי הכל מא' נ\"ל דהיינו דוקא מזה הא' שנכסיו שירש נעשו לו אפותיקי ולא מהאידך מק\"ו שלא עשאו לו אפותיקי כלל וק\"ל: והאידנא דשקיל ב\"ח מהיתומים כ\"כ בעה\"ת שער נ\"ה. וא\"ת כי מפורש בהשטר נמי שיגבה קרקע או מטלטלי כו' דלמא כוונתו היה אם לא יהיה לו קרקע שאז יגבה מהמטלטלים והוצרך לכתבו אף בתר תקנה מטעם זה דכתב הרמב\"ם משום שמא לא ידע הלוה כו' ויש לומר דכיון דכתב בשטר בין בחייו בין במותו משמע דכוונתו להשוות גבייתו מיתומי' לגבייתו מחיים וק\"ל וצ\"ע הא (לפי) [לפני] תקנת הגאונים נמי אם רוצים ליתן לו מטלטלין או מעות הרשו�� בידם כמ\"ש בסי' זה וא\"כ למה כתב והאידנא כו' נלע\"ד דה\"ק דקודם התקנה ממ\"נ אם יש להם קרקע שהניח אביהם ס\"ל דא\"צ ליטול מכ\"א מעות כפי חלקו שיכול לומר להם אם תרצו ליתן לי מעות בבת א' במקום שיעבוד קרקע שלי אטול ואם לא אקח קרקע כדיני שאיני מחוייב לטרוח וליקח מעותי לחצאין הואיל שאין דיני עליהם ואם לא הניח קרקע אלא מטלטלי פשיטא שאינו יכול להכריחם שיתן א' הכל דהא אם ירצו לא יתנו לו כלום אבל האידנא דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב\"ח הוצרך לאשמועינן דאפ\"ה לא יוכל להכריחם שיתן א' הכל לכן אפי' אם יש להן קרקע צריך ליטול מכ\"א וא' חלקו אם ירצה ליתן לו מטלטלי: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א שכולם כו' כ\"כ בעה\"ת שם ואדלעיל קאי שצריך ליטול קרקע מכ\"א כפי חלקו: "
+                ],
+                [
+                    " כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל פ' סי' ז' כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " אלא כששיעבד הלוה נכסיו ר\"ל כשהלוה עצמו שיעבד מקצת ונשאר מקצת בידו הדין נותן שישלם ממה שנשאר אז בידו והוי באותה שעה בנ\"ח אף שאח\"כ מת הלוה או מכרו אבל לא כשאר משני יורשים או א' משני לקוחות דהלוה שיעבדו נכסים דכיון דגם יורש או לוקח השני אינו חייב לזה המלוה כלום אלא מכח הלוה המוריש או המוכר בא עליהן גם מה שהוא ביד היורש או לוקח השני אינו נקרא בנ\"ח וק\"ל ודין לוקח כ\"ר ג\"כ לקמן ר\"ס קי\"ט וכ\"כ בהדיא בתשובה וע\"ל ס\"ס קכ\"ט מש\"ר בשם בעה\"ת: אלא יקח חצי החוב מהלוקח נראה דהיינו דוקא כשיש בהחצי שיעור שדה וכנ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כיון שכופין היתומים כו' ר\"ל כמ\"ש בסי' שלפני זה דכופין: והוא שהודה אביהן לפני מותו כו' בפ' שום היתומים ובפ' ג\"פ דף קע\"ד אמרי' דאין נזקקים לנכסי יתומים קטנים מ\"ט א\"ר פפא פריעת ב\"ח מצוה ויתומים לאו בני מיעבד מצוה נינהו רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסיה מאי בינייהו א\"ב כשחייב מודה א\"נ שמתיה ומת בשמתיה דלרב פפא גם בזה אין נזקקין דלא בני מיעבד מצוה נינהו ולרב הונא כיון דליכא למיחש בהני לצררי נזקקין והלכתא כוותיה דר\"ה וז\"ל רשב\"ם שם רב הונא אמר יתומים בני מיעבד מצוה נינהו כדאמר בפ' שום היתומים יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו. אלא דחיישינן דצררי אתפסיה למלוה כו' דמוכח ע\"ש ומבואר כך דבמלוה ע\"פ אפילו מיתומים גדולים אינו גובה דאנן טענינן אפילו לגדולים כל מאי דאבוהון הוה מצי למטען ורב פפא דאמר פריעת ב\"ח מצוה לא אמר אלא כשהחוב מבורר וידוע ואז מגבי מגדולים ורבינו נמי דהתחיל וכתב כיון שכופין היתומים וכו' גם מגדולים איירי וסיים וכתב דדוקא בג' דרכים כופין במלוה ודוקא בהוציא עליהן מלוה בשטר חילק אח\"כ בס\"ה בין גדולים לקטנים ע\"ש וה\"ט דבמלוה בשטר אין לומר שפרע כ\"א שלקח שובר והו\"ל גדולים לחפש אחריו ולהראותו משא\"כ בקטן וק\"ל וכתב הרמב\"ם פי\"א ממלוה והרא\"ש דה\"ה מת בתוך זמנו דגם בו ליכא למיחש לצררי והגמרא נקיט הני וה\"ה למה שהוא כוותייהו וכן היא דעת רבינו וסימן לשלשתן. תנ\"ה. תוך זמנו. נידוהו. הודה. דבאומר תנ\"ה צריך ליתן: ומש\"ר אפי' מן הקטן עד י\"ג שנה מקרי קטן כדלקמן ר\"ס ק\"י: שאל\"כ אין מקבלים עדות בפני הקטן הטעם דקטן כשלא בפניו דמי ועמ\"ש בסי' ק\"י מזה: עביד איניש דפרע תוך ל' יום נתבאר סי' ע\"ח וסי' ס\"ה ועמ\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    " היה נאמן כו' כדלעיל סי' ס\"ט ס\"ז לפי סברת הרא\"ש ורבינו: ואנן טענינן להו עיין בד\"מ שי\"א אפי' יש בו נאמנות טענינן בעד יתומים ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואני כתבתי למעלה דא\"צ שבועה בס\"ס ס\"ט וע\"ה ועמ\"ש בר\"ס ק\"ז ס\"ד דהיינו דוקא בכה\"ג שאין ידוע שעדיין ח\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם מת המלוה כו' הא דלא כתב ג\"כ הדין אם יורשי המלוה באין לגבות מלוה עצמו מלוה ע\"פ נראה משום שהוא פשוט בעיני רבינו דאם הוא בא' מב' דרכים הנ\"ל דהיינו שהוא תוך זמנו או שהוא מנודה על החוב שצריך לשלם ואם לאו וטוען שפרע ודאי פטור ואם אינו טוען ודאי חייב דזה פשוט דלא טענינן ללוה עצמו משא\"כ ביורשין קמ\"ל דאיכא מ\"ד דטענינן להו אפילו להפסיד ליתמי המלוה וק\"ל: אין יורשי המלוה גובים כלל שהרי הלוה היה נפטר בהיסת דהא במלוה ע\"פ איירי והיתומים א\"צ לישבע ולפטור עצמן: נוטלים יורשי המלוה אפי' בלא שבועה (כר\"א) [ונראה] דעכ\"פ צריך להיות רגלים לדבר שח\"ל כגון שהלוהו בפני עדים אלא שאין יודעים אם פרע לו דאל\"כ לא שבקת חיים לכל בריה דכל א' יטעון לחבירו ויאמר אביך היה חייב לאבי והוא בתומו ישתוק ויצטרך לפרוע לו: והרמ\"ה כתב אפילו אי לא טענו כו' עד\"ר: וה\"נ מסתבר. לקמן סי\"ט כתב דומה לזה בשם הראב\"ד והסכים רבינו עמו מטעם דטוענים להחזיק הממון במקומו ועמ\"ש שם לחלק בינייהו ודי\"ל דהרמ\"ה דס\"ל כאן דטענינן להו יכול להיות דשם ס\"ל דלא טענינן להו ואיפכא נמי י\"ל דכאן גם הראב\"ד מודה דלא טענינן להו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אם הם קטנים כו' לקמן ר\"ס ק\"י כתב הטעם משום דחיישינן שמא אביהם הלוה התפיס צררי להמלוה ואין מועיל אפי נאמנות שבשטר שמא נתן לו שובר וימצאו אותו לכשיגדלו היורשים אבל כשהן גדולים ולא מצאו שובר מוציאין מידן כדמסיק רבינו כאן: נשבעים כעין של תורה דאנן טענינן להו כל מה דמצי אבוהון למיטען ואפי' ליורשים גדולים דומיא דלוקח וכן מוכח בכמה מקומות: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו אי לא בעי לאשתבועי כו' לטעמיה אזיל שכתב בסי' פ\"ב דאפילו מי שאינו צורבא מרבנן אי תפס לא מפקינן ע\"ש ב\"י: כדין מי שהוא חייב כו' ר\"ל כאשר נתבאר סימן פ\"ו סי\"ו ואף דהכא אין עליו שבועת היסת אלא כעין דאורייתא מ\"מ כל שאין עליו ש\"ד ממש אין יורדין לנכסיו ומ\"ש שבועת היסת כתבתי שם משום דסתם היסת הוא לישבע וליפטר וסתם שבועה בנקיטת חפץ הוא לישבע וליטול ובהם אין מנדין אלא כשלא רצה לישבע לא ליטול החפץ חוץ מזה שתפס ועליו מוטל לישבע שבועה כעין דאורייתא ולהחזיק מה שבידו וקאמר דאם אינו רוצה לישבע אותה שבועה מנדין אותו ומדכ\"ר הכא כדין מי שחייב היסת ולא כתב כדין בעל שטר שתופס וגם לעיל בסי' פ\"ב לא כ\"ר שמנדין אותו כמ\"ש כאן מוכח דס\"ל דדוקא ביתומים החמירו לנדותו אבל לא בלוה גופיה וכמ\"ש בסי' פ\"ב ודלא כב\"י ע\"ש וק\"ל: בד\"א שמפורש כו' עכ\"ל סימן ע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " שטר עיסקא מפורש בי\"ד סימן קעז ע\"ש: החצי יש לו דין מלוה כו' היינו כרבא שפסק כן בפרק המוכר את הבית ע\"ש: יכול לטעון החזרתי במגו כו' שהרי לא מצי המפקיד למימר שטרך בידי מאי בעי. דנפקד לא חייש אשטרא משום דהו\"מ למפטר נפשיה בטענת אונס ול\"ד למלוה שחייב באונסים נ\"י שם ולכן כתב רבינו דאביהן היה יכול לטעון החזרתי במגו דנאנסו דמשמע דאי לא הוה טענה דנאנסה לא הוי מהימן בטענת החזרתי מכח שטרא בידו מאי בעי: ופטורין בלא שבועה אפי' משבועת היסת מטעמא דלעיל דאין יורשים נתבעים להפטר אלא לגבות גם בעה\"ת כתב בשער ה' וב\"י הב��או כאן שאין עליהם אפי' שבועת היסת מטעם שאין עליהם לדעת אם פשע אביהם בחצי זו שדינה כפקדון עכ\"ל. ורבינו לא כתב טעם זה דבעה\"ת משום דרבינו לטעמיה הנ\"ל אזיל דס\"ל כהרמ\"ש דלעולם היורשין א\"צ לישבע ליפטר משא\"כ בעה\"ת דס\"ל דבעלמא צריכין לישבע היסת ליפטר וכמש\"ר בשמו סי' ס\"ט ובזה נתיישב דל\"ת בעה\"ת אהדדי ודו\"ק: או שמת בתוך זמנו והא דל\"ק נמי או שנידוהו להחזיר ומת בתוך נידויו דודאי לא החזיר דא\"כ ודאי ג\"כ לא נאנס דאם נאנס היה טוען כן ולא היו מנדין אותו וק\"ל: ולא טענינן להו שנאנס כו' הטעם שטענת נאנס הוא מלתא דלא שכיחא וטענה דלא שכיחא לא טענינן להו ומ\"מ חשיב מגו גבי טענת החזרתי לגבי אביהן משום דבטענת החזרתי אילו הוה משקר הוי העזה משא\"כ בטענת נאנסו ועד\"ר: ויש עדים שהוא מאותו עסק ואם היו היתומים קטנים צריך שיעידו העדים כן בחיי אביהן ב\"י: יש ליורשי הלוה באותו ריוח חלקם ק\"ק פשיטא וי\"ל שאף שבשטר עסק מפורש שנתן לידו עסק בכפליים מה שנמצא והו\"א כיון שכל העסק משועבד לקרן לא יטלו שום דבר עד שיהיה בידו דמי קרנו קמ\"ל. וא\"ל דגם זה פשיטא דהא כבר אשמועינן דטענינן להו שהחזיר להן העסק די\"ל דהו\"א ה\"מ להוציא מהיתומים אבל זה העסק הנמצא הידוע שהוא של הנותן לא הוי הוצאה מידם ויקחנו קמ\"ל ודברים אלו שכ\"ר כתבם הרי\"ף פרק המקבל וז\"ל ואי איכא בזה רווחא בההיא שעתא דמית לוה שקלי מיניה יורשין או ב\"ח כו' ע\"ש דמפורש בדבריו תרתי חדא דדוקא ריוח דההוא שעתא דמת ולא הריוח שיבא ע\"י אותה סחורה לאחר זמן. והשני דב\"ח דהמקבל העסק נוטל מאותו הריוח ולא מהעסק גופיה אבל רבינו דלא כתב זה צ\"ל דכוונתו כמ\"ש וע\"ל סימן שכ\"ט מ\"ש רבינו בזה וכ\"כ רבינו בשם הרמב\"ם בסי' קע\"ו בשותפים סל\"ה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואם מת המלוה ובאים יורשיו וכו' הם דברי הרמב\"ם בפי\"ז ממלוה והמ\"מ שם: ישבעו היורשין בנק\"ח דשבועת המשנה היא ר\"פ כל הנשבעין: בשביל השובר שנמצא עליו כדפי' לעיל סימן מ\"ט וס\"ה: שאילו א\"ל כן לא היו יכולים לגבותו זה מפורש לעיל ס\"ס ס\"ה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב א\"א כו' כ\"כ בתשובה כלל ע\"א דין ז'. גובין חוב אביהן בלא שבועה כו' פי' ול\"ת דהנאמנות שהאמין ליורשי המלוה היינו דווקא אם יטעון שפרע להם אבל משבועה זו שלא פרע לאביהם ע\"ז לא האמינם קמ\"ל וכן היא הסכמת בעה\"ת שער י\"ד פ\"ב: וא\"צ לישבע שלא פקדנו אבא פי' והדומה לו ושלא מצא כו': דאין שבועה מוטלת עליהן אלא שלא פקדנו ר\"ל עכשיו שטוען הלוה עמהן ואמר שפרע לאביהם ואינו טוען שפרע להן עצמן א\"צ לישבע אלא שלא פקדנו אבל אי יורשי המלוה תובעים ליורשי הלוה אז צריכים לישבע שלא נפרעו הן מאביהן הלוה וכמש\"ר בסמוך סי\"ז וי\"ח וכ\"נ מבעה\"ת שער י\"ד ח\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " דלאו בר צוואה הוא ומ\"ש לעיל סימן ע\"ב סכ\"ט גבי מת שמעון והניח בנים קטנים כו' וישבעו שבועת יורשים שלא פקדנו אבינו כו' היינו משום דהתם טענו היתומים שאביהם צוה שהוא ממושכן במאה כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " א\"צ לישבע שלא פקדנו אבי יתומים הטעם פשוט דמהיכא תיתי לומר שצוה לו טפי מלאחר מאחר שלא מינהו הוא אפוטרופוס: אין חוששין לומר שאם יצטרך לישבע כו' אמינהו אביו קאי שפטור משבועה שלא גזל לנפשו כלום מה\"ט כמ\"ש לקמן סי' ר\"צ אבל מינוהו ב\"ד יתבאר שם דצריך לישבע אפילו שלא גזל ע\"ש וכן לעיל ר\"ס צ\"ג: שמצוה הוא עושה בשבועה זו כו' פי' ודווקא בשבועה שיש��ע שלא גזל הוא נמנע אבל שבועה שלא ציווהו אינו נמנע: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יש לקטן אחים גדולים ואינם רוצים להמתין כו' בס\"א גרסינן א\"צ להמתין והוא יותר נכון דלגי' שלפנינו משמע הא אילו רוצים להמתין צריך לישבע גם הקטן וז\"א מן הסברא מיהו בעה\"ת שער י\"ד כתב ג\"כ ואין רוצין ועד\"ר: וכן אם מת הקטן זוכים כולם כו' לכאורה ק' דכ\"ש הוא ונ\"ל דה\"פ אפילו מת הקטן קודם ששמע מפיו אם ציווהו אביו כלום אם לא והו\"א אילו היה חי דילמא היה אומר שאביו פקדו דפרוע הוא והיה נאמן להפסיד חלקו ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אומר אחד מהיורשים לי ציוה כו' עד היה שורפו (כ\"כ בעה\"ת שם) ומיירי בדלא הוחזק בב\"ד דאי הוחזק בב\"ד הא קי\"ל דבכה\"ג לא אמרינן אי בעי קלתיה וכמ\"ש בדרישה סי' מ\"ז ובר\"ס נ\"ו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אלא גבי שליש פי' דכיון שהאמינוהו עליהם מתחלה נאמן עליהם בכל מה שאמר ומש\"ר סימן צ\"ג סכ\"ב ז\"ל והראב\"ד כתב מאחר שהשטר כו' עד אבל אם השטר ביד שמעון נאמן לומר פרעיה שאני התם דהשטר נכתב ע\"ש שמעון לכך נאמן משא\"כ הכא דנכתב ע\"ש אביהם או ע\"ש שתי השותפים וק\"ל ועמ\"ש לעיל שם סי' צ\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " נוטלים בלא שבועה משנה שם ר\"פ כל הנשבעין וטעם הדבר הוא שהרי יש בידן שט\"ח ואין עליהם שבועה אלא שלא פקדנו אבא והרי כאן יש עדים שאמרו שלא נפרע ומהימני טפי משבועתן: "
+                ],
+                [
+                    " וכל הדין כו' עד במקום שיש חובה ליורשים כ\"כ ג\"כ בעה\"ת שם שער י': ומ\"ש שנשבעים שבועת היורשין ונוטלין מהם נראה דס\"ל לרבינו דזהו לכ\"ע לית בזה פלוגתא דהיכא דהיורשין של מלוה מוציאין ש\"ח על יורשי הלוה דטוענים בעדם ושמא פרע אביהם לאביכם ואינו נוטלים בלי שבועה (ולא כבעה\"ת שכתב בשער י\"ד דין ט' בשם ב\"ה דלא טענינן כלל בעד יורשי הלוה במקום יורש דמלוה ע\"ש) ול\"פ לעיל אלא היכא שתבעו ממלוה ע\"פ שאם טוענים בעדם שמא פרע אביהם אזי יפסידו יורשי המלוה לגמרי וכן בסמוך פליגי הראב\"ד וב\"ה אי טוענים שמא פרע אביהם לכם ולחשוד אותן כמזידים שנפרעו ותובעים וכמ\"ש לעיל בדרישה ס\"ד ע\"ש בזה נתיישב מה שיש לדקדק בסמוך במה שהאריך וכתב בשם כ\"ה שא\"צ לישבע שלא נפרעו ולא כתב סתם שא\"צ לישבע גם כתב שלעולם טוענין להחזיק תיבת לעולם ל\"ל וגם למה כתב כאן טוענין להחזיק יותר ממ\"ש לעיל אלא ודאי אשמועינן דאפילו בכה\"ג דבטענה זו מחזקינן ליתומים לרשעים אפ\"ה טענינן להו כיון דהוא להחזיק וגם ב\"ה ל\"פ אלא לטעון בעדם שלא נפרעו הן עצמן נמצא דב\"ה דס\"ל כאן דאין טוענין יכול להיות דס\"ל לעיל במלוה ע\"פ דטוענים והרמ\"ה דס\"ל לעיל דאין טוענים יכול להיות דס\"ל כאן טוענים כיון דעכ\"פ נוטלים בשבועה משא\"כ לעיל כמ\"ש ודו\"ק: צריכים ג\"כ לישבע שלא נפרעו עצמן מאביהם ז\"ל ב\"י נראה מדברי הראב\"ד דהיינו דווקא שתקי יתמי הלוה הלכך טענינן להו כל מה דאפשר למיטען אבל כי טעני יתמי אבא אמר לנו פרעתי לאביהן אין עליהם שבועה שלא נפרעו הם בעצמם: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומסתברא כדברי הראב\"ד אבל בעה\"ת הסכים עם העיטור ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב רב אלפס בתשובה אעפ\"י שיורשין נשבעין שבועת היורשים ונוטלים כו' עד וא\"א כתב כו' מדברי הרא\"ש דכתב על דברי הרי\"ף נהי דאין אדם מוריש כו' מוכח דטעם הרי\"ף הוא מכח דאין אדם מוריש כו' אלא שמחולקים בטעם דאין אדם מורי�� כו' ונראה שחולקים בשני הסברות דכתב הבעה\"ת שער י\"ד ח\"ב [ע' בב\"ח שהביא ל' בעה\"ת עד והפי' כו'] והפי' הראשון אנו רגילים לפרש וכ\"כ הרב בה\"מ דיתמי דיתמי משתבעי שלא פקדנו לא אביו ולא אבא דאבא ונוטלים מדקתני ל\"ש אלא שמת מלוה וכו' ולא מפליג בדידיה ואמר ל\"ש אלא יתומים אבל יתומים של יתומים אין נשבעין ש\"מ דיתמי דיתמי נשבעין ונוטלין מיהו הרי\"ף ז\"ל פסק בתשובה דיתמי דיתמי אין עליהן אלא שיחרימו על יתמי הלוה סתם על מי שיש לו וממונם שיודה וכ\"כ הרב אלברצלוני ז\"ל בשמו בספר השטרות וגם הראב\"ד ז\"ל דן בא' שמת שהפסידו אחיו את חלקו (וכדאיתא לקמן תשובתו ואע\"פ שהיו יכולים לישבע שלא פקדנו לא אבי ולא אחי) ודעתן רחבה מדעתינו ועליהן יש לסמוך עכ\"ל הרי שהרי\"ף פי' כפי' השני דבעה\"ת וזהו ג\"כ כוונת הראב\"ד שכ\"ר בשמו ז\"ל והם אינם יכולין לישבע שלא נפקד אחיהן כו' משום דאין האח המת מוריש שבועתו לאחיו הבאין לירש אותו וכמ\"ש הבעה\"ת הנ\"ל בשם הרי\"ף והראב\"ד בהדיא וכנ\"ל והרא\"ש כפי' הראשון דבעה\"ת ורבינו דמסתמא ס\"ל כהרא\"ש בדינא דיורשי יורשיו כתב בסמוך בד\"א שיורשי המלוה נשבעין ונוטלין כו' עד ואין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבות אלא בשבועה וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בהדיא בתשובה כלל פ\"ו סי' י\"ב האי לישנא גופיה דרב ושמואל לא אמרו אלא בממון שלא היה אפשר לאביהן לגבותו כ\"א בשבועה וצ\"ל דהרא\"ש ורבינו ס\"ל דתרתי בעינן שיהא שבועה הראשונה שבועת ברי וגם שלא יהיה אפשר לגבות הממון בלא שבועה דס\"ל דאף אם היה מוטל עליהן שבועת ברי אי לאו דא\"א להן לגבות בלא שבועה אין טעם לומר שאין אדם מוריש שבועה לבניו והא ראייה שגם המלוה היה צריך לישבע להלוה שבועת ברי אפ\"ה כשמת מלוה בחיי לוה בניו נשבעין שלא פקדנו ונוטלין וה\"ט משום דהמלוה לא היה צריך לישבע עכ\"פ דאם לא היה טוען הלוה השבע לי היה נוטל בלא שבועה וס\"ל נמי דאם לא היה שבועה הראשונה שבועת ברי אין טעם שלא להוריש לבניו כיון שבקל יוכל להוציא מיתמי הלוה הו\"ל כאילו לא היה חייב שבועה כלל ואף שבדברי רבינו לא נזכר בפירוש שמיירי שמת ג\"כ הלוה אחר מיתת המלוה והיו יתמי המלוה מחוייבים לישבע עכ\"פ מ\"מ זה מרומז בדבריו במ\"ש ז\"ל אבל אם מתו היורשין שהיו להן לישבע כו' דמשמע שהיה להן עכ\"פ לישבע דהיינו כשמת ג\"כ הלוה גם הראב\"ד כתב שהיה להן לישבע כו' ועוד שכל דברי רבינו לפני זה ואחר זה מיירי במת הלוה אבל א\"ל דמיירי אף שהוא חי הלוה וכשכבר תבע מהן שישבעו לו דהרי לא היו יכולין לגבות עכ\"פ בלי שבועה והבעה\"ת שכתב שמת הלוה מיירי כשלא תבע הלוה השבועה מיורשי המלוה דז\"א דא\"כ אף כשלא מתו יורשי המלוה נמי כשתבע הלוה שבועה מהמלוה לא היה אפשר לו לגבות [כ\"א] בשבועה ואחר כך כשמת המלוה ויורשי המלוה באין לגבות מהלוה עצמו נימא אין אדם מוריש ממון כהאי לבניו אלא ע\"כ בכה\"ג דהיה אפשר לגבות בלא שבועה כשלא תבע השבועה לא מיקרי אינו יכול לגבות בלא שבועה וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " בד\"א שיורשי המלוה כו' עד או שאר יורשים שאף הם כו' שם דף מ\"ח רב ושמואל דאמרי תרווייהו ל\"ש אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה בשבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ופרש\"י אין אדם מוריש ממון שהוא נתחייב עליו שבועה לבנים לפי שאין הבנים יכולים לישבע שבועה זו שנתחייב אביהם (והיינו כפירוש קמא דבעה\"ת וכהרא\"ש הנ\"ל) שלחוה קמיה דרבי אלעזר שבועה זו מה טיבה שלח להו יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין כו' עד איקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא א\"ל ליתי מר ניעקריה להא דרב ושמואל א\"ל איכפלי ואתאי כל הנך פרסי למעקריה להא דרב ושמואל אלא הבו דלא לוסיף עליה (ופירש\"י הם אמרו בשבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים שאינו מוריש אותם לבניו אם מת לוה בחיי מלוה אל תלמוד ממנו המחוייב שבועה אחרת) כגון מאי כהא דאר\"פ הפוגם את שטרו ומת יורשיו נשבעין שבועת היורשין ונוטלין ההוא דשכיב ושבק אחא סבר רמי בר חמא למימר ה\"נ דלא לוסיף עלה הוא א\"ל רבא מה לי שלא פקדני אבא מ\"ל שלא פקדני אחא עכ\"ל הגמרא: שאף הם היו נשבעין שלא פקדנו אחא כו' כלומר אין האח בכלל מ\"ש הבו דלא לוסיף עלה אלא המשנה דקתני נשבעין שלא פקדנו אבא ונוטלין חדא מינייהו נקט וה\"ה שלא פקדנו אחא ונוטל וא\"כ גם רב ושמואל דקאמרי דכשמת לוה תחלה דאינו נשבע ונוטל קאי גם אאחי וק\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו אם השטר משכונא כו' דבלא שטר אינו יכול לגבות מיתומים כמש\"ר בס\"ס זה: אינה נפרעת אלא בשבועה פי' המלוה אינה נפרעת: מוחזקת ביד אביהן בחייו גובה בלא שבועה הריב\"ש הביא ראייה מכתובת אשה שבאה ליפרע מנכסי יתומים דאם יחד לה ארעא אפילו בחד מצרא גבי בלא שבועה וטעמא משום דאין חוששין לצררי כיון שיחד לה קרקע זה ואעפ\"י שאינו משכון ממש מוחזק בידה וא\"כ מכ\"ש הכא שהמשכון מוחזק בידו. וי\"א אם היתה מוחזקת כו' עד והכי מסתברא. ק\"ק כיון דהסכים עם דעת הי\"א לא הול\"ל מתחילה סתם דאפילו אם השטר משכונא והיה מוחזק כו' דאין אדם מוריש בו שבועה לבניו: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א שאין יורשים נוטלין כו' כ\"כ בעה\"ת שער י\"ד ע\"ש ומ\"ש נשבעין יורשים ונוטלין שהרי כו' ק\"ק הא פשיטא הוא ומאי למימרא וי\"ל דאתא לאשמועינן אפילו לר\"ח וחכמי נרבונא שפסקו כאבא שאול שאין הנאמנות מועיל לגבי יתומים דלוה וא\"כ היה אביהן חייב שבועה אפ\"ה לא דיינינן בזה דין מת לוה בחיי מלוה כו' והטעם מבואר שם ובכלל הבו דלא לוסיף עלה הוא כיון דמן הדין היה מועיל הנאמנות אלא שהחמירו גבי יורשים וק\"ל: לא ללוה ולא ליורשים אבל יורשי המלוה צריכין לישבע כיון שלא האמין להם: אבל אם האמין כו' צ\"ל ואם האמין כו' דלא שייך בזה לכתוב לשון אבל דהרי גם זה שייך לבד\"א כו' הנ\"ל קאמר אבל אם יש נאמנות יורשים נוטלין עכ\"פ פעמים בשבועה והיינו כשלא האמין גם להיורשים בפירוש ואם האמינום נוטלין אפילו בלא שבועה וק\"ל: נוטלים בלא שבועה קמ\"ל בזה דלא קי\"ל כחכמי נרבונא הנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אין מוציאין מידם כבר כתבתי לשון הגמרא דר' אלעזר פליג ארב ושמואל וס\"ל דנשבעין ונוטלין ומסיק שם הגמרא שכל דיינא דעבד כרב ושמואל עבד ואי עבד כר\"א עבד וכתב הרא\"ש שם והוכיח דלכתחילה יש לפסוק כרב ושמואל אלא דאי עביד בדיעבד כר\"א עביד קאמר ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אין לאפוטרופא שלהן לקרעו כו' מימרא דרב פפא שם בגמרא: יש להם להשהותו שמא ימצאו ב\"ד כו' ואע\"ג דקי\"ל דלא חיישינן לב\"ד טועין שאני הכא דשמא יש ב\"ד דס\"ל כר\"א וכל' הגמרא הנ\"ל ומש\"ר הטעם משום שמא ימצאו ב\"ד כו' כתב מ\"ו ר\"ש ז\"ל וה\"ה דהומ\"ל שמא יקדמו ויתפסו מנכסי הלוה שאין מוציאין מידו כדלקמן וק\"ל עכ\"ל ולעד\"נ דמש\"ה אפשר שלא היו משהין השטר כדי לתפוס הוא א\"ע כמ\"ש בסי' ע\"ב ס\"ג ע\"ש והא ראייה דבהא דאי עביד כר\"א עבד ליכא מאן דפליג ובהא דקדם ותפש כתב הר\"ן בשם ר' האי דלא ס\"ל הכי ועי\"ל דרבינו תפס לישנא דגמרא והגמרא נקטא ה\"ט משום דטעם דתפיס נלמד מהא דעבד כר\"א עבד וכמ\"ש הר\"ן וק\"ל "
+                ],
+                [
+                    " והדר אתא לידי דיינא אחרינא ומגבי ביה מיירי בדאיתרמי הכי שלא קרעוהו ב\"ד קמא א\"נ דאתא ליד ב\"ד שהראהו לו ולא באו לפניהם לדין ב\"י ול' רבינו שכתב ועביד כרב ושמואל ולא מגבינן כו' משמע דבאו לפניו לדין הילכך שינוייא קמא עיקר: "
+                ],
+                [
+                    " קדמו יורשי המלוה ותפסו כו' אין מוציאין מידן נראה דג\"כ אין מנדין אותן אבל שבועת היורשים ודאי בעו לאשבועי וק\"ל ועד\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " אבל שאר שבועה מורישה לבניו והטעם שבגבייה מן היתומים דווקא החמירו: כגון הפוגם שטרו כו' פי' אע\"ג דבכל הני נמי אין אביהן היה יכול לגבות בלי שבועה ואפי' לא טען הלוה הב\"ד טוענין ליה וכמש\"ר בדין הפוגם שטרו ודין עד א' בסימן פ\"ד ודין נפרע שלא בפניו בסימן ק\"ו ע\"ש ועד\"ר: וכגון שהלוה קיים פי' וטען לפניו שהוא פגם ולא נשבע: אבל מת לוה בחיי מלוה כו' נראה דקמ\"ל בזה דאף אם כבר נשבע המלוה ללוה שלא נפרע יותר ומת הלוה אח\"כ ולא ידענו אם פרעו אח\"כ המותר וזהו חידוש דאעפ\"י דכבר נשבע אביהן (שכשח\"ל) [שח\"ל] אשטר זה כך וכך אפ\"ה חיישינן שאח\"כ פרע לו וצריך לחזור ולישבע ליורשים שלא פרעו המותר ואין אדם מוריש כו' ובזה נתיישב דל\"ת דיוקי דדברי רבינו אהדדי שהתחיל וכתב וכגון שהלוה קיים דמשמע הא אינו קיים אעפ\"י שמת אחר מיתת המלוה אינו מוריש משום דהו\"ל יתומים מהיתומים דהיא בשבועה עכ\"פ. ואח\"כ כתב אבל אם מת לוה בחיי מלוה כו' דמשמע הא מת אחר מיתת מלוה מוריש לבניו אלא ודאי סיפא מיירי בשכבר נשבע על הפגימה וק\"ל ובזה נתיישב נמי לשון הבעה\"ת דכתב בשער י\"ד ז\"ל לאו למימרא שמת הלוה בחיי המלוה כו' ע\"ש והביאו הב\"י דק' ג\"כ דיוקי דבריו אהדדי א\"נ ה\"ק לאו למימרא דדין זה דפוגם שטרו אמרו בכל ענין דאדם מוריש אפילו מת הלוה בחיי מלוה דזה ודאי ליתא אלא מיירי דוקא בדהלוה קיים. הא מת מלוה אפילו אחר מיתת המלוה ג\"כ קי\"ל בו דאין אדם מוריש שבועה לבניו ועד\"ז יש לפרש ג\"כ דברי רבינו ועד\"ר: או ע\"א מעיד שהוא פרוע כו' כ\"כ ג\"כ בעה\"ת בשער י\"ד בשם ב\"ה ע\"ש ואף ע\"ג דלפני זה כתב שם וה\"ג בשבועות קשלחו קמיה דר\"א ושלח להו שבועה זו מה טיבה פי' וכי שבועה זו שהיה חייב המלוה לבני הלוה מי היתה ש\"ד דנימא בה מתוך שאינו יכול לישבע מפסיד הא ודאי מדרבנן היא ואי הוי אביהן קיים הוי משתבע ושקיל כו' עכ\"ל ש\"מ דבש\"ד אפילו ר\"א מודה דלא אמרינן דהם נשבעין שבועת יורשין ויטלו דמאמר דגבי אביהן לא היה זה ממון כלל עד שישבע עליו מן התורה איך יטלו הם מן הספק בשבועה שלא פקדנו וגם ע\"א מזקיק לשכנגדו ש\"ד שאני הכא שהעד העיד שהשטר הוא פרוע ובכה\"ג אין המלוה נשבע אלא מדרבנן כדאיתא פרק הכותב (כתובות דף פ\"ח) מתרי טעמי חדא דכל הנשבעין נשבעין ולא משלמין וזה ישבע ליטול ועוד שאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות וכמ\"ש ג\"כ לעיל ס\"ס פ\"ד ובא\"ע סימן צ\"ו ע\"ש ומה\"ט מסיק רבינו נמי וכתב שם שכשיש ב' עדים שמעידים דפרוע הוא השטר שביד המלוה במקצתן דישבעו היורשין על שטרן ויטלו המותר דשבועה זו נמי מדרבנן היא דתקנוה דומיא דרבי חייא קמייתא דאמר בכופר הכל בתביעה שבע\"פ וב' עדים מכחישין אותו בחציו שחייב שכנגדו ש\"ד כדאיתא בר\"ס ע\"ה דוגמא דהכי תקנו כשמעידים על השטר שחציו פרוע שכנגדו ישבע שבועת המשנה ויטול המותר ובע\"א שמעיד בשטר שהוא פרוע כו' נשבעין היורשין ונוטלין דמי כל השטר וק\"ל: ודוקא בכה\"ג דנקיטי שטרא כו' כ\"כ בעה\"ת שם בשם העיטור: "
+                ],
+                [
+                    " וכן שבועת היסת שנהפכה לתובע ומת אעפ\"י שסתם שבועת היסת איירי שאין למלוה על הלוה שטר וכבר כתב דבלא שטר לא ניתקנה שבועת היורשין מ\"מ כתב זה דל\"ת כיון דכבר עמדו בדין ופסקו שיטול ע\"י הוה כמעשה ב\"ד ושם ממון עליו טפי וגם ל\"מ קאמר ל\"מ שכיר ונגזל דאין זוכין בממון כ\"א ע\"י ש\"ח דלא תקנו לישבע וליטול אלא אפילו בהיסת דזוכה בממון הנתבע בקלות אפ\"ה לא תקנו בו וק\"ל: שלא ניתקנה תקנתם פי' שיטלו בשבועת שלא פקדנו כו': "
+                ],
+                [
+                    " והיה לי ערב כו' היינו כמו יורשין מיורשין פי' דלא שייך לומר בזה הבו דלא לוסיף עלה דהיינו כמו יורשין כו' ועובדא הוא בגמרא ופסקו הכי ע\"ש ועיין בסי' קי\"ד ס\"ד מש\"ר שם בדין ערב ואינו דומה לנדון זה וכמ\"ש שם בפרישה ע\"ש וק\"ל: בין אם הוא ערב או קבלן כ\"כ בעה\"ת שם ואתא לאשמועינן דל\"ת קבלן הוא כלוה גופיה שהרי אפילו אם הלוה לפנינו ויש לו נכסים הרשות ביד המלוה לתבוע ולהוציא מיד הקבלן וכמש\"ר בסימן קכ\"ט וסי' ע\"ז מ\"מ גבי יתמי שאני כיון דגם הוא בתר יתמי אזיל ועד\"ר: אפילו לא הניח להן מאומה כו' גם דעת הרשב\"א היא כן וכתב שכן משמע בגמרא דפרק מי שהיה נשוי וכתב לשונו בדרישה ר\"ס ק\"ז ושרוב הפוסקים חולקין ע\"ז ע\"ש: הרי הערב אחר היתומים כו' פי' ה\"נ מצוה עליהם שיחזרו ויפרעו לו מה שפרע בשביל אביהן אע\"ג דלא הלוה לו הערב הואיל וגמל לו חסד כו': ולפי מ\"ש למעלה הוא בר\"ס ק\"ז: כ\"כ הר\"ר משה כהן ז\"ל ב\"י נ\"ל ט\"ס וצריך להגיה הרמ\"ה וכ\"כ המ\"מ בשם ר' מאיר שהוא הרמ\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " ובאין לגבות מהלקוחות כו' כ\"כ שם בעה\"ת ע\"ש וגם הר\"ן כ\"כ ס\"פ בל הנשבעין: שהלקוחות אדעתא דארעא נחית דע\"כ לא אמרינן שמצוה על היתומים לפרוע אלא למלוה או לערב שמשו חסד עם אביהם אבל לקוחות לא עשו עמו חסד שדרך הקונים לקנות שדה על עסק שלא ישאר בידם אלא יום א' ונראה לכאורה דאיירי כאן דלקחו באחריות וכסתם מקח דהוא באחריות מ\"מ לא דמיא לחוב כיון דאיכא דזבין ליומא וק\"ל. וכתב הב\"י ז\"ל ודע שאין צורך לדברים אלו אלא לדעת הר\"ר משה בר יוסף הנ\"ל. אבל לדעת הרמ\"ה ורבינו כיון שלא הניח אביהם נכסים אין חייבין לפרוע לערב דין הערב ודין הלקוחות שוה עכ\"ל ב\"י גם הר\"ן כתב האי דינא דלקוחות בתר דברי ר' משה בר יוסף הנ\"ל מ\"מ נלע\"ד מדכתב רבינו שדין זה דלקוחות אינו דומה לערב וכבר גילה דעתו לעיל דגם גבי ערב אם לא הניח אביהן כלום אפילו מצוה ליכא נראה דמיירי הכא אפילו בגוונא דיש מצוה עליהן לפרוע לערב והיינו היכא דלא הניח להן קרקע אבל הניח להן מטלטלין ומיירי לדינא דגמרא. דגבי ערב כה\"ג דעשה עם אביהן טובה וחסד מצוה עליהן לפרוע ולכך דקדק רבינו לעיל וכתב בדברי ר\"מ בר יוסף אפילו לא הניח להם מאומה וכאן בדין לקוחות כתב שלא הניח להן נכסים כו' ומ\"ש ואם לא הניח נכסים ליתומים וכן מ\"ש בסוף ואין מצוה על היתומים לפרוע לקוחות מנכסים שלא הניח אביהן ר\"ל נכסים שמן הדין אין חייב לפרוע מהן והיינו קרקעות ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " מלוה או יורשיו כו' הא מימרא דרב יודא פ' הכותב ומ\"ש אמר לנו אבא לא לויתי כו' מיירי שטוענין כן בברי והן יורשים גדולים דאל\"כ אין חוששין לדבריהם כמ\"ש לעיל סי' ע\"ב סכ\"ט ע\"ש: לא לויתי שטר זה מעולם והשטר הוא מקויים או שיוכלו עוד לקיימו: ואפילו האמין המלוה ללוה לומר פרעתי כ\"כ הרמב\"ם פי\"ו ממלוה וע\"ל ס\"ס ע\"א בסל\"ב ול\"ד דכ\"ר שהרמב\"ם ס\"ל דנאמנות שהאמין ללוה מהני ג\"כ גבי יורשין שנאמן הלוה נגד יורשי המלוה וגם המלוה אינו גובה מיורשי הלוה ע\"ש והרא\"ש כתב דלא מהני ע\"ש סל\"ה ול\"ח ואליביה דהרא\"ש צ\"ל דמיירי כאן שהאמין גם ליורשי הלוה ושם לפני זה בסל\"ד כתב לכ\"ע אף שהאמין ללוה ל\"מ ביה נאמנות סתם לפטרו מהשבועה ולפ\"ז מיירי הכא שפטרו בפירוש גם מהשבועה גם י\"ל דבא רבינו לומר דאף אם ירצה הלוה לישבע וליפטר אפ\"ה מלוה ויורשין נוטלין וק\"ל: שהרי אינו טוען פרעתי פי' להמלוה לא האמינו אלא אטענת פירעון: יורשי המלוה שהן קטנים כו' והלוה הוציא שובר כו' כן הוא בגמרא פ' ח\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " אין קורעין השטר וכו' עד\"ר: כתב הר\"ר יוסף אבן מג\"ש אפילו אי לא הגיע זמן השטר כו' כ\"כ הרא\"ש בשמו פ\"ק דבתרא דף קפ\"ז ע\"ד ז\"ל ל\"ת דווקא היכא דמטא זמנא דההוא שטרא בחיי אביהן וקתבע ליה בגווה אלא אפילו בתר דמית אבוהון מטא זימנא כיון דמידע הוה ידע דאיכא שטרא עליה אכתי איכא למימר אם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ולאזמוניה לבי דינא ולכפוייה למקרע ההוא שטרא עכ\"ל ורבינו דלא כתב וקתבעיה בגויה ס\"ל דתביעה ל\"ד קאמר הרא\"ש אלא שכל שכבר הגיע זמן הפירעון בחיי אביהן חזקה אין אדם פורע עד שמחזיר לו הש\"ח משא\"כ כשפורע בתוך הזמן דחזקה אין אדם פורע בתוך הזמן כ\"א לטובת הלוה דלא הוה ניחא ליה שיהיו המעות בביתו שמא יפזרם ולא יהיה לו במה לפרוע או מחמת שאר עניינים שכ\"ר בסי' ע\"ד והו\"א דפרע ליה ע\"י שובר ואחר הפרעון הוצרך לסמוך אדבריו שאמר שנאבד השטר מידו קמ\"ל. (וא\"ה נאמר דרבינו ג\"כ ר\"ל כמ\"ש הגיע זמן בחיי): והר\"מ הכהן כתב ס\"א והרמ\"ה כתב ועיקר: אסר זמנו של השובר וכ\"כ הנ\"י ז\"ל ומיהו דוקא כשיש עדים שתבעו האב בב\"ד וזה לא הוציא שוברו דבכי הא איכא למימר הו\"ל לאפוקי הא לאו הכי אין חוששין לו עכ\"ל ור\"ל אף שתבעו אביהן בשטר שזמנו קודם לזמן השובר יכול זה לומר בשעה שפרעתיהו אחר התביעה אמר שאבד השטר וכתב לי שובר וד\"י מג\"ש והרא\"ש ס\"ל דהו\"ל להודיע הדבר לב\"ד והב\"ד היו זוכרים הדבר מש\"ה חוששין ביתומים לזיוף נמצא דר\"י מגא\"ש פליג על הרמ\"ה בתרתי' הא' דלא בעינן שומן השובר יהיה קודם זמן השטר והשני אפילו לא הגיע זמן השטר בחיי המלוה כלל: "
+                ],
+                [
+                    " אין גובין היתומים כדפרישית לעיל. בסימן זה כ\"כ: וגם אין גובין מהם משנה וגמרא פרק הניזקין והאי ובין אם הם קטנים גם אלעניין שבועה קאי וכן הוא בגמרא ואע\"ג דבג' דרכים שנזקקים בהם ליתומים קטנים א\"צ שבועה כמש\"ר בר\"ס זה ובריבית אוכלת בהם דהיינו מלוה הנזכר בר\"ס ק\"י לא שייך שבועה משכחת לה כשגובין מהן כתובת אשה וכמש\"ר בסי' ק\"י ס\"ב ע\"ש: ומש\"ר אפילו התנה כו' כן הוא שם בגמרא ומ\"ש אפילו התנה שיגבה עידית או בינונית אע\"ג דבבינונית א\"צ תנאי י\"ל דה\"ק או בינונית והוא א\"צ תנאי והו\"א מדהתנה עליו כוונתו היה אפילו אאחר מותו קמ\"ל אם לא דהתנה כן בפירוש כדמסיק: ומש\"ר בין משאר יורשין כ\"כ הרמב\"ם פי\"ט ובמה\"ת שער ד' והביא ראייה לדבריו שבכלל יתומים הנזכר בגמרא הוא גם שאר יורשין: וכתב הרמב\"ן דווקא כו' כצ\"ל רמב\"ן בנו\"ן וכ\"כ הרא\"ש בשמו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרי\"ף בתשובה כ\"כ בעה\"ת בשמו בשער ד': ומ\"ש ואין ב\"ח נוטל הימנה פי' אינו מחוייב ליטול ממנו דאם יש להן שאר שדות צריכין ליתן לו מהם ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " והיכא דתפס ב\"ח בינונית וכו' כן איתא בגמרא פ' בתרא דכתובות ע\"ש: ומ\"ש שהרי תפיסתו מחיים נ\"ל דמהני תפיסה בקרקע אף דלא מצינו תפיסה כ\"א במטלטלי משום שאינו תופס אלא את שלו שהוא מוחזק ועומד בו וחשוב כתפיסה מטלטלי וק\"ל ועד\"ר: אבל אם היתה תפיסתו לאחר מיתת אביהם כ\"כ בעה\"ת שם וז\"ל ואם היתה התפיסה לאחר מיתת אחר שהם נכסי יתומים שדינן בזיבורית יש לנו לומר שתפיסתו אינה מועלת כלום עכ\"ל ור\"ל דווקא כשהיה בידו מחיים דשכנגדו ואילו בא לגבות מידו היה גובה מהבינונית מש\"ה מהניא התפיסה משא\"כ כשקנהו לאחר מיתה ואילו היה בא לגבות מהיתומים לא היה גובה אלא זיבורית מש\"ה לא מהניא תפיסה הימנו ולא ידעתי כוונת ב\"י שכתב שדין זה מדאמרינן בהכותב דלאחר מיתה לא מהני תפיסה ונתבאר בסימן ק\"ז. כי שאני התם בהכותב ובסימן ק\"ז דאיירי שם בתפיסה דמטלטלים ומטעם דמטלטלי דיתמי אינן משועבדי' לב\"ח וגם שם צריכין עדות שמחיים תפסן משא\"כ בזה וכמ\"ש ודו\"ק: ומ\"ש אבל אם היתה תפיסתו אחר מיתה כו' לא מהניא ע\"ל סימן פ\"ה דכתב רבינו דאם זמן גביותם שוה אז כל א' עומד בשלו אם לא שהיה לבעל הבינונית ג\"כ עידית ע\"ש בסס\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם הם גדולים גובה כו' דדוקא בבעל חוב דלא אסיק אדעתיה דמיית ונפלי נכסי קמי יתמי שקיל כדינו מן הזיבורית כיון דלא שייך כאן טעם של נעילת דלת אבל לעניין נזקין שדינן מדאורייתא מעדית לקטנים עבדי תקנתא ולא לגדולים כ\"כ הרא\"ש בשמו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מכריזין עליה ל' יום משנה היא ר\"פ שום היתומים וכתבו שם התוס' דכן הדין נמי בכ\"ע אם באו ב\"ד לירד לנכסיהם כדי לפרוע לאה כתובתה או לב\"ח חובו וצריך שומא ל' יום כדאיתא כו' וא\"כ אמאי נקט יתומים וי\"ל דתא נקט יתומים לרבותא דמ\"ד דיהיה ליתומים דין הקדש דמסיק שם במשנה דבעינן להקדש הכרזה ס' יום קמ\"ל דל\"ד להקדש אלא לשאר כל אדם עכ\"ל התוס' ולפ\"ז מוכח דהמשנה מיירי ביתומים קטנים דבהן הוצרך לאשמעינן דהו\"א שיהיו דומים להקדש דאילו יתומים גדולים דינייהו כשאר לוה דעלמא וזה מוכח נמי שם בגמרא דפריך מההיא מתניתין ארב אסי דקאמר שם אין נזקקים לנכסי יתומים קטנים אא\"כ ריבית אוכלת בהן (וכמ\"ש בדרישה ר\"ס ק\"י לשון הגמ' ע\"ש) ומאי פריך הא רב אסי דוקא מיתומים קטנים איירי אלא ודאי משמע ומוכח להגמרא דגם המשנה איירי מיתומים קטנים ונראה דמשמע להגמרא כן מהאי דיוקא דתוספות הנ\"ל מדנקטה המשנה יתומים וכמ\"ש והנה רבינו דכתב דין שאר כל אדם לעיל ר\"ס ק\"ג וכתב כאן ג\"כ דין יתומים נ\"ל דאיירי נמי ביתומים קטנים ולרבותא נקטינהו דקמל\"ן דבהכרזה ל' יום סגי ואיירי בהנך ג' עניינים הנ\"ל ר\"ס ק\"ח וזש\"ר בסמוך וז\"ל ואם יאמר המלוה אני אקבל השדה בלא שומא בפרעון חובי כו' ש\"מ דאיירי במלוה ישראל ולא בעכו\"ם שלקח ריבית ולא באשה בכתובתה דג\"כ נזקקים עבורן לגבות מנכסי קטנים כמש\"ר ר\"ס ק\"י ונ\"מ דבעכו\"ם [שלוה] מישראל א\"צ הכרזה ל' יום דכתב רבינו כאן מיהו בכתובת אשה ג\"כ צריך כדאיתא פרק שום היתומים וכתבו רבינו בא\"ע סימן ק\"ד ודו\"ק: יכריזו ס' יום עמ\"ש לעיל סימן ק\"ג: בשעת הכנסת פועלים פי' למלאכתן ועד\"ר: כמו שמדקדקת האשה כן הוא שם בגמרא ועוד שם שאם מכר כדי לפרוע כתובתה צריך ג\"כ לפרש בהכרזה משום דאיכא דניחא ליה טפי לקנות כדי לפרוע לאשה דשקלה על יד פי' לפי שאינה יודעת להתעסק במעות וא\"צ לה אלא להוצאה אינה מקפדת אם לא יפרעוה בבת אחת והביאו הרי\"ף והרא\"ש פרק אלמנה ניזונית ע\"ש ורבינו כתבו בא\"ע סי' ק\"ד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יאמר המלוה אני אקבלנה בלא שומא כו' כ\"כ הרא\"ש פרק מי שהיה נשוי ומיירי דידוע דאינו שוה עכ\"פ טפי מחובו ומ\"ש דאי מזדמני ליורש זוזי בתר הכי מסלק ליה בדמי פי' דהשומא הדרא לעולם ללוה וליורשיו כמש\"ר סימן ק\"ג וכששמוה ובא לפדותה ממעות של עצמו א\"צ ליתן לו בעדו אלא כשיעור ששמוהו ממנו ואף אם החוב הוא יותר משא\"כ בשלקחו בחובו בלא שומא ובמלוה הבא לטרוף מלקוחות אין הדין כן כמש\"ר ס\"ס קי\"ד וה\"ט דשם איירי שעדיין הלוה קיים ולכן שומעים להמלוה לטובת הלוה שיפטר בזה מכל חובו ומה\"ט ג\"כ לעיל בסי' ק\"ג דאיירי בב\"ד שמגבים נכסי לוה למלוה בשומא לא מצי למיכתב האי דינא כשהמלוה אומר אקבלנו בחובי בלא שומא דהתם ודאי שומעים לו דהא טובת הלוה הוא דבעודו חי עליו לשלם כל חובו ואיך יאמר דלאחר זמן יפרע בשומא דכשתשיג ידו צריך לשלם החוב ומיהו לפי מ\"ש בדרישה כוונת רבינו בזה לפי שיטת ב\"י הומ\"ל נמי לעיל ודו\"ק ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר וכיון שהכריזו אפילו טעו כו' פלוגתא דתנאי היא במשנה פ' אלמנה ניזונית ואפסיקא הלכתא שם בגמרא כת\"ק דס\"ל הכי: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש אבל אם מכרו בלא הכרזה אפי' לא טעו כו' משמע דאפילו אם שמוה ב\"ד וקבלה המלוה בשומא אפ\"ה מכרן בטל וזהו שלא כמ\"ש התוס' פ' שום היתומים בשם הירושל' אלא כמ\"ש בעה\"ת בשער ג' וכתב דהלכה כגמרא דידן דפליג עם הירוש' ומשה\"נ כ\"ר סי' ק\"ג דצריכים להשלים ימי ההכרזה וכ\"כ ב\"י שם ע\"ש: ומ\"ש אפי' לא טעו כו' שם בגמרא ומטעם דנעשו כטועים בדבר משנה שחוזר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל דברים שא\"צ הכרזה בפרק אלמנה ניזונית וכתבו התוס' שם דמיירי שייחדו לה המטלטלים לכתובה או לב\"ח א\"צ כשתופסן מחיים דאל\"כ הא לא מגבינן לב\"ח ולאשה ממטלטלי דיתמי והרא\"ש כתב דב\"ד עושין כן לפעמים לטובתן של יתומים כי נראה להן טוב למוכרן ממה שימכרו הקרקעות: ובשעה שאין מכריזים כגון כו' שם בגמרא: שכל מי שהלוה לצורך א' מאלו כ\"כ התוס' וכדי שלא תנעול דלת בפני גומלי חסד המלוים לכך וכתבו דא\"א לפרש לצורך קבורה ממש דפשיטא הוא ומאי קמ\"ל דאיך ס\"ד שיהא מוטל ל' יום בבזיון כל ימי הכרזה. והמ\"מ תירץ בשם המפרשים דר\"ל דאפילו הכרזת שעה אין עושים בהם: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרי\"ף כשאין צריך הכרזה כו' וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' טעם פלוגתתן תלוי בפי' הסוגיא דגמרא וכתבתיהו בדרישה ס\"ט ודלא כב\"י ע\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " פי' ר\"י שמחזיר האונאה כו' כבר נתבאר טעמו. והרמב\"ם כתב כו' בפי\"ג מהל' מכירה כ\"כ ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' עד יש רשות ביד הלוקח לבטלו בפ' אלמנה ניזונית כ\"כ וז\"ל והכי מסתברא דאי מייפים כח היתומים טפי מלוקח הוי ריעי ליתמי דלא זבנינן מינייהו: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ז\"ל ב\"ד שמכרו כו' בפי\"ג דהל' מכירה כ\"כ: אין הלוקח יכול לחזור בו עיין בש\"ג פ' המפקיד מ\"ש שלדברי הרא\"ש ורבינו דברי הרמב\"ם סתרי אהדדי ע\"ש שהאריך: ק' בר' כו' עד שלא יהא כח הדיוט חמור כו' ר\"ל הדיוט מי שאינו יתום אלא גדול שמוכר קרקע או עבדים לחבירו דאיתא בגמרא דאין להם אונאה אפילו מכר שוה ק' בר' או איפכא ואין הלוקח ולא המוכר יכולים לחזור כמש\"ר סי' רכ\"ז ושם כתבתי לשון הרמב\"ם וסיעתו דס\"ל דאפילו מכר שוה ק' באלף אינו יכול לחזור ולהתוס' והרא\"ש וסיעתן דווקא במעט פחות והרמב\"ם נקט כאן לשון הגמרא בר' וס\"ל דל\"ד ק' בר' קאמר ואמ\"ש שלא יהא כח הדיוט חמור מכח יתומים עיין בהמ\"מ מ\"ש שם בשם הרמב\"ן: והר\"ר יונה כתב כו' כ\"כ הרא\"ש בשמו מטעם דשומת ב\"ד כמו שהיתומים סומכים עליהם כך הלוקח סומך עליהם שלא יטעו והוי ב\"ד שלוחים של אלו ושל אלו הלכך בין פחתו כו' משא\"כ בשליח בית דין שמוכר דאין הלוקח סומך עליו מש\"ה אם הותיר השליח והטעה הלוקח עד שתות המקח קיים (וכ\"כ רבינו בשם ר' יונה בסמוך) וזהו טעמו כדין אם קנה מהמוכר עצמו וכלל דבריהם הוא דבמכרו ב\"ד נכסי יתומים קרקע או עבדים בלא הכרזה וכדין עבדים שאין מכריזין עליהם ואף אם הכריזו עליהם ס\"ל להרמב\"ם דדינא כנא הכריזו וכדעת הרי\"ף הנ\"ל ואם מכרו שוה ק' בר' אין הלוקח יכול לחזור בו והא דאם נתאנו היתומים אפילו בשתות יכולים לחזור בו ס\"ט דלא היתומים עצמם מכרוהו אלא הב\"ד משא\"כ בנתאנה הלוקח דהוא עצמו היה בלקיחה למה יחזיר בו טפי מאילו לקחו מחבירו והא דתנן בשום היתומים דאם הותירו שתות מקחן בטל וש\"מ דלוקח יכול לחזור בו כשנתאנה שם איירי דווקא במלוה שהוצרך ליקחנה בשומת ב\"ד בע\"כ וכנ\"ל והשתא א\"ש דמסיק רבינו וכתב ע\"ז דר' יונה והרא\"ש ס\"ל דגם מלוקח דעלמא דלקח ברצונו מיירי מתני' דשום היתומים דפחתו או הותירו שתות מקחן בטל ושניהם יכולים לחזור בהן בדברים שאין מכריזין ולא הכריזו עליהן ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו טעה בכל שהוא המכר בטל דא\"ל לתקוני שדרתי ולא לעוותי: והר\"ר יונה כתב אם הטעה הוא להלוקח עד שתות מכרו קיים הטעם כתבתי בסמוך כיון דהלוקח לא סמך נפשו אשליח משא\"כ בב\"ד שמכרו דשניהם סמכו אב\"ד: וזכה המשלח ביתרון פי' ולא השליח כדלקמן בסי' קפ\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " ואחריות המכר הוא על נכסי יתומים שם מימרא דרב יוסף וז\"ל הגמרא עלה פשיטא מ\"ד כל הלוקח מב\"ד כיון ששם מוכרין בהכרזה בטוח הוא הלוקח שאילו היו עליו עסיקים היו יוצאים ומערערים הלכך שלא באחריות הוא לוקח קמ\"ל והא דלא כ\"כ לעיל סי' ק\"ג בשומת ב\"ד קרקע של לוה שלא מדעתו לב\"ח משום דכאן הוא רבותא טפי דאע\"ג דמהפכין בזכות היתומים כל מאי דאפשר קמ\"ל דאין טוענין כנגדו הך טענה וכ\"ש דלא טענינן כן בלוה עצמו וק\"ל ועיין בב\"י ובד\"מ מ\"ש בשם הריטב\"א: "
+                ],
+                [
+                    " צריך שיפרשו בה והכרנו כו' בפ' הנושא מפרש טעמא דדילמא זהו של יורש ולא של מורישו והלה ישבחנו והיורש יבור ויפסיד שדה של מורישו שהוא בטוח שיחזיר ויקח את שלו ואתי לאפוקי לעז על ב\"ד שלא עיינו בתקנתו של זה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין נזקקים לנכסי קטנים כו'. מימרא דר' יוחנן פ' שום היתומים ועד\"ר וכתב בעה\"ת אפי' יש להם אפוטרופוס ממונה מאביהם או מב\"ד דאין חבין לאדם שלא בפניו: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש אפי' יש נאמנות בשטרו ר\"ל אפי' על יורשיו דאכתי איכא למיחש דלמא פרעיה וכתב עליה תברא ולכי גדלי משכחינן ליה כ\"כ הרמב\"ם והרא\"ש ובעה\"ת שער י\"ד וכבר נתבאר בסי' ע\"א דאפילו הימניה כבי תרי לא מהני נגד שובר וכתיבת ידו שמודה בעצמו שנפרע: שלא יתבע ליתומים עד שיגדלו עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יש כו' כ\"כ הרא\"ש בתשובה והוסיף הרשב\"א וכתב דאפילו אמרו הגדולים ידוע לנו שלא פרע אבינו ולא התפיס צררי מ\"מ אין גובין מהקטנים דלא עדיפי הנך (רואים) [אחים] מעדים ואין מקבלין עדות שלא בפני ב\"ד וכ\"ש אחים דלאו בר עדות הן ובזה נתיישב דל\"ת למה לא אמרינן אם איתא דהו\"ל שובר הגדולים מצאוהו כמו שאמרינן לעניין שבועת היורשים דהגדולים נשבעים ונוטלים גם חלק הקטן דאם איתא דהוי שובר הגדולים מצאוהו כמ\"ש סי' ק\"ח סי\"ב דדוקא לטובת היתומים אמרו כן ולא לחובתו דקטן וק\"ל: וכדי שיפרע ב\"ח מחלקם צריכים ב\"ד להעמיד אפוטרופוס היינו כדי להקל מעליהם הא אם רצו ב\"ד בעצמו לחפש אחר זכות הקטנים אין לך אפוטרופוס טוב מהם רשב\"א: "
+                ],
+                [
+                    " וטעמא דאין נפרעים כו' בר\"ס ק\"ח כתבתי דהלכה כרב הונא דאמר הכי ואליביה קאמר הגמרא דאם מודה או שמתוהו דנזקקים כו' וכתב בעה\"ת דה\"ה אם תפס כו' וזש\"ר לפיכך כו' לאפוקי לטעמא דר\"פ דאמר שהטעם דאין נזקקים הוא משום דיתמי לאו בני מיעבר מצוה נינהו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר אפי' אם תפס משלהן אחרי מות אביהן כו' היינו לפי תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משועבדים לב\"ח: ואמש\"ר מותר לתפסו בחובו כתב ב\"י ז\"ל ויש לדקדק למה כתב מותר לו לתפסו בחובו הול\"ל מהני תפיסתו דהוי משמע שהב\"ד פוסקים דמהני תפיסתו עכ\"ל ויש לדקדק עוד דהתחיל בל' בדיעבד וכתב ואם תפס וסיים בל' מותר לו לתפוס דמשמע לכתחילה וחדא באידך מיתרצא דמשום דתפיסה בעניין שיכול לטעון לקוח דהיינו דתפס בלא עדים ולא ראה בידו אח\"כ ודברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר ולא יהיה אומן ולא גודרות וכמש\"ר לקמן סי' קל\"ג וקל\"ד לא שכיח מש\"ה קאמר ואם אירע שנזדמן שתפס בעניין כזה מותר לו לתפסו בחובו פי' להחזיקו בידו במקום חובו ועביד דינא לנפשיה כיון שידוע וברור לו כו' וא\"צ לילך בזה לב\"ד ואף אם ילך לב\"ד הב\"ד יאמרו לו בל' הזה החזק מתפיסתך נגד חובך והמותר תשלם כדין מי שתופס הקנס במקום שאין דנין קנס וכמש\"ר בסי' א' ועד\"מ בסימן זה ס\"ז: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ולכשיגדלו יתחייב ואינו דומה לדין ערב למלוה ומת הלוה בחיי המלוה ואח\"כ מת המלוה דכ\"ר בסי' ק\"ח סל\"א דאין גובין מערב דהתם אין היתומים נפרעים מן היתומים אפילו לכשיגדילו משום דא\"א מש\"ל ואם גובים מהערב יחזור הערב על היתומים וק\"ל: והרמב\"ן כתב שאין נפרעים מן הערב אפילו הוא קבלן טעמו כתב הנ\"י פ' ג\"פ בשמו ז\"ל משום שהערב בתר יתמי אזיל וכל שהיתומים פטורים מטעם חשש פירעון איך יתחייב הערב ואם מפני שהוא יכול לפקח ולחפש בעסקיו אם פרע הלוה א\"כ ע\"כ אתה מחייב את היתומים שהרי הערב חוזר עליהם עכ\"ל אבל א\"ל שטעמו הוא משום דאין נפרעין מן הערב אלא דווקא שיוכל לתבוע מן הלוה עצמו כמ\"ש בס\"ס מ\"ט והכא אין יכול לתבוע מן הלוים דהיינו היתומים עד שיגדלו דא\"כ לא הוה פליגי עליה בזו דהרמב\"ן והרא\"ש כמו של\"פ בההוא דינא דסימן מ\"ט וה\"ט דשאני התם דאין החיוב עליה דהאי בודאי משא\"כ הכא דהחוב הוא ודאי עליה אלא דהחמירו ביתומים לחוש לצררי וק\"ל: וא\"א הרא\"ש ז\"ל חילק וכו' בפר' ג\"פ כ\"כ: ומ\"ש אפילו שאומר ממי שארצה אפרע לקמן סימן קכ\"ט יתבאר דין האומר ממי שארצה אפרע ודס\"ל לר\"ת דאפ\"ה לא יפרע מן הערב תחלה כל זמן שיש קרקע ללוה אפילו היא זיבורית ולא מהני אלא שאם אין ללוה קרקע ידוע שאז תובע לערב וא\"צ לחזור אחר הלוה אולי יתן מטלטלי כו' ע\"ש והכא גבי קטנים אף שיש להם קרקעות כאלו אין להם דמי דהא אין נזקקין להם אפ\"ה ג\"כ אין יכול לתבוע הערב כיון דמן הדין יש לתבוע הלוה תחלה ומן הלוה אתה מהדר אערב לתבעו הו\"ל כנכסי קטן דג\"כ אינון ערבאים בהדיה ועיקר סמיכת המלוה היה מתחלה עליהם והו\"ל כאילו אמר ע\"מ שאפרע מהן אפ\"ה אין אנו יורדין לנכסיו כיון דמן הקטן אתה מהדר אנכסיו וכמו שאין אתה לוקח מיד הקטן מאומה כן אי אתה לוקח מנכסיו מאומה כיון דמן הקטן באת להדר אנכסיו וכל מה שטוענים לקטן טוענים לנכסיו כן וה\"ה כיון שמן הקטן באת להדר אערב טוענים כן לערב מה שטוענין לקטן וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " צוה אביהן כו' ז\"ל הגמרא שם פ' שום היתומים סוף (ערכין דף כ\"ב) אמר רבא הלכתא אין נזקקים לנכסי יתומים ואם אמר תנו (לו בחובו) נזקקים שדה זו ומנה זו נזקקים ואין מעמידין אפוטרופא שדה סתם ומנה סתם נזקקים ומעמידים אפוטרופא אמרי נהרדעי בכולן נזקקים ומעמידים אפוטרופא לבר מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי לשקרא לא מחזקינן אמר רב אשי הלכך אזדקוקי לא מזדקקינן דהא אמר רבא הלכתא דאין מזדקקינן ואי מזדקקינן מוקמינן אפוטרופא דאמרי נהרדעי בכולהו נזקקים ומעמידין אפוטרופא לבר מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרא לא מחזקינן עכ\"ל ועיין בתוס' שם דף כ\"ג ועיין שם עוד בתוס' בעמוד שלפני זה בד\"ה ואם אמר תנו כו' ובזה דברי רבינו מבוארים וגם טעם פלוגתתן דהרא\"ש פסק כנהרדעי וכרב אשי והרמב\"ם פי\"ב דמלוה ס\"ל כרבא ועמ\"ש המ\"מ שם עוד ביישוב הסוגיא לדברי הרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ודוקא שצוה בשטר כו' עד וניכר שהוא כתב ידו כן הוא לדעת הרא\"ש ומיירי שהדיינים שרואים כתב ידו מכירין אותו וממילא נתקיים שאין כאן קבלת עדים שלא בפני בע\"ד א\"נ שנתקיים בחייו ב\"י וה\"ה אם העדים כתבו צוואת ש\"מ וחתמוה בחייו וחתימתן ניכרת לב\"ד דדנים עליהם דמה לי ניכרת כתיבת ידו או כתיבת וחתימת העדים וכ\"כ הרא\"ש בשם הראב\"ד פ' אלמנה ניזונית בהדיא וכתבתיהו ג\"כ לקמן בס\"ס זה ע\"ש: שאין מקבלין עדים שלא בפני ב\"ד וכן כתב רבינו בסי' זה בשם הרא\"ש דאפילו עדי צוואה אין מקבלים שלא בפניהם והא דלא קאמר או שקבלו בעדים בחיי אביהן. משום דסתם עדי צוואה דהמחלק נכסים אין מקבלין עדותן בחייו כיון דכל זמן חיותו דשכ\"מ יש בידו לחזור ממתנתו או שמא יעמוד מחליו ותהא המתנה בטילה ממילא. ואף דכאן איירי באומר תנו לו בחובו ושט\"ח ביד דהמקבל וכנ\"ל. מ\"מ כיון דבשעת צוואה אמר כן נקט בזה דין עידי הצוואה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה כו' כלל פ\"ה סי' ז' כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ואם אינו מקויים אין מורידים שאין מקיימים שלא בפני בע\"ד הב\"י כתב ע\"ז ז\"ל ותמיהא לי מילתא שכתב שאין מקיימין שלא בפני בע\"ד והא בהגוזל בתרא מסיק רבא הלכתא מקיימים עדים שלא בפני בע\"ד וכתבו רבינו בסי' מ\"ו ס\"ה ומ\"ש ב\"י בישוב קושיא זו כתבתי בדרישה עם סתירת דבריו בצדו וכאן באתי לכתוב מה שצ\"ל ביישובו. ושגם יש לתמוה על תמיהת ב\"י ושלדבריו תקשה דברי הרא\"ש אהדדי גם בשטר מקויים שהרי פרק אלמנה ניזונית כתב דאפי' בשטר מקויים אין נזקקין להן (וכ\"כ ג\"כ רבינו בסי' ק\"ח ס\"ה בפשיטות) ז\"ל שם ובבאין מחמת אביהם אף בשטר דאז מקבלין כדאיתא בהגוזל בתרא ומקיימין השטר שלא בפני בעל דין אפילו אינו מקויים כמקויים אפ\"ה ביתומים אין נזקקים משום צררי עכ\"ל ובתשובת הרא\"ש שהביא רבינו כאן כתב דאם השטר מקויים יורדין לנכסיהם וכתב בתשובה הטעם ז\"ל אבל אם הוא מקויים הוי כנמצא שאינו שלו כי כשנתנה לקטן כבר היתה משועבד לאחר ומורידין ב\"ח לנכסים ודוחק לומר דאיירי בתשובה זו בא' מג' דרכים דהיינו שהיה בתוך זמנו כשמת דא\"כ לא הו\"ל לרבינו לסתום תשובה זו כאן דאיירי (כדינם) [בסתם] דאין בהן א' מג' דרכים הנ\"ל. וע\"כ צ\"ל דהרא\"ש מחלק וס\"ל דביורש עצמו שהוא קטן אף שהש\"ח היוצא עליו משום אביהם הוא מקויים מ\"מ לא מיחשב השדה שירש כאילו אינו שלו מחמת הש\"ח שלוה שיש בו שיעבוד נכסים דהא י\"ל דכבר נפרע בצררי שהתפיס אביהם וכשיגדילו ימצאו שובר או כתיבת יד אביהם שיוכיחו מזה שפרעו משא\"כ בנדון דתשובה ההיא דמיירי דהיורש היה גדול ונתן נכסיו לקטן כדי להבריח מב\"ח והיורש שהוא גדול ודאי כבר ביקש אחר הוכחה וראייה ולא מצא מש\"ה מחשב שדה זה שנתן כאילו אינו שלו כיון דאתברר דלא בפרע שטר מקויים שביד זה מש\"ה ס\"ל דיורדין בזה לנכסיו אף שהוא קטן אבל בשאינו מקויים דאז איכא למימר דשטר זה זייוף מעיקרא הוא בזה ס\"ל דאין מקיימים שלא בפניו (דאם יקיימוהו יגבהו בו ג\"כ מיד בקטנותו ומטעם שכתבתי דכיון דהגדול כבר ביקש ולא מצא שובר או הוכחה נגד השטר) ואמרינן דילמא כשיגדיל ימצא עדים לפסול ש\"ח של זה מעיקרו מש\"ה אין מקיימין אותו עד שיגדיל. משא\"כ בגדול דמקיימין שלא בפניו משום דאף אם יקיימוהו מ\"מ כשיבא לגבות ממנו אם איתא דיש לו עדים דהשטר מזוייף הוא מעיקרו יביא אותן בשעת גבייה דהא גדול הוא ויכול לחקור אחר עדיו וזכיותיו ואף אם לא יהיה בשעת הגביה בביתו צריך להודיעו ואם הרחיק נדוד אזי תקנת חז\"ל הוא לגבות משום שלא ילך כ\"א וילוה ויסע למדה\"י כיון דעל הרוב הגבייה יהיה בידיעת הגדול משא\"כ קטן ומש\"ה דקדק הרא\"ש בתשובה זו וכתב דבנדון זה אין מקיימין כו' דמשמע הא ביורש קטן מקיימין דהא אף כשיהיה מקויים לא ירדו ולנכסים זהו הנ\"ל בישובו ולא כר\"ל בן חביב דאף דדקדק נמי במ\"ש הרא\"ש בנדון זה וכמ\"ש ל' בדרישה מ\"מ תמצא בדבריו שלא כיון למ\"ש ודו\"ק ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " קרקע שהיא בחזקת היורש כו' כבר כתבתי ל' הגמרא בזה ואפי' אין ראייה שדר בה אביו ג' שנים קודם מותו כשמת אביו היה קרקע זו בידו ולא ידעינן שלא היה של אביו אלא ע\"י עדות שמביא המערער אי לא נתקבל העדות בחייו אין מוציאין מיד הקטן אם לא שלא ראו שדר בו אביו כלל אלא מעצמו תקף בעבדיו ונכנס בו וכדמסיק רבינו וק\"ל ועמ\"ש מזה בסימן כ\"ח סי\"ט בדרישה: ודוקא כשנתקבל העדות כו' עיין בדרישה סט\"ו: ומש\"ר או שהוציא שטר מקויים כו' דאז הוה כנחקרה עדותן בב\"ד בחיי אביהן: ומ\"ש ואביו לא החזיק בה ג' שנים כו' דאילו החזיק בה ג' שנים אחר זמן השטר איכא למימר הדר זבנה אביו מזה שהוציא השטר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכן אם הודה כו' שיש לו משל פלוני כו' ע\"ל סי' ק\"ח ס\"ז שם נתבאר דמטלטלים דעיסקא מוציאין מידם דיתמי אפי' לדינא דגמ' וכאן למדנו רבינו דאף אם לא נודע שהן משל עסק כ\"א ע\"י כ\"י הו\"ל בירור גמור ומוציאים מידם אפי' הן קטנים וק\"ל: וכן אם גזל כו' משנה וגמרא ר\"פ הגוזל בתרא: אפילו אכלום אחר ייאוש מקור דין זה כתב רבינו לקמן בסי' שס\"א ס\"ט ע\"ש. וה\"ט דבעי ייאוש ושינוי רשות ורשות יורש לא מקרי שינוי רשות דיורש כרעא דאבוה כדלעיל סי' ל\"ז סי\"א. ומ\"ש אפילו הן קטנים כ\"כ ��עה\"ת בשער י\"ד וטעמו דבגזילה מקבלין עדים אפי' שלא בפני בעל דין וכמ\"ש לעיל לשון הגמ': "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ן שאם לוו ב\"ד או אפוטרופא לצרכם כו' כל זה עד סוף הסימן תמצא מבואר ומפורש בר\"ן ובהרא\"ש ר\"פ אלמנה ניזונית ודברי הרמב\"ן הן עד ור\"י פי' ע\"ש ודו\"ק: נזקקים לנכסיהם ומוכרים בלא הכרזה ז\"ל שם נזקקים לנכסיהם דלמ\"ד משום צררי ליכא וכן למ\"ד משום מצוה ודיתמי לאו בני מצוה נינהו כיון דאפוטרופוס לוה עליה דידיה רמיא הך מצוה כו' עד ולא בעינן הכרזה שאילו מכרו מתחלה כשנצרכו היתומים לא היו צריכים הכרזה כדפרי' לעיל גם כשמוכרים לפרוע מה שלוו לצרכם מוכרים בלא הכרזה עכ\"ל ונפרעין מהן בבינונית דדווקא מה שפורעים בשביל אביהם תקנו בזיבורית אבל מה שלוו הב\"ד עבורן דינו כשאר לוה לצרכו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכן עדי צוואה מקבלים אותן כו' אף ע\"ג דגם הא דאמר תנו היא צוואת ש\"מ וכדמשמע בתוס' פ' שום היתומים (ערכין דף כ\"ג ע\"א) מ\"מ הא כתבו התוס' שם דהא דאמר תנו מיירי שסובר שהוא חייב לאותו פ' ובתורת פירעון ציוה ליתנו לאותו פ' וכמו שהעתקתי לשונם לעיל. וצוואה הוא שמחלק כל נכסיו בלשון מתנה או ירושה. ויותר נראה דמ\"ש וכן עידי צוואה כו' ר\"ל שצווה ליתן מנה ושדה זו או מנה ושדה סתם דאין מקבלין עידי צוואה בפני אפוטרופוס אלא באלו וכן יש לדקדק ממש\"ר לעיל בס\"ט ציוה אביהם ואמר תנו מנה או שדה לפלוני כו' ולא כתב סתם דמקיימין צוואת אביהן כשהוא כתב ידו כו' ש\"מ דס\"ל דדווקא שאמר תנו שאין למיחש לצררי ושובר מקיימין והכי הצעת דברי רבינו ולכל מילי דנזקקין לנכסייהו בין מנה כו' מקבלין העדות בפני האפוטרופא דהא קי\"ל שהאפוטרופוס הן כבעלים כדאיתא בגמרא גבי קבלת עדות דשור המועד דקי\"ל דמקבלין בפני האפוטרופוס ומה\"ט בעדי צוואה דהיינו במנה ושדה זו כו' מקבלין אותן בפני האפוטרופוס והשתא א\"ש דכ\"ר בשם הרא\"ש בסוף הסי' ובעדי צוואה כתב גם כן שאין מקבלין אותן בפני האפוטרופא דלכאורה ק' למה לא כתב ג\"כ באמר שדה ומנה זו או שדה ומנה סתם וכמש\"ר בריש העניין בס\"ט אלא ודאי בעידי הצוואה ר\"ל דאמר תנו מנה ושדה סתם או שדה ומנה זו ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם לוו הם בעצמן אין נזקקין כ\"כ שם הרא\"ש לחלק משום דר\"י הביא ראייה דאמרי' דאף חוב הבא מחמת עצמן אין נזקקין וכתב הרא\"ש דזהו מיירי שלוו הן לצורך עצמן אבל ב\"ד שלוו לצורכן נזקקין ע\"ש והא דאמר דבלוו הן עצמן לצרכן דאין נזקקין להן עד שיגדלו היינו בדכפרי היתומים בהלוואה דאל\"כ ק' הא רבי' כתב בסי' צ\"ו סי\"ב באם תבעוהו בדבר שיש בו הנאה לקטן כו' נפרעין ממנו מיד וככ\"ר בשם הרא\"ש לקמן בסי' רל\"ה סי\"ח ע\"ש ועמ\"ש בסמ\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המלוה את חבירו ע\"פ אינו גובה כו' משנה הוא בסוף ב\"ב ע\"ש. ומ\"ש אפי' מנכסים שקנה אחר ההלוואה כו' כתב המ\"מ בפי\"ח ממלוה שזהו שאמרו בפרק מי שמת מיניה ואפי' מגלימא דאכתפיה: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש אבל המלוה בשטר טורף מהלקוחות. בסי' קי\"ב יתבאר דיש חילוקים באם קנה אחר שלוה ומכרו ע\"ש: ומהמקבל מתנות לקמן בסי' קט\"ו יתבאר שהשבח אינו גובה המלוה אלא חצי מלוקח וממקבל מתנה אינו גובה שבת כלל: אפי' אם אינו מפורש בשטר כו' דאחריות ט\"ס הוא שטעה ולא כתבה דהא לא שדי איניש זוזי בכדי גמ' פ\"ק דב\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " ומ��הו אם פירש בפי' שלא קיבל ק\"ק פשיטא וי\"ל דקמל\"ן דאף דלא כתב לו אלא בהאי לישנא שלא קיבל עליו אחריות והלוה מכר נכסיו בלא אחריות וקמל\"ן דאפי' מהן אינו טורף אף שאם יטרוף מהם לא יהיה היזק ללוה מהטריפה והוא לא התנה עמו אלא שלא קיבל עליו אחריות דהיינו שלא יהיה לו היזק מהטריפה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם קדם המכר או המתנה להלוואה אינו טורף אף ע\"ג דפשיטא הוא מ\"מ כתבה רבי' משום בבא דבתריה דאם יש הוכחה כו' וק\"ל: ואם יש הוכחה שלא כיון כו' אבל מן הסתם אין לחוש לזה ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם נתן ללוה כו' האי וכן לאו אדסמיך ליה קאי אלא אמ\"ש אם פירש בפירוש שאינו מקבל עליו אחריות או אם קדם המכר או המתנה להלוואה דאינו טורף מהם וע\"ז קאמר וכן אם נתן כו' ב\"י: בין שקדם למכר כו' עיין בתשובת הרא\"ש כלל ע\"ד סי' ג' ותמצא שלא שאלוהו כי אם אמתנות וגם השיב דבמכר אינו מועיל תנאי וכמ\"ש בסמוך לכ\"נ למחוק תיבת בין ותיבת למכר ותיבת או וצ\"ל ולא כתובה שקדם למתנה כו' וגם ראיתי בס\"א מוגה כן: ואע\"ג דכתב ליה דאקני. פי' אם לא כתב ליה דאקני פשיטא שאין הב\"ח טורף ממנו דהא אם לא נתקיים התנאי חזרה המתנה אל הנותן ולא גרע מאילו נתן המתנה שניתן לו אחר ההלוואה לאחר דאין ב\"ח גובה ממנה דהוה לוה וקנה ומכר או נתן דלא משתעבד אלא אפי' כתב לו דאקני והשתא אם תחשוב מה שהמתנה חזרה אל הנותן כאילו נתן הלוה המתנה לאחר היה ב\"ח גובה ממנה ולכ\"כ דאפי' דאקני אינו מועיל מטעם שכתב דהרי לא קנה כו'. גם י\"ל דלרבותא בעלמא כ\"כ וה\"ק אפי' ב\"ח שנתחייב כבר ואע\"ג דבשעת ההלוואה כתב לו דאקני וא\"כ סברא לומר הואיל שכבר כתב לו בפירוש דאקני לא יועיל התנאי קמ\"ל דהרי לא קנה כו' וכן מוכח בב\"י ובד\"מ לעיל סי' צ\"ט שהביא תשובת הר\"ר יודא בן הרא\"ש שכתב ג\"כ דין זה ולא הזכיר שם ל' דאקני אלא ודאי לרבותא בעלמא כ\"כ: אבל אם קנה קרקע והתנה עמו המוכר כו' וטעם החילוק שבין מתנה למכר מבואר בתשובה שהשיבו הר\"י בן הרא\"ש ורבי' (וב\"י וד\"מ הביאו לעיל בס\"ס צ\"ט) עיין שם שכתב חילוק בין מתנה למכר ועוד האריך שם: ולא היה לו בן אחר אבל אי היה לו בן אחר ב\"ח אינו טורף ממנו אלא חצי שדה שבא על חלקו בירושתו וק\"ל: ואח\"כ לוה בסוף התשובה סיים וכתב דגובה המלוה בין שלוה בחיי אביו בין אחר מותו ומ\"מ ממ\"ש בסמוך דהו\"ל כלוה ואח\"כ קנה וכתב ליה דאקני. מוכח דעיקר תשובתו זו היתה אכשלוה ואח\"כ מת אביו דהיינו בלוה ואח\"כ קנה. ומה\"נ כתב וכתב ליה דאקני דאי לא הוה כתב ליה דאקני לא היה יכול ב\"ח לטרוף ממנו מאחר דאביו התנה בפירוש שלא יחול עליו שיעבוד דב\"ח וא\"כ מסתמא גם דעת הבן כשמת אביו שאינו רוצה לזכות בשדה זו מכח ירושה אלא ע\"מ שלא יחול עליו שיעבוד ב\"ח כמו שהתנה אביו ואין מזכין לאדם בע\"כ אבל בשכתב לו דאקני מיד כשמת אביו ובא השדה ממילא לרשות הבן אפילו רגע א' הרי שיעבוד המלוה חל עליו ואף אם יאמר אח\"ז לא ניחא לי בירושה סתם ל\"מ לאפקועי מיד המלוה כיון דכתב לו דאקני וכמ\"ש לפני זה דזה לא עדיף מאילו קנה ומכרה דטורף מהלוקח מכח דאקני ואע\"ג דלא נזכר לא בשאלה ולא בתשובה דאיירי בנדון זה דכתב ליה דאקני ס\"ל להרא\"ש דבנדון זה דלא היה בן אחר אף שלא כתב ליה דאקני כאילו כתב לו דמי דמסתמא סמך עליו (הלוה) [המלוה] שירשה מאביו ומש\"ה דקדק וכתב דהו\"ל כלוה ואח\"כ קנה כו' בכ\"ף הדמיון דמדמה נדון זה ללוה ואח\"כ קנה וכתב ליה דאקני דעלמא וגם אפשר לומר משום דגם דאקני הו�� ט\"ס וכאילו כתב דמי וכמש\"ר בשם הרא\"ש בר\"ס קי\"ב ע\"ש: ומ\"ש ביאר עוד בתשובה הוא בכלל ע\"ד סי' ד' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם מצא ביד הלוה בנ\"ח כו' משנה פ' הניזקין: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך אם נתן הלוה מתנה לאחרים כו' דינים אלו הן שם בפ' הניזקין ובפ' יש נוחלין ורבינו כתב לפיכך ור\"ל כיון שאינו גובה ממשועבדים במקום שיש בנ\"ח ואפי' ממקבלי ממנה מש\"ה אם נתן מתנה וקאמר ואחריו לפלוני אז גובה מהאחרון משום דמתנתו היה בנ\"ח לראשונים ואגב זה שרצה לכתוב שאם אמר ואחריו הדין שלא יגבה מהראשונים כתב נמי שאם לא אמר ואחריו שגובה מכולם וגם י\"ל דהאי לפיכך קאי נמי אמ\"ש בדין קמא דאם יצא עליהם ש\"ח גובה מכולם וכפי החלוקה כו' דאם היה הדין שיכול לטרוף ממשועבדים אפילו במקום שיש בנ\"ח. אז אם היה רוצה המלוה היה גובה כל החוב מאיזה מהם שירצה דלא עדיף מה שנתן הלוה לחבירו מאילו הניח הלוה אצלו ולא נתנו לשום אדם וק\"ל: ר' לפלוני וש' לפלוני כו' דנקט האי סדר משום רבותא דסיפא היכא דאמר ואחריו לפלוני אחרון אחרון נפסד דאע\"ג דנראה דהוא אוהבו יותר מן הראשון שהרי נתן לו מתנה מרובה. רשב\"ם: א\"א כל הקודם בשטר זכה שהרי לכולם נתכוין ליתן ביחד כיון דלא אמר ואחריו אלא שאין אדם יכול להוציא ב' דברים כא' וכגון שלא פסק בינתיים דא\"כ הו\"ל נמלך רשב\"ם וככ\"ר לקמן בסימן רנ\"ג והיינו דוקא כשלא חילק להם חלקים שוים אבל אם היה מחלק להם חלקים שוים ר' ר' מתוך שיכול לומר ד' מאות בין שני אלו ולא אמר ודאי להקדימו תחילה אמר כן וגובה מן האחרון אשר\"י ויש חולקים אזה כמ\"ש המ\"מ בפ\"ו דזכיה: ובעל ד' מאות ד' חלקים ול\"ד להא דלעיל סי' ק\"ד סי\"א דחולקים בשוה דהתם שאני כיון דכל א' הלוה לו מעות חל שיעבודא דכל א' על הנכסים כשוה משא\"כ הכא שאין כאן שיעבוד כלל אלא גובה מתנתו של זה והרי הוא גילה דעתו בשעת הנתינה שרוצה ליתן לזה חלקים בנכסיו ולזה ב' ולזה א' והו\"ל כאילו אמר כן בהדיא: ואם יצא עליהן שט\"ח גובה מכולם היינו כשלא נשאר כלום מהירושה ביד היורשין אבל אי נשארה גובה מהיורשין דוקא בנ\"ח ולא ממקבלי מתנה כמש\"ר לקמן סימן ר\"נ ורנ\"ג וכ\"פ ב\"י כאן: "
+                ],
+                [
+                    " ואם מכר הלוה קרקע בעירו כו' כ\"כ הרא\"ש בתשובה כלל פ' דין י\"ח: ומ\"ש ולא עדיף האי מגברא דאתי מחמתיה אע\"ג דעדיף מיניה לעניין שאם נשאר בידו דלוה זיבורית שידחהו הלוקח אצל זיבורית שביד הלוה התם שאני משום דדין תורה הוא דב\"ח יטול מזיבורית וכמ\"ש לעיל ס\"ס ק\"ח משא\"כ בזה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " הניחו הלקוחות בנ\"ח ונתקלקלו כו' איבעיא דאפשיטא בס\"פ מי שהיה נשוי: כגון שסילקו שיעבודו מהם ולקח מהמלוה בקניין כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"צ ליקח חצי שדה מזה כו' אבל אם היה יכול לגבות שדה מכל א' אינו גובה מא' הכל כמש\"ר בס\"ס ק\"ז והא דכתב בסמוך גבי ר' לפלוני כו' דגובה מכולם וכפי החלוקה כו' התם מיירי שנתן להם מעות או מטלטלין א\"נ מיירי שנוטל מכ\"א שיעור שדה ועי\"ל דהתם נמי מיירי שנוטל כל א' חובו מאיזה מהן שירצה והאחרים צריכין ליתן לאותו שגבה ממנו כל א' כפי חלקו. וקיצר שם דלא בא אלא ללמדינו שהחוב נגבה מכולם: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הלוקח שקנה מהלוה מכרו לאחר כו' כ\"כ בתשובתו כלל פ' דין י\"ח: כשבא לידו שטר ישן כו' ע\"ל בסי' ס\"א וצ\"ח וע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " לוה שמכר נכסיו כו' כ\"כ בעה\"ת בשער דלא נ\"ט ומ\"ש וחתם המלוה על שטר המכירה כו' השני נוח לי כו' ע\"ל ר\"ס קמ\"ז לעניין שטר מכירה דהפסיד המערער בכה\"ג כיון שחתם נפשו אשטר מכירה וי\"ל דבשטר שיעבוד דהכא שאני דיש לו בלא\"ה התנצלות לומר סברתי שיפרע לי במעות או בדבר אחר ונראה שכן היה דעת הב\"י במה שסתם וכתב דשאני הלוואה וכדי של\"ת דמ\"מ הו\"ל לגלות להלוקח מש\"ה כ\"ר די\"ל דניחא היה לי בקנייתו כי הוא נוח לי: ומ\"ש אח\"ז בתשובת הרא\"ש שכן הדין נמי כשיש ללוי שטר על הבית התם נמי מיירי שהיה לו עליו שטר שיעבוד דאל\"כ אין לו שייכות למ\"ש כאן. גם בלאו ה\"נ שם לא עשה לוי מעשה לגרע כחו אלא שהיה עומד במעמד המכירה ואין זה מעשה ומה שמינהו על הבניין אין זה יפוי כח דיכול לומר כוונתי היה לאחר שיהיה בנוי לפי רצוני אטרפנו מידך ועמ\"ש עוד מזה שם ר\"ס קמ\"ז: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " לוה שלוה ואח\"כ נתן כו' כ\"כ בעה\"ת בשער כ': ואח\"כ נתן במתנה נכסיו וע\"מ להחזיר הא דנקט דינו בע\"מ להחזיר משום סיפא נקט כן דאם המתנה קודמת להלוואתו כו' א\"נ לרבותא קאמר הכי דהו\"א כיון דס\"ס יחזור ימתין זה עד שיכלה זמן מתנתו של זה: וכן יכול לדחותו בכל פעם עד\"ר: מדר\"נ נתבאר בסי' פ\"ו. ויליף ליה מונתן לאשר אשם לו כו': "
+                ],
+                [
+                    " שמעון הלוה ליהודא בשטר כפול הוא לעיל סימן פ\"ז ס\"ה: הואיל ושמעון הודה לו. פי' מודה שעדיין חייב לראובן. ומטענה אם מודה שמעון שש\"ח זה פרוע הוא לא איירי כאן וגם ב\"ח אין טוענין שהוא פרוע ודין ההוא נתבאר לעיל סימן מ\"ז ופ\"ו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " לא היה ללוה נכסים כו' ל\"מ בעודן בידו כו' כל זה בבעה\"ת שער מ\"ג. ע\"ל סי' ק\"א מ\"ש שם: ומ\"ש דכי היכי דבעלי חוביו משועבדים לו. פי' ללוה: ונפלו השטרות לפני היורשים כו' פירוש היינו דוקא אחר תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משועבדים לב\"ח וכמ\"ש לעיל ר\"ס ק\"א דאל\"כ ק' מ\"ש כאן למ\"ש שם ע\"ש. אבל א\"ל דאפי' לדינא דגמ' גובה המלוה משט\"ח שנפלו לפני היורשים מכח דשטר הוא שיעבוד קרקעות וקרקעות של ב\"ח של לוה משועבדים לו ואין כאן מטלטלין דיתמי דז\"א דשטרי מחשבי מטלטלי דעיקר החיוב שהם חייבים לו הוא מעות: ואפי' קנו בעל חוביו של לוה נכסים אחר שלוה מהמלוה שלו ק\"ק מאי קמל\"ן בהא כיון דכבר אשמועי' דאפי' נעשו חוביו של הלוה אחר שלוה הוא אפ\"ה משועבדים לו וה\"ה זה ועוד דמשמע שעכ\"פ בעינן שיקנו הב\"ח נכסים קודם שלוו הם משמעון מלוה שלהם וזה ודאי אינו לדינא וי\"ל דקמל\"ן דל\"ת דבעינן שיהו לשמעון ב\"ח הללו בשעה שלוה הוא מראובן או לפחות שיהיה להן קרקעות בשעה שלוה שמעון מראובן דאז אמרינן כיון דבשעת הלואת ראובן לשמעון היה לבעל חוב דשמעון קרקע אף שעדיין לא לוו הן משמעון מ\"מ כשאח\"כ לוו משמעון איגלאי מילתא למפרע דנשתעבדו לראובן משעת הלואת ראובן לשמעון. קמ\"ל דלא בעינן שיהיה להן אז קרקע. וכיון דאשמועינן הא ממילא נשמע ג\"כ דאפי' קנו הב\"ח קרקע אחר שלוו הן משמעון גם כן נשתעבד לראובן וק\"ל: אבל אין לומר דה\"פ ואפי' קנו ב\"ח של לוה אחר שלוה ב\"ח של לוה מהמלוה שלהם דהיינו מהלוה של מלוה הראשון שהוא מלוה שלהם דא\"כ הול\"ל כך בקיצור ואפי' קנו ב\"ח של לוה נכסים אחר שלוו ממנו ועוד שלא הו\"ל לומר אחר שלוה הלוה מהמלוה שלו בלשון יחיד מאחר שמתחיל בלשון רבים דקאמר שקנו בעלי חוביו. ועוד דדברים הללו דברי בעה\"ת המה שכ\"כ בשער מ\"ג והוא כתב שם בהדיא ז\"ל שקנו ב\"ח של לוה אחר שלוה ל��ה הראשון מהמלוה דהיינו מהמלוה ראשון: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " או שבעלי חוביו מכרו נכסיהם אחר שלוה הוא מהמלוה נראה דהאי שלוה הוא מהמלוה לצדדין קתני דמה שמסר הלוה הש\"ח צריך שתהיה אחר שלוה הוא מהמלוה שלו ומה שמכרו ב\"ח נכסיהם צריך שתהיה אחר שלוו הם ממלוה שלהם דהוא לוה של הראשון ונקט לשון יחיד אחר שלוה הוא ר\"ל כל לוה ולוה לפי דינו. אבל א\"ל כפשוטה שכל זה נעשה אחר שלוה לוה הראשון ממלוה שלו. דז\"א אפילו אם ב\"ח מכרו נכסיהן קודם שלוה לוה הראשון ממלוה שלו הוי הדין ג\"כ כיון שמלוה שלהם הלוה להם קודם המכירה ומ\"ש וכן בשטר שיש ללוה על ב\"ח כו' ז\"ל ב\"י וצ\"ע דמשמע שלא צריך שיכתוב שיעבוד מטלטלי אגב מקרקעי אלא בשטר שיש למלוה על המוכר ומשום דשטר נכלל בכלל מטלטלין אבל בשטר דאחר מה צריך לכתוב עכ\"ל ולעד\"נ דמ\"ש וכן בשטר ר\"ל או בשטר וקאי באם מכרו ב\"ח של הלוה נכסיהם דהיינו מטלטלי דנקראו נמי נכסים אם יש לשמעון לוה של ראובן שטר על לוי דהוה לוה שלו שיעבד מטלטלי אגב מקרקעי אע\"ג דאין לראובן על שמעון שטר כלל אפ\"ה יש לו לראובן דין קדימה על המטלטלי שמכר לו כמ\"ש לפני זה ראובן הלוה לשמעון ע\"פ כו' ואין להקשות הא אם מכר או נתן הלוה השני מטלטלין אין מלוה שלו יכול לגבות ממנו מכח תקנת השוק דיש כמה ענינים דלית בהו תקנת השוק כמש\"ר לקמן סי' שנ\"ז וכן צריך לומר לעיל סי' ק\"ז ס\"ז ול\"ד למש\"ר בסמוך בס\"ס זה בשאלה דשם משמע דהיה ידוע שהיה בו דין תקנת השוק לולי שהיה שט\"ח וק\"ל: כיון שהוא קודם למכירה כו' ר\"ל כל א' לפי דינו כמ\"ש בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " דאחר שלוה הוא משניהם יחלוקו. פי' כדין לוה ולוה ואח\"כ קנה שנתבאר לעיל סי' ק\"ד. ומ\"ש רואין אם הלוה הלוה לב\"ח בשטר נקט שטר משום דע\"י השטר שנכתב בו הזמן אנו רואין אם הלוה הלוה לב\"ח שלו אחר שלוה משניהן או לא: וכתב לראשון אגב זה קאי גם אאם חובותיו של לוי קודם לשניהן מש\"ה לא כתב שהוא בדאקני אבל בלא אגב א\"א דהא קי\"ל דאין קדימה למטלטלין ובבא זו קאי אבבא הנ\"ל דאין ללוה אלא שטר חוב שהן מטלטלין וה\"ה אם כתב לשניהן אגב הראשון קנה ולא השני אלא דבא לומר דאין קדימה לראשון בלא אגב ומ\"ש או קודם שלוה מהאחרון כו' מיירי דכתב לראשון או לשניהן דאקני ומשום דפשוט הוא לא כתבו בפי' ולא כתב דצריך לכתוב אגב אלא הואיל שהוא שייך בב' חלוקות ולאפוקי דאקני לא צריך לכתוב אלא בחלוקה א' דהיינו או קודם שלוה מהאחרון. א\"נ משום דאקני הוא בכלל אחריות ט\"ס כמ\"ש בסי' שאחר זה וברישא דלוה לב\"ח אחר שלוה משניהן לא מהני לראובן כתיבת אגב להיות מוקדם להשני וכמ\"ש בסי' ק\"ד ס\"ז ז\"ל דהו\"ל כמו לוה ולוה באגב ודאקנה והדר קנה דזכה בו התופש וכמ\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל בכלל פ' דין ה' כ\"כ. ומ\"ש מוקדם לשטר שהיה לו לראובן על שמעון ר\"ל מוקדם לנתינת השטר שהיה לראובן על שמעון שנתנו ללוי. א\"כ המעשה כך היה ונקטיה רבי' משום דע\"י קדימה זו היה מבורר שהלוואת יהודה לראובן היה קודם נתינת ראובן לשמעון שהרי הזמן שבשטרות מוכיח שבשעת הלוואת יהודה עדיין לא הלוה ראובן לשמעון וק\"ל: וזכה בו מדין קדימה ר\"ל ששטרו מוקדם קודם נתינה ללוי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואם שיעבד לו נכסיו וכו' מדהצריך לכתוב גם דקנה משמע דס\"ל דאם לא כתבו אמרינן מדקדק לכתוב שיקנה לחוד דלא מקנה ליה מה שקנה כבר דדוקא קאמר דומה למ\"ש בסמוך כשכתב אחריות ולא כתב דאקני דלא אמרינן דאקני ט\"ס הוא אפי' להרא\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דווקא שפירש לו בפירוש כו' עד\"ר: ולא אמרינן בזה אחריות ט\"ס הוא הטעם דבשלמא בקרקעות שהיה לו שייך לומר חזקה דלא שדי זוזי בכדי ובודאי לא הלוה לו אלא מפני שסמך על הקרקעות שהיה ביד הלוה בשעת הלוואה משא\"כ קרקעות שקונה אח\"כ דאיך יסמוך עליהם שמא לא יקנם וז\"ש מה ששיעבד ללוי כתב כו' ר\"ל ולא כדאמרינן באחריות דעלמא דאפילו מה שלא כתב ככתוב דמי וק\"ל: בכל מה שראוי להשתעבד אמרינן אחריות ט\"ס הוא (ע\"ל סי' רכ\"ה מ\"ש שם) מיהו אם כתב מקצת אחריות ולא פירש לו דאקני י\"א דלא אמרינן עוד ט\"ס הוא דהואיל דפי' מקצתן מה שכתב כתב ומה שלא כתב לא כתב בש\"ע כ\"כ מור\"ם והוא מדברי נ\"י והביאו ב\"י לעיל סימן מ\"ג ע\"ש וגם בשם רשב\"ם כתב שם דדאקני הוא ט\"ס: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לא כתב דאקני ומכר כו' ז\"ל מ\"ו לדעת הרא\"ש היינו שפירש להדיא שלא יגבה מהם וק\"ל עכ\"ל ולפי מ\"ש בסמוך דאם כתב מקצת אחריות ולא פירש דאקני דמודה הרא\"ש א\"ש בלא\"ה וק\"ל: אע\"פ שהמלוה טוען ברי והלוקח טענת שמא פי' אפי' אם טוען טענת שמא ואאעפ\"י שהתחיל בו קאי וק\"ל: אז צריך הלוקח כו' וא\"ת למה צריך להביא ג\"כ ראייה באיזה שעה קנאו ולא סגי בעדים שקנאו כמ\"ש ברישא אם יש עדים שקנאו כו' וגם לכאורה קשה דיוקים אהדדי שמתחלה כתב אם יש עדים שהלוה קנה כו' הא סתמא א\"צ המלוה להביא ראייה אלא הלוקח ואח\"כ כתב אבל יש עדים שהלוה היה מוחזק כו' משמע הא סתמא א\"צ לוקח להביא עדים. וי\"ל דוודאי אין לומר דראובן המלוה יבא להוציא מיד שמעון הלוקח מכח הלוואה שלו מסתמא אם לא שיברר ששדה זו שהוא ביד שמעון הלוקח היה של לוה שלו ובירור זה הוא ע\"י אחד משני דברים או שיביא עדים שראו אותה ביד לוי הלוה והיה מוחזק בידו וע\"י זה הוא נראה שהוא שלו או ע\"י עדים שיודעים שלוי קנהו וקאמר דאם אין לראובן המלוה אלא עידי קנייה אזי אינו יכול להוציאו מיד שמעון המחזיק כיון דאין לו זכות אלא מכח עידי הקנייה הללו ועל ידם נתוודע שלא היה שלו ושל אבותיו מעולם ונוכל לומר שהקנייה היה אחר ההלוואה ואיך יוציאם מהלוקח המוחזק משא\"כ כשיש לראובן המלוה זכות ע\"י עדי חזקה שנוכל לומר על ידם שהיה של לוי ושל אבותיו מעולם אזי הוא עומד במקום לוי ואז אף אם יש עדים לשמעון הלוקח שקנהו לוי ולא היה שלו ואבותיו מעולם מ\"מ מעמידין בחזקתו דלוי בכל מאי דאפשר ואומרים דקנהו קודם ההלואה אם לא שהלוקח יביא עדים שיאמרו בפירוש באיזה שעה קנהו ושקנהו אחר ההלואה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן הורו הגאונים כו' עד שהכל בחזקת מקבל מתנה נשמע מזה דאע\"פ שיש עדים שקנאם רק שאין יודעים שקנאוהו אח\"כ מוקמינן אחזקת מקבל מתנה וה\"ט משום דהכא ודאי היה מוחזק בהן דהא נמצא עתה בידו ובביתו ומסתמא מה שיש לאדם בביתו הוא שלו וה\"ז דומה למש\"ר בבבא שלפני זה ביש למלוה עדים שראובן היה מוחזק בו ומטעם שכתבתי שם ועמ\"ש עוד מזה בבבא שאחר זה: ועוד יד בעל השטר על התחתונה ר\"ל אע\"ג דמכח מוחזק לא אמרינן שיהא נחשב הלוקח והיורש לודאי מ\"מ הדין עמהם דיד בעל השטר על התחתונה. והיינו כיון דבעל השטר הוא איש נכרי לנכסים הללו אם לא מכח השטר מש\"ה כל שאינו מפורש בשטר לית ליה זכות בגוה אם לא שתפס וע\"ל בס\"ס מ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " ואין בשום אחד מהן כתוב דאקני ולא מצי לכתוב דין זה אם כתב לשניהם דאקנה והמוקדם טען שידוע לו שלא קנהו אחר הלואות שניהם אלא (בין) קודם הלואת שניהן או בין הלוואתו להלוואה השניה משום דא\"כ אין חידוש בזה דמוקמינן ליה בחזקת הראשון דהא בין אם היו בידו קודם הלואה בין אם היו בידו אחר הלוואתו קודם שלוה מהשני היה שלו משא\"כ כשלא כתוב לשום אחד דאקני דאדרבה אי קנין בין שניהן היה של שני ואפ\"ה מוקמינן ביד הראשון כשאין עדים כלל: והמאוחר טוען שלוה ולוה משנינו ואח\"כ קנה כו' הא דלא כתב האי דינא אם המאוחר טוען שקנה אותה אחר הלוואת המוקדם ומשתעבדי לו לבדו משום דאם היה טוען כן לא היו נותנים כלום דריע טענתו בזה לומר דקנאם דווקא בין שני הלואות אלא סברא הוא או שהיו שלו מעולם או שקנה אותם השתא: ומה שכתב הרמב\"ן דאם יש עדים שקנה חולקים חציה השנייה ולא אמרינן כיון שהנכסים הן ביד הלוה מוקמינן אחזקתו שהיה שלו ושקנהו קודם הלואת שניהן כמ\"ש בב' בבות ראשונות ע\"פ מ\"ש. י\"ל דשאני הכא דשניהן שם מלוה עליהן מאחר שידוע שקנה לא אמרינן ודאי קנהו קודם הלואת ראשון והוא שלו לבדו דילמא קנהו קודם הלואה השנייה והוא של שני לבדו. משא\"כ בבבות הראשונות דמלוה ולוקח ויורש ומקבל דשני ענינים הן מוקמינן טפי אחזקה שהיה קודם למעשה הראשון וק\"ל: ומ\"ש שהוא הולך לסברתו כו' אע\"ג דאינו דומה ממש וכמ\"ש מ\"מ כתב שהולך לסברתו לאפוקי מסברת י\"א הנ\"ל דלדבריהן גם כאן הוא ספק וכדמסיק וק\"ל. אבל בד\"מ כתב דגם סברא האחרת מודה בזה כיון דאינו מוחזק ע\"ש: גם בכאן לעולם הוא ספק כו' פי' לעולם בין יש עדים שקנאה או אין עדים: "
+                ],
+                [
+                    " ולא כתב למלוה דאקני וקנה ומת כצ\"ל: שהכניסה לו אשתו פי' מן הנכסים שקנה אחר ההלואה אבל מה שהיה לו קודם לכן אמרינן אחריות ט\"ס הוא או שכתב בו בהדיא בלא אחריות: אפילו למ\"ד לוה וקנה והוריש משתעבד כצ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מפני שהלוה יכול להבריחם עד\"ר: ואפילו היה בידו בשעת הלואה כו' ואפילו אם עשאם לו אפותיקי בשטר דינא הכי כדלקמן סי' קי\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " ודוקא שנתנם במתנת בריא כו' ז\"ל ב\"י ואע\"פ שלא הוזכר רבינו בסי' זה עד עתה מתנה אלא מכר אפ\"ה כתב ודוקא שנתנם משום דמתנה בכלל מכר לעניין זה דכשם שאינו טורף מן הלקוחות כך אינו טורף ממקבל מתנה. ומ\"מ צריך ליתן טעם למה לא כתב רבינו מתחלה ג\"כ מתנה וי\"ל דרבינו בכל יחד רבותא קמ\"ל ראשון קמ\"ל דאפילו מלקוחות אע\"ג דסתם לוקח יכול לחזור על המוכר ליתן לו דמיו דהא אחריות ט\"ס ג\"כ במטלטלין כמש\"ר בריש סימן רכ\"ה משא\"כ במתנות דסתמא אין לו אחריות ואח\"כ בא לאשמועינן דאפילו ממתנות לפעמים דגובין והיינו ממתנות שכ\"מ וק\"ל: אבל נתנם לו במתנות ש\"מ כו' ע\"ל בר\"ס רמ\"ב שכ\"ר שמתנות שכ\"מ חשוב כירושה דזמנה אינה אלא אחר מיתה כירושה: "
+                ],
+                [
+                    " אז יש להן דין מקרקעי דאז יש להן קול כמקרקעי: אם כתב לו דאקני אבל אם לא כתוב דאקני אז יכול לומר להמלוה שהלוה קנה המטלטלין אחר הלוואה שלך וקי\"ל לוה וקנה קרקעות ומכרן אינו משתעבד כמ\"ש בסימן קי\"ב גבי קרקע וברוב פעמים אין עדים שיכולים להעיד בברי שהיה בידו קודם הלואה. אבל אם כתב לו דאקני אז ליכא למיחש למידי: למעלה בסי' ס' ע\"ש ס\"ז וככ\"ר ג\"כ בסמוך ס\"ס קי\"א: "
+                ],
+                [
+                    " צריך למכתב דלא כאסמכתא כו' עד\"ר: ושיעבוד מטלטלי אגב מקרקעי דומה לשיעבוד הערב כו' פי' אף לאחר שכתב לו בשטר שיעבוד מטלטלי אגב מקרקעי מ\"מ לא הוי אלא כשיעבוד הערב. אבל מקרקעות הלוה בלא שיעבוד בשטר גובין מהן כמו שגובין מהערב וכמ\"ש לעיל סי' קי\"ב ס\"ד גבי קרקעות הלוה דגובה מהן מדין ערב: דומה לשיעבוד הערב בתשובת הרא\"ש כלל ע\"ב סימן ח' מבואר דשיעבוד מטלטלי אגב קרקעי דומה לאסמכתא ולא אסמכתא ממש דכיון דשיעבדן באגב דינא כקרקע והמלוה על הקרקעות סמכא דעתיה וא\"צ לשיעבוד קרקעות לכתוב דלא כאסמכתא ולא מעכשיו אלא כיון דמ\"מ במטלטלין עבידן לאבד ולא סמכא דעתיה עליה (משא\"כ בערב דלא שייך לומר עבידן לאבד ודאי סמכא דעתו עליו לגמרי וא\"צ לכתוב דלא כאסמכתא ומש\"ה כ\"ר דומה לערב ולא ממש כערב) מש\"ה צריך לכתוב דלא כאסמכתא לגלות דסמכא דעתיה עליו אבל אי לא אקני המטלטלי אגב מקרקעי אע\"ג דהקנה מעכשיו אם לא יפרע לו לזמנו וכתב דלא כאסמכתא לא מהני כיון דבלשון דאי הקנה לו וכל דאי הוא אסמכתא משא\"כ בשהקנה בק\"ס במכר או במתנה ע\"ש שהאריך. ובזה נתיישב תמיהת מ\"ו כמ\"ש בדרישה וק\"ק ל\"ל להרא\"ש ליתן טעם משום דכל דאי הקנה לו תיפוק ליה משום דכיון דלית להו קלא למטלטלי ולא סמכא דעתיה דהמלוה וכמ\"ש בר\"ס זה וצריך לומר דס\"ל דאי לאו דאי הו\"ל כשלו כיון שהקנה לו מעכשיו ואם (גנב) [קנה] אדם מטלטלי ומכרו גובה מיד הלוקח וכמ\"ש לעיל וק\"ל: אפילו באסמכתא ובב\"ד חשוב נלע\"ד דר\"ל או בב\"ד חשוב דמעכשיו בלא ב\"ד חשוב או ב\"ד חשוב בלא מעכשיו מהני להרמב\"ם ולהרא\"ש ועד\"ר מ\"ש גבי צריך לכתוב דלא כאסמכתא: ולא שטופס שטרות כך הוא פירוש שטר שאין בו ממש ולא נכתב לגבות בו אלא להעתיק ממנו שטרות מיקרי טופסי דשטרות ס\"ה ועיין בב\"י שהביא עוד פי' אחר: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו מטלטלי דניידי בתשובת הרא\"ש כלל פ' ס\"ו כתב דעבדים ואע\"ג דאין נקנין אג\"ק משתעבדי אג\"ק דכיון דשעבדינהו אג\"ק אית להו קלא כמקרקעי: ואפילו בקרקע כל שהוא כתב בעה\"ת בשער מ\"ג ש\"מ ד' אמות דכתבינן ל\"ד הוא וכ\"כ התוס' בב\"ק דף ק\"ד בד\"ה אגב אסיפא דביתא ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " יכתוב הקניתי לו ד' אמות כו' ואע\"ג דלעיל משמע דלא צריך אלא שיהא כתוב בשטר ששיעבד לו מטלטלי אגב קרקע היינו היכא שידוע לנו שיש לו קרקע אבל מן הסתם וכ\"ש היכא שידוע לנו שאין לו קרקע לא כתבינן ששיעבד לו מטלטלי אג\"ק דאין זה מקרי הודאה דדילמא הוא סבר דאף שאין לו שום קרקע יכול לשעבד לו מטלטלי אג\"ק לכן לא מהני האגב אא\"כ כתוב בהשטר שהקנה לו אג\"ק ויכול להיות שיש לו במדינה אחרת כדמסיק ובזה שכתבתי מיושב מש\"ר יכתוב הקניתי לו דאינו ר\"ל שאנו נותנין לו עצה שיעשה כן אלא כלומר בכה\"ג לא סגי בסתם אג\"ק אלא צריכין שיהא כתוב בו כן וק\"ל: ואע\"פ שאין אנו יודעים לו קרקע ע\"ל סימן קכ\"ג וז\"ל הרא\"ש ויש נותנים טעם לדבר לפי שאין לך אדם שאין לו ד\"א קרקע לקברו או בא\"י וליתא כו' אלא שפשט המנהג שלא לדקדק אם יש לו קרקע לפי שרוב המקנים מקנים לחובתן ליתן או לשעבד נכסיהם וסמכינן דעתן אהודאתן שהן מודין לחובתן ואין מדקדקין לבדוק אחריהם אבל בימי חכמי התלמוד היו רגילין לדקדק עכ\"ל: ומיהו משמע מדברי כולם דבאם ודאי אין לו קרקע בשעת הקנאה דלא מהני האגב ובזה מיושב ל' שאפשר שיהיה לו קרקע כו' שכ\"ר שהול\"ל שיש לו קרקע אלא ה\"ק אף שידענו כי לפני יום או יומיים שבודאי לא היה לו קרקע כלל. מ\"מ כשהיום מקני לו באגב מהני דאפשר דאף שמי שאין לו ודאי קרקע כלל היום יהיה לו אחרי יום ואף שאין לו בודאי במדינה זו יהיה לו במדינה אחרת וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הולך וטורף מהן פי' הדין נותן שיכול לטרוף מהן וכך יפסקו' לו הב\"ד אבל זה פשוט הוא דמעצמו לא יכול לטרוף עד שישלחו הב\"ד אחר הלוקח תחלה וגם צריך המלוה לקיים השטר וישביעו המלוה כדלקמן בס\"י. ולא בא רבינו עתה אלא לכתוב דא\"צ ד\"א ועד\"ר: וא\"צ ד\"א פי' אין צריך להדר אחר הלוה לתובעו תחלה (דמש\"ר בס\"ד ואינו יכול לומר לו לך אצל הלוה כו' חוזר גם אבבא זו וכמ\"ש שם ומש\"ה קיצר כאן) ושיכתוב לו ב\"ד שזכה בדין מהלוה ושהשביעוהו להלוה דאין לו ושיש לו רשות לטרוף מהלקוחות זה א\"צ כשאין הלוה בעיר עמהן או במקום קרוב להן וכ\"ש שא\"צ טירפא אלא יכול לתבוע הלקוחות מיד והם יחזרו אחרי הלוה כדמסיק רבי' בסמוך ואם הלקוחות לא ירצו להעמיד להלוה בדין אינהו דאפסידו אנפשייהו כי המלוה יכול לגבות משיעבודו במקום שימצאהו. גם מה שמסיק רבי' וכתב אם א\"י לקוחות וצריך לחפש אחריהן כותבין לו בית דין טירפא נראה דה\"ק הרשות ביד הב\"ד לכתוב לו טירפא ושכאשר ימצא לקוחות ב\"ד של אותו מקום לוקח כופין אותו לדין עמו ואינו יכול הלוקח לומר למלוה לך תחלה אצל לוה כו': "
+                ],
+                [
+                    " כותבין לו ב\"ד טירפא כו' ע\"ל ס\"ס ק\"ב מש\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וקורעין שט\"ח שלא יחזור ויטרוף בב\"ד אחר: וכותבין בטירפא שקרעו אע\"פ דלא חיישינן לב\"ד טועין לשכחה חיישינן וע\"ל סימן מ\"א מ\"ש שם גבי וצריך למכתב בקיום שקרעו ש\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " כופין אותו לדון עמו. אדסמיך ליה לפניו קאי וכמש\"ר לפני זה ומ\"ש אח\"כ ואינו יכול לומר לך אצל הלוה כו' קאי אשני הבבות הנ\"ל וכנגד בבא ראשונה כתב שיכתבו לך טירפא. וכנגד בבא השנייה דמיירי שיש בידו טירפא כתב וכאשר יתחייב לך בדין. וא\"צ לדחוק ולפרש דהכל קאי אבבא שנייה ומ\"ש שיכתוב לך טירפא ר\"ל טירפא מפורש עלי אי נמי שיאמר טירפא זה לא מחשב טירפא כיון שלא תבעת תחילה הלוה אלא אחר שתתבע הלוה ויכתבו לך טירפא אז אפרע לך וק\"ל כנ\"ל חבור הדברים ועיין ב\"י שכתב אמ\"ש רבי' וא\"צ ד\"א ז\"ל כ\"כ בעה\"ת בשם תשובת הרמב\"ן שכתבתי בסוף סימן זה וכתבתי לשונו בדרישה ר\"ס זה ע\"ש. ומשמע מדבריו דר\"ל דא\"צ טירפא וקשה דא\"כ משמע דמה שמסיק וכתב דאם אינו יודע לקוחות שקנה מהלוה כותבין לו טירפא דר\"ל דבזה צריך טירפא קאמר וז\"א דהא אין כותבין לו הטירפא כ\"א לעצה טובה וכמ\"ש בדרישה בשם הרמב\"ן. ועוד דלא הו\"ל לרבי' לסתום ולכתוב א\"צ דבר אחר. אלא הול\"ל בזה לא אמרו חז\"ל דצריך טירפא מיהו י\"ל דגם לב\"י ה\"פ בבא ראשונה קאמר דא\"צ ד\"א אפי' לעצה טובה משא\"כ כשאין יודע לקוחות שקנה וצריך לחפש במדינה אחרת דבזה עצה טובה לו שיקיים שטרו בכאן במקום שיש לו עדים ויברר לפניהן כל זכיותיו והן קורעין ש\"ח ויכתבו לו בטירפא כל זכיותיו. ומעשה ב\"ד וחתימתן ניכרים בכל מקום שיבא וימצא שם לקוחות מאוחרים לילך לב\"ד של אותו מקום ויטרפוהו ע\"פ הטירפא שבידו: אלא ילך הוא פי' הלוקח: כגון דאתי שליח כו' צ\"ל דאזיל וכן הוא בגמרא ור\"ל כשאין רחוק יותר ממהלך יום א' כגון דאזיל כו' אז מודעינן ליה הב\"ד מעצמן אפי' אינו מבקש הלוקח זמן. ואם הוא רחוק יותר אז אם אין הלקוחות מבקשין זמן אין ממתינין ואפי' כשהוא במקום קרוב אפשר לומר דדוקא מודיעים להלוה קאמר ר\"ל שמודיעין לו דזה בא לטרוף כי אולי כבר פרעוהו לוה ויש בידו שובר אבל אין הב\"ד מ��ביעין מעצמן ללוה אלא א\"כ הלוקח מעמידו בדין והא דממתינין ל' יום לבא ליפרע שלא בפניו ושולחין ומודיעין ליה כמש\"ר סימן ק\"ו שאני התם שמיירי שגובה מנכסי הלוה שלא בפניו דאין כאן מי שיטעון עמו משא\"כ הכא שהלוקח הוא בפנינו והוא יטעון עמו כל זכותו לכן א\"צ להמתין יותר מג' ימים ומ\"ש בסימן צ\"ח בשם הרא\"ש דגם כשבא לגבות מהלקוחות ממתינין ליה צ' יום היינו כשיש שם הלוה וטוען שלא יטרפוהו מהלקוחות שיברר ששטר שביד המלוה מזוייף הוא דשם אזה קאי ע\"ש וק\"ל: בג' בשבת כו' נקט הכי משום דב\"ד יושבין בדין בשני וחמישי וכמש\"ר בסימן ה' וה\"ה נמי אם בא הלוקח ביום ו' דנותנין לו נמי זמן עד יום ב' אלא לרבותא נקט בג' דאע\"ג דאינו אלא ב' ימים קודם יום ה': "
+                ],
+                [
+                    " שלא יבוא כו' ז\"ל הרא\"ש שכ\"ז ב\"ד אינו מן הדין אלא מדת רחמים נהגו חכמים על בעלי דינים שלא לדחות אותם יותר מדאי מנמוקי הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל הרא\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואם רוצה הלוקח לסלק המלוה מדסתם וכתב סתם סילוק משמע דס\"ל דהרשות בידו לסלק בין שהסילוק מגיע לשיעור כל החוב בין למקצתו. ולהכי נמי כ\"ר ויחזור וישאול מהמוכר מה שפרע ולא כתב שיחזור וישאול מהמוכר דמי החוב שפרע. וה\"ט משום דאיירי בכאן בלא שומא והכרזה. ומש\"ה ל\"מ אי מיד כשבא המלוה ללוקח לגבות אומר הלוקח אסלקך בדמים דיכול לסלקו אלא אפי' אם כבר גבהו ממנו המלוה כההוא דקנה ב' שדות יכול לסלקו כיון דמיירי להר\"י והרא\"ש בלא שומא ועמ\"ש אחר זה. משא\"כ בשכבר עשו שומא והכרזה להמלוה דבזה אין הלוקח יכול לסלק להמלוה בכל ענין וכמש\"ר בסמוך סט\"ו ו'. וכ\"ש אם כבר גבהו המלוה אחר השומא והכרזה וכמש\"ר בסי' ק\"ב בסכ\"ב ע\"ש. ועד\"ר מה שכתבתי עוד מזה: ואם עשאה אפותיקי כו' כתב מ\"מ פי\"ח דמלוה ודוקא במפורש שא\"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם קנה ב' שדות זו אחר כו' וכשבא כו' פי' קודם שקנה זה הלוקח שדה שנייה טורף ממנו האחת וכשקנה השני בא לטרוף גם השני. ואף שלשון הגמרא משמע לכאורה דקנה שניהם קודם שטרף מ\"מ כ\"ר הכי משום אורחא דמילתא דודאי אם היה יכול לטרוף שניהם כא' היה טרפן כא' א\"נ כ\"כ לרבותא דאע\"פ דכבר גבה הראשונה ולא א\"ל לסלקו בה בכל חוב דינא הכי וא\"ל א\"כ היאך טורף מתחילה הא' הא יכול הלוקח למימר הנחתי לך מקום לגבות אצל הלוה שהרי הקדים רבי' לכתוב דהחוב נגד שני השדות ועמ\"ש סימן קי\"ח. ואפשר לומר עוד אפילו אם כבר גבה שני השדות יכול לסלקו במאתים כיון שלא היה שומא והכרזה וכמ\"ש בסמוך שהרשות ביד הלוקח לסלק המלוה במעות אלא שרבי' מפרש מעשה הנזכר בגמרא שכך היה ע\"ש מיהו זה אינו מוכרע עד\"ר: הדין עמו. כתב ר' ירוחם דוקא שקנה שתיהם לוקח א' אבל בשני לוקחים אין לוקח שני יכול לומר אם תרצה לקבל כו' דיכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את באותו שטרפתי מלוקח האחר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הר\"י וכו' עד שוב אינו יכול לסלקו דאל\"כ אין לדבר סוף. והא דאמרינן שומא הדרא לעולם דוקא ללוה וליורשיו משום לעשות הישר והטוב כדי שתשאר הקרקע ביד בעלים אבל לוקח שנכנס לתוך שיעבודו של מלוה ולקח במעותיו יחזור ויקבל מעותיו מן המוכר וישאר למלוה שיעבודו עכ\"ל אשר\"י ורבי' כתב לעיל סימן ק\"ג שהרמב\"ם חולק ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך שישבע הלוה כו' כתב ב\"י ז\"ל שבועה זו היא תקנת הגאונים כמש\"ר בר\"ס צ\"ט ושם נתבאר וכ\"כ בעה\"ת בשער ג' דגם שבועה זו דהלוה היא בנק\"ח כמו שבועת המלוה דאח\"ז ורבינו סמך אמ\"ש כן שם בסי' צ\"ט ומשה\"נ שינה הלשון דכאן כתב וצריך שישבע הלוה ואחר זה כתב ומשביעין המלוה כו' אלא כלומר וצריך שישבע הלוה כמ\"ש בסי' צ\"ט. וגם זה תדע שמשביעין המלוה וק\"ל. ואע\"פ דגם דין זה דמשביעין למלוה כשבא לטרוף מן הלקוחות כבר כתב רבי' בסי' ע\"א ובכמה מקומות מ\"מ כאן דהוא מקור דין זה כתבו בל' כאילו לא נזכר ממנו דבר בשום מקום א\"נ ה\"ט דשבועת הלוה אינו אלא תקנתא ולא שבועת המשנה. אבל שבועת המלוה הוא שבועת המשנה. וכל שבועת משנה היא בנק\"ח ולכן כתב בפירוש שם בנק\"ח ולא כ\"כ ג\"כ בשבועת הלוה להורות שזו מתקנה וזו מדינא. וכיון ששבועת הלוה מתקנה כתב בעה\"ת שאם אינו לפנינו אין מעכבין פרעון החוב בשבילה: ל\"ש אם הם כו' כ\"כ בעה\"ת בשם תשובת הרי\"ף: "
+                ],
+                [
+                    " ושלא מכרו לאחר דאי מכרו לאחר אין ללוקח ליתן לו כלום כיון דלאו בעל דברים דידיה הוא אלא מי שמכרו לו והך שבועה היא אחר ההכרזה כשבא לאכול פירות דקודם לכן למה נשבע כיון שאין ללוקח הפסד עדיין כ\"כ מ\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " אבל רבינו האי כתב כו' ככ\"ר בשמו ג\"כ לעיל בסי' ע\"ח ס\"ב ובסי' פ\"ד ס\"ג ועי' בהמ\"מ פי\"ד דמלוה שהביא שם ראיות לדברי רבי' האי וסתר שם הראיות וסיים שם אבל בתוך זמנו משום חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו הוא הילכך לקוחות ויתומים שוים בו אבל הרא\"ש כתב דגם בזה יש לחלק דגבי יתומים הטעם משום דאי איתא דפרעיה הוה פקיד להו בעידן דמיית ולטובת לקוחות אפשר דלא חש ע\"ש וע\"ל סי' ק\"ח וע\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " וכאשר יורידו המלוה כו' בפ\"ק דמציעא אמר שמואל ב\"ח גובה את השבח וכתבו הרי\"ף והרא\"ש בין שבחא דאתי מחמת הוצאה בין שבחא דממילא וכ\"כ הרמב\"ם פכ\"א ממלוה ויתבאר בסימן שאחר זה ב\"י. שאם השביח אותם כו' לקמן בסימן קט\"ו יתבאר כל פרטי דינים. וסתם כאן וסמך אמ\"ש במקומו בסי' קט\"ו. וכאן לא בא אלא ללמדנו שלא יאמר המלוה הרי זה הלוקח נחת לשעבודי וארעא דידי אשבח ממילא ולא אנכה (מחצי) [מחובי] אלא דמי שוויו של הקרקע קמ\"ל. ועוד יש חילוקים שם בדין גביות ע\"ש בסימן קט\"ו: כמו שדנין לגבי יתומים ע\"ל סי' ק\"ט ס\"ג ובסימן ק\"ג דשם נתבאר: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם כתב שאם טעו בכל שהוא פכ\"ב דמלוה כ\"כ וע\"ש בהמ\"מ מ\"ש על הרמב\"ם: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתב הר\"ר יונה אם יבא שום אדם כו' כל זה כתב הרא\"ש בפסקיו פרק מי שהיה נשוי: שהשומא והכרזה לתועלת הלוה כו' פי' ול\"ת שלתועלת המלוה היא שאם לא יתנו אחרים כמו ששמוה לא יקחנה באותה שומא: אבל אם הלוקח כו' אין שומעין פי' נהי דקי\"ל אם אית ליה וגיזי ללוקח מצי לסלקו בזוזי וכנזכר לעיל ס\"ו ז' היינו כ\"ז שלא היה כאן שומא והכרזה ואף אם כבר גבה אותו המלוה אבל אם כבר היה שומא ששמוה ב\"ד בסך כך וכך אפי' לא גבה אין הלוקח יכול לסלקו דכיון שהב\"ד הכירו שזה שוויו ודאי דקדקו בשוויו יפה: לתועלתו הוא מכווין כו' והרא\"ש מסיק דמ\"מ מכל החוב יכול לסלקו וכבר כתבתי כל זה ביאור היטב לפני זה ס\"ו ז' בפרישה ודרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כשאחד מוסיף עד כנגד כל דמי החוב כו' אפשר דהטעם הוא דניחא ליה ללוה שלא יהא עליו אלא ב\"ח א' משא\"כ כשלא סלקו בכל החוב דישארו עליו שנים: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יאמר המלוה אקבל כו' אין שומעין ללוקח פי' אפילו לא היה כאן שומא ��הכרזה כלל. וכתב הרא\"ש בפרק מי שהיה נשוי הטעם לפי שיש הפסד ללוה. אבל אם היתומים אומרים כן שומעין להן ומכריזין עליו ומקבלו בשומא דאי אתי זוזי לידם דיתמי מסלקי ליה בדמי שוויו וכתבו רבי' בסימן ק\"ט ואם הב\"ד שמוהו בכדי חצי החוב והמלוה אומר או תן חובי אקחנו לי בכדי חובי ס\"ל לרבי' דג\"כ הדין עם המלוה וכמ\"ש לעיל סי' ע\"ב סט\"ז גבי משכן דאם אינו שוה לשומת הבקיאים החצי שהוא טוען עליו כו' וכ\"כ הרמב\"ן. ובעה\"ת שער ג' חולק כ\"כ ב\"י שמשוה דינין הללו. וכבר הארכתי מזה בדרישה בסימז ק\"ז וק\"ט וכתבתי דאין ענין זה למ\"ש רבי' בסי' ע\"ב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כותבין לו אחלטתא בפרק ג\"פ א\"ר נחמן כל טירפא דלא כתיב בו קרענא לשטרא דמלוה לאו טירפא הוא. וכל שומא דלא כתיב בה קרענא אדרכתא לאו שומא היא כך גירסת הספרים לדעת הרב רבי' אשר ורשב\"ם ובעל העיטור. וס\"ל לרבי' שהאי שומא היינו שטר אחלטתא וכן מסיק המ\"מ פי\"ח ממלוה שכתב אדברי הרמב\"ם שס\"ל שאין עושין שטר מהשומא עד כלות ימי ההכרזה שעושין השטר ההורדה. וכשמורידין ב\"ח בשומתו נקרא שומא עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " השביח לוקח את השדה כו' טורף אותה כמו שהיא עם שבחה מימרא דשמואל בפ\"ק דב\"מ כמ\"ש בדרישה וז\"ל הרא\"ש שם דמשום דלא תנעול דלת בפני לווין אלמוהו רבנן לשיעבודא דב\"ח שלא יפסיד כלל ממה שמכר הלוה קרקע המשועבדת לו וגובה השבח מן הלוקח כמו שהיה גובה אילו היתה השדה ביד הלוה והיה גם הוא עמל בה ומשביחה הלכך אפי' הוצאה לא מהדר ליה ואע\"ג דבלוקח מגזלן מחזיר לו הנגזל ההוצאה הכא תקנה היא לב\"ח כדפרישית עכ\"ל וכתב עוד שם דכל עיקרו דשמואל לא אתי אלא לאשמועינן ששיעבוד המלוה על השבח ולא שיטול את כולו ופעמים נוטל את כולו כגון שכתב למלוה דאקנה ולא כתב ללוקח דאקני עכ\"ל וה\"נ דהאי שבח אשבח הלוקח אלא שאנו מחשבינן כאילו מכרו להמוכר הלוה והלוה חזר ומכרו להלוקח דהו\"ל כמו לוה ולוה ואח\"כ קנה ומכר וכמש\"ר בסמוך מ\"מ כיון דכתב להמלוה דאקני לחוד מיד שקנה הלוה השבח מהלוקח נקנה להמלוה לחוד וכשחזר ומכרו להלוקח נשאר בשיעבודו דהמלוה לחוד וק\"ל ואחריו נמשך רבינו וכתב דכתב ליה דאקני. אבל נראה דתרווייהו לאו בדוקא נקטי וכתבי דהא לעיל סימן קי\"ב כ\"ר בשם הרא\"ש דס\"ל דגם בדאקני אחריות ט\"ס הוא אלא הכא פי' דברי הרא\"ש למלוה כתב סתמא דממילא הוי דאקני וללוקח פירש דלא ישתעבד ליה בדאקני א\"נ כתב להלוקח שאר אחריות ולא כתב לו דאקני דאז הוי כאילו מיעטו בהדיא לענין זה (אם לא [שלא] יהיה להמוכר ב\"ח לגמרי וכמ\"ש ג\"כ סי' קי\"ב) וזהו שדייק רבי' בתחילת דבריו וכתב טורף אותה כמו שהיא עם שבחא דמשמע כל השבחא והיינו בדכתב למלוה דאקני ולא ללוקח וכל' הרא\"ש ועד\"ר. וכן מוכח ל' רבי' כיון דס\"ל דדאקני הוא ט\"ס מדכתב ע\"ז ז\"ל דקי\"ל היכא דכתב ליה דאקני כו' ולא כתב לפני זה דאיירי בדכתב לו אלא ודאי ס\"ל דסתמא הו\"ל כאילו כתב לו דאקני ומזה מוכח דהמגיהין דברי רבי' בר\"ס קי\"ב וכותבין דצ\"ל שם ואין כן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל. טעות הוא בידם ודוק: ומ\"ש או נתייקרה עמ\"ש בר\"ס קט\"ז. דקי\"ל היכא דכתב לו דאקני ולוה כו' באשר\"י כתב ולוה ולוה וגם רבי' רמזו במ\"ש דכתב ליה ור\"ל ליה למלוה ראשון דמיניה איירי. ואח\"כ כתב ולוה ר\"ל לוה עוד אח\"כ משני וכתב לו דאקני ג\"כ. אלא דאכתי קשה דהו\"ל ולוה ומכר לכן צ\"ל דרבינו קיצר כאן וכתב דקיי\"ל בדאקני ולוה וקנה חולקין וסמך אמ\"ש לעיל בסימ�� ק\"ד וקי\"ב בדין דאקני דמשם נתבאר ג\"כ דלא צריכין דאקני אלא א\"כ מכר אח\"כ השדה שקנה וה\"נ בשבח דומה כאילו קנאו המוכר מהלוקח וחזר ומכרו ללוקח וכדמסיק רבי' וכ\"כ הנ\"י ז\"ל והא דאמרינן שגובה הב\"ח השבח משום דכתב ליה דאקני טעמא דמלתא לפי שאנו רואים שבח זה כאילו קנאו מוכר מן הלוקח דהא לאו אדעתא למשקל מיניה השביח וכאילו מכרו ללוקח שהרי לוקח הוציא מעותיו והו\"ל כאילו לוה ולוה ואח\"כ קנה ומכר. אבל אילו היינו רואים אותם כאילו היה ברשות של מוכר ב\"ח היה גובה חציו אפי' לא כתב לו לוה דאקני עכ\"ל. וכבר כתבתי דלהרא\"ש אמרינן גם גבי דאקני אחריות ט\"ס וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וחוזר הלוקח וגובה הקרן ברייתא ס\"פ מי שמת ופ\"ק דמציעא: מנכסי המוכר כו' פי' אם יהיה לו בנ\"ח קרקעות או מטלטלין שלא היו בידו בשעת שגבו ממנו המלוה דאם לא כן היה אומר לו הלוקח הנחתי לך מקום לגבות ממנו: ומ\"ש או ממשועבדים ר\"ל גם כן שמכר הנכסים שקנה אחר שטרף המלוה מהלוקח אלא שזהו קצת דוחק דא\"כ למה המתין הלוקח עד שמכר המוכר שלא גבה אותן מיד שקנאם. ולכך תירץ המ\"מ דאיירי במשועבדים שהיו לו כו' [עב\"ח שהביאו] ועד\"ר: השבח פי' חצי השבח שנטל המלוה אינו גובה אלא מבנ\"ח מפני תיקון עולם כיון דאין קול להשבח לא ידעי הלקוחות להזהר: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם חילק כו' בפכ\"א מהל' מלוה כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " מהיורד לשדה חבירו שלא ברשות כו' עי' בהרי\"ף מ\"ש על סברא זו נוטל כל השדה עם השבח המגיע לו דהיינו החצי כנ\"ל טורף ואינו נותן שום הוצאה ולפעמים טורף כולו וכגון דכתב למלוה לחוד דאקני וכ\"כ מ\"ו ר\"ש ז\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל עשאה אפותיקי שאמר כו' דוקא בשא\"ל בהאי לישנא שהוא אפותיקי מפורש ב\"י: אפי' יש לו מעות אינו יכול לסלקו וכתב המ\"מ בשם הרמב\"ן דאפי' היורשים שהם במקום מורישם אינם יכולים לסלק במעות שהרי הוא כמכירה כיון שלא פדאה האב ולא צוה לפדותו עכ\"ל: אלא יטול כל השדה עם השבח כאן פי' עם כל השבח דכיון דעשאו לו אפותיקי כל מאי דאשבח בדידיה אשבח: "
+                ],
+                [
+                    " ורואין במה שנשאר כו' גם אדלעיל קאי: "
+                ],
+                [
+                    " יטול כולה עם שבחה כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש משום דאמר ארעאי אשבח ומיהו הוצאה שקיל מב\"ח דהוצאה גבי דידיה הוא ואיהו מתהני מינה: ומותר השבח ר\"ל המותר על ההוצאה שהוא השבח שלא נתן לו נוטל מן המוכר שכך כתב ליה בשטר מכירה אנא איקום ואשקוט כו' כדלעיל: והשאר יפסיד דהא איכא פסידא גביה מעיקרא דליכא שבחא כנגדה רי\"ף ורא\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אין ב\"ח נוטל מהם דהואיל דכבר תלשם נחשבים כמטלטלין הנאבדין דאין ב\"ח גובה מהן: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו אם נגמרו כו' וכתב רש\"י והרמב\"ן והרא\"ש אלא שעדיין צריכין לקרקע מעט. אבל אם עומדים לתלוש כתלוש דמי. וכתב ב\"י שרבי' סתם דבריו כדעת הרא\"ש. וא\"כ צ\"ל מש\"ר אלא שתלשם כבר ל\"ד קאמר אלא שעומדים לתלוש וכן פי' הרמב\"ן לדברי הרי\"ף וב\"י הביאו ע\"ש: (וצ\"ע דכאן הרא\"ש ורבי' ס\"ל דהעומד לתלוש ואינו צריך לקרקע כלל כתלוש דמי ולעיל בסימן צ\"ה כתב רבי' בשם הרב רבי' אשר דפסק דכל זמן שמחובר לקרקע אפי' עומד לתלוש לגמרי לאו כתלוש דמי לפי מ\"ש שם דצריך לקרקע מעט אפי' הרמב\"ם מודה שחשוב כמחובר לקרקע): ואינו נותן לו כלום פי' מן ההוצאה אבל חצי שבח נותן לו וכנ\"ל בדין ש��ח: ישארו הפירות ללוקח פי' ואין שייך לומר כאן כמו בשבח הנ\"ל דרואין אם אין מגיע לשיעור שדה אז תלוי ברצון הלוקח. אלא בפירות אמרינן דעכ\"פ ישארו ללוקח. אם לא ששניהן נתרצו לדמים: ונותן לו הוצאת עידור וניכוש ל' הרא\"ש נקט שכ\"כ כאן ואפשר משום דגם עידור ענין ניכוש הוא וכמ\"ש לקמן ר\"ס של\"ה מש\"ה נקט האי לישנא בפירות ע\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " אבל מקבל מתנה כו' אינו גובה כלל מן השבח הטעם דכיון שלא הדר גבי מהנותן דלא כתב ליה אנא איקום ואשקוט כו' לא מפסיד ליה במידי דלא אפסדיה לב\"ח בשלמא לגופא של קרקע א\"ל אמאי זבנת מהיכן אגבה חובי אבל שבשא א\"ל מאי אפסדתיך בפירש\"י: שהשביח השדה בידו פי' ברשותו: וכתב הרי\"ף דוקא שבח הבא כו' דכי היכי דגבי ארעתא מטענת מהיכן אגבה חובי ה\"ה לשבחא דממילא דא\"ל אילו לא לקחת קרקעי כל מה שעלה בה ממילא הייתי גובה ממנה חובי ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הנותן קבל עליו אחריות כו' כ\"כ הרמב\"ם פכ\"א ממלוה וכתב המ\"מ דטעמו פשוט כיון שיש בו אחריות הרי היא כמכר: "
+                ],
+                [
+                    " ורואין אם השבח נגד ההוצאה כו' זה קאי גם אאם אסיק באביהן שיעור ארעא ושבחא דאפ\"ה צריך ליתן להיתומים ההוצאה כשעשאה לו אפותיקי וכמש\"ר אחר זה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם ב\"ח אומר אביכם השביח כו' וכן הדין אם הלוקח אומר אני השבחתי וב\"ח אומר הלוה השביע דיש חילוק בין עשאו אפותיקי ולא עשאו כמו כאן כ\"כ בעה\"ת בשער ג' וא\"ל בשעת הלוקח לפי ענינו ודינו הנ\"ל. ונראה דמקבל מתנה דינו לענין זה כיתומים לגמרי וק\"ל: והם אומרים אנחנו השבחנו כו' כתב ב\"י אבל כו' [עב\"ח שהביאו]: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כותבין לו ב\"ד טירפא אבל אין הב\"ח צריך לכתוב לו הרשאה או שטר הודאה שטרף ממנו כ\"כ הרשב\"א הביאו ב\"י בסימן קי\"א וכ\"כ רבי' בס\"ס זה: "
+                ],
+                [
+                    " והוקרה ושוה אלף וכו' י\"מ דמש\"ה נקט הוקרה דאילו נשבחה השדה אפי' מאליה כבר נתבאר בסימן קט\"ו דאין הב\"ח טורף כל השבח כ\"א החצי משא\"כ בהוקרה ולפ\"ז צ\"ל הא דכ\"ר בר\"ס קט\"ו ז\"ל בין שבחא דממילא כגון שעלה בו אילנות או נתייקרה לאו בחדא מחתא מחתינהו אלא כל חד לפי סברתו דהיינו בעלו בו אילנות אינו נוטל המלוה כ\"א החצי ובנתייקרה נוטל כל השבח. ומאי דכתב אח\"ז ולא שיטול כל השבח לא קאי אשבח דנתייקרה והוא דוחק גם דוחק הוא לומר דמ\"ש דכותבין לו טרפא באלף לא משום דיטול כל האלף אלא כותבין שנטרף ממנו שדה שקנה בה' מאות ובשעת טירפא היה שוה אלף והב\"ד שיגבהו ידעו שלא יתנו כ\"א חצי דמי היוקר לכן נראה דרבי' סתם כאן כמו שסתם לעיל ר\"ס קט\"ו וכתב כשבא המלוה לטורפה טורפה עם שבחא וכו' וכן הוא ל' הגמרא סתם וכמ\"ש שם גם כתבתי שם דמש\"ה סתם ללמדנו דפעמים טורף כל שבחא והיינו כשמיעט הלוקח מדאקני ע\"ש ה\"נ י\"ל הכא דמיירי בדמיעט הלוקח שטרף ממנו מדאקני וכתב והוקרה וה\"ה להשביחה אלא דחדא מינייהו נקט גם משום דכל הוקרה הוא שבח דאתי ממילא ואליבא דרמב\"ם וסייעתו נוטל אותו הב\"ח כולו אפי' יש דאקני גם להלוקח וכמש\"ר בשמו בסי' קט\"ו ודו\"ק. ול\"ד למ\"ש רבי' בסימן ק\"ג בסעיף כ' וכ\"א בשומא דהדרא והוקרה דאיכא מ\"ד שאינו נוטל משום דנראה כריבית דשאני התם דיגבה המלוה מהלוה בחובו. משא\"כ בלוקח הבא לגבות מהמוכר לו דכיון דבתורת קנין בא תחלה לידו לא מחזי כריבית וק\"ל: כותבין לו טירפא באלף דאל\"כ הוי הפסד ��לוקח בטירפא זו וזה המוכר כתב לו בלא פסידא כלל וזהו בכלל עמליהון ושבחיהון הכתוב בשטר מכר דעמליהון הוי שבח שכנגד ההוצאה ושבחיהון הוא מה שהשביח יתר על ההוצאה וה\"ה להוקרה שלא מחמת הוצאה: [וכן] (וכ\"ש) אם לקחה באלף כ\"כ בעה\"ת שער ג': "
+                ],
+                [
+                    " ובא הוא לטרוף מהלקוחות שקנו אחריו פי' ואותן הנכסים כו' כדלעיל בסי' קט\"ו ס\"ב: אפילו לא מכר לו בשטר אלא בעדים בעלמא. הכי מסיק בב\"ב דף מ\"א מאן דזבין ארעא בפרהסיא זבין כי היכי דליפוק עליה קלא. וכתב רשב\"ם דליפוק עליה קלא שיקפצו עליו קונים והלכך אפסדו לקוחות אנפשייהו שאם חקרו יפה היו שומעין מבני אדם שמכר מוכר זה כבר הקרקע באחריות עכ\"ל ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " העושה שדהו אפותיקי סתם כו' בדרישה כתבתי ל' הברייתות והירושלמי ופי' תוס' והרא\"ש ע\"ש. והנה רבינו ס\"ל כוותייהו וסידר ג' דינים זא\"ז כפי' אותן ג' ברייתות שמה שכתב שטפה נהר ה\"ז גובה. הוא ברייתא קמא דתלמודא דידן. ומ\"ש אם מכרו כו' הוא ברייתא דירושלמי דמיירי כשכבר מכרה ומדסתם רבינו וכתב ואם מכרה כו' דמשמע שמכרה סתם וסתם מכר הוא כאילו מכרה לעולם ואפ\"ה כתב דהוה מכירה א\"ל שלא ימצא בנ\"ח. ובירושלמי סיים וכתב ז\"ל הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין. אבל אם לא מכרן לשעה אינן מכורין. ס\"ל כמ\"ש המפרשים והביאם הר\"ן דכתבו דהאי חילוק לא קאי אמאי דמסיק ליה בעושה שדהו אפותיקי אלא ארישא אפלוגתא דר\"י ור\"א קאי דאיירי במוכר נכסי צאן ברזל ואחר כך כ\"ר דאף כשהיא בידו יכול לסלקו כו' וזה למד רבינו מאידך מתני' דהגמרא דילן הנזכר בדרישה וע\"פ פי' רש\"י ותוס' והרא\"ש וכמ\"ש והוכחתי בס\"ד באר היטב בדרישה. וב\"י הניח דברי רבינו בזה בצ\"ע והיינו משום דלא עלה לפניו ז\"ל דיש חילוק בין פירושים הנ\"ל לשיטת שאר המפרשים: שכל זמן שימצא בנ\"ח אינו טורף אותה. נראה דר\"ל דימצא בנ\"ח בשעת גבייה הא אם לא ימצא בשעת גבייה אף אם היה ללוה בנ\"ח בשעה שמכר להאי אפותיקי ואח\"כ מכרן טורף מהאפותיקי דוקא ועד\"ר: ומש\"ר ואף כשהיא בידו שלא מכרה יכול לסלקו בשאר הנכסים פשוט דר\"ל דווקא כדין ב\"ח דהיינו בבינונית ולא בזיבורית (אף דגם זו זיבורית) וכמש\"ר בסימן ק\"ב ובסימן קי\"ט ועד\"ר. ואמ\"ש בברייתא ושטפה נהר פי' הר\"ן שטף כל השדה וגוף זה הקרקע מקולקל שהמים צפים לעולם עליה: ה\"ז גובה משאר כו' שאע\"פ שא\"ל גבה מזה לא לאוקמיה ברשותא אסיק ולאו אדעתא לחוד אוזפיה כ\"כ ר\"ן: ומ\"ש רבינו עשאה אפותיקי מפורש כו' הוא סיפא דברייתא קמייתא דגמרא דילן: מכלל דינים שנזכרו בעשאו אפותיקי סתם למד היפוכם לאפותיקי מפורש וק\"ל: אא\"כ יתן מעות. נראה דל\"ד מעות אלא ה\"ה שאר מטלטלין וכדמוכח מל' התרומות וכמ\"ש בדרישה ונקט מעות ללמדינו שאם יש לו מעות צריך לשלם לו מעות: ואם מכרה כו' פי' אפר מכר ממכר עולם. ודלא כרמב\"ם פי\"ח דמלוה: "
+                ],
+                [
+                    " ומשכונא כו' פי' שמשכן לו שדהו לאכול פירות בנכייתא וא\"ל א' מהלשונות דאפותיקי הנ\"ל: הויא כאפותיקי סתם. פירוש לענין דינים הנזכרים ועמ\"ש בסמוך. והר\"ן כתב דג' מיני אפותיקי הן אפותיקי מפורש ואפותיקי סתם ומשכנתא כו' והוא שבאפותיקי סתם הוה מכור מיד ובמשכנתא לא הוה מכורה כל זמן שיש לו לאכול פירות. ונראה דרבינו מודה בזה ולא איירי כאן אלא מעת שבא לגבותו וק\"ל: ואם פי' כו' אז כו' נראה דקמ\"ל דלא אמרינן דהא דא\"ל לא יהא לך פרעון אלא כו' לאו לעשות אפותיקי מפורש קא\"�� כן אלא לתנאי שאחר שיאכל (פ') [כ\"כ] שנים פירות השדה על תשלום החוב לגמרי יהיה פרוע (שק) [ש\"ח] באכילתו הפירות ותצא בלא כסף קמ\"ל. א\"נ סד\"א דבמשכון אם א\"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו אפילו בדמים לא יוכל לסלקו אלא יהיה לו פרעון משדה זו באכילת פירות בנכייתא קמ\"ל דהוה כשאר אפותיקי מפורש שיכול לסלקו בדמים: "
+                ],
+                [
+                    " ומכרן כו' אבל בירושה גובה כמ\"ש נ\"י ועיין בהוספה: אפילו עשאן כו' כ\"כ בעה\"ת בשער ג' וטעמו משום דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו ולית להו קלא ולכן אפי' כו' [כמו בב\"ח]: ואפי' ידע כו' כ\"כ בעה\"ת וע\"ל סי' קי\"ג: דלא פלוג כו' פי' אא\"כ הקנה אותם לו באגב דאז גובה מהם מדינא אבל מתקנת השוק גם באגב אינה גובה מנהו וכמש\"ר בר\"ס ס' וסי' קי\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " אין בהן דין קדימה פי' אם כבר תפס זה אין מוציאין ממנו ואם באים יחד לגבות חולקין וכמש\"ר בסי' ק\"ד: ועיין בבעה\"ת בשער כ\"ט ובתשו' הרא\"ש כלל ס\"ו סימן י\"א: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " עשה עבדו אפותיקי כו' פי' אפילו בלא שטר רק שההלואה היה בשטר גובה ממנו: דקלא כו' פי' הרא\"ש שהעבד מגיד לכל שעשאו רבו אפותיקי והיה להם ללקוחות ליזהר אבל בלא עשאו אפותיקי אינו יכול לטורפו ודינו כמטלטלי כמ\"ש לעיל בסי' ק\"ד: שהשיחרור מפקיע כו' שלא היה גופו קנוי לרבו שני אלא שיעבוד רש\"י. ומימרא דרבא היא בכמה מקומות הקדש חמץ שיחרור מוציאין מידי שיעבוד ושלשתן כ\"ר כאן אלא שבמקום חמץ כתב ע\"ז או תכריכי המת. דחמץ דקאמר רבא ל\"ד אלא חדא מאיסור הנאה נקט וכ\"כ נ\"י שם: וכאילו הזיקו אחר דמי פי' לאפוקי מהראב\"ד כו' [עב\"ח שהביאו] וכן דעת הרמב\"ן והרמב\"ם: ע\"כ כתב הרמב\"ם כו' עיין הטעם בב\"י וכעין זה כ\"ר לעיל ס\"ס ס\"ו גבי מחילת ש\"ח: שמא יאמר לו עבדי כו' ויוציא לעז על בניו: "
+                ],
+                [
+                    " אבל משביעין כו' חוץ כו' הכל מל' רבי' האי אבל לא תליא בסברת רבי' האי. אלא ה\"ה להרמב\"ם ורבי' מיהו יש צד רבותא לר' האי ללמדנו דאפילו בקדושת הגוף שהיא חמורה חיישינן שמא יבא לטרוף ההקדש שלא כדין ומשביעין את המלוה שבא לגבות ממנו וכ\"ש לרבינו דאין גובין אלא מקדושת דמים שהיא קלה דחיישינן שוקל בקדושה לטרוף ממנו שלא כדין: חוץ מש\"מ שאין משביעין אותו דחזקה כו' לכאורה משמע דקאי אש\"מ המקדיש שהוא הלוה וקאמר שאין משביעין אותו משא\"כ ברישא דאינו שכ\"מ דמשביעין גם הלוה דלמא קנוניא עשו על ההקדש להפקיע כמש\"ר בסימן קי\"ד דקודם שטורפין מנכסים משועבדים משביעין הלוה והמלוה ע\"ש אלא שק' הא מלפני זה לא קאמר שמשביעין להמקדיש אלא להמלוה הבא ליפרע ממנו ל\"נ דה\"ק כיון דחזקה שאין אדם עושה קנוניא בשעת מיתה ודאי קושטא קאמר שח\"ל לכן אין משביעין ל\"מ להלוה אנא אפילו להמלוה הבא לגבות מנכסיו שהקדיש ונראה דאעפ\"י שבסימן קי\"ז כ\"ר דהמלוה כולל בשבועתו שלא מכרו לאחר ולא מחלו ודאי בזה שבא ליפרע מן ההקדש א\"צ לישבע גם זה דדוקא היכא שנשבע עיקר השבועה שלא נפרע כולל זה אגבו דכן משמע לשון כולל דכ\"ר וק\"ל: והרמב\"ם כתב הקדיש נכסיו כו' וכשפודין הקרקע כו' בדרישה הארכתי בביאור דברי המ\"מ והכ\"מ שפי' לדברי הרמב\"ם ומ\"ש דעפ\"ז יתבאר לך שעיקר הגירסא הוא וכשפודין הקרקע אומרים כו' ברי\"ש. ור\"ל מכריזין ואומרים וכמבואר ברמב\"ם פ\"ז דעירכין שהוא מקום דין הקדש שהאריך שם וכתב בהדיא דין הכרזה והאמירה ע\"ש. ובפי\"ח דמלוה שהביא רבי' כאן קיצר בלשונו וכתב ואומרים (והכא) [והכי] הוא וכמ\"ש. וכן בכל ספרי הרמב\"ם והטור שהביא דבריו שראיתי כתוב בהן ואומרים ברי\"ש ויש גורסין ואומדים בדלי\"ת ומפרשין דאומדים דלפעמים תמות האשה תחלה או יתעשר הלוה וישלם במעות לבעל חוב ולא יבאו לגבות מהאי שדה לעולם. וע\"ד שאמרו מוכרין הכתובה בטובת הנאה. וז\"א דהרי המשנה והרמב\"ם איירי שכבר גירש האשה ובאה לגבות כתובתה וגם בב\"ח הבא לגבות חובו כמשמעות הל' דקאמר והיה עליו כתובת אשה וב\"ח. וכן פרש\"י בהדיא וז\"ל שקדמה גירושין להקדש: וכשפודין כו' פי' כשבא אחד לפדותו מודעינן ליה שיש ב\"ח על קרקע זו ולצריך לפרוע ב\"ח לפיכך כשתפדה כו' כצ\"ל וכן הוא במיימוני: הא למה זה דומה כו' ג\"ז לשון הרמב\"ם בהל' ערכין פ\"ז ור\"ל כמו שמצינו בב' לקוחות שקנה זה מזה והב\"ח כתב לראשון דין ודברים כו' שאינו יכול לגבות ממנו ואפ\"ה גובה מן השני כדלקמן ס\"ס שאחר זה ה\"נ אעפ\"י שאינו יכול לגבות מההקדש יכול לגבות מהפודה מן ההקדש ולא שייך כאן לומר שההקדש יחזיר לגבות ממנו ויעשו פשרה כמו לקמן משום דכאן מתחלה מוקדש אדעתא דהכי שיגבה ממנו הב\"ח כשלא יהיה לו מקום זולתו וג\"כ הודיעו להפודה שיצטרך לשלם החוב שהרי הכריזו כן ואדעתא דהכי קנהו ולא נתן בעדם להקדש אלא דבר מועט ומשה\"נ משיג רבינו בדין ב' לקוחות בס\"ס שאחר זה אהרמב\"ם ולא השיג כאן משום דכאן מתחלה מוקדש אדעתא דהכי וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וקנו מידו הא לא\"ה פשיטא דלא מהני ל' דין ודברים אין לי בנכסייך וכיוצא בלשונות אלו בדבר שכבר נשתעבד לו וכמ\"ש הגמרא בפרישה לעיל ר\"ס ל\"ז ועד\"ר: אין לו על הראשון כו' מפני שיכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות הימנו ואת אפסדת אנפשך. וכיוצא בזה כ\"ר סימן קי\"א ס\"ב דאף אם גם הראשון מתרצה לב\"ח ליתן לו שדהו והוא רוצה לחזור לטרוף מהשני יכול השני לומר כיון דאין להב\"ח עליך כלום מן הדין לאו כל כמינך לעשות קנוניא עם (הכתב) [הב\"ח] עלי וק\"ל: לפי שלא היה לו על הראשון כלום נראה דל\"ד קאמר דאף אם חובו של המלוה נגד שני השדות דיש למלוה שיעבוד גם המשועבד ע\"ז שקנה הראשון וכתב להראשון דין ודברים כו' מ\"מ גובה מהשני דלא אפסיד השני בזה דסילק המלוה נפשו מהראשון אלא משום אינך בבא כתב האי לישנא: "
+                ],
+                [
+                    " ואם היה חובו כו' דינים הללו נתפרשו ממ\"ש פרק מי שהיה נשוי [וכן] ב\"ח ושני לקוחות וכמ\"ש בדרישה ועיין בא\"ע סי' צ\"א מ\"ש עוד מזה. שהרי קנה אחריו פי' ונהי נמי שהיה שיעבודו של המלוה מ\"מ ס\"ל שיאמר השתא נתרווחו לו במאי שסילק המלוה שיעבודו מעליו בכתבו לו דין ודברים כו': ומלוה טורף אותם מלוקח ראשון. ואין לוקח ראשון יכול לומר הרי אני מחזיר ללוקח שני שדהו דא\"ל לכי תהדר כיון דלית ליה תועלת בחזרתו. אבל לקמן ס\"ס זה לא שייך לומר לכי תהדר שודאי יחזירו להמוכר כדי שהמוכר יחזיר מעותיו וע\"ל סימן קי\"ט סוף ס\"ד מ\"ש עוד מזה גם בסי' קמ\"ח: שהרי כתב לו דין ודברים אין לי עמך כלומר על שדה זו ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " שאינה שלו פי' שהלוה גזלה וטרפה הנגזל מיד הלוקח וא\"צ הנגזל להחזיר ללוקח הדמים וכמש\"ר בר\"ס שע\"א: אפותיקי לב\"ח אחר דאם לא היה אפותיקי לא היה ב\"ח יכול לטרוף אותו ממנו שיאמר לו הנחתי לך מקום: לב\"ח אחר מוקדם צ\"ע למנ\"מ כתב שהוא מוקדם והלא אף אם הוא מאוחר נמי דינא הכי שהב\"ח השני טורפה מהראשון שהרי היא אפותיקי ואין הב\"ח שאינו אפותיקי יכול לומר אני מוקדם ואין באפות��קי שלך כלום כיון שהיתה משועבדת לי קודם הלוואתך שהרי בעל אפותיקי יאמר לו כיון שהיה בידך לגבות גם מהשני ואפי' לא עשאה אפותיקי השתא דשניהם מכורין דין המוקדם לגבות מהאחרונה אפי' היא זיבורית ושלפניה בינונית וכמש\"ר בסימן קי\"ט נמצא הוא דאפסיד אנפשיה במאי דכתב ליה דין ודברים כו' ובעל אפותיקי מפורש פשיטא דגובה ממנה אפי' כבר מכרה הלוה ויש בידו עוד בנ\"ח וכמבואר בר\"ס קי\"ז כ\"ש במקום לוה מוקדם דאין לו אלא שיעבוד עליה והניח להמוקדם נכסים אחרים לגבות ממנו וכמו שאילו מכר הלוה שדה זו היה צריך לגבות מהאחרים ה\"ה בעשאו אפותיקי. ולכאורה היה נראה לפרש דר\"ל דמוקדם ללוקח ראשון אבל א\"א לומר כן שהרי כתב בסמוך וכתב האחרון כו' פי' המלוה האחרון ממילא מ\"ש מוקדם ר\"ל שהוא מוקדם לבעל חוב דבר והפוכו למ\"ש ב\"ח האחרון ודוחק למחוק כל הספרים לומר ט\"ס האי תיבת האחרון וצ\"ל האחר וגם בש\"ע כתב ל' זה האחרון ובדברי הראב\"ד שהביא בעה\"ת בשער ד' ומשם העתיק רבי' דין זה ולא כתב שם תיבת מוקדם ונראה דאה\"נ לאו שהוא מוקדם ממש קאמר אלא אף אם הוא מאוחר קרא מוקדם לב\"ח האחר שהרי אותו ב\"ח האחר אינו יכול לגבות משום קרקע שהרי יאמר לו לוקח ראשון הנחתי לך מקום לגבות. ומהשני אינו גובה שהרי כתב לו דין ודברים כו' ואין לו תקנה אא\"כ יניח לגבות לזה שנעשה לו אפותיקי שיגבה מאפותיקי שלו בראשונה ואח\"כ יגבה אותו לוקח ראשון מהשני ואח\"כ יחזיר עליו המלוה ויגבה באחרונה ושפיר שייך לומר מוקדם ואחרון וק\"ל. א\"נ מוקדם ר\"ל מוקדם לב\"ח וכ\"כ לרבותא שאפילו אם כתב לב\"ח שני ג\"כ אפותיקי על שדה הראשון אפי' הכי שייך שפיר פשרה וכגון שהאחד מוקדם וטורף מלוקח ראשון: "
+                ],
+                [
+                    " ולא נהירא דכיון כו' גם הראב\"ד ומ\"מ תמהו עליו פי\"ט דמלוה בהאי קושיא ועוד קושיא אחרת דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו והעלה המ\"מ שאפשר לדעת הרמב\"ם כשביאר דבריו ואמר כל זמן שתהיה בידך עכ\"ל. והכ\"מ כתב ישוב קושיות הללו בפ\"ז דערכין עיין שם. וכתבתי דבריו וביארתים בס\"ד בס\"ס קי\"ז בדרישה ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ראובן שמכר כל שדותיו. ופי' רש\"י עידית בינונית וזיבורית ונראה דפי' כן משום דמסיק ואמר דלא אמרן אלא דזבין בינונית אבל זבין עידית וזיבורית כו' ש\"מ דמיירי בדקנה מראובן שלשה מיני שדות. ועד\"ר: בשטר אחד כו' דווקא בהקנאה אחת הוא דלא מחלקינן ולעולם רצה מזה גובה רצה מזה גובה אבל קנאם זא\"ז דהיינו בשני שטרות אז יש חילוק כדמסיק: היא בינונית פי' דין ב\"ח שגובה מבינונית: ובא ב\"ח פי' ב\"ח של ראובן: מבינונית שביד לוי כו' משום דשיעבודו בידו ואין לוי יכול לטעון שמעון מכר לי כל זכות שהיה בידו ושמעון היה ודאי מגבה לך מהזיבורית בטענת דאי שקלת שקלת. ואי לא מהדרינא שטרא דזיבורית לראובן דהא התוס' בפ' שני דייני גזירות והרא\"ש ורבינו ס\"ל דאפילו לגרוע כחו יכול לטעון כן (ולאפוקי מרש\"י ותוס' דפ\"ק דב\"ק דלא ס\"ל כן) ואפי' אי לא טען אנן טענינן ליה. וכמש\"ר בסמוך ס\"ה. וא\"כ אף אני אדחה אותך לזיבורית אצל שמעון דכל כה\"ג כולי האי לא אמרינן דכיון דלאו בידו של לוי למיהדר זיבורית אלא ביד שמעון קרינן בזה לכי תהדר שמעון וגובה שיעבודו (אלא) במקום שמצאו. והיותר נראה דגם דין זה מיירי במת ראובן הלוה בשעת גבייה דא\"א להדרו. וכמש\"ר בסמוך ס\"ה ורבינו כתבו שם ע\"פ סדר הגמרא דכתבו שם בהדיא בפ\"ק דב\"ק דף ח' והוא מוזכר שם קודם דין זה. וכן צ\"ל בדין מכרן לא' בזו אחר זו כו' שכ\"ר בס\"ס זה דמיירי בשכבר מת ראובן בשעת הגבייה וכמ\"ש שם. וכן פירשוה שם הנ\"י בהדיא. ואע\"ג דאילו לקח לוי לבינונית זו [מראובן] והניח אצלו זיבורית לא היה יכול ב\"ח דראובן לטרוף מידו הבינונית שאני התם דראובן ב\"ח הוא ואמור רבנן מפני תיקון העולם כל זמן שיש אצלו ב\"ח כדי חובו אפי' זיבורית לא יטרוף לקוחות. אבל כאן שמעון לאו בעל חוב הוא ואף עליו מכח טרפא הוא בא. רש\"י: רצה גובה משמעון. ולא מצי לדחותו אצל לוי לגבות שיעבודו דמצי א\"ל שיעבודו גבך היה ואתה הרחקתו ומכרתו ללוי איני רוצה לטרוח וללכת אחרי לוי רש\"י ואשר\"י. אלא אפי' לא נשאר בידו אלא עידית דקדק לומר אלא עידית כו' [כמו בב\"ח] ועד\"ר: אינו יכול לגבות כו' דא\"ל להכי דייקי וזבני עידית וזיבורית ארעא דלא חזיא לך: אינו יכול לגבות מלוי שהרי הניח בינונית אחריתי ביד שמעון. והברירה היה ביד שמעון ליתן לו מאיזה בינונית שירצה כמש\"ר סי' ק\"ב. ומה מכר ראשון לשני כל זכות שהיה בידו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וקנה זיבורית באחרונה כו' אבל קנה עידית באחרונה ומכר ללוי הבינונית שקנה קודם העידית רצה גובה מעידית שביד שמעון שהיתה בנ\"ח באחרונה ושמעון הרחיק שיעבודו רצה גובה בינונית מיד לוי כיון דשיעבודו על בינונית דהא אם נשארה ביד שמעון מסתמא היה מגביהו מהבינונית והיה אומר לא ניחא לי בתקנת חכמים כו'. ואם קנה שמעון בינונית באחרונה ומכרה ללוי פשיטא דאם רצה גובה מלוי כיון שהיה שיעבודו גם היתה בנ\"ח באחרונה. ואם רוצה גובה מעידית שביד שמעון כיון שהרחיק שיעבודו ואע\"ג דאיכא תרתי לטיבותא לשמעון חדא דשיעבוד הב\"ח מבינונית. והשני דבינונית הללו בנ\"ח מ\"מ אין נראה לחלק. ומש\"ה דייק רבינו וכתב דווקא דאם קנה זיבורית באחרונה אינו גובה מלוי הא אינך הצדדין רצה מזה גובה רצה מזה גובה: מלוי דכשם כצ\"ל והוא ל' התוס' ומטעם מה מכר ראשון לשני כל זכות שהיה בידו: "
+                ],
+                [
+                    " לוה שהתנה כו' פי' שהסכים לוה והוא מבעה\"ת ועיין בדרישה: מידי דהוה אניזק אבל מהא דקי\"ל אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב\"ח ואפילו הן זיבורית אע\"ג דשיעבודו דב\"ח מבינונית אין ראיה דשאני התם דמדאורייתא אין לב\"ח אלא זיבורית אלא תק\"ח היא דלגבות מבינונית מפני נעילת דלת ולהכי כי ליכא בנ\"ח אלא זיבורית אוקמיה אדינא משא\"כ זה שהתנה לגבות מעידית אבל מניזק מייתי שפיר ראיה דשיעבודא מדאורייתא מעידית כדכתיב מיטב שדהו ישלם ואפ\"ה אם מכרה אין לו אלא זיבורית: "
+                ],
+                [
+                    " כולם נכנסו כו' ודווקא בכה\"ג אבל בכולם עידית או זיבורית גובין מכולם לפי חשבון ועד\"ר: וגובה ניזק בעידית ז\"ל התוס' וא\"ת והא ניזקין מלוה על פה נינהו ומלוה ע\"פ אינו גובה ממשעבדי וי\"ל שמשעמד בדין כמלוה בשטר דמי א\"נ מלוה הכתובה בתורה כמלוה הכתובה בשטר דמי וכ\"כ התוס' בקידושין דף י\"ג וז\"ל פירוש כגון קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא היינו יודעים ענייני נתינות הללו אם לא שחייבה התורה בפירוש אבל מלוה כגון שלוה לו מעות בלא שטר אע\"ג דכתיב האיש אשר אתה נושה בו כו' לא חשיב כתובה בתורה כיון שאין צריך לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שלוה צריך לשלם עכ\"ל. והמ\"מ תירץ שהנזקין יש להן יותר קול ממלוה והלקוחות אפסדו אנפשייהו. והנ\"י תירץ דמשכחת לה דכתב ליה הניזק שטרא או קנה ליה בקנין: ואם טוען כל לוקח ולוקח לזה שבא ליט��ף ממנו עד\"ר שם כתבתי ל' הגמרא ומה שק' לכאורה על רבינו ממ\"ש בשם הרמב\"ן ור\"י גם שם כתבתי דלר\"י ל\"ד בסוף היום קאמר אלא ה\"ה אם נכתב בשלשתן סתם שקנו בחודש ניסן זמן שלשתן אינו חל אלא עד סוף החודש וע\"ש היטב. ובדפוס ב\"י נרמז דין זה במאי דהתחיל ביום א' וסיים בסוף הזמן ללמדנו דהכל תלוי בגילוי ובירור הענין יהיה או יום או חודש או שנה לעולם אין הקנין חל עד סוף הזמן המפורש בשטר וק\"ל ועד\"ר: אני לקחתי תחילה כו' הך דינא שייכא גם אם היו לשלשתן עידית או לשלשתן זיבורית או ב\"ח אחד הבא לגבות מג' עם החשבון כנ\"ל שכל א' טען אני קניתי ראשון וכן כתב בבעה\"ת אהך מעשה עיין שם שער ד' ח\"ח ונא כתבו רבינו בסגנון זה אלא משום דדברי ר\"י ורמב\"ן נלמדו מברייתא דב\"ק דקתני מכרה לא' או לג' כא' כולם נכנסו תחת הבעלים כמ\"ש בדרישה גם משום שיש צד רבותא לר\"י בסיגנון זה דכל א' גובה כדינו אפילו אם א' מהם הוא חוב גדול גובה הכל מאחד מהן. משא\"כ כשהן שווין דאו נפרעין מכולם בשוה. גם יש בו צד רבותא להרמב\"ן דקמ\"ל דבעל העידית יכול למדחי הניזק לגבות אפילו מהזיבורית וה\"ה לב\"ח מדינו בבינונית עד שיביא ראיה מי קנה באחרונה והראיה תהיה ע\"י עדי מסירת השטרות לידו או אי החזיק או נתן מעות ראשונה ואם שטרי אקנייתא הן יעידו למי קנה ראשונה ומיירי שנכסי לאחד מהם או שניהם יחד מספיקין לשלשתן דאל\"כ אלא שנכסי שלשתן יצטרפו לפירעון ג' חובות הללו שעל המוכר א\"כ יכתבו הרשאה לא' מהן והוא יגבה משלשתן וק\"ל: אם אין בהם דין קדימה פי' לשלשה החובות דניזק וב\"ח וכתובת אשה: שזמנן ביום א' כצ\"ל: וכתב להם דאקנה דבלא דאקנה לא היו טורפים לקוחות כמ\"ש בסימן ק\"ד וקי\"ב ע\"ש: כולם גובין מן האחרון מסקנא דגמרא שם: ובאין לגבות כא' פר ולא הספיק אחד מהן לשלשתן: זיבורית והמאוחר ממנו גובה משלפניו והמאוחר כו' כצ\"ל. שכך הוא הדין שמי שקדם שיעבודו צריך לגבות תחלה. וה\"ט דכמו שבאם אין כאן לגבות אלא כדי חובו היה דינו שגובה תחלה ה\"נ אמרי' לגרוע כחו שהוא מוקדם בגבייה וכל מוקדם גובה מן האחרון כדמסיק וק\"ל: ואם הניוק יפייס ה\"ה ב\"ח יכול לפמס: כולהו ממשעבדי כו' ר\"ל כל הנכסים של מוכר אפי' שיעבד עידית: מכרן לא' בזא\"ז אבל אם מכרן לאחד בבת אחת בשטר א' זהו פשיטא דלוקח זה נכנס תחת הבעל לשלם לכל א' כדינו וכן הוא פשוט בגמרא עד\"ר: לקח זיבורית באחרונה כולן גובין כו' זהו פשוט ומשום סיפא נקטו דקמ\"ל דאם לא הספיק גובין משלפניה פי' ואפי' האי לפניה הוא עידית ולא יכול לדחות אצל בינונית שלפני פניה בטענת אי אפשי בתק\"ח דהואיל דאמר לב\"ח בתחלה אי אפשי בתק\"ח ואגביאך מן הזיבורית ודחה לב\"ח מדינו תו לא יכול לומר אי אפשי (וכן מוכרח אתה לפרש בסמוך הא דמסיק רבי' וכתב ז\"ל ל\"ש אם מת המוכר או קיים דקשה אם הוא קיים למה גובין משלפניה אפי' היא עידית ואמאי לא יאמר לו הלוקח אי תקבל ממני זיבורית טוב ואי לא מהדרינא זיבורית להמוכר. צ\"ל דלא כתב האי ל\"ש אם הוא קיים אלא אמ\"ש ראשונה דכולן גובין מהזיבורית וקמ\"ל דבזה אין חילוק שדינא הכי אפי' אם הוא מת ובזה מחלק נמי והולך וכתב דאם קנה עידית באחרונה אינן גובין ממנו אם הוא חי וק\"ל. ולפ\"ז המשך ל' רבינו כך הוא לקח זיבורית באחרונה כולן גובין ממנו ומש\"ה לא הספיק גובין משלפניה מיהו לאשה בכתובתה דלא דחה תחלה מדינא מצי מדחי דתרי גופי מצי מדחי בכה\"ג וכמ\"ש בסמוך וק\"ל. שאנו רואים כאילו החזיר עד\"ר: כאילו החזיר להמוכר שטר של זיבורית כו' וה\"ה אם לא חזר ��מסר לו השטר קנין אלא הקנה להמוכר לו השדה בחזקה. וה\"ה אם לא קנה השדה מתחילה בשטר אלא בכסף או בחזקה רואין כאילו חזר ומכר לו הקרקע בחזקה אלא שרבינו חדא מן הקנינים נקט תדע שהרי מסיק דאפי' שדה אחרת או מטלטלין יכול להחזיר להמוכר והיינו בקנין דכל א' כדינו. ושאפי' לא עשה הקנין אנו רואין כאילו נעשה בכתיבה ומסירה אבל בחזרת השטר לחוד לא ביטל הקנין אלא צריך למסור לו השטר ולכתוב לו גם כן שטר מכירה ע\"ז השטר וכמש\"ר בסי' ס\"ו סעיף י\"ג ושם נתבאר דדוקא בשטר קנין דהיינו שכתב בו שדי מכירה לך אותו שטר יכול למוכרו בכתיבה ומסירה אבל אם השטר אינו אלא לראייה שקנה השדה בא' מן ההקנאות אותו שטר אינו יכול למוכרו ע\"ש. וצ\"ל דלא נחית כאן לחלק בוה וסמך אמ\"ש לעיל במקומו בסי' ס\"ו וק\"ל: ואפי' אם יתננה לו במתנה ר\"ל אפילו אין למוכר ראשון מעות שיכול לקנותו מידו והו\"א דלא מצי למימר אהדרינא שטרא למריה דהא אין יכול לקנותו ובודאי במתנה אין דרך למהדרי' קמ\"ל. אבל באמת א\"צ ליתן במתנה כמו שמסיק דכל מה שאדם יכול לעשות כו' אלא שצ\"ע לפי מ\"ש בסימן קי\"ז וקי\"ח וגם בסימן זה דלא אמרינן אהדר שטרא למריה אלא היכא דיש לו בו ריוח ממון אבל היכא דאין לו ריוח בחזרה <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> אמרינן לכי תהדר א\"כ ה\"נ במתנה לא יהיה למהדר ריוח בהחזרה וכ\"ת כל מתנה כמכר הוא דיעשה או עשה לו הנאה בפעם אחרת א\"כ גם בסימן קי\"ז ס\"ב איך כ\"ר דמלוה טורף אותו מלוקח ראשון הא מצי לוקח ראשון למימר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא ללוקח שני דאף דלא יתן לו מעותיו מ\"מ יעשה לו הנאה אחרת עבור זה וצ\"ל דשאני הכא כיון דאין הלוקח בא לדחותו לגמרי אלא ליתן על כל פנים זיבורית בעד חובו מש\"ה יכול לומר אהדר כו' וק\"ל: או אפי' מטלטלין אינן יכולין לגבות מהלקוחות לפי מ\"ש בסי' ק\"ז ובסי' קי\"ד במקום שיכולין היורשים או הלוקח לסלק המלוה במעות יכולין ג\"כ לסלקו במטלטלין ק\"ק למה צריך כאן לומר שיחזיר הלוקח מטלטלין להמוכר הלוה כדי לסלק בו להמלוה ולא יסלקנו בהן הלוקח עצמו. ודוחק לומר דמיירי כאן שכבר בא ליד המלוה בשומא והכרזה ובכה\"ג אין הלוקח יכול לסלק למלוה כמ\"ש בסימן קי\"ד דהא כאן איירי במלוה הבא לגבות ולא בשכבר גבה בשומא והכרזה וי\"ל דלא נחית כאן לראיה וכבר כתבתי בסימן קי\"ד בדרישה דפליגי (במוכר אמי אבא) (רמי בר חמא ורבא] אי לוקח יכול לסלק להמלוה אפי' במעות וכאן בפלוגתא לא קמיירי ולא בא אלא ללמדנו דהלוקח יכול לסלק להמלוה מכל וכל לומר לו לך אצל הלוה וממנו תגבה זיבורית או מטלטלין א\"נ מיירי כאן שמחזיר להמוכר הלוה שטר חוב על אחרים דיש פלוגתא בזה בסימן ק\"א אי הלוה יכול להגבות למלוה של בע\"כ ובלוקח נראה דכ\"ע מודים דאינו יכול לסלק מהן המלוה אבל כשמחזירין המלוה (והמלוה) [והלוה] אין לו בזה לשלם זולתו יכול לסלקו בו לכ\"ע וק\"ל. ונראה דדוקא כאן שקנה זיבורית מהלוה ויש לו טענה הואיל ואי לא קניתי הזיבורית היה שיעבודך עליה השתא נמי תקח ממנו אותם זיבורית או אחזיר ללוה מטלטלי שלי או זיבורית שלי במקום זיבורית שקניתי ממנו ויסלק בהן אותך מחובך. אבל זה פשוט דאין זה שייך במלוה מלוה שלו שבא לגבות ממנו ויש בינונית וזיבורית שאמר לו קבל מידי זיבורית או אחזיר הבינונית לאדם שקניתי ממנו דלאו כל כמיניה לאפוקי שיעבודא שלו וק\"ל: דכל מה שאדם יכול לעשות רואין כו' מה שאדם יכול לעשות שיהיה לו תועלת ריוח בדבר כהך דהכא וכהך דלעיל ס\"ס קי\"ח ודלקמן סימן קמ\"ח. אבל כה\"ג דלעיל סימן קי\"ח ס\"ב לית ליה תועלת כלל במה שיחזירו ללוקח שני: אנן טענינן משום פתח פיך לאלם: דיתמי לא פרעי פי' כיון שלא הניח להם מידי ומטלטלי שיתן זה להם לא משתעבד ליה: ממה שקנו כו' דחזרה זו כאילו קנו דמי: אם לקח זיבורית כו' משום סיפא נקטו: יקחו כולן כדינן אף אם קנה בינונית ראשונה ואח\"כ זיבורית ואינו יכול לדחות הב\"ח לזיבורית בטענת תק\"ה שהיא היתה בנ\"ח בשעה שקנה הבינונית דכיון דדחה לב\"ח כבר מעידית שהיתה בנ\"ח באחרונה בטענת אי אפשי בתק\"ח תו לא יכול לדחותו מהבינונית שהם דינו דתרתי לא אמרינן גבי חד אלא בתרתי וכמ\"ש בסמוך: שיאמר לא ניחא ליה דהא חכמים לא תקנוה אלא לטובת הלקוחות: ניזקין וב\"ח בבינונית מטעם דאפשי בתקנת חכמים וכתובת אשה בזיבורית מטעם אי אפשי דלתרי גופות אמרינן לזה ניחא ולזה לא ניחא וכנ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מכרן לא' בזו כו' דינים הללו עד סוף הסימן ג\"כ הן שם ע\"ב בגמרא ופירש\"י ונמ\"י דקאי אדין שלפניו דמיירי במת ראובן המוכר לשמעון כל נכסיו ומכר לו עידית באחרונה וקאמר שם דאם חזר שמעון ומכר ללוי הבינונית וזיבורית זהו פשיטא דגובין כולם מהעידית שנשאר ביד שמעון מטעם שמסיק רבינו אבל אם מכרה ללוי [עידית] יש שם פלוגתא דאביי ורבא והילכתא כדפסק רבא שם דאמר כדמסיק רבינו כאן דכולן גובין כדינן כו' וה\"ט דמיירי כשמת המוכר וגם יש לשני הזכות שהיה לראשון ואילו היו עדיין כולם ביד הראשון לא היו מגבין כולם מהעידית אלא לכל חד כדינו גם השני אינו מגבה לכולם מהעידית אלא להניזק דלוקח ראשון היה צריך להגבות מהעידית כיון דמת המוכר שלו לא היה מצי הלוקח למדחייהו אבל זיבורית בטענת דאי שקלת כו' ולוקח ראשון מגבה לב\"ח בינונית אף אם קנהו קודם הזיבורית דכיון דהדחהו מעידית שקנה באחרונה בלא ניחא ליה בתקנת חכמים תו למ\"ל ניחא לי בחד גופא וכמ\"ש ולאשה מגבה בזיבורית דיכול לומר תחלה לא ניחא לי בתקנת חכמים ליתן לה מעידית שקניתי באחרונה וגם לא מבינונית אם קנהו ביני ביני אחר הזיבורית וק\"ל. ודע דבלאו האי טעמא הנ\"ל דיכול לומר תחלה לא ניחא לי בתקנת חכמים ליתן מעידית שקניתי באחרונה דמה מכר ראשון לשני כו' אילו רוצין ב\"ח ואשה לגבות מלוקח ראשון אינו יכול לדחותן אצל העידית שביד לוקח שני שהיתה בני חורין באחרונה דהא יכול למימר ליה אתה הרחקת שיעבודי וכמ\"ש בריש סימן זה בשם הרא\"ש ולא קאמר האי טעמא אלא ללמדך שאף אם רצו לגבות מלוקח שני לוקח שני יכול להדחותן מטעם מה מכר ראשון וצריכין לגבות דוקא מהראשון. ומש\"ר ברישא דכולן גובין מהעידית כן הוא בגמרא וצ\"ל דל\"ד דקאמר כמו שהוכחתי לעיל בדרישה ר\"ס זה אלא רצה מזה גובה קאמר שאם ירצה הב\"ח יכול לומר ללוי סוף סוף עיקר השיעבוד דשייך לב\"ח איתא גבך ואת לא עדיפת מגברא דאתית מיניה ואילו היו שלשתן ביד שמעון ודאי היה נותן לי הבינונית ולא העידית נמצא שאתה לקחת שיעבודי וכמ\"ש בדרישה בר\"ס בשם התוספות דכתובות וכן דעת רבינו. והא דכתב סתם גובין מעידית משום דמסתמא ניחא ליה לגבות מהעידית וכמ\"ש בדרישה ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הלוה מעות מחבירו כו' כל דינים הללו מקורם ממשנה וגמרא דפרק הזורק וכתבתי לשונם בדרישה בביאור היטיב ומשם יתבאר לך דכל שאומר סתם זרוק לי דלא נפטר הלוה בכך מסתמא לזרוק ולשמור קא מכוין וכמש\"ר עיין שם ודו\"ק וע\"ל ר\"ס קכ\"א: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומש\"ר זרוק לי חובי בתורת גיטין כתב המ\"מ פ\"א דמלוה ז\"ל פירש הרשב\"א דבלשון הזה ממש קאמר ליה והיינו חידושו דאי מפרשו דא\"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין שיהא דינך כדין זורק גיטין פשיטא ומאי קמ\"ל: שאם זרקו לתוך ד' אמותיו כו' והיינו בסימטא או בצידי ר\"ה במקום דתקנו רבנן דליקנו ד' אמות כו' וכדלקמן סימן רס\"ח וכ\"כ התוספות: אם יכול המלוה לשמרו היינו דוקא כשא\"ל זרוק בתורת גיטין אבל א\"ל זרוק והפטר אפי' אין המלוה יכול לשמרו נמי פטור כן נראה מלשון רבינו שכתב לעיל גבי זרקו והפטר אפי' רחוק למלוה סתם משמע אפי' שאינו יכול לשמרו וכן מוכח מל' התוס' והרמב\"ם ועד\"ר: ואם שניהם יכולים כו' אבל שניהם אינם יכולים לשמרו כלל לא יצא מרשותו דלוה וחייב ועד\"ר: לפיכך אם זרקו לו ונאבד כו' פי' ואפי' א\"ל זרוק אמרינן זרוק ושמור קאמר וכנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם אמר הלוה הילך מעותיך פי' המעות ביד הלוה ואמר ליה הילך כו': אם הוא במקום שמלוה משתלמת פי' לאפוקי במדבר כמוזכר לעיל סי' ע\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " וכן נמי כי א\"ל הנה מעותיך צרורים ומונחים בביתי כו' נראה דהאי וכן אדלעיל קאי והמשך ל' רבינו כך הוא אם בא הלוה ומעות בידו ואמר הילך מעותיך ואין המלוה רוצה והלך הלוה וזרקן לפניו הוה פרעון וכן אם לא זרקן לפניו אלא א\"ל מאחר שאינך רוצה ליקחם מידי אוליכם לביתי ואימת שתרצה תמצאם צרורים ומונחים בביתי והמלוה עומד בסירוב ואינו רוצה לקבלם ומתוך כך נגנבו ונאבדו בבית הלוה פטור ועד\"ר. וגם י\"ל לפי פשוטו קרוב לזה שכתבתי דמיירי הכא דמתחילה א\"ל הנה מעותיך צרורים ומונחים בביתי ומוכנים ליתנם לך בוא וטול ואינו ר\"ל דוקא שיבוא עמו לביתו אלא ר\"ל הכן עצמך לקבלן ואני אביאם אחריך או אתנם למי שתרצה והלה מסרב בו ר\"ל שאינו רוצה לקבלן כלל ואח\"כ נאבדו בזה אמרינן דפטור הלוה ולקמן בס\"ס קצ\"ח איירי דלא גילה דעתו שאינו רוצה לקבלם אם נתנם לו עתה מיד לידו וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שלח לו חובו כו' דינים דסימן זה מצורפים למש\"ר בר\"ס שלפני זה שכתב שם ז\"ל הלוה מעות מחבירו הם באחריותו עד שיגיעם ליד המלוה או ליד שלוחו ובא בסימן זה לפרש באיזה ענין נפטר ע\"י שלוחו מהאחריות והנה מר\"ס זה עד ס\"ח כ\"ר וסידר ז' דינים זא\"ז ג' מהן והם הראשונים מהני לפטור הלוה מהאחריות אפי' בעשאו שליח בלא עדים ושנים מהן האחרונים לא מהני לפטרו אפי' א\"ל בעדים והדין הרביעי מהני לפטרו דוקא כששלח בעדים ואלו כולם הם מדינא דגמרא ואח\"כ כתב עוד דין ז' והוא ממנהג לפטרו אפי' בלא עדים ובאחד מכל אלה אין הלוה מחוייב למסור המעות ליד שלוחו דהמלוה עד שיהא בידו הרשאה ולא איירי בסימן זה אלא שבאם ירצה הלוה ליתנם לו באיזה ענין שיהיה פטור באחריות המעות. ואחר שכתבתי לך סידור דברי רבי' בקצרה אבוא לבארם בס\"ד. מה שכתב שלח לו חובו כו' בב\"מ דף צ\"ח א\"ל השואל שלחם ביד בנו או ביד עבדי ביד שלוחי ביד בנך ביד עבדך או שלוחך כו' חייב וכן בשעה שמחזירה ע\"כ וכתב הנמ\"י שם בפירושו להמשנה ז\"ל דמהכא דא\"ל משאיל שלח פטור שמעינן דאם א\"ל מלוה או בכתבו מנה שיש לי בידך שלחה לי עם הבא ראשון ושלחה פטור עכ\"ל הרי דדקדק ממשנה זאת דינים הראשונים שכ\"ר כאן וכתב דבין בשואל ובין בלוה אין חילוק בין אמר לו פא\"פ ובין כתב לו בכתב ושגם אין חילוק בין יחד לו פ' לכתב לו שלח עם הבא ראשון וה\"ה עם מי שתרצה לא הזכיר רבי' ו��א שום אחד מהפוסקים דבעינן בהני בבא קמייתא שיאמר לו כן בפני עדים דוקא דלא אברי סהדי אלא לשיקרא וכמש\"ר בר\"ס קפ\"ב ע\"ש וה\"ה נמי אם אמר לשליח בלא עדים לך ואמור לפ' ששלחתיך שישלח לי מעותי על ידך והוא מודה בשליחות ששלחו דהוי שליחות ועד\"ר. ומ\"ש אפי' שהשליח עכו\"ם כו' כן כתב [בעה\"ת] שער נ' והביא ראיה מהרמב\"ם ומשמע שם אפי' לא א\"ל והפטר ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם שלח כו' או במקום סכנת דרכים כו' נראה דגם האי דינא בתרא דשלחו במקום סכנת דרכים אינו שייך אלא בהאי דכתב לו שישלחנו עם מי שירצה דאילו בבבא קמייתא דיחד לו פ' אין תרעומתו עליו אלא על שלוחו שלא הו\"ל להוליכו לו בעת הסכנה אבל הוא נתנם ברשות דזה שצוהו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו לא אמר לשליח כו' עד\"ר דשם מבואר היטיב כוונת רבי' ורבינו כתב עוד רבותא דאפי' לא א\"ל בפני עדים שיאמר להלוה שישלחם לו אלא לך וא\"ל שדעתך לבוא לכאן כו' ונראה שלמדו רבינו ממ\"ש שם בגמרא דבממציא לו שליח אינו נפטר הלוה והיינו כדפי' רש\"י דא\"ל אית לי זוזי גבי פ' ולא קמשדר לי אתחזי ליה דילמא אינש הוא דלא משכח לשדורי לי וכמש\"ר אחר זה מיד ומשמע ליה לרבינו דדוקא בכה\"ג דלא עשאו בלשונו שליח כלל אפי' בהבאתו לו אחר שיתנם לו הלוה דלא נפטר אפי' א\"ל כן בפני עדים הא אם א\"ל הביאם לי מהני בכל ענין שיאמר להלוה בשמו וגם משום דאמירה לו בשמו שישלחם לו בלא אמירה על ידך לית ביה רבותא כלל. וגם יש לומר דבכלל דברי רבינו הוא אלא שקיצר דמסתמא א\"ל שיאמר להלוה שישלחם לו והיינו נמי דכתב רבינו בסמוך מסר לו חותמו וא\"ל הבא לי מעותי והשליח אמר לו שלחני אליך לאמר שלח מעותיו [ואין כוונת רבינו לומר שהשליח שינה בשליחותו וכמ\"ש בסמוך אלא] משום דמסתמא כשא\"ל הביאם לי גם כן א\"ל שישלח לו אלא שלא א\"ל שלח ע\"י וכמ\"ש שם ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " (ו) לא עשאו שליח בעדים אלא שמסר כו' ז\"ל הגמרא שם אמר רב יהודא אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדים חתומין עליהם ר\"י אמר אם עדים חתומים עליהן משלחין ע\"כ וז\"ל רש\"י בדיוקני מסר בעל הפקדון לשליח סימנין וכתב לו (ר\"ל או כתב לו) חותמו באיגרת למסור לו וא\"ל לך והתראה לפ' ליתן לך מעות שיש בידו עכ\"ל. וחותם הנזכר בדברי רבינו ר\"ל ג\"כ סימן שלו כגון כוורא דרב ועדים מעידים עליו ומשמע לרבי' דשמואל ור\"י תרוייהו ס\"ל דין הנ\"ל דאם אמר לשליח בפני עדים מעות יש לי אצל פלוני לך והבא פשיטא דהוי שליח אבל אם לא אמר כן בפני עדים רק בינו לבינו אמור לך אצל פלוני ואמור לו שצויתיך לילך אצלו ואם יתן מעותי הביאם לי ובאולי לא יאמין לך שדברתי אליך דברים אלו הרי לך חותמי לסימן שמה שתדבר הוא ממני ומאתי ועל מסירת החותם העמיד עדים או שחותמו ניכר לעדים בזה פליגי שמואל סבר כיון שעל השליחות עצמו שא\"ל הביאם לא העמיד עדים לא נפטר הלוה מהאחריות ורבי יוחנן סבר נפטר גם בזה. וזהו שדייק לשון רבינו לא עשאו שליח בעדים כלומר שליחות הנזכר לפני זה דהיינו דא\"ל הביאם לי לא א\"ל בפני עדים אלא מסר לו חותמו וע\"י החותם יאמין לו כשיאמר להלוה פ' המלוה א\"ל שצריך למעותיו ואם תתנם לי א\"ל שאביאם לו וזש\"ר ומסרו לו לאמר לך והבא לי מעותי כתב רבי' לאמר כלומר על ידי החותם יתאמת להלוה איך שא\"ל להשליח לך והבא לי אבל אין עדים ממש על הדבר מש\"ה פליגי בזה: ומה שכתב רבי' והוא בא כו' לאמר שלח לי מעותי לשונות הללו של המשלח ושליח שנקט רבי' לא מצאתי בשום פרשן ופוסק ונראה דרבי' אורחא דמלתא נקט וכתב גבי כל חד לישנא דשייך ביה דסתם דיבורו של מלוה אל השליח לך והבא מעותי וסתם דיבורו של שליח ללוה הוא פ' א\"ל לאמר לך שתשלח לו מעותיו ואני אביאם לו כשתתנם לי וזה יתאמת לך ע\"י החותם שנתן בידי ולא שכיון רבינו לומר שהשליח שינה מדברי המשלח. ובנוסח דפוס ב\"י נדפס בו כאן תוספת דברים וז\"ל והוא בא ללוה כו' עד חותמו לסימן והלך זה והראה הסימן ותובע המעות שבידו להוליכן לפלוני והעדים מעידים כו' לפי נוסח זה נ\"ל דצריכין להגיה אות י' דמ\"ש והוא בא צ\"ל והוא יבא ומדברי המלוה הוא וה\"פ דמתחילה כ\"ר כלל הדברים דענין מסירת החותם הוא שמסרו בידו לסימן שעמו ילך ויאמר ללוה מה שיפרש אח\"כ ויביא לו מעותיו ואח\"כ פירש הדברים שהשליח יבא ללוה לומר פלוני שלחני כו' וכן עשה השליח והלך והראה כו' והעדים כו' וק\"ל. ובין לנוסח זה ובין לנוסח קמייתא ראיה מכאן למ\"ש לפני זה דגם בעשאו שליח בעדים וא\"ל המלוה שיאמר ללוה בשמו שישלח לו מעותיו רק שלא אמר שישלחנו ע\"י [אינו שליח] וכמ\"ש לעיל ומיירי שגם הלוה מודה שלא דיבר אליו השליח שישלחנו על ידו מש\"ה לא כ\"ר כאן שום קבלת חרם ושבועה ולא כמ\"ש מ\"ו ר\"מ ז\"ל בש\"ע כאן ג\"כ דין שבועה כמש\"ר בסמוך בדעת הרמב\"ם. ונראה מדעתו שהבין דברי רבינו שיש שינוי טענה בין הלוה להמלוה. ואת הנלע\"ד כתבתי ועיין בסמ\"ע. ופסק רי\"ף כשמואל כולי ע\"ש באשר\"י שכתב מה שנ\"ל למה פסק רי\"ף הכי ודחהו: ומה שכתב וכ\"כ הרמב\"ם כו' בסוף פ\"א דשלוחים כתב ז\"ל אבל אם לא היה הכתב כתב ידו שאין הלוה יודע שהוא כתב ידו אז אפי' היו כתובין בו סימנין ואותיות שביניהן ביחוד אם טען ראובן ואמר לא שלחתי כתב ואחרים רימו בו שמעון חייב כו' ויש מי שהורה שישבע כו' וכלשון רבי' שבכאן והנה נראה דהוא ז\"ל פי' הך מימרא דדיוקני כמ\"ש התוס' וז\"ל שם דף ק\"ד אין משלחין בדיוקני פי' אם אמר לסופר כתוב לפ' שישלח לי מעותי ע\"י פ' ואח\"כ חתם בדיוקני שלו אפי' עדים חתומים עליה שהוא דיוקני שלו אינו מועיל כו' ע\"ש וז\"ש הרמב\"ם טען ראובן ואמר אני לא שלחתי כתב זה ואחרים רימו אותך דמשמע דבסימן מודה דשלו הוא והוא נתנו לו בידו אלא שמה שכתב בכתב שאני שלחתיהו לשלחו ע\"י שליח זה זה לא בשליחותי אלא אחרים רימו אותך ואני לא כוונתי בנתינת החותם אלא לגלות שהוא נאמן וכמ\"ש לעיל הרי הלוה חייב באחריותן כשמואל נמצא שמש\"ר וכן כתב הרמב\"ם טען המלוה ואמר כו' הכל ענין אחד הוא ור\"ל שגם הרמב\"ם פסק כשמואל אבל בפירושא דמילתא אינן שווין שהרי רבינו כתב לפני זה שליחות מעות בדיוקני כפירש\"י והרמב\"ם פירשוהו כדפירשו התוס' וכמ\"ש. ומל' ב\"י משמע קצת דס\"ל דרבינו כתב טען המלוה ואמר כו' לבבא בפני עצמו ולא נהירא דא\"כ קשה למה הפסיק רבי' ענין השליחות דפתח ביה והו\"ל למסמך האי בבא לדינים הדומים לו שכתב אח\"כ מס\"ח ואילך וגם שכמעט דברים הללו נכללו במ\"ש שם. ואשר לא העתיק רבי' גם ריש דברי הרמב\"ם הנ\"ל שכתב שהיה שם חותם מפני שסמך אמ\"ש לפני זה ולא כתב אלא את אשר נתחדש בפירושו דהרמב\"ם וק\"ל. ומש\"ר בס\"א כתב לו שלח ע\"י פלוני כו' פטור היינו כשמודה שהוא כתב ידו. וטעם דרמב\"ם שכתב דהלוה חייב באחריותן והטעם דיש מי שהורה עיין בב\"י וצ\"ל דמיירי דאין השליח כאן דאל\"כ היה צריך לישבע מטעם אחר כיון דאכחש ליה השליח וכמ\"ש בסמוך ומה\"ט נמי לא הזכיר רבי' כאן שבועה שצריך לישבע להלוה ששלחו (זו או) שנאנסו מידו כמו שהזכיר ב��מוך וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרי\"ף היכא דשדר כו' והכי נהיגי תגרי כו' כצ\"ל ור\"ל דנהגו דאפילו לא יחד לו אדם רק כתב לו שלח שולחין ע\"י זה שמביא הכתב וע\"ז כתב הראב\"ד ובמקום כו' ודוק: וכתב הראב\"ד כו' מכאן עד סי\"ג הכל מדברי הראב\"ד הביאו בעה\"ת שער נ' ובשער כ\"ט ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ודאי פטור כלומר ואע\"פ שאין עדות על ההסכמה כיון שהודה בהסכמה ואיכא עדות שהוא כתב ידו: מתוך שיכול לומר נאנסו אף על פי שזו טענה גרועה וכמש\"ר סימן ק\"ח הרי גם טענת מסרתיו לשלוחך ע\"פ כתבך טענה רעועה כיון שזה מכחישו ואומר לא עשיתיו שליח מעולם ואין זה כתב ידי: נאמן לומר מסרתיו כו' ומסיים בספר התרומה ז\"ל ולא מצי היאך למימר שטרך בידי מאי בעי דהכי איפסיק הלכתא בפרק המוכר את הבית עכ\"ל ור\"ל דשם דף ע' פסקו כן ומטעם דהנפקד לא חש לשטרא כיון דיכול לטעון טענת נאנסו. וגם המפקיד לא חש דאורחא למדחיה נאבד שטרא: ואם הוא לוה ל' בעה\"ת ואם הוא מלוה בשטר כו' ור\"ל שאז יכול המלוה לומר שטרך בידי מאי בעי שאין ללוה טענת נאנסו דלוה חייב באונסים: אלא (שהמלוה צריך) [שצריך] לישבע שבועה חמורה כעין של תורה כך גירסת ספרים המדוייקים ור\"ל כעין שהוא צריך לישבע על טענת נאנסו שהיא ש\"ד ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם התובע כו' הרי זה מחרים כו' עיין הטעם בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " השליח אינו נאמן כו' פי' להיות פטור משבועה ולפטור הלוה כשהן שנים מן החרם לפי שהן נוגעים בדבר כו' פי' שצריכין לישבע כדי ליפטר. גם בר\"ס נ\"ז בדין שלישות בס\"א ובס\"ב כ\"ר דהיכא דיש תרעומת על השליש דאינו נאמן אפי' כדין עד אחד ושם בס\"ג כתוב הטעם משום דיצטרך שבועה דאי לאו השבועה הו\"א דהיה נאמן במגו דהיה אומר החזרתיהו להנפקד או הלוה מש\"ה קאמר דאין זה מגו דהא גם בטענה זו לא היה מתנצל משבועה דהיה צריך לישבע וכדמסיק רבי' אח\"כ וכ\"ש אם היה טוען נאנסו מידי דהיה צריך לישבע ש\"ד ומש\"ה ניחא ליה למימר שנתנו למלוה וס\"ד כשהן באין בתורת עדות א\"צ לישבע כדין עדים וק\"ל ועיין מ\"ש בדרישה בסמוך סעיף י'. והקשה ר\"ן כיון דס\"ס נשבעין הם אין כאן נגיעות עדות כלל וי\"ל כיון שא\"א להאמינם אלא בשבועה אין תורת עדות עליהן שאין עדים צריכין שבועה: והלוה כו' חרם כו' וא\"צ שבועה דהו\"ל כאומר ודאי פרעתיך כו': "
+                ],
+                [
+                    " נשבע השליח ללוה או לנפקד ס\"א למלוה או למפקיד כו': והלוה או הנפקד נשבע להמלוה היסת כו' זה ל' בעל התרומות שם מפני שיש עליו כעין טענת ברי מפני שהשליח מכחישו שלא נתן לו כלום וכה\"ג אמרינן בקידושין גבי הן הן שלוחיו הן הן עדיו כו' והא נמי דכוותא היא. עי' בבעה\"ת מה שהקשה ע\"ז מכח חנוני על פנקסו ומה שתירץ: וי\"א שאין על הלוה כו' כתב ב\"י הטעם כיון שאומר ודאי פרעתיך והמלוה טוען שמא. ומה שלא הביא רבי' י\"א אלו לעיל סימן צ\"א בדין חנוני ופועל וב\"ה כשהב\"ה נתן לחנוני מעות ליתן לפועליו דכתב שם דנשבע החנוני לב\"ה היסת שעשה שליחותו ונפטר ואמאי הרי ב\"ה טוען שמא נגד החנוני י\"ל דשם כיון שהפועלים נוטלים מב\"ה דין שישבע החנוני כדי להפיס דעתו של ב\"ה משא\"כ כאן שאינם נוטלים וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " נשבע השליח כו' ונשבע המלוה כו' מקור דינים אלו בקידושין דף מ\"ג ברש\"י והרי\"ף והרא\"ש כמש\"ר. וז\"ל הר\"ן שבועת השליח אינה אלא היסת ואינה שבועת המשנה כשבועת חנוני דהתם משום ד��יכא שבועת המשנה אלא כשנשבעין ונוטלין אבל מלוה דנשבע ונוטל צריך לישבע שבועת המשנה בנק\"ח כשבועת שפועלים. וכתב עוד הר\"ן ז\"ל דהאי שבועת מלוה לא בדינא היא דהו\"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך דחייב אלא משום דשלוחים מכחישים למלוה תקנו רבנן דלישתבע מלוה וא\"ת השלוחים למה נשבעין הא אין הלוה טוען ברי נגדם שלא פרעו למלוה י\"ל כיון שהלוה טוען ברי שנתן להם והמלוה טוען ברי שלא נתנו לו מצטרפין טענותיהן ומשביעין אותם וכיון דמש\"ה הוא היכא דמת מלוה כו' (כמ\"ש רבינו בסמוך בשם הרמב\"ם) עכ\"ל ר\"ן. גם בעה\"ת כתב דומה לדברים האלו שם ע\"ש: נשבע השליח שנתנם כו' פי' שבועת היסת וכמ\"ש ואם טען נאנסו צריך ש\"ד ורבי' קיצר: שהשליח אינו נאמן כו' פי' לפטור הלוה: לפי שהוא נוגע כו' כמ\"ש לעיל בשם ר\"ן שכל עדים שצריכין שבועה לאו שמם עדים. וכתב עוד אפי' אם הלוה יפטור העדים משבועה לא מהימני דאיכא למימר בההיא הנאה דפטר להו משבועה המה מעידים לו אך אם פטרם מתחילה נאמנים עכ\"ל ר\"ן ור\"ל מתחילה כשנתן להם הממון (ולא קודם שידע שיש שם ערעור בדבר השליחות) אמר הרי לכם המעות ואתם תהיו נאמנים לומר נתננו למלוה: חשוב כע\"א ומזקיק כו' פי' אחר שיפרע הלוה להמלוה יחזור ויתבענו ויאמר שלא כדין פרעתיך והרי עד בדבר ואז מזקיקו עד הזה למלוה שישבע ש\"ד אבל א\"ל מיד שהרי אין נשבע ש\"ד ונוטל כמ\"ש בסימן פ\"ד וסי' ק\"ח וגם בטור סי' צ\"ו: ואם הן שנים הן עדים כו' ז\"ל ב\"י ויש לתמוה כו' [עב\"ח שהביאו] וצל\"ע לפי סברתו ששנים לא יפקיעו ע\"פ דיבורו של הלוה ממון המלוה א\"כ גם לחייב למלוה שבועה לא יהיה הלוה נאמן שהרי השבועה אתיא לידי ממון שאם לא ירצה לישבע יפקיעו ממנו הממון ודומה לזה כ\"ר סי' צ\"ג בשם הרא\"ש בס\"ו ע\"ש ובעיקר הקושיא אומר אני כאן כיון דלאו כ\"ע דיני גמירי לידע שהוא יתחייב למלוה ושהשלוחים יהיו פטורים לכן סמכינן אדיבוריה דאי לאו לקושטא קאמר אין מדרך עולם לפטור השלוחים ולומר אני ראיתי שנתן לך אדרבה מיד שתבעו המלוה דרכו לחזור על השליח ולומר הרי נתתי לך המעות איה ואיפוא הם תן אותם לי ולפיכך זה שאמר מיד אני ראיתי שנתנו לך ודאי קושטא אמר. ועי\"ל דכאן מיירי שקודם לכן עד שלא ידענו שום ערעור מהמלוה שמענו מלוה שאמר אני ראיתי שהשלוחים עשו שליחותם שהלכתי עמהן ובעיני ראיתי שנתנו לו והך דומה למ\"ש הר\"ן דאם פטר להו מתחילה מהימני ולא חיישינן לקנוניא כולי האי שפטרם מתחילה כדי שיהיו נאמנים אח\"כ לומר שנתנום לו ה\"נ לא חיישינן שאמר מתחילה ראיתי כדי שיהיו נאמנים אח\"כ. א\"נ מיירי שיש עדים על הדבר שנתן הלוה (להעדים) [להם] המעות וגם יש עדים שהלכו עם העדים עד שבאו אל המלוה ובא הלוה ואמר קודם שידענו מהערעור בפני נתנו להמלוה דמסתמא אינו משקר וכן משמע לשון רבינו שכתב כגון שהמשלח הלך כו' דמשמע שכן הוא ברור לנו שהלך עמהן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם בא השליח לבדו כו' אינו יכול להשביעו כו' סתם רבינו כאן כהרמב\"ם שאינו יכול להשביעו כיון שאין מי שמבקש ליטול ממנו אבל לעיל סימן צ\"א בחנוני ובפועלים הביא רבינו דעת הרמ\"ה שחולק ע\"ז וס\"ל דאפילו בבא השליח דהיינו החנוני לבדו ואומר נתתי צריך לישבע מטעם כיון שבא ליטול מב\"ה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל בכלל ס\"ט דין י\"ב כ\"כ וע\"ש: אם יש חילוק כו' משום דמצינו לענין קנין דיש חילוק ביניהן דאיכא מ\"ד הולך לאו כזכי דמי וכמש\"ר בסימן קכ\"ה ובסימן רמ\"ה מש\"ה שאל אם יש נ\"מ גם כן בזה וכן משמע לשון התשובה כתבתיה בדרישה אבל הוא דוחק דאין ענין זה לזה ועד\"ר שם כתבתי פי' אחר ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואיני מבין דבריו מה ענין זה למודה מקצת וכו' עיין בב\"י שהביא לשון הרמב\"ם בסגנון אחר [גם הב\"ח הביאו] ומתרץ שם להרמב\"ם [וקצת מנהו בב\"ח] גם עיין בכ\"מ שם: ישבע הלוה ויפטר אע\"ג דלעיל אמר דאין עליו אלא חרם סתם שאני הכא דאמר המלוה חזקה שליח עושה שליחותו והריני לא שוויתיו אלא ליקח כו': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אע\"פ שלוה ששלח למלוה חובו בצוויו ע\"י שלוחו ונאבד פטור כו' פי' כמש\"ר בר\"ס שלפני זה והוא ממשנה וגמרא כמ\"ש שם וקמ\"ל כאן דמ\"מ אם ירצה הלוה לא ישלחנו לו ע\"י שלוחו ומסיק וקאמר דאפילו עשאו שליח בעדים דליכא חששא שמא יכפור המלוה בהשליחות מ\"מ איכא חששא אחרינא דשמא יבטל השליחות כו' והא דכ\"ר אפילו יש עדים שעשאו שליח להביאו לו דבזה יש פלוגתא דרבה ורב חסדא אי מהני שליחות בזה כיון דלא עשאו שליח שפירש לשלחו על ידו וכמ\"ש שם ולא כתב (הכותב) [רבותא] דאפי' עשאו שליח בעדים וא\"ל ללוה או כתב לו לשלחו על ידו דאפ\"ה אם ירצה לא ישלחנו מחשש ביטול השליחות משום דרבינו אגמרא דפרק הגוזל קמא קאי ושם לא נזכר שליחות בעדים כ\"א בעשאו שליח להביאן וכמ\"ש לעיל בסימן קכ\"א וגם הרי\"ף גם הרא\"ש כתבו האי דינא אשליחות שעשאו בעדים מה\"ט וכמ\"ש לשונם בדרישה עיין שם. וגם אין נ\"מ לדינא דמאחר דקי\"ל כרב חסדא שוין הן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וטעמא משום שיש לו לחוש כו' כתבתי בדרישה שדברים הללו כתב הרא\"ש בפרק הגוזל קמא ולא הזכיר שם אלא חשש ביטול ולא חשש מיתה וכתבתי דנ\"ל דה\"ט משום דבסתם בני אדם לא חיישינן למיתה כ\"א בזקן או חולה ושלא כ\"ר חשש מיתה אלא לרווחא דמלתא ואגב חשש ביטול שליחות נקטו ונ\"מ להיכא דהמה זקן או חולה ע\"ש שהארכתי בוה בטוב טעם וראיה. מיהו כל זה קצת דוחק כי אין מדרך רבי' לסתום אלא לפרש. לכן נ\"ל דרבינו ס\"ל דאע\"ג דלדינא לא חיישינן לה כלל כמו דלא חששו לה בדין גיטין כמ\"ש בדרישה מ\"מ אם יחוש הלוה או הנפקד לנפשו אין מכריחין אותו שלא יחוש ויתן (וכמ\"ן הר\"ן כתבתי לשונו בדרישה) והמשך לשון רבינו נראה דהכי הוא מתחיל וכתב כיון דיש חשש לביטול השליחות ומיתה לפיכך עצה טובה להלוה שלא יתנו להשליח אא\"כ בא בהרשאה שהקנה לו בקנין הממון שיש ביד פ' ותו ליכא למיחש למידי ולא כ\"ר מתחילה אופן הקנין שיקנה לו בו ואיך יכתוב בהרשאה משום דז\"א ברור וכדמסיק אלא כתב עליו מיד ע\"כ כתב א\"א הרא\"ש כיון שהרשה וכתב זיל ודון כו' ור\"ל ע\"כ לתקן הני חששות כתב הרא\"ש שיכתוב לו הרשאה וכיון שהרשה כו' ומשמעות לשונו הוא דבהא סגי אפילו בלא הקנאת אגב קרקע ואפילו מת לא נתבטל במותו וז\"ש בס\"ו ואם מת המרשה כו' דהיה נראה לפי סברת א\"א הרא\"ש כו' ומסיק ע\"ז וכתב אבל בתשובה לא כ\"כ וממילא צ\"ל דס\"ל להרא\"ש דצריך להקנות אגב קרקע ולכתוב לו כן בהרשאה וכדמסיק וע\"ז מסיק וכתב אבל הרמ\"ה והראב\"ד ס\"ל כסברתו הראשונה וממילא אין צריך לכתוב אג\"ק וזהו נמי שסיים רבינו וכתב אח\"כ דין הרשאה וכתב עליו והרמ\"ה כתב דא\"צ להקנות לו אגב קרקע וכתב והרמ\"ה כתב בל' פלוגתא משום דלהרא\"ש הנ\"ל צריך למכתב אג\"ק כדי לבטל חשש מיתה משא\"כ להרמ\"ה דלטעמיה אזיל וכמ\"ש שם לפני זה (וראיה לדברי דבש\"ע ס\"א כתב ז\"ל אם ירצה לא ישלחנו לו עד שיבוא בהרשאה מפני חשש מי��ה וסיים אא\"כ בא בהרשאה שהקנה לו בקנין אג\"ק כו' הרי דפי' הרשאה שהזכיר ברישא שיקנה לו ג\"כ אג\"ק) ואין להקשות לדעת הסוברים דהמיתה אינה מבטלת את הרשאה א\"כ למה הצריך רבא לרב ספרא שיקנה ליה רבי אבא הממון אג\"ק כדאיתא שם בפרק הגוזל דהא כתב המרדכי בפרק מרובה כתבתי לשונו בדרישה דבימים ההם עדיין לא הוי מקני בהרשאה מש\"ה הוצרכו להאי תיקון עד דאתו נהרדעי ותקנו הרשאה וכתב שם המרדכי ג\"כ דאין המיתה מבטלת ההרשאה ע\"ש אלא דלפ\"ז קשה למה לא הזכיר הרא\"ש שם ג\"כ חשש מיתה ואפשר דחדא מינייהו נקט אבל לפי הדרך הראשון יתיישב יותר וכמ\"ש בדרישה בטוב טעם: ומש\"ר וטעמא שמא ביטל השליחות פי' כדין ביטול דהיינו בפני עדים כמ\"ש הרא\"ש ועד\"ר מיהו יש לומר דלא כתב הרא\"ש דבעינן שיבטלנו בפני עדים אלא כשעשאו שליח בעדים אבל כשעשאו שליח בלא עדים גם הביטול א\"צ עדים: ומש\"ר שאם מת או ביטל דקדק רבינו בלשונו דמתחילה לענין חששא הקדים ביטול ור\"ל ל\"מ דחיישינן לביטול אלא אפילו למיתה חיישינן ואח\"כ כתב איפכא משום דבאם אמת הוא שמת או ביטל אז סברא הוא יותר דנתבטל במיתה מבביטול וק\"ל: ובה\"ע כתב כו' שאפילו בטל כו' והא דהצריכו להרשאה אליביה אינו אלא משום חשש מיתה ב\"י ועד\"ר. וכ\"כ א\"א כו' ר\"ל שהוא מזכיר הך חששא דשמא ביטל כתבתי לשונו בדרישה ש\"מ דלא ס\"ל כב\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך עצה טובה כו' והשתא ליכא למיחש כבר כתבתי פירושו בכלל דברי הנ\"ל בשני הדרכים ולשניהם ליכא למיחש למיתה אלא דלפי דרך הראשון לא הול\"ל ליכא למיחש אלא הוה ל\"ל תו לא חיישינן ולדרך השני א\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ע\"כ כתב א\"א כו' בפרק הגוזל כ\"כ והעתקתי לשונו בדרישה ופירושו והמשך לשונו דרבינו כתבתי לעיל בסמוך: ומ\"ש זיל דון ואפיק כו' ולא כתב וזכה ולא סב עד\"ר: ומ\"ש אע\"ג דקיי\"ל שליח שוויה שם בב\"ק דף ע' קאמר כיון דכתבין ליה כל מה דמתעני לך מדינא עלי הדר שליח שוויה ומסיק הרא\"ש וכתב שאפילו להרמב\"ם והרי\"ף דכתבי דמצי מבטל מ\"מ צ\"ל דס\"ל דמהני ההרשאה לענין שאם ביטל שלא בידיעת המורשה ודן או שלא בידיעת הנתבע ונתן דאל\"כ מאי אהנו חכמים בתקנתן שתקנו ההרשאה כדי שלא יהא נפסד הלוה או הנפקד בנתינתו הממון ליד השליח וכמ\"ש הרא\"ש שם על דברי הרי\"ף וכמ\"ש בדרישה וק\"ל. ודברי הרמב\"ם הם בפי\"ג דשליחות דין ח' ודברי הרי\"ף בפרק מרובה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ואפילו לפי דבריהם כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' שם בפרק מרובה כתב ז\"ל ומתוך הל' [פי' מ\"ש הרי\"ף בשם ר\"י גאון] משמע כיון דקיי\"ל שליח שווייה מצי לבטולי שליחותיה ולומר אין רצוני שתהיה שלוחי אבל אם שותפא שווייה לא מצי לבטולי אבל בטל ההרשאה בלי ידיעת המורשה והלך וטען עם המחזיק בנכסים ונתחייב בדין לא מצי המרשה למימר כבר בטלתי שליחותיה כו' וכן אם נתן לו הממון ונאנס פטור עכ\"ל ומדכתב הרא\"ש סתם וכן אם נתן לו הממון ונאנס פטור משמע דהאי וכן דומיא דבבא ראשונה דטען עם המחזיק קאמר ממילא <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> ידע המורשה בהביטול אף ע\"ג דלא ידע המחזיק הנתבע אם נאנסו ההפסד הוא לנתבע וא\"כ ע\"כ צ\"ל דרבינו דכתב דברי הרא\"ש והוסיף בפירושו וכתב ז\"ל ובלבד שלא ידע שביטל השליחות אבל אם ידע שביטל השליחות ונתן לו ונאנס חייב (ונ\"ל) [ולשון] דידע ונתן משמע דמצריך שהמחזיק ידע ע\"כ ל\"ד קאמר דא\"כ מנ\"ל הא לכתוב בשמו כ\"כ בפשיטות כיון דהרא\"ש כתב לשון וכן אם נתן כו' אלא דכתב אורחא דמילתא דכל שהמורשה יודע שביטל המרשה שליחותו אינו הולך לקבל מהמחזיק כלום וחדא באידך תליא ואם אירע שידע והלך (הן) [ודן] או קיבל ונאבדו המעות ההפסד הוא להלוה תדע דהא הרי\"ף ור\"י גאון דייקי ממאי דקיי\"ל שליח שווייה דמצי לבטל ליה א\"כ מסתברא לומר דבכל ענין היה בטל אלא דהרא\"ש כתב דמסתבר דהיינו דוקא דבידע המורשה דאל\"כ הרשאה מאי אהני לדידהו ומנ\"ל להרא\"ש להוסיף על המודה ולומר דתליא בידיעת המחזיק הנתבע וק\"ל ודלא כב\"י שכתב בפשיטות דבאם נתן לו המעות תליא בידיעת הנתבע ובדן עמו נסתפק אי תלי ג\"כ בידיעת הנתבע ומסיק דנראה לו יותר דבדן תליא בידיעת המורשה ע\"ש בב\"י והנראה בעיני כתבתי דשניהן שווין הן ותלוין הן בידיעת המורשה ועיין בסימן קכ\"ג ס\"ח שכ\"ר ואם ידע הנתבע כו' ולכאורה הוא סתירה לדברי אבל הוכחתי בפרישה ודרישה דע\"א הוא ולק\"מ ע\"ש: וכן כתב הרמב\"ם הך בבא בתרייתא כתב הרמב\"ם בפ\"ג דשלוחין הנ\"ל אבל רישא דמילתא חידש הרא\"ש דהו\"א דדוקא בהאי דינא דסיפא דכבר נתן הלוה או הנפקד מה שהיה בידו לשלוחו בכה\"ג דוקא פטור מליתן שנית משא\"כ בדינא דרישא דזכה בדין ולא הוציא מתחת ידו שום דבר הו\"א דצריך לחזור ולדון עמו וקמ\"ל הרא\"ש בפי' דבריהן דלא. כן נ\"ל לפרש דברי רבינו ולא נצטרך לומר דמש\"ר ואפילו לדבריהם דקאי אדברי ר\"י גאון והרי\"ף לחוד ולא אהרמב\"ם ולומר דהרמב\"ם א\"צ פי' והא ראיה גם הרא\"ש לא הזכיר דברי הרמב\"ם שם דא\"כ דברי הרמב\"ם דכ\"ר תחילה הו\"ל לכתבו בסוף לאחר שכתב פי' הרא\"ש וחילוקו הו\"ל לסיים ולכתוב שכן חילק הרמב\"ם וגם לא היה למכתב תחילה סתם בשם הרמב\"ם שכ' שיכול להרשות לאחר מאחר שמתחילה איירי מביטול השליחות והרמב\"ם חילק ביניהם אלא ודאי מוכרח כמ\"ש משום דהרמב\"ם לא פירש דבריו לחלק בהיכא שטען המורשה עם המחזיק ונתחייב וס\"ל לרבינו שכמו שהרא\"ש פי' כן לדברי ר\"י והרי\"ף כן יתפרשו ג\"כ דברי הרמב\"ם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם מת כו' היה נראה לפי סברת א\"א הרא\"ש ז\"ל שאינו פי' אבל הוא כתב בתשובה כו' ע\"ש בתשובה ריש כלל ס\"ב ותמצא דפשוטה של אותה תשובה איירי דידע המחזיק מהמיתה ומדמייתי רבינו מינה ראיה דס\"ל להרא\"ש דהמיתה מבטלת ההרשאה ש\"מ דמה שהיה נראה לרבינו לומר לסברת הרא\"ש דמיתה אינה מבטלת היינו אפילו בידע ודומיא דביטול שכ\"ר לפני זה בשם הרא\"ש ואף שמוכח באותה תשובה דהמיתה מבטלת ההרשאה אף בשלא ידע המחזיק שהנותן מת בשעה שנתן וכמ\"ש בדרישה מ\"מ פשוטה של התשובה קאי אכשידע ומש\"ה כ\"ר דלסברת הרא\"ש היה נראה לומר כן ור\"ל לאפוקי לסברת הרי\"ף והרמב\"ם אף לפי מה שפירשהו הרא\"ש דסבירא ליה דלא מצי לבטל כשלא ידע מ\"מ כיון דמצי לבטל כשידע מסתבר ג\"כ לומר דהמיתה מבטלת אפילו כשלא ידע ומש\"ה סתם רבינו ולא חילק בין ידע ללא ידע משום דבכל ענין איירי ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם הקנה כו' כך מוכח בגמרא דפרק הגוזל מעובדא דרב ספרא עם רבא וכתבתיהו בר\"ס זה בדרישה וכ\"כ ג\"כ שם בתשובה והרא\"ש בפרק מרובה כתב בשם ר\"ת דההיא עובדא דר\"ס דמהני לה אג\"ק מיירי אפילו בהלואה אע\"ג דקיי\"ל דאין אדם יכול להקנות הלואתו לאחרים אפילו אג\"ק שאני הכא כיון שיכול להרשות שהרי קיי\"ל שליח שוויה נהי שאינו יכול ליתן הלואתו במתנה לאחרים שליח מצי לשווייה ועוד תקנה עשו כן שיהיה לענין שליחות כאילו היה הוא עצמו קונה קנין גמור עכ\"ל. ומה\"נ סתם רבינו כאן משום דמיירי נמי בכל עני�� ועיין לעיל סימן קכ\"ג: והרמ\"ה כתב כו' מדסיים הרמ\"ה וכתב כל זמן שאינו מבטלו ש\"מ דמיירי בשלא הקנה לו אג\"ק דא\"כ לא מצי לבטל לכ\"ע נמצא דפליג עם הרא\"ש בתרתי דהרמ\"ה ס\"ל דאפילו בלא הקנה לו אג\"ק המיתה אינה מבטלת ההרשאה כשלא ידע ואם בטלו מצי לבטל והרא\"ש ס\"ל דלא מצי מבטל אפילו כשידע והמיתה מבטלת אפילו כשלא ידע. וגם פליג עם סברת רבינו בתרתי דהיה נראה לו לומר לסברת הרא\"ש שמיתה וביטול שווים הן ושניהם לא מהני ליה לבטל ההרשאה ואפילו כשידע וכמ\"ש והרמ\"ה ס\"ל דבשניהן מבטלת ההרשאה כשידע וכן מוכח מדברי הראב\"ד דמיירי דס\"ל כהרמ\"ה ומש\"ה כ\"ר דבריהם בלשון פלוגתא אמ\"ש לפני זה וצ\"ע לעיל בס\"ב כתב ז\"ל והראב\"ד כתב כסברא ראשונה דר\"ל דבלא הרשאה מצי לבטל וע\"ק דלפני זה כ\"ר בשם הרמב\"ם והרי\"ף דס\"ל דמצי מבטלי למה לא כתב כן ג\"כ בשם הרמ\"ה והראב\"ד וי\"ל דמ\"ש כל זמן שלא ביטל נוכל לומר דר\"ל הא בטלו יש בו פלוגתא למר כדאית ליה [ולמר כדא\"ל] וכן מ\"ש הראב\"ד היה יכול לבטל ר\"ל למאן דס\"ל הכי וק\"ל כן נראה לי ביאור הדברים אחרי הדקדוה ועד\"ר שם ביארתי בס\"ד דברי ב\"י מה היה כוונתו בביאור דברי רבינו במה שהביא לדברי הרמ\"ה והראב\"ד ע\"ש ודוק וע' בבעה\"ת דכתב ג\"כ דעה אחת דמיתה אינה מבטלת הרשאה אפילו בלא אג\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " המרשה כו' להוציא את שלו כו' כ\"כ הרמב\"ם פ\"ג מהלכות שלוחין ומשום דרבינו איירי עד הנה בדין שליחות ששולח להלוה או להנפקד לקבל ממנו שאיירי ממנו הגמרא והפוסקים בפרק הגוזל ועכשיו בא לכתוב דין הרשאה שאחד שולח לתבוע למי שיש לו חילוקים עמו בממונו וממנו איירי נהרדעי בפרק מרובה מש\"ה התחיל לכתוב מחדש דין המרשה לחבירו כו' וק\"ל: ומ\"ש צריך ליקח לו בקנין כו' עיין בב\"י מ\"ש דזה הקנין מיירי בק\"ס ומש\"ר והרמ\"ה כתב כו' בלשון פלוגתא לא דק בלישניה דהא לפרש בא ולא לפלוגתא עכ\"ל ב\"י ולעד\"נ דשפיר דייק רבינו וכתבו בלשון פלוגתא משום דס\"ל כיון דחיישינן למיתה והמיתה מבטלת ההרשאה אפילו לא ידע שמת לדעת הרא\"ש א\"כ ודאי צריכין להקנות לו באג\"ק ומש\"ה כ\"ר אבל הרמ\"ה כתב כו' דא\"צ לזה דהרמ\"ה לטעמיה הנ\"ל אזיל דס\"ל דאין המיתה מבטלת ההרשאה כשלא ידע ואי ידע לא יתן לו וק\"ל: וצריך לכתוב לו זיל דון וזכי כו' עד\"ר לענין זכי דלא גרע משליח הנעשה בעדים אף ע\"ג דגבי שליח הנעשה בעדים אמרינן בגמרא דמש\"ה מהני דמדטרח לאוקמי בעדים כו' כמ\"ש ר\"ס קכ\"א ה\"נ מיירי דהקנה לו בקנין לפני עדים שהרשהו אלא שלא כתב ליה זיל דון כו' ובלה\"נ לק\"מ דלא צריכין לטעמא דמדטרח אלא כשלא עשאו שליח ממש אלא להביא וכמ\"ש שם משא\"כ הכא דכתב לו לשלחו ע\"י ובכה\"ג אפי' לא עשאו שליח בעדים נמי פטור וכמ\"ש שם אלא שרבינו קאי אלשון הגמרא שנזכר שם הפטור בשליח בעדים וכנ\"ל מש\"ה נקטינהו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כיון דלאו לאקנויי גופא דממונא כו' כלומר דאילו לאקנויי בא ודאי היה צריך להקנות לו אגב קרקע כדינא ולא היה בידו כח לבטלו בפניו או להודיע וק\"ל וכבר כתבתי גם כן זה בר\"ס זה בכלל הדברים: "
+                ],
+                [
+                    " תשובה לרי\"ף כו' מכאן ועד סעיף י\"ב כתבה הבעה\"ח בשער החמשים: ומ\"ש בהשאלה דלא כתב בה דון וזכי כלומר לא דון ולא זכי הוה כתוב ביה. והשיב כיון דכתב בה סב סב וזכי חדא כו' כצ\"ל ב' פעמים סב: אבל משום דבר האחר כו' כצ\"ל האחר בה\"א וברי\"ש. שהם שאלו על שני לשונות והשיב שעל האחד אין לחוש ועל השני היה לחוש אלא שמצא ��ישנא אחרינא דכוותיה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואע\"פ שכתב כו' אפ\"ה אינו אלא שליח בפרק מרובה (בבא קמא דף ע') פלוגתא דאמוראי ופסקינן הלכתא שליח שוויה ועד\"ר בס\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " וכן כל מה שיוציא השליח כו' פי' וכן לענין זה הוו נמי שליח ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו לא הקנה המשלח אלא שליש ז\"ל הגמרא שם דף ע' אמר אביי ואי כתב ביה למחצה לשליש ולרביע מגו דמשתעי למחצה משתעי דינא אכולה ע\"ש וז\"ל רש\"י ואי כתב בה לשליש ולרביע דון וזכי לנפשך והמותר שלי מגו דאשתעי נתבע דינא בהדיה שליח אפלגא על כרחיה דלא מצי למימר לתו בע\"ד דידי את משתעי אכולה ע\"כ: וכתב הר\"ר אברהם דוקא שליש או רביע כו' כ\"כ הראב\"ד בהשגות בפ\"ג מהלכות שלוחין וי\"מ דה\"ט דבהרשאה על שליש מיירי דא\"ל כל מה שתוציא טול ממנו שליש והרי אם יגבה הרבה יתרבה שליש שלו אך ק' שהרי מדסיים הראב\"ד ע\"ז וכתב אבל אם כתב לו ק' דינרים ממה שיש ביד פ' יהא שלך אינו דן כו' ש\"מ דבכה\"ג בשליש אפי' כתב לו שליש מה שיש לי ביד פלוני יהא שלך ג\"כ דן על הכל אע\"ג דלא הקנה לו שליש ממה שיוציא ודוחק לומר דאורחא דמלתא נקט דכשמקנה לו שליש אינו מקנה לו אלא שליש ממה שיוציא לכן נ\"ל דה\"ט דבשם שליש או רביע נכללו ג\"כ שאר החלקים ואע\"פ שאינו מקנן לו מ\"מ שתפו עמו בהן ולא שייך למימר בהמותר לאו בעל דברים דידי את משא\"כ כשלא הקנה לו אלא ק' ממה שיש לו בידו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " הבעל שבא לדון בס\"פ השולח ועד\"ר: ואם יש פירות כו' אינו ר\"ל שצריכין להיות לו עתה פירות בשעת תביעה אלא כשראוי להיות לו ממנו פירות בשנה זו או לכשימכור ראוי לו להיות מהדמים לדעת הרא\"ש דבסמוך ולאפוקי אם הוא מודה להנתבע בפירות כגון שאומר הקרקע ניתן לשניכם לך הפירות על ג' ד' שנים ולאשתי הגוף או איפכא דאז אין דן עמו כלל אפירות וכן פרש\"י ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל בריש כלל ל\"ה כ\"כ: ורצה כו' כי אין כו' ר\"ל מה\"ט אומר שאין אשתו מסכמת למה שעשה: היו עומדים המעות פירוש שבשטר היה כתוב שחייב לה מעות ובמעות יכול ליהנות מיד: אבל רב האי כו' עד אלא כשיש בקרקע עצמו פירות גם זה נראה דר\"ל כשהקרקע ראויה ליהנות מפירותיה כמות שהיא דהיינו כשיגדלו ולא כשאינה ראויה ליהנות ממנה אא\"כ ימכרנה וכדמסיק ועד\"ר: אף ע\"ג דכל דבר וכו' גם זה מדברי רב האי הוא ומש\"ה כ\"ר דרב האי פליג אסברת הרא\"ש וק\"ל: והכי מסתברא עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שני שותפין כו' מימרא דרב הונא כתבתי לשונו בדרישה וכ\"כ ב\"י וכתב הב\"י עוד ז\"ל ובפרק שבועת הפקדון תניא וכחש בעמיתו פרט למכחש בא' מהשותפין ואוקימנא כגון דא\"ל מתרווינן יזפת וא\"ל אנא מחד יזפי דהו\"ל כפירת דברים בעלמא וכתב הראב\"ד דמכאן למדנו שאחד מהשותפין יכול לתבוע החוב עכ\"ל ב\"י. ולכאורה קשה הא פי' הראב\"ד זה הביא הרא\"ש בפ' שבועת הפקדון ע\"ש וכתב שהרמב\"ן דחה אותו ומשמע שם שהרא\"ש ס\"ל כהרמב\"ן וכמ\"ש לעיל ריש סימן ע\"ז וצ\"ל דאף דדחה אותו מלפרש כן הירושלמי דמביא שם אבל מ\"מ הדין דין אמת הוא ונלמד מגמרא דילן דפ' שבועת הפקדון דיכול לתבוע כל חד מנהו הכל כשהוא בעיר וגם כשאינו בעיר עכ\"פ יכול לדון עמו על חלקו להרמב\"ם ואף שאינו יכול להוציא מידו בלא דעת חבירו כשאינו בעיר (גם בבעה\"ת בשער מ\"ד סוף דין א' כתב שם תחלה דאינו יכול להוציא ואח\"כ כתב דיכול לתבוע) ומיהו צ\"ע בלשון הרא\"ש שם ובפרק מי שהיה נשוי דהרא\"ש עצמו דכתב דין זה רימז למ\"ש בפרק שבועת הפקדון ע\"ש וע\"ל בר\"ס ע\"ז בדרישה וגם שם בסופו בדברי רבינו ובפרישה בס\"י ודוק: לתבוע הכל ואי זכי צריך הנתבע לפרוע לזה הכל כיון שהשותף עמו בעיר וכדמסיק וכ\"כ רבינו לעיל ס\"ס ע\"ז. ונראה דר\"ל דיכול לתבוע הכל בלי הרשאה דשותפין א\"צ הרשאה והא דסיים בטעמו דודאי שלוחו הוא ובשליח צריך הרשאה ה\"ק כיון דודאי שלוחו הוא וכאילו שמענו מפי השני שרוצה בתביעתו מש\"ה יכול לתבוע הכל כדין שותף וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " יצא חייב פי' שנתחייב התובע להנתבע קאמר וכמו שסיים וכתב ונ\"מ שיורדים מיד לנכסיו כו' לפעמים יבוא כן שראובן תובע לשמעון ושמעון טוען תביעות נגדו עד שראובן נתחייב וכפול הוא דין זה לקמן בהלכות שותפין בסימן קע\"ו ושם מקומו וכתבו רבינו כאן אגב רישא: וכתב הרא\"ש מאי איכפת ליה כו' ועוד מצי האי כו' נראה דלאו חדא ועוד קאמר אלא הכל טעם אחד הוא כיון דאין להנתבע נ\"מ בזה דכיון שהוא עצמו כאן וכל שיודע לטעון אח\"כ נגד השני יטעון גם כן נגד זה התובע ראשון ואם יצא חייב ע\"י זה ג\"כ יצא חייב נגד השני משא\"כ בשני תובעין דאין זה יודע מה שיש במחשבה של השני לטעון וכיון דאין נ\"מ לנתבע ויש נ\"מ בזה לתובע הזה שיבוא חבירו ויאמר מאן פלג לך מש\"ה צריך לטעון עמו על הכל זהו נ\"ל סברת הרא\"ש וגם הרשב\"א ס\"ל כוותיה בתשובה הביאה הב\"י וראיה לזה שהרי רבינו השיב על שני הטעמים בחדא וכתב וכי בשביל זכות התובע נכוף להמחזיק שידון עמו על הכל בדבר שיכול להפסיד כו' ור\"ל דיש לו בזה צד פסידא דבאולי השני לא יהיה חריף לטעון כמו הראשון או שאר עניינים כיוצא בו וק\"ל. והב\"י כתב על דברי רבינו ז\"ל דברי טעם הם וגם אעיקרא דדינא פירכא דא\"צ לחלק עם שותפו דליכא למימר בהא מאן פליג לך דהא ליכא עדיפותא בהאי מנתא מהאי מנתא דלימא ליה הכי ע\"כ ולכאורה קשה הא גם כאן שייך עדיפותא כגון שלא ימצא אח\"כ לגבות חלקו או שיצטרך לגבות מטלטלים גרועים וצ\"ל דס\"ל להב\"י דדוקא לתבוע הרשות בידו אבל אין בידו כח. ליטול אפילו חלקו כשאינו בעיר וכמש\"ר בס\"ס ע\"ז וכיון דאינו מוציא מיד הנתבע כלום לא שייך עדיפותא ומ\"מ יש ליישב דעת הרא\"ש דה\"ק שחבירו יאמר מה שזכית בדין בהחצי צריך אתה ליתן לי החצי אם לא אזכה גם אני בדין וק\"ל. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מדינא דגמרא אין כותבין הרשאה כו' ז\"ל הגמרא [עב\"ח שהביא לשון הגמרא גם מ\"ש התוס' עלה] ומהתימה על הב\"י שכתב דמש\"ר דכתבינן אפקדון דלא כפר הוא כלשון בתרא. וז\"א דהא גם ללישנא קמא כתבינן א\"ל בגזל איכא דאמרי אמרי נהרדעי [עב\"ח שהביא ג\"כ הא\"ד]. והנה אע\"ג דאלישנא בתרא קאמר הגמרא ז\"ל טעמא דכפריה כו' אבל לא כפריה כתבינן ור\"ל אפילו אמטלטלי דגזל מ\"מ כיון דקיי\"ל כר\"י א\"כ לא אזלינן בתר האי דיוקא אלא מחזקינן הלכתא כשני הלשונות ולא כתבינן לא אמטלטלין דגזל ולא אמטלטלי דכפר דלישנא בתרא נמי הילכתא היא דהא מינה פריך בשבועות ובבכורות ומדלא מיעט אלא מטלטלי דכפריה ש\"מ דס\"ל הא אקרקע אף ע\"ג דכפר בה כתבינן עליה וממילא נמי כתבינן אמלוה בשטר דמחשב כקרקע וכפירתו הוה ככפירת שיעבוד קרקעות אלא כיון דבהרשאה בעי דיקנה ליה דבר התביעה ואין השטר גופו ממון מש\"ה בעינן דיכתוב ליה קני לך כו' במקום שכותבין בהרשאות שאר דברים זיל דון ואפיק לנפשך אבל אהלואה בלא שטר אפילו אג\"ק אינו יכול להרשות כיו�� דלהוצאה ניתנה ובמעות פקדון בלא קרקע נמי לא דאין מטבע נקנה בחליפין. ומ\"ש אבל נהגו עכשיו לכתוב על הכל ר\"ל על כל הני דמני לעיל דלא כתבינן עלייהו אבל לא כתב דכותבין גם אמטלטלי דגזל וגם הרמב\"ם לא הזכירו ואפשר דה\"ט כיון דטעם תקנת חז\"ל הוא משום דלא ילך כל אחד ויטול ממון חבירו כו' וגזל לא שכיח הוא לא תקנו אדבר שאינו שכיח ומה\"ט נראה לי דס\"ל להרמב\"ם דלא תקנו לכתוב אמלוה ע\"פ. ומש\"ה הוצרך רבינו לסיים ולכתוב כן בשם הרא\"ש שעל הכל כותבין ל\"ש פקדון וגזל ל\"ש מלוה בשטר ובע\"פ ואע\"ג דכפריה ולא כ\"ר שם בשם הרא\"ש דמכח תקנת הגאונים כותבין גם אגזל ואמלוה אע\"ג דכפריה דודאי לא פליגי בסברא אי תקנו הגאונים אדבר שאינו שכיח או לא אלא ס\"ל דגם בימי חכמי התלמוד היו (ג\"כ) [כ\"כ] ומטעם שכתב הרא\"ש שם וז\"ל ומיהו תימה על מה שנהגו לכתוב האידנא הרשאה ואפילו אמלוה והלא אין אדם יכול להקנות הלואתו לחבירו ואפילו בקנין אג\"ק כדמוכח בפרק מי שמת גבי ההוא שכיב מרע כו' ואר\"ת דה\"ט כיון שיכול להרשות משום דקיי\"ל דשליח שוויה ונהי דאינו יכול ליתן להלואתו במתנה שליח מצי לשוויה ויש סמך למנהג זה מהא דאמר בהגוזל עצים רב פפא הוה מסיק זוזי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל כו' ועוד יש לדקדק דאין הרשאה תלויה בקנין דהא קיי\"ל כא\"ד דבמטלטלי דגזליה כתבינן נמי הרשאה כדמשמע בשבועות ובבכורות אע\"פ שנראה שאין יכול להקנותו כמו שאין יכול להקדישו דהא קיי\"ל כר\"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו כו' ולפני זה כתב הרא\"ש ג\"כ טעם בשם ר\"ת דהא דכותבין אמטלטלי דכפריה משום דמדמין זה לההיא דגיטין ודכתובות דלא חיישינן למיחזי כשיקרא וכתב דאע\"פ שיש חילוקים בלמיחזי כשיקרא מ\"מ נ\"ל לדמות לההיא כדי לקיים המנהג כו' ע\"ש ומבואר שם בכלל דבריו דבכל הני כותבין ממנהג התלמוד וכמ\"ש ולא משום תקנה כדי שלא יטול כל א'. נמצא אנו למדין מכל זה דרבינו שכתב תחלה דלא כתבינן עלייהן מדינא דגמרא כ\"כ לשיטת הרמב\"ם שכתב בפ\"ג דשלוחין כדברי רבינו ע\"ש. וגם מ\"ש אבל נהגו עכשיו כו' הוא לשונו דהרמב\"ם דס\"ל דעכשיו מיקרי תקנוהו ובמסקנא כתב דברי הרא\"ש דעל הכל כותבין וסיים לכתוב בשמו ואע\"ג דכפריה ובכלל זה הוא בין מלוה דכפר בין מטלטלי דכפר דגם הוא מזמן התלמוד ומטעם הנ\"ל דלא חיישינן למיחזי כשיקרא כה\"ג אפילו בזמן התלמוד ולאפוקי מהרמב\"ם דס\"ל דתקנת הגאונים היא. גם י\"ל דגם לדברי הרא\"ש א\"ש מש\"ר מתחלה מדינא דגמרא אין כותבין כו' דיש חילוק בין דין הגמרא דהיינו מתורת קנין ובין מנהג הגמרא דתקנו הרשאה ושליחות וכנ\"ל ודוק. ומן התימה דהב\"י קיצר כאן ולא כתב מכל הני דברים מידי. ובזה דברי רבינו מבוארים דרך כלל ועכשיו אחזור לבארם דרך פרט במקום הצריך: מ\"ש או מלוה בשטר אפילו אם כפר בה הנתבע לפי שהוא כפירת ש\"ק פי' מה\"ט לא דמי למטלטלי דכפר והא דיכול להרשות אשטר אע\"ג דאין גופו ממון בזה כתב וכשם שיכול להקנות השטר וק\"ל. אבל אין כותבין הרשאה על פקדון כו' כבר כו' דקדק לכתוב כבר ור\"ל קודם כתיבת ההרשאה דאם לא כפר בו עד אחר כתיבת ההרשאה ס\"ל דלא נתבטלה ההרשאה וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ג דשלוחין וכ\"כ בעה\"ת בשער נ' בשם הראב\"ד ע\"ש ולא כרי\"ף והרשב\"א דכתבו דאפילו כפר אח\"כ אין דנין בה וכ\"כ ב\"י ע\"ש: וכן אין כותבין על מלוה שבע\"פ ר\"ל מה\"ט אפילו ע\"ג קרקע אינם יכולים להקנותם לו וז\"ש אלא במעמד שלשתן משא\"כ לטעם דמטבע אין נקנה (אלא) בחליפין דיכול להקנות אג\"ק ולדעת התו��' והרא\"ש שכ\"ר ס\"ס פ\"ח סעיף ל\"ח ור\"ל דמיירי כשאין ללוה קרקעות בני חורין או שמחל לו השיעבוד וכמש\"ר שם לענין שבועה ודוק: שאין מטבע נקנית בחליפין אבל נקנית אגב קרקע ב\"י: ומש\"ר "
+                ],
+                [
+                    " אבל נהגו עכשיו לכתוב על הכל כבר כתבתי לעיל בכלל הדברים דמדכתב לשון עכשיו דלשיטת הרמב\"ם כתבהו ע\"ש: גם על המלוה שלא יטול כו' פי' משום כדי שלא יטול ולא ירצה ליתנהו לשליח דהמלוה מחששות הנ\"ל בר\"ס קכ\"ב שמא יבטל שליחותו או ימות מש\"ה תקנום: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ועוד תקנו שאם הרשהו ליטול מעות כו' פי' בין של פקדון בין של מלוה וכן הוא בהדיא במיימוני פ\"ג דשליחות: ואין לו קרקע ד' אמות עד\"ר: ודברים אלו קלים כו' ולעיל ס\"ס קי\"ג דכ\"ר דכותבין אע\"ג דלא ידעינן ליה שום קרקע כו' היינו משום שהוא בעצמו הודה שיש לו קרקע והודאתי כק' עדים דמי משח\"כ הכא שהוא לזכותו. והגאונים בעצמן כתבו כו' ואינו אלא כדי לאיים כו' זה לא קאי אלא אהקנאה ד' אמות קרקע שבא\"י וכמ\"ש בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " דלא גרע זה משליח כו' ל\"ד דלא גרע אלא דעדיפא מיניה דגבי שליחות כי נתנו לו אחר מיתת המלוה או אחר שביטל השליחות חייב משא\"כ כאן דודאי כיון דלטובתי של מלוה עשו הרשאה זו לאיים על הלוה להוציא ממנו לא יתקנו תקנה שהיא פסידא דלוה משום תועלתו דמלוה וזה נ\"ל ברור ולא כמ\"ש ב\"י סימן קכ\"ב ס\"ו וכמ\"ש שם בדרישה. ואין להקשות א\"כ כיון דלא ישאר כאן חששא להנתבע לפי מ\"ש א\"כ למה לא יהא מוכרח הנתבע ליתן המעות ליד המורשה זה או לדון עמו. די\"ל דלא חלקו חז\"ל בתקנותיהם דמאחר שתקנו שאין מכריחין לאדם ליתן או לדון בלי הרשאה וזה אין עליו דין הרשאה מש\"ה אין מכריחין אותו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן הורו כו' כצ\"ל וכן הוא ברמב\"ם. ומ\"ש וכן הורו הגאונים כו' ודוקא בשטר כו' ר\"ל שתקנו שיכול להרשות אשטר אפילו בלא קנין כתיבה ומסירה דלפעמים אין השטר בידו ואז אין שייך קנין כתיבה ומסירה כמבואר בר\"ס ס\"ז אבל בכתיבה ומסירה אפילו מדינא דגמרא היה יכול להרשות עליו אליבא דכ\"ע וכמ\"ש בדרישה ע\"ש ודלא כב\"י שכתב דלהרמב\"ם לא היו יכולין להרשות אשטר מדינא דגמרא כ\"א למכור השטר קנין גמור עד\"ר. גם אמלוה על פה שלא כפר בה הורו הגאונים דמרשין משא\"כ לדינא דגמרא וכנ\"ל אבל זה כבר כתבו רבינו שתקנו שכותבין הרשאה גם אמלוה וק\"ל: אבל מלוה ע\"פ כו' ז\"ל ב\"י וקשה לפי טעם התקנה שלא ילך כל אחד ויטול ממון חבירו וילך לו אף במלוה ע\"פ היה להם לתקן כן וא\"ל דזה מיירי קודם התקנה שהרי לשון הרמב\"ם לא משמע כן שכתב ז\"ל אבל אם מלוה ע\"פ הוא לא תקנו כו' עכ\"ל. וכבר כתבתי בכלל הדברים שנראה לי שטעמו הוא שלא עשו תקנה אמלתא דלא שכיחא שיתן אדם מעותיו לחבירו בלא שטר וכמ\"ש לעיל סימן ס\"ז בפרוזבול שלא תקנו אלא בלוה שיש לו קרקע ופירש\"י הטעם משום שלא תקנוהו אלא כשהחוב כשאר רוב שטרי חובות שאינם נעשים אא\"כ יכול לגבות חובו מקרקעות הלוה כו' ע\"ש. ואע\"פ שבמלוה ע\"פ דלא כפר ביה הלוה לא כתבינן עליה אורכתא מדינא דגמרא ומתקנת הגאונים כותבין הרשאה שאני התם כיון דלא כפר בה לא איכפת ליה להנתבע כולי האי בהרשאתו. ומש\"ר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שעל הכל כו' כבר כתבתי בכלל הדברים דר\"ל דהרא\"ש ס\"ל דאף בימי התלמוד היו כ\"כ ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " מדברי הרמב\"ם כר עד ואין מעכבין שבועות משום תקנה זו כ\"כ בפ\"ג דשלוחין אל�� שרבינו ערבב מעט דברים בדברי הרמב\"ם. שאינו אלא דברים בעלמא פי' שאין זה תובעו אלא שבועה והדיינין לא ידונו ביניהם אלא שבועה וס\"ל לרמב\"ם שכל שבועה אינה ממון וכמש\"ר סימן צ\"ג ס\"ז ואפשר דגם הרא\"ש דפליג שם עליו מודה בהא אבל על שאר תביעות שתבעו ממון אפילו אינו מרשה אותו <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> הממון אלא על התביעה מהני: "
+                ],
+                [
+                    " מי שהרשה כו' רשאי ע\"ל סימן קכ\"ב ס\"ד ה\" שם כ\"ר דעת הרי\"ף והרמב\"ם ושפירש הרא\"ש דבריהן דס\"ל שאינו יכול לבטל אלא ביד המורשה ושדעת הרא\"ש היא שאינו יכול לבטל כלל וקיצר רבינו כאן וסמך אמ\"ש שם במקומו וגם שם הביא רבינו דעת הרמ\"ה ודעת הראב\"ד באחרונה שס\"ל דיכול לבטל ונראה דס\"ל לרבינו כוותייהו ומש\"ה סתם כאן כדברי הרמב\"ם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הנתבע ידע כו' כ\"כ בעה\"ת שער נ' ע\"ש ותמצא דאיירי בדלא בטלו בפירוש אלא מינה שליח אחר ומש\"ה אמרינן דלא נתבטל הראשון עד שיבואו שניהן לפני הנותן אבל אם ביטל להראשון בפירוש נראה דאפילו אם לא ידע הנתבע מהביטול כ\"א המורשה ג\"כ נתבטל הרשאתו וכמ\"ש בסימן קכ\"ב בפרישה ס\"ה ע\"ש וכן מוכח ממ\"ש ואם הנתבע ידע שביטל שליחות כו' ושניהן באין בהרשאתו לפנינו דק' כיון דידע הנתבע שביטל להראשון אפילו בלא באים לפנינו נמי ודוחק לומר דל\"ד קאמר באין לפנינו דלא הול\"ל כן כלל אלא מחוורתא כדכתיבנא דבכה\"ג דלא ביטל בפירוש אמדינן דעת המרשה דלא כיון לבטל שליחות הראשון לגמרי כ\"א כשיבואו שניהן ביחד לפני הנותן. ואפי' לדעת הב\"י שכתבתי בשמו שם בסימן קכ\"ב ס\"ה שבנתינה בעינן שידע הנתבע מ\"מ הלא פי' הב\"י מש\"ר כאן אין לו להשיב דר\"ל לדון עמו ולהשיב על תביעתו וכמ\"ש בשמו בסמוך א\"כ קשה גם אליביה למה תלה בידיעת הנתבע הלא בלדון עמו בידיעת המורשה סגי כמ\"ש הב\"י שם ס\"ה ולפי מ\"ש ניחא ועד\"ר: אין לו להשיב כו' כתב ב\"י נ\"ל שאם דן עם המורשה הראשון ונתחייב התובע חוזר וסותר הדין עכ\"ל נראה מדבריו שפירש מ\"ש בעה\"ת אין לו להשיב אלא לשני שר\"ל לטעון עמו להשיב על תביעתו וטענתו אבל בבעה\"ת שם לא כתב ל' להשיב אלא ז\"ל יש לו ליתנם ליהודא ולא ללוי א\"כ יש לדקדק מינה דגם אם קדם ונתן לראשון צריך ליתן גם להשני ורבינו שכתב להשיב ר\"ל להשיב פקדונו או הלואתו או ס\"ל דשווין הן לדון עמו שנית או נתינתו שנית וכמ\"ש בסימן קכ\"ב סעיף ה' ע\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " הבא בהרשאה שמחל כו' כ\"כ הרמב\"ם ובעה\"ת בפ' ובשער הנ\"ל: וכ\"ש אם פי' בה הוצרך לכתוב זה דל\"ת אע\"ג דכ\"כ לא ס\"ד שמחל לו לגמרי שהרי כתב לו כמחילתי והוא אין דרכו למחול לגמרי (ודומה לזה כתב הרשב\"א בתשובה אלף צ\"ז הביאו הב\"י עיין שם) קמ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מורשה שבא בטענת ברי כו' אין הבבא קמייתא זו במיימוני בפ\"ג דשלוחין אלא הכי איתא התם ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע ללוי ואמר לוי להד\"ם כו' מוציאין כו' ומדברי רבינו הוא שכ\"כ לרבותא דאע\"פ שטען העד ג\"כ טענת ברי אפ\"ה לא הוי כע\"א לחייבו ש\"ד אא\"כ הודה במקצת. וכתב ב\"י דהיינו דוקא כשאין שכרו קצוב דהוי נוגע בעדות אבל אם שכרו קצוב אפילו אם לא יוציא מיד הנתבע אפילו אמר להד\"ם ישבע שבועת התורה דהא עד אחד מעידו כנ\"ל עכ\"ל. ופשוט הוא ע\"פ הדברים שיכתוב רבינו בסמוך בשם הרמב\"ן: להפך השבועה על המרשה ואם כו' כצ\"ל והטעם דש\"ד אין מהפכין וכמש\"ר בסימן פ\"ז ופ\"ח. ויש שמקיימין הנוסחא שלפנינו שכתוב בה המורשה וכותבין דמשה\"נ התחיל רבינו וכתב דהעד טוען טענת ברי ללמדנו דאף דטוען ברי ויכול לישבע אפילו הכי אין הנתבע יכול להפקיע השבועה ולומר לו אתה שבאת לתבעני בברי וליקח חלק בממון התביעה השבע ש\"ד שכדבריך כן הוא ואתן. אבל הוא דוחק שהרי בסיפא מסיים וכתב דבהיסת דיכול להפך מוציאין הממון מיד כו' וכשם ששם קאי אמרשה גם ברישא איירי במרשה וק\"ל: ואם טען שישבע המרשה כצ\"ל: עד שיבוא המרשה כו' דחיישינן דלמא יערים הנתבע לומר כן לפי שסובר שלא יצא התובע ממקומו בשביל זה לדון עמו לכך נתחכמו עליו חכמים שיוציא המעות ויתנם ליד בית דין ואז יש רשות ביד התובע לבוא לכאן לישבע וליטול מיד ממונו ולא יצטרך לדון עמו מחדש וכתב ב\"י ז\"ל ונ\"ל שקובעין בית דין זמן כו' וכמו שכתוב בד\"מ בעמוד: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ן ז\"ל בתשובה כו' כ\"כ בעה\"ת בשער נ' בשם גאון: כשרים הן קרוביו כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " יכול אדם להרשות נשים ועבדים כ\"כ בעה\"ת בשם גאונים: שאין קנין לעבד כו' שלא שייך שיקנה אדם מידי לעבדו לפי שאין אותו דבר יוצא מתחת ידו ורשותו במסירה זו שמסרו לעבדו וכאילו עדיין בידו הוא וכל הרשאה צריכה שיקנהו בק\"ס ושיכתוב לו לך דון וזכי ואפיק לנפשך וכנ\"ל וק\"ל: ואין הבעל אוכל פירות פי' דאם הבעל אוכל פירות לא היה לה תועלת מהקנאתו שמקנה בהרשאה להקרקע זו דלא חשיבא לה לכלום דאף שהגוף ישאר לה ואמרינן לעיל דאם הקנה בהרשאה שליש יכול לדון על הכל שאני בעל עם אשתו שנכסיה הם בידו כל ימי חייו ואם היא תמות תחילה ישאר הכל בידו גם לפי מ\"ש לעיל דטעם דשליש הוא דבדיבור זה שתפו בכולו ניחא דלא דמיא להא. וא\"ת הא יכולה למכרה בטובת הנאה י\"ל דבכה\"ג אפילו הרא\"ש מודה דלא מיקרי ממון בפרט אשה שבושה מבעלה למכור שלא יאמר שהיא מצפה על מיתתו: "
+                ],
+                [
+                    " מכסף מקנתו כו' [כמו בב\"ח]: וקנינא מיניה כו' דמשמע שהעדים קנו מהמרשה וזכו למורשה העכו\"ם והוי העדים כשלוחי העכו\"ם וכ\"כ רבינו סימן קצ\"ה ס\"ז בשם הרא\"ש דנוהגין להקנות בעדים שהם שלוחו <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> לוה ומלוה. אבל בעכו\"ם צריך לחנות הוא עצמו מהמרשה: דאין שליחות כו' בסימן קפ\"ח נתבאר זה: אלא יכתבו וקנה העכו\"ם ר\"ל וכן יעשה שהעכו\"ם עצמו יקנה מהמרשה: לענין שלא יוכל לעכב כו' ר\"ל שלא נקרא שליח אלא לענין שלא יוכל לעכב. אבל לאו למימרא שיש לו דין שליח לענין שאין יכול להרשות עכו\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " ואשר לא טוב עשה פסוק הוא ביחזקאל ובגמרא הביאו פרק שבועת העדות: זה הבא בהרשאה דמלוה יותר ניחא ללוה דזה אינו יכול לעשות פשרה הג\"א: והנתבע במדינה אחרת נ\"ל בעיר אחרת וכן כתב הראב\"ד: ה'\"ז עושה מצוה עיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מהא דאמרינן בירושלמי דסנהדרין כ\"ג לא דן ולא דנין אותו כו' גירסת המשנה והגמרא והפוסקים ר\"פ כהן גדול הוא דן ודנין אותו וכן הוא בירושלמי וכן נראה להגיה בדברי רבינו ועד\"ר: ופריך וימנה אנטלר פי' למה דנין אותו ע\"י עצמו ולא תקנו שימנה אנטלר כיון דאפי' לאחרים מותר ומשני הגע עצמך אם שיתחייב שבועה יהיה צריך הכ\"ג לישבע בב\"ד וא\"כ א\"א לחוש לכבודו במינוי אנטלר וכיון שכן לא תקנו אנטלר כלל: שומעת טענת שקר כו' ר\"ל מפני שהוא אינו בוש לשקר מן זה התובע ונמצא מדת אין אדם מעיז בפני ב\"ח לוקה כן הוא לשון רשב\"א אבל במורשה של התובע אי אמרת שילמד המלוה למורשה לטעון שקר כשיטעון בעצמו נמי יטעון שקר דמדת אין אדם מעיז לא שייך אלא לגבי לוה שהמלוה עשה לו טובה. וראיה לזה דהרי כופר הכל פטור מדאורייתא משבועה משום דאין אדם מעיז ולא אמרינן דליחייב משום דאין המלוה מעיז לתבוע מה דלית ליה גביה ש\"מ שהמלוה מעיז אלא שחכמים האחרונים החמירו והזקיקוהו לשבועת היסת. והיותר נראה דשאני תובע דהוצרכו לתקן שידין עמו ע\"י מורשה כדי שלא יהא כ\"א נוטל ממון חבירו וילך לו למדה\"י ויבא לידי נעילת דלת ותקנו שיתן הרשאה לשלוחו ויכתוב לו זיל דון ואפיק לנפשך ועי\"ז מחשב הוא עצמו תובע לנפשו ומש\"ה לא פליגי ויכול להעמיד מורשה בכל ענין משא\"כ בנתבע דליכא נעילת דלת וגם לא שייך ביה הקנאה לנפשו למיהוי הוא בעצמו בעל דבר וק\"ל ועד\"ר מ\"ש עוד מזה. וכתב ב\"י ז\"ל אבל ברמב\"ם פכ\"א מהלכות סנהדרין משמע דאפי' תובע נמי לא עביד מורשה שכתב לא יהיה הדיין שומע מפי המתורגמן כו' עכ\"ל ונראה דמיירי כששניהן בעיר אחת אבל כשאין התובע עמו בעיר פשיטא דעביד מורשה כמוזכר בפ' מרובה דאמרי נהרדעי כל אורכתא כו' אבל אכתי קשה א\"כ למה הביא רבי' ל' הרמב\"ם זה סתם בלי מחלוקת לעיל בסי' י\"ז סעיף ט' ומשמע דהכי ס\"ל ובסי' זה כ' דבענין הנתבע אי מצי למנות מורשה איכא פלוגתא משמע הא בענין התובע ליכא מאן דפליג. לכן נראה דגם הרמב\"ם לא קאמר דאין לשמוע מפי המתורגמן אלא בתורגמן שלא הקנה לו הממון בהרשאה אבל כשבא בהרשאה וכ' בו זיל דון ואפיק לנפשך מיקרי הוא בעצמו התובע. ועוד יש לחלק בין אם התובע ג\"כ עם המתורגמן בא לב\"ד דמסור ובין שולח מורשה או שליח במקומו דאז מיקרי הוא התובע ושוב מצאתי שחילק כן מ\"ו ר\"מ ז\"ל בד\"מ שלו בעמוד: "
+                ],
+                [
+                    " וכן הנשים כו' משום שנאמר כל כבודה בת מלך פנימה ועד\"ר: אבל לא למסור טענותיהם כו' שמא ישקר השליח וכנ\"ל ואפשר דמש\"ה קאמר דמשגרין לסופרי הדיינים מפני שמיד כותבין לפניה טענותיה ואי בעי תובע הולך עמהן כדי שתהא בושה לפניו וכדי שתדע על מה תשיב לו על כל תביעותיו ואח\"כ הרשות בידה לשלוח שלוחה לב\"ד לקבל דינה אבל בכ\"ג הקילו אפי' במורשה משום דגם זה קצת גנאי הוא לו אשר\"י ר\"פ שבועת העדות וק\"ל: ומ\"ש וכ\"כ הרמ\"ה ז\"ל כו' עד ואין המורשה יכול לכופו לתבוע למי שאינו רוצה ק\"ק מאי נתינת טעם הוא זה ומהיכי תיתי נאמר שיכול לכופו אזה ונראה דענין בפני עצמו הוא ומתחלה כתב דהנתבע בעצמו צריך להשיב על טענתו ולא ע\"י המורשה משום דלאו כו' ואח\"כ אמר אף אם הוא בענין שא\"א לנתבע לבוא בעצמו לדין ומורשה שלו טוען שהוא יעמוד בדין עבורו ושבאם יתחייב ישלם ובאופן שיפטר מחובו שימסור לו שט\"ח שבכה\"ג הלוה בעצמו יכול לכוף לתובע בעצמו וכמ\"ש בסי' ט\"ז וכ\"ד ע\"ש כתב דאין שומעין גם בזה להמורשה דאינו יכול לכופו לתבוע למי שאינו רוצה אלא ישאר שט\"ח בידו עד שיוכל לתבוע הנתבע בעצמו וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ראובן שהיה חייב כו' בגיטין דף י\"ד [עב\"ח שהביאו]: או שהיה לו פקדון כו' כפול לקמן בסי' רצ\"ג ס\"ה וע\"ש: אם בא לחזור כו' אפי' אם בא לומר לו שמא יאנסו ממך בדרך רש\"י: איני יכול והיינו כדמפרש ואזיל שהנפרד הוחזק כפרן. מת לוה פי' והו\"א יורשי ראובן יאמרו נתבטל שליחות אבינו תנה לנו המעות: או מת מלוה (מלשון) [קמ\"ל] דאין הלוה יכול לומר אדעתא דהכי לא מכרתי לידך להוליך לבניו וכמ\"ש בסי' זה סי\"ב: דהולך כזכי והיינו במלוה ופקדון דוקא וכמש\"ר בסמוך ס\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"מ ראובן כו' שם בברייתא ובדברי רב הנ\"ל אינו מפורש דאף אם אחר שבא לחזור ואין מחזירין ליה דאפ\"ה חייב הנותן באחריות אבל מדברי רבי' דמהפך וכתב תחלה אם בא לחזור אינו חוזר ואח\"כ כ' ומ\"מ חייב באחריות משמע דס\"ל דבכל ענין חייב מיהו אינו מוכרע כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " והעני אח\"כ כו' משמע דוקא אם העני ראובן ואין לו במה לפרוע חייב לוי לשלם אבל אם יש לראובן לפרוע א\"י לתבוע כלום מלוי וכל האחריות על ראובן לבד וע\"ז כ\"ר והרמב\"ם כתב כו' כלומר שהוא כ' החזירו לו שניהם חייבים ויכול הלה לתבוע איזה מהן שירצה ראובן או לוי וכן פירש המ\"מ ועיין בהגד\"מ שם כתבתי פירוש דהמ\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " והא דבפקדון כו' פי' אבל הלואה דמתחלה לא הלוה לו כי אם למלאות רצונו של ראובן והלואה להוצאה ניתנה ואיכא למיחש שמא יעני הלוה אח\"כ ולא יהיה לו ממה לשלם בכל ענין אינו יכול לחזור ליטלו ממנו דהא זה השליח אין לו רשות להוציאו אלא למסור המעות מיד לבעליו: אבל לא הוחזק כפרן יכול לחזור וליטול ממנו ז\"ל הגמרא שם פקדון לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אמר רבי זירא כשהוחזק כפרן עכ\"ל. ופי' רש\"י והנ\"י לימא ליה כו' פי' לימא ליה האי משלח אין רצונו של המפקיד שיהא פקדונו ביד אחר ואשתכח דחוב הוא לו ואין חבין לאדם שלא בפניו ואמאי אינו חוזר הא לאו זכות הוא כשהוחזק כפרן בפקדון דאנן סהדי דניחא ליה לבעליו דיצא מתחת ידו עכ\"ל. והנה לכאורה משמע דכל שאינו הוחזק כפרן צריך לחזור וליטלו מיד השליח מטעם דאין רצונו כו' ואין חבין לאדם שלא בפניו. אבל הרי\"ף סיים וכתב אהא דר' זירא הנ\"ל ז\"ל אבל לא הוחזק כפרן ובא לחזור חוזר. וכ\"כ שם הרא\"ש וגם רבינו כתב כאן כוותייהו. ומשמע דברצון הנפקד תליא אי בעי לחזור חוזר ונוטל מהשליח ואי בעי מניחו בידו. ונראה דטעמייהו הוא דמסתמא אין הנפקד חייב נפשו מתחילה לשמרו לעולם אלא לזמן קצוב ושלאחר אותו זמן יהיה תלוי ברצון הנפקד אי בעי לחזור לשלחו ליד המפקיד ישלחנו ואף אם הפרידו סתם מ\"מ אינו מחויב לשמרו בידו לעולם וגם אינו מחויב להוציא מנה על מנה להוליכן בידו ליתנו ליד המפקיד. והגמרא דפריך ליה אין רצוני כו' הא דקדק רש\"י והנ\"י ופירשוה דר\"ל אמאי אינו חוזר הנפקד ליטלו מיד השליח כיון דמסתמא זכות הוא להמפקיד שיהיה הפקדון ביד זה שהפקידו בידו ואין רצונו שיהא ביד אחר. אבל אין כוונת הגמרא שמש\"ה יהיה חייב לחזור וליטלו מיד השליח וק\"ל: כתב הרמ\"ה כו' כן הנוסח גם בספרים של קלף והוא ר' מאיר הלוי ובמקצת ספרים הנוסח הר\"ר משה הכהן גם בסי' רכ\"ב ס\"ז נתחלפו הנוסחאות ואפשר שט\"ס הוא וכמ\"ש הב\"י בסוף סימן ק\"ח בסל\"א וכ\"כ שם משום דשם מצא שכתב המ\"מ בשם הר\"מ הלוי מ\"ש בספרי הטור בשם ר\"מ הכהן: ואפי' בממציא לו כו' לעיל ר\"ס קע\"א ס\"ג נתבאר זה ע\"ש: אלא דמהימן הוא גביה כו' גם המ\"מ כ\"כ בפ\"א מהלכות שכירות אדברי הרמב\"ם שכתב שם ז\"ל היה בידו פקדון ושלחו ביד אחר לבעליו הואיל והשומר הראשון חייב באחריות עד שיגיע ליד הבעלים אם בא לחזור ולהחזיר הפקדון מיד השומר השני מחזיר אם לא שהוחזק הראשון כפרן כי' ע\"ש וכתב ע\"ז המ\"מ דמ\"ה דקדק הרמב\"ם וכתב הואיל והשומר הראשון חייב באחריותו נ\"מ דאם היו הבעלים רגילין להפקיד אצל זה השני אין הנפקד יכול לחזור בו שהרי כבר נפטר באחריותו כמו שנתבאר בדין שומר שמסר לשומר עכ\"ל המ\"מ. ונראה דמה\"ת כתב ג\"כ הרמ\"ה כאן דאינו יכול לחזור בו (והא דבממציא לו שליח כתב הרמ\"ה ג\"כ דאינו יכול לחזור אע\"ג דאינו נפטר מהאחריות שאני התם דגילה המפקיד קצת דעתו דניחא ליה לשלחו לידו שהרי המציא לו שליח). מיהו קשה למה לא נאמר דכשיחזור הנפקד לוקח מידו דיחזור הוא להתחייב באחריותו כבראשונה. וי\"ל דאעפ\"כ כיון דמיד שמכר ראובן הפקדון ליד זה שרגיל שמעון להפקיד מיד נסתלק שמירתו ואחריותו מהפקדון ואין לשמעון עוד עסק וטענה על ראובן אלא על לוי ומש\"ה אף שראובן יאמר שיחזור ליקחנו ויקבל עליו אחריות לא יהיה קבלת האחריות אלא נגד לוי ושמעון יהיה דינו עם לוי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " הנה מעותיך ששלח לך פי' בחובך בידי הא דקאמר בחובך משום דמסיק וקאמר דהולך הוי כזכי והיינו דוקא בחוב ופקדון משא\"כ במתנה וכמ\"ש בסמוך ס\"ו גם משום דבא לומר דהמשלח טוען עם השליח שזה יחזור ויתבענו וזהו שייך דוקא בחוב ופקדון ולא במתנה וק\"ל: אבל אם יש לו כו' עד\"ר: לא נפטר המשלח עד\"ר: נאמן כו' במגו דפרעתיך כו' ובשבועה: וכנגד המשלח אין לו מגו וא\"ת אם היה לו מגו גם נגד המשלח מ\"מ דהשתא דלא טוען הטענה דמגו נגד המשלח אלא נגד המלוה נמצא דמלוה יחזור על המשלח והמשלח על השליח וי\"ל דמ\"מ אם היה לו מגו גם נגד המשלח אז היה גם המשלח פטור מהמלוה או המפקיד משום דיאמר לו ודאי האמת עם השליח שאתה חייב לו (וכיון שאין לך נכסים אף אם היו עדיין בידו היו נותנים לו) דאם היה רוצה לשקר למה טוען שהוא תופסו בשביל שאתה חייב לו דהיא טענה גרועה שיש לו דינין ממך וגם ממני שלא קיים שליחותו ניחא הו\"ל למטען שהחזיר לי מה שנתתי לו שאז לא יהיה לו דינין אלא מצידי. ואף שאין השליח נאמן במקום שצריך להשבע וכמש\"ר בסי' קכ\"א סי\"ב. מ\"מ במקום חזקה בהא כזה נאמן. משא\"כ כשאינו נאמן לומר החזרתים לך. וגם אינו נאמן במגו דאי בעי הוי אומר נתתים להמלוה. וי\"ל שהיה יודע שאף שהיה טוען כן היה המלוה חוזר על המשלח והמשלח היה חוזר עליו כיון שאין לו מגו נגד המשלח מש\"ה טען שתפסו בחובו דאז יהיה נאמן במגו שיש לו נגדך להיות פטור גם ממני וק\"ל. שאינו נאמן לומר החזרתי כו' ומיירי שנתן לו מתחלה המעות בפני עדים דאל\"כ יש לו מגו דלא קבלתי מידך מאומה וז\"ש אח\"כ לפיכך אם מת כו' עד ואפי' קבלם השליח מן המשלח בעדים כלומר כמו הרישא דאיירי דקבלם בעדים הואיל והולך כזכי דהא בחוב מיירי וכמ\"ש בריש דבריו וק\"ל: לפיכך אם מת המשלח כו' פי' לפיכך כיון דטעמא דהשליח צריך ליתנו להמלוה מפני שהשליח בעל דברים של המשלח הוא ממילא נלמד מינה דכשמת המשלח נפטר השליח. ודקדק רבינו וכתב דהיינו דוקא כשמת ולא הניח הנכסים דאם הניח נכסים הרי המלוה או המפקיד גובה מהם ואז יורשי משלח תובעים את השליח והו\"ל כאילו אביהם חי ומוציאין מידו משא\"כ בלא הניח נכסים דאין כאן תובע להיורשים וק\"ל וכ\"כ ב\"י. כמאן דאמר ליה זכי או הולך ע\"מ כו' כצ\"ל וכן מצאתי בח\"מ של קלף וה\"ק אף שתן או הולך הו\"ל כאומר זכי לו מ\"מ כיון שהוציאו בל' הולך או תן לו הו\"ל כאומר ע\"מ שתתן לו וכשאומר בהדיא ע\"מ שתתן לו ודאי אפי' בזכי עצמו לא מהני וק\"ל: ודוקא במלוה כו' מימרא דאביי ריש השולח נקטינן שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט נ\"מ להולך לאו כזכי דמי ע\"כ והטעם דמלוה או פקדון דהדבר שהוא שולח לו הוא כבר של המלוה או המפקיד מש\"ה מיד שיצא מרשות המשלח בדיבור קל זוכה לו השליח משא\"כ במתנה דהוא של המשלח לכך צריכין אנו לשון ��בורר שיזכה לו כו' כ\"כ נ\"י פ\"ק דגיטין: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו עשאו שליח לקבל וא\"ל הנותן הולך כו' כדין גט דבאמירתו לשליח הולך ביטל שליחותו של המקבל שעשאו שליח לקבלה ונעשה שליח להולכה: לפיכך אם אמר הולך כו' יכול לחזור כו' פשוט הוא אלא שכתבו אגב שכתבו בריש הסי' דבחוב ופקדון אינו יכול לחזור בו כתב כאן דבמתנה יכול לחזור כו': ואם המקבל עני כו' כתב המרדכי דלא מיקרי עני אא\"כ אין לו מאתים זוז: אמירתו לגבוה כו' גם בסי' רמ\"ג כ\"כ ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ופי' ר\"ת דהה\"נ אם אמר תן מנה לפ' במתנה כו' כ\"כ הרא\"ש והר\"ן בשמו בספ\"ק דגיטין וכתבו שם טעמו וראייתו ע\"ש. ומש\"ר בשם הרב רבינו משה בר מיימוני דתן הוי כזכי כר כ\"כ בפ\"ד דזכייה ע\"ש. ומש\"ר בשם הרמ\"ה כ\"כ התוס' והרא\"ש ג\"כ בספ\"ק בשם ר\"ת אבל מסקי וכ' עוד דלא אמרי' תן כזכי במתנה וכמש\"ר כאן בשם ר\"ת: "
+                ],
+                [
+                    " לכשיבוא לרשותו יזכה לו הל' משמע דרשותו של שליח דהיינו חצירו זוכה להמקבל מעצמו מאחר שהנותן א\"ל שיזכה לו כמו דאם היה ברשותו של השליח מתחילה כשא\"ל הנותן זכה לו דקנה לו רשותו אע\"ג דלא הגביהו השליח לשם כך דאל\"כ הו\"ל לפרש. וא\"כ גם בסיפא בדברי הרמ\"ה שמסיק דבא\"ל זכה לו ולא היה אז החפץ ביד השליח כשמגביה אח\"כ כדי לזכות לו זכה נראה דהא דצריך להגביה היינו דוקא שאינו מונח ברשות השליח אבל כשבא אח\"כ לרשות השליח וחצירו אז חצירו קונה להמקבל כמו ידו והגבהתו דאל\"כ אלא תאמר שצריך הגבהה לשם כך דוקא א\"כ הוי סברות הפוכות עם ר\"ת דר\"ת סבר דתן לא הוי כזכי ואפ\"ה בזכי סבר דרשותו קונה לו בלא הגבהה והרמ\"ה ס\"ל דתן הוי כזכי ובזכי מצריך שיגביהנה דוקא. ולפ\"ז הא דמסיק הרמ\"ה וכתב ז\"ל אבל אם לא א\"ל זכי מחד אנפי ר\"ל שלא א\"ל זכי כלל מאיזה אנפי שיהיה אלא תן או הולך ומש\"ה רשותו וחצירו דשלוחו לא קני לו וכן בש\"ע לא כתב שם תיבות מחד אנפי אלא ז\"ל אבל אם לא אמר לו זכי ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ראובן שאמר לשמעון הולך כו' מקור דין זה הוא בגיטין דף י\"ד ושם בפ\"ק אוקימתות בגמרא וס\"ל להפוסקים דל\"פ אהדדי לדינא וע\"ש בתוס' ואשר\"י והן הן דברי רבי' מ\"ש בכאן: ליתנו ללוי ומצאו שמת חזינן כצ\"ל ומיירי שגם הנותן מת אלא שרבינו קיצר ותפס לשון הגמרא דקאמר ומצאו שמת ור\"ל שבשעה שהלך ליתנו להמקבל מצאו שמת ואף שאז אינו יודע אי מת הנותן או לא לא יתנהו ליד יורשי המקבל עד שיוודע הדבר אם הנותן מי או מת (אימת) וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דקי\"ל מצוה כו' ודוקא כשהוא ביד שליש כמו כאן שהיה ביד שמעון השליח אמרי' מצוה לקיים כו' וכמש\"ר לקמן בס\"ס ר\"ן ורנ\"ב ע\"ש: דהולך לאו כזכי כו' פי' במתנה: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' אם המקבל מת בחיי הנותן ואפי' כצ\"ל ועד\"ר: ואפי' נולדו כו' נראה דה\"ה אפי' נתעברו אח\"כ ומה\"ט גופא שכ\"ר אלא כאן איירי דמת המקבל בחיי הנותן וסתם יורשיו הן בניו. וא\"א להתעבר מהמקבל אחר מיתת הנותן כיון שמת בחייו: "
+                ],
+                [
+                    " ולהכי אמר כו' ס\"א ולהכי אמרינן כו' ובין כך ובין כך אתלמודא דספ\"ק דגיטין הנ\"ל קאי דקאמר שם תני חדא ליורשי מי שנתנו לו: וכמסורים דמו דכל היכא כו' כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' אם כבר בא ליד המקבל ומ\"מ כו' כצ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ראובן שהיה לו מנה ביד שמעון כו' מימר�� דרב פ\"ק דגיטין דף י\"ג ע\"ב ואסיקנא דהדין כן בין במלוה בין בפקדון ולאפוקי מסברת רבא שם דדוקא בפקדון אמרי' הכי שצבור ועומד ברשות הנפקד אבל מלוה ע\"פ דלהוצאה ניתנה לא ע\"ש. אלא בק\"ס כו' עד אבל בשאר קניינים כגון כו' אבל חזקת כסף ושטר לא נקט משום דאינן שייכים כ\"א בקרקע ובקרקעות אינו יכול לחזור גם בכסף ושטר כמ\"ש בסי' קצ\"ה סי\"ב אף דאינן בגוף הקרקע ע\"ש: ואין המומחה כו' אבל המקבל לפעמים חוזר אם לא שפטרו בפירוש לדעת הרא\"ש כדלקמן סעיף י\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו אם נולד כו' ספ\"ק דגיטין איכא מ\"ד כו' [עב\"ח שהביאו] ומסיק דקנו דקנין מעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא פירש\"י כאילו קבלה משה הלכה מסיני בלא טעם ע\"כ וכתבו התוס' פי' מה שמועיל מע\"ג הוא הלכתא בלא טעם אבל טעם התקנה הוא שלא יצטרך לטרוח בקניינים עכ\"ל וכמש\"ר בסי' זה סי\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " ודוקא שהיה לראובן כו' לא קנה פי' כן כתב הרי\"ף והרא\"ש בפ' המקבל וכתבתי לשונם בדרישה ע\"ש: וכל אחד משלשתן כו' מדסתם משמע דאין חילוק בין שולחני לאחר וגם שולחני יכול לחזור בו ועד\"ר. ומש\"ר בסי' צ\"א ס\"ה ז\"ל והר\"ר ישעיה כ' מתני' איירי דלא אמר לפועלים הפרעו מן החנוני כו' אבל אם אמר להם הפרעו כו' ל\"ש בהקפה ול\"ש הקדים ב\"ה מעות נסתלקו מב\"ה ע\"כ. נראה דס\"ל לר\"י דשאני התם דכיון דאמר השולחני דעשה כמו שקבל עליו במ\"ג ושנתן לפועלים בזה הכל מודים דאין הפועלים חוזרים על הב\"ה כיון דקבלו עליהן מתחלה לקבל מהשולחני והרי אומר שנתן להן ולא קאמרי הפוסקים דחוזר על הב\"ה אלא כשהנותן מודה דלא נתן לו עדיין וכבר כתבתי זה שם בסי' צ\"א ועיין עוד מזה בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה כו' כלל ס\"ט: או לאו תשובה חייב הלוקח ליתן למוכר כצ\"ל ורבי' העתיק תשובה זו בשביל מ\"ש בתשובה דאם לוי לא יתן חייב כו' ללמדנו דאין זה יכול לומר כיון שלוי לא נתן לו בטל המקח כי אדעתא דהכי קניתיהו קמ\"ל ועיין שם בתשובה שהאריך בזה: "
+                ],
+                [
+                    " עוד שאלה שם דין י' וק\"ק מה חידש רבי' בהבאת שאלה זו וי\"ל דלא תימא דוקא בתשובה ראשונה שמתחלה הודיע הממחה להמומחה שאין לו אז ביד הנותן כלום ולא סמכה דעתיה עליו מתחלה משא\"כ בתשובה זו דלא גילה לו הנותן שאין לו בידו שחייב לשלם עכ\"פ קמ\"ל ואינו דומה למש\"ר בסכ\"ד בראובן שהשכיר חפץ לשמעון כו' דפסק שם דאע\"ג דלא נתחייב לו כ\"כ אם יצא לו בסתם דחייב ליתן לו דשאני התם דא\"ל השוכר להמקבל מאה זהובים שאני חייב להממחה שהודה לו סתם שנתחייב וכמו שנתבאר שם בתשובה ע\"ש משא\"כ הכא דלא א\"ל הגבאי מה שאני ח\"ל אלא אני אתן לך בשבילו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אמר ראובן לשמעון תן מנה ללוי כו' עד שוה כסף ככסף כל זה כתב בעה\"ת בשער כ\"ח ע\"ש: ושמעון מודה שיש כו' ל' התרומות שאל לוי יש לך מנה זה משל ראובן א\"ל הן למחר אמר כיון כו'.. אלא שאלוה לו מנה כו' ואע\"פ שאם נתן לו על פי הממחה היה חייב לחזור ולפרוע לו כמ\"ש לעיל בס\"ג מ\"מ זה לא רצה ליתן לו עבורו בהלואה: הלכתא בלא טעמא כבר נתבאר בסמוך וע\"ע מזה בסי\"ג מ\"ש הרא\"ש בשם ר\"י: אלא כערבות פירוש ובדין ערבות דהיינו אם כבר היה חייב ראובן ללוי מנה אע\"ג דאמר שמעון ללוי הניחהו לראובן ואני אתן הו\"ל ערב שלא בשעת מתן מעות ובעי קנין ואי לא לא משתעבד וכמ\"ש לקמן בדין ערבות בר\"ס קכ\"ט דהנח לו ואני אתן או ואני ערב בעי קנין גם בסימן זה כתבו הרא\"ש בסי\"ט ואי ��וה עתה תחילת החיוב אפילו בא ראובן ליתן ללוי במתנה ואמר שמעון ללוי אני אתן לך עבור ראובן הו\"ל כערבות בשעת מתן מעות ולא בעי קנין וכמש\"ר לקמן בסכ\"ה וגם בעה\"ת כ\"כ שם בשער כ\"ח דין ב' ע\"ש ודוק. ובמעמד שלשתן גמור על המומחה דין לוה והממחה דין ערב כמש\"ר בשם הרא\"ש בסמוך סי\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " ופירש לו תן לו נ' דינרין במעות נראה דבמעות ל\"ד קאמר דאפי' א\"ל תן לו נ' דינרים שהרי יש לי בידך כור של חיטין דהתחיל בו רבינו הו\"ל כאילו א\"ל במעות והראיה דחיים וכתב ז\"ל אבל אם א\"ל סתם תן לו כו' דמשמע דדוקא בכה\"ג דא\"ל מהחיטין הוא דקנה וק\"ל: והלואה להוצאה ניתנה ואם כו' כצ\"ל ור\"ל מש\"ה אף כי אמר לו נ' דינרין במעות אין כאן דקדוק לומר שדוקא למעות נתכוין אלא משום דמתחלה כשהלוהו החיטין חשבינהו בעיניו כהלואת מעות שהרי ביד הלוה לפרוע לו דמי שוויו במה שירצה שוה כסף ככסף כשלא יהיו בידיו חיטין ולא יצטרך להשתדל להחיטין: "
+                ],
+                [
+                    " כתב ר\"ת אפילו לא נתרצה כו' כ\"כ התוס' והרא\"ש בספ\"ק דגיטין: שאין כופין הלוה או הנפקד כו' אין להקשות מ\"ש משליח דאי אית ליה הרשאה כייפינן ללוה שיתן לו החוב כדלעיל ר\"ס קכ\"ב הן שהוא עמו בעיר הן במדינה אחרת ולולי חששא דביטול הוה כייפינן ליה אפילו כי ליכא הרשאה ובמ\"ג גם כן אינו יכול לבטל ודוחק לומר דשאני התם משום דתחילת תיקונו הוה משום דלא יהא כ\"א הולך במעות חבירו למה\"י וי\"ל דשאני התם דאמרינן ליה תן לזה השליח ואם אינך רוצה ליתן לו חזור אחר המלוה ותן אותם לידו או תפשר עמו כי להשליח אין נפקותא בזה אבל כאן שנכוף אותו ליתן דוקא אל השני זה לא מסתבר: "
+                ],
+                [
+                    " לא אמר לו במעמד ג' כו' ל\"ש מתנה מועטת כן הוא שם דף י\"ד וע\"ל ס\"ס ר\"ד וסי' רמ\"ט חילוק בין מתנה מועטת ומרובה לענין אמירה ליתן מתנה לעני בלא קנין דבמתנה מועטת לעני הו\"ל כמו נדר ע\"ש והכא לא איירי מעני ומאיסור נדר אלא לענין דלא קנה מדין מעמד ג' ובזה דין עני ועשיר שוין: ומ\"ש בשם הרמ\"ה דלא מהני קנין אלא היכא דקנה מההוא דאיתא לממונא גביה כו' פי' כלל דברי הרמ\"ה נ\"ל הכי הוא דאין שייכות ק\"ס אלא בההיא הנאה שמקבל מחבירו סודרו הוא מקנה לו תחתיו מיד קנין אחר ממה שבידו ומה\"ט לא מהני קנין ממארי דממונא אפילו אם הלואה הוא כיון דאינו ברשותו הוא דלהוצאה ניתנה וכל שאינו ברשותו אינו יכול להקנות מיד ליד תחת זה הסודר שקיבל מחבירו וכ\"ש אם פקדון הוא ואף דפיקדון בכל מקום שהוא כמונח ברשותו הוא מ\"מ כיון דפקדון מעות נינהו הרי הן מטבע מונחים בעינייהו שמטבע אינו נקנה בחליפין דק\"ס ומה\"ט נמי אינו מועיל הקנין אפי' ממי שהממון גביה אם הוא פקדון וכדמסיק רבי' וכתב ל\"ש פקדון דאין מטבע נקנה בחליפין ונראה דהאי נתינת טעם דאין מטבע כו' לא קאי כ\"א אדסמיך ליה ל\"ש פקדון דקאמר דאז מטבע בעינייהו נינהו וכמ\"ש אבל כשהן הלואה בידו לא שייך האי טעמא דהרי אין מטבע בעין נינהו ושם איכא חילוק אחרינא בין קונה בתורת הודאה ובין קונה בתורת מתנה דבאינו קונה מידו בתורת הודאה כ\"א בתורת אתן לך מאה זהובים שאני חייב לפלוני דמחשב לקנין דברים וכמש\"ר בר\"ס רמ\"ה דכל קנין אתן מחשב לקנין דברים לא מהני הקנין אלא צריך לקנות מידו בתורת הודאה והאי תורת הודאה ותורת מתנה מתפרש ממש\"ר בשם הרמ\"ה בסימן קנ\"ו ומשם יתבאר דמ\"ש דקנו בתורת הודאה דאית ליה לההוא שני גביה ל\"ד קאמר אלא ה\"ה אם קנה מידו ש��תחייב ליתן לההוא שני כך וכך לא מיקרי בל' מתנה אם לא שאינו מזכיר ל' חיוב כלל אלא אומר אני קונה בק\"ס שאני אתן להשני כך וכך ואז קנין אתן הוא דמיקרי קנין דברים ועד\"ר מ\"ש עוד מזה: ל\"ש מלוה ל\"ש פקדון דאין מטבע כו' כבר כתבתי דהאי נתינת טעם דאין מטבע כו' לא קאי כ\"א אדסמיך ליה אפקדון ובהלואה שייך טעמא דקנין אתן הוא ובפקדון לא שייך טעמא דקנין אתן הוא דכל פקדון כיון שהוא בעין הרי הוא מקנהו לו מיד ודומה לזה כ\"ר בר\"ס רמ\"ה דכשהוא אומר על שדה שיתננו לו מעכשיו דמהני הקנין ע\"ש. ובקנין אג\"ק יכול להקנות פקדון אף כשהוא מטבע ואפשר דמש\"ה דקדק וקאמר לא מהני קנין גרידא ומשום פקדון דמסיק קא\"ל ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לאחר כו' פר\"י שאינו יכול למחול כו' בספ\"ק דגיטין כ\"כ וכתב הרא\"ש שם ז\"ל אף ע\"פ שהמוכר שטר לחבירו וחזר ומחלו מחול הכא אינו יכול למחול דכיון שהיו שלשתן במעמד א' נסתלק שיעבוד המלוה מעל הלוה ואפי' שיעבוד הגוף שהיה הלוה משתעבד למלוה פקע כמו שתקנו שנכסי הלוה ישתעבדו לשני בלא קנין משום תקנת השוק (כמוזכר בסמוך סי\"ג) תקנו ג\"כ שגופו ישתעבד לשני בלא קנין משום תקנת השוק דאל\"כ בעלה עיקר התקנה שלא יסמוך הסוחר על מעמד ג' כיון שיכול למחול הלכך משתעבד לו גופו דשני ולא נשאר לראשון שום זכות בו ואין מחילתו כלום אבל מוכר ש\"ח שלא בפני הלוה השיעבוד שיש למלוה על גופו של לוה אין קנין נתפס בו להקנות אותו שיעבוד ללוקח הלכך נשאר זכות למלוה בו ומחילתו מחילה עכ\"ל באריכות הל' קצת והא דלא כתב הטעם בקיצור דכיון שהיו שלשתן יחד הו\"ל כמוכר שטר לחבירו והלוקח פייס ללוה שנתן לו ש\"ח על שמו דשוב אינו יכול למחול ההלואה כמש\"ר שם דהרא\"ש לטעמיה דס\"ל דבמעמד שלשתן נתחייב הלוה ליתן אפי' בע\"כ והרי אין כאן טעם דנתפייס וק\"ל: ומש\"ר והראב\"ד חילק דאם אמר בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך דאם אינו יכול (למכרו) [למחלו] גם במוכר שט\"ח לחבירו דקיי\"ל דיכול למחלו חילק הראב\"ד וכ' דהיינו דוקא דלא שיעבד נפשו למלוה ולכל הבאים מכחו וכמש\"ר בשמו שם סכ\"ה ושהרא\"ש חולק עליו שם כמ\"ש כאן וגם בתשובת אשר\"י בתשובה כלל ס\"ט כ' שאין דברי הראב\"ד נראין לו כלל והאריך בראיות ע\"ש. וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' הא דלא כתב וא\"א הרא\"ש ז\"ל כ' כסברא הראשונה משום שר\"י כ' סתמא וכבר אפשר דס\"ל כהראב\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לאחר שהעמיד ראובן כו' עד ונתרצה לוי ליתן לו כבר נתבאר דלר\"ת והרא\"ש א\"צ לריצויו אלא דלרבותא כ\"כ וק\"ל: כתב הרי\"ף כו' דברי הרי\"ף הם בפרק המקבל ושם הביא הירושלמי ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אם לא שפטר בפירוש כלומר והירושלמי מיירי בפטרו בפירוש (ועוד יש לחלק בין דחהו או לא וכמ\"ש בסמוך) ואפ\"ה אם היה ערמה ביניהם חוזר וכ\"כ נ\"י בהדיא לדעות הללו ומש\"ר בס\"ד תשובת הרא\"ש בראובן שהעמיד שמעון אצל לוי ליקח שכר מלאכתו והעני לוי דחוזר כיון דלא היה לו מידי גביה י\"ל שמיירי אפי' אם פטרו בפירוש דאל\"כ תיפוק ליה דחוזר כיון שהעני ולא פטרו. מיהו אינו מוכרח דיש לחלק בין העני לדוחה אותו לחוד דבהעני יכול ראובן לומר ללוי מזלא דידך גרם דהעני. ועוד אם לא היית מקבלו הייתי מוציא ממנו טרם שהעני ובכה\"ג דוקא פטרו הירושלמי. ותשובת הרא\"ש והב\"ה אפי' לא פטרו המקבל בפירוש. אבל בדוחה אותו פליג הרא\"ש וס\"ל כיון דזה דוחה אותו מדחי אל דחי לאו אדעתא דהכי קבלו הנמחה וכל זמן שלא פטרו אותו בפירוש חוזר עליו. ובזה נתיישב נמי הש\"ע בסי' זה בס\"י וי\"א שכתב מור\"ם ז\"ל בס\"ט שלדעת הרא\"ש אינם לצורך כלום (דמיירי בלא פטרו בפירוש) ולפי מ\"ש לחלק בהעני א\"ש גם לדעת הרא\"ש ע\"ש: ומש\"ר וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' עד\"ר: ומ\"ש וביאר עוד בתשובה כו' בכלל ס\"ט דין ט' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ופי' ר\"י שעשו אותו כו' עד שיקנה לו בקנין ע\"ש בתשובה שכתב ז\"ל ואף קנין לא היה מועיל לקנות הלואה ותקנה זו לתקנת המלוה היה שיוכל לקנות סחורה באותה הלואה: ועוד יפו כח כו' וי\"א ודאי אם העני כו' פי' שידוע לכל או בעדים שהעני אח\"כ: ומ\"ש אבל אם היה עני באותה שעה כו' פי' אבל אם ידוע עתה בבירור שהיה עני באותה שעה ואע\"ג דראובן ודאי לא היה יודע אותו לעת ההיא ולא שייך לומר עליו שעשהו בערמה אפ\"ה חוזר על ראובן דהוא מקח טעות. ובזה נסתלקה תמיהת ב\"י שכ' דהני דברים הם הם דברי הירושלמי הנ\"ל שחילק בין עשהו בערמה או לא ולא הו\"ל לרבינו לכתבם בל' י\"א עכ\"ל. וליתא אלא דברי הירושלמי לחוד ודברי רבינו לחוד אלא שקשה על י\"א הללו איך הבינו את הירוש' שמצריך דוקא שעשאו בערמה וצ\"ל דמפרשי להירושלמי כמ\"ש לעיל בשם נ\"י דהירוש' מיירי דפטר הנמחה בפירוש את הממחה ואפ\"ה חייב והיינו דוקא כשעשה בערמה וק\"ל: ולא ידע לוי כו' ומיירי נמי שאפילו ראובן לא ידע וכמ\"ש ונקט לוי משום דאל\"כ סבר וקיבל: ולוי מחרים סתם על מאן כו' ור\"ל אם אין ידוע אם היה עני באותה שעה אם לאו אזי מחרים על ראובן שמא ידע מעניותו והטעהו. והא דכ' מחרים סתם על מאן דידע ולא כ' מחרים על ראובן משום דכבר נתבאר בס\"ס ס\"ט דכל חרם סתם אינו לנוכח. ושמעון המחויב אינו נאמן לומר עני הייתי או עשיר באותו שעה דחיישינן לקנוניא שעשה עמו א' מהן כיון שהוא הבעל דבר או שא' נוח לו מהשני. ואפילו אם יש שטר ללוי אראובן אין לו עליו אלא חרם סתם כיון דאין לוי טוען טענת ברי דמוקמינן ליה להאי לוה אחזקתיה שהיו מחזיקין אותו קודם לכן שהיה עשיר והרי שטר ונפרע בשעת המחאה וק\"ל. ואם טוען לוי ששמעון היה עני פי' בבא זו מיירי כשאינו ידוע אם היה עני או לא וטוען כל אחד מהם ברי אז הדין חלוק אם הוא מלוה ע\"פ כו' ודוקא שראובן טוען ג\"כ ברי אבל אם לוי טוען ברי וראובן טוען שמא פשיטא דחייב לשלם לו אפילו במלוה ע\"פ דהוה כאומר לויתי ממך ואיני יודע אם פרעתיך שחייב: אם יש נאמנות כו' ואף שהנאמנות אינו אלא על הפרעון הרי ה\"נ אמר פרעתי בהמחאה זו שקבלת עליך להיות נפרע משמעון ומזלך גרם שהעני: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לאחר שנתרצה כו' עיינתי בחשבוני כו' מקור דינים הללו הם מעובדא דהנהו גינאי דאיתא בגיטין דף י\"ד מדברי הרא\"ש והר\"ן דלשם כתבתיה בדריש': ומש\"ר בשם בעה\"ת כ\"כ בשער כ\"ח ע\"ש. ומש\"ר אם נתנו בפרעון חובו ר\"ל לאפוקי אם נתנו לו במתנה שא\"צ לחזור ולשלם לו כמ\"ש אח\"כ בסמוך: ה\"ג בספרים המדויקים כ' בעה\"ת אם המחהו בפני עדים וגם קבע זמן למקבל כו' וגם בדפוס תוגרמא ובח\"מ של קלף כן הוא הנוסח ופי' דתרתי בעינן להיותו אינו נאמן לומר טעיתי דהיינו שהמחאה היתה בעדים דתו לא שייכא טענת להד\"ם והב' שקבעו לו זמן והוא בתוך זמנו דלא שייך טענת פרעתיך דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו וכיון דאין לו מגו כלל א\"נ לומר טעיתי כיון שכבר הודה אבל בחסרון חד מהני תרתי נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתיך או במגו דלהד\"ם ודוק ועד\"ר שם כתבתי נוסחאות שאר ספרים: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כ' בתשובה כו' בכלל ס\"ט כ\"כ והביא רבי' בסמוך סי\"ט ראובן קנה סחורה כו' ועמ\"ש שם בדרישה. ז\"ל ב\"י הא דפליג אבעה\"ת היינו דוקא כשהודה בפני עדים אבל כשהודה שלא בעדים מודה דלא דייק אינש דמימר אמר אי טעינא הדרנא בי וכמ\"ש הר\"ן ספ\"ק דגיטין עכ\"ל ואין להקשות א\"כ למה סתם רבינו מאחר דהתחיל בתרתי הו\"ל לפרשו דהרא\"ש פליג אהסיפא לחוד דבאמת דבריו מדויקים לומר כן מדכתב בשם הרא\"ש ז\"ל אע\"ג דיכול לומר פרעתי ולא קאמר נמי אע\"ג דיכול לומר להד\"ם ש\"מ דס\"ל דבליכא עדים דיוכל לטעון להד\"ם נאמן נמי ג\"כ לטעון טעיתי <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> מדכתב דהוה כאן מגו במקום עדים ולא כ' דהוי כמגו בכ\"ף הדמיון אלא ה\"ט משום דמיירי דוקא בדהודה לו ליתן בפני עדים ומש\"ה כשיאמר אח\"כ טעיתי מיקרי מגו במקום עדים ממש. ועיין בתשובת הרא\"ש שם דלא כ' בה האי לישנא דכ\"ר כאן בשמו אבל מוכח כן מיניה וביה האי חילוק דהודה בפני עדים או לא וכמ\"ש בדרישה ובד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם הנותן מודה כו' כן הוא ל' הרא\"ש ספ\"ק דגיטין: לאו כל כמיניה לחוב כו' עיין בהוספה: ואין בזה חילוק פי' לענין חזרת הנפקד על הנותן ולא אמרי' דוקא כשנותן למקבל בשביל חוב דאף אם לא נתן הנפקד זה להמקבל עכ\"פ הוה הממחה צריך לפרוע להמקבל זה חובו מש\"ה מהדר עליו הנפקד כיון שפטרו מחובו משא\"כ כשנתן לו בשביל מתנה קמ\"ל. ואין זה כתולה תניא בדלא תניא דהא בנתן לו במתנה כ' לפני וה בהדיא דחוזר על הנותן ובנתן לו בחובו לא כתבו לפני זה דיחזור על הנותן דבנתן לו בחובו הוא פשוט דחוזר על הנפקד מטעם שכתבתי וה\"ק כשם שפשוט הדין בנותנו כן הדין נמי בנותנו לו במתנה ומש\"ה כתבתי לך לפני זה בנתן לו במתנה דחוזר עליו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והנותן צריך לישבע שבועה למקבל כו' עיין מ\"ש ב\"י בזה: אבל אם המחהו אצלו בשביל מתנה פטור כו' דהא לית ליה כר וה\"ט נמי בסעיף הקודם כשהנותן מודה והמקבל אינו יודע והוא מתנה דמהדר המקבל על הנפקד ולא על הנותן: ואפי' אם יודה הנותן כו' עד אינו חייב כו' והיינו דוקא כאן דמודה גם המקבל משא\"כ בבא שלפני זה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן כו' היינו תשובה שהזכירה רבינו לעיל בסמוך בסי\"ו והיא כתובה בכלל ס\"ט דין ו' ועד\"ר: הדין עם שמעון פי' דנאמן לומר טעיתי מיירי דלא היו עדים בהמחאה אבל היתה בעדים כבר כ\"ר לעיל בסמוך בשם הרא\"ש דאינו נאמן לומר טעיתי. ואפילו בדליכא אם בא להוציא מה שכבר נתן אינו נאמן וכמו שסיים בתשובה זו ועד\"ר בסעיף ט': "
+                ],
+                [
+                    " מ\"מ אמרינן כו' כבר ניחא ליה כו' פירוש אנא שעתה בא לחזור וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן חכר חכירות מהקהל כי' שם בכלל ס\"ט דין ט' עיין שם. ובשאר החכירות עשה להקהל שטר כ' זה לאשמועינן שראובן נתחייב אז מיד בחכירות להקהל בחוב גמור והראיה שעשה ש\"ח עליו להקהל בהמותר וממילא הנ' זהובים שנדר ליתן לשמעון במ\"ג מיחשב כאילו יש לו בידו משל הקהל ואינו דומה ג\"כ לשכירות שאינה משתלמת אלא בסוף ולא מיחשב כבידו כמש\"ר בסמוך בסכ\"ד דכיון דקיבל עליו בחוב גמור מיחשב כבידו וכמש\"ר ג\"כ שם בסכ\"ד: אחר כך נתבטל כו' ר\"ל והביטול היה בהסכמה מדעת ראובן וכדמסיק: וכ\"ש שאחר שנתבטל כו' בס\"א וגם שם בתשובה ליתא לתיבת שאחר אבל א\"צ למחקו והוא כמו מאחר שנתבטל: אם לא מדעת כולם דאי היה תלוי הביטול בקהל לבד היה מיחשב כאילו אין בידו משל הקהל דלא סמכה דעתיה דראובן: ואפי' אם לא ינכו כו' כלומר אפי' לא יחזירנו הקהל לראובן הנ' זהובים שיפרע הוא בשבילם: אבל הכא בשעת המעמד היה כו' פי' שהרי החכירות נגמרה כהלכתו ועשה שטר עליו להקהל כמ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן תבע מנה משמעון כו' שם בתשובת הרא\"ש דין ח': שהרי לוי יתן לך בשבילי ושתק פי' ושתיקה כהודאה דמיא: חייב שמעון לפרוע לראובן כו' פי' אע\"ג דלא היה לראובן שט\"ח עליו ובעלמא נאמן הלוה במלוה ע\"פ בשבועה לומר פרעתיהו שאני הכא שהרי בעצמו הודה שח\"ל אלא שסובר שפרעו בקבלת לוי עליו והרי אנן סהדי שלא פרעו שנית וקבלת לוי עליו אינו פרעון וכדמסיק הלכך גובה ראובן בלא שבועת זולת מה שטוען שמעון שבפניו קיבל מלוי אף שיש הכחשה ביניהן באותה הקבלה שמעון נאמן בשבועה כיון דאין שטר ביד ראובן וכדמשמע לשון התשוובה שכתב שהרי מודה שמעון שהיה חייב לו הרי דהיה צריך להודאתו ומה\"ט נמי אין ראובן נאמן לומר סטראי נינהו כיון דלא היה בידו שטר ואילו בעי שמעון היה כופר החוב והיה נאמן בשבועת היסת כן נ\"ל פשוט ולא כמ\"ש בע\"ש דמיירי שהעדים שהביא העידו שלוי נתרצה ליתנו בשבילו וג\"כ ראו שנתן לוי לראובן מעות אלא שאינן יודעים כמה דאל\"כ היה ראובן נאמן בשבועה ע\"ש והנלע\"ד כתבתי: ומ\"ש שלא נתחייב כו' השיב זה אפילו לפי טענת שמעון שטוען שראובן פטרו ע\"י שתיקתו כו' דאלת\"ה הא ס\"ל לרא\"ש דכל שלא פטרו בפירוש הוא חוזר עליו ולמה ליה הך טעמא שלא היה לשמעון כו' אלא כדפרישית. א\"נ השיב זה דמש\"ה אין על ראובן אפילו לתבוע תחלה ללוי אולי יתנם לו עוד: "
+                ],
+                [
+                    " סוחר שאמר לסרסור כו' ביחור הדברים כו' [כמו בב\"ח] וכן משמעות לשון השאלה שכתב שם סוחר שאומר לסרסור אחד שיקבל בשבילו מעות מן השולחני והעמידו אצל השולחני וכתבם על שמו הרי מדכתב לסרסור אחד משמע סרסור מאן דהו שמצא בשוק ביקש ממנו שיטריח עבורו גם מדכתב וכתבם על שמו משמע שהשולחני כתב בפנקסו שמעות אלו שייכים אל הסרסור כדין מעמד ג' ואילו היה שהזכיר לפניו ליתן לו בשליחותו ודאי לא היה השולחני כותבם ע\"ש הסרסור וטען השולחני ודאי הסוחר חייב לך מעות אלו או נתנם לך במתנה והריני לוקחם בחובי שאתה חייב לי ואין הסוחר נאמן בעיני באמרו בתורת שליחות שלחת להביאם לי (היה) ומש\"ה פסק הרא\"ש דאין. לסוחר שום דין ודברים על השולחני שהרי מיד שא\"ל במעמד ג' תן לזה נסתלק השולחני מהסוחר והסרסור נכנס תחת הסוחר וקבלתו כקבלתו ולכן אם הסרסור מודה שחייב לשולחני ישלם הסרסור להסוחר ואם הסרסור אינו מודה הסוחר הוא דאפסיד אנפשיה וישבע ליה הסרסור שלא היה חייב להשולחני כלום ומפטר גם הוא מהסוחר וק\"ל. וכ\"ת אמאי לא ישבע השולחני נגד הסרסור ונגד הסוחר שחייב לו י\"ל דה\"נ אם תבעו הסרסור על כך חייב לישבע לו אלא דלא מיירי בהכי ואף אם יתבענו הסרסור נראה דאין השולחני חייב לישבע שבועה חמורה כדין נשבע ונוטל דהא השולחני מוחזק ונפטר בהיסת במיגו שהיה יכול לומר נתתי המעות לסרסור שלוחו והוה נפטר בהיסת כמ\"ש בסימן קכ\"א והא דנקט בלישניה סוחר וסרסור ושולחני ולא סתם ראובן שמעון ולוי י\"ל דנקט המעשה שהיה ועוד דאורחא דמילתא שהסוחר מוכר לשולחני ע\"י סרסור ואח\"כ שולח הסרסור אחר המעות ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן השכיר חפץ לשמעון בסך ידוע ליום כו' גם זה שם בתשובת הרא\"ש כלל ס\"ט סי' י\"א ועמ\"ש לעיל ס\"ה בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " תשובה לגאון כו' גם בעה\"ת כ\"כ בשם הגאון בשער כ\"ח וסיים שם וכתב ז\"ל וכ\"ש אם היה חייב להמקבל ע\"ז (פירוש אם אמרו כן במה שראובן הקנה לשמעון במתנה מה שיש לו ביד לוי דמיחשב ערב בשעת מתן מעות כ\"ש אם ראובן היה חייב לשמעון המקבל והקנה לו בחובו המנה שח\"ל לוי ולוי נתן ערב לשמעון דמיחשב ערב בשעת מתן מעות) ועכשיו פטרו בשביל זה שאומר שיפרענו והוא נפטר עכ\"ל וב\"י הביאו: "
+                ],
+                [
+                    " מעמד שלשתן על ידי שליח כגון כו' כ\"כ הרא\"ש ספ\"ק דגיטין והביא ראיה מעובדא דאיסור גיורא עם רבא דלא חש שמא יקנה המעות לרב מרי בריה ע\"י שליח שישלח לו ליתנם במעמד ג' ע\"ש ומכאן נראה דאפילו אם הנתינה היא לטובת הנותן כההיא דאיסור גיורא דהוי ניחא ליה בההיא נתינה כדי שיזכה ולא אחרים אפ\"ה לא מהני ע\"י שליח והטעם נ\"ל דלא חלקו חכמים כיון דבשאר נתינת הפקעת הממון צד חוב הוא לנותן. ועוד נראה דהא דכתב הרא\"ש הטעם דאין מפקיעין ממון הנותן ע\"י שליח לא משום צד חובה נגעו בה אלא דאין כח השליח להפקיע ממון ומטעם זה נראה כ\"ש דאין כח בשליח הלוה או הנפקד שעמד במקומו להבטיח להמקבל שיתן לו הלוה בציווי הממחה במעמד ג' דהא ג\"כ יש בו צד הפקעת ממון אע\"פ שיש לחלק ולומר כיון דהלוה או הנפקד עכ\"פ מחוייבים ליתן הממון מידם להממחה ומה להן אם יתנו לזה או לזה לטעמא בתרא שכתבתי אין חילוק ותדע שהרי הרא\"ש כתב שנ\"ל שיכול המקבל להעמיד שליח במקומו ולא כ\"כ אהלוה ועיין בת\"ה סימן שמ\"ז שג\"כ כתב דאפוטרופא דאפילו לטובת היתומים אינו יכול ליתן ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " עד שיבוא המנה לידו פירוש ליד לוי: ונמצא שלא זכה יהודא כו' פירוש מתורת מעמד ג' לא זכה יהודא אבל משבא ליד לוי ודאי זכה ליהודא מיד כדלעיל סימן קכ\"ה ס\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרי\"ף בתשובה כו' עד אבל ר\"ת כו' כ\"כ גם הבעה\"ת שם בשער כ\"ח בשם הרי\"ף. הואיל ונתרצה סילק כו' עד\"ר: וכן כשהוא ממונה בענין שלטון עכו\"ם כו' נראה דלרבותא נקט שלטון דאע\"ג דהוא שלטון אינו יכול הישראל המומחה להתנצל ולומר מחמת יראה הוצרכתי לומר שאתן לך ואין לך בידי כלום או מתיירא אני שיחזור ויוציא מידי באלמותו. מיהו מ\"ש וא\"ל כן אעשה נראה דהיינו דוקא בשלטון צ\"ל כן אבל באחר כבר נתבאר בס\"ח דר\"ת והרא\"ש ס\"ל דאפילו בע\"כ של הלוה או הנפקד נשתעבד: ומ\"ש אבל ר\"ת כתב שלא תקנו כו' ור\"י כתב כו' בספ\"ק דגיטין בדף י\"ג כ\"כ ע\"ש ועד\"ר. כל זמן שאין הישראל הנותן חוזר יכול ליתנו לעכו\"ם ובבבא קמייתא שנפקד עכו\"ם וקיי\"ל דאין שליחות לעכו\"ם לכאורה נראה דאף אם כבר נתן לו העכו\"ם לא קנהו המקבל וצריך להחזירו להממחה דהו\"ל כאילו לקחו המקבל מעצמו מיד עכו\"ם וכ\"ש דיכול לחזור בו ולמחות ביד העכו\"ם מליתן לו וראיה ממש\"ר בס\"ס קכ\"ג בשם ר\"ת דשולחין הרשאה ע\"י עכו\"ם משום דקנהו העכו\"ם לעצמו בחליפין הא אם היה בתורת שליחות לא היה יכול להרשהו ע\"ש. וגם ראיה ממש\"ר בי\"ד ר\"ס קס\"ט. (ומקור דין אין שליחות לעכו\"ם לקמן בסימן קפ\"ח). אכן מור\"מ ז\"ל כתב בש\"ע סעיף כ\"ב דאם כבר קבלו בכל ענין זכה בו המקבל ולא מפקינן ביה והוא מת\"ה סי' שי\"ג ע\"ש לפיכך צ\"ל דהחילוק דבין בבא קמייתא לתניינא הוא זה דבקמייתא קאמר לא קנה ור\"ל דלא חל הקנין כלל ואם בא המקבל ליקחנו מיד עכו\"ם ישראל אחר יכול למחות בעכו\"ם שלא ליתנו לו אם לא שכבר נתן לו העכו\"ם מרצונו משא\"כ בבבא תניינא ��כל שאין הנותן חוזר בו הרשות ביד הנפקד ליתנו לכתחילה להעכו\"ם גם י\"ל דלא בא לחדש ברישא כלום אלא משום סיפא נקטא וקמ\"ל בהא הנותן יכול לחזור כר וק\"ל: אבל אם חזר כר לא זכה העכו\"ם ה\"ט משום דלא תקנו מעמד ג' לתקנת העכו\"ם ואם הנותן עכו\"ם כו' עד שהפקיעו חכמים כו' ר\"ל אע\"ג דגם זה בכלל אין שליחות לעכו\"ם הוא ואין באמירתו ליתן להישראל כלום הלא גם בכל מעמד ג' מישראל היה מן הדין שלא קנה המומחה באמירתו גרידתא אלא שחכמים עשו תקנה והפקיעו ממונו דהנותן שלא מן הדין כ\"ש בעכו\"ם וק\"ל: והוא פטור מהמפקיד כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' בפסקיו שם כ\"כ: אם מלוה הוא פי' שהעכו\"ם הלוה לראובן: אלא שומר לשני כמו שהיה כצ\"ל ועד\"ר: אבל במלוה לא שייך ה\"ט ר\"ל דאם אנס העכו\"ם הנותן מישראל הלוה דאמרינן חייב ישראל הלוה לשלם גם למלוה התם לא שייך ה\"ט כיון דלהוצאה ניתנה וא\"ל הא אף אם [לאו] להוצאה נתנה לא חייב הלוה דלוה חייב באונסין וי\"ל דהאי מקבל לא הלוה למומחה כלום וא\"כ לגבי דידיה לא מיקרי לוה להיות חייב באונסין אלא שומר הוא לגבי המקבל. והיותר נראה דשאני אונס זה דהוא בא לו מכח מלוה וכל כה\"ג נראה דפטור הלוה אם לא מכח דמלוה להוצאה ניתנה ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " האיש שלוה מאשתו כו' אין להם עליו כלום מיירי באפילו כתב לה שטר מלוה ושיעבד לה נכסיו דאנן סהדי דשום אדם לא יהיה ברצונו עבד לוה לאיש מלוה אם יכול להפטר משום ענין הימנו מש\"ה איכא למימר דלהוציא מידה הוא וכתב לה שטר ושיעבד לה נכסיו זהו טעם הרמב\"ם והר\"ש חילק בין טמונים דשייך לומר לגלויי עבד לאינם טמונים ועיין בדרישה שם כתבתי טעם פלוגתתם באריכות: ומ\"ש ור\"ש כתב דוקא במעות טמונים פי' וגם טוען ברי שמשלו הן והיא גנבתן אז נאמן כיון שהם ברשותו משא\"כ להרמב\"ם דאפילו אינו טוען ברי אין לה עליו כלום משום דס\"ל דהמעות מסתמא שלו הן כ\"כ המ\"מ וב\"י ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שנתגיירו בניו עמו פשטא דלישנא משמע דגם בניו נולדו בגיות ונתגיירו עמו והיינו כפרש\"י ועד\"ר: או שהיה לו ממנו פקדון כו' משום סיפא דיחזיר להן נקטה דאילו ברישא דכתב דלא יחזיר זו ואצ\"ל זו הוא דמה מלוה שעשה לו טובה עליו כ\"ש בפקדון וכמ\"ש התוס' כתבתי לשונם בדרישה בס\"ב ע\"ש וק\"ל: אין רוח חכמים פירש\"י ז\"ל אין דעת חכמים נוחה עליהם במעשיו כלומר אינם מחזיקין לו טובה שלא הצריכוהו לכך עכ\"ל וכתב הר\"ן עליו ז\"ל ומשום דמי שרוצה ליזוק בנכסיו וליתן למי שאינו חייב ודאי אין חכמים מוחים בידו מש\"ה פרש\"י אין רוח חכמים נוחה שאין מחזיקים לו טובה אבל אין משמעות הלשון דאין רוח חכמים נוחה הימנו בכל מקום הוא כן אלא לומר שעשה שלא כהוגן וה\"נ ה\"ק לפי שמשוה אותן עם ישראל וכדאמרינן בסנהדרין גבי המחזיר אבידה לעכו\"ם עליו הכתוב אומר וכו' ועד\"ר: היו הבנים הורתן ולידתן כו' ז\"ל ב\"י ט\"ס הוא כו' לכך צריך להגיה עכ\"ל. ולא כתב איך נגיה אותו משום דנסתפק הב\"י אם רבינו ס\"ל כרש\"י צ\"ל הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה או אם ס\"ל כר\"י וצ\"ל הורתן ולידתן שניהן שלא בקדושה ומ\"ש ברישא שנתגיירו בניו עמו עמו ל\"ד קאמר אלא מיירי בלידתן בקדושה ולישנא דגמרא ג\"כ כן הוא בחד ברייתא. ופי' דב\"י וטעמו כתבתי בדרישה וכבר כתבתי דמדסתם רבינו והתחיל וכתב גר שנתגייר הוא ובניו עמו פשטא דלישנא משמע דס\"ל כרש\"י ומש\"ה נראה להגיה כאן היו הבנים הורתן שלא ב��דושה ולידתן בקדושה גם בש\"ע כתב כדעת רש\"י לחוד ע\"ש ודוק ועד\"ר וע\"ל ר\"ס רע\"ה דלענין ירושה בעינן שיהיה גם הורתן בקדושה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הפורע חובו כו' בכתובות דף ק\"ח ובפרק אין בין המודר (נדרים דף ל\"ג) נלמד דין זה: ומ\"ש אפילו אם היה כו' ולא עוד לא אפילו כו' תוספות ורא\"ש ור\"ן שם: "
+                ],
+                [
+                    " ופרש\"י דבכל חוב איירי כו' הוכיחו כן מלשון הירושלמי ומטעם דמצי אמר מפייס הוינא ליה ומחיל לי וע\"ל ס\"ס ק\"ה מ\"ש שם דל\"ת מדברי הרמב\"ן שכ\"ר שם ומש\"ר כאן ועד\"ר: דלא איירי בפורע חוב מזונות כו' מדלא כתב בקיצור אלא במפרנס אשתו. משמע דמיירי שראובן פרנס אשת שמעון ולוי הלך ופרע לראובן מה שהוציא בפרנסתה דזה מיקרי פורע חוב הבא ממזונות אשתו וגם הא דתנן במודר מחבירו דמותר לפרוע חובו דמוקי ליה בגמרא בכתובות ונדרים הנ\"ל כחנן ר\"ל כמו שחנן פוטר מלשלם להמפרנס אשתו עצמו (וז\"א) [וה\"ה] מה\"ט נמי פטור מלשלם לאותו שפרע בשבילו למי שפרנס לאשתו דגם הוא הניח מעותיו על קרן הצבי ולא עדיף מגברא דאתי מיניה ובזה מיושב מש\"ר בריש דבריו ז\"ל אפילו אם המלוה היה דוחקו כו' והלך זה ופרע למלוה דלכאורה לא שייך הך בבא אלא לפירש\"י ולא לפר\"ת דלר\"ת אין האשה קרויה מלוה וגם לא שייך לומר שהיה משכון ביד המלוה והלך ופרע למלוה ולמה הזכירה קודם שהזכיר דברי רש\"י ור\"ת בפרט שמסיק שהרא\"ש ס\"ל כר\"ת אבל לדידי א\"ש דגם לפירוש ר\"ת שייך זה וס\"ל אפילו אם ראובן שפרנס אשתו דוחק לשמעון ואשתו לשלם אלא (פי') [אפי'] שיש לו משכון הימנו והלך לוי ופרע לראובן ונטל המשכון ממנו אפ\"ה פטור הבעל מלשלם ללוי שסילקו ומוציא המשכון מידו. ובפירוש זה תתיישב ג\"כ קושיא גדולה הנופלת לעיל בי\"ד ריש סימן רכ\"א במש\"ר שם במודר הנאה מחבירו ופורע חובו וכמ\"ש שם ע\"ש ועיין בא\"ע סי' ע': וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל עד\"ר: מי שמשכנו אותו לפרוע כו' פטור ירושלמי פרק שני דייני גזירות והביאו רי\"ף ורא\"ש שם ונראה דאף לר\"ת והרא\"ש דס\"ל דבשאר חובות הפורע בשביל חבירו חבירו חייב לשלם היינו כשהוא פרע מעצמו ועשה לו טובה וכדי שלא תנעול דלת בפני ג\"ח אבל כאן לא שייך למימר הכי שהרי הוא לא פרע מעצמו בשבילו אלא ע\"י כפייה עשה מה שעשה לכן לא תקנו חכמים בזה שישלם זה לו ועד\"ר: אא\"כ משכנוהו בשביל מס שעל כו' המ\"מ פ\"ח מחובל ומזיק כתב הטעם ע\"ש: אבל תפשוהו כו' כתב ב\"י אינו לשון הרמב\"ם אלא לשון רבינו הוא ומכלל דבריו הוא נלמד ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כלל פ\"ט ס\"ט: והיו שטרות ביד ראובן ז\"ל התשובה היו להם שט\"ח ביחד על עכו\"ם והיו מהם ביד ראובן כתובים על שמו כו' ונשתלמו הקהל קצת מס משמעון משטרות שהיו לו בפני עצמו ונשאר חייב קצת מס וגבו ג\"כ המס מראובן מה שנתחייב מהשטרות שהיו בידו משל השותפות שהיו סבורים שהיו שלו בפני עצמו כו' ובזה נתיישב למה גבו גם הקהל מאותן שטרות מס של ראובן לחוד וג\"כ נתיישב דל\"ת הלא הפורע מס של חבירו חייב לחזור ולשלם לו דשאני התם דגבו ממנו מס בשביל חבירו בפירוש או בשביל הקהל ותופס לאחד מהקהל וכמ\"ש בתשובת הרא\"ש שכתב רבינו אחר זה ס\"ה משא\"כ בנדון זה שלא היה ביד הקהל כ\"א שטר אחד כתוב בו שנתחייב ראובן וק\"ל והב\"י כתב שלכאורה נראין שסותרין תשובות הללו וכשתעיין בתשובה ראשונה תתיישב קצת עכ\"ל ונ\"ל דנתיישב לגמרי ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ראובן תבע משמעון כו' כן כתב בתשובות סוף כלל ה' ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הערב לחבירו משתעבד מן התורה בסוף ב\"ב (דף קע\"ג) ומייתי לה מאנכי אערבנו עכ\"ל ב\"י ואין כוונת ב\"י דנלמד מהא לחוד דהא מסיק הגמרא שם ע\"ז ז\"ל מתקיף לה רב חסדא הא בקבלנותא היא דכתיב תנה אותו ע\"י ואני אשיבנו אלא מהכא כו' בני אם ערבת כו' ע\"ש. אלא ריש הסוגיא נקט הבית יוסף. מיהו קשה למה כתב רבינו דערב משתעבד מן התורה כיון דילפינן לה ממה דכתיב במשלי שהוא כתובים. לכ\"נ דס\"ל לרבינו דלא חזר התרצן לגמרי ממאי דאמר מעיקרא דנלמד מאנכי אערבנו אלא ה\"ק המקשן דילמא אין צד חיוב לערב ומה שנאמר ביהודה אנכי אערבנו איירי דוקא בקבלן ואע\"ג דלא נזכר שם לשון קבלנות דהא מסקינן בסימן זה סי\"ט דכולהו (פי' בלשונות דחשיב לקמן) ל' ערבות עד שיאמר תן לו ואני אתן מ\"מ י\"ל דסמך התורה בזה אדברי ראובן שאמר לאביו מקודם לכן תנה אותו ע\"י ואני אשיבנו לך והשיב כיון דמצינו בספר משלי דערב גרידא משתעבד מש\"ה נפרש ג\"כ דברי יהודה כפשוטם וכמשמעותם דבערבות גרידא משתעבד וכ\"נ שהוא כוונת ב\"י ודוק ועד\"מ: ומ\"ש בד\"א כשערבו כו' עד\"מ: ומ\"ש אע\"ג דמשעבד נפשיה כו' אדלעיל קאי וה\"ק הערב משתעבד אע\"ג דכל ערב משתעבד בל' אסמכתא בלשון אם כו' מ\"מ בההוא הנאה כו' וזה הטעם שייך דוקא כשערב לו בשעת מ\"מ וכן הוא בהגמרא וכמ\"ש בדרישה לשונו וע\"ש. אלא שצ\"ע למה יהני הקנין לערבות לאחר מתן מעות כיון דאסמכתא הוא ואסמכתא לא קניא אם לא במעכשיו ובבד\"ח וכמש\"ר לעיל כמה פעמים והמקור לקמן בסי' ר\"ז וסתמא דדברי רבינו והפוסקים משמע דבקנין בעלמא משתעבד וכן אנו נוהגים וי\"ל דגם אחר מ\"מ מחשב ליה הנאה קצת במה שמאמין והקנין מצטרף להנאה זוטרתא זו להועיל כמו הנאה גדולה דהימנותא דשעת מ\"מ דמהני בלא קנין וראיה לזה שהרי ערב דב\"ד מהני ואפי' אחר מ\"מ ובלא קנין (וכמש\"ר בסמוך) מטעם דאגב דהימנוהו הב\"ד גמר ושיעבד נפשיה וק\"ל: ומש\"ר אפי' אין נכסים ללוה ז\"ל ב\"י כ' המרשים דאיתא בפרק הניזקין עכ\"ל ויש לתמוה והלא גמרא ערוכה הוא זה בשמעתין בפ' ג\"פ וכמ\"ש לשונו בדרישה ע\"ש וקמ\"ל דל\"ת כיון דלית ליה ודאי לא גמר בלבו לשעבד נפשו ואינו אלא פטומי מילי וכן פי' ר\"ש שם: ומ\"ש אבל אם לאחר שהלוהו כו' או שהמלוה תבע כו' לא זא\"ז קאמר לא זו בבא אליו מעצמו לאחר מתן מעות ואמר אני ערב לך פשיטא דל\"מ אלא אפי' היה מלוה חונק ללוה שלו שיפרע לו ובא זה ואמר הניחהו והניחו ע\"פ הו\"א דדמיא לשעת מ\"מ אפ\"ה ל\"מ ול\"מ חונקו דסבר מצוה קעבידנא שמצילו וכדפרש\"י כמ\"ש בדרישה דלא משתעבד אלא אפילו תבע המלוה חובו והניחו ע\"פ של זה נמי ל\"מ ועיין ברמב\"ם פ' כ\"ה דמלוה דנקט בלשונו בבת הנח לו ואני ערב קודם בבת חונק את חבירו וכ\"כ בש\"ע וכתבתי טעמו בסמ\"ע ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואני אתנם או ערב לכם פי' בין שאמר בל' אתן בין בל' ערב. ותיבת לכם קאי ג\"כ אאתנם. וברמב\"ם פ' כ\"ה דמלוה גרסי' ואני ערב לכם ותו לא מידי: "
+                ],
+                [
+                    " פי' לאחר שחתמו העדים כו' ר\"ל למטה תחת חתימת העדים כ' בכ\"י אני פב\"פ ערב. ר\"ש ונ\"י. ומסיק שם הנ\"י דלאחר חיתום שטרות אפילו כתב ואני או ופ' בוי\"ו אינו מעלה ומוריד כיון שכבר נשלם השטר בעדים וכל מ\"ש משם והלאה כאילו אמר ע\"פ הוא וכיון שהוא שלא בשעת מתן מעות בעי קנין ואז גבו מבנ\"ח ע\"ש. וזש\"ר נמי מיד אח\"כ וכל היכא דבעי קנין ולא קנה אינו גובה אפי' מבנ\"ח אפילו כתב שטר (ועמ\"ש שם) וגם אח\"כ כתב דל\"מ ופ' בוי\"ו וקנין אלא קודם חיתום שטרות לגבות ממשעבדי וכמ\"ש בסמוך: או שהעדים מעידים כו' נראה שצ\"ל שעדים מעידים ולמחוק ה' של העדים: דהו\"ל (כמו מנה אני ח\"ל בשטר נלע\"ד דסבירא ליה כמו שפי' רבינו תם לעיל סי' מ' דר\"י דאמר בר\"פ הנושא דמנה בשטר אני חייב לך דחייב לא איירי במי שמודה שחייב אלא מיירי שמתחייב עכשיו מנה דוגמת ערב שמשעבד עצמו אע\"פ שלא קיבל ממנו כלום וק\"ל. והרמ\"ה כתב שאינו משתעבד והכי מסתברא ע\"ל סי' מ' דכתב בשם הרמ\"ה דכשאמר אחד לחבירו בעל פה לפני עדים אני ח\"ל מנה בשטר משתעבד ושכן כתב הרמב\"ם אע\"פ שלא אמר אתם עדים כיון שאמר בשטר אע\"פ שאינו ח\"ל כבר וכבר שיעבד נפשו כמו שמשתעבד הערב עכ\"ל הרי דס\"ל דערב משתעבד בכה\"ג ומשמע שם דרבינו ג\"כ הכי ס\"ל. וא\"ת א\"כ אף שכאן אינו הרמ\"ה הנ\"ל אלא ר\"מ כהן מ\"מ קשיא דברי רבינו אהדדי וצ\"ל דהרמ\"ה ורבינו ס\"ל דשאני ערב דמחייב נפשו באסמכתא דאם לא שיפרע כו' וכיון שלא היה בשעת מתן מעות מש\"ה אינו משתעבד אם לא בקנין משא\"כ לעיל דמחייב נפשו בלא צד אסמכתא ולא דימהו שם לערב אלא בהא דמצי לחייב נפשו אע\"ג דאינו ח\"ל כלום ועמ\"ש עוד בסימן מ' מזה ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אלא לענין שיעבוד כתובה כאשר פירשתי בספר א\"ע בסימן ק\"ב ע\"ש ועד\"ר ר\"ס זה: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר וכל היכא כו' עד אפי' כתב לו שטר נראה דר\"ל אפי' כתב לו שטר גמור בעדים אע\"ג דבלוה מהני שטר כזה אפי' לגבות ממשועבדים וכמש\"ר בסי' ל\"ט מ\"מ ערב לא משתעבד בו כלל בלא קנין. וכן מוכח מדברי הרמב\"ם ר\"פ כ\"ו ממלוה דכ' שם ו\"ל היה הערב בגופו של שטר קודם חתימת העדים כו' עד אבל אם כ' בו ופ' ערב שהרי ערבו הלוה עם הערב בשטר וקנו מידו של ערב ואח\"כ חתמו עדים בשטר ה\"ז נפרע ממשועבדים עכ\"ל וכתב המ\"מ שם דלהכי כתב וקנו מידו משום דס\"ל כל שערב לאחר מתן מעות אם לא קנו מידו אף שהוא ערב בשטר לא נשתעבד כלל וכבר כתבתי דעת הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל עכ\"ל ור\"ל שם לפני זה הביאם דס\"ל דאפילו בכת\"י לחוד לאחר חיתום שטרות נשתעבד אפילו בלא קנין ולאחר מתן מעות לגבות ממנו מבנ\"ח וממילא לדידהו כשכתבו ופ' ערב קודם חיתום שטרות נשתעבד בלא קנין אפילו לגבות ממשעבדי וק\"ל. ורבינו כבר הביא ג\"כ דעת הרמב\"ן ומסיק דלא מסתבר כוותיה וממילא נלמד מיניה דס\"ל כהרמב\"ם ומשה\"נ מסיק וכתב דכל היכא דבעי קנין ולא קנה מידו שטר ל\"מ אפילו לגבות מבנ\"ח וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לא כתב ליה שטר אע\"פ שנעשה כו' ב\"י הביא כאן לשון נ\"י דכתב בסוף ב\"ב דאף שסתם קנין לכתיבה עומד אינו עומד לאחריות עד דאתני עמו בשעת קנין וכ' עליו הב\"י ול\"נ כו' ע\"ש וע\"ל בסי' ל\"ט מ\"ש שם אנ\"י דלא כמו שהבינו הב\"י: ומש\"ר והרמ\"ה כתב היכא דקנו מיניה טורף ממשעבדי אע\"פ שלא כתב לו שטר מכאן ראיה למ\"ש לעיל בסימן ל\"ט ובסימן מ\"ג דאף להרא\"ש ונ\"י ורבינו דכתבו דלא אמרו סתם קנין לכתיבה עומד כ\"א כשנכתב לבסוף היינו באין עדי הקנין לפנינו אבל כשהן לפנינו ואומרים שזוכרים הקנין טורף למפרע מזמן הקנין וה\"נ איירי בכה\"ג. ואפילו הרב אי דפליג עליה וכתב עליו רבינו דהכי מסתבר היינו דוקא בערבות אבל בהלואה מודה ודו\"ק: דהעמדה בב\"ד ר\"ל כשנתחייב בב\"ד מיקרי עמידה ודומה לזה כ' בסה\"ת שער י\"ב בשם הראב\"ד ז\"ל כל העמדה בדין לאלתר הוא כמלוה בשטר וע\"ל סי' ע\"ט: והודאה בב\"ד וכ\"כ רבינו לעיל סימן ל\"ט: ופ' ערב כתב ב\"י נראה ��צ\"ל פ' כו' ופ' ערב פי' שכתוב בו פלוני לוה מפ' כו' ואח\"כ בסוף השטר קודם חתימת העדים כתוב ופ' ערב כמש\"ר בסמוך. והא דנקט וכתוב תיבת פ' משום דבעי לאשמועינן דבעינן שיהא כתוב ופלוני בוי\"ו ה\"ט משום דקאי אפלוני הנזכר לעיל כמ\"ש בסמוך: ורב האי כתב כו' ז\"ל ב\"י ונראה דבערב ב\"ד מודה רב האי דכמלוה בשטר דמיא דאית ליה קלא ואצ\"ל שמודה בערב שיוצא קודם חיתום שטרות וכתוב בו ופ' ערב בדבר דשטר גמור הוא עכ\"ל ב\"י ואינו מוכרע דהא כבר כתבתי בסמוך ל' הרמב\"ם והמ\"מ דס\"ל דאפילו כתב בו ופ' קודם חיתום שטרות בעי דוקא קנין גם מדמסיק רבינו וכתב עליו והרי מסתבר וכבר כתבתי דרבינו כהרמב\"ם ס\"ל דאפילו שטר גמור ל\"מ להשתעבד כלל בלא קנין. וכן מוכח נמי מדברי רבינו כאן מדהתחיל לכתוב אחר זה בבא בפני עצמו ז\"ל לא עשה לו הערב שטר בפני עצמו כו' ואי כדברי ב\"י הכי הול\"ל לרבינו והכי מסתבר וגם בכתבו ופלוני ערב דמהני ה\"מ קודם חיתום כו' אלא ודאי לא ס\"ל כלל כוותיה דהרמ\"ה אלא לעולם קנין בעי ודו\"ק ועמ\"ש עוד מזה בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " לא עשה לו הערב שטר בפני עצמו כו' כבר למדנו רבינו דשטר בלא קנין ל\"מ להשתעבד כלל וגם קנין בלא שטר ל\"מ לגבות ממשעבדי עד שיהא שטר וקנין ועכשיו בא ללמדנו דפעמים אפי' שטר וקנין ל\"מ ליה לגבות ממשועבדים והוא כשכתב בשטר קודם חיתום ולא כתב ופלוני ערב אלא פלוני ערב ולא הוצרך רבינו לכתוב בהדיא דאיירי כאן כשקנו מידו דמה שהתחיל וכתב לא עשה לו הערב שטר כו' אדסמוך לפני זה קאי דכתב נעשה לו ערב בקנין וכתב לו שטר וע\"ז מסיק וכתב דאם קנו מידו ולא כתב לו שטר בפני עצמו כו'. ונראה דמיירי דבגוף השטר לא הזכירו העדים שם הערב כלל אלא כתבו שטר אהלוה שקנה בסודר להתחייב להמלוה ואחר גמר טופס ותורף השטר כתב הערב בכת\"י ואני ערב או וראובן ערב דבזה אמרינן מדכתב אנפשיה ואני או וראובן בוי\"ו הנוספת שדעתו להשתעבד נפשו להמלוה בקנין בשטר ומש\"ה כתב וי\"ו המצטרף לומר כמו שנשתעבד הלוה להמלוה בקנין בשטר הנ\"ל גם ערבותיה היה בענין זה דאף שלא נזכר עליו קנין בהשטר מ\"מ כיון דקנה ליה בעדים או בפני עצמו וכתב אנפשו ואני ערב הו\"ל כאילו נזכר הקנין בשטר וזש\"ר והקנין חוזר על הכל ור\"ל הקנין הנזכר בשטר בלוה חוזר גם אערב ובודאי אינו ר\"ל דמהני קניינו דלוה להשתעבדות הערב אלא כוונתו כמ\"ש כיון דקנה עכ\"פ אמרינן דבוי\"ו שכתב אנפשו גילה דעתו שנתחייב לו בקנין בשטר משא\"כ כשכתב פ' ערב בלא וי\"ו דאז גילה דעתו שאף שקנה לו מ\"מ אינו רוצה להיות משועבד לו בקנין בשטר אלא בקנין בפני עצמו דאינו גובה אלא מבנ\"ח וז\"ש בשטר אינו מועיל לו וזש\"ר והו\"ל כערב בשטר בלא קנין ודקדק ואמר והו\"ל \"כערב בכ\"ף הדמיון ור\"ל השטר אינו מועיל לו כלום ואי לא הוה קנין דמבחוץ אפי' מבנ\"ח לא היה גובה וכמש\"ר לפני זה דבשטר בלא קנין אינו גובה כלל. ומה שאמרי' בגמרא דאם כתב לפני חיתום שטרות פלוני ערב דגובה מבנ\"ח וכתבתיהו בדרישה ע\"ש היינו משום הקנין דמבחוץ דמכחו גובה מבנ\"ח אפי' לא כתב לו שטר כלל וכמ\"ש לפני זה. כנ\"ל ביאור דברי רבי' וכן מוכח מלשון הנ\"י הבאתי לשונו בדרישה ועוד כתבתי שם כמה ראיות לזה דאינו מועיל זפ' בוי\"ו אם לא בקנין ובלא וי\"ו אפי' בקנין ל\"מ. ומ\"ש דמיירי דכ' בכת\"י ופ' ערב כן משמע ל' הגמרא והפוסקים ודומיא דכ' אחר חתימת עדים ולפ\"ז מש\"ר בד\"א שכתבו קודם כו' וי\"ו של שכתבו צריכים לקרותו בחולם ולא במלופם ומיהו נראה דה\"ה אם כתבו ��עדים פלוני ערב בלא וי\"ו אמרינן שהערב צוה להן לכתוב כן וכן ופ' בוי\"ו אמרי' דכ\"כ בציוויו ודינו כאילו כתב עצמו כן ודוק: אע\"פ שהיה בקנין כו' אין לדקדק מדכתב כאן אע\"פ שהיה בקנין משמע דלפני זה בכתב לפני חיתום שטרות איירי אפילו בלא קנין דז\"א אלא ה\"ק אע\"פ שהיה בקנין כדין ערב. וכיוצא בזה כתב המ\"מ אל' הרמב\"ם ר\"פ א' ממלוה לדקדק ממנו דס\"ל להרמב\"ם דבעי קנין ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " לא יתבע את הערב תחילה כו' שם דף קע\"ג ע\"ב ע\"ש: ומ\"ש ואם תבעו ואמר פרעתיך כו' כ\"כ בע\"ת בשער ל\"ה ופשוט הוא וכ\"כ רבי' בס\"ס מ\"ט דהיכא דנפטר הלוה נפטר ג\"כ הערב. ודוקא מלוה ע\"פ דאי בשטר המלוה נשבע ונוטל. ומש\"ר ואפילו אין ללוה נכסים ידועים כו' כ\"כ הרא\"ש שם וכתבתי ל' בדרישה בסמוך סי\"ו: ומ\"ש כמו קרקעות ר\"ל מסתמא כל קרקעות שיש לו במדינה הן ידועים ואשר אינם במדינה זו א\"צ לגבות ממנו וכמ\"ש בסמוך סי\"א ומש\"ה כתב אולי יגבנו מטלטלים וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש חזר אחר הלוה כו' כ\"כ בעה\"ת שם בשער ל\"ה ע\"ש. ומ\"ש וצריך לכלול בשבועתו כו' ואע\"ג דגבי היכא שבא המלוה לטרוף מלקוחות כ\"ר לעיל סימן קי\"ד שמשביעין המלוה בנק\"ח שלא נפרע כו' א\"כ ה\"נ הו\"ל לאשבועי למלוה שלא נפרע י\"ל דכל שבועה שמשביעין הוא כדי שיודה הנשבע האמת ואולי יודה (בבזה) בזה לומר שפרע ומשה\"נ הכא דמיירי במלוה על פה ואם יאמר הלוה פרעתי נפטר הערב ואין המלוה נאמן להוציא בשבועה שלא נפרע מש\"ה הטילו שבועה על הלוה אבל בסימן קי\"ד איירי במלוה בשטר דהא איירי שם בבא לטרוף מלקוחות ואף שישבע הלוה שפרע אינו נאמן נגד שטרו לכך נשבע שם המלוה וגובה ושבועות הללו הן בנק\"ח מתקנת חכמים ותקנו כן לישבע אפי' אטענות שמא דהא כאן ושם בסימן קי\"ד לאו טענות ודאי הן שנפרע המלוה וכיון שהן טענות שמא מש\"ה סגי כאן בשבועת הלוה לחוד ואין הערב יכול לומר לא מהימן הלוה עלי בשבועתו לומר (שנפרע) [שלא פרען ישבע לי המלוה הבא להוציא מידי ודוקא כאן שהערב נשתעבד נגד המלוה מתחילה סגי ליה בשבועת הלוה משא\"כ במלוה שבא לטרוף מהלקוחות לא נשתעבדו מעולם נגד המלוה מש\"ה צריך המלוה בעצמו לישבע. ובזה נתיישבה ג\"כ הקושיא הראשונה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואינו יכול ליפרע כו' כ\"כ ג\"כ הרמב\"ם בריש פרק כ\"ו ממלוה וקמ\"ל בזה דאין הל' מתחילין מיום שנתחייב הלוה אלא מיום שנתחייב הערב. ומיהו נראה דבאם יש מעות ביד הערב לשלם דאין נותנים לו ל' אלא צריך לפרוע מיד ודומיא דלוה דיש בידו מעות דשוין הן וכ\"כ המ\"מ בהדיא בפ\"ב ופי\"ב מה\"מ ע\"ש: ואם התנה עמו הכל לפי תנאו פשוט הוא וע\"ל סימן ק' ובסי' י\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אין הלוה לפנינו צריך להודיעו אם הוא קרוב כו' נראה דר\"ל הב\"ד שולחין אליו שליח ומודיעין אותו והמלוה נותן שכר השליח ומוסיף אותו על חובו וגובה אותו מהערב והערב גובה אותו מהלוה דומיא מש\"ר לעיל בסי' ק\"ו בהבא לגבות מנכסי הלוה שלא בפניו ואף שיש לחלק דשאני התם דכיון דנכסיו עצמן בכאן היה ראוי לגבות מהן טפי מהערב מש\"ה גובה מהן גם שכר השליח אבל אין נ\"ל לחלק כיון דלתשובת הרא\"ש מדמה אותן אהדדי וכמ\"ש בדרישה ע\"ש: ומ\"ש כדי שיוכל לילך ולבוא תוך ל' יום כו' עד\"ר ואם אין לו כאן נכסים פי' אפילו יש לו נכסים במה\"י מ\"מ לא אמרינן למלוה שיוציא מאתים על מנה כ\"כ המ\"מ בשם הרשב\"א: או ינדוהו עד שיפרע לו מה שפרע בשבילו נראה דתרתי קאמר אמ\"ש אם הו�� במדה\"י קאמר ואח\"כ יחזור הערב על הלוה ואמ\"ש אם הוא גברא אלמא אזה כתב דאין המלוה צריך לטפל עמו לנדותו ולהוציא מידו אלא מוציא מיד הערב והערב ינדהו אח\"כ כרצונו. וכ\"כ הרמב\"ם בפכ\"ה וכ\"ו ממלוה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב רב נחשון כו' כ\"כ בעה\"ת בשער ל\"ה בשם רב צמח: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " הביאו ע\"ש בין השמשות אדלעיל מיניה קאי דקאמר ומשיביאנו לב\"ד יפטר הערב עד שישבע הלוה וקאמר דהיינו דוקא כשהביאו להלוה בזמן שהיה יכול המלוה להשביעו ולדון עמו ואי לא השביעו המלוה מיד וברח הלוה איהו דאפסיד אנפשיה וצריך המלוה לטרוח ולילך אחר הלוה תחילה ולא אחר הערב מאחר שהערב הביאו לדין אבל אם לא הביאו הערב אלא בשעה שלא היה יכול להשביעו ולדון עמו מיד כגון בע\"ש בין השמשות כו' לא נפטר הערב ור\"ל אלא נותנים להערב זמן מחדש אם ירצה לטרוח ולילך אחר הלוה ויביאנו לדין כבראשונה וק\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכל זמן שלא בא הלוה כו' כ\"כ הרמב\"ם בפ' כ\"ו מהלכות מלוה אמלוה ע\"פ דוקא וכ\"כ בעה\"ת שער ל\"ה. וכ\"כ המ\"מ שם. אבל במלוה בשטר אדרבה הלוה או הערב צריכים להביא ראיה שפרעו דמסתמא אמרינן אי פרעו שטרא בידיה מאי בעי וכ\"כ הב\"י וכ' אע\"ג דגם במלוה בשטר איכא למיחש שמא פרעו וכתב לו שובר חששא רחוקה היא ולא חיישינן לה ומסיק הב\"י וכ' אבל מתשובת הרשב\"א משמע דגם במלוה בשטר חיישינן לשובר בכה\"ג ע\"ש ברי\"ו: ומ\"ש עד שיביא ראיה שלא פרעו היינו שטר או שמת תוך זמנו או שמת בנידויו כמ\"ש לעיל ר\"ס ק\"ח. ומש\"ר בסי\"א ואי לא יתן יתבע מהערב שם איירי ג\"כ בידוע שלא פרעו א\"נ כגון שהודיעו ולא בא וגם לא שלח לומר פרעתי מש\"ה אפי' במלוה ע\"פ צריך לפרוע: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם אמר המלוה ממי שארצה כו' עד\"ר: ואם אמר בפירוש ממי שארצה אפרע תחילה כו' כן כתב במיימוני שם בפרק כ\"ה ממלוה: ומש\"ר והראב\"ד כ' כו' שם בהשגות פכ\"ה ממלוה כ\"כ ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכן מן הקבלן כו' שם בגמרא הגיהו כן בהמשנה כתבתי ל' בדרישה בסמוך ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואיזהו קבלן כו' שם דף קע\"ד אמר רב הונא הלוהו ואני ערב הלוהו ואני פורע הלוהו ואני נותן כולן לשון ערבות תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן כולן ל' קבלנות כו' רבא אמר כולן לשון ערבות הן בר מתן לו ואני נותן לו ופסקו הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם הילכתא כרבא דכולן לשון ערבות והרמ\"ה שהביא רבינו בסוף הסעיף ס\"ל דהלכתא כר\"ה וכ\"כ הרי\"ף בשם רבוותא קמאי אבל לא הסכים עמהן: ואם הוא לאחר מ\"מ כו' כ\"כ בעה\"ת בשער ל\"ה וכ' והוא דקנו מיניה וכמו שנתבאר ברה\"ס: בכולן הוה ערב ואינו יכול לתבעו תחילה ולא ליפרע ממנו נראה דתרתי קאמר דאפילו אחר שתבע להלוה ודחהו ולא פרעו אפ\"ה אינו יכול להפרע מן הערב כל זמן שיש לו נכסים ועד\"ר שם כתבתי שהבעה\"ת כתב חילוק זה בשם ר\"י הלוי לפי שיטת פירושו לדבריו שכ\"ר בשמו לעיל בסמוך: עד שיאמר תן לו כו' דלשון זה משמעותו קבלנות כיון שבאותו ל' שצוהו למסור לזה קבל עליו לפרעו והוה כאילו הוא עצמו קיבל מיד המלוה וכ' הרא\"ש וכ\"ש אם אמר תן לו ואני קבלן דר\"ל קבלן עדיף הוא מאני נותן אבל אינך לישני אפילו תן לו ואני פורע או ואני חייב משמע אני אפרע לך בשבילו אם לא יפרע הוא וכ\"כ הב\"י וכ' דיש להסתפק בדעת הרמב\"ם באמר תן לו ואני קבלן כו' ובמיימוני שבידינו כ' בהדיא דבאמר תן לו ואני קבלן דדין ערב יש לו ע\"ש וכ\"כ בש\"ע ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אז אין למלוה על הלוה כלום ר\"ל בלא הרשאה מהערב אבל בהרשאה ודאי טורף מידו וכן נכון לעשות דהא ודאי אחר שיגבה המלוה מהערב הערב יחזור על הלוה ואטרוחי בי דינא ל\"ל ודוחק לומר בזה דיאמר הלוה הערב נוח לי והמלוה קשה ממנו ומסיק דאם אין לערב גובה מדר' נתן מהלוה אפי' בלי הרשאה וק\"ל ועמ\"ש בסמוך בסכ\"ד עוד בישוב זה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אלא ראובן אמר לשמעון הלוה ללוי כו' כ\"ש אם אמר בלשון קבלנות. אין לשמעון על לוי כלום פי' נראה דר\"ל מדין ערבות אבל ודאי אי ידעינן שראובן נתן המעות מידו לידו יש לראובן על לוי מדרבי נתן וק\"ל. נמצא שכלל גביות מלוה מהערב יש חמשה. הא' סתם ערב שאינו גובה מהערב תחילה אפי' אין נכסים ידועים ללוה. הב' אם אמר ממי שארצה אפרע דאז אם אין נכסים ידועים ללוה גובה מהערב תחילה. הג' אם אמר ממי שארצה אפרע תחילה אז אפילו יש נכסים ידועים ללוה גובה מאיזה שירצה תחילה. הד' אם נשא ונתן ביד אין לו על הלוה כלום מדין ערבות אלא מדר\"נ. החמישי היכא שלא דיבר הלוה עם המלוה כלום דאז אפי' לא נשא ונתן ביד אין למלוה על הלוה כלום מדין ערבות אלא שאם ידוע שנשא ונתן ביד ללוה גובה המלוה מן הלוה מדר\"נ. ובקבלן הן ג' דינים האחרונים לבד וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אינם יכולים לדחותו ע\"ל ס\"ס ק\"ז דכ\"ר דומה לזה ועיין בתשו' הרשב\"א סימן תתפ\"ח שכ' ז\"ל וא\"ת מאי נפקא להו ללקוחות בדחייה זו הא אפי' אם המלוה יגבה מן הערב יחזור הערב עליהן וי\"ל דהוא נ\"מ כגון דלא כתב מלוה לערב התקבלתי והו\"ל ערב לגבי לוה כמלוה ע\"פ עכ\"ל [ר\"ל] דיש נ\"מ דאין הערב יכול לטרוף מהלקוחות דהלוה כיון דאין לערב על הלוה כ\"א מלוה ע\"פ ודוקא אם כ' התקבלתי לרשב\"ם או מסר השט\"ח בכתיבה ומסירה להר\"ר יונה גובה מהלקוחות כמש\"ר בסימן ק\"ל סד\"ה ע\"ש. מיהו זה דוחק כיון דהמלוה רוצה לטרוף מהלקוחות ולא מהקבלן מאיזה טעם שיש לו א\"כ אף אם פרע לו בלא כתיבת התקבלתי או כתיבה ומסירה יכתוב או ימסור לו אחר הפרעון דמהני בערבות אפי' אחר הפרעון וכמ\"ש בסימן שאחר זה. ולכאורה היה נראה דיש נ\"מ באם הלוה המלוה בעדים ובקנין ולא כתב השט\"ח דמלקוחות דהלוה היה יכול לטרוף בעדי הקנין וכנ\"ל ואינו יכול להעמיד הקבלן במקומו מהתקבלתי מאחר שאין בידו שט\"ח וגם זה דוחק. לכן נראה דיש נ\"מ דאם הקבלן הוא קרוב של הלקוחות או באיזה ענין אחר שהוא לא יטפל לתבוע ולהוציא מיד הלקוחות ובזה מיושב נמי הא דכ\"ר בסכ\"א דאין למלוה על הלוה כלום דנ\"מ אם ידוע שהקבלן לא יטפל להוציא דבר מיד הלוה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בשנים שנעשו אחראין כו' פירוש שלקחו מעות יחד מאחד וכ\"א ערב בעד חבירו: אבל קבלן שנשא ונתן ביד אינו יכול לגבות מהלקוחות של הלוה כו' כבר כ\"ר בסכ\"א דגם בערב שנשא ונתן ביד הדין כן ואין לומר דסיום דבעה\"ת נקט ושהבעה\"ת ס\"ל כהרמ\"ה שכ\"ר שם בשמו דדוקא בקבלן שנשא ונתן ביד דינא הכי דהא בבעה\"ת שבידינו לא מצאתי האי סיומא דאבל קבלן כו' ע\"ש שער ל\"ה סוף דין א' עכ\"צ לדחוק ולומר דדברי רבי' הן וכתבו משום סיפא דאם אין נכסים לקבלן דחוזר על הלקוחות דשם בקבלן הוא רבותא ודוק. והא דכתב דאינו יכול לגבות מהלקוחות ולא כ' רבותא דאפילו מיד הלוה אינו יכול להוציא י\"ל מש��ם דאיירי לפני זה בלוה דמכר כל נכסיו ועוד דמבנ\"ח דלוה אין נ\"מ. דהא אף אם גבה מהקבלן הקבלן יחזור על הלוה משא\"כ מלקוחות דאין הקבלן [חוזר עליהם] אא\"כ ימסור לו (הלוה) [המלוה] השטר חוב דרך קנין ועוד דאין חידוש בזה דהא גם בערב בלא קבלן אינו חוזר על הלוה אלא משום לקוחות דסיפא נקט וכמ\"ש שם ודוק. "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " תשובה לרב אלפס ערב שנתפייס כו' כ\"כ בעה\"ת שער ל\"ה בשם הראב\"ד ושם כ' הדין אערב קבלן והוא קצת רבותא לענין החזרה והרי\"ף כ' אסתם ערב ובו נכלל ג\"כ קבלן ויש בו רבותא ג\"כ לענין לאחר מתן מעות דאפילו סתם ערב אינו יכול לחזור. וגם הרשב\"א בתשובה הביאה ב\"י במס\"ב בסימן קכ\"ט כ\"כ אערב ואקבלן וכן הוא פי' דברי רבינו: ומ\"ש קודם שיתן המלוה המעות כו' יש לדקדק [מזה] דכל זמן שלא נתן המעות אע\"פ שנתן שטר על נפשו להיות מחויב להלוות לו והערב נתן כתב אנפשיה להיות ערב על ההלואה אפ\"ה יכולין לחזור דאל\"כ למה כ' האי קודם שיתן המעות כיון שכבר כ' חוזרני בי קודם ההלואה וק\"ל: ומ\"ש אבל לאחר מ\"מ שצריך קנין והמעות כבר נתונים כו' זה תלוי בזה כיון דהמעות כבר נתונים מש\"ה צריך קנין ולא בא אלא לומר כיון שלא נשאר שום מעשה לומר שסמך עליו הערב בשעת קניינו שהרי המעות כבר נתונים קודם קניינו מש\"ה אין לאחר הקנין כלום משא\"כ כשהערבות והחזרה היתה קודם מתן מעות דאף ע\"פ שקנה מיד הערב מ\"מ הקנין לא גרם השיעבוד להערב כ\"א מה שילוהו על אמונתו והרי יחזור בו קודם שהלוהו וק\"ל. ומש\"ר בקודם מתן מעות ב\"פ אפילו קנו מידו י\"ל דמתחילה קאמר דאין הלוה יכול לבוא עליו מצד הקנין ואח\"כ אמר דגם המלוה אין יכול לבוא עליו מצד הקנין אם לא שמע אליו ונתן המעות. והיותר נראה דמש\"ר אם לא שמע אליו המלוה ונתן המעות אפי' קנו מידו דאמלוה דסמיך ליה קאי וקאמר דאפילו קנו מידו דמלוה להלוות להלוה אין המלוה יכול לומר הייתי מוכרח להלוות מאחר שקני מידו וכדברי תשובת הרשב\"א הנ\"ל שכ' אע\"פ שקנו מידם ומשמע דגם אהמלוה קאי ואף דאין המטבע נקנית בחליפין י\"ל דבכה\"ג דהלוה שיעבד לו נכסים בקנין והמלוה מקנה בק\"ס מעותיו תחת נכסיו ששיעבד לו חל הקנין לולי שחזר בו א\"נ שנתחייב לו בק\"ס ושיעבד לו כל נכסיו עד שילוה לו המנה דבכה\"ג חל הקנין וכמ\"ש בסי' ר\"ג ע\"ש אלא שצ\"ע אם בכה\"ג יכול לחזור בו ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' בפכ\"ו ממלוה כ\"כ: ומ\"ש או שאמר הערב ללוה אתה הרשיתני לערב אותך וליתן כ' וליתן משום דהרמב\"ם לטעמיה דמצריך שיאמר לי ושיערב וישלם עבורו וכמש\"ר בסי' ק\"ל מיהו גם להרמב\"ם בהרשהו ליתן או לשלם עבורו אפילו לא הרשהו לערב עבורו סגי דהכל מודים בפריעת חובו של חבירו מדעתו דצריך לחזור לשלם לו ודוחק לחלק בין הרשהו ליתן ובין ביקש ממנו ליתן עבורו אלא אורחא דמילתא נקט דמכח דהרשה לערב בעדו הרשהו ג\"כ ליתן ולשלם ערבותו. ומה שמסיק וכ' ז\"ל והלה אומר מדעתך ערבת הול\"ל נמי אמרתי לך לערב ולא אמרתי לך לשלם אלא חדא מינייהו נקט וק\"ל: בכל אלו הטענות כו' כצ\"ל בכלל בלא וי\"ו: ומ\"ש כשאר טענת ממון למדנו בזה דל\"ת כיון דאין כאן הלואה או נתינת ממון מיד ליד לא ליהוי דינו כן לענין שבועה קמ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ן ערב כו' כ\"כ בעה\"ת בשמו בשער ל\"ה: כך אין זמנו של הערב כו' ר\"ל וכל זמן שלא פרע פי' אפי' לאחר זמן ההלואה מיקרי תוך הזמן ועמ\"ש עוד מזה בסמוך: ואני כתבתי למעלה ס��מן ע\"ג ע\"ש בסט\"ו וי\"ו וי\"ז שם כ' דעת הרמב\"ן דאין המלוה יכול לתבעו אף אם הוא מבזבז ושהרי\"ף והרא\"ש לא ס\"ל הכי ושם כתבתי ישוב למה כ\"כ כאן ואני כתבתי כו' כיון דכ\"כ שם בשם הרי\"ף והרא\"ש ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ובזמן שירצה ר\"ל שאינו יכול לומר ימתין לי איזה ימים עד שאוציא מהלוה אלא צריך לשלם לו מיד אם יש לו נכסים א\"נ בזמן שירצה הן בזמן שהגיע הפרעון הן לאחר זמנו ואינו יכול לומר למה לא תבעתני בזמן הפרעון גם ר\"ל בזמן שירצה אפילו הלוה במדה\"י: בין שהוא במדה\"י פי' כשבא המלוה להפרע הלוה הוא במדה\"י אין בית דין יכולין לומר למה לא תבעתו בסוף זמן השטר שהיה הלוה כאן בפנינו וכן הלקוחות שקנו אח\"כ אינן יכולין לומר אנן סברנו שכבר נפרעת מחובך בזמן השטר ולכך לקחנו ממנו כמש\"ר לעיל בסי' צ\"ח וק\"ל: ונראה שאם תובע כו' פי' ואף ע\"פ שאינו מבזבז נכסיו ולאפוקי מהרמב\"ן שכ' בבבא ראשונה שכל זמן שלא פרע בשבילו מיקרי להערב תוך זמנו וא\"כ ממילא כשתרויח המלוה להלוה הזמן ואין הערב פורע בשבילו אין הערב יכול לכפות הלוה להוציאו מן הערבות. והא דלא כ\"ר האי ונראה שאם כו' מיד לעיל אבבא קמייתא דהרמב\"ן משום דקודם שידענו דביד המלוה להרחיב זמן להלוה בע\"כ של הערב אין נ\"מ בזה דיכול הערב לכפות הלוה בזמנו להוציאו מהערבות דבלאה\"נ יפטור מהערבות והיינו שיתרה בהמלוה לגבות חובו מהלוה בזמנו ובאם לא שיהא פטור מהערבות וק\"ל. וגם ניחא לרבינו לכתיב האי ונראה כאן דאיירי בהדיא בלאחר זמנו משא\"כ לעיל שאינו כ\"כ בפירוש אלא נלמד ממ\"ש עד לאחר שפרע וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " תשובה לרי\"ף ישראל שהיה ערב כו' כ\"כ בעה\"ת שם בשער ל\"ח בשם הראב\"י: וא\"ל היה ערב בשבילי לזה ל' לזה דפי' הרמוז משמע שהיו הערב והמלוה יחד וזהו שמסיק וכתב בטענות הערב שכבר ראית סרבנותי דמשמע דהיו משעה ראשונה יחד: שכבר ראית סרבנותי כו' סרבנותיה ראה במה שא\"ל ואיני עושה שום ערבות דל' ואיני משמע כלל לא אפי' לא היה שבת והבנתו שאינו רוצה רק שהתנצל מן נפשו לתלות באיסור שבת ואינך יכול לומר שסברת שדעתי להיות ערב אם לא היה איסור שבת גם י\"ל דה\"פ ראית סרבנותי והבנת אותו ממה שתליתי מניעת הערבות באיסור שבת שהרי באמת אין בו איסור שבת ובפרט בעוד בין השמשות. והשיב הדין עם הערב מאחר שלא פירש ערבותו. מה שא\"כ בתשובת רש\"י שאחר זה ששם פי' ערבותו וק\"ל: חייב הערב לסייעו להוציא החוב מיד העכו\"ם כי' משום דמסתמא לא יעיז העכו\"ם נגדו מאחר שעשה לו טובה: "
+                ],
+                [
+                    " תשובה לרש\"י ישראל כו' גם זה כתב בעה\"ת שם שער ל\"ה: והוא כבר הודה לעכו\"ם שיחזיר כו' יש לדקדק מזה דאם לא הודה לו כבר היה צריך להשגיח בהתראתו ולומר לעכו\"ם איני נותן מעותי על הערבות או אני צריך למעותי ועיין בש\"ע דשם השמיט להאי טעמא והוא כבר הודה וכו' ועמ\"ש שם בסמ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן חכר כו' בכלל י\"ח סי' ו' ז' ע\"ש: וא\"ל לא היה לך לפרוע כי כבר פרעתיו ר\"ל היה לו לדחותו זמן מה ולומר תן לי זמן מאחר שאיני אלא ערב ואיני יודע אם פרע לך החייב או לא ובתוך הזמן אודע האמת או אביא החוכר לדין וכמו שהדין בדינינו ושמעון השיב לו הוצרכתי לפרוע לו כו' כי גם ידם תקיפה עלינו ועל דתינו ואף אם שגם בזמנם היה דינם לתבוע להלוה תחילה וכמ\"ש בס\"ס ק\"ל היינו כשהוא בביתו ולא כשהלך למרחקים גם אין נותנים זמן על שטר והסכים הרא\"ש עם טענ�� שמעון מאחר שידם תקיפה כו' והשתא א\"ש מ\"ש בס\"ח בסמוך כי ידם תקיפה וצריך ליתן כל מה שתבעו כפי שורת דינם והיינו כמ\"ש. וגם לפי גירסת ספרים שלנו י\"ל עד\"ז וק\"ל: כל זמן שלא הנחת בידי שטר הפרעון והנחת בידו עיקר השט\"ח כצ\"ל וכן הוא בספרים מדויקים ובתשו' הרא\"ש כתב או שלא לקחת מידו עיקר השט\"ח וגם נוסח זה א\"ש. ולא כאשר נדפס בדפוס ב\"י או שהנחת דמשמע מל' או שהנחת דא\"ל לאחר שפרעו ולקח מידו דהפרש השובר היה ליטול מידו גם השט\"ח וע\"ז אמר ל' או ור\"ל דאפילו אם הניח בידו שטר הפרעון אכתי לא הו\"ל להניח ביד העכו\"ם עיקר השט\"ח כי שמא יאמר העכו\"ם סטראי נינהו זה שקבלתי מידו דאכתי לא א\"ש מ\"ש ל' או שהנחת כו' בתרי בבי אלא הו\"ל לקצר ולומר כ\"ז שהנחת בידו השט\"ח וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " או שכתב בשטר ביני שיטי כו' כצ\"ל שכתב בלא וי\"ו ולא שכתוב בוי\"ו דאעכו\"ם הפרש קאי וקאמר דצריך שהיה ביד שמעון כ' מיוחד מהפרש כמה קיבל ממנו או שיכתוב העכו\"ם כמה קיבל ביני שיטי. וכ\"כ שם בתשובה בסוף דין ז' ז\"ל והבירור שיברר שמעון מה שנתן ע\"י פתקא <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> העכו\"ם הניכרת שקיבל ממנו כך וכך או שכתוב בשטר ביני שיטי עכ\"ל. ש\"מ דאעכו\"ם דלעיל מיניה קאי ושם א\"ש ל' שכתוב דאכך וכך הנ\"ל קאי משא\"כ בדברי רבינו דמסיק וכתב שפרעו כך וכך ואם לא תגיה בדברי רבינו עכ\"פ צריך שיהיה הכתב שביני שיטי ניכר דלא הוי כתיבת ידו של שמעון שמא זייפו וכ' יותר ממה שיתן לו וא\"כ הו\"ל להרא\"ש לפרש שאותו הכ' יהיה ניכר מש\"ה נראה דצ\"ל שכתב בלא וי\"ו וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ראובן שמכר כו' בפכ\"ג ממלוה כ\"כ. גם כל מש\"ר בשם הרמב\"ם אחר זה בסי' זה הוא שם בפכ\"ה ע\"ש ועד\"ר: שלא על אמונתו כו' פי' וטעמא דערב משתעבד הוא משום דכיון דעל אמונתו הלוהו גמר ומשעבד נפשיה: ואם קנו מידו לשלם דמי המכר בכל עת שיתבענו דקדק לומר דמי המכר ולא דמי הקרקע גם דקדק לומר בכל עת משום דלא מיירי שקנו מידו שכשתלקח הקרקע ממנו יתן לו דמיה דבכזה אינו מועיל הקנין כנ\"ל אלא מיירי שקנו מידו שבכל זמן ועת שארצה לבטל המכירה תחזיר לי מעותי אפילו אם לא יהיה מי שיטרוף הקרקע ממני. ובזה שייך לומר שיחזיר לו דמי המכר כמה שנתן בעדה ולא כפי שוויה של הקרקע שתהיה אז בשעת שיחזור בו ומש\"ה כ' הרמב\"ם דבזה ודאי אין אסמכתא וחייב שמעון. וכ' המ\"מ ז\"ל הצריך רבי' ז\"ל לזה קנין לפי שהוא אצלו כערב לאחר מתן מעות לפי שמעות אלו לא ניתנו על דעת לגבות עכ\"ל: שאין באחריות כו' ובהשגות שלפנינו נדפס שאין בערבות משום כו' והיא היא דה\"נ קאמר שאין בערבות זה שהיה עבור אחריות השדה אם תוציא מידו משום אסמכתא וטעמו כמ\"ש בסמוך סט\"ו דל אסמכתא מהכא כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " נתערב לוי בשבילו שכשתבוא אשתו שתעשה גם היא שטר עליה וא\"ת מאי יועיל זה הא תוכל לומר לאחר זמן נחת רוח עשיתי לבעלי מאחר שהוא מכר תחילה וכמש\"ר בא\"ע סימן צ' ודוחק לומר דמיירי דהשדה היה מנכסי מלוג שלה דמהני וכמ\"ש שם. ואין לומר שדעתו היה שלאחר שתעשה אשתו שטר על נפשה יחזור בעלה לעשות לו שטר מחדש והו\"ל אשה והדר בעלה דאכתי תתנצל לומר כששמעתי וראיתי רצון בעלי שמכר הוצרכתי ג\"כ להסכים ולעשות שטר עלי. וי\"ל דבלאה\"נ קשה מאי מהני קנין מכירה והלואה בזמנינו שנוהגין להקנות אשה והדר בעלה אכתי הו\"ל כמכירה או לוו שניהן יחד דלא מהני מטעם הנכתב לעיל דתוכל לומ�� לעשות רצון בעלי הוכרחתי להסכים וע\"כ צ\"ל דה\"ט כיון דנוהגין לכתוב בשטרי מכירות והלואות אחריות נכסים מש\"ה מהני וכמו שכתב רבינו שם בא\"ע ומטעם דכולי האי לא עבד לנחת רוח אם כן יש לומר דהכא נמי הוה בכה\"ג ותו אין צ\"ל דדעת הבעל היה לעשות לו אח\"כ על נפשו שטר חדש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אם יהיה כך וכך ואם לא יהיה פירוש שהתנה תנאי כפול כדרך התנאים להיות שאם יהיה כך ישתעבד ואם לאו לא ישתעבד ובמיימוני איתא הגי' או אם לא יהיה וכ\"כ ב\"י ולפ\"ז צ\"ל דה\"פ בין שהתנאי באם יהיה כו' בין שהתנאי באם לא יהיה. אבל הוא אריכות ל' ללא צורך. ונראה שהוא ט\"ס ולמחוק א' דאו ולהגיה ואם ופירושו כמ\"ש ראשונה: אף על גב דבכל ערב כו' אין זה לשון הרמב\"ם אלא לשון רבינו ולפרשו בא. ומ\"ש בסוף אבל אם קנו מיניה מעכשיו כו' גם ז\"א בהרמב\"ם והבעה\"ת כ\"כ בשער ל\"ה ז\"ל אבל הני דאמרי דלא משתעבד בהו הערב דאם קנו מיניה מעכשיו משתעבד. ומה שנדפס בספרי רבינו בסוף עד כאן ט\"ס הוא. מיהו יש לישבו קצת בישוב קושיא אחרת והוא במ\"ש בסוף שכל קנין מעכשיו אין בו אסמכתא דמשמע דבמעכשיו לחוד נסתלקה וז\"א להתוס' והרא\"ש ורבינו וכמש\"ר לקמן בסי' ר\"ז סעיף י\"ט והארכתי שם בדרישה להביא ראיות ע\"ז ע\"ש וצריכין לומר דבעה\"ת ורבינו לשיטת הרמב\"ם כ\"כ דס\"ל דמהני מעכשיו בלא ב\"ד חשוב וכמש\"ר שם בשמו. ומן הרמב\"ם נשמע לסברת הרא\"ש דבכה\"ג כשהקנין נעשה בבד\"ח וקיצר כאן וסמך אמ\"ש במקומו בדין אסמכתא מש\"ה כתב ג\"כ עכ\"ל בסוף ללמדנו דזה כתב לשיטת הרמב\"ם הנ\"ל וק\"ל. דסמכי שלא יתקיים כו' כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם קנו מיניה מעכשיו עמ\"ש בסי' ר\"ו בכללים דאסמכתא ומעכשיו גם לעיל ס\"ס קי\"ג כתבתי קצת מנהו ועוד ע\"ל סי' ר\"ז ובס\"ס קצ\"ה מ\"ש דאין כל קנין חל משום דבשעה דהיה לו לחול כבר חזר סודר למריה דיש בו חילוקים: "
+                ],
+                [
+                    " יש מן הגאונים שהורו שהוא חייב כ' המ\"מ ז\"ל לדעת הגאונים אף שלא אמר אם לא אביאנה אהיה חייב לשלם סתמא כפירושו לפי שאין אדם מוציא דבריו לבטלה ואם לא נתכוין לכך מה היא הערבות ובמה יכריחנו המלוה להביא. והראב\"ד מטיל פשרה וחילק בין סתם למפרש עכ\"ל: והראב\"ד כתב כלומר בערבות לא שייך אסמכתא ולא כהגאונים אחרונים והרמב\"ם דס\"ל דאפילו אם התנה עמו בפי' אינו חייב: ומ\"ש שהרי סילקו בגמרא ר\"ל פ' ג\"פ דף קע\"ג וכתבתי לשונם בפרישה ר\"ס קכ\"ט ע\"ש. והרמב\"ם וקצת גאונים ס\"ל כיון דערבות גופא חידוש הוא אין בו אלא חידושו דהיינו כשערב לגופו דהלוה וק\"ל: ואם לא א\"ל כך כו' בזה פליג אגאונים הראשונים הנ\"ל דס\"ל דסתמא כפירושו וכמ\"ש המ\"מ הנ\"ל בשמם ולהראב\"ד אינו חייב לשלם כל שלא פירש אלא יהיה גופו תחת גוף הלוה עד שיתפשר וע\"ל סימן קכ\"ט סעיף י\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " יכתב עוד הרמב\"ם כו' עד\"ר: א\"כ לא ברב ולא במעט פי' א\"כ אם אירע ערב בכה\"ג לא משערינן בדבר לומר שאם הלוה לו אח\"כ הרבה ודאי לא היה דעתיה דערב על סך גדול כזה וגם לא משערינן במעט לומר שאם הלוה לו מעט ודאי נשתעבד הערב על כך וחייב לשלם כל החוב אלא אמדי' בכמה רגיל ואמיד זה להשתעבד ונראה שהראב\"ד לא אלשון הרמב\"ם כתב א\"כ לא ברב ולא במעט דהא להרמב\"ם ג\"כ לא תלוי הדבר ברב ומעט מדכתב כיון שאינו יודע הדבר ששיעבד בו חל השיעבוד ומשמע אפילו במעט לא חל אלא מפני שלדעתו דהראב\"ד תלוי השיעבוד באומדן דעת מש\"ה כתב דלפ\"ז לא תלוי הענין ברב או במעט וק\"ל. והמ\"מ כתב על דברי הראב\"ד ז\"ל וזו הפשרה אין דעתי נוחה הימנה אלא המשתעבד בדבר שאינו קצוב או שהשיעבוד חל עליו לגמרי והיה לו ליזהר או אינו חל עליו כלל שאל\"כ נתת דבריך לשיעורים ומי יודע זה הערב כמה היה אומד בדעתו להשתעבד והגע עצמך שהרי אינו מכיר ואינו יודע כמה הם אמודים היוכל לטעון לא הייתי סבור שיהא אלא נ' והן אמודים למנה. ואם היה דעת הראב\"ד לומר ששמין בדעת הערב כמה הוא רגיל ואמוד אף זה אינו לפי שאם אינו יודע כמה נכסים יש ללוה האומדנא בטילה ובודאי נ\"ל דלא אזלינן בתר אומדנא בכה\"ג לפי שאין המלוה ולא הערב בקיאין באומדנות אלו ודעות בני אדם חלוקים בהן ודברי קצת גאונים נראים עיקר עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכשם שמשתעבד הערב כו' כך הוא פי' ואפי' בלא קנין וכתב המ\"מ קצת סמך לזה ממ\"ש בפ' אלו נאמרים ערבא וערבא דערבא והטעם בזה דאע\"פ שערב הראשון אינו נותן מעות ואין השני צריך (עצמו) קנין משום דשעת שיעבודו של זה כשעת מתן מעות דמלוה דמי וכן עיקר עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " עבד או א\"א שערבו כו' כל זה עד ס\"ד כתבו הרמב\"ם בס\"פ כ\"ו ממלוה וגם בעה\"ת כתב מדינים אלו בשער ל\"ה ע\"ש: ומ\"ש ונתחייבו לשלם אין חייבין כו' ה\"ק אפילו אם הוא בענין דנתחייבו לשלם והיינו שהיו ערבים גמורים והן קבלנים או כבר תבעו ללוה ואין לו נמצא שהחוב עליהן אפ\"ה אין חייבין כו' וק\"ל ומקור הדין הוא מהא דאמרינן בפרק החובל העבד והאשה שחבלו באחרים פטורים אבל משלמין לאחר זמן כו' ונראה דאם ניתן לאשה ועבד ממון ע\"מ שלא יהא לבעלה ולאדונו רשות בהן דמשלמים ממנו הערבות מיד וכאן איירי דלית לה ולא אמרינן דתמכור האשה כתובתה בטובת הנאה דאשה לגבי בעלה ודאי תמחול הכתובה כשתמכרנה וכדלקמן בסימן תכ\"ד וקמ\"ל הרמב\"ם ורבינו כזה דאע\"ג דאין משלמין עתה מ\"מ חל הערבות ומחויבים לשלם לכשיהיה להן משא\"כ בקטן וכדמסיק: "
+                ],
+                [
+                    " ואהא דקטן פטור כתב המ\"מ שם ז\"ל ול\"ד למתנתו שהיא קיימת במטלטלים (כמש\"ר בסי' רל\"ה) דהא אמרינן בגמרא דערבות יש בו משום אסמכתא אם לא משום דכיון דעל אמונתו גמר ומשעבד נפשיה ובקטן אין בו דעת לשעבד עצמו בכזה עכ\"ל ולפ\"ז מה שמסיק רבינו וכתב ולא בכל כיוצא בזה מיירי ג\"כ דברים שיש בהן אסמכתא או כדומה לו שאין בו קנין גמור: "
+                ],
+                [
+                    " ואשה פנויה שערבה כו' דין הלואתה נתבאר בא\"ע סי' צ\"א ע\"ש. והכלל דבעל מחשב כלוקח בנכסי אשתו ולהכי מאן דאוזיף לה או דערבה ליה בע\"פ דלית ליה קלא איהו דאפסיד אנפשיה. גובה ממה שהכניסה פי' מקרקע שהכניסה לו או מטלטלין כשהקנה להמלוה מטלטלי אגב קרקע לדינא דגמרא כדין גבייה מלקוחות מיהו נראה דגם לפי מה שתקנו שלא יגבה מלוה מלוקח אף שמשועבדים למלוה אג\"ק משום תקנת השוק היינו דוקא מלוקח אבל מיורש גובין והבעל לא עשוהו כלוקח בדאית ביה פסידא לאחריני כדאיתא בגמרא פי\"נ וכתבתיהו לעיל ס\"ס ק\"ג ע\"ש בפרישה. אבל אם לותה או ערבה אחר שנישאת אפילו בשטר אין המלוה גובה מקרקעות שהכניסה לבעל שהרי קנין בעלה קודם להלואתה אחר שנישאת לו עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם שנים שערבו כו' כ\"כ בפ' כ\"ה ממלוה ועיין בהמ\"מ שם מ\"ש בשם הרשב\"א וע\"ל סימן ע\"ז מש\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כשיפרע המלוה יודיעו כו' שם במיימוני איתא הגירסא כשיפרע למלוה יודיעו על החוב איזה משניהם ��וא פורע כדי שיחוור עליו עכ\"ל. ובין כך ובין כך נראה דה\"פ דמאחר דביד המלוה לגבות מהערב הכל אף אם נתרצה לקבל ממנו עתה החצי מ\"מ הברירה ביד המלוה לומר בשביל פ' אתה פורע ועליו אתה חוזר ואני אחזור לגבות המותר מהשני שהוא בטוח בעיני יותר וק\"ל וידעתי גם אני דמשמעות הלשון הוא להיפך דהערב יודיע להמלוה אבל א\"א לפרש כן וכמ\"ש בדרישה ע\"ש ומה שקיצר וכתב יודיעו משום דאדלעיל מיניה קאי דב' שערבו לאחד קאמר דהמלוה יפרע מאיוה מהן שירצה וע\"ז מסיק וכתב כשהאחד נתערב לב' ונפרע מהערב בהמחצה ואז ג\"כ ידו על העליונה לחשוב הפרעון על איזה חוב שירצה ועל המלוה להודיעו כו'. ולפי גירסת ספרי רבינו שכתב בהן כשיפרע המלוה נוכל לומר תיבת המלוה אדלמטה קאי וה\"ק כשיפרע הערב או המלוה יודיעו להערב ובש\"ע בס\"ס וה כתב נמי המלוה ובסי' ע\"ז כתב למלוה ע\"ש ועד\"ר. ומיהו פי' זה קצת דחוק מאחר דלא נזכר פריעת חציה אלא כשיפרע וסתם פריעה משמע בכולה. ועוד דלפי פי' זה אין לזה הדין שייכות לדין שכתב לפני זה שיוכל לגבות כולו מאיזה שירצה. לכן היה נ\"ל לפרש דברי הרמב\"ם הללו ע\"פ מש\"ר בשמו בר\"ס ע\"ו דס\"ל דבשנים לוו מא' הרשות ביד המלוה להיות נפרע מאחד מהן מאיזה שירצה כל החוב. וקאמר כאן דאם שנים לוו מא' ואחד ערב בשביל שניהן דאם אין ללוין ממה לפרוע והוא נפרע כל החוב מהערב אז המלוה יודיע להערב אם פריעה זו שנפרע ממנו היה בשביל שני הלווין והערב יחזור על שניהן להוציא (מ\"מ א') [מכ\"א] החצי או אם היה דעת המלוה להיות נפרע מאחד מהם כל החוב אם היה בידו ועתה נפרע מהערב בשבילו והערב חוזר עליו לבדו. ובזה נתיישב ג\"כ הקושיא השניה דיש להדינים שייכות זה לזה משום דגם דין שני הוא מכח שיכול המלוה לגבות כולו מאיזה לוה שירצה וס\"ל דדין ב' לווין וב' ערבים דין א' להן בזה אלא שכאן דאיירי בהלכות ערבות התחיל וכתב דינו בב' ערבים וק\"ל: וכ\"כ הרמב\"ן כו' בס\"ס זה כ\"ר דעת הגאונים וכתב על דבריהם שהן נוטין לדברי הרמב\"ם כו' ומדכ\"כ בהמסקנא נראה דס\"ל כהרמב\"ם וכן מוכח מתשובת הרא\"ש הביא רבינו בסי' ע\"ז ס\"ט שכתבתי שם בשני ערבים ופטר המלוה לא' מהן דגובה כל החוב מהשני ואם איתא דאין על כ\"א לפרוע הכל למה יפרע השני כל החוב הא איהו דאפסיד אנפשיה במה דמחל להשני ודוק. ועיין בסי' ע\"ז שהארכתי מזה שם וכתבתי גירסות מחולפים בדברי הרמב\"ם בשנים שלוו אי יכול לגבות מא' מהן הכל ע\"ש: ואם אמר ממי שארצה כו' נראה דאפי' להחולקים בסי' קכ\"ט סי\"ו בערבות ואמרו דאפי' אמר ממי שארצה אפרע ויש נכסים ידועים להלוה דצריך לתבעו להלוה תחילה מודים בשני ערבים ודוקא בלוה שגוף החוב מוטל עליו אמרוהו וק\"ל: פרע א' מהם כו' פי' בין שפרע ע\"פ הדין לכל מר כדאית ליה דהיינו להרמב\"ם בכל ענין ולהרמב\"ן באמר ממי שארצה אפרע או שלא היה השני במדינה בין שפרעו מעצמו כולו: או בהתקבלתי כו' חוזר ותובע מחבירו חלקו כו' קמ\"ל בזה דלא א\"ל הרי לא ערבת עבורי אלא עבור הלוה ערבנו שנינו ולא אשלם אלא השליש וכמש\"ר האי טענה ודחיית טענה בסי' ע\"ז ס\"ד או יאמר מולך גרם שתבעו ממך או למה פרעת ובטוען פרעתיך לא מיירי כאן ודוק לעיל סי' ק\"ל סעיף ג' ד' ובדרישה סי' זה ועד\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " וזה נוטה לדעת הרמב\"ם כו' פי' שהרי כתב יכול המלוה לתבוע כל הממון מהשני ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כל דבר המיטלטל כר נאמן המוחזק לומר מכרתו לי כו' כלל הדברים הללו דבדברים העשוים להשאיל ולהשכיר או שראו עדים שמסרו לידו בשאלה בפקדון כשלא ראו אותו בידו קודם תביעה אע\"פ שאחר שמראהו בב\"ד ומכירים אותו העדים שהוא של התובע אפ\"ה נאמן לומר לקוח היא בידי במגו דלהד\"ם ובאינו עשוי להשאיל וגם אין עדים איך שבא לידו נאמן בלא מגו דאמרינן ודאי לקח דאל\"כ מטלטלי ראובן מאי בעי ביד שמעון וכן לטענת החזרתי א\"צ מגו ומש\"ה לא הזכיר רבינו שום מגו בטענות הללו בסא\"ב אבל לטענת לקוח והוא עשוי להשאיל או שיש עדים שבא לידו בתורת שאלה או שכירות דליכא טענת בידו מאי בעי לזה בעינן מגו דהחזרתי ואי איכא עדי מסירה ועדי ראיה תו לית ליה מגו וכמש\"ר בסמוך ס\"מ ומש\"ר בס\"ח בד\"א בדברים שאינם עשוים להשאיל כו' קאי אבבא הנזכרת בדברי רבינו בסס\"ה והיינו דלא מסר לו בעדים וראו אותו עתה בידו וכדדייק לישנא דבד\"א כו' ורבינו לא זא\"ז קאמר ובזה נתיישב למה כ\"ר הני דינים בג' בבות זא\"ז וכנ\"ל ולא כללינהו יחד ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך אם טוען המוחזק משכון הוא כו' פי' כמו שנאמן לטעון עליו שלקחו להחזיק בגוף החפץ כן נאמן לטעון משכון הוא בידי אע\"ג שמודה שגוף החפץ אינו שלו במגו דאי בעי היה טוען לקוח הוא בידי. ומ\"ש שנאמן בשבועת היסת כדפרישית לעיל ר\"נ בסי' ע\"ב סי\"א כ\"כ לדעת הראב\"ד אבל כתב שם ג\"כ שהגאונים ס\"ל דצריך לישבע בנק\"ח וכבר הוכחתי שם שהרא\"ש ורבינו ס\"ל כוותייהו. דהגאונים ולא בא כאן אלא לומר דמהני מה שהוא מוחזק גם להיות נאמן לטעון שהוא משכון בידו אע\"פ שהוא מודה שאינו שלו להגדיל הרבותא כתב דאפילו בשבועת היסת איכא מ\"ד שהוא נאמן דומיא דלוקח וכדי שלא נבוא לטעות ולומר דס\"ל הכי לדינא מסיק וכתב כ' הרמב\"ם אע\"פ כו' נשבע בנק\"ח והו\"ל למכתב והרמב\"ם כתב אלא משום דאין כאן מקומו וכבר כתבתי הפלוגתא במקומו בסי' ע\"ב לא דקדק כאן ועד\"ז כתב הב\"י. והיותר נראה דהפלוגתא רימז במ\"ש כדפרישית לעיל ולא כ\"ר הנאמנות בשבועת היסת אלא להגדיל הרבותא וכמ\"ש ואח\"כ מביא דברי הרמב\"ם ללמדנו דאפילו אם לא טען שהוא משכון בידו אלא שנתחייב לו בשום צד ואח\"כ בא זה הטלטל לידו ותופסו עד שיפרע לו כך וכך מה שנתחייב לו דגם בזה נאמן בנק\"ח מש\"ה לא כתב והרמב\"ם כתב בלשון פלוגתא דבכה\"ג דלא בא לידו בתורת משכון י\"ל דכ\"ע מודים דצריך לישבע בנק\"ח. ובזה נתיישב למה כ\"ר דין זה בשם הרמב\"ם ולא כתב בשם הגאונים וכמ\"ש לעיל בסי' ע\"ב ודוק ועד\"ר ופרישה לעיל סי' ע\"ב: וכתב הרמב\"ם אע\"פ כו' כ\"כ בר\"פ ח' דטוען בדין חזקת מטלטלים: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה שאם טוען נתחייבת כו' בכלל ע' דין ה' כ\"כ וכבר כתבו ג\"כ רבינו לעיל בסי' ע\"ב סט\"ו ע\"ש והא דכ' לעיל ר\"ס ע\"ה בשם הרא\"ש דא\"צ לברר דבריו ע\"ש מ\"ש דלק\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו אם המערער מסר החפץ להמחזיק בעדים פי' אפילו מסרו לו לפקדון וכדמסיק שהמפקיד לחבירו בעדים כו': או לקוח הוא בידי במגו כו' וה\"ה דיכול לטעון משכון הוא בידו שהלויתי לך עליו אחר שבא לידי בתורת פקדון ונאמן במגו דהתזרתי לך. וק\"ק למה הוא נאמן לומר לקוח הוא במגו דהחזרתי הא אם היה טוען החזרתי לך היה צריך להזהר שלא יראה מתח\"י לעולם לכך ניחא ליה לומר לקחתיה ממך ואין לומר דה\"ק דנאמן לומר לקחתיה ממך בעודו בידי או שהפקדתו בידי במגו דהיה יכול לומר קניתי ממך אחר שהחזרתי אותו לידך שהיה נאמן אף שרואים בידו עתה דהא גם בזה לא היה נאמן דהא בטענת לקוח זו בעינן מגו כיון שמסרו בידו בעדים ואין לו מגו אלא אי בעי היה אומר החזרתי לו לחוד והדרא קושיא לדוכתא דאין זה מגו די\"ל דטוען לקוח כדי להראות לעין כל. לכן צ\"ל דטענת לקוחה היא גרועה מצד אחד מטענת חזרה דאילו חזרה דכל מה שהופקד ביד חבירו לחזרה קאי משא\"כ טענת לקוחה היא בידי דהוא ענין אחר דפקדון לאו למכור לו קאי ומש\"ה מחשב טענת חזרה למגו וק\"ל. ובזה מיושב נמי מש\"ר בסי' קל\"ד ס\"ב דאם לא ראו עתה בידו נאמן לטעון לקוח במגו דלהד\"ם כו' דק' מאי מגו הוא והרי לא ניחא ליה לטעון לקוחה בידו כדי להראותה וא\"א ליישב אם לא בדרך זה משום דלקיחה טענה גרועה מאחר שידוע שבא לידו בתורת אומנות מי יאמר שלקח משא\"כ במגו דלהד\"ם וק\"ל ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " במגו שהיה יכול לומר נאנסו כו' כ\"כ גם הרא\"ש בפח\"ה בשמעתתא דאומן ע\"ש וקמ\"ל דלא אמרי' דהי\"ל מגו כמגו במקום חזקה ועדים דמסתמא אינו עובר אדעת המפקיד שא\"ל אל תחזירהו לי אלא בעדים גם ל\"ל להחזירו לו בלא עדים ולהביא נפשו לש\"ד קמ\"ל דאפ\"ה נאמן במגו אבל בהלואה כה\"ג אינו נאמן כמ\"ש בסימן ע' ס\"ה דבלוה לית ליה מגו דהא חייב באונסים וק\"ל. ואע\"כ שטענת נאנסו טענה גרועה היא דלא שכיח וכמש\"ר בסימן ק\"ח ס\"ז מ\"מ טענת החזרתיו ג\"כ טענה גרועה היא דהוי העזה לכן נאמן במגו. והא דאינו נאמן בשבועת היסת במגו דאי בעי אמר החזרתיו לך בפני פלוני ופלוני והלכו למדה\"י או מתי דהיה נאמן כדמסיק רבינו דהא כבר כתבתי לעיל סי' ע' בשם הרא\"ש במגו גרוע כזה (דאמרי אינשי הרוצה לשקר ירחיק עדיו) לא אמרינן ע\"ש לכך לא נאמן במיגו דטען כן אם לא שיטעון כי דהחזרתי כו' דכיון דטען כן שומעין לו אע\"פ שהיא טענה גרועה וכנ\"ל. ונראה דדוקא קאמר דנאמן לומר החזרתיהו לך במיגו דנאנסו אבל איני נאמן לומר לקחתיהו במיגו דנאנסו דכל האומר אל תחזירהו לי אלא בעדים הרי גילה דעתו שאינו מאמין לזה שהוא בידו בטענתו כ\"א בעדים אפילו בחזרה דאינה בעינה כ\"ש בטענתו לקוחה היא בידי דהיא בעינה ולא מהני ליה המיגו דנאנסו כ\"א לטענת חזרה דאינו לפנינו דהיא מעין טענת נאנסה וק\"ל: ואם טוען החזרתיו לך בפני פלוני ופלוני כו' אבל אם אמר בפני עדים סתם ל\"מ וכמש\"ר בשם הרמ\"ה סימן ע' ע\"ש בסי\"ז: נשבע היסת ונפטר וכן הוא הסכמת הרא\"ש ורבינו לעיל שם סי' ע' דלא כהרי\"ף ורבי ישעיה דחולקים שם בהלואה ושם נתבאר דכשאמר אל תחזירהו לי אלא בפני פלוני ופ' גם להרא\"ש אינו נאמן ל מר מסרתי לך בפני אחרים עד שיאמר החזרתי לך לפני אותן פלוני ופלוני ומתו או הלכו למדה\"י וע\"ש וה\"ה כאן אינו נאמן אלא בש\"ד ובמיגו דנאנסו: ואם לא מסרו בעדים אפילו אם ראו אותה עתה בידו כו' פי' עתה סמוך לירידתו לדין באופן שאינו יכול לטעון החזרתים ועמ\"ש ברה\"ס: "
+                ],
+                [
+                    " וגם ראו אותו עתה בידי אז איני נאמן לומר לקוח כו' כ\"ש דאינו נאמן לומר החזרתיו לך דהא ראו אותו עתה בידו וכ\"ש דאינו נאמן לומר החזרתיו לך ביני ביני ואח\"כ לקחתי ממך וכשראו עדים עתה בידו שלו ראו דהא אינו נאמן לומר לקחתיה אם לא במיגו דהחזרתיו והרי ראו בידו ואינו נאמן בטענת חזרה לחוד וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר כו' בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מ\"ו) מימרא דרב הונא בר אבין ושם דרבא אפיק בכה\"ג אפי' מיתמי וע\"ל סי' ע\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם הורו הגאונים כו' בפ\"ח מהלכות טוען כ\"כ בשם הגאונים ועד\"ר: שצריך לישבע היסת לפי שטוענים ליורש פי' כמו שאם היה אביהן קיים והיה טוען ברי שלקוח הוא בידו היה מזקיקו להמערער לשבועת היסת כן אנן מזקיקינן להמערער שבועת היסת בטענת שמא שטוענין הן: "
+                ],
+                [
+                    " כיון דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו כו' פי' מטלטלים א\"צ לכתוב שטר וראיה על שקנאו דכיון שהם נמצאים בביתו הוא נאמן לומר שלקחן ממנו (משא\"כ בקרקע דאין שייך ביה לומר שעומד ברשותו) וקאמר דבדברים העשוים להשאיל ולהשכיר שאין מהני לו המציאה בביתו לטעון שקנאו ל\"מ ליה גם חזקת ג\"ש דהא גם בקרקע ל\"מ חזקת ג\"ש אלא הימנוהו ליה בטענותיה שטוען שטר ראיה היה לי ואבדתיהו ובמטלטלים שאין דרך לכתוב עליהן שטר אין בידו אלא טענת חזקה וחזקה גרידא לאו מידי היא וזהו שאמרינן בכל מקום חזקה מכח שטרא קאתיא ר\"ל החזקה אינו מהניא אלא עם טענת שטרא היה לי ואבדתיו וק\"ל: וכ\"כ הר\"ר יונה כו' ר\"ל כ\"כ לדינא אבל לא מטעמיה וע\"ל בסימן קל\"ה שם נתבאר דרבינו ס\"ל כטעם רבי' יונה ולא כטעם דב\"ה ויש ביניהם נ\"מ לדינא וע\"ש מ\"ש עוד מזה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כאשר יתבאר בהלכות גניבה ע\"ש בסימן שנ\"ו גם לעיל בסימן צ' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם מי שהיה בידו דברים כו' בפ\"ח מהלכות טוען כי' וכ' המ\"מ שדין זה הוא כשלא יצא לו שם גניבה בעיר והבעלים אין טוענים השאלתיו או השכרתיו לאותו פ' אע\"פ שאם היה טוען כן היה נאמן השתא שטוען גנובין אינו נאמן דאחזוקי אינשי בגנבי כו' עכ\"ל ורבינו לא הבין דברי הרמב\"ם כן שהרי כתב כיון שהמערער טוען שהשאילם לאותו פ': שאדם עשוי למכור את כליו כצ\"ל ולמחוק כל וכן הוא שם במיימוני: אני השאלתים כו' מוציאין כו' פי' ואית ליה עדים שיודעים שהיו שלו וכמש\"ר בס\"ח דאל\"כ היה זה נאמן במיגו דאינם שלך. וא\"ל דשאני הכא דקאי ארישא דמיירי שהוא הודה שהיה שלו דמ\"מ יש לו מיגו דאי בעי לא הוה מודה וכן משמע בסימן קל\"ד: אפילו אם היה אותו כו' לא היה נאמן פי' לפי שאמרינן לו הבא עדי מכירה אף לוה נאמר לא היה לך לקנות ממנו מאחר שאתה ידעת שהם של פ' זה עד שבירר בעדים שקנהו ומש\"ה אפילו מעותיו שהוא אומר שנתן בעדן א\"צ להחזיר לו משום תקנת השוק דלא היה לו לקנות: כיון שהמערער טוען שהשאילם או השכירם לאותו פ' כבר כתבתי שהמ\"מ כתב דמיירי שטוען שגנובין הן מאתו ועד\"ר. ולפי מה שפי' רבינו לדברי הרמב\"ם דלא מיירי שטוען גנובין הן ואפ\"ה ס\"ל דאין מוציאין מידו היה מצ\"ל ליה מ\"ש זה מהא דאיתא בגמרא וכתבו רבינו בסי' שאחר זה בס\"ג בטלית היוצא מיד אחר וטוען שהאומן מכרה לו ואמר לי שאתה מכרת לו דאינו נאמן דמ\"ש כלי ביד אומן ומ\"ש דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ביד כל אדם אלא [די\"ל] מכח (קנס) [קושיא] זה פשוט בעיני רבינו שאינו נאמן בדברים העשוים להשאיל מש\"ה הקשה על הרמב\"ם בקיצור וק\"ל. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אומן בדבר שהיא אומן כו' עד\"ר: שאפילו לא נמסר כו' כלומר משא\"כ באחר וכמו שכתב רבינו בריש סימן קל\"ג: ומ\"ש רבינו אפילו אם מסרו לידו סתם כ\"כ התוס' והרא\"ש שם. ור\"ל שמסרו לו בפני עדים סתם וסד\"א כיון דנתנו לו סתם ודאי כבר לקחו ממנו במעות ועכשיו הביאו לו ונתנו לו קמ\"ל. ומפני שיש סברא ג\"כ איפכא כתב בתחילה אפילו לא נמסר לו בעדים ולא כתב אפילו לא נמסר לו בעדים לתקן הכלי דמשמע דאם היה מוסר לו בעדים אפילו סתם פשיטא דלא הוה באמן לומר שקנהו ממנו והוא מל' הרמב\"ם פ\"ט דטוען וכתב רבינו ל' שניהם לרבותא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואע\"פ שמסרו בעדים ואם העדים כו' כצ\"ל ואם בוי\"ו וכך מצאתי בשני ח\"מ של קלף והאי ואע\"פ כו' אדלעיל קאי וה\"ק אבל אם לא ראו אותו בידו נאמן לומר לקוח בידו במגו דהחזרתיו ואע\"פ שמסרו לו בעדים ואע\"ג דכבר במה שכתב דנאמן לומר לקוח במגו דהחזרתיו לך נשמע דנאמן אע\"פ שמסרו לו בעדים ועוד דא\"כ היל\"ל כן קודם ונשבע היסת ונפטר מ\"מ חזר וכתבו בפירוש משום דבעי למכתב עליו דעת ר\"ת והרי\"ף דס\"ל דבמסר לו בעדים אינו נאמן לטעון לקוח הוא בידי ואח\"כ מתחיל ענין בפני עצמו וכתב ואם העדים שראו החפץ כו' והוא מדברי התוס' שם בשמעתתא דאומן גבי רמאי דפומבדיתא ע\"ש דף מ\"ו אבל לפי נוסחת הספרים שבידינו שנדפס בהן אם בלא וי\"ו (וכן משמע שהיה גירסת הב\"י והש\"ע) האי ואע\"פ כו' אדלמטה קאי וקשה דהא לא מכיר רבינו אח\"כ בשום דבר המסירה בעדים אלא תלה דבריו הכל במה שראו העדים בידו. ועוד דאף שהוא רבותא בחלוקה הראשונה לענין אם טוען לא נתתו לי דנאמן מ\"מ בחלוקה השניה דאם טוען נתתו לי לתקן ולקחתיו דאינו נאמן אין זה רבותא והול\"ל שם רבותא דאינו נאמן אפילו לא מסרו לו בעדים. ועוד דאיך כתב דאם טוען לא נתת לי מעולם נאמן כיון דוש עדים שמסרו לידו והן ודאי מכירין אותו דהא מדכ\"ר דעדי ראיה אין מכירין משמע דעדי המסירה מכירין אותו. ועוד דא\"כ הא דקאמר דאין להאמינו בטענת לקוחה היא בידי אלא במגו דלהד\"ם או החזרתיו לך כו' קשה הא אינו יכול לטעון להד\"ם כיון שיש עדים שמסרו לו. וא\"ל שר\"ל להד\"ם שמסרת לי כלי זה לתקנו אלא אחר ואותו החזרתיו לך וזה של אחר הוא א\"כ לא הול\"ל תו או החזרתיו לך כיון דגם בלהד\"ם צ\"ל החזרתיו לך. ואף א\"ת דר\"ל דבעלמא אין לו להאמינו בלקוח אלא במגו דלהד\"ם כו' אכתי קשה איך סיים רבינו שירא לומר כן שלשון כן משמע דקאי גם אטענת להד\"ם. ועוד דנלמד דין זה מדמאי דפומבדיתא ושם לא איירי במסרו לו בעדים אלא בראו בידו ולא הכירוהו בטביעת עין ע\"ש: אבל אם טוען נתתו לי לתקן כו' אינו נאמן קשה מ\"ש דנקט רבינו הכי ולא קאמר אבל אם טוען מתחילה לקחתיו ממך אינו נאמן דהא גם בלקחתיו אינו נאמן כדמסיק שאין להאמינו בטענת לקוח כו'. ועוד דאלת\"ה הו\"ל למימר ברישא רבותא דבין אם אמר להד\"ם בין אם אמר בלקיחה בא לידי מהימן ולפי גירסת הספרים שגורסים ואף ע\"פ שמסרו לו בעדים אם העדים כו' וקאי הכל יחד אמ\"ש למטה מיניה י\"ל דמשום דברישא כתבו לרבותא דאפילו מסרו לו בעדים לתקנו אפ\"ה יכול לטעון להד\"ם אגב בבא ראשונה כתב גם בסיפא אבל כבר כתבתי שאין אותה הגירסא היא עיקר ויש ליישב ולומר דרבינו ס\"ל דיש בו צד רבותא דגבי אומן כיון דאורחא למיהב ליה כלום לתקנו אי טעין מתחילה לקחתי מידך בתורת קנין ודאי א\"נ אפילו שהה בידו כמה שנים דאנן סהדי דמשקר דמסתמא לתקנו בא לידו. אבל אי טעין אין נתתו לי לתקוני מיהו אח\"כ קניתיו והראיה שהוא בידי זה כמה שנים והוא דבר שאפשר להיות הו\"א דמהימן קמ\"ל רבינו דאפ\"ה לא מהימן. ובזה נתיישב ג\"כ לשון הרמב\"ם [והש\"ע העתיקו] דכתב שאין האומן נאמן לומר בא לידי בתורת מכירה או מתנה או נתתו לי לתקן ואח\"כ מכרתו לי כו' וקשה מאי או דקאמר הא כ\"ש הוא וא\"ל דמשום סיפא דאם לא ראה בידו דאין מוציאין מיד המוחזק נקט הכי דהא שם בסיפא חזר ונקט שטען המוחזק שמכר או נתנה לו במתנה ולא כתב שקנהו אחר שבא לידו לתקן. אלא ודאי ס\"ל דשקולים הן או לומר דהא דקניתי אח\"כ הוא ��בותא טפי ומטעם שכתבתי ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הטלית כו' שם דף מ\"ה דביוצא מתחת יד אחר הו\"ל כאילו אין יד אומן ביניהן ובעינן ראה ומסירה בעדים וכמש\"ר בסי' קל\"ג: ומש\"ר אבל כשטוען האומן כו' פי' כשראו אותו עדים בידו ואף שלא ראו אותו ביד האומן כיון דהוא מכח האומן קאתי הו\"ל כאילו ראהו בידו וקתבעו מיד. אבל אי לא ראו בידו אף שראהו ביד האומן הא האומן היה נאמן לומר החזרתיהו כיון דלא תבעו מיד אחר הראיה אגב זה הבא מכחו יש לו האי מגו כיון דלא ראוהו בידו וק\"ל: ור\"ת כתב כשיש עדים כו' מפשט דבריו נראה דס\"ל דדוקא שמסרו לו בעדים אז אין חילוק בין ראה בין לא ראה לעולם אינו נאמן (וכתב ראבי\"ה ז\"ל הטעם מפני תיקון העולם שא\"כ לא היה רשאי שום אדם ליתן לאומן לתקן כו' וכ\"כ המ\"מ טעם דהרי\"ף בפ\"ט דטוען כדי שיהיו בעלי בתים מצוים אצלם) אבל אי ליכא סהדי דמסרו בידו ולא ראה ס\"ל לר\"ת דנאמן ולפ\"ז מש\"ר וכ\"כ הרי\"ף בין ראה כו' ר\"ל בין ראה אע\"ג דליכא עדי מסירה או לא ראה ואיכא ע\"מ ומ\"ש ואע\"ג דיכול למימר להד\"ם פי' שבאו לידי מידך אלא מיד אחר בא לידי היכא דליכא עדי מסירה אע\"ג דישנו עדי ראיה או החזרתי לך כשיש ע\"מ וליכא עדי ראיה כי אמר לקוח אינו נאמן וכן פי' הרז\"ה בהדיא וכמ\"ש לשונו בדרישה ואף שסתם רבינו פירוש דברי הרי\"ף ז\"ל ס\"ל דסתמו כפירושו דאל\"כ הו\"ל להרי\"ף להוסיף ולכתוב בין ישנו עדי מסירה וראיה בין ליכא ע\"מ וראיה כלל כו' ומדלא כתב אלא בין ראה ובין לא ראה משמע דעכ\"פ חד צד לטיבותא בעי' וכמ\"ש בדרישה: ומש\"ר וא\"א כתב כסברא ראשונה ר\"ל דהכל תלוי בעדי ראיה ולא בעדי מסירה וכנ\"ל: ומש\"ר וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל שכתב כו' ז\"ל הרמב\"ם בפ\"ט מטוען האומן אין לו חזקה בכלים שתחת ידו א' כלים העשוים להשאיל ולהשכיר וא' שאר כלים כיצד ראה כליו ביד האומן והביא עדים שהן יודעים שכלי הזה שלו והוא טוען כו' עד ויש גאונים שדנו כו' עד ודין זה הוא פלא בעיני ואחר זה מיד כתב שם הרמב\"ם ז\"ל לא ראה הכלי ביד האומן אלא טען ואמר כלי פ' נתתי לתקן והאומן אומר חזרת ומכרתו או בתתו לי האומן נשבע היסת ונפטר מתוך שיכול לומר להד\"ם ואפילו מסרו לו לתקן בעדים האומן נאמן מתוך שיכול לומר החזרתיו כו' עכ\"ל. הרי בסוף דבריו כתב בהדיא כדעת הרא\"ש וסייעתו דאפילו מסר לו בעדים כל זמן דליכא עדי ראיה נאמן האומן במגו דהחזרתיו לך והיכא דאיכא עדי ראיה אף ע\"ג דלא מסר לו בעדים כלל אינו נאמן כמ\"ש זה בריש דבריו וע\"פ הדברים האלה נתבאר דצריכים להגיה בדברי רבינו כמ\"ש וכן דעת הרמב\"ם שכתב יש גאונים כו' למחוק השי\"ן של שכתב ולהגיה במקומו וי\"ו וצ\"ל וכתב דמלשון שכתב משמע דהרמב\"ם לא כ\"כ בהדיא אלא שמוכח כן מדכתב דברי הגאונים וכתב על דבריהם שדין זה פלא הוא בעיני וזה ליתא דהא כבר נתבאר מדבריו שכ\"כ בהדיא אלא תרתי קאמר מתחילה בא לומר דהרמב\"ם כתב בהדיא כדברי הרא\"ש ואח\"כ בא לומר דאפילו אם יש עדי ראיה אלא שאין מכירין אותן שהן שלו אפ\"ה נאמן האומן ודלא כהגאונים שס\"ל דבאומן סגי בראה בכה\"ג וכמו שאפרש דבריהן בסמוך וק\"ל וגם הב\"י כתב דצ\"ל וכתב בוי\"ו במקום השי\"ן אלא שהב\"י כתב דהרמב\"ם כ\"כ בהדיא והביא ריש דברי הרמב\"ם הנ\"ל לחוד ומריש דבריו ודאי לא מוכח כן דדילמא חדא קתני ראה בלא עדי מסירה וה\"ה איפכא דאם יש עדי מסירה אף דליכא עדי ראיה ג\"כ אינו מהימן וכדעת ר\"ת והרי\"ף הנ\"ל מש\"ה כתבתי דעיקר הראיה הוא מהסיפא ואפשר שגם דעת ב\"י כן הוה אלא שקיצר בהע��קה ודוק: ומ\"ש הרמב\"ם דיש גאונים שהורו אע\"פ שלא הביא ב\"ה עדים שכלים אלו הן שלו כו' בדרישה כתבתי ל' המ\"מ דכתב דהני הגאונים הן הרי\"ף וסייעתו ולפי מ\"ש דרבינו ס\"ל דגם להרי\"ף בעי' עכ\"פ עדי מסירה או עדי ראיה עפ\"ז נראה דבזה נמי איירי הגאונים וכן יש לדקדק מדכתב אע\"פ שלא הביא ב\"ה עדים שהן שלו ולא כתב נמי אע\"פ שאין עדים שראו בידו דהתחיל בו בבבא שלפני זה ש\"מ דס\"ל דעכ\"פ ראה בעדים בעינן ומ\"ש הואיל וראה כליו ביד האומן ר\"ל כדין ראה המוזכר בגמרא ובפוסקים דהיינו ראה בעדים בידו קודם שעת התביעה וכלשון ראה כלי ביד אומן שכתב הרמב\"ם לפני זה דג\"כ פירושו ראיה בעדים אלא שכתב הרמב\"ם דלא סגי בראיית עדים לפני התביעה אלא דצריך ג\"כ שהכירו אותו אותן העדים או עדים אחרים שהוא שלו וע\"ז מסיק וכתב דיש גאונים שהורו דבאומן סגי כשראה בעדים בידו קודם שעת התביעה אף שאין עדים מכירים אותן שהן של ב\"ה וגם ליכא עדים שמסרו בידו לתקנו אפ\"ה אין האומן נאמן לטעון לקוח הוא בידו מב\"ה זה ולפ\"ז נוכל לומר דמ\"ש אח\"כ בשם הגאונים דאם הביא ב\"ה עדים כי' קאי ארישא אכשהודה לו וקמ\"ל דאם הביא הב\"ה עדים שהיה שלו אין האומן נאמן אע\"ג דליכא עדי ראיה כלל דשקולין הן עדי ראיה ואין לו עדי הכרה או עדי הכרה ואין לו עדי ראיה כלל. וא\"ת הא כתב הרמב\"ם ע\"ז שדין זה פלא כלומר ולא ס\"ל הכי משמע דאשניהן קאי ומדהביא רבינו משמע דס\"ל ג\"כ כהרמב\"ם ולעיל בסמוך ס\"ב כ\"ר דאם העדים שראו החפץ אין מכירין בודאי והוא טוען לקחתיו דאינו נאמן משום דאין כאן מגו דחזרה שירא כו'. י\"ל דדוקא התם שהעדים מכירים אותו במקצת שייך לומר שירא שמת מכירים אותו לגמרי משא\"כ הגאונים הללו דמיירי דאין עדי הראיה מכירין אותו כלל. אבל לפי אינך פירושים שכתבתי בדרישה דהרי\"ף ס\"ל דאף דאין עדי מסירה ולא עדי ראיה אפ\"ה אינו נאמן לאומן עפ\"ז צ\"ל דגם הגאונים ס\"ל הכי דאפילו ליכא עדי ראיה כלל אין האומן נאמן ולא הוצרך לכתבו דאין נ\"מ בראייתן כל זמן שאין עדים שמכירין אותן שהן שלו. ומ\"ש הואיל וראה כליו ר\"ל שהמערער זה ראה אותן בעצמו וס\"ל דהא ודאי בעינן דאז טענתו ודאית דאם לא ראה אותו בעצמו אין מחייבים אותו להוציאו וכדפירש הרי\"ף למ\"ש הגמרא ראה תניא וכמ\"ש בדרישה עיין שם ואז לא היתה טענתו ברי כ\"כ והיה אומן נאמן וקאמר דבכה\"ג אין האומן נאמן לטעון לקוח היא בידו הואיל והודה לו שהיה שלו אם לא שטוען האומן להד\"ם דאז כיון דאינו מודה לו וגם אין לו עדים שהוא שלו אין מציאין אותו מידו ומסיק ע\"ז וכתב אם הביא הב\"ה עדים שראוהו בשעת תביעה והכירו אותו שהיה שלו כו' ואדסמיך ליה קאי וקאמר דאז אף על פי שטען להד\"ם (ור\"ל שלא נתתו בידי לתקנו אלא שלי הוא משעה ראשונה שבא לידי או להד\"ם שנתתו אתה לי אלא מיד אחר בא לידי) ואין להב\"ה עדי ראיה שראוהו בידו קודם תביעה מ\"מ הואיל ויש לו עדים שמכירין אותו שהוא שלו והוא עצמו ראה וטוען עליו ודאי איני נאמן וכתב ע\"ז דהדין זה הוא פלא בעיניו דאף דיש לו עדים שהוא שלו מ\"מ כיון דלית ליה עדי ראיה הו\"ל להאמינו לומר שבתורת קנין בא לידו במגו שלא הראהו לפני ב\"ד כלל וכ\"ש היכא דלית ליה עדים שמכירים אותו אף על גב דמודה לו המחזיק אלא שבתורת קנין בא לידו שאח\"כ קנהו מאתו נאמן דאית ליה מגו דאי בעי לא הוה מודה לו כיון דאין כאן עדי ראיה כנ\"ל לפרש דברי הרמב\"ם אבל דוחק לומר דגם לפי' זה מ\"ש ואם הביא הב\"ה עדים כו' קאי אמ\"ש ברישא דמודה האומן שהיה שלו ומכרה לו ��א\"כ קשה מאי בעי למימר בהא הא כ\"ש הוא מבבא קמייתא דקאמר דאפילו אין לו עדים שמכירין אותה אינו נאמן וגם דוחק לומר דמ\"ש ודין זה פלא היא בעיני לא קאי כ\"א ארישא ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ירד האומן מאומנתו כו' בן האומן כו' ברייתא וגמרא שם כתבתי לשונו בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אם בא בטענת עצמו כו' כשאר כל אדם נראה דר\"ל אם אפילו לאחר מיתת אביו טען כן נאמן ואפילו בלא אשתהה בידו ואף שהב\"ה טוען מאביו האומן ירשה ואני נתתי לאומן לתקנה אין שומעין לו כיון שהוא מטלטל והבן מוחזק בה וטוען ברי שמכרו. א\"ל שידוע שראו כלי זה ביד אביו האומן וידוע שהוא של זה הב\"ה שאז מסתבר לומר דבעינן שאשתהה בידו זמן רב אבל רבינו כאן איירי מסתמא דלא ראו הכלי ביד אביו ומש\"ה קיצר רבינו ולא כב\"י ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אע\"פ שהמחזיק כו' על בהמה וחיה אינו נאמן מימרא דר\"ל דאמר בפרק ח\"ה גודרות אין להם חזקה ועד\"ר בסמוך. אא\"כ החזיק בה ג\"ש לפי מש\"ר לעיל בסימן קל\"ג בשם העיטור דטעמא דליכא חזקה במטלטלים משום דלאו בני שטרא נינהו נראה דה\"ה בהמה וחיה. ודוקא לטעם הר\"י הנ\"ל דשמא שכח למי השאילם יש לחלק ולומר דדוקא מטלטלי דמניחין בתיבה שייך לומר דשכח למי השכירו או השאילו מה שא\"כ בהמה הנכנסת ויוצאת ויראה אותה לפעמים לפניו ואין לומר דגם לב\"ה י\"ל כיון דדרכן לצאת מהבית מש\"ה ג\"כ בני שטרא נינהו קצת מה שאין כן במטלטלין שמניחים בתיבה שלו שזהו דוחק וגם הרמב\"ם בפ\"י דטוען כתב בהמה או חיה שאינה שמורה אלא מהלכת כו' אינו נאמן כו' וגבי עבדים כתב שם ז\"ל והביא זה עדים שזה העבד היה אצלו ג\"ש רצופים כו' ה\"ז נאמן כו' משמע להדיא דס\"ל דלבהמה וחיה ל\"מ חזקה עולמית. וגם המ\"מ כתב שם ז\"ל ומדברי בעל העיטור נראה כדברי רבינו עכ\"ל: הרי לך כמ\"ש שדעת העיטור כדעת הרמב\"ם והעיטור אזיל לטעמיה הנ\"ל. אבל דעת רבינו כדעת הר\"י שכ\"ר בשמו בסי' קל\"ג דהא דליכא חזקה במטלטלים משום דשמא שכח כו' וזה לא שייך גבי בהמה וחיה ולפי טעם זה בהמה וחיה ועבד שוין נינהו ועד\"ר שם כתבתי טעם פלוגתתן מסוגיא דגמ': לפיכך אם יש להמערער כו' ופי' כשלא החזיק בה זה ג\"ש ב\"י וע\"ז קאי מ\"ש אחר זה ואם אין לו עדים נשבע ויש לדקדק מזה הא אם עשה חזקה ואין עדים להמערער א\"צ לישבע המחזיק וזהו כעין מ\"ש בסמ\"ע ר\"ס ר\"מ ע\"ש: ובמקום שדרך למסור הבהמה כו' גמרא שם: כדי דמיה ובשבועה ר\"ל נאמן לומר קנויה לו ובהיסת או שהזיקה ובנק\"ח לדעת הגאונים ועד\"ר שהוכחתי דבטוען הזיקה לו נראה דלכ\"ע בעינן שבועה בנק\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " עבד כנעני כו' משנה וגמ' שם ועד\"ר: עד אחר ג' שנים כו' וכתב הרמב\"ם וצריך להביא ראיה שג\"ש רצופים שימש בעבד זה כדרך שהעבדים משמשים לרבם כדין חזקת קרקע וכדין שאר מטלטלים כו' כדלעיל סימן קל\"ג. ושכחתו שם בגמרא יהיב טעמא ז\"ל משום דאימא לא מנשיא לברא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שנתחלפו לו ז\"ל הגמרא [עיין תחילת ל' הגמרא בב\"ח] מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא. א\"ר חייא וכי אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי ע\"כ. וכתבו רשב\"ם ותוס' ואשר\"י הלכך איכא למימר שהאומן מכר טלית אחד בהיה מתקן במצות בע\"ה וטעה ומכר טליתו של זה ונתן לו טליתו זה מדעתו (פי' שהאומן בכיון נתנו לו) וכיון שנתנו לו מדעתו מותר להשתמש בו. שאם יעמוד הלוקח במקחו ויחזיק טליתו שנתן לו האומן פשיטא שמותר שהרי ודאי ישתמש בו שלכך לקחו וכיון שהוא ישתמש בטליתו מותר זה ג\"כ להשתמש בטלית זה. ואף אם לא יעמוד הלוקח במקחו ויתחרט להחזיר למוכר טליתו (מיד קודם שישתמש ויבא המוכר ויתן לזה את שלו ויקח מידו את שלו) ויקח מעותיו. כתב הרא\"ש מ\"מ כיון דהמוכר מחמת דחקו מכרו אינו מקפיד אם ישתמש הלה בו כיון שהוא משתמש במעות אבל אם לא היה עשוי לומר לאומן למכור לא היה מותר מחמת שטעה האומן ונתן את של זה לחבירו דהוה כנתחלפו לו בבית האבל או בבית המשתה וסופו שיחזור חבירו את שלי לאומן ויחזור ויתבע את טליתו ואותו אחר אינו משתמש בשלו (משא\"כ עתה דהבע\"ה משתמש במעות ואינו מקפיד וכמ\"ש) ובזה דברי רבינו מבוארים. ומש\"ר תלינן שמא. לשון שאינו מדוקדק הוא דהא מכח ספק הוה אסור אלא דאנו אמרינן כיון דאומר הילך טלית סתם ודאי מכר את שלו והכי היל\"ל דתלינן אדם אחר וצ\"ל דה\"ק אף שאינו ודאי כ\"כ וכמ\"ש בסיפא דכשבא הלה וטוען שלא נתתיו לאומן למכור נאמן. מ\"מ תלינן לקולא בהאי שמא דקרוב לודאי הוא: ומ\"ש ודוקא שנתן לו האומן כו' שם בגמרא והטעם דבאשתו ובניו אמרינן מטעי טעו וטליתו עדיין אצל האומן או אחר לקח. אבל לא במכר ואינו משתמש בו. הילך סתם כו' פירש רשב\"ם דאיכא למימר דלהכי לא א\"ל טליתך שאין זה שלו ומדעת נתנו לו חליפי טליתו. אבל אמר טליתך ש\"מ דטעות הוא כסבור שהוא שלו ואסור להשתמש בו: ומ\"ש ואם שוה יותר כשיבא בעליה כו' פי' כשלא חזר בו הלוקח ובא בעל הטלית ואינו מביא טלית של זה בידו ומבקש המותר אז הברירה ביד זה ליתן לו המותר או להחזיר לו טלית זה שנתן לו האומן וליקח מידו המעות שנתן לו האומן אבל כל זמן שלא יבא בעליה אינו מחוייב זה להדר אחריו ליתן העודף מאחר דהאומן נתנה לו מדעתו אמרינן דגם הלה סבר וקיבל המעות בעד שלו: ואם יבא כו' השתא מפרש רבינו מ\"ש בברייתא הנ\"ל ורבינו לעיל שיבא בעל הכלי ויטול שלו: ויאמר לא צויתי לאומן כו'. ויקח טליתו פי' ואין זה יכול לומר תן לי תחילה את שלי כי זה יאמר לו את שלי מצאתי בידך החזירם לי וחזור אתה אחר האומן וכן בסיפא בנתחלפו לו כליו בבית האבל ולא שייך בזה תקנות השוק אלא היכא שהוציא מעות וקנה שום חפץ אבל זה הו\"ל כמו נפרע בו בחובו ובהקיפו דלא תקנו בו וכמו שכתב רבינו בסימן שנ\"ו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " היורד לתוך שדה חבירו כו' עד כיון שהוא מוחזק בה בפח\"ה דף ל\"ג גרסי' ההוא דא\"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א\"ל מינך זבינתה ואכלי שני חזקה אזל אייתי סהדי דאכלה תרתי שני אר\"נ הדרא ארעא והדרא פירי. א\"ר זביד אם טעין ואמר לפירות ירדתי נאמן (וכתב ר\"ש ותוס' דרב זביד מילתא באפי נפשיה הוא וה\"ק אם מתחילה כי א\"ל מאי בעית בהאי ארעא לא השיב מינך זבינתיה אלא לפירות ירדתי כדין אריס או שמכרת לי הפירות עד עשר שנים נאמן במה שאכל למפרע ובשבועת היסת דזבנה מיניה) לאו מי א\"ר יהודה האי מאן דנקט מגלא ותובילא ואמר איזיל ואגדר לדיקלא דפלניא דזבין ניהלי מהימן אלמא לא חציף איניש דגדיר דיקלא דלאו דיליה הכא נמי לא חציף איניש דאכל פירי דלאו דיליה עכ\"ל הגמרא. וכתבו התוס' שם ז\"ל וא\"ת מאי איריא כו' [עב\"ח שהביאו] ועוד כתבו שם התוספות אחר זה בד\"ה לא חציף איניש כו' ז\"ל לאו משום דקאמר בפרהסיא איזיל ואגדור קאמר דלא חציף איניש דאפילו ללקט בצינעא נמי שייך לומר לא חציף איניש אם לא שלקטן דרך גניבה עכ\"ל. ונראה דכ\"כ משום דהוה קשה להתוספות מאי מייתי ראייה מהא דאר\"י כו' הנ\"ל דילמא שאני התם דאמר כו' והנ\"י שם ג\"כ הקשה קושיא זו וגם חידושי רמב\"ן ותירצו בע\"א (ונראה שגם הרמ\"ה דכ\"ר בשמו בס\"ס דתורת גניבה אינו של המלקט ס\"ל כתירוציה דנ\"י בזה ועמ\"ש בסמוך) ע\"ש אבל רבינו נמשך אחר תירוצו דהתוספות וכמ\"ש בסמוך ומש\"ה כתבו דמדמדמה להו רב זביד אהדדי נלמד דלאו מידי תליא באמר כן בפרהסיא קודם לכן אלא אפילו לא אמר קודם לכן כלל אלא הלך ביום במקום שיש רואים ולקט פירותיו של חבירו אי לאו דקושטא קאמר דזבנה ניהליה לא היה עביד חציפות כולי האי וז\"ש התוס' אם לא שלקט דרך גניבה ר\"ל שלקט בלילה ובעת שאין רואין דאז אין חציפות ונראה דמ\"ש התוספות ובלבד שלא יאכל דרך גניבה לא כ\"כ כ\"א אמה דאיירי בו בגמרא והיינו דאין הפירות מונחים ברשותו אבל אם מונחים ברשותו והוא מוחזק בהן אינו יכול להוציא מידו אפילו לקטן דרך גניבה כי דרך גניבה לא ממש הגניבה וכמו שכ\"ר בסמוך. ובזה שכתבתי דברי רבינו מבוארים דמתחילה כתב דהיורד לתוך שדה חבירו וליקט כו' ור\"ל אפילו ירד בגניבה אפ\"ה אינו יכול להוציא מידו כיון שלקטן כבר והוא מוחזק בהו וכמ\"ש התוספות זה בפשיטות דמהניא חזקה לזה. ואח\"כ כתב ואין צריך לומר אם לקטן שנים רבות כו' ורצה לומר ג\"כ אף שלקטן בגניבה דלית ביה טענת דאין אדם חציף אפ\"ה נאמן במיגו דלקוח ומש\"ה אפילו הפירות שאינו מוחזק בהן עדיין אין מוציאין מידו במיגו כו' דדרך גנובה אינו ממעט אלא דלא הוה חציפות אבל לא חזקה דג\"ש וטוען לקוח הוא בידו מאחר דמ\"מ אמר אלך ואלקט אלא שלא אמר כן בפרהסיא וכדפירשו הרמ\"ה. ונ\"ל דרבינו ס\"ל כוותי' מדהביאו באחרונה וכמ\"ש פי' דבריו בסמוך. ואח\"כ כתב דינא דגמרא דאם אמר אלך ואלקט כו' דאין ב\"ד צריכין למנעו ואם אחר שלקטן אפילו עדיין לא הוליכן לרשותו דלית ליה בהו חזקה אפ\"ה נאמן הוא נגד ב\"ה לומר שמכרן לו מטעם דאין אדם חצוף. והא דכתב בהאי בבא ואם אין בעל האילן והשדה כאן ולא כתבו בבבא ראשונה ה\"ט דבבבא ראשונה דאיירי דידד בתורת גניבה אף שהיה כאן הו\"ל כלא היה כאן דירד שלא מדעתו גם איצטריך לכתבו בהאי בבא לרבותא דאם היה הבע\"ה כאן פשיטא דלא ימחה הב\"ד כיון דהוא עצמו יכול למחות ואינו מוחה ודאי הדין עם זה היורד וק\"ל. ואח\"כ כתב דאפילו אם לקטן כבר והוא מוחזק בהן אפ\"ה אם טוען שמכר לו גוף הקרקע אינו נאמן אף על הפירות והוא דברי ר\"נ הנ\"ל דאמר הדרא ארעא והדרי פירי. ואח\"כ כ\"ר דברי ר' חזקיה שהוא כדעת התוס' דל\"ד קאמר דאמר כן בפרהסיא אלא ה\"ה אם אמר כן בצינעה בפני אנשים מיוחדים. והא דלא ככ\"ר בשם התוספות הנ\"ל נראה ה\"ט משום דמדברי התוס' י\"ל דס\"ל דנאמן אפילו לקטן בצינעה ובלא אמירה כלל וגם אינו מוחזק בהפירות ולא מסתבר לרבינו שיהא נאמן בזה דהא אין כאן חציפות כלל מש\"ה מביא דברי רבי חזקיה דמלשונו משמע דס\"ל דלא בעינן אמירה בפרהסיא אלא גם אמירה בצינעה סגי אבל אמירה על כל פנים בעינן בפני אנשים מיוחדים דאל\"כ אף שאינו הולך בגניבה ממש מ\"מ דרך גניבה יש וכתב עליו דהרמ\"ה פליג וס\"ל דגם אמירה בצינעה תורת גניבה וגזילה יש עלה ולכך אמר תורת גניבה אף שאינו גניבה ממש מ\"מ תורת גניבה עליו לענין זה דלא מיקרי חציפות כולי האי אלא בעי' אמירה בפרהסיא. ובזה מיושב דלא תיקשי דיוקי דברי הרמ\"ה אהדדי דמתחיל בפרהסיא וסיים בגניבה ודין בצינעה בלא גניבה לא כתב אלא ודאי ס\"ל דבכלל תורת גניבה הוא. והתוס' לא ס\"ל כוותיה דהרמ\"ה אבל כרבי חזקיה יכול להיות דס\"ל כן נ\"ל פי' דברי רבינו. ומהתימה על הר��\"ש שקיצר ולא העתיק אלא לשון הגמרא מיהו י\"ל משום דדין תפיסה פשוט ליה ובגמרא לא נזכר דצ\"ל כן בפרהסיא ומש\"ה לא הוצרך לכתוב יותר מדברי הגמרא ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומש\"ר אבל אם באו קודם שלקטם מעכבין כו' הנ\"י כ\"כ ג\"כ וכ' מילתא בטעמא וז\"ל דהא טעמא דמהימנינן ליה משום דאמרינן אי לאו דקושטא קאמר לא הוה חציף כולי האי ללקוט פירות בשדה חבירו ולא ירא לנפשו דהבע\"ה יבוא ויתפסנו עליה כגנב ואם נאמר דאף כשיבוא הבע\"ה וימחה בידו שלא ילקט יהא נאמן לומר אתה מכרת לי ולא ישגיח בו וילקט לנפשו א\"כ אין טעם כלל במה שנהימניה דהא אדם רע מעללים יסמוך ע\"ז ללקוט פירות חבירו ויאמר אף אם יבוא בעל השדה וימחה בי אהיה נאמן נגדו עכ\"ל ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " והאומר אלך ואכרות כו' פי' דבשלמא גבי פירי דעבידי אינשי דמזבני אמרינן ודאי קושטא קאמר זה ולא חציף אינש כו' אבל דקל אין דרך בני אדם למכור ולקוץ וא\"כ זה שאמר אלך ואכרות אנו רואים לפנינו דחציף הוא ולכן מוחין תוס' שם ע\"ש. ודלא כב\"י דפי' בע\"א ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שנים המוחזקים כו' אחר שישבע שאין לו כו' שבועה זו תקנת חכמים היא דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו והלך ותקף בטליתו של חבירו ואמר אני מצאתיה ורוצה להחזיק בה עד שיודע לו בדעתו האם חייב לו או לא להכי רמו רבנן שבועה עליה דאע\"ג דלא פרשי אינשי מספק ממונא מספק שבועה פרשי ועד\"ר: שאין כו' פחות מחציה לא רצו חכמים לתקן שישבע שחציה שלו משום דמרע לדיבוריה שאמר מתחילה כולה שלי אבל השתא ה\"ק כולה שלי ולדבריכם שאינכם מאמינים בכולה שבועה שאין לי בה פחות מחציה ועד\"ר: ופרש\"י דוקא כו' כ\"כ בפירושו שם דף ב' בד\"ה סיפא במקח וממכר ע\"ש ועד\"ר: וכ\"כ הרמב\"ן כצ\"ל הרמב\"ן בנו\"ן. דהרמב\"ם פ\"ט מטוען לא חילק וכ\"כ המ\"מ שם והב\"י דהרמב\"ם ס\"ל דבכל ענין חולקים ושכן עיקר ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר ור\"י כתב כו' שם ע\"ב בתוס' בד\"ה אי תנא מציאה: כיון שידוע לנפקד כו' אפי' קודם שבאו לפני ב\"ד לחלוק עליו האי לפני ב\"ד ל\"ד הוא גם באשר\"י בר\"פ ליתא וע\"ש באשר\"י תמצא מבואר דה\"פ דמשעה הראשונה שהפקידו בידו ידע הנפקד דשל א' הוא מנה ושל השני מאתיים מה שא\"כ כשהפקידו יחד אצלו (כבר) [בגד] דסבר הנפקד דשל שניהן הוא דשניהן מצאוהו או קנוהו או ארגוהו יחד עד שתבעו אותו אח\"כ וכל אחד אומר כולה שלי. והכלל הוא דכל היכא דמשעה ראשונה אף שאין שומעין דעתן ידוע להשליש שהוא נאמן שלהן וידו כידם שאינו של שניהן אין להוציא המלה מידו דדמיא לארבא דשנים מינצו עליה דלאחר שבא ליד ב\"ד אסור ליתנו לשום אחד מהן בלי ראיה וכמש\"ר בר\"ם שאח\"ז והרא\"ש כתבו שם בשמעתין אבל כשאינו ידוע מתחילה דשל א' מהן הוא אזי הו\"ל כאילו מוחזקין בו מתחילה ודינו כשנים המוחזקין בטלית דחולקין אף שלפי טענותיהן אחד בודאי רמאי הוא ודוק וע\"ש באשר\"י וכ\"כ דבריו בסימן שאח\"ז בדין ארבא ובסימן ש' בשנים שהפקידו זה מנה וזה ר' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי כו' משנה שם ר\"פ: ישבע שאין לו בה פחות מג' חלקים ז\"ל הרא\"ש שם מן הדין היה לו ליטול החצי שהוא מודה בה בלא שבועה אלא כדי שלא יכלול שום רמאות בשבועתו הזקיקוהו לכלול ג' חלקים בשבועתו אע\"פ שנשבע על דעת ב\"ד מאי דאפשר לתקוני תיקנו שלא לבוא לידי רמאות. מכאן ראיה שאם יראה לדיין כו' יכול להחמיר ולפרש בשבועתו כו'. וכ\"כ הנ\"י שם ר\"פ במשנה. וכתב המ\"מ פ\"ט דטוען בשם הרשב\"א דאם הוא דבר הראוי לחלוק לשליש ולרביע אילו רוצה נוטל ממנו החצי ונשבע על השאר שאין לו פחות מחציה עכ\"ל. ומ\"ש אולו רוצה כו' דלפעמים אינו רוצה מפני שלדעתו לא ישבע חבירו על הרביעית וישאר בידו כולה שלם ואז צריך לישבע שבועה שאין לו בה פחות מג' חלקים מפני הרמאות שאם ישבע שרביעית הוא שלו שמא יכוין על הרביעית מן החצי שחבירו מודה לו כו' אבל אם אינו רוצה להמתין אלא רוצה ליקח החצי שמודה לו בו ג\"כ הרשות בידו דתו ליכא למיחש שהרי ישבע על החצי השני שבועה שאין לו בה פחות מחציה: והאומר חציה שלי ישבע כו' לשון תוס' אמאי ישבע יהא נאמן במגו דאי בעי היה אומר כולה שלי ותירצו דמגו להוציא לא אמרינן כו'. ועמ\"ש לעיל סי' פ\"ב. ועיין בהגד\"מ: כשאוחזין בשפתה שאין ביד שום אחד ממנה ג' כו'. פירוש ג' אצבעות והוא מגמרא שם דף ז'. ואע\"פ שיש ביד אחד ג' פחות מעט והשני דבר מועט אפ\"ה חולקים בשוה דפחות מג' לאו מידי חשיבי ולא שייך ביה תפיסה: אבל כל שיש ביד אחד מהן ג' נוטל בראש מה שבידו כיון דתפיס ביה והשאר חולקים: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש אפילו שהטלית מוזהבת כו' והזהב לצד אחד כו'. שם בגמרא אמר רבא אם היתה טלית מוזהבת חולקים פשיטא (דקס\"ד דכל הטלית הוא מוזהב) ל\"צ דקאי דהבא בי מיצעי. הא נמי פשיטא. ל\"צ דמקרב לגבי חד (ר\"ל האי בי מצעי דקאמינא אינו ר\"ל מיצעי ממש דאז לאיזה צד שיחתוך למחצה יבא לכ\"א שוה אלא שעומד בי מצעי לשניהם כשיחלוק לארכה אבל לצד רחבה מקרב לגבי חד) מ\"ד דא\"ל פלוג הכי (לרוחב) קמל\"ן דא\"ל מאי חזית דפלגית הכי פלוג הכי ורבינו לא הזכיר דקאי הזהב באמצע דס\"ל דל\"ד קאמר דהא לפי מה דמסיק דקאמרינן ליה פלוג לאורכ' אפילו הזהוב עומד בצד אחד מהן בכל משך רוחבו גם כן חולקין לאורכה ויבא לכל אחד חלק ולא קאמר בי מצעי אלא לאפוקי כולה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כ\"א נוטל מה שבידו ובשבועה והשאר כו'. ז\"ל הגמרא שם תני רב תחליפא בי מערבא קמיה דר' אבהו ב' אדוקים בטלית כ\"א נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקים בשוה. מחוי רבי אבא ובשבועה עכ\"ל וכתבו הרמב\"ם בפ\"ט דטוען ז\"ל השאר חולקים בשבועה. ופי' המ\"מ שם דבריו דמה שיש לכ\"א בידו א\"צ שבועה אבל יכול לגלגל אותו בשעה שנשבע על חצי הנשאר. וכ\"כ רבי' האי אבל הרא\"ש כתב שם שגם על מה שבידו נשבע מטעם שלא יהא כ\"א תוקף בטליתו של חבירו ובשיטתו אזל רבינו וכן משמע לי מדברי רבי אבהו דעל הא דתפיס כל אחד אמר ובשבועה דאי על השאר מאי קמל\"ן הא כבר נשמע ממשנתינו דקתני חולקים בשבועה גם הראב\"ד ורמב\"ן והרשב\"א ס\"ל כרבינו: "
+                ],
+                [
+                    " היה האחד אוחז בכולה והשני כו' כצ\"ל וכ\"כ מיימוני אוחז בכולה. וכן משמע בגמרא דקתני שם היתה טלית יוצאה מתח\"י של אחד מהם המע\"ה ואוקימנא לה שם דאתי לקמן כי תפיס לה חד מינייהו ואידך מסריך בה סירוכא עכ\"ל הגמרא וגם בלא הגהות תיבת בכולה א\"א לפרש בע\"א דאם כן קשה למה מסריך בה מעט ולא יותר כיון שיש בבגד מה שלא תופס בו השני וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " באו לפני ב\"ד כששניהם אדוקים כו'. עד אבל אם טען כו'. שם דף ו' וכתב הרא\"ש שם דנאמן לומר שזה חטפה ממנו ויחלוקו כיון דעד האידנא היו נידונים עליה וכשאמר השכרתיה לו אינו נאמן מפורש הטעם בגמרא דאמרינן ליה עד השתא חשדת ליה בגזלנותא והשתא קא מוגרת ליה בלא סהדי ואפילו במיגו דתקפה לא מהימנינא דאנן סהדי דשקורי קא משקר וכמיגו במקום עדים דמי ועד\"ר. והרמב\"ם ז\"ל כתב שגם כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שנים שחלוקים על בהמה כו' משנה שם ר\"פ וגמרא דף ח' ע\"ב ע\"ש ובאשר\"י שכתב דקמ\"ל דלא אמרינן דהראשון עיקר והשני טפל לו שכן דרך עבדים לנוח מעט אחורי אדוניהם וגם אשמועינן דרכוב ומנהיג כאחד (והשני מנהיג לבד) קנו שניהם עכ\"ל: וימכרוה כו' כן הוא שם דף ח' וקאמר ז\"ל בשלמא טהורה חזיא לבשר אלא טריפה אי חלקית לה הא אפסדוה ומשום דסתם בהמה שרוכבים עליה אינה עומדת לאכילה מש\"ה כ\"ר האי דינא הכא בדין היו חלוקים על בהמה שרוכבים עליה: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר וכן בכל דבר אין בו כדי חלוקה ויפסיד אם יחלקוה נראה דתרתי קאמר שאין בו כדי חלוקה או יפסיד אם יחלקוה וכן פירש\"י ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם אחד רוכב ומנהיג ברגליו כו' ברייתא ואוקימתא דרב אשי דף ט' ע\"ש: אותה ובית פגיה פי' מה שמן המוסירה בתוך פיה ועל לחיה של בהמה ומשום דבטל לגבי הבהמה: והשאר לא קנה לא זה ולא זה והטעם מפורש שם בגמרא: "
+                ],
+                [
+                    " כגון ב' שטרות של מתנה כו' לכאורה היה נראה דדוקא במתנה שייך לומר שודא דדייני לזה היה אוהב ולא לזה אבל במכר לא שייך שודא וכן משמע קצת מפי' רשב\"ם שם בגמ' דף ל\"ה אבל לקמן סי' ר\"מ ס\"ג כ\"ר ב' שטרות שיוצאים על שדה אחת של מכירה או של מתנה כו' וכן פירש\"י בפרק מי שהיה נשוי ואפשר דמש\"ה כ\"ר כאן ב' שטרות מתנה משום דבשטרי מכר כיון דדרכו למכור באחריות ופעמים נותנין העדים לבם וכותבין מאיזה שעה הקנה לו לידע לטרוף מאותו שעה נוכל לעמוד ע\"י זה ולשאול למי הקנה תחילה משא\"כ בשטר מתנה דגם כי איכא עדים דמסר לפניהם אכתי מסתמא אינן נותנים לב לכתוב שעת המסירה כיון שאין כותבין אחריות לסתם מתנה וכש\"ר לקמן סימן ר\"מ האי חילוק דכשיש בשטר קנין אזי ודאי ידעו העדים מאימת נקנה ע\"י לו ע\"ש ודוק: שודא דדייני פי' שתלוי בדעת הדיין ע\"ל סי' ר\"מ ולעיל בסי' קי\"ט ס\"ד: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שנים שחלוקים בדבר כו' בפרק ח\"ה דף ל\"ד ופסק ר\"נ כל דאלים גבר ומסקינן שם ז\"ל והלכתא הב\"ד לא תפסי (אפילו אם מבקש הא' מן הב\"ד שיתפסוהו אם לא ברשות שניהם) ואי תפסי לא מפקינן. וכתב האשר\"י בפ\"ק דב\"מ הטעם דהאי דינא כל דאלים גבר משום שאין ב\"ד מחויבים למתות למי שבא ליקח דבר שאין אנו יודעים של מי הוא והוא אומר שלי הוא ואין ראוי לפסוק להן דין חלוקה שמא נפסיד לאחד מהם ויותר ראוי לומר שכל מי שתגבר ידו בכחו או בראיה שיזכה וסומכים ע\"ז שכל מי שהדין עמו קרוב להביא ראיות. ועוד שמי שהדין עמו מוסר נפשו להעמיד את שלו בידו יותר ממה שמוסר האחר נפשו לגזול. ועוד יאמר זה מה בצע שאמסור נפשי היום או מחר יביא הלה ראיה ויוציאנו מידו. אבל היכא ששניהם מוחזקים בגוף הטלית מחויבים אנו למחות שלא יגזול א' את חבירו דכל מה שתפס אדם בידו בחזקת שלו הוא ואי היינו אומרים דכל דאלים גבר היה אחד גוזל מה שביד חבירו הילכך צריכים לפסוק להו דין חלוקה: ומיהו שכנגדו יכול להשביעו פי' שבועת היסת כדין מנה לי בידך כו' וכן כתב ב\"י. וא\"ת פשיטא כיון דקיי\"ל דנשבעין היסת גם אטענת קרקעות וכמש\"ר בס\"ס כ\"ו וצ\"ה י\"ל דהו\"א כיון שהוא תפסו ברשות חכמים שאמרו כל דאלים גבר דלא ישבע ויאמר לו אילו גבר יד שלך ג\"כ לא השבעתיך. ועוד כיון דדין זה דכל דאלים גבר אינו גמר דין אלא תלוי ועומד עד שיבורר הדבר וא\"כ הו\"א דלא ישבע קמ\"ל. וכל זמן שלא יביא האחד ראיה כו' וא\"ת הא כבר כ\"ר ואותו שתגבר ידו תחילה הוא שלו עד שיביא האחר ראיה וי\"ל דשם לא בא אלא ללמדנו דאף אם גבר ידו של האחד וזכה בו כתקחז\"ל מ\"מ מהני ראיה שיביא השני להוציא מידו והו\"א דה\"ה אם גבר ידו של השני להוציא מיד ראשון דג\"כ מהני קמ\"ל כאן דלא וק\"ל: אין מניחים לו ליקח מזה שגברה ידו תחילה ז\"ל הרא\"ש שם פח\"ה דלא מסתבר שיתקנו חכמים דבר שיהיו כל ימיהם במריבה ובמחלוקת היום יגבר זה ולמחר יגבר האחר אלא פסקו כל דאלים וגבר בפעם הזאת גבר וסמכו ע\"ז דכל מי שהדין עמו קרוב להביא ראיה כו' וכמ\"ש בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " בא שלישי וחטפה כו' היינו כדברי רב אשי שם דף ל\"ה ור\"ל שבא שלישי קודם שגבר אחד מהם וחטפה ממקום שמונח וכן מוכח שם בסוגיא ומפירוש ר\"ש ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ופי' רשב\"ם כו\" שהרי אינו יודע כו' וליכא למימר שיחזירנה למקום שנטל ותהיה הפקר לשניהם כבתחילה דהא פסקינן גבי ב\"ד אי תפסו דלא מפקינן וכנ\"ל וכתבו רבי' בסמוך: והרמב\"ם כתב שמחזירו למקום שנטל בפ' ט\"ו מטוען כ\"כ וס\"ל דלא דמי לב\"ד דהתם ביד ב\"ד הוא משומר לשניהן וידם שוה בה משא\"כ בידו של זה ושיתן לכ\"א ואחד ג\"כ לא מסתבר כיון שלקחו מרשות הפקר לכן מחזירו לרשות הפקר ועד\"ר: וא\"א הרא\"ש כתב כסברא הראשונה ומיהו פי' ר\"י כו' נראה דהמשך לשונו הכי הוא הרא\"ש הסכים לסברא הראשונה שהוא פי' רשב\"ם ור\"י נמי ס\"ל כוותיה ומיהו פי' ר\"י כו' ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם תפסוהו כו' עד שיתברר של מי הוא כבר כתבתי לעיל שכן מסקנת הגמרא שם והטעם דמאחר שבא ממון של ישראל ביד ב\"ד לא מפקינן אותם מידם עד שידעו למי ישיבו ומה\"ט לכתחילה לא יתפסוהו אם לא מדעת שניהם כי שמא האחד שאומר לבית דין לתפוס שקרן הוא ואין לו עדים ורוצה להפסיד חבירו דיודע הוא כיון דתפסו לא מפקינן עד שיביא האחר ראיה רשב\"ם והו\"ל לרבינו להפך ולכתוב תחילה דין דאם תפסוהו ב\"ד אסור להוציאו מידן ואח\"כ לכתוב דאם אמר אחד שיתפסוהו ב\"ד אין שומעין לו אלא שרבינו נמשך אחר לשון הגמרא הנ\"ל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' בפ\"ט מטוען: ומש\"ר אפשר שר\"ל כו' ר\"ל הא דכתב בזה חולקין ולא כתב בה דין דכל דאלים גבר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הם חלוקים על שדה כו' כגון שמת בעל השדה כו' שם פח\"ה דף ל\"ג עובדא דקריביה דרב אידי שכיב ושביק דיקלא כו' (וע\"פ גירסת ר\"ח ור\"י שלא גרסי' שהביא עדים שהוא קרוב טפי אלא שהוא קרוב והשני לא הוה ידיע אם היה קרוב או לא) וכדאביי ורבא דאמרי התם כיון דאודי שאכל הפירות אודי וחייב לשלמם ולא אמרינן דיהא נאמן לומר דידי אכלתי במגו דאי בעי הוה אמרי לא אכלתי הואיל שהקרקע יוצא מידו מן הדין דבקרקע ליכא מגו כן פירש רשב\"ם ור\"ל כיון שאין לו זכות בפירות אלא מכח הקרקע והקרקע יוצא מתח\"י בעדים הללו ואין לו בו מגו צריך לשלם לו הפירות. ואין זה דומה למש\"ר לקמן בסימן קמ\"ה דאם אמר המחזיק אכלתי הפירות ג\"ש והביא עדים שאכל פירות השדה ב' שנים דמוציאין מידו הקרקע וגם פירות של ב' שנים וא\"צ לשלם הפירות שאכל בשנה השלישית אף על פי שהודה שאכל גם בשלישי אלא שאין העדים יודעין מזה דשאני התם דאם אתה בא לחייבו על שאכל בשלישי וע\"פ דיבורו אם כן יש לו חזקה יכולו שלו בטענתו שטוען שקנאה מזה המערער שהיתה שלו משא\"כ באכילה זו שאינו נאמן שלקחו לא מזה שמת ולא מזה שעדים מעידים עליו שקרוב הוא להיות לו חזקה ע\"י אכילתו אפי' אכל בו ג' שנים ואף שאנו מאמינים לו שאכלן אין הקרקע שלו לא מכח חזקה ולא מכח קורבה שהרי עדים מכחישים אותו ואומרים שאידך הוא קרוב וממנו אינם יודעים כלום ואין לו שייכות לשדה זה וגם אינו נאמן במגו דאי בעי אמר קניתיה ממנו דאין זה מגו לחשש שיש קרוב יותר מזה וכמש\"ר דומה לזה לקמן סי' קמ\"ו וק\"ל. ובכל אלו לא שייך שודא דדייני דכל אלו אפשר לברר ומש\"ה דיינינן בכל דאלים: "
+                ],
+                [
+                    " ויש דבר שחלוקים עליו כו' כגון המחליף פרה בחמור מקור דין זה הוא בב\"מ דף ק' וכ\"ר בסימן ר\"ג עם חילוקי דיניו ושם ביארתיהו בארוכה בס\"ד וכאן אבוא בקצרה. מה שכתב כגון המחליף כו' הא דנקט לשון המחליף בפרה וחמור ולשון מכירה וקנין בשפחה ה\"ט דבהמה אינה נקנית בכסף אלא בחליפין או במשיכה לכך קאמר בהו המחליף דאילו קנאה במשיכה היינו רואין ברשות מי ילדה משא\"כ במחליף פרה בחמור דמשמשך בעל הפרה את החמור נקנה הפרה לבעל החמור בכל מקום שהיא לפיכך לא ראינו כשילדה אבל עבד ושפחה דנקנים בכסף ומשנתן מעות נקנית לו השפחה בכ\"מ שהיא הילכך אין ידוע ברשות מי ילדה וכ\"כ רשב\"ם ור\"ן פח\"ה דף ל\"ה כגון שעומדת באגם ורבינו קיצר דבגמרא קאמר דמיירי בבהמה עומדת באגם ובשפחה שעומדת בסימטא: "
+                ],
+                [
+                    " וכן כל כיוצא בו דאיכא דררא דממונא לשניהם כו' פירוש מש\"ה לא אמרינן ביה כל דאלים גבר בשני עניינים הנ\"ל אלא אוקמי' ממון אחזקתו דהיינו אחזקת מרא קמא כשעומדת באגם ובחזקת הלוקח כשהוא מוחזק בו משא\"כ בארבא דאי הוי של זה לא הוי של זה מעולם וכן הוא בהדי' בגמר' כתבתי לשון בדרישה: ומש\"ר שיש שייכות ממון לשניהם משום דאפשר דבשעת חליפין ילדה כ\"כ גם כן רשב\"ם שם ולפני זה כתב עוד משום דכיון דהפרה והשפחה של שניהן היו בזא\"ז וכ\"א טוען שילדו בהיותן ברשותו. ורבינו אפשר דהשמיט פי' זה הראשון בכיון משום דס\"ל דלעולם כשיש ספק אי קודם או לאחר חליפין ילדה אז אזלינן בתר מרא קמא כיון שהממון היה מתחילה שלו ובספק הן שוין אוקמינן ממון אחזקתיה משא\"כ בשעת חליפין דאז שניהן היו שוין שהרי באותה שעה בא המוכר להוציא מרשותו ולמכרו להלוקח ולזה דוקא מועיל החזקה דלוקח אמרינן הואיל דיש לו גם חזקת ממון דשוה בו עם המוכר מועיל לו חזקתו דרשותו שלא להוציא מידו: ומ\"ש רבינו פי' דררא דממונא שייכות ממון כו' כן פי' ר\"ש בפח\"ה דף ל\"ה. והתוס' פירשו שם דררא דממונא דבלא טענותיהם ראוי הדבר שיסתפקו בו וכמש\"ר כאן די\"מ כן. ורש\"י פי' בפ\"ק דב\"מ דררא דממונא חסרון ממון שאם יפרע זה שלא כדין הוי חסרון ממון כו' וע\"ל ר\"ס פ\"ז מ\"ש בענין דררא דממונא:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אע\"פ שאדם נאמן כו' כמבואר לעיל סימן קל\"ג: קרקע בחזקת בעליה עומדת זה נתבאר בכמה מקומות בתלמוד: ומש\"ר שקרקע הידוע לראובן בעדים שיודעים שהיה בחזקתו אפילו יום א' כ\"כ הרשב\"א ג\"כ בתשובה והביא הב\"י בסימן קמ\"ו במס\"ב דאם הביא הראשון עדים שדר בה אפילו יום אחד קודם השני או שמת אביו מתוכו צריך השני להביא עדי קנין או עדים שהחזיק בה ג\"ש ואינו יכול לומר להראשון הבא אתה ראיה מאין לך קרקע זו או הבא ראיה שהחזקת בה ג\"ש כי הראשון לעולם מוחזק עד שיביא אחר ראיה ויוציאה מידו עכ\"ל וע\"ל סימן קמ\"ז מ\"ש עוד מזה: ומ\"ש וטוען שלקחו פירוש אפילו טוען שלקחו מראובן וכ\"ש אם טוען שלקחו מאחר ולא היתה של ראובן דמכחיש בזה עדות ראובן שיודעים שהיה בחזקת שלו זמן מה: ומש\"ר שראובן המערער נאמן וישבע ונוטל את שלו פירוש נשבע היסת וסתם רבינו משום דכבר נתבאר בסימן צ\"ה דאין נשבעין על הקרקעות ש\"ד אלא ש\"ה ועהגד\"מ: אלא א\"כ החזיק בו שמעון כראוי ובטענה פי' שיחזיק בו ג\"ש ויטעון שראובן מכרה לו או שנתן לו במתנה ושטר היה לו ע\"ז ואבדתי השטר כשראיתי שלא עשית בי מחאה כל משך ג\"ש וכמו שיתבאר בס\"ס זה ובסימן קמ\"ו דכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה: ומ\"ש אז [כו'] נשבע ועומד בשלו כ\"כ הרמב\"ם פי\"א מטוען והאשר\"י פח\"ה ז\"ל הילכך הבא בחזקה צריך שבועה דנהי דחזקה במקום שטר עומדת היינו לענין זה שאין מוציאין הקרקע מתח\"י משום דל\"מ זה לאזדהורי בשטרא לעולם ושבועה מיהא בעי עכ\"ל: וא\"צ שמעון כו' אפילו טוען ואומר שלך היתה ולקחתיה ממך נאמן במגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם ועד\"מ: אע\"פ שלא החזיק בו פי' שלא עמד שם אפילו (יום אחד בלא ערעור וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " טען שמעון כו' יתקיים השטר בחותמיו מתחילה כ\"ר דאפילו טען דמזויף הוא מהני קיום בחותמיו ואח\"כ כתב דאפילו טען שטר אמנה הוא צריך קיום בחותמיו ואם אינו מקוים נאמן לומר שטר אמנה הוא במגו דמזויף וכמ\"ש לעיל ר\"ס פ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " טען שמעון שיש לו שטר שמכרה או נתנה לו וגם החזקתי בו ג\"ש כו' בפ' ג\"פ דף קס\"ט ודף ק\"ע הוא פלוגתא דרבי ורשב\"ג והלכה כרבי דאמר דלא סמכינן אחזקה כיון דאמר דיש לו שטר אלא צריך לברר השטר כל היכא דאפשר וע\"ל סי' ע' ס\"ג בדרישה שם הארכתי בביאור פלוגתתן ובגירסאות המחולפות שבו דיש גורסים הלכה כר' וי\"ג הלכה כרשב\"ג. וגם גירסת ב\"י נתחלף אגב שיטפא דכאן כתב משמיה דרב גידל הלכה כרבי ושם כתב כרשב\"ג ע\"ש ותמצא טוב טעם ודעת: ומ\"ש או שהביאו ונמצא בטל פי' כגון שהעדים קרובים או פסולים ואצ\"ל אם באו העדים ואמרו להד\"ם ואין זו חתימתנו דנתבטלה נמי החזקה ואע\"ג דרבינו מסיק לעיל בסימן ע' בס\"ג כהרי\"ף והרמב\"ם דבאומר פרעתיך בפני פליני ופ' דלכתחילה אומרים ברר דבריך כדי להפטר מהשבועה אבל א\"צ לברר ולא זו אלא אף זו דאפילו באו עדים ואמרו להד\"ם נשבע זה שפרעו ופטור דאמרינן מילתא דכדי לא דכירי אינשי והו\"ל כאילו לא אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אלא הוה אמר פרעתיך סתם דהיה נאמן בשבועה ה\"נ הול\"ל דהו\"ל כאילו הזכיר שיש לו שטר וכיון דהוחזק ג\"ש ישבע על חזקתו ויפטר הא כתב הר\"ן פרק שבועת הדיינים לחלק בין דא לדא ז\"ל דע\"כ ל\"ק רבי דצריך לברר אלא בכגון הבא לידון בשטר ובחזקה משום דחזקה מכח שטרא קאתיא (פי' החזקה מצד עצמה אינה כלום בלי טענת קניתי (בשטר) ואם נמצא השטר בטל אף חזקתו בטלה אבל בטוען פרעתיך בפני פ' ופלו' טענת הפרעון אינה באה מכח העדים אלא מילתא יתירתא הוא דאמרי הילכך אפילו באו עדים ואמרו להד\"ם נאמן עכ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " הבתים שהם לדירה כו' כל זו הסוגיא איתא בגמ' פ' ח\"ה דף כ\"ט וברשב\"ם ותוס' ואשר\"י דלשם. ובדרישה כתבתי שיטת פלוגתתם ע\"פ הגמרא ע\"ש. ופה בפרישה באתי לבאר בקיצור פרטי דבריהן. והתחיל רבינו בדין בתים מפני שבזה התחיל התנא בר\"פ ח\"ה. ובר\"ס קמ\"א כ\"ר האחרים השנויים שם במשנה עמו שג\"כ חזקתן ג\"ש. אבל חלוקים המה בפרטי דינים דג\"ש וכמ\"ש כ\"א במקומו בס\"ד: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ומ\"ש ואפילו אם השאילו להם בחנם פי' אפילו אם היה המחזיק משאילם בחנם הוה חזקה ע\"י זה למחזיק ולא בא רבינו למימר דכאן איירי אפילו בעדות שדרו בו בתורת שאלה שיבואו ויעידו דהן ודאי מחשבי לנוגעין דאם יזכה המערער יצטרכו לפרוע לו ול\"מ למימר ליה <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> אצל המחזיק כמש\"ר בס\"ס קמ\"ה גם כאן בשכירות וגם ליכא למימר ואחרים יעידו שראו השואלים דרים בו דהא כאן איירי שהמערער טוען ברי ראיתי שיצאו בלילה ולזה בעינן עדות הדרים בו עצמן אלא שכדי שלא תאמר דאין זה מקרי חזקה כיון דעדיין לא נהנה מהפירות ע\"ז כ\"ר דז\"א דבעלמא אפילו כשידוע שדרו מכחו בשאלה הו\"ל חזקה ע\"י כנ\"ל ביאורו פשוט ואצ\"ל דמיירי בגברא דלא עביד למיגר וביתא דלא קיימא לאגרא וכמש\"ר בסימן שס\"ג: ומש\"ר פעמים שאין לו פי' ומשום לא פלוג חשבו לכל השוכרים לנוגעים כי על הרוב אינן יודעין אם המחזיק יש לו להחזיר או אין לו: כתב הר\"י שיכול כו' כדי שלא יהיו העדים נוגעים בדבר והנ\"י כתב בשם הרשב\"א דל\"מ החזרה עד\"מ: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " דהא אי בעו אמרי לא דרנו כו' כלשון הזה כתב ג\"כ התוספות בשם ר\"ח ומדכתב דאי בעי אמרי כו' ולא כתב דאי בעי היו שתקי ולא העידו כלל והיו אומרים להמחזיק אין לך תועלת בעדותינו כי לנוגעים יחשבנו ש\"מ דס\"ל לר\"ח דאין זה דאי בעי הוו שתקי מיחשב למגו דאנו חושדים להני עדים שבאו להעיד שקר מחמת יראה שיראים שאם יזכה בו המערער וידור בו שלבסוף יוודע לו שהיו דרים בה ויוציא שכירות מידן משא\"כ עתה כשיזכה בו המחזיק והמערער ילך לו דשוב לא יוודע שדרו בו ושהיו נוגעים בעדותו (אלא) [אלמא] כוונת ר\"ח הוא שיש להן מגו אחר דהיינו דאי בעו היו מעידים אנו לא דרנו אלא אחרים דרו בו מכח המחזיק ג\"ש וע\"ז כ\"ר ואינו נראה דכיון דבאים להעיד להמחזיק כלומר לסברת ר\"ח דס\"ל שאינם רוצים לשתוק מיראה כמ\"ש אלא רצו להעיד באופן שיזכה בו המחזיק א\"כ היו צריכים להעיד שהן עצמן דרו בו דהא אם יטעון המערער ברי שראה שלא דר בו בלילה שום אדם (דמזה איירי רבינו גם דברי ר\"ח הללו דקאי אמר זוטרא דכתב ואי טעין כו' ופירש ר\"ח דבריו דקאי לתרץ קושיות רב יימר הנ\"ל כו' וכמ\"ש בדרישה ורב יימר קאי אכשטוען המערער בפי' כן ע\"ש) בעינן עדות השוכרים שיעידו שהן עצמן דרו בו יום ולילה ולא סגי בהעדאתן שאחרים דרו בו מכח המחזיק וכנ\"ל בפירוש רשב\"ם וא\"כ נוגעים בעדותן הן ואין כאן מגו כנ\"ל ביאור הדברים ובזה נתיישבו תמיהת הב\"י ומור\"ש עשד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שאם ב' שוכרים דרו בו ג\"ש פירוש ששני שוכרים דרו ג' שנים בבת אחת: אין שם המוכר כו' פי' דשאני גבי שכירות דהקול הולך ראובן השכיר ללוי ובשנה השניה ג\"כ הקול הולך כן וכן בשלישית ותמיד שם ראובן נשאר עליו משום שהקרקע לא יצאה מידו לגמרי והרי אחר שנות השכירות תחזיר לידו והו\"ל לזה למחות משא\"כ גבי לקוחות שקנו זה מזה דבדלא שטר אין שם המוכר עליו כיון שיצאה מידו לגמרי במכירה ולכך מצ\"ל חשדתים בגזלנים: "
+                ],
+                [
+                    " ולא עוד אלא שהיו ששה אחד בכל שנה נראה דלהרשב\"א היינו דוקא כששכרו בשטר מהמשכיר דאל\"כ נהי דמצטרפים כל הששה להיות כאילו דרו שני עדים בכל שנה ושנה מן שני חזקה מ\"מ לא יועיל יותר מאלו ג' כיתי עדים שדרו בו כל כת שנה דכתב רבינו לעיל בסמוך בשמו דל\"מ בלא שטר אבל כשדר בו א' אב\"ג וא' דה\"ו נראה דמועיל אפילו לא שכרו בשטר הואיל וכ\"א דר בו ג\"ש וע\"י צירוף הוה כאילו דרו ביחד בב\"א ג\"ש. ומ\"מ לא קשה למה כתב ולא עוד כו' כיון שאין ב' הדינים אלו דומים זה לזה. משום דלא אתא השתא לאשמועינן דין דשטר אלא דין דמצטרפין עדותן ולענין צירוף שייך לשון ולא עוד כו'. ולפי מ\"ש בדרישה דנראה דהרשב\"א ס\"ל כהר\"י ולא כתב האי חילוק דאם שניהן דרו בו ג\"ש או לא אלא לסברת הראב\"ד ע\"ש א\"ש טפי ולק\"מ: אפילו בעדות קרקע פירוש בעדות ממון פשיטא דמצטרפין כמ\"ש לעיל סימן ל' שאם ע\"א מעיד שהלוהו מנה בניסן ואחד מעיד שראהו שהלוהו מנה באייר מצטרפין לשלם מנה: דשמא מפני שאינו דר בעיר אינו יכול לטעון טענת ברי כלשון הזה כתב ג\"כ הרא\"ש לשיטת פירוש רשב\"ם וז\"ל הרשב\"ם שם טענינן ליה דדילמא משום דלא קביע במתא החזיק זה בביתו וכי הוה אתי במתא הוה נפיק האי מחזיק מן ביתא ולא ידע ביה המערער מעולם שהחזיק זה בביתו ולכך שתק ולא מיחה עכ\"ל. ומפני שהיה קשה להרא\"ש ורבינו אם כן הו\"ל לטעון טענת ברי שלא דר בו המחזיק ג\"ש יום ולילה כיון דמיירי דבכל פעם שבא לא מצאו בביתו לכן כתבו דשמא מפני שלא דר בעיר אינו יכול לטעון עתה טענת ברי ור\"ל דסבור המערער מאחר שיש להמחזיק עדים שהחזיק בו ג\"ש יכול להיות האמת אתם ואף שלא ראהו שדר בו כשבא לעיר שמא היה בחדר העליון לאותו העת ולא השגחתי עליו וגם לא נודע להמערער שדר בו לעשות בו מחאה עד עתה שבאו העדים לב\"ד ובאם כן היה באמת הוה חזקתו חזקה אלא שאנן טענינן ליה מאחר שזה טוען שלא ראהו כשבא לעיר אף שהעדים מעידים שהחזיק בו מ\"מ אינן מעידים שלא יצא משם כלל ושמא נטמן ויצא מן הבית בכל עת שזה נכנס לעיר ומש\"ה אין חזקתו חזקה משא\"כ באחר הדר בעיר מאחר שעדים מעידים שדר בו בודאי גם הוא ראהו דר בו לפעמים מאחר שדר בעירו וא\"כ ממ\"נ אם עלתה על דעתו בעת שלא ראהו שהוא דר במדור העליון א\"כ הו\"ל למחות בתוך ג\"ש ואם ברי לו שיצא לפרקים מהבית א\"כ הו\"ל למטען זה כנ\"ל ביאור דברי רבינו והרא\"ש ודוק ועיין בב\"י: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ור\"ת כתב שא\"צ שיעידו בפירוש על דירת יום ולילה ר\"ל לא כרשב\"ם שכתב דאם טען המערער ברי דאז בעי' לכל הפחות שיעידו שראוהו דר בו בכל יום וגם בלילה ראוהו נכנס בערב כו' ור\"ת ס\"ל דא\"צ שיעידו שדרו בכל יום ויום כו' אבל גם ר\"ת ס\"ל דאם טען המערער ברי דבעינן עדות שבבי ולא סגי בסתם עדים שראו אותו דר בו כשבאו לפרקים מיוחדים וכן מוכח בתוספות ובאשר\"י. ומה שהאריך רבינו וחזר וכתב אחר כך ואם אמר המחזיק כו' ה\"ט דמתחילה כ' מה שקשה לר\"ת על פי' רשב\"ם דכתב דצריך שיעידו העדים בפירוש כו' דז\"א דאטו בכיפא תלא ליה כו' אלא די כו' ואח\"כ כתב המשך פי' דברי מר זוטרא לפי סברת ר\"ת וזהו שכתב ואם יאמר המחזיק כו' ונמשך אחר לשון הרא\"ש והרא\"ש לפרש אליביה דר\"ת דמר זוטרא בא לפרש דברי אביי דאף אם טוען המערער ברי שומעים להמחזיק כשישיב לו אין לי אלא עדות שבבי שיעידו עלי שדרתי בו בחזקת ג\"ש וזהו נמי שסיים רבינו וכתב ואם יטעון המערער ברי ולא יטעון המחזיק יבואו עדים שבבי ויעידו סתם אז לא הוה טענינן עבור המחזיק ולא סגי בסתם שבבי וכדס\"ל לרשב\"ם הנ\"ל ואין חילוק ביניהן אלא דלרשב\"ם אם טוען המערער ברי לא מהני טענת המחזיק שיעידו לו השבבי בסתם אלא צריכים דוקא עדות שוכרים ולר\"ת מהני וגם בשבבי שהן רוכלים יש חילוק ביניהן דס\"ל לר\"ת דברוכלים אמרינן הא דלא טען הרוכל העד או המחזיק מעצמו שדר בו בחזקת ג\"ש משום דסבר דאינו מועיל כיון שעל הרוב לא היה בביתו (ורוכל עכ\"פ עדיף מעדים דעלמא מפני שבזמן שהוא בביתו רואה אותו משא\"כ בשבבי דעלמא והיה להן לטעון מעצמן שדר בחזקת ג\"ש או המחזיק היה לו לטעון וכעין פי' ר\"ח הנ\"ל ודוק היטב שזה נ\"ל ברור ולא כמו שנראה לכאורה ממשמעות לשון רבינו דבא לומר כשטוען כן המחזיק שוב א\"צ עדים שבבי כי זה ליתא: ומ\"ש אטו בכפא תלא ליה כן הוא לשון הרא\"ש שם ובפ\"ק דסוטה דף ו' מצינו לשון זה בגמ' בסוטה שזינתה שפריך מאחר שפרחי כהונה מלוין אותה היאך זינתה וקאמר כגון שצריכה לנקבים ואטו פרחי כהונה בכפא תלא ליה ופירש\"י בכיפה שעל ראשה. אבל בעל הערוך בערך כף הביאו וחברו עם מ\"ש חמרא אכפא דגברא שואר ופירוש שניהם לשון כתף גם י\"ל לשון כף יד: ה\"ג ואם יאמר המחזיק לעדים העידו סתם שדרתי כו' כמש\"ר אחר זה ברוכלין העידו סתם וכן כתבו בתוס' ואשר\"י ע\"ש ור\"ל כשהמערער טען ברי נגד העדים והמחזיק שיודע שלא דר בו כל הימים וכל הלילות וקמ\"ל דאם המחזיק טוען ואומר לב\"ד שיעידו העדים שדרתי בו בחזקת ג\"ש טענתו טענה ויכול לומר לעדיו העידו סתם: ומש\"ר אע\"פ שאינם יודעים כו' הוא מדברי רבינו ומש\"ה אמר בלשון נסתר לפרש מהו עדות סתם ובחזקת ג' שנים דקאמר איירי שהמחזיק ודאי אמר כן לנוכח להעדים ולפני הב\"ד והשתא א\"ש מ\"ש טענתו טענה ור\"ל הטענה שטוען כן לפני הב\"ד. והתוס' שכתבו שם אדברי ר\"ת ז\"ל דלפי פירושו לא הול\"ל טענתו טענה אלא עדותן עדות כו' לא כתבו כן אלא לפי מ\"ש בפי' ואי טעין ואומר כר שמיירי שאומר המחזיק כן לעדים ולא שמדבר כן לב\"ד ולפי פירוש' שם כתבו דהול\"ל עדותן עדות ע\"ש. ונראה דאם העדים היו מעידים מעצמן שדר בו בחזקה יום ולילה ל\"צ לטענת המחזיק אלא קאמר דאם לא אמרו העדים כן מעצמן דשומעים לטענת המחזיק ודוק: ומש\"ר ואם היו העדים רוכלים כו' עד כיון שמעידים כו' הא דכתב לשון שמעידים ולא אם מעידים משום דעד השתא איירי שהמחזיק הביא עדים שראו שדר בו אלא שהמערער טען נגדם שראה שיצא וקאמר דבאינם רוכלים צריך המחזיק לטעון שיעידו שדר בחזקה ג\"ש וברוכלים גם אנן טוענין עבורו דכיון שכבר העיד כו' וק\"ל: ומש\"ר וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר ור\"ח כתב כו' גם שיטת פירושו כתבתי ע\"פ הגמ' בדרישה בר\"ס ע\"ש: והרמב\"ם כתב הפך הדבר כו' פירוש היפך לדברי ר\"ח שס\"ל דברוכלים אע\"פ שודאי לא דרו בו ג\"ש שלימות חזקתו חוקה והרמב\"ם ס\"ל דבכה\"ג לא הוה חזקה ומה\"ט אם הן רוכלים אף אם אין ידוע שבג\"ש חזקה לא דרו בו יומם ולילה אנן טענינן מאחר שהן רוכלים [צריך] להביא ראיה שלא יצא משם בג\"ש ולפי' ר\"ת לא איירי הגמרא מזה ויכול להיות שגם ר\"ת מודה לדברי הרמב\"ם דכשידוע דלא דר בו המחזיק ג\"ש שלימים אף שהוא רוכל שדרכו בכך ל\"מ חזקה ולכך כתב רבינו שדברי הרמב\"ם המה הפך דברי ר\"ח ולא כ\"כ אדברי ר\"ת וק\"ל: טוענין אותו לכתחילה פי' טוען לתועלת המערער שצריך המחזיק להביא עדים שדרו בו ג\"ש ימים ולילות שלימות אף שהמערער לא טוען וכי לא הוו רוכלים נהי דלא טענינן ליה מ\"מ אי טען המערער שיביא לו עדים שיעידו בו הדרים ג\"ש יום ולילה טענתו טענה וכ\"כ בהדיא בריש דבריו ורבינו קיצר ועיין בפי\"ב דטוען ועד\"ר שכתבתי דעתו ופירושו בגמרא: הוי חזקה שכן מנהגו של עולם כו' גם ר\"ת יכול להיות שסובר כן כמ\"ש בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " או של אחרים ר\"ל כשאירע אבילות לשכינו החליף מקו�� עמו שכן היה מנהגם כמ\"ש בי\"ד בהלכות אבילות. אבל אין לפרש שר\"ל באבילות של בנו או בתו ושאר הקרובים המפורשים בתורה שמתאבל עמהם כשאירע להן אבילות כמ\"ש בי\"ד סימן שע\"ו דא\"כ לא הול\"ל של אחרים דבנו אינו אחר לו: אחרים אף אם היה כצ\"ל. הוי חזקה שכן מנהג העולם כו' ול\"ד לחנות דבסמוך שאף שאין דרך לישב בחנות למכור סחורה בלילות אפ\"ה פסק האשר\"י דצריך שישב שם שש שנים דשאני התם דזמן ביטולו ידוע וכמש\"ר בשם הרא\"ש ובמרדכי ר\"פ ח\"ה כתב חילוק אחר דה\"ט דחנות דכיון דאם היה דר בה אדם אחר שאינו חנוני היה דר בה יום ולילה משא\"כ הכא דכ\"ע אינם נכנסים לב\"ה כ\"א בבוקר וערב: "
+                ],
+                [
+                    " דאל\"כ כל המערער יטעון אני דרתי עמך בבית הפנימי שם בגמרא דף כ\"ט ההוא דא\"ל לחבריה מאי בעית בהאי ביתא א\"ל מינך זבינתיה ואכליה שני חזקה א\"ל אנא בשכוני גוואי הואי אתא לקמיה דרב נחמן א\"ל זיל ברר אכילתך ופירש רשב\"ם ותוס' כמש\"ר כאן. והרי\"ף ורבינו משה בר מיימוני פירשו שכונה גוואי בפירוש אחר כתבו רבינו בסימן קמ\"ו סעיף י\"ח וע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " החנויות שאין דרך תשמישן אלא ביום שם דף כ\"ט ע\"ב קאמר הגמרא דמודה רב הונא בזה דאע\"ג דהוה מפוזרת הוי חזקה דליממא עבידא ולליליא לא עבידא. ופיר\"ש החנויות שמוכרים שם לחם ויין כו'. להרמב\"ם הוי חזקה בג\"ש דכיון שאין תשמישן אלא ביום חשוב כדירת יום ולילה. והרא\"ש ס\"ל דצריך לחזקתו ו' שנים ואשמועינן דהוי חזקה אע\"פ שהן בפיזור. ול\"ת כיון שאם היו דרים בהם בני אדם שאינם חנונים דרים בהם יומם ולילה לא הוי מהניא להם חזקה מפוזרת לחנוני נמי ל\"מ קמ\"ל וכ\"כ התוס' ע\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " החזיק במקום מסויים משנה וגמ' ס\"פ ח\"ה ועד\"ר כי שם ביארתי במאי פליגי הרי\"ף והרא\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומ\"ש וכ\"ז איירי בחזקת ג\"ש כו' הר\"י מיגא\"ש והרמב\"ם חולקים בזה ועיין מ\"ש בסמ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " דמבואות שאינן מפולשין כחצר השותפים דמי ויכולין לעכב כו' נראה דרבינו דהביא דברי ר\"י הלוי סתם שדימה אותו לחצר שותפין ובחצר שותפין עצמו כתב לעיל פלוגתא בין הרי\"ף והרא\"ש דה\"נ קאמר שדימהו לחצר שותפין לכל מר כדאית ליה דהיינו לסברת הרא\"ש בהעמדה גרידא הוה קפידא וחזקה ולהרי\"ף דוקא בעשיית מחיצה אבל אין לומר דגם להרי\"ף אף דאין חזקה בהעמדה גרידא משום דאיכא דלא קפדי מ\"מ הרשות בידו לכתחילה להקפיד דא\"כ לא הו\"ל לתלות בחצר השותפין כיון דזה לא נזכר בחצר השותפין אלא סברא הוא ועוד דא\"כ אין כאן מקומו ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " חזקת המרחצאות כו' משנה ר\"פ ח\"ה ועד\"ר כתבתי לשונה ומפני שהני דנקט רבינו ראשונה פירותיהן בכל משך ג' שנה בשוה משא\"כ באילנות ושדות מש\"ה נקטינהו רבי' בבבא עצמו גם בית הבדים וכמ\"ש בדרישה ועד\"ר: ומ\"ש ועבדים כו' שם דף ל\"ו פי' ועבד כנעני גדול שיכול להלך וכמש\"ר לעיל סי' קל\"ה ע\"ש ולקמן סי' קצ\"ו: ומ\"ש חזקת השדה בין שדה בית השלחין כו' ג\"ז שם במשנה וגמ' שם דף ל\"ו ע\"ב ועד\"ר: ומ\"ש שעושה פירות תדיר פי' מתוך שהמעין בתוכה ומשקין אותה ממנו תדיר עושה פירות תדיר משא\"כ בית הבעל שמספיק ממי גשמים ואינו עושה פירות תדיר ובהאי בין בין דכתב רבינו לא זא\"ז קאמר דל\"מ אם הוא בית השלחין דעושה פירות תדיר דהכל מודים בו דצריך להחזיק בה ג\"ש שלימות לפי שכשאמרו ג\"ש חזקה כל ��ראוי לצאת ממנה או להשתמש בה בג\"ש אמרו אלא אפילו שדה בית הבעל ושדה האילן דאינו עושה פירות אלא פעם אחת בשנה וס\"ל לרבי ישמעאל ולר\"ע דלא בעינן בשדה הבעל ג\"ש שלימות ובשדה האילן ס\"ל דבחד שני סגי קמ\"ל דלא קיי\"ל כוותייהו אלא כחכמים וכמ\"א לשונם בדרישה ע\"ש ושם כתבתי גם כן במאי פליגי הרמב\"ם והרא\"ש ודוק. ובסמוך סעיף ט\"ז כתב רבינו עוד דלא סגי באכילת פירות ג\"ש הנושרים מאליהן כו' עיין שם: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם כתב ששדה הלבן כו' לשון רבינו בשם הרמב\"ם תמוה שסתם וכתב בשמו שדה הלבן א\"צ מיום ליום והלא שדה לבן שם כולל לשדה התבואה ושדה בית השלחין בכללו וכמ\"ש בערוך ערך לבן שנקרא שדה לבן לאפוקי שדה אילן שעושה צל ע\"ש וברמב\"ם מבואר בהדיא ר\"פ י\"ב דטוען דבשדה בית השלחין בעינן ג\"ש מיום ליום וכן איתא במשנה בהדיא וכמ\"ש לשונו בדרישה ושם ברמב\"ם לא כתב אלא שדה בית הבעל ובית האילן ע\"ש ואפשר דרבינו ס\"ל דשדה בית השלחין ושדה של בית הבעל שזורעים בה תבואה שוים הן בדינייהו וא\"צ מיום ליום ונקט הרמב\"ם שדה בית הבעל וה\"ה של בית השלחין של תבואה שלעולם אינה מגדלת אלא פ\"א בשנה ומ\"ש במשנה וברמב\"ם דבבית השלחין צריך מיום ליום מיירי בבית השלחין שאינו מגדל בו אלא מיני צמחים ולא מיני תבואה: אלא כיון שאכל ג' תבואות כו' פי' כגון דקל נערה ובחורה שבפחות מג\"ש טוענת ג\"פ הוי חזקה דכיון שאכל ג'\"פ מפרי א' ולא מיחה בו בטוח הוא שלא ימחה ושוב אינו נזהר יותר בשטרו דלאו בשנים תליא מילתא כ\"א בפירות נ\"י ע\"ש שהאריך: ממין א' לאפוקי ג' מיני פירות בחד שנה: וכ\"כ ר\"ח עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " למען תוסיף תת כחה פי' למען שלא תכחש בזריעת שנה זו ותפחת לשנה הבאה כי כשמוברה אזי כחה עדיף בשנה הבאה: בשני תבואות בשנים של תבואה: לא מצינא מינטר פי' איני יכול להושיב שם שומר לבדי אבל כשכולן זרועין שוכרין שומר בין כולן וגם אין מכניסים שם בהמות רשב\"ם: ומדברי הרשב\"ם יראה כו' ז\"ל רשב\"ם שם ואי טעין אידך אני באתי בתוך ג' ומצאתי ריקם ולכך לא מחיתי מצי א\"ל מ\"מ היה לך למחות שאף ע\"פ שלא זרעתיה הייתי עושה בה ניר שאחר הקציר והיה לך להבין שבשביל שלא להכחישה לא חפצתי לזרעה עכ\"ל מבואר בדבריו דלא בעי לעשות ניר מיוחד לסימן כשמובירה אלא סגי שיעשה בניר שרגילין אנשי שדה לעשות מיד אחר הקציר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ולא הוציא ממנה אלא כדי הזרע לא הוי חזקה מימרא דר\"נ דף ל\"ו דאמר אפיק כורא ועייל כורא לא הוי חזקה: "
+                ],
+                [
+                    " ירושלמי ראוהו חורש וקוצר כו' שם בירושלמי דף י\"ד ודוק בדבריו דלא נקט זורע ונראה דה\"ט משום דבזורע הכל מודים וכדמסיק רבינו ושם כתבתי טעמו: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ן משמועה זו כו' בחידושי רמב\"ן שבידינו לא מצאתי זה שכ\"ר כאן בשמו אלא ע\"א כתב שם ע\"ש: או שנה אחת מג\"ש פי' שבנה שנה א' ודר בה ב' שנים וא\"ת איך למדו הדיינים משמועה זו דאם בנה שנה אחת ודר בה ב' שנים דלא הוי חזקה דלמא לא איירי הירושלמי אלא כשלא ראוהו מכניס פירות כלל דאז כל ענייניו היו לריק די\"ל דא\"כ הו\"ל לסיים ולכתוב שאין חזקה כיון שלא הכניס \"הפירות דה\"א הידיעה דהפירות היה מורה דעל הפירות שטרח בהו קאי אבל בהכנסת פירות דקאמר משמע פירות דעלמא וממילא משמע דר\"ל דאין שייכות התחלת החזקה כ\"א משעה שמכניס פירות וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב עוד דניר לא הוי חזקה דאפי' באותן ימים שנר בהם כו' שם דף ל\"ו פלוגתא דתנאים ואמוראים בניר אי הוי חזקה (וק\"ל) [וקיי\"ל] דלא הוי חזקה אלא דרוב הפוסקים ס\"ל דהיינו דוקא כגון שנר בשנה זו ולא זרעה ובשנה שאחריה זרעה וכדאיתא שם בריש הסוגיא ז\"ל תניא נרה שנה וזרעה ב' כו' אבל הרמב\"ן כתב דלמדו מהירושלמי דאפילו זרעה אח\"כ באותה שנה אין שנת החזקה מתחיל מיום שנר בו ונראה דפי' כן דעת האומרים בגמרא דניר לא הוה חזקה וז\"ש דניר לא הוה חזקה \"דאפילו כו' מדכתב \"דאפילו בדלית ולא כתב \"ואפילו בוי\"ו משמע דאגמרא קאי וה\"ק מ\"ש ניר לא הוה חזקה ר\"ל אפילו באותן ימים שנר בהן וק\"ל: אלא מהנה פי' הקרקע וע\"ל סי' קצ\"ב וער\"ה: ואין דעת שאר המפרשים כו' זה לשון רבינו עיין בש\"ע סעיף ח' ט' דמשמע משם דרבינו אינו חולק כ\"א אמש\"ר וכתב עוד דניר לא הוה חזקה שהרי ריש דברי הרמב\"ן כתב שם בלי מחלוקת ודוחק לומר שמ\"ש בש\"ע שיש חולקים קאי אלפניו ואשלפני פניו ופליג אתרווייהו וכמ\"ש אלא ודאי לא פליג כ\"א בניר דסמיך ליה וה\"ט דשאני בנין בית דבונה אדם אותו וראוי לדור באותו בנין כמה שנים ויכול המערער לומר לכך לא מחית כדי שהוא יבנה ואני אדור בו קודם שהוא ידור בו ג\"ש משא\"כ מלאכת שדה דלכל שנה ושנה בפני עצמה הוא וכשראהו נר בו הו\"ל לחשוב שחרישה זו לא יהנה לו לאחר זמן ולצורך עצמו לאכול פירותיה שנה זו היא ע\"ש וק\"ל: וכ\"כ א\"א לקמן על בנות שוח עיין בסמוך בסי\"ז ושם כתב רבינו הדין סתם ומכאן נלמד דמאן דפליג בזה גם הדין ההוא לא ס\"ל: ועוד לדבריו כו' ודעת הרמב\"ן נראה דס\"ל דל\"ד הזריעה לניר דבשלמא ניר עביד אינש דכריב ליה לארעא דחבריה וחבירו ידע ושתיק ואמר הלואי שיחרוש זה הרבה ותתרפה הקרקע ואח\"כ אקחנו ואזרענו וכדאיתא שם דף ל\"ו וה\"ה בבנין אומר יבנה ואח\"כ אלך ואדור בו אבל לא עביד אינש שיראה חבירו זורע בשדהו וישתוק שאינו מרויח מידי שהרי יצטרך ליתן לזה מה שהוציאו על הזריעה ושמא לא יזרע כפי הראוי לזרוע בקרקע זו או כפי רצונו לכן חשבינן לזריעה תחלת הכנסת פירות וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אכלה שחת לא הוי חזקה כו' שם דף ל\"ו ומה שחילק בין המתין מלקצרה עד שנעשים גבעולים כו' כ\"כ בתוספות ריש פרק ח\"ה בד\"ה ג' חדשים כו' ע\"ש: ומ\"ש ובמקום שיש להן בהמות הרבה כו' שם דף ל\"ו: ומ\"ש ואם באה לידו בעודה שחת כו' החילוק דבין רישא לסיפא הוא זה דכאן בסיפא מיירי דאכלה ג' תבואות גמורים בג\"ש ופ\"א שחת כיצד דרך משל שבא לידו בר\"ח תמוז שבחודש ההוא היה גבעול ולא נגמרה התבואה עד ר\"ח אב וכשבא לידו בתמוז לא אכלה או בעודה גבעול רק קצרה כתיקונה בחודש אב נמצא שאכל תבואה הראשונה בתוך ב' חדשים לשנה ראשונה ויאכל אח\"כ תבואה שניה בתוך ב' חדשים לשנה שניה ותבואה שלישית בתוך ב' חדשים לשנה שלישית לחזקתו ועדיין לא כלו ג\"ש חזקתו עד ר\"ח תמוז שאז כבר חזר וגדל ונעשה שחת ואכל אחר שכבר אכל ג' תבואות גמורות והכל בתוך ג\"ש מיום ליום משא\"כ ברישא כשאכלה ראשונה בעודה שחת פי' גבעול בחודש תמוז שוב אינו יכול לאכול תבואה גמורה בשנה זו כ\"א עד תוך ב' חדשים לשנה שניה ויכלו ג\"ש חזקה קודם ביאת גמר תבואה שלישית: ומש\"ר אע\"פ שלא יאכלנה בשלישית כו' ר\"ל בכלות השנה השלישית דהיינו אכילה הרביעית וכמ\"ש וקמ\"ל דאע\"ג דבעינן שיאכל הפירות של כל הג\"ש וכנ\"ל מדלא קאמר איכא בינייהו מקוטעים ל\"ת דלא הוה חזקה עד דיאכל גם תבואה שנתגדלה בשנה שלישית תבואה גמורה אלא סגי בזה וק\"ל ועיין בתוס' ר\"פ ח\"ה ומהתימה שהרא\"ש השמיט פרטי דינים אלו: "
+                ],
+                [
+                    " החזיק במקום שאינו משתמר כו' שם דף ל\"ו ופירש רשב\"ם ששדות הסמוכות ליער באים חיות רעות ואוכלים התבואה שבסוף השדה ויש שעושים קירות וגודרים השדה ומניחים חוץ לקיר מעט ומשליכים שם ורע ומה שצמח באות החיות ונוטלות ואוכלות אותם ואינם נכנסות בשדות ואם בא אדם והחזיק באותו קרקע שחוץ לגדר לא הוה חזקה דבלא\"ה מייאש ממנו: "
+                ],
+                [
+                    " תפתיחא לא הוה חזקה שם מימרא דר\"נ והוא לשון פתיחה ובאיכות הפתיחה מחולקים בפירושו רשב\"ם ור\"ח כמש\"ר בשמם ובשם רב האי דתיבת תפתיחא לא קאי על הארץ כ\"א על צינורי המים שפתח לתוכה: ונבקעה כמו פתחי חרישה כצ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אכלה באיסור כגון שאכלה ערלה ושביעית לא הוה חזקה שם דף ל\"ו אר\"י אכלה ערלה אינה חזקה (אכלה ערלה) תנ\"ה שביעית וכלאים אינה חזקה. ופי' רשב\"ם ערלה וכלאים אכילתן באיסור שביעית הפקר לכל לכך לא מיחה ובפירוש ר\"ח גרסינן הכי אכלה ערלה ושביעית וכלאים ה\"ז חזקה ולא נהירא עכ\"ל רשב\"ם והתוספות והרא\"ש תפסו עיקר לגירסת ר\"ח ופירשוה דמיירי באוכל זמורות שמותר לאכול זמורות ערלה וגם של כלאים כשלא הוסיפו מאתיים באיסור וכתבתי לשון התוס' בדרישה ע\"ש. ולפי זה אין חילוק לדינא בין דגרסינן הכי או הכי אלא דאי גרסינן לא הוה חזקה לא נלמד מזה דאם אכל זמורות בג\"ש ערלה דהוה חזקה דאף דפשיטא דלכ\"ע הן מותרים כדדרשינן מדכתיב וערלתם את פריו ולא את עציו מ\"מ דילמא אכילתן לאו שמיה אכילה להחזיק בהן משא\"כ אי גרסינן הויא חזקה וקאי אזמורות. לכ\"נ דרבינו ג\"כ גרס הוה חזקה וכגירסת ר\"ח והתוספות והרא\"ש ומ\"ש אכלן באיסור לא הוה חזקה לא בא לכתוב גירסת הגמרא אלא לכתוב הדינים על כי הסדר כמנהגו ומ\"ש רבינו אכלה באיסור כגון שאכלה ערלה ושביעית זהו דלא כפירוש רשב\"ם הנ\"ל דכתב טעם שביעית משום דהוי הפקר ורבינו ס\"ל דטעמא משום איסור דומיא דערלה וכלאי הכרם דנקט הברייתא עמו ומיירי כגון שעבר וחרש וזרע בשביעית דפירותיה אסורין משום לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך כו' אבל הזמורות מותרים דלא גרע מערלה. גם במ\"מ פי\"ב מטוען מוכח דשביעית משום איסור נקטה ע\"ש. והא דלא כ\"ר ג\"כ כלאים וכדנקט הברייתא הנ\"ל שלשתן נראה משום דבכלאי הכרם אין היתר לזמורות אלא כשלא הוסיפו מאתיים באיסור והפירות דאסורין מיירי דהוסיפו מאתיים וזה רגיל להיות משום דבשעה שיזרעו הפירות ונאסרו כבר היו הזמורות גדולים וכמ\"ש התוספות וכתבתי לשונם בדרישה ואנן קיי\"ל כרבי יאשיה דאמר אין איסור כלאי כרם אלא בזורעה ב' מיני זרעים עם החרצן (דכרם) יחד במפולת יד א' וכמש\"ר בי\"ד בסימן רצ\"ו בשם הרא\"ש. ובזרען יחד כשהפרי נאסר בתוספת מאתיים גם הזמורות נאסרין ולא מצינו עפ\"ז חזקת זמורות דכלאי הכרם ולא בפירות מש\"ה לא נקטו רבינו והברייתא דנקטו היינו לאינך תנאים. א\"נ משום. דבא\"י החמירו וכמש\"ר דעות בי\"ד ע\"ש. גם בברייתא אפשר דמש\"ה כתב שביעית בין ערלה לכלאי כרם מה\"ט דכלאי כרם נחלק מערלה בדינים ודוק ועד\"ר: ומ\"ש בשם הרמב\"ם כ\"כ פי\"ב מטוען דין י\"א ומדכתב אע\"פ שאכלן באיסור כו' ש\"מ דס\"ל דאפילו באוכל הפירות שיש איסור באכילתן הוה חזקה והוא מפני שגרס כגירסת ר\"ח ופי' שאכלה ערלה כו' ר\"ל בסתם אכילה דהיינו הפירות ואפ\"ה ס\"ל דהוי חזקה כיון דמ\"מ אכל דבר הראוי לאכילה וע\"ש בהמ\"מ ובדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " זרעה כולה חוץ מבית רובע כו' מימרא דרבא שם דף כ\"ט ע\"ב ע\"ש: ומש\"ר אפילו אינה ראויה לזריעה כן מסיק הגמרא שם ומשום דהו\"ל להעמיד שם בהמות או למשטח שם פירות וכדין שדה שכולה סלעים וכדמסיק רבינו אחר זה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אע\"פ שעמדו על האילן עד שיגדלו נראה דלמד רבינו דין זה ממ\"ש הרא\"ש בשם רבינו האי בפירוש דדקל נערה וכמ\"ש לשונו בדרישה בר\"ס זה. אבל לפי' ר\"ח דדקדק וכתב קודם גמרן משמע דאחר שנגמר בישולם על אילן אין חילוק בין לקטם בידים או נפלו מאליהן וכמ\"ש שם בדרישה ע\"ש. ולא כב\"י דמשוה בזה דברי הרא\"ש ודברי ר\"ח ע\"ש גם בעיר שושן נראה דהלך בשיטת ב\"י ע\"ש ובסמ\"ע כתבתיהו: "
+                ],
+                [
+                    " כגון בנות שוח כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' כ\"כ הרא\"ש שם בדף קצ\"ה ע\"ג ע\"ש שסיים בעצמו דאחזיק בה כדאחזקי אינשי: "
+                ],
+                [
+                    " שדה האילן שיש בה ל' אילנות כו' מימרא דאביי בח\"ה ועד\"ר: בתוך שלש בית סאין שכן הוא צורך יניקתן בית סאה לי' אילנות בעודם קטנים ולאחר שהזקינו צריך בית סאה לג' אילנות ועד\"ר: חנטו כבר לפני ב' שנים פי' התחיל לחנוט פרי זה שאכל: חנטו אשתקד פי' חנטו שנה אחת קודם שהתחיל להחזיק: שלש לכל סאה וסאה ל\"ד דבסאה א' צריך לאכול ד': ומ\"ש אבל אם אכל י' בסאה אחת כו' עד וי' בסאה שלישית לא הוה חזקה פי' לא הוה חזקה לכל הג' בית סאה דבזה איירי אבל לבית סאה זו השלישית הוה חזקה דהא בבנות שוח מיירי וכבר כתב לפני זה בשם הרא\"ש דבבנות שוח אם התחיל בשני חוקה בשנה הראשונה ונעל וגדר ואכל פירות בשלישית דהוה חזקה מיהו י\"ל דמיירי כאן בדלא נעל וגדר כל הג\"ש ואפ\"ה אם אכל הפירות משלשתן מפוזר בכל השנה הוה חזקה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ורשב\"ם פי' כו' עד ל\"ק קרקע באכילת פירות ר\"ל באכילת פירות י' לבית סאה מפוזרת וק\"ל: דקי\"ל אכלן רצופים הוה חזקה פי' דאם אכל כל השדה רצופים הוה חזקה לכל השדה וכדמסיק רבינו מיד אחר זה ה\"ה שאם אכל ג' מהם לבית סאה דהוה נמי חוקה לכל הבית סאה ומיהו אין לסתור לדברי רשב\"ם מהא דקיי\"ל אכלן רצופים כו' דהא יש לחלק בין אכלן כולן ובין לא אכל מנהו אלא י' וכמו שחילק הוא בעצמו בנטועין בפחות מד\"א וכמש\"ר אחר זה: שלא יהיו נטועים על פחות מארבע אמות כל שאין בין זה לזה ד\"א נטועים על פחות מד' אמות מיקרי וכן מבואר ממש\"ר אחר זה: "
+                ],
+                [
+                    " החזיק בשדה אילן שאילנותיו נטועים רצופים כו' מסקנא דגמרא שם דף ל\"ו ע\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " שדה האילן שהחזיק אחד באילן ואחד החזיק בקרקע וכ\"א בא בטענה שלקחו עד\"ר שם כתבתי ל' הגמרא ול' רשב\"ם ול' ר\"י והנה רבי' כתב דין זה ע\"פ שיטת רשב\"ם ור\"י בשני מקומות כאן בהלכות חזקה סתם לענין חזקה שכ\"א טוען כולה שלי ולקמן בס\"ס רט\"ז דאיירי בהלכות קנין כתבו לענין טענת קנין כששניהם מודים זה לזה וכנ\"ל וזש\"ר כאן שדה האילן שהחזיק אחד באילן ואחד החזיק בקרקע וכל אחד טוען שלקחו כדין הבא בחזקה דלא מועיל בלא טענת שלקחה או נתנה לו במתנה ואילו לקמן בס\"ס רט\"ז כתב בלשון אחר ז\"ל מכר לשנים כאחד לזה קרקע ולזה אילנות מסקי' דזה קנה אילנות כו' ולשון זה משמע דמודים זה לזה או שהוא ידוע שמכרו לשניהם לזה אילנות ולזה הקרקע אלא שמחולקים בשיעור הקרקע שמכר עם האילנות וק\"ל. והא דכתב רבי' ז\"ל ור\"י כתב שבעל האילנות כו' עד דאפי' בג' אין לו בגוף הקרקע כלום כיון שמכרו לאחר אע\"ג דלפי' כאן לא מיירי במכרו לאחר אלא בכל אחד טוען שלו מכר כולו י\"ל דשיטפא דלישנא מדין אם שניהן קנאוהו והאילנות והקרקע נקטה דבשניהן ס\"ל דהדין כן וכמ\"ש (וזה ברור בעיני ודלא כמ\"ש ב\"י כתבתי לשונו בדרישה) וגם כאן רימז רבי' שרשב\"ם ור\"י פליגי כן לענין כששניהן מודים זה לזה שהרי אחר שכתב הדין לענין חזקה מסיק וכתב ז\"ל וכן הדין בלא טענת חזקה אלא בשנים שקנו בסתם מאדם אחד כו' ור\"ל וכן הדין לכל מר הנ\"ל כדאית ליה וקיצר כאן מפני שאין כאן מקום דין זה וסמך אמ\"ש במקומו בס\"ס רט\"ז ושם כתב דהרא\"ש כתב כר\"י וע\"ש שכתבתי טעם למה לא כתב גם כאן דעת הרא\"ש והסכמתו. ובזה כלל דברי רבי' מבוארים. ועכשיו אפרש פרטי דבריו מ\"ש בשם רשב\"ם דאפי' לא קנה אלא שנים ע\"ל סימן רט\"ז ושם כ\"ר בשם רשב\"ם דלרבנן דפליגי עם ר\"ע וס\"ל דהמוכר בעין רעה מוכר לא קנה בשני אילנות שום קרקע וה\"מ בשייר הקרקע לעצמו אבל כשלא שייר לעצמו כלום ס\"ל לרשב\"ם דבאם מודים זה לזה דלזה מכר קרקע ולזה אילנות א\"ל בעל האילנות לבעל הקרקע כשם דלדידך מכר הקרקע בעין יפה כך לי מכר האילנות בעין יפה ומש\"ה אית ליה בגוף הקרקע כמלוא אורה וסלו לעשות בו מה שירצה ה\"ה נמי וכ\"ש נמי הוא בנדון זה בבא בטענה שכולה שלו והחזיק באילנות שאין לו פחות מאורה וסלו וכ\"ש לדעת ר\"ע דס\"ל לדעת רשב\"ם דאפי' בשייר הקרקע לעצמו יש לבעל האילנות כמלוא אורה וסלו בגוף הקרקע אבל ר\"י ס\"ל דאפי' לר\"ע דס\"ל דבעין יפר מכר אין לו להלוקח שני אילנות מבעל הקרקע ושייר הקרקע לעצמו בגוף הקרקע כלום כ\"א כשיעור ללקוט פירות מאלו האילנות כאשר הם עד שיקנה ג' אילנות שאז קנה קרקע כמבואר בסי' רט\"ז ובזה שלא שייר המוכר לעצמו כלום ס\"ל לר\"י דאין חילוק בין קנה או החזיק בב' אילנות או בג' לעולם יש לו בגוף הקרקע ליטע אחר במקומו ולא יותר כיון שיש אחר עמו שקנה או החזיק בקרקע. ומש\"ר וכ\"כ הרמב\"ם היינו שגם הוא ס\"ל שיש לו בגוף הקרקע כמלוא אורה וסלו לאפוקי מפי' ר\"י ומפני שבשנים שקנו סתם הרמב\"ם וכתב דיש לבעל האילנות חצי קרקע מש\"ה לא כתב רבי' לקמן בס\"ס רט\"ז דהרמב\"ם כתב כהרשב\"ם וכמ\"ש בדרישה ועמ\"ש עוד בדרישה. ופי' כמלוא אורה וסלו הוא כדי שיוכל המלקט לעמוד שם הוא וסלו שמלקט בתוכו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אע\"פ שהקונה אילן אחד בשדה חבירו כ\"כ מסקנת דברי רבא שם בגמרא ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר לפיכך המוכר אילן יחידי כו' ג\"ז שם. ופי' צריך למחות צריך לעשות מחאה וכמבואר בדברי רבינו בסי' קמ\"ו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אע\"פ שאין חזקה בפחות מג\"ש כו' עד ור'\"ח פי' כו' עד\"ר ומשם נתבאר דמ\"ש מיד הוה חזקה ר\"ל ל\"מ קודם ג\"ש אלא אפילו קודם שבא לביתו עם הפירות גם לפי' ר\"ח מיד שקבלם ממנו בתורת דורון הוה חזקה וה\"ג בפי' ר\"ח וקבלם מיד הוה חזקה מיד בלא וי\"ו וכן הוא בספרים של קלף והוא דומה למ\"ש בפי' ראשון מיד הוה חזקה גם מוכח דט\"ס הוא מדכתב ושלח למערער ותו א\"א לקבלם מידו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם טען ואמר לפירות הורדתיו כו' שם אמר רב וביד ואי טעין ואמר לפירות הורדתיו נאמן וה\"מ בתוך ג' אבל לאחר ג' לא דהו\"ל למחויי ביה עכ\"ל הגמרא וכן הוא ל' רבינו אלא שהוסיף על תיבת נאמן הנאמר בגמרא וכתב ולא הוה חזקה עד אחר ג\"ש ולפי מש\"ר בתחילה לא הוה צריך למכתב אח\"כ שנית וה\"מ כו' אלא שהעתיק ל' הגמרא גם ��\"ל דחזר וכתב כדי דל\"ת דוקא כי סייעו בתחילה בלקיטת הפירות דהוא מודה דהיא של המחזיק בזה הוא דמהני אח\"כ חזקת ג\"ש לבטל טענת לפירות הורדתיו אבל כשלא סייעו מתחילה הו\"א דמהני ליה טענה זו אפי' לאחר ג' אע\"ג דלא מהני ליה מחאה דעבד בתר ג' דשאני מחאה אחר ג' דאיכא בה ריעותא מה שהניחו לאכול פירות משדה שלו בחנם משא\"כ בזה שדרך כל אדם להוריד לפירות קמ\"ל וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם סייעו ע\"י טעות כו' עד שטעה שלא היה מכיר י\"מ שר\"ל ששמעון טעה כו' ול\"נ דמדכתב רבי' אח\"כ אפי' סייעו שמעון משמע דע\"כ לא מיירי משמעון (גם בש\"ע מוכח דלא אשמעון קאי) לכ\"נ עיקר דאראובן קאי וטעות ראובן מהניא לשמעון וכמ\"ש שם בגמרא דף מ' ז\"ל רב ענן שקיל בידקא בארעא (שטף מים נכנס בשדה ונטל את המחיצות ולא מקומו) אזיל הדר גודא בארעא דחבריה (אזיל ועשה כותל חדש בינו ובין שכינו והעמידו בשדה חבירו) אתא לקמיה דרב נחמן א\"ל זיל הדר כו' א\"ל והא אחיל דאתא וסייע בהגודא בהדיה אמר ליה מחילה בטעות הוא את גופך אי הוה ידעת לא עבדת כי היכי דאת לא ידעת הוא נמי לא הוה ידע ע\"כ הרי לפניך דכשראובן טעה אמרינן ודאי גם שמעון טעה וזש\"ר כיון שהיה הסיוע של שמעון בטעות דאע\"ג דלא ידעינן שודאי היה הסיוע בטעות מ\"מ חשבינן לודאי טעה כיון שראינו שטעה נפשו ג\"כ ראובן ובפרט דאיכא נמי חזקה דאין אדם מוחל בקרקע שלו אבל אם ידוע בודאי ששמעון לא טעה אז ודאי קא מחיל וכמו שמסיק רבי' לכתוב כן בשם הר\"י ודוק: אפי' אם סייעו שמעון כצ\"ל וכ\"ה בס\"א: "
+                ],
+                [
+                    "לגבי כותל הוה שפיר חזקה והטעם דהתם גבי החלונות אמרינן דמימר אמר היום או למחר כשארצה אסתום החלון שהרי לא גזל השתא מידי משא\"כ הכא בכותל שאין אדם מסייעו לחבירו לגזול את שלו אפי' שעה אחת ולא שייך לומר היום ולמחר אסתור הכותל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין חזקה [אלא] עד אחר ג\"ש כו' עד\"ר: ומש\"ר אבל אם אין שיירות מצויות כו' כן הוא בסוגיא דפרק ח\"ה דף ל\"ח משנה וגמרא שם ועד\"ר: ואינו יכול לטעון לא ידעתי כו' והטעם קאמר שם בגמרא דחבריה חברא אית ליה: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר ואפי' יש עדים שבא המערער כו' עובדא שם בגמרא דף ל' ע\"א ועד\"ר: ומש\"ר והיה אלו ל' יום בסוף ג\"ש כו' עד\"ר: ומיירי שיש לו בית אחר לדור כ\"כ תוס' שם. ונראה דה\"ה נמי אם לא היה בבית אחר אלא בחדר אחר ולא היה לו דרך עליו וכההיא דשכוני גואי דלעיל סימן ק\"מ סעיף י\"ז: אבל אם טוען שלא מיחה מחמת טירדא כו' כ\"כ ר\"ש שם ועיין בב\"י שהביא לשון נ\"י וכתב עליו ז\"ל דין זה ליתא אלא להמפרשים לא היה לי פנאי למחות עכ\"ל ולא דק וכמ\"ש בדרישה ועד\"מ. והרמב\"ם ז\"ל כתב יראה לי שדין זה כו' כ\"כ פי\"א דטוען וז\"ל כ\"מ ותמיהני ע\"ז שיותר טירדא יש בשווקים שבעיירות ממה שיש בשווקים שבכפרים ואפשר דבשווקים דקאמר היינו יריד פירייא\"ש בלע\"ז דכשהם בכפרים מתאספים עם רב ביותר משום דרויחי להו עלמא טובא עכ\"ל גם י\"ל שבעיירות רגיל להיות שם ימי השוק. בכל שבוע ומש\"ה אינן טרודים כ\"כ ביום בואו דמה שלא יקנה או יסחור ביום שוק זה יסחור או יקנה ביום שוק אחר משא\"כ בכפרים שאין בהם יום השוק כ\"א בעיתים רחוקים: וכל אלו הדברים לא נאמרו כו' כ\"כ הרא\"ש ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ברח המערער כו' מימרא דרבא שם סוף דף ל\"ח ע\"ש: פן ירדפו אחריו כו' ומהאי טעמא אפילו הוא במקום קרוב לא הוה חזקה ו��מחמת ממון אפילו הוא רחוק הוה חזקה אם לא שהוא רחוק כל כך שבלאו בריחותו ג\"כ לא היה חזקה וכנ\"ל והיינו נטוש שכתב ר\"י אברצילוני בסמוך וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " השבויין והנטושין בפ' המפקיד ריש (בבא מציעא דף ל\"ט) מפרש נטושין קרי למי שהלך בע\"כ ומש\"ה נכסיו נראות נטושין ע\"ש שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה הרי קרי לאפקעתא דמלכא נטשת. רטושין קרי למי שהלך מדעתו ואין אנו יודעין אנה הלך נכסיו נקראו רטושין ע\"ש שנאמר אם על הבנים רוטשה: מפני שאין אדם יודע אנה הוא וא\"כ מי הגיד לו שזה החזיק בקרקע שלו ומש\"ה אפי' הוא במקום קרוב לא הוה חוקה וכן בשבוי דבסמוך וק\"ל: מפני שהוא טרוד בשביו ומחמת זה לא ידע שזה מחזיק בשלו. ונטוש שהוא במקום רחוק דלא שכיחי שיירות בו' זה הוא מילתא דפשיטא דלא גרע מאחר דאינו נטוש אלא משום סיפא נקט דבמקום קרוב הוה חזקה משא\"כ באינך ומיירי שנטוש ועזוב מחמת מורא ממון א\"נ משום ע\"א דלא היה בו סכנת נפשות דהא כבר נתבאר דמחמת נפשות בכל ענין אין חזקתם חזקה וק\"ל: והוא אינו מפחד מדבר פי' והוא המערער לאפוקי ברח מחמת נפשות כמ\"ש לעיל: ולא נפיש טירדיה לאפוקי שבוי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שנים שהחזיקו כו' בגמרא עובדא שם דף כ\"ט ע\"ב בההוא אמתא: ובאים בטענה כלומר טוענים מהמערער לקחנו: לפיכך אם עשו חלוקה וו בשטר פי' אם אלו השנים עשו שטר ביניהם מתחילה שכ\"א ישתמש בו שנה זא\"ז ושמשו בו ג\"ש והשטר לפנינו אף שאין אנו יודעין אם קנאוהו מהמערער או לא אלא שהן טוענין שקנאוהו יחד מהמערער הוה חוקה בג\"ש הראשונים כ\"כ רשב\"ם וכתב ודלא כי\"מ דכיון דקלא אית ליה הוה ליה חזקה מיד כיון דלא מיחה וכמו שמכרה להם בפניו וגם לא כי\"מ דבעי שש מפוזרות עכ\"ל. וכתב הר\"י דה\"ה נמי אם טוענים שלקחו מפלוני ועשו להם המוכר שטר מכר הר\"י מיירי בשמודים השנים שלא קנאוהו מהמערער אלא מאחר ויש בידם שטר קנין מאותו פלוני וקמ\"ל דגם בזה אף שלא החזיקו שום אחד מהן ג\"ש וגם לא עשו הן בעצמן שטר בחלוקת אכילתן מ\"מ הו\"ל למחות כיון שיצא קול ששותפין הן בקנין זה ולא בתורת גזילה בא לידם ואנן טוענין להן שודאי אותו שמכר להן קנאהו מהמערער והוא שיש עדים שהיה דר בה מוכר זה יום אחד וכדלקמן סי' קמ\"ו סעיף כ': "
+                ],
+                [
+                    " אכלה האחד שנה ומכרה כו' שם סוף דף מ\"א מימרא דרב: "
+                ],
+                [
+                    " אכלה האב שנה כו' עד סוף הסימן נתבאר ממ\"ש שם בגמרא דף מ\"ב ע\"א: ומ\"ש וירשה הבן בזה א\"צ שטר שהרי הבן בטענת ירושה מהאב הוא בא ואין זה דרך גזלנות משא\"כ בלוקח מהבן דשם בעינן שטר דבלא שטר לית ליה קלא כמ\"ש בסמוך ועהגד\"מ שם כתבתי אי האי בן צריך להיות גדול בשעת חזקה או לא: "
+                ],
+                [
+                    " אכלה המחזיק בחיי המערער שנה כו' אע\"ג דזה שהורישו לבנו כבר מת עתה בשעה שמערער הלוקח על המחזיק בו מ\"מ כיון שהערעור שמערער הלוקח עתה בא מכחו דהראשון קראו מערער וק\"ל: אפילו הזכיר שדה זו בפירוש כן מוכח מדברי הרי\"ף והרא\"ש ע\"ש ודלא כרשב\"ם ועד\"ר: והיה לו למחזיק ליזהר בשטרו לעולם פי' אפילו היה בידו כמה שנים בפני הלוקח ולא מיחה בו אפ\"ה אין לו חזקה אם טוען שקנה מהאב דהוה ליה לשמור שטריה לעולם מאחר שמכר בן ראובן קרקע זה בתוך ג\"ש הראשונים דמכירת הבן עדיף משאר מחאה דשם אם ישתוק ג\"ש אחר המחאה נראה כחוזר בו מהמחאה אבל הכא כיון שמכרה לאחר א\"א לחזור בו מהמחאה שאפי' אם יודה שמחאתו היתה שלא כדין והשדה של המחזיק אין בדבר זה כלום לחוב ללוקח עכ\"ל הרא\"ש דף קצ\"ג ריש ע\"ג אבל אם מכרה לאחר ג\"ש דהיתה ביד המחזיק לאו כלום הוא דיכול לומר אבדתי את שטרי אחר ג\"ש קודם שמכר וכמש\"ר בסימן קמ\"ו סימן ל\"ב: ובס\"ט שם. עוד שם בסימן קמ\"ו סל\"ב דהא דבעינן שיזהר בשטרו לעולם היינו דוקא אם אין ידוע שהמחזיק ידע שיש להלוקח שטר מהמוכר לו דאז אין לו מגו דהיה אומר קניתיה מהלוקח ראשון כיון דאינו יודע שיש להלוקח שטר מהמוכר וירא שהמוכר הראשון יבוא (עליו) לערער עליו אבל אם יודע המחזיק מהשטר שיש להלוקח מהמוכר אז נאמן אם מחזיק ג\"ש בפני הלוקח במגו דממך קניתיהו ועיין בתשובת רשב\"א הביאו ב\"י בסימן קמ\"ו מס\"א ובש\"ע סימן קמ\"ו ס\"ח ועד\"ר: וי\"א דוקא שמכר הבן בשטר כו' פי' אז לא הוה חזקה אם מכר זה לבדה: ומש\"ר ורבי יצחק פי' אפי' בלא שטר ז\"ל מור\"ש ז\"ל נ\"ל שהוא רבי' יונה ולא ר\"י בעל התוס' כי התוס' נוטים לסברא הראשונה עכ\"ל ועד\"ר: כי אין למערער לחקור כו' פי' המערער שיש לו עדים שהיה השדה שלו ושל אבותיו מש\"ה אין לו לחקור כי בטוח הוא שלא יוציאו השדה מידו כ\"א בראיה וחזקה גמורה ומפורסמת כדת ודין משא\"כ המחזיק שאין לו ראיה שקנה כ\"א השטר מכר מש\"ה אף לאחר ג\"ש צריך ליזהר בשטרו עד שיודע לו שלא מכרו המוכר דזה הוי המחאה ולא יהנה לו החזקה: ומ\"ש שלא ימכור אחר שדהו כו' פי' המוכר זה שהוא נחשב לאחר מאחר שכבר מכר לו לפי טענתו וק\"ל: ודברי א\"א הרא\"ש ז\"ל לקמן בההיא כו' ר\"ל לקמן בסימן קמ\"ו סל\"ב ע\"ש: ומש\"ר נוטים לסברא הראשונה צ\"ע למה כתב נוטים הא כתב שם בהדיא דדוקא בשטר אמרינן הכי דהו\"ל כמחאה כו' ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הביא המחזיק עדים כו' עד\"ר: אם זה מכחיש את זה כו' עד והשני מעיד שאכל דה\"ו ולא כו' נראה דא\"צ שיכחישו שניהם זה את זה והראיה דמסיק וכתב ואם אינן מכחישין וא\"ו כו' הרי דנקט דאין שום אחד מהן מכחיש את חבירו ש\"מ הא הכחיש אחד את חבירו לא הוה חזקה אע\"פ שלא הכחיש גם השני את זה וא\"ל דנקט הכי דאילו הוה אחד מהן בלא הכחשה היה צריך לשלם אפילו הפירות דז\"א דהא מסיק בסמוך דא\"צ לשלם ע\"פ עד אחד שמעיד שאכל פירות ג\"ש רצופים דאם נאמין לו בהא הו\"ל נמי חוקה לכ\"נ דמ\"ש והשני מעיד כו' ר\"ל או השני מעיד כו' א\"נ איידי דסיפא דאחד אומר אג\"ה וא' אומר בד\"ו כו' נקט נמי הכא מכחישין זא\"ז דבסיפא ודאי לא סגי כשלא יכחישו שניהם זא\"ו במקום דלא מוברי דאל\"כ היה צריך לשלם הפירות על פי עד אחד דאינו מוכחש דמתוך שאינו יכול לישבע נגד העד דהרי מודה לו שאכלן צריך לשלם וכמ\"ש בסמוך דבזה לא שייך למימר אם נאמין לו ולעד בהא הו\"ל נמי חזקה וכמש\"ר בסמוך ס\"ו דהתם (הביא) [העד] מעיד שאכלן ג\"ש רצופים אבל בהא לא מעיד העד שאכלן רצופין דליהוי בו חוקה וק\"ל: ומחזיר הקרקע ולא הפירות ואהודאת פירות אינו חייב לשלם הפירות דבסמוך שהרי אומר דידי אכלתי: "
+                ],
+                [
+                    " ושנה חמישית לא הוה חזקה כצ\"ל לא בלא דלי\"ת: "
+                ],
+                [
+                    " י\"א אם הוא באתרא דמוברי דהוה חזקה דאזלינן בתר כל חד מינייהו דמעידים שאכל רצופין גם י\"ל דס\"ל כדעת הר\"ר ישעיה דלעיל ר\"ס קמ\"א דס\"ל דאם אכל רצופים באתרא דמוברי הוה חזקה דכ\"ש דהו\"ל למחויי ורבי' אזיל לסברתו דכתב שם דלא הוה חזקה כשאינן מוברי וק\"ל: כיון דלדברי שניהן אכלם רצופין כלומר כשתצרף דברי שניהן הרי לא הוברר כו' ב\"י ועד\"ר: וכן באתרא דלא מוברי לא הוה חוקה כו' א\"ל מ\"ש מהא דכתב לעיל סימן ק\"מ בשם הרשב\"א דאפי' אם דרו ו' בשש שנים עלתה לו חוקה משום דמצטרפין ה\"נ נימא דמצטרפי ויהיו רצופין דשאני התם דאין ריעותא בעדותן אלא כ\"א מעיד כל מה שאפשר לו להעיד דהיינו שנה שדר בו ומש\"ה מצטרפין משא\"כ הכא דאיכא ריעותא בעדותם דכל חד על ג\"ש בדילוג וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ל\"ש אם אחד מעיד עליהם הטעם דהו\"ל מחויב שבועה כנגד העד ואינו יכול לישבע (דהא הוא ג\"כ מודה שאכלה) ודינו שמחויב לשלם וזה דומה לנסכא דרבי אבא ע\"ל סימן ע\"ה ואע\"פ דאין נשבעין על הקרקעות פירות שכבר לקט ואכל הם כשאר ממון וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מחזיר הקרקע דהא יש עדים שהיתה של מערער ואין לזה ב' עדי חזקה. ואצ\"ל כשאין עדים כלל על אכילת הפירות כו' אפשר שכתב זה אע\"ג דפשוט הוא כדי לכתוב עליו דגם בזה צריך המחזיק לישבע שאינו ח\"ל כלום מהפירות שאכל ובכל אלו ישבע המערער כו' שבועות אלו שבועות היסת נינהו וע\"ל ר\"ס ק\"מ: שאינו ח\"ל כלום מהפירות אבל לא ישבע שקנה הפירות דא\"כ הוי שבועות סותרות זא\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " הביא ב' עדים שאכלה ג\"ש והוזמו משנה פרק ח\"ה עד\"ר שכתבתי לשונה: משלמים למערער דמי הקרקע משום כאשר זמם נוסף על קרקע שלו שנוטלה בעינה: שהרי נתבטלה עדותן פירוש ודוקא הקרקע שידוע שהיא שלו והם בעדותן בעי לאפסודי שייך גבה כאשר זמם משא\"כ פירות שאין לו עדות שאכלם או שנטלם זה אלא עדות אלו שהביאם המחזיק והרי נתבטלה עדותן ואפילו לא הוזמו רק בשנה אחד לא אמרינן דהב\"ש שלא הוזמו עליהן יהיו נחשבים כאילו העידו על אותן ב' שנים ב' עדים אחרים ואז היו צריכין אלו שהוזמו לשלם דמי הפירות של ב' השנים אלא אמרינן עדות שנתבטלה מקצתה נתבטלה כולה וגם כיון דהוזמו על שנה אחת רשעים נינהו ופסולים לעדות: ויודעים כמה היו לאפוקי אינן יודעין כמה היו וכמ\"ש בסמוך בשם הרמב\"ם: אז צריכים המוזמים לשלם למערער כר שהרי הם היו רוצים להפסיד אותם מהם ואע\"ג שגם המחזיק חייב להחזיר הפירות של פחות מג\"ש ע\"פ עדותן מ\"מ גם הם חייבים לשלם משום קנס כמו שאמרינן גבי קרקע שחוזרת לבעליה וגם הם חייבים לשלם לו דמי הקרקע ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " יפרע כל כת מהן שליש דמי הקרקע וא\"ת הא יוכלו שני כיתי עדים הראשונים להתנצל ולומר אנחנו בעדותינו לא בעינן להפסיד למערער אלא אדרבא זכות היה לו בעדותינו לחייב המחזיק בפירות וי\"ל דמיירי שבאין כל ג' הכיתות יחד לב\"ד ומעידין זא\"ז וכיון דראה כל אחד שני כיתות האחרים ידעי שהחזקה תגמר בעדותם וכ\"כ התוס' שם בפח\"ה והא דסתם רבינו י\"ל משום דמסתמא אין המחזיק מביא העדים כי אם כל שלשתן יחד כדי שלא להתחייב ע\"י הראשונים בהפירות וק\"ל: ואם הוזמו כת אחת מהם משלמים פירות כו' ואם הוזמו ב' כיתות מהן נראה דאינו משלם אלא פירות דשנה אחת ע\"פ הכת שלא הוזמו וגם העדים המוזמים משלמים יחד פירות של אותה שנה לבד וגם נראה דדוקא קאמר דמשלמים פירות ולא קרקע דדוקא לענין עדות תשלומי פירות א\"צ שיזומו כולם דהא בעדות כל כת יש נ\"מ לענין פירות דאם לא היה מעיד אלא כת אחת או ב' כיתות היה מתחייב המחזיק ע\"פ לשלם הפירות להמערער משא\"כ לענין קרקע דבעינן שיזומו כולם דהא אילו לא הוזמו לא היה עדותם כלום לענין קרקע כ\"א בהצטרפות כולם יחד וכשהוזמו כולם ליכא עליהן תשלומי פירות דהא נתבטלה עדותן וכמש\"ר לפני ז��. ואחר שכבר כ\"ר חילוק דין בין פירות לקרקע קיצר אח\"כ בהעדאת ג' אחין עם הצטרפות אחר עמהן וכתב ואם נמצאו זוממין משלמין ג' האחין החצי והאחר החצי ור\"ל וכפי הדין הנזכר דהיינו אם הוזמו כולם אין משלמים פירות כ\"א קרקע ואם לא הוזמו כל אחד על שנה אח' אז משלמין פירות ומשלם אותו אחר לבד חצי פירות שהיה מפסיד ע\"י והאי דעמו ג\"כ החצי ולא אמרינן גבי אותו האחר כיון שנתבטלה עדותו במקצתו דהיינו כל אותה שנה שהוזם בו תתבטל כולהו דלא אמרי' הכי כ\"א בשנים שהעידו בבת אחת על ג\"ש והוזמו על א' מהשנים אבל כאן שהעידו על כל שנה בפ\"ע זא\"ז מחשב כל הגדה לעדות בפ\"ע אע\"פ שהאחר העיד ג\"פ ואמרינן אי לא העיד בפעם ג' על השנה השלישית אז היה מתחייב המחזיק לשלם להמערער פירות ב' השנים שכבר העיד עליהן עם ב' האחים זא\"ז ובפעם הג' בא להפסידו מש\"ה צריך לשלם. ואע\"פ שנמצא שאותו האחר משלם ע\"פ עדות עצמו שהעיד על ב' השנים הראשונים אין זה קושיא דהזמה מילתא אחריתא היא ומעלמא אתי להו שאם ראובן העיד על אשה א' שהיא א\"א ואח\"כ בא עליה הוא או אחיו ה\"ז נהרג עמה ונמצא זה מת בעדות עצמו וטעמא דחיובא דהשתא מילתא אחריתא היא כ\"כ הנ\"י שם ועמ\"ש עוד מדין עדות ג' אחין ואחר עמהן לעיל בס\"ס ל\"ח. ועוד כתב הנ\"י וז\"ל וא\"ת ה\"ד אי כשהודו קודם גמר דין אין להם לשלם כלום כדאיתא במסכת מכות ואם לאחר גמר דין כיון דקא מחזיק בגוה זכה בה מיד והו\"ל כאשר עשה. ותירץ אחד מגדולי רבני צרפת שא\"א כאשר זמם ולא כאשר עשה כיון שאפשר בחזרה. והריטב\"א ז\"ל תירץ דאיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליו ואחר שנגמר הדין הוזמו עדיו קודם שהחזיקו שם והשתא הוא כאשר זמם עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מחאה מבטלת החזקה אפילו מיחה המערער שלא בפני המחזיק בפרק ח\"ה דף ל\"ט דמחאה שלא בפניו הויא מחאה: אם השיירות מצויות כו' דאם אין מצויות לא יבוא הדבר לאזניו של מחזיק שיזהר בשטרו והילכך לא הוה מחאה וממילא חוקתו של זה לא הוה חזקה דהא ל\"מ למימר מדלא מיחה לא נזהר השני בשטר דהא לא יכול למחות דהא אינו מחאה כ\"פ (ריב\"ש) [רשב\"ם] ע\"ש וכן דעת רבינו ולאפוקי מי\"א דהוה חוקה דאף דאין השיירות מצויות להוודע ממילא על ידי חברא חברא מ\"מ הוה ליה להמערער לשלוח שליח מיוחד לעשות מחאה או להתקרב נפשו עד מקום שיוודע שם המחאה ומביאין ראיה ממש\"ר בס\"ס קמ\"ג ו\"ל אבל אם אין שיירות מצויות כו' לא הוה חזקה דיכול לומר לא ידעתי עכ\"ל דמשמע דאם יודע הוא מהחזקה אף דאין השיירות מצויות הוה חוקה דהו\"ל להמערער להתקרב ולעשות לו מחאה וז\"א אלא חדא מינייהו נקט דיכול לומר לא נתוודע לי כיון דאין השיירות מצויות ומינה דאף אם אירע דנתוודע לו יכול לומר לא עשיתי מחאה בעבור שידעתי דלא יוודע המחאה להמחזיק וכן משמע מדברי הנ\"י שכתב ז\"ל כשהיה במקום שלא היה יכול למחות אמרינן דלא נזדמן לו שהיה יכול לבוא עכ\"ל ומשמע מדבריו דאין מוטל על המערער להשתדל אולי יוכל להתקרב נפשו כיון דאין השיירות מצויות וק\"ל: ומש\"ר בפני שנים שם מסיק כן ר\"נ ולאפוקי ממ\"ד דבעינן ג' דאין גילוי מילתא כחות מג' דכיון שיש שנים שמעידים על המחאה ויכול לבוא לאזניו דהא לית ביה משום לישנא בישא די לבו בזה וא\"צ אלא שלא יתרה בהן שלא יגלו הדבר כ\"כ ר\"ש שם דף ל\"ט ע\"ב: ומ\"ש ואפי' זקנים כו' כן איתא שם בגמרא משמיה דרב דחברא חברא אית ליה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ע\"א בעדות קרקע לאו כלום הוא פי' א\"צ לישבע על דבריו ש\"ד להכחישו דאם הוה חייב ש\"ד הוה אמרינן דאית ליה דין מחויב לישבע נגד ע\"א ואינו יכול לישבע וכמ\"ש בסימן שלפני זה ס\"ה בע\"א המעיד על פירות: ומש\"ר ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' שם כתב דלא אר\"נ מחאה בפני ב' אלא לאפוקי ממ\"ד דבעי ג' ודוקא שלא בפניו ומשום דבעינן עדות אבל כשמיחה בפניו והוא מודה הודאת פיו כמאה עדים: דהו\"ל ליזהר בשטרו כיון שידע שזה מיחה פי' וראה שדעתו לערער עליו הו\"ל לשמור שטרו והראב\"ד כתב כדברי הרמב\"ן והביאו הרא\"ש שם וגם הרשב\"א כ\"כ בתשובה ומטעם דיכול לומר המחזיק כיון דלא מיחה בי אלא בפני אחד ל\"ד קאמר וחוכא בעלמא הוא ולא מזדהר בשטריה: "
+                ],
+                [
+                    " דאפילו אם יאמרו העדים לא הגדנו לשום אדם כו' שם דף ל\"ט וכדר\"פ דסבירא ליה הכי ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו שאמר לעדים כשמיחה כו' שם בגמרא וה\"ט דאמרינן דכוונתו היה לדידיה לא תימרו הא לאחרים תאמרוהו וה\"ט נמי דבאמרו הן מעצמן לא נאמר לו דכוונתן היה אבל לאחריני נאמר ע\"ש וק\"ל: ומ\"ש ואפי' אם אמרו לא נוציא הדבר הזה מפינו כו' וכדרב הונא בריה דר\"י דס\"ל הכי: דלא רמיא עליה דאינש אמר ולאו אדעתיה ז\"ל רשב\"ם דף ל\"ט דכל מילתא דלא רמיא כו' שאין מוטלת עליו לברר וגם אינו מפסיד אם אומר אם לא אמרו. אמרו לבני אדם ולאו אדעתיה כלומר אינו נותן אל לבו שקיבל עליו לכסות הדבר עכ\"ל. וה\"נ בהני שאמרו שלא להגיד דדבר זה שלא יגידו לא רמיא עלייהו שאף אם היו מגידים לא היו נפסדים מש\"ה אף שעתה הסכים שלא לאמרו לאחר שעה אמרו ולאו אדעתיה ר\"ל שכח הסכמתו שהסכים תחילה שלא לאמרו משא\"כ אם היה לו תועלת בהסכמה הראשונה ודאי לא היה שוכח אותה והוא ע\"ד שאמרו כל מילתא דכדי לא דכירי אינשי וכ\"ר לעיל סימן ע\"ט וכמ\"ש שם. וע\"ד כלל ה\"פ כל מילתא דלא רמיא עליה ושוו בעיניו שני הצדדים אמר איזה צד שיזדמן לו בפיו ולאו אדעתיה לשום לבו לא' מהצדדין יותר מלצד השני וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לא יצא דבר זה מפיכם פירוש לשון ציווי: "
+                ],
+                [
+                    " וכיצד לשון מחאה שיאמר כו' שם דף ל\"ח אמרינן ה\"ד מחאה כו\" [עב\"ח שהביאו] ופירש רשב\"ם ז\"ל ל\"א ועיקר פלוני גזלנא הוא ולא הזכיר על קרקע זה שמחזיק בה לאו מחאה היא שהרי לא מיחה מחמת שהחזיק בקרקע שלו אבל אם פירש ואמר דקאכיל לארעאי בגזלנותא הרי מיחה מחמת עצמו והודיע שקרקע שלו מחזיק זה בגזילה הוה מחאה אף ע\"ג דלא מסיים למחר תבענא כו' ומאי דקאמר למחר תבענא ליה בדינא פי' הוא למאי דקאמר דקאכיל לארעאי בגזלנותא עכ\"ל ור\"ל דכדי שלא יתמהו השומעים על דבריו ויאמרו אם הוא כדבריו למה אינו תובעו בדין לכן הוא אומר שהיום או מחר כשיהיה אפשר אתבענו וכ\"כ הרא\"ש והיא דעת רבי' ולהכי כתב ואפי' לא סיים לומר כו': ומש\"ר או שיאמר משכונא או שכורה היא בידו כן כתב הרמב\"ם פי\"א מטוען וכן מוכח בגמרא שם דף ל\"ט ממ\"ש ערער וחזר וערער אי מחמת טענה הראשונה כו' ור\"ל כשהשכיר או השכין אצלו ואכל הפירות בנכייתא וירא שמא יכבוש לשטר משכנתא או של שכירות ויאמר לקוחה היא בידי אז אצ\"ל בפני עדים אלא משכונא או שכורה היא בידו: אבל ר\"ח כתב כו' כ\"כ הרשב\"ם שם בשמו דס\"ל דכל שלא אמר למחר תבענא כו' לא הוה כמוסר עדות אלא כנותן פגם בחבירו: וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " מיחה בשנה ראשונה א\"צ למחות בכל שנה כו' שם דף ל\"ט גידל בר מניומי מיחה קמי רבנן לשנה הדר אתא למחויי א\"ל ל\"צ כו' ופירש ר\"ש ס\"ד דכל שנה צריך למחות ואם מיחה ראשונה ושנייה ולא מיחה בג' איגלאי מילתא שלא כדין מיחה ראשונה ושנייה והוא חזקה וא\"צ ליזהר בשטרו עכ\"ל ורבינו לשון הגמרא נקט ובגמרא הוה כן המעשה ול\"ד מיחה בשנה ראשונה קאמר א\"נ נקטיה לרבותא דהו\"א זה שבא למחות מיד בשנה ראשונה לא מיחה תו ודאי בטעות היתה קמ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ודוקא מחאה ע\"פ פי' מחאה הבאה ע\"פ שהוא דיבר בפני עדים לשון מחאה ואע\"פ שכתב מחאתו על כתב ושלח לו מחאה ע\"פ מיקרי דזיל בתר טעמא ולא בא אלא לאפוקי מחאה הבאה ע\"י מכירה וכדמסיק וכתב: ליזהר בשטרו לעולם כבר כתבתי הטעם לעיל ס\"ס קמ\"ד ע\"ש ויתבאר עוד בסי' זה בסל\"ב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואם בסוף ג' כשמיחה אמר גזולה כו' עד יראה מדבריו עד\"ר ושם מפורש מהיכן ראה לומר כן וגם מפורש שם דהמשך דברי רבינו הוא כן דאע\"ג דיראה כן לכאורה מ\"מ מדכתב הרמ\"ה מילתא בטעמא י\"ל דהרא\"ש ג\"כ ל\"ד קאמר וק\"ל: כשמשנה דבריו פירוש בין טען במחאה ראשונה בגזילה ירד ובשנייה אמר משכונה היא בידו בין הוה השינוי להיפוך לעולם נתבטלה מחאה ראשונה וכדמוכח מדברי הרמ\"ה דבסמוך: ולא אמרינן עד השתא חשדת ליה בגזלנותא כו' ואף ע\"ג דאמרינן לעיל בסימן קל\"ח בס\"ח גבי טלית אם טוען השכרתיהו לו אינו נאמן מטעם דעד השתא חשדת ליה בגזלנותא והשתא מוגרת ליה בלא סהדי דשאני טלית שהוא מטלטלים ויכול לכפור בו משא\"כ הכא בקרקע דמימר אמר קרקע ליכא למיגזלה מינאי ואי משום טענת חזקה סמכתי אהמחאה שאמחה לו בתוך ג\"ש ולכך לא חששתי למחתיה באריסות: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם אדם טוען בפני ב\"ד ב' טענות כו' כי' ויכול לזכות בשניהם כמו שנתבאר לעיל סימן פ' והכא נמי יכול לזכות בב' המחאות: טעיתי במחאה ראשונה ל\"ד ראשונה דה\"ה שיכול לומר טעיתי בשנייה כיון ששניהם היו בתוך ג\"ש אבל לעיל שמיחה ב' מחאות בתוך ו' שנים ממ\"נ איזו מחאה שיברור הוה חזקה באידך ג\"ש שהרי קיי\"ל דצריך למחות בסוף ג' וג' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כותבין אותה אף ע\"פ שלא א\"ל לכתבה מימרא דר\"נ היא ריש דף מ' והטעם דזכות הוא למערער וזכין לאדם שלא בפניו ושלא ברשותו וכתבו התוס' אע\"פ ששאר שטרות אין נכתבים אלא מדעת מי שהוא חובתו תקנת חכמים היא שיהא חשוב עדות כדי לבטל החוקה בעדות כל דהו וגם שתקנת המחזיק להחזיק בשטרו כשיוודע החזקה ועד\"ר בסעיף שאחר זה: "
+                ],
+                [
+                    " כל חזקה שאין עמה טענה כו' עד ודין הפירות כו' בפרק חזקת (בבא בתרא דף מ\"א) במשנה כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד א\"ל מה אתה עושה בתוך שלי והוא אומר שלא א\"ל אדם דבר מעולם אינה חזקה כו' ובגמרא פשיטא מ\"ד ההוא גברא מיזבן זבנה ליה האי ארעא ושטר הו\"ל ואירכס והאי דקאמר הכי סבר אי אמינא מיזבן זבין ליה האי ארעא אמרי לי אחוי שטרך (ואי לא אחוינא מיקרי גזלנא תוס') הלכך נימא ליה אנן דילמא שטרא הו\"ל ואירכס כגון זה פתח פיך לאלם הוא קמ\"ל עכ\"ל (פירש רשב\"ם אמרי לי אחוי שאינו בקי בדינים לידע שחזקה במקום שטר עומדת) ומדקאמר הגמ' שיש סברא להעמיד הקרקע ביד המחזיק ולטעון בשבילו מש\"ה אף דלמדנו מהמשנה דאין טוענין עבורו מ\"מ כשחזר וטוען מעצמו שומעין ליה לקיימה בידו ואע\"פ שסותר בזה קצת דבריו הראשונים וגם כשלא טען כן מעצמו אנן טענינן ליה דילמא שטר היה ליה לענין זה דצריך לישבע קודם שיטול הקרקעות וק\"ל: ומ\"ש רבינו ודין הפירות שאכל פירשתי למעלה בס\"ס קל\"ט ס\"ח וקמ\"ל דל\"ת נהי דלא טענינן עבורו דשטר היה לו ואירכס כו' להחזיקו בקרקע זו שהיא בעינא ובחזקת המערער קאי על פי עדותן שהיא שלו אבל הפירות דכבר שמטן ואכלם או הן בביתם ברשותו טענינן עבורו קמ\"ל דאפילו בזה אין טוענין עבורו כיון דהפירות מכח הקרקע אתו ומש\"ה כשם שמוציאין מחזקתו הקרקע כן נוציא מידו ג\"כ הפירות וכההיא דס\"ס קל\"ט בהחזיק אחד בשדה ואכל פירות וטען שהוא קרוב של בעל השדה שמת ובא אחר והביא ראיה שהוא קרוב והמחזיק אין לו ראיה דמוציאין מידו גם הפירות שכבר שמט ואכל כיון דהפירות מכח הקרקע אתו ולא טענינן עבורו שמא הוא ג\"כ קרוב או קרוב יותר להחזיק בפירות שבידו ולפ\"ז לא הו\"ל לרבינו לכתוב פירשתי למעלה מתי צריך להחזירם אלא הול\"ל פירשתי למעלה דצריך להחזיר אלא די\"ל דכלל ג\"כ בזה הא דכתב רבינו בס\"ס קמ\"ה דשם נתבאר בשם הרמב\"ם דאם אין ידוע כמה אכל ואין הב\"ד יכולין לשער משלם מה שמודה לו ומחרימין על מי שאכל יותר ולא ישלם ומש\"ה (לא) קיצר רבינו (וכתב) [ולא כתב] דישלם גם כל הפירות שאכל כדי לכלול בו דין דהרמב\"ם הנ\"ל ומ\"מ לשון מתי צריך שכתב רבינו דחוק הוא לפירוש זה ועד\"ר מ\"ש עוד מזה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומיהו אם הוא מעצמו כו' שומעין לו פי' כשחוזר וטוען קודם שיצא מב\"ד שטר היה לי ואירכס ולפי שיראתי שלא תאמרו לי אחוי שטרך טענתי כן טענתו טענה עכ\"ל נ\"י ור\"ל אע\"פ שהטענות סותרות זא\"ז ולא שייך לומר שמתרץ דיבוריה אפ\"ה כיון שנותן אמתלא לטענתו הראשונה נאמן ומטעם שנתבאר לעיל בסמוך. וכן מוכח מלשון רמב\"ם הביאו בש\"ע סעיף ט' שכתב דאפילו אמר תחילה איני יודע של מי הוא כו' אפ\"ה מסיק וכתב דשומעין לו כשחוזר וטוען מעצמו שטר היה לי ואבדתיהו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואם בא מחמת ירושה כו' משנה שם דף מ\"א ע\"א: שדר בה המוריש יום א' פי' בתורתי דירה וכמש\"ר בסמוך סעיף ך' ומפני שזה צריך לדור בה בתורת דמה לא נזכר בגמרא אלא אדין דלקמן מש\"ה כתבו רבינו ג\"כ שם והיותר נראה דדוקא בסמוך דנקט בלישניה לשון הגמרא דאפילו ראהו בה שעה א' טענינן בעדו בזה כתב שצריכין שאותה שעה בתורת דירה היה אבל כאן דנקט בלישניה דראהו דר בה יום א\" אז מסתמא נמי קא אמרינן נכנס בה כל היום וק\"ל: והוא יום א' כתב ב\"י ל\"ד דה\"ה אפילו לא דר כלל כיון שהחזיק בה אביו ג' שנים שוב אינו יכול לערער עליו עכ\"ל ונראה דנקט רבינו כן לפי שסתם ערעור הוא שראובן מוצא לשמעון דר בביתו וקמ\"ל רבינו אפילו לא היה דירת שמעון אלא יום אחד ולא יותר די והוא השיעור היותר קטן: "
+                ],
+                [
+                    " טען המחזיק קניתים ממך ביום פ' כו' עד כתב הרמב\"ם כר וכ\"כ הרי\"ף כו' ז\"ל הגמרא שם סוף דף כ\"ט ההוא דא\"ל לחבריה מאי בעית בהאי ביתא א\"ל מינך זבינתיה ואכלתי שני חזקה אמר ליה אנא בשכונא גוואי הוואי אתא לקמיה דרב נחמן א\"ל זיל ברר אכילתך כו' והלכתא כוותיה דרב נחמן וכמ\"ש הרי\"ף והרא\"ש ופירש רשב\"ם דמ\"ש בשכונא גוואי ר\"ל בחדרים הפנימים כו' ואותו פי' כתבו לדינא בסימן ק\"מ סעיף י\"ו ע\"ש אבל הרי\"ף פירש דמ\"ש בשכונא גוואי הוינא ר\"ל דלא הוינא בהדך במתא בההיא עידן דאת טעין דזבנת מינאי וא\"ל רב נחמן להמחזיק אייתי סהדי דקיימא המוכר במתא ואפילו חד יומא דאפשר דזבנה מיניה בההיא יומא הוי חזקה ואי לא לא עכ\"ל ע\"ש דף קע\"ד ע\"ב. והרמב\"ם בפט\"ו דטוען אזיל בשיטתיה והו�� אשר כתבו רבינו כאן בשמם כי ס\"ל דשני הפירושים עולים לדינא אלא שהרא\"ש ס\"ל דהיינו דוקא כשאין השיירות מצויות וכדמסיק רבינו וכתב כן בשמו ונראה דמה שטען ואמר והלא לא הייתי בעיר כו' טענה בעלמא שקטען המערער כן עליו ולא שהביא ראיה ע\"ז דא\"כ איך מסיק בשם ר\"י אברצילוני והרמ\"ה וקאמר דבעי ראיה על אותו היום שהיה כאן והלא יהיו העדים מכחישין זא\"ז וא\"כ לא יהיו שני הפירושים על לשון אחד שבגמרא שוים דלעיל בסימן ק\"מ בפי' טענת דרתי בבית הפנימי כתב שם דצריך להיות ידוע שדר שם וכאן בפי' זה יהיה נאמן המערער בטענתו בלא ראיה. ומ\"ש הרי\"ף והרמב\"ם שיביא ראיה שהמערער היה במדינה בזמן זה כו' לפי מה שהן כתבו שהטענה והכפירה היתה אם היה עמו בזמן פלוני לא ביום מיוחד א\"ש אבל דברי רבינו מגומגמים שהתחיל בטען קניתי ממך ביום פלוני והלה אומר לא הייתי אותו יום עמך וסיים שיביא ראיה שהיה בזמן ההוא עמו ואין לומר היום ההוא קרי ליה בזמן ההוא דהא סיים אפילו יום אחד משמע דזמן ההוא לאו אאותו יום דקאמר המחזיק קאי ודוחק לומר דיום ההוא ר\"ל בזמן ההוא וצ\"ל שרבינו לא רצה לשנות לשון הרי\"ף והרמב\"ם והביאו כאשר כתבו (הכא) <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> ז\"ל וממילא נשמע בטוען יום הזה דלדעת הרמב\"ם יביא ראיה שהיה באותו יום עמו במתא אפילו שעה א' ומה שלא כתב רבינו טען המחזיק קניתי ממך בזמן פלוני אפשר דמשום סיפא נקט יום פלוני לאשמועינן דאפילו בטוען יום פלוני הייתי עמו במתא נמי ס\"ל להרא\"ש כשהשיירות מצויות שא\"צ להביא ראיה אף על פי שידוע שלא היה עמו באותו יום וכ\"ש כשטוען בזמן פלוני דאינו מברר היום דנאמן: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו יאמר המערער כו' פי' ל\"מ שאנן לא טענינן עבור המערער אמור באיזה יום היה והביא ראיה עליו אלא אפילו להמערער עצמו שטוען כן אין שומעין לו: ודוקא בשעת החירום ר\"ל שאין השיירות מצויות. ונראה דר\"ל באותו זמן לפני ג\"ש שטוען זה שקנאה ממנו היה שעת חירום ואח\"כ במשך הג\"ש לא היה שעת חירום והשיירות היו מצויות דאל\"כ אף שהיה לאותו העת עם המחזיק בעיר לא מהני ליה חזקה דיכול לומר לא ידעתי שהחזיק בה וכמש\"ר ר\"ס קמ\"ג וגם אין חזקה במקום דלא היה יכול למחות והיינו במקום שאין השיירות מצויות וכמש\"ר בר\"ס זה וק\"ל: לא בעי לאתויי ראיה דההוא יומא כר פי' כל כמה דהמערער לא מברר בהדיא שלא היה עמו: דמגו דאי בעי אמר ביומא אחרינא וא\"ת הא גם אי אמר כן היה צריך להביא ראיה על אותו היום שהיה עמו וי\"ל דדוקא בשעת החירום דאין שכיחים שיבוא דוקא צריך להביא ראיה שבא והיה עמו משא\"כ שלא בשעת חירום דאף אם אמר ביום פלוני הייתי עמך והוכחש יכול לומר ביומא אחרינא הייתי עמך ולאו אדעתיה וכמש\"ר בדין אם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני או בצד עמוד פלוני והוכחש וכמש\"ר בסימן ע\"ט סל\"ב ע\"ש. או מילי מסרת לי ר\"ל מכרתה ע\"י שליח: "
+                ],
+                [
+                    " טען המחזיק כו' עד סעיף כ\"ה דברי רבינו בסעיפים אלו קצרים וסתומים וגם יש לדקדק בהן במקור הדברים בגמרא ופירוש רשב\"ם ודברי התוספות והרא\"ש וכתבתי כל הדברים על הסדר בדרישה. ופה בפרישה אכתוב ביאור דברי רבינו בקיצור דבר דבור על אפניו בס\"ד ובתחילה אמסור לך כלל חיבור דברי רבינו עד גמירא. לעיל בסמוך כתב בסעיף י\"ד דכל חזקה שאין עמה טענה לאו שמה חזקה ואח\"כ בסעיף י\"ז כתב שאם בא מחמת ירושה דשמה טענה ועתה בא לפרש באינו בא בטענת ירושה ולא בטענת אני קניתיה ממך ויש למערער עדים שהיה שלו ולהמחזיק יש חזקת ג' שנים מאי דינו. ומפרש ג' אופנים זה אחר זה. אופן א' הוה לכ\"ע חזקה שעמה טענה. ואופן ב' לכ\"ע חזקה שאין עמה טענה. ואופן ג' חילוק בין טוען דא\"ל דזבנה ממך לבין לא טען כן. ואח\"כ כתב דעת הפוסקים באם אין למערער עדים שהיה שלו ויש לזה חזקה ואין לו טענה טובה או יש לו טענה טובה ואין לו חזקה אי עומד המחזיק בשדהו או לא דלר\"י ורמב\"ן מהניא ולרשב\"ם לא מהניא אא\"כ יש לו תרתי חזקה וטענה טובה והיינו לרבינו יונה בהודאה מפי עצמו ולהרא\"ש אפילו בהודאה ע\"פ המוכר ומשמע מדברי רבינו דס\"ל כרשב\"ם. זהו כלל כל הדברים עד סעיף כ\"ה. ועתה נפרש כל אופן ואופן על מכונו. טען המחזיק פי' המחזיק ג' שנים ומיירי נמי דיש להמערער עדים כמו שסיים בסמוך. והוא קנאה ממך בפני כו' בזה נאמן במגו דאי בעי הוה אמר ממך זבנתי' ואכלתיה שני חזקה. וא\"ל והא הוה מגו דהעזה דהא גם במה שטוען ובנה בפני הוא מעיז (ועיין מ\"ש בסמוך עוד מזה) ומה שסיים רבינו וכתב שטוענין ללוקח כו' זהו נתינת טעם למאי דסמיך ליה לחוד דגם אם לא אמר בפני ויש לו עדים שדר בה הוה חזקה וק\"ל: או אפילו לא אמר בפני פי' אלא אמר מפלוני קניתיה שקנאה ממך: שטוענין ללוקח זה שהחזיק בה דקדק לכתוב שהחזיק בה דהיינו דהיה בידו ג' שנים דאל\"כ לא הוה טענינן ליה אף אם יש עדים שדר בה המוכר יום א' והיו מוציאין מיד זה המחזיק כיון שיש עדים להמערער שהיתה שלו דלעולם לא טוענים הב\"ד עבור הלוקח והיורש אא\"כ היתה ג\"ש ביד המחזיק ועדות על שדר בה יום א' וז\"ש אח\"כ נמי דאם אין עדים על שדר בה המוכר יום א' לא הוי חזקה אפילו החזיק בה הוא ג\"ש וק\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו יאמר הוא שדר כו' ואע\"ג דבודאי דבריו אמת שדר בה בפניו דהא אי רצה לשקר היה טוען אנא זבינתיה מינך והוה מהימן דהא מיירי דהחזיק בה ג\"ש אפ\"ה כיון שאינו טוען טענת ברי שקנאה ממנו לא הוא ולא המוכר גם הב\"ד אין טוענין עבורו כיון דליכא עדים שדר בה המוכר יום א' ומטעם שכתב הנ\"י דף קפ\"א ע\"ב ע\"ז וז\"ל דלא אמרינן מגו אלא במילתא דבתר דמהימנינן ליה משום מגו תו ליכא ספיקא אבל במילתא דאף כי נימא מגו אכתי איכא לספוקי אם לקחה המוכר מזה המערער אם לאו כמו בזה דאף שנאמין לו שדר בה המוכר יום א' עדיין מסופקין בו אם קנאה מהמערער לא אמרינן מגו דלא מפיו אנו חיין שנאמין כ\"כ לדבריו משום מגו עד שנצטרך לברר ספק אחר מדעתינו ולמטען לקיים דבריו שהמוכר קנאה מהמערער עכ\"ל ור\"ל תרתי לא עבדינן ליה מדעתינו אבל כשברור לנו שדר בה המוכר ע\"פ עדים חדא עבדינן ליה וטענינן עבורו שהמוכר קנאה כיון שהחזיק בה ג\"ש. וא\"ת בלאה\"נ אין להאמינו שדר בה המוכר יום אחד במגו דמינך זבינתיה דהו\"ל מגו דהעזה וי\"ל כיון שע\"י טענה זו הב\"ד טוענין עבורו שודאי קנה ממנו המוכר הו\"ל כאילו טען עצמו בפני קנאה ממך דהוה ג\"כ העזה ועוד י\"ל כיון דע\"י טענה זו שדר בה המוכר יום א' שבאנו להאמינו ע\"י מגו עדיין לא זכה להעמיד הקרקע בידו אלא שעי\"ז באנו לטעון עבורו שודאי המוכר זבנה מהמערער בזה מאמינין לו ע\"י מגו (בזה) אע\"פ שיש מצד העזה ודו\"ק. ורבינו סתם כאן הדברים אליבא דדעת הרא\"ש אביו אבל ר\"י חולק וס\"ל באם טען מתחילה מפ' זבנתי והוא דר בה בפני יום א' מהני ליה כאילו הוה עדים ע\"ז וטענינן עבורו כיון שהחזיק בה ג\"ש וכמ\"ש בדרישה לשון התוספות ע\"ש ודוק: וישאל מעותיו מהמוכר פי' אי לית ליה פסידא למוכר בטענת המחזיק וכגון דאיכא עדים למערער שהיו שלו (שהרי גם בזה מיירי רבינו מדכתב ואפילו אם אין כו') אבל אם לא היה ידוע בלי טענת המחזיק שהיה של המערער אינו יכול לשאול מעותיו מהמוכר וכמ\"ש בסמוך סעיף כ\"ה לדעת רבי' יונה וכ\"כ בהדיא הרי\"ף שם: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לאחר שטען כו' ואם אחר טענתו ראשונה בא לתרץ דיבוריה בהא יש חילוקים אם טוען מתחילה דאמר ליה המוכר כו' לכ\"ע תו ליכא לתרץ דיבוריה ולומר קמי דידי זבנתה שהרי מתחילה טען שהמוכר אמר לו שקנאו אבל הוא לא ידע מהקנין אבל אם אמר מפ' קניתיה סתם ולא אמר שקנאה ממך לכ\"ע יכול לתרץ דיבוריה וכמ\"ש בדרישה ובאם אמר מפלוני קניתיה שקנאה ממך ושוב בא לתרץ דיבוריה ולומר בפני קאמינא לא הזכיר רבינו מאי דינו ויש בו פלוגתא דר\"י ורא\"ש וכמ\"ש בדרישה ורבינו לא רצה להאריך משום דלסברת הרא\"ש כ\"ש הוא דיכול לתרץ בו דיבורו דכיון דיכול לתרץ ולהוסיף על דיבורו הראשון ארבע תיבות ומשמעות ענין אחר דהיינו \"קמי \"דידי \"זבנה \"מינך כ\"ש דיכול לתרץ דיבוריה בתוספת תיבה אחת דהיינו תיבת \"בפני וק\"ל ועד\"ז פירש הב\"י ועד\"ר. ונראה דהיינו דוקא בעודן בב\"ד אבל יצאו חוץ לב\"ד לא כמ\"ש רבינו לקמן סעיף מ\"א ולעיל סימן פ\"א: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב ר\"י כיון שאין להמערער עדים כו' ר\"י כתב דבריו אההוא עובדא דפרק חזקת (בבא בתרא דף ל') (שהעתקתי בדרישה) דמיירי כשלא היה למערער עדים ומש\"ה כתב לשון כיון ולא כתב אם אין עדים להמערער ורבי' העתיק לשונו וק\"ל. אם יטעון המחזיק קנאה ממך בפני כו' עד במגו שהיה אומר לא היה שלך מעולם דקדק רבינו ולא כתב בשם ר\"י דנאמן בהאי מגו אלא כשטוען בפני קנאה דטענתו ברי ואמרי' אי רצה לשקר היה טוען שלא היתה שלו מעולם אבל אם אינו טוען ברי שקנאה ממך אלא יש לו עדים שדר בה המוכר בזה מסתפק ר\"י אי מוציאין מידו או לא כיון שהוא מודה שהשדה הוא של המערער ואינו יודע ודאי שקנהו ממנו המוכר והו\"ל ספק וודאי אבל הרמב\"ן בחידושיו כתב דגם בכה\"ג אין מוציאין מידו דכיון דהמוכר א\"ל שקנאה מזה המערער מוקמינן ליה להאי לוקח במקום המוכר והמוכר שאמר לו שקנאה ממנו היה נאמן בטענת ברי דקנאה ממנו במגו דלא היה שלך מעולם אפילו לא החזיק בה ג\"ש כיון דאין עדים למערער שהיא שלו. ומש\"ה מסיק רבינו וכתב והרמב\"ן כתב ג\"כ כו' ר\"ל ס\"ל ג\"כ כר\"י דלא בעינן תרתי אלא בחדא מינייהו סגי ואפי' בגרוע מנהו דהיו עדים על דירת יום א' לחוד בלא חזקת שלש שנים כתב הרמב\"ן כו' דמהני. ודע דשם בתוס' מבואר דר\"י (ובדרישה כתבתי לשונו) ס\"ל דאם אין עדים להמערער דהיתה שלו וטוען המחזיק מתחילה מפ' קניתיה שקנאה ממך ודר בה יום אחד בפני דמחזיקין אותו ביד המחזיק ורבינו לא כתבה כאן בשמו משום דכבר סתם וכתב כדעת הרא\"ש דלא מהני טענתו דהמחזיק בפני דר בה אפילו כשהחזיק בה ג\"ש ואפי' אין עדים להמערער ואפי' טען כן מתחילה ומכ\"ש זה ומש\"ה לא רצה לחזור ולכתוב דעת ר\"י בזה ושהרא\"ש חולק עליו כיון דלדעת הרא\"ש נלמד זה במכ\"ש מדין הנ\"ל וק\"ל. והרמב\"ן כתב ג\"כ כו' כצ\"ל הרמב\"ן בנו\"ן אבל הרמב\"ם בפרק י\"ד דטוען כתב בהדיא כרשב\"ם וכמה שכתבתי בדרישה ע\"ש וכ\"כ ב\"י: אבל הרשב\"ם כו'. ור\"ל אבל הרשב\"ם פליג וס\"ל דלעולם בעי תרתי וטעמו נ\"ל דס\"ל אף שטוען ברי דמפלוני קניתי והוא קנאה ממך בפני מ\"מ אין להאמינו ע\"ז במיגו דהוי טוען לא היה שלך מעולם משום דהו\"ל כמיגו במקום עדים דא\"כ הוא הו\"ל למנקט שטרו דהמוכר שיש לו מהמערער ��ידו כיון דבפניו זבנה ועדיין לא כלו ג\"ש והיה לו לירא שהיום או מחר יבא לערער על השדה דאף דאין לפנינו עתה עדים להמערער מ\"מ מה היה יודע אז דילמא יהיו לו עדים לכך מצריך רשב\"ם תרתי בפני קנאה וגם שהחזיק המחזיק ג\"ש דאז נאמן לומר היה להמוכר שטר ואבדו הוא או אני אחר שמסרו לי כשקניתי ממנו אבדתיהו אחר כלות ג\"ש מקנייתו ומיהו היינו דוקא כשהודה המחזיק דלא החזיק בו ג\"ש אבל כשאינו מודה נאמן לומר החזקתי בו ג\"ש בלא עדים כיון שגם להמערער אין עדים שהיתה שלו. ובדרישה הארכתי והוכחתי סברא זו ובה ישבתי בס\"ד כמה קושיות ברשב\"ם ובאשיר\"י ע\"ש. וחזקת ג\"ש בלא טענה בפני קנאה או העדאת עדים על שדר בה המוכר יום אחד זהו פשוט דל\"מ גם לר\"י ורמב\"ן הנ\"ל. דהו\"ל כחזקה שאין עמה טענה דכיון דידע בודאי שהיא שלו ואינו יודע אם קנאה המוכר. וגם הב\"ד אינן טוענין לו בלי עדים שדר בה וכצ\"ל וגם הוא אינו טוען שקנאה מהמערער הו\"ל כספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. וע\"ז מסיק רבינו וכתב דרבינו יונה כתב דלא מקרי ספק וודאי אלא כשידע המחזיק מעצמו בלי המוכר דשל המערער היה דאל\"כ אלא ע\"פ המוכר הוה מוקמינן להמחזיק במקום המוכר וכמו שהמוכר היה נאמן בטוענו שקנאו ממני במיגו דלא היה שלך מעולם גם המחזיק נאמן. וגם כשטוען בפני קנאה ולא החזיק בה ג\"ש דס\"ל לרשב\"ם דמוציאין מידו משום דהו\"ל כמיגו במקום עדים וכמ\"ש היינו דווקא כשיודע מעצמו. ומש\"ר דרבי' יונה פי' דבריו עיין באשיר\"י דהביא ג\"כ דברי רבינו יונה ומשמע מדבריו דלא אפירוש רשב\"ם קאי רבינו יונה אלא לפרש בגמרא גם בחידושי רמב\"ן והנ\"י כתבו כן בפירושים לדברי הגמרא ומ\"מ כיון שבדבריו מיושבים דברי רשב\"ם היטב מש\"ה כתב רבינו כי גם באשיר\"י תמה שם אפירוש רשב\"ם והביא עליו דברי הר\"י שבדבריו מיושבים ע\"ש ודו\"ק: ומ\"ש אבל לא החזיק בה ג\"ש אפילו שטוען שקנאה ממך בפני הא דלא כתב נמי או שהביא עדים שדר בה משום דכ\"ש הוא. ואח\"כ כתב תרווייהו משום הדיוק ללמדינו דאם היה עדים עם שני חזקה מהני ואע\"פ שהוא פשוט בלאה\"נ צ\"ל שלא בא אלא לחזור דברים הראשונים וק\"ל: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאפילו שלא ידע כו'. ע\"ש באשיר\"י דף קצ\"ג ריש ע\"ב שכתב טעמו והוא דהמחזיק ניחא ליה טפי לומר שלקחה מאותו שמכרה לו כי הוא סבור שימצא עדים שהמערער מכרה לו. ולא בעי לטעון לא היתה שלך מעולם שהוא ירא שהלוה ימצא עדים שהיה שלו עכ\"ל נמצא כיון דאין המחזיק נאמן בהא מיגו מצד עצמו אלא שבאתה להעמידו במקום המוכר כיון דלא ידע המחזיק דהיה של המערער כ\"א על פי המוכר לו דא\"ל שהיתה של המערער וא\"ל ג\"כ שהוא קנאו ממנו ור\"ל הפה שאסר ליה הוא הפה שהתיר לו גם מטעם מה מכר ראשון ושני כל כח וזכות שהיה בידו. זה לא אמרינן דאם היינו מחזיקין השדה ביד המחזיק להאמין לו שקנהו מהמוכר אז היינו מחזיקין בידו אף אחר שיביא המערער עדים שהיה שלו והו\"א שקים להו לרבנן שהמוכר לו זבנה מהמערער. משא\"כ המוכר דלא היה נאמן אלא במיגו דלהש\"מ מש\"ה עוד שיביא המערער עדים שהיה שנו ודאי יוציאו ממנו. והא דהמוכר היה נאמן במיגו זה דלהש\"מ משום דבהמוכר אין לומר דירא לטעון כן שמא יביא המערער עדים דא\"כ מכ\"ש דלא יטעון קניתי ממך שהוא טענה יותר גרוע שאם ימצא המערער עדים לא יועיל לו טענתו זו דקניתיה ממך. שהרי אין בידו על הקנאה לא עדים ולא שטר ולא חזקה. אבל המחזיק ס\"ל דיש למוכר שטר או עדים על הקנייה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " קניתי' מפלוני ול�� יותר פי' ולא היה לך להודות שאתה יודע שהיתה שלו לרבי' יונה הנ\"ל דמפרש לה במודה שלא ע\"פ המוכר (ולא) [אלא] שמעצמו ידע. והא דכתב רבינו ולא יותר משום דבעי לכתוב האי דינא ע\"פ סברת הרא\"ש וכן צ\"ל בדין שאחר זה (אם עמד המוכר בדין כו'. והוא ג\"כ מדברי רבי' יונה כדמשמע מלשון נ\"י ריש דף קע\"ה ע\"ש) שכתב והודה לו שהיתה שלו על פי המוכר שא\"ל שהיתה שלו דכ\"כ לדעת הרא\"ש דלרבי' יונה היה לו לכתוב שידוע לו ע\"פ עצמו וק\"ל וכ\"כ נ\"י בהדיא בשם ר\"י וכן משמע מדברי המ\"מ בפי\"ד דטוען ע\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אינו נאמן לשוויי' נפשיה לוקח ויורש וכ\"ת ניהימני' ליה במיגו דאיי בעי אמר מינך קניתיה י\"ל דכיון דכי מהימני ליה נמי שהוא יורש אכתי צריך לטענה שנטען בשבילו דאבותיו או המוכר לו מהמערער קנאו וכולי האי לא עבדינן ודוקא כשידוע שהוא יורש או לוקח טענינן ליה. ואם טוען קמי דידי זבנתה אבהתי ממך אז א\"צ לטעון עבורו דנאמן במיגו דהוא עצמו זבנה וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם לא הביא המחזיק עדים כו' וטוען המערער שהמוכר גזלם כו'. עד שהמוכר הוחזק גזלן כו'. עובדא שם בגמרא ופירש\"י ותוס' כל חד ע\"פ הגמרא כי' א' על פלוני גזלנא וכתב רבינו תרווייהו לדין ומש\"ה כתב הנך טעמא בהאי דינא טפי מבאינך דינים מעשה שבגמ': שהוחזק המוכר גזלן על שדה זו לרבותא כ\"כ דאפילו אינו גזלן אלא על שדה זו וכדלקמן סימן קמ\"ט סי\"ד דאף דיש לגזלן בזה חזקה בשדות אחרות אבל בזו שהוחזק עליה גזלן אין לו חזקה: אתה נוח לי דוקא היכא דלא עביד מעשה אמרינן הכי ולא היכא דעביד מעשה וכמ\"ש בר\"ס קמ\"ו: שראייה גדולה היא זו שאינה שלו ר\"ל אפילו אם טוען אחר שבאו העדים יעצתי לו כדי שיהא נוח לי להוציא מידו ושכחתי כי מילתא דכדי לא דכירי אינשי אין שומעין לו דודאי האי לאו מילתא דכדי נינהו שראייה גדולה היא זו וא\"ת הא אמרינן לקמן דאפילו אודי לגזלן שאינה שלו אינו מועיל דמחמת האונס הודה כתב הרא\"ש דמ\"מ בינו ללוקח היה רשאי לומר שגזלה ממנו ולא היה לו להשיאו עצה לקנותה: "
+                ],
+                [
+                    " שאמר לו המערער ליקחנה לו פי' למערער. דעביד אינש דזבין דיניה ע\"ש בפירוש רשב\"ם: וכבר כתבתי לעיל בסמוך שצריך המערער לטעון כן מעצמו: "
+                ],
+                [
+                    " טען המחזיק כו' ויש לו עדים שהמוכר דר בו כו'. ג\"ז עובדא שם בגמרא סוף ל' ע\"ש. ולפי מאי דטעין ליה המערער אנא לוקח מוקדם לא היה צריך להביא עדים שהמוכר דר בו יום אחד שהרי גם המערער מודה שהיה של מוכר זה שהרי טען לקחתיו ממנו אלא שרבינו נקט המעשה כמו שהיה שבא לערער עליו סתם מאי בעית בהאי ארעא וסבר המחזיק שערעורו הוא מכח שהוא שלו ושל אבותיו להכי השיב לו הכי וק\"ל: וקדמה קנייתי לקנייתך ואת מינאי לא זבינתה הלכך חזקה שאין עמה טענה היא דהמוכר לא יכול למכרה לך שהרי כבר מכרה לי ר\"ש: לא בשביל ג\"ש אלא שנים רבות פירוש ויש לו עדים על זה וכדמסיק רבינו בסמוך: שומעין לו לשון גמרא עביד אינש דקרי לשני טובא שני חזקה: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו הביא זה עדים שהחזיק בו ז' שנים יתבאר בסמוך למה נקט ז' שנים: לפיכך אם אמר כו'. שהחזיק ז' שנים ונראה דאי מייתי סהדי אג\"ש ראשונות לחוד נמי סגי שהרי קדמה קנייתו לקניית המערער ומה שמכר לו המוכר אחריו אינה מכירה שהרי מכר לו דבר שאינו שלו אלא לפי שמסתמא מיד כשבא המערער ואמר מאי בעית בהאי ארעא ולא גילה כוונתו במה יהיה עירעור שלו מיד הביא המחזיק עדים שאכלו ג\"ש מהיום למפרע ע\"ז אמרו דלא מהניא לו אותו חזקה דג\"ש אחרונים עד שיביא עדים שהחזיק בו ג\"ש קודם קניית המערער דהיינו ז\"ש א\"נ קאמר ז\"ש לאפוקי אם הביא ראייה על ו' שנים ומחצה דלא קדמו ג\"ש לשטרו דלוקח ראשון לא מהני ליה וכדמסיק רבינו וכן נ\"ל לפרש דעת ר\"ש שסיים שם וכתב ז\"ל ובפירוש ר\"ח נמי מצריך עדים לכל הז\"ש עכ\"ל דל\"ד קאמר אלא לאפוקי ממאי דבעי למימר שם דבג\"ש אחרונים סגי ע\"ש ועד\"ר: דוקא שמכרה המוכר למערער בשטר ויש חולקים ע\"ז כמ\"ש לעיל בס\"ס קמ\"ד ע\"ש ולפי דבריהן אפי' מכרה בלא שטר צריך ראייה שהחזיק בה ז' שנים: ודי לו בחזקת ג\"ש אין זה מלשון הרא\"ש ותוס' על דבריו מלשון רבינו הוא (והו\"ל) [ור\"ל] דוקא כשמכר לו בשטר אז לא מהני ליה שום חזקה וצריך ליזהר בשטרו לעולם (לאז) [דאז] בר שטר הוא ולא בר חזקה משא\"כ כשמכר לו בעדים דג\"כ בר חזקה הוא וו\"ש רבי' ודי לו בחזקת ג\"ש ולא קאמר בחזקה ג\"ש דודאי חזקה דג\"ש האחרונים לא מהני כיון שיש לזה עדים שלקחו זה ד\"ש אלא צריך שיביא עדים שאכלה זמן מה קודם לקיחת המערער ואפי' יום א' וג\"ש פחות יום אחד אחר לקיחת המערער. ולא בעי ראייה שאכלו ג' שנים קודם לקיחת הלוקח כמו לעיל בז' שנים וק\"ל: במיגו שהיה יכול לומר לקחתיה ממך וא\"ל הא הוי מיגו דהעזה דאם אמר שקניתי מהמוכר אין המערער יודע שהוא אומר שקר והשתא דיאמר דלקחתיה ממך יודע שאומר שקר די\"ל דהטעם שטוען השתא שלקחה מהמוכר ג\"כ אינה טובה דלפי דבריו מחזיק את המוכר לגזלן שאחר שמכרה לו חזר ומכרה לאחר וקבל ממנו הדמים שלא כדין. וגם כיון דהחזיק זה ג\"ש ולא מיחה לא מחשב העזה כולי האי: שלא היה יודע שיש לו שטר מהמוכר כו' עד יתבענו המוכר לדין פי' ואז לא יהיה נאמן בעדות שהחזיק בה כו' ג\"ש ודר בה זה הלוקח המוכר לו יום א' ויותר כיון שזה הלוקח מכחישו ואומר מעולם לא מכרתי לך משא\"כ בטענה מפלוני זבינתיה כו' הנ\"ל דמיירי דאותו פלוני מודה לו שמכרה לו או שאינו לפנינו להכחישו ואז שפיר טענינן לו שאותו פלוני קנהו ומכרה לו כיון שיש לזה עדים שדר בה יום א' וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " טען המחזיק פירוש מי שדר בו עתה ומחזיקו לפנינו והשני בא לערער עליו ולהוציאו והוא מימרא דרב נחמן שם דף ל\"ד דאמר ע\"ז כל דאלים גבר וזהו שסיים וכתב כיון דדינא הוא כה\"ג כשיש לשניהן עדים או שאין לשום אחד מהן עדים כל דאלים גבר. מש\"ה תשאר ביד המחזיק דכיון שזה דר בו לפנינו אין מוציאין אותו מידו וכמ\"ש ר\"ס קל\"ט דמי שגבר ידו תחילה אין מניחין השני להוציאו מידו בלא עדים ואם לא היתה עדיין ביד שום א' ושניהם עוררין עליו הוה דין כל דאלים גבר עד שיביא לי אחד מהן. וק\"ל: ואומר אותן ג' שנים שאתם אומרים כו'. שאם לא העידו על אותן ג\"ש אלא אמרו שהחזיק המערער ג\"ש שלפני אלו היו מעמידין השדה ביד המחזיק בה ג\"ש האחרונים וכ\"כ המ\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " הביא אחד עידי אבות כו'. והביא השני עידי חזקה כו'. ג\"ז מימרא דרב נחמן שם דף ל\"א ע\"א: והביא השני עידי חזקה והכחישו כו'. פי' שאמרו אותן ג\"ש עצמן שחתם אומרים היה ביד המערער: שהעידו בעידי אבות קיים ואין זה עדות מוכחשת דבאבהתא מי אתכחשא וקי\"ל דשני עדים המכחישים זא\"ז כ\"א באה בפני עצמה ומעידה במאי דלא אתכחשא וכן איתא שם בגמרא ורבינו כתבה לעיל ר\"ס ל\"א: "
+                ],
+                [
+                    " חזר השני והביא כו' נמצא שלכל א' עידי אבות ��עידי חזקה ואף שא\"א (להוכן) [להיות] שוה בעדות החזקה אם לא שיכחישו וא\"ז וכמ\"ש לפני זה דצריכין להעיד שניהן אחד ג\"ש דאל\"כ היו נותנין אותה להאחרון מ\"מ כל א' יש לו עידי חזקה שהחזיק בה: מחזירין אותו לכמו שהיתה כו'. ז\"ל הגמרא שם א\"ר נחמן אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דב\"ד לא חיישינן ופירשו ר\"ש והרי\"ף והרא\"ש דמיירי שלא היתה תחילה ביד אחד מהן ומסלקינן ליה לבסוף להיות כבתחילה והוי דינא כל דאלים גבר. והרמב\"ן בחידושיו תמה ע\"ז וכתב כיון דאפילו להאי עדים ולהאי עדים תו ליכא למיקם עליה דמילתא לעולם וספיקא דאורייתא הוא וכה\"ג לא אמרינן אם לא דהיה עדיין ביד שום אחד מהן וכל דאלים גבר (ואחד) [מאחר] שכבר בא ליד האחד ברשות ב\"ד אין ב\"ד נזקקין לו ולא מסלקינן ליה מש\"ה פי' הוא דאיירי שהיה מתחילה ביד האחד וקאמר דמחזירין לידו לבסוף וכן פירשו ר\"ח וכן איתא בירושלמי עכ\"ל אלא שקצרתי וכתב נ\"י דצריכין לומר לדעת הרי\"ף ור\"ש דס\"ל בכה\"ג אפשר למיקם עליה דמילתא דמי שהדין עמו יחקרו ויוכיח אמיתו ע\"ש ובזה דברי רבינו מבוארים וז\"ש רבינו וא\"א לא חילק וס\"ל כטעם נ\"י וק\"ל: ומש\"ר לא יצא מתחת ידו מעולם ר\"ל ונשארה בידו שהרי כשמביא אח\"כ גם השני עדי אבות אמרינן ליה מאי אלימא עדות דידך מדידי להוציא מידו: "
+                ],
+                [
+                    " ור\"ח כתב דוקא שהיתה תחילה כו' ר\"ח אדברי ר\"נ דאמר אנן אחתינן אנן אסקינן קאי וכנ\"ל. ומיירי אפילו כשמתחילה לא היה להשני שום עדות וכמשמעות לשון ר\"ח דכתב והוא לא היה לו וק\"ל: באחרונה אלא שלקחוה ממנו כצ\"ל וכן הוא בס\"י ופי' שלקחה ממנו ונתנוה לראשון שהיה לו עדי אבות: "
+                ],
+                [
+                    " טען כל אחד מהן שהוא של אבותיו כו' עד של אבותיו מעולם ולא מכרוהו כו' פי' בכה\"ג הוא של מערער בכל ענין ולא יכול לתרץ ולפרש דבריו וגם אפילו היה להמחזיק עדים שראו שאבותיו דרו בו יום א' אנן לא טענינן בעדו לפרש דבריו משא\"כ כשלא העידו שלא מכרוהו מעולם דמסיק רבינו בסוף הענין דמהני וק\"ל. ושם בגמרא דף ל\"ב ע\"ב ע\"ש דקאמר דליכא להאמינו להאי דיש לו עדי חזקה במיגו דאי בעי הוה טען ממך קניתיה והחזקתי בו ג\"ש דהו\"ל מיגו במקום עדים לטענתו שטוען עתה שהיה של אבותיו והרי עדים של השני הכחישוהו שלא מכרוהו אבותיו מעולם וגם אין טוענין עבורו דאבותיו קנאו אותה מזה המערער עצמו אחר מות אבותיו דמערער אא\"כ יביא עדים שדרו בו אבותיו דהמחזיק יום א' כדלעיל סעיף י\"ו (ועיין מ\"ש מזה בסמוך): אפילו אם אין עדים כו' ודאי בדין הזה דקאמר דהיה לו עדי חזקה והיינו שראו שאכל פירות. פשיטא דצריך לשלם גם הפירות אלא אפילו אי לא הביא עדי חזקה. והמערער טען עמו על הפירות שאכל אפילו בכה\"ג אינו נאמן לומר אין אכלי ודידי אכלי במיגו דלא אכלי שזה מיגו במקום עדים. גם י\"ל דה\"פ אפילו הודה שהיה השדה בידו עשרה שנים ואכל פירותיה והעדים לא העידו אלא על חזקת ג\"ש צריך לשלם פירות הז' שנים על פיו כיון דמודה דלא קנאם הוא אלא מחמת אבותיו אכלם והרי הוכחש בזה וק\"ל אבל אין לפרש דמש\"ר מתחילה דאחד הביא עידי חזקה מיירי שמעידים שאבותיו אכלוהו ג\"ש והוא מודה שגם הוא אכל ואכילת אבותיו פשיטא דהוא אינו חייב לשלם. דז\"א דגמ' דאמר דאייתי עידי חזקה מיירי שהיה מעידים שהאי מחויק אכלה ג' שנים וכמ\"ש לעיל ועוד מדכתב רבינו אח\"כ ז\"ל ומיהו דוקא שאין לו עדים שאבותיו היו דרין בו יום אחד כו' ש\"מ דעדי חוקה הנ\"ל לא קאי אאבותיו וק\"ל: שהרי עדים מכחישין אותו כו' פי' בעדים המעידים שמעולם היה של אבות דהמערער הוא מוכחש ממילא על מ\"ש שאכל פירות משום שהיה של אבותיו וזה דומה לעובדא דקריביה דרב אידי הנזכר שם בגמרא דמסקינן ג\"כ שם דהיה צריך לשלם לו הפירות מה\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " מכרוה אילו טוען המחזיק כצ\"ל: שאבותיו לקחוהו מזה או מאבותיו נראה דהכי הוא הצעת דברי רבינו וקאמר בזה אין כאן הכחשה לעדים שהרי אפשר שאבותיו קנוה מאבות המערער או מהמערער עצמו וכיון שאין כאן הכחשה מהעדים ולזה יש עדי חזקה אין מוציאין מידו דאנן טוענין ליה שאבותיו לקחו אותו מאבות המערער ולזה א\"צ לברר בעדים שדרו אבותיו יום אחד כיון דהמערער עצמו אינו יודע לטעון ברי כנגדו שלא מכרו אבותיו (לאפוקי לעיל סעיף י\"ז) משא\"כ כשהעדים מעידים שאבות המערער לא מכרוהו דאז אין לו טענה רק שאבותיו קנאו ההמערער ובזה לא מצי לזכות כיון דאין לו עדים דדרו בו יום אחד שהרי המערער טוען ברי שלא מכרו ומכחישו ולא נקט רבינו לקחוה מזה אלא לומר שאין כאן הכחשת עדים אבל ודאי לא מצי לזכות בטענה זו וכמ\"ש והשתא א\"ש שאינו מסיים אלא בחדא שכ' שאפשר שאבותיו כו' מכרוה כו' ולא הזכיר שהוא עצמו מכרוה וק\"ל. ונראה דגם כוונת רשב\"ם שם בשמעתין דף ל\"א ע\"א דכתב דא\"צ דאמר על דירת יום א' כיון דיש לו חזקה שיש עמה טענה ע\"ש ר\"ל טענה גמורה כי הא דלית בה הכחשה מהמערער ע\"ש: ועיין במ\"מ פט\"ו דין ו' שמשמע מדבריו דגם טענת אבותיו של המחזיק קנוה מאבות המערער אין טוענין עבורו מה\"ט כי אין עדים שדרו בו אבותיו יום א' אבל רבינו ע\"כ לא ס\"ל הכי וגם מדברי הרמב\"ם שכתב שם שאם חזר וטען אני קניתי ממך כו'. או אבותי קנאו מאבותיך טענה נכונה היא כו'. ולא כתב נמי או אבותיו קנאו ממך משמע דבכה\"ג ס\"ל דאין שומעין לו וגם המ\"מ אפשר דלא כתב זה אהאי אלא בישוב קושיא זו סמוך אמאי שכתב שם עוד שינויא אחרינא ז\"ל וי\"א דכל זמן שהיורש טוען ברי באיזה דבר שיהיה אין אנו טוענין לו שום דבר וגם זה עיקר עכ\"ל: לפיכך אין מפרשין דבריו כו' פי' ומש\"ה כשאנן אחתינן ליה בקרקע חוזרין ומוציאין אותו מידו וכנ\"ל אם לא שיפרש דבריו הוא עצמו דאז ישאר ביד המחזיק: כתב הרמ\"ה אע\"ג כו'. כצ\"ל וכ\"מ בספר מדוייק ב\"י. ול\"נ דצריך להיות הרשב\"א כי התוספות שם ריש דף ל\"א בד\"ה אמר רבה כו' כתבו ז\"ל דשמא לרשב\"א כו' עד הא אפילו לא יטעון שלקחוה אלא אומר שדר בה ואנן טענינן ליה. ואמר רבי יצחק כו' עד ולקמן דנקט שלקחוה לא שצריך שידע שלקחוה אלא סגי באמרו ראיתיו שדר בו ע\"כ אני רוצה לזכות כו' שמא לקחוה וטוענין ליורש עכ\"ל. ואע\"ג דכ\"כ התוס' בשם ר\"י בספר רבינו היה כתב רשב\"א כי בלאה\"נ יש דוחק לומר שהתוספות יכתבו שר\"י תירץ מה שהקשה רשב\"א שהיה אחרי ר\"י כמה שנים וק\"ל. ומ\"ש ואע\"ג דלא טען אנן טענינן ליה. אף ע\"ג דאין דירת יום אחד ראיה כלל שהיה שלהן מעולם מ\"מ כיון שא\"צ להאמין כל הדברים להמחזיק והעדים המעידים על החזקה כי זולתן יש ראיה קצת שבא ליד המחזיק מאבותיו שראום דרו בו טענינן ליה שקנאוה מאבותיו: "
+                ],
+                [
+                    " חזר המחזיק וטען כו'. שם בגמרא ריש דף ל\"א זה אומר של אבותי כו'. ופסקינן שם דחוזר וטוען. ומה שטענתי של אבותי רציתי לומר כו' שומעין כו' נראה דשומעין לו בכה\"ג אפילו כשעדי המערער העידו שהיה של אבותיו ולא מכרוהו אבל מש\"ר וכ\"ש אם יאמר של אבותי שקנאו מאבותיך זה אינו קאי אאם העידו שלא מכרוהו וברמב\"ם ובש\"ע לא כתב לשון כ\"ש ע\"ש וא\"ת הא כבר כ\"ר לפני זה ז\"ל אא\"כ יפרש הוא בעצמו ש\"מ דטענת עצמו אבותי קנאו מאבותיך מהני. וי\"ל דהכא ה\"ק וכ\"ש אם טען כן ונותן ג\"כ אמתלא לדבריו דמ\"ש תחילה סתם של אבותיו ור\"ל דהו\"ל כאילו היה שלהן מעולם. ואע\"ג דזה יותר פשוט. הא גם רבינו כתבו בלשון כ\"ש ופשיטות ומדלא כ\"ר עוד דאם מפרש ואומר אבותי לקחו ממך דנאמן משמע דס\"ל דבכה\"ג אינו מהימן א\"ל שטען אבותי קנאו ממך בפני וזה לא הוצרך רבינו לכותבו דפשוט הוא דלא גרע מטוען פלוני זבני ממך בפני ואני קניתי ממנו דנאמן במיגו דאי בעי אמר קניתי ממך אבל בשטוען סתם אבותי קנאו ממך. וכוונתי מה שטענתי מתחילה של אבותי ר\"ל היתה של אבותי ובודאי הן קנאו ממך כי יורש א\"צ לטעון טענת ברי בזה אינו נאמן במיגו כיון דאינו טוען טענת ברי א\"ל שיש עדים שדרו בו אבותיו יום א' ואז הב\"ד טוענין כן בעדו אף שלא טען בו הוא ואפילו יש לשכנגדו עדי אבות ומעידים שאבותיו לא מכרוה מעולם עדיין יש לומר שאבותיו לקחוה מזה המערער וטוענין כן ליורש כיון שראוהו דר בו וזה ברור ודוק. ואף דכבר כתב רבינו דין זה דחוזר וטוען בסימן פ' וביארתיהו שם ע\"ע הגמרא שאיתא בשמעתין זו חזר רבינו וכתב כאן משום דעל דיני חוקה אתאמרא שם בגמרא ובסימן פ' כתבו בכלל שאר דינים דטוען ונטען שכלל וכתב שם באותו הלכתא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בכה\"ג שאינו סותר דבריו אבל אי הוה סותר אינו חוזר וטוען כמ\"ש לעיל כיון שלא מציל זכות בטענתו הראשונה וכמ\"ש בדרישה בסימן פ'. ופי' ר\"ש אפילו אמר חוץ לב\"ד כו'. דעביד אינש דלא מגלי טענתיה אלא לבית דין שלא ילמד מי שכנגדו ליתן לבו מתחילה להשיב עליה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " בא המחזיק מכח שטרו כו'. והמערער טוען שהוא מזויף כו'. ב' מעשים כהני איתא שם בגמרא דף ל\"ב חד בתביעת קרקע וחד בתביעת ממון ופליגי שם רבה ורב יוסף ומסיק שם בגמרא דהלכתא כרבה בארעא וכר\"י בדין הלואה. משום דבכל חד אמרינן כל היכא דקאי תיקום ורבינו כבר כתב דין הלואה לעיל ס\"ס פ\"ג ושם בארתיהו ע\"ש והא דשינה רבינו וכתב כאן אם הוא בענין שיכול לקיימה ולעיל כתבתי שהוציא שטר מקויים משום דבכל חד נקט רבותא לעיל למדנו דאפילו אם כבר מקויים אפילו הכי אין יכול לזכות בו וכאן למדנו דאפילו אינו מקויים אלא דיכול לקיימו עומד מחמתו בשלו (אבל ברמב\"ם פט\"ו דטוען ד\"ט ובש\"ע כתב גם כאן שטר מקויים ע\"ש) ומה\"ט נמי כתב לעיל שטען דהשטר מזוייף או אמנה וכאן לא כתב אלא טענה שהוא מזויף משום דטענת אמנה הוא רבותא דאפילו הכי אין גובין בו וק\"ל. ונראה דה\"ט נמי דר\"י ברצלוני דמוקי לה בהחזיק בה כראוי ג\"ש. דאל\"כ לא היינו אומרים דהיכא דקיימא ארעא תיקום ברשות זה המחזיק. דאדרבא קרקע בחזקת בעליה עומדת משא\"כ כשהחזיק בה ג\"ש דחזקה ג\"ש גבי קרקע ומוחזקת ממון שאר מטלטלין שעה אחת שוין הן וק\"ל. ומש\"ר ול\"נ דא\"כ מאי צריך שטרא פירוש דמלשון הגמרא ומפירושיה. משמע דמשום שהיה יכול לקיים השטר האמינהו בטענתו לומר ששטר מעליא הו\"ל ואבדו הלא אף אם לא היה יכול לקיים השטר אין מוציאין הקרקע מידו מכח החזקה ואמרינן דודאי שטר מעליא הו\"ל גם י\"ל דהכי קאמר דאם כן דהמעשה בגמרא היה דבעל השטר כבר החזיק ג' שנים כראוי למה היה מכניס עצמו בספיקא לבא מכח שטרו כיון שידע באמת שהוא מזויף ולא ירא לנפשו שמא יוודע הזיוף ומוטב היה לו לבא מכח חזקה ולומר שטר היה לי ונאבד מידי ול\"ד למ\"ש לעיל ר\"ס ק\"מ שאם טען שמעון שיש לו שטר וגם עידי חזקה כו' ע\"ש ש\"מ דרגילין לבא בטענת שטר אף דכבר החזיק בה דשם איירי דגם לבסוף אינו מודה לומר שהוא מזוייף ואף שמסיק רבינו שם דמיירי אף בנתבטל השטר והב\"י כתב דמיירי גם במזוייף ע\"ש מ\"מ הוא לא הודה לכך בא לטעון לפי סברתו משא\"כ הכא וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בא המחזיק בכח שטרו משנה בכתובות דף ק\"ט וז\"ל העורר על השדה והוא חתום עליה עד אדמון אומר יכול לומר השני נוח לי וחכ\"א איבד את זכותו. והלכה כחכמים ומיירי אפילו בדיש להמערער עדים שהיתה שלו ושל אבותיו ולהמחזיק אין ראייה שקנאו המוכר ממנו ולא על שדר בה המוכר יום אחד. וגם הוא לא החזיק בה ג\"ש דבאופן זה נתבאר בסימן שלפני זה שהיו מוציאין מיד המחזיק לולי זה שהוא בעצמו חתום עליה בעד ורבינו שהתחיל וכתב בא המחזיק כו' ה\"ק לאחר שבא המערער עליו בטענה שדה שבידך שקניתיה מפלוני גזולה היתה בידו בא המחזיק להוכיח על פניו שאינו גזולה מכח שטרו שהוא חתום עליו בעד ועד\"ז כתבה הרמב\"ם פי\"ו מטוען ע\"ש וק\"ל: איבד זכותו ול\"ד למש\"ר לעיל בסימן קמ\"ו סכ\"ט ביעץ מערער למחזיק לקנותה דהדין עם המערער ויכול לומר השני נוח לי כו'. דהתם דיבורא בעלמא הוא ומקרי ואמר אבל למיעבד עובדא כי האי לחתום אשטרא שמבואר בו חובתו כל כי האי ודאי לא עביד אינש והכי מחלק בגמרא פרק חזקת (בבא בתרא דף ל' ע\"ב) וגם התוספות כתבו שם בכתובות ז\"ל ולא תקשי לך הא דקי\"ל בפרק חזקת בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודא ומערער דלא ליזול שמעון לאסהודי ליה ללוי (והביאו רבינו לעיל סי' ל'\"ו) משום דניחא ליה דתיקום ארעא ביד לוי דאמר הראשון נוח לי כו' דהכא לא היה לו לחתום ולעשות דבר הנראה הודאה משום ניחותא דשני אבל התם לאו הודאה היא עכ\"ל ועד\"ר מ\"ש ע\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " ואצ\"ל עשאה סימן לאחר כו'. זהו סיפא דמשנה הנ\"ל ז\"ל עשאה סימן לאחר כו'. אבד את זכותו ורבינו הוסיף הני תיבות וא\"צ לומר ע\"פ פרש\"י דכתב שם דבהאי אפילו אדמון הנ\"ל מודה דאבד זכותו שהרי ליכא למימר בהא השני נוח לי כו'. וק\"ל: פי' שהמערער כו' עד\"ר: ומש\"ר וחתם המערער כן פירש\"י שם וכתב הרשב\"א דאם לא חתם עליו המערער אלא עדים דעלמא אע\"כ שבשטר נזכר שדה זו למצר ע\"ש המחזיק לא איבד בזה המערער וכותו דקי\"ל עדים לאו אכולהו מילתא קמסהדי עכ\"ל. והביאו ג\"כ בד\"מ ע\"ש: וכן נמי כו'. והזכיר המערער כו'. דין זה לא נזכר בשום מקום אלא שלרבינו נראה דאין לחלק ביניהן דחד טענה לשניהן וגם צד כ\"ש יש בו מדין קמא וכמ\"ש בדרישה וממילא נלמד דאף שרבינו לא נקט כאן אלא חדא בבא ה\"ה דאבד המחזיק את זכותו בכל ג' בבות הנ\"ל כמו המערער אלא שרבינו התחיל בבבא ראשונה הנ\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שהדיין חותם על קיום השטר אע\"פ כו' כבר מבואר לעיל בסימן מ\"ו ע\"ש: וכל היכא שאבד כו'. פירוש כל היכא שאבד זכותו על ידי שעשאה סימן ולא קאי על בבא שבריש הסימן דשם בשטר הקנייה מפורשים מצרי דכל השדה ובודאי אכל השדה העיד וק\"ל וכן הוא בגמרא שם עובדא ומימרא דר\"י ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם טען על התלם כו'. ג\"ז שם מימרא דר\"י ועד\"ר: אם אין כתב ידו כו'. פי' להכיר ע\"י החתימה שחתם בהשטר כשעשאה המחזיק לסימן ואם עשאה המחזיק סימן לאחר ועדים אחרים חותמים מיירי שכתיבת יד אותן עדים אינו יוצא ממקום אחר וכ\"כ שם בתוספות וכתבו דאם לא ��ן כיון שכבר עשאו סימן הודה שלא היתה שלו היאך יכול לחזור ולטעון שלקחה דהא לא אמרינן מילו למפרע. נאמן במיגו שאין זה כתיבת ידו עד\"ר ומכ\"ש אם טוען מיד שחזר וקנה ממנו כל השדה שעשאה סימן אם אין כ\"י ימ\"א אלא רבותא קמ\"ל דאף על גב דמתחילה טען הודיתי לו על התלם זו ואח\"כ חזר וטען לקחתי ממנו גם אותו תלם אפילו הכי נאמן במיגו. וע\"ש בתוספות דכתובות דף ק\"ט ומ\"מ אם אין בהתלם ט' קבין א\"נ לומר על תלם זה לבד הודיתי במיגו דהיה אומר אין זה כתב ידי דהו\"ל כבמקום עדים דאנן סהדי דמשקר כיון דאין שדה פחות מט' קבין: ואצ\"ל אם החזיק אחר ההודאה פי' אחר שעשאה סי' שמקרי הודאה החזיק ג\"ש ובכה\"ג אפילו אם כת\"י ימ\"א שומעין וזהו כפי' הרי\"ף. ומ\"ש לפני זה דאין כת\"י ימ\"א הוא פירוש התוספות והרא\"ש כתבתי לשונו בדרישה ע\"ש: ונראה דמש\"ר דאצ\"ל אם החזיק כו' מיירי אפילו כשהוא ביד המחזיק וכגון שזה בא לערער בעידיו על המחזיק בכל השדה והמחזיק (הנ\"ל דלא החזיק בו ג' שנים וכמ\"ש בר\"ס זה) מביא ראייה שעשאו סימן בשמו והמערער משיב שלא עשה מתחילה לסימן אלא תלם א' ואותו התלם לקחתי אחר זה ממך והיה בידי שטר עליו ואבדתיהו לאחר שהחזקתי בו ג\"ש ועתה אחר אותן ג\"ש באת והחזקת בתלם בגזל וגם שאר השדה הוא בגזל בידך כי אף שיש בידך שטר שקנית מפ' אותו פלוני גזלן הוא שהרי אין לו עדי קנין והא דהנחתיהו בידך עד הנה משום דלא היו עדים שלי על הקרקע בנמצא ומש\"ה נאמן בטענתו להוציאו מיד המחזיק והר\"ן פי' לדברי הרי\"ף קצת בע\"א וכתבתי לשונו בדרישה וטעמו בצידו אבל מדסתם רבינו נראה פי' כמ\"ש ודוק: במיגו שהיה יכול לומר על תנאי כו' פי' בתחילה היה כולה שלי כמו שמעידים העדים ואח\"כ מכרתי לו התלם בתנאי ואח\"כ עשיתי אותו סימן בשמו כי אמרתי שיקיים התנאי ולא קיימו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שהיו ד' שדות של אחרים כו' כתובות דף ק\"ט ע\"ב פלוגתא דחכמים ואדמון והלכה כחכמים ומפורש שם בגמרא כמש\"ר: ומש\"ר ואפילו קנאם מאדם אחד פי' והיו של אותו אדם אחד מעולם אפ\"ה כיון דאותו אדם המוכר היה ברשותו ליתן לו דרך כאיזה שדה שהיה רוצה וכמש\"ר בס\"ס זה מש\"ה הני ד' לקוחות נמי כל אחד יכול לדחותו ולומר לא בשדה שלי היה נותן לך המוכר דרך כ\"א בשל האחרונים וק\"ל: אחזיר לכל אחד שטרו וכתב הרא\"ש שם דכל היכא דאמרינן ואי לא מהדרנא כו' אע\"ג דלא אהדר כמאן דמהדר דמי וזש\"ר ואני קניתי מכל אחד מהם כו' כלומר ואף ע\"ג דלא מהדרנא כמאן דמהדרנא דמי וכ\"כ רבינו בסי' קי\"ט ע\"ש מיהא כתבתי שם דלא אמרינן הכי אלא כשירויח מה בחזרתו גם כאן ירויח כי המוכרים לו יחזירו לו כל השדות שהרי לא היה לו על שום אחד מהן דרך בבירור וק\"ל: וילך בקצרה כן הוא לשון המשנה ורבינו מפרש באיזה מקום כו' שפעמים ניחא לבעלים שלא ילך בקצרה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם אם החזיק בדרך כו' בפט\"ו דטוען כ\"כ וכתב המ\"מ דנ\"ל דהיינו כשהחזיק בו שיעור חזקה כדינו הא לאו הכי לאו כל כמיניה להחזיק בע\"כ של זה וזה ברור עכ\"ל ולפי זה אכל פרטי סימן זה קאי ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " יש שאין להם חזקה שאפילו כו' כיצד השותפין כו' משנה בב\"ב דף מ\"ב האומנין והשותפין והאריסין והאפוטרופין אין להם חזקה עכ\"ל. ור\"ל האומנין ואינך וכיוצא בו אין להם חזקה בשל אחרים שהן אומנין או אריסין או אפוטרופסין בנכסיהן אבל אותן אחרים מחזיקין בנכסיהן חוץ מבשותפין דאין ��ום א' מחזיק בשל חבירו משום דכל אחד הוא טורף של חבירו וזש\"ר אבל אחרים מחזיקין בנכסיהן והיינו בנכסי אומנין ואריסין וכמש\"ר ס\"ס זה: ומש\"ר ויש שאין מחזיקין בנכסי אחרים ולא אחרים כו' ר\"ל כגון דבי ריש גלותא וכיוצא בו וכמש\"ר בסמוך סי\"ב וגם בכללו הוא הא דאין שותפין מחזיקין זע\"ז וק\"ל: בין אם המחזיק כו' פי' אם זה החלק הוא יותר טוב מחלק השני ושכנגדו טוען לא חלקנו אלא כך התנינו בינינו שתאכל אתה אותו חלק ג\"ש ואני אחריך. אבל אם אין לו עדים שהוא שותפו כו' ע\"ל סימן צ\"ג ס\"ו ז' שכ\"ר בשם הרא\"ש דאמרינן מיגו בכה\"ג ואפילו להרמב\"ם שכ\"ר שם בשמו שאין אומרים מיגו בכה\"ג היינו משום דקאי אשבועה וס\"ל דכיון דאף אם לא אמרינן מיגו אין עליו אלא חיוב שבועה דשותפות מש\"ה אין אומרים מיגו לאפטורי משבועה אבל כאן אי לא אמרינן מיגו אין לו חזקה ומוציאין זו הקרקע מידו בכה\"ג מודו כולי עלמא דאמרינן מיגו וק\"ל: בד\"א כשאין בה דין חלוקה היינו בבית ד' אמות ובשדה ט' קבין לכל אחד וכדלקמן סימן קע\"ב: וי\"מ דוקא כו' פי' הא (דב\"ש) [דביש] בה דין חלוקה יש לו חזקה היינו דוקא במחזיק בכולה דאז יכול המחזיק לומר אי לאו דמכרת לי לא היה לך להניחני לאכול כל הפירות כל השנים הללו אלא לחלוק עמי אבל אם מחזיק בחציה הטובה אף שיש בהשדה דין חלוקה אין לו חזקה שיכול זה לומר הנחתי לך לאכול ג\"ש ואח\"כ אאכול גם אני אותה כיון שגם בג' הראשונות היו לי פירות מחצי קרקע השניה לא הקפדתי לחלוק עמך כל שנה ושנה וק\"ל ועד\"ר: אבל ר\"ח כתב כו' וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה בדרישה ביארתי ע\"פ פירוש ר\"ש וסברתו ע\"ש מיהו י\"ל דסברת ר\"ח הוא דכשאין בו דין חלוקה כיון דבכה\"ג אפילו החזיק אחד בכולה לא הו\"ל חזקה מש\"ה גם בהחזיקו חצאין אין בו חזקה משא\"כ כשיש בו דין חלוקה דאז אם החזיק אחד בכל השדה הו\"ל חזקה מש\"ה אפילו לא החזיק אלא בחצי הטובה יש לו חזקה כיון דיש בשדה זו קפידא בחלוקתה ומ\"ש בדרישה נ\"ל עיקר ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב בה\"ע דאחין אינן כשותפין בס\"ס זה סעיף ל\"ז מסיק רבינו בשם ר\"י אברצילוני דאפילו אחין כל שאינן נחלקין וכיס אחד להן אין מחזיקין זע\"ס וכאן מיירי כשהם חלוקין בהוצאתם אלא שיש להם שדות שירשו ביחד והו\"א שדינן כשותפין דאף ע\"ג שהם חלוקים בהוצאתם אפ\"ה אין מחזיקין בדבר השותפות קמ\"ל דלא והטעם נראה דדוקא שותפין שנשתתפו אדעתא דהכי להיות יחד בדבר השותפות משא\"כ באחים וממ\"ש הב\"י בשם הרשב\"א במחודשים ס\"א מוכח דגם אחים בדבר שירשו מאביהן דינם כשותפים ולפ\"ז דמיירי כאן כשבאו האחין להחזיק זה על זה בדבר שלא ירשו וקמ\"ל דאינן כשותפין אע\"ג דמשותפין הן בשאר העניינים שירשו אבל מסידור דברי רבינו שכתב דברי ב\"ה אחר דין שנותנין וכתב שאין דומין משמע כפי' קמא דבא לומר אף שהן משותפין בירושתן אפ\"ה מחזיקין וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א כו' כלל צ\"ט דין ג': ולוי החזיק בו כו' פי' בכל הבית החזיק ומש\"ה עלתה על דעת השואל לומר דאין מועיל החזקה בו אף בחלקו של ראובן כדמסיק וכתב ז\"ל הואיל ואין מועיל חזקה לגבי שמעון פי' הואיל והחזיק זה בכולה וטוען שקנאה כולה ובחצי של שמעון ודאי לא שייך ביה חזקה גם אני לא חששתי ואמרתי כשיבוא לטעון טענת חזקה הכל יאמרו אין חזקה לחצאין וכמו שחזקה זו לא מהניא לגבי שמעון לא מהניא נמי לגבי דידי כיון שאין נברר עדיין איזה שלי ואיזה של שמעון. והרא\"ש השיב לו לא ידעתי טעם כו' וכי בשביל זה כו' פי' לא היה לו לסמוך אטענה דמדהא ליתא הא נמי ליתא דהיה לו לירא שמא לא יטעון לוי שקנה גם חלקו של שמעון אלא של ראובן לבד ושיעמוד בשותפות עם שמעון במקומו והא דשימש והחזיק בכולה כן הוא דרך השותפין דכל אחד משתמש בכל מקום שירצה לעת שצריך לו או שמא שמעון יודה לו שמכרו לו ולא יערער כלום דאז מסולקת טענתו דמדהא ליתא הא נמי ליתא ונמצא שהפסיד קרקע שלו בשתיקתו וכן מפורשים הני טעמי בהדיא שם בתשובה. אבל לא רצה הרא\"ש להשיב כפשוטו דאין סברא שיניח אדם להחזיק חבירו בשלו כ\"כ שנים דהא מסקינן ריש פרק חזקת דאיכא דלא קפדי אאכילת פירות קרקעות שלהם אפילו אם יאכלם א' יותר מג' שנים וכמ\"ש לעיל בסימן קמ\"ג ע\"ש: ועוד לדבריך כו' פירוש לדבריך שאתה אומר שכל שלא חלקו ואין ברירה יש לו בהשתמש ולומר שלכך לא מיחה אם כן לא היה לך לתלות השאלה במה שהחזיק אף בחלק של שמעון שלא בפניו וטוען שקנאו גם שמעון וזהו ריעותא לחזקתו ואמרינן כמו דלא מהניא לגבי שמעון כו' אלא היה לך לשאול אף אם שמעון בביתו ושכר ממנו וקנהו מראובן דאז אין ריעותא מצד שהחזיק ג\"כ בחלקו של שמעון אפילו הכי לא מהניא חזקתו לגבי חלקו דראובן מכח דאין ברירה וקאמר דשכרו משמעון דאל\"כ אין מדרך העולם להחזיק בחלק חבירו כשלא טען שקנהו אלא שכרו ממנו. והרא\"ש הוסיף שם בתשובה עוד בבא אחת ורבינו קיצר מ\"ש. והא דכתב לדבריך מי שקנה כו' ר\"ל מי שטען שקנה כו' ואדלעיל קאי א\"נ בא לומר נמי דלדבריך אף מי שקנה באמת החצי בשטר יצטרך לשמור שטרו לעולם כי לא יועיל לו טענת חזקה כיון שזה המוכר יכול לערער עליו לאחר זמן ולומר לא חששתי למחות כיון דאין ברירה גם י\"ל דכוונתו בזה הוא דמעשים בכל יום הן דשוכר מזה וקונה מזה ומהני ולדידך לא ליהני וק\"ל: אלא ודאי לא חילקו כו' לשון התשובה לא נחלקו כו' והיא היא ור\"ל תירוצא קמאי דפרק חזקת ותירוצא דרבינא שצידדו בדבר אם יש בשותפין חזקה כמ\"ש בדרישה לא נחלקו אלא בשותף לגבי שותף אבל לא באחר לגבי שותף שתאמר שטעם שאין חזקה לשותפין משום דאין ברירה ואם כן הה\"נ בנדון זה ז\"א וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " הבן שסמוך על שלחן אביו כו' משנה שם דף מ\"ב ע\"ב: אין לאחד מהן חזקה על חבירו פירש רש\"י דדומיא דאפוטרופסין נינהו זה בנכסי של זה: "
+                ],
+                [
+                    " אין לאיש חזקה בנכסי אשתו גם זה במשנה שם ור\"ל בנכסי מלוג שלה שהבעל אוכל פירות ובנכסי צאן ברזל שלה אפילו אית ליה שטר עליהן לא מהני וכמ\"ש רבינו בסימן קנ\"א ע\"ש: אפילו אין לו חלק כו' שם בגמרא דף מ\"ט ע\"א פריך על המשנה ז\"ל פשיטא כיון דאית ליה לפירא פירא הוא דקאכיל לא צריכא דכתב לה דין כו' וה\"ט משום דאין אשה מקפדת אם בעלה אוכל פירות נכסיה שלא כדין רשב\"ם: ומש\"ר כגון שכתב לה בעודה ארוסה כו' שם בגמרא מוקי לה הכי ומשום דלאחר שנשאת דכבר זכה בפירות אין מועיל לשון זה דדין ודברים אין לי כו' דהוא לשון סילוק ולדבר שכבר הוא שלו אין מועיל לשון סילוק וכתבו התוספות שם דהו\"מ לאוקמא דכתב לה כשהיתה נשואה ובלשון טוב ע\"ש וכתב עוד וקודם שנתארסה אין מועיל לסלק (נראה דאפילו לשון טוב אינו מועיל) דאף ע\"ג שמסלקין מדבר שלא בא לעולם ומ\"מ הואיל ואין לו עדיין שום שייכות בנכסים לא שייך ביה סילוק שכבר הוא מסולק ועומד וכמי שלא אמר כלום דמי ויש לו פירות עכ\"ל: בנכסייך ולא בפירותיהם דאי לא כתב לה אלא בנכסייך אכתי אוכל פירות דלא מהני בנכסייך אלא שאם מכרה ונתנה שק��ים תוספות שם: ולא לאשה בנכסי בעלה ג\"ז שם במשנה ובגמרא דף נ\"א ע\"א פשיטא הא אית לה מזונא ל\"צ דיחד לה ארעא ומסיק שם בגמרא דמיירי אפילו טענה שקנתה במעות גלוים או בשטר מתנה דאל\"כ אפילו שטרא לא מהני לה ע\"ש. וכתבו רבי' בריש סי' קנ\"א: גירשה יש להם כו' ברייתא שם דף מ\"ז ע\"א ופריך פשיטא ומשני אפילו ספק מגורשת דבעלה עדיין חייב במזונותיה. וכתבו התוס' שם וכגון שמייחד לה ארעא אסריתא למזונות אבל רשב\"ם כתב שם ז\"ל דאפי' לא יחד לה ארעא אחריתא לא אמרינן שהניח זו בידה כדי שתזון מפירותיה דכיון דהתחיל בגירושיה והוא שונא לה בטורח יתן לה מזונות כשיחייבוהו ב\"ד עכ\"ל ומש\"ה סתם רבי' וגם השלחן ערוך. והב\"י לא הביא לא דברי תוס' ולא דברי הרשב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו אחר המחזיק בשלה כו' מימרא דרב שם בגמרא דף נ' ע\"ב: ומש\"ר ופי' ר\"י כ\"כ שם בתוס' ועד\"ר: ומ\"ש דאפילו כתב בחייך ובמותך כו'. כן הוא דעת ר\"י וסייעתיה אבל לדעת הרא\"ש וסייעתיה צ\"ל דאיירי הכא דלא כתב ובמותך ועד\"ר: שאם תמות ירשנה הטעם דלא מהני סילוק בירושה כמו דמהני בפירות כתבתי בא\"ע ס\"ס צ\"ג דאפי' לפי מאי דקי\"ל ירושת הבעל לאשתו היא מדרבנן מ\"מ חכמים עשו לו חיזוק הואיל דאיכא בירושה צד דאורייתא והוא בירושת האב לבן משא\"כ בפירות וע\"ש מ\"ש שם מזה. שאם תמות כו'. אבל לא שייך למימר שסמכה עליו משום שאם יאכל פירות אינה מקפדת עמו ולכן ימחה כדי שיאכל דכיון דבדין אין לו פירות כיון שכתב לה דין ודברים כו'. הו\"ל לירא שמא לא יחפוץ בפירות ולא ימחה: וכתב הרמ\"ה אפי' טען כו' נראה דהרמ\"ה בא לחדש של\"ת דלא איירי הגמרא אלא כשאין המחזיק טוען שקנהו גם מבעלה דאו היא יכולה לומר הרי אתה מודה שלא קניתיה מבעלי וסמכתי אבעלי שבודאי ימחה בידך אלא אכילו טוען שקנהו גם מבעלה ושבאם תמות היא קודם יעמיד המחזיק במקום בעל הלוקח כולו. ואם כדבריו כן הוא ודחי לא הו\"ל לסמוך אבעלה. קמ\"ל דא\"נ בטענתו זאת וכדי של\"ת דהו\"ל למיחש לזה שמא יביא עדים ע\"ז ויטעון שקנה גם ממנה והו\"ל למחות בו ואפ\"ה לא מחתה איכא ריעותא ויהא המחזיק נאמן. ע\"ז כתב דכל דאית לבעל פירות לא איכפת לה ואין מדרכה למיחש והיא היא הטענה הנ\"ל שסומכת אבעלה אלא שהרמ\"ה שינה לשונו במקצת ונראה דלא פליג הרמ\"ה אסברת ר\"י הנ\"ל דכשכתב לה דין ודברים כו'. דתו ליכא למימר שסמכה אבעל שימחה משום הפירות וכמ\"ש לעיל בסמוך אפ\"ה סמכה עליו שימחה משום ירושה אלא דהרמ\"ה חדא מינייהו נקט וקאי אבדלא כתב לה דין ודברים כו'. וה\"ה אם כתב לה ומשום טענה שבעל ירשנה וכמ\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מידי דהוי אבעל הרמ\"ה לטעמיה כמ\"ש רבינו בסמוך בשמו דבחפר בה בורות אפי' בעל מחזיק בנכסי אשתו. ושם מבואר דלא ס\"ל להרמ\"ה הכי אלא כשכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך וה\"נ איירי בהכי וזהו קצת דוחק דהא הוכרחני לומר דמ\"ש הרמ\"ה לפני זה ז\"ל דכיון דאית לבעל פירות כו' מיירי בדלא כתב לה וכמ\"ש שם ומסתמא סוף דברי הרמ\"ה שוה הוא למ\"ש בריש דבריו ל\"נ דלא כתב הרמ\"ה בסמוך כי אלא בבעל בנכסי אשתו דאמרינן דאין מקפיד עליו גם בוה כ\"א כשכתב לה דין ודברים כו'. אבל באחר היורד לנכסיה. מודה דאפי' בלא כתב לה כן ג\"כ יש לו חזקה ומ\"מ שפיר מביא ראייה מבעל במה ששייך חזקה טפי בחפירת בורות מבאכילת פירות וכל חד כפי ענינו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ונשארו בידו ג\"ש כו'. אבל מקצת בחיי הבעל ומקצת לאחר מיתתו לא מהני ולא דמי לאכלה בפני האב שנה ובפני הבן ב' דהוי חזקה דהתם אם היה ג\"ש בחיי אב הוה חזקה משא\"כ כאן תוס': וטען מכרתם לבעל כו'. נאמן כלשון רבינו כן הוא שם בגמרא דף נ' והתוס' הקשו שם ז\"ל תימא ואמאי נקט כה\"ג דהול\"ל דנאמן לומר מינך זבינתיה ואי מילתא דפשיטא היא דמהימן א\"כ השתא נמי פשיטא דמהימן במיגו עכ\"ל ולכאורה נראה דלרבותא נקט כן. ואע\"ג דבשעה שירד לא היה בה חזקה דבחיי הבעל לא היה לה למחות מפני שהיתה סומכת על בעלה. מ\"מ מיד כשמת היה לה למחות וכיון שלא מיחתה ודאי מעיקרא זבוני זבנה ניהליה. ועיין מ\"ש בדין גר בסי\"ט ובדין קטן בסכ\"ג ובדין אומן ואריס שירדו מאומנתן ואריסתן בס\"ל ול\"א. ובדין בן אומן ובן אריס בסי' קנ\"ב. ובדין ירד מתחילה בתורת משכנתא בסי' ק\"ן ס\"ד הארכתי וכתבתי הנלע\"ד כלל דעת רבי' בדינים הללו שלא יסתרו דבריו זא\"ז והוא שאף שכ\"ר שם שהרא\"ש הסכים לדברי הרמב\"ן דכתב היכא דידוע דירד המחזיק בתורת משכונא אין לו בה חזקה לעולם אפילו ידוע ששלמו ימי המשכונא להחזיק בה ג\"ש אח\"כ דדוקא במשכנתא ס\"ל להרא\"ש הכי ולא במי שהחזיק בנכסי א\"א ועכו\"ם שנתגייר ואומן ואריס ושאר דברים וכתבתי טעם לחלק בינייהו ע\"ש ולא כריב\"ש דכ\"כ גם בשאר עניינים הביאו הב\"י בסי' זה והד\"מ שם וס\"ל דשוים הם ע\"ש ועד\"ר כאן ודוק. ואיני יודע למה עד\"ר: ונראה דאכילו כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתב הר\"י הלוי הא דאין חזקה לאיש כו' עד דדוקא חזקה הבאה מחמת כו' מדקדק וכתב ב' פעמים ותלה הדבר בחזקה הבאה מחמת גופה של קרקע נראה דכוונתו דדוקא כשעל ידי חזקה זו בא להחזיק גם בגופה של קרקע ולהוציא מחזקתה בהאי אמרו דלא מהני' חזקה לאיש ולא לאחר בנכסי א\"א אבל כשלא בא להוציא מידה ע\"י חזקה זו גופה של קרקע אלא בא לסמוך לקרקע שלה אחד מהנזקים השנויין בפרק לא יחפור וכתבם רבי' בסימן קנ\"ה כגון סמיכת קורות ורפת וזבל וסיד ואינך דקחשיב שם (ועליהן כ\"ר בסימן קכ\"ד סט\"ו ובסימן קנ\"ה בשם הרמב\"ן דחזקתן לאלתר ע' שם) והני כלל ר\"י הלוי כאן במ\"ש בכל ניזקין ואח\"כ כ' וה\"ה פתיחת דלת כו' דהני לאו בכלל שם ניזקין סתם נינהו אלא גורמין לבעל הקרקע חסרון תשמיש בחצירו וקאמר דגם בהו כל שמחזיק בחלון לראות או בדלת לילך דרך ביתו על הקרקע שלה מהני החזקה: ומ\"ש כללא דמילתא כל חזקה דליתא מחמת טענה כו' ולא קאמר כל חזקה דלא בא להחזיק בגופה של קרקע כו' משום שזה תולה בזה דכל שלא בא להחזיק בגופו של קרקע א\"צ טענת קניתיה ממך בשטר ובא לומר דכיון דלא בא להחזיק בגופו של קרקע דכשם שהקילו בו לאמר מסתמא דידע ומחיל כך הקילו בו ג\"כ בענין חזקת נכסי א\"א לאמר דמסתמא ידעה ומחלה משא\"כ כשבא להחזיק בגופו של קרקע דהחמירו בו ואמרו דאינה שלו עד שיטעון קניתיה ושטר היה לי ואבדתיהו לאחר שהחזקתי בו ג\"ש כזה אין אומרים בנכסי אשתו דאין מדרכה למחות דידעה ומחלה וכן משמע מדברי רבינו בסי' קנ\"ד סט\"ו במ\"ש בשם הרמב\"ן ע\"ש שזה תלוי בזה. ומסיק רבינו וכ' שזו כדעת הגאונים אבל לדעת ר\"י כל חזקה כו' פי' וממילא כמו דלא אקילו בהן בהא נמי אמרי' דאין לאיש ולא לאחר חזקה בנכסי א\"א גם בחזקה דניזקין וכ\"כ ריטב\"א בהדיא וכתבתי לשונו ופירושו בדרישה וע\"ש. ונראה דגם ר\"י הלוי והריטב\"א יכול להיות דמודים דכשראתה האשה שחופרים בורות שיחין ומערות בקרקעותיה ומחזיקין בזה ג\"ש דהוה חזקה וכסברת רבי' הנ\"ל דאשה מדקדקת גם עם בעלה כשראתה שקלקל בחפירת גוף השדה שלה משא\"כ בפתיחת חלונות דאינו מזיק בגוף השדה שלה וא\"כ בזה נמי י\"ל דאפי' הסוברים שם דאין חזקה בנכסי אשתו בחפירת בורות יכול להיות דסברי כר\"י הלוי דבשאר היזק מחזיקין עלה דשאני התם דע\"י החפירה בא להחזיק בחזקה ג\"ש בגופו של קרקע ובזה החמירו משא\"כ כשבא להחזיק בגבולו בחלון שפתח לחצירו דאמרינן דידעה ומחלה מיד דכיון דאינו מזיק לה בגופו של קרקע הקילו בו וכנ\"ל ומש\"ה לא כ\"ר שום פלוגתא ביניהן וגם ר\"י הלוי מסתמא אינו חולק על דעת רבו הרי\"ף ז\"ל ודוק: ומ\"ש וה\"ה פתיחת דלת כו' ר\"ל דמחזיקין: דליתא מחמת טענה פי' כגון חזקתו דעלמא שצ\"ל קניתי ממך ואבדתי שטרי: ומקום כשורי והורדי פי' מקום הנחת קורות ורהיטין כדלקמן סימן קנ\"ג סכ\"ג: אבל לדעת ר\"י כו' ע\"ל סימן קנ\"ה וכ\"כ רבי' בס\"ס קנ\"ג בשם ר\"ת והרא\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " דבי ריש גלותא כו' ואין חוששין למחות שם ודף ל\"ו וז\"ל רשב\"ם שמתוך שיש להם בתים ושדות הרבה מניחין בני אדם לדור בבתיהם ושותקין ושמחין כדי להשביח קרקע שלהם וימצאו מתוקנין ואינן חוששין למחות בהן שלא יטענו עליהן טענת חזקה לפי שיטלו מהם בזרוע כל זמן שירצו עכ\"ל ורבי' לא נקט אלא עיקר טעמא דהיינו דאינן חוששין למחות דאילו במה שאין מקפידים גם באחרים אמרי' שם דף נ\"ט דאין מקפידין לפעמים ואפ\"ה הוי חזקה ולא כתבו רשב\"ם אלא של\"ת הא אדרבה כיון שאימתן מוטל על הבריות לא הו\"ל לזה לירד לתוך שדותיו א\"ל שקנאם קמ\"ל די\"ל דמשום דניחא להו משום הכי ירדו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל בסוף כלל י\"ח: אין טבעו יוצא כ\"כ כו'. ויכול לעשות מחאה בפני ב'. ומש\"ה נמי אחרים מחזיקין בנכסיהן ולא אמרינן דהם בטחו בזרועתן ליטול את שלהן ומש\"ה לא מיחו וראיה לזה דהא התם בתשובה מסיק דהדין כן במינקת תוך כ\"ד חדש דאף אם נדרה לאדם גדול ההולך בחצר המלך יש לחשוש שתחזור בו ולא תראה מפניו כמו שמיראה מבי ר\"ג וה\"ה לנדון זה: "
+                ],
+                [
+                    " הגזלן אין לו חזקה כו'. מימרא דר\"י שם דף מ\"ו. ז\"ל ה\"ד גזלן אר\"י כגון שהוחזק על שדה זו בגזלנותא ורב חסדא אמר כגון דבית פלוני שהורגין נפשות על עסקי ממון ופי' רשב\"ם דל\"פ וכמש\"ר ומדכ\"ר בהוחזק שהורג נפשות על עסקי ממון דאז אין לו חזקה בשום דבר וסיים בהוחזק גזלן על שדה ידועה דיש לו חזקה בשדות אחרות ולא כתב בהוחזק גזלן גם על שאר שדות ואינו הורג נפשות מה דינו נראה דס\"ל דכל שהוחזר. גזלן על כל דבר שבממון הוא היה המוחזק להרוג נפשות על עסקי ממון בהיות שדרך אדם בהול על ממונו ואינו מניח ברצון ליקח את שלו להבא לגוזלו וזה שבא לגזול את כל הכין נפשו לבא להרוג למי שיעמוד נגדו. משא\"כ באינו הוחזק גזלן כ\"א על שדה ידועה דאף דמוסר נפשו עליה וכמש\"ר בסימן מ\"א בס\"ג מ\"מ ידוע לנו ג\"כ שאינו מוחזק גזלן בשאר שדות וק\"ל. וז\"ל המ\"מ בספ\"ג דטוען ופי' דהוחזק גזלן יש מי שפירש כגון שיש עדים שגזלה ממנו ויש מי שפירש כגון שגזלה ויצאה מתחת ידו בב\"ד ועכשיו ראינוה תחת ידו עכ\"ל. והנה רבינו שכתב תחילה הוחזק גזלן סתם ואח\"כ כתב כיון שפעם א' הוחזק עליה גזלן ויצאה מתחת ידו בתורת גזילה דק' מאי פסקיה ליה לומר שיצאה מחמת ידו בתורת גזילה וגם למה ליה לרבינו לכתוב כן משמע דס\"ל כפירוש השני דהמ\"מ הנ\"ל דהוחזק עליה גזלן היינו שיצאה מתחת ידו בתורת גזילה. ומש\"ר אח\"כ ז\"ל וי\"א שאם הדבר כו' אעפ\"י שאין עדים שהשיב זה הקרקע כו' ה\"ק אע\"פ שסתם תשובה דגזלן הוא שמחזיר הגזי��ה מכח תשובה וזה שהחזיר בב\"ד ראשונה לא מכח תשובה החזיר והול\"ל כשנמצא אח\"כ בידו שבתורת גזילה היא חזרה לידו כיון שהוחזק גזלן עליה. ע\"ז קאמר דז\"א אלא נאמן לומר אחר שהחזרתיו לו ראשונה בב\"ד שהוציאו מידו בתורת גזילה עשיתי תשובה וקניתיה ממך ומכח קנין הלקיחה ההיא היא בידי עתה [ג'] שנים ומש\"ה שינה רבינו בלשונו שכתב מתחילה שהשיב זה הקרקע ואח\"כ כ' ל' החזרתיו לך והשתא א\"ש מה שסיים וכ' דל\"ד לאומן כו' עוד אבל הכא אינו ודאי כו' ר\"ל מאחר שידוע שהגזילה יצאה מתחת ידו בב\"ד ושוב לא ידענו איך באה לידו נאמן לומר כו': ומש\"ר וגם אין מחזיקין בנכסיו אין זה שם בגמ' אבל הרמב\"ם כ\"כ פי\"ג מהלכות טוען וס\"ל דדין הגזלן כדין הני דבי ר\"ג הנ\"ל וכ\"כ הב\"י ומסידור לשון רבינו משמע דגם בהוחזק גזלן על שדה זו לחוד דגם זה מקרי סתם גזלן בגמ' ג\"כ אין מחזיקין בכל נכסיו ומטעם דיותר מטיל אימה על שדות שלו ממה שמטיל אימה על שדה זו שגזל ולא חשש למחות ועיין בסמ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ולא דמי לאומן דאין לו חזקה דהתם ידוע בודאי שבא לידו בתורת אומן כו' נראה פשוט דקאי אאומן דתנן שם דף מ\"ב הבאתי לשונה בר\"ס זה ופירשו הרמב\"ם ז\"ל ורבינו דבאומנין של קרקע מיירי וכמש\"ר בס\"ס זה סל\"א ובעינן שידענו בודאי שבא לידו הבית או השדה זו בתורת אומנות ודומיא דשותפין ואריסין דקתני שם במשנה בהדיא דמיירי דוקא בידועין שהן שותפין ואריסין בהאי שדה וכמש\"ר בסימן זה סכ\"ט ז\"ל האריס שהוא ידוע בשדה פלוני ומש\"ה ל\"ת להו חזקה משא\"כ כשאין ידוע דאינו נאמן המערער לומר שותפי או אריסי היה וה\"ה באומן משא\"כ באומן במטלטלין דכל הנמצא בידו בעודו באומנותו אפילו אינו ידוע נאמן הלוה. לומר נתתיהו לו לתקן כמש\"ר בסימן קל\"ד ושם כתבתי הטעם דאל\"כ יתייראו הבעלי בתים ליתן לידם דבר לתקן שיאמר שלי הוא וקניתי מידו במיגו דהחזרתי לו וזהו אינו שייך בקרקעות דבחזקת בעליה עומדת א\"ל שיחזיק בה ג\"ש בלי מחאה וז\"א שכיח כולי האי: ומש\"ר אבל הכא אינו ודאי אלא שהוחזק עליה גזלן כו' ר\"ל אינו ודאי שהיא עכשיו בידו בתורת גזילה אף שהוא בודאי שבא לידו ג\"כ מתחילה בתורת גזילה והוי ידוע שיצאה מתחת ידו אותה גזילה דזהו הוחזק גזלן על שדהו לדעת רבינו וכנ\"ל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " עכו\"ם אין לו חזקה בשל ישראל אלא בשטר כו' שם דף ל\"ה ז\"ל ישראל הבא מחמת עכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם מה עכו\"ם אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמתו בעי שטר וכלשון הזה כתבו ג\"כ הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם פי\"ד מה\"ט ואין שום אחד כתב כלשון רבינו שכתב וישראל הקונה ממנו קרקע ידוע שהיא של ישראל כו' אבל הר\"ן כתב כלשון רבינו וגם בש\"ע בסי\"ד וט\"ו ע\"ש ומ\"מ נראה שלא כיוונו לומר שבעינן שהיה ידוע לכל מתחילה בשעה שקנאה מהעכו\"ם ואז מסתמא גם זה כשקנאה מהעכו\"ם ידע שהיתה של ישראל ולא היה לו לקנות מהעכו\"ם עד שנתברר שקנאה מהישראל כיון שהיתה של ישראל הוא ודאי ושקנאה ממנו העכו\"ם הוא ספק אבל אם אינו ידוע לא דז\"א דהא קיי\"ל קרקע אינה נגזלת ובכל עת שמוצאה ביד מי שהוא נוטלה בלא דמים וכמש\"ר בסימן רל\"ו ובסימן שע\"ח ובכמה מקומות ועוד הא מטעם דסתם עכו\"ם גזלן הוא אתינן עליה ודינו כהני דבי ריש גלותא דאין להן חזקה וכמ\"ש רשב\"ם וא\"כ אפילו אין ידוע נמי אלא י\"ל מאחר שהוא ידוע לנו עתה שנתברר בב\"ד שהוא של ישראל יכול להוציא מיד זה הישראל אף שהחזיק בה ג\"ש דהוי כחזקה שאין עמה טענה אבל מד��רי רשב\"ם מוכח דס\"ל דבעינן דליהוי ידוע לכל כן מתחילה ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " טען זה ישראל המחזיק כו' שם דף ל\"ו. ומש\"ר לפני זה ואין לו חזקה אלא בשטר לשון מימרא דרב יודא הנ\"ל נקט ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וק\"ל: או הראני שטר שקנאה ממך נאמן במיגו שהיה אומר קניתי ממך פי' והחזקתי בה ג\"ש דהא בזה איירי דלא שייך לומר דהוי מגו דהעזה שהרי גם טענת הראני שטר קנין העזה היא שזה יודע האמת שלא נתן לו שטר מעולם: "
+                ],
+                [
+                    " ואם החזיק בה העכו\"ם כו' עד י\"א שאינו נאמן ה\"ט כיון שבשעת ירידתו לתוכה היה עכו\"ם ולא שייך ביה מחאה וחזקה שוב אינו נאמן בחזקה לומר קניתיה ממך אח\"כ (וכמ\"ש בשם הרמב\"ם סימן ק\"ן ס\"ד) ורבינו כתב שהרא\"ש היה אומר שהוא נאמן ושהביא ראיה דאף שירד לתוכה בגיותו יכול לטעון לקחתיו אח\"כ שהרי ישראל הבא מחמת עכו\"ם שבתחילה לא היה שייך מחאה לא בעכו\"ם ולא בישראל הבא מכחו אפ\"ה אי טעין קניתיו ממך אחר שלקחתיו מן העכו\"ם נאמן (שהרי הא דהימנוהו בטענת בפני קנאה הוא מטעם מגו דאי בעי אמר ממך לקחתיו וכדלעיל בסמוך) ש\"מ דלא אמרינן כיון שלא היתה השדה בתחילה בדין מחאה שוב לא חששתי למחות. וא\"ת מ\"ש עכו\"ם שנתגייר זה מגזלן שעשה תשובה שמסיק רבינו בסט\"ו דאף ששהה בידו ג\"ש אחר שעשה תשובה א\"י לומר דחזר ולקחה מידו אח\"כ וי\"ל דשאני התם דהוחזק עליה גזלן מתחילה משא\"כ בזה דאף מתחילה אף שסתם עכו\"ם גזלן הוא מ\"מ אינו ודאי דזה השדה בא לידו בגזלנות: ומ\"ש וא\"א אומר נראה דבעל פה אמרה לרבינו דס\"ל כך מדלא כתב וא\"א כתב גם לא מצאתי כתוב לא ברא\"ש ולא ברמזים ולא בתשובותיו מידי מדין זה והב\"י רגיל לדקדק ולכתוב זה וכאן לא שם לבו לוה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אין מחזיקין בנכסי קטן בב\"מ דף ל\"ט אמר רב הונא אין מורידין קרוב לנכסי קטן ואמר רבא ש\"מ מדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן אפילו הגדיל ע\"כ ועל זה כ\"ר דאף שלא הזכירו בגמרא אלא קטן חרש ושוטה דינן בכ\"מ כקטן וכ\"כ הרמב\"ם כ' י\"ג מטוען והטעם לפי שאין להם דעת ואינן בני מחאה. והאי דאין מחזיקין בנכסי קטן הוא בכל ענין בין שטוען שקנאו מאביו ולא החזיק בפניו כל ג\"ש כ\"א בפני הקטן (וכן פרש\"י שם בהמפקיד אההיא דאין מחזיקין בנכסי קטן וכן מבואר בדברי ר\"י מברצילוני בסמוך סכ\"ח) ובין שטוען שקנאו מהקטן וכן הוא לשון הרמב\"ם פי\"ד דטוען דין ז' ז\"ל אתה מכרת לי אתה נתת לי וכ\"כ בש\"ע סי\"ט. וא\"ת פשיטא דהא אין מכירת קטן בקרקעות כלום היא וכמש\"ר בסימן רל\"ה וי\"ל דקמ\"ל דאפילו הגדיל בשני חזקה וע\"ז קאי שם הרמב\"ם ע\"ש: מפני שאין להן טענה כו' כתב המ\"מ אין דעת רבינו לומר שאין להם צד קנייה דהא ודאי יש להם. ואפילו שוטה יש לו זכייה אם זיכה לו ע\"י בן דעת אלא לפי שאין טענתן כשאר בני אדם ואין מקחן מקח דבר תורה כ\"ר שאין חזקתן ראיה עכ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " איכא מ\"ד דהוי חזקה דהואיל והחזיק בה ג' שנים אחר שהגדיל נאמן במגו דאי בעי אמר זבינתיה ממך אחר שנתגדלתי נאבד שטרי ב\"י: והרמב\"ם כתב כו' וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' נ\"ל דמש\"ה האריך רבינו בלשונו וכאילו אמר הר\"י אברצילוני נסתפק בדבר שהרי כתב דאיכא מ\"ד דהוי חזקה ואיכא מ\"ד דלא הוי חזקה ולהרמב\"ם ודאי ליה דהוי חזקה ולהרא\"ש ודאי ליה דלא הוי חזקה ורבי' האי חילק בדבר. וצ\"ע דכאן לא הכריע הר\"י אברצילוני ביניהן ולקמן בסימן זה סל\"ג כ\"ר בשמו ז\"ל אצ\"ל כשהתחיל בעודן קטנים דודאי אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל כו' הרי משמעות לשונו הוא דפשוט ליה דאין לו חזקה אפילו הגדיל: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דלא הוי חזקה כו' ולפי טעמו דהרא\"ש מוכח דס\"ל דאפילו אי טעין חזרתי ולקחתי ממך בגדולתך לא מהימנינן ליה ואמרינן דמשקר והא דלא מיחה משום דלא ידע שהיתה של אביו שימחה כיון דירד בה בעודו קטן משא\"כ בגר הנ\"ל סי\"ט וכן מוכח מדכ\"ר ע\"ז דרב האי חילק כו' משמע דהרא\"ש לא ס\"ל כוותיה אלא בכל ענין אינו נאמן המחזיק וע\"ל ס\"ס כ' מ\"ש שם: שהחזיק עליו כשהוא קטן וטוען לו שמחל לו בשתיקתו פי' כדין חזקה דהיינו חזקה שיש עמה טענה שטוען שקנאה ממנו בקטנותו אלא מפני שאין מכירת קטן כלום טוען ואומר שלאחר שנתגדלת מחלת לי בשתיקתך והסכמת במכירה הראשונה והשתא אתי שפיר מ\"ש אחר זה אבל היכא כו' חזרתי ולקחתי ממך ולא כתב חזרתי ולקחתי גם ממך משמע דגם בראשונה מהקטן קנאו וכן מ\"ש אחר זה דחזר אביו וקנאו מאותו קטן לאחר שהגדיל וק\"ל: ומ\"ש אבל היכא שיכול לומר לו כו' ר\"ל והוא טוען כן וכדמסיק בסמוך אבל אם אינו טוען כן אף שיש עדים שקנאה ממנו בקטנותו מ\"מ השתא דמודה דלא חזר וקנה ממנו בגדלותו קנייתו שקנה ממנו בקטנותו לאו כלום היא ואיהו דאפסיד אנפשיה במה שהניח מעותיו על קרן הצבי ודומה לזה כ\"ר בשם ריא\"ב בסכ\"ח ז\"ל ואפילו אם דבריך אמת את הוא דאפסדת אנפשך ע\"ש. והא דכ\"ר בסכ\"ד ז\"ל ודוקא שהיה ידוע שהיה של אביו אבל אם אינו ידוע נאמן במגו אף שמודה שלא קנאה ממנו אלא בקטנותו שאני התם דכיון דאינו ידוע שהיה של אביו בקנייה כל דהו יכול להוציאה מידו שהרי מדרבנן יש קנייה וזכייה קצת לקטן וכמ\"ש לפני זה בסכ\"א כשם המ\"מ ע\"ש ואפילו אי הוה טוען שקנאו מאביו והיה בידו מקודם שמת עד ג' שנים אחר שהגדיל בנו נראה דאינו נאמן במגו דמינך חזרתי וזבנתי אחר שהגדלת משום דהו\"ל מגו דהעזה ואם אינו טוען שלקח ממנו מתחילה בקטנות וגם אחר הגדלות אלא עתה בגדלות לבד קנאה ממנו ג\"כ אינו נאמן דאמרינן כמו שהיה בידו בקטנותו גזילה שהרי מוכח שלא קנאה ממנו ומאביו עד שעת הגדלות כן עתה בגדלותו לא קנאה ממנו ומש\"ה הוצרך לכתוב רביי' האי שטוען שחזר וקנאה ממנו ודוק: ומת פי' האב המחזיק. אבל אם אינו יכול לבוא כו' זה קאי אמאי דמסיים כשמת האב המחזיק וטוענין ליירש ע\"ז קאמר אבל אם אינו אפי' היה חי לפנינו לא היה יכול לטעון כגון שידוע לכל כו' אז א'\"א לטעון ליורש כן: ומ\"ש א\"נ אם החזיק כו' חוזר על בבא קמייתא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והא דאין מחזיקין כו' עד\"ר: דוקא כשידוע כו' וכשידוע שדר בה סגי אע\"פ שאינו ידוע שהיתה קנייה לו או שירשה וכמ\"ש לעיל בר\"ס ק\"מ ע\"ש: במגו שהיה טוען לא היתה של אביך מעולם פי' מש\"ה נאמן בטענתו שטוען קניתיה מאביך או ממך לאחר שהגדלת אף שלא החזיק ג\"ש בגדלותו ובסמוך לפני זה כתבתי דאפשר דאפילו טוען קניתיה ממך בקטנותך נאמן בכה\"ג ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואפילו אם יצא קול כו' עבד\"ר ושם כתבתי דמתוך לשון הרא\"ש משמע דגם ר\"י איירי כשהקול לא יצא כ\"א אחר ג\"ש ומ\"ש ואין ידוע ר\"ל גם לאחר שיצא הקול לא ידוע לנו בבירור כ\"א קלא בעלמא והשתא א\"ש מש\"ר ואפילו אם יצא קול המגרע חזקה דאחזקה הסמוך ליה לפני זה קאי שכתב כיון שהחזיק ג\"ש כראוי בחיי האב כו' וכדמסיק רבינו בשם ר\"י וכתב ז\"ל כיון שאכלה ג\"ש בחיי האב כו' דמדכתב לשון כיון מוכח דאדלעיל מינה קאי ולעיל מיירי בדהחזיק בחיי האב בלא קול כלל מוכח מינה דמ\"ש ואפילו אם יצא קול ר\"ל לאחר ג\"ש יצא וא\"כ לא הו\"ל לרבינו לכתוב אבל רשב\"ם עי' כו' ופי' הרבינו יונה את דבריהם כו' דמשמע דמ\"ש בתחילה ואפילו אם יצא הקול ר\"ל שיצא תוך ג' ואפילו הכי פירש ר\"י כו' וצ\"ל דהמשך דברי רבינו הכי הוא ומדברי ר\"י נשמע דאין חילוק בין יצא קול תוך שני חזקה או לאחר כן לעולם נאמן לומר לקוח היא בידי וסתם דברי רשב\"ם ורבי' האי משמעם דלעולם א\"נ לומר לקוח הוא בידי וכ\"ש טענה אחרת אבל לפי מה שפירש הר\"י שיש חילוק בין יצא קול תוך שני חזקה או לאחר כן י\"ל דלא פליגי. ויצא לנו מדברי כ\"א דין גדול. דמפירוש ר\"י נלמד דאפילו שלא יצא הקול בחיי האב א\"נ לטעון טענה אחרת במיגו דלקוח הוא וכמ\"ש לשונו בדרישה ע\"ש. ומפירוש רבי' האי נלמד דכל שיצא קול בחיי אב אפילו לטעון לקוח אינו נאמן וכן כ\"ר בהדיא בסימן ק\"ן ס\"ו כדברי שניהם ע\"ש ודוק: שהיתה משכונא בידו לשנים ידועות וכל השנים ההם כו' כך הגירסא ברוב הספרים וכן בכ\"מ הביא דברי הר\"י בסגנון הנדפס לפנינו ומשמע לפ\"ז דה\"ק שקול זה יצא תוך ג\"ש ונמשך כל שני המשכנתא אחר מות אביהם משום דאל\"כ הו\"ל כקלא דפסיק דלית ביה ממש וכמ\"ש בא\"ע סימן מ\"ז בקול פסול שפוסק אך קשה דמי בעי שימשך לעולם הא ודאי כיון שנמשך זמן מה והוחזק קול זה בב\"ד קלא דלא פסיק מיקרי ובספרים של קלף ראיתי כתוב וכלו השנים כו' וכן הוא נדפס להדיא ברא\"ש פרק חזקת גם הרא\"ש של קלף כתוב כן וגירסא זו לכאורה תמוה יותר דמה לי אם כלו שני משכנתא לאחר מיתת האב או שכלו בחייו הרי ס\"ל לרבי' האי וחביריו דקלא תורת מחאה אית ביה וא\"כ אף שכלו בחיי האב אין חזקתו חזקה כל שלא החזיק ג\"ש אחר המחאה דהיינו אחר שכלו שני המשכנתא וכן משמע מדסיים רבינו וכתב אבל אם החזיק ג\"ש קודם שיצא הקול כו' דקשה ליפלוג ולחלק בדידיה שאפילו אם יצא הקול מיד שהתחיל להחזיק כל שכלו שני המשכנתא בחיי האב חזקתו חזקה אלא לאו ש\"מ דאין חילוק בזה א\"כ כלו ל\"ל ונראה שרבינו העתיק לשון הר\"י כאשר הביאו הרא\"ש והר\"י כתב כן ליישב ביה לישנא דגמרא שאינו מתיישב לפירושו זולת זה וכמ\"ש בדרישה אבל באמת לדינא אין נפקותא כלל והשתא א\"ש דכשהזכירו רבינו לקמן סימן ק\"ן לא הזכיר דבעינן שכלו ימי המשכנתא אחר מיתת האב משום דלית ביה נפקותא לדינא אלא כאן שהוצרך להביא דברי הר\"י על רבי' האי העתיק לשונו כאשר מצאו: "
+                ],
+                [
+                    " ואם החזיק בה המחזיק ג\"ש בחיי האב כו' גם בסמוך כתב ז\"ל אם מעידין שהחזיק בה ג\"ש כראוי בחיי האב הא דבעינן דיחזיק בו ג\"ש היינו דוקא בבית שהוא ידוע שהיה מתחילה של אבי הקטן אלא שלזה יש עדים שהחזיק בו ג\"ש בחייו וטען שלקחו מידו אבל אי לא היה ידוע שהיה מתחילה של אביו כ\"ר ר\"ס ק\"מ ז\"ל קרקע הידוע שהיתה בחזקת ראובן אפילו יום אחד ועכשיו דר בו שמעון נאמן ראובן להוציא מיד שמעון כל שאין לשמעון עדים שהחזיק כראוי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולמכור בתים ושדות וכרמים להאכילם דקדק וקאמר להאכילם דשלא להאכילם אין רשאי האפוטרופוס למכור מנכסיהן כמבואר לקמן סימן ר\"ץ: ובעוד שהיה כו' החזיק שמעון פי' החזיק בפניו שני חזקה משא\"כ בחיי ראובן דלא היה בידו אלא שנה אחת וכן פי' מ\"ש והחזיק בה מפטירת כו' וק\"ל: וכ\"ש שהיית מחזיק שנה בשאלה כו' אפשר דמש\"ה נקט בשאלה אף דמסתמא לא ידעי במילי דאבוהון אם היה בא בשאלה או בגזילה משום דאחזוקי אינשי בגנבי וגזלן לא מחזקינן וכמש\"ר בסי' צ' וקל\"ג ושנ\"ו וק\"ל: ובודאי הקונה מאפוטרופא כו' המשך הלשון כך הוא ודאי כל הקונה מאפוטרופא צריך לשמור שטרו יותר משטר אחר ואם לא נזהר הרי הוא הפסיד על עצמו וכיון שכן אפילו אם דבריך אמת שקנית אותו ממנו את הוא דאפסדת אנפשך ואמרינן דלהכי לא שמרו משום שאינו מבקש שיאמינו לו שקנאו מהאפוטרופא והניח מעותיו על קרן הצבי ודומה לזה כתבתי בסכ\"ג ע\"ש. ואיכא מאן דבעי פירוש בהאי דינא בתרא דהיינו שטוען ראובן קניתי מהאפוטרופוס זה והחזקתי איכא מאן דבעי לומר חזקתו חזקה דבמקום האב הוא וכשם שהאב אם לא מיחה הפסיד ה\"נ הוא אבל בדינא קמא דהיינו כשטוען קניתי מהאב והחזקתי לפני האפוטרופוס בזה לא פשטו מידי: ואינו נראה לנו לשון ריא\"ב הוא שכ\"כ אמאן דבעי למימר כו' הנזכר קודם לכן: וכיון שלא מיחה הרי הפסיד א\"ת הא י\"ל דלא מיחה משום דבאמת מכרו לו המחזיק ואי משום דאין אנו מאמינין לו כמ\"ש לפני זה בטענת היתומים א\"כ העיקר חסר מדבריו וי\"ל דלא בא אלא לומר דאינו נראה לו דברי מי שאמר דהוה חזקה מדלא מיחה דאפוטרופא דימה להאב ע\"ו כתב דאינו דומה לאב דבאב אמרינן אף אם אמת הוא שלא מכרו להמחזיק מ\"מ מדלא עשה מחאה איהו דאפסיד אנפשיה וגם יורשין מפסידין עמו משא\"כ באפוטרופוס דלית להיורשין פסידא במאי דלא מיחה האפוטרופוס אלא אמרינן כיון דהפסיד ולא מיחה אינו אפוטרופוס שלהם כדין שליח שמעוות שאמרינן לתקוני כו' ומסלקין את מעשיו כאילו לא עשה כלום גם בבבא קמייתא שטוען שקניתי מאביו ולא מיחה בו לא הוא ולא אפוטרופוס כו' דאין טענתו טענה כיון שלא החזיק רק שנה א' בחיי האב ומה שלא מיחה האפוטרופוס אין ראיה כמ\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " האריס שהוא ידוע כו' כבר כתבתי לשון המשנה בר\"ס זה ודין שותף כבר כ\"ר בר\"ה זה. והשתא מתחיל רבינו וכתב דיני דאידך זא\"ז. והתחיל בשותף ובאריס משום דמינייהו נלמד על האומנין הנשנית בהדיה דבאומן דקרקע מיירי דומיא דאריס ושותף הנ\"ל. וכ\"ר דהבעלי בתים מחזיקין בשלהם והוא פשוט דזיל בתר טעמא. ומש\"ר אריס שהוא ידוע בשדה פלוני נראה דבאריס ובאומנים אפילו הרמב\"ם מודה דדוקא באותו שדה הידוע הוא דאין לו חזקה ואף ע\"ג דהוא חולק עם רבינו באפוטרופוס שכתב אח\"כ בסל\"ו שאם הוא אפוטרופוס בשדה פלוני יש לו חזקה בשדות אחרות ושלא כהרמב\"ם כו' ע\"ש: ואינם יכולים לסלקו פי' רשב\"ם דף מ\"ו שאין יכול להחליפו באריסין אחרים ואותם אריסין נוהגים לאכול כל הפירות ב' וג\"ש ואח\"כ יאכלו הבעלים כמותן אבל לשאר אריסין אינן מניחים לאכול כל הפירות דדילמא יסתלקו לשנה הבאה לפיכך אם אוכל הפירות ג\"ש הוי חזקה. ולא שייך באריס לחלק בין אית בה דין חלוקה ואין בה כמש\"ר לעיל בר\"ס זה בשותף דשאני שותף דשניהן שוים בעבודת השדה ולמה הניחו לבדו לעבוד ולאכול משא\"כ אריס דכל השדה ניתן לידו לעבדה ומשום הכי מניחו ג\"כ לאכול כולה זמן מה ואח\"כ יאכל הוא באותו זמן כולה: והוא אינו עובד עמהם הוי חזקה פי' אם החזיק בה ג\"ש מאותה שעה ואילך: דלא עביד אינש כו' כן הוא לשון הגמרא שם ופירש ר\"ש דלא עביד ב\"ה דנחתי אריסים נכרים בארעיה בלא רשותו ושתיק שמא יקלקלו לו שדהו אא\"כ אריס עמהן ורואה מה שהן עושין עכ\"ל ולשון דנחתי אריסיה אריס דעלמא משמע והיינו אריסיה שלא יחד לשדהו והיינו נכרים ומש\"ה קיצר רבינו ולא הוצרך לכתוב אריסין [נכרים] וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " האומנין שהן בונים כו' כבר כתבתי לשון המשנה שכתב בה האומנין סתם ורשב\"ם פירש שם דאיירי באומן דמטלטלין ולא איירי בחזקת ג\"ש והקשו עליו דלא הוי דומיא דאריסין ושותפין ואידך דקתני שם בהדיא במשנה ומפרשים דאיירי באומן קרקע שבונה או מתקן כו' ואיירי בחזקת ג\"ש וכ\"כ הרמב\"ם פי\"ג מה\"ט ונראה פשוט שגם רבינו שכתב או מתקנין לא איירי אלא באומנין של קרקע דהא כאן לא איירי אלא בחזקת ג\"ש גם במטלטלים אין אומרים עליהם לשון חזקה ודין אומן דמטלטלים כתב רבינו לעיל סי' קל\"ד: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " או שמינוהו ב\"ד נראה דוה מיירי דאפילו מינוהו ב\"ד על קטנים וכדרך ב\"ד שממנים על קטנים דוקא וקמ\"ל דל\"ת דזה [הוי] חזקה משום דביררו ודאי איש נאמן וטוב וגם אימת בית דין עליהן ואינו משקר לומר שקנהו אי לאו דבאמת קנהו: ומש\"ר בין על גוף הקרקע או על הפירות קאי גם אמינהו אביהן ומדלא הקדים רבינו לכתוב גם בבא דבין שהוא אפוטרופא מיתומים שסמכו כו' לבבא דבין על גוף הקרקע בין על הפירות ש\"מ דהאי יתומים שסמכו אצל בעל הבית פירושו שסמכו עליו להאכילן ולהשקותן אפילו לא שמוהו אפוטרופא על נכסיהן כלל ולא זו אף זו קתני ל\"מ כשהוא אפוטרופא אגוף הקרקע זו אלא אפילו אפירותיהם לבד ואפילו לא הא ולא הא אלא שסמכו עליו בענין אכילתן לבד אפילו הכי אמרינן דלא חשו עליו במה שירד לאכול פירות השדה ג\"ש ולא מיחה כו' אף שרבינו ס\"ל נעשה אפוטרופא בשדה זו יש לו חזקה בשדה אחר מודה בכה\"ג דאינן מדקדקים וזה דומה למה שמסיק בשם הרמב\"ם ז\"ל בין שמינה אדם אפוטרופא על הוצאתו והכנסתו דר\"ל שמינהו על הוצאתו של עצמו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אע\"פ שאין נראה כן מדברי הרמב\"ם שכתב כו' בפ' י\"ג מטוען כ\"כ ע\"ש. ואין להקשות למה כ\"ר אין נראה כו' הא בהדיא כתב הרמב\"ם דאפילו בשדות אחרות אין לו חזקה דיש לומר דה\"ק אפוטרופא בין שהוא בודאי אפיטרופוס על שדה שטען שקנאו בין שהוא אפוטרופא על שאר נכסין בודאי ובהאי דקטעין קניתיו אינו ידוע אם היה אפוטרופוס עליה אם לא ובהא קאמר דאין חזקתו חזקה אבל לעולם איכא למימר אם ידוע שאינו אפוטרופוס אלא על שדה זו מודה הרמב\"ם דמהני חוקה באידך שדות: הואיל ומשתמשין ברשות ר\"ל שמשתמשין ברשות בקצת נכסים אין להם חזקה גם בשאר נכסים: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הר\"י אברצילוני כו' נראה דמכאן עד סוף הסימן מדברי הרי\"א הוא: ומדאמרינן באב ובן כו' בין שחלק כו' והא דלא מייתי מרישא דמתני' דקתני ולא אב בנכסי הבן משמע אב ובן ולא אחים דהו\"א הא דקתני לא לאב בנכסי הבן היינו אפילו חלקו ובזה דוקא איכא למידק הא אחין לא אבל גם אחין כל שלא חלקו אין להם חזקה זה על זה לכן מביא ראיה מסיפא דקתני בהדיא בן שחלק יש לו חזקה משמע הא אחים אפילו לא חלקו יש להן חזקה וק\"ל: אבל משיקול הדעת כו' ולא קשיא ממתני' דקתני בן שחלק כו' דכיון דקרובים להיות שוים וליכא למטעי ניחא ליה למיתני דבר הפשוט בטעמו ומינה נלמד כל הדומה לו וק\"ל: לפיכך אם כל הוצאתן כו' ולא עוד כו' פי' היכא שאוכלים ושותים מכיס אחד פשיטא דאין להן חזקה זע\"ז אלא אפילו אם אין שניהן מוציאין ביתם בשוה לאכול ולשתות יחד כגון שהאחד עשיר ואחד עני והעני נותן להעני כדי צרכו והוא אוכל בשלחן לעצמו והאח העני (כן הוא בש\"ע) דר בבית העשיר שני חזקה נמי לא הוי חזקה אע\"פ שאינן אוכלין ביחד: ומש\"ר ודר בבית מיוחד לאחיו כו' נראה דה\"ה אם דר בבית שירשו יחד דאינו יכול להחזיק עליו ולומר קניתי גם חלק של אחי העשיר מה\"ט כיון שאוכל משלו הרי הוא כאוכל על שלחנו ודינן כאב ובן. וגם יש רבותא בזה טפי דאילו בית שירשו יחד פשוט יותר דאין יכול להחזיק דדומה בו לשותף וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ושל בית הכנסת בזמן הזה פי' בזמן הזה שאין הקדש לבדק הבית אלא סתם הקדש לעניים הוא וכמש\"ר ס\"ס צ\"ה ולקמן ס\"ס רי\"ב: אם יודו ז' טובי העיר יש לו חזקה כו' וא\"ת דמאחר דיודו למה קאמר יש לו חזקה דמשמע דלא זכה ביה כ\"א אחר שהחזיק בו ג\"ש וי\"ל דס\"ל להרי\"א דלא יהיו נאמנין הז' טובי העיר שמכרו לו כיון שמדרך הלוקח להחזיק בשטרו ג\"ש ולזה אין לו שטר איכא ריעותא ועוד איכא ריעותא כיון דלית ביה קלא ולאו כל כמינייהו דז' טובי העיר להזיק בהודאתם לעניים במקום ריעותא כאילו אבל אחר שהחזיק בו ג\"ש דליכא ריעותא דשטרא נאמנים ודוק: ומ\"ש ואם טוען שהלכו להן כו' עד הו\"ל קלא כו' וא\"ת בלא קלא נמי נימא דלא מועיל חזקה מאחר שאין מי שמוחה בהקדש וכמ\"ש לפני זה ואיפכא נמי קשה ברישא דקאמר אין לו חזקה שאין מוחה בעבור ההקדש כו' דאמר שאין רגילין למכור ההקדש כ\"א ז' טובי העיר וכמ\"ש אחר זה ממאי קמיירי אי מודי למה אין להם חזקה ואי אינם לפנינו הו\"ל דאין לו חזקה מחמת דלית ליה קלא וכ\"ש אם הם לפנינ.. וכופרים אותו וי\"ל דמדקאמר ואם יטעון קניתיו משבעה טובי העיר כו' ש\"מ דלפעמים הוא נמכר בלא ז' טובי העיר כגון מגבאי הקהילה או ממונה ומתחלה קאמר דאם יטעון שקנהו מגבאי הכנסיות דלית ליה קלא עדיין לית ליה חזקה דלא שייך כאן מחאה דהרואה סבר שמאספו לצורך עניים ואח\"כ כתב דאם יטעון שמז' טובי העיר קניתיהו ולא שייך לומר דלא ידעו דדבר שנעשה בהסכמת טובי העיר הוא ידוע לרבים וסמכתי ע\"ז דמדלא עשו מחאה לא יערערו עלי ומש\"ה לא נזהרתי בשטרי אמרינן ליה אדרבה אם איתא כדבריך שקנית מז' טובי העיר קלא הו\"ל והשתא א\"ש דקלא לא שייך בטענה קמייתא וטעם שסברו עבור עניים לקטו לא שייך בסיפא וק\"ל ועמ\"ש עוד מזה בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אבל אם אין כאן אלא קול כו' פי' שאינו מפורסם זה ביני הבריות אלא מחמת קול אבל המחזיק בעצמו מודה ואומר שאמר שהיתה ממושכנת בידו מתחילה ואחר כך קנאה וזהו שכ\"ר שפירשו למעלה ור\"ל בסי' הקדום סכ\"ו גם בסמוך ס\"ו אגב דינא דטענת מגו חזר וכתבו (וגם משום דבסימן הקודם כתב הני דיני לענין אם הוא מחזיק (לש\"ש) [לע\"ע] בנכסי יתמי וכאן מיירי בבעלי דבר עצמן שהן לפנינו ודין אחד להן כמש\"ר בסמוך ס\"ז ז\"ל כאשר הדין כו') גם שאר כללי הדינים שבסימן זה עד ס\"ח כולם נשמעו ונתלמדו ממש\"ר שם בסכ\"ו הנ\"ל וחזר וכ\"ר כאן בשביל פרטי הדינים שנתחדשו בכל כלל וכלל. בכלל ראשון חידש העצה הטובה גם דברי רבינו יונה איזה משכנתא מבטל הקול. בכלל שני בס\"ה חידש דאפילו אין ידוע כלל מהמשכנתא מ\"מ אינו נאמן במגו במה שעדיין לא אכל. בכלל ג' דבס\"ו אשמועינן דכשיצא הקול אחר שני חזקה אע\"ג דנאמן לומר לקוח הוא בידי מ\"מ בטענה אחרת במגו דלקוח א\"נ ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"מ עצה טובה לממשכן למחות כו' אדלעיל קאי ובלשון זה הוא מוחה הוו יודעים שלא מכרתי לו אלא משכון הוא בידו רש\"י פ' המקבל (בבא מציעא דף ק\"י) וכבר כ\"ר בסימן קמ\"ו ס\"ז גם משם נתבאר דהאי בסוף כל ג' ר\"ל קודם כלות ג\"ש ע\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כההוא דמשכן פרדיסא כו' בפרק א\"נ דף ע\"ב ��רבינו הביאו ללמדנו שיש לחשוש לרמאות כזה והדומה לו. נתנה הממשכן כו' פי' בשדה א' שזה שהשכין בידו רוצה לכופו שימכור לו השדה הקדים נפשו ונתן השדה בסוד לבנו במתנה כדי שיהא שטרו מוקדם למה שיתן לאח\"כ שטר מכירה לבעל המשכונא המכריחו למכור לו וגם זה הוא שם בעובדא הנ\"ל בפרק א\"נ אזי המכירה פשיטא דאינה כלום (ואפילו לא הקדים המתנה להמכירה אלא ביום א' היה מ\"מ הרי גילה דעתו במתנה זו דאינו מסכים במכירה וע\"ל סימן ר\"ה ושם בגמרא) אלא אפילו המעות שהוסיף ליתן לו בשעה שעשה לו שטר מכירה אינו אלא כמלוה ע\"פ ומאותן מעות שהלוה לו עליו מתחילה לא איירי דאותן מעות נתן על המשכונת וכשיכלה זמנו יכלו מעותיו או כאשר הותנה בינייהו באותו שטר משכונא כן יקום ע\"פ שטר משכונא ואף אם נקרע כיון דהממשכן מודה לו וגם קלא אית ליה לשטרו צריך לקיים מה שהיה כתוב באותו שטר כדין מלוה בשטר ודומה לזה כ\"ר ס\"ס ע' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ן ז\"ל היכא שידוע כו' ע\"ל סימן קמ\"ט ס\"ט וי\"ט ועד\"ר מ\"ש בזה באורך: ומדברי א\"א הרא\"ש יראה כו' עד\"ר. וכתב הר\"ר יונה העידו העדים כו' ז\"ל ב\"י כלומר הראשונים שהזכיר לא חילקו בין משכן סתם למעידים שיודעים שמשכן לשנים ואינם יודעים לכמה אבל הר\"י חילק בכך עכ\"ל ומשמע משיגרת לשונו דס\"ל דהר\"י פליג אהרמב\"ן הנ\"ל וכ\"כ בש\"ע דעות אלו בשם י\"א כאילו פליגי יחד וקשה דבכל הספרים של דפוס ושל כתב איתא הגירסא וכתב הר\"י ואי פליגי הו\"ל לכתוב והר\"י כתב ולא עוד אלא דבספר א' של כתב ישן מצאתי הגירסא וכ\"כ הרר\"י ועוד דאי איתא דפליג הר\"י אהרמב\"ן והרא\"ש הו\"ל לרבינו להקדים ולכתוב דברי הר\"י קודם שכתב הסכמת הרא\"ש לכן נראה דל\"פ ומתחלה אכתוב מה שיש לדקדק עוד בדברי הר\"י לפי הגירסא הנמצאת בדפוס ב\"י גם בס\"י של קלף גם בש\"ע שכתב ברישא ז\"ל העידו העדים ששדה זו משכונא אצלו ואין אנו יודעין לכמה שנים כו' דקשה למה לא נקרא זה ג\"כ סתם משכנתא כיון שלא העידו שמשכנה לשנים ואף שבדפוס אויגשפורג מצאתי שנדפס שם משכונא אצלו לשנים ואין אנו כו' ודאי הגיה כן מי שהיה קשה לו קושיא זו מ\"מ אנן בתר רוב ספרים של דפוס ושל כתב הקדמונים אזלינן. ובדקדוק זה יתיישב ג\"כ דברי רבינו וסידורו הנ\"ל והוא שס\"ל שהר\"י חילק בין סתם לסתם והיינו דכשהעדים מעידים לפנינו ואומרים שהם היו במעמד בשעה שמשכנה פלוני לפ' ושמעו שמשכנה לו סתם זהו סתם משכנתא דאינו אלא שתא ובזה הרמב\"ן והרא\"ש מודים דאם החזיק אחר אותה שנה ראשונה עוד ג\"ש דחזקתו חזקה דזה לא הוי בכלל יורד בה ברשות דכיון דבתר שתא יוצאת מידו שם בעליו הראשון נקרא עליו תמיד ולא פסק ממנה וכאילו לא משכנה בידו דמי משא\"כ כשהעדים אומרים שבשעה שמשכנה לו ולא היינו בגופא דעובדא אך אח\"כ שמענו שמשכנה בידו אף שאינן מעידים ששמעו שהשכינו בידו לכמה שנים מ\"מ אמרינן המע\"ה ושמא אינו סתם משכנתא שמודה בו הרמב\"ן או שמא עדיין אינו ג\"ש אחר ימי המשכנתא שמודה בו הרמ\"ה ולפיכך אינו חזקה והשתא א\"ש דקאמר ואין אנו יודעים לכמה שנים דהוא רבותא למר ולמר לכל חד לפי סברתו וכמ\"ש וכן דיוק ל' רבינו יונה דברישא כתב העידו העדים ששדה זו משכונא אצלו דמשמע ששמעו שממושכן בידו ועומד בה ובסיפא כתב העידו שמשכנה אצלו סתם דמשמע שמעידים שהיו שם בשעה שמשכנה ושמעו שמשכנה אצלו סתם וק\"ל והוא ברור בעיני: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן שירד כו' עד הנה איירי כשטען לקוח הוא בידי ומכאן ואילך מיירי כשמודה שמשכונא הוא גביה אלא שטוען שיש לו עליה תביעה אחרת אם נאמין לו במגו דלקוח: אם ידוע לנו כו' ל\"ד ידוע קאמר דהא בקול בעלמא שיצא אפילו לאחר שהחזיק ג' שנים לא מהני חזקתו להאמינו בתביעה אחרת במיגו דלקוח ואפילו פירות שכבר אכל צריך לשלם וכמש\"ר בס\"ו ועוד מאי איריא דאין להאמינו בתביעה אחרת במיגו דלקוח הא אפילו בטענת לקוח גופא אינו נאמן כמ\"ש בסימן קמ\"ט ובר\"ס זה אם היא ידוע שבתורת משכונא בא לידו אלא רבינו נקט בלשונו מילתא דפסיקא דכשהוא ידוע לגמרי אז פשיטא דאינו נאמן בכל ענין במיגו דלקוח דהא אפילו בטענת לקוח עצמו לא היה נאמן ואם אינו ידוע כלל בכל ענין נאמן ואחר זה כתב הבבא שיש לחלק בה והוא כשהוא ידוע קצת ואינו ברור אלא בקול וק\"ל: ומש\"ר ובשבועה כ\"כ התוס' דף ל\"ג והיינו שבועת היסת דאין נשבעין על הקרקעות אלא היסת ועוד לרבי' יונה דמוקי לה בסמוך בשכבר אכל ספירות הו\"ל שבועה להחזיק וק\"ל: דוקא שאכל כבר כו' נראה דה\"ה אם הפירות עדיין בעין כל שליקטן כבר הן ברשותו וכאכלן דמי ולא הוי מיגו להוציא: שלא מצינו מיגו כו' דכיון שהוא מודה שלא ירד מתחילה לקרקע זו אלא לאכלה עד זמן זה ועכשיו בא לעכבה יתר על הזמן משום תביעה אחרת שיש לו עליו ודאי לאו כל כמיניה כיון שבא להוציא וכמש\"ר בסמוך ס\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " אם יצא הקול כו' אינו נאמן כו' סתם רבינו כאן כדברי רבינו יונה שהביא לעיל סימן קמ\"ט וכהסכמת הרא\"ש שם וכתבתי בדרישה שנראה דכ\"ע ס\"ל הכי. ורוצה לעכב הקרקע עד שיאכל כדי התביעה כו' פי' זה שהמשכון בידו מחשב בלבו שישתוק עתה ולעכב הקרקע בידו עד שיאכל פירותיה כדי תביעה אחרת שיש לו עליו ואח\"כ רוצה להחזירו ולגלות הדבר אבל לא שטוען כן מתחילה דא\"כ מאי איריא דאינו נאמן כיון שיצא קול הא בלאו הכי א\"נ על הפירות שעדיין לא אכל כמ\"ש הר\"י בסמוך לפני זה וכן צ\"ל בעובדא דרבה בר שרשום הנ\"ל דאמר אכבשיה לשטרי ואכלה שיעור זוזאי דמיירי דאמר כן אחר שכבר אכלה והא ראיה דהקול היה נפיק עליה דאכל כבר ארעא דיתמי ודוק: שהורע כח המיגו כו' היינו כפי' דר\"י בההוא דאמרי' גבי רבה בר שרשום לקוח לא מצית אמרת כו' שכיון שיצא עליה קלא דמשכנתא היא לא היה יכול להעיז פניו ולטעון לקוחה בידי מכל זה נראה דלא פליגי ר\"י ורבי' האי ורבי' וכמ\"ש בדרישה בסימן קמ\"ט ע\"ש בסכ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " שאם הוא בענין שיכול לטעון לקוח הוא בידי נאמן גם על הפירות היינו כשלא יצא קול כלל אבל יצא קול אפי' אחר שהחזיק ג' דנאמן לומר לקוח בידו אינו נאמן לטעון תביעה אחרת במיגו כמש\"ר בסמוך לפני זה ורבי' לא חש להאריך ולפרט חילוק זה משום דלא כ\"ר הך רישא אלא איירי דסיפא (תדע לך שהרי הך רישא פשיטותא הוא דהשתא אם שמעון אביהן היה קיים והיה טוען ברי היה ראובן נאמן כדלעיל כ\"ש לגבי דידהו דאינן טוענין ברי) ללמדנו בסיפא אפי' בטענת שמא אינו נאמן והיינו עובדא דרבה בר שרשום דף ל\"ג ע\"ש: נאמן גם על הפירות שאכל דקדק לומר שאכל והיינו כדברי הר\"י הנ\"ל: עד כדי התביעה עד\"ר: בין בטענת המיגו שהיא לקוח בידי זה בזה תליא הואיל שגם אי טען לקוחה היא בידי היה יכול להשביעו היסת גם בטוען טענה אחריתא יכול להשביעו עליה דאי לא היה יכול להשביעו בטענת לקוחה בטענה האחרת היה נאמן במיגו בלא שבועה וק\"ל: וא\"א הרא\"ש ו\"ל כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואין לו שטר פי' ואומר שלא היה לו שטר מעולם וזהו אליבא דכ\"ע כדמסיק ולפי מאי דמסיק רבינו בשם הרי\"ף והרא\"ש בס\"ס זה אפילו בהיה לו שטרא דינא הכי וק\"ל: לפי שכבר זכה בקרקע לפי טענתו ע' מ\"ש לעיל בס\"ה מזה ול\"ד למ\"ש הר\"י לפני זה בס\"ו דאינו נאמן לאכול פירות להבא דשם מודה דלא החזיקו הממשכן [אצלו] מתחילה כ\"א אדעת זמן הממשכן אלא שמעצמו בא להחזיקו בידו עוד זמן עד שיאכל פירות כדי חובו וק\"ל: דכיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה ולא כביש כו' כן הוא גירסת כל הספרים שראיתי ולא כביש וה\"ק דוקא בדהודה דהיה לו שטר וטוען שאבדו (אף שגם שם מיירי דלא היה עדים שבא לידו בתורת משכונא דמ\"מ הו\"ל כמיגו במקום עדים כיון דאיכא ריעותא לפנינו במה שאמר שאבדו וכדמסיק גם ניחא לאינש לברר טענתו ע\"י שטר ולא לסמוך אהמגו דלקוח) הוא דס\"ל דאינו נאמן במיגו דשם איכא ריעותא בטענת המלוה דמאחר דשטרא קלא אית ליה שבא לידו בתורת משכון ולגוביינא קאי פירוש לגבות בו מעותיו שהלוהו משבח קרקע זו סך שנים שהתנה עמו ובכזה אין מדרך העולם לאכבושי שטרא אלא ליזהר בשטרו להיות מצוי בידו כל אותן משך השנים לראיה פן יטעון הממשכן עליו שכבר כלו שני המשכונא ויהי נאמן נגדו דהא קרקע בחזקת בעליה עומדת והאי דטען שאבד ריעא טענתיה ואמרינן אין זה אלא מחמת שידע שכבר כלו שני המשכונא ואין לו מהשטר ראיה אדרבה הוא כנגדו ומש\"ה כבשיה דאין לו היזק מכבישה מש\"ה אינו נאמן וזהו שסיים וכתב לפיכך אם טוען כו' ור\"ל כיון דדרך העולם הוא כן מש\"ה פליג מ\"ד זה ואומר דאינו נאמן וק\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ורב אלפס פסק כו' וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל גופא דהאי דינא כ\"ר לקמן ס\"ס שי\"ז ע\"ש ועד\"ר כאן בס\"ח: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וכולם שאין להן חזקה כו' אבל אם יש להם עדים כו' כמבתי לשון הגמרא בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ובעל בנכסי אשתו ואשה בנכסי כו' מבואר בגמרא פרק חזקת (בבא בתרא דף מ\"ט) ונ\"א דבעל בנכסי אשתו ל\"מ שטר וראיה שמכרה לו משום דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי לכן מכרתי לו כדי שלא יכעוס עלי אבל לא גמרתי בדעתי להקנות לו (ולפי טעם וה ה\"ה בשטר מתנה נמי שייך לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ודוחק לומר דכולי האי ליתנו לו בחנם לא עשתה לו נחת רוח ומש\"ר אפילו מעידים עדים שמכרו לו ה\"ה שנתנה לו אלא משום אשה בנכסי בעלה דבנתינה לא שייך טעמא דגלויי זוזי וק\"ל) ואשה בנכסי בעלה משום שיכול הוא לומר ידעתי שמעות הטמינה ממני ונתכוונתי לגלות לי מעותיה ובחזרת מעות שלי לקחתי מידה ולא משום מכר וממילא בשטר מתנה או עדים מעידים שנתן לה שדה זה מהני לה וקנתה דלא שייך לומר לגלויי זוזי בעינא כך אמרו שם בגמרא בהדיא ובזה דברי רבינו מבוארים. ובתחילה נקט כללא דגזלן ובעל שמכר לאשה ואשה שמכרה לבעלה דבכולן אפילו יש שטר או עדים שמכרו ל\"מ ליה למחזיק ואח\"כ כתב החילוקים שיש שכל דין מהם ופתח במה דסיים וכתב דהא דאשה בנכסי בעלה ל\"מ מכירה היינו דוקא במעות טמונים כו' ואח\"כ כתב והא דבעל בנכסי אשתו ל\"מ היינו בשאר נכסיה כו' ואח\"כ כתב דין גזלן דאפילו אם מעידים כו' עד סוף הסימן ודוק. ומש\"ר ודוקא במעות טמונים כו' כן אמרו שם פרק חזקת (בבא בתרא דף נ\"א) וכ\"ר עוד בא\"ע סימן פ\"ה ואפילו הרמב\"ם וסייעתו דפליגי לעיל סימן קכ\"ו ולא חילקו בין טמונים לשאינן טמונים מודים כאן דשאני מכר מהלואה וכמ\"ש שם לעיל ע\"ש. והוא אוכל פירות כ\"כ הרשב\"ם שם דלא עדיף מנכסי מלוג שלה: בנ\"מ שלה מהני ראיה ��שם לא יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלה דבשלה לא קפיד בעלה עלה. בין בנצ\"ב מה שהכניסה לו היא מבית אביה מקרי צ\"ב על שם שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו כמ\"ש בא\"ע סימן פ\"ה: בין בשאר נכסיה פי' בין מה שעשה לה הבעל לאחר הנישואין אפותיקי לגבות ממנה כתובתה ולא כתב אותה בכתובתה בין כתב לה בכתובתה בשעת הנישואין שיהא שדה זו מיוחד לכתובתה ולתוספת כתובתה אם קנה ממנה אותה קרקע ונתן לה שטר חוב על הדמים לגבותן אחר מותו ל\"מ ליה אפילו מכרה לו בעדים ובשטר ועד\"ר. והרמ\"ה כתב שדין נצ\"ב כדין נ\"מ דאינה יכולה כו' כך היא גירסת ב\"י לפי הנראה מלשונו כמ\"ש בדרישה אבל בדפוס אויגשפורג הנדפס על פי הגהות מהררא\"ף ז\"ל וכן בכל הס\"י של דפוס ושל כתב אין הגירסא כן אלא ה\"ג והרמ\"ה כתב שדין נ\"מ בדין נצ\"ב דיכולה לומר כו' ונ\"ל דגירסא זו עיקר וכמו שהוכחתי וכתבתי בדרישה וה\"פ דיכולה לומר נחת רוח כו' וכשימות בעלה או יגרשנה המקח בטל ואע\"פ דבגמרא מוכח דבנ\"מ לא מציא למימר נחת רוח כו' היינו לענין שאינה יכולה לבטל המקח לאלתר כמו בנצ\"ב וזהו דוקא שייך כשמכר השדה לאחר אבל כאן דמיירי דבעלה לקחו ממנה אין לה נפקא מינה בזה דמבטלת המקח מיד כיון דבלא\"ה נשאר השדה ביד בעלה כל ימי היותה תחתיו וק\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וגזלן אפילו מעידים כשמכר לו ועשה לו שטר אינו מועיל באשה בנכסי בעלה ובעל בנכסי אשתו הנזכר לעיל פשיטא דלא מהני ליה ג\"כ שטר דזיל בתר טעמא אלא דרבינו אלשון הגמרא קאי ולאפוקי מדרב דאמר שם דאם כתב לו בגזלן וסקריקון שטר קנה קמ\"ל דקיי\"ל כדשמואל וכמ\"ש לשונו בדרישה בר\"ס זה ע\"ש ודוק: וכתב הר\"י אפילו עשה לו אחריות אינו מועיל פי' כלל דבריו דשם בסקריקון דמיירי דאין הסקריקון מחזיק לעצמו אלא מכרו לאחר מש\"ה אמרינן דמסתמא אין הסקריקון מקפיד על הלוקח משא\"כ כאן דהגזלן בעצמו מבקש להחזיקו בידו מש\"ה אמרינן דמסתמא מכריחו גם על כתיבת האחריות וק\"ל. ואע\"ג דבגמרא אמרינן קמשמע לן כדשמואל דאמר דאף בשטר ל\"ק עד שיכתוב לו אחריות נכסים משמע דהאחריות נכסים מיהא מהני צ\"ל דס\"ל דשמואל אלקח מסקריקון דוקא קאמר כן ולא קאמר קמ\"ל כדשמואל אלא ללמדינו דשטר לא מהני והיותר נראה דשם אלא הוחזק גזלן כי אם אשדה זו מייתי לכולה דברי שמואל ומהני ביה כשכתב לו אחריות וכמש\"ר וק\"ל: ה\"נ אין יראים למחות כו' ר\"ל אינן יראים למחות ולבטל רצונו לעניין אחריות שלא יכתבו לו שיעבוד דהא אינו גזלן אלא על שדה זו ולא על שאם יצא מתחת ידו שיתן לו אחרת תחתיו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וזה טוען שלא קיבל ממנו כלום כו'. לכאורה נראה דאע\"פ דאינו טוען דמחמת יראה הודה. אלא כופר ואומר לא הודיתי כלל אפ\"ה אנן טענינן ליה דמחמת יראה הודה. ומכח שהיתה מילתא דכדי לא רמיא אנפשיה למדכריה וכן דייק קצת לשון רבינו שכתב לבסוף שמחמת יראתו כו' ולא הזכיר שהוא טוען כן ודומה למ\"ש לעיל בסימן ל\"ב ופ\"א דהתובע לחבירו והוא טוען להד\"ם אע\"פ שיש עדים שהודה לו בפניהן אנן טענינן ליה דשלא להשביע הודה. מיהו י\"ל דזה לאו מילתא דכדי מקרי ואדרבה יש לדמותו למ\"ש שם דהמודה לפני עדים ע\"י תביעה דאם טוען להשטות אותו הודיתי שומעין לו ואי לא אנן לא טענינן ליה עבורו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דוקא כשמסר להם מודעה נראה דדוקא בגזלן בעינן מסירת מודעה אבל באיש בנכסי אשתו לא מצינן בגמרא ולא בשום פוסק דבעינן בהו מסירת מודעה. ��באשה בנכסי בעלה אפילו המעות א\"צ להחזיר דהא במעות טמונין איירי ודו\"ק: ומ\"ש קיימא לן תלויה וזבין זביניה זבינא אפילו כו'. ז\"ל שם דף מ\"ח אמר רבא הלכתא תלויה וזבין זביניה זבינא ולא אמרן אלא בשדה סתם אבל בשדה וו לא ולא אמרן אלא דלא מרצי ליה זוזי. ולא אמרן אלא דלא הו\"ל לאשתמוטי. והלכתא בכולהו הוי זביניה זבינא עכ\"ל. הרי דלפי מסקנת הגמרא קי\"ל דבכל ענין אמרינן אגב זוזי גמר ומקני וזה שאמר רבינו אפילו אנסוהו למכור שדה זו ידוע. דהיינו בשדה זו. ומ\"ש ולא מנה המעות כו'. היינו לא ארצה ליה זוזי האמור בגמרא פי' שהעדים מעידים שכשלקח המעות מהגזלן לא מנאם לידע כמה נתן לו ולא הו\"ל לאשתמוטי פי' וגם ידוע שלא היה מצי למידחי להאי גזלן לומר המתן עד שתבא אשתי או שום דיחוי אחר אפ\"ה כל שלא מסר מודעא מכירתו מכירה: אבל באונסא דאתא ליה מנפשיה פי' שהיה צריך למעות ודין זה נלמד ממה שפי' על מימרא דנהרדעי שם דף מ' וע\"ל סימן ר\"ה דשם מקום דין דמסירת המודעא ושם בארתי כל הצורך: "
+                ],
+                [
+                    " לכך צריכין שיכירו העדים האונס פי' שיכירו אם הוא אונס דנפשיה או אונס דאחריני. ואעפ\"כ נראה דכל שטר מודעה שכתוב בתוכו שיודעין באונסיה אף שאינן מפורשין בו שיודעין מה היה אונסו אמרינן דהיה אונס דאחריני דאילו היה אונס דנפשיה לא היו כותבין סתם אונס כיון דלאו שמיה אונס ומש\"ה נתפשט המנהג שאין כותבין בשטרי מודעה אלא ואנן ידעינן באונסיה סתם וק\"ל. אם לא אנסוהו בפי' על מכירת השדה פי' שלא אנסוהו כלל על מכירת שום שדה. אלא שיתן לו מעות ולא היה לו מעות והוצרך למכור בהא ל\"מ מודעה כן מפורש לקמן סימן ר\"ה ולשון רבינו כאן שכתב על מכירת השדה בה\"א הידיעה אינו מדוקדק כ\"כ: והרמב\"ם כתב שאין הנגזל כו' ע\"ל בסימן ר\"ה בפרישה סי\"ג מ\"ש: וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כתב כן עד\"ר כאן ולקמן סימן ר\"ה בפרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כל אלו שאין להן חזקה ביניהן כו' כל הסימן הזה הוא שם דף מ\"ז וע\"ש בתוספות דגרסינן כגון דאמרי בפנינו הודה והם הם דברי רבינו בסמוך ודוק: ומ\"ש אבל אם טוען בן הבן שירשה מאביו יש לו חזקה הטעם דטענינן ליורש שאביו לקחה מזה: אפילו אם מודה שבאה ליד אביו כו' עד אלא שטוען שקנאה אח\"כ יש לו חזקה כן קאמר הגמרא שם בפשיטות ומשום דבן הגזלן הוא כמו אחר. וא\"ת הא איש אחר המחזיק אינו נאמן אלא מכח דאמרינן מדלא עשה מחאה ודאי מכרה לו וא\"כ בבן גזלן יתנצל המערער ויאמר יראתי לעשות מחאה מאימת הגזלן. וי\"ל דלא שייך הטלת אימה אלא כשיאמר הוא בעצמו בפני הגזלן או בפני בנו (שהרי) [שדה] זו היא בגזילה בידו דיוודע דמאתו יצאו הדברים אבל לעשות מחאה בפני אחרים אף דיצא הקול ויגיע לאזניו ושיש ערעור עליו ששדה זו בגזילה בידו ויזהר בשטרו אבל לא יוודע ממי יצא הקול וק\"ל. שוב מצאתי שכ\"כ בד\"מ וכמ\"ש בעמוד ע\"ש: אלא א\"כ יאמר בפני מנה לך אבי המעות נראה דדין זה כ\"ר לשיטת הרא\"ש דגם בנגזל מצריך שימסור מודעה כמ\"ש בס\"ס שלפני זה ומיירי כאן דלא ידעינן ממסירת מודעה דאל\"כ מעות הדרי ולא היה לו חזקה בשדה כמ\"ש בסימן שלפני זה ס\"ה: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אבל החזיק בו בן בן הגזלן וטוען בפני הודית כו' ז\"ל הרא\"ש שם בן גזלן אם אמר בפני הודה שמכרה לאביו לא מהניא הך הודאה שבשביל מורא הוצרך להודות גם בפניו אבל אי טעין בן בן גזלן בפני הודה שמכרה לאבי אבי מהניא הך הודאה דכולי האי כו' הרי מוכח מלשון דבבן גזלן אפילו הודה בפ��יו שלא בפני אביו שייך מורא דירא דיוודע לאביו הגזלן ובבן בן הגזלן אפשר דס\"ל דדווקא להרא\"ש בכה\"ג דלא הודה לפני אבי אביו אלא בפני בן הבן לא שייך אימה ומש\"ה דייק רבינו נמי דכתב בשם הרא\"ש וטוען בפני הודית לי והא דכתב לפני זה ואם טוען הבן בפני הודית לאבי דמשמע דההודאה היתה בפניו משום בן אומן ואריס כ\"כ דבהו אפילו הודה בפניהן הוה חזקה. ומה שבבן הגולן לא הוה חזקה אפילו אם ההודאה היתה שלא בפני האב הגזלן זה נרמז במה שסיים רבינו וכתב אא\"כ יאמר בפני מנה לך אבי כו' פי' [דוקא] מנה דמשמע דבשום צד אחר לא מהני ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " (ב) יש חזקה כו' כיצד ראובן שהיה ביתו כו' משנה וגמרא ס\"פ חזקת הבתים כתבתי לשונו בדרישה ע\"ש ופיר\"ש שם זיז הוא כעין נסר או ראש קורה הבולט מן העלייה לחוץ וראוי לתלות בו חפציו. וטוען שברשות הוציאו שקנה כו' רבינו ס\"ל דבעינן בכל החזקות ג\"ש וטענה כמו בחזקת קרקע כמו שיתבאר בסי' זה והבאים אחריו מש\"ה כתב שקנה. הוי חזקה ומשתמש בו דלתשמיש כזה שאינו קבוע יש חזקה ולהיזק ראייה לכ\"ע וכמ\"ש בדרישה ס\"ו ע\"ש. ומונע את שמעון דמאחר שכבר החזיק בו ג\"ש אמר לשמעון כשאבוא אני להשתמש בה תעכבני אתה בתשמישך בה לכן לא אניחך להשתמש בה כלל וגם משום היזק כותל יכול למחות והא ראיה דרי\"א כתב בסמוך דבפחות מטפח אינו יכול למחות משום דבזיז פחות מטפח אין יכול לתלות משא כבד כ\"כ לקלקל הכותל דמשמע הא בטפח יכול למחות מה\"ט או יניח עליה כלי מלא מים וישפוך על הכותל ומתקלקל ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " בד\"א בזיז בולט טפח לשון רשב\"ם נקט דפי' ג\"כ זיז טפח ר\"ל בולט טפח והרא\"ש נקט בלשונו רחב טפח ע\"ש והיא היא וקרא הבליטה רחב כיון שהמשיכה בצד הכותל מקרי אורך וכדמסיק רבינו ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ובענין שימוש בעל הזיז עליו ר\"ל שישמש גם הוא עליו: ומ\"ש רב הונא סבר כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " החזיק בזיז בולט טפח כו' שם בגמ' מימרא דרב אסי והטעם דכיון שהניח לו משך ד' או אורך ד' שהוא אורך של מקום חשוב נתרצה לו נמי ברחבו דאין מקום חשוב פחות מד' על ד' ר\"ש: אבל אם החזיק בזיז בולט טפח כו' כן מסיק הרב רבינו אשיר\"י שם. אלא יכול לעשותו בולט ד' ולא יותר נראה דרצה לומר כל משך י' ארכו הרגל לעשותו רחב ד' לאפוקי שתאמר שאין עושין רחב ד' כי אם במשך ד' דהיינו ד' על ד' וזה אינו. וכן משמע לשון לעשותו דקאמר דמשמע דרצה לומר לעשותו כולו וק\"ל: להשתמש בד' שתחתיו אבל על קרקע שתחתיו יכול בעל החצר לבנות עד שיגיע לד\"ט שמתחת הזיז ולא הזכיר הרי\"ף בדבריו שיש בו אויר לשימושו גם תחת הזיז כ\"א כשהוא ארוך או רחב ד\"ט שהוא מקום חשוב לכן נ\"ל ס\"ל שיש לו דע\"ד מכל סביבו אבל כשאינו (אלא) [אפילו] במשך ד' גם הרי\"ף מודה דאין לו בו שימוש כ\"א עליו ולא תחתיו ואפילו הרמב\"ם מודה בזה וכמ\"ש בסמוך בס\"ד: יורדין לאויר החצר כו' פי' עד קרקע החצר: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין כו' ז\"ל שם ומ\"ש הרי\"ף שיש לו גם ד\"ט למטה מהזיז לא מסתבר לי דזיז רחב משתמשין עליו ומה צריך לאויר שתחתיו עכ\"ל: והרמב\"ם כתב כו' בפ\"ח מהלכות שכנים כ\"כ: ומ\"ש דאפילו אם אין בו טפח כו' פליג אמ\"ש למעלה בתרתי שכתב לעיל דבעינן ג\"ש לחזקה זו ובזיז שפחות מטפח לא מהני חזקה כלל והרמב\"ם סבר דאפילו בפחות מטפח מהני חזקה ואפילו לאלתר הוי חזקה ולטעמיה אזיל דא\"צ חזקה ג\"ש בניזקין וכמש\"ר בסימן זה סכ\"ה בשמו וביאור הסוגיא לשיטת הרמב\"ם כתבתי בדרישה ע\"ש: החזיק באויר כנגדו כו' ואם רצה בעל החצר לבנות תחת הזיז כו' בדרישה כתבתי והוכחתי דגם הרמב\"ם ס\"ל דאם ירצה בעל (הגג) [החצר] לבנות תחת הזיז אין בעל הזיז יכול לעכב עליו אפילו בזיז טפח אלא באם ירצה בעל החצר לבנות במקום הזיז ולבטל תשמיש הזיז לגמרי מלהשתמש בו אפילו ע\"ג בזה חלוק דאם הוא טפח אזי החזיק באויר כנגדו פי' באויר החצר במקום שהזיז קבוע בו ולמעלה ממנו ואינו יכול לעקרו או לבטל תשמישו שע\"ג ואם הוא פחות מטפח אף שלא מיחה בו ושוב אינו יכול למחות בו לומר לו אתה מזיקני בראייתך מ\"מ אם בא בעל החצר לבנות במקום הזיז ובו יבוטל תשמישו הרשות בידו ומ\"ש לבנות תחת הזיז ר\"ל במקומו כמו עין תחת עין והשתא א\"ש שלא הזכיר הרמב\"ם בבבא זו שיעור אויר שתחת הזיז שצריך להניח לו כמ\"ש שם בסיפא כשהזיז משך ד' שכתב שם שאין בעל החצר יכול לבנות באויר חצירו תחת הזיז כלום אא\"כ הניח לו תחתיו גובה אויר עשרה טפחים כדי שישתמש בזיז ע\"ש ודוק. שם כתב המ\"מ שיעור י\"ט לא נזכר בגמרא ומ\"מ נראה שדי בכך שהרי דירת בית היא דירה בעשרה טפחים כ\"ש תשמיש הזיז עכ\"ל. והא דלא כ\"ר גם פלוגתא זו דשיעור י\"ט כשהוא רחב ד' משום דכבר כתב דשיעור דרי\"ף הוא ד\"ט ושיעור דרי\"ב הוא כל האויר וליתנהו אלא כהרא\"ש דכתב שתחתיו אין בו כלום וממילא גם שיעור זה אינו: לא החזיק באויר החצר ר\"ל שתחתיו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שאם ירצה לקבעו ולהשתמש בו כלפי פנים פי' שאם ירצה לתקוע יתד או קורה שתעבור עובי הכותל מצד זה לצד זה כדי שתהיה חזקה יותר ואינו רוצה להשתמש בו אלא מצד פנים אין בעל החצר יכול למחות ולומר אולי תשתמש בו מצד חוץ וגם אינו יכול לטעון חזקה כיון שאינו משתמש בו ב\"י: דאי משום היזק ראיה לית ליה לבעל הגג דלא יכול לראות מלמטה למעלה כולי האי ומה שיכול לראות בעמדו למטה בעת שמשתמש בזיז הלא בלא זיז נמי צריך לשמור מבעל החצר כיון שתשמישו קבוע בחצר משא\"כ בעל הגג שאין תשמישו בקביעות על הגג וכמש\"ר זה לקמן בסימן קנ\"ד וק\"ס ע\"ש וע\"י הזיז שישתמש עליו יראה למטה: ומשום חזקה נמי לית ביה פי' כשירצה בעל הגג לאחר זמן לעשות זיז מבפנים ברשות שלו במקום זיז זה אזי אין בעל החצר יכול למחות בידו שלא יזיז זיזו ממקומו כיון שהחזיק בו עד השתא. א\"נ כשירצה בעל הגג לאחר זמן לסתור כותל זה ולבנות במקומו אחרת של קנים אין בעל החצר יכול למחות בו מפני הזיז וק\"ל: שאם החזיק בעל החצר כו' ה\"ה לענין החזקות דכתבתי לפני זה דאינו יכול בעל הגג לסתור כותלו וגם שלא לקבוע באותו מקום זיז שלו והוא בכלל מ\"ש משתמש בו כו' דמכח דיש לו חזקה להשתמש בו לא יוכל בעל הגג לסתור כו' וק\"ל: יש לו חזקה בחצר כו' ומכ\"ש שיש לו חזקה לענין שיוכל להשתמש עליו: והא דאמרינן פחות מטפח אינו יכול למחות כו' ר\"ל אל תטעה לומר דמ\"ש אינו יכול למחות (ופר\"ש) [ופירשו] רב הונא דבעל הגג אינו יכול למחות בבעל החצר דבכלל זה הוא נמי אם בא בעל החצר לקבעו דאין בעל הגג יכול למנעו משום דכופין על מדת סדום דז\"א אלא מיירי דוקא כשכבר קבעו בעל הגג וקאמר דאין יכול למחות בבעל החצר מלשמש בו כל זמן שמניחו: "
+                ],
+                [
+                    " שאין לו בו לא פתח פי' אלא הזיז שלפני הגג ומשתמשין עליו מהגג ועד\"ר: אם רוצה להוציא זיז לפני חלונו פי' מתחת חלונו ובצד חלונו בתוך טפח ומה שסיים דגם לבנות כנגדו בלא הזיז כו' ר\"ל שבלא זיז אינו יכול בעל החצר לבנות עד מקום הזיז שתחת החלון מפני שיכול לעמוד על הבנין ויראה מה שמשתמש בחלונו וגם אם הזיז הוא מן הצד בתוך טפח אסור לבנות שם אפילו לא היה שם זיז מה\"ט ואף אם ירצה להגביה הבנין ד\"א ולשפע הכותל אכתי אסור לבנות שם מפני שיאפיל על החלון וכמש\"ר בסימן קנ\"ד סל\"ב נמצא מש\"ר וגם לבנות כנגדו בלא זיז כו' כנגד מקום הזיז קאמר דאי כנגד החלון ומשום שמאפיל עליו לחוד קאמר קשה הא יש קפידא בזיז דבלא זיז יכול לבנות עד התחלת גובה החלון ומשום הזיז שתחת החלון אם יחזיק בו יהיה אסור לבנות אפילו תחת החלון במקום הזיז לכן צ\"ל כמ\"ש דכנגד אמקום הזיז קאי ומחשש שלא יעמוד על הבנין וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ויורדין דרך עלייה ס\"א והיא עיקר: שהגג והחצר היה לאחד כו' עד הוי חזקה עד\"ר: ומוקי לה בגמ' במזחילה של אבנים כו' בב\"ב דף ל\"ח המרזב אין לו חזקה כו' (עיין בב\"ח שהביא המשנה והגמרא ועיין בפרשב\"ם דלשם). וכתב הרא\"ש ז\"ל יראה כיון דפליגי הני אמוראי ולא איפסיק הלכה כמאן מהן וזה החזיק במרזב אזלינן בתר המיקל ולא יגע במרזב אך יכול לבנות תחתיו כרבי ירמיה בר אבא עכ\"ל. והנה לדעת הרא\"ש הני שלשה אוקימתות <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> בעל הגג הם וה\"פ שמואל אמר שלא החזיק בעל הגג ושלא יוכל לשנות בעל החצר המרזב ממקום למקום ברוח אחד אבל החזיק שלא יוכל לשנות מרוח אחד לרוח אחרת ובא ר' חנינא והוסיף בחזקה שאפילו ברוח א' אינו יכול לשנות בעל החצר אבל יכול לקצרו ובא ר\"י והוסיף שאפי' לקצרו אינו יכול אבל יכול לבנות תחתיו דהרי בשלו הוא בונה ואינו נוגע בידים במרזב שהחזיק בו חבירו ועד\"ר מ\"ש לשון התוס' וביאורו במ\"ש ג' פירושים אהא דאין לו חזקה מרוח אחד כו' ע\"ש. ומ\"ש א\"א הרא\"ש ז\"ל לא הביאו בפסקיו פי' חילוק זה של בנין או של עץ: ומ\"ש ואיני יודע למה עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " רק שיקלחו מימיו לכאורה קשה דזהו כפל לשון. ונראה דהכי קאמר רק שיקלחו יפה דאם אין לו היזק בזה אף שהיה קצת היזק וטענה ממקום אחר כיון שלא זכה עליו אלא הקבלת המים והרי הן מקלחים יפה הדין עם בעל החצר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ובין במרזב היינו צינור הנ\"ל ומרזב הוא לשון משנה: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך אם רצה לקבלו בכלי פירוש אם לא ירצה להניח מקום פנוי תחת הצינור אלא ירצה להשתמש שם באיזה שימוש או לבנות שם בנין ורוצה שלא יעשה צינור כלל אלא אומר שבכל פעם שיהיה גשם אקבלם בכלי מהמזחילה ואשפכם במקום אחר: ומ\"ש או בצינור פי' כשהיו המים יורדים במזחילה לחצר שלא היה ארוך רק קצת יתר מהגג והוא רוצה לשמש שם במקום ירידתו וכדי שלא ירדו המים שם רוצה להוליכו משם ע\"י צינור שישבר למזחילה כדי שיהיה מקום מוצאן חוצה רחוק משם הדין עמו ואף ע\"פ שאינו לו כ\"כ טוב כאילו ירדו דרך הליכתן וזה דומה למ\"ש בשם הרמב\"ם בסמוך בהפוכו רצה בעל הגג לעקור הצינור מצד זה כו' שהרי לא החזיק כו' וי\"מ דהאי או בצינור ר\"ל ביב שרוצה לעשות בחצרו ביב ארוך שיקבל מימי המזחילה ויצאו משם חוץ לחצר במקום א' ולא ישטפו ע\"פ כל החצר ול\"נ דא\"כ קשה פשיטא ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אחזיק לנטפי ולשופכי שופכי היינו שיורדים דרך מזחילה שנשפכין הכל למקום א' ונטפי שנוטפין דרך אורך הגג כשאין שם מזחילה צריפא דאורבני פר\"ש גג של צריף שמכסין אותו בענפי ערבה והיינו אורבני ומתוך שהטיפין סמוכין מאד אין בעל החצר יכול להשתמש תחתיהם וקיי\"ל כרב יוסף דאמר שם דף ו' אם החזיק לזה החזיק ג\"כ לזה הגרוע ממנו וגוף דין זה כ\"ר בסמוך סי\"ח וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לאחר שהחזיק כו' יכול בעל החצר לעכב כו' שם דף נ\"ט: כן החזיק בעל החצר במימי הגג כדי להשקות מהם בהמותיו ולשאר צרכיו ויכול לטעון שע\"מ כן נתרציתי כדי שנא תוכל לחזור בך כ\"ש ודמי למקח וממכר: כתב הרמב\"ם ז\"ל רצה בעל הגג כו' בפ\"ח דשכנים כ\"כ ועד\"ר שם הוכחתי דגם להרמב\"ם בעל החצר יכול למחות בידו כשבא עליו מאיזה טעם צד היזק ולא איירי הכא אלא כשאין טוען שום טענת היזק אלא שבא לעכב עליו מצד שלא יקלחו המים יפה לצורך תשמישו כ\"כ כבראשונה והמים משועבדים לו מש\"ה קאמר דבזה אין שומעין לו וזהו שדייק וסיים והרי באים לו ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן שהחזיק בחצר שמעון שיקבל כו' היינו אחזיק לצריפא דאורבני וכבר פירשתיהו וע\"ש בתוספות: יורדין בלא צינור ובלא מזחילה כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' כלל צ\"ט סימן ה': "
+                ],
+                [
+                    " סולם קטן שאין לו ד' שליבות כו' שם דף נ\"ח ודף נ\"ט וגם חזקת סולם זה הוא על פי שיטות הנזכרות למר לאלתר ובלא טענה ולמר לאחר ג\"ש ובטענה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם לפיכך כשבא בעל הגג כו' בפ\"ח דהלכות שכנים כ\"כ ועד\"ר: יכול בעל החצר למחות בו שלא יחזיק עליו הרמב\"ם לטעמיה אזיל דס\"ל לאלתר בשתיקה הוי מחילה והוי חזקה: ומ\"ש על דבריו ואינו נראה דהיאך ישתמש כו' המ\"מ כתב שם שטעמו משום שזה נהנה וזה לא חסר וכופין על מדת סדום רבינו לטעמיה אזיל שכ\"כ ג\"כ לעיל בסימן זה ס\"י אדברי רי\"א בענין הכנסת (ליד) [זיז] בעל חצר בכותל הבית דחבירו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כותל הידוע כו' עד\"ר שם כתבתי לשון הגמרא והרא\"ש: וראובן החזיק כו' פי' וטען שקנה ממנו או שנתן לו במתנה כח להכניס בו קורותיו דהו\"ל חזקה וטענה להכניס בכל הכותל באיזה מקום שירצה: או להכניס כו' ז\"ל הרא\"ש דהקונה מחבירו ליתן לו רשות לבנות בכותלו לא שכיח שיקנה לחצאין ולפי שעה לא הוצרך אלא לקטנות עכ\"ל. ורבינו כתב כהרא\"ש וגם למד מדבריו להוסיף והוא דכשם שאין קנין לחצאין לענין קטנות וגדלות כך אינו לחצאין לענין מקצת הכותל לכל הכותל וז\"ש הוי חזקה להכניס בכל הכותל. ומ\"ש באיזה מקום שירצה הוי ליה באילו אמר גם באיזה מקום שירצה דאם הכניסה בראשונה למעלה יכול להכניס לע\"ע במקום אחר. אבל א\"ל דאין כוונת רבינו לומר דיכול להוסיף במנין הקורות כ\"א להוציאם ממקום זה ולהניחם במקום שירצה דא\"כ בכל הכותל דכתב למה לי גם הב\"י בסכ\"ה כתב שלא משמע ליה לשון רבינו לפרש כן. וכדי שלא תאמר דהיינו דוקא לאותו מין קורות שהחזיק דהיינו קטנות יכול להוסיף במניינם אע\"פ שמכביד בבנין אבל במין אחר א\"י להחליף מש\"ה כתב או להכניס בו גדולות וכבדות כו'. ונראה דה\"ה שלשתן יחד יכול לעשות דהיינו אם היה מכניס תחלה ג' דקות יכול להכניס אח\"כ אפילו הרבה עבות ובמקום אחר דזיל בתר טעמיה הנ\"ל דאין קנין למחצה ובפרט להרא\"ש דכתב דמה\"ט חולק עמו אפילו באבנים וכמש\"ר בשמו בס\"ס זה וכתבתי לשונו כאן בדרישה. ולא כ\"ר לשון או להכניס כו' אלא משום דס\"ל דבדרי רב יוסף דאמר אחזיק להורדי אחזיק לכשורי אינו נרמז אלא ענין א' תרווייהו דהיינו להחליף גדולות במקום קטנ��ת וס\"ל דל\"ד קאמר זה לחוד אלא ה\"ה לתרווייהו ודוק ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " פרשב\"ם כו' עד חסרון קרקע פירוש היזק לקרקע: ומ\"ש כגון פתיחת חלונות פירוש פתיחת חלון על חצר חבירו ולפי שכל החצר אינו ראוי לו לתשמיש מחמת היזק ראיה קראו חסרון קרקע (ומה שכתב הרשב\"א בתשובה הביאו ב\"י במחודשים ס\"א אכה\"ג דאינן חסרון קרקע י\"ל דר\"ל חסרון גוף הקרקע) אבל פתיחת חלון כנגד חלון אין לו חזקה עולמית לרשב\"ם כדלקמן בסימן קנ\"ד ס\"ה עפ\"ר מ\"ש הב\"י שם בשמו אבל אני כתבתי שם בהגד\"מ דאין דברי רשב\"ם מוכרעין לפרשם כן ע\"ש: ורגילין לכתוב עליו שטר לפי שהוא ענין גדול אדם מקפיד ואינו קונה אותו בלא שטר ואם כדבריו כן הוא שקנהו היה לו להיות שטרו בידו כל ג\"ש דהואיל ואין מראה השטר לפנינו הדין עם המערער: אבל תשמיש קטן כזה ר\"ל הכנסת קורותיו אין רגילין לכתוב עליו שטר ולכן לאלתר הוי חזקה הואיל שמעולם לא היה לו שטר וק\"ל: אבל טענה צריך. פי' שצריך שיטעון שמכרה לו או נתן לו במתנה אבל בלא טענה אלא שאמר הואיל וראה שהחזקתי בו פ\"א מחל לי אינו מועיל: והגאונים פירשו כו' פירוש פליגי עליה בתרתי שאפילו בתשמישים גדולים ס\"ל לאלתר הוי חזקה וגם א\"צ טענה ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל חפר שמעון כו' אע\"ג דעיקר פלוגתת הגאונים ורשב\"ם הוא במרזב ומזחילה ומזה לא איירי הרמב\"ם ודוחק לומר דכוונתו לומר דס\"ל כהגאונים שא\"צ טענה וא\"כ הו\"ל לרבינו לפרש כן לכ\"נ דר\"ל וכ\"כ הרמב\"ם כדברי הגאונים דאפילו בהוצאת זיזין וכיוצא בזה א\"צ חזקת ג\"ש ונשמע זה מדהזכיר בדבריו שתיקה ומחילה ואם בתשמיש קטן כזה שתיקתו הוי מחילה אע\"פ שאין לו כ\"כ היזק ואפשר למימר דלא חש אם כן כ\"ש וכ\"ש כשהרואה שזה מוציא עליו זיז או מזחילה או שטר תשמיש גדולה דשייך בהו מחילה אם ראה ושתק משא\"כ להרשב\"ם שכתב הא דתחיבת קורות הוה לאלתר חזקה לפי שאין דרך לכתוב עליו שטר הוא להיפך דלהיזק גדול דרכן ליקח שטר ולהכי בעינן ביה חזקת ג\"ש ובלאה\"נ צ\"ל דרבינו דקדק לשון מחילה דכתב הרמב\"ם דאל\"כ העיקר חסר דלא נזכר בדברי הרמב\"ם הללו דמייתי רבינו דא\"צ חזקה ג\"ש ועד\"ר מ\"ש עוד מזה. ומ\"ש הרמב\"ם החזיק בקורה אחת אינו יכול להחזיק בשניה שהרי לא מחל אלא אחד עיין מ\"ש המ\"מ טעמו והב\"י כתב עליו ז\"ל ול\"נ דלהרמב\"ם כיון דמתורת מחילה נגעה בה לקורה א' חזינן דמחיל מחיל אפילו לעבה ממנו לב' קורות לא מחיל אפילו בשווין אבל לדעת האומרים דבחזקת ג\"ש וטענה עסקינן ומשום דאין קנין לחצאין יכול לשנות ולהוסיף בכל הכותל עכ\"ל בקיצור: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם טען כו' ז\"ל הריב\"ש (ע\"ש דקאי אדברי הרמב\"ם) סימן ר\"י יש לבאר דבריו דבכותל החוצץ בינו לבין חבירו שאף אם הא' יש לו כמה תקרות סמוכות לכותל ההוא. והא' אינו סומך כ\"א תקרה א' וטוען ששותף היה בכותל מעת היותו נאמן אך צ\"ע בדבריו מה צריך לקורה כלל כיון שהכותל חוצץ בין שניהם ואינו מוחזק לאחד יותר מן הב' אע\"פ שהא' סומך הרבה קורות והשני לא סמך עדיין מה ראיה הוא שיהיה הכותל לאחד כיון שאף אם יהיה בשיתוף כל אחד יכול לסמוך כשירצה עכ\"ל וכדבריו כתב המ\"מ ע\"ש פ\"ח דשכנים ולא ר\"ל דגם הרמב\"ם מיירי כשידוע שמתחילה בנה שמעון הכותל וכמש\"ר בר\"ס כ\"ב דבהכי איירי דין זה ומש\"ה בעינן שימוש הקורות שהוא כמו אכילת פירות בג\"ש לר\"ת ורבינו ומחילה להגאונים דאם כן לא הוה מהני ליה שימוש קורה א' להשת��ש בכל הכותל כשטוען שהוא שותף בה ע\"ש: ור\"ת פי' שלכל דבר כו' בסימן קמ\"ט ס\"א כ\"כ רבינו בשם ר\"י: חזקה במקום הכותל יש לדקדק דהתחיל בתרתי דהיינו באבני הכותל ובמקומו וסיים בחזקה במקום. ונראה דה\"פ דל\"ת הא דאמרו בגמרא אחזיק להורדי אחזיק לכשורי משום שקנה מתחילה הבנין והמקום שעליו הבנין מש\"ה כתב דז\"א דהמקום ודאי ל\"ק שאין נעיצה כו' וא\"כ ג\"כ נאמר דהבנין נמי לא קנה רק לתחיבת כשורי לבד א\"נ ה\"ק כיון דהמקום ודאי ל\"ק כיון שהוא ידוע א\"כ מסתמא כל מה שעומד ומונח על המקום הוא של בעל המקום: והר\"י כתב שאם נתן על הקורה כו' הר\"י פי' מ\"ש בגמרא אחזיק להורדי אחזיק לכשורי היינו היכא שנתן עליהן תקרה ומעזיבה וכ\"כ ב\"י בסוף סכ\"ב: או להרחיב אלו כצ\"ל וכן הוא בס\"י של קלף ופי' להרחיב שאם היו מונחים מתחילה ו' קורות קרוב זה אצל זה אינו יכול להרחיקם ולעשות הרחבה בין זה לזה אף על פי שאין בזה כבידה מצד עצמן: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דהוי חזקה כו' פי' אע\"ג שאין עליו תקרה ומעזיבה וזה החילוק יש בין סברת הר\"י והרא\"ש דמאי דסבר הר\"י שיש עליו תקרה ומעזיבה סבר הרא\"ש אפילו בלא תקרה ומעזיבה והרמב\"ן ס\"ל דאפילו בלא מעזיבה הוי חזקה ואף לענין מקום הכותל ונמצא שיש בדין זה ד' חילוקי דעות וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " יש חזקה לראייה כו' עד\"ר. שאע\"פ שאין אדם רשאי לפתוח חלון לחצר חבירו כו' עיין בר\"ס קנ\"ה שכ\"ר ז\"ל יש חזקה לניזקין שחייב כל אדם להרחיק כו' ואם לא הרחיק והחזיק בנזק מהני הרי שכתב האי דחייב להרחיק לנתינת טעם דמשום דמחויב להרחיק ולא הרחיק הו\"ל חזקה וא\"כ לא א\"ש מש\"ר כאן שאע\"פ שאין כו' שאדרבה היא הנותנת דבדבר שיש לו רשות לפתוח ואין הלה יכול למחות בידו אין לו חזקה אפילו החזיק בה כמה שנים ונראה דה\"ק אף ע\"פ שאין אדם רשאי כו' מכח שעושה איסור מן התורה כשרואה לרשות חבירו והו\"א אע\"פ שהחזיק בה כמה שנים בלא מחאה לא ליהוי חזקה דאיסור הכתוב בתורה הוא דהוי מחאתו קמ\"ל דלא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לחצר חבירו ואפי' לחצר שותפו בב\"ב דף נ\"ט לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפים ובגמ' מאי איריא לחצר השותפין אפילו לחצר חבירו נמי לא וכתבו התוספות בשם ר\"י דה\"פ מאי איריא לחצר השותפין (פי' שהוא שותף עמו בחצר ויש לו פתח לתוכה) דמזיק לו בשני מקומות (דמצי למימר בשני מקומות דהיינו דרך פתחו ודרך חלונו ל\"מ לאצענועי מינך) ל\"מ קאמר (כלומר אדרבה לא מיבעיא קאמר) לא מיבעיא לחצר חבירו דלא אבל לחצר השותפין דא\"ל ס\"ס הא קבעית לאצטנועי מינאי בחצר קמ\"ל דא\"ל עד האידנא כי הוית בחצר בעינא לאצטנועי מינך השתא אפילו כי הוית בבית נמי בעינא אצטנועי מינך ע\"כ. ופר\"שי ותוס' עד האידנא כי הוית אתה בחצר בעינא לאצטנועי מינך השתא אפילו כשאתה בבית בעינא לאצטנועי מינך כו' ע\"ש ולאפוקי מפירוש ר\"ש השני דפירש כי הוי אנא בחצרי כו' השתא אפילו כשאני בביתי כו' ע\"ש בתוס' שדחו פי' זה. והשתא א\"ש דכ\"ר ז\"ל אין אדם רשאי לפתוח חלון לחצר חבירו ואפילו כו' ולא כ' בקיצור א\"א רשאי לפתוח חלון אפילו לחצר שותפין אלא לפי שיש פנים לכאן ולכאן וכמ\"ש ודייק נמי וכתב לחצר שותפו ולא לחצר שותפים כלשון המשנה וכמש\"ר מיד אח\"ז ז\"ל וכן אם קנה כו' לחצר השותפים והוא ג\"כ ל' המשנה דלשם משום דאתי לאפוקי מפי' הרשב\"ם דפי' שם דהמקשן הקשה שם מאי איריא לחצר שותפים שהן רבים אפילו לחצר חבירו שהוא יחיד נמי אסר והתוס' דחו פי' זה ופירשו שות��ין ר\"ל שהוא שותף עוד עם אחר בחצר ומש\"ה כחב שותפו וק\"ל: וכן אם קנה בית שם במשנה לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו בחצר השותפין ופיר\"ש לכך בית החצר הסמוך לזה החצר לא יפתחנו לחצר השותפין דאע\"ג דיש לו חלק בחצר אינו יכול לרבות עליהן אכסנאים שמוסיף עליהן דריסת הרגל ונכנסים ויוצאים עכשיו יותר מבתחילה וליכא צניעות: "
+                ],
+                [
+                    " ולא מיבעיא כו' אלא אפילו כו' זהו לסברת רשב\"ם והתוס' והרא\"ש ולא כדעת הרמב\"ם שבסמוך וק\"ל: אבל יכול לבנות חדר אחורי כו' ג\"ז סיפא דמתני' הנ\"ל ז\"ל בנה עלייה ע\"ג ביתו לא יפתחנו לחצר השותפין אלא אם רוצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה את העלייה ע\"ג ביתו ופותחה לתוך ביתו ועד\"ר: אבל לחצר לא יפתח שיותר יוצא ונכנס כשהפתחים פתוחים לחצר משהם פתוחים לתוך הבית: אבל כשאינו כו' יתור ל' יש כאן ונראה דבא לאשמועינן דבנין חדש אסור אפילו לאוצר בעלמא אבל כשאינו מוסיף בבנין שפיר דמי לרבות דיורים ואפילו בכל ביתו ולאו דוקא עלייה או חדר א': שיכול למלאות כל ביתו אכסנאים בי\"ס איתא אכסדרין ודיורין והנתינת טעם שכ\"ר ז\"ל שיכול למלאות כל ביתו אכסנאים ודיורין ועד הנה לא דיבר משום ריבוי דרין ואכסנאין בביתו משמע דגרסינן אכסדרות ודיורין וע\"ד שאכתוב בסמוך ששם דיורין מורה על בני אדם הדרים בפני עצמם ולפי הגירסא שלפנינו צ\"ל דרבינו ס\"ל שזה תולה בזה כיון שיש לו רשות למלאות אכסנאים ודרים מותר לחלק נמי ביתו לצרכן לדור תוכו והוא דוחק: הרמ\"ה כתב כו' ה\"ג אע\"ג דלא חזי לאוסופי ביה דרין הרי כו' וה\"מ להוסיף דיורים אבל להוסיף דרין לא מצי כו' ל\"ש נתרבו דרין או כו' כצ\"ל וכן הוא מוכח מיניה וביה וכמעט הוא כן בדפוס אוגישפורג ודיורין ר\"ל בני אדם הדרין בפני עצמם בחדר וכאילו אמר להוסיף מדורות ודרין ר\"ל בני אדם הדרים עם בני הבית ואין להם חדר מיוחד. וכלל העולה מדבר הרמ\"ה לעשות חדר מיוחד אפילו לחלוק חדר ישן לשנים אינו רשאי אפילו לבני ביתו ומשרתיו אלא דוקא לאוצר ולאוצר ג\"כ לא שרי להוסיף בנין וכשאינו עושה חדר הכל מותר אפילו להוסיף דרין שאינם מבני ביתו ומשרתיו מטעם שכתב דהחצר לא נשתעבד למנין אנשים ידועים כו' ועד\"ר. ושוב מצאתי שכתב מ\"ו ר\"ם כעין פי' זה בד\"מ ע\"ש. וע\"פ מ\"ש יש מגיהין אח\"ז בדברי הרמב\"ם להכניס שם דרין וא\"צ להגיה די\"ל דלשון הרמ\"ה היה דוקא כן לדקדק בין ל' דיורין לל' דרין דהרמב\"ם לא דק לחלק ביניהן: ומ\"ש הרי מרבה לעצמו דרך לחצר כו'. פי' הדרך נתרבה מכחו בחצר שבני אדם אחרים נכנסים לחצר אצלו בשביל מה שיש לו באותו רשות אחר שהוסיף ובס\"א כתב מרשות אחר במ\"ם וקאי אהבעל החדר שהוא בעצמו נתרבה לו דרך ועסק בחצר מכח אותו חדר שהוסיף: אבל להוסיף דרין לא מצי כו' ס\"א אבל שלא להוסיף דיורין לא מצי כו' והיא היא והגירסא שלפנינו עיקר וק\"ל: והרמב\"ם ז\"ל כתב כו' עד\"ר: אבל יכול לבנות כו' ס\"ל ג\"כ כטעמא דהרמב\"ם שאינו עשוי להכניס שם דיורין כיון שאין עוברים אלא דרך עליו ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו יש לאחד פתח כו' משנה שם דף ס' ז\"ל לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח נגד פתח וחלון נגד חלון היה קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו ב' אבל פותח הוא לר\"ה פתח נגד פתח וחלון נגד חלון היה קטן עושה אותו גדול ואחד עושה אותו שנים עכ\"ל המשנה והם הם כללי דברי רבינו מכאן עד ס\"י: כגון שעשה מא' של ח' ב' מד' ד' ז\"ל הגמרא שם סבר רמי בר חמא למימר בר ד' לא לישוויה תרי בר ב' ב' דקא שקיל ��' בחצר אבל בר ח' לישוויה בני ד' ד' ש\"ד א\"ל רבא מצי א\"ל בחד פיתחא מצינא לאצטנועי מינך בתרי לא מצינא לאצטנועי מינך ע\"כ ופירש רשב\"ם דשקיל תמניא בחצר דגם פתח של ב' אמות יש לו ד\"א בחצר אבל כשהיה פתח א' של ח' שהיה לו בחצר ח' אמות כי עביד שנים של ד' ד' לית לן בה והשיב רבא דאף בכה\"ג לא משום דחיישינן לצניעות ומצי א\"ל בחד פיתחא מצינא לאצטנועי מינך כשהוא נעול יכולני להשתמש בחצר אבל בשני פתחים אפילו אם יהיה האחד נעול יהיה השני פתוח ולכן כ\"ר כגון שעשה מא' של ח' ב' מד' ד' דהוה רבותא טפי וכ\"ש מא' של ד' שנים של ב' ב' ואע\"ג דהגמ' קאמר כן אפתחים כ\"ר ג\"כ אחלון משום דלפי הטעם שמסיק וקאמר בחד פתחא מצינו לאצטנועי מינך כו' ה\"ה לחלון וק\"ל: והרמב\"ם כתב רצה לשנות כו' בפ\"ז דשכנים כ\"כ: בין למעלה בין למטה דאף ע\"פ שהוא גבוה יעלה בסולם ויראנה ור\"ל אפתח אחרת קטנה במקום אחר דאילו במקומה ממעט בנזק הוא והרשות בידו ופשוט הוא בדברי הרמב\"ם ב\"י וכבר רמז הרמב\"ם זה במ\"ש ואפתח אחרת דמסתמא במקום אחר קאמר וק\"ל: ומש\"ר והרמב\"ם כתב בלשון פלוגתא ולעיל לא איירי מזה כלל נ\"ל דהמשך ל' כך הוא מתחילה כתב דלא יעשה מא' ב' הא לעשות מאחד גדול אחד קטן ממנו מותר והרמב\"ם כתב כו' דמשמע מלשונו שאפילו זה אסור ע\"ז מסיק וכתב דז\"א דכוונת הרמב\"ם הוא דוקא לשנות ולעשות כן במקום אחר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וחלון כנגד חלון כו' אפילו יש לו רשות כו' בגמרא יליף לה מדכתיב וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו מה ראה ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה אמר ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה. ופירש ר\"ש ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה דכתיב בתריה מה טובו אוהליך. ומ\"ש אמר ראויין שתשרה עליהן שכינה פירשו התוס' דנלמד מדכתיב מיד ותהי עליו רוח אלקים ונראה דר\"ל מכח שאמר דראויין אלו שתשרה עליהן שכינה היה עליו דבר אלקים לדבר עמו מעלות של ישראל וברך אותן והיינו דביקת השכינה או ע\"ד כל המבקש על חבירו הוא נענה תחילה שמכח שאמר שראויין ישראל שישרה השכינה עליהן היה עליו רוח אלקים וסמיכת הכתובים קדריש מדכתיב ותהי עליו כו' בתר וירא בלעם כו'. ור\"ש כתב דגם זה מדאמר מה טובו אוהליך קדייק. אלא משהו זה מכנגד זה ודוקא כשפותח לחצר השותפין דבלאה\"נ יש לו פתח פתוח לחצר עד\"ר: וכתב הרמ\"ה דאפילו חזקה ל\"מ ביה כיון דבאיסור עשאה כו' עד אבל חלון כנגד חלון דלא הוה כ\"כ קפידא מהני ביה חזקה צ\"ל דס\"ל דמשום קפידא הוא האיסורא וכן משמע בנ\"י דכתב במשנה אהא דלא יפתח כו' משום היזק ראיה ע\"ש. ומ\"ש דאין בו קפידא כ\"כ ה\"ט מפני שאינו רואה עליו תמיד כ\"כ דרך חלון כבדרך פתח. ונראה דדוקא חזקה ל\"מ פתח נגד פתח אבל שטר או קנין ידוע ודאי מהני דלא עדיפא מקוטרא ובית הכסא דמהני בהו קנין וכמש\"ר בס\"ס קנ\"ה ע\"ש. וא\"ל דשאני הכא דיש בו איסור דהא הרמ\"ה ונ\"י תלו האיסור בקפידא גם במקרא דוירא ישראל שוכן לשבטיו אינו מפורש בו שלא היה להן חלון או פתח זה נגד זה אלא דרז\"ל דרשו כן דלשון שוכן לשבטיו משמע דכל א' היה הצנע לכת ולא ראה את חבירו ומסברא יש ללמוד דבפתח הוא איסור גדול טפי מבחלון וע\"ד שכתבתי ונראה דלהרי\"ף והרמב\"ן וסייעתו דכתבו דלהיזק ראיה בחצר לכל חלון אפילו כשאינו כנגד חלון לא מהני ליה חזקה ואפילו מחל לו הנזק משום איסור וכמש\"ר משמייהו בסי\"ז ס\"ל דאין תלוי האיסור בקפידא דא\"כ כשמוחל לו הנזק ולא קפיד למה יאסר אבל הרא\"ש דס\"ל דמהני ליה חזקה ס\"ל דהאיס��ר בקפידא תליא וה\"ה דמהני ליה מחילה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ן ז\"ל דאפילו כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' כלל ק' סימן ג': "
+                ],
+                [
+                    " כתב הר\"ר יונה כו' כ\"כ נ\"י בשמו ר\"פ לא יחפור. הבא לפתוח בעלייתו פי' לפתוח חלון בעלייה שלו ונקט בעלייה דאילו למטה פשיטא דיכול לפתוח דהא בלא\"ה צריך לאצטנועי מבני ר\"ה שעוברים ושבים: ומ\"ש אין יכול לפתוח אלא עד חצי ביתו נראה דחצי לאו דוקא קאמר דהא צריך להעדיף עוד קצת לרשב\"ם בפתיחה זה נגד זה בחצר וכבר כתבתי דדוקא בפתוח לחצר שותפין ס\"ל הכי אבל לחצר חבירו בעי ד\"א ובעלייה שהיא בגובה הו\"ל כחצר חבירו דדין ר\"ה וחצר שוים הם אלא שקשה דא\"כ להתוספתא הנ\"ל היה הוא צריך להרחיק (ד\"א) [ב\"א] עודפות והשני שבא לפתוח ג\"כ כנגדו ב' אמות עודפות והו\"ל לרבי' לפרש ואפשר דמשום דרבי' ס\"ל כהרא\"ש דזכה מהפקר לא רצה להאריך. גם י\"ל דחצי דוקא קאמר ובהרחקה כזו הכל מודים לסברת הרא\"ש דכיון דר\"ה הפקר הוא דא\"צ למנוע הפתיחה כ\"א עד החצי וכשחבירו שכנגדו יבוא לפתוח צריך להרחיק הוא כל השיעור וע\"ל סי' ק\"ס בדין שני גגין הסמוכין זה לזה. וכתב ב\"י ז\"ל כ' הר\"י כו' ולקמן בסימן זה יתבאר שהרא\"ש חולק עליו עכ\"ל. ונראה ביאור דבריו הוא שהרא\"ש לא כתב בהדיא שאין א' יכול לעכב כו' אלא מתוך מ\"ש הרא\"ש בתשובה הביאו רבי' בסמוך סעיף י\"א מוכח כן שהרי כתב דכל דפתח ברשות זכה מההפקר אלא דפסק שם דשמעון א\"צ להרחיק כיון דראובן פתח על אוירו ממש ולא היה שם דבר הפקר מעולם כיון דכל אחד דרכו לפתוח ולהוציא עלייתו וכמ\"ש שם בפרישה גם בדרישה בסעיף זה ע\"ש גם ראיה לזה ממ\"ש הרא\"ש ר\"פ לא יחפור וכתבו רבי' לקמן סימן זה סעיף י\"ז י\"ח י\"ט ע\"ש ודוק. וראיה לזה שגם נ\"י כתב דברי ר\"י הללו וכתב עליהן ז\"ל אבל הרא\"ש כתב כו' עד והו\"ל כזוכה מההפקר בח\"מ סימן קנ\"ד כו' מדכתב בח\"מ כו' ש\"מ דלא מצא זה מבואר בדברי הרא\"ש אלא ממש\"ר בשמו בסימן קנ\"ד כ\"כ (וא\"ל שלשון המדפיס או המגיה הוא מ\"ש בנ\"י בח\"מ סימן קנ\"ד דהרבה פעמים מצינו שהביא הנ\"י הח\"מ) ושם בנ\"י מבואר ג\"כ דפלוגתת הר\"י והרא\"ש תלוי בפלוגתת ר\"ש ורי\"ף [ור\"ח ור\"ת ורש\"י ורי\"ף] דס\"ל דאין המזיק יכול לקבוע היזק אע\"פ שאין שם דבר הניזק (וכמש\"ר בשמם בסימן קנ\"ה סעיף מ\"ז ע\"ש) וכוותייהו סבר (הרי\"ף) [הר\"י] ור\"ח ור\"ת פליגי ע\"ז וכוותייהו סבר הרא\"ש ע\"ש: אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין כו' רבותא נקט דאפילו כשזה עומד כאן ומערער על פתיחתו אינו משגיח בו ופותח ע\"כ. וכדברי רבי' יונה נמי רבותא נקט דאפי' כשאין שום אדם מעכב ומערער אפ\"ה אנן לא שבקינן ליה כדי שישאר כו': הוה כזוכה מן ההפקר כו' פי' ואין השני יכול לפתוח אח\"כ חלון כנגדו אבל יכול לבנות על קרקע שלו אע\"פ שמאפיל לזה כגון שאין ר\"ה רחב ד\"א ועיין בדרישה ותמצא שזה מוכרח בכמה ראיות. ומיהו היינו דוקא כשבונה ברשות שלו אבל להוציא זיז לר\"ה ולהאכיל על חבירו שהוציא כבר זיז בצידו בזה יש חיליק בין דרך להוציא זיזין או לא וכמ\"ש בסמוך סי\"א ז\"ל אמנם צריך לדקדק ראובן שפתח חלונו ברשות זכה לאורו מן ההפקר ואין שום אדם יכול לסלקו ור\"ל דאפילו לבנות כנגדו ולהאפיל אינו ברשותו [כו' ע\"ש] והא דכ\"ר בסל\"א תשובה לגאון דאין שמעון יכול להגביה כותלו ברשותו ולהאפיל על חלון ראובן שכנגדו שאני התם דמיירי דחלון דראובן היה בנוי קודם שקנה שמעון בית כנגדו וכמ\"ש שם בדרישה ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " וחנות אסור לפתוח כנגד פתח חבירו כו' תוספתא כתבה הרי\"ף והרא\"ש ס\"פ ח\"ה וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ה דשכנים וכתב הב\"י ז\"ל ל\"ד כנגד פתח חבירו קאמר דאסור דה\"ה כנגד חלון ול\"ד כנגד אלא אפי' שלא כנגד כל שמזיקו בראייה אסור עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הר\"י ברצילוני דמבוי המפולש דינו כרשות הרבים אע\"ג דכבר כתב רבי' בשם הרא\"ש דא\"צ י\"ו אמה לר\"ה בא לאשמועינן בדין זה דאפי' אם הוא רחב י\"ו אמה אם אינו מפולש דיש לו דין חצר וק\"ל. ודומה לזה לקמן סימן קנ\"ו לענין אחר שבא להוסיף רופא אומן כו' לדעת הרמב\"ם ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ילמדנו רבי' כו' כן הוא בתשובה כלל צ\"ט סימן ו' ובנו רבי יחיאל שאלהו: תשובה חזקה לא שייכא הכא כו' עד\"ר: ראובן שפתח חלונו זוכה לאורה מן ההפקר כיון שברשות פתח ואין שום אדם כו' כצ\"ל וכן הוא בתשובה כאשר הגהתי וכן הוא מוכרח דאל\"כ לא הול\"ל שזכה בשי\"ן דמאי פסקא ליה שזכה לאורה מן ההפקר וגם אם פשוט לו שזכה האור מן ההפקר תו לא נ\"מ במאי דקאמר ברשות פתח אבל לפי מה שהגהתי א\"ש הכל ודוק: ואין שום אדם יכול לסלקו כדין כל הזוכה מן ההפקר שהוא שלו גמור ולכן אפי' לבנות כנגדו אין רשות לשמעון ועד\"ר: דאל\"כ הראשון היאך הוציא בליטת עלייתו שם בתשובה כתב עוד ו\"ל ואת\"ל כשלקח ביתו היתה הבליטה בנוייה ותנן לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות ה\"ז בחזקתה מ\"מ ימחה על שמעון שבא עתה להוציא אלא ניכר בשאלתך שהוא מנהג הרוצה מוציא וכיון כו' דאי לא הוי האויר שלפני ביתו כן הוא בתשובה האויר שלפני ביתו ור\"ל ביתו של שמעון וכ\"נ דאי גרסינן אור שלפני ביתו ורצה לומר שלפני ביתו של ראובן א\"כ מאי זה שחזר ואמר וכשפתח ראובן כו' הא עד השתא מראובן קמיירי. ויותר נראה להגיה שלפני ביתו הפקר: ועד הנה לא היה שמעון כו' פי' וכי תימא אנן נטעון לראובן שקנה ע\"ז כתב ועד הנה כו': הילכך אין חזקה כו' פי' ולכן אפי' אם היה ראובן טוען קניתי משמעון האור והחזקתי לא מהימנינן ליה: ויכול שמעון לבנות כו' נראה דל\"ד לבנות אלא אפי' מותר להוציא חלון כנגדו כגון שירחיק בליטתו מבליטת ראובן מעט מצד אותו מקום פנוי ולפתוח חלונו נגד חלון ראובן שעשה בבליטתו כיון דראובן שלא ברשות פתח עד שיעשו פשרה ביניהן ולא דמי למש\"ר לעיל בסמוך בשם הרא\"ש דפליג עם הר\"י וס\"ל דראובן זכה מההפקר דשאני התם דבאמצע ר\"ה אין בונין ואותו אויר הוא הפקר וק\"ל ועד\"ר בס\"ח מ\"ש שם בארוכה ביאור דברי רבי' ודברי הש\"ע בענין זה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " מי שיש לו חלון כו' מ\"ש לחצר חבירו לטעמיה אזיל דס\"ל דיש חזקה להיזק ראיה וכמ\"ש בסמוך בסי\"ו וי\"ז וכדי לעמוד על דברי רבינו אעתיק לשון המשנה וגמרא וז\"ל בב\"ב דף ל\"ח חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה איזהו חלון המצרי כל שאין ראשו של אדם יכול ליכנס בתוכה ע\"כ ובגמרא א\"ר זירא למטה מד\"א יש לו חזקה ויכול למחות למעלה מד\"א אין לו חזקה ואין יכול למחות ורבי אילעי אמר אפילו למעלה מד' אמות אין לו חזקה ויכול למחות משום דא\"ל זימנא דמותבת שרשיפא תותך וקיימת וקא חזית ההוא דאתי לקמיה דרבי אמי שדריה לקמיה דר' אבא בר ממל א\"ל עבידנא ליה כרבי אילעי אמר שמואל ולאורה אפילו כל שהוא יש לו חזקה ע\"כ. וכתבו הרי\"ף והרא\"ש דהלכתא כרבי אילעי כיון שעבד רבי אבא עובדא כוותיה וכתב הרא\"ש ז\"ל דר\"ת פירש דאחלון מצרי קאי אבל בחלון צורי שהוא דבר קביעות אפי' למעלה מד' ואפילו אינו עשוי לאורה יש לו חזקה ובחלון מצרי כשהוא למטה מד\"א אע\"פ שאינו יכול להוציא ראשו מ\"מ דרך הילוכו שהוא מהלך בבית רואה תשמישו של חבירו בחצר ואיכא היזק ראיה כו' וה\"ר יונה ז\"ל הביא ראיה לפי' זה כו' עד ועוד נ\"ל דאי אחלון צורי קאי כו' עכ\"ל. ובזה דברי רבינו מבוארים. ומ\"ש אם עשוי לאורה כו' הטעם פירש רשב\"ם משום דחלון העשוי לאורה מילתא דקביעותא הוא דכל הימים אדם צריך לאורה והו\"ל למחות וכיון דלא מיחה איכא למימר דברשותו עשה והחזיק בחזקה ג\"ש ובא בטענה. ולשיטת הרמב\"ם וסייעתו בחזקת ראה ושתק אפילו לאלתר סגי. ועד\"ר בסי\"ו שם כתבתי בע\"א פי' המשנה והגמרא הנ\"ל לשיטת הרי\"ף וסייעתו דס\"ל דאין חזקה להיזק ראיה ודו\"ק: פי' ר\"ח שעשוי להכניס אורה במקום אופל כן הוא בס\"א וכן באשיר\"י ליתא לתיבת פי': ופי' רשב\"ם שאין כו' והרמ\"ה כתב כו' כצ\"ל שרשב\"ם אינו חולק אפירוש ר\"ח שהרי בפרק ח\"ה גם רשב\"ם כתב בפירוש אדין עשוי לאורה שמכניס אור במקום אופל כפירוש ר\"ח אלא שבמשנה כתב בפסק הלכה בלשון זה שאין לו אור כו' וכ\"כ הרשב\"א דדעת ר\"ח ורשב\"ם שווים בזה וכתבתי לשונו בדרישה ע\"ש מ\"ש עוד מזה. והרמ\"ה פליג אפי' רשב\"ם וס\"ל דיש לו אורה אלא שאין לו אור כ\"כ כשאר בתים: והרמ\"ה כתב עד\"ר: י\"מ דאפילו היכא דאין לו חזקה א\"צ לסתמו הרא\"ש סיים בטעמא ז\"ל כיון שכבר החזיק ומוכח מיניה דמודים דקודם שהחזיק יש בידו למחות וצריך לסתמו וז\"ש בגמרא הנ\"ל יכול למחות ועיין דרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואינו גוזל גוף הקרקע פי' שזה חסרון קרקע מיקרי אבל לא גזילת קרקע וכ\"כ רבינו בסימן קנ\"ג סכ\"ד בשם הרשב\"ם דהוה חסרון קרקע וכ\"כ ריב\"ש ומה שחזר רבינו לכתוב פלוגתתן בזה כאן אף שכבר כתב בסימן קנ\"ג סעיף הנ\"ל ועוד כתבו שלישית בסימן קנ\"ה בסנ\"א עמ\"ש שם בישוב שלשתן דבכל אחד רבותא קמ\"ל והוא דבסימן קנ\"ג מיירי מדברים שמשתמש ברשות חבירו כגון זיז או מזחילה או קורות בכותל חבירו והדומה להן וכאן קמ\"ל דאפילו בחלון דפתחו בשלו אעפ\"כ ס\"ל להרמב\"ן [דהוי חזקה מיד] (והרא\"ש שצריך להחזיק בו ג\"ש כו' ע\"ש) היינו דבא לחדש בשם הרמב\"ן ור\"ת חילוק בדין חלון ולכתוב עליו אי מיירי בהיזק ראייה או לא ויש נ\"מ בפירוש הסוגיא וק\"ל: ומ\"ש כגון סמיכת קורות או כיוצא בהן שכתב לפני זה שאין בהן גזל גוף הקרקע קאי: ומ\"ש בשם ר\"ת ומיהו טענה צריך ר\"ל לעולם צריך טענה בזה או שיטעון שקנאו ממנו או שיטעון שחזקתו היתה בטעות וכדמסיק ולאפוקי בלא טענה אלא אמר אמת שלך היתה ואתה מחלת לי והא ראיה ששתקת כשסתמתי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ובעיקר חזקת החלון כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ואפילו מחל לו הניזק פי' ואז לא מצ\"ל סבור הייתי לקבל כיון שאומר יודע אני שיהיה לי נזק בכך וכך ומחל עליו ול\"ד לקוטרא שמתחילה סבר שלא יזיקנו בראייתו ואח\"כ מרגיש שמזיק לו: ומ\"ש וכ\"כ הרמב\"ם שאין חזקה כו' ב\"י השיג ע\"ז וכתב שהרמב\"ם ס\"ל כהרא\"ש ועד\"ר: וא\"א הרא\"ש כתב דיש לו חזקה נראה דכ\"ש דס\"ל דיש לו מחילה אי ברור הוא שמחל לו: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן כו' ר\"פ לא יחפור כ\"כ וטעמו דכיון דאין מזיקו עתה שייך בזה כופין על מדת סדום: וכיון שאינו יכול למחות ממילא אין לו חזקה דהוא בכלל אמרם כל דלא מצי מחי כו' הו\"ל לאזדהורי בשטרו גם אחר ג\"ש וכיון דלית בידו שטרו לא מהני ליה חזקה והאחרונים חלקו אזה וכמ\"ש בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכן בגגין שלנו כו' פי' לאפוקי גגי א\"י (ואויר\"י) שהם משופעים כ\"כ שאין עושין עליו תשמיש כלל וכ\"כ בהדיא בתשובה כלל י\"ח סימן ט\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " והוא במקום גבוה דאל\"כ היה אסור ליה לבנות תחתיו כדלקמן סל\"ד שכל הבונה תחת חלון צריך להנמיך ד\"א למטה ממנו: ואני לא אוכל למצוא עדים אבל ברישא כשבא לפתוח חלון על חורבת חבירו או על גג של רעפים של חבירו לא מצי בעל החורבה או הגג לומר שמא לא אמצא עדים דכשיבוא לבנות הכל רואים שקודם התחלת הבנין היה חורבה או היה שם גג משום שהבית שם ובכאן אין יכול לומר לו תיחד לך עדים וקח כתוב וחתום מהן שהחזקת בו או בעל הבנין יתן לו שטר הודאה ע\"ז דמצ\"ל זה שמא יאבד הכתב מידי ואין עלי לטרוח לשמרו ודוקא באם מהחצר שבצד חלונו נעשה פתאום חורבה מה עליו לעשות אז צריך לטרוח נפשו ליחד עדים לטובתו וכמש\"ר לפני זה סי\"ט ובזה נסתלקה קושיית הריב\"ש עליו בזה ע\"ש סימן תע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ראובן יש לו בית כו' שאלה ותשובה זו ליתא בתשובת הרא\"ש שבידינו הנדפסות ומצאתיה כתובה בכתיבת יד ואינו כתוב בה מה שמסיק לפנינו בשאלה ז\"ל ועוד כמו שלא היה לך כח לסתום חלונותי כו' עד ולא חלונות אלו מביתי ולכאורה נראה דט\"ס יש לפנינו וצ\"ל מהופך וכצ\"ל שהיו רואין בהן גינתך כך אין לך כח לסתום עתה חלונות אלו מביתי שהיו פתוחים כו' ולפי גירסא שלפנינו צ\"ל דתרתי קא\"ל חדא כיון שחלונותי עומדים כמה שנים שאני רואה מתוכן ברשות איך ס\"ד שתבוא עתה לסתמן מכח גרם היזק ראייה בגינתך והשני שאף שתאמר כיון שנתחדש לך היזק מכח חלונותי מה שלא היה מקדמת דנא דצריך אני לסתמם ע\"ז כתב דז\"א דאין לך תוספת היזק מכח חלונותי דהא גם לפני זה היינו אני וביתי רואים מחלונות לבית שמעון והוצרכת להרחיק תשמישך מגינתך או לסבול ראייתנו גם עתה סבול ראייתנו ובפרט שהיה עומדים פתוחים כמה שנים והאי כמה שנים קודם גינתך דסיפא וכמה שנים דרישא בשניהן אינו ר\"ל שקדמו החלונות להגינה שהרי בתשובה השיב כשהגינה היה קודם אלא ר\"ל שהנה הן פתוחין מקודם כמה שנים ודוק: לפי' רש\"י ולהרי\"ף שמפרשים ע\"ל סי' קנ\"ה סמ\"ז ומ\"ח שכ\"כ בשמם: כגון בעל דבורים שבא לסמוך לחרדלו שקידם בהיתר כו' פירוש בעל החרדל הוא המזיק לפי שהדבורים אוכל את החרדל ומחדד את פיהם ואוכלים את דבש שלהם כדלקמן סימן קנ\"ה סמ\"ה: דבר חדש להזקיקו להרחיק חרדלו שקידם בהיתר כצ\"ל וכן הוא בתשובה: ליכא מאן דפליג שצריך בעל החלונות להרחיק כו' עד\"ר. "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכן החלונות שבמרתף כיון שהחומה כו' בזה באו ליתן טעם שמותר לו לסתום חלון המרתף אבל אין זה טעם לסתום חלונות עלייה דשמא זה מחל לו וזה לא מחל לו וק\"ל: לפיכך נהי דאינו יכול למנעו מלבנות כו' ר\"ל דבזה הדין עם השואל ומותר לו לבנות כותל סמוך ממש לפני החלונות שבמרתף מ\"מ לא יגביה אותו כותל שבביתו ואפשר שאז לא היה יכול לבנות כלל דהא צריך שיהא נמוך יותר מד\"א וכמש\"ר בסמוך סל\"ב מש\"ה כתב לשון מנעו לבנות משמע דמנעו לגמרי ודוק: מ\"מ מונעו לבנות בשביל חלון ביתו הפתוח לחצירו ר\"ל הואיל שהוא פתוח לחצירו ושם שייך היזק ראייה והו\"ל למחות והואיל ולא מיחה בו יש לו חזקה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " עוד שאלה כו' עד לחצר השותפין כו' כלל צ\"ט סימן ג' ושם עוד שאלה כיוצא בזו באחד שהחזיק בבית השותפין בפני האחד כו' וכתבה רבינו לעיל ר\"ס קמ\"ט ס\"ג ועל אותה שאלה השיב דיש לו חזקה מטעם שנתבאר שם דבחזקתו הוא עומד במקום שותף זה שהוא לפנינו להשתמש בכל הבית עם השותף השני כדרך השותפים משא\"כ בחזקת חלון דאין לו שייכות בצד המרוחק מחלונו יותר מד\"א כ\"א בד\"א הסמוכים לחלונו שנהנה מאורן שהרי בהרחקת ד\"א מותר לבנות נגד כל החלון ומש\"ה השיב ע\"ז דאין לו חזקה כיון דאין ברירה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " עוד שאלה כו' כלל י\"ח סימן ט\"ו: ופתח חלון כו' ומיירי דלא בא ראובן בטענה שקנהו מהעכו\"ם אלא שזכה בחלונו כמה שנים בפני העכו\"ם והוה כזוכה מההפקר ואע\"ג דאין נכסי העכו\"ם בעודן בידו הפקר דהרי גזל העכו\"ם אסור וכתב רבינו נמי ר\"ס קצ\"ד עכו\"ם שמכר קרקע לישראל וקיבל המעות קודם שכתב לו השטר אותו השדה הוא כהפקר שהרי נסתלק העכו\"ם והישראל לא קנה כל שלא כתב לו שטר כו' והוא מהגמ' ש\"מ דבלא קיבל המעות לא הוה הפקר מ\"מ כיון שבעוד שהיה ביד העכו\"ם לא היה בידו לסתמו (וגם לא ביקש לבנות לפניה) מיד שמכרה לישראל נשאר חלונו בכחו הראשון ולולי אמרינן הכא מכח הרי הוא כעכו\"ם לא הוה אמרו דאין לראובן חזקה מכח כן שאין מחאה אין חזקה כמו כאן דלא היה העכו\"ם יכול למחות בו דזהו דוקא בבא בטענת קניתיהו והיה בידי שטר קנין ואבדתיהו לאחר ג\"ש שלא מיחו בי וגם תשובת הגאון דמייתי רבינו אחר זה מדבר בזה ועד\"ר שם הארכתי בזה: והחזיק בו כמה שנים י\"מ דמיירי דהגג של העכו\"ם היה רחב שיש עליו תשמיש דשייך לומר שהחזיק בו. ולפי מ\"ש שבא בטענת זכיתי בו מההפקר א\"צ לזה שעל כל פנים החזיק ראובן באור החלון ולא האפיל עליו עד היום וזה עיקר ולא אמרי כאן בגג רחב דוקא ואח\"כ כתב ועוד יש צד אם הגג משופע כו' ור\"ל במ\"ש עד הנה אין נ\"מ בגג איך שהיה ועוד יש חילוק באם היה הגג משופע כו' ודוק: דהבא מחמת עכו\"ם כו' מימרא דרב יהודא אמר רב בפרק חזקת (הביאו רבי' בסימן קמ\"ט סט\"ז) דאמר מה עכו\"ם אין לו חזקה אלא בשער כו' וס\"ל להרא\"ש בין לגריעותא ובין למעליותא הוה ליה כעכו\"ם ועד\"ר: אלא כל אחד כו' וכשרוצה כו' ושם בתשובה ביאר יותר דאפי' קנאו מאחר והחזיק בו כמה שנים נמי דינא הכי ע\"ש: ועוד יש צד אחר כו' פי' ומצד זה אפי' אם היה גג זה של ישראל לא היה חזקת ראובן חזקה כיון שלא היה יכול למחות לא שייך חזקה וממילא הרשות ביד הלוקח אחר זמן כשמסיר הגג המשופע אפי' לסתום חלונות של ישראל כדין ישראל עם ישראל אבל ברישא לא גילה הרא\"ש דעתו לענין סתימת החלון עצמו אלא לבנות לפניו ועד\"ר: וראיתי תשובה לגאון כו' ז\"ל מ\"ו ר\"ש דברי הרא\"ש הם כדברי מהר\"ם ועיקר וכן פסקתי בספרי פרק ח\"ה עכ\"ל ודברי מוהר\"ם הביא המרדכי פרק ח\"ה סימן תקנ\"ג ע\"ש: שאסור לו לקונה לסתום פי' אפילו לבנות כנגדו להאפיל וכן בסמוך בתשובה שניה שנזדמן קרן כותלו לסתום החלון פי' קרן כותלו נזדמן תוך ד' לחלון וממילא הרי הוא כסתום וכן הוא בש\"ע ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " עוד תשובה לגאון כו' הגאון לטעמיה הנ\"ל אזיל ומש\"ה לולי שמצא סתום מבחוץ לא היה כח ביד לוקח זה מהעכו\"ם לבנות נגד חלונו דישראל אבל להרא\"ש בלא\"ה היה יכול לבנות נגדו כמו שהעכו\"ם היה יכול לבנות והא דכתב רבי' משום דיש בה נ\"מ ג\"כ לדעת הרא\"ש היכא דיש לחלון חזקה ידוע שבנאה ופתחה ברשות קודם שבא העכו\"ם בצידה דאפ\"ה יכול לבנות האי לוק�� נגדו מאחר שמצאה עתה סתומה ואפי' אין ידוע אלא סתמא נמי אסור לבנות נגדו דאמרינן דילמא חלון ישראל הוה קדים וזכה מההפקר וכ\"כ מ\"ו ר\"ס בש\"ע בסי\"ח ע\"ש: מפני היזק ראייה כו' שהעכו\"ם היה רואה מחצירו מה שאני עושה בביתי: ושייר הכותל כולו לפנים פי' עובי הפצימין של חלון דהוא עובי הכותל שייר כולו לפנים ולכאורה נראה דהמעשה כך היה שלא בנה כלום בריוח הפצימין אלא קבע דף או נסר ביתידות מחוץ לפצימין ונמצא נשאר פתוח כולו לצד פנים אלא שקשה דזה לא מיקרי סתימה כ\"א כאשר סותם בבנין בריכסא ובטינא כמ\"ש הב\"י והד\"מ בסט\"ו בשם הריטב\"א ע\"ש לכ\"נ דל\"ד קאמר ששייר הכותל כולו לפנים אלא ר\"ל הנשאר מהכותל הניח פתוח לצד פנים ומש\"ר ושייר הכותל כולו לפנים גילה דעתו כו' נראה דמכ\"ש אם סתם כל עובי הכותל דהוי סתימה ומותר לבנות נגדו ולא אתא אלא לאפוקי אם סתמו לצד פנים והניח הפתוח לצד חוץ: ומה שהשיב ז\"ל ועוד יכול הקונה לומר אני מצאתיה סתומה מנין כו' והא דכתב הריטב\"א הביאו הב\"י והד\"מ בסט\"ו דאם הם מחולקים מי סתמו אע\"פ שעדיין הוא סתום ובעל החלון אומר אפתחנו ולא סתמתיה כי אם לזמן מה לצורך שעה בעל החלון מיקרי מוחזק והבא לבנות נגדו עליו הראיה שהוא סתמיה (ובש\"ע פסק כן להלכה וגם פסק האי דינא להלכה) ר\"ל היינו דוקא כשבעל החצר לפנינו ואינו יכול להביא ראיה אבל כאן מיירי דהעכו\"ם אינו לפנינו יכול האי לוקח לומר אילו היה העכו\"ם לפנינו הוה מייתי ראיה שהוא סתמה. והיותר נראה דשם איירי בדלא פרץ פצימיו וכמ\"ש שם בדבריו דהו\"ל כאילו היה עדיין פתוח כל שהפצימין עדיין לא הוסרו ובטענה כל דהו נאמן בעל החלון וכאן מיירי בדלא בנוי דלא הוה ליה פצימין. והרשב\"א כתב והביאו בהג\"ה בש\"ע בסי\"א דהולכין אחר מנהג המדינה ויש חזקה לחלון בלא פצימין כשנהגו כן בחלונותיהן ע\"ש דאם היה לו פצימין והוסרו איך הוה טוען מפני העכו\"ם סתמתיה דאם כן למה הוסרו הפצימין ודוק: ולסתום לאלתר הוי חזקה פי' כל שסתמו אחר לאלתר הוי חזקה משא\"כ כשסתמו הוא עצמו דיכול לתת אמתלא לסתימתו ולא איבד זכותו ועיין ד\"מ סט\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " מבוי קטן כשיעור ג\"א ביניהם ואין היזק ראייה למבוי שהוא משותף לרבים: וראובן רואה מעלייה פי' ממקום גבוה ואין העוברים ושבים במבוי יכולים להסתכל בחצר שמעון מפני המחיצה שהיתה מפסקת בין המבוי לחצירו דשמעון ולהכי שמעון רוצה להגביה כותל חצירו מחלונו של ראובן ולהאפיל פי' וע\"י כן יאפיל ממילא והשיב דאינו רשאי כיון דהוא בתוך ד\"א לחלון. וא\"ת הא כתב הנמ\"י בפרק השותפין והביאו ב\"י והד\"מ בס\"ו דאסור לו לפתוח לר\"ה כשיש בזה היזק ראייה לחצר שבצד ר\"ה וא\"כ ה\"נ כיון דהוא מזיק לחצר שבצד המבוי יכול לבנות נגדו וי\"ל דשאני התם דבא לפתוח מחדש ובשעת פתיחתו הוא מזיק משא\"כ הכא דהחלון זה בנוי ועומד ולא ידענו שמא בשעת פתיחתו פתחו ברשות ואיזה צד ואף אם אין ידוע שכן היה יכול בעל החלון לטעון כן היה וזה שבא להאפיל עליו הראיה. ובזה נתיישב דל\"ת מכאן שהשיב שאינו רשאי לבנות ברשותו להאפיל על חלון שכנגדו בצד השני ולעיל בס\"ח כתבתי שאף שכבר פתח הראשון בהיתר וזכה מהאור שבר\"ה מ\"מ שכנגדו בצד השני יכול לבנות ברשותו ולהאפיל עליו דשאני הכא דיכול להיות דהחלון היה פתוח כבר ומה\"ט מסיק וכתב כאן ז\"ל כבר החזקתי להאפיל על הדלת הפתוחה מתחתיה העלייה כו' דהצריך להיות לו חזקה לזה כיון דכבר פתחה ברשות וק\"ל. ול\"ד לתשובת הרא\"ש הנ\"ל בסכ\"ב בראובן שהיו חלונות לחצירו ובית שמעון מפסיק בין חלונותיו לגינה של לוי ונפל בית שמעון כו' דפסק הרא\"ש דמכח הטענה הראשונה של ראובן שהיו חלונותיו שם זמן ארוך לא זכה והיה צריך לסתמן דהא כתבתי שם דמ\"ש שהיו החלונות פתוחין כמה שנים אינו ר\"ל קודם הגינה אלא הגינה יכול להיות שהיה (הגינה) קודם כדמשמע בתשובת אותה שאלה או שבאו כאחד אבל אין לתרץ דשאני הכא דלאו כל כמיניה לסתור ביתו לעשות חצר ולגרום היזק לבעל חלון דהא כל אדם יכול לעשות בשלו מה שירצה ועד הנה לא היה בו צד מחאה ומש\"ה ג\"כ אין לו חזקה וק\"ל. ועיין בד\"מ בס\"כ שכתב בשם תשובת הגאונים דהיזק ראייה לא מיקרי גיריה דיליה ומסיק וכתב דפליגי הגאונים בהא אתשובת הרא\"ש הנ\"ל לפ\"ז לק\"מ הכא דכאן ג\"כ תשובת הגאון היא אבל א\"כ הוא לא הו\"ל לרבינו להביא תשובת הגאון סתם אלא הול\"ל דבריו בפלוגתא לכן המחוור כמ\"ש ראשונה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן שהחזיק בחלונו כו' משנה בב\"ב דכ\"ב החלונות מלמעלה ומלמטן ומכנגדן ד\"א ושם ע\"ב תניא עלה מלמעלה כדי שלא יציץ ויראה ומלמטה כדי שלא יעמוד ויראה ומכנגדן שלא יאפיל. ומפרש שם בגמרא דבמקום דצריך להיות הקרקע נידוש וקשה צריך להרחיק ד\"א מכותל חבירו אף אם אין בו חלון כלל. ודין איזה מקומות הצריכים דישה או לא כתב רבינו בסימן קנ\"ה סי\"ג והכא איירי רבינו במקום שא\"צ דישה. וע\"ש בגמרא ובתוספות שתירצו למה לא מוקי גם שם המשנה והברייתא דמיירי במקום שא\"צ דישה ע\"ש. ואע\"ג דמתניתין חלונות סתמא קתני מפרש לה רבינו בחלונות הפתוחות לחצר אבל פתוחות לרשות הרבים דלא שייך בו חזקה יכול השני לבנות כנגדן וא\"צ להרחיק ד\"א אע\"פ שמאפיל וכ\"כ הרשב\"א בהדיא בתשובה סי' אלף פ\"ה וכ\"כ ב\"י במחס\"ה ושם הביא דברי הרשב\"א ועמ\"ש בדרישה ס\"ח: ואם מגביה כותלו כו' ל' המשנה הנ\"ל נקט וגם רבותא הוא דאע\"פ שמגביה הכותל מן החלון ל\"מ אלא אם כן מגביה הוא ד\"א וכ\"ש אם הכותל שוה לחלון א\"נ ה\"ק ואף אחר שהרחיק ד\"א ואינו מאפיל עדיין יש לחשוש שיראה מהכותל לתוך חלונו ואם בא לעשות התיקון לזה בהגבהת הכותל צריך שיהא ההגבהה ד\"א ואם בא לעשות התיקון בנמיכת הכותל צריך שיהא ג\"כ ד\"א: צריך שיהא גבוה ד\"א ל' צריך משמע דדוקא גובה ד\"א בעינן ואפי' אי בעי לשפע להכותל וכן משמע לקמן בסמוך ושם כתבתי טעמו ע\"ש: ומש\"ר שלא יעמוד עליו ויציץ ל' שאינו מדוקדק הוא אלא שלא ישען עליו הול\"ל ודוקא כשהיא נמוכה שייך לומר יעמוד עליו: צריך שיהא נמוך מן החלון כו' ואז א\"צ להרחיק מכותל החלון כלום שהרי לא האפיל עליו וכ\"כ הרמב\"ם: ואם בא לבנות כותל מצד החלון כו' ג\"ז שם בגמרא עד\"ר: לבנות מצד אחד כצ\"ל: די לו בהרחקת טפח מכנגדו פי' צד מזרח או מערב: וגם צריך שישפע ראש הכותל כ\"כ ג\"כ ר\"ש ורא\"ש תרתי בעינן וטעמייהו הוא מבואר בתוס' ואשר\"י דשפוע לחוד בלא הגבהה או נמיכה ד\"א אינו מועיל לפי שעדיין יכול להשען בבטנו על הכותל וישפיל או יגביה ראשו ויראה לתוך החלון וכ\"ש כשהכותל כנגד החלון דלא סגי במה שמשפיע כותלו אם אינו מגביה ד\"א. וההגבהה ד\"א לחוד נמי ל\"מ כשכותלו בצד החלון כמו שמסיים רבי' בטעמו ויכול להתרחק ולילך בסוף הכותל ולעמוד שם על הכותל ויגביה ראשו או ישפיל עיניו דיראה לתוך החלון וזהו שסיים וכתב ז\"ל וכיון שהוא מן הצד ור\"ל כמ\"ש שאז יכול להתרחק ומחמת האלכסון רואה יותר משא\"כ כשכותלו כנגד כותל החלון או סגי בהגבהה או נמיכה ד\"א לחוד וכמש\"ר בסמוך לפני זה. ומיהו היינו דוקא כשלא הרחיק הכותל שכנגדו אלא כשיעורו דהיינו ד\"א הא אם הרחיקו יותר ג\"כ לא סגי בהגבהה או נמיכה ד\"א ולפיכך סיים הברייתא הנ\"ל וקתני כדי שלא יציץ ויראה דהיינו כל חד וחד כדאיתיה באופן שלא יראה וכ\"כ המ\"מ שם בהדיא בפ\"ז דשכנים עי' שם ודוק ועד\"ר: ומש\"ר שאל\"כ אע\"פ שהוא גבוה או נמוך ממנו ד\"א יכול להתרחק ולהציץ כו' ברש\"י ותוס' ואשר\"י דלשם שום א' לא הזכירו דין זה בנמוך וגם ל' הגמרא דפריך והלא מציץ ומשני במשפע אותה הקושיא קאי אמ\"ש לפני זה מלמעלה ד\"א כדי שלא יציץ מ\"מ סברת רבי' אמת דכשאדם עומד רחוק מן ההר רואה מלמטה האנשים ההולכים למעלה על ההר מה שהן עושין וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מלבד רוחב החלון עד רק שיהא בין שניהם כו' עד\"ר: טפח מצד הא' כו' כ\"כ ג\"כ המ\"מ ז\"ל ומכל מקום יש שכתבו אע\"פ שיש בין ב' הכתלים ד\"א צריך שלא יהא אחד מהם סמוך לחלון בפחות מטפח שהרי מצד א' מרחיק טפח אע\"פ שהצד השני פנוי לגמרי וזה פשוט עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש כו' כלל ק' סי' ז': אבל בעליית עראי אין נזהרין ואיכא היזק טפי כן מצאתי בספר ישן ואיכא בוי\"ו וע\"ל בסימן זה בסכ\"א שכ\"ר בשם הרא\"ש כשבא לבנות גג של רעפים תחת חלונו יכול למחות בידו כו' א\"ל הא בלא\"ה אסור לבנות תחת החלון משום שמזיקו בראייתו כמ\"ש הכא דלעיל איירי אע\"פ שמשפילו בענין שלא יוכל להציץ בו וז\"ש שם והוא במקום גבוה וכמ\"ש שם וגם א\"ל דהכא אע\"פ שמשפיל ד\"א ימחה בו מטעם שכתב לעיל די\"ל דהכא מיירי שקנה ממנו שיכול לבנות תחת החלון. והיותר נראה דמיירי הכא דהחלון לא היה פתוח לחצר דבעל הגג אלא היה פתוח לר\"ה או לחצירו של בעל החלון עצמו והגג היה מכנגדו בחצר אחר ומ\"ש אצל החלון חבירו ר\"ל שעמד אצלו באופן שהיו יכולין לראות מעליו לתוך החלון א\"נ מיירי שהיה עומד מן הצד ואצל החלון ממש כותל החלון היה הולך ממזרח למערב והגג היה הולך אצלו מצפון לדרום וכנ\"ל וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אינו יכול לעכב עליו פי' מלבנות כנגדו: "
+                ],
+                [
+                    " אחין שחלקו והגיע החצר כו' בב\"ב דף ד' גרסינן הני בי תרי אחי דפלגי בהדדי כו' עד נהרדעי לטעמייהו כו' ע\"ש דאחר הדברים הללו נמשכו דברי רבי' הללו שבסימן זה ושבס\"ס קע\"ג וע\"ש שהארכתי בביאורו בטוב טעם: והר\"י כתב דוקא שפירשו כו' עי' באשר\"י פ\"ק דב\"ב והא דכתב שפירשו אינו דבוק לתיבות שלא היה שיהיה פי' שהתנו בפירוש שהעילוי לא יהי' אלא בשביל הבנין דא\"כ פשיטא ועוד דא\"כ שלא יהא מיבעי ליה אלא מילת שפירשו עומדת בפני עצמה וכאילו כתב דוקא שפירשו שאז לא היה כו' ור\"ל שפירשו ואמרו כמה שוה הבנוי יותר מן הפנוי כ\"כ תתן לי בהא אמרינן דודאי לא היה העילוי בשביל החלונות אבל אם עלו סתם כמה שוה חלק זה על זה הכל בכלל העילוי ואפי' האור וכן פי' המ\"מ דברי הרמב\"ם ע\"ש פ\"ז: אבל אם הוא בית שאין לו אורה כו' דמסתמא כי עלו כו' דקדק לומר כי עלו אהדדי כי לא חלקו בתוס' אורה כ\"א באחין או אחרים שחלקו בעלוי ושומא אבל כשחלקו סתם אף שהוא טוב מחבירו אמרינן שויתרו אהדדי ולא מחמת האור וכן הוכחתי בראיות מתוס' ואשר\"י ושאר פוסקים לקמן ס\"ס קע\"ג הגם שיש חולקים בזה וכמ\"ש שם ומ\"מ רבינו שנמשך אחר התוס' והרא\"ש ודאי ס\"ל הכי וכמו שהוכחתי ג\"כ מדברי רבינו שם מיניה וביה וע\"ש: ומש\"ר דמסתמא כי עלו אהדדי ושמו הבתים והעליות זו כנגד זו כ\"כ שם גם באשר\"י וק\"ק עליות מאן דכר שמיה והול\"ל והחצר ודוחק לומר דמ\"ש והעליות ר\"ל לשון עלוי ששמו העלויה שבזה נגד שבזה דהא משמע דלא פרטו כל מיני העלוים וגם לשון בתים אינו מדוקדק כיון דהתחיל בל' בית. וע\"כ צ\"ל דלאו אענין הנ\"ל לחוד קאי וה\"ה במ\"ש והעליות: וכתב הרמב\"ן נהי כו' אע\"פ שכבר כ\"ר פלוגתא זו לעיל בסימן זה ס\"ס י\"ד חזר וכתב כאן משום דשם קאי אבעלים עצמן וכאן למדנו דהרא\"ש ס\"ל דאפי' הבן דלא עשה החלון צריך לסתמו ואפשר דמה\"ט כ\"ר האי דינא שם בשם י\"מ ולא כ\"כ שם בשם הרמב\"ן ואפשר בבעל עושה החלון מודה שצריך לסתמו וק\"ל: ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא צריך לסתום ז\"ל שם בפח\"ה ואין דבריו נראין כיון דאין לו חזקה באורה היכי מצי מיעבד ליה היזק בראייתו ועוד דאיכא למיחש דבתר תלת שנין יטעון שני חזקה ועוד דאין להן דרך זה על זה משמע דאע\"ג דאביהן היה עובר דרך שדה זו לשדה אחרת מוחה הוא באחיו מלעבור דרך שדהו וכן בחלונות מוחה הוא בו מלראות דרך החלון ולהזיקו וכ\"כ הרמב\"ם שצריך לסתום החלון ולהסיר אמת המים מעליו עכ\"ל הרא\"ש. והא דכתב ועוד דאיכא למיחש כו' ר\"ל ועוד אף א\"ת שאינו מקפיד כ\"כ בהיזק הראייה מ\"מ כיון דאיכא היזק ראייה יכול לסתום החלון מחשש שמא יטעון שהחזיק בחלון זה וימחה בזה שכנגדו לבנות בשלו נגד חלונו וק\"ל. ומ\"ש וכ\"כ הרמב\"ם עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ולאחד נפל הצד החיצון כו' והעביר הפנימי על החיצון אמת המים פי' אמת המים היה בשפת החלק החיצון או באמצעיתו ומשך האח שחלקו לצד פנים אמת המים דרך חריץ ע\"ג חלקו של אחיו החיצון עד שבא לחלוקו הפנימי כזה ?* דכיון דשתק ולא מיחה מחל לו והוה חזקה מיד נראה דבזה כ\"ע מודים דא\"צ חזקה ג\"ש וטענה דכיון שאמה זו כבר היתה מימי אביהם מ\"ה אמרינן כיון שלא מיחה והניח לזה האמה כמו שהיתה בפני אביהם ודאי מחל לו וכמו שהוא יעמוד וא\"צ טענה ברורה שמחל לו בפירוש או שקנאה ממנו. וכ\"כ הנמ\"י פ' השותפין על דין חלונות דאין להן זע\"ז דאם החזיק ג\"ש אינו יכול למחות עוד דאמרי' ודאי מחל לו עכ\"ל הרי דכתב דאמרי' כן דמחל לו וא\"צ טענה ברורה אלא שהצריך ג\"ש: ועוד אפי' לא כו' בטעות כי האי דלא מוכחא פי' ועוד אפי' ידעינן בודאי שלא היה יודע שיכול למחות אפ\"ה הוה מחילה כיון דלא ידעינן בבירור שאם היה יודע שיכול למחות שהיה מוחה בודאי דאיפשר דבמילתא זוטרתא כי האי לא הוה מוחה לאחיו מש\"ה לא מיקרי מחילה בטעות ועי' בהג\"א פרק א\"נ גבי פירות דקל דקא ידע ומחיל: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן שמכר כו' עד צריך לסתמן דין זה כתב הרמב\"ם בפ\"ב דשכנים. ומש\"ר בשם ר\"י אברצילוני שאם מכר החצר ושייר הבית לעצמו דיכול בעל החצר לבנות נגדו. כ\"כ המ\"מ בשם הרשב\"א והביאו הב\"י וכתב דנ\"ל דה\"ה איפכא אם מכר הבית ושייר החצר לפניו דאסור לבנות נגד החלונות דבעין יפה מכר. ולכאורה היה נ\"ל לחלק דדוקא במכר החצר שייך לומר בעין יפה מכרה לו לעשות בחצירו כל מה שירצה אפי' לבנות נגד חלונותיו משא\"כ במכר הבית אף דאמרינן בעין יפה מכר לו מ\"מ גם לעצמו שייר בעין יפה לעשות בחצירו כל מה שירצה גם בנמ\"י בשם ר' יונה דכתב והביא לשונו בד\"מ בעמוד דבכה\"ג מכריחין להלוקח הבית לסתום חלונותיו ומכ\"ש שהרשות לבעל החצר לבנות לפני חלונותיו דהלוקח גם הריטב\"א כתב והביאו הד\"מ בס\"ה דבמקום היזק ראיה לא אמרינן בעין יפה מוכר ע\"ש ובב\"י סימן מ\"ו סל\"ז במחודשים מיהו בסימן רי\"ד משמע דלפי מאי דקיי\"ל בעין יפה מכר בכללו נמי אפילו מה שיזיק לי ��\"ש וכ\"כ רי\"ו בנל\"ח ח\"ו ע\"ש וב\"י וד\"מ הביאו כאן. ומ\"ש רבינו צריך לסתמן היינו כשמזיק לו בראייתו מותר לבעל החצר לבנות בשלו בחצר לפני החלונות אע\"פ שמאפיל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ר\"ן אברצילוני די\"א דאינו יכול למנעו שלא יאפיל עליו נראה דמדשינה רבי' דלעיל כתב צריך לסתמם וכאן כתב שלא יאפיל עליו דס\"ל לרי\"א דלכ\"ע אינו יכול לכופו לב\"ה לסתום חלונו אף דיש בו היזק ראייה להשני כיון דלגביה ליכא שינוי דהולך בביתו ורואה מחלונו כמו שעשה תחילה אלא שאין בידו כח למחול הבעל החצר לבנות נגדו ודוקא כשמכר לזה הבית ולזה החצר הול\"ל דהבעל הבית הזה עד היום לא ראה מחלון זה מעולם מש\"ה עתה כשבא לראות מתוכו לחצר צריך לסתמו והשתא א\"ש נמי מש\"ר בזה כתב הרי\"א דקשה מ\"ש בזה הא גם בדין קמא במכר לשניהן יחד הדין כן אלא ודאי משום דבזה אינו יכול לסתום כ\"א להאפיל ואע\"פ שהוא קצת נגד הסברא דהרי י\"ל ומה כשמוכר לשניהן יחד דיש עין יפה לזה כמו לזה אפ\"ה צריך לסתום ק\"ו בזה דלזה לחוד הוה עין יפה מ\"מ יש ג\"כ סברא זו שכתבתי ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " יש חזקה לניזקין פי' אע\"ג דבב\"ב בד' כ\"ג אר\"נ אין חזקה לניזקין הא אוקמוה דהיינו דוקא בקוטרא ובית הכסא וכיוצא בזה וכמ\"ש רבי' בסכ\"ג: שחייב כל אדם להרחיק והיינו לדעת רש\"י ורי\"ף אפי' אין שם עדיין דבר הניזוק ולתוס' ורא\"ש דוקא כשכבר היה שם דבר הניזוק ע\"ל סמ\"ז ואם אין שם עדיין דבר הניזוק א\"צ להרחיק וכיון דאין מחאה אין חזקה וק\"ל: הבית והעלייה של שנים כו' והרשב\"ם כתב כיון שבכירה כו' עד והרי\"ב כתב ג\"כ כו' דברי רבי' הללו מגומגמים טובא. הא' מ\"ש כיון שבכירה כו' דל' כיון משמע דפשוט הוא דכירה אינה פתוחה ע\"ג ומאי פשיטותא הלא בפ' כירה משמע דסתם כירה פתוחה למעלה ולא מן הצד ושם בר\"פ פי' רש\"י והר\"ן הכירה עשוי כקדירה וסתם קדירה אינה פתוחה כ\"א למעלה גם שם כתבו דהחילוק בין תנור לכירה הוא דתנור רחב למטה וקצר למעלה מש\"ה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה שפתוחה הרבה למעלה ושופתין עליה ב' קדירות (לטפח קדירות א') כו' ע\"ש הרי לפנינו דמשמע דהיה הכירה כמו תנור בזה דלא היה מפתיחין אותו כ\"א מלמעלה ולא מן הצד. ע\"ק מ\"ש בין למעלה בין למטה סגי בג\"ט הא בהדיא איתא במשנתינו בכירה דסגי בטפח למטה. ע\"ק מ\"ש תנורים שלנו כו' איך נלמד דין תנור שחומו רב מכירה. ע\"ק מ\"ש ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא כו' דאין כאן מקומו דהא ע\"כ לא איירי בדין תנור שלנו אלא שכתב סיומא דדברי הרשב\"ם אגב גררא ועדיין לא סיים פלוגתת דין שיעורא דכירה למעלה שהרי מביא אח\"כ דברי רי\"ב שכתב בעינן למעלה ד\"א ואי בעי רבי' לאורויי לן דיניה הו\"ל לאורויי לן בסוף הדברים ולכתוב ומ\"ש הרשב\"ם דתנור שלנו סגי בג\"ט לא נהירא לא\"א כו'. וע\"ק מ\"ש והרי\"ב כתב ג\"כ מאי ג\"כ אי אתנור הלא הרא\"ש כ' דבעי יותר מד\"א ואי אכירה הלא הרא\"ש לא דיבר כלום בכירה ואדברי הרמ\"ה והרשב\"ם א\"א לפרשו דהא לא ס\"ל לרי\"ב לא כהרמ\"ה ולא כרשב\"ם. ע\"כ אעתיק לך ל' הגמרא דפרק לא יחפור והירושלמי ואח\"כ נבוא לביאור הדברים. ז\"ל משנה שם דף כ' לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית (שמא ישרוף התקרה) אא\"כ יש ע\"ג גובה ד\"א היה מעמידה בעלייה צריך שיהא תחתיו מעזיבה ג\"ט ובכירה טפח ע\"כ בגמרא והתניא בתנור ד' ובכירה ג' אמר אביי כי תניא ההיא בתנור נחתומין דתנור דידן כי כירה דנחתומין ע\"כ. ופירש רש\"י והתניא לענין מעמידה בעלייה בתנור ד' מעזיבה תחתיו ובכירה ג' בדנחתומין שמסיקין אותו תמיד וכן הכירה בכירת נחתומין ע\"כ. וז\"ל הנמ\"י אבל בתנורין שלנו שפתחן מן הצד מוכח בירושלמי ששיעור מעלה כלמטה ג\"ט דגרסינן התם היה עשוי כמין שובך מהו נשמעינה מן הדא ר' יודא חומר עד שיהא תחתיו מעזיבה ג\"ט ובכירה טפח וכירה לאו כמין שובך היא עשויה (בתמיה) ותימא בין מלמעלה בין מלמטה טפח וכאן נמי בין מלמעלה בין מלמטה ג\"ט כו' ע\"ש. והנה רבינו בתחילה כתב הדין כאשר מוזכר במתני' דבאם בא להעמיד בעלייה בעינן בתנור ג\"ט מלמטה ובכירה טפח ואח\"כ כתב דשיעור גובה שיניח ע\"ג כירה אינו מפורש לא במשנה בסתם כירה ולא בברייתא בכירה של נחתומין ואח\"כ כתב דברי רבוותא שמתוך דבריהן נלמדו ג' תירוצים שונים למה לא פירשוהו בהדיא ויש בהן נ\"מ לדינא וכמ\"ש בס\"ד. דלהרמ\"ה דס\"ל דשיעורא למעלה ח\"ט מש\"ה לא הוצרך לפרשו דנלמד ממילא כמו שלמטה בכירה שליש מתנור כן למעלה. ורשב\"ם ס\"ל דמש\"ה לא פירשו משום דהאי כירה המוזכר במשנה מיירי שפיה מן הצד כעין תנור שלנו וכפשטא דלישנא דירושלמי הנ\"ל וכן ברייתא איירי שפתחו מן הצד ושיעור טפח דמתניתין וג' טפחים דברייתא קאי אלמעלה ואלמטה וכמ\"ש בירושלמי הנ\"ל והשתא א\"ש מ\"ש רשב\"ם ל' כיון שבכירה וכאילו כתב המשנה איירי מכירה שפיה מן הצד וכיון שבכירה כו' א\"ש דלא נתנו שיעור מיוחד למעלה משום דאיירי בכירה שפתחו מן הצד. ומשום דרבינו אין עיקר כוונתו בהבאתו להני רבוותא כדי לתרץ קושיא דמשנה וברייתא הנ\"ל אלא נקט דבריהם ללמד מהן לדינא מש\"ה קיצר בדבריהם ומייתי דברי רשב\"ם דמדבריו יוצא דהיכא דפתחו מן הצד אז למעלה ולמטה שוה ככירה והא דנקט הרשב\"ם בלשונו ג\"ט משום דקאי ליישב גם תנא דברייתא דאיירי בנחתומין וכתב דסגי בג\"ט ר\"ל לכל היותר ג' טפחים אבל לפעמים בפחות סגי ולמד מינה גם לתנורים שלנו דסגי בג\"ט. וכ\"ר עליו דסברא זו ל\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא ס\"ל דתנא דמתני' לעולם אפי' בפיהם מן הצד מצריך למעלה הרחקת ד' אמות בתנורים שלהם וממילא בתנורים שלנו הגדולים לא סגי להו בהרחקת ד\"א ומינה דגם בכירה לא אמרינן כשפתחיהן מן הצד דלמעלה ולמטה שוין וכיון דצריכים לחלק בין למעלה בין למטה בודאי גם הרא\"ש ס\"ל דהמשנה בכירה דפתחו למעלה איירי כסתם כירה שהיה בימיהן דהא הרשב\"ם לא מוקמה בכירה דפתחה מן הצד אלא כדי ליישב ולומר דמש\"ה לא קתני שיעור גובה משום דשוה כלמטה וע\"ז מסיק רבינו וכתב וכ\"כ הרי\"ב דהמשנה מיירי בכירה דפתחה למעלה שהרי כתב שינויא אחרינא למה לא קתני המשנה שיעורא דלמעלה והוא דס\"ל דשיעורא בד\"א כמו בתנור וסמכו ע\"ז דנלמד בק\"ו ומה תנור שיש לו מחיצות כו' אלא שדי לבא מן הדין להיות כנדון וסגי למעלה בד\"א כמו בתנור (ולא מצאתים לדברי הרא\"ש הללו בפסקיו גם ב\"י לא הראה מקומם ואפשר דע\"פ שמע רבינו ממנו כן) ולא פי' רבי' לנו דעת הרא\"ש איך סבר בשיעורא למעלה ולא הביאו אלא לדחות דעת הרשב\"ם וכמ\"ש ומהירושלמי הנ\"ל לכאורה הוא קשה לסברת הרא\"ש וסייעתו ועבד\"ר: ומ\"ש שיש עליו מחיצות פי' דתנוריהן היו רחבים מלמטה ועולה ומשפע ומתקצר למעלה וכנ\"ל והלהב מעצים דלמטה המונחים במקום רחב כשעולה בשוה למעלה פוגע במקום המשופע הסתום שעליו והוה ליה כמחיצות מה שאין כן כירה שהיה כמעט למעלה ולמטה שוה ברחבו וכמ\"ש בשם רש\"י ור\"ן ואין לה מחיצה ודבר המעציר החום והלהב: ובתנור של נחתומין כו' שמסיקין אותו תמיד רש\"י: צריך שיהא עובי המעזיבה כו' כבר כתבתי לעיל ל' הברייתא ובגובה שלא נתפרש שיעורו בנחתומין לא בברייתא ולא בדברי רבינו נראה דרבי' סמך אמ\"ש כבר דברי רבוותא בדין גובה דלמעלה בכירה דב\"ה ומינה נלמד ממילא ג\"כ דין כירה דנחתומין דלהרשב\"ם איירי בתנור ובכירה של נחתומין בכשפתחיהן מן הצד ואז שיעורן דלמעלה ולמטה שוה ועל שניהן קתני בתנור ד' טפחים ובכירה ג' טפחים ולדעת הרמ\"ה משערינן לפי ערך ולא הוצרך לפרשו כמו שלא פי' נמי בכירה דבעל הבית שיעור דלמעלה. ואינך רבוותא הנ\"ל סבירא להו דברייתא אהמשנה הנ\"ל קא דקתני דבתנור יהא ד\"א וה\"ה לכירה וכנ\"ל וס\"ל דגם תנור וכירה של נחתומין שוה להן בשיעור הגובה והיינו טעמא דיותר מד\"א אין הלהב מתלהב ועולה ודוקא בתחתיתו חלקו משום שבתנורים וכירות של נחתומין יש יותר תמידות מבסתם תנור וכירה וחששו דאיידי דתדירי להסיקו תבקע קרקעיתו ותאחז במעזיבה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הזיק כו' שם במשנה לא יעמיד אדם תנור ואם הזיק משלם מה שהזיק ואף שר\"ש פליג ע\"ז שם הלכה כת\"ק ופירש\"י שם ואעפ\"כ מעכבין עליו השכנים להרחיקם בכל השיעורים הנ\"ל שאולי ידליק בתיהם ואין לו במה לשלם עכ\"ל. ומפני שיש לפרש ל' שכנים דכתב רש\"י דר\"ל השוכנים אתו בבית או בעלייה דוקא דעליה קאי שם במשנה מש\"ה מסיק רבי' וכתב ז\"ל ונראה כו' וכ\"כ ר' ישעיה ולא כ\"כ בשם רש\"י משום דל' רש\"י אינו מוכח וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " היה לבעל העלייה אוצר כו' משנה שם ואע\"ג דשם במשנה התירו לפתוח תחת אוצר יין חנות של נחתומין ושל צבעים מ\"מ הא מפורש שם בגמרא דליין דבבל אפילו קוטרא דשרגא נמי קשיא ליה ויין של שאר ארצות לשל בבל דמי מש\"ה לא חשש רבי' לכתוב ולהזכיר דין א\"י לפי שישוב ישראל בזמנו היה רחוק מאוד מא\"י והוי לגביה דבר שאינו מצוי ב\"י. ודומה לזה כתב בסימן ל\"ד ובסימן ת\"ט לענין בהמה דקה ע\"ש: ולא יתן לשם שחת פי' תבואה שלא הביאה שליש והוא מימרא דרב ששת שם: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרשב\"ם אפילו כו' ס\"א הרשב\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ואם מימי העליון יורדין כו' כ\"פ שם באשר\"י: חייב לסלק היזקו דהוי גירי דיליה דהכל מודים (כו') וז\"ל הרמב\"ם בפ\"י מה\"ש הא למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורה חיצים לחצר חבירו ואומר ברשותי אני עושה שמונעין אותם עכ\"ל. "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מי שהיה לחבירו כותל כו' משנה שם בר\"פ לא יחפור: ובא הוא ליתן בסוף גבולו גפת או זבל כצ\"ל ובא בוי\"ו וע\"ש בפירש\"י הטעם: וחול לח טעמו משום דלחלוחית החול מפסיד הכותל אבל לא משום דמוסיף הבל אע\"ג דלענין שבת תנן דאין טומנין בחול בין לח בין יבש משום דמוסיף הבל וכתבו רבינו לענין הטמנה בא\"ח ר\"ס רכ\"ג ע\"ש הא קאמרינן שם דף י\"ט דחול כשנותן לתוכו דבר חם כגון קדירות חמין בע\"ש מחממי להו ומוסיפים בהו הבל ובקרירי כגון כותל זה קריר ליה החול טפי. וזרעים אמרינן בגמרא דצריך להרחיק אפילו לא חרש אלא כמפולת יד שחופר במרא ואינו מעמיק בעומק המחרישה שהוא ג' טפחים. וטעם איסור זרעים פירש\"י משום שמחלידין הקרקע ומעלין עפר תיחוח ומתמוטט קרקע יסוד הכותל לצדדין וכן מחרישה. ומחרישה אסרי' אפילו בלא זריעה כגון ששורש לאילנות: או סד בסיד פי' בחדא מינייהו סגי בהך בבא ולא איבעייא בגמרא כ\"א ברישא בהרחקת בור וכמ\"ש בסמוך. והאי או סד בסיד דכ\"ר לא קאי אלא אגפת וזבל כו' ולא אזרעים ומי רגלים ומחרישה וכן הוא במשנה ר\"פ לא יחפור וגם בזרעים ומ��רישה לא שייך סד בסיד שלהתמוטטות היסוד אינו מעלה הסיד שבצד הכותל וכ\"כ הב\"י ועיין בב\"י מ\"ש בזה עוד ודבריו מגומגמים טובא כמ\"ש בדרישה סי\"ב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם מרחיקין את הגומא כו' בפ\"ט משכנים כ\"כ: ומש\"ר דמיירי בכותל של אבנים אין לתמוה עליו א\"כ למה סתם הרמב\"ם דבריו די\"ל דסמך ע\"ז דנלמד מעניינו דכלל יחד וכתב ז\"ל מרחיקים את הזרעים ואת המחרישה ואת הגומא שמתקבץ בה מימי רגלים מן הכותל ג\"ט והרחקה דמחרישה וזרעים איירי אפי' בכותל ואבנים דמקלקלים היסוד וכמ\"ש לעיל בסמוך בשם רש\"י ועד\"ר: ומש\"ר וצריך להעמיד דבריו כו' אין להקשות למה לא הוכיח זה מיניה וביה דאל\"כ קשה דברי הרמב\"ם גופיה אהדדי דהא הרמב\"ם גופיה כ' שם מיד אחר דין גומא הנ\"ל ל' הברייתא עצמה דלא ישתין בצד כותל של לבנים אא\"כ הרחיק ג\"ט ואם היא של אבנים די בהרחקת טפח כו' ע\"ש וי\"ל דלא רצה להקשות דידיה אדידיה משום דהו\"א דהרמב\"ם גם ברישא איירי בכותל של לבנים וקמ\"ל ברישא דאפי' בגומא סגי בהרחקת ג\"ט ובסיפא קמ\"ל דאפי' בהשתנה בעלמא בעי ג\"ט ואח\"כ כתב דבכותל של אבנים די בטפח וקאי אסיפא וארישא הנ\"ל אבל מהברייתא דלא קתני אלא לא ישתין לחוד ק' דא\"כ הו\"ל למכתב בסיפא דכותל אבנים סגי בטפח אפי' בגומא דודאי מל' השתנה המוזכר בגמרא ברישא לא ידענא דין גומא אלא ודאי האי דסגי בהרחקת טפח דוקא מיירי מהשתנה ושפיכת מי רגלים הרבה וזהו דמסיק רבי' וכ' ז\"ל וצ\"ל דהא דסגי בטפח כו' ולא כתב וס\"ל להרמב\"ם דהא דסגי כו' משום דהוא מקצת מוכרח לומר כן מכח קושיא דהול\"ל במציעתא דאפי' בגומא א\"צ טפי מטפח וק\"ל. ועד\"ר מ\"ש בישוב זה דוצ\"ל כו' דבר יותר נכון ע\"ש ודוק: ואמה שסיים רבי' וכתב ז\"ל אבל אם מתקבצים בגומא כו' כתב הב\"י דוקא כשאינו בנוי על צונמא ואף דלכאורה לא נראה לי הכי אלא עכ\"פ מצריך בגומא ג\"ט וכמ\"ש בתשובה והארכתי בראיות ע\"ש מ\"מ מדכלל הרמב\"ם הרחקת מי רגלים דגומא עם הרחקת זרעים ומחרישה ובהן נראה פשוט דבצונמא א\"צ הרחקה ה\"נ ס\"ל כן הדין בהרחקת גומא וק\"ל: צריך להרחיק ג\"ט וסד בסיד בס\"א אינו ודוק לקמן עכ\"ל הר\"ף בהגהותיו ור\"ל דלקמן סי\"ח כ\"ר דלדעת הרא\"ש אפי' בבור בחד סגי ואין ראיה מדברי הרא\"ש לכאן דאפשר דרבי' כ' אליבא דהרמב\"ם וכמשמעות הל' ואף שברמב\"ם לא נזכר בהאי בבא וסד בסיד י\"ל שרבינו למדו מדין החופר בור בצד הכותל דכתב בו הרמב\"ם דבעינן הרחקה ג\"ט וגם סד בסיד וכמש\"ר בשמו בסמוך בסי\"ב. ועוד י\"ל דגם הרא\"ש ורבי' דס\"ל בכותל בור דא\"צ תרווייהו וכ\"ש בצד כותל דעלמא וכמ\"ש בסמוך דפליגי עם הרמב\"ם מ\"מ אפשר דמודי הכא דמיירי בגומא של מי רגלים דחריפי טפי ואף שי\"ל איפכא דאפי' הרמב\"ם ל\"ק אלא דוקא בגומא של מים שהיא תדירה משא\"כ מי רגלים הא כתב המ\"מ שם וכתבתי ל' בדרישה דשקולים הן וניחא לי לומר כן כדי לקיים גירסת כל הספרים שבידינו שכ' בהו וסד בסיד וא\"ש נמי מה שסיים וכתב ע\"ז רבינו ז\"ל וכ\"כ הרמ\"ה כו' ובהרמ\"ה כ' דמצריך שיסוד ג\"כ בסיד ולא נצטרך לומר דלא כ' וכ\"כ הרמ\"ה אלא אעיקר' דדינא דשווין בענין ההרחקה אבל לא לענין וסד בסיד שזהו דוחק. וא\"ל מנ\"ל לרבי' לדייק דהרמב\"ם איירי בכותל אבנים דאל\"כ בלא גומא נמי דילמא מש\"ה נקט גומא דשם צריכין תרתי הרחקת ג\"ט וגם סד בסיד משא\"כ בהשתנה בעלמא דבחדא סגי ז\"א קושיא דהא הרמב\"ם לא נקט שם בלשונו דבעינן סד בסיד וא\"כ העיקר חסר אלא ודאי הרמב\"ם לא מש\"ה נקט גומא אלא משום דאיירי בכותל אבנים ואותה רמזה הרמב\"ם בהיקשא דזרעים ומחרישה וכנ\"ל. ומש\"ר וסד בסיד הוא נלמד ממ\"ש הרמב\"ם בדין נברכת (וגומא) [ובור] וכנ\"ל ודוק וק\"ל: ה\"מ משתין או שופכין פי' שופך מי רגלים הרבה בפעם אחת סמוך לכותל חבירו ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " מרחיקין הרחיים כו' שם במשנה ר\"פ וברייתא שם דף כ' אמרינן דאפי' בשל חמור ועמ\"ש בסמוך: שהן ארבעה מהעליונה פי' שני אבנים יש לרחיים ומונחים זה ע\"ג זה והעליון קצר טפח מהתחתון רש\"י: ואפי' רחיים של חמור כו' רש\"י פי' שם חמור ממש שמושך ברחיים מפני שרחיים קטנים הם ואין בהן נדנוד קרקע לכותל והתוס' והרא\"ש כתבו ברחיים של יד מיירי ונקראת חמור ע\"ש העצים הנושאים אותו שהן נקראים חמור כמו העץ שהמטה מוטלת עליו וכדתנן נקליטי המטה והחמור טהורין כו' וכ\"כ בחידושי רמב\"ן ומושב אלו הרחיים עשוין כמו כסא ועליו הרחיים והם האצטרובל ואדם יושב כנגדו במקום גבוה ורגליו מרווחות למטה ומסבב הגלגל ברגליו וטוחן ולית ביה נדנוד אלא קול בלבד דהיינו קול הרחיים וכתיב ותבקע הארץ לקולם: ומרחיקים התנור ג\"ט כו' גם זה במשנה שם ז\"ל ואת התנור שלשה מן הכלייא שהן ד' מהשפה עכ\"ל ורבי' נמשך אחר ל' הרמב\"ם ריש פ\"ט דשכנים וכ' ככתבו וכלשונו והרמב\"ם מסיים שם בטעמו וכתב ז\"ל כדי שלא יחם הכותל כמה היא ומוסיפין עלה בהרחקה עד ג\"ט מן הכותל ומינה נשמע דגם בשפתו דשיעורו ד\"ט ג\"כ עם עובי הכותל וכ' שם המ\"מ על דבריו ז\"ל ופירוש ד' משפתו לפי שהתנורין שלהן היו רחבין מלמטה ומתקצרין מלמעלה וגם מייתי המ\"מ שם ע\"ד הירושלמי דרבנן ס\"ל דעובי כותלי התנור בכלל הג\"ע ע\"ש: ומ\"ש מקרקעיתו ר\"ל מהתחלת התנור ור\"ל מלמטה מרחיקים ג\"ט ומשערין עובי הכותל קאמר. ועיין בפי' רש\"י שם ר\"פ לא יחפור דפי' בע\"א ומ\"מ ג\"כ כוונתו עד\"ז שכתבתי. ומ\"ש שם כלייא קרוי התחתון ר\"ל תחתון מהבנין שסביב הכלי חרס העשוי לתנור ושפתו קרא לעליון מאותו בנין דכשהתנור עשוי מכלי חרס היו צריכין לעשות בנין סביב מטיט ולבנים כדי שיחזיק חומו והיה הולך ומשפע אותו בנין ממטה למעלה ואינו ר\"ל בהתחתון להבנין שהיה בנין תחת הכלי חרס אלא מהתחלתו ודוק וע\"ש בתוס' שפי' בע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הר\"ר ישעיה כו' עד אבל בשל אבנים אינו ניזוק נראה פשוט דלא קאי אהרחקה דמי רגלים הנ\"ל דהא שם מחלק הברייתא הנ\"ל וקתני דבשל אבנים מרחיק טפח ובשל לבנים ג\"ט וגם בהרחקת הזרעים והמחרישה שייך גם בשל אבנים וכמ\"ש לעיל בפרישה ודרישה מ\"ש ר\"י דכל הנך הרחקות כו' ר\"ל כל הני שהזקיקו להרחיק משום שיתקלקל הכותל עצמו מחמתן משא\"כ מי רגלים וזרעים ומחרישה דהרחיקם מכותל הוא משום קלקול היסוד שהכותל עומד עליה ולא משום הכותל עצמו וק\"ל. "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' בפ\"ט דשכנים כ\"כ וז\"ל המשנה רפ\"ב לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת כובסין אא\"כ הרחיק מכותל חבירו ג\"ט וסד בסיד עכ\"ל (וכתבו התוס' וה\"ה חריצין ונעיצין ושיח ומערה נקט אגב בור ונברכת נקט משום דיש לו צריכותא בגמ' ע\"ש) וע\"ש בפירש\"י פירושה דהמשנה ועל נברכת פירש שהם ב' וא' קרוי נדיין ואנדיין כתב הרמב\"ם שהוא מקום שהכובס מכה שם הבגדים וע\"פ הדברים האלה נתבאר לך שיש חסרון בדברי רבי' בהעתקתו לדברי הרמב\"ם וכצ\"ל ולא מערה ולא יביא אמת המים כו' כ\"כ במשנה הנ\"ל וגם כ\"כ הרמב\"ם שם וגם רבינו מסיים בדברי הרמב\"ם או לכותל האמה הרי לפניך דאאמה נמי קאי גם מ\"ש במ\"ס לשרות בו בגדים לכבוש ט\"ס וצ\"ל לכיבוס וכתבו התוס' בשם ר\"י בר\"פ לא יחפור דכל הנך דוקא כשיש בו מים ורבי' שכ' בסמוך סי\"ח אפי' בלא מים ר\"ל שלא היה שם מים בתחילת החפירה וכמ\"ש שם: וסד בסיד עד\"ר: מכותל דעלמא כלומר ולא איירי בהרחקה מכותל בנין: ומ\"מ מסברא כו' פי' אע\"פ דלא מסתבר דברי הרמב\"ם במה שמפרש לכותל השנוי במתני' בכותל בנין וכמ\"ש בדרישה מ\"מ גופא דדינא שצריך להרחיק גם מכותל בנין מסתבר ודאי אבל בהא שהצריך הסדת סיד לא כתב דמסתבר ליה דברי הרמב\"ם אלא ס\"ל כהרא\"ש שכתב בשמו בסי\"ח דאפילו בחופר בצד בור בהרחקה לחוד סגי ומה שלא הזכיר דברי הרא\"ש כאן לפי שגופא דדינא דעלה נשנה הסרת סיד להרא\"ש דהיינו בחופר בצד בור אין כאן מקומו אלא בסעיף הנ\"ל וגם ליכא למיטעי בהא דכיון דכתב דהמשנה דקתני וסד בסיד לא איירי מחופר בצד כותל בנין מהיכא תיתי תו לומר דבעינן הסרת סיד כנ\"ל ולא כב\"י ועיין דרישה: "
+                ],
+                [
+                    " הבא לסמוך כותל כו' משנה שם דף כ\"ב מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ד\"א לא יסמוך לו כותל אחר אא\"כ הרחיק ממנו ד\"א ובגמרא וקמא היכי סמך כו' עד אלא אמר רבא ה\"ק מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ד\"א ונפל לא יסמוך לו כותל אחר אא\"כ הרחיק ממנו ד\"א מ\"ט דוושא דהכא מעלי להתם אמר רב ל\"ש אלא בכותל גינה אבל בכותל חצר אם בא לסמוך סומך ר' אושעיא אמר א' כותל גינה וא' כותל חצר אם בא לסמוך אינו סומך א\"ר יוסי בר חנינא ולא פליגי הא בעיר ישנה הא בעיר חדשה עכ\"ל הגמרא לפי גירסת רש\"י ותוס' ורא\"ש. וכתב התוספות ז\"ל הקשה ריב\"ם דל\"ל למינקט בכה\"ג שהיה לו כותל ונפל ליתני לא יסמוך אדם כותלו לכותל חבירו אא\"כ הרחיק ד\"א וליכא למימר כו' ע\"ש ועלה בקושיא בידם. והרא\"ש תירץ וכתב ז\"ל ורבותא קמ\"ל אע\"פ שזה ימים רבים היה המקום צר בין אלו ב' הכתלים ונתקרבו העוברים אצל הכתלים ונדוש הרבה אפ\"ה צריך להרחיק כשנפל ובא לסמוך אחר עכ\"ל הרא\"ש ובזה רוב דברי רבינו מבוארים: ומש\"ר משום דוושא פי' שבהילוך שהולכין כו' עד\"ר. וכתב המ\"מ בפ\"ט דשכנים ז\"ל י\"מ במאי נשתעבד ראובן לשמעון בהרחקה זו ופירשו שהמשנה מיירי דוקא בלוקח מהמלך דבסתמא נשתעבדו לו ד\"א חוץ לכותלו לדוושא וחבירו הלוקח ג\"כ מהמלך צריך להרחיק ד\"א שכבר נשתעבדו לו עכ\"ל: ומש\"ר ואפי' היה שם כבר כותל זה ימים רבים כו' פי' מרחוק ד\"א מכותל חבירו (וכדברי הרא\"ש הנ\"ל) דאם היה בתוך ד\"א ימים רבים הרי החזיק כבר ופשוט הוא ב\"י: ונידוש הקרקע פי' מכח סמיכת הכתלים יחד נידוש טפי מאילו לא היה שם כותל שני וכמ\"ש הרא\"ש הנ\"ל והו\"א דיחשוב בדישת חמשין שנה כשאין כותל סמוכה לה קמ\"ל דלא ודוק: ואם העיר חדשה שעדיין כו' ועד חמשין שנה נקרא העיר חדשה מרדכי פרק לא יחפור ונראה להביא ראיה קצת מדכתיב גבי לוט הנה נא העיר הזאת קרובה וגו' ופירש\"י שנתיישב מקרוב לפיכך לא נתמלא עדיין סאתה כו' עד שנאמר ואמלטה נא בגמטריא חמשים ואחד ועד\"ר שם כתבתי שיעור ס' שנים: שאין דרך בני אדם לילך בה פי' שאין דשין בתוכה אף שדשין סביבותיה חוצה לה אין הקרקע מתקשה יפה כיון שאין דשין אותה גם בפנים וכן בבית בסמוך וק\"ל: ומ\"ש ואם כותל חבירו הולך ממזרח למערב ובא הוא לבנות כו' גמרא שם וכתבתי לשונו לעיל סי' קנ\"ד סל\"ב ע\"ש: ומ\"ש ולהרמב\"ם דרך אחרת בזה שכתב כו' בפ\"ט דשכנים כ\"כ ועד\"ר. ואם לא היה באורך הכותל כו' פי' שאין ד\"א באורך כותל שמעון שבונה עכשיו ראובן כנגדה: "
+                ],
+                [
+                    " עוצרי שמן או כותשי ריפות כו' עובדא שם ס\"פ לא יחפור (בבא בתרא דף כ\"ה) ורבינו שכתב שמכח הכאתם מתנדנד כותל חבירו הוא כפי' התוס' ע\"ש ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " היה לחבירו שובך כו' משנה שם דף כ\"ב מרחיקין את הסולם מן השובך ד\"א כדי שלא תקפוץ הנמייה עכ\"ל ופירשו ר\"ן כלומר כותל המפסיק בין ב' חצירות ובעל חצר א' יש לו שובך סמוך לכותל המפסיק בעל חצר האחרת לא יסמוך סולם לאותו כותל אם לא ירחיק משובך חבירו ד\"א כדי שלא תקפוץ הנמייה (והוא מין חיה) משם ותאכל היונים עכ\"ל ועד\"ז פירש\"י שם ומדכתב ר\"ן לא יסמוך סולם לאותו כותל אם לא ירחיק מהשובך כו' משמע דס\"ל דכשירחיק מהשובך ד' אמות מותר לסמוך הסולם באותו כותל עצמה והיינו טעמא דאף שיכול הנמייה לילך על הכותל להשובך מ\"מ לא מחשב גירי דיליה כל זמן שאינה יכולה לקפוץ בקפיצה אחת מהסולם להשובך וכן משמע שם לשון המשנה הנ\"ל וגם משמעות הגמרא דקאמר ע\"ז דאתיא נמי כר' יוסי ומשום דיש לחשוש דבהדי דקמנח הסולם הויא שם וקפצה להשובך אבל מל' רבינו שכתב שצריך להרחיק הסולם מהכותל שיהא בינה ובין הכותל ד\"א אויר כו' מוכח דס\"ל דאם יוכל הנמייה לקפוץ מהסולם על הכותל ומשם יכולה לקפוץ להשובך ג\"כ אסור להעמידה אף שאינה יכולה לקפוץ בפעם א' מהסולם להשובך כגון שהוא רחוק ממנו ד\"א ומש\"ר כדי שלא תקפוץ מהסולם לשובך ל\"ד אלא הגירי דיליה נקט שע\"י העמדת הסולם גרם שתקפוץ ממנה לשובך באמצעות הכותל בלי שיהוי. וק\"ק מנ\"ל לרבינו והרא\"ש והרי\"ף שם והרמב\"ם וגם בש\"ע לא כתבו אלא כל' המשנה וי\"ל דבלא\"ה אין מדרך השכנים לעשות זה שובכו על הכותל המפסקת ממש וזה להניח סולם שלו ממש על הכותל מפני שמונע בזה תשמיש חבירו שעל הכותל ויכולין למחות זה לזה משום התשמיש אף בלא היזק נמייה לגוזלות שבשובך מש\"ה דקדק רבינו וכ' היה לחבירו שובך סמוך לכותל ולא כ' על הכותל וס\"ל דבכה\"ג נמי מיקרי גירי דיליה וכמ\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואת הכותל מהמזחילה ד\"א שם במשנה ופרש\"י מזחילה כו' ע\"ש: כתב הרמב\"ם כגון שהחזיק במזחילה כו' שם בפ\"ט דשכנים כ\"כ בל' אחר ע\"ש. ורבינו קיצר לשונו דלשם ונקט כלל דבריו: ומש\"ר ול\"נ כו' אף שאפשר לפרש שמ\"ש הרמב\"ם שהחזיק במזחילה ר\"ל שהחזיק בזקיפת סולם בחצר חבירו וממילא החזיק בחצירו של חבירו במקום שהסולם עומד שם ולכנוס שם לא משמע ליה לרבינו לפרשו הכי אלא כפשוטו שהחזיק בהקילוח היורד מהמזחילה שם ועד\"ר. ור\"י דפי' דמיירי שקנה ממנו מקום כו' ר\"י לטעמיה אזיל דס\"ל דאין חזקה בלא טענת קנין או מתנה וג\"ש דוקא אבל להחולקים דס\"ל היכא דליכא היזק וגזילת קרקע בראה ושתק סגי וכמש\"ר בשמם בסי' קנ\"ג וקנ\"ד גם לקמן בסי' זה ה\"נ מפרשי לזה דאף אם לא סגי בחזקת המזחילה מצד עצמה מ\"מ סגי לה כשראו שזקף הסולם וניקר המזחילה ושתק. וטעמא דהרמב\"ם כ' המ\"מ בשם הרשב\"א דחזקת המזחילה קבעה חזקה לעצמה לכל תיקוניה דאי לא מתקן לה גם היא אינה מקלחת ואין כאן חזקת מים ודמיא לחלון העשוי לאורה שהיא ראיה להרחקת כותל ד\"א בחצר חבירו ומזחילה נמי להרחקת ד\"א עכ\"ל עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " עשויה לחפור בה בורות פי' בית השלחין עשויה לבורות שצריכין להשקותה תדיר רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " צריך להרחיק ו\"ט כו' כיון שזה חפר בתחלה כדין שלא בהרחקה ואיכא דפליגי בהא ועיין בד\"מ ועיין מ\"ש בסמוך בתשובת רב מתתי' גאון: אפי' אם חפר בור בלא מים פי' בשעת חפירה לא היה מים אבל אח\"כ באו לשם מים ועד\"ר: ומש\"ר ויסוד כל א' בורו בסיד לדעת הרמ\"ה כו' כבר כתבתי בדריש' בסוף סי\"ב דנראה לגרוס כאן בדברי רבי' לדעת הרמב\"ם כר ור\"ל לדעת הרמב\"ם כו' שכ' בסי\"ב בשמו דהחופר בור בצד כותל בנין דבעינן שירחיק ג\"ט וגם יסוד בסיד וכ\"ש בחופר בצד בור ע\"ש שהארכתי בזה בטוב טעם אבל לא גרסי' לדעת הרמ\"ה שהרי לא כתב רבינו בשם הרמ\"ה לעיל דבעי' גם הסדת סיד כ\"א בגומא עם מי רגלים דחמיצי וסריחי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " צריך להרחיק כל שיעור הרחקה ע\"ל ס\"ס קנ\"ד בדרישה מ\"ש שם דלא דמי למוכר חצר ושייר הבית לעצמו דיכול הלוקח לבנות בחצר או להאפיל על חלונותיו דהמוכר דשאני הכא דמזיקו למוכר בידים מכח כל מרא מרפה לארעיה ע\"ש מ\"ש עוד: (כ כא) שאלה כו' כלל ק\"ח סי' י' וע' במרדכי בפרק לא יחפור כי הביא שם תשובת מהר\"ם מענין זה והאריך כו' ועיין בד\"מ: היכא דלא הוה גירי דיליה כו' פי' וה\"נ הא לא היו המים קולחין מיד לחצר שמעון אלא לאחר שנתרבו והוה כמו מימי דהעליון היורדין על התחתון היכא דאיכא מעזיבה שכ\"ר בס\"ז ומ\"מ אסיק וכתב כיון דמיד כשמתאספין המים בוקעין ועוברין הוי כגירי דיליה: והיכא שאינו ידוע כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכן מצאתי תשובה לרבי' מתתיה גאון כו' תשובה זה כתבה גם המרדכי פ' לא יחפור סי' תק\"ב ע\"ש: ראובן דאית ליה בירא פי' באר מים חיים: בצד מיצר שמעון כו' הל' דבצד משמע דראובן לא הרחיק כלל ואפ\"ה לא הרחיק שמעון נפשו בתחילה כשחפר בית הכסא אלא ג\"ט וכבר כ\"ר היכן שהראשון לא היה צריך להרחיק צריך השני להרחיק ו\"ט אלא שכתבתי שם שיש חולקים גם ל' בצד אינו מוכרע לומר שעל המיצר תוך ג\"ט חפרו: "
+                ],
+                [
+                    " הא דתנן לא יחפור כו' פי' דנלמד מינה דסגי בג\"ט: ולא בור סמוך לבאר שבאר מים חיים ובארות רפיא ארעיה ועבידי דמלחלחי ושואבות מים מזו לזו וצריכי הרחקה טפי אבל בורות מים מכונסים היו חצובים בהרים כו' כ\"כ המרדכי ל' תשובה זו ע\"ש: אבל בארצות אחרות דרפו ארעיהון כו' בס\"א של דפוס ושל כתב וגם בתשובת הרא\"ש והמרדכי שהביאו תשובה זו בכולן כתוב אבל בארות במקום בארצות ונלע\"ד דהיא היא דלא בא כאן אלא לדקדק מדקתני בור סמוך לבור ולא באר מים חיים סמוך לבאר ש\"מ דשיעור ג\"ט דקתני לא איירי אלא במקום הרים כמו בא\"י דהוי קאי התנא התם ולא היו שם בארות ולכן סגי בג\"ט משא\"כ במקום שיש בארות דהיינו בשאר ארצות צריך להרחיק טפי וכן בש\"ע לא חילק בין באר לבור אלא בבור אם היא חפורה במקום הרים או לא ע\"ש סכ\"א אלא שק\"ל למה לא סיים בתשובה זו דצריך להרחיק אפילו באר מים חיים מבאר מים חבירו טפי מג\"ט כיון דעבידין דמתלחלחים ונלע\"ד דאה\"נ דס\"ל דצריך להרחיק טפי מג\"ט והא דלא הזכיר זה בכל סימן זה הוא משום דל' משנה נקט וכן מוכח ל' המרדכי שהבאתי בסמוך שכתב שבאר מים חיים ובארות מתלחלחים ורפים כו' צריכין הרחקה טפי אבל בורות דחצבי בהרים סגי בג\"ט אבל ה\"ה מבאר צריך להרחיק טפי מג' טפחים ולפי ראות הדיין ולפי שב\"ה צריך הרחקה טובא נ' אמה נקטינה לבבא בפני עצמה בפירוש וגם משום שהוצרך להשיב על השאלה שהיה המעשה בב\"ה נקטינהו וגם לפי שלא מצאנו בו בהדיא שנתנו בו חכמים שיעור מוגבל לכך סתם וכ' דצריך הרחקה טפי ולא פי' כמה וי\"א דמש\"ה לא נקטה בפירוש משום דסתם בארות מים חיים עמוקים והמים הוא בעומק הבאר ואף אם שם בעומק ירפה המים להארץ ויקוו מזה לזה אין הקפדה דבלאה\"נ המים קוים שם מכל הצדדים ואף אם יפול שם כל הכותל שביניהם אין קפידא בזה כולי האי שלא יחפרו להן המים משא\"כ בבור סמוך לבור או בור סמוך לבאר: ועל המזיק להרחיק את עצמו והיינו מטעם הרא\"ש הנ\"ל דמחשב כגירי דיליה וק\"ל: וכ\"כ רב עמרם כו' אשיעור נ' אמה מביא ראיה אבל מ\"ש שלא יוכל לומר החזקתי א\"צ ראיה דס\"ל דכל ניזקין גדולים דומים הם לקוטרא וב\"ה: דלא נגדי שורייני מן טעמא דב\"ה ולרווחא דמילתא כו' כצ\"ל ושורייני לשון משרה ור\"ל מעיין וכן בערוך הביא משרה בערך שר ופי' עד שלא ימשכו מתונתא ולחות מטעמא וריחא דב\"ה לבירא דיליה ויש לפרש אותו מלשון שורייני דעיניה בליבא תליא שפירשו קצת מפרשים ל' גיריה א\"נ לשון הבטה ור\"ל שלא ימשוך שום הבטה ומישוש מטעמא דב\"ה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מרחיקין האילן כו' שם דף כ\"ד שטעם הרחקה זו משום נוי העיר וכמש\"ר בסמוך: וחרוב ושקמה נ' אמה משום שענפיה מרובים ר\"ש: קוצץ בלא דמים משום היזקא דרבים: קוצץ ונותן דמים פי' קוצץ תחילה ואח\"כ נותן דמים ובגמרא שם מפרש הטעם משום דקדירה דבי שותפי לא חמימי ולא קרירי כלומר אם באת להמתין עד מתן מעות יעמוד זה לאורך ימים דבני עיר סומכין זע\"ז ובעל האילן רוצה בכך לפיכך יקוץ תחילה הוא ויגבה אח\"כ מעותיו בב\"ד: ספק איזה קודם כו' בגמרא פירש הטעם כיון דאף אם ודאי אילן קודם צריך לקצץ אלא שנוטל דמים ספיקו נמי אמרינן ליה קוץ וכשבא לגבות דמים אמרינן ליה זיל אייתי ראיה ושקול: משום נוי העיר משום שנוי הוא לעיר כשיש רחוב פנוי לפניה: ומש\"ר לפיכך אין דין זה נוהג בח\"ל וכ\"כ המ\"מ בפ\"י דשכנים וכ' דבח\"ל אפי' בעיר שרובה ישראל אין אנו חוששין לנוי העיר: "
+                ],
+                [
+                    " מרחיקין גורן קבוע כו' שם במשנה ועד\"ר שם כתבתי והוכחתי דמדסתם רבינו ולא כ' פי' דגורן קבוע כדאיתא בגמרא ש\"מ דס\"ל דלא עלה אותו הפי' לדינא וס\"ל דלא הצריכו הרחקה אלא למי שקובע גורנו שהוא מקום היזק משא\"כ כשבא לזרות בעראי סמוך לעיר או בשלו דלא הצריכו ליה שום הרחקה אפי' זורה ברחת ועד\"ר: ולא יעשנו בתוך שלו לכאורה נראה דקמ\"ל בזה דל\"ת דוקא סמוך לעיר שהוא מקום שהוא משותף לכ\"ע הוא דצריך להרחיק משא\"כ בתוך שלו קמ\"ל אבל זה אינו דהא במרחיקין השובך מן העיר כו' ולא יעשנו בשלו כו' דבסמוך סל\"א דאיתנייא שם במשנה שלפני זו ושם כתבו התוס' דר\"ל ברחוק מן העיר בין השדות כו' וכתבו צריכותא למה ליה לתנא למיתני ולא יעשנו בשלו כיון דכבר תנא דירחיקנו מן העיר וכמ\"ש לשונם בסמוך לכן צריך לומר דגם כאן ה\"פ בתוך קרקע שלו אע\"פ שאינו במקום שיזיק בני אדם כמו בשדה ומשום שהמוץ מזיק הזרעים כן משמע מל' פירש\"י במשנה ע\"ש. ובבבא ג' קמ\"ל דאפי' היכא דאין זרעים חיישינן להיזק הנטיעות והניר ונטיעות שכתבו שם בברייתא קתני שצריך להרחיק ממקשואין ומדלועין ופי' רש\"י נטיעה שהקשואין והדלועין גדלין בה וניר פירש\"י הוא חרישה שחורשין בימי הקיץ ואין זורעין בו עד ימות החורף כדי שימותו שרשי הקוצים והעשבים וכמ\"ש נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים והיזק נטיעות היינו שהמוץ בא בלב הפרח ומייבש ליה והיזק ניר לפי שמרבה לו זבל ושורף ומרקיב הזרעים שיזרעו בו אע\"פ שזבל משביח הקרקע ריבוי זבל מזיק ודוקא בגורן שייך לומר לא יעשנו בתוך שלו אבל בדין הרחקת אילן מן העיר לא שייך לומר בתוך שלו סמוך לעיר דהא מגרש העיר אל�� אמה ורחוק מן העיר בתוך שלו ג\"כ פשיטא דמותר אי מרחיק כשיעור הרחקת אילן משדה חבירו כמפורש בסמוך סל\"ה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " (ל) מרחיקין הבורסקי כו' משנה שם דף כ\"ה ז\"ל מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר נ' אמה ואין עושין בורסקי כו' ופי' רש\"י והנ\"י כולהו משום ריח רע ואין שם במשנה כבשונות ודבורים ונראה דמ\"ש אין עושין בורסקי כו' בורסקי דוקא קאמר ולא לאינך דאל\"כ ק' למה חזר ונקט במשנה בורסקי הול\"ל סתמא ואין עושין אותן אלא למזרח העיר והוה קאי אכל הני דקתני לפני זה גם רבינו ושאר פוסקים לא כתבו האי דינא אלא אבורסקי והטעם משום שהוא מסריח ביותר ומה\"ט נקטו רבינו ברישא וכ' מרחיקין הבורסקי כו' דרך לא זא\"ז ותנא דמתני' נקט בורסקי באחרונה כדי לכתוב עליו דאין עושין אותו אלא למזרח העיר ושפליגי בזה כמ\"ש שם במשנה וק\"ל: הכבשונות משום העשן: אלא למזרח העיר לפי שכל שאינו אותו הרוח בא לפורענות היא מנשבת בנחת לפיכך אינה מביאה הרוח לעיר רש\"י ותוס' כתבו שרוח מערבית שהיא כנגד מזרח היא קשה ירחיק ויוליך הריח מן העיר. והרמב\"ם בפ\"י דשכנים כתב שהטעם הוא מפני שרוח מזרחית חמה ממעט' ריח עיבוד העורות: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " (לב) מרחיקין השובך כו' משנה שם דף כ\"ג: ולא יעשנו בתוך שלו ג\"ז שם וכתבו התוס' שם ז\"ל ולא יעשה שובך בתוך שלו ברחוק מן העיר בין השדות ואיצטריך למיתני תרווייהו דאי תנא רישא להרחיק מן העיר התם דוקא מרחיק מפני שתבואות העיר מגדלות הן בחצר הן בגג אבל תבואות הנזרעות בשדה ומכוסות א\"צ להרחיק ואי תנא סיפא משום דבשדות שכיח תבואה משא\"כ בעיר כולי האי אימא לא צריכא עכ\"ל. ור\"ל דבסמוך לעיר ליכא למיחש ג\"כ לתבואה שבשדות כי השדות רחוקות מן העיר אלף אמה וטפי מנ' א\"צ להרחיק דבנ' אמה מלא כרם יהו גמרא שם. וז\"ל נ\"י ולא יעשנו בשלו אע\"פ שיש לו סביב השובך גינות הרבה שיכולין לאכול משם עכ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם לקחו כר נראה דה\"ה בגורן ובורסקי וכל הני דלעיל אלא משום דבהאי דינא מיתנייא במתניתין והיא משנה ראשונה כתבו ליה גם רבי' אהאי דינא: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " (לו) היו לחבירו אילנות סמוך למצר כו' שס דף כ\"ו לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא\"כ הרחיק ממנו ד\"א א' גפנים וא' כל אילן ובגמרא שם תנא ד\"א שאמרו כדי עבודת הכרם ומסיק דאמר שמואל דשיעור ד\"א היינו דוקא לבני א\"י שמחרישתן היתה ארוך ד\"א מפני שארץ הרים היא אבל בבבל דלא היתה אלא ב\"א א\"צ להרחיק אלא ב\"א לכן כ\"ר סתם שירחיק שיעור מחרישה בכל מקום לפי ארכה. ומ\"ש כדי עבודת הכרם פי' רש\"י שהיו רגילין לחרוש סביב אילנותיהם ומש\"ה צריך הרחקה שיעור המחרישה שלא יצטרך לדרוס על שדה חבירו הסמוכה לו (ובמשנה פירש\"י בין שהיה שדה חבירו שדה לבן או שדה אילן צריך להרחיק) וכ' הב\"י וממילא נלמד מינה דכשאין דרכן לחרוש סביבו כלל דמותר לסמוך לגמרי וע\"פ הדברים האלה היה נראה לכאורה דמש\"ר צריך להרחיק ממנו כו' ר\"ל ממנו מסוף שדהו של חבירו ולא קאי ממנו אאילן של חבירו הנזכר דהא אסור לדרוס אשדה חבירו כלל ועוד דאי קאי אאילן הול\"ל צריך להרחיק מהן בלשון רבים כמו שהתחיל באילנות לשון רבים גם משמע דהרחקת ד\"א אינו תלוי במה שיש לחבירו אילנות בשדהו דהא בלה\"נ צריך להרחיק כדי שלא ידרוס על שדה חבירו וראיה לכל זה הוא ל' הברייתא דמייתי שם על המשנה דקתני לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא\"כ הרחיק ממנו כו' דשם לא נזכר אלא שדה חבירו וממנו עליה קאי אבל מהמשנה אין ראיה דהמשנה סיימה וקתני א' גפנים וא' שאר אילנות ומפרש הגמרא דר\"ל הן דבא לסמוך בשדהו אילנות וחבירו נטע ג\"כ כבר אילנות בשדהו וכן בגפנים. ומיהו צ\"ע דרבי' והרמב\"ם פ\"י דשכנים לא הזכירו הטעם משום דאסור לדרוס בשדה חבירו אלא משמע מדבריהן דטעם ההרחקה הוא דמיירי דבשדה חבירו מצא אילנות נטועים ומימים רבים במיצר שדהו דבכזה אוקמינן אחזקתו שבהיתר וברשות נטעם (דומה למש\"ר לפני זה בדין שובך שטוענין ללוקח כו') ומש\"ה צריך זה הדר בצידו להרחיק כל שיעור המחרישה כדי שלא יזיק לחבירו זה שנטע כבר והחזיק בנטיעותיו לחרוש סביבותיהן וליכנס בשדהו של זה שיעור מחרישה ומ\"ש צריך להרחיק ממנו אאילן של חבירו קאי וכן הוא מוכח מל' הרמב\"ם דלשם דכתב אם בא ליטע גפנים בצד גפנים כו' צריך להרחיק כו' ור\"ל אף אם בא לסמוך ואינו חש על אילנו שלא יהיה יוכל לחרוש סביבו דהא אילן שבצידו יעכבהו מלחרוש מ\"מ צריך להרחיק בשביל אילן חבירו ופירשו כן דקאי אסמיכת אילנות מדסיים המשנה א' גפנים וא' כל אילן וכנ\"ל וקיצור ל' הברייתא הנ\"ל מתפרשת כל' המשנה וניחא להו לפרש כן דאם משום שלא יראה על שדה חבירו כמשמעות פרש\"י נצטרך לדחוק במה שסיים המשנה וקתני א' גפנים כר אבל לפי מ\"ש הרמב\"ם ורבי' א\"ש וע\"ד שיתבאר. גם קשה דא\"כ למה קתני לא יטע כו' דהא בנטיעה אין איסור והול\"ל הנוטע בצד שדה חבירו: ומש\"ר אבל אם בא ליטע כו' עד כאשר יפריחו כו' שם עובדא דרבר\"ח דהו\"ל דקלי אצל גפנים דרב יוסף ברחוק ד\"א כשיעורא דמתני' וא\"ל רב יוסף ה\"מ דסגי בהכי בין אילן לאילן או גפנים לגפנים אבל בין אילן לגפנים בעי טפי וע\"ז כתב הרא\"ש שם ז\"ל ואף ע\"ג דקיי\"ל הלכה כר' יוסי הא אמרינן מודה ר\"י בגירי דיליה והאי נמי גירי דיליה הוא דכשרואה בעל האילן העופות יושבים על האילן מפריחן והולכין ויושבין על הגפן (שכן נוח להם לפרוח מן האילנות שהן גבוהין לגפנים שהן נמוכין ולכן כתב הרא\"ש שם לפני זה דכ\"ש דצריך להרחיק טפי בשדה לבן) וצריך להרחיק לפי האומד כאשר יפריחו העופות מן האילן כדי שיטתן קודם שינוחו עכ\"ל הרא\"ש. ונ\"ל דה\"ק דבעי אומד שיכולין לשוט וצריך להיות ההרחקה שירחיקו האילן יותר משיעור שיטתן דכשיבואו לנוח לא יגיעו להגפנים וכן יתפרשו דברי רבי בסברתו הראשונה שהיא כדברי הרא\"ש וק\"ל. והר\"י הלוי פי' דהאי טפי היינו ד\"א לפי שרבא בר רב חנן ורב יוסף בבבל היו וא\"כ והא ארחיקי לי דקאמר היינו ב\"א כדין הרחקת בבל והשיב לו ר\"י ה\"מ דסגי בב\"א בין אילן לאילן אבל בין אילן לגפנים בעי טפי כלומר בעי ד\"א כמו מאילנות לאילנות בא\"י מיהו בד\"א סגי כ\"כ המ\"מ לדעת ר\"י הלוי בשם הרי\"ף וכן פירשו רבינו אבל נ\"י נסתפק לדעת ר\"י הלוי אי ד\"א דקאמר לבד מב' לבני בבל וד' לבני א\"י דהו\"ל לבני בבל ו' ולבני א\"י ח' ע\"ש. והר\"ר יונה מפרש כיון דרבא בר\"ח הקשה לר\"י ממתני' דתניא אחד גפנים ואחד אילנות כו' והשיב לו ר\"י אבל אילן לגפנים בעי טפי משמע טפי משיעור המתני' ומדסתם ולא פי' כמה מסתבר ליה דג\"כ אשיעורא דמתניתין קאי ור\"ל בעינן טפי דהיינו עוד שיעור כזה דהיינו ביחד ח\"א ומטעם ששיטת העופות מסתמא כ\"כ הוא וממילא אין חילוק בין בבל לא\"י ודומה כזה כ' ג\"כ הב\"י ע\"ש ודוק: שגם אילנות א\"צ להרחיק אלא ד\"א לכאורה נראה דלא ס\"ל הטעם דבעי' להרחיקו טפי משום דהאילן הוא גבוה וישוטו לגפנים שהן נמוכים דא\"כ בד\"א לא הוה סגי ועמ\"ש בסמ\"ע: ומ\"ש רבינו יונה והיכא דלא ידע דיינא לשעורי ר\"ל דאינו יכול לשער שיעור שיטת העופות קודם שינחו וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " היה אילן של חבירו נוטה לתוך שדהו כו' עד כדי שיהא הגמל ורוכבו עובר שם דף כ\"ז ע\"ש: ופי' מרדעת הוא מלמד בקר וכדי שלא יעכבוהו מלהוליך מחרישתו שם אבל טפי לא יקוץ. והא דכתב בסמוך בשם גאון שכל הענפים הנוטים לרשותו שלו הן היינו דוקא באילן העומד על המיצר בשוה ממש שהשרשים קצתם בגבול זה וקצתם בגבול זה והענפים נוטים לגבול א' מהן אבל הכא שכל שרשי אילן הם ברשות של חבירו לא וק\"ל: והטעם שבחרוב ושקמה קוצץ כל הנוטה מפני שצלתם מרובה וקשה לשדה: קוצץ הכל אף בשאר מיני אילנות מפני שהצל רע להן שמשקים אותם תמיד ואחר ההשקאה צריכים לזריחת שמש עלייהו: ומש\"ר או לתוך שדה האילן כו' כ\"כ גם הרמב\"ם בפ\"י דשכנים וז\"ל המשנה שם בית השלחין כל האילן קוצץ הכל כן הוא גירסת רש\"י כל בלא וי\"ו ופי' כל האילן אפי' אינו חרוב ושקמה כשנוטה לבית השלחין קוצץ הכל וגירסת הרמב\"ם ורבי' (גרסי') וכל האילן בוי\"ו ור\"ל או שנוטה לשדה בית האילן קוצץ הכל בכל מיני אילנות וכ\"כ הב\"י והכ\"מ ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרמ\"ה וה\"ה גבי זיז כו' הא דהוצרך רבי' לכתוב כן בשם הרמ\"ה אע\"ג דכתבה כבר הרי\"ף שקדמהו וכמ\"ש בתשובת הרא\"ש שמייתי רבינו אחר זה בשם הרי\"ף וגם יש לדקדק עמ\"ש הרמ\"ה וה\"ה כו' דמשמע דנלמד מדין אילן הנוטה הנ\"ל דהוא בס\"פ לא יחפור והרי\"ף בלא\"ה כ\"כ בס\"פ ח\"ה אלא שהמ\"מ כתב דלמדו מאילן הנוטה דפ' לא יחפור הנ\"ל וי\"ל משום דהרי\"ף לא החליט דבריו להתיר אלא כתב בס\"פ ח\"ה דאיכא מאן דאמר כן משא\"כ הרמ\"ה דכ' דבריו בפסיקות והרא\"ש בתשו' דכ\"כ בשם הרי\"ף ה\"ק אפי' למ\"ש הרי\"ף דעה להיתר מודה בהא דמאפיל. א\"נ מייתי דברי הרמ\"ה משום דהוא כתב בדבריו דאפי' לר\"ה יכול להוציא. וע\"ל בדברי רבי' סי' תי\"ז שם כתב דין הוצאת זיזין הנזכר בפח\"ה לאיסור ודוקא היינו היכא שאין גמל ורוכבו יכולין לעבור תחתיו ושם מחלק אפי' היכא דמאפיל בין בני מבוי דמהני נטילת רשות מהם ובין הוציא לר\"ה דאסור בכל ענין ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א כו' בסוף כלל ק': "
+                ],
+                [
+                    " (מב) תשובה לגאון כו' עד ושרשיה בתוך כותלו של לוי הוצרך לכתוב שהמעשה היה שהשרשים היו בתוך כותלו של לוי דאל\"כ לא היה יכול להביא ראיה מהא דאמר רב הנוטה לכאן לכאן דשם הוכיחו התוס' דמיירי דוקא באילן העומד על המיצר והשרשין מתפשטין בשוה לגבול שניהן שאל\"כ הכל מודים דשדינן הנופים בתר השרשים ע\"ש בהמקבל דף ק\"ז ע\"א וכ\"כ ג\"כ הרא\"ש ונ\"י אבל השתא שהשרשים נכנסים בתוך כותלו של לוי הרי הוא עומד על מיצר שניהן וק\"ל: הכא הלכתא כרב כן ס\"ל להגאון אבל הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם פסקו גם בזה הלכה כשמואל וכ\"כ רבי' בס\"ס קפ\"ז והא דכ\"ר כאן לתשו' הגאון משום דס\"ל כוותיה מטעמא קמא שהתורה נתנה רשות לניזק כו' אבל לא מטעמא בתרא דאין הלכה כרב גם מטעמא בתרא שייך קצת די\"ל דלשמואל יכול לקוץ מהענפים כשיעור ענפים שאוכל מהן פירות כיון שיש לו היזק מהן אלא שאינו יכול לקצוץ הכל ועיין מ\"ש עוד מזה בס\"ס קס\"ז והיותר נראה דל\"פ בזה אי הלכה כרב מדלא אשתמט בשום פוסק לכתוב פלוגתא בזה וגם קיי\"ל דהלכתא כשמואל בדיני ועוד דא\"כ דפליגי בהלכה ק' למה ליה להגאון להשיב תחילה מהסברא דמותר לקוץ כיו�� דקים ליה לגאון דהלכה בזה הדין עצמו כרב דמותר לקצצן אלא ודאי נראה דגם הגאון ס\"ל דהלכה כשמואל בדיני אלא שהשיב לפי זמנו שמצרני בני דורו נהגו כרב ומנהג עוקר הלכה דבפלוגתת רב ושמואל לא נזכר מנהג בני מצרא והשתא א\"ש דרבינו הביא כאן כל דברי הגאון דהכל מודים בזה דאם נהגו בני הדור כרב דכן צריכין לעשות ע\"פ המנהג וכמש\"ר בס\"ס רל\"א דהרשות ביד בני העיר לתקן ביניהן מה שירצו והשתא א\"ש דהשיב הגאון תחילה ע\"פ הדין ואח\"כ כ' (כו') לפי המנהג ולק' בס\"ס קס\"ז כ\"ר הדין היכא דאין מנהגם קבוע ודוק ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " היה חופר בור בתוך שלו ומצא שרשי האילן כו' שם דף כ\"ו ע\"ש: ואם הם רחוקים כו' דלצורך יניקת האילן אין צריך אלא ט\"ז אמה לכך עד ט\"ז אמה הוא כגוף האילן והן של בעל האילן ולא יותר רש\"י: עד כדי עומק ג\"ט שהוא כדי צורך עומק המחרישה: אלא חורש ופגע כו' עד ג\"ט קמ\"ל בזה דאינו קוצץ אלא כדי עומק ג\"ט א\"נ קמ\"ל דל\"ת דוקא בחופר בור דהשרשים מקלקלין כותל הבור הוא דקוצץ אבל בחורש דיכול לזרוע בצד השרשים לא יקוץ כלל קמ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " היה לחבירו כו' שם דף כ\"ה ופליגי שם רבנן ורבי יוסי במשרה וכרישין וחרדל ע\"ש ובגמרא דף י\"ח דר\"י מתיר בשלשתן וסבר דעל הניזק להרחיק את עצמו אם לא היכא דהוה גירי דיליה וכמ\"ש בסמוך. ורבותא קמ\"ל רבי' דאפי' אם הירק הזה שם כבר אפ\"ה מותר לעשות משרה כו' וכן בדבורים ובצלי'. ולענין הרחקת ג\"ט משרה מירק נראה דהיינו דוקא כשהירק היה שם תחילה לדעת ר\"ח ור\"ת והרא\"ש דבסמוך סמ\"ז ומ\"ח אם לא ששדה חבירו עשויה לירק דאז אפשר לדמותו לשדה העשויה לבורות דמחשבינן כאילו כבר נעשה הבור ועד\"ר שם: מותר לו לעשות אצלו בסוף שדהו משרה מים ששורין בו פשתן אע\"פ שנבלעים בארץ והולכין ומפסיד הירק: ובלבד שירחיק ג\"ט כו' נראה דלא מטעם המשרה לחוד בעי הרחקת ג\"ט אלא בצירוף טעם כרייתו לבור המשרה והו\"ל כדין בור דעלמא דצריך להתרחק מבור חבירו ג\"ט מכח ב' טעמים יחד דהיינו משום דבכרייתו להבור בכל מרא ומרא מרפה לארעא ואח\"כ באים לתוכה מים ומתלחלחים העפר ומתקלקל כותל הבור וכמ\"ש התוס' ר\"פ וכתבתי ל' בדרישה סי\"ח כן נמי בירק כשכורה בור המשרה בצדו בתוך ג\"ט להירק בכל מרא ומרא מרפה לארעא ובאים מי המשרה ומלחלחים ונכנסים שם ומקלקלים הירק (ובזה אפי' אין בור לחבירו בשדהו וגם אינו עשוי לבורות אפ\"ה צריך להרחיק משם הירק) ודוקא מי משרה לאפוקי שאר מים שהם טובים לירק ואפי' במי משרה דוקא ג\"ט דהן מחשבין גירי דיליה דמכח דהארץ כבר נעשה רפיא ע\"י עד ג\"ט נכנסו המים שם מיד ומקלקלים וכמ\"ש אבל מה שנדחקים משם והלאה יותר ומקלקלים עד נ' אמה (שהרי מש\"ה ס\"ל לרבנן דצריך להרחיק נ\"א) בהא ס\"ל לר\"י דלא מחשב גירי דיליה וק\"ל. ומש\"ה סיים רבינו וכתב ז\"ל וטעמא משום שאין הניזק כו' הרי שנתן טעם להא דא\"צ הרחקה יותר משיעור כו' ולא כתב טעם להא שצריך הרחקה שיעור בור אלא משום דהא פשיטא ליה כיון דכאן הוא כריית בור עצמו וטעמו אשר כבר כתב דינו לעיל בסי\"ח אבל היכא דאין שם כריית בור כגון בכרישין וחרדל ס\"ל לרבי' דא\"צ הרחקה כלל וכמ\"ש בדרישה ע\"ש. ומשה\"נ דקדק רבי' וכתב בכרישין וחרדל מותר לסמוך לו דמשמע סמוך לו לגמרי ובמשרה לא כתב מותר לסמוך אלא מותר לעשות ודוק. גם מוכח כן מדהתחיל רבי' וכתב דצריך להרחיק משרה מירק ג\"ט משמע דבזה מודה ולא כ' פלוגתתו עם הרמב\"ם אח\"כ כ\"א באינך תרתי וגם אמשרה וירק חולק כמ\"ש הרמב\"ם דירחיקנו ג\"ט או מעט יותר דהאי מעט יותר הו\"ל כאילו כתב לפי ראות הדיין כמה הוא מזיק בגירי דיליה ולפי טעמו דרבי' א\"צ להרחיק כ\"א ג\"ט כשיעור הרחקת כורה בור. ולהב\"י ק' דלא הול\"ל תחילה הרחקת ג\"ט במשרה וירק כיון דכתב אח\"כ אדברי הרמב\"ם דל\"נ כן מהגמרא מיהו יש ליישב בזה בדוחק ולומר דגם ב\"י סבר דרבי' מחלק בין משרה וירק לאינך מטעם שכתבתי ושאינו חולק על הרמב\"ם והרי\"ף אלא במה שכתבו הרחקה דג\"ט גם בכרישין וחרדל ואין תמיהת הב\"י כ\"א למה כ\"כ בשם הרי\"ף ולא כ\"כ בשם הרא\"ש ואי משום דהרא\"ש לא כ\"כ כ\"א במשרה וירק מטעם שכתבתי דמה\"ט כ\"ר דוקא במשרה וירק א\"כ גם בשם הרי\"ף לא הו\"ל לכתבו די\"ל דגם הוא דוקא במשרה וירק כ\"כ ועד\"ר ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שמזיקין לבצלים אח\"כ כו' שהם מפיגין טעם הבצלים רמב\"ם: אע\"פ שמזיק לדבורים כו' שאוכלים החרדל ומחדד פיהן ואוכלין את הדבש שלהן אבל דבורים לא חשוב מזיק לגבי חרדל כדאיתא בגמרא התם דגרעיני החרדל לא משכחין הדבורים לפי שהן בתוך השרביטים ואינה מציא לאכול אלא העלה פעם הראשונה ומשאכלה פעם ראשונה תו לא אכלה כיון שהוא חד לזה אינו מיקרי היזק דחוזר וצומח בשנה זו כן פי' נ\"י והרמב\"ם ז\"ל כו' ואין נראה כו' כבר נתבאר דאינו משיג רבי' אהרמב\"ם כ\"א בכרישין ובצלים וחרדל ודבורים ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל כל שאר הרחקות כו' פי' כגון סמיכת גפת לכותל וכל אינך דכתב לעיל: חשבינן להו כאילו פי' אף על גב דלאו גיריה ממש הם מ\"מ חשבינן להו גירי מטעם שאכתוב בדרישה בשם התוס' והרא\"ש ונ\"י ודומה לזה כ\"ר בשם הרא\"ש בתשובה ס\"ך כ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " אבל לדעת רש\"י ורי\"ף כו' שמא יתעצל כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כי היכי דפטרינן כו' עובדא שם דף כ\"ו: והוי אזיל רקתא ומזיק לאינשי פי' מוץ שמנערין מן הפשתן רש\"י: וכן גבי אם סמך כו' ר\"ל כמו שמבואר שם בגמ' דפטרינן לו משום דמחשבינן ליה לגרמא בעלמא ה\"נ נלמד מהן שהדין כן בכל אינך והרא\"ש חילק ביניהן כדמסיק: ומזיקתו הנמייה בגרמתו עי' ע\"י שמעמיד שם סולם כמ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך לא חשיב מזיק אלא כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " החזיק בא' מאלו כו' עד כתב הרמב\"ם דין זה וגם דין השני שכ\"ר בשם הרמב\"ם כתב הרמב\"ם בפי\"א דשכנים ע\"ש. ורבי' כתב דין זה ג\"פ משום דבכל א' רבותא קמ\"ל בס\"ס קנ\"ג כתבו ואיירי באותו סימן דמשתמש בשל חבירו שהוציא זיזין או דלף מים לחצירו או סמך קורותיו על כותלו של חבירו ולא מיחה והו\"א מש\"ה הוי חזקה מיד משא\"כ בפותח חלון קמ\"ל דין פתיחת חלון בסי' קנ\"ד בסעיף ט\"ו ואי מהא הוה אמינא דוקא חלון דעשייתו הוא לאור שנכנס לביתו מאויר ואור של רשות חבירו ושתק הוי חזקה משא\"כ בדין סמיכות הללו שהדבר הוא ברשותו לגמרי קמ\"ל דאפ\"ה הוי חזקה מיד כשלא מיחה ושתק: ומ\"ש כגון שמסייע עמו מיד נראה דר\"ל מיד שמתחיל לסייעו ואפילו בתחילת בניינו הוי חזקה וכ\"כ משום דבאידך כגון שראהו שעשאו בצידו ושתק לא הוי חזקה מיד עד שיוודע שחבירו ידע שהוא מזיק לו שהרי לא אמרו אלא לסתום לאלתר הוי חזקה וכ\"כ ריב\"ש כתבתי לשונו בסמ\"ע סל\"ה ע\"ש אלא שס\"ל להרמב\"ם דכשיסייעו בפתיחת החלון הו\"ל כסתימת החלון בפניו בלא סיוע ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " כגון שפתח חלון כו' ומש\"ר לעיל ס\"ס קמ\"ב דפתיחת חלון לפניו לא הוי חזקה כ\"כ לפי שיטת דברי הרא\"ש וכמו שכתב אחר זה מיד: אבל לדעת א\"א הרא\"ש ז\"ל שצריך ג\"ש כו' והטעם כיון דאיכא ריעותא דאין שטרו בידו לא מהימנינן ליה במה שטוען שהחזיק ג\"ש ואבד השטר וצריך לברר משא\"כ להרמב\"ם אע\"פ שבפתיחת חלונו וכיוצא בו בעינן גם להרמב\"ם שידע מהנזק ושתק וכמ\"ש לפני זה מ\"מ כיון דא\"צ שטר לנזקין אלו ואין כאן ריעותא הולכים אחר זה שהוא מוחזק בו וכמ\"ש בס\"ס קנ\"ו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " (נד) יש נזקים כו' שם דף כ\"ג: כדברי ר\"ת שכל דבר יכול לסמוך הוא מה שכתב רבינו בשם רבינו תם בסעיף מ\"ז ומ\"ח ע\"ש: ואם החזיק אחר כך כו' אפילו החזיק בהיזק זה שלש שנים וכמש\"ר בס\"ס זה: ומ\"ש רבינו ודאי אין שום אדם מוחל עליו ק\"ק למה לא כתב רבותא דאין אדם מוכרו דהא אף אם טען שקנהו ממנו בדמים לא מהימניה ליה אם לא שיש לו עדים ע\"ז וכמ\"ש בסעיף ס\"א וי\"ל דמשום דסיים וכתב וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל ולהרמב\"ם בשאר ניזקין במחילה תליא וא\"צ ג\"ש מש\"ה כ\"כ וגם הרא\"ש בפ' לא יחפור כ' האי דינא בשם הרמב\"ם ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " פי' ר\"ת דוקא קוטרא דכבשן וה\"ה של נחתומין ולא אתא אלא לאפוקי תנור של יחיד וכדמסיק: ומ\"ש וכן כירה כו' נראה דקמ\"ל בזה דאפי' עשן כירה שמדליקים אש תוכו תדיר שמבשלין בו ונמצא עשונו תדיר יותר מבתנור של יחיד המיוחד לאפיית פת שאופה בו רק פעם א' בשבוע וק\"ל: כיון דלא שהי קוטרייהו כו' והיינו דוקא בסתם בני אדם אבל באדם שידוע שאין יכול לסבול העשן בכל ענין יכול למחות כמעשה דרב יוסף שבסמוך ב\"י: לאו תדיר הוא וכתב ב\"י משמע מל' הרמ\"ה דאי הוה תדיר אף דלא היה עשנו כ\"כ גדול כשל כבשן אין לו חזקה וכ\"כ בירוש' הביאו הרא\"ש ז\"ל לא אמרו אלא בעשן תדיר משמע דל\"ש בין רב למעט כל שהוא תדיר אין לו חזקה וכל שאינו תדיר יש לו חזקה עכ\"ל וכ\"כ נ\"י והביא ראיה ממש\"ר כאן בח\"מ ע\"ש: ומיהו לכתחילה כו' הל' מגומגם דהיא הנותנת הואיל דאמר דאית ליה חזקה ממילא נשמע דיכול למחות דכל דבר שאינו יכול למחות לא שייך גביה חזקה וי\"ל דאה\"נ קאמר ובא ליתן טעם למילתא למה הוי חזקה ולא נימא דלא היה בידו למחות דכופין על מדת סדום כיון שאינו תדיר ע\"ז כתב ומיהו כו' והו\"ל כאילו כ' דמיהו בדלי\"ת וכן מ\"ש אחר זה ומיהו הא נמי לכתחילה כו' ג\"כ פירשו כן: ועשן תדיר נמי כו' לא מיחייב לסלקו נראה דר\"ל ולא מצי מחי ביה והא דקאמר נמי ר\"ל שאינו בכלל נזקין דאל\"כ הול\"ל ג\"כ וקיימא עליה חזקה כמש\"ר לפניו ולאחריו אלא דלפ\"ז ק\"ק כיון דלא מצי מחי ביה למנ\"מ לא הו\"ל חזקה. והטעם דרוח שאינה מצויה אינו שכיח כלל וק\"ל ודלא כרמ\"י ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ובה\"כ פי' ר\"ת כו' ר\"ת קאי לפרש מ\"ש בגמרא סתם דב\"ה אין להן חזקה היינו משום שבימיהן היו כולן מגולין והיה להן ריח רע גדול וא\"א לסבלו אבל שלנו שאינם מגולין אלא מכוסין יש להם חזקה: ומ\"ש מכוסין בחפירות קושטא דמילתא קאמר שהן מכוסין דהואיל שהן חפירות בקרקע עושין להן כיסוי למעלה אבל ה\"ה בלא חפירה כל שאינם מגולין יש להם חזקה כל שאין להן ריח גדול וכמ\"ש אח\"כ בשם ר\"י הלוי והרמ\"ה ואע\"פ שאסור לקרות בהן ק\"ש כמש\"ר בא\"ח סי' פ\"ג שאני התם דאפי' ריח כל דהו מעכב. וי\"מ מ\"ש ר\"ת שהן מכוסין בחפירות ר\"ל כעין בתי כסאות דפרסאי שהזכיר רבינו שם בא\"ח סי' פ\"ג שהעוקא רחוקה מפי החפירה ד\"א היתה ומתגלגל הרעי למרחוק ולכן דייק רבי' וכתב שהן מכוסין בחפירה כו' שע\"י החפירה המעוקלת הן מכוסין אבל לא נ\"ל דא\"כ הו\"ל לרבי' לכתוב דהן כמכוסין ולא מכוסין שהרי שם בא\"ח סי' פ\"ג הביא דברי רבא שאמר בתי כסאות דפרסאי הרי הן כמכוסין וכ' עליו דברי הר\"י שכתב וב\"כ שלנו אע\"פ שהן מכוסין ש\"מ דב\"כ דפרסאי הן כמכוסין ממש ועוד דב\"כ שהיו עושין בזמן ר\"י היו עשוין כזמן ר\"ת ור\"י כתב שם ז\"ל והני בתי כסאות שלנו כו' ש\"מ דלא היה להן ב\"כ דפרסאי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אי אחזיק ועבד ב\"ה כו' פי' המקום שיושב שם להוציא רעי נקרא ב\"ה ומתחתיו הוא עוקא חפורה בקרקע וה\"ה בלא עוקא מתחתיו נמי (דהא מבתי כסאות שלהן הנ\"ל איירי דהיו מגולין ע\"ג הקרקע) כל שהעמיד הכסא בארעא דחבירו ונכנס מביתו דרך פתח לשם הוי חזקה ונראה דפתח פתוח דרך ביתו דוקא קאמר דאז נראה הקביעות יותר משא\"כ כשנכנס דרך מבוי לחצירו דחבירו. וי\"א אדרבה דלרבותא כ\"כ וכ\"ש אי נכנס דרך מבוי לשם. וקאמר דאם העמיד הב\"ה עם הגומא לביתיה דחבריה ויש לו פתח פתוח מביתו שהולך מביתו לשם על הב\"ה (ומשום דל\"ת היאך אדם עושה ב\"ה שלו בבית חבירו מש\"ה כ\"כ דיש לו פתח פתוח לילך שם) ואח\"כ אמר דל\"ד זה אלא אפי' העמיד הב\"ה בבית שלו והעוקא שמתחתיו הוא ג\"כ בביתו אלא שהעוקא היא רחבה והולכת קצת לביתו דחבריה הו\"ל נמי חזקה ועוקא פי' גומא דומה למ\"ש חז\"ל דכל חצר צריך לעשות עוקא מחזקת סאתיים שיטיל שם מי שופכים בשבת וכמש\"ר בהל' עירובין סי' ש\"ס ושע\"ז ע\"ש: ומ\"מ אית ליה כו' אין להקשות מאי קמ\"ל דהוי חזקה כיון שאינו מסריח והו\"ל כטוען עליו בקרקע דעלמא שקנהו ממנו וי\"ל דמיירי דהחזיק בה ג\"ש בלא כיסוי והו\"א דיכול הניזק לומר לכך לא עשיתי מחאה כי אמרתי אין חזקה לנזקין ולא ליהני ליה הכיסוי קמ\"ל: ואי לא קמסלק לריחא פי' ואם אינו רוצה לגדרו ולבנות סביבו מחיצות לסלק הריח אלא שרוצה לשנותו מב\"ה לדבר אחר א\"נ ה\"פ ואי אפי' אם מכסה אותו לא קמסלק לריחו ועדיין הוא מסריח וק\"ל: דלב\"ה אחזיק כו' נלע\"ד דס\"ל דדוקא היכא דיכול לכסותו שיסתלק ריחיה מחבריה אז אין עליו דין ב\"ה וכאילו החזיק במידי אחרינא דמי והו\"ל לזה למחות אבל כשלא יוכל לסלק מיניה ריחיה אמרי' ודאי לא קנה זה מעולם ולא מחיל ליה והאי דלא מיחה ביה עד השתא דסמך אדיניה דא\"צ מחאה לב\"ה ובודאי אם ראה שמשתמש במידי אחרינא הוי מחי ביה כדי שלא יחזיק ורבי' ס\"ל כיון דמ\"מ החזיק בגוף הקרקע הו\"ל למחות דהחזקתו בגוף הקרקע הו\"ל כאילו השתמש בדבר אחר: "
+                ],
+                [
+                    " כי ההוא דפאפי יונאי כצ\"ל והוא עובדא שם דף כ\"ה ע\"ש: לפי שרב יוסף היה אסטניס אע\"ג דמשמע דמשום הפסד הפירות היו מרחיקים י\"ל דהעורבים לא היו אוכלים הפירות אלא הדם שבפיהם היו מקנחים בפירות תוס': "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והיזק ראייה דחלון כו' כבר כ\"ר בסי' קנ\"ד סי\"ז שפליגי בו הרמב\"ם והרא\"ש וחזר וכתבו בסי' זה כדי לכלול יחד הנזקים הגדולים ולפרש איזה יש לו חזקה לכ\"ע וק\"ל: כתב הרמב\"ם והא דכ' לעיל בסמוך וכ' עוד הרמב\"ם מי שהחזיק בנזק כגון שפתח חלון י\"ל דמיירי בחלון שאין בו היזק ראייה ועד\"ר שנתבאר שם בסי' קנ\"ד סי\"ז. והחזקה הוא דאסור לבנות כנגדו. וב\"י כתב דגם הרמב\"ם ס\"ל כהרא\"ש שיש חזקה להיזק ראייה כשעושה מעשה וע\"ל סימן קנ\"ד סי\"ז כתבתי בדבריו בדרי' וסתירתן: "
+                ],
+                [
+                    " כתב ר\"ת כל נזק כו' אפי' הקנה לו בעדים כו' כ\"כ שם בתוס' דף כ\"ג בשמו ור\"י כתב עליו דלא נהירא מדאמר שם אין להן חזקה משמ�� הא ראיה יש ע\"ש: וקנין ג\"כ צריך פי' אם מחל לו על ההיזק אבל כשמכר לו וקיבל דמי המכירה א\"צ קנין דבמעות קונה דמחשב כקרקע דנקנית בכסף ומש\"ר אחר זה ז\"ל ואז מהני בין אם מכר או נתן או מחל דמשמע דגם מכירה צריך קנין נראה דמכר דומיא דנתן קאמר דלא קיבל עדיין דמי המכירה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל פירוש וכן כתב הרמב\"ם דמהני קנין אפילו בדבר שאין לו חזקה כו' ודלא כרבינו תם וגם נלמד מינה דקנין מיהא בעי מדכתב דצריך להביא על זה ראיה שקנה מידו משמע דראיה על המחילה בלא קנין ל\"מ וק\"ל: המחזיק בנזק שאין לו חזקה כו' אבל בדבר שיש לו חזקה כבר כתב לעיל בסמוך בשם הרמב\"ם דהמחזיק נשבע ונפטר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' קנו והחזיקו אין חזקתן חזקה כבר כ\"ר בסמוך בשם הרא\"ש דקנין ידוע מהני בכל נזקין ומ\"ש ואפי' קנו והחזיקו ר\"ל שטענו שקנו אותו אבל אין להם עדים ע\"ז כ\"א במה שהחזיקו והכי הוא הצעת דברי הרא\"ש ורבי' דמתחילה כ' ואפי' אם טוענין הקצבים שקנו המקום כו' וגם החזיקו ל\"מ להן טענתן מטעם דהא דאמרו חז\"ל שאין חזקה לניזקין כאלו היינו אפי' קנו והחזיקו ור\"ל שטענו שקנו והוא מדברי התוס' ריש דף כ\"ג בד\"ה והא אחזיקו להו כו' ע\"ש והרא\"ש ביאר דבריו כן בהדיא בתשובה ורבינו קיצר והשתא א\"ש דכ' דקנו והחזיקו דבלא\"ה קשה אי ידוע שקנאו לזה חזקה למה לי ועוד דסיים וכתב אין חזקתן חזקה דהול\"ל אין קניינן קנין אלא ודאי מיירי באין הקנין ברור אלא שטוענין כן מכח הראיה שהחזיקו בו בלי מחאה וזה הפי' ברור ודלא כמ\"ש הב\"י ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אחד מבני חצר כו' עד כופין בני מבוי כו' מקור של דינים אלו הוא בב\"ב דף כ' וכ\"א ורבי' התחיל בברייתא וסיים בהמשנה דלשם וז\"ל המשנה שם חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסים ויוצאים אבל עושה כלים ויוצא ומוכר בתוך השוק ואינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הרחיים ולא מקול התינוקות ובגמרא מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא (פירש\"י דס\"ד ולא מקול התינוקות היינו תינוקות הבאים לקנות יין ושמן וכלים כו' מ\"ש רישא דקתני יכול לומר איני יכול לישן מקול הנכנסים כו' ומ\"ש סיפא דלא מצי למימר הכי) אמר אביי סיפא אתאן לחצר אחרת א\"ל רבא א\"ה ליתני חצר אחרת מותר אלא אמר רבא סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך כו' (פירש\"י אף על גב דקול הבא מחמת אחרים הוה לא מצי מחי משום תקנת יב\"ג דתיקן שמושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר) מיתיבי א' מבני חצר שביקש ליעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תינוקות בני חצר מעכבין עליו הב\"ע בתינוקות עכו\"ם ת\"ש מי שיש לו בית בחצר השותפין ה\"ז לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן ולא לגרדי ולא לסופר יהודי ולא לסופר עכו\"ם הב\"ע בסופר מתא ע\"כ. ופירש\"י רופא מוהל. אומן מקיז דם. מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם קול נכנסים ויוצאים עכ\"ל (ופי' דסופר מתא כתבתי בדרישה ע\"ש). וזהו כלל דברי רבינו ועכשיו אשיב לבארו בס\"ד. מ\"ש אחד מבני חצר כו' כן הוא גירסת התוס' חצר ול\"ג מבוי. ובסמוך כ\"ר שהרמב\"ם נתן למבוי שאינו מפולש דין חצר ונוכל לדחוק ולומר דהכל מודים לו בזה עד\"ר: ומ\"ש שביקש ליעשות רופא אומן גם הרמב\"ם כ\"כ וכתב ב\"י שהם מפרשים דרופא שהוא אומן קאמר ור\"ל מקיז דם ולפ\"ז צריך לומר דלא גרסי' בברייתא שניה הנ\"ל לא לרופא ולא לאומן אלא לא רופא אומן וזהו דוחק שהרי\"ף והרא\"ש שהביאו כתבו סתם לא לרופא ולא לאומן לכן נראה דתרתי קאמר ודרך הלשון לחסר וי\"ו כשנקט הרבה דברים זא\"ז ע\"ד אברהם יצחק ויעקב וכן בש\"ע כתב רופא או אומן ונ\"ל דר\"ל רופא ברפואות הגוף או אומן היינו מקיז דם ושניהן אינן של מצוה ולא כרש\"י דפי' התם רופא מוהל דהא רבי' כתב בס\"ח דלכל מילי דמצוה אינם יכולים למחות משא\"כ לרש\"י דדוקא קאמר מלמד תינוקות וכמ\"ש בפרישה ע\"ש ודוק: גרדי במעשה אורג מתרגמינן בעובד גרדי: או מלמד תינוקות של עכו\"ם וה\"ה של ישראל אם אינו לומד תורה נ\"י: ומ\"ש בני החצר מעכבין עליו כלל זה נקוט בידך כל היכא שנזכר עיכוב באיזה דבר פירושו בין יחיד על יחיד בין יחיד על רבים יכול לעכב כ\"כ הרא\"ש וכן משמע ל' רבי' בסמוך: מפני שבא להם היזק ממנו בברייתא הנ\"ל קתני סתם שהן מעכבין עליו בלי טעם וכבר כתבתי ל' רש\"י שכתב שמעכבים עליו מפני שמרבה עליהם קול נכנסים ויוצאים וגם רבי' כתב בסמוך ס\"ג אין יכולין לישן מקול הנכנסין והיוצאין ונ\"י ושאר מפרשים פי' מפני שמרבה עליהם את הדרך וכתבו דמ\"ש במשנה איני יכול לישן מפני קול כו' ל\"ד קאמר ונראה דגם רבי' ס\"ל הכי ומש\"ה שינה כאן וכתב סתם מפני שבא להן היזק ממנו ומ\"ש בסמוך אינו יכול לישן מקול ל\"ד קאמר אלא ל' המשנה נקט שם ועד\"ר: שלא למכור ביתו פי' אפי' אם הלוקח ישראל ורוצה להיות ציית דינא עם בני חצר ואם יפסקו ב\"ד שיסלק אומנותו מהחצר יסלק אפ\"ה אין זה רשאי למכרו לו ועד\"ר: אפי' אינו מוצא להשכירו בכדי שישכור אותו <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> פי' שאין אחר שוכר ביוקר כמו זה ועד\"ר ובחידושים: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכן אם ביקש כו' ודקדק הרשב\"א מדתנן כו' המשך ל' רבינו כך הוא בתחילה כתב ל' הברייתא הנ\"ל א' מבני חצר שביקש ליעשות רופא אומן כו' דמשמע דוקא ביקש עתה הא אם כבר החזיק אינם יכולים לעכב ואחר לשון זה נמשך רבי' ואח\"כ כתב דין חנות הנ\"ל הנשנה במשנה בל' ביקש וסיים וכתב ע\"ז שהרשב\"א דקדק מדתנן חנות כו' ש\"מ שלעולם יכולים לעכב וא\"כ ממילא נאמר הברייתא דקתני באומן ביקש ל\"ד קתני והלשון קצת מגומגם ועד\"ר: אין אנו יכולין לישן מקול כו' עמ\"ש לעיל בסמוך דנראה דל\"ד כ' לישן מקול אלא כלומר איני יכול לעמוד ולישן מפני רגל הדורסים שמרבים עלי הדרך ונמשך אחר ל' המשנה ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ולא מיחו בו כו' הרמב\"ם לטעמו דס\"ל דחזקת נזקין לאלתר הוי חזקה כדלעיל בסימנים הקודמים: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אי בעי לאוגורי כו' הרי לפנינו דהרמ\"ה ס\"ל דיכול להשכיר ביתו לכמה אנשים שירצה אם אינו מחלק ביתו לחדרים מיוחדים בשבילם וזה דלא כב\"י שמשמע מדבריו לעיל בר\"ס קנ\"ד גבי חולק ביתו לשנים דהרמ\"ה סבירא ליה דלהכניס דיורין בכל גווני בני חצר מעכבין עליו ועמ\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    " אבל הוא עושה מלאכתו בביתו פי' ומוכרם בשוק: ואין בני החצר יכולין לעכב עליו כו' אי האי שאיני יכול לישן מקול הנכנסים כו' דקאמר רבי' לעיל ל\"ד הוא אלא כדפירש\"י החילוק מבואר דכאן שאינו מוכר אלא בשוק א\"כ אין כאן נכנסים ויוצאים אליו אבל אם דוקא קאמר רבי' לעיל שיכול לומר לו איני יכול לישן מפני הקול ק' לכאורה מ\"ש קול הפטיש דאינו יכול למחות וצ\"ל דשאני פטיש שעושה בביתו וזש\"ר עושה מלאכתו בביתו משא\"כ קול הנכנסים ויוצאים שהוא בחצר וכנ\"ל. וב\"י כתב דרבינו מיירי הכא בהחזיק ול\"נ ועד\"ר ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' הן רבים כ\"כ לאפוקי מפרש\"י וכמ\"ש בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " נתן למבוי שאינו מפולש כו' וכיוצא בזה כ\"ר בסימן קנ\"ד ס\"י בשם רי\"ב לענין פתיחת חלון ע\"ש גם לעיל בס\"ס ק\"מ סכ\"ב בשם ר\"י הלוי ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " כופין בני מבוי כו' זהו מימרא דרב הונא בריה דר\"י שם סוף דף כ\"א ובאיבעייתו דלשם נקטינן לקולא וע\"פ שיטת רש\"י ונוסחו ובדרישה בארתיהו ושם נתבאר דעיכוב זה אינו משום הנכנסים והיוצאים דזה לא שייך כ\"א ברישא דאיירי בהדרים בחצר א' ולא בב' חצירות אפי' במבוי א' אלא משום דפסיק חיותיה דאומן הדר שם וזש\"ר פי' היה שם במבוי א' כו' יכול זה לעכב עליו דדוקא זה האומן מעכב ומשום פיסוק חיותיה ולא משום דריסת הרגל. ומש\"ר כופין בני מבוי זא\"ז כו' ל\"ד קאמר בני מבוי זא\"ז דהא אומן בא' מהמבואות בעיר יכול לעכב את כל העיר אאומן שרוצה לבוא מעיר אחרת לשם משום דפוסק חיותא אם לא שתאמר שנקט תחילה מילתא דפסיקא באותו מבוי יכול לעכב לזה שבא מעיר אחרת בכל ענין אפי' נותן מס עמהן דכה\"ג אינו יכול לעכב עליו שאר העיר וכדמסיק רבינו ובדרישה כתבתי שגם הנ\"י פי' להברייתא דקתני כופין בני מבוי זא\"ז שלא להושיב ביניהן חייט כו' דמיירי בא' שבא מעיר אחרת ונתן מס עמהן מכח האי קושיא גופא דאל\"כ מאי איריא בני מבוי הא כל העיר יכול לעכב. ורבינו דכ' כופין בני מבוי כו' הוא מל' אותה הברייתא. ומש\"ר דאם הוא מזאת העיר אין יכול לעכב עליו כו' נראה דמיירי ג\"כ בכל ענין אפי' אינו נותן מס עמהן אלא דאינו שכיח שיהיו מסולקים בני עיר א' במסים. נמצא כללן של דברים א' מבני חצר שבקש לעשות דבר בחצר שע\"י ירבו הנכנסים והיוצאים בחצר בני חצר מעכבין עליו ואפי' א' מהן מצי מעכב ואם לעשות אותו הענין בביתו ולמכרו בשוק אף שמגיע היזק לבני חצר מקול פטיש ורחיים וכיוצא בו אין בני חצר יכולין לעכב עליו ואפי' לא החזיק בו עדיין לדעת המרדכי והרמב\"ן והרשב\"א ורבי' אבל להרמב\"ם וסמ\"ג ורבי' ירוחם כל שלא החזיק יכולין למחות בו (ודלא כב\"י שכתב שגם רבינו ס\"ל כוותייהו) ולהיות מלמד תינוקות תורה אין בני החצר יכולין לעכב אפי' ליותר מנ' ולעסוק בשאר דבר מצוה כגון לכתוב ספרים או להתפלל בי' ולחלק צדקה אף שירבו הנכנסים ויוצאים לדעת רבי' ור\"י אבל יש גאונים החולקים ס\"ל דוקא בלימוד תורה אינו יכול למחות ובדברים שיכולין לעכב על א' מבני החצר יכולין ג\"כ לעכב אותו מלהשכיר ביתו לא' מאלו אפי' אינו מוצא להשכירו בכדי שושכור אותו זה ואפי' החזיק אבל יכול למכרו לא' מאלו ואח\"כ ישתעו דינא בהדי לוקח כשאינו מוצא למכור בכדי דמים אלו (ודלא כב\"י) וכשבא א' מבני חצר למכור או להשכיר ביתו לעכו\"ם שאינו אומן לדעת הרא\"ש אסור אם לא שאיני מוצא לישראל שיתן דמים הראוים ולדעת המרדכי למכור אסור אבל להשכיר מותר ואם רצה להשכיר ביתו לכמה אנשים להרמ\"ה והראב\"ד אינם יכולין לעכב עליו ומדברי הרמב\"ם נראה שיכולין לעכב עליו ודעת הרמב\"ם וגם דעת רבי' שהביאו כל היכא דבני החצר מצי מעכב בני מבוי שאינו מפולש נמי מצי מעכבי ואין כן דעת שאר הגאונים ואם א' מבני החצר יש לו בחצר חנות או מרחץ או רחיים ולא מיחו בידו בני החצר משום נכנסים ויוצאים לדעת הרמב\"ם אין כח ביד בני החצר למחות ביד אחר הבא ג\"כ לעסוק באותו ענין רק אומן הקדום מצי למחות בבני עיר אחרת שבא שם משום פיסוק חיותי' ולאינך גאונים יכולין למחות בהשני ובמבוי שיש ��ם א' מבני מבוי אומן או גרדי או שהיה לו חנות או רחיים לדעת הרמב\"ם אפי' בן עיר אחרת אם הוא פורע מס עמהם שבא לירד לאומנותו אינו יכול למחות בו שלא יכנס באותו מבוי ולדעת רש\"י ושאר פוסקים ורבי' יכול למחות בו אותו מבוי אם לא שהוא מזאת העיר: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר וכן יכולין בני כו' שלא יביאו סחורתם כו' עובדא בגמרא שם ועד\"ר: ומש\"ר בשם ר\"י הלוי כ\"כ הרא\"ש שם בשמו: ומ\"ש וגם אין סחורתם טובה יותר משל בני העיר עיין בב\"י שכתב דמשמע ליה דאפי' היא יותר גרועה מותר משום דהו\"ל כשני מינים והניחו ב\"י בצ\"ע ועד\"ר: ובלבד שימכרו בשוק ז\"ל הגמרא שם מעלמא אתו ולעלמא ליזבנו ופרש\"י לנקבצים שם ליומא דשוקא לוזבנו ומשמע מלשונו דלבני העיר אסור למכור אפי' כשהן בשוקא ביומא דשוקא אבל מדברי הרמב\"ם משמע דמותר וכן משמע לי מל' רבינו שכתב וביום השוק אין יכולין לעכב עליהן כלל. ודוחק לומר דכלל ר\"ל אפי' לא נותנין בזול יותר ואפי' אינה טובה דלזה לא הוה צריך רבי' לכתבו דהא אזה קאי וגם ממ\"ש בגמרא והפוסקים אבל לאהדורי לסבב בעיר לא משמע דבשוק אפי' לבני העיר מותר ראי דוקא לעלמא מ\"ט אסור לאהדורי ולמכור לעלמא. גם טעם נכון לחלק בין מכירה להלואה דבמכירה שהוא מוכר למי שנותן לו מעות והוא נותן לו הסחורה מיד ושוב אין להן עסק זע\"ז מש\"ה הכל שוים אצלו וא\"צ לעשות דרישה מאין הוא הלוקח אם הוא מבני העיר או לא משא\"כ בהלואה אף שהלוה לו על המשכון מ\"מ כיון שהדבר תלוי ועומד ונמשך עד אחר ימי השוק הרי הוא כהלוה לבני העיר בלא יומא דשוקא גם מסתמא בשעת ההלואה הוא שואל ללוה מי הוא והיכן הוא דר ונודע לו שהוא מבני העיר הזאת ומש\"ה אסור להלוות לו ומש\"ה דוקא בהלואה כ\"ר שאינו מותר אלא לבני העיירות המתקבצים שם וגם התוס' לא פירשו דבריהן במכר כ\"א בהלואה וכ\"ש הרא\"ש דקיצר יותר ומשמע דלא ס\"ל הכי כ\"א בהלואה. ואף שהפוסקים והתוס' הלואה ממכר גמרי לה מ\"מ כל חד וחד לפי טעמו הוא איסורו וק\"ל: ומש\"ר ואם בן עיר אחרת כו' עובדא שם א\"ל רב כהנא זילו זבינו שיעור חיותייכו עד דעקריתו אשראי דידכו ואזליתו. וכתב ר\"ת דר\"ל שימכרו כ\"כ כדי שיוכלו להתפרנס מהריוח דאל\"כ אלא שימכרו קרן כדי חיותא קאמר א\"כ למחר ימותו ברעב. ונראה דל' חיותייכו קדייק דאין זה מיקרי כדי חיותא ומש\"ה הביא רבי' ל' הרמב\"ם דשינה ל' הגמרא וכ' כדי פרנסתו ומשמע מזה דהוא פי' כדי חיותייכו דקאי אהקרן וק\"ל. וכן פירשו המ\"מ שם בפ\"ו דשכנים ע\"ש דאינו מתיר אלא שימכרו מהקרן כדי פרנסתן. והב\"י לא שם לבו על דייק זה שכתבתי ומש\"ה תמה על רבי' שהביאו וכ' דלא עדיף לישנא דהרמב\"ם מלישנא דגמרא וכי היכי דלישנא דגמרא מפרשים דמוכרים כדי שירויחו כדי פרנסתן ה\"נ יתפרש ל' הרמב\"ם ומסיק ב\"י וכתב ז\"ל ואפשר מה שהביא רבי' ל' הרמב\"ם לאשמועינן דאפי' אם הם חייבים לבני העיר מ\"מ אין מעכבין עליהן עכ\"ל ע\"ש ואף דבס\"א בספרי רבי' כתוב עד שיפרע מחובו הרמב\"ם שלנו כתב עד שיפרעו חובן ומש\"ה כתב הב\"י דר\"ל שיפרעו מה שהן חייבין אלא שקשה הלא ז\"ל הגמרא אית לן אשראי ופירש\"י שהקיפו לבני העיר סחורה שלהן ודוחק הוא דהרמב\"ם לא יכתוב מה דאיתא בגמרא וכ' ענין אחר ואין זה דרכו וגם ל' אם יש לו מלוה לא משמע הכי דיש עליו מיבעי ליה ולכן נראה עיקר כמ\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ועל הרוכלין כו' וכן על מלמדי תינוקות כו' שם דף כ\"א וריש דף כ\"ב מימראות בגמרא. ורוכל מיירי ברוכל בשמים לנשים להתקשט בהן דתקנת עזרא היא שיהיו מחזרין כדי שיהיו הבשמים מצוים לבנות ישראל ועיין בהוספה: אין יכול למנעו אפי' מלקבוע משום דטרידי בגרסתייהו ולאו אורחייהו לאהדורי ולסבב העיר רש\"י. "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ת\"ח המביא סחורה לעיר כו' שם דף כ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " תשוב' כו' תשובה זו לא מצאתי בתשו' הנדפסות שבידינו ע\"ש. ובסוף חזה התנופה כתב דומה לזה וכ\"כ ב\"י ועד\"ר: שאדם יכול לדור בכל מקום שירצה ואז שייך במס שלהם ואין בני העיר יכולין לעכב עיין בהוספה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הלכתא היזק ראייה כו' מה שהיזק ראייה שמיה היזק כבר מבואר בסימנים הקודמים ולא כתבו רבי' אלא משום דנמשך אחר ל' הגמרא דאיכא תרי לישני דהני דינים תליא בהו וכמ\"ש בדרישה וע\"ש. א\"נ להכי הדר וכתב משום דהו\"א דוקא מחלון ופתח שייך היזק ראייה משום דאין ראייתו משם תמיד אבל זה שנחסר בינו לבין חבירו כל המחיצה הו\"א ודאי אין החצר עומד לעשות בו תשמיש צנוע ולא שייך בו היזק ראייה (דומה למש\"ר בשם הרא\"ש בסי' קנ\"ד סל\"ד) קמ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך ב' שהם שותפין בחצר פי' ובתי שניהם פתוחים לתוכה דכל חצירות ששנו חכמים לפני הבתים הם ורוב תשמישן בחצר רש\"י: אם יש בו דין חלוקה פי' כדלקמן סי' קע\"ב: יכול כל א' מהם לכוף את חבירו לחלוק ואפי' לעשות ביניהם מחיצה כו' בסי' קע\"ב יתבאר דלחלוק כופין אותו אפי' למ\"ד היזק ראייה לאו שמיה היזק כיון שיש בו דין חלוקה אלא דלמ\"ד שמיה היזק כיון שכופה אותו לחלוק כופה אותו נמי לעשות מחיצה ולפ\"ז צ\"ל דברי רבי' הנ\"ל כאילו אומר לפיכך אם יש ביניהם דין חלוקה דאז כופין אותו לחלוק יכול לכופו ג\"כ על המחיצה וק\"ל: ואין כל א' מכיר את חלקו פי' שכל אחד משתמש בכל החצר: דקנין דברים בעלמא הוא ל' רש\"י קנין דברים הוא ואין חליפין קונין אלא בדבר הנקנה או מכר או מתנה או ש\"ק או מטלטלין שהקנין חל עליו וכ\"כ נ\"י ביאור דבריו נ\"ל דכל קנין היינו שהוא נותן לו סודרו ובהא דמקנה לו סודרו הוא מקנה לו כנגדו החפץ והכא כשקנו מידו על החלוקה אין כאן שום דבר שיחול עליו הקנין שיקנה לו נגד סודרו דחלוקה אין בו ממש ואין הקנין חל עליו ורמב\"ם פ\"ה דהלכות מכירה כתב דכל שמקנה לו דבר שאינו מסויים הוי קנין דברים ולכן כשבירר כל אחד חלקו שיש כאן דבר מסוים חל עליו הקנין לכ\"ע אפי' הרמ\"ה שמחלק בס\"ד מודה בזה שמהני קנין: אבל אם בירר כל א' חלקו וקנו ע\"ז פי' דזה הוי כמו קנין דעלמא דהרי מתחילה היה כל אחד מהן משתמש בכולו ועכשיו אומר כל א' לחבירו הנח לי חלקך מה שהיה לך בצד מזרח ואני אניח לך חלקי שהיה לי בצד מערב והו\"ל כמו חליפין ובמקום משיכה דחליפין בא הקנין וכמו קנין דעלמא וכן משמע ל' רש\"י שם שכתב ז\"ל ברוחות זה בורר כו' עד ומעתה נקנה חלק מזרחי לזה ואין לזה חלק בו וכן השני לחבירו עכ\"ל. או לאחר שחלקו פי' באחים הנ\"ל: החזיק אחד מהן בחלקו פי' החזיק בחזקה גמורה שנעל וגדר ופרץ ולא הוה קנין סודר בדבר: אפי' שלא בפני חבירו ר\"ל אע\"פ שבמכר אחר צ\"ל לו לך חזק וקני היכא שבא להחזיק שלא בפניו וגם לא החזיק אלא אחד מהן בחלקו והשני לא עשה שום חזקה בחלקו אפ\"ה שניהן קנו: נתקיימה החלוקה כו' פי' ואז כופים את חבירו ג\"כ לבנות כותל ביניהן: "
+                ],
+                [
+                    " דוקא כשאין בעיר מנהג ידוע אז מן הסתם כופין: אין כופין דס\"ל דכ\"ש הוא מגינה דאין כופין כשלא נהגו לעשותו כדלקמן סי' קנ\"ח ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכופין לעשותו טעמו כיון דקיי\"ל דהיזק ראייה שמיה היזק בחצר דתדירי ביה בתשמיש וביציאה ובכניסה נפיש היזקא מהיזק גינה אשר\"י ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והוא דאתרו ביה לכאורה נראה דלמאי דסמיך ליה דהיינו שאר גורם לאפסודי ממון דחבריה לחוד קאי דשם צריך התראה ול\"ד התראה ממש אלא לומר לו הזהר לסלק דבר זה כי יבוא לי היזק ע\"י דאל\"כ מצי לאשתמוטי ולומר לא עלתה על דעתי שיבוא לך היזק מזה אבל ברישא דמתחייב למגדר בינו ובין חבירו ולא גדר ודאי מיירי שתבעו לבנות עמו המחיצה שביניהן על המחצה ולא רצה וזהו התראתו וא\"צ להתרות לו בב\"ד ולומר אם יארע לי היזק תזקק לשלמו דאל\"כ קשה מאי מביא הרא\"ש ראיה מפורץ גדר הא שם לא היה התראה (ודוחק לומר דשם ההיזק נגלה וידוע מש\"ה א\"צ התראה): פטור מדיני אדם ואפשר דדעת הרמ\"ה דהתם לאו ברי היזקא כ\"כ דאפשר שלא תאבד ועיין באשר\"י בפ' לא יחפור שמחלק שם באריכות בין גרמי דנזקין דחייב ובין דינא דגרמא דפטור ולקמן סי' שפ\"ז כ\"ר כל החילוקים: "
+                ],
+                [
+                    " אם השני רוצה ליכנס בשלו פי' להכניס כל המחיצה ולהעמידה על קרקע שלו ולבנות מממון שלו הרשות בידו: א\"צ ד\"א פי' ואין חבירו יכול לעכב עליו ולומר המתן עד שיהיה לי ואבנה עמך על קרקעות והוצאות שנינו כדי שאוכל למסמך עליה ג\"כ קורתי או תן לי רשות לסמוך על כותל זה או כשארצה לבנות גם אני כותל אזי תן לי חצי הוצאות קמ\"ל דא\"צ ד\"א אלא בונה בשלו ועושה מה שלבו חפץ ואין לחבירו עוד פתחון פה עליו וגם א\"צ דבר אחר לא ראיה ובירור כמה הוציא שהרי כותל זה לעולם שלו לבד הוא: ואם לא רצה פי' ליכנס בתוך שלו אלא לבנות על המחצה כדין הבית ועלייה של שנים כו' בסי' קס\"ד כ\"ר שהא' יבנה כל הבית לבדו וידור בכל הבית עד שחבירו יתן לו חלקו וה\"נ יבנה זה כל הכותל על קרקעות שניהן וממונו ויברר חשבונו כמה הוציא וישתמש בכל הכותל עד שישלם לו חבירו החצי ע\"ש וקמ\"ל דאין בו משום רבית: "
+                ],
+                [
+                    " שלא יזיק א' לחבירו כו' פי' אם א\"צ לילך במקום שימוש חבירו או שיוכל לצמצם ראייתו שלא יראה כל תשמיש של חבירו ה\"ז ירחיק בכל מה שיכול: ומ\"ש אח\"כ ובין כך ובין כך ר\"ל בין אם מצפין ועומדין לעשות היום או למחר מחיצה או נתייאשו מזה מ\"מ צריכין לשמור מן ההיזק ול\"ת כיון שמצפין ועומדים לסלק הזיקו היום או מחר א\"צ ליזהר כולי האי קמ\"ל ומש\"ה חזר וכתבו אע\"ג דכבר כתב דצריכין ליזהר. ומ\"ש תחילה צריכין להרחיק וכאן כתב צריכין לשמור אין זה דקדוק דכן דרך לשנות הל' במילות כפולות. וי\"מ דמ\"ש תחילה ומיהו צריכין להרחיק כו' כוונתו כמו שמפרש ואזיל דאם יכולין לקבל מהצדקה לעשות כותל של הוצא ודפנא כו' ואח\"כ אמר בין כך ובין כך כו' ר\"ל כמ\"ש בין אם דעתו לעשות כותל היום או מחר או נתייאשו מלבנותו עכ\"פ ישמור כו'. וי\"מ בין כך ובין כך ר\"ל כמו וביני ביני לב' הפירושים הנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וטוען חבירו מחלת לי כו' פי' ואין לו עדים אלא שטוען מכרת או מחלת לי והיה לי עדות או ראיה ע\"ז ויש לו שני חזקה וקאמר דהאמת אתו דאהא לא סמכינן ר\"ל דטעמא דכל מקום שמהני חזקה ולא אמרי' אי קושטא קאמר היכן שטרא היינו משום דכיון דשבק לו להשתמש בשלו ג\"ש בלא ערעור ומחאה תו לא מזדהר בשטרא וא\"כ הכא שיש לו אמתלא למה לא מיחה הו\"ל לזה לאזדהורי בשטרא ואפי' למחילה דא\"צ קנ��ן מ\"מ עדים או כתב הודאה ממנו מיהו צריך שלא יכפור המחילה והו\"ל לזה לאזדהורי בעדיו ליקח מהן כתוב וחתום או בשטר הודאה ממנו וק\"ל. ולא כב\"י שפי' שלא מיחה י\"ל כיון שראה ושתק ודאי מחל וכתב דזהו דוקא להרמב\"ם אבל להרא\"ש ל\"מ וכתב שדברי הרא\"ש הללו צ\"ע ולפעד\"נ דהאי פי' שכתבתי פשוט הוא ולק\"מ. והשתא א\"ש במ\"ש וטוען חבירו מחלת כו' דלהרא\"ש בעינן טענה משא\"כ להרמב\"ם דאנן טענינן ליה דמדשתק ידע ומחל ליה ודוק: כגון מי שיש לו חלון כו' מה\"ט משמע להדיא דלהרא\"ש בחלון לעולם הוה חזקה אפי' אם הוא באופן שא\"א שלא יזיק מטעם דהו\"ל לזה למחות כיון שהמחזיק מזיק ואינו ניזק ואפי' לטעמא בתרא נמי דינא הכי והיינו כמ\"ש בסי' קנ\"ד סי\"ג ע\"ש: לאו היזק תדיר כו' פי' אפי' אם הוא באופן שא\"א שלא יראה תמיד בהליכתו בביתו מ\"מ אין הליכתו לפני החלון והיזקו תדיר כ\"כ כמו הליכתו והיזקו בחצר: ומ\"ש שלאורה הוא עשוי כו' ר\"ל לאפוקי אם עשהו להסתכל ממנו בכיון דמיקרי תדיר כצ\"ל לפי מ\"ש בסימן קנ\"ד ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם יש עדים שמחלו זה לזה כו' ר\"ל ואפי' לא קנו מיניה על המחיצה ואע\"פ שהאומר לחבירו קרע כסותי ושבור כדי יכול לחזור בו ויתחייב חבירו בהיזקו שאני הכא שנתחייב כל א' לחבירו לסייעו בבנין הכותל ותביעת ממון יש ביניהן והוה כמו שנתחייב לו מנה ומחל לו עליו שזכה במחילתו בלא קנין אשר\"י ובזה נתיישב ג\"כ דל\"ת מ\"ט הכא דמחילה בלא קנין סגי והא כ\"ר בס\"ס קנ\"ה דבעי קנין על המחילה דשאני הכא דנתחייב כל א' לחבירו לסייעו והו\"ל תביעת ממון. גם י\"ל דש\"ה דלולי הקנין יכול להתנצל ולומר הייתי סבור שאוכל לסבול ועתה אני רואה שא\"א לסבלו וכדמבואר שם ואף שגם היזק ראייה זה דחצר דימה אותו הרא\"ש כאן להיזק דקוטרא לא לגמרי השווהו אלא לענין שהוא תדיר: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' אם יש לא' כו' י ל שגם רש\"י ס\"ל הכי דשם בר\"פ פי' אמ\"ש השותפין שרצו לעשות מחיצה בונין את הכותל באמצע ז\"ל באמצע זה נותן ג\"ט כו' עכ\"ל ומדלא פי' באמצע כפשוטו ש\"מ דס\"ל דמיירי אפי' בכה\"ג דאין החצר לשניהן בשוה דאז אין שייך לפרש דיעמידו הכותל באמצע החצר אפ\"ה יתן זה ג\"ט וזה ג\"ט וק\"ל: כגון שהא' בכור כו' נקט כגון בכור ופשוט מפני שבכור נלמד מקרא דפי שנים דיטול שני חלקים במקום א' כמו שיתבאר בסי' קע\"ד דמיניה נלמד שנים שקנו חצר א' חלק א' והשני ב' חלקים דג\"כ נוטל במקום א' וכמבואר שם בס\"ס קע\"ד ונקט רבי' העיקר. ובש\"ע ס\"ג כ' סתם כשיש לא' שני חלקים ולהשני חלק א' כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' שנפל כולו כו' כן הוא בגמרא דאל\"כ ק' פשיטא וכתבו התוס' במשנה דאכתי המקום פשיטא דיחלוקו אלא איידי דנקט חלוקה אאבנים נקט נמי חלוקה אהמקום עכ\"ל ורבי' ג\"כ ל' המשנה נקט גם י\"ל דה\"פ שהמקום הוא עדיין של שניהן בודאי כן האבנים שהיו על המקום נשארו בחזקת שניהן וכן צ\"ל ג\"כ לעיל בס\"ס קמ\"א וכמ\"ש שם: והכניסם לרשותו שלא בעדים האי שלאב עדים קאי ג\"כ אשלפניו שנפל לרשותו שלא בעדים וקמ\"ל דל\"ת ליהוי נאמן לטעון לקוחים הם בידי שמכרת לי חלקך שהוא מוחזק בהן כשאר מטלטלין שנמצאו ביד ראובן דאף שמביא שמעון עדים שמכירים אותן שהיו של שמעון ושמעון טוען השאלתים או הפקדתים בידך דמהני ליה חזקתו ונאמן לומר לקוחים הם בידי הא נמי יהיה נאמן לומר לאחר שנפל המחיצה לרשותו קניתי חלקך והכנסתים לרשותי משא\"כ שהיו עדים שנפל לרשותו או שפינם לפני עדים מיד אחר הנפילה לרשותו ועכשיו רואין האבנים בידו דהו\"ל כעדים וראה דמבואר בסי' קל\"ג וע\"ב דא\"נ לומר לקוחין הם בידי: ומש\"ר ושהו ברשותו זמן רב פי' והו\"א דאף דאמרי' שותפין לא קפדי אהדדי מ\"מ אין מדרכן לשהות כ\"כ זמן רב אפ\"ה א\"נ לטעון לקוחין הן בידי מטעם דכיון דהאבנים לפנינו ומכירין אותן שהן מזה הכותל אמרי' שותפין אלו לא קפדי אהדדי אפי' בזמן רב כזה וכ\"ש דא\"נ לטעון אני בניתי לבדי דהו\"ל נמי מגו במקום חזקה דחזקה הוא דהכותל היה של שניהן ועד\"ר דשם הוכחתי זה דרבי' ס\"ל דא\"נ אפי' כששהו בידו זמן רב לומר לקוחין הוא בידי וכן מבואר ברי\"ף ורמב\"ם והרא\"ש והג\"א (ולא כ\"ר) [ואף שכ\"ר] מיד אחר זה ז\"ל ואפי' שאין בו דין חלוקה אינו יכול לומר לא נתרצית אלא ע\"מ שאבננה הכל מ\"מ לא מיירי מטענה זו לחוד דא\"כ לא הו\"ל לסתום מתחילה אלא שרבי' קאי שם מאין בו דין חלוקה דבו שייך שפיר לומר גם בטענה לא נתרצית וכלל שם כל הרבותא יחד ועיין באשר\"י שכתב האי ואפי' אין בו דין חלוקה כו' אפי' המשנה קודם קושיית פשיטא וגם מוכח סברא זו שכתבתי ממש\"ר ז\"ל וכתב הר\"י דוקא שהאבנים ניכרים כו' [משמע] דוקא כשהאבנים ניכרים או אפי' בטענת לקוח בידי א\"נ אפי' בשהו זמן רב אבל כשאינן ניכרים נאמן דל\"ת כו' ואף שהר\"י אדברי הגמרא קאי מ\"מ רבינו שהביאם וכ' ודוקא כו' צריכין לומר שמביאן אדבריו הנ\"ל וכתבם בלא פלוגתא כ\"א לפרש דבריו הנ\"ל ומשה\"נ אמר דכשאין האבנים ניכרים דנאמן לטעון לקוח במגו שיכול לומר אינם מאבני זה הכותל ול\"ק דנאמן בחזקתו שהרי שהו בידו זמן רב אלא ס\"ל דלא מהני ועד\"ר דשם בארתי יותר: ואין כאן מגו במקום חזקה פי' חזקה שלא עשה הכותל לבדו כיון ששותפו היה מחויב לסייעו דבמה שטען שלקח האבנים אינו מכחיש החזקה שהרי מודה לו שסייעו אלא שחזר וקנאה ממנו: "
+                ],
+                [
+                    " שאם אין בו דין חלוקה כו' ל\"ד קאמר דה\"ה וכ\"ש כשיש בו דין חלוקה ובנה הא' כל הכותל דל\"מ ליה סימן חזית אלא אורחא דמילתא נקט דכשיש דין חלוקה מדרכן לבנות יחד וק\"ל: ואין מועיל לו סימן חזית כו' ע\"ל סי' קנ\"ח שפי' שם חזית קצה פי' שעושה סי' בראש הכותל שמטיח בחוץ לצד חבירו אמה על אמה וקאמר דזה הסי' לא מועיל בחצר דדוקא בבקעה תקנו רבנן חזית לפי שאין יכול לכפותו לבנות הכותל עמו אבל בחצר לא תקנו רבנן חזית דכיון דבחצר יש בו דין חלוקה יכול לכופו לעשות מחיצה ומשום חצר שאין בו דין חלוקה לחוד לא עבוד תקנתא ולא מהני חזית כ\"כ הרא\"ש בשם הר\"י הלוי אבל הוא פליג עליה וס\"ל אע\"פ שלא תנן במתני' חזית בחצר מ\"מ לא גרע מחלונות דאין תקנה זו דחלונות שנויה במשנה ואינה ג\"כ בכל מקום אפ\"ה במקום שנהגו לעשות כן לסי' בשעת בנין מהני לכ\"ע. והא דלא הזכיר במשנה דין חזית בחצר משום דגבי חצר שיכול לכוף את חבירו לעשות הכותל יחד א\"צ חזית ועוד רבותא קמ\"ל מתני' דאפילו בבקעה דיכול ליכנס בשדה חבירו ולעשות גם הוא חזית מבחוץ מהני כ\"ש בחצר ועיין בדרישה. ומ\"מ נראה קצת טעם לדברי ר\"י הלוי דס\"ל חזית שהוא תקנת חכמים למאי דלא תקנו לא תקנו משא\"כ עשיית חלונות זהו דבר שהסכימו עליו שם באותו מקום והוא ידוע שכל בני העיר יכולין לתקן ולהתנות ביניהן מה שנתרצו ותנאיהן קיים על כל בני העיר ואינו נאמן לומר לא ידעתי ולא שמעתי מזה מש\"ה ס\"ל דמהימני טפי: אבל אם הא' בנה עליו תקרה ומעזיבה כו' י\"א דזהו כדעת הר\"י שכ\"ר בס\"ס קנ\"ז וממקום הכותל לא איירי כאן ואני אומר דאין ענין זה לזה דבסימן קנ\"ג איירי בידוע דהכותל בנה אחד מהן והשני טוען שקנה ממנו החצי לתשמיש זה בזה פליגי אבל כאן דאין ידוע מי בנה כ\"ע מודו כשזה הניח עליו תקרה ומעזיבה ולא זה שהוא ראיה שכולה הוא שלו: אם יש לו חלונות כו' כך היה מנהג קצת מקומות וכמ\"ש ומשמע אפילו לא נעשו החלונות לראות מתוכן לאויר שבצד השני אלא מבפנים לצידו היה כניסה כמו חלון וכן משמע באשיר\"י. ואע\"ג דחפירת חורין מקום הנחת הקורה ל\"מ כמש\"ר בסימן קנ\"ג סכ\"ג ובסימן זה בחלון הוה נהגו בו דליהני. א\"נ שאני התם דידוע דהכותל בנה אחד מהן וכמ\"ש. גם י\"ל דהכא מיירי דלזה יש לו בו חלונות ולהשני אין לו בו ע\"ש: ומ\"ש וניכר שנעשו בשעת הבנין מפורש באשיר\"י ובנ\"י דאל\"כ יכול לומר מעצמך עשית בשעה שלא הייתי בביתי ולא הרגשתי בהן: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב עוד אע\"פ שנשתנו המנהגים פי' במקום זה נוהגין כן ובמקום אחר בע\"א אין א' יכול לדחות חבירו ולומר לא בנית אתה לבדך ועל סימן זה לא השגחתי כיון שאינו מנהג פשוט לכל אלא כיון שבאותו מקום שהם דרין נהגו לעשות סי' זה מפני הרמאין שלא יאמר לאחר זמן שבנו יחד מסתמא גם הוא ידע ויותר נראה דה\"ק אף ע\"ג דמשתנה המנהגות ר\"ל דאין עכשיו נוהגין כאשר נהגו בזמן התלמוד לעשות חזית מ\"מ אין אחד יכול לומר כיון שלא עשית סימן כמו שעשו בימי התלמוד לא השגחתי עליו אלא הולכין אחר מנהג קבוע בעיר: "
+                ],
+                [
+                    " שאם נהגו בפחות מזה אינו כלום והוכיח כן מדקתני במשנה הכל כמנהג המדינה ומפרש בגמרא לאתויי הוצא ודפנא ולא קאמר לאתויי כל מקום לפי מנהגו אלא ודאי הגמרא אלו דוקא קאמר ושאר מנהגים מנהג שוטים הוא ואין הולכין אחריהן עיין בתוס' בריש דף כ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " בפחות שבכתלים לבנים היינו ארוכין ג\"ט וכפיסים הוא חצי לבינה טפח ומחצה ועושין ברוחב הכותל שני כפיסין דהיינו ג\"כ ג\"ט אלא שעם הטיט שעושין ביניהם לחברם הוה ד\"ט ומשום דכל אחד יש בו צד שאין בהשני מש\"ה נקטינן רבינו לתרווייהו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ושיעור עביו כו' כבר נתבאר דבונים אותו כמנהג המדינה ובהוצא ודפנא שהן בערך טפח והכא בא ללמדנו שאם המנהג לבנות גויל ובא לבנות בגויל לא ימעט מעובי ו\"ט וגם לא יוסיף עליהם וכדמסיק לומר טעם שאכתוב בסמוך והני שיעורים דגויל וגזית והאינך ממשנה וגמרא דר\"פ הן עיין פירושן דגויל וגזית שם בגמרא: עם הסיד פי' עם הסיד שמסידין בב' צדדים וה\"ה באינך (לא) בעיא דאיפשטא היה שם בגמרא וקאמר שם דאע\"ג דלבני ג\"ט וכפיסים ד' עם הטפח שביניהן בלא הסיד איכא דזוטרא מג\"ט ועם סידן היה ג\"ט וקמ\"ל דבהכי סגי: ובכפיסים ד' שבונה הכותל מב' כפיסים זה בצד זה בעביו א' מכאן ואחד מכאן ומניח רחב טפח ביניהן וממלא אותו בעפר וטיט: ובלבנים ג' בגמרא מפרש אף ע\"ג דשיעור סתם לבינה בפני עצמה בלא סיד הוא ג\"ט וב' כפיסים נמי ג\"ט בלא סיד המשנה מיירי בלבנים קטנים דלא הוה ג\"ט אלא עם סידן: אבל בשל סיד אינו צריך פי' כשהוא (כמו) [בונה] המחיצה דבמקום האבנים יחד נעשה בסיד א\"צ כו' ולמעלה איירי בסיד שטוחין מבחוץ שיהא משני צדדיו לבן ולנוי ואצ\"ל דלמעלה סיד ל\"ד קאמר: לפחות מהן או כו' פי' לפחות מו\"ט בגויל או לעשות יותר מו' וה\"ה באינך אין הולכין אחריו כ\"כ הרא\"ש דהא דקתני במתני' הכל כמנהג המדינה לא קאי אלא אעיקר המחיצה כמנהגן לבנות אם בגויל אם בגזית אפי' בהוצא ודפנא אבל שיעור עובי החומה לאו במנהגא תליא מלתא אלא בש��עור המפורש במשנתינו ואם נהגו ביותר לא כייפי' ליה לעשות יותר דקים להו לרבנן דלא בעי טפי ואם נהגו בפחות מנהג גרוע הוא ולא אזלינן בתריה דקים להו לרבנן דמחיצה בגויל בגובה ד\"א לא קאי בפחות מעובי ו\"ט הלכך יכול הא' לומר א\"א לעשות מעותי אנפרות ולהוציא הוצאות בכל יום כל זה מל' הרא\"ש ולפ\"ז אם האחד רוצה לעשות כולה משלו עושה באיזה שיעור שירצה אבל הרמב\"ן ונ\"י כתבו ז\"ל והטעם דבעי שיעורים גדולים כ\"כ אף ע\"ג שאינה אלא היזק ראייה משום דחיישינן שמא יפול ויצטרך להתעצם עמו בב\"ד ובין כך ובין כך יהיה מזיקו היזק בראייה ע\"כ ולטעם זה אפילו אם זה רוצה לבנות בשלו אינו רשאי לעשות פחות משיעורים הללו ושני הדעות כתב רבי' בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " וקנו מידו לעשות פחות מבנין א' מאלו: "
+                ],
+                [
+                    " דקנו מיניה דמיחייב כו' דדרך הודאה היא ר\"ל והמודה שחייב אין בודקין אמאי והיאך נתחייב דודאי נתחייב באופן המועיל וכמ\"ש בסימן ס' סי\"ד ע\"ש וא\"ת מנ\"ל דקנו מידו הא כ' המ\"מ כמה פעמים דנהגו לעשות קנין גם בשאר הודאות לחיזוק הענין כדי להראות שאין בהודאתו טעם השטאה או השבעה והנתינה אין בה ממש שהרי אינו נותן לו עתה דבר בעין ממש שיחול עליו הקנין אלא שמקבל עליו לעשות כך וכך דהיינו מעשה בעלמא והרמ\"ה לטעמיה שכתב רבינו בשמו לקמן ר\"ס רמ\"ה דאתן הוי קנין דברים עיין שם: ויראה מדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל דלבנות לא הוי קנין דברים עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אינו יכול לכופו ביותר כו' דאם יזיקנו אח\"כ הלא יש שופטים בארץ אשיר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " משפת מעזיבה העלייה כו' דהיינו קרקעית העלייה ואם אחד דר בעלייה וחבירו שכנגדו דר למטה בבית נראה דדינו כשתי חצירות הסמוכות אהדדי וא' גבוה מחבירו שצריך העליון לסייע לתחתון לבנות למטה עד גובה ד\"א ומשם והלאה בונה העליון לבדו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואפי' שטוען שפרעו קודם שגמר בנין כותל כו' לכאורה היה נראה דאינו ר\"ל שעכשיו אחר גמר הבנין טוען שפרעו קודם לכן דא\"כ בלא טעם דכל שורה ושורה זמנו נאמן במגו דאי בעי אמר עכשיו פרעתיהו (ואף דהגמרא ג\"כ אמרה כן אהגמרא ל\"ק דקאמר כן כדי שלא תפשט האיבעיא דלשם דאיבעיא להו אי אמרי' מגו במקום חזקה אבל לפי האמת קי\"ל בהאיבעיא דלא נפשטה דהוא קולא לנתבע ואמרינן מגו) אלא ר\"ל קודם גמר בנין טוען שפרע מה שבנה עד אותו זמן והאי קודם שגמר בנין הכותל קאי אזמן טענתו וכאילו כתב ואפילו אם קודם שגמר בנין הכותל טוען שפרעו. אבל ז\"א חדא דהל' לא משמע הכי ועוד דמשמע דאדלעיל מיניה קאי דמיירי בטען לאחר זמן גמר הבנין ועוד דא\"כ מאי בעי רבינו למימר בהאי דכתב דכל שורה ל\"ד. אלא ה\"פ ביום שנשלם הבנין או מיד בשעת גמר הבנין אמר פרעתי לך קודם גמר הבנין דבכה\"ג בעלמא אינו נאמן דהא חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו וגם א\"נ במגו דאי בעי אמר עתה לפני התביעה פרעתיך דהו\"ל מגו דהעזה דאין אדם מעיז בפניו לומר עתה פרעתיך וחבירו יודע שלא פרעו ואף דאיכא איבעיא בגמרא אי אמרינן דנאמן לומר לאחר זמן פרעתיך בתוך זמני במגו דאי בעי אמר לאחר זמן פרעתיך הא כתבו התוס' שם דהאיבעיא איירי באמר כן ביום דאחר כלות היום או בסוף היום דכלה הזמן דאז אין כאן מגו דהעזה דמתנצל לומר פרעתיך ושכחת וכמ\"ש בסי' ע\"ח בדרישה ע\"ש אבל כאן נאמן משום דכל שורה זמנה ומשום דקשיא לרבינו איך נאמן לומר שפרעו כולה קודם כלות שורה אחרונה לכך כתב דשורה ל\"ד אלא כיון שניתן לפרוע בכל שורה ושורה דרכו לפרוע בעת שעוסק בבנין אותה שורה אף שעדיין לא גמרה ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' יש עדים שתבעו כו' שהיה עמהם כו' שלא פרעו פי' ומעידים שלא פרעו וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל כגון שבאו עדים ואמרו עמנו היה שמעון מיום שהחל ראובן לבנות ויודעים שלא פרעו: "
+                ],
+                [
+                    " שיד שניהם שוה כו' ר\"ל כל הכותל עד גובה ד\"א היה של כל א' וא' מהם ויש לו רשות להשתמש בכולה כמו שמשתמש בשלו דשלו מיקרי לענין שכ\"א יכול לעשות בה מה שירצה ולבנות עליה על הוצאתו כמו על כותל שלו זו דעת הי\"א והרא\"ש ס\"ל דחבירו יכול לעכב מלהגביה כל עובי הכותל ואם ירצה לבנות יניח לו מצי הכותל שאויר חצי הכותל שלו הוא: וכל אחד יכול להשתמש בשלו ס\"א להשתמש בכולו והיא היא דכל הכותל שלו היא וק\"ל: ומש\"ר ופעמים שזה צריך כו' ר\"ל עד ד\"א היה צורך שניהן שוה מטעם היזק ראייה משא\"כ מכאן ואילך פעמים דצריך כו'. וא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' וכ' והא דקתני במתניתין למעלה אין מחייבין אותו דל\"ת כיון ששתק והניחהו לבנות ולמעט אוירו ודאי ניחא ליה ודעתו לסמוך קמ\"ל עכ\"ל וזהו שמסיק רבינו וכ' ז\"ל לא מנעו חבירו מלהגביהו והגביהו וכו' וע\"ל ס\"ס קס\"ד בדרישה מ\"ש שם: שאני רוצה להשתמש כו' פי' באויר עובי חצי הכותל אני רוצה להניח שם חפצי או שאר שימושי: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מחייבין אותו כו' ז\"ל נ\"י שהרי גילה דעתו דניחא ליה במאי דבנה חבריה וא\"ת במאי קנאה דמחייבין ליה י\"ל דכיון שיש לו חצי הכותל בגובה ד\"א הו\"ל כחצירו וקונים לו וא\"ת ואמאי מגלגלין עליו שמא כשיקרה את ביתו לא יסמוך קורותיו באותו כותל י\"ל דמ\"מ כיון שנעשה כותל זה מחיצה לביתו חייב וכן הוא בתוס' כו' עכ\"ל וכ\"כ הרמב\"ן והוסיף עוד ז\"ל וא\"ת א\"כ אינו צריך לכותל בריא (ר\"ל כיון שאינו מחויב אלא הואיל שמ\"מ נעשה כותל לביתו) י\"ל אעפ\"כ מגלגלין עליו דמי גויל וגזית כדי שלא יפול ונמצא צריך לחזור ולבנות כל הימים עכ\"ל: כפי מה שבנה כנגדו באורך וברוחב אורך קרוי משך הכותל ורוחב שבנה כנגדו היינו גובה הכותל ואין מחייבין אותו ביותר מזה וכדמסיק ועמ\"ש עוד מזה בסמוך: כגון שחפר בראשו מקום לראשי הקורות פי' בראש כותל זה שסמך (ועמ\"ש בש\"ע בזה) גילה דעתו שרוצה לבנות עלייה ע\"ג וסופו להגביה עוד בשיעור גובה עלייה וניחא ליה בגובה כותל הראשון ומש\"ה מסייע בכל תוספת הגובה (אע\"ג שהיא גבוהה יותר משיעור עלייה דומיא דמ\"ש אם הניח אבן נכנסת ואבן יוצאת דמשלם כל משך הכותל) דהא שם לא שייך לומר שדעתו היה להאריך שיעור זה ולא יותר ועמ\"ש בסמוך כלל הדברים: או שהניח קורה ארוכה עיין פירושו בפרש\"י דלשם: חייב לסייע בכל כו' פי' כל אחד ואחד לפי עניינו: כלל הדברים אם הגביה חבירו כותל השותפין עד ח' אמות במשך כל הכותל והיא ארוכה ך' וגבוהה י\"ב ועשה הוא כותל כנגדה גבוהה ו' אמות וארוכה ו' אמות אם לא גילה דעתו שרוצה להוסיף עוד על הבנין אמרי' למאי דסמיך סמיך ולמאי דלא סמיך לא סמיך ואינו מסייע אלא בהוצאת בנין גובה ב\"א במשך ו'. ואם עשה מקום קורות הרי הוכחה שרוצה להגביה עוד ומסייע בתוספת כל הגובה במשך כותלו דהיינו הוצאת בנין גובה י\"ב אמות במשך ו'. ואם לא עשה מקום קורות אלא שבאורך עשה אבן נכנסת ואבן יוצאת הוכחה שירצה להאריך עוד כותלו וצריך לסייע בהוצאת בנין גובה ב\"א במשך כ' אמות. ואם עשה הוכחות ב��ובה ובמשך אז מסייע בכל התוס' שהוסיף שם חבירו לגמרי ודוק: כתב הר\"י אם יטעון כו' פי' כו' [טעם של הר\"י הביא הב\"ח]: וא\"נ כן בגמרא עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אינו נאמן לומר שפרעו לפי שמשפט זה שחייב לסייעו כשסמך כותל אינו ידוע לכל ועד שחייבוהו ב\"ד אינו עשוי לשלם רש\"י: מקום חפור כו' עד\"ר: עד שיביא עדים שפרע שיכול לומר התובע אני עשיתי חפירת מקום הנתת קורות בשעת בנין שאם תפייס בממון לסמוך קורותיך על מה שהגבהתי לא אצטרך לקלקל הכותל רש\"י וכ\"כ רבי' בסי' קנ\"ג: דטפי הוה כו' מקובע זמן לחבירו כו' פי' דתשלומי הוצאות יותר מד\"א נמי תוך זמן מיקרי וכ\"כ נ\"י בשם הרמב\"ן על דברי הרמב\"ם ז\"ל דהוי כאומר פרעתיך בתוך זמני וגרועה מיניה ונוטל בלא שבועה: "
+                ],
+                [
+                    " לאחר ל' יום הוי חזקה דעד ל' יום לא קפיד אינש ולא מיחה דסבר חבירו זה צריך לצל ולימים מועטים יטלנו וכן סוכה דמצוה עד ח' ימים אבל בתר ח' ימים בסוכה דמצוה או בתר ל' בשאר סוכה הוה חזקה לענין טענת פרעון שודאי פרעו אבל לחזקה על גוף הכותל בהא בעינן חזקת ג\"ש להרא\"ש ועד\"ר: ואם חברה בטיט כו' דהוה קביעות ולא מחי: "
+                ],
+                [
+                    " וכל זה מיירי שידוע כו' עד\"ר: שאין אחד מהן מוחזק בו יותר מחבירו כצ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ובאין לחלוק אם יש בה כו' דין חלוקה דגינה הוא שיגיע על כ\"א שיעור שיוכל לזרוע עליו חצי קב וכמ\"ש בסי' קע\"א וגם בסי' רי\"ח ואף ע\"ג דיש בה דין חלוקה כ\"ר ובאין לחלוק ור\"ל דכ\"א מהן שירצה לחלוק יכול לכפות לחבירו לחלוק ולעשות כותל ביניהם וכמ\"ש בסימן קנ\"ז ובר\"ס קע\"א אפילו אגינה ושדה: מחייבין אותו לגדור כו' כצ\"ל אותו וכן הוא ל' המשנה מחייבין אותו וכ\"כ רבינו בסמוך אין מחייבין אותו דודאי אין מחייבין את שניהן כשנתרצו שלא לעשות מחיצה מיהו גם גירסת אותם מצינו לפרש דר\"ל כ\"א משניהן מחייבין א' לחבירו וק\"ל: דמסתמא הוי כמקום שנהגו כו' בחידושי רמב\"ן כתב ז\"ל ותמיהני אי משום שאסור לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה מאי חומרא דגינה מבקעה ושמא דרך בני אדם להפסיד בזרעוני גינה יותר מבקעה או מפני שכל ימות השנה יש שם זרעים משא\"כ בבקעה אלא בשעה שעומדת בקמותיה או מפני שיש בה אילנות ונחמדין למראה וטובים למאכל ונפשו של אדם מתאוה להן יותר מן התבואות עכ\"ל וזה הטעם שייך נמי למ\"ד דגדר הגינה אינו אלא משום שיהא נתפס כגנב דבגינות יש אילנות טובות וראוין לאכול חיין צריכין שמירה יותר מגניבה מבקעה שהוא שדה לבן וק\"ל ומדלא כ\"ר שיעור מחיצה זו שהיא ד\"א ואדרבה מביא על זה דברי הרמב\"ם דכתב בי\"ט סגי משמע דהכי ס\"ל ומש\"ר בסמוך בסעיף ז' ז\"ל ה\"מ בגדר שבינו לבין חבירו משום היזק ראייה ביארתי שם ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם בפ\"ב דשכנים כ\"כ: דשיעור גובה הגדר בגינה כו' דאין היזק ראייה בגינה ובבקעה והא דאמרינן בפ' המקבל (בבא מציעא דף ק\"ו) אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה אינה אלא מדת החסידות ולפיכך די בי\"ט כדי שיתפס כגנב ולשמירה בעלמא כ\"כ המ\"מ ועד\"ר ור\"ל דבפחות מי\"ט אף אם יכנס לרשות חבירו לא יתפס כגנב אלא יכול להתנצל עצמו ולומר חפץ אחד נפל מידי שם ונכנסתי שם ליטלו אבל בגבוה י\"ט אינו נכנס ויהי נתפס על הכניסה כגנב: "
+                ],
+                [
+                    " יטיח בראש הכותל ל' הגמרא מאי חזית נשעייה באמתא לבר כו' ופירש\"י יהיה טח בטיח אמה בראש הכותל מבחוץ וכל חזית ל' קצה הוא כו' ואחר דברי רש\"י נמשך (ר\"ת) [רבינו] ולכן דייק וכתב יטיח בראש: "
+                ],
+                [
+                    " יעשה כל א' וא' סימן כזה כו' ובגמרא פריך ולא יעשה לא זה ולא זה ומשני דלמא אזיל חד מינייהו ועביד ואמר כולה דידי היא וכ' נ\"י ע\"ז אע\"ג דחזית נעשה מבחוץ לצד חבירו והיאך יכנס לשם מ\"מ טוב הוא לעשות חזית מכאן ומכאן כיון שאפשר שיזדמן לו שיכנס לשם וישייעינה באמתא ואמר כולה דידי היא כו' ע\"ש ואף ע\"ג דל' הגמרא צ\"ל דקדים חד מינייהו ועביד כו' מ\"מ כוונת הגמרא כך הוא וכך משמע מפרש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו אם יפול לרשות אחד מהן נלע\"ד דסברת רש\"י הוא כיון דמן הדין לא הוי צריך להו לעשות חזית כלל [אלא] משום חשש רמאות וכנ\"ל מש\"ה בדיעבד שלא עשו שום אחד מהן חזית נמי הוא בחזקת שניהם כיון דאין לזה יתרון במה שנפל בחלקו דהא קיי\"ל שותפין לא קפדי זע\"ז וכמ\"ש לעיל סימן קנ\"ז ור' יונה ס\"ל כיון דאיכא ריעותא לפנינו דהא הו\"ל לעשות חזית ולא עשה אע\"ג דגם זה שמונח בחצירו הו\"ל לעשות מ\"מ המע\"ה כיון שמניח בחצירו ויש ריעותא ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " מי שיש לו ד' שדות כו' משנה וגמ' שם דף ד': ומ\"ש והקיפו (מד') [מג'] רוחות פירש\"י שמקיפו מבפנים סביב שדהו וכן פי' הרמב\"ם שהרי כ' והביאו רבי' ס\"ט ז\"ל דוקא שבנה המקיף הכותל על של שניהם כו' וזהו ע\"כ לא שייך אלא כשגדר מבפנים אלא שכתבתי שם בסמוך אדברי הרמב\"ם דגם הוא ס\"ל לדינא כדפי' ר\"י ע\"ש: אע\"ג דמסתמא לא נהגו לגדור היינו כמ\"ש בר\"ס זה דסתם בקעה כמקום שלא נהגו דמי וכ\"כ הרא\"ש ע\"ש: ה\"מ גדר כו' ר\"ל דסבר כשאינו עושה אלא גדר א' בינו לבין חבירו דעושין אותו בחצירו משום היזק ראייה בזה אמרי' דלא נהגו לגדור בהן ואין צריך חבירו לשלם לו החצי משום דאין היזק ראייה בבקעה אבל (גדר הוי כאילו) [גדרי'] הנעשים מד' תחומין לשמור הבקעה מרגל אדם ובהמה חייב לשלם מחלקו: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם גדר ניקף וכו' קמ\"ל בזה דל\"ת כיון שהמקיף לא הועיל לו בג' שעשה א\"כ אפילו כי נמי עביד ליה איהו אח\"כ הרביעית אינו חייב לו מידי קמ\"ל כיון דגילה דעתו כו' ועד\"ר: חייב לשלם לו חלקו בג' כו' נראה כיון שהוא עשה הרביעית לבד מנכה לו מהג' חצי הוצאתו דכותל הרביעית וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם בפ\"ג דשכנים כ\"כ: דוקא שבנה המקיף הכותל כו' הרמב\"ם במקיף חורבת חבירו קמיירי ע\"ש וס\"ל לרבי' דה\"ה בבקעה נמי דינא הכי גם י\"ל דס\"ל לרבי' דהרמב\"ם נקט חורבה לרבותא דאפי' חורבה דאינו נכנס בה כלל אפ\"ה חייב לשלם לו החצי כ\"ש בקעה דנכנס בה תמיד וס\"ל דגם כן שייך בה שימוש לתלות בהכותלים צרכי הבקעה או שאר עניינים: הכותל על של זה שבנאו כו' שהרי אין יכול להשתמש כו' זה לשון הרב המגיד דעת המחבר שאין מחייבין אותו בחצי הוצאות אלא מפני שזוכה בחצי הכותל לפי שנבנה במקומו לפיכך כל שלא נבנה במקומו כיון שאף אם היה רוצה לפרוע חצי ההוצאה לאותו שבנאה ולהיות שותף עמו בכותל אינו זוכה אם לא ירצה חבירו וה\"ה נמי אם חבירו שבנאה אומר תן לי חצי הוצאה והוה שותפי בכותלי אם אין הוא רוצה יכול למימר איני חפץ להיות שותפך בכותל ולשלם חצי ההוצאה הרי לך מה שההניתני דהיינו כדי שמירה בעלמא ומזה כ\"ר כאן דעת הרמב\"ם סתם בלי חולק עליו ומשמע דס\"ל הכי לדינא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אלא דמי הקנים ר\"ל כאילו גדר כל הד' רוחות בקנים והא דקאמר הקנים בה\"א משום דחיובו בא ע\"י מחיצת הקנים הלזה דכותל הד' ונ\"ל דקנים ל\"ד קאמר הרמב\"ן אלא ה\"ה אם גדר הד' במחצלת לסברתו שכ\"ר בשמו בסי' קנ\"ז סי\"ו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כיון שברשות הוציא פי' כיון שאמדו חכמים דעת הבריות שניחא להו בהכי וחייבוהו לשלם והו\"ל כאילו עשאה ברשות חבירו לקמן ס\"ס שע\"ה דכ\"ר דבין בידן על העליונה או ידן על התחתונה אפילו אם לא גילה בעל השדה דעתו דניחא ליה אפ\"ה היורד ונטעו נשבע ונוטל וצ\"ל דגם שם מפני שעכ\"פ מהנהו מיקרי כיורד ברשות ודוק והא דלא כ\"ר דין זה לעיל ס\"ס קנ\"ז כשהגביה א' לכותל המפסקת יותר מד\"א כו' ואח\"כ סמך זה כותל כנגדו כו' נראה משום דהאי דינא דמקיף את חבירו איתא בגמרא שם דף ד' קודם דין זה דהמגביה כותל המפסקת דאיתא שם בגמרא דף ו' והרמ\"ה נמשך אחר ל' הגמרא ורבי' העתיקו כאשר מצאו בדברי הרמ\"ה והאי ישוב צ\"ל בדברי רבי' כמה פעמים: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם מתחילה אמר כו' הוא ל' הרא\"ש בפ' הנזכר דלדידי סגי בנטורא דבר זוזא פי' סגי לי בגדר קוצים שעושים מזוזא להבדיל ביני ובינך כן פירש\"י פרק כיצד הרגל וכ\"כ ב\"י כאן אבל מדברי התוס' דב\"ב דף ד' בד\"ה דמי הקנים בזול מוכח דלרש\"י סגי בנטורא דבר זוזא ר\"ל שאשכור שומר לשמור לי וא\"צ לגדר שלך וכן נלע\"ד שהוא דעת רבי' מדכתב ואם מתחילה אמר ניקף לא אתן לך כלום דמשמע משום שישכור לו שומר בזוזא לכן אינו רוצה ליתן לו כלום לצורך הגדר וגם מדסיים אין נותנין לו אלא דמי נטורא בר זוזא דהא בתיבת נטורא אינו מרומז מחיצה של קוצים טפי ממחיצת אבנים דכתב בצידו בר זוזא וק\"ל וכ\"נ מל' הרא\"ש דכ' ז\"ל לא יהיה ליה אלא אגר נטירא עכ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " לפרש\"י כו' אבל ר\"י פי' כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " דבמקום שנהגו שלא לגדור פי' בינו לחבירו והא דכ\"ר סתם מקום שנהגו שלא לגדור משום דכבר כתב בתחילת דבריו דבמקום שנהגו שלא לגדור דקתני במתניתין אגדר שבינו לבין חבירו קאי. אין לחלק בין כו' לטעמיה אזיל דכ' לעיל דל\"ש בין גדר מקיף לגדר ניקף: אבל אם במקום שנהגו כו' כל הדברים האלו למד רבי' מחידושי הרמב\"ן ע\"ש וכתב שם שבמקום שלא נהגו לגדור אפי' אם אמר אני אגדור למחר ביני ובינך לאו כל כמיניה ודאי דיחוי קמדחי ליה: אף אם גדר המקיף הרביעית כו' האי אף אאם גדר גם הרביעית ור\"ל מכ\"ש כשלא גדר אלא ג' וק\"ל: אלא במה שכנגד שדהו והוא ל' הרמב\"ן ואינו ר\"ל כנגדו במשך באורך וברוחב שכנגד שדהו אלא כנגד שיעור הנאתו לפי ערך כמות השדות וגדולתן הצריכין שמירה כדמפרש בשם הרמ\"ה ואזיל ויש חילוק בין אם נותן לו מכנגד שדהו ובמשך רוחב ואורך ממש ובין אם נותן לו כדי הנאתו לפעמים כמעט הכפול והא לך ציורו כזה? כשהפנימי אמה על אמה והציורין שסביבו ג\"כ כל אחד אמה ועשה גדר אחד סביב כולם אם ישלם פנימי להגדר שכנגד הפנימי מהד' רוחות החצי יצטרך לשלם ב\"א לחלקו וכשישלם לפי שבא בתשבורת לא יצטרך לשלם כי אם אמה א' ושליש אמה מהוצאת הגדר והוא חלק התשיעי מהציור שבו ט' פעמים אמה על אמה עם הפנימי גם מן הסברא הוא שלא ישלם הפנימי בחציה מן הד' שכנגדו ממש מפני דהגדר הפנימי בכל צד משומר לחיצון מבפנים מהפנימי והוא נראה להחוש ומציור זה תקיש לשאר ציורים ודוק. ונראה דהרמ\"ה אל' הגמרא דב\"ק קאי דשם דף כ' בעי לפשוט מהא דתנן גדר ג' פטור הניקף הא גדר רביעית חייב ש\"מ זה נהנה וזה לא חסר חייב ומשני שאני התם דא\"ל מקיף את גרמת לי היקפא יתירתא עכ\"ל וכתבו שם התוס' מדקאמר היקפא יתירתא מוכח דאגדר מבחוץ סביב שדהו איירי דאי בגדר בפנים איירי וכדפי' רש\"י הול\"ל את גרמת לי כל זה ההיקף דהא כל אותו גדר לא נעשה [אלא] להפסיק בין שדותיו לשדה הניקף אלא מבחוץ אית להו היקפא יתירתא והוא משום דמחמת שדה האמצעי ההיקף גדול יותר מדאי עכ\"ל וכדברים האלה כ' הנ\"י בשם הרמ\"ה בשמעתין דגדר מקיף הנ\"ל בפלוגתא דת\"ק ור' יוסי וסיים וכתב בשמו ז\"ל מהא שמעינן דכי מיחייב ניקף לפום היקפא יתירתא דגרם ליה למקיף הוא דמיחייב ליה לבד עכ\"ל ע\"ש וזהו ג\"כ כוונת רבי' במאי דדייק וכתב בדברי הרמ\"ה ז\"ל והוא ניהו שיעור היקפא יתירתא דגרם פנימי לחיצון ור\"ל מה שאמרו בגמרא דכיצד הרגל הנ\"ל שאני התם דגרם היקפא יתירתא צריך לשלם לפי הנאתו וכתב (ר\"ת) [הרמ\"ה] כמ\"ש ומסיק עוד וכ' והוא ניהו שיעור היקפא יתירתא כו' ר\"ל הוא ג\"כ מוכח מהגמרא דקאמר דגרם לזה היקפא יתירתא דמשמע הכי ישלם לו לפי הנאתו וק\"ל כדקיימא השתא בתברתא כמה הוי כו' תברתא ל' תשבורת ר\"ל רואין כאילו כל קרקע של הה' נשברים ונחתכים לרצועות וכל רצועה ורצועה רחבה אמה ומשערים כמה יש בכולן יחד ואח\"כ משערינן שדה האמצעי בפני עצמו ג\"כ כמה אמות יש בהן ורואין כמה הגיעו שיעור אמות של האמצעי נגד ערך של כל הסך ואם הוא השליש מן כולן אז יתן האמצעי שליש דמי ההוצאות ואם רביעית יתן רביעית ואם פלגא יתן פלגא. ואין להקשות למה כ' הרמ\"ה דחזינן כמה הוה אי פלגא פלגא הול\"ל לשער כמה תגיע ההוצאה על כל אמה ואמה ואחר שידענו כמה אמות יש בשדה האמצעי כך יתן הוצאות לפי ערך האמות דודאי ק' מאוד לחלק ההוצאות על כל אמה דלפעמים לא יגיעו על אמה אלא דבר מועט דאין בו שיעור מטבע וגם בקל יוכל לשער תשבורת דכל הה' שדות יחד מאשר ישער הד' בפני עצמן והחמישי בפני עצמו ונתבאר ממ\"ש דשיעור תברא זו הוא דוקא בזה שהקיף בחוץ לחמשתן אבל כשהקיף בינו ובינו מבפנים צריך עכ\"פ ליתן חצי ההוצאות וק\"ל: וצ\"ל לפר\"י דאף אם גדר כו' נראה דמשום אורחא דמלתא קאמר לפר\"י דאילו לפירש\"י שפי' שהקיפו בפנים סביב שדהו אז לא שכיח דכי גדר הניקף ברביעית (שהיה) [שיהיה] פתוח באותו צד כלל וק\"ל: אא\"כ גדר המקיף כו' פי' והוא לא מיחה אבל כל שרוצה למחות מוחה וכמש\"ר לעיל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שני גגין הסמוכין זה לזה האי סמוכין ר\"ל שהם שוים בגובה וכדמסיק דאז יראה מתי יעלה חבירו כו' ועוד דאל\"כ לא יצטרכו מחיצה גבוה י' וגם סמוכין במשך ולא רחוקים זה מזה דאז יש בהן היזק ראייה וכמש\"ר בס\"ב וגם אם לא כן לא היו צריכין למחיצה גבוה י' דבלאו ה\"נ נתפס כגנב כיון שהן רחוקין זה מזה וכן פי' דגג וחצר הסמוכין זה לזה בסי' שלאחר זה וכמ\"ש שם וק\"ל: לפי שאין בגגין כו' וגם מתוך כו' טעם הראשון לחוד אינו מספיק לאין כופין כו' שהרי אם הגגין רחוקין צריך ד\"א כמ\"ש בס\"ב וגם טעם שני לחוד אינו מספיק לאין כופין שהרי חצירות אפי' סמוכות צריכים ד\"א כדלעיל בסימנים הקודמים ולק' בסי' ק\"ס אלא משום דאיכא בגגין הסמוכים תרתי למעליותא מש\"ה אמרו דאין כופין כו' כדי שיהא כל אחד כו': "
+                ],
+                [
+                    " אלא כשאני עומד וביום כו' פירוש בני ר\"ה העוברים לפני גגי דרך העברה בעלמא אינם רואים אותי לעולם אפי' ביום וכשאני עומד אף כי יעיינו ויכוונו לראות אכתי אינם יכולין לראות אלא דוקא ביום וכשאני עומד ואתה רואה אותי מדרך העברה בעלמא אפי' בלילה ובשבתי ומש\"ה שינה רבי' בלשון וכ' גבי בני ר\"ה אינן יכולין לראות ואח\"כ כ' ואתה רואה כו' ולא כ' נמי ואתה יכול לראות אלא כדי לרמז גם האי חילוק כי גם הוא נזכר בגמ' כמ\"ש בדרישה ולפי מ\"ש ר' יונה אם הגג נמוך ובני ר\"ה יכולין לראותו לא נקט ל' יכולין אלא אגב רישא דהא כ' (נמי) [כמו] מי שעומד בגג ור\"ל שיכול ג\"כ לראותו דרך העברה כמו מי שעומד בגג מיהו אינו מוכרח די\"ל דר\"י ס\"ל דאם הם שוין בענין הראייה תו אין צריך לתיקון בזה והגמרא לא הצריך אלא כשבא ראיות כולם יחד וק\"ל ועד\"ר: ע\"כ כ' הר\"י כו' פי' שיכולין לראות כמו מי שעומד על הגג אפי' בליליא ובשבתו ודרך העברה דבמבואות המפולשין וכ\"ש בר\"ה מצויים גם בלילה עוברים ושבים וכצ\"ל לקמן בסי' קס\"ב וכ\"כ בתשו' רשב\"א וז\"ש ג\"כ בגמרא רבי' ביממא חזו בליליא לא חוו דמשמע קצת דשכיחין גם בלילה רק שלא חזו ליה מפני שאין הראייה שולטת בלילה כביום וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שומעין לו שמרויחין בזה ההעדפה פי' אותו מעט שצריך כל אחד להוסיף על סתימת חבירו: "
+                ],
+                [
+                    " ה\"ג בס\"י של קלף ועיקר אף אם רחוקים כו' יש בהן כו' ואין שם וי\"ו של ויש וה\"פ לעיל כ' דאם אינם סמוכין זה לזה יש בהן היזק ראייה וקאמר עתה דאפילו אם הם רחוקים בהרחקה גדולה דהיינו כשיעור הרחקת שליטת ראות עין ול\"ת כיון שרחוקים כ\"כ וא\"א לראות דרך העברה כ\"א בהבטה ובכיון שיכוין לראות דרך שם וזה דבר שאינו שכיח וגם אינו רואה כ\"כ בטוב כיון שהוא רחוק כ\"כ הו\"א לא תחשב היזק ראייה קמ\"ל דאפי' כה\"ג יש בהן היזק ראייה ועל זה פי' וכ' ואם הן רחוקין הרבה כו' כלומר כיון דברחוקים זה מזה יש בו ג\"כ היזק ראייה א\"כ כה\"ג לא תסתלק היזק ראייה משום שע\"י האלכסון רואין למרחוק אז הדין אם יכולין להסכים כו' ולפי גירסת ספרים שלנו יש לפרש דמ\"מ חדא מלתא היא ואדלפניו קאי דקאמר אבל אם המתין כו' יכול לומר כו' אזה כ' דאף אם רחוקין ויש בזה היזק ראייה א\"כ הא דאם הן רחוקין כ\"כ עד שאין מסתלק ראייתן אם לא שיעשנו א' כולו וא' כבר התחיל לעשות החצי דיכול לכופו לגמור כולה קמ\"ל דלא אלא דינו כמ\"ש אח\"כ או יפייס או שיטילו גורל והפי' והגירסא הראשונה עיקר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " גג הסמוך כו' האי הסמוך ל' הגמרא הוא כמ\"ש בדרישה סי' קנ\"ט ור\"ל גם כן שהן סמוכין במשך זה אצל זה דאל\"כ לא יצטרך בעל החצר לעשות מחיצה גבוה י' מטעם דיהא נתפס כגנב דבלה\"נ יתפס כגנב כשהן רחוקין זה מזה וגם שוים בגובה דאל\"כ <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> איצטריך לעשות מחיצה גבוה י' כדמסיק (גג) וגם קמ\"ל דאע\"ג דבשני גגין הסמוכין אין היזק ראייה וכמש\"ר בסי' שקודם זה וחצרות הסמוכין יש בהן היזק ראייה ואין בעל החצר מזיק לבעל הגג והטעם משום שתשמיש של גג [אינו] קבוע ובעל החצר משתמש ואינו נזהר מבעל הגג שסובר שאינו שם ולפעמים שהוא שם ורואהו אבל בעל הגג כבר יודע שבעל החצר קבוע בחצירו ונזהר הוא מלעשות שם דבר צניעות: צריך לעשות ביניהן מחיצה ד\"א וכל המחיצה עומדת על קרקעית גבול דבעל הגג וכן הוא בהדיא בר' ירוחם נתיב ל\"א ריש ח\"ו וכן משמע בדברי רבינו בסמוך והטעם דכיון דכדי שיהא נתפס שייכא בבעל הגג כמו בבעל החצר ויש לו יתר שמזיק גם בראייה ול\"ד לשני חצירות דבסמוך ס\"ג דהתם שניהם שווים ממש דכל א' מזיק הוא לגבי חבירו וק\"ל: אלא כפי מה שיגיע חל��ו למחיצת י\"ט נראה דאם הגג גבוה י\"ט א\"צ בעל החצר לסייעו כלום דהא נתפס כגנב על הגג ואין בעל הגג יכול לומר ע\"י בנין ביתי וגגי נפטרת מבנין י\"ט דהא הגג ובית שכבר בנה לא בנאו בשביל הסתלקות היזק אלא כדי לדור בו (ס\"א) וממילא אם הגג גבוה ו' טפחים אין בעל החצר נותן לו לסייעו לבעל הגג אלא כדי בנין ד\"ט וכמש\"ר בסמוך בדין אם היה חצר גבוה וזה היה פשוט בעיני רבינו ולא הוצרך לכתבו בסמוך אלא דבעי ללמדנו שם דבעל הגג צריך לבנות מלמטה וגם מלמעלה ד\"א והכל על קרקעו ואין בעל החצר צריך ליתן לו להוצאת הבנין י\"ט (ולפי) [אלא לפי] הערך ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' אם הגג כו' כצ\"ל ואפי' בוי\"ו וק\"ל: שוב אין לו היזק ראייה שאינו חושש משום שיכול לראותו כשיעמוד בשפת החצר ונראה דאם אינה גבוהה ממנו אלא ג\"א ס\"ל דא\"צ לבנות אלא אמה א' להשלימו לד' כמש\"ר בשמו בס\"ס זה בשני חצירות אלא שמ\"מ כיון שצריך לבנות ממטה למעלה בשביל האמה הא' לא הוצרך לכתבו שהוא בכלל מ\"ש שבעל הגג צריך לסלק היזקו מבעל החצר משא\"כ בס\"ס זה בב' חצירות זו למעלה מזו והעליון אינו גבוה אלא ג\"א דקמ\"ל דבונין על קרקעות שניהן מלמטה עד למעלה מקרקעית העליונה ד\"א אף שהתחתון א\"צ להגביה אלא אמה מקרקעית העליונה ולא אמרינן דג\"א הנותרים יבנה העליון על יסוד הקרקע שלו או יתפשר עמו אלא כיון שמתחילה מוכרחים לבנות על יסוד שניהם גומרים ג\"כ על יסוד שניהן ועיין עוד בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " שני חצירות כו' פי' וכל שני חצירות מזיקין זא\"ז בראייתן וכמ\"ש לעיל: צריך העליון לסייע לתחתון כו' ז\"ל הרא\"ש שאם אין יסוד אין בנין ואין עליון יכול לסלק היזק ראייתי אלא ע\"י בנין התחתון אם לא שיבנה כל הכותל על חלקו וזה אינו רוצה הלכך צריך לסייע את התחתון עכ\"ל: כדפרשינן טעמא גבי כו' פי' משום דאם עומד בראש החצר בני הגג רואים אותו ומזיקו להכי צריך לסייע אפילו בבנין ד\"א למעלה מקרקעית העליונה ובונין הכותל על קרקעות ועל הוצאות שניהן: עד שיהא גבוה ד\"א כו' כצ\"ל: ומיהו אין לו שיעור כו' כב\"י משמע דר\"י אמר דינו ג\"כ בחצר וגג הסמוכה הנ\"ל וצ\"ע למה לא כ\"ר בשם הר\"י חילוק זה שם וי\"ל דס\"ל דדוקא בדין זה דשאני חצירות דעכ\"פ צריכין לעשות ד\"א גבוה מקרקעות של מעלה בזה מסתבר להר\"י לומר שהתחתון פטור מהמותר משא\"כ בגג הסמוך לחצר דאם נפטור לתחתון והעליון שהוא בעל החצר פשיטא דלא יעשה הד' אמות לא רצה להתיר כולי האי משום דלא פלוג ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " וגם בכאן כ' הר\"י כו' כצ\"ל ועד\"ר. וצריך ליתן טעם במ\"ש גם בכאן כ' כו' [ומאי] קמ\"ל בזה דמהיכא תיתי לחלק ביניהן: ואם אינו נמוך ד' מה שחסר כו' פי' בונין בין שניהן מלמטה עד שיהא ד\"א מלמטה וכ\"כ הנ\"י והרמב\"ן בחידושים ע\"ש וכן מוכח בגמ' וכמ\"ש בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ה\"ג בני חצר כופין זא\"ז לבנות כו' וכן הוא ברוב ספרי הטורים וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ה מה\"ש ור\"ל חצר השותפין כ\"א מהם כופה את חבירו כו' וכן דייק לשון המשנה דקתני כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר כו' ומל' אותו משמע דאשותפי חצר קאי דאיירי בהו שם במשניות הקודמים וכ\"כ בהדיא ב\"י ז\"ל פירוש בני החצר כופין לאחד מהן שלא ירצה לפרוע כו'. ובטורים דפוס אויגשפורג איתא הגירסא בני מבוי כופין זא\"ז לבנות בית שער ודלת לחצר כו' ולפי אותה הגירסא היינו צריכין לומר דה\"ק כיון דכל החצירות שבמבוי שותפין הם במבוי ע\"כ יכולין לכפות זא\"ז שכ\"א יבנה לפני חצירו דלת ובית שער כדי שלא יהא רגל בני החצר זו מצוי במבוי יותר מבני החצר אחרת אבל אינו נראה כן מסוגיא דגמרא דלשם ע\"ש וגם מוכח מיניה וביה דאיך יכתוב ע\"ז רבינו בשם הרמב\"ם ז\"ל וכן כל הדברים שהחצר כר אבל סיוד וכיור לא שאין לבני מבוי עם בני החצר בכל אלו ענין זה לוה לכ\"נ דגירסא בני חצר היא עיקר: לבנות דלת פירש\"י ור\"ן לסגור החצר בלילה ע\"כ וכיון שטעמא דמילתא משום שמירה פשוט הוא דנגר ומנעול בכלל דלת הוא וכופין עליו ומש\"ה לא הוצרך רבינו לכתבו ובסמוך ס\"ג שכתבו רבינו שם העתיק לשון התוספות וכמ\"ש שם ובכה\"ג כ\"ר בר\"ס קס\"ג וכמ\"ש שם ודוקא בחצר כופין לעשות דלת לפי שכלי תשמישי החצר ותשמישי הבית מצוים בחצר ואיכא משום גנבי ומשום הכי לא משגיחין אמי שיאמר שאינו רוצה בדלת כמ\"ש בסמוך ר\"ס קס\"ב [משא\"כ] במבוי וע\"ש מ\"ש עוד: ובית שער פירש\"י בדף י' בית שער להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחיק את בני ר\"ה מלהציץ בחצר עכ\"ל ובטוא\"ח ר\"ס ש\"ע כתבתי פי' אחר בפירוש בית שער ע\"ש: כגון סיוד וכיור פי' סיוד טח בסיד וכיור ציורים מחוקין על פני הקיר כן פירש\"י ז\"ל וע\"ל סי' ער\"ה סי\"ב ושם כ\"ר ציור או כיור והב\"י הגיה שם סיוד או כיור ופי' כיור ציורין ואני כתבתי שם דהנוסח הנכון בעיני היא ציור (או כיור) [וסיוד] ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אם גילה השני דעתו ז\"ל המ\"מ אולי הוציא דין זה מדין בונה הכותל למעלה מד\"א שאם גילה א' דעתו שהוא רוצה בו פורע בהוצאה (וכמש\"ר בסי' קנ\"ז סכ\"ח) וב\"י כתב ואפשר שלמדו מדין המקיף את חבירו מג' רוחותיו ועמד ניקף וגדר את הרביעית (ודגילה דעתו דניחא ליה) מגלגלין עליו את הכל עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואינו דר בו תוספתא הוא כתבוהו הרי\"ף ורא\"ש וכתבתי לשונו בדרישה ונראה דמיירי דג\"כ לא דר בה אחר מכחו דאי דר בה אחר מכחו מ\"ל הוא ומה לי אחר וחייב בכל ואיירי כאן במי שאינו דר בו וגם לא השכיר לאחרים אבל רוצה ליתן השייך עליו מן הדין וקמ\"ל דנפטר בנתינה לצורך נגר ואח\"כ כתב רבינו והרמ\"ה חידש דאם סירב מליתן אזי בני העיר ישכירו ויתקנו כו': אבל לא שאר דברים כתב ב\"י נ\"ל דהיינו בית שער וכיוצא בו עכ\"ל ופי' נ\"י דאפילו שדר באותה עיר ואפשר שכבר היה דר בהאי חצר אפ\"ה כל זמן שאינו דר עמהן עתה בחצר אינו נותן עמהן דבר שאינו צורך כ\"כ ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ולא לפי קירוב הבתים פי' לומר שהקרוב להשער יתן יותר לדלת מבית הרחוק מהשער כמו גבי חומה וכמ\"ש בסי' קס\"ג: אבל בחצר לא ז\"ל נ\"י שאין קרוב ורחוק בחצר שכל החצר כבית אחד: "
+                ],
+                [
+                    " בזה התיקון ואינו רוצה להשכיר ביתו שבחצר כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אחד מבני החצר כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ויראה מדברי הרי\"ף כו' עד ומדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' דברי רי\"ף הן לענין דין חזקה והביאו רבינו לעיל ס\"ס ק\"מ ומדין חזקה יראה לרבינו ללמוד כן דין מחאה בתשמישין ועד\"ר מ\"ש עוד מזה: אבל בהעמדה כו' עד או מגדל או לול של תרנגולים פירוש מגדל הוא מלשון שידה תיבה ומגדל לול של תרנגולים שהעמיד שם לול בנוי העשוי לטלטל ממקום למקום ובס\"א אין כתוב בהן או מגדל וכן במשנה אינו ובס\"י של קלף איתא גירסא שלישית ז\"ל תנור וכירים או מגדל בו תרנגולים כו' והיא היותר נכונה שברישא מיירי כשעושה לול של תרנגולין דבר של בנין דומיא דמחיצה ובסיפא מיירי במ��דל שם בלא לול וכ\"כ לעיל סי' ק\"מ ל' מגדל וכן הוא ברמב\"ם ע\"ש ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " השופכות מים לביב אחד ביב הוא חריץ מתוקן להוריד שם גשמים בעיר שהמים קשים להם להביא טיט וקלקול הדרכים או שאר מים הבאים מן החצרות אל חוץ רש\"י בפרק המקבל: כולם מתקנות עם התחתונה מסייעים אותה לתקן כנגדם שכל זמן שלא ירדו גשמים מתחתונה יעמידו על עליונה במקומה אבל תחתונה אין להן לסייע לעליונה שכל זמן שלא ירדו העליונים למטה טוב להם רש\"י וחזר וכ\"ר בסימן ק\"ע האי דינא אגב גררא ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כופין בני מבוי כו' לעשות לחי וקורה פי' או קורה לצורך הכשר מבוי לטלטל בשבת והיינו לביתם ממבוי שאינו מפולש ומיניה נלמד למבוי מפולש שתיקונו בצורת פתח מצד א' ולחי או קורה מצד שני: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם באו להעמיד כו' פי' דוקא לעשות לחי כופין זא\"ז אבל דלת ל\"מ דאין כופין אלא אפילו כל אחד יכול למחות לומר אני רוצה כו' פי' רוצה אני שיהיה המבוי פתוח שאז אכנס בחבילתי בלי עיכוב משא\"כ כשיש בה דלת ולפעמים תהיה סגורה ואצטרך להוריד חבילתי מעל כתפי ולהניחה על הארץ עד שאפתח וזה יהיה לי עיכוב וטירחא וגם המשקוף שעל הדלת יעכבו מליכנס עם חבילתו שעל כתיפו ודוקא במבוי אבל אין דרך ליכנס בתוך החצר וחבילתו על כתיפו מפני שבלא\"ה החצר איננו פנוי אלא כשיגיע לפני פתח חצרו מוריד חבילה שם ונושאה אחת אחת לתוכו (ועמ\"ש בש\"ע בס\"ס קע\"א שאין אדם עשוי לפרוק משאו בדרכים לעין כל) ועוד בחצר ששם מצוי כלי תשמישיו צריך שמירה יתירה בדלתות ולהכי בחצר ל\"מ דאין יכולין לעכב זא\"ז מלעשות דלתות אלא אפילו כופין וכמ\"ש לעיל ריש סי' קס\"א וזה התירוץ עיקר: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו אם יסכימו כולם כו' כלומר כשאין כולם מסכימין בכל אופן בעולם יכול כל אחד מהם לעכב אפילו במבוי שאינו מפולש ואינו קרוב לר\"ה ואפילו במבוי קטן שנכנס בתוך מבוי גדול אלא אפילו אם כולם מסכימים לעשות דלתות אפ\"ה לפעמים רבים מעכבים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכדמפרש ואזיל י\"מ דוקא כו' ועד\"ר: אפילו אם ירצו כו' ודאי אם עושין דלתות בקצה המבוי פשיטא דבני ר\"ה מעכבין מפני ששם שכיחין רבים אלא אפילו אם ירצו להעמיד הדלתות לפנים הרבה אפ\"ה יכולין לעכב: לפי שפעמים דוחקים פי' ביום השוק וכיוצא בו שיש הרבה בני אדם ובהמות בר\"ה מעיירות אחרות ואינם יכולין לעמוד שם וצריכין לדחוק וליכנס לתוך המבואות וק\"ל ועד\"ר: י\"מ כו' והרי\"ב כו' עד\"ר: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' אלא לעולם מעכבין פי' אפילו פתוחה לכרמלית ולסימטא מיהו נראה דגם הוא מצריך שיהא מפולש והראיה דרבינו הביא מסקנת הרא\"ש ומשמע דס\"ל כוותיה וכתב עליו דברי הרמב\"ן דמצריך שיהא מפולש ברוח א' ומ\"ש ומיהו מבואות הקטנים כו' עד הפתוחים לר\"ה או לסימטא זו ואצ\"ל זו היא מ\"ש או לסימטא אלא אגב רישא דכתב אלא לעולם מעכבין נקטא וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שפתוח לרחבו כו' כלומר שבל רחבו פתוח בצד רביעית: אבל היה בו פתח כו' כתב לשון היה משום דכשבאו לבנות לפנינו מוחין בידן משום עיכוב עתה דריסת רבים לשם מש\"ה כתב ל' היה ר\"ל שכך היה שם מימים קדמונים ושוב אין יכולין לסלקו כיון דהחזיק בו כבר וכמ\"ש בסימן קנ\"ה בסל\"ב ול\"ה ע\"ש: שאינו רחב כרחבו של מבוי ויש לו פצימין כו' האי ויש צ\"ל כמו שיש וכן כתב בש\"ע ס\"א דאל\"כ קשה דיוק�� דבריו אהדדי דמתחלה כתב דוקא כשהוא כולו מפולש ואח\"כ כתב אבל יש לו פתח כו' ריש לו פצימין כו' תרתי למה לי אלא ודאי כל שיש לו פצימין זהו פתח שלו ונתעכבו רגל ר\"ה ממנו וק\"ל: מלבן בערוך ערך מלבן פי' דהיינו מזוזות הפתח והמשקוף: "
+                ],
+                [
+                    " המפולשות לדרך עיר אחרת פי' שנוסעין דרך מבואות אלו אל מקום אחר: אפילו יש דרך אחרת כו' והיינו שאינו קרוב אותו דרך כ\"כ כמו זה דאז קרינן ביה מיצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " חצר העומדת כו' עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " כל זמן שלא פרצו פצימיו כשסתם פתחו לא סילק מזוזות ומשקוף (ומפתן המבוי) [מפתחו] דגלי דעתיה דלא סילק לנפשיה וסופו לפתחו לאחר זמן רש\"י: בד\"א במבוי שאינו מפולש כו' אחצר העומדת בין שני מבואות וגם אפרץ פצימיו קאי ב\"י והוא ודאי מילתא דמסתבר דכשהוא מבוי מפולש בשני צדדיו לא שייך ריבוי מהדרך דבלא\"ה בקעי בה רבים תמיד מה שאין כן כשאינו מפולש וק\"ל ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמ\"ה אי אית ליה כו' כלומר אי אית ליה דלתות אזי דין מבוי מפולש כשאינו מפולש הוא: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם א' כו' עד\"ר: ה\"ג שמא יבוא עליהן מס ומתמעט מחלקן מהמס וכן הוא במיימוני פ\"ה דשכנים מיהו גם נוסח שלפנינו שכתב בו ומתמעט מחלק המס הקצוב כו' יש ליישב וה\"ק ומפני שדרך המלך להטיל סך קצוב על עיר א' ואותו סך נגבה מהמבואות ממבוי זה חלק כך וממבוי זה חלק כך ונמצא הוא מתמעט עצמו מאותו חלק המס שאינו נותן להם כלום להגביה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב עוד בענין תשמיש המבוי כו' בס\"ס קס\"א כ\"ר דין זה לענין תשמיש החצר וכאן למדנו דגם לענין תשמיש במבוי יש עיכוב מלשנות מהמנהג: "
+                ],
+                [
+                    " ה' חצרות הפתוחות כו' שם דף י\"א ע\"ש ובפירש\"י ותוספות שם יתבארו לך דברי רבינו ויתבאר לך מזה ג\"כ שמ\"ש הב\"י על מש\"ר ה' חצרות כו' ז\"ל הוא הברייתא שכתבתי בסמוך ואליבא דרש\"י עכ\"ל ט\"ס הוא וצ\"ל אליבא דרבי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לפיבך אם בנה כו' זהו לשון הרמב\"ם סוף פ\"ה דשכנים והיינו ע\"ד פרש\"י שם במימרא דרב הונא ואף שהרא\"ש והתוס' כתבי דל\"נ פירש\"י והעיקר כפר\"ח מ\"מ ודאי דינא קושטא הוא לכ\"ע וכמ\"ש ריב\"ש סימן רנ\"ג וע' בהג\"א שם: "
+                ],
+                [
+                    " (טו) כתב הרמב\"ם פתח בעל השניה כו' כ\"כ שם ספ\"ה דשכנים: ומ\"ש פתח אחר פי' עוד פתח אחר וכ\"כ בהדיא שם ברמב\"ם ע\"ש: אבל אם כו' פי' פתח שני פתח בינו לבין השלישי וכן הוא במיימוני בינו לבין השלישי הפנימי מעכב טעם העיכוב מפני שלעולם סמוך לפתח אין רגילין לעבור מפני הנכנסים והיוצאים משם דרך הפתח והרי גרם לפנימי תוספת דרך וע' בב\"י מ\"ש בזה: וכתב ע ד כו' פי' הרמ\"ה כ\"כ כי עיינתי ברא\"ש ורמב\"ם ולא מצאתיה: כיון שאין אדם יכול כו' פי' דמיירי שכל רוחב המבוי הוא שלו וכמ\"ש עליו רבינו ז\"ל וצ\"ל כו' וכאשר אבאר בס\"ד: וצריך לפרש שגם מן הצדדין הוא שלו עד מקום שהוא סתום נ\"ל דצדדין קרי ליה מה שהוא כלפי חצרו והלאה עד מקום שכנגדו שהוא סתום וה\"ק וצ\"ל כו' דאל\"כ קשה הלא אף שיוכל לעכב על החיצונה מלעבור בסמוך לפתחו מ\"מ יכולין לעבור רחוק מפתחו מצד דופן המבוי הסתימה שכנגדו וא\"כ אין כאן טעם שמותר לו לסתום מפני שאינן יכולין לעבור כו' דהא יכולין לעבור אלא ודאי צ\"ל שמיירי מבני מ��וי שמדרכם הוא שכל מה שכנגד פתחו עד סתימת המבוי שכנגדו מחשב שלו או שקונה אותו מבני המבוי לשמש אלא שחיצונים אינן יכולים למחות בדריסת הרגל של הפנימים אבל הפנימים יכולים למחות ומש\"ה יכול לסתום וכתב דרי\"ב כתב דיכול לסתים אף שאין הצדדים שלו נראה שה\"ט דס\"ל דגם זה בכלל מ\"ש שאין החיצון משתמש עם הפנימי אף שיכולין לעבור דרך עליו מ\"מ מסתמא לא ניתן להו דרך תשמיש לבני חצרות החיצונים לצד פנים כי אם לצד חוץ למקום שנכנסים משם לר\"ה: והוסיף לומר כו' נראה דטעמא מפני שכבר זכה בה אבל עכ\"פ הוצרך רבינו לכתוב לעיל וצריך לפרש כו' דהא אין לומר דס\"ל כרי\"ב דזכה בה כבר דא\"כ לא הול\"ל הנתינת טעם דאין אדם יכול לעבור כ\"כ בפשיטות אלא הול\"ל דכבר זכה זה שסתם גם במה שכנגדו מלעבור עליו וק\"ל. וי\"מ מ\"ש וצ\"ל דמן הצדדין הוא שלו דר\"ל מהצדדין שהן חוץ למבוי מאחוריו הן מצד דרום זה שהוא דר בו ולפנים ממנו הן מצד צפון שכנגדו ולפנים ממקום שבא לסתום דאל\"כ איך יסתום זה שמא אלו הדרים מחוץ למבוי או מי שידור שם היום או למחר יפתחו שם פתח והשתא א\"ש מ\"ש ומסיק והוסיף לומר כו' ור\"ל ל\"מ בזה דאין חצר כנגדו למבוי משום צד אלא אפילו אם יש עוד חצר כנגדו כו' ולא נהירא לי פי' זה דא\"כ קשה למה כתב דס\"ל דהצדדין שלו הא אף אם אינן שלו ויש חצירות לפנים ממנו אלא שאינן פתוחות למבוי זה אלא למבוי אחרת שוב אינן יכולין לפתוח פתחים גם למבוי זה וכמ\"ש לפני זה וא\"כ הוא מותר לסתמו ודוק: "
+                ],
+                [
+                    "ראו סעיף 14"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לעשות להם חומה כו' בב\"ב דף ז' ומדכ\"ר סתם כופין לעשות חומה משמע אפילו אינה סמוכה לספר ומשום זימנין דמיקרי ואתי גייסות והיינו כת\"ק דרשב\"ג דלשם וכן דעת כל הפוסקים וכמ\"ש ג\"כ לעיל בדרישה בסימן קס\"א לענין דין בית שער ע\"ש: ולבנות להם ב\"ה ולקנות להן ס\"ת נביאים כו' לשון תוספתא הוא והביאה הרי\"ף והרא\"ש וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל פ\"ו דשכנים וסיים שם כדי שיקרא בהן כל מי שירצה ע\"ש ולדידן דספרים מצוים בינינו לא נהגינן הך כפייה אלא בס\"ת לבד ומ\"מ במקום ביטול תורה שאין ספרים נמצאין יכולין ב\"ד לכוף לאחד להשאיל ספריו ללמוד בהן כמ\"ש הרא\"ש בתשובה הביאו מור\"ם בס\"ס רצ\"ב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכל מי שיש לו חצר כו' ג\"ז לשון תוספתא הוא: חיוב לסייעם בחפירה כו' פירש\"י הן בורות שחופרין לצורך מים לסיפוק בני העיר ורבינו שהתחיל וכתב שכופין לעשות חומה כו' [ולא] כתב הני חפירות אלא ברישא נקט לשון המשנה ואח\"כ לשון התוספתא וכמ\"ש ג\"כ בר\"ס קס\"א ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " (ד) ואם הוא דר בעיר כו' וכל מי שדר כו' הכי הצעת דברי רבינו בר\"ס זה אמר בני העיר כו' והו\"א דוקא התושבין ודעתו להשתקע שם קמ\"ל בסיפא ואם הוא דר בעיר כו' וחזר ופי' דבריו שאותה דירה צ\"ל י\"ב חודש או שיקנה שם בית דירה וגם בואם הוא דר בעיר קא משמע לן שאף שאינו דר שם בקביעות דנכנס ויוצא סגי וכאשר פסקו הפוסקים: או שקנה שם כו' פי' וידור בה נ\"י ודקדק רבינו וכתב ואם קנה לאפוקי אם באו בירושה או נתנוה ליה במתנה דאז ליכא גילוי דעת כיון דלא טרח בה וכן כתב הריטב\"א: הרי הוא כאנשי העיר מיד אקנה בית דירה קאי וכן הוא במשנה ועיין בד\"מ: ומש\"ר הרי הוא כאנשי העיר לכל דבר היינו דוקא לדברים שאינם מילי דצדקה אבל מילי דצדקה אית להו שיעורא אחרינא כדאיתא בגמרא וכמש\"ר בטי\"ד סימן רנ\"ו ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכשגובין גובין לפי הממון כו' שם קאמרי כן אבנין חומות דלתים ובריח הנזכרים שם וכ\"כ הרמב\"ם שם פ\"ז ז\"ל כשהן גובין לבנות החומה גובין כו' ורבינו סתם הדברים ונ\"ל דה\"ה גביית דב\"ה וספרים הנ\"ל נמי דינא הכי וגם הרמב\"ם אפשר דל\"ד קאמר אלא אלשון הגמרא קאי וק\"ל: ולאחר שחלקו לפי הממון רואין ג\"כ איזה בית קרוב כו' פי' מתחילה עושין סכום ביניהן לפי ממון וגובין מכל מאה בשוה ואח\"כ עושין שומא על הבתים ואיזה שהוא קרוב יותר לחומה יש עליו ליתן יותר מצד קורבתו למקום כניסת גייסות ואויבים להעיד והוא צריך שמירת החומה יותר משאר בתים ומשום דבשניהן שווים בממון הוה מילתא דפסיקא שהקרוב צריך ליתן יותר מש\"ה נקט רבינו שומא דקירוב הבתים כששניהן שווין בממון אבל ודאי אף כשאינן שווין בממון שמין ג\"כ קירוב של זה כדמוכח מדברי רבינו מיניה וביה ועד\"ר אלא שאז פעמים נותן הקרוב יותר ופעמים הרחוק לפי ריבוי ממון: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ודוקא כשיש שלום בארץ כו' עד הואיל שעל עסק הכל הם באים הם דברי הרא\"ש שם בשם ר\"י הלוי: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כל הדברים שהם לשמירת העיר כו' ג\"ז שם דף ח': ת\"ח פטורים כו' מכל מיני מסים כו' דייק וכתב מכל פי' בין ממס המוטל על כל הציבור ביחד בין ממס המוטל על כל גלגולת וגלגולת בפני עצמו וע\"ז כ\"ר והרמב\"ן כתב כו': ומש\"ר בין קבועין כו' נ\"ל לפרש דר\"ל בין אם הוא מס הקבוע מידי שנה בשנה בין אם הוא מס הבא לפרקים בשעת המלחמה או שאר סבות וכ\"מ בי\"ד סימן רמ\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " (יב) ה\"ג ולא עוד אלא דמלכא לא טרח כו' וכן הוא בס\"י וכ\"כ בחידושי רמב\"ן וה\"ק ל\"מ אם אמר המלך בפירוש לעבדיו שיגבו מכל נפש ונפש בפני עצמו סך כך וכך או שעל כל נפש ונפש יביא סך כך וכך אל הגיזבר דאין עמי הארץ פורעים בשביל הת\"ח שהרי אם לא יתן המלך יתפוס אותו ויקח ממנו אלא אפילו אם הציבור גובין ביניהן אחר שתפס הגזבר מאחד מהן כסף הגלגולת המגיע על כל כ\"א דלפעמים מלכא לא טרח כלל לגבות מכל יחיד ויחיד אלא אומר כך וכך גלגולת יש בכם נמצא שעולה לו מכס סך כך וכך ובאותה סך תפס את היחיד על כולם גובין גם בזה מת\"ח כיון דס\"ס גובה לפי מנין הנפשות ובירר דבריו שגובה כסף גלגולת דכל אחד וכן הוא בחידושי רמב\"ן: ומ\"ש ותופס מא' כו' כדיניה דקדק לכתוב כדיניה משום דקיי\"ל בעלמא דאין אדם נתפס על חבירו וכמו שכ\"ר בסימן קנ\"ח של\"ת גזילה איקרי והוי פטורים קמ\"ל דהוה דיניה הכי וכמש\"ר לקמן סימן שפ\"ט ע\"ש: וכן כתב ר\"ח כל אלה כו' פירוש אגמרא קאי וד\"ל כל אלה המאמרים דאמרו דאין לוקח מס מת\"ח פי' ר\"ח דמיירי כגון כו' ב\"י ע\"ש ובחידושי רמב\"ן שהביאו: כגון שיש עליהם דבר קצוב כו' עיין בב\"י מ\"ש בזה: ואינו נראה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' כ\"כ הרא\"ש בתשובתו כלל ט\"ו דין ז' והביאו ראיה לדבריו מתשובת הרמ\"ה שכתב ז\"ל ואפילו המס הקצוב על כל איש ואיש בפני עצמו הציבור חייבין לפרוע משלהם המסים הקצוב על הת\"ח כדי לפטור דהא כרגא שהוא כסף גלגולת אקרקף גברא מונח כדאמרי' בכמה דוכתי ואמרו רבנן פטירי ואי לא משלמי ציבור עלייהו מדידהו היכי יכולין למפטרינהו מבי גנזא דמלכא אלא ש\"מ דמיחייבים ציבור למפרע עלייהו ממונא דנפשייהו לבי גנזא דמלכא עכ\"ל מבואר מלשון תשובה זו דפליג אפילו אבבא קמייתא של הרמב\"ן שהרי כתב היכי יכולין למפטרינהו מבי גנזא דמלכא משמע שתבע המלך מהן בפרוטרוט וגם בלא\"ה כפל לשון ל\"ל ומבואר עוד מזה דמש\"ר אלא בכל ענין פטור דל\"ד פטור קאמר דהא חיובי נמי מיחייבי ציבור לשלומי בעדו אלא משום דבגמרא אמרו דת\"ח פטורין ממסים נקט הכי ור\"ל בכל ענין אמרו חכמים שהוא פטור וממילא נשמע שהקהל יתנו בעבורו דאם לא כן איך יפטור מגבאי המלך והטעם שפטור אפילו מזה לפי שכל הפורעניות באין בסיבת ע\"ה ובסיבתם בא לו ג\"ז שתבע ממנו המלך מסים וגם ממה שהעתקתי נלמד שמש\"ר וכ\"כ הרמ\"ה כו' הו\"ל כאילו כ' ושכ\"כ הרמ\"ה כו' ור\"ל הרא\"ש כתב שפטורין מכל והביא שם ראיה מדברי הרמ\"ה שכ\"כ בהדיא ושחייב הציבור ובלא\"ה יש לדקדק כן מלשון הרמ\"ה שכ\"כ כאן בשמו מדכתב חייבין למפרע עלייהו דלשון עלייהו משמע שתבעם הגזבר עצמו דאל\"כ בעבורם הול\"ל גם יש לדקדק כן ממ\"ש ממונא דנפשייהו דהוא יתירא משמע אפילו מכסף גלגולת שתבע גבאי המלך מנפשם בפרוטרוט חייב הציבור למיתן בעבורם: ואפילו שהת\"ח עשירים כו' אין זה לשון הרמ\"ה אלא לשון רבינו ועד\"ר: וכ\"כ הרמב\"ם נראה דאדסמוך ליה קאי שגם רמב\"ם כתב שאפילו אם ת\"ח עשירים הרבה יתנו הקהל (הרבה) בעבורם והוא מפירוש המשניות פ\"ד דאבות ע\"ש ועבד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכן כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ט\"ס הוא וצ\"ל וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל וכן הוא בס\"י וכן הוא באשר\"י שכתב בשם הר\"י הלוי שבעינן שיהא תורתו אומנותו וכ' עליו הרא\"ש לפרש דבריו ז\"ל נראה שת\"ח שיש לו אומנות כו' ובי\"ד סימן רמ\"ג קיצר רבינו וכתב דין זה דתורתו אומנותו בשם הרא\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואדם שהוא בטל כו' עד אבל אם מעצמו פטרו כו' לשון הגמרא דף נ\"ה ע\"א א\"ר אשי פרדכת מסייע מתא וה\"מ דאצילתיה מתא אבל אנדיסקי סייעתא דשמיא הוא ופיר\"ש אנדיסקי שפטרוהו מעצמן ומלשון סייעתא דשמיא משמע דל\"ד פרדכת שהוא אדם בטל שפטרו מלך אלא ה\"ה אחר נמי וכ\"כ במרדכי פרק הגוזל בתרא אלא לאורחא דמילתא נקטו בפרדכת דאין דרך המלך לפטור לאחר ע\"ש גם מזה כתבתי בחידושים וע\"ש ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואף מן היתומים שם בגמרא ולשון ואף שכ\"ר קאי אמ\"ש לפני זה דבשאר דברים ת\"ח חייבים בהם אלא שהוסיף ביתומים שחייבים ג\"כ בשמירת העיר ב\"י ויותר נראה דאר\"ס קאי אמ\"ש כופין בני העיר זא\"ז לעשות כו' עד חייב לסייעם בחפירת שיחין ומערות ע\"ז מסיק וכתב דאפילו מהיתומים גובין לזה ומפני שיש דברים מהנ\"ל שהיתומים פטורין מהן כגון (לקמן) [לקנות] תנ\"כ משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו מש\"ה כ\"ר לכל צרכי העיר ושמירתה וק\"ל: צריכין להחזיר להן הטעם דבשלמא שאר אינשי ידעי ומחלי אבל יתמי לאו בני מחילה נינהו רש\"י וע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הבית והעלייה שהיה של שנים תיבת שהיה מיותרת היא וגם אינו במשנה ובלשון רש\"י ונראה דצ\"ל שהן של שנים ודין זה כתבו הרמב\"ם ג\"כ בפ\"ד מה\"ש ועד\"ר שם כתבתי בשם ב\"י ראיות הרמב\"ם לריש דבריו מהגמרא ומש\"ה כ\"ר סתם מפני שהוא מוסכם לד\"ה: בעל העלייה כופהו פי' בחרמות או יורדין לנכסיו אבל לא שייך כאן שירד למטה וידור אצלו שהרי נתקלקלו הכתלים ואינו ראוי עוד לדירה וע\"ל ס\"ו ועד\"ר: יתקננו בעל העלייה אם ירצה ר\"ל ברצונו תליא אם ירצה יתקננו ואם ירצה ידור כך ולא שייך כאן עכ\"פ יכפה אותו דלמה יכריחנו והלא הבית שוה יותר כשאין עלייה ע\"ג וכ\"כ המ\"מ פ\"ד דשכנים ופשוט הוא ולא בא אלא לאפוקי שאין בע\"ה חייב לתקנו: והתקרה בעצמה כתב הרמב\"ם כו' בפ\"ד דשכנים כ\"כ והטעם כ\"ר אחר זה ז\"ל לפי שיאמר כו': והמעזיבה חייב כתב המ\"מ שם בפ\"ד דמבואר בדברי הרמב\"ם דדוקא בשותפין ס\"ל הכי אבל בשכירות ס\"ל דתחתון נותן הכל וטעמא דמילתא דבשותף אין התחתון חייב רק להעמידו בקרקע והתקרה הוא קרקע שלו ומיד שהעמידו בקרקעות אין לעליון עוד שום שיעבוד על התחתון אדרבה הוא מיחייב לעשות מעזיבה בשביל התחתון כי היכי שאם ישפוך למעלה מים דקיימי במעזיבה ולא ירדו מיד למטה דאל\"כ הוה גירי דיליה אבל משכיר מיחייב ליתן לשוכר בית שיהא ראוי לדירה חזק וקיים וקי\"ל כרבנן דמעזיבה אחזוקי תקרה הוא לפיכך התחתון חייב לעשות הכל: לפי שיאמר כו' זהו טעם על שהתחתון חייב בתקרה אף ע\"פ שהוא קרקעיתו של עליון והתחתון אצלו (וכמ\"ש בסמוך בשם הרא\"ש) אבל לפטור התחתון ממעזיבה לא איצטריך טעמא דכיון שהעמידו על קרקעיתו פשיטא דלא מיחייב ליה תו מידי ובמ\"ש נטלתי אני עליה כו' פירוש מסתמא מתחילה כשחלקו היה דעתם כשם שהתחתון יושב לעולם בלי שום הוצאה בקרקעות הבית כך יושב העליון בעלייה בתקרת הבית בלי שום הוצאה ומש\"ה א\"צ בעל העלייה לסייע לו בהוצאה כלום: "
+                ],
+                [
+                    " ורש\"י פירש דוקא כו' רש\"י פי' המשנה דהבית והעלייה נפחתה העלייה כו' בשוכר ומשכיר וכתב הרא\"ש דלדעתו דוקא בשוכר ומשכיר איירי כו' עד\"ר: אדעתא דהכי נחית כו' שהגג מגין כו' פי' בשלמא בע\"ה לא הצריך להתנות שיעשה לו בעל העלייה גג דפשיטא דיצטרך לעשות גג בשבילו וכי ידור בלא גג אבל בע\"ה אפשר להיות בלא תקרה לכן הו\"ל לבעל העלייה להתנות בתחילה החלוקה שהוא יבנה לו התקרה וכיון שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה ואמרינן דאדעתא דהכי נחית לעלייה שלא יעמיד לו התחתון רגל כלל וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל ומש\"ר בס\"ט רצה התחתון לשנות בבנין כו' ולעשות קורות חזקות כו' דמשמע שהתחתון בונה התקרה. שאני התם דמיירי בנפלו כל הבית והעלייה ושם רש\"י מודה דעל התחתון לתקן תקרה שלמטה וכמ\"ש רש\"י בהדיא במשנה שאחריו והרא\"ש ישב זה בע\"א כתבתי בדרישה טעמו וישבתי הכל על נכון בס\"ר ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " הושפלה התקרה כו' שם דף ז' כתבתיהו בדרישה ע\"ש ונראה דמיירי שהכתלים כדקיימי קיימי ואין בהם קלקול אלא שהתקרה נתדלדלה ויורדת למטה באויר הבית ולא היה צריך תיקון אלא התקרה וכן פירש הרמב\"ם ומיירי שאף שאחר שנתדלדלה יכול בעל העלייה לדור ומש\"ה גם הרא\"ש ורבינו דס\"ל לעיל שהעליון נותן התקרה מודים הכא שהתחתון צריך לעשות התקרה כיון שהעליון יכול לדור כאשר הוא עתה ומ\"מ צריך העליון לסייע לו כיון שירד לרשותו של תחתון דהיינו למטה מי' ואותו רשות לא שיעבד לו כנ\"ל ולא כב\"י עד\"ר: אלא בעצים כו' שם בגמרא פי' אע\"פ שהוא בעצמו אינו דר בתוכו מצי א\"ל לא מצינא דאטרח להוציא העצים והאבנים ע\"כ: ואם התנו מתחילה וכו' עד ס\"ד הכל מגמרא ומפי' רש\"י דלשם: "
+                ],
+                [
+                    " נפל כולו חולקין כו' עד ס\"ו ממשנה וגמרא ר\"פ הבית והעליה ע\"ש: ומש\"ר כ\"א לפי מה ששלו גבוה כו' צ\"ל דמיירי בבנין שהחומה הוא שוה למעליה כעובי דלמטה ולא כמו שבונין בזמן הזה או בכותל שאינה כ\"כ גבוה דאין קפידא גם בזמן הזה דאל\"כ גם באחר עובי החומה דלמטה וקלשות דלמעלה ילך וק\"ל: כגון אם נופל למרחוק אז העליון משתבר יותר כן פירש\"י ג\"כ וא\"ת בלא ה\"ט הוה היכר שהאבנים שנפלו למעלה מן הצד נתרחקו ממקום הכותל יותר מהאבנים שהן בצד מטה של כות�� וי\"ל דמיירי שכבר פינם אלא שנפל ביום וראו שנפלו החומה מן הצד ואז צריכין לילך אחר אומדנא דהעליונה ראויה להשתבר ומש\"ר אח\"כ ואם נפלו בלילה ופינם לא בא לחדש ופינם אלא מ\"ש שנפלו בלילה ולא ראו איך נפלו וגם בגמרא צריך ישוב ואין להאריך כאן: "
+                ],
+                [
+                    " דשותפין לא קפדי כו' נראה דגם כאן מיירי אפילו נשתהו ברשותן זמן רב דאף ע\"פ דדרך השותפין להקפיד בכך אפ\"ה אמרינן כאן דלא קפדי ואינו נאמן לומר לקוחין הן בידי וכ\"ש לומר שלו הן במגו דלקוחין כיון דהבית והעלייה ברשות שניהן הוה וכמ\"ש לעיל סי' קנ\"ז סי\"ג אכיוצא בזה ע\"ש: או שאומר על נ' ידענא כו' שם דף קי\"ו כתב הטעם משום דהו\"ל מודה במקצת ומחויב לישבע על השאר ואינו יכול לישבע ומשלם כדלעיל סי' ע\"ה ואע\"ג דכ\"ר שם דהיכא דלא הו\"ל למידע לא אמרינן מתוך שאיל\"מ שאני הכא דהו\"ל למידע דדרך בני אדם להתבונן במה הן בונים להשים על לכם אולי יפול וכן כתבו התוספות: אפילו הן גדולות פי' לבנים רחבים: וטובות יותר פי' מטיט יפה יותר מהאחרות והוא ל' הגמרא שם: והשני נוטל כ\"כ כנגדן שלימות היינו כאביי דהתם דאמר דתו לית ליה ואידך דהאיך לפי החשבון שנטל זה נינהו והמותר שלימות ושבורות חולקין אלא שיפה כח של זה ליטול הטובים גם לו יפוי כח דאם לא נמצאו כ\"כ עוד שלימים דנחסרין להשני: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אמר בעל העלייה פי' אחר שנפל הכותל והעלייה והוא משנה פ' הבית והעלייה (בבא מציעא דף קי\"ז ע\"א) כתבתי לשונו בדרישה ר\"ס זה ע\"ש וכ\"כ הכ\"מ פ\"ד דשכנים ולא כמ\"ש ב\"י כאן: הוא יבנה לו הבית כו' שם במשנה פליג רבי יודא ע\"ז וקאמר דאסור לעשות כן ופי' שם רש\"י ותוס' משום צד רבית ונראה דהת\"ק ס\"ל דלא מיחשב רבית במה שידור בו שהרי זה נהנה וזה לא חסר דאילו לא בנה הוא גם התחתון לא היה בונה אותה ול\"ד הא למש\"ר בי\"ד ר\"ס קס\"ז דהמלוה לחבירו לא ידור בחצירו חנם ואפילו הוא גברא דלא עביד למיגר והחצר ג\"כ לא קיימא לאגרא דשאני התם דהיתה הלואה בפני עצמה משא\"כ כאן דלא הלוה לו כלום אלא הוציא הוצאה בשביל עצמו ובנה בית על קרקעית שניהן לדור בה עד שיסלקנו חבירו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אין להם במה שיבנו כו' שם ע\"ב וע\"ש מ\"ש תוס' בזה ועד\"ר שהארכתי בזה ודלא כב\"י ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " באו לבנות כו' גם זה שם ע\"ש בגמרא ובפירש\"י: רצה התחתון לשנות פי' לשנות ממה שהיה קודם שנפלה העלייה: או למעט בחלונות ובגובה האי למעט גם אגובה קאי שבא למעט בגובה הכותל ופירש\"י הטעם משום דריבוי חלונות מממט חוזק הבנין וכן הגבהות כי בנין הנמוך חזק מהגבוה גם שכשמגביה מטריח את העליון לעלות עכ\"ל ומל' רבינו משמע כטעם ראשון וק\"ל: ולעשות קורות חזקות כגון ארזים דקיימי טפי משקמים: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם בא לפתוח כו' פי' למטה בבנין הבית: קורות קטנות כלומר דקות שאינם חזקים וה\"ה אם אינן דקים אלא שמחליף מארזים לשקמים וכתב כן בהדיא בגמרא וכבר כתבתי לעיל דאף דכ\"ר בשם הרא\"ש דעל בעל העלייה לתקן קורות התקרה מ\"מ מודה היכא דנפל בו הבית והעלייה ועד\"ר שם כתבתי קושיא אהרא\"ש מדין זה: וכן עליון שבא להרחיב כו' פי' יותר ממה שהיה כבר אע\"פ שלא תהיה עובי הכותל למעלה רחבה מאשר למטה היא וכגון שהיא למטה רוחב ד' ולמעלה היתה רחב ג' והוא בא לעשות גם למעלה רחב ד' וק\"ל: אין שומעין לו כיון שמרבה להכביד יותר ממה שהיה וה\"ה לאינך הנזכרים ל��יל כגון להגביה הכותל או לעשות קורות גדולות נמי אין שומעין לו אלא רבינו חדא מינייהו נקט והיינו דוקא כשמשנה גם ממנהג העיר אבל כשאינו משנה אלא ממה שהוא בתחילה בזה חילק הראב\"ד כמש\"ר ואזיל בשמו וק\"ל: אפילו אם יש מנהג בשניהם כו' כלומר אפילו יש מנהג בעיר הזאת שיש בונין בגויל ויש בונין בגזית: אפילו אם הוא רוצה ליתן תוספת ההוצאה פירוש אפילו אם העליון רוצה לבנות מיסוד החומה עד למעלה הכל על הוצאתו בגויל שהוא טפח בעובי יותר אפ\"ה מעכב התחתון באמרו איני רוצה למעט אויר בית שלמטה אבל ברוצה העליון להרחיק בחלקו לבד מזה לא דיבר הראב\"ד ודינו הוא דאם בא להרחיק הכותל למעלה יותר ממה שהוא למטה פשיטא דאינו רשאי דאף שאינו ממעט אויר ביתו מ\"מ אין זה בנין שאפשר לקיים ואי אף אחר שירחיב למעלה יותר ממה שהיתה לא תהיה רחבה למעלה יותר ממה שהיא מלמטה בזה שומעין לו שהמנהג לבנות גם בו וכמ\"ש אח\"כ דכל שאינו משנה מהמנהג יכול להכביד בבנין לכן נקט בכה\"ג וק\"ל: אבל שינוי בכובד כגון שבא לשנות כו' פי' העליון בא לסכך תקרתו בארזים או למעט בחלונות כו' דאף דמכביד החומה מ\"מ אינו נופל בקלות מאשר אם בא לשנות מגויל לגזית דמשמע בעובי הכותל (ואפ\"ה) [ומש\"ה] כתב לפני זה דיכול לומר אנא כותל חזק בעינא: והכי איתא בתוספתא כו' נמשך למטה למ\"ש בית לא' ועלייה כו' שהוא לשון התוספתא ומינה נשמע דיכול לשנות בכובד כל זמן שהבנין הוא כמנהג המדינה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בית הבד הבנוי בסלע וגינה כו' כנ\"ל משנה בב\"מ דף קי\"ז בלשון הזה וע\"ש בפרש\"י: אפילו לא נפחתה אלא ד\"ט כו' כשמואל דאמר הכי שם והלכה כמותו: בעל הגינה יורד למטה וזורע כו' פי' זורע למטה בשיעור כל הגינה דאין אדם זורע חצי למעלה וחצי למטה ואע\"פ שכל שאר בית הבד מחופה בקירוי אפשר לזרעו זרעים שא\"צ לגשמים כגון חזרת: ל\"ש אם הם שוכר ומשכיר כו' כ\"כ שם גם הרא\"ש ז\"ל ול\"ד לבית ועלייה שכ\"ר בר\"ס שקודם זה דאין ב\"ה מחוייב לתקן תקרת הבית משום דהתם אין ב\"ה חפץ בתקרת הבית כיון שגם של מעלה קיים כמ\"ש לעיל אבל בית הבד התחתון צריך לתקרה שלא יתקלקל בית הבד שלו עכ\"ל ור\"ל מש\"ה צריך לתקן התחתון הכל אף ע\"ג דגם לבעל הגינה צריך אותו מ\"מ מתחילת החלוקה אדעתא דהכי חלקו דאל\"כ הו\"ל לבעל בית הבד להתנות וק\"ל ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו כו' שם דף קי\"ז ולהכי נקט גינה משום דבחצר מחייבין אותו בכל מקום לבנות הכותל יחד ואין נוהגין לפנותן אלא לחזור ולבנות מהן מיד משא\"כ בגינה דאין בונין אותן בכל מקום וגם מסתמא סגי במחיצה גבוה י\"ט כמש\"ר בס\"ס קנ\"ה גם י\"ל דבגינה העומד לזרוע קפדי טפי לפנותן מגינתו א\"נ איפכא דקמ\"ל דאפילו מגינתו חייב לפנותן מכ\"ש מחצירו שהוא במקום דירתו דקפדי טפי: ופינה אותם עד\"ר אפילו הן בחצירו של זה אין להקשות דמתחיל בגינה וסיים בחצירו משום דנקט לשון המורגל בגמרא לומר חצירו של אדם קונה לו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שתי גינות זו אצל זו שם דף קי\"ח וכתבתי בדרישה ע\"ש: כל שהעליון יכול לפשוט ידו וליטלו הוא שלו פי' מן הדין הכל של עליון הואיל ומעפרו היא חיה אלא שכל שאינו יכול להגיע בפשיטת ידו עליון גופא אפקורי הוא דאפקיר גבי תחתון שגנאי הוא ליטול רשות ליכנס לתוך של חבירו וללקוט כן פירש\"י ואיכא למימר טעם אחר דכיון ששניהן יכולים זה על זה דאם יר��ה העליון יקח עפרו ואין כאן ירק וכן אם ירצה התחתון ימלא גינתו עפר להשוות לקרקע עליונה ואין כאן ירק להכי מסתבר לן למימר שכל מה שיכול ליקח בפשיטת יד הוא שלו וכל השאר של התחתון שברשותו קאי ומ\"מ אם העליון יכול להגיע עד למטה כמש\"ר דלא פלוג חכמים: שהוא ודאי של התחתון שהוא כארעא סמיכתא: מגיע לעיקרו ולא לנוף (נמי) [כו'] פי' ויכול לתלוש שניהם בחדא תלישה: מיבעיא ולא איפשיטא שם בגמ' וכתבתי בדרישה וגם לשון הרא\"ש וכתבתי שם שתמה למה לא נפשטה הא כל מה שהעליון יכול ליטול בפשיטת יד אינו מתייאש ממנו ושלפי הטעם שכתבתי שיש לו לרבינו ניחא דכיון דמכח שני הטענות דר\"מ ור\"י הנ\"ל מסתבר ליה לר\"ש לומר דתליא בפשיטת יד וכנ\"ל משום הכי קא מיבעיא ליה אי אמרי' בכה\"ג כיון שהכל נתלש כאחד עליון נוטל הכל א\"ד אע\"פ כן אינו נוטל אלא עד היכן שידו מגעת ולא איפשיטא לכן נוטל העליון עד שידו מגעת והשאר חולקין ועד\"ר: ואם נטלו מוציאין אותו מידו ס\"א אין מוציאין כו' וכן גרס ב\"י וכן עיקר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אילן כו' לשון ב\"י אף ע\"ג דבתרווייהו קתני חולקין שייך למיתני אבל דבסמוך קתני דחולקין מספק אבל באילן עומד על המיצר חולקין מן הדין עכ\"ל ור\"ל דנ\"מ לענין תפיסה שבדינא קמא אם נטלו אין מוציאין מידו אבל באילן שעומד על המיצר כי נמי תפס מוציאין מידו וק\"ל: אילן העומד על המיצר פלוגתא דרב ושמואל בב\"מ דף ק\"ז ופסק רבינו הילכתא כשמואל וע\"פ התוס' דהתם ע\"ש וע\"ל סימן קנ\"ה סמ\"א שכתבתי בישוב דל\"ת ממ\"ש כאן למ\"ש שם ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שטף נהר זיתיו כו' עד בד\"א בתוך ג' ז\"ל המשנה [עב\"ח שהביאו] ובגמ' ל\"ש שחולקין אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך ג' אבל לאחר ג' הכל לבעל הקרקע דא\"ל כו' ע\"כ ופירש\"י נעקרו בגושיהן עם הקרקע שיכולין לחיות על ידיהן ובתוך ג\"ש דאם לאו חייב בערלה מש\"ה בעל הזיתים יקח חלקו בתוך ג' דגוש קרקעות הוא דגרם להו דלא הוה ערלה ובעל הקרקע נמי יקח חלקו משום דמקיים ליה בקרקע שלו ומפסיד מלזרוע באותו מקום ועוד שאם לא מחמת קרקעו של זה לא היה מגדל פירות ע\"י גושין לבד כ\"כ רש\"י ונ\"י והמ\"מ ע\"ש: אבל לאחר ג\"ש הכל כו' מפורש בגמרא טעמא ע\"ש [וקצת מנהו בב\"ח] וכתב הר\"ן דהאי הכל לבעל הקרקע ל\"ד דמיהו צריך למיתב לבעל האילן דמי זיתים כמו שהיו שוין בשעה ששטפן הנהר ע\"כ וכן משמע מדברי רבינו שבסמוך כתב דבין תוך ג' ובין לאחר ג' לעולם צריך ליתן לו דמי זיתיו וכ\"כ הראב\"ד בפ\"ד מה\"ש וזהו דלא כמ\"ש המ\"מ בשם הרמב\"ם: אפילו תוך ג\"ש הכל לבעל הקרקע וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ד דשכנים אבל כתב המ\"מ עליו ו\"ל אם רבינו מפרש כפירוש רש\"י שהגושים מצילים מהערלה זה שנעקר בלא גושים יש לתמוה במה זוכה תוך ג' הלא חייב הוא בערלה (פי' אבל לרש\"י לק\"מ שלשון הגמרא הנ\"ל משמע דחדא בבא היא שהרי לא אמרו אלא אבל לאחר ג' כו' ולא אמרו נמי או בלא גושיהן דאפילו בתוך ג' הוה לבעל הקרקע וה\"ט דס\"ל דבלא גושיהן לתוך ג' אין הנאה מהן) אא\"כ נאמר שיזכנה בעצים עכ\"ל ולדעת הר\"ן הנ\"ל ורבינו נראה דגם בזה צריך ליתן לו דמי זיתים אלא שמה שהשביח האילן ונעשה עבה וגדולה אותו השבח הוא הכל לבעל הקרקע: "
+                ],
+                [
+                    " ואם זה בא ליטול אילנותיו כו' שם דף ק\"א: ומ\"ש אבל בא\"י אין שומעין לו מפרש הגמרא הטעם משום ישוב א\"י ועיין בב\"י מ\"ש בזה: ומ\"ש וזה נותן לו דמי זיתיו כו' כ\"כ התוס' והרא\"ש שם: ומ\"ש כמו שעומדין לימכר לנטי��ות י\"ל שהוא יותר ממה שעומדין לעצים דעלמא לישרף ואם נעקרו בגושיהן דאז חולק בעל הפירות עם בעל הקרקע ג\"ש פשיטא דאינו נותן לו אלא דמי זיתיו אלא אפילו נעקרו בלא גושיהן אע\"ג דלבעל הזיתים שוו טפי מנטיעות אלו עמדו בקרקעו דאינן חייבים בערלה מ\"מ השתא דעומדין בקרקעו של זה ודין ערלה להן ג\"ש אינו נותן לו גם כן אלא כאילו קנה נטיעות לנטעם מחדש וק\"ל: ואם זה אמר ליה טול כו' שם דף הנ\"ל דקתני אם אמר הלה זיתי אני נוטל אין שומעין לו משמע הא לבעל הקרקע שאמר כן שומעין וכ\"כ נ\"י בשם ריטב\"א שם וכתב ב\"י עוד דסברא הוא דעד שאתה כופה לבעל הקרקע שיקיימם משום ישוב א\"י תכפה לבעל הזיתים שיחזירם לקרקע שלו כמו שהיו בראשונה: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר זיתיו לקוץ כו' שם דף הנ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שיש לו בור כו' משנה בב\"מ דף צ\"ט וע\"ש בפרש\"י הטעם ועד\"מ: וכל אחד מהן עושה פותחת לבור כצ\"ל וכן הוא שם במשנה פירוש מסגרת: שלא יכנס אחד מהן שלא לדעת חבירו פי' בעל הבור עושה מסגרת להבור שלא יכנס שם ב\"ה ויגנוב מימיו משם ובע\"ה נמי עושה מסגרת להבור משום חשד אשתו כן מפרש שם הגמרא וע\"ש בפרש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " מי שיש לו גינה כו' שם ע\"ב ופי' רש\"י ומסתמא לא שיעבד לו הדרך אלא מה שהוא צורך לו הרבה לתקן גינתו וללקוט פירות ולא כדי ליכנס מתוכו לשדה אחרת כשאין צורך בו לגינתו רק שהולך בדרך זה לקצר דרכו ומש\"ה החיצון יכול לזרוע הדרך ואין הפנימי יכול לעכב עליו ולומר שלא יכול להלוך שם בטוב כאילו לא היה זרוע שלא יהא לו הפסד גדול כיון שהוא באמצע גינתו: ולא להכניס לתוכה תגרין לקנות ירק: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל לא יכנס מתוכה לשדה אחרת דמרבה עליהם הדרך ולא נתנו לו אלא צורך גינתו רמב\"ם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " חמש גינות כו' מימרא דרב יודא בב\"מ דף ק\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " וחילופיהן בה' חצירות כבר נתבאר זה לעיל ס\"ס קס\"א אלא שרבינו חזר וכתב כאן אגב גררא: "
+                ],
+                [
+                    " אמת המים פירוש נהר שנמשך והולך על פני השדות ומפני שיש לדקדק בדברי רבינו שהם נראים כסתרי דברי הגמרא והרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם ע\"כ אעתיק לשון הגמרא ואפרשהו קצת בפרישה וקצת בדרישה בס\"ד ומשם תראה ותעמוד על ביאור דברי רבינו והוא זה פרק הניזקין (גיטין דף ס') גרסינן איתמר בני נהרא כו' [עב\"ח שהביא כל לשון הגמרא] בדמיזל כ\"ע ל\"פ (וכתבו התוספות ז\"ל אפילו נהר קטן שמימיו פוסקין כל הרוצה לדלות ידלה כיון שהנהר מושך כפשטו עכ\"ל וגם רש\"י פי' שם במיזל שדולין ממנו דרך הילוכו ולכאורה היה נראה לדקדק מלשון רבינו והר\"ן דלא הזכירו לדלות אלא כתבו סתם שהנהר היה הולך ע\"פ השדות שס\"ל שהנהר משקה השדות דרך הילוכו באמצעית השדות או קרוב להן ומתיישב יותר מ\"ש ומשקין ע\"פ הסדר אבל אינו מוכרע) כי פליגי כו' [עב\"ח] ואשקיה בהנדיזה (פירש בערוך סתום בורך ונשקה בשוה בדוולא) קמ\"ל ע\"כ ונראה דמ\"ש בדמיזל כ\"ע ל\"פ ר\"ל דאפילו רב דאמר תתאי שתו ברישא מודה בהא דאין התתתונים יכולים לעכב על העליונים מלדלות עד שישקו הן תחילה אף שהנהר קטן ויפסק וכמ\"ש התוס' הנ\"ל וגם רבינו שכתב ז\"ל ואין אחד מהן יכול לעכב כו' כאילו אמר ואין התחתונים יכולים לעכב על העליונים מלדלות כו' אלא כל א' משקה ודולה מהאמה כשיורד המ��ם ובא כנגד שדהו אבל אין לפרש לשון הגמרא דמ\"ש כ\"ע ל\"פ דר\"ל דגם שמואל מודה דאין העליונים יכולים לעכב על התחתונים מלדלות עד שישקו הן תחילה דהא מסתמא התחתונים אינן דולים עד שירדו המים מכנגד שדות העליונים ובאין נגד שדיהן דהתחתונים ואז אין קפידא לעליונים בשאיבת התחתונים וק\"ל. גם מ\"ש כ\"פ במיסכר כו' פי' הכי דכשבא אחד מהעליונים לסכור הנהר שלא ירדו המים למטה ולהמשיך הנהר על שדותיו ולמלא בורות שלהן ואח\"כ רוצה לפתחו ותחתונים מעכבים לומר שלא תסכור אותו עד שנשקה גם אנחנו ונדלה כל אחד לפני שדהו בהא פליגי שמואל אמר עילאי שתו מיא כו' כלומר הדין עם העליונים דכיון שהם מקורבים טפי יכולים לסתמו ולסכרו כנגד שדותיהם ורב אמר הדין עם התחתונים שיכולים לעכב על העליונים מלסתמו עד שישתו הם ברישא משום דאמרי נהרא כפשטא ליזיל וכנ\"ל מוכח מדברי התוספות הנ\"ל שכתבו אמ\"ש בגמרא בדמיזל כ\"ע ל\"פ ז\"ל שאפילו הנהר קטן כו' דהיינו סברא שנאמר שהתחתונים יעכבו על העליונים ולא כתבו ג\"כ סברא הפוכה לומר מכחה דהעליונים יעכבו על התחתונים וגם מוכח כן מל' רש\"י דפי' אמ\"ש כ\"פ במיסכר וז\"ל ורוצים העליונים לסכרו כו' והתחתונים מעכבים כו' ולא פי' איפכא ש\"מ דס\"ל כמ\"ש דאין סברא לומר שהעליונים יעכבו על התחתונים מלסכרו מאחר שנעבר המים מנגד שדותיהן ופריך על רב ממתני' דקתני בור הקרוב לאמה מתמלא כו' וקס\"ד דמתני' ה\"ק בור הקרובה ועליונה לאמת הנהר היא קדומה למלאות מהנהר שהעליון עליון קודם וסותם פי הנהר וסוכרו עד שממלא בורו ולא אמרינן נהרא כפשטא ליזיל וקשיא לרב אבל ל\"ק לשמואל ממתני' דקתני דאין בה אלא מפני ד\"ש די\"ל דשמואל נמי דקאמר עליונים שתו מיא ברישא מפני דרכי שלום קאמר ואף שאמר טעם דאנן מקרבינן טפי היא היא וה\"ט דהמים הם הפקר לכל וכדי שלא יבואו לאנצויי תקנו שהעליונים ישתו ראשונה מפני ד\"ש וכן פירש\"י שם במשנה דומיא דהא דתני שם בהדיא כהן קורא ראשון מפני דרכי שלום שלא יבואו לאנצויי לומר כל א' אני קורא ראשון אבל על רב קשה ומשני שמואל אליבא דרב דבור הקרוב דקתני במתני' ר\"ל שהיא קרובה ממש שהאמה עוברת על פניה ומתמלאה ממילא בלתי שיסתום הנהר ומיירי בבור שהוא כרויה כבר קודם שהעבירו שם האמה רשב\"א. ומש\"ר ימלא בורו ל\"ד אלא ר\"ל יניח בורו עד שתתמלא וכלשון המשנה מתמלא ראשון וס\"ל לרבינו דאפילו אם התחתון אלים ויכול לגבור על העליון אפ\"ה לא יסתום לבורו דעליון בכה\"ג. גרסינן התם אמר רב הונא בר תחליפא השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כד\"ג וכתב הרא\"ש אף ע\"ג דקיי\"ל הלכתא כשמואל בדיני פר\"ח ז\"ל משום דשמואל תרגמה להא דרב להכי נפק מהך כללא ע\"כ. ובזה דברי רבינו מבוארים דכתב אמה המושכת כו' עד ואין אחד מהן יכול לעכב והוא מה שכתוב בגמרא בדמיזל כולי עלמא <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> פליגי ורצה לומר שאין התחתון יכול למחות בהעליון וכמ\"ש ואח\"כ כתב דאם בא אחר לסתום דכל דאלים גבר ולא חילק בין אמה הסמוכה לבור ובין לבני נהרא אלא בכולן שוה אחר דבא לסתום הויא דינא דכל דאלים גבר וגם מדלא חילק בין מיצעי לבין עליונים ותחתונים שיש לכל אחד מהן טענה כדרב או כדשמואל מה שאין כן מיצעי ש\"מ דס\"ל לרבינו דאפילו במיצעי אמרינן כד\"ג והטעם כתבתי בדרישה ע\"ש ואח\"כ סיים וכתב דאם האמה עובר ע\"פ בורו דאחר דאין צריך לסתמו ר\"ל אף אם גבר מהם אחד מהאחרים ולא חילק בה ג\"כ אלא סבירא ליה דאפילו בורו דבני נהרא דאינן סמוכין כ\"כ להאמה אף ע\"פ כן דינם הכי ודוק ועד\"ר מ\"ש עוד מזה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שותפין שיש להם קרקע כו' בב\"ב דף ב' בשותפין בקרקע מיירי גם במשנה דף י\"א שם ומשם עיקרא דהא מילתא ולהכי נקט קרקע אבל ה\"ה מטלטלין וכמו שסיים רבינו וכתב שאין חילוק בזה בין קרקע למטלטלין גם שם דף י\"א ע\"כ גם בטלית ע\"ש: בין שקנאוהו או ירשוהו כו' פי' משא\"כ בדין גוד או אגוד שאינו בכל ענין בשנים שקנאו כמש\"ר בשם הרא\"ש בס\"ס זה סל\"ג: כופה את חבירו ויחלוק עמו פירוש עכ\"פ צריך לחלוק עמו כדי שיהיה לכל א' חלק מיוחד ובאופן החלוקה סמך אמ\"ש לעיל בסי' קנ\"ז וקנ\"ח ההבדל בזה בין חצר וגינה ובקעה דמכולן איירי ג\"כ כאן וכדמסיק וכאן בא ללמדנו בכמה שיעור חלוקה דחצר גם מש\"ר אח\"ז יכול לכוף חבירו להבדיל ר\"ל הבדל דכל אחד לפי מה שהוא ע\"פ דינו (והשתא א\"ש לשון בד\"א כו' דקאמר דמתחיל בא\"צ חלוקה ומסיים בעשיית הבדל) וכ\"כ המ\"מ ברפ\"א דשכנים ע\"ש וזה הוא דלא כמ\"ש ב\"י כאן דהבדל זה שכ\"ר ר\"ל בו מחיצה ואיירי בדיש בו היזק ראייה והביא ראיה מהמ\"מ וזה אינו אלא כמ\"ש וק\"ל ועמ\"ש בס\"ס זה סל\"ו ז\"ל ותימה איך יחלוקו במחיצה כו' ושם כתבתי דלק\"מ: אבל אם כל אחד מכיר את חלקו יכול לכוף לחבירו להבדיל כו' פי' שהן הסכימו כבר שלא יכנס אחד בשל חבירו ומבקש הא' לעשות עוד חלוקה בהבדל ניכר שלא יכסנו בטעות האחד בשל חבירו בזה יכול לכוף לחבירו לזה ואפילו לא קנו ע\"ז ול\"ד למש\"ר בר\"ס קנ\"ז דשאני הכא כיון דהכיר כבר כל אחד את חלקו גם אינן מבקשים לחזור מזה ולא איירי כאן אלא בכפייה דהבדל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואיזהו דין חלוקה כו' שם דף י\"א: ומ\"ש כל שאילו יחלק לפי השותפים כו' פי' לפי ריבוי השותפין דאם יש בשדה עשרה שותפין ולכולם מגיע שיעור חלוקה חוץ מלאחד האחד מעכב החלוקה על כולן וע\"ד שיתבאר בס\"ט וי\"ו ע\"ש וז\"ש כאן ויגיע לפחות שבהם חלק כו' ור\"ל לפחות שבהם כגון שאין לו אלא רביעית או חמישית בהקרקע לו ולהאחרים יש לכ\"א שליש וכיוצא בהן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ד\"א על ד\"א במשנה שם כתב סתם ד\"א אבל הרמב\"ם פ\"ט משכנים כתב כלשון רבינו ד\"א על ד\"א וע\"ל ריש וס\"ס קע\"ב: כדי חרישת יום א' עיין בב\"י מ\"ש בזה והאי כדי חרישת יום א' מפרש שם בגמרא דהיינו יומא דזריעה שהוא ב' ימים בשעת הניר שהארץ עדיין קשה ע\"ש. וטעם כל אלו השיעורים משום שכר פועל ושוורים שהרי יצטרך לשלם לפועל יום שלם ואם יגיע לחלק א' פחות מזה הו\"ל הפסד בחלוקה זו מיהו אין לומר דאם הוה מגיע טפי משיעור זה לחלק כל אחד דימנע החלוקה מכח שכירות הפועל דלא מצינו זה הטעם דכל שהוא טפי מפעילת יום אחד משכיר נפשו הפועל זה דאל\"כ אין לדבר סוף וכי לעולם לא יחלוקו עד שיזדמן שיבוא לחלק האחד כדי פעולת יום אחד או שנים או שלשה בצמצום וק\"ל. ומן התימה שלא כתב רבינו שיעור חלוקת גינה ונזכר שם במשנה וכתבו רבינו אגב גררא בסימן רי\"ח וכאן במקומו לא כתבו. והרמב\"ם כתבו בפ\"א דשכנים כלשון המשנה ז\"ל ולא את הגינה עד שיהא בה חצי קב לכל א' וא' עכ\"ל. וקשה לומר שנגיה כן ג\"כ בספר רבינו מאחר שלא מצינו בשום א' כתוב בו כן לא בהנדפסים ולא בהכתובים. לכן היה נלע\"ד דהמשנה נשנית לבני א\"י דבו לא הצריכו שיגיע לחלק דכל א' כדין שכירות פועל ליום משא\"כ רבינו דאיירי בח\"ל וכנ\"ל ובשיעור גינה דהוא חצי קב אינו משכח פועל שישכר לו לפעולת חצי יום וגם זה דוחק קצת וצ\"ע: בד\"א כשאין לו כו' פי' כשאין לזה מעכב לחלוק קרקע אחרת אצל שדה זו שיוכל להצטרף יחד שיהיה בין הכל שיעור שדה אבל אם יש כו' והוא בענין כו' יכול לכופו לחלוק: ומ\"ש הראוי לו משום סיפא נקט דכשיש לו שדה סמוכה לשדה זו המשותפת ביניהן אז החלק הסמוך מיקרי ראוי לו וקאמר דמיירי כאן בדלית לו קרקע אצלה דקאי עמה אחד מיצר שיתן לו הסמוך הראוי לו דאם יש לו קרקע הסמוכה לו בכזה יכולין לומר כמו שבאם היה בו דין חלוקה ואתה היית מבקש חלק זה שבצד שדך היינו צריכין ליתן לך גם עתה קניהו וחלוק וק\"ל: אם הוא בענין כו' ע\"ל סי' קע\"ד ס\"ג כ\"ר וז\"ל וכן אם יש לא' שדה אצל א' להם ואומר שיחלוקו כל שדה לשנים כדי שיגיע לי לפחות חצי חלקו של שדה אצל שדה שלו שומעים לו וע\"ש שפירשתיה ודמיירי שעומדים כזה? וכתבתי שם דלרבותא נקט שם ב' שדות לאשמועינן דאע\"ג דיכול השני לומר חלוק שדה נגד שדה אפ\"ה אין שומעים לו ומקלקלין השדות וחולקים כל שדה לשנים ומטילין גורל על כל שדה בפני עצמו כדי שיגיע לו חצי חלקו עכ\"פ אצל שדה שלו. וכ\"ש אם אין להם בשותפות אלא שדה אחת והיא סמוכה אצל שדה של אחת כזה? לאחד שעכ\"פ צריכין לחלק השדה שחולקים אותו לארכו ומטילין גורל ויגיע חלקו עכ\"פ אצל שדהו ולא לרחבו ולהפיל גורל וה\"נ איירי בכה\"ג וע\"כ ל\"פ הרא\"ש ורבינו אהרמב\"ם שם בס\"ב אלא דלא יכול לומר פלוג שדה השותפות לרחבו ותן לחלקי החצי הסמוכה לשדה שלי בלא גורל ע\"ש ומש\"ה בזה נמי אפילו אם אין בו שיעור חלוקה אם האחד רוצה לחלוק יכול לכופו להשני לקבלו הואיל שהוא אצל שדה שלו וק\"ל. ותרווייהו אחד מצרא דקאמר ר\"ל שני החלקים של שדה זו שהם משותפים בו הם אחד מצרא סמוכים לקרקע שלו ולאפוקי אם עומדים כזה? דאז לא היה מגיע לו הסמוכה לשדהו ולדעת הרא\"ש ורבינו עכ\"פ אלא היו מפילין גורל כמבואר שם ודוק שבזה הפי' מתיישב לשון אחד מצרא וגם לקמן שם קאמר חלקי אמיצר שלי ולאפוקי מי\"מ שר\"ל אחד נגרא ושהרמ\"ה ס\"ל כהרמב\"ם דלקמן שם א\"נ כהרא\"ש וכזה? ולאפוקי אם היה עומד אתרי צידי בצד אח' נהר ובצד השני נגר כזה? דאז הוי חולקין לרחבו שמא יתייבש האחד וכמ\"ש שם בסימן קע\"ד דאם כן מאי פסקא הא אפילו בחד נגרא שנמשך ע\"ד זה לאורך השדה אין חולקין לארכו ועוד דא\"כ לא הול\"ל אחד מיצר אלא אחד נגר אלא מחוורתא כדכתיבנא ראשונה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אין מגיע לכ\"א דרך כו' והא דאמרינן אין להם דרך זע\"ז בסימן קע\"ג ס\"ג דמשמע דא\"צ להיות לכל אחד דרך בפני עצמו מדביקש להיות לו דרך על אחיו מוקי לה נ\"י כשהיה להם דרך ממקום אחר א\"נ שנתרצו לחלוק כן ועמ\"ש שם בס\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " אלא דנין כו' לשון רבינו הוא וקאי אכל הני דאין בהן דין החלוקה הנ\"ל חוץ מבחצר דלפני זה דיתבאר לקמן דסבירא ליה להרא\"ש ורבינו דא\"א בו גוד או אגוד דחצר משועבד לבתים ליכנס בו: דין גוד או אגוד פי' משוך או אמשוך שתרגומו של וימשכו ונגידו ור\"ל קנה או מכור ערוך: ואפי' אם ישום כו' עד\"ר ומבואר בתשובת רמב\"ן סימן מ\"ו דלפחות מדמי שוויה כ\"ע מודים דאינו יכול לפחות דא\"כ ידחה את העני לגמרי: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " דכל חד וחד מפסיד כו' אחנות לחוד קאי: וכן בית כו' פי' וכן כל בית א\"א להם לדור יחד בבית החורף אחד ואפילו בשנים כל שאין לכל א' דרך בפני עצמו להלוך בו לתוך המבוי משום דיש בו ג\"כ משום פיסוק חיותא או היזק ראייה אהדדי וק\"ל: ונראה דבחצר פי' כיון שעכ\"פ צריך ליכנס לביתו דרך החצר ויש היזק ראייה בעת כניסתו לא שייך שיחלקו לזמנים או שישכירוהו ואין לומר שיעלו דרך מגודר בחצר דאם יעשו גדר לא ישאר בחצר שיעור הראוי דהא בלית בה דין חלוקה איירי להכי ע\"כ יהיה לו היזק וישתמשו יחד והגאונים ס\"ל דנהי דע\"כ יש לו דרך בחצר מ\"מ על שאר החצר יכול לומר נחלוק לזמנים או לשכירות דבתשמיש ודאי איכא היזק ראייה גדול וחיישינן ליה אף שלא חיישינן לההוא היזק פורתא שמזיקו בעת כניסתו לבית דרך החצר וע' בהוספה: כגון מרחץ כו' עד\"ר ועמ\"ש בס\"ס זה בסל\"ד: שכשם שאינו יכול כו' פי' כשלא יאמר לו גוד או אגוד אלא א\"ל מכור לי חלקך אבל גוד או אגוד יכול לומר לו כמש\"ר בשם הרא\"ש בס\"ס זה ונקוט האי כללא בידך דגוד או אגוד אמרינן לעולם בדבר שאין בו דין חלוקה חוץ מבחצר להרא\"ש מפני שהוא משועבד להבית: כך אינו יכול להפקיעו כו' מלשון זה משמע ששניהם רשאים להשתמש בפעם א' ממש כיון שיכולין ובבית הבד נמי זה טוען קורה זו וזה טוען קורה אחרת בפעם אחת: "
+                ],
+                [
+                    " ואותו שיש לו שליש כו' פי' נשכיר אותו לאחרים וקח לך ב' שלישים ולי שליש או שכור אתה ותן לי שליש השכירות: ובעל ב' השלישים כו' אלא שישתמש עמו בבית תדיר בשליש שלו ובעל השליש אינו יכול להשתמש בשליש שלו כי אינו ראוי מחמת קטנותו לשום תשמיש. הדין עמו נראה שדימה רי\"א זה להדין שכ\"ר בסי\"ב להי\"א שהביא שם רבינו ע\"ש וה\"נ בית זה עשוי לדור וס\"ל להרי\"א כהי\"א: וגם אין בעל השליש כו' ארישא נמי קאי וק\"ל: אלא ישב בו כו' כל משך השנה ידור בו וא\"צ להשכירו לאחרים ולא לחלוק עמו לזמנים חודש אחר חודש ואם ירצה בעל השליש ידור עמו בשליש שלו ואם לא ירצה ילך לו ואאם א\"ל בעל ב' השלישים גוד או אגוד בהא לא קא מסיים מידי דלא נקטיה אלא לכ\"ש ופשיטא הוא דאז דוחה אותו לגמרי מן הבית וק\"ל: ול\"נ דא\"כ לקתה מדת הדין לא קאי אאם אמר בעל ב' השלישים גוד או אגוד דבזה כ\"ע מודים דהא לא לקתה מדת הדין דנוטל דמים בעד חלקו ורי\"א ג\"כ נקטיה בפשיטות וכמ\"ש: אלא כיון שאילו ישתמשו בו ביחד יפסיד בעל ב' השלישים כלומר כיון דא\"א לזה להשתמש בשליש שלו לבד שאינו מספיק לו וא\"כ אינו נוח לו תשמישו בבית אא\"כ ישתמש עם הבעל ב' השלישים וגם אין בידינו כח לפסוק כן עליו לכן שורת הדין נותן או שישכירוה ויטול חלקו מהשכירות או דישתמשו בו לזמנים איזה מהדרכים שיתרצו כדי שלא תלקה מדה\"ד לגרש זה העני מהסתפח בנחלתו וק\"ל: ישתמשו בו כל אחד יומו פי' לפי חלקו: "
+                ],
+                [
+                    " (יא) והשני אומר שישתמשו בו ביחד פי' שיקנו ענבים בימות הבציר כו' כדבסמוך א\"נ יבצרו לעצמן שניהם בפעם אחד וכשזה טוען יטעון ג\"ז וכמ\"ש לעיל בסמוך: ראשונה ושלישית ולא יהיו שנים רצופים פי' בג\"ש הראשונים דוקא אבל אח\"כ יהיה לו ממ\"נ ב\"ש יחד דאין סברא שיטילו גורל חדש כל ג\"ש וק\"ל: כופין זא\"ז לחלוק ובאיזה ענין תהיה החלוקה אם כל חלק וחלק ראוי כו' חולקים ממש ואם לאו חולקים לזמנים: ואם הא' עני כו' ז\"ל התשובה חולקים אותו לזמנים וההוא דב' אחין ואחד עני והניח להן אביהן מרחץ כו' התם לא מיירי בחלוקה כי העני אינו תובע שיחלוק עמו לזמנים כי אין לו להשתמש בהן אף לזמנים כו' אבל אם היו שניהם עשירים פשיטא שחולקים לזמנים כו' ע\"ש וזהו כוונת רבינו גם כן כאן בהעתקתו לתשובת הרא\"ש בקיצור ויש להוכיח זה ממ\"ש ב\"פ חולקים לזמנים דמשום דהכניס לתרץ לההיא דעני בנתיים חזר וכתבו אח\"כ בפשיטות ושם בתשובה מייתי אח\"כ ראיה לזה וק\"ל. ובסמ��ך יתבאר דהא דמשתמש בו העשיר לבד הוא דוקא באינו עשוי להשכיר. וצריך שתדע שכל אלו הדברים כשאין אחד מהן טוען גוד או אגוד וכמש\"ר לעיל בסמוך: ואינם רוצים לקנות ולמכור בשותפות פי' אינם רוצים לקנות ענבים בשותפות ולמכור היין יחד ולקנות כ\"א לעצמו ולדרכם בגת ולמכרו במרתף א\"א משום דהו\"ל האי מרתף ככל חנות דעלמא דקיי\"ל כל א' יכול לומר לא מיתדר לי דמפסיד לחיותי ואף שמצד הגת בעצמה היה אפשר להשתמש בה ביחד וכמש\"ר לעיל מ\"מ מצד המרתף לא היה אפשר להם להשתמש יחד בגת ולהכי דינא הוא שיחלוקו לזמנים ועד\"ר לעיל: ואינו ראוי לחלוק בפחות משנה ל' בתשובה כי הקונה יין בבציר לצורך כל השנה קונה ע\"כ: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שני אחין כו' כן הוא בב\"ב דף קע\"ב גם הביאו הגמרא בדף י\"ג וכמש\"ר כאן: ומש\"ר דר\"י פי' כו\" שם דף קי\"ג כ\"כ בקיצור ע\"ש ולדעתי מאי דקתני במתני' עשאן לשכר כו' ר\"ל שהן גדולים שראוים לשכרן ועשאן לעצמו שהם קטנים וה\"ה אף אם הם גדולים ולא נמצאו שוכרים יכול לומר העשיר לעני קח לך כו' וכן פי' אפילו אם הם קטנים ונמצאו שוכרים מחויב הוא להשכירן אלא אורחא דמילתא נקט דאם הם גדולים רגיל הוא דנמצאים שוכרים וכן אם הם קטנים לא נמצאים שוכרים וק\"ל ועד\"ר: ואין לו תקנה לעני כר זה קאי נמי לסברת הי\"א וק\"ל: אלא שימכור חלקו לעשיר ז\"ל מורי בהגהותיו פירוש לעשיר אחר ע\"כ ור\"ל שאין תקנה אחרת לזה העני נגד מ\"ש לו אחיו העשיר קנה לך עבדים ורחץ במרחץ (שרצה לדחוק אותו שאינו רוצה לקנות ולא לשכור ממנו חלקו וגם לחילוק זמנים אין לעני תועלת כי לא יהיה לו גם לאחר זמן ושוכר להשכירו לו אינו מצוי) וסובר שישתמש בו הוא לבדו עד שיבקש וימצא עשיר אחר שיקנה חלקו מידו ואם לא ירצה לקנותו בדמים יתנהו לו אפילו בחנם כדי להציל חלקו מיד אחיו העשיר כי לא ימלט שזה העשיר האחר יחזור ליתן לו מתנה כנגדו לעת מהעתים כיון שנתנו לו ולא לאחר משא\"כ אחיו העשיר שסובר שאין אחר שיכנס בזה להשתתף עמו וישאר בידו בחנם ומה שסיים רבינו וכתב שיוכל לומר העשיר כו' פירוש נמי העשיר האחר הלוקח יכול לומר לאחיו של עני זה גוד או אגוד או ישתמש בו גם הוא עמו ביחד או לזמנים דהא עשיר הוא ובידו לקנות עבדים ומפני שמיירי כאן שלא ימצא מי שישכרנו ומיירי במרחץ קטן ומש\"ה אומר דיפסיד העני אא\"כ כו' דעל הרוב אין אדם קונה מרחץ לחצאין וכמ\"ש לעיל ובדרישה ובשם המ\"מ ועד\"ר שזה הפי' מוכרח מכמה קושיות: "
+                ],
+                [
+                    " ואתה תקח הגדול בחנם ר\"ל מה ששוה יותר על הקטן תקח בחנם ולא תצטרך ליתן לי מאי דביני וביני ופלוגתת רבנן ורשב\"ג הוא שם לפי מסקנת הגמרא דף י\"ג ע\"ב דרשב\"ג סבר דמצי א\"ל בדמי לית לי דמי ליתן לך ואי במתנה לא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחיה ופוסק כרשב\"ג ור\"ח כרבנן דפליגי וס\"ל כיון שא\"א לו לדור עמו או יתן לו הגדול או יקחנו הוא בחנם ואם אינו רוצה ישלם לו מאי דביני וביני וע' ברא\"ש דף קע\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " בזה ודאי אין שומעין לו דגוד איכא אגוד ליכא: "
+                ],
+                [
+                    " ואתה הקטן אין שומעין לו וכ\"כ הרא\"ש והטעם לפי שאין דומה לגוד כולו או אגוד כולו דהתם בטענה נכונה ושוים לשניהם היא אבל הכא יכול לומר לו שאגוד אני הגדול וליתן לך דמי המותר אין לי מעות ליתן ואם אקח אני את הקטן לא שום לי כלום אלא אם תרצה גוד כולו ותן לי דמי חצי שויו המגיע לחלקי ומטעם זה מסיק רבינו בשם הר\"ר יונה דיכול לומר לו טול אתה הגדול או אני אקח הגדול או אגוד הכל דאז אין טענה לנתבע על התובע כלל: אע\"פ שאינו מניח לחבירו ליקח הכל דלא הזקיקו לזה למכור הכל כל זמן שהוא מתקן את חבירו שיכול לקנות לו כשיעור עכ\"ל הרא\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " והיכא דראובן כו' מרדכי ספ\"ק דב\"ב בשם הר\"מ: ואין שמעון רוצה לחלוק פי' אלא רוצה שישכירו לאחרים ויקח כל אחד שכירות לפי חלקו או להשתמש בו לזמנים וכמ\"ש לעיל וראובן לא ניחא ליה לומר גוד או אגוד וגם אינו ר\"ל טול אתה חלק הגדול או הקטן או אני אקחנו או אקח הכל כדברי הר\"י מפני שניחא ליה בהכל ואינו רוצה ליתן לשמעון הברירה שיקח (ג\"א בלא דמים) [הכל]: כתב הרמ\"ה כו' והא דנקט בכה\"ג ולא נקט בחצר של ב' שותפין של ז\"א שא' מהם יכול לומר אקח ג' ועל השאר גוד אתה הכל ושלם לי החצי אמה הנשארת לחלקי או אגוד אני הכל ואשלם לך דמי ג\"א וחצי השייכים לן מפני דבזה חבירו יאמר מה ראית שתקח אתה ג\"א בראש אני אקח ג\"א בראש ועל השאר נאמר גוד או אגוד אבל בזה דיש לו ד' אמות שיעור חצר ויש לו בו שימוש כל צרכו מש\"ה יש לו כח טפי לומר לשמעון שיסתלק ממנו במה שמניח לו אמה וק\"ל: חוץ מאמה א' שאשתתף עמך ברבוע חלקך ר\"ל אמה זו היא רביעית מלבד ג\"א שלו: "
+                ],
+                [
+                    " (יח) ואם אין בחצר אלא ג\"א כו' זה פשוט דלא איירי רבינו כאן בחצר דנכנסין ויוצאין ממנו לבית ומבית לתוכו ולר\"ה דבזה כבר כ\"ר בס\"ח דבחצר כזה צריכין להשתמש בשותפות דאל\"כ היאך יכנס לביתו ואע\"ג דשם לא איירי מדין גוד או אגוד אלא משימוש לזמנים או להשכירו מ\"מ זיל בתר טעמו דשייך ג\"כ בגוד או אגוד אלא אף כשיש להן מקום לצאת וליכנס בו מ\"מ מסיק רבינו דלא אמרינן בכזה גוד או אגוד ועד\"ר: כתב הרמב\"ן כו' כן כתב בחידושיו בפ\"ק דבתרא בד\"ה וגוד [או אגוד נמי שומעין לו ומסתבר דאית ביה דינא דגוד או אגוד כיון דהשתא] נמי לא חזי לדירה לא למר ולא למר: ולא נהירא דמצי כו' עד וא\"א הרא\"ש כתב דבחצר לא שייך כר המשך לשון רבינו לכאורה נראה דכך הוא דברי הרמב\"ן שס\"ל שיש לחצר של ג\"א דין גוד או אגוד זה עכ\"פ ל\"נ משום דמצי למימר כו' אלא אם נדון ביה מידי לבטל שותפות היה נראה כדעת הרמ\"ה שיחלוקו אלא שלפי מ\"ש הרא\"ש טעמא דבחצר ליכא גוד או אגוד משום ששייך לבית ואינו עומד לפי אותו טעם ג\"כ נראה שאין כופין זא\"ז לחלוק אלא יעמדו יחד בשותפות ואע\"פ שהרא\"ש לא פי' דבריו דמיירי אפילו בחצר של ג\"א מ\"מ מסתימת דבריו וגם לפי טעמו נראה דגם באין בו אלא ג\"א מיירי מיהו י\"ל דמש\"ה לא רצה רבינו לכתוב דברי הרא\"ש לפלוגתא אדברי הרמב\"ן כיון דהרא\"ש לא גילה דעתו בפירוש דאיירי גם בחצר שהוא פחות מד\"א רק לבסוף כתב דא\"א הרא\"ש כתב כו' משום דמשמעות דבריו הוא בכל ענין וכמ\"ש ומש\"ר בסי\"ו בחצר של ז\"א שיכול ראובן כו' אי חצר שם דוקא קאמר נמצא דהרא\"ש זה פליג עליה ג\"כ והו\"ל לכתוב הפלוגתא שם אם לא שנאמר שהרא\"ש לא גילה דעתו ויכול להיות שדוקא בחצר שיש בו ד\"א קאמר ומשום דיש בו כדי לאחד ופעמים ישתמש בו זה ופעמים זה וכמ\"ש ודוק ועי' מ\"ש עוד בדרישה בזה ושם נתבאר דתמיהת ב\"י על דברי רבינו אינה תימה כלל: ומ\"ש וטענה נכונה היא כלומר ושומעין לו לטענה זו: ומ\"ש וא\"א ז\"ל כתב כו' בפ\"ק דב\"ב כ\"כ: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ירשו בית שארכו כו' ר\"ל דגם בחצר לא היה בו כדי חלוקה לשלשתן דהחצר היה ארכו משוך לפני פתח הבית ורחבו לרחבו של בית והיו נכנסין ויוצאים דרך פתח הבית לחצר ומשם לר\"ה וכבר נתבאר דכל שאין לו דרך בפני עצמו לחצר ולר\"ה אין יכולים לכופו לחלק וכשהיו חולקין הבית או החצר לרחבו לא הגיע לכל אחד רוחב ד' ומש\"ה לא היו יכולין לומר גוד או אגוד בחלק לוי שנפל לפניהן ואע\"פ שאם היו משימין ארכו לרחבו היה בו יותר מדע\"ד הא אמרינן בס\"ס קע\"ב דכשאין ד' על ד' בריבוע אלא ארוך וקצר אין בו דין חלוקה: ומכר שמעון חלקו לראובן כו' עד שני חלקי ראובן כו' לקמן בס\"ס קע\"ג כ\"ר דג' שקנו שדה בשותפות ושוב קנה אחד חלק חבירו כשבאין לחלוק אין יכול לכופו לחבירו שיתן לו שני חלקים ביחד כו' וע\"ש י\"ל דכאן מיירי דשמעון נתרצה להיות חלקיו דראובן יחד: ועתה באים ראובן כו' מעשה כך היה דלא ביקש ראובן לחלוק עם לוי אלא היה משתמש עמו ביחד או לזמנים אבל אם היה רוצה לחלוק עם לוי גוד או אגוד ג\"כ דינו כך שהרי לא הגיע כל חלקו לשיעור ד' כמ\"ש וה\"ה אם היה רוצה ראובן עם שמעון להעמיד בשותפות את כולו לזמנים (דאילו לעמוד בשותפות בחלק של לוי לבד אינו יכול להכריח לשמעון כמ\"ש בסי\"ו בחצר של ז\"א ויש לאחד בו ג\"א) היו עושים ואין שמעון יכול להכריחו להניח לו מב' חלקיו עד שיהיה בו כשיעור ויאמר עליו גוד או אגוד אלא ברצונו של ראובן תלוי וכמ\"ש בסי\"ו דלהכי כתב שם דהיה בחצר של ז\"א לזה ד\"א ולזה ג\"א ע\"ש אע\"ג דנתבאר בסי\"ח דא\"א בחצר גוד או אגוד שאני הכא דגם בבית לא היה שיעור חלוקה והיה ראובן אומר גוד או אגוד גם אחלוקת (המעות) [המקום] שבבית ואפשר דמש\"ה חזר וכ\"ר תשובה זו כאן אע\"ג דכבר כ\"ר בסי\"ו דין זה דיכול להניח אמה מד\"א שלו לג\"א של חבירו לומר גוד או אגוד וה\"ה בדין זה משום דקמ\"ל בזה דאפילו הבית וחצירו יכול לדחות אפילו בגוד או אגוד בזה ודוק ומ\"ש באים לחלוק ר\"ל שאינם רוצים להיות עוד בשותפות ביחד אלא להיות חלוקים זה מזה ובכללו הוא דינא דגוד או אגוד וע\"ז קאמר ודאי שני חלקי ראובן כו' נסתלקו מדין גוד או אגוד פי' אם בא שמעון לומר תניח משני חלקיך שישאר בחלק המשותף בינינו שיעור חצר וגוד או אגוד לזה אינו יכול לכוף לראובן כי שני חלקיו דראובן נסתלקו כו' אלא ברצונו דראובן תליא מילתא כדמסיק וגם בכלל זה דאם בא ראובן לומר הריני משייר לך מחלקי עד שיהיה ביחד שיעור חצר גוד או אגוד אין שמעון יכול לומר לא כי אלא הניחני לגוד בכולו כדין חצר המשותף שאין שומעין לו מה\"ט וק\"ל ובזה נסתלקה תמיהת ב\"י שכתב ומש\"ר בתחילה כו'. שוב מצאתי שכחב מור\"מ בד\"מ שלו כדברי רק שדבריו צריכין ביאור וביארתים שם בס\"ד בהגהותי ע\"ש ודוק: וכיון שאין כו' פי' כיון שאין בחלק לוי דין חלוקה: אית ביה כו' פי' מעתה יכול ראובן להכריחו לדין גוד או אגוד ע\"ד שמסיק שיאמר ראובן לשמעון כו' משא\"כ אם היה בו דין חלוקה ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " לית דינא דגוד או אגוד כו' עיין בב\"י מ\"ש בכלל דברי רבינו: "
+                ],
+                [
+                    " כגון ב' שפחות כו' עד\"ר: אפי' אם דמיהן שוה כו' עד\"ר: ואצ\"ל אם אין שווים כו' יתן לחבירו כו' פשוט דאפילו ליטלו בחנם נמי אין יכול לומר מטעם הנ\"ל שכ\"א צריך לשניהם אלא שזה בכלל הטעם שאמר תחילה וכאן בא לומר לאין דמיהן שוים דאינו יכול לומר כן מטעם אחרינא בלא טעם הנ\"ל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם יש להם שדה וכרם זהו דלא כר\"י הלוי (ס\"א הרבינו יונה) דכ\"ר בשמו בסל\"ב דבשדה לא אמרינן גוד או אגוד אפילו יש בו כדי חלוקה וכמש\"ר שם דהרא\"ש כתב עליו דאין דבריו נראין וכן באשר\"י ס\"פ השותפין מייתי דברי ר\"י הלוי אהאי דינא דשדה וכרם וכתב דל\"נ ע\"ש וזהו הטעם נמי דעבד ושפחה דאם היה אפשר לחלק היה אומר גוד או אגוד ואע\"ג דהשפחה יכולה לעשות מלאכה ויחלקו במלאכה וכן העבד מ\"מ האומר גוד או אגוד רוצה להשתמש עצמו בהם והוא כבית המרחץ שאינו עשוי לשכור: גוד או אגוד בשניהם כא' פי' על שניהם בפעם אחת אומר גוד שניהם או אגוד שניהם: שהרי כל אחד תשמישו פי' שא\"א גוד כו' אלא היכא שאין מלאכה של א' מהן נגמרת אלא שצריכין לסיוע של השני שיכול לומר על שניהם יחד גוד או אגוד ועד\"ר שם כתבתי כוונת הרמ\"ה וכוונת ב\"י וכמ\"ש שם הוא העיקר: "
+                ],
+                [
+                    " כיון שתשמישן שוה כו' יש בו גוד כו' פי' שתשמישן שוה וכל אחד ראוי לכל אחד יכול לומר גוד את זה ואגוד אני השניה או להפך אבל אינו יכול לומר בכל אחד זא\"ז גוד או אגוד כמ\"ש בסמוך בשם רב האי גאון גבי בית והטעם שא\"כ אפשר שיהיו שניהם לאחד ולחבירו לא יהיה כלום ואין זה שורת הדין משא\"כ לעיל כשאינם שווים בתשמישתם ושניהם צריכים לכל אחד ואחד יכול לומר אשניהם בזא\"ז גוד כו' וק\"ל: בין אם יאמר כו' יוסיף כו' ול\"ד לטול אתה כשיעור ואני בפחות או להיפך שאין שומעין לו משום דיכול לומר בפחות מכשיעור לא בעינא אבל הכא הוי כשיעור לאחד וכן בסמוך בגדולה וקטנה ר\"ל קטנה נגד הגדולה אבל מ\"מ הוה בו כשיעור לאחד וק\"ל: בין אם יאמר לו שיקח את איזה שירצה בלא תוספת דמים בזה אפי' הרי\"ף הנ\"ל מודה דאם לא ירצה בחנם יתן לו דמים ואם אין לו דמים יקח השניה ויקבל דמי יתרון ממנו כיון דיש כדי תשמיש גם בשניה משא\"כ לעיל דאין כדי תשמיש בחלק הקטן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " גדולה וקטנה פי' קטנה נגד גדולה אבל יש בו שיעור שדה: וטול אתה מהגדולה שיעור הקטנה והיתרון אקחנו כו' והא דלא קאמר ובעד היתרון תתן לי דמים או אתה תקח הקטנה ואני הגדולה ובעד היתרון אתן לך דמים נ\"ל דלרבותא קאמר אע\"ג דאיכא למימר דלהכי תובע בכה\"ג כדי שישאר לו אח\"כ הקרקע דמסתמא לא יחפוץ חבירו ליתן לו דמים בעד המותר כיון שאין בו שיעור שדה ועוד שלא יהיו שני החלקים יחד במיצר א' משא\"כ אילו היה אומר קח אתה הגדול ותן לי המותר דודאי יחפוץ חבירו ליקח קרקע הגדולה וק\"ל וגם למדנו מזה דיכול לומר גוד או אגוד אפילו בפחות מכשיעור לפעמים כגון בזה הנשאר מהגדולה דלית ביה כשיעור ואע\"פ שבעלמא אין בו גוד או אגוד וכמש\"ר בסי\"ז ומ\"ש וכ\"כ הר\"י אע\"ג דהרמ\"ה לא איירי בענין זה אלא כשלוקח אחד מהן המעולה כולה מ\"מ שפיר קאמר וכ\"כ הר\"י דס\"ל דשייך גוד כו' אפילו אם אין דמיהן שוה לאפוקי מדעת הרמב\"ן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א בכל בית בפני עצמו גוד אגוד פי' לפי (שא\"צ) [שא\"כ] כשהנתבע ירצה ליקח שני הבתים ולא יהיה לתובע כלום וכן להיפך אפשר שהתובע אינו רוצה בשני הבתים והנתבע יאמר לו בשניהם גוד אתה לכן שורת הדין כיון שכ\"א ראוי לתשמיש בפני עצמו ואין זה צריך לזה יחלוקו זה בשומא ועילוי ויאמר לו גוד אתה זה ואני השני או להיפך אבל בבית אחד שאין בו דין חלוקה ודאי אמרינן גוד או אגוד בכולו וכמ\"ש הרא\"ש בסמוך: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " (כח) שאלה לא\"א ז\"ל ראובן כו' בכלל צ\"ח סי' ג' כ\"כ: כפי מנהג טוליטולא זה מבואר בא\"ע סי' קי\"ח ע\"ש: אלא אני אקח את הבית כו' נראה דהטענה הכי מאחר שאתה רוצה למכור חלקך מן הראוי הוא שאני אקח הבית ולא תגרשני מנחלת ביתי שהייתי ואתה תקח בשוויו כנגד ותמכרנו אבל בלא\"ה בודאי לאו כל כמיניה לברור לחלקו הכי אלא ע\"פ הגורל וגם הרא\"ש מסיק וכתב ז\"ל אם ירצה הבן יקחם בשומת ב\"ד כו' משמע דאעלייה ומרתף וחנות שלפני זה קאי ועמ\"ש שם: כדי שיהא שוה יותר דאם לא ימכור רק חצי שלו לא ימכור אלא בזול שלא ניחא לאדם להיות משותף בבית עם חבירו וק\"ל: תשובה כו' עד שאין זה גוד או אגוד כו' נראה דהמשך דבריו כן הן דהשיב זה הבן שבא וטוען גוד או אגוד אין הדין עמו ממ\"נ דאם יש בו דין חלוקה דינו שחולקין ואין כאן דין גוד או אגוד ואף אם אין בו דין חלוקה שהדין נותן שיכול לומר גוד או אגוד ה\"מ שטוען כן בעבור תשמישו אבל לא כשבא בשביל תוספת דמים כדמסיק: יחלקו הבית מתהום ארעא כו' פירוש כיון שאין החדרים שוים שזה בית וזה עלייה וזה מרתף לכן יחלוקו כל הבית לא חדר נגד חדר (מה שאין כן בתשובה הנזכר לעיל שחלקו בתים כנגד בתים): ולא שייך כאן גוד או אגוד כו' פירוש אבל אם לא היה כדי לזה ולזה היה יכול לומר גוד אתה הבית או אני אגודנו ואחר כך היה יכול לומר כן גם אחדרים וכמה שכתב רבינו בשם הרמ\"ה בסימן כ\"ח דיכול לומר בדברים שאינן שוים גוד או אגוד בתרווייהו בזה אחר זה גם י\"ל דאפי' בפ\"א היה יכול לומר בהכל גוד או אגוד אף שהחדרים אינם שווים מ\"מ החדרים נמשכים אחר הבית שהוא עיקר ובבית (יש) [אין] בו כדי חלוקה ומה\"ט אמר כיון דיש בו כדי לזה ולזה אע\"פ שאם יחלקו לא יהיה בכל חדר וחדר כדי שיעורו משום דבתר עיקרו דבית אזלינן וק\"ל: כיון שאין לו מעות כו' עד\"ר: שאומר גוד חלקי כדי שאמכור כל הקרקע לפי גי' זו דכדי נראה דה\"ק דמש\"ה א\"ל גוד או אגוד ולא מכר חלקו לאחר לחוד כדי שימכור כל הקרקע ר\"ל כדי שיבוא כל הקרקע ליד אחד (ואחד) דאז הוא ביוקר יותר ומש\"ה א\"ל גוד ותהיה בידך הכל ותן לי בעד חלקי החצי מה ששוה כשהוא ביד אחד או אני אגודנו ואמכרנו יחד לאחר. אבל בתשובה כתב גוד חלקי כמו שאמכור כל הקרקע וא\"ש טפי וגם גירסת כדי י\"ל דהו\"ל כאילו אומר בכדי דהיינו כמו ודוק: וכ\"ש בנדון זה שהעלייה דירה בפני עצמה כו' ר\"ל ואין טענתו טענה כ\"כ לומר לא ניחא תשמישתו של הלוקח לדור עמה בחדר א' שהרי כאן כל אחד חדר בפני עצמו ומש\"ה הדין עם האשה שהבן אינו יכול לכופה לדין גוד הכל או אגוד אלא שהרשות ביד הבן להשאר עמה בכל החדרים בשותפות וישתמשו יחד או יחלקו לזמנים וגם האשה חפצה בכך ולא השיבה לו אני אקח הבית כו' אלא ע\"פ דבריו שרצה למכור כולו וע\"ז מסיק וכתב ואם ירצה הבן שלא ישאר בשותפות אז יעלו זה בזה בשומת ב\"ד וכמו שהשיבה לו האשה ונראה דאם לא היתה האלמנה רוצה ליקח אחד מהחדרים אז גם אם היה הבן רוצה לא היה יכול הבן לכופה כיון דאין החדרים שוים ואין באחד כדי לזה ולזה ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ורי\"ף כתב שהכל תלוי בתובע כו' כלומר אם ידו משגת או לא: וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"א דשכנים כ\"כ ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שיכול לומר אני נוח לך פי' לכך אתה מתרצה להמתין לי שלשים יום כשאגוד: והרמ\"ה חילק בזה וכתב כו' ר\"ל שהרמ\"ה סבר דהתובע לא יכול לומר גוד או אגוד בהקפה אבל הנתבע יכול לומר אגוד בהקפה אפילו אומר התובע סתם גוד או אגוד: ושאל התובע זמן פי' ורוצה שיקבל לו עתה בקנין שיהיה לו בסך זה ובתוך שלשים יום יתן לו הדמים דאל\"כ יכול לחוור בו הנתבע מגוד לאגוד וכמ\"ש בסמוך: ולא מחייבין כו' ונראה דה\"ה אם הנתבע מבקש זימנא והתובע אומר לא אדון עתה עמו בגוד או אגוד שמא יתייקר ביני וביני שומעין לו שהרי יכול לחזור בו בלה\"נ מגוד ולומר איני חפץ לחלוק כמ\"ש בסוף דבריו אלא שאז כשיחזור ויבוא התובע לתבוע גוד או אגוד ויבקש הנתבע זמן נותנין לו משא\"כ כשהתובע מבקש זמן ואין שומעין לו דאז כשחזר התובע ומביא מעות ואומר גוד או אגוד אין נותנין לנתבע זמן מחדש כדמסיק: מאן דזבין לחלקיה נראה דדייק לכתוב לחלקיה משום דס\"ל כהרא\"ש דלעיל דאינו יכול לומר גוד או אגוד הכל ואמכרנו לאחר כיון שאין לעצמו כדי לקנות ודוק: א\"נ לכי מייתי כו' פי' עוד מצינו נ\"מ אחר במה שאינו יורד עמו עכשיו לתורת גוד או אגוד והוא אם יביא כו' ומסיק וכתב דהאי נ\"מ דנותנים לו זמן אחר שאינו בכל ענין אלא דוקא כשגם מתחילה ביקש זמן אלא שהתובע חזר בו מתביעת גוד או אגוד כששמע שביקש זמן בזה הוא דנותנין לו זמן מתביעה השניה והלאה אבל כו' והרמ\"ה שהתחיל בתובע ביקש זמן ולא הזכיר בדבריו שהנתבע ביקש זמן וכתב דלא מחייבין להנתבע האידנא למיחת כו' אין בו נ\"מ זה האחרון דהא בכה\"ג מסיק דאין נותנין לו זמן מעכשיו אבל יש בו ב' נ\"מ הראשונים כן נ\"ל ביאור דברי הרמ\"ה ודוק דבזה נתיישב דל\"ת דברי הרמ\"ה אהדדי ריש דבריו אסופם ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אבל לא אמר מתחילה אגוד כו' לא יהבינן כו' ומ\"מ גם לתובע אין נותנין זמן מב' הטעמים הראשונים שהזכיר לעיל דהוה פסידא דנתבע ופשוט הוא: מעכשיו ולאחר שלשים יום ר\"ל וע\"י קנין סודר וכמו שמסיק בסוף דבריו שצריכים קנין ונראה דלהכי צריך נמי מעכשיו דאל\"ה בשעה שיחול הקנין כבר הדרא סודרא למרי' כמ\"ש לקמן סימן קצ\"ה: ומזבין בזול ה\"ג בס\"י ול\"ג ליה וה\"פ דילמא האי נתבע ימכור מנכסי עצמו בזול לאחרים כדי להשתדל מעות לקנות קרקע זו מחבירו ואחר כך יחזור בו התובע ולגירסא ופירוש זה לשון לא בעינא למיטרח לא יתיישב בטוב דהול\"ל לא בעינא למיגד עד כו' ובספרים שלנו גרסינן ומזבין ליה בזול ולפי גי' זו ה\"פ שמא מתחילה בשאלת גוד או אגוד אותו פעם זבין ליה התובע בזול ולהכי ירא נתבע שמא יתחרט ולכך רוצה שיגוד לו מעכשיו וכי היכי שלא יטרח בחנם אלא שלשון אבל לא יתיישב לפ\"ז וע\"ק לפ\"ז הא כתב הרמב\"ן בשם הרמ\"ה דלפחות משויו לא אמרינן גוד או אגוד וכמ\"ש לעיל בדרישה לשונו לכ\"נ פי' ראשון עיקר: "
+                ],
+                [
+                    " ולומר איני חפץ לחלוק פי' לא בעינא להיות מחולק מינך בגוד או אגוד אלא נשאר בשותפות כבתחילה ועד\"ר: וכן נתבע נמי כו' מגוד לאגוד אבל אין תלוי בו לאמר נשאר בשותפות כל זמן שכנגדו תבעו לומר גוד או אגוד וכנ\"ל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לשון א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב הר\"י הלוי כן הוא הנוסח ברוב ספרי רבינו שבדפוס וכן הוא באשר\"י ספ\"ק דב\"ב אבל בנ\"י ורי\"ו כולם הביאו דין זה בשם הר\"ר יונה וכן הוא בטורים המדויקים: ונראין דבריו כלומר ונראין לי דבריו דוקא בענין זה דלא היה להם בית דירה כו' אבל הר\"י הלוי ודאי בכל ענין ס\"ל דשותפין ל\"מ אמרי גוד או אגוד מדכתב דליתא אלא ביורשים ומקבלי מתנה וז\"ש הרא\"ש אח\"כ וז\"ל וכ\"כ כו' ר\"ל ועוד כתב דבר פלאי ועל אותו דין מסיק הרא\"ש וכתב דאין דבריו נראין כלל ועיין ברמזים שג\"כ כ\"כ בשם הרא\"ש דדוקא אם היה להן מתחילה בית דירה ונשרף הוא דמצי למימר גוד או אגוד ולא בע\"א וכ\"כ רי\"ו בשם הרא\"ש ואף דמשמע שם דהרא\"ש חולק על ר\"י הלוי מכל וכל ע\"כ צ\"ל בלא\"ה שט\"ס הוא שם ואחר שנגיה אותו על אופנו כראוי מוכרח ג\"כ שס\"ל כאשר כתבתי וק\"ל: אבל אם היה להם בית דירה פי' כשקנו בית זה ביחד כדי להשכירו היה לכל אחד בית מיוחד שהיה דר בו: ומ\"ש וכן נמי אם הוצרכו כו' קמ\"ל בזה דל\"ת דוקא עם אחר מצי למימר איני רוצה לדור עמו שלא היה שותפו מעולם אבל עם זה דעשה מתחילה שותפות לא מצי למימר הכי קמ\"ל דיכול לומר אדעתא לדור עמך בבית אחד לא נשתתפתי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וזו היא סברתו כלומר וטעמו וסברתו של ר\"י הלוי בזה זו היא דס\"ל דדוקא כו': כמו בית דירה ומרחץ כו' והא דכתב רבינו לעיל בס\"ח וי' דמרחץ הוא דבר שיכולין להשתמש בו ביחד היינו כשאין שום אחד מהן ר\"ל גוד או אגוד דבזה אומר דא\"צ לחלק לזמנים אלא רוחצים בו ביחד דלית ביה משום דחד מפסיד לחיותיה דחבריה וכמ\"ש שם ע\"ש: ואין דבריו נראין לי בזה פי' בדין שדה לא נ\"ל דבריו אלא גם בשדה שייך גוד או אגוד ומיהו דוקא בשירשוה או קבלו אותה במתנה או שהיה להם שדה ועתה מכר האחד מחמת דחקו וכנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ רבי' האי כו' כלומר גם רבינו האי כתב דלא כר\"י הלוי ובלשון שותפין הוא דלקחו מתחילה דבר שאין בו חלוקה בשותפות והוא מדכתב דשייך בשותפין סתם אע\"פ דר\"ה סתם דבריו ולא כתב דמיירי דוקא בהיה להם בית דירה מתחילה ומכרו מחמת דחקו או נשרף מ\"מ מוכח מינה דיש בלקיחת שנים דין גוד או אגוד ולא כר\"י הלוי דסתם דבריו: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם כתב כו' שם בפ\"א דשכנים כ\"כ ונראה דהמשך דברי רבי' כך הוא מתחילה כתב דהר\"י הלוי כתב דבלקוחות לא אמרינן גוד או אגוד ושהרא\"ש הסכים עמו בלקחו לדור בו וגם דברי רבי' האי יש לפרש כן וע\"ז מסיק וכתב אבל הרמב\"כ. כתב דבשכירות כמי אניתא דמיא דגוד או אגוד ור\"ל ומזה נלמד דס\"ל דאפילו לא היה להם בית דירה וקנאוה בתחילה לדור בו אפ\"ה אית בו גוד או אגוד שהרי טעמיה דשכירות ע\"כ הוא כמ\"ש הרשב\"א בתשובה כיון שהם שכרו סתם יכול לומר כששכרתי סבור הייתי שאוכל לקבל להיות שותף עמך ועכשיו איני יכול לקבלה וה\"ה בלקוחות גם מדכתב השוכר מחבירו מקצת כו' משמע להדיא שאין לו בית כלל ועכשיו הוא בא ועשה שותפות עם זה בחצר שאין בו דין חלוקה ואפ\"ה יכול לומר גוד או אגוד ולכן כ\"ר והרמב\"ם כתב לפלוגתא ועד\"ר: השוכר מחבירו מקצת חצר כו' פי' בכל החצר אין בו כדי חלוקה לשנים כגון דלית ביה ארבע על שמונה זולת מה שהוא מלפני הפתח כמש\"ר ר\"ס קע\"ב ומאותו החצר השכיר ראובן לשמעון מקצתו יכול זה שאין בידו שיעור ד\"א לומר להשני או שכור כו' ואם שכר החצי נמצא דאין ביד שום אחד מהן ד\"א יכול כל אחד לומר להשני או שכור כו' וק\"ל: ותימה היאך יחלקו כו' והב\"י כתב ז\"ל אין כאן מקום תימה דאי איכא היזק ראייה אטו מפני שאינו שלו אלא בשכירות יהא חבירו ניזק בראייתו ודברי הב\"י תמוהין הן בעיני שאדרבה מכח זה מתמיה רבינו על הרמב\"ם שכתב דבלית ביה דין חלוקה אמרינן ביה גוד או אגוד וביש בו דין חלוקה חולקין וגם ביש בו דין חלוקה הול\"ל בזה גוד או אגוד כיון דאינן יכולין לחלקו במחיצה ובלא מחיצה א\"א להן לדור יחד כיון דמזיק א' לחבירו בראייה ואף שס\"ל דבחצר לא אמרינן גוד או אגוד כמ\"ש בסי\"ח א\"כ באין בו דין חלוקה נמי לא הול\"ל דיש בו גוד או אגוד ולסברתו דהרמב\"ם כתב כאן דין גוד או אגוד בחצר באין בו דין חלוקה הקשה דגם ביש בו דין חלוקה הול\"ל כן וע\"ש וזה ברור בכוונת רבינו וע\"ל בס\"ס שי\"ו שכתב רבינו בשם הרא\"ש ג\"כ דבכה\"ג א\"א להן לחלוק ע\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " חצר המתחלקת כו' בפ\"ק דב\"ב דף י\"א אהמשנה דתנן התם אין חולקין את החצר עד שיהא ד\"א לזה כו' גרסינן שם בגמרא ז\"ל אמר רבי אסי אר\"י ד\"א שאמרו חוץ משל פתחים (פי' רש\"י וכל פתח צריך ד\"א לפרק שם משאו מעל חמורו והן צרכי הבית) תנ\"ה אין חולקין את החצר עד שיהא בה ח' אמות לזה וח\"א לזה והאנן ד\"א תנן אלא ש\"מ כדרבי אסי תו גרסינן שם א\"ר הונא חצר מתחלקת לפי פתחים ורב חסדא אמר נותן ד\"א לכל אחד מהפתחים והשאר חולקין בשוה תניא כוותיה דרב חסדא היה לזה פתח רחב ח' אמות נוטל ח\"א ברוחב הפתח וד\"א בחצר כנגד הפתח ועכ\"ל הגמרא עם פירושה. וכתב הרא\"ש ע\"ז שם דרש\"י וריב\"א בשם הגאונים העמידו הא דרב הונא ורב חסדא הנ\"ל בראובן שחלק נכסיו על פיו לב' בניו כו' אבל אם שניהם ירשו או קנו בשותפות לא יטול אחד בחצר יותר מחבירו דהא קיי\"ל אחין שחלקו אין להן דרך וחלונות וסולמות זע\"ז וכמו שאין החלון זוכה לו בהרחקת ד\"א מכנגדו כך אין פתחו זוכה לו בד\"א המשותף לחבירו והביא עוד ראיה לזה וע\"ש ומכח האי קושיא גופא דאחין שחלקו אין להן דרך כו' מוקי לה הר\"י הלוי לההיא דרב הונא ורב חסדא בזכו מן ההפקר והרא\"ש כתב שם אדברי רש\"י הנ\"ל ז\"ל ויראה לי דמה שפירש\"י דמיירי בנותן מתנה לבניו כו' בשביל רב הונא פירש כן דאל\"כ לא הוה אמר שחולקין כל החצר לפי הפתחים אבל דברי רב חסדא מיתוקמי שפיר אף באחין ושותפין שחלקו ב' בתים שבחצר בשומא דמסתמא לא היו שוים לגמרי וחלקו בשומא ועילוי וכמש\"ר בשמו והביא ראיה מהא דתניא שני אחין שחלקו אחד נוטל שדה לבן ואחד נטל כרם וחלקו בשומא ועילוי דבעל הכרם נוטל ד\"א קרקע בשדה לעבודת הכרם וכתבו רבינו בס\"ס קע\"ג ע\"ש ובזה כלל דברי רבינו מבוארים ומש\"ה כתב רבינו דברי הרא\"ש שלא בלשון פלוגתא משום דגם הרא\"ש ס\"ל כאוקימתא דר\"י הלוי או כרש\"י דהיכא שלא חלקו בשומא ועילוי דבעל כרם נוטל ד\"א קרקע אלא שאכתי צריכים ליתן טעם לדברי הרמ\"ה שכ\"ר בשמו אחר דברי הרא\"ש דס\"ל דבכל ענין נוטל בעל ב' הפתחים לכל פתח ד\"א ואיך יתרץ למ\"ש אחין שחלקו אין להם דרך ולא חלונות כו' זע\"ז וי\"ל דמדקדק הרמ\"ה בלשונו וכתב אם חלקו הבית ואח\"כ חלקו החצר לעולם נוטל כו' משמע דדוקא בכה\"ג שחלקו החצר אחר חלוקת הבית הוא דנוטל לכל פתח ד\"א הא אם חלקו אותן יחד וכ\"ש אם חלקו החצר תחילה דנוטלין בשוה ומזה איירי אליביה ההיא דאחין אין להן זע\"ז דרך וחלונות כו' ועד\"ר מ\"ש יותר מזה. ומעתה אבוא לכתוב פי' פרש\"י ומדברי רבינו. ומ\"ש נותן לכל פתח ופתח ד\"א פי' לכל פתח בית הפתוח לחצר וכדמוכח בגמרא כנ\"ל דאפתח בית קאי: ומ\"ש והשאר חולקים בשוה היינו כרב חסדא ולאפוקי מדברי רב הונא ולא איירי כאן מדין כפייה ומחלוקת החצר במחיצה שביניהן עד סוף הסימן וקאמר דנוטל כל אחד לצורך פתחו הן שהיה פתח של אחד רחבה משל השני הן שהיה לאחד פתח אחד ולהשני ב' פתחים וכדתניא בברייתא הנ\"ל ועל שני מיני הפתחים הן שהיא רחבה או מרובה הביא דברי ר\"י הלוי ורש\"י והרא\"ש וכנ\"ל: ומ\"ש שכל פתח צריך לפניו ד\"א כו' ה\"ט לפי שסתם בית הוא מלא כלים ואין יכולים להכניס שם חמורו עם משאו לפיכך אם צריך ליתן לו ד\"א בחצירו לפני פתח ביתו הפתוח לחצר וכמו שמפרש והולך בסמוך: ומ\"ש ואם אין הפתח רחב כו' כן מוכח בגמרא פרק ח\"ה וכתבתיהו בר\"ס קנ\"ד ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש נוטל לכל פתח ד\"א כפי מה שהוא פתחו בש\"ע כתוב כפי מה שהם פתחיו ור\"ל אפילו אם הם רחבים הרבה נוטל ד\"א ברוחב החצר נגד כל רחבה של פתח ואם קצרה מד\"א כבר כתבתי לעיל דמשלים מהצדדים: ומ\"ש ואח\"כ הקיפו כו' ר\"ל דאילו הקיפו תחילה ונעשה להם כחצר ואח\"כ בנו בתים היו חולקים בשוה דכשזכו בחצר היה יד שניהם שוה בו ודקדק וכתב הקיפו אותם הא הקיף אחד לבד היה החצר שלו לבד זולת מה שלפני הפתחים ופשוט הוא: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יטול האחד יותר מחבירו כלום לקמן סוף הסימן יתבאר לך אי אין חולקין במחיצה עד שיהיה לבעל הפתח אחד כמו לבעל הב' פתחים או להיפך ודוק שם: ולשני בית בפתח אחד פירוש ואת החצר לא חילק דאיכא למימר שהאב נותן להם כדרך שהיה הוא משתמש: "
+                ],
+                [
+                    " ואותו שהגיע לחלקו כו' נראה דלרבותא כ\"כ דאפי' אם בעל ב' הפתחים העלה לבעל פתח האחד דהו\"ל לפרש בעילוי שמעלה בשביל מה שיש לו ב' פתחים ומדלא פירשו י\"ל ודאי לאו עלייהו קאי העילוי קמ\"ל דאפ\"ה אמרינן שהם בתוך העילוי ומכ\"ש כשבית שבו פתח אחד מעולה מבית שיש בו ב' פתחים ובעל הפתח הא' העלה לבעל שני הפתחים דאמרינן דגם הפתחים נחשבו בתוך העילוי דהא אין סתירה ממה שעלו בסתם דמה לו לבעל פתח אחד להזכיר בתוך העילוי זכות ב' פתחים של אידך וזהו דלא כמ\"ש ב\"י כאן ולקמן ס\"ס קע\"ג ועד\"ר: וזכה בהם כו' פי' והם שלו לגמרי ולא כמו שהיו בתחילה וכדמסיק ועד\"ר ר\"ס זה מ\"ש בשם הירושלמי: והרמ\"ה כתב דמיירי בכל ענין כו' כבר כתבתי טעמו ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " חפירה דסופלי יש לה ד\"א בחצר לכל רוח שם פ\"ק דף י\"א ע\"א הוא מימרא דאמימר וע\"פ פרש\"י והרמב\"ם (בריש רע\"א) [כתב בע\"א] כתבתיהו בדרישה ע\"ש: פי' אם יש לא' מהן חפירה כו' ר\"ל כשלא הו\"ל פתח מיוחד אצל חפירה זו אלא דרך פתח ביתו שהוא יוצא ונכנס בו היה לו דרך לילך אל החפירה פעמים בא עם המשא לצד מזרח של חפירה ופעמים לצד מערב לכך נותנין לו ד\"א לכל רוח החפירה לזרוק שם הגרעינין שלא יצטרך לטרוח ולסבב עם המשא אלא תיכף שמגיע לא' מרוחותיה יזרוק שם: אבל אם יחד לה פתח פי' שהיה לו פתח בסוף ביתו אצל החפירה ודרך אותו פתח רגיל להשליך הגרעינין אין לו אלא ד\"א שהרי אינו בא עם המשא אלא ברוח הזאת שכנגד אותו פתח: "
+                ],
+                [
+                    " אכסדרה אין לה כו' שם ע\"ב מימרא דרב הונא טעמא מאי נתנו לפתח ד\"א משום פירוק משאו הני אפשר דעייל לגואי ומפרק ופי' רש\"י באכסדרה כיון דסתם אכסדרה לית לה דפנות אפשר דמעייל לגואי ומפרק עכ\"ל ומשמע לי מלשונו דה\"ק דאפי' אם דרכן להניח כלים ושאר דברים באכסדרה זו אפ\"ה כיון שאין לה דפנות אפשר להקיף עם החמור בצד הפנוי לפרק שם משא\"כ בבית שיש לו דפנות וגם אינו פנוי מכלים לפנים מהפתח דא\"א להכניס החמור ולפרוק שם. אבל המ\"מ כתב ז\"ל לפי פי' רש\"י ז\"ל הוא כשהיא בנויה על דרך שאין מניחין בה כלים והיא פנויה לפירוק משא עכ\"ל משמע דחדא באידך תליא כיון שאין לה מחיצות לכך דרכה להיות פנויה וכ\"כ נמ\"י ז\"ל כיון שאין לה דפנות אין נותנים בה כלום עכ\"ל אבל באמת מדברי רש\"י אינו מוכרח כלל וגם לשונו משמע כמ\"ש ודו\"ק: ור\"י פי' בית כו' [כתב] כן לפי שס\"ל שסתם אכסדרה מוקפת ג' מחיצות: ואם אין לה דע\"ד כו' כ\"כ הרא\"ש על דברי ר\"י ונרא' דזה ליתא אלא דוקא אליבא דר\"י אבל לפירש\"י א\"צ להשלים עליה מחצר דלא יהא אלא בית שאין בו דע\"ד דאין נותנין לו ד\"א בחצר וכמש\"ר בסמוך משום דלא עביד לדור ולהשתמש שמה וק\"ל: ואם יש לה מחיצה גם ברוח רביעית כו' הוא מדברי הגמר' (ולמר) [ולכ\"א] כדאית ליה: אלא שהם נמו��ים פי' שמוקף מחיצות נמוכות שאינם מגיעות לתקרה דאילו מגיעות לתקרה אין שם אכסדרה עליה אלא בית ממש: בית שער כו' עד מרפסת כו' ברייתא שם: בבית שער ממש פי' שהיה דרכם לעשות אצל כל חצר וחצר בית שער קטן לתועלת החצר ולשמירתו (וכדלעיל ר\"ס קס\"א): של א' דאילו של כולם יחד אין נ\"מ שיהיה לו ד\"א בחצר דהא גם החצר שלהם בשותפות אבל כיון שהוא של א' מהן יש לו ד\"א אלו לבד ועוד אם הוא של רבים אין מיוחד לתשמיש ולפרוק משאו וק\"ל: ונראה יותר כפירש\"י כו' נראה לפירש\"י בית שער ממש אין לו ד\"א בחצר כלום כיון דכולם נכנסים דרך שם שייך אל החצר ובטל אליו ואין עליו שם בית ליתן לו ד\"א בחצר משא\"כ בבית קטן אצל גדול וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מרפסת יש לה ד\"א כו' עיין בא\"ח סימן שע\"ה ששם כ' רבינו פירושו ז\"ל מרפסת הוא דרך לעליות הפתוחים לה ועומדת בחצר ועולים לה בסולם ובני עליות יורדים ממנה לחצר ועוברין לר\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " לול של תרנגולים ופירש\"י בית קטן שמגדלים בו תרנגולים ויש לו פתח בחצר ב\"י וע\"ל ס\"ס קס\"א: בית שחציו מקורה כו' ג\"ז בעיא דאיפשיטא שם: ומ\"ש בין שקירויו כלפי פנים כו' ל\"מ קאמר ל\"מ בשקירויו לצד פנים וגילויו של בית לצד החצר ואין דרך לתת כלים באותו הצד השני שאינו מקורה דאז פשיטא דאין לו ד\"א דהא יכול לעייל חמורו במשאו ומפרק שם אלא אפי' קירויו לצד החצר וגילויו לצד פנים אפ\"ה אין לו ד' אמות דאפשר דמעייל חמור עד הגילוי ומפרק רש\"י ע\"פ הגמרא שם: "
+                ],
+                [
+                    " בית סתום ברייתא שם ריש דף י\"א ע\"ב ועמ\"ש בדרישה גבי חפירה דסופלי פרץ פצימיו אין לו ד\"א שכבר סילק לפתחו כדלעיל סימן קס\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " בית שאין לו ד\"א כו' ברייתא וגמ' פ\"ק דסוכה: "
+                ],
+                [
+                    " (יב) הזבל שבחצר כו' אבל חיל המלך כו' כל' רבי' כן הוא ל' הרמב\"ם בפ\"ב דשכנים ונראה דה\"פ זבל שבחצר ר\"ל הוצאות פינוי הזבל מתוך החצר לחוץ לעולם נגבים לפי הבתים שבחצר דלפי הבתים נתרבה הזבל בחצר אבל ההוצאות והמס שגובין ליתן אכסניא לחיל המלך נגבים לפי בני אדם הדרים בבתים ואף שדרים ב' ג' בני אדם בבית א' צריך כל א' וא' ליתן בשוה לאותה ההוצאה וכעין זה מוכח ומובן מדברי המ\"מ בפ\"ב דשכנים שכ\"כ בשם אב\"ן מיגא\"ש ע\"ש וכתבתי לשונו ופירושו בדרישה ורש\"י ונמ\"י לא פירשו כן ודבריהן צריכין ביאור להולמן וכתבתיהו בדרישה עי' שם: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " לפיכך כיון כו' עד מלבד הד\"א של הפתחים כו' הוא מימרא דר' אסי אר\"י שכתבתי בפרישה בר\"ס זה: וצריך שיהא ח' על ח' מרובעות בשני ספרים ישנים של קלף מצאתי כתוב ח' על ד' וכ\"כ הרי\"ף בפ\"ק דב\"ב ע\"כ וכ\"כ הרא\"ש שם דף קס\"ה ז\"ל והני ד\"א דקאמרינן דוקא ד' על ח' דלא סגי לכל חד מבציר מד\"א רוחב אע\"ג דאיכא עשר אמות באורכא אי ליכא בפותיא ארבע אמות לית ביה דין חלוקה דכיון דלית ביה ד' אמות לא חזי לתשמישתא עכ\"ל הרי\"ף והרא\"ש וכן הוא ודאי עיקר הגירסא ג\"כ בדברי רבי' ואף דמשכחינן שפיר דלפעמים אינם חולקים עד שיהא בחצר ח' על ח' וכגון שבתיהם זה בצד זה והפתחים בסוף הבתים והחצר לפני הפתחים וכשנותנים ד\"א לכל בית לפני הפתח ועוד ד\"א בחצר היינו ארבע לכל בית נמצא לשנים ח' על ח' א\"נ בבתיהם זו כנגד זו והפתח באמצע דמ\"מ קשה ל\"ל לרבינו למינקט בכה\"ג דוקא ועוד תינח כששני בתים פתוחים לו דהוה ליה חע\"ח [אבל] בשלשה בתים פתוחים לו מאי איכ�� למימר והוה ליה למיכתב סתם וכלשון הרי\"ף והרא\"ש אלא מחוורתא דגירסא משובשת היא וצ\"ל חע\"ד מרובע לכל אחד ולא ארוך וקצר ר\"ל בשאין ברחבו ד\"א אע\"פ שהחצר גדול באורך וכי משערינן לה איכא ביה יותר מח' על ד' בריבוע אפ\"ה אין בו דין חלוקה בזה: וכתב הר\"י הלוי שא\"צ כו' טעם דברי ר\"י הלוי נראה דדייק לה מדתניא בברייתא המובא שם בגמרא לסייע לדברי רבי יוחנן ז\"ל אין חולקין את החצר עד שיהא בה ח\"א לזה וח\"א לזה ומפרש הגמרא דמפני שצריך ליתן ד' אמות לכל א' לפני פתחו ומדתניא סתמא ח\"א ולא קאמר עד שיהא לכל א' ד\"א לפני פתחו ש\"מ דלענין חלוקה א\"צ ד\"א לכל פתח וק\"ל: אם יגיע לכל א' מהם כו' כלומר לכל א' מהבעלי בתים וק\"ל: ונראה לחלק כו' ל' נראה לחלק משמע לכאורה דפליג על הרא\"ש אביו וה\"ק הרא\"ש הביא דבריו לפסק הלכה סתם ומשמע שאין חילוק אבל נראה לחלק ובס\"א של קלף איתא ונראה לחלק דבריו כו' ולפ\"ז פי' קמפרש למילתיה ועד\"ר: כיון שמדינא יש לו ד\"א פי' כיון שמדינא דגמרא יש לכל פתח ופתח ארבע אמות וכמו שאמר רב חסדא נותנין ד\"א לכל פתח וכל שאין בחצר לפני כל הפתח ד\"א לא כייפינן לחלוק אע\"פ שיש היזק ראייה כמ\"ש רבי יוחנן ונהי דמחלקינן בין זכה מההפקר או (גדולה) [חלוקת] האב ובין לקחו או ירשו לענין שלא יקח זה של שני פתחים יותר מחבירו מ\"מ למה נכריחנו לזה של ב' פתחים שיחלוק עם חבירו בעל פתח א' כל עוד שאין לו בחצר שיעור שאחז\"ל שאדם צריך לכל פתח ד\"א לפרוק שם משאו דכל זמן שאין החצר חלוק יכול להשתמש בכל החצר גם לפני פתח חבירו משא\"כ עכשיו כשיחלוק ולמה יפסיד ומיהו כששניהם שוים בפתחים מסתבר לרבי' כיון שאין א' גרוע מחבירו ואין א' נפסד יותר מחבירו ויש לכל א' ד\"א לפני פתחו שיכול לפרוק קצת משאו שפיר כייפינן לחלוק משום היזק ראייה ועד\"ר שם כתבתי שהב\"י סתר דברים הללו וכתבתי ישובם ועוד כתבתי שם ביאור אחר לדברי רבינו ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כל דבר שנתרצו שותפין כו' עד חוץ מכתבי הקודש כו' משנה פ\"ק דבתרא ד' י\"א ע\"א: משום ביזיון כו' היינו דוקא לספרים דידהו דהוה כתובין בגליון כס\"ת דידן וגנאי הדבר לחתכן רש\"י ועי' ד\"מ: בד\"א שהן בכרך אחד כו' מימרא דשמואל שם דף י\"ג ע\"ב: אבל בב' כריכות פי' והם שני עניינים דומיא דכרך א': חולקין פי' כשנתרצו שניהם הא לא\"ה יכול למימר אנא בעינא תרווייהו כמו שאין יכול לומר גוד או אגוד מה\"ט וכן הוא בהדיא שם בגמרא: ואם הם ב' עניינים אין בהם דין גוד או אגוד פי' גוד אתה זה ואני האחר או איפכא וע\"ז מסיק בטעמו משום דתרוייהו צריכין להאי ולהאי וכן כתב רבי' בסימן קע\"א סכ\"ב ושם מסיק וכתב עלה בשם הרמ\"ה דה\"ה אי בעי למימר גוד תרווייהו או אני אגודם אין שומעין לו מטעם אחר דיאמר לו כ\"א מספיק לי ושם כתבתי דאם א\"ל ממ\"נ או גוד א' איזה שתרצה ואני השני או גוד תרווייהו ותן לי חלקי במעות או אני אתן לך דשומעין לו ע\"ש ורבינו קיצר כאן ולא נקט אלא לשון הגמרא דקאמר שם דף י\"ג אדין ב' שפחות הנ\"ל דשאני התם דלמר מיבעי ליה תרווייהו ולמר מיבעי ליה תרווייהו ומשמע התם דה\"ט נמי איכא בשני כריכות וכאשר יתפרש ל' הגמרא לדעת הרמ\"ה יתפרש גם כן ל' רבינו ולהכי דייק רבינו וכתב כדפי' לעיל בסימן קע\"א לרמז לך על דברי הרמ\"ה: אמרינן בהו גוד כו' פי' גוד זה ואני האחר או איפכא ונ\"מ אם הא' יש לו צד טובה מהשני (דכ\"ל) [דצריך] ליתן לו חלקו בהמותר בדמים: "
+                ],
+                [
+                    " השותפין שנתרצו לחלוק כו' מ��נה וגמרא ברפ\"ק דב\"ב וכבר כתבו רבי' דין זה לעיל ר\"ס קנ\"ז לענין אם נתרצו לחלוק חצר שאין בו דין חלוקה שעליה קאי הגמרא ושם כתבתי ל' המשנה והגמרא ומשם תבין מש\"ר כאן: וכתב הרמב\"ם כו' בפ\"ב דשכנים כ\"כ. ואמש\"ר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דבכה\"ג הוי קנין דברים כתב הב\"י ז\"ל אני לא מצאתי שכתב הרא\"ש ובכה\"ג הוי קנין דברים אלא כתב סתם דברי רש\"י (וז\"ל רש\"י ברוחות זה בורר לו חלק מזרח וזה בורר לו חלק מערב וקנו מידם ומעתה נקנה לו החלק המזרחי ואין להן לזה חלק בו וכן השני לחבירו עכ\"ל ע\"ש) וסובר רבי' דממילא משמע דכל כה\"ג הוה קנין דברים בעלמא והחילוק שבין דברי הרמב\"ם ומה שסובר רבי' להרא\"ש נ\"ל שהוא דלהרמב\"ם לא בררו עד שעת הקנין שהוא נוטל קנין עליו ולהרא\"ש תחילה בררו ואח\"כ נטלו בקנין עכ\"ל ב\"י ואני תמה על דבריו דאם בררו בשעת הקנין למה יחשב לקנין דברים גם קשה עליו הלא הרא\"ש לא כתב ל' רש\"י אלא ז\"ל בשקנו מידו ברוחות פלוני ליקח לו לחלקו רוח מזרחית ופלוני רוח מערבית עכ\"ל ומשמעות לשון זה הוא אף דלא בירר כלום לפני הקנין אלא עד שעת הקנין לכן נלע\"ד פשוט דודאי כן הוא מיהו אף אם אינו מברר עד שעת הקנין מ\"מ בשעת הקנין מבוררים הם דבריהם דכל א' אומר אני לוקח לנפשי רוח פלונית וקנו מידו ע\"ז משא\"כ להרמב\"ם דכתב שקנו מידם שזה רוצה ברוח פלוני ופ' רוצה ברוח פ' דל' קנו מידם אינו מורה דעתה נגמר הענין אלא שהם רוצים לעשות כן בשעת חלוקה והו\"ל כמו קנין אתן דמחשב קנין דברים כמה ש\"ר סימן קנ\"ו וקנ\"ז ולקמן בר\"ס רמ\"ה וק\"ל: והרמב\"ם ז\"ל כתב כו' ל' ב\"י צ\"ל והרמב\"ן בנו\"ן שכ\"כ בחידושיו אבל הרמב\"ם בפ\"ב מהל' שכנים לא כתב אלא ל' הגמרא ואין משם הכרע ועי' בסי' קנ\"ז: ואם חלקו בגורל כו' ברייתא בפ' בית כור ד' קע\"ב ומטעם שאכתוב בסמוך ופי' אם הם שנים כיון שזכה הלה בחלק זה זכה השני בחלקו ואם הם ג' או יותר קונים לענין זה דזה שעלה לו הגורל זכה בחלקו והאחרים זכו לענין שצריכים לחלוק בגורל ואין א' מהן יכול לומר לא בגורל אני חפץ אלא בעילוי דכיון שעלה הגורל לא' מהם יחלוקו גם כולם בגורל כ\"כ המ\"מ בפ\"ב דשכנים בשם הרשב\"א ועיין ברשב\"ם שם בגמרא דפי' בע\"א והיינו דוקא כשהחזיק זה שעלו לו הגורל בחלקו דאל\"כ יכולים לחזור אף בחלקו כמ\"ש הרא\"ש בסמוך בתשובה וכ\"כ מור\"ם בש\"ע אדין זה ע\"ש ולהכי הביא רבי' מיד אחר זה תשובת הרא\"ש דמינה מובן פי' הענין דלדעת הרא\"ש אין הגורל קונה אלא מברר לכל א' חלקו והוה ליה כבורר ברוחות דצריך גם כן עוד קנין אחר ה\"נ מהני חזקה אפי' שלא בפניו ואפי' לא א\"ל חזק וקני ואין חילוק ביניהן אלא שהבורר ברוחות שניהן ביררו ברצון זה מזרחי וזה מערבי מה שאין כן באלו שלא נתרצו בבירור אלא רצו שמי שיפול לו הגורל למזרח שם יהא חלקו והאידך יקח חלקו למערב נמצא שהגורל לא עשה אלא שעי\"ז נתבררו לכל אחד רוחות מש\"ה בעי נמי קנין או חזקה רבה שקונין בו. אלא שק\"ק שלפי הטעם המפורש שם בגמרא דבההיא הנאה שנשמעים זה לזה לחלוק בגורל כדי שיטול כל א' חלקו בפני עצמו דאינם חפצים עוד בשותפות הלכך אין רוצים שיהא עיכוב בדבר וגמרי ומקני אהדדי לפי ה\"ט הול\"ל דא\"צ עוד קנין אחר: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' כלל צ\"ח סימן ב' כ\"כ: תשובה הגורל לא קנה כי אם לברר החלקים כצ\"ל: ורחל אומרת שאינה רוצה לקיים כו' פי' אינה רוצה לעשות קנין וכיון שאינה מקיימת התנאי שתלו בו קיום החלוקה נתבטלה החלוקה: דכיון דהחזיקה א' מהן כו' פי' אפילו החזיקה שלא בפני השנית ולא א\"ל חזק וקנ�� וכמ\"ש לעיל בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " אחין שחלקו כו' מימרא דרב נחמן משמיה דשמואל פ\"ק דבתרא דף ז' ע\"ב ועד\"ר שם כתבתי לשון הגמרא: אין להם דרך ז\"ל התוס' שם טעמא משום דהוה ליה כל א' כמוכר לחבירו וקיי\"ל כר\"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר ולא שייר כל א' לעצמו כלום בחלק חבירו ואף ע\"ג דאמרינן המוכר בית ושייר חצר מכר לו עם הדרך שאני הכא דכולם מוכרין והו\"ל כמוכר חצר ושייר בית דצריך ליקח לו דרך מבעל חצר עכ\"ל ובדרישה הארכתי והוכחתי דכל הני מיירי אף שאין לו דרך ולא חלון ולא מקום סולם זולת זה אפילו הכי לא אמרינן דשייר לנפשו מכל הני כלום וצריך לקנות לנפשו (וזה) [ובזה] נטל כרם מיירי רבינו בחלקו בשומא וכמ\"ש שם וכן הוא בגמרא וגם שם כתבתי דאף דסתם רבי' ברישא מ\"מ מוכח מלשונו דבסיפא מיירי בעלו דכיון דחלוקתו היה שדה וכרם וסתם כרם עדיף משדה משא\"כ ברישא דכתב אחין שחלקו סתם מהיכא תיתי לומר דמיירי בדעלו אהדדי ורבינו נמשך אחר הגמרא והגמרא גופא הכא והכא קמ\"ל רבותא ברישא קמ\"ל רבותא דאין לו חלון ולא דרך אף שאי אפשר לו להיות בלא חלון ובלא דרך ואינך דקחשיב בהדיא אפי' הכי לא אמרינן דודאי שייר לנפשו מסתמא כל זמן שלא עלו ובסיפא קמ\"ל רבותא דצריך ליתן לו ד' אמות לבעל הכרם בעלו אהדדי ולא אמרינן מה ראית להגדיל כרמך ולקצר שדה לבן שלי הלא כשלא יטע כרמו אלא פחות מד' אמות מסוף גבולו לא יצטרך לד' אמות הללו קמ\"ל דאפ\"ה כיון דעלו אפילו סתם שלא פירשו ליתן לו ד' אמות צריך ליתן להם ע\"ש מה שכתבתי עוד מזה: שאם אביהם היה עובר דרך כו' פי' אפי' דרך כבושה מיוחדת דומיא דחלון דבסמוך וכן כתב ב\"י לשיטת הרא\"ש ורבי': ל\"מ אם נפלה כו' התוס' דייקי דלא מיירי דמעמיד ראובן הסולם בחצר שמעון דהא היינו אין להם דרך זע\"ז אלא אפילו שסמיכת הסולם לבד הוא על כותל שני נמי יכול השני לעכב עליו מלסמוך עוד <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> כותלו מכאן ולהבא אף אם בחיי האב היתה סמוכה בקביעות על כותל זה וכיון שאינו יכול לסמוך ממילא צריך לעקור הסולם מכאן (ובזה מיושב מה שדקדק הבית יוסף אר\"י ורמב\"ם ע\"ש דכתבו דאסור לסמוך הסולם ולא כתבו דצריך לעקור הסולם הקבוע שם) ומשום הכי א\"ש שדקדק רבינו ושינה את לשונו וכתב תחילה אסור להעמיד ואח\"כ אסור לסמוך וק\"ל והטעם כתב הרמב\"ן משיס דמיתרע אשיתיה ואף על פי שמסתמא בית לעלייה משועבד י\"ל דנהי דמשועבד היינו לשאת משא העלייה אבל לא לשאת משא הסולם שהרי יכול לקבעו על עמודים ב\"י: שאם היא עוברת פי' אפי' היתה קבועה כאן בחיי אביו: כדמפרשינן לעיל ס\"ס קנ\"ד: שמסלקו לגמרי וסותם פירוש אפילו סותם אותו לגמרי לאפוקי מהרמב\"ן וראב\"ד דס\"ל דוקא לבנות כנגדו בלא הרחקה רשאי אף על פי שמאפיל אבל לא לסתום ממש וכתבתי לשונם בדרישה ע\"ש: וממש\"ר שמסלקו לגמרי משמע שבעל החצר יכול לסתום לו על ההוצאותיו אם ירצה אבל אינו יכול לכוף חבירו שיסתום הוא בעצמו על הוצאותיו וכדכתיבנא לעיל סימן קנ\"ד בדרישה באורך בשני מקומות ע\"ש סעיף י' ובסעיף ל\"ו: שהם כשנים שקנו שדה מא' וחלקוהו ר\"ל שנתנו מעות שוות להמוכר ואח\"כ חלקוהו: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם ז\"ל כו' בפ\"ב דשכנים כ\"כ: אבל שנים שקנו משני אנשים או משני אחין כו' וכתב המ\"מ פי' ודוקא כשהמוכרים היה חלק כל א' מיוחד לו והיו מחזיקין בניזקין אלו שאם המוכרים היו משותפים ואלו חולקים ודאי אין להם זע\"ז כלום דמ\"ל באים מכח א' מ\"ל באים מכח שנים המשו��פים עכ\"ל והטעם שבאים מחמת א' לא הוה מתחילה שם היזק עליו ועתה ע\"י חלוקתם נתחדש שם ההיזק ופשיטא דיכול לעכב: "
+                ],
+                [
+                    " ועלה לחלק א' מהן כרם כו' כבר כתבתי דזה מיירי בחלקו בשומא ועלו אהדדי ע\"ש ובדרישה: להפך בו מחרישתו פי' שהיו חורשים בשוורים ומתוך שיש גפנים בכרם אין המחרישה יכולה להתהפך ולפיכך צריך ד\"א חוצה לה שתוכל להתהפך יפה ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ומעלה אותו כו' שומעין לו כ\"כ הרא\"ש בשם רבינו יונה בפ\"ק דבתרא בשמעתין [שאכתוב לשונם בסמוך] וכתב עליהן ומסתבר הכי שכולן מרויחים בעילוי הנכסים: "
+                ],
+                [
+                    " היה לא' מהן שדה כו' הנה אעתיק לפניך לשון הגמרא ואכתוב עליה פי' התוס' והיא היא שיטת פי' הרא\"ש ורבינו בדינים הללו וגם אכתוב עליה דברי הרמב\"ם ושיטתו בביאור הגמרא כפי הנלע\"ד אבל המ\"מ והב\"י פירשו לדברי הרמב\"ם בע\"א ואותו אכתוב בדרישה וגם שיטת פירש\"י ומה שהתוס' סתרו אותו ע\"ש ויש בו נ\"מ לדינא. והא לך לשון הגמרא דפ\"ק דב\"ב דף י\"ב ע\"א ההוא דזבין ארעא אמיצרא דבי נשא (פי' רש\"י קנה קרקע אצל שדה אביו) כי קא פליגי (פי' שבאו לחלוק שדה אביהם) א\"ל פליגי לי אמיצרא (בקרוב לשדה שקניתי) אמר רבה כגון זה כופין אמדת סדום מתקיף ליה רב יוסף א\"ל מעלינן כנכסי דבר מריון והלכתא כרב יוסף תרי ארעתא אתרי נגרי אמר רבה כופין אותו על מדת סדום מתקיף ליה רב יוסף זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל והלכתא כרב יוסף תרווייהו אחד נגרי א\"ר יוסף כגון זה כופין אותו על מדת סדום מתקיף לה אביי מצי אמר בעינא דאפיש אריסי והלכתא כרב יוסף אפושי לאו מילתא היא חד גיסא נהרא וחד גיסא נגרא פלגינן ליה בקרנזול עכ\"ל הגמרא ומפרשי' התוס' שם דהאי דקאמר רב יוסף ברישא דיכול לומר מעלינן ליה כנכסי דבר מריון מיירי בין בשדה בית הבעל בין בשל בית השלחין כל שמבקש ליקח חלקו על מצר שלו בלא גורל ס\"ל לרב יוסף שומעין לו וה\"ט משום דיכלי למימר מעלינן ליה כנכסי דבר מריון כלומר שהם היו עשירים ולא מכרו נכסיהם אם לא ביוקר גדול כך לא ניתן לך זכות שיש לנו באותה שדה אם לא בדמים יקרים שהרי יש לנו זכות בגורל זה שאם יפול לנו בגורל אותו שעל מצרך הרשות בידינו שלא נחליף עמך אם לא בדמים יקרים גם עתה אין אנו מבטלין זכות הגורל בשבילך והא דאמרינן כשזה נהנה וזה לא חסר כופין על מדת סדום היינו בשכבר דר בחצר חבירו דלא קיימא לאגרא שאינו מעלה לו שכר אף שהוא גברא דעביד למיגר אבל הא פשיטא שיכול למחות בו שלא יכנס לדור בביתו (ע\"ש בתוס' דף י\"ב) ואינך תרי פליגתא לא מיירי בבא ליקח חלקו אמיצריה אלא בסתם שותפים שבאים לחלוק ב' שדות שיש להם בשותפות והאחד רוצה שיחלוקו כל שדה לשנים ויפילו גורל בין החלקים דכל שדה ושדה והשני אומר לא כי אלא בוא ונחלוק שדה כנגד שדה דבזה ס\"ל לרב יוסף דבשניהם אחד נהרא שומעים להשני דהוה מדת סדום דעדיף טפי שיהיה לכל א' שדה שלם במקום א' ולא שייך כאן מעלינן ליה כנכסי דבר מריון דאטו אם א' מהן ירצה לחלוק כל שדה לכ' חלקים נשמע לו משום מעלינן זה לא מסתברא אבל כשעומדין השדות אב' נהרות שומעין לזה לחלוק כל שדה ושדה שאם יקח זה שדה שלם וזה שדה שלם שמא נהר של אחד מהם יתייבש ושל השני לא יתייבש. ומיהו רבינו שאזיל בשיטת התוס' והרא\"ש כתב בס\"ג דאם הא' קרובה לנהר וא' לנגר קטן דשומעין לו לחלוק כל א' מוכח דס\"ל דאם היו שניהן סמוכין אנהרות או על נגרות אפילו כל א' על נהר או נגר בפני עצמו אין שומעים לו לחלוק דכיון דהן שוין לפנינו לא חיישינן שיתבייש הא' ולא השני כמו דלא חיישינן שילקה זה בשדפון ולא השני וגם לא שימטר על שדה זו ולא על השני ולפ\"ז צ\"ל דרבינו מפרש מ\"ש בגמ' תרי נגרי ר\"ל תרי מיני נגרי דהיינו לאחד נהר גדול ולאחד נהר קטן דהיינו נגר ובדרישה כתבתי שכן דעת הרמב\"ם לפי' המ\"מ והב\"י ע\"ש ואיפסיקא הלכתא כרב יוסף ומיהו ה\"מ כשבא ליטול כל חלקו אמצר שדה שלו בלא גורל אבל אם אמר אטיל עמכם גורל אך לא נחלוק הבית לרחבו באופן שאפשר שלא יגיע לי כלום על מיצר בית או שדה שלי אלא נחלוק לארכו באופן שממ\"נ יהיה לי קצת ממשך חלקי אמצרי פשיטא דשומעין לו וכמ\"ש בר\"ס קע\"א ע\"ש והוא שיטת פי' התוס' וסתרו שם שיטת פירש\"י וכמ\"ש בדרישה לשונם והרא\"ש ז\"ל בפסקיו הביא דברי רש\"י וקושיית תוספות בשם ר\"ת עליו ופירושו ומשמע מדהביא קושייתו ופי' ר\"ת באחרונה ס\"ל כוותיה ולא כרש\"י ועמ\"ש בדרישה עוד מזה. והא לך דברי הרמב\"ם ופי' בפי\"ב דשכנים כתב ז\"ל האחין או השותפין שבאו לחלוק את השדה וליטול כל אחד חלקו אם היתה כולה שוה ואין שם מקום טוב ומקום רע אלא הכל א' חולקין לפי המדה בלבד ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך לשדה אחר שלי ויהיה הכל שדה אחד שומעין לו וכופה אותו ע\"ז שהעיכוב בדבר הזה מדת סדום הוא אבל אם היה חלק א' שמנה וטובה או קרובה לנהר יותר או קרובה לדרך ושמו אותה היפה כנגד הרעה ואמר תנו לי בשומא שלי מצד זה אין שומעין לו אלא נוטל בגורל עכ\"ל ונלע\"ד שהרמב\"ם הלך גם בזה בשיטת רבו הרי\"ף וכדרכו כמעט בכל דרכיו לכתוב כפי מ\"ש הרי\"ף בהלכותיו והרי\"ף כתב בר\"פ י\"נ דף י\"ט רע\"ב והלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה קנין ומחצה שדה בפרק השותפין תרווייהו אחד נגרא א\"ר יוסף כגון דא כופין על מדת סדום כו' הרי שלא פסק כרב יוסף אלא בהך בתרא בקאי אחד נגרא ולאפוקי מאביי וקמ\"ל דלאפושי אריסי לא חיישינן אבל בתרי פלוגתא קמייתא לא פסק הלכתא כוותיה דרב יוסף וממילא קיי\"ל כרבה דהא בכל מקום דפליגי אהדדי ולא איפסק הילכתא כרב יוסף קיי\"ל כרבה ואל תתמה ע\"ז ולומר הא בהך בתרא לא פליג רבה ארב יוסף והל' משמע דבא לפסוק בהנך תלתא כרב יוסף במקום רבה ז\"א דהא גם במ\"ש כוותיה במחצה לא פליג עליה רבה בפרק מי שמת ע\"ש דף קמ\"ג אלא אביי הוא דאתקף עליה כמו כאן בשדה וא\"כ א\"ש הכל דהרמב\"ם ג\"כ לא כיון במ\"ש כאן אבל אם חלק אחד יפה יותר או קרוב לנהר להך פלוגתא דרב יוסף בקאי אתרי נהרא ומשום דק\"ל כרב יוסף אלא אדרבה כ\"כ לפי מאי דקיי\"ל כרבה דלעולם כופין על מדת סדום ולא יכולים להעלות בחלקים בנכסי דבר מריון ע\"פ פי' התוס' מש\"ה כתב דלעולם שומעין לו ליתן חלקו בצד מיצר שלו כ\"א שניכר האחד יותר טוב מחבירו או א' קרוב לנהר או לדרך יותר שכל זה טובה מבוררת לפנינו אבל לא אזלינן בתר חשש בעלמא וכנ\"ל וק\"ל. וא\"ת איך אפשר לומר שהרי\"ף והרמב\"ם פירשו דמאי דאיתמר בגמרא דהלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה דר\"ל ההיא דעומד אחד נגרא לחוד דא\"כ למה סתם הגמרא לומר דהלכתא כוותיה בשדה כיון דבתרי דיני קמייתא דאיירי גם כן בשדה לית הלכתא כוותיה ועוד שבפרק השותפין בשמעתין איתא ברי\"ף בהדיא הגי' כמ\"ש בגמרא שהעתקתי לעיל דכתב בשלשתן דהלכתא כרב יוסף (ז\"ל דמצאתי) [ומצאתי] וראיתי בדפוס תוגרמא בפ' י\"נ דלא כתב שם הלכתא כרב יוסף בשדה כו' אלא בסדום במקום בשדה ואח\"כ ג\"כ סיים וכתב שם ז\"ל בסדום בפרק השותפין תרווייהו אחד נגרא אמר רב יוסף כגון דא ודאי כופין על מדת סדום ולפ\"ז נתיישב קושיא הנ\"ל דבודאי מרומז בתיבת בסדום שר\"ל דינו בתרא דאילו בקמייתא לא הזכיר הוא בדבריו בסדום והיינו צריכין לפרש דר\"ל דקיי\"ל כוותיה דרב יוסף בהא דלא אמרינן בהו דכופין על מדת סדום כדס\"ל לרבה וז\"א דא\"כ לא הוה דומיא דקנין ומחצה דקחשיב בהדיה שהם סימני גופי הדברים שאמר רב יוסף וק\"ל וגירסא זו של בסדום ופירושו כתב ג\"כ בעל הערוך בערך סדום ז\"ל סדום בפרק השותפין תרתי ארעתא אחדא נגרא א\"ר יוסף כגון זה כופין על מדת סדום והלכתא כרב יוסף בסדום קנין ומחצה פי' סדום הא דאמרן כו' עכ\"ל ומשמע מלשונו ג\"כ דל\"ג בגמרא בפרק השותפין הנ\"ל והלכתא כרב יוסף בכל הג' פלוגתות הנ\"ל כ\"א אבתרייתא ולפ\"ז צ\"ל דטעות נפל בדפוס שלנו ברי\"ף במ\"ש בי\"נ בשדה וגם במ\"ש בפרק השותפין והלכתא כוותיה דרב יוסף בכל שלשתן ונשתרבב הטעות ע\"פ גירסת הספרים דלספרים הגורסים הלכתא כוותיה בשדה גורסין ג\"כ והלכתא בשלשתן כי שם שדה כולל שלשתן וכמ\"ש והגורסין סדום אינם גורסין והלכתא כ\"א אבתרייתא דחד נגרא וזה ברור בעיני וק\"ל (וק\"ק על בעל הערוך למה נקט בלשונו סדום דרב יוסף ולא סדום דרבה כיון דגם הוא הלכתא הוא אלא דגם בלאו פירושו דהלכתא כרבה נמי קשה כיון דלא בא לחבר אלא ענייני דסדום יחד הו\"ל למנקט בלשונו גם סדום דרבה) (הוא) וא\"ת הא חדא מכלל חבירו נשמע דמדפסקי בבתרייתא בקאי אחד נגרא הלכתא כרב יוסף דכופין על מדת סדום א\"כ נשמע מיניה דבמציעתא בעומדים על תרי נגרי אין כופין וכרב יוסף דאי גם שם כופין א\"כ לא איצטריך לפסוק הלכתא כרב יוסף בזה דהא כ\"ש הוא וי\"ל דאע\"ג דכ\"ש הוא מ\"מ חזר ופסק כרב יוסף כדי לאפוקי מדאביי דלא חיישינן לאפושי אריסי דזה לא הוה נשמע מהלכתא כרבה בעומדים על תרי נגרי דהן מפרשין דעומדין על תרי נגרי כזה? ואחד מבקש שיחלוקו שדה נגד שדה והשני אומר שיחלוקו כל שדה ושדה לטעם שמא ידויל האי ולא ידויל האי וודאי מבוקשתו הוא שיחלוקו אותו כזה? שאז יש מקום לטענתו שכשיחלוקו באופן זה יהיה לכל א' חצי נגר של זה ושל זה ואף שלא ידויל הא' ישאר לו לפחו' חצי מן השני משא\"כ כשיבקש שיחלוקו אותו כזה? דהא אם יפיל גורל הא' לתרי חלקים אמצעים יהיה רחוק מהנגרים מכאן ומכאן. ובחלוקה קמייתא לא שייך טעמא דאפישי אריסי דאף שיש לא' שדה בצד אחד מהשדות ל\"א אפושי אריסי כי אם במה שיצטרך לשכור פועלים בשביל שמירת חלקים הללו וא\"כ לא הוה נשמע מינה דלא חיישינן לאפושי אריסי משא\"כ בסיפא כשתרווייהו עומדים אחד נגרא כזה? אז יש מקום לטעמא אפושי אריסי שיאמר שנחלוק כל שדה לשנים ויהיו כל הד' חלקים סמוכים מצד אחד לנגר כבראשונה ושמא יפול גורלי בשני חלקים אמצעיים ואהיה משומר מאריסי שלך וק\"ל. ונראה שלזה כיון בעל ההג\"ה הנדפס במיימוני גדול בר\"פ י\"ב דשכנים שכתב אהא דכתב הרמב\"ם שם אם היתה כולה שוה שומעין לו ז\"ל לא הבינותי דעתו דהא פסק תלמודא הלכתא כרב יוסף כו' וכן בפרק י\"נ פסקינן הלכתא כרב יוסף בשדה ענין ומחצה ופירש\"י ור\"י דהיינו הך דפ\"ק ובערוך גורס סדום קנין ומחצה עכ\"ל ובב\"י ובכ\"מ הביא הג\"ה זו וכתב עליה שבעל ההג\"ה זו הניח הקושיא על הרמב\"ם בצ\"ע ואני בעניי אומר שסוף דברי ההג\"ה ליישב בא וכיון למ\"ש דהרמב\"ם ס\"ל הגירסא כגירסת הערוך דגורס סדום ולק\"מ. ועוד יש לדקדק מדברי הג\"ה הנ\"ל שכתבו ז\"ל ושדה פירש\"י ור\"י דהיינו הך דפ\"ק דלא היה כתוב בגמרא שבידו הילכתא כרב יוסף בשלשתן דא\"כ לא הו�� מניח סתם הגמרא והיה מביא פירש\"י ור\"י וגם מדהביא בהקושיא מדאיפסיקא הלכתא בפרק י\"נ כר' יוסף משמע בפ\"ק דב\"ב לא איפסקא הלכתא כלל בשום אחד מהן ומינה דבספר הרי\"ף שבידו לא היו נכתבו ההלכות בפרק קמא דב\"ב דא\"כ כיון שהרי\"ף היה רבו דהרמב\"ם ורגיל למשוך אחריו היה לו לתמוה ממנו על הרמב\"ם וק\"ל והרב הגדול בעל המ\"מ וגם הרב המחבר ב\"י וכ\"מ אזל בשיטת פירושו והאריך מאוד בב\"י ובכ\"מ וצידד בכמה צדדים ליישב דברי הרמב\"ם כתבתי דבריהם בדרישה ומה שיש לתמוה על פירושן ע\"ש. ובסוף כתב הב\"י ג\"כ בדרך הזה דנ\"ל לומר דלא היה גורס והלכתא כרב יוסף כ\"א בבתרייתא כו' ע\"ש שכ\"כ מנפשו ובלי ראיה גם לא הקשה ולא ישב שום קושיא מכל הקושיות הנופלות על גירסת הנ\"ל ומה מאוד דחוק לומר כן בלי ראיה מוכרחת למחוק ספרי הגמרות וספרי הרי\"ף הנ\"ל וגם הוא נגד פי' התוס' והר\"ן ורש\"י והרא\"ש שכולם פה אחד פירשו וכתבו דהילכתא כרב יוסף בשדה ור\"ל בכל הני ג' פלוגתות הנ\"ל ומהתימה על הב\"י שלא הביא גירסת הרי\"ף שהיה בידו דפוס תוגרמא שכתב בה בפי\"נ סדום לראייה שודאי מאותה גירסא שמצאתי ברי\"ף דפוס תוגרמא גופא וע\"פ הערוך וע\"פ הגמרא הנ\"ל לבי אומר לי שתירוץ זה הוא אמת נכון מאוד ושריר וקיים ודוק. ומעתה יתבארו דברי רבינו מילתא בטעמא דמ\"ש בשם הרא\"ש שהוא בשיטת וטעם התוס' הנ\"ל. ומ\"ש בשם הרמב\"ם הוא ע\"כ שיטתו שכתבתי: ומ\"ש וא\"א הרא\"ש ז\"ל פסק שאין שומעין לו כבר כתבתי דהיינו דוקא כשאומר תנו לי כל חלקי אצל שדה שלי בלא גורל אבל אם אומר פלוג עמי לארכו של שדה וע\"י גורל כזה? בהא נראה דגם להרא\"ש שומעין לו: ומ\"ש אע\"פ שאין חלק האחד שוה על חבירו כלום נראה דה\"ה אם שמו חלק הרע הרבה נגד חלק הטוב מעט אינו יכול לומר תנו לי חלק הרע בצד שדה שלי אלא יכולין להעלות עליו ודוקא אם אמר תן לי חלק הרע במדה חצי בחצי כחלק הטוב בזה משמע דגם רבינו מסכים עם הרמב\"ם דצריך ליתנו לו מדהביא דברי הרמב\"ם בסמוך בזה ולא חולק עליו: אלא יכולין להעלותו ולומר לו נחלוק עמך בגורל ואם תרצה ליטול חלק זה בלא גורל תן כך וכך ואצ\"ל או אני אקחנו בכך וכך וזה שאמר בסמוך אם פקח הוא כו' והם לא רצו בזה וק\"ל: יאמרו בעינינו הוא שוה כ\"כ כבר נתבאר טעמו בדברי התוס' ומ\"ש בסמוך בסעיף ג' ואם יש להן ב' שדות לחלוק כו' שומעין לו התם מיירי כשאין לאחד מהם שדה על מיצר שדה המשותף ומטעם שכתבתי בשם התוס': ומיהו אם הוא פקח יכול לפחות מעילויו כו כצ\"ל וכן הוא באשר\"י וס\"ל דאפילו כבר פתחו המה להעלות הרבה יכול הוא להשיב להם שהוא ירצה ליקחנה בפחות וכן יש לפרש לשון הרא\"ש ע\"ש: ומ\"ש וכתב הרמב\"ם ז\"ל אם חלק הרע אצל כו' (אלא) [א\"ל] הא עדיפא מיניה כתב רבינו לעיל בסמוך בשם הרמב\"ם דאפילו אם השדה שוה בשני חלקים שומעין לו ליתן אצל שדהו די\"ל דהרמב\"ם לטעמיה שכתב רבינו לעיל סימן קע\"א סי\"ג בשמו האומר טול אתה כשיעור ואני בפחות דאין שומעין לו משום שהנתבע יאמר שונא מתנות יחיה להכי איצטריך הכא לאשמועינן דבכה\"ג שומעין לו דלאו מתנה יהיב ליה כי היכי דלימא שונא כו' אלא בדמי חלוקה שקיל ליה משום דעדיף ליה זיבורית אחד מצרא מעידית אתרי מצרי וכ\"כ הרמב\"ן בשם הר\"י הלוי ורבי' שלא ס\"ל כמ\"ד דיכול לומר שונא מתנות כו' וכר\"ת וכהרא\"ש כמ\"ש שם בשמם בסימן קע\"א מ\"מ כתב לדברי הרמב\"ם ללמדנו דבכה\"ג גם לדעת הרא\"ש כופין אותו: "
+                ],
+                [
+                    " אולי יפול חלקי באמצע ויהיה שמור יותר כו': לנגר קטן כו' פי' יאור ק��ן מתייבש לפעמים ואינו טוב כנהר וכבר כתבתי דדוקא בכה\"ג דזה נהר וזה נגר הוא דחיישינן ולא כששניהם שוין: וכן אם יש כו' אצל א' מהם פי' שאומר שיחלקו כל שדה ושדה לשנים ע\"פ ארכן דלהטיל גורל בין שני החלקים כל שדה ושדה בפני עצמו וכזה? כדי שיגיע לו לפחות חצי חלקו אמיצריה שומעין לו ולא שייך כאן מעלינן ליה כו' כיון שאינו מבקש ליטול אלא ע\"פ גורל שחלוקה ע\"פ גורל דין הוא וכמ\"ש לעיל כנ\"ל. אבל א\"ל דמ\"ש וכן אם יש לא' שדה אצל כו' ר\"ל שכל ג' השדות עומדות בשורה א' כזה חדא דא\"כ קשה דהא אף אם יחלקו כל א' אפשר שלא יפול שום א' מחלקיו אמיצרי'. ועוד דא\"כ אינם צריכין לחלוק כל שדה לשנים אלא יחלקו השדות לארכן לשני חלקים כזה? (דאם יוליד המחרישה ע\"פ אורך שתי השדות יהיו שתי שדות כבראשונה אלא שמתחילה היו בצורות מרובעות ועכשיו יהיו ארוכות וקצרות) ויטיל גורל בין ב' החלקים (לב\"י) [לבד] דממ\"נ יגיע לו חצי חלקו אמיצריה. ועוד דלפ' זה לשון אצל אחד הם אינו מדוקדק אלא העיקר כדפרישנא. ונראה דרבינו רבותא קא משמע לן דאפילו בב' שדות שיש חלוקה בטוב ובקלות שדה כנגד שדה ומנהג החולקים לחלוק בכך אפ\"ה אין שומעין לו אלא חולקין בפני עצמו כדי שיגיע לו חצי חלקו אמיצריה וכ\"ש בשדה א' והוא מבקש שיחלוק השדה לארכו באורך שיגיע לו עכ\"פ חצי משך חלקו בצד מיצריה דשומעין לו כיון דעכ\"פ צריכין לחלק השדה ואין שומעין להשני (דאמר) כל שבא ליטול ע\"י גורל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ואם חולקין שדה א' כו' עד לשמונה חלקים זהו שאמרו בגמ' הנ\"ל שחולקין אותו בקרנזול ע\"פ פירש\"י והציור הוא כזה? וא\"ת למה אנו חולקין לשמונה חלקים בששה חלקים סגי ונחלוק כזה? וי\"ל דא\"כ לא ישוו החלקים דחלק שמעון לצד דרום הוא קרוב לנהר וחלק ראובן לצד מערב יהיה קרוב לנגר אע\"ג דהשתא נמי לא ישוו החלקים מכל צד מ\"מ משווין בכל מה שנוכל וז\"ש בעל נימוקי יוסף דף קס\"ז ז\"ל נחלוק אותו לשמונה חלקים שנשווה החלקים לכל א' במה שנוכל: "
+                ],
+                [
+                    " בכור שבא לחלוק כו' ג\"ז שם בגמרא בפ\"ק דבתרא די\"ב ע\"ב וכתבו התוס' שם ז\"ל כדנפקא לן בפי\"נ דף קכ\"ד ע\"א מדכתיב פי שנים מקיש חלק ברור לחלק פשוט עכ\"ל ובפ' י\"נ פי' רשב\"ם ז\"ל דפי שנים היינו שני חלקים חלק פשוט וחלק בכורה והזכירם בתיבה אחת [דהומ\"ל חלק א' על אחיו] ללמד מה חלק פשוט שהוא חלק א' נוטל במקום א' כן יטול הבכור שני החלקים ונ\"מ דכל מקום שנפל לו הגורל לחלק פשוט יטול שם בלא גורל חלק בכורה כו' ע\"ש וכיון שכן שחלק בכורה נלמד מחלק פשוט מינה נלמד ג\"כ דלא עדיף מפשוט ובפשוט אם יש לאחד צד טובה מחבירתה או שהיא סמוכה למצר שלו כבר כ\"ר לעיל בסמוך דאינו נוטל כל השדה במקום א' אלא חולקין כל שדה ושדה ה\"נ גבי בכור הדין כן ואותו דין עצמו דבפשוט יכול לחלוק כל שדה לשנים דייק לה הרא\"ש בשם רבי' יונה מדאמרינן בגמרא דהא דאין חולקין לעולם כל שדה לשנים אפילו בשוין אינו אלא מכח מדת סדום הא [אי לאו מדת סדום] היו חולקין לשנים אפילו בשוים נמצא כשיש לא' צד הנאה בחלוקת כל שדה אינה מדת סדום ומעמידין אותו על דין תורה שיכול לחלוק כל שדה ושדה אבל הרמב\"ם ורבו אבן מיגא\"ש לא ס\"ל הכי ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ויבם שנוטל חלקו וחלק אחיו המת כו' כדכתיב והיה הבכור ודרשינן הווייתו כבכור [ואין חלוקתו כבכור כלומר על החלק שנתחדש לו נקרא בכור אבל אין נותנין לו חלקו שהיה לו כבר אצל] חלק בכורה: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ונקטינן מהכא דין הראשון נלמד מבכור לפשוט והשני מיבם הנ\"ל. ואין להקשות דילמא דוקא בכור דגלי רחמנא דהא כבר כתבתי בארוכה שהתורה תלה דין בכור בפשוט וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לא היו כו' עד\"ר: ואם הם מעות כו' פי' ואם הם מעות והם בגוונא שא\"צ שומא שהולכין בהן אחר צורתן לא אחר משקלם ואין מדקדקין בהם א\"צ ג' ועד\"ר: דוקא מטלטלי כו' משום דיש נפקותא בקרקע בבירור ברוחות שפעמים אדם מעלה ברוח פ' וק\"ל. "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " בטלה החלוקה כו' משום דהוה חלוקה בטעות כיון דאדעתא דתרי נחתי: וכשבא כו' אפילו נתרצה כו' פי' ל\"ת דוקא כשהאח הג' בא ליטול ע\"י גורל נמצא דבא לבטל גורל הראשון מש\"ה אף שנפל חלקו בשדה שחלקו יכולין כ\"א לבטל חלוקתן דגורל שבטל מקצתו בטל כולו משא\"כ אם אין האח הג' מבקש גורל סד\"א דלא בטלה לכן כ' הר\"י דאפילו בכה\"ג נמי בטלה חלוקה ראשונה וכ\"א יכול לבטלה: וכשבא האח הג' פי' הגורלות על ג' כתבים ונתנם בקלפי ואיזה שיעלה בידו יטול ועלה בידו זה אבל הם לא חלקו עמו בגורל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כגון שעשאו אפותיקי כו' דאל\"כ לא היה טורף מחלקו של א' מהם לבד דהא כולם חייבים חוב אביהם ע' בב\"י דכתב דלפעמים אפילו בלא אפותיקי גובה הכל מא': "
+                ],
+                [
+                    " אחד מהאחין או כו' ונראה דאחין דומיא דשותפין נקט רבינו דהיינו שלא חלקו עדיין שדות ירושתן ור\"ל אפילו אם האחין או השותפין המה הרבה ולא חלקו עדיין ומכר א' מהן חלקו לאחר שאר השותפין מסלקין אותו ולא מצי הלה למימר שמא לא יפול חלקך במצר שדה שקניתי וכן יאמר לכולם אלא מסלקין ליה דכל שלא חלקו בכל חלק וחלק יש לו חלק בו וכ\"ש כשאין כאן אלא ב' אחין ועד\"ר: יש לו חלק כו' פי' מאחר שלא חלקו יש לכ\"א מהשותפין חלק בכל חלק וחלק מהנכסים ולפיכך אפי' כבר קנה המצרן יכול לסלקו וע\"ל סכ\"א: אלא אפילו המצרן מסלקו כו' ולא דמי למש\"ר בשם הרא\"ש בסי' קע\"ד דאם היה לא' שדה אצל שדה המשותף ואומר תנו לי חלקי אצל שדה שלי דס\"ל להרא\"ש דאין שומעין לו ע\"ש דשאני התם כיון דחצי שדה הוא אין חבירו יכול להכריחו ליתן לו את זה בחלקו והו\"ל כמוכר שבדין זה דלית במוכר משום דינא דב\"מ אלא דוקא גבי לוקח וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ת\"ח ושכן כי' שכן בדירה או שרגיל להיות עסק עמו במשא ובמתן אבל לא איירי בשכן מצרן וע\"ל סע\"ד וע\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " והלוקח חשוב כו' כ\"ז ל' הרא\"ש שם וכב\"י דלפמ\"ש הרא\"ש שיכתבו השטר בשם המצרן אחריות המצרן ג\"כ על המוכר ולא על הלוקח כלל וע\"ל סל\"ד: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכן אם הוקרה כו' פי' וכן כיון שהלוקח הוא שלוחו של מצרן מה\"ט צריך הלוקח ליתנס למצרן כמו שקנאה אפילו נתיקרה: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך אם תיקן כו' המשך לשון רבינו עיין בב\"י: דהו\"ל כיורד ברשות כו' דין דהיורד ברשות כ\"ר לקמן בסימן קע\"ט ע\"ש: הוה ליה כיורד שלא ברשות כו' פי' וידו על התחתונה דאם הוצאה יתר על השבח כו' ונראה דעכ\"פ נותן לו מה שנהנה כדין המראה לפועל בשדה שאינה שלו דחוזר ונוטל המראה מהבעל בית מה שההנהו וכמש\"ר לקמן בסימן של\"ו ושע\"ה ע\"ש: ואי עקר מיניה נטיעות כו' כתב רי\"ו ני\"א ח\"ד דלדעת הרמב\"ם. (שהזכיר רבינו לקמן סמ\"ח) מיירי שמיחה בעל המיצר וגילה בדעתו שאינו מוחל שאם שתה כשראה אותו בונה או סותר איבד זכותו ולפי דברי הגאון (שהזכיר לקמן סנ\"א) מיירי כ\"ז שהעמידו בדין וסירב עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אותן שאכל כו' כ\"כ הרמב\"ם בפ' י\"ג מה\"ש דמיירי אם המצרן בא לסלקו ודמים בידו והלוקח עדיין לא נתן המעות דלא שייך למיחשב אכילת פירות לריבית מ\"מ אינו אלא שליח: ושאכל קודם כו' וכתב ב\"י ז\"ל המ\"מ כו' ע\"ש וכ\"כ נ\"י מ\"מ אם קלקל אפילו מה שקלקל קודם לכן מנכין לו דכיון שעד שסילקו הוא כלוקח וארעא דיליה הוא שקלקל ולהכי מנכין לו כמו אדם שקנה קרקע במאה וקלקלה דודאי כשחזר ומכרה אין נותנין לו מאה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לוה הלוקח כו' ג\"ז כתב הרמב\"ם פרק י\"ג דשכנים וכתב בלשון זה וסלקו בן המיצר אין שיעבוד כו' ונראה דרבותא קאמר אפילו סלקו כבר המצרן ללוקח ויהיב ליה הקרקע ונמצא דכי יקח הוא הקרקע לא יהיה לב\"ח ממה לגבות אפ\"ה אין השיעבוד חל עליו וכ\"ש כשלא סילקו עדיין להלוקח והדמים עדיין בידו שאין שיעבוד ב\"ח חל על הקרקע שהרי יוכל לגבות מהדמים ומש\"ה סתם רבינו וכתב סתם אין השיעבוד חל עליו וכו' לומר לך דאין חילוק וכתב המ\"מ ז\"ל זה נמשך אחר מה שאמר שדינו כשליח ופשוט הוא: "
+                ],
+                [
+                    " כגון שהרויח כו' הרא\"ש כתב שם ז\"ל כגון שמוכר שדה מפני רעתה ע\"כ דאל\"כ מנא ידעינן דהיה מרויח גם לאחרים ורבי' סתם הדברים כדי לכלול ג\"כ גוונא אחרינא כגון דידעינן ביה שהוא חייב לאחרים לזמן פ' ומוכר השדה כדי שיהיה לו מעות לזמן ידוע וע\"ד שכ\"ר לקמן ס\"ס ק\"צ וקצ\"ז: על המצרן להביא ראיה כתב הרא\"ש משום דקרקע ברשות לוקח קיימא ואין למצרן בה שום זכות אלא משום ועשית הישר וכל כמה דלא מייתי ראיה אין כאן ועשית הישר והטוב עכ\"ל. ומה\"ט כ\"ר בסעיף ס\"ה וס\"ו בשם הרא\"ש דס\"ל כהרמב\"ם דיכול לטעון הלוקח על המצרן שאריס או שכיר או גזלן הוא בשדה כו' ע\"ש והרא\"ש לא כ\"כ בפירוש אלא ממ\"ש כאן דהשדה ברשות לוקח קיימא למדה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ה\"ג בספרים המדוייקים ובס\"י קנאה במעט מפחות מר' ואינה שוה אלא מנה כו' צריך ליתן לו ר' וכן עיקר דהא בכפל לדעת התוס' והרא\"ש ורבינו הוה ביטול אפי' בקרקעות כמשר\"ל סי' ס\"ו ולקמן סימן רכ\"ו ומה שסיים צריך ליתן לו ר' הוא ל\"ד דהא ודאי שלא יתן לו יותר ממה שנתן בעדו אלא ל' הגמרא דפרק המקבל נקט ולפי הספרים דגרסי כאן קנאה בר' ואינה שוה אלא ק' צ\"ל דגם ברישא נקט לישנא דגמרא ולא חש השתא לדקדק בהכי דעיקר מקום דין שאין אונאה בקרקעות הוא בסימן רכ\"ז ושם כתב הדעות אבל הוא דחוק כיון דהרא\"ש בעצמו כתב שם בפרק המקבל דהאי קנאה בר' ל\"ד קאמר לא הו\"ל לרבינו לכתוב דבר שהוא ל\"ד ושיש לטעות בו בדינא. בפרק המקבל העתיק הרא\"ש לשון הגמ' כמו שהוא ואחר שהעתיק לשון הגמרא נשמר בלשונו וכתב ביתר משוויו כו' ביתר בדמיו כו' ולא הזכיר בכפל וכן רבי' לפי גירסת ס\"א העתיק בתחלה ל' הגמרא ואח\"כ דקדק וכתב שפעמים כו' יותר מכדי דמיו ולא כתב שפעמים קונה שדה בכפל ומ\"ש קנה במעט בפחות מר' משום סיפא דאין אונאה לענין לתקוני שדרתיך נקטו ללמדנו דאפי' בשיעור גדול כזה א\"י לומר לתקוני שדרתיך כו' וכמ\"ש בדרישה: ואין כאן שליחות כו' אבל לא ס\"ד שיתקיים המקח והלוקח יפסיד מאה דאין זה הוא הישר והטוב אלא קמ\"ל מצי המצרן לומר כיון ששלוחי אתה ועיוותת אין מעשה הקנין כלום ואם אין המצרן רוצה ליקח אותה בר' וגם הלוקח רוצה להחזיר למוכר יחזיר השדה למוכר וכ\"כ הרא\"ש בפסקיו אלשון הגמרא כתבתיהו בדרישה ע\"ש והוצרך לכתוב שגם הלוקח רוצה להחזירו דאל\"כ איך ס\"ד דיפסיד ע\"י המצר המוכר ומש\"ה כתב דקמ\"ל האי דינא אף דגם הלוקח רוצה להחזירו אלא דבלא המצרן לא היה יכול לחזור בו דאין אונאה בקרקעות משא\"כ ע\"י המצרן שא\"ל לתקוני שדרתיך והוא מסכים עמו שהיה שלוחו ורוצה ג\"כ להחזירו ומשני כיון דלגבי הלוקח אין אונאה למ\"ל לתקוני שדרתיך כיון דלאו שליח גמור הוא. ואין להקשות הא כ\"ר בסי' קפ\"ב ס\"ו דאם אין המוכר יודע שהוא שליח דהלוקח אף שעיוות השליח מ\"מ אין יכול לחזור בו אלא דינו בינו ובין הלוקח י\"ל דזה מיחשב כידוע למוכר כיון שהוא מצרן וידוע שכל לוקח זולתו הוא שליח המצרן ומה\"ט עדי הקנין כותבין שטר ממוכר למצרן כדלעיל וק\"ל: שפעמים אדם קונה קרקע בהרבה כו' ל' הגמרא מפני שאין אונאה לקרקעות וכמ\"ש בדרישה ורבי' שינה בכאן כדי דלא תימא אף שאין אונאה מ\"מ האי מצרן יכול לומר לתקוני שדרתיך ומש\"ה כתב שפעמים אדם קונה כו' ור\"ל וה\"נ האי לוקח לאו שליח דמצרן גמור הוא אלא לנפשו קנאה וא\"י לחזור בו מצד עצמו לומר אוניתי דאמרינן ליה ידעת שאינו שוה כ\"כ ואפ\"ה קנית אותו בסך זה שכן דרך ב\"א בקרקעות ואין ביד המצרן לגרום היזק להמוכר ומש\"ר שאין זה עיוות ר\"ל לגבי לוקח אין זה עיוות מיקרי שלגביה אמרינן אין אונאה כו' וכן מפורש שם באשר\"י גם בנ\"י כתבתי לשונו בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' וכתב המ\"מ שטעמו במ\"ש דנשבע הלוקח בנק\"ח כו' שדומה לטוען על המשכון שנתבאר דינו בסימן ע\"ב שצריך לישבע בנק\"ח שכך וכך הלוה עליו ה\"נ הרי הוא כשליח והשדה בידו בתורת משכון עד שיתן לו מעותיו ומדמדמהו המ\"מ למלוה על המשכון משמע דמיירי גם כשאין בידו שטר מכירה כתוב בו שקנאה בר' אלא שהמוכר ג\"כ אומר שקנאה בר' והמצרן טוען ואומר שלקנוניא אומר כן ואפ\"ה הלוקח נאמן בשבועה. והא דכתב הרמב\"ם בפי\"ג והביאו רבי' בספ\"ו דאינו נאמן הלוקח בשבועה כ\"א בשטוען דמים הראוים ולא שוה ק' בר' כתב הב\"י דשאני התם דמיירי דעשה ערמה וכתב שטר מתנה אקניה שקנה מהמוכר ואח\"כ מודה בזה מש\"ה א\"נ אלא בדמים הראוים אבל היכא דליכא הערמה מוכחת לפנינו נאמן בשבועתו אפילו שוה ק' בר'. וגם מדברי תלמידי רשב\"א מוכח דס\"ל דנאמן אלא שכתב בשם הרמב\"ם קצת בע\"א והביא ב\"י דבריהן כאן בסמוך ודחאן ע\"ש. ונראה שצריך לטעון שיודע שעשו קנוניא ביניהם ואף שרבי' כתב בסיפא ז\"ל והמצרן טוען שיודע בודאי שאמנה היה ולא לקחה אלא בק' ואילו ברישא לא כתב בודאי [סמך] אמה שאמרו דאין נשבעין על טענת שמא אלא דבסיפא יש עדים שאמרו שראו שנתן ר' והו\"א דלא ישמעו לדבריו כלל קמ\"ל דאפ\"ה כיון דטוען ודאי שומעין לו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומשביעו שלקחו בר' כו' האי שבועה היא שבועת היסת וכ\"כ הנ\"י בהדיא בפרק המקבל דכיון דהעידו העדים חייב ליתן כמו שהעידו אלא שזה טוענו טענת ודאי מש\"ה ישבע לו כדינו היסת ונפטר ממנו משא\"כ כשאין עדים וזה טוענו בודאי שלא קנו בכ\"כ ביוקר דהו\"ל כטוענין על המשכון שזה אומר סלע הלויתיך עליו וזה אומר רק שקל: "
+                ],
+                [
+                    " בין שהתנה המוכר כו' דכשהתנה המוכר פשיטא כל עוד שלא נתקיים התנאי עדיין הוא בידו ובמוכר לא שייך דינא דב\"מ אלא אפילו אם כשהתנה הלוקח והמצרן רוצה ג\"כ לקיים לו התנאי מ\"מ אינו יכול להכריח הלוקח שיאמין לו על קיום התנאי: ויזכה הלוקח בקרקע כו' כתב מ\"ו ר\"ש ז\"ל ובהרמב\"ם שלפנינו (פי\"ד דה\"ש דפוס גדול) נוסחא אחרת ז\"ל ויזכה הלוקח בקרקע ולא ישאר בה עמו כלל ואח\"כ יסלק אותו כו' ור\"ל שלא ישאר ולא יתלה הלוקח עוד עם המוכר דהיינו שכבר נתקיימו כל התנאים שאז זוכה הלוקח במקחו ואז בא המצרן תחתיו ומסלקו ובנוסח הרמב\"ם שבידינו דפוס קטן כתוב ז\"ל ולא תשאר בה עילה כלל וכ\"כ בש\"ע סעיף י' והכל עולה בע\"א לפי' שכתבתי וק\"ל: בזה הערמה פירוש אחר שנתברר ונתוודע שאין הערמה בתנאים הללו לאפוקי אם יש חשש רמאות לומר שאין התנאים אמת אז המצרן מסלקו מיד: "
+                ],
+                [
+                    " ויחלקוה באלכסון כזה?: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומקצתם במדינה אחרת כו' חזר וכתב זה דל\"ת דווקא בכולן כאן דידעו ומדלא באו מחלו ליה משא\"כ כשהם במדינה אחרת: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אלא אפי' היה מיצר א' כו' ומיצר א' כו' אצלה כו' כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואצ\"ל אם קנאה אינש דעלמא כו' הא דקאמר ואצ\"ל כו' אף ע\"ג דלפני זה מיירי דווקא באם קדם וקנאו השותף אבל אם קדם וקנאו המצרן אין השותף יכול לסלקו וכאן כתב דאפילו אם קדם וקנאו האחר השותף יכול לסלקו. נראה דה\"ק אם נחשב שותף זה למצרן אפילו נגד מצרן כ\"ש שנחשב מצרן כנגד אינש דעלמא וממילא אם הלוקח אינש אחר יכול השותף נמי לסלקו כדין כל מצרן שמסלק ללוקח אבל אם הלוקח מצרן פשוט שקדם וזכה בה. דמהיכא תיתי דליהוי כח שותף זה עדיף לסלק המצרן ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם שדה הנמכרת כו' לרבותא נקט של שנים וכ\"ש אם היה של אחד ומכר חציה לאחר ולא סיימה דאז פשיטא המצרן מסלק כיון שהיה המצרן לשדה זו כולה מעולם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כ' עד סל\"א הכל מדברי הרמב\"ם בפי\"ג מה\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אע\"פ שהשליח בעצמו מצרן כו' הל' אינו מדוקדק דאע\"פ שאינו מצרן מ\"מ הוא טוב כמו אחר לקנותו לולי שאפוטרופוס אינו קונה לעצמו וברמב\"ם פי\"ג ז\"א וצ\"ל דהמשך לשונו כך הוא אף ע\"פ שהוא מצרן אינו יכול לסלקו דהו\"ל כמחילה ואע\"ג שלא היה יכול לקנות לעצמו דהו\"ל כאפוטרופוס ואיכא למימר דדעתו היה למכרו ואח\"כ לחזור ולסלקו אפ\"ה מחשב מחילה מדלא פייס להמוכר מתחילה למכרו לו מדעתו: כדאמרינן גבי אפוטרופא כו' טעמא משום חשדא וע\"ל סימן ר\"ץ סט\"ו מ\"ש שם לחלק וע\"ע מזה שם סי\"ז ובס\"ס רצ\"ב ובר\"ס ע\"ב וגם ע\"ל סימן קפ\"ה ס\"ג דכ\"ר בשם הרשב\"א דכתב אהא דאמרינן בגמרא מאן שם לך כו' דאפילו במקום דליכא חשדא נמי אין שליח יכול לקנות לעצמו משום דידו כיד בע\"ה ואין הדבר יוצא מרשות לרשות אחר נראה דהיינו דוקא היכא דהמוכר בא לחזור בו. משא\"כ הכא דלהמוכר לא הוה נ\"מ ודינו בינו ובין המצרן. מש\"ה הוצרך רבינו לכתוב שדינו כאפוטרופוס ושם בסימן קפ\"ה מיירי שקצץ המוכר למכרו לו בד' דינרין דליכא טעם משום חשדא כאפוטרופוס מש\"ה לא קאמר שם אלא טעם מאן שם לך וק\"ל: שהרי הוא מכר כו' ר\"ל הואיל שהוא נעשה שליח של מוכר לימכר בודאי מחל מצרנותיה דא\"כ לא היה לקבל עליו לילך בשליחות בזה ועד\"ר: דלימטי ליה בדמים מועטים וממילא אם נראה לפנינו שלא אוזיל ליה יכול לסלקו. ואף ע\"ג דקנה מיניה כו' [קאי] אדלפני זה וקאמר אף דקנה האי לוקח מזה המצרן מה\"ט ליכא למימר דלא מצי לסלקו להלוקח דשליחותיה דמוכר קעביד כו': "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ל\"מ היכא דזבנה כו' פי' מכר: אלא אפילו דזבנה פי' קנה: ואפילו היכא דקנו מיניה יכול לסלק ליה ללוקח שני ולא מצי למימר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרי שטרא למריה כמש\"ר ס\"ס קי\"ח משום דא\"ל לכי תהדר דכל שאינו מרוויח בחזרתו כמו הכא אמרינן לכי תיהדר מה שא\"כ לעיל ס\"ס קי\"ח שמרויח בחזרתו ודאי יחזור למריה וכמ\"ש שם ובסימן קי\"ט ע\"ש: ואיני מבין למה כו' ס\"ל לרבינו דדוקא כשהמוכר נותן במתנה לא שייך ביה דינא דב\"מ מטעם דהמוכר רוצה שיתקיים המתנה ביד המקבל להיות לו זכר שנתן לו אותה ועוד טעמים אחרים שכתבתי לקמן בס\"ס זה גבי הנותן מתנה לאחרים לית בה דדב\"מ שכולם שייכים דווקא במקבל מתנה מהמוכר עצמו ולא מהלוקח דהוא לא עדיף מלוקח גופיה כמש\"ר ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ב\"ח שטורף הטעם כמבואר לעיל בלוקח דשלוחו של מצרן הוא: בד\"א שאין הלוה חפץ בה כו' ביאור דברי רבינו הכי הוא דל\"ת כיון דהא דשומא הדרא ללוה אינו אלא מפני ועשית הישר והטוב. ובמצרן ג\"כ יש בו משום ועשית הישר והטוב א\"כ למי שירצה הב\"ח יתנוה ליד הלוה או להמצרן קמל\"ן דלא ודין זה כתבו הרמב\"ם שם פי\"ג וז\"ל כל ב\"ח שטורף כו' יש לבעל מצרן לסלקו כו' ואם ירצה הנטרף ליתן דמים כו' תחזיר לו שדהו לעולם וכלשון זה הביאו הנ\"י. ומלשון הרמב\"ם משמע דר\"ל דהלוה בא בכל עת ופודה שדהו גם ממצרן. ובודאי גם רבינו ס\"ל הכי לדינא וכמ\"ש חז\"ל חוזרת לעולם. אבל לשון בד\"א כו' שכ\"ר מתיישב יותר ע\"פ מ\"ש ראשונה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " המצרן חוזר ונוטל כו' ר\"ל המעות שנתן לו: שאין עשיית הישר כו' ר\"ל שחיוב עשיית הטוב והישר הוא בדבר שאינו מזיקו ולא בדבר שמזיקו בממונא. ומ\"ש ויהיה ללוקח ר\"ל ויהיה ללוקח ממון לשלם ואם כן יגיע לו הפסד ובס\"א נדפס ויהיה ללוקח הפסד ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמ\"ה כו' עד ואי לא מצי לארוכי כן היא הנוסחא בדפוס ב\"י לארוכי ולשון זה הוא בגמרא פרק מרובה אורכתא הבאתיה סימן קכ\"א וקכ\"ב והוא לשון הרשאה ולפי גירסא זו נראה דה\"פ המצרן אינו יכול להרשות ולהוריד איש אחר במקומו שיסלקו הלוקח לצורך המרשה אלא היכא דאקני כו' ואף ע\"ג שכ\"ר סימן קכ\"ג דא\"צ להקנות להמורשה חלק בקרקע מיוחד אלא מקנה לו סתם אגב ד' אמות קרקע מכ\"ש היכא שמרשהו אקרקע מיוחדת שא\"צ להקנות לו מקרקע זו דווקא י\"ל דע\"כ לא אמרינן לעיל אלא בגביית חוב ומטעם שלא יטול כל א' מעותיו של חבירו וילך לו למדה\"י וכמש\"ר לעיל משא\"כ הכא דלא שויך ה\"ט ולית ליה להאי מצרן גביה דהאי לוקח מידי מדינא אלא מתקנת דעשית הטוב והישר להכי ס\"ל להרמ\"ה דצריך להרשותו שיהיה לשליח עצמו חלק בקרקע זו דוקא ולפ\"ז א\"ש מה שמסיק וכתב ז\"ל ומיהו הו\"מ לאפוקי מיניה כו' דמשמע כל דאתא לאפוקי מיניה דהלוקח אפילו לצורך המצרן בעינן שיקנה לו מהקרקע אם לא שאינו בא לאפוקי אלא לאזמוני זוזי דלפעמים שאין המצרן פנוי לטרוח ולמייתי זוזי והוא עכ\"פ צריך לשלח המעות ללוקח מיד או להב\"ד כדי שלא יפסיד זכיותיו (וכמ\"ש לקמן בס\"נ ונ\"א) ולהכי רוצה לעשות שליח שיטריח ויזמין מעות לתת ללוקח כדי שלא יפקע זכות מצרכותיה (וכעין זה כתב הרשב\"א בתשובה הביאה הב\"י ס\"ה ממחודשים ע\"ש בסוף התשובה) אז ל\"מ שא\"צ להקנות לו מקרקע זו דווקא אלא אפילו מקרקע אחרת א\"צ להקנות לשליח זה אלא בשליח שעשאו בעדים סגי ואין הלוקח יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את נמצא שעובר המצרן זמנו אלא דינו כדין שליח שנתבאר סי' קכ\"א כנ\"ל ביאור הדברים ויש עוד פי' אחר כתבתיו בדרישה והוא מתיישב לפי העניין אבל בתשובה נ\"ל פי' זה עיקר וכמ\"ש בה ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מעותיו של לוקח טובים משל מצרן: ואומר שכך ניתנו לו ואינו רשאי לפותחן כו' כל זה מדברי המצרן הוא שאומר כן להמוכר אשר\"י עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " (לט) וכתב הרמ\"ה ה\"ה נמי כו' טעם פלוגתתן נראה משום דזה פשוט בעיני רבינו דמ\"ש בגמרא הני טבי והני תקולי לית ביה משום דינא דב\"מ מיירי אפילו בלית להמוכר הפסד בשיעור סכום המעות אלא דיש טורח יותר בהחלפות תקולי מבטבי או איפכא וס\"ל להרמ\"ה דבזה שוה הלוקח להמוכר וע\"ז השיג רבינו וכתב שאינו נראה כן מדברי הרמב\"ם שכתב החליף שדה כו' והטעם שאין זה אלא הערמה וענין הערמה זו נראה לפי שיודע שאין לזה המצרן בהמות או מטלטלין מוכנים וטרם שיטרח ויקנה תכלה הזמן שיש לו למצרן שאינו אלא שיעור דאזיל ואייתי מגו ביתיה נמצא כל תחבולתו של לוקח להפסיד מצרן זה מדין מצרנותו להכי אין שומעין לו וא\"כ ודאי ה\"ה בטבי ותקילי מש\"ה העתיק רבינו כאן מה שסיים הרא\"ש על דברי הרמב\"ם וכן כל כיוצא בזה כו' זה נ\"ל בביאור דברי הרמ\"ה ורבינו ולא כמ\"ש ב\"י דהעתקתי ל' בדרישה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וסיים א\"א הרא\"ש כו' בפרק המקבל הביא לשון הרמב\"ם וסיים בו כן: "
+                ],
+                [
+                    " אמר המצרן כו' בפרק הנזכר: אי אינש אמיד הוא כו' עד\"ר: ואי לא לא פי' דאי אינו אמיד הוא אין מחויב המוכר להמתין אבל היכא שכבר קנה הלוקח והמצרן בא לסלק להלוקח לא אמרו בו האי דינא דאיש אמיד כו' אלא יתבאר דינו לקמן בס\"נ ונ\"א בפלוגתא דרמב\"ם ורי\"א ורבי' האי וע\"ש וחילוק זה כתב שם ב\"י בשם הרמב\"ן שכ\"כ בתשובה כ\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמ\"ה כו' נראה דכוונתו דמתחילה אמר ב' כללים ואח\"כ פירשם ובמאי דסליק פתח דעל מ\"ש או לסלק ללוקח פי' וכתב לבתר דידע בזביניה דהלוקח ובדמי זביניה ועל מ\"ש ראשונה דאתא בר מצרא למזבן חזר ופירשו דהיינו בתר דידע דבעי מוכר לזבוני לחד מינייהו בהני דמי: "
+                ],
+                [
+                    " לפי שיש כו' ז\"ל הגמרא בפרק המקבל ישוב עדיף ולית ביה דדב\"מ ופרש\"י ישוב דבתי עדיף לב\"ד ולא תיקנו כאן עשיית הישר והטוב שזו טוב מזו ולכאורה היה נראה דאינו ר\"ל ישובו של עולם דהא לא דקדק בישובה כ\"א בישיבו דא\"י אלא ה\"פ דמעלת ישוב להיות מצוי לאדם זה דירה היא הנאה טפי מזריעה דמעלה מזריעה זו יהיה בנמצא לזה לקנות מן השוק לאכול מה שא\"כ דירה דאינה בנמצא כ\"כ וזהו שכתב רש\"י עדיף לב\"ד ור\"ל דמעלה זו עדיף ושקול טפי בעיני הב\"ד מעשיית טוב וישר ליתנו לזה לזריעה אבל לפירוש זה ק' א\"כ למה יחשב נטיעה הנאה טפי מדירה גם מדכתב רש\"י ישוב העולם נראה דפי' כפשוטו ע\"כ נ\"ל לפרש ישוב כפשוטו וה\"ט דבית קבוע וקיים טפי מזריעה ואילנות מחוברים ונשרשים בארץ טפי מבתים וס\"ל דהאי טעמא דיש ישוב טפי שייך אפילו בח\"ל וכ\"כ הב\"י וכתב הטעם דכיון דדינא דבר מצרא אינו אלא משום ועשית הטוב והישר בטענה כל דהו דחינן ליה ע\"ש: שנטיעה חשובה טפי מבתים ק\"ק אפילו לא חשובה מבתים אלא היה שוה המצרן קודם וי\"ל דההיא גופא קמ\"ל דהו\"א נטיעה דומה לזריעה והיא גרועה מבנין קמ\"ל דז\"א אלא אפי' עדיף מבתים א\"נ בא לאשמועינן אגב שבשניהם מצרנים אותו של נטיעה קודם: "
+                ],
+                [
+                    " ה\"ג או גמא בלא וי\"ו וכו' קנה וסוף מתרגמינן גמא ועד\"ר מ\"ש עוד מזה: או רכב דקלים פי' שורה של דקלים הכפופים וסמוכים זה לצד זה: "
+                ],
+                [
+                    " קנה הלוקח מעט קרקע כו' ז\"ל הגמ' שם דף ק\"ח זבין ליה גריוא דארעא במיצעא נכסיה חזינן אי עידית היא או זיבורית היא זביניה זבינא ואי לא איערומי קא מערים ופירש\"י חזינן אי עידית היא כו' זביניה זבינא ואין מצרני המוכר יכולים לסלקו שהרי יש הפסק ביניהם ואי לא איערומי מערים כו' הילכך מהשתא מסלקינן ליה עכ\"ל ורבינו שכתב ופי' רב האי כו' וישאר ביד המוכר וכן פירש\"י אע\"פ שרש\"י לא הזכיר כלל ביטול מקח אלא אם המצרן יכול לסלקו או אינו יכול לסלקו מ\"מ כיון שהוא מפרש דמ\"ש זביניה זבינא קאי על אותו מעט שקנה בתחילה וכדדייק לישנא שכתב מפני שיש הפסק ביניהם ממילא מאי דקמסיים תלמודא וקאמר ואי לא איערומי קמערים קאי ג\"כ לענין אותו מעט ור\"ל דזביניה של אותו מעט לאו זבינא דאל\"ה לא הוי דבר והיפיכו וא\"כ ע\"כ צ\"ל שאם אין המצרנים רוצים ליקח אותו בדמים אלו שקנאו הלוקח המכר בטל לגמרי ותשאר ביד המוכר דאל\"כ לא הו\"ל לתלמודא למנקט לשון זביני הול\"ל לא מסלקינן ליה ואי לא איערומי קא מערים ומסלקינן ליה וס\"ל לרש\"י ולרבי' האי דאי לאו שהיה שורת הדין נותן לסלק הלוקח ממה שקנה ראשונה בע\"כ להחזירה אל המוכר היה ג\"כ מצרן לאינך קרקעות זו דעת רבינו בדברי רש\"י ורב האי אבל דעת הרא\"ש הוא דמ\"ש חזינן אי עידית כו' דאי חזינן לא קאי אקניה ראשונה אלא אלאחר שקנה שנית ג\"כ שאר הקרקע ואז חזינן למפרע מה היה אותו המעט ואי לא הוה עידית או זיבורית ניכר ערמותו למפרע ובטל הזבינא לענין זה (דלא) [דאלו] נחשבים מצרנים בקנין השני אבל לענין הראשון לא אמרינן דיפסיד המוכר: ומש\"ר ואפילו לא ערערו המצרנים כו' קאי לדעת הרא\"ש ור\"ל שלא ערערו מתחילה לאמור אין אנו מוחלין לך קנין זה עד דתיהוי מצרן כמונו דאז ודאי הוה מהני ערעורם אלהבא אלא אפילו שתקו מתחילה יכולין לערער בסוף ולומר שבערמה היה קניינו הראשון ולא מהני לו ערמותו הראשונה אלהבא כי לא מחלו לו לעולם ועד\"ז פירשו הב\"י ועד\"ר מ\"ש עוד ראיות לדברי רבינו ולדברי רבינו האי והרא\"ש ע\"ד שכתבתי ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " בא הלוקח כו' דמצי אמר משטה הייתי בך שאם באתי אני אצל הבעלים היו מעלים לי בדמים בשביל שחביבה עלי רש\"י דקדק לומר היו מעלים בדמים אבל לא שיתנהו להאי לוקח יותר גדול משוויו דהא כבר נתבאר לעיל דאם היה מוזיל גבי לוקח צריך ליתן לי המצרן כל דמי שוויו וזהו שדייק הרמ\"ה אחר זה וכתב לזבוני ליה בהני דמי כלומר שהמוכר עצמו א\"ל ליתנם לו בדמים שנתנם לזה והשיב דלא בעינא דבזה נסתלקה טענת השטאה הנ\"ל: אא\"כ לקח ממנו בקנין כתב הרא\"ש וקנין דברים לא הוה כי זכות יש למצרן בסמיכתו ואותו זכות הוא מסלק בקנין עכ\"ל. שר\"ל נסתלקתי בדין בקנין אבל אי ס\"ד דר\"ל נסתלקתי סתם בלא קנין ודאי לא היה מועיל דדוקא כשאומר אתם עדי שאני חייב דאמרינן בסי' ל\"ב ופ\"א דמהני בלא קנין משום דהתם מודה שנתחייב לו וכיון שחייב לו ודאי חייב לפרוע לו אלא שבלא אתם עדי איכא טענת השטאה משא\"כ כאן שיש לו אמתלא לא אמרתי כן אלא כדי שיתנוה לי הבעלים בדמים ראוים וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לזבוני ליה בהני דמי כבר נתבאר בסמוך דווקא לגבי מוכר מהני כי אמר לא בעינא אבל לגבי לוקח אפילו אמר לא בעינא ל\"מ בלא קנין ודלא כר\"ן ונ\"י: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' פי\"ד משכנים כ\"כ: אבל אם מחל כו' כלומר ל\"מ מחל בפירוש דהוי מחילה דהא ליכא טעם משום דלא יעלה עליו בדמים א\"ל הכי אלא אפילו לא מחל בפי' אלא כגון שבא כו' נמי הוי מחילה ושוב לא יכול לסלק: ומשתמש בו כלומר או נשתמש בו וכן מוכח בסמוך בדברי הרא\"ש שכתב אדברי הרמב\"ם שאם לא סייע כו' ולא ראהו משתמש כו' משמע דוקא כשליכא שום א' מהן יכול לסלקו אבל איכא חד מינייהו אפי' לא ראהו אלא משתמש לבד נמי מחל: "
+                ],
+                [
+                    " שאם אי אתה אומר כן אין אדם כו' פי' ונמצא לקתה מדת הדין על המוכר ועיין מ\"ש בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בפ' המקבל: ומתוך לשונו משמע כו' יכול לסלקו אפילו לזמן מרובה אין להקשות א\"כ גם בזה שהוא עמו במדינה הורע כח המוכר שלא ימצא מי שירצה לקנות שיחוש אחר כמה זמן רב יסלקנו המצרן די\"ל דבזה שהוא עמו במדינה אפשר שישלמו המוכר או הלוקח אל המצרן שאם ירצה לקנות יקנה ואם לאו יסלק עצמו. גם אין להקשות לפ\"ז להרמב\"ם הא אמרינן בגמרא דלא ממתינן ליה אלא עד דמייתי זוזי מגו ביתיה וכמש\"ר סעיף מ\"ב. דהא כתב הרמב\"ן בתשובה סימן נ\"ז דדוקא כשבא בן המיצר לעכב בשעת מכירה לומר אני אקח ע\"ז אמרו בגמרא דלא ממתינן ליה אלא כשיעור דמייתי זוזי משום פסידא דמוכר דלא לשהוייה אבל אם עמד א' וקדם ולקח נראה שאין בזה זמן ידוע אלא כל היכא דאתי בן המיצר מסלק ליה משום דזה שקדם וקנה נעשה כשלוחו של בן המיצר כו' ע\"ש וב\"י הביאו בסוף סצ\"א. וכן ס\"ל לכ\"ע דיש חילוק בין סילוק להלוקח לתחילת קנייה מהמוכר כשבאין יחד וכמ\"ש לעיל אלא שמחולקים בשיעור אימת הוי מחילה אחר שידע שקנאהו הלוקח ולא בא לסלקו וכמש\"ר כאן בשם הרא\"ש ודעת הרמב\"ם ורי\"א ור' האי והמ\"מ כתב שם שדעת הרמב\"ן הוא כרבי' האי ור\"ל אף שכתב הרמב\"ן כשבא המצרן לסלק הלוקח אין שיעורו כשיעור כשבא לקנות מהמוכר מ\"מ ג\"כ י\"ל כרבי' האי דצריך לבוא בתוך שיעור אמטויי זוזי ותביעה מב\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " והר\"י ברצלוני כו' ומסתברא כר' האי כו' עיין בב\"י מ\"ש בשם הרא\"ש: ואמטויי זוזי ממקום דשכיח ליה כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו דוקא משעה שנתגלה המכר כו' וכ\"כ הריב\"ש סי' תק\"א: "
+                ],
+                [
+                    " כתב גאון כו' כ\"כ הרא\"ש שם: ומכר א' מהם זכותו ללוקח כו' יכולים האחרים לסלקו הטעם דלא עדיף ממכר שדה לאחר שהמצרן מסלקו ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " מכר כל נכסיו שם: לפיכך כשיזדמן לו א\"צ להודיע להמצרן כו' אף ע\"ג דאין עשיית הטוב והישר מוטל על המוכר ואינו מחוייב להודיע וכמ\"ש לעיל בסל\"ו מ\"מ כיון שלא יקנהו שום לוקח מיראת המצרן דרך המוכר להודיע למצרן לכן כתב דבענין כזה לא תקנוה וכן הוא בלשון הרמב\"ם ר\"פ י\"ד דשכנים ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " מכרה לבעלים הראשונים כו' שם: שקנה הוא ממנו תחילה אין המצרן יכול לסלקו דגם זה ישר וטוב הוא שתחזור הקרקע לבעליה וס\"ל לרבינו דדוקא אם מכרה להבעלים אין מוציאין מידו הא אם לא מכרה שניהם שוין וכמ\"ש בשם רי\"ב דהו\"ל כשני מצרנים כו' ומש\"ה כתב (וגם) <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> רי\"ב אם קדם המצרן וזבין כו' משמע הא לא קדם שניהן שוים דאל\"כ ק' דיוקי אהדדי וכל זה דלא כמ\"ש הנ\"י והג\"א הביאם ב\"י דס\"ל דאם באו יחד או קנאה אחר המצרן קודם: ומש\"ר בשם בע\"ה דאם מכרה לבן בעלים הראשונים המצרן מסלקו. ל\"ד לשומא דהדרא אפילו לבן הלוה כמש\"ר בסימן ק\"ג דשאני התם דהמלוה לא היה עליו אלא מעות משא\"כ כאן דצריך לעשות עמו הישר והטוב וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כגון לאשה וליתמי כו' יתבארו בסמוך: ומ\"ש ולשותפין ר\"ל המשותף עמו בסחורה וכמ\"ש לקמן דאילו שותף באותו קרקע כבר נתבאר לעיל דמצי לסלק אפי' המצרן שכבר קנהו: "
+                ],
+                [
+                    " הקונה מן העכו\"ם אין כו' בגמרא שם דא\"ל ארי אברחי' ממצרך ופרש\"י ואין לך ישר וטוב גדולה מזה: "
+                ],
+                [
+                    " מכרה לעכו\"ם שם בגמרא לאו בר דינא דמצרא הוא דלאו בר עשיית הטוב והישר הוא ובמוכר לא תקנו כי הוא אומר מה עשיתי לך אם ארצה לא אמכרנה לך ותהא בידי אבל בלוקח תיקנו שימשיך ידו מהקניין ויקחנו זה רש\"י: אבל משמתינן ליה כו' פי' משמתינן ליה מהשתא עד דמקבל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב גאון כו' כ\"כ העיטור בשם גאון וכתבוהו הגהות בפי\"ב מה\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אין לו במה לקנות. פי' אפילו פחות מכדי שוויה שנותן לו העכו\"ם וק\"ל: אפ\"ה אינו יכול למכרו לעכו\"ם. פי' אפילו אם רוצה לקבל עליו אונסא דמתייליד לשכינו מ\"מ לא ניחא לשכנו בתשלומי היזיקו. וכן מוכח ממש\"ר די\"מ דאם מוכר לצורך פרנסתו מותר כשמקבל עליו כל אונסים ש\"מ דלהגאונים אפילו קבלה לא מהני לעשות כן לכתחילה: אבל א\"א כו' שם: באותם דמים שקנאה כו' פי' ודווקא שהעכו\"ם אינו מעלה אותה בדמים אלא נותן בעדם כפי מה שראוי וכ\"כ בהדיא הרא\"ש פרק הגוול ועבד\"ר ר\"ס קנ\"ו ע\"ש גם מה שסיים כאן ואינו חייב למוכרה לישראל בפחות משמע בפחות מכדי שווייה ודוק: כגון בשכונת היהודים כי' כגון שאין שם עכו\"ם אלא יהודים דלא הוה לזה העכו\"ם לקנות שם שדה א\"ל דכיון להשחית נחלתו: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר שדה כו' שם בגמרא: שמא בינתיים שיוודע למצרן פי' הלוקח יודיע או המוכר ועמ\"ש בסנ\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " החליף חצר בחצר אין בו כו' פי' אפי' אם המצרן רוצה ליתן ללוקח חצר טוב כ\"כ כמו שהיה חצר שלו בכל דבר אפ\"ה כתב הרמב\"ם פי\"ג משכנים יכול לומר בחצר דידי אני חפץ דוקא משום דבחצר שהוא עביד לתשמיש ולדירה איכא קפידא: ובתשובה לגאון כו' דברי תשובה זו סתומה ביותר שהתחיל באם טוען המצרן עם הלוקח ובא לסלקו ואח\"כ כתב ורצה ליתן לראובן כו' האי מצרן עם ראובן המוכר מאי קעביד והול\"ל ורוצה ליתן ללוקח כו' וא\"ל דמיירי בטוען עם המוכר דהא חזר רבי' וסיים שהוא מסלקו משמע שטוען עם הלוקח ועד\"ר לכ\"נ פשוט דס\"ל לגאון דודאי כל שהחליף הלוקח קרקע בקרקע אין המצרן יכול לומר לו אתן לך שדה וקרקע אחרת במקום שלך אע\"פ ששוים לגמרי שמצי למימר בדידי דוקא ניחא לי שמורגל אני בה וכשר בעיני (והא דהחליפה בשדה של ראובן משום דמעליותא לצורך השדה היה מכריע בעיניו חביבות כרם שלו) עד שיפוייס המוכר להחזיר ללוקח קרקע שלו ויקבל זה המצרן קרקע אחרת בחליפיו דודאי למוכר לא שנא בין כרמו או של מצרן דהא אינו מורגל בשום א' מהן ושיעור ל' הגאון ופירושו כך הוא ראובן שהחליף עם לוי קרקע בקרקע ושמעון מצרן ורוצה לסלק ללוי מהקרקע שקנה וליתן לו קרקע אחרת במקום אותו שנתן לו המוכר אינו יכול שהרי יאמר לוי בקרקע שלי אני רוצה להכי רצה ליתן לראובן קרקע שלו ושיחזיר ראובן ללוקח (בדמיו) [כרמו] וראובן השיב איני רוצה בכרם שלך הדין עם ראובן וכ\"ר עליו ויראה מדבריו כו' דדוקא קאמר כשא��ן כרמו של שמעון טוב ככרמו של לוקח אז אף אם רוצה להעלות בדמים במה דביני וביני (וכעין מ\"ש סל\"ט) הדין עם ראובן וממילא אינו יכול לסלק ללוקח כנ\"ל אבל אם היה כרמו של שמעון טוב כמו של הלוקח יכול הוא לסלק ללוקח שאומר לו או קח כרמי במקום כרמך או השתדל שיחזיר לך המוכר כרמך ויקח כרמי במקומו שאם לא תעשה כן ודאי קנוניא עשית עם המוכר שלא יחליף עמי: שהוא לא כתב אלא החליף חצר כו' לפי מ\"ש דגם להלוקח א\"י לכוף שיקח כרם במקום כרמו אפי' הוא שוה לגמרי אא\"כ נראה שיש ערמה מצד המוכר שאינו רוצה באחר צריכים לפרש דה\"ק רבי' ואפשר גם הרמב\"ם לא קאמר דבחליפין לא יכול לסלקו אפי' בשוויו אלא בחצר דאינו כופה את הלוקח שישתדל מהמוכר דלא חיישינן התם לערמה שיש אמתלא גדולה למוכר לומר כבר נתתי כלי תשמישי בחצר זה ואינו רוצה להטריח ולפנותם מחצר זה לחצר אחרת דכיון שחצר עביד למידר ביה ולתשמיש ודאי אית ביה קפידא אבל בשדה וכרם היה מודה כששוה לכרמו של לוקח דאז מסלק ליה שבשדה וכרם השוים ודאי ליכא קפידא למוכר דלאו לדירה הוא עשוי ואם אינו רוצה ודאי קנוניא עביד הלוקח בהדיה וכבר נתבאר בסל\"ט דמטלטלי ובהמות אפי' בדמים יכול לסלק ללוקח עצמו דלא שייך לומר במטלטלין שלי או בבהמה שלי אני רוצה ואף ע\"ג דאמרינן בעלמא נ\"מ לכושרא דחיותא מ\"מ במקום מצרן לקיים טוב וישר לא אמרו בפרט שראינו שמכרה והחליפה לא שמעינן ליה לטענה זו אבל בחצר וחצר שיש נ\"מ גדולה בין שלו לאחרינא שומעין ליה ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר כדי לפרוע מס המלך כו' שם בגמרא לית ביה משום דדב\"מ משום דחיישינן שמא יכעוס שוטר המלך כשישהו בדבר וכן לחסרון המזונות ובזיון המת לא משהינן עד שיוודע למצרן ומל' הרמב\"ם משמע דה\"ה אם כבר ידע המצרן ובא במעותיו לסלק אפ\"ה לית ביה דדב\"מ משום דלא פלוג וכן משמע מהג\"א בשם ר\"ח ונראה שגם דעת רבי' כן הוא ומש\"ה כתב סתם: ומש\"ר למזון האשה נמשך אחר ל' הגמרא וכבר כתבו תלמידי הרשב\"א דה\"ה למזון עצמו: ואפי' אחר שלוה כו' כך הוכיחו שם התוס' ז\"ל לקבורה פשיטא דאטו יהיה המת מוטל בלא קבורה כל ימי אכרזתא או עד דמודעינן ליה לבעל המצרן וי\"ל דאם לוו לצורך קבורה קאמר כו' א\"נ דהו\"א דממשכנין מחפצי יתומים עד שמכריזין קמ\"ל עכ\"ל ורבי' תפס תירוץ הראשון לעיקר וס\"ל דכמו שתמהו התוס' אקבורה כן יש לתמוה גם אפרנסה דאטו (ידע בו) [ירעבו] עד שיודיעו למצרן ומש\"ה חלקו רבינו וכתבן בשני בבות אפי' אחר שלוה לצורך קבורה ומזוני ואח\"כ כתב לבבא בפני עצמו ואפי' הלוה לו חבירו לצורך המס דהו\"א דצריך להודיע דהא אפשר לשהות קצת בזה וס\"ל לרבינו דודאי שלשתן בחד מחתא נאמרו וכמו שבתרתי קמייתא מוכרחין לפרש כן כמ\"ש כן יש לפרש גם הא דאכרגא ואגב שינה וכתב ביה ואפי' הלוה לו חבירו כו' דכיון דאין אדם נתפס על חבירו אלא לצורך מס וכמש\"ר בסי' קכ\"ח מש\"ה כתב גבי מס הלוה לו חבירו דהיינו דהלוה לו מעצמו ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " מפני המס וכיוצא בזה מכרה לי כצ\"ל: והמצרן טוען שקר כו' כלומר והמצרן טוען ברי שקר אתה דובר: על המצרו להביא ראיה שהלוקח חשיב מוחזק: ואם לא יביא ראיה נשבע הלוקח כו' דכיון שהוא מודה שהוא מצרן שלו נמצא שהוא בעל דברים דידיה והוה ככל טוען לחבירו והוא כופר דנשבע היסת וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך אם טען כו' נקט בזה ל' לפיכך ר\"ל אע\"פ שטענה זו טענה גרועה היא להוציא מחזקתו שהוחזק עד הנה בתורת מצרן מ\"מ מדאמרינן שנאמן בשבועה לומר שפרע ממעותיו מס וה\"ט שחשבינן להלוקח מוחזק לפיכך נמי מה\"ט אמרינן גם בזה נאמן הלוקח להוציאו מחזקת מצרן הואיל שהוא חשוב מוחזק בשדה זו פי' בזו שאתה בא להיות מחמתו מצרן לקרקע שקניתי: או אריס או (שכיר) [שוכר] ובס\"א או שכיר לגי' שכיר קאי אשדה דומה למ\"ש ממושכן ולגי' (שכיר) [שוכר] קאי אמצרן דומה למ\"ש אריס ואע\"פ דלקמן ס\"ס זה כ\"ר בשם הרא\"ש דבשכירות יש דדב\"מ אינו חולק על הרמב\"ם זה כמ\"ש שם ע\"ש: צריך המצרן להביא ראיה כו' ואם לא הביא ראיה לא פי' בו רבי' מה דינו ונ\"ל פשוט שאין על הלוקח אפי' שבועת היסת אלא עומד בקרקע ול\"ד לדין הנזכר לפני זה דהתם מודה שהוא מצרן לקרקע זו כו' וכמ\"ש שם אבל כאן אומר לו לאו בעל דברים דידי אתה כלל ואיני מחויב להשיב לך עד שתביא ראיה שאתה מצרן וכדומה לזה בתשובת רשב\"א ועד\"ר סל\"ט גם נראה דמדברי הרמ\"ה דאח\"ז נלמד לדברי הרמב\"ם הללו וכשם דלהרמ\"ה אפי' אין המצרן טוען אלא שמא צריך הלוקח להביא ראיה ואם אינו מביא ראיה מסלקו המצרן ה\"ה להיפך לדעת הרמב\"ם כשהלוקח טוען שמא צריך המצרן להביא ראיה ואם לא הביא הלוקח עומד בשלו וא\"צ שבועה מיהו בטענת גזלן נראה דצריך לטעון טענת ברי דאחזוקי אינשי בגזלני לא מחזקינן וכמ\"ש בסי' צ\"ו וקל\"ג ולקמן בסימן שס\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " והרמ\"ה כתב ל\"מ כו' גם אריש דברי הרמב\"ם קאי כשטוען מכרה מפני המס ובו שייך שפיר לומר שהמצרן טוען שמא משא\"כ בהני דיודע ודאי אם שכיר או אריס הוא וכן אינך אם לאו וק\"ל: על הלוקח להביא ראיה דארעא בחזקת מצרן קיימא אבל לעיל אם קנה שוה ר' בק' וטוען המצרן שגם לאחר היה מוכרה כן מודה הרמ\"ה דעל המצרן להביא ראיה משום דהתם אין דרך בני אדם למכור כך בזול ועמ\"ש שם דמ\"מ מוכח דהרא\"ש פליג גם בהא עם הרמ\"ה כיון דיהיב הרא\"ש בקנאו בק' ושוה ר' הטעם דהשדה ברשות הלוקח קאי עד שיברר המצרן זכותו וטענתו כמש\"ר כאן בשמו אע\"ג דלא מצינו להרא\"ש שכ\"כ בהדיא מ\"מ מוכח כן. והא דכ\"ר שם בסט\"ו דאם שוה ק' וקנה בר' כו' דאם טוען המצרן שעשו קנוניא ביניהן נשבע הלוקח בנק\"ח ונוטל דטעמא דהלוקח נקרא מוחזק י\"ל דשם בשם הרמב\"ם כ\"כ וסמך אמ\"ש כאן שהרמ\"ה פליג עליה ואין רצונו להאריך בפלוגתא כיון שהרא\"ש ס\"ל כהרמב\"ם אלא מדכתב בקנה בק' ושוה ר' כו' ולא כתבו לא בשם הרמב\"ם ולא בשם הרא\"ש נראה דהיינו משום דס\"ל (ז\"ל) רבי' דגם הרמ\"ה מודה כן ומטעם שכתבתי: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והוה יכול לסלקו בעידנא דסלקיה גזלנא כו' ואע\"פ שבאותה שעה לא הוציאה עדיין מהגזלן מ\"מ הול\"ל לב\"ד הגזלן תקיף ממני לע\"ע והיום או למחר תחזור לי קרקעי ואהיה מצרן בקרקע זו ועי' בסמ\"ע: ומ\"ש או ל\"מ לסלוקיה זהו דלא כמש\"ר בשם הרא\"ש לעיל שמשמע מדברי הרמב\"ם דאם לא ראהו המצרן להלוקח משתמש ולא סייעו יכול לסלוקיה לעולם אלא כאינך רבוותא ס\"ל הרמ\"ה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר לאשה שם בפרק הנזכר: או ליתומים קטנים [יתומים קטנים] דוקא קאמר אבל יתומים גדולים או קטנים שאינם יתומים אית בהו דדב\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' פרק י\"ב משכנים כ\"כ ועיין במ\"מ שם: "
+                ],
+                [
+                    " קטן שהוא מצרן ג\"ז מדברי רמב\"ם שם: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר לשותפו כו' בגמרא פרק הנזכר: אלא במשא ומתן כו' ע\"ל ס\"ה גבי א' מהאחין כו' מ\"ש שם: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " לא בדינא דב\"מ כו' ולפ\"ז שכני העיר ר\"ל שכנים הדרים סמוך לו בעיר ושכני שדה ששדה סמוכה לשדותיהן אף שזו שיש לו למכור אינה סמוכה לו ומיירי שמצרן של אותה שדה אינו מבקש לקנותה או שיש דבר הפסק ביניהן שאין בו דדב\"מ ושם ברש\"י מבואר דאם שניהם מצרנים אף שהאחד ת\"ח שניהם שוין ע\"ש ודוק [ור' ירוחם] פי' שכן ות\"ח שכן פי' היינו חבירו הרגיל אצלו במשא ומתן וע\"ז אמר הכתוב טוב שכן קרוב מאח רחוק אבל אינו ר\"ל שדר אצלו כי כמה אנשים דרים זה אצל זה ואין להם שייכות מאהבה וחברה עכ\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ור\"ת פי' כו' כ\"כ הרא\"ש בשמו בפרק הנזכר: ואחד יש לו שדה בעיר הסמוכה לזו התוספות כתבו שיש לו שדה אחורי ביתו הסמוכה לזו ומדלא כתבו הרא\"ש ורבי' האי אחורי ביתו אלא יש לו שדה בעיר משמע דס\"ל דהאי אחורי ביתו דכתבו התוס' ל\"ד קאמר ולומר דאם אינה סמוכה כ\"כ לביתו אז מצרן שיש לו בשדה שוה לזה דכיון דעכ\"פ צריך להלך מביתו מהלך לשדה זו תו לא חלקו בין מהלך קטן למהלך גדול דקאמר אלא כל ששדה זו הנמכרת היא סמוכה לשדהו בעיר כיון שאין מהלך רב מביתו להלך לשם יש בה משום עשיית הישר והטוב שכל שקרובה לו לעיר כאילו היא אחורי ביתו והב\"י נסתפק בל' התוס' אי אחורי ביתו דוקא קאמר או לא ולפעד\"נ כמ\"ש אבל אין לדקדק דע\"כ אחורי ביתו לאו דוקא דא\"כ למה מצריך שיהיה לו אחורי ביתו ולא מיחשב למצרן במה ששדה זו הנמכרת היא סמוכה לגמרי לביתו דל\"ק ל\"מ לר\"ת דס\"ל דאין דין מצרנות לבתי כמש\"ר בשמו בסמוך ספ\"א אלא אפילו החולקים על ר\"ת גם הם לא קאמרי אלא בתים הסמוכים אהדדי אבל ביתו עם שדה לא מיחשב מצרן דאין עניינו ותשמישו שוה ול\"ד לבית לא' וקרקע לא' דכ\"ר בסמוך ופירשו ב\"י דאקרקע הנשארת הסמוך לבית קאי דבנשארת שאני ומיהו לפי מ\"ש בפי' ר\"י ברצילוני מוכח דס\"ל דיש דדב\"מ אף בשדות הסמוכות לבתים מכח הבתים וכמ\"ש שם אבל מ\"מ לק\"מ אתוס' שכ\"כ בשם ר\"ת לטעמיה וק\"ל: וכן שכן ות\"ח נראה דזה מפרש ר\"ת כפשוטו שא' הוא שכן עמו בעיר או בשדה והוא ג\"כ מצרן לשדה הנמכרת והת\"ח מצרו לשדה הנמכרת ואינו שכן ת\"ח קודם ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " קרקע שיש בו בנין כו' בגמרא פרק הנ\"ל: אז כל א' וא' הוא מצרן שאם רוצה בעל הבנין למכור בניינו בעל הקרקע מצרן ואם בא בעל הקרקע למכור מקצת קרקע הנשאר לו מאותה קרקע שבניינו של זה עליה (דאילו הקרקע שהבנין עומד עליה איך ימכרנה והלא הוא משועבד לבניינו של זה עולמית) הרי בעל הבנין מצרן מחמת בניינו שעמד על אותה קרקע וגם יכול למחות בו אם בא למכור עובי הקרקע לבנות מרתפות ובניינים תחת לקרקע שאינו מזיק לשיעבוד ביתו ומה\"ט צריך לכתוב הלוקח קרקע מתהום ארעא כמש\"ר סי' רי\"ד ועד\"ר: כמו שותף שקודם כו' כדלעיל סעיף ה' ו': אבל אם אין לו כו' עד זמן כו' עד\"ר: אז אם מכר בעל הקרקע פי' קרקע הנשארת או קרקע שהבנין עליה שהרי מיירי שהבנין מושכר או מכור לו לזמן: מכר בעל הבנין בעל הקרקע כו' ברי\"ף מוכח שאפי' יכול לעכבו מלמכור אלא למי שחפץ בו ועד\"ר ושם מבואר טעמו: "
+                ],
+                [
+                    " אז בעל הקרקע מעכב זהו פשיטא (ודוק) [וק\"ו] הוא מהרישא אלא לדיוק נקטיה וכאילו אמר אז בעל הקרקע דוקא מעכב ולא בעל אילנות וק\"ל: וכן הדין אם נמכר הקרקע הסמוכה כו' לפמ\"ש דקרקע ר\"ל קרקע הנשארת צ\"ל דפי' קרקע הסמוכה הוא כזה ? דבאופן זה הרי היא סמוכה לשניהן בשוה וכו': "
+                ],
+                [
+                    " בתים כתב ר\"ת כו' דטעמא דדינא דב\"מ משום דיכול לקנות במקום אחר ובתים אינם מצוים לקנות בכל פעם ואין זה ישר וטוב ועוד שהרי הבתים מחולקים ומובדלים בחומות ואפי' בשדות אומרים דבהפסק סלע ביניהם נסתלק דינא דב\"מ כמ\"ש לעיל סמ\"ד ומ\"מ מה שאמר [ארעא] דחד ובתי דחד מודה ר\"ת כמ\"ש במרדכי בהמקבל ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ הרב רבי יהודה ברצילוני שכתב אין דינא כו' הוא לשון העיטור והביאו המגיד משנה פי\"ג משכנים וא\"ת מאי וכן כתב דקאמר הא הרא\"ש לא כתב אלא שנהגו כך ור\"י אברצילוני יכול להיות דמכח דינא קאמר וי\"ל דמ\"ש שלא נהגו כן ר\"ל כיון שהמנהג לאו הכי הוא ש\"מ דקבלה בידם דלא כר\"ת ומש\"ה לא כתב תחילה אלא שדברי ר\"ת נכונים ולא כתב שהדין הוא כן וק\"ל: אבל לא במטלטלין כלומר אם הוא שותף עמו במטלטלין אין לו דין מצרנות על אותן מטלטלים ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " כגון בית המרחץ כו' ושדות לכאורה זו ואצ\"ל זו הוא דאם בבתים שכותל מפסקת אית דדב\"מ כ\"ש שדות שאין ביניהן הפסק לפי הסברא שכתבתי בסמוך ועוד מאי קמ\"ל דבשדות וכרמים יש דינא דמצרנות אלא במאי יהיה דינא דמצרנות אם לא הוה בשדות וכרמים ועוד דמסיק וקאמר ובורות שיחין וכל המחובר לקרקע דהו\"ל למסמך (רבינהו) [הנהו] למרחץ ובית הבד דלעיל מינה ועוד מאי מוכח מדברי רי\"ב דס\"ל דדב\"מ בבתים אפי' יש לו בית כבר דילמא שאני מרחץ וכל אינך דאין לו זולתו ונ\"ל דה\"פ דרי\"ב בא ללמדנו דמי שיש לו בית וחצר לפניה וסמוך לחצירו עומד למכור מרחץ או בית הבד כו' (ובלתי דאיני) מיחשב הוא למצרן מכח שהן קרובים לביתו וחצירו וכיון שהן תשמישו וצרכיו של בעל הבית טוב וישר הוא למכרם בהיותם סמוכים לביתו והשתא א\"ש דלא זא\"ז קאמר ל\"מ מרחץ ובית הבד אלא אפילו שדות וכרמים שאינם מיוחדים לצרכי הבית אפ\"ה מחשב מצרן שהן מחמת ביתו וחצירו הסמוך להן ול\"ז שדה אלא אפי' בורות ושו\"מ אף על פי שאינן צריך כ\"כ לאדם שיש בארות זולתן ומזה מוכח דס\"ל לרי\"ב דבתי יש דדב\"מ דגם בית הסמוך לביתו אע\"ג דיש לו בית כבר מ\"מ לא גרע שג\"כ הוא צריך לו לתשמישיו לאצור בו אוצרו וכמ\"ש ב\"י בשם מרדכי וגם מדכתב רי\"ב וכל המחובר וכל שיש לו חזקה ובכללו הם בתים וקאמר שאם הוא סמוך לביתו (דעל ביתו קאי כמ\"ש) יש בו דינא דב\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " חוץ מהעבדים שיש להן חזקה כדלעיל סימן קל\"ה: ואין להן מצרנות פי' דדב\"מ אם הן שותפין בו: "
+                ],
+                [
+                    " ובמקומות שבב\"ה כו' גם אלה דברי העיטור כתבם המ\"מ שם והג\"מ פי\"ב שם: אע\"פ שאין הדעת מתקבל כו' עי' בב\"י: אבל זה אנו רואין ר\"ל זה מתקבל על הדעת: "
+                ],
+                [
+                    " הנותן מתנה לחבירו שם בגמרא: אין בעל המיצר יכול לסלקו כו' עי' בב\"י שכתב שם ג' טעמים למה במתנה אין בו דדב\"מ: והרמב\"ם כתב פי\"ג משכנים: ויראה שצריך כו' ז\"ל הרמב\"ם ונשבע בנק\"ח ונוטל כדין שלוחין ויראה שצריך כו' ונראה שהאי דמים ראוים דקאמר ר\"ל שהם קצת יותר מכדי שוויו ומעט יותר דקאמר ר\"ל יותר מכדי דמים הראוים ולאפוקי הרבה מאוד [שוה ק'] בנ' כמו שמסיים בדבריו דאל\"כ ק' למה צריך לישבע בנק\"ח ולמה יגרע כחו מאילו לא הודה שזבנה אלא עמד בדיבורו שמתנה הוא שנוטלו וצריך ליתן לו כדי שוויו בלא שבועה: אבל אם אומר על שוה מנה שקנאו בר' כו' כתב על זה המ\"מ ז\"ל וטעם הרב שאל\"כ היו יכולים למכור ולהערים ויטעון דמים הרבה וא\"ת שאין אדם חשוד על השבועה ומתוך כך נאמינהו א\"כ אם היה טוען שהיא מתנה אע\"פ שיש בה אחריות נאמינהו בשבועה אלא מאי אית לך למימר חזקה שאין אדם מקבל אחריות על המתנה הכי נמי חזקה אין אדם קונה שוה ק' בר' זה נראה עכ\"ל: אפי' הוא ר' והוא אינו שוה אלא ק' כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש וכתב הטעם דממ\"נ אי במתנה יהיב ניהליה מתנה לית בה דדב\"מ ואי מיזבן קמיזבן מיניה לא עביד אינש דמקבל אנפשיה לחבריה מאי דלא קיבל ומסתייע האי סברא ממאי דאמרינן זבין בר' והיא שוה ק' אלמא עביד אינש דזבין קרקע שוה ק' בר' עכ\"ל. ומש\"ר ואינו מודה שלקחה כו' כ\"כ גם הרא\"ש ונראה דדוקא קאמרי דדוקא שאינו מודה הא אילו היה מודה לא הוי נאמן דכיון דראינו דמתנה ליתא הא נמי ליתא ויש בו רמאות משא\"כ השתא דעומד ואומר שהיא מתנה וגם לשון השטר מורה על כך אלא שממה שכתב בה אחריות נראה דליתה מתנה מ\"מ לא אמרינן הא נמי ליתא ודי לנו במה שמסלקינן אותו וצריך ליתן לו כל דמיו ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אם ימצא כמותה במקום אחר כו' פי' כגון בשדות המלך שהם הפקר לכל לזרען וליתן טסקא למלך ב\"י: יכול המצרן פי' בחנם שאינו נותן לו כלום: א\"י לסלקו פי' דמסתמא אינו רוצה ליתן לו דמי שוויה של קרקע לכן אמר שא\"י לסלקו אבל בדמי שוויה יכול לסלקו שהרי יוכל לקנות אחרת ולא עדיף מלוקח ופשוט הוא ואין לומר דבכה\"ג דאין רגיל ליתן לו כל דמי שוויו לא תקנו בו דדב\"מ אף לכשימצא דלא אמרו כן אלא היכא דאתיא מכח זה היזקא להמוכר וכנ\"ל ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " מי שמשכן שדהו כו' אין המצרן יכול לסלקו ל' הגמ' שם דף ק\"ח משכנתא לית בה משום דינא דב\"מ ובפרק א\"נ דף ס\"ח ע\"א אמר רב אשי כו' מאי משכנתא דשכונה גביה למנ\"מ לדינא דב\"מ ע\"כ פירש\"י שזה שכן מצרן מכולן דאיהו כולה ארעא שכונה לגביה ומצרן אין לו בה אלא מרוח אחת: ולא עוד כו' כתב הרא\"ש כו' בפ' א\"נ כ\"כ וכ\"כ המרדכי בשם הרבינו יהודה ולאפוקי מהמ\"מ פי\"ב משכנים בשם הרשב\"א והר\"ן ונמ\"י בפרק המקבל: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל אם כו' בפ' א\"נ כ\"כ וכן המ\"מ פי\"ב משכנים כתב שתי סברות אלו וכתב שדעת הרמב\"ן והראב\"ד כדעת הרא\"ש דמצי למימר היאך נוח לו כו' וכן דעת הר\"ן ולאפוקי ממרדכי ועד\"מ: וי\"א דמצי למימר היאך נוח לי נראה דאף אם המצרן כאן ואמר גם אני אעשה כרצונו אפ\"ה הלוה יכול לעכב ולומר מי יודע מה יולד הזמן ובטוח אני בזה שימלא רצוני ואינני בטוח בזה וגם נראה דאף אם הלוה אינו מקפיד לבסוף מ\"מ כיון שיש קפידא בזה ועל הרוב אינו בנמצא שיתרצה כל אדם לעשות רצון הלוה הו\"ל כמוכר כל שדותיו לא' דכתב הרא\"ש ורבי' לעיל בסנ\"ד דאף אם גם המצרן רוצה לקנות דלית ביה דדב\"מ וק\"ל: [ומשר\"ל] אבל בגו שתא איערומי קא מערים דסתם משכון שנה הוא ועד\"ר: כגון שלא נמשך זמן המכר ומש\"ר בסמוך דין זה בשם הרמ\"ה ולא סמך אדברי הרא\"ש אלו משום דהרא\"ש לא נתן שיעור מהו מיקרי סמוך להלואה ובדברי הרמ\"ה מפורש שבתוך שנה מיקרי סמוך ועוד שמעינן מדברי הרמ\"ה דאפי' בגו שתא אם מכרו מחמת דוחק אינו יכול לסלקו ומדברי הרא\"ש שמעינן גם כן חידוש דהיינו מ\"ש או שאין רגיל להלוות כו' דאז דוחין המלוה משעת הלואה ולהכי כ\"ר תרווייהו כל חד וחד בלישניה וק\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם שדה הסמוכה כו' כן משמע ממ\"ש הר\"ן ונ\"י בהמקבל בשם הרמב\"ן שאם בא א' ולקח שדה אחת שהיא סמוכה לשדה זו הממושכנת בידו שאין הממשכן יכול לסלקו כו' ולא עדיף מארעא דחד ובתי דחד דמרי בתי ל\"מ מעכב אמרי ארעא עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לא גרע כח המלוה מכח שאר המצרנים לכאורה משמע מלשון זה דאם קנאו א' שאינו מצרן המלוה מסלקו כמו כל מצרן שמסלקו לשאינו מצרן אלא שממש\"ר לעיל סעיף ס\"ה בשם הרמב\"ם משמע להדיא דאחר שקדם וקנה שדה אצל שדה הממושכן אין הממשכן מסלקו ואילו היה רבינו חולק לא היה כותב שם דבריו בסתם מש\"ה נ\"ל דמש\"ר לא גרע כחו ר\"ל לענין אם קדם וקנה או שכר דאין המצרן מסלקו ואפשר שגם אם אחר והוא באים לקנות או לשכור הוא קודם וכמ\"ש בדרישה לקמן אבל קדם אחר אפי' אינו מצרן זכה בה האחר ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שכירות כתב הרמב\"ם שאין בו משום דדב\"מ נראה דרבינו מפרש דברי הרמב\"ם כמ\"ש ב\"י בסעיף זה וכמש\"ל בשם ר\"י שושאן ז\"ל שדעת הרמב\"ם שהמשכיר בית לראובן ובא שמעון מצרן הבית ההוא ורוצה להוציאו מראובן בין שיהיה המצרן בעל הבית ההוא הסמוך לבית הנשכר בין שיהיה שוכר דר בו בשכירות הדין שוה ואינו יכול להוציאו מראובן זה (והכי דייק לישנא דרמב\"ם זה מ\"ש שכירות לית ביה משום דדב\"מ סתם ולאפוקי מהמ\"מ דלא פי' דבריו כן וכמ\"ש בדרישה) וטעמיה דס\"ל שלא תקנו בשכירות ועשית הישר והטוב כיון שאינו אלא לזמן אין הקפידא שיהיו נכסיו אמצר אחד וע\"ז כ\"ר אבל הרא\"ש בתשובה כתב דגם בשכירות תקנו ועשית הישר והטוב דקרוי מכר ולהכי הבא להשכיר ביתו לראובן יכול המצרן להוציאו מידו וישכרנו הוא בין אם מצרן זה ג\"כ דר בשכירות באותו בית דבא מכח להיות מצרן (דמיניה מיירי בתשובה) בין אם אותו הבית הוא של עצמו (הנשכר) ומ\"מ מה שכבר מכר חצירו לאחר אין השוכר הדר בבית העומד על המצר יכול לסלקו כלל כמו משכנתא והכלל נקוט בידך שכירות דינו כמשכנתא לגמרי ולהכי קיצר רבינו בפרטי דיניו וסמך אמ\"ש לפני זה במשכנתא ודוק ועד\"ר: ומטעם זה יש בו אונאה פי' אע\"ג דאונאה במקח וממכר כתיב כמ\"ש וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד וגו' וא\"ל אפי' אי הוה כממכר הא אין אונאה בקרקע (וא\"כ) אלא ביטול מקח הוא דאית ביה ביתר מפלגא כדלקמן סימן רכ\"ז י\"ל דה\"ק ומטעם זה אין בו אונאה במטלטלין אם השכיר בו כלים אבל אין לתרץ דר\"ל בפלגא והרא\"ש לטעמיה כמ\"ש בסימן ס\"ו סל\"ח ולקמן סימן רכ\"ז בשמו דפלגא ביטול מקח הוא ולא שם אונאה עליו דלא הו\"ל להרא\"ש לכתוב ומטעם זה יש בו אונאה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין השיתוף נגמר בדיבור כו' דה\"א בההיא הנאה דצייתי אהדדי והסכימו לענין א' גמרי ומקני וכדעת המרדכי דהגוזל בתרא שאכתוב לקמן קמ\"ל: ואינו מתקיים אלא בקנין פי' אפילו על מה שהרויחו כבר אם ירצה א' מהן לחזור מהשותפות כל זמן שלא הקנו יכול לחזור דאפילו אם התחילו ולא הניחו תחילה מעותיהן יחד לא מהני וכמ\"ש בסמוך: כל דבר ודבר לפי קניינו מתקיים כו' ז\"ל הרמב\"ם פ\"ד דשלוחים כללו של דבר בכל הדרכים שקונה הלוקח באותן הדרכים עצמו קונין השותפים זה מזה כו' וכ\"כ בש\"ע ונראה דגם ל' רבינו הכי מתפרש כ\"ד לפי דרך קניינו במקח וממכר כך מתקיים השותפות: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ויטילו לכיס א' ויגביהו ע\"ז כתב הכ\"מ שם ז\"ל נ\"ל דל\"ד קאמר [עיין בב\"ח שמביאו] ונראה דמ\"ש וכ\"כ בח\"מ [קאי] למ\"ש על דברי הרמב\"ם ז\"ל נראה דה\"ה אם כל אחד משך מעותיו של חבירו כו' דכיון דכתב על דברי הרמב\"ם הנ\"ל דה\"ה אם כל אחד משך מעותיו של חבירו ור\"ל דל\"ד הגבהה אלא ה\"ה משיכה ש\"מ דגם רבינו פ��רש דברי הרמב\"ם דל\"ד קאמר כיס אחד ולפ\"ו נראה דהא דכתב הרמב\"ם שיטילו לכיס א' בא ללמד דאפילו הטילו לכיס א' לא מהני עד שיעשו ג\"כ עוד קנין והא דקאמר הרמב\"ם קנין הגבהה ול\"ק קנין משיכה משום דהגבהה קונה בכ\"מ אפילו ברשות חבירו משא\"כ משיכה דבעינן שימשוך לרשותו וכמש\"ר בסימן קצ\"ז [א\"נ] דמשיכה הוא דוקא בדבר שהוא בשל חבירו בעיניה ולא כאשר היא נתערבה ועיין לקמן ס\"ס ר\"ג דמטבע ג\"כ נקנית בחליפין ע\"י קנין אגב: אם כ\"א משך מעותיו כו' פי' שכ\"א משך מעות חבירו לזכות בו לשם שותפות דהיינו לזכות בחציו דאל\"כ לא מהני האי משיכה דלא הוה אלא חליפין שמחליפין זה בזה ולא הוי שותפות וק\"ל (וכצ\"ל בסמוך במ\"ש בקנו מידו שזה יביא חביתו כו' פי' יביאם לשותפות: ואפילו לא עשו כו' פי' לא הגביהו ולא משכו אלא הטילו יחד מעות לכיס אחד והתחילו לקנות ולמכור מאותו המעות בתורת שותפות: נראה דמהני פירוש לגמרי כמו הגבהה ומשיכה הנ\"ל ואין אחד מהם יכול לחזור תוך הזמן שהסכימו יחד להיות בשותפות וכמש\"ר לקמן סכ\"ג בשם הרמב\"ם והרא\"ש ושם כתבתי הטעם דל\"ד לפועל שיכול לחזור להבא אפילו נשכר לזמן ידוע כי בשותפין לא שייך הטעם דלי בני ישראל עבדים ע\"ש ואם נשתתפו סתם מהני שיתוף זה לענין הריוח שכבר הרויחו ולדעת הב\"י שכתב לקמן בסכ\"ג דשני שותפים נחשבים כפועלים ויכולים לחזור בהן אימת שירצו לדעת התוספות והרא\"ש ורבינו א\"כ צ\"ל דהכא דוקא איירי בלעבר והוא דוחק דא\"כ לא הו\"ל לסתום אלא לפרש ואע\"ג דרבינו ס\"ל דלהרמב\"ם והרמב\"ן אכילו התחילו לא מהני אלא דוקא בדאתו כל אומני אותו העיר יחד וכמ\"ש בסמוך ס\"ד שאני הכא שכבר שתפו ועירבו מעותיהן לשם שותפות מש\"ה כשמתחילין להתעסק מאותן מעות לצורך שותפות אז נגמר הקנין של כל המעות כאילו הגביהו: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם עירבו פירותיהן נראה דבעירוב לחוד נגמר השיתוף והיינו בפירות שהן שוות וא\"א להכיר של זה מתוך זה והו\"ל כא לו הכניס כ\"א פירותיו לתוך ביתו של חבירו לשם שיתוף ה\"נ הכניס פירות שלו לתוך פירות של חבירו ול\"ד למעות שלהוצאה ניתנו ואין קפידא בתערובתן דאף לאחר שנתערבו כחלוקים דמי משא\"כ בפירות דאף שהן שוות א\"א לברר אלו מתוך אלו מש\"ה מקפיד אדם וניחא ליה בשלו לולי השותפות ומש\"ה א\"ש דבהביא זה כדו וזה הביא חביתו דלא שייך ביה עירוב הצריך קנין או קנין מקום לשניהם ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " האומנין כו' גם זה מדברי הרמב\"ם עד והראב\"ד השיג: אבל אם היו לוקחין בגדים כו' [פירוש] אבל אי דרכן בכך שהחייטין קונין בגד ממעות שלהן לעשות מהבגד מלבושים למכור והאורגין קונין שתי וערב לארוג בגד על המכר: ונשתתפו בממון כו' פי' ועכשיו נשתתפו יחד בממונם באופן המועיל בהגבהה או במשיכה כדלעיל או שהתחילו לקנות ולמכור מהן אז מהני השותפות וא\"כ פשיטא דמהני בזה כיון דנשתתפו גם בממוניהם באופן המועיל וי\"ל דהו\"א דוקא בסוחרים מועיל לשיתוף בממון במשיכה או בהגבהה משום שקונים סחורה בעד המעות והסחורה ממתינין עד עת היוקר או מוליכין אותה במקום היוקר והרי הריוח הלה כאילו הוא בעין בשעת השיתוף משא\"כ כאן דהמעות אינן עומדין אלא לקנות בהן שתי וערב ועדיין העיקר לא בא לעולם דהיינו מלאכת האריגה קמ\"ל דאפ\"ה מהני: והראב\"ד השיג כו' נראה דהראב\"ד לא השיג כ\"א אמ\"ש הרמב\"ם באומנים וגם במיימוני בהשגות לא ציין אלא האומנים שנשתתפו כו' אמר אברהם כו' משמע דבמעות מודה כיון דאין גופן משועבד אלא נשתתפו לקנות סחורה בממוניהן כשיזדמן להן: בקנין כדין העבדים כו' עיין בב\"י טעם הראב\"ד והרמב\"ם במאי פליגי ומ\"ש הראב\"ד בקנין היינו אפילו לא התחילו עדיין מ\"מ אינן יכולין לחזור מכח הקנין אבל אם התחילו כבר והרויחו לא מצי חזר בהו אפילו בלא קנין כדין בין שותפין וכמ\"ש בסמוך המשך ל' רבינו ועד\"ר: שנים שהתנו כו' פי' לאפוקי התנו כל בעלי אומנות יחד דאז מודה הרמב\"ם והרמב\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " יראה כו' מדכתב בתשובה אם איתא שהיה בדעתם על מלאכת הרצענות היה להם לפרש כו' משמע אי פירשו היה הדין עם שמעון ולוי ואמאי לימא ראובן אני חוזר בי כיון שלא היה אלא תנאי ודיבור בעלמא והוה דשלב\"ל (ודוחק לומר דמיירי שלא היה רוצה לחזור בדיבורו אם היה הדין נותן שהכל בכלל תנאו דכיון דלפי דעתן לא התנו על כך אין בזה גנאי לחזור בו ואין אדם נתפס ונבזה על כיוצא בזה) אלא ודאי ס\"ל כהראב\"ד דלעולם מהני תנאי אפילו בלא קנין מה שהרויחו כבר ועד\"ר שכתבתי שיש ד' שיטות בדין קיום השיתוף ותנאו: "
+                ],
+                [
+                    " שמו הדבר כו' י\"מ דר\"ל שמתחילה עירבו שותפות סתם ואח\"כ שמוהו כו' וקמ\"ל בזה דל\"ת כיון דעירבו סתם מחלו זה לזה ביתרון מה ששוה זע\"ו בפרט בדבר הצריך שומא דלפעמים מוכרים דבר השוה מעט פחות בסך שמוכרין הדבר ששוה יותר ואח\"כ כתב רבותא לא זו כששתפו בדבר הצריך שומא ומכרוהו ושמוהו מה שהיה שוה וחלקו הדמים מיד דלא אמרינן שמחלו אלא אפילו לא חלקו הדמים מיד אלא נשאו ונתנו גם בזה שמין למפרע אבל פירוש זה אינו נכון דא\"כ לא הול\"ל יש בו אונאה אלא הול\"ל לא אמרינן דמחלו זה לזה דאונאה שייך למימר בדבר שכבר שמוהו או מכרו לו ע\"ד שהוא שוה כך וכך ונמצא שאינו ולא בהנחה סתם ועוד דא\"כ לא הו\"ל להאריך לחזור ולכתוב עירבו השיתוף כו' אלא הול\"ל בקיצור ואפי' אם מכרוהו ונשאו ונתנו בדמים כו' ועוד דהרמב\"ם כתב בפ\"ב דשותפין ז\"ל שותפין ששמו פירותיהן כו' וכ\"כ ג\"כ בש\"ע לכן מחוורתא דגם כוונת רבינו הכי הוא כמ\"ש שמו הדבר כו' ר\"ל שמתחלה שמו הדבר ונשתתפו בו שסברו שהוא זה עד כזה ואינם שוה והו\"א דלא יהי' בו אונאה דכי תמכרו ממכר או קנה כתיב קמ\"ל כיון דראינו דשמוהו ודקדקו להיות שוה בשוה הו\"ל כמכר ויש בו אונאה ואח\"כ כ' דין בפני עצמו דאם לא שמו מתחילה ועירבו כו' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ורואין כמה הוא השכר או ההפסד סתם כאן ולא פירש מה דינו מפני שהוא תליא בפלוגתת ר\"ח והרי\"ף והר\"י והרא\"ש דכתב אח\"כ דמש\"ר פלוגתתם בשנים שנשתתפו ונתן זה ק' וזה ר' כו' ל\"ד שבתחילת הנאתם הניח הא' יותר אלא אפילו בכה\"ג ג\"כ פליגי דלר\"ח והרי\"ף חולקין בריוח לפי מעותיהן כמו בקרן ולר\"י והרא\"ש הריוח הוא לאמצע ואפילו נשתתפו בפירות פליגי ג\"כ בכה\"ג והא דכ\"ר בסמוך ס\"ט דבנשתתפו בפירות חולקין לפי המעות היינו דוקא כשחלקו מיד אחר שמכרו אותן נירות שנשתתפו בו אבל כשמכרום ונשאו ונתנו בדמיהן הו\"ל כשנשתתפו במעות וכמ\"ש שם מילתא בטעמא ע\"ש וע\"ל סימן רכ\"ז סכ\"ג שם כ\"ר לשון הרמב\"ם בזה ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " השכר לאמצע כו' [עי' בב\"ח שהביא ל' הגמרא] ולא נזכר בגמרא הפסד לכן כ\"ר וכן ההפסד דל' דבגמרא נקט שכר וה\"ה הפסד וכן משמע במשנה שם ע\"ש וע\"ל סימן צ\"ג ס\"ב שפליג הראב\"ד וס\"ל דבהפסד אין מחלקין בשוה ולעיל ביארתי טעמו וכיון שיחיד הוא בדין זה לא הביאו רבינו כאן וצ\"ע למה הביאו רבינו בסימן צ\"ג באחרונה ועיין בש\"ע בשני המקומות גם מש\"ר כאן בשם הרמ\"ה לחלק דאיני משועבד לשלם מבית לאמצע כ\"ר שם בשם הרמב\"ם: דוקא כשלקחו שור לחרישה כו' כצ\"ל ופי' דוקא אם היתה הלקיחה לחרישה וגם סופו דהיינו מכירתו היה כן אפילו (נמלט) [נמלך] עליו למכירה: ומ\"ש או אפילו לטביחה פי' או אפילו היתה תחילת הלקיחה לטביחה כל שמכרוהו חי חולקין: אבל אי טבחוהו כו' פי' ואפילו היה הלקיחה לחרישה וטעם דבריו נ\"ל דכל שהוא חי החלקים מצורפים זה לזה וא\"א להפרידן בחיותן נמצא דאף לזה שיש לו מעט בהשותפות יש לו חלק בכולו כמו המרובה משא\"כ כשטבחוהו דאז א\"צ האיברים זה לזה וראוי ליחלק מש\"ה חולקין לפי מעות דכל אחד וה\"ה בלקחו פירות או סחורה ראויה ליחלק נוטלין ריוח כל אחד לפי מעותיו והא דנקט שור לחרישה ל\"ד לחרישה וכמ\"ש בדרישה אלא ל' הגמרא נקט ומשום דבעינן שימכרנו חי דבשעת המכירה מצורפים האיברים יחד והיינו כדי שיהיה עומד לחרישה וכל כיוצא בו זהו דעת הרי\"ף. אבל דעת ר\"י הוא דכל שנשתתפו במעות וקנו בהמה הריוח לאמצע וטעמו משום דהוא יודע לקנות ולמכור ובטיב סחורה יותר מחבירו או מטעם שמפורש בירוש' שאלמלא דינרים שלי לא היית יכול לקנות סחורתך שקנית כו' וע\"ד אמר ר' אילא יכול הוא למימר עד דאת אזיל ואתי חד זמן אנא אזיל ואתי י' זימנין עכ\"ל ודוקא בלקחו כ\"א פירות במעותיו ונשתתפו בהן ונתייקרו הפירות ובאו לחלוק מיד בזה הכל מודים דנחלקים לפי המעות וכמ\"ש אח\"ז בס\"ט משום דנשתכח מה שהניחו כ\"א בעין וכמ\"ש שם משא\"כ כאן דאיירי שנשתתפו במעות וקנו סחורה ועד\"ר מ\"ש ל' הגמרא ודעת הפוסקים ופירושיהם בארוכה ודוק: ואפילו אם נזדמן ומכרוהו לאותו עסק כו' פי' ל\"מ אם עלה בו ריוח מתוך משא ומתן מכח שעשו אחר כלות זמן השותפות דפשיטא שיש להם לחלק לפי המעות שהרי הזמן והמעות של שותפות כבר כלו אלא אפילו אם עדיין עסק הראשון בעין כגון שנשתתפו בפירות ונתייקרו אפ\"ה כיון שכלה הזמן נוטל לפי מעותיו: שנתייקר אחר זמן כו' דוקא קאמר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לקח כל א' פירות במעותיו כצ\"ל כתובות דף צ\"ג והטעם דכיון דהריוח הוא באותן פירות עצמן שמכרוהו בשער היוקר מש\"ה לוקח כל אחד הריוח ממעותיו משא\"כ כשנשתתפו במעותיהם וקנו בעדם סחורה וכנ\"ל וע\"ש בפירש\"י: ונשתתפו ועירבום כו' איירי שחולקין מיד שמכרו אותן פירות ביוקר או בזול דומיא דנשתתפו במעות דקאמר בהדיא ופירשו הרמ\"ה ורבי' מסיק כוותיה דמיירי דנשתתפו במעות ועלה הריוח באותן מעות עצמן ה\"נ בפירות כשנשתתפו כ\"א בשלו אבל אם אחר שמכרו אותן פירות שנשתתפו בהן נשאו ונתנו בדמים הו\"ל כאילו נשתתפו בדמים ותלוי בפלוגתא הנ\"ל וכמ\"ש לעיל בסמוך ע\"ש: להני זוזי סתמא כו' פי' לאפוקי אי התנו הכל לפי תנאם כדלקמן. עד שנעשו ישנים כצ\"ל ובפירש\"י בגמרא שם איפכא והביאו ב\"י שמטילים זוזים ישנים עד שנעשו חדשים וע\"ש בתוס' שכתבו אפי' רש\"י והאי חדתא לא לאפוקי עתיקים דבהזהב מוכח בכמה מקומות דישנים יוצאים בהוצאה יותר מחדשים אלא לאפוקי ישנים יותר מדאי שאינן יוצאים בהוצאה בפרוטרוט והיינו איסתרא דצוציתא נמצא דרש\"י דקאי אגמ' וקאמר הותירו זוזי חדתא כו' משמע דהחדשים גרמו היתור לכן פי' ישנים ונעשו חדשים לאפוקי איסתרא דצוציתא אבל רבינו דלא קאי אלישנא דגמרא כתב כפשוטו וכמשמעות הגמרא דפ' הזהב דישנים עדיפי מחדשים ומיירי מסתם חדשים וסתם ישנים חולקין לפי המעות: וכן פי' ר\"י ע\"ש בתוס' ומבואר שם דבתרתי פליגי על הרמ\"ה חדא דלתוס' אפי' בא השבח מכח משא ומתן שלהם חולקים לפי המיוות ולהרמ\"ה דוקא כשהשביחו בלא משא ומתן שלהם חולקים לפי המעות והשני דלתוס' אפי' נשתנו הזוזים קודם השבח נמי חולקים לפי המעות ולהרמ\"ה דוקא נשתנו לאחר השבח וגם ל' רש\"י דייקא דפליג על הרמ\"ה בהני תרתי: כיון שלא הרויחו בסכום המטבע ואין להם כו' כצ\"ל וכן ברש\"י שם אינו לתיבת אלא: ומסתברא כפי' הרמ\"ה עד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " השותפין שומרי שכר הן בב\"ב דף מ\"ב: דשמירה בבעלים הוא לקמן בדין שומרים כתבו רבינו כמה פעמים בס\"ס רצ\"א ובסימן שמ\"ו שכל שומר פטור כשבעליו עמו במלאכה ויליף לה מדכתיב גבי שואל בעליו עמו לא ישלם וילפינן שומרין מהדדי וז\"ל התוספות שם ד' מ\"ג אם התחילו לשמור יחד כ\"א בשעה שהוא משמר חלק חבירו חבירו נמי משמר חלקו אע\"פ שאין עמו במלאכה בשעת אונס כיון שהיה עמו בתחילת שמירתו בעליו עמו קרינן ליה כדתניא היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה כו' ואפילו לא התחילו יחד לשמור מכל מקום האחרון פטור שהראשון היה עמו במלאכה בשעה שהתחיל השני לשמור וכן כתב המרדכי: בזמן שכל אחד ואחד כו' כלומר שזה מתעסק היום וזה למחר להכי כיון שבשעה שנגנב כבר כלתה שמירתו של הראשון וגם בעת ששמר הראשון לא שמר הוא לאו בעלים עמו הוא ומזה היה נראה דל\"ג לקמן נתעסקו כ\"א ועמ\"ש בסמוך: אפילו אם אח\"כ נתעסק כו' פי' אפילו אם בשעה שנאבד היה הוא לבדו מתעסק בו וכבר כלה עסקו של הראשון אפ\"ה קרינן ביה בעליו עמו כיון שבשעת התחלת השותפות היה בעליו עמו וכמ\"ש בסמוך בשם התוספות: ואם מתחילה נתעסק בו אחד לבדו ואח\"כ נתעסקו כו' כצ\"ל ולא גרסינן תיבת כל וגם בס\"א ובש\"ע ליתא ומטעם דלעיל בסמוך ומיהו יש ליישב הגירסא דמ\"ש כ\"א לבדו אינו כאמור לעיל דכ\"א משמר זמן ידוע דלעיל דוקא פירושו דאחר שכלה אותו הזמן הראשון התחיל לשמור השני אבל מ\"ש כאן כ\"א לבדו ר\"ל ד\"מ יום אחר יום דאף ביום שאינו מתעסק הראשון מ\"מ עמו במלאכתו דהשני מיקרי כיון שיומא אחריתא יחזור למלאכתו ומכ\"ש כשאין זמן ידוע לשום אחד מהן אלא פעם שומר זה ופעם זה דאף על גב דכל א' משמר לבדו מ\"מ כל אחד במלאכתו של השני מיקרי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אחין שהן שותפין כו' בב\"ק דף י\"א אר\"א אחין שחלקו מה שעליהן שמין ומה שעל בניהן אין שמין כו' וכתב הרא\"ש שם דמיירי באחין שותפין אחר מות אביהן שלא חלקו נכסי אביהן דמסתמא מעיקרא מחלי אהדדי כו' והנה רבינו כתב דין זה גם לקמן בסימן רפ\"ח משום דכאן בהלכות שותפות עיקרו ללמדנו בא שמותר לכ\"א לעשות בגדים לעצמו ולבניו קודם חלוקה אלא שאחיו יכולין למחות בו ואידך כתב אגב גררא ולקמן בסימן רפ\"ח דאיירי בבאין לחלוק כתב עיקרא דדינא דגמרא אחין שבאו לחלוק ומעיקרא לא מיחו כו' וק\"ל: אם לא שיגבה אותו כו' פי' שינכה לו מה שהוציא מחלקו ובס\"א איתא בהדיא ינכה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם בלו לגמרי כו' דמתחילה מחלו אהדדי בכה\"ג שלא ידקדקו זה לזה אלא בדבר הנראה ובגדי בניהן ובנותיהן נמי כיון שאין דרכן לבוא לב\"ד אין לבזותן ומחלי אהדדי אבל בגדי שבת יכולין להביאן לב\"ד וא\"צ הם עצמם לבוא רש\"י ואשר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בגדול שבאחין כו' שם בגמרא ויהיב טעמא דניחא להו דלישתמעון מיליה ופי' רש\"י דכיון דהוא עוסק בנכסים להכנים ולהוציא דעד השתא ניחא להו לאחין דליכסו מדידהו ��בגדים נאים כי היכי דלישתמעון מיליה עכ\"ל וכ\"פ רבינו לקמן בסי' רפ\"ח ור\"ל וכיון דניחא להו מעיקרא מחלי ליה משא\"כ בשאר אחין אם לא מיחו אמרינן דלא הקפידו ומ\"מ לא ניחא כ\"כ וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומסתברא דה\"ה כו' כלומר אף שבגמרא נאמרו דינים אלו באחין מ\"מ מסתברא דה\"ה כו': וכ\"כ הרמב\"ם אחין או שאר היורשין כו' כצ\"ל וכן איתא ברמב\"ם ברפ\"ט דנחלות וז\"ל ב\"י כלומר כיון שהרמב\"ם מדמה אחין לשאר שותפין כל דינים דאיתנהו באחין איתנהו נמי בשאר שותפין: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם המשתתף כו' בפ\"ה מה' שותפין כ\"כ: לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה כו' הרמב\"ם כתב תחילה כלל שלא יעשה שום שינוי ואח\"כ חזר ופירש דבריו דלא ישנה לא בהליכה למקום אחר ולא בהקפה ולא באינך דקחשבי ולפ\"ז לא א\"ש הוי\"ו דשל ולא ילך דמשמע דהוא ענין אחר גם ק' במה שסיים וכתב ז\"ל ואם שינה מכל אלו כו' עד או נשא ונתן בסחורה שאין דרך כו' שאין זה דבר והיפוכו עם הרישא שלא נזכר בה שלא יסחור בסחורה אחרת לכן היה נ\"ל דמ\"ש ברישא לא ישנה ממנהג המדינה באותה הסחורה הו\"ל כאילו אמר המשתתף עם חבירו סתם לא ישנה לעסוק בסחורה אחרת ממה שעוסקין בה בני המדינה והשתא א\"ש הכל ועד\"ר מה שיתיישב עוד בסעיף זה: ולא ימכור בהקפה אלא דבר כו' כב\"י במסי\"א ובכ\"מ שלהכי דייק וכתב שם ל' תדיר כמ\"ש רי\"ו בשם הגאונים שאם יש קצת ב\"א מוכרים בהקפה וקצת אינם מוכרים אין לו למכור על הספק שלא מדעת חבירו שכל אשראי ספק הוא: ואין הדברים האלו צריכים קנין כתב ב\"י הטעם דכיון שא\"ל ונתרצה הרי מחל לו ולמחילה א\"צ קנין עכ\"ל ואף שהלכה רווחת היא דאין מחילה צריכה קנין מ\"מ איצטריך הא לאשמועינן דאפי' אם בשעה שהסכים בשינוי שעשה היה סבור שיבוא ריוח מחמת זה השינוי ואחר שהסכים עמו בא ההפסד והו\"א דבעי קנין כמו הפשרה דבעי קנין מה\"ט כמ\"ש בסי' י\"ב ועוד דבסימן ע\"ג סל\"א כתב רבינו בשם הרא\"ש ולא שייך מחילה כ\"א באדם שחייב לחבירו מנה ומוחל עליו דהוי מחילה במקום פרעון כו' קמ\"ל דהא נמי המחילה היא במקום השבת הפסד וחסרון שהיה לו ליתן ולמלאות לזה ששינה עמו הסדר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " חייב לשלם לבדו כלומר חייב להשלימו לבדו ואין ההפסד לאמצע כמו הריוח כדמסיק כגון שנתן לו מעות כו' עמ\"ש בסי' קפ\"ג ס\"ו בפרישה: שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' כלל פ\"ט דין י\"ד. מלבד שט\"ח לעכו\"ם זה ממ\"ש לעיל מלבד שלא ילוה בריבית לעכו\"ם ומשמע דלא קפיד אלא דלא ילוה להן בשטרות אבל על משכון לא קפיד: ואומר שהם ממה שנמכר בהקפה פי' ולא היה אפשר להסתחר בלא זה: שלא הרשהו למכור בהקפה ומה שאמר לו בתחילת התנאי מלבד שלא ילוה לעכו\"ם לאו למימר שליהודים יכול למכור בהקפה אלא אפילו ברבית לא תקיף וכ\"ש ליהודים וק\"ל: הדין עם שמעון כו' כלומר מצד טענת ראובן שלא הרשהו כו' הדין עם שמעון אבל אם היה המנהג שלא להקיף ודאי פשע שמעון כמו שמפרש ואזיל: אז יחלקו גם ההקפות כפי תנאם פי' אם לשליש או לרביע: יכול להשביע פי' בשבועת השותפי' הבאה אף על השמא ונקיטת חפץ: אבל אם אין המנהג פי' וממילא המנהג שלא למכור בהקפה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " עוד שאלה כו' כלל פ\"ט ס\"י: עליו ועל שמעון כו' פי' בידיעתו ול\"ד למש\"ר בסי' ע\"ז ס\"ב ומדכתב בטענת שמעון שאומר אני אפרע השטר לפי שהוא עלי וגם בסוף התשובה כ' וגם שמעון נזכר בשטר כו' דמשמע דאין שמעון יודע מזה אלא מה לעשות הואיל ושמו הוא נז��ר בשטר ונראה דמיירי ששמעון היה טוען שגם הוא לא היה יודע בהלואה אלא שנתן לאביו חתימתו לעת שיצטרך ללות מעות כדרך השטרות בזמן הזה הנקראין ממרמות. ומה שסיים שם בתשובה וכ' ז\"ל עוד אני אומר שע\"י השטר כו' [עיין בב\"ח שמביאו] הכי פירושו ועוד אני אומר אם הוא שהיה ביד ראובן עליהם שטר גמור בעדים ואינו כעין ממרמות אזי יתבאר ע\"י השטר כו' ומ\"ש כי רבית הוא פי' אף שיש עדים שהסחורה שלו היתה מ\"מ כיון שלא נזכר עיסקא בשטר אלא כ' עליו הקבלה בחוב גמור ואסור לעשות כן בעיסקא שמא יפסיד ויגבה ממנו כל הסך וכמש\"ר בי\"ד סימן קע\"ז דזהו קרוב לשכר ורחוק להפסד שהוא רבית: ואיני יודע שטוען שמעון הוא שמא כצ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אחד מהשותפין כו' כל זה הוא ל' הרמב\"ם פ\"ה משלוחין והיא כתובה אחר הך בבא שהביא רבינו בסי\"ז אך שרבינו הפסיק בשאלת הרא\"ש ששייכים לענין הנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אחד מהשותפין שבא ליישן כו' גם זה הוא מל' הרמב\"ם שם: ומ\"ש עד הזמן הידוע ר\"ל שדרך העולם ליישן עד אותו הזמן. ומ\"ש וכן פירש\"י כו' ר\"ל כיון שכתב רש\"י שאין אחד יכול למכור קודם הגעת הזמן בלא דעת חבירו ממילא נשמע שאם אחד ירצה לישן עד הזמן הידוע אין חבירו יכול לעכב: "
+                ],
+                [
+                    " ואם מכר כו' אין לחבירו עליו כלום פי' אם מכרו אחר שהגיע הזמן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב עוד הרמב\"ם כו' ר\"ל כתב עוד מדיני השותפים ולפי שבבא זו כתובה בפ\"ד משלוחין ושותפין ולא גבי הני בבית הנזכרות לפני זה לכ\"כ רבינו בוה וכתב עוד הרמב\"ם: כל אחד מעכב על חבירו נראה דגם הרא\"ש ותוס' ס\"ל כן ודלא כבית יוסף ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " נשתתפו כו' שם ברמב\"ם ועד\"ר ויתבאר עוד לפנינו בסל\"ב ול\"ג: ואם לא היתה באותה סחורה דין כו' ע\"ל סימן קע\"א: היה זמן ידוע לאותה סחורה כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " היה להם חוב כו' אלא חולקין וכשיפרעו כו' ג\"ז לשון הרמב\"ם וס\"ל דאין חולקון החובות עצמן מיד והרא\"ש כליג וס\"ל דגם החובות חולקים מיד וכמש\"ר מיד אחר זה בשמו: "
+                ],
+                [
+                    " היה עליהם חוב לאחר כו' כל זה ל' הרמב\"ם בפ\"ד והוא נלמד ומסתעף ממימרא דרבא דאמר הני בי תרי דעבוד עיסקא כו' וכתבתי ל' בדרישה וכ\"כ ב\"י וכו' דמסיק שם מזלא דבי תרי עדיף וה\"נ מסיק וקאמר שהשנים מרויחים יותר מהאחד ואע\"ג דשם רבא איירי מתרי דמקבלי עיסקא מאחר וניחא ליה להנותן שיתעסקו וירויח גם לחלקו עד סוף הזמן והרמב\"ם שכ' היה עליהן שטר כו' סתם שטר מיירי שלוו מא' וכן משמע מדסיים וכ' אפילו אמר נחלוק וטול אתה כנגד כל השטר ושלם כל השטר ולא הזכיר שיתן לו ריוח לזמנו לק\"מ דהא כתבתי שם בדרישה דלפי מאי דמסיק שם לומר מזלא דבי תרי עדיף אין חילוק בין מקבלי עיסקא או שותפין בשלהן אלא שכאן מיירי בשכלה זמן השותפות או שנשתתפו סתם דע\"ז קאי האי בבא ואז כ\"א יכול לחזור כשאינן אחראין זה לזה דמי מעכב אם בשביל שרוצה האחד להחזיק בידו המעות ולהרויח או שירא שמא יפסיד ומזלא דבי תרי עדיף כיון דכבר כלה זמן השותפות אינו משועבד להיות עמו לטובתו משא\"כ כשהן אחראין זה לזה דאז אף שכלה זמן השותפות מ\"מ האחריות דיש להב\"ח על כל א' מצטרפין יחד עד זמן פרעון של השטר וכאילו נשתעבד מתחילה שלא להפריד זה מזה עד שיגיע הזמן ויפרעו כולו אבל בתוך הזמן יאמר אחד אני רוצה להחזיק בחלקי עד סוף הזמן ואנ�� ירא שאפסיד משא\"כ כשאתה עמדי דמזלא דבי תרי עדיף ולא אפסיד ואם נפסיד פעם אחד נרויח בפעם אחרת למלאות אבל בשביל שירויח מכח מזל בי תרי מכח זה לא היה יכול לעכב החלוקה כיון שכבר כלה הזמן ואין האחריות מצרפן אלא בהדי תשלומי כל החוב בלי הפסד ולפ\"ז גירסת שהשנים מרויחים בשי\"ן מתיישב יותר מגי' המיימון שכתב בה והשנים מרויחים בוי\"ו דמשמע דחדא ועוד קאמר חדא שמא אפסיד ועוד בשביל שנרויח יותר וז\"א וכמ\"ש אם לא נאמר שכ\"כ משום דגם ארישא כשלא כלה זמן החלוקה קאי ושם שייך לומר גם בשביל שנרויח טפי ודוק: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה כו' בכלל צ\"ח סימן ז' ואמה שס\"ל להרמב\"ם דאין חולקין החובות מיד וכמ\"ש ע\"ז כתב אבל להרא\"ש חולקין החובות מיד: ואם אין בו שיעור חלוקה והיינו כשאין שם אלא שטר א' דאל\"כ אף שתאמר שאין לו עליו שטר כלל מ\"מ לא מצינו תוב שאין בו שיעור חלוקה אם לא שיהיה פחות מש\"פ ומזה ודאי לא איירי הרא\"ש ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " הנותן מעות כו' ג\"ז דברי הרמב\"ם שם: לילך לו למקום פ' לסחורה פי' להסתחר שם במעות אלו אבל אין פירושו לקנות סחורה דא\"כ הו\"ל לסיים עד שילך למקום שהתנו ויחזור וימכור כמו שסיים בפירוש א\"נ לקנות סחורה קאמר ותיבת למכור שבסוף דבריו קאי אלפניו ואלפני פניו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל המקבל כו' נראה דחדא קאמר וה\"ק כמו שכתבתי הדין בנותן המעות לחבירו כו' דאין הנותן יכול לחזור עד שנעשה המעשה שהתנו ביניהם כ\"כ הרא\"ש ג\"כ בהמקבל מחבירו עיסקא דהנותן אינו יכול לחזור בו ובפרק המקבל על מימרא דרבא הנ\"ל כ\"כ ז\"ל אבל הנותן א\"י לחזור בו דחציה הוה מלוה עד אותו זמן וגם חצי הפקדון נתן לו רשות והשליטו להשתכר בו עד הומן עם המלוה ומשועבד הפקדון להשלים החסרון עכ\"ל פי' ומש\"ה אינו יכול לחזור ולומר תן לי החצי ומאי איכפת לך כיון שגם כשהוא בידך אתה נותן לי חצי הריוח קמ\"ל דנהנה כשהוא בידו להשלים החסרון: המקבל יכול לחזור בו כדין פועל כו' ע\"ל סימן של\"ג ס\"ב שכ\"ר שקבלן אין לו דין פועל ושאם חוזר בו ידו על התחתונה כמו ב\"ה שחוזר בו וכאן דימהו לפועל לחלקו מב\"ה וי\"ל דשאני התם דמיירי דמקבל עליו לעשות מלאכה פ' או לחרוש ולזרוע שדה פלונית דעושה מלאכתו באיזה יום שירצה ואין שם עבד עליו משא\"כ בקבלן דהכא צריך לעשות מחייתו בכל יום ויום שם עבד עליו ומיהו זה (רווחן) [דוחק] דהא גם כאן סתם עיסקא קאמר ופעמים העיסקא הוא לקנות לו חיטין בשער הזול ולהמתין עד שיתייקרו וכיוצא בו דבר שאינו עוסק בו תמיד (הכמו') (וכמ\"ש) בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " שני שותפין שיש להן תביעה כו' כתבתי ביאור דברי רבינו מהאי עניינא לעיל ס\"ס קכ\"ב שגם שם כ' האי דינא ע\"ש ועכשיו באתי להוסיף קצת ביאור לפי הענין: בד\"א שלא כו' פי' בד\"א שאם היה בעיר א\"י לתבעו שלא נתחייב כו': לא הפסיד שותפו בהודאתו פי' ויכול לומר שאינו כן: וכן אם יש לו להביא ראיה יביא פי' דחבירו אף אם מביא תו ראיה לא מהני ליה כמש\"ר בסימן כ' אבל זה מביא ואינו נפסד במה שאמר חבירו שאין לו ראיה: ויורדין לנכסיו אע\"ג דהשותפין היו תובעין אפשר דמתגלגל מילתא מכח טענותיהם שנעשו נתבעים א\"נ נ\"מ לענין אם היה לאחד משכון אצלם שהם צריכים להשיב לזה האחר משכונו ואמר ל' יורדין לנכסיו לכלול דאפילו ממונא דמחוסר גוביינא מגבינן מיניה ול\"ד לנתבעים משעה ראשונה דלא גבינן מיניה מידי דמחוסר גוביינא כמש\"ר בסמוך סל\"�� בשם הרמ\"ה דהתם יכול למימר מי יתן והיית מחריש מלתבעני עולמית וק\"ל: שימתינו לו עד שירד לדין פי' וירויח בזה שיתנו לו זמן חדש משעת פסק דין וכל זה כשהיה בעיר אבל כשלא היה בעיר אף שאין לו צד טענה להפטר מ\"מ נותנין לו זמן כאילו היה אותו פעם תחילת הדין וע\"ל ס\"ס קכ\"ב דשם קיצר ולא כ' אלא האי דאין יכול לשנות בטעמא כו' ע\"ש: הייתי בודק כו' כלומר שאף שלא הייתי משנה בטענות בהעדאת העדים הייתי בודק והייתי עושה אותם מוכחשים: היכא שלא היה בעיר כו' יכול להחרים כו' פי' אבל כשהיה בעיר ויכול לשנות בטענות וכיוצא בו שיכול לתבעו ג\"כ לא שייך לומר שיכול להחרים משום דמצי אמר יודע הייתי שירד שותפי עמד לדין ואני שלחתיו אך לתיקוני שדרתיו ולא לעוותי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם פ\"ג מהל' שלוחין כ\"כ: וכ' א\"א הרא\"ש ז\"ל בפ' מי שהיה נשוי: וליתא דמאי איכפת ליה כו' דבריו סתומים ובלי טעם ונראה דהא דכתב הרא\"ש ועוד דמצי א\"ל כו' האי ועוד הוא כמו וגם ומכח שני טעמים אלו יחד כייפינן ליה לדון על הכל דכיון שלעצמות התביעה אין הנתבע מפסיד במה שידון על הכל דאם יזכה הרי פטור ממנו ואם יתחייב כנגדו אף אם לא ידון עמו אלא על החצי הלא יגלה השותף זה לחבירו במאי זכה נגדו ויטעון גם הוא כן ויזכה נגדו או יקח לשותף הראשון למורשה ואף שיהיה לו היזק בהרווחת זמן שיצטרך לשלם השתא הכל בפעם א' לא חששו לזה כיון שאם לא ידון אלא על החצי יפסיד התובע בגוף התביעה שיצטרך ליתן החצי מחלקו לשותפו הילכך צריך להשיב לו על הכל והשתא סיים רבינו שפיר וכ' שמסתברא לו יותר סברת הרמב\"ם שכיון שאם יתחייב יתחייב בכל נמצא מפסיד הזמן ולקתה מדת הדין ומ\"ש הרא\"ש שלא יחוש לזה שא\"כ יפסיד התובע ע\"ז כ\"ר וכי בשביל שאינו כו' ודוק ועמ\"ש עוד ביאור לדברים הללו בס\"ס קכ\"ב: ואלמלא שאין לי להכריע כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שתבע אחד לאחד מהן כו' עד\"ר. מפני חוב שיש לו על המוכר כו' הא דלא קאמר חוב שיש לו עליהן או שיש לו עדים שהם גזלוהו ממנו אפשר דרבותא קאמר דאפילו בכה\"ג מסתמא ל\"מ אחד מהן למיסתר דינא וכ\"ש כשיש לו עליהן טענה שא' קאי במקום השני וק\"ו ועד\"ר: כגון קרקע או בהמה או עבד נראה דר\"ל כל חד כדיניה דקרקע יכול להוציא מידן בלא דמים בין מחמת גזלת המוכר או מחמת חוב שנתחייב לו אבל בהמה ועבד א\"י להוציא כ\"א בטענת גזילה שמביא עדים שגזל ממנו המוכר וצריך ליתן להלוקח דמי קנייתו מפני תקנת השוק כמש\"ר בסימן שי\"ו אבל בטענה שנתחייב לו אין שייך כ\"א כשיש בידו שיעבוד מטלטלי אגב מקרקעי גם בעבד מצינו גביית חוב המוכר כגון שעשאו אפותיקי אבל בבהמה ל\"מ אפותיקי כמש\"ר לעיל סימן קי\"ז ובסימן צ\"ו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אחד מהשותפין כו' עד ואין חולקין אלא בב\"ד הכל מדברי הרמב\"ם בפ\"ה משותפין וכבר כתבו רבינו ג\"כ בר\"ס קע\"ה ע\"ש מ\"ש: ואפילו הן הדיוטות פי' ר\"ן אפילו אינן יודעין בדין כלל אלא שבקיאים בשומא דא\"א לפרושי כאן כמו שמתפרש הדיוטות בכ\"מ והיינו דאיכא בהו חד דגמיר וסביר ותרי דמסברי להו ומסבר דא\"כ פשיטא דטפי מהכי א\"צ דבכל ד\"מ סגי בהכי אלא ע\"כ כדאמרן עכ\"ל וברמב\"ם כ' דהני ג' צ\"ל נאמנים מ\"ש ופשוט הוא מש\"ה לא כתבו רבינו ב\"י וע\"ל ר\"ס ג': אבל אם יש להם מעות כו' אפילו בלא ב\"ד כו' ומיהו יחלוק לפני ב' לראיה וכמש\"ר ר\"ס קע\"ה ומפני שאין חיוב בדבר ליקח ב' דלא איברי סהדי אלא לשיקרא וכמש\"ר בסימן קפ\"ט לכן לא כ\"ר שצר��ך ב': קצתם חדשים וקצתם ישנים וישנים טובים מחדשים כמ\"ש בס\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הר\"י דוקא כו' עיין בהגמ\"ר פ' א\"נ: אבל אם שמו מעות בשותפות דוקא במעות הוצרך לומר חילוק זה מפני שהן נחלקים בלא ב\"ב כמ\"ש לפני זה אבל נשתתפו בשאר עניינים בלא\"ה נמי צריך ב\"ד: או לג' שהן ב\"ד פי' הג' שצריך לחלק לפניהן הן הן נקראים ב\"ד וא\"צ יותר והאי דצריך לג' לא כדי שיתוודע לחבירו ע\"י דא\"כ בב' סגי וכמש\"ר ר\"ס קמ\"ו בענין מחאה דבפני ב' סגי דחברך חברא אית ליה אלא דמגלה דעתו בפני ב\"ד כדי שלא יאמר שיתפו אח\"כ מסתמא גם בשבילי טרחת ונחלוק הריוח: ומשמע מדבריו כו' דמדכתב עד שיודיע לחבירו או לג' ש\"מ דס\"ל דבהודעה סגי אפילו בע\"כ של חבירו: ואין זה כדברי הרמב\"ם שכתב כו' בפ\"ד משותפין כ\"כ וכתבו רבינו בסכ\"ג: וכ\"כ הראב\"ד פי' ולכן דברי הרמב\"ם עיקר וכבר כתבתי לעיל שס\"ל להרא\"ש ורבינו כהרמב\"ם ולא כב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " והרויח או הפסיד כו' פי' בחצי שלו ומיירי שעסק בעסק שהתעסק בו תחילה ומש\"ה גם ההפסד לאמצע ודוק: שחבירו לא יערער כו' פי' כיון שהפסיד בודאי יהיה ניחא לחבירו בחלוקתו כדי שלא יהיה לו חלק בההפסד: ול\"נ שלא חלק כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שאלה כו' בכלל פ\"ע ס\"ח כ\"כ וכבר כ\"ר בסימן צ\"ג סכ\"ג ע\"ש: שאם יברר שמעון כו' משמע דלא סגי ליה בעדות שיעידו שהוצרך שמעון לשלם להעכו\"ם בשביל היהודי אותו החוב וה\"ט דדילמא כבר פרע היהודי ובעלילה בא עליו העכו\"ם ומש\"ה צריך עדים שיעידו שלא פרעו להעכו\"ם ומש\"ה האריך ולא כ' בקיצור שהדין עם ראובן וק\"ל ועד\"מ מ\"ש בהדומה לזה בסעיף זה ועמ\"ש בסימן צ\"ג: שיפרע ראובן וכל מה כו' כצ\"ל וכל בוי\"ו וכ\"ה בתשובה שם וכן משמע מדחזר וסיים שיפרע ראובן חלקו דהראשון קאי על פרעון החוב עצמו והשני קאי על פרעון שאר הוצאות שיפרע ג\"כ חלקו בו מיהו י\"ל דא' הוא לשון השטר וא' ל' הרא\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וראובן אומר כשיבוא לך הפסד אז אפרע לך לעיל בס\"ס צ\"ג כ' ז\"ל וראובן השיב כשיבוא לך הפסד כו' אז תתבעני לדין ע\"ש ווה כמו מה שהשיב על תביעה הראשונה כמוזכר גם כאן שהשיב לו ראובן כשיבוא לו הפסד יתבענו לדין כו' והרא\"ש השיב באלו התביעות דלא כדברי ראובן ולא כדברי שמעון אלא יודה מיד לפני עדים כו' ור\"ל עכשיו אינו מחויב ליתן עליו שטר גמור שמחייב נפשו לשלם כשיצטרך שמעון לשלם כדברי שמעון דלא ניחא ליה לאינש דיצא קול חיוב עליו וגם לא כדברי ראובן שלא רצה לעשות [כלום אלא] יתבענו בהודאתו וישלם ע\"פ הדיינים וטעמו דהרא\"ש מפורש בדבריו דבתביעה הראשונה ששמעון כבר נתחייב בשטר מש\"ה גם ראובן צריך להתחייב נפשו בשטר מיד משא\"כ באלו שתי תביעות דגם שמעון לא נתן אנפשו שום שטר וע\"ל סימן צ\"ג מה שכתבתי עוד מזה אבל זה נ\"ל עיקר: "
+                ],
+                [
+                    " וראובן ידע כ\"כ רבינו ל' התשובה ג\"כ לעיל סימן צ\"ג סכ\"ו שידע עד\"ר: ושמעון אומר כיון שהיו שותפים כו' והיה נ\"ל לתועלת כו' כצ\"ל והכל לשון בעל התשובה והוא בל' נסתר וכן הוא שם בתשובה כלל פ\"ח דין י\"ד וע\"ל סימן צ\"ג דכתב זה הלשון בל' נוכח והיא היא: ויטול אחיו חלק בריוח כפי חלקו במעות והיינו מכח דהתנה כן אבל אם לא התנה כבר נתבאר לעיל ס\"ח דהרא\"ש ס\"ל כר\"י דנוטל הריוח בשוה: "
+                ],
+                [
+                    " עוד שאלה כו' כלל פ\"ח סי\"ד: ה\"ג ראובן ושמעון היו אחין ושותפין כו' דאחין הי�� ויש בו נ\"מ לדינא כדמסיק אח\"כ בסמוך דקאמר ששמעון מחל לאחיו כו' טורח בשביל יתמי אחיו כו' וכן הוא בתשובה בהדיא אחין ושותפין: והניח אשה ובנים נקט בנים משום אינך שאלות שמסיק וכתב דדרך אחין לטרוח בשביל יתמי אחיו כו': כפי התקנה כו' כמפורש בא\"ע ר\"ס קי\"ח דהיינו שחולקין העזבון בינה ובין הזוכין בירושתן שכל א' נוטל מחצה: ועוד אומרת לאלמנת ראובן כו' לאו דב' תביעות תבעה דהא אלמנת ראובן לא השיבה אלא על טענת הית מה אלא חדא תביעה תבעה וה\"ק לפי תקנה אתה צריך ליתן לי חצי הנכסים והנכסים נתמעטו מכח שהשיא בעלה יתומה ומש\"ה תבעה היא לאלמנת ראובן לפי שאחר שהניח להשותפות כפי מה שלקח בעלה יגיע לחלקה יותר: ששמעון מחל לאחיו לכאורה נראה דאפילו אי לא אחיו היה היתה נאמנת במגו כיון שטוענת ברי שמחל לו בפני אלא כיון שהן אחין היה משיב מסתבר יותר לומר שבודאי מחלו מיהו י\"ל דאי לא אחיו הו\"ל כמגו במקום חזקה דאין דרך שותפין למחול כ\"כ ומש\"ה ראה וכתבו הרא\"ש בתשובה [שלו] שמחל לאחיו ולא כ' שהשיבה אלמנת ראובן שמחל לאחיו וק\"ל: במגו כו' אין לך בידי אלא כך וכך כו' פי' במגו אילו היתה רוצה היתה נוטלת מהממון כפי הסך שהשיאוה ליתומה ותאמר אח\"כ הרי לפניך עזבון בעלינו וקח את חלקך בראש נגד חלק נדן היתומה וק\"ל: או נתתי לך מקצת וא\"ת [עיין הקושיא בב\"ח] וי\"ל דגם טענה זו שהיא טוענת בעלך מחל לבעלי ליתן לה כל מה שירצה טענה גרועה היא ונגד הסברא לכך מהימנינן לה במגו זה בשבועה א\"נ מ\"ש נתתי לך ר\"ל בעלי אמר שנתן לך או לבעלך שזהו ג\"כ בל' בני אדם בכלל נתתי לך ותירוץ זה צ\"ל בסמוך סמ\"ג בתביעה שתבעה אלמנת ראובן כך וכך נתנו לי במתנה והוצאתי בבית דנאמנת במגו דנתתי לך חלקך ושם לא שייך לומר שינויא קמא: והשיבה אלמנת ראובן באותה שעה כבר חלקנו שאלה ותשובה זו צריכה ביאור ונראה דמתשובת הרא\"ש על שאלתו מתוכה נלמד ונראה מה הותה טענתן של האלמנות ומוכח מתוכה שטענת אלמנת ראובן היתה כי מאחר שחלקנו באותה שעה מקצת הנכסים ומחלקנו השיאנו אותה ולא היה לך עלי ועל בעלי שום חיוב בשעה שהשיאנוה אף שאח\"כ פייסתני לבטל החלוקה אל תאמר דהו\"ל כאילו לא חלקנו מעולם והשיאנו מהשותפות דאז ודאי היה לך ליטול כנגדו דז\"א טענה כי בשעה שחזרנו לשתף כבר היתה נשואה והיה לך לפרש ולהתנות (אך) בשעה ששתפנו מחדש שיהיה לך בהשיתוף יותר ואת לא עשית כן אלא פייסתני לבטל החלוקה דקדק לומר פייסתני לרמז שטענה מאחר שאת הדרת אחר חזרת השיתוף אף שידעת שהשיאנו היתומה זה היה ודאי מכח אחת משתים או שידעת דבשעת חלוקת המקצת היה בעלי מרויח באותו חלק כשיעור מה שהוציא בנדונייתה או שמחלת לו ההוצאה בהיות שידעת שהוא מרויח טפי ואף שאלמנת ראובן אינה טוענת בברי כן מ\"מ הו\"ל כשנים שהן בשותפות יחד ואין ידוע כמה יש לזה בשותפות וכמה יש לזה שמחזיקינן כל השותפות בשוה ואינו נאמן המוחזק לומר יש לי שני חלקים בשותפות וכמש\"ר בסמוך בסי' קע\"ט והא דכתב רבינו לעיל בסימן זה ס\"ד שכשנשתתפו יחד בלא שומא שאח\"כ בשעת חלוקה שמין חלק של כל אחד כמה היה מתחילה ואותו סך יטול כל אחד בראש היינו דוקא שם שבתחילת השותפות לא היה להם בשוה משא\"כ הכא שבתחילת השותפות היה להן הכל יחד בשוה אם איתא שאח\"כ היתה כוונת אלמנת שמעון שלא יהיה הכל בשוה היה לה להתנות והרא\"ש השיב אם מחלוקה השיאוה הדין עם אלמנת ראובן דהיה לאלמנת שמעון להתנות אח\"כ ואם מהשותפות השיאוה הדין עם אלמנת שמעון כיון שבשעה ש��קח הממון מהשותפות להשיאה נתחייב לשמעון כנגדו וכדמסיק. וא\"ת הלא גם אלמנת ראובן לא טענה אלא כבר חלקנו במקצת ומאותה חלוקה השיאנוה וא\"כ גם היא יודעת שאם לא השיאוה מהחלוקה שאלמנת שמעון תטול כנגדו ולמה האריך הרא\"ש ולא הו\"ל להשיב אלא הדין עם אלמנת ראובן ואי ר\"ל שצריכה לברר אם טענתה אמת גם בזה הו\"ל להשיב בקצרה ועוד שכבר נתבאר למעלה שהיא נאמנת בשבועה במגו אם לא שנתברר היפך דבריה י\"ל דהרא\"ש נסתפק בטענת אלמנת ראובן אם ר\"ל שמאותו מקצת השיאוה ממש או ר\"ל כיון שכבר התחלנו לחלוק ודעתינו היה לחלוק גם המותר הו\"ל כאילו חלקנו בכולו א\"נ ר\"ל אף שלקחנו הנדונייא מהמעות שעדיין היה בשיתוף מ\"מ דעתינו היה למלאות מעות השיתוף מחלוקת הממון שהיה בידינו והוה כאילו השיאנוה מחלוקה ואח\"כ פייסתני לערב ולשתף והו\"ל כאילו כבר מלאנו אותן מכח טענה שמחלת או שידעת שהרויח בעלי בשעת החלוקה וכמ\"ש דאל\"כ הו\"ל להתנות ומפני ספק זה הוצרך הרא\"ש להאריך ולכתוב שני חלוקות א\"כ הוא כו' וא\"כ הוא כו' ודוק. אבל אל תטעה לומר כיון דהרא\"ש שינה בלשונו דבחלוקה הראשונה כ' ז\"ל אם הוא כדברי אלמנת ראובן שהתחילו לחלוק כו' ובחלוקה שניה כ' ז\"ל אבל אם אחר שלקחו כל א' דמ\"ה שינה הלשון מחלקו ללקחו שבחלוקה שניה מיירי כשלא חלקו כלל ממש אלא שלקחו כל א' קצת ממון מהשותפות ומאותו הממון השיאוה ומש\"ה כתב דאף השיאוה מחלקו כיון דלא חלקוהו ממש הרי הוא כאילו השיאוה מהממון שנשאר בהשותפות דז\"א דהרי אח\"כ כתב הרא\"ש ז\"ל כי כשיבואו לחלוק שנית ש\"מ דגם בראשונה היתה חלוקה אלא שהרא\"ש שינה הל' כפי הדין בכל חלוקה קרא ג\"כ שמו עליו דבחלוקה הראשונה כ' שהדין הוא כשחזרו ועירבו דהוה כשותפות חדשה מש\"ה כתב חלקו ובחלוקה שניה כתב דהדין נותן דהו\"ל כאילו לא חלקו מעולם וכמ\"ש ומש\"ה כ' ל' לקחו וכל זה הוא ברור ועיין בתשו' הרא\"ש שם כלל פ\"ט בשאלה זו שכתב ז\"ל והשיבה אלמנת ראובן כו' ואע\"פ שאח\"כ פייסתני לבטל החלוקה כשחזרנו לערב יודעת היתה שכבר היתה נשואה ואעפ\"כ ערבת (ממנו) [ממונך] כו' הרי גם מל' זה מבורר בשאלה עצמה שטענת אלמנת ראובן היתה את ידעת ונתרצית לשתף ולא התנית וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שתות ממה שיש להם לפרוע כו' כל' הזה כ\"כ בתשובה והל' מגומגם וצריכין לפרשו כאילו אמרה הד' שנים שכבר עברו בימי אלמנותי שבעלך ניכה בהן שתות המס בעבורי לפי התקנה תנה לי אותו הניכוי בראש אבל דוחק לפרשו שהתקנה היתה שכל אלמנה תהיה פטורה שתות מן המס ד\"ש את מיתת בעלה ולא יותר כי תקנה כזו לא מצינו לפטור האלמנה על זמן אלא כל זמן היותן אלמנות ועוד דא\"כ הו\"ל תקנת העיר לפטור האלמנות ד\"ש מהמס כו' וק\"ל: כי דרך אחין השותפין כו' טורח כו' ע\"ל סימן רפ\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " גם עתה לא יקפידו כו' פירוש דוקא בהוצאה שגם בחיי שמעון לא הקפידו משא\"כ למס שנפחת לאלמנה דנתחדש לאחר מותו: "
+                ],
+                [
+                    " וברשות ראובן בעלה הא דיש רשות לבעל להרשות אשתו על ממון השותפות היינו משום דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. ונראה דמיירי כשעשתה לאותו אחר שליח לקנות לה סחורה אבל ליכא למימר שנשתתף עמה דכה\"ג אפילו לבעל לא היה כח לעשות כן כמ\"ש בשם הרמב\"ם סי\"ז וק\"ל אבל הל' אינו משמע כן וצ\"ע: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " לעכו\"ם שהיה חייב להם כו' ור\"ל שמחזיר ש\"ח לעכו\"ם ולא היה פרוע אלא רובו ומכח שהחזירו אבדו בפ��יעה שלא שילם להן מעט הנשאר ובתשובת הרא\"ש נדפס שפשע שהחזיר שט\"ח שהיה ללוי (צ\"ל לעכו\"ם) עליו שהיה פרוע רובו כו' ולפ\"ז ה\"פ שפשע שהחזיר ש\"ח שכבר היה פרוע רובו ומכח שהחוירו חזר התובע עליהם והוצרכו לחזור לשלמו כו' אבל בתשו' הרא\"ש מדוייקים מצאתי מוגה שהיה להם על עכו\"ם וכן מוכח מיניה וביה שט\"ס הוא דאם הם היו חייבין לעכו\"ם שט\"ח שעליהם בידם מאי בעי ולא שייך לומר שהחזירו לעכו\"ם ועוד דא\"כ ההפסד לא הגיע להם מחמת החזרה אלא שנולד להן אח\"כ ובתשובה כפל ושילש לומר שבחזרה הפסידו וק\"ל: אם תברר בעדים כו' לכאורה קשה הא משמעות הל' משמע שהיא מודה שהחזירו אלא שטוענת שאין וה פשיטא כיון שעשה בו כמו בשלו שגם לו היה חלק בחוב זה ולטובה נתכוין וסבר שמה שמאמין לעכו\"ם יהיה תועלת להם במקום אחר מהעכו\"ם וא\"כ למה השיב לברר וצ\"ל דל\"ד בירור בעדים קאמר אלא ה\"פ אם תברר ע\"י אנשים מבינים ויודעים שחזרת השטר הזה לא היה בו כ\"כ תועלת כאשר יש לחשוש בו בהפסדו אז ודאי היה החזרה ההיא פשיעה ושגעון וחייב שמעון לשלם כל ההפסד אע\"פ שנעשה בו כמו בשלו ולפ\"ז א\"ש דלא השיב שתשבע אלמנת ראובן שפשע בחזרת השטר שהרי היא נאמנת בשבועה בכל טענותיה וכמוזכר אלא לפי שא\"א לה שתשבע ע\"ו דשמא לטובה נתכוין לכן יכירו זה אנשים שיודעין בטיב משא ומתן וק\"ל: דפשיעה גמורה כו' ושותפין שומרי שכר כו' צ\"ל דלא היו בתחילה בשמירה יחד דאל\"כ הוה שמירה בבעלים כ\"כ רבינו לקמן סימן רצ\"א דאפילו בפשיעה פטור אבל א\"ל דשאני הכא דעשה פשיעה גמורה ופשיעה גמורה אפילו בבעלים חייב וכדין שטרות דאין בהן דין ד' שומרים ופסק הרי\"ף והרא\"ש דאפילו פשע בהן פטור ואפ\"ה פסקו דאם הזיק בידים חייב כמ\"ש בסימן ס\"ו ה\"נ דכוותה דזה מיקרי מזיק בידים דהא הרא\"ש סיים וכתב דשותפי ש\"ש הן וחייבין בגניבה ואבידה וז\"א כשהיה בבעלים והול\"ל וחייבין בפשיעה כזו: "
+                ],
+                [
+                    " רפואה שאין לה קצבה היא כמו מזונות כו' משמע דבמזונות ודאי לא הקפידו והיה לאמצע כ\"א מה שהיה צריך והא דכתב הרא\"ש לעיל בטענת אלמנת שמעון שהוציא ראובן יותר כו' ז\"ל אם נהגו עד היום לצמצם כו' משמע דמספקא אם מקפידין בהוצאה או לא נראה דשם איירי בשאר הוצאות בלא מזונות דבהן יש מקפידין ויש שאינן מקפידין א\"נ כיון דהכא קאי על אלמנת ראובן שתבעה כאן מה שהוציא שמעון לרפואה ולעיל תבעה אלמנת שמעון לאלמנת ראובן בשביל הוצאת הבית לכן השיב כיון שאלמנת ראובן עצמה טענה תחילה לפטור נפשה מטענת מזונות משמע דכך נהגו לזון ביחד בלי קפידא מהשותפות א\"כ מה\"ט עצמו אין לו תביעה על אלמנת שמעון בשביל הרפואה שהרפואה כמזונות דמי וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואין לתובע שום טענת ודאי ע\"ז פי' ואין משביעין על הספק כמש\"ר בסי' ע\"ה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אחין השותפין עד\"ר: כל מה שירויח או יפסיד כו' אפילו אם הוא הרויח טפי מאינך: ואם אין דרכו ליטול כו' ק' דלכאורה זהו פשיטא ואפשר דקמ\"ל שאפילו אם היה גם אביהן ידוע בענין זה ואמרו נעמיד בנו תחתיו וכמ\"ש בדרישה בשם הרמב\"ם דתלוי בזה אפ\"ה כשנוטל הישר בעיניו הכל לעצמו א\"נ כגון שנוטל הישר בעיניו מחמת ממון ושם עשירותו הוא מחמת ממון הבית אפ\"ה הכל לעצמו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דוקא לאומנות המלך פי' שהמלך רגיל למנות אנשים מכל בית כמ\"ש בדרישה וכיון שהן עדיין בתפוסת הבית הוי לאמצע: אב�� לאומנות אחרת כו' דכיון שהוא טרח במלאכה והן יושבין בטלים הריוח לעצמו: אותו אח נוטל כו' אע\"פ דקיי\"ל אח שהשביח הכל לאמצע ואינו נוטל אפילו שכר פעולה היינו כשטרח בעלמא אבל טרח בגופו ודאי נוטל בראש שכר טרחו כדלקמן סימן רפ\"ז ע\"ש ומש\"ר לעיל ס\"ס קע\"ו בשם תשובת הרא\"ש כי דרך אחין השותפין כשנפטר א' הנשאר טורח כו' היינו דוקא בשביל היתומים טורח וכמ\"ש שם א\"נ אפילו תאמר דעביד אח דטרח בשביל אינך אחין היינו כשעושה מרצון נפשו ובצרכיהן בזה עביד דטרח אבל טירחא שבע\"כ כמו הכא שנפל בע\"כ לאומנות לעשות פעולת אחרים בשכר לא עביד שיפעול א' פעולה כל היום בשביל כולם ולא יטול שכר טרחו לפחות וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " חלה א' מהן באונס אם יש כו' עמ\"ש בדרישה שכן דעת התוס' והרא\"ש ולא כמ\"ש ב\"י ע\"ש: מתרפא מהאמצע כו' היינו דוקא כשלא רצו לחלוק או שכבר נתרפא אבל חלה ולא נתרפא יכולין לומר לו חלוק עמנו דלא גרע מהא דתנן אין הגדולים מתפרנסים ע\"י הקטנים כו' כ\"כ הרמב\"ן ועד\"מ: כגון שהלך בשלג כו' פי' שלא ישב עוד בביתו בזמן הקרירות והחום כדרך העולם אלא נשא ונתן אז כדרכו ונסע ממקום למקום זה מיקרי פשיעה ואין חילוק בין הולך ברגלין או ישב בעגלה דהא דין זה הוא ממ\"ש הכל בידי שמים חוץ מצינים ושם לא חלקו: אפילו באונס מתרפא משל עצמו והא דכ\"ר בתשובת הרא\"ש דאפילו בשותפין רפואה שאין לה קצבה כמזונות דמיא נראה דבסמוך איירי שהיו שותפין מתעסקין כל א' לזמן ידוע בפני עצמו דכיון דחלה בשעה שעוסק במלאכת חבירו וטורח בשבילו דין הוא שיתרפא מהאמצע משא\"כ כשחלה בשעה שמתעסקין יחד שאז כל אחד עושה בשבילו וס\"ל לרבינו דר\"י הלוי ל\"ד קאמר דוקא זה שמתעסק באומנות המלך בשביל האחין [ואין האחין] מתעסקין כלל אלא ה\"ה כשג\"כ מתעסקים רק שאינן מתעסקים ביחד אלא כל א' בזמנו ותדע שהרא\"ש מיירי בתשובה הסמוכה בשותפות כזה שהרי כ' שם השותפים הם ש\"ש <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> לזה בעסק הממון וכבר נתבאר בדברי רבינו בסימן קע\"ו סי\"א דאינן ש\"ש זה לזה כ\"א כשאינן מתעסקין ביחד ואל תתמה אמ\"ש בתשובה סתם שותפין דהא פירשנו בכה\"ג במ\"ש שותפין ש\"ש זה לזה. וגם רבינו סתם וכ' בשמו רצה א' מן השותפין לילך ללמוד תורה כו' וצ\"ל דמיירי בשותפין דכה\"ג שהם מתעסקים כל א' לזמן וכמ\"ש שם וגם בתשובות שתי אלמנות שכ\"ר בסימן שקודם זה סמ\"ה איירי בכה\"ג שהיו בעליהן שותפין לזמן ידוע וכמ\"ש ג\"כ שם דבלאה\"נ צ\"ל כן כדי דל\"ת אמ\"ש שם דשמעון חייב בהחזרת השטר דהיה רובו פרוע משום דפשע דק' הא פשיעה בבעלים פטור וגם עיין בתשובת הרא\"ש ותמצא ששתי תשובות הללו הא דלענין רפואה דבסימן הקדום והא דענין פדיון משביה דבסימן זה הכל היה בשותפות א' מראובן ושמעון הנ\"ל ושותפותן היה לזמנים ודוק וזהו דלא כב\"י ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " דשותפין הם ש\"ש כו' כלומר דוקא בעסק שמירת ממין חייב כל א' באחריות חבירו אבל לא בשמירת גוף חבירו לומר שיהיה השני חייב בפדייתו ואף שרפואה הוא ג\"כ שמירת גופו שאני רפואה דבכלל מזונות וממון הוא: שותפין ש\"ש הן זה לזה פי' שותפין דממון דומיא דשותפין בגופן מה בגופן לא שייך לומר שמירה בבעלים אף בממון וכיוצא בו דהיינו היכא דליכא שמירה בבעלים שלא שמרו מתחילה יחד הוא דהוויין ש\"ש זה לזה: "
+                ],
+                [
+                    " רצה א' מן השותפין כו' [כמו בב\"ח] ודלא כב\"י ועד\"ר: אע\"פ שצריך יותר כשהוא לבדו הטעם שברכת הבית ברובא גמרא בפ' מי שמת וכתבו שם התוס' פר\"ח ברכת הבית ברובא נר לאחד נר למאה וכן פי' רבינו בא\"ע סימן צ\"ד וה\"ק רבינו אע\"פ שצריך יותר אין צריך ליתן לו כל צרכו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שימחול לו ומחל לו פי' אפילו אמר בהדיא שמחל לו וכמו שסיים רבינו אח\"ז ואמר אני מוחל בשביל פ' אפ\"ה דוקא אם מעצמו בלא פיוס אמר כן אז הוא שלו אבל אם ביקש לו לעולם לאמצע שדרכן של שותפין שמבקשין זא\"ז ועמ\"ש לעיל בסימן ע\"ז בסח\"ט בפרישה ודרישה מענין זה: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו בקמה העומדת ליקצר כו' ל' הגמרא [עיין בב\"ח שמביאו] ופי' רבינו כפי' רשב\"ם שכתב ז\"ל לומר שנוטל כדין אריס שיורד ברשות אפילו בשבח המגיע לכתפים גמר פירי כגון קמה ליקצר וענבים ליבצר נוטל כל החצי כדין אריסי העיר ואפילו היא שדה שאינה עשויה ליטע אלא לזריעה ונטעה הוא נוטל כל דינו כו' ע\"כ וביאור הדברים דתרתי קמ\"ל חדא דאע\"ג דשאר אדם שאינו יורד ברשות אפילו נטע שדה העשויה ליטע וזרע שדה העשויה לזריעה אפ\"ה אינו נוטל כדין אריס שנוטל בגמר הפירות לשליש או לרביע או למחצה אלא שמין לו כמה אדם רוצה ליטול לקבל שדה זו ליטע מ\"מ שותף כיורד ברשות דמי וכאילו אמר לו לירד בתורת אריסות לשליש או למחצה ועוד קמ\"ל דאפילו נטע שדה שאין עשויה ליטע או זרע שדה שאין עשויה לזריעה דכה\"ג באינש דעלמא שמין לו וידו על התחתונה אם השבח יותר על היציאה כו' אפ\"ה בשיתוף לעולם יש לו דין אריס ואם אין כאן שבח עכ\"פ נותן לו חלקו בהוצאה ואף שלא הזכיר רבינו וענבים העומדים ליבצר מ\"מ כ' ואפי' בשדה שאינה עשויה ליטע דמשמע הוא נטע ונוטל ענבים (והול\"ל אפילו אינה עשויה ליזרע כיון דמתחיל בקצירה) דל' הגמ' נקט בקיצור ושם כתב ג\"כ ענבים ליבצר והא דכתב בקמה העומדת ליקצר משום דביה התחיל ר\"ש בפירושו וכנ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואפי' נשתהה בידו עמ\"ש סימן קנ\"ז בפרישה ודרישה דס\"ל להרי\"ף והרא\"ש ורבינו דאף דשותפין מקפידין ואין משהין כ\"כ זמן רב מ\"מ מאחר שנודע הדבר שהיה בשותפות ובא לידו כדי למכרו לאמצע הו\"ל עדים וראה ול\"מ ליה חזקתו וע\"ש שהארכתי: אלא בראיה פי' בעדים כ\"כ הרא\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הראב\"ד כו' עד\"ר: והוא דלא מצי למיטען נראה דאין זה מל' הראב\"ד אלא ל' רבינו הוא מכאן עד סוף הסי' דבה\"ע ובעה\"ת הביאו ל' הראב\"ד ואין זה שם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שותפין שנדרו כו' [הביא הטעם כמ\"ש הב\"ח בשם הר\"ן]: אבל אסורין להעמיד בו רחיים כו' ז\"ל הרא\"ש משום דכל הני יכולים למחות זע\"ז בלא נדר (וכמ\"ש לעיל ס\"ס קנ\"ו וקס\"א ועמ\"ש שם אמש\"ר שם בס\"ס קס\"א יראה מדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל כו') הילכך אסור לעשות עתה כשנדר וי\"מ דכשמעמיד רחיים באים רוב העם לשם וממילא חלקו וחלק חבירו וכן לגדל תרנגולים דמתפשטים בכל החצר עכ\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " הדיר א' מהן א' מן השוק כו' שם במשנה ובדרישה הבאתי לשונה וע\"ש שהארכתי: "
+                ],
+                [
+                    " וכופין את המדיר כו' הטעם דכיון דהא' שלא הדיר מותר להעמיד שם חיישינן דהשני יתקנא בו ויעמיד גם הוא שם ויעבור על נדרו לפיכך כופין אותו למכור משא\"כ כששניהם מודרין זה מזה דשניהם אסורין דאין כופין לאחד מהם אם לא שהאחד רגיל לידור יותר מחבירו וכ\"כ ב\"י בי\"ד סימן רכ\"ו [וטעם דהרמב\"ם והרמב\"ן והרא\"ש מפרש הכל כמו בב\"ח] וע\"ש בפסקיו פ' השותפין שהאריך: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שיירא המהלכת כו' ברייתא בהגוזל בתרא דף קי\"ו ואיכא התם תלת אוקימתא להך ברייתא חדא באינש דעלמא וע\"י הדחק שניה בשותפין שלישית בפועל וכתבו הרי\"ף והרא\"ש דהני ג' פירוקא כולן הלכתא נינהו וזהו ג\"כ דעת רבינו שכ' לשלשתן בסימן זה וע\"פ פי' רש\"י דלשם ע\"ש: אם היו יכולים להציל כו' פי' אפילו שמעו שאמר לעצמי ושתקו לא קני: ויטול כ\"א את שלו וממילא אם לא הציל משלו כלום אלא של אחרים הוא נפסד מכל וכל כמ\"ש בסמוך: ואם היו יכולין להציל כו' לכאורה נראה דחילוק זה דע\"י הדחק שייך ג\"כ בשני האוקימתות שאחר זה אלא משום ששם לא צריך לפרש הגמרא בהכי מש\"ה לא הזכירוהו שם: "
+                ],
+                [
+                    " ואמר כו' עד כדי חלקו הוא לעצמו שהרי גילה דעתו שמבקש לחלוק ויכול לחלוק במקום פסידא ואגב שיכול לחלוק משום פסידא להציל חלקו חלוק מהן ג\"כ בכולו לענין שאם הציל כולו והן שמעו ולא עמדו ג\"כ להציל דהא כולו שלו וכדמסיק ודוקא אמר אבל לא אמר אפילו הציל כדי חלקו לבד הוא לאמצע ואם עמדו גם הם להציל דמוכח שלא נתייאשו מן הכל מה שהציל הוא לבעלים כן מוכח מפי' רש\"י וכ\"כ הרמב\"ם בפי\"ב מהל' גזילה ורבינו סתם דבריו קצת ב\"י: לא אמר הוא לאמצע פי' ויטול כל א' את שלו וכמש\"ר לפני זה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אסור להשתתף כו' עפ\"ד מיתות וכתבו שם רשב\"ם ור\"ת כמש\"ר כאן בשמם וסיים שם ר\"ת בטעמו כיון דבזמן הזה נשבעין בקדשים שלהן ואין תופסין בהן אלוהות ואע\"פ שמזכירין עמהן ש\"ש וכוונתן לאלהיהן מ\"מ אין זה שבועה וגם דעתם לעושה השמים ואע\"פ שמשתתפין ש\"ש וד\"א לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף ולפני עור ליכא דבני נח לא הוזהרו על כך עכ\"ל והרמב\"ן כתב דמאי דאמרינן אסור להשתתף כו' לאו איסורא ממש קאמר דהא לא מיתסר אפילו מדרבנן דמשום לפני עור ליכא אלא במה שא\"א לו לעשות אלא על ידי ישראל ועוד אפשר דאין נזהרין שלא לידור ושלא לקיים בשם ע\"ז ונראה דלא ישמע על פיך לא אתי להכי כלל אלא לישראל גופא מזהיר רחמנא אבל בכה\"ג אפילו מדרבנן לא מיתסר כיון שהעכו\"ם נשבע מאליו ע\"י שנתחייב שבועה לישראל ומשום דלא מיתסר אלא ממדת חסידות בעלמא אמרינן בפרק בני העיר דאמר אבוה בר איהי תיתי לי דלא עבדית שותפות עם העכו\"ם כו' ולכאורה היה נלע\"ד דגם רבינו ס\"ל כהרמב\"ן דלית ביה אלא מדת חסידות ומש\"ה כ\"ר בא\"ח סימן קנ\"ו ז\"ל יש ליזהר דמשמע זהירות בעלמא לכתחילה איכא אבל איסור גמור בדבר ליכא בהשיתוף לכתחילה גם באשר\"י בפ' ד' מיתות כתב ז\"ל מ\"מ צריך ליזהר תחילה שלא יעשה עמו שותפות אבל אין ראיה כ\"כ מל' ליזהר דהא שם בא\"ח לפני זה כתב ז\"ל ויזהר מלהזכיר ש\"ש לבטלה כו' והתם ודאי איסור יש בדבר: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לעשות סחורה כו' נתבאר בע\"ה בי\"ד סימן קי\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " ואם עבר השותף כו' הוא ממ\"ש בסי' קע\"ו סי\"ז ע\"ש וה\"נ אם יש הפסד הרי חבירו אמר לא היה רצוני שתעשה סחורה בדברים האסורים: (ד) "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שלוחו של אדם כמותו כו' בריש האיש מקדש ילפינן שליחות לכל התורה כו' מדכתיב גבי גירושין ושלח נלמד שהוא עושה שליח ועוד מדכתיב גבי קדשום ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטים והלא אינו שוחט אלא א' אלא מכאן ששא\"כ ועביד שם צריכותא ואסקי' דמגירושין ומקדשים ילפינן לכל התורה כולה חוץ מלדבר עבירה והיכא שהשליח אינו בר חיובא [עיין בב\"ח] אפי' לדבר עבירה: וכ' הרמב\"ם ז\"ל האומר לשלוחו צא כו' ואין העושה שליח צריך קנין ומה שהאריך רבי' בהעתקת לשונו ולא קיצר לכתוב וכ\"כ הרמב\"ם דאין העושה שליח צריך קנין נראה לומר דאילו כתב סתם אין העושה שליח צריך עדים הוה משמע דדוקא לעצמות המינוי שממנה שליח הוא דא\"צ עדים אבל כשקונה השליח או שום אדם דבר מחבירו צריך עדים כמו בגיטין וקידושין דלמינוי השליח א\"צ עדים ולענין קבלת הגט והקידושין צריך עדים כמש\"ר בא\"ע סימן ל\"ה מש\"ה העתיק גם ריש דבריו ללמדנו דהאי א\"צ עדים קאי גם אמ\"ש לפני זה דהיינו אפי' אכשמוכר או קונה השליח: "
+                ],
+                [
+                    " עבר השליח כו' ג\"ז לשון הרמב\"ם שם וכתב הטעם משום דא\"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכמש\"ר בסמוך: וחילק הרמב\"ם ז\"ל דוקא שהודיעו שהוא שליח כו' פ\"ב משלוחין דין ד' כ\"כ אעבר אדעת משלחו ע\"ש ועד\"ר: שמשך או שהמשיך פי' כשמכר השליח שאז המשיך להלוקח או שקנה שאז משך ולאפוקי ממשמעות הגהות אשר\"י וכתבתי לשונו בדרישה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " טעה וקנה ביוקר אפילו בכ\"ש כו' כן הוא בגמרא פ' אלמנה ניזונת שליח כמאן כו' וכתב הרי\"ף והרא\"ש והלכתא שליח כאלמנה שאם טעה כל שהוא מכרה בטל וכן פי' רש\"י ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך אם התנה כו' פי' השליח התנה עם המשלח שיהיה שליח אפילו לעיוות: אם מכר לו כו' צ\"ל דמיירי שהתנה עמו שלא יהא בו אונאה ובאופן שכ\"ר לקמן סי' רכ\"ז סכ\"ד דאל\"כ הא כ\"ר שם סמ\"א דיש אונאה לקרקעות כשהוא בכפל דהיינו שוה ק' בר' וכ\"ש כאן דמכר לו שוה מנה שהוא כ\"ה דינרים בדינר והיותר נ\"ל דלשון הרמב\"ם תפס רבינו והרמב\"ם והרי\"ף ס\"ל דלעולם אין אונאה לקרקעות כמש\"ר שם בשמם ועיין עוד בדרישה: וכתב הרמ\"ה ז\"ל כו' והמע\"ה ואע\"ג דהמשלח טוען ברי והמוכר טוען שמא הא אמרינן בר\"פ הפרה דגם בכה\"ג אמרינן המע\"ה וכמש\"ר סימן רס\"ג ע\"ש גם יש עוד סברא לזה דמסתמא כיון שאין לו שכר על שליחותו מה לו ולצרה זו שיקבל עליו לשלם מה שעיוות וודאי מסתמא לא קיבל עליו לכך יכול לומר להמשלח להביא ראיה משא\"כ לקמן סימן קפ\"ה ס\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב ר' האי דה\"ה נמי כו' שהשוו חכמים מדותיהם זכות הלוקח להמוכר וכמו גבי יתומים שמכרו ע\"י ב\"ד כמ\"ש לעיל סימן ק\"ט ור\"י ורא\"ש ס\"ל דוקא ביתומים שכמו שהיתומים סומכים על הב\"ד כן הלוקח סומך עליהן שלא יעשו לו עול והוה ב\"ד שלוחים של אלו ואלו משא\"כ בנדון זה דלוקח ידע עם מי נתעסק ומה שקנה ובודאי מחל בפחות משתות וע\"ל סימן רכ\"ז וא\"ע סימן ק\"ד: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכ' הראב\"ד ז\"ל שכן הדין כו' ע' פי' הראב\"ד בדרישה וע\"ז כ\"ר דהרא\"ש לא ס\"ל הכי אלא עובדא הכי הוה שהודיעו שהוא שליח ומן הדין המקח בטל ויכול השליח להחזיר לו מעותיו אלא שהמעשה היה שלא היה להשליח מעות ולהמוכר לא היו יכולין לכוף שיחזיר לו המעות אף שהיה בידו מעות משום שהמעשה כך היה שלא היו יכולין לברר שנעשה שליח סתם והמוכר היה אומר ודאי התנה עמך בין לתיקון בין לעיוות והמע\"ה וכמש\"ר בשם הרמ\"ה בסמוך ומ\"מ הואיל שהשליח הודה שעשאו שליח סתם ונתבטל המקח הצריכו ר\"נ לחזור ולקנות מהמוכר וזהו דוקא בהודיעו שהוא שליח אבל אילו לא הודיעו הרי לעצמו קנאו וא\"צ לחזור ולקנותו מהמוכר אלא הוא מוכר למשלח באחריות. וזש\"ר ואילו קנה השדה סתם כו' ר\"ל המעשה ��יה בהודיעו אבל אילו קנה סתם ולא הודיעו היה המקח קיים ולא כהראב\"ד שלא חילק בין הודיעו או לא ותולה הכל בדעת המשלח והרא\"ש ס\"ל דאינו תולה בדעת המשלח כלל ודוק ועד\"ר מ\"ש עוד מזה: וזה נוטה לדעת הרמב\"ם כו' כלומר מ\"ש הרא\"ש בקנה שלא באחריות כשקנה סתם ולא הודיעו המקח קיים נוטה לדברי הרמב\"ם שכ' בעבר ע\"ד משלחו כשלא הודיעו המכר קיים ודינו בינו ובין משלחו כשאר כל אדם שקנה לעצמו ומיהו כיון שאפשר לחלק ולומר דבקנה שלא באחריות דוקא כתב הרא\"ש כן כמ\"ש בחידושים להכי כ\"ר לשון נוטה כדבר שאין לו הכרע ובזה נסתלקה תמיהת ב\"י שתמה למה כ' נוטה ע\"ש ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " הפוסק על השטר פ' א\"נ דף ע\"ד מקור דין זה וע' בי\"ד סימן קע\"ה: לא השליח ולא המשלח משלח לא דמצי אמר היה לך לפסוק כשער הגבוה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי שליח לא דמה בידו של זה לעשות שב\"ד יקללוהו ואע\"ג דבשלא הודיעו המקח קיים אי הוה קנין גמור לגבי מוכר וכמש\"ר לעיל ואם כן השתא נמי למה לא יקבל מי שפרע כיון שלא מכר אלא לו מ\"מ אכה\"ג לא תיקנו חכמים מי שפרע כיון דאינו חוזר מדעתו אלא מכח המשלח וגם לא נגמר המקח בקנין גמור בין המוכר והשליח כן תירצו תלמידי רשב\"א ועמ\"ש רבינו בסימן קפ\"ג ס\"ד בשם הרמ\"ה (והוא) דלא תיקנו מי שפרע אלא בין מוכר ולוקח ולא בין המשלח והשליח ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " מכור לי משדי בית סאה כו' כתובות דף צ\"ט היכא דא\"ל זבין לי ליתכא וזבין ליה כורא לא תיבעי לך דודאי מוסיף על דבריו הוה כו' ופי' הרא\"ש דודאי ליתכא מיהא קני בע\"כ של מוכר אם ירצה הלוקח אבל הלוקח אי בעי מצי אמר אין אני רוצה לקנות אלא כור ביחד: "
+                ],
+                [
+                    " ה\"ז עובר על דבריו פי' כשמכרו בב' שטרות וכדמסיק וה\"ט דלא ניחא ליה דליפשו עליה שטרי משום דזילי נכסיה: בד\"א כו' ועשה ב' שטרות פי' ואז אפילו א\"ל מכור לי סתם נמי המכר בטל וע\"ז פליג ר' האי וכדמסיק רבינו ופלוגתתם תלוי בפי' סוגיית הגמ' וגירסתם ועד\"ר שם כתבתי ובררתי בס\"ד הכל על נכון: אפילו מכרו לב' בשטר א' כו' דלא ניחא ליה בהרבה בעלי דינים: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כ' כו' ולא הכריע ק' דבטור א\"ע סימן ק\"ג כ' דמסקנת הרא\"ש כרב האי וכתבו שם הב\"י ומור\"ש ז\"ל והעלו זה בתימה שם בא\"ע ונ\"ל ליישב שכאן לא כתב אלא שלא הכריע ור\"ל ולא הכריע בטעם והוכחה וראיות שהדין עם רב האי ושם בא\"ע כ' ומסקנת הרא\"ש הוא כרב האי ולא כ' שהרא\"ש הכריע כרב האי ור\"ל מדכתב דברי רבינו האי באחרונה משמע דס\"ל כוותיה ויש חילוק גדול בין הכריע למסקנא דהמכריע דבר א' בראיות סומך אשמועה ההיא למילף מיניה גם לדוכתא אחרינא ולדמויי ליה כל דכוותיה אבל מסקנא אינו אלא לשמועה ההיא דעלה קאי המסקנא ולא ילפינן מיניה ות\"ל: והרמב\"ם כ' כו' המשך ל' רבינו הוא כך והרמב\"ם כ' ברישא א\"ל מכור לי בית סאתים כו' ל\"ק ולא חילק פי' ומשמע לכאורה דאפילו אמר סתמא ומכרו לשנים אפילו בשטר א' נמי לא קנה וכ' עוד כו' כלומר אבל ממ\"ש עוד בסיפא סתם המקח מובן מדבריו דס\"ל ג\"כ כהרי\"ף דיש חילוק בין שטר א' לב' שטרות ובב' שטרות אפילו אמר מכור סתמא לא קנה ודלא כר' האי ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אינו מכור אלא ע\"ז התנאי כו' כל זה נלמד מפ' א\"נ דף ס\"ד מעובדא דההיא איתתא דאמרה לההוא גברא עד את ונוולה אחי כו' (פי' קרובים ואוהבים): ומש\"ר הוי אבק רבית כן הוא דעת הרא\"ש אבל להרי\"ף ורמב\"ם רבית קצוצה הוי כמ\"ש בסימן ר\"ז ב\"י ועד\"ר שם הארכ��י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הנותן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה ידועה תוספתא וירושלמי כתבו הרי\"ף והרא\"ש פ' א\"נ: ומש\"ר סחורה ידועה נקט ידועה לומר לך דאפ\"ה אין לו עליו אלא תרעומת גם נקט משום סיפא דדוקא כשאמר לו לקנות סחורה ידועה הוא דהוי רמאי כי קנאה לעצמו אבל סתמא אפילו רמאי לא הוה דהא יכול לקנות לו אחרת ופי' של סחורה ידועה נראה דר\"ל קנה לי מין בגד זה אף ע\"פ שלא דקדק עמו תנה לי מאיש פ' ובגד פ' בפרטות וכן משמע ל' התוס' דקתני הנותן מעות לקנות לו פירות ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת וכתבו רבינו בי\"ד ס\"ס קע\"ז ושם לא כ' סחורה כ\"א לקנות לו פירות כל' התוס' והיא היא וכמ\"ש ומיהו אינו מוכרח כ\"כ ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " לקחה השליח לעצמו פירוש ובמעות עצמו וכאשר יתבאר ועד\"ר. ומ\"ש צריך להודיע למשלח פי' רש\"י והר\"ן כדי להוציא נפשו מחשד רמאות ותרעומת ומה\"ט מסיק הרמב\"ם בפ\"ד דמפרש וכ' דאפילו אם מפחד דמתוך כך יזדמנו לאחר מ\"מ יודיעהו אחר הקנין וכ\"פ בש\"ע ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אחר שזקפם עליו במלוה פי' וכ\"ש אם לא זקפם אלא שלח בם יד ושינה ממה שצוה אותו דהוה עליהן גזלן וקנה בשינוי ואם הותירו הותירו לו: שאין זה דין אמת אלא כו' פי' הלוקח לעצמו במעות חבירו לעולם המקח של המשלח אפילו שלח בהם יד וחוזר משליחותו בפני עדים וכ\"ש בזקיפה עליו במלוה ועד\"ר ובסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " זבין לי האי מידי דקדק לכתוב האי מידי כמש\"ר ברה\"ס לקנות סחורה ידועה דאל\"ה ודאי יכול לומר את זו קניתי לי ולראובן אקנה אחרת וכמ\"ש לעיל: וזבין ליה מסתמא כו' בש\"ע כ' סתמא ור\"ל דזבין סתמא ולא פי' בשעת קנייה אי לראובן אי לשמעון כו' אפ\"ה קנייה ראובן וגם גי' מסתמא מתפרשת הכי ור\"ל מסתמא כל זמן דלא שמענו דהדר ביה משליחותו: לזבינא מעליא קא מכוין פי' שיזכה לו מיד בקנייתו שיהיה ידו כידו וגם השליח קיבל עליו את השליחות משא\"כ כשאמר ראובן אייתי לי כו' דלא כיון על הקנין אלא על ראייתה לכן יכול לחזור כמו שסיים וחילוקים כאלו כ\"ר ג\"כ לקמן ס\"ס ר\"ט בהמגביה מציאה לחבירו דחילק שם בין אומר זכה לי או תן לי ע\"ש בס\"ס: ואומר שקונה לעצמו פי' ובמעות עצמו וכדמסיים: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בשליחות לא דלא תקנו מי שפרע אלא בלוקח שנתן מעות ליד המוכר בתורת קנין גמור משא\"כ בשליחות שלא מסר לידו המשלח המעות אלא שיקנה לו בו: אבל אי יהיב ראובן לשמעון זוזי כו' אדעתא דראובן כו' האי אדעתא אינו ר\"ל שבפי' אמר למוכר אלא ר\"ל שנתנם למוכר סתם וקאמר אדעתא לאפוקי שלא קנה לנפשו ודומיא דרישא דמיירי בזבנה סתם אלא שהיה דעתו לקנות לראובן אפ\"ה אמרינן דמסתמא דעת המוכר להקנות למי שהמעות המה שלו משא\"כ ברישא דהמעות באמת המה של שמעון אלא שנתנם לו אדעתא דראובן והרי חזר קמי משיכה: חזר בו שמעון וזבניה לנפשיה לכאורה הול\"ל ושקליה לנפשיה דהא כבר נתן להמוכר מעותיו ונראה דבכיון דייק וכתב וזבניה כו' כלומר שחזר מיד ויחד מעות אחרים לתת אל המשלח ומשך להסחורה על שמו (דזהו זבניה לנפשיה מיקרי) ולא ביקש לזקפן עליו במלוה ולהכי כשהודיעו כן למוכר זכה לעצמו אבל זקפן עליו במלוה או ששלח בו יד אפי' הודיעו למוכר לאו כל כמיניה לזבוני לנפשיה בזוזי דחבריה וכדעת הרמב\"ם הנ\"ל: וכי לא הדר כו' לא אמרן כו' ארישא קאי אבל ודאי אי קנה במעות ראובן אפילו אמר אייתי כו' נמי קנה ראובן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בין לאכילה בין לסחורה כו' פי' לאפוקי ממ\"ד פ' הגוזל קמא דס\"ל שליח ששינה קנה לנפשו בשינוי למיהוי הריוח שלו אליביה דוקא בששלחו לקנות חיטים לאכילה איכא קפידא כשמשנה וקנה שעורים דקנאם בשינוי אבל שלחו לקנות חיטין לסחורה ליכא שינוי דמה לנו אם ירויח בזה או בזה אבל לפי מאי דקיי\"ל דאינו קונה בשינוי כלל אין חילוק בין קנאם לאכילה או לסחורה אם פחתו פחתו לו הואיל ושינה יאמר הלה אם לא שינית לא היה הפסד: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " היה השער ידוע כו' עד\"ר שם כתבתי ל' הגמרא והתוס' והרא\"ש וביאורו וכאן אכתוב ביאור דברי רבינו על נכון. מ\"ש היה השער ידוע וקצוב כו' פי' כגון כלים קטנים וכל דבר שדרכו למכור במדה או במשקל המדה או המשקל בכך וכך. ואין לו קצבה היינו כמו טלית וחלוק וירק הנמכרים באומד ולפעמים מוותר למכור בזול ולפעמים בצימצום. והוסיף לו עליו מדעתו פי' שא\"ל קח זה עבור מקחך ועוד אני מוסיף לך זה משלי: חולקין השליח והמשלח כתב רש\"י כו' [עב\"ת שהביא ל' רש\"י ול' הרי\"ף והנפקותא שביניהם]: ואם הוא דבר שאין לו קצבה הכל למשלח ואע\"פ שאומר לו בפירוש ועוד אני מוסיף לך כו' מ\"מ כיון דלפעמים מוותר למכור בזה בזול מסתמא לאו למתנה נתכוין אלא לשם מכר נתכוין וה\"ק הנני מוותר לך עוד א' מה שלא היה עושה לך מוכר אחר ולהכי הכל לבעל המעות ע\"כ כלל דברי הגמרא ופליגי בה ר\"ת ור\"י אי דוקא בהוסיף מדעתו איירי אי לא וכדמפרש ואזיל: "
+                ],
+                [
+                    " ופי' ר\"ת כו' כצ\"ל: בד\"א כשהוסיף כו' כלומר בד\"א דבדבר שיש לו קצבה חולקים אלא כשהוסיף לו מדעתו ואומר בפירוש הרי לך א' תוספת וכנ\"ל דאז חולקין מטעם הנ\"ל אבל אם בלא דעתו נתן לו יותר כלומר שהקצבה ו' הוא בדינר והוא נתן לו ז' אפי' א\"ל הרי לך ז' מ\"מ כיון שלא א\"ל ועוד אני מוסיף לך מסתמא לא ידע לקצבה ולפיכך הכל לבעל המעות וס\"ל ה\"ה בכל מעות נותן העכו\"ם כגון שהיה לו לקבל ממנו מנה ונתן לו מנה ודינר דהוא לבעל המעות דלא שייך לומר לשם מתנה נתכוין ובודאי בתורת פרעון החוב נתן הכל ולפיכך לית ליה לשליח בההיא מעות שום שייכות בעולם: ור' יונה כו' ס\"א ור\"י וכן הוא בתוס' ומרדכי ובסמ\"ג נדפס בהדיא ר' יצחק ועד\"ר: דגבי מקח אין חילוק כולי פי' אלא בכל ענין הדין שחולקין בדבר שיש לו קצבה ומה שסיים וכתב ז\"ל דלגבי מקח כו' ונתן הכל לבעל המעות תיבת לבעל ל\"ד אלא כלומר ונתן הכל בעד המעות גם י\"ל (דפליג) [דפי'] תיבת לבעל דוקא ור\"ל שהנותן היה דעתו שיהיה הכל לבעל המעות והוא זה שנתן לו ולא עלתה על דעתו שהוא שליח אבל לפי האמת שהוא שליח אמרינן דחולקין ביש לו קצבה גם י\"ל דמש\"ה אמר לבעל המעות משום דר\"י ס\"ל שבחשבון הוא הכל לשליח כדמסיק מש\"ה קאמר אף שכתב שיהיה הכל לשליח מ\"מ במקח שאני שכיון שקיבל ממנו עתה מעות דעתו ליתנו לבעל המעות מש\"ה יש ג\"כ לבעל המעות בו החצי ופליג עם ר\"ת בתרתי דהיינו במקח ס\"ל חולקין בדבר שיש לו קצבה ובמעות דעלמא ס\"ל הכל לשליח ור\"ת ס\"ל דבתרווייהו הכל להמשלח וה\"ט דר\"י דגבי מקח אע\"פ שנתנם לו בלא דעתו מ\"מ כיון שנתן לו מכח המעות שמקבל עתה יש לבעל המעות שייכות בה לפיכך חולקין כשיש לו קצבה מכח הני טעמי שכתבתי לעיל בשם רש\"י ובאין לו קצבה הכל לבעל המעות דאף שזה נתן לו כ\"כ מ\"מ כיון שבעד המעות שקיבל ממנו עתה נתנן לו דינו כאילו נתן לו כ\"כ מדעתו כיון דלפעמים נותנין כל כך בעד המעות בכיון בלא טעות אבל ��בחשבון שכבר חשב עמו כמה חייב לו ועתה אינו נותן לו כלום שתאמר שנותן לו בעד מה שמקבל ממנו אין לבעל המעות שייכות כלל בהיתרון מש\"ה הכל להשליח כנ\"ל ביאור דברי פלוגתתם ועד\"ר: והיה מחזיר לו המותר דוקא כאן דהמעות הן של העכו\"ם ומעולם לא זכה בהן עדיין הישראל המשלח משא\"כ אח\"כ בסמוך בתשובת מוהר\"ם דהמעות של המשלח היו ונתנן להשליח ליתנם לעכו\"ם וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " דבשלו יכול לקדש השם הא דכתב יכול לקדש משום דאפי' בשלו הו\"א דאינו רשאי וכמש\"ר לקמן בר\"ס רס\"ו אלא שאם רוצה כמו שפסק מוהר\"ם דלא יעכבם שמעון על הספק דלהאי פסק היה לו לשמעון לעכבם (ממש) [ממ\"נ] אי לא יזכור העכו\"ם זכה שמעון ואי יזכור יתנו לו וק\"ל: ששכחם העכו\"ם זכה שמעון ע\"ל ר\"ס קכ\"ה בדין הנותן מעות לראובן ליתנם עבורו לשמעון ורצה לחזור וליקחם מידו דיש חילוק בין דמי הלואה ובין דמי פקדון: וכיון שלא שכחם העכו\"ם אין שמעון כו' פי' כיון שלא שכחם וצריך להחזיר לראובן מטעם שהוא צריך ליתנם לעכו\"ם אין שמעון יכול לבוא בטענה אחרת לומר אני זכיתי בהעכו\"ם ע\"ד שכ\"ר הדין לעיל ר\"ס קכ\"ה דאין שליחות לעכו\"ם: והרמ\"ה זצ\"ל סתר דבריו כצ\"ל ור\"ל והר\"ם הנ\"ל דפליג עמיה מביא ראיות ועיין בהגהות אשר\"י ומרדכי: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " אין שליחות לעכו\"ם כו' כבר כתב בר\"ס קפ\"ב דהא דשלוחו של אדם יש לו כח כמו משלח ילפינן בצריכותא ע\"ש אבל הא דצריך להיות שלוחו בן ברית וגדול כן הוא מסקנת הגמרא פ' א\"נ וילפינן לה מתרומה כו' [עב\"ח שמביאו]: אבל אשה כו' עד כיון שחייבים כו' כלומר ל\"ת כיון דילפינן איכות שליחות מאתם בעינן דומיא דאתם ממש דהיינו שחייבים בכל המצות קמ\"ל דאתם אינו ממעט אלא דלאו בני ברית והנהו כולהו בני ברית ואפילו עבדים דכתיב מחוטב עציך כו' לעברך בברית כו' וחייבים בקצת מצות כך מבואר בספ\"ב דגיטין ובפ' שואל ריש ד' צ\"ט ועד\"ר: אבל חש\"ו כיון כו' ע\"ל סימן ל\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש לפיכך השולח בנו אצל חנוני כו' משנה היא בפ' הספינה ד' פ\"ו ע\"ש: שלא שלחו אלא להודיעו כצ\"ל: שאבידה מדעת היא כיון שמסרה כו' כתבו התוס' שם אע\"ג כו' [עב\"ח שמביאו]: חייב גם עליה אפי' נשברה כו'. דהוה ליה שואל שלא מדעת וגזלן הוי וקניה להתחייב בה עד שתבוא ליד בעלים דבעינן והשיב את הגזילה אשר גזל והשבה ליד התינוק לאו השבה רשב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' ואבד פטור פ\"ב משלוחין כ\"כ וכתב ב\"י ויליף הכי מדין שלוחים שכתב בסמוך שאמרו בגמרא צלוחית אבידה מדעת היא עכ\"ל ול\"נ יותר דדייק לה מדקאמר טעמא דרבנן דלא שלח לו הקטן אלא להודיעו כו' וכנ\"ל משמע הא בכה\"ג שאמר ליה בפירוש שלחהו לי ע\"י דפטור וק\"ל. (ד) ולמעלה בסימן קכ\"א כתבתי דין השולח כו' כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    "ראו סעיף 3"
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " אין המקח נגמר בדברים כו' בפ' הזהב אפליגו רב ור\"י דברים אם יש בהן משום מחוסרי אמנה ולכ\"ע אין המקח נגמר בכך וע\"ל סימן ר\"ד: אפי' שהיה הדבר לפני עדים כו' עד ולאחר שנגמר כו' כן נלמד מעובדא דאתא לקמיה דרב אשי בפ' הזהב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אין שום אחד מהם יכול לחזור בו ואפי' מחלו זה לזה אח\"כ ל\"מ וכן כתב בת\"ה סימן שי\"א עד\"מ שמביאו: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם היה פקדון כו' פי' אפי' היה בידו פקדון וכ\"ש אי לית ליה גביה ולא מידי אלא לקחו מעצמו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " קרקע נקנה בכסף כו' מ\"ש בכסף ובשטר ובחזקה משנה הוא בפ\"ק דקידושין ומ\"ש ובקנין ר\"ל בקנין סודר דהיינו חליפין ואינו שם במשנה אבל מבואר הוא בכמה מקומות בתלמוד והא דקראו סתם קנין נראה מפני שזה היה עיקר קניינם דכתיב וזאת לפנים בישראל לקיים כל דבר שלף איש נעלו וגו' והתם שדה הוה א\"נ להכי נקרא ק\"ס סתם קנין לפי שכל אחד מקנה לחבירו דבר מה שהרי אין חליפין בלא כלי משא\"כ בשאר קניינים שאחד קונה לבדו וכדין במכר כן הדין בשכירות כמש\"ר בס\"ס קצ\"ב וקצ\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " ואין נקנה בפחות מש\"פ כ' ב\"י דנלמד מדאמרינן בריש קידושין דאשה בפחות מש\"פ לא מקניא וכתבו התוס' דטעמא משום דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון עד כאן לשונם והא דכ\"ר דבפחות מש\"פ אינו נקנה דמשמע הא בש\"פ נקנה היינו היכא שכל הכסף שנותן בעד המקח אינו אלא פרוטה א\"נ הוא יותר מפרוטה ונתנו לו בתורת פרעון סתם ולא עייל ונפיק אזוזי א\"נ זקף עליו השאר במלוה דהוי כאילו כבר קבלו ממנו אבל אי לא\"ה אפילו פרוטה אינו קונה וכמו שיתבאר בסמוך ורבינו קיצר כאן וסמך אמ\"ש בסמוך אבל א\"ל שאינו ר\"ל דמי המקח אלא כסף שנותנין על המקח כדי שיחול בו הקנין קאמר שלא יהא בפחות מש\"פ ובזה קונה בכל ענין ובקנין הכסף בדמי המקח לא קמיירי השתא ויתבאר לקמן בדברי רבינו בזקפו במלוה וכיוצא בו דא\"כ מהיכן ילפינן דאין כסף פחות מש\"פ קונה מאשה ואשה גמרינן משדה עפרון והכסף הנזכר בשדה עפרון משמע שהיה דמי שוויו של שדה: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' נתן לו הכסף ע\"מ שיחזירנו כן הדין בכל הקניינים חוץ מבקדושי אשה כמש\"ר ר\"ס כ\"ט בא\"ע ושם כתבתי הטעם משום דאין אשה נקנה בחליפין וזה דומה לחליפין ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אמר המוכר ללוקח תן הכסף לפ' וקנה לך כו' זה נלמד מדין ערב דערב לאו אע\"ג דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשיה האי מוכר נמי אע\"ג דלא מטי הנאה לידיה משעבד ומקנה שדהו: וא\"ל יקנה לי כו' דאל\"ה במאי גלי דעתיה דניחא ליה בכך אבל ברישא שנתן הלוקח למוכר עצמו א\"צ שיאמר מידי וכן נמי בסיפא מה\"ט וכמ\"ש בסמוך ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם אדם אחר א\"ל למוכר כו' זה נלמד מדין עבד כנעני דתנן במתניתין קונה את עצמו בכסף ע\"י אחרים שאחרים פודין אותו בממונם והוא קונה את עצמו ויוצא לחירות אע\"ג דהוא לא חסר ולא מידי האי גברא נמי אף ע\"ג דלא חסר ולא מידי קני להאי שדה: "
+                ],
+                [
+                    " אם הלוקח אדם חשוב כו' דוקא כאן בעינן אדם חשוב כיון שהוא אומר הילך מנה שלי והוא חסר ממון לכן אם אינו אדם חשוב במה יקנה שהרי אפילו הנאה אין כאן אבל בבא שכ\"ר לפני זה אף ע\"ג שאינו אדם חשוב כיון שמקדים זה ציוויו ובשליחותו הוציא זה מעות כדי שיקנה הלוקח קרקע הרי הוא כקיבלו המוכר עצמו כ\"כ המ\"מ פ\"ה מהלכות אישות: חשובה כאילו קיבל ממנו פרוטה עיין בד\"מ וכאן לא הצריך רבינו שיאמר הקונה שדך מכורה לי (וכ\"כ ב\"י) ואע\"ג דילפינן ליה מאשה ובאשה כ\"ר בא\"ע סימן כ\"ז שצריך שיאמר הוא הרי את מקודשת לי כו' נראה דה\"ט משום דגבי קידושין כתיב כי יקח איש אשה שהכל תלוי בו אבל כאן א\"צ אלא גילוי בעלמא דניחא ליה במקח זה וכאן ודאי ניחא ליה ללוקח זה במקח זה ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל ��מקום שכותבין שטר איני קונה כו' כ\"ה שם דף כ\"ו והטעם כיון דרגילין בהכי לא סמכה דעתיה דלוקח עד דנקט שטרא ועיקר דעתו לקנית על השטר הוא רש\"י. וכ' הר\"ן [עב\"ח שמביא ל' הר\"ן] וכ\"כ הרשב\"א הביאו ב\"י וד\"מ בס\"ס קצ\"א וכ\"כ מור\"ם לעיל סימן ס\"ו סי\"ד ע\"ש: אם ארצה כו' פי' שיהיה תלוי ברצוני דוקא ולא ברצונך: וכן הדין אם התנה כו' כ' ב\"י ופשוט הוא: "
+                ],
+                [
+                    " נתן לו משכון פי' אפילו נתנו לו משעה ראשונה שקנה ב\"י: לא קנה פירש\"י משום דמנה אין כאן הילכך משכון אינו שוה כאן כלום שאין המשכון מתנה וכתב ר\"י אבל אם אמר קנה בגוף המשכון כנגד מעותיך קנה וע\"ל סימן ר\"ז ס\"ס כ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " אלא א\"ל הנה כו' דייק רבינו וכ' אלא אמר כו' לאשמועינן הא נתן לו סתם כנותן לתחילת הפרעון דמי וכ\"כ רש\"י ור\"ן: הנה לך ערבון ויקנה לי ערבוני פי' שאמר הרי לך ה' זהובים ויהיו בידך בתורת ערבון וקנס שאם אחזור בי יהיה הערבון מחול לך וגם ערבון וה יקנה לי מידך שדך כן משמעות ל' ערבון וכמ\"ש בדרישה אבל באמת רבינו לא נחית כאן לכתוב דין זה בשא\"ל אם אחזור בי יהיה מחול לך אלא אפילו א\"ל סתם הרי תקבל מעות הללו ויקנה לי כל שדך כיון שא\"ל מדעתו לקנות במעות הללו כל השדה והמוכר אינו מוזיל גביה מש\"ה לא קנה אלא כנגד מעותיו וכדמסיק ועד\"ר: ומהמקום הגרוע כדין לוקח חצי שדה וע\"ל סימן רי\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם מכר לו שדה כו' בפרק האומנין דף ע\"ז גרסינן בגמרא והביאו הרא\"ש וכתב ז\"ל תניא כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד המוכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן מהם ה' מאות זוז בזמן שהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי מהיכן מגבהו מן העידית אע\"ג דב\"ח דינו בבינונית הכא גובה כדין מזיק דכל דזבין ארעא אוזיל מוזיל ומזבן ובזמן שהלוקח חוזר בו יד המוכר על העליונה רצה אומר הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך מהיכן מגבהו מן הזיבורית כדין ב\"ח דשקיל מן התורה בזיבורית אלא משום נעילת דלת תקנו רבנן שיגבה מבינונית והכא לא שייך נעילת דלת רשב\"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו בהן כיצד כותב לו אני פב\"ב מכרתי שדה פ' לפ' ונתן לי מהם מאתים זוז והריני נושה בו ח' מאות ופריך בגמרא טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא והתניא הנותן ערבון לחבירו כו' עד ארשב\"ג בד\"א בזמן דא\"ל ערבוני יקון אבל כו' (וכתבתי ל' לעיל בסמיך בדרישה) ל\"ק הא דעייל ונפיק אזוזי הא דלא עייל ונפיק וע\"ע בהרא\"ש שם [ורובו כתוב בב\"ח כאן] ובזה דברי רבינו מבוארים דמ\"ש נתבטל המקח כנגד המעות שנשאר לו עדיין ליתן כו' וכנגד המעות שנתן כבר איזה שירצה כו' ור\"ל כיון שנתבטל כנגד המעות שנשאר לו עדיין דתנן סהדי דאדעתא דהכי לא מכר לו כיון דעייל ונפיק אזוזי נתבטל נמי אפילו כנגד המעות שכבר נתן וגם קנהו בשטר או בחזקה (ואע\"פ שרבינו כתב רבותא זו דאפילו אם החזיק כבר בשדה או קנהו בשטר כו' לענין חזרה כנגד המעות שעדיין לא נתן מלשון הרא\"ש משמע קצת דכ' לרבותא זו גם לענין דיכול לחזור אמה שכבר נתן אפילו החזיק כבר כו' והיא היא ודוק) אפ\"ה נתבטל מקח הראשון לענין זה שאיזה מהן שרוצה לחזור מפיסוק הראשון יכול לחזור אבל מ\"מ כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד אם המוכר חוזר מפני שנתייקר יכול לומר ללוקח איני רוצה ליתן לך חצי קרקע זו שנתת עלי בדמים כבר בערך שפסקנו כ\"א בשער של עכשיו אך ידו על התחתונה שאם ירצה הלוקח יאמר תן לי מעותי או אם ירצה יכול לומר איני רוצה במעות אלא בקרקע דוקא לפי שיעור מעותי וצריך ליתן לו מעידית שבנכסיו והטעם כתבתי לעיל בל' הגמרא והרא\"ש ומבואר ג\"כ בלשון רש\"י משום שדרך בני אדם שמוכרין נכסיהן הקטנים ומטלטלים אפילו בזול כדי לקנות בהן קרקע גדולה ועתה שחוזר המוכר נמצא שהזיקו לכן גובה מעידית שבנכסיו כניזק ועדיף מניזק דבניזק אם יש למזיק מעות אפילו סובין יכול לסלקו בהן למזיק וא\"צ ליתן לו מעידית כ\"א כשבא לסלקו בקרקע וכמש\"ר בסימן תי\"ט ע\"ש אבל זה אם יש להמוכר מעות צריך ליתן לו קרקע ומהעידית שבנכסיו כנגד מעותיו אם ירצה הלוקח וכ\"ש אם אין לו מעות להמוכר אלא מטלטלין שצריך ליתן לו מעידית שבנכסיו אבל מ\"מ מהני למוכר חזרתו שנותן לו כשער של עכשיו ואע\"ג שהעיכוב בא מחמת הלוקח שדחה את המוכר בפרעון מ\"מ כיון שנתבטל המקח בגרמת המוכר יד הלוקח על העליונה וכמ\"ש בשם הרא\"ש הנ\"ל ובזמן שהלוקח חוזר מפני שנזדלזלו השדות יד המוכר על העליונה להחזיר לו מעותיו או קרקע ומהזיבורית שבנכסיו מ\"מ מהני לו חזרתו של לוקח לענין שנותן לו כשער של עכשיו הזול כנ\"ל ביאור הדברים ע\"פ שיטת הרא\"ש הנ\"ל וע\"פ מ\"ש בתשובתו סוף כלל צ\"ו והביאו רבינו בס\"ס רכ\"ו מ\"ש. ולולי ההיא תשובה היה נראה לפרש דברי הברייתא ודברי רבינו בע\"א יותר מדוקדק דלפי' הנ\"ל ק\"ק דאין סברא לומר דבחזרת המוכר יכריחהו הלוקח ליתן לו מעידית שבנכסיו דנהי דהוא מזיק מ\"מ לא גרע ממזיק דפורע לו אפילו בסובין (ולפירוש הראשון צ\"ל דשאר מזיק כיון דאין בידו להשיב לו דבר הניזק בעצמו לא החמירו עליו לשלם לו דוקא מהעידית מה שאין כן במזיק זה דבידו לתקן ליתן לו דבר הנמכר שהוא בעינו ובעבורו בא לו ההיזק וק\"ל) ועוד דהא כתבו התוס' פרק האומנין דאפילו דין מזיק גמור אין לו דצריך לפרוע לו כל היזקו וזה אינו פורע אלא כשיעור המעות שקיבל ממנו ועוד יש לדקדק בלשון הברייתא דקתני רצה אומר לו או תן כו' ואילו כוונת הברייתא דהברירה הוא ללוקח כשחוזר בו המוכר ליתנו רוצה אומר תן לי מעותי או תן כו' ולפחות הו\"ל למיתני או אומר תן לי קרקע כו' ובנוסח זה הביאו הרי\"ף והרא\"ש להאי ברייתא וודאי לא לחנם דקדק וכן גם רבינו לא כתב אי אומר כו' וכן ברמב\"ם לכ\"נ יותר לפרש דלאו ברירה לשכנגד החוזר ממש קאמר אלא כולה חד ברירה היא וה\"ק אם המוכר חוזר גם בפלגא שקנה כבר מחמת שנתייקרה הקרקע יד הלוקח על העליונה לומר למוכר או תן לי מעותי ואם אין לך מעות תן לי חלק קרקע כנגד מעותי ומעידית שבנכסים דוקא וכשער של עכשיו ואין המוכר יכול להגבות לו מבינונית או זיבורית של נכסיו כשאר ב\"ח מיהו הברירה ביד המוכר ויכול לסלקו במעות ואפילו סובין כ\"ז שירצה כשאר מזיק וכן אם הלוקח חוזר בפלגא קמייתא מחמת שהוזלו הקרקעות ידו על התחתונה ואומר לו המוכר או קח מעותיך או קח קרקע מזיבורית שבכל נכסי נגד מעותיך וכשער של עכשיו ואף אם נאמר דלא גרע הלוקח משאר ב\"ח דאם יש מעות להלוה צריך לסלקו במעות ולא בקרקע וכמש\"ר סימן ק\"א מ\"מ אם אין לו מעות יכול לסלקו בקרקע ובזיבורית ובזה ידו דהמוכר על העליונה דאומר לו עמוד במקחך וקח מזיבורית שבה כשער שפסקנו או אתן לך סובין או מזיבורית שבכל נכסי כיון דאין לו מעות וכדין זה מסתבר לדינא ומתיישב על ל' רבינו וגם דברי הרמב\"ם נראה לפרש הכי וכן משמע מל' המ\"מ שהביא בחזרת הלוקח ובחזרת המוכר פי' הרמב\"ן דנוטל כשער של עכשיו ע\"ש והיינו משום דס\"ל כרבינו דהמקח ��טל לגמרי (וכמ\"ש בדרי') נמצא שנעשו מעותיו חוב על המוכר ולא שייך עוד שער שפסקו אבל ממ\"ש הרא\"ש בתשובה הנ\"ל נראה יותר כמ\"ש ראשונה ועד\"ר שם כתבתי פי' הר\"ן דהיה לו שיטה אחרת בסוגיא זו ע\"ש ודוק: ואי לא עייל ונפיק כו' ז\"ל ב\"י ומשמע דבשלא החזיק ולא קנה בסודר עסקינן וגם לא קנה בשטר במקום שאין כותבין שטר ואפ\"ה במקצת המעות שנתן נתקיים המקח לגמרי מאחר דלא עייל ונפיק אזוזי עכ\"ל ור\"ל נתקיים המקח והשאר עליו הלואה: והראב\"ד כו' לא מצי לוקח הדר והא דתנא בברייתא הנ\"ל אם הלוקח חוזר בו מפרש הראב\"ד לא שחוזר ממש אלא שאינו רוצה לפרעו וא\"ל לך ושוב אין בידי שיחזור בו המוכר מפני דחקו וכ\"כ נ\"י וכתב עוד דמיירי שהמוכר גילה דעתו שמוחל לו שיחזור כיון שדחהו בלך ושוב ומ\"מ יד המוכר על העליונה ושכ\"כ ברשב\"א ע\"ש וב\"י הביאו: "
+                ],
+                [
+                    " ואם מכר לו השדה כו' היינו דברי רשב\"ג הנ\"ל דאמר מלמדין אותן שלא יחזרו כו' ואז מהני אפילו אי עייל ונפיק אזוזי וכדמסיק רבינו: מפני שהיא רעה כו' [כמו בב\"ח]: "
+                ],
+                [
+                    " לא קנה ושניהם כו' דאנן סהדי דע\"כ מכר המוכר ויכול לומר לכך הייתי מחזר אחר מעות כדי לקנות שדה קטנה תחתיה רש\"י: אבל אם הוא בענין שאם היה רוצה לטרוח כו' איבעיא פרק האומנין ריש דף ע\"ח אי הוה כמוכר שדה מפני רעתה כיון דמשום טירחא דאהדורי אחר לוקח הוקל עליו למכור אותה ש\"מ לא חביבה היתה עליו או לא: ומ\"ש בשם הרמב\"ם לפיכך הרוצה לחזור כו' היינו כנגד מה שנתן זה דמים וקיבלם המוכר אין המוכר יכול לומר לו טול מעותיך שקבלתי ממך והחזר לי מקחי וגם הלוקח א\"י לומר החזיר לי מעותי וטול מקחך אבל המותר אינו יכול לכופו בב\"ד שיתן לו הדמים כיון דלא אפשיטא ואיכא למימר שדומה למוכר שלא מפני רעתה ומ\"מ אם תפס המוכר מעצמו אין מוציאין מידו דאיכא למימר שדומה למוכר מפני רעתה וז\"ש ואי תפס כנגד המעות שנשארו בידו כו' ור\"ל שנשארו ביד הלוקח ודקדק הרמב\"ם וכ' שתפס ממקח שמכר דהיינו אם נזדלזל הקרקע וחזר הלוקח מפיסוק הראשון כגון שקנה שדה במנה ונתן עליו חמשים זהובים ועכשיו שני שלישי השדה אינם שוים יותר מחמשים זהובים וקאמר דא\"צ ליתן לו יותר מחצי שדה עכ\"פ וגם באותו חצי שדה אם תפס ממנו המוכר ואינו רוצה ליתן להלוקח אלא השליש ונשארו בידו ממנה שני שלישים שהן שווים חמשים זהובים עתה לפי שער הזול אין מוציאין מידו אבל אם תפס ממקום אחר מן הלוקח מטלטלין או מקרקעי כדי להכריחו שיתן לו כפי שער שפסק עמו ס\"ל דמוציאין ממנו כיון דלא אפשיטא האיבעיא. ואפשר דאפילו הרא\"ש דחולק אר\"ת וס\"ל דמהני תפיסה בדבר אחר וכמ\"ש לעיל בסימן א' ס\"ו בשמו ע\"ש מודה בהא דדוקא בדבר שעיקר חיובו מוטל על הגברא ליתנו או לקיימו ואין לפנינו דבר מיוחד שעליו המה מחולקין כ\"כ דזה וזה משל אותו גברא ותופסו עד שיקיים הדבר המוטל עליו משא\"כ בזה דמחולקים המה במכירת השדה שהוא דבר מיוחד. ונראה דה\"ק אם נתייקר שער השדות ותפס הלוקח שני שלישי הקרקע בשביל החמשים שנתן אין מוציאין מידו והרמב\"ם ורבינו שכתבו תפיסת המוכר רבינו נמשך אחר דברי הרמב\"ם והרמב\"ם כ\"כ אשמכר לו שוה מנה במאתים ושם אורחא דמילתא דהלוקח חוזר בו מפני שקנהו ביוקר מש\"ה כ' הרמב\"ם דאם חזר הלוקח ותפס המוכר אין מוציאין מידו א\"נ מסתמא המוכר תפס כיון דמכר מפני שצריך המעות וזה אינו נותנן לו ודוק. ועד\"ר שם כתבתי גירסת הרמב\"ם וקאי אענין אחר דומה לענין זה שכ\"ר ��משם למד רבינו לענין דין זה ועיין בא\"ע שם כתבתי ישוב ופי' אחר למה כתבו שתופס במותר מכר ע\"ש שהוא שייך ג\"כ למ\"ש כאן: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרמ\"ה ז\"ל בית יוסף הרמ\"ה בא לפרש בכמה פעמים מיקרי עייל ונפיק אזוזי ולא נהירא דזה מפורש גם כן בדברי הרא\"ש לפני וה וגם רבינו כבר כתבו לעיל אלא שהרמ\"ה חידש לנו דאפילו לא מצאו וביקש ממנו כו' וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ופי' עוד כו' או ביום שקרוב לו לפרוע האי לפרוע נראה דקאי אעייל ונפיק דקאמר לעיל מיניה וה\"ק דעייל ונפיק ביומא דמקיימא להו לזבינא לפרוע ור\"ל ביום שקבעו לו לפרעון או ביום שקרוב לו פי' או ביום שלפני הזמן דהיינו שקרוב לו עייל ונפיק וא\"ל הזמן לך מעות כי למחר אני רוצה לוקח ממך ויותר היה נראה להגיה או ביום שקבע לו ור\"ל דעייל ונפיק לופרע ביומא דאוקי זבינא דהיינו ביום המכר או דעייל ונפיק ביום שקבע לו לפרעון אלא שברוב הספרים לא גרסינן כך בין כך ובין כך מלת לפרוע קאי גם אלעיל אעייל ונפיק אבל אין לפרש דה\"ק דעייל ונפיק ביומי דאוקי לזבינא דהיינו ביום המכר או ביום שקרוב לו ר\"ל ביום הקרוב ליום המכר דהיינו למחרת יום המכר לפרוע לו דהא כ' אח\"כ אבל אי לא עייל ונפיק ביומא כו' אפילו עייל ונפיק עלייהו למחר לא מצי הדר ביה: ולא גלי דעתיה פי' שאם לא יתן לא יחזור: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומטלטלין דינם כמקרקעי לדבר זה שאפי' אם משך וכו' דקדק רבי' וכ' לדבר וה ללמדנו דאינם שווים אלא במה דל\"ק כולו אפילו אם כבר משך הלוקח כל המטלטלים נמי דלא מהני חזקה ושטר וק\"ס בקנין קרקע להיות כל המקח קיים בכה\"ג וכנ\"ל אבל מ\"מ מחולקים הם בתרתי דבקרקע אמרינן דגם נגד מה שנתן יכול לחוור אלא שידו על התחתונה ויטול בקרקע כשער של עכשיו ואף שלא יגיע לו בשיעור דמים שנתן שיעור חלוקת קרקע מ\"מ אמרי' דיטול חלקו בקרקע וימכרנה למי שיש לו קרקע סמוכה לאותו שדה או יעשה <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> זה שכנגדו גוד או אגוד או ישמשו בו זמן אחר זמן משא\"כ במטלטלים דאם הוא בר חלוקה צריך לקבל בשיעור דמיו כשער שפסק עמו תחלה (ואפשר דה\"ט דקנין משיכת מטלטלים דמשכן לרשותו עדיף טפי וגם משום דמטלטלים רגילין לימכר מעט מעט יותר מקרקע) ואם אינו בר חלוקה המקח בטל לגמרי וצריך להחזיר מעותיו שקיבל ולא אמרי' שיד החוזר על התחתונה וזהו שמסיק רבי' וכ' אלא שבזה יש חילוק כו' כ' תחלה שיש ביניהן חילוק במטלטלים שאינם ראוים ליחלק דהמקח בטל ולא אמרי' ביה דיד החוזר על התחתונה ואח\"כ כ' החילוק שביניהן בדבר שראוי ליחלק דבמטלטלים אינו רשאי לחזור כנגד מה שנתן לו לגמרי וחייבי' לעמוד בפיסוק שפסקו אהדדי מתחלה: ומ\"ש אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק כגון חמור ל\"ד קאמר אלא נקטה משום דהכי הוה עובדא בגמ' כמ\"ש בדרישה וה\"ה לב\"ח דאינן עומדין ליחלק כמ\"ש לעיל בס\"ס קע\"א וכ\"כ בב\"י כאן ומסיק וכ' דהרמב\"ם לא חילק ביניהם לגמרי וס\"ל שאין חילוק בדבר שראוי ליחלק לאינו ראוי ליחלק בין בקרקע בין במטלטלים ולעולם אמרי' בהו דיד החוזר על התחתונה ושהרא\"ש כ' כסברא הראשונה ודוק ועד\"ר מ\"ש עוד מזה: "
+                ],
+                [
+                    " וטעה במעות במניינם וכו' אבל בטעות במקח לא שייך דין זה דאם קנין קרקע הוא כבר אמרו דאין או קנאה לקרקעות ואם מטלטלין הוא וה תלוי בדין אונאה כמבואר לקמן בסי' רכ\"ז ורל\"ב: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כתב לו על הנייר או על החרס כו' פי' אע\"פ שיוכל להזדייף כגון שאינו עומד לקיים אלא לקנות בו מיד משא\"כ בשט\"ח דאפי' לגבות בו מיד פסול דגזירת הכתוב הוא וכמ\"ש לעיל ר\"ס מ\"ב וגם יש ליתן טעם להדבר דבשט\"ח דרכו להעמידו ימים רבים מש\"ה אף שטר שאינו נכתב אלא לשעה לא פליג ופסול משא\"כ בכתב (עדי) [שדי] נתונה לך שאין שום שטר מכירה כזה עומד להתקיים אלא לאחר הקנייה רגילין לכתוב שטר גמור לראיה מש\"ה כותבין עליו אע\"פ דלית ביה ש\"פ ר\"ל אע\"ג דבכסף שקונין בו צ\"ל בו ש\"פ כמש\"ר בר\"ס שלפני זה: "
+                ],
+                [
+                    " במוכר שדהו מפני רעתה דניחא ליה דליקנייה שטר להלוקח כי היכי דלא מצי למיהדר ביה ועד\"ר: עד שיתן הדמים פי' כל הדמים במקום שצריכים שטר ג\"כ לא מהני מקצת כסף וכמ\"ש בד\"מ ובסמ\"ע ע\"ש: עד שיתן הדמים אבל במתנה קנה השטר לבדו וכמ\"ש בד\"מ ובסמ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " והשטרות שכותבים עתה כו' כ\"כ הרא\"ש בתשובה כלל ס\"ח סי' ט\"ז ועד\"מ ובסמ\"ע: ואין הקרקע נקנה על ידן נראה דס\"ל דע\"י [השטר] לחוד בלא דמים הוא דאינו נקנה אבל עם נתינת דמים נקנה בשטר בזה דהא אז צריך ע\"ז שטרא לא לראיה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בחזקה כיצד כו' בב\"ב הנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר נעל וגדר או פרץ כל שהוא הרי זה חזקה ושם בגמ' סוף ד' נ\"ב ונ\"ג כתב פירושו דהאי כ\"ש וכמש\"ר כאן ועד\"ר ומבואר שם דה\"ה במכר וכמ\"ש נמי בר\"ס ק\"צ לשון המשנה דקידושין דקרקע נקנית ג\"כ בחזקה ולקמן בסי' ר\"ה כ\"ר ז\"ל כיצד היא חזקה בנכסי הגר כדרך שמחזיק הלוקח כגון נעל וגדר ופרץ כל שהוא כדפרשינן לעיל עכ\"ל והיינו מש\"ר כאן ומכח משנתינו הנ\"ל דאיתניא בה בהדיא דקניא בנכסי הגר וקניא במתנה ומכר המה בנעילה וגדירה ופריצה כל שהוא: וכתב הרמב\"ם שצריך כו' וכ\"כ הרא\"ש כו' לא שכתבו כן בהדיא אלא שמוכח כן מלשונם וכמ\"ש בדרישה: וי\"א שאין צריך הוא דעת רשב\"ם שם פ' חזקת ועד\"ר: דכל שהשלימו לעשרה הוי הכי פי' דמסתמא קודם שהשלימו לעשרה היו יכולים לעלות ברווחא יעכשיו סלקי ליה בדוחק: אם הוא בזה הענין כגון שיש להם מדרון ומקום שיפוע מהכותל ולחוץ שהוא נבנה ע\"ג תל א\"נ ממנה ולפנים מצד שדה יש שיפוע שא\"א לעלות לתוכה כ\"כ רשב\"ם שם דף נ\"ג: וכן פרץ כל שהוא כו' שם בגמרא מפורש כן: "
+                ],
+                [
+                    " שתיקן המנעול פי' ואע\"ג דלא נעל קנה: אלא שסגר הדלת כו' משום דאין זה אלא מבריח ארי וכדאמרינן בנותן צרור (כדי שלא יכנסו בה מים ויקלקלו כמש\"ר בסמוך בס\"ז) או נוטל צרור ר\"ש: ור\"י פי' דבנעילת דלת לחוד לחוד כו' והוא שיסגור הדלת במנעול כמ\"ש בפ' הזורק ול\"ד לנתן צרור ולשאר מבריח ארי דהתם המזיק מצוי שם ומוכן לבוא וזה נועל בפניו אבל זה שאינו נועל מפני מזיק אלא כדרך שאדם עושה בשלו למנוע ממנו רגל כל אדם ה\"ז חזקה א\"נ כי אמרינן מבריח ארי מנכסי חבירו היכא דלא מהני אלא לארי בלחוד אבל היכא דמהני לשאר דברים כגון נעילת דלת מעשה חשוב הוא דאלת\"ה אף גדר נמי מבריח ארי הוא רמב\"ן ור\"ן: דבחד מהם כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"א שגם בפתיחת דלת קונה כו' דומיא דפרץ כ\"ש דהוי חזקה וכל זה כתבו הרא\"ש ג\"כ שם: והרמב\"ם כתב בפ\"א מה\"מ כ\"כ וכתב המ\"מ מהא דגרסי' בהזורק תיחוד ותפתח כתב הרמב\"ם כן: ומש\"ר ואיני מבין דבריו כו' כתב הב\"י על ישוב דברי הרמב\"ם [עי' ב\"ח שהביא ב' התירוצים בשם ב\"י] ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " בין במכר בין במתנה פי' ולא אמרינן הנותן בעין יפה נותן גמ': "
+                ],
+                [
+                    " ורשב\"ם כתב דמסירת מפתח נמי קונה שם והביא ראיה מהא דאמרינן בפסחים מדוני בדיקת חמץ בשכירות בתים דמי שיש לי המפתח חייב בבדיקה כמ\"ש בא\"ח בסימן תל\"ז ועיין שם בתוס' שהקשו על רשב\"ם: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ופתח לו מקום לצאת אינה חזקה אמרינן בגמרא משום דמבריח ארי מנכסי חבירו הוא ופי' רשב\"ם הא למה זה דומה למשיב אבידה דכל ישראל מצווין להציל ממון חבריהם מן ההיזק ואינה קרויה חזקה אלא אם כן תיקן דבר מה בשדה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בהילוך שהלך בה כו' בב\"ב דף ק' תניא הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הילוכו דברי רבי אליעזר וחכ\"א אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק כו' א\"ר יוסי בר חנינא מודים חכמים בשביל של כרמים הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך כי אתא לקמיה דר' יצחק בר אמי (פי' על עסק אדם שהתנה לחבירו למכור שביל של כרמים) אמר ליה הבו ליה כי היכי דדרי טונא דשבישתא והדר ולא אמרן אלא דמסיימי מחיצתא אבל לא מסיימי מחיצתא כי היכי דשקיל כרעא ומנח כרעא תנא אחרים אומרים כדי שיעבור חמור במשאו והלכה כוותייהו ומסיק שם בגמ' דהיינו שתי אמות ומחצה ור\"ל דוקא שביל של כרמים שאינו עשוי כלל אלא להילוך די בשיעור הנ\"ל אבל בשאר דרכים בעינן טפי וכ\"כ התוס' שם. ובזה דברי רבי' מבוארים דמ\"ש אפי' הלך בה כל ארכה ורחבה בא לאפוקי מדר\"א הנ\"ל. ומ\"ש כאן דשיעור דרך כדי שיגביה כו' ולקמן בסי' רי\"ז כתב שהוא שתי אמות ומחצה מבואר מתוך מ\"ש דיש חילוק בין שביל של כרמים דביה איירי הכא לשאר דרך יחיד דמיניה איירי לקמן סימן רי\"ז. ומ\"ש רבי' דאם אינו מסוים במחיצה לא קנה אלא שיגביה רגל כו' כן הוא ל' הגמרא הנ\"ל והוא על פי פי' רשב\"ם שגרס כן ע\"ש ברשב\"ם שהביא שתי גירסאות [גם הב\"ח הביאו] אבל גי' הרי\"ף ורמב\"ם והרא\"ש ור' ירוחם היא כגירסא השניה שדחאה הרשב\"ם וס\"ל דכשיש לו מחיצות והוא צר כדי הילוכה והוא ראהו סבר וקיבל וגם דעת התוס' נראה שהיתה כגירסת הרי\"ף והרא\"ש ע\"ש בד\"ה ולא אמרן אלא דלא מסיימי ועד\"ר שם כתבתי טעם למה תפס רבינו גי' זו. ומש\"ר וכמה שיעור רוחב הדרך שיקנה בהילוך לכאורה נראה דר\"ל אם מכר לו סתם דרך להלך כמה. צריך ליתן לו וקאמר דבאין לו מחיצות א\"צ ליתן לו יותר מכדי הילוך ומטעם הנ\"ל. אבל מל' רבי' שכתב כמה שיעור רוחב הדרך שיקנה בהילוך (ולא כתב שיקנה להילוך) נראה יותר לפרש דה\"ק מי שמכר לחבירו שיעור קצוב וידוע מקרקעותיו להיות לי לדרך ולשביל כמה קנה בחזקת ההילוך שהלך בה שודאי לא קנה שביל רחב בהליכה שהלך במקצת ע\"ז אמר אם אינו מסוים מחיצות אז לא קנה בהליכתו אלא כני שיעור שיגביה רגל ויניח רגל כיון דסגי ליה בהכי לטעינת משוי של זמורות שעל כתיפו אינו יכול לקנות בהליכה אחת יותר מזה וצריך לקנין אחר או להלך בצידו שנית ושלושית לפי רוחב הדרך שיקנה בכל הליכה כשיעור שיניח רגל כו' אבל אם יש מחיצות סביב קנה בחזקת הליכתו כשיעור שילך אדם שם טעון במשאו ושני הפירושים כתב המ\"מ שם בפ\"א דמכירה וכתב שלשון הרמב\"ם משמע כפי' השני ולשונו דהרמב\"ם שם הוא כל' רבי' אלא שגירסתו היתה הפוכה מגי' רבי' וכנ\"ל: ומ\"ש רבי' כדי שיגביה רגל ויניח כו' עי' בב\"י פירושו ופירושו נלע\"ד דחוק מאוד ויותר נראה לפרש כפשוטו דר\"ל שיהא רחב כדרך הילוך בני אדם כשהוא הולך ומניח רגל ומגביה רגל וה אחר זה אז ��ינו מצמצם להעמיד כל פעם רגלו סמוך לצד מקום רגל השני דאז נראה לעינים שיפול דרך הילוכו או לפחות יהיה הולך ונודד אלא מרחיב קצת רגליו זה מנגד זה והוא שיעור רוחב סתם דרך והיינו רוחב ב' רגליו מרווחים וק\"ל. שוב מצאתי שגם מור\"ם ז\"ל בד\"מ פי' כן: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם המוכר שדה כו' עד והראב\"ד השיג כו' כל זה דברי הרמב\"ם פ\"א דמכירה וע\"ש גם בפרק י\"ט דמכירה: כיון שדש המצר פי' ע\"י דישת ודריסת רגלים משוה מקום הגבוה שהיה מפסיק בין השדות: קנה הכל פי' קנה כל השדות אע\"פ שלא עשה מעשה בשדה עצמו וברמב\"ם ליתא לתיבת הכל ודין זה כתב המ\"מ דיצא מפי' הרי\"ף על ההיא דב\"ק דף ט' ראובן שקנה קרקע כו' ויצאו עליה עסיקין כו' וכתבו רבי' לקמן בסי' רכ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " צחיח סלע שאין בה כו' פי' שלא שייך בה: "
+                ],
+                [
+                    " או נרה היינו לסברת הרא\"ש ורבינו דלעיל סימן קמ\"א ס\"ד ע\"ש ודוק: או זמרן מלשון לא תזמור ופי' שם המ\"מ דטעם דקנה בכל אלו משום דאמרינן פרק חזקת ודף נ\"א) והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה כו' ומפרש ליה הרמב\"ם ז\"ל לענין קנין לאלתר וס\"ל דדוקא כשהלוקח אינו נהנה הוא דבעינן דעבד מידי דמועיל לקרקע אבל אם הוא נהנה לא בעינן שיועיל לקרקע כלל עכ\"ל. אבל הרא\"ש ורבי' מפרשי ליה בקנין של חזקת ג\"ש (וכמ\"ש בהדיא סי' ער\"ה ס\"ח) אבל בקנין לאלתר ס\"ל דבעינן דוקא מהנה הקרקע ולא נהנה כמ\"ש בסמוך ודוק ועד\"ר: וכן אם נתן ללוקח כל הפירות כו' בהרמב\"ם הל' קצת בע\"א ז\"ל וכן אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח וכתב המ\"מ דגם בזה אזיל לטעמיה דיליף קנין לאלתר מקנין חזקה ובחזקה אמרינן אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ופי' דלי ליה המוכר ללוקח קנה לוקח לאלתר ע\"כ והביאו רבי' לעיל סי' קמ\"ב ועמ\"ש שם: והראב\"ד השיג עליו וכתב כו' לא מהניא אלא כנגד טענה כתב המ\"מ ביאור דבריו שלא אמרו בפרק חזקת והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה כו' אלא בחזקת ג\"ש ובטענה שהלה טוען לא מכרתיה לך וזה מביא ראיה שהחזיק בה ג\"ש בחזקה זו וטען שקנאה ממנו וחזקה זו ראיה לדבריו אבל להיותו קנין לא: והכי מסתבר עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " כתב רב האי כל מה כו' פי' אגמרא קאי דמפליג בה ורבי' כ\"כ בסי' ער\"ה ע\"ש: ומסתבר כדברי רב האי פי' דבבא להחזיק בנכסי חבירו אפי' לא עבידא אדעתא דארעא רק דמהני לארעא קצת קנה וכמו שדייק ר' האי וכתב כיון דלא סגי דלא מהני ובזה מיושב דלא תקשה הא כ\"ר לעיל דמסתבר ליה כדברי הראב\"ד וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מכר לו י' שדות בי' מדינות כו' כל זה למדו רבי' מגמרא דפ\"ק דקידושין דף כ\"ז והביאו הרא\"ש שם דף צ' סע\"ב וכתב שם כדברי רבי' וע\"פ מה שאכתוב בביאור דברי רבי' כאן כן יתבארו ג\"כ דברי הרא\"ש דלשם מה שיש לדקדק בדבריו דוק שם ותמצא: אם נתן דמי כולן כיון שהחזיק כו' פי' אפילו באתרא דלא קני בכספא עד דכתבי ג\"כ שטר אפ\"ה כח חזקה עדיפא מכח כסף ולא בעי שטר וכמש\"ר אחר זה מיד וגם קונין בחזקה לחוד בלא כסף וכ\"כ הרא\"ש בהדיא ומטעם כיון שהיא בגוף הקרקע משא\"כ שאר קניינים מיהו אף שעשר שדות המה סמוכות ותכופות זו אצל זו לא קני בחזקה א' כולן בלא כסף אלא אותה שהחזיק בה כדין נרה וכמ\"ש בסמוך אלא שיעור שדה א' והיינו כשיעור שקונה המחזיק בנכסי הגר בחזקה א' וכדמסיק רבי' ס\"ס זה במתנה אלא שזה יש ביניהן דבמתנה לעולם אינו קונה לדעת הרא\"ש כ\"א כפי אותו השיעור משא\"כ במכר כשנתן מעות שקנה בחזקה אחת כשיעור מעותיו אפי' הרבה שדות ואפי' אינן סמוכות זו לזו וכשנתן נגד מקצתן קנאו בחזקה א' משא\"כ כשלא נתן מעות דלא היה קונה כ\"כ בחזקה א' אבל ודאי שיעור חזקה אחת היה קונה אף שלא נתן מעות כלל ורימז רבי' זה במה שסיים וכתב ז\"ל ואפי' במקום שכותבין כו' אפי' הכי חזקה קונה וה\"ט כיון דחזקה לחוד קונה משום דרבי' קאי כאן אכשנותן מעות אשדות הרבה דאז לא קנה כולן בחזקה אחת ובא לאשמועינן דמיהו כשיעור מעותיו קונה אפי' אינן סמוכות דהמעות מחשבין כולן לשדה א' בהיות שסדנא דארעא חד הוא לדעתו וק\"ל ועד\"ר. לא קנה אלא כו' ואפי' לא עייל ונפק אזוזי רא\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם היו בשכירות והחזיק באחד מהן קנה כולן ל\"ד וכן קאמר דעדיפא נמי ממכר דבשכירות לא בעינן שנתן דמים דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ונתן המעות כו' פי' במקום שדינו ליתן דהיינו במכר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל הרא\"ש כתב דמתנה כו' אבל בשכירות מודה הרא\"ש דשאני שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף לאו דעתיה אזוזי ודומה לו כאילו קבל המעות עכשיו וזקפן עליו במלוה ולהכי גמר ומקנה ליה אבל בנותן מתנה כיון שאינו מקבל מידי ניחא ליה שיהא ברשותו לחזור ביה וכל זמן שלא החזיק זה לא גמר ומקני ולהכי בעינן שיחזיק בכולן כנ\"ל ועד\"מ ומ\"ש בהג\"ה שם עליו: "
+                ],
+                [
+                    " כיון שאותו שכנגדו זוכה בחזקתו פירוש כמש\"ר ר\"ס קע\"ג דבב' אחין או שותפין כיון שהחזיק א' מהן בחלקו אפי' שלא בפני חבירו קנה חבירו חלק השני: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כל המחובר לקרקע דינו כקרקע ונקנה כו' שני הדינים הללו נלמדים כמ\"ש בדרישה ומבואר שם מל' (דהל') [דר\"ל] דע\"י שקונה הקרקע בכסף ושטר וחזקה קונה עמו כל המחובר בקרקע דהרי הוא כמוהו ולזה נתכוין ג\"כ רבינו אבל אינו ר\"ל דהמחובר עצמו כשעושה בו קנין דכסף או שטר או חזקה נקנין ע\"י אע\"פ שאין מטלטלין נקנין בהן משום שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע מדמסיים וכתב אפי' לא כיון לקנות כו' ש\"מ וגם לפני זה מדבר כשעושה חזקה בקרקע דאל\"כ הול\"ל אפי' החזיק בקרקע ולא כיון לקנות אלא לקנות המחובר בה כו'. והא דבאמת לא כ\"ר דין דהמחובר עצמו נקנה בכסף בשטר ובחזקה משום דכשבא לעשות חזקה בדברים המחוברים לקרקע היה צריך לעשות חזקה בכל אחד וא' בפ\"ע וכמ\"ש בדרישה ל' הגמרא משא\"כ דכשקונה הקרקע דבחזקה א' קונה את כולם וק\"ל. אלא דלפ\"ז ק\"ק דלא הול\"ל כל המחובר לקרקע דינו כקרקע אלא הול\"ל הרי הוא טפל ובטל אצל קרקע ונקנה בקנייתה לכן אפשר לומר דמיירי משניהן כל חד לפי דונו וצ\"ע ועד\"ר דשם כתבתי ל' הגמרא ומקור הדין ושיש על הגמרא פי' אחר ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם דוקא כו' פי' דוקא צריך לקרקע קרוי מחובר לקרקע ויש לו דין קרקע אבל עומדות ליבצר דינם כמטלטלים לענין קניה ולענין אונאה ומדסתם וכתב כאן ענבים העומדות ליבצר משמע דבכל שעומד ליבצר בשם א\"צ לקרקע הוא וזה דלא כמ\"ש המ\"מ בשינויא קמא דפ\"א דמכירה הבאתי לשונו בדרישה לעיל בסימן צ\"ה דמחלק לדעת הרמב\"ם בענבים העומדות ליבצר בין צריך לקרקע מעט או לא עי' שם וגם שם כתבתי דלכאורה אין דעת רבי' לחלק בהכי לדעת הרמב\"ם ע\"ש אבל במסקנא כתבתי דנראה מוכח מדברי הרמב\"ם כשינויא דהמ\"מ דמחלק בין צריך קצת לקרקע או לא ושי\"ל דגם רבי' פי' דבריו הכי ע\"ש ודוק ועמ\"ש בסמ\"ע שהארכתי בזה: דהא לענין שבועה חשבי להו רבנן כו' בפרק שבועת הדיינים (שבועות דף מ\"ב) ור\"ל דהא רבנן חשבי להו כמחובר ופשיטא דהלכתא כוותייהו וכיון דבשבועה כן הוא נראה דה\"ה הכא לענין קנין דכמחובר הוה ועבד\"ר ובסי' צ\"ה כתב רבי' עוד דר\"ח פסק כר\"א דאמר כל המחובר לקרקע כקרקע דמי ועמ\"ש שם על הב\"י ומ\"ש שם נתבאר דרבי' לא ס\"ל כוותיה במכתשת הקבועה שנמכרה במכירת הבית וכמש\"ר נמי בסימן רי\"ד סי\"ז ומטעם דהוי תחלה תלוש ולבסוף נתחבר משא\"כ במקום אחר ומטעם שכתבתי שם ומש\"ה נמי לא הביאו כאן ע\"ש ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " עכו\"ם שמכר קרקע לישראל אינו קונה אותו אלא בשטר כו' מדהקדים רבי' וכתב עכו\"ם שמכר כו' ואח\"כ כו' לפיכך משמע דס\"ל דאפי' אם הוא במקום שישראל מישראל קונה בלא שטר אפ\"ה בעכו\"ם וישראל צריך שטר דכיון דסתם עכו\"ם אנס הוא לא סמכה דעתיה דישראל ולא קני כ\"א בשטר אלא שקשה למה משתמיט רבינו מלהזכיר טעם הדבר והכי הו\"ל למיכתב עכו\"ם שמכר קרקע לישראל אינו קונה אותו אלא בשטר עם נתינת הכסף משום דסתם עכו\"ם אנס הוא (וכמ\"ש לעיל סי' קמ\"ט סעיף ט\"ז) ואם היה נאמר שדעתו כדעת הרמב\"ם שכתבתי בדרישה דלעולם ישראל שקנה מעכו\"ם אינו קונה אלא בשטר אפי' ידוע דסמכה דעתיה כגון שאמר בכסף לבדו אני רוצה לקנות ומטעם שכתבתי שם הוה א\"ש אלא שמדהביא רבי' דברי הרשב\"א בסמוך שלא בל' פלוגתא משמע דלא ס\"ל כרמב\"ם גם ממ\"ש סעיף ו' לא משמע כן וכמ\"ש שם: אלא בשטר עם נתינת הכסף כלומר עם נתינת הכסף שאחר כתיבת השטר ולא איפכא וכמש\"ר בסמוך בסד\"ה. אותו השדה הוא כהפקר כו' ודוקא לוקח מעכו\"ם אבל לוקח מישראל חבירו אפי' באתרא דכותבין שטרא מ\"מ נהי דלא קנה לוקח עד דאתי שטרא לידיה מיהו אין אחר יכול לקדום ולהחזיק שהרי עדיין ברשות מוכר קיימא: שהרי נסתלק העכו\"ם ל' הגמרא עכו\"ם מכי מטי זוזי לידיה מסתלק ופי' ר\"ש שהרי כל קניינו של עכו\"ם בכסף כדאמרינן בפ\"ק דקידושין עכ\"ל ולפי זה מ\"ש רבינו בס\"ס זה אבל במטלטלין קונה בנתינת המעות הוא הדין נמי שהעכו\"ם קונה מישראל מטלטלין על ידי נתינת המעות וכן כתב רמב\"ם בפרק א' דמכירה ופרק א' דזכייה דבמטלטלין קונה עכו\"ם ומקנה על ידי דמים וע\"ש בהמ\"מ שכתב שיש חולקים ועד\"ר מ\"ש בסמוך בד\"ה דכסף ודאי בעכו\"ם קונה: בד\"א במקום שאין משפט כו' כ\"כ ג\"כ הרמב\"ם בספ\"א דזכייה ונרמז כן בגמרא: שה\"ה נמי אם החזיק פי' אפילו אם החזיק אחר נתינת המעות נמי לא מהני וכ\"כ המ\"מ בשם רשב\"א והראב\"ד וכ\"כ נמ\"י פ' חזקת ולא כמשמעות ל' רבי' בשם הרשב\"א שכתב בשמו שה\"ה נמי אם החזיק כו' (דהול\"ל בשמו דאפי' אם גם החזיק) דמשמע לכאורה דאיירי בחזקה בלי נתינת דמים וקמ\"ל דל\"ת דקנין חזקה דהיא בגופא דשדה קונה טפי מכסף וק\"ל: דכסף ודאי בעכו\"ם קונה עד\"ר: משום דלא סמכה דעתיה ל' ב\"י שמתיירא מפני הפסד ממונו דסתם עכו\"ם אנס הוא אבל השני שהחזיק בלא זוזי דעתיה למיקני בהאי חזקה דסבר אי אניס לה עכו\"ם מינאי לא מפסידנא מידי ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אם נתן המעות כצ\"ל: בתורת הפקר כלומר שיאמר בפירוש אני מחזיק בקרקע זו מכח הפקר ובהא גם הרשב\"א מודה דע\"כ לא קאמר רשב\"א אלא כשהחזיק בה סתם דאז אמרינן אנן סהדי דלא סמכה דעתיה דמחזיק בקרקע זו לזכות בה מן הפקר אבל אם גלי דעתיה פשיטא דזכה בה ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " מ\"מ חלה עליו כו' והביא ראיה מאותה ששנינו הפודה משכ��נו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר (והביא רבי' זה לקמן בסימן ער\"ה) והרא\"ש בפ' חזקת הביאו וכתב עליו דמזה אין ראיה דהתם בא משכונו של גר לידי ישראל בתורת משכונא אבל הכא הישראל נתן הכסף בתורת קנייה ולא בתורת משכון וכיון דלא קנה משכנתא נמי לא הוה לכ\"נ דברי הרשב\"ם דכתב מדקאמר הרי הן כמדבר משמע דזכי בהן לגמרי עכ\"ל: וא\"א ז\"ל כתב כולי שם בפ\" הנ\"ל וכב\"י והרא\"ש אזיל לטעמיה [כו' ע\"ש ולי נראה דלהרשב\"ם] דס\"ל דזה הישראל רשאי לתבוע מן העכו\"ם מעותיו ואינו בכלל מסור כמ\"ש רבי' אחר זה בשמו ואם כן מסתמא יעשה כן כיון שבדין יכול לעשות כן ואז ודאי יחזור העכו\"ם על המחזיק ולא מיקרי מציאה ולכן שפיר הוה רשע משא\"כ להרא\"ש דאין זה רשאי לתבוע מעותיו מן העכ\"ום ממילא הוה כמציאה ולא שייך ביה רשע אבל באמת אין כאן אזיל לטעמיה ממש דאף דס\"ל להרא\"ש דא\"צ להחזיר לו מעותיו וגם אינו רשאי לתבוע להעכו\"ם ומה\"ט הויא כמציאה מ\"מ אפשר דאפ\"ה רשע מיהא הוה כיון דכבר גמר זה הקנין עם העכו\"ם ולא חסר לו אלא שטר כדי שלא יאנסו העכו\"ם ה\"ז יורד למחייתו והוה רשע משא\"כ בשאר מציאה (אלא שהרא\"ש ס\"ל שדינו לגמרי כמציאה) (ולרמב\"ם) [ולרשב\"ם] מה\"ט הוה רשע אף אם ס\"ל דא\"צ להחזיר מעותיו וכן משמע במרדכי פ' חזקת: "
+                ],
+                [
+                    " כיון שכבר נסתלק פי' העכו\"ם כבר נסתלק משעה שקיבל מעותיו: "
+                ],
+                [
+                    " ולא לשם קנייה פי' לקנות בה דירה מההפקר וכמ\"ש בשם הרא\"ש הנ\"ל וקמ\"ל בזה דאף דכבר נתן מעות וגם כתב לו שטר וגם דר בו אפ\"ה זכה בה האחרון כל שלא דר בה הראשון כדי לקנותו מההפקר: "
+                ],
+                [
+                    " כתב רשב\"ם כו' בפ' הנ\"ל כ\"כ: (ז) שאין דעת הלוקח כו' עבד\"ר: אבל במטלטלין כו' עד\"ר מ\"ש לפני זה בס\"ב בד\"ה דכסף ודאי קונה בעכו\"ם וע\"ל בסי' קל\"ג מש\"ר דמטלטלין לאו בני שטרי נינהו והטעם דבמטלטלין קונה טפי מבכסף משום דלא שייך למימר דלא סמכה דעתיה מפני שהעכו\"ם אנס הוא אלא בקרקע אבל בקנין מטלטלים שלקחן הלוקח מיד לביתו לא שייך זה ואע\"פ דגם כן שייך לומר דהעכו\"ם יעכבנו מליטלו מ\"מ כולי האי לא יעשה העכו\"ם מאחר שקיבל מידו המעות משא\"כ מליתן לו שטר יש לו התנצלות לימא קנין שלי הוא בכסף ולא איצטריך ליתן לך השטר וכיון שאין בידו שטר סופו יבוא ויכחישנו לומר לא מכרתיהו לך ויטלנו מידו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    "ראו סעיף 6"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בקנין כיצד הקונה יתן כו' הטעם דקיי\"ל כרב דמפרש בריש הזהב הא דכתיב וזאת לפנים בישראל וגו' ושלף איש נעלו ונתן לרעהו בועז הקונה נתן להגואל המקנה משום דניחא ליה לקונה דליהוי מקנה קונה כי היכי דליגמר וליקני ליה עכ\"ל הגמרא וה\"ה אי אחר נתן הכלי להמקנה שיקנה בו הקונה וכמש\"ר בסמוך משום שייך בו ג\"כ האי טעמא: והוא יקנה לו החפץ שלו כו' אע\"ג דכאן אקרקע קאי דגם קרקע בכלל חפץ מל' מה שלבו חפץ וק\"ל: נקנו חליפין ללוקח כו' ועדיף משטר דאינו מועיל אלא במוכר מפני רעתה וזה מועיל בכל וכדין חזקה וכמ\"ש בס\"ס קצ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " ואין אחד מהם יכול לחזור כו' כ\"כ הרמב\"ם פ\"ה מה\"מ ומיירי אחר שפסקו מלעסוק באותו ענין וכמש\"ר בס\"ס זה או שפירשו בשעת הקנין בלא חזרה: אפי' אם אין עדים בדבר כו' כ\"כ הרמב\"ם שם וטעמו דלא איברו סהדי אלא לשיקרא וכמ\"ש סימן תפ\"ט: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אלא ע\"מ להחזיר כו' דבע\"ק דקידושין דף ס' אמרינן בכולהו קני מתנה ע\"מ להחזיר לבר מאשה וכבר כתבתיהו בדרישה ר\"ס ק\"צ: "
+                ],
+                [
+                    " דהיינו שיעור ג' אצבעות פי' ג' על ג' אצבעות וכן הוא בהדיא בב\"מ דף ז' אמר רב משרשיא ש\"מ האי סודרא כיון דתפיס ביה ג' על ג' קרינא ביה ונתן לרעהו דכמאן דפסיק דמי והטעם משום דכלי בעינן דכתיב ושלף איש נעלו ופחות מג' על ג' לאו כלי הוא כדאשכחן לגבי טומאה רש\"י וזש\"ר שיעור כלי דהיינו כו' שהוא ידוע שהוא ג' על ג': והרמב\"ם כתב אפי' אם אינו תופס כו' פ\"ה מה\"מ ופי' המ\"מ שטעמו מדאמרינן בב\"מ בדף הנ\"ל אדברי רב משרשיא הנ\"ל ומ\"ש מדרב חסדא דאר\"ח גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת (ר\"ל הרי כאן ג\"כ עיקר הגלימא נשאר ביד הקונה ויכול לנתקו מיד המקנה שתפס בו ג' על ג' ולהביאו אצלו ולא נחשב כלי ביד המקנה) ומשני התם כריתות בעינן וליכא הכא נתינה בעינן ואיכא ודעת המחבר כיון דבגט כיוצא בזה אינה מגורשת דאזלינן בכל שהוא יכול לנתקו (ומיחשב כאילו הוא בידו) ה\"ה גבי קנין דאזלינן בתר התופס שהוא יכול לנתקו ומש\"ה אפי' אין בה ג' על ג' קונה בו ואם אינו יכול לנתקו בעינן שיהיה בו ג' על ג' כדרב משרשיא הנ\"ל וכ\"כ ברמב\"ם שם בהדיא. והב\"י כ' על הגה\"מ דפ\"ה שהביא דכתב בו דצריך ג' על ג' ז\"ל ויש לפרש דבריהם דהיינו לומר שיהא בסודר גע\"ג אבל לא בעינן שיתפוס כל הג' עכ\"ל ב\"י ור\"ל דאף בשיכול (הקונה) [המקנה] לנתקו דכתב הרמב\"ם דא\"צ שיתפוס גע\"ג מ\"מ בעי' שיהא בכל הסודר ג' על ג' ואז כיון (שהקונה) [שהמקנה] יכול לנתקו מיחשב להרמב\"ם כאילו כל הגע\"ג בידו והוה דומיא דנעל אבל הרשב\"א כת' דליתא לדברי הרמב\"ם בהא דהתם הא אסיקנא טעמא משום דבעינן כריתות אבל הכא נתינת כלי בעינן והא ליכא עכ\"ל המ\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " ושלא בפני הקונה דזכין לאדם שלא בפניו: "
+                ],
+                [
+                    " ולכך הורגלו לעשות כו' הב\"י הביא דברי הבעל העיטור שכתב טעם אחר במאמר השני ז\"ל השתא תקינו רבנן במתיבתא דקני שליח בית דין או עדים דעבדי שליחותייהו דקונה ודמקנה וכתב גאון הטעם כיון דאי תפיס להו מקנה לחליפין לא מפקינן מיניה וחזו ב\"ד דאתו לאנצויי תקנו למיקני בכלי שאינו של קונה כו' ולמפסקיה עכ\"ל ור\"ל דרב אשי קאמר בנדרים דאי תפס לא מפקינן מיניה אבל הר\"ן והרא\"ש כתבו בהדיא דרב אשי לדחויי בעלמא קאמר וקיי\"ל דמפקינן מיניה אפי' אי תפס מש\"ה כתב הרא\"ש טעם אחר למה קונין בכלים של עדים וכמש\"ר בשמו: "
+                ],
+                [
+                    " קונין בכלי אפי' אין בו כו' בר\"פ הזהב (בבא מציעא דף מ\"ז:) "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר ולא בשאר כל המטלטלין כו' שם גרסינן אר\"נ ל\"ש אלא בכלי אבל בפירי לא רב ששת אמר אפי' בפירי מ\"ט דר\"נ אמר קרא נעלו נעל אין מידי אחריני לא ואסיקנא התם דהלכתא כר\"נ ופי' רש\"י שם ופ\"ק דקידושין כל מילי דלאו כלי אפי' שוה הרבה פירי מיקרי לענין חליפין ומשום דפירי שכיחי נקט פירי עכ\"ל ולדבריו אפי' שור וחמור דראוין למלאכה ומטבע שנפסלה גם כן אין קונין בה וכן מוכח מל' רש\"י עוד שם דף מ\"ה בד\"ה מ\"ט דמ\"ד אין מטבע נעשה חליפין אבל התוס' כתבו בקידושין דף כ\"ח בשם ר\"ח ור\"י דכל דבר העומד למלאכה הוי דומיא דנעל וקונין בה ובזה דברי רבי' מבוארים דמ\"ש ולא בשאר מטלטלין שאינן כלי כ\"כ בין לפירש\"י ובין לפר\"י ואח\"כ מסיק ��כתב שלר\"י בבהמה נמי קונין בה ומדכתב רבינו סתם בהמה משמע אפי' בטלה נמי קונין וטעמא כיון דעומד לגדל צמר ויגזזו אותו לעשות ממנו בגדים הוי דומיא לכלי ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אין קונין במטבע אע\"פ שהוא כמו כלי דראוי לתלותו בצואר בתו או לשקול בו מכל מקום אין קונין בו כיון דיש לו צורה אדעתא דצורה קמקני וצורה עבידא דבטלה שהמלך פוסל לה והו\"ל כדבר שאינו מסוים והר\"ן כתב והוה ליה כאותיות שאין גופן ממון ועיין לעיל סימן ר\"ג ועד\"ר: ולא בכליו של מקנה כרב הנ\"ל ולאפוקי מלוי דאמר שם הגואל נתן נעל לבועז הקונה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם א\"ל הקונה קנה כו' אפשר דלרבותא כ\"כ דאע\"ג דהקונה הסכים לזה שיקנה למקנה [מיד בלא] חפץ המקנה דלאו כל כמיניה שיקנה הוא מיד ויקנהו חפצו לאחר שלשים יום וק\"ל ובסוף סימן קצ\"ז ס\"ט דכ\"ר האומר לחבירו משוך כו' משום דשם במשיכה איירי ואין הלוקח מקנה לו חפצו נגדו מש\"ה קאמר דהמוכר אמר משוך: ע\"מ שתקנה לי מעכשיו כו' מדברי התוספות דפרק האומר הבאתי ל' בדרישה משמע דע\"מ כדי קני מעכשיו כדי לא קני ולפ\"ז צ\"ל שלא כ\"ר שיאמר מעכשיו וע\"מ אלא כדי שיתפרסם הדבר שהוא במעכשיו ב\"י גם מלשון התוספות דהאומר דמסקי וכתבו ולכך טוב לומר ע\"מ מעכשיו משמע דיאמר תרווייהו ולא משום חיוב דדינא אלא ליתרון טובה והטעם שעל מנת מהני יותר מל' מעכשיו כו' [כמו בב\"ח] ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " כל זמן שעוסקים באותו ענין בפרק י\"נ יש פלוגתא בזה רבא ור\"י וזהו א' מג' דברים שהלכתא בהן כרב יוסף לגבי רבא והם שדה ענין ומחצה וזהו ענין שעסוקין באותו ענין ושדה מפורש בסימן קע\"ג ומחצה בסימן רמ\"ז וכמ\"ש כל אחד במקומו: מה שאין כן בשאר דרכי הקנאות ז\"ל הרא\"ש פי\"נ ודוקא בקנין הוא שנתנו חכמים זמן לחזרה כי כן דרך לקיים כל דבר ומקיימין אותו בק\"ס שלא יחזרו בהן לכך נתנו חכמים שעה להתבוננות אבל בכל שאר קניינים הגבהה משיכה מסירה כסף שטר וחזקה אין בהן חזרה אחר כדי דיבור עכ\"ל ורבינו כתב בר\"ס קכ\"ו טעם אחר בין קנין שיש בגוף הדבר לאינו בגוף הדבר והוא מבעה\"ת שכתב כן וכמ\"ש שם מ\"מ גם לאותו טעם נראה דכסף ושטר ג\"כ אינן יכולין לחזור בהן דמיד כשנתן לו הכסף בעד הקרקע נסתלק [בעל] השדה והוה ליה כמעמד שלשתן דכתב שם וכן במתנה כשא\"ל שדי נתונה לך דנסתלק מיד וכשכתב לו שדי מכורה לך הא נתבאר בסימן קצ\"א דלא מהני שטר לחוד כ\"א במוכר שדה מפני רעתה ואז אנן סהדי דסלק המוכר ממנו לגמרי מיד ומש\"ה גם הלוקח אינו יכול לחזור בו: "
+                ],
+                [
+                    " כך שכירות קרקע נקנה בהם ברייתא במרובה ופי' רש\"י השכיר לו ביתו משנתן לו כסף או שכתב לו ביתי מושכר לך ומסר לו את השטר או שהחזיק בה השוכר אין אחד מהם יכול לחזור ואע\"ג דכ\"ר לעיל סי' קצ\"ב כתבו כאן לאשמועינן דגם לק\"ס הוה שכירות קרקע וכ\"כ ב\"י ס\"ס קצ\"ב ע\"ש והא דלא נטר רבינו ע\"כ לכתבן יחד משום דהוצרך לכתבו שם בס\"ס קצ\"ב לענין דין דאינו שייך (בדין) [כאן] דשם אשמועינן דאע\"פ דהחזיק בשדה של קנין [לבד] מועיל אותו החזקה גם לשדה של שכירות אף שלא החזיק בה משא\"כ כאן [דיש] בהן קנין דכשמקנה בק\"ס מקנה לו וא\"ל בק\"ס זה קני לך זה בקנין וזה בשכירות (והכי) [והוי] כולן שוים בקנין ולא כ\"ר כאן אלא שקנין מהני גם בשכירות וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ובשאלת קרקע י\"א שאין כו' עד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " עבד כנעני כו' בקידושין דף נ\"ב וילפינן לה מדכתיב \"והתנחלתם אותם לבניכם לשדה אחוזה הקישן הכתוב לאחוזה ועיין לעיל ר\"ס שס\"ג דכתבתי בשם רשב\"ם דה\"מ לענין מילי דאורייתא אבל במילי דרבנן דומים למטלטלי: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם קראו ובא כו' והטעם דעבד אדעתיה דנפשיה אזיל אבל עבד קטן דינו כבהמה דאדעתא דמריה אזיל לפי שאין לו דעת: או שאמר לו כו' כ\"כ הרמב\"ם פ\"ב דמכירה. כתב הב\"י הטעם משום דכיון דטעמא דאדעתא דנפשיה אזיל לא שנא בין קראו לו ובא אליו לאומר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח ונראה דבעבד קטן דמהני ביה קריאת הלוקח כדמסיק ה\"ה דמהני נמי בשרבו הראשון א\"ל לך אצל הלוקח דהו\"ל כמסרו לידו: "
+                ],
+                [
+                    " וכיצד הוא כו' עד הפשיטו הלבישו כו' לכאורה משמע מל' רבינו דעיקר החזקה היא התרת והנעלת מנעלו והולכת אחריו כלים למרחץ שבאם הפשיטו או הלבישו קאמר דמהני בו ג\"כ החזקה ונראה דה\"ט משום דבהני צד העבודה ניכר בהן טפי אבל בי\"ד סימן רס\"ז ערבינהו וכתבינהו אהדדי ע\"ש. בגי' הגמרא איתא נמי הרחיצו וכ\"כ בי\"ד סי' רס\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " ובהגביה רבו כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב א\"א ז\"ל שם פ' הנ\"ל כ\"כ: דוקא במלאכה של שימוש כו' כבר ביארתיו לעיל סימן קצ\"ב ע\"ש בדרישה בסוף הסימן מ\"ש הב\"י בשם הרא\"ש דצריכין לחלק אליביה בין מלאכה אחרת דעביד ובין אכילת פירות דקונה בה קרקע ואני כתבתי שם עליו דל\"נ דגם להדא\"ש לא מצי לקנות הקרקע באכילת פירות ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך שתהיה החזקה בפני רבו כו' פי' רבו המוכר ופשוט הוא כיון שהוקשה לקרקע הרי דינו כיוצא בו המ\"מ: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בין גסה בין דקה נקנית במשיכה פי' סגי להו במשיכה וה\"ה במסירה ואפילו בדקה וכמש\"ר בסמוך ס\"ד ולא בא אלא לאפוקי מר\"מ ור\"א דס\"ל דבהמה דקה צריך הגבהה וכדמסיק בס\"ו ועד\"ר ס\"ז: (ב) "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אלא קורא לה כו' ברייתא פ\"ק דקידושין וריש הספינה. או שהנהיגה בקול כ\"כ הרא\"ש דלא גרע מקורא לה והיא באה: משעקרה יד ורגל כו' וא\"צ שתהלך כו' בב\"ב דף ע\"ה איתמר ספינה רב אמר כיון שמשך כל שהוא קנה ושמואל אמר ל\"ק עד שימשוך את כולה לימא כתנאי כיצד במשיכה קורא לה כולי כיון שעקר יד ורגל קנאה רב אחי ואמרי לה רב אחא אומר עד שתהלך מלא קומתה לימא רב דאמר כת\"ק ושמואל דאמר כר\"א א\"ל רב אנא דאמרי כר\"א ע\"כ ל\"ק רב אחא אלא בב\"ח אע\"ג דעקרה יד ורגל בדוכתה קיימא אבל ספינה כיון דנדה בה פורתא נדה בה כולה ושמואל אמר אנא דאמרי אפי' לת\"ק ע\"כ ל\"ק ת\"ק אלא בב\"ח כיון דמיעקרא יד ורגל אידך למיעקר קיימא אבל ספינה אי משיך לה כולה אין אי לא לא ופסק הרא\"ש שם בר\"פ הספינה דהלכה כשמואל בספינה וכת\"ק בב\"ח ומ\"ש אע\"ג דעקרה יד ורגל בדוכתה קיימא פי' גוף הבהמה לא זזה ממקומה שהרי נשען על אידך יד ורגל שלא עקרה ומשמע דאפילו לרב דוקא בעקרה חד יד ורגל לא סגי הא בעקרה ב' ידיה ורגליה סגי ליה וכתבו התוס' ז\"ל וא\"ת אמאי נקט מלוא קומתו כיון דסגי בעקרה ב' ידיה וב' רגליה וי\"ל דעקירת ב' ידיה וב' רגליה קרי מלוא קומתו עכ\"ל ובזה דברי רבינו מבוארים במה שפסק כאן בב\"ח ובסימן קצ\"ח בספינה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמ\"ה שחמור וגמל שניהם נקנים כו' כלומר אע\"ג דאמרינן בפרק קמא דמציעא חמור דרכו בהנהגה וגמל ב��שיכה אפ\"ה אי עביד איפכא נמי קני ועד\"ר: אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כ' כו\" עד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והשני טפל לו שכן דרך העבדים לנוח אחר אדוניהם אשר\"י: והרמב\"ם כתב שברכיבת כו' וכן דעת הרי\"ף כלומר והרמב\"ם כתב בהדיא בפ\"ג דמכירה שברכיבה לחוד קני ומדחזינן להרמב\"ם דס\"ל הכי נאמר שכן דעת הרי\"ף שהשמיט ההיא דשמואל דאמר רכוב לא קני וזש\"ר וכן דעת הרי\"ף ולא כתב וכ\"כ הרי\"ף ועוד דהוה לרבינו להקדים הרי\"ף להרמב\"ם וק\"ל: ומ\"ש שרכיבה קונה היינו כשזזה ממקומה ועד\"ר ובהוספה: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה תימה דבי\"ד ס\"ס רצ\"ז כ\"ר ז\"ל ב' מינין הקשורים בקרון א' ומוליך אותן היושב עליו לר\"י אינו לוקה (משום דס\"ל דרכיב אינו כמנהיג) ולהרי\"ף לוקה וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל עכ\"ל וגם הב\"י תמה שם על מ\"ש שהרא\"ש הסכים להרי\"ף שאף שהביא דברי שניהן מ\"מ לא כ' הסכמתו כהרי\"ף ושאדרבה בפ\"ק דב\"מ פסק בהדיא כר\"י דרכוב ל\"ק ועפ\"ר שם בי\"ד דישבתי תמיה זו ודקדקתי מל' הרא\"ש דכתב בהן דכלאים שהוא מחלק בין קניית ממון לכלאים וס\"ל כיון דאזלא מחמתיה לא גרע ממנהיגה בקול ע\"ש. ואם א' רוכב על החמור כו' הרוכב קנה החמור ובית פגיה ל' הרא\"ש אחד רוכב חמור ומנהיג ברגליו ואחד תפוס במוסירה כו' ועד\"ר: ובית פגיה פירש\"י מה שבראש החמור שכחמור דמי וע\"ל ס\"ס ר\"ב. קונה מה שתפס כו' דמה שבתוך ידו הוא מגביה לגמרי וקני ליה מהפקר (משא\"כ המותר דביני וביני דלא קנה כיון דאין בידו אלא קצה א' וכמש\"ר לקמן סי' רס\"ו ע\"ש): "
+                ],
+                [
+                    " ומסירה ג\"כ קונה בבהמה פי' במקום דלא שייך משיכה כגון בר\"ה ועד\"ר: ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל לפי מ\"ש ב\"י דהרא\"ש ס\"ל דבהמה אינה נקנית אלא במשיכה צ\"ל דמש\"ר דלזה הסכים הרא\"ש אדסמיך ליה קאי דא\"צ למסרו מידו ליד הלוקח ונ\"מ לעניינים דקונין במסירה כגון ספינה וכמ\"ש בסי' קצ\"ה אבל היותר נראה מ\"ש בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " מסירה אינה קונה כו' מימרא דאביי ורבא בב\"ב דף ע\"ו וע\"פ פי' רשב\"ם דמשיכה עדיפא ממסירה ע\"ש וא\"ת הא ס\"ל לרשב\"ם ורא\"ש ור\"י דמשיכה עדיפא ממסירה וס\"ל דבמסירה לא בעי שימסרנה המוכר ליד הקונה אלא אפי' אחז בו שלא בפניו נמי קנה כמש\"ר בסמוך וא\"כ בכלל משיכה מסירה שכיון שמשכה הרי תפס בה וא\"א למשיכה בלא מסירה וכיון שהמסירה בר\"ה היאך אפשר שלא תקנה לא תקרי לה משיכה אלא מסירה לאו קושיא היא דכיון שמשך גלי דעתיה דלא ניחא ליה דליקני במסירה אלא במשיכה ר\"ן ספ\"ק דקידושין וכ\"כ ב\"י בסי' קצ\"ח ס\"י בשם הרשב\"א שכן כתב בשם הר\"י מיגא\"ש: ולא בחצר שאינו של שניהם פי' ומכ\"ש ברשות מוכר לחודיה: "
+                ],
+                [
+                    " והא דמסירה קונה דוקא ה\"ה נמי הא דמשיכה קונה דוקא שא\"ל קני סתם או חזק וקני והיא בסימטא אז מהני משיכתו אבל א\"ל קני במסירה והוא משך ל\"ק וכמו שסיים דלר\"י אפילו שני למעליותא ל\"ק אלא שרבי' נמשך אחר ל' הגמרא בב\"ב דף ע\"ו ספינה נקנה במסירה דברי רבי וחכמים אומרים עד שימשכנו או עד שישכור את מקומו ומוקי הגמרא שם להברייתא דמיירי בר\"ה ומשום הכי קאמר רבי במסירה ומ\"ש חכמים עד שימשכנו כו' ה\"ט משום דהפלוגתא מיירי בדא\"ל משוך וקני מ\"ס קפידא הוה ומ\"ס מראה מקום הוא לו ומאי עד שימשכנו מר\"ה לסימטא ומאי עד שישכור כו' ה\"ק ואם רשות בעלים הוא עד שישכור כו' וקיי\"ל כחכמים דס\"ל קפידא הוה לכן אם היא בר\"ה ל\"ק עד שימשכנו מר\"ה לסימטא או לפחות עד ש��שכור את מקומו ע\"ש גם י\"ל דרבי' השתא בפלוגתא לא קמיירי ורצה לכתוב דינא אפילו לדעת החולקים על ר\"י ובזה דברי רבי' מבוארים שמ\"ש והא דמסירה קונה דוקא שא\"ל כו' פי' הא דמסירה קונה בר\"ה דוקא כשהיא בר\"ה וא\"ל לך חזק וקני והלך ואחז בה אז קנה מסירה בר\"ה אבל א\"ל משוך והיא עומדת בר\"ה אע\"ג דל\"מ משיכה בר\"ה אפ\"ה לא מהני מסירה אלא צריך למשכה מר\"ה לסימטא דכיון דא\"ל משוך אמרינן דקפידא הוא שלא להקנותו אלא במשיכה ולא במסירה כדי [שאם] ירצה מוכר יכול לחזור בו כל זמן שלא משכה זה לרשותו ויש לדקדק עוד דקדוקים אחרים בדברי רבינו ובמ\"ש בדרישה יבואו על נכון ודוק: ואם עומדת כו' ישכור כו' הא דלא כתבו לעיל בסעיף הקודם ושכירות מקום קונה י\"ל דודאי לא אשמועינן דשכירות מקום קונה דהתלמוד מלא מדין זה דאחר ששכרו הרי הוא רשותו אלא כאן הוא דאיצטריך לאשמועינן דאע\"פ דא\"ל ב\"ה משוך דהוה קפידא אפ\"ה סגי לו בשכירות מקומה דגם בזה נמשכה לרשותו ממילא: ומש\"ר ברשות מוכר עד\"ר: ה\"ג ושני ממשיכה כו' והו\"ל דבר שקניינו בסימטא במשיכה ובר\"ה במסירה וא\"ל משוך כו' כלומר והיא עומדת בר\"ה וא\"ל משוך וקני והלוקח רוצה לקנות במסירה שתפס בה בהא הוא דלא קני מטעם הנ\"ל: אבל אי שני כו' נראה משום דהתחיל בא\"ל משוך משום דנמשך ע\"פ סוגיית הגמרא כמ\"ש לעיל משו\"ה סיים בהגבהה דלגבי משיכה ליכא קנין חשוב מיניה זולתו אבל ודאי ה\"ה אם א\"ל קנה במסירה והלוקח הלך ומשך נמי קני לדעת הרמ\"ה דמסתמא גם לדידיה משיכה עדיפא ממסירה נמצא ששני למעליותא וכן מוכח מדכ\"ר בשם ר\"י או שא\"ל קני במסירה ומשכה משמע לדעת הרמ\"ה אפילו בכה\"ג קני כנ\"ל ודלא כב\"י ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " א\"נ קיימא ברשות לוקח כו' א\"ל לך משוך וקני נראה דה\"ה נמי אם א\"ל קני במסירה והיא עומדת ברשות לוקח אלא שנמשך אחר ל' הגמרא הנ\"ל גם י\"ל כיון דעומדת ברשות לוקח ושם לא קונים במסירה לא נקט ליה דאין מסירה שם מעלה ומורדת אבל משיכה שייכא ברשותיה אע\"ג דמסתמא רשותו גרידא קונה ליה מ\"מ האי דקפיד צריך לעשות בה ג\"כ משיכה ועד\"ר: שא\"ל משוך וקני והגביהה או כו' לכאורה ק' דזו ואצ\"ל זו היא וי\"ל משום דמיירי כאן כשהבהמות עומדות בר\"ה וכמ\"ש לעיל ושם דרך לקנות במסירה והו\"א דוקא כשא\"ל לך משוך וקני חזינן דקפיד אבל כשא\"ל קני במסירה כמו שנוהגין לקנות שם במסירה הו\"א דלא לקפידא קאמר כן קמ\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " משך שלא בפני המוכר כו' כב\"י משמע שאם משך בפני המוכר א\"צ לומר לו חזק וקני וכתב המ\"מ משום דהוי דומיא דקרקע שנתבאר לעיל סי' קצ\"ב: וקונה אפי' שלא בפניו פי' וקונה כשימשוך אח\"כ שאר העדר אפי' שלא בפניו: "
+                ],
+                [
+                    " אם משכה כו' או הגביהה בכל מקום קנאה האי בכל מקום אהגבהה לחוד קאי אבל משיכה והנהגה אינן קונין כ\"א ע\"פ מה שנתבאר לפני זה וכ\"כ המ\"מ על דברי הרמב\"ם ע\"ש וכוונת רבי' היא דבמשיכה והגבהה קונין כל אדה בשוה משא\"כ ברכיבה בר\"ה יש חילוק בין אדם חשוב לבינוני וכדמסיק וק\"ל: ואם רכב עליה כו' כלל דברי רבינו הוא דרכב עליה בשדה או אפי' בעיר בסימטא קנאה אפי' אדם בינוני דאין בושת לרכוב בסימטא אבל בר\"ה לא קנאה אדם בינוני שאין מן המנהג לרכוב בר\"ה שהוא בושת אבל אדם חשוב דרכו לרכוב אפי' בר\"ה וכן מזולזל לא חש בבושת וכן אשה דרכה לרכוב וקנאה כך הוא דעת רבינו ובדרישה כתבתי דעת רש\"י: ומ\"ש ובינוני ל\"ק ר\"ל מי שאין לו עושר דאין לו בושת להו��יך בהמה ברגליו ולפיכך אין דרכו לרכוב: שכן דרכה לרכוב לפי שאין כח בידה לאחוז הבהמה ולהנהיגה בין בני אדם ההולכים בר\"ה דמפסקי לה הבהמה מידה: ובמציאה והפקר כו' פשוט הוא זה דבמציאה והפקר ליכא דאמר ליה קני כדרך שבני אדם קונים ומש\"ה קונה בכל ענין ואפי' במכר קנה בכל ענין אם לא א\"ל קני כדרך שבני אדם קונים ב\"י ועיין בדרישה שם כתבתי דר' ירוחם לא ס\"ל הכי: (יג) "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " משוך ותקנה משמע להבא וכו' אבל אי אמר משוך לקנות אפשר דס\"ל להרמב\"ם דקנה דפי' משוך כדי לקנות מיד וקני. ומש\"ה כתב רבינו וגדולה מזו כתב רש\"י דאפי' אמר משוך לקנות ל\"ק ומטעם אחר דמשמע משוך לקנותו אבל אני איני מקנה לך וע\"ז סיים וכתב אבל הרא\"ש חולק על רש\"י וס\"ל דמשוך לקנות קנה והראב\"ד השיג עליו ג\"כ כלומר והראב\"ד השיג אפי' על הרמב\"ם וס\"ל דאפי' אם אמר משוך ותקנה נמי קנה כנ\"ל חיבור דברי רבינו ולא כמ\"ש ב\"י ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אלא לאחר ל' יום לא קנאה כ' המ\"מ פ\"ג דמכירה אפי' אם הפרה עומדת ברשות לוקח ביום ל\"א אינה קנויה לו דכיון דלא אמר מעכשיו במה יקנה במשיכה כבר כלתה משיכתו בסוף ל' יום ע\"כ. ואם אמר ליה מעכשיו כו' שעומדת באגם כו' קנאה דוקא כשעומדת באגם דגם להלוקח יש רשות בה ומש\"ה מהני מעכשיו בלא ע\"מ ומחשבינן כאילו המשיכה נעשה אז באגם משא\"כ כשהיא עומדת בר\"ה או ברשות המוכר וה\"ט דלעיל בס\"ס קצ\"ה דבעינן שיאמר ג\"כ ע\"מ דשם איירי דהחפץ נשאר ביד המוכר וכבר הדרא סודרא למרא וכמ\"ש שם וק\"ל ועיין בד\"מ ובהגהותיו מ\"ש במה שיש לתמוה על תמיהת הב\"י במה שתמה על המ\"מ ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " דבר תורה מעות כו' כר\"י בב\"מ דף מ\"ז ופירש\"י כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו אבל ר\"ן כ' שם שאין למדין הדיוט מהקדש אלא מסברא בעלמא דבדין הוא שיהיו קונות כיון שרוב הקניינים נעשים בכסף ע\"כ ונראה לי מעות דוקא קונות ד\"ת ולא משיכה ומסירה וכן מוכח בסימן קצ\"ט ס\"ג גבי אם מכרו היתומים פירות ומשכן הלוקח ונתייקרו אפ\"ה יכולין לחזור משום דהעמידו דברוהם על דין תורה שמעות קונה ולא משיכה ע\"ש: אחד בעלי חיים ואחד שאר מטלטלין פי' כיון שמעות קונות אין חילוק בין ב\"ח למטלטלין משא\"כ אילו הוינו אומרים כר\"ל דמשיכה מפורש מהתורה ויליף לה מדכתיב או קנה מיד עמיתך שאין נקנה עד שיצא מיד זה ליד זה והיינו באופן היותר טוב דהיינו הגבהה במקום שהיא שייכא כדמסיק רבינו וכמ\"ש שם ברש\"י דף מ\"ז: חזר המקח לרשות לוקח לכל דבר פי' לענין אונס למיחש וכחשא ויוקרא וזולא: ואין א' מהם כו' פי' וגם אין א' מהן יכול לחזור והא דכתב ואין א' קמ\"ל דל\"ת המוכר דיש (או שימשוך) בידו המטלטלין והמעות ידו על העליונה יכול לחזור: הן שלו מן התורה ואם קידש כו' נ\"ל דמש\"ה כתב זה ללמדנו דאף לאחר התקנה אם קידש אשה מקודשת דקנין מעות מהתורה לא זז ממקומו לענין קידושין דאיסורא הוא ולחומרא: (ב) (ג) "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וחכמים תקנו כו' טעם התקנה יתבאר סי\"ג ומבואר בגמרא פרק הזהב דכשם שתקנו משיכה למוכרים כך תקנו ללוקחים שכל שלא משך גם הלוקח יכול לחזור בו: עד שיגביה כו' או שימשוך כו' נראה דמדר\"ל למדו לתקן קניינים אלו דהא לר\"ל עיקר הקנין הגבהה כמשמעות ל' מיד עמיתך וכמ\"ש בסמוך ואח\"כ משיכה: (ה) "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכיון שמשך כו' פי' כ\"א וא' לפי דינו שנתבאר לעיל מקום הראוי לו לקנות: או שנמסר לו והא שלא הזכירו ברישא לפי שנכלל במאמר או שימשוך לפי' ר\"י ורא\"ש דס\"ל דאין קונים במסירה כ\"א ספינה וב\"ח משום דמסירה דידהו הוה כמו משיכה כמ\"ש בסמוך וכיון דלא בעי מסירה מיד ליד שייך לקרות לה שם משיכה: ואינו יכול לחזור בו וכתב ב\"י והיינו בדלא עייל ונפיק אזוזי כדלעיל סימן ק\"צ: "
+                ],
+                [
+                    " שאין אחד יכול להגביה כצ\"ל ונמחק תיבת מהם וכן הוא ברמב\"ם פ\"ו דמכירה: ויראה כיון שהוא משוי כבד כו' ל' רבינו הוא זה וחולק על הרמב\"ם וס\"ל דאפילו פשתן א\"צ להגביהו וטעם פלוגתתן עבד\"ר: (ח) ואם מגביה כו' ול\"ד לרוכב בר\"ה הנזכר בסי' הקודם ס\"ב דשאני הגבהה דעיקר הקנין הוא בהגבהה וכנ\"ל אלא שלא הטריחוהו בכך ולהכי כי טרח ועבד הגבהה פשיטא דקניא: ספינה נקנית במשיכה או במסירה מבואר בגמרא דר\"ל כל חד וחד כדינו משיכה כשהיא בסימטא או בחצר של שניהם ומסירה אם היא בר\"ה או בחצר שאינה של שניהם: י\"א דה\"ה נמי כו' ר\"ל שיחזיר סיפא לרישא: (ט) וכן בב\"ח איכא מ\"ד כו' פי' אבל אנן קי\"ל דסגי בעקירת יד ורגל וכמש\"ר ר\"ס קצ\"ד ואף על גב דטעמייהו דספינה ובהמה שווין כמו שמפרש מ\"מ בהאי עדיף בהמה מספינה וכדאמרינן התם בפרק הספינה אליבא דשמואל דשאני בהמה כיון דעקרה יד ורגל אידך למיעקר קיימי אבל ספינה אי משך כולה אין לי לא לא ע\"ש דף ע\"ה: משום דכי משך לה כל דהו אזלא ממילא פי' אפילו לא משכחת אלא כשהוא אוחז בחבל ומנענע בה כל שהוא הולכת מכוחו אפ\"ה מותר וכמ\"ש ר\"י בסמוך סעיף י\"ב אבל משיכת מטלטלין דצריכין משיכה ממש ומש\"ה סגי בהו משיכה כל דהו כדמסיק ולא מהני משיכה כל דהו בספינה וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " כתב הר\"ר יונה י\"א דספינה אינה נקנית כו' כלומר מה שאמרו בגמרא דספינה במשיכה כשהיא בסימטא או בחצר של שניהם היינו דוקא אם הספינה עומדת על המים או רקק בכה\"ג דרך הספינה למשוך אבל אם היה ביבשה ל\"מ לה משיכה אפילו בסימטא דאין דרכו ביבשה במשיכה ולהכי אין מועיל לו קנין אלא בהגבהה שהוא מועיל אפילו בדבר שאין דרכו בכך וכמ\"ש בסמוך ס\"ז ועבד\"ר: עד שיגביהנה פי' ואם א\"א להגביהה צריך שיוליכנה לסימטא שיש בו מים וימשכנה שם וק\"ל: כתב הרמב\"ם ספינה שיש בה טורח כו' לשון הרמב\"ם בפ\"ג דמכירה מבואר יותר דז\"ל שם כיון שא\"א להגביהה ויש במשיכה טורח גדול כו' ופירש דבריו שבא לומר דהא דאמרי אביי ורבא מסירה קונה בר\"ה ובחצר שאינו של שניהם ומשיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם לאו בחדא מחתא מחתינהו דמשיכה בסימטא קונה בכל המטלטלין ובכל דבר אבל מסירה דהוא קנין גרוע אינה אלא בספינה ומשום שיש טורח גדול במשיכתו וה\"ה נמי שאר מטלטלין שהם גדולים וכבדים די להם במסירה בר\"ה וא\"ת הא משיכה דספינה היינו דוקא כשהיא ע\"פ המים כמ\"ש ר' יונה ובמשיכה ההיא ליכא טורח וכמ\"ש בסמוך הרא\"ש דכשמנענעים ביה מעט הולך מעצמו ע\"פ המים וא\"ת אכתי אמאי מהניא מסירה בר\"ה ודוחק לומר דלא ס\"ל לרמב\"ם כר\"י שא\"כ הו\"ל לרבינו למיכתב והרמב\"ם כתב וי\"ל דאע\"פ שבסימטא קל משיכת הספינה כשהיא על המים אבל בר\"ה דלא שייכא ביה משיכה אלו לא היה מהני מסירה היה צריך למשכה מן הר\"ה אל הסימטא שיש בו מים וזה ודאי יש בו טורח גדול למשוך ספינה גדולה כ\"כ רחוק ומש\"ה תקנו מסירה וא\"ת א\"כ גם בסימטא כשאין שם מים תועיל לה מסירה ואמאי כתב הר\"ר יונה לעיל עד שיגביהנה וי\"ל כיון דשייכא משיכה בסימטא וכשיש שם מים יכול למשוך בקל לא פלוג ביה רבנן ולא רצו לתקן ביה כלל מסירה אלא יגביהנה או יגררנה למקום שיש מים וימשכנה שם ולפי מ\"ש ר\"ן בפ\"ק דקידושין לק\"מ דז\"ל שם א\"נ ה\"ט דמסירה ל\"ק בסימטא משום שכיון שיש רשות לכ\"א להניח שם כליו מוכר שקדם והניח ספינתו שם זכה באותו מקום והוי ליה מסירה ברשות מוכר דודאי ל\"מ שהרי רשותו של מוכר מבטלת תפיסתו עכ\"ל ור\"ל משא\"כ כשמשך דהרי משך אותו ממקום הראשון שהיה רשות מוכר אל מקום אחר שהוא רשותו עכ\"ל ולפ\"ז בסימטא לא אפשר למיקני במסירה כלל מה שאין כן בר\"ה דאפשר למיקני ביה במסירה ואע\"פ כן כל דליכא טורח גדול במשיכה לא תקנו במסירה שהוא קנין גרוע ודוק: לא קנה עד שימשכנה לגמרי מר\"ה אל רשות אחר ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ הרמ\"ה ז\"ל שכל המטלטלין כו' כלומר שגם הרמ\"ה כ\"כ דמ\"ש בגמרא מסירה קונה בר\"ה ל\"ד על הספינה וב\"ח המוזכרים שם אמרו (וכדעת הרא\"ש ור\"י) אלא ה\"ה שאר מטלטלין והיינו כרמב\"ם אלא שהרמב\"ם שחילק בין דברים שישנו כבדים לשאינן כבדים היינו משום דמיירי במסירה שאינה מיד ליד ובכה\"ג נראה דגם הרמ\"ה מודה דיש חילוק בין כבד לשאינו כבד ואפשר דגם זה הוא בכלל מה שכתב ודוקא מידי דבר משיכה הוא ור\"ל דברים שאין בהו טירחא יתירה אינו נקנה במסירה וברישא מיירי במוסר מיד ליד ומש\"ה לא חילק ועד\"ר ובדרי' לעיל סימן קצ\"ז: אלא שחילק היכא כו' המשך לשון הרמ\"ה כך הוא היכא דלא מסר מקנה כו' א\"ל חזק וקני דאז הדין שיכול למשוך אפילו שלא בפניו והוא <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> עשה כן ותפס בה א\"נ תפס בה כו' ר\"ל אי נמי שלא אמר ליה חזק וקני שאז הדין דבעי למשוך בפניו והוא <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> עשה כן ותפיס בפניו אבל הוא לא מסר ליה מיד ליד כה\"ג אמרינן מידי דבר משיכה הוא (ר\"ל שאין טורח במשיכתו) ל\"מ מסירה אבל אם הוא מקנה לו לידו אז בכל המטלטלין מהני מסירה ועל זה כ\"ר אבל ר\"י פירש דלא מיקני כו\" ר\"י ורא\"ש ס\"ל דמה שאמרו בגמרא מסירה ברשות הרבים קאי דוקא על ספינה המווכרת שם בשמעתתא ההיא וה\"ה בבהמה דדומה לספינה אבל שאר מטלטלין אפילו יש בהן טירחא ל\"מ לא משיכה ולא מסירה בר\"ה אלא צריך למשכה מר\"ה לרשותו אם ירצה לקנות והטעם דאין מסירה חשובה מעשה ואינה ראויה שיקנה בה כלל אלא שבספינה שהיא ע\"פ המים ובר\"ה התם איכא טעמא למסירה משום שיש לה דמיון ושייכות למשיכה דהא ממילא אזל לא מחמת תפיסתו זו ולהכי כשהוא בר\"ה שאין בו דין משיכה תקנו מסירה דדמיא לה אבל בשאר מטלטלין מאי ענין ושייכות למסירה זו שתקנו: משום דמסירה דידהו הוי כמו משיכה במקום המועיל: ומש\"ר דמסירה דידהו הוי כמו משיכה כו' עד הולכת מכחו על פני המים אע\"ג דמשיכה כזו לא מהני בר\"ה עד שימשכנו אפילו בספינה מר\"ה לסימטא או לרשות שלו מ\"מ כיון שיש טורח במשיכה כזו מר\"ה לא' ממקומות הנ\"ל לא הטריחוהו למשכה כולי האי ואמרו שדי לו במסירה כיון דשם משיכה עליה ודוקא שיש קפידא מהמוכר לקנות הספינה במשיכה או שגילה הלוקח דעתו שרוצה להקנותה במשיכה בעינן שימשכנו מר\"ה לרשותו: "
+                ],
+                [
+                    " יאבד באונס דאלו בלא אונס בעי לשלומי גמרא פרק הזהב: כגון שתפול דליקה כו' פי' ויאמר נשרפו חטיך כו' וא\"ת גם בקנין סודר הו\"ל למיחש להכי י\"ל דודאי כל שלא קבל המוכר מעות או החליפין טרח ומציל כדי שלא יצטרך לריב עמו אח\"כ בדינא ודייני וק\"ל: והעמידו חכמים באחריות המוכר כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך אם נאבד באונס ואפילו מי שפרע א\"צ כו' ע\"ל סי' רי\"ד: (טו) אם היה ביתו של לוקח מושכר כו' גמ' בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ\"ט) וכתב שם רש\"י דלא שייך לומר שתקנה לו חצירו של הלוקח שהמוכר דר בו ללוקח בנתינת המעות דכיון שקבל הלוקח מהמוכר השכר נקנה המקום למוכר כל ימי השכירות וחצירו של מוכר הוא אלא משום דהלוקח יטרח להציל ביתו אבל אם אין הבית של לוקח לפעמים יסמוך הקונה על המוכר דלאו כ\"ע גמירי וידעי דיכול המוכר לומר לו נשרפו חטיך כו': "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שהרי צריך לקבל עליו מי שפרע ומי יימר שיקבל וכל זמן שלא קיבל אין לזה לתבוע מעותיו ממנו: וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל פ\"ז ממכירה ועיין בסמ\"ע מ\"ש שם שדברי הש\"ע וגם של ב\"י וכ\"מ מ\"ש בפירוש דברי הרמב\"ם הן תמוהין ודקדק ב\"י מל' דאי א\"ל מוכר תא שקול זוזך ולא רצה ובא לב\"ד וקיבל עליו מי שפרע אכתי מיחייב הוא באונסין עד שיאמר לו תא שקול זוזך אחר קבלת מי שפרע: "
+                ],
+                [
+                    " והרמ\"ה כתב אפילו שקיבל כו' עד שיעשה השבה המועלת במלוה עיין מ\"ש לעיל בסי' ק\"ך בדרישה מזה: וכתב הרמב\"ם שאם חזר בו הלוקח כו' פ\"ו ממכירה וכתב המ\"מ הטעם דכיון שא\"ל טול מעותיך אפילו את\"ל שהמוכר רוצה שיקבל הלוקח מי שפרע אח\"כ מ\"מ אחר שהוא אינו מאחרם בשביל כך למה יתחייב וקבלת מי שפרע אינה אלא לתועלת מי שאינו חוזר ולא לחובתו עכ\"ל וב\"י כתב דיש מקום לחלוק דכיון שהוא רוצה שיקבל עליו מי שפרע י\"ל מפני כך אין הלוקח רוצה לקחתם עד שימחול לו הוא המי שפרע ואם לא ירצה למחלו יקיים המקח וא\"כ דין הוא שיהיה מוכר חייב באחריות שהרי ברשותו הם עד שיטלם הלוקח או עד שיאמר לו טול מעותיך ולא תקבל מי שפרע עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כגון שהיה לו מעות בידו בלא מנין כו' לשון הגמרא בר\"פ הזהב מכור לי באלו קנה ופרש\"י אחז בידו מעות וא\"ל מכור לי חפץ שלך במעות אלו שבידי ולא הקפיד לשאול כמה הם ולקחם מיד הלוקח קנה הלוקח ע\"כ וכתב ב\"י משמע מדבריו דכיון שהמוכר לא ידע כמה הם אף על פי שהלוקח ידע כמה הם נקנה המקח ע\"ש וממש\"ר שהיו המעות בידו בלא מנין כו' משמע דבעי שגם הלוקח לא ידע כמה הם ונמשך בזה אחר לשון הרמב\"ם שכ\"כ בפ\"ה דמכירה ומיהו כתב ב\"י דאפשר דאורחא דמלתא נקט ונ\"ל דכיון דהלוקח לא ידע גם המוכר לא ידע משא\"כ אם הלוקח ידע מסתמא הלוקח אומר להמוכר כך וכך מעות יש בידי להחליף בהן וכו' וכן דייק סוף לשון רבינו שכתב ולא דקדק לידע כו' דהיינו לשון רש\"י משמע דבמוכר תליא (דאל\"כ <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> הוה ליה להזכיר כלל האי ולא דקדק כו' וגם הרמב\"ם לא הזכירו) או הול\"ל כיון שלא דקדקו או וגם הוא לא דקדק וק\"ל: ולא הצריכו בו חכמים משיכה דכיון דתקנתא דרבנן הוא כי תקינו במלתא דשכיחא במלתא דלא שכיחא לא תקינו: ואמר ראובן לשמעון מכור לי כו' פי' ואקנה פרתך בתורת חליפין ועד\"ר: וכתב הרמב\"ם אבל אם היה עליו כו' פ\"ה ממכירה ואע\"ג דס\"ל לרמב\"ם דמלוה אפילו הוציאה יכול לקנות בו קרקע וכמ\"ש בשמו בסי' ר\"ד היינו דוקא בקרקע אבל במטלטלין הא תקנו בהו חכמים משיכה דוקא וסתם הלואה שכיחא וע\"ל סי' ר\"ד ובדרישה כאן: "
+                ],
+                [
+                    " יש זמן שמעות קונות וכו' משנה בפ' אותו ואת בנו: מת השור מת ללוקח פירוש ויפסיד הדינר: והם עי\"ט האחרון של חג שהוא י\"ט בפני עצמו (משא\"כ י\"�� האחרון של פסח) אבל עי\"ט ראשון דחג נא משום דטרידי במצות סוכה ולולב. ועי\"כ אז אוכלין עופות ודגים ועיין בי\"ד סי' י\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " וביתומים ג\"כ כו' דינים אלו עד סוף הסימן מבוארין בפ' הניזקין והם דברים פשוטים שם וכלל הדינים אלו שוים יתומים להדיוט זולתי כשמכרו פירות היתומים ומשכן הלוקח והוקרו שיוכל לחזור בו מה שאין כן בשאר כל אדם ב\"י: ומ\"ש שאין קונין מהן אלא בכסף אף דמפרש ואזיל דלפעמים קונין מהם במשיכה נראה דה\"ק העמידו קצת דבריהן על ד\"ת ומכאן ראיה למ\"ש (קצ\"א) [בסי' קצ\"ח] דמן התורה לא היתה משיכה קונה וכן מוכח ממ\"ש ראב\"ד ז\"ל שאין נכסיהן נקנים אלא בכסף: לפיכך אם האפוטרופוס מכר כו' עד\"ר: שרעה תבוא להן מכח שאם יצטרכו מעות אבל בנתייקרו יכולין האפוטרופסים לחזור ולא חיישינן דלא ימצאו מי שיתנו להם מעות כו' דלעולם אין מונעים מליתן מעות אלא כשהן גרועים משאר בני אדם משא\"כ בנתייקרו דגם שאר מוכרים חוזרים בדין כה\"ג ואע\"ג דשאר מוכרים צריכין לקבל מי שפרע ה\"מ כשהן עצמן מוכרים אבל כשמוכרין ע\"י שליח א\"צ לקבל מי שפרע לא המשלח ולא השליח כמש\"ר סי' קפ\"ט: יאמר לו המוכר נשרפו פירותיך עיין בב\"י מה שהקשה בשם רש\"י ותוס' ומה שתירצו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " יש עוד דבר כו' כגון שמונחין ברשותו כו' מקור הדברים בפרק הספינה ובפ\"ק דב\"מ: ואם אינו משתמר שם כתב ב\"י דר\"ל שאינו משתמר כלל לא לדעת הלוקח ולא לדעת המוכר אבל משתמר לדעת המוכר אף דאינו משתמר לדעת הלוקח סגי להרא\"ש כיון דהמוכר מקנה ליה ול\"ד למציאה ועיין בד\"מ בעמוד מ\"ש בזה: אז צריך שיעמוד אצלו פי' אצל החצר ובתוכו כ\"כ המ\"מ: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " או נתנוהו לו במתנה ובקנין כו' האי ובקנין גם אלפני פניו קאי דהיינו גם אשכירות ורבי' לטעמיה שכ' לעיל ס\"ס קצ\"ה דקנין מועיל אפילו בשאלה ושכירות: או אפילו בדיבור בעלמא כלומר כשהמקח ברשות אחרים הוא דסגי אפילו בדיבור בעלמא לכ\"ע לאפוקי כשהוא ברשות מוכר יש פלוגתא אי מהני דיבור וקנין וכמ\"ש ואזיל: דהשתא הוי ברשותו פי' כשמקום שלו בשכירות או במתנה בקנין או בדיבור הרי הוא כחצירו נמצא שמטלטלין שעליו מונחים ברשותו ובחצירו וקונה אותן בחצירו על ידו: "
+                ],
+                [
+                    " דה\"ה נמי אם הוא ברשות מוכר פי' והכי נמי אם נתן המוכר ללוקח חצירו בדיבור בעלמא דהוה נמי חצירו וזכה לו חצירו: ואמר בעל החצר כו' כ' ב\"י בשם הרמב\"ם דהיינו דוקא במעמד המוכר לאפוקי אם א\"ל הלוקח פירות שברשותך מכרם לי פ' וקבל עליו (הנפקד לתתם לו לא קנה עד שיאמר לו המוכר ויקבל עליו) כן ע\"פ מאמרו: שאין אדם יכול לזכות כו' עד\"ר: ויקנה לו בכסף או בשטר כו' פי' אם לא נתן לו דמי השכירות שהוא כסף נקנה לו השכירות בשטר או בחזקה ונראה דה\"ה קנין לדעת רבי' כמ\"ש ס\"ס קצ\"ה ונקט אלו ג' שהמלתא פסיקתא בהו ונראה עוד דה\"ה אם נתן לו הקרקע במתנה בשטר או בחזקה דמועיל אלא דנקיט שכירות שאין דרך ליתן במתנה: "
+                ],
+                [
+                    " ובאחד מאלו הדרכים כו' אכל הקניינים שנזכרו לעיל בסימנים קאי: אע\"פ שלא מדד דמדידה אינה אלא גילוי מלתא כמה מכר: "
+                ],
+                [
+                    " במקום שיש לו רשות לעשות בו עניינים אלו אבל יש לו רשות נמי להעמיד שם כליו לאפוקי חצר המיוחד לאחר וכ\"ש רשות מוכר דלא ובר\"ה נמי אע\"ג דהוי רשות לכל מ\"מ כיון דרבי' דורסים ובוקעים ש�� אין מדרך בני אדם להניח שם כליהם וגם אין מניחין לאדם להניח שם כליו דרך קבע: לפיכך אם מדד מוכר הפירות כו' דקדק וכ' שמדד המוכר מש\"ה בעינן שיתנם לתוך כליו של הלוקח אבל אם מדד לוקח קנה במדידה לחודא דמסתמא כשמודד א\"א שלא יגביה ידו במדידתו נמצא שקנה בהגבהה וכמש\"ר סי\"ג דאם מדד לוקח מסתבר לו דקנה וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל וכן מדד הלוקח בר\"ה קנה ראשון ראשון בהגבהה: ונתנם בתוך כליו של לוקח בסימטא כו' דוקא נתנם לתוך כליו אבל מדד לו ע\"ג קרקע הסימטא לכ\"ע לא קנאם עד שימשוך כך פשוט בב\"ב דף פ\"ד: אבל לא מדדם כו' אא\"כ יאמר כו' עד\"ר שהרי\"ף חולק בזה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכליו של לוקח כו' פי' אם הכלי בטל אצל הרשות או הרשות בטל אצל הכלי כמ\"ש בסמוך: כאילו נתן לו רשות להניח כו' פי' אע\"פ שודאי אף שאמר לו זיל קני ל\"ק בדיבורו מקום הפירות שנאמר דקנה הפירות בתורת חצר וכמ\"ש לעיל ס\"ד דאינו יכול לזכות בשל עצמו לחבירו מ\"מ ע\"י דיבורו יש לו רשות להניח כליו כאן ואז כליו קונין לו הפירות וכמשמעות לקמן ס\"ח: אדעתא למיקני ביה פי' פירותיו ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " קונה לו מה שבתוכו ר\"ל הכלי קונה מה שיביא לתוכו: מפני שנהנה כו' וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ד דמכירה ועיין שם בהמ\"מ שכ' שיצא להן דין זה מסוגיא דזרק לתוך קלתה המוזכרת בהך שמעתתא פ' הספינה: ואינו מקפיד על מקומו פי' שקנה ממנו הכלי ונהנה ממנו מסתמא משאיל לו מקום שעמד שם הכלי לאפוקי אי לא קנה ממנו היה צריך ליטול רשות ממנו להשאיל לו מקומו להנחת כליו והיינו ע\"כ דלא כהרמ\"ה דהא מזה שמעינן דכל היכא דאיכא למימר דאינו מקפיד על מקום הנחת כלי הוי כאילו השאיל לו המקום וקונה כלי שלו שמה דלא בעינן דוקא למימר זיל קני: א\"כ כליו של מוכר כו' נמי לא קנה פי' אינו יכול לקנות פירות או מטלטלין המונחים בכליו של מוכר דשמא הרשות בטל לגבי כלי אבל ודאי אם רוצה לקנות הכלים עצמן ודאי קנה לו חצירו וק\"ל: ופי' הר\"י כו' אכליו של מוכר ברשות לוקח קאי: דבלשון הזה אין הכלי שאול לו כו' כל זה הוא ל' הרא\"ש בפ' הספינה ונלע\"ד דה\"פ דכאן כיון שאין הפירות מונחים ברשותו ממש אלא בתוך כליו של מוכר נמצא שעיקר הקנין תלוי בזה שיקנה לו הכלי ובהאי לישנא דזיל קני אין הכלי מושאל לו להיות שלו לקנות הפירות בתורת חצר דבדיבור בעלמא אין אדם יכול לזכות ע\"י עצמו כמ\"ש בר\"ס והכי דייק לישנא שאול לו משא\"כ כשהם מונחים בכליו של לוקח נמצא שבלתי אמרו זיל קני יש לו לקנות הפירות בתורת חצר כיון שמונחים בכליו אלא שהרשות דמוכר מבטל ליה לכלי להכי מיד כשאומר זיל קני ומגלי דעתיה דלא יבטל רשותו כלי שלי סגי בזה אע\"פ שאין הרשות קנוי לו וכן מבואר בנ\"י א\"נ יש לפרשו גם אליבא דרשב\"ם וה\"ק דבלשון הזה אין הכלי כו' כלומר דאף שאומר זיל קני לא היה דעתו שמשאיל לו כליו שיקנה לו פירותיו וא\"כ כיון שהפירות מונחים בכלים שאינן שלו במאי יקנה אבל בכליו של לוקח ברשות מוכר דמדינא הפירות קנויין לו מיד ע\"י כליו אלא שהרשות מבטל ליה להאי ודאי מהני ל' זיל קני דמשאמר לו כן תו אין הרשות מבטל הכלי וק\"ל: וכתב הרמ\"ה דתרווייהו ספיקא כו' וכ\"כ הרז\"ה בספר המאור וע\"ל ר\"ס קנ\"ז ובר\"ס ש\"ץ ס\"א במ\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    " משיכה מהניא בכליו של מוכר כו\" פי' ובמקום דשייכא משיכה כגון בסימטא וכיוצא בו וכשהוא ברשות מוכר בעינן שיוציא כל הכלים מרשותו לסימטא וכמש\"ר בסי' קצ\"ז קצ\"ח וכ\"כ שם התוס' והרא\"ש והר\"ן בפרק הספינה ע\"ש: שאם מדד המוכר כו' פי' הא לא מדד המוכר צריך שיאמר לו משוך וקני דומיא דכליו של לוקח בסימטא דבעי' או מדד או שיאמר לו חזק וקני: "
+                ],
+                [
+                    " לא סמכה דעת שניהן דמי יימר שיתקיים המכר שמא המוכר יעלה בדמיה או הלוקח יזלזל בדמיה: דבר שדמיו קצובים עיין לעיל סימן זה מהו מיקרי דמיו קצובים: כפי שישומוהו ג' קונה פירוש אם שמוהו ג' קונה בכל ענין ואין המוכר יכול לומר אני רוצה שישומו אותו ג' אחרים בקיאים יותר (כמש\"ר סימן ר\"ו) וה\"ה דאם שמהו א' דקנה כל זמן שאין המוכר אומר אני רוצה שישומהו אחר מיהו בס\"ס ר\"ו הביא ב\"י תשובת רשב\"א דמשמע מיניה דאם אמר כפי שישומהו א' מן השוק דינו [כמו] שיאמר כפי שישומוהו תלתא ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א שאין המדירה כו' עד גמר הסעיף קאי אדלעיל אמ\"ש בס\"ה ובאחד מאלו הדרכים קנה כו' אע\"פ שלא מדד: אלא א\"ל כל מדה כו' הטעם דבמדה אנו רואין שאינו מקפיד אשיעור המדות שלא יחול הקנין במקצתן אלא מכר לו כל סאה וסאה בפני עצמה ולפיכך אפי' לא מדד לו כלל קנה מיד באחד מהדרכים הנזכרים לעיל שאין המוכר יכול לחזור בו: ומש\"ר לפיכך הוי כל מדה כו' טעמא דמלתא קאמר וכמ\"ש: אבל אם אמר ליה כור בל' זוז אני מוכר יכול לחזור בו ז\"ל הרשב\"ם (דף פ\"ו ע\"ב) דאמרי' דצריך היה למעות כנגד דמי הכור ולא נתכוין שיהא זה קונה פחות מכור ולא יתר על כור אלא כור בצימצום מקנה לו כו' [עב\"ח שהביא לשון רשב\"ם עד גמירא] וכ\"כ הרא\"ש אבל דעת הרמ\"ה והרי\"ף הוא שאף שא\"ל כור בשלשים מ\"מ הרי לא פירש לו שאין רצונו להקנות לו אלא הכור יחד אלא שאנו אומדים דעתו דמדאמר ליה כור בל' קפיד ולהכי כל דעביד לוקח בפני המוכר א' מדרכי הקניינים כגון שמשך או שהגביה כל הכור ושתק המוכר קנה הלוקח דכל דבפניו כאילו אמר משוך וקני דמי ופשיטא דאי אמר ליה משוך בפירוש דקנה לוקח ומכ\"ש אם מתחילה בשעת פיסוק המקח היו מונחים ברשות לוקח על הקרקע או אפי' בסימטא ובכליו של לוקח (לדעת הרי\"ף שכתבתי לעיל בדרישה דקנין בכליו של לוקח שוה בין בסימטא בין ברשות הלוקח ובתרוויהו קנה אפילו לא מדד) ועדיין הם שם דקנה ולא אמרי' דכור בל' הוי קפידא אלא היכא שלא משך ולא הגביה ולא היה עד עתה ברשותו אלא שעתה בא למדוד לכליו בכה\"ג אמרינן דאפילו מה שנמדד לו כבר ומשכו לא קנה עד שימדוד כל הכור אפילו מדד לו לכליו של לוקח וברשות לוקח (לדעת רוב הפוסקים אבל מהרמב\"ם משמע שיטה אחרת בדבריהן מוזכרת בחידושים שכיון שבאו לכלל מדידה והוא אמר ליה כור בל' אני מוכר לך גלי דעתיה שלא ימדוד לו ממנו מקצתו אלא כולו ועד\"ר וזש\"ר והרמ\"ה כתב דוקא בסימטא פי' הא דאמרינן כור בלשון הוא קפידא היינו דוקא כשמתחילה הפירות מונחים בסימטא בקרקע ובא אח\"כ למדדם לכליו של לוקח אבל אם הוא ברשות לוקח פי' אבל אם מתחילה מונחים ברשות קרקע של לוקח או כשהגביה כו' כלומר או אפי' בסימטא והגביה אותה וה\"ה נמי משך בפני המוכר קני ומטעם שכתבתי: והר\"ר יונה הוסיף לומר דאפי' לא משך כו' פי' הר\"י ס\"ל גם כן כהרי\"ף והרמ\"ה והוסיף לומר דאפילו לא משך כל הכור אלא משך כל סאה (תומשך סאה לביתו) [וסאה לבדה] אפ\"ה קנה ומדכ\"ר בשם הר\"י (לכתוב) דמהני משיכה משמע אפילו משיכה בסימטא דמהני בעלמא מהני ג\"כ בהא דכור בל' וה\"ט דגם זה מיחשב גילוי מילתא שהקנה לו המוכר לאחרים מדעשה הלוקח לפניו משיכה ושתק ודוקא שמדד לו המוכר לכליו או לרשות הלוקח ולא עביד הלוקח לפניו מעשה ס\"ל דאמר הגמרא דבעינן שימדוד כל הכור ומיהו כגון שמדד דכיון שמדד לו סאה ראשונה וראה שזה משכו מיד לרשותו ושתק כאילו א\"ל משוך וקני דמי אבל אי משך מקצת מהכור בלא מדידה אף שראה המוכר ושתק לא אמרינן דהוי כאילו א\"ל משוך וקני כן מוכח בר\"ן וכן נראה ממש\"ר ור\"י הוסיף כו' דאל\"כ אין זו הוספה אלא פלוגתא שהרי הרמ\"ה כתב שהגביה כל הכור ודוקא כשא\"ל כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך ה\"ז ספק אחר איזה ל' נלך ולהכי כל מה שתפס הלוקח הוא שלו כיון שברשות המוכר תפס שהרי הוא מדד לו לתוך כליו או זה משך או זה הגביה לפניו והוא שתק כנ\"ל פי' דברי רבינו בקיצור ודברי ב\"י אינם נכונים בזה ופי' זה למדתי מדברי ר\"ן ומ\"מ הרוצה לעמוד על עיקרן של הדברים יעיין בדרישה וימצא שהן מוכרחים ונכונים למבין ויש עוד פי' אחר בדברי רבינו מוזכר בחידושים: א\"ל כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך ה\"ה נמי אם אמר סאה בסלע כור בל' נמי דינא הכי כדלקמן סי' שי\"ב: ראשון ראשון קנה הוא ל' הגמרא ולישנא דראשון ראשון קנה דייקא דלטובת הלוקח אמרינן כן שאין המוכר יכול לחזור אבל אם ירצה הלוקח לחזור במה שקנה יכול לחוור אם לא נתן המעות עדיין מדלא קתני אין א' מהם יכול לחזור וזו דעת הרמ\"ה שהביאו רבינו ואדיוק הגמרא קאי ושיעור ל' כן הוא מוכר אינו יכול לחזור במה שכבר בא לידו אבל הלוקח יכול לחזור ל\"מ שבמה שלא בא עדיין לידו דפשיטא שיכול לחזור בו אלא אף במה שבא לידו נמי יכול לחזור ומיהו דוקא כשלא נתן המעות וק\"ל: ומ\"ש והוא מוחזק לא מפקינן כו' ע\"ל סימן ר\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"ל אני מוכר לך כו' המדה כו' פירוש דהוה כאומר סאה בסלע תדע דאילו בכור בשלשים דמנינן ליה איך השיב דמשאר חביות יוכל לחזור בו כיון שלא משך כו' הא אפי' משך נמי יכול לחזור בו לדעת הרא\"ש כנ\"ל: וטול אתה היין שבחבית בשומת בית דין ל' התשובה אינו כן אלא ז\"ל כיון דנטל ממנה קצת אם היה נשאר כך הוי מחמיץ והוי גירי דיליה הילכך מיחייב באחריות היין אף על פי שלא משכן ולא התנה אמנם יכול לומר לו אני מחויב לך באחריות היין אמנם טול אתה היין שבחבית בשומת ב\"ד ומה שיחסר אשלם ואפרע דמי החבית כמו שקניתיו עכ\"ל ומשמע ליה דה\"ק טול אתה היין בשומת ב\"ד והן ישומו אותו בכמה ראוי לקנות יין כזה שיש עליו חשש חימוץ אחר שכבר הותחל החבית ודמי אותה השומא קבל המוכר בפרעון דמי החבית והמותר עד כפי שיעור שקנאה ממנו מתחילה חבית שלם יפרע לו הלוקח וק\"ל וכן מבואר בריש תשובה זו שהשיב לו שם בראשונה ז\"ל אמנם יכול לומר ישומו הב\"ד היין שבחבית כמה היה שוה ועליו לשלם דמי החבית כשהיה מלא עכ\"ל ולפ\"ז נראה להפך דברי רבינו וכצ\"ל אני מחויב באחריות היין דאם יפסיד ויחסר אשלם וטול אתה היין שבחבית בשומת ב\"ד ואפרע כו' וגם בלא היפוך נוכל לפרש כן רק שנגיה דלי\"ת דאם יפסיד במקום הוי\"ו דואם יפסיד וכן נראה להמדקדק מכח כפל ל' בתשובה הנ\"ל שכתב בו מה שיחסר אשלם ואפרע כו' ומש\"ה הוסיף רבינו בל' התשובה לפרשו דמ\"ש ואם יחסר אשלם ר\"ל דאם יפסיד ויחסר אשלם ואפרע קאי אהמותר על שומת ב\"ד ומ\"מ כוונת רבי' היא ג\"כ כמ\"ש פי' התשובה הנ\"ל וצ\"ל דאם יפסיד בדלי\"ת ודוק: ומ\"ש בשומת ב\"ד לאו דוקא קאמר אלא ר\"ל ג' בקיאים שיודעים בטיב ענין מכירת היין. "
+                ],
+                [
+                    " הכניס הלוקח כו' רבותא נקט אפי' הכניס הלוקח לא קני. אפי' אם פסק הדמים ומדד כו' פי' אפי' מדד אחר שהכניסם לביתו וגם אחר הפסיקה אפ\"ה ל\"ק ומיהו דוקא מ��ד מוכר קאמר ולאפוקי מהראב\"ד כמו שסיים: אא\"כ פרקן והכניסן פי' אפי' הכניסן המוכר וכל שכן הלוקח כיון שפרקן לתוך רשות הלוקח קנאם הלוקח על ידי רשותו: ה\"ג שאז יקנה לו ביתו לכשיפסוק וכו' ופי' אע\"פ שפרקן קודם שפסק מ\"מ כיון שיפסוק אח\"כ עדיין הם מונחים בתוך ביתו ויקנה לו רשותו כשפסק אם הוא במשוי שאינו מונח בכליו של מוכר דאם הוא מונח בכליו של מוכר הרי צריך מדידה לכליו של לוקח ולא קנאה אפילו כשיפסוק אח\"כ אלא דוקא פסק ואח\"כ מדד וע\"ש ברשב\"ם מבואר כל הסעיף הזה כמו שפירשתיו: "
+                ],
+                [
+                    " היה המוכר מודד כו' גם זה ברייתא שם פ' הספינה ד' מדות במוכרין כו' ע\"ש: עד שלא נתמלאת המדה היא ברשות מוכר שאם נשפך היין או השמן או הוקרה למוכר ויכול לחזור בו דעל דעת כן השאילו מדה גדולה כזו כדי למדוד ולמלא מדה זו והרי היא מושאלת לו עד שיגמור מדידתו: משנתמלאת היא ברשות לוקח שגם לו נשאלה שכשתהיה הכלי מלא יהיה ברשותו שיצניע שם שמנו עד שיערה אותו לכליו: או בחצר שאינה של שניהם ר\"ל חצר שאינה של אחד מהם לבד אלא של שניהם ורבי' לשון הגמרא נקיט ושם פי' בגמרא כן ובי\"ס איתא שמחקו תיבת שאינה מפני שנראה להן דוחק שרבי' סתם דבריו ולא כתב בפירוש כמו שמפרש בגמרא: ונשברה המדה חייב עליה פירוש לשלם לבעל המדה שהשאיל להם למדוד: אע\"פ שלא נתנו עליה שכר פי' לא נתנו לסרסור שכר על השמירה שישמור המדה אעפ\"כ כיון שנתנו לו שכר על טרחת המדידה הוה כש\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " והרמ\"ה כתב כו' טעמו דס\"ל בנוטל כלים להתפאר בהם בבית חמיו דמתהני נקרא ש\"ש כמ\"ש סי' קפ\"ו אבל כאן אין לו הנאה כלל לכן אינו אלא ש\"ח ודעת הי\"א הוא דנלמד משם דהרי התם א\"ל אם אין מקבלין ממני אני נותן לך כפי טובת הנאה שבהם הילכך אף שנתפאר בהם כיון דנותן שכר בחזרתו לא עדיף מנוטל כלי ע\"מ לבקרו שמחזירו ואינו נותן לו כלום נמצא שאדרבה בהך הנאה שהברירה בידו להחזיקו בידו אם ירצה ראוי למיחשב כש\"ש וע\"ל סימן קפ\"ו: שחייב באונסין עד שיחזירנו דמדאגבהיה ע\"מ לבקרו ולקנותו אח\"כ הוא דאיחייב באחריותו וכיון דחייב באחריות היכי מיפטר עד שיחזירנו לבעליו עכ\"ל רשב\"ם וכתב ב\"י ואע\"פ דנוטל כלים לשגרם לבית חמיו פטור בחזרה מאונסים שאני התם שכשאין מקבלין ממנו נותן לו כפי מה שנהנה מהם הילכך לא חמיר כולי האי לחייבו אף בחזרה עכ\"ל ב\"י אבל יותר נראה לי דשאני נוטל כלים לשגרן לבית חמיו דלעולם לא סמכה דעתיה בודאי ללקחם ולא מחשב לוקח כלל אלא שנתראה בהם ובההיא הנאה ודאי לא הוי אלא ש\"ש ודי במה שנחזיקנו ללוקח בהליכתו אבל כאן שתחילת הלקיחה היתה לשם קנין שאילו לא היה בדעתו לקנותו לא היה נוטלו מעולם אלא שרצה לבקרו ולשאול תחילה פי אחרים אם שוה כ\"כ או אם הגון וראוי לו לכן עד שלא החזירו ליד הבעלים ראוי שיהא חייב באחריותו וכן דייק קצת ל' רשב\"ם שם דף פ\"ח שכתב ז\"ל וטעמא משום דקייצא דמי וזבינא חריפא הוא והרי הוא בנטילה זו כמו לוקח עכ\"ל וכן דייק רבינו דמשעה שלקחו הרי הוא כשלו ע\"ל סימן קפ\"ו ועד\"ר: והוא שיהיה דבר כו' חוזר אריש הסעיף וק\"ל: אבל אם הוא דבר שהמוכר קץ בו כו' ע\"ל סי' קפ\"ו מ\"ש שם: ברשות המוכר הוא עי' אפי' קודם שגילה דעתו לחזור: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " והיינו דאמר רב פפא כו' בב\"מ דף ע\"ד ז\"ל אמר רב פפא האי סיטומתא קניא למאי הילכתא רב חביבא אמר למקניא ממש רבנן אמרי לקבולי עליה מי שפרע והילכתא לקבול�� עליה מי שפרע ובאתרי דנהיגי למקניא קנה וכן הוא באשר\"י שם וכן ברמב\"ם ולפ\"ז הו\"ל לרבינו לפרש דבאתרא דנהיגי למיקניא איירי ונראה דרבינו ס\"ל דמדקאמר ר\"פ האי סיטומתא ר\"ל האי סיטומתא קאי על המנהג וכאילו אמר האי סיטומתא דנהיגין ביה קניא ול' קניא משמע קונה לגמרי ול\"פ אהדדי אלא כפי מה שנהגו בהא אמר דכן נוהג מן הדין וזהו שמסיק ואמר והילכתא דליקני ליה מי שפרע עכ\"פ צריך לקבולי ובאתרא דנהיגי למיקניה ביה לגמרי וכמשמעות לשון רב פפא דמיניה איירי קונה בו לגמרי וכיון דדברי ר\"פ משמעין דאיירי מקנין גמור מש\"ה לא כתב עליה דין מי שפרע אבל כתבו בסימן ר\"ד ס\"ד בדין מי שפרע ע\"ש ואף דרבי' לא כתב ל' האי דס\"ל דגם סיטומתא קני לחוד מורה על הרמוז והנהוג וק\"ל: ופי' רש\"י היינו רושם שמרשים החנוני כו' ל\"ד חנוני קאמר אלא ה\"ה אינשי דעלמא נמי אלא שנמשך אחר תחלת ל' רש\"י ורבי' קיצר בהעתקתו וז\"ל רש\"י סיטומתא חותם (כמו וחתמו בטבעת המלך דמתרגמינן וסטימו סטימתא דמלכא) שרושמים החנונים על החביות של יין שלוקחים הרבה ביחד ומניחים אותם באוצר הבעלים ומוליכין אותם א' א' למכור לחנות ורושמים אותם לדעת שכל הרשימה נמכרת עכ\"ל: וכתב הרמב\"ם ז\"ל דוקא כו' בפ\"ז דמכירה כ\"כ: או שאמר לו המוכר לך רשום על מקחך כו' וקמ\"ל דהאי לך רשום הו\"ל כא\"ל לך חזק כו' לענין שקונהו אח\"כ אפי' עשה חזקה או משיכה שלא בפניו וק\"ל: שתוקע כפו לכף כולי לא ת\"כ ממש קאמר דההוא תורת שבועה עליו אלא שנוהגים בגמר המקח לתקוע כפו לחבירו לרמז שהושוו המקח ושם סיטומתא לפי' ר\"ח נראה ששרשו טם והוא ל' נהרא טמימא שפירושו סתום כלומר בזה נגמר ונסתם הקנין א\"נ גם לדידיה פי' רושם שכל מה שנוהגין בגמר המקח ע\"י המעשה יהיה מה שיהיה קרוי רושם. כגון במקום שיותן הלוקח פשוט עד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מטלטלין נקנין אגב קרקע משנה בפ\"ק דקידושין. ומה שכתב רבינו כיון שקנה קרקע באחד מן הדרכים כו' ילפינן להם מדכתיב ויתן לה אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצורות הרי לך קניית כסף וזהב שהן מטלטלין אגב ערים שהן קרקע: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם כתב שאם הם בתוכו אינו צריך כו' מהרי\"ק בכ\"מ שלו כתב ז\"ל הנכון בדברי רבינו הוא דלאו מטעם חצירו הוא דלא בעינן בצבורין אגב אלא הטעם הוא דנהי דכשאינן צבורין צ\"ל אגב להודיע שעם הקרקע הקנה אותן מטלטלין אבל כשהן צבורין בתוכו א\"צ לדיבורו שהרי הענין עצמו מוכיח שאגב החצר הוא מקנה אותן מטלטלין כו' עכ\"ל ביאור דבריו שהרמב\"ם מיירי בחצר שאינו משומר (ודלא כמו שפי' הר\"ן ומ\"מ וכמ\"ש בדרישה) דאז אין שייך לומר שיקנה בתורת חצר אלא קונה בקנין אגב ואפ\"ה ס\"ל לרמב\"ם דכל שצבורין בתוכו אצ\"ל לו שיקנה באגב ומטעם שכתב הוא ועבד\"ר: וכן יראה מדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל כלומר מדהביא ל' הגמרא סתמא והילכתא צבורין לא בעינן אגב בעינן משמע בכל אופן ואינו מוכרח: "
+                ],
+                [
+                    " וקרקע אפי' כל שהוא קונים כו' עיין בהוספה: "
+                ],
+                [
+                    " הקנה הקרקע לא' כו' מיבעיא אם קונה איבעיא זו שם בגמרא ופירש\"י ז\"ל אם אמר לבעל השדה קני השדה לעצמך ואגבו יקנה מטלטלין לפלוני מהו: ואם תפס אחר כו' אין מוציאין מידו וכתב ב\"י הרמב\"ם פסק כדרכו ברוב תיקו האמורין בגמרא בממונא דאי תפס לא מפקינן מיניה אבל הר\"ן בשם הרמב\"ן כתב דכל כה\"ג מוציאין מידו עכ\"ל והיינו טעמא כיון דהוה ספ��קא דדינא אוקי ממונא בחזקת מריה ונראה דלזה כיון רבינו וכתב הדין בשם הרמב\"ם ולא כתבו סתם כמו שעשה לעיל בסימן ר' סי\"א באיבעיא אי תפסינן ל' ראשון כו' משום דדוקא התם הדין מוסכם דלכ\"ע אין מוציאין כיון דתפס ברשות אבל בעלמא לא ולעיל בסי' ק\"צ סי\"ג ברוצה למכור שדה בעד ק' כו' דכ\"ר בשם הרמב\"ם שאם תפס לא מפקינן מיניה פליג הר\"ן (נמי) וס\"ל דמוציאין אך צ\"ע דהא גם הרא\"ש ס\"ל דבספיקא דדינא [מוציאין] ועוד נראה דשם היה תופס ועומד קודם שחזר בו המוכר משא\"כ כאן דמיירי דתופס אחר שחזר בו המקנה וכמש\"ר והיא היא דגם זה בכלל תפיסה ברשות הוא: "
+                ],
+                [
+                    " היה לא' עציץ נקוב כו' בגיטין דף כ\"א קמיירי התם לפני מזה בעציץ נקוב לכן נקט גם כן ורבי' ל' נקוב אבל ה\"ה עציץ של חרס לרש\"י או של עץ לפר\"ת אפי' אינו נקוב כנקוב דמי וע\"ש טעם פלוגתתם גם י\"ל דנקט עציץ נקוב שהוא מילי דפסיקתא לכולי עלמא משא\"כ כשאינו נקוב בשל חרס לרבי' תם ובשל עץ לרש\"י: וזרעים שבו הם של אחר ה\"ה שניהם לאחד אין העציץ נקוב נקנה לחבירו [אלא] ע\"י משיכה ולא הזרעים אלא ע\"י חזקה ועיין בחידושים: עד שיחזיק בזרעים עצמם פי' ל\"ק עד שיעשה חזקה בהם כגון עידור וניכוש וטעמו כדמסיק אחר זה דהזרעים נחשבים כמחובר לקרקע כיון דהעציץ נקיבותיו לקרקע והעציץ דינו כמטלטלין: "
+                ],
+                [
+                    " החזיק בעציץ כו' פי' ולא משכו לקנות אלא עשה בו שום מלאכה במקומו ועבד\"ר: אבל העציץ יש לו דין מטלטלין הילכך לא מקנה בחזקה אבל נקנה עם הזרעים ואפילו לא אמר אגבם כיון דצריך עציץ לזרעים בטל אגב הזרעים תוס' ור\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " לא קנה הקרקעות דאפי' למאן דאמר דעבדי כמקרקעי דמי מ\"מ לא אמרינן שיקנה קרקע זו בחזקה שעשה בעבד כדאמרינן מכר לו עשר שדות שאם החזיק באחת קנה כולן דשאני התם דסדנא דארעא חד הוא וכמש\"ר בס\"ס קצ\"ב משא\"כ כאן דעבדי קרקעי דניידי: החזיק בקרקעות אם כו' ז\"ל הרא\"ש כו' [עב\"ח שהביאו] ביאור דבריו דשני מיני קניינים הם קנין אגב דיאמר קני זה אגב קרקע ואז קונה במטלטלין ואף על גב דלא נתן דמי המטלטלין והקרקע וזה מועיל ג\"כ בעבדים אגב קרקע דנחשב לענין זה כמטלטלין מיהו בעינן עומדים בתוך הקרקע הואיל וניידי מה שאין כן אם היו נחשבים העבדים כקרקע דאז לא היו נקנין בדין אגב אע\"ג דאמר קני אותן אגב קרקע ואף על גב דעומדים על גב קרקע דקיי\"ל אין קרקע נקנית אגב קרקע אפילו אמר קני הקרקע שבתחתית הארץ ואגבה קני הקרקע שעליה ויש קנין שני שמהני בקרקע ואין מהני במטלטלין והוא כשלא יאמר קני אגב קרקע אלא קני עשר שדות ונתן להמוכר דמי כל הקרקעות דכשמחזיק באחד מהן קנה כולן מטעם דסדנא דארעא חד הוא מה שאין כן במטלטלין אבל בעבדים מהני קנין זה כשנתן למוכר דמיהם נקנין להמוכר בחזקת קרקע דלענין זה מיחשבי העבדים כקרקע דחזקה מילי דאורייתא הוא ובזה א\"צ שיאמר קני אגב מיהו עומדים בתוכו בעונן דלא שייך בהו למימר סדנא דארעא חד הוא כנ\"ל ביאור דברי הרא\"ש וכן מבואר בהתוס' דף ע\"א ולזה כיון גם כן רבינו במ\"ש החזיק בקרקע אם העבדים בתוכן קנה דר\"ל אז בכל מיני קנין קנה הן בקנין אגב קרקע כשיאמר קני אגב ואפילו לא נתן דמיהם משום דנחשב כמטלטלין או אפי' לא אמר קני אגב אם נתן דמיהם ומטעם דנחשבים כקרקעי וסיים וכתב ואם לאו לא קנה אפי' א\"ל קני אגב (וא\"ל) [ור\"ל] אף על גב דעומדים בתוכה קנה לפעמים אפילו בלא אמר קני אגב כשאינן עומדים בתוכה נא מהני אמירת קני אגב ומטעם שכתבתי וק\"ל ובזה נתיישבה תמיהת הב\"י שתמה על מש\"ר אפי' א\"ל קני אותן אגב מאי אפי' דקאמר הא רבי' ס\"ל דלעולם אינו קונה אפי' בצבורין ועומדים בתוכה בלא אמירת אגב וכתב דרבי' תפם ל' הרמב\"ם ואליביה (לא קנה) [קאמר] דהוא ס\"ל דבעומדים בתוכה א\"צ נמי אמר קני אגב קרקע וזה דוחק ולפי מ\"ש ניחא דגם להרא\"ש ורבינו בעבדים כשעומדים בתוכה ונתן דמיהם אצ\"ל אג\"ק ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " והוא שיהא כפות ואז לא הוי חצר המתהלכת כיון שאינו ראוי לילך: וגם ישן דאז הוא משומר לדעתו: "
+                ],
+                [
+                    " א\"ל משוך בהמה זו כו' לא קנה כלים שעליה במשיכתה איבעיא בפ\"ק דב\"מ דף ט' ולא איפשיטא ומבואר שם בגמרא דאפי' כפות מיבעיא דכיון שלא הקנה לו הבהמה נמצא שאינו יכול לקנות הכלים בתורת חצר שהרי חצירו של מוכר הוא ואין לו זכות לקנות הכלים אלא ע\"י משיכת הבהמה לכן איבעיא ליה אי מהני משיכת הבהמה אל הכלים וה\"ה נמי אם א\"ל משוך בהמה וקני אותה וכלים שעליה ואינו כפות נמי איבעיא אי קני הכלים ע\"י משיכת הבהמה אבל קני בהמם וכלים שעליה ואי כפות פשיטא דקנה לכליו בתורת חצר של זה מוכרח שם מסוגיא ובזה דברי רבינו מבוארים וכתב שם הר\"ן הא דאיבעיא ליה במשוך וקני כלים שעליה ולא במשוך כלי זה לקנות מה שעליו משום כו' [עב\"ח שכתב תירוץ של הר\"ן בשם תוס' ורא\"ש] וכ\"כ התוס' והרא\"ש וכן דעת רבינו שחילק בין משוך בהמה למשוך קופה ואע\"פ שבכפות מיירי מ\"מ כיון דסתם משיכת בהמה היא ע\"י הילוך אין המשיכות דומות זו לזו וכב\"י לא קני כלים שעליה משום דאיבעיא היא ולא איפשיטא ואוקי ממונא בחזקת מרא קמא ורבי' קיצר שהיה לו לכתוב ל\"ק אפי' כפות וכ\"כ הרא\"ש בהדיא וגם ל' ולא מיבעיא זה אלא אפי' כו' לא א\"ש דהא לאו בסגנון אחד הן רישא איירי אפילו בכפות וסיפא דוקא בלא כפות ול' זה הוא [משמע] דגם בסיפא לא קניא אפי' בכפות (משך כו' אלא מתורת חצר דקנה בהיותו משומר קנין ע\"י חצר אפי' שייך לומר בי' ולא): אפי' אם עמדה כו' דאמר רבא כל במהלך לא קנה עמד וישב ג\"כ לא קנה: אא\"כ היתה כפותה כו' בכה\"ג דאינה בר דעת אפי' אינה ישנה נקראת משומר ר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " ואם א\"ל משוך קופה זו כו' הא דמצריך רבי' לומר שימשוך ויקנה כדי שתועיל משיכתו אפי' שלא בפני המוכר דאי בפניו אפי' לא א\"ל ולא מידי נמי וכדלעיל סי' קצ\"ח א\"נ רבותא נקט רבי' דאע\"ג דא\"ל משוך קופה ולא תקנה במשיכה אלא הכלים ולא היא גופא דכה\"ג דבמשוך בהמה וקני כלים לא קנה מטעם שלא הקנה לו הבהמה אפ\"ה כאן קנה הכלים במשיכת הקופה וק\"ל: בד\"א בלוקח כו' לקנותה ואת הכלים כו' כך הגירסא בכל ספרי רבי' וכן הוא באשר\"י ולפי גירסא זו צריך לפרש דה\"ק בד\"א דכשאמר לו קני בהמה וכלים שעליה דלא קנה כשאינה כפותה בלוקח ומשום דאיבעיא דלא איפשיטא היא אי משיכת בהמה מהני למשיכת מטלטלין כיון דאינן שוין ואם חזר בו הקונה מוקמינן ממונא בחזקת מריה אבל במציאה כשאומר אני מושך כו' קנאה ואפי' אינה כפותה ואם בא אחר והחזיק בה אינו רשאי שהוא זכה בה בתחילה ומקרי מוחזק אבל מל' הרא\"ש בב\"מ מוכח להדיא דהאי לקנותה ואת כו' ט\"ם הוא וצ\"ל לקנות את הכלים ואכפות קאי וה\"ק בד\"א דאפי' בכפות ל\"ק הכלים כשא\"ל משוך הפרה לקנות הכלים אלא בלוקח (קאמר דלא קני משום דבזה הבהמה ככלי של מוכר ואין הלוקח יכול לקנות דבר שהוא בכלי של מוכר) אבל במציאה כו' וכן מצאתי מוגה באשר\"י ישן ודוק שם אבל ב��\"ע כתב כנוסח הרא\"ש וע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מטלטלין קונין וה את זה דברי הרמב\"ם פ\"ה דמכירה: ל\"מ אם אין המקנה מקפיד לידע סכום החפץ כו' פי' עתה בשעה שבא להקנות לחבירו חפץ שלו אינו מקפיד לידע שמצי מקנה לו אבל אח\"כ יקבל מיד הקונה דמי שוויו של הדבר שהקנה לו ולא דמי למש\"ר בר\"ס קצ\"ט שקונה אפי' במעות כשרין המוכר מדקדק לידע מניינם דשם איירי במקנה לו החפץ באותן דמים ואינו נותן לו אח\"כ שום דבר יותר בעד החפץ שקונה לו: ופי' נמי כו' בריש הזהב ומבואר בסימן קצ\"ה שהמטלטלין שאינן כלי פירי נינהו חוץ מב\"ח: אע\"פ שאין קונין כו' היינו דוקא בתורת קנין סודר שאינו בתורת שיווי דמים כגון שרוצה ליקח מחבירו כלי וה ונתן הקונה למקבל פירות שבחליפין יקנה הכלי ההוא בכה\"ג אין קונים בהם משום דנעל כתיב אבל חליפין דנעשה בתורת שיווי דמים קונין בפירות תוס' דף מ\"ז וכתב ב\"י וכן משמע מלשון רבי' שכתב לקמן מטבע אין קונים בו ולא נקנה בקנין ולא הזכיר כן בפירות עכ\"ל ר\"ל דבס\"ג כ\"ר מטבע אין קונין כו' כיצד כו' והתם איירי בתורת שיווי מדכתב במטבע דאין קונין בשיווי ולא הזכיר כן לפני זה בפירות ש\"מ דבפירות קונין בשיווי דכה\"ג וגם נ\"ל להוכיח כן מדברי רבינו מדכתב בס\"ח יש להם דין מטבע ואין קונין זה את זה ולא כתב יש להם דין פירות ואין קונים כו' אלא לאו ש\"מ דכה\"ג דאיירי ביה התם דהיינו חליפין של שיווי דמים איתא בפירות ואין חילוק בין חליפין דשוה בשוה לחליפין של דמים וכ\"כ המ\"מ שם שכן דעת הרמב\"ם והרשב\"א: שיחלקו חצר כו' ע\"ל סימן ק\"ט מ\"ש שם שהן קנין דברים שלא הקנה לו חבירו דבר מסוים וידוע: חוץ ממטבע בגמרא שם יהיב טעמא משום דדעתיה אצורה וצורה עבידא דבטלה ופירש רש\"י דעתו של מוכר את החפץ ונוטל המטבע בחליפין אינו סומך אלא על הצורה שאין המטבע חשוב אלא על ידי הצורה וצורה עבידא דבטלה ע\"י המלך שפוסלה וגוזר לצור צורה אחרת והוה ליה כדבר שאינו מסוים ושלם ואנן דבר מסוים בעינן מדכתיב נעל כו' אע\"ג דהוי כלי שהרי ראוי לשקול בו ולתלותו בצואר בתו אפ\"ה מסוים בעינן ונעל גם כן ממעט דפירות אינן קונין בחליפין אלא נקנין בחליפין מדכתיב לקיים כל דבר אבל מטבע אפילו אינה נקנה בחליפין מטעם דלא סמכה דעתו וכמ\"ש בסמוך והר\"ן כתב בע\"א כתוב בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אלא אפילו <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> מקפיד כו' שם בגמרא ואר\"ס קאי שכתב ל\"מ כו': דהשתא דומה לדמים פי' ומעות אינן קונות כדלעיל סימן קצ\"ח ומש\"ה כתב אפילו מקפיד ואע\"ג דכבר כתבתי דכשהוא מקפיד ומחליף דהוה בתורת (שהוא) [שיווי] הוא קונה עפי היינו לפי האמת שמסיק דבינו כאן דאע\"ג דדומה לדמים אין לו דין דמים: ומש\"ר אפ\"ה נקנה אין להקשות דהול\"ל אפ\"ה קונה דה\"ק במה שמקבל ממנו המטלטל שמקפיד עליו נקנה לו החפץ שבעדו והיינו קונה והוא דומה למש\"ר בר\"ס זה: ולא משך את הטלה לא קנה פי' ל\"ק זה החמור וממילא ל\"ק אידך הפרה: וי\"א דוקא בכה\"ג עד\"ר: (ג) "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כיצד מכר לו כו' כלומר כיצד אין קונין בו מכר לו ורבותא נקט דאפילו בחליפין שוה בשוה אין קונים ע\"י מטבע משום פירות וכנ\"ל: או במטבע של נחושת שכל מיני המטבעות נקרא מטבע נגד מטלטלים כדבסמוך: לא נקנה החפץ ללוקח הטעם דל\"ק על ידי מעותיו נתבאר לעיל סימן קצ\"ח שלא יאמרו נשרפו חטיך כו' אבל בטעם דצורת מטבע עבידא דבטלה אינו שייך בזה כיון דכבר הגיעו בו דמי החפץ לידו והא ראיה שכ\"ר בס\"ד ז\"ל לפיכך לא סמכה דעתו דבעל המקח עד שיגיע המעות לידו משמע כשהגיע לידו סמכה דעתו דאל\"כ אין לדבר סוף ועמ\"ש עוד שם: וכן אם בא להקנות כו' זהו פרושא של נקנה בקנין כו': אבל יכול לשעבד נכסיו כו' עד\"ר: לגבות מהן סך כו' כצ\"ל וכן הוא בספרים של קלף: ומשמשך הלוקח אדלעיל קאי וה\"ק אע\"ג דכשנתן המעות לא נקנה החפץ ללוקח אבל איפכא כשמשך הלוקח החפץ נתחייב כו': ומיהו דוקא כו' וא\"ל כאלו המעות כו' כלומר במקום אלו המעות שתקח מאתי תהיה פרתך קנויה לי: דכיון שיחדם אם יאבדו פירוש יאבדו או יגנבו משם וק' למה ליה לרבי' ה\"ט דכיון שיחדם אם יגנבו כו' הלא בגמרא אמרו טעמא דאין קונין במטבע ולא נקנים משום דצורה עבידא דבטלה ועוד דא\"כ איך עושין חליפין חמור בפרה וכיוצא בו אף דיחדם זה נגד זה וקיי\"ל דאם משך זה בפרה נקנה לבעל הפרה החמור בכל מקום שהוא עומד שם לכן נראה דכוונת רבינו במ\"ש כיון שיחדם כו' לא בא אלא לתת טעם הבדל מ\"ש בין יחוד המטבע דלא קנה שום אחד מהן ומ\"ש לא יחדם דקנה ראובן הפרה במשיכה אותה וראובן נתחייב לשמעון בדמי שוויה ע\"כ כתב דשאני כשיחדם דאז אם נגנבו או נאבדו לא היה צריך ראובן ליתן לשמעון דמים אחרים שהרי דוקא אלו יחדם לו ומשום הכי אין שום א' קונה כשיחד כיון דצורה עבידא ושכיחא דבטלה ואז לא יתחייב ראובן ליתן לשמעון אחרים לא סמך ראובן בעל הפרה עד שיבוא המטבע לידו ולא נתבטלה משא\"כ כשמחליף פרה בחמור וכיוצא בו דאף שא\"צ ליתן לו אחרת כשנאבדה מ\"מ כיון דגניבה ואבידה איני שכיח סמכה דעתו דבעל הפרה שתביא החמור אחר כך לידו וגם רש\"י הנ\"ל ס\"ל ה\"ט דמשום הכי אין נקנה הפרה לבעל המטבע משום דלא סמכה דעתו עליה כיון דשכיח דתתבטל צורתה מיהו היינו דוקא כל זמן שלא באה המטבע ליד המקנה אבל אחר שבאה ליד [בעל] הפרה ודאי מקנה לפרה ואינו חושש שתתבטל הצורה דא\"כ אין לדבר סוף ומשום הכי הוצרך רש\"י ליתן טעם למ\"ש דאין קונין במטבע אף דכבר נתן הקונה המטבע ליד המקנה וכשבא לידו סמכה דעתו ומשום הכי כתב שם הטעם משום דבעיא כלי מסויים ושלם דומיא דנעל ודוק ועד\"ר: באחד מכל המטבעות כו' שכל המטבעות הן חריפין להוציא יותר ממטלטלים וכן מטבע של כסף חריף להוציא משל זהב וכן כולם וק\"ל: במשיכת המטלטלים פירוש כשימשוך הלוקח המטלטלים אז חייב הלוקח המעות למוכר: "
+                ],
+                [
+                    " שאם מכר לו דינר זהב כו' ז\"ל הגמרא כו' [עב\"ח שמביא לשון הגמרא] ובזה דברי רבינו מבוארים ודייק רבינו וכתב בכ\"ה דינרים כסף שהוא שיווי דינר זהב ומיירי דלא יחדם וכנ\"ל דאז נתחייב לו בדמי שוויו של זה שמשך לא פחות ולא יותר: נתחייב למוכר בכסף כשאר קנין מטלטלים שאחר שמשכן נתחייב ליתן המעות: אם חדשים חדשים כו' פירוש אם התנה עמו ליתן לו חדשים דוקא אע\"ג דישנים עדיפא מיניה מצי א\"ל בעינא להניח הדינרים זמן מרובה והחדשים נוחים שלא ישחירו (ויעלו חלודה) יותר מדאי גמרא ורש\"י וע\"ל סימן קע\"ו ס\"ט וקמ\"ל בזה דאין שום א' מהן יכול לחזור בהן מחדשים לישנים או איפכא: וכל אחד מהם יכול לחזור בו דמעות אינן קונות: שיש לו דין מטלטלין ז\"ל הרא\"ש דנהי דאהני לכספים חריפותייהו לבטל חשיבות הזהב ולשווייה להזהב פירא שאני כספים דאיהו נמי חשוב וגם חריף טפי דסגי בכל דוכתא אבל נחשת דלא חשוב אע\"ג דסגי בכל אתרא לא מהני ליה חריפותיה לבטל חשיבות הזהב וכן משמע סידרא דמתניתין דאחרון אחרון גרע וחשיב פירא טפי מן הראשון עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מעות הרעות שנסדקו כו' פי' מעות שרעתן הוא מחמת שנסדקו ודברי רבינו כפירוש הרא\"ש אביו ויש פירושים אחרים: אסימון כו' מתחייב במשיכתו המטבע כצ\"ל וקמ\"ל דאף על גב דעשוי עגול כתיקון מטבע היוצאת בעיר רק שחסרה צורה ובדבר מועט יציירו הרבה מהם אפ\"ה חשיב פירי: אין מתחייב במשיכתן אסימון כצ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " בד\"א כשיוצאים כו' הם דברי הרי\"ף והרא\"ש בריש הזהב: לא שנא פסלתן מלכות פי' רש\"י פסלתן המלכות המלך גזר שלא להוציאן ובני מדינה לוקחים אותם בהצנע: פסלתן מדינה בני המדינה שנאוה אבל המלך לא צוה ומוציאין אותן בשאר מדינות המלך: והם אינם נקנים במשיכת המעות צ\"ע דמאי קמ\"ל הא אפילו אם היה להן תורת מטבע אין נקנים ע\"י מטבע אחרת כ\"ש עתה שהם נחשבים למטלטלין ואפשר דשאני התם דאינו דומה כלל למכר אלא חליפין הוא ואין מטבע נקנה בחליפין אבל מטבע שאינה יוצאת בהוצאה מטלטלין הוא ושייך בהן מכירה וסד\"א עדיפא נמי ממטלטלי דהא אין מטלטלין נקנים במשיכת המעות הוא משום גזירה שיאמרו נשרפו חטיך בעלייה והך חששא ליתא כאן דמטבע קל להצילה ואין בה טירחא (וכמ\"ש לעיל סימן קצ\"ח בדרישה בחד תירוצא דמה\"ט לא חששו לשמא יאמר נשרפו מעותיך כו') קמ\"ל רבינו דאפילו הכי אינה נקנית במשיכת המעות משום דכיון שיש להם דין מטלטלין לא פלוג בתקנתן וק\"ל: כיון שנפסלה צורתן כו' שהרי שם כלי עליהם כמ\"ש לעיל שראוים לשקול כנגדן ולתלותן בצואר בתו: "
+                ],
+                [
+                    " המטבע אין יכולין לקנותו אלא אגב ז\"ל ב\"י וביאור הענין דכיון דקיי\"ל דאין מטבע נקנין לא בחליפין ק\"ס ולא בחליפין שוה בשוה נמצא דאין להמטבע דרך לקנות כו' וא\"ת הלא נקנית היא במשיכת המטלטלין וי\"ל דבא לומר שאין המטבע נקנית ליתנה לחבירו בחנם כ\"א אג\"ק משא\"כ במשיכת המטלטלין דאינו כ\"א כשבא אחד למכור מטלטלי לבעל המטרע ב\"י ומש\"ה דקדק הרמב\"ם ובש\"ע בלשונם וכתבו ז\"ל אין דרך שיזכה לו ר\"ל שיזכה לו המטבע במתנה ובחנם והיותר נראה דהכי פירושו המטבע כמות שהיא בעינה אינה נקנית שיהיה צריך ליתן נו דוקא אותו מטבע בעינה משא\"כ במכר לו איזה מטבע שירצה כהפורע חובו ואף אם התנה עמו לשלם לו במטבע פ' מ\"מ נותן לו (מעות) [מאותו] מטבע איזה שירצה וא\"צ ליתן לו המטבע הרמוזה ולא זולתה משא\"כ במקנה לו אג\"ק וכעין תי' זה כתב ג\"כ ב\"י כתבתיהו בדרישה וע\"ש אלא שחדשתי של' המטבע מדוקדק ומרומז לפשט זה: ומש\"ר (עד) שישכור מקום המעות או באחד כו' נראה לגרוס שישכור מקום המעות בכסף או בשאר כו' דהא גם בשאר ההקנאות שכירות נקנה כמש\"ר לעיל ס\"ס קצ\"א וקצ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' לא לפלוגתא אדלעיל מיניה כ\"ר אלא דין בפני עצמו הוא ללמדנו דאף דאין יכול להקנות החוב אגב מ\"מ כותבין עליו הרשאה לפ' להוציאו מיד החייב לו: שכותבין הרשאה פי' ע\"ג קרקע דוקא: ולמעלה כתבתיו ע\"ל סימן קכ\"ג שגם הרמב\"ם ס\"ל דכותבין הרשאה אלא שאינו אלא כדי לאיים עליו ע\"ש: ומעמד שלשתן סי' קכ\"ו. ומכירת שטרות סי' ס\"ו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אע\"פ שמעות כו' כלומר אע\"פ שחכמים תקנו שמעות אינן קונות כדלעיל סי' קצ\"ה מ\"מ החוזר בו צריך לקבל עליו מי שפרע כיון שמן התורה מעות קונות ומיהו בדף מ\"ח משמע דאפי' לר\"ל דאמר משיכה מן התורה אפ\"ה דברים שיש עמהן מעות עומד החוזר במי שפרע על ש��וזר מן הדברים שבאו לכלל מעשה אבל דברים שלא באו למעשה שעדיין לא נתן המעות אין בהם אלא משום מחוסרי אמנה בין המוכר בין הלוקח כ\"כ הרמב\"ם בפ\"ז מה\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' לא נתן כל המעות אלא מקצתן כב\"י דאם נתן לו מקצת הפרעון (פי' ולא עייל ונפיק אזוזי) או סתם בקנין קרקע קנה בכולו כמ\"ש בסי' ק\"ץ ומינה נשמע גם בקנייני מטלטלין דעומד במי שפרע אם אינו נותן לו כולו דשוים הם עד כאן לשונו ע\"ש וכדמסיק רבי' בסמוך: שיאמר לו הדיין שם בגמרא כדרבא לאפוקי מאביי דסבר אודועי מודעינן ליה לייט לא לייטינן ליה: מאנשי דור המבול כו' נקט אלו מפני שבהם נתבאר לעינים ההשגחה הפרטית של השם יתברך ומש\"ה נקט שטבעו בים ולא שאר מכות לפי שטביעתם בים היה מורה על השגחה פרטית של השם יתברך ויתעלה: שהדיין אומר לו כו' יפרע ממך ר\"ל ידבר אליו לנו כח \"ממך כו' ולא בל' נסתר \"ממנו: "
+                ],
+                [
+                    " אבל כל זמן כו' ברייתא שם: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו במקום כו' אף על פי שבמקום שנהגו לגמור המקח על ידי רושם נתבאר סי' ר\"א דאין אחד מהם יכול לחזור כו' אפילו בקבלת מי שפרע מכל מקום שייך שפיר לומר ל' אפי' דהא ודאי גם לעיל אם השני אינו רוצה להכריחו על המקח אלא רוצה שיקבל עליו מי שפרע ודאי הוא שצריך לקבלו לכן אמר שאפילו במקום שנהגו שלא לגמור המקח בזה אפ\"ה צריך לקבל מי שפרע וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם נתן משכון כו' כן איתא בפ\"ק דקידושין גבי בני רב הונא בר אבין זבון אמתא וטעמו דמנה אין כאן משכון אין כאן וכאילו לא נתן לו כלום כדלעיל סימן ק\"ץ וה\"ה לכל אלו הדינים שכתב שם לענין קנין קרקע נשמע לענין קנין מטלטלין לקבל מי שפרע וכנ\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם כו' בפ\"ז מה\"מ כב\"י והחוזר עומד במי שפרע והיינו דוקא בחוב דהלואה אבל חוב הבא מחמת מכר הוי קנין גמור לדעת הרמב\"ם דנהי נמי דאין מעות קונות במטלטלין מ\"מ כיון דהחוב בא מחמת מכר והקונה בחוב הבא מחמת מכר אינו שכיח לא תקנו ביה חכמים משיכה וכמ\"ש בסימן קצ\"ט באריכות: "
+                ],
+                [
+                    " ובקרקע בכה\"ג כו' דקרקע נקנית במעות וס\"ל דהלואה אפילו אינה בעין הוי כמעות בעין: אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שלא קנה פי' אפילו בקרקע ל\"ק אע\"פ שנקנית בכסף כיון דלא נתן לו מידי גם במטלטלין אינו קונה להתחייב ע\"י מי שפרע וכ\"כ הרא\"ש בהדיא ומיהו בחוב הבא מחמת מכר מודה כיון דאינו מצוי וכמ\"ש ר\"ס קצ\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " כגון שהגיע זמנו לפרוע אבל לא הגיע הזמן אין זה קרוי הנאה בהרוחה ולכאורה משמע כן גם כן מדלעיל סימן פ\"ח ע\"ש אבל לפי מ\"ש אין ראיה: יקנה לי שדה שלך כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב א\"א ז\"ל שם בהזהב: אלא כשחוזר משום יוקרא וזולא פירוש הלוקח חוזר משום שהוזלה הסחורה בשוק והמוכר משום שנתייקרה: "
+                ],
+                [
+                    " שיפסיד הכל כן הוא לשון הרא\"ש וכ\"כ ר' ירוחם דוקא שיפסיד הכל אבל לא יפסיד הכל לא: כההוא גברא כו' בב\"מ דף מ\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שבדברים בלא מעות כו' ברייתא בהזהב: לעמוד בדיבורו דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב: אין רוח חכמים ר\"ל אין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה אין דעתם נוחה הימנו רש\"י בב\"מ דף מ\"ח וכפירוש נ\"י שם ועיין בסימן קפ\"ז וסימן שס\"ו שכתבתי בשם רש\"י ור\"ן פי' אחר בזה: וכתב בעל המאיר כו' כאביי דאמר התם דף מ\"ט דהא דכתיב הין צדק יהיה לך שיהא הין שלך צדק שלא יהא אחד בפה ואחד בלב בשעת דיבורו בהבטחה שלא יהיה בדעתו לשנותו אבל אם נשתנה השער לאחר מכאן והוא חוזר בו מחמת שינוי השער אין כאן חסרון דברים וזהו דעת בעל המאור שהביא רבינו אבל הראב\"ד והרשב\"א אוסרים אפילו בתרי תרעא וכ\"כ נ\"י ודוקא אעשה דאורייתא ההן צדק אינו עובר בשינוי השער אבל מ\"מ יש בו משום מחוסרי אמנה דבני ישראל וגו' ע\"ש: וכן האומר ליתן כו' ג\"ז שם: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א במתנה מועטת כו' שאז סמכה דעתיה של מקבל שיתן לו אבל במתנה מרובה לא סמכה דעתו שיתן לו כיון שלא הקנה לו בדברים שהם נקנים בהם וע\"ל סימן רמ\"ט בד\"מ בסעיף ה' מ\"ש מזה לדחות דווקא המבטיח לעשיר אבל המבטיח לעני אין חילוק בין מרובה למועט: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שאנסוהו למכור כו' בדרישה העתקתי לשון הגמרא ומתוכן יתבאר דברי רבינו על נכון: וקבל הדמים פירוש דכבר קיבל הדמים והטמינם דהוה כאלו אמר רוצה אני ועד\"ר: בין במקרקעי בין במטלטלי. ועיין דרישה במקרקע נאמר הדין בגמרא ומטלטלי נלמד מינה במכ\"ש ועיין מה שכתבתי עוד מזה בדרישה: דאגב אונסיה גמר ומקני לשון הגמרא סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקני ופירש רשב\"ם רב הונא מסברא דידיה קאמר דמתוך יסורים גמר בלבו ומקנה הואיל ואיכא תרתי יסורין ומתן מעות דלא מפסיד מידי עכ\"ל וממילא נלמד מינה דאם תליוהו ויהיב במתנה לא גמר ומקני וכן איתא שם בגמרא ומלשון רשב\"ם זה משמע דהיסורין גורמים שמקנהו להלוקח טפי מאלו לא יסרוהו ונראה ממנו שאינו מוכרה ברצון טוב וכן משמע נמי מלשון הרא\"ש דכתב אהא דאמרינן תליוה וזבין זביניה זביני דל\"ד תליוה דאונסיה יסורים גדולים אלא אפילו בלא יסורים כגון אונס ממון כההיא עובדא דפרדיסא כו' חשיבי אונס וזביניה זבינא אי לא מסר מודעא כו' מדכתב חשיבי אונס דמשמע דוקא מכח אונס אע\"ג דאינו כ\"כ ביסורין גדולים אמרינן דמקנה אבל בלא אונס כלל אע\"ג דקבל דמים לא אמרינן דגמר ומקני ואחריהן נמשך ג\"כ רבינו ומש\"ה כתב בסמוך ז\"ל ל\"ש אנסוה אונס הגוף כו' ל\"ש אנסוהו אונס ממון כו' אהאי דינא דזביניה זבינא ולא כתבו אדין דמוסר מודעא אבל מלשון הרי\"ף לא משמע לכאורה כן [עב\"ח שהביאו בס\"ד] מדכתב אע\"ג דאניס כו' משמע דס\"ל דכ\"ש אי לא אניס כלל אע\"ג דלא מכר ברצון זביניה זבינא וכן מוכח מדברי הרמב\"ם שכתב בפ\"י דהל' מכירה ז\"ל מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפילו תליוהו עד שמכר ממכרו ממכר שמפני אונסו גמר ומקני כו' לפיכך אם מסר מודעא כו' המכר בטל כו' עד אחר שאנסוהו שהכוהו או שתלאוהו עד שמכר או שהפחידוהו כו' ומעשה בפרדס כו' ע\"ש ודוק בדבריו שאדין הראשון דזביניה זבינא אגב אונסו לא כתב כן שיהיה אונס גדול או קטן וכתבוהו אדין מסירת מודעא דהמקח בטל מחמת מודעת אונסו ובודאי ה\"ט משום דס\"ל דלענין זביניה זבינא פשוט דאין חילוק בין אונס גדול לקטן דהא אפילו לא היה אונס ידוע לו כלל ג\"כ הוה זביניה זבינא אף שידוע שלא מכרו ברצון ועיקר החידוש דר\"ה במ\"ש תלאוהו וזבין זביניה זבינא הוא ללמדנו שלא תקשה שלא יהיה מקח כלל כיון שבע\"כ מכרו מחמת אונס הגדול דייסרוהו בתלייה והכאה כן נ\"ל מוכח מדבריהן ז\"ל וצ\"ע א\"כ לא הו\"ל להשתמט שום חד מהפוסקים מלעשות פלוגתא ביניהן בזה: אבל מטלטלין כיון כו' ר\"ל כיון דבמטלטלין יש דין אונאה וביטול מקח כדלקמן סי��ן רכ\"ז גם כאן מחזיר אונאה אם לא נתן לו כדי שתות שויו ואם נתן לו פחות בטיל ולא אמרינן אגב אונסיה אחילו קמחיל ליה נמי על האונאה: אבל בסכום מעות כו' פי' אלא רוצה ליתן לו כפי מה שמבקש ממנו בעדה כדי שויה וזהו דלא כמ\"ש מהרי\"ק בשורש קפ\"ה ועד\"מ ובהגהותיו בסימן זה סי\"ב מ\"ש בזה ובתשובתי הארכתי בזה דמ\"ו ר\"ם ז\"ל הביא דברי מהרי\"ק זה: "
+                ],
+                [
+                    " אלא שהודה בפניהם פי' ועתה אומר שלא קבלם: לא פי' לאו זביניה הוא דאמרינן מחמת יראה הודה ועד\"ר וע\"ל ס\"ת: "
+                ],
+                [
+                    " ל\"ש שאנסוהו שימכור שדה ידוע ל\"ש אנסוהו בסתם כו' זו ואין צ\"ל זו הוא זה דהא בגמרא סבר רבא דבסתם דוקא זביניה זביני אבל לא בשדה זו דאמרינן כיון שהוא בירר מעצמו שדה זו ודאי בירר הרעה שבשדותיו וגמר ומקני אבל דבל' ל\"ש ובל' בין בין אין מדקדקין ושכיח לנקוט זו ואצ\"ל זו ולעיל סימן קנ\"א כ\"ר בקיצור אפילו שדה ידוע כו' וק\"ל: שבע\"פ קבלם פי' והול\"ל דגם לבסוף <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> נתרצה: אפ\"ה זביניה זבינא דאמרינן כיון שמ\"מ קיבלם והטמינם נתרצה אגב אונסו וכמ\"ש בדרישה ס\"א: (ד) ל\"ש אנסוהו כו' בבבא זו בא רבינו להוסיף וללמדינו דל\"ת דדוקא באונס הגוף גמר ומקני דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואלמלא נגדוהו לחנניא כו' אבל באונס ממון סד\"א סבר אמלא רצונו ואמכור לו האי מידי כי היכי דלא לפסד ממוני ואח\"כ אתבעיה בדיניה ולא גמר ומקני קמל\"ן וכן מוכח ל' הרא\"ש שכתב ז\"ל ול\"ד תליוהו דאונסיה יסורים גדולים ואגביה גמר ומקני אלא אפילו בלא יסורים כגון אונס ממון כי ההיא דפרדיסא חשיב אונס וזביניה כו' (וכעין זה ל' התוס') מבואר מלשונו דלפי מאי דמסקינן דטעמא דר\"ה דתליוה וזבין זביניה זבינא משום דאגב אונסיה כו' כל כמה דגדול האונס יותר מסתבר לומר דזביניה זביני: כגון שהפסידוהו בהפסד ממון ל' רשב\"ם בשם ר\"ח כגון שהפחידוהו בהפסד כו' ומשמע דאפילו לא הפסידו עדיין אלא בגיזום בעלמא חשבינן ליה אנוס אבל ר\"ם וראבי\"ה חולקים ע\"ז וס\"ל דבגיזום בעלמא לא מקרי אנוס ומעשה דפרדיסא כאילו כבר הפסידוהו דמי כיון שהיה בידו לכבוש שטרו ואפשר שלזה כיון רבינו שדייק וכתב שהפסידוהו ומיהו יותר נראה להגיה שהפחידוהו וכן הוא בהדיא ברמב\"ם ודברי רבינו הם לקוחים מדבריו: בין ע\"י עכו\"ם כו' פי' ב\"י ל\"מ אם פחד ההפסד היה ע\"י עכו\"ם כגון שימסור ממונו לעכו\"ם שאין לו חזרה אלא אפי' היה ע\"י ישראל כמעשה דפרדיסא שיכפור ממונו ויזכה בדין ישראל שאפשר בחזרה וסד\"א דלא גמר ומקני קמל\"ן ומ\"ש ע\"י ישראל ולא כתב בין בעצמו דהא מעשה דפרדיסא דמייתי עליה ע\"י עצמו היה נראה דאיידי דע\"י עכו\"ם נקט לה: כההוא דמשכן כו' עד ואסיקנא דחשיב אונס לבטל מקח. כוונת רבינו להביא ראייה דאפילו אונס ממון ובישראל נמי אונס גמור הוא ומקני על ידו אם לא שמסר מודעא שהרי בההיא פרדיסא אסיקנא דחשיב אונס לבטל המקח ע\"י מודעא ואי לאו מיקרי אונס גמור לא היה המקח בטל על ידי מודעא והא בהא תליא ומה שלא נקט רבינו בלישניה דחשיב אונס והמקח קיים כל שלא מסר מודעא משום דקושטא דמלתא הכי הוה בההיא עובדא שמסר מודעא ובטלו המכר מחמתו וקיצר רבינו כאן וסמך אמ\"ש אח\"ז מיד דין מסירת מודעא וקאי גם אענין כזה דמעשה דפרדיסא דגם שם בעינן מסירת מודעא ולא כדעת הרמב\"ן ועד\"ר: כההוא דמשכן פרדיסא כו' וא\"ת היאך נתוודע זה האונס דא\"ל שהעדים שמעו שדיבר עמו כן דא\"כ לא היה כאן אונס שהרי לא היה אפשר לו למלוה לכבוש השטר שכבר שמעו עדים אלו שהודה בפניהן שהוא ממושכן בידו וצ\"ל כמ\"ש הרשב\"ם ונ\"י דמיירי שהטמין עדים אחורי גדר כו' (וא\"א אכתי קשה למה מכר לו השדה כיון דהוא הטמין עדים והם שמעו דברי המאנס וי\"ל בדוחק דירא המוכר שמא לא שמעו העדים היטב דברי המאנס וגזמו ולא רצה המאנס להמתין יותר והוצרך למכרו לו על ספק זה שבאם שמעו העדים דבריו (שיחקר) [שיחזור] ע\"י ממכרו וכן היה ששמעו) או ששמעו דטוען זבינתה ניהלי ולית לך עלי ולא מידי ואח\"כ מכרו לו וכתב לו שטר מאותו (זמן) (וכון) [וכיון] שמכר לו <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"2\"></i> שמזה ודאי (עבר) [ניכר] האונס לדברי הרמב\"ם מיושב זה בע\"א וכמ\"ש המ\"מ שם ובש\"ע העתיק דברי הרמב\"ם שם ובסמ\"ע כתבתי שם ביאורו ע\"ש אבל דברי הרא\"ש ורבינו א\"א לפרש כן וא\"ת בין לרשב\"ם בין לרמב\"ם מסירת מודעא ל\"ל הא בלא\"ה ניכר אונסו דכיון דטען הלוקח בתחילה כבר זבינת ניהלי ואח\"כ לקח ממנו מהיום מוכח מילתא דשקורי קא משקר וחנם היה שלאותו פעם עדיין לא נתרצה לו למכור ואניס קא מאנסיה למכור וי\"ל דס\"ס שמא בסוף בזמן כתיבת השטר נתרצה לו להכי כי מסר מודעא בשעת מכירה גלי דעתיה דמחמת האונס הראשון מכר לו אבל לא מסר מודעא אין כאן גילוי דעת: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם מסר מודעא תחילה עד\"ר פי' מודעא: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אונסא דאתי ליה מנפשיה ל' ב\"י כ\"כ העיטור וסברא הוא דאל\"כ כל אדם כשיצטרך למעות ימכור וימסור מודעא וכשיהיו לו מעות יבטל המכר עכ\"ל ועד\"ר: אלא ליתן מעות ומחמת כו' הוצרך למכור כו' פי' אפילו מכר לאחר כדי ליתן לאנס מעות זביניה זביניה דהא אין האונס מצד הקונה והוא בכלל אונסא דנפשיה דמה לי שצריך המעות לצורכו או ליתנם לאנס וכ\"ש אי זבין לשלם למלוה הדוחקו ומאנסו וגם דין זה סברא בעלמא הוא: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו אם עידי המודעא עצמם כו' גם הרמב\"ם סוף פ\"י דמכירה כתב זה לרבותא וה\"ט משום דשם סוף דף מ\"ח גבי עובדא דטבי תלא לפפי חתים רבב\"ח אמודעא ואאשקלתא פריך הגמרא והאר\"נ העדים שאמרו אמנה או מודעא היו דברינו אין נאמנים ומשני ה\"מ ע\"פ דלא אתי ע\"פ ומרעא לשטריה אבל בשטרא אתי שטרא ומרע לשטרא וס\"ל דיש רבותא באותן עדים עצמן שנראין העדים כעוקרים עדות המקח וכ\"ש היכא שהחתומים על המודעא אינם החתומים על המקח דאתו הני ועקרי סהדותייהו דהני ועוד שהרי אינן עוקרים אלא אומרים שבפנינו מסר שאם ימכור לפני עדים שיהיה ידוע שהוא אנוס במכירתו ולא כשיטת ר' אפרים שכתבתיהו בדרישה ע\"ש ודוק: אפילו אמר להם ברצוני כו' פי' וסד\"א דליהוי ביטול מודעא כיון דלהם עצמן אומר שאינו מוכר באונס קמ\"ל שכשם כו' ואם לא תפרש כן אין מקומו של דין זה כאן וק\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם מעידין בפנינו הודה כו' שמחמת יראה כו' כן הוא ל' הרמב\"ם פ\"ט דמכירה וכ\"ר בס\"ב דגם בלא מסר מודעא אין בהודאתו הודאה וא\"ת הא תו ל\"ל הא נלמד משם במכ\"ש וי\"ל דרבינו חזר והעתיק דין זה כאן לפי שבמקום הזה כתבו הרי\"ף והרא\"ש ומכאן למד רבינו מ\"ש לעיל וכמ\"ש בדרישה ס\"ב גם י\"ל דקמל\"ן רבינו בזה מצד א' רבותא והוא דאע\"ג דלא אמר לפני העדים במודעתו אלא שאנוס הוא במכירתו (וכמש\"ר ל' המודעא לפני זה) ולא אמר לפניהן שאנוס הוא על הודאת קבלת המעות דאפ\"ה כשבא אח\"כ ואמר שאנוס היה גם ע\"ז מוציאו מידו בלא דמים משא\"כ ברישא דאיירי בלא מסר מודעא ומביא אח\"כ עדים שא��וס היה ולא ראו שמנה לו המעות ואין חידוש כ\"כ שמוציא מידו בלא דמים וק\"ל אבל א\"ל דלעיל קאמר דהמכר אינו קיים מחמת הודאתו אבל מחזרת ממון לא מיירי ואפשר דצריך למיהדרן לגזלן דאמרי' אילו היה אמת שלא נתן לו מעות הו\"ל למסור מודעא דזה ודאי אינו דהא בהא תליא אי לא מהימן במאי דטען שלא קבל המעות ממילא מכירתו מכירה: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך שידעו העדים שהוא כו' פי' אע\"פ שידעו שבא זה כבר לאונסו אפ\"ה אינם כותבים לו מודעה אא\"כ יודעין שעדיין בשעת מכירה אנוס הוא דאל\"כ מאי קמל\"ן פשיטא ומיהו א\"צ לידע שהמכירה עצמה היתה ג\"כ באונס ועיין בתשובה שיחדתי לדיני מודעא ולקמן בס\"ס בדברי רבינו: "
+                ],
+                [
+                    " כתבו לי שמסרתי מודעא כו' פי' כתבו לי פלוני מסר מודעא בפנינו שפלוני אנסו בכך וכך למכור וע\"פ מודעא זו אין פוסלין שום שטר כיון שלא כתבו שידעו באונסו מ\"מ יצטרף עדותם זה לעדות שיביא אח\"כ שיעידו שידעו שאנוס היה. ועדותן לבד ג\"כ לחוד ל\"מ שכל מודעא צריך למוסרה קודם המכירה וס\"ל לר' יונה דאין שומעין לו משום דחיישינן לב\"ד טועין שלא ידקדקו בנוסח דמודעות שיאמרו חזקה לא חתמו העדים אלא א\"כ ידעו באונסיה ולבטל המקח ע\"פ מודעה זו לבדו אבל א\"ל דרבי יונה בא לומר דכשאומר כתבו לי מודעה גמורה ותחזיקוהו אצליכם וכשיודע אח\"כ אונסי תתנוה בידי ולזה אין שומעין לו משום דמיחזי כשיקרא וכמש\"ר דומה לזה לעיל ס\"ס ל\"ט חדא דא\"כ העיקר חסר דהול\"ל ותעכבו הכתב עמכם ועוד דאין ל' יצטרף עדותכם דקאמר מתיישב לפי זה אלא העיקר כמ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ולפיכך כל מודעא כו' ז\"ל ב\"י מש\"ר לפיכך אינו נמשך אחר דברי הר\"י דהא גם לרשב\"א דפליג עמו מודה בכך ול' הגמרא הוא אלא אדלעיל קאי דקאמר וצריך שידעו העדים כו' ולפיכך כל מודעא כו': "
+                ],
+                [
+                    " או על מחילה ל' ב\"י כתב הרמב\"ם פ\"י דפשרה דינה כמכר ומחילה דינה כמתנה (וכ\"כ רי\"ו) וע\"ש בב\"י הטעם דפשר ומחילה: דווקא גבי מכר אמרינן כו' גמר ומקני כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם זכרונו לברכה פרק עשירי דהלכות מכירה כתב כן ועיין דרישה: בחמסן שכופה כו' פירוש בחמסן שאינו אלא כופה המוכר על עצמות המכירה בלבד אבל דמי קא יהיב ליה להכי כשלא מסר מודעא אמרינן אגב אונסו וזוזי גמר ומקני: אבל הגוזל והוחזק גזלן ואח\"כ לקח שדה שגזל כו' מדברי הרמב\"ם משמע קצת מכאן ומפ\"ט דגזילה דלא פי' הוחזק גזלן דוקא כשיצאה מתחת ידו בב\"ד בתורת גזילה אלא שמפורסמת בידו בתורת גזילה והוחזק עליה בגזלן שלא עלה על דעתו עד היום להחזיר לו דמיו ואח\"כ בא ליקחנה אבל מדברי הרא\"ש ורבינו מוכח דפירשו הוחזק גזלן שהוציאו מידו השדה כבר פעם א' בב\"ד בתורת גזילה כמ\"ש בסימן קמ\"ט סי\"ד. ושני הפירושים האלה כתבו המ\"מ ספי\"ג מטוען ע\"ש ובזה נ\"ל ליישב דל\"ת דברי רבינו אהדדי דלעיל ס\"ס קנ\"א העתיק ל' הרמב\"ם דפ\"ט דגזילה שחילק בין חמסן לגזלן וכתב עליו וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כ\"כ ובכאן כתב דברי הרמב\"ם סתם בלי שום חולק די\"ל דבס\"ס קנ\"א דכתב ז\"ל דאין הנגזל צריך למסור מודעא כשמוכר לגזלן כו' לפי שאינו דומה למאנס עד שמוכר לו שדהו כו' דמשמע דאיירי בשעכשיו בשעת המכר לא היתה ביד הגזלן אלא שהוחזק על הגזלן שכבר יצא מידו בגזילה ועכשיו גזם לו אם לא תמכרנה לי אחזור ואקחנה ממך בגזילה וע\"ז כתב בשם הרמב\"ם שכתב פ\"ט דגזילה דהואיל שהוחזק גזלן עליה א\"צ מודעה ושהרא\"ש לכ\"כ ור\"ל דלא חילק בזה אבל ל' זה שהעתיק רבינו כאן מפ\"י דמכירה כתב בו ואח\"כ לקח שדה שגזל משמע להדיא דמיירי שבא ליקח השדה שכבר היא בידו בגזילה ומדכתב אבל הגוזל והוחזק גזלן משמע נמי לפי' הרא\"ש ורבינו דמיירי שכבר יצאה מידו בב\"ד בתורת גזילה וא\"כ לפירושו מדבר כשיצאה מידו הגזילה וחזר וגזלה ועכשיו בא ליקחנה ובכזה מודה הרא\"ש להרמב\"ם דא\"צ מודעה ואף שהרמב\"ם סתם דבריו מ\"מ לפי פי' רבינו הוחזק גזלן הכי משמעותו ומש\"ה סתם רבינו כאן משום דל\"פ בהא אליבא פירושו דהרא\"ש אבל להרמב\"ם ודאי אין חילוק בין הא למ\"ש בפ\"ט דגזילה שהרי כתב כאן דין זה כמ\"ש בהל' גזילה ורבינו ס\"ל כוותיה דהרמב\"ם ולא מטעמיה דלדידיה אין חילוק בין איכא בידו בגזילה ובא לקנות לבין עדיין לא בא לידו בגזילה אלא בא לקנות בגיזום אלא בין גזלן לחמסן אבל לרבינו אין חילוק בין גזלן לחמסן אלא בין אם כבר בא לידו בגזילה שנית או לא ובזה מיושב ג\"כ מה שתמצא שכתב בהגהותיו הגיה לעיל בסימן קנ\"א וכתב על דברי המחבר דעת הרא\"ש וכתב שכנ\"ל עיקר ובסימן זה לא הגיה כלום על המחבר ואפילו דברי מראה מקום אלעיל לא עשה וכן תמצא שהראב\"ד השיג על הרמב\"ם בפ\"ט דגזילה ואילו כאן בפ\"י דמכירה לא השיג עליו ואע\"פ שאין ראייה גמורה מזה זכר לדבר מיהא איכא ועמ\"ש עוד מזה בדרישה ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ולא היה ביטול כו' עד\"ר: וחתים ביה בביטול מודעא פי' וסיים בשטר זביניה בביטול מודעא שביטל כל מודעא עד עולם וכ\"כ הרי\"ף והרמב\"ם עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " או שהודה לו נראה דל\"ד הודה לו בפניו קאמר דא\"כ כיון שהוא אנוס מה מהניא ההודאה הא אילו לא הודה היה ממטי ליה ולחמריה כו' אלא ר\"ל הודה לדבריו ושלא בפניו אלא בפני עדים א\"נ לו ממש קאמר מיהו הודה כמו מודה ור\"ל דבפני ב\"ד מודה לו וכיון שהודה לו פעם א' שוב לא מצי תבע ליה בעדי מודעא ופי' זה נראה עיקר דהכי דייק מה שסיים הרמ\"ה וכתב דהודאת בע\"ד כק' עדים דמיא וע\"ע מ\"ש בדרישה מזה: "
+                ],
+                [
+                    " דאם כפוהו לבטל המודעות מהני הביטול כו' עד כל מה שאבטל כו' מזה מוכח דרבינו ס\"ל דלהרמב\"ם ל\"מ ביטול מודעה אף כשלא מסר תחילה מודעה אהביטול דאל\"כ לא הול\"ל בל' הרא\"ש אע\"פ שאמר בשעת מסירת מודעה כו' אלא הול\"ל בקיצור דהרא\"ש ס\"ל דמהני הביטול ואנן ידעינן דמיירי באפילו מסר מודעא אהביטול דהא הרמב\"ם דעליה כתב רבינו דברי הרא\"ש איירי דוקא מזה וק\"ל וזהו ודלא כמ\"ש המ\"מ והב\"י כמ\"ש בדרישה ע\"ש מיהו מסתמא שלא ידעינן שנאנס על ביטול המודעה בהא כתב גם הרמב\"ם דמהני הביטול אם לא קמסר תחילה מודעה גם אהביטול שיבטל אח\"כ והרא\"ש ס\"ל דאפילו אם מסר תחילה מודעה אהביטול עד עולם אפ\"ה כשאומר בשעת ביטול כל מה שאמרתי תחילה דלא יהא ביטול עד עולם אני חוזר בו ומבטל אותו דיבור מהני ליה הביטול דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקני לבטל הכל ועד\"ר ששם כתבתי כל זה בטוב טעם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כשאמכור שדה זו כו' אמכרנו לך במעכשיו במנה וקנו מידו כו' כל' רבינו כן הוא ל' הרמב\"ם בפ\"ח דמכירה בקצת שינוי ל' ז\"ל האומר לחבירו כשאמכור שדה זו הרי היא מכורה לך מעכשיו בק' זוז וקנה מידו על כך כו'. והרשב\"א כתב בל' זה ז\"ל ומיירי שקנה האי ארעא מהשתא והחזיק בה בתנאי שאם ימכרנה תהא קנויה לו במנה וע\"ל סימן ר\"ז סי\"ד וה\"ט דבעינן קניין דמעכשיו משום דהו\"ל כעין קניין דברים וגם גילה דעתו דלא יתחיל הקניין מיד אלא לאחר שירצה למוכרו ואע\"ג דס\"ל לרבינו דכל קניין סתמא הו\"ל כאומר בפי' מעכשיו מ\"מ במקום ריעותא כהכא בעינן שיאמרו בפירוש ועד\"ר מ\"ש עוד מזה. ולכאורה היה נ\"ל דלרבותא כ\"כ דברישא קמל\"ן דאפילו קנאה בקניין מעכשיו מפורש אפ\"ה כשמכרו לאחד ביותר ממנה זכה בה השני ובסמוך בדין אמכרנו לך כדשיימי בי תלתא דזכה בו הראשון סתם רבינו וי\"ל דכוונתו דאפילו לא אמר מעכשיו ג\"כ קנאו הראשון וכן בדין כשמכרו לאחר במנה אבל מ\"ש ראשונה נראה עיקר ודו\"ק: ומכרה לאחר בק\"ך כן לישנא דגמרא נקט ובגמרא מעשה כך היה וה\"ה אם מכרה לאחר בק\"א שהרי מסיק וכתב אבל אם מכרו לאחר במנה כו' דמשמע דווקא במנה חשוב כאילו אנסוהו כו' ל' המ\"מ שם שהרי זה כמי שנאנס ומכר דלא קנה קמא דאונסים לא מסיק איניש אדעתיה אבל ודאי אם אמר בפי' אם אני מוכר לעולם אפילו בכמה לדידך אני מזבינה בק' קנה דהו\"ל כאילו מקבל עליו כל אונסא דאתייליד עכ\"ל: אם מכרה כבר כלומר שהשני כבר קנהו בא' מן הקניינים: וא\"א כתב כו' בסוף ע\"ז כ\"כ: לא יתבטל בשביל תוספת דמים של זה כלומר דוקא קניין הראשון נתבטל עם הוספת השני אבל לגבי השני לא נתבטל משום שגם הראשון רוצה ליתן הוספה זו. אבל אין לפרשו דר\"ל אף אם ירצה ראשון להוסיף וליתן יותר מהשני דזה פשיטא דכיון שקנין של השני הוא קנין מה לנו בהוספת דמים של (השני) [הראשון] ועוד דהרי אדרצה ליתן ק\"ך קאי דהיינו כמו (הראשון) [השני]: ואפילו יודע הראשון כו'. כלפי מ\"ש תחילה בשם הראב\"ד דאפילו כבר קנהו השני יכול הראשון לסלקו כתב הרא\"ש דאפי' אם עדיין לא קנהו השני אפ\"ה זכה השני בקנינו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם לא הזכיר כו' מסקנא דגמ' שם: כיון שלא קצב דמים פי' ולא סמכא דעתייהו לא דקונה ולא דמקנה ולהכי אפי' קנו מיניה במעכשיו קנאה השני. ואם אמר כשאמכרנה כו' מסקנא דגמרא שם וה\"ה במוכר א' לחבירו מיד וא\"ל כן נמי דינא הכי ועד\"ר: כפי מה שישומו אותו כו' פי' רש\"י דכיון דנקט ל' שומא ונקט ג' שהם ב\"ד סתם לתורת דיינים נחית ואפילו ב' מגו ג' שמין אותו ואם השלישי חלוק על השני הולכין אחר הרוב עכ\"ל ומינה נלמד דבעינן שיהיו ג' ביחד וישאו ויתנו בדמי שוויין וכשלא ישוו ילכו אחר הרוב וכדין ב\"ד ולאפוקי שלא יקפצו מתחילה כ\"א ב' לשומו וכעין זה כתב רבינו לעיל ריש סי' ק\"ג ע\"ש: די בב' מהג' לפי מש\"ר האי דין אכשאמכרנה כו' ה\"פ כשמוכר אח\"כ לאחר כפי מאי שישומו אותו השני' ובאינך בבי כשימכרנה לאחר כפי מה שהסכימו עליו שלשתן או ארבעתן וכן מפורש בדברי הרמב\"ם ע\"ש ואפשר דמש\"ה כתבוהו הרמב\"ם ורבינו האי דינא אדין לכשימכרנה ללמדינו דאע\"ג דאיכא תרתי לריעותא חדא דלא עשה קצבה גמורה לדמי שווייה והשנית שלא יתחיל המכירה מיד אלא לאחר הזמן אפ\"ה הוא קודם לאחר כשמכרו לאחר כסך ששמין אותו השלשה או השנים וק\"ל: ה\"ג כל הג' לדעת א' אמר כפי מה שישומו ד' עד שיסכימו כולן לדעת א' ואצ\"ל אם אמר כו' וכן הוא בגמרא שם וכ\"כ ב\"י: עד שיסכימו כל הד' והטעם פי' רש\"י דכיון דנחית להרבות דעות יותר מב\"ד ודאי לאו לתורת דיינים נחית ולא אזלינן בתר רובא עד דאמרי כולהו דאי חלוקין מאי אהני ליה דעות וכעין זה כ\"ר ר\"ס ע\"א: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שמוהו ג' או ד' כו' כ\"כ הרמב\"ם שם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " על תנאי כו' אבל אם א\"א לקיימו קי\"ל דתנאי בטל ומעשה קיים (וכמש\"ר בא\"ע ר\"ס ל\"ח) ובסמוך ס\"ג כ\"ר דאין התנאי מבטל המקח אא\"כ התנה בכל דיני התנאי כו' ולא כתבם רבינו כאן מפני שסמך עמ\"ש בסמוך ולא כתב כאן זה דאפשר לקיימו אף שגם הוא א' מפרטי משפטי התנאים אלא משום דבעי למכתב דאם לא נתקיים התנאי לא מתקיים המקח מש\"ה הקדים וכתב דהיינו דוקא שאפשר לקיימו וק\"ל: נתקיים המקח שהוקנה בסי\"ד כ\"ר בשם הרמב\"ם והוא דהחזיק המקח בתחילה ע\"מ שיתקיים התנאים או שיקנהו בקניין בבד\"ח כמבואר בסי\"ט או שהוא בידו ולא גזים דאין בו משום אסמכתא וסגי בקניין לחוד לדעת הרא\"ש ורבינו כמבואר בסעיף י\"ו וי\"ז דאל\"כ הוה אסמכתא ולא קנה אף כשיתקיים התנאי וע\"ש מ\"ש: וכתב הרמב\"ם בין כו' שני בפי\"א הנ\"ל כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך לחלק כו' לכאורה נראה דגם הרמב\"ם מודה בהאי חלוקה ולא הוצרך לפרשו כי מלת שהתנה יורה ע\"ז דודאי ל' תנאי אינו כופל אלא על המתנה עם חבירו דבר שהוא לטובתו דאילו על טובת חבירו הול\"ל ל' בטחון שמבטיח חבירו על ככה ואף שממ\"ש הרמב\"ם עוד באותו הפ' והביאו רבינו סי\"א משמע דלא ס\"ל לרמב\"ם האי חילוק וכ\"כ ב\"י כאן מ\"מ לפי מ\"ש שם פי' שני להרמב\"ם לק\"מ ורבינו שכתב כאן וצריכין לחלק כו' לטעמיה שכתב שם על דברי הרמב\"ם ואיני מבין דבריו כו' ולא פירשו באותו פי' השני ע\"ש: כההוא דזבין כו' פ' א\"נ דף ס\"ה וסיים שם שהמוכר ראה פניו של לוקח זועפים ועצבים. וא\"ל אם טרפוהו כו': שלא באחריות פי' שהתנה עמו בהדיא שלא יקבל אחריות עליו דאל\"כ הא אמרינן אחריות ט\"ס רש\"י וזהו שכ\"ר שהלוקח היה צריך שיתנה זה התנאי שכיון שכבר פסק עמו בפירוש שמוכר לו שלא באחריות הו\"ל לחזור מתנאי הראשון ולהתנות שיהא דוקא באחריות וכמו שמפרש רבינו ואזיל: שופרא ושבחא ופירי ע\"ש בפירש\"י: דאסיקנא דלא הוה תנאי דפטומי מילי בעלמא נינהו דהלוקח הו\"ל להתנות כו' כן הוא ל' הגמרא וכמ\"ש בדרישה ובסי\"ג כתבתי דעת הרמב\"ם בפי' הגמרא: ומיהו כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' שם בפסקיו כ\"כ והא דכתב רבינו על דברי הרמב\"ם וצריך לחלק כו' ולא פירשו דמיירי כשהתנו כן בתחילת המקח דאז גם להרא\"ש המקנה והקונה שווים הם דל' בין שהתנה כו' שכתב הרמב\"ם משמע ליה דכמו דתנאי דלוקח מהני גם בגמר מקח גם מהני כן תנאי המוכר וק\"ל: ובאתרא דקנה בשטר פי' שלא נגמר המקח בנתינת המעות לחוד עד שיכתוב ג\"כ שטרא כדלעיל סימן ק\"ץ ס\"ח: כיון שלא התנה כו' פי' כיון שלא חזר הלוקח אחר אמירת המוכר להחזיק דבריו ולומר שע\"מ זה קנאו ובדברי הרא\"ש מבואר יותר וז\"ל מדלא חזר הלוקח התנאי אף הלוקח לא החשיב הדברים הללו לעיקר התנאי אלא שהניח עוצבו ורוגזו אמנם חשב בלבו אם אחזיר התנאי הוא יחזיר מדבריו וטובה השתיקה הלכך אמרינן פטומי מילי נינהו אבל אם בתחילת הדברים כו' עכ\"ל: אבל אם בתחילת המכר כו' לכאורה נראה דגם כאן מיירי דלפני זה התנה שמכר לו שלא באחריות אלא שחזייה שהוא עציב וא\"ל שקיבל עליו אחריות דאל\"כ לא היו צריכין לטעם שמסיק הרא\"ש שקנהו כפי מה שפירש לו המוכר דבלאה\"נ הא קיי\"ל אחריות ט\"ס הוא ועוד דהא בתחילת דברי הרא\"ש כתב דבעי שהתנה עמו תחילה שלא באחריות וגם שא\"ל המוכר בשעת גמר מקח אם טרפי מינך כו' משמע בהדיא הא א\"ל כן מתחילת המקח אע\"ג דכבר התנו על שלא באחריות מ\"מ הוה תנאי קיים דאדעתא דהכי קנהו אבל התוס' לא פירשוהו כן כמ\"ש בדרישה ודוחק לומר שהרא\"ש ורבינו סתמו דבריהן שלא כדברי התוספות ועוד שאר הוכחות כתבתי בדרישה שאין פי' כן לכצ\"ל דמיירי בזה לא נתרצה מתחילה ��קנותו שלא באחריות ורבינו אורחא דמילתא נקט דמסתמא אם נתרצה תחילה לא הוה עציב מיד ומש\"ה כתב ברישא דההבטחה היתה בשעת גמר מקח ואח\"כ כתב ואם ההבטחה היתה בתחילת המכר וממילא מיירי דלא נתרצה לפני זה לקנות שלא באחריות ואע\"ג דבכה\"ג אין נ\"מ כיון דקיי\"ל אחריות ט\"ס הוא מ\"מ נ\"מ הוא לשאר תנאים וכ\"כ התוס' שם ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אא\"כ התנה בכל דיני תנאים בתנאי כפול כו' בא\"ע ר\"ס ל\"ח שם כ\"ר דבעינן תנאי כפול ותנאי קודם למעשה ואפשר לקיימו והן קודם ללאו וגם שם כתב די\"א דלא בעינן ת\"כ וגם לא אינך ענייני התנאי כ\"א לענין איסור גיטין וקידושין ושהרא\"ש ורמב\"ם ס\"ל דבכל דבר בעינן ת\"כ וטעם פלוגתתן כתבתי שם וככ\"ר לקמן בסימן רמ\"א והא דפרט רבינו כאן תנאי כפול ולא הניחו בכלל דבעינן שיהא בו כל דיני התנאי משום דהוא הראשון שבתנאים וגם ההן קודם ללאו תלוי בהת\"כ וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שא\"צ אפילו להתנות כו' פי' וכ\"ש שא\"צ תנאי ממש בכל משפטיו וז\"ל הר\"ן דכי בעי ר\"מ תנאי כפול ה\"מ במקום שאין גילוי דעת שצריכין להתנות וכיון שלא כפל יש במשמע שאפילו לא יתקיים התנאי יהא המעשה קיים אבל גילוי דעת בלא תנאי הרי הוא כאילו התנה וכפל עכ\"ל ע\"ש כההוא דזבין כו' עובדא בקידושין דף מ\"ט וכתבו שם התוספות בשם ר\"י דיש דברים דאפילו גילוי דעת א\"צ כגון הכותב כל נכסיו לאחרים ושמע שיש לו בן כו' דאנן אומדין דעתו שאדעתא דהכי לא כתב לאחרים וכ\"ר לקמן בסימן רמ\"ו עיין באשר\"י פרק האשה שנתארמלה שכתב כל חילוקי דינים אלו ועד\"ר: ולא עלה כו' פי' מחמת אונס (ומש\"ה הוצרך לטעם משום דהוה דברים שבלב) וכמש\"ר בסמוך ואם יארע סכנה כו' אלא ששם אשמעינן דאפילו אינו אנוס גדול דמצי למיטרח בתר חבורה אפילו הכי יכול לחזור ועמ\"ש בדרישה שם: כיון שלא אמר בשעת המכר כלום עיין בהרא\"ש שם וע\"ל סימן ר\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ופירש\"י דוקא במכר קרקעות כו' אבל מטלטלים כו' מכאן ראייה למ\"ש בסימן ר\"ה ס\"א בדרישה ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם פירש בשעת המכר עד לדור כו' עד\"ר: ואם אירע לו סכנה כו' עובדא שם בקידושין ועד\"ר. ונ\"ל דדקדק לכתוב יארע לו כו' שעתה נתחדש לו דבר הסכנה מה שלא ידע מתחילה וכמש\"ר בסמוך גבי לא אצטריכו לו זוזי וכן בש\"ע כללינהו יחד אבל אי ידע תחילה וכ\"ש אי לא רצה לעלות מדעתו דמקחו קיים וכמ\"ש לעיל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן הדין נמי במוכר חפץ כו' בעיא דאיפשיטא בכתובות דף צ\"ז ולדעת רש\"י ולדעת ר\"ח שבסמוך שס\"ל דוקא בקרקע הוי האי דינא צ\"ל דמ\"ש חפץ ר\"ל קרקע דמיקרי ג\"כ בלשון חפץ וכדלעיל ר\"ס קצ\"ה: ולא אצטריכו ליה זוזי עיין בחידושים: וכתב ר\"ח דווקא כו' ס\"ל פרש\"י הנ\"ל כי דין זה שוה לדין הנ\"ל ב\"י ועד\"ר: כההוא בצורתא כו' שם בכתובות: ולבסוף אתו והוזלו חטי כצ\"ל: אבל אם הוא בעצמו חזר בו כו' עד\"ר וע\"ע בחידושיו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מכר הקרקע והתנה המוכר כו' עד\"ר וע\"ש מ\"ש בסמ\"ע בביאור ל' הרמב\"ם והש\"ע בדין זה: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לו ללוקח לאכול פירות עיין בי\"ד סימן קע\"ד ולעיל ס\"ס קפ\"ב: אבל אם אמר הלוקח כו' זה גם כן מיירי באומר כן בשעת גמר מכר דאינו בתחילת המכר אמרינן דמדעתיה מכרו לו ואילו לאחר המקח לא שייך תנאי וכמש\"ר בס\"ב בשם הרא\"ש וכאן לא צריכין לומר שהיתה מתחילת תנאי ביניהן שלא יצטרך להדר לו זביני כ��יתן לו המעות וכמ\"ש לעיל דשאני הכא דסתמא נמי הכי הוי דכל דמזבין אדעתא למיקם בידו הוא זבנה וק\"ל: או לאחר שהתנה כו' נראה דיש צד רבותא בזה דאף שהתנה המוכר טובתו והו\"א דתו <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> אמרינן פטומי מילי נינהו קא משמע לן דאפ\"ה כיון שהשיב לו הלוקח אם לא תשתנה דעתיה אמרינן דעד עכשיו שלו היה וחוזר ומוכרו לו אח\"כ ברצון נפשו: "
+                ],
+                [
+                    " לשון הרמב\"ם כו' ואינו מבין דבריו כו' עיין בב\"י מ\"ש ע\"ז ועד\"ר הארכתי בפלוגתתן בטעמיה ושתליא בפירוש הסוגיא: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " הלוהו על שדה זו בב\"מ דף ס\"ה וס\"ו: ומה שכתב והוא שוה יותר אין זה לא במשנה ולא בגמרא וכונת רבינו הוא לומר שאילו לא היה שוה יותר אפילו לא אמר מעכשיו לא הוי אסמכתא כיון שהוא בידו וכמ\"ש לעיל ר\"ס ר\"י מזה בדרישה וע\"ע כאן בדרישה. ומש\"ר וא\"ל אם לא תפרעני עד ג\"ש תהא שלי ה\"ה אם א\"ל הלוה אם לא אפרעך תוך ג' שנים יהא שלך הוי אסמכתא אף שתלה הדבר בו וכן מוכח ממש\"ר אח\"כ בסמוך ואם א\"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה ודו\"ק: הוה אסמכתא שם בב\"מ דף פ\"ו אמר רב הונא לרב פפא הכי אמרינן משמיה דגמרא כל דאי ל\"ק ויען כי דיני אסמכתא מרובים ודברי רבינו בסימן זה אינם מבוארים כפי הצורך אכתוב כלל הדברים ובו תדע ותבין דברי רבינו. שם אסמכתא פירוש דסמך מדעתו על לא דבר כסבור שיהיה כך וכך ולהכי התנה כן ואילו ידעו שלא יבא לידי כך לא היה מתנה ושם זה כולל ג\"כ שמסמיך חבירו בדיבורו זה כלומר שלא התנה כן אלא כדי שיאמין לו חבירו ויסמוך אדבריו אבל לא גמר והתנה כן בדעת שלימה ונפש חפיצה להתחייב בכך וכך וד' דרכים יש בדיני אסמכתא. האחד כל דקניס עצמו ואומר אם לא אעשה כן וכן אתחייב כך וכך והוא בידו ואינו בידו לגמרי שאפשר שלא יוכל לקיים התנאי בין בתולה בדעת עצמו כההיא דמתפיס זכוותיה ואומר אם לא אבא לזמן פלוני לבטל זכוותיה וכל כיוצא בזה אסמכתא גמורה בין בתולה בדעת אחרים כההוא דהבטיח לחבריה לקנות לו יין כו' שכ\"ר בסי\"ו אפילו עבר ולא קיים התנאי אינו חייב במאי דקניס עצמו כיון שאפשר שלא ירצו האחרים למכור לו ולא אמר כן אלא לפי שסמכה דעתו וסבר (שלא יוכל) [שיוכל] לקיים התנאי ואילו ידע שלא יקיימו לא היה מתנה הב' הקונס עצמו במידי דלאו בידו כלל כגון אתן כך וכך אם לא יעשה פלוני כן וכן וכיוצא בו וכן משחק בקוביא כגון הא לא הוה ליה דין אסמכתא דכיון דליכא מידי למיתלי ביה ולומר סבור היה כשהתנה שיהא כך ולא כך אלא אמרינן דכיון דכ\"כ אפשר שלא יהיה כן כמו שיהא כן איך לא שת לבו בשעת התנאי שמא לא יהא כן ולמה הוציא דבריו לבטלה אלא ודאי גמר בדעתו שבין יהא כך או לא יהא כך יהיה (התנאי) [המעשה] קיים קיום גמור. השלישי דבר שבידו לגמרי ואין דבר לתלות בו ולא גיזום לומר מילתא יתירתא כההיא דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא וכל הדומה לו קני ולא הוה אסמכתא דכיון שבידו לגמרי ודאי גמר ומקני ואעפ\"כ אי גזים ואמר אשלם אלפא זוזי הוה אסמכתא וכתב הרמ\"ש בפ\"ד דנדרים הטעם ז\"ל דכיון דאמר מילתא יתירתא לא כיון להקנות אלא להסמיכו על דבר עכ\"ל. הרביעי מי שאינו אומר בלשון קנס אלא אומר אם תעשה כך וכך אתן כך וכך אסמכתא הוא ולא קני אף שמסתמא יקיים זה התנאי כדי לקנות כך וכך מ\"מ שאפשר הוא שלא יקיים זה התנאי הו\"ל כדבר שבידו ואינו בידו ולא גמר ומקני וע\"ע במ\"ש בפרישה ודרישה בכל עניין ודוק: תהא שלי מעכשיו קנה פירוש קנה השדה וגם הפירות למפרע אם לא יתנהו לאחר ג\"ש אבל מ\"מ תוך ג' שנים אסור לאכול פירות שמא יחזיר לו המעות ולא היה מכירה מעולם אלא הלואה לכן משלשין הפירות עד סוף ג\"ש וגם הנ\"י כ\"כ וכן איתא בגמרא על רישא דמתניתין בקנה שדה ונתן מקצת דמים וככ\"ר בי\"ד סימן קע\"ד ורבינו שסתם כאן סמך אמ\"ש לפני זה במכרו לו והבטיחו בשעת המקח דיחזירנו לו כשיתן לו המעות דאסור לאכול הפירות כ\"ש כה\"ג דהויא הלוואה וק\"ל. א\"נ שהתנה עמו שלא יוכל לפדותו תוך ג\"ש והוה כאתרא דלא מסלקי דמותר לרש\"י ולהרא\"ש אפילו בלא נכייתא כמ\"ש בי\"ד סימן קע\"ב ולא נחית הכא לדיני רבית אלא סמך אמ\"ש במקום אחר ולא כתב בסמוך וכל היכא דלא קנה השדה כו' הפירות שאכל כו' אלא ללמדנו שיש חילוק בין פירות דתוך ג\"ש לפירות דלאחר ג' שנים ובסי\"ט יתבאר לך טעמו של דבר למה מהני כאן בהלוהו על שדהו קניין דמעכשיו משא\"כ בעלמא דבעינן דווקא קניין בב\"ד חשוב ע\"ש וגם לעיל סימן ר\"ו כתבתיהו בדרישה ומשם יתבאר לך דמ\"ש רש\"י שם בדף ס\"ו בד\"ה בדא\"ל מעכשיו ז\"ל שע\"מ מכר גמור החזיק בה מעכשיו ואוזולי הוא דאוזיל גביה ע\"ת שיחזירנו לו לאחר ג\"ש דהתוס' והרא\"ש ורבינו ס\"ל דאפילו בלא החזיק מעכשיו נמי קנה אלא בקנו מידו ע\"ת וא\"ל אם לא אפרעך תוך ג' קנה למפרע מעכשיו אמרינן דקנה ע\"ש ואפשר דגם רש\"י הכי ס\"ל ודו\"ק: הקפיד שלא למשכן פי' הקפיד מלעשות תנאי זה אלא בזו מסתמא לא היה בדעתו לפדות אשר\"י: לא יהא לך פרעון אלא מזו שם אמר רב פפא אע\"ג דאמור רבנן אסמכתא לא קניא אפותיקי הויא למגבה מיניה ואסיקנא אפותיקי דקאמר ר\"פ מאי היא דא\"ל לא יהא לך פירעון אלא מזו וכ' רש\"י דא\"ל לא יהא לך פירעון אלא מזו אף בתוך ג' ואם אין אני נותן לך מגופה כנגד מעותיך עד ג\"ש תהא כולה שלך בהא אמר רב פפא דאע\"ג דלא קנייא למיהוי כולו דידיה לאחר ג\"ש (דכיון דלא אמר מעכשיו הוה אסמכתא) אפותיקי הוה למגבא מיניה דבלאו אסמכתא אפותיקי שוויא עכ\"ל וכתב הרא\"ש ואף ע\"ג דמצי לסלוקי בזוזי דאל\"כ לא מיקרי אפותיקי דמעתה הוי מכירה או כולה (לאחר ג' שנים) או מקצת (תוך ג' שנים) מ\"מ לא חשיב דאי (כלומר וכל דאי אסמכתא הוה) דכיון שהמלוה אין יכול לתבוע ממנו פירעון ממקום אחר חשוב כקנו מידו אפילו לא אמר מעכשיו עכ\"ל ומדכתב או כולה או מקצתה ש\"מ דפי' ג\"כ כרש\"י דמיירי דא\"ל תרתי לאחר ג\"ש יהיה כולה שלך ובתוך ג\"ש לא יהא לך פירעון אלא מזו וקמ\"ל רב פפא (לפי' רש\"י) דל\"ת כיון שמאמר תהיה כולה שלך בטל מטעם אסמכתא גם מאמר לא יהיה לך פירעון אלא מזו בטל קמ\"ל ונראה דכן דעת רבי' אף שקיצר בלשונו מ\"מ אדלעיל מינה קאי דאל\"כ הו\"ל לומר ואם א\"ל אם לא אפרעך בג\"ש לא יהיה לך פירעון אלא מזו וכמ\"ש תלמידי רשב\"א לפי' בתרא דהביא הב\"י דמשמע דלא א\"ל [אלא] זה לחוד וקמ\"ל דאף על גב דא\"ל בלשון אם לא אפרעך מ\"מ צריך לקיימו ועוד פי' תלמידי רשב\"א לפני זה דמיירי דלא א\"ל אלא אם לא אפרע לך בג\"ש תהיה כולה שלך דאע\"ג דהוה אסמכתא מ\"מ מהני דאינו יכול לסלקו בקרקע אחרת והו\"ל כאילו פירש וא\"ל לא יהיה לך פירעון אלא מזו וע\"ש דהקשו על פי' רש\"י שהוא פשיטא ולפי מ\"ש אין כאן פשיטות ורבינו פירשו כרש\"י ורא\"ש הנ\"ל ועיין בסמ\"ע מ\"ש שם ע\"ז: צריך להחזיר לו כו' דהוי מחילה בטעות דבתורת מכר ירד לשדה זו והמכר אינו מכר והוה כאילו מניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו דכסבור שהוא שלו ונמצא שאינו שלו אבל בג\"ש הראשונים ידע שהשדה הוא עדיין בידו לפדותו והניח לו לאכול הפירות בתורת רבית ומ\"מ סוף סוף אינו אלא אבק רבית ואינו יוצא בדיינים וע\"ל ס\"ס קפ\"ב מ\"ש בדרישה וגם בסימן ר\"ט בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א שקנה כו' רבי' הוסיף וגרע ושינה בלשון הרמב\"ם לתוספת ביאור כי ז\"ל שם רפי\"א מה\"מ המקנה בין קרקע בין מטלטלין והתנה תנאין שאפשר לקיימן כו' אם נתקיימו התנאים נקנה הדבר שהוקנה כו' בד\"א כשקנה באחד מן הדרכים שקונין בהן והרי יש עליו לקיים את התנאי אבל אם לא קנה עתה והתנה עמו שאם נתקיים התנאי הזה יקנה ואם לא נתקיים התנאי לא יקנה אע\"פ שנתקיים לא קנה שהרי סמך קנייתו לעשות כך וכך וכל אסמכתא לא קניא שהרי לא גמר בלבו להקנותו כיצד המוכר בית לחבירו או נתנו לו במתנה ע\"מ שילך עמו לירושלים ביום פלוני והוחזק זה בבית ה\"ז קנה כשילך כו' אבל אם התנה ואמר אם תלך כו' אתן או אמכור לך בית זה והלך כולי אע\"פ שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה שזו אסמכתא היא וכן כל כיוצא בזה לפיכך הנותן ערבון כו' וכן מי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר וא\"ל אם לא נתתיו לך עד יום פלוני תן לו שטרו כו' שזו אסמכתא היא וכן כל תנאי שמתנין בני אדם ביניהן כולי אם תעשה כך אתן לך כו' עד שהרי דעתו עדיין סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה כל האומר מעכשיו כו' עכ\"ל הרמב\"ם בקיצור ויש לעורר כמה דקדוקים בדבריו ועד\"ר וכאן אוסיף דקשה דהזכיר הרמב\"ם ל' אם בסיפא שכתב והתנה אם יתקיים כו' ולא ברישא עוד שארי דקדוקים שנתיישבו בפירושי לדברי הרמב\"ם ע\"כ נראה שכלל דברי הרמב\"ם במ\"ש בד\"א כולי כך הוא שברישא מיירי בהני שכל דעתם זה להקנות וזה לקנות וקאי אריש דבריו שכתב המקנה בין קרקע בין מטלטלין והתנה כו' הרי שמיירי במי שדעתו להקנות אלא שרוצה שיתבטל הקניין אם לא יעשה לו הקונה דבר פלוני שמתנה עליו ומש\"ה לא מיקרי אסמכתא משא\"כ בבבא שנייה שתלה הקנאתו באם תעשה לי דבר פלוני אזי קנאה שאין ההקנאה בעיניו עיקר אלא רצונו שיתקיים התנאי ובחילוף קיום התנאי מקנה לו דבר פ' וכיון שקיום התנאי הוה אפשר שיהיה או לא יהיה מש\"ה מיקרי אסמכתא וה\"ה אם א\"ל קנה דבר פ' אם תעשה לי כך וכך אע\"פ שהקדים לומר קנה מ\"מ כיון שתלהו באם שימש ל' אם מורה שעיקר עניינו הוא קיום התנאי מה שאין כן ברישא שלא תלה הקנאתו בל' אם ואף שגם כן אינו מקנהו כ\"א על תנאי וכשלא קיים התנאי יבוטל הקניין מ\"מ כיון שעיקר כוונתו היה להקנותו לא מיקרי אסמכתא ומש\"ה לא הזכיר הרמב\"ם ל' אם לא בריש דבריו ולא בכיצד כו' אלא כתב ברישא על מנת שילך ור\"ל קנהו מיד בחזקה או בק\"ס או באחד משאר קנינים והקנאה זו אני מקנה לך על מנת שגם אתה תעשה לי זה ובזה גם הראב\"ד והרא\"ש ורבינו דאחר זה מודים ואין זה דומה להלוקח שנותן ערבון ביד המוכר וא\"ל אם אני אחזור בי ערבוני מחול לך דהשיג הראב\"ד ואמר דאסמכתא היא דהתם אף דמסרו לידו מ\"מ בל' אם מסרו לידו ולא היה עיקר כוונתו שיקנה המוכר בערבונו אלא כוונתו לקיים התנאי ומ\"ש הרמב\"ם אח\"כ לפיכך הנותן ערבון על המקח כו' עד אם חזר הלוקח קנה המוכר אין כוונת הרמב\"ם לדמותם יחד ושמחד טעם הוא דז\"א כמ\"ש דבההוא דערבון יש בו פלוגתא ובאידך הכל מודים אלא משום סיפא נקט וה\"ק כיון דאסמכתא ל\"ק לפיכך כו' דמש\"ה א\"ר יודא דיו שיקנה כנגד ערבונו ור\"ל שהמוכר אין צריך לכפול ערבונו דהוה אסמכתא אבל במה שהמוכר זוכה בערבון של לוקח בחזרתו אע\"ג שגם כן תלה באם אחזור בי זהו מטעם דא\"ל בלשון מחילה להרמב\"ם דמהני אפי' באסמכתא ותדע דאין כוונת הרמב\"ם במ\"ש לפיכך להביא דוגמא הרישא דקונה בקיום התנאי שהרי מסיק וכתב אחר כך ז\"ל וכן מי שפרע מקצת חובו כו' וכן כל תנאין שמתנין כו' הרי שכל מ\"ש אחר כך אינו אלא דוגמת בבא תנינא נקטו (מקומה) [משום] שאסמכתא הוא ול\"ק ולא כתב דוגמת הרישא דלאו אסמכתא הוא וקני ש\"מ דלרישא לא בעי להביא ראייה וא\"כ גם במ\"ש לפיכך הנותן ערבון כו' אין כוונתו אלא בשביל סיפא כולי ומ\"ש הרמב\"ם בבא תנינא דכיצד ז\"ל אבל אם התנה וא\"ל כו' אע\"פ שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי ל\"ק נ\"ל דלרבותא כ\"כ דלא מהני אם החזיק או עשה אחד משאר קניינים מיד דל\"מ כיון דבשעת קניין היה תלוי ועומד אם יקוים התנאי אלא אף אם כבר קיים התנאי ועשה הקניין אחר קיום התנאי ל\"מ כיון שאחר קיום התנאי לא א\"ל המוכר לקנותו אלא מתחילה ואותו דיבור הוה אסמכתא וק\"ל והשתא יתיישב שפיר ל' הרמב\"ם הנ\"ל במ\"ש בד\"א כשקנה בא' מן הדרכים שקונין בהן והרי יש עליו לקיים את התנאי דה\"ק כבר קנהו ואין כאן שום אסמכתא שהרי אין עליו לקיים את התנאי ורימז למ\"ש לפני זה ז\"ל המקנה כו' אם נתקיים התנאי נקנה ואם לא לא ומפני שרבינו העתיק ריש דברי הרמב\"ם ברה\"ס והפסיק אח\"כ בדברים הנלוים אליו ואח\"כ חזר להעתיק ולכתוב דברי הרמב\"ם והוסיף וגרע בדבריו וכתב בד\"א שקנה כשמקיים התנאי כו' לתוספת ביאור וגם החליף רבינו לכתוב בקיצור כו' ע\"ת במקום שכתב הרמב\"ם ע\"מ משום דברישא מיירי שהקנהו בקניין גמור ומש\"ה א\"צ לתנאי דעל מנת שהוא כמעכשיו (דכל האומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי) דאפילו בלא מעכשיו נמי חל הקניין בקיום התנאי וזש\"ר על תנאי וכן כתב ג\"כ ב\"י ע\"ש משא\"כ בסיפא דתלה הקניין באם מש\"ה ל\"ק עד דאמר מעכשיו וכדמסיק הרמב\"ם הנ\"ל ורבינו בשמו בסי\"ט וה\"ה אם אמר ע\"מ דהוה כמעכשיו וכמ\"ש ועוד נתיישבו ע\"פ פירושי כמה דקדוקים וכמ\"ש בדרישה ע\"ש שוב מצאתי לדברי סעד בנ\"י בפ' ג\"פ כתבתיהו בחידושים ע\"ש ועכ\"פ יש חסרון בספרי רבינו שבידינו במ\"ש אבל אם לא קנה ממנו עתה והתנה שאם לא יתקיים כו' וצ\"ל והתנה שאם יתקיים תנאי זה יקנה ואם לא כו' וכן הוא במיימוני וכנ\"ל: ומ\"ש הרמב\"ם כיצד כו' והחזיק זה בבית כו' ל\"ד קאמר והחזיק דהא כבר כתב שיקנה באחד מהדרכים כו' אלא משום דברישא מדבר שעיקר ענינו להקנותה לו מש\"ה כתב והחזיקו זה בבית להיות שלו באחד מהקנינים גם נקט והחזיקו דהוא א' מהקנינים דמהני כשעושהו הלוקח כן בפני המוכר אפילו שלא בציווייו משא\"כ שארי קניינים דא\"א לעשות כ\"א ע\"י צירוף מעשה המוכר ואף ק\"ס דכ\"ר בשם הרא\"ש בסימן קצ\"ה דקונין בעדים היינו דוקא בדבר שהוא זכות להן משא\"כ במכירה ואם נותן המוכר להלוקח כסף או שטר או חליפין לאחר שנתקיים התנאי ודאי קנהו הלוקח אף שהתנאי היה באסמכתא וק\"ל והמ\"מ כתב על דברי הרמב\"ם הנ\"ל וז\"ל כיצד המוכר בית לחבירו כו' ה\"ז קנה נראה סיוע לזה ממ\"ש למטה דבמעכשיו קנה אפילו שאינו מוחזק בבית או בשדה אלא שקנה מידו מעכשיו וא\"כ כשהוא מחזיקו מעתה למה לא יועיל יותר משאמר לו מעכשיו והלא חזקה זו הוא מחזיק בו עכ\"ל נראה ג\"כ דל\"ד נקט מחזיקו אלא לשון הרמב\"ם נקט וה\"ה אם מקנה לו באחד מהקנינים מעתה הוא עדיף או לכל הפחות שוה לאומר מעכשיו באם וק\"ס וק\"ל: ומ\"ש אבל אם התנה כו' עד אמכור לך בית זה הא דכתב כאן בית זה טפי מברישא משום דברישא קאי אמ\"ש לפני זה שכתב המקנה בין קרקע בין מטלטלין שדעתו להקנותו לו מיד באחד מהקנינים ומסתמא דבר הקנאה הוא ידוע משא\"כ בסיפא מש\"ה כתב בסיפא בית זה אבל נ\"ל דכאן וכאן לא בעינ�� דוקא שיאמר זה וראייה מ\"ש בגמרא האומר לחבירו בית אני מוכר לך יכול ליתן עלייה כו' וכ\"ר לקמן ס\"ס רי\"ד ודלא כמשמעות ב\"י בסי\"ט ע\"ש בפירושי דב\"י והארכתי בזה ומ\"ש ואח\"כ החזיק כבר כתבתי דנראה דלרבותא כ\"כ ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש לפיכך הנותן ערבון כו' כבר כתבתי שנ\"ל דתיבת לפיכך משום סיפא נקטו וה\"ק כיון שהאומר בלשון דאי לא קנה דהוה אסמכתא לפיכך הנותן ערבון כו' אם חוזר ביה המוכר אין מחייבין אותו לכפול דזו אסמכתא הוי ופירוש שמועה זו של ערבון הוא שהלוקח נותן משכון ביד המוכר ומקנהו לו שיהיה גופו קנוי לו לגמרי אם יחזור במקח שלקח והמוכר ג\"כ אומר אם אני חוזר אכפול לך כלומר שתקח בקרקע שלי כפל מערך ערבונך נמצא שכל אחד קונס נפשו שבאם יחזור בו יפסיד כפי ערך הערבון וקבלו קניין זה מזה והוא פלוגתא דר' יוסי ור' יודא בפרק הזהב דר' יוסי ס\"ל נתקיימו התנאים ור' יודא ס\"ל דיו שיקנה כנגד ערבונו (וכבר ביארתי פלוגתא זו כל הצורך סימן ק\"צ סעיף י' בדרישה ע\"ש) ומשמע ליה לרמב\"ם ז\"ל דמדאמר רבי יודא דיו שיקנה ש\"מ דלא פליג אלא שאם חוזר המוכר לא יכפול לו הערבון אבל אם חוזר הלוקח נמחל הערבון דליכא אסמכתא אלא באומר אתן או אשלם אבל כשאומר הרי לך זה בידך שאם לא אעשה כך וכך יהיה מחול לך לגמרי קנה כשקנו מידו ואצ\"ל מעכשיו א\"נ אפילו במסרה לידו לא כתב הרמב\"ם דאין כאן אסמכתא אלא דוקא בדא\"ל מה שנתתי בידך מחול לך ר\"ל מחול לך אלים טפי וכן כתב המרדכי וכמ\"ש בשמו לקמן (ואף ע\"פ שכ\"ר בשם הרא\"ש בס\"ס ע\"ג סל\"א דלא שייך מחילה במשכון אלא בעינן שיאמר לו אני נותנו לך הא כתוב שם טעם בצידו וק\"ל דלא שייך מחילה אלא כשאדם חייב לחבירו ומוחל דהוי המחילה במקום פירעון כו' ור\"ל דווקא הלוואה שקבלו לידו ולהוצאה ניתן ועליו מוטל לשלם לו שייך מחילה משא\"כ משכון ופיקדון שהוא בעין ומונח בידו בחזקת בעל המשכון דבו צ\"ל ל' נתינה משא\"כ ערבון זה ג\"כ נתנו לו להיות גופו מוקנה לו חלוף הקניין וא\"ל ערבוני יקנה לי דאל\"כ לא היה קונה במשכון וכמש\"ר בסימן ק\"ץ ס\"י ע\"ש) מש\"ה כתב הרמב\"ם ברישא דבין מקרקעי בין מטלטלי דוקא שמקנה לו עתה בא' מהדרכים כו' דמשום שם לא אמר מחול לך בעינן א' מהקנינים אף אם מסר המטלטלים לידו מיהו אין משם ראייה דאימא מטלטלי דומיא דקרקע קאמר מה קרקע בחזקת בעליה עומדת ולא שייך בה נתינה והתפסה ביד חבירו אף מטלטלין כשלא התפיסן ביד חבירו אבל התפיסן בידו לא בעי שום קניין יותר כנ\"ל ביאור דברי הרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " והראב\"ד השיג כו' וכ' דאפי' הוא בידו בעינן שיהא דוקא הקניין בב\"ד חשוב כו' ע\"ש ועב\"ח: שאף הלוקח אינו מוחל פי' אינו מוחל להחזיק בו המוכר בחנם אבל מ\"מ קנה נגד המשכון ואין אחד מהם יכול לחזור וזהו מ\"ש ר\"י דיו שיקנה לו כנגד ערבונו ר\"ל דיו שיקנה הערבון שאין אחד מהם יכול לחזור במקח זה דנגד ערבון אבל בשאר קרקע אפי' הלוקח יכול לחזור ואין הערבון מקנה וע\"ל סי' ק\"ץ ס\"י: ולא חילק בין היכא כו' וזה תימה דבגמרא מחלק בזה עד\"ר הבאתי ל' הגמ' והנה משמעות דברי רבינו הוא שדקדק על הרמב\"ם במה שלא חילק ומשמע דס\"ל דכמו שבדבר שאינו בידו מיחשב לעולם אסמכתא כן ס\"ל ג\"כ בדבר שבידו ובגמרא חילק דבדבר שהוא בידו לא חשיב אסמכתא כ\"א בגזים ואין להקשות לפ\"ז למה לא דקדק רבינו אחריו ג\"כ במה שלא חילק בין בגזים ובין לא גזים מפני שהחילוק דבין גזים ללא גזים ס\"ל לרבי' דאינו אלא במה שהוא בי��ו וכיון דהרמב\"ם משוה דבר שהוא בידו לדבר שאינו בידו ל\"צ גזים כמו בדבר שאינו בידו דהוה אסמכתא אפי' בלא גזים ואפי' לדעת רבי' כמ\"ש בסמוך וק\"ל אבל קשה דהא משמעות דברי הרמב\"ם הוא דס\"ל כרבי' הן לחלק בדבר שבידו הן בלא גזים שהרי בפ\"ח דשכירות דין י\"ג כתב ז\"ל המקבל שדה מחבירו והובירה כו' עד ומפני מה נתחייב לשלם מפני שלא פסק על עצמו דבר קצוב (ר\"ל דבר קצוב מחשב גוזמא מפני שקיבל עליו הקיצוב ההוא אף שלא יהיה בו הפסד כ\"כ וכ\"כ ב\"י כאן) כדי שנאמר הרי הוא כאסמכתא כו' אבל אם אמר אם אוביר אתן לך ק' דינרים ה\"ז אסמכתא ואינו חייב לשלם אלא נותן כפי מה שראוי לעשות בלבד עכ\"ל הרי לך בהדיא דחילק בדבר שהוא בידו בין גזים ללא גזים גם בפי\"א דמכירה כל האסמכתות דחשיב הם דבר שאינו בידו או גוזמא דהא אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך וכן משליש שטרו ואומר אם לא נתתי לך ביום פלוני תן לו שטרו הן דברים שבידו ויש בהן גוזמא ומ\"ש אח\"כ וכן כל תנאי שמתנין בני אדם ביניהן אם תעשה כך או אם יהיה כך אתן לך מנה או בית הן דברים שבלאו בידו שגם ל' אם יהיה משמע אם יהיה מעצמו או ע\"י אחרים ולא איירי בדבר התלוי בו וקאמר דהוי אסמכתא ומיירי אפי' בלא גזים דמ\"ש אתן לך מנה אינו מוכח דהוא גוזמא דיכול להיות שאותו דבר שיעשה לו אז יהיה שוה בעיניו מנה ויותר לכן נראה דכוונת רבי' הוא בהיפך ממ\"ש וס\"ל דמ\"ש הרמב\"ם אם יהיה כך או תעשה כך אתן לך מנה או בית זה דהוא גוזמא והמשך דברי רבי' כך הם דהרמב\"ם לא חילק בין בידו לאינו בידו ולעולם מצריך באסמכתא לומר דבר גוזמא שהרי גם בסיפא באומר אם יהיה כך או תעשה כך שהן דברים דלאו בידו אפ\"ה קאמר אתן לך מנה או בית שהוא גוזמא ושוה יותר וע\"ז מסיק וקאמר דבגמרא חילק דדוקא בדבר שהוא בידו בעינן גוזמא אבל באין בידו לעולם מיחשב אסמכתא אפילו בלא גוזמא חוץ מבמשחק בקוביא ובזה מיושב ג\"כ קושיא ראשונה למה לא דקדק רבי' על הרמב\"ם במה שלא חילק בין גזים ללא גזים וג\"כ מיושב למה ציין רבינו סוף דברי הרמב\"ם במ\"ש אם יהיה ולא יהיה כו' ולא ציין במ\"ש אכפול לך ערבונך או המשליש שטרו וה\"ט מפני שהן דברים שבידו ושם גם רבי' ס\"ל דבעינן גיזם והא דלא ציין ריש דברי הרמב\"ם במ\"ש כיצד כו' שכתב אבל אם מתנה ואמר אם תלך עמי לירושלים אתן לך בית פלוני שהוא ג\"כ לאו בידו וכתב גביה דבר גוזמא ה\"ט מפני דשם גם כן כתב או אמכרנו לך והא דמכורה לך לא מיחשב גוזמא ובאמת מכח סיפא מוכח דגם מכירת בית מיחשב ליה גוזמא מפני שאין אדם מוכר ברצון נכסיו ובתיו וכמ\"ש בתוס' ותלמידי רשב\"א כתבתי לשונם ר\"ס ר\"ו ע\"ש כך הוא כוונת רבי' אבל באמת אינו מוכרח ויש ליישב להרמב\"ם כמ\"ש ראשונה דמכירת בית דרישא ואתן לך מנה דסיפא באם יעשה כך לא מיחשב ליה גוזמא ולפ\"ז לא יקשה עליו מהגמרא גם לפי שיטת פי' רבי' וב\"י יישב ג\"כ דברי הרמב\"ם ונדחק מאוד ולכך לא ראיתי להעתיק ואשר כתבתי הוא הנכון בעיני ודוק: דבר שאינו בידו והוא תלוי כו' פי' אם אינו בידו לגמרי אלא תלוי גם בדעת אחרים ומיהו קרוב הדבר שהאחרים יעשו אותו וכבידו דמי לכן אמר ל' תלוי: האומר קנה לי יין ממקום פלוני כו' בגמרא ורי\"ף ורא\"ש לא נזכר מקום פלוני ואדרבה בהדיא מסקינן בגמרא דאפי' ביין סתם נמי אסמכתא היא (וכמ\"ש בדרישה) ונראה דנקיט לה רבי' לומר דמיירי שהתנה עמו שיקנה לו יין ממקום פלוני שהוא שם בזול ואם לא יקנה לו שימציא לו יין משלו כמו שהוא נמכר בזול והוא הבטיחו על כך וקבל כן עליו (דאל\"כ פשיטא דפטור דאינו אלא מבטל כיסו של חבירו) וכ\"כ הרא\"ש והר\"ן ורש\"י וזהו שכתב ממקום פ' וכיוצא בו כלומר ממקום שניקח בזול: דשמא לא ירצו המוכרים כו' פי' מסתמא כיון שלא היה בידו לגמרי לא גמר ומקני ואף שהבטיחו בפי' וכן סמך בדעתו וטעה שהיה פשוט לו שימצא לקנות לו ונ\"ל דמש\"ר אסמכתא היא ר\"ל אסמכתא היא ויכול לחזור מדיבורו ואפי' לא הלך כלל אחר היין ולא אמרינן שילך לשם ויראה אי מוכרין לו וכ\"מ ל' הגמרא דקאמר האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה כו' הרי לך בפי' דאפי' פשע לית לן בה כיון דאסמכתא היא: "
+                ],
+                [
+                    " שהיא סבור שמא יבוא כו' קשה אדרבה שאם אינו סובר ודאי יבוא כו' אלא שמא היאך שייך לומר דאדעתא דהכי התנה לכ\"נ לע\"ד שצ\"ל שהוא סובר שיבוא לידי כך א\"נ יש לגרוס שהוא סובר שלא יבוא לידי כך וכך הוא ברא\"ש וז\"ל התוס' דכיון שהוא יודע שאין בידו להרויח וידוע הוא שאחד מהן ירויח ודאי לא נתכוין להסמיך חבירו על דבר שאינו אלא גמר ומקני: כששוחקין במעות כ\"כ התוס': אבל אם שוחקין כו' דס\"ס כיון שאמר בלשון אם אסמכתא הוא לענין שאין מוציאין אא\"כ קנו מיניה בבד\"ח ואילו היה אסמכתא גמורה אפי' היו המעות מוכנים ל\"ק מידי כן משמע מב\"י לקמן בסי' זה במסל\"ז ע\"ש ויותר נראה לומר דנהי דלא הוי אסמכתא מ\"מ אינו יכול להפקיע מעותיו של חבירו אא\"כ הם על הדף אז המקום קונה המעות ומפקיע אותן מיד בעליהן וק\"ל ועבד\"ר שהוכחתי כן מל' ר\"פ א\"נ ומל' תשובת הרא\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ולא משלם כו' כתב ב\"י כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם וע\"ש שכתב שהרא\"ש והרי\"ף מחולקים בהטעם ויש נ\"מ בזה אלא שא\"כ קיצר רבינו במקום שהו\"ל להאריך: לפיכך כשהמוכר לעיל כתבתי בסי\"ג כלל הדברים ע\"פ הכלל ההוא נראה דדעת רבינו הוא שכל דבר בעולם שאינה מוקנה לו בקנין ברור ואח\"כ מתנה עליו תנאי אלא תולה הקנין בקיום התנאי ואמר אם תעשה כן אעשה כן או אתן או אמכור לך זה הוה אסמכתא דדמי למידי דבידו ואינו בידו להכי אף שמקיימו אח\"כ יכול המוכר לחזור בו דאף שהיה בדעתו מתחילה שכשיקיים התנאי תהיה השדה מכורה או נתונה מ\"מ לא היה כאן גמר קנין שלא יוכל לחזור בו וכיון דאפשר שלא יקיימנו מש\"ה כ\"ר לפיכך מוכר שמקנה ללוקח על תנאי כו' הוה אסמכתא כיון שקיום התנאי אינו תלוי ביד המוכר כו' פי' נמצא דלא הוה בידו לגמרי ומיהו בידו מיקרי כיון שקרוב לודאי שיקיימנו ולא הוצרך רבינו לסיים זה א\"נ רבינו גריר עצמו בתר ל' דתלמודא דיהיב ה\"ט גבי קנין יין וקאמר הכא לאו בידו ועד\"ר ודוק: אינו תלוי ביד המוכר אלא ביד הלוקח פי' וכיון שתלוי ביד הלוקח דילמא יהיה התנאי כ\"כ גדול וקשה בעיניו לקיימו עד שלא יהיה ניחא ליה בריוח ולכן הוה אסמכתא כנ\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' לעיל בפרישה סי\"ד העתקתי ל' הרמב\"ם ומשם תראה דהאי בבא קאי אמ\"ש לפני זה דכשאומר אם תלך לירושלים אתן לך זה דהוה אסמכתא ול\"ק ע\"ז כתב בבא זו דאם אמר אם תקיים התנאי תקנה מעכשיו או לא אמר מעכשיו אלא דקנה בבד\"ח קנה ועד\"ר: קנה בית זה ל' הב\"י דהרמב\"ם ס\"ל דוקא כשיחד לו בית או טלטל ידוע הוה דינא הכי ומש\"ה כ' בית אבל אם אומר לתת לו טלטל (או בית) סתם או לתת לו מעות לאו כלום הוא דאין קנין קונה אלא בדבר ידוע ומסוים דומי' דקרקע עכ\"ל וכ\"כ בכ\"מ רק בסוף לא כ' הני שתי תיבות דומיא דקרקע ונראה דה\"ט דהא גם בקרקע הוצרך לכתוב לפני זה דבעינן שיאמר (בית) זה דבר יד��ע וא\"כ מאי אולמא קרקע משאר דברים דסיים וכתב דומיא דקרקע להנחה ולדבר פשוט והא דכתבו כאן בב\"י נראה ליישב ולומר שמש\"ה דקדק וכ' דומיא דקרקע ולא כ' דומיא דבית משום דס\"ל דבקרקע פשוט דלהרמב\"ם צריך לסיים לו איזה קרקע מקנה לו וכמש\"כ הרמב\"ם ברפ\"ג מה' זכייה ע\"ש וזהו דוקא בהקנה לו קרקע אבל בהקנה לו בית א\"צ וכתבו רבינו לקמן בס\"ס רי\"ד דהאומר בית בבתי אני מוכר לך צריך ליתן לו בית ולא עלייה אבל נותן לו איזה בית שירצה ש\"מ דא\"צ לייחד בשעת הקנין [והטעם] כתבתי בסי' רמ\"א דס\"ל להרמב\"ם דשם קרקע אינו מוגבל ומסוים כלל דאפילו אמה א' נקרא קרקע נמצא דאינו מסוים לא במקום ולא בשיעור מש\"ה דוקא ל\"ק משא\"כ באומר בית בביתי דלבית יש שיעור כדאיתא פ' המוכר פירות וכ' רבינו לקמן בס\"ס רי\"ד בזה גם הרמב\"ם [מודה] דקנה ונותן לו הפחות וכ\"כ בהדיא בפ' כ\"א מה\"מ ע\"ש ומה שדימה הב\"י כאן בית לקרקע שצריך גם בבית לומר זה אפשר שה\"ט דס\"ל דכמו שבמקנה קרקע כיון דאין לה שיעור מצד עצמה אמרינן דלא קנאה כלל עד שיאמר זה ה\"נ במקנה באם ל' אסמכתא דס\"ל דאפי' בבית צ\"ל זה מיהו אין ל' ב\"י משמע כן שהרי כתב שאין קנין קונה אלא בדבר ידוע משמע דס\"ל הכי אפילו בקנין דאינו אסמכתא גם בלא\"ה מוכח דלא ס\"ל להב\"י חילוק בין בית לקרקע דהא בסימן רמ\"א הביא הב\"י דברי המ\"מ שהקשה אמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ג דזכייה הנ\"ל מהא דמנחות ונדרים הנ\"ל וגם רבינו הקשה שם בר\"ס רמ\"א מדברי הרמב\"ם ולא חילקו בין בית לקרקע ע\"ש ונראה דרבינו דהביא כאן דברי הרמב\"ם דכ' בית זה ולא הקשה עליו משום דס\"ל דל\"ד כ' הרמב\"ם כאן בית זה אלא אורחא דמילתא כ' שרגילין להקנות בל' זה ודוק ועמ\"ש עוד מזה בסימן זה בס\"ך בדרישה ובר\"ס רמ\"א בפרישה ודרישה: מעכשיו וקנו מידו ע\"ז ל\"ד ק\"ס אלא ה\"ה א' משאר קניינים שכ' לו שטר או שנתן לו הלה המעות או שהחזיק בו וטעמא שכיון שאמר מעכשיו הרי גילה דעתו שרוצה שיקנה עכשיו מיד בקנין גמור אלא שאם לא יקיים התנאי תתבטל המתנה ולהכי מהני כמ\"ש לעיל בבא ראשונה ונקט וקנו מידו להשמיעך אגב דס\"ל דסתם קנין לאו כמעכשיו ואפילו קנו מיניה בק\"ס בעדים כשרים כל שאומר בל' דאי ל\"ק אא\"כ אמר מעכשיו ועד\"ר: ואם קנו מידו בבד\"ח פי' בכל אסמכתא בעולם אם קנו בבד\"ח מהניא אפילו בלא מעכשיו: והוא שיתפיס כו' פי' והיינו דוקא כשמתפיס ההוא מידי דמחייב עצמו ביד הב\"ד וכ\"ש כשמתפיס ביד שכנגדו: ומ\"ש זכיותיו כו' שטרו או שוברו כו' לישנא דגמרא דנדרים נקט ול\"ד קאמר אלא ה\"ה התפיס ממון או משכון וא\"ל שיזכה בגוף המשכון וכדלקמן ודוק בדרישה: וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל שאם קנו מיניה בבד\"ח במעכשיו קונה כן היתה גירסת ב\"י במעכשיו (וכמ\"ש בחידושים) וכן הוא ברוב ספרים גם בס\"י ואל תטעה לפרש דדעת רבינו דלהרא\"ש בעינן קנין ב\"ד וגם שיאמר מעכשיו דא\"א לומר כן חדא דא\"כ מאי וכ\"כ הרא\"ש דכתב הא להרמב\"ם בחדא מינייהו סגי ועוד מאי זה שסיים וכ' ואם קנו מידו כו' אפי' אם לא התפיס כו' דמשמע דזה לרא\"ש ולא לרמב\"ם וז\"א דהא להרמב\"ם אפי' כשאומר מעכשיו לחוד א\"צ התפסה ואפי' בלא בד\"ח ומאי רבותא דאפילו דקאמר לכ\"נ לפרש דמש\"ר במעכשיו ר\"ל דבעינן שיהא קנין בסתם שהוא במעכשיו לאפוקי אם פירש בהדיא שלא יחול מעכשיו עליו (א\"נ אף שהוא במעכשיו צריך בד\"ח) ומש\"ה לא כ' ומעכשיו או וא\"ל מעכשיו והכלל שתנקוט בידך הוא דלהרמב\"ם כל שאמר בל' דאי סתם קנין אינו במעכשיו ומש\"ה בעינן שיקנה בפי' מעכשיו או שיקנה בבד\"ח והתפיס הדבר שחייב עצמו בו ואז ההתפסה מורה שהוא כמעכשיו דאל\"כ במאי קונה כיון שבשעה שיקום התנאי כבר הדרא סודרא למריה והרא\"ש ס\"ל דגם באסמכתא הוא סתם קנין כאומר מעכשיו (א\"ל) [אלא] דל\"מ בזה אפילו אומר מעכשיו בפי' עד שיקנה בבד\"ח ואז אפילו לא התפיס כיון דסתם קנין הוא במעכשיו ומש\"ר וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל היינו דשניהן ס\"ל דמהני קנין בבד\"ח ולאפוקי משאר המפרשים דכתבו ופירשו דלדברי הגאון שהבאתי בדרישה דאינו מצריך בד\"ח כ\"א במקום שהוכרח להתפיס זכוותיה בב\"ד ולא מרצון נפשו עשה וכמ\"ש עוד מזה בדרישה ובחידושים ומש\"ה דייק רבינו וכתב במעכשיו וגם סיים אפי' אם לא התפיס כו' ואף שמחולקים בהתפסה מ\"מ כתב וכן משום דחדא באידך תליא דהטעם דלא מצריך הרא\"ש התפסה הוא משום דס\"ל דהוי במעכשיו משא\"כ להרמב\"ם ודו\"ק בפירוש זה כי בו מיושבים כמה קושיות וגמגומים ובררתי אותו משאר פירושי המפרשים בדברי רבינו אלו לפי שאינן עולים יפה בעינינו ובפרט לפי מ\"ש בדרישה ע\"ש ומשם תבין שפירושינו זה עיקר ולגי' קצת הספרים דגרסי שקנו מיניה בבד\"ח או במעכשיו כו' נמי פירושו ע\"ד זה וה\"ק וכ\"כ הרא\"ש דבד\"ח בלא אמירת מעכשיו כלומר או אמירת מעכשיו לחוד נמי מהני במקום דשייכא דהיינו היכא דלא הוה אסמכתא גמורה כההיא דהלוהו על שדהו דמהני מעכשיו לחוד בלא שום קנין כמש\"ר לעיל ס\"ג ומטעם שכתבנו בדרישה וא\"ש נמי דכתב וכן כלומר כמו שהרמב\"ם ס\"ל לשיטתו בפירוש הגמרא דבד\"ח מהני בלא מעכשיו כן נמי ס\"ל להרא\"ש דאצ\"ל מעכשיו: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' פי' בכל אסמכתא כפי מה שנתבאר לעיל והרא\"ש מסיים וכ' דקנס שעושין בשידוכין אפי' גזים כו' ומפני שחזרת השידוכין בידו היא כבר נתבאר לעיל דדבר שבידו לקיימו לית ביה משום אסמכתא א\"ל דגזים מש\"ה כ' אע\"פ שגזים וק\"ל: קונין מבע\"ח כו' החוב זה מחול לך כו' אע\"ג דמחילה א\"צ קנין מ\"מ מחילה ע\"ת שאני: ועד\"ז היו עושין ברמב\"ם דפוס גדול וקטן נדפס וע\"ד זה היינו עושין בכל התנאים שבין אדם לאשתו ובכל הדברים הדומים להם עכ\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כ' שקנס שעושין כו' קאי אמאי דסליק שכן היו עושין גם בשידוכין וכנ\"ל אבל בשאר תנאים הסכים ג\"כ לתקנת חכמי ספרד ואע\"ג דכבר נתבאר לעיל בסימן י\"ב שהראב\"ד ורש\"י חולקין אהרמב\"ם וס\"ל דאפילו במחול לך לא הוי מחילה שאני התם דיהיה לו הפסד במחילתו משא\"כ בזה דלא יפסיד מכחו כלל רק במה שנתחייב לו מתחילה אדעתא דהכי שיהיה מחויב לקיים התנאי ואז יקח הממון ואם לא יקיים לא יקח ולא יפסיד וכ' דהרא\"ש כ' דבשידוכין א\"צ דבהן לא שייך אסמכתא: "
+                ],
+                [
+                    " דכה\"ג לא זכה במשכון כו' ז\"ל הרא\"ש בפ\"ק דקידושין דף פ' י\"מ דהיינו דוקא בקנין אשה ועבדים ומקרקעי דנקנין בכסף ואין כאן כסף שיוכל להקנות בו שאין המשכון קנוי לו שלא נתנו לו זכות בגופו אבל אם אדם נותן מתנה לחבירו ונותן לו משכון בשביל המתנה משיכת המשכון הוה כאילו זכה במתנה וליתא דאין חילוק וטעם א' לכולן לפי שאין המשכון משתעבד לכלום לפי שאדם יכול לשעבד נכסיו לדבר שנתחייב בו אבל בדבר שלא נתחייב בו לא חל שיעבוד מעולם על נכסיו ובמתנה שאמר ליתן לו לא נתחייב בה מעולם ויכול לחזור בו לפיכך גם המשכון לא נשתעבד עכ\"ל ובזה תבין מה שהוצרך רבינו לחזור ולכתוב דין זה כאן אעפ\"י שכבר כתבו לעיל בסימן ק\"ץ דמנה אין כאן משכון אין כאן דקמ\"ל כאן דאפילו במתנה הדין כן וק\"ל ודוקא בשאר ערבונא דלאו בשידוכים דינא הכי אבל ערבונות שנותנים על השידוכים פשיטא דנקנים דהא לית בהו אסמכתא ונתחייב לו בקנס כאילו קנה לו בבד\"ח (אבל אין לתרץ דמיירי הכא דלא עשה קניין כלל כ\"א זה שנתן המשכון דז\"א דהא סיים וכתב דבעיא קניין בבד\"ח משמע דסתם קנין ל\"מ) וכ\"כ ב\"י ומש\"ה שינה רבינו ל' הרא\"ש וכתב ושנים שהתנו כו' מלתא בפני עצמו לרמוז דלא קאי אשידוכין הנ\"ל וק\"ל וכ\"נ לפרש דברי רבינו בא\"ע ס\"ס נ' (ועמ\"ש עוד שם לתרץ זה) ואף אם תאמר שכתב שם הדין בערבונות דשידוכין י\"ל דל' הרא\"ש נקט שכ\"כ פ\"ק דקידושין ול\"ד נקט שידוכין אלא דאיירי שם בשידוכין גם העתיק שם ל' התוס' שכ\"כ שם פ\"ק דקידושין דף ט' ובסוף כתבו ושמא בשידוכין אין אסמכתא בעבור הבושה ע\"ש: אלא שצריך להקנותו לו בסודר דלא כאסמכתא ובבד\"ח צ\"ע הא ל\"מ כתיבה [דלא] כאסמכתא כלום וכמ\"ש בסמוך סכ\"ג וגם למה צריך לה כיון שהקנין היה בבית דין חשוב ובאבן עזר סוף סימן נ' לא כתב ובבית דין חשוב בתוספת וי\"ו וכן בספרים ישנים ליתא גם בפסקי הרא\"ש בקידושין ליתא ולפי זה פירושו קא מפרש למילתא אלא אם כן יקנה לו דלא כאסמכתא דהיינו בבית דין חשוב גם י\"ל דה\"ק צריך להקנות לו דלא כאסמכתא וכדי שלא תטעה לומר כשמקנה לו סתם (שהוא) או שא\"ל בפי' בשעת קניין מעכשיו דסגי בהכי וכדעת הרי\"ף והרמב\"ם מש\"ה כתב דז\"א אלא בבד\"ח צריך להיו' אם ירצה שלא יהיה בו אסמכתא וע\"ד שביארתי וכמ\"ש בתשובה שאח\"ז: או יאמר כו' בגוף החפץ כו' וא\"ת הא בסי\"ו כ\"ר בשם רש\"י וראב\"ד דאם נתן הלוקח הערבון בידו של מוכר וא\"ל אם אחזור בי ערבוני מחול לך דאפ\"ה הוה בכלל אסמכתא ול\"ק י\"ל דשאני התם דלא נתן לו ערבון לקנות אותו אם חזר בו אלא אדעתא שאם יחזור בו המוכר שיכפל לו ערבונו וכיון שלא קונה מהמוכר דבר אף אם יחזור כיון שלא נתן בידו כלום אנן סהדי דג\"כ הוא לא הקנה לו אדעתא דהכי אבל בנדון זה שניהם שוים בנתינת ערבונו וה\"ה במקום שלא נתן הוא המשכון אדעתא שיקנה גם הוא כנגדו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כי אסמכתא היא הא דגזים פי' דאילו לא גזים לא הוה אסמכתא כיון שהיה בידו לגמרי דומיא דמשלם במיטבא דחייב להרא\"ש ורבינו מדינא ולא מתקנה וק\"ל ועד\"ר סעיף הקודם מ\"ש והוכחתי שם דבבד\"ח לחוד סגי ודע כי תשובה זו היא בכלל ע\"ב דין ח' וז\"ל תשובה דע כי אסמכתא היא כל היכא דגזים כו' ובנדון זה גזים והוי אסמכתא ואסמכתא ל\"ק אלא בקניין מעכשיו ובבד\"ח כדאיתא בנדרים וכ\"כ בשם ר' האי ובעלי תוס' אמנם רי\"ף כתב בשם גאון דלא בעינן בד\"ח כו' עד אני הנראה בעיני כתבתי אם היה הדין בא לפני הייתי פוסק כמ\"ש אבל אם נהגו בכאן לפסוק בדיני אסמכתא קניא בלא בד\"ח לא באתי לסתור הדינים שפסקו ע\"פ רי\"ף ז\"ל עכ\"ל הרי לך שבמקום השואל היה המנהג כדעת הרי\"ף ז\"ל דהיה די באמירת מעכשיו וע\"ז השיב הוא ואסמכתא ל\"ק אלא באומר מעכשיו ובבד\"ח ר\"ל לדידי ס\"ל דאעפ\"י שאמר מעכשיו צריך קנין בד\"ח אבל לא בא לומר שדעתו שצריך קנין בד\"ח ומעכשיו דא\"כ הוה ליה למימר ואסמכתא ל\"ק אלא בבד\"ח ובאומר מעכשיו אלא כדפרישית: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' בכלל ס\"ו ס\"ט ומ\"ש ואם תמצא טריפה אתן בשביל בשרה כך וכך פי' ולא כ\"כ כמו אם תהיה כשירה מדכתב (בפשוטה) [בסופה] וא\"ת דה\"נ גזים שקנה בשר טריפה יותר מדמי שווים כו' ש\"מ דלא נתן עכ\"פ דמי כשירה: בלא קנין כו' פי' כיון שלא הזכיר השואל בדבריו אלא דברים בעלמא יראה שלא היה קנין משיכה מחייב או הגבהה זולת מה שהזכיר: ויכול שמעון לחזור בו כו' עד\"ר: חדא דמעות אינן קונות פי' וזיל בתר טעמא דמעות אינן קונות משום שמא יאמר המוכר להלוקח נשרפו חטיך בעלייה ה\"נ במשכון: נתינת המשכון אינה קונה פי' משכון זה שנותן על דבר שעדיין לא נתחייב אינו קונה במשכון כמ\"ש לעיל סכ\"ב: ואילו משך שמעון הפרה כו' כן הוא בתשובה ואילו בוי\"ו ונקט משיכה בבהמה דדרך בהמה בחייה לקנות במה שמשך אותה מרשות בעלה למקום שיש לו גם כן בו רשות ולאחר שחיטה ונעשה בשר דרכו בהגבהה וכל שדרכו בהגבהה אין קנייתו אלא בהגבהה וכדלעיל סימן קצ\"ז וקצ\"ח: ולא הוה אסמכתא משמע דאילו הוה מתחילה אסמכתא בדבריהם תו לא הוה קונה במשיכת הבהמה הנעשה מיד קודם שחיטה וזהו דלא כמ\"ש ב\"י בשם הרמב\"ם בסי\"ד דאם החזיק בה מיד אף אם הוא אסמכתא קנאה ולפי מ\"ש שם ניחא זה גם להרמב\"ם ולהב\"י צ\"ל דהרא\"ש השיב זה אליבא דידיה ולא להרמב\"ם מיהו י\"ל דוקא התם דהחזיק בדבר שהיה לו לקנות כשיתקיים התנאי וכיון שהוא מוחזק בו הו\"ל כקנו בידו מעכשיו משא\"כ כאן דאף שמשך הפרה מ\"מ הדמים שחייב נפשו ליתן עבורה כשתטרף לא החזיק המוכר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כדאמרינן גבי כו' עד ופי' ר\"ת כו' צ\"ע דהא רבינו בשם ר\"י כתב לעיל טעם אחר דמשום דלא שייך כאן לומר שסמיך אמידי שיהיה כן ומטעם דר\"ת לא הביא לא הרא\"ש ולא רבי' וגם בקיום שידוכין כתבו תוס' בשם ר\"ת בפ' א\"נ וז\"ב דה\"ט דלא מיחשב אסמכתא משום דשווים הם כל א' מקני לחבירו בההיא הנאה דאיהו בעי למיקני והתוספות והרא\"ש ורבי' כתבו שם טעם אחר משום דלית בה מלתא יתירתא מפני הבושה ודוחים דברי ר\"ת במשחק בקוביא ובקנס שידוכין ע\"ש וי\"ל דכאן לא שייך טעם ר\"י הנ\"ל דאוקמה אחזקה דרוב בהמות בחזקת בריאים וכשרים וגם י\"ל דסמך דעתו לומר שאף אם תטרף מ\"מ לא יהא היזק והא ראיה שאף לאחר שחיטה כשידע שהיא טריפה קיבל הלוקח הדמים ורצה בקיום המקח בסברו שלא יפסיד עד אחר זמן שראה שיפסיד בהן ומש\"ה כתב טעם דר\"ת ולא מטעמו לחוד כ\"כ אלא גם מטעם ראשון דלא מיחשב ליה גזים אלא שקאמר אף א\"ת שיש בזה צד גוזמא מ\"מ הא כתב ר\"ת כו' אבל בעלמא היכא דאיכא גוזמא ממש לא ס\"ל להרא\"ש דליקני מכח טעמא דר\"ת לחוד ובזה יתיישב נמי מש\"ר בסימן ר\"ט האומר לחבירו כל מה שבבית זה כו' עד דאין זה אלא כמשחק בקוביא וכמ\"ש שם ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כ\"כ שם פי\"א דמכירה ומסיים בה כיצד כו' ורבי' קיצר בהעתקת ל' מפני שכבר כ\"כ בשם הרמב\"ם לעיל בס\"ס מ' באיזה אופן מצי אדם לחייב נפשו (ושם בארתיהו בס\"ד) ולא בא כאן אלא לכתוב טעם הדבר למה יהא חייב ולא יחשב כאסמכתא לומר לא כוונתי לחייב נפשי דהא לא עשיתי שום קנין ודיבור בעלמא דברתי והא ראיה שכמה גאונים חולקים על הרמב\"ם וכתבו שלא נתחייב בל' הנ\"ל וכמ\"ש המ\"מ שם וכתבתיהו לעיל בסימן מ' קמ\"ל דל\"מ למימר הכי אלא דבר זה מתנה הוא ואמרינן שודאי ע\"ש מתנה גמורה נתכוין ולא לאסמכתא לדבר דברים בעלמא וק\"ל ומש\"ה כתב שמחייב עצמו בלא תנאי דאילו בתנאי כבר נתבאר דיש בו לפעמים אסמכתא: "
+                ],
+                [
+                    " חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון לזון כו' ה' שנים בדפוס מיימוני שבידינו וכבר כ\"ר ג\"כ דין זה בשם הרמב\"ם בסי' ס' ושם לא כתב בשמו ה' שנים וגם מדברי בעה\"ת שער ס\"ד סימן א' מוכח דל\"ג לה בדברי הרמב\"ם ע\"ש אבל מ\"מ כתב שם דהרמב\"ן השיבו דלהרמב\"ם גם אם פי' ה\"ש חשוב דבר שאינו קצוב גם רבינו כתב ב��ם הרמב\"ן לעיל בסי' ס' בס\"ט דהמחייב נפשו ליתן לו כ\"כ חיטין בכל שנה מיחשב דבר שאין לו קצבה שמא יתייקרו החיטין עי' שם ולעד\"נ זה מוכח פשוט מדברי הרמב\"ם שהרי סיים וכתב ומפני מה הפוסק לזון את בת אשתו חייב לזונה כו' ובבת אשתו שנינו בהדיא במשנה ר\"פ הנושא ה' שנים וא\"כ מאי מקשה מהתם אלא ודאי דס\"ל דה' שנים גם כן דבר שאינו קצוב מיקרי ואף שברמב\"ם לא כתב ה\"ש אצל פסיקת בת אשתו קיצר וסמך אמ\"ש בריש דבריו לזון ה\"ש וגם בעה\"ת כתב שם בשער ס\"ד דהרמב\"ם גילה בדבריו דס\"ל דאף בקצב ה\"ש דבר שאינו קצוב מיקרי ותמה עליו גם בזה ועל זה גם כן שאל להרמב\"ן כדמסיק שם בסוף אותו סי' ולא כב\"י שכתב דבעה\"ת נסתפק בכוונת הרמב\"ם אי כה\"ג דאמר ה\"ש דבר שאינו קצוב מיקרי או לא וכבר כתבתי ג\"כ זה לעיל בסימן ס' ועד\"ר: שזה כמו מתנה כו' נראה דר\"ל בשלמא כשהיה חייב בו כגון האב שחייב לזון את בניו עד שש שנים וכיוצא בזה דאף שהוא דבר שאינו קצוב כמה יצטרכו מ\"מ כיון שהוא מחויב ועומד ע\"ז א\"צ גמר דעתו משא\"כ בדבר שאינו חיוב המוטל עליו אלא שבא לחייב נפשו אף שמקבל עליו בל' חיוב מ\"מ מתנה הוא וכל דבר שנותן ומחייב נפשו ואינו יודע השיעור והקצבה אינו גומר בדעתו בשיעבוד נפשו להתחייב באותו דבר ואף ששיעבד נכסיו ע\"ז כדמסיק בתשובת הרא\"ש דמייתי ע\"ז מ\"מ כיון שהחיוב בתחילה לא חל תו לא מצי לשעבד נכסיו דלא עדיפי ממשכון דאמרינן בכיוצא בזה מנה אין כאן משכון אין כאן וכמש\"ר בסימן ס' סי\"א בנותן מתנה דבר שאינו בעולם <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> אינו מצוי בידו ע\"ש והמ\"מ כתב ג\"כ שמה\"ט כתב הרמב\"ם שהאומר לחבירו כל מה שתתן לפלוני אני ערב לך שאין זה הערב חייב כלומר כיון שלא ידע הדבר ששיעבד עצמו בו לא סמכה דעתו ולא שיעבד עצמו וכמש\"ר בשמו ס\"ס קל\"א ע\"ש ומ\"ש שלא היה ידוע ומצוי ר\"ל אינו מצוי בידו כסות ומזונות בזמן שהתחייב נפשו שאילו היה מצוי בידו כ\"כ ושיעבד אותו כולו לכסותו או למזונותיו לא איכפת לן במה שיתייקר אחר זמן: "
+                ],
+                [
+                    " והראב\"ד השיג עליו ע\"ל סי' ס' מ\"ש בשם ב\"י שבא להביא ראיה לדברי הרמב\"ם מהגמרא וכתבתי שם דאין ראייתו ראיה כלל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן נראה מתשובת הרא\"ש ז\"ל ע\"ש סי' ס' שלא הביא אותו ובאמת שאין ראיה כ\"כ מתשו' זו שאיפשר שראובן היה נשתעבד לשמעון באלף זהובי' ואח\"כ חזר שמעון לו קנין שאם יפרנס אותו כל ימי חייו יהיה פטור מאלף זהובים וכמו שהיו עושין חכמי ספרד דבאופן זה ודאי נשתעבד אלא שהיו מחולקין על מה שהיה כוונתו בחיוב פרנסתו ואפשר שמפני כן כ\"ר וכ\"נ מתשובת כו' ולפי שאינו מוכרח: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כגון שהוסיף בשיווי המקח כו' [כמו בב\"ח] ועיין בי\"ד ר\"ס קע\"ג וקע\"ה: או שפסק כו' [כמו בב\"ח]: ולא היה לו למוכר כו' דאילו היה יכול לפסוק עליו אפילו קודם שיצא השער וכמש\"ר בי\"ד סי' קע\"ה ושם בס\"ס כתב רבי' ג\"כ הני דינים שכתב כאן ע\"ש ועד\"ר: ונתקיים בקנין כו' האי נתקיים בקנין מדובק למ\"ש לפני זה כו' [כמו בב\"ח] ונתקיים בקנין דקאמר ר\"ל באופן המועיל לקנות על ידו דשלב\"ל דהיינו שמחייב עצמו דאע\"ג שאין אדם מקנה דשלב\"ל מ\"מ יכול לחייב נפשו בדשלב\"ל וכמש\"ר בסימן ס' גם י\"ל דמש\"ר דאין לו להמוכר היינו פירות גמורין אבל יש לו פירות המחוברין תיקון שחל עליהם קנין אלא שאסור לפסוק עליהן וכמש\"ר בי\"ד בסימן קע\"ה דאל\"כ קשה הא הפוסק עד שלא יצא השער אין קנין חל עליו וכמש\"ר בסי' רי\"א דדבר שאינו ברשותו ואינו בנמצא בשער לקנות כדשלב\"ל דמי ועמ\"ש עוד מזה בדרישה: ה\"ג המקח קיים ויתן כשער של היתר ואין א' מהם כו' ואין בוי\"ו ולא בדלי\"ת וכן הוא בכל הספרים המדוייקים: ומ\"ש אלא מכיון שקנו באחד מדרכי הקנאות פי' ב\"י דבא ללמדנו הדיוק הא אי לא קנו מיניה אלא נתן מעות דל\"ק אלא לקבולי עליה מי שפרע וכיון שהמקח נעשה באיסור לא שייך קבלת מי שפרע וקשה דזה ונלמד ג\"כ מרישא במאי דכתב ונתקיים בקנין דנלמד מיניה דוקא בקנין נתקיים המקח אבל במעות שנתן א\"צ לקבל עליו אפי' מי שפרע לכן נראה דרבי' תרתי קתני כנגד שתי הבבות שהתחיל בהן ומשום דחולקים בדינייהו ונגד מ\"ש שהוסיף בשיווי המקח כתב מתחילה המקח קיים ואין שום א' מהן יכול לחזור בו והלוקח יתן לו כשער של היתר ור\"ל ולא העודף על השיווי ונגד הפוסק עד שלא יצא השער אזי כ' כיון שקנו באחד מדרכי ההקנאות המקח קיים ואין שום אחד מהן יכול לחזור והיינו דוקא אם לא נתייקר השער ובא לחזור משום טעם [אחר] אבל אם נתייקר השער שניהן יכולין לחזור וזהו שכתב והריבית שבו אין מוציאין אותו מיד המוכר ר\"ל אם נתייקר [אין] הלוקח יכול לכפות המוכר שיתן לו בזול וכפי מה שפסק עמו דהיינו הריבית (שם) אלא א\"צ ליתן לו אלא כשער היוקר וגם אין המוכר יכול לכפות הלוקח שיקחנו כשער היוקר ובזה נתיישב למה כ\"ר דאין מוציאין הריבית מיד המוכר ולא כתב נמי שאין מוציאין הריבית מיד הלוקח כשהוסיף בשיווי בשביל ההמתנה משום דזה כבר למדנו כמ\"ש ליתן כשער של היתר וא\"ת מאי שנא כשהוסיף בשיווי הדמים דאמרי' שהמוכר צריך לקבל ע\"כ כשער ההיתר ולא כפי מה שפסק עמו ואינו יכול לחזור ובפוסק עד שלא יצא השער לא מצי לכפות המוכר להלוקח ליקחם כפי השער כשנתייקר י\"ל דהתם כיון שכבר יצא השער בשעה שפסקו אמרי' סלק פיסוק האיסור מהמקח ובטלה דעתם אצל המוכרים והלוקחים שבשוק ומעמידין אותן על אותו מקח משא\"כ בסיפא שפסק עד שלא יצא השער אז דוקא אם לא נתייקר השער ועדיין השער כאשר פסקו אמרי' כיון שנתקיים המקח בתחילה בקנין מעמידין אותו על השער של עכשיו שהרי הוא כמו שפסק מתחלה משא\"כ כשנתייקר דאז יכול הלוקח לומר כיון שחוזר בו המוכר מליתנם כאשר פסקתי עמו יתן לי מעותי כיון שלא יצא אז השער ואני לא ירדתי מתחלה ליקחם אלא כאשר פסקתי עמו כן נ\"ל ביאור דברי רבי' וידעתי גם ידעתי שהיה נראה פשוט יותר לפרש דברי רבי' דגם ברישא מיירי בנתייקר השער. ומ\"ש המקח קיים ויתן כו' קאי אתרווייהו בהוסיף בשיווי קאמר דלא יוסיף אלא יתן כפי שער ההיתר ובפוסק עד שלא יצא השער קאי אמוכר כשנתייקר מהפיסוק קאמר שיתן המוכר להלוקח כשער של היתר דהיינו כשער היוקר לא כפי הפיסוק וע\"ז קאמר ואין א' מהם יכול לחזור לא המוכר ולא הלוקח והריבית שבו אין מוציאין כו' גם ארישא קאי בהוסיף אשיווי המקח והמוכר כבר קיבל המעות והלוקח משך הפירות וקאמר שאין מוציאין מהמוכר ההוספה ואין הלוקח יכול לחזור בו אבל כבר נדחה הפירוש זה וגם שאר פירושים ממ\"ש בדרישה ועוד דא\"כ הול\"ל מיהו אבק ריבית הוא ואין מוציאין אותו בדיינים כמ\"ש בס\"ס ר\"ז ובס\"ס קפ\"ז ושגם כאן לא בדין ריבית קיימינן ללמדנו איזה מוציאין ואיזה אין מוציאין אלא מחוורתא כמ\"ש ראשונה ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' בפכ\"א דמכירה ועד\"ר: אם היה מינו ידוע כו' ואם אין מינו כו' כצ\"ל: מכרן קיים אע\"פ שנמצא כולי. פירוש אם אין הטעות בכדי אונאה מכרן קיים ואם הוא בכדי אונאה צריך ליתן לו אונאתו ועיין דרישה: ואין זה אלא כמשחק בקוביא ואע\"ג דגבי משחק בקוביא אמרינן לעיל סימן ר\"ז סעיף י\"ז דקנה היכא דהמעות מונחים על הדף משום דהדף הוא ברשות שניהן וקונה להזוכה והכא נמי כיון דמשך תיבה של חבירו אדעתא דלהיות התיבה שלו ודאי לא גרע ונראה לי דרבינו העתיק ל' הרמב\"ם כאשר כתבו שם פרק כ\"א דמכירה מראש הסוגיא עד מי שפרע ולא רצה להפסיק לשונו בנתיים והרמב\"ם דכ\"כ משום דאזיל לטעמיה דס\"ל משחק בקוביא אינו קונה ויש בו משום גזל וכמש\"ר מדקדוק לשונו בסימן ש\"ע ורבי' אף שלא ס\"ל כוותיה במשחק בקוביא דעלמא מ\"מ בהאי דינא ס\"ל כוותיה דמיירי במוכר שנחשב בין הבריות לעשיר ור\"ל שע\"ז סמך דעתו האי לוקח וסבר שבודאי ימצא בביתו הרבה. והיותר נראה דלא אמרינן דקנה במשחק בקוביא אלא כששניהן שווים משא\"כ בזה דהמקנה יודע מה הוא בביתו ולא הלוקח ואף שרבי' לא ס\"ל סברת ר\"ת דאגב דבעי למיקני גמר ומקני אלא כיון דאין לו על מה לסמוך ודאי בכל לבו דעתו להקנותו מ\"מ לא בשופטני עסקינן דבעי שיקנה לחבירו אם יש צד מעליותא לחבירו עליו בהקנאתו לו וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אין אדם מקנה דשלב\"ל ביבמות דף צ\"ד ובקידושין דף ס\"ב אוקימנא לתנאי דאמרי אדם מקנה דשלב\"ל בשיטה דלא קיי\"ל כחד מינייהו ועמ\"ש עוד בסמוך בדרישה: בין במתנה כו' אבל במחייב עצמו חייב כדלעיל בסי' ס' סי\"ג: ומ\"ש בין במתנת שכ\"מ קמ\"ל בזה דל\"ת דבמתנת שכ\"מ משום שלא תטרף דעתו יקנה טפי וכמש\"ר בסימן רי\"א במתנת שכ\"מ לעובר שלו עיין שם: מה שיוציא אילן זה פי' רש\"י דוקא קודם שחנט האילן לפירותיו הא חנט אע\"פ שלא נגמר עדיין מיקרי דבר שבא לעולם ונ\"ל דדוקא בפירות דקל ס\"ל הכי מפני שהן גלויין וקיימין וממילא קא רבי משא\"כ בולד פרה ושפחה וכן דייק ל' רבי' שבבא ראשונה כתב כיצד אמר לו מה שיוציא אילן זה מכור לך מה שתלד פרתי כו' וכן בסיפא כתב אפי' אחר שתלד הפרה ואחר שגדלו הפירות כו' ואילו במציעתא כתב אפי' היתה השפחה והפרה כבר מעוברת ולא הזכיר אילן מוכח בהדיא דס\"ל כרש\"י ורבי' דכתב [תיבת] זה באילן ה\"ה בפרה ושפחה רק שכתבו בקמא וברמב\"ם ר\"פ כ\"ב ממכירה ובש\"ע כתבו בשלשתן זה ולסברת ב\"ה דבסמוך נראה דבאילן קאמר דוקא זה דבלא\"ה היה הלוקח יכול למיטען אני סברתי שהאילן כבר חנטו פירותיו וכמ\"ש בסמוך אף שאמר מה שיוציא ר\"ל יוציא גמר פירותיו ומש\"ה לא קאמר זה בבהמה ושפחה דכיון דאמר מה שתלד אף שהיתה מעוברת הוה דשלב\"ל וכמ\"ש ועי' בא\"ע ס\"ס מ' שכ\"ר בשם הרמב\"ם ז\"ל היתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר הבת מקודשת ע\"כ משמע דכאן מיירי דוקא בדלא הוכר העובר דאם הוכר הוה כבא לעולם דומיא דהתם ועמ\"ש שם בא\"ע עוד מזה: ותפס הפירות פי' אם תפס קודם שחזר בו וכמ\"ש בדרישה ע\"ש והאי תפיסה דמהני לא מספיקא הוא כשאר תפיסות אלא דינא הכי הוה כמ\"ש ברס\"ה ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם מכר האילן לפירותיו כו' קנה דהרי גוף האילן הן בעולם ומכרן לו לענין מה שיולד מהן שיהיה שלו והכי משמע בפרק מי שמת: "
+                ],
+                [
+                    " כתב בעל העיטור כו' עד ואין דעת א\"א ז\"ל כן עד\"ר: ששניהם מתני' ויודעים בדשלב\"ל כו' פי' שגם הלוקח יודע שמה שהתנה עם המוכר הוא אינו ברשותו ולא בא לעולם דהא אילן זה קאמר או מה שתוציא ותלד פרתי וכנ\"ל ולהכי לא הוה תנאי: אבל אם המוכר מתנה בדבר כו' פי' והלוקח סובר שיש ביד המוכר אותו הדבר מש\"ה חייב לקיים תנאו אבל אם גם הלוקח יודע שאינו בידו אינו חייב להשתדל לו אם לא שאותו הדבר מצוי בשוק למכור לכל דבזה חייב לעמוד במקחו וממכרו וכמ\"ש בס\"ס רי\"א ועד\"ר שהוכחתי זה: ואין כן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל פי' אלא ס\"ל דלעולם דבר שאינו ברשותו כדשלב\"ל דמי ואין אדם יכול להקנותו ומש\"ל בסימן ר\"ח דפוסק עד שלא יצא השער ואע\"פ שאין לו המקח קיים הא כבר כתב שם דהיינו דוקא כשהקנה לו באחד מדרכי ההקנאות ור\"ל באופן המועיל דהיינו במחייב ומשעבד עצמו דמהני אפי' בדשלב\"ל כמש\"ר בסי' ס' וע\"ע מש\"ש ולקמן ס\"ס רי\"א ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " כך אין אדם משייר כו' כיצד כו' עד סוף הסעיף ג\"ז פ' מי שמת וז\"ל ר\"ן ולא אמרינן כי היכי דגמר בדעתו לתתן במתנה גמורה לבעל הדקל ה\"ה לבעל הפירות ומקום פירי שבק ליה אלא פירי דקא יהיב ליה כמו שהזכיר בדבריו נמצא דלא קנה הפירות וגם לא ניתרוקנו לנותן דהא איהו לא היה בדעתו לשיירו לעצמו הילכך הכל יהיב לבעל הדקל דאית ליה קנין הגוף כך פי' האחרונים ז\"ל אבל אי משייר הפירות לעצמו כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ומקום הפירי שבק לעצמו ואע\"פ שלא פירש עכ\"ל ומלשונו משמע שקונה הדקל זכה בפירות בחנם מדכתב ולא ניתרוקנו לנותן דהא איהו לא היה דעתו לשיירן לעצמו ועבד\"ר מ\"ש מזה ודברי הר\"ן הם ע\"פ שיטת רא\"ש ורמב\"ן ובהם נתבארו דברי רבינו ועבד\"ר ולקמן סימן רי\"ג ורט\"ז: ומש\"ר ושייר מפירותיו ר\"ל מקצת פירות נראה דה\"ט דאל\"כ קרקע למאי (חברא להמקבל) [חזיא להלוקח] כיון שלא יהיה בשום פירי ואי לשטוח בה פירי או שאר תשמישים היינו מקצת פירותיו דכל הנאה מקרי פירי וכמ\"ש בסימן רי\"ב ומשה\"נ קתני לכל שנה דחדא באידך תליא וק\"ל משא\"כ בנותן דקל לזה ופירותיו לאחר דיהנה מגזע הדקל לאחר שייבש וכמש\"ר בסוף הסימן והוא מל' רשב\"ם בב\"ב ד' קמ\"ח: כאילו שייר לו מקום הפירות פי' מקום גידולי פירות ומ\"ש כאן כאילו שייר לו מקום עצמו ומשמע דבאמת לא שייר לו המקום ובס\"ס גבי שייר פירות דקל כתב דשייר לו גוף הענפים נתיישב ג\"כ כמ\"ש דבסיפא דמיירי דשייר לו כל פירות הדקל בהא אמרינן דשייר לנפשיה גם הענפים משא\"כ בהך בבא דאמר שבעל השדה יתן לו מהפירות כך וכך מידות והרי נתן הקרקע ברשות הזוכה ועליו החיוב ליתן פירות לבד וק\"ל: והוי דבר שיש בו ממש כתב ב\"י שאינו ל' מדוקדק דהא משום דשלב\"ל אמרינן דאינו שיור ולא משום דבר שאין בו ממש ונלע\"ד ליישב דכ\"כ ללמדנו דאפי' לא שייר אלא אכילת פירות נמי שיורא הוה אע\"פ דאכילת פירות הוה דבר שאין בו ממש ואינו נקנה כדלקמן סי' רי\"ב משום דמה דקרוי דבר (שלא בא) [שבא] לעולם מיקרי נמי דבר שיש בו ממש וגבי שייר לאחר נקט טעמא דדבר שלב\"ל דהוה רבותא טפי דאפי' שייר לו הפירות עצמן דהוה דבר שיש בו ממש אפ\"ה ל\"ק והיותר [נראה] דנתיישב עפמ\"ש לעיל בסמוך דלא שייר לו המקום ומש\"ה לא קאמר דהוה דבשב\"ל אלא דבר שיש בו ממש ור\"ל לאפוקי (שיחשב) [שלא תחשב] לדברים בעלמא ומה\"ט דלגבי נפשיה בעין יפה משייר וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אינו נותן למוכר ראשון כלום טעמו משום דמיד שמכר לאחר פקע ליה זכותו של מוכר ראשון וכי הדר זבין ליה לוקח ראשון מה מכר לו שני לראשון כל זכות שבא לידו זבין ליה: "
+                ],
+                [
+                    " אלא לו ולא ליורשיו עי' בד\"מ שהביא טעם הרמב\"ן מ\"ש בזה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם מתנה כו' נראה דס\"ל דדוקא כי אמר ע\"מ ��תתן לי הוה דינא הכי אבל ע\"מ שיהיו הפירות משויירין לי או מפירותיו בכל אלו ליכא תנאי אלא שיורא ובכה\"ג מיירי רבי' ברישא ומש\"ה כתב עליו דאין המקח מתבטל בכך לפי שלא ביקשן לתלות המקח בזה אלא לשייר לי פירות בעלמא נתכווין והשיור ההוא לא בא אל המכר אבל כי אמר הריני מוכר לך הכל ע\"מ שתתן לי מן פירות שלך כך וכך כורין לא שייר במכר כלום אלא תנאי התנה עמו שהמקח לא יהיה מקח אא\"כ יתן לו כך וכך ולכן בביטל התנאי בטל המקח ובזה אין חילוק בין אמר ע\"מ שתתן לי או ע\"מ שתתן לפלוני דלא מטעם שיור מקום נגע ביה אלא אפי' התנה על דשלב\"ל הוה תנאי גמור שאם אינו מקיימו המכר בטל ורבי' שכתב ע\"מ שתתן לי ל\"ד אלא ה\"ה שתתן לפלוני וכ\"כ ב\"י ולשון הברייתא נקט והברייתא הוצרך לומר שתתן לי ללמדנו שבבן לוי דאיירי ביה על מנת (שימכרוהו) [שיורא הוי] כמ\"ש בדרישה בס\"ס זה וכן מוכח ממה שסיים שיכול להתנות אפי' על דשלב\"ל וא\"כ ודאי לא שני לן בין אחר לעצמו ועוד צריך שתדע של\"ד אמר ע\"מ [שתתן] אלא ה\"ה ע\"מ שיהיה לי פירות כך וכך לשנה נמי תנאה הוה ולא שיורא וכן מפורש בקיצור פסקי הרא\"ש ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכן אם מכר או נתן דקל לו כו' עיין בב\"י בפירוש מילת וכן ולמה כ\"ר דין זה ב' פעמים ונדחק שם מאד ולפי מ\"ש לעיל בסמוך א\"צ לתירוצים דחוקים הללו אלא ברישא אשמועינן רבותא דאע\"ג דלא שייר לנפשיה גוף מקום גידול הפירות אפ\"ה <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> מחשב כדבר שלב\"ל והוי שיור לגבי נפשיה ובסיפא אשמועינן דשייר לנפשיה גוף הענפים וגם אשמועי' דאע\"ג דכשהוי שיור אמרינן דשייר לנפשיה גוף הענפים א\"כ הו\"א דלא הוי שיור דא\"כ מאי קונה או מסר לראשון קמ\"ל דזיכה לו הגזע לכשייבש וק\"ל: ואין ללוקח אלא הגזע לכשייבש ואין הלוקח יכול לומר ליה אדעתא דהכי לא קניתיה והחזיר לי מעותי דכיון דא\"ל חוץ מפירותיה הוה ליה כאילו פירש ליה ואף אם נתן דמים הרבה דבקרקע והמחובר לה כעומרים אין הדמים מודיעים וכמ\"ש בסימן רי\"ד בשם התוס' גבי מכר לו בית בבירה גדולה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כמו המזכה לעובר פי' ע\"י אחר מקור דינים הללו עיין בדרישה: והמוכר או המזכה לו ל\"ק האי ל\"ק אתיבת לו הסמוך קאי ור\"ל העובר: וכתב הרמ\"ה אפי' אמר לכשתלד כו' ואע\"ג דהקונה דבר ונתן הדמים עתה וא\"ל שיקנהו לאחר זמן כשהגיע הזמן קנאו אע\"פ שכבר נתאכלו המעות וכמבואר בא\"ע ר\"ס מ' בענין קידושי אשה וכתבתיהו ג\"כ לעיל בח\"מ סימן ק\"צ וקצ\"ה ע\"ש שאני התם דמעתה היה ראוי לקניין וקיבל המעות אדעתא דקניין רק שהתנה שלא יחול הקניין עד לאחר זמן משא\"כ בעובר שלא היה ראוי כלל לקניין ונ\"ל דמה\"ט נמי בסמוך מסיק רבינו וכתב ז\"ל ומיירי נמי כשלא הקנה לו בק\"ס כו' דקשה הא מהני נמי בק\"ס כשאמר מעכשיו וע\"מ וכמש\"ר בס\"ס קצ\"ה אלא ודאי שאני הכא כיון דעתה לא שייך ביה קניין כלל וק\"ל: שאם אמר לכשיולד קנה דכיון דזיכה מעכשיו והוא מונח ביד הזוכה עד שיולד אין זה מזכה לעובר רשב\"ם וטעם פלוגתתן עד\"ר: או מת ונפלו נכסי קמי יתמי לא קנה כך הוא גם ל' הרא\"ש ומדקאמר ל' יתמי משמע לכאורה דטעמא משום דטענינן להו שמא חזר בו אבל ע\"כ זה ליתא אלא אפילו ידעינן שלא חזר בו נמי לא קנה מטעמא שסיים שלא נגמר הקניין ואין קנין לאחר מיתה ולפ\"ז יתמי דנקט ל\"ד וא\"ת לפ\"ז למה ליה למימר כלל ונפלו קמי יתמי לא הול\"ל אלא כיון שמת בטל הקניין ור\"ל דאי לא משום דנפלו ובאו הנכסי ליד אחרים לאחר מותו היינו נותנים להעובר כיון שראינו שניחא ליה לזכותו וק\"ל: ומ\"ש ולא בחזקה אע\"פ שהחזיק בעשיית גדר או עשיית חפץ ועדיין הוא קיים מ\"מ כיון דבשעת עשיית גדר לא חל הקניין כלל תו לא מהני עשייתו לאפוקי אף שעדיין קיים: "
+                ],
+                [
+                    " ופסק ר\"ח דה\"ה נמי בירושתו פי' אין זוכה בה העובר בעודו במעי אמו עד שיוולד ונ\"מ כגון אם ירשו עבד כנעני מאביהן והבנים אשר המה בעולם שחררו ובא על אשה ישראלית ואח\"כ הפילה העובר דאם יש לעובר זכייה עדיין שם עבד עליו ועבד הבא על בת ישראל נתחללה ממנו לכהונה אף שהולד כשר כמבואר בא\"ע ס\"ס ז' א\"נ כגון שראובן מת והניח בן גדול וגם הניח אשתו מעוברת והלך הבן ולוה ולא כתב למלוה דאקני ואשת ראובן הפילה העובר ואח\"כ מכר כל הנכסים שהניח אביו דאי יש זכייה לעובר במעי אמו הרי נכסי ראובן החצי הם של עובר ואחיו הגדול יורשם ממנו והו\"ל דאקני ואין המלוה גובה מהם ואי אין זכייה נמצא דמעולם כל הנכסים של זה הבן הגדול היו ומלוה טורף מהם ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם זיכה לעובר שלו קנה כולי אריש הסי' קאי ור\"ל דלעובר שלו אפי' אמר סתם זה יהיה לעובר אשתי זכה ביה ושוב לא מצי הדר ביה הנותן ואפי' אם מת מפני שזכה בו מיד: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לאחר שא\"ל כך כו' ג\"ז עובדא שם דף קמ\"ב ההוא דאמר לדביתהו נכסי לבני דיהוו לי מינך אתא בריה קשישא (הנולד לו מאשה אחרת) א\"ל ההוא גברא מאי תהוי עלה א\"ל זיל קני כחד מברא כו' עכ\"ל ומל' מעשה זו משמע דאביהן הנותן בשעה שאמר קני את כחד מברא סבר שגם בניו שיוולדו לו קנהו כמ\"ש נכסי להן ולפ\"ז צ\"ל דבעודם היו עסוקין באותו ענין הזה קאמר לבנו הגדול זה דאל\"כ כיון דכבר זיכה נכסיו לאלו שתלד אשתו זו איך היה יכול לחזור ולזכות לבן זה שהיה לו מאשה אחרת וגם רבינו מהכי איירי מיהו ק' א\"כ מהו זה שאמר ל\"ק והא כיון דלא קנה שום א' מהן נמצא דזכות כולן בשוה אחר מיתתו בירושתו וכאילו לא דיבר כלום וי\"ל ע\"ד שפי' רשב\"ם שם דמ\"ש ל\"ק ר\"ל למיהוי ליה חלק יותר על אחיו דסד\"א כיון דזיכה לו בחייו חלק א' כאחיו אף דאחיו שיולדו ולא היו בעולם לא קנו מ\"מ איהו שהוא בעולם קנה חלק א' יותר ונ\"מ שאם יהיה לה ג' בנים לבר מהא קשישא הא' שיחלקו בד' חלקים ויטול זה חלק א' מהם וחוזרים וחולקים ג' חלקים הנותרים לד' חלקים ויטול כל א' שלו בתורת ירושה קמ\"ל דלא קנה חלק יותר על אחיו וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " קני את וחמור דלא תלה קנייתו בחמור אלא כל חד בפני עצמו וה\"ה כשיאמר קני את ואותו שיולד שקנה הוא החצי ואותו חלק נוטל בראש ואח\"כ יורש עם אחיו בשוה וכמ\"ש בסמוך ולא נקט רבינו קני את וחמור אלא משום דלישני' דגמרא כך הוא קני את כחמור לא קני. וקני את וחמור אר\"נ קנה מחצה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין אדם מקנה כו' היה אביו גוסס כו' בב\"מ די\"ו ע\"ש ופיר\"ת דוקא בסתם אבל אם פי' כו' דכיון דפי' ובירר מקחו וירושה ממילא קא אתי' לא חשבינן כולי האי דשלב\"ל ואינו יכול להחזור בו ועיין בתו' פ' מי שהיה נשוי וברא\"ש שם ובדרישה בסמוך: וצריך למכור לצורך קבורתו ל' הרמב\"ם ואינו רוצה להמתין עד שימות וירש שמא יתבזה המת בהמתנ' לאחר מיתה עד שימכר וקנה צרכי הקבירה וכ\"כ רשב\"א: כדי חיי אותו היום וכ\"כ הרא\"ש והר\"ן והמ\"מ בשם ר' האי שדוקא כדי דמי אותו יום שמכר ועד\"מ ובהגהותיו מ\"ש ע\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' אומר מה שאירש מאבא היום מל' אפילו ומל' היום משמע דבא לאשמועינן דאפי' מי שהיה אביו גוסס ונוטה למות ומכר לצורך קבורתו אפ\"ה יכול בן הבן להוציא מיד הלקוחות אפי' בלא דמי וטעמא דכיון שמעולם לא זכה אביו בהשדה ולא יצא מרשות אבי אביו הרי הוא יורש אותו מאבי אביו ומוציא אותו בלא דמים מהלוקח וא\"ת נהי דמכח אבי אביו קאתי הא לצורך אבי אביו נמכר ואיך יוציאנו י\"ל דכיון שמת אביו בחיי אבי אביו מסתמא לא קנה מהן עדיין שום צרכי קבורה לאבי אביו ונתעכלו המעות וכפירושינו זה משמע להדיא בש\"ע ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ומתו ראובן ויעקב דוקא שמת ראובן קודם יעקב דאילו מת יעקב קודם הרי זכה ראובן מיד מנכסי יעקב אביו בירושתו ונפקע נמי חובו שהיה ח\"ל וזכו הלקוחות במקח שקנאו ממנו: "
+                ],
+                [
+                    " אבל הכותב נכסיו כו' דברי רבינו הם וקאי אריש הסי' לומר דבזה יש קנין אע\"ג דלא באו לרשותו: מיתת הנותן כשימות הנותן כו' כצ\"ל ונמחק הוי\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם הפוסק כו' עד סוף הסי' הכל מדברי הרמב\"ם פ' כ\"ב דמכירה וז\"ל כ\"מ משנה שם דכיון דזה הוא דבר הנמכר בשוק הו\"ל כאילו הוא ברשותיה וז\"ש הפוסק על שער שבשוק דמשמע שהוא דבר הנמכר בשוק בכל שעה ולפ\"ז מש\"ר בסמוך שמי שמקנה מטלטלי אגב מקרקעי שאם אינם ברשות מוכר אינה קנוייה לו היינו דוקא מטלטלים שאין כיוצא בהן נמכר בשוק א\"נ דכשנתן דמים נמכר אעפ\"י שאינו ברשותו כיון שהוא בעולם קנה לעניין מי שפרע אבל כשהקנה לו מטלטלין אג\"ק אע\"פ שהיה בעולם כיון שלא היה ברשותו ההוא קניין ל\"מ מדין קנין אג\"ק עכ\"ל והא דכ\"ר בסי' ר\"ח דכשפסק ולא יצא השער כו' נתקיים המקח כבר כתבתי שם ובסי' ר\"ט ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והוא בחזקת שהוא קיים פי' שהרי פקדון <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> ניתנה להוצאה אא\"כ שיאמר הנפקד שאבדו או שכפר בו: "
+                ],
+                [
+                    " ואני כתבתי למעלה ע\"ל סי' קכ\"ג: בקנין לאחר. פי' ע\"י הרשאה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין אדם מקנה כו' זה לשון הרמב\"ם פרק כ\"ב דמכירה: ריח התפוח כו' כצ\"ל: הקנה לחבירו דירת ביתו כו' בפ' מי שמת ואע\"ג דהוה כדבר שבא לעולם כיון דמיד ראוי לדור בביתו אפ\"ה כיון דאין בדירה עצמה ממש אין קניין חל עליה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכן המוכר רחל לגיזותיה כו' ושפחה לעובריה כו' כצ\"ל הב\"י הקשה שהדברים הללו כפולים שכבר כתבם בסי' ר\"ט ועוד שאין כאן מקומם שכאן מיירי בדין קנייה דבר שאין בו ממש ואילו דין קנייה דשב\"ל יש בהן ממש. ול\"נ שאין פי' מוכר רחל לגיזותיה ופרה כו' הנזכר כאן כפי' של אם מכר האילן לפירותיו או פרה לעוברה הנזכר לעיל בסי' ר\"ט דהתם לא איירי אלא ברוצה להקנות לו דבר מיוחד כגון פירות או עובר שעתידים לצמוח או להוליד בשנה זו ומקנה לו הפרה או האילן כדי שע\"י יקנה דבר מיוחד ההוא שעדיין לא בא לעולם אבל כאן מיירי שגוף הדבר שהוא בעולם מקנה לו שיקנה ממנו כל ההנאות שאפשר שיהיו ממנו דומה לטעם הדבש ודירת ביתו הנ\"ל שמקנה לו הדבש והתפוח לזמן מה ליהנות מגופו הטעם והריח וזהו דשלב\"ל אלא שאין בו ממש ולהכי דייק רבינו וכתב לגיזותיה עובריה וולדותיה ל' רבים דמשתמע שמקנה אותה לו להנות מהיוצא מהם זמן מה ול\"ד גיזה וולדות קאמר אלא ה\"ה כל שאר ההנאות שאפשר ליהנות ממנה אלא ��רבינו נגרר אחר ל' הרמב\"ם שכ\"כ והרמב\"ם אצל קניין דברים שלב\"ל כתב לדברים אלו ורבינו העתיקם כאן כי היכא דלישתמע מינייהו כמ\"ש וזה דומה למה שמסיק רבינו וכתב בשם הרמב\"ם החילוק שיש בו אם מקנה הקרקע לפירותיה דאין הגוף מכור כ\"א הפירות או אם מכרה לזמן קצוב דאז מכור גם הגוף לאותו הזמן לכל דבר ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " כדפרישית לעיל כו' בסי' ר\"ט ס\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' לא הזכיר לו שיור בחצר פי' אפי' לא הזכיר אויר החצר: וא\"ל ע\"מ שהדיוט' כו' וע\"ל סימן רי\"ד סי\"א כי שם מקור הדין ושם מבואר הטעם: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם המוכר כו' עד ס\"ח בפכ\"ג דמכירה כ\"כ: הרי זו מכירה ומשתמש כו' לאפוקי מהראב\"ד שהשיג עליו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אינו יכול לשנות בצורת הקרקע פי' לכאורה נראה דר\"ל כגון חפירת בורות וכיוצא אבל קרקע העשויה ליטע יכול לשנות לזריעה כמ\"ש בסמוך בסוף סעיף זה ז\"ל הקונה שדה לפירות יכול לנוטעה ולזורעה או להובירה ומיהו אינו מוכרח דנוכל לפרש בסמוך דמ\"ש לנוטעה ולזורעה כו' ר\"ל כל א' כדינו ואשמועינן דיכול לזורעה כל אימ' שירצה אעפ\"י שדרכה להוביר או להובירה במקום שדרכה לזרוע ובמיימו' ובש\"ע כתוב בסמוך לנוטע' או לזורעה כו' ע\"ש: אבל הקונה כו' ה\"ז בונה והורס כולי כתב המ\"מ שטעמו שזה דומה לקרקע בזמן שיובל נוהג שהיה יכול לעשות בה מה שירצה עד היובל בין שהיה קרוב או רחוק ואעפ\"י שהיה ידוע שתחזור הקרקע לבעליה ה\"ה הקונה לזמן קצוב עכ\"ל ולפ\"ז מ\"ש הרמב\"ם כמו שעושה הקונה כו' לעולם ה\"ק כמו שמי שקונה קנין עולם הקניין הוא בידו לשנותו ולעשותו בו מה שירצה לעולם כן זה שקנהו אפי' לשנה א' נעשה בשנה זו בו מה שירצה וגם ביובל היה הדין כן שלא חלקו בה התורה בין קנהו כמה שנים לפני היובל ובין קנהו רק שנה א' מחשב שלו לגמרי בתוך זמן קנייתו וי\"מ דמ\"ש הרמב\"ם כמו שעושה הקונה קניין עולם כו' דר\"ל ע\"ד עבדו לעולם שפי' לעולמו של יובל ומילתא בטעמא קאמר וכמ\"ש המ\"מ וז\"א שהרי משמע דהמ\"מ חידש זה טעם על הרמב\"ם ועוד דא כן לא הול\"ל כמו קנין עולם לעולם דהא הראייה הוא כמו שביובל אפי' לא קנהו אלא שנה א' קודם היובל היה יכול לעשות בו מה שירצה והכי הול\"ל כמו שעושה הקונה בזמן היובל אפי' על שנה א' וע\"ש בהשגות הראב\"ד כתב מתחיל' כמשיג על דברי הרמב\"ם ולבסוף כתב ז\"ל עוד אפשר לומר מוכר שדיהו לס' או לנ' או למ' שנה כו' ולעד\"נ דלא בא להשיג על הרמב\"ם בזה ולומר דוקא לזמן ארוך כמו מ' שנה דינא הכי ולא לזמן קצר כמשמעות ל' הרמב\"ם דאין טעם לדבר דמה לי מ' שנה מה לי שנה ובפרט שהראב\"ד הביא ראייה מיובל וביובל היתה מכורה לפעמים גם בשנה הסמוכה ליובל אבל המ\"מ הבין להראב\"ד שלהשגה כ\"כ וכן פירשו ב\"י וצ\"ע: פירות שדיהו לחבירו פירוש אחר כו' כצ\"ל והני ד' תיבות דהיינו פי' אחר שבאו לעולם אינו שם ברמב\"ם אלא רבינו כתב לפרש דברי הרמב\"ם דאל\"כ הפרש גדול יש בינייהו שזה נקנה וזה אינו נקנה ועבד\"ר: שהקונה שדה לפירות יכול לנוטעו כו' פי' אף במקום שדרכם לזורעה שנה ולהוביר שנה והוא טובה לקרקע למען תת כחה לשנה הבאה טפי וכמ\"ש בסי' קמ\"א וקמ\"ג האי קונה לפירות עושה בה כבשלו ואם ירצה יכול לזרוע בכל שנה שהרי הרוצה להזיק בשלו מי ימחה בידו וה\"ה בנוטעה דהנטיעה יש לה שיעור בכמה אמות נוטעין אילן והוא יכול ליטע ברצונו משא\"כ בשכירות ואף שקי\"ל שכירות ליומא ממכר הוא מ\"מ להאי דינא לאו ממכר הוא: והשוכר אינו רשאי להשכיר עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב עוד דין העניים כו' פכ\"ב מה\"מ כ\"כ ע\"ש: יהיה הקדש או תתנו לצדקה או יהיה אסור עלי כו' ע\"ש במיימו' דלא כתבם בסדר זה אלא ז\"ל יהיה הקדש או יהיה אסור עלי או אתתנו לצדקה אעפ\"י כו' הרי דסידר יחד יהיה הקדש ויהיה אסור גם כתב אתננו במקום תתנו ולגירסת המיימו' הוא זו ואצ\"ל זו דאתננו. וצ\"ל דכ\"כ כדי ללמדינו ששוים הם אמירת ל' יהיה ואמירת ל' אתן בדברים הבאים מאלו ושחד טעם לשניהן ועד\"ר ע\"ש ורבינו סדרם בסדר לא זא\"ז דל\"מ כשאמר יהיה הקדש דחל עליו הנדרים אלא אפי' אמר לבני ביתו כשיוולד תתנוהו לצדקה ג\"כ נאסר ול\"מ הללו דאסרם אכ\"ע בתורת הקדש וצדקה אלא אפי' לא אסרם אכ\"ע אלא אמר יהיה אסור עלי אפ\"ה חל עליו האיסור והא דקאמר תתנוהו לצדקה ולא קאמר תתנוהו להקדש ה\"ט משום דגם הקדש מקרי צדקה אלא דברישא שרוצה שיהיה אסור מעצמו בלא נתינה צריך לומר שיהיה הקדש אבל אין לפרש דמ\"ש תתנוהו לצדקה דמיירי בשכ\"מ שמצווה כן לבניו דא\"כ לא הו\"ל ליסתום אלא לפרש ועוד דא\"כ מאי הואיל וכן הוא אם מצווה כו' דכתב הא גם לפני זה דיבר [בשכ\"מ] אלא ודאי תתננו מיירי שמצוה לבני ביתו שיתנהג בציווי ובשליחותו בחייו והו\"א דוקא בחייו דשלוחו של אדם כמותו אבל אחר מותו אינם מחוייבים הבנים ליתן מה שא\"ל אביהן קמ\"ל הואיל וכן הוא וק\"ל: אע\"פ שאינו מתקדש כו' פי' ואין העניים זוכין בהן מטעם שנתקדש מאליו או שנקנה להן מחמת דיבורו אלא לפי שעליו מוטל לקיים דבריו מתורת נדר ואעפ\"י שלא אמר אתן מ\"מ כיון שאמר יהיה להקדש לאחר שיולד הרי נאסר על כל אדם מכח נדרו וממילא הו\"ל כאילו אמר אתנהו לצדקה ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " והואיל וכן הוא כו' כשהוא שכ\"מ כו' וכתב ב\"י ואע\"ג דאין הנודר כאן והיורשים לא נדרו ס\"ל להרמב\"ם כיון דשמעו ושתקו סברו וקיבלו והו\"ל כאילו נדרו הם בעצמם וחייבים לקיים נדרם עכ\"ל ב\"י והמ\"מ כתב דהטעם משום מצוה לקיים דברי המת ול\"נ דס\"ל דכיון שקיבל עליו תו אין ממון ירושה לבניו הוא אלא העניים זוכים בו: ויש גאונים שחולקים ואומרים שלא זכו כו' שס\"ל שאפילו מתורת נדר לא זכו ועד\"ר: ואין דעתי נוטה כו' כל זה מדברי הרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " ודעת א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' כשיבא לידי אתננו פי' דאז קיבל עליו בנדר משא\"כ כשאמר יהיה הקדש דלא קיבל עליו בתורת נדר וגם אינו מוקדש מיד הואיל וליתא בעולם ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " והראב\"ד השיג עליו ג\"כ ומחלק בין א\"ל ל' אתן לאמר ל' יהיה ועוד השיג עליו לענין שאין היורשים חייבים בקיום נדרו ועד\"ר: חייב אדם את עצמו שקיבל על עצמו: אבל אם אמר ינתן כו' פי' אבל אם אמר לאחרים או שאמר לבניו תנו כו': "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א ז\"ל כו' בריש כלל י\"ג כ\"כ: ואמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שאין הקדש כו' וכ\"כ לעיל ס\"ס צ\"ה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " היונים שיולדו כצ\"ל: אלא מוכר השובך לפירותיו כו' פירוש מסתמא דעתו למכור השובך והכוורת לפירותיהן דאל\"כ למה תלה הפירות בכוורת ובשובך הרי לאו מהן יוצאים אלא מהיונים ומהדבורים והול\"ל פירות יונים או פירות דבורים מכור לך וא\"ת מפני שלא הייתי יודע מאיזה דבורים שלו מוכר גם עתה בכוורת אינו יודע שהרי הרבה כוורת ונחילין יוצאין מהן יש לו וכמ\"ש ל' רשב\"ם ובס\"ס ר\"ך ע\"ש ומדקאמר פירות שובך או פירות כוורת ש\"מ שמכר הכוורת והשובן לפירותיהן משא\"כ לעיל סי' ר\"ט גבי מוכר פירות דקל דמסתמא כוונתו כפשוטו הפירות שיצאו מהדקל מכורין לך ולהכי צריך שיאמר בפירוש האילן מכור לך לפירותיו וק\"ל: ומ\"ש ה\"ז כמוכר אמת המים לחבירו כו' כוונתו דל\"ת איך מכורין היונים בכלל השובך כיון שאינם יוצאים ונבראים מגוף השובך אלא נתגדלו בתוכו ונבראים זה מזה ע\"י פריה ורביה מש\"ה כתב שהוא דומה לאמת המים כו': ומ\"ש וכמוכר אילן לפירותיו אינו דומה לו ממש שהרי שם הפירות נבראים ממנו אלא אחר שכתב שהוא דומה לאמת המים סיים וכתב דנמצא דהמוכר פירות השובך הו\"ל כמוכר אילן לפירותיו וכן הוא מדוקדק מל' הרמב\"ם בפכ\"ג דמכירה ע\"ש ועד\"ר ומ\"ש כאן נראה בעיני נכון יותר: והביצים והאפרוחים כו' ר\"ל כ\"ז שלא פרחו האפרוחין שאז דוקא יש בהן חיוב [שילוח] האם וכמש\"ר בי\"ד סי' רצ\"ב והרמב\"ם פי\"ג דה\"ש וילפי' ליה מדכתיב והאם רובצת על האפרוחין או על הביצים אפרוחים דומיא דביצים מה ביצי' צריכין לאמן אף אפרוחים יצאו מפריחים ועוד דרשו מדכתי' שלח תשלח את האם והבנים תקח לך דצריך לשלח תחילה האם ואח\"כ יטול הבנים ולא קודם לכן אעפ\"י שמניח האם ומ\"ש לא תקח האם על הבנים ר\"ל בעודה על הבנים לאפוקי אחר שנפרדו מאם דגם אותם מותר ליקח כל זה איתא בגמרא פרק שלוח הקן ועוד איתא שם דכל זמן שאסור ליקחם אף שהקן בחצירו וכתיב כי יקרא קן ציפור פרט למזומן כה\"ג לא מיקרי מזומן דלא זכתה לו חצירו כיון שאילו היה רוצה ללוקחם אסור לו ללוקחם וממילא נלמד מינה דכשהוגבה מהן האם פעם א' אף שחזרה לרבוץ עליהן מ\"מ מותר ליקח הכל יחד האם עם הבנים דהא מיד כשהוגבה מהן זכתה לו חצירו בהבנים והו\"ל מזומן ותו מצוה דשלוח הקן אינו נוהג הרי זה דומה למ\"ש רבינו בטור י\"ד סי' רצ\"ב דאם שלחה ונטל הבנים והחזירן לקן וחזרה האם עליהן דפטור מלשלחה ע\"כ ומ\"ש שלח תשלח אפי' ק' פעמים היינו דוקא כשאינו בחצירו וק\"ל ובזה דברי רבינו והרמב\"ם מבוארי' דמתחילה כתב והביצי' והאפרוחים שהם עתה בשובך לא קנה אותם בעל השובך כל זמן שלא פרחו ואיירי בשובך העומד בחצירו או במקום אחר באופן שהשובך הוא של המוכר וסתם שובך הוא שהאם רובצת על הבנים ולא עמדה עדיין מעליהם וכל' הקרא כי יקרא קן ציפור וגו' דאיירי באם על הבנים וקמ\"ל דאעפ\"י דהשובך הוא שלו וברשותו אפ\"ה לא קנה אותם בעל השובך וכיון דלא קנה אותם ליטלם כ\"ש דאינו יכול להקנות לאחרים בא' מהקניינים כל זמן שלא פרחו והאם עליהן אין לו תקנה אם לא שיטפח על השובך כדי שיתגבהו האמהות ויזכה לו חצירו ואז יכול להקנותם לחבירו בא' מהקנינים ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " דברים שהמוכרן סתם כו' ר\"ל בסימנים הללו מסימן זה עד סי' ר\"ך יתבאר בהן מדברים שהמוכרן סתם מה נמכר מהם: ואיזה דבר כו' ר\"ל פעמים שהסברא נותנת שימכר כגון יציע בכלל בית ואינו נמכר. ופעמים איפכא כגון המוכר חצר שנמכר בו כל הבתים כו' ואיזהו מהתשמישי' דאמרינן בהו שהן בטלים להן בכלל דבר הנמכר: המוכר בית לא מכר היציע ל' המשנה (בר\"פ המוכר את הבית) יציע. ובגמרא פירשו שהוא בדקא חלילא פי' לכ\"ע שהוא בנין קטן וכ\"ר לשניהם ועד\"ר שם הבאתי סוגית הגמרא שממנו נתבאר דברי רבינו: שלפנים הימנו ר\"ל לפנים מהבית ומהבית נכנסים לתוכה ואינו עשוי לדירה כתשמיש הבית אלא להצניע שם מטלטליו וחפציו ולהכי אינו נמכר עם הבית: אפי' עומדים בין המצרים כו' עד ונראה מדברי הרמב\"ם כו' שם אמרינן אמר מר זוטרא והוא דהוה (איציע קאי) ד\"א אלא מעתה גבי בור ודות נמי דתנן לא את הבור ולא את הדות ה\"נ אי הוה ד\"א אין אי לא לא: הכי השתא התם הא תשמישתיה לחוד והא תשמישתיה לחוד הכא אידי ואידי חדא תשמישת' הוא אי הוה ד\"א חשיב כו' וכתב הרא\"ש איכא לאסתפוקי אי בעינן נמי בחדר ד\"א מדאמר מר זוטרא למילתיה איציע מכלל דבחדר לא בעי ד\"א או שמא מדפריך מבור ודות ומשני משום דהא תשמישתיה לחוד והא תשמישתא לחוד משמע דוקא בור ודות דתשמישו חלוק לגמרי מתשמיש הבית הוא דלא בעינא ד\"א אבל חדר תשמישו שוה לתשמיש הבית אינו נבדל מן הבית אם לא שיהיו לו ד\"א ואיתא תו התם ולא את החדר כו' השתא יציע לא מזדבין חדר מבעיא לא צריכא אע\"ג דמצר לה מצרים אבראי ע\"כ ופרשב\"ם השתא יציע שתשמישו שוה לשל בית אמרת לא מזדבין להדי ביתו חדר העשוי לשמירת ממונו ואין דומה תשמישו לשל בית לא כ\"ש. דמצר לו מוכר ללוקח בשטר מכירה מיצרים חיצונים דחוץ לחדר והוא עומד בתוך המצר אפ\"ה אמרינן דלא מכרו לו אלא דמצר לו מצרים נכרים וידועים לו ע\"כ וכתב הרא\"ש איכא לספוקי אי אמרינן ביציע נמי דמצר מצרים ל\"מ דאיכא למימר ממשנה יתירה דחדר הוא דאשמעינן הכי אעפ\"י שמצר לו מצרים החיצונים וה\"ה נמי ביציע או שמא דוקא בחדר דחשיב טפי אמרינן מצרים הרחיב אבל יציע קנה ומסתבר' דל\"ש עכ\"ל ורבינו ס\"ל כרא\"ש אביו ומשמע לרבינו דהאי מסתברא גם אספיקא הראשון קאי וס\"ל להרא\"ש דאין חילוק כלל בין חדר ליציע ומש\"ר לא את היציע כו' ולא את החדר כו' אע\"פ דזו ואצ\"ל זו הוא הא כתב מיד תשובתו בצדו דהיינו אפי' עומדין בין כו' וכשינויי' דגמרא ולישנא דמתני' נקט רבינו ולהרא\"ש ורבינו מיושב הא דלא קמשני תלמודא דחדר אצטריך דאפילו לית בה ד\"א אינו נמכר להדי בית. ודעת הרמב\"ם שהביא רבינו בפרק כ\"ה דמכירה כ\"כ והוא כדעת הרשב\"א שכתב הר\"ן בשמו ז\"ל חדר אע\"פ דלא הוה ד\"א אינו מכור וכ\"ת להכי איצטריך אע\"ג דלית ביה ד\"א אכתי פשיטא בחדר דאע\"ג דלית ביה ד\"א חשוב הוא ואי יציע לא מזדבן באית ביה ד\"א כ\"ש חדר אע\"ג דלית ליה והיינו נמי דמר זוטרא א\"ל גבי יציע ולא נטר דלימא ליה גבי חדר ולומר בתרוייהו והוא דהוה ד\"א עכ\"ל ולא בפירוש כתב הרמב\"ם כן אלא לישניה משמע כן ומש\"ה כ\"ר דנראה מדבריו כן ודעת הרמב\"ן ור' יונה ונ\"י כדעת הרא\"ש וההיא דמצר לו מצרים לא כתבו הרי\"ף והרמב\"ם אלא גבי חדר ולא גבי יציע ומשה\"נ כ\"ר דנראה לו מדכרי הרמב\"ם דס\"ל דדוקא בחדר דינא הכי ודו\"ק: ובעלייה כתב הרמב\"ם כו' עד\"ר. ומש\"ר וי\"א שאינו בכלל כו' י\"א הללו אזלי בשיטת פי' רשב\"ם והא דכ\"ר דעת החולקים בעלייה ולא כתב דעת החולקים בבנין קטן אצל הבית נמוך דלפירש רשב\"ם הוא נמכר וי\"ל דרבינו לא רצה לכתוב שם דעת רשב\"ם לקולא לתובע כי המע\"ה מאחר דמסתבר' ליה כפי' הרי\"ף טפי מפירוש הרשב\"ם ודוקא כאן שדעת הי\"א הוא לחומרא כתבו רבינו. ומש\"ר בחלל הבית כעין אוצר פי' שחלוק קצת הבית בגבהו וקרוי אוצר וע\"ל ר\"ס קנ\"ד ובדרישה: ד\"א וגבוה י' כתב ב\"י אפשר דס\"ל דכל היכא דבעינן רחב ד' בעינן נמי גבוה י' (וד' אמות למד ממ\"ש כן ביציע ובחדר) או יליף לה ג\"כ מגג ששנינו בו שאינו מכור בזמן שיש לו מעקה גבוה י': ולא מכר את הגג שם במשנה וכמ\"ש בדרישה: בזמן שיש לו מעקה כו' דאז חשוב ואינו בכלל בית: ויש בו רוחב ד\"א כו' אעפ\"י שלא נזכר במימרא שיעור ד\"א אלא ביציע רבינו ס\"ל כהרא\"ש דיליף בזה חדר מיציע וכנ\"ל וה\"ה גג אלא שאכתי ק' דהא הרמב\"ם לא יליף חדר מיציע ואפ\"ה כתב בגג דאינו נמכר דהוא דוקא כשיש בו ד' אמות וכזה הקשה ב\"י אהמ\"מ דכתב טעמו דהרמב\"ם דיליף ליה מיציע וכתב הב\"י דצ\"ל דטעמו דהרמב\"ם הוא דדוקא חדר דאינו נמכר בכלל בית משום דאין תשמישו שוה מש\"ה אפי' לית ביה ד\"א אינו נמכר עמו משא\"כ גג דטעמו משום חשיבות הוא כל כמה דאינו רוחב ד' אינו מחלק רשות באנפי נפשי': ולא את הבור והדות משנה שם דף ס\"ד ובגמרא תניא א' בור ודות בקרקע אלא שהבור בחפירה והדות בבנין וע\"ש בפי' רש\"י: אפילו עומדין בין המצרים כו' ונראה דמשום הכי סתם לכתוב כן דס\"ל דבור ודות דחשיבי ויש להם שם בפני עצמם גם להרמב\"ם הנ\"ל דפליג ביציע וכנ\"ל מודה בהכי דל\"ח ליה מצר מצרים דחד שם מכר לו ולא תרי שמות ולא כב\"י שנסתפק בזה. גם מש\"ר וכתב לו ולא שיירית בזביני אילין כלום מדלא כ\"ר כן לעיל איציע וחדר משמע דס\"ל דמהני בהו אם כתב לו כן דהן דומין קצת לבית ובית מהני בהו ל' זה וכמש\"ר בסמוך ס\"ו וכן משמע קצת באשר\"י ע\"ש ולפ\"ז צ\"ל דמש\"ר אפ\"ה אין כל אלו נמכרין כו' מ\"ש כל אלו ר\"ל בור ודות וגג הנ\"ל דגם בגג יש צד רבותא דאף דכתב לו (דילמא) [רומא] וגם לא שיירי' בזביני אילין כלום דאפ\"ה לא הוה מכור וק\"ל: ורשב\"ם כתב אפילו גג גבוה י' בכלל רומא הוא כו' ז\"ל הגמרא דף ס\"ג ע\"ב אמר רב דימי מנהרדעי האי מאן דמזבין בית לחבירו אע\"ג דכתב ליה עומקא ורומא צריך למכתב ליה קני לך מתהום ארעא ועד רום רקיע מ\"ט דעומקא ורומא בסתמא ל\"ק אהני עומקא ורומא למקני עומקא ורומא ואהני מתהום ארעא עד רום רקיע למקני בור ודות ומחילות ופי' רשב\"ם מדסיים ואהני מתהום ארעא כו' למקני בור ודות ומחילות ולא סיים גג ש\"מ דמשכתב לו עומקא ורומא קני עד רום רקיע ולא אצטריך למכתב עד רום רקיע אלא סוף דיבור הוא דלא מצי אמר מארעית תהומא עד שיפולא ביתא דמשמע דלא זבין ליה שיפולא בית ולמעלה כלום ור\"י הקשה דאי משום הא הוה מצי למכתב מרומא ועומקא עד תהום ארעא ועוד דייק דאדרבה מדאמרו בגמרא ואהני מתהום ארעא ועד רום רקיע כו' ש\"מ דאי לא כתב בהדיא רום רקיע אעפ\"י שכתב רומא ל\"ק ליה וגמרא דסיים למקני בור ודות כו' ה\"ה גג ולא חש למנקט ע\"ש ולפי דברי הרמב\"ם דפ' כ\"ד דמכירה יתיישב יותר דבדבריו מבואר שם דהאי מחילות הנזכר בדברי רב דימי לא אמרינן במחילה שתחת הקרקע כדס\"ד דרשב\"ם אלא במחילות שבין המעזיבה למעלה ע\"ש נמצא דשפיר קאמר רב דימי דמהני כתיבת רומא לאותן מחילות וה\"ה גג וחדא מינייהו נקע וכ\"כ ב\"י: וגם כשאינו גבוה י' כו' עד אבל היכא כו' כל זה הוסיף הרמ\"ה מדעתו ואינו מוסכם משאר פוסקים והחילוק שביניהן תלוי בגרסת הגמרא דף ס\"ג במ\"ש ת\"ש ולא את הגג כו' ע\"ש באותו סוגי' וכ\"כ ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ע\"כ לא מהני כו' פירושו כיון דאפי' כתב עומקא ורומא אין בור ודות מכורין לכ\"ע ולר\"י והרמ\"ה גם הגג הגבוה י' אינו מכור א\"כ ל\"מ מ\"ש לו עומקא ורומא אלא לעניין האויר שע\"ג ושתחתיו: בהכנסת קורות פי' להכניס קורות תחת קרקע כגון שיש לו מערה תחת קרקעו וראשי הקורות התקרה נכנסו תחת לקרקע זה: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ הר\"י הלוי כלומר הרמ\"ה והר\"י הלוי השוו שאין המוכר יכול לחפור תחת הקרקע אעפ\"י שאינו מזיק דשמא סבור הוא שלא יזיק ושלא במתכוון יזיק אבל במ\"ש הר\"י הלוי שאם חפר הלוקח בורות כו' הם של מוכר אפשר שלא יודה לו הרמ\"ה בכך וסברת ר\"י הלוי כתבם המ\"מ פכ\"ד מה\"מ ב\"י: וא\"כ מה תועיל שיור עומקא ורומא פי' א\"כ מה תועיל עומקא אבל רומא ודאי תועיל לעניין בנין על עמודים: "
+                ],
+                [
+                    " אם מכרם לו בפי' צריך כו' פי' אם מכרם לו בפי' וזה רוצה שיהיה מפורש כן בשטר לראיה לאחר זמן כן הוא שם בגמרא: צריך שיכתוב בשטר מארעית תהומא כו' וא\"צ לכתוב עומקא ורומא כ\"כ הרא\"ש שם והמ\"מ שם ודלא כי\"א שכתב הרא\"ש דבעינן תרווייהו דסברי דמחמת יתור ל' קנה הכל אלא ס\"ל לישנא דתהום ארעא ועד רום דרקיע בעצמותו הוא מהני ומיהו גם לרבינו תקנו חכמים כתיבת עומקא ורומא סתם שמקנה לו הכל חוץ מבור ודות דאז אינו כותב לו מתהום ארעא כו' וכשכתב לו עומקא ורומא משום דברים הנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרשב\"א המוכר החצר כו' דין החורבה ודין שדה וכרם שכ\"ר בשם הרשב\"א כתבם במ\"מ בפ' כ\"ד מה\"מ: דהיינו כדי דנקט איסורייתא דמחוזא והדר. שיעור זה אמרו בב\"ב דף פ' ופרש\"י איסורייתא חבילות קנים ארוכים והדר מחזיר עצמו לכל צדדין ובגמרא איתא גבי הנהו בי תרי דהוו דיירי חד בעליונה כו' כי היכי דעיילי אפרוות' דמחוזא ונפקי וכ\"כ הרמב\"ם שם ורש\"י מציין בפירושו שם וכתב ז\"ל והדר מחזיר עצמו לכל הצדדין ונראה דחדא שיעורא הוא ומחזיר לכל הצדדין דכתב ל\"ד הוא אלא עייל ונפיק באיסורייתא מיקרי נמי לכל הצדדין אלא שתיבת והדר נראה לרש\"י שפי' הוא שמהדר והולך סביב בביתו ולא ניחא ליה לפרש והדר שנכנס והדר יוצא למקום שבא דאם היה נ\"מ בין פי' ונפק הנכתב בגמרא לפי' והדר דהביא רש\"י לא הוו שתקי התוס' שם או הפוסקים מלכתוב שיש גירסות בזה וק\"ל: ובשדה כו' אבל עומקא לא קנה עד דכתב ליה עומקא דתנן כו' משנה הוא בב\"ב דף ע\"א ואע\"ג דלא קנה הבור והדות בבית עד שיכתוב ליה מתהום ארעא כו' ודוחק לומר דס\"ל דבשדה בכתיבת עומקא סגי כיון דאין דרך לחפור ולהניח קורות תחתיה אלא נראה דלא מביא ראייה אלא של\"ת דבשדה שאין דרך לחפור ולבנות תחתיה מסתמא מכר הכל ויעשה בשדה שקנה מה שירצה ע\"ז מביא ראייה דז\"א דהא תנן לא מכר בכלל שדה בור והדות וממילא ידעינן דלא קנה בעומקא כלל אפי' שאר ענינים עד דיכתוב ליה עומקא כמו במכירת הבית וממילא ידעינן דבור ודות נמי לא קנה עד דיכתוב ליה מתהום ארעא כמו במכירת הבית ודע דשם במשנה תנן לא את הבור והגת וכן באשר\"י אבל ברמב\"ם ובמ\"מ שם כתב ג\"כ הדות ע\"ש: והר\"י כתב דבחצר קנה כל האויר ר\"ל גם בחצר כ\"ש בשדה ובחורבה וזהו שסיים רבינו וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דבכולן כו' כיון שאין מקום מסויים למעלה פי' דוקא במוכר את הבית הוא לפנינו והוא מסויים בגובהו בו דוקא אמרינן דלא מכר אלא עד גובהו של בית: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ן כו' בפ' המוכר את הבית בחידושין סי' כ\"ה כ\"כ: פשיטא שאם נפל כו' דכיון שלא כתב לו רומא האויר משויר הוא למוכר לבנות כו' ע\"ג דיומדים וכמ\"ש לעיל ומפני שנפלה לא נתרוקנה רשות ללוקח ופשוט הוא: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' אם כתב לו עומקא ורומא כו' פי' ואז קנה גם האויר שאינו יכול המוכר לבנות ע\"ג ביתו אפי' ע\"ג דיומדין. מ\"מ אם בשעת מכירה היתה העלייה כבר בנוייה אפי' אם נפלה חוזר ובונה אותה כו' ע\"ש בחידושיו ומביא ראיה מהירושלמי: "
+                ],
+                [
+                    " אלא אותן עצים ואבנים כו' פי' ולא קנה האויר עם הבנין אלא אמרינן נפלה אזדא ליה כדאמרינן גבי משכיר וכמש\"ר בסי' שי\"ב ונראה דאפי' א\"ל המוכר שמוכר לו העלייה עם האויר שבנויה תוכה הו\"ל כמוכר חצר לזה ואויר לזה דהכ�� לבעל החצר וכמ\"ש בסי' ר\"ט גבי משייר דשלב\"ל ה\"נ אחר שנפל העלייה ונשאר האויר נשאר האויר לבעל הבית דבגמרא פ' מי שמת דימה יחד האומר ידור פלוני בבית לאומר יאכל פירות מדקל שלי וכמ\"ש בדרישה ר\"ס רי\"ב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אבל הקונה עלייה בנוייה כו' טעם הדבר דכיון שבנוייה היתה ע\"ג בית קנה תחילה למקום קרקעות הבית שנבנית עליה: "
+                ],
+                [
+                    " בירה שהוא בית גדול כו' מימרא דרבה בר אבוה ע\"פ הסכמות הגמרא בב\"ב דף ס\"א ופי' רשב\"ם ואין הבירה עומד לתשמיש אלא לישיבה והילוך בני הבתים והכל בית א' הוא כדכתיב הבירה אשר הכינותי: ולבית יחידי אין קורין כו' פי' ולהכי כולה מכורה אפי' בלא מצר מצרים אבל אם כ\"ע קורין לבית בית ולבירה ג\"כ בית אז אי מצר מצרים מהני ואפי' לא כתב ליה ולא שיירית בזביני אילין כלום ואי לא לא מהני וכ\"כ התו' בשם ר\"י שם בפי' דברי הגמרא. ונראה דגם רשב\"ם וריב\"ם שהביאו התו' שם ס\"ל כן אלא שמחולקים בפירוש הגמרא דלא ניחא לרשב\"ם ולריב\"ם לפרש הגמרא כן משום דהגמרא משמע להו דפריך דאפי' בלא מצר מצרים נמי כל הבירה זבין (מ\"מ) [מש\"ה] אינו אלא כשאין קורין לבית סתם בית אלא אומרים בית לבד וכמש\"כ. ונראה דגם ר\"י מודה לרשב\"ם וריב\"ם לדינא אלא שדחה פי' רשב\"ם וריב\"ם מכח ל' התרצן ומש\"ה לא כ\"כ שום פלוגת' בזה ולא היה לו להב\"י לכתוב אדברי רבינו שנמשך אחר פי' רשב\"ם וריב\"ם וק\"ל: והא דלא כ\"ר הדין דנפקא מפי דר\"י דאי הכל קורין לבירה בית וגם לבית בית דכולם מכור אי מצר לו מצרים אפשר משום דלא איירי אלא בדינים המופלגים בכולה מכור אפי' לא כתב לו ולא שיירית כו' וגם לא מצר לו מצרים או דאינו מכר כולו אפי' מצר לו מצרים וכתב כו' ודין זה דאי הכל קורין לבית בית ולבירה ג\"כ בית נלמד ממילא דאי מצר מצרים כולה זבין אפי' לא כתב ולא שיירית כו' ודו\"ק: עד שיפרש בית לבד פי' בלא בירה: אז כולה מכורה ואפי' לא נתן דמיו אלא כדי שוויו של בית אמרינן אזולי אוזיל גביה ובאם אין קורין לבירה בית דאינו מכור אלא בית אפילו נתן לו הדמים הרבה א\"צ לחזור לו כלום דלפעמים אדם קונה דבר שחביב עליו בדמים הרבה יותר ממה שהיא שוה וכמ\"ש בכליו של ב\"ה בסי' רכ\"ו סכ\"ז ע\"ש ועיין בתוס' שם בד\"ה ש\"מ שיורי שייר כו' דהקשו שם אבבא תליתאי אמה שמסיק דאיכא דקרו לבית בית ולבירה בירה ואיכא דקרי לבירה בית דילמא הדמים מודיעים ומשני חדא די\"ל דאתיא כרבנן דאין הדמים מודיעין ועוד אפי' ר' יהודה מודה דבקרקע אין שייך הדמים מודיעין דסתם קרקע חשיב על האדם ע\"ש אבל בב' בבי קמייתא לא רצו להקשות זה דאפי' בכיוצא בי' מטלטלין אין שייך לומר הדמים מודיעים אפילו לרב יהודא כיון דאין קורין לבית בית סתם או לבירה אין קורין בית כלל וכן הוא בהדיא בפרק הספינה דף ע\"ז ע\"ש וע\"ל סימן ר\"ך גבי המוכר צמד בקר כו' ושם מפורש במטלטלי דקי\"ל כרבנן דאין הדמים מודיעים אלא תולה הדבר אי הוא הטעם בכדי שהדעת טועה דאז מחזיר האונאה או מבטל המקח ואי בכדי שאין הדעת טועה אז אמרינן מתנה נתן לו אבל לעולם אין הדמים ראייה לאמר שמכר לו כולה ע\"ש: אפילו מצר לו מצר חיצונים דאמרינן מצרים נכרים כתב לו כמ\"ש לעיל ס\"א: ואם איכא דקרו כו' כצ\"ל איכא וכצ\"ל בגמרא וכ\"כ ברשב\"ם שם ודלא כמו שנדפס לפנינו בגמרא וכן הביאו הב\"י ז\"ל לא צריכא דרובא קרי לבית ודו\"ק: ואיכא נמי דקרו לבירה בית אם מיצר כו' כצ\"ל ונמחק ולבית בירה חדא דליתא לא בגמרא ולא ברשב\"ם ותוס' ועוד דאין נ\"מ בזה כאן דהא בית קא\"ל ולא בירה וגם מרי ר\"ש מחקו בטור שלו: "
+                ],
+                [
+                    " מכר הבית והתנה ע\"מ שדיוטא כו' בריית' שם דיוטא הוא גג שיש לו מעקה וגבוה י': ולא הי' צריך לזה התנאי פי' למר כדאית ליה ולמר כדאית לי' (בסעי' א') והיינו לרשב\"ם בדלא כ' ליה עומקא ורומא ולר\"י אפי' כ' לו עומקא ורומא רק שלא כ' מתהום ארעא ועד רום רקיע. וא\"ת אכתי הי' צריך לזה התנאי כדי לשייר לו דרך וכדאמרי' בסמוך סי\"ד גבי בור ודות דאם לא אמר יתור לשון אין לו דרך להבור ודות וי\"ל דדוקא גבי בור ודות שהוא תשמיש מיוחד ואינו דומה לשימוש הבית העשוי לדירה הוא דאמרי' דלא שייר לנפשו דרך להן בתוך הבית שמכר לאחד אבל עלייה ודיוטא שהם תשמיש הבית ודרך הבית מתחלה משועבד להן פשיטא דיש לו דרך אף בלא תנאו וק\"ל: להוציא ממנו זיזין כו' דה\"ק ליה ע\"מ שיהא דיוטא עליונה שלי לגמרי לעשות גם חפצי אף להוציא זיזין ממנו כבתחילה קודם שמכרתי לך הבית והחצר: וכן אם לא מכר החצר יכול להוציא זיזין מחצירו על דיוטא (הלוקח) אפי' בנין חדש וגדול שמכביד על הבית של לוקח בניעוץ קורותיו ובדירתו מ\"מ כיון ששיירה בפי' להכי שייריה ואע\"פ דהאי וכן כו' הוא ע\"פ פי' התוס' שהקשו על רשב\"ם שפי' הסוגיא בהוצאת זיזין לחצר שמכר ופי' הם דמיירי במוציא מחצר שלו וכמ\"ש בדרישה מ\"מ מסתבר לרבי' שאע\"פ דבפירוש דשמעתא מחולקים רש\"י ותוס' לדינא מיהו דברי שניהם אמת וגם אפשר דכ\"ש הוא לפי' רשב\"ם דכיון שיכול להוציא לחצר שמכרו מכח אמרו ע\"מ שדיוטא שלי כ\"ש שיכול להוציא ע\"ג דיוטא שנכלל טפי בשיור דיוטא ועד\"ר: שאם נפלה הדיוטא כו' דאי הוה שתיק המוכר ומכר הבית סתם לא היתה הדיוטא שלו אלא כל זמן שקיימא אבל אם תפול לא יחזור ויבננה ע\"ג בית זה והא דתנן הבית והעלייה של שנים שנפלו כו' אמר בעל העלייה לבעה\"ב לבנות כו' תירץ רשב\"ם דמיירי דבחלקו זה נוטל בית וזה נוטל עלייה ואתני בהדדי בתחלה דהשתא משתעבד בית לעלייה כל הימים ואפי' לא התנו ע\"ד כן חלקו והתוס' כתבו בשם ר\"י שם דעלייה עדיפא וחשיבא טפי מדויטא אבל דיוטא דלא חשיבה כולי האי לא יפה כחו כמו עלייה עכ\"ל ובסמוך אכתוב דכן נראה מדעת רבי'. דרב זביד ורב פפא פליגי כו' דר\"ז ס\"ל דלא מהני תנאה לחזור ולבנות דדוקא הוצאת זיזין אסיק אדעתיה שהרי צריך לו מיד אבל לחזור ולבנותו כשיפול לא מסיק אדעתיה לעתים רחוקים ור\"פ ס\"ל דדוקא להאי דיוטא הוא דמסיק ומשעבד ביתו לחזור ולבנותו כמו שהיה לו כבר קודם שמכרו לו אבל לא להוציא זיזין למקום שמכר לו ע\"ש ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והרמב\"ן כו' עד ושייר עלייה כו' פי' הרמב\"ן מביא ראי' לדבריו מהך מתני' שכתבתי בסמוך דבית ועלייה של שנים או א' שקונה מחבירו עלייה דקיי\"ל דאם נפל חוזר ובונה וכ\"ש כאן שלא מכר לו לעולם זה ומעולם היה שלו ואע\"ג דכאן בדיוטא מיירי מ\"מ לא מסתבר ליה לרמב\"ן לחלק בין דיוטא לעלייה גם דוחק בעיניו לומר דמיירי באחין ובהתנו דוקא ונראה דס\"ל להרמב\"ן דאף אם לא אמר ע\"מ שדיוטא העליונה שלי מ\"מ כיון שמשויירת היא ואינה נמכרת בכלל בית אי נפל חוזר ובונה לכ\"ע ור\"פ שאומר דמהני תנאו דכי נפל הדר בני לה לא אנפילת דיוטא קאי אלא אנפילת בית הלוקח אם יכול המוכר לכוף הלוקח שיחזור ויבנהו בשביל דיוטתו או אם יכול לחזור ולבנות הדיוטא על הבית האחר שיבנה הלוקח וכמ\"ש בדרי' ע\"ש שיטת פי' רשב\"ם ורמב\"ן בארוכה וגם ישוב דברי רבי' על נכון: וכן כתב הרמב\"ם כו' פי' אם נפל הדיוטא שקנה חוזר ובונה אותה הדיוטא ולפי מ\"ש דלהרמב\"ן מצי הדר בני לה אפי' בלא תנאי ושיור ק\"ק א\"כ מאי וכ\"כ הרמב\"ם הא ברמב\"ם משמע דדוקא מכח תנאי מצי הדר בני לה וצ\"ל דהאי וכ\"כ הרמב\"ם אינו אלא לאפוקי מפי' רשב\"ם: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כ' כרשב\"ם כו' פי' דהלכתא כרב זביד דאינו חוזר ובונה כשנפלה וא\"ת הא כ\"ר על דברי הרמב\"ן בס\"ט ז\"ל ואיני מבין דבריו למה אין הלוקח יכול לבנות אם תפול כמו שהיה עושה המוכר כו' הרי לך דס\"ל דמוכר יכול לחזור ולבנות ודוחק לומר דלדבריו קאמר וליה לא ס\"ל וי\"ל דס\"ל לרבי' דיש חילוק בין דיוטא לעלייה וכמ\"ש בשם התו' לעיל אעלייה קאי: "
+                ],
+                [
+                    " (טו) דבעין יפה מכר כו' עד המוכר בור ודות כו' עד דבסתמא מכר לו הדרך דע דלענין אם מוכר קרקע (שדה) ושייר לנפשו שני אילנות או מוכר שני אילנות ושייר הקרקע לפניו כתב רבינו בסימן רט\"ז סעיף ח' ט' איפכא והוא מבבא בתרא דף ע\"א ז\"ל אמר רב הונא אע\"ג דאמרי רבנן הקונה ב' אילנות בתוך של חבירו הרי זה לא קנה קרקע מכר קרקע שלו ושייר ב' אילנות לפניו יש לו קרקע ואפילו לרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר הני מילי גבי בור ודות דלא קמכחשי בארעא אבל אילנות דקמכחשי בארעא אם איתא דלא שייר לימא ליה עקור אילניך שקול וזיל עד כאן לשונו וכן איתא בדף ל\"ז ע\"ש וכתבו התוס' שם בפ' המוכר בית ע\"ש וכלל דבריהן הוא דמכר הקרקע או הבית סתם ולא גלי דעתיה בשום שיור לא באילנות ולא בבור ודות אפ\"ה מאומדן דעתינו אנו אומדים דבהניח אילנות לפניו ומכר הקרקע ודאי היה דעתו לשייר לנפשו יניקת אילנותיו מהקרקע דאל\"כ יאמר לו עקור אילניך ומדנחית לשיור שייר לנפשו כל השייך לו אפי' לזרוע ובהניח בור ודות שהן מצד עצמן אינן מכחישין לקרקע שמכר שיאמר לו שקול בידך וזיל ואינו מוכרח לומר דנחית לשיורא מש\"ה אין לו דרך לבורו דכל המוכר בעין יפה מוכר אותו דבר שמכר לו ודוקא במוכר קרקע ושייר לפניו האילנות הוא דאמרי' מדנחית לשיורא נחית לשיורא בכל הצורך לו דמוכר מה שהוא רוצה מוכר משא\"כ במוכר אילנות דלא תליא בדעתו דלוקח כל שהוא התנה בהדיא עמו שיתן לו ג\"כ קרקע אין לו קרקע לאילנותיו אלא היניקה כל זמן שהן עומדין ולא אמרי' בזה מוכר בעין יפה מוכר דלא אמרי' כן אלא בדבר שמכר לו דאמרי' מסתמא מכרו לו בכל העניינים שצריכין לאותו דבר כגון מכר בור הנ\"ל דיש לו דרך לבורו כיון דא\"א להשתמש בבור ודות בלי דרך ואם יצטרך ליקח לו דרך אין כאן מכירה בעין יפה משא\"כ זריעה תחת האילן דאין זריעה בכלל מכירת האילן (ודומה לזה כתבתי בס\"ס רט\"ו ע\"ש) וה\"ה חזרת נטיעה כשייבש אינו בכלל מכירת האילן אלא כשיתייבשו אמרי' מה שמכר לו אזדא כדאמרי' בבית שנפל ומה\"ט בהניח לפני נפשו הוא איפכא דאם מכר ביתו ונשאר לפניו הבור והדות ממילא אמרי' מסתמא כל מוכר בעין יפה מוכר והוא לא נחית לשיורא כנ\"ל מש\"ה אין לו דרך ואם נחית לשיורא בפירוש ואמר חוץ מבור ודות פשיטא דשייר לנפשו ג\"כ דרך אבל בשייר לפניו ב' אילנות אף דלא שייר בפי' שום דבר סתמא כפירושו דמי וכמ\"ש וכיון דשייר לנפשו בודאי במקצת תו לא מצינו למימר דמוכר בעין יפה מוכר מש\"ה אמרי' דשייר לנפשו כל הצריך לו וזהו נמי טעם מכר דקל ושייר לפניו פירותיו דכיון דנחית לשייר לנפשו בפירוש אמרי' דשייר לו כל הצריך לו דהיינו מקום הפירות ולא הוי דשלב\"ל ומטעם שכתבו התוס' דמוכר מה שרצה מכר כיון דמתחילה היה הכל שלו משא\"כ במוכר פירות דקלו לאחר דאף דמוכר בעין יפה מוכר מ\"מ כיון דהדקל לא היה של לוקח מעולם הוו לגביה דשלב\"ל וע\"ל סוף סי' רט\"ו ובסי' רט\"ז סט\"ו מ\"ש עוד מזה ודוק: ואי אמר חוץ כו' דאז אמרי' מדלא היה צריך להתנות והתנה לטפויי לו דרך אתני כמו שמבואר לפני זה בהתנה ע\"מ שדיוטא עליונה שלי: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מי שיש לו ב' בתים כו' מימרא שם דף ס\"ה ע\"ש: אין לפנימי דרך על החיצון דלשניהן בעין יפה מכר או נתן: ואצ\"ל אם נתן לחיצון במתנה דלההוא רחים ליה ובעין יפה יותר נתן לו: ודוקא שהקנה לשניהם ביחד או לחיצון כו' דאז כמו שנתן או מכר לזה בעין יפה כך נתן או מכר לזה בעין יפה שלא ידרוס עליו רגל וה\"ה כשמכר לחיצון ברישא ושייר הפנימי לעצמו דאמרי' דלחיצון נתן או מכר בעין יפה ולא שייר לדידיה כלום דקיי\"ל כר\"ע שצריך ליקח ממנו דרך וכשנתן אח\"כ לפנימי לא נתן לו אלא זכותו שנשאר לו בה: ומ\"ש דאי הקנה לפנימי ברישא מיד כשהקנה לו ושייר לעצמו החיצון כו' האי שייר ר\"ל שמשויר מעצמו דבכה\"ג דוקא אמרי' דבעין יפה מכר ולא כששיירו בפי' וכמ\"ש לעיל בסמוך וק\"ל: אבל אם מכר לחיצון כו' אע\"ג דכבר כ' לעיל דאי הקנה לפנימי תחלה כו' י\"ל דהתם דמיירי כששניהם במתנה או שניהם במכירה ובבבא זו קמ\"ל דאפי' לחיצון במכר ולפנימי במתנה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר את הבית כו' שם דף ס\"ה וע\"ש בפי' ר\"ש במתני' ובגמרא: לשון הרמב\"ם המוכר כו' בפכ\"ה מה\"מ כ\"כ: ומלבנות הפתחים כו' עד ולא מלבני כרעי המטה כו' ג' בעיות הן בב\"ב דף ס\"ט ופי' רשב\"ם מלבנות הוא תקון שעושין סביב המזוזות מלמעלה ולמטה שהדלת שוקף עליהם וקצתם מחוברים בטינא וקצתם ביתידו' והן נוחין לפרקן ולטלטלן ושל פתחים לחיזוק עבידן ושל חלונות רובן לנוי עבידן אבל ג\"כ מחוברות ושל כרעי המטה חתיכות עץ היו נותנין תחת כרעי המטה כדי שלא ירקבו בקרקע ועד\"ר ודע שהתו' כתבו שם ז\"ל בעי ר\"א מלבנות פתחי' כו' לא כפי' הקונטרס דאפתח הבית קאי דהא לא איירי כאן כלל במכר בית אלא נראה לר\"י דאפתח שומירה קאי עכ\"ל. ונראה דמה\"ט לא סידר רבי' ברישא דין מכירת מלבנות בהדי הני דברים דנמכרים בכלל הבית. וגם הרי\"ף והרא\"ש לא כתבו הני איבעי' ודיני' כלל. ומיהו קצת קשה למה לא כתבוהו הרי\"ף והרא\"ש לכל הני דיני מלבנות אההיא דשומירה בדין המוכר את השדה אבל ארבי' לא קשה די\"ל דסמך אמ\"ש כאן בשם הרמב\"ם בדין מכירת בית ושנראה מדבריו שמשוה מכירת בית לשומירה וצ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " האומר לחבירו בית אני מוכר לך משנה הוא בנדרים דף מ' דהנודר מן הבית עלייה בכלל בית לדברי רבנן דהלכתא כוותייהו ופריך מינה הגמרא לרב הונא דאמר האומר לחבירו בית בבתי אני מוכר לך מראהו עלייה וס\"ד עלייה ממש קאמר וטעמא דאמר בית בבתי דמשמע בית כל דהו הא אמר בית סתם אינו נותן לו עלייה ומוקי לה הגמרא דר\"ל עלייה שבבתים וכ' הרא\"ש דר\"ל בית ועלייה שניהן נקראים בית ונותן לו בית המעולה דאין בו עלייה וירידה אבל נותן לו איזה בית שירצה דיד בעל השטר על התחתונה והכי מסיק בשלהי מנחות עכ\"ל בקיצור ובזה דברי רבי' מבוארים ומ\"ש דנותן לו עלייה ולא אמרי' דיתן לו הבית עם העלייה כדאמרי' בהנודר מן הבית דלא אמרו בנודר אלא שגם העלייה נקרא בית ובכלל הנדר הוא ומ\"מ במכירה חד בית מכר לו ולא שני בתים וק\"ל: ומש\"ר דהאי לישנא משמע מעולה שבבתים ל' הגמ' הנ\"ל נקט לאפוקי ממאי דס\"ד דעלייה ממש קאמר אלא פירושו מעולה ומיהו אינו נותן לו הטוב שבבתים וכדמסיק רבי' וק\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אח\"כ נפל כו' בסוף מנחות דק\"ח וברמב\"ם פכ\"א מה\"מ ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר מקום לחבירו כו' בב\"ב דף צ\"ח הוא זה ועד\"ר. ודוקא במוכר מקום לבנות בו בית או מקבל לעשות לו בית דינא הכי דכל שבא לבנות מתחלה בבציר מד' על שש לא טרח אבל המוכר בית לחבירו סתם נותן לו בית של ד' על ד' דמיקרי נמי בית וכן כתב ר\"ן שם: בית חתנות לבנו או בית אלמנות לבתו פירש רשב\"ם דרך האב לעשות לבנו ביום חתונתו יציע סמוך לביתו ולבתו אינה עושה לה בית חתנות כי חמיה עושה אותו לבנו וכשמת בעלה וחוזרת האלמנה לבית אביה דרך הוא שאביה עושה לה יציע קטן לבית אלמנות: וי\"א דרפת בקר סגי בד' על ד' כן הוא גי' כל הספרים וכן הוא נכון ולא כב\"י ועד\"ר: ובית סתם ו' על ח' אבל בבית חתנות ל\"פ היא וס\"ל ג\"כ שהוא ד' על ו' וס\"ל דשאני בית סתם דמסתמא לעצמו קבעי ליה וצריך להיות גדול מבית חתנות וכ\"כ רשב\"ם בהדיא. ומש\"ר בשם י\"א דבית סתם וע\"ח ה\"ה להאומר בית קטן וכמ\"ש בדרישה בשמם ולא כ' בית סתם אלא לאפוקי האומר בית גדול וכדמסיק ועד\"ר: עושה אותו ח' על י' כצ\"ל: טרקלין כו' עשוי למושב שרים ולא לתשמישן הילכך מרובע בעינן: ותרבץ אפדני הוא חצר גדול שעושין השרים בתוך אפדנייהו וע\"ש שמרביצים אותו תמיד במים להשכיב האבק קרי ליה תרבץ: וגובה כל בית כחצי ארכו כו' שם במשנה ז\"ל רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו ופי' רשב\"ם אכולהו קאי והיינו בית חתנות שהיא ד' על ו' רומו ה' שהוא כחצי ארכו וכחצי רחבו וז' בבית קטן וט' בבית גדול וי' בטרקלין עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " (ב) (ג) המוכר את החצר מכר בורות כו' משנה בב\"ב דף פ\"ז וכ' המ\"מ בשם הרשב\"ם הטעם שהבור ודות מכור בחצר ולא בבית לפי שהחצר עשוי לכביסה ולהשקות בהמות ותשמיש חצר ובור הוא אחד לפיכך נמכרין עמה משא\"כ בבית שעשוי לדירה והר\"י מיגא\"ש ז\"ל כתב שהטעם לפי שדרך החצר להיות בהן בור ודות ואין דרך הבית בכך ועיין מ\"ש בסי' רי\"ד בדרישה ס\"ה דהיינו דוקא במוכר שם חצר כללי שכולל כל מה שבתוכו ולא במוכר שיעור קרקע בחצירו ע\"ש: החיצונים והפנימים פי' רשב\"ם החיצונים הפתוחים לחצר וז\"ל ר\"ן במוכר חצר סתם נמי איירי דבכלל חצר משתמע בתים העומדים זו לפנים מזו דחצר סתם כחצר המשכן משמע ובחצר המשכן היה בתוכו אוהל מועד וקודש הקדשים ואיקרי חצר וכ\"ש אי אמר דירתא דמשמע ל' דירה כו' עכ\"ל ונראה דגם רבי' איירי במוכר חצר סתם וס\"ל דאף דבמוכר את הבית אמרי' דלא מכר בכללו שאר חדרים כמ\"ש בר\"ס שקודם זה מ\"מ במוכר את החצר הוא מכור בין החיצון בין הפנימי וגם רשב\"ם הנ\"ל אפשר דכיון לפי' זה וה\"ק החיצונים הפתוחים להחצר לאפוקי הפנימיים דאינן פתוחים לחצר עצמו אלא פתוחים המה להחיצון ודרך החיצון נמי יוצאין להחצר וק\"ל: והבתים שיש בהן חול כן הוא ל' הרמב\"ם ול' הברייתא משמע כן דקתני בית החולסאות אבל רשב\"ם בשם ר\"ח פי' קרקע שעפרו חול שמוציאין ממנו זכוכית אע\"פ שהוא מקום חשוב בפני עצמו עכ\"ל וזה נראה קצת שלא כפי' רבינו אלא פירושו כמו בית סאה ובית כור וק\"ל: הפתוחים לתוכה פירש רשב\"ם שאין מוכרין אלא לחצר זו: אינן נמכרין עמה עיין מש\"ל לקמן ס\"ד: בר מחיטי ושערי דאלו אין להם שום קביעות בבית ודעתו להביאן לחצר אחרת שידור בה כיון שאינו יוצא מן העיר דזה ממונא הוא: ומ\"מ מרחץ ובית הבד הטעם משום דאין דרך החצירות שיהיה להן כן ואינם תשמיש מיוחד לחצר אחד דהרבה חצירות משתמשין במרחץ ובית הבד א' ר\"ן: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " המוכר בית הבד כו' משנה דף ס\"ז ופירשב\"ם זה הכלל כל הקבועים מכורים ושאינן קבועי' אינן מכורין: מכר את האבן הגדולה כו' היינו ממל דקתני שם במתני' דמפרשינן בגמ' מפרכתא דהיינו שטוחנין ומפרכין עליהן הזיתים ונראה דבכללו ג\"כ הריחים התחתונה שהיא ג\"כ כלי הטחינה ולכן לא הזכירה רבי' בפי': ואת הים [כמו בב\"ח]: והכלונסות כו' פי' שנועצי' בארץ בראש הגת מכאן ומכאן ונוקבין זה כנגד זה ונותנין בריחין מזה לזה ומעמידים הקורה על הבריח והיינו בתולות דקתני במתני': ואת הלוחות כו' שהם מחוברים וקבועים שם תדיר והם הנסרים הנזכרים בברייתא אבל לוחות שנותנים על הזיתים כשמורידין הקורה לכבשן הם דמיקרי במתני' עבירין ומפרש לה בגמ' כבשי ואינן נמכרים כיון דמיטלטלי כנ\"ל ביאור דברי רבינו והם ע\"פ שיטת רשב\"ם ודברי ב\"י אינן נ\"ל: חוץ משקין ומרצופין שבהם נושאין זיתים לבית הבד ושקין הם מנוצה של עזים ומרצופין הן של עור ומשמע מל' רבינו שאפי' א\"ל בית הבד וכל תשמישיו אין שקין ומרצופין מכורין וזהו דלא כמ\"ש הרמב\"ם פ\"ה דהלכות מכירה והב\"י תמה על רבי' מל' הברייתא וכתבתי ישוב לזה בדרישה ע\"ש שהארכתי בזה מיהו יש לדקדק באריכות ל' רבי' שהתחיל וכ' ז\"ל א\"ל בית הבד וכל תשמישיו כו' עד אם א\"ל בית הבד וכל תשמישתן כו' תרתי למה לי ואין מדרך רבינו לדבר שפת יתר רק דבר דבור על אפניו לכן היה נלע\"ד להגיה שתי תיבות וכצ\"ל א\"ל בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך כולן מכורין היה חוצה לו כו' והיא בבא בפני עצמה וכן הן דברי הרמב\"ם בעינו ודוק: והיה חוצה לו חנויות כו' עובדא שם דף ס\"ח: ואין עיקר תשמישתן כו' אלא עשויין למכור בהן פת ויין ושאר דברים ולא לשטוח בהן זיתים ושומשמין לבד והוא ע\"פ פרשב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר את המרחץ כו' שם דף ס\"ז ע\"ש: הנסרים שיושבים פי' כשהן ערומים כן משמע מל' יושבין ורשב\"ם פי' שהן נסרים שנותנים על גבי קרקע המרחץ ועומדים עליהן הרוחצים שלא יכוו מחום הקרקע א\"נ שלא יטנפו רגליהם: ובית היקמים כצ\"ל וכ\"ה ברמב\"ם ובש\"ע ופי' המ\"מ היקמים הם (ספסלאות) [ספלאות] של עץ שנותנים בהן מים לפני כל א' בבית המרחץ וכן הוא בס\"י. שיושבין עליהם כו' כ\"ה ל' הרמב\"ם ומסיים ביה כשהן לבושין: הנסרים והיקמים כצ\"ל: המספיקות מים כו' ל' הגמרא בין בימות החמה ובין בימות הגשמים כו' וכן הוא ברי\"ף ורמב\"ם והרא\"ש והר\"ן וברשב\"ם ופירשו רשב\"ם והר\"ן בין ביה\"ח שהמים מועטים וסד\"א דליהוי בטלים אצל המרחץ וכ\"ש ביה\"ג דיש בהן מים הרבה דחשיבי ולא בטלי גבי מרחץ ונראה שגם ל' רבי' יתפרש הכי דמ\"ש ביה\"ח וביה\"ג אלא מכר קאי בין שהיתה המכירה בימות החמה בין שהיתה ביה\"ג ואינו ר\"ל שדוקא כשהן חשובין כ\"כ שיש בהן סיפוק ביה\"ח וביה\"ג ומיהו (י\"ל) נראה דרבי' לרבותא כ\"כ דאפי' מספיק מהן מים ביה\"ח וביה\"ג והו\"א שאז הן תשמישין קבועין למרחץ ימכרו בכללו וכ\"ש כשאין מספיקין מהן מים כל השנה דאז אין מיוחדים למרחץ כ\"כ ואפשר שגי' רבי' כך היתה בגמ': ולא את בית אוצר וכ' רשב\"ם הטעם ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ובית השלחין שם דף ס\"ח איתא ב' לשונות [עב\"ח שהביא הב' לשונות] וז\"ל המ\"מ בפכ\"ו מהל' מכירה בית השלחין יש מקומות שעניינו שדה בית הבעל ויש שעניינו גנות וכאן הכל בכלל עכ\"ל: אע\"פ שרחוקין ממנה עד\"ר: אבל לא קנה המטלטלין מאני תשמישתי' כגון תנור וכירים וכ\"ש חיטי ושערי: ולא את כפריה משמע אבל חלק א' בים ואחד ביבשה מכור הוא ועד\"ר: ואם א\"ל כו' הכל מכור אפי' בהמה כצ\"ל אפי' בלא וי\"ו ור\"ל הכל מכור כל מה שמפרש ואזיל אפי' בהמה כו' אבל כפרי' וביברי' לא עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר שדה מכר כו' שם דף ס\"ח וס\"ט: ומ\"ש והעומדים על מצריו ילפינן כו' [כמו בב\"ח]: שמניחין על העמרים פי' לאחר שקצרו ואע\"פ שכל אלו מיטלטלין הן מ\"מ כיון דקביעין להאי תשמיש ואין מזיזין אותן מהאי שדה לעולם חשיבי כמחובר רשב\"ם: והוא שהונחו פעם א' עד\"ר: ואת הקני' החלקים כו' ל' משנה ולא את הקנים ופריך קנים מאי עבידתייהו (פי' סתם קנים משמע במקום גידולם ומה צריכין לכרם קנים הגדילים בקרקע) ומשני קנים המחולקים שמעמידין תחת הגפנים לר\"מ דמשפיין אע\"ג דלא מוקמן לרבנן והוא דמוקמן ע\"כ מבואר מל' משפיין דר\"ל שהן חלוקים וכ\"כ תו' ז\"ל פי' בערוך שהסירו הקליפות כדי שלא יתליעו ע\"כ ולכן שינה רבי' וכ' במקום המחולקים החלקים וכן הוא לשון הרמב\"ם פכ\"ו ומביאו בש\"ע וגם רשב\"ם ור\"ן שפירשו מחולקים מפוצלים כוונתם כן והוא מלשון ויפצל בהן פצלות ומבואר עוד מזה הא דקנים נמכרים עם הכרם דוקא כשהועמדו פעם אחת תחת הגפנים ואע\"ג דלא כתבו רבינו בפי' בקנים סמך אמ\"ש כן באבנים וה\"ה בקנים וגם אח\"כ כתב כן בקנים גופן ז\"ל ולא את הקנין שלא הועמדו עדיין תחת הגפנים עכ\"ל וק\"ל: אע\"פ שהגיע זמנה ליקצר עד\"ר: וחיצת הקנים כו' כך היא הגירסא בגמרא ופי' רשב\"ם והמ\"מ דר\"ל קנים הרבה גדלים בקלח אחד וכשהיא פחותה מבית רובע אז היא בטילה לגבי שדה וברמב\"ם ורי\"ף ובש\"ע הגי' מחיצת הקנין ואפשר דהיא היא: ואת השומירה שאינה טוחה בטיט כו' כך היא גי' גמרא שלנו דכשאינה עשויה בטיט נמכרת עמה והעשויה בטיט אינה נמכרת עמה וכן גירסת רשב\"ם ופי' שומירה סוכת נוצרים עשויה בטיט טוחה בטיט ואף ע\"פ שמחוברת לקרקע מ\"מ כיון דטוחה בטיט אינה מטולטלת וחשובה ויש לה שם בפני עצמה והרי הוא כמוכר את השדה שלא מכר את הבית אבל גירסת רי\"ף ורמב\"ם ורא\"ש ור\"ת היא איפכא דבטוחה בטיט ע\"ג מיחשבה מחובר בקרקע אף ע\"ג דאינה טוחה ומחוברת הסוכה עצמה להקרקע וכשאינה טוחה ע\"ג לא מיחשבה מחוברת אף על גב דמחוברת הסוכה עצמה לקרקע ע\"ש ומהתימה שלא הזכיר רבינו גי' הרי\"ף והרא\"ש אביו: אבל כשיזקין פי' שאז מרכיבין אותו ונעשה חשוב שיש לו שם בפני עצמו. ואת בתולת השקמה כלומר בבחרותה קודם שנחתכו ענפיה אבל כשמזקין קוצצין ענפיה ובאין אחרים במקומן ונקרא סדין השקמה ונעשה חשוב ואינו בטל לגבי שדה ומפורש שם טעמא בגמרא ע\"ש ועיין בפירשב\"ם שם: ולא ערוגה של בשמים כו' אורחא דמילתא נקט שרגיל להיות לה שם בפני עצמה וה\"ה לדבר אחר שיש לה שם בפני עצמה רשב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך המוכר ליקח לו דרך כו' במשנה וע\"ל סי' רי\"ד סי\"ד מ\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    " אם נתנם לאחר במתנה הכל בכלל כו' שם דף ע\"א ושם בגמרא פריך מ\"ש מכר מ\"ש מתנה ומשני זה היה לו לפרש וזה לא היה לו לפרש וע\"ש בפי' ר\"ש במשנה ובגמרא: ומש\"ר וכן אחין שחלקו כו' וכן המחזיק כו' גם זה במשנה שם ופי' ר\"ש ז\"ל אחין שחלקו כיון שזה נוטל אחד כנגדה להסתלק זה מזה נתכוונו ובחזקה א' שמחזיק בשדה קנה בו גם החרוב המורכב וסדין השקמה העומדים בשדה ואף ע\"ג דאמרינן דהן נחשבין כשדה אחרת והמחזיק בשדה זו לא זכה בהשניה ה\"מ כשיש מיצר ביניהן אבל בהני נהי דכשדה אחר דמי מ\"מ אין מצר ביניהן וקנה כולן בחזקה א' ר\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם אף במוכר ולוקח אין כו' המ\"מ כ' שכן איתא בתוספתא ורבי' שכתב בשם הרמב\"ם אפשר משום דבדבריו מבואר הענין יותר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אע\"פ שהמוכר כו' מכור כו' בפ' המוכר את הבית וכמ\"ש לעיל בסי' רט\"ו בס\"ז: טוב הוא לפרש בשטר ז\"ל הגמרא שם דף ס\"ט ע\"ב אמר רב יודא האי מאן דמזבן ארעא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך דקלין ותאלין והוצין וציצין ואע\"ג דכי לא כתב ליה קני אפ\"ה שופרא דשטרא הוא ופי' רשב\"ם שופרא דשטרא דאפי' אי אתא לפני ב\"ד טועין יהבין ליה עכ\"ל ורבי' שינה וכ' דיכתוב וכל אילנות שבה כדי לכלול בה גם גפנים ושאר מינין שכולן מכורין בכלל שדה (כ\"כ נ\"י ועד\"מ) ואף דבסתם אילן אינן נכללין כשיש בה ג\"כ שאר אילנות כמש\"ר בסמוך בס\"ד מ\"מ כשכותב כל אילנות נכללין כולן וא\"ת הא השתא נמי דכתבינן דמכר אותה וכל אילנות שבה אתאי ב\"ד טועין ויטעו ויפסקו ליתן לו אף חרוב המורכב וסדין השקמה והדומה שאינן נמכרין עם השדה והו\"ל לתקן שיפרש כל לוקח איזה אילנות שלקח וכעין ל' הגמרא משמיה דרב יודא הנ\"ל דכתבינן דמכר לו דקלין תאלין והוצין י\"ל דליכא מאן דטעי בה לומר דסדין השקמה וחרוב המורכב הן בכלל סתם כל אילנות ועי\"ל דב\"ד טועין דאינן יודעין דין ברור לעולם פוסקין מספיקא המע\"ה וכשיהיו המוכר והלוקח מחולקי' במכירת חרוב המורכב וכדומה לו יפסקו המע\"ה וליכא טעות אבל כשלא יכתוב בו מכירת האילנות כלל אז ג\"כ יפסקו המע\"ה ויפסיד הלוקח עי\"ז מש\"ה סגי בתיקון כתיבת מכירת כל האילנות ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " וכן המוכר קרקע כו' לא שיירתי כו' זה נלמד מהא דרב מארי דאמר שם דס\"א האי מאן דמזבן מידי לחבריה צריך למכתב ליה לא שיירית ליה בזביני כלום כדר\"נ כו' פי' כיון דאר\"נ דהמוכר בית בבירה גדולה ואיכא דקרו לבירה בית כו' ועוד אמר שם דהמוכר שדה בבקעה גדולה כו' אף דמצר בשניהם מצרים חיצונים אי לא כתב ולא שיירית בזביני אילין כלום יכול לטעון לא מכרתי לך אלא שדה א' או בית א' מש\"ה תקנו לכתוב כן בכל מאי דמוכר אדם לחבירו דלא יטעון לא מכרתי לך כולה אלא החצי ומצרים נכרים הרחבתי לך וב\"ד טועים ישמעו לדברי התובע ומדשינה רבי' ל' הגמ' וכתב האי מאן דזבין קרקע נראה דס\"ל דדוקא במכר לו קרקע דהוא שיעור יותר משדה הוא דבעי למכתב ליה כן שלא יאמר לא מכרתי לך אלא שיעור שדה אבל אם אינו מוכר לו אלא שיעור שדה דהוא ט' קבין וכ' בהשטר שמכר לו שדה א\"צ לכתוב ולא שיירתי כו' דהכל יודעין דאין שדה פחות מט' קבין ורב מרי הנ\"ל דקאמר האי מאן דזבין מידי כו' כוונתו ג\"כ דזבין מידי דיש לפקפק כו' וק\"ל ואע\"ג דבגמרא אמרינן בשני עניינים הללו צריך לכתוב וכ\"כ הרמב\"ם פכ\"ד ובש\"ע לשון צריך רבי' שינה לכתוב טוב לכתוב דהא באמת אינו אלא עצה טובה להלוקח וכמ\"ש משום שופרא דשטרא וכמ\"ש רשב\"ם הנ\"ל וק\"ל וא\"ת הא במוכר קרקע מן הדין צריך לכתוב ולא שיירתי וכדר\"נ הנ\"ל דאם אינו כותב לו כן מן הדין אין צריך ליתן לו אלא שדה א' מבקעה גדולה וי\"ל דקמ\"ל אפי' אם מכר לו בקעה גדולה שיש בו שיעור הרבה שדות ולית מצר בין שדה לשדה דמן הדין קנה הכל וכמש\"ר בסי' רי\"ח ס\"ח ומשום חשש ב\"ד טועין טוב לכתוב ולא שיירתי ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " מכר השדה ופי' ואמר כו' שם דף ס\"ט: כ\"ש הטובים ממנו וה\"ק אפי' חוץ מדקל זה וכ\"ש הטובים ממנו דמשום האי ודאי לא נחית לשיורא: ומיהו כל הפחותים כו' או שהם כו' הטעם כיון דבסתמא הכל ללוקח אלא מדאמר חוץ מדקל פ' גורם שאין הכל מכור די לשנאמר שאין הטובים ממנו מכורים אבל זולתם אף השוים לו נמכרים וכן הוא דעת רשב\"ם וק\"ל: והרמב\"ם ז\"ל כ' שלא קנה מהדקלים כו' בפכ\"ד מה\"מ ואדיקלא בישא הוא דפליג וס\"ל דאפי' הגרועים ממנו נמי אינן מכורין וטעמא דלא נחית למידק כולי האי לברר הרע שבכולן ואיהו אכולן איכוין משא\"כ כשהדקל טוב כ' שם דאותו דקל לבדו הוא ששייר ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " מכר לו שדה וכ' לו כו' שם בגמרא: אם אין בו אלא דקלים כו' דקלים וגפנים אינם נקראים אילן סתם ולכך כשאומר חוץ מאילנות אינם בכלל כשיש שאר אילנות אבל אם אין בשדה אלא גפנים או דקלים ע\"כ צ\"ל דדעתו עלייהו הוה וכשיש גפנים ודקלים גפנים נקראים טפי סתם אילן יותר מדקלים וכן פי' רשב\"ם ועד\"ר: אלא הגבוהין פי' שגבוהין שאם רוצה ללקוט פירותיה צריכין לעלות בחבל לפי שפירות דקלים הן בראשן ואין ענפיהן מתפצלים מן הצדדין כשאר אילנות לעלות ברום האילן דרך הענפי' וצריך לעלות בחבל: אבל שאין גבוהין כו' דלא מיקרי דקל ואע\"ג דקאי אהא דאמר חוץ מאילנות מ\"מ כיון דאין בו אלא דקלים ודאי כוונתו היה לדקל גמור שהוא אילן במין דקלים ולא הקטנים דאין שם אילן דקל עליהן ובזה מיושב למה כ\"ר האי דינא באמר חוץ מאילנות ולא הוי בו אלא דקלים ולא כתבו באומר חוץ מדקלים והיו בו דקלים דאפ\"ה הני דאינן גבוהין מכורין דלפי מ\"ש זה רבותא הוא וק\"ל וכאן לא שייך שיעור דכבישת עול דבסמוך דאפי' היכא דכבש ליה עול חשוב הוא אם עולין בחבל: ואם אין בו אלא שאר אילנות כו' בגמרא כתובה האי בבא ברישא וכ' רשב\"ם אע\"פ דהאי מילתא דפשיטא היא מ\"מ משום דבעי למימר לקמן אילני וגופני כו' נקט לה ע\"כ ולסדר רבי' י\"ל דנקט ליה כדי לכתוב עליו ולא כולם כו' אבל רשב\"ם קאי אגמרא דלא נזכר במימרא זו דשייר אילנות כו' דאיירי באין העול כובשן אלא מימרא אחריתא היא שם מש\"ה הוצרך לתרץ משום סיפא נקטו וק\"ל. ודע שברמב\"ם ובש\"ע כתבו בל' זה אם יש בו דקלים לבד שייר הדקלים ואם יש בו גפנים לבד שייר הגפנים וכן שאר אילנות כו' ולנוסח זה היה נלע\"ד דמ\"ש וכן שאר אילנות ר\"ל כמו דאם יש דקלים או גפנים אמרי' דשיירם כיון דלית אילנות אחריני ה\"נ אם יש תאנים או רימונים לחוד אמרי' דשיירי כיון דליכא אחריני הא אי יש בו שם שאר אילנות אמרינן דשיירי האחרים ולא אלו החשובים והשתא ליכא פשיטותא כ\"כ אבל ל' הגמרא הנ\"ל לא משמע הכי ודוק: שהם עבים ואין העול כובשן חורשים היו בבקר סביב האילנות ואם העול כופף את האילן ועובר השור לדרכו ואין האילן מעכב השור אינו חשוב וכאן לא שייך עלייה בחבל שסתם אילנות יש להם ענפים מתפצלים לצדדים שיכולים לעלות על ידיהן כן פי' ר\"ש שם: מכר את הדקלים כו' מדאמר סתם אילני ולא אמרינן בזה דלכך אמר אילני לכלול בו ג\"כ דקלים נראה דמיירי דאפילו לא טענו האילנות קב פירות אפ\"ה לא אמרינן מדשייר הא כ\"ש דשייר דקלים הטובים ממנו כדאמר בחוץ מדקל פי' הנ\"ל דשאני הכא דהוא ממין למין אחר וק\"ל: מכר הגפנים ושייר האילנות ג\"כ מטעם הנ\"ל: מכר הדקלים ושייר הגפנים אע\"ג דאמר לבד מאילני מ\"מ כיון שאין כאן סתם אילן אמרינן שרצה לשייר לו גפן דבכלל אילן הוא יותר מדיקלי: חוץ מחרוב פ' כו' שם דף ע' ור\"ל חוץ מחרוב המורכב שאינו נמכר בכלל שדה מפני חשיבותו כדלעיל סימן רע\"ו ס\"ו: לא קנה שאר חרובין כלו' לא קני הלוקח שאר חרובין המורכבין ולא אמרי' מדלא הוצרך המוכר להתנות על חרוב והתנה ודאי לטובת הלוקח אמר חרוב פ' אני משייר לי ושאר כל החרובין יהיו מכורין לך דכיון שיפה המוכר כחו לשיירו בפירוש לא נאמר שבשביל כך נגרע כחו אלא אדרבה מטפינן בתנאה זה מילתא דאם לא היה מתנה עליו לא היה לו רשות לילך אל החרוב דרך שדה הלוקח וכמו שסיים רבינו דהכי אמרינן בכל מקום מילתא יתירא לטפויי אתא ולא לגרוע רשב\"ם עי' ב\"ח: וגם חצי חרוב כולי. לא קני כלומר אם שייר לו חצי חרוב לא קנה הלוקח אפילו חצי השני: ואהני מה שהזכיר כו' לילך לאותו חרוב נראה דהיינו כי שייר חרוב שלם אבל שיור חצי חרוב אין לו אלא דרך לחצי חרוב ויכול הלוקח לעשות גדר משני צדדי חצי החרוב באופן שאין המוכר יכול ללקוט פירותיו ממנו אלא א\"כ יקנה ממנו הדרך גם לחצי השני וק\"ל נ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " א\"ל קרקע ודקלים כו' שם דף ס\"ט אמורים כל הני חילוקים: פי' ר\"י שאין נותן לו אלא ב' דקלים דעת ר\"י שכיון שפרט ואמר ודקלים כוונתו למעט לומר דקלים אני מוכר לך ולא יותר ועד\"ר: ורשב\"ם פי' כו' ועוד פי' מכר לו ב' כו' בדרישה פירשתי ל' רשב\"ם דפי' הגמ' ע\"פ שיטתו ומתוכו יתבאר שצריכין להגיה בדברי רבי' שמכר בשי\"ן במקום מכר ע\"ש: אבל אם אין לו א\"צ לקנותם פי' מדינא אבל מיהא כדי שלא יהא מחוסר אמנה יקנה לו וכ\"כ רמב\"ם בהדיא שם וכ' נמי שאם אינו קונה לו שני דקלים דמנכה לו מדמי הקנייה דמי הדקלים ואח\"כ כ\"ר ואם אין בו דקלים כלל כו' קאי אריש דבריו אמ\"ש דאם יש בה דקלים דצריך ליתנו לו עם כל הדקלים שבה כו' וע\"ז מסיק וכ' דכן נמי אם אין בו דקלים כלל הגיעו דהא שתי מכירות הן וארעא סתמא קא\"ל הן שישנו בו הרבה או שאין בו כלל ואח\"כ הוסיף ז\"ל וקאמר דל\"מ זה אלא אפי' אם אין לו דקלים גם במקום אחר והו\"א כיון דמ\"מ א\"ל ודקלים והרי אין נותן לו דקלים כלל דיוכל הלוקח לבטל המקח לגמרי אם לא יקנה לו ב' דקלים קמ\"ל דעכ\"פ מקנין הקרקע אינו יכול לחזור בו וק\"ל: והקרקע קנוי לו כמו שהוא כו' פי' ולא יכול הלוקח לומר אני קניתי ביחד ועל דעת שניהם ירדתי לקנות ולא זה בלא זה והטעם שהרי לא א\"ל קרקע בדקלים: אבל הרמב\"ם כתב כו' שם בפכ\"ד כ\"כ ונראה דגם הרמב\"ם ס\"ל דאם אין לו אינו מחויב לקנות שהרי לא היו ברשותו ואין הקנין חל עליהם כדלעיל סימן ר\"ט וכן דייק לישנא כאן שכתב אם רצה לקנות אלא דבהא פליגי דרשב\"ם ס\"ל אם אינו חש מלהיות בכלל מחוסרי אמנה ואינו רוצה לקנות לו דקלים מכירת הקרקע עכ\"פ מכירה גמורה היא ואין הלוקח יכול לומר או תן לי דקלי או לא אקח כלום ולרי\"ף ורמב\"ם יכול הלוקח לומר כן ואם אינו רוצה לקנות לו דקלים המכירה בטילה לגמרי ועיין בכ\"מ שם מה שהקשה שם על הרמב\"ם ומה שתירץ שם: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לאו מקח טעות הוא כו' לשון רשב\"ם שם ששיקר בו והדר מעות ונהי דאין אונאה לקרקעות אפילו מכר לו ביוקר יותר משתות מקח טעות מיהא הוי דלדעת כן לא לקח אלא היה סבור שיש בה דקלים כמו שא\"ל ע\"כ: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " הקונה ג' אילנות כו' משנה בב\"ב דף פ\"א ופי' ר\"ש דג' אילנות חשיבי שדה אילן ומיירי דקנאן כאחת דאילו קנאם זא\"ז כ\"ר בסמוך דלא קנה עמהן קרקע: קנה הקרקע שיעורא מפרש רבינו בסמוך: שהעול כובשן דאין עולין כו' פי' כל מין ומין מאי דשייך ביה דהיינו בדקל עליית חבל ובאילנות כבישת עול וכדלעיל וטעמיה דר' יונה משום דתנן אילנות ואלו נטיעות הן: והרמב\"ם כתב כו' שם בפכ\"ד וטע��ו דג' אילנות סתמא קתני בין גדולים בין קטנים וכ\"כ המ\"מ: ואם קנה ג' יוצאין כו' עד סוף הסעיף שם דף פ\"ב ופ\"ג: ונטועין כראוי פי' כדמפורש אח\"כ בסמוך: וקונה כל אילנות קטנות שביניהן דאילו גדולים אין סברא שבקניית ג' יקנה כל האחרים ב\"י וכתב הנ\"י שם דהני אילנות שביניהן היינו כשיש בין אילנות אלו ד\"א לכל א' מהג' אילנות שקנה דאל\"כ לא היו ראוים להתקיים ועד\"ר גם מ\"ש שם בשם התוס': תחתיהן וביניהן תחתיהן תחת עיקר האילן והנופים וביניהן קרקע מגולה שבין נופות אילן זה לבין נופות אילן זה: וחוצה להן סביב האילנות מקום שכלין נופותיהן ולחוץ ר\"ש: כמלוא אורה וסלו פי' כדי שיכול לעבור שם מלקט פירות עם הסל שבידו להניחו אצלו אורה מלקט כמו וארוה כל עוברי דרך שם ד' פ\"ב: אין א' מהן רשאי לזרעו בעל האילן לא לפי שאינו משועבד לו אלא בשעת לקיטת פירותיו לדרוס עליו ובעל הקרקע לא כדי שלא יטנפו פירות הנושרים של לוקח ר\"ש: פי' אחד כנגד כו' דאז אין ראוי לזרוע ביניהם: אבל אי עומדין בשוה לא דיכול לזרוע ביניהן: ולא יותר מי\"ו דמה שאמר רבא בגמרא עד י\"ו עד ועד בכלל ולא כנ\"י שכתב שם דלא אמרינן ועד בכלל ועד\"ר: או שמכר לו ב' כו' וא' על המיצר כו' או ב' בתוך שלו וא' שיש לו בתוך שדה של חבירו כולי ל' הגמרא דף פ\"ג איבעיא להו א' על המיצר מהו שנים בתוך שדהו וא' על שדה חבירו מהו תיקו ולקולת נתבע ופי' רשב\"ם את\"ל על המיצר קנה שניה בתוך שלו כו' כגון שיש לו ב' אילנות בקצה שדהו ויש לו עוד אילן א' שקנה בשדה חבירו הסמוך לאילנות הללו ויש להמוכר שם גם הקרקע עם האילן מהו ע\"כ ולפ\"ז קשה דרבינו זו ואצ\"ל זו קאמר ואפשר דנמשך בתר לישנא דתלמודא א\"נ אפשר דס\"ל לרבינו דהאת\"ל הוא להיפך וה\"ק את\"ל דא' על המיצר לא קנה כיון שהוא מקום גבוה ומסויים בפני עצמו להכי לא שייך שיצטרף עם האילן העומד למטה ועוד שסתם מיצר עשוי להלך עליו ורבים בוקעים עליו והוה כמו הפקר אחד בשדה חבירו מהו מסתמא שניהם עומדים בשוה על הקרקע מיהו אין להוכיח כן דאל\"כ קשה הא להגאונים כל את\"ל שבתלמוד פשיטותא הוא וא\"כ אמאי פסקו באחד על המיצר דל\"ק וי\"ל דלא ס\"ל דאת\"ל הוא פשיטותא אלא כשהאת\"ל כתוב בהדיא בהגמרא וק\"ל: או רכב דקלים פי' שורה של דקלים הכפופים וסמוכים זה לצד זה ע\"ל סי' קע\"ה: ואצ\"ל אם לא מכר כולי ואפ\"ה כתב רבינו לאשמועינן דל\"ת דוקא כשמכר לו ג' והשלישי אינו בשדה שלו דאז ודאי אין לו קרקע כלל וק\"ל: והוא שאין גזעו מחליף אאו נקצץ קאי: ופירשב\"ם לר\"ע דאמר כו' אבל ר\"י פי' דאפי' לר\"ע כו' פלוגתתן במשמעות הגמ' ד' ל\"ז וכתבתיה בדרישה לעיל בסמוך וא\"ת איך כ\"ר בשם רשב\"ם דלר\"ע דקיי\"ל כוותיה אפילו בשנים יש לו קרקע הא רשב\"ם בעצמו שם לפני זה בסוף ע\"א בד\"ה זה קרה אילנות כו' כתב ז\"ל ואפילו לא הוה אלא ב' אילנות דקיי\"ל דאין להם בקרקע כו' וי\"ל אף דר\"ש גופיה לא ס\"ל בהא כר\"ע מ\"מ רבינו כתב דלפי שיטת פי' ר\"ש הוה דינא הכי לדידן דקיי\"ל כוותיה כר\"ע גם בהא א\"נ י\"ל דר\"ש גופיה ס\"ל בהא דהלכתא כוותיה אלא שכתב אף דבפרק המוכר את הספינה איתא סתם משנה דאין לו קרקע מ\"מ בהא כ\"ע מודו: אפי' לרבנן כתב זה משום דבשני אילנות ר\"ע כרבנן ס\"ל דלית ליה קרקע ולא אמרינן בעין יפה מוכר: כאדם המשאיל פי' דכיון שלא קנה קרקע מחמת קנייתו אומר הלוקח למוכר אילני בארעא דידך קיימי ושיעבדת לי קרקע שלך לצורך אילנות כאדם שמשאיל מקום לחבירו בביתו להניח חפציו כן גם זה משאיל לו כן. פי' רשב\"ם אהא דאמר ר' זירא מדברי רבינו נ��מד ג' הוא דאין לו דרך הא ב' יש לו כו' ע\"ש דף פ\"ב: ור' יונה כתב שאין המוכר כו' כתב בלשון פלוגתא משום דמפי' ר\"י משמע שהמקום הוא של המוכר לענין לזרוע תחתיו מדהוצרך לומר שיש לו דרך ויכול ללקוט דאם אינו יכול לזרוע למה ימחה בו המוכר כל הני: ובג' שקנה קרקע אם הגדילו כו' שם דף פ\"א ופי' ר\"ש ז\"ל דכיון דאין נטועים בקרקע של מוכר אלא בקרקע של לוקח והמוכר לא שעבד לו קרקע אינו מניחן ליכנס בשלו כיון שמזיקין לו עכ\"ל ור\"ל שמזיקין לו במה שהצל רע לבית השלחין וכמ\"ש ר\"ש שם לפני זה משא\"כ בקנה ב' אילנות דאין לו קרקע והמוכר משאיל לו קרקע לכל צרכיו וכמש\"ר אח\"כ בהדיא: כתב הרמב\"ן כו' כצ\"ל רמב\"ן בנו\"ן ב\"י וכ\"כ המ\"מ דהרשב\"א כ\"כ בשם הרמב\"ן וכ' שלולא כתב הרב כן היה מסתבר לומר שעל המוכר להביא ראיה דכיון שידוע שמכר לו האילנות והקרקע שתתתיהן נמכר עמהן אמרינן כאן נמצאו כאן היו בשעת מכירה והמוכר נקרא המע\"ה וכ\"כ הנ\"י בשם הרשב\"א והריטב\"א ושבטלו דעתם נגד דעת הרמב\"ן ועמ\"ש בסמוך בד\"ה ויטעון לוקח לקחתי ג' כו' שם תמצא קצת ישוב לזה: ל\"ש מן השרשים כו' בסמוך מפרש רבינו דהיינו מתחת לארץ: הכל לבעל האילן כיון שקנה ג' ויצא מקרקע שלו: ובשנים כיון שלא קנה כו' א\"צ לקצצן שם ועיין בפי' ר\"ש שם: ואם הוציאו שריגין מהשרשים כו' אקנה שנים קאי: והוא במקום שאינו כו' זהו פירושו דהוציא שריגים מן השרשים דשם במשנה קתני היוצא מן הגזע שלו מן השרשים של בעל הקרקע ואמרינן שם דף פ\"ב מאי גזע ומאי שרשים אר\"י כל שרואה פני חמה זה מן הגזע ושאינו רואה פני חמה זהו מן השרשים ופר\"ש כל שרואה פני חמה היינו כל האילן שחוץ מן הקרקע ושאינו רואה היינו כל האילן שמתחת לקרקע ע\"ש: שמא פעמים יצאו מהגזע פירוש אבל כשעולין מתחת הקרקע מהשרשים כיון דהיוצא מן השרשים הוא של מוכר המוכר הוא דאפסיד אנפשיה שלא קצצם: עד שיראו כשלשה כו' פירוש ויהיה בין גזע לשריגים שיעור רוחב הראוי להיות בין אילן לאילן: ויטעון הלוקח לקחתי ג' כו' ואם תאמר להרמב\"ן דכתב לעיל דעל הלוקח להביא ראיה א\"כ למה צריך לקצצן הרי אינו נאמן לטעון כן כבר כתב נ\"י דמזה הביאו רשב\"א וריטב\"א ראיה שלא כדברי הרמב\"ן הנ\"ל אלא אמרינן כאן נמצאו כאן היו והרב הרמב\"ן אפשר דס\"ל דצריך לכתחלה לקצצן כדי שלא יצטרכו לבוא לידי דינא ודיינא ע\"כ ור\"ל דגם בכאן ס\"ל להרמב\"ן דבאם אירע שבאו לדין והמוכר טוען לא מכרתי לו אלא ב' והיה לו לקצץ השריגים ולא עשה ולאו אדעתיה להכריחו ע\"ז שעל הלוקח להביא ראיה ולע\"ד נראה דהרמב\"ן מודה בזה דדוקא בהגדילו הענפים הנ\"ל שהוא מילתא דשכיחא דבכל שעה ושעה גדלין היא דיכול המוכר לטעון אחר המכירה גדלו ועל הלוקח להביא ראיה אבל כאן בהעלאת ארעא שרטון מילתא דלא שכיחא היא אין המוכר נאמן לטעון לאחר זמן אני לא מכרתי אלא ב' וארעא אסקא שרטון כיון דלא שכיחא ועוד דכאן יכול הלוקח למטען שטר ראיה היה לי (ש\"מ) [שג'] קניתי ואבדתיהו לאחר ג' שנים משא\"כ לעיל בהגדילו הענפים דאין מדרך בני אדם שיכתוב בהשטר כמה היו הענפים ארוכים: ואם קנה דקל אין לו כו' שם דף ס\"ב ועיין בפי' ר\"ש שם ולפירושו ל\"ד קנה דקל א' אלא אפי' קנה שני דקלים דינא הכי אבל הקונה שלשה דקלים דקנה עמהן קרקע וכל האילנות שביניהן קנה נמי השריגים היוצאים מהן: "
+                ],
+                [
+                    " מכר הקרקע כו' עד אפי' לא שייר אלא ב' אילנות כו' בפרק ח\"ה דף ל\"ז ז\"ל פשיטא כו' [עיין בב\"ח שהביא ל' הגמ' גם קצת ל' הר\"ש] וגם התוס' כתבו דאיי��י אפי' בהניח לפניו רק ב' אילנות אבל דחו פי' רשב\"ם (דף ע\"א) וכתבו דלפי פירושו אין כאן טעם מהא דיאמר לו שקול אילנך לכשייבש דאין ה\"נ דמצי א\"ל עקור אילנך לכשייבש ועוד. מדמסיק כולי עד ע\"כ נראה לפרש כו' ע\"ש וכבר העתקתי לשונם גם כתבתי ביאור דבריהן וישוב העניינים בארוכה בסי' רי\"ד סי\"ד וט\"ו ולא באתי כאן אלא ללמדנו דמש\"ר כאן דכששייר לפניו שני אילנות יש לו קרקע הצריך להן דלפי' רשב\"ם אין לו כח בגוף הקרקע לזרוע תחתיהן וביניהן אלא ללקט פירותיו ומחייתן ולחזור ולנטוע שם לכשיתייבשו אלו ולפי' התוס' יש לו כח לזרוע כו' וכדין לוקח ג' אילנות ונראה דמדסתם רבינו וכתב סתם דיש להן קרקע הצריך להן ס\"ל כהתוס' דיש לו אפי' לזרוע תחתיהן וביניהן כו' ועמ\"ש עוד בסי' רי\"ד סי\"ד ט\"ו ודו\"ק: והרמב\"ם כתב יש לו חצי קרקע הצריך להם כו' ל' הרמב\"ם זה הוא מפכ\"ד מה\"מ [עיין ב\"ח שהביא ל' הרמב\"ם] ומוכח מלשונו מדכתב חצי קרקע כולה דחצי קרקע ממש קאמר וחילק בין שייר לפניו אילנות הרבה דאז יש לו חצי קרקע ובלא הניח לפניו אלא ב' אין לו חצי קרקע אלא הראוי להן ומטעם דכתבתי בדרישה ע\"ש ואף דכתב וכן אם שייר שני אילנות כו' וגם כתב טעם אחד לשניהן דיאמר לו עקור אילנך ע\"כ לא בא לדמותם לגמרי עד שתאמר שלשון גמרא נקט וחצי קרקע ל\"ד כפי' ר\"ש ור\"י דא\"כ הו\"ל למכתב בקיצור בין שייר הרבה או רק ב' אילנות יש לו חצי קרקע הראוי להן ועוד שהרי זה לא נזכר בגמרא עד שנאמר שלשון הגמרא תפס ור\"ש ור\"י שכ\"כ לא כתבוהו אהאי דינא כ\"א בשנים שקנו או החזיקו יחד ועוד מדכתב חצי קרקע כולה ותיבת כולה אינה בגמרא ש\"מ דלדוקא כתבו וא\"כ קשה על רבינו דאיירי גם בשייר לפניו ב' אילנות ומביא על זה דברי הרמב\"ם משמע דלדעתו דהרמב\"ם ס\"ל דגם בשייר לפניו ב' אילנות יש לו חצי קרקע ועוד דחצי קרקע הצריך להן דכ\"ר בשמו הן כשני הפכים בנושא אחד ולמה לו ועל מה שינה רבינו לשונו וגם חיסר תיבת כולה דכתב הרמב\"ם ולולי דמסתפינא להגיה הייתי אומר דט\"ס נפל בדברי רבינו וחסורי מחסרא וכצ\"ל והרמב\"ם כתב מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו חצי קרקע כולה שאילו לא כו' וכן אם שייר ב' אילנות בלבד יש לו קרקע הראוי להן שאילו לא כו': ולא נהירא ר\"ל מ\"ש דבשייר ג' אילנות יש לו חצי קרקע כולה זהו ל\"נ והשתא א\"ש הכל והא דמייתי סוף דברי הרמב\"ם דבשייר לו ב' אילנות כו' אף דאינו חולק עליו בזה משום דמינה מוכח דחצי קרקע ממש קאמר דאל\"כ למה חלק ג' משנים בשני בבות ובשני לשונות ובזה יש לדחוק וליישב גם גי' הספרים שבידינו וא\"צ להגיה אלא וי\"ו א' והרמב\"ם כתב שני בבות ושני לשונות תחלה כתב חצי קרקע ואח\"כ כתב הצריך להן ותיבת הצריך להן צ\"ל והצריך ומסיפא מוכח דברישא ר\"ל חצי קרקע ממש ושל\"נ ליה הרישא וכמ\"ש והטעם כמ\"ש המ\"מ דהמפרשים השיגו על הרמב\"ם דהרי בגמרא אמרו דיש לו קרקע מטעם דאם לא יאמר לו עקור אילנך וזיל ולה\"ט אצ\"ל דשייר לפניו חצי הקרקע אלא בשייר לפניו כדי ליטע אחרים וכ\"ש תחתיהן וביניהן כו' סגי ועד\"ר. ולכאורה היה נראה ליישב ולומר דס\"ל לרבינו דהרמב\"ם פירש דחצי קרקע הנזכר בגמרא בדברי ר\"פ (כמ\"ש בדרישה) דר\"ל חצי ממה שנותנין להקונה ג' אילנות ואין נותנין לזה אלא הראוי להן ע\"פ צרכן והיינו תחתיהן וביניהן כו' וקראו חצי לאפוקי שיתן לו ג\"כ לזרוע תחתיהן ושיהיו לו האילנות שביניהן והשריגין היוצאין מתחת הקרקע דכל זה לא יתן לבעל אילן זה אלא הראוי והצורך לגופו והיינו ליניקותיהן ולחזור וליטע כשיתייב��ו וללקט פירותיהן ביניהן וחוצה ומש\"ה אמר חצי קרקע כלומר ולא כל מה שנותנין דהקונה ג' אילנות והשתא א\"ש לשון וכן דס\"ל דבשניהן נותנין בשוה וחילק לב' בבות לרבותא בשניהן דבג' קמ\"ל דאע\"ג דבמכר ג' אילנות יש לו כל צרכן כאן דשייר האילנות לנפשו אין לו אלא החצי וכמ\"ש ואא\"כ כ' וכן בשנים אמרינן דשייר לנפשו כל הראוי להן אע\"ג דבמכר שני אילנות אמרינן דלא מכר לו קרקע לכשיתייבשו ליטע אחרים בזה יש לו ורבי' כתב עליו ול\"נ משום דס\"ל דיש לו רשות ג\"כ לזרוע תחתיו אפי' בשייר ב' אילנות לפניו מיהו זהו קצת דוחק דא\"כ לא הו\"ל להרמב\"ם לכתוב תיבת כולה ודוחק לומר שבספרי הרמב\"ם שביד רבינו לא היה כתוב מדהשמיטו רבינו כאן בהעתקתו ע\"כ מחוורתא כדכתיבנא ראשונה: "
+                ],
+                [
+                    " מכר לשנים כו' מסקינן כו' כן הוא בפרק חזקת ועד\"ר לשון הגמרא אדין זה וכבר כתבו רבינו לעיל בס\"ס קמ\"א בשם ר\"י ורשב\"ם כמ\"ש כאן אלא דשם כתב עיקר הדין לענין שנים שבאו לפניו כל אחד אומר כל הקרקע עם האילנות שלי וזה מביא עדים שהחזיק בקרקע ג\"ש ואכל פירותיו של קרקע והב' מביא עדים שאכל פירות האילן ג\"ש ובסוף כתב שם אגב גררא שכן הדין נמי בלא טענת חזקה אלא בשנים שקנו ביחד בסתם ואותו הדין של שנים שקנו יחד הוא שכ\"ר כאן כי כאן מקום דיני קנין קרקע וכמה קנה ושם מקום דיני הבאים בטענת חזקת ג\"ש וס\"ל דפלוגתת רב פפא ורב זביד הנזכר שם בפ' חזקת אף שהרמב\"ם פירשו דמיירי בשנים שלקחו יחד מ\"מ לענין דינא שוה לו שנים שבאו בטענת חזקת ג\"ש ולפי' ר\"י הוא בהיפך דהוא פי' דפלוגתתם איירי בשנים שבאו כל אחד בחזקת ג\"ש וטוען כולה שלי אבל לדינא שנים שקנו כ\"א שוה לו וכ\"כ התוס' להדיא ע\"ש ומש\"ה כ\"ר פי' ר\"ש ור\"י על שני הדינים וק\"ל ועד\"ר כי שם הארכתי ודוק: כיון שמכרו לאחר פי' ויכול לומר בעל הקרקע לבעל האילנות כשם שאין לי באילנך כך אין לך בקרקע שלי משא\"כ במשייר לנפשיה מיהו יכול לנטוע לכשיתייבש משום דיכול לומר לבעל הקרקע כשם שלך זבין בעין יפה ולעולם כך זבין לי האילנות בעין יפה ולעולם דהיינו ליטע אחרים במקומן לכשיתייבשו ודוק בדרישה: וכן כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' בקשתיו באשר\"י של דפוס ושל כתב ולא מצאתי כ\"א בהגהות אשר\"י כ\"כ בשם ר\"י ע\"ש גם לעיל בס\"ס קמ\"א כ\"ר פי' ר\"ש ור\"י ולא כתב שדעת הרא\"ש כדעת ר\"י אבל ברמזים כתב שדעתו כדעת ר\"י וי\"מ דכוונתו דרבי' הוא מדכתב הרא\"ש כל' הגמרא דא\"ל רב פפא וכי מאחר דאין לבעל האילנות בקרקע כלום יאמר לו עקור כולי משמע הא כל דיש לו בקרקע כדי ליטע אחרים במקומן לכשיתייבשו לא קשה לרב פפא מידי וגם הוא מודה דסגי ליה בהכי אבל ז\"א שהרי הרי\"ף ג\"כ כ\"כ ושניהן לשון הגמ' העתיקו כדרכם וכאשר יפורש לשון הגמרא כן יפורשו ג\"כ דבריהן וצ\"ל שהיה כ\"כ לפני רבינו באשר\"י שבידו מאחר שג\"כ כ\"כ ברמזים וס\"ל לרבינו דדוקא בזה שמכר ודאי גם לבעל הקרקע הוא דכתב הרא\"ש דמכר לו גם כן בעין יפה משא\"כ בזה החזיק באילנות כו' די\"ל דלו לבדו מכר כולו בזה י\"ל דס\"ל להרא\"ש כרשב\"ם דקנה בעל האילנות גם בגוף הקרקע לזרוע תחתיהן וביניהן ומש\"ה לא כתב בסי' קמ\"א שדעת הרא\"ש הוא כר\"י ודוק ומה שרבינו כתב דעת הרמב\"ם ברישא בשייר אילנות לפניו ולא כתבו בסיפא במכר לשנים כמ\"ש לעיל בס\"ס קמ\"א נתתי טעם לזה בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " הקונה אילנות לקצצן כולי שם ד\"פ: מניח לו שני ענפים פירוש הלוקח צריך להניח למוכר כדי שלא יקלקלו לגמרי שאז הן חו��רין וגדלים וזהו טעם לכולם: ומ\"ש ובשאר אילנות עד טפח נראה דמה\"ט כ' הרא\"ש לענין ערלה והביאו רבינו בי\"ד בסי' רצ\"ד ז\"ל אילן שנקצץ וחזר וגדל מהשורש כתב הרמב\"ם שאינו חייב בערלה אא\"כ נקצץ מעם הארץ וא\"א כתב שאפילו נשאר בו עד טפח חייב ומטפח ולמעלה פטור עכ\"ל: בקנים וגפנים מקשר התחתון ולמטה בברייתא שם ובכל הפוסקים כתבו מפקק ולמעלה ומפרש בנ\"י שם דמפקק היינו קשר צ\"ל דהן קאי אהקוצץ שיקצצנו מפקק ולמעלה ורבינו קאי אמה שישאר להמוכר וקאמר דיקצוץ באופן שיניח להמוכר מפקק ולמטה וע\"ל סימן רע\"ד שם כתב מה שמותר לכל אדם לקצוץ מאילנות של חבירו אפי' בלא קנין מתקנת יהושע ומיהו דוקא לצורך נטיעה וכדמפורש שם בתוס': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " נותן לו רוחב ג' אמות ז\"ל הגמ' פ' המוכר את הפירות דף צ\"ט ע\"ב (לפי הגי' השניה שהביא רשב\"ם וכתב עליה שהיא עיקר) אמר רב יהודא אמר שמואל אמת בית השלחין אני מוכר לך (פי' ר\"ש א\"ל אמת המים גדולה כדי להשקות ממנה בית הקלחין אני מוכר לך) נותן לו שתי אמות לתוכו אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה אמת בית הקילון אני מוכר לך נותן לו אמה א' לתוכה חצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפיה ע\"כ וכן היא גי' הרא\"ש אמה מכאן כו' בלא וי\"ו ופירושי קמפרש למילתיה וה\"ק נותן לו ב' אמות לתוכה של שדה לתקן אגפיה דהיינו אמה מכאן ואמה מכאן וכן באמת הקילון נותן אמה לתוכה של שדה והיינו חצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן והיא גי' רבינו. ומ\"ש אמה רוחב לעיקר האמה כ\"כ מדנקרא אמה וכ\"כ רש\"י בפ' שור שנגח את הפרה סוף (בבא קמא דף נ') אההוא דאמרינן ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי כו' ופרש\"י שנפל ליאור דדולין ממנו מים להשקות שדות ממנו והיא עמוקה אמה ורחבה אמה לכך נקראת אמת המים גם התוס' כ\"כ בשמעתא דכתבו דלפי הגירסא דגורסין בגמרא דנותנין לו שתי אמות לגוף האמה צ\"ל דקרויה אמה משום דעמוקה אמה עכ\"ל. ש\"מ דס\"ל דלספרים דאין גורסין דנותנין ב' אמות לרוחב אמה היא קרויה אמה גם ע\"ש רוחב אמה וכדפי' רש\"י הנ\"ל ואף דשל קילון אינו רחבה אלא חצי אמה ונקראת אמה י\"ל דההיא לא מצינו בתלמוד דנקראת סתם אמה. אלא אמות הקילון והוא שם מושאל מאמת בית השלחין וכדמפורש בגמרא דאין נותנין לשפתה כ\"א חצי אמה לכל צד והוה חצי ממה שנותנין לאגפי אמת בית השלחין מזה למדו ג\"כ דרחב גוף בית הקילון אינו אלא חצי אמה ודו\"ק ועד\"ר: ואמה לשפה מכאי פי' ר\"ש אמה נותנין לו לצורך שפה לאגפיה שאם יוכל יקחו מאותה אמה קרקע אחרת לעשות ממנה האגפיים במקום שנפלו. ומש\"ר אחר זה שאם נפלו השפות נוטל עפר מבעל השדה ג\"ז שם בגמרא ופי' ר\"ש שאם אינו מספיק האמה שהניחו לשפה אז לוקחין מן השדה עפר אחר. ומיהו להכי נותן לו מתחלה אמה לכל צד לאגפיה דאין לבעל השדה לעשות שום תשמיש שיקלקל האגפיים כגון בנין או כל דבר שמכביד משא\"כ מהאמה ולפנים יעשה בתוך שלו מה שירצה ואם לאחר זמן צריך ליטול עפר יטול משם עכ\"ל רשב\"ם וכן פי' הר\"ן והביאו המ\"מ והכ\"מ לדברי ר\"ש על דברי הרמב\"ם ופירשו כן ולעד\"נ דמדסתם רבינו ס\"ל דמ\"ש ואמה לשפה מכאן ר\"ל שכל אותה אמה עצמה יהיה מיוחד עומד קיים להיות שפה להאמה ועומק האמה באמצע ובזה הלשון מדוייק טפי וגם יתיישב יותר מ\"ש רבינו אח\"כ דאם נפלו ונתקלקל מקצת מאותן השפה דנוטל עפר מן השדה לחזור לתקנן וכן יתפרשו דברי הרמב\"ם ודו\"ק: והרמב\"ם כתב שצריך ליתן לו ד' כו' טעמו שגי' ספרו כגירסת הרי\"ף שגרסינן נותן לו שתי אמות לתוכה ואמה כו' בוי\"ו וכן גבי קילון וחצי אמה כו' וכן הוא נדפס בגמרות שלנו נמצא דתרתי קאמר של רוחב הקילוח מים בעצמו נותן לו ב\"א ועוד אמה לאגפים לכל צד: להשקות בקילון פי' הוא עשוי להשקות בהמה ורחיצת בגדים וכלים ואינו גדול כ\"כ ר\"ש. וס\"א ובמיימוני ובש\"ע איתא סילון אבל בגמרא איתא קילון והוא הוא: נוטעין כו' פי' בעל השדה שאינו מקלקל האגפיים בזה שהשרשים מעמיקים הרבה אבל הזרעים מתפשטים מיד בתוך ג\"ש ומחלחלים הקרקע למעלה בשפתו ר\"ש ומש\"ר שהזרעים מלחלחים כן הוא ברמב\"ם וש\"ע אבל בגמרא איתא מחלחלים וכן הוא בס\"א וכן הוא ל' רשב\"ם וכמש\"ר: נוטל עפר מן השדה לשון גמרא שם ולימא ליה מימיך אשפלוה לארעך אמר רב פפא שע\"מ כן קיבל עליו בעל שדה דמהיכן יביאו לו עפר אם לא מאותה שדה: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר לחבירו דרך לעבור בתוך שדהו אם דרך היחיד כו' שם בגמרא דף ק' והקדים רבינו לכתוב המוכר לחבירו דרך לעבור בו בתוך שדהו דזהו כלל אבל הדרכים הנפרטים אחר זה שכולן מיירי בקונה אותו מחבירו לעבור בהן דרך שדהו וחלוקים הם אם לצורך דרך היחיד דאז לא יפגעו בהליכתו באותו דרך וכגון שקונה דרך לכנוס דרך שדהו לשדה שלו שהוא מקום המיוחד לו והולך שם להביא משם משאוי לביתו טעון ע\"ג בהמתו וכשקנה מחבירו לעבור דרך שדהו מעיר לעיר היינו כשיעור דרך בני אדם ליכנס ולצאת מכאן לכאן בהליכה וברכיבה ובטעון עגלות ופוגעים זה בזה (ומיירי שאחד אומר לחבירו מכור לי דרך בשדך כשיעור הדרך שעוברים בו מעיר לעיר או כשיעור דרך ר\"ה. דאל\"כ אף שמכר לו דרך בשדהו לעבור בו מעיר לעיר ודאי לא יפגענו אחר שלא קנה ממנו לעבור דרך שדהו וק\"ל) עד\"ר: ועל דרך מעיר לעיר פי' ר\"ש שם שהדרך מיוחד לב' עיירות הללו ואין אנשים מעיירות אחרות נכנסות לשם ועל דרך ר\"ה פי' הוא עיר שיש בה מעבר שבאים דרך שם מארץ רחוקה: ומש\"ר נותן לו רוחב ה' אמות כתב ב\"י בספרי רבינו כתוב ה' אמות ונוסחא משובשת היא שנתחלף להם ה' בח' דצריך ח' אמות שאם יפגעו ב' עגלות שלא יתעכבו זו בזו עכ\"ל וכ\"כ ר\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " לעשות לו מעמד פי' מקום שהיו עומדים שם בשובם מן הקברות סמוך לבית הקברות: "
+                ],
+                [
+                    " מכר לו בור כו' הא דהפסיק רבינו בדין בור וכותליה בין דין מעמד להמוכר מקום לעשות קברים שהן עניני מת ותרווייהו תנינהו יחד בסוף פ' המוכר את הפירות משום דניחא ליה לסדר דין מכירת מקום מעמד עם מכירת מקום דרכים שהן דומים יחד ודין בור וכותליה עם דיני כוכין שהכל הם עניני כרייה בעומק מקום לכן סומכין יחד: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר מקום לחבירו לעשות לו מקום לקבורה כו' משנה שם סוף דף ק' ופי' ר\"ש אם לא היו רגילין להקבר א' א' בפני עצמו אלא כל בני המשפחה מקברין במערה א' וכל א' בכוך בפני עצמו. מש\"ה המוכר לעשות לו מקום קבר צריך ליתן לו מקום או לעשות כ\"כ: מערה ארבע כצ\"ל ארבע בלא ה' לשון נקבה כי פירושו ארבע אמות: ה\"ג בדברי רבינו ג' לכל צד לאורך כו' עד וגובהן שבעה כו' וכן גרס ב\"י וכן הוא בגמרא ופי' ר\"ש שם סוף דף ק' שהיה גובהן ז' ז' להכניס הארון בריוח ועוד אויר טפת בין הארון לקרקע שלא לטמא העוברים דרך המערה. ציור הכוכין. כזה?. ג' לכל צד והיה בין כל א' וא' אויר אמה ורוחבה אמה וחצי אמה בכל קרן זויות ועיין בגמרא הטעמים ולדברי הרמב\"ם והש\"ע הציור בע\"א כתבתיהו בסמ\"ע ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר קברו כו' ברייתא שם: בע\"כ של לוקח מפרש שם טעמא משום פגם משפחתו ופירוש גנאי הוא להם שאין לקרובם מקום לקבורה ומ\"ש רבינו נותנין להלוקח דמי הקבר ולא כתב סתם ומחזיר להלוקח דמיו ויהיה קאי גם אדרך קברו ומקום הספדו ומעמדו וכמ\"ש בי\"ד סי' שס\"ו ומחזיר לו דמיו נראה דס\"ל לרבינו דאין בני המשפחה יכולין לסלקו בע\"כ אלא מדמי הקבר שהוא אסור בהנאה לאחר שיקברוהו שם אבל הדרך ומקום המעמד אם ירצה הלוקח יעמוד במקחו אלא שישאל להן הדרך ומקום המעמד בעת שיצטרכו לו ואח\"כ יחזור בו לעשות בו מה שירצה והא דלא כתב רבינו אלא שקוברין אותו בע\"כ ולא הזכיר שיוליכוהו ויספדוהו שם בע\"כ משום דזה תלוי בזה דכיון שקוברין אותו כאן אין קבר בלא מקום מעמד ומסתמא יהיה מעמדו במקום המיוחד שהיה להן מתחילה. ועי\"ל דדוקא קבר שהוא מיוחד לכל אחד בפני עצמו הוצרך לומר שלא מהני מכירתו משא\"כ מקום המעמד והספד שהיה מקום מיוחד לכל בני המשפחה יחד פשיטא דאין מכירתו מכירה כשמכרוה אחד לבדו וק\"ל. וגם בי\"ד נוכל לפרש דמ\"ש ומחזירין לו דמיו דקאי אמה שסיים שם באין בני משפחתו וקוברין אותו בע\"כ של לוקח דע\"ז סיים וכתב ומחזירין לו דמיו. פירוש בעד אותו קבר שקברו בו בע\"כ וכן משמע בבכורות בס\"פ יש בכור דקאמר ז\"ל ומאי ינכה לו מן הדמים דמי קבר אשתו עכ\"ל מיהו אין ראייה משם דשם קאי אהמשנה ובמשנה לא מיירי אלא בקבר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " האומר לחבירו בית כור עפר הנה אעתיק לפניך לשון המשנה וגמרא בקיצור כדי שתדע מקור לשונם והוספת דברי המפרשים ז\"ל בריש פרק בית כור (בבא בתרא דף ק\"ב ע\"ב) תנן האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך היו שם נקעים עמוקים י' טפחים או סלעים גבוהין עשרה אין נמדדין עמה פחות מכאן נמדדין עמה. ואם אמר לו כבית כור עפר אפילו היו שם נקעים עמוקים יותר מעשרה טפחים או סלעים גבוהים יותר מעשרה טפחים הרי אלו נמדדין עמה ע\"כ. ובגמרא אמר רב פפא אע\"פ שאין מלאים מים (פי' אנקעים עמוקים דמתניתין קאי) מ\"ט אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום א' ויראה לו כשנים ושלשה מקומות (פי' ר\"ש דהיינו לחרוש למעלה ולמטה והמוכר ג\"כ יודע שדרך הלוקחים היא כן והו\"ל לגלות שיש בו טרשין) מתקיף לה רבינא והא דומיא דסלעים קתני מה סלעים דלאו בני זריעה נינהו אף הני נמי דלאו בני זרעים נינהו כי קתני דומיא דסלעים אפחות מכאן ופחות מכאן נמדדין עמה א\"ר יצחק טרשין שאמרו בית ארבעת קבין אמר רב עוקבא בר חמא והוא שמובלעין בתוך ה' קבין ורבי יוחנן אמר שמובלעין ברובה של שדה. בעי ר' ירמיה בר אבא רובן במעוטה ומעוטן ברובה מהו תיקו ע\"כ לשון המשנה וגמרא ומעתה נבאר דברי רבינו מ\"ש בית כור עפר כו' לשון המשנה נקט ובסמוך יתבאר אם עפר דוקא קאמר או ל\"ד נקט: ומ\"ש אפי' אם ראוי' לזריעה הא דכתב ראוין ל' רבים אנקעים קאי דנקט רבינו בל' רבים וכן מוכח מל' הרמב\"ם והש\"ע שכ\"כ אנקעים (וא\"כ) [ומש\"ה] כתבו או סלעים גבוהים י' אבל סלעים מסתמא אינן ראוי' לזריעה וכמ\"ש לשון הגמרא. ומה\"ט כתב נמי רבינו בסמוך באם אינן עמוקים אפילו מלאים מים שאינן ראויים לזריעה ולא כתב כן גם אסלעים. מיהו גם סלע לפעמים הוא עפר עליו למעלה וראוי לזריעה וכדאמר בסמוך היה סלע מלמטה ועפר מלמעלה וגם הטעם דאין אדם רוצה לחרוש למעלה ולמטה שייך נמי בסלעים אבל הרמב\"ם כתב כלשון הגמרא ע\"ש פכ\"ח: ופי' רשב\"ם דוקא שהם רחבים ד' טפחים דתרתי בעינן גבוהים י' ורחבים ד': שאז חשובין כו' שהם חשובין ר��\"י בשבת: וכתב הרמב\"ם אין נמדדין כו' אלא כו' פי' הא דקתני במתניתין אין נמדדין עמה ר\"ל אלא לוקח אותם בלא דמים. ומ\"ש בכלל בית כור. ר\"ל נותנים לו נוסף על הבית כור שקנה והן בטילין אצל הבית הכור ובכלל הקנים הן: וה\"מ עד רובע כו' מדברי הרמ\"ה היא אבל הרמב\"ם לא חילק ביה: ורשב\"ם פי' שישארו כו' ז\"ל ב\"י כן נראה ממ\"ש אין נמדדין עמה אלא נותן לו בית כור שלם מקרקע חלק: ומ\"ש וכן נראה מדברי א\"א הרא\"ש שכתב אין מודדין עמה אלא קרקע המישור שביניהם כו' שם בפסקיו. ומדלא הזכיר אלא קרקע המישור משמע דהנך אין ללוקח בהם כלום עכ\"ל ב\"י ור\"ל דמרשב\"ם מוכח בהדיא מדכתב נותן לו בית כור כו' משמע ולא יותר. אבל הרא\"ש דלא כתב לשון נותן אינו מוכח זה מלשונו. אבל מ\"מ נראה מדבריו כן. ומ\"ו ר\"ש ז\"ל כתב על דברי רבינו ז\"ל ואני לא אדע איך מובן בזה שהוא ס\"ל כרשב\"ם ועיין בספרי פ' בית כור סי' ב' (וכל) [עכ\"ל] ול\"נ דדייק רבינו כן מדכתב הרא\"ש וצריך הלוקח לקבלו ואינו יכול לומר כו' ש\"מ דס\"ל דעיקר דין זה הוא לטובת המוכר והיינו שישארו לו הסלעים דאל\"כ למה לא כתב ג\"כ שהמוכר אינו יכול לחזור כשיוודע לו שצריך למדוד לו בית כור במישור וגם ליתן לו הסלעים בלא דמים וק\"ל: כדברים אבודין ביד המוכר. נראה דמדמה זה להאומר הן חסר הן יתיר והותיר יתר מרובע לבית סאה וכולם יחד המה פחות מט' קבין דאמרינן במשנה וכתבו רבינו בסמוך ס\"ח דהברירה ביד המוכר אם רוצה צריך ליתן לו בעד היתרון דמים כיון שלא הגיע היתרון לשיעור קרקע והוה כדברים אבודין להמוכר וה\"נ דכוותייהו. אבל הר\"ן והמ\"מ כתבו דלא דמי דהתם הקרקע הוא שוה ואין קפידא להלוקח כאשר יתן לו דמים עבורם עב\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " ופי' רשב\"ם דוקא כו' שם בפרק הנ\"ל: אבל ר\"י פי' אפי' א\"ל בית כור כו' והא דקתני במתניתין עפר לרבותא דסיפא דאעפ\"כ פחות מגובה י' נמדדין עמה וכ\"כ רמב\"ן בחידושיו: לא היו הנקעים כו' נמדדין כו' משום דאין לך שדה שלא יהיה בהן טרשין ונקעים ובטולי להו לגבי שדה גמרא ור\"ש: והוא שלא יהיה בכולן פי' כי מצרפת לבקעים דכולי ארעא יחד לא הוה אלא ד' קבין לכור אבל טפי מד' קבין כולי האי לא מחיל לוקח דהא בית כור עפר אתני עמו והא דכתב שיעור ד' קבין לכור ר\"ל וממילא על חצי כור ב' קבין ר\"ש: ומש\"ר ז\"ל ומיהו היה אומר א\"א הרא\"ש לא נמצא זה מבואר באשר\"י ואפשר דבעל פה שמעו רבינו ממנו וכן רגיל ב\"י לדקדק ולכתוב היכי דכתב רבינו בשם הרא\"ש היה אומר כן: וכתב הרמב\"ן בנו\"ן כצ\"ל: א\"נ עד ארבע אמות כצ\"ל ור\"ל כשאינן רחבים אלא י' או אינן רחבין אלא ד\"א ואז נמדדין עמה כיון דאין בגובהן עשרה וכן הוא בהדיא בדברי הר\"ן בחידושיו והוא מהירושלמי ז\"ל רחבן כמה ר' ינאי אומר עד י' ר\"י בר בון אומר עד ד' אמות וס\"ל להרמב\"ן דאם היה בא' מהן רחב בשיעור זה לכל מר כדאית ליה אע\"פ שכולן יחד אינן אלא ד' קבין ואינן גבוהין י' לא הוה בטל דהוא חשוב ויש לו שם בפני עצמו: א\"ל כבית כור עפר כו' (דמשמע כבית כור עפר ולא בית כור ממש אלא כמות שהוא ר\"ש): ופי' רשב\"ם דהכא נמי בעינן כו' וכן דקדק הרא\"ש מדברי הרי\"ף שכתב מימרא דרב יצחק (שאמר טרשים שאמרו בית ד' קבין) מיד אחר המשנה בלא פסקא משמע דאכולה מתניתין קאי ע\"ש אבל הרמב\"ם חולק אזה וכמו שסיים רבינו בסעיף ה' וכמ\"ש שם: וקאמר רב עוקבא שצריך כו' כלומר הא דאמרינן כל שאינן גבוהין י' ואין בהן יתר מד' קבין נמדדין עמה דוקא שיהיו מפוזרים בתוך כו' וכן מימרא דר' יוחנן שהזכיר רבינו בסמוך ��\"כ אהך בבא נאמרה בגמרא ורבינו סדרה כאן לפי דלטעמיה אזיל דס\"ל דה\"ה לגבוהי' ועמוקים י' ואמר כבית כור עפר אני מוכר לך דהוה נמי דינא הכי: אבל אם מכונסים בפחות כו' עב\"ח: אבל פחות מד' קבין כיון שאינן גבוהין י' נראה דנקט הכי משום דמיירי השתא ביה וה\"ה נמי גבוהים י' בכבית כור עפר דהוי נמי דינא הכי לדעת רשב\"ם ורבינו: ומ\"ש אפי' היה סלע א' נמדד עמה היינו דוקא בזה דכולן יחד אינן ד' קבין אבל כשכולן יחד הן ד\"ק כבר כתב בשם הרמב\"ן בסמוך לפני זה דכשהן רחבים ד\"א אינן נמדדין עמה: דרוב בית כור י\"ו כו' דבית כור למ\"ד סאין: חשובין כסלע יחידי כו' בענין סלע יחידי כתב רבינו בסמוך דדוקא בשאינו מובלע בשדה הוא דאינו נמדד עמו וכאן במובלעים מיירי לכן נראה דמ\"ש כאן דהן חשובין כסלע יחידי אינו רומז להן סלע יחידי דלקמן אלא אדאינן חשובין מפוזרין אלא כמכונסין כסלע אחד יחד: דרבי יוחנן פליג כו' דלא סגי במה שהן מובלעים בה' קבין אלא בעינן שיהיו הד' קבין מובלעים ברובו של שדה וגם שלא יגיע לבית סאה מהן רק רובע טרשין. אלא מוסיף על דבריו כו' כגון שאלו ה' קבין כו' פי' דס\"ל דרב עוקבא ור' יוחנן מר אמר חדא ומר אמר חדא ול\"פ ותרוייהו איתנהו שהד' קבין מפוזרין בה' ואותן ה' ברובה של שדה וזה א\"א למצוא אלא שיהיה רצועה ארוכה וקצרה ברחבה וצריכין לתרווייהו דאי לדברי מר עוקבא לחוד הוה אמרינן דאף אם היו הה' קבין שהד' קבין טרשים מובלעים בהן עומדים במקום א' בריבוע נמי הוה בטל קמ\"ל ר\"י דבעינן שיהיו נבלעים ברובה של שדה דווקא ואי לאו מילתא דרב עוקבא הו\"א דאפי' אין הפסק כלל ביניהן דהיינו אם הד' קבין נעשו מהן רצועה א' מושכב ע\"פ י\"ו סאין בלי הפסק ביניהן ג\"כ נמדד עמה כיון דמובלע ברובה של שדה בטילה גבה קמ\"ל רב עוקבא דבעינן שיהיו מובלעים ד' קבין בה' דהיינו י\"ו רבעים טרשים בכ' רביעים מהשדה ואז יהיה בין הכל ד' רבעים הפסק ביניהן וממילא ברצועה הנמשכת ע\"פ י\"ו סאין יהיה הפסק רביעית הרובע כשהוא א' מי\"ו בקב) בכל בית סאה ואף לפי האבעיא דאיבעיא להו רובן במיעוטו כו' עכ\"פ יהיה הפסק בין בית סאה לבית סאה אלא שהרצועה היא קצת רחבה ועומד בהז' סאות בכל א' יותר מרובע הקב וק\"ל: ומסתברא כפי' רשב\"ם עבד\"ר: לא היו מובלעים בשוה כו' עד ט' רבעי הקב בז' סאין כו' לשון הרשב\"ם ה\"ג רובן במעוטה ומעוטן ברובה וכולה חדא איבעיא היא וה\"פ אם רובן של ד' קבין דהיינו ט' רבעים בז' סאין (דהוא המיעוט מהי\"ו סאין שאמר ר\"י שיהיו נבלעים בתוכו) מהו מי אמרינן כיון דרובן של ד' קבין אינן מפוזרין כראוי כמו שכל הד' קבין אין מפוזרין כראוי ואין נמדדין עמה א\"ד לא אמר ר' יוחנן אלא שיהיו כל הד' קבין מובלעים ברובה של שדה לאפוקי היכא דכולן במיעוט השדה דהוה כולן רצופין יותר מדאי כו' עכ\"ל הרי לפנינו דגרס רשב\"ם רובן במיעוטן ומיעוטן ברובן ועפ\"ז הוצרך לפרש דהיינו ט' בז' וז' בט' ולא גרס רובן במחצה ומיעוטן במחצה. וגם אח\"כ כתב בפי' האבעיא או דלמא כו' דר\"י לא אתא אלא למעוטי היכא דכולן במיעוט השדה ולא קאמר דאתא למעוטי היכא דכולן במחצה של שדה כל זה הוא מטעם דמחצה יש לו דין רובא ולא דייקי כולי האי וכדאמרינן בעלמא מחצה ע\"מ כרוב דמיא ובעינן דוקא רובא דמנכר והיינו ט' בז' וז' בט'. דר\"י נתן שיעור שיהיה בכלל בית סאה רובע ובט' סאה היה להיות ט' רובעין והרי הן חסרים שנים והוא מנכר משא\"כ כשלא היה חסר אלא א'. וגם מה\"ט נראה דלא קמיבעיא ליה אם ט' רובע הקב עומדים בעשרה סאות יז' רובע הקב עומדים כו' דנמדד עמה ובלאה\"נ כיון דבזה רוב הרבעין המה מפוזרין לא חוששין תו למיעוט הרובעין (ועיין בדרישה) ורבינו בשיטתיה דרשב\"ם אזל וכמ\"ש לפני זה דמסתבר ליה כרשב\"ם: וכן מיבעיא אם הם עומדים בעיגול ז\"ל הגמרא דף ק\"ג ע\"ב בעי ר' ירמיה כשיר מהו כשורה מהו איצטדינים מהו דרך עקלתון מהו תיקו. תנא אם היה סלע יחידי אפי' כ\"ש אין נמדד עמה. ואם היה סמוך למיצר אפי' כל שהוא אין נמדד עמה: בעי רב פפא מפסק עפר בנתיים מהו תיקו (גם ברמב\"ם כתב אבעיא זו וצ\"ע על הרי\"ף והרא\"ש שהשמיטוהו וגם על רבינו שכתב בפשיטות דאם היה הסלע סמוך למיצר תוך ג\"ט דאינו נמכר בתוכה. ובגמרא הנ\"ל הוא אבעיא דלא איפשטא היכא דעפר מפסיק ביניהן) בעי רב אשי עפר מלמטה וצונמא מלמעלה עפר מלמעלה וצונמא מלמטה מהו תיקו ע\"כ. ופי' רשב\"ם דאבעיא ליה אם הן מפוזרין ברובא של שדה ולא בריבוע כעין חצובא דהתם ודאי מזדרעא בנתייהו שתי וערב וכשיגיע אצל הסלע יגביה מחרישתו מעט. אבל עשויין בעגול כאצעדה לא מזדרע בנתייהו כ\"כ ואת\"ל דהכא נמדדין כשורה מהו שכל כנגד שורה אינו יכול לחרוש וכל חרישה בשתי וערב היא ומיהו ע\"י הדחק יכול לחרוש ואת\"ל כשורה נמדדין אצטדין כזה? מהו וכן כולן אחרון אחרון לא מזדרע כראשון עקלתן כזה? ומלשון הגמרא ופי' ר\"ש שכתבתי מוכח שמ\"ש בספרי הטורים ז\"ל וכן מיבעיא אם הם עומדים בעיגול או בשורות הרבה זו אצל זו. האי בשורות ט\"ס דהא בעומדים בשורה א' קא מיבעיא ליה וכנ\"ל אלא צ\"ל או בשירה ור\"ל דבעייתו שהיה עומדים הרבה זו אצל זו. ומוכח נמי דמש\"ר לעיל בפירוש ר\"ש והרמ\"ה דמיירי שהד' קבים מובלעים ברצועה ארוכה לא מיירי שהרצועה היא חתיכה א' זה בצד זה דהא מסיק וקאמר דזהו אבעיא דלא איפשטא באמרו כשורה מהו אלא מיירי שעומדין ברצועה כעין זה ברצועה כזה? ועב\"ח ובסמ\"ע: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכן מבעיא היכא דהוה עפר מלמטה כו' ז\"ל הר\"ן אם יש עפר תחת הסלע שאפשר לעקור הסלע ולחרוש תחתיו או אם יש לו עפר מלמעלה שאפשר לזרוע שם מעט אע\"פ שאינו עמוק כעומק המחרישה (דאילו היה עמוק כעומק המחרישה כיון שאינו גבוה י' אף שהיה בהן יותר מד' קבין היו נמדדין עמה) ועיין בר\"ן ור\"ש דפרשו דאיבעיא זו ולא קאי לענין הבלעת ד' קבין אבל הרמב\"ם ורבינו ס\"ל דקאי אזה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הוא סלע יחידי כו' עד אפי' אינו גבוה י' כו' ברייתא שם ומפרש ר\"ש דאמתניתין קאי דקתני פחות מכאן נמדדין עמו וקתני שאם היה הסלע יחידי היינו שהוא עומד על מצר השדה או אפילו הוא בתוך השדה אלא שהוא אינו מובלע בתוכו אלא עומד תוכו סמוך למיצר ובא המוכר למדוד לו משם אפי' נמוך מי' וקצר מד' טפחים אפילו הכי אין נמדדין עמה ע\"כ. ובשטתו הלך רבינו ולרמב\"ם שיטה אחרת בזה ועב\"ח: ויראה מדברי הרמב\"ם כו' אז בכל ענין כו' פי' בין ביתר מד' קבין בין לשאר כל האיבעיות בכל ענין אם א\"ל כבית כור הכל נמדד עמו דס\"ל להרמב\"ם דלא קאי כל הנ\"ל כ\"א כשלא אמר כבית כור והוא פחות מגבוה י' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכל זה מיירי כשאינו עומד כו' עד\"ר: לפיכך כשאומר לו כו' ואפי' אין חסר ממנו אלא קב כו' לשון לפיכך דקאמר קאי אמ\"ש לפני זה דכל שיש בטרשים יותר מד' קבין אין נמדדין עמו וצריך להשלים לו מדידת הבית כור מקרקע המישור דטפי מד' קבין אין אדם מקבל כנ\"ל והו\"ל כחסר ובזה אם היה חסר קב היה צריך להשלימו. ומש\"ר ואפי' קב ל\"ד קאמר אלא איידי דבעי למיתני בסיפא אפי' חסר ז' קבין ומחצה הגיעו נקט נמי ברישא קב אבל אפי' פחות קב משלים לו ועד\"ר: אם עומד כו' כן חלקו התוספות והרא\"ש כדי לתרץ קושיא גדולה שקשיא להו בסוגית הגמרא כמ\"ש בדרישה. והכלל שתדע שג' דינים יש האחד בית כור עפר סתמא ואינו עומד בתוכו אפי' ניכוי בדמים לא שייך אלא צריך להשלים לו כל הפחת בקרקע או מבטל המקח אם ירצה. השני בית כור סתמא ועומד בתוכו אי נמי אינו עומד בתוכו וא\"ל הן חסר הן יתיר מחילה גמורה הוא עד רובע לבית סאה. הג' אם א\"ל מדה בחבל מנכה לו מהדמים אא\"כ יותר מרובע לסאה ומטעמים שיתבארו בסמוך בכל א' במקומו: דוקא כשאמרו בית כור עפר זה כו' אבל בית כור סתמא לא ואפי' עומד בתוכו לכאורה ק' הדיוקי' אהדדי דמסיק וכתב סתמא דהיינו דלא אמר זה וגם לא סיים לו הוא דלא הא אמר זה הוי מחילה ומתחלה כתב דוקא דאמר זה וגם סיים לו ולק\"מ דודאי אין נפקותא בעומד בתוכו אם לא א\"ל זה או שהוא יודע שמוכר לו זה דמה נ\"מ בעומד בתוכו כשאינו יודע מה מוכר לו. ור\"י הלוי שכתב תחלה דאמר זה היינו היכא דאינו עומד בתוכו דאז רגיל לומר זה אבל כשעומד בתוכו מסתמא מתחילה הכניס המוכר אדעתא דהכי למכור לו אותו מקום שמראה לו ועומד בתוכו. ומש\"ה לא כתב הרא\"ש ולא הר\"י הלוי זה בעומד בתוכה וכן דייק לשון הרא\"ש שכתבתי בדרישה שכתב דהכא מיירי בעומד בתוכו ורואה אותה כו' וק\"ל ול' הר\"ן בשם ר\"י בן מאגש מבואר יותר שכתב ז\"ל דהאי דינא ליתא אלא במסייע לו שדה וא\"ל בית כור עפר זה כו' ע\"כ מבואר דמיירי כשאינו עומד בתוכו אלא שמסיים לו הבית כור ואמר בית כור פלונית דהיינו בית כור זה וכן מוכח מל' המ\"מ ע\"ש ועבד\"ר ולקמן סעיף י\"א גם לקמן בסי' שכ\"א כתב רבינו ז\"ל היה עומד בתוכו וא\"ל בית השלחין זו כו' הוכחתי שם בפרישה ודרישה דעומד בתוכו ל\"ד קאמר שם ע\"ש: ז' קבין ומחצה הגיעו דהיינו רובע הקב לסאה ולבית כור שהוא ל' סאין עולה ז' קבין וחצי אבל טפי מזה לא מחיל איניש אפי' א\"ל הן חסר הן יתיר וכמו שיתבאר לקמן: "
+                ],
+                [
+                    " מדה בחבל כו' משנה שם ופי' ר\"ש מדה בחבל כלומר בצמצום יהיה בית כור כמו שמודדים במדת חבל לא פחות ולא יותר ואם יחסר מנכה לי: פיחת כל שהוא כו' פי' שלא היה באותו שדה בית כור שלם וה\"ה נמי אם היה טרשים בו יותר מכשיעור מנכה לו מן הדמים ולא דמי למ\"ש רבא דכל דבר שבמדה אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ומקח טעות הוי (וכמש\"ר לקמן ר\"ס רל\"ב) דה\"מ במטלטלין אבל במקרקע קי\"ל לרבנן דניחא ליה להלוקח ליקח מה שימצא לפי המדה הן חסר הן יתיר ומוכר נמי הכי קא\"ל לפי מדת החבל אני מוכר לך ואם יחסר תנכה לי כ\"ש ר\"ש והתוספות כתבו עליו דלא דק דבמקרקעי נמי איתא בהדיא כן בריש פ\"ב דקידושין אלא אר\"י דרבא איירי כשמדדו והטעהו במידה אבל הכא לא מדדו עדיין אלא באין למדוד כו' ע\"ש ריש דף ק\"ד וכ\"כ ר\"ן בר\"פ האיש מקדש וע\"ל בדרישה ר\"ס רל\"ב וגם אין שייך כאן אין אונאה לקרקעות דהיכא דמטעה זא\"ז שאני ודו\"ק: הוסיף כל שהו יחזיר והברירה ביד המוכר ליתן לו קרקע או דמיו וכמו שמפורש בסמוך וכ\"כ ר\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " דאמרינן אם פיחת או הותיר כו' לפני זה כ\"כ בשם הרא\"ש דהסכים לסברא הראשונה וע\"פ הסכמתו כ\"כ: ה\"ה נמי אפי' אלף רבעים כו' ולא אמרינן כל שהרבעים עולים ליתר מט' קבין שהוא שיעור שדה לאו מחילה הוא: וכל מה שהוסיף יחזור לו כו' כך שנינו שם במשנה ע\"פ מה שפירשוהו בגמרא כמ\"ש בדרישה ופרשב\"ם ז\"ל לענין הפחת דכיון דחסר טפי מרובע לסאה לא מחל מידי כו' ע\"ש: ומה מחזיר לו כו' אלו חלוקים ג\"כ שייכים לעיל באומר מדה בחבל אני מוכר לך ובמשנה ג\"כ עליו קאי וכ\"כ ר\"ש וכמ\"ש לעיל. והוה התוספות ל\"ה רבעים פי' דהיינו ט' קבין פחות רובע: צריך ליתן לו כשער הזול פי' המוכר צריך ליתן ללוקח והלשון דחוק דהול\"ל צריך למכור לו ורבינו לשון הגמרא תפס אלא שבגמרא גופא לא יתיישב הלשון אבל לשיטת הרמב\"ם שכתבתי בדרישה יתיישב בטוב דקאי אלוקח ודו\"ק: פחות מל\"ו סאין שאז יגיע יותר מרובע לכל סאה: או צריך לקבל כו' שהרי הגיע לשיעור שדה: מיבעיא ולא איפשטא ולקולא כו' דכל ספיקא דממונ' הוי חומרא לתובע וקולא לנתבע ולכן גם כאן כיון שהלוקח מוחזק בקרקע הרי הוא כנתבע ומחזיר לו מה שירצה ועד\"ר: קודם שיחזיק כו' פי' קודם שיחזיק בהמותר ומש\"ה כ\"ר דוקא ברישא בהיה שדה ונעשה גינה ולא כתבה בסיפא בהיה גינה ונעשה שדה וה\"ט דברישא בהיות שדה וכבר מדדו ומצאו יותר מרובע לסאה ולא הגיע לט' קבין ובירר המוכר שיקח מהלוקח דמים ואח\"כ שב אותו המותר להיות גינה אילו כבר עשה הלוקח חזקה בהמותר נמצא דברשותו נעשית גינה ובזה לא קמיבעיא ליה דודאי אין ביד הלוקח לחזור מנתינת הדמים וליתן לו קרקע אלא אבעיתו הוא דוקא קודם שהחזיק הלוקח בהמותר דביה שייך לומר דנעשה גינה ברשות מוכר כיון שלא החזיק בה הלוקח אבל סיפא בהיה מתחלה גינה דאז המותר היה עומד מיד ברשות מוכר ואפי' לא עשה בה המוכר חזקה כיון דמתחלה היה כל הקרקע שלו אלא דמ\"מ איבעיא ליה כיון שמכרו לזה הלוקח הכל יחד דלמא נאמר נלך אחר עיקר השדה שהיא של לוקח וברשות הלוקח שב להיות שדה ומחויב ליתן לו דמים ולא קרקע ודו\"ק וזה נלע\"ד ברור ולא כב\"י עד\"ר: ונעשית גינה שנובע בה מעיין שגינה צריך מים יתרים: מה שירצה פי' הלוקח: דכיון דליכא בהאי שדה. אמר ל' דכיון דמשמע בפשיטות דליכא טפי בהאי שדה דאי איכא בה טפי לא שייך לומר גביה פיחת דלמה יפחת מלמדוד לו עד תשלום כל הכור כיון דאיכא כאן טפי: ליכא לחיובי למיהב ליה משדה כו' פי' דל\"ת כשם שאם הותירו ט' קבין אמרינן דמוכרח המוכר לקבלם בקרקע כיון דיש להם שם שדה ה\"ה נמי כשפחתו ט' קבין והלוקח רוצה בקרקע יכול לכפות למוכר שיתן לו קרקע ט' קבין כיון דשם שדה להם זה לא מחייבין אלא לעולם מנכה הדמים: מה אעשה בשדה קטנה כו' אע\"ג דכבר כתב ביתר רובע דאיירי אפי' אם קנה ממנו אלף סאות וה\"ה בפיחת רובע נמצא דיגיע להפחת טובא מ\"מ יכול הלוקח לומר לא נחתי ליקח שדה כ\"א גדולה כ\"כ כמו שדיברתי עמך וכל מה שאינו גדולה כ\"כ קטנה כנגדה מקרי ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " א\"ל בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל הן חסר כו' משנה שם דף ק\"ה ועד\"ר שם הארכתי וכן ארצה ואכתוב הסכמת דעתי דנראה דרבינו ס\"ל דהרמב\"ם (בפכ\"ח דמכירה) פי' מ\"ש בגמרא דהולכין אחר פחות שבלשונות ר\"ל אחר הלשון שמפחית הדיבור של המוכר שהתחיל ואמר בית כור עפר אני מוכר. ואמרינן דלאו בדוקא בית כור א\"ל אלא כוונתו היה כדסיים הן חסיר הן יתיר ואם יש בו יתרון מרויח הלוקח ואם יש בה חסרון מפסיד הלוקח א\"נ משום דג' לשונות הן אם א\"ל בית כור אני מוכר לך סתם ואינו עומד בתוכו אם חסר לו כ\"ש מבטל המקח כנ\"ל ואם אמר ליה מדה בחבל ונחסר אינו מבטל המקח אלא מנכה לו בדמים. ובחסר ויתר הוה מחילה וכנ\"ל וע\"ז קאמר דהולכין אחר הגרוע שבהלשונות וק\"ל ורשב\"ם ס\"ל דפי' הגמרא הוא דמפחיתין כח של לוקח לעולם. ומדסתם רבינו נראה דסבירא ליה דהרמב\"ם ורשב\"ם שניהן מיירי אפי' לא נתן הלו��ח עדיין הדמים וכן מוכח מדכתב בל' רשב\"ם ז\"ל ואם פיחת לא ינכה דמשמע דעדיין המעות בידו ובדרישה כתבתי דטעמיה הוא כיון דהמוכר מוחזק בקרקעתו הדין עמו ולומר מש\"ה אמרתי שני לשונו' כי נסתפקתי אם הוא חסר או יתר ונתכוונתי לל' מדה בחבל אם יהיה חסר ולל' הן חסר כו' אם יהיה יותר. ומדשתק הלוקח קיבל עליו מה שמכר לו והראב\"ד תלה הדבר בנתינת הדמים לבד ועד\"ר שם כתבתי הוכחות וראיות לזה שכתבתי ודו\"ק: ומ\"ש ואם פיחת כ\"ש לא ינכה ל\"ד כ\"ש אלא ה\"ה רובע לסאה ואיידי דרישא נקט ועיין מ\"ש לעיל בדרישה: והראב\"ד ז\"ל כתב נתן הלוקח כו' כ\"כ בהשגות שם וביאור דבריו נראה דר\"ל דאם נתן הלוקח כל המעות אז ממ\"נ הוא תובע אם פיחת הוא תובע שיחזור לו דמי הפחת ואם הותיר פי' והוא כבר נתן כל המעות אפי' מה שמותיר על הכור ועכשיו תובע מעותיו הנותרים ואומר לא ידעתי שהדין שרובע בסאה הוי מחילה עכשיו אני יודע שהאי מותר שייך לי כיון שאמרת הן חסר הן יתיר החזר לי מעותי שנתתי לך נגד המותר בזה הוי המוכר נתבע ולקולא דידיה אזלינן ובזה כתב שהוא קולא למוכר וחומרא להלוקח בין בחסיר בין ביתר. ואם לא נתן מעות כו' פי' ואם לא נתן כל המעות והמוכר מבקש דמי הקבים הנותרים או אם פיחת והלוקח לא נתן עדיין מעות הפחות והמוכר מבקש מעותיו אז הוא תובע ואזלינן לקולא דנתבע והוא חומרא לתובע בין בחסר ויתר: "
+                ],
+                [
+                    " א\"ל בית כור עפר אני כו' שם דף ק\"ו ז\"ל בסימניו ובמצריו פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה עכ\"ל המשנה וז\"ל ר\"ש בסימניו ובמצריו האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך בתוך הכמנים והמצרים הללו הכל לך פחות משתות הגיעו דכיון דא\"ל בית כור עפר אני מוכר לך כהן חסר והן יתיר דמי כדאוקמינן לעיל והשתא דהוסיף ואמר בסימניו ובמצריו מטפינן שיעורא עד שתות דכיון דהראה לו המצרים כמאן דמכר ליה שדה זו סתמא דמי כמות שהוא בין קטן בין גדול אלא דאהני מאי דאמר בית כור שלא יהא חסר יותר משתות וכן דלא ליהוי מותר יותר משתות עכ\"ל ר\"ש. ואף שיש קצת שינוי לשון בין לשון רבינו ולשון רשב\"ם דרבינו כתב א\"ל בית כור כו' עד כמו שהוא בתוך סימניו ומצריו. ורשב\"ם לא הזכיר שצ\"ל כמות שהוא ועוד שאר שינויים מ\"מ הענין א' דהא בלאה\"נ צריכין ליישב מנ\"ל לרבינו דצ\"ל כמו שהיא. וגם לרשב\"ם מנ\"ל דצ\"ל הכל קח לך ונראה דס\"ל דהמשנה הנ\"ל דבסימניו ובמצריו קאי אהמשנה דר\"פ דהתחיל וקתני האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך ומפרש ואזיל ומחלק בין אומר בית כור עפר סתם לבית כור במדה בחבל או בית כור הן חסר הן יתיר. ובין בית כור בסימניו ובמצריו. וס\"ל דלא שייך לומר בסימניו ובמצריו אא\"כ הראה לו תחלה מצרי השדה או שכבר ידועים לו (אבל אינו ניכר וידוע לו כמה מידת' דאילו הכיר וא\"ל בסימניו ומצריו הגיעו עד רביעית כמש\"ר אחר זה בסי\"ג) וכיון שכבר הראם לו למה אמר לו בסימניו ובמצריו ע\"כ צריכי' לומר דרצה בו כאילו אמר הכל קח לך והיינו כמות שהיא בסימניו ובמצריו הידועים לך דכ\"ר. נמצא דמ\"ש ר\"ש בתוך הסימנים והמצרים הללו אין זה פירוש דסימניו ומצריו דהמשנה אלא ר\"ל מכח לשון המשנה דקתני בסימניו ובמצריו דפי' שא\"ל אני מוכר לך השדה יחד בתוך סימנים מוכח דכבר הראה לו הסימנים וכיון דמיירי דהראם לו שפיר כתב דכיון דא\"ל בית כור עפר אני מוכר לך כהן חסר ויתר דמי והיינו כמש\"ר בס\"ח דכל שא\"ל בית כור עפר זה דינו כהן חסר והן יתר. ומה שסיים ר\"ש וכתב ז\"ל דכיון דהראה לו המצרים כמאן דה��וכר לו שדה זו סתמא כמות שהיא בין גדולה כו' לא בהראה לחוד תליא הדבר אלא קאי אמ\"ש לפני זה דא\"ל בסימניו ובמצריו ואזה קאמר כיון דא\"ל בסימניו ובמצריו וגם הראה לו לפני זה המצרים מכח תרוייהו הו\"ל כאומר שדה זו כמות שהיא כו' דאילו אמר בסימניו ובמצריו לחוד ולא הראהו לו תחילה ודאי לאו כלום כיון שאין ידוע לו על איזה שדה א\"ל כמות שהוא או הכל קח לך. ומ\"ש ר\"ש כמאן דמכר לו שדה זו סתמא. ר\"ל ולא הזכיר בית כור כלל דמי וק\"ל: ומש\"ר היה הפחת יותר משתות מנכה לו כו' פי' אף משתות עצמו מנכה לו דמים שהותיר וכמש\"ר אח\"ז שמחזיר אף השתות ומה שלא כ\"ר כן ברישא משום דבעי למיכתב עליה והוי דינא כדלעיל לענין חזרת קרקע או מעות וזה לא שייך בפיחת וכמש\"ר בס\"ס ח' וכ\"כ ב\"י והמ\"מ שנסתפק היינו דוקא בל' הרמב\"ם דגם ביתר משתות לא גלה דעתו אם צריך להחזיר גם השתות ע\"ש. ומש\"ר שאם יש בתוספת פחות מט' קבין כו' אע\"ג דבמכירת כור איירי עד הכא והוא ל' סאין ושתות ממנו הוא הרבה טפי מט' קבין הא כבר כתבתי והוא פשוט דל\"ד קתני בית כור אלא הכל לפי ערך ומה\"ט כתב רבינו בסעיף (ב) [ח'] שיעור ד' (קבין) [סאין] דהולכין בו לפי שיעורו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבי' בשם הרמ\"ה א\"ל בית כור עפר זה ומצר לו מצריו הרי הוא כאילו אמר ליה בסימניו ומצריו ר\"ל הרי דינו כמו ששנינו במשנה א\"ל בסימניו ובמצריו דשם שנינו דפחות משתות הגיעו משום דהוה יתור ל' וכנ\"ל וקמ\"ל הרמ\"ה דבכה\"ג דא\"ל זה וגם מצר לו המצרים נמי דינא הכי ונ\"ל דס\"ל כשיטת הרא\"ש הנ\"ל ס\"ו דס\"ל דכל שעומד בתוכו וא\"ל בית כור עפר אני מוכר לך הרי הוא כאילו א\"ל הן חסר הן יתיר וה\"ה אם אינו עומד בתוכו רק שא\"ל בית כור עפר זה וכמש\"ש ומש\"ה האי דא\"ל זה וגם מצר לו מצריו מכח יתיר לשונו אמרינן דלטפויי אתא ועד שתות הגיעו אבל לר\"י הלוי הנ\"ל בס\"ו דס\"ל דלא הוה דינא כא\"ל הן חסר הן יתר עד שא\"ל זה וגם מצר לו מצריו לדבריו המשנה דוקא קאמר בסימניו ובמצריו דהיינו שמיצר לו מצריו וא\"ל קנהו כמות שהוא בתוך מצרים הללו. ומשום דרבי' ס\"ל כהרא\"ש מש\"ה כתב כאן כתב הרמ\"ה ולא כתב והרמ\"ה כתב בל' פלוגתא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ולא סיימוה במיצריו ר\"ל שאינה ניכרת וידוע לו כבר כל מצריו שמכרה לו דאילו היתה ידוע' לו כבר הו\"ל כא\"ל זה וגם מצר לו מצריו והו\"ל כא\"ל בסימניו ומצריו גם י\"ל דמ\"ש ולא סיימא משום דבעי' שיאמר בסימניו ובמצריו ע\"ז קאמר כאן דאם מצר לו ולא סיימא לומר בסימניו: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר שדה לחבירו וא\"ל סימניו ומצריו והלוקח מכירה כו' כבר כתבתי דהאי בסימניו ובמצריו דכתבו ל' המשנה תפסו וכאילו אמר בית כור עפר אני מוכר לך קחהו כמות שהוא בתוך מצריו וכאן יש בו עוד עדיפותא דבלא סימנים שמצר לו וא\"ל קנהו כמות שהיא והכירה כבר מש\"ה אפי' חסר' רביעית צריך לקבלו וכך היה בגמרא מעשה דמכר לו וא\"ל שהוא כ' אמות ולא הוה אלא ט\"ו והיינו רביעית ומשה\"נ כ\"ר שא\"ל ר' ולא הוה אלא ק\"ן והמ\"מ כתב שם ול\"ד רביעית אלא אפי' היה פחות חציה הגיעו. ומש\"ר ז\"ל ר\"ל שהיא יפה כאחרת ששוה ר' האי ששוה נראה דט\"ס הוא דהא לא איירי משויה אלא במספר המדות שא\"ל שהיא גדולה במדתה מאתיים אמות וצ\"ל כאחרת שיש בה מאתים. וכן הוא בש\"ע וק\"ל עיין שם ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " האומר לחבירו בית כור פלוני כו' בריש פ' המקבל וברמב\"ם פכ\"ח ונראה דכאן אף אם אין הלוקח מכירה מ\"מ כיון דנקרא בית כור והוא א\"ל פלוני על הלוקח רמיא להוודע אם כור ממש קא\"ל או שם בית כור ולא הויא מקח טעות: והוא שנקרא בית כור כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם אמר לו כו' שם בגמרא וברמב\"ם שם: וכתב הרמב\"ם כו' שם בסוף פ' כ\"ח: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " האומר לחבירו חצי שדי כו' משנה וגמרא בפ' בית כור (בבא בתרא דף ק\"ו ע\"ב) וז\"ל המשנה משמנין ביניהן ופי' ר\"ש ז\"ל ע\"פ הגמרא דאם היתה שדה בת ק' אמה בק' דינרים ויש בה ל' אמות מקום שמן ששוה נ' דינרים נוטל המוכר ונותן ללוקח ע' אמה מן הגרוע בנ' דינרים ונ\"מ דרוצה אדם בקב עידית מבשני קבין זיבורית אעפ\"י שהן שווין בדמים וכן כשאמר לו חצי שבדרום לא אמרי' מדאמר חצי שבדרום אני מוכר לך דדוקא קאמר שם יהא מכור לך וכדס\"ל להרמב\"ם שהביא רבינו אלא ר\"ל שלא ישומו אלא החצי שבצד דרום הן שהוא טוב הן רע וכפי דמיו יתן לו ועל מה שכתב רבינו ולא נהירא כתב מ\"ו ר\"ש ז\"ל ז\"ל ואדרבה פי' הרשב\"ם ל\"נ עיין בספרי פ' בית כור בסופו עכ\"ל עיין בד\"מ וסמ\"ע מ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " והמוכר נותן לו מחצה הנשאר כו' משנה וגמרא שם ופי' ר\"ש גדר לגדר שדהו מכל צד מחיות שלא יכנסו לתוכו דסתם מוכר חצי שדהו מכרו לו עם כל צרכי השדה אבל היכא דמכר לו שדה שלם התם כיון דמכר לו את כולו מה יוסיף ליתן לו יותר עכ\"ל ר\"ש: לעשות חריץ צורך החריצין מפורש שם כדי שלא תקפוץ חיה הקטנה כגון נמייה ואוכלת התבואה: וחוץ לאותו חריץ כו' לשון הגמרא ולעביד חריץ ולא לעביד בן חריץ (פי' החריץ הקטן) איידי דרווח קיימת בגויה וקפצה (ופר\"ש נכנסת לתוכה ונמשכת מעט לאחוריה וקופצת) ולא לעביד אלא בן חריץ איידי דקטן קיימת אשפתיה וקפצה: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן שהיה לו שדה כו' עד פלגא דאית לי בארעא כו' מימרא דרבא פ' המוכר את הבית סוף (בבא בתרא דף ס\"ג) ומ\"ש ולא פי' כו' וכתב כו' כלומר לא פי' כמה אמות מכר לו אלא כתב לו פלגא כו': "
+                ],
+                [
+                    " היה לו בקעה כו' מימרא דרב נחמן שם דף ס\"ב ע\"ב ומ\"ש לא קנה אלא אותו שדה בגמרא פריך ה\"ד אילימא דקרו לשדה שדה ולבקעה בקעה פשיטא שדה זבין לה בקעה לא זבין כו' עד לא צריכא דאיכא דקרו לבקעה בקעה ולשדה שדה ואיכא נמי דלבקעה נמי קורין שדה מה\"ד כולה זבין לה קמ\"ל מדהול\"ל ולא שיירית בזביני אילין קדמאי כלום ולא כתב ליה שיורי' שייר ע\"כ. וקיצר רבינו בפרטי דין זה וסמך אמ\"ש בסי' רי\"ד ס\"י בדין מוכר לחבירו בית בבירה גדולה ושם בגמרא סמוכין הני שני דינים יחד ושניהן מימרא דרב נחמן נינהו ועבד הגמרא להו צריכותא דאי אמר דיני דבתים בבירה גדולה לחוד הו\"א דוקא בית דכל אחד תשמישתיה לחוד הוא דלא זבין אחריני בהדי האי אבל בקעה דכולי חדא תשמישתי הוא אימא כי אמר סתם ר\"ל כל הבקעה קמ\"ל. ואי אשמועינן בקעה הו\"א בבקעה הוא דאמרי' הכי משום דלא היה אפשר ליתן סימנין ומיצרים לשדה זו כ\"א מצרים החיצונים שסביב הבקעה שהוא של ראובן ושמעון אבל בית שהיה יכול למצר לו מצרי אותו בית עצמו שכל בית יש לו בנין משונה מחבירו כי מצר לו מצרים חיצונים ודאי להקנות לו כל שבתוכן נתכוין קמ\"ל: אע\"פ שסיים כו' משום שמצרים ניכרים מצר לו כדלעיל סימן רי\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " ארעא דבי פלניא כו' שם סוף דף ס\"א עובדא כך היה: אינו נותן לו אלא מהפחות שבהם משום דיד בעל השטר על התחתונה: ואם אמר לו ארעתא כו' עד ופי' רשב\"ם כל זה מסקנת הגמרא שם: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר בשם הרמ\"ה דה\"ה אם אמר ארעתא כו' פי' בין א\"ל ארעתא סתם בין אמר ארעתא דבי חייא ועד\"ר: ואין קורין ארצות בלשון פרט פי' לאפוקי אמר בדרך כלל כגון ארץ מצרים ארץ כנען שאז כולל הכל יחד וה\"ה ל' ארעתא ג\"כ אינו כולל בתים וגנות: "
+                ],
+                [
+                    " זיהראי כו' פיר\"ש כל הקרקעות נקראי' כן: אפילו לא אמר כל נכסים כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " האומר לחבירו נכסי דבי פלניא כו' עובדא הוה מייתי ליה הגמרא בפ' ח\"ה ריש ד' ל' ובס\"פ מי שמת ע\"ש: ומ\"ש לא מכר לו אלא קרקעות שקנה מפ' כ\"כ גם ר\"ש שם דמסתמא דעתו היה דוקא אהני דקנה מפ' אם לא דאין לו שום שדה דקנה מאותו פ' דאז צ\"ל דדעתו היה אאותו שנקרא על שם הפ' וכדמסיק רבינו וק\"ל: ומש\"ר על המוכר להביא ראיה פי' יביא ראיה דאותו שרוצה ליקח לא קנה (וכן משמעות לשון הגמרא ורשב\"ם) ואז מהני אע\"ג דאמר כל נכסי דפלניא ולא אמרינן דיקח שתיהן וכן מייתי לה שם פח\"ה אההוא דאמר כל נכסי דבר סיסין מזביננא לך כו' ע\"ש ומשה\"נ הוצרך המוכר לטעון דזו שרוצה לוקח לא קנה ממנו דק' אף אם קנה שניהן הא יד בעל השטר על התחתונה ונותן לו איזה שירצה אלא ודאי אם יודע לו שלקח ממנו שתים יבוא ליקח מידו שתיהן והא דסיים רבינו וכתב ז\"ל ואי לא יביא ראיה צריך ליתן לו השדה כו' ולא כתב דאם לא יביא ראיה צריך ליתן לו שניהן זו מכח השם וזו מכח הודאתו משום דהמוכר יאמר לו אם אתה תלך אחר הודאתי קח זו לחוד דהא אי אתה יודע שזו של פ' היתה אלא מכח הודאתי ובשעת הודאתי אמרתי לא זו אלא זו וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " האומר לחבירו כו' עד קונה כולה אפילו היא גדולה הרבה דין זה מסתעף ממימרא דרב נחמן כו' דבפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס\"א ע\"ב) ואע\"פ שכבר כ' רבינו דין זה לעיל בסימן רי\"ח בסעיף כ' והוא מדברי הרא\"ש דר\"פ המוכר את הבית ע\"ש דף ר' אמצע ע\"א הדר וכתבו רבינו כאן לאשמועינן דאפילו לא סיים לו המצרים קנה כולה ומפני שזה הסימן מיוחד לדינים אלו כתבם כאן גם הרא\"ש הדר וכתבו בל' רבינו שם בסוף העמוד מה\"ט א\"נ בעומד בתוכו והכא איירי אפילו אינו עומד בתוכו: ואם סיים המצרים כו' ע\"ש דף ס\"ב כתובים שם חילוקי דיני מצרים הללו וכ' שם הרא\"ש כן ולאפוקי מדעת רשב\"ם דכתב שם דאמרינן מדלא מצר שאר שני המצרים נחית לשייר ומדשייר אמרינן דשייר כולו חוץ מב' תלמים שמצר המצרים וכתב עליו הרא\"ש דז\"א אלא אמרינן דעתיה הוה לקצר ע\"ש דף ר' סוף ע\"א: קנה כולה חוץ כו' דודאי אי לא הזכיר לו אלא ב' מצרים אמרינן שנתכוין לקצר וכנ\"ל אבל כשהוסיף ולא מצר לו א' מן הצדדין גרע דודאי נתכוין לשייר: והמיצר חלוק מן השדה פי' שהוא גבוה משאר שדה וניכר שהוא עשוי למצר ואף אם הוא מובלע בין המצרים שבצדדיו עדיין ניכר הוא: ואפילו תלם א' לא שייר נראה דאפילו יש בתלם ט' קבין וגם ריכבא דדיקלא כיון דאינה מחולקת מהשדה והכל שם א' יש לו דהא מה דמסיק וכתב בד\"א שלא קנה כו' הכל קאי אמ\"ש רבינו יונה שיש לו מצר חלוק אבל באין מצר חלוק כבר כתב בשם ר' יונה דבכל ענין קנה הכל: כשאינו מובלע כזה ?*) מובלע כזה ?* כן פירש ר\"ש והרב אבן מיגא\"ש פירשו בע\"א עיין בהמ\"מ והמשך דברי רבינו כך הוא בד\"א דלא קנה מצר רביעי כיון שהוא חלוק היינו דוקא כשיש בו תרתי למעליותא שיש ט' קבין או רכב דדיקלי וגם אינו מובלע אבל אין לו כלל למעליותא שהוא מובלע ואין בו ט' קבין ולא רכב דיקלי קנה ואם יש בו חד מינייה�� לטיבותא תלוי בדעת הדיינים כו' והכי מסקינן שם בגמרא דף ס\"ב ע\"ב דתלה בשודא דדייני: לפי דעת המוכר כו' אם עינו יפה או רעה ר\"ש שם: מצר לו מצר מזרח כולו זהו ל' הגמרא שם ריש דף ס\"ב מצר לו מצר א' ארוך וא' קצר אמר רב ל\"ק אלא כנגד הקצר כזה ?* א\"ל רב כהנא ורב אסי לרב ויקנה כנגד ראש תור (פיר\"ש הא איכא למימר דדוקא כתב לו מצר מערב ארוך ומצר מזרח קצר שיקנה כנגד ראשי השורות של מזרח ומערב כזה ?* שתיק רב ומודה רב היכא דאיכא מצר ראובן ושמעון מחד גיסא ומצר לוי ויהודא מחד גיסא מדהוה ליה למכתב דראובן כנגד לוי או שמעון נגד יהודא ולא כתב ליה (פי' אלא מצר א' מצר ארוך של שניהן) ש\"מ כנגד ראש התור הוא דא\"ל ע\"כ והנה הרמב\"ם פי' מ\"ש בגמרא ומודה רב היכא דאיכא מצר ראובן ושמעון כו' דדוקא בזה סבור דקנה נגד ראש תור אבל אם הוא של אחד פליג רב והלכתא כוותיה בדינא והא דקאמר שתיק רב היינו משום דלא חש להשיבו (דאל\"כ למה ליה להגמרא למימר להאי ומודה רב כיון דבגדול מיניה ג\"כ מודה) והר\"י והרא\"ש ס\"ל מדאמר שתיק רב ש\"מ שהודה להם והא דקאמר ומודה רב כו' היינו מקמי דשתיק (וכן פי' ר\"ש שם) וק\"ל: ומש\"ר קונה באלכסון מצר הקצר לצד הארוך אפילו לא מצר לו מצרי צפון ודרום מדכתב אפילו לא מצר משמע דכ\"ש אם מצר לו גם מצרי צפון ודרום דהוי דינא הכי וזה אינו דאין טעם לדבר אלא נראה דהיה נוטל כל השדה חוץ ממצר הרביעי במקום שלא צייר שם כזה ?* דבמקום הפתוח שלא מצר אינו נוטל שם המצר: ואם מיצר לו מזרח ארוך ומערב קצר ומצר דרום ארוך ומצר צפון קצר כו' כצ\"ל וכן הוא בכל הספרים המדוייקים ובשל קלף ולמדנו רבינו בזה דכמו דבמצר לו מצר א' ארוך והשני קצר שהיא נזכר בגמרא יהבינן ליה באלכסון ראש תור א' מהמצר הארוך אל הקצר כנגד ראשי השורות עד\"ז נמי הדין אם מצר לו עוד מצר א' ארוך ומצר א' קצר יהבינן ליה תרי אלכסונין בראש תור כזה ?* ולא תימא שלעולם אין לו אלא ראש תור א' מקצה קצר א' לקצה הארוך שכנגדו ונגד הקצר השני ליתן בשוה לו כנגדו כזה ?* וה\"ט דפלגינן ליה לדיבוריה כאילו אמר כל א' בפני עצמו ואז הוה ממשיכין ראש תור מקצה מערב הקצר לקצה מזרח הארוך וגם ר\"ת מקצה צפון הקצר לקצה דדרום הארוך וכל מה שבתוך השני ר\"ת קנה והמותר לא קנה ויש עוד גי' ופירושים אחרים ולא נראין ועד\"ר. ופי' ראש תור כבר כתבתי ל' רשב\"ם שפי' לשון שורה והרמב\"ם פ\"ד דכלאים כתב ז\"ל תור הוא שם העדי שישימו הנשים באזניהם כמו תורי זהב נעשה לך ותבניתו כמו זה ?* וע\"כ יקראו לכל זוית מחודדת מכל תבנית ראש תור עכ\"ל: ד' מצרים שבד' קרנות כזה ?* שם בגמרא וז\"ל הרא\"ש סיים ליה את הקרנות ד' קרנות בד' שורות מהו מי אמרינן לא מכרו לו אלא מה שנגד הקרנות כמו שתי וערב ובלבד שיהיה לו ט' קבין באלו הרצועות דכיון דמכר לו שדה לא הוי פחות מט' קבין א\"ד אין דרך למכור נגד הקרנות לבד ולקצר נתכוין ולא להאריך לכתוב מצר כל אורך הרוחות ואמר בלבו שמצר הקרנות יספיק למצר כל השדה כו' והזכיר אחד ודילג אחד כזה ?* וכתב ראובן מצר מזרח לוי מצר דרום יששכר מצר מערב יוסף מצר צפון ועיין ברשב\"ם שפי' שם האיבעיא: "
+                ],
+                [
+                    " לא קנה אלא חציה באלכסון וכשראובן במצר מזרח וצפון ושמעון בדרום ומערב אמרינן דקנה כזה: "
+                ],
+                [
+                    " מצר מזרח דמינה פליגא או דמינה פסיקא שם דף ס\"ב עיין שם בפי' רשב\"ם והא דכ\"ר ואילין מצרנהא בוי\"ו כן הוא ג\"כ ל' רשב\"ם שם וקאי הוי\"ו אל' השטר שכ' לפני זה שאר עניינים מפרטי השטר מכירה אבל בגמרא כתוב אילן מצרנהא בלא וי\"ו ע\"ש דף ס\"ג: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המוכר את הספינה כו' בב\"ב (דף ע\"ג): והעוגין והם הברזלים כו' וכן הוא אומר הלהן תעגנה גמרא ור\"ל שהוא מל' תעגנה שהוא מורה על עיכוב וקישור דבר שאינו יכול לזוז ממקומו: ואת כל המשוטים ובכלל זה החבלים שמושכין אותם בהם לנמל כ\"כ המ\"מ: ואת הכבש שעולין בה ממנה ליבשה כן הוא הגירסא בכל ספרי רבינו של דפוס ושל כתב וז\"ל הברייתא שם המוכר את הספינה מכר את האסכלא כו' ופי' ר\"ש אסכלא כבש של ספינה שעולין בו ובמיימוני ר\"פ כ\"ז כ' שניהן ז\"ל ואת הכבש והאסכלא שעולין בהן לספינה ויורדין עליה עכ\"ל וכתב המ\"מ ר\"ש לא גרס כבש בברייתא אלא אסכלא ורבינו (הרמב\"ם) גרס שניהן כבש ואסכלא ופי' אבן מיגא\"ש דאסכלה ר\"ל בית הכסא שבספינה עכ\"ל וק\"ל דאם כן לא הו\"ל להרמב\"ם לכתוב שעולין בהם לספינה לשון רבים משמע דגם אסכלא מין כבש הוא וגם הול\"ל להיפך את האסכלא ואת הכבש שעולין לכ\"נ דהרמב\"ם ס\"ל דשניהן מין כבש הן אחד מטולטלת ועומדת חוץ לספינה שעולין בה מיבשה לספינה כי פתח הספינה העשויה כמין בית מן הצד באמצע גבהו הוא וכשרוצין ליכנס מיבשה להספינה צריכין לעלות בכבש וכן כשבאין לפתחה של ספינה אין קרקעו שוה לה ויורדין בכבש א' משם למטה לתוך הספינה לישב שם ונראה שאותה שהיא לפנים היא קבועה טפי מש\"ה יש לה שם אחר ונקראת אסכלא או מטעם אחר יש לה שינוי שם והשתא א\"ש הא דכתב הרמב\"ם הכבש והאסכלא שעולין ויורדין בהן שבאמת כל אחד מהן עשויה לעלייה וירידה דהיינו בכבש עולין בו כשנכנסים לספינה ויורדים בו כשיוצאין מהספינה ובאסכלא הוא איפכא עולין בה ביציאה ויורדין בו בכניסה ור\"ש ורבינו לא גרסו בברייתא שניהן אלא אסכלא ופירשוהו כבש ואף שהן ודאי אינם מחולקין בהא וג\"כ סוברין שהן שנים מ\"מ ס\"ל שם אחד לשניהן ורבינו משעת יציאה מהספינה איירי שאז עולין בו מהספינה לפתחה ומשם יורדין ליבשה מש\"ה כתב ואת הכבש שעולין בה ממנה ליבשה והול\"ל ג\"כ ויורדים אלא שקיצר ותפס לשון ר\"ש שכתב ג\"כ ביה ל' עלייה א\"נ מ\"ש ליבשה ר\"ל לצורך יבשה והירידה היא בכלל וק\"ל: ואת בור המים אשר בה הם מים מתוקים שלוקחין מהם לשתות כי מימי הים מלוחים: אבל לא מכר הביצית שם סובר ר\"נ דמכר את הביצית וסומכוס אמר דמכר את הדוגית ול\"מ כמ\"ש בדרישה ואפ\"ה כ\"ד שאינן נמכרים כי הרי\"ף והרא\"ש כתבו דלית הלכתא כותייהו פי' אף על פי שהן קשורין תמיד בספינה גדולה: שהולכין בה ליבשה ל' ר\"ן שמטילין אותם לים להוציא סחורה ליבשה לפי שאין הספינה יכולה להגיע לארץ שמפני כובדה היא נכנסת במצולה ואע\"פ שהן תשמיש לספינה דדמי לעבדים שאע\"פ שהן תשמיש לספינה ראויין הן לעצמן ולשמש לדברים אחרים וה\"ה לדוגית עכ\"ל ובדרישה כתבתי ל' הגמרא ול' ר\"ש ומשם מוכח דנקרא ביצית בל' בבלי בלא טעם ולכאורה נראה ליתן טעם שנקראת ביצית ע\"ש היגאה גמא בלא ביצה ישגה אחו בלי מים שהוא ל' אגם ורקק שמפני טיט ועפר הסמוך לשפה דהיינו ביצה אין ספינה יכולה לילך שם: שצדין בה המלחים נראה דדקדק לכתוב המלחים ללמדנו שאפי' אין שום אדם צודה בה אלא המלחים אפ\"ה אינו בטל אגב ספינה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר הקרון פי' עגלה שם דף ע\"ז: ואם קשורין זה בזה כלומר בשעת המכירה (פליגי) שאז ודאי על הכל נתכונו כיון דאיכא דמים יתרים: "
+                ],
+                [
+                    " מכר הקרון מכר גם הפרדות כו' לפי ש��פרדות נגררות אחר הקרון דאי אפשר לעגלה שתלך בלי פרדות אבל אין הקרון נגרר אחר הפרדות שאפשר לרכוב אפרדות בלתי הקרון: "
+                ],
+                [
+                    " אבל המשכיר הקרון כו' אפי' אינם קשורין כו' לפי שאין דרך לשכור קרון מזה ופרדות מזה כ\"כ ר\"ן פי' וא\"א לקרון שתלך בלי פרדות אבל איפכא לא וכדלעיל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר הצמד כו' שם במשנה וצמד הוא העול של הבהמה שנותנין עליה בשעה שמנהיגין אותה לחרישה: אלא אפילו יש מקצת כו' ויש מקצת שקורין כו' לדברי הרשב\"ם ל\"ד מקצת קאמר אלא אפילו יש רוב שקורין לבקר צמד אפ\"ה לא מכר אם לא שהכל קורין לבקר צמד וכמ\"ש לעיל סימן רי\"ד גבי המוכר בית בבירה גדולה וכן יתבאר בסמוך ושם במכר את הבירה אמרינן דאם מכר לו מצרים וכתב לו ולא שיירית לי כו' דמהני גם במקצת דקורין לבירה בית והכא בדין זה לא שייך לפלוגי בהכי: ולא נתן את המעות מוציאין ממנו כו' פי' מוציאין ממנו כל הדמים אע\"פ שאין הצמד שוה אלא מעט ולפי מה שהסכים רבינו בסמוך שאם הוא בכדי שאין הדעת טועה שמתורת מתנה זכה המוכר במעות ק\"ק מה טעם להוצאה זו שמוציאין מהלוקח כל המעות וכי כופין על המתנה הא ודאי פשיטא שכל הנותן מתנה יכול לחזור בו כל זמן שלא נתנו ודוחק לומר דמיירי בהקנו מיניה שהרי רבינו לא הזכיר קנין וי\"ל נהי דבסתם מתנה שנתנו לו משעה ראשונה לשם מתנה יכול לחזור בו מ\"מ זה שבתורת מקח וממכר ירד ליה ועל תנאי נתינת כך וכך מעות משך זה החפץ ודאי מועלת המשיכה שאינו יכול לחזור בו וצריך ליתן המעות אף ע\"פ שאין המוכר יכול לזכות בו אלא מטעם מתנה וק\"ל: ואין הדמים ראיה פירש לומר ודאי משום קנין הבקר נתן כ\"כ: אלא אם טעה בכדי כו' כלומר אם היתרון אינו כ\"כ אלא דרך אדם לטעות ביתרון כזה יש לו דין אונאה כמו שוה ה' בוי\"ו ודין ביטול מקח דהיינו ביותר מוי\"ו כמ\"ש בסימן רכ\"ז: בכדי שאין הדעת טועה כמו הכא שקנה צמד שאינו שוה אלא דינר במאה דינרין יש לנו לומר למתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ועי' בסימן רכ\"ז סי\"א פי' אין הדעת טועה: כך פסק רשב\"ם ור\"ח כו' עיין בר\"ן שכתב דר\"ח ס\"ל כרב האי וכ\"כ בב\"י לכן נ\"ל להגיה כאן וצ\"ל כך פסק רשב\"ם והרמ\"ה: ור\"ח ורב האי כתבו כו'. שוב מצאתי כן בח\"מ של קלף ישן וטעם פלוגתתן הוא אי הלכתא כשינויא קמא או כשינויא בתרא ע\"ש דף ע\"ח: וא\"א ז\"ל כתב כדברי רשב\"ם ל' ב\"י אע\"פ שלא כ\"כ בפי' מ\"מ מתוך שכתב הני תרתי לישני התם משמע שפוסק כלישנא בתרא וכ\"כ ר\"ן לדעת רי\"ף עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' אם היו קשורין כו' וס\"ל דוקא עגלות ופרידות דמפורש שם בברייתא דינא הכי: אבל אם קשורין כו' דס\"ל דתנא דברייתא קתני לה בקרון וה\"ה לצמד דחד טעמא אית להו: ואפילו אם אין הכל קורין לצמד בקר כו' ל' ב\"י כוונתו לומר שאין הכל קורין צמד לבקר אלא הרוב ע\"כ ולי נראה להפך הלמ\"ד צריך להיות צמד לבקר והוה כאילו אמר לבקר צמד אלא שרבינו העתיק בזה ל' הרמ\"ה נמצא בדבריו כתוב כן והמדפיסים טעו במה שראו כתוב לעיל לבקר צמד ועפ\"ז הדפיסו כאן לצמד בקר ושוב מצאתי שגם הרמב\"ם פכ\"ז דמכירה כתב להאי לישנא שקורין לצמד בקר וגם בש\"ע ס\"ח כתב המחבר האי לישנא גם מ\"ו ר\"מ כ' בהג\"ה ס\"ח וכתב הא לישנא ודוחק לומר שנפל טעות בכולם ונראה ליישב דקאי אמאי דסיימו מכר הבקר לא מכר הצמד וע\"ז א\"ש מ\"ש דאפילו קורין לצמד בקר ועד\"ז יש ליישב כאן ל' רבינו שהעתיק הרמ\"ה שכ\"כ וביאור המשך ל' רבינו כך הוא תחילה כ\"ר כדעת רשב\"ם שאין הדמים מודיעין אא\"כ הכל קורין לבקר צמד השתא קאמר שהרמ\"ה סובר שאפילו אין הכל קורין לבקר צמד כיון שרובא קורין ליה כן נמי אמרינן הדמים מודיעין וכ\"כ ב\"י לפי מ\"ש ליישב הנוסחאות שלפנינו שכתוב בה לצמד בקר יתיישב נמי המשך ל' רבינו ועד\"ר וק\"ל: אבל פירש לרדיא פי' לחרישה: "
+                ],
+                [
+                    " כ' הרמב\"ם המוכר את העול כו' בפכ\"ז דמכירה כתב כן: ומש\"ר ותימה הוא כו' עד\"ר שכתבתי והוכחתי דהרמב\"ם מיירי בקשורין להדדי ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " המוכר החמור כו' בב\"ב דע\"ח [עיין ל' המשנה והגמרא בב\"ח] והלכה כת\"ק איבעיא להו בעודן עלייהו מחלוקת כך גירסת הרי\"ף ורמב\"ם והרא\"ש וכתבו הם ז\"ל ולא איפשיטא הך איבעיא הילכך בין בזה בין בזה אין מכורין והמע\"ה וס\"ל הרי\"ף ור\"י דמדקאמר אבל באוכף ומרדעת הכל מודין דאפילו באינן עליו מכורים נמצא דלדידהו אוכף ומרדעת נמכרין מכירה גמורה אפילו אינן עליו ושק ודיסקא שעלו בתיקו אינן נמכרים מכירה גמורה אפילו הן עליו דהא הלכה כת\"ק אלא הוה דינייהו המע\"ה והרמ\"ה וסייעתיה חולקין וס\"ל דהאיבעיא קאי גם אהודאה והא דנקט בלישנא ל' מחלוקת משום דהא בהא תליא דאם פלוגתא דידהו בשק ודיסקא איירי דוקא בעודן עליו אם כן באוכף ומרדעת נמי דמודה בו ת\"ק הוא דוקא בעודן עליו וכיון דלא לפשטה האיבעיא הוי כשאין האוכף מרדעת עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע ובזה דברי רבינו מבוארים וה\"ק לדעת הרי\"ף אוכף מרדעת דהן כלי רכיבה מכורין עם החמור מכירה גמורה ודאית אפילו אינן עליו משום דסתם חמור לרכיבה עומד אבל לא מכר מכירה גמורה ודאית את השק ודיסקא ומרכבת הנשים אפילו הן עליהן אלא בעיא דלא איפשיטא היא וכל המוחזק בין מוכר בין לוקח הוה השני המע\"ה: אא\"כ שאמר הוא וכל כו' פי' שאז מכר מכירה ודאית וקנאו ומפרש בגמרא דעליו לאו דוקא קאמר אלא אי א\"ל הוא וכל מה שראוי להיות עליו הרי כולם מכורין ושק ודיסקא כשאינן עליו אינן מכורין כלל לרבנן דקיי\"ל כוותייהו נמצא דמשייר בשק ודיסקא אינן מכורין אפילו הן עליו ור\"ל וכ\"ש כשאינן עליו קיצר במה שהיה לפרש ההבדל שביניהן דבאינן עליו אינן מכורין לגמרי משא\"כ כשהן עליו דהוא ספק מכורין וגם בסמוך בדברי הרמ\"ה קיצר בזה ודוק: ומש\"ר ואפילו אם אמר חמור וכליו כו' עד\"ר: ודעת הרמ\"ה הוא דאוכף ומרדעת אינן מכורין מכירה גמורה אא\"כ הן עליו ושק ודיסקא אפילו הן עליו אינם נמכרין מכירה גמורה וסתם רבינו לכתוב אינן מכורין אע\"ג דהן מכורין קצת ואח\"כ מאם פירש לו לרכיבה והלאה ר\"ל באין מכורין אין מכורין כלל וה\"נ דודאי סתם אינן מכורים משמע כלל לא אלא דבריש דבריו קאי אדברי רי\"ף הנ\"ל דכתב דאוכף ומרדעת אפילו אינן עליו מכורין ור\"ל מכירה גמורה וכתב הוא עליו דאינן מכורין אותה מכירה דקאמר הוא היינו מכירה גמורה ובשק ודיסקא נקט ל' הרי\"ף כי לא חידש בו כלום אלא שפי' דבריו יותר דה\"ה דבאומר וכל הראוי להיות עליו סגי ומ\"ש ואם פירש לו לרכיבה כו' שק ודיסקא אינן מכורין ר\"ל אינן מכורין כלל וה\"ט כיון דסתם חמור לרכיבה עומד והוא פירש לו לרכיבה מה שלא היה צריך ודאי ליפות כחו אמרינן ולמידק דשק ודיסקא וכל הכלים דעבידין למשאוי לא יהיו מכורין כלל ולכן אפילו הן ביד הלוקח מוציאין ממנו והא דלא אמר דהיפוי כח אתא לענין אוכף ומרדעת דאפילו אינן עליו הן מכורין י\"ל דניחא ליה למימר דהיפוי כח אתא לענין אינן מכורין דהממון היכי קאי תיקום מלומ�� דאתא לענין שיהא אוכף מכורין בכל ענין שהוא הוצאת ממון ממקומו: ומ\"ש ואם פירש למשאוי שק ודיסקא אם הן עליו כו' ה\"ט כיון שפירש לו למשאוי נעשה שק ודיסקא כאוכף ומרדעת בסתם וכשם שאוכף ומרדעת בעודן עליו מכורין לגמרי ואם אינן עליו הוי חומרא לתובע וקולא לנתבע כיון דמספקא לן אי היה דעתו דמוכר עליהן בשעת המכירה וכמ\"ש לעיל ה\"ה נמי כאן ואוכף ומרדעת אם אינן עליו אינן מכורין כלל דכיון דפירש למשאוי הוה אוכף ומרדעת כמו שק ודסקיא בסתם וכנ\"ל וכשהן עליו הוה חומרא לתובע כמו שק בסתם ואם פירש בין לרכיבה כו' אז נעשה שוים והדין בהם כאשר הדין באוכף ומרדעת בסתם שהרי כאן אין יתור ל' במ\"ש לרכיבה דכיון דהוצרך לפרט ולומר בין למשאוי הוצרך נמי לומר בין לרכיבה דאל\"כ הייתי אומר דבמה שפרט למשאוי הוא מיעט לכלי רכיבה ודוק כנ\"ל ביאור דברי הרמב\"ם ובזה נסתלקו כל תמיהות ב\"י גם במ\"ש דרבינו בכדי נקט בדברי הרמ\"ה דאם פי' לו לרכיבה דשק ודיסקא אינן מכורין אפילו הן עליו דכל הפוסקים ס\"ל הכי זה אינו דלדברי הפוסקים הו\"א דגם בזה מידי ספק לא נפקא והמע\"ה והרמ\"ה בא ללמדנו בזה דאינן מכורין כלל ומטעם שכתבתי דמדלא היה צריך לפרט לרכיב' ופרטו אמרינן דלמידק קאמר ומש\"ה סתם רבינו בזה וכתב שאינן מכורין ואח\"כ בפרט למשאוי כתב דהוי קולא לנתבע כו': וא\"א הרא\"ש ז\"ל כ' כדברי רב אלפס ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר פרה כו' זה נלמד מב\"ב דף ע\"ח ע\"ב ומדברי התוספתא שהביאוה הרי\"ף והרא\"ש שם וטעמא דמלתא דבשלמא פרה אפשר דלחלבה הוא צריך ושפחה דינה כפרה דראויה להניק את בנו אבל תמורה מניקה למה אמר: ומש\"ר ואצ\"ל אם א\"ל שפחה סתם מ\"מ כתבו רבינו דל\"ת דוקא קאמר לומר שפחה מניקה דפרט מעליותא דמניקה ולא פרט נמי מעליותא דולד הוא דאינו מכור אבל בשפחה סתם דלא פרט כלל אימא דהוי בכלל קמ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר שפחה לחבירו כו' תוספתא כתבוה הרי\"ף והרא\"ש שם: ומ\"ש ולא הקטלאות ע\"ל בא\"ח סימן ש\"ג ובי\"ד סימן קצ\"ח ושם מבואר דשני מיני קטלאות הן: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם בפכ\"ו דמכירה כ\"כ: האומר לחבירו ראש עבד זה כו' מכור חציו כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר הראש בבהמה גסה כו' בב\"ב ד' פ\"ג וכ' שם ר\"ש בשם תו' בד\"א במקום שלא נהגו אבל במקום שנהגו הכל כפי מנהג המדינה וכמ\"ש בסמוך: מכר הקנה פר\"ש היא הריאה ונקראת כן ע\"ש קנה שלה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתב רשב\"ם כל אלו הדברים כו' וקמ\"ל דאע\"ג דכמה דברים הן אף שאין נמכרים בכלל בית וחצר ומרחץ ובית הבד ושדה מ\"מ בנותן מתנה המה נתנין עמהם משום דנותן בעין יפה נותן וכמש\"ר ס\"ס רט\"ו וכבר כתבתי שם מילתא בטעמא ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " (יז) מכר בור מכר מימיו מכר אשפה כו' כן הוא לשון המשנה בב\"ב דף ע\"ח ופר\"ש בור של מים מכונסים אשפה מקום עמוק ג' או גבוה ג' שרגיל לתת שם זבל בהמותיו ואמרינן עלה בגמרא דף ע\"ט אמר רבא מתניתא יחידאי היא כו' ומדאמרינן יחידאי היא משמע דלית הילכתא כוותיה דמתני' וזהו טעמא דהרי\"ף והרמב\"ם ר\"פ כ\"ז מה\"מ אבל רשב\"ם כתב דאעפ\"כ הלכתא כסתם משנה וע\"ש הטעם ועיין בב\"י שנתן קצת טעם לפסקי הרי\"ף והרמב\"ם: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם מכר המים והזבל כ' הרמב\"ם שלא מכר הבור והאשפה יגעתי ולא מצאתי זה בכל ספרי הרמב\"ם וכן מוכח מדלא כתב הב\"י בש\"ע שלו ��לא מ\"ו ר\"ס כתבו בהג\"ה וצריך להגיה רשב\"ם במקום רמב\"ם כי כן כתב הרשב\"ם במלתא דפשיטותא במשנה דף ע\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " מכר כוורת מכר דבורים כו' שם דף ע\"ח: ומ\"ש וכן נמי איפכא הוא מהתוספתא: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש בד\"א שפירש כו' הוא מהרא\"ש ועבד\"ר: אלא יקח לוקח ג' נחילים הראשונים ומכאן ואילך כו' משנה שם דף ע\"ט וז\"ל הר\"ן כי מט' ימים לט' ימים יוצא מן הכוורת נחיל של דבורים ויושבים על נוף האילן ומביאין כוורת חדשה ומכניסין לה לתוכה ואלו ג' נחילין כמו שיוצא זא\"ז רצופים נוטל אותם הלוקח ומכאן ואילך המוכר נוטל אחד והלוקח א' וכל היוצא אחר חבירו גרוע מהראשון לפיכך יטול בדילוג כדי שישארו לו גם למוכר מן הטובים קצת ולא יטול כל הכחושים והגרועים וכן פי' ר\"ש ובזה דברי רבינו מבוארים: ואם מכר סתם פירות שובך כו' בב\"ב דף פ' הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה ובגמרא והא תניא בריכה ראשונה ושניה אמר רב הונא לא קשיא הא לה הא לאמה כך גירסת ר\"ח ורשב\"ם מ\"ש אמה דמצטוותא אברתא ואזוגא דשבקינן ליה איהי נמי תצטוות אאמה ואזוגא דשבקינן לה אמה אברתא מצטוותא ברתא אאמה לא מצטוותא ע\"כ ופירושו ע\"פ שיטת רשב\"ם בקיצור הכי הוא הלוקח פירות שובך כלומר מה שתלד האם שיש עתה בשובך בכל חודש משך שנה זו ודרך היונים לעשות שני ולדות בכל חודש זכר ונקבה חוץ מחודש אדר שאין יולדין והנהו ולדות גם הן לסוף שני חדשים עושים ולדות בכל חודש וכל שני ולדות קרויין בריכה צריך הלוקח להניח הבריכה הראשונה שתלד אחר המכירה ופריך בגמרא דברייתא משמע שני בריכות דהיינו אותה בריכה שתלד בחודש ראשון אחר המכירה ואותה שתלד אח\"כ בחודש השני ומשני ל\"ק הא לה כו' כלומר הא דקתני ראשונה ושניה לא שצריך להניח שתי בריכות ממה שתלד האם אלא ג' דורות זה אחר זה ותנא דמתניתין קתני דמניח בריכה לצורך האם והיא קרויה ראשונה וברייתא קתני דמניח בריכה ראשונה ושניה ושניה לצורך לה ר\"ל לצורך הב' וראשונה לצורך האם ואע\"פ שהשניה היא ראשונה לה מ\"מ קרויה שניה כנגד אם הראשונה נמצא הכלל שאין הלוקח מתחיל ליקח פירות שובך עד שיהיו בשובך ג' בריכות יחד ואותן ג' בריכות יהיו דוקא אם ובת ובת בתה אבל אם וב' בנות לא סגי כלל והטעם שאמה אברתא לבד מצטוותא דרחמי האם על הבת אבל ברתא דהיינו בריכה ראשונה לא מצטוותא אאמה ואבן זוגה לבד אא\"כ יש לה בנים דהשתא האם מצטוותא אברתא בריכה ראשונה ובריכה ראשונה מצטוותא נמי אברתא בריכה שניה ואם שהיא ראשונה לה וההיא מצטוותא אאמה ואאם אמה דהוה להו חבורות טובא ותו לא צריך להניח עוד והתוס' מפרשים כמעט בשיטה זו אלא שהם מפרשים דראשונה ושניה דקתני בברייתא ל\"ד אלא תחילת דברים הוא וה\"ה לעולם צריך להניח לכל זוג וזוג בריכה ראשונה כו': וכ' הרמב\"ם אם היו בה אמהות ובנות בפ' כ\"ג מה\"מ כ\"כ ובדרישה הוכחתי דמדלא כ\"ר והרמב\"ם כתב כו' ש\"מ דלא לאפלוגי כתבו רבינו אלא להוספה והוא דס\"ל להרמב\"ם דבד\"א (דבעי) [דסגי] בהנחת ג' בריכות זא\"ז דוקא כשלא היו בשעת המכירה בשובך אלא האמהות אבל כשהיו בשובך בשעת המכירה ב' זוגות אמהות ובנות אז צריך להניח בשובך ה' זוגות הכל יחד כדי שיצטוותו זא\"ז ועד\"ר שכתבתי זה בטוב טעם ומ\"ש אמהות הוא שם כולל לאב ואם דהיינו בריכה אחת ומ\"ש ובנות פי' כמו בנים ור\"ל זכר ונקבה דהיינו בריכה שניה ומה שאמר סתם אמהות ובנות לפי שאין יונה נקראת [אלא] לשון נקבה כדכתיב כיונים על אפי��י מים רוחצות וראיה מעלה זית טרף בפיה וכמ\"ש רש\"י שם: ומ\"ש וכל הנולד מאותן שתי בריכות בהרמב\"ם איתא וכל הנולד מאחר שתי הבריכות אבל לשון רבינו מדוקדק ביותר וקמ\"ל בזה שאחר שהניח לאמהות בריכה אחת אחר המכירה ולבריכה שהיתה בתחילה ב' בריכות תו מה שילדו א\"צ להניח ומכ\"ש שאין צריך להניח מה שילדו האמהות והבריכה ראשונה עוד: ומ\"ש והבריכה הראשונה כמו ומהבריכה הראשונה ובזה דברי רבינו מבוארים: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שבקש לקנות מחבירו כו' דין זה הוא מהתוספתא כתבוה הרי\"ף והרא\"ש פ\"ק דקדושין והרמב\"ם פ\"ב מה\"מ ורבינו כתבו בא\"ע בס\"ס כ\"ט ע\"ש: ומ\"ש ונתן לו מנה ר\"ל פסק ליתן לו בעדו מנה ונתן לו החפץ סתם ר\"ל שמשך החפץ סתם וכן הוא בש\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שנים שחלוקין על המקח כו' דברי רבינו קצרים וסתומים הם מאד ואעתיק לשון הרא\"ש מ\"ש בב\"מ ומתוכו יתבארו דברי רבינו כי שם ברפ\"ק תנן שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו וז\"ל הרא\"ש ובגמרא קאמרינן למה לי למיתני זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי ליתני חדא אר\"פ ואי תימא רב שימי בר אשי רישא במציאה וסיפא במקח וממכר ניחזי זוזי ממאן נקט ל\"צ דנקט מתרוייהו מחד מדעתיה ומחד בע\"כ ולא ידע מהי מדעתיה ומהי בע\"כ הילכך זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ופלגי להו לטלית ופלגי להו לדמי ת\"ר (בקידושין דף ע\"ב) הודאת בעל דין כק' עדים דמי כו' נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם ואמרינן עלה וניחזי זוזי ממאן נקט ל\"צ דנקט מתרוייהו ואמר חד מדעתאי וחד בעל כרחי ושמעינן מיניה דהיכא דאין המקח יוצא מתחת ידו של מוכר אינו נאמן לומר נקטינא מהאי מדעתאי ומהאי בעל כרחי וקשיא לן הא דגרסינן הכא ולא ידע מהי מדעתיה ומהי בעל כרחיה מכלל דאי הוה ידע נאמן ואע\"ג דאין המקח יוצא מתחת ידו דהא שניהם אוחזין בטלית ומסתבר לן הא דקתני שניהם אוחזין לאו אכוליה מילתא קתני אלא אמציאה לחוד אבל במקח וממכר בדאיתא ביד מוכר הוא כדקתני בברייתא משום הכי אמר ולא ידע מהי מדעתאי ומהי בעל כרחי הא ידע מהימן אבל אי ליתא בידיה דמוכר אלא שנים אדוקים בו אין בעל המקח נאמן לחודיה לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אלא עד דמצרף אחרינא בהדיה כשאר עדות דעלמא כל זה ל' הרב אלפס ז\"ל וכן פירש\"י דהא דפריך בגמרא בקדושין וניחזי זוזי ממאן נקיט קאי אשאין מקחו בידו ולפי דבריהם אם מקחו בידו נאמן אי נקט זוזי מאחד אפילו לומר לאחר לא נתרציתי וזה השליך מעותיו בעל כרחי ואי אין מקחו בידו ונקט זוזי מתרוויהו לא מהימן לומר מזה קבלתי מדעתי ונתרציתי והאחר השליך מעותיו בע\"כ ואי נקיט זוזי מחד נאמן אפילו אי אומר נתרציתי לאחר דמידכר דכיר וק' לפי' דכשאין מקחו בידו אפילו נקט זוזי מחד מינייהו אמאי מהימן טפי מאינש דעלמא כיון שנסתלק מן המקח וקבל מעותיו וכן משמע ל' התוספתא דקתני אבל אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם ועוד לרב אלפס דגרס ולא ידע ומתוך כך הוצרך לדחוק ולומר דשנים אוחזין דמתניתין לא קאי אמקח וממכר קשה טובא דמאי דוחקיה דבעל הגמרא לאפוקי מתניתין ממשמעותה ו��תוך זה הוצרך לומר ולא ידע לוקמה כפשטה דשנים אוחזין קאי אכולה מתניתיה ואפי' ידע נמי אין נאמן כיון דאין מקחו בידו הלכך נראה כפי' רבינו חננאל שפי' בקדושין בזמן שמקחו בידו נאמן במגו שיכול ליתנו לאיזה צד שירצה ועלה פריך וניחזי זוזי ממאן נקט ואנן סהדי דלאותו נתרצה והוה כמגו במקום עדים אם אמר שלאחר נתרצה ומשני התם דנקט זוזי מתרווייהו ואין יודע ממי קיבל ומי השליך בפניו מש\"ה לא הוי כמגו במקום עדים אבל אם אין מקחו בידו אפילו יודע לא מהימן ואפילו נקט זוזי מחד לא מהימן דהוה כאינש דעלמא כיון שקיבל מעותיו ונסתלק מן המקח עכ\"ל הרא\"ש ויש לדקדק בדבריו במ\"ש דלפי' רש\"י והרי\"ף אי נקט זוזי מחד נאמן לומר שנתרצה לאחר דמידכר דכיר מנ\"ל להרא\"ש הא וגם ל' רש\"י לא משמע כן דהרי פי' שם בפ' עשרה יוחסין ז\"ל וניחזי זוזי ממאן נקט דהא ודאי מידכר דכיר זוזי ממאן קיבל עכ\"ל ומדכתב דדכיר זוזי ממאן קיבל משמע דס\"ל דלאותו שנתן לו המעות יתנהו וכ\"כ התוס' שם בהדיא דלרש\"י פריך המקשן על סיפא דהברייתא דקתני דאם אין מקחו בידו אינו נאמן והא לאותו שנתן המעות ודאי נתרצה וצ\"ל דהרא\"ש ורבינו כ\"כ לשיטתן משום דל' נאמן וא\"נ משמע בכל ענין ובעוד המקח בידו קאמר דנאמן בכל ענין דאפילו נקט מחד נאמן לומר שנתרצה להשני וממילא גם לפי המסקנא דמתרץ דמיירי דנקט זוזי מתרוייהו דייקינן הא אם נקט זוזי מחד דנאמן היינו נאמן בכל ענין אלא דמל' המקשן משמע דפריך וליחזי ממאן נקט ויהיה נאמן לומר שאליו נתרצה ומש\"ה פירש\"י כן להמקשה דהקשה הכי וטעמו כדי להגדיל הקושיא למה קתני דאינו נאמן דמשמע בכל ענין לפחות יהיה נאמן כשאומר שנתרצה לזה שנתן לו המעות תדע דאל\"כ ק' מאי פריך וניחזי זוזי ממאן נקט ויתנו לו דלמא באמת נאמן לזה והא דקתני א\"נ לא קאמר אלא לאפוקי מנאמן דרישא דר\"ל דנאמן אפילו לומר שנתרצה להשני שלא קיבל ממנו המעות אלא ודאי משום דאכתי קשה למקשן דגם בזה יהא נאמן אפילו באין מקחו בידו דכיון דלא קיבל זוזי אלא מחד מידכר דכיר אלא דרש\"י לא פי' כן ע\"פ ל' המקשן והמקשן בא להגדיל הקושיא וכמ\"ש ואפשר דמה\"ט לא כ\"ר שדעת רש\"י הוא כדעת הרי\"ף כיון דקצת ל' רש\"י לא משמע כן ואשינויא לא סמך לכתוב בפשיטות כן משמו ונראה דגם רש\"י והרי\"ף מודה לעיקרא דדינא דכ\"ר בסמוך דאף כשאין מקחו בידו והוא נקט זוזי מתרווייהו דהוי כע\"א אם מכר ממי קיבל מרצונו ונתרצה לו אלא שמחולק עם ר\"ת ור\"ח בזה שהן סוברין כן דאפילו אם קיבל מעות מחד דגם כן א\"נ יותר מע\"א ועד\"ר מ\"ש עוד מזה ליישב דברי הרי\"ף והרמב\"ם ורבינו ובזה שכתבתי כאן דברי רבינו מבוארים דרך כלל. ומעתה אפרש בס\"ד פרטי דבריו: מ\"ש כל זמן שהמקח ביד המוכר כו' כך הוא ל' הברייתא פ' י' יוחסין: ומש\"ר יצא מתחת ידו כו' פי' ושניהם אוחזין בו וכל א' אומר לי מכר: לרי\"ף כ\"ז שהמקח בידו נאמן כו' פרש\"י הטעם דאז מידק דייק שלא לעמוד במי שפרע משא\"כ בשכבר מסר המקח לא' מהן דתו לא דייק ואליביה צ\"ל דהיינו דוקא כשקיבל המעות משניהן דאז אף שאומר הדבר (בכדי) [בברי] חיישי' שמא טועה במלתא דלא רמיא עליה כולי האי אבל כשקיבל המעות מא' מהן מאמינים לו בכל ענין לא מיבעיא אם אומר שנתרצה לזה שאומר שקיבל ממנו המעות אלא אפילו אמר שנתרצה להשני אמרינן אי לא שברי הדבר לא היה אומר דבר שהוא נגד הסברא ובמזיד לא חיישינן ליה שמשקר כן צ\"ל הטעם לפי' רש\"י ועד\"ר שם אכתוב עוד טעם אחר בשם המ\"מ אלא דלפי אותו טעם יש חילוק באין מקח בידו בין עומדים עדיין עליו או לא ורבינו לא חילק בזה מש\"ה כתבתי טעם זה דהוא לשיטת רש\"י: ל\"ש נקט מחד פי' ובעלי דינים מכחישים עצמן זא\"ז שזה אומר אני נתתי המעות וזה אומר אני נתתי: ואפילו אם ידוע איזה מהן נתן לו המעות מדעתו או מי כו' בס\"י של קלף האי תיבת מדעתו ליתא גם הב\"י לא נקטו בלישניה ע\"ש לכן נ\"ל דתרתי קאמר וקאי אמ\"ש לפני זה ל\"ש נקט זוזי מתרוייהו כו' ל\"ש נקט מחד ובמה דסיים פתח דעל מ\"ש ל\"ש קיבל זוזי מא' מהן מסיק אפילו יש עדים איזה מהן נתן המעות אלא שהשני טוען אמת שלא נתתי אבל מ\"מ קניתי בהגבהה וכנגד מה שכ' ל\"ש נקט זוזי מתרוייהו קאמר אפי' יש עדים שראובן נתן בע\"כ אבל אם נתרצה לשמעון אינן יודעין אפילו בכה\"ג נאמן המוכר לומר שלמי שלא נתן לו המעות נתרצה וזה שאני תופס כו' ומכ\"ש שנאמן כשמעידים ששניהם נתנו המעות לומר דגם השני נתן לו בע\"כ ובסוף לא נתרציתי אלא לזה אבל לא קאמר דנאמן להכחיש העדים וכן דייק ל' רבינו שכ' ע\"ז ז\"ל נאמן לומר שנתרצה למי שלא נתן לו המעות וזה שאני תופס מעותיו לא נתרציתי לו אלא השליכם לי בע\"כ כו' ולא קאמר בקיצור דנאמן להכחיש העדים וזהו דלא כמ\"ש הב\"י דס\"ד דרבינו ס\"ל דנאמן להכחיש העדים ועד\"ר כתבתי דרך אחרת ליישב ג\"כ נוסחת מדעתו: ואם אין המקח בידו כו' כבר כתבתי טעמו: אבל אי לא נקט אלא מחד נאמן אפילו אם אמר שנתרצה לשני עד\"ר ושם כתבתי גם כן שנ\"ל דמדסתם רבינו עכצ\"ל דאפילו אינן עומדין עוד לפניו נאמן ולדעת ר\"ח כו' כבר כתבתי טעמו דס\"ל דלא עדיף כשאין מקחו בידו מאיש אחר דפוטר (משיד) [משיעיד] לזה ומחייב ש\"ח לכשנגדו וכשמקחו בידו נאמן מטעם מגו דאי בעי הוה יכול ליתנו לאיזה שירצה וכשלקח זוזי מא' מהן א\"נ לומר מטעם מגו שנתרצה להשני דהוי מגו במקום עדים: ומ\"ש או ע\"פ המוכר בעצמו כו' ע\"ל ר\"ס מ\"ו דפליגי בעל העיטור ובע\"ת אי נאמן לומר שהוא פרוע במגו דמזויף היכא דכ' בשטר נאמנות וכן פליגי בסימן ס\"ט בכתיבת ידו ע\"ש נראה דהכא כ\"ע מודו דלא אמרינן שיהא נאמן במגו דאי בעי לא הוה מודה דקיבל המעות מזה דאנן סהדי שנתרצה למי שהודה ואזלינן בתר הודאתו: נוטל חציה וחצי הדמים בלא שבועה שהרי המוכר קיבל דמים משניהם. ומ\"ש שנוטל בלא שבועה רבינו כ\"כ לשיטתו וכמ\"ש בסימן כ\"ט וס\"ס פ\"ו ופ\"ב ופ\"ד דכמו דע\"א מחייב שבועה כן ע\"א פוטרו משבועה וכבר נתבאר שם דיש חולקים בזה וכ\"כ הרא\"ש בהדיא בפ\"ק דב\"מ בהאי עניינא והאריך מאד בהבאת ראיות דע\"א יכול לפטור מהשבועה ועיין בכ\"מ פ\"ב דמכירה שתמה אדברי המ\"מ במ\"ש שלדברי הרמב\"ם ע\"א פוטר משבועה וכתב שאין גילוי בדבריו שסובר כן עיין שם: ואם אותו שמסייע לו מוחזק בו לבדו אין כאן שבועה פי' פטור אפילו משבועת היסת וכמש\"ר בס\"ס פ\"ד דעד המסייע פוטר אפילו מהיסת ועמ\"ש בסימן כ\"ט: ואם אין שום אחד מהן כו' כל דאלים גבר הטעם עיין בר\"ס קל\"ט ע\"ש: נשבעין שניהן כו' בנקיטת חפץ וכמש\"ר בסימן קל\"ח בדין שנים אוחזין בטלית ושם נתבאר טעמו: ל\"ש אם המקח ביד המוכר כו' דכיון שהוא מוחזק בשביל אחד מהן ואינו יודע למי הרי הוא כאילו ביד שניהם: "
+                ],
+                [
+                    " לקח מקח מה' כו' בברייתא פ' הגוזל עצים ע\"ש: או כל אחד תובעו ט\"ס הוא תיבת או וצ\"ל וכל א' תובעו וכן הוא בדפוס ב\"י ובס\"י ועוד (ס\"ס עו' ט\"ס) [בס\"ס ע\"ו] כ' רבינו דבאינו תובע אותו אפילו כדי לצי\"ש א\"צ ליתן לכ\"א אם לא בגזילה וכן הוא בתוס' ואשר\"י: מניח דמי מקח ביניהם ומסתלק פי' מניחו בב\"ד כ\"כ המ\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " לקח מא' מה' וכפר כו' ג\"ז מבואר שם: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' שם בפ\"כ מה\"מ כ\"כ: או שטוען הלוקח כו' ועדיין לא משכתי פי' א\"כ לא קניתי ואחזור במקח: ולא ראיתי מכר זה כו' ס\"א מום זה וכן נראה מדמסיים והמוכר אומר הודעתי לך דר\"ל הודעתי המום ולספרים שגרסינן מכר ג\"כ פי' כן שאומר מעולם לא ראיתי המכר לידע אם יש בו מום או לא והמוכר אומר הלא הודעתיך הכל איך הוא ומה הוא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וטוען בעל הפרה שילדה קודם כו' וכן המוכר כו' כן הוא ל' המשנה בפ' השואל ומיירי כאן דאומר אני מחליף חמור בפרה שלך כמות שהיא ואחר כך המה מחולקים אם היתה מעוברת בשעת פסיקא ומשיכה דאל\"כ קשה הא כבר נתבאר בסימן ר\"ך ס\"י דהמוכר פרה לא מכר את ולדה אם לא שאמר פרה מעוברת או לפחות פרה זו (להרא\"ש) אני מוכר לך ואי מיירי שאמר כן והיתה אז מעוברת א\"כ אם אינו נותן לו גם הולד יאמר בעל החמור שמקחו מקח טעות ומפני שאין כאן מקום דין קניית הולד אגב אמו קיצר כאן וסמך אמ\"ש בסי' ר\"ך וק\"ל: וכן המוכר שפחתו ז\"ל נ\"י וכ\"כ רש\"י הא דנקט כו' [עב\"ח שהביאו]: על הלוקח להביא ראיה כו' גם במחליף פרה בחמור שייך לומר הלוקח על בעל החמור שבא ליקח מבעל הפרה משא\"כ בעל הפרה שכבר לקח ובא החמור לרשותו וק\"ל: אלא עומדת באגם ואפי' אם הלוקח כו' פי' אפילו בכה\"ג דאיכא תרתי לריעותא גבי מוכר אפ\"ה על הלוקח להביא ראיה דקיי\"ל כחכמים דפליגי אסומכוס וס\"ל דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מרא קמא ולאפוקי ממונא לא אמרינן ברי עדיף וכ\"ש בשמא ושמא אך אם הוא מוחזק בולד אז אפילו לרבנן חזקתו עדיפא מחזקת מרא קמא ועל המוכר להביא ראיה מה\"ט גופיה דהמע\"ה ועד\"ר: כתב הרמב\"ם לא הביא כו' בפ\"כ מה\"מ כ\"כ וז\"ל שם המחליף כו' [עב\"ח שהביא ל' הרמב\"ם] ובמשמעות דבריו הוא דמה שסיים וכתב לא הביא ראיה ישבע כו' קאי גם אמ\"ש לפני זה דאפילו אמר המוכר איני יודע כו' דגם בזה ס\"ל דנשבע המוכר שאינו יודע ומחזיק בולד הפרה וא\"ת הא מסיק דאפילו בשמא ושמא יחלוקו כ\"ש בשלוקח טוען ברי והמוכר שמא י\"ל דמ\"ש הרמב\"ם תחלה דאפילו טען איני יודע כו' זה קאי אכשהן קאים ברשותו דהמוכר ומ\"ש אח\"כ אע\"פ שהפרה עומדת באגם כו' לא קאי אאמר איני יודע כו' דסמיך ליה אלא אדלעיל מיניה קאי ומיירי כשהמוכר אמר ברי וכן דייק לישניה שלא כתב ואע\"פ שהפרה עומדת באגם כו' או ואפילו הפרה עומדת כו' בוי\"ו הצירוף וכמש\"ר ואפילו כו' דהוה משמע דקאי גם אדסמיך ליה ועוד מדחזר וסיים אע\"פ שהפרה עומדת באגם כו' הרי הן בחזקת המוכר ועל הלוקח כו' ש\"מ דזו היא בבא בפני עצמה והשתא מסיים שפיר וכ' ואם לא הביא ראיה ישבע המוכר כו' ואתרוייהו קאי דבין עומדת ברשות מוכר והוא טוען א\"י א\"נ טוען ברי והיא עומדת באגם לעולם אין לו ראיה ישבע המוכר ויטול כל הולד והא דפסק כסומכוס דיחלוקו היינו כשהמוכר טען שמא וגם אינו ברשותו ודוק. כל זה כתבתי ליישב דברי הרמב\"ם אבל לרבינו לא קשה מידי דהוא חולק בסמוך על הרמב\"ם וסובר דגם בשמא ושמא ועומדת באגם המע\"ה וה\"ה בברי דהלוקח ושמא דהמוכר ולהמ\"מ פי' אחר בדברי הרמב\"ם כתבתיהו בדרישה ע\"ש והקורא יראה ויבחר: בנקיטת חפץ לא קאמר דישבע ש\"ד אלא בנק\"ח והיינו שבועת המשנה ואם הפרה עומדת באגם א\"ש דנשבע בנק\"ח כדין כל הנשבע ונוטל (כדלעיל סי' פ\"ז) אבל אם היתה עומדת (באגם) ברשותו לכאורה אין טעם לשבועה זו בנק\"ח ונראה דה\"ט שאף אם היא ברשותו מ\"מ כיון שהפרה היא ודאי של בעל החמור והולד נגרר אחריה הו\"ל בעל הפרה קצת כנוטל מידו מש\"ה נשבע ש\"ח ועד\"ר שם כתבתי מאין למד הרמב\"ם שבועה זו ושגם רבינו מודה לו בשבועה זו ולא כ' עליו ול\"נ כ\"א אמ\"ש בשמא ושמא יחלוקו: זה אומר ברשותי ילדה והלה שתק זכה השני בהולד פי' זה שטוען זכה ונקרא השני נגד השותק (ובפ\"א) [ובה\"מ] כ' בהדיא זכה הטוען: "
+                ],
+                [
+                    " היו לו ב' שדות א' גדולה כו' עד נשבע המוכר ש\"ד כו' משנה שם דף ק' ובגמרא שם אמרינן ז\"ל אמאי ישבע הא מה שטענו לא הוד' לו דהו\"ל כתבעו במנורה גדולה והודה לו בקטנה כמ\"ש בסימן פ\"ח ומה שהודה לו לא טענו ועוד הילך הוא ועוד אין נשבעים על העבדי' (ומש\"ה כ\"ר ברישא דישבע היסת דהרי לפנינו טעמיה דאין נשבעים ש\"ד עליהן והמ\"מ נקט חד מהן ע\"ש) א\"ר אושעיא כגון שטוענו עבד בכסותו ואכתי כסות מה שטענו לא הודה לו אר\"פ בדלייפי עכ\"ל הגמרא וכתב הר\"ן ז\"ל שהבגד כו' [עב\"ח שהביא כן בשם נ\"י] ובזה דברי רבינו מבוארים: ואגב זה נשבע גם על [כו'] העבד כו' דתנן נכסים כו' [עב\"ח שהביאו]: אם אין עסק שבועה ביניהם וכו' וכמ\"ש בסמוך: פטור פי' וישבע המוכר היסת שאינו יודע דלא אמרינן ברי עדיף להוציא ממון אפילו עומד באגם או בחצר שאינה של שניהם מיקרי הלוקח מוציא משום דלמוכר יש חזקת מרא קמא וכנ\"ל: ואם יש עסק שבועה ביניהם כגון שתובעו ב' עבדים כו' הנ\"י כתב האי דינא בעבד א' שתובעו בעבד גדול בכסותו והוא מודה לו בעבד וכסותו ואינו יודע אם גדול או קטן ונראה שרבינו ניחא ליה למינקט ל' הגמרא שממנו נלמד דין זה שדין זה נלמד מהא דאמרינן התם בהשואל (דף צ\"ח) אמתניתין דזה אומר שאולה מתה כו' דאמרינן לימא תיהוי תיובתא דר\"נ דאמר מנה לי בידך כו' ומשני שאני הכא דיש עסק שבועה ביניהם כגון שא\"ל ב' פרות שאולות יש לי בידך כו' דהתם לא סגי ליה דלא קאמר ב' פרות וכדמוכח מהסוגיא דהתם לכן נקט נמי רבינו הכא בטוענו ב' עבדים גם יש בשני עבדים צד רבותא דל\"מ בתובעו בגדול והוא אומר איני יודע אם הגדול או הקטן דמשמעות דבריו הוא דכשירצה ליקח מהגדול שיעור הקטן יקח ממנו וכיון דמודה מהגדול עצמו קצת אין חידוש כ\"כ שישלם המותר כיון שאינו יכול לישבע אלא אפילו בתבעו שנים והודה לו בא' ומהשני אינו מודה כלל אלא טוען איני יודע אפילו הכי אמרינן דאפילו בעבד משואיל\"מ וק\"ל: ומודה על האחד ועל הב' כו' דהו\"ל מודה במקצת וצריך לישבע ואינו יכול לישבע כיון שאמר איני יודע לפיכך משלם ודוקא בטוען עבדים עם כסותם דינו הכי שעיקר השבועה על הכסות היא באה אבל אם אין כסות אין נשבע על העבד אפילו יש הודאה במקצת והאי משלם גם אעבד קאי ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המחליף פרה בחמור כו' עד\"ר שם כתבתי במאי פליגי הרי\"ף והרא\"ש: ומשך בעל החמור את הפרה ולעיל בסימן שלפני זה כ' ומשך בעל הפרה את החמור אידי ואידי ל' הגמרא נקט חדא מתני' בפ' השואל וכנ\"ל חדא מימרא דשמואל בפ' המדיר וכנ\"ל: שאם היה עומד בבית בעל החמור עליו להביא ראיה כו' משום דכאן נמצא כאן היה ואית לן למימר שמא קודם משיכה מת: אז צריך בעל הפרה להביא ראיה ואם לא הביא ראיה ישבע בעל החמור היסת שלא ידע אימת מת ופטור: וכיון שנולד הספק ברשותו כו' גם התוס' שם סוף דף ע\"ו כתבו כמ\"ש הרא\"ש כאן וכתבו עוד ז\"ל וא\"ת בפ' השואל גבי המחליף פרה בחמור ומשך בעל הפרה את החמור וילדה הפרה פריך הגמרא וניחזי ברשותיה דמאן קיימי וליהוי אידך המע\"ה (וכמ\"ש בדרישה בסימן שלפני זה) משמע אי הוה ברשות בעל הפרה על בעל החמור להביא ראיה ואמאי והלא נולד הספק ברשותו דאחר שמשך בעל הפרה את החמור נודע שנולדה הפרה. וצריך לחלק בין ספק שנולד לטיבותיה לספק שנולד לגריעותיה עכ\"ל התוס' ונראה דכוונתן בקושייתן הוא זה דנאמר גם שם מיד אחר שהומשך החמור עומדת הפרה ברשות בעל החמור ונוקמי הפרה אחזקת שלא ילדה בשעת משיכה כמו שאמרינן כאן שנוקים החמור אחזקתיה שהיה חי בשעת משיכה ומשני דוקא בספיקא לריעותיה אזלינן בתר הרשות שנולד הספק ומוקמינן אחזקה קמא אבל בספיקא לטיבותיה כי הך דמחליף פרה בחמור וילדה לא אמרינן דנוקי אחזקה דלא ילדה בשעת משיכה אלא אמרינן המע\"ה ולכאורה היה נראה לחלק דלעולם אמרינן דלאחר המשיכה הרי כל א' יזכה בה כמות שהיא נמצאת עתה לפנינו ומש\"ה הכא בחמור שנמצא שמת ובפרה שנמצא נקב בבית הכוסות כל א' צריך ליקחנה כמות שהיא אם אין לו ראיה ומה\"ט נמי אמרינן בפרה שהולידה ואינו ידוע אימת דבעל החמור צריך לקבל הפרה כמות שהיא נמצאת עתה לפנינו והרי היא עתה בלא ולד ועוד נראה לחלק בע\"א דדוקא הכא דהחליף הפרה בחמור ידוע ובמשיכת הפרה זכה הלה בחמור מש\"ה מיקרי עומד ברשותו משא\"כ במחליף פרה בחמור ומשך החמור וילדה הפרה ומחולקים בולד דלעולם לא נתברר אי הוה הולד בכלל הקנין או לא דיכול להיות שלא נתעברה או שלא תלד ולד קיים ונתקיים הקנין זולת הולד ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ול\"מ כאן כצ\"ל והאי ל' ל\"מ שכ\"ר אליבא דהרא\"ש כתבו דאילו לרי\"ף לא שייך ל' ל\"מ דאדרבה כ\"ש הוא התם דכיון שהפרה עומדת ברשות הלוקח וברשותו נולד הספק אמרינן כאן נמצא וכאן היה ועליו להביא ראיה וק\"ל: ומצא נקב בבית הכוסות עבד\"ר: וכיון שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה ע\"ל ס\"ס ר\"ל ורל\"ב מ\"ש ואע\"ג דל' הברייתא בזה הוא המע\"ה היינו משום דמסתמא אינו מוסר המוכר הפרה ללוקח בלא דמים אבל אם מסרו להלוקח בלא דמים ג\"כ על הלוקח להביא ראיה אע\"ג דהוא המחזיק וכן איתא שם בגמרא אלא דהרי\"ף ס\"ל דהיינו דוקא כשהנקב נמצא והבהמה עומדת ברשות הלוקח ולא כשנמצא והיתה עדיין בבית המוכר ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המוכר לחבירו כו' בב\"מ דף ט\"ו אמר רבא אחריות ט\"ס הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר: ומש\"ר שאם הוציאו מיד הלוקח מחמת כו' לא זא\"ז קאמר דהו\"א דוקא אחריות מחמת מוכר כגון ב\"ח דהוא שכיח ומסיק אינש אדעתיה הו\"ל כאילו התנה משא\"כ אחריות דגזילה בידו דאינו [שכיח] (וכמ\"ש בדרישה בשם ב\"י דג' מיני אחריות הן ודאחריות דמחמתיה דהיינו ב\"ח הוא בכלל אחריות דעלמא דהיינו גזילה ולא איפכא ע\"ש) קמ\"ל ואם המוכר מתנה שא\"ל שמוכר בלא אחריות הסברא הוא בהיפוך דמאחר שאמרו חז\"ל דגם אחריות שאינו מחמתיה מסתמא קיבל עליה אלא שזה המוכר התנה שלא יהא עליו אחריות והלוקח קיבל עליו זה הו\"א דלא קיבל עליו אלא אחריות דב\"ח של המוכר דאסיק אדעתיה הלוקח דעבורו התנה המוכר אבל לא אסיק אדעתיה שימצא שלא היה השדה שלו מעולם קמ\"ל רבינו בסמוך דג\"ז בכלל התנאי וכתבה לרבותא מטעם שכתבתי והוא פלוגתת ר\"פ ורב זביד בפ' חזקת: וחוזר ונוטל דמיו מהמוכר פי' הדמים שנתן לו בשעת קנין וכן מבואר במיימוני ובש\"ע ואע\"פ שגובה ממנו גם שבח ופירי אין כאן מקום דין זה ולא בא לכתוב אלא שאחריות ט\"ס הוא ועוד דהכא מיירי גם במטלטלין דמסתמא אינן נשבחין ועוד דגם בקרקע הב\"ח אינו נוטל אלא חצי השבח כמש\"ר בסימן קט\"ו וגם הנ��זל צריך לשלם לו ההוצאה כמש\"ר בר\"ס שע\"ג ע\"ש: אע\"פ שלא פירש כו' ואפי' לא נכתב האחריות כו' פי' ל\"ת דוקא כשמכרו בע\"פ ולא כתב שטרא בהא הוא דאמרינן דאפילו קנה סתם מסתמא חייב באחריות דחזקה דאין אדם מניח מעותיו על קרן צבי אבל אם שטר בא לפנינו ולא כתוב ביה אחריות הו\"א מדנפרט בו כל ענייני המכירה ולא נפרט ביה אחריות ודאי תחילת המכירה היתה ע\"ת זה שלא יהיה אחריות קמ\"ל דתלינן בסופר שטעה ושכח מלכתבו וכמימרא דרבא הנ\"ל בר\"ס זה וכבר כ\"ר לעיל סימן קי\"א וקי\"ב לענין שטרי הלואה ועי\"ל ל\"מ אם לא נכתב שטר דחייב באחריותו ואמרינן מסתמא אדעתא דהכי קנהו ואם היה כותב שטר היה כותבו כן אלא אפילו אם בא לפנינו שטר ולא כתוב בו אחריות דאיכא ריעותא לפני הדיינין לאמר מדלא כתבו הסופר והוא דבר שרגילין לכתוב ודאי התנה המוכר שלא לקבל עליו אחריות קמ\"ל דלא אלא תלינן הדבר בטעות הסופר: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א שהוציאו המקח מידו כו' אבל אם עובד כוכבים כו' בב\"ב דמ\"ה וכ\"פ הרמב\"ם: ומש\"ר כגון שהיה גנוב או גזול ביד המוכר או שבא ב\"ח כו' מאחר שכבר אמרו שגם גזילה בכלל האחריות מאז פשוט יותר מהסברא שחייב בו ולכך הקדימו רבינו אלא שקשה ל\"ל לרבינו למיכתב האי כגון שהיה כו' דהא ע\"ז קאי ואפשר דבא ללמדנו דאפילו בהכי שיש להנגזל עדי גזילה ולב\"ח ש\"ח בידו אפ\"ה אינו חוזר הלוקח על המוכר אא\"כ הוציאו מידו בב\"ד הא אם נטלוהו מידו בלא ב\"ד וכ\"ש אם נתרצה הלוקח ליתן לו בעצמו ע\"פ עדותו ושט\"ח דאינו חוזר על המוכר דיאמר לו המוכר אחוי לי טרפך ואשלם לך וכ\"כ המ\"מ פי\"ט מה\"מ: ואפילו אם הוא חמור ולקחו העכו\"ם ולא לקח האוכף גם זה שם בגמרא ואפשר דמש\"ה נקט אוכף משום שדרך העולם להקפיד שלא להניח על החמור והסוס אוכף שאינו מיוחד לו פן יעשה מכה על גבו מחמת שאינו עשוי ע\"פ מדתו והו\"א כיון דזה מניח האוכף המיוחד לבהמה זו ודאי קושטא קאמר קמ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אז חייב באחריותו כו' דגם זה בכלל אונס מצוי הוא המ\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם כו' בפי\"ט מה\"מ כ\"כ: כההיא דר\"פ ורב הונא כו' בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע\"ג:) "
+                ],
+                [
+                    " ואם פירש המוכר כו' אפילו אם נמצאת גזולה כו' כרב זביד דפ' חזקת (בבא בתרא דף מ\"ד) וע\"ל סימן ל\"ז מ\"ש: ואצ\"ל אם טרפה כו' עיין מ\"ש בזה בריש הסימן: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' בכלל ק\"ב סימן ב': ולכשיבואו לחשבון אם יוסיף כצ\"ל וכן הוא בתשובה: ומסר המוכר ללוקח מפתח המרתף כו' יש לדקדק בשאלה זו למה הזכירו מסירת המפתח הלא מסירת המפתח אינו מקנה כמ\"ש לעיל סימן קצ\"ב ואף שבסימן זה נתבאר דאם המנהג להקנות בו קונין דלא גרע מסימטא מ\"מ לא הו\"ל לסתום אלא לפרש דהמנהג היה לקנות במסירת המפתח וגם מאי נ\"מ באיזה ענין קנהו ובפרט בגוף השאלה בתשובת הרא\"ש שם כתב שהשכיר לו המרתף ובדבר ידוע משמע שהקנה לו היין במקום שהיה מונח בו ועוד יש לדקדק שכפל ושילש ענין המדידה וק' הלא הקנין אינו תלוי במדידה וכמ\"ש לעיל סימן ר' ס\"י וי\"א אם לא באומר כור בל' אני מוכר לך ומטעם דאז אמרינן דכוונתו לקנות דוקא כור לא פחות ולא יותר כמ\"ש שם משא\"כ בנדון זה ומה זה שאמר שהתרה בו שימדוד קודם שיבא האנס הול\"ל לך והציל היין קודם שינסך ומה השיב לו הלוקח עליך ליתן לי היין באיזה זמן שארצה למדוד הו\"ל להשיב בקיצור אתה קבלת אחריות ניסוך היין גם ��ן עליך גם חזר ואמר כי לא פסקנו זמן למדידה הול\"ל כי לא קבלתי עלי אונס ניסוך לכן נ\"ל שבודאי המעשה היה שהקנה לו היין בקנין גמור בשעה שפסקו דמי היין המדה בכך וכך וכמ\"ש בתשובה הנ\"ל שהקנהו אגב מקום שהיה מונח בו במרתף וגם רבינו (ז\"ל בלשונו) הביא ל' התשובה כתוב כן ראובן שמכר לשמעון מרתף של יין כו' משמע שמכרו מכירה גמורה אלא שלא רצה המוכר שיקחנו הלוקח לרשותו עד שימדדנו תחילה וידעו כל א' כמה מידות יש בהחביות ועפ\"ז ישלם לו וז\"ש ראינו שמכר לשמעון במכירה גמורה וגם מסר לו המפתח להיות ברשותו לילך למדד אימת שירצה גם כדי שיראה על החביות שלא יחמיצו ולא היה חסר אלא המדידה שהיה תנאי ביניהם שלא יקחנו בלא מדידה ומש\"ה דקדק המוכר על המדידה כדי שיהיה ברשות הלוקח לגמרי והלוקח לא רצה למדדה עכשיו מכח סכנה וא\"כ היין בחזקת המוכר אף אם יתנסך וק\"ל כנ\"ל ביאור כלל דברי התשובה ושאר הפרטים אפרש א' לא' בס\"ד ודוק: ועתה בא אנס על הכפר לשלול נראה שהיה אנס כדרך הקדרים שבאו לשלול וליטול דברי המטלטלין הקלים ומניחים כל דבר כבד מונח על מקומו כי לא יטפלו בו בדרך מחמת היראה המוטלת עליהם מש\"ה לא היה ירא המוכר שהאנס יקחנה עמו בשללו ולא חשש כ\"א על הניסוך וק\"ל: והלוקח השיב לו עליך ליתן היין באיזה כו' לא שהיה דעתו שאם יתנסך שיתן לו יין אחר כי בודאי אפילו לסברתו דגם זה בכלל האחריות הוי לא הוי אלא להחזיר מעותיו לא ליתן לי יין אחר אלא כוונתו היתה דלא היה יכול להפסיד דאם ינסך הרי הוא חייב להחזיר לו מעותיו ובאם לא ינסך ישאר במקח היין והמוכר לא רצה לעמוד בספק זה אלא א\"ל החזר לי המפתח כו' כי נתייקר היין ודוק: אבל אונס ניסוך דלא שכיח לא אסקו אדעתייהו כו' עבד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ראובן שמכר שדה לשמעון כו' מימרא דאביי בפ\"ק דב\"ק ד' ס' ע\"ב ובפ\"ק דב\"מ ד' י\"ד ע\"א: אפילו שלא באחריות כלומר שפירש ואמר שלא להתחייב באחריותו דאל\"כ הא קיי\"ל אחריות ט\"ס הוא: לוי ב\"ח פי' ב\"ח של ראובן: לעשות דין עם לוי פי' לעשות לנפשו בעל דבר לאמר שהשדה הוא בכחו: ונ\"מ במה שראובן כו' וא\"ת הלא יש נ\"מ דראובן יכול לטעון ברי שפרע לו או ששטרו מזויף הוא ושמעון אינו יכול לטעון כן בברי י\"ל הא קי\"ל דטוענין ליורש וללוקח וכל דאפשר למטען ב\"ד טוענין ללקוחות ואף דאין הב\"ד טוענין ללקוחות טענה דלא שכיחא מ\"מ אם יארע כן מי ימחה בידו דשמעון שידבר עם ראובן מזה ויגמרהו טענותיו או יקחנו למורשה וק\"ל לכן אמר שיש נ\"מ לענין שיכול לסלקו במעות ועוד נ\"מ לענין גביית שבח (ועיין בד\"מ) ותרוייהו דוקא בעשאו אפותיקי דאל\"ה אין נפקותא גם לשבח כדלעיל ר\"ס קט\"ו ובשלא קיבל עליו אחריות צ\"ל טעם משום תרעומת דשמעון אבל בשקיבל עליו אחריות אף דמיירי דהשט\"ח הוא טוב ואין לראובן לפרוע דאי יש לו לא הוי מצי לגבות משועבדים משמעון (שי\"ח) [מ\"מ] יש נ\"מ לראובן בזה ריוח ממון מה\"ט בתרא שאם יטרפנו מיד הלוקח עם השבח ולא יתן לו אלא ההוצאה יחזור הלוקח על המוכר ויגבה ממנו הקרן וגם השבח ויפסיד המוכר דמי השבח וק\"ל וע\"ע נ\"מ בנ\"י שם ובתוס': ולא שיעור שבחא דאם היו לוי כו' (כלל) כצ\"ל דאם בדל\"ת: היה גובה גם השבח פירוש כשעשאו אפותיקי וכמ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן שמכר שדה לשמעון כו' כתובות דף צ\"א וצ\"ב ע\"ש: דנהי שלא קיבל ראובן אחריות כו' עיין שם בגמרא ד' צ\"ב ויש שם חילופי גירסאות רש\"י ז\"ל גרס נהי דאחריות דעלמא קביל עליה אחריות דנפשיה מי קביל עליה ולפ\"ז קאי על המוכר השני וקאמר דשמעון שחזר ומכר לראובן באחריות לא קיבל אנפשיה אלא אחריות דעלמא אבל אחריות דנפשיה ר\"ל אחריות הבאים מנפשו של ראובן מי קיבל וגי' הרי\"ף הוא דנהי דאחריות דעלמא לא קיבל עליו אחריות דנפשיה מי לא קיבל עליה והביאו הרא\"ש וכתב עליו ז\"ל ופי' הרמ\"ה האי קיבל ולא קיבל לאו בקבלת המוכר דקיבל עליה אחריות ללוקח קאי אלא בקבלת הלוקח דסביר וקיבל דלא ליהדר המוכר כדאמרינן חייתא דקטירא סבר וקיבל וה\"פ דכי הדר ראובן וזבניה מיניה דשמעון באחריות נהי דאחריות דעלמא לא קיבל ראובן עליה דנפשיה אלא אדעתיה דמפצי ליה שמעון הוא דזבין מיניה אחריות דנפשיה דראובן מי לא קיבל עליה דלא ליהדר אשמעון עכ\"ל וכן דעת רבינו כגי' הרי\"ף ופירושו דהרמ\"ה: ומ\"ש שאם יטרפנה אחר שאינו חייב לסלקו פי' לא קיבל ראובן אנפשו שאין שמעון צריך לסלקו ותד\"ר: אבל אם ב\"ח של אביו כו' פי' ושדה זו באה לראובן מתחילה בירושה מיעקב אביו וכן הוא בהדיא בגמרא דף צ\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן שמכר קרקע כו' בב\"ק ד\"ח ובב\"מ דף י\"ד [עב\"ח ל' הגמרא] ומפרשי שם התוס' והרא\"ש דהאי דקאמר עד שלא החזיק בה אינו ר\"ל לא החזיק בה כלל דא\"כ מאי קאמר הגמרא מאימתי הוי חזקה הא בהדיא תנן נעל גדר ופרץ כו' אלא אף שכבר קנאה בא' מדרכי ההקנאות מ\"מ יכול לחזור בו עד שיעשה שום מעשה לקיום הקנין וזהו שפריך הגמרא וקאמר מאימתי הוי חזקה ופירשה הרא\"ש וכתב ז\"ל איזהו חזקה שקבעו חכמים לחזרה אחרי שכבר קנאה בק\"ס או בשטר או בחזקה דרפק בה פורתא ובזה יתבארו דברי רבינו ועד\"ר: או באחד מדרכי ההקנאות דהיינו שטר וחזקה ואף בכסף כשנתן לו פרוטה לשם קנין ודמי שוויו עדיין לא נתן וע\"ד שנתבאר לעיל ר\"ס ק\"ץ ומפני שבגמרא קאמר משהחזיק אינו יכול לחזור בו הוצרך הרא\"ש ורבינו לכתוב דאפילו אם קנו מידו בק\"ס ול\"ד בק\"ס דכבר הדר סודרא למריה אלא אפי' בא' משאר הקניינים אפ\"ה יכול לחזור. ומ\"ש עוד שלא החזיק בו ר\"ל דדייש אמיצרי: ועדיין לא נתן המעות כ\"כ רש\"י והרא\"ש בפ\"ק דב\"מ ועד\"מ ודרישה: כגון שהלך סביב מצרי השדה כו' עד\"ר: אפי' אם קנה באחריות פי' והו\"ל לומר כיון שקנה באחריות אין דעתו לקנות אלא נכסים משופים מכל ערעור ואע\"פ שיחזיר לו בסוף לא ניחא ליה דליקום בדינא ודיינא תוס' דכתובות דף צ\"ג וכמש\"ר ל' זה בשם רמב\"ם בסוף ענין זה: ולכשיוציאוה מידו כו' כלומר כשיוציאו ממך בדינא וכדאמרינן דא\"ל אחוי טירפך ואשלם לך: דלא סגי דלא צריך טירחא לבי דינא כו' כלומר נהי שאם יוציאוה ממנו יחזור על המוכר מ\"מ לא סגי כלומר יצטרך לפחות לטרוח ולבוא לב\"ד: למיבטל מעבידתיה פי' לבטל אותו פעם ממלאכתו וטרחו וביטול ההוא חשיבי מום והוי מקח טעות וכ\"כ ר\"ן דמשום טירחת הלוקח הוא דחיישינן ליה לבטל המקח אבל הרא\"ש בב\"ק ורש\"י בכתובות דף צ\"ג תלו הטעם בטירחת הדיינים בכדי ל\"ל ואפשר דרבינו כיון לשניהן ומ\"ש דלא סגי דלא צריך טירחא לבי דינא כולל טירחתו וטירחת ב\"ד ולהבטל מעבידתיה קאי אהלוקח וק\"ל: דמיירי שלא נתברר כו' כלומר הא דאמרינן דאם דייש אמיצרי צריך ליתן לו דמיו היינו דליכא אמתלא דאי איכא אמתלא אז אפילו אם כבר דייש אמיצרי אין מוציאין המעות מיד הלוקח ל\"מ אם אמר להביא עדים מיד אלא אפילו אינו אומר להביא אלא עד אחר זמן אפ\"ה אם אינו אמיד אין צריך ליתן לו דמיו אפילו אם כבר דייש אמצרי וכדמסיק: ומש\"ר שאם לא יצא אלא קול כו' זהו אינו מל' הרא\"ש אלא כ��ין הגהה שהגיה רבינו באמצע הדברים ולפרש שמה שדייק הרא\"ש וכתב שאמר שדה זו גזולה ממני ואביא עדים או יש לי שטר כו' היינו לומר שאם לא היה אלא קול בעלמא אפילו לא דייש אמיצרי מוציאין המעות ממנו ודוק שם בל' הרא\"ש פ\"ק דב\"ק ועמ\"ש מ\"ו ר\"מ ז\"ל בהג\"ה בש\"ע ומ\"ש בסמ\"ע עליו שם ועל בכיוצא בזה עיין ברא\"ש שהאריך עוד אדין עיקול ועיכוב ממון ע\"י ב\"ד וע\"ל סימן ע\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ז\"ל אסור כו' וכ' המ\"מ עליו ז\"ל פ' שבועת העדות אמרינן ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו זה הלוקח שדה שיש עליו עסיקין וכיון שהלוקח לא טוב עשה נראה שהמוכר אסור למכור לו בסתם עד שיודיעו: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש סוף כלל צ\"ז: תשלום המעות לג' זמנים ל' התשובה קיבל עליו ראובן שאם לא יתן המעות לזמנים הללו שיפסיד כל המעות שנתן כבר וע\"ש עוד תנאים שהיו ביניהם והשלישו השטרות עד שיקיימו התנאים ומפני שאין נ\"מ בזה בענייני התשובה על השאלה אלא שהשואל כחב המעשה כמו שהיה מש\"ה קיצר רבינו בזה: ביותר מכדי שיווי כל הקרקעות שהיו למוכר הראשון ר\"ל אף שהיה לאותו מוכר הראשון עוד קרקעות שהיו בנ\"ח בשעה שלוו הלווים שלו גם בשעה שמכר לו (הקרקע) [הבתים] מ\"מ לא יכול למימר הנחתי לך מקום לגבות כי אינם מספיקין לסלק הב\"ח כי החוב היה יותר משיווי כל הקרקעות שהיה לו וק\"ל: ושמעון ג\"כ אין לו קרקע על מה שיהיה אחריות כו' עד חזקה דדייש אמצרי ואע\"פ שכתב הרא\"ש לעיל שהיכא שהמערער מביא שט\"ח לפני ב\"ד אף שאינו מקוים יכול לחזור הלוקח אע\"פ דדייש אמצרי ואף שיש להמוכר שדות אחרות ואינו יכול לומר אחוי טרפך נראה שכאן היה המעשה שלא בא המערער לפני הב\"ד לערער ולטרוף הבתים דהא ל' השאלה משמע שהדין היה הכל בין המוכר והלוקח ואינו מוזכר שבא בעל השטרות לפני הב\"ד לטרוף דנמצא דלא הוי אלא כעין קול בעלמא וק\"ל גם י\"ל דלעיל ל\"ק אלא דאין הלוקח צריך ליתן הדמים כיון דיש ערעור וכאן בא ליתן טעם דאפילו מה שכבר נתן לו צריך המוכר לחזור וליתן לו (מה\"מ) [מה\"ט] דאין לו אחריות עייל ונפיק אזוזא כיון שקבע זמני הפרעון וזה נוטה לדעת הראב\"ד שכ\"כ בסימן ק\"ץ סי\"ו ע\"ש: אחוי לי טירפך כו' ר\"ל הראה לי הטירפא שטרפו ממך הבתים שקנית ושנתנו לך הב\"ד רשות לחזור עלי וכן משמע בסמוך: ומה שלא גמרו כו' לא היה אלא כו' כלומר וכ\"ת למה הוציא המעות לצרכו כיון שהיה הדבר עומד על ספק ושמא יפסקו עליו הדיינים ליתן לשמעון המעות לזה כתב שלא מפני הספק שהיה להן בגמר דין נשתהו אלא שלא היה להן פנאי והוא ידע שהדין עמו: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"ג דקיי\"ל דכותבין שובר ע\"ל סימן נ\"ד: יאכל הלה וחדי פי' יאכל הלוה וישמח ולא ישלם למלוה עד שיחזיר לו הש\"ח ולכך תקנו שיכתוב לו שובר ויפרע לו הלוה: "
+                ],
+                [
+                    " אם צריך שמעון להחזירם לו אם יאמר כו' ר\"ל צד הספק הוא אם יאמר לו טול כו' אבל זה פשוט שלא יוכל לומר לא אחזיר מעותיך עד שתקיים המקח שע\"ז כבר פסק דאינו יכול להכריחו: בזמן שהמוכר חוזר כו' שנשתנה השער ונתייקר: רצה אומר לו תן וכו' כלומר תן מעותי אם יש לך ואם אין לך תן לי קרקע כנגד מעותי כשער של עכשיו וכן מוכח בסימן ק\"ץ ע\"ש וכן מ\"ש בזמן שהלוקח חוזר כו' ר\"ל רצה אומר לו הילך מעותיך כו' נמי הכי פי' הרי לך מעותיך ואם לא תרצה מעותיך הרי לך קרקע כנגד הדמים וכשער של עכשיו דהיינו שעת הזול דמחמתה מסתמא חוזר הלוקח: וה\"נ שהלוקח כו' רצה אומר לו הילך מעותיך כו' פי' כשם שהתם דכשנתייקר השער הברירה ביד המוכר ה\"נ הכא בשלא נתייקר השער הברירה ביד המוכר ליתן לו קרקע נגד מעותיו או מעותיו ולא בדעת הלוקח שרצה דליקח במעות: ומיהו נראה דל\"ד כו' משום דעייל ונפיק כו' כלל דבריו צ\"ל דה\"ק דשאני התם שהחזרה באה בפשיעת הלוקח מש\"ה הדין נותן שיד המוכר על העליונה כשחוזר בו הלוקח ואגב נתן טעם א\"כ למה יכול הלוקח לחזור בו כיון שפשע וקאמר כיון דהמוכר יכול לחזור בו אין ביטול המקח לחצאין והואיל אם הלוקח חוזר בו אף שיכול לחזור מ\"מ יכול המוכר לכופו ליתן לו קרקע בשער היוקר או מעות כיון שעיקר ביטול המקח בא בפשיעתו דכוותה נמי כשהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה לכופו ליתן מעות או קרקע כשער הזול משא\"כ הכא שאין פשיעה ללוקח לכן אין ביד המוכר לכופו ליקח קרקע וזהו מ\"ש הילכך התם בין בחזרת המוכר ר\"ל עיקר הטעם פשיעת הלוקח אלא שהושוה המוכר ללוקח: יחזיר לו הדמים כו' ל\"ד שהרי כשחוזר המוכר יד הלוקח על העליונה כמ\"ש ואזיל אלא ר\"ל ל\"מ שמבטל המקח נגד מה שחייב לו עדיין אלא אפילו נגד הדמים שכבר קבלו ממנו ג\"כ אם ירצה יחזור בהמקח ומחזיר לו דמיו כפי הדין גם על הרוב מיירי בלא נתייקר אלא שחוזר מפני שאינו רוצה למכור לחצאין ועוד כיון שדינו הוא שנותן לו קרקע כשער של עכשיו מיקרי דמים שהרי אין ממש במכירה זו וכמ\"ש בסימן ק\"ץ ודוק: ברצון אותו שרוצה לקיים כו' ל\"ד אלא שיכול לכופו שיעשה אחד מב' דברים או יקח מעות א. קרקע: הילכך החזרה תלויה כו' פי' שם דוקא מצי להחזיר לו קרקע בעד דמים שקיבל ממנו ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " עובר בלאו דכתיב וכי תמכור ממכר לעמיתך או קנה וגו' לא תונו: לפי שבכלל לא תגזול הוא פי' שגם זה גזילה הוא ואגזילה כתיב והשיב את הגזילה דאמרינן לאו הניתק לעשה דהשבה הוא ואין לוקין עליו וכמו שכתב רבינו בסימן שנ\"ט וש\"ס ועד\"ר: הכי גרסי' כן פסק רב אלפס כו' ול\"ג וכן בוי\"ו וכן הוא בס\"י דהא ודאי רבינו סבירא ליה כהסכמת הרא\"ש דמייתי לבסוף דאפילו בפרוטה יש אונאה ומתחילה לא כ' אלא דעת הרי\"ף שכ\"כ בפ' הזה אמשנה דף נ\"ה דקתני ה' פרוטות הן ולא חשיב אונאה ש\"מ דאינה בפרוטה וכן אמר רב כהנא שם וכתב שם הרא\"ש אר\"כ דאמר הכי דס\"ל דאין אונאה כ\"א במעה שהיא מטבע של כסף כיון דאפיקתיה מפרוטה של נחושת והרא\"ש מסיק שם וכתב דהלכה כלוי דאמר יש אונאה לפרוטה וס\"ל דאונאה בכלל פרוטה דגזילה היא ואותו חשבה תנא דמתניתין. והא דלא פריך תלמודא התם בדף נ\"ה ומשני לה כדמשני ישיבת הדיינים אליבא דלוי ע\"ש בהרא\"ש ובסיגנון זה סידר ג\"כ רבינו דבריהן ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כמה תהיה האונאה שחייב להחזיר שתות ז\"ל המשנה בפ' הזהב כו' [ע' בב\"ח שהביא ל' המשנה ול' הגמרא] וע\"ש בפרש\"י וקיי\"ל כשמואל וע\"ד זה המה דברי רבינו ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " כגון שמכר שוה ס' דינר בנ' דינר ופרוטה נקט בלישנא נ' וס' דינרים לרבותא לאשמעינן אע\"ג דאינה לחבירו י' דינרים פחות פרוטה אפ\"ה אינו מחזיר ועד\"ר. ובדבר שבמדה ושבמשקל לא בעינן שתות כמש\"ר לקמן בסימן זה ובר\"ס רל\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " שיש בו שיווי ממון דהיינו פרוטה ולמעלה: ודרך העולם למחול כו' ז\"ל הרא\"ש דרך העולם למחול עד שתות דאף אם יבוא המתאנה לערער לא ישומו השמאים בשוה זה אומר יש בו אונאה וזה אומר אין בו אונאה לכן מקבל עליו שתיקה ��אינו מערער עכ\"ל: אם הלוקח מגר דאל\"כ על הרוב המוכר בקי בממכר שהיה בידו כמה ימים יותר מהלוקח שבא עכשיו ליקחנו: אם לא שפירש ר\"ל שאומר יש בו אונאה כך וכך אם תרצה ליקחנו כך וכמו שאכתוב לקמן בסעיף כ\"ו: ופעמים שהמוכר מזלזל בממכרו כו' או שהוא דוחק למעות כו' בסעיף י\"א יתבאר שהמוכר מחמת דחקו אינו יכול לחזור על אונאתו אפילו ביתר משתות כי ידע ומחיל מיהו היינו דוקא דידעינן דידע במעות דהיתה ביתר משתות והיינו כמ\"ש דמזלזל כ\"כ עד שנותן בעדו בכדי שאין הדעת טועה ואז תולין לומר דמחמת דחקו מכר ומחל אבל מסתמא אף שהוא דחוק אינו מזלזל [אלא] בכדי שתות ודוק: וירא שמים יוצא ידי שניהם ר\"ל אם נתאנה הוא אינו מתגרה מדון עם המאנה לומר לו אינך יוצא ידי שמים וחושש לדעת האחרון ואם אינה הוא אחר חושש לדעה ראשונה: "
+                ],
+                [
+                    " אין כאן חזרה פי' חזרת אונאה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם המתאנה חפץ במקחו ואינו שואל אונאתו סיפא פי' ארישא דהאי חפץ במקחו איני ר\"ל שאמר כן בפירוש אלא שאינו שואל אונאתו (אותו) והוא דבר והיפוכו אמ\"ש לפני זה אלא אם המתאנה תובע אונאתו אבל בחפץ במקחו בפירוש כ\"ע מודו דאין המאנה יכול לחזור וכמ\"ש בסמוך בדברי ר' יונה: אין המאנה יכול לבטלו פי' אם רוצה לחזור מפני שהכלי שמכר חביב עליו ונתחרט שמכרו ואפילו תוך כדי שיראה לתגר כו' (אבל אם חוזר מפני שהוקר המקח נתבאר דינו בסי\"ב) והטעם משום דיכול לומר לו המתאנה אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך והשתא דאוניתן מצית הדרת בך בתמיה א\"כ יהא חוטא נשכר: כ\"כ רי\"ף והרמב\"ם עבד\"ר: אבל אם המתאנה נתרצה במקח פירוש כגון שאמר כך בפני עדים שרוצה לקיימו או שתבע אונאתו וכן משמע בר\"פ הספינה והיינו כשנתאנה המוכר אבל במתאנה הלוקח אפילו בלא ריצוי אלא כששהה יותר מכדי שיראה לתגר נמי דינא הכי וכדמסיק רבינו וק\"ל: אין המאנה יכול לחזור בו כן צריך להיות וטעמא משום דאז שייך למימר אי לאו דאוניתן כו': אף על גב דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר פירוש היכא שנתאנה הוא ל\"ת גם בכהאי גוונא כיון שקודם שיעור כדי שיראה לתגר היה יכול לחזור גם הוא א\"כ לעולם ההחזרה בידו משום דלא פלוג רבנן בדבריהם ע\"ז אמר הכא אינו יכול לחזור מיד שנתקיים המקח גבי לוקח מטעם דא\"ל אי לאו דאוניתן (כתב) ועבד\"ר דשם מבואר בע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " עד מתי יכול לחזור שם בב\"מ דף מ\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " לשון א\"א הרא\"ש כו' שם בפ' הזהב אהא דאמר ר\"נ ל\"ש אלא לוקח כו'. ויש לדקדק בלשונו שאם מברר כו' ז\"ל הב\"י וא\"י כו' [עב\"ח שהביאו] ולי נראה שדקדק ולמד מדברי הרא\"ש דאם אירעו אונס מתחילה אף דעבר ונתעצל האונס אח\"כ קצת עדיין יכול לחזור בו ולומר מחמת האונס שבתחילה נשתכח הדבר מדעתי אח\"כ ודקדק זה מדבריו מדכתב ואם נתעצל בלא עיכוב אונס דהוא כפל ל' דאם אירעו אונס לא הוה נתעצל אלא ודאי ה\"ק דדוקא אם נתעצל בלא עיכוב אונס כלל דהוא הוא דאינו חוזר וק\"ל ועיין בד\"מ בישוב דברי המרדכי: "
+                ],
+                [
+                    " אבל מוכר כו' עד שיזדמן לו כו' שם מימרא דר\"נ דף נ\"א: וכ' הרמב\"ם כו' בפי\"ב מה\"מ כ\"כ ז\"ל ה\"ז אינו חוזר פי' המוכר: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' בכלל ק\"ב כ\"כ: הא דאמרינן מוכר לעולם חוזר עד מתי יהיה כו' ק' מאי שאל עד מתי והרי בהדיא שנינו לעולם חוזר ומפרשינן שם בגמרא עד דמיתרמי ליה זבינא כזבינתיה וידע אי טעה אי לא טעה וכמש\"ר לפני זה והשואל דידע זה דאמרינן מוכר לעולם חוזר ידע ג\"כ האמור גביה דהיינו עד דמיתרמי ליה כו' ועוד דהרא\"ש לא השיב ע\"ז כלום [אלא] אהא דשאל לו דלפעמים אדם מוכר מפני דחקו או שנשתנה השער ובשאלה כתוב זה לשאלה בפני עצמה שהרי כתב ועוד שאפשר כו' והנה אעתיק ל' התשובה שהשיב להשואל ואדקדק בה ומתוכה תתבאר לנו גם השאלה כי ז\"ל התשובה מתוך דברי רי\"ף יתבאר כל זה כי הוא כתב אבל מוכר לעולם חוזר מ\"ט לוקח נקט מקחו בידו וכל היכא דאזיל מחוי ליה אי טעה אי לא טעה מוכר ליכא מקחו בידו עד דמיתרמי ליה זבינא כזבינתיה וידע דטעה ולאו קא מהדר ומזה יש ללמוד כיון דחזרת המוכר לעולם אינו אלא בשביל שאנו תולין שלא נתברר לו טעותו עד עתה הילכך מפני שינוי השער כו' עכ\"ל תשוב' הרא\"ש ויש לדקדק בתשובה במ\"ש שיתברר מל' הרי\"ף ומה יתרון מצא בל' הרי\"ף הנ\"ל מל' הגמרא הנ\"ל וע\"כ צ\"ל שיש בתשובה זו חסרון הניכר דהשמיט הסופר מוידע דטעה קמא עד וידע דטעה בתרא וכן הוא ל' הרי\"ף שם בפ' הזהב ז\"ל אבל מוכר ליתא למקחו בידו עד דמיתרמי זבינא כזבינתיה וידע אי טעה [אי לא טעה] הילכך לעולם חוזר עד דמיתברר דאיתרמי ליה כזבינתיה וידע דטעה ולא קא הדר ביה עכ\"ל הרי\"ף וכן מצאתי מוגה בתשו' אשר\"י מדויקת בל' הרי\"ף הלזה והשתא כ' הרא\"ש שפיר דמל' הרי\"ף יתבאר כל זה כי שאלתו היתה עד מתי יהיה זה ור\"ל אם יחזור אחר שנה או שנתים והלוקח יאמר שמסתמא נזדמן לו זבינא כזבינתיה בזמן ארוך וידע ולא קהדר והמוכר יאמר שלא נזדמן ליה ועוד דאפשר שמכרו מחמת דחקו כו' והשיב שמהרי\"ף יתברר לו שהרי\"ף העתיק כל' הגמרא הנ\"ל ומסיק וכ' הילכך לעולם חוזר עד דמיתברר כו' ש\"מ דכל שלא נתברר הדין עם המוכר וגם יש ללמוד מזה לענין שינוי השער כו' דבודאי לא האמינהו למוכר לעולם אלא מפני החזקה דלא היה חוזר עתה יותר מבראשונה אם איתא דנזדמן ליה זבינא בנתים וזה לא שייך לומר בנשתנה השער או מכר מחמת דחקו כן נ\"ל ברור פי' השאלה והתשובה ורבינו קיצר דכל כוונתו אינו אלא ללמד לנו הדינים דרך קצרה וכתב לשון השאלה וסמך על המבין שיבין דהשאלה דעד מתי יהיה זה היה אם יטעון הלוקח שמסתמא נזדמן זבינא כזבינתיה אם היה נאמן ושעוד שאל אם ישתנה השער או ימכרנו מחמת דחקו וכתב ג\"כ שהרא\"ש השיב לו על השאלה בשינוי השער ומכירה מחמת דוחק דהדין עם הלוקח ועל שאלתו הראשונה לא העתיק תשובתו וכאילו לא השיב לו עליו וממילא הדין עם המוכר וכל' המשנה וגמרא דסתמי וקאמרי דהמוכר חוזר לעולם עד דמיתרמי ליה כו' גם נרמז ונלמד תשובה לשאלה הראשונה ממה שהשיב דמפני שינוי השער ודחיקת השעה אינו יכול לחזור והוא מטעם שכתבתי שבהני אינו יכול לחזור משום דאין בהללו חזקה לומר מדחזר עתה ולא חזר לפני זה כו' ממילא נלמד דבמקום דיש חזקה לומר מדחזר בו עתה ולא חזר לפני זה כו' ש\"מ דלא אזדמן זבינא מתחילה כזה עד עתה ומש\"ה יכול לחזור בו עתה וק\"ל מ\"מ מן התימה על רבינו שלא בירר דבריו כדרכו ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " מכר לו שוה ד' בה' כו' מימרא דרב חסדא בב\"ב דף פ\"ז העתקתי ל' בדרישה: ומש\"ר עד שהוקר ועמד על ז' לאפוקי על ו' דאינו אלא שתות שהרי קיבל [ה'] ורבותא קמ\"ל אע\"פ שהיה ביטול מקח מתחילה ועד סוף אפ\"ה אין המוכר יכול לחזור כו' והטעם משום דא\"ל לוקח אי לאו דאוניתן כו' וכמ\"ש לעיל: אפ\"ה א\"י לחזור בו ואע\"ג דכתב ר יונה והרא\"ש לעיל דכל זמן שהלוקח יכול לחזור בו גם המוכר המאנה יכול לחזור בו שאני הכ�� דנתייקר ומסתמא אין הלוקח עומד לחזור בו ומ\"מ לוקח יכול לחזור בו: אע\"פ שאין כאן עוד אונאה ולא אמרינן לאלתר כשהוקרו כמי שנתרצה בפירוש דמי דכיון שנתנו חכמים כח בידו שיכול לחזור עד זמן ידוע אין רוצה לקיים המקח לגמרי וטוב לו שיהא בידו לחזור אם ירצה עכ\"ל הרא\"ש: והוזל ועמד בג' כו' כאן לא פירש זמן אימתי הוזל שהרי מוכר יכול לחזור בו אפילו לאחר זמן מרובה כדלעיל: ועמד בג' כו' דהיינו כדי ב\"מ ללוקח שנתן לו ד' וכל' רבינו כ\"כ הרמב\"ם בהדיא בס\"פ י\"ג דמכירה וע\"ש: ולא עוד אלא שחייב ליתן ללוקח סלע הא' כצ\"ל פי' אע\"פ שחזר לדין ב\"מ אצל מוכר כו' אפ\"ה כיון שאם תבעו קודם שהוקרו היה צריך להחזיר לו אונאתו גם עתה כשהוקרו ברשות דידיה הוקרו ועיין בדרישה מ\"ש: שוה ששה כו והוזל ועמד בשלשה וה\"ה בד' אלא איידי דנקט בבא דבסמון שהוקרו ב' נקט נמי כגון שהוזלו ב' כעין זה כתבו התוס' פ' הספינה על רב חסדא ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כשם שיש אונאה כו' משנה בפ' הזהב: "
+                ],
+                [
+                    " ובכל דבר שייך אונאה כו' בין בבהמה בין בספרים כו' משנה שם דף נ\"י אל דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות כו' עד ר' יודא אומר אף המוכר ס\"ת בהמה ומרגליות אין להם אונאה אמרו לו לא אמרו אלא אלו עכ\"ל ובגמרא שם דף צ\"ח מביא ברייתא ומפרש טעמו דר\"י ס\"ת לפי שאין קץ לדמיו בהמה ומרגליות מפני שאדם רוצה לזוזגם פי' רש\"י מי שיש לו שור שיפה לחרישה מחזר על אחר שכמותו לצמדו עמו בעול שהמצמד שור חלש עם הבריא מקלקל את הבריא וכן מרגלית שוה למלאות עם חברתה בזהב מן היחידות עכ\"ל והלכה כחכמים ומזה יתבאר לך טעם למה כ\"ר בכל דבר שייך אונאה אע\"ג דבעבדים ובקרקעות ובשטרות והקדשות לית בהו אונאה וכמש\"ר עצמו בסמוך דל' המשנה נקט דקתני בה לא אמרו אלא אלו ור\"ל דוקא אלו לחוד דאין להו אונאה דמתמעטי מקרא וכמ\"ש שם אבל שאר כל דבר שגופו ממון והוא מיטלטל יש בו אונאה ובזה מיושב דברי רבינו דכ' בתחילה כלל ובכל דבר שייך אונאה וחזר וכ' פרט בין בבהמה כו' ללמדך דלאו כללא לגמרי הוא אלא דוקא בהני פרטי דגופן ממון דהן דברים המיטלטלין וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם ויש ללוקח לחזור כו' ז\"ל ב\"י בפי\"ב מה\"מ כ\"כ על ספרים ומרגליות ולמד כן מדיהיב טעמא בגמרא גבי מטבע דשאני טלית דכל אינש קים ליה בגוה משא\"כ סלע דשולחני קים ליה כו' ש\"מ דשאני לן בין דבר שהכל בקיאין בשומתו ובין דבר שאין הכל בקיאין בשומתו: "
+                ],
+                [
+                    " ואף במטבע יש בו אונאה משנה הוא שם סוף דף נ\"א ופליגי בו תנאים ר\"מ סובר א' מכ\"ד בדינר ר' יהודה ס\"ל א' מי\"ב בדינר ור\"ש ס\"ל בשתות בדינר והא דהתחיל רבינו וכתב ואף במטבע יש בו אונאה קשה מאי אף דקאמר הא ליכא מ\"ד דלא יהא בו אונאה ואדרבה ר\"מ ור' יודא ס\"ל דאית ביה אונאה טפי מבדברים בעלמא דאפילו בא' מכ\"ד או מי\"ב הוי אונאה וי\"ל דהו\"א דלא יהא בו אונאה דכי תמכרו ממכר או קנה כתיב ומטבע גופא אין בו המקח והממכר קמ\"ל ומאחר דאמרו דיש בו אונאה ס\"ל לר\"מ ור\"י דיש בו אונאה טפי מבדברים בעלמא: ופסק רי\"ף עד שתות כו' פלוגתא דאמוראי הוא בפ' הזהב ופסק הרי\"ף כרבא דפסק שם כר\"ש הנ\"ל והרא\"ש כתב שם על דברי הרי\"ף אמנם רבה גרסינן הכא לא רבא כו' וכיון דגרסינן רבה א\"כ הלכה כאביי דבתראה הוא ואביי ס\"ל שם דהלכה כר' יודא הנ\"ל דלא דמי מטבע לטלית דטלית עד שתות מחיל אינש סלע כיון דלא סגי ליה לא מחיל וע\"ש בתוס': וכן פסק הרמב\"ם כו' בפי\"ב מה\"מ: והוא שיהיה במקום שאין כו' שאם היו מוציאין אותו במשקל אפילו בכ\"ש חוזר כמש\"ר בר\"ס רל\"ב וכן היה מותר לקיימו לפי שכל הנוטלו ישקלנו וכ\"כ התוס' והמ\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " כדפרישית לעיל בס\"ה כ\"כ ומשום דגם אחר יקבלנו מידו ואין להמקבל הפסד בזה כלל: "
+                ],
+                [
+                    " ושיעור חזרה למטבע כו' שם דף נ\"ב עד שיראה לשולחני אבל בטלית כל אינש קים ליה בגוה לכך לא חלקו ביה בין כרכים לכפרים משא\"כ בסלע שאין הכל קים ליה בגוה כ\"א שולחני: עד ע\"ש שבא להוציא לכבוד שבת ואז ידע אם יקבלוהו ואפילו עשיר שיש לו מעות אחרים להוציא מ\"מ ודאי יותר ניחא ליה להוציא אלו ולהחזיק המעות שהן ודאי טובות ומיהו צ\"ע למה לא אמר אם הוציאה בע\"ש ואחר שבת בא זה שקבלו ממנו והחזירו לו מה יהא דינו של זה וכי יפסיד מכיסו מאחר שיש בו כדי אונאה (לא) <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> יותר וי\"ל דיכולין (הולכים) [לילך] לכרכים ולעיירות ושם הן שולחנין והו\"ל להראות להן וז\"ש הרא\"ש והרי\"ף בפסקיהן שבע\"ש מוציאו בשוק אבל ז\"א וכי על פי כפרים הרחוקים מהעיירות יכנסו בע\"ש לעיירות וק\"ל וי\"ל דכל שיחסר המטבע כ\"כ אף אם זה לקחה מ\"מ אין רגיל שגם אחר יקבלנו ממנו כשיבוא להוציאה ובודאי הרגיש בו האחר ולא לקחה מיד והו\"ל להחזירה לבעליו בע\"ש או אחר שבת ומדלא החזירו ודאי מחל לו וסבר אוציאנו ע\"י הדחק ואם קבלה אחר ממנו מסתמא הרגיש שהיתה חסרה וקיבלה כדי להוציאה ע\"י הדחק: אם הוא מכירה פי' שהיתה שלו: ובלבד שתצא ע\"י הדחק פי' אבל אם אינה יוצאת כלל אפילו מדת חסידות ליכא כיון שהוא המתין מלהחזירה כ\"כ זמן רב ויש קצת דאיה לזה ממאי דקיי\"ל שאם שהה יותר מכדי שיראה לתגר אפילו לקח שוה ק' בר' אינו יכול לחזור ולא לשאול אונאתו ומטבע שאינה יוצאה ע\"י הדחק ודאי לא גרע משוה מנה במאתים וק\"ל ועוד ראיה מדלא אמרו גם בטלית ושאר עניינים שמדת חסידות לקבלה אף אחר בכדי שיראה לתגר ש\"מ דלא אמרו כן אלא במטבע שרגיל הוא שיכולין להוציאה ע\"י הדחק אף אם היא חסרה משא\"כ בשאר דברים ועד\"ר שהוכחתי פי' זה: "
+                ],
+                [
+                    " נפחתה וחסרה עד כדי אונאה כו' ברייתא וגמרא שם דף נ\"ב ע\"א: אבל לא יקבנה מן הצד דחיישינן שמא יחתכנה סביב עד שלא יהא ניכר הנקב ויוציאנה בשקל: "
+                ],
+                [
+                    " חסר עד שעמד על חציו שם בברייתא קתני עד כמה תפחת ויהא מותר לקיימה בסלע עד שני דינרין ופירשוהו בגמרא כגון שנפל לאור ופחת בחד זימנא עד חציו דאל\"כ הא מיד שנפחתה שתות אסור לקיימה ורבינו סתם הדברים משום דס\"ל דוקא התם דקתני בברייתא עד כמה תפחת ומשמע לתלמודא שפחת אצלו דאל\"כ הו\"ל למימר היתה חסרה חציה כו' מש\"ה הוצרך תלמודא למוקמי בכגון שנפלה לאור כו' אבל לרבינו לא נקט לשון הגמרא וכתב חסר עד שעמד על חציו ומיירי באיזה אופן שנהיה כגון שמצאו כך או שנתנו לו האנס וכיוצא בו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מכיר לי באלו כתב הרמב\"ם כו' בריש פי\"ג דמכירה כ\"כ אע\"פ דלחליפין נתכוונו ובאונאה ממכר כתיב מ\"מ כיון שאמר ל' מכירה יש לו אונאה והיינו כרבא דאמר כן בר\"פ הזהב משמיה דרב הונא: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דספיקא הוא כו' דהוכיח שם דא\"א לגרוס רבא אלא רבה ור' אבא משמיה דרב הונא פליג וסבירא ליה דאין לו אונאה כיון שלתורת חליפין נתכוונו ומספקא ליה הלכתא כמאן: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם החליף כלים בכלים כו' כ\"כ שם בריש פי\"ג ע\"ש: ומ\"ש אפילו מחט כו' אין בו אונאה כו' מדכתב אחר זה דשומא בפירות מהני דיש להן אונאה דבחליפי כלים לא מהני ביה שומא ואע\"ג דמקפיד עליהן שהרי שמו אותן וכ\"כ המ\"מ שם וכ\"כ תלמידי הרשב\"א מטעם דמכר כתיב ולא חליפין ועד\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " אבל החליף פירות בפירות בין שמו אותן כו' מדלא קאמר בין (לאשמועינן כלל) [לא שמו אותן כלל] משמע דגם בשמו אח\"כ מ\"מ היתה החליפין אדעתא דהכי שיהיו שוין זה כמו זה ולכן אע\"פ דקיי\"ל דפירות (אינן) נקנין בחליפין (דבעינן) [דלא בעיא] שומא אלא [דאינן נקנין בחליפין] דמיעטן רחמנא מנעל (כדלעיל סי' ר\"ג) היינו כשאינו מקפיד בשומתן דאז תורת חליפין להן אבל מקפיד לשומן בשויהם אז תורת מכר להם ונקנין זה בחילוף זה דהוא בתורת דמים כמוכר לו דבר שנתחייב לו זה בחליפי דמיו וכמ\"ש לעיל בסימן ר\"ג וכ\"כ ב\"י ומיהו דוקא פירות שאינן מתקיימין ולכן נכנסין בגדר המכירה לענין קנין ולענין אונאה אבל כלים שמתקיימין אפילו חליפין ומקפיד עליהם אין להם אונאה שאינם נכנסים בגדר מכירה ולא קרינן בהו כי תמכור תמכר לא תונו וגו' וחילוק זה למד הרמב\"ם מירוש' דפ' הזהב ודוק בהמ\"מ שם פי\"ג וז\"ל סמ\"ג לאוין ק\"ע ונראה טעמו מפני שאין עושין חליפין כא' מכלים ובהמות ודרך חליפין כשנעל קטן קונין דבר גדול עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אמר המוכר חפץ זה כו' ואפילו אם התנה ע\"מ שאין לך עלי אונאה כו' בב\"מ דף נ\"א גמרא ז\"ל איתמר האומר לחבירו ע\"מ שאין לך עלי אונאה רב אומר יש לו עליו אונאה ושמואל אומר אין לו עליו אונאה כו' עד א\"ר כגון לדידי מפרשא ליה מיניה דמר שמואל האומר לחבירו ע\"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ע\"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה עכ\"ל הגמרא ופסקו הפוסקים כרב דאפילו באומר ע\"מ שאין עלי אונאה יש לו עליו אונאה דהלכתא כרב באיסורי ואונאה איסור הוא ונתבאר ממ\"ש דאפילו שמואל דפליג עליה דרב מודה בא\"ל על מנת שאין בו אונאה ומ\"מ כתבו רבינו משום פרש\"י דלפרש\"י יש בו נ\"מ לדינא דסבירא ליה דבכה\"ג אפילו מקח טעות הוה ויכול לחזור בו מה שאין כן באומר על מנת שאין לך עלי אונאה והא ראיה שהביא רבינו לשון רש\"י באחרונה משום דמיסתבר ליה כוותיה וק\"ל ודקדק רבינו וכתב דהאומר על מנת שאין בו אונאה אין זה תנאי במקום שאמרו יש בו אונאה גם כן בשביל פי' רש\"י דכתב דהוא מקח טעות מש\"ה כתב אין זה תנאי ר\"ל דלא הועיל בדבריו כלום לפרש\"י: ופי' הרשב\"ם כו' כ\"כ. התוס' שם בשמו ומטעם משום דל' ע\"מ שאין בו אונאה משמע שמתנה עמ\"ש בתורה ורש\"י כתב שם שלשון זה אינו משמע שמתנה עמ\"ש בתורה אלא ל' תביעת אונאה פי' וכאילו אמר אני מבטיחך שאין בו אונאה ולא תצטרך לתבעני על אונאתו והרי יש בו והוא ע\"מ קאמר דתלה מקחו בזה נמצא דהוי מקח טעות: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו אם התנה ע\"מ שאין לך עלי אונאה כלומר אע\"פ דבכה\"ג אינו עיקר ד\"ת אלא מתנה עמו שאפילו יהיה בו אונאה שימחול לו שלא יתבענו ממנו ומה\"ט במתנה בשביעית בכה\"ג מועיל התנאי לכ\"ע וכמ\"ש בסימן ס\"ז ס\"ב אפ\"ה באונאה אינו מועיל עד שיפרוט בפירוש כדמפרש תלמודא טעמא התם דף כ\"א אליבא דרב ז\"ל הכא מי ידע דמחל ופי' רש\"י מי ידע דאיכא אונאה הוא סבר דאין בו אונאה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם פירש כו' כן הוא לשון הברייתא שם דף הנ\"ל ועד\"ר: כתב הרמב\"ם ז\"ל כו' בפט\"ו ממכירה כ\"כ ולמדו מדין האומר לחבירו שפחה זו גדמת היא כו' שכ\"ר בסימן רל\"ב ס\"ח: שה\"ז ידע בודאי כו' לטעמיה אזיל דס\"נ דאינו יכול למחול דבר שאינו קצוב וע\"ל סימן רל\"ב דשם כתבתי דיכול להיות דגם רבינו מודה בכה\"ג ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " בע\"ה המוכר כו' עד לא היה מוכר כלי תשמישו שם דף נ\"א ופירושא הוי כמפרש יודע אני שיש בו אונאה וע\"מ כו' דאין עליו אונאה והא דכ\"ר בסי\"ג כשם שיש אונאה להדיוט כך כו' והיא משנה בפ' הזהב כבר תירצו בגמרא התם במיני סחורה קאמר דבה בין תגר בין ב\"ה יש להם אונאה אבל לענין כלי תשמישו של אדם בין תגר בין ב\"ה אין להם אונאה דכלי תשמישתיה חביבין עליו ומה שאמרו ב\"ה משום דלגבי כלי תשמישו ב\"ה מיקרי וק\"ל: אלא כל ב\"ה אין לו דין אונאה פי' כשמוכר כלים ועיין בתשובת הרא\"ש כלל ק\"ב שהאריך בנתינת טעם לזה: דוקא בשתות דעליה איתמר בגמרא: "
+                ],
+                [
+                    " ופי' א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' שם על מ\"ש רש\"י בשם השאילתות דטעמא משום דהו\"ל כמפרש כו' כתב הרא\"ש כן דוקא שהלוקח יודע שזה כו' פי' יודע שמה שהוא מוכר הן כלי תשמישיו: אבל אם לא ידע כו' או שקנה ע\"י סרסור באשר\"י של דפוס שבידינו ליתא האי תיבת או אבל בס\"י וגם ברמזים איתא וה\"פ או אפילו יודע בו הלוקח שכלים אלו מכלי תשמישתיה של ב\"ה נינהו מ\"מ כיון שנתנם לסרסור למכור לא שייך לומר אי לאו שהרבו לו בדמים כו' דכל המוסר לסרסור דעתו למכור כפי השער ועמ\"ש בסמוך בסל\"ה בפרישה ועיין מש\"ר בסמ\"ח בשליח שנתאנה דהוי ביטול מקח בכ\"ש ואם השליח אינה להלוקח לרב האי ג\"כ המכר בטל ולהר\"ר יונה דינו בשתות כשאר כל אדם שאינה להלוקח שכתב דינו כו' כאן בסרסור דהוא ג\"כ כשליח כמש\"ר ס\"ס קפ\"ה סתם כדעת ר\"י וה\"ז ג\"כ דעת הרא\"ש כמש\"ר בשמו סימן ק\"ט גם יש לחלק בין שליח לסרסור שיש לו שייכות טפי במקח ודוק: דינו כלוקח מהתגר כלומר דינו כלוקח כלים שאינם לתשמישי הבית ואינהו שתות דמחזיר אונאה ואפילו קנאו מסרסור ודין סרסור כדין שליח כמש\"ר בר\"ס קפ\"ח ובסמוך בסמ\"ט כ\"ר בשם רב האי דאם אינה השליח להלוקח בכ\"ש ג\"כ המקח בטל מ\"מ הרא\"ש כ\"כ לסברתו דס\"ל כסברת ר' יונה דפליג עם רב האי שם וכמש\"ר בשמו בסימן ק\"ט וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " או לקח ואינה או נתאנה כו' גם המרדכי בפרק הזהב ס\"ל כוותיה בהא דאם לקח ב\"ה כלים ביוקר דאין בהם דין אונאה משום דמאני תשמישתיה יקרים עליה עכ\"ל אבל במוכר ונתאנה לא ידעתי טעם לדעת הרמ\"ה גם ב\"י תמה על דבריו ואפשר שדעת הרמ\"ה דאפ\"ה איכא למימר כיון שב\"ה הוא ודאי דעתיה היה לקנות כלים אחרים דחביבין עליו יותר לצורך תשמישתיה ומש\"ה אין בו אונאה וכיוצא בסברא זו כתב בסימן זה ס\"ה ע\"ש אבל יש לתמוה היכא דלקח ואינה למה לא יהא בו דין אונאה ואפשר משום שחכמים השוו מדותיהן דכיון דאם הוא נתאנה אין בו דין אונאה גם אם אינה אין בו דין אונאה: ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' לא שהרא\"ש כ' דברי הרמ\"ה וכתב עליו ול\"נ כו' אלא שהרא\"ש סתם וכתב אבל מאני תשמישתיה יקירי עליה ואין לו אונאה אם נתאנה לוקח אבל אם נתאנה הוא הוה דינו כתגר כו' ע\"ש וכ\"כ ב\"י: ומ\"ש או קנה פי' או קנה ואינה או נתאנה: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' בכלל ק\"ב סימן ג' כ\"כ: ומ\"ש אם לא יוכל לחזור בו אם לוי כו' פי' אם לא יוכל לחזור עליה מוכר מחמת שאין לו או שילך לו אם יוכל כו' וכמו שהשיב הרא\"ש: מידי דהוה אמראה דינר לשולחני בסי' ש\"ו דהדיוט חייב ל\"ד קאמר ��דיוט אלא לאפוקי איסור ודנכו שהיו מומחין גמורים וכן משמע בסמוך ממה שהשיב לו הרא\"ש וק\"ל: ומה הדין במראה לתגר כו' פי' וגם באתי בשאלתי לידע מה הדין אם היה מראה לתגר: וכיונו שלוי ימצא כו' ס\"א ימצע וכן הוא בתשובה אבל גי' ימצא עיקר שהרי לא בקשו מלוי דרך מיצוע אלא שומת שיווי ממש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כיון שמסר החפץ ס\"א שמשך: ומ\"ש ע\"פ שומת לוי דאילו משיכה בלא שומא לאו כלום היא דלא סמכה דעתיה דלוקח אלא דא\"ל כדשיימו לה בי תלתא כמש\"ר בס\"ס ר\"ו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " למראה דינר לשולחני דכל אדם כו' כן עיקר הגירסא ור\"ל בין שהוא שולחני שרוצה בשכר או אפילו בחנם ובס\"א כתב וכל אדם ול\"נ דהא כ\"ש הוא דאם שולחני חייב כ\"ש שאר אדם וכ\"כ בתשובה דכל אדם וז\"ל התשובה שם (כלל ק\"ב דין ג') חוץ מדנכו ואיסור שהיו בקיאים גדולים: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ששאלת על סרסור שהביא חפץ כו' בכלל ק\"ב דין ה' כ\"כ: כמו שהתנה עמו כי החפץ כו' כצ\"ל והכל טענה א' הוא וכן הוא בתשובה ובי\"ס כתיב גם החפץ וג\"כ צ\"ל שלא לטענה בפני עצמה אמר כן שטענו לקיים תנאו אינה טענה כי א\"צ לקיים תנאו כדמסיק אם אין החפץ שלו (ונ\"ל) [וגם צ\"ל] משום ערבות בשעת מתן מעות שזה טען לטענה בפני עצמה וכמו שכתב וגם טוען כו' אלא ר\"ל וגם שהיה זה וזה ותוכן השאלה עם התשובה נ\"ל שהיה כדרך זה ודאי ראובן לא ידע מתחילה שהיה של שמעון ומש\"ה הלך אצלו ליעצו כמה הוא שוה אבל כשבא אצלו גילה לו שמעון שהוא מסרו לסרסור וא\"ל שהוא בזול בסך זה ושבאם יאמרו קרוביו שהוא ביוקר יחזיר לו המעות ובזה יתיישב שפיר הל' שאמר ליה אחזיר לך המעות דמשמע דהוא א\"ל תן לי בעדו סך כזה עתה ואחזירנו לידך כשיאמרו קרוביך שאינו שוה כ\"כ וגם א\"ש שכתב שראובן טען עליו שהחפץ הוא שלו והול\"ל תחלה שנודע לו שהוא שלו אבל למ\"ש א\"ש דמסתמא לאו ברשיעי עסקינן ויועצו ולא יגיד לו האמת אבל בשומא אפשר שטעה שמעון וסבר שהוא שוה (ועוד שאר קושיות שאכתוב בסמוך יתיישבו) וע\"פ דברים אלה קנהו באותו סך ונתן לשמעון המעות והנה ראובן בא בשתי טענות על שמעון להחזיר לו מעותיו הא' לקיים מה שהתנה עמו גם מאחר שהחפץ היה שלו ושתיהן טענה א' הן דאילו מטעם שהתנה עמו לחוד סבר דיכול לומר שאינו רוצה לעמוד בדיבורו ואי משום שהחפץ היה שלו וקיבל ואינהו יותר משתות סבר לא אמרו חז\"ל שיחזור על אונאתו או ביטול מקחו כ\"א בכדי שיעור שיראה לקרוביו או לתגר כשהמה בעיר ולא בנדון זה שלא היו בעיר ונשתהה הדבר אבל מכח תרוייהו יחד טען עליו ומאחר שבאו דמי אינאה לידך שאתה בעל החפץ והבטחתני להחזיר לי אפילו לאחר זמן שיראה לקרוביו שאינן בעיר החזר לי המעות שבאו לידך ע\"י הבטחתך לי וע\"ז שמעון השיב לו שלא היה בעל החפץ וממילא א\"צ לקיים תנאו ועוד בא מטענה אחריתא לומר ערבת לי בשעת מתן מעות כלומר אף אם לא הוה החפץ שלך מ\"מ אתה ערבת בשעת מתן מעות ומחויב לקיים תנאו אפילו בלא קנין ומש\"ה כתב וגם טוען ולא כתב כן בתחילה וגם טוען שהחפץ שלו מפני שזה טען לטענה בפני עצמה ולא הראשון ושמעון לא השיב לו על טענה זו כלים דהרי זה אינו תלוי ברצונו כיון דהיה ערב בשעת מתן מעות וגם הרא\"ש לא הזכיר זה בתשובתו ואפשר לומר משום דיש לדמות זה למש\"ר בשם הרמב\"ם בסימן קל\"א סי\"ג ערב ששיעבד עצמו על תנאי אף ע\"פ שקנו מידו לא משתעבד ויכול להיות דה\"נ סבר שמעון שהחפץ שוה כ\"כ וכנ\"ל ושהקרובים יאמרו ג�� כן שהוא שיה כ\"כ ואף שהרא\"ש חולק שם על הרמב\"ם לא רצה הרא\"ש להאריך ולהכניס נפשו בפלוגתא בתשובה זו והשיב לו הרא\"ש כי שמעון בעל החפץ מיקרי מאחר שנתנו מידו לסרסור ואף שנשתהה החזרה עד ששלחה ליד קרוביו מ\"מ זהו בכלל מ\"ש עד שיראנו לקרוביו מאחר שלא היו כאן תגרין ולא קרוביו ושאם שמעון הוא ב\"ה לא מהני טענתו דהוא בעל החפץ לחוד אם לא נתאנה ביתר משתות ואע\"ג דכאן נתאנה יותר משתות השיב לו על כל הצדדין אף מה שאין שייך למעשה זה ומשה\"נ השיב לו שאם שמעון ב\"ה אין בו אונאה אע\"ג דבנדון זה א\"ל שהוא סרסור אלא ר\"ל בעלמא אם היה שהיה ב\"ה אבל א\"ל שלפי טענת ראובן השיב לו שהוא טען עליו שהחפץ הוא שלו ולולי טענתו לא היה תובעו וכנ\"ל ועפ\"ז אמר ליה שאם כדבריו הוא ב\"ה שלו אין לך עליו אונאה ז\"א דהא לפי תשובת הרא\"ש שהשיב דכיון שמסר לסרסור נקרא בעל החפץ וכנ\"ל ומדהשיב שנקרא בעל החפץ משמע אף שאינו בעל החפץ דינו כבעל החפץ והיינו דוקא לענין גריעותא לחייבו באונאה ולא לענין מעליותא להיות דינו כבעל הבית כשחביבין עליו כליו וק\"ל (ומ\"ש (בשתות ועד) <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> שתות עד [ועד] בכלל) אבל מכל מקום כיון שהתנה עמו וגם החפץ היה שלו כל תנאי שבממון קיים. ומש\"ה הוכרחתי לכתוב שהמעשה כך היה ששמעון גילה לו מיד שהוא נתנו מידו לסרסור דאל\"כ לא היה משיב הרא\"ש כל תנאי כו' כיון שבשעת התנאי לא היה יודע שהוא בעל החפץ גם לא היה משיב שבאם הוא ב\"ה אין לו אונאה כיון שלא ידע בשעת המקח וכמש\"ר בשם הרא\"ש בסכ\"ח גם נתיישב במ\"ש שהוצרך הרא\"ש להאריך במה שהשיב הלכך היתה החזרה תלויה בראיית קרובים גם מיושב במה שראובן טען שיתן לו כמו שהתנה כו' במה נתחייב לקיים התנאי שהתנה בעת שלא ידע שהחפץ היה שלו: וכל תנאי שבממון קיים צ\"ל דכל בדלי\"ת ובתשו' כתוב כל תנאי והיא היא: "
+                ],
+                [
+                    " הכנעני עו\"כ אין לו אונאה ברפ\"ב דבכורות יליף לה מדכתיב אל תונו איש את אחיו וכנעני שאינה לישראל כו' כ\"כ הרמב\"ם פי\"ג דמכירה וכתב המ\"מ שכן יש ללמוד מסוגיא דבכורות ועד\"ר: ומ\"ש מחזיר האונאה כו' פי' כשידינו תקיפה עליהן דלא יהא כח הכנעני חמור כו' כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " הנושא והנותן באמונה כו' בב\"מ דף נ\"א: ופי' הרמב\"ם ז\"ל כו' כצ\"ל כי הרמב\"ם כ\"כ פי\"ג דמכירה וכן הגיה ב\"י ובא לאפוקי מפרש\"י ע\"ש וכתב המ\"מ דהטעם הוא לפי שלא סמך משעה ראשונה על השיווי אלא על הדמים שלקח זה: ומש\"ר בשם י\"מ נראה שהן התוס' שכתבו שם ז\"ל ונראה דהיינו שמאמינו בכמה קנאה ונותן לו כך ויותר מעט והשתא שייך שפיר אין לו עליו אונאה עכ\"ל וכן הוא בהג\"א ונראה שיש חילוק גדול בין ב' הפירושים האלו דאילו לרמב\"ם דוקא כה\"ג שא\"ל חפץ זה בכך וכך קניתיו והיא לקח אדיבורו ממני הוא דאמרינן דאין בו אונאה אבל אם בשעה שלקח החפץ מידו לא הזכיר לו בכמה לקחו אפשר דיש בו אונאה שיאמר אילו הייתי יודע זה לא הייתי לוקחו מידך כי לא עלתה בדעתי שקנית כ\"כ ביוקר כנ\"ל וכן דייקא לישניה ודוק בלשון הגהות אשר\"י ותמצא ודלא כמ\"ש ב\"י דדברי הי\"א בכלל דברי הרמב\"ם הן ושינה רבינו בלשון י\"מ דמתחילה בל' הרמב\"ם וכתב שא\"ל המוכר בכך וכך קניתיו ובלשון י\"מ כתב שהלוקח א\"ל תן לי החפץ כמו שקנית כו' משום דאי א\"ל המוכר תן לי ריוח כך וכך ודאי היה מגלה לו נמי מיד בכמה קנהו משא\"כ כשהלוקח דיבר עמו וא\"ל תן לי כמו שקנית וק\"ל ועד\"ר: וי\"מ דאפילו כו' כצ\"ל: ומ\"ש אין בו דין אונאה שאפילו כו' זה חוזר גם כן אדברי הרמב\"ם וסיומא דשני הפירושים היא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והנושא והנותן באמונה כו' שם בברייתא: שאינן שוות עשירית כצ\"ל ופי' שאינן שוות דינר אחד שהוא חלק עשירית מכל המקח ובס\"א כתוב בהדיא שאינם שוות דינר כו': לא יאמר קניתי כו' וכן אחשוב הרעות כו' פי' דרך התגרים הוא כשקונין יריעות וכל כיוצא בו הרבה ביחד ויש בהן רעות וטובות מתפייס הלוקח ליתן בעד כל אחד זהוב אף שיש בהן רעות שאינן שוות כ\"כ בשביל שנותן לו הטובות שהן שוות טובא גם כן בזהוב וז\"ש לא יחשוב הרע באמונה דהיינו ע\"ש המכירה שבאמת נתפייס ליתן בעד כל א' זהוב והטובות בשוות שאינו רוצה ליתן לו באמונה כמו שקנאן בזהוב כ\"א בשוויים ודברי רבינו אלו כפי' התוס' ע\"ש דף הנ\"ל ושם מבואר יותר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואלו דברים כו' בב\"מ דף נ\"ו ועד\"ר וטעמן מבואר בברייתא שם וכתבו התוס' בר\"פ המוכר הבית לא משום דעביד אינש דזבין ארעא ביתר מכדי שוויה דהא איתמעטו ג\"כ עבדים ושטרות אלא דגזירת הכתוב הוא ע\"ש וכעין זה כתבתי בסימן רי\"ד ובמשנה קתני ג\"כ יצאו הקדשות שאינו נקרא עמיתו ורבינו השמיט זה משום דהקדש דבדק הבית אינו נמצא בזמנינו וצדקה שלעניים דין חולין יש לו כמש\"ר בסימן רי\"ב ע\"ש ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם כו' עד פלגא ולא פלגא בכלל עבד\"ר ושם מפורש טעם פלוגתתן וגם למה הקדים רבינו לכתוב דברי הרמב\"ם לדברי הרי\"ף: "
+                ],
+                [
+                    " ובחטין שזרען בקרקע כו' מיבעיא כו' ל' הגמרא דף נ\"ו כמונח בכדא דמי ויש בהו אונאה א\"ד בטלינהו גבי קרקע ואין בהן אונאה: כגון שמכר לחבירו קרקע כו' רבינו פי' כפרש\"י והתוס' אבל להרמב\"ם שיטה אחרת ועד\"ר: ואמר שזרעה כראוי כו' דאי באומר שדאי בה שיתא ועדים מעידים שלא שדי בה אלא ה' הוה מקח טעות וחוזר כמש\"ר לקמן סימן רל\"ב דדבר שבמשקל ובמנין אפילו בכ\"ש חוזר וכן מפרש שם בגמרא לכן הוצרכו לומר דמיירי שאינן מחולקין בכמות הזריעה שידוע ששדי בה ה' אלא שהוא אומר שדי בזריעה זו ועדים מעידים שקרקע זו בעי טפי מ\"מ לא חשיב זו אונאה קרקע כיון דאי הוה שדי בה כדבעי לה היתה שוה דמי המכירה נמצא שהאונאה מן החטים תוספות: לפיכך אין מוציאין מיד הנתבע וכן אין משביעין אותו אלא היסת דאין נשבעין על הקרקעות כמ\"ש לעיל סימן צ\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " וכשם שאין אונאה לקרקע כו' עד אבל לשכירות מטלטלין יש אונאה בעיא דאיפשיטא הוא שם דף כ\"ו ע\"ב בשכירות מטלטלין ומשום דשכירות ליומא ג\"כ ממכר הוא ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם כו' בפי\"ג דמכירה כ\"כ: אפילו לזמן מרובה כו' הטעם כתב המ\"מ שלא נתנו זמן קצוב אלא בלוקח שמקחו בידו ומראה לתגר ואין כן דרך בשכירות עכ\"ל וצ\"ע שאחר זה כתב הרמב\"ם ורבינו הביאו בסמ\"ז דקיבל עליו לארוג בגד דשניהן חוזרים לעולם כמוכר ומדמדמהו למוכר אף (אם) [אנו] נאמר דאם השהה כ\"כ עד שנזדמן לו שכירות כשכירות זה לא מצי לחזור דומיא דמוכר דג\"כ אין זביניה בידו וכנ\"ל בסימן זה וצ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " מפני שהוא כקונה אותו לזמן כו' ואע\"פ שיכול לחזור אפילו בחצי מ\"מ כל זמן שלא חזר הרי הוא לו משועבד לעשות מלאכתו ביום זה ועבד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שליח שמכר כו' בקידושין דף מ\"ב: אין בו דין אונאה פי' אלא שהמכר בטל אפילו ��פחות משתות ואפילו במקרקעי והטעם משום דא\"ל לתקוני שדרתיך כו' והא דכתב לעיל ר\"ס קפ\"ה ומכרו בנ' ופסיד כו' היינו היכא דלא נתאנה שאינו שוה אלא נ' אלא שעבר על דעת בע\"ה שצוהו שלא למכור אלא במנה: ואפוטרופא דינו כשליח כ\"כ הרמב\"ם שם וסיים וכתב דאינו דומה לב\"ד מפני שהוא יחיד: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אינה את הלוקח זה קאי גם אשליח: כתב רב האי כו' ע\"ל ר\"ס קפ\"ב: והר\"ר יונה כתב כו' לעיל בסימן ק\"ט כ\"ר עליו והכי מסתבר לא\"א הרא\"ש ז\"ל ע\"ש: וזוכה המשלח ביתרון פי' ולא השליח ביתרון והטעם כמו שכתוב בסי' קפ\"ג ס\"י ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " האחין שחלקו כו' שם מימרא בר\"פ האיש מקדש: שאם הטעו זה את זה במטלטלין כצ\"ל ובמטלטלין הנדפס בסוף ט\"ס וצריך למחוק: אין אונאה לקרקעות עד פלגא היינו לדעת רא\"ש ור\"ת כדלעיל: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א ז\"ל כו' כלל צ\"ח סי' ה': ולא שמו אל לבם שהמבוי סתום כו' פי' אינו מפולש ואמרינן בפ\"ק דב\"ב דף י\"א דאחד מבני מבוי . שביקש להחזיר פתחיו למבוי אחר בני אותה מבוי יכולין לעכב עליו וכ\"ר בסימן קס\"ב ומבואר שם בגמרא דאילו היתה אותה מבוי מפולשת כיון דבלא\"ה רבים שכיחים שם לא היה מצי לעכב על פתיחתו למבוי זו וכן מבואר שם בתשובת הרא\"ש כלל צ\"ט ע\"ש: ומה שטוען שמעון שהוא יסלק כצ\"ל וכן הוא מבואר שם בתשובה ששמעון רצה לסלק: כיון שבשעת החלוקה טעו הדיינין שם בתשובה מבואר כי חלוקה זו עשו ע\"פ דיינין ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שזה ניתן להשבון כו' ועוד אמרו בגמרא טעם אחר שזה נאמר בו ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ע\"ש ורבינו לא כתבו משום דכאן לא בא אלא לומר כשם שיש אונאה במקח כך יש אונאה בדברים ושל\"ת דוקא בממון משום שחסר ממונו הוא אלא [קמ\"ל] דקפיד המתאנה ואדרבה גדול הקפד הנתאנה בדברים מבממון שבממון אינו קפיד כ\"כ כיון דיכול להשיבו כשיתבענו וגם קפיד יותר אבושת גופו וק\"ל: נענה מיד שם דף נ\"ט דכתיב והנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך ל' אונאה ומדכתיב בידו משמע שהיא תמיד אצלו לענוש מיד: "
+                ],
+                [
+                    " וגם צריך ליוהר באונאת אשתו כו' פי' צריך ליוהר מה\"ט באונאתה יותר מבשאר אונאות ואיותר דכתב לפני זה באונאת הגר קאי: ועונש אונאתה קרובה כו' וסימנך ואל דמעתי אל תחרש שאינו לשון תפילה אלא הזכרת מדת הקב\"ה שדרכו שאיננו מחריש ואיננו מתעלם מדמעה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " חברי איוב לאיוב ומה שהן אמרו לאיוב כן זה היה מפני שהוא היה מצדיק את עצמו וחשב שמידותיו של הקב\"ה הם עול ח\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו שהוא רגיל פי' כשאינו רגיל פשיטא דאסור משום דמלבין פני חבירו דכיון דאינו רגיל מתלבן ומתחוור אלא אפילו רגיל בשם ההוא אסור אם הוא מכוין לביישו כך מבואר בגמרא: "
+                ],
+                [
+                    " כגון אם יש מום במקחו כו' נראה דאפילו אינו מטעהו בשוויו דנותן לו בזול טפי כפי ערך המום אפ\"ה אסור והשתא הוה דומה לגניבת דעת דאסור אפילו בלא חסרון ממון ועוד דאל\"כ ק' פשיטא דהו\"ל בכלל אונאת מקח וממכר דלעיל א\"ל שתאמר שאין החסרון עולה לשתות וא\"כ (הו\"ל) [הוא] נאמר אף שאין בו חסרון כלל וק\"ל מיהו י\"ל דכאן בא לומר דעובר על לאו דוכי תמכרו ממכר וגו' לא תונו דהזהירה התורה דלא ירמהו ויגנוב דעתו נוסף על לאו דגזילה ודומה לזה כ\"ר בר\"ס רל\"א ז\"ל אסור לדמות לחביר�� בענין המדה כו' והעושה כן עובר בלאו דלא תעשו עול מלבד מה שגוזל את חבירו עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בחזקת שהיא שחיטה כו' שהנבלה אינו טוב ואינו ברי לגוף כשחוטה: "
+                ],
+                [
+                    " ואף לגנוב דעת הבריות כו' עד ס\"ח פ' גיד הנשה (חולין דף צ\"ד) ע\"ש: כגון שלא יסרהב בחבירו פי' רש\"י לא יפציר ועד\"ר: ולא יפתח לו חביות הפתוחים לחנוני ל' הגמרא שם חביות המכורות ופרש\"י כל חביבותיהן מגופות היו וכשבא אדם חשוב אצלו פותח אותו להשקותו יין חזק ואם מכר חבית שלימה לחנוני והיא עדיין אצלו לא יפתחנה לאורח הבא לו מפני שגונב לבו להחזיק לו טובה חנם בסברו שזה הפסד גדול נפסד ע\"י שהרי תשאר חבית זו חסירה ותתקלקל יינו וזה ימסרנה מיד לחנוני שמכרה לו ושם בגמרא מסיק דאם היה חביב עליו דבלא\"ה היה פותח לו מותר והב\"י תמה למה השמיטו רבינו: כגון שפגע בחבירו בדרך כו' שם ע\"ב מביא מעשה דמר זוטרא בריה דר\"נ הוה קאזיל באורחא וזה נלמד ממנו ועיין שם בתוס': סוך מפך זה והוא ריקן פירש\"י שיודע בו שאינו סך וזה ודאי אסור משום גניבת דעת שמטעה לזה שהוא סבור כיון שא\"ל הן ודאי היה בו אבל אם יש <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> באמת אף שאין דעתו שיסוך ויודע בחבירו שלא יסוך אפ\"ה אינו אסור משום גניבת דעת משום דמסתמא לכבודו נתכוין וכל דרך כבוד מותר וכמ\"ש בדרישה בסמוך: וסבור האבל שהוא מלא יין כצ\"ל ור\"ל כדכתיב תנו שכר לאובד ויין למרי נפש וי\"מ שהוא סבור שהוא מלא מאכל וסובר האבל שבא להברותו ול\"נ דהא סעודת הבראה אינה אלא בסעודה ראשונה וכאן מסתם אבל מיירי: ואם הוא עושה כדי לכבדו מותר זה קאי גם אסוך מפך זה וכן הוא בהדיא בגמרא כלומר אם ידוע וניכר שלא נתכוין אלא לכבודו והודיע לכל חשיבותו של האורח אז אפילו אם הכלי ריקן לית לן בה וק\"ל: מנעול של עור בהמה מתה כו' משני טעמים האחד שאינו חזק כשל שחוטה ועוד משום הסכנה דשמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור גמרא ורש\"י: ושמן צף על גבו טעמו משום דאיכא למיחש שמא הוא יסבור שהוא הכל שמן ויהיה לו כל הצורך ועי\"ז יזמן עלה אורחים ונמצא מתבייש ושם בגמרא מייתי מעשה שכך היה וחנק ב\"ה את עצמו עי\"ז מחמת הבושה: "
+                ],
+                [
+                    " אין מפרכסין את האדם כו' משנה וגמרא פ' הזהב כו' דף ס': ואין השבח שמשביחם כו' ע\"ש בפירוש רש\"י: ולא שורין הבשר כו' ובמקום שהמנהג הוא שהקצבים קודם מכירתן שורין הבשר וכדאמרינן בפרק כל הבשר דתלינהו בטבחי אין לחוש דכיון דהמנהג הוא לעשות כן הכל יודעין ואין בזה לחשוב שהוא לבן מחמת שמנותו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אין מערבין מעט פירות רעים ל' משנה שם דף נ\"ט וכ\"ר ע\"פ פי' הרא\"ש. ומ\"ש אפילו חדשים פי' אפילו בשווין לגמרי ושניהם יפים אלא שהן מב' שדות נמי אין מערבין מה\"ט דא\"א שלא יהיה אלו מעט רעים מאלו ועד\"ר: ואצ\"ל חדשים בישנים כך ל' המשנה ופליגי בה רש\"י והרא\"ש דרש\"י ס\"ל דדוקא קתני והרא\"ש ס\"ל דהוא מאמר כולל וכאילו אמר ואצ\"ל דאין מערבין ישנות וחדשות זה בזה ועד\"ר שם הוכחתו פי\" זה להרא\"ש ומשה\"נ לא כ\"ר תיבת נמי דהול\"ל דהרא\"ש כתב דישנות בחדשות נמי אסור ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ויין ביין מותר כו' משנה וגמרא שם דף ס\"א ע\"א וז\"ל המשנה באמת ביין התירו לערב קשה ברך ומפרש הגמרא דהיינו בין הגיתות ופרש\"י שאז תוססין זה עם זה ונעשין טעם א' אבל לאחר הגיתות שכבר קלט כל א' ריחו וטעמו אין משביחו אלא פוגמו ע\"כ וכתב הרא\"ש ז\"ל דאע\"פ שהרך הוא טוב יותר לשתות וגם דמיו יקרים יותר מהקשה אפ\"ה מותר לערב בין הגיתות לפי שכשנותנין מעט קשה ברך הוא משביח ומתקיים יותר וכ\"ש רך בקשה שהוא משביחו עכ\"ל אבל רש\"י כתב בהדיא דדוקא קשה ברך אבל לא איפכא (וכמ\"ש בדרישה) וכן משמע מל' הרמב\"ם ורי\"ף ורבינו כתב בשיטת הרא\"ש והוסיף וכתב דרך בקשה מותר לערב לעולם נראה שלמד זה מדכתב הרא\"ש סתם וכ\"ש רך בקשה שהוא משביחו לשתות ומזה הטעם ס\"ל דמותר לעולם אף שלא בשעת גיתות דכשבא אדם לקנות ממנו יין קשה ניחא להקונה מסתמא שיערב בה מעט רך שיהא נוח לשתות וגם דמיו יקרים וגם י\"ל דרבינו דייק כן לפי' הרא\"ש מהמשנה דמדסתם וקתני דהתירו ביין לערב כו' דהו\"ל לפרש דהיינו דוקא בין הגיתות אלא ודאי פי' המשנה דקתני התירו לערב קשה ברך הוא כאילו אמר מותר לערב קשה ורך זה בזה דומה למה שפי' הרא\"ש הרישא דקתני בפי' חדשות בישנות וכמ\"ש בדרישה ומש\"ה כתב סתם משום דהיתר רך בקשה הוא מותר לעולם ואף שבקשה ברך אינו לעולם סמך אהטעם שכ' מפני שמשביחו אבל אי לא איירי המשנה גם בעירב רך בקשה ודאי לא הוה ליה לסתום אלא לפרש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אין מערבין מים ביין ומי שנתערב כו' משנה שם ופי' רש\"י לא ימכרנו בחנות הוא עצמו ולא ימכרנו פרוטה פרוטה אא\"כ יודיענו לכל א' אחד הבאים לקנות ממנו שמים מעורבין בו ולא ימכרנו לתגר הכל ביחד אע\"פ שמודיעו מפני שהוא לוקחו למכרו בחנות וירמה אותן שלא יודיע להן עכ\"ל ואף דהמשנה קתני ולא לתגר אע\"פ שמודיעו שאינו אלא לרמות שינה רבינו וכתב שמא ירמה כו' דס\"ל דה\"ק דהאי תגר אינו קונה להחזיק לעצמו אלא למכרו לאחרים ואז יש לחוש שירמה וכאילו אמר שאינו אלא למכור ומזה יש ללמוד דדוקא לתגר אסור למכרו אבל לב\"ה מותר למכרו לו ביחד כשמודיעו ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " הותר לערב כו' ל' הגמרא רב אחא מתיר בדבר הנטעם ואע\"פ דרב אחא אעירוב יין ביין קאי משמע לרבינו דה\"ה בעירב מים ביין: ומש\"ר לעולם פי' אפילו שלא בין הגיתות ומיהו דוקא כשיעור שנרגש בחוש הטעם וק\"ל ואמרינן שם בגמרא דלא חיישינן שמא הקונה אותו יוסיף עליו מעט יין ויבטל טעם המים וירמה בו אחרים דאינו אסור אלא דבר שיכול לרמות כמו שהוא דאל\"כ אין לדבר סוף: "
+                ],
+                [
+                    " אין מערבין שמרי יין ביין כו' לשון המשנה סוף פ' הזהב וכתבתי לשונו בדרישה והארכתי בביאור דעת רבינו מ\"ש כאן ובסמוך מסי' י\"ח והלאה ובביאור דעת הרמב\"ם והביאו רבינו שם ס\"ך וכאן בפרישה אקצר ואכתוב פי' פרטי דבריהן. מ\"ש אין מערבין שמרי יין ביין ר\"ל שמרים של חבית זה אסור לערבן ביין של חבית אחר וכ\"כ הרא\"ש בהדיא. ומש\"ר שאפילו אם קנה ממנו שתי כו' פי' אע\"ג דשמרי כל החביות מותר לערב ביין שלו לא אמרינן כיון שקנה שניהם כחבית אחת דמי וק\"ל: מקלקלות חבית אחרת פי' יין של חבית אחר: יכול לערב השמרים כו' פי' אפי' אינו מודיע וכ\"ש אם מערה יין מחבית זו לחבית אחרת שנותן שמריו לתוכו ודוק לקמן: "
+                ],
+                [
+                    " התגר נוטל מחמשה גרנות כו' משנה שם ד\"ס: "
+                ],
+                [
+                    " מותר לברור שזהו דבר הנראה ג\"ז משנה וגמרא שם והלכה כחכמים: "
+                ],
+                [
+                    " ומותר לחנוני כו' משנה שם: "
+                ],
+                [
+                    " ואין בני השוק יכולין לעכב כו' אחילק קליות ואמכירה בזול קאי ולאפוקי מאבא שאול שאסר שם מפני שמקפח בזה פרנסת בני חנוני חבירו ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " בשל חבית אחרת פי' חבית אחרת של יין לא של שמרים ודו\"ק. אבל אם מכר לו הרבה שמן כו' וה\"ה יין וק\"ל: ונותן לו מעט מעט כו' פי' שקנה ממנו מאה מדות ונתן לו מדה אחר מדה בכל פעם שצריך לקח מדה א'. אינו מנכה לו בשביל השמרים דיכול לומר לזה מדלא ערבת לי תחלה בכל פעם שמדדת לי אחולי אחלית לי. ומה שסיים רבינו וכתב ז\"ל אינו מנכה לו בשביל השמרים שהיה יכול לערב בו כ\"כ [אכל מדה] וכאילו אמר אינו מנכה כיון שהיה יכול לערבו כו' גם כתבו להבדל ולדיוק ללמדינו דדוקא השמרים שהיה יכול לערבו אינו מנכה אבל הקמחים דאין דרך לערב בו (אינו) מנכה כדמסיק וק\"ל: ומ\"ש בשביל הקמחים בגמרא איכא פקטים ופירש\"י פסולת הגרעינין: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א שקנאו ממנו בשעת הבדים שדרכו להיות עכור פי' עכור מקמחים אבל לא משמרים ושעת הבדים היינו תשרי שסתם שמנים עכורים והם בזול וזה הלוקח לקח ממנו השמן בזול כשער של תשרי ונוטל השמן ממנו בניסן שאז השמנים צלולים להכי מנכה לו קמחים אבל אם לקחו ממנו בשער של ניסן שכל השמנים ביוקר כיון שהם צלולים אינו מנכה לו כלום כך מפורש בגמרא ע\"פ פרש\"י והוא דעת רבינז ודוק: והרמב\"ם כתב אסור לערב כו' עד סוף הסימן בפי\"ח דמכירה וביאור דבריו נ\"ל דהכי הוא אסור לערב שמרים בין ביין כו' כלומר המוכר שמן או יין לחבירו אפילו סתם שלא התנה עמו למכרו לו מזוקק אסור לו לערב ולבלבל השמרים המשוקעים שיחזרו ויתערבו ויבואו עם השמן בתוך המדה ומכ\"ש שאסור לערב שמרי חבית זו בחבית יין אחרת ועד\"ר שהוכחתי פי' זה ולא כב\"י ודוק: ואפילו שמרים בשמרים כו' במיימוני כ' שמרים של אמש בשל יום ור\"ל שמרים של חבית זו בשמרים של חבית אחרת מטעם שמתקלקל ועד\"ר שם כתבתי ותראה דמש\"ה השמיטו רבינו משום דאין לאסור לערב בשמרים כשמדד אותם לבד כ\"א ערבב לו שמרים דבחבית זו בזו וסתמא כפי' (דמר) [דהרמב\"ם]: אבל עירה כו' פי' מ\"ש לא יערב היינו דוקא כשמוכר היין מדות מדות אבל אם מערה כל החבית לחביתו של לוקח שמודד לו כל היין שבחבית בזה נותן לו גם שמריו שהיה בתוכה: המוכר לחבירו שמן מזוקק פי' שהתנה עמו שיתן לו שמן מזוקק אינו מקבל שמרים דכיון דהתנה עמו שיתן לו מזוקק בכללו נמי שלא יקבל שמרים משא\"כ במכר לו שמן סתם דאף דאסור לערב השמרים ע\"פ אוקימתא דרב פפא לר' יודא מ\"מ בכלל המכירה הן ג\"כ השמרים וצריך לקבל לוג ומחצה לק' לוגין ולפי דא\"ל אי בעית לאערובי לא שרי לי לאערובי לך אי קיבולי לא מקבלת עלך חסרון השמרים זבין וזבין תגרא איקרי כלומר מה ארויח הרי השכר כלה בשמרים ועד\"ר: ומקבל עליו שמן עכור זהו פי' פקטים הנזכרת בגמרא הנ\"ל: בד\"א כשנתן לו המעות בתשרי כן פי' הרמב\"ם חילוק הנזכר בגמרא בין ניסן ותשרי לענין גודל וקוטן המדה בתשרי כיון שהשמנים עדיין עכורים ומלאים פקטים לכן המדה גדולה לעת ההיא ובניסן שהשמנים צלולים נותנים במדה קטנה ולהכי זה שנתן מעותיו בתשרי והיה ראוי לקבל מדה גדולה משמן עכור והוא לקח בניסן מדה גדולה משמן צלול לכן דין הוא שינכה לו הפקטים אבל אם לא לקח בניסן אלא מדה קטנה צלולה אינו מקבל שום פקטים לפי' שכך דין הוא שכל מדה קטנה תהיה צלולה לגמרי וק\"ל: ולקח השמן בניסן במדת תשרי כצ\"ל וכן הוא במיימוני ולית שם לשני תיבות אלו דהיינו מקבל עליו מיהו אין צריך למחוק הספרים די\"ל דה\"ק אז מקבל עליו לוג ומחצה כיון שלוקח ממנו בניסן במדת תשרי שהיא גדולה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לחטין רובע הקב קטנית כן הוא בב\"ב דף צ\"ד אלא שבמקום ובקטנית רובע עפרורית תני בברייתא ובעדשים כו' וכתב רשב\"ם קטנית דרכן לגדל בחטים ונישובים בשעורין נישוב היינו קש שהרוח מנשבו ומפזרו עפרורית דרכן להיות בעדשים וקטנית לפי שמעיקר עקרין להו עם צרורותיהן ולא קוצרין אותן כשאר תבואה ולענין עפרורית בחטים ושעורים אמרינן בגמרא שם פנים לכאן ולכאן דאיכא למימר דבחטים ושעורים אפילו פחות מרובע עפרורית אינו מקבל דכיון דחשובים הן ואין מצוי בהם עפרורית אדעתא דהכי קנאם שיהיו נקיים בלי עפר ואיכא למימר דה\"ה בחטים ושעורים דמקבל רובע עפרורית והא דנקט עדשים לרבותא דאפילו עדשים דמצוי בהן עפרורית אפ\"ה רובע הוא דמקבל אבל לא יתר מכן אבל קטנית בשעורים ונישובים בקטנית ועדשים משמע בגמרא דאפילו יתר מרובע מקבל וטעמא אפשר משום דהנהו לא חשיבי כ\"כ כמו חטים: ומ\"ש וה\"ה נמי א' לי' אצטריך דל\"ת הקונה דבר מועט אין דעתו ליקח שום מותלעת קמ\"ל ב\"י: וכתב הרמב\"ם כו' ואם יראה כו' והתחיל לבררם כו' הוא שם מימרא דרב הונא והא דכ\"ר ואם יראה כו' אורחא דמלתא קאמר דאם אינו רואה שיש בהן יותר אינו מתחיל לבררם דא\"כ יפסיד שהרי יהיה אסור לו לערב אח\"כ דהא בבורר בעודם ביד המוכר איירי מדסיים וכ' צריך ליתן לו שלמים וכו' והול\"ל אם המוכר מודה לו שהיה כ\"כ: והמותר ינכה לו דס\"ל דיותר מרובע ודאי קפיד אינש ואדעתא דהכי לא זבנה דאל\"כ אין לדבר סוף וכי לעולם לא קפיד ר\"ן ועד\"ר: והכי מסתברא דטעם תקנת רביעית משום דרובע שכיח יותר לא שכיח ואיהו הוא דעריב וכיון דעריב קנסוהו רבנן בכולהו ממילא היכא דידיע דלא עריב צריך לקבל כוליה אע\"ג דאיכא לישנא וטעמא אחרינא בגמרא ס\"ל כיון דקיי\"ל המע\"ה גם כאן נקטינן בהאי לישנא מה\"ט דאף אם עדיין לא נתן הלוקח המעות מ\"מ מודה שמושך התבואה לרשותו הרי הוא שלו והמעות חוב עליו והמוכר נקרא נתבע וכמ\"ש בס\"ס רכ\"ד: ושיהא היין צלול כו' אבל אם אין מנהג מותר לערב השמרים להרא\"ש בכל ענין ולהרמב\"ם במערה מחבית לחבית וכמש\"ר בס\"ס שלפני זה: "
+                ],
+                [
+                    " הבורר צרור מתוך גרנו כו' מימרא שם: צריך ליתן לו חטים כשיעור הצרור כו' עד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " האומר לחבירו מרתף של יין כו' משנה בהמוכר פירות סוף דף צ\"ג ואוקימתא דגמרא שם דף צ\"ה שם תמצא חילוקים הללו מכח קושיות ופירוקים אהדדי ע\"ש. אני מוכר לך למקפה פי' ליתן לתוך התבשיל ולהטעים המאכל וה\"ה נמי אם א\"ל שקנהו לשתות מעט מעט: או אפילו לא הזכיר לו יין כו' מכלל דהיכא דא\"ל מרתף וגם למקפה אין חילוק בא\"ל יין או לא אלא החילוק בא\"ל זה או לא א\"ל זה דבא\"ל זה בין הזכיר יין או לא נותן היין טוב ומקבלים למאה י' שהתחילו להשתנות ובלא א\"ל זה בין הזכיר יין או לא צ\"ל יין שכולו טוב וכמש\"ר זה אחר זה: וראוי להתקיים פי' שלא יחמיץ כי דרך היינות להחמיץ העומדים פתוחים ולכן צריך שיהיה יפה וטוב יותר מסתם יין וק\"ל: מרתף זה של יין כו' דהוה חדא לגריעותא דהיינו מה שאמר זה וחדא לטיבותא במ\"ש יין: נותן לו מיין הנמכר בחנות דהיינו שהתחיל כו'. פי' סתם יין הנמכר בחנות קצת חמוץ הוא שכל יין מיד שנפתח מעט מתחמץ קצת וזהו בעצמו הטעם שכתב רבינו בסמוך דלקח יין כדי למכרו בחנות דצריך ליתן לו יין טוב כדי שיתקיים ולא יחמיץ לגמרי מיד אחר שיפתחו א��תו כי כן דרך החנות להניח החבית פתוחה למכור תמיד מעט מעט ממנה ואם לא יהיה יין טוב ביותר יחמיץ לגמרי וק\"ל: או שא\"ל מרתף של יין סתם בהך בבא פליגי שם רב אחא ורבינא וקי\"ל בפלוגתייהו דהלכה כדברי המיקל ולהכי אע\"פ שלא פרע הלוקח עדיין המעות שנמצא שהלוקח הוא הנתבע אפ\"ה צריך לקבל י' קוססות לק': שהתחילו קצת להשתנות דסתם מאה חביות אורחתייהו בעשר קוססות ומחיל אינש עליהן ואף שהזכיר למקפה מועיל מ\"ש זה לקבל עילוויה י' למאה: י' קוססות למאה פי' היין הקרוב להחמיץ מל' פריו יקוסס ויבש דיחזקאל: ובמוכר חבית א' כו' ברייתא שם דף צ\"ה ע\"א: מחד חמרא משמע כלומר משמע שימלא לו חביתו מיין של חבית א' לא שיתן לו קצת יין רע לפי ערך י' קוססות למאה דהיינו מב' חביות: מעט מעט כשימכרנו פי' וה\"מ דלא יחשב כמוכר לו חד חבית דהרי יקח מידו מעט מעט דרך מכירתו בחנות וגם במדידתו (בחמה) [במעט] אינו רגיל להיות טוב כ\"כ אפ\"ה צריך ליתן לו מהטוב. כתב הרמ\"ה שדינו כמרתף של יין פי' כמרתף של יין ואמר זה דאמרינן ביה דכי לא אמר למקפה נותן לו יין שנמכר בחנות דהיינו שהתחיל קצת להחמיץ וכשאמר למקפה נותן לו יין יפה ה\"נ דכוותיה ואע\"ג דבמרתף כי נמי אמר למקפה צריך שיהא לקבל עשר קוססות שאני גבי חביות דלא שייך קבלת קוססות כמ\"ש לפני זה דחד חמרא משמע: לקח יין כדי למכרו כו' מימרא דרבא וסתם גמרא הוא שם דף צ\"ח ע\"א ודברי רבינו הם כפי' התוס' ור\"ן ודלא כרשב\"ם ע\"ש והטעם דהוה ליה כאילו התנה עמו שיהא טוב שיוכל לקיים עד שימכרנו בחנות מעט מעט וכמ\"ש לעיל: ומה שכתב צריך להתקיים מעט מעט עד שימכור קורא לשיעור מכירה מעט נגד שיעור שהייה בביתו כשהוא לצורך מקפה שהוא שיעור יותר ארוך וק\"ל: כתב רב האי ה\"ה היכא דלא אמר ליה למקפה כו' דברי רב האי הללו אתאמרו אלשון משנה וגמרא שם סוף דף צ\"ז תנן המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב המוכר באחריות ואם ידוע שיינו מחמיץ (פי' בכל שנה) הרי זה מקח בטעות ואמרינן עלה בגמרא שם דף צ\"ח ע\"א אמאי הוה מקח טעות לימא ליה המוכר לא איבעי לך לשהויי ומשני דא\"ל למקפה וברישא דמתניתין שאינו חייב באחריותו א\"ר יוסי בר חנינא דמיירי בשנתנו הלוקח בקנקניו דא\"ל קנקניו גרמו החימוץ כיון דאין דרך יין המוכר להחמיץ ובזה דברי רבינו מבוארים: אבל אם עירהו לכליו כו' עד שיאמר לו כליך גרם לו כו' כבר כתבתי בסמוך אוקימתא דגמרא מדברי ר\"י בר חנינא דאמר כן גם שם לפני זה דף צ\"ו ע\"ב אמר שמואל חמרא אכתפיה דמריה שוור אפילו החמיצה תוך ג' ימים וכתב הרמב\"ן בחידושיו ז\"ל והוי יודע כי מה שחלקו בקנקנים לאו משום פגמן של קנקנים אלא מפני העירוי אע\"פ שתמצא בירושלמי קנקניך החמיצו את היין פירושו העירוי לתוך קנקניך הוא גרם לי ובתוך קנקניך נתחמץ ולא קודם לכן וכן פירשו כל רבותינו עכ\"ל ולפי זה יהיה (ביין ביאור) [כן הביאור] מ\"ש אכתפיה החמיץ וס\"ל דמשה\"נ אם נשאו הלוקח אפילו בכלים דמוכר אין המוכר חייב באחריותו וגם דעת הרא\"ש ורבינו והרי\"ף והרמב\"ם הוא שאין הדבר תלוי בטלטול ומש\"ה לא הזכירוהו כלל אלא בהעירוי וכ\"כ ב\"י: וכן נמי בכליו של מוכר כו' עד אפילו אם החמיץ תוך ג' ימים כו' גם זה קאי אלשון הגמרא הנ\"ל דאמרינן דכי לא א\"ל למקפה יכול לומר לא איבעי לך לאשהויי וקאמר דזה שייך אפילו בתוך ג' ימים וכגון שקנה ממנו יין מעט דהו\"מ לשתותו ע\"פ דרכו וכמ\"ש ר' האי הנ\"ל ומ\"מ אי לאו טעמא דמזל הלוקח גרם ודאי הוה חייב המוכר באחריותו אף ע\"פ דשהי ליה משום דהוה אמר��נן יין זה מעיקרא חלא הוה דאל\"כ איך מיהר כ\"כ להחמיץ בתוך ג' ימים והא דאמרינן דמזל הלוקח גרם מפורש טעמא בגמרא שם דף צ\"ח דכתיב ואף כי היין בוגד גבר יהיר ואע\"פ דהתם ר' חייא בר' יוסף קאמר ליה ואנן קיי\"ל כריב\"ח הנ\"ל דפליג עליה התם כמ\"ש רי\"ף ורא\"ש כבר כתב ב\"י דל\"ק דע\"כ ל\"פ אלא כשהוא בכליו של מוכר וא\"ל למקפה אבל לא א\"ל למקפה מודה ר\"י לר' חייא ומ\"מ ודאי אי לאו דשהי יותר משיעורא לא אמרינן מזלך גרם דיותר מסתבר לתלות במזליה דמוכר כיון דלא שני לוקח מידי וגם הוא עדיין בקנקני מוכר: ומ\"ש אא\"כ נעשה חומץ חזק כו' שם בגמרא דף צ\"ו אמרינן כן: ומ\"ש והיכא שידוע שיינו של מוכר מממיץ פי' שרגיל להחמיץ בכל שנה וכבר כתבתי לעיל בסמוך שהוא משנה שם דצ\"ז ושמוקים לה הגמר' דוקא בדא\"ל למקפה דאל\"כ לא הו\"ל לאשהויי כיון שידע שדרך יין זה רגיל להחמיץ: "
+                ],
+                [
+                    " יין מבושל כו' יין ישן כו' מיושן כו' משנה שם דף צ\"ח וגירסת ר\"ש ורי\"ף ורמב\"ם ורא\"ש הוא מבושם ופירש ר\"ש ז\"ל מבושם שיתקיים בדרך המתקיימים והרמב\"ם כתב יין מבושל: ומ\"ש להתקיים עד העצרת שם במשנה ופר\"ש לאפוקי אח\"כ שחום תקופת תמוז מקלקל אפילו יין מבושם ואפשר שהניחו בזמן עד עצרת משום שהוא זמן מוגבל וידוע וגם משום שבו נידונים על פירות האילן משנה שעברה היין שנתגדל בשנה שלפני זו: וכן מ\"ש משל ג' שנים פי' שנתגדל לפני ב' שנים דעם שנה זו הוא ג' שנים דבשנה זו נתגדל בה יין שלישי: ומ\"ש שיתקיים עד החג ברייתא שם ופר\"ש דבעי שיתקיים ויתיישן עד גמר שנה שלישית דהיינו החג עת הבציר: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש וכל זה לא אמרו אלא במקום שאין מנהג כו' כן כתב הרמב\"ם בפי\"ז מה\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " המקבל יין מחבירו בעיסקא ע\"מ כו' בב\"ב דף צ\"ח ע\"א ע\"ש ובפרשב\"ם דלשם: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שהמוכר ע\"ד לעלות לא\"י כו' עד\"ר: שאין חילוק בין מוכר ללוקח דכיון שהזכיר שרוצה להוליכה למקום פלוני הרי הוא כמתנה שאם תוזל קודם לכן שיחזירנה והוא שהזכיר כן בשעת המכירה: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ הרמ\"ה אלא שחילק דוקא שהתנה כו' אין להקשות דלמא גם ר\"י הנ\"ל ג\"כ מודה בזה דכיון שהתנה דאין אחר התנאי כלום וי\"ל דבאמת שאין בתנאי זה אלא גילוי דעת כיון שקנאהו סתם בקנין ומשיכה אלא שהתנה שלא יתבע מידו דמי הסחורה עד שימכור תחילה הסחורה ויקבל המנה ובתוך דבריו הזכיר שיוליכנה למקום פלוני למכרה שם ולר' יונה אינו מועיל גילוי דעת כ\"א גבי מוכר ולר\"ח משמע דס\"ל דלוקח ומוכר שווים לגמרי דאפילו גילוי דעת בעלמא בלי תליותא בנתינת הדמים מהני וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שכר אין דינו כיין כו' שם דף צ\"ו: ומ\"ש שהיין תלוי וכו' פי' אפילו כשהוא בכליו של מוכר וכשלא א\"ל למקפה וכנ\"ל: אע\"ג דריחיה חלא כו' ע\"ש דף צ\"ו: המע\"ה כיון דספק הוא מד\"ר: אבל עירהו הלוקח לתוך כליו כבר כתבתי הטעם דהעירוי מקלקלו ובזה אין לחלק בין יין לשכר אלא בדבר התלוי במזל וכמו שכתוב אף כי היין בוגד וכנ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אסור לרמות לחבירו [כו'] ולא ירמה בהן ליישב כפל הל' נ\"ל דאפילו אחר שהן (שתות) [ישרות] יהיה נזהר שלא ירמה בהן א\"נ ה\"ק אסור לרמות לחבירו ולאו דוקא לחבירו אלא דלא ירמה בהן כלל אפילו עכו\"ם ועל שניהן אמר וכל שאינו עושה כן עובר בלאו וכמ\"ש נמי לקמן סכ\"ד בשם הרמב\"ם: עובר בלאו דלא תעשו עול כו' היינו קרא דפ' קדושים דכתיב לא תעשו עול במשפט במדה במשקל פרש\"י שם שאף המודד קרוי דיין ואם עושה עול הרי הוא משוקץ ושנאוי כו' וגורם לה' דברים כו' ורבינו קיצר בפרטות ענשו ובזיונו לפי שאינו מעסקו ועניינו. א\"נ התם איירי בישראל המוכר לישראל אבל המוכר לעובד כוכבים אינו עובר אלא בלאו בעלמא: "
+                ],
+                [
+                    " חייבין ב\"ד להעמיד כו' בב\"ב דף פ\"ט ודרשינן לה שם בגמרא מדכתיב איפה שלמה וצדק יהיה לך דיתורא הוא דהו\"מ למיכתב לא יהיה לך אבן ואבן כ\"א איפה שלמה וצדק אלא יהיה לך אב\"ד קמזהיר שיהיה להם ממונים משגיחים על איפה שלמה וצדק: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לאדם להשהות כו' מימרא דרב יודא שם: אלא במדה הרשומה כו' כרב פפא שם ואע\"פ דמסקינן שם ולא היא כו' ס\"ל לרבינו דאלא אמרן דלא מהנדסי בי' כו' דסמיך לה לחוד קאי ולא אדר\"פ וכן משמע ברי\"ף ורא\"ש שהשמיטו הכל ולא הביאו אלא דברי רב פפא עד אי לא חזי חותמא לא שקיל וכ\"כ ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " מכמה עושין המדות כו' עד שאין ברתיחה שוה פרוטה בברייתא שם דפ\"ט וריש דצ\"ט: מסאה היינו ו' קבין: ושמינית הרובע כו' עד\"ר: שלא תחליפנו ברובע סאה ולא חיישינן דיתחלף רובע סאה עם קב דבתלתא לא טעי אינשי אבל בריבעא טעי. והא דבתלתא לא טעי היינו דוקא במדות דחללן מוכח עליהן אבל במשקלות טועין אפילו בתלתא כדלקמן בסמוך וטעם זה תמצא בר\"ן: עושין אותה הין הוא י\"ב לוגין דהיינו ג' קבין: ורביעית הין לוג כו' ז\"ל רשב\"ם והא דלא עבדינן נמי חצי רביעית ההין דהיינו לוג ומחצה משום דאתי למיטעי בחצי קב דיבש דהיינו ב' לוגין דבריבעא טעי אינשי. ושמינית היינו ג' רבעי ביצה דלוג הוא ו' בצים נמצא דשמינית בשמינית הוא ג' חלקים של\"ב מהן עולין (ה' בצים) [ביצה א'] חלוק בו רביע ביצה לח' חלקים ומד' רביעותיו יהיו ל\"ב חלקים וקח מהג' רביעותיו שהוא שמינית הלוג מכל א' חלק נמצא שיהיו בידך ג' מאותן ח' חלקים שכל א' מהן היא חלק מל\"ב ביצה והוא שיעור שמינית שבשמינית אבל רשב\"ם כתב שם דל\"ג שמינית שבשמינית אלא חצי שמינית ושכן הוא בתוספתא ושזהו קורטוב שאמרו מ' סאה חסר קורטוב עכ\"ל. נמצא שקורטוב הוא רביעית ביצה וח\"ר דביצה. וכתב עוד רשב\"ם שם ז\"ל והא דלא עבדינן ג\"כ ביבש מדה כזו אלא מינית כזו משום דאין דרכן למדוד ביבש בכלי קטן כ\"כ אלא מוכרו באומד או במשקל ע\"כ ופרכינן שם בגמרא שלישית ההין ורביעית ההין לא ליעבד (פי' שהרי ברביעית טעו אינשי ומשני כיון שהיו במקדש לא גזרו בהו רבנן ובמקדש לא חששו לטעות דכהנים זריזים היו ע\"ש וכ\"כ הרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " והמחק פי' שמוחקין בו המדות: משל אגוז ושל שקמה כצ\"ל: מצד א' עב ומצד א' קצר מפני שהקצר נכנס בתוך התבואה ומוחק יפה והעב אינו נכנס כ\"כ וחיישינן שבקצר ימכור ובעב יקנה אלא שניהם קצרים או שניהם עבים כפי המנהג: ומש\"ר וכשהוא מוכר כו' ק\"ק דזהו פשיטא אסור ומאי למימרא ונראה לגרוס בדלי\"ת ובא ליתן טעם למה לא יהא בצד אחד עב ובמקום השני קצר משום דחיישינן שיבוא להטעות דכשהוא מוכר מוחק בצד הקצר וכשהוא קונה כו' וק\"ל: ומש\"ר אפילו אין ברתיחה ש\"פ כו' והא דכ\"ר בשם הרא\"ש בסימן רכ\"ז ס\"ה דבפחות מש\"פ איכא למימר דליתא איסור הנאה ע\"ש הא מפרש שם הטעם בצידו משום דדרך מקח וממכר הוא בכך ופעמים כו' משא\"כ בזה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולא ימחוק מעט מעט מפני שהוא מפחית ללוקח כן הוא גי' הגמרא דידן והרא\"ש אבל הרמב\"ם גורס איפכא: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך להשהותה אחר שיפסוק הקילוח כו' משנה שם דף פ\"ו ז\"ל וחייב להטיף לו ג' טיפין כו' ור\"ל אחר שיפסוק כל הקילוח שלא יזוב כלום צריך להשהותה מנוערת עד שיטיפו ג' טיפין מהדבוק בדופני הכלי: אבל חנוני א\"צ להטיף מפני שטרוד במכירתו ואין לו פנאי לא הזקיקוהו: "
+                ],
+                [
+                    " הסיטון כו' שם דף פ\"ח וז\"ל נ\"י תבואה הוא סיטון בל' יוני וע\"ש זה נקרא כל מוכר פירות הרבה סיטון וע\"ז נקרא כל תגר גדול הן מיבש הן מלח סיטין כו' והרי כאן גם אדבר לח קאי: אחת לל' יום כו' ער\"ר: והרמ\"ה כתב שאף לדבר יבש צריך ז\"ל ב\"י איני מוצא לו טעם כיון דדבר יבש אינו נדבק מה יקנח ול\"נ דע\"כ שייך בו קינוח מדאצטריך רשב\"ג למימר במתניתין בד\"א בלח אבל ביבש א\"צ ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " למדוד בדקה כו' כן הוא ל' המשנה שם דף פ\"ח ופי' ר\"ש בדקה קב לא ימדוד בגסה סאה אבל רבינו שסיים וכתב אפילו אם יתן לו ג' גסות בשביל ד' דקות א\"א לומר שפי' כן דא\"כ איך יתן ג' סאות בעד ד' קבין וי\"ל דרבינו פי' גסה ודקה שניהן על קב או סאה אחד גדולה מהשניה כדי שיקח הכרעה לכל מדה דאפילו במקום שנהגו למחוק א\"א למחוק כ\"כ בצמצום: "
+                ],
+                [
+                    " לא ימדוד בדקה ז\"ל רשב\"ם משום פסידא דמוכר שאינו יכול למחוק כ\"כ ובדקה מוחק יותר א\"נ משום שמודד לו בריוח וכשמודד בגסה מכביד ומפסיד הקונה כן הוא נדפס לפנינו שם בפי' רשב\"ם ובח\"ש מחק מ\"ש ובדקה מוחק כו' עד ומפסיד הקונה ועכ\"פ נראה דמ\"ש שאינו יכול למחוק כ\"כ ר\"ל שאין נמחק ממנו כ\"כ ונשאר עליה טפי ממה שנשאר בהגדולה הנמדד בפעם א' וכמ\"ש לפני זה וא\"א למחוק כ\"כ בצמצום ולפ\"ז א\"צ למחוק מ\"ש ובדקה מוחק יותר אלא להגיה ובגסה מוחק יותר והוא דבר והיפוכו עמו דמטעם שאמר ברישא לא ימדוד בגסה משום הפסד לוקח מאותו טעם נמי אמר בסיפא דלא ימדוד בדקה משום הפסד המוכר ודוק. ויש ליישב בדוחק גם נוסח הספרים דרשב\"ם הנ\"ל וה\"ק א\"נ שמודד כו' ר\"ל א\"נ גם בזה יש צד פסידא דלוקח והוא שהמודד בגסה התבואה מונחת זה על זה ומכבידות זו את זו ומעייל במדה טפי לפי ערך מאם מודד לו בהדקה שאינו מכבידו כ\"כ וז\"ש שהמדידה בדקה היא בריוח ואינן מכבידות זע\"ז כמו בגסה ועי\"ז שמודד לו בהריוח בהדקה מפסיד הקונה: אפילו אם יתן לו ג' גסות כו' עד המשקלות כו' ברייתא וגמרא שם דף פ\"ט ע\"ש: אפילו אם ירצה לתת לו כו' כלומר כשקנה ממנו ב' מדות גדושות במקום שגודשים אפילו א\"ל אתן לך ג' מחוקים דהיינו שני גדושים דגדושים הוא תלתא מלבר נמצא כשיערב הגדושים הוא השיעור הנכנס בתוך מדה א' דהוא ב' חלקים אפ\"ה אסור דאין לו רשות לשנות ממנהג המדינה שמא יראו אחרים ויאמרו כך המנהג למחוק וירמה המוכר את הלוקח וה\"ה להיפך הלוקח את המוכר: אלא אפילו במקום שמוכרין כו' תן לי מחוקה בב' דינרין פי' ואיכא למימר כיון דפיחת לו משער הידוע או הוסיף לו כ\"ע ידעי דבשביל המחיקה או הגדישה הוסיף לו או פיחת לו אסור ומפרש טעמא בגמרא דכתוב איפה שלמה וצדק יהיה לך שיהא צדק ושלם לגמרי שלא יהיה חשש רמאות והכא איכא למיחש שמא ידעי המחיקה והגדישה ולא ידעי בפחת או תוספת דמים ועוד כתב הר\"ן שיטעו השומעים שזה מכר לו השליש יותר ולא ידע משום הגדוש שהוסיף לו מכר כל כך בעד כ\"כ ויבואו ליקר השער וה\"ה להיפך שיזלו השער: "
+                ],
+                [
+                    " אבל לא פחות בברייתא שם דפ\"ט ז\"ל ת\"ר היה מבקש ממנו ליטרא כו' רביע ליטרא שוקל לו רביע ליטרא מאי קמ\"ל דמתקנין מתקולי עד הכי כן היא גירסת ר\"ש ופי' ב\"ד קדמונים התקינו המדות ע\"כ ופחות מכאן שוקלין במטבעות ואם יבוא אדם לתקן בפחות אין שומעין לו פן יבואו לרמות ולומר זהו רביע ליטרא עוד שם בפי' ר\"ש בשם ר\"ח הגירסא ז\"ל קמ\"ל דמתקני מתקלי בענין זה ופי' ולא שליש ליטרא ולא חומש ליטרא מפני שמטעין להן עוד שם בעמוד בפי' ר\"ש פי' שלישי ז\"ל קמ\"ל דמתקני מתקלי עד הכי דהתקינו מדות עד רביע ואין המוכר יכול לומר ללוקח לא אשקול לך דבר מועט כזה שאתן לך הכרע בשביל דבר מועט זה אבל בפחות מכן אין דרך לשקול ולא יתן לו שום הכרע דלא חשוב מקח בפחות עכ\"ל וע\"ש דיש שם בעמוד ביני וביני דברים בערבוב ובח\"ש מחקו וגם על הפירוש זה האחרון כתב שהוא גליון ושבמקצת ספרי ב\"י כתב ג\"כ הדברים בערבוב ובהנדפסים מחדש קיצר ולא כתב אלא פי' הראשון ושניהם אינם נכונים אלא לא למחוק הג' פירושים הנ\"ל גם רבינו כתב לשלשתן דעל פי' הראשון כתב תחלה המשקלות עושין כו' עד אבל לא פחות וגם בבא שלישית נרמז בו [ואח\"כ כתב] אין עושין משקולות כו' עד פחות מהכפל ללמד על פי' ר\"ח כו' לאפוקי שליש או חומש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואין עושין אותן לא מבדיל כו' ברייתא שם דפ\"ט ע\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם כתב כו' שם בפ' ח' דגניבה: מפני שמעלין חלודה פי' והחלודה אוכלת במתכת ומקלקלו עד שנופל מעט מעט ומתחסר וכפר\"ש ואף שגם רשב\"ם כ\"כ כ\"ר כן בשם הרמב\"ם משום דהרמב\"ם הוא פוסק משא\"כ רשב\"ם כתב דבריו דרך פירוש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יטמין במלח ברייתא שם ובפרק איזהו נשך: כדי שיקלו כן פי' ר\"ת ורמב\"ם שם ורשב\"ם פי' מפני שמכבידין: "
+                ],
+                [
+                    " החנוני ששוקל דבר לח כו' שם במשנה וכאן גם הרמ\"ה מודה דדוקא בדבר לח הדין כן כיון דאין משקל בית קיבול וגם כף מאזנים הם רחבים ואינו מערב בתוכו כמו במידה ועמ\"ש בדרישה מזה בס\"ח: פעם אחת בשבת כלומר פעם אחת בשבוע ובמדות שכתב רבינו לעיל פעמיים בשבת ה\"ט מפני הטיפין שאינו מטיף ונדבק בו הרבה: "
+                ],
+                [
+                    " והמאזנים יהיו מיושרים ברייתא שם דף פ\"ט והכלי ששוקלין בו עם כל הצריך לו בכללו נקרא מאזנים וחלקיו כף וקנה וחוט ולשון וק\"ל: עששיות של נחושת וברזל כו' פר\"ש ששוקלין חתיכות גדולות מאה ליטרות ביחד: יהיו גבוהים מן הארץ ג\"ט כו' והכלל הוא שצריך שיהיו המאזנים תלויים באופן שכשיכריע יהיה מרוחק מהקרקע ומהגג כדי שלא יעכב ההכרעה הראויה לה וכל אחד לפי מה שהן גדולין ולפי מה ששוקלין בהן משקל כבד לפיהן גם הכרעה גדולה וצריך הרחקה גדולה מהגג ומהקרקע וזהו פי' ר\"ש וגם נ\"י כתב ז\"ל ולפי המשקל הכבד צריך שתהיה הנפש תלויה באויר יותר כדי שלא יגיע למעלה או למטה ויעכב ההטייה הראויה לה והא דתנן (שם) (דף פ\"ח ע\"א) ההכרעה תהיה טפח וכמש\"ר מיד אחר זה לאו בכל מידי קאמר אלא כמ\"ש רשב\"ם שם אהא דתני שם בברייתא דשל מוכרי זהב וכסף ג' אצבעות (וכמש\"ר גם כאן) ז\"ל דכך צריך להכריע ג' אצבעות דכי אמרינן דצריך להכרע טפח הני מילי בשר ומיני מאכל אבל באלו אינו צריך כ\"א דבר מועט עכ\"ל וא\"כ ה\"נ נאמר דבאינך צריכין טפי מטפח ולפי המשאוי: והחוט שהמאזנים תלויין בו כו' לשון הברייתא נפש המאזנים תלווים באויר ג\"ט ופירוש נפש הוא ברזל החלל שהלשון זקוף בו תלויה באויר כו' שיהא ג\"ט מן הקנה לגג הבית נמצא דללשון עצמו אין שיעור דהלשון אינו נעשה אלא לסימן לראות בו התחלת ההכרעה ומשה\"נ כתב רבי' ויהיה האויר על הלשון ג\"ט משום דללשון אין שיעור אפילו כל דהו או ר\"ל במקום קביעת הלשון שם ויש מגיהין האויר של לשון וק\"ל: והחוט שהמאזנים כו' פי' תלוי בגג הבית: "
+                ],
+                [
+                    " ואורך הקנה כו' וכן כתב הרמב\"ם ולא כרשב\"ם שס\"ל שהקנים עם החבלים יהיו י\"ב טפחים וטעם שיעורים הללו דבפחות אין מכריע המאזנים בשביל דבר מועט לפי כובד משאה: "
+                ],
+                [
+                    " במקום שנהגו להכריע כו' משנה שם לפני זה דף פ\"ח אכל הני משקלות הנ\"ל קאי ולא אשל חנוני ומיני אוכלין וכמ\"ש לעיל בסמוך בשם ר\"ש: שוקל לו עין בעין וצריך כו' משום דשוקל לו עין בעין להכי צריך להוסיף ושם יליף לה מדכתיב אבן שלמה וצדק צדק משלך ותן לו: א' מק' בלח כו' לשון המשנה שם היה שוקלו עין בעין נותן לו את גירומיו אחד לעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש ובגמרא איבעיא להו היכי קאמר א' מעשרה בלח לעשרה דלח וא' מעשרים ביבש לעשרים דיבש א\"ד א' מעשרה לעשרה דלח ולעשרים דיבש תיקו ופר\"ש מלישנא דמתניתין דקתני א' לעשרה בלמ\"ד ולא קתני אחד מעשרה במ\"ם צ\"ל דחסורי מחסרא והכי קתני א' מעשרה לעשרה בלח וטורח היה לתנא להזכיר ב\"פ עשרה וחיסר האחד וקא מיבעיא ליה אהא דקתני סיפא א' לעשרים ביבש אי האי א' אא' מי' בלח קאי וה\"ק אותו א' מי' דהיינו חלק (עשרים) [עשרה] מליטרא נותנין לעשרים ליטרא דיבש נמצא דנותנין ליטרא שלם הוספה לב' מאות ליטרין דיבש או לא קאי האי א' לעשרים ביבש אא' דלעשרה בלח דקאמר אלא כמו שמפרשין א' לעשרה בלח דר\"ל א' מעשרה לעשרה דלח כן נפרש א' מעשרים לעשרים דיבש ור\"ל חלק א' מעשרים חלקי ליטרא נותנין לעשרים ליטרא דיבש והיינו ליטרא א' הוספה לד' מאות ליטרא דיבש וכיון דנשאר בתיקו ספיקא היא והוה קולא למוכר ולא יתן אלא א' מכ' דיבש לכ' דיבש שהוא אחד מת' ביבש וכתב המ\"מ ור\"ש הטעם שהכרע הלח מרובה על היבש מפני שמן הלח ישאר בכלי ואין כן מן היבש: "
+                ],
+                [
+                    " היה שוקל לו עשר ליטרין ברייתא שם: שקול לי כל ליטרא לבדה פי' ר\"ש הנ\"מ משום דאי אפשר שלא ישקול בריוח ומפסיד המוכר ואית דמפרשי בשביל ההכרעות ולא היא דאם היה אפשר לצמצם ההכרעות חד שיעורא הוה כו' ע\"ש בדיבור המתחיל לא יאמר שקול דכ\"כ ואף אח\"כ בד\"ה ונותן הכרע א' לכולן וצ\"ל דפי' מ\"ש והכרע א' ר\"ל ע\"י המשקל וההכרעה דשוקל כ\"א בפני עצמו יפסיד וקשה לצמצם כשישקול י' פעמים אבל פעם א' יכוין דעתו ויצמצם נמצא דגם לדברי רבינו מתפרש הכי ועמ\"ש בר\"ש שם ודבריו אינן מוכרעים וע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " היה שוקל לו ג' רביעי כו' ברייתא שם דף פ\"ט ע\"א ור\"ל כיון דאין עושין משקל אלא מליטרא וחצי ורובע ואם אתה אומר שיתן חצי ליטרא ורביע בכף א' שמא יפול רביע ליטרא ואין הלוקח רואה וג\"כ לא יאמר לו שישקול כל רביע ורביע אלא יתן הרביע עם הבשר כ\"כ הרמב\"ם שם בפ\"ח דגניבה הטעם ורשב\"ם כתב שם ע\"ז דהיינו דוקא במקום שאין מכריעין הוא דאסור לומר שקול לי כל רביע משום דא\"א לצמצם אבל במקום דמכריעין א\"א לעשות כי דא\"כ יתן לו ההכרעות של אותה רביעית שנותן עם הבשר בחנם ר\"ל שצריך ליתן בכף כל כך בשר עד שיכריע הכף שבו הבשר עם הרביע לכף השנייה שיש בו כל הליטרא דהא ברביע המונחת עם הבשר אין לו הכרעה מצד עצמה אלא מצד תוספת הבשר שיניחו עמו בכף נמצא שיצטרך להוסיף להבשר גם בשביל אותו רביע כדי שיהא מכרעת הכל יחד להליטרא שכנגדו בכף השנייה ובמקום שמכריעין נותנין חצי ליטרא ורביע בא' מהכפות ובשר כנגדו מכריע עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " באו בני המדינה להוסיף כו' שם דף צ': יעשוה משל ו' כו' ויליף לה התם מקרא דהוסיפו על השקלים חמישית דמתחלה היה השקל כ' זוז ואח\"כ עשאוהו משל כ\"ד: אבל יותר משתות אין כו' משום פסידא דמוכר שיבוא לכאן ממקום אחר ולא ידעו שהוסיפו על המדה הראשונה וימכור בדמים הראשונים והרי אסור להרויח בצורך אוכל נפש כ\"א שתות ונמצא שלא ירויח אלא יפסיד אבל שתות מותר להוסיף אע\"ג דאינו מרויח כלום וא\"ל זבין וזבין תגרא איקרי מ\"מ כיון שברוב פעמים נתוודע לו שהוסיפו על המדות קודם שימכור וכיון שמצינו הכתוב שהוסיף שתות לא רצו לגזור בדבר דלא שכיח גמרא ורשב\"ם שם: "
+                ],
+                [
+                    " לדקדק במדידת הקרקע שם דף פ\"ט ובפרק א\"נ: לפיכך אם מדד כו' כ\"כ הרמב\"ם בפ\"ח מגניבה: "
+                ],
+                [
+                    " או עם עובד ע\"ג כתב המ\"מ שם הטעם משום גזל עובד כוכבים שאסור ואע\"ג דבאונאה כתב בסימן רכ\"ז דפטור שאני אונאה דכתיב ביה וגם ליכא בכלל גזילה גבי עובד כוכבים דהא ראה המקח וקנה ומשא\"כ במדה שעל הימנותו סמך ליתן לו מדה אמיתית: "
+                ],
+                [
+                    " קשה עונשן של מדות כו' שם דף פ\"ח: שזה בינו ובין המקום כו' פי' ויש לו תשובה שלימה ורבינו קיצר בלשונו: וכל הכופר במצות מדות ככופר כו' כתב המ\"מ איתא בספרי ענין זה המאמר שהשוקל במדה חסירה הוא כעובר עבירה בסתר שדוחק רגלי השכינה ושפירוש המאמר ההוא שהוא כופר בהשגחה וסובר שהיא כלה עד גלגל הירח ולא בארץ שנקראת על צד השאלה הדום רגלי יי' וכמ\"ש והארץ הדום רגלי וכן הוא הכופר במצוה הזו וביציאת מצרים היו מופתים מחודשים והם מורים על החידוש ועל ההשגחה ובזה יתקיימו לנו ציוויי התורה ואזהרותיה ובלתי כן יתבטלו כולן וזה מאמרו שהיא גרמה לכל הציוויים עכ\"ל ועדיין אנו צריכין למודעי על מה שדקדק וכתב ברישא ככופר ביציאת מצרים בכף הדמיון ובסיפא כתב הרי זה מודה כו' ועוד דברישא כתב שהיא תחלת כו' ובסיפא שהיא גרמה כו' ונראה ליישב ולומר שאף שי\"מ ומצות המדות שניהן ענין השגחה מ\"מ אפשר דאף הכופר במצות מדות מודה שבעניינים גדולים וכוללים משגיח ה' משא\"כ בדברים קטנים פרטיים אבל ודאי המודה במצות מדות כ\"ש דמודה בי\"מ מש\"ה בכופר במדות כתב שהוא ככופר בי\"מ כלומר אע\"פ שאפשר שמודה בי\"מ אפ\"ה חשבינן ליה ככופר בי\"מ מטעם שהיא תחלת כל הציוויים וכל המצות שצוה לנו יי' מסתעפים מי\"מ ואם כן זה הכופר במדות שהוא סעיף מי\"מ ככופר בה ובסיפא במודה במדות כ\"ש ודאי דמודה בי\"מ שאם לא שמאמין בי\"מ לא היה מודה במדות שי\"מ היא הגרם המביאה אל כל הציוויים וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " חייבין ב\"ד להעמיד כו' שם דף פ\"ט והא דאין משתכרין יותר משתות שם דף צ\"א. ומותר עליהן ירויח שתות פי' אחר שתכלול הכל ביחד הקרן ושכר טרחו והוצאותיו ירויח שתות מכל הסך ולא שתות מהקרן לבד וכן דייק לשון ומותר עליהן דמשמע דמחשבין שתות מהכל יחד כמו שכתבתי ומשום זה כתב נמי כאן דשמין לו כל יציאותיו במוכר בטורח דקשה הא במוכר סחורתו בלא טורח ג\"כ תשלם לו יציאותיו אלא ודאי ה\"ק דאין נותנין לו יציאותיו שכר טרחו בפני עצמו והקרן בפני עצמו ובהקרן לבד ירויח שתות אלא שמין הכל יחד ועדיף עליהן שתות מכולן וכך מותר להרויח א��א דאכתי קשה הא גם במוכר יחד כיון דהוציא הוצאה נחשבו לקרן והו\"ל להשתכר גם כן עליהן שתות. ל\"נ דלא בא הרא\"ש ורבינו אלא ללמדינו שגם שמין לו הטורח ולאפוקי מהנושא ונותן באמונה שכ\"ר סי' רנ\"ז סל\"ב דמעלה לו על דמי המקח שכר הכתף והפונדק וכוללן בדמי המקח אבל שכר טרחו לא יעלה על המקח אלא יקח ממנו כפי מה שנתפשר עמו שיתן לו ריוח עכ\"ל וקמ\"ל בזה דשמין לו ג\"כ טרחו ועליהן יחד ירויח שתות: אבל אי כל חד כו' צ\"ע דמהיכי תיתי דיכופו לזה ולא יכופו לזה ואמאי לא יכופו לכל וצ\"ל דמיירי דמוכר עובדי כוכבים וע\"ד שכ\"ר בשם הרמ\"ה ס\"ס קנ\"ו במכירה ת\"ח ברישא ע\"ש אי נמי דמיירי דליכא ביה דינא בעיר שיש בידם כח לכוף ע\"כ. אך שיש בהם א' שרוצה לצאת ידי שמים וע\"ז נאמר דאעפ\"כ יכול למכור ביותר כיון שכולם מוכרים כך ולישניה דייק הכי שכתב ה\"מ היכא דאיכא ב\"ד כו': וכי שלמי פירי דידיה כו' אבל כ\"ז דלא שלמי פירי דידיה בודאי יקנו כל העולם ממנו דהוא נותן בזול יותר והול\"ל דאסור להשתכר יותר מש\"ה צ\"ל דכי שלמי כו' וס\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכל המפקיע שערים כו' וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ח דהל' גניבה: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א שיש בהן כו' גם זה מדברי הרמב\"ם הן. ור\"ל בד\"א שאסור להשתכר יותר משתות: כגון שמנים כו' ל' הברייתא נקט וכ\"ש שאר דברים שהם יותר חיי נפש אבל בשאר דברים שאין בהם חיי נפש כלל כגון הקושט ולבונה וכדומה ממייני סמנים ועיקרין שאינם לצורך חיי נפש דרשאין להרויח במה שירצו אבל ביצים ודברים הדומים להם שיש בהם קצת חיי נפש ולא כל כך כמו יינות ושמנים יכול להרויח עד פלגא אבל לא יותר כיון שיש בהן מיהו קצת חיי נפש וכ\"כ רש\"י והמ\"מ שהבצים אינם בכלל דברים שיש בהן חיי נפש ועד\"ר: אין משתכרין בביצים הכפל שם דף צ\"א ופירשה רבינו כמ\"ד על חד תרי ע\"ש ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אין אוצרין פירות כו' שם דף צ': מהשוק כדי לאצור כצ\"ל: יותר מכדי פרנסת ביתו כתב רשב\"ם ומיהו שייר לעצמו כדי הוצאותיו לשנה וכן ברישא מותר ליקח מן השוק לפרנסת ביתו: "
+                ],
+                [
+                    " רשאין בני העיר לפסוק כו' ברייתא בפ\"ק דבתרא ד\"ו: אבל אם יש חכם ומנהיג ל' הגמרא בב\"ב ד' ט' ה\"מ היכא דליכא אדם חשוב כו' ופי' הר\"ן ומ\"מ דוקא שהוא ממונה על כך הא אם לא היה ממונה אפילו זולתו תנאן קיים וא\"כ מש\"ר חכם ומנהיג פירוש חכם והוא מנהיג: ואם תקנו כו' אינו כלום עיין בד\"מ: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המוכר לחבירו דבר במדה כו' מימרא דרבא פרק האיש מקדש (קידושין דף מ\"ב:) וטעה אפי' בכ\"ש פי' טעה במנין המידות או המשקלות: אלא כשטעו בשומא משום דאין כל אדם יכול לצמצם הדמים ולהכי כל הפחות משתות לא קפיד אינשי וכמ\"ש בר\"ס רכ\"ז בס\"ה: חוזר לעולם פירוש מחזיר האונאה וכדמסיק ולשון גמרא נקט ומ\"ש לעולם ר\"ל אפילו לאחר זמן מרובה ואפילו הוא פחות משתות אבל המקח קיים והיינו דוקא בדבר שיכול להשלים וכ\"כ הרמב\"ם פט\"ו מה\"מ ועד\"ר: ונתן לו יתרון פי' שלקח בדמיו פחות מהראוי לו וכן מ\"ש וקיבל פחות פי' שנתן ללוקח יותר מהראוי לתת בדמים שקבל. אבל לא שהיה הטעות במנין המעות שזה כתב אח\"כ: וכן אם טעה במנין המעות כו' רמב\"ם שם והוא ממימרא דרבא הנ\"ל: אם הוא בכדי שהדעת כו' בפרק א\"נ סוף דף ס\"ג הוא מימרא דר\"נ ע\"ש: ומש\"ר וכן אם מצא עשר פעמים ב\"ב כו' דטעי בעשיריות וה\"ה במקום שמונין אחד א' איכא למימר טעה בעשיריות וז\"ל רש\"י שם ואם היו העודפות הרבה כגון נ\"ה טעה בעשיריות כדפרשינן ויש כאן טעות של חמשים בדילוג א' ובחמשה העודפות טעה בין ג\"פ ה' לד' פעמים ה' או אם העודפות ט\"ו או כ\"ה טעה ג\"פ או ה\"פ בחשבון של ה': א\"צ להחזיר כלום פי' אפי' אותן שיוצאין בחשבון המנין דכמו דהאחרים הן מתנה כולה נמי מתנה הן רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וה\"ה לכל המקבל כו' בפרק איזהו נשך שם: וכתב הרמב\"ם אפי' קנו מידו כו' בפ' הנ\"ל כ\"כ ואדברים שבריש הסימן קאי וכ\"כ ב\"י: קניין בטעת וחוזר פי' שצריך להחזיר לו מה שטעה אבל המקח קיים: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הראב\"ד ז\"ל כו' (שם בהשגות) גם הראב\"ד ס\"ל דהא דאמר רבה דבר שבמשקל ובמדה חוזר היינו שחוזר האונאה אבל המקח קיים. אלא שחילק וכתב דהיינו כשלא א\"ל זה. אבל א\"ל שק זה אני מוכר לך אזי יש חילוק אחר שאם אינו יודע שלא יהיה בו המדה שא\"ל הוי מקח טעות וחוזר לגמרי אפי' אם רוצה להשלים לו שהרי שק זה א\"ל כמו שהוא. אבל ידע שלא יהיה בו כדי מידתו אפי' שאומר זה הרי סביר וקביל והמקח קיים אחר שישלם לו ודו\"ק בדרישה: היה תופס שק מלא אגוזים פי' וכיון שהמוכר תפיס בו לא היה יכול הלוקח לשער כמה יש בו: הילך שק זה. דוקא קאמר זה כדפרישנא: ויש בו סאה של אגוזים הא דלא נקיט בקיצר וא\"ל הילך סאה זו של אגוזים כדנקט בסיפא נראה דרבותא קאמר דאע\"פ שבתחלה א\"ל הילך שק זה בדינר ולא הזכיר שום מדה אפ\"ה לא אמרינן דמה שהזכיר אח\"כ ויש בו סאה פטומי מילי בעלמא הוא ולא מכר לו סאה אלא מ\"מ כיון שהזכיר סאה יכול הלוקח לומר סאה דווקא קניתי ושק זה כמו שהיא ואיני רוצה בהשלמה וכן בסיפא נמי רבותא קאמר דאע\"פ שתחילת דיבורו היה הנה לך סאה של אגוזים אפ\"ה אם לא מצא סאה אין המקח בטל בשביל כך וק\"ל: אבל אם היה לפניו כו' וזה יודע כו' פי' כיון שהוא לפניו ממילא זה יודע שאין בו שיעור המדה ואף אי לא ידע כיון שהיה לפניו ויכול לשער ולעמוד על שיעור המדה ולא עשה סבר וקביל אותו כמו שהוא: הנה לך סאה כו' לשון הנה כלשון זה דמי וכאילו אמר סאה זה של אגוזים אני מוכר לך: "
+                ],
+                [
+                    " מכר חפץ לחבירו ונמצא כו' כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש בפ' הזהב: שזהו מקח טעות פי' ולא אמרו שיעור חזרה בכדי שיראה לתגר אלא גבי אונאה: והוא שלא נשתמש כו' עד שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל הכל מדברי הרמב\"ם פרק ט\"ו דמכירה: אין מחשבין פחת המום אפי' למ\"ד דאפילו דבר שא\"א להשלים קיים המקח ומחזיר אונאה שאני הכא שחסרון בכולו שהמום מפחית ומגנה ונותן דופי בכל החפץ משא\"כ בחסרון מדה וק\"ל: הרשות ביד המוכר כו' נראה דלדעת ר' יונה שכתב רבינו לעיל סי' רכ\"ו סעיף ז' בשמו דכל זמן שהמתאנה יכול לחזור גם המאנה יכול לחזור כו' ה\"נ אפי' אם אין הלוקח מבקש הפחות כ\"ז שלא גילה דעתו שרוצה בקיום המקח יכול המוכר לחזור ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' בסוף כלל צ\"ו כ\"כ. ובין ההסכמה והמכר כו' דקדק השואל לפרש שבין ההסכמה באו עכו\"ם דאי לאו הכי פשיטא דמחל הלוקח על כל הקלקולים שימצא בו דאל\"כ למה לא ראה תחלה על הבתים לזה אמר שבאמת מתחלה חקר וידע שלא היה בהם אך אח\"כ נתחדש בהם הקלקול הוא דבר מועט כו' שהוא ינכה ס\"א ושהוא ינכה כו' ובין כך ובין כך חדא מלתא היא וכאילו אמר כיון שהקלקול הוא דבר מועט כו' אנכה מדמי המכר כו' ור\"ל ודאי אם היה הקלקול פחת וחסרון גדול בבית היה הדין עם שמעון שיכול לומר איני רוצה בבית מקולקל אפי' ע\"י ניכוי אבל השתא שאין ��אן אלא קלקול מועט וקל לתקנו אמאי לא יקבלו ע\"י ניכוי (השרב) [והשיב] שהדין עם ראובן בזה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כל שהסכימו כו' שם בפט\"ו דמכירה כ\"כ: כל הלוקח סתם כו' כצ\"ל ונמחק ו' של וכל אף שהוא גם <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> מדברי הרמב\"ם מ\"מ בבא בפני עצמו הוא ומשום סיפא נקטיה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וזה נוטה לצד דבריו שכתב כו' בפי\"א דמכירה כ\"כ: ואני כתבתי למעלה בס\"ס ר\"ז וסי' ס': וה\"ה שיכול למחול פי' וא\"צ שיאמר מום זה או מום פחת כך וכך אבל מיהו צריך שיאמר לו הוי יודע שיש בו מום כדלעיל סי' רכ\"ז סעיף כ\"ו ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר פרה לחבירו וא\"ל יש בה מום כו' מימראות בפרק האומנין ד' פ' ע\"א ע\"ש ובדרישה הבאתי הסוגיא ויש בסופה שתי נוסחאות א' לרש\"י וא' להרא\"ש ורבינו נמשך אחר נוסחת הרא\"ש דגרס אפילו היו בה כל המומין ע\"ש: ומש\"ר ונמצאת נשכנית רי\"ף ורא\"ש מנאו האי דנשכנית בין מומים הגלויים אבל הרמב\"ם כתב כמ\"ש רבינו וכתב עוד או רבצנית ע\"ש: אבל אם יש בה מומין הניכרין בין כולן כו' כלומר אע\"ג דאין בה כל המומין הגלויים דחשיב אין הלוקח יכול לומר כשם שראיתי שאין בה קצת מאלו הגלייים סברתי שגם הנסתרים אין בה אלא אדרבה כיון שראה שיש בה קצת מומין הגלויין הו\"ל למידק ולמיחש שמא ישנן בה גם אותן שאינן גלויין ומדלא בדק ודאי סביר וקביל: ואומר יש בה מום פלוני ופלוני כצ\"ל וגם המ\"מ ציין לשון הרמב\"ם כן (אבל הרמב\"ם שלפנינו תפס שם ל' הגמרא וע\"ש) וכן מוכח מדסיים וכתב ונמצאו בהן המומין כו': ואפי' היה בה כו' פי' אפי' היו בו הרבה שאינן גלוין וסד\"א יכול לומר לא סברתי שיהיה בה כ\"כ מומין שאין ניכרים ול\"ד למציעתא דהתם סמך אדבריו דלא הזכיר לו אלא חד מום שאינו ניכר קמ\"ל דאפ\"ה המקח מתקיים וכ\"ש כשלא מצא בה אלא קצת מומין שאינן נגלים (וכן הוא בהדיא ברמב\"ם פט\"ו דמכירה ונמצאו בה כולן או מקצתן) ומה שסיים שלא הזכיר לו אלא מומין שבה פירוש שהרי לא הזכיר מהמומין הנגלים אלא אותן שיש בה לאפוקי אם היה מזכיר עמו מום גלוי שאין בו אז היה מקח טעות אע\"ג דבמציעתא כתב דבמקצתן ג\"כ אינו מקח טעות שאני הכא דאיכא תרתי לגריעותא חדא שהזכיר לו מומין הרבה שאינן נגלין וכולן יש בה דיכול לומר סברתי דעכ\"פ אין כולן בה ולא הייתי יכול לבדוק אחריהן מאחר שאינן נגלין ועוד דיכול לומר כשראיתי שבמומין הנגלין קצתם אין בה סברתי שגם המומין שאינן נגלין מקצתן אין בה ואם היה כן הוי מקח טעות כיון דאיכא תרתי לגריעותא ומ\"ש לפני זה ואפילו היו בה כל המומין דמשמע מכ\"ש כשלא היו בה כל המומין שאינן נגלין היינו דוקא כשכל הנגלין יש בה וכדמסיק וכתב שלא הזכיר כו' וכמ\"ש דאז ליכא תרתי לגריעותא וק\"ל ועד\"ר והא דכתב והראהו לו לרבותא כ\"כ דאפילו הראהו ואינו יכול לומר אמרתי שלא יהיה בו אלא מום זה שהראה לי והשאר להשביח דעתי אמר ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אא\"כ נמצא בהן שחין רע כו' פי' ושחין רע מתיש כחו ואינו יכול לעסוק בשום מלאכה: וכן אם נמצא בו צרעת כו' פי' שאדם קץ בו נמצא שאינו יכול להתעסק לו במלאכת אכילה ושתייה וה\"ה נמי אם יש לו שחין רע בידו אע\"פ שאזנו מתיש כחו מלעסוק במלאכתו. או מוכתב למלכות פי' והמלך תופסו למלאכתו בכל עת שירצה כ\"כ שם הרמב\"ם אבל מדכ\"ר בסמוך ז\"ל וי\"א דגונב נפשות הוי כמו מוכתב למלכות משמע שפי' דמוכתב למלכות להריגה שגזר עליו שיהרגנו כל מי שמוצאו וכן פרש\"י: גנב או קוביוסטוס כו' מפני שכל העבדים בחזקת שיש בהן כל הרעות אא\"כ פי' כ\"כ רמב\"ם בפ' הנ\"ל: קוביוסטוס גונב נפשות כצ\"ל וכן הגיה הב\"י: וכ\"כ הרמב\"ם בפט\"ו מהל' מכירה כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר פרה לחבירו כו' פא\"נ דף נ\"א ע\"ש ברא\"ש ור\"ן: ומש\"ר אם קנאה תוך ג' ימים נראה דתיבת אם הוא ט\"ס וצ\"ל וקנאה דהא התחיל וכ' ז\"ל אם היה ידוע שהיתה טרפה כשלקחה כגון סניקב כו' וזה ברור שאין ידוע שהיתה טרפה כשלקחה א\"ל בהצטרף שני העניינים שהוגלד פי המכה וגם קנאה תוך ג' ימים וק\"ל: על הלוקח להביא ראיה דברשותו נולד הספק וכמש\"ר ס\"ס רכ\"ד בשם הרא\"ש ואע\"ג דבגמרא אמרו המע\"ה היינו משום דסתמא דמלתא כל כמה דלא יהיב ליה דמי לא יהיב ליה חפצא: או שקנאה תוך ג' ימים ולא הוגלד פי המכה דאז הוי ספק אם ניקב כו' או לאו מכאן מוכח דס\"ל דאף לאחר ג' ימום לנקיבתו פעמים שאינו מוגלד פי המכה דאל\"כ לא הוי כאן ספק אם ניקב קודם ג' ימים אלא הול\"ל הספק אם ניקב אצלו או אצל המוכר והכל תוך ג' ימים וק\"ל ועמ\"ש בס\"ס רכ\"ז: וכ' הרמב\"ן כו' כ\"כ הרא\"ש בפ' אלו טריפות בשמו: והר\"ר אפרים כו' עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם מכאן כו' בפי\"ו מה\"מ כתב כן אדין הנ\"ל: ואם שינה ועשה כו' גם זה נלמד ממילא משם מדנקט תלמודא הדין בשחיטה שהוא מום שדרכה בכך משמע הא מום אחר לא: כיצד קנה כו' שם פי\"ו לא כתב כיצד אלא שהמ\"מ כתב שמה\"ט הוא ובאמת האי כיצד לא א\"ש כ\"כ דהא לא קאי כ\"א אבבא ראשונה לחוד: קנה בגד כו' פי' כשעדיין לא נחתך כלל אלא עדיין ביד המוכר או האומן קרוי בגד: ומ\"ש. נודע לו המום מחמת הקריעה ר\"ל שקודם הקריעה לא היה המום ניכר בו אלא בשעת הקריעה ראה והרגיש שהוא בגד ישן ומקולקל וזהו דומיא דשחט בהמה ונמצאת טריפה דקודם השחיטה לא היה (די) לו לידע מהמום וכן מ\"ש אח\"כ תפרו ואח\"כ נודע לו המום מיירי במום שלא הו\"ל אפשר להוודע קודם הקריעה דא\"כ לא הו\"ל לקרוע בלא בדיקה אחר המום וק\"ל: אם השביח כו' נוטל כו' פי' השביח יותר על מה שהיה שוה אילו לא קרעו ותפרו דלא היה שוה אלא ח' מחמת המום וע\"י תפירתו השביח עד שאין המום פוחת ממנו כ\"כ שעכשיו שוה ט' דינרים ל\"מ שצריך זה להחזיר לו דמיו ללוקח אלא אפילו הדינר שהשביח צריך ג\"כ ליתן לו והא דקיצר ולא הזכיר דצריך להחזיר לו דמיו משום דאיירי נמי כשלא נתן הלוקח דמים להמוכר ונ\"ל דה\"ה אם קנהו בי' וע\"י מומו אינו שוה אלא ה' וע\"י תפירתו השביח עד ששוה י\"א דיכול לחזור בהקנין וצריך לשלם לו אפילו השבח דיכול לומר הלוקח בכלי שהיה בו מום לא ניחא לי והרי עכ\"פ נשבחה ע\"י תפירתו: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר קרקע כו' גם זה מדברי הרמב\"ם שם ואע\"ג דאין אונאה לקרקעות מ\"מ מחמת מום המקח בטל אפילו בשוויה כמש\"ר בסימן רל\"ג: ואם היה חצר ודר בו ז\"ל המ\"מ זה פשוט בח\"נ בכיוצא בזה שאם המקח בטל הדרא ארעא והדרי פירי עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' בכלל ק\"ב סימן י\"ב כ\"כ: ואם הדבר ספק המע\"ה פי' מי שהוא מוחזק לוקח או מוכר ידו על העליונה ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ששאלת שמעון שקנה כו' שם כלל ק\"ב סימן ז' ע\"ש: שלא היה יכול למכרו אלא בדוחק דכל היודעים בטיב שמן טוב לא יקנו אותו: ורוצה להחזיר לו השמן רוצה לדמותו למום שאפילו אם ירצה המוכר לשלם הפחת לו אין הלוקח מחוייב לקבלו כדלעיל ס\"ד: ראובן המוכר ישבע שנתן לו שמן טוב כאשר התנה כו' מפני שהשואל קיצר ולא כתב לו תשובת ראובן המוכר אם טוען שלא התנה עמו מתחלה אלא על שמן כזה שנתן לו שהוא טוב אע\"פ שאינו צלול או אם היתה תשובתו שאמת הוא שהתנה עמו על שמן טוב וצלול ושמן כזה נתן לו והוחלף ביד שמעון מש\"ה הוצרך הרא\"ש להשיב על שניהן וכתב אם ראובן ירצה לישבע לפטור נפשו אזי ישבע שנתן לו שמן כאשר התנה ובזה נכללו שתי התשובות ואם אינו רוצה לישבע ושמעון ישבע להוציא מידו אצלו יתחלק השבועה לפי תשובתו ולפ\"ז מ\"ש ושזה הוא השמן כו' הו\"ל כאילו אמר או שזה הוא כו' גם י\"ל שכתב ושזה כו' משום דאפשר דראובן יטעון שניהן מעולם לא התנה עמי בפירוש ליתן לו שמן צלול ואעפ\"כ אני מעצמי נתתי לו טוב וצלול ובא\"כ הוא טענתו צריך לישבע אשניהן וק\"ל: ויחזיר לו השמן או ישומו כמה דמיו כו' ועיין בש\"ג פ' הזהב שכתב על תשובה זו וז\"ל ונראה דהיינו דוקא בשניהם מרוצים בכך דאל\"כ אין המוכר יכול לכוף ללוקח שיחזיק במקח כו' ע\"ש וכ\"כ בעל הש\"ע סי\"ד ז\"ל או ישומו כמה דמיו פחותים ואם ירצה הלוקח לקחתו יחזיר לו הפחת עכ\"ל ור\"ל ראובן צריך לקבל שמנו שמכר או יתן לשמעון הפחת אם ירצה שמעון מיהו גם אם ירצה שמעון אינו יכול לכוף לראובן על כך אלא יחזור ראובן ליקח שמנו וככל ביטול מקח דאין הא' יכול לכוף לחבירו שיתן לו האונאה ולא אתא לאשמועינן אלא שאחר שישבע הלוקח צריך המוכר להחזיר לו דמיו אם לא שיתרצה ליקח הפחת וקצת ראיה לדבריהן הוא ממש\"ר בסימן רל\"ג ז\"ל אבל אם מכר לו חטין יפות ונמצאו רעות לוקח הוא חוזר בו כו' ואין המוכר יכול לחזור בו כו' והוא מהמשנה וכמ\"ש שם מיהו אין ראיה גמורה משם דהא יש לדמותו למוכר על שם כסף צרוף ונמצא כסף סיגים דכתב המרדכי דאין יכולין לבטל המקח אלא נותן לו הדביני וביני ועד\"מ שם: וגם למה יערבנו לרמות כו' ור\"ל כיון שהוא עכור יצטרך לערבו בתוך שמן טוב ולמכרו. ובספרים אחרים [הגי'] יעכבנו ר\"ל למה יצטרך (להחזירו) [ליעכבנו] עד שיתרמה למי שלא יהיה בקי וירמה אותו וימכרנו בטוב אלא שיש לדקדק על לשון ולמה דמשמע שמותר לעכבו לרמותו כו' אלא שאמר למה יהיה מוכרח לעכב כו' והוא תמוה דהא אפי' לעכו\"ם אסור לרמות כדלעיל בסי' רל\"א וצ\"ל דבכה\"ג לעכו\"ם מותר כיון שהוא רואה מה שהוא קונה ואינו דומה לגניבת דעת וגזל ומש\"ה כתב לרמות בו העולם: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר לחבירו כו' בפרק המפקיד (בבא מציעא דף מ\"ב) ועד\"ר: ולא ידע שלא אכל ומת כו' פי' הרא\"ש בפ' המפקיד דמיירי דפירש לו שקנאו לרדיא דאל\"כ יכול לומר לו למה לא שחטתו מיד כדלקמן סכ\"א והיא מימרא דשמואל פרק המוכר פירות א\"נ אפילו מכרו לשחיטה הוה מקח טעות שצריך להיות שיחיה עד יום השוק: ואם הוא סרסור שקונה ומוכר ואפשר כו' כצ\"ל ועיין בי\"ד סימן קנ\"א דכ\"ר דאיש כזה נקרא ספסרא ולא סרסור וכן הוא ל' הגמרא כאן בפ' המפקיד וכמ\"ש בדרישה אלא שרבינו לשון הרמב\"ם תפס וליכא לטעות בדבריו כיון שכתב דקונה ומוכר וק\"ל: ואינו נראה כן כו' עד\"ר: מכל מקום הטעה אותם וצריך לשלם כן צריך להיות: "
+                ],
+                [
+                    " וכן כתב אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל בתשובה כו' תשובה זו אינה נדפסת אבל כתובה היא בכלל ק' בסימן ו': המוכר ביצים לחבירו כו' עיין בב\"י שכתב ע\"ז ואין הנדון דומה לראיה דנראה דגם הרמב\"ם מודה בזה דע\"כ ל\"ק הרמב\"ם דפטור הסרסור אלא מפני שהיה לו להלוקח לבדוק השור ולהחזירו קודם שימות והיה גם הסרסור מחזירו לבעליו כמבואר בדבריו אבל בביצים מוזרות לא שייך ה\"ט דהא אין אדם עשוי לבקע ביצים אלא בשעה שצריך להן עכ\"ל ב\"י ול\"נ דהנדון דומה לראיה דאם נאמר בביצים דלא היה הלוקח יכול לבדוק גם במוכר לו הביצים שקנאן גם הוא נאמר כן דלא היה יכול לבדקן קודם שמכרן לו ואיך יוציא ממון מידו אלא ע\"כ צ\"ל כיון דשניהם שוין אדעתא דהכי לא קנאן והמכר בטל וחוזר על מוכר שלו ה\"נ נאמר בנדון זה דשור דשניהם שוין דלשניהם היה אפשר לבדוק דכיון דאדעתא דהכי לא קנה המקח בטל וק\"ל וזה נלמד מל' הרא\"ש שכתב בתשובה זו ז\"ל אע\"פ שקנאן גם הוא ונתאנה מ\"מ בשביל זה אין לו להונות אחרים עכ\"ל הרי דס\"ל דיד הלוקח על עליונה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " המוכר לחבירו בב\"ב כו' דף צ\"ב ובגמרא דף צ\"ג מפרש דליכא פלוגתא בזה דדוקא בזרעוני גינה חייב באחריות ע\"ש: שיכול לומר לאכולה מכרתים לך פי' ולהכי לא דקדקתי בהן אם הם טובים לזריעה או לא ודוק לקמן מ\"ש: כיון דרובא וחזקה מסייעין כו' נראה דדוקא הכא שאינו מחזיר לו הזרע בעינן (אבל) [רוב וגם] חזקה אבל בשור שנגח דבסמוך סכ\"א שמחזירו לו לא הצריך הרמ\"ה שם תרווייהו: דוקא כשאין דבר אחר לתלות בו כ\"כ הרי\"ף שם: אבל כל זמן שאין לו דבר לתלות בו מסתמא כו' חזר וכ\"ר זה כדי לכתוב עליו דמסתמא חייב ול\"ת שצריך להיות ידוע שלא היה מחמת ליקוי וכ\"כ הרא\"ש וז\"ל משמע מתוך דברי הרי\"ף שכל היכא שאין הליקוי ידוע כגין ברד וכיוצא בו תלינן בגריעותא דזריעה עכ\"ל: אבל לא מה שטרח והוציא בזריעתם כו' פסק רבינו כת\"ק דפליג על רשב\"ג בברייתא בב\"ב דף צ\"ד וכאן מיירי כשלא ידע המוכר שאינם טובים כ\"כ לזריעה דאל\"כ קשיא הא כ\"ר בסמוך בס\"כ בשם הרמ\"ה דאם המוכר ידע במום חייב בהוצאה ודוחק לומר שהרמ\"ה פסק כרשב\"ג דא\"כ לא הוה רבינו מביא דבריו סתם אחר שכבר פסק הוא כת\"ק אלא ודאי כמ\"ש וכן דייקא ל' רבינו שהרי כתב אבל כל זמן כו' מסתמא הוא חייב באחריותן כו' דל' מסתמא משמע דמיירי שאין ידוע וניכר בזרעים שאינם טובים לזריעה ומש\"ר לעיל שיכול לומר לאכילה מכרתי לך כו' ולא כ' שיכול לומר לא ידעתי שלא יהיו טובים לזריעה אפשר שם קמ\"ל דאפילו ידע בהן שאינן טובים א\"נ ה\"ט משום דאף אם לא ידע במום הו\"ל למוכר לעיוני בהו ולמבדק בהו אם טובים אם לא כיון דיהיה פסידא גדולה להלוקח משא\"כ כשלא יהיה לו אלא הפסד טירחא: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם מכאן כו' עד והרמ\"ה כתב כו' הכל מדברי הרמב\"ם הוא דכ\"כ בפי\"ו דמכירה ועד\"ר: ומ\"ש ומודיעו שמוליכו כו' נראה דמיירי שאין המוכר יודע שיש בו מום אלא מדהוה ליה למידק שלא יגרום היזק לאחרים לכך כיון שהודיעו שרוצה להוליכו צריך להחזיר לו הדמים ואע\"פ שבדין שור שאין לו טוחנות הנ\"ל בסט\"ו ס\"ל לרמב\"ם דעל הלוקח הו\"ל למידק שאני התם דהמוכר סרסור הוה משא\"כ כאן שהוא בע\"ה: ואפילו אם נגנב כו' נ\"ל דהכי הוא הצעת דברי הרמב\"ם דאם הודיעו מתחלה דרוצה להוליכו למדינה אחרת והוליכו שם ומצא בו מום חוזר הלוקח על המוכר וצריך להחזיר לו דמיו מיד שמודיעו שאינו רוצה לעמוד במקחו מפני המום שמצא בו ול\"מ בזה דיכול הלוקח להחזירו אלא אפילו נגנב או נאבד להמוכר נגנב שהרי הודיעו שחוזר במקחו והיה לו לשלוח שם ליקחנו ולשמרו אבל אין נראה לפרש דאחר שהודיעו ר\"ל שרוצה להוליכו דא\"כ ל\"ד להודיעו שכתב אח\"ז בדברי הרמב\"ם בס\"ך ועד\"ר ובאם נגנב קודם שהיה הלוקח יכול להודיע לו שחוזר במקחו בזה לא איירי כאן ומסתמא הוא ג\"כ ברשות המוכר דהמוכר הו\"ל ��רמיא אנפשו מתחלה וכמ\"ש דזה מיירי כשגילה לו תחלה שרוצה להוליכו למדינה אחרת (והא דכ\"ר אחר שהודיעו ר\"ל מאחר שעשה מה שמוטל עליו וה\"ה אם רצה להודיעו קודם ולא היה לו באפשרות ולאפוקי אם היה יכול להודיעו באופן שהיה יכול המוכר להצילו ולא עשה תדע דהא ודאי אף אם הודיע להמוכר ונגנב קודם שהצילו המוכר ודאי הוה פסידא דמוכר נמצא דאין נ\"מ בהודעה זו וק\"ל) אבל אם לא גילה זה מתחלה שרוצה להוליכו למדינה אחרת לא מהני ההודעה שחוזר בו מחמת מום ואפילו לא נגנב אין המוכר חייב להחזיר לו דמיו עד שיביא המקח יעמידנו במקום המוכר ויודיעו שחוזר בו שיד הלוקח המוציא על התחתונה וכמ\"ש לפני זה דאפילו בלוקח זרעוני פשתן יכול לומר לאכילה מכרתי לך ה\"ה דיכול לומר בזה דלא מכר לו להוליכו למדינה אחרת בפרט כיון דגם הוא לא ידע שיש בו מום: "
+                ],
+                [
+                    " ואח\"כ כתב דאם לקח ממנו מקח ולא הוליכו למדינה אחרת אלא עדיין הוא כאן ונגנב אחר שידע הלוקח שיש בו מום הרי הוא ברשותו ומיירי דנגנב קודם שהידיעו למוכר דיחזור בו כי נמצא בו מום דאם הודיעו מסתמא המוכר היה לוקחו לרשותו כיון שהוא עמו בעיר וכן מוכח ממ\"ש אח\"ז דמיירי כאן בלא הודיעו וע\"ש ברמב\"ם דכ' ז\"ל הרי הוא ברשות לוקח עד שיחזיר המקח למוכר (נראה דר\"ל עד שיגלהו למוכר דיחזור בו מחמת המום דאל\"כ האי עד שיחזור בו למה לי): ואם התליע כו' ה\"ט דמסתמא גם בבית המוכר היה נפסד מחמת המום ולא מהני להמוכר ההודעה: ה\"ג ואם היה לו להודיעו כו' פי' ואם היה נ\"מ בהודעה זו להמוכר שהמוכר היה יכול לעשות רפואה ותיקון שלא יהיה נפסד מחמת המום הרי היא ברשות לוקח וגם בלא הגהה נוכל לפרש כן ומש\"ה לא עירבב ותני הרמב\"ם גניבה ואבידה והתליע ונפסד מחמת המום בחד בבא משום שלענין גניבה ואבידה גם מסתמא אם לא הודיעו עומד ברשות הלוקח משא\"כ בהפסד מחמת מומו וכמ\"ש כן נ\"ל המשך דברי הרמב\"ם ודלא כב\"י וד\"מ שפי' בע\"א וכמ\"ש בדרישה ובסוף הניח דבריו בצ\"ע ודוק: והרמ\"ה ז\"ל כתב ואם המוכר ידע כו' חייב אף בהוצאה כו' נראה דגם הרמב\"ם מודה בזה כיון שהמוכר היה יודע בהמום שחייב אף בהוצאה דהולכה ולא פליג אהרמב\"ם אלא כשלא ידע שהוא כתב דאין הלוקח חייב אלא בטירחא כו' משמע דבטירחא להביאה מיהא חייב והרמב\"ם כתב דהטיפול להביאה על המוכר כמבואר לעיל בדבריו ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " לרדיא פי' לחרישה ומסתמא דמי רדיא (עדיפי) [טפי] מדמי בשר וק\"ל: כגון דאייקור בשרא כו' כלומר בתחילה בשעת קנין היה הבשר ביוקר ובדמי רדיא ועתה הוזל הבשר א\"נ אפילו עדיין הוא ביוקר מ\"מ יש נ\"מ לענין טירחא דצריך לטרוח ולמכור הבשר וכן הוא בהדיא שם בגמרא: מ\"מ לא אזלינן בתר רובא כצ\"ל: ומ\"ש חזקת ממון עדיפא ר\"ל בהאי עדיפא דדבר גדול הוא החזקה אבל אם רובא זבני לשחיטה ס\"ל דמוציאין מיד הלוקת המעות ולא מהני ליה החזקה כ\"כ מאחר שכבר המשיך הבהמה אליו וקנהו בקנין ומש\"ה קאמר דוקא אפילו כי הדדי נינהו משא\"כ כשיש המעות ביד המוכר דאין (מום אין) [מוציאין] מידו אע\"ג דרובא זבני לרדיא כיון דכבר קנהו הלוקח בקנין גמור וק\"ל: והמוכר מכירו לאפוקי אם אינו מכירו דלא הוי מקח טעות ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואי זבין לרדיא ולשחיטה כו' מבואר מתוך סוגיא הנ\"ל: ומ\"ש ואע\"ג דקיי\"ל כרבנן כו' כ\"כ התוס' והרא\"ש בריש פ' הפרה בשם ר\"ת והר\"ן בר\"פ המוכר פירות: נקרא שור לכ\"ע כו' לדברי הרמ\"ה דלעיל סימן ר\"ך ס\"ו ל\"ד לכ\"ע קאמר אלא אפילו אם נקרא שור לרובא דעלמא סגי ולדעת רשב\"ם דוקא קאמר וכמ\"ש שם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המוכר לחבירו מין כו' עד ס\"ס משנה בב\"ב דף ס\"ג ז\"ל ד' מדות במוכרים כו' ומפרשם רבינו א' לא': ונמצאו אדומות דמין אחר לגמרי הוא: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' לא נתאנה בסכום כו' לשון אפילו משמע דמיירי מכ\"ש שנתאנה קאמר בה נמי דהלוקח יכול לחזור ולא המוכר והיינו דוקא אם נתאנה עד שתות אבל יתר משתות גם המוכר יכול לחזור כדלעיל סימן רכ\"ו ס\"ז דמסיק בשם ר' יונה דכל זמן שהלוקח מסתמא יחזור גם המוכר מצי לחזור וק\"ל: שמכרם לו בשוויים אפ\"ה חוזר ואין המוכר יכול לומר לא נתת לי אלא דמי רעות דמכל מקום הא קאמר יפות ואין הדמים ראיה היכא דהוא נגד מה שפסק בהדיא כמ\"ש בסימן רי\"ד במכר לו בית בבירה ובסימן ר\"ך גבי צמד בקר ובסימן רי\"ח גבי מכר לו שדה בבקעה גדולה וכמ\"ש: לא ארצה לקנות אלא יפות והרי יש ביניהם שינוי שם ודומה קצת לשינוי חפץ שאם רוצה המתאנה לבטל מקחו רשאי אבל לא המוכר לפי שאינו שינוי חפץ לגמרי מ\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שאינן יפות שאין כו' ונקראו אלו רעות נגד היפות מהן ועי' בהר\"ן שם והרמב\"ם פי\"ז מהל' מכירה ובהמ\"מ שם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המוכר בשר בכור כו' עד וכתב הרמב\"ם משנה הוא בבכורות דף ל\"ו ופירש\"י דבאכל בשר בכור (או טרפה) דגרם ספק איסור להלוקח קנסוהו רבנן להמוכר שא\"צ לשלם לו מה שאכל: והנשאר ביד הלוקח יקבר משמע דהלוקח יקברנו והטעם הואיל ואסור בהנאה לא מאמינים למוכר זה עליה דשמא ימכרנו לעכו\"ם משא\"כ בסיפא במוכר בשר טרפה דמחזרינן להמוכר והוא יטפל במכירתו ולא חיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל בחזקת כשרות כמו שעשה בראשונה דמכרו בחזקת כשרות אע\"ג דהיה יכול למכרו לעכו\"ם שלא ימצא תו קונים שיקנו ממנו שהרי טבח שיצאה טריפה מתחת ידו מעבירין אותו מאומנותו ומכריזין עליו וה\"ה כל מוכר דבר איסור כמ\"ש בי\"ד סימן קי\"ט גם לא חיישינן שיאכלנו דהנחשד לדבר קל לפני עיור לא נחשד לדבר חמור כמ\"ש בי\"ד סימן קי\"ט וק\"ל. והומ\"ל בקיצור המוכר בשר בכור כו' יחזיר לו הדמים ומה שאכל אכל והנשאר יקבר אלא משום דגבי מוכר בשר טריפה צריך להאריך דשם אם נשאר ממנו ביד הלוקח א\"צ המוכר להחזיר לו הדמים עד שיחזירנו לו דהא מותר בהנאה למכרו לעכו\"ם להאכילו לכלבים והוצרך שם לחלק מש\"ה חלקו ג\"כ בבכור דבחד משנה נשנו שם תרווייהו ומ\"ש בבכור ונודע שלא הראהו דמשמע דאין כאן ודאי איסור שחיטת בכור בלי מום אלא שלא הראהו וכן פי' רש\"י בהדיא שם ז\"ל שגרם להלוקח ספק איסור ובטריפה כתב ונודע שהוא טריפה דמשמע ודאי טריפה וכן הוא במשנה שם משום דבהמה שלא נבדקה מטריפתה איסור דבריהן היא כמ\"ש ריב\"ש והוה דיני לנכות לו מה שאכל כמש\"ר בס\"ס זה גם י\"ל דכאן וכאן לרבותא נקט דברישא קמ\"ל דאפילו בספק מום אין מחזירין ונותנין אותו לידו ובסיפא קמ\"ל דאפילו בודאי טריפה צריך להחזיר להמוכר המותר ולא קנסוהו בזה וגם לא חשו שיחזור ויעבור בו עבירה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם ז\"ל כו' בפי\"ו מה\"מ כ\"כ: אבל אם הוא אסור לאכול מדברי סופרים ז\"ל המ\"מ לא מצאתי זה מבואר אלא ראיתי שלא נזכר בגמרא כ\"א איסורי דאורייתא ואיסורי הנאה של דבריהן ובירושלמי דשביעית חלקו לענין סחורה ואמרו שכל דבר שאסור מד\"ת אסור לעשות בו סחורה וכל דבר שהוא מדבריהם מותר לעשות בו סחורה ואפשר שאף זה כן ואולי ממקום אחר יצא לו דין זה עכ\"ל והא שאסור לעשות בטריפה סחורה היינו לקנות לכתחלה טריפה למכרה ולהשתכר בה אבל אם נזדמן לו שבהמה שלו נטרפה מותר למכרה כמו שנתבאר בי\"ד סימן קי\"ז וגם יכול להאכילו לעבדו ושפחתו העכו\"ם: וכל איסורי הנאה כו' מחזיר הדמים כו' שהרי מוכר לאו מידי חסר וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " קטן ד\"ת כו' וכ\"כ הרמב\"ם פכ\"ט ממכירה ועיקר השמועה בהנזקין דף נ\"ט שם תנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ובגמרא ועד כמה אחוי רב יודא לבריה כבר ו' כבר ז' רב כהנא אמר כבר ז' כבר ח' במתניתא תני כבר תשע כבר עשר ול\"פ כל חד לפי חורפיה וטעמא מאי א\"ר אבא אר\"י משום כדי חייו ואמרינן עלה בפרק מציאת האשה (כתובות דף ע') אמר רפרם ל\"ש אלא שאין שם אפוטרופוס אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר ע\"כ וטעותן עד כמה א\"ר זירא עד שתות בגדול בעי אביי מתנתו מאי כו' עד מתנתו מתנה א' [מתנת] שכ\"מ וא' מתנת בריא א' מתנה מרובה וא' מתנה מועטת עכ\"ל הגמרא ומדאמרינן דמקחן מקח משום כדי חייו ש\"מ דמד\"ת אין מקחן מקח וכ\"כ המ\"מ ובזה דברי רבינו מבוארים: ומ\"ש שמבן שש שנים ואילך ויודע בטיב משא ומתן היינו מבר שית כו' ולפום חורפיה דגמרא: ומ\"ש בשם הרמ\"ה דעד י' צריך בדיקה טעמו מפני שבר י' הוא שיעור המאוחר דגמרא דנקרא פעוטות אלא שמחולקים דלהרמ\"ה מי' ואילך מסתמא חריף אבל אי ידעינן ביה דאינו חריף ואינו יודע בטיב מו\"מ אין מקחו מקח ולהרא\"ש אין צריך רק שלא להיות שוטה דומיא דבן י\"ג בקרקעות שקנה או שניתן לו במתנה דס\"ל להרא\"ש הכי וכמ\"ש בסי\"ג אבל עד י' שנה גם הרא\"ש מודה דצריך להיות חריף והיינו יודע בטיב מו\"מ ונראה דטעמו מדלא נזכר בגמרא הנ\"ל החריפות כ\"א עד י\"ש וק\"ל: ומ\"ש ויודע בטיב מ\"מ פי' בריר לן שיודע בטיב. ול' טיב פי' בערוך בערך טב ז\"ל דבת הארץ תרגום ירושלמי טיבא בישא ומטיבתן של קרובים אתה למד טיבתן של רחוקים עכ\"ל. משמע שהוא לשון עניין: אבל לא בקרקעי דמכירת קרקע צריכה הבנה גדולה: עד שתות הוי מחילה ואע\"ג דאמרו רז\"ל יתמי לאו בני מחילה נינהו מ\"מ חכמים שתקנו משום כדי חייהן שיהא ממכרן ממכר תקנו נמי שיהא דינו כגדול במחילה עד שתות וגדולה מזו תקנו שיהא מתנתן מתנה אפילו במתנה מרובה כ\"כ המ\"מ. ומש\"ר והרמב\"ם כתב קטן עד י\"ב שנה כו' ע\"ש פכ\"ט מה\"מ ונוסחא שלפנינו שם אינו כן כמ\"ש בדרישה ונוסחא זו נראה דלעניין ד\"ת איירי. וכמ\"ש לענין נדרים שנדריה נדר דבר תורה מי\"ב ואילך ואחר שמעל בהקדשו שהקדיש לוקה עליה וכמ\"ש הרמב\"ם בהדיא בפרק י\"א דנדרים באריכות ע\"ש ומביאו רבינו בי\"ד סימן רל\"ג ע\"ש ה\"נ לענין מקחו וממכרו כשיודע בטיב מו\"מ ועד\"ר: אבל יש לו אפוטרופוס כו' כל מיני אפטרופוס קאמר אפילו בעל בית שסמכו היתומים מעצמן אליו דכיון שיש להם מי שימכור ויקנה בשבילן ליכא בהן תקנה משום דכדי חייהן והיינו דוקא עד שיגדיל ועיין בד\"מ: משום כדי חייו פי' דאי לאו זביניה זבינא לא מזבני ליה: ולפי דעתינו אנו רואים כו' כלומר אף שאסור למכור אלא כשיעור כדי חייו מ\"מ דעתינו נוטה ונראה דאם יש שם הרבה ממון שנותנין לו ממנו קצת בסחורה כדי שיתלמד שזה ג\"כ טובתו ובכלל כדי חייו: ומ\"ש ולפי מראית עיני הדיינים ר\"ל כך דעתי נוטה שהדיינים שבכל זמן וזמן כשיבוא לפניהן ענין כזה יתנו עיניהן לדבר כמה יתנו בידו ואם יש תועלת בנתינת ממון לידו ולפי ראות ��יניהן כן יעשו ומסיק רבינו וכתב דהרמב\"ן כתב דלא פלוג רבנן וק\"ל ולא כי\"מ דמ\"ש ולפי דעתינו הוא כמו לפי ראות ב\"ד דז\"א דאל\"כ למה חזר וכתב אח\"כ ולפי מראית עיני הדיינים ועיין באשר\"י פרק הנזקין שכ\"כ בשם רב האי וכתב דברי הרמב\"ן עליו וגם הר\"ן שם: אנו רואין שאם יש כו' שנתן לו כו' כצ\"ל וכן היא בהרא\"ש הנ\"ל: והרמב\"ן כתב כיון כו' כצ\"ל וכ\"כ שם באשר\"י וכתב שהביא הרמב\"ן ראיות לדבריו וכ\"כ ב\"י שצ\"ל הרמב\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " ומתנתו מתנה כו' בעיא דאיפשיטא בפ' הניזקין: בין במתנה מרובה אע\"ג דבמכר לא התירו אלא כדי חייו כל חד וחד לטעמיה במכר שתקנו שיהיה מכירה משום דא\"כ לא מזבני ליה ולא זבני מיניה לכן דוקא כדי חייו אבל יתר לא ובמתנה שתקנו משום דאי לא עביד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה אפי' מתנה מועטת ומשה\"נ אמרו אם נותן לו מתנה מרובה ודאי נייחא גדול עביד ליה ולהכי מתנתו מתנה דאם לא תהא מתנתו מתנה לא יעבדו לו אינשי אותו דבר גדול והנה הכל בכלל התקנה וק\"ל: ומ\"ש בין מתנת שכ\"מ פי' שהקטן נתן לאחרים כשהיה שכ\"מ ואע\"פ דלא שייך ביה טעמו כי היכי דליעבדו ליה מיליה לא פלוג רבנן כ\"כ ר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " ודוקא מטלטלי כו' שם כ' הרא\"ש כן: אפילו נתנה לו במתנה או שקנאו כו' כ\"כ הרא\"ש כלל ס\"ה וסוף כלל א': אפ\"ה לא הוה מתנתו מתנה כו' פי' אפילו מתנה דעדיפא ממכר שהרי תחלת התקנה היתה דאפילו מרובה הוה מתנה קמ\"ל דאפ\"ה מקרקעי לא: או שקנאו לו אפוטרופוס עבד\"ר ס\"י וא\"ת אי יש לו אפוטרופוס א\"כ גם מטלטלי לא יכול ליתן כמ\"ש לעיל במכר דכי יש לו אפוטרופוס אינו יכול למכור ודוחק לומר דמיירי דנסתלק האפוטרופוס בשעת המתנה וי\"ל דכ\"כ ע\"פ מש\"ר בסמוך בשם ר\"ח דבמתנה אין חילוק בין יש לו אפוטרופוס לאין לו: שלא ירשה מאביו דאילו במה שירש מאביו שלא טרח בה פשיטא דלא הוה בה מתנתו מתנה (וכמש\"ר בסמוך לענין מכירה) אלא אפילו קנאה בדמיו או שטרח ועבד נייחא נפשיה לחבריה וחבריה יהיב ליה השדה במתנה אפ\"ה לא הוה מתנה: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה בכלל הנזכר סימן ט' כ\"כ: שיכול ליתנה לאחר במסירה וכתיבה דהקנאת שטרות כ\"ר ר\"ס ס\"ו וקמ\"ל רבינו דאע\"פ שהשטר הוא שעבוד קרקעות ויש לו דין קרקע לענין שבועה ואונאה ושאר עניינים אפ\"ה יכול ליתנו: ור\"ח כתב דמתנתו מתנה כו' כ\"כ הרא\"ש ס\"פ מציאת האשה בשם ר\"ח ונראה דקאי אמ\"ש לפני זה ז\"ל ומתנתו נמי הוה מתנה ור\"ל במ\"ש תיבת נמי דאע\"ג דפרק הנזקין איבעיא להו אי מתנה דומיא דמכר מ\"מ הא איפשיטא לבסוף דמתנתו מתנה ומשמע מינה דס\"ל דעכ\"פ לא עדיף מתנה (וכן דעת הרמב\"ם וכ\"כ ריב\"ש בסימן ק\"ט שיש חולקים בזה על דברי ר\"ח) ומש\"ה מסיק רבינו וכתב ור\"ח כתב כו' בל' פלוגתא וק\"ל: דלענין מתנה אין חילוק כו' ומיהו היינו דוקא במטלטלין אבל מקרקעי לא וכמ\"ש לעיל: שהאפוטרופוס אין רשאי כו' פי' והואיל דתקנו שמתנתו מתנה בכל ענין מתנתו מתנה אשר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם כו' שם בפכ\"ט מה\"מ: אין מקח הקטן וממכרו קיים כצ\"ל: אינו מקבל מי שפרע פי' הקטן ודין מי שפרע נתבאר בר\"ס ר\"ד: ואחרים שחזרו בהן פי' שחזרו ביתומים קטנים מלמכור להן: עומדין כו' ולא אמרי' דהשוו מדותיהן דלא יהא על האחרים דין מי שפרע בחזרתו כיון דאין דין מי שפרע לקטן בחזרתו וכמ\"ש בב\"ד שטעו או שהטעו בשתות וכמש\"ר בסימן ק\"ט סי\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ו��ן אם קנו מיד הקטן אף דאיירי כאן שלוקחין מהקטן ובכליו של קונה קונין דהיינו שהלוקחים נותנים סודר שלהם והמוכר אוחז בידו הסודר ובחילוף הסודר שקיבל מקנה לו המקח וא\"כ הו\"ל למימר שהקטן קונה מידם ה\"נ ה\"ק שקני המטלטלים ע\"י ידו דקטן דהיינו שהקטן משך בידו מהן הסודר והקנה להן המטלטלין וכן מ\"ש אח\"כ ז\"ל וכן קטן שקנה מטלטלים מאחרים וקנה מידם שהוא כפל לשון נמי ה\"פ שקנה המטלטלין ע\"י שידם משכו ממנו הסודר או הקטן שכר מהן מקום המטלטלין כו' וק\"ל: או השכיר מקום כו' כדי שיהיה אותו מקום כחצירו דלוקח ויקנה לו המטלטלין שקנה מן הקטן: שאין מוציאין מיד הקטן כלום כו' דוקא כשהמשיך שכל משיכה בעינן שימשכנה מרשות המוכר למקום שיש לו חלק בו וכמ\"ש בסימן קצ\"ז דאין צריכין תו להוציא מיד הקטן הוא דמהני אבל לוקח זה שלא משכו ועדיין הוא ביד הקטן אין מוציאין מידו מכח הקנין שעשה ולמה שלא קנה בשכירות מתורת חצר ע\"ז לא כתב הרמב\"ם טעם וכתב המ\"מ שלא הוצרך לכתוב טעם דפשיטא הוא דשכירות מכירה היא ואין ממכרו ממכר במקרקעי ואע\"פ שיש לחלק דדוקא במכר להיות יוצא מתחת ידו דקנין עולמית הוא דאינו יכול משא\"כ זה דלא תצא מתחת ידו אלא להקנות על ידו מטלטלי מ\"מ לא פלוג רבנן: "
+                ],
+                [
+                    " שהקנין כשטר כו' היינו משום דסתם קנין לכתיבה עומד וכל מקום שאינו ראוי לכתיבה הקנין אינו קנין ולא תימא כשם שבעלמא מהני ק\"ס כמו משיכה במטלטלין גם כאן יהיה כאילו משך קמ\"ל דלא: "
+                ],
+                [
+                    " או שכר את מקום המטלטלין כו' כדי שיהיה אותו מקום כחצירו ויקנה לו המטלטלין שקנה ע\"ז מסיק שלא קנה שהרי אפילו היה זה חצירו מעולם אינו קונה לו דחצר משליחות איתרבאי וכשם שאין שליחות לקטן כך אינו קונה לו חצירו אבל לא בעי למימר דלא קנה בשכירות קרקע משום דאין קנין לקטן בקרקע נמצא דלא זכה בקרקע ששכר שהרמב\"ם לטעמיה שכתב והביאו רבינו בסמוך דזכין לקטן שלא בפניו וזכה בקרקע שקנה וכ\"כ המ\"מ ליישב בזה הרמב\"ם מהשגת הראב\"ד ע\"ש: ולא מדין ידו כו' דאילו היה מדין ידו הוה קנה דכיון דהוא בידו אין מוציאין מידו וכמו שתקנו שמשיכתו בידו הוה משיכה והוא ג\"כ מה\"ט וגם מציאה שבא לידו יש בו גזילה מפני דרכי שלום וכ\"ש בקנין שיש דעת אחרת מקנה אותה וסיים שם הרמב\"ם וכתב ז\"ל ולא יהיה הקנין או שכירות מקום גדול מחצירו עכ\"ל וכתב עליו המ\"מ דאין ראיה מכאן להיכא שקנו מאחרים מפני מה לא זכה עכ\"ל ור\"ל דוקא במציאה לא זכה חצירו מפני שאין דעת אחרת מקנהו לו אבל זה שקנה מאחרים ויש דעת אחרת מקנה ודאי זכין לו חצירו וה\"ה לשכירות דהו\"ל כחצירו גם הראב\"ד השיג עליו מה\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " אבל קטנה שנתרבתה מידה פי' חצר של קטנה נתרבתה מידה ולא מדין שליחות וזה יתבאר בגמרא שם ובדברי רבינו לקמן בסימן רס\"ח: ומ\"ש קונה מטלטלין מאחרים ט\"ס הוא וצ\"ל קנתה מטלטלין דהא אקטנה קאי וא\"א לפרש דמ\"ש קונה ר\"ל חצירה של קטנה וחצר ל' זכר הוא דהא סיים וכתב ע\"ז אם קנתה מידם וחצירה לאו מתורת קנין קונה ובמיימוני דפוס גדול וקטן כתב תקנה המטלטלין וא\"ש נמי שתקנה יתפרש להבא אקטנה כמו קנתה לעבר ואף שזה שקנתה המטלטלין אם קנו מידה אינו ממה שקאמר חצרה מתורת יד איתרבאי מ\"מ ס\"ל כיון דמצינו בקטנה קנין של גדול במה דחצירה קונה לה משום הכי נמי תקנו חז\"ל שקנתה בקניינה כמו שקונה בה הגדול וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ויראה לי שהקטן שקנה קרקע כו' ז\"ל המ\"מ פכ\"ט דמכירה זה מבואר בגמרא שמי שמקנה קרקע לקטן שקנה כו' עד וכבר כתבתי שיש סוברין דאפילו מדאורייתא יש להן זכייה כשדעת אחרת מקנה אותן ומה שחידש המחבר הוא שאפילו במקח שהרי אין מקחו מקח ונראה שהקטן יכול לחזור בו ואין המוכר יכול לחזור בו עכ\"ל ור\"ל שאפילו במקח שאם בא הקטן לחזור במקחו יכול לחזור לא אמרינן כמו שאין המקח נגמר גבי הקטן הלוקח דהרי מצי לחזור בו כך לא יהא נגמר גבי גדול המוכר ויחזור בו כשירצה קמ\"ל דלא משא\"כ במתנה דהמתנה שנותנין לקטן נגמר גם גבי קטן דמסתמא ניחא ליה לקבלה ולא יחזור וק\"ל: ומ\"ש ונתן דמים והחזיק נ\"ל דל\"ד דבעי תרווייהו אלא במקום שקונים הכסף בנתינת דמים לחוד סגי וע\"ל סימן ק\"ץ וה\"ק קטן שקנה קרקע בין שהקנין היה בכסף או בחזקה כו' ומק\"ס לא איירי כאן: שהמקנה מקנה לו כל קניינו ואינו חוזר בו רבינו קיצר בדברי השגת הראב\"ד ובדרישה כתבתי לשונו ושביארם המ\"מ דר\"ל דקנין אלים ועדיף מכסף שהרי כסף אף שהעבד קונה בו את נפשו לצאת בו לחירות מ\"מ בעי גט שיחרור וע\"י קנין יצא לחירות וא\"צ גט שחרור ש\"מ שהמקנה ע\"י קנין מקנה כל קניינו ומפקיע אפילו איסור עבדות שבו ומש\"ה קטן שקנה מהגדול ע\"י ק\"ס הגדול אין הגדול יכול לחזור בו משום דהקנה לו כל קניינו מיד ולא שייר בידו כלום ומה\"ט גופא אמרינן דקטן שמכר לאחרים ע\"י ק\"ס בשעת הקנין הקנה לו כל קניינו וגמרו כאילו משכו בידו דמי ולא מצי הקטן חוזר בו ועד\"ר שם כתבתי מ\"ש המ\"מ ע\"ז: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ויראה מדברי א\"א כו' עד\"ר שם כתבתי מקור דברי הפלוגתא ומ\"ש שם: אין מקחו מקח פי' אפילו קנה קרקע ונתן דמיו והחזיק ונראה דדוקא לענין אם הקטן בא לחזור קאמר דאין מקחו מקח אבל אם הגדול בא לחזור אינו חולק הרא\"ש על הרמב\"ם דכתב רבינו לפני זה בשמו דבכלל זכין לאדם שלא בפניו הוא וא\"ת א\"כ מאי בא רבינו ללמדנו במאי דכתב בשם הרא\"ש דבמקרקעי אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר עד שיגדיל והו\"ל לקצר ולכתוב שיראה מדבריו (דאשה) [דאם הוא] גדול והוא חריף מוכר אפילו בנכסי אביו ודלא כהרי\"ף י\"ל משום דעד הנה עיקר דברי רבינו היה מדין מכירה וקניית מטלטלין ומעתה התחיל לכתוב דין מכירה וקניית קרקע משום הכי התחיל מעיקרא לומר דיראה מדבריו דס\"ל דמ\"ש בגמרא דקטן במקרקעי אין מכירתו מכירה ואין קנייתו קנייה היינו דוקא עד שיגדיל דבזה חילק בין קרקעות למטלטלין אבל משהגדיל והוא פיקח מוכר כו' וק\"ל ועד\"ר מ\"ש לפני זה בס\"ו: אחר שהיו לו י\"ג שנים פי' לזכר ולנקבה י\"ב שנים סגי גם בזה כדאיתא שם בגמרא פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"ה ע\"ב): "
+                ],
+                [
+                    " עד שיהיה בן כ' שנים כו' דחיישינן שמא ימכור בזול כיון שאינו יודע בטיב משא ומתן מסתמא דעתו נוטה אחרי מעות אבל אם קנה קרקע כיון שקנאו ונתן כמה מעות בעד השדה לא מיקרב דעתיה לגבי זוזי שהרי בזוזי קנאו ואוהבו יותר לכן במתנה אע\"ג דלא שייך ביה ה\"ט מ\"מ כיון דאי לאו דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה וכיון דלאו ממילא אתא כמו בירושה קפיד: ואפילו אם הביא תוך שנת ך' עדיין אין יכול למכור זהו מ\"ש בגמרא שם תוך זמנו כלפני זמנו ולא אמרינן בזה דמקצת שנה כשנה ונתבאר מזה דמ\"ש ואפילו (הכי) [הביא] הרבותא לאו (אההיא) [אהביא] קאי אלא אמה שהוא בשנת ך' וק\"ל: ומיהו אם קנה קרקע מקחו מקח רבינו נמשך בזה אחרי דברי הרא\"ש שכתב שם אהא דאיתמר דאין יכול למכור עד שיהא בן ך' שנה ז\"ל נראה דה��ינו דוקא לענין דאין מכירתו מכירה אבל מקחו מקח משעה שהגדיל דהא לא שייך בו ה\"ט דדעתו קרובה לזוזי ומה\"ט נמי נראה דדוקא בנכסי אביו אינו יכול למכור אבל אם קנה קרקע יכול למכרו כו' (וכמ\"ש טעמו בסמוך) ועד\"ז הן דברי רבינו דהחחיל וכתב המימרא דאינו יכול למכור כו' ועליו כתב אבל אם קנה מקחו מקח ואח\"כ סיים וכתב דאפילו יכול למכור אותו קרקע שקנה וק\"ל וכתבתי זה משום דמקצת אריכות דברים בזה בדברי רבינו שלא לצורך מש\"ה כתבתי דהוא משום דנמשך אחר הרא\"ש: כשלא היו לו סימני סריס סימני סריס מבוארים בא\"ע סי' קע\"ב ע\"ש: אבל אם קנה קרקע כו' אהא דאינו יכל למכור מה שירש מאביו כשאינו חריף עד שיהא ך' שנה קאי: אפילו אינו יודע בטיב כו' שאילו לא הגיעו הנאה גדולה לא היה נותן ומתנה דבר שאינו שכיח הוא ואמרו חכמים יתקיימו דבריו כדי שיהיו דבריו נשמעים גמרא כתבתיה בדרישה: אינו יכול למכור לאחר שיגדיל כצ\"ל ונמחק תיבת עד וכן מצאתי בח\"מ של קלף וכ\"נ מוכח דקודם שיגדיל ליכא מ\"ד שיכול למכור: ובנכסי אביו כו' גם הרמב\"ם ס\"ל כוותיה וכמש\"ר בסמוך סט\"ו בשמו: במתנת שכ\"מ שהיא כירושה פי' במתנת שכ\"מ בכולה לא בעי קנין ולא קנאו בחייו ואם עמד חוזר אבל אם לא הוה בכולה בעי קנין ולא מקרי מתנת שכ\"מ אלא מתנת בריא כמ\"ש לקמן סימן ר\"ן ס\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"ג דמכר קודם שנתברר נ\"ל דצ\"ל דבמכר בבי\"ת וה\"ק אע\"ג דבמכר קודם כו' מ\"מ אם נתברר כו': כל שאילו כו' ממכרו ממכר פי' כגון בחריף ובנכסי אביו מבן י\"ג שנים ובנכסי שקנה אפילו אינו חריף כדלעיל ועיין בריב\"ש סימן תס\"ח שהאריך בזה: "
+                ],
+                [
+                    " שמכר בנכסי אביו משום דס\"ל כהרי\"ף דעד ך' אין מכירתו מכירה בקרקע שירש אפילו הוא חריף משא\"כ בשאינו נכסי אביו והוא חריף דבי\"ג שנים סגי וכמש\"ר בשמו בסי\"ג וה\"ה דהיה יכול לומר שמכר בנכסים שקנה והוא אינו חריף אלא לרבותא כ\"כ דאף על גב דהוא חריף יכול להוציא: שמין לו ומחזיר השאר מדסתם וכתב שמין לו נראה דס\"ל דשמין לו כדין יורד ברשות וידו על העליונה ליטול מהפירות שיעור הוצאתו וגם שכר טרחתו כדרך פועל או שתלא וכמש\"ר בסימן קע\"ז ויתבאר לקמן בסי' שע\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " ואני אומר שאפילו קטן ולא מיחה כו' כתב המ\"מ אפשר שלמד כן ממ\"ש מתקדשת למיאונין כיון שגדלה שעה א' ולא מיחתה שוב אינה יכולה למאן ואע\"ג דההיא ממונא ושם איסורא מ\"מ גם זה מדין שתיקה הוא ואף כאן השתיקה היא כהודאה ומועילה וכן גבי פרנסה אמרו שאם לא מיחתה הפסידה עכ\"ל והא דלא הביא ראיה מממון לממון דהרמב\"ם כ' והביאו רבינו לעיל סימן קמ\"ט סכ\"ג דאם אפלה לפני הקטן ג\"ש אחר שהגדיל הוי חזקה כיון דלא מיחה ויש לחלק דשאני התם דטוען כשהגדיל דלא מכרתיהו לך לעולם בזה ריעא טענתיה דא\"כ לא הו\"ל להניחו לאכול חינם משא\"כ כאן שמודה שמכר אלא שרוצה לחזור בו ולהחזיר לו מעותיו וממ\"ש הרמב\"ם כיון שלקח המעות ומשתמש הלוקח ולא מיחה משמע דתרתי בעינן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מי שמכר כו' ובאו קרוביו כו' שם דף קנ\"ה ושם בגמרא אמרו עוד טעמים אחרים דאסור לבדקו משום דמנוולא וגם מטעם דסימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה ורבינו חד מינייהו נקט ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " קטן שלוה מאחרים כו' עד וא\"א הרא\"ש ז\"ל חילק כו' כ\"כ בפ' שני דייני גזירות ע\"ש וע\"ל סימן צ\"ו סי\"ב שם כ\"ר דין קטן שנשתבע על דבר שיש בו הנאה ממנו כגון על עס�� מו\"מ כו' ואותו הדין כתב הרא\"ש בפ' הדיינין ושם כ\"ר הדין סתם בלא דעת חולקין וכאן כ' דעת הרמ\"ה ור' יונה שחולקין ולכאורה נראה דכאן איירי אפילו בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות אפ\"ה ס\"ל להרא\"ש דצריך לשלם וה\"ק כמו שתקנו שכשיגיעו לעונת הפעוטות דמקחן מקח משום כדי חייהן ה\"ה לצורך מזונותיהן אפילו בעודן קטנים יותר צריך לשלם דבצורך מזונותיהן ס\"ל דאין צריכין לעונת הפעוטות ובזה דוקא פליג הר\"י אבל זה דוחק דא\"כ הו\"ל לרבינו לכתוב שם בסימן צ\"ו ג\"כ דין לוה לצורך מזונות קודם זמן פעוטות אלא נראה שגם כאן הלך רבינו בדרכו דשלא במקום מקור הדין מקצר וכותב הדין אליבא דהלכתא ועיין בש\"ע סט\"ו דנראה דס\"ל כשינויא קמא: "
+                ],
+                [
+                    " החרש דינו כקטן כו' עד שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל מקור הדברים הוא מפ' הנזקין כתבתי בדרישה ע\"ש: אבל לא בקפיצת פיו פי' עקימת שפתיים דאינו סימן טוב כ\"כ וניכר כמו רמיזה: וכתב א\"א ז\"ל שם בס\"פ הניזקין כ\"כ ועד\"ר: וא' חרש גמור שאינו לא שומע כו' וא' נשתתק כו' דינן שוה כו' ונקט הני תרתי משום דחרש גמור כו' הוא משנה בהנזקין ונשתתק הוא ברייתא הביאה בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע\"א) וכמ\"ש בדרישה וחרש גמור דבעי בדיקה נלמד מסברא דנשתתק וכ\"כ המ\"מ ומדכ\"ר דינן שוה נשמע שגם בזה דינן שוה דכשם דבחרש גמור מטלטלי אין מקרקעי לא ה\"ה בשומע ואינו מדבר מטלטלין אין מקרקעי לא: ומ\"ש כמ\"ש בספר א\"ע בסימן קכ\"א כ\"כ ע\"ש ונראה דרבינו ס\"ל דדוקא נשתתק דנעשה בו שינוי בגופו דמתחלה היה יכול לדבר ואח\"כ נשתתק וכל שינוי הוא רע ודאי שטותו או חולי הביאו לידי זה ומש\"ה דינו שוה לחרש גמור אבל אם היה משעת לידה שומע ואינו מדבר והיינו אלם דינו שוה למדבר ואינו שומע ועל שניהם אמרו בברייתא וזה וזה הרי הן כפקחים לכל דבריהן ועד\"ר ואפילו בקרקע א\"צ בדיקה: ומש\"ר ויראה שהמדבר ואינו שומע דינו כפקח ולא קאמר ג\"כ שאלם שהוא שומע ואינו מדבר משעת לידה שג\"כ דינו כן נראה דלרבותא נקטו דאפילו זה דנקרא בשם חרש דהא חרש הוא מצד שאינו שומע וכן בברייתא שם קראו חרש אפ\"ה הוי כפקח ומכ\"ש שומע וא\"מ והוא כן משעת לידה דדינו כפקח והא דכ\"ר על הרמב\"ם ז\"ל הרי החמיר יותר במדבר ואינו שומע דמשמע שרבינו סבר איפכא שהחמיר יותר באינו מדבר ושומע מבמדבר וא\"ש וזה ודאי אינו כמ\"ש אלא ר\"ל הרי החמיר יותר כו' ר\"ל הרי הוא החמיר הרבה במדבר וא\"ש דאפילו בבדיקה לא מהני בקרקע כן נ\"ל ודלא כב\"י דכתב דנקט רבינו לדבר ואינו שומע דניכר מתוך דבורו אם הוא בן דעת דא\"כ תקשה לרבינו ג\"כ הברייתא דקתני הרי הן כפקחין לכל דבריהן (מיהו בזה י\"ל דע\"כ צ\"ל דיש לרבינו ישוב להברייתא שהרי רבינו לא סתר מיניה לדברי הרמב\"ם וכמ\"ש בדרישה (ע\"ש) ועוד למה כתב תחלה ואמר נשתתק כו' הול\"ל נמי אלם שדינו כחרש. ועוד דלפי' ב\"י ק' ממ\"נ במאי קמיירי תשובת הרא\"ש דמייתי רבינו בסמוך ס\"כ אי ביכול לדבר אפילו לא היה שומע כלל ס\"ל לרבינו דהרי הוא כפקח ואי באינו יכול לדבר ק' אף שהיה שומע שמיעה גמורה הלא ס\"ל לרבינו לפי' הב\"י דדינו כחרש דזהו נשתתק. וע\"ק דהרא\"ש כתב שם ז\"ל דע כי בכל מקום שהזכירו חרש אצל שוטה וקטן היינו שא\"מ ולא שומע כלל וכך היה ממעי אמו וא\"כ למה כ\"ר בנשתתק דשומע היא דינו כחרש גמור אבל לפי מ\"ש א\"ש הכל ולפ\"ז צ\"ל דמ\"ש הרא\"ש כך היה ממעי אמו לא כ\"כ אלא לחומרא ור\"ל הא דבעינן שיהא א\"ש וא\"מ היינו דוקא כשהוא כן ממעי אמו לאפוקי אם נשתתק אח\"כ אז אפילו שומע דינו כחרש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א כו' בכלל פ\"ה דין י\"ב כ\"כ ולעיל בסמוך כתבתי פירושו והוכחתי דמיירי אפילו באלם שאינו יכול לדבר מ\"מ כיון ששומע כשמדברים עמו בקול רם הרי הוא כפיקח: "
+                ],
+                [
+                    " שוטה אין מעשיו קיימים שם דף קנ\"ה ובפ\"ב דכתובות ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם כו' עד השיכור כו' שם בפכ\"ט כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש שמא בסוף עת שפייתו ובתחלת שטותו כו' במיימוני שם כתב שמא בסוף עת שטותו או בתחלת שטותו ודברי רבינו מדוקדקין בעיני יותר משום דבסוף עת שפייתו יסברו העדים שהוא שפוי כמעיקרא ומקחו מקח והוא סוף שפויו שאז מתחיל שטותו ובכלל שוטה שאין מקחו מקח הוא מש\"ה צריכין העדים לדקדק בדבר אבל על מקחו דשוטה גמור א\"צ דקדוק דהכל רואין שהוא שוטה: "
+                ],
+                [
+                    " השיכור כו' קיימין ואם הגיע כו' כצ\"ל וכן הוא במיימוני פכ\"ט ובש\"ע וכ\"מ בספר ישן. מיהו א\"צ למחוק נוסחא ספרי הטור שבידינו שכתב בהן ז\"ל קיימין והוא שלא הגיע לשכרות של לוט והוא כו' אלא שצריכין להגיה דל\"ת וכצ\"ל דהרי הוא כשוטה כו' ור\"ל דהרי אם הוא כן הוא כשוטה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' שם בפכ\"ט: זוכה בהן כו' פי' שלא מדעת הלוקח ולכן הברירה בידו ולא ביד המוכר שהרי המוכר נתנו ליד האחר לזכות להלוקח: "
+                ],
+                [
+                    " וכן העבד כו' בלא רשות האדון לכך הברירה ביד האדון וק\"ל: לא רצה כו' במתנה נמי שייך שאינו רוצה כגון שיש בהן עבדים ואינו רוצה לזווגן כמ\"ש בסימן רמ\"ג ל' הגמרא או משום שונא מתנות יחיה בסימן רמ\"ט וקע\"א: ואין צריך לקנות כו' האי א\"צ לקנות אקיום ואביטול קאי דגם בביטולו הו\"א דדינו כראובן שקונה משמעון ורצה ראובן לחזור בו ולהקנות לשמעון דלא קנה שמעון בדיבור בעלמא שהרי כבר יצא מרשותו עד שיחזור ויקנה בא' מדרכי הקנאות מראובן כמש\"ר בסימן רמ\"ג ס\"י ובסימן רמ\"ה ס\"י ע\"ש שהוא פלוגתת רבנן ורשב\"ג והלכה כרבנן: "
+                ],
+                [
+                    " דין מכירת כו' עד בספר א\"ע כו' בסימן צ': "
+                ],
+                [
+                    " ב\"ד שמכרו כו' הם דברי הרמב\"ם ז\"ל בפ' ל' מה\"מ והם מותרין למכור קרקעותיו כדי לשלם חובות אבי היתומים אבל אין מתנתו מתנה כיון שאינה שלו. כאשר יתבאר לקמן סימן ר\"ץ: "
+                ],
+                [
+                    " המוכר או קונה כו' ירושלמי פ' אחרון די\"ט ופסקוהו הרי\"ף והרא\"ש שם והרמב\"ם סוף ה\"מ וכן הדין לענין אם קידש או חלץ ויבם וכמ\"ש בא\"ח סימן של\"ח וע\"ל סימן ר\"ח: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " השליש ממה שנתן להעכו\"ם כו' מדסתם רבינו וכתב השליש ממה שנתן העכו\"ם ולא כתב השליש משיווי הקרקע (וכל' רבינו כן הוא משמעות ל' המשנה וגמרא ורש\"י וכל הפוסקים) נראה מוכח מזה דלא אזלינן בתר שיווי הקרקע אלא אחר מה שנתן להעכו\"ם הן שקנאה בזול יותר מרביעית דהיינו שקנאה שוה מ' בעשרים הן שקנאה בשוויים או אפילו ביוקר שוה מ' בנ'. ואפילו יש להלוקח עדים ע\"ז לעולם צריך ליתן לבעלים עוד שליש ממה שנתן להעכו\"ם דהיינו רביעית מלבר. וה\"ט כיון דהסקרקון דרכו למיזל שליש ואין אונאה לקרקעות וגם האי לוקח מסיקריקון ידע תקנת חכמים דצריך לפייס בעלים הראשונים ברביעית מש\"ה לא חלקו חז\"ל בתקנתיוהו. והשתא א\"ש מה שמסיק רבינו וכתב ז\"ל ואם אינו מאמין לו בכמה קנאה וגם אין לו עדים בכמה קנאה ישבע לו בכמה קנאה דמשמע דברישא מיירי אף שיש עדים בכמה קנאה אפ\"ה צריך ליתן לו שליש. וק' מאי פסקא הלא לפעמים קנה שוה מ' בכ' והו\"ל ליתן לו המחצה. ופעמים קונה שוה מ' במ' ולא הו\"ל ליתן לו כלום אלא ודאי כדכתיבנא. ולפ\"ז אם קנאה הלוקח בזול יבחרו הבעלים ליקח רביעית בקרקע ואם קנאו ביוקר יבחרו ליקח שליש מהמעות. ומש\"ה קאמר דאם אין עדים בכמה קנאה כו' פי' דאם טוען שקנאה בזול והבעלים אינם מאמינים לו שמא קנאו ביוקר. וניחא להו טפי ליקח שליש מעות מרביע קרקע או איפכא ודו\"ק. ואף שגם לפי מ\"ש לא הו\"ל לרבינו לסתום אלא לפרש מ\"מ נ\"ל מוכרח לפרשו כן כי חפשתי על כל צידי צדדים בגמרא ופוסקים ולא אשתמט שום חד מינייהו לתלות השליש בשומת הקרקע. רק בשיעור נתינת המעות שנתן לסקריקון תלוי הדבר ומשמע דאם ידוע בעדים או שמאמין להלוקח או שנשבע בכמה לקחה צריך ליתן לבעלים שליש ממה שנתן לעכו\"ם בין אם נתן לו פחות שליש משוויה או יותר (פחות או יותר) משויה. ורבינו נמי דכתב בסיפא ז\"ל ואם אינו מאמינו וגם אין לו עדים כו' ומשמע דדין קמא מיירי דיש עדים או מאמינו וזה לא נזכר בשום פוסק. אלא ודאי מוכרח לרבינו שכן הוא דעתם במה שסתמו וכתבו שיתן הלוקח לבעלים שליש ממה שנתן לעכו\"ם וכמ\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ואח\"כ קנאה מהעכו\"ם מקחו קיים פי' קיים לגמרי וא\"צ ליתן לו אפילו שליש: ואח\"כ מהבעלים כו' פי' אם ירצו הבעלים ואם ירצו יתן להם שליש וק\"ל: ואפי' עשה לו שטר כשמואל דאמר הכי שם וה\"ט דאמרינן מיראה עבד א\"נ יאמר השני נוח לי והראשון קשה ממנו. רש\"י. וזה לא שייך בשקנה תחלה מישראל דאיך ידע שמא לא יתרצה העכו\"ם למכור להאי ישראל וק\"ל: או שהודה לו נראה דצ\"ל שמודה לו ור\"ל שהוא מודה עדיין בפני ב\"ד שקיבל המעות רק שטוען שמחמת יראה קיבל אמרינן מדלא מוסר מודעא אגב זוזי גמר והקנה לו אבל כשהודה בפני עדים תחילה שקיבל המעות ועתה אומר שמחמת יראה הודה טענתו טענה. וכן כ\"ר לעיל סימן ר\"ה בס\"ב וח' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שטוענין לומר כו' ונתן להם שליש כו' שם בברייתא וטעמו דאילו היתה עדיין ביד לוקח הראשון והיה טוען כן היה נאמן במיגו דקניתיה מינך תחלה ואכלתי שני חזקה וכל מאי דמצי טעון טוענין להלוקח ממנו והוה מצ\"ל דטוענין שמא קנאה מהבעלים קודם שקנאה מסיקריקון דג\"כ המקח קיים וא\"צ ליתן לו כלום כמ\"ש לעיל. ורבינו חד מינייהו נקט: וביד לוקח שני ג' כו' דאמרינן בכה\"ג אם היתה הקרקע עד הנה ביד לוקח ראשון יהיה נאמן בטענתו כנ\"ל מש\"ה טוענין כן להלוקח שני אלא שבאם לא היתה ביד הראשון יום א' לא הוה טוענין הב\"ד לזה הלוקח כיון שהוא עצמו לא טען כן דהו\"ל חזקה שאין עמה טענה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לקח העכו\"ם כו' כתב הרמב\"ם כו'. בפ\"י מה\"ג כ\"כ ועד\"ר וה\"ה כי משכנה ישראל ביד עכו\"ם ועיין בד\"מ וע\"ל סימן שע\"א מדינים אלו: "
+                ],
+                [
+                    " בא עכו\"ם בעקיפין כו' דדוקא גבי סקריקון גמר ומקני מחמת שרוצה להרגו אז נתייאש כו' עיין בד\"מ: פי' רש\"י כו' שם אברייתא: אלא שמין כמה יתן ז\"ל ר' גרשון (והביאו התוס' והרא\"ש בפ' הכונס) בע\"ה יתן להלוקח מה שההנהו וכתב הרא\"ש שם על דבריו ז\"ל ואינו נותן לו כל מה שהוציא כמו רועה שקדם במקלות (בסימן ש\"ג) דהתם נתכוון לטובת בעל הצאן אבל הכא לצורך עצמו קנהו עכ\"ל ולזה נמי כיון רבינו במ\"ש שמין כמה היה רוצה כו' פי' וא\"צ ליתן להלוקח כל מה שהוצי��. וכמו שיד בע\"ה על עליונה בזה כן הוא נמי על העליונה אם קנהו הלוקת בזול והב\"ה לא היה יכול להשתדלו מהעכו\"ם כ\"כ בזול דבכזה לא אמר ר\"ג ליתן לו כפי מה שההנהו וא\"צ ליתן להלוקח בזה אלא כפי מה שהוציא ולא הוצרך ר\"ג לפרש זה דפשוט הוא דאיך יעשה סחורה בביתו של זה וכמ\"ש הרא\"ש ה\"ט בתשובה בהדיא ועוד דר\"ג לא בא אלא ללמדינו דאין הדין כרש\"י וסייעתו דס\"ל דהלוקח צריך להחזיר בחינם קמ\"ל דלא אלא צריך ליתן לה כל מה שההנהו. גם מפני שסתמא דמלתא לא היה יכול הב\"ה להשתדל ליתנהו לו בזול יותר. מש\"ה כתב ר\"ג שצריך ליתן לו כל מה שההנהו וכן היה כוונת הרא\"ש בתשובה שהביא רבינו אחר דין זה. שבאותה תשובה סוף כלל צ\"ה נשאל ע\"ז ע\"ש. וכאשר כתבתי נתיישב נמי דל\"ת ששם בתשו' דימהו הרא\"ש לרועה שקידם ברועים כו' ובפסקיו פ' הכונס הנ\"ל כתב דלא דמי דבפסקיו איירי הרא\"ש באם היה יכול הב\"ה להשתדל בזול יותר ובתשובה איירי כשלא היה יכול להציל בזול יותר גם נתיישב דל\"ת דשם בתשובה כתב אבל יותר ממה שהוציא כו' הרי כתב האי דינא בל' אבל ורבינו שהביא התשו' כתבו בל' א\"צ ליתן לו יותר ובאמת לשון וגם אינו מיושב שפיר. דהרי לפני זה איירי בצריך ליתן לו ובמ\"ש ניחא דרבינו הביא כאן התשובה כאילו לא הושבה על השאלה הנ\"ל והביא תחלה דברי ר\"ג דאמר דשמין לו והיינו דאין הולכין אחר הוצאת הלוקח אם היה יכול הב\"ה להשתדלו בזול יותר ואח\"כ כתב שהרא\"ש כ\"כ בתשובה והוסיף בפירוש דבריו ב' דינים חדא דלפעמים הולכין אחר הוצאת הלוקח עד כדי דמי הבית והיינו מסתמא שלא היה יכול הב\"ה להשתדל בזול יותר. השני דוגם בזה אין הולכין אחר משמעות ל' כ\"כ והיינו דאם קנהו הלוקח בזול א\"צ הב\"ה שיתן לו כפי מה שההנהו וק\"ל ובמ\"ש נתיישב נמי דל\"ת דברי רבינו אהדדי דמתחיל וכתב דשמין לו כו' ואח\"כ כתב דנותן לו כפי הוצאתו ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב א\"א הרא\"ש סוף כלל צ\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ואם בעודה בידו בנה אותה שם בתשובה השיב כן על מה ששאלוהו: טול עציך ואבניך כו' ע\"ל סימן שפ\"ה נתבאר דין זה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המחזר אחר כו' ר\"פ האומר רב גידל כו' [עב\"ח שהביאו] והנה מדאמרינן עני המהפך בחררה שהיא מטלטלין ועובדא דר\"ג בקרקע מש\"ה כ\"ר בין קרקע ובין מטלטלין ודקדק וכ' המחזר אחר דבר לקנותו דומיא דהתם דקאמר הוה מהפך דהיינו שעדיין ל\"ק קנין גמור ומיהו כתב המרדכי פ' חזקת דבעינן שכבר גמר הראשון פיסוק הדמים ולא חסרו כ\"א הקנין אבל אם עדיין אינם מושווים יחד בפיסוק הדמים לא מקרי האחר רשע אם קדם וקנאם ועתה נוהגין לפסוק אכיוצא בזה שהוא השגת גבול ולכאורה נראה לחלק דכשבא אחד לקנות דבר מהשני ומחולקים בפיסוק הדמים זה אומר קחהו בששה וזה אומר תנהו ד\"מ בד ומתעסקים בפיסוקו זה להוסיף וזה לגרוע ולולא שבא השלישי היו מושווים נפשם זהו מיקרי גם כן השגת גבול והא דאמרו שאינו נקרא השגת גבול עד שיהיו מושווים בפיסוק היינו כשהלוקח הלך מהמוכר ואמר לא אתן יותר מזה ועד\"מ. ומש\"ר נקרא רשע ר\"ל וקורין אותו ג\"כ כן בב\"ה ועיין בד\"מ והטעם משום דהוה ליה לטרוח ולקנות במקום אחר: ומש\"ר דה\"ה בשכירות הטעם ג\"כ דיכול לטרוח לשכור במקום אחר. ומה שחילק בין דבר הפקר שאינו מצוי ובין דברים הנקנים או נשכרים כן כתבו התוס' והרא\"ש שם בפרק האומר והביאו ראיה מהא דתנן במסכת פאה נפל כו' [עב\"ח שהביאו] ולא כרש\"י ורמב\"ן דס\"ל שאין חילוק וכתבו דההיא דפיאה שאני משום דהכל חוזרין אחריה לזכות בה ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כותבין שטר למוכר עד\"ר: ומש\"ר וכגון שמכירם כו' זהו אינו במשנה ולישנא דמכירם משמע שצריכין להכיר המוכר והלוקח וכן כתב רבינו בסימן ל\"ט ומ\"ט גבי מלוה ולוה דצריכין להכיר שניהן והקשה שם ה\"ה למה צריך להכיר המלוה והא משנה שלימה שנינו כותבין שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה עמו וה\"ה למוכר אע\"פ שאין הלוקח כאן כלל ומשמע דא\"צ להכיר שם המלוה והלוקח וכתב המ\"מ די\"ל דחיישינן שמא כתב ללוות ולא לוה ויטרוף שלא כדין מכל הקונים אחרי כן אבל כששניהן לפנינו ודאי נותן לו מיד השטר לידו ומתני' דכותבין שטר ללוה מיירי בשטר הקנאה ע\"ש והנה כאן תהדר הקושיא לדוכתא דאין טעם בהיכר הלוקח שהרי כתב בסמוך ואף למוכר אין כותבין אלא בשטרי אקנייתא כו' ואפ\"ה כתב ברישא וכגון שמכירם ועוד דהטעם דכ\"ר כאן דאל\"כ איכא למיחש כו' לא שייך אלא להכיר המוכר ואף א\"ת דשייך גם להכיר הלוקח ק' א\"כ אפילו אם מכירם לא יהני כיון שאין הלוקח לפנינו גם מ\"ש טעם אחר בסימן ל\"ט ס\"ח דמש\"ה כתב שם דצריך להכיר שניהם דמיירי כששניהן לפנינו דאז כותבין בשטר כאילו נעשה ההלואה אז המקח מדעת שניהם ויש לחשוש שמא אחר יעלה שמו בשם הלוקח ולא יהיה ניחא ללוקח להעשיר אותו ואין כל וכמש\"ר בשם הרמ\"ה בסמוך ס\"ה גם בשם מור\"ש ז\"ל כתבתי שם ישוב וכולם אינם שייכים כאן דאיירי דאין הלוקח לפנינו ולכאורה היה נראה דגרסינן במשנה הנ\"ל ובלבד שיהא מכיריו בנו\"ן פשוטה ולא מכירם במ\"ם סתומה ואעדים קאי ור\"ל שצריכין העדים להיות מכירין המוכר ולא קאי אהלוקח וא\"ש אבל בכל נוסחאות כתוב מכירם במ\"ם סתומה וגם בש\"ע כתוב בהדיא שצריכין העדים להכיר שניהן ע\"ש לכ\"נ דצריכין לדחוק ולומר דמש\"ר כגון שמכירם אמוכרים דעלמא קאי ולא הוצרך רבינו לפרש זה שסמך אמ\"ש לפני זה אע\"פ שאין אותו פ' לפנינו כו' דאז פשיטא דא\"צ להכיר שם הלוקח וכמ\"ש ודוק גם י\"ל שמ\"ש שיכירו שניהן קאי אאם הלוקח לפניהן דלרבותא כתב תחילה אע\"פ שאין אותו פ' לפנינו ומיירי במכ\"ש אם הפ' לפניהן וק\"ל וכן צ\"ל בש\"ע ששם כתב בהדיא שצריכין שיכירו שניהן: אבל אם בא א' לפנינו כו' ג\"ז במשנה שם בלוקח וגם במלוה וכתבתי בדרישה ע\"ש ורבינו כתבו ג\"כ במלוה בסימן ל\"ט סכ\"א ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ן האי מילתא דפשיטא כו' ע\"ל סימן ל\"ט סכ\"א כתבתי בשם המ\"מ שתירץ בע\"א ע\"ש. דלא אמרינן סתם קנין כו' אלא בפניו ומסיים הרמב\"ן ומיהו זכה זה במקחו מחמת קנין לדעת רש\"י פ\"ק דמציעא עכ\"ל ועיין לעיל בסימן ל\"ט מ\"ש בשם ב\"י שתמה במחס\"ה למה לא כ\"ר לעיל דברי הרמב\"ן לענין הלואה ומשמע שם אמ\"ש בשם נ\"י דאין הלכתא כוותיה גם הרמב\"ן כתב תירוצים אחרים אקושיא זו ולכאורה היה נראה לומר שגם דעת רבינו היא דלא ס\"ל כוותיה בהלואה כ\"א במכירה וטעמו דבמכירה איכא למימר דלא היה דעתו בקניינו שיכתוב לו שטר כ\"א שיקנה השדה ולזה מועיל הקנין אפי' שלא בפניו משא\"כ בהלואה שכשמודה לפני עדים באתם עדי אז נתחייב לו מיד בהודאתו והקנין שעשה ודאי לא עשהו אלא לכתוב לו שטר אבל לעיל בסימן ל\"ט כתבתי והוכחתי דרבינו ס\"ל כוותיה אפילו בהלואה ע\"ש ונראה דרבינו ס\"ל מדתנן זה במשנה ב\"פ חד במלוה וחד בלוקח דבעינן שני התירוצים ומש\"ה לא כ\"ר דברי הרמב\"ן לעיל בסימן ל\"ט דהוה ק' מנ\"ל לדקדק האי דינא הא נתיישב הקושיא דפשיטא בתירוצו דהמ\"מ ונראה דמה\"ט גם הרמב\"ן לא כתבו אמלוה אף שהיא נשנה שם במשנה קודם לוקח ע\"ש בחידושיו ותמצא שלא כתבו הרמב\"ן אלא בסיפא ומשום יתור דתרתי ל\"ל ובדרכו הלך רבינו אבל לדינא גם במלוה ולוה הדין כן דמ\"ש הא תהא וכן הוא משמעות ל' הרמב\"ן דכתב בפשיטות דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד כו' ודו\"ק. ועמ\"ש עוד בסימן ל\"ט: והלוקח נותן כו' עניין בפני עצמו הוא וארישא קאי וכן הוא במשנה וגמרא וכמ\"ש בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אלא בשטרי אקנייתא כו' אבל ר\"י פסק כו' עיין מ\"ש בסי' ל\"ט סכ\"ג כל דבר בבאר היטב: "
+                ],
+                [
+                    " היינו שמעידין על עצמו שכבר קיבל הדמים נ\"ל שגרסינן שמעידן בלא יו\"ד השני ור\"ל המוכר מקבל עדים על עצמו וא\"ל הוו עלי עדים שמכרתי שדה זו לפ' וכבר קבלתי דמיו והן כותבין כן בשטר המכירה: אבל אם לא העידן על עצמו כצ\"ל העידן בנו\"ן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש הילכך אם טעו העדים כו' ר\"ל כיון שלא היה להן לכתוב שטר כזה אין בו דין שטר להיות בו כח לתבוע בו את הלוקח משא\"כ אם היתה תקנת (חכמים) חז\"ל שבכל ענין כותבין שטר למוכר ס\"ל לר\"י הלוי שבשטר כזה שנכתב ברשות תקנת חז\"ל יכול לתבוע הלוקח אבל הרמב\"ן בחידושיו כתב שאין כתיבת השטר בזה מחייב את הלוקח וכמש\"ר בסמוך בשמו ואפשר שגם ר\"י הלוי ס\"ל שאינו מחייב להלוקח מעות עכ\"פ אלא דהיה עליו תביעה חזקה מחמת השטר והיה מזקיקו לקבל וליתן דמים או ישבע שבועה חמורה וק\"ל: אם משמע מתוך השטר כו' אין כותבין הל' דחוק וצ\"ל דה\"ק אם המוכר רוצה שיהיה משמע מתוך השטר דנעשה מדעת הלוקח אין שומעין לו ואין כותבין כן: "
+                ],
+                [
+                    " ומסתברא שאם העיד כו' ר\"ל אפילו לדעת הרי\"ף דכתב לעיל בשמו דאין כותבין שטר למוכר אלא בשטר אקנייתא דמקנה לו מיד כו' ולר\"י הלוי הנ\"ל דאין כותבין עד דמעידן שקיבל מעות מודים שאם המוכר מודה שקבל הכסף כו' שכותבין שטר על פי הודאתו אפילו שלא בפני הלוקח אפילו בלא אקנייתא דהא בזה ליכא למיחש להקנוניא הנ\"ל דשמא כתב בניסן ולא נתנו עד תשרי: ומ\"ש שהודה שקנה בכסף כו' הא דלא נקט או בשטר ה\"ט דאז הוי ריעותא דהקונין בשטר מחזיקין בידם השטר לראיה אפילו לא כתב לו אלא שדי מכורה או נתונה לך מ\"מ מחזיקין אותו בידם עד שישתלחו לידן שטר ראייה גמור: ומ\"ש שהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אע\"ג דהמלוה בעדים אינו גובה ממשועבדים כל שלא נכתב לו שטר ה\"ט דמאן דיזיף בצינעא יזיף משא\"כ מאן דזבין דבפרהסיא זבין: שהרי נכסים שלו הם כו' ר\"ל דהא מיד שהודה ע\"י הודאה זו דהשדה של זה הלוקח שהודה לו הוא ומה שירצה יעשה בהן מהיום ואילך ר\"ל דאף דאין הולכין אחר הודאתו אם אומר שקנהו לפני זמן מה אבל מהיום שעומד בו ומודה לו נחשב זה ללוקח גמור ואם יטרפנו מידו מוקדם יחזור ויטרוף ממשועבדים שנשתעבדו אחרי הודאתו כדין הודאה בשטר: ומ\"ש ולא שייך בהו קנין כלל. ר\"ל דוקא לעיל דמיירי בשטר שקונין השדה על ידו במסרו ליד המקבל שייך קנוניא דשמא קודם שימסרנו לידו ויקננו ימכרנו לאחר כו' אבל זה א\"צ מיד קנין שהרי קנהו מיד בהודאת פיו דבמוכר שמודה שכבר קנה זה שמודה לו בכסף או בחזקה וק\"ל ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שבא כו' עד כי היכי דתיקום ארעא בידיה בב\"ב דף קס\"ח ודף קס\"ט ומיירי שידוע וברור שקנאה מתחלה והיה לו שטר עליו: ה\"ג כתבינן ליה לא למגבי ביה לא מב\"ח ולא כו' ועד\"ר: ודוקא מזמן ראשון כו' ואם אין זוכרים זמן ראשון אין כותבין מזמן הזה כלל דכיון דאיכא ריעותא לפנינו דאין שטר הראשון בידו איכא למיחש דחזר ומכרו משא\"כ בס\"ס זה דשם איירי דלא כתבו לו העדים עדיין שטר מעולם וק\"ל. ואע\"פ שכותבין מזמן ראשין אפ\"ה צריך למיכתב ביה דלא למגבי ביה כו' משום שמא יבא לטרוף ע\"י פעמיים וכמ\"ש לעיל בר\"ס מ\"א ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"ג דשטרי חוב מאוחרים כשרים כו' ענין בפני עצמו הוא ואיירי כשעדיין לא נכתב לו שום שטר על ההלואה או המכר: וכתב לו זמן מתשרי כצ\"ל ור\"ל שביום המכירה דהיינו בניסן עומד וכותב זמן השטר מתשרי שאחריו וז\"ש דיש לחוש שיהיה לו מעות ויחזור ויקנה הכל לשון להבא. משא\"כ לפני זה דכתב לשון לשעבר חזר ומכרה למוכר ועיין מה שאכתוב בסמוך: יש לחוש שמא קודם זמן כו' בגמרא שם פרכינן ע\"ז א\"ה ש\"ח נמי זימנין דיזיף בניסן וכתב ליה שטרא מתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני וביני ופרע ליהוא\"ל הב לי שטרא אירכס וא\"ל לי וכתב ליה תברא וכי אמטא זימנא מפיק ליה ומשני קסבר אין כותבין שובר ואי כותבין שובר לא לכתוב ביה זמן וכיון דתקנו רבנן תקנתא אי לא עבוד איהו דאפסיד אנפשיה וכ\"כ ל' סימן נ\"ד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו אם אחרו לכתוב כו' שם דף קע\"ב יכולים לכתוב לו אותו זמן כו' ואין זה מוקדם דעדים מפקי קלא משעת קניין אשר\"י: ואם אינן ווכרים ז\"ל ב\"י וא\"ת הא איכא למיחש שמא בין זמן המכירה ובין זמן הכתיבה חזר המוכר כו' וכדלעיל וצ\"ל דכל כה\"ג קלא אית ליה הלכך לא חיישינן עכ\"ל. ביאור דבריו נ\"ל דה\"ק בהך דהכא דכותבין השטר אחר זמן הלקיחה דאם איתא שחזר זה ולקחה ביני וביני קלא הוי ליה פי' דכל המוכר בעדים ובקניין מוכר והם מפקי קלא והרי עד השתא לא שמענו כלום משא\"כ לעיל דמיירי שמיד בשעת הלקיחה כתבו השטר אלא שאחרו הזמן לכתוב מתשרי בזה ודאי יש לחשוש שמא יחזור זה ויקחנו קודם שיבא הזמן שכתוב בשטר ואז אף אם יצא קול קניין השני לא יועיל דזה יבא בשטרו ויראה שזמנו מאוחר ויאמר חזרתי ולקחתיהו שנית מידך בזמן הנכתב בשטר וק\"ל. ועי\"ל דדוקא בשטרי מקח מאוחרין דבזמן הלקיחה כותבין העדים הזמן מאוחר ונותנין אותו ליד הלוקח חיישינן דהפרצה יקרא לגר..... דהיינו שהלוקח יהדר לפתות המוכר לחזר ליקחנו מידו ביני ביני ובדעתו שיחזור והוציאו מידו בהשטר מאוחר שבידו משעה ראשונה. משא\"כ בזה דלא ידע הלוקח שהעדים ישכחו זמן הקנין ויכתבו זמן הכתיבה שניחוש שחזר וקנאה ביני ביני וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " והמוכר או הנותן כו' כתבתי ל' הגמרא בדרישה ודקדק רבינו וכתב נוטל הפירות ור\"ל הפירות שהן בעין נוטלם אבל מה שכבר אכל א\"צ לשלם ועד\"ר: וגובה התוספת כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך שלא יראה שטר של מכר כ\"כ גם התוס' והרא\"ש וכתבו שאפילו שטר מתנה שכתוב בה אחריות אית ביה דינא דב\"מ כו' ע\"ש וא\"ל כיון שכשמראה שטר מכר לבעל המצר יכול לסלק א\"כ למה נתנו חז\"ל עצה לרמות ולדחות בעל המצר מזכותו שזכתה לו התורה וי\"ל כיון שאילו היה רוצה בעל השטר היה נותן לזה המוכר דמי השדה במתנה וקיבל השדה ממנו במתנה. ולא היה שייך דינא דב\"מ. השתא נמי דלא עשה וקנה ממנו כדי שיהיה לו אחריות ולקח ממנו שטר מתנה בפני עצמו לא עשה בזה שלא כהוגן רק שזה יכול לבא עליו בטענה דועשית הטוב והישר כיון שרואה בידו שטר קניין ולכך מותר להשיאו עצה שלא יראה אותו: ואפילו אי ��א שייך כו' כ\"כ התוס' והרא\"ש שם ומש\"ה חילקן ג\"כ רבינו ולא כלל יחד הנ\"מ דדיני דב\"מ ודרך כיון דדב\"מ לא שייך בכל ענין וק\"ל: ומ\"ש כגון שהלוקח או המוכר עצמן מצרנים ר\"ל כל חד כפי דינו דהיינו הלוקח כשהוא מצרן בצד א' משדה זו שוב לא יוכל לסלקנו שום א' מהמצרנים דהג' צדדים האחרים וכמש\"ר בסימן קע\"ה משא\"כ כשאין הלוקח מצרן בשום צד אלא שהמוכר מצרן אז לא ינצל הלוקח זה מסילוק המצרנות אם לא שאין שם מצרן לשדה זו כלל והיינו שהמוכר יש לו שדות אחרות סביב שדה זו שמכר לזה מכל צד וק\"ל: ומ\"ש כגון לענין דרך כו' עד\"ר שהארכתי ועמ\"ש בסי' רי\"ד עוד מזה: שאם יבוא ב\"ח כו' פי' שאם יבוא ב\"ח של הנותן המוקדם לו ויטרוף ממנו כדינו ואז ילך המקבל בשטרו לב\"ד לכתוב לו טרפא אזי יראה שלא יוחזק בב\"ד שטר של המתנה דא\"כ יראו שהשטר מכר לא נכתב אלא ליפוי כח ולא יכתבו לו טרפא משום פסידא דמשועבדים אחריני וכן פירוש מ\"ש אח\"כ בדברי הרמ\"ה משום יפוי כח דב\"ח כתבינן ר\"ל שאם יטרוף ממנו ב\"ח אזי ילך לב\"ד ויכתבו לו טירפא ע\"י השטר מכר וק\"ל והא דהצריכו שלא להראותו נראה פשוט דהיינו דוקא כשבא המקבל לטרוף משועבדים שקנו מהנותן אחרי שבאו ב' השטרות לידו אבל כשיש בנ\"ח להנותן עצמו ובא לגבות ממנו באחריות השטר נגד השדה שטרפו ממנו אף שיראו הב\"ד שני השטרות בידו ודאי יגבו ממנו דהא מש\"ה כתבינן לו מתחלה שטרא אחריות וגם בכאן אין צד איסור במה שמשיאו עצה לזה ולחוב למשועבדים שאחריו כיון שנתן ב' שטרות קודם ששעבד לזה הבא אחריו ומי ימחה ביד הנותן במה שיחייב עצמו לזה באחריות ואינהו הן דאפסידו אנפשייהו דהא קלא אית ליה להאי שטרא איך שמכרו וקיבל עליו אחריות וק\"ל: לא ביטל שני את הראשון פי' אין לו דין הנ\"ל בריש הסימן דשטר האחרון מבטל הראשון: אי בעית בהאי גובה כו' ואין שייך לומר דגובה בשניהן כיון דהראשון היה של מתנה ויש בו יפוי כח דמצרן ושאר עניינים והשני אינו אלא אם יבוא ב\"ח ויקחנה מידו ואז אין מועיל לו של מתנה כלל ויגבה ויטרוף בהשני מה שאין כן שהראשון של מכר דאז מהני ליה שניהן בזו השדה וק\"ל: לא שייך אחרון במתנה כו' פי' כיון שאין מוסיף במתנה זו בגוף השדה על מה שמכר כבר וגם במקום אחר לא הוסיף לו כלום לפיכך כו' משא\"כ כשהראשון במתנה והשני במכר דאז בכלל מכר הוא שיש לו אחריות על שאר נכסיו לא מיקרי יפוי כח דראשון להיות טפל ובטל אצלו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שני שטרות שיוצאים כו' ואין בהן קנין דאם היה בהן קנין בעדים היה זוכה זה שהקנה לו תחלה ואע\"פ שאין הקדימה מבוארת בשטר השטר אינו אלא לראיה והקנין נגמר תיכף בשעת הקנאה וכמש\"ר ואזיל והא דכתב רבינו אלא כתב לכל אחד שדי מכורה או נתונה לך נראה דה\"ה אם היו עדים חתומים בכל אחד לא אמרינן בכה\"ג מוקדם משעת החתימה וכ\"כ התוס' דף צ\"ד וכמש\"ר בסימן ל\"ט אלא שבאם אינו מקנה לו השדה בהקנאה דרך לזכות לו השדה ע\"י השטר שכותב לו שדי מכורה או שנתונה לך מש\"ה כתב רבינו כן וכן מוכח שם בגמרא דקאמר טעמא דשמואל דאמר שודא משום דס\"ל כר\"א דלא אזיל בתר עדי חתימה אלא בתר עדי מסירה ע\"ש מיהו לפי מאי דקיי\"ל כאביי דאמר עדים בחתומיו זכין לו אף שלא בא לידו עד לאחר זמן ומכרו בנתיים אפ\"ה יכול זה להוציא מיד הלוקח וכמש\"ר לעיל סימן ל\"ט ה\"נ בכה\"ג ואפשר דמש\"ה נקט רבינו בלשונו שטר דשדי נתונה לך דלכ\"ע אין בו דין קדימה בכה\"ג ושטר הקנאה דלכ\"ע יש בו קדימה ובפלוגתא לא קמיירי כאן וסמך אמ\"ש בסימן ל\"�� ובאינך מקומות שכתב שם דין דעדים בחתומיו זכה לו ועמ\"ש בסמוך בדרישה מזה וק\"ל: ואינו ידוע למי נמסר תחלה כו' פי' אינו ידוע למי נמסר שעה אחת קודם לחבירו דאם היה ידוע שנמסר לזה שעה אחת לפני השני היה זוכה בה הראשון ודלא כב\"י ועד\"ר: קיי\"ל שודא דדייני פי' השלכת דעת הדיינים וע\"ל סימן קל\"ח ולקמן ס\"ס רנ\"ג וא\"ת כיון דאפשר דבבת אחת נמסרו שטרות שניהן וזכות שניהן ביחד הול\"ל דיחלוקו י\"ל משום דהוא מלתא דלא שכיחא ודיני דשודא שכיחי טפי ר\"ן. ודין זה דוקא בשטרי מקח ומתנה אבל בשטרי הודאות והלואות קיי\"ל יחלוקו כמ\"ש לעיל סימן ק\"ד וכמ\"ש בדרישה בשם ר\"ן: ור\"י כתב דאף במטלטלי כו' אבל מומחה ג\"כ בעי דהא רב ששת גברא רבה הוא וא\"ל ר\"נ לאו דייני את לעשות שודא תוס' ורא\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ויצא הממון כו' פי' המתנה או המכר: והיא ברשות אחד ממקבלי מתנה פי' מיד שכתב שדי מכורה לפלוני מיד יצא מרשות המוכר או הנותן ובא לרשות הלוקח או המקבל מתנה והספק הוא ביניהן שאינו ידוע מי קודם ולא שייך למימר בהו העמד השדה על חזקתו הראשונה שהרי לא היה עד עתה לשום אחד מהן בו זכות ודין [ומה] שאחד מהן קדם עכשיו ועשה בה חזקה אין חזקתו חזקה כיון שזכות שניהם בשטרות שווים וחזקתו כגזילה נעשה: וחזר שמעון בו ביום כו' ל' וחזר ל\"ד דהא מסיק וכתב דמיירי דאינן יודעים מי הוא האחרון ונראה דה\"ק שמתחלה בא בפני ב\"ד כתב שכתוב בו שראובן הקנה לשמעון ואח\"כ חזר ובא כתב לפני ב\"ד שכתוב בו ששמעון הקנה לראובן ואין הבית דין יודעין לאיזהו הקנה תחילה וק\"ל: אבל אי קיימי ברשותיה דחד מינייהו מוקמינן ליה בחזקתיה ובטעם דחזקת המוחזק עדיף מחזקת מרא קמא וכמש\"ר לעיל ר\"ס רכ\"ג ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " עד שיגביה או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה ע\"ל סי' קצ\"ח שם מבואר איזה דברים שדרכם להגביה שצריך בהן דוקא קנין הגבהה ושם מבואר ג\"כ דאם הגביה דבר שאין מדרכו להגביה ג\"כ קונה בו ושם ובסימן קצ\"ז מבואר ג\"כ שיש דברים שקונין בהנהגה ויש במסירה ובסימן ר' מבואר שרשותו וכליו של לוקח קונים לו וכל זה כלל רבינו במ\"ש או בא' משאר דרכים שהמטלטלין נקנין בהן ועמש\"ר עוד בסימן רמ\"ג: וכל זמן שלא קנה כו' וכן עבדים כו' כ\"כ הרמב\"ם פ\"ג מהל' זכייה: וכן עבדים וקרקעות נקנין פי' במתנה בלא כסף ולכך נקט שטר וחזקה ולא נקט כסף ג\"כ וע\"ל סימן קצ\"ב וקצ\"ו שם מבואר דין קנין חזקה דעבדים וקרקעות ובסימן קצ\"א כתב רבינו דאין קונין קרקע בשטר לחוד כ\"א במוכר שדהו מפני רעתה ובסמ\"ע כתבתי שם דהיינו דוקא במכר אבל במתנה אין לחלק בכך ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אם מודים זה לזה דלא איברו סהדי אלא לשיקרא וכמ\"ש בסימן קפ\"ט במכירה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל המוחל לחבירו כו' בפ\"ק דסנהדרין ובפרק המקבל דקדקו כן התוס' והרא\"ש מכמה דוכתי וע\"ל בסימן י\"ב ועיין בד\"מ ובהגהותיו חילוקי דינים אלו: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם וכן הדין בנותן כו' בפ' הנ\"ל כ\"כ: שהיה מופקד בידו כו' פי' היה מופקד ביד המקבל והטעם מבואר דכיון שהוא בידו מיד זכה בו דאין לך משיכה גדולה מזו ב\"י. והא דלא כתב משום דרשותו קנה לו וכמ\"ש לעיל סימן ר' בקונה דבר שמונח ברשותו נראה שה\"ט שכאן שהיה פקדון בידו הרי אותי רשות שהוא מונח בו כאילו הוא מושאל להמפקיד מש\"ה כתב דמ\"מ עכשיו שנתנו לו ומוחזר לרשותו לא גרע ממשיכה וק\"ל ודקדק לומר וכן הדין בנותן ר\"ל דוקא בל' נתינה לאפוקי בל' מחילה ועי' מ\"ש בד\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " ולמעלה פירשתיו יפה בסימן קכ\"ו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כשם שהמוכר צריך לסיים כו' עד כיצד כו' שם בפ\"ג כ\"כ ועבד\"ר: ואני כתבתי למעלה שגם במכר יכול להקנות כו' בספרי ב\"י כתוב ז\"ל בסימן קכ\"ז עכ\"ל וק' הלא לא נזכר בסימן קכ\"ז דבר מזה ונראה דט\"ס נפל בהדפוסים ונחלף להן כ\"ף בקו\"ף וצ\"ל קק\"ז ור\"ל בס\"ס ר\"ז סעיף ב\"ח דשם כתב רבינו דאפילו דבר שאינו קצוב כלל יכול אדם לשעבד וחל השיעבוד עליה וכ\"ש דבר קצוב אלא שאינו מסויים שיכול להקנותו גם בסימן ס' ס\"ט כתב רבינו כן ודלא כהרמב\"ם מ\"ש ואף דבאלו מקומות לא דיבר ממכר אלא משיעבוד ושם בסוף סעיף י' חילק רבינו בין שיעבוד להקנאה שכתב שם ז\"ל אע\"ג דקיי\"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה\"מ לענין מכר או מתנה אבל בל' חיוב חל האחריות והשיעבוד ע\"כ צ\"ל דרבינו ס\"ל דבזה שוים הן שהרי בסימן רל\"ב ס\"ז כתב אדברי הרמב\"ם ז\"ל וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה ואני כתבתי למעלה שלדעת א\"א הרא\"ש שיכול להקנותו וה\"ה שיכול למחול עכ\"ל הרי דס\"ל בפשיטות דהדין כן לענין הקנאה וה\"ה במכר ומתנה וק\"ל כן נראה שהוא דעת הב\"י במ\"ש למעלה בסימן קק\"ז אבל היותר נ\"ל דמש\"ר ואני כתבתי למעלה רימז למ\"ש לעיל ס\"ס רי\"ד דהאומר בית בביתי אני מוכר לך נותן לו בית הפחות והמשך ל' רבינו כך הוא ואני כתבתי למעלה (בס\"ס רי\"ד) שגם במכר יכול להקנות דבר שאינו מסויים והוא מגמרא דנדרים דבית בביתי צריך ליתן לו בית גם איני מבין כו' כלומר אפילו אם נאמר דס\"ל להרמב\"ם דההיא דנדרים לא קיימא אליבא דהלכתא כ\"א ההיא דמנחות כמ\"ש ר\"ן שם אכתי איני מבין מה שחילק כו' ועוד דהא כו' ר\"ל ועוד הא אפילו למסקנא דמנחות צריך עכ\"פ ליתן לו לפחות עלייה אע\"פ שלא סיימה ובזה נתיישב דלא תקשה שדברי רבינו סותרים אהדדי ששם ס\"ס רי\"ד כתב שאם אמר לו בית בביתי אני מוכר לך אינו יכול ליתן לו עלייה וכאן כתב אלא ניתן לו עלייה וק\"ל ובאמת צריך ליתן טעם לדברי הרמב\"ם שנהירין לי שבילי דתלמודא כשבילי דמתא איך לא שת לבו לזה ולא עוד אלא שהרמב\"ם גופא כתב האי דינא דהאומר בית בביתי או שור משורי אני מוכר לך דנתן לו הקטן או המת או הנפול (מיהו בזה י\"ל דהרמב\"ם נקט בלשונו שם וכתב ז\"ל בית מביתי אני מוכר לך כו' נותן לו הקטן כו' נראה דשינה וכ\"כ משום דבית מביתי הו\"ל כאומר חלק משדה שלי המיוחד ומש\"ה ניחא דלא הקשה רבינו דברי הרמב\"ם אהדדי אבל ל' הגמרא דקאמר בית בביתי דמשמע מכל בתי מיניה מקשה להרמב\"ם) וס\"ל לדוחק לומר שהרמב\"ם שינה גירסת כל הספרים לגרוס מביתי במקום בביתי ולכאורה היה נראה דהרמב\"ם לא כתב דלא קנה אלא באומר קרקע מנכסי דשם קרקע אין לו שיעור דגם חצי אמה מיקרי קרקע ולא סמכה דעתו דהלוקח דדוקא לשדה נתנו חז\"ל שיעור שהוא ט' קבין וכמ\"ש לעיל סימן קע\"א וסימן רי\"ח ולא לקרקע משא\"כ כשסיים לו קרקע וא\"ל חלק שליש או רביע מקרקע זו ואז שיעורו ידוע ובאמר כל נכסי נתונים לך חוץ ממקצתו אע\"פ שקנה לכל הפחות הרוב שאני התם דשם נכסי כולל כל דבר גם מטלטלין כמ\"ש רבינו לעיל בס\"ס רי\"ח ולקמן בסימן רמ\"ח וכבר כתבתי זה לעיל סימן ר\"ז סעיף י\"ט אבל ממ\"ש המ\"מ שם דדעתו דהרמב\"ם כדעת ר\"י הלוי וכמ\"ש לשונו בדרישה ור\"י הלוי כתב בהדיא דגם במקנה לו מטלטלין אגב ד\"א קרקע אינו קונה עד שיהיו הד\"א מסויימות ע\"כ לא ס\"ל כמ\"ש דהא נתן לו ד' אמות בפירוש וע\"ל ס\"ס קי\"ג מ\"ש רבינו דמהני קניית מטלטלין אגב ד\"א קרקע ולא כתב שם דבעי שיסיים לו הד\"א ולא הזכיר שם דעת חולקת וי\"ל דרבינו לטעמיה אזיל מיהו ע\"כ צריכין לחלק ולומר שהקילו שם דהא התם כתב דאפילו אין ידוע שיש לו קרקע מהני ומטעם שכתבתי שם ועיין בדרישה מ\"ש עוד בישובו דהרמב\"ם: וכן השיג עליו הראב\"ד כתב ב\"י לא קאי אלא למה שהקשה מההיא דמנחות וא\"ל הא לעיל סימן ר\"ט הביא רבינו דברי הרמב\"ם סתם בלי מחלוקת שכתב דבר שאינו מסויים אם אין מינו ידוע אינו נקנה י\"ל דס\"ל לרבינו דל\"ד דהתם לא סמכה דעתיה של לוקח כלל דאפשר שלא יהיה בבית זה אלא תבן ולא זהב ונמצא שלא יגיע לו כלום בעד מעותיו והוה כמשחק בקוביא וכמ\"ש הרמב\"ם גופיה אבל כאן שכותב לו קרקע מנכסי קנויה לך או כל נכסי חוץ מקצתן דיודע זה הלוקח וסמכה דעתיה שיגיע לו עכ\"פ קרקע א' במקחו אך שאינו יודע איזהו אם גדולה אם קטנה אם עידית או זיבורית בזה ודאי קנה אף ע\"ג דהוה דבר שאינו מסויים וק\"ל אבל הרמב\"ם נ\"ל שמדמה העניינים יחד וכמ\"ש בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " הנותן מתנה לחבירו כו' עד לעשות בו כל חפצו כו' האי דינא נלמד מהא דאמרינן פ' י\"נ (דף קל\"ד) כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת לאו מתנה ודייק הרא\"ש שם דף י\"ט ע\"ב מסוגיית הגמרא דל\"ד להקדיש קאמר אלא אם אינו יכול ליתן כו': "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א שנתנה לו סתם אלא שניכר פי' שנתנה לו בתחילה סתם בלא תנאי אלא שממעשיו וממחשבתו ניכר שהיה דעתו כך בתחלה וכההיא עובדא דבית חורון המוזכר שם (פ' הנ\"ל) שאם נתן לחבירו ביתו במתנה והיה אומדנא דמוכח דכדי שיבוא אביו על שמחת בנו שהיה מודר הנאה ממנו נתנו לו אבל גוף המתנה היתה בסתם: אבל אם מפרש אפילו אם נתנה ע\"מ שלא ליתנה כו' זה נלמד מדין שכתב רבינו אחר זה שמתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה אף ע\"פ שאינו יכול להקדישו ועוד הוכיחו הרא\"ש הנ\"ל מנדרים ס\"פ השותפין וגם מהירושלמי ע\"ש וטעמא נ\"ל דכיון דאמר כן בפירוש הרי המתנה מבוררת וכאילו נתן לו כלי זה ע\"מ שיהיה שותף בו עמו דודאי שמה מתנה ה\"נ נתן לו החפץ והשאיר לעצמו שלא יהא רשות להקדישו וכל תנאי שבממון קיים משא\"כ נתן לו סתם ולא התנה עמו כלום וגילה דעתו שלא נתנו לו לכל דבר דאין המתנה מבוררת וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והנותן מתנה ע\"מ כו' נלמד מההוא דאמר רבא אתרוג זה נתון כו' בפי\"נ (דף קל\"ז ע\"ב ע\"ש): בין מיד או לזמן קצוב כו' ואע\"ג דזו ואצל\"ז הוא דרך הפוסקים למנקט כן בלישנא דבין בין גם משום דהוי לא זו אף זו למ\"ש בסיפא אם אינו מחזירה: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך הנותן כו' והקדישו כו' ה\"ז קדוש ג\"ז מימרא דרבא שם בתר מימרא דאתרוג הנ\"ל ותיבת לפיכך שכתב רבינו לפי הנראה קאי אמאי דסמוך ליה לפיכך כיון שצריך להחזירה אמר ע\"מ שתחזירהו לי כו' והוא קצת דוחק דא\"כ הו\"ל לרבינו להתחיל בסיפא ולכתוב לפיכך הנותן שור לחבירו ואמר ע\"מ שתחזירהו לי כו' לכן נראה דאריש הענין קאי שכתב הנותן מתנה לחבירו סתם אינה מתנה אא\"כ שיהיה בדעת הנותן שיעשה בה המקבל כל חפצו נשמע מזה שהנותן לחבירו שור סתם ע\"מ שיחזירהו סתם הקדישו קדוש שהרי מסתמא היה דעת הנותן שיעשה בו כל חפצו כדין כל הנותן ואינו ממועט מסתמא אלא מה שפירש ואמר שיחזירנו והרי החזירו אבל אמר תחזירהו לי הקדישו אינו קדוש שהרי התנה שיחזירנו באופן שהיה ראוי לו וממ\"ש אינו קדו�� משמע דאף אם הקדישו לא חל עליו ההקדש דאין בידו להקדישו כיון דצריך להחזירו בענין שיהיה ראוי לו ומותר לשמש בו כל ימי השאלה כיון דלא חל ההקדש כלל: ומ\"ש וכיון שלא קיים תנאו כו' זהו פשוט דאם לא קיים התנאי דהמעשה בטל ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל כו' וע\"ל ריש סימן ר\"ז מ\"ש רבינו בזה ובשם הרא\"ש ושם מבואר דהיינו כשהתנו כל א' טובתו או שהתנו כן בתחילת הקנין ועיין לקמן בסימן רמ\"ג סעיף ט' בדרישה שכתבתי שם במה שיש לדמות מתנה למכירה בעניינים אלו: והוא שיהיה התנאי כפול כו' פי' כגון שאומר אם תתן לי מנה הרי שדה זו שלך ואם לא תתן לא יהיה שלך ולא שיאמר הרי שדה זו שלך אם תתן לי מנה דזהו המעשה קודם לתנאי ועיין בא\"ע סימן ל\"ח שכ' רבינו פרטי דינים אלו ועבד\"ר: אע\"פ שרשב\"ם וקצת גאונים כו' אלא לתנאי גיטין כו' עבד\"ר: שא\"צ כל אלו כו' אבל המ\"מ כ' תנאי קודם למעשה בעינן בכל דוכתי עיין ברמב\"ם פ\"ו דאישות ופ\"ג דזכייה ועיין בא\"ע סימן ל\"ח מ\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה כו' ראובן נתן ממונו כו' בכלל פ\"א דין א' כ\"כ: וריבה לזה ומיעט לזה יש לדקדק ל\"ל למכתב דריבה לזה ומיעט לזה כי שוים הוי נמי דינם הכי ודוחק לומר משום שמעשה כך היה ונראה דהשואל כ\"כ דאם היה נותן לשניהן בשוה והתנה ע\"מ שלא ימכרו כו' לא היה מסתפק דאז ודאי דעתו דמי שיעבור שתתבטל מתנתו ויהיה להשני החצי מחלק זה שעבר וכמו שהשיב הרא\"ש דאל\"כ למאי נתן ולמאי אמר ע\"מ והלא בלא מתנתו נמי יירשוהו שניהן בשוה (דמיירי שנתן להן בשעה שהיה שכ\"מ וכמ\"ש בסמוך) משא\"כ עתה דריבה לזה ומיעט לזה נסתפק השואל משום די\"ל דלא היתה כוונתו בתנאו אלא שאם יעבור זה שריבה לו יהיה מתנתו בטלה ויהיו שוים בנחלתו ליטול חלק כחלק וק\"ל: כאומר מעכשיו דמי ואם נתקיים התנאי המתנה קיימת משעת נתינה כו' שם בתשובה הביא ראיה לזה מהא דתנן בפ' מי שאחזו האומר ה\"ז גיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז ה\"ז מגורשת ופליגי בגמרא רב אמר והיא תתן רב יודא אמר לכשתתן מאי בינייהו איכא בינייהו שנקרע הגט או (שנמכר) [שנאבד] קודם שנתנה דלרב הונא מגורשת למפרע אם תתן אח\"כ משא\"כ לרב יודא דאינה מגורשת למפרע אלא משעה שתתן חל הגירושין והרי באותה שעה אין הגט בעולם והלכתא כרב הונא ולמד הרא\"ש מזה בנדון זה דכמו שמתחיל המתנה למפרע כן מתחיל הביטול למפרע וכדמסיק וכתב דאם לא נתקיים התנאי המתנה מעיקרא בטלה ויש נ\"מ בזה וכמ\"ש בסמוך: לפיכך אותו שביטל התנאי נתבטלה מתנתו מעיקרא ונשארה ביד אביו כו' שם בתשובה מבואר יותר ז\"ל שם ואין לומר כיון שהגדול ראוי לירש לא יועיל שום תנאי להוציא הנחלה מידו כדאמרינן בפרק י\"נ נכסי לך ואחריך לפ' אין לשני בהם כלום לפי שאין זה מתנה אלא ירושה וירושה אין לה הפסק (וכמש\"ר לקמן ריש סימן רמ\"ח) ל\"ד דהתם המוריש הוציא הנחלה מתחת ידו בלא תנאי ולא שייר בה לעצמו כלום אלא שצוה שאחרי מות היורש תשוב הנחלה לאחר וכסבור היה שירושה יש לה הפסק ואין לה אבל בנדון זה שייר הנותן לעצמו דכיון שהטיל התנאי במתנתו ולא נתקיים התנאי נתבטלה המתנה מעיקרא ולא יצאה המתנה מרשות אביהם מעולם הילכך מתנת הגדול לשניהם עכ\"ל וזהו ג\"כ נרמז כאן במש\"ר דנתבטלה מתנתו מעיקרא ונשארה ביד אביו ומשה\"נ כתב כל האומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי כו' וק\"ל וע\"ל ר\"ס רמ\"ח ובסי\"ב שם דהוכחתי דגם הרא\"ש ורבינו ס\"ל דלא אמרינן דאין לה הפסק אלא כשהיה נותן בשעה שהוא שכ\"מ ושכ\"כ רוב הפוסקים בהדיא ושגם מדברי רבינו סימן רמ\"ו ס\"ב יש להוכיח כן וצ\"ל דגם כאן מיירי כשהיה נותן להן בשעה שהוא שכ\"מ והשתא א\"ש נמי הא דסתם בתשובה וכתב ואחרי מות אביו ירשה כו' ולא כתב ואחר שימות אביו יירשנה משום דאיירי בשכ\"מ ומת מיד ועמ\"ש עוד מזה בסימן רמ\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שפסק רב אלפס כו' דכל האומר ע\"מ כאומר מעכשיו כו' הרי נחלקו עליו כו' גם במעכשיו פליגי עליו וכמש\"ר בא\"ע סימן ל\"ח ע\"ש: ומ\"ש וגם רשב\"ם פי' כו' עד\"ר סי\"א מ\"ש מזה: "
+                ],
+                [
+                    " או בסוף השטר וקנינא כו' פי' או אם כתוב בסוף השטר וקנינא: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שכתוב בשטר ע\"מ שלא יוכל א' מהן למכור כו' פי' דמשמע אינו רשאי למכור ואם מכר מכירתו אינה מכירה והמתנה קיימת וכמ\"ש בסמוך ואע\"ג דמיירי דהתנה תנאי כפול ואמר ואם ימכור שלא תהא מתנה הו\"א דה\"ק לא תהא מתנה להיות שלך לענין שתוכל למכרה וע\"ז מביא קרא דלא תוכל לאכול בשעריך דשם אי אפשר לפרש דתהא האכילה בטילה אלא בא להזהיר שלא יאכלנה וה\"נ עיקר התנאי היה שלא ימכרנה והתנאי כפול אתא דאם ימכרנה לא תהיה מתנתו מתנה: ומ\"ש וע\"כ צ\"ל שלא ימכור ואם ימכור כו' ומ\"מ הוצרך הרא\"ש לכתוב הראיה ממ\"ש לא תוכל לאכול דאל\"כ ק' אע\"פ שצ\"ל כן מ\"מ אין זה במשמעות לשונו דאמר לא יוכל למכור וק\"ל: עשה בה כל מה שירצה והא דאמרינן לעיל דיכול לפרש ולהתנות במתנה מה שירצה שם התנאי מי הוא דאם לא יקיימו תהיה המתנה בטילה וכדמסיק שם: "
+                ],
+                [
+                    " וששאלת אלמנה כו' בכלל ע\"ב דין ג' כ\"כ: ומ\"ש שנתנה שלה כו\" ס\"א אינו לתיבת שלה ונראה עיקר כספרים שלנו דהמעשה היה דעשאה חלוקה בנכסיה לפי רצונה בין הבנים ואמרה שבאם לא יתרצה בנה הקטן בהחלוקה דאז יהיו כל נכסיה מעכשיו לבנה הגדול: ובאת לומר שאינו מתנה כו' כצ\"ל ועל השואל אמר וק\"ל: ואין קנין לאחר מיתה ל' קנין משמע שהיה ק\"ס בדבר ויש לדקדק הא סתם קנין מעכשיו וכאומר מעכשיו דמי כדלעיל סימן ר\"ז וי\"ל דהיינו כשלא תלה המעשה בתנאי שהוא לאחר זמן אבל בכאן שתלתה התנאי באם לא יתרצה בנה הקטן לאחר שיגדיל דהוי לאחר זמן וכאומר מעכשיו משוך פרה וקני לאחר ל' יום דמי וכאומר קני זה לבר ברי לכשיהיה צורבא דרבנן ומשום הכי אין הקנין אלא לאחר קיום התנאי אם לא שאמר ע\"מ שאז כאומר מעכשיו דמי: שמקבל עליו להפסיד כך וכך פי' ולא כיון מעולם להקנות אלא כדי להסמיך דעת חבירו שיאמינו אחר כך כ\"כ הרא\"ש פ' שבועת הדיינים ד' נ\"ח ע\"ד ועמ\"ש לעיל סימן ר\"ז סי\"ו שכתבתי פי' תשובה זו והוא שמחלק דוקא היכא שבתנאי שמקבל עליו אם לא יקיימו יפסיד מכיסו דבר שלא היה חייב בו דבזה דוקא אמרינן דלא גמר בדעתו לקיים אותו תנאי משא\"כ בתנאי זה דאין האם מפסדת מכיסה כלום דעכ\"פ דעתה ליתן כל אשר לה לבניה והתנאי לא היה אלא שיקח בנה הגדול הכל ואין זה מיקרי הפסד לגבי דידה וע\"ש עוד שכתבתי שנראה מדברי הב\"י פי' אחר ודחיתי אותו: לפיכך אם היה התנאי כו' כגון שאמרה אם לא יתרצה בנה כו' הא דהוצרך לפרש איכות התנאי משום דתנאי זה הוא אינו כתנאי גד וראובן דשם היה התנאי אם יעברו ונתתם וכאן היה אם לא יתרצה תקוים המתנה ומשה\"נ סיים וכתב ז\"ל ואם נתרצה בנה הקטן המתנה בטילה ר\"ל אם נתרצה דהיינו התנאי לביטול המעשה דהיינו מתנה וק\"ל: אם היה התנאי כפול והן קודם ללא כו' ואילו אפשר לקיימו לא' קחשיב משום דהאי עובדא דעלה קאי אפשר לקיימו היה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " דקיי\"ל כר' יוסי דאמר זמנו של כו' וכ\"כ רבינו לקמן סימן רנ\"ח: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מחמת אונס כו' אינה מתנה בפ' ח\"ה (דף מ' ע\"א) והטעם דדוקא גבי מכר דמקבל זוזי אמרינן דאגב זוזי ואונסא גמר ומקני אי לאו דמסר מודעא כמ\"ש לעיל ריש סימן קנ\"א ור\"ה והאי אונס ל\"ד אונס גמור וידוע אלא אפי' בגילוי דעת בעלמא דלא ניחא ליה במתנה זו המתנה בטלה וכן איתא בגמרא בהדיא דגילוי דעת במתנה ובגיטא (וצריכין לחלק דבגמרא פ' השולח מסקינן דהלכה כאביי ביע\"ל קג\"ם והגימ\"ל הוא גילוי מילתא בגיטא דלאו מילתא היא וכ\"פ הפוסקים ובטור א\"ע סימן קמ\"א ע\"ש) מהני לבטלן וכ\"כ רבינו לעיל סימן ר\"ה סי\"ב ע\"ש והשתא א\"ש מש\"ר אחר זה ז\"ל לפיכך המוסר מודעא כתבינן ליה אע\"ג דלא ידעינן באונסיה כו' כיון שגילה דעתו כו' דק' מאי לפיכך הא לפני זה כתב דצריכין דידעינן באונסיה אלא ודאי אונס ל\"ד הוא אלא כל שגילה דעתו דלא ניחא ליה ונותן ודאי מחמת שום ענין נתנו למראית עינים ולא בלב שלם ואותו טעם וענין שהיה לו נקרא אונס במתנה וק\"ל: אפילו אם קבל עליו אחריות ר\"ל אע\"פ דבקנה מסקריקון והדר מבע\"ה דג\"כ לא מהני ביה שטר אפ\"ה מהני קבלת אחריות וכמש\"ר לעיל בסי' רל\"ו ס\"ב סקריקון שאני וכמ\"ש רבינו לעיל סימן קנ\"א ס\"ג ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו אינו מוסר מודעה כו' שם ע\"ב בשם נהרדעי: "
+                ],
+                [
+                    " ואח\"כ בטלה מדעתו פי' לאפוקי בטל באונס אע\"ג דבמכר דיהיב זוזי אפי' בטלו באונס הוה בטול לדעת הרא\"ש כדלעיל ס\"ס ר\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " וכל מתנה כו' צריך שתהא גלויה ומפורסמת ל\"מ אם כו' בגמרא פ' חזקת (בבא בתרא דף מ' ע\"ב) גרסינן אמר ר' יהודא האי מתנתא טמירתא לא מגבינן ביה ה\"ד מתנה טמירתא א\"ר יוסף דא\"ל לסהדי זילו איטמורו וכתבו ליה איכא דאמרי א\"ר יוסף דלא א\"ל תיתבו בשוקא ובברא ותכתבו ליה מאי בינייהו א\"ב סתמא איבעיא להו סתמא מאי רבינא אמר לא חיישינן רב אשי אמר חיישינן והלכתא חיישינן וכתב הרא\"ש שם אהא דאמר ר' יודא האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה ז\"ל ואפילו אי תפיס מפקינן מיניה שאנו אומדים דעתו שלא גמר לתת לו בנפש חפיצה אלא שהוצרך לפנים לתת לו הילכך לא קנה ולא שיהיה הדבר מסופק אם קנה או לא קנה ואפי' אי הוי ספיקא דדינא לא מהניא תפיסה דתפיסת ספיקא לאו תפיסה היא ואוקי ממונא בחזקת מריה כדאמרינן פ\"ק דמציעא תקפה כהן מוציאין מידו עכ\"ל והן הן הדברים שכתב רבינו בשם הרא\"ש בסמוך שאפילו במטלטלין מוציאין דומיא דתקף כהן הבכור דהוא מטלטלין ואע\"ג דהרא\"ש כתב דבריו אדברי רב יודא דאמר מתנתא טמירתא כו' הא קיי\"ל כא\"ד דפירשוהו אפילו בסתמא ודעת הרמ\"ה שמחלק במטלטלין נ\"ל דלא קאי אלא אסתמא ולא גילה דעתו בהדיא דנותנו בטמירתא ואפשר דס\"ל דהא דמסקינן בגמרא דחיישינן בסתמא כלומר דספיקא הוא והא דכתב הרמ\"ה ז\"ל וטוען דבמתנה גמורה יהביה ניהליה אינו ר\"ל שטוען שבפניו אמר לעדים שיהביה ניהליה במתנה גלויה ומפורסמת וכדפירשו ב\"י ודייק מיניה הא אי מודה המקבל דלא אמר כן לעדים דמוציאין מיניה דז\"א דא\"כ הול\"ל וטוען שנתנו לו במתנה מפורסמת אלא ר\"ל שטוען ידעתי שלא לפנים נתנו לו אלא בכל לבבו ודעתו נתנו לו ומסיק דהרא\"ש ס\"ל דאפילו בכה\"ג מפקינן מיניה דומיא דתקפה כהן ונ\"ל דהצעת דברי רבינו דהתחיל וכתב ל\"מ אם אמר תתחבאו כו' ועליו כתב ואפילו אם תפש והוא אליבא דכ\"ע ואח\"כ כתב שהרמ\"ה ס\"ל שבסתם מהני תפיסה ושהרא\"ש חולק גם ע\"ז וק\"ל וזהו דלא כמ\"ש הב\"י ע\"ש: ומ\"ש בין של שכ\"מ נראה דדוקא שכ\"מ אבל מצוה מחמת מיתה כ' הרי\"ף והרמב\"ם ברפ\"ט דזכייה דהויא מתנה וכתבו רבינו בסימן רנ\"ג סעיף ז' והטעם שמצוה מחמת מיתה ודאי אין נותן לפנים כדי להחניפו דהא מיית ואזיל ליה וגם אהבתו גם שנאתו כבר אבדה וגם מצינו שהקילו במסוכן שאומר כתבו גט לאשתי אע\"ג דלא אמר תנו לפי שמתוך טרדתו אינו יכול להאריך ולומר כתבו ותנו ה\"נ אמרינן דמתוך טרדתו לא אמר כתבו בשוקא וכ\"כ בית יוסף ומיהו כל זה דוקא בסתמא אבל אי אמר בהדיא איטמרו וכתבו ודאי גם במצוה מחמת מיתה לא הויא מתנה והאידנא אפילו בשכ\"מ אין מדקדקין דלא גרע מכל אדם דכתב רבינו בשם הרא\"ש בסמוך ס\"ח דהויא מתנה האידנא וכן מבואר שם באשיר\"י ע\"ש וע\"ל סימן רנ\"ג סעיף ז' מ\"ש עוד מזה: ומש\"ר אא\"כ א\"ל כתבוהו בשוקא כו' נראה דה\"ק אא\"כ א\"ל כו' ואז אף אם לא כתבוהו בשוקא אלא בביתם מ\"מ כיון דגילה דעתו שאינו מפקיד אם יכתבוהו בשוקא לא מיחשב למתנה טמירתא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש הרמ\"ה מוציאין הקרקע מידו משום דבקרקע לא שייך חזקה מודה הרמ\"ה דמוקמינן אחזקת מרא קמא: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אי מקנה ליה בקנין או בחזקה לכאורה נראה שטעמו דהר\"ר יוסף שס\"ל כר' ירוחם שכתב בנט\"ו ח\"ב (הביאו בית יוסף כאן בסעיף ו') דאם החזיקו אותו מעכשיו לא שייך בה דין מתנה טמירתא עכ\"ל (וכ\"כ מ\"ו ר\"ס בש\"ע בסעיף ג') ובכל הני ג\"כ מקנהו מעכשיו ואפשר דה\"ה אם כתב לו שדי נתונה לך ונתנו לו דקני ג\"כ מיד אע\"ג דמצווה אח\"כ לעדים לכתוב לו ג\"כ שטר ראיה אצ\"ל להן כתבוהו בשוקא מה\"ט דקנה מיד: כיון דסתם קנין לכתיבה עומד דכמאן דא\"ל כתבו דמי כו' פי' כל שקנו מידו הוא מטעם שהלוקח או המקבל מהדר ומבקש מהנותן שיקנהו לו כדי שהעדים יכתבו לו שטר דכל קנין לכתיבה עומד נמצא דכשקנה לו הנותן הו\"ל כאילו אמר לעדים אני מקנה לו האי שדה וכתבו לו שטר וכיון דהוי כאילו הזכיר הכתיבה צריך שיזכיר הכתיבה שתהיה מפורסמת באופן המועיל ואי לא הו\"ל כאילו אמר אטמרו וכתבו: ומ\"ש ולזה הסכים הרא\"ש ז\"ל עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הר\"ר יונה כ\"כ נ\"י בשמו בפ' חזקת: אבל ודאי צריך לצוות על החתימה כו' פי' ולא סגי בציווי על הכתיבה שתהא בפרהסיא ב\"י: אע\"פ שלא צוה על המסירה פי' לא צוה שינתן וימסר לו בפרהסיא (וכ\"כ רמ\"א בש\"ע סעיף ד' אבל בפנים בש\"ע כתב עדי מסירה ע\"ש) אבל אין פי' עדי מסירה דכשיש עדי חתימה א\"צ למסור בעדי מסירה וע\"ל ס\"ס נ\"א ובסימן ס\"ה מ\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    " וכ' א\"א הרא\"ש ז\"ל שם בפרק חזקת כתב כן: האידנא דלא כתבינן כו' פי' ואמאי לא חיישינן כיון שלא כתבוהו בשטר ודאי גם הנותן לא אמר להן אלא סתם כתבו ומתנה טמירתא היא: משום דנהיגי כו' פי' נהגו למכתב בתוך השטר איך שא\"ל כתבו בשוקא כו' (אבל בימי האמוראים אף שא\"ל כתבו בשוקא לא היו נוהגים לכתוב בתוך השטר איך שא\"ל כתבו בשוקא כו' כ\"א כשצוה להן בפירוש לכתבו מש\"ה כשבא לפניהם שטר שלא נכתב בו איך שא\"ל כתבו בשוקא היו מצריכים בירור שא\"ל בשעת הקנין כתבוהו בשוקא) ומפני שהיה המנהג פשוט כ\"כ נשתרבב המנהג לדידהו דלא הזכירו כלל בשעת הקנין לומר כתבוהו בשוקא אלא סומכים אמנהג הסופרים ונעשה להן הסתם כאילו אמר בפירוש ומשם נשתרבב המנהג יותר כיון דהנותן אונו מזכיר כלל דגם הסופרים אינן כותבין כלל כי הדבר מורגל ופשוט בפי כל כלל הדברים דמ\"ש משום דנהיגי פי' משום דהיו נהיגי והילכך ראשון שהזכיר רבינו קאי אמנהג קדמונים והילכך שני אמנהגינו ור\"ל כיון שמתחילה היו רגילין לכתוב בכל שטרות ואמר לן כתבוהו כו' הילכך נתבטל דין התלמוד דהיינו שצ\"ל כתבוהו בשוקא משום דסתם אדם דעתו היה כן אף שלא פירש ומזמן ההוא שהורגלו בני אדם שלא לומר נתפשט המנהג שג\"כ לא כתבו הסופרים דכיון דאינו מזכיר לפניהן כתבוהו בשוקא הם אינן כותבין כי מסתמא דעת כל אדם כן וע\"ז מסיק וכתב הילכך הו\"ל כאילו אמר כתבוהו בשוקא והשתא א\"ש דל\"ת דדברי רבינו סותרין זא\"ז כמ\"ש בדרישה וגם א\"ש הא דפתח בלמה לא כתבינן האידנא וסיים בהילכך הוה כאילו אומר משום דחדא באידך תליא אלא דמתחלה דייק דמדאנו רואין שכל השטרות הבאין לפנינו אינו כתוב בו כן ש\"מ שגם כשלא מזכיר לפניהן הנותן כתבוהו בשוקא מועיל המתנה ומסיים דה\"ט משום דהו\"ל כאילו אמר ועבד\"ר ושם כתבתי עוד מה שהכריחני לפרש כן ואכתי קשה הא דכ' הרא\"ש בתשובה והביאו רבינו בסימן ס\"א ס\"ז ז\"ל וכל דבר שנהגו לכתוב הן נאמנות הן כתבוהו בשוקא שכבר נהגו הסופרים לכתוב כו' ש\"מ שגם בימי הרא\"ש היו נוהגין לכתוב כן וצ\"ל דמ\"ש שכבר נהגו ר\"ל שבימים קדמונים נהגו כן ועל אותו מנהג סומכין עדיין שיכול הסופר לכתבו בלא ציווי הנותן והוא קצת דוחק ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " מתנה טמירתא לא חשיבא אפילו במודעא ז\"ל הגמרא שם אמר רבא והויא מודעא לחבירתה אמר רב פפא הא דרבא לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר דההוא גברא דאזיל לקדושי אשה כו' (וכמש\"ר) עד אתו לקמיה דרבא א\"ל לא מר קנה ולא מר קנה מאן דחזא סבר משום דהוי מודעא לחבירתה ולא היא התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה ונראה דבהא פליגי ר\"י הלוי ור\"ח דר\"ח ס\"ל דאחר דמסיק רב פפא לומר ולא היא התם מוכחא מילתא כו' מה\"ט לחוד קאמר דפסק רבא דלא קנתה האשה ור\"י הלוי ס\"ל דמדאמר מאן דחזא סבר משום דהוי מודעא ע\"כ לא טעו לסבור הכי אלא משום דשמעו מרבא דתלי טעמא דלא קנתה האשה משום מתנה קמייתא וסברו שאותה מתנה ראשונה לחוד גרמה דהוי כמודעא וע\"ז מסיק רב פפא לומר ולא היא אלא טעמא דרבא משום דגם נלוה אליו טעם דמתנה שנייה היתה קצת באונס וק\"ל כן הוא פי' כלל דבריהן ועכשיו אכתוב פי' פרטי דברי רבינו בזה. מ\"ש אלא אם כן כצ\"ל והאי אא\"כ איכא הוכחה אתיא גם אליבא דר\"ח אלא דלר\"ח אין הביטול למתנה שנייה מכח מתנה הראשונה כלל אלא מכח הוכחה דמתנה שנייה ולר\"י מצרפינן ההוכחה לגילוי מילתא דמתנה הראשונה וכדמסיק: ומ\"ש ופי' הר\"ר יוסף הלוי דה\"ט כו' כלומר הא דהוצרך לבטל המתנה שנייה במתנה הראשונה הא בלא\"ה לאו מתנה היא כיון דהיתה אונס ותירץ דאונס דאתי מחמת נפשיה הוא זה ואי בעי כפי ליה ליצריה ולא היה מקדש אשה זו ב\"י וע\"ל סימן ר\"ה ס\"ו: ואי בעי מצי למיכף כו' פי' ומש\"ה אפילו לגילוי דעת כל שהוא דמבטל המתנה לא חשבינן להאי אונסא ואדרבה אמרינן כמו שקידושי אשה ברצון היו בודאי גם המתנה ברצון היתה דלאו כל כמיניה לקדש בהשטאה לכן בעינן מודעא קמייתא ומיהו במתנה קמייתא לחוד לא סגי אע\"פ דבעלמא כי מסר מודעא אפילו שהוא שקר שאינו אנוס אפ\"ה מתנתו לאו מתנה כדלעיל שאני הכא שהמודעא לא היתה אמתנה זו עצמה אלא ממשמעות מתנה אחריתא משום הכי בעינן שיהיה גם קצת אונס במתנה זו השנייה: דאנוס הוה דאפילו בלא מודעא כו' כצ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המזכה לחבירו מתנה על ידי אחר כו' כן משמע בפרק קמא דגיטין דף י\"ד וע\"ש באשר\"י דף צ\"ט: ומה שכתב כיון שהחזיק הזוכה כו' האי חזקה ל\"ד הוא דבמטלטלין לא שייך חזקה אלא ר\"ל שעשה בו אחד מהקניינים שזכה בו ע\"י וק\"ל: ומ\"ש שיד המקבל על העליונה כו' עד ואם אינו רוצה אינו מקבל פי' כגון שיש בהן עבדים ואינו רוצה לזונן או משום דשונא מתנות יחיה (כמש\"ר בסימן קע\"א ובס\"ס רמ\"ט) ומיירי כשהקנהו ע\"י אחר שלא בפני המקבל ודומה למש\"ר בשם הרמב\"ם (שכ\"כ ר\"פ ל' דמכירה ופ\"ד דזכייה לענין מתנה) לעיל בס\"ס רל\"ה סכ\"ה בענין מכירה ז\"ל המוכר קרקע או מטלטלין וזיכה בהן אחר להלוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה כו' וכתב המ\"מ שם שפשוט הוא דאם אינו רוצה בו הו\"ל בכלל מ\"ש אין חבין לאדם שלא בפניו ומהתימה על הב\"י שכתב דדין זה נלמד מפלוגתא דרשב\"ג ורבנן בפ' י\"נ בכותב נכסיו לאחר והיה בהן עבדים כו' ומיירי בצווח מעיקרא כו' ע\"ש וז\"א במשמעות לשון רבינו דהא סתם וכתב כאן ולא הזכיר צוויחה וההיא דינא דצווח מעיקרא מיירי בזיכה לו ע\"י אחר בפניו ורבינו כתב לאותו דין לקמן בס\"ס רמ\"ה ע\"ש בסט\"ו אבל כאן מדבר במזכה לו ע\"י אחר שלא בפניו וכן ברמב\"ם שני דינים הללו סדורים זא\"ז בפ\"ד דזכייה וגם בכאן ודאי אם כשהודיעו האחר מהמתנה שזכה לו והוא שותק הוה מתנה ומיירי בצווח מיד כששמע קמ\"ל דל\"ת דלא ליהני ביה צויחה כיון דכבר זכה בו אחר בשבילו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א שאמר זכה במתנה כו' מימרא דאביי בר\"פ השולח: לא הוי כזכי כו' עיין סימן קכ\"ה ס\"ו דכתב כן ודוקא בהלואה ופקדון שהיא ממונו של המקבל בקל זוכה בו אפילו בל' הולך משא\"כ במתנה אבל מ\"מ משום מחוסרי אמנה איכא בחזרתו אם המתנה היא מועטת כדלעיל ס\"ס ר\"ד: ואם המקבל עני פי' דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אלא א\"כ הוא ברשותו פי\" של הזוכה וכן כתבו רבינו לעיל סימן קכ\"ה בשם הרמ\"ה: לכשיבוא ברשותו כו' פי' וכשהיה מתחילה ברשות הנותן דאל\"כ הו\"ל כדבר שלב\"ל כדלעיל ס\"ס רי\"א ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כמ\"ש לקמן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ופי' ר\"ת דה\"ה אם אמר תן כו' והרמב\"ם כתב דתן הוי כזכי כו' ע\"ל בסימן קכ\"ה מ\"ש דל\"ת דבריהן אהדדי: לא הוי כזכי במתנה פי' אלא דוקא במלוה ופקדון לחוד כדלעיל סימן קכ\"ה ס\"ז ומטענות הנ\"ל: שלא יגיע לידו פי' מיד השליח ליד המקבל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אמר לשנים כו' אבל אם אמר כו' מימרא דרבא בר יצחק בפ' הספינה: זכו בשדה פי' הרא\"ש דסתם זכו משמע בק\"ס: והחזיקו בשדה פי' עשו חזקה המועלת כדי לזכות ע\"י השדה בשליחות המקבל ול\"ד חזקה קאמר אלא ה\"ה נמי אחד משאר הקניינים והראיה שסיים בקנין וק\"ל: שלא יכתבו לו השטר דאין עושין שטר בע\"כ של נותן דאם יפה כחו במתנה בע\"פ לא ניחא ליה דתיהוי מתנתו בשטר דאית ליה קלא יותר זיילי נכסי: אע\"פ שהקנה לו השדה ע\"י בקנין פי' אף שכבר זכה המקבל בגוף השדה באחד מן הקניינים ול\"ד בקנין סודר א\"נ רבותא קאמר דאפילו אם כבר הקנהו לו ע\"י בק\"ס וסתם קנין לכתיבה עומד אפ\"ה אין כותבין לו השטר כיון שחזר בו וכמ\"ש רבינו בסמוך סעיף י\"ב: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם אמר להן זכו כו' ע\"מ כו' יכול לחזור בו שלא יכתבו לו השטר כו' פי' אע\"פ שכבר החזיקו לו בהשדה לא אמרינן כיון שתלה הזכייה בכתיבה כשם שאינ�� יכול לחזור בזכייה כיון שכבר החזיקו כך אינו יכול לחזור בכתיבה אלא אדרבה אמרינן כשם שיכול לחזור בכתיבה דודאי לא גרע מאילו לא אמר ע\"מ כך יכול לחזור בזכייה ודוק: שתכתבוהו ותתנוהו לו קאמר כלומר מה שאמר כתובו מסתמא היתה כוונתו שיתנוהו לו אחר הכתיבה: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"א דוקא כו' אבל אם אמר זכו כו' דדוקא בכתיבת השטר דהוא חובתו של נותן אין רשאין לכתוב חובתו בע\"כ כיון דהוא עשאם שלוחים לכתוב גם הוא יכול לבטלם אבל בע\"מ שתתנו למקבל ר' זוז אין זה חובתו אלא כשאר תנאי דעלמא וקיי\"ל כל האומר ע\"מ [כאומר] מעכשיו דמי הילכך בע\"כ כשיתקיים התנאי תתקיים המתנה למפרע אבל דעת הרא\"ש הוא דאין זה כשאר תנאי שכל תנאי שהוא לטובתו של מקבל צריך הוא עצמו לאתנויי וכשהתנה המוכר או הנותן לא מיקרי תנאי אלא פטומי מילי בעלמא הוא הילכך לטובתו של הלוקח לאו תנאי הוא ויכול המוכר לבטל התנאי והמעשה בטל ממילא ואין לומר כיון דלאו תנאי הוא א\"כ המעשה קיים אפילו לא יתקיים התנאי דלטובתו של המתנה הוה תנאי כיון שאמר על מנת ויכול לחזור בגוף המתנה כל זמן שלא נתקיים התנאי אפילו לא נתקיים בגרמתו כיון שתלאן אהדדי ועיין באשר\"י פ' הספינה שכ\"כ שם ועבד\"ר: ובזכו לו וכתבו לו את השטר שחוזר בשטר כתב ר\"ת כו' בפ' הנזכר בתוספות ודוקא בזכו לו וכתבו לו כתב ר\"ת דאין הדין כן במכר להכריח הלוקח על הקנין ולחזור בשטר אבל בשאמר לו ע\"מ דתלה הקנין בהשטר גם ר\"ת מודה דיכול לחזור בהשטר והרשות ביד הלוקח לחזור בהקנין וק\"ל ועבד\"ר: אבל אם הוא שטר מכר כו' כותבין כו' עבד\"ר: לא קניתי אלא ע\"מ כו' אע\"פ דבלא שטר נמי גבי ממשעבדי וכמ\"ש בדרישה מ\"מ דילמא ימותו העדים או ילכו למדינת הים א\"נ שאני הכא דמיחה בעדים תו לא מפקי קלא כ\"כ וכמ\"ש בדרישה ע\"ש וק\"ל: גם המוכר יכול לחזור בשטר אם יקבלו כו' ס\"א או יקבלנו וכן משמע באשר\"י ולפי גי' אם צ\"ל דה\"ק אם הלוקח אינו רוצה לחזור במקח אף אם הדין נותן שלא יתן לו שטר דבזה שייך לומר דגם המוכר יכול לחזור בו אבל אם אין לוקח רוצה ליקחנו בלא שטר והמקח חוזר להמוכר בעל כרחו לא שייך למימר בזה דהמוכר יכול לחזור בשטר דהרי אם חוזר בשטר מקחו בטל: וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " (יא) והר\"ר יונה כתב (כ\"כ נ\"י שם בשמו) וחילק בין זיכה לו ע\"י אחר כו' שכתב בו ראייתו מסוף דבריו שכתב וי\"א כו' והא דמייתי רבינו ריש דברי הר\"ר יונה י\"ל דאל\"כ הייתי אומר דמדכתב הר\"ר יונה די\"א כן ש\"מ דאיכא דפליג עליה ולא ס\"ל הכי מש\"ה מייתי רבינו גם ריש דבריו וס\"ל לרבינו דליכא מאן דפליג על הי\"א בהדיא דאף דברישא דדברי ר' יונה מיירי שמדבר המוכר עם הלוקח עצמו שהרי כתב דא\"ל שדה זו אני נותן לך באחריות לך חזק וקני מ\"מ גם שם לא איירי דוקא דליכא אלא מוכר ולוקח אלא גם בעדים ולרבותא קאמר דאע\"ג דלא אמר אלא לו לבדו אפ\"ה יש לו אחריות מבנ\"ח ובסיפא במ\"ש אבל לכתוב לו השטר כו' איירי דהעדים עשו החזקה ולא הלוקח והא דלא פי' דבריו שם כן משום דלא נחית שם לחלק בהכי והשתא א\"ש דל\"ת למה כתב רבינו דר' יונה חילק כו' כיון דלא כ\"כ אלא בשם י\"א וריש דבריו איכו כן ודוק: ומ\"ש משום דהוי קנין דברים כוונתו במ\"ש בתשובה הביאה רבינו בסמוך בסעיף י\"ד שכתב ז\"ל האי קנין דברים הוא שאין כאן קנין שיחול השיעבוד עליו כו' ע\"ש וכלל דבריו הוא שכל קנין שאין בו תועלת לגרום שיעבוד נכסים יותר מיקרי קנין דברים משא\"כ כשקונה או הח��יק בשביל האחריות במתנה דהקנין גורם חיוב האחריות דלולי הקנין לא היה אחריות במתנה אבל כשקונה על השטר סתם ולא פירש דבריו באחריות גם ע\"י שטר אינו מחויב באחריות במתנה ובמכר בלא שטר נמי טורף אחריותו ממשעבדי ולפי מ\"ש בדרישה בשם מ\"ו ר\"ם ז\"ל דבזה דעשה מחאה לא גבה ממשעבדי דתו לא מפקי קלא כ\"כ א\"כ גם ע\"י שטר לא יפקע הקול כ\"כ כיון דכבר מיחה וגילה דעתו דלא ניחא ליה בקול ומש\"ה לא הוי אלא קנין דברים אבל בדרישה כתבתי דנראה לי דלא איירי ר' יונה במכר כ\"א במתנה וכאן בשטר איירי דלא הזכיר אחריות בדבריו מש\"ה לא הוי אלא קנין דברים דאילו הזכיר אחריות הרי קנין השטר הוסיף לטרוף ממשעבדי ע\"י השטר ודוק ועבד\"ר: ומ\"ש וי\"א דאפילו כו' טעם הי\"א שחלקו בין כשמחזיק הלוקח בעצמו נ\"ל דס\"ל דהלוקח עצמו כשמחזיק בהשדה דעתו ודאי לקנות באותה חזקה גם השטר ושלא יקנה זה בלא זה כיון דשייכי אהדדי ולא הוה קנין דברים דבהדי קנין השדה קונה גם כן השטר משא\"כ כשמקנהו ע\"י אחרים דמאי איכפת להו לאותן אחרים לדקדק שלא לקנות השדה כ\"א בקנין השטר ומש\"ה הו\"ל הקנאת השטר קנין דברים ולא חל כן נראה לי ודוק: ומ\"ש אבל כשאומר ללוקח כו' עד אינו יכול לחזור בו לפי מ\"ש הרא\"ש והרמ\"ה בסמוך דלעולם יכול לחזור בהשטר נראה דה\"נ יכול לחזור בו המוכר אלא שבאם יחזור בהשטר הרשות ביד הלוקח ג\"כ לחזור מהמכר אלא שבא\"כ הוא דוחק מ\"ש זה במקבל דהיינו מקבל (שהוא) [מתנה] דמסתמא אינו חוזר מקבלת המתנה בשביל שאין נותן לו שטר: מתחייב נמי באחריותו דכמו שמתחייב בו' כצ\"ל דכמ\"ו בדלי\"ת: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שאלה ראובן שקנו מידו כו' בראש כלל ס\"ו כ\"כ: מיחה הניתן שלא יכתבו השטר וא\"ת הא גם בכתב זכירה גובין כמו שכתב רבינו בריש סימן ס\"א י\"ל דמ\"מ לא ניחא דליפשי שטרי עליה. וגם יותר קלא יש לשטר ממה שיש לכתב זכירה. שוב עיינתי בתשובה זו וכתוב שם בל' השאלה ז\"ל ותקנת העיר שלא ישוה שטר אם לא יהיה מכתב יד הסופר כו' ע\"ש ריש כלל ס\"ו אלא שא\"כ לא הול\"ל לרבינו להשמט זה. והיותר נראה לי דמ\"ש שמיחה לכתוב השטר אין כוונתו על הכתיבה לחוד כ\"א על הנתינה לידו ובכלל ההמחאה היה שלא ליתן לו גם הזכירה תדע שהרי סיים הרא\"ש וכתב ז\"ל ואי משום שכבר כתבו הזכירה רשב\"ם פי' כו' דיכול לחזור בו והתם ע\"כ ר\"ל יכול לחזור בו מליתנם לו וק' דהו\"ל לפרש כן אלא ודאי שגם מ\"ש לפני זה שבא למחות כו' ר\"ל שמיחה הנתינה לידו וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ובמקומינו נוהגין כו' עד דע כי נכתב השטר ולא תוכל למחות. הלשון דחוק מאוד דאם בא לומר שבכה\"ג מהני ז\"א כמ\"ש מיד בסמוך שאפילו קנו ממנו בפי' ע\"מ שלא לחזור אפ\"ה יכול לחזור בו וא\"ל דהתם ה\"ט כדקאמר דהוי קנין דברים שכבר נשתעבדו לו נכסיו בשעת מכירה והיינו שקנהו תחילה ואח\"כ עשה קנין על השטר. והכא אמר דהיו נוהגין דמתחלת הקנין אמרו הוו יודעין שנכתב שטר ועשו קנין עליו עם המכירה ביחד דלא שייך למימר שכבר נשתעבדו כו' דאכתי ק' דלא מהני זה לדעת הרמב\"ם שכתב רבינו בשמו בסמוך דהוי דבר שלא בא לעולם. ואם נאמר דאה\"נ קאמר במקומינו שנוהגים שהעדים אומרים כו' ללא תועלת עושין כן שהרי אפילו אם קנו מידו על השטר כו' הלשון אינו סובלו. ועוד שבתשובה עצמו הפסיק בין האי ובמקומינו ובין מ\"ש ואפילו אם קנו כו' הפסק גדול ורב לכן נלע\"ד להגי\"ה דע כי נכתב השטר שלא תוכל כו'. וה\"פ העדים אומרים הרי אנו מתרים בך שנכתב ונמסר השטר במהירות וזריזות היותר אפשרי באופן שלא תוכל למחות בנו שקודם שתמלך בדעתך לחזור כבר יהיה כתוב וחתום ונמסר ע\"כ גמור עתה בדעתך כדי שלא יהיה לך אח\"כ תערומות עלינו. וממילא נשמע ממנהג זה שכל שלא נמסר כבר יכול לחזור בו אפי' אחר הכתיבה וכמ\"ש אח\"כ: דהאי קנין דברים בעלמא הוא כו' שם בתשובה ריש כלל ס\"ו מדמה זה לקנו מידו לחלוק עמו החצר שכתבו רבינו לעיל ריש סימן קנ\"ז. והוא גמרא ערוכה בריש בתרא ע\"ש ומ\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"א שאם אמר כו' שמיד שכתבוהו כו' פי' דס\"ל דהא דאמרינן בגמרא סתם חוזר בשטר ומשמע אפילו לאחר שנכתב היינו כשאמר וכו בשדה וכתבו לו השטר דלא אמר להן שיזכו לו בהשטר. אבל אם הקדים הזכרת הכתיבה ועלה הזכיר ל' זכייה משמע לי\"א הללו דזכייה זו גם אשטר קאי ואחר שיכתבוהו לו השטר הו\"ל כאילו בא ליד המקבל: דבההוא שעתא כו\" כלומר בההוא זימנא שקנו מידו לזכות השטר בשביל הלוקח לא היה השטר בעולם ואיך יחול הקנין אשטרא הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ששאלת ראובן הוציא שטר משכונא כו' בכלל ס\"ו דין ג' כ\"כ: אצל ישמעלים א' שפחתה צ\"ל דעניינה של לאה נעשית ע\"י לוי מש\"ה לקח הוא הכרך מהשפחה וגם אמר מעולם לא צותה לאה כו' וק\"ק מנא ידע זה אלא ודאי אמר אי איתא דצותה היה לי ידיעה מזה וק\"ל: שלאה נתנה החצר בקנין כו\" פי' וכיון שהוא שטר אקנייתא שנזכר בו קניין אף אם לא היה מגיע השטר לידו לעולם מ\"מ זכה בו דעדים קא זכו ליה משעת הקנין לאפוקי אם לא היה נזכר בשטר שום קנין רק היה כתוב בו שדי נתונה או מסורה לך לא קנה ליה עד שהגיע השטר לידו בחייה כדין כל שטר הודאה וכמש\"ר ס\"ס ל\"ט והא דמשמע מתשובה שכתב רבינו לעיל ס\"ס רמ\"א אלמנה שנתנה לא' מבניה כו' דאין הקנין חל עד לאחר מיתה שאני התם שהקנין הנזכר בשטר היה באופן שלא יקנה אותה כ\"א ע\"פ התנאי המבואר בו ולהכי מסתמא לא היה הקנין חל עד לאחר שיקויים התנאי וכמ\"ש שם ועיין בגוף תשובה כלל ס\"ו דין ג'. ומ\"ש וגם שטר זה אין ידוע שהיה ביד הנותן כו' ר\"ל גם כו' דמה\"ט לחוד בלי טעם ראשון זכה בו שאול: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ששאלת ראובן מת כו' בסוף כלל ק\"ה כ\"כ: ואחותו מתה קודם שמת הוא פי' קודם שמת ראובן אחיה וכ\"כ דאם היתה בחיים היה מוטל עליה לברר טענותיה. ואם מתה אחר מות אחיה ראובן קודם שתבעה השטרות כ\"ש דאיכא ריעותא דמאחר שנראה שמת אחיה היה לה להוציא השטרות מיד היורשים מיד בבירור טענותיה. אבל אין לפרש דמ\"ש קודם שמת הוא ר\"ל קודם שמת בעלה שגם בעלה מת כדמסיק וכתב ויהבינן ליה ליורשי הבעל דא\"כ נמצא בעלה יורשה ואיך מסיק וכתב בהשאלה דיורשיה תובעים השטרות אלא ודאי מיירי שמת בעלה קודם שמתה היא: ושטר הקרקע שהיה לה כו' בתשובה כתוב שטרי הקרקעות כו' ואותה הגירסא מיושבת יותר ע\"פ מה שמסיק וכתב שטר קרקעותיה ודאי שלה היו. ואיכא לספוקי בשטר המתנה כו' אבל בשטר מתנה שנתן בעלה לה משמע דלא היו מסופקים מפני דהיו ידוע שהיה בחזקתו בחיי בעלה או אחרי מותו. כיון דלא אשתכח ברשותו ואיכא בהדיא וכו' פי' וגם איכא בהדיא שטרא מתנה דיהיב לה בעלה. ואיכא למימר שהשלישו בידו שני השטרות שלא יקויים מתנה א' מהן עד שיקויים השנייה וממילא מאחר דנתקיים בידה המתנה שנתן לה בעלה זכה ג\"כ הבעל במתנה שנתנה היא לו: תשובה ודאי שטר נדונייתא נראה דהמשך דברי תשובתו כך היא דהשיב אתה כתבת בשאלתך דלא נסתפקת אלא בשטר המתנה שנתנה לבעלה משמע אבל בשטר נדונייתה פשוט לך שמחזירין ליורשיה (וע\"ש בגוף השאלה שכתב השואל שמסתבר ליה למימר הכי אלא שרבינו קיצר בהעתקה ונקט הכלל) וע\"ז יש לתמוה דהא בודאי יש לשטר נדונייתה דין שטר ב\"ח דחיישינן ביה שמא כבר נפרע ואין מחזירין אותו אלא שצריך לומר שבנדון זה שאני כיון שהיו השטרות קשורים כולם יחד אף שטרי קרקעותיה שהן שלה בודאי מש\"ה מחזירין לה שטר הנדוניא א\"כ מטעם זה נמי מחזירין ליורשיה השטר שכתוב בו שנתנה שדה לבעלה וק\"ל: שניתן לגבות בכל פעם פי' ואיכא לספוקי שמא כבר פרע והלוה הפקידו בידו או לא פרע והמלוה הפקידו בידו או נפרע מקצתו והשלישו שניהן בידו ועיין בא\"ע סימן קי\"ח בתשובת הרא\"ש שמביא רבינו שם המתחלת וששאלת שמנהג הוא כשהאשה מכניסה קרקע לבעלה כו' שם מסיק וכתב דמנהגם היה דשטר נדונייתה שכותב לה בעלה נגד אותו שדה שהכניסה לו היתה יכולה לגבות ממנו בכל עת שתרצה וזהו שכתב ג\"כ בתשובה זו דשטר נדונייתה הוי כשאר שטרות כו': והיינו דתנן כו' כלומר ודינו כדתנן כו': "
+                ],
+                [
+                    " אין מזכין למקבל כו' עד ואם יש בקטן קצת דעת כו' מימרא דרב יודא בפ' התקבל ע\"ש. ומש\"ר זוכה לעצמו אין להקשות הא אמרינן מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל משום דרכי שלום משמע דלית ליה זכייה בגוויה התם ה\"ט משום דליכא דעת אחרת מקנה אותן ר\"ן שם וחרש דינו כקטן כמ\"ש לעיל סימן רל\"ה דהקנאתו הקנאה במטלטלין משא\"כ שוטה דאין מעשיו קיימין אפילו במטלטלין מש\"ה אינו מועיל דעת אחרת מקנה אותן כשהן זוכין בעצמן וכ\"כ הרמב\"ם ולא כמ\"ש בע\"ש ועיין בסמ\"ע: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם כו' בפ\"ד מהל' זכייה כ\"כ: ואפילו אשת איש כו' פי' יש על ידה צד זכייה דהיינו כשהמזכה הוא אחר שאינו בעלה יכול הזוכה לזכות ע\"י ולא אמרינן דאין לה יד לזכות על ידה לאחרים כיון שהיא משועבדת לבעלה אבל הבעל אינו יכול לזכות לאחרים ע\"י אשתו אם לא שיש לאשה גם <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> זכות במתנה זו דאמרינן מגו דזכיה לנפשה כו' המ\"מ וע' מה שכתבתי לעיל בסימן קפ\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " אבל עובד כוכבים אינו זוכה פי' אבל אין מזכין לישראל ע\"י עובד כוכבים וע\"ל ס\"ס קכ\"ג וסימן קכ\"ו וסימן קפ\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " נתן המתנה בחצר המקבל כו' בב\"מ (דף י\"א) ויש ב' אוקימתות ופסק הרי\"ף והרמב\"ם כאוקימתא קמייתא והרא\"ש כבתרייתא ע\"ש: וכ' הרמב\"ם כו' שם בפ\"ד כ\"כ: בחצר המשתמר' דזכיית חצר מתורת שליחות הוא ושליח משומר הוא: עד שיהא עומד בצדו פי' שאז אע\"פ שאינו משומר בעמידתו שם וליכא שליחות מ\"מ זוכה מטעם יד דסמוכה לו וע\"ל ריש סימן רס\"ח: ואפילו אינה משתמרת ואינו עומד אצלה טעמו כיון דדעת אחרת מקנה לו ודוקא במציאה בעינן משתמרת ומיהו משומר לדעת הנותן או לדעת המוכר שהם עומדים שם בעינן ולא בא [לאשמועינן] אלא דלא בעינן משומר לדעת המקבל ונראה דלהרא\"ש א\"צ שיאמר תקנה לי שדה ע\"ש באשיר\"י וע\"ל ריש סימן ר' ובסימן קצ\"ח סעיף ו' במ\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    " וקנטה יש לה תורת חצר כו' שם (ע\"ב וריש דף י\"ב) מפורש דחצירה משום ידה אתרבאי גבי גט דכתיב ביה ונתן בידה וכשם שיש לקטנה יד יש לה חצר כדתניא ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצירה וקרפיפה מנין ת\"ל ונתן מ\"מ ופירש\"י מדלא כתיב ובידה יתנהו דרש ונתן או כתב לה אלמא חצרה משום ידה איתרבאי ��ילפינן שאר דברים מגט וכתב הנ\"י והיינו דוקא בדלית לה אב א\"נ שכבר נשאת עכ\"ל אבל בקטן חצר משום שליחות אתרבאי וכשם שאין שליחות לקטן כך אין לו חצר וע\"ש באשיר\"י ולעיל סימן רל\"ה ולקמן סימן רס\"ח ועיין מ\"ש בסמ\"ע: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " הזורק ארנקי כו' שם פ\"ק דב\"מ (ריש דף י\"ב): וחוזר בו בעודו בבית כן הוא בכל ספרי הטור ובקיצור פסקי הרא\"ש והוא לכאורה תמוה דאי זריקה באויר לאו כמונח דמי פשיטא דיכול לחזור בו אפילו אחר שכבר יצא מהבית גם עיינתי ברא\"ש ור\"ן שהביאו בעיא זו ולא הזכיר א' מהן האי בעודו בבית ונראה ליישב זה באשר נעורר עוד קושיא אחרת גדולה היא אלי והוא במה שסיים וכתב ז\"ל לפיכך אם חזר בו אין בעל הבית יכול להוציא מידו דלא הול\"ל אין יכול להוציא מידו אלא הול\"ל מוקמינן ליה אחזקת מרא קמא וכל' הרא\"ש שכתבתי בדרישה ואותו ל' משמע דאפילו אם החזיק בו המקבל אחר שכבר חזר בו הנותן מוציאים אותו מידו ומחזירין אותו למרא קמא וכדין תקפה כהן דפ\"ק דב\"מ והו\"ל לרבינו לפרש דבריו כמו שפירשם אח\"כ בהפקר דכתב דאפילו אם החזיק בו אחר מוציאין מידו ונותנים אותו ליד בע\"ה לכן נראה דרבינו ס\"ל דמ\"ש בגמרא הזורק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו כו' אינו ר\"ל שכבר יצא אלא ה\"ק שזרק בכח בפתח זה עד שאם אין לו מעכב יצא בפתח אחר אבל קודם שיצא חזר בו הנותן ונכנס לבית המקבל ותפס הארנקי בעודו באויר הבית ובהפקירו מיירי דהאחר נכנס לבית זה והחזיק בו וס\"ל לרבינו דבכה\"ג דוקא הוא דקמיבעיא ליה דאילו כבר יצאה פשיטא דלא זכה בו בעל הבית אפילו אם הפקירה כיון דזרק בכח דלא היה ראוי לנוח בבית וגם לא נח תוך הבית אלא יצאה לר\"ה במקום שאינה משתמרת שם כלל ואפילו הרא\"ש מודה דבכה\"ג לא קנה דע\"כ לא פליג הרא\"ש אסברת הרמב\"ם הנ\"ל אלא שא\"צ שיהא משומר לדעת המקבל אבל מ\"מ בעינן שיהא משומר שם לדעת המוכר או הנותן וכמ\"ש לעיל אבל השתא דנכנסו לתוך הבית ותפסוהו מאויר ביתו שהוא מקום משומר אע\"פ שאילו לא תפסוהו היה יוצא משם מ\"מ יש לדמותו לצבי שרץ דרך שדהו דקיי\"ל במתנה אפילו אי רץ כ\"כ שאם בעל השדה היה רץ אחריו לא היה יכול להגיעו בעודו בתוך שדהו ובא אחר ונטלו בעודו בתוך שדהו אפ\"ה קנהו בעל השדה ומוציאין אותו מיד זה שקדם לזכות בו וכבר כתבתי בדרישה שצ\"ל לדעת הרא\"ש ורבינו שהפקר דינו כמתנה ע\"ש אלא שהגמרא קאמר דילמא שאני התם דמגלגל ורץ ע\"ג שדהו דהוי כמונח טפי מזה שזרק דרך אוירו ונשאר באיבעיא וס\"ל לרבינו דמכח ספיקא מוקמינן לה בחזקת מרא קמא נגד בעל הבית ובחזקת בע\"ה נגד אחר שקדם וזכה בתוך ביתו כהפקר וס\"ל דוקא כשחזר ותפס בו מרא קמא בעודו בבית אין מוציאין מידו הא אי קדם והחזיק בה הבע\"ה אין מוציאין אותו מיד בעה\"ב כיון שלא יצא ממקום המשומר וזהו דלא כמ\"ש הרא\"ש דמשמעות לשונו הוא דלעולם מוקמינן ליה בחזקת מרא קמא מיהו י\"ל דגם רבינו לאו דוקא קאמר מוציאין מידו אלא אורחא דמילתא נקט דכשחזר בו רץ אחריו ותפס בו והוא בידו ומש\"ה קאמר דאין מוציאין אותו מידו וסמך אפשיטותו דבספיקא דדינא לעולם מוקמינן ליה אחזקת מרא קמא וכמו בתקפה כהן ומ\"ש בגמרא ויצא בפתח אחר צ\"ל יצא בציר\"י ובשני ספרים של קלף מצאתי שכתוב ויוצא בוי\"ו והוא סיוע למ\"ש דמ\"ש ויוצא ר\"ל הזריקה היתה בכח עד שיוכל ליכנס בפתח זה ויוצא בפתח אחרת ועבד\"ר מ\"ש עוד ראיות לזה ומה שנתיישב עוד בזה כמה קושיות ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " האומר לשנים כתבו כו' בפ' כל הגט רב אמר מתנה אינה כגט ושמואל אמר מתנה הרי היא כגט וז\"ל הרא\"ש ס\"פ התקבל אמר רב מתנה אינה כגט כו' כלומר בגט הוא דאמרינן אם אמר כתבו גט לאשתי לא מצי לשווייה שליח למכתב גט משום ביזיון דבעל (משום דעליה רמיא לכתבו כדכתוב וכתב ויאמרו שאינו יודע לכתוב ר\"ן) אבל במתנה ליכא ביזיון ושמואל אמר מתנה נמי כגט דס\"ל דהטעם הוא בגט משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרי לשליח דלטעם זה אין לחלוק בין גט למתנה והלכתא שמואל ובזה הכל מודים וכמ\"ש הרמב\"ן בסמוך דלא אמרו מתנה הרי היא כגט אלא באומר כתבו כו' ש\"מ דבזה מודה והכי הוא הצעת דברי רבינו מתחיל בדין הפשוט לכ\"ע דגם במתנה אמרינן מילי לא מימסרי לשליח ואח\"כ כתב והרמב\"ם כתב דגם באומר אמרו שוה דין מתנה לגט שדבריו אינו כלום אפילו אמרו כן לאחרים כמו שציוה להן וכ\"ש אם שינה מציוויו וחתמו הם עצמן והראב\"ד הוסיף עוד להשוות מתנה לגט דאפילו אמר לג' תנו אינו כלום אבל הרמב\"ן כתב כו' דלא כהרמב\"ם והראב\"ד ומסיק דהכי מסתבר ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם שאם אמר לג' כו' פ\"ד דזכייה כ\"כ ולרבותא נקט ג' דהו\"א הואיל והם ב\"ד אלימא מילתא דב\"ד דיכולין למימסר מילי קמ\"ל וכן הוא בתוס' וכ\"ש אם אמר לשנים שיאמרו כו' וכן הוא ברמב\"ם ועבד\"ר: והוסיף הראב\"ד כו' וה\"ה אם אמר להן תנו דע דלשון הראב\"ד בהשגה אינו כן אלא ז\"ל א\"א ה\"ה אם א\"ל תנו ע\"כ לכן נ\"ל דהאי וכ\"ש אם כו' הוא מדברי רבינו שהגיה כן ויש ט\"ס בדברי רבינו שנהפכו הדברים וצ\"ל לא קנה וכ\"ש אם חתמו הם עצמם והראב\"ד הוסיף על דבריו ה\"ה אם אמר כו' ופי' הכי הוא דאפילו בעשו הג' כדברי המזכה ואמרו לעדים כו' אינו כלום כ\"ש אם שינו מדברי המזכה שלא אמרו לעדים כמו שציוה להן אלא הן חתמו בעצמן דאינו כלום והראב\"ד הוסיף דל\"ת דוקא כשאמר לג' שיאמרו לעדים לכתוב הוא דאינו כלום הואיל ומתנה אית ליה דין גט ובגט אפילו ר\"מ דס\"פ התקבל מודה בכה\"ג לדעת שמואל דקיי\"ל כוותיה אלא אפילו אמר להם תנו והן ג' הו\"א כיון שהם ג' וגם א\"ל ל' תנו ולתורת ב\"ד הוריד להם ור\"ל שהם יצוו על מי שירצו שיכתבו המתנה והם יתנוהו או יצוו בנתינת המתנה כר\"ת וכדס\"ל לר\"מ בס\"פ התקבל לענין גיטין קמ\"ל דהלכה כר\"י דפליג עליה שם וס\"ל דאפילו בכה\"ג לא עשאם ב\"ד אלא שלוחים ואינם יכולים לעשות שלוחים אחרים ועיין בא\"ע (סימן ק\"ך) ולגי' שלפנינו ג\"כ פירושו הכי ואפשר שבספר שהיה ביד רבינו דהשגת הראב\"ד היה כתוב בו כן אבל בודאי פשוט שאם אמר תנו וכתבו וחתמו הן בעצמן דשפיר דמי אבל הרמב\"ן כתב כו' אלא בדאמר כתבו כו' פי' דס\"ל דלא אמר שמואל דמתנה כגט אלא באומר לג' תנו או כתבו דאין רשאין לצוות לאחרים דע\"ז קאי הפלוגתא דר\"מ ור' יוסי בפ' התקבל (גיטין דף ס\"ו) כשר לכ\"ע במתנה והא דבגט פסול טעמא אחרינא הוא דאפילו ממנה הבעל אותן פ' ופ' שלוחים בפירוש ובפרטות שמותן שלא בפניהם ל\"מ משא\"כ במתנה ועיין בר\"ן ס\"פ התקבל (ועיין בא\"ע סי' קמ\"א וק\"ך מ\"ש שם ועיין בתשו' מהר\"ר דוד כהן בית ששי): "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כתב בשטר נתתי שדה כו' או נתתיה כו' לשונות אלו הם בברייתא פ' השולח (גיטין דף מ') ומפרש להו ר' יוחנן דכולן בשטר אבל באמירה לא דשדה לא מיקני באמירה: ומ\"ש רבינו נתתיה לו כן הוא בגמרא וברמב\"ם פ\"ד אבל באשר\"י (דף ק\"ו ע\"ב) כתב נתונה לו וכן מצאתי מוגה בגמרא והכי מסתברא דאל\"כ מה בין אמר נתת�� לו לאומר נתתיה דעושה מהם ב' חלוקות ולפ\"ז צ\"ל דהרמ\"ה בא לחדש שבאמרו תהא נתונה לו נמי מהני וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם כתב אתננה לו כו' דאין זה אלא לשון הבטחה שמבטיח לו שיתננה לו לאחר זמן ועדיין לא עשה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בדיבורא לא קני בחד מהנך כו' וכתב הר\"ן וא\"ת באומר נתתי שדה פ' לפ' אמאי לא מהני משום הודאת בע\"ד וי\"ל דכי אמר בדרך הודאה ה\"נ אבל הכא בבא ליתן לו עכשיו בל' זה עסקינן: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו אם קנו מידו לא קנה עבד\"ר: דקנין דברים בעלמא הוא ולכן נוהגין לעשות בשעת החופה תנאים חדשים כמ\"ש מהרי\"ו בתשובתו סימן קמ\"ג (ועיין בסמ\"ע מ\"ש מזה ועיין סימן רמ\"ג סעיף י\"ד ובסימן קנ\"ז): "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " האומר נתתי שדה פלוני לפלוני כו' בפ' השולח (דף ע\"ב) בברייתא ז\"ל האומר נתתי שדה פ' לפ' והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע\"י אחר (וכתב הרא\"ש והתוס' האי חיישינן פי' ודאי זיכה לו ע\"י אחר כמו חיישינן שמא באמבטי עיברה שמא חוץ לחומה לנו עכ\"ל וזש\"ר דאיכא למימר זיכה לו ע\"י אחר ור\"ל דמש\"ה הולכים אחר דברי הנותן ולא אמרינן הודאת פיו כו'): ומש\"ר והקרקע היה עומד עד עתה בחזקתו ר\"ל בחזקת הנותן: כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בע\"ד כק' עדים דמי ופי' רש\"י הודאת בע\"ד ויכול זה לחזור ולזכות בו אם ירצה דאמרינן טעה וסבר שקבלה זה מידו עכ\"ל והנה מל' רש\"י זה מוכח דבאם רוצה הנותן לחזור בו איירי והמקבל אינו רוצה לוותר לו אם הדין נותן שהוא שלו וקאמר ברישא דהדין עם המקבל ואין רשות ביד הנותן לחזור ולזכות בו ובסיפא הדין עם הנותן והרשות בידו לחזור ולזכות בו: לא מהניא הודאתו לחוב ר\"ל אפילו אם המקבל אינו אומר שלא נתנה לו אין הלוה נאמן לומר על הדבר שהוא מוחזק בשלו לומר שאינו שלו במקום שחב לב\"ח וכמ\"ש לעיל (סימן מ\"ז): כיון שב\"ח קדם פי' קדם להודאתו שמודה שנתנו לו אבל אין לפרש קדם לגוף המתנה דזה פשיטא הוא ולא ניתן להכתב: נתתיה בידו כו' פי' וליכא למימר שזיכה לו ע\"י אחר: הודאת בע\"ד כק' עדים דמי ואף אם היה ב\"ח לזה המקבל מ\"מ כיון שאומר שמעולם לא נתנו לו נמצא שלא היה בחזקתו מעולם נאמן בהודאתו וכמ\"ש רבינו בסמוך (סעיף י\"ב) ונראה דאפילו הראב\"ד דפליג שם (סעיף י\"ב) מודה כאן דאיירי שהמקבל רוצה בהמתנה אלא שאומר האמת וגם שאני הכא דלא בא לידו עדיין כלל: הודאת בע\"ד כו' והרי היא של הנותן וא\"ת ומפני מה אין אנו אומרים לגבי נותן הודאת ב\"ד כק' עדים דמי והמקבל טעה וי\"ל שהמקבל זכור יותר מן הנותן לפי שהנותן קדמה לו מחשבה לתת קודם שנתנה ופעמים שהוא סבור שנתן מפני שעלה בדעתו שיתן והוא לא נתן אבל המקבל אין לו במה לטעות ולשכוח אם קיבל כ\"כ המ\"מ והרא\"ש כתב דה\"ט דהודאת הנותן אינה ברורה כ\"כ כי שמא ציוה לאחר ליתנה לו והוא לא נתן עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לא תנתן לא לזה כו' ג\"ז מיירי כשרוצה הבן במתנה ומש\"ה משלשין הפירות דשמא יבואו עדים שמסר הקרקע לאביו וזה לא ידע רש\"י: כיון שהבן לא קבל השטר בידו פי' וגם הנותן לא אמר שהבן קבל השטר: אבל אם לא היה במעמד היינו כמו נתתי כו' פי' אבל אם אינו אומר בפי' שהיה במעמד אע\"פ שאמר ברי לי שלא נתנו לאבי אפ\"ה לא אמרינן דכיון שאומר כן בבירור מסתמא היה שם במעמד אלא הוא כאומר נתתי והמקבל אומר לא נתת דחיישינן שמא זיכה לו כו' ה\"נ אמרי' מסתמא דלא היה שם ואם לא תפרשהו כן ק' מאי קמ\"ל בזה הא כ\"ש הוא מרישא היכא דאמר האב בעצמו לא נתת לי וק\"ל: דחיישינן שמא כו' פי' דאמרינן ודאי זיכה לו ולשון גמרא נקט וכמ\"ש לעיל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' ספ\"ד מזכייה כ\"כ: אלא שומר אני עליה כו' כצ\"ל: ונשבע שבועת היסת ותחזור כו' דוקא בהך בבא שמיירי שהשדה היא תחת ידו הצריך שבועה להאמין דבריו אבל לא בבבות שהזכיר רבינו לפני זה וגם הרמב\"ם כתבם שם לפני בבא זו ולא הזכיר דצריך שבועה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " נשבע המקבל שבועת היסת כו' ודוקא כשהחזיק בה שני חזקה המ\"מ: ואיני מבין מה ענין שבועה כו' גם הראב\"ד והמ\"מ תמהו ע\"ז וכ' המ\"מ ואפשר שאם תבעוהו ב\"ח שלו וא\"ל אתה מערים להפקיע שעבודינו נשבע ע\"ז היסת וצ\"ע עכ\"ל וכתב ב\"י ודוקא בטוען הב\"ח טענת ברי אבל בשמא אין עליו אלא חרם סתם ע\"כ. ומה שהניחו המ\"מ בצ\"ע לפי מ\"ש בשם המ\"מ נראה דהיינו משום דכיון שהיה מוחזק בהשדה והנותן אינו מערער אינו נאמן המקבל לחוב לב\"ח אפילו לא החזיק בו ג' שנים דומיא דשט\"ח שהיה בידו וכמש\"ר (בסי' מ\"ז) ומשה\"נ כ\"ר ואיני מבין כו' מיהו י\"ל דהרמב\"ם ס\"ל דאינו דומה לשט\"ח שנכתב על שמו דהמקבל מש\"ה אינו נאמן לומר פרוע הוא משא\"כ שדה דבחזקת בעלים הראשונים עומדת מיהו ק' דאיך יתפרש רישא דדברי הרמב\"ם בלא היה מוחזק בה ג' שנים וסיפא בהיה מוחזק בה אלא ודאי גם רישא איירי בהוחזק ג' שנים וא\"כ פשוט דאינו נאמן נגד ב\"ח וצ\"ל דמיירי דאינו חב לאחרים וא\"ש שכ' רבינו ואיני מבין כו' וצ\"ע דהמ\"מ ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל יעקב כו' בכלל ס\"ח סכ\"ח כ\"כ: ולא במחילה דלא מהני מחילה אלא בהלוה לחבירו ומחל לו ההלואה שביד הלוה וכמש\"ר (בסימן ע\"ג סל\"א ובסימן רמ\"א ס\"ד) אלא צריך קנין מחדש מראובן כמש\"ר לעיל (סימן רמ\"ג סעיף י\"ו): "
+                ],
+                [
+                    " מקבל מתנה כו' בר\"פ השולח מימרא דרבא בר אבהו: מבוטלת היא תבטל כו' כל הני לישני להבא משמע והואיל וכבר קבלה וזכה בה אינו יוצא מרשותו אם לא שמפקירו או נתנו במתנה בפי': אי איפשי בה כו' עד אלא שלו היא היינו לדעת רבינו ובקרקע דוקא וכמו שכתב רבינו בסי\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " בטלה היא לשון זה משמע בטלה היא כבר ועבד\"ר: אם קבלה הוא בעצמו פי' לאפוקי אם קבלה האב והבן אומר בטלה היא דמעיקרא לא היתה מתנה דלאו כלום וכמש\"ר לפני זה ס\"ז ובשני ספרים של קלף מצאתי הגי' אפילו אם קבלה הוא בעצמו כו' ר\"ל דלא תימה כיון דקבלה ש\"מ דניחא ליה בה וכ\"ש אם קבלה אחר עבורו דיכול לומר מעולם לא הסכמתי עליה ואין זכין לאדם בע\"כ וכמש\"ר ס\"ס רל\"ה ע\"ש: אבל אם חב לאחרים כו' אינו נאמן היינו לפי שכבר באה לידו וכמ\"ש (בסעיף ו') ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ז\"ל דכשאומר כו' ורש\"י חילק כו' דברי הרמב\"ם הן בפ\"ד דזכייה ודברי רש\"י והרא\"ש בפ' הנזכר ועבד\"ר: כיון שהן בידו ואמר אי אפשי כו' כצ\"ל: הכותב נכסיו כו' ל' הגמרא שם הכותב נכסיו והוסיף רבינו או נתן כו' וה\"ק הנותן קרקעותיו ע\"י כתיבה (דאילו מטלטלין אינן נקנין ע\"י כתיבת טלטל זה נתון לך דקיי\"ל מטלטלין אינן נקנים בשטרא) או מטלטלי בנתינת מידו לידו שווין הן והיותר נראה דשניהן בכתיבה מיירי אלא דכותב נכסיו כולל הרבה מהן והנותן מתנה משמע מתנה אחת מהן והשתא א\"ש דכתב בסמוך אם הנותן בריא לא זכה עד שיבוא לידו השטר משמע דבשניהן בשטר איירי וגם אח\"כ כתב ואם הנותן שכ\"מ כו' ומיד כשכתבו לו הרי דבכתיבה איירי וכן נראה לפרש מ\"ש רבינו (בס\"ס רמ\"ז) הנותן מתנה לחבירו או שכתב בו כל נכסיו וכן בריש (סימן רמ\"ח) הנותן מתנה לחבירו או שכתב לו כל נכסיו ע\"ש ובכל א' מצינו לומר טעם דבא לאשמועינן דל\"ת דוקא בנותן הרבה או איפכא ומש\"ה מקדים פעם כתיבת נכסיו לנתינה ופעמים איפכא ודוק: וחזרה ליד הנותן ולא הוי הפקר לפי שהנותן לא סילק עצמו אלא אדעתא שיקבלנו זה וכיון שלא קיבלה מעולם נמצא שלא יצא מרשותו כלל עד שיבוא לידו השטר ומשום דהגמרא קאי אהכותב נכסיו כ' רבינו עד שיבוא לידו השטר וה\"ה בנתינת מטלטלין עד שיבואו לידו. ומיד כשכתבו כו' וה\"ה מיד כשאמר אלא מיירי כאן בלא אמר לפני עדים אלא כתבו נכסי לפלוני ובכה\"ג לא בעינן נמי יפוי כח דדוקא כשאמר השכיב מרע לפני עדים שדה זה לפלוני ושוב אמר כתבו ותנו לו שטר על זה דמגרע גרע לעשותו מתנת בריא שלא יקנהו כ\"א בשטר ואז אמרינן דאין שטר לאחר מיתה אם לא במייפה את כחו וכמש\"ר בסימן (ר\"ן סעיף כ\"ט) א\"נ בדכתבו (בלא) [בל'] צוואה וכמש\"ר שם (סעיף ל') ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם שם בפ\"ד כ\"כ ודין זה איתא בס\"פ י\"נ ור\"פ בתרא דכריתות ב\"י: שהוא ספק כו' פי' אי אמרי' מדשתק קנהו ועתה מהדר הוא דקא הדר ואינו יכול א\"ד הוכיח סופו על תחילתו ופלוגתא דרבנן ורשב\"ג הוא ומספקא <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> הלכתא כמאן והאי דינא איתא בגמרא אפילו בש\"מ ואע\"פ דלפני זה אמרינן בש\"מ דלא מהניא צוויחתו שלאחר הכתיבה או האמירה לכ\"ע בזיכה ע\"י אחר שאני דאע\"פ שנעשה בפניו והוא שותק ס\"ל לרשב\"ג דיכול הוא להתנצל ולומר מה היה לי לצווח כיון שלא דיבר עמי וכשיבוא הזוכה ליתן לי לא אקבלנו ואצווח ודוק בדרישה: וכיון שאמר איני רוצה כו' עבד\"ר: ומדברי הרא\"ש יראה כו' היינו דמשמע דס\"ל דהלכה כת\"ק ועבד\"ר: שזכה בה המקבל פי' וכיון שזכה המקבל תו לא מצי למיהדר לנותן בל' אי איפשי אלא נעשה הפקר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " מי שהלך בנו למדינת הים כו' ברייתא היא בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ו) וגמרא פ' י\"נ (דף קל\"ג) ע\"ש: וכ' כל נכסיו כו' הא אם שייר כ\"ש לא כמ\"ש בס\"ס זה: "
+                ],
+                [
+                    " שהיה צריך לברוח כלומר הוא עצמו היה צריך לברוח מפני ב\"ח ואויביו שהיו רודפים אחריו: הואיל ונדחה השעה כו' פי' השעה והזמן שהיה בו עד הנה שהיה צריך לברוח ומש\"ה קאמר השעה בה\"א הידיעה כלומר שהכל יודעין מזה: וה\"ה נמי בבריא כיוצא בזה כלומר בבריא שהוא כיוצא דש\"מ דהיינו בורח מפני רודפים דסובר נמי שלא יהנה מהן לעולם: דההוא דמי ששמע כו' איירי בבריא כו' פי' וא\"כ מבינייהו דההוא דש\"מ וההוא דשמע כו' נילף דהכותב נכסיו מחמת בריחה בטלה המתנה דמההיא דשמע שמת בנו לחוד ליכא למילף די\"ל דדוקא התם דשבק לנפשיה וגם לבריה כולי האי ודאי לא עביד לולי דסבר שמת בנו משא\"כ האי דצריך לברוח דאינו שביק אלא לנפשיה ומההוא דש\"מ לחוד ג\"כ אין ראיה דיש לחלק בין מתנת ש\"מ דהמיתה לפניו וסבר שלא יהיו נכסיו ראויים לו עולמית משא\"כ האי בורח דהיה לו להעלות על לבו שמא יתפשרו עמו וק\"ל: דכיון דשביק נפשיה פי' שלא שייר לעצמו כלום לבריה נמי שביק וכתב הב\"י דמ\"מ נראה דבדינו של הרמ\"ה במי שהיה צריך לברוח גם הרמב\"ן מודה ולעד\"נ דז\"א דכיון דראינו דהרמ\"ה גופו לא למדו משכ\"מ לחוד אלא מבינייהו וכיון דלהרמב\"ן ליכא למילף מבינייהו אם איתא דהרמב\"ן ��ודה לדברי הרמ\"ה הו\"ל לרבינו לפרשו אלא משום דהרמב\"ן קאי אהברייתא דמי שהלך בנו כו' ואפשר דלא ידע כלל מדברי הרמ\"ה מש\"ה לא חלק בהדיא גם אדברי הרמ\"ה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן הכותב כל נכסיו כו' גם כאן דוקא קאמר כל נכסיו כמש\"ר (בס\"ס זה) ועיין בדרישה שם כתבתי לשון הגמרא ופירושה לשיטת הרי\"ף והרא\"ש: ל\"ש בריא כו' איבעיא דלא איפשיטא היא בריש דף קל\"ב ופי' רשב\"ם בריא בין שכתב לו מהיום במתנה לגמרי בין מהיום ולאחר מיתה מי אמרינן בש\"מ ניחא ליה דלישתמעון מיליה אבל בבריא הא קאי הוא א\"ד בריא נמי ניחא ליה דלישתמעון מיליה מהשתא פי' שכריכין להיות כפופין לו וכתבו הרי\"ף והרא\"ש דבהך איבעיא דלא איפשיטא לקולא עבדינן ולא עשאו אלא אפוטרופוס וצ\"ע אי תפיס מאי דינו (ועיין לקמן סימן רמ\"ח סעיף ט\"ו): ואפילו הוא קטן עיין בד\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א שכתבם בל' מתנה אבל פי' לכאורה קשיין דיוקי אהדדי ובדרישה כתבתי דבשניהן דוקא קאמר דאם כתב בל' מתנה בפירוש גם בבת ואח הוי אפוטרופוס ואם כתב בל' ירושה בפי' גם בבן נוטלו משום ירושה ומסתמא לא איירי כאן עד לקמן (סימן רנ\"ג סעיף י\"א) ושם כתב דבסתם יש חילוק דבבן הוי אפוטרופוס ובבת ובאח לא הוי אפוטרופוס ועבד\"ר ושם הארכתי ודוק: אבל אם כתב לו בל' ירושה כו' הטעם משום דכתיב ביום הנחילו את בניו והו\"ל למכתב ביום שינחלו בניו אלא ללמדך שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה ודוקא בל' נחלה שהוא ל' ירושה אבל כל שלא אמר ל' ירושה לא ול' ירושה לא שייך כ\"א במתנת שכ\"מ אבל לא בבריא וכמו שסיים רבינו וכך מפורש פי\"נ (דף ק\"ל) ועבד\"ר: ודוקא בכותב לבן בין הבנים משום דאזה הדין אמרינן שם דהוא א' מהדברים שהן הלכתא בלא טעמא וס\"ל להרי\"ף דאין לך אלא מה שאמרו חכמים ומ\"ש דלהרי\"ף בת בין הבנים קנתה היינו דוקא בשכתב לה בל' מתנה דאילו בל' ירושה הו\"ל מתנה על מ\"ש בתורה ולא קנתה ואע\"ג דלרי\"ף אין חילוק בין אמר ל' ירושה לאמר ל' מתנה כמ\"ש בדרישה היינו בבן בין הבנים דנעשה אפוטרופוס ס\"ל דבין כ' לו בל' מתנה או ירושה נעשה אפוטרופוס אבל בבת דאינה נעשית אפוטרופוס להרי\"ף לא קנתה בין הבנים בל' ירושה דהוה מתנה על מ\"ש בתורה וכן הוא שם בגמרא בהדיא כתבתי כ' בדרישה וכ\"כ רבי' לק' (ר\"ס רפ\"א) ע\"ש: וכן אם כ' לאח בין האחים כו' מדהצריך לכתוב זה משמע דבאח מסתבר למימר טפי דעשאו אפוטרופא מבת בין הבנות וה\"ט משום דבת לאו בת אפוטרופא נינהו כולי האי ומדכתב דזהו לדעת הרי\"ף משמע דס\"ל דהרא\"ש פליג עם הרי\"ף גם באח בין האחים דהוא אפוטרופוס כמו בבת בין הבנות והא דלא מסיק וכתב בהדיא דלדעת הרא\"ש גם באח בין האחים הויא אפוטרופוס משום דכל שכן הוא וכמ\"ש ועוד משום דהרא\"ש הקשה לדברי הרי\"ף מבת בין הבנים ומיניה נשמע ג\"כ לאח בין האחים וכמ\"ש בדרישה ודוק שם: ומ\"ש רבינו אבל לדעת כו' פלוגתת הרי\"ף והרא\"ש תליא בגי' הגמרא ועבד\"ר: היכי דחזיין למשקל מזוני פי' לאפוקי לאחר שנתבגרו או שנתנשאו לגוברין וכמבואר בא\"ע סימן קי\"ב ע\"ש: ומ\"ש אע\"ג דמשמעתין לא משמע אי קני אי לא קני צ\"ע אמאי קאי דכ' אי קני דהא בשמעתין מבורר דלא קני אלא נעשה אפוטרופא ואי אמזונות כ\"כ הא מסיק וכ' אע\"ג דקני לא מפקינן משמע דמזונות ענין אחר הוא: לא מפקינן לבנות כו' דלא עדיף מאילו אמר האב בפירוש לא יזונו בנותי מנכסי דאין שומעין לו וכמש\"ר בא\"ע (סי' קי\"ב) ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " (ז) וכתב הר\"ר יונ�� כו' דברים אלו כתבם הנ\"י שם בשם הר\"י ע\"ש ועד\"ר: דכותב דוקא קאמר כו' פי' מדלא אמרינן בגמרא דהמקנה נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפוטרופוס אלא הכותב אמרינן בגמרא: ונראה דמיירי במייפה כחו כו' מדהתחיל ר' יונה באיכא מ\"ד וסיים וכתב עד כאן מוכח דהכל מדברי הר\"ר יונה הוא ובא לחלוק על האיכא מ\"ד דכיון שיפה כחו בקנין קנה וקאמר הר\"י דליתא והוכיח זה שהרי ע\"כ מיירי ביפה כחו שאמר תנו ואף כתבו (דאל\"כ אפילו אפוטרופוס לא עשאו כיון שאין שטר לאחר מיתה) וביפוי זה בעלמא קנה כדלקמן (סימן ר\"ן) ואפ\"ה בכותב כל נכסיו לבנו לא קנה דלא עשאו אלא אפוטרופוס וא\"כ ה\"ה למייפה כחו בקנין דל\"ק לדעת ר\"י וכן דעת ב\"י בפירושו ע\"ש וכן כתב נ\"י בשם הר\"י דאפי' בקנין לא עשאו אלא אפוטרופוס ולפי זה נראה להגיה דאם אמר כתבו ותנו כו' בדלי\"ת במקום וי\"ו וק\"ל אבל מדברי ש\"ע לא משמע כן דהרי כ' בסוף סעיף ד' דאם הקנה לו בקנין כו' קנה דמשמע דכ\"ע ס\"ל הכי ואח\"כ בסעיף ז' כתב ז\"ל י\"א דכותב כל נכסיו לבן בין הבנים אם נתן לו בקנין ויפה כחו קנה וי\"א דאע\"פ כן לא קנה ומדלא עירב וכתבינהו בחד סעיף משמע דס\"ל דבהקנהו לו בק\"ס ס\"ל דקנה ול\"פ כ\"א בהקנהו לו בשטר כתיבה נכסי נתונים לך ויפה את כחו ע\"ש ואין טעם נכון לחלק ביניהן ועיין בסמ\"ע מ\"ש בביאורו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שמקנה לו הקנאה גמורה ולא בתורת אפוטרופוס כו' ק\"ק דזהו פשיטא ומאי למימרא והיה נראה לומר דכוונתו דאף אם לא כתב בשטר אלא שמקנה לו בהקנאה גמורה קנה ומ\"ש ולא בתורת אפוטרופוס אינו ר\"ל שכך כתוב בשטר אלא ל' ר' יונה הוא שכל שכתוב בו הקנאה גמורה ר\"ל ולא בתורת אפוטרופוס מיהו אינו מוכרע כל כך די\"ל דפתח בדבר פשוט משום דבעי למכתב עליו או שפירש כו' דהוא חידוש וכאילו אמר בין שכתב כן או כן לעולם קנה מ\"מ לדינא נראה דבכתוב בו שהקנה לו בהקנאה גמורה ג\"כ קנה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם כתב כל נכסיו לבנו ולאחר כו' שם בגמרא בפ' י\"נ ע\"ש גם מ\"ש הרמב\"ם בפ\"ו דזכייה הוא עד\"ז ועיין מ\"ש בסמ\"ע עוד מזה: ומ\"ש ל\"מ אם כתב החצי לאחר כו' עד ואם כתב חצי נכסי לבני פ' וחצי נכסי לבני פ' הראשון כו' הכל בפסקי הרא\"ש ובנ\"י שם: אלא שהקדים לבנו במתנתו ר\"ל מדראינו דהקדים לבנו מוכח כוונתו דלמתנה לבנו כיון דאל\"כ הו\"ל לכללינהו או להקדים להאחר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " הכותב נכסיו לשתי נשיו כו' פי' ולא הוי מתנה אלא אפוטרופסות הן וטעמא דהא הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא כמ\"ש בגמרא ורבינו כתבו בסמוך וא\"כ הכותב לשתי נשיו דינא ככותב לשני בניו וכל זה כתב הרא\"ש שם: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כ' דלאשתו הוה מתנה דאשתו לגבי בנו כאחר דמי: "
+                ],
+                [
+                    " ודוקא בכותב כו' בין ששמע כו' עבד\"ר: ומ\"ש אבל אם שייר כל שהוא בין כו' כל שהוא ממש קאמר ול\"ד לשכ\"מ שכתב כל נכסיו כו' דכתב רבינו לקמן (בסימן ר\"ן ס\"ו) דצריך לשייר כדי פרנסת י\"ב חודש אע\"ג דבגמרא מנינהו יחד וכמ\"ש כאן בדרישה והטעם כתבתי בסימן ר\"ן ע\"ש בסעיף ו': "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבדה כתובתה עיין בא\"ע: (סימן ק\"ו) הטעם דכיון שחלק לה כבוד לחלוק לה חלק עם הבנים ודאי מחלה כתובתה כיון ששמעה ושתקה: "
+                ],
+                [
+                    " שטר חוב מוקדם פי' מוקדם למתנה זו: הפסידה כתובתה לפי שהיא סמכה דעתה אמתנה זו שכתב כל נכסיו ומחלה לו הכתובה וב\"ח חוזר אמתנה זו שהרי קדמה חובו לזמן מתנה זו (א\"ע סימן ק\"ז) ודוקא כשכתב לה באופן המועיל דלא נעשית עליו אפוטרופוס לבד כמבואר שם (בא\"ע סימן ק\"ז): "
+                ],
+                [
+                    " ושטר הברחה ר\"ל שהאשה רוצה להבריח נכסיה מבעלה ובא\"ע סימן צ' כתבו רבינו: ובספר א\"ע בארתיו (סימן ק\"ח): "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' בפ\"ו מהלכות זכייה (דין י\"ג) כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " שאפילו הנותן מתנה בפי' כו' כתב המ\"מ זה פשוט כל זמן שאין המתנה בטעות שתהא בטלה מעיקרא וראיה מנותן בפי' ע\"מ להחזיר ובודאי לא עדיף סתמא מפירושו עכ\"ל ונ\"ל פי' לפירושו דהני דמני רבינו לעיל והם המה שעליהן קאי גם הרמב\"ם שם כגון הכותב נכסיו לאחרים בשביל ששמע שמת בנו ושטר מברחת וכן הכותב לאחר מפני שצריך לברוח כל הני אף לבסוף מסתמא ניחא ליה שיהיה בידו ויאכל הפירות עד שיבוא בנו ויחזרו הנכסים לידה מבעלה או עד שישוב מאויביו שהרי אם מת בנו היה לו במתנה גמורה גם עתה שאינו מת מסתמא ניחא ליה שיהיה שלו עד שיבוא בנו וכן אינך ודומין הן כאילו נתנו לו במתנה ע\"מ להחזיר כשישתנה הענין וז\"ש ולא גרע זה שנתן לו סתמא מאילו פי' ע\"מ שיחזירנו לומן פלוני ודוקא היכא שמעיקרא לא נתן בידים אלא היה בטעות בידו כגון הא דכתב רבינו לעיל (בסימן ר\"ז סעיף י\"ג) הלוהו על שדהו וא\"ל אם לא תפרעני תוך ג' שנים תהא שלי ולא פרעו דמחזיר השדה והפירות שאכל אחר ג' שנים כיון שלא נתן לו הפירות לאכול ברצון אלא שסבר שאין בידו לפדות כמבואר שם ודוק (וכ\"כ לעיל סימן רל\"ב ע\"ש): "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " השולח חפצים כו' גמרא פ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ג ע\"א) ועד\"ר: ינתנו לכלותיו פי' הדברים הראוים לנקבות יתננו לכלות ולא לבנות ודייק רבינו וכתב אם הבנים נשואים כו' ינתנו לכלותיו אבל אם אין הבנים נשואים אע\"פ שהבנות נשואות לא אמרינן הבנים יקחו כל הבגדים ויהיו מונחין אצלן עד שיהיו להן נשים והטעם דפרנסת כלותיו מוטלת על בניו ולהכי דעתו קרובה יותר לאשת בנו מלבנותיו הנשואות אבל כל זמן שאינן נשואין עדיין אין דעתו שיתנו לבניו מה שאינו ראוי להן אלא ליתנו לבנותיו לחבבן על בעליהן: ואם אין הבנות נשואות כו' דעתו ודאי לכבד בנותיו כדי שיקפצו עליהן ועיין מ\"ש עוד לקמן: ויחלקו בין הבנים והבנות קמ\"ל בזה דל\"ת שכוונתו הוא שיתנו הכל לבנות שגם זה בכלל שיקפצו עליהן לנשאן הוא שימצאו אצלה דברים הראוים להני שאין להן אבל ברישא דאמר ינתנו לכלותיו לא הוצרך לחלק דאף אם יתנו לכלותיו הכל ממילא יקחו בניו מנשותיהן הראוי להן וק\"ל: וכתב הרמ\"ה שאם יש בו דברים הראוים לבנים ולבנות פי' דברים שכל א' מהן ראוי לשניהן: יתנו לשניהן פי' לשניהן בשוה וקאי אמש\"ר לפני זה והיינו בנים נשואים והבנות אינן נשואות וכ\"ש כששניהן אינם נשואים ודוקא באמר שיתנום לבני ביתו סתם אבל אמר יתנום לבני בהא ס\"ל כמ\"ש רבינו בסמוך בשם הרב רבינו משה בר מיימוני שנותנים אותן לבנים וע\"ע בסמוך ועבד\"ר: ודאי לדידה שדר פי' הראוי לנקבות: "
+                ],
+                [
+                    " יתנו לבני הבנות בכלל כן הוא בירושלמי פ' שני דייני גזירות כתבתי לשונו בדרישה ע\"ש והיינו לענין דברים שאינן ראוים אלא לבנות אבל דברים הראוים לבנים לבד פשיטא שאינם בכלל דלא עדיף מאילו אמר סתם יתנו לבני ביתי והרמב\"ם ז\"ל הוסיף דכשאמר יתנו לבני אפילו דברים הראוים לשניהן כאחר נמי הוי לבנים ומסיים התם בירושלמי ואם אמר בשעת מיתה אלו לבני אין הבנות בכלל וכ' נ\"י הטעם משום דבחייו רוצה לכבד בנותיו כדי שיהיו חביבות על בעליהן אבל בשעת מיתה אינו רוצה לעקור נחלה דאורייתא והרא\"ש בתשובה שהביא רבינו בסמוך כתב הטעם דבחייו חפץ שיהיו קופצים לבנותיו וזה ע\"י שתהיינה מלובשות בכבוד אבל לאחר מיתה יש להן עישור נכסים ונראה דאידי ואידי איתנהו ותרווייהו איצטריכו דהירושלמי סתמא קתני ומשמע דמיירי בין בבנות נשואות בין באינן נשואות וכל א' וא' כדשייך דהיינו אם הבנים נשואים אז הא דבנותיו בכלל היינו כשאינן נשואות (דאל\"כ כלותיו קודמים וכנ\"ל) וא\"כ הא דמחלק בין בריא לשכ\"מ היינו מטעמא דרא\"ש ואם הבנים אינן נשואים אז הא דבנותיו בכלל היינו אפילו בבנות נשואות וא\"כ הא דמחלק בין בריא לש\"מ היינו מטעמא דנ\"י והרא\"ש גופא מסיק וכתב שם בתשובה שהביא רבינו בסמוך טעמא דהנ\"י ובסמוך אעתיק לשונו כי שניהן צריכים וכמ\"ש ובזה תבין מה שסתם רבינו ולא חילק בזה בין נשואות [לבין אינן נשואות] דסמך אמ\"ש לפני זה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " (ד) בד\"א בבריא כו' שם בירושלמי: אף על פי שאמר בני לשון רבים בעיא דאיפשיטא בפרק מי שמת והטעם דכתיב ובני פלוא אליאב ועיין בדרישה: וכתב הרמ\"ה כו' עיין בדרישה. וכן אין בן הבן בכלל. וכתב הרא\"ש בתשובה דאף על פי דאמרינן בעלמא בני בנים הרי הן כבנים בלשון בני אדם אין בני בנים כבנים וראיה מנדרים: אלא בר ברא ודאי אבר ברא קאמר פי' ויתנו לו ולא לבנות אפילו דברים הראוים לנקבות ולית ליה אשה לבר בריה כיון שהוא שכיב מרע ואין דרכו להעביר נחלה וכשהוא בריא ואית ליה בר ברא ובת ינתן לשניהן דבר ברא במקום בן קאי ובנותיו בכלל בניו הם כשהוא בריא ונ\"ל שזהו כוונת ב\"י שכתב אדברי הרמ\"ה הללו ז\"ל מסתברא דה\"מ היכא דאית ליה ברא אבל לית ליה ברא אלא ברתא ובר ברא לבר ברא יהיב או לשניהן עכ\"ל דר\"ל לבר ברא היכא שהנותן היה שכ\"מ ולשניהן כשהנותן היה בריא ודוק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש כלל פ\"ה דין ג': והיה לו בת כ\"כ שם בשאלה ומשום סיפא נקט ליה הרא\"ש דמסיים שם ז\"ל ועוד יש לחלק בט\"א בין בחייו בין בשעת מיתה דבחייו שהוא נותן מתנה הכל בכלל אבל בשעת מיתה שבא להנחיל אנו אומדים דעתו שאינו רוצה להעביר נחלה מבנים לבנות כי עבירה היא כדאמר שמואל לרב יהודא לא תיהוי במעבירי אחסנתא כו' וזה הנותן העביר נחלתו מבתו וכ\"ש שלא יחוש להעברת נחלת אחותו עכ\"ל: יחלוקו ב' אחיותיו ויתמי אחותו פי' יתמי אחותו השלישית יחלקו עם ב' אחיותיו שהן בחיים שוה בשוה שליש בשליש כן הוא שם בשאלה והוצרך לפרש כן דאם לא אמר אלא והשאר יטלו שתי אחיותיו ויתמי השלישית היו נוטלין היתומים המקצת וכמש\"ר בהדיא אחר תשובה זו ורבינו קיצר משום דאין בו נ\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " תשובה נראה לי בכלל כצ\"ל: בכלל יתמי אחותו כו' פי' השואל היה מסופק בתרתי שיתמי אחותו היו זכרים ונקבות ואותן נקבות היו גדולות ושאל אם הם בכלל יתמי אע\"ג שהן גדולות או לא או אם אינן בכלל לגמרי כיון שהן נקבות וע\"ז השיב דבכלל יתמי יש זכרים ונקבות גדולים וקטנים וק\"ל: שלא מצינו חילוק בתלמוד בלשון יתומים כו' שם בתשובה מסיק וכתב ע\"ז ז\"ל והא דאיתא בפרק הנזקין בעי ר' אחדבוי יתומים שאמרו גדולים או קטנים על מתניתין דאין נפרעין מנכסי יתומים התם משום דיהיב טעמא למילתיה דתקנה הוא דעבוד רבנן ליתמי ולקטנים הוא דעבוד רבנן לגדולים לא עבוד רבנן כו' ורבינו קיצר ורמזו במה שמסיק וכתב אלא שיש מקומות שתקנו כו' וק\"ל: כיון דמתנה נתן להם כ\"כ ג\"כ בתשובה ונראה שדקדק לכתוב כן משום דאין בת זוכה במקום בן בלשון ירושה וכמ\"ש בסימן רמ\"ו: היינו דוקא היכא דאמר בני כו' אלא דבחייו כו' כתב כן כדי שלא תקשה כון דאומר לבני אין הבנות בכלל אם כן למה חילק שם בירושלמי בין בריא לשכ\"מ וכנ\"ל וקאמר דהטעם משום דבחייו ניחא ליה שיהיה להן קופצים כו': "
+                ],
+                [
+                    " הנותן מתנה לחבירו או שכ' כו' פי' הן שהמתנה היה דבר מטלטל הניתן מיד ליד או שהוא קרקעות שדרך ליתנם בכתיבה גם י\"ל דר\"ל הן שנותן לו מתנה פרטית או מתנה כוללת דהיינו נכסיו שכולל הרבה כמ\"ש רבינו בס\"ס רי\"ח ובס\"ס רמ\"ח אפ\"ה אמרינן דיחלוקו ובמתנה כללית דרך בני אדם לכתוב מש\"ה כתב לשון כתיבה אצל נכסיו כאן ובסמוך ריש סימן רמ\"ח ולעיל בס\"ס רמ\"ה סעיף י\"ד ע\"ש: וא\"ל לך ולבני פי כו' גמרא פי מי שמת (דף קמ\"ג): היא נוטל החצי כרב יוסף דאמר שם הכי ולמד לה מדתניא והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו ואיפסיקא הלכתא כוותיה בשדה ענין ומחצה וזהו שמעתתא דמחצה ושמעתתא דענין כתב רבינו לעיל ס\"ס קצ\"ה כל זמן שעסוקים באותו ענין יכולין לחזור ע\"ש ושמעתתא דשדה כ' רבינו לעיל ריש סימן קע\"ד ע\"ש הוא נוטל החצי ובני פ' החצי כצ\"ל: וכן הדין אם הנפרטים כו'. אשמועינן דל\"ת הטעם דנוטל החצי משום דבמה שפרט אותו אחשבינהו נגד הכלל ולעולם אין הכלל נוטל אלא כא' מהנפרטים קמ\"ל דלא אמרינן הכי אלא דלפעמים הפרט נוטל פחות דהטעם הוא מדחלקינהו אמדינן דעתו דיטול כל א' החצי אשר\"י ור\"ן: כגון שאמר נכסי לפ' ולפ' ולפ' ולבני כו' כצ\"ל וז\"ל מ\"ו ר\"ש ולא נראה בעיני כאשר כ' בשם הרמב\"ן באשר\"י דמי שמת (דף רי\"ב ע\"א) עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הנותן מתנה לחבירו כו' ברייתא הוא פ' י\"נ (דף קכ\"ט ע\"ב) ולשון הברייתא הוא נכסי לך ואחריו כו' ורבינו הוסיף וכתב ז\"ל הנותן מתנה או שכתב כו' ור\"ל הן שנתן לו מתנה פרטית או מתנה כללית וכמ\"ש בסמוך (ס\"ס רמ\"ז ובס\"ס רמ\"ה) ומש\"ה אמר כל נכסיו ומיירי באופן דלא נוכל לומר דלאפוטרופוס איכוין כגון שנותן המתנה לאחר דאינו מכוין להשביחו לעשות אפוטרופוס או לבן ואין בנים יותר או שפי' שלמתנה גמורה מכוין וכמ\"ש לעיל (סימן רמ\"ו ס\"ה): ואחריך יירש פ' ואחריו יירש כו' כצ\"ל וכן הוא ל' הברייתא שם: קנה שלישי עכ\"ל הברייתא ומפרש רבינו וכגון שאינו כו' והוא מימרא דרב אחא בריה דרב עוירא שם משמע מלשון רבי' דאפי' אמר בפירוש שהיא נתנו לו במתנה (דהרי התחיל בלשון מתנה) אפ\"ה כיון שהוא ראוי לירשו שוב אין לו הפסק ואפילו אם השני ג\"כ ראוי לירשו כגון שאמר נכסי לראובן בני ואחריו לשמעון בני אפ\"ה מת ראובן בניו יירשוהו אחריו והטעם כמ\"ש ר\"ן וז\"ל שמכיון שהחזיק ראובן בנכסיו הו\"ל יורש שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה וכיון שמחזיק בהן מכח ירושתו אע\"פ שהוא בא להפסיק ולתתה לבנו האחר אינו רשאי שהרי הוא כמצווה על נכסים שאינן שלו ע\"כ ומדברי הר\"ן הללו מוכח דלא מיירי זה אלא בשכ\"מ וכ\"כ ר\"ן שם בהדיא שכתב ז\"ל והא דרב עוירא דוקא בשכ\"מ אבל במתנת בריא לא אמרינן דאין לה הפסק אלא יש לשני מה ששייר הראשון כו' ע\"ש וכ\"כ הרמב\"ם (בפי\"ב מהל' זכייה) דבשכ\"מ דוקא איתא האי דינא אבל בבריא כו' וכתב שם המ\"מ עליו ז\"ל נראים דברי הרב נכונים בדין הבריא דכיון שהעלינו שאין הבריא יכול להעביר נחלה אלא בלשון מתנה ואם היה בלשון ירושה אפילו בראוי לירשו אינו כלום א\"כ ודאי מתנה יש לה הפסק וכן כתב הרשב\"א בתשובה (סימן אלף מ\"ה והרמב\"ן סימן מ\"ה) בפשיטות וא\"כ יש לתמוה על רבינו דסתם וכתב מתחילה הנותן מתנה לחבירו כו' דמיירי אפילו במתנת בריא ובקנין למה סתם וכתב עליו דאם הוא ראוי ליורשו שוב אין לו הפסק דמשמע אפילו נתנו במתנת בריא למי שראוי ליורשו ולא ככל הני רבוואתא. ואם היה שרבינו חלק עליהם ודאי לא היה שותק מלהזכיר דעתם ולכתוב טעמו וראיותיו לסתור דבריהם. וגם נראה דהוא דלא כמשמעות מסקנא הגמרא פ' י\"נ (דף קל\"א) דמוקי לההיא דר\"י ב\"ב דאמר באומר איש פלוני ירשני והוא ראוי ליורשו דבריו קיימין. דוקא בשכ\"מ אבל בבריא אינו בר ירושה. ואף א\"ת שכאן איירי בנותן לו מתנת בריא בקנין מ\"מ אין שייך לומר הטעם ירושה אין לו הפסק כיון דבשעת מתנה לא בתורת ירושה נחית אלא בתורת מתנה ומיד בשעת נתינה איפסקא ונתנו לו ע\"ת שאחריו תהיה לפלוני. לכן נראה שגם רבינו ס\"ל הדין כן בפשיטות וכן פסק בש\"ע ומש\"ה לא הוצרך לכתבו בפירוש ורמזו במ\"ש ואם הוא ראוי ליורשו ואין להפסיק ירושה דאורייתא. דשם ירושה אינה חל כ\"א ביורש ובשעת שהוא שכ\"מ. וכמ\"ש לעיל (סימן רמ\"ו ס\"ה) ז\"ל אבל אם כתב לו בלשון ירושה קנה אם הוא שכ\"מ ודו\"ק ועד\"ר דהא דכתב בסימן רמ\"ו בלשון ירושה היינו דוקא בנותן כל נכסיו וע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שהרי יכול למכרם כו' פי' שהרי אם מכרם הראשון ממכרו קיים אבל לכתחילה ודאי לא וכמ\"ש רבינו בסמוך (סעיף ז'): דאחריך לאו כאומר מעכשיו כו' כך פשוט מסוגיית הגמרא בעובדא דסבתא (דף קכ\"ה) לפי מה שפירשה רשב\"ם והכי פי' גם הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם ויש כאן שיטות אחרות כתבתי קצת בדרישה והרוצה לעמוד על הדברים יעיין בדברי הר\"ן: וכאילו אמר כל ימי חייך כו' ואם תשאיר כו' ע\"ל סעיף ה' מ\"ש בשם הרר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שעשה באיסור כו' כלומר שעשה איסור גמור שעבר על עשה דלעולם בהם תעבודו וכדאיתא בי\"ד (סימן רס\"ז) ואיכא למימר אדעתא למיעבד איסור במתנה זו לא יהיב ליה: ועשאן תכריכין למת כו' מפרש בגמרא דל\"מ למימר לשווינהו איסור הנאה לא יהבית לך קמ\"ל וז\"ל נ\"י (דף רכ\"ה ריש ע\"ב) ועשאן תכריכין כו' פי' שזרקן על המת יותר מהצריך דליכא מצוה ומש\"ה לא ניחא ליה למעבדינהו איסורי הנאה עכ\"ל ור\"ל דליכא מצוה דתכריכין ואדרבה יש עבירה בזה וכמ\"ש באבל רבתי הביאו רבינו בי\"ד (סימן שמ\"ט) ז\"ל כל המרבה לזרוק כלים על המת הרי זה עובר בבל תשחית ומנוולו ומרבה עליו הרימה ע\"ש והוא רבותא טפי מעבדים והוציאן לחירות דאף שעשה בהן איסור מ\"מ נהנין ממנו העבדים וגם הביאן לכלל ישראל וק\"ל ורבינו קיצר ולא כתב אלא לשון הגמרא: שאין מתנת שכ\"מ קונה כו' וכשימות יקדים כו' כן הוא שם בגמרא (דף קל\"ז) ופיר\"ש דטעם דהנותן באחריך לפ' משמע משעה שאין הראשון צריך לנכסים הללו זיכהו הנותן לזה השני אחריו מיד והיינו משעה שהתחיל הראשון להיות גוסס ונטרף מיד קנה לו השני וסתם אדם הנותן ממונו מחמת מיתה אינו רוצה להוציא ממנו מכחו עד שתגמר מיתתו נמצא שפ' המקבל באחריך הוא קודם: וכתב הרמב\"ם בד\"א כו' בפ\"ב מזכייה כ\"כ ור\"ל בד\"א שאין לשני אלא מה ששייר ראשון שמכר הראשון כו': ואיני מבין מה חילוק יש כו' והמ\"מ מפרש הטעם משום דודאי דעת הנותן היה מתחלה שלא יתן הראשון ליורשיו דא\"כ לא עשה כלום בנתינתו לשני שהרי ידוע שכל מה שיש לאדם נותן לבניו אבל כשאינו רשאי ליתן לבניו או ליורשיו אע\"פ שיכול ליתנם לשאר בני אדם אין אדם חוטא ולא לו עכ\"ל ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב עוד כו' שם וכתב המ\"מ לא מצאתי זה מבואר אבל מ\"מ נראה שפשוט הוא דכל שלא מכר או נתן שאז א\"א לסלק הקונה במעות ודאי זכה שני וכיון שכן בשיעבוד הרי יכול לסלק מי שנשתעבדו לו במעות דאי לא כשאמרו למכור יאמר לשעבד דעדיפא ליה טפי שאינו מסתלק עתה לגמרי אלא ודאי כדאמרן עכ\"ל וכתב ב\"י שכ\"כ בעל התרומות (שער נ\"א) ונ\"י ס\"פ י\"נ ע\"ש: מת הראשון כו' אין ב\"ד מגבין כו' גם בבא זו נמשך לטעם בבא ראשונה וחידש בבא זו שאם מת אפילו מהפירות אין מגבין וזהו שדייק וסיים אין מגבין כלום: אפילו עשאן אפותיקי או שיחדן לאשתו בכתובתה יחוד שייך בכתובת אשה משום דאין זמנה לגבות עד לאחר מיתה וגם דינה בקרקע ואפילו יש להיורשים מעות הרשות בידם לסלקה בקרקע משא\"כ בב\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " והר\"מ מרוטנבורק לא כ\"כ כו' נראה דלא פליג אלא אגביית כתובה אבל בב\"ח מודה שאין מגבין אפילו לפי הטעם שהביא רבינו בשם הרא\"ש משום דשיעבודו מחיים אפ\"ה שאני שיעבוד כתיבה משיעבוד ב\"ח דכתובה סמיכתא אקרקע טפי מב\"ח ודמיא יותר למכר ובזה מיושב דלא תקשה על רבינו דלעיל (ס\"ס ק\"ד סי\"ו) הביא דברי הרמב\"ם הנ\"ל ולא הזכיר לדברי הרמ\"מ כלל אלא שמתחילה כתב סברת הרמ\"מ בשם י\"א ואחר סברתו כתב והרמב\"ם חילק בין מכר כו' ומשמע דס\"ל כוותיה אלא משום דהתם דגוף הדינים איירי בשיעבוד דב\"ח הביא לדברי הרמב\"ם באחרונה והסכים עמו בב\"ח וכאן הביא הרמ\"מ שחילק על שעבוד כתובה לבד ומה שכתב רבינו שם די\"א דגובה מהם צ\"ל דרבינו שמע או מצא כן עוד דעת אחרת זולת מהר\"מ דהכא ומשום הכי כתב יש אומרים ולא כתב כן בשם מהר\"מ דלפי מ\"ש לחלק יש לומר דמהר\"ם לא איירי אלא בכתובה וק\"ל: כתובת אלמנתו כלומר אלמנת הבן: הביא דברי הר\"מ בתשובותיו (כלל פ\"ד סימן ג' עיין שם): והוה כשאר לוקח פי' ול\"ד לראשון שנתן במתנת שכיב מרע דשני קודם דהתם אין זכות להמקבל בנכסים עד לאחר מיתה מה שאין כן כתובה דשיעבודה מחיים עליה ומיהו ב\"ח אף על גב דשיעבודו גם כן מחיים אפ\"ה אינו דומה ללוקח כמו אשה בכתובתה וכמ\"ש וק\"ל: וכתב הר\"ר יונה לאו משום דאמר ואחריך לפלוני כו' אין להקשות הא גם מדברי מהר\"ם הנ\"ל מוכח כן שפסק שהאלמנה תגבה כתובתה והסכים הרא\"ש עמו אע\"ג דלא נזכר שם דאמר אחריך די\"ל דהרי גם נכסי לך לא נזכר בהדיא והו\"א דהמעשה היה דאמר ואחריך אלא שקיצר קמ\"ל בדברי ר' יונה וק\"ל. ומ\"ש ומיהו אם אמר נכסי לך לי' שנים ואחריך לפ' כו' עד לאו למתנה גמורה נתכוין וצ\"ע מאי לשון ומיהו דכתב הלא זה נלמד מדין הראשון כיון דלא תליא הדבר באחריך כ\"א בנכסי לך דמשמע לשון מתנה גמורה דאי תליא באחריך אין חילוק בין נתן לי' שנים לנתן לו כל ימי חייו והול\"ל ומש\"ה אם נתן לו לי' שנים וצ\"ל דה\"ק ומיהו אע\"ג דכתיבנא דנכסי לך לחוד ג\"כ משמע מתנה גמורה לפעמים אע\"ג דכתב לו נכסי לך וגם כתב לו ואחריך דאיכא תרתי לטיבותא אפ\"ה אין בידו למכור לגמרי דהרי ראינו דלאו למתנה גמורה נתכוין "
+                ],
+                [
+                    " ואחריך מהיום כו' בדרישה ס\"ב כתבתי דהכי משמע בגמרא דבאומר מעכשיו אין רשות לראשון למכור: יחזרו ליורשי שני שהרי הוא כאילו אמר בפירוש שנתן גוף הקרקע מהיום לשני ופירי לאחר מיתת הראשון: והוא שבאו ליד שני כו' הטעם דנהי שאמר לו מהיום סוף סוף ��א אמר נמי ואחריו לשלישי הרי תלאו לשלישי בשני ורצה שלא יזכה לשלישי כ\"א אחר שבאו הפירות ליד השני הילכך מת השני בחיי הראשון חוזרים הפירות וגם הגוף אחר מיתת הראשון ליורשי הנותן משא\"כ ברישא שאין כאן שלישי והשני קנה קנין הגוף מש\"ה מת השני בניו יורשים אחריו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"ג דקיי\"ל כו' זה מבואר בס\"פ י\"נ: אסור לו לראשון כו' דנהי שלא הקפיד הנותן קפידא גמורה שלא יהיה רשאי למכרן מ\"מ ודאי הוה ניחא ליה שישתיירו לשני וזה שמכר (לו) <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> עשה נחת רוח של מת: ואם עבר ומכרה כו' משום המשיאו נקרא רשע נקט ליה ולומר לך מילתא בטעמא דהא דאמרינן בגמרא שהמשיאו נקרא רשע היינו כיון שהועילו מעשיו שמכר ומכרו קיים ולא נעשה נחת רוחו של מת ודוקא המסית נקרא רשע כיון שחוטא ולא לו אבל המוכר עצמו לאו רשע הוא כיון שלהנאתו עשה המכירה או הנתינה והשליטו הנותן בגוף ופירי לעשות בהן כרצונו ולא הקפיד הנותן בקפידא גמורה שלא יהיה רשאי למכרו כן פי' רשב\"ם בהדיא (דף קל\"ז ע\"א) ולא כע\"ש שכתב שכ\"ש שהמוכר נקרא רשע: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם אמר ואחריך יחזור לי כו' נראה דלא בעינן דוקא שיאמר כן דהא מוצא דין זה הוא מעובדא דההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעיה דרב ביבי בר אביי אקניתיה ניהליה כל שני חייו כו' והעתקתיו בדרישה בסעיף ג' ש\"מ דכל שלא אמר ואחריך לפ' אלא הקנה לו סתם כל שני חייו כאילו אמר ואחריך לי דמי וכ\"כ בהדיא ריב\"ש סימן ת\"ע (וכ\"פ בש\"ע) ורבינו תוכן וכוונת הענין ומילתא בטעמא נקט אבל מ\"מ אין דעת רבינו וריב\"ש שווים בזה כלל כמ\"ש בסמ\"ע ובהגהת ד\"מ ודויקא בדשייר לעצמו אבל אם אמר ואחריך ליורשי ס\"ל לרבינו דמכירת ראשון הוה מכירה וכמ\"ש בדרישה מילתא בטעמא ולא כמ\"ש מ\"ו ר\"מ ורע\"י בש\"ע עיין בסמ\"ע "
+                ],
+                [
+                    " ואם אמר ואחריך ליורשי כו' היינו עובדא דההיא סבתא שהעתקתי לשונו בדרישה (סעיף ב') וכגי' רשב\"ם דגרס ובתרא לירתאי הוות ליה ברתא כו' ומתה בחיי מקבל ראשון דמסקינן שם דאי הוה לה ברא לברתא יורש אותה ולא בעלה דהו\"ל ראוי וכתב הר\"ן שם דאליביה דהרי\"ף וסייעתיה דס\"ל דהאומר אחריך לפ' לאו כאומר מעכשיו דמי ה\"ה דאין קרוביה לבית אביה דודה ובן דודה יורשים אותה אלא משום דעובדא היה שם דהבעל בעי לירשה קאמרי שם דאין הבעל יורש אותה וכ' רשב\"ם והטעם דזרעה יורש אותה אע\"ג דהנותן אמר ואחריך ליורשי ואחי אביה הם יורשיו וזרע הבת הוא יורשי יורשיו אפ\"ה כיון דזרעה עד סוף כל הדורות הן קודמין לירושה מן התורה (לאחי) [לאבי הנותן ולאחיו מש\"ה כשאמר סתם ליורשי ודאי להן היתה כוונתו והא דקאמר בגמרא טעם דאין בעל יורש אותה משום דהו\"ל ראוי ולא נקטו הטעם משום דליורשיו דוקא היתה כוונת כתב הר\"ן משום דהוא הטעם דאמרינן בכל דוכתי דאיו הבעל יורש את אשתו משום דהו\"ל ראוי ומש\"ה דקדק רבינו וכתב ז\"ל אין שאר יורשים כו' עומדים במקומה ולא כתב אין שאר יורשים נוטלין אותו דודאי כוונת הנותן היה דוקא אזרעו אלא שתאמר כיון שהבת מתה ולא הניחה זרע שאר יורשיה עומדים במקומה לירש אותה קמ\"ל דלא וה\"ט כיון דלא אמר מעכשיו ונשארו הנכסים ביד המקבל הראשון והמ\"ל גם בבעל ה\"ט דמ\"ס ירושה אין לה הפסק היינו דוקא בזרעו אלא שנמשך אחר לשון הגמרא וכנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר דאם אמר מעכשיו הבעל יורש אותה ה\"ה דשאר קרוביה עומדים במקומה כשאין לה בעל אלא שכשיש לה בעל הוא קודם לשאר קרוביה מש\"ה נקטו גם יש בו צד רבותא אע\"ג דאינו יורש של הנותן כלל כל זה מבואר להמדקדק בדברי הר\"ן ורשב\"ם ובזה נסתלקה תמיהת ב\"י שתמה על רבינו למה לא נאמר דאחיו ובניו יהיו יורשיו כיון דאין לו זרע דהא כבר כתבתי דדעתו היה אזרעו לחוד וכל האחרים נחשבו כאומר ואחריך לפ' דכשמת אותו פ' בחיי מקבל ראשון ישארו הנכסים ביד הראשון וה\"נ כשמתה הבת בחיי המקבל ראשון ולא הניחה זרע ישארו להראשון ולא יחזרו להנותן וליורשיו ונראה דגם רבינו ס\"ל דאם לא היה לו הבת בשעה שאמר ואחריך ליורשי דהיינו אומרים דדעתו היה על קרובו שהיה לו אז הראוי לירשו מן התורה ויוצאי יריכו וק\"ל ועיין במרדכי פ' יש נוחלין דכתב בשם ר\"א מרעגינשפורג כדברי רבינו ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " או פנויה ואח\"כ נשאת נכסי כו' כצ\"ל: זה ביארתי בספר א\"ע (ריש סימן צ\"א): "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש מי שנתן מתנה (כלל פ\"ד סימן ב'): ליפול עליו כו' ל\"ד עליו קאמר אלא ר\"ל עליו ואחיותיו גם י\"ל דהשואל טעה וסבור כיון דמצד ירושה מאחיו הוא קודם כשמתנת שמעון אינה מתנה יפול הכל עליו דירושה אין לה הפסק ולא היה כח באביו לומר שיהיה גם לאחיותיו אלא מיד שאמר שיהיה לאחיו שוב לא חל מתנת אחיותיו אבל טעה דהא ראובן זה במתנת בריא נתנו לבניו ובמתנת בריא יכול להפסיק מהיורש וכנ\"ל והשתא א\"ש שהשיב הרא\"ש דמתנה טובה היא זו דהו\"ל כנכסי לך ואחריך לפ' דמה [שכ'] כנכסי בכ\"ף הדמיון לאפוקי מדעת השואל דס\"ד דאית ביה משום ירושה אין לה הפסק ולא שייך ביה ואחריך לשמעון והשיב דז\"א אלא הו\"ל כנכסי לך כיון דמתנת בריא היתה אלא שקשה איך טעה בזה דאם נאמר דשייך בזה לומר ירושה אין לה הפסק א\"כ ס\"ד לומר דמתנת שמעון לגיסו לא היתה מתנה כיון דשמעון הוא היורש אין להפסיקו מידו ויכול לעשות בחלקו מה שירצה: תשובה כו' דהו\"ל כנכסי לך ואחריך לפ' הא דכתב דהוי כנכסי לך בכ\"ף הדמיון משום דכאן לא אמר לשון אחריך והו\"א דדוקא בלשון אחריך תליא קמ\"ל וכמ\"ש בשם ר' יונה בס\"ד ועוד דהו\"א דוקא במכר הראשון הוא דאמרו דאין לשני אלא במה ששייר ראשון ולא במתנה וכמש\"ר לעיל (בס\"ג) דאם נתנן במתנת שכ\"מ אינו כלום קמ\"ל דכאן דהיתה מתנת בריא מתנתו מתנה וכ\"כ שם בתשובה ע\"ש ועמ\"ש בדרישה מזה לעיל ס\"ג שזאת התשובה היא שכתב הב\"י שם עליה שהאריך בה הרא\"ש ללא צורך ומדכתב דהו\"ל כנכסי לך ואחריך לפ' מכאן מוכח דגם הרא\"ש ורבינו שהביאו ס\"ל דלא אמרינן ירושה אין לה הפסק כ\"א כשאמר נכסי לך כשהיה שכ\"מ דאל\"כ בלאו ה\"ט דהו\"ל כמו אחריך הול\"ל דלא היה בידו כח להפסיק הירושה כיון שנתנו לבנו וממילא אין יכול למחות בידו שלא יוכל לקנות חלקו לאחר הואיל והוא יורשו וק\"ל ועיין מ\"ש בריש סימן זה שכן דעת כל הפוסקים: "
+                ],
+                [
+                    " ששאלת ראובן שנתן לשמעון ולוי כו' בכלל פ\"א ס\"ב כ\"כ: או ישא אשה בחיי אביו פי' בלא רשותו: לאחיו שמעון וכתב לו כל הבית מעכשיו כו' כצ\"ל וכן הוא שם בתשובה כלל פ\"א דין ב': והמתנה אינה כלום ר\"ל חלקו של לוי שהיה ראוי להיות של שמעון אחר שלא קיים התנאי ושמעון נתנו ללוי על אותו חלק אמר דאינה מתנה וכמ\"ש הטעם מפני שאותה המתנה עדיין לא באה ברשותו אבל חלקו של שמעון עצמו ודאי מתנה היא: היה זוכה פי' היה הוא זוכה ולא האב: "
+                ],
+                [
+                    " ששאלת ראובן נתן חדר כו' תשובה זו אינה נדפסת בתשובות שבידינו ��בל מצאתיה כתובה בגליון בתשובות הרא\"ש כלל פ\"א דין א': עם שאר בני הבית אין ר\"ל בני ביתו של שמעון דא\"כ הכי הול\"ל שישתמשו שמעון ואשתו עם שאר בני הבית בחצר ובבור כו' ועוד דכיון דבכלל בני ביתו הן ג\"כ בניו וקאמר דישתמשו בהן לעולם לשון לעולם משמע ודאי גם לאחר מותו אלא ודאי בני ביתו של ראובן קאמר ששמעון ואשתו ישתמשו תמיד בבית ובחצר עם בני ביתו של ראובן שיהיו בבית אחרי מותו כשם שמשתמשין עם ראובן עצמו ומה שדייק הרא\"ש מדהזכיר אשת שמעון כו' היינו משום דאף אי לא היה מזכירה מסתמא כשנותן רשות לשמעון שישתמש בבית עם אשתו קאמר והא ראיה שאפילו על הבנים לא נסתפק השואל אלא אם ישתמשו אחר מותו משמע הא כל זמן שהוא חי פשיטא דבניו משתמשין (ע\"מ) [עמו] וא\"כ כ\"ש אשתו ומה שפרטה ע\"כ משום תיבת לעולם שכתב בשטר המתנה ולומר שדוקא האשה תשתמש גם אחרי מותו בבית ובחצר כמו בחייו אבל לא הבנים וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בריא או שכ\"מ כו' גמרא פ' מי שמת (בבא בתרא דף ק\"ן ע\"א) ופי' בריא בקנין או שכ\"מ באמירה: לבר מחטי ושערי ובהמותיו לשון הגמרא פשיטא אמר מטלטלי לפלניא כל מני תשמישתיה קני לבר מחטי ושערי ופי' ר\"ש וה\"ה לבר מבהמותיו ע\"כ נמצא שתיבת בהמותיו שכתב רבינו היינו ההוספה שהוסיף ר\"ש ונראה דמש\"ה כ' רבינו והרמ\"ה כ' כו' כלומר רשב\"ם הוסיף בהמותיו משמע דשאר מילי הכל בכלל מני תשמישתיה אבל הרמ\"ה כתב דה\"ה שאר מיני סחורה בכלל חטי ושערי הן וב\"י כתב שלשון רבינו אינו מדוקדק בזה במ\"ש והרמ\"ה כתב כו' בלשון פלוגתא ולפי מ\"ש א\"ש: בעיא ולא איפשיטא והרמ\"ה כתב שלא קנה ורי\"ף כו' עבד\"ר: וקנה הרחיים העליונה טעמא משום שרגילין ליטלה משם כדי לתקנה אבל התחתונה מתקנים במקומה ולא מטלטל: ואם אמר כל דמטלטל כו' לפי שמשמע כל שאפשר לטלטלו: ואם אמר נכסי לפ' קנה כל המטלטלין רבינו לטעמיה אזיל דס\"ל לעיל (ס\"ס רי\"ח) כר' יונה דהאומר נכסי הכל בכלל אבל רשב\"ם לא ס\"ל כן עד שיאמר כל נכסי ומפרש להך דהכא באומר כל נכסי והתוס' והרא\"ש מחלקים בין מתנה למכר דבמתנה בעין יפה נותן וכולל יותר וכ\"כ ב\"י שם (בסוף סימן רי\"ח): ובגדים ובהמה וחיה כו' פרט להו רבינו לכל הני משום דבגמרא מייתי ראיה אכל א' מאלו שהם בכלל שם נכסי (ע\"ש דף קנ\"א) אבל ס\"ת מיבעיא מי אמרינן כיון דאסור לזבוני לאו נכסי הוא או דילמא כיון דמיזבן ללמוד תורה ולישא אשה בכלל נכסי הוא ע\"כ ומש\"ה חולק הרמ\"ה וסבר כיון דשאר ספרים מעשים בכל יום דמוכרין אותה בכלל נכסי הן וגם בגמרא לא נזכר איסור מכירה כ\"א בס\"ת ואע\"ג דהרא\"ש כתב (והביאו רבי' בי\"ד ריש הלכות ס\"ת) דהאידנא ספרי מקרא משנה וגמרא אין למכרן כ\"א לישא אשה ות\"ת מ\"מ לא חמירי כס\"ת והא דכ' והרמ\"ה חילק בלשון פלוגתא אע\"ג דגם לדעה ראשונה כתב דנותנין לו תפילין ומשמע דה\"ה שאר ספרים י\"ל איפכא מדנקט תפילין דוקא תפילין שהן לו כמו מלבוש וגם הם מצוה המיוחדת לגופו וכדאמרינן גבי סידור דב\"ח דנותנין לו תפילין מה\"ט ולא שאר ספרים וכמ\"ש רבינו לעיל (סימן צ\"ז) ע\"ש ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כלל ע\"ה סימן ב' והביאו רבינו בקיצור לעיל (ריש סימן ס\"ו): שדבריו ככתובין וכמסורין דמי והוה כבריא כו' במהרי\"ק פי' דה\"ק כלומר כיון שאמרו חכמים (בפרק מי שמת) דברי שכ\"מ ככתובין וכמסורין דמי תרתי ל\"ל ש\"מ דה\"ק ככתובין לעניין קניית קרקעות וכמסורין לענין קניית מטלטלין דלא קני בשטר כ\"א במשיכה ובאמת שיש לפרש ג\"כ שניהן אקרקע ואמטלטלין דהאומר שדי נתונה לך דבבריא בעינן כתיבה ומסירה ובשכ\"מ כאילו נעשו שניהם דמי ובמטלטלים כגון שטרות שבבריא א\"א לקנות אם לא שימסור לו השטר ויכתוב לו קני לך איהו ובשכ\"מ כיוצא בזה באמירה בעלמא קנה וזהו שכתב הרא\"ש שם בתשובה שלכך אמרו דברי שכ\"מ ככתובין וכמסורין דמי וק\"ל: אע\"פ שהקנה לה השטרות כו' מלשון הקנה לה ולשון לא קנתה מוכח דקאי אהך עובדא דאיירי ביה דהקנה לאשתו כל הנכסים והקנם לה בקנין אג\"ק וא\"כ מה שסיים וכתב כיון שלא היה מסירה כו' ל\"ד קאמר שהרי בסמוך כ' רבינו בהדיא דקנין אגב חצירה הוה כמו מסירה (וכ\"כ רבינו בהדיא לעיל סימן ס\"ו) אלא ה\"ק וצריך מסירה שטר הכתוב בו קני לך איהו כו' וכדמסיק והא דסיים וכתב רבינו חולקים עליו הרי\"ף כו' אע\"ג דהרי\"ף לא מצריך כתיבה כשהקנה השטר אג\"ק מ\"מ כיון דאמירת קני לך כו' עכ\"פ בעי וכדמסיק מש\"ה כתב שהרי\"ף ג\"כ חולק ארשב\"ם שלא הצריך לא כתיבה ולא אמירה ואגב דאינך גאונים החולקים ארשב\"ם הצריכו אפילו כתיבה כלל גם להרי\"ף עמהן: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " היינו שהקנה לו כו' כלומר הרי\"ף עצמו ע\"כ לא קאמר דמהני קנין אגב אלא לענין דלא בעינן שיכתוב לו קני לך איהו כו' אבל מימר ודאי מיהא בעי למימרא (וכ\"כ רבינו בשמו בסימן ס\"ו) הילכך בהך עובדא שלא א\"ל כן לא קנתה כל זה השיב לדבריו של הרי\"ף אבל הוא ס\"ל דאפילו בקנין אגב בעינן כתיבת קני איהו וכל שיעבודא כדלעיל (סי' ס\"ו) וזהו שסיים בסמוך כיון שלא כתב לה קני איהו כו' אבל מסירה מודה דלא בעינן אם נקנה בקנין אגב כמ\"ש וכן מוכח לעיל (סי\" ס\"ו): "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הנותן מתנה לחבירו כו' כלומר האומר לחבירו ליתן לו מתנה וחוזר בו ב\"י ופשוט הוא: אבל במתנה מרובה לא כן הוא בפ' הזהב מימרא דרבה בר בר חנה ודוקא לעשיר אבל לעני אפילו מרובה נמי דזכי לה מתורת נדר כדלעיל (סימן ר\"ד ורמ\"ג וקכ\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " אסור ליתן מתנת חנם כו' בספ\"ק דע\"ז תני לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ר' יהודא אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולעכו\"ם במכירה ואע\"פ דר\"מ פליג הלכתא כר' יהודה והא דכתב רבינו אבל מותר ליתן לגר תושב ולא קאמר דמצוה ליתן לו דהרי אנו מצווין להחיותו וכדמסיק י\"ל דה\"ק מותר ליתן אף שיש בידו דגר משלו בדי חיותו ויותר מ\"מ כיון דמצוה להחיותו כשאין לו אין זה בכלל איסור מתנת חנם ודקדק רבינו לכתוב מתנת חנם לאפוקי מתנה לרגיל לעשות עמו נייח נפשיה דמיחשב כמכרו לו וכ\"כ התוס' פ' כל שעה. עוד שם דהא דאמרו מפרנסין עניי עכו\"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ההיא לא מיקרי מתנת חנם כיון שיש בו משום דרכי שלום עכ\"ל וכ\"כ רבינו בי\"ד (ס\"ס רנ\"א) ושם לא כתב רבינו עם עניי ישראל וכ\"כ בשם מ\"ו ר\"ש דעם ל\"ד קאמר גם י\"ל דמש\"ה קאמר עם דאף אם יש עניי ישראל אל יאמר האדם אם אפרנס עניי עכו\"ם אזי אחסיר לעניי ישראל ע\"ש ובסימן של\"ה ובסימן שס\"ז: ומ\"ש לעע\"ג כתב ב\"י לאו לאפוקי ישמעלים (ע\"ל סי' רס\"ו) אלא למעוטי גר תושב והוא המקבל עליו ז' מצות בני נח שאנו מצווים להחיותו ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " הנותן מתנה לעבד כו' מבואר בכמה מקומות מהם פ\"ק דקידושין ובפ' חלון: ביארתי היטב כו' סימן ע\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " בספר י\"ד סימן רס\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " מדת חסידות שלא לקבל מתנה כו' ברפ\"ג דקי��ושין: שנאמר ושונא מתנות יחיה פסוק הוא במשלי ט\"ו וכך דריש ליה בריש פ\"ג דקידושין. והא דקבע הכתוב שכר מצוה זו ביחיה מפני שדעת האדם להיט אחר קבלת המתנות בסוברו שיחיה ע\"י המתנות לנפשו ולנפש ביתו. ע\"כ כתב שאדרבא הבוטח בה' ושונא המתנות יחיה גם י\"ל שכ\"כ כדי לשמוע מכלל ההן הלאו לפי שהנוטל מתנה צריך להחניף לבריות הנותנים לו ולבלתי הוכיחם אף אם רואה שדרכיהם מקולקלים וכל כיוצא בזה ובזה ודאי גורם מיתה לעצמו משא\"כ המבזה ושונא מתנות דא\"צ להחניף לשום אדם וק\"ל ועבד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בד\"א שמתנה צריכה קנין אריש הלכות מתנה קאי שכתב בריש סימן רמ\"א דמתנה צריכה א' מדרכי ההקנאות: אבל במתנת שכיב מרע כו' בפ' מי שמת יש בו פלוגתא וקי\"ל כרבנן וכן הוא בהדיא בספ\"ק דגיטין: שדברי ש\"מ כו' פי' כשהוא בכולה או שמדבר שבדין מתנת שכ\"מ הוא נותן או שמצווה מחמת מיתה אפילו במקצת. וכמו שיתבאר בסעיפים הבאים: ככתובין וכמסורין דמי עמ\"ש פירושו בסימן רמ\"ח סי\"ו בפרישה ומפרש בגמרא (דף קמ\"ז) טעמא שמא תטרף דעתו ופרש\"י שמא תטרף דעתו בחליו מתוך צער שהוא יודע שלא יקיימו בניו צוואתו ע\"כ בין אם כתב או אמר פי' בין אם נתן לו מתנה ע\"י כתיבה שלא אמר כלום אלא כתב בכתב ידו כל נכסי לפלוני (וכמ\"ש בסימן רמ\"ה סי\"ד) או אם נתן לו המתנה באמירה שאמר בפני עדים נכסי לפלוני. אבל אין לפרש בין אם כתב דר\"ל שאמר לעדים שיכתבו דא\"כ לא מהני בלא יפוי כח כמ\"ש רבינו לקמן בסימן זה (סעיף ל\"ד) ורבינו כתב דומיא דאמר קאמר דמשמע אפילו בלא יפוי כח וכעין זה כתבתי לקמן סמ\"ג בשם נ\"י ע\"ש ודו\"ק: קונה לכשימות למפרע נראה דרבינו מילתא בטעמא קאמר כיון שלא היה במתנה זו שום קנין אלא שחז\"ל תקנו שיהיו דבריו ככתובין ומסורין אם ימות והיינו למפרע אחר מיתה אגלאי מילתא שהיו דבריו כתקנת חז\"ל משעת צואתו כמסורין דמי אבל באמת אין הקנין חל עד לאחר מיתה דהא אין דעת שכ\"מ ליתנו אלא אם ימות ושכל זמן שהוא חי יהיו שלו ומה\"ט יכול לחזור מצוואתו שנתנו לזה וליתנו לאחר וכמש\"ר לקמן. ומה\"ט נמי אמרו דאם הנותן נתנו לפלוני ושאחריו יהיה לפלוני והראשון נתנו במתנת שכ\"מ לאחר שקנאו פלוני השני וכמ\"ש רבינו בריש סימן רמ\"ח ומטעם שכתבתי שם. גם מה\"ט מוציאין למזון האשה והבנות ממתנות שכ\"מ וכמ\"ש בריש סימן רנ\"ב ומטעם שכתבתי שם מיהו לקצת עניינים יש נ\"מ במה שקונה למפרע והוא כמ\"ש רבינו בסימן קכ\"ה סעיף י\"ב בהמקבלה ע\"י שלית וכתב שם דקונה למפרע ועוד לענין שתק מתחילה ואח\"כ צווח וכמש\"ר בסימן רמ\"ה סי\"ד ע\"ש: ובזה נסתלק תמיהת ב\"י שתמה אמש\"ר שקונה למפרע מהא דאמרו מתנת שכ\"מ אינו קונה כ\"א לאחר מיתה כו' ע\"ש ולק\"מ כמ\"ש ודו\"ק: אפילו בלא קנין אע\"ג דמתנת ש\"מ בקנין ל\"מ מ\"מ שייך לומר לשון אפילו דמה שהקנין ל\"מ בשכ\"מ היינו לאחר שתקנו חז\"ל דמתנת שכ\"מ א\"צ קנין דאז הנותן בקנין דעתו ליתן ליה במתנת בריא דאל\"כ קנין דעביד ל\"ל משא\"כ אילו היה תיקון חכמים דמתנת שכ\"מ לא תועיל בלא קנין לא הוה הקנין מגרע וכן מוכח לשון רבינו להדיא לקמן (סעיף ל\"ח) שכתב ז\"ל מתנת שכ\"מ בכולה לא בעי קנין כדפרישית ואם היה בה קנין כו' גרע ולא קנה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יעמוד חוזר בפ' מי שמת מומרא דרב יודא אמר שמואל ולשון רשב\"ם מדלא שייר מידי אמרינן לאו אדעתא דהכי יהיב ליה שאם יעמוד מחוליו ימות ברעב ויצטרך לבריות ועיין בד\"מ: אם מחמת חולי הראשון מת כו' ר\"ל אם נוכל לומר שמת מחמת חולי הראשון מתנתו מתנה והיינו אפילו בלא אומד ומימרא דר\"א שהעתקתי בדרישה ועליה קאי הרי\"ף וכתב האי דמתנתו מתנה וא\"צ אומד כו' וק\"ל ועד\"ר שם כתבתי קצת בע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א בנותן כו' פי' בד\"א שאם עמד חוזר בנותן כל נכסיו במתנה אבל אם הודה על כל נכסיו כו' וכ\"כ רבינו בהדיא לקמן סימן רנ\"ב דאפילו הודה על כל נכסיו הדין כן: ומש\"ר שהודה על נכסיו למדנו דאפילו אם נכסים אלו ידועים בבירור לכל שהיו שלו מעולם ולא של פלוני מ\"מ הודאת ב\"ד כק' עדים דמי ואמרינן שעתה הוא נותן אותם לו במתנה וכיון להוציא דבריו בלשון הודאה כדי שלא יהיה להם דין נותן מתנה לענין חזרה וכ\"כ תוס' ורשב\"א ורא\"ש. ומיירי כשאומר אתם עדי א\"נ אמר ותנו אותו לו באופן שליכא למיחש שאמר כן כדי שלא להשביע את עצמו ולא הוצרך רבינו לפרשו כאן שאין מקומו כאן ויתבאר לקמן סימן רנ\"ה ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הקדיש נכסיו כו' מבעיא כו' שם (דף קמ\"ח ע\"ב) ורבינו תפס לישנא אחרינא דאיתא התם בגמרא לעיקר וכ\"כ הרא\"ש. והאבעיא היא מי אמרינן כל לגבי נפשיה לא גמר ומקני א\"ד כל לגבי הקדש ולגבי צדקה דהיינו עניים גמר ומקני וכן בהפקר איכא למימר כיון דלעניים כעשירי' הפקיר גמר ומקני: וכתבו הרמב\"ם והרמ\"ה כיון כו' כצ\"ל וע\"ל בסי' רנ\"ב שכתב רבינו כן בשמם: והחילוק שחילק פי' והחלוקה שחילק לעניים: ואין מבטלין מעשיו אלא היכא דבריר לן האומדנא כו' כתב ב\"י ז\"ל דבריו תמוהין בעיני דהכא ודאי איכא אומדנא ברורה דלא עביד איניש דיהיב כל נכסיו לאחריני והוא יחזור על הפתחים אלא משום דלדבר מצוה נינהו מספקן לן דילמא גמר ומקני הילכך מספיקא (נראה דר\"ל כיון שיש פנים לכאן ולכאן אוקי' חד כנגד חד והו\"ל כאילו לא נתן כלל) ואין מוציאין מידו עכ\"ל ותמיהתו תמוה בעיני דהרא\"ש ורבינו לטעמייהו דס\"ל אמירה לגבי עניים כמסירה דמי וכמש\"ר לעיל סימן קכ\"ה ס\"ו ובסימן רמ\"ג סעיף ב' ושם כתבתי טעמו נמצא זה שהקדיש וחילק לעניים באמירתו כמסרו תכף באותה שעה לידן דמיא וקנו קנין גמור ולכל הפחות אין זה בכלל דאין מוציאין ממון דאדרבה ההקדש נקרא קצת מוחזק אלא שהדין נותן שאף במוסר ליד המקבל כשעומד יכול לחזור כמ\"ש בס\"ס קכ\"ה (ועמ\"ש בסמוך בסכ\"ב) שאני התם דאומדנא דמוכח הוא דלא נתן לו אלא אם ימות אבל בהקדיש ומחלק לעניים אין כאן אומד ברור וכנ\"ל אין מוציאין מידו מספק והכי דייק ג\"כ לישנא דרבינו דכתב בשם הרא\"ש ז\"ל שהרי אנו באין לבטל מעשיו ואין מבטלין מעשיו ולא כתב לבטל דיבורו ש\"מ שמחשב לדיבורו ואמירתו כאילו מסרן תכף לידן ובא אח\"כ לחזור אבל אין לתרץ ולומר דאין זה נקרא מוציא מידו כיון דדברי כל שכ\"מ חשובין ככתובין וכמסורין דהא לא אמרינן כן אלא דוקא אם ימות דאז אמרינן דהו\"ל למפרע כמסורין ומשום כדי שלא תטרף דעתו וכנ\"ל משא\"כ בהקדש ונדר דחשובין כמסורין מיד ועיין באשיר\"י שם (דף רי\"ב ע\"ג) דהביא ראייה לזה מדין שכתב רבינו בסמוך סעיף י\"ו) דשכ\"מ שעומד אינו חוזר אא\"כ ידוע בברור שאין לו עוד נכסים ממקום אחר כו' והיינו דוקא כשנתן בקנין דאז ג\"כ הקנין חשוב כמעשה ואין מבטלין מעשה הקנין מכח האומדנא כיון שיש לומר שיש לו עוד נכסים במקום אחר וכמ\"ש שם בפרישה ע\"ש ומ\"ו ר\"ם לא דימו זה לזה וצ\"ע למה ועיין בסמ\"ע ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ואם מכר כל כו' בעיא דאיפשיטא התם: ואם הוציאם אינו כו' ז\"ל ב\"י מ\"�� רבינו וגם הרמב\"ם הוציאם במקום מה שאמרו בגמרא פרעינהו בחוביה משום דמשמע להו דבכל ענין שהוציאם אינו חוזר דכיון שהוציא מוכחא מילתא דלא מכר ע\"מ להחזיר אם יעמוד עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א בנותן כל נכסיו קאי אכל מ\"ש בסימן זה דמתנת שכ\"מ אינה צריכה קנין ואם עמד חוזר וקאמר דהיינו דוקא כשנתן כל נכסיו אבל מקצת הוה כמתנת בריא והא דבעי במקצת דוקא קנין היינו שלא הזכיר שנתן במתנת שכ\"מ כמ\"ש רבינו לקמן (בסעיף י\"ד) בשם הרמב\"ם ולכן בכל מקום שאמרינן שכ\"מ שאמר תנו כו' א\"צ לומר דמיירי דוקא שנתן כל נכסיו דנוכל לומר שכ\"מ שנקט ר\"ל שהזכיר שנתן במתנת שכ\"מ דמהני אפילו במקצת בלא קנין וגם [בכל] מקום שנזכר בגמרא דברי שכ\"מ ככתובין וכמסורין היינו בידוע לנו שהוא נותן מחמת שהוא שכ\"מ ואז אפי' במקצת הוי מתנתו מתנה ואם עמד חוזר וכמ\"ש רבינו בסמוך במתאונן לפני כן על מיתתו אע\"פ שאינו מזכיר המיתה בשעת הנתינה והשתא א\"ש דהגמרא שם בפ' מי שמת כתב כמה פעמים שכ\"מ במקום דהול\"ל מצוה מחמת מיתה גם הרא\"ש שם (דף רי\"ב סוף ע\"ב) סיים וכתב ז\"ל אלמא דאחר ג' ימים נקרא שכ\"מ וכל צוואתו מחמת מיתה הוא (כתבתי לשונו בסמוך סעיף ז' בפרישה) והול\"ל נקרא מצוה מחמת מיתה אלא ודאי כל שידוע לנו שמתנתו היא מחמת שהוא שכ\"מ מתנתו מתנה אפילו במקצת בלא קנין ולא אמרינן דבעי שיתן כולה אלא מפני דכל שלא נתן כל נכסיו מסתמא אינו נותן מחמת שהוא שכ\"מ וק\"ל: אלא בקנין ר\"ל צריך קנין כמתנת בריא כל חד לפי עניינו שנתבאר לעיל במקרקעי ובמטלטלי: אפילו אם מת צריך קנין כלומר אפילו לאחר מיתה אינו קונה למפרע אא\"כ קנו מיניה בעודו בחיים ומהני הקנין אפילו בלא יפוי כח וכמ\"ש לעיל בריש הסימן דהא בהא תליא וכ\"כ רבינו לקמן: וכמה הוא השיור כו' כתב רי\"ף אפילו כל שהוא ועמ\"ש בסמוך: כל זמן שלא שייר כדי פרנסתו כמימרא דרב יהודא אמר רב דאמר התם כמה כ\"ש כדי פרנסתו והרי\"ף כתב שם דע\"כ מימרא דרב יהודא ליתא דהא אמר רב נחמן חמשה עד שיכתבו כל נכסיהן ואלו הן שכ\"מ כו' וש\"מ דשיור מידי הוי שיור והרא\"ש כתב דאין ראיה משם דאטו בחדא מחתא מחתינהו לכולהו ע\"ש ומה\"ט גם כן באשה המברחת מבעליה נכסיה וכותבת נכסיה לאחר קודם נישואיה דהברחתה מבעלה הוי הברחה והאחר קונה אותה שם נמי כל זמן שלא שיירה לנפשיה כדי פרנסתה אינו זוכה אותו האחר וכמ\"ש רבינו בא\"ע (סימן צ') וצ\"ע למה לא כתב שם שיעור כדי פרנסתה כמ\"ש כאן ואפשר דאשה דאין דרכה לצאת בעינן טפי וכמ\"ש בסמוך ואפשר לומר דטעמא דהרי\"ף הוא דבשייר כל שהוא ליכא כאן אומדנא המוכחת דאפשר דסבר דמכ\"ש אפשר שיעשה ממנו הון רב ויהיה לו כדי חייו כל ימיו וכדאמרינן גבי אחין (והביאו רבינו לעיל סימן ס\"ב) דאם חלקו בשום דבר אמרינן מעיסתו קימץ וק\"ל וכדברי הרי\"ף כ\"כ רמב\"ם פ\"ח דזכייה: דטעמא דמתנת שכ\"מ כו' בא ליתן טעם מ\"ש הכא דבעינן כדי פרנסתו ומ\"ש דכותב כל נכסיו לבנו דאמרינן אפילו כ\"ש ממש הוה שיור וכן מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחרים חוץ מכ\"ש דכ\"ש ממש כמ\"ש לעיל (סימן רמ\"ו)וקאמר דהכא הא דיכול לחזור אם יעמוד היינו משום דלא היתה כוונתו שיהיה חסר לחם וא\"כ כל שלא שייר כדי פרנסתו איכא לה\"ט ולפ\"ז מ\"ש לעיל ריש סימן רמ\"ו בשם הרמ\"ה דה\"ה הכותב כל נכסיו מחמת שהוצרך לברוח כו' אינו מדמהו אלא לענין אם לא שייר אבל לענין אם שייר מחולקין המה דלגבי נפשיה לא סגי בשיור משהו: ויראה שיעור פרנסתו אם כו' פי' ויר��ה שיעור פרנסתו האמור בגמרא היינו אם הוא קרקע כדי שיפרנס ממנו הוא וכל הצריכים לו לשמשו ואם הוא מתעסק בסחורה כדי שיוכל להתפרנס מהריוח ומ\"ש הרא\"ש ובני ביתו לאו למימרא בניו וכל בני ביתו דא\"כ קשה הא רב יהודא כדי פרנסתו לחוד קאמר ואין לומר דמסתמא הוא כן (דהא בשמע שמת בנו ונתן נכסיו לאחר ושמע שחי אם שייר כ\"ש מתנתו מתנה ואמרינן ששייר את [הכ\"ש] (לבנו) ובסידור ב\"ח (בסימן צ\"ז סמ\"א) אמרינן לו לבדו ולא לבניו גם לעניין ערכי עלי וכמ\"ש שם ואף שיש לחלק מ\"מ קשה מנ\"ל להרא\"ש הא אבל במשרתיו שהיה רגיל בהן ודאי מן הסברא הוא וכמש\"ר בשם הרא\"ש (בס\"ס ר\"ו) ע\"ש. והיותר נראה דגם הרא\"ש לא כתב ובני ביתו כ\"א בשייר לפניו קרקע דכמה עבודת פרך יש בחרישתה וזריעתה וקצירה ודישה והברה דאין רגילין לעשותן אדם אחד כ\"א ע\"י עוזרים והיינו בני ביתו משא\"כ בשייר לפניו שאר עניינים להרויח בהם ומש\"ה סתם הרא\"ש ולא הזכיר בני ביתו בהתעסקו בשאר עניינים וק\"ל גם בש\"ע לא הזכיר מ\"ו ר\"ם בני ביתו כלל ונ\"ל שהוא מה\"ט עיין בסמ\"ע: כדאמרינן גבי נכסים מרובין עיין בא\"ע (סימן קי\"ב) ובריש פרק מי שמת ס\"ל לרב הכי במי שמניח בנים ובנות ונכסים כדי שיזונו יחד י\"ב חודש ניזונים יחד דבזה מיקרי נכסים מרובים אבל שמואל ס\"ל עד שיהו כדי שיעור עד שיבגרו ופסק הרא\"ש כוותיה גם בטור הנ\"ל ומ\"מ ליכא להקשות א\"כ גם הכא הול\"ל שצריך שישייר כדי חיי כל ימיו דשאני התם גבי בנות דאין דרכן לצאת חוצה לישא וליתן ולהטריח אחר מחייתן לכן צריך עד כדי שיבגרו אבל כאן דדרך איש לישא וליתן ולהרויח עד שירויח ממעט הרבה לכן א\"צ כ\"כ אבל מ\"מ מסתבר ליה להעיטור דלא סגי בכ\"ש ממש אלא כשיעור המפורש ג\"כ בעלמא דהיינו י\"ב חודש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכל ג' ימים הראשונים יש לו דין מתנת שכ\"מ פי' שצריך קנין או מתנה בכולה אבל לאחר ג' ימים דינו כמצוה מחמת מיתה דאפילו בשיור בלא קנין קנה וכמ\"ש בסמוך בסי\"א: בד\"א שלא קפץ כו' ז\"ל הרא\"ש בפרק מי שמת (דף רי\"ב סוף ע\"ב) מסוכן שתקף עליו החולי ונטוי למות כל צוואתו חשבינן מחמת מיתה אפי' לא הזכיר מיתה והכי איתא בירושלמי דפאה איזהו שכ\"מ כל שלא קפץ עליו החולי דרך ארץ הקרובים נכנסים אצלו מיד והרחוקים לאחר ג' ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסין מיד ע\"כ אלמא משמע דאחר ג' ימים נקרא שכ\"מ וכל צוואתו מחמת מיתה הוא עכ\"ל הרא\"ש ור\"ל (במ\"ש דלאחר ג' ימים נקרא שכ\"מ כו') שמתנתו הוא מחמת שהוא שכ\"מ וכאילו הזכיר המיתה וכמ\"ש לעיל בסמוך בסעיף ו' ולמד רבינו מדבריו דבתקף החולי אפילו תוך ג' או לאחר ג' אפילו לא תקף בשניהן א\"צ להזכיר שום גילוי מילתא דמיתה וכמ\"ש רבינו בסמוך בשם ב\"ה וכתב עליו דזהו כדברי הרא\"ש ולאפוקי מר' שמואל בן חפני דבסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " לשון הרמב\"ם ז\"ל פ\"ח דזכייה: אבל החולה שתשש כחו כו' עד והרי הוא נופל על המטה כו' המ\"מ כתב שם על דברי הרמב\"ם הנ\"ל זה פשוט ממשמעות לשון שכ\"מ גם ממה שאמרו כד קציר ורמי בערסי' פי' חולה ומוטל על המטה עכ\"ל לפ\"ז צ\"ל דכוונת רבינו בהבאת דברי הרמב\"ם הוא זה שהרמב\"ם לא חילק בין תוך ג' לאחר ג' ומשמע דס\"ל דאפילו לאחר ג' כל שלא קפץ עליו החולי דין מתנת שכ\"מ יש לו אבל הרא\"ש חילק ועד\"ר מ\"ש עוד מזה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם נשתתק כו' ברייתא בפ' מי שאחזו: בספר א\"ע סימן קכ\"א (וע\"ל סימן רל\"ה סעיף י\"ט): "
+                ],
+                [
+                    " וגוסס כתב ר\"�� כו' מחלוקת זו עיין בפ' י' יוחסין בתוס' ובאשר\"י: דאין מתנתו מתנה נראה דאף לדעתם לאו משום דחשבינן ליה כאילו כבר מת שהרי בי\"ד (סימן ש\"ע) כתב רבינו סתם דגוסס אינו מטמא ש\"מ דחשיב כחי אלא משום שגוסס לאו שם אדם עליו להיות מתנתו מתנה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כגון שמתאונן על מיתתו היינו מה שאמרו בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"א) גבי אחתיה דרב דימי דאמרה ווי דקא מיתא הך איתתא ופר\"ש דאמרו העדים דכששלחה אחרי אחיה ולא רצה לבוא אמרה ווי דקא מיתא הך איתתא ולא תראה את אחיה וכתב הרא\"ש אע\"ג דלא הזכיר מיתה בשעת המתנה כי הך דבגילוי מילתא בעלמא סגי: "
+                ],
+                [
+                    " ור\"ש בן חפני פי' מי שמזכיר מיתה כו' גם ר\"ש בן חפני ס\"ל דבגילוי מילתא דמיתה סגי וכדמוכח מהגמרא הנ\"ל ובהא ליכא מאן דפליג אלא דמדבריו משמע דאם ליכא גילוי מילתא דמחמת מיתה לא הוה ליה דין מצוה מחמת מיתה ולא חילק בין תקף עליו החולי או לא ובין ג' ימים ראשונים לאחר ג' וע\"ז כתב רבינו דבבעל העיטור חילק בתרווייהו ושזה דעת הרא\"ש הבאתי לשונו לעיל וק\"ל גם בכאן קיצר הב\"י לשונו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב רי\"ף היוצא בקולר ומסוכן ומפרש לים ויוצא כו' כצ\"ל ובפ' התקבל כ\"כ אההוא דאמרינן שם גניבא יוצא בקולר הוה כי קא נפיק א\"ל הבו ד' מאה לרבינא מחמרא דנהר פקוד (ומסקינן שם מחמרא דקאמר ליפות כחו ופרש\"י שיהא לו כל היין כולו באחריות כו' וכמש\"ר בסימן רנ\"ג סכ\"ה ע\"ש) וא\"ר הונא גיטו ומתנתו שוין לענין דא\"צ לפרש (לומר תנו) ובלא קנין ושאם עמד חוזר וכתב שם הרי\"ף דעל כל הארבעה (דהיינו היוצא בקולר ואינך) הנזכרים שם במשנה קאי וכן דעת הרמב\"ם ומש\"ה כ' בפ' ח' דזכייה דאם מת אפילו לא נתן אלא מקצת ובלא קנין מתנתו מתנה ואם עמד חוזר אע\"ג דלא נתן אלא מקצת ובקנין וכדין מצוה מחמת מיתה בשניהן וכ\"כ הרי\"ף שם שדינם כמצוה מחמת מיתה אבל הרא\"ש ס\"ל דלא קאי רב הונא דמשוה מתנה לגט אלא אמסוכן ויוצא בקולר ודינם הן כמצוה מחמת מיתה כנ\"ל אבל מפרש בים ויוצא בשיירא ל\"מ דאין דינם כמצוה מחמת מיתה אלא אפילו כמתנת שכ\"מ נמי לא הוה דאפילו נתן בכולו בלא קנין ומת אין מתנתו מתנה דכבריאים חשיבי וכן מוכח ממ\"ש הרא\"ש בפ' מי שמת (דף רי\"ב ע\"ב) אדברי הרי\"ף נהי דלענין גט מדמינן להו ליוצא בקולר וכדתנן במשנה דפ' התקבל דמשוה כל הד' וכמש\"ר (בא\"ע סימן קמ\"א) היינו לעניין בהלה דמחמת טרדת הדרך הם בהולים ואין דעתם מיושבת עליהם לגמור דבריהם ולומר תנו ובהילי טפי ממסוכן לכן באומר כתבו גט לאשתי סגי אבל לענין נתינת ממון לא דמו דדוקא מסוכן ויוצא בקולר כשנתנו כל ממונם ודאי מדעתם שהם סבורים למות נתנו אבל במפרש ויוצא בשיירא מדעתם יצאו ודעתם לחזור עכ\"ל והא דכתב כשנתנו כל ממונן נראה דכ\"כ משום דבא ללמדנו דביוצא בשיירא ופירש לים אפילו נתנו כל ממונם ומת אין [מתנתם] מתנה וכמ\"ש וכ\"כ הר\"ן בהדיא פרק התקבל בשם ר' יונה אבל במסוכן ויוצא בקולר גם הרא\"ש ס\"ל דאפילו במקצת ובלא קנין ומת מתנתו מתנה דהא בההוא עובדא דגניבא מתנה במקצת ובלא קנין הוה וכ\"כ הרא\"ש בפרק מי שמת וטעם דהרי\"ף והרמב\"ם מתפרש ממ\"ש הנ\"י בפרק מי שמת (דף רל\"ב ע\"א) ז\"ל ומיהו צריך טעם דהא מפרש בים ויוצא לשיירא כבריאים נינהו לכל דבריהם שדעתם לחזור ומתוך דברי ר' יונה ז\"ל למדתי דהרבה מהם הולכים להשתקע שם ומש\"ה יהבי דאפשר דמספקי אם ישתקעו שם ולפיכך כשלא נשתקעו וחזרו חוזרים במתנתן אפילו במתנה במקצת ובקנין כדין כל המצוה מחמת [מיתה] וכדכתיבנא עכ\"ל ובזה דברי רבי' מבוארים והכי גרסינן ומסתבר טעמיה ביוצא כו' ונמחק בני מערבא ויו\"ד ווי\"ו מטעמייהו וכ\"כ ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ז\"ל הא דמתנת שכ\"מ כו' בפרק ח' מזכייה כ\"כ: אבל אם נתן מקצת נכסיו בפי' במתנת שכ\"מ כו' לעיל בסמוך כתב רבינו דכשמפרש שמצוה מחמת מיתה או מזכיר מיתה לפני כן דהוה דין מתנה במקצת כדין נותן כל נכסיו וכאן בא לחדש בשם הרמב\"ם דאף שאינו מזכיר מיתה כלל אלא שאומר בלשון הזה מתנה זו אני נותן במתנת שכ\"מ הוה ג\"כ מתנה במקצת כנותן הכל ואפילו תוך ג' ימים ראשונים ואפילו לא קפץ עליו החולי: א\"צ קנין ואם עמד כו' נראה דה\"פ א\"צ קנין לפי שאינו אלא מתנת שכ\"מ וממילא דינו ידוע דאם עמד חוזר אפי' קנו מיניה ואם לא עמד קונה המקצת אפילו בלא קנין: ומ\"ש ואף אם יש בה קנין כו' שם ברמב\"ם ובש\"ע ליתא לתיבת ואף אלא ה\"ג ואם יש בה קנין ולישב תיבת ואף נראה דה\"ק ואף בזה הוא דומה למצוה מחמת מיתה דאם יש בה קנין צריך דוקא יפוי כח משא\"כ במתנת שכ\"מ במקצת וק\"ל ועמש\"ר בסעיף כ\"ט בשם הראב\"ד: אלא במיפה כחו מפורש בדברי רבינו (בסעיף כ\"ט) בסימן זה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם כתב לו כל נכסיו כו' מעכשיו ומקנה לו מחיים ר\"ל ומקנה לו באופן המועיל בבריא וכדמסיק שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנה מיד הנותן קנה ואין יכול לחזור בו ומ\"ש מתחילה אם כתב לו פירושו כדמסיק שאם הגיע השטר ליד המקבל כו' או אמר והקנה לו בק\"ס ומ\"ש מעכשיו ל\"ד אלא לאפוקי מתנת שכ\"מ שהוא לאחר מיתה וז\"ש ומקנה לו מחיים וה\"ה אם הקנה לו מהיום ולאחר מיתה ומסר לו השטר מחיים דקנה וכמ\"ש רבינו בס\"ס זה: או שקנה מיד הנותן פי' בק\"ס וק\"ס הוא בכליו של המקבל ומיד הנותן דקאמר ר\"ל על ידי משיכת יד הנותן וכן כתבתי אדברי רבינו בסימן רל\"ה סעיף ו' עיין שם: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שנתן שכ\"מ כל נכסיו כו' לשון הגמרא (דף קמ\"ח) אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכ\"מ שכתב כל נכסיו (וכתב המ\"מ לאו שכתב בפירוש כל נכסיו אלא שנתן וחילק כל הנכסים הידועים לכו) לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ואלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כ\"ש אין מתנתו קיימת היכי משכחת לה אמר רב חמא באומר כל נכסי אלו מר בר רב אשי אמר במוחזק לן דלית ליה עכ\"ל וז\"ל הרא\"ש (דף רי\"ב ע\"ג) והא דחיישינן מספיקא לאפוקי ממונא ה\"ט משום דיש כאן מתנה גמורה בקנין אלא דמחמת אומדנא הוא דאמרינן אם עמד חוזר והאי אומדנא לא אמרינן אלא היכי דבריר לן בודאי דהוי מתנה בכל נכסיו אבל היכא דמספקא לן לא אמרינן אומדנא עכ\"ל (וביאר שם דהיינו נמי טעמא לענין הקדיש והפקיר שכתב רבינו לעיל סעיף ד' וכמ\"ש שם) והנה ממ\"ש הרא\"ש בפשיטות משום דיש כאן מתנה גמורה בקנין משמע להדיא דס\"ל דכל שלא אמר כל נכסי לא הוה מתנתו מתנה בלא קנין אף אם מת דחיישינן שמא יש לו נכסים והיא מתנה במקצת וכיון דאיכא קנין ס\"ל שלא לבטל המתנה עד דניהוי מוחזק דלית ליה טפי או דאמר כל נכסי אלו כן הוא ביאור דברי הרא\"ש וכן הוא ג\"כ דברי רבינו שכתב וצריכה קנין ואח\"כ כתב אינו חוזר אם יעמוד משום דחיישינן ודוק (אבל הרמב\"ם פ\"ח דזכייה ס\"ל דחששא זו אינה אלא לטובת המקבלים וכמשמעות לשון דרב נחמן הנ\"ל וכ\"כ המ\"מ ע\"ש): ומש\"ר אא\"כ הוא מוחזק לנו כו' לשון גמרא הוא וכנ\"ל ופליגי ר\"י ורשב\"ם בפי' מהו מוחזק: א\"נ באומר כו' זהו ג\"כ לשון הגמרא כנ\"ל ופליגי ביה ר\"ת ורשב\"ם בפירושו דרשב\"ם ס\"ל דמיירי דוקא שנותן בלשון כל נכסיו סתם הן שנותנו לא' הן שנותנו לרבים לכל א' כפי רצונו ביחד דאף אם יש לו יותר מאלו שהן ידועין לנו מ\"מ ליכא למיחש למידי דהרי כל נכסיו סתם נתן ביחד לא' או לרבים בכל מקום שהן משא\"כ באם א\"ל שנותן לו כל נכסיו שהן אלו או ואלו הן ומונה והולך או שהן ידועין בעיר ואומר כל נכסי אלו שהן ידועים לכם אני נותן ליחיד או לרבים ביחד כל זה מיחשב למתנת שכ\"מ במקצת דחיישינן שיש לו יותר דאל\"כ לא הו\"ל אלו או ואלו כלל וכ\"כ המ\"מ שם בפ\"ח דזכייה בשם הרשב\"א שתיבת אלו מגרעת אמירת כל נכסי אבל הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ס\"ל כגירסת ר\"ח וס\"ל דאף אם אמר אלו או ואלו כיון דאמר ג\"כ שנותן כל נכסיו מאמינים לו שאין לו עוד ולא חששו אלא באינו אומר שנותן כל נכסיו אלא מחלק נכסיו שאז אף ששמענו ממנו שחילק ומונה והולך כל הנכסים הידועים לו שיש לו חיישינן שמא יש לו טפי כל שלא הזכיר בחילוקו ונתינתו תיבת כל נכסיו ועיין באשיר\"י (דף רי\"ב ע\"ג) ודוק: ומש\"ר ור\"ח כתב שא\"צ לפרש שיתן לו כל נכסים כו' הלשון קצת דחוק דהא גם ר\"ח מסיק וכתב ז\"ל אלא אומר כל נכסי ואלו הן דמשמע דמצריך לומר כל נכסי נתונין לו אלא שס\"ל דאף אם אמר גם ואלו הן מהני והול\"ל דר\"ח כתב דאף אם אמר ואלו הן מהני ואם נגיה בדברי רבינו אלו הן א\"ש די\"ל דה\"ק ר\"ח אם אמר כל נכסי אלו הן ואני נותנן לו מהני אבל אינו ר\"ל שא\"ל אני נותן לו כל נכסי מיהו גם גירס' ואלו יש ליישב דה\"ק דא\"צ לפרש ולומר בלשון שיהא נשמע מינה בפירוש שנותן לו כל נכסיו אפילו אם יש לו עוד נכסים במקום אחר אלא אף אם אמר ואלו הן ואינו מונה אלא נכסים שיש לו כאן דהו\"א דמ\"ש ואלו הן מורה שכוונתו היה במ\"ש שנותן לו כל נכסיו לכל נכסיו שיש לו כאן דאין בכלל אלא מה שבפרט שמנה לו אלו שבכאן ואם היה לו נכסים במקום אחר גילה דעתו שלא נתנם לו אפ\"ה מתנתו מתנה ואמרינן דכוונתו היה דאין לו עוד אלא אלו שמנה לו: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך שכ\"מ שחילק כו' שם (דף קמ\"ח ע\"ב) מימרא דרב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן והתם פריך אם הפסיק בנתיים למה נאמר שהוא כנמלך יותר הול\"ל האי דשתק בין מתנה למתנה עיוני מעיין מה יתן לכל א' (ופי' הרא\"ש דכיון שראינו שלבסוף חלק לכל נכסיו איכא רגלים לדבר שגם מתחלה היה דעתו לחלק לכולן אלא שעיוני מעיין ולכך אם עמד יחזור בכולן אע\"ג דקנה בקנין לכל א' משא\"כ בשכ\"מ שנתן נכסיו ולא ידעינן אי אית ליה יותר וקנו מידו דאמרינן לעיל דאם עמד אינו חוזר מספק כיון שכבר קנו מידו כמ\"ש לעיל דהתם ליכא רגלים לדבר) ומתרץ סתמא דשכ\"מ עיוני מעיין בלבו מה יתן לכל א' קודם שיבואו לפניו ואין לו לשתוק בין זה לזה ומדשתק הוה נמלך: מתנה בפני עצמה כל הראשונים כו' כצ\"ל ונמחק לפיכך: והאחרון הוה מתנת שכיב מרע בכולה נראה דהיינו דוקא כשהראשונים היו בקנין דאל\"כ הא ודאי כיון שהראשונים לא קנו הוה מתנת האחרון מתנה במקצת וכן משמע בסמוך: אפילו בלא קנין פי' וכ\"ש בקנין כשיש בו יפוי כח כדינו וק\"ל אבל אין לפרש דאם היה בו קנין קנהו בלא יפוי כח ואמרינן הא דעשה לו ק\"ס לא משום דכוונתו היה שלא יקנהו אלא בקנין אלא כדי שלא יהא גרע מהראשונים וכמש\"ר בשם הרמ\"ם בסל\"ב דז\"א דהרמ\"ם לא כ\"כ אלא בכתב ונתן לא' בקנין ואח\"כ רצה לחזור בו וליתנהו לאחר בזה שייך לומר דכוונתו היה דאם לא יתנהו גם לשני בקנין אזי הראשון קנהו ולא השני משא\"כ כשאין חוזר ממתנת הראשון אלא נתן אחריו גם לשני מתנה וע\"ש מ\"ש עוד: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " לפיכך אם נתן כו' עד שהרי חזר מכולו אבל אי לא חזר ביה בכולו הוה מתנתו מתנה בהנשאר ולא מיחשב כמתנת שכ\"מ במקצת דצריכה קנין כיון שמתחלה בשעת נתינה הוה מתנה בכולה ונ\"מ בזה לדינא שאם אמר בפי' שאינו חוזר בכל דמקצתן הנשארין לראשון מיהא קני אפילו בלא קנין כיון שבשעה קמייתא קני להו בדיבור בעלמא וק\"ל וכ\"כ נ\"י וב\"י הביאו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " נתן מקצתו לראשון בקנין והמותר לשני כו' כבר כתב רבינו דין זה בסמוך (סעיף י\"ז) דאם הפסיק היינו מקצתו שנתן לראשון ואח\"כ המותר לשני דהוה לראשון מתנה במקצת ולשני דין מתנה בכולה אלא משום דבגמרא סיימו בהך דינא דחזרה במקצת חזרה בכולה מקצתן לראשון וכולן לשני ראשון קני שני לא קני כתבוה רבינו ג\"כ וכדי שמתוכו נלמד פירושו דכולן לשני שהזכירו בגמרא דאין פי' שחוזר מראשון ונותן הכל לשני אלא ר\"ל שכל הנשאר ממתנת הראשון נתן לשני וכן הוא לשון הרא\"ש שם ויותר נראה לומר שרבינו בא לחדש דין בהך בבא שכל שאמר מקצת נכסי לפ' והמותר לשני אע\"פ שלא הפסיק ביניהם אלא אמר כן בפעם א' אפ\"ה לא הוה כמחלק ולומר דאם עמד גם הראשון לא קנה אע\"ג דהוה בקנין דנחשב הכל למתנה א' בכולה קמ\"ל דלא אלא הוה כנמלך כיון שאמר בלשון מותר והשתא א\"ש הא דסתם רבינו וכתב ראשון קנה ולא כתב דהיינו דוקא כשהפסיק בין ראשונה לשניה ואי משום דסמך אמ\"ש לעיל א\"כ לא הול\"ל האי דינא כלל כיון דכבר כתבו אלא שק' דא\"כ מנ\"ל לרבינו האי דינא דנחשב אמירתו לשון מותר אף כשלא הפסיק כאילו הפסיק ביניהן וגם הא דסתם ולא כתב דמיירי כשהפסיק ל\"ק כולי האי די\"ל דהוא דומיא דרישא דנתן כל נכסיו וחזר במקצתן כו' דהוא ודאי נמלך דהא חוזר בו מהראשון דומיא דהכי איירי נמי בסיפא וצ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' שכתב לו שטר ומסרו בגמרא שם (דף קנ\"ב ע\"ב) אמרינן פשיטא כתב לזה וכתב לזה היינו דאמרינן דייתיקי מבטלת דייתיקי אלא אפילו כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה אמר שמואל דהשני קנה אבל אם כתב וזיכה לראשון וגם קנו מידו אינו יכול לחזור ממתנתו וכ\"ש ליתנו לאחר עכ\"ל הגמרא בקיצור ומחולקים רשב\"ם ור\"י והרא\"ש בפי' זיכה דקאמר הגמרא דר\"ש פי' זיכה דמסר לו השטר והרא\"ש והר\"י פי' זיכה לו ע\"י אחר נמצא לר\"ש אם כתב ומסר וקנה לראשון אינו יכול לחזור בו וה\"ה אם כתב ומסר וזיכה לו ע\"י אחר הו\"ל כמו קנו מידו ולהרא\"ש ור\"י יכול לחזור בו בכתב ומסר וזיכה לו ע\"י אחר דכל זה הוא בכלל זיכה הנזכר בגמרא ומש\"ה גם אם כתב ומסר וקנו מידו יכול לחזור בו דהא זיכוי ע\"י אחר וקנין שוים הם וק\"ל: ומש\"ר אפילו כתב לו שטר אין להקשות מאי אפילו הא בשכ\"מ גרע טפי בשטר וכמש\"ר לקמן דאין שטר לאחר מיתה ודוחק לומר דמיירי ביפוי כח א\"נ בשטר הנכתב בלשון צוואה דא\"כ העיקר חסר מן הספר ונראה דהיא גופא קמ\"ל דאפילו כתב ומסר הוה בכלל מה שאמרו אין שטר לאחר מיתה ולא תאמר בכולי האי לא אמרו וכמו שהוא לפי האמת בכתב וזיכה וגם קנה דאינו יכול לחזור בו כיון דעבד כולי האי וכן צ\"ל בריש סימן זה וכמ\"ש שם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כל זמן שלא הגיעה המתנה ליד המקבל ע\"ל (ס\"ס קכ\"ה סי\"ג וי\"ד) שכתב רבינו בשם הרמ\"ה דשכ\"מ שאמר הולך מנה זו לפ' (כ\"ש אם אמר זכה לו) דאינו יכול לחזור בו השכ\"מ דכיון דהוציא הממון מתחת ידו ונתנו לזה ��עתו היה שיקנה לו מיד אם לא שיעמוד דחוזר אדעתא דהכי לא נתנו וכשעמד אפילו נתנו בעצמו ליד המקבל חוזר וצ\"ל דמ\"ש הכא דאם הגיע ליד המקבל דאינו חוזר היינו טעמא כיון דעבד כולי האי דכתב ומסר וגם זיכה לו ע\"י אחר וכבר בא לידו דכולי האי לא עבד אם לא להקנותו בכל ענין אבל צ\"ע במש\"ר אחר זה ז\"ל לפיכך אם שנים הוציאו כו' אפילו אם כתבו ומסרו וזיכה לזה ע\"י אחר אפ\"ה יכול לחזור בו וליתנהו לשני אפילו לא עמד ומיירי אפילו בנתן המטלטלין ליד האחר לקנות לו בו כמש\"ר לפני זה וזהו דלא כדברי הרמ\"ה שכתבתי ודוחק לומר שרבינו כתב לסברתו שכתב שם (בסימן קכ\"ה סי\"ב) ז\"ל דלכאורה היה נראה שאם ירצה הנותן יכול לחזור בו כדין מתנת שכ\"מ כו' דהא לא כ\"כ אלא נ\"ל לכאורה וכתב מיד עליו דברי הרמ\"ה הנ\"ל וגם משמע דהאי לפיכך אם שנים הוציאו כו' דכתב רבינו דיכול לחזור מהראשון כ\"כ לדעת ר\"י והרא\"ש שמסכימין בפשיטות לזה כמו שס\"ל בדין הראשון דיכול לחזור בו לעצמו וצ\"ל דזיכה לו ע\"י אחר דכתב כאן היינו שנתן המטלטלים לאחר וא\"ל שיהיו מונחין בידו ולא יתנהו להמקבל עד שימות ואז יתנו להמקבל ולא דמי להוליך הנ\"ל (בסימן קכ\"ה) דשם מיירי דא\"ל להוליכו וליתנו לו מיד וצ\"ע ועיין מ\"ש מ\"ו ר\"ם בש\"ע בזה: לפיכך אם שנים הוציאו פי' כמו שהוא לעצמו יכול לחזור כשיעמוד כה\"ג נמי מועיל שיתן בשעת חליו להשני וק\"ל: ומסר וזיכה לזה פי' מסר השטר לידו וזיכה לו המתנה ע\"י אחר ודוקא במיפה כחו דשני כדלקמן כמו שיתבאר לקמן (בסכ\"ט) דין יפוי שצריך לכתוב לשון הוספה אף הכא דוקא שכתב לו וזכיתי לו ע\"י אחר מוסיף על מתנתא דא ואע\"ג דלקמן (סעיף ל\"ב) כתב רבינו דא\"צ יפוי כח לשני משום דאין הקנין מגרע כיון שאיכא למימר שאגב שכתב לראשון בקנין כתב גם לשני בקנין (ואין לומר דהתם מיירי דלא חזר מהראשון אלא נתן לשניהם דז\"א חדא דאין טעם דהרמ\"ם שייך כ\"א כשחזר מהראשון וכמ\"ש לפני זה בסי\"ז ועוד דהא שם ג\"כ כתב וחזר וכתב גם לשני דלשון חזר משמע דחזר מהראשון ועוד מדכתב שם שהשני קונה בלא יפוי כח משמע השני ולא הראשון ואי בנתן לשניהם מיירי הראשון מכ\"ש דקנה אפילו בלי יפוי כח כיון דמתנתו היה במקצת נכסיו דבעי קנין וק\"ל) שאני התם דמיירי כשלא יפה כחו של ראשון אבל הכא ע\"כ מיירי כשיפה כחו של ראשון דאל\"כ מאי איריא שיכול לחזור בו אפי' בלא חזרה נמי לא קנה הראשון אלא ש\"מ כשיפה כחו דראשון קאמר וכיון שכן ודאי השני א\"א שיקנה אם לא ביפוי כח דאל\"ה היה הקנין מגרע כחו דהא ליכא למימר שרצה להשוות מתנה השניה למתנה הראשונה ומש\"ה נתן לו בקנין דהא בלא\"ה לא השוה אותם שהרי יפה לראשון ולא לשני לפיכך אין שני קונה אא\"כ יפה ג\"כ כחו והיינו דוקא כאן שעיקר הדין בא לאשמועינן דיכול לחזור מהראשון אבל לקמן לא בא אלא לאשמועינן דשני יכול לקנות בקנין בלא יפוי כח ולא בא שם לכתוב דין דיכול לחזור מהראשון מסתמא איירי שם דלא כתב יפוי כח גם לראשון וכמ\"ש שם ע\"ש ודוק: דאין שטר לאחר מיתה ל\"ד נקט רבינו שטר דה\"ה דאין קנין לאחר מיתה אלא לשון הגמרא נקט וכמו שיתבאר לקמן בסעיפים הבאים: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם ז\"ל דה\"ה כו' בפ\"ט מזכייה כ\"כ: ולא נהירא כו' ואינו יכול לחזור בו כתב ב\"י י\"ל דמשכחת לה מתנת שכ\"מ במקצת שיכול לחזור כגון בשעה שנתן לו אותו מקצת פירש שנתנו לו בתורת מתנת שכ\"מ דכל כה\"ג יכול לחזור כמ\"ש רבינו וכמ\"ש בשמו לעיל (סעיף י\"ד) עכ\"ל וכבר כתב תירוץ זה המ\"מ פ\"ח על ההיא שהביא רבינו לקמן (סעיף ל\"א) ומ\"ש רבינו בשם הרמב\"ם כאן הוא בפ\"ט ולא הוצרך המ\"מ לחזור ולפרשו כיון שכבר כתבו בפ\"ח ורבינו שכתב עליו ולא נהירא נראה לו האי תירוצא לדוחק דא\"כ מאי קמ\"ל הרמב\"ם בזה דהא כבר נתבאר דבענין כזה דין מתנת שכ\"מ יש לו וגם כ\"ש הוא דכיון דפירש דבריו דבמתנת שכ\"מ נותן לו הרי גילה דעתו שלא בכל ענין הוא נותן לו וק\"ל ועבד\"ר שכתבתי ישוב אחר לדברי הרמב\"ם שפי' כשיטת התוס' ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם כתב לו שטר זה חוזר אמ\"ש (בס\"כ וסכ\"ב) בשם ר\"י ורא\"ש דלא מהני כתיבה ומסירה וקנין אלא יכול לחזור בו הן לעצמו הן לאחרים ע\"ז סיים וכתב אבל אם עשה שלשה דברים לטיבותא דתו לא מצי לחזור בין לעצמו אם יעמוד בין ליתנו לאחרים בעודו חולה וכנ\"ל: ודאי קנה נראה מדכתב רבינו בסעיף הקודם ודוקא במיפה כחו דשני וכאן לא הזכיר יפוי כח ש\"מ ודאי דהכא לא איירי ביפוי והכי מסתבר דזיל בתר טעמא דהא מה שאינו יכול לחזור בו כאן הוא כיון שעשה כ\"כ ענייני קניינין אמרינן דנתכוין להקנות לו מיד ואף אם יעמוד לא יוכל לחזור בו וא\"כ היפוי כח למה לי ואדרבה הוה מגרע כחו דהא פי' דהיפוי כח כתבתי בסמוך דר\"ל דאני מקנה לך בקנין או בשטר יותר על מתנת שכ\"מ דא ומשמע דלחיזוק המתנה דשכ\"מ קאתי וזה אינו דהא אפילו אם עומד אינו יכול לחזור בו וזה ברור בעיני שוב מצאתי שכתב כן בהדיא ר' ירוחם (נתיב כ\"ד חלק א') דאפילו בלא יפוי כח קנה ע\"ש: וכתב הרמ\"ה [כו'] ואם זיכה לו וגם קנה כו' לשון גמרא הנ\"ל נקט ויתפרש הזיכוי לר\"ש ולר\"י הנ\"ל בסכ\"א לכל מר כדאית ליה ואצ\"ל דהרמ\"ה ס\"ל כפי' ר\"ש וק\"ל: אינו יכול לחזור בו אם עמד ר\"ל אפילו אם עמד מחליו וכ\"ש שאינו יכול ליתנו לאחר כיון שכבר זיכה לזה וגם קנה: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' הקנה לו בכל מיני הקנאות ז\"ל נ\"י דעת רבוותא דמצוה מחמת מיתה ומסוכן ומתנת שכ\"מ בכולה שווים הם אלא שנחלקים מצד מה היכא דאיכא כתיבה וקנין וזיכוי דבמתנת שכ\"מ קנה לכ\"ע ומסוכן ומצוה מחמת מיתה לעולם חוזרין ונ\"ל דמסתבר טעמא דשכ\"מ הזיכוי הוא גילוי דעת דבמתנת בריא יהיב משא\"כ מצוה מחמת מיתה שידוע לנו שאינם נותנין אלא מחמת מיתה א\"א שיגלה הזיכוי מה שאינו עכ\"ל ומשמע מלשונו דאפילו בסתם מצוה מחמת מיתה יכול לחזור גם בתר זיכוי וקנין ודלא כמ\"ש רבינו בשם הרמ\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " שכ\"מ שכתב כל נכסיו לעבדו כו' וכ\"כ נמי הרמב\"ם בפ\"ח דזכייה והוא מריש פ\"ב דגיטין וכתב שם המ\"מ הרשב\"א נותן טעם לדבר שאינו חוזר בעבד שהרי ידוע הוא שיצא עליו שם בן חורין ואין בן חורין חוזר ונעשה עבד ולפיכך גמר וזיכהו לעצמו מעכשיו עכ\"ל והכי יתפרש ג\"כ דעת רבינו וא\"ל למה ליה להרשב\"א לפרש משום דדעת האדון היה לגמור ולזכהו לעצמו ולא פי' דתקנת חכמים הוא כן כיון שיצא עליו שם בן חורין אף שידוע הוא שהאדון לא גמר נהקנותו לעצמו דא\"כ לא הול\"ל ואינו חוזר בעבד דמשמע דהוא בן חורין לגמרי דבמאי נשתחרר לגמרי בלא שטר שחרור לישא ישראלית והול\"ל דנותנין לו חומר בן חורין ואין במשמעות הלשון דכופין אותו לכתוב לו ג\"כ שטר שחרור וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש כו' כלל מ\"א סימן ה: "
+                ],
+                [
+                    " מתנת שכ\"מ בכולה לא בעיא קנין ואם היה בה קנין כו' מקור הדברים הוא מגמרא פרק מי שמת (ריש בבא בתרא דף קנ\"ב) ומדברי הרא\"ש שם (דף רי\"ב ע\"ב) וכתבתים בדרישה והן ג' מימראות דאמר שמואל דנלמד מהן דמתנה שיש בה קנין הן שצוה בע\"פ וקנה בק\"ס או בחזקה הן שכתב לו הצוואה בכתיבת ידו וכתב בו שהקנה לו בא' מהקניינים הן שבשטר עצמו הוא הקנין כגון שכתב לו שדי נתונה לך הן שצוה לפני עדים ע\"פ ואמר להו כתבו ותנו שבכל אלו גילה דעתו שאינו רוצה להקנות לו באמירה בעלמא כדין צוואת שכ\"מ שדבריו הן ככתובין וכמסורין אלא בהקנאת מתנת בריא בקנין או בשטר בכולן ס\"ל לשמואל דלא קנה והטעם דאנן סהדי דלא הוי דעתו להקנות לו עכ\"פ אלא אם ימות נמצא דהו\"ל כרוצה להקנותו לו בקנין או בשטר לאחר מיתה ואז אין בידו להקנותו לו דמי יקנה לו ועליהן אמר אין קנין לאחר מיתה אם לא במיפה כחו כמבואר שם בגמרא ורבינו שהתחיל וכתב מתנת שכ\"מ בכולה לא בעי קנין ר\"ל לא בעי שום א' מהקניינים דמתנת בריא הנ\"ל ומש\"ה לא כתב ק\"ס אלא סתם קנין (וכ\"כ נ\"י דהיכא דלא נזכר קנו מידו רצו בו גם שאר קניינים) גם מ\"ש ע\"ז ואם היה בה קנין ל\"ש אם כתב לו שטר ופי' בו הקנין ר\"ל שפירש בו שקנה מידו בק\"ס או בחזקה או במשיכה או בהגבהה או שכתב בו שדי נתונה לך ל\"ש נתן לו בע\"פ בק\"ס או בחזקה או באינך ומש\"ה לא כתב רבינו ל\"ש אם כתב לו כתב עם הקנין ל\"ש אם לא כתב לו כתב עם הקנין משום דמיירי נמי דהכתב הוא גופו הקנין כגון דכתב בו שדי נתונה לך וקאמר דבכל ענין הקנין גורע כחו מטעם שכתבתי אם לא במיפה את כחו מיהו יש חילוק בין קנין סודר או חזקה דבע\"פ ובין אם נכתב א' מהקניינים בשטר דבנכתב בשטר לא מהני מסירת השטר ליד המקבל כיון דהן עצמן הקנין דמתנת בריא משא\"כ כשקנה מיניה בק\"ס או בחזקה וכתב אח\"כ שטר צוואה ולא כתב הקנין בהשטר דבזה ס\"ל להרא\"ש ורבינו דכשבא אח\"כ השטר ליד המקבל מחיים קנה המתנה בהשטר דאמרינן מדמסר לו השטר בחיים ולא כתב בו שום קנין גילה דעתו דלא היה דעתו בק\"ס או חזקה לעשותו דוקא מתנת בריא אלא ליפות כחו עשאהו או שחזר מהקנין ובא להקנותו בשטר זה מהיום ולאחר מיתה אם לא יחזור בו וכדין מתנת שכ\"מ וזש\"ר ואפילו מסר לו השטר מחיים כו' וכתב עליה דהיינו כשכתב השטר בלשון מתנה שדי נתונה לך דהוא שטר שיש בו קנין והומ\"ל דכתוב בו הקנין סודר שקנו מידו דבו ג\"כ לא מהני מסירת השטר וכדמוכח בדברי הרא\"ש (וכ\"כ הריב\"ש בפשיטות בתשובותיו בסימן רס\"ז וכמ\"ש בד\"מ ובש\"ע) אלא שחדא מינייהו נקט ועוד מטעמים אחרים שכתבתי בדרישה ע\"ש ובזה נסתלקה תמיהת ב\"י שהקשה ז\"ל אי במתנה שיש בה קנין עסקינן מה צריך למסירת השטר שיהיה כמו קנין דהא כתבתי דמש\"ר ואם היה בה קנין כו' ופי' בו הקנין אינו ר\"ל דוקא ק\"ס אלא גם אם כתב בו שדי נתונה לך מיקרי קנין גם נתיישב מש\"ר שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ובגמרא קאמר לא גמר להקנותו אלא בשטר דבשטר קנין מיירי וקמ\"ל דאפילו מסירת השטר לא מהני ורבינו גם אקנין ע\"פ קאי מש\"ה נקט קנין: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הראב\"ד דה\"ה כו' בפ\"ח מזכייה כ\"כ: ומ\"ש ואם פירש שלא הקנה אלא כדי ליפות כחו כו' וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא ר\"ל נוסף על המתנת שכ\"מ שנקנית באמירה עשיתי לו עוד ק\"ס ליפוי כח ולשון הגמרא נקט דקאי שם במימרא תליתאי דשמואל אק\"ס ומש\"ה כתב דהיפוי כח הוא במ\"ש וקנינא מיניה ובאם כתב לו בשטר שדי נתונה לך שייך ביה יפוי כח דכתבינן ביה וכתבתי לו קנין זה מוסיף על מתנתא דשכ\"מ הנקנית באמירה וכן פי' ר\"ש בהדיא שם בגמרא אמימרא תניינא דשמואל דאיירי באמר השכ\"מ כתבו ותנו ובעינן יפוי כח וכמ\"ש לשונו בדרישה ע\"ש ואי עשה לו ק��ין ע\"פ ולא כתב שטר בעינן שיאמר בשעת הקנין קנו ממנו מוסיף על מתנתא דא או אף קנו ממני על מתנתא דא דלשון אף מורה על התוספות ויפוי כח ומש\"ר בסמוך והוי כמו מתנת שכ\"מ שיש בה קנין שצריכה יפוי כח ר\"ל כמו עשה לו ק\"ס או חזקה בלא כתיבה ומסירת שטר כלל אי שכתב ומסר לו שטר וכתב בו הקנין דבעי יפוי כח וכן הוא שם באשר\"י כמ\"ש בדרישה ואח\"כ (בסעיף ל\"ד) כתב רבינו המימרא תניינא דשמואל דשכ\"מ שצוה בפני עדים וגם א\"ל כתבו ותנו דגם בזה מגרע כח מתנת שכ\"מ דמראה דלא סגי ליה באמירה אלא יקנהו דוקא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אם לא שמיפה את כחו וכתב בה רבינו היפוי כח בלשון אחר דהיינו דא\"ל תנו ואף כתבו ואז צריכים העדים לכתוב כן ג\"כ בהשטר איך שא\"ל תנו ואף כתבו ומיהו אף אם לא יפה את כחו לא באמירה ולא בכתיבה אלא כתבו ומסרו לו בציוויו השטר מחיים תקנו במסירתו דלא מגרע עוד הציווי דכתבו ותנו וכ\"כ הרא\"ש וזש\"ר ג\"כ שם ז\"ל ומת קודם שנכתב השטר לא יכתבו ויתנו לו כו' הא כתבוהו ומסרוהו לו מחיים קנה המתנה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו הא דאמרינן כו' אם הגיע ליד המקבל מחיים כו' הכל בפסקי הרא\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    " גם בכאן כתב כו' בפ\"ח דזכייה: ומ\"ש רבינו ולא נהירא כבר כתבתי לעיל בסמוך (סכ\"ג) ישוב וכתבו המ\"מ בפ' זה ועי' בדרישה (סעיף כ\"ג) שכתבתי דנ\"ל דבלה\"נ לק\"מ דהרמב\"ם בשיטת התוס' אזיל ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ואם כתב לאחד והקנה לו כו' נראה דמיירי כאן בדלא כתב כאן יפוי כח להראשון ומש\"ה כתב הרמ\"מ דהשני קנה אף בלא יפוי כח וכמ\"ש לעיל בסמוך (בסעיף כ\"ב) מילתא בטעמא ואכתוב עוד מזה בסמוך ואין להקשות ממ\"נ במה מחזיקינן לזה הנותן אי בחזקת שהוא יודע שכל קנין מגרע א\"כ מ\"ש שני מראשון ודאי גם בו לגרעון נתכוין ואם בחזקת שהיה עם הארץ וסבר שקנין הוא יפוי כח א\"כ בלא טעמא דסבר שלא יקנה אם יפחות לו מהראשון לא ליבעי יפוי כח לקנין או שטר די\"ל דודאי כל שכ\"מ לטובה מכוין אלא שאנו אומרים כיון שעשה לו ק\"ס או כתב לו שטר גילה דעתו שלא סמך אמתנת שכ\"מ (דאל\"כ למה עשה לו הקנין) וסבר דמהני ובאמת אינו מהני מהטעם דאין קנין לאחר מיתה מש\"ה אינו קונה משא\"כ כשמקנה להשני דליכא כאן גילוי דעת אלא אומרים דדעתו לסמוך אמתנת שכיב מרע אלא שהוצרך לעשות הק\"ס כדי דלא לגרע כחו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולפ\"ז אם כתב ומסר כו' לכאורה נראה דר\"ל ולפי דברי הרמ\"מ מה שאמרו בגמ' זיכה לזה וחזר וזיכה לזה שני קנה פי' נמי אפילו בלא יפוי כח ודלא כמ\"ש לעיל (סעיף כ\"ב) אך זה דוחק דא\"כ הו\"ל לרבי' להזכיר לעיל שהרמ\"מ חילק ולא לכתוב הדברים בסתם ועוד דאם כן הול\"ל ולפ\"ז אם כתב והקנה לזה וכתב והקנה גם לשני שני קונה בלא יפוי כח דהא מזה מיירי הרמ\"מ כאן וגם מש\"ר לעיל (בסעיף כ\"ב) ודוקא במיפה כחו דשני כו' לאו אכתב ומסר וזיכה לזה ולזה דסמוך ליה לחוד קאי אלא גם אכתב ומסר וקנו לו דלעיל מיניה קאי דגם כן בעי השני יפוי כח אלא ודאי ל\"פ אלא לעיל דמיירי בדין חזרה וקמ\"ל דאע\"פ שיפה כחו של ראשון אפ\"ה יכול לחזור בו וליתנו לאחר בכה\"ג גם השני בעי יפוי כח משא\"כ הכא דאיירי בדלא יפה כחו דראשון וכמ\"ש לעיל ע\"ש ולשון ולפ\"ז יתפרש הכי ולפ\"ז שכתב הרמ\"מ כתב והקנה לזה ולזה דלא בעי השני יפוי כח ה\"ה בכתב ומסר וזיכה לשניהם דלא בעי השני יפוי כח והוא דומה ממש למ\"ש רבינו לעיל (בסעיף כ\"ב) שכתב ז\"ל וכן אם כתב לו שטר ומסרו לו וזיכה לו כו' דר\"ל כמו שהדין בכתב והקנה לו בקנין סודר כן הדין ג\"כ בכתב ומסר וזיכה לו ה\"נ כתב כאן דדין קנין שווים הן וק\"ל ומה שסיים רבינו וכתב דקנין דשני לאו לגרוע כו' גם מ\"ש לפני זה דהאי קנין דשני כו' אינו ר\"ל ק\"ס אלא ר\"ל לאו להקנאה קמכוין וכמ\"ש לעיל דאל\"כ ק' איך סיים רבינו וכתב ז\"ל דקסבר שלא יקנה אם יפחות לשני מהראשון משמע דגם לראשון הקנה בקנין והגע בעצמך אם אפשר לומר אי ס\"ד שהיה קנין לראשון אין יכול לחזור בו דהא כבר מבואר לעיל והוא מהגמרא דאם כתב וזיכה והקנה אינו יכול לחזור בו ואי משום דלא הוי יפוי כח א\"כ העיקר חסר אלא ש\"מ כדכתיבנא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם צוה כו' בס\"פ י\"נ דשלח רבין כו' וכבר נחבאר זה בכלל הדברים שכתבתי בסכ\"ח ע\"ש: ומש\"ר אין כותבין ונותנין נראה דהאי ונותנין לא קאי אנתינת השטר אלא אמתנה וכנגד מה שמצוה ואמר כתבו ותנו דר\"ל תנו המתנה על ידי כתיבה וכמ\"ש לפני זה שיכתבו שטר למקבל עם הנתינה קאמר כאן אין שומעין לו לכתבו וליתן: ואין שטר לאחר מיתה פי' אין כתיבת או מסירת שטר לאחר מיתה ומטעם שכתב הראב\"ד ז\"ל לפי שהעדים שלוחין הן וכיון שהמשלח מת מעשה השליחות בטל שהרי לא נתקיים מעשה השליח אפילו שעה אחת מחיים ע\"כ פי' וכיון שזה אמר כתבו יש לחוש שמא אינו רוצה שיקנה זה כ\"א עד שיגיע לו השטר אבל ודאי אם הגיע השטר לידו ואפילו לא מסרו לו הוא עצמו אלא העדים הן הן שלוחין שלו וכמותו הן להכי קני לדברי הכל וכן מוכח מלשון הרא\"ש וכמ\"ש בדרישה בריש ענין זה בסכ\"ח ואפילו הראב\"ד מודה וכמ\"ש בדרישה: וכתב הראב\"ד כו' מדכתב רבינו וכתב הראב\"ד משמע דס\"ל דלא פליג אר\"ש ומ\"ש ר\"ש ומת קודם שנכתב השטר אורחא דמלתא נקט דאילו לא מת היו כותבין והיו נותנין לו השטר מחיים והיה קונה ובזה גם הראב\"ד מודה ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ודוקא דאמר כתבו ותנו כו' לשון הגמרא נקט וה\"ה תנו וכתבו וכמו שסיים וכתב וכל כיוצא בזה וק\"ל: דאיכא למיחש כו' דאף דהקדים לומר תנו קודם כתבו מ\"מ כתבו אתנו דלפניו קאי וה\"ק תנו לו המתנה ע\"י כתיבת השטר דוקא: אלא לזכרון דברים ר\"ל שיכתבו כל מה שצוה שיהיה לו לראיה ולהכי אפילו לא הגיע לידו קנה ודברי מור\"ם בהגהתו לש\"ע בכאן צ\"ע וע' בסמ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש וכתב הר\"ר יונה כו' בפ' מי שמת בנ\"י הביא כל דברי ר' יונה ע\"ש: ומ\"ש ותנו מנה לפלוני כן הוא לשון הגמרא שם פ' מי שמת וכתב נ\"י ז\"ל אליבא דכ\"ע מיירי שזה המנה הוא כל אשר לו דמתנת שכ\"מ במקצת ל\"ק אא\"כ יש בה קנין ומעכשיו וכיוצא בו שקונה מחיים עכ\"ל ולקמן בסימן רנ\"ג סעיף ל\"ד כתב רבינו בשם הרמ\"ה דאפילו אם הקנה לו בקנין לא קנה דאין מטבע נקנה בחליפין אם לא במצוה מחמת מיתה או דמסרו המנה ליד השליח מחיים והא דלא אמרינן דשוה מנה קאמר כמש\"ר (בסימן רנ\"ג סמ\"ב) דלא אמרינן הכי אלא בהמחייב עצמו במנה ולא באומר תנו מנה וכן צריכין לחלק שם מיניה וביה כמ\"ש שם ואפשר דמש\"ה לא כתב רבינו בריש דבריו לשון הגמרא דאמר תנו מנה אבל כבר כתבתי לעיל דבהזכיר שנתנו במתנת שכ\"מ הו\"ל כאילו נתנו מחמת מיתה וא\"כ אצ\"ל דמנה זו הוא כל אשר לו ושפיר נקנית המטבע בדיבורו שהוא כמסירה וק\"ל: דמשמע כתבו מנה כו' פי' מדסמך מלת תנו לכתבו משמע דהנתינה קאי גם אכתיבת השטר: אבל כשאומר תנו כו' לא נתכוין כו' פי' ודלא כפר\"ש שכתב שאין חילוק: "
+                ],
+                [
+                    " וכן שכ\"מ שאמר כו' גם זה לשון ר' יונה: מה שצוה בפניהם דהיינו לשון תנו לבד: "
+                ],
+                [
+                    " ובריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני כו' ז\"ל הגמרא פ' י\"נ (סוף דף קל\"ה) מתיב ר' אבא בר ממל בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין הא שכ\"מ כותבין ונותנין הוא מותיב והוא מפרק לה במיפה את כחו ומפרש שם דיפוי הכח הוא שאמר ואף כתבו וחתמו והבו ליה אפ\"ה לא קני ולא אמרינן כיון דאי אמר תנו לחוד היו נותנין משום מצוה לקיים דברי המת לר\"י אלא משום דאמר ג\"כ כתבו דגילה דעתו שמקנה לו ע\"י השטר גרע לו א\"כ כשיפה כחו ליהוי דינא כשכ\"מ שיפה כחו קמ\"ל דלא וה\"ט דבריא בשעת דיבורו לא ידע שמת ובודאי כוונתו היה שיקנה דוקא ע\"י שטר ואין שטר לאחר מיתה וכ\"כ ר\"ש שם (דף קל\"ה ע\"ש) ונלמד מיניה דלר\"י דס\"ל דמצוה לקדה\"מ אפילו בלא השליש המנה אם כתבו ונתנו השטר ליד המקבל בחיי הנותן אע\"ג דלא נתנו לו המנה בחיי נותן נותנין לו לאחר מותו משום דמצוה לקדה\"מ וכאילו אמר תנו לחוד כיון דכבר מסרו לו השטר בחייו וזהו דלא כהרמב\"ם דס\"ל דאין בזה משום מצוה לקדה\"מ. ולפ\"ז ק\"ק למה קיצר רבינו ולא כתב כל' הגמרא הנ\"ל בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין ללמדנו הא אם כתבו ומסרו בחייו נותנין לו המתנה לאחר מותו ואפשר שזה היה פשוט בעיני רבינו דאחרי שכבר מסרו השטר מחיים הו\"ל כאומר תנו לכל מר כדאית ליה וק\"ל ועד\"ר: משום מצוה לקיים כו' ולדידיה צ\"ל דה\"ה מתנת שכ\"מ במקצת כשאמר בלשון תנו קנה המקבל כשמת הנותן משום מצוה לקיים דברי המת והא דאמרינן מתנת שכ\"מ במקצת ל\"ק בלא קנין היינו אם אמר לשליח תן מנה לפלוני שאני נותן לו ומת המקבל בחיי נותן ואח\"כ מת הנותן דמשום מצוה לקיים דברי המת ל\"ק ומשום מתנת שכ\"מ אם היה בכולו או שציוה מחמת מיתה קנה כמ\"ש רבינו (בס\"ס קכ\"ה) וכ\"כ התוס' והרא\"ש בהדיא אהאי קושיא גופא בס\"פ מציאת האשה והר\"ן בספ\"ק דגיטין ע\"ש גם יש חילוק בינייהו אי ציוה ראובן ליתן שדה לשמעון וקדמו היורשים ומכרוהו דמשום מצוה לקד\"מ אין מוציאין ומשום מתנת שכ\"מ מוציאין וכ\"כ הגמ\"ר הביאו בד\"מ סימן רנ\"ב ס\"ב ע\"ש ועוד י\"ל דיש נ\"מ אם אמר אני מניח לפלוני דמהני בשכ\"מ דוקא ולא בבריא וכמש\"ר בשם הרא\"ש (בסימן רנ\"ג ס\"ה) ובכה\"ג אם היה במקצת ל\"ק דכל מקצת הוה מתנת בריא ומ\"ש ולא קנה בכתיבה כה\"ג ר\"ל לאפוקי אם כתב לו שטר דרך הודאה שח\"ל דודאי צריך ליתן לו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אלא היכא דאתפסיה ביד שליש כ\"כ התוס' והרא\"ש ספ\"ק דגיטין וס\"פ מציאת האשה ע\"ש וע\"ש בתוס' פ\"ק דגיטין (דף ג' ע\"א) בד\"ה והא לא משך כו' משמע דס\"ל דמצוה לקדה\"מ שייך אף באינו מושלש ואח\"כ כתבו שם דברי ר\"ת דבעינן שיהא מושלש משמע דסתם תוספות לא מצריכי שיהא מושלש וסתם תוספות הם מדברי ר\"י ורבינו לקמן (בסימן רנ\"ב) סתם וכתב ז\"ל קיי\"ל מצוה לקדה\"מ בד\"א שנתן ביד שליש היינו משום דהרא\"ש ס\"ל ג\"כ הכי וכנ\"ל ודוק: וה\"מ דאמר כתבו ותנו מנה לפלוני וה\"ה מטלטלי דלאו בני שטרא נינהו אבל בקנין דמסיק נראה דקנה גם מטלטלין כמו שדה: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש דאם אמר כתבו ותנו שדה לפלוני אי מחיים כותבין ונותנין לו צ\"ל דא\"ל כתבו לו שדי נתונה לך והם כתבו איך שא\"ל לכתוב כן וקנה השדה בשטר כזה כאילו כתב להן הנותן עצמן דאל\"כ במאי קנו ואין לומר דלא קנו מחיים אלא מהני הכתיבה ונתינת השטר לידו מחיים כדי שיוכל לקחתו לאחר מיתה משום מצוה לק��ים דברי המת אפילו להרמ\"ה משום דהשדה עומדת במקומה והוה ליה כאילו התפיס מנה ביד שליש דז\"א דהרא\"ש כתב בהדיא בס\"פ מציאת האשה (דף קל\"ד ע\"ב) דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא כשהשליש ביד שליש אבל בשהיה כבר ביד השליש (וכ\"כ רבינו בסימן רנ\"ב ס\"ב דכשהיה מחחילה ביד אחר ולא לשם כך לא אמרינן מלקדה\"מ וא\"ל תנהו לפלוני ומת אינו בכלל מצוה לקדה\"מ וכן כשמונחין כבר בקרן זוית ע\"ש וכ\"ש בשדה שעומדת כבר ברשות בעלים הראשונים וק\"ל: ומ\"ש ואי קנו מיניה כו' כותבין ונותנין דכל קנין סתם הוה כמעכשיו וקנו לו השדה מיד (משא\"כ מטבע) ושטר אינו אלא לראיה בעלמא ודוקא בבריא אבל בשכ\"מ ל\"מ קנין סתם: "
+                ],
+                [
+                    " מי שמת ונמצא קשורה כו' כך הוא לשון המשנה פרק י\"נ ופר\"ש לרבותא נקט קשורה בו דליכא למימר אחר (פי' זה המקבל הנזכר בשטר) כתב ונתנה שם כדי לזכות בנכסי המת ע\"כ: שהרי כל ימיו יכול לחזור בו פי' וחיישינן שמא חזר בו וגם ברישא בצוואת שכ\"מ מה\"ט אינו כלום ולפיכך אפילו נכתב בשטר צוואה שהשטר או הקנין הוא ליפות כחו אפ\"ה אינו כלום דחיישינן שמא חזר בו וכן מפורש בדברי הרמב\"ם בהדיא בספ\"ט דזכייה ע\"ש ורבינו רמזו במ\"ש ע\"ז ז\"ל וכל זמן שלא הגיע ליד המקבל בחיי הנותן ל\"ק משמע אפילו קנה מידו וגם מדסיים רבינו וכתב ז\"ל כתב הרמב\"ם וכן מי שכתב שט\"ח כו' וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' עד שמא כתב ללוות ולא לוה כו' הרי שס\"ל שכל זה הענין הוא מטעם שמא חזר ממחשבתו הראשונה אבל רשב\"ם כתב שם במשנה טעם אחר ז\"ל אינה כלום משום דחז\"ל תקנו דדברי שכ\"מ הוה ככתובין וכמסורין כדי שלא תטרף דעתו אבל זה שלא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה עכ\"ל וב\"י הביא לה\"ט על דברי רבינו ולא נהירא לי דה\"ט לא שייך אלא כשאין בשטר יפוי כח והרי הוכחתי דרבינו ס\"ל דאפילו ביפוי כח ל\"ק ועוד דהרי בגמרא קאמר על המשנה איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכ\"מ כל שאומר מהיום כו' והוא אשר כתבו רבינו ז\"ל או שמפורש בו מהיום אם לא אחזור בי כו' ש\"מ דגם טעם דמתנת שכ\"מ הנ\"ל הוא מטעם חזרה וגם רשב\"ם ודאי ס\"ל ה\"ט אלא שמעמיד המשנה בסתם צוואה דלית בה יפוי כח דאז א\"צ לטעם דשמא חזר בו וק\"ל: או שמפורש בו כו' פי' ואפילו אינו נכתב בלשון צוואת שכ\"מ דינו כמתנת שכ\"מ ויתבאר לקמן (ס\"ס רנ\"ז ע\"ש): זיכה בו לאחר כו' עד דבריו קיימין כן הוא לשון המשנה פ' י\"נ ומחולקים רשב\"ם וראב\"ד בפירוש זיכה בו לאחר רשב\"ם מפרש שאמר לאחר זכה במה שכתוב בשטר זה קנה זה השני שהרי דברי השכ\"מ ככתובין וכמסורין וקנהו זה באמירה והא דקתני מתני' בין מן היורשין בין שאינו מן היורשין עיקר הרבותא במ\"ש בין במ\"ש שאינו מן היורשין ור\"ל שאפילו אם זה השני הוא אחר אפ\"ה זכה במה שכתוב בו וכ\"ש אם הוא יורש והראב\"ד פי' שאומר לאחר זכה בשטר זה לצורך שמעון ור\"ל שיהא מסירת השטר לידו כאילו זיכה המתנה ע\"י עכשיו בפי' ועיקר הרבותא במתניתין הוא במ\"ש בין מן היורשין שאע\"פ שזיכה לו ע\"י א' מן היורשין שידם כידו של נותן ומתנת שכ\"מ אינו אלא לאחר מיתה והנכסים בחזקת היורשין אפ\"ה דבריו קיימין וטעמו כתב נ\"י ז\"ל מפני שאין אלו כשטר אלא כאמירה ולא גרעה האי אמירה ע\"י כתב מאמירה ע\"פ ומעתה אפילו נתנה ע\"י אשתו ועבדו הכנעני שידם כידו דבריו קיימין הריטב\"א עכ\"ל וזש\"ר ולא אמרינן כו' מתחת ידו ר\"ל מתחת יד הנותן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ודוקא בחולק מקרקעי כו' מדברי הראב\"ד הוא זה וכמו שסיים רבינו ע\"ז עד כאן וגם פשוט הוא דלהראב\"ד דוקא הוא חילוק זה לאפוקי לפר\"ש דאינו אומר אלא שיזכה בהכתוב בשטר וא\"כ לא יהא אלא כאמירה וצוואה בעלמא דפשיטא דקנה אף במטלטלין כמ\"ש לעיל ריש סימן זה: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם בפ\"ט מזכייה כ\"כ: וכן מי שכתב כו' פי' כשם שבדייתיקי קשורה חיישינן שמא נמלך ה\"ה בשט\"ח הנכתב ע\"ש א' מבניו (פי' איך שחייב לבנו פלוני כך וכך) או שנכתב ע\"פ אחר נמי חיישינן לנמלך ולא לוה: וכתב א\"א הרא\"ש בתשובה כו' לא מצאתי תשובה זו: דהיינו דוקא בשט\"ח כו' נראה דה\"ה נמי בשטר מכר בלא קנין כדלעיל (ריש סימן רל\"ח) ואע\"פ שהרא\"ש ור\"י ס\"ל דעדיו בחתומיו זכין לו למפרע היינו כשבא אח\"כ השטר לידו מדעת הלוה אבל כאן כיון שמת ודאי חיישינן ונראה דאפילו כתב לו שט\"ח בהקנאה גמורה אינו כלום מה\"ט דילמא הכינו ללוות עליו ולא לוה ולא אמרינן דבשטרי אקנייתא זכה משעת הקנין לכ\"ע אלא כשלוה לבסוף ומסרו לידו דלא מיחשב מוקדם וכמש\"ר בסימן ל\"ט ורל\"ח או בשטרי מתנה דזכו להמקבל עדי הקנין מיד משעת הקנין והשתא א\"ש דמסיק וכתב ז\"ל אבל במתנת בריא בקנין כו' דמשמע דדוקא במתנת בריא ובקנין מהני דכיון שהקנה לא שייך חזרה ולא חיישינן במי שמא ע\"ת הקנה כיון שמסרו ליד שליש וליכא מיגו דאי בעי קלייה מש\"ה קני הא בשט\"ח אפילו בקנין לא מהני וע\"ל סימן רמ\"ג וסימן ל\"ט ומ\"ג ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מתנת שכ\"מ בקנין במקצת שכתוב כו' מקור דין זה הוא ממימרא דרב פ' מי שמת (ריש בבא בתרא דף קנ\"ג) והרמב\"ם ורבינו הוסיפו לכתוב במקצת לרבותא דל\"ת כיון דהוה במקצת בקנין ואמר בחיים דקני מיד ולא היה לו לחזור בו קמ\"ל דאפ\"ה כיון שהזכיר מיתה יש לו דין משכ\"מ וכ\"ש אם כתב לו כל נכסיו וכן פי' רשב\"ם ור\"ן דמיירי בין בכולו בין במקצתו ונראה דהאי מתנת שכ\"מ דקאמר ר\"ל שיש לו דין כמצוה מחמת מיתה אפי' בלא קנין במקצת נמי אם מת הוי מתנה ודוקא כשיפה כחו בהקנין וכמש\"ר בסי' ר\"ן בסכ\"ט ע\"ש: או מחיים ובמות פי' לאפוקי מרבא דאמר שם דאי כתב מסיים קנה משום דלשון מחיים משמע דעתה התחיל המתנה קמ\"ל: אלא לסימנא דחיים ז\"ל הרמב\"ם פ\"ח דזכייה דין י\"ט והא דאמר מחיים ליישב את דעתו שיחיה מחולי זה וז\"ל רשב\"ם לפי שהזכיר מיתתו לא רצה לפתוח פיו לשטן והזכיר ג\"כ לחיים לסימן טוב כלומר המקום יצילנו מחולי זה ולא ימות עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם אבל בריא כו' כ\"כ בסוף הלכות זכייה ומיירי נמי בנותן בקנין בין בכולו בין במקצתו דודאי דברי בריא אף שאומר בהדיא אני נותן לך כל נכסי מחמת מיתה לא אמרינן דדבריו ככתובין וכמסורין דמי ובעי קנין ואז קנהו מיד ואף דאמר ובמותי לא אמרינן דדעתו היה מהיום ולאחר מיתה אלא כדמסיק דהוה ליה כמי שאומר מעתה ועד עולם (וע\"ל ס\"ס רנ\"ז) דבריא שכתב במתנתו מהיום ולאתר מיתה קנה הגוף מיד ואינו יכול לחזור בו והפירות לא קנאם עד אחר מיתה (וע\"ל סי' רנ\"ג): ומ\"ש שכתב בה מחיים ובמות כ\"כ בכל ספרי הרמב\"ם וגם בש\"ע מיהו נראה דה\"ה אם אמר בחיים ובמות: "
+                ],
+                [
+                    " מתנת שכ\"מ שכ' בה בכולה ובקנין הא דהתחיל בל' מתנת שכ\"מ אע\"ג דמיירי שהן מחולקין בדבר וגם מסיק וכתב ז\"ל אם הוא בריא כו' משום דהמשנה קתני שם (דף קמ\"ג ע\"ב) וחכ\"א המע\"ה ולהרי\"ף והרא\"ש היינו אפילו אם הוא עתה בעת שהן טוענין יחד הוא בריא אפ\"ה על המקבל להביא ראיה כ' רבי' מתנת שכ\"מ לפי מסקנא דהלכתא כהרא\"ש ללמדנו דמחזיקין המתנה בחזקת שהיה שכ\"מ ושהמקבל צריך להביא ראיה שהיה בריא ועבד\"ר: כדקציר ורמי כו' שהוא לשון מתנת שכ\"מ: וגם לא כדמהלך כו' שהוא לשון מתנת בריא: דאתפטר מגו מרעיה כו' כך וכך היו רגילין לכתוב לדעת שמת מתוך אותו חולי ולא עמד בנתיים ומיירי אפילו לא היה כתוב בה קנין כלל וק\"ל: לרשב\"ם אם בריא הוא פי' עכשיו בשעת העמדה בדין: עליו להביא ראיה פלוגתא דתנאי ואמוראי הוא שם בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ג ע\"ב) ופסק רשב\"ם כמ\"ד אוקי גברא אחזקתיה כמו שהוא עכשיו היה מקודם ורי\"ף פסק כמ\"ד המע\"ה ולעולם על המקבל כו' וטעם פלוגתתן מבואר שם בגמרא (דף קנ\"ג וקנ\"ד) וברא\"ש וכל א' הוכחתו מהגמרא ורמב\"ם סתם דבריו לכתוב כן בס\"פ ח' דזכייה מש\"ה הביא רבינו דעת הרמב\"ם באחרונה וכתב וכ\"כ הרמב\"ם וק\"ל: ומ\"ש קברו מוכיח עליו כוונתו כיון דמתנתו מתנה אם לא שנאמר שנתרפא מחולי הראשון וקברו מוכיח שלא נתרפא שהרי מת ומי יאמר לן שנתרפא מאותו חולי וחזר ונחלה פעם שנית: ומ\"ש רבינו וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות זכייה כ\"כ: לא מצא ראיה כו' כ\"כ לסברת הרי\"ף והרא\"ש דאם אין להמקבל ראיה ישבע הנותן וממילא נלמד מזה דלמאן דס\"ל דאם הוא בריא דעל הנותן להביא ראיה אם אין לו ראיה המקבל [אינו] נשבע [אלא] היסת וכ\"ש הוא כיון דיש שטר מתנה ביד המקבל וגם מעמידים גברא אחזקתו שהוא בריא עתה לפנינו מיהו היסת עכ\"פ צריך לישבע כדין כל טענת בריא שטוען עליו שכנגדו וגם במטלטלין שהוא מוחזק בהן ונאמן במגו כדמסיק עכ\"פ צריך שבועת היסת: אבל [אם היו] המטלטלין בחזקת המקבל ואם אין המטלטלין ברשות המקבל ג\"כ הנותן נשבע ונפטר מש\"ה סתם הרי\"ף והרא\"ש וכתבו דלעולם על המקבל להביא ראיה אלא שרבינו בא לכתוב כאן אע\"ג דאמרינן דקרקעות לעולם בחזקת הנותן המה במטלטלין לפעמים אינו כן וק\"ל גם קמ\"ל דאף לפי טענת המקבל שטען שנתן לו במתנת שכ\"מ נמצא שבתחילת הנתינה לא בא לידו להיות שלו בודאי דהא אם יעמוד יחזור לנותן אלא שהוא טוען שמת מתוך החולי ההוא והיתומים טוענים שעמד מאותו החולי ומן הדין לא הו\"ל להיות מוחזק בזה שהוא בידו קמ\"ל דאפ\"ה נאמן במגו וק\"ל אלא דלפ\"ז הו\"ל לסיים ולכתוב נאמן לומר מת מתוך חולי זה וי\"ל דחדא מינייהו נקט: שיכול לומר שלי כו' פי' היינו בליכא עדים וראה וכמש\"ר (סימן קל\"ג וקל\"ד) ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אינה קונה אלא עד לאחר מיתה לפיכך כו' בפרק יש נוחלין מימרא דרב הונא ורבא וע\"ל (ריש סי' ר\"ן וגם בסי' רמ\"ח) שם כתבתי מילתא בטעמו: שהרי במיתתו כו' והמקבל אינו קונה כו' פי' מש\"ה אין שייך בזה הא דקיי\"ל דאין מוציאין [למזון] האשה והבנות מנכסים משועבדים דכיון דאינו קונה אלא לאחר מיתה ומדרבנן הילכך כירושה שווייה רבנן וגרע מירושה דאילו בירושה קיי\"ל דאם יש לו נכסים מועטים והניח אלמנה ובן או אלמנה ובת דנזונות יחד ולא אמרינן שתטול האלמנה הכל וכמ\"ש רבינו בא\"ע (ריש סימן צ\"ג ע\"ש) והיינו טעמא דלא רצו חכמים שתעקר ירושה דאורייתא לגמרי משא\"כ במתנת שכ\"מ דאין כאן צד דאורייתא אלא תקנת רבנן מש\"ה גבינן מהן כל צרכן אפילו לא ישאר ביד המקבל כלום וק\"ל ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " קיי\"ל מצוה לקיים דברי המת כו' בס\"פ מציאת האשה פסק רב נחמן הלכה כר\"מ דאמר הכי וכבר כתבו רבינו לעיל (סימן ר\"ן סעיף ל\"ח) אלא דשם כתבו אגב גררא ומש\"ה הדר וכתבו רבינו כאן לגופא דמילתא וגם כדי לכתוב עליו בד\"א שנתנו ביד שליש כו' מה שאין כן לעיל שכתב הדבר בפלוגתא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שכ\"מ שהודה וכו' מכאן ועד סוף הסימן כפול לעיל (בסימן ר\"ן בסעיף ג' ד' ה') וכבר תמה הב\"י למה ליה לרבינו לחזור ולכתבו. ומה שהתחיל רבינו וכתב שהודה על כל נכסיו וסיים בין הודה במקצתן הוא סיוע למ\"ש לעיל (סימן ר\"ן) דלדעת הרא\"ש ורבינו האי בעיא בגמרא היתה אם יחזור כשיעמיד וממילא נלמד מזה בין בכולה בין במקצתה לכשאיפשטא אפילו הודה בכולה איפשיטא דהודאת בע\"ד כק' עדים דמי ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אלא לבקרו וצוה לפניהם כו' אם ירצו כו' דברים הללו המה מגמרא דפ' י\"נ (סוף דף קי\"ג) א\"ר יהודא ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין בתורת עדות רצו עושין דין בלבד ע\"כ ומפורש שם הטעם דמדכתיב והיתה לבני ישראל לחוקת משפט אורעה כל הפרשה דנחלה להיות דין והעומדים שם אם רצו בית דין הם כאילו צוה להם תחלה להיות דיינים בכל דבר שיסתפק בלשון הצוואה וכיון שהוא כאילו קבל עליהם מש\"ה אין א' מהם יכול לומר לב\"ד הגדול קאזלינא: ל\"ש אם חלק נכסיו כו' ל\"ש אם צוה ליתן לאחרים כלומר ל\"מ חולק לבניו דפשיטא שנעשו כדיינים מדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לבניו לרבות לזה ולמעט לזה אלא אפילו חולק לאחרים דלא כתיב בקרא נמי נעשו דיינים ומטעם שכתב הרא\"ש בשם ר\"י ז\"ל דכיון דאמרו רבנן דברי שכ\"מ ככתובין וכמסורין דמי אף בצוואה שהוא מצוה ליתן לאחרים שאין ראויים ליורשו מסתבר דכך הוא הדין גם לענין שג' שעומדים שם שנעשו דיינים דמתנת שכ\"מ כירושה שוויוה רבנן דהרי אינה חלה אלא לאחר מיתה כעין ירושה וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תוקון ורב יהודא סתמא קאמר למילתא דג' שנכנסו לבקר את החולה ל\"ש במחלק לבניו ל\"ש במחלק לאחרים עכ\"ל: בד\"א ביום כו' וכדכתיב נמי בקרא והיה ביום הנחילו כו' וכן הוא שם בגמרא: כיון שאין השעה ראויה לדין כו' ע\"ל (ריש סימן ז') ושם כתבתי ג\"כ דעות מחולקות באם דנו אם דיניהן דין ועבד\"מ בעמוד: וכתב הרשב\"ר דוקא כו' כצ\"ל וכ\"כ ב\"י: שוב אין יכולין לדון כו' דאין עד נעשה דיין ור\"י ס\"ל דוקא עד המעיד ולא בנתכוין להעיד ולא העיד וכן כתב ב\"י: במתנת שכ\"מ במקצת בקנין כו' ז\"ל רשב\"ם שם וה\"מ דאם רצו עושין דין דמשמע שאפילו החולה אינו יכול לחזור כו' (פי' דשם בגמרא מוכח דאפילו בחייו דנין וכתבתיהו בדרישה ע\"ש) כגון מתנת שכ\"מ במקצת דאיכא קנין דלא מצי הדר ביה אבל בלא קנין דמצי הדר ביה לא כדמוכח לקמן שאין להם לדיינים לעשות דין בדבר שאפשר להתבטל ואם דנו אין דיניהם דין דעדיין לא קנו עד שימות האב שמא יחזור בו עכ\"ל ורבינו כתב עליו ולא נהירא דההיא דין מתנת בריא יש לה ור\"ל וא\"כ איך נלמד מפסוק והיה ביום הנחילו כו' שהנכנסים יכולין לעשות דין בע\"כ דהא מהפסוק לא נלמד אלא לענין נחלה אבל לענין מתנת בריא מנ\"ל דיכולין לעשות דין כל זמן שלא קבלו עליהן אלא ודאי לא איירי אלא במתנת שכ\"מ בכולה והא דאמר רצו עושין דין עיקר הדברים קאי אאחר שימות הנותן דאז כבר נסתלק הנותן וא\"צ קנין דהא קיי\"ל כריב\"ב דאמר דמקרא ילפינן דמה שמצוה אדם ליתן לבניו לרבות לזה ולמעט לזה דבריו קיימין אחר שימות ובלא קנין וזהו שכתב רבינו מתחילת דין זה ואין היורשין יכולין לומר לב\"ד הגדול אזלינא ואף דמהגמרא מוכח דאיירי נמי דעושין דין בחיי הנותן גם זה לא קשיא לרבינו דמוקי לה דמיירי כשנותן בקנין גמור במתנת בריא מעכש��ו אם ימות וכ\"כ התוס' שם וכתבו ז\"ל וקרי ליה נחלה לפי שהוא כעין נחלה שאינו קונה אלא לאחר מיתה עכ\"ל ור\"ל דכל כה\"ג יש לו דין מתנת בריא שאינו יכול לחזור בו ליתנו לאחרים ולא למכרו ודין מתנת שכ\"מ שאינו קונה אלא עד לאחר מיתת הנותן וע\"ש זה קראהו הקרא נחלה ואף שסתם רבינו ולא הזכיר זה דמיירי במתנת שכ\"מ בקנין מהיום ע\"כ צריכין אנו לפרשו כן מדסיים וכתב ז\"ל ואין יכולין לעשות דין עד דמשהה כו' ובגמרא איתמר זה אקנין מיד אחר דין זה גם מייתי הגמרא שם על זה דצריך להשהות כו\" דין הנ\"ל דג' שנכנסו לבקר כו' משמע דבקנין איירי מיהו אין זה ראיה דאדרבה מדכתב רבינו בתר הכי דין דצריך להשהות כו' ולא הזכיר קנין משמע דגם בלא קנין מיירי וס\"ל כיון דבקנין צריך להשהות ה\"ה במתנת שכ\"מ דאף דדבריו ככתובין וכמסורין דמי מ\"מ לא עדיף מקנין דבריא ומ\"מ מוכח מינה דברצו לעשות דין בחייו מיירי דאי אחר מיתה לא אצטריך למימר דצריך להשהות דהא אין לך שינוי דעת וענין גדול משינוי מחיים למיתה וק\"ל ועבד\"ר: עד דמשהה לבתר דסליק מההוא עניינא שם בגמרא (דף קי\"ד) ואקנין קאי שם וכנ\"ל והטעם כתב רשב\"ם שם ז\"ל דקים להו לרבנן דאדם לא גמר ומקני מיד אלא אדעת שיתן לבו אח\"כ לידע אם אפשר לו בקנין זה לעשותו קנין גמור עכ\"ל: ואם דנו פירשב\"ם שאינו דין כבר כתבתי לשונו וטעמו לעיל בסמוך אבל התוס' כתבו דמ\"מ דינו דין אלא לכתחילה לא ידונו משום אטרוחי בי דינא בכדי: "
+                ],
+                [
+                    " כולן לשון מתנה הם מימרא דרב ששת (דף קמ\"ח) וכתב נ\"י איצטריך רב ששת לאשמועינן דלשונות אלו הן לשון מתנה אפילו בשכ\"מ דל\"ת כיון שאין שם לא משיכה ולא קנין ל\"מ אלא לשון מתנה דוקא והיינו טעמא נמי דהני אחריני יעמוד וישעון כו' (וכתבן רבינו בס\"ו) דלא קנו כיון דעלו בתיקו עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בבריא לא מהני דכל לשונות הללו משמעותן תקנה להבא ועדיין לא הקנה ואפילו לקנות מידו ע\"ז לא מהני דקנין דברים בעלמא הוא אלא שצריך שיאמר חזק וקני או משוך וקני וכיוצא בדבר שמשמעותן שיקנה עתה בעת שימשוך או יחזיק אבל הראב\"ד והרמב\"ן כתבו שאין קנין דברים אלא באומר אתן או אמכור לך או שקנו מידו לחלוק אבל האומר יטול ויחזיק במתנה זו או במשיכה זו משמע ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " יאכל פירות דקל זה אע\"ג דבאו לעולם נראה דלא מיירי דוקא בדאמר יאכל פירות דקל זה קודם שבאו לעולם ושע\"ז קאמר דאע\"ג שבאו אח\"כ לעולם ולא חזר בו אפ\"ה לא מהני בבריא דאם כן מאי איריא דאמר לשון יאכל דהוא להבא הא אפילו בקנין גמור אינו קונה בכה\"ג אפילו כשבאו אח\"כ לעולם כמ\"ש (בסימן ר\"ט) אלא ה\"פ דאע\"ג שאחר שבאו הפירות לעולם אומר יאכל פירות אלו שהן פירי של דקל זה אפ\"ה לא קני כיון דהוא לשון להבא ואינו תלוי במאי דאמר של דקל זה (ע\"ל סימן זה בסעיף ל\"ז בפרישה): "
+                ],
+                [
+                    " אני מניח לפ' כו' ז\"ל הרא\"ש בתשובה שם (כלל פ\"ג) ששאלת אם כתב בצוואה אני מניח לפ' כך וכך אי מהני משום דבבריא לא מהני האי לשון ואמרינן כל דליתא בבריא ליתא בשכ\"מ תשובה יראה לי דמהני דעיקר לשון צוואת שכ\"מ הוא בלשון זה לפום ריהטא דעלמא לפי שהוא נפטר מן העולם ומניח נכסיו אחריו הוא מצווה ואומר לפ' אני מניח זה ולפ' זה אבל בבריא לא שייך האי לשון ול\"ד להאי דאמרינן ידור פ' בבית זה כו' דלא אמר כלום (והביאו רבי' לקמן סעיף ל\"ו ל\"ז) ומפרש טעמא דכיון דליתא בבריא ליתא נמי בשכ\"מ דהתם אין טעם לחלק ביניהם שבשניהם הוה טעות שטעו בזה דסבורים היו דדירת בית הוה דבר שנתפס בקנין ואין קנין תופס בדירת אויר ולא בפירות עד שיקנה לו גוף הבית לדירה וגוף הדקל לפירותיו הילכך כיון דליתא בבריא ליתא בשכ\"מ בדיבור אבל בדבר שיש חילוק בין בריא לשכ\"מ בלשון ובבריא היה מועיל בו קנין בדבר הניתן בלשון השייך בבריא מועיל בו נמי דיבור בלשון המועיל בשכ\"מ ובשכ\"מ אמר רב ששת יטול יזכה יחזיק כולן לשון מתנה וכשאומר השכ\"מ מניח אני לפ' כאילו אמר יטול כי הנטילה חילוף ההנחה עכ\"ל (ועיין בריש סימן רי\"ב וכאן בדרישה): "
+                ],
+                [
+                    " ואם אמר יחסין כו' שם במתניתין תני אף יחסין ויירש בראוי לירשו וכתב נ\"י אשמועינן מתניתין דיחסין מועיל כמו יירש דלשון ירושה הוא א\"נ קמ\"ל דהלכה כר\"י ב\"ב דאפילו בן בין הבנים קנה ע\"כ: אבל אם אינו ראוי לירשו לא פי' ל\"ק כלל דהוה לשון ירושה והאומר על אחר שיירש במקום שיש יורשים כ\"ע מודים דלאו כלום הוא כדאמרינן לא נחלקו חכמים ור\"י על אחר במקום בת כו' שלא אמר כלום ול\"ד בת קאמר דה\"ה במקום א' משאר יורשים כגון אחים ודודים ובניהם עד סוף כל הדורות וק\"ל: ואם אמר לשון יפול כתב בתשובה כו' כלל פ\"ד (סימן ג' וד'): ואם אמר יהנה כו' שם בפ' מי שמת: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם מצוה מחמת מיתה כו' אע\"פ דסתם שכ\"מ דינו כבריא לענין מתנה טמירתא וכמ\"ש רבינו לעיל (ריש סימן רמ\"ב) גם הרמב\"ם עצמו כ\"כ ריש פ\"ה דזכייה מ\"מ מצוה מחמת מיתה שאני משני טעמים וכמ\"ש לעיל (ריש סימן רמ\"ב) ע\"ש: וכתב רב האי אפילו אמר אל תגלו כו' עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ששאלת ראובן שנתן קרקע לאשתו כו' סוף כלל ע\"ט ומ\"ש שנתן קרקע לאשתו במתנת שכ\"מ ר\"ל שפי' בהדיא שמכח שהוא שכ\"מ ומיראת מיתה נתנה עד\"ר: תשובה אין המתנה בטלה בכך עבד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שכ\"מ שא\"ל נכסיך למי ואמר כמדומה כו' ברייתא פ' מי שמת (סוף דף קט\"ו) ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שכ\"מ שאמר נכסי כו' פי' כל נכסי וכן הוא בגמרא שם במימרא דרב הונא וכן משמע מדסיים רבינו וכתב אבל אם הוא בנו לא עשאו אלא אפוטרופוס והיינו דוקא בכולו כמ\"ש רבינו לעיל (בס\"ס רמ\"ו סי\"ב) ומש\"ה לא כתב רבינו אלא האי נ\"מ דירושה אין לה הפסק וכמ\"ש בדרישה ע\"ש: שירושה אין לה הפסק כו' כבר נתבאר כל זה בריש סימן רמ\"ח ע\"ש: בד\"א כו' בבת או אח כו' לכאורה נראה דלצדדין כ\"כ דלדעת הרי\"ף מיירי אפילו בבת ולדעת הרא\"ש באח דבאח דוקא אפשר לומר כן לדעת הרא\"ש אבל לא בבת דהא ס\"ל דבת כבן בין הבנים דמי וכמ\"ש (בסימן רמ\"ו ס\"ה ועיין מ\"ש שם בדרישה) ורבינו קיצר כאן וסמך אמ\"ש שם אבל אחר הדקדוק יותר נראה דגם לדעת הרא\"ש כ\"כ דאפילו בבת נוטלת משום ירושה ודוקא בסימן רמ\"ו דאיירי דכתב לי בלשון מתנה מפורש ס\"ל דהוה אפוטרופוס בבת וה\"ה באח וכמ\"ש שם אבל הכא דמיירי בדלא אמר לשון מתנה אלא נכסי לפ' להרא\"ש גם בבת זכתה משום ירושה וכמו שהוכחתי זה שם (בסימן רמ\"ו) ע\"ש בדרישה גם כאן בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " שכ\"מ שאמר תנו ר' זוז לפ' בני כראוי כו' בפי\"נ (דף קל\"ח ע\"א) ת\"ר שכ\"מ שאמר תנו מאתיים זוז לפלוני בני בכור בראוי לו נוטלן ונוטל את בכורתו ואם אמר בכורתו ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל בכורתו כו' (עיין שם שתני כן בברייתא גם באשה ובב\"ח וכמו שכתב רבינו) ופריך בגמרא שם ע\"ב ע\"ז ז\"ל ומשום דאמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ודילמא כראוי לו בחובו קאמר אמר רב נחמן הא מני ר\"ע היא דדייק לישנא יתירה דתנן ולא את הבור כו' (וכמש\"ר לעיל סימן רי\"ד סי\"ד ע\"ש) ומזה הוכיח רשב\"ם דה\"ה אם אמר תנו מאתיים זוז לפלוני בני סתמא (פי' ולא אמר בני בכורי וגם לא אמר בבכורתו וגם לא אמר כראוי לו) דידו על העליונה דהא מסקינן דדוקא מכח לישנא יתירא דכראוי לו אמרינן דיטלנו לבד מחובו ולבד מבכורתו הא לא\"ה לא הוה מתנה וכתב דמש\"ה נקט הברייתא בבכורתו דאתא לאשמועינן רבותא דאע\"ג דפריש בהדיא בבכורתו אפ\"ה יטול כל בכורתו אם היא יתר ממאתיים זוז דידו על העליונה עכ\"ל ומוכח מלשונו דלאו אבנו סתמא לחוד כתב הרשב\"ם כן אלא גם אחוב וכתובה דאם לא אמר בכתובתה ובחובו ולא כראוי להן ידן על העליונה דהא הוכחתו ממאי דקאמר בגמרא אחובו וגם נקט הרשב\"ם בהדיא בלשונו ב\"ח וכנ\"ל וגם הרא\"ש שחולק עליו חולק עליו בשלשתן כמבואר בלשונו שהביא שם לשון רשב\"ם וכתב עליו ז\"ל ולי נראה דודאי אי אמר תנו מאתיים זוז לבני בכורי נוטלן בבכורתו מדהזכיר בכורה וכן לפלוני אבל בחובו אם אמר לפלוני בני סתמא או לפלונית אשתי מתנה נתן להן יתר על הראוי להן עכ\"ל והנה הוא נראה לעינים שט\"ס הוא בהרא\"ש במ\"ש וכן לפלוני אבל בחובו אם כו' הנ\"ל ונראה להגיה להפך תיבות אבל בחובו וצ\"ל בחובו אבל כו' וא\"ש וא\"ת א\"כ ק' מאי וכן דקאמר הא ברישא לא אמר שיתנהו לו בבכורתו י\"ל דבהאי וכן ר\"ל דגם בב\"ח אף דלא אמר תנו לפלוני בעל חובי בחובו אלא אמר תנו לפלוני בחובו לחוד מדהזכיר בחובו אמרינן דלא למתנה נתכוין אלא ליתנו בחובו וידו על העליונה וסיים וכתב אבל אם אמר לפלוני בני סתמא או לפלוני אשתו מתנה נתן לה כו' וה\"ה אם אמר לפלוני בעל חובי סתמא אלא שקיצר וכמש\"ר בשמו בשלשתן ונראה דהא דכתב הרא\"ש הנ\"ל ורבינו בשמו דאם אמר תנו ר' זוז לבני בכורי דנוטלן בבכורתו מדהזכיר בכורה היינו דוקא כשאמר לפלוני בני בכורי ולא הוצרך הרא\"ש לכתוב פלוני כי סמך ארישא דנזכר בו פלוני בגמרא ובדברי רבינו (וכצ\"ל באשר\"י וכמו באשתו ובב\"ח דכתב ברישא ע\"ש) דאל\"כ ק' מ\"ש כשאומר לפלוני בעל חובי דאמרינן דלמתנה נתכוין ומ\"ש לבני בכורי דאמרינן דנוטלן בבכורתו אלא מחוורתא דלא כ\"כ הרא\"ש ורבינו בשמו אלא בשגם אמר לפלוני בני בכורי דבכה\"ג שפיר יש לדקדק דלא הוה צריך למימר בכורי אבל כשלא אמר ג\"כ פלוני אמרינן בכורי לסימנא קאמר וכמו דאמרינן כשאמר לפלוני בעל חובי דבעל חובי לסימנא בעלמא קאמר. ועוד נראה לדקדק ולומר דלהרא\"ש צ\"ל דמש\"ה קתני הברייתא הנ\"ל כראוי לו בשלשתן ללמדנו דאף דאמר בבכורתו ובכתובתה ובחובו אפ\"ה כיון דאמר ג\"כ כראוי לו הו\"ל כאילו לא אמר בבכורתו כו' וה\"ק הברייתא אם אמר כראוי אז בכל ענין נוטלן בתורת מתנה אבל אם אמר בבכורתו כו' ולא אמר כראוי לו ידו על העליונה והשתא א\"ש דרבינו השמיט ברישא תיבת בכור ולא כתב אלא תנו ר' זוז לבני פלוני כראוי לו דס\"ל דהברייתא והרא\"ש דנקטו תיבת בכור ללמדנו דאף דהזכיר ג\"כ בכור אפ\"ה כיון דאמר כראוי לא הו\"ל מתנה ורמזו בבכור וה\"ה באינך ורבינו סמך אמ\"ש אחר זה דדוקא כשלא אמר כראוי לו לא הויא מתנה דמינה נלמד הא ברישא דאמר כראוי לו הויא מתנה בכל ענין וכמ\"ש ועיין בנ\"י בשמעתין פ' יש נוחלין דשם כתב בחד שינויא כמ\"ש דכשאומר כראוי לו הויא בשלשתן מתנה <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> דאמר בבכורתו ובכתובתה ובחובו וע\"ש מ\"ש עוד שם בשינויא בתרא ועד\"ר ועמ\"ש עוד מזה בסמוך בסי\"ו ובזה כלל דברי רבינו מבוארין: ומש\"ר דנוטלין מאתיים עודף על חלק הבכורה כו' ה\"ט דמלישנא יתירה דכראוי לו מיפין את כחו ואמרינן דה\"ק כראוי לו שהוא ראוי לכך מפני שעשה לי נחת רוח בדברים אחרים ר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " וידן על העליונה עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " לפלוני בני שהוא פשוט בירושתו האי שהוא פשוט לשון רבינו הוא ר\"ל שהוא אומר תנו לפלוני בני בירושתו כו' ואותו בן הוא בן פשוט: אין לו אלא ר' זוז דביום הנחילו את בניו כתיב התורה נתנה לו כח להנחילן כפי רצונו משא\"כ בבכור דכתיב ביה לא יבכר (וע\"ל סימן רע\"ז): "
+                ],
+                [
+                    " וכתב רשב\"ם דה\"ה נמי אם אמר לבני סתמא דידו על העליונה כן הוא העיקר ובא\"ע (סימן ק\"ט) כתב איפכא בשמו ושם הגהתו בשם מור\"ש וב\"י ז\"ל כמ\"ש כאן ע\"ש וטעמן דרשב\"ם ורא\"ש בפלוגתן בזה כבר נתבאר במ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " משום דמיחזי כריבית כבר הוזכרה סברא זו בנ\"י בשמעתין (דף רכ\"ו) ומבואר שם דבעל סברא זו ל\"ג בברייתא הנ\"ל. גבי ב\"ח דאם אמר בחובו דידו על העליונה וע' מ\"ש שם עוד מזה וגם בספר התרומות (שער נ\"ט) הזכיר סברא זו: וכן היכא דאמר לפלוני ב\"ח כו' דלסימנא בעלמא הוא דקאמר שידעו למי יתנו ר\"ן וא\"ת הא כתב רבינו לפני זה בשם הרא\"ש דכשאומר תנו לבעל חובי סתמא דבמתנה נתנו לו י\"ל דנקט כאן לשון הי\"א דהתחיל (בבן) [בהן] וללמדנו דלית ביה משום רבית ויש בו נ\"מ דלהרא\"ש נוטלו במתנה ולית ביה משום רבית וק\"ל ועד\"ר גם בד\"מ כתב עד\"ז ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שכ\"מ שאמר תנו ר' זוז לפלוני כו' לפלוני כו' ברייתא פ' י\"נ (דף קל\"ח ע\"א) וסיפא דמילתא שם מ\"ש רבינו בסמוך (בסעיף ך') דאם אמר ואחריו כו' וכתב שם רשב\"ם להכי נקט שכ\"מ דבדידיה איכא לאפלוגי בין היכא דאמר ואחריו לפלוני בין היכא דלא אמר משום דרגילי לחלק כל נכסים בדיבור (פי' בלי קנין) לזה כך ולזה כך אבל בריא רגיל ליתן לכל אחד בפני עצמו (בקנין) והדבר ידוע למי מקנה תחלה ע\"י העדים וזהו שכתב רבינו ג\"כ בסמוך (סכ\"ב) ז\"ל וה\"ה בריא כו' אבל אם הקנה לעצמן כו' וצ\"ל דמיירי בדלא שייר אחריהם מידי דאי שייר מידי היה צריך קנין גם בסמוך (סכ\"א) נתפרש הטעם בשם ר\"י למה קתני דאמר לאחד ר' ולא' ש' ולא נקט המתנה בשוויה וע\"ש מ\"ש עוד מזה וכתב רשב\"ם עוד שם דמיירי ג\"כ שלא שתק בנתיים דאל\"כ הו\"ל נמלך וכמש\"ר לעיל (סימן ר\"ן סעיף י\"ז): כיצד חולקים הממון לט' חלקים כו' כ\"כ הרא\"ש ונ\"י ורשב\"ם ול\"ד למש\"ר (בסימן ק\"ד סעיף י\"א) בבעלי חובות שזמנם שוה לגמרי אחד של ר' ואחד של ש' ואחד של ת' שכתב שם רבינו בשם רי\"ף ורמב\"ם ורא\"ש דחולקים בשוה דשאני התם שבאים ליטול מחמת שיעבודא שיש להם על נכסיו להכי דין הוא שיטלו בשוה דכך יש לבעל הר' שיעבוד על נכסיו לשיעור מעותיו כמו בעל ש' משא\"כ כאן שבאים ליטול מחמת המתנה שנתן להם בעל הנכסים להכי דין הוא שיטלו כפי הערך שנתן בעל המתנה לכל אחד דאמדינן דעתו כאילו אמר פלוני יקח ב' חלקים ופלוני ג' ופלוני ד' וק\"ל: ומיירי שנתן להן קרקע כו' עד מתנת שכ\"מ כיורש שוויוה רבנן כלשון זה כתב רשב\"ם שם אברייתא שהבאתי בסמוך וקשה הא תיקנו הגאונים דגם מטלטלי דיתמי משועבדים לב\"ח דאבוהון וגובה מהיורשין אפי' מטלטלין שקנה אביהן אחר שלוה מב\"ח כמו שהיה גובה מאביהן כשהיה חי דיורש כרעא דאבוה הוא וכמש\"ר בסימן ק\"ז ע\"ש סי\"ג גם לא שייך במקבלי מתנת שכ\"מ תקנת השוק כמו דלא שייך ביורשין מאחר דכיורשין שווינהו למקבלי מתנת שכ\"מ וכמש\"ר בהדיא בר\"ס קי\"ג ס\"ג ע\"ש בשלמא ארשב\"ם דכתב דלא גבה ממטלטלי דיורש לק\"מ דהוא כ\"כ אלשון הברייתא ובזמן חכמי הברייתא עדיין לא היתה התקנה לגבות ב\"ח ממטלטלי דיתמי אבל על רבינו שלא הזכיר לשון ברייתא אלא כתב פסקי דינים זה אחר זה ק' ועכ\"פ לא הו\"ל לרבינו לסתום אלא לפרש וע\"ק דהב\"י כתב דמש\"ר מתנת שכ\"מ כיורש שוויה רחמנא דלנתינת טעם למ\"ש דאילו גבי מטלטלי לא משתעבדי לב\"ח כ\"כ ושכ\"כ לדינא דגמרא אבל האידנא משתעבדי עכ\"ל והנה מ\"ש דקאי לדינא דגמרא הוא דוחק כמ\"ש גם מ\"ש דהוא נתינת טעם למטלטלי ז\"א דא\"כ מאי איריא דהוה כיורש הא אי הוה כלוקח או מקבל מתנת בריא מכ\"ש דלא גבו מטלטלי מנהו ודוחק לומר דבא ללמדנו דל\"ת דהוה כהנותן הלוה עצמו דגובה ממטלטלין דמהיכי תיתי לומר שהוא גרע מיורשי הנותן וליהוי כהנותן עצמו וע\"ק דהא חילוק זה דמיירי שגבו קרקע ולא מטלטלי ושמתנת שכ\"מ הוא כיורש הכל הוא מדברי רשב\"ם שכ\"כ אהאי ברייתא כנ\"ל והרשב\"ם כ\"כ לנתינת טעם אמה שגובה הלוה מהן קרקע ולא אמה שאין גובין מהן מטלטלין ע\"ש וע\"ק דהו\"ל לרבינו לכתוב דמתנת שכ\"מ כיורש שוויוה רבנן בדלי\"ת דמורה על נתינת טעם וכ\"כ רשב\"ם שם בדלי\"ת ולמה כתב מתנת שכ\"מ בלא דלי\"ת ולכאורה היה נ\"ל לומר דרבינו לא לנתינת טעם כתבו אלא התחלת דברים הוא וקאי אמ\"ש אח\"כ וללמדנו דאע\"פ שמתנת שכ\"מ שוויוה רבנן כיורש אעפ\"כ כתב רבינו שאם יש כו' אבל גם זה קצת דוחק דא\"כ הו\"ל לרבינו לקצר ולכתוב בשם ר' יונה דאע\"פ דמתנת שכ\"מ הוא כיורש מ\"מ אם יש כו' למאי בא ללמדנו במ\"ש שהוא כיורש וגם הקושיות הראשונות למה סתם רבינו עדיין במקומן עומדות לכן נראה דאלמעלה קאי ובא ללמדנו בזה תלתא הא' שאחר שכתב לשון הברייתא עם פירושה בא ללמדנו דל\"ת דמ\"ש דגובה קרקע מיירי דוקא בב\"ח המוקדם למתנת שכ\"מ וכדין גבייה ממתנת בריא דגובה מלוה מוקדם מבעל מתנה מאוחר דוקא קרקע ולא מטלטלי קמ\"ל דז\"א אלא איירי אף במלוה מאוחר שגובה ממקבלי מתנת שכ\"מ מוקדם קרקע וה\"ט דכיורש שוויוה רבנן דגם מקבל מתנת שכ\"מ זה אף שנתן לו קודם שלוה השכ\"מ ממנו מ\"מ כיון דלא נתן לו המתנה עכ\"פ אלא אחר מותו מש\"ה הו\"ל דינו כיורש ומש\"ה גובה ממנו קרקע והשני דמינה נלמד דמ\"ש דלא גובה מטלטלי הוא לפי זמן חכמי התלמוד דוקא אבל לפי תקנת הגאונים דגובה מלוה מטלטלי מיורש גובה ג\"כ ממקבלי תתנה ואפשר דגם לזה נתכוין רבינו במ\"ש דכיורש שוויוה רבנן דבמלת רבנן נכללו ג\"כ תקנת הגאונים ולא כתב בהדיא שוויוה הגאונים משום הלימוד הראשון דהוא היה גם בימי חכמי התלמוד והשלישי דנלמד ג\"כ מזה טעם למ\"ש מתחילה דאם גבה הכל מהא' דחוזר ומשתלם מהאחרים ולא אמרינן ממאן דגבה גבה ומזל דידיה גרם דה\"ט דשוויוה רבנן כיורש וביורש נמי דינא הכי דאם קדם ב\"ח וגבה מהא' דחוזר וגובה מהאחרים וכמש\"ר בס\"ס ק\"ו בסכ\"א ע\"ש ודוק דבזה נתיישב הכל: "
+                ],
+                [
+                    " ב\"ח קודם לגבות מהיורש כו' וכ\"כ נ\"י בשמו וכ\"כ המ\"מ פ\"י דזכייה בשם הרשב\"א וכתב הטעם משום שיורשין כרעא דמורישן הן ובמקומם הן עומדין ונכסי ירושתן כבני חורין ואין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין: ודוקא שפי' חלק מקבל המתנה כו' נראה דה\"ק אם לא פי' חלק היורש אפילו הקדימו כגון דאמר כל נכסי לבני לבד מר' זוז לפלוני אפ\"ה גובה הכל מן היורש אבל אם פי' בהדיא סך הראוי ליורש אז דינו כאילו נתן לשני נכריים שאם אין מתנותיהן שוה גובה משניהן בשוה ואם מתנתן שוה גובה הכל מהאחרון ומה שסיים הרב ז\"ל בדין אם שניהן שווים במתנתן משום דאיידי דנקט ברישא שכשלא פי' גובה הכל מהבן נקט בסיפא דלפעמים גובה הכל מהאחר והיינו אם פירשו והקדימו ואף שיש פנים אחרים בביאור דברי הר\"י מ\"מ כמ\"ש כן עיקר וכ\"כ בהדיא נ\"י בי\"נ (דף רנ\"ב ע\"ב) שכל שפירש חלק הבן דינו כאחר וכן מבואר בהדיא בתשובות רשב\"א (סימן תתפ\"ז ע\"ש) ולפ\"ז מש\"ר בסמוך בשם תשובת הרא\"ש שהבן יפרע הכל צ\"ל אע\"פ שפי' ואמר והשליש לבן לא מיקרי פירש חלקו וכאילו אמר והשאר לבן ולירושה נתכוין ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א כו' כלל ע\"ס סימן ט' בדפוס לועז ובדפוס תוגרמא כלל פ' דין י\"ד: ואפילו אם הזכיר נתינה לבן ירושה היא כלומר ואפילו לא היה אומר והשליש ישאר אלא היה אומר והשליש ינתן נמי לשון ירושה הוא אא\"כ יפרט סכום ידוע להבן שאז דינו דבן שוה לנכרי וכמ\"ש בסמוך וע\"ש בתשובה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אמר תנו ר' זוז כו' ואחריו כו' זהו סיפא דברייתא הנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ופי' ר\"י דה\"ה דאם נתן לכולם בשוה ולא הזכיר ואחריו ולדבריו צ\"ל דהברייתא דנקט סכום שאינו שוה לרבותא דאף ע\"פ שהשכ\"מ אוהב האחרון יותר שהרי נתן לו מתנה מרובה אפ\"ה גובה מהאחרון אחרון כיון דאמר ואחריו וכ\"כ הרא\"ש ורשב\"ם שם: "
+                ],
+                [
+                    " שזיכה להם ע\"י אחר פי' וכגוונא דלעיל שנתן לו אלף זוז יחד ואמר לו לפלוני ר' ולפלוני ש' ולפלוני ת\"ק דאל\"כ ודאי למי שיזכה קודם הוא קודם: אבל אם הקנה כו' פי' ע\"י ק\"ס לפני עדים או שנתן לכל א' בידו לפני עדים או שאין הכחשה ביניהן בזה וע\"ל סימן קי\"א ס\"ז שכתב האי דינא בבריא שנתן: "
+                ],
+                [
+                    " מי שאמר יש לי כך וכך כו' ומתוך כך כו' פי' אחר שגמר דבריו לחשוב כמה שנתחייבו לו אמר מיד עליו תנו לפלוני ר' זוו בלי הפסק דאם היה מפסיק בין החשבון להנתינה היינו אומרים שדעתו ליתן לו עכ\"פ ודין זה בתוספתא דבתרא וז\"ל האומר ר' זוז יש לי ביד פלו' וש' ביד פלו' ות' ביד פלוני ות\"ק ביד פלו' ופלו' יטול ר' זוז אם יתכנסו כולן נוטל ואם לאו אינו נוטל אלא לפי חשבון עכ\"ל ורבינו שכתבו בשם רשב\"א כדי לכתוב עליו אבל אם נאבדו כו' שזהו חידוש הרשב\"א וגם ברישא הוסיף לכתוב ומתוך כך צוה ללמדנו שצריך שיהיה בלי הפסק וכמ\"ש: אין נותנין לו כל הר' זוז כו' כלומר אין נותנין אותן מיד אלא רואין כפי מה שיתקבצו מדמיו כך יתנו לו: אבל אם נאבדו מקצת הנכסים כו' נראה דקאי אמ\"ש לפני זה דאין נותנין לו כל הר' זוז אא\"כ יתקבץ כל הסך אבל לפי החשבון שיתקבץ מיהו נוטל אזה כתב אבל אין אומרים שאם לא יתקבץ הכל ונאבדו מקצתן שיהיה אותו מקצת הכל הפסד של המקבל מתנה לומר לו שלך אבוד קמ\"ל דלא אמרינן כן אלא כשנתן לו מנה זה או א\"ל חבית מחביותי אני נותן לך דהוה דבר מסוים או כי נאבד אין נותנין לו אחריני אבל הכא שלא נתנו לו דבר מסויים לא אמרי' דידיה נאבד אלא נאבד לפי חשבון ומה שהתחיל בלשון קביצה וגבייה וסיים בל' אבידה ולא סיים ג\"כ אבל לא נקבצו מקצת הנכסים כו' היינו משום דמתחלה כתב לשון התוספות וכמ\"ש ואח\"כ נתן טעם אל התוס' וכתב דלעולם לא אמרי' שהיא פסידא דמקבל מתנה לגמרי אלא היכא שנתן לו דבר מסוים שזה נלמד מההוא עובדא דגניבא דהחמיץ היין ונאבד לכן נקט לשון אבידה הנ\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שכ\"מ שאמר תנו ר' זוז לפלו' וישא את בתי כו' מעשה היה כן בגמרא פ\"ב דביצה (ריש דף כ') ע\"ש והביאו הרי\"ף בפרק מי שמת וטעם החילוק הוא פשוט דברישא דהקדים לומר תנו ודאי לאו לתנאי נתכוין דאם כן הוה ליה להתחיל בישא את בתי וק\"ל ועיי בת\"ה (סי' ש\"ן) שמהרא\"י שם כתב תחילה טעם אחר אבל מסיק לבסוף בהג\"ה שטעם זה הוא העיקר ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שוה ר' זוז מייני כו' בס\"פ התקבל גניבא יוצא בקולר הוה כו' ועד\"ר: ההפסד הוא כפי החשבון דוקא בכה\"ג אבל אם נתן לו דבר מסוים כגון חבית א' בין החביות ונאבד א' ההפסד על המקבל לבד וכמש\"ר לפני זה (בסכ\"ג): ומ\"ש לכל אחד ואחד ר\"ל למקבל מתנה וליורש שאם הר' זוז הוא שליש מדמי היין יש למקבל מתנה בההפסד שליש וליורש ב' שלישים: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אמר לו תנו לו מדמי כו' ונמכר כו' דקדק לומר ונמכר ונאבדו כו' אבל החמיץ קודם שנמכר פשיטא שההפסד הכל ליורשין שהרי אמר מדמי ייני וק\"ל: ההפסד גם כן לפי החשבון מטעם הנ\"ל: אבל אם אמר תנו לו ר' זוז מייני כו' פי' כיון דאמר שיתנו לו מעות מהיין וידוע שאין עושין מן היין מעות אלא ודאי כוונתו היתה שיהא היין ודמיו הכל משועבד לנתינת סך זה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם נתייקר לעולם כו' בס\"פ נערה שנתפתתה ההוא דאמר להו (ת' זוזי) נדוניא לברתא זל נדוניא אמר רב אידי בר אבין פורני ליתמי ההוא דאמר ת' זוזי מחמרא לברתא אייקר חמרא אמר רב יוסף רווחא ליתמי וזהו שכתב רבינו בסמוך (סעיף ל') לענין תנו לבתי כו' ומההיא ילפי' לה דינא דהכא: ומש\"ר באיזה ענין שאמר בא לאפוקי מהראב\"ד שכתב דדוקא באומר מדמי חמרא אבל אמר מחמרא דאז היין לאחריותו הריוח למקבל קמ\"ל שאין חילוק וכ\"כ הרא\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שכ\"מ שאמר תנו לפלוני בית כו' בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע\"א) ועד\"ר: ונמצא שמחזיק ק\"ך כו' ומיירי שלא היה לו בית אחר ר\"ש ואף שסתם רבינו בזה מ\"מ רמזו במ\"ש ונמצא שמחזיק כו' וקמ\"ל דלא תימא שיקנו לו בית אחר המחזיק ק' חביות קאמר או שלא יתנו לו זה כולו אלא ה' חלקים וחלק הששי ישאר ליורשין קמ\"ל דלא וה\"ה אם היה לו בתים טפי וצוה ליתן לו בית זה המחזיק ק' חביות דאמרינן דעתו היה ליתנו לו כולו כמות שהוא והא דקאמר ק' קסבר היה שאינו מחזיק יותר ולשם חשיבות א\"ל כן דמתנה גדולה כזאת נותן לו ר\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שכ\"מ שאמר תנו לבתי כו' מסקנא דגמרא פ' המקבל: שוה ק' בר' בשומת הנדוניא עיין בא\"ע (סימן ס\"ו) שם נתבאר דמנהגם היה בקצת מדינות ומקומות לשום מה שמכניס אבי הכלה לנדוניית בתו בכפל לכבוד חתן וכלה וכדי שיכתוב לה החתן כתובה גדולה כי כפי אותה שומא כתב לה החתן בכתובה והוא הנקרא נדוניא זולת מנה ומאתים שכתב ובשעת גביית כתובה לא היתה גובה כל הסך וכמבואר שם ומש\"ה התחיל רבינו וכתב שכ\"מ שצוה ליתן כך לכתובת בתו וסיים בנדוניא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והוקרו או הוזלו כו' גמרא ס\"פ נערה שנתפתתה וכתבתיהו לעיל סכ\"ז ומה שחזר לכתוב דין דהוקרו או הוזלו אע\"פ שכבר כתבו בסמוך גבי יין נראה דה\"ט דל\"ת מדאמר תרתי כך וכך חפצים בר' זוז דבמה דפרט החפצים גילה דעתו שאותן חפצים יתנו לה עכ\"פ להתקשט בהן אף אם יוקרו ובמ\"ש בר' זוז גילה דעתו שאם יוזלו יתנו לה יותר עד שיהיה בדמיהן ר' זוז קמ\"ל ולא כב\"י שכתב שלא הוצרך רבינו לכתבו כאן אלא אגב גררא דאיירי מדין נדוניא נקט ליה אלא העיקר כמ\"ש וכן משמע להדיא מלשון הרא\"ש דפ' נערה ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " נותנין להם כל צרכם כו' בין שאמר אל תתנו כן הוא מסקנת הגמרא ס\"פ מציאת האשה ועיין מ\"ש בדרישה (ר\"ס רמ\"ח) הטעם דאמרינן דניחא ליה בזה וכהא דאמר הכי לזרזינהו גמרא שם ופרש\"י לזרזינהו שיחזרו אחר מזונותיהן ולא יהיו רעבתנים: "
+                ],
+                [
+                    " יירשו פלוני ופלוני אחריהם כו' לשון הגמרא שם יירשו אחרים תחתיהם וכן ברא\"ש והוא מדוקדק יותר מלשון רבינו כי בלשון יירשו אחרים דסתם דבריו מסתמא ר\"ל בו בדין ירושה והיינו אם לאחר שימותו בניו יהיו להם בנים יירשום הבנים ואם לא יהיו להם בנים יירשו שאר יורשים הקרוב קרוב קודם וא\"ש לשון ירושה דקאמר אבל אם אחרים ממש קאמר וכגון שמתו בניו בלא בנים (וכדפרש\"י שם) דאז ירושה יש לה הפסק ויכול ליתן נכסיו לאחרים ממש אף שאינם ראוים לירושה וכמ\"ש בדרישה לא הול\"ל לשון ירושה וק\"ל וא\"ת א\"כ דאחרים הראויים לירש קאמר לשתוק ואנו ידענו שהראוי לירש יירש י\"ל שאמר כן כדי שלא יתנו להבנים כל צרכן ויכלו הממון באופן שלא יניחו אחריהן מידי לשאר יורשים ולפי מש\"ר יירשו פ' ופ' דפרטם בשמם צריכין לומר דכוונתו בפ' ופ' אבני בניו של המקבל ור\"ל פ' ופ' מבניו ולא כולם ומשה\"נ שינה רבי' וכתב תיבת אחריהם במקום תחתיהם הנכתב בגמרא ובאשיר\"י דלשון אחריהם דשייך בנחלת אב לבניו ואפשר דכתב רבינו כן כדי ליישב למה הוצרך לומר דאם ימותו יירשו אחרים הראויים לירש כמשמעות לשון ירושה כנ\"ל ולא ניחא ליה במ\"ש דאמר כן כדי שלא יתנו להן כל צרכן דהא לאו כל אדם דינא גמירי ולפי מ\"ש דפ' ופ' ר\"ל מקצת בניו ולא כולם א\"ש דהוצרך לאמרו וגם לפי' רש\"י הנ\"ל נוכל לפרש כן ודוק שוב ראיתי שרשב\"ם בפ' י\"נ (דף קכ\"ט ריש ע\"ב) פי' אמ\"ש גם שם הברייתא ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהן ז\"ל יירשו אחרים פ' ופ' ולא בני בניו כו' ע\"ש הרי דס\"ל דמיירי אף בדיש להן בני בנים ואפ\"ה הרשות בידו לומר שיירשוהו אחרים ולפ\"ז צ\"ל דלשון ירושה ל\"ד הוא דהא אף אותו פ' ופ' הן אחיו מ\"מ בני בניו הן קודמין לירושה ולפי פירושו דרשב\"ם כדי של\"ת הא לאו כל כמיניה ללקחו מבני בנים וליתנו לאחרים כיון דאין לירושה הפסק צ\"ל א' מהתירוצים שכתבתי לעיל (ר\"ס רמ\"ח) ע\"ש ונראה שגם דעת רבינו בכאן הוא כן ומש\"ה נקט בלשונו פלוני ופלוני וא\"ש נמי שסתם דבריו ולא הזכיר שאמר שאם ימותו בניו בלא בנים ודוק ועבד\"ר: אין נותנין להן אלא שקל כו' ז\"ל רש\"י שאין לנו להפסיד את הבאין אחריהן והמותר יזונו מן הצדקה וליכא לאקשויי עלה הא אמרינן בפ' נערה (וכתבו רבינו בסימן זה סעיף מ\"ז) לאו כל כמיניה שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור דהתם קאי אמי שאמר שלא יקברוהו מנכסיו דהנכסים דידיה נינהו הילכך לא צייתינן ליה לקברו מן הצדקה כדי להעשיר את בניו אבל הכא נכסי לאו דיתמי נינהו כ\"א לפי צוואתו עד כאן לשון רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " בין אם אמר מנה סתם כו\" בפ\"ק דגיטין (דף י\"ג ע\"א) מסקינן כן וקמ\"ל דלא אמרינן מנה הקבור ועצור תחת קרקע נתן לו לך וחפוש אחריה היכא היא: דמטבע אינו נקנה בחליפין כמו שכתוב לעיל (סימן ר\"מ וסימן ס') והיינו דוקא דאמר תנו מנה שהיא מטבע בעינא קאמר לאפוקי בסמוך (סמ\"ב) שם לא אמר תנו מנה וכמ\"ש גם כן לעיל (סימן ר\"ן סעיף ל\"ד) עיין שם: ליד שליח מחיים פי' מסר לו שיזכה לו: "
+                ],
+                [
+                    " שכ\"מ שאמר הלואתי כו' בפ' י\"נ מימרא דרבא בר רב ��חמן: מעמד שלשתן כו' ואע\"ג דקיי\"ל מילתא דליתא בבריא ליתא בשכ\"מ תירצו בגמרא הלואה איתא בבריא פי' כיון דמצינו בבריא דקונה במעמד ג' תקנו דבשכ\"מ מהני אפילו בלא מעמד שלשתן ודוקא במילתא דליתא דכוותיה בבריא כלל ליתא נמי בשכ\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם נתן לפ' ש\"ח כו' בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"א) ופי' דאותו שטר הוא כל נכסיו א\"נ אפילו במקצת ומסירה זו שמסרו לו בחייו הוא במקום קנין וכמ\"ש לעיל (סימן ר\"ן סעיף כ\"ב) וכן משמע מלשון רשב\"ם: א\"צ לכתוב לו פי' א\"צ לכתוב לו קני לך איהו וכל שיעבודו: אע\"ג דבבריא הנותן כו' וכ\"כ רבינו לעיל (סימן ס\"ו סעיף כ\"ד): אם נתנו במתנת שכ\"מ אין היורש יכול למחול דהא מטעמא כדי שלא תטרף דעתו אם לא יתקיימו דבריו עשאום לדבריו כאילו המה כתובין ומסורין מש\"ה נמי אינו יכול למחול כדי שלא תטרף דעת השכ\"מ ר\"ן ועיין מ\"ש בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם אמר ידור פ' כו' או יאכל כו' אינו כלום כו' סיים הרמב\"ם בזה משום דהוה דבר שאין בו ממש ע\"ש בפ\"י דזכייה אבל לרבינו והרא\"ש דלא הוה אכילת פירות דבר שאין בו ממש (וכמ\"ש לעיל סימן רי\"ב סעיף א' וע\"ש בב\"י) צ\"ל דתורת דבר שלא בא לעולם נגע ביה כאן ועבד\"ר סל\"ו וכתב המ\"מ (שם דין ב' גבי תנו שטר כו') ול\"ד למי שנתן ש\"ח לפלוני דקיי\"ל דאין היורש מוחל אע\"ג דלא כתב ליה איהו וכל שיעבודיה ש\"מ דאנן מוסיפין על דברי שכ\"מ ואמרינן שכך היתה כוונתו גם כאן נוסיף על דבריו ונאמר דר\"ל דקל לפירותיו וכו' דבשטר כשאנו אומרים שבמילות תנו שטר זה יהיה נכלל שיעבוד השטר וזכותו אין לו הוספה ואדרבא השטר הוא עיקר הראיה דאע\"פ שהמועיל בשטר הוא הראיה מ\"מ אין ראיה בלא שטר ולכן הראיה נקנות במילות השטר ודומה כאילו אמר איהו וכל שיעבודיה אלא שבבריא צריך לפרוט אבל דירת בית שהבית הוא העיקר ואפשר להיות שהבית בלא דירה לכן כשאמר דירה הוה ודאי בית תוספת וענין אחר וק\"ל וזהו קיצור לשונו: "
+                ],
+                [
+                    " צוה שיתנו דקל לפ' כו' עובדא הוא בפרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק\"ט): אע\"פ שאינן טובים רש\"י כתב שיש טורח יותר בשני חצאין: וי\"א שאם יש לו דקל שלם כו' טעמן כתב הרא\"ש שם דבמקום שיש לו דקלים שלמים לא הוה קרי לתרי פלגא סתם דקל ולא שייך בזה למימר יד המקבל על התחתונה: ומש\"ר ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל עיין שם ברא\"ש דכתב על הי\"א הללו דאם איתא דעובדא היה דלא היה לו דקל שלם לא היה מסתפק רב אשי שם אי הוה דעתו אהשני חצי דקלים דאמאי ליהוי דעתו זולת אלו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שכ\"מ שאמר כו' יתנו באותה העיר כו' תוספתא פרק הגוזל ועיין מ\"ש בפרישה לעיל (ס\"ס ז' סי\"ז) אמש\"ר שם תנו מנה לעניי העיר כו': ומש\"ר היה רגיל בשתים יתנו לכל א' וא' אל תטעה דר\"ל דלכל א' וא' יתנו מאתים דהא שם בתוספתא לא קאמר לכל א' וא' אלא יתנוהו לשתיהן וגם בי\"ד סימן רנ\"ח כתב יתנו לשתיהן ע\"ש ועוד דשם בתוספתא מסיק וקאמר דר' אחא אמר דהאומר תנו מאתיים לעניים דיתנוהו לעניי כל ישראל וא\"א לומר דר\"ל דיתנוהו לעניי כל א' מישראל מאתיים אלא לכולם יחד ה\"נ פירושו דת\"ק דקאמר יתנוהו לשניהן ועוד דאין טעם לומר דיתנוהו לכל א' כיון דהשכ\"מ לא ציוה אלא ליתן מאתיים ועוד דהרא\"ש בהביאו לשון תוספתא זו בפסקיו בפ' ח\"ה סוף דף קצ\"ז שינה בלשונו וכתב ברישא בהאומר תנו ס\"ת או מאתיים זוז לב\"ה יתנו להרגיל בו וכן כתב בסיפא בהאומר תנו מאתיים לעניים דיתנו לעניי העיר הרגיל בו ובמציעתא באם היה רגיל בשניהן כתב (יתנו) [ינתנו] בשניהן ומדשינה לשונו לכתוב בהרגיל בשניהן לשון ינתנו משמע דקאי אהב\"ד וודאי כוונתו היתה דבדבר כזה שיש להסתפק בו למי יתנוהו אזי הב\"ד יתנוהו לשניהן יחד ע\"ש ודעת הי\"מ (והביאו רשב\"ם שם ודחהו) משא\"כ ברישא ובסיפא דאין בו ספק כ\"כ כתב בו לשון יתנו ור\"ל בניו או יורשיו יתנוהו להרגיל בו גם בנ\"י בפח\"ה דקדק בלשונו לכתוב כן וברי\"ף שם בפח\"ה כתב ל' נותנין אשלשתן ור\"ל ג\"כ אף שסתם השכ\"מ דבריו ולא פירש לאיזה עניים או ב\"ה יתנוהו הב\"ד נותנין כו' וא\"כ ע\"כ גם כוונת רבינו במ\"ש יתנו לכל א' וא' הוא דר\"ל חיוב הנתינה הוא לזו כמו לזו ומש\"ה יתנוהו לשתיהן יחד וקיצר וסתם דבריו כאן שלא במקומו וסמך אמ\"ש במקומו בי\"ד ריש סימן רנ\"ח ובלאה\"נ צ\"ל כן דה\"נ קיצר כאן וכלל הכל בבבא א' ושם בתוספתא וגם בי\"ד סימן רנ\"ח כתבן בשתי בבות ע\"ש ודוק שוב מצאתי שרמ\"י בש\"ע שלו בי\"ד ג\"כ פירשו כן ע\"ש וכאן סתם דבריו כלשון רבינו: "
+                ],
+                [
+                    " (מא) מי שאמר יחלוק פלוני בנכסי כו' עד לרי\"ף ולרשב\"ם נוטל רביע כו' ז\"ל הגמרא פרק המוכר את הבית (ריש בבא בתרא דף ס\"ג) פשיטא אמר יחלוק פלוני בנכסי פלגא תנו חלק לפלוני בנכסי מאי אמר רבינא בר קיסי ת\"ש האומר תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אמר אין פחות מרביעית לחבית אין פחות משמינית לקדירה אין פחות משנים עשר לטפיח אין פחות מששה עשר עכ\"ל הגמרא ומפרש רבינו פשיטותא דרישא בין בבריא בין בשכ\"מ ור\"ל כל חד כדיניה בבריא בקנין או בשכ\"מ בלא קנין אלא שאמר יחלוק פלוני עם בני נמי אית ליה פלגא וכ\"כ נ\"י. ומיהו מ\"ש רבינו בין בבריא הוא לשיטתו דס\"ל דלשון יטול ויחלוק מהני אפילו בבריא אבל יש חולקין בזה כמבואר לעיל (סעיף ג'). ומש\"ר או אפילו שכ\"מ ואומר שיתנו כו' עבד\"ר ומ\"ש לרי\"ף ולרשב\"ם נוטל רביע ע\"ש דרשב\"ם פי' האיבעיא הנ\"ל תנו חלק מהו מי אמרינן האי חלק לשון חלוקה הוא ופלגא שקיל או חלק הראוי ליתן קאמר ובדעת ב\"ד תלוי הדבר לשער בכמה הוה חלק ופשט ליה מהאי ברייתא דהאומר תנו חלק נוטל רביע הבור והאי ברייתא סומכוס אמרה ולטעמיה אזיל דאמר ממון המוטל בספק חולקין והאי לישנא נמי ספיקא הוא אי פלגא קאמר אי כ\"ש להכי נוטל פלגא דפלגא וכתב רשב\"ם דכולהו יש לפרש בהך שיטה ומ\"ש באומר חלק לחבית נוטל שמינית משום דחצי בור צריך לחבית וכי קאמר חלק מספקא לן אי חצי חבית קאמר דהיינו רביע בור או חלק כל שהוא קאמר להכי מספיקא אין לו פחות משמינית ובחלק לקדירה חלק א' מי\"ב משום דשליש הבור סגי לקדירה וחלק לקדירה שקאמר יש לספק בו אי חלק ר\"ל חצי שיעורו דהיינו ששית הבור או ר\"ל כל שהוא לכך נותנין חלק י\"ב שבבור ורביעית הבור סגי לטפיח ובחלק לטפיח יש לספק אי ר\"ל חצי והיינו שמינית או ר\"ל כ\"ש לכך נותנין לו חלק י\"ו שבבור ולפ\"ז קיי\"ל כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין (אבל ר\"י ורי\"ף ורא\"ש חלקו עליו בזה וס\"ל דהלכתא כרבנן דהמע\"ה ומש\"ה פירשו הך סוגיא בדברים אחרים וכמו שיתבאר) והרי\"ף פי' דפשיט ליה מהאי ברייתא דחלק סתם בבני אדם הוא רביע ולאו משום ספיקא ול\"פ בזה רבנן אסומכוס אלא כ\"ע ס\"ל הכי ושיעורי חבית וקדירה וטפיח ס\"ל להרי\"ף דאין להם טעם אלא שכך היו בקיאים בלישנייהו ומש\"ה כתב דאין למדין משיעורא התם לעלמא וכ\"כ ר\"ן ז\"ל סומכוס אמר אין פחות מרביע דכיון שלא פירש למאי אין לדון בו אלא מלשון חלק ופחות מרביע אינו קרוי חלק ומש\"ה גמרינן מיניה לאומר תנו חלק לפלו' בנכסי שנוטל רביע אבל שיעור דחבית וקדירה וטפיח אומדנא נינהו בכל חד דהכי הוה בקיאי אינהו בהו ולא גמרינן מינייהו והרא\"ש ס\"ל בפי' הברייתא כפי' רשב\"ם אלא דס\"ל דלא מייתי הגמרא מילתא דסומכוס אלא לאשמועינן דהאומר תנו חלק מספקא לן אי חלק כ\"ש קאמר אי פלגא ומש\"ה ס\"ל לסומכוס דנוטל רביע דלטעמיה אזיל ומדסומכוס נשמע ממילא דלרבנן דס\"ל בכל ספק המע\"ה א\"כ בהא אמרינן דאין לו אלא כ\"ש והלכתא כרבנן ואין לו אלא כ\"ש וכ\"פ ר\"י ורמב\"ם פי\"א דזכייה כתב דיעה רביעית ז\"ל דהאומר תנו חלק מנכסי נוטל חלק י\"ו ויש מי שהורה דנוטל רביעית הנכסים עכ\"ל וס\"ל דפשט ליה רבינא מסיפא דקתני גבי חלק לטפיח נוטל חלק ששה עשר ה\"נ כיון דמספקא לן יש לו חלק ששה עשר דס\"ל גם כן כהרי\"ף דאין אנו בקיאין בלשונות הללו ומ\"מ הפחות שבהן עכ\"פ נוטל ולא מצינו בלשון חלק שיעור יותר פחות מחלק י\"ו ובזה כלל דברי רבינו מבוארים וממנו תבין שמש\"ר להרי\"ף ולרשב\"ם נוטל רביע כו' שווים הם בדינא אבל מחולקים בטעמן להרי\"ף מכח דסתם חלק הכי הוה ולרשב\"ם מטעם ממון המוטל בספק חולקין גם תבין למה הזכיר רבינו דעת הרמב\"ם בסיפא ואילו ברישא גבי תנו חלק מנכסי לא הזכירו וה\"ט לפי שהרמב\"ם הביא בההיא דינא ב' דעות ולא הכריע גם תבין שמש\"ר וכתב דאין למדין כו' צ\"ל וכתבו דגם הרי\"ף כ\"כ וגם תבין שדוקא לשיטת הרי\"ף ורמב\"ם לחוד אין למדין מהן אבל לאינך מפרשים למדין גם תבין שמש\"ר ולזה הסכים הרא\"ש כו' חוזר גם אאומר תנו חלק לפלוני בנכסי ודוק. ומעתה אכתוב ביאור פרטות דברי רבינו: מ\"ש אם הוא בריא צ\"ל ואם בוי\"ו: ומ\"ש חלק בבור פי' הרי\"ף בשל מים וכן פי' רשב\"ם (ודלא כהרמב\"ם שפירשה ביין): לחבית היינו להשקאת בהמותיו לא להשקאת שדותיו: ומ\"ש לקדירה פי\" דאמר תנו חלק לפלו' מבור לתקן מאכלו: לטפיח כלי קטן לשתות בו בני אדם: וכתבו דאין כצ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שכ\"מ שהיתה אשתו מעוברת כו' משנה פ' מי שמת (דק\"מ:) ופר\"ש האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ור\"ל הא אם ילדה נקבה אינה נוטלת כלום דילדה מה שלא פירש וכן אם אמר אם תלו אשתי נקבה כו' וילדה נקבה כו' הא אם ילדה זכר אין לו כלום (ואע\"ג דכבר תנא רישא בזכר דיטול מנה ולא הוה אסמכתא וקנה אע\"פ שלא היה בעולם מ\"מ חזר ותנא ג\"כ בכאן דל\"ת כיון דאמר ליתן לנקבה כ\"ש שדעתו היה ליתן לזכר כשתלד קמ\"ל דלא אלא הולכין אחר דבריו בדוקא) ואם לא אמר אלא אם זכר מנה ואם נקבה כו' ר\"ל שפי' לשניהם בפעם א' ואמר אם זכר תלד כך ואם נקבה כך אז איזה שתלד נוטל לפי מה שצוה וקמ\"ל בזה דאף אם פרט רק זכר וילדה נקבה או איפכא לא היתה נוטלת כלום אבל בזה דגילה דעתו על לידת זכר ועל לידת נקבה כל מה שתלד יטול כפי דבריו ומיירי בדלא אמר (בכותב) [בבות] הראשונות דאם כן היינו צריכין לומר דלתאומים נתכוין אלא מילי מילי קתני וק\"ל אבל אין כוונת המשנה דאומר גם (בכותב) [בבות] ראשונות דא\"כ ודאי היה כוונתו לתאומים ובזה דלא קאמר אלא בבא אם זכר מנה אם נקבה מאתיים וילדה זכר ונקבה דקתני המשנה הנקבה תטול מאתיים והזכר מנה פליגי ביה רשב\"ם והי\"מ דרשב\"ם ס\"ל דאו או קאמר ר\"ל המשנה דקתני וילדה זכר ונקבה הוי\"ו של ונקבה לא הוי וי\"ו המדבקת אלא וי\"ו החולקת וכאילו אמר וילדה זכר או נקבה ואז דוקא נוטל האחד שתלד כמו שאמר דמסתמא לא היה דעתו אתאומים כדקאמר בגמרא הא זכר ונקבה לא קאמר כו' כ\"כ רשב\"ם וכן הוא גם כן הסכמת הרא\"ש דאמרינן דדעתו היה ג\"כ אתאומים ועיין בסמוך שכתבתי לשון תשובת הרא\"ש ובו כתוב ליישב בהוכחת רשב\"ם הנ\"ל מהגמרא עיין שם: וכן פי' א\"א הרא\"ש בתשובה בדרישה בסמוך (בסמ\"ג) העתקתי לשון אותה תשובה ע\"ש: יטול בפחות שבשניהן הא דלא קיצר וכתב יטול מנה משום דהאי דינא נלמד מרישא דמתניתין הנ\"ל דקתני הניח זכר ונקבה וטומטום אם הנכסים מרובים כו' ופי' רש\"י ור\"ן שם אם הנכסים מרובין שקיל כנקבות ובנכסים מועטים נזון עם הזכרים ע\"כ והביאו רבינו בסי' ר\"פ וה\"ה נמי הכא אם אמר לזכר ק' ולנקבה ר' וילדה טומטום נוטל ק' ואם אמר אם זכר ר' ונקבה ק' נוטל ג\"כ ק' ואע\"ג דבמשנה לא נזכר שם אדרוגינוס ס\"ל לפוסקים דשווין הן שהרי רשב\"ג דפליג ארישא דמתניתין הנ\"ל נקטיה לתרווייהו וק\"ל: פי' רי\"ף ור\"י הלוי כו' עיין בדרישה סימן זה ולעיל (סימן ר\"י): ועוד דהא אסמכתא כו' אבל בשכ\"מ לא שייך אסמכתא דדבריו ככתובין כו': אלא ככל מתנה כו' דומה לזה כתב (לעיל ס\"ס רמ\"א סעיף י\"ו) בשם תשו' הרא\"ש ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש (סוף כלל פ\"א): ולאחיו השליש פי' לאח של שכ\"מ הנותן: ראובן זה רצה להעביר נחלתו כו' אפשר דהקדים לכתוב זה כדי לכתוב עליו דמש\"ה הכל לבן דכיון דזה חידוש הוא דבא לשנות מהדין ומהנהוג מש\"ה כל שלא נתקיים תנאו ממש ניחא לן להעמיד הדבר על הדין הנהוג ולומר שגם דעת הנותן היה כך ואפשר דמה\"נ דקדק הרא\"ש וכתב אחר זה נתבטל המתנה כי כל מתנה שנתנה כו' דר\"ל כיון דמתנה חידוש הוא בכל דהו מבטלין אותה וק\"ל: לא פי' בתנאו אם תלד זכר ונקבה במה יהיה דינה כצ\"ל וכן הוא שם בתשו': והכל לבן רבינו קיצר כאן בהעתקה ובדרישה כתבתי טעמו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואמר נכסי לטוביה כו' גמרא פ' הכותב (כתובות דף פ\"ה ע\"ב): ואפילו אם יש טוביה אחר כו' הרא\"ש שם כ\"כ: ומש\"ר אלא ודאי זה שבא תחלה כו' ולרמאין ליכא למיחש כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא ויש לו לירא שמא יבוא אחר זמן אחר שיברר שדעת השכ\"מ היתה קרובה אליו יותר ושכוונתו היתה עליו ודין זה דומה לההוא ארבא דאמרינן ביה כל דאלים גבר כדלעיל (סימן קל\"ט ע\"ש): "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אחד מהם שכנו כו' ת\"ח קודם ופרש\"י דמסתמא אדם מצדיק מעשיו בשעת מיתה ואמר מר כל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה ת\"ח מנכסיו: וכן אם א' מהן קרוב כו' ז\"ל הגמרא שם שכן ות\"א ת\"ח קודם קרוב ות\"ח ת\"ח קודם איבעיא להו שכן וקרוב מאי ת\"ש טוב שכן כו' ע\"כ ש\"מ שהאיבעיא צידד לומר דקרוב הוא עדיף ורבינו נמי נמשך אחר לשון הגמרא וכתב כל החילוקים דקרוב ות\"ח נשמע מדין שכן ות\"ח לפי המסקנא ועכ\"פ לא היה צריך לכתבו א\"נ כתבו משום דאם ידוע שדעתו קרובה לשכנו ולקרובו דבזה לא זו אף זו הוא ודוק: אלא בשכן חבירו ורגיל כו' כלומר אהאי שכן קאמר קרא טוב שכן קרוב מאח רחוק וכתב ב\"י דמשמע מלשון רבינו דתרתי בעינן שיהיה דר אצלו וגם יהיה רגיל אצלו ושמדברי הרא\"ש לא משמע כן שכתב אלא שכן היינו שהוא חבירו ורגיל אצלו תמיד במשא ומתן עכ\"ל ומדכתב שכן היינו כו' משמע דס\"ל דחדא מילתא היא וכשרגיל עמו אפילו אינו דר אצלו שהדירה אינה מעלה ואינה מורדת כן הוא כלל דברי ב\"י ולי נראה שגם דעת רבינו כך היא ותיבת חבירו נמשך למטה עם מ\"ש ורגיל וכאילו כתב חבירו הרגיל דאל\"כ ק' כיון דהתחיל וכתב ז\"ל לא מיירי בשכן הדר אצלו הו\"ל לסיים ולכתוב אלא בשכן הדר אצלו ורגיל עמו כו' אלא ודאי כוונתו לפרש דהאי שכן היינו חבירו הרגי�� והיינו כדברי הרא\"ש ודלא כב\"י וק\"ל: ולא נהירא כו' שלא היה צריך לצוות כו' וא\"ת דמיירי כשפורט יורש א' בין היורשים וי\"ל דרבינו בא לסתור דברי הי\"א דס\"ל דהגמרא דקאמר שכן וקרוב ינתן לשכן ולא מיירי הגמרא מקרוב היורש אזה כתב דזה אינו דהא כשאין לו אלא קרוב א' הראוי לירשו אזה ודאי ג\"כ קאמר הגמרא וקאמר דינתן לשכן וכיון דגם קרוב היורשו בכלל זה דינתן לשכן א\"כ אית לן למימר דהגמרא בכל ענין קאמר דינתן לשכן אף דאית ליה שני קרובים שווים לירשו (וק\"ל) דאל\"כ הו\"ל לחלק בין יורש ליורש ולא בין יורש לרחוק וק\"ל: למי שהיתה דעתו כו' כן פרש\"י ורמב\"ם שודא דדייני הנזכר בגמרא אבל ר\"ת פי' שהדיין יתן למי שירצה ומביא ראיה לדבריו וא\"ת א\"כ יתן הדיין למי שיתן לו יותר שכר וי\"ל דיין דמקבל שוחדא לאו דיינא הוה ע\"כ וכן פי' רא\"ש ור\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " שכ\"מ שצוה שלא יספידוהו פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ו) ועיין בי\"ד סימן שד\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כלל י\"ג סימן י\"ז וכלל פ\"ח סימן ו': עשה צוואת בריא כו' ל\"ד וכמ\"ש בסמוך: אפ\"ה היורשים כו' חייבים כו' שם בתשובה סיים ז\"ל ומה שנתן ממונו לאחרים כבר זכו בהן במתנת בריא ואינו בכלל ממונו ע\"כ ונראה דמה שנקטו הוא והשואל בריא לאו למעוטי מתנת שכ\"מ דהא כבר כתב רבינו (לעיל סעיף י\"ט) דאע\"פ שמתנת שכ\"מ כיורש דמי אפ\"ה ב\"ח גובה מהיורש ולא ממקבל מתנה וא\"כ ה\"ה לגביית קבורתו נמי גובין מהיורש ולא ממקבל מתנה אלא צ\"ל דלגבי יורשים כל מתנה מיקרי מתנת בריא שהמקבל מתנה לכי מיית הנותן זכה בה למפרע משא\"כ ירושה דאחר מיתה היא משמשת ובאה מאליה וק\"ל: כי מממונו הנשאר כו' מלשון הרא\"ש שכתבתי בסמוך מבואר שאינו בא ליתן טעם למה יתחייבו היורשים ולא המקבל מתנה דהא ע\"ז כתב טעם אחר שהמקבל פטור כיון שכבר זכה במתנה וראיה מגביית ב\"ח וכמ\"ש אלא בא ליתן טעם למה יתחייבו היורשים לימרו כשם שהמקבל זכה בחלקו ואינו נותן כלום כך אנו זכינו בחלקנו ולא ניתן כלום שהרי אמר שהניח לנו חפצי הבית ולא יקבר כלל או יהיה מוטל על הציבור לזה אמר אף ששייר מעט לבניו מ\"מ מממונו חייבם כו' כלומר ממונו של זה המת משועבד ליקח ממנו צרכי קבורתו ואפילו אם אמר הוא עצמו קודם שמת שלא יקברוהו אין שומעין לו אלא הב\"ד חייבים לירד לנכסיו ולקברו כ\"ש שנוטלין מממונו שהניח להן בע\"כ של היורשין ולאו כל כמינייהו להטיל קבורתו על הציבור ותיבות ואם אמר כו' כמו שאם אמר כו' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ששאלת על שכ\"מ כו' סוף כלל פ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " ששאלת שטר צוואת שכ\"מ כו' כלל נ\"ח סי' ג': אי דמי למקח וממכר או למתנה פי' ששטר מכר כשר שכבר קנה לה במעות שנתן לו והשטר אינו אלא לראיה בעלמא משא\"כ במתנה שקונה בשטר שכותב לו שדי נתונה לך וה\"ה שטרי הודאה הרי הם כחרס הנשבר כמש\"ר לעיל סימן ס\"ח ע\"ש: אז נקנה הכל במסירת השטר פירוש אז הקנין נקנה מיד משמסר לו השטר וחל אפילו בעודו בחיים ואפילו עמד אינו יכול לחזור וכמש\"ר לעיל סימן ר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " וכותבין השטר לראיה בעלמא ע\"ל סי' קצ\"א: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אע\"פ שמתנת שכ\"מ כו' קונין ממנו אפילו בשבת בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"ו ע\"ב) א\"ר לוי קונין משכ\"מ אפילו בשבת שלא תטרף דעתו ויש בו ג' דעות הרמב\"ם דבעמוד ודעת הרשב\"ם דקונין אפילו במתנתו במקצת ודעת הרא\"ש דלא כמר ודלא כמר וכמש\"ר בשמו ומזה נתבאר דמ\"ש בספרי רבינו והרשב\"ם כתב קונין כו' ט\"ס הוא וצ\"ג והרמב\"ם כתב כו' שכ\"כ בפ\"ח דזכייה אבל רשב\"ם ס\"ל דקונין ממנו בכל ענין וכ\"פ ב\"י: קונין אפילו בשבת פי' אע\"ג דקנין דומה למקח וממכר שהרי קונין בכליו של קונה שמקנה סודרו כדי לקנות בו המתנה אפ\"ה התירו חכמים כדי להפיס דעת השכ\"מ שלא תטרף משא\"כ כשקונין ממנו סמכה דעתו רשב\"ם: שזה הקנין א\"צ פי' שהרי דבריו ככתובין וכמסורין דמי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שכ\"מ שאמר כו' כותבין כו' עד ואינו נראה לחלק כו\" ז\"ל הגמרא פ' י\"נ (דף קל\"ח ע\"ב) שכ\"מ שאמר מנה יש לי אצל פ' העדים כותבין אע\"פ שאין מכירין לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה דברי ר\"מ (ופי' ר\"ש אע\"פ שאין מכירין את הלוה אם נתחייב לו מידי אם לאו) וחכמים אומרים אין כותבין (דחיישינן לב\"ד טועין כו') אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא אין חוששין לב\"ד טועין ע\"כ ומפרש הרמ\"ה ז\"ל דהא דקתני שכ\"מ שאמר מנה יש לי כו' לאו שאמר זה לחוד אלא שאומר כן דרך צוואתו ומ\"ש דוקא במחלק נכסיו לאחרים ואומר כו' נראה דלאו לאפוקי שאם לא אמר אלא מנה יש לי ביד פ' תנתן לפ' אין כותבין דזה ודאי ליתא דזיל בתר טעמא כיון דיש בה זכותא למקבל בכתיבה אמאי לא נכתבה אלא כדי שלא תקשה עליה הא בגמרא לא הזכירו אלא שכ\"מ שאמר מנה יש לי ביד פ' לכן כתב דלא איצטריך גמרא לפרושי דמסתמא כל אמירת שכ\"מ היא דרך צוואה זה לפ' וזה לפ' ואמר זה בתוך שאר צוואתו: ומש\"ר ואינו נראה לחלק הוא מדתנא בברייתא הנ\"ל סתמא מנה יש לי ביד פ' כו' גם מסקינן דלב\"ד טועין לא חיישינן משמע דבכל ענין כותבין וס\"ל דטעמא דמילתא הוא דמ\"מ יש קצת נ\"מ בכתיבה זו דשכנגדו לא יעיז פניו כשיהיה בידו כתוב וחתום משא\"כ כשלא יכתבו שמא ילכו העדים מכאן או ימותו קודם הדין: "
+                ],
+                [
+                    " ואותו לא תבעו כלומר לא תבעו קודם שהודה: ומש\"ר או שהקדיש נכסיו ואומר מנה לפ' כו' לשון הגמרא הוא סוף בתרא ז\"ל שכ\"מ שהקדיש נכסיו ואמר כו' ועבד\"ר שם הוכחתי הסכמת הפוסקים דאם הקדיש בעודו בריא ובשעה שהוא שכ\"מ אומר מנה לפ' בידי דאינו נאמן אפילו באומר תנו כ\"א בשיש שטר מקויים ביד זה שכנגדו דלא גרע הקדש מלקוחות או שאר שיעבודים דלא מצי מרעיה בדיבוריה ולחוב לאחרים אלא מיירי בשכ\"מ דהקדיש ותוך כדי דיבורו אמר מנה לפ' בידי דאז לא חל שם ההקדש על כולו מעולם והו\"ל דומיא דיורשים דבשעה שבא להנחילם ולהניח את שלו אומר דלא מניח להן כולן אלא מנה חייב לפ' וכשלא אמר תנו וגם אין בידו שטר מקויים אפילו בכה\"ג חיישינן דשלא להשביע את עצמו אמר כן וכמ\"ש בסמוך ובזה יהיו דברי רבינו מבוארין שעולין יפה במה שכלל דין יורשים והקדש יחד דלפ\"ז דינן שוה ועבד\"ר ואף שהתוס' שם פירשו הגמרא דמיירי כשהקדיש בשעה שהיה בריא דאל\"כ תפשוט מזה האיבעיא דאיבעיין בשכ\"מ שהקדיש ועמד אם יכול לחזור בו דאם איתא דיכול לחזור בו אם עמד גם קודם עמידתו היה בידו לחזור כאן מההקדש וליתנו לזה האחר דלפי דברי הרא\"ש והטור פשיטא דלק\"מ דהא הן ס\"ל דנקטי' האיבעיא לחומרא ואינו יכול לחזור מההקדש אפילו אם עמד כמ\"ש (בסימן ר\"ן ס\"ד) ואפילו לדברי החולקים י\"ל דמיירי כאן כשהקדישו באופן דלא יהיה כח בידו לחזור בו וק\"ל ועד\"מ: אם אינו מקויים אין נותנין לו משום דחיישינן שמא מזויף הוא ומה שהודה לא הודה אלא כדי שלא להשביע את בניו וזהו טעם לסתם שכ\"מ שאמר מנה לפ' בידי שהתחיל בו רבינו אבל בהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' לא שייך האי טעמא דהא עכ\"פ לא יהיה זה לבניו אלא לפ' או להקדש אבל שייך למימר דשלא להשביע את עצמו אמר כן והכי איתא בהדיא בגמרא וכמ\"ש בדרישה ופי' נ\"י בדף רמ\"ו מפני שהיה בחייו מעני את עצמו ושלא יאמרו עתה עליו שהיה מתרושש והון רב וטעם זה שייך נמי באומר לבניו תנו ויש לתמוה דהו\"ל לרבינו לכתוב טעם זה דשלא להשביע את עצמו השייך בשניהן וצ\"ל. משום דבגמרא מתחיל בזה הטעם אדברי רב ושמואל נקטי' גם אפשר משום דהא דאמרינן דשלא להשביע את עצמו הוא פשיטא וליכא מאן דפליג ביה משא\"כ בשלא להשביע את בניו דבזה יש פלוגתת ר' חייא ור' ישמעאל בר יוסי וכמ\"ש לשון הגמרא בזה לעיל (בס\"ס כ\"ה ע\"ש) מש\"ה נקטיה (ודוק) [ודוקא] כשאין השטר מקויים אבל כשהוא מקויים גובין מהיורשים וגם מההקדש ואפילו בלא שבועה והא דלא חיישי' ביורשים לפרעון ושלא להשביע אמר תנו כמו שחיישינן לזיוף זהו מטעם שכתבו התוס' שם ז\"ל (דף קע\"ה) דהיכא דנקט ההוא מלוה שטר אין הלוה רגיל לומר שלא להשביע שחייב לו מנה כמ\"ש בשטר היכא דפרעיה שלא יהיו סבורים העולם שלא פרע ע\"כ ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם תבעו והודה כלומר וכן אם הודה אחר שתבעו ג\"כ נותנין דשלא להשביע אינו שייך אלא במי שאומר כן בלא תביעה דרך סיפור דברים בעלמא אבל אם כבר תבעוהו אין זה אלא כמודה על התביעה אלא שאם הוא בריא צריך שיאמר (הלוה) [המלוה] אתם עדי ואם לא אמר כן הרי זה יכול לטעון השטיתי בך משא\"כ בשכ\"מ דאין אדם משטה כו' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה כו' בכלל ס\"ה דין א' כ\"כ והביאה ג\"כ רבינו לעיל (בסימן פ\"א סכ\"ג) ושם הוכחתי דהיינו דוקא כשהכתיבת יד יוצא מתחת יד המקבל ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " תבעוהו מנה כו' כתב הרמב\"ם שאין נאמנים כו' בפ\"י דזכייה כ\"כ ואע\"ג דשם לא הזכיר תבעוהו אלא ז\"ל אמר מנה לפלוני ואמרו יתומים נתננו כו' הרמב\"ם לטעמיה דס\"ל המודה בדרך הודאה גמורה אפילו לא תבעוהו לא שייך שלא להשביע וכמש\"ר בשמו לעיל (סימן פ\"א) ורבינו שכתב תבעוהו הוסיפו בדברי הרמב\"ם לשיטתיה אבל ודאי בין לרבינו בין לרמב\"ם ע\"כ מיירי באופן שלא שייך לומר שלא להשביע ועבד\"ר שם כתבתי מקור ראייתו דהרמב\"ם וס\"ל דהא דמי להא דאמרי' אמרו לו חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי דאינו נאמן כו' כיון דלאו לישנא פסיקא קאמר וכ\"כ המ\"מ שם בשם ר' יוסף הלוי ושהרמב\"ם תלמידו נמשך אחריו וזהו שכתב טעם הדבר שהרי לא א\"ל תנו כו' שהוא מילתא דפסיקא ורבינו והראב\"ד ס\"ל כיון דלא שייך למימר שלא להשביע (כיון שהודה הודאה גמורה להרמב\"ם או שתבעוהו לדעת הרא\"ש) הרי ודאי יודעים שמצווים ליתן וכשאמרו עשינו מצות אבינו נאמנים ועבד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " פי' ברישא נ\"ל דצ\"ל ופי' ר\"י ברישא כו' כי התוס' כ\"כ בשם ר\"י בפ' גט פשוט דף הנ\"ל ויש קצת סיוע לפי' ר\"י מהגמרא וכמ\"ש בדרישה: ואמר לנו פרעתי שאומר כו' כצ\"ל ונמחק תיבת כגון: אין נאמנין בסיפא פי' כשאומר תנו: וכן ברישא פי' כשלא אמר תנו: דדוקא דאמרי חזר ואמר לנו פרעתי אחר כו' אבל אם אמרו שאמר שפרע קודם כו' דיוקי דבריו סותרין אהדדי דמרישא משמע שאם אמרו סתם חזר ואמר לנו פרעתי אינם נאמנים ומסיפא משמע דסתמא נאמנים ונראה דברישא דוקא קאמר דכיון דס\"ל להרמ\"ה דהודאת ב\"ד כק' עדים דמי (דעי) [הוי] לישנא ברירה לבטולי הודאה זו ועוד דאין טע�� לומר דברישא ל\"ד קאמר אבל בסיפא י\"ל דניחא ליה למנקט אותו לישנא שנקטו החולקים עליו וה\"ק אבל אם אמרו שפרע קודם כו' אינם נאמנים ולא כיש סוברים דאפילו בכה\"ג נאמנים אבל באמת לדידיה אפילו בסתמא נמי אינם נאמנים: ומ\"ש ולא מיבעיא אי חזרו ואמרו כו' נ\"ל דט\"ס הוא וצ\"ל אי אמרי חזר וא\"ל פרעתי כו' ופירושו ל\"מ אמרו סתם א\"ל פרעתי דנאמנים אלא אפי' אמרו בפירוש שאמר פרעתי קודם שהודה נמי נאמנים: ומ\"ש כיון דליכא עדים ר\"ל דאי איכא עדים על ההודאה אינם נאמנים לומר אפילו בא\"ל פרעתי סתם וכנ\"ל: מהימן ומהימני אינהו כצ\"ל: לא "
+                ],
+                [
+                    " לא מיבעיא אם חזר ואמר חזרתי ופרעתי כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש כו' כלל פ\"ו סי' ה': "
+                ],
+                [
+                    " גובה מהלקוחות כו' עיין במ\"ש בחידושים (סי' רנ\"ב): כיון ששטר הצוואה כו' פי' ומסתמא ידעו היורשים בשטר הצוואה ושייך כאן שטרך בידי מאי בעי: ולא חיישינן נמי לקנוניא שמא נתנו כו' פי' אם אמרו שלא נתננו לו לא חיישינן שנתנו ולקנוניא אמרו שלא נתנו לו ואף ע\"פ שזה כ\"ש היא דאם כשאמרו נתננו לו להכחיש המקבל לא מהימנינן להו ומוציאין מיד הלקוחות מכ\"ש כשאומרים לא נתננו כדברי המקבל דמוציאין מהלקוחות מ\"מ כתבו משום סיפא כשאין כתב הצוואה בידו דשם לא זו אף זו הוא: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן שהטמין אביו כו' לשון הברייתא פ' ז\"ב (דף ל\"ו ע\"א) ובלא הטמין נמי אצ\"ל הכי אלא משום סיפא דהוא רישא דברייתא כמ\"ש בסמוך נקט הטמין: אם כמוסר דבריו כו' פי' אף שהיה בריא כשאמר כן ואח\"כ מת מ\"מ מדקדקים על כוונתו אם נראה מדבריו אז שהיה ירא מהמיתה ויבוא הפסד לאחרים דבריו קיימים ועל היורשים לעשות כמו שצוה: ואם כמערים שנראה להן שאמר אל תחשבו שכל זה הממון שלי אלא מפ' שהפקיד בידי ומת בלא צוואה אין חובה על היתומים להחזיר להם הממון ועיין ברי\"ף פ' ג\"פ (דף רמ\"ו ע\"ב) ובנ\"י שם: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם בא כו' לשון וכן שכתב רבינו אינו מדוקדק וליתא בשום פוסק דהא בהאי דינא אין תולה במוסר דבריו וכמ\"ש בסמוך בשם נ\"י גם בגמרא ליתא אלא תרתי בבי נינהו בברייתא דז\"ב והך סיפא היא רישא דברייתא שם ונראה דס\"ל לרבינו דאם זה אומר דלא אמר כמוסר אלא כמערים אפילו אם יכול ליטלו וליתן לו אין ליתן לו כיון דהוא גופו אמר שלא היה נשמע מפי המטמין שכוונתו היה ליתנו לו ומש\"ה היפך רבינו וקבע הרישא בסוף כדי ללמדנו דהאי בבא מיירי באומר שהיה נראה מדברי המטמין שהיה כמוסר ואע\"פ כן לא היה זה נאמן כיון דאינו אלא א' מש\"ה הוצרך בזה שהיה יכול ליטלו וליתן לו ומשה\"נ כתב לשון וכן אם בא כו' כלומר דבכה\"ג נמי אין נותנין לו אפילו אי הוה כמוסר אבל הנ\"י כתב בפ' ז\"ב וא\"ת נהי נמי דאיהו מהימן מ\"מ ניחוש שמא כדי שלא להשביע את עצמו אמר כן וליכא למימר דהכא במוסר דמדפליג בסיפא ולא מפליג ברישא ש\"מ דרישא אפילו בסתם מיירי י\"ל שאני הכא דכיון שהראה אותו לו והניחן במקום שיוכל ליטלן נראה ודאי שזה נאמן הוא בעיניו ודברי אמת מסר לו עכ\"ל: ואם לאו אינו נאמן פי' נ\"י ואפילו במוסר דמ\"מ ע\"א הוא ועל פיו לא נוציא ממון מחזקתו: "
+                ],
+                [
+                    " היה פקדון כו' ברייתא שם. ואמר להן כו' מסתימת לשון רבינו משמע דקאי אאביהן דאמר להן כן בחלום והוא הנקרא בגמרא בעל החלום ואיתא שם שבעל החלום אמר ליה של מעשר שני הן ומשמע מדברי המרדכי דדוקא במעשר ומעות צדקה דינא הכי ולא בפקדון (אבל הרמב\"ם פ\"י דזכייה כתב ג\"כ של פקדון הם כדברי רבינו) דאית ביה גזל לאחרים: לא מעלין כו' פי' ויכול להוציאן ממקומן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " גר שנתן מתנת שכ\"מ כו' עיקרא דהאי דינא מילתא מפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ט ע\"א) גבי עובדא דאיסור דהו\"ל תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה אמר רבא (בשעה שהיה איסור שכ\"מ) היכי ליקני רב מרי להני זוזי אי בירושה גר לאו בר ירושה הוא ואי במתנת שכ\"מ מתנת שכ\"מ כירושה שוויוה רבנן כל היכא דאיתא בירושה איתא במתנת שכ\"מ כל היכא דליתא בירושה ליתא במתנת שכ\"מ כו' ע\"ז כתב הרי\"ף ה\"מ בנותן לבניו משום דקיי\"ל דלגבי יורש לשון ירושה ולשון מתנה חד טעמא נינהו: אבל לאחר קונה דדברי שכ\"מ ככתובין וכמסורין דמי: ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' עבד\"ר: אלא אין חילוק כו' וכ\"כ רשב\"א בחידושיו ונתן טעם משום דמתנת שכ\"מ אינה אלא לאחר גמר מיתה ומן הדין אינה כלום בכל אדם שאין מתנה לאחר מיתה אלא משום ירושה תקנוה והילכך גר שנתן במתנת שכ\"מ כיון שאינו בר ירושה אף מתנתו אינה מתנה עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כדמפורש לעיל (סימן ר\"ן ס\"ג) וגם זה נלמד ממסקנא דעובדא דאיסור גיורא עם רבא הנ\"ל ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם שכ\"מ שצוה כו' בפ\"ט מהלכות זכייה כ\"כ: לעובד עכו\"ם ל\"ד אלא לאפוקי גר תושב וכמ\"ש לעיל (סי' רמ\"ט ולקמן סימן רס\"ו): לעבור עבירה מנכסיו כו' (ע\"ל סימן רמ\"ח ס\"ג): "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם הודה לו נותנין לו ודוקא שהודה בהודאה גמורה להרמב\"ם באופן דלא שייך ביה לומר שלא להשביע אמר כן ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " כופין כו' מפורש בירושלמי פ\"ק דגיטין ובתוס' פ\"ה דגיטין ובגמרא פ' השולח מימרא דרב דימי בשם ר' יוחנן: שעבד חייב במצות כתב ב\"י ומבואר שבא ליתן טעם היאך מותר ליתן לו גופו במתנה כיון דאינו ישראל גמור והרי אסור ליתן מתנה לעובד כו\"ם וקאמר כיון דחייב בקצת מצות שרי ולא אסרו ליתן אלא לעכו\"ם גמור וכתב עוד שהמ\"מ כתב שיש מקשים הא המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו ולמה כופין ושהרשב\"א תירץ דכיון שצוה השכ\"מ לשחררו אומדין אותו שודאי עשה לו טובה שהוא חייב לו כך על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברי עבירה לא מחזיקינן וכיון שכן הוא הרי כמוכרו לו ומה שאסרה תורה לשחררו היינו בלא גמילות טובה אלא מרצון לבו עכ\"ל ואעפ\"כ נהי דלא עבר משום משחרר סוף סוף כיון דעבדו הוא אינו חייב לו שום גמול על טובה שעשה לו וא\"כ הדרה להיות מתנת חנם ואסור משום לא תחנם מש\"ה בעינן לטעם כיון שיש בו קצת במצות נ\"ל ודוק וכ\"כ בכ\"מ (וא\"ת א\"כ בציוה ליתן לעכו\"ם נמי נאמר אחזוקי בעוברי עבירה דלא תחנם לא מחזיקינן ובודאי עשה לו טובה ודוחק לומר דלעכו\"ם אף שעשה לו טובה אסור ליתן כיון דליורשין לא עשה טובה וגם דוחק לומר דלא משמע להו לאינשי איסור כל כך ליתן מתנת חנם כדמשמע להו לשחרר עבדייהו) ור\"ן כתב הא דכופין לשחרר משום דאחזוקי בעובר [עבירה] לא מחזיקינן דמנפשיה שחרריה אלא אמרינן שנפדה בכסף של אחרים ע\"ש וב\"י הביאו (סי' רנ\"ג ס\"ס מ\"ד) ולפי טעמו לא בעינן לטעם שחייב במצות: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש אמר פלוני שפחתי כו' בפ' השולח מימרא דרב שמואל בר יודא בשם ר' יוחנן: אלא עבודה שהיא רוצה בה מכל העבודות כו' פי' מכל העבודות הידועות שהיתה רגילה לעשות קודם לכן ע\"פ מנהג המקום תברור היא עתה הקלה שבהן שכן משמע לשון קורת רוח: ורש\"י פי' שכופין כו' כצ\"ל וז\"ל הרא\"ש והכי מסתברא שהדבר ידוע שהקורת רוח של שפחה הוא השחרור ואדעתא דהכי צוה עכ\"ל וכתב בית יוסף ואי סברא זאת מוכרחת משום דא\"כ הוה אמר בפי' שחררוה אלא ודאי לא צוה אלא שיעשו לה קורת רוח בעבודה עכ\"ל ואין זו קושיא כלל שלא רצה לפרש בצוואתו שישחררו אותה שאילו היה אומר כן ודאי לא היה מתרצים אלא בשיחרור להכי אמר קורת רוח באולי תספיק עצמה בהקלת עבודה אבל לעולם אם לא תתקרר דעתה בזה מחוייבין לשחררה נ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל עד סוף הסימן בכלל ט\"ו: כמו שאין לה כח להוריש ז\"ל ב\"י הרא\"ש לטעמיה אזיל דגר ליתא בתורת מתנת שכ\"מ כלל אבל לרי\"ף ורמב\"ם אם המקבל לא שהיה ראוי לירש זכה במתנתו וכמ\"ש לעיל ריש סימן זה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אלא בממון שהושלש כמ\"ש לעיל (סימן ר\"נ ורנ\"ב): "
+                ],
+                [
+                    " וששאלת שאמרה הגיורת כו' שם וסיום תשובה הראשונה הוא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הכותב נכסיו לבנו כו' האב תולש כו' שתי משניות הן זא\"ז בס\"פ י\"נ (דף קל\"ו ע\"א) ובסוף (דף קל\"ח) וע\"ש בגמרא (ריש דף קל\"ט) מדינים אלו: מש\"ר אפילו תלשו כו' כ\"כ הרא\"ש בסוף י\"נ: או שהגיע זמנו ליתלש כו' חשוב כתלוש עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א בנותן לבנו כך חלקו בגמרא שם כמ\"ש בדרישה: או לבא מכח הבן כלום. ולא דמי למה שכתב רבינו בסימן רי\"ד סעיף ט' זה לשונו איני מבין דבריו למה אין הלוקח יכול לחזור ולבנות כמו שהיה עושה המוכר שמכרה לו כו' דשאני התם דכבר זכה בה המוכר ומכר לו כל הזכות והכח שהיה לו בה מה שאין כן כאן בשעת הנתינה לא היה ידוע שימות האב בשעה שיהיו פירות בשדה שלא יגיע: עדיין זמנם ליתלש: או יניחם כו' פי' וכשיגמרו יקחו היורשים הכל וא\"צ ליתן להלוקח כפי מה שגדלו אחר מיתת הנותן וכ\"כ נ\"י ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " מכר האב הפירות כו' פי' אפילו מכרם סתם מכורים הפירות עד שימות ודומה למ\"ש אח\"כ ז\"ל מכר הבן ור\"ל שמכר אפילו סתם: כדרך שהוא עושה אם לא מכר האב ר\"ל ומוציא מיד הלוקח אפולי הפירות המחוברים שלא הגיע זמנן ליתלש כדרך שהיה מוציא מיד היורשים אם לא לקחו זה וק\"ל ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו אם מת הבן בחיי האב כן פי' רשב\"ם שם: "
+                ],
+                [
+                    " וכשימות האב יקח הלוקח כו' שם בגמרא פלוגתא דר\"ל ור\"י והלכה כר\"ל ואע\"ג דבחיי אביו אין לבן בו כלים אין זה כמקנה דבר שלא בא לעולם כיון דלא נשאר לאביו בשדה אלא פירות וקנין פירות לאו כקנין הגרף דמי וכ\"כ רבינו לעיל (סימן רי\"א): "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' בסוף הלכות זכייה כ\"כ: ומ\"ש הרי זו כמתנת שכ\"מ בספ\"ק דמציאה ובספי\"נ אמר אביי איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכ\"מ דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתיב בו מהיום ולאחר מיתה ופי' ר\"ש איזו היא דלא קנה פירות אלא לאחר מיתה דומיא דמתנת שכ\"מ שאינו קונה כ\"א לאחר מיתה ומיהו בהכי עדיפא משכ\"מ דמתנת שכ\"מ יכול לחזור בו וליתנו לאחר אבל מתנת בריא דמהיום ולאחר מיתה אינו יכול למכור עוד הגוף כל ימי חייו אלא פירות עכ\"ל והתוס' והרא\"ש הקשו שם על רשב\"ם והוכיחו דההיא ברייתא לא איירי במקנה סתם כפי' רשב\"ם אנא מיירי דפי' ואמר ��היום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה כו' ולדינא אין נ\"מ בינייהו אלא בפי' הברייתא במאי מיירי ומש\"ה כתב רבינו פי' דתרווייהו לדינא כאן זא\"ז אלא שק' למה התחיל רבינו וכתב דין הראשון בשם רמב\"ם כיון דהכל מודים בזה לדינא וכמ\"ש הדין הב' סתמא אליבא דכ\"ע באמר מהיום אם לא אחזור וגם אי רצה למנקט א' ממפרשי הגמרא כן למה כתבו בשם רמב\"ם ולא בשם רשב\"ם והב\"י הקשה זה ג\"כ והניחו בצ\"ע ונלע\"ד דרבינו נקט לשון הרמב\"ם משום דס\"ל דבלשון רשב\"ם איכא למיטעי שכתב מתנת שכ\"מ יכול לחזור בו וליתנו לאחר אבל מתנת בריא מהיום כו' אינו יכול למכור דמשמע דוקא למכור או ליתנו לאסר קאמר דאינו יכול אבל לחזור בגוף המתנה ולהשאיר לפניו הו\"א דמצי חוזר וכמ\"ש כבר חילוק זה בסימן ר\"ב בדרישה ורבינו כתב כעין חילוק זה בשם הרמ\"ה (בס\"ס קכ\"ה) לכך הביא לשון הרמב\"ם שכתב ז\"ל אע\"פ שקולה הגוף מחיים כו' הרי דס\"ל שקנה המקבל הגוף מיד וממילא אין בידו כח לחזור ממתנתו כלל אפילו להשאיר לפניו ומש\"ה סיים רבינו וכתב על דברי הרמב\"ם י\"ל לפיכך הגוף קונה מיד כו' כאילו נלמד מדברי הרמב\"ם שקונה הגוף מיד ובזה מיושב ג\"כ הקושיא הראשונה דמש\"ה לא כתב האי דינא סתמא משום דמלשון הגמרא אינו מוכרח דא\"ל כפי' רשב\"ם ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " (ב) הנותן מתנה לחבירו כו' אם יש בשטר זמן שפי' בו הזמן כו' ס\"פ י\"נ (דף קל\"ו) תנן הכותב נכסיו (פי' בריא שכ\"כ) לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה (דאם לא כן הוה אמרינן אין קנין לאחר מיתה) דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אין צריך ע\"כ ומפרש טעמא דר\"י בגמרא משום דזמנו של שטר מוכיח עליו שמאותו זמן התחילה המתנה (דאם לא כן למה כתב ביה זמן) ופסקו משמיה דרב הלכתא כר' יוסי ועיין ברי\"ף ורמב\"ם בפ\"ח דגירושין דס\"ל דהיינו דוקא בממונא אבל באיסורא כגון בגיטין לא אמרינן הכי ומדסתמו הפוסקים משמע דאין חילוק בין כתב הזמן בראש השטר או בסופו אבל רשב\"ם כתב בפי' המשנה הנ\"ל בשכתב זמן בתחילתו בכך וכך בשבת לירח פלוני אמר לנו כו' ולכאורה משמע דדוקא קאמר דטפי הוכחה יש כשכתב הזמן מתחילתו וצ\"ע: קנה את הגוף מיד פי' מעידנא דמטא שטרא לידו אבל קודם דמטא שטרא לידו פשיטא דלא קנה כיון שאינו אלא שטר הכתוב בלשון שדי נתונה לך שמסירת השטר עצמו הוא הקנין וכל כמה דלא מטא לידו במאי ליקני והא דכתב מיד דל\"ת לא היה דעתו להקנותו כ\"א לאחר מותו ואין קנין לאחר מיתה וגם לענין דלא יכול לחזור בו קאמר דהוא קנה מיד וכן מש\"ר אחר זה וכן אם יש בו קנין קונה הגוף מיד כו' וסיים במיד כשהגיע השטר לידו הא דכתב מתחילה מיד סתם כוונתו כמו שכתבתי והב\"י תמה וכתב בקנין טעמא מאי בעינן הגיע לידו הא קיי\"ל דסתם קנין כמעכשיו הוא ולי נראה דשאני הכא שהזכיר ואמר (מהיום ו) לאחר מיתה די בכך שיועיל הקנין עם השטר ושתחול המתנה משעה שהגיע השטר בידו ומיהו כי כתב לו מהיום וגם יש קנין בשטר או זמן עם הקנין נ\"ל דקנה ליה מיד ממש משעה ראשונה שנכתב השטר שהרי מהיום לחוד עושה להאי מתנה מתנת בריא וא\"כ כל קנין מעכשיו ליקני לגמרי שאין זה יכול לחזור וליתנו לאחר וה\"ה אי אמר מהיום או הזכיר זמן ע\"פ דקנה מיד אפילו קודם כתיבת השטר וכן כתב הר\"ן בס\"פ מי שאחזו וכ\"כ מ\"ו ר\"ס בס\"ס זה ועבד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכן אם יש בו קנין כו' איבעיא הוא שם בגמרא ואסיקנא בהקנאה אינו צריך: והרמ\"ה ז\"ל כתב דוקא דכתב ביה זמן הרמ\"ה פליג בתרתי חדא דס\"ל דגם לר\"י לא סגי בלא מהיום אלא דוקא בכתב בו זמן אבל בלא זמן אפילו היה בקנין אין המתנה מתנה כלל כיון שהזכיר מיתה ועוד שאפילו כתב ליה מהיום בקנין ל\"מ מיום המעשה או הכתיבה אלא מיום דמטא שטרא לידיה הוא דקני ליה ועבד\"ר: כתב כסברא ראשונה פי' דגם קנין לחוד אפילו לא נזכר זמן בשטר א\"צ למכתב מהיום: "
+                ],
+                [
+                    " כתב עוד הרמ\"ה כו' עבד\"ר מ\"ש לזה קצת סמך לדעת הרמ\"ה מהגמרא: וכולהו לא אמרן פי' וכל אלו בבות שאמרנו דר' יוסי מודה דלא אמרינן בהו זמנו של שטר מוכיח עליו כולהו לא אמרן אלא אם אין בשטר קנין: אבל בשטר שיש בו קנין פי' וגם נכתב זמן אז לא בעי מהיום אפילו אם אמר לאחר ל' יום ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הרואה את האבידה חייב כו' עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם נטלה ע\"מ לגזלה כו' עד אלא משום לא תוכל להתעלם כו' מימרא דרבא פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ\"ו ע\"ב) ופרש\"י לא תגזול שייך אשעת הנטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי לא תוכל להתעלם אינו אלא אזהרה לכובש עיניו ונמנע מלהציל הילכך הנוטלה ע\"מ להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגזלה אין כאן מתעלם אבל משנטלה עד שישיבנה איכא משום השב תשיבם עכ\"ל: ומש\"ר ואפילו אם יחזירנה אח\"כ ר\"ל אחר שנתייאשו הבעלים וכן איתא בגמרא שם בהדיא ואזה קאמר שם דאע\"ג דהחזיר מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ואיסורא דלא תוכל להתעלם דעבד עבד אבל לאו דלא תגזול ניתק לעשה ונתקן בהחזרה וממילא לא עבר נמי על השב תשיבם ואם החזירם קודם יאוש גם על לאו דלא תוכל להתעלם תו לא עבר כיון דתיקן האיסור בעוד שם אבידה עליו כ\"כ התוס' והרא\"ש שם וכן הן דברי רבינו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א שהוא במקום כו' אריש הסימן קאי: במקום שחייב להשיב משם לאפוקי מצאה במקום שרובה כותים וכדמסיק: להסתפק שהיא אבידה לאפוקי מצאה בצד גדר וכיוצא בו וכמש\"ר (ר\"ס רס\"א): שמוכחת שהיא אבידה שם ר\"ס רס\"א חמור וכליו הפוכין וכיוצא בו: ושלא תהיה מדעת דהיינו באשפה העשויה לפנות כמ\"ש בס\"ס ר\"ס: ויהיה בה שוה פרוטה כמ\"ש בר\"ס רס\"ב: וסימן בגופה או במקומה שם: ושיהיה מטפל בה כו' (בסי' רס\"ג) של מי שהיה חייב כו' לאפוקי של כותים (בסי' רס\"ו): "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל זה לא קאי אלא אכשרוב שאר העיר כותים אבל אם היא מחצה על מחצה אפילו מקום המציאה היא ג\"כ מע\"מ חייב להחזיר וכן בסיפא דוקא ברוב העיר ישראל ורוב העוברים כותים הוא דפטור הא בשניהן מע\"מ חייב וא\"ת מ\"מ לא הו\"ל לרבינו לסתום אלא לפרש י\"ל דרבי' למדנו כל זה במה שמתחיל וכתב ז\"ל כיצד המוצא במקום שישראל מצויים שם חייב להחזיר דהאי מצויים ר\"ל לפחות מחצה ע\"מ ישראלים וכותים הם העוברים במקום שמצאו וע\"ז קאי מ\"ש ואפילו אם שאר העיר גם כן המחצה כותים ומחצה ישראלים אמרתי לך דחייב להחזיר ואח\"כ כתב בבא חדשה ז\"ל או אפילו רובה כותים והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר ולמדנו דבזה שרוב העיר כותים אין צריך להחזיר א\"ל כשרוב ישראל עוברים במקום המציאה וחזר ופי' דבריו בדבר והיפוכו וכתב ז\"ל אבל אם רוב שאר העיר כותים ור\"ל ובמקום המציאה ישראלים מצויים שם והיינו מע\"מ וסתם כאן וסמך נפשו אמ\"ש תחילה שמיירי שבמקום המציאה ישראלים מצויים שם דכתבתי דר\"ל מע\"מ ואח\"כ כתב או אם רוב שאר העיר ישראל ובמקום המציאה רוב כותים א\"צ ��החזיר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם רוב העיר כותים כאן סתם ולא כתב איכות המקום שנמצא בו משום דאפילו במחצה ע\"מ אין צריך להחזיר כמ\"ש ומסתמא אין עוברים שם בעיר כזה רוב ישראלים: (או אפילו רובה כותים כו') או אפילו רוב העיר ישראל כו' ואין להקשות הא קיי\"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ולא אחר הקרוב כמש\"ר בסימן זה ולקמן וסי' ר\"ס ס\"ט) וא\"כ גם הכא ברישא ניזיל בתר רוב כותים שהם יותר רוב מהעוברים הישראלים ובסיפא נאמר איפכא דשאני הכא דמסתבר לומר שנפל מרוב השכיחים במקום זה עצמו שנמצא בו משא\"כ התם דגם הקרוב אינו במקום שנמצא בו אלא שתאמר שנתגלגל ובא משם ולכך מסתבר טפי שנתגלגל ובא מהרוב וק\"ל (וזה) [ומה] שכתב רבינו או אפילו רוב העיר ישראל כו' כן משמע מההיא דאמרי' מצא בשוקא דבי דייסא או בשוקא דגלדאי כו' ופי' הרא\"ש משום דמקומות ההם רוב כותים מצויים בהם משמע אע\"פ דכל העיר רובה ישראל הוא ודוק: ומש\"ר אפילו אם ידע כו' ויש בה סימן כו' כן אמרו בפרק אלו מציאות רבה הוה אזיל בתרא דרב נחמן בשוקא דגלדאי א\"ל מצא כאן ארנקי מהו א\"ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סי' מהו א\"ל הרי אלו שלו והלא עמד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים ע\"כ ועבד\"ר מ\"ש בביאור זה ומזה תבין שמש\"ר ויש בה סי' ר\"ל אפי' בא אחד ונותן הסי' אפ\"ה הרי הוא שלו: שיש לתלות שנודע מיד כו' דאל\"כ הא קיי\"ל כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש וכמו שאכתוב לשון הגמרא בסמוך (בסעיף י\"ג): כאשר יתבאר נקמן ר\"ל בסי' רס\"ב בס\"ט יתבאר איזה מן הדברים שיש לתלות שנודע מיד: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך המוצא כו' מימרא דרב אסי הוא שם (דף כ\"ד ע\"ב) ותיבת לפיכך שכתב רבינו נמשך אסוף דבריו וה\"ק לפיכך חבית הנמצא בעיר שרובה כותים אפילו נתן ישראל סימן הוא של מוצאו והיינו דוקא בשגם העוברים הם מחצה כותים לפחות וכצ\"ל וסתם רבינו משום דסתם עוברים הם לפי ערך הדרים וכמ\"ש לעיל בסמוך והא דנקט רבינו חבית מימרא דרב אסי נקט (ע\"ש דף הנ\"ל) דמההיא מימרא נלמד דברוב כותים אינו חייב להחזיר: תולין אותה בשל כותים פי' שמילאו מתחילה מיין שלו ומש\"ה אפילו בחבית סתם אסורה לשתות והקנקן מותר ואפילו אם הוא בענין זה שאם היה בודאי של ישראל לא הוה יאוש כגון שידוע שלא ידע באבידתו עד לאחר שבא ליד המוצא אפ\"ה הקנקן מותר דתולין בשל כותי: אם היא רשומה פירוש סתומה. ואפילו לית עליו חותם ליכא למיחש למגע כותי דאם נגע בה לא הוה טורח את עצמו לסתמו אלא היה לוקח מהיין והולך לו או היה מוליכו כולו לביתו אבל כשמפקידין בידו יין איכא למיחש טפי לזיופא וצריך שיהא חותם בתוך חותם כ\"כ נ\"י בשם רשב\"א ור\"ן וע\"ע בסמוך (סי' רס\"ב): "
+                ],
+                [
+                    " מצא חבית שצפה כו' רבינו קיצר כאן וסמך אמ\"ש בי\"ד (ס\"ס קכ\"ט) כי שם מקומו: בעיר שרובה כותים אסור פי' היין אסור בשתייה ובהנאה והקנקן מותר: ובעיר שרובה ישראל מותר מדסתם רבינו וכתבה כאן בהלכות אבידה ומציאה נראה דר\"ל דמותר לגמרי לשתייה וגם להחזיק בה המוצא וא\"צ להכרזה דכל שצפה בנהר ואין בה מכשולות ודברים המעכבים אותם מיד בדרך שטיפתה הבעלים מתייאשים ממנה וכמש\"ר בסמוך סי\"ג וק\"ל: אפילו מצא קרוב לבית כו' דקיי\"ל כרב באיסורי דס\"ל בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ\"ד) דקרוב ורוב הולכין אחר הרוב: "
+                ],
+                [
+                    " ונודות של יין כו' גם זה שם בפרק לא יחפור: גדולים מותרים כו' פי' דגדולים לא שכיחי אלא אצל המוכרים או הקונים למכור לא אצל הקונים לתוך ביתם ורוב המוכרים והקונים למכור הרי הם ישראלים להכי לא איכפת לן ברוב לוקחין כותים והן מותרין דנתייאשו דרוב העוברים כותים וק\"ל: קטנים אסורים מטעם הנ\"ל דקטנים שכיחים גבי לוקחים לנפשם ורוב עוברי דרכים הלוקחים לנפשם הם כותים ופירוש אסורים היין לשתות אבל הקנקן מותר: ואם יש קטנים וגדולים כו' כיון שהגדולים הם ודאי של ישראל שקנה כדי למכור והם עדות וראיה שגם הקטנים של ישראל הם וקנה אותם כדי להשוות המשא ועיין עוד בי\"ד סי' הנ\"ל כי שם מקומו: "
+                ],
+                [
+                    " מ\"מ טוב וישר הוא כו' שם בפרק א\"מ רב יודא הוה אזיל בתר שמואל בשוקא דבי דייסא א\"ל מצא כאן ארנקי מהו א\"ל הרי הוא שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו א\"ל חייב להחזיר תרתי א\"ל לפנים משורת הדין ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " בשר הנמצא שם שחוט מותר והוא של מוצאו שם פ' א\"מ (סוף דף כ\"ד) ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריה לציפורי והתירוהו לו ומסקינן שם דהוה במקום דהוה רוב כותים ורוב טבחי ישראל ורוב ישראל המצויים אצל שחיטה מומחין הן ומש\"ה התירוהו לו משום שחיטה וגם התירוהו לו משום מציאה דודאי נתייאשו ממנו בעלי ישראל כיון דהוה שם רוב כותים ורבינו לרבותא נקט בשר הנמצא שם שחוט דאע\"ג דחתיכת בשר מצא ולא ניכר בה שחיטה וגם אין בה סימן דשל ישראל היתה אפ\"ה מותרת באכילה כיון דרוב טבחי ישראל נינהו מסתמא מטבחי ישראל הוא כמו ביין הנמצא בנודות הגדולות דאזלינן בתר המוכרין וכשהן רובן ישראל מותר ושחוט ל\"ד קאמר דשחיטה אינה סימן אפילו בבהמה או עוף שלם ולנבילה או לטריפה ליכא למיחש דקלא הו\"ל אם נמצא טריפה במטבחיים או שמבדילין אותו גם י\"ל דמש\"ה נקט שחוט לומר דאע\"ג דהוא מסתמא או ודאי שחוט ומתירין לו לאכול דאמרינן שרוב טבחי ישראל הוא אפ\"ה מותר לו גם כן משום מציאה ומיירי באופן דליכא לאסור משום בשר שנתעלם מן העין כגון בהמה שהכירה שהיא של אחד מבני העיר הזאת ולא באה מעלמא או שראינוה מרחוק שהניחה אדם שם דבכה\"ג לא חיישינן אפילו אם היה עכו\"ם כיון דרוב טבחי ישראל נינהו ומהם קנה העכו\"ם דהרא\"ש ורבינו ס\"ל כרשב\"ם דלא חיישינן אלא באבד ומצאו או בעוף שהפינה לפנינו דאיכא למיחש דבמקום רוב טבחי עכו\"ם באה אבל אם מצאה אפילו ביד עכו\"ם והוא במקום דרוב טבחי ישראל שם שרי וכמ\"ש בפרישה בי\"ד (סי' ס\"ג ע\"ש): "
+                ],
+                [
+                    " אבל עוף שחטף כו' פי' בגמרא שחטף לפנינו דליכא למיחש שמא עכו\"ם לקחו: אפילו רובן ישראלים כו' לשון הגמרא שם לפני דין הנ\"ל ההוא דיו דשקיל בישרא ושדייה בצנייתא דבי בר מריון אתא לקמיה דאביי א\"ל זיל שקול לנפשך והא רובא דישראל נינהו שאני דיו דכזוטו של ים דמי ע\"כ מוכח מזה דאפילו אם הבעלים עומדים וצווחים נעשה כצווח על ביתו שנפל ואפילו אמר לא נתייאשתי לא מהימנינן ליה וכמש\"ר בסמוך וא\"כ מש\"ר שודאי נתייאשו לאו סתמא קאמר אלא אפילו עומדים וצווחים שלא נתייאשו לאו כל כמינייהו משום דודאי נתייאשו והטעם דדרך העוף לילך למקום מרחוק ולהשליכו למקום שאינו יכול להחזירו ועיין מ\"ש הרא\"ש על זה בשם הראב\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " המציל מן הארי כו' עד הרי אלו שלו ברייתא שם (דף כ\"ב ע\"ב) ויליף לה מדכתיב כן תעשה לחמורו ולכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה הימנו (דהאי ממנו יתירה הוא) ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם עכ\"ל הברייתא ופריך מינה תיובתא לרבא דאמר יאוש שלא מדעת בדבר שאין לו סימן הוה יאוש דהא מהאי קרא ילפינן היתרא היכא דאבודה מכל אדם ואסורה היכא דאינה אבודה אלא ממנו ומדילפי מחד קרא מדמינן להו אהדדי איסורא דומיא דהיתרא מה היתרא בין דאית בה סימן בין דלית בה סימן אף איסורא אף בדלית בה סימן והיינו היכא דלא היה ראוי להתייאש אילו עמד שם כגון דיש עקולי ופשורי דקרוב לו וכמ\"ש רבי' אחר זה ומהא איפסיקא שם הלכתא כאביי (העתקתי כל זה כדי שתבין מש\"ר בסמוך) ופרש\"י שם זוטו של ים מקומות יש בשפת הים שדרך הים לחזור לאחוריו (נראה דר\"ל דהש\"י שם חול גבול לים וכשהוא שוטף ויוצא מהחול מיקרי חוזר לאחוריו) עשר או ט\"ו כרסאות פעמים ביום ושוטף מה שמוצא זוטו גדול ושרוע בלשון יווני ושלוליתו שם נהר כשהוא מתפשט ויוצא חוץ לגדותיו ושולל שלל ושוטף הנמצא עכ\"ל: נעשה כצווח על ביתו כתב נ\"י אפילו בא ליד המוצא לפני יאוש ואפילו אמר לא מייאשנא ואפילו רדף אחריהם בטלה דעתו אצל כל אדם עכ\"ל ומ\"מ ג\"כ אית ביה משום עשיית טוב וישר להחזיר לבעליו אם לא שבעל האבידה הוא עשיר והמוצאו הוא עני וכמ\"ש בד\"מ ס\"י ע\"ש: בד\"א שאין מכשולות בנהר כו' נפלו בו קורותיו ועציו כו' אם הבעלים מרדפים כו' עד ואם סתמא כו' לא הוה יאוש דברי רבינו סתומין ונראין לכאורה כסותרין זא\"ז שברישא כתב אם הבעלים מרדפים כו' והוא שיהיה בענין שהיו יכולין להציל מיד כו' משמע דאפילו ביכול להציל בקל לא הוה יאוש עד שירדפו או לא היו שם הא היו שם ולא רדף הוה יאוש וא\"כ למה כתב בסיפא באינו יכול להציל דאם עמד שם ולא רדף דהוי יאוש הא אפילו ביכול להציל ג\"כ הוי דינא הכי ועוד דמסיק ברישא בטעם דלא זכה כיון דלא היה ראוי להתייאש קשה הא בסיפא דראוי להתייאש ג\"כ כתב דהוה סתמא יאוש ובסיפא ג\"כ ודאי מיירי דאפילו שמע ממנו אח\"כ דמייאש אפ\"ה לא הוי יאוש וכאביי דס\"ל הכי דכל שסתמא לא הוה יאוש תו לא מהני יאוש דמייאש אחר שבא לידו באיסור וע\"ק הלשון דמתחיל דאם היו הבעלים מרדפים משמע שהיו שם מיד ורודפין וסיים באם היו עומדים שם כו' משמע דאינן מרדפין מיד ונצטרך לומר פי' מרדפין לאחר זמן וק' דרדיפה לאחר זמן ודאי לא הוה סימן גם ק' ל' או אפילו אינן שם שכתב הא בהכי איירי שכתב שאם היו עומדין כו' וע\"ק דמאי איכא בין יכול להציל בקל לאינו יכול להציל כ\"א ע\"י הדחק הא אידי ואידי סתמא לא הוה יאוש ועומדים ולא רודפים הוה יאוש. וכדי לעמוד על כוונת רבינו וביאורו אעתיק לשון הגמרא ותוספות ואדקדק בהן מה שראוי לדקדק וע\"פ זה יתלבנו דברי רבינו בס\"ד והוא דשם פא\"מ (דף כ\"א ריש ע\"ב) גרסי' יאוש שלא מדעת (פי' רש\"י שסתמא יאוש לכשיודע שנפל ממנו וכשמצאו עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהן) אביי אמר לא הוה יאוש ורבא אמר הוה יאוש בדבר שיש בו סי' כ\"ע לא פליגי דלא הוה יאוש אע\"ג דשמעי' דאייאש לאחר שבא לידו דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה (פי' דדבר שאינו עשוי להתייאש הוא) מימר אמר סימנא אית לי בגוויה יהיבנא סימנא ושקילנא ליה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר אף על גב דאית ביה סימן רחמנא שרייה ואף על גב דבא ליד המוצא לפני יאוש כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמר לא הוה יאוש דהא לא ידע דנפל מיניה רבא אמר הוה יאוש דלכי ידע דנפל מיניה מייאש מימר אמר סימנא לית לי בגוויה מהשתא הוא דמייאש (פי' שהרי נפל וכשידע שוב אין דעתו עליו) ת\"ש שטף נהר קורותיו ונתנו בתוך שדה חבירו אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו (כן הוא גירסת התוספות) הא סתמא לא (פי' וקשיא לרבא) הב\"ע בשיכול להציל א\"ה אימא סיפא אם היו בעלים מרדפים חייב להחזיר ואי ביכולין להציל מאי איריא מרדפין אפי' אין מרדפין נמי הב\"ע ביכולין להציל ע\"י הדחק כו' עכ\"ל הגמרא וכתבו התוספות ז\"ל שטף נהר כו' צ\"ל דמיירי ביכול להציל בקל אם רודף בשעת שטיפה דאל\"ה הוה כזוטו של ים שאבוד ממנו ומכל אדם וע\"ז לא היה אומר הא סתם לא אלא איירי ביכול להציל בקל בשעת שטיפה ואפי' אין בהם סימן ולפי שיעכבם עקולי ופשורי ויקחם שם ואפילו יקדמו אחרים ויקחו יחזירו לו לפי שניכר שהוא בעליו לפי שרדף מיד וס\"ד דמיירי דאי לא רדף מיד בשעת שטיפה שלא יכול עוד להציל כלל כדמוכח בסיפא לפי שיקתום אחרים כשיעכבם עקולי ופשורי ולא יחזירו לפי שאין בהם סימן וה\"פ אם נתייאשו הבעלים דהיינו שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו ואפי' אומרים שאינם מתייאשים אין בכך כלום דודאי הן מתייאשין בלבם הא סתמא שלא היו הבעלים בשעת שטיפה ולא נתייאשו עד שידעו הבעלים ששטפו הנהר ואז כבר אינו יכול להציל לפי שאין בו סי' לא דכשמצאו באיסורא אתי לידיה שהבעלים לא ידעו עדיין אלמא יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש ומשני ביכול להציל אפי' אחר שטיפה כגון שיש באבידה סי' אי כשיכולין להציל מאי איריא מרדפין אפי' אין מרדפין נמי הב\"ע בשיכולין להציל ע\"י הדחק כו' וא\"ת מנ\"ל הא סתמא חייב להחזיר דילמא נתייאשו אתא לאפוקי שהיו שם ורדפו דחייב להחזיר וי\"ל דא\"כ לא ליתני אם נתייאשו אלא ליתני סתמא שטף נהר קוריו ועציו הרי הוא שלו דפשיטא דלא מיירי ברדפו בשעת שטיפה דהא קתני סיפא דאם היו הבעלים מרדפין חייב וא\"ל דמצי דייק מסיפא טעמא דמרדפין הא סתמא הרי אלו שלו דלעולם נימא דה\"ה סתמא דיחזיר ולא נקט מרדפין אלא לאפוקי שהיו הבעלים בשעת שטיפה ולא רדפו וע\"י סיפא ידעינן דמיירי באין יכול להציל עכ\"ל התוס' ונ\"ל פשוט שמ\"ש התוס' בריש דבריהן דמיירי דיכול להציל בקל כו' אין פירושו שיכול ליקחנו מיד בהשטת ידו דאם כן לא מסיימי שפיר מ\"ש דאל\"ה הוה כזוטו כו' אלא כמו שמפרשים אח\"כ שיש בנהר עקולי ופשורי בקרוב למקום שנשטף משם באופן שא\"א שיוליכם הנהר למרחוק זהו מיקרי בקל יכול להציל אע\"ג דלית בהו סי' לפי שע\"י רדיפה שירדפו מיד אחריו יצילו אותם שאף אם יקדמו אחרים ויקחם כל שירדפו מיד יחזירו אותם לו שרדיפתו מיד מוכחת שהיא שלו וודאי לא נתייאשו והשתא סיימו שפיר דאל\"ה כו' כלומר דאי בדליכא עקולי ופשורי בקרוב שיעכבם א\"כ הוה כזוטו של ים שהרי הנהר יוליכו למרחוק ואפילו שירדף מיד את יהם לא ישיגם וכל כה\"ג אפילו אביי מודה דשל מוצאו הוא ואפילו בעלים עומדים וצווחים שאינם מתייאשים וכנ\"ל ואיך ס\"ד דהמקשן לדייק הא סתמא לא אלא ודאי בדאיכא עקולי ופשורי בקרוב לשטיפתו וכדכתיבנא ומ\"ש וס\"ד דמיירי כו' כדמוכח בסיפא פי' ס\"ד דהמקשן דהברייתא מיירי בדלית בהו סי' לעציו ואבניו ומש\"ה אפי' היכא דאיכא עקולי ופשורי בקרוב אם לא ירדפנו מיד שוב אינו יכול להציל דכבר יקחו אותם אחרים ומשהגיע לידם שוב אינם מחזירים כיון שאין בו סימן אם לא שרדף מיד אחריה וזה כיון שלא רדף לא יחזירו לו וזה מוכח מהסיפא דקתני אם היו מרדפין יחזיר ואי בדיש בו סימן שיכול להציל ע\"י אפילו אם לא ירדפו א\"כ מאי איריא מרדפין אפי' לא מרדפין נמי וכאשר הקשה המקשן אח\"כ על מאי דשני ליה בדיכול להציל ופירשוהו התוס' דר\"ל דיכול להציל ע\"י סימן שבו ומ\"ש ולא נתייאשו עד שידעו כו' ואז כבר אינו כו' באו להסביר שסתמא זה הוא כיאוש שלא מדעת הנ\"ל דפליגי ביה אביי ורבא וכמ\"ש ומ\"ש ע\"י סיפא ידעינן דמיירי באין כו' פי' דקשיא להן לדעת המקשן סיפא דקתני מרדפין אחריה ל\"ל אי לדייק שאם לא רדפו הוא יאוש כבר תני לה רישא אם נתייאשו הבעלים כו' לזה תירצו דלהכי תני סיפא לגלויי לך דמיירי באין בה סימן ולא היה יכול להציל אם לא רדף מיד ואפ\"ה סתמא לא הוה יאוש וזה מוכח מהסיפא כמ\"ש לעיל דאי יש לה סימן ויכול להציל לעולם א\"כ מאי איריא מרדפין כו' כן הוא ביאור דברי התוס' לע\"ד ונמצא דלפי מאי דאיפסיקא הלכתא כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש ממילא פירוש הברייתא קמייתא כדעת המקשן (ובאמת לשונו מדוקדק בטוב יותר לפי פי' המקשן) ופי' ההוא העולה לדינא הוא שאם יש עקולי ופשורי בקרוב אז אי מרדפין מיד אחריהן או אפילו אינן מרדפין אלא שלא היה שם לא היה יאוש משום דהוה יאוש שלא מדעת והוא סיפא דברייתא וע\"פ מה שכתבו התוס' דמרדפין דקתני ל\"ד קאמר ואם עמדו שם ולא רדפו אזי ודאי נתייאשו אף ע\"ג דלא שמענו מהן דנתייאשו והוא רישא דברייתא הנ\"ל. וע\"פ הדברים הללו מבוארים דברי רבינו בשני דרכים. האחד כשנאמר שנתהפכו דברי רבינו בדפוס או במכתב מהקדמון ואזי עולין יפה בלי הגהה כלל ואזי אין צריכין להגיה כלל (רק אז אפילו כו' במקום או אפילו כו' וכן מצאתי בס\"י) והיה כתוב בדברי רבינו הג' דינים שכתובים בגמרא כנ\"ל זא\"ז ואחר כך כתב עליהן דברי התוספות וכצ\"ל אם הבעלים מרדפין אז הוי הוכחה שהן שלהן ומחזירין להן אם עמדו שם כששטף ונתייאשו ולא רדפו אחריו הוי יאוש (והיינו רישא וסיפא דברייתא הנ\"ל ואח\"כ כתב הדיוק שדייק הגמרא מינה והיינו) ואם סתמא הוא שלא ידענו אם נתייאשו או לא לא הוה יאוש (ואח\"כ כתב רבינו ע\"ז הפירוש שפירשו התוס' והיינו מ\"ש) והוא שיהיה בענין שאם היו עומדים כו' וקאי אמה שסיים לומר דאם סתמא הוא לא הוה יאוש ע\"ז כתב דהיינו דוקא שיהיה בענין שאם היו עומדים כו' עד דאם הוא בענין שאם היו כו' עד וראוי שיתייאשו ור\"ל וכיון שהוא ראוי להתייאש לא הוה אמרינן הא סתמא לא הוי יאוש והוא ממש כדברי התוספות הנ\"ל וק\"ל. הדרך השני הוא שלא נהפך דברי רבינו אבל צריכין לדחוק קצת בפי' דברי רבינו ונאמר דמש\"ר מתחילה אם הבעלים מרדפין אחריהן לשון הברייתא נקט וכתב עליו לשון התוס' דל\"ד מרדפין קאמר אלא ה\"ה אפילו סתמא נמי דהיינו שלא היה הבעל שם בשעת שטיפה דלא הוה יאוש כיון דזה היה יכול להציל בקל אילו היה שם ורדף אחריו וצריכין לפרש דברי רבינו כאילו כתב בלשון זה הא דקתני אם הבעלים מרדפין מחזירין להן ע\"כ ל\"ד קאמר מרדפין דהא אפילו מרדפין אחריו אין מחזירין להן אלא דוקא כשיהיה בענין שאם היו עומדין שם היה יכול להציל מיד ונמצא בהיות כן והן רדפו מיד אחריו רדיפתו מוכיח דודאי לא נתייאשו אז אפילו כו' ר\"ל וכיון דבהכי ע\"כ צריך לאוקמי אפילו ברדפו אם כן אז אפילו אם אינן שם כששטף כו' (ואח\"כ מוכיח זה שכתב דצריכין לומר דמיירי שהיה יכול להציל בקל וכתב) ואם הוא בענין (כלומר דאם היה בענין) שאם היו הבעלים כו' עד וראוי שיתייאשו ור\"ל ובכה\"ג אפילו רדפו נמי לא הוי מועיל (לפ\"ז נראה למחוק ו' מתיבת וראוי שיתייאשו וצ\"ל ראוי) ואח\"כ כתב דין אם עמדו כששטף כו' והיא רישא דברייתא הנ\"ל וללמדנו בא דאפילו בכה\"ג דכתב דיכול להציל בקל אפ\"ה כשעמד אצל השטיפה ולא רדף הוי יאוש והאריך בלשונו וכתב לשון הברייתא ופירושה ביחד וק\"ל ואח\"כ כת�� ואם סתמא הוא שלא ידענו כו' בא לפרש בזה של\"ת דוקא אם ודאי לא היה שם כששטף דלא הוי יאוש וכנ\"ל אלא אפילו אם בסתמא כזה שלא ידענו אם היה שם ואז מדלא רדפו אחריו ודאי נתייאשו מיד או אם לא היו שם ולא נתייאשו ותו הוי יאוש שלא מדעת אפ\"ה לא הוי יאוש ודוק היטב שגם זה הדרך עולה יפה והוא ג\"כ כדברי התוס' הנ\"ל בעינם ובזה שכתבתי נתבארו כלל דברי רבינו. ומעתה אכתוב עוד קצת פרטי דבריו. מ\"ש שהיה יכול להציל מיד לאו מיד ממש בתפיסת יד קאמר אלא ע\"י עקולי ופשורי שיעכבוהו במקום קרוב ויגיע אליהן מיד קאמר וכלשון התוס' הנ\"ל וקאי אמכשולות שכתב רבינו לפני זה (בסי\"ג): ומ\"ש או אפילו אם אינן צ\"ל אז אפילו כו' וכ\"כ בס\"י וכנ\"ל: ומ\"ש אם עמדו שם כששטף נראה להגיה ו' וצ\"ל ואם עמדו ועבד\"ר מ\"ש עוד מזה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וגדר שעושין בו שכר אגמי נפש עיקרא דדינא איתא שם בפ' א\"מ ולשון זה לשון המקרא הוא (בישעיהו י״ט:י׳) והיו שתותיה מדוכאים כל עושי שכר אגמי נפש ופירש הרד\"ק שר\"ל שסוכרין בפני המים כדי שיקוו המים ויצודו בהם דגים ואגמי נפש ר\"ל האגמים שיש בהם דגים וקורא הדגים נפש ורש\"י פי' בענין אחר ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המוצא בגל או בכותל ישן כו' לשון המשנה וגמרא פ' א\"מ כתבתי בדרישה ע\"ש: ומש\"ר ולא היה מימות העולם כו' סרסהו ופרשהו וכאילו כתב ולא היה בחזקת זה שדר בו ובחזקת אבותיו מעולם כלומר נהי שהוא ואבותיו היו מוחזקין בבית זה מ\"מ אינו ידוע שהיה שלהם מעולמים ושהם בנאוהו דאפשר שכותל זו היא מימות אמוריים אבל אם היו זוכרין שבנאוהו ישראלים אחרים הוה דינו שיהא מונח עד שיבוא אליהו מפני שיש להסתפק של מי הוא ולא היה יאוש כיון שבא שם דרך מטמון וגם אין לומר שהוא בחזקת האחרון כמו במשכיר ביתו דבסמוך דכל שנמצא דרך מטמון אנו אומרים שמת בעל המטמון ולא לקחו משם: הרי הוא שלו פי' אפילו אית בהו סימן ומטעם שנתבאר דשל אמוריים היה והמע\"ה וא\"ת ליקני לו חצירו של זה שדר שם תירץ במרדכי בשם ר' ברוך ממגנצא ור' אביגדור כהן ז\"ל דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור אבל לא גבי אבידה אפילו היכא דאיכא יאוש כיון דאילו היה ידע ליה לא הוה מפקירו ע\"כ וטעם זה כולל ומספיק לכל הדינים ועמש\"ר בשם תשובת הרא\"ש בסמוך (בסוף סעיף ג') ואין ראיה משם לסברא שכתבתי בשם המרדכי שהרי לא כתב שם שחצר אינו קונה כ\"א דבר הפקר אלא האמת כתב שם דאין זה הפקר וכמ\"ש סיום לשונו דהרא\"ש שם בדרישה ע\"ש: ומ\"ש והוא שהעלה חלודה ר\"ל ואז בכל ענין שנמצא אפילו בצד פנים הוא של מוצאו לאפוקי אם לא העלה חלודה אז בכל ענין לא יגע בו וכדמסיק בשם הרמב\"ם באם לא ימצא מטה מטה מיהו מ\"ש הרמב\"ם דאם לא נמצא מטה מטה לא יגע כו' ור\"ל אפילו אם העלה חלודה נראה דטעמו הוא דכיון דכותל ישן הוא ואין שימוש בני אדם שם דומיא דגל איכא למימר אדם מעלמא הטמינו שם בכיון דומה למוצא כלים באשפה שכתב בס\"ס זה דלא יגע בהן דאמרינן שמדעת הטמינם שם כשאינה עשויה ליפנות והאי ג\"כ אינו עשוי ליפנות שהרי כבר עמד כ\"כ ימים רבים ולא פינהו וה\"ט נמי דכתב בזה לא יגע בו דומיא דהתם ומשה\"נ לא חילקו הרמב\"ם ורבי' בזה בין נמצא לצד פנים או חוץ כמו שחילקו בסמוך בדין נמצא בכותל חדש דשם כיון דדרך בני אדם למשמש בחורי הכותל ליכא למימר דאינש דעלמא עשה מטמון שם בכיון ולהניחם שם כ\"כ זמן ארוך עד שעלה בה חלודה דהיה ירא שמא יקחנו אחרים משם וליכא לספוקי שם אלא אי בעל הבית הניחו שם או אינש בעלמא הניחו שם לשעה ושכחו שם ונתייאש מש\"ה חולקין המוצא והב\"ה וגם נראה דבכותל חדש אף אם נמצא מטה מטה חולקין ודוק: וכתב הרמב\"ם והוא שימצאנו כו' בפי\"ו דהלכו' גזלה כ\"כ ועבד\"ר: מטה מטה כדרך כו' פי' שאין דרך בני אדם להניח דבר בתחתית כ\"כ וא\"כ זה שנמצא מטה מטה ע\"כ מטמון ישן הוא ומחמת ישנה שקעה בקרקע עד שנעשית תחתית כ\"כ א\"נ מחמת שהגביה קרקע הרחוב נעשה כ\"כ תחתון וק\"ל: אם נסתפק לו בדבר כו' כצ\"ל: שמא הונח שם וספק הינוח אסור ליטול כמ\"ש לקמן (סעיף י') ועבד\"ר: והוא שהעלה חלודה שודאי כו' שמדלא בא הבעל שהניח שם לבקשו זה ימים רבים ודאי שכח אנה הניחו ונתייאש ואע\"ג דאית ביה סימן דומיא דסכין וכיס אפ\"ה כיון דרוב העיר עכו\"ם מייאשין ולכן ג\"כ א\"צ אפי' הכרזה שהרי נתייאשו קודם שבאו ליד המוצאו: כתב הרמב\"ם כו' אבל אם הוא מודה כו' שם פי\"ו דגזילה כ\"כ וכתב שם המ\"מ טעם נכון יש בדבר שהרי מה שאמרו הוא של בע\"ה לא מתורת קניית חצר אמרו כן אלא מטעם דאיהו אצנעיהו וכיון דהוא מודה שהוא אינו שלו הודאת בע\"ד כק' עדים דמי עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " המשכיר ביתו לאחרים כו' שם במשנה וגמרא: היא של הדר בו באחרונה פי' הדר בו עתה לפי שסתם שוכר בית כשהוא יוצא ממנו מחפש כל זוויותיו ונוטל את שלו ויוצא ולהכי לא אמרי' שכחוהו הראשונים כ\"כ התוס' והרא\"ש ועבד\"ר: ואם האחרון עכו\"ם הרי היא של מוצאה ולא אמרי' זכתה לו חצירו כמ\"ש בריש סימן זה בפרישה ודרישה: וכן אם היו דרים בה שני עכו\"ם וישראל ביחד כו' עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל ריש כלל א': ממכר הוא והוי כמו כצ\"ל והוי בוי\"ו: ואם קנה א' מהן כו' נ\"ל דל\"ד א' מהן קאמר אלא ה\"ה אם קנאו אחר הנכנס לשם דזיל בתר טעמיה דכתב דאין זה דבר הפקר כו' אלא אורחא דמילתא כתב א\"נ משום דהמעשה שנשאל עליו הרא\"ש היה כן שקנאהו השוכר מש\"ה כ\"כ ועבד\"ר שם כתבתי סיום ל' תשובת הרא\"ש שכתב מילתא בטעמיה למה אינו דבר הפקר: "
+                ],
+                [
+                    " המוצא בחנות בין התיבה לחנוני כו' כן הוא שם במשנה כתבתי בדרישה ע\"ש וז\"ל רש\"י שם בין התיבה שהחנוני יושב לפניה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר ומעות שנותנין לו נותן לתוכו ולא נפל שם דבר אלא מן החנוני עכ\"ל ור\"ל יושב לפניה לצד שנפתחת דהיינו לצד פנים והקונים עומדים מבחוץ באופן שהתיבה עומדת בינו לבין הקונים דומיא דשולחני וק\"ל: ומ\"ש ור\"י פי' אפי' כו' וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל וז\"ל וה\"ט לפי שהשולחני והחנוני דרין בבית מימר אמרי (פירוש מי שאבדו) מכדי הנהו דיירי בהו ואינהו אשכחו אמרי קמייהו ולא אהדרו לי ודאי דעתייהו למגזליה ולא מצינא לאוקמינהו בדינא דמישתמיט ואמר אנא לא אשכחנא אינשי דעיילי ונפקי דילמא חד מינייהו אשכח וודאי נתייאש לכן הוא של מוצאו (ועיין מ\"ש מזה בסימן רס\"ב היכן אמרינן כן או לא כי פלוגתא דרב נחמן ורבא הוא בזה) וחצירו לא קנתה דלא סמכה דעתיה כו' כמ\"ש סיום לשונו בדרישה וע\"ש בתוס' ובנ\"י (וב\"י הביאם כאן) דכתבו דר\"י דכתב אפילו שיש בו סימן דמיירי בחנות דנכנסו בו רוב כותים דמתייאש ונראה דהרא\"ש לא ס\"ל הכי דהא לפי ה\"ט שכתבתי בשם הרא\"ש אפי' בלא עכו\"ם נמי מייאש ועוד דא\"כ לא הו\"ל לרבינו לכתוב פלוגתא בין רש\"י ור\"י ונראה דהתוס' ונ\"י לא כ\"כ אלא לפי המ\"ד דלית ליה ה\"ט הנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בין כסא לשולחני גם זה במשנה וגמרא שם ופירוש שולחני המחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחנו (והוא עומד מבפנים) והבאים להחליף נותנין ג\"כ מעותיהם לשם (ועומדין מבחוץ) והכסא היינו רגל שהשולחן מונח עליו דומיא דתיבה גבי חנוני נמצא שהכסא דהיינו השולחן מפסיק בין השולחני ובין בני אדם הבאים אצלו להחליף להכי הנמצא בין השולחני להשולחן ודאי מהשולחני נפלה שהרי אין דרך איש נכרי להפסיק בינו להשולחן והנמצא בשאר החדר בין מן הצדדין בין לפני השולחן לצד חוץ בין ע\"ג השולחן הכל של המוצאו ועבד\"ר: והרמב\"ם ז\"ל כתב כו' בפי\"ו דהלכות גזילה כ\"כ ע\"ש: ואינו נראה כך מתוך הגמרא עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " המוצא קציעות שם (סוף דף כ\"א) ובדרישה כתבתי לשון הגמרא ופרש\"י קציעות תאנים שקוצצין אותן באזמל ומוהל שלהן זב ושוטחין בשדה ליבש: הרי הן שלו כו' עד שהדבר מראה שהן ממנו פי' אע\"פ שכן הוא האמת שהן ממנו והכל יודעים זה אפ\"ה הן של מוצאן ומטעם שכתב רבינו בסמוך גבי תאנים שהבעלים מתייאשין מהן דנמאסין בנפילתן מיהו זהו קצת דוחק דהרי עשויין לכך להיות מונחין בשדה ליבש וכל השדה שבצידם הוא מלא קציעות דהיינו שנוטלין א' א' ומחתך אותם באזמל ומניחין אותם בשדה ליבש כדפי' רש\"י הנ\"ל אלא שאולי נתגלגלו מהאחרים ולשון הרמב\"ם והש\"ע ג\"כ כתבו שהתאנה עם נפילתה נמאסת ולא כ\"כ אקציעות עכ\"נ דבקציעות הטעם הוא הנ\"ל בגמרא ומש\"ר המוצא קציעות בדרך ל\"ד בדרך קאמר דה\"ה אם אין רגילין שם עוברים ושבים מותרין מה\"ט כמו בתאנים הנמצאין תחת התאנה ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכן המוצא תאנים שם ובפ\"ג דמעשרות: שהבעלים מתייאשין פי' קודם נפילתם מתייאשין מינייהו כיון דעבידי דנתרי ונמאסין מיד ונמצא דהוה יאוש מדעת הבעלים קודם שבא ליד המוצא ובקציעות ותאנים אפילו הקיפו גדר (דבסמוך) הוי יאוש אבל אם תיקן דבר שיפלו עליו ולא ימאסו לכאורה נראה דאסורין ולפ\"ז מש\"ר אחר זה ז\"ל ואם יש הוכחה כו' עד או שתקנו המקום כו' גם אהני קאי ומיהו אפשר דלעולם נמאסין בנפילתן אף שיציע דבר תחתם: אבל כה\"ג בזיתים כו' פירוש כשנוטים על אם הדרך אסורים והטעם שאינם נמאסין בנפילתן ואף אם היו עבידי דנתרי ליכא יאוש כלל: וכן תמרים שהרוח משיר כו' פי' ועבידי דנתרי להכי הבעלים מתייאשין ואע\"פ שאינן נמאסין מכח הנפילה מ\"מ דרך בהמות וחיות לאכלן מפני מתיקותן ומש\"ה כי איכא גדר שאין שקצים ורמשים נכנסין לשם אסורות משא\"כ בשאר פירות שאין דרך לאכלן לא שייך לפלוג בהם בין גדורים לאינן גדורים וק\"ל עבד\"ר: או שתקנו המקום שנפלו כצ\"ל ופירוש ששטחו שם דבר מה שיפלו הפירות עליהם ולא יטנפו: "
+                ],
+                [
+                    " המוצא במקום הגורן שדשו התבואות כו' עד סוף הסעיף גמ' שם בפ' א\"מ ומדכתב רבי' המוצא במקום הגורן שדשין כו' משמע שס\"ל שהכל תלוי במקום ואף שאינו בשעת אסיפת הגרנות אלא אחר זמן מ\"מ אמרי' שנשארו משעת הדישה כאן והוא בדין קב בד\"א הן של מוצאן וכן הוא ל' הרמב\"ם והגהות אשר\"י וכן נראה מדברי הרי\"ף ע\"ש ולא כרש\"י שמשמעות לשונו שם הוא דתלוי בשעת אסיפת הגרנות ולא במקום ע\"ש (וע\"ל סי' רס\"ב סעיף ט') בדרישה מ\"ש מל' סוגיא דגמרא ותוס' וביאורם ודו\"ק: ומש\"ר מפוזר בד' אמות על ד' אמות הוא מדברי התוס' וממילא מה שסיים וכתב האיבעיא בחצי קב בב\"א ר\"ל בב' על ד' ואפ\"ה אינו של המוצאו ועבד\"ר שם ביארתי: מפני שטורח כו'. כלומר שאנו תולין כאן דשן הבעלים ונשא העיקר ונותרו אלו ואבדה ��דעת היא שאין הבעלים רוצים לטרוח בליקוט קב פירות מפוזרות בד\"א ומפקיר אותן ושרי: לא יגע בהן כו' פי' דאמרי' דהניחוהו שם מדעת ודעתן לחזור וליטלן וקיי\"ל דכל דבר שניכר שהונח שם מדעת בעלים אסור ליגע בו אף שיש לו סימן בגופו או במקומו כמו שיתבאר בסמוך: או קב שומשמין או קב תמרים כו' כצ\"ל: מיבעיא אי שרי ליטלן כו' כל הני הן איבעיות דרבי ירמיה שם בר\"פ א\"מ וטעם איבעיות הללו הוא משום דחצי קב בב' אמות אף ע\"ג דלא חשיב מ\"מ זוטר טירחייהו וההיפך בב' קבים בח\"א על ד\"א אע\"פ דנפיש בטירחא טפי מ\"מ חשוב יותר מקב בד\"א ושומשמין גם כן הוא חשוב מחיטין רק מחמת שדק נפיש בטירחא וההיפך בתאנים ורמונים דג\"כ לא חשיבי אלא מחמת שהן גדולים לא בפיש בטירחא כמו חטין ולא איפשיטא ואסירי וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל וכיון דלא איפשיטא ספיקא דאורייתא לחומרא וחייב להכריז אבל הרמב\"ם בפט\"ו כתב לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז: "
+                ],
+                [
+                    " המוצא גוזלות בדרך כו' דין זה נלמד מסוגיא דגמרא דפ' לא יחפור ועבד\"ר: ומש\"ר אם אין שובך כו' הרי הן שלו בסמוך בסוף הסעיף יתבאר מל' רבי' שזה אפי' במדדה ואע\"פ שכל המדדה אינו מדדה אלא נ' אמות מ\"מ האי דאשתכח חוץ מנ' אמות נפיק ליה מתורת מדדה וקם ליה בתורת מפריח ואיכא למיזל ביה בתר רובא דעלמא עכ\"ל רש\"י שם. ולכאורה נראה דר\"ל דאמרי' כיון שראינו שנדד חוץ לנ' נדד נמי טובא ותלי' ליה ברובא דעלמא אבל זה דוחק כיון דקיי\"ל דכל המדדה אינו מדדה יותר מנ' אלא נ\"ל דר\"ל דקם ליה בתורת מפריח כמו דדינו של מפריח הוא של מוצאו כן זה נמי של מוצאו אבל לא מטעמא דמפריח דשם הוא של מוצאו מפני דתלי' דנפרח משם ובמדדה אמרי' דמעוברי דרכים נפל ורובן הן עכו\"ם וק\"ל ועבד\"ר: ואם מצאן בתוך נ' כו' טעם דנ' אמה במדדות הוא משום דכל גוזלות מליין כריסייהו בליקוט שיעור נ' אמה כדאיתא בגמ' פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ\"ג ע\"א) וגם התוס' כ\"כ אהך עניינא שם ע\"ב בד\"ה ניפול הנמצא כו' ע\"ש: בשביל של כרמים כו' שע\"י הכרמים נדדה חוץ לנ' ומ\"מ לא תלי' ברובא דעלמא משום דכל הממדה אי חזי לקיניה כשמחזיר ראשו מדדה ואי לא לא מדדה והאי אי מעלמא אתא לא מצי חזי לקיניה דכרמים מפסיקין לפניו גמרא. ובעוברי דרכים נמי לא תלי' כל היכא דמצינו למימר דאתיא שם ע\"י דידוי לפי שסתם עוברי דרכים משמרים מה שבידם שלא יפול ועבד\"ר ובחידושים: אחר הרוב אפי' הוא רחוק כו' דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב כדלעיל (סי' רנ\"ט סעיף ח'): פי' שאין יכולין לפרוח אבל אם יכולין לפרוח כצ\"ל: בכל ענין הן של מוצאן פי' משום דאזלינן בתר רובא ואמרי' מעלמא אתו וכנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " במקום המשתמר כו' בפרק אלו מציאות. וכלל דברי רבינו שג' דינים יש בזה. משתמר לגמרי. ומשתמר קצת. ואינו משתמר כלל. והך בבא במשתמר לגמרי הוא ועבד\"ר: כגון קורדום או טלית בצד גדר כו' כיון עד שהניחם מדעת כו' שכן דרך עובדי אדמה להניח שם כלי מלאכתן ומלבושן כ\"כ התוס' (סוף דף כ\"ה) והרא\"ש והוא מברייתא (ריש דף ל\"א) וצ\"ל דיש חילוק בין שהניח בצד גדר דמיקרי מקום משתמר ובין אחורי גדר דמיקרי אינו משתמר לגמרי כ\"א קצת כמ\"ש במשנה וגמרא (דף כ\"ה ע\"ב) וכ\"כ ר' ירוחם בהדיא האי חילוק ע\"ש: אם ידוע שבעליו כו' כצ\"ל: אפילו אם אין בו סימן ואצ\"ל כו' כן הוא בספרי רבינו ור\"ל ל\"מ אם יש בו סימן בגופו דלא יגע בו כדי שלא יטריח על בעליו ואי משום כדי שלא יפסידו בעליו לזה ליכא למיחש דכל המוצאו מונח שם יטלנו ו��כריז עליו אלא אפילו אין בו סימן בגופו והוא יודע של מי הוא והו\"א דיטלנו להחזירו לו דילמא ימצאנו אחר ולא ידע של מי הוא ויטלנו לנפשו קמ\"ל כיון דמצאו במקום המשתמר לאו שם אבידה עליה להתחייב בהשבתה. וי\"מ דה\"ק אפילו אין בו סימן דהו\"א דנתייאשו ממנו הבעלים קמ\"ל דלא ואמרינן דאין זה אבידה שחייב בהשבתה וז\"א דא\"כ לא הו\"ל לסיים ולכתוב דאין זה אבידה שחייב בהשבתה דמשמע דס\"ד שיטלנו כדי להשיב אלא הו\"ל לסיים ולכתוב דאין זה יאוש להחזיקו לנפשו דהרי יש לו סימן מקום דאמרינן דהניחם שם. אבל באשר\"י (דף קל\"ג ע\"א) כתב ל\"מ אם אין בו סימן מצד עצמו דלא יגע דהרי לא יוכל להדר לבעליו כ\"א בסימן מקום ושמא בעליו לא יתן לבו היכן הניחו והוי יאוש שלא מדעת אלא אפילו יש בו סימן וכן הוא בתוס' וכן מוכח בסמוך בדברי רבינו שכתב בנמצא בשבילן אם יש בו סימן כו' נוטלו ומכריז ור\"ל משא\"כ ברישא במקום משתמר דאפילו יש בו סימן לא יגע בו: ואם נטלן להוליכן לביתו יחזירן למקומן כו' והוליכן לביתו לא יחזירן כו' כצ\"ל וכן הוא באשר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " כמו כריכות קטנות כו' פי' עמרים קטנים: שאין בהן סימן לפי שמסתמא כל הכריכות קושרין בשוה נמצא שאין סימן בחפץ ומקום לא הוה סימן לפי שמתגלגלים: הניחום שם בעליהם להקל ממשאם כו' פירוש כשהיו עומדים לפוש: ושכחום שמה ונתייאשו פי' נתייאשו מיד טרם שיבוא ליד המוצא משים דאיידי דחשיבי ארגיש תיכף בשכחתו וכמ\"ש רבינו לקמן (סימן רס\"ב ס\"ט): כגון שבילין שבשדות סתם שביל שבשדה מן הצד הוא ולהכי מיקרי משתמר קצת: אם יש בו סימן בין בגופו בין במקום האי בין במקום יתור הוא שהרי אחר זה כתוב ואם אין סימן בגופו אם הוא דבר שיש לתלות שהונח שם יש סימן במקום כו' וליישב זה היה נראה לגרוס דאפילו אם אין כו' וה\"ק אם יש סימן בין בגופו בין במקומו נוטל ומכריז וחזר ומפרש דבריו דמ\"ש בין במקומו היינו דאפילו אם אין סימן בגופו שייך סימן במקומו אם הוא דבר שיש לתלות כו': כיון שאינו נשמר כו' כלומר להכי ודאי ניחא להו להבעלים שהמוצא יטלנו ויכריז: אם הוא דבר שכשנתלה כו' כלומר אם יש לתלות שהונח שם מדעת ונמצא שיש סימן במקום (וכגון אלומות גדולות כו') נוטל ומכריז אע\"ג דלאו ודאי הוא שהניח שם מ\"מ מספק מחמירין: (וגם) [וג'] מטבעות כו' פי' שגם בהן יש סימן מנין כדלקמן (סימן רס\"ב ס\"י): כגון אלומות קטנות שמתגלגלין פי' ע\"י רגלי בני אדם ההולכין שם ואע\"פ דהשתא מיירי רבינו במצאו במקום המשתמר קצת דהיינו שאין בני אדם מצויין שם מ\"מ אותו יחיד שהולך שם מנשתפו ומגלגלו ממקומו דרך הילוכו ולפ\"ז מש\"ר לקמן (סימן רס\"ב סי\"ג) אבל מצאן בר\"ה הרי הן שלו ל\"ד ר\"ה קאמר אלא כל שרשאין בני אדם לילך שם אע\"פ שאינן מצויין שם ר\"ה מיקרי (וע\"ל סימן רע\"ד) ויש הוכחה לזה ממ\"ש שם ברישא כגון שדה זרועה משמע שדה זרועה דוקא מיקרי רה\"י אבנ שדה קצורה או שאינה זרועה או שביל שבשדה ר\"ה מיקרי לענין זה כיון שרשות לבני אדם לילך שם ודוק: שמא נדדו שם כו' עד ואם יטלנו יפסידנו לבעליו פי' דאף אם יבואו בעליו ויאמרו במקום זה שמצאוהו שם הנחנוהו אין מאמינים להם להחזיר לידם ע\"י סימן מקום זה דאמרינן שמא מיד אחר נפלו במקום אחר ונתגלגלו לכאן ומש\"ה לא יטול ויבואו הבעלים אלו בעצמן וידעו מקום שהניחוהו שם ויטלו את שלהם אם האמת אתם: כבר נתחייב בהשבה מעליא לפי שהאבידה היא ודין השבה יש בה וצריך לעשות השבה מעליא משא\"כ במקום המשתמר לגמרי וכנ\"ל בס\"��: והרמב\"ם כתב אם נטלו הוא שלו כו' עבד\"ר וצ\"ע למה לא כתב ג\"כ הא דפליג הרמב\"ם עם הרא\"ש וכתב דאפילו יש בו סימן לא יטלו לכתחילה כיון שהן ספק הינוח וכדי שלא יטריח על בעליו ועיין בסי' רס\"ב בסעיף י' בדין מצאן כשיר כחצובה שם כתב רבינו פלוגתת הרא\"ש והרמב\"ם ועמ\"ש שם בפרישה: ולא נהירא עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " המוצא באשפה כלים מכוסים כו' משנה וגמרא שם (דף כ\"ה ע\"ב). שמדעת הטמינום שם כו' כיון שאינה עשויה להפנות וכדמסיק אינה בכלל אבידה שיהיה מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם: והרי היא של מוצאה שאם לא יטלם זה יטלם אח\"כ עכו\"ם בעת שיפנהו ועמ\"ש בסימן שאחר זה: אבל כלים קטנים כו' פי' כגון סכין או שפוד וכיוצא בהן ודוקא בכלים קאמר שיש בהן סימן אבל אם נמצא שם דבר שאין בו סימן אז אם אינה עשויה להפנות לא יגע בו ואם עשויה להפנות לכאורה נראה דיטלנו ויהא מונח בידו אם לא שהוא דבר חשוב דידע מיד בנפילתו דהוה יאוש מדעת וזה דומה לראה דבר שנפל מג' או מב' ואין בו סימן שכתב רבינו בסימן רס\"ב ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המוצא דבר (שאינו ניכר) [שניכר שאינו] כו' בפ' אלו מציאות מימרא דרב יודא: כגון טלית בצד הגדר כבר נתבאר בסימן שלפני זה (סעיף י') ומטעם שכן דרך בעלי מלאכות להניח לבושיהן שם: א\"צ ליטפל בהן פי' אפילו יודע של מי הוא א\"צ ליטפל בו להחזירו לבעליו דאל\"כ קשה למה כתב א\"צ ליטפל בהן אסור ליגע הול\"ל וכמש\"ר בסימן שלפני זה (סעיף י') במוצא טלית בצד גדר ע\"ש: או חמור וכליו הפוכין פי' אוכף ומרדעת שעליו אינן מונחין בדרך הנחתן: וטלית באסרטיא והוא דרך כבושה לרבים רש\"י: בבוקר השכם כו' לפני עלות השחר ואין דרך להשכים ולהעריב לרעות כן כל הימים: ג' ימים זא\"ז הוי אבידה אבל פחות מכן אימר איתרמויי אתרמי ליה ונפק ועבד\"ר: אם אל המדבר פניה לשון הגמרא הא דאפה לגבי דברא וכ\"כ בסמוך הדברי הרא\"ש ופי' דברא הוא שדה כהא דאמרינן בפ\"ק דתענית לדידן דאית לן פירי בדברא כו' דפי' בשדה ובש\"ע כתוב ג\"כ כלפי שדה ולשון מדבר שכתב רבינו לא ידעתי ואפשר לומר דרבינו מילתא בטעמא קאמר דהא דמחלקינן בין מחזירה אפה לגבי דברא או לא משום דאיכא למיחש שתרוץ אל המדבר במקום שאין יכולין להחזירה עולמית דאל\"ה נהי דאפה לגבי דברא מסתמא תחזור מעצמה אל העיר וי\"ל נמי דדייק רבינו כן משום דבגמרא לא הול\"ל הא דפניה כלפי דברא דהא כל הענין איירי שם בבהמה שמצאה חוץ לעיר בשדה או בבקעה ובדרך ולא הול\"ל אלא הא דפניה כלפי העיר והא דליכא פניה נגד העיר אלא ודאי מש\"ה קאמר כלפי דברא ללמדנו דמיירי דוקא באופן שיש לחוש שתלך אל המדבר ול\"ד מדבר אלא במקום שאין עוברים ושבים מצויים להשיב אותה לבעליה ואפשר דמתפרש לשון דברא כלשון ברייתא דפי' חוץ ור\"ל חוץ למקום הישוב וק\"ל: אנקטה נגרי כו' פי' למדה פסיעות נכריות ללכת חוצה ונעשית אבידה וחייב להחזירה: וכתב הרמב\"ם כו' בפי\"א מהלכות גזילה כ\"כ: מ\"מ אין חייב כו' ואין נראה כו' אל תטעה לומר שפלוגתת רבינו והרמב\"ם לענין חיוב הטיפול וכדמשמע מלשון מ\"מ שהביא רבינו אלא ה\"פ הרמב\"ם כתב דהא דאמרינן אבידה מדעת היא היינו לענין שאינו חייב ליטפל בה אבל מ\"מ אינו רשאי ליטלה ואינו נראה דודאי אבידה מדעת היא והפקר גמור ושלו הוא: אם אינו מתעה כו' רצ\"ל וכי הוא בגמרא וקאי ארפת שמכח שהוא פתוח לכל הצדדין הוא מתעה את הבהמה וגורם שבורחת משם: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' והראב\"ד כו' הכל בפסק�� הרא\"ש שם: והראב\"ד כתב היכא שמוצאה פי' והראב\"ד כתב דהא דאמרינן מצאה בר\"ה חייב אפילו אפא לגבי דמת' ואינה הולכת תועה והא דאמרינן באפה לגבי דמת' דאינו חייב להחזיר היינו כשהיא במקום שאין רבים בוקעים שם ומ\"ש בשביל של כרמים ל\"ד ועבד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " (ב) כל אבידה שאינה שוה פרוטה כו' עד אפילו היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוזלה כו' בפ' א\"מ (דף כ\"ז ע\"א) ת\"ר אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה ר' יהודה אומר ומצאתה פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה מאי בינייהו ומסיק רבא בפרוטה שהוזלה א\"נ פרוטה שהוקרה לכ\"ע פטור כי פליגי בפרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה מאן דאמר אשר תאבד איכא למ\"ד ומצאתה בעינן דאית בה שיעור מציאה משעת אבידה עד שעת מציאה וידוע דהלכה כת\"ק: כתב הרמב\"ם כו' והוזלה חייב כו' בפי\"ג מהלכות גזילה כ\"כ ור\"ל הוזלה קודם שעת הכרזה חייב להכריז אע\"פ שאינה שוה פרוטה בשעת הכרזה כיון שהיה ש\"פ בשעת אבידה ושעת השבה דהיינו שעת מציאה חל עליה מצות השבה ותו לא פקע וכן פירשו בד\"מ ועבד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " בד\"א שידוע שהן שותפין בו כו' פי' שידוע שכולן עדיין שותפין בו ולא מחל שום א' מהן חלקו ונקט שנפל משלשה במקום שכתוב תחילה של שותפין הרבה והיא היא אבל אין לחייבו מחששא שמא לא היו שותפין בו של א' מהן הוא דכ\"ש שהוא שלו שהאובדו מייאש וכמ\"ש בסמוך: אפילו בא לידו קודם כו' שמ\"מ בהיתר בא לידו ולא בידיעתו תליא מילתא: ואם אינן שותפין הן מתייאשין אע\"פ דליתא הלכתא כרשב\"א ברוב ישראל כדלעיל (סימן רנ\"ט) היינו במי שאבד חפצו שלא במעמד בני אדם ולא ידע מי עבר שם דסבר בעל אבידה ההוא דמשכח לא ידע ממי נפלה ולכשיגיע הרגל יכריז ואתן סימן ואטול אבל בני אדם שעומדים יחד ונפל מא' מהן חפץ ודאי מייאש מטעם שכתבנו לעיל (סימן ר\"ס סעיף ד') דמימר אמר ודאי חבירי ההולכים עמי מצאו והנה כבר אמרתי לפניהם ולא הדרו לי ולדינא לא אוכל לתבעה דכל א' ישמיט עצמו לומר אני לא שקלתי (וכ\"כ רש\"י) בהדיא האי חילוק (דף כ\"ו סוף ע\"א) משא\"כ לעיל כשמחל א' חלקו אין (אלא) [אלו] השנים מתייאשין שאינם חושדין לו דגנבו מהם כיון שהיו שותפין אלא שמחל חלקו אלא סוברים הם לצערינהו בעלמא קמכוין ובשעה או שתים יחזיר להם וכמש\"ר בסמוך אחר זה ועבד\"ר: ומ\"ש ואם אינן שותפים הן מתייאשים האי מתייאשים לשון רבים ל\"ד דהא דוקא כשהוא של א' מהן הוא בר הכרזה לחזרה בהאי דאינו אלא ש\"פ ולא כשהוא של שנים אלא ר\"ל מתייאשין בו א' מהן למי שהוא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבידה פלונית כו' דקיי\"ל כר\"נ דאמר גלימא מכריז ומקרבינן האבידה בכל מאי דאפשר כדלקמן (ריש סימן רס\"ז): "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם אין בו סימן בגופו ולא במקומו כגון כו' האי כגון אולא במקומו קאי וה\"ק אבל אין בו סימן בגופו דעל סימן שבגופו שייך לומר בו סימן שבעצמותו הוא הסימן משא\"כ בסימן שבמקומו וא\"צ להגיה תיבת לא בגופו כמו שמצאתי מוגה במ\"ס וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואצ\"ל אם הדברים מוכיחים כו' מימרא דר\"נ שם: היום או למחר אתפוס כו' כתב הרא\"ש (דף קל\"ג ע\"ג) כי אף אם זה רוצה לישבע היסת שאינו בידו אפ\"ה אין זה מחויב להחזיר מאחר שגם לו ברור שזה לקחה מהני תפיסתו וע\"ל סימן פ\"ז ומכאן יש ללמוד להא דכתב המרדכי פרק שבועת הדיינין כשהיה ראובן בבית שמעון ומצא שמעון תיבתו פרוצה ונוטל מתוכה והוא חושד לראובן דיכול להשביעו היסת כו' וכתבו מ\"ו ר\"ם בהג\"ה בסימן ע\"ה סי\"ז דה\"ה באם תפס משל ראובן בלא עדים אין מוציאין מידו כשלא היה כאן זולתו וגדולה מזו כתב רבינו בס\"ס צ' בשם הרמ\"ה דמוציא אפילו בדיינין בכיוצא בזה שלן ראובן בבית שמעון ויש עדים שהיו בביתו כלים ומיד כשיצא ראובן נאבדו ע\"ש ובש\"ע שם ס\"ו כתבנו להלכה: אפ\"ה חייב להחזיר דאיכא למימר כו' פי' אפ\"ה אינו רשאי להחזיקו לעצמו עכ\"פ דשמא היו שותפין אלא צריך להכריז ביניהן ואם יוודע שלא היו שותפין אז הוא שלו אפי' הוא שוה הרבה דודאי נתייאש האובדו מיד וכמש\"ר לעיל בסמוך ואין אחד מהן חושד לחבירו אלא אומר חבירי מצאה ולצערני הוא שותק ואחר שבעה יחזיר לי רש\"י: שאם ראה ממי נפל יחזירנו לו כו' עד יהא מונח כו' ק' כיון דהן ג' ואיכא למימר ודאי נתייאש כו' א\"כ יחזירנו לשלשתן יחד דממ\"נ אם שותפין הן בו הרי החזירו לבעליהן ואם אינן שותפין בו אזי אותו שאבדו כבר נתייאש ממנו ומן הדין לא היה צריך להחזירו לידו ומאי מפסיד כשמחזיר לשלשתן יחד וע\"ק דהלשון דחוק דמתחיל וכתב ז\"ל וצריך להחזיר אפילו אין בו סימן וכתב עליו שאם ראה כו' עד יהא בידו כו' הרי דאינו מחזירו להן בכל ענין לכן נראה לגרוס ואם ראה ממי נפל בוי\"ו ולא שאם בשין וענין בפני עצמו הוא דלעיל איירי בראה שנפל מג' ולאחר זמן מה הגביהו דבו שייך לומר דכבר נתייאש ועליו כתב דצריך להחזיר ור\"ל דמחזיר לשלשתן יחד מכח הממ\"נ כמ\"ש ואח\"כ דאם ראה ממי נפל כו' ר\"ל שמיד כשראה שנפל הגביהו קודם שנתייאש אז הוה דינו דצריך להחזירו לאותו שנפל שמא אינן שותפין ובא לידו קודם שנתייאש ומה\"ט אם לא ראה ממי נפל ואין בו סימן צריך להיות מונח בידו וק\"ל: כדפרישית לעיל פי' דשמא א' מחל לשנים ולאפוקי פרוטה א' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א [כו'] שנתייאשו מימרא דרב זביד שם: אבל אם ידוע שנתייאשו כו' פי' קודם שבא ליד המוצאו: "
+                ],
+                [
+                    " וכן המוצא דבר שמוכיח כו' שם מימרא דר' אבא: שומן רב כו' שנתייאשו כו' פי' שאז ודאי נתייאשו: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך המוצא מעות כו' משנה שם ואדלעיל קאי אמ\"ש אבל אם אין בו סימן לא בגופו כו': וככרות של נחתום פי' שסתם ככרותיהן שווין הן לאפוקי של בע\"ה דיש בהן סימן: וחתיכות של בשר שאין בהן כו' פי' וחתיכות של בשר שהן נחתכין באופן שאין בהן סי' לאפוקי נחתכין אתלת קרנתא דהוה סימן כמ\"ש בסמוך: ולשונות של ארגמן צמר סרוק ומשוך כעין לשון וצבוע ארגמן ומצויין הן רש\"י: הרגישו הבעלים בנפילתן כלומר הרגישו מיד בנפילתן: חשיבי פי' ע\"י חשיבתן ממשמש בהו וידע מיד בנפילתן: ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות כו' הא דלא פרט נמי חתיכות בשר דתנן שם במשנה ורבי' ג\"כ נקט בלשונו לפני זה אפשר משום דבכלל מחרוזות הוא והא ראיה דהתוס' כתבו שם (כ\"ג ריש ע\"ב) בד\"ה ומחרוזות של דגים ז\"ל וה\"ה מחרוזות של בשר ואע\"ג דלענין בשר שנתעלם מן העין הוא סימן דהוא איסור קל דאין הלכה כרב משא\"כ בענין אחר ע\"ש וא\"כ רבינו נקט רבותא דאפילו מחרוזות בשר אין בו סימן וא\"צ להכריז וכ\"ש חתיכות בשר: מידי דמיכל הוא וחשיבי עבד\"ר: והרמב\"ם כתב מצא פירות כו' בפט\"ו מהלכות גזילה כ\"כ: ולא נהירא כו' במכנשתא דבי דרי ר\"ל ואם כדברי הרמב\"ם הו\"ל לאוקמי למתניתין בכל ענין ומיירי בדאשכח הפירות בדרך נפילה אלא ודאי אפילו מצאם דרך נפילה אפ\"ה חיישינן דילמא אתיא לידו קודם שיתייאשו ועבד\"ר: מכנשת�� דבי דרי פי' בשעת אסיפת הגרנות: כדפרישית לעיל סימן ר\"ס סעיף ח': וידוע שנתייאשו פי' שנתייאשו מתחלה קודם שבא ליד המוצאו וק\"ל: אבל המוצא ככרות כו' שם במשנה: וחתיכות בשר כו' שיש בהן סימן פירשו בגמרא אע\"ג דיהיב סימן בחתיכה אי הוה דדפקא או דאטמא לא הוי סימנא עד דיהיב סימן איך נחתך כי הא דרב דרכו הוא למחתך אתלת קרנתא וכמ\"ש רבינו בסמוך בסי\"ו בהדיא: קודם שיפתחו האוצרות כו' מקור דברים הללו הם שם פ' א\"מ (דף כ\"ב ע\"ב) באוקימתא דאביי ויש שם ב' פירושים פי' רש\"י והתוס' כתבו שם על פרש\"י שאינו נראה להן והנה נראה לפרש כל דברי רבינו בזה ע\"פ פי' רש\"י ופי' התוס'. לפי' התוס' הוא זה שכתבו שכל חביותיהם היו מגופין למעלה במגופה של חרס וכל בע\"ה שהיה לו יין למכור עשה מגופת חביותיו משונה מחבירו וע\"י אופן עשיית המגופה היה כל בע\"ה מוכר חביותיו ולכן נקרא רושם וקודם שנפתחו האוצרות היינו קודם שהגיע זמן מכירת היין ואז המכירה אינה שכיח וזש\"ר חביות הנמצאות קודם שנפתחו האוצרות חייב להכריז שיש סימן ברשימתן כלומר שאופן עשיית רשימת החביות הוא סימן כיון שאין כל בעלי הבתים רושמים בשוה לכן אם יבוא הרגיל למכור ליתן הסימן מהדרינן ליה ולא חיישינן שמכרו ואם חנוני הלוקח יין נותן הסימן מהדרינן ליה ולא חיישינן שמא של חנוני אחר הוא שקנה ג\"כ מבע\"ה זה וממנו נפלה כיון דלאו שעת מכירת יון הוא ואין זה שנפל ממנו החבית מתייאש וחייב להכריז אבל אחר שנפתחו האוצרות שהגיע ומן מכירת היין ובע\"ה א' מוכר לכמה בני אדם שוב אינו חייב להכריז משום דבעליהם מתייאשים לומר המוצא לא יחזיר לי באמרו שמא מחנוני אחר נפל ואין הרשימה סימן וגם הלוקחין אין יכולין לטעון טענת ברי שהוא שלו מה\"ט ומכ\"ש שאין מחזירין אותן לבעלי בית המוכרים מה\"ט שמא מכרו ומלוקח נפל ואח\"כ אמר ועוד אפילו כו' ור\"ל ועוד איכא טעמא אחרינא אצל בע\"ה המוכר דאפילו אי יבוא ויתן סימן מיוחד שאינו רגיל בשאר חביות ואין הנכנסים לבע\"ה לקנות מרגישין באות' סימן אפ\"ה אין מחזירין לו כיון דהוא זמן מכירה ושמא מכרו כו' ואף שלא נזכר זה בגמרא נראה דלמדו רבינו מדין שטרות הנמצאין שכתב רבינו (בסימן פ\"ה ס\"ח) דאין מחזירין מה\"ט אפילו אומר סימן מובהק שבשטר ע\"ש ומ\"מ נראה דכאן דוקא לבע\"ה כתב רבינו דלא יחזיר הא אם חנוני שאינו רגיל למכור חביות מחזירין לו בסימן מובהק מיוחד ומ\"מ א\"צ להכריז דמסתמא אין לחביות סימן כ\"א הרשימה וק\"ל. וגם ע\"פ פירש\"י נוכל לפרש כל דברי רבינו בזה שכתב שאין סימן ברשימה עצמה להיות לכל בע\"ה רשימה מיוחדת אלא שהמגופה רשומה בטינא לאחר שפותחין החביות קאמר (והוא סימן משום שקצתן נושאין החביות בלא רשומת המגופה בטינא אלא מניחין המגופה עליו כן פירש\"י בשינויא קמא שאמר הא ברשום הא במציף פי' שמונח המגופה עליו בלא רשימת טינא אבל בשינויא בתרא דקודם ולאחר פתיחת האוצרות א\"צ לזה דמניחין המגופה עליו בלא רשימה ע\"ש) וקודם שרגילין למכור אין רגילין לפתחם כלל אלא המגופה עם החבית סתומה בשוה ואין לו סימן כלל מש\"ה כשנמצאת זו החבית שהיא נפתחת ונרשמת בטינא מיחשב לסימן משא\"כ לאחר שרגילין למכור ולפתוח חביותיהן שאז נמצאין רשומין הרבה מש\"ה אין ברשימה סימן ופירוש זה כתבו הרמב\"ם פט\"ו דהלכות גזילה ואבידה וכמ\"ש המ\"מ ונראה שכ\"כ מדכתב הרמב\"ם שכל הכדות כך היו רשומים דלפי' התוס' הול\"ל שכל כדי בע\"ה א' רשומין הן וק\"ל ויתיישבו ג\"כ דברי רבינו ע\"פ פי' זה ומה שמסיק רבינו וכתב ועוד אפילו אם יתן בע\"ה כו' ר\"ל יתן בו סימן מובהק אחר וכמ\"ש לפי שיטת התוס' וק\"ל ובאמת שכך נוח לי לפרש דברי רבינו ע\"פ פרש\"י דאילו לפי' התוס' לא הו\"ל לקצר אלא לפרשו אבל הראב\"ד כתב שם כפי' התוס' ע\"ש ועכ\"פ ל\"נ דברי ב\"י בזה שפי' ריש דברי רבינו אליבא דרש\"י: ומש\"ר ועוד אפילו אם יתן כו' כפי' התוס' ודוק. ואגב אכתוב ליישב בגמרא דל\"ת לפרש\"י מאי מקשה המקשן או למה לא מתרץ ר' זירא שם דהמשנה דקתני יכריז מיירי ברשום והברייתא מיירי בעדיין לא נפתח החבית מעולם דאז אין שם סי' וצ\"ל דס\"ל דמסתמא כל שנמצא בשוק היינו לאחר שנפתחו האוצרות למכור ומש\"ה מוקי ברשום ובמציף ע\"ש ודוק: ופי' ר\"י דוקא במלאים כו' כ\"כ בשמו בהגהות מרדכי דכשהם חסרים לא שייך למיחש לשמא מכרו דא\"כ איך לא ירא שמא משעת המכירה לקח קצת מהמדות שמסתמא הלוקת חבית חסר אינו עומד לאוצר אלא לשתותו או למכרו מיד אלא ודאי האמת אתו שלא מכרו עדיין וק\"ל: מצא ציבורי פירות כו' הא דכתב ציבורי לשון רבים לשון משנה נקט וה\"ה ציבור אחד כיון דמקום הוה סימן וכן הוא בגמרא ע\"ש (דף כ\"ה ע\"א) דקאמר ז\"ל ציבורי פירות כו' שמעת מינה מנין הוה סימן תני ציבור פירות שמעת מינה מקום הוה סימן תני ציבורי פירות ופרש\"י זיל הכי קמדחי ליה זיל הכי קמדחי ליה שמעת מינה דלטעם סימן מקום גרסי' ציבור פירות ולפי מ\"ש בדרישה דנראה לגרוס בדברי רבינו ג\"כ ציבורי מעות וכלשון המשנה א\"ש דכתב ציבורי וכצ\"ל מצא ציבורי פירות ומעות ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם מצא כו' פי' נמי חייב להכריז: ויכריז מטבעות מצאתי כך אמרו בגמרא ועמ\"ש בסמוך: וזה יאמר ג' הן כו' דודאי שלו הן דאל\"כ מנא ידע שהן ג' שמא ב' או ד' או ה' הן משא\"כ בשנים דכיון שמכריז טבעא כאילו מכריז שנים מצאתי שרוב מיעוט שנים ותו אין סימן באומר שנים הן: ואצ\"ל שעשויין כמגדלים עבד\"ר: וכן המוצא א' מכאן כו' פי' נמי חייב להכריז ויכריז טבעא: אבל מצא ב' אפילו כו' וא\"ת יהיה מקום סימן וי\"ל דתרי אתרמו ונפלו אהדדי ואינו מוכח שהונחו שם א\"נ בדברים קטנים כמטבעות לא שייך שיהיה מקום סימן ועבד\"ר: פי' מקצתו כו' ולשון שלחופי לשון יציאה כלומר יצאה מזה הונחה ע\"ז כמו שיכל את ידיו מתרגם בירושלמי ושלחיף את ידוהי: וכתב הרמב\"ם ז\"ל דלא יטול בפי\"י מהלכות גזילה כ\"כ: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב נוטל ומכריז טעם פלוגתתן נראה דהרא\"ש ס\"ל כיון דלא איפשיטא האיבעיא אי אמרי' דהוי דרך הנחה ואז יהיה לבעל אבידה סימן מנין ואי הוה דרך נפילה ואז מייאש נפשו שאין בו סי' מנין דא' נפל כאן וא' כאן ומש\"ה נוטל ומכריז ובזה נדע דאם איש א' הניחם שם יבוא ויתן סימן מנין ויחזירם לו ואי לא יבוא שום אדם אזי ודאי דרך נפילה בא שם ויחזיקם לנפשו והרמב\"ם ס\"ל כיון דיש להסתפק שמא הניח שם לא יגע בו שיבוא בעליו אחריו ויטלנו משא\"כ כשיטלנו ויבוא זה ויראה שאינן במקומן יתייאש נפשו מהן באמרו שכבר נתפזרו וע\"ל ס\"ס ר\"ס סי\"א בפרישה בדין מצאו במקום המשתמר קצת דכתבתי בפרישה דגם שם פליגי הרא\"ש והרמב\"ם בכיוצא בזה ע\"ש: בסימני מקום נ\"ל להגיה בסימני מנין ומקום: או אפילו שמו כתוב עליה ופי' שמו של הבא ואומר שלי ולאפוקי מי\"מ דר\"ל שמו של מלך דאין זו ראיה דשלו היה מעולם ולמה לי טעמא דשמא הוציאה: ושמא הוציאה ומאחר נפלה פי' דומיא דחבית יין שכיון שאינו עומד אלא למכירה חיישינן שמא מכרו והרמב\"ן והנ\"י פירשו בע\"א ולכי אותו פי' אם יש לו סדק מכריזין ומחזירין בסימן סדק וע��ד\"מ בעמוד שהביאו: "
+                ],
+                [
+                    " ראה שנפל סלע כו' מימרא דרבא שם: אלא שחושש אולי אמצא כו' לשון הגמרא מבורר יותר וז\"ל מימר אמר כי היכי דנפיל מינאי דידי הכי נמי נפיל מאינש אחרינא ומשכחנא מידי ע\"כ ומ\"מ מהאי טעמא לחוד דשמא של אחרים הוא היה אסור להמוצא ליקחנו כיון דמזה ודאי נפל ומאחרינא הוא ספק מש\"ה צריך לטעם שודאי נתייאש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מצא עמרים קטנים כו' משנה שם ופירש\"י כן ע\"ש: ברשות היחיד כגון בשדה זרוע כו' דוקא נקט רבינו שדה זרוע וכל שאינה זרוע רה\"ר מיקרי וכן מוכח ממ\"ש רבינו לעיל (סימן ר\"ס סעיף י\"א): אם ניכר שדרך נפילה כו' מפני כו' שבגופן אין סימן שכל עמרים בין גדולים בין קטנים נקשרים בשוה ומקום נמי ליכא דהא לא ידע היכן נפל מיניה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל מצאם בר\"ה כו' משנה וגמרא שם: כל דבר שיש בו סימן כו' שהוא נדרס (שם דף כ\"ב) וכרבא דאמר סימן העשוי לידרס הוי סימן ופרש\"י דבר שיש בו סימן בגופו אע\"פ שמונח במקום שרבים דורסים שם והחפץ נמוך ונוח לידרס וסבר רבה דא\"צ להחזיר אפילו עדיין סימן עליו ובעליו נותנין הסימן משום דודאי נתייאש כיון דעשוי לידרס ולבטל הסימן ורבא ס\"ל כיון דמ\"מ איתא לסימן בעינו חייב להכריזו דס\"ל דבעלים אינן מתייאשין דסוברים ישראל ראשון המוצאו לא ידרוס עליו אלא יטלנו ויכריז ונותן בו סימן ובזה תבין שמש\"ר כל דבר שיש בו סימן ר\"ל שעדיין הסימן עליו ומ\"ש אפילו הוא ברה\"ר שהוא נדרס כו' ר\"ל שהרה\"ר הוא נדרס ברגלי אדם ובהמה והול\"ל שבעל האבידה נתייאש ממנו בסברו שהסימן כבר נתבטל בדריסת הרגל שדורסין שם קמ\"ל ושם אליבא דרבא קאמר בגמרא דכריכות קטנים בר\"ה שאינו חייב להכריז ה\"ט משום דלית בהו סימן בגופן וכריכות גדולים בר\"ה חייב להכריז אע\"פ שאין בו סימן משום דמקום הוה סימן וכמש\"ר לעיל בסמוך וע\"ש בגמרא (דף כ\"ב): "
+                ],
+                [
+                    " ואיני יודע למה פסק כו' עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " המוצא מחטין וצינוריות שם (ריש דף כ\"ד) ופרש\"י מזלגיות קטנות שטוין בהן זהב: שאין מניינן סימן כו' ומה\"ט גופא לא שייך למימר שיתן סימן שהיה בבד שדרך העולם לחרזן בבד ומקום לא שייך שיהיה סימן דבדברים קטנים כ\"כ א\"א לכוין המקום כמ\"ש לעיל: וזה יאמר ב' בדין הן כו' ומיירי כשנמנאו כשהיו כרוכין יחד דלא נתייאש הבעל כיון דיכול לומר סימן מנין כשזה יכריז מחטין מצאתי יאמר שני בדין היו וכמ\"ש בדרישה ע\"ש: וכן אם מצא מחטין הרבה כו' נ\"ל דמסברא דנפשיה כתב רבינו כן וטעמו דהוה דומיא דציבורי פירות וציבורי מעות דקיי\"ל דיש בהן סימן כמ\"ש לעיל (סעיף ט') דכיון שהם ציבורי מחטין ודאי לאו דרך נפילה הן אלא הניח אותן בכיון לכאן ולכן הוה מנייינם סימן אלא שלפי זה גם מקום היה ראוי להיות סימן ואפשר דאה\"נ א\"נ מחטין איידי דזוטרי טובא אפילו בציבור א\"א לכוין המקום ולפי מ\"ש בדרישה דמדברי ר' ירוחם ותוס' נראה דהאי דבדין מיירי כשניכר שהונחו כאן כגון שמקושרין יחד או בשום אופן ואם כן הך סיפא דרבינו נמי מיירי בכה\"ג והרבה ל\"ד אלא ר\"ל יותר משנים באופן שיכול ליתן סימן במניינן וק\"ל ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " חתיכת בשר כו' עד אבל כשנותן סימן בחיתוכה כו' כבר כתבו רבינו לעיל (ס\"ט) אלא דשם כתב דהמוצאה חייב להכריזה וכאן קאי אסימן ולומר דחיתוכה הוה סימן ועפ\"ז קצת יתור הוא דהא חדא באידך תליא: "
+                ],
+                [
+                    " הלוקח פירות כו' משנה שם דף כ\"ו: אם צרורים כו' פי' המעות צרורים ומונחים בפני עצמן בתוך הפירות חייב להכריז דהא אפשר שיתן סימן אפילו באופן עשיית הקשר וכ\"ש שיכול ליתן סימן מנין כנ\"ל ועבד\"ר: ואם הם מפוזרים פי' ואז ודאי דרך נפילה באו ומש\"ה הבעלים מתייאשין שלא יחזיר להם המוכר שיאמר לו דילמא משל אחר הן: וכן הדין כשהתגר בעצמו מצאן והוא ששהו בידו כו' האי והוא ששהו בידו (קאי) אכשהתגר בעצמו מצאן דלפני זה קאי וה\"ק כיון שלא מצאן עד ששהה כשיעור עירוב דאז הוה יאוש מדעת כשמצאן לאפוקי אם מצאן קודם שיעור עירוב אף אם לא בא עדיין בעל המעות אחריהן מ\"מ משעת מציאה עליו להחזירן דהו\"ל יאוש שלא מדעת ועד\"ר שהבאתי לשון התוס' שמוכח מלשונו כן וישבתי לשון הרא\"ש דלא משמע מדבריו כן ע\"ש: והוא שדשן כו' כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מצא חמור ואוכף כו' מימרא דרבא שם דיליף מיתורא דקרא: "
+                ],
+                [
+                    " וכן כלי ופירות בתוכו כו' עד אם אחורי הכלי כנגד הפירות כו' ז\"ל הגמרא (דף כ\"ה) תנינא להא דת\"ר מצא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו כו' ורמינהו מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז כו' אמר רב זביד לא קשיא הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי רב פפא אמר הא והא בצנא ופירי ולא קשיא הא דאשתייר בה מידי הא דלא אשתייר בה מידי ואיבעית אימא הא והא דלא אשתייר בה מידי ולא קשיא הא דהדרי אפיה לגבי פירי הא דלא הדרי אפיה לגבי פירי ואיבעית אימא הא והא דהדרי אפיה לגבי פירי ולא קשיא הא דאית ליה אוגניים לצנא הא דלית ליה אוגניים לצנא ופרש\"י הא בכובא וכיתנא כו' הא דקתני כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי הן שלו מיירי בכובא וכיתנא גיגית מוטלת פשתן לפניה דודאי האי פשתן לאו מכובא נפל דאי מיניה נפל הוה משתייר בה מידי וה\"ה לכיס ולפניו מעות מה\"ט משא\"כ בצנא ופירי דעבדי דשרקי ונפלי כולהו מיניה והתוס' כתבו שר\"י פי' אדרבה פירות כיון דאינם מחוברין יחד אילו הוי נפלי מזה הכלי היה קצת מהם נשאר בכלי אבל פשתן שקשור ביחד יכול להיות שבכלי היה ונפל ע\"כ וכתב הרא\"ש ז\"ל נקטינן לחומרא מכל הני שינויים כו' ע\"ש ועד\"ז כתב רבינו (ומה שיש לדקדק בלשונו כתבתי בדרישה ע\"ש) וכן נראה דעת הרי\"ף שהביא לכל הני שינויים דרב פפא וכ\"כ הרמב\"ם: אז מחזירין הפירות אגב הכלי כצ\"ל ועבד\"ר: ומש\"ר לרש\"י ז\"ל בכל ענין הם של מוצאן נתבאר ממ\"ש דר\"ל בין יש לו אוגנים בין אין לו ואפילו פניו דכלי לגבי כיתנא אבל ודאי אם נשאר שם דבר מהכיתנא צריך להכריז: ומש\"ר ולר\"י בכל ענין הן של הנותן סימן בכלי ר\"ל אפילו אחורי הכלי נגד הכיתנא וכן מוכח מדברי הרא\"ש שם לפי מאי דנקיטנא לחומרא דבצנא ופירי היכי דאשתייר ביה ובכובא וכיתנא אפילו לא אשתייר ביה חייב להכריז לפי' ר\"י אפילו לא מהדר אפיה לגבי הפירי והכיתנא ע\"ש ודוק: וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אם התובעו ת\"ח כו' לפיכך כו' ר\"ל כיון שטביעות עינו של ת\"ח הוי כמו סימן של אדם אחר מש\"ה המוצא במקום שת\"ח מצויין חייב להכריז שאז הת\"ח (ודוקא ת\"ח וכמ\"ש בסמוך) אינו מייאש אבל במקום שאין הת\"ח יושבים הת\"ח מייאש ויאמר שהמוצאו יתלהו ברוב ישראל שאין מחזירין להן בטביעות עין ולא יכריזנו וכ\"כ המ\"מ בשם הרמב\"ן ודלא כהרמב\"ם ספי\"ד דגזילה דמשמע מדבריו דחייב להכריז אפילו במקום שאין ת\"ח יושבין כל כלי ישן ��שבעו עין שמא של ת\"ח הוא ויבוא ויכירנו בטביעת עין וכן פירשו ב\"י ע\"ש: ומ\"ש שלא נתייאשו הבעלים פי' הת\"ח שאבדו כשהוא בעל אבידה אבל ישראל שאבדו שם ודאי מייאש נפשו שאף שהמוצאו שם יכריזו לא יחזירנו לו בטביעות עין ושמא (שמא) של ישראל אחר הוא שעבר שם במקום שיושבין הת\"ח וק\"ל: שאומרים המוצאו פירוש הת\"ח אומרים המוצאו יחשוב כו': במקום שת\"ח יושבין חושב שמא כצ\"ל ומקום שיושבין ת\"ח הן בתי מדרשות וכנסיות וכ\"כ המ\"מ: אלא במסכתא ופוריא ואושפיזא פרש\"י (ד' כ\"ג בסופו) מסכתא יש בידך מסכתא זו אע\"פ שהיא סדורה בפיו יאמר לאו ומדת ענוה היא זו פוריא שימשת מטתך יאמר לאו ומדת צניעות הוא או אושפיזא שאלוהו על אושפיזא אם קבלוהו בסבר פנים יפות יאמר לאו כדי שלא יקפצו עליו בני אדם שאינן מהוגנים ויכלו את ממונו עד כאן לשונו והרמב\"ם פירשו בע\"א עבד\"ר וסימן על זה אל\"ף קטן ר\"ת \"אושפיזא \"לימוד \"פוריא שבשלשה דברים הללו יקטין עצמו וישנה מפני ענוה וצניעות וגם סימן לזה אלף פיך לומר איני יודע ופי' אלף למד ור\"ל בר\"ת של אלף תלמד פיך ותרגילהו לומר עלייהו איני יודע וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אם הוא בענין שאילו היה שלו כו' ל' המשנה פרק א\"מ (דף כ\"ט ע\"ב) מצאו שק או קופה אם אין דרכו ליטול ה\"ז לא יטול ובגמרא שם (דף ל' ע\"ב) יליף לה מדכתיב והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' עוד שם אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר ע\"כ אין להקשות מאי קמ\"ל רבא מתני' היא די\"ל דאי לאו רבא היינו מפרשים הא דקתני במתני' אם אין דרכו ליטול כו' פי' כל דבר שאינו רגיל ליטלו ולנשאו מפני שהוא מתבייש בלבד אע\"פ שאם היה שלו לא היה מניחו לילך לאיבוד אלא היה מחזירו לעיר אפ\"ה אינו חייב להחזירו שכן משמע לשון אם אין דרכו כלומר שאינו רגיל בכך וקמ\"ל רבא דליתא אלא כל שמחזיר בשלו משום הפסד דרכו ליטלו מיקרי וחייב להחזירו וק\"ל וכ\"כ ב\"י ולזה כיון רבינו במ\"ש אם הוא בענין שאם היה שלו היה מחזירו וק\"ל: ואם היא בהמה כו' חייב להשיבה בפ' הספינה (בבא בתרא דף פ\"ח) יהיב טעמא משום דאנקטה ניגרי ברייתא ולפ\"ז בהמה דוקא קאמר ועיין בד\"מ ובהגהתו בעמוד ובסמ\"ע: מיבעיא ולא איפשיטא ז\"ל הגמרא שם (דף ל' ע\"ב) מי אמרינן השבה מעליא בעינן וכיון דאין דרכו להחזיר בעיר פטור אף בשדה א\"ד בשדה מיהא הוא דאיחייב וכיון דאיחייב ליה בשדה חייב נמי בעיר תיקו ועיין בסמוך: אלא יחזירנה מן השדה כו' ואז יניחנה דלא שייך כאן אנקטה ניגרי ברייתא דאדרבה הוליכה למקום המשתמר יותר אשר\"י ועבד\"ר: איסורא הוא גבי דידיה אם יזלזל בכבוד תורתו עיין בסימן רע\"ב (ס\"ט) שם כתב רבינו פלוגתת הרא\"ש בזה ומ\"ש שם ע\"ז בפרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ופגע באבידתו כו' אם יכול להחזיר כו' כ\"כ הרמב\"ם פי\"ב מהלכות גזילה: שאבידתו קודמת כו' משנה בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל\"ג ע\"א) ול\"ד אבידתו אלא ה\"ה שאר הפסד שיגיע לו כגון ביטול מלאכתו מחמת ההשבה וכדמסיק רבינו לכתוב בסימן זה ובסימן שאחריו אלא שבשאר עסק ומלאכה כשרוצה לשלם לו שכר מלאכתו צריך לעסוק בהשבה משא\"כ באבידה כשהיא אבידה כשיעור אבידה של חבירו דכשישלם לו חבירו שיעור כל אבידתו לא ירויח כלום בהשבה וגם לפעמים יאמר באבידתי אני חפץ שהיא חביבה עלי ולא בתשלומין מש\"ה נקט וכתב אבידתו קודמת וק\"ל: מאפס <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> לא יהיה כו' כן הוא שם בגמרא ופרש\"י הזהר מן העניות ומסיק הגמרא וקאמר אמר רב יודא אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך ופרש\"י דאע\"פ דלא חייבתו תורה יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם אם לא בהפסד מוכיח ואם תמיד מדקדק פורק מעליו עול ג\"ח וצדקה וסוף שיצטרך לבריות עכ\"ל והן הן דברי רבינו ונ\"ל כוונתן שלא יורה היתרא לנפשיה להתנצל תמיד ולומר לא אשיב ואעסוק בעסקי שלא אבוא לידי הפסד והתורה אמרה אפס כי לא יהיה בך אביון שבאמת לא פטרה התורה אלא בשהפסד שלו מוכח וניכר: שאם ידקדק [כו'] סופו כו' מדה כנגד מדה שכיון שהוא פורק ממנו עול ג\"ח מיראתו שלא יבוא לידי עניות לכן בסופו יבוא לידי כך והוא ע\"ד שאמר הכתוב מגורת רשע [היא] תבואנו ונ\"ל דמזה הורגל בפומי דאינשי לומר דקדוקי עניות לפי שהעניות באה לו מהדקדוק וכמ\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שטף נהר חמורו כו' עד סוף הסימן מקור דברים הללו המה ממשנה וגמרא דפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קט\"ו וקי\"ו) ועבד\"ר בסימן זה ובסימן רס\"ה ושם כתבתי לשון הגמרא ולשון הרא\"ש וביאורו בס\"ד: שלו שוה מאה ושל חבירו שוה ר' דאל\"כ מה היה דעתו של זה שהניח שלו לאבדן והציל של חבירו אלא משום שסבר שיטול מחבירו יותר מכדי שיעור חמורו: אין לו אלא שכרו כפי מה שנותנים לפועל בטל להציל חמור אבל שכרו מיהא נוטל ואינו מחשב שכר השבת אבידה דהא לא גרע הצלת חמור שלו מאילו היה לו מלאכה ובשיש לו מלאכה התורה פטרתו מלהשיב כדלקמן (סי' רס\"ה) ועמ\"ש שם בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א שהיה בעל החמור שם וזה לא התנה פי' כיון שלא התנה והיה יכול להתנות יכול בע\"ה למימר מי ביקש זאת מידך אם לא היית מצילו אני בעצמי הייתי מצילו או ע\"י אחר: אבל אם לא היה שם פי' אם לא היו הבעלים שם להציל אף שלא התנה עם שום אדם צריך ליתן לו דמי חמורו דכיון שהניח מלאכתו דהיינו הצלת חמורו ועסק במלאכה כבידה כמו מלאכתו דהיינו הצלת חמור חבירו דין הוא שיתנו לו בערך ביטול מלאכתו דהיינו דמי חמורו ול\"ד למבטל ממלאכתו ועוסק בהשבת אבידה דאין לו אלא כפועל בטל וכמש\"ר (בר\"ס רס\"ה) דהתם הוקל לו בטרחת השבת אבידה ומש\"ה אומדין לו ואף אם יאמר לא ניחא לי בביטול אין מאמינים לו אם לא שהתנה בפי' משא\"כ כאן כמ\"ש וק\"ל: או שהתנה כך בפני ג' פי' ואפילו היו הבעלים שם אם התנה עם ב\"ד ש\"ד וכן מוכח בסמוך (ס\"ו) ודין זה יצא ממה שאמרו בפ' א\"מ גבי השבת אבידה כמו שיתבאר בסימן הבא: אפילו עלה שלו מאליו טעמא כיון דמעיקרא בשעה שירד להציל חמור חבירו הפקיר חמור שלו ועי\"כ מתחייב לו חבירו מיד לשלם דמי חמורו כשעלה אח\"כ חמורו מאליו זכה בו מההפקר ומשמיא רחימו עליה: "
+                ],
+                [
+                    " ולא הציל כו' שם בעיא דאיפשיטא: שכרו הראוי לו כו' פי' ולא כל מה שהתנה עמו ול\"ד לשוכר את הפועל להביא תפוחים לחולה והלך ומצאו שמת או שהבריא דנותן לו שכרו משלם דהיינו כל מה שהתנה עמו אפי' הרבה (כדלקמן ס\"ס של\"ה) דהתם עביד שליח שליחותיה משא\"כ כאן (כך תירצו התם בגמרא דהגוזל דף קי\"ו ומדמקשה שם בגמרא מהא דשוכר הפועל כו' לההיא דירד להציל מזה דייק וכתב ר\"מ מפד\"ו ז\"ל בתשובותיו סימן ס\"ג בשם רמב\"ן דהא דלא הציל דקאמר נמי ר\"ל בין נשטף בין עלה מאליו דומיא דהתם דקתני מצאו שהבריא או מת כו' ע\"ש) וע\"ש בתוספות ונ\"י ומ\"ש לקמן: "
+                ],
+                [
+                    " וכן שנים שפגעו כו' משנה פ' הגוזל (בבא קמא דף קט\"ו): ונסדק כד של דבש כו' פי' בגמרא שהחבית כרוכה ומקושרת בעקל ב��ופן שאע\"פ שהיה מסודק אינו אלא מטפטף מעט מעט: ושפך זה יינו פי' זה שפך יינו מעצמו: אין לו אלא שכרו פרש\"י שכר כלי ושכר פעולה ע\"כ כלומר אבל לא דמי כל יינו והטעם כמ\"ש לעיל גבי חמור כיון שהבעל שם היה לו להתנות וכיון שלא התנה יכול לומר מי ביקש זאת מידך כיון שלא היה אלא מטפטף אף בלא הצלתך לא היה לי הפסד כ\"כ שהייתי מציל בעצמי או ע\"י אחרים ושם בגמרא עבד צריכותא לתרווייהו דאי אשמועינן הך דהכא הייתי אומר הכא הוא דכי התנה כמה יהיה שכרו בעי למיהב ליה כל שכרו מטעם שזה הפסיד בשבילו את יינו בידים. אבל גבי חמור דממילא אימא אפילו התנה ופריש נמי אין לו אלא שכר טרחו קמ\"ל ואי אשמועינן התם הייתי אומר להיפך דהתם כיון שלא הפסיד בידים אין לו אלא שכרו כשלא התנה אבל הכא דפסיד בידים אפילו לא התנה נמי קמל\"ן ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אמר לא אשפוך וכו' עד שתתן כו' נראה דאם לא היה שם בע\"ה ולא ב\"ד שיוכל להתנות לפניהן ג\"כ צריך ליתן לו כל דמי יינו כמו בהציל חמור חבירו הנ\"ל ומטעם שכתבתי אלא משום דהתחיל בשנים שפגעו זה בזה והיינו שהבעל היה שם מש\"ה סיים ג\"כ בזה שהתנו עמו או עם ב\"ד של שלשה שהיו ג\"כ אצלם ועבד\"ר שם כתבתי טעם אחר ודו\"ק: ואם הוא בענין כו' היה נשפך לארץ פי' ואם אינו כרוך בעקל שאז היה נשפך מיד לארץ והיה נפסד (כיון שאין לו כלי להצילו בו משא\"כ לעיל בחמור שיכול להציל בידו לכן אינו מפקירו שסובר תמיד שיצילו בעצמו רש\"י) אז הוי כמו הפקר כלומר ואע\"פ שצווח ואינו מפקיר הו\"ל כצווח על ביתו שנפל ודאי שנתייאש וכל מה שיציל הוא לעצמו: "
+                ],
+                [
+                    " אין לו אלא שכרו הראוי לו פי' שכר כלים ושכר פעולה כדלעיל ודין זה כתבו ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל פי\"ב דהלכות גזילה ולמדוהו מההוא דטול דינר והעבירני דבסמוך דכל כה\"ג דרגילין לשלם אין צריך לעשות בחנם אף שזה היה מסוכן וניצל על ידי זה שהעבירו וכי בשביל זה ישתכר שלא ישלם שכרו של זה שספינתו מוכנת ועומדת לכך כל השנה ליטול עליה שכר לכל הבא להעביר את עצמו וכן קנקנים של זה הפועל מוכן ועומד לעשות מלאכה כזו וליטול עליה שכר לכל הצריכים אליו וכמו שמשמע מלשון וזה בא בקנקנים כו' דמשמע שיצא מביתו להיות מוכן להצריכין לו ולא שתכר זה עבורו שהציל לו את דבשו וק\"ל: כיון שלא הפסיד כלום כלומר כיון כשנותן לו ישכרו מה שרגילין ליתן לו שוב אין לו הפסד בהצלתו זו ובהמותר יכול לומר לו משטה אני בך גמרא: "
+                ],
+                [
+                    " ואמר לו טול דינר כו' פי' ואמר לבעל המעבורת טול דינר: אין לו אלא שכרו פי' שכר הקצוב להספן: בטל מצודתך כו' צריך ליתן לו כל שכרו נראה דר\"ל כל מה שפסק לו אפילו טובא ואע\"ג דבגמרא קאמר טעמא דמילתא משום דא\"ל אפסדתן כוורא בזוזא ה\"ט משום דקאי שם כשפסק לו דינר בשכרו אבל ה\"ה טפי נמי כשפסק לו יותר מה\"ט גופא דהא ידוע דגם בזוזא דהוא דינר לאו מילתא דפסיקא דאפסדיה אלא כיון דהיה יכול להיות שהיה צודה בעת הזאת בעד דינר דגים הצריכוהו ליתן כל הדינר כמו שפסק עמו ה\"ה אם פסק עמו טפי משום דגם זה יכול להיות שיעלו במצודתו בפעם ההיא כ\"כ דגים ומש\"ה סתם רבינו וכתב כל שכרו וכן מוכח לשון הרא\"ש והרמב\"ם ועבד\"ר כי שם הארכתי בהוכחת זה ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " יכול לקבל עליה שכר מטעם המפורש לעיל (ריש סי' רס\"ד) דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם: "
+                ],
+                [
+                    " ולא ��טול כל שכר כו' הטעם משום דבלי ספק ניחא ליה לאדם בריוח חצי דינר ע\"י מעט הטרחא מבדינר ע\"י כובד וטורח וסתם מלאכת אדם כבידה מהשבת אבידה להכי אמדינן ליה לזה המשיב אבידה כסתם אדם שיש לו מלאכה כבידה שמניח משכרו כדי לעסוק במלאכה קלה ודברי רבינו אלו הם מהמשנה דס\"פ א\"מ וע\"פ פירש\"י ועבד\"ר: אע\"פ שמגיע לו כו' פי' והתורה חייבתו להשיב בחנם ולא היה לנו ליתן לו אלא כפי אומד מה שאדם רוצה ליטול להתבטל ממלאכתו לגמרי וכלשון רבינו כן הוא לשון הרא\"ש הבאתי לשונו בדרישה (ריש סי' רס\"ד ע\"ש) ואף שכתב שם בלשון אחר היא להמעיין בו ודוק: כיון שלא חייבתו כו'. כלומר כיון שפטרתו התורה אין מצות השבה חל עליו לכן נוטל שכר גם על השבה: אפילו עד כדי דמי האבידה והטעם דאכתי טובה היא לבעלים דרוצה אדם בקב שלו כו' וכדאמרינן נמי בעלמא (כתבו רבינו לקמן בסי' ש\"ג) משום כושרא דחיותא וק\"ל ואם הוא בטל כו' חזר רבינו וכתבו כדי לכתוב עליו הלפיכך אם שכר כו' וכיוצא בלשון זה כתב רבינו לקמן (ריש סימן רע\"ב): ומ\"ש יותר משכר הבטלה כלומר יותר משכר מלאכתו ולפי דאיירי השתא באדם שאינו רוצה במנוחה אלא ניחא ליה בריוח מלאכתו אף שהוא בטורח (וכמ\"ש בסמוך אבל אינו חייב להניח את מלאכתו) ואדם כזה כל שכר מלאכתו נקרא שכר הבטלה. אלא אם הבעלים שם כו' יתנה ויאמר עבד\"ר: ואתן לך כל שכרך כלומר כל שכר מלאכתך: חייב להשיב אף אם לא ירצה נראה דאפילו הרי\"ף דפסק דאינו מחוייב לשפוך יינו או להניח חמורו לשטוף אף אם ירצה הלה לשלם לו כל הפסדו וכמ\"ש רבינו בשמו לקמן (בס\"ס רע\"ד) שאני התם דיכול לומר ניחא לי בשלי אבל במלאכה שעושה כדי להרויח מודה הרי\"ו. ועמ\"ש עוד שם: אפילו אם פסקו לו יותר מן הראוי פי' כראוי לפי שכר פועל בטל הנ\"ל ועבד\"ר: והא דאמרינן שלוקח כפועל כשיעשה מעצמו דוקא כשאין הבעלים כצ\"ל כו' וה\"פ והא דשיימינן ליה לזה המשיב כפועל הבטל ממלאכתו הכבדה ועושה מלאכה קלה כשהשיב מעצמו דווקא כשלא היו בעלים שם שתקנו חכמים כן כדי שישיב וכמ\"ש לעיל: אלא כפועל בטל לגמרי כלומר שמין אותו כמה היה נוטל והיה יושב בטל לגמרי ולא היה עוסק אפי' בטרחת ההשבה והטעם שכיון שהיו הבעלים שם ולא הוצרכו חכמים לתקן לו שכר דהו\"ל להתנות וכיון שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה וכזה מיהא משלם לו אף ע\"פ שלא התנה מפני שאומדן דעת כן הוא שבכך ניחא ליה לבעל האבידה כדי שיתנו לב להשיב וכ\"כ הרא\"ש ועבד\"ר שם נתבאר שאם השכר לישב בטל לגמרי עולה ליותר ממי שהוא בטל לגמרי כמה היה נוטל להשיב אין נותנין לו אלא שכר השבה וראיה מהניח להציל חמור שלו והציל של חבירו הנזכר בסי' שלפני זה דאין לו אלא שכרו כאדם בטל שהצילו עבד\"ר ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אבידת כותים היתה מותרת בפ' הגוזל ומאכיל אמר רב חמא בר גוריא אמר רב מנין לאבידת כותים שהיא מותרת דכתיב לכל אבידת אחיך ודייקינן דוקא אחיך: אפי' אם באה לידו דכתיב לכל אבידת אחיך ומצאתה ותניא ומייתי לה ברפ\"ק דב\"מ ומצאתה דאתי לידיה משמע ואפ\"ה דוקא של אחיך תחזיר: ולא עוד אלא שהיה איסור כו' בפ' הנשרפין (סנהדרין דף ע\"ו) מימרא דרב יודא ועבד\"ר: ואם יש חילול השם ברייתא בפרק הגוזל ומאכיל ד' קי\"ג ע\"ב ופי' כגון שאבדו במקום שרוב ישראלים הם שיחשוב הכותי שישראלים גנבוה ממנו ב\"י: וכתב הרמב\"ם ז\"ל ואם מחזירה כו'. בפי\"א דהלכות אבידה כ\"כ ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ובכל מקום מכניסין כליהם מפני הגנבים ��ם כלי ישראל מפני דרכי השלום ירושלמי ס\"פ הניזקין ומדכתב רבינו לשון מכניסין (וכ\"ה בירושלמי והרמב\"ם וכמ\"ש לשונם בדרישה) ולא כתב לשון משיבין ועוד מדכתב רבינו מפני הגנבים ואי באבידה ממש מיירי מאי איריא מפני הגנבים מפני שאר בני אדם ג\"כ צריך להכניסו שלא ידע של מי הוא ויחזיק בו שיש אינשי דלא מעלי דמורה היתר לנפשיה לאמור שהבעלים ודאי כבר נתייאשו ממנו וגם למה לו לכתוב כאן מפני גנבים טפי מבכל הלכות אבידה ומציאה אלא ודאי ס\"ל דלא הקפידה תורה לאסור בכותים אלא דוקא היכא שמצא דבר שנפל מהכותי בלי ידיעתו ואינו יודע באיזה מקום אבדה וליד מי באה שמצאה משא\"כ כשהניח הכותי כליו וה\"ה שאר מטלטליו בכיון במקום אחד כגון בחצירו וכיוצא בו ולא ס\"ד שיבואו גנבים לגנבו משם והישראל נתוודע לו שיבואו גנבים ויגנבו משם (כי) דלאו שם אבידה עליה אמרו רז\"ל דהוא מותר כיון דיש בו מפני דרכי שלום וק\"ל וע' בסמ\"ע מ\"ש עוד מזה ועבד\"ר שם כתבתי ליישב למה כתב רבינו עם כלי ישראל ולפי אותו דרך נראה דמותר אפילו באבידה ממש אבל מ\"ש כאן נראה עיקר דלא התירו אלא הכנסה לבד וגם בעינן שיהיה בו דרכי שלום וע\"ד שכתבתי שם בדרישה ודוק. ומ\"ש ובכל מקום כמ\"ש כוונתו אפילו היכא דליכא משום ח\"ה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " של כל ישראל חייב כו' בפ\"ב דע\"ז נלמד מדכתיב כל אבידת אחיך כו' כאילו כתיב אבידת כל אחיך וק\"ל: ל\"ש אבידת קרקע כו' בפ\"ב דמציעא מימרא דרבא וגם זה מדכתיב כל אבידת אחיך נפקא ומש\"ה נקטו רבינו כאן (אע\"פ שמקום דין זה בסימן רנ\"ט) לאשמועינן שהני תרתי דינים מחד קרא נפקא מיתורא דכל דקאי אאבידת ואאחיך ב\"י: ומ\"ש חייב לגדור בפניהם כדי להציל נראה פשוט דבעל הקרקע צריך לשלם לו דמי הגדר ושכר פעולתו וכמ\"ש לעיל (בסי' רס\"ד) דצריך ליתן שכר הראוי לבעל הקנקנים ולהמעבירו בנהר כיון דעשה לו מלאכה דמדרך בני אדם לשכור עליו פועלים וליתן לו שכרן וקמ\"ל כאן דחייב זה לעשותו ולקבל שכרו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כותים וכו' כצ\"ל וכ\"כ הרמב\"ם שם וכן מבואר בפרק דחולין וכ\"ה בסימן ב' בי\"ד ושם כתבתי בשם תוס' ומרדכי דהאי בפרהסיא קאי על שניהם אכותים וכו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " מי שמודר הנאה מחבירו מחזיר לו כו' בפ' אין בין המודר והטעם דמצות לאו ליהנות נתנו: ל\"ש אם נכסי בעל אבידה כו' אע\"פ דנהנה המחזיר פרוטה דרב יוסף כמש\"ר בסימן רס\"ז (סעיף ט\"ו): אם נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר יפול כו' כ\"ה הגי' ברוב הספרים וב\"י כתב ז\"ל אין דבריו מכוונים כאן אלא כמ\"ש בטור י\"ד (סי' רכ\"א) וז\"ל שם ובמקום שנוטלים שכר על השבת אבידה אם נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר אסור לו לקבלו אלא מחזיר לו בחנם ואם נכסי המחזיר אסורים על בעל אבידה צריך לקבלו ואינו רשאי להחזיר לו בחנם ואם נכסי שניהם אסורים זע\"ז אינו יכול לקבל השכר שא\"כ הוא נהנה ואסור להניחו שא\"כ הוא מהנה אלא יפול השכר להקדש עכ\"ל משמע מדברי ב\"י שיש להגיה גם כאן כן ול\"נ שא\"צ אלא העיקר כמ\"ש לפנינו ומשום דרבינו איירי השתא במצות השבת אבידה שחייב להשיב הוצרך למינקט הך בבא אם נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר והוא במקום שנוטלים שכר לאשמועינן שאעפ\"כ מחוייב להשיבו ואין המוצא יכול לומר בחנם איני מחוייב לטרוח ולהשיב כיון שהוא במקום שנוטלים שכר וליטול שכר אינו רשאי וא\"כ אינני משיב קמ\"ל דמחוייב להחזירו ואם אינו רוצה בחנם יטול השכר ויתננה להקדש ומינה נלמד במכ\"ש דאם נכסי שניהן אסורים זע\"ז דאז אסור לו להחזיר לו בחנם דעכ\"פ צריך להשיב ויפול השכר להקדש ואם נכסי המחזיר [אסורין] על בעל אבידה פשוט דא\"צ להשיב לו בחנם עד שיתן לו שכרו ומחזיק השכר לנפשו והא דכתב בי\"ד בבת איסור נכסי בעל האבידה על המחזיר דמחזיר לו בחנם היינו אם רוצה וכמ\"ש אם ובי\"ס כתוב כאן או איפכא וזהו ט\"ס ובספרים המדוייקים אינו ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " חתול רע ההורג לקטנים כו' כ\"ה בפרק מרובה (בבא קמא דף פ' רע\"ב) משמיה דרב ושם כתב דאסור לקיימו וכתב ב\"י ולא כתב רבינו כאן דאסור לקיימו משום דאין כאן מקומו עכ\"ל ול\"נ דרמזו רבינו במ\"ש אלא כל המוצאו הורגו כו' דאל\"כ הול\"ל מותר להרגו וזוכה בעורו וק\"ל וע\"ל ס\"ס ת\"ט דינו דכלב רע: "
+                ],
+                [
+                    " א\"ל אביו אל תחזיר כו' משנה פ' א\"מ ועבד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לגינתו או לחורבתו יצא פ' א\"מ (דף ל\"א) ויליף לה דכתיב השב תשיבם ודרשינן השב אפילו ק' פעמים תשיבם אפילו לגינתו או לחורבתו וקאמר שם דהיינו דוקא שתהא משתמר שם וקמ\"ל דלא בעינן דעת בעלים כגנב וגזלן וד' שומרים שהשיבו דצריכים להודיעו ואם לא הודיעו ומתה או נגנבה חייבים באחריותה דכיון דידע שאבדה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה ולא האכילה עכ\"ל הגמרא עם פירש\"י: כתב הרמב\"ם ז\"ל החזירה בשחרית למקום כו' אינו חייב ליטפל בה כו' כצ\"ל וכ\"ה בהדיא ברמב\"ם פי\"א דגזילה דין ט\"ו וטעם בשחרית משום דאז שכיחי אינשי להיות בביתם וחזי ליה מש\"ה מהני החזרה שם אפילו במקום שאינו משתמר משא\"כ בצהרים שהוא מצוי בשדה (ולמד זה ימסוגיא דפ' הכונס): אבל בעלי חיים כו' כיון דנקטיה ניגרי ברייתא בעי נטירותא יתירתא: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו כמה פעמים כו' כבר כתבתי דבגמרא אמרינן שם דמשמעות השב משמע אפילו מאה פעמים ותשיבם דרשינן לענין אחר וכן קאמר שם על מ\"ש שלח תשלח הקם תקים עזוב תעזוב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ג' רגלים כו' משנה וגמרא שם (דף כ\"ח) ומשום דמי שנדר להביא קרבן אסור להשהותו יותר מג' רגלים ובודאי כשיכריז ג' רגלים כבר נשמע לכל ישראל וק\"ל: ואחר הרגל האחרון ז' ימים כו' שם במשנה ומסיים בה שם כדי שילך כל א' לביתו בג' ימים משישמע ההכרזה וידע אם אבד לו כלום ואם יבין שאבד יחזור בג' ימים ויכריז יום א' אני אבדתיה ואלו סימניה ומפרש רבא שם דאף ע\"ג דא\"א להלך או לחזור בג' ימים מירושלים עד קצה א\"י לא הטריחוהו רבנן לבעל המציאה שיהיה שוהה יותר מז' ימים: שיהו מכריזין בבתי כנסיות וממילא א\"צ להמתין ג' רגלים: ומש\"ר והיכא דליכא למיחש כו' פשוט הוא ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וכיצד מכריז מזכיר שם האבידה כו' הנה אכתוב לשון משנה וגמרא דפ' א\"מ (דף כ\"ח ע\"ב) ומתוכו נעמוד על ביאור דברי רבינו ז\"ל המשנה אמר את האבידה ולא אמר את סימניה ה\"ז לא יתן לו והרמאי אע\"פ שנתן סימניה ה\"ז לא יתן לו שנאמר עד דרוש אחיך עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי עכ\"ל ושם בגמרא איתמר רב יהודה יאמר אבידה מכריז משום דחיישינן לרמאי (ופירש\"י שמא שמע האובד מתאונן בין שכיניו שטליתו נאבד וזה יודע את סימניה וכשישמע את מוצאו מכריז טלית מצאתי יקום ויתן סימניה) ר\"נ אמר גלימא מכריז לרמאי לא חיישינן דא\"כ אין לדבר סוף (טעמו דכל מאי דאפשר למקרביה לבעל אבידה לאבידתו מקרבינן ליה לכך מכריז גלימא שאז יתן לבו יותר ויתן סימניה) וחריך עליה דר\"נ מדקתני במתניתין ולא אמר סימניה לא יתן לו ואי מכריז גלימא צריכא למימר דאי לא אמר סימניה לא מהדרינן ליה ומשני רב ספרא מאי לא אמר סימניה לא אמר סימנים מובהקין דידה ע\"כ ופסקו רי\"ף ורא\"ש הלכתא כרב נחמן וז\"ש רבינו ואינו חושש לרמאי כו' כלומר לאפוקי מרב יהודא שחושש לרמאי וק\"ל וכן הוא לשון הרמב\"ם שם רפי\"ג דהלכות אבידה דין ב' ז\"ל כיצד מכריז אם מצא מטבע יכריז מי שאבד לו מטבע יבוא ויתן סימניה ויטול ואינו חושש מפני שהודיע מן האבידה (פי' שיבוא א' ברמאות) לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימניה המובהקים עד כאן לשונו. וזה שכתב עד שיתן סימניה המובהקים (דמוכח דסבירא ליה דמחזירין על ידי סימנים) ר\"ל דכן היו נוהגין קודם התקנה בדין תורה והיה סגי כשנתן סימן ארוך או גוץ וכן מבואר בלשון הרמב\"ם שם אחר זה בדין ד' שכתב בראשונה כל מי שאבד כו' עד משרבו הרמאין התקינו ב\"ד שיהו א\"ל הבא עדים שאין אתה רמאי וטול. הסימני' המובהקין סומכין עליהן ודנין ע\"פ בכל מקום דין תורה והמדה והמשקל ומנין או מקום האבידה סימנים מובהקים הן עכ\"ל הרמב\"ם הרי דהתחיל בד\"ת בדין ב' הנ\"ל ובדין ד' למדנו וכתב דאע\"ג דהתקינו באבידה דצריך עדים כו' מ\"מ אם יביא עדים שאינו רמאי הרי הוא כקודם התקנה ויטלנה בסימן דמשקל ומנין וק\"ל וכתבתי זה ליישב בו דברי רבינו שהתחיל וכתב שהרי אין מחזירין אלא בסימן מובהק ואח\"כ כתב בו פלוגתא ושהרמב\"ם ס\"ל דאפילו בסימן מובהק אין מחזירין לו עד שיביא עדים כו' ולפי מ\"ש לק\"מ דהרי גם הרמב\"ם כתב בהאי לישנא רק דלהרמב\"ם הוא כן לדין תורה דוקא וא\"ש ג\"כ אליביה וה\"ק דהא עכ\"פ צריכין סימן מובהק ור\"ל מכ\"ש לאחר תקנה דאפילו בסימן מובהק לא סגי ולהרא\"ש דינא הכי הוא דוקא לאחר התקנה אבל קודם התקנה לסתם אדם לא היה צריך אפילו לסימן מובהק דארכו ורחבו אלא אפילו בסימן כל דהו דחיורא וסומקא ג\"כ סגי וכמ\"ש בסמוך ודוק: ומש\"ר ותניא כל מי שאבדה לו אבידה כו' עד והרמב\"ם ז\"ל כתב כו' טעם פלוגתתן הוא דהרמב\"ם מפרש לה דה\"ק בראשונה כל אדם שיהיה נותן סימנים מובהקים דידה היה נוטל אותה משרבו הרמאין ונתנו לב על האבידה ועל הסימנים התקינו שאפילו בסימנים מובהקים לא יחזירו להן אא\"כ מביא עדים שאינו רמאי ואז מחזירין לו ע\"י סימנים מובהקים אבל בסתם סימנים אפילו קודם שנתרבו הרמאין לא היו מחזירין לשום אדם והרא\"ש מפרש דה\"ק בראשונה היו מחזירין לכל אדם ע\"י סתם סימנים משרבו הרמאין התקינו שלא יחזירו לשום אדם בסתם סימנים אא\"כ יש לו עדים שאינו רמאי אבל בסימנים מובהקין נותנין לכל אדם אפילו לאחר התקנה ואפילו בלא ראיה וכן מפורש שם בהדיא בדברי הרא\"ש שכתב על האי ברייתא ז\"ל הבא עדים שלאו רמאי את וטול אבל בסימנים מובהקין יראה שמחזירין לכל אדם ולא איירי אלא בסימנים שהיו מחזירין בהן בראשונה עכ\"ל ש\"מ דס\"ל דבראשונה היו מחזירין אפילו בסימן שאינו מובהק ומפורש שם לפני זה בדברי הרא\"ש דסימנין שאינם מובהקין ר\"ל חיורא וסומקא וסימנים מובהקין היינו כשמכוין מדת ארכו או רחבו וא\"צ שיאמר דוקא סימן מובהק דנקב יש בצד אות פלוני וכיוצא בו וכן מוכח מדבריו שם בשמעתא דלפני זה (דף קנ\"ג ע\"ד) במ\"ש על האיבעיא אי סימנים דאורייתא כו' ע\"ש והן הן דברי רבינו כמ\"ש בסמוך ס\"י ועבד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מדה ומשקל כו' ברמב\"ם שם כנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " באו שנים וכו' כל זה מפורש שם בגמרא (דף כ\"ח ע\"א): "
+                ],
+                [
+                    " נתן הא' סימן כו' אפילו אינם מעידים שנפלה כו' כ\"כ הרא\"ש שם (דף קל\"ג ע\"ד) ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " נתנו שניהם סימנים כו' ומיהו א\"א כו' שם: "
+                ],
+                [
+                    " הביא א' עדי אריגה כו' מימרא דרבא שם: דשמא הא' מכרה כו' אע\"פ דבעלמא לא חיישינן למכירה הכא כיון שסימנו של הב' מבורר יותר חיישינן למכירה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שאפשר ששיער הרמאי מדת רחבה כשהיתה ביד הבעלים נראה דר\"ל דמסתמא כל בגד או בגדי פשתן כשהם ביד בעליהן מקופל אזי האורך מקופל זה על גב זה וכל מדת הרוחב הוא בידו כשהיא מקופלת או נכפל ובקל יכול לשער הרוחב שהיא לפניו לעינים משא\"כ האורך שהיא מקופלת זה ע\"ג זה וק\"ל ולשון רש\"י והרמב\"ם והרא\"ש אינו כן אלא ז\"ל שאפשר ששיער הרמאי מדת רחבה כשהיה בעליה מתכסה בה עכ\"ל נ\"ל דר\"ל שדרך טלית וגלימא שהיו מכסין בה רוחב הבגד לקומת האיש וארכו היה מעוטף סביבו כדרך שלובשין טליתות של מצוה שלנו ומש\"ה יכול לשער הרוחב לפי קומת האש משא\"כ האורך שהוא מעוטף ומכוסה עליו זע\"ג זה ואין יכול לשער דבר המכוסה ומעוטף בו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " הכריז או הודיע כו' פשוט בפ' אלו מציאות: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם שהוא ש\"ש שם בפי\"ג דגזילה ואבידה כ\"כ: הוא עוסק במצוה ופטור כו' היינו כרב יוסף דס\"ל הכי בפ' א\"מ (ריש ד' כ\"ט) ובפ' הכונס (בבא קמא דף נ\"ו) ופי' דאי מיתרמי ליה בעת שמטפל בה עניים פטור מלמיהב להו פרוטה ובההוא הנאה הוא שומר שכר: ור\"י ז\"ל כתב שאינו כו' פסק כרבה שחולק שם על רב יוסף וס\"ל דלא מסתבר שבשביל הנאת רגע זו יהיה ש\"ש על האבידה כל זמן שהאבידה אצלו דא\"ל דפטור מלמיהב ריפתא לעני כל זמן שהאבידה אצלו אפילו אינו מתעסק בה דא\"כ אדם שלובש ציצית בבגדו יהיה פטור מכל המצות כל הימים כ\"כ התוס' (דף כ\"ט): ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' וב\"י כתב דאינו מוכרע דס\"ל כן ואדרבה מתשובותיו משמע איפכא ועמ\"ש לעיל (ריש וסוף סימן ע\"ב) ראיות רבינו וטעמו ועיין מ\"ש עוד מזה בסמוך (סעיף כ\"ז): "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' גיזת זנב השור שם (ד' כז) שור דכתב רחמנא גבי אבידה למה לי (פי' שהרי כבר כתיב לכל אבידת אחיך) לגיזת זנבו ופי' התוס' דר\"ל אע\"פ שאין בה ש\"פ בשעת גזיזה צריך לגזזם בעת שראוי לגזוז כדי שיחזור ויגדל ויחזור ויגזוז ולבסוף הוה פרוטה: "
+                ],
+                [
+                    " מצא כסות מנערה כו' משנה שם (דף כ\"ט ע\"ב) וכל הני דינין הן שם במשנה וגמרא בדף כ\"ט ע\"ב וריש דף ל' ע\"ש: אבל צמר הניעור קשה כו' פי' רש\"י לפי שנמתחת ונקרעת ודינו שיהא מונח אצלו בלי ניעור כלל עד שיודע של מי הוא וכ\"כ בש\"ע בסי\"ט ז\"ל מצא כלי זהב וכלי זכוכית וכסות של פשתן לא יגע בהן עד שיבוא אליהו עכ\"ל והיינו משום דפסק כהרי\"ף דס\"ל דכלי פשתן הניעור קשה לו ומיניה דלרש\"י בכלי צמר יהיה מונח וק\"ל: לצרכה לבד פרש\"י לשלוט בה האויר שלא תאכלנה עש: אפילו אם גם היא צריכה איבעיא היא שם (דף ל') ולא איפשיטא ולחומרא וכתבו התוס' שם דדוקא בשיטוח כסות וכל דדמי ליה הוא דאיבעיא ליה משום ע\"י צרכו יניחנה שטוחה יותר מכדי צרכה עד שתתקלקל אבל בספר אמרינן דקורא בהן אע\"ג דצרכו הוא כמו צרכה ולא גזרו דליכא למיחש למידי כיון שקובע לו זמן אחד לל' יום ולא ילמוד בו בתחילה גם לא יקרא וישנה וכלי נחושת דתניא לקמן דמשתמש אפילו בחמין וכלי כסף בצונן אפילו לצרכו מותר כיון שע\"י אותו תשמיש אינו יכול לבוא לידי קלקול עכ\"ל ואע\"ג דשם במשנה קתני כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן לצרכן אבל לא לשחקן ואיכא למימר שדוקא לצרכן לבד התירו ולא לצרכו ולצרכן (ס\"ל) [י\"ל] דלשון משתמש משמע להו להתוס' דעושה בהן לצרכו שימושים והיינו לכל הפחות לצורך שניהן ובזה דברי רבינו מבוארים שלא הזכיר איסור לצרכן ולצרכו כ\"א בשיטוח הכסות והא דחששו בשטוחה שמא ישכח ולא סמכו אנתינת שיעור שיטוח ולא חששו כן בקריאה מתוך הספר טעמו כמו שכתבו התוס' שאף אם יקרא בו זמן רב לא יבוא לידי קלקול כיון דלא יקרא בו בתחילה ולא יקרא וישנה גם י\"ל דלא חששו שיעשה מעשה בידים להוסיף על מה שהתירו משא\"כ בשיטוח דלא יעשה מעשה אלא ישכח ויניחנה וההפסד יבוא ממילא וק\"ל: שמא תגנב ואפילו לדעת הרמב\"ם דס\"ל דנעשה ש\"ש עליה וחייב בגניבה ואבידה מ\"מ מסתמא ניחא לבעלים טפי בחפצם מבתשלומיו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כלי עצים כו' ברייתא שם (דף ל'): כדי שלא ירקבו כן הוא גם לשון הגמרא והפוסקים ונ\"ל דר\"ל דכשמונחים תמיד על מקום אחד ע\"ג קרקע מרקיבין מלחות שעל הקרקע: כלי נחושת כו' ז\"ל המשנה כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן לצרכן אבל לא לשחקן ובברייתא שם בכלי נחושת משתמש בחמין אבל לא ע\"י האור וכלי כסף משתמש בהן בצונן ופרש\"י לצרכן מפני שצריך לתתן בקרקע כדאמרינן לקמן שזו שמירתן הילכך משתמש בהן לפרקים כדי שלא יתעפשו בקרקע עכ\"ל מבואר מזה שהעיקר הוא לתקנת הכלי אלא שאגב שהטריחוהו ליקחם לפעמים מתחת הקרקע התירו לו ג\"כ שישתמש בהן לצרכו במידי דלא מקלקל להו וכדמפרש ואזיל אלא שיש לדקדק אמ\"ש שצריך לתתן ברקע כו' הא לא אמרו כן אלא בכסף (וכמו שכתב רבינו לקמן בסימן רצ\"א) ולא בנחושת ונראה דגם כוונת רש\"י לא הוה בנתינת טעם זה כ\"א אכלי כסף ומפני שכסף הוא מתכת זקוק כעין זהב וכלי זהב אמרי שלא יגע בהן מפני שאינו מתפש אפילו בקרקע וכסף אף שאינו זקוק כ\"כ מ\"מ גם הוא אינו מתעפש מלחות הקרקע כשהם באויר קרקע ע\"ג מש\"ה צריכין לטעם ששמירתו הוא בקרקע והעפר כל סביבו אבל כלי נחושת שאינו זקוק מתעפש מלחות הקרקע אף כשהן ע\"ג כמו כלי עצים הנ\"ל וק\"ל אבל הרמב\"ם שם פי\"ג וגם בש\"ע לא הזכירו שום טמינה בקרקע משמע דס\"ל דגם בכלי כסף שהן ע\"ג קרקע משתמש בהן: בחמין פי' וכ\"ש בצונן רש\"י: ופרש\"י שלא ישהו כו' ברש\"י בספרים שלנו לא הזכיר לשון שהייה אלא ז\"ל לא יתן הכלי ע\"ג האור וכן הוא ברש\"י הנדפס סביב הרי\"ף וכלשון זה מצאתי כתוב בטור של קלף ולפ\"ז כוונת פרש\"י הוא שלא תטעה לומר שאין איסור כ\"א בשימוש בו באור ממש כגון אסכלאות ושפודין או לשאת בו גחלים אבל לתתו אצל האור להחם בו חמין שרי קמ\"ל דלא שרי אלא לתת בתוכו חמין שהעבירן מן האור: מגרפות וקרדומות פרש\"י עשויים לגרוף הכירות ולהפריש תאנה המדובקת: אבל לא בקשה מפני שנפגמים ממנו: מצא כלי זהב כו' דזהב אינו מתעפש בקרקע וזכוכית חיישינן לשבירה רש\"י: ומ\"ש לא יגע בהן ר\"ל לא ישתמש בהן אלא כשמצאם יטמנם ויהיו מונחין במקומן עד שיוודע של מי הן וכנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכררך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון ברייתא שם דאיתניא בדין מציאת כלים הנ\"ל שכדין באבידה כן הדין בפקדון ולפני זה איתא שם בברייתא אחרת בדין מציאת ספרים שילמוד מתוכן ושכן הדין בפקדון ורבינו נמשך אחר לשון הברייתות מש\"ה הפסיק בדין פקדון בין מציאת כלים לספרים וכתב אצל כל אחד בפני עצמו שכן הדין בפקדון וק\"ל: שהלכו בעליו למד\"ה עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " מצא ספרים כו' משנה שם: ולא יקרא פרשה וישנה ברייתא שם: אבל ג' אפילו כו' אע\"ג דפשיטא הוא דהא היינו ב' בע\"א מ\"מ איידי שכתב בסברת הרמב\"ם אפילו ג' כו' כתב גם בסברת רש\"י לשון זה וגם י\"ל דקמ\"ל דג' בב' עניינים לא יקראו אף שהשלישי לא יקרא בתמידות עם אחד מהשנים בע\"א אלא מקצת עם זה ומקצת עם זה והו\"א דוקא בשנים קורין בתמידות בע\"א הוא דאסור קמ\"ל: והרמב\"ם ז\"ל פי' בהיפך כו' בפי\"ג מהלכות גזילה כ\"כ: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מצא בעלי חיים שצריך להוציא עליהם הוצאות כו' משנה וגמרא שם (דף כ\"ח ע\"ב): ה\"ג מטפל בהם י\"ב חודש מיום המציאה (ושוכרן) [ומוכרן] ולוקח כו' וכ\"ה בהדיא בטור של קלף וכן הוא ברמב\"ם וסמ\"ג ולא כס\"א שכתב בהו מיום ששוכרן: וסייחין חמור קטן נקרא כן כדאמרינן בפרק הספינה אמאי קרי ליה סיח שמהלך אחר סיח נאה: במקום מרעה פי' בארץ מרעם ובזמן הדשא שאין טיפולו מרובה: שלא במקום מרעה פי' וצריך לפטמו על אבוסו בבית ודמיו יקרים א\"צ אלא ל' יום: אווזים ותרנגולים פרש\"י זכרים: גדולים ג' ימים שאוכלים הרבה ואינם עושין כלל: מכאן ואילך כו' שם ת\"ר והשבות לו ראה היאך תשיבנו לו שלא יאכל עגל לעגלים כו' כלומר דבדבר שאינו עושה ואוכל צריך למכרו כדי להשיב מידי לבעלים: ופרש\"י מוכרן בב\"ד כו' לא כ\"כ בפירוש אלא מכלל דבריו נלמד כמ\"ש בדרישה וכוונת דבריו שהב\"ד ימכרו אותן לאחרים ויתנו הדמים בידו ויהיו מונחים אצלו עד שיבואו הבעלים אבל אינו רשאי לקנות לעצמו: ומ\"ש בשם הרמ\"ה שיכול לשומם לעצמו ר\"ל יכול ליטלם לעצמו באותה שומא שישומו ב\"ד: שיכול לשומם לעצמו כו' כצ\"ל וכן הוא בספרים של קלף ול\"ד לגבאי צדקה דאמרינן דאין פורטין לעצמן דכיון דמשיב אבידה הוא לא חשדינן ליה: שיכול לשומם בעצמו כו' מה\"ט גופא כיון דמשיב אבידה הוא לא חשדינן ליה כלל: ונוטלן באותן הדמים פי' וגם נוטלן לעצמו: וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל עבד\"ר: והרמב\"ם ז\"ל כתב שם דמיהם כו' שם בפי\"ג כ\"כ: והרי הם שלו ושל כו' פי' כדרך השותפין והוצאות המזונות יקח ממלאכתם ויתר (השבה) [השכר] חולקים: כדרך כל השם כו' פי' ושם דמיהם כנזכר כאן בגמרא כאותה שאמרו בפ' א\"מ השם בהמה לחבירו כו' עיין בי\"ד (סימן קע\"ז): "
+                ],
+                [
+                    " ותפילין א\"צ לשמרן כלומר להשהות בידו וליטפל בהן לשמרם שלא ירקיבו כמו בספרים ובשאר אבידות הנ\"ל והוא מימרא דשמואל שם (דף כ\"ט ע\"ב) ומפרש טעמא משום דתפילין שכיחי בבית האומן תמיד ליקח מהן כפי חשק לבו אבל שאר אבידות אדם חפץ בשלו יותר: אלא מוכרן מיד ה\"ה שיכול נמי ליקחם לעצמו ומפני שזה גם בשאר אבידות לדעת הרא\"ש ואינך הנ\"ל לא דקדק בזה כאן ולא כתב אלא מה שיש בזה מה שאינו בשאר אבידות כצ\"ל לדעת ב\"י אבל היותר נראה שגם הלקיחה לעצמו נכלל בלשון מכירה ועבד\"ר וכן פירות שהתחילו לירקב כו' כ\"כ הרמב\"ם פי\"ג דאבידה וכתב המ\"מ ויצא לו מדאיפליגו רבנן בפקדון בפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל\"ח) בפירות המרקיבין אם יגע בהן ש\"מ דלענין אבידה שאין הבעלים יודעים בהם לכ\"ע ימכור: "
+                ],
+                [
+                    " מה יעשה בדמים ישתמש כו' משנה שם (דף כ\"ט ע\"ב) וכר\"ט דאמר הכי: אפילו אם לא נשתמש כו' כיון דאי מזדמן ליה זבינא יש לו רשות להשתמש בהן: "
+                ],
+                [
+                    " אבל מצא מעות כו' מימרא שם: "
+                ],
+                [
+                    " וכן מי שהפקידו אצלו מעות של יתומים ז\"ל הרא\"ש פ' א\"מ אמעשה דאיתמר בגמרא (דף כ\"ט) דבי רחבא הוי בידייהו זוזי דיתמי וסברי לאשתמושי בהו ומטעם שעשה טובה עם היתומים שהיו סמוכים אצלו וגם כדי שלא יהיה אחריות המעות על היתומים ולכך רצו לדמותו לדמי אבידה אבל בשאר דמי פקדון פשיטא דאסור כדאיתא פרק המפקיד כו' ומש\"ה הוצרך גם רבינו לכתוב כאן וכן מי שהפקידו מעות של יתומים כו': "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם כתב כו' בפי\"ג מהלכות גזילה כ\"כ: על דמי אבידה פי' על דמים שיש לו בעד האבידה שמכר: וזהו לשיטתו שכתב שהוא ש\"ש כו' פי' ששם בסוגיא איתא דלמ\"ד דשומר אבידה ש\"ש הוא ס\"ל דעל דמי אבידה הוא שואל וחייב באונסין ולמ\"ד ש\"א ש\"ח הוא ס\"ל דעל דמי אבידה הוא ש\"ש ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' שם בפי\"ג: בלא שבועה מטעם שיתבאר בסמוך במוצא מציאה: "
+                ],
+                [
+                    " המוצא מציאה כו' משנה פרק הניזקין (גיטין דף נ\"א): ומש\"ר ואפי' אם טוען ב' כיסין כו' והן קשורין כך הוא ל' הגמרא שם וא\"ל למה ליה למנקט ב' כיסין קשורין מצאתי שא\"א למצוא זה בלא זה הול\"ל שזה טוען ראיתי שמצאת ב' כיסין שלי דא\"כ יצטרך לישבע דאין כאן דין מציאה אלא דינו כשאר טוען ונטען כיון שזה טוען ראיתי וק\"ל:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מיד כשהגיע לתוך ד' אמותיו כו' מימרא דר\"ל בפ\"ק דמציעא (ד\"י) והני ד\"א תקנו חכמים שיהא להן דין חצר שקונה לי היכא שהוא עומד בצדה אע\"פ שאינה משתמרת כמ\"ש בסמוך (ס\"ו) וטעם התקנה מפורש בגמרא כי היכי דלא ליתו לאינצויי ועיקר אינצויי שייך במציאה ואגב תקנו שד\"א של אדם יהיו חשובים כחצירו בכל דבר בקונה קנין או ניתן לו במתנה וגם צד כ\"ש הוא כיון דדעת אחרת מקנה לו וכ\"כ הרא\"ש וכ\"כ בש\"ע רס\"ד ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הראב\"ד כו' הר\"ן שם כ\"כ בשמו: וא\"א הרא\"ש ז\"ל היה אומר הב\"י רגיל לדקדק בכל מקום שכתב רבינו היה אומר דר\"ל שאמר לו כן בע\"פ אבל לא כתבו לא בתשובות ולא בפסקיו גם כאן לא מצאתי שכ\"כ וגם הב\"י לא כתב עליו מראה מקום אבל לא דקדק כאן לכתוב שלא מצא כ\"כ ושבע\"פ היה אומרו: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א בסימטא בגמרא שם ופרש\"י קרן זוית הסמוכה לר\"ה והוא הפקר לרבים למשוך לתוכה הצריכים לצאת מפני הדחק וכן צידי ר\"ה: אבל בר\"ה כו' לא תקנו כו' הטעם שהרי אין שם לשום אדם ד\"א מיוחדות שהרבה עומדים אצלו: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך ראה כו' ונפל כו' פי' כיון שד\"א בר\"ה אינן קונות לפיכך אם ראה מציאה בר\"ה אפי' נפל עליה כדי לקנות לא קנאה ול' הברייתא נקט רבינו דקתני נפל לו עליה כו' ע\"ש (ד\"י): "
+                ],
+                [
+                    " ואין צריך לומר שאם הגיע כו' ארישא דמילתא קאי דד\"א הקונות לו לאדם מדין חצר הוא וכיון שד\"א קונות לו מדין חצר מכ\"ש שחצירו קונה לו אע\"ג דאינו משומר כשעומד אצלו וכדמסיק רבינו שכתב אפי' אינו עומד אצלו בד\"א כו' והו\"ל לרבינו למכתב תחילה דבעינן שיהא עומד אצלו כשאינו משומר דומיא דד\"א שהתחיל בו ולכתוב עליו בד\"א בחצר שאינה משתמר' כו' אלא משום דסתם חצר הוא משומר ולהגדיל הרבותא התחיל בזה שקונה לו זה המשומר אפי' אינו עומד אצלו גם י\"ל משום דבמציאות שאינן מהלכות כגון כסות וכלים כשהעומד בצד ד\"א הו\"ל כמשומר בתוכו נמצא דעומד בצד ד\"א הו\"ל כמו חצר המשומר מעצמו ואי��ו עומד אצלו והשתא א\"ש שכתב ואצ\"ל שאם הגיע לחצירו כו' משום דחצירו עדיף שהוא משומר בין לדעתו בין שלא מדעתו ונילף משליחות וכמ\"ש בסמוך מ\"מ הוצרך רבי' לכתבו שהיה מקום לטעות ולומר דגם בחצירו בעינן עומד בצדו או בתוכו דל\"ת דדוקא בעומד אצל מציאה בתוך ד\"א בצידי ר\"ה תקנוהו משום דשם שייך ביה טפי אינצויי מאשר בא לחצירו המשתמרת אפי' כשאינו עומד בתוכה ולא בצידה קמ\"ל: אפי' אינו עומד אצלו שם בגמ' (ד\"י) מפרשינן דחצר קונה משום יד ומשום שליחות דהיינו אם הוא משומר קונה במתנה ובמציאה אפי' אינו עומד בצידו שזכות הוא לו ולא גרע משלוחו שזוכה לו שלא בפניו ואם אינו משומר אז א\"א לו לקנות בתורת שליחות דאנן סהדי דלא ניחא ליה לאינש שיהיו חפציו ביד שליח שאינו משתמר בידו מש\"ה צריך שיעמוד אצלו ואז קונה לו חצירו מטעם ידו דסמוכה לו וכ\"כ רבינו ירוחם לקמן (בסי' רע\"ג) והא דכ\"ר בס\"ס רמ\"ג בסכ\"ה בשם הרא\"ש דבמתנה קונה לו חצירו אפי' אינה משתמרת ואינו עומד אצלה ע\"ש הא כתבתי שם דר\"ל דהמקבל אינו עומד שם אבל הנותן הוא דעומד שם ומשתמרת אדעת הנותן ע\"ש: ואפי' אם אמר תזכה לי חצירי כו' כן מוכח בפ' השואל (דף ק\"ב) ע\"ש: ואם יצא לו שם מציאה כו' גם זה שם בברייתא וגמרא ופר\"ש שיצא שם בעיר שבא צבי שבור בתוך שדהו דאז מיבדל בדילי אינשי ממציאתו והוה כחצר המשתמרת ומ\"מ בעי אמירה כיון שאינו משתמר ממש אשר\"י: לפיכך אם היה צבי כו' אדלעיל אמ\"ש בד\"א כו' קאי ומיירי בלא יצא לו שם מציאה: אם הם בענין שיכול לרוץ אחריהן וליטלם פי' קודם שיצאו מהשדה ונמצא דהוו דומיא דשאר מציאה כגון כסות או כלי שאינו יכול לזוז מאליו ממקומו ומשתמר בתוך השדה אם לא יטלוהו אחרים מש\"ה זכתה לו שדהו מיד אפילו אינו רץ אחריהן ושוב אסור לאחרים ליטלם אפילו לאחר שיצאו מהשדה כן מוכח מהסוגיא דגמרא (דף י') ומוכח שם דלא מהני ליה הא דהיה יכול לרוץ ולהגיע אלא להשוותו למציאת כסות וכלים כמ\"ש ומ\"מ בעינן שיהיה עומד בצדו (וכמ\"ש בדרישה) ולא בשעומד מרחוק לשדהו אף שהיה יכול לרוץ ולהגיע דהא מ\"מ כשלא רץ אין שם חצר משתמרת עליו וכן מוכח ממ\"ש המ\"מ בפי\"ז מהלכות גזילה ואבידה דכתב ז\"ל יש שפירשו עומד בצידו ובתוכו אבל בצידו וחוצה לו לא וכן מוכח לדעתם פ' כל גגות עכ\"ל וס\"ל לרבינו דצבי רץ ועומד בקרוב לו ויכול לתפסו דינו כצבי שבור שעומד מרחוק ויכול להגיעו וצבי שבור ואינו יכול להגיע בעודו בשדהו דינו כצבי רץ שמפורש במשנה שלא קנה לו שדהו אפי' עומד בצידו משום דאינו משתמר בתוכו כמו שאר מציאה וכ\"כ התוס' ובזה דברי רבינו מבוארים שמ\"ש או שעומד בקרוב להן פי' או אפי' צבי רץ וגוזלות הפורחים והוא קרוב אליהן שיכול ליקחן מיד בשחייה אחת קנתא לו גם כן חצירו וע\"ל (סימן רע\"ג): נמצא שנשמרים בתוך שדהו פי' האי נמצא קאי אשניהם אצבי שבור ואעומד בקרוב וצבי רץ ומיירי נמי בעומד בצד שדהו וכמ\"ש ואע\"פ שלא הזכירו רבינו כאן סמך אמ\"ש לפני זה דהא האי לפיכך אדלעיל קאי ולעיל איירי במציאת כסות והדומה לו שאינו יכול לזוז וכאן מצבי שבור ומש\"ה הוסיף דבעינן שיכול להגיע וכמ\"ש וק\"ל. אבל אם אינו יכול להגיעו או שאינן משתמרין בס\"י ראיתי שבמקום האי תיבת או כתוב שם אז וז\"ל אז אינן משתמרין בתוכו ולכאורה נראה אותה הגירסא לעיקר כי הוא דבר והיפוכו עם מ\"ש רבינו לפני זה שכתב ז\"ל אם הם בענין שיכול לרוץ כו' נמצא שנשמרים כו' כנגד זה כתב כאן שבאם אינו יכול להגיען אז אינן נשמרין בתוכו מיהו בכל הספרים הנדפסים כתוב תיבת או שאינן משתמרין ולא אז אינן כו' לכן נראה ליישב גירסת הספרים ע\"פ מ\"ש דאף אם יכול לרוץ אחריהן ולהגיען מ\"מ אין שם משתמר עליו כל זמן שאינו עומד בצד שדהו וע\"ז כיון כאן במ\"ש או שאינן משתמרין ור\"ל או שיכול להגיע בו אבל אינו עומד בצד שדהו שאינו שם משתמר עליו בשניהן לא קנה וק\"ל. והאי אינו יכול להגיעו ר\"ל בכל אופן הנ\"ל שיהיה הן שהוא כ\"כ רחוק מהצבי שאף שהוא צבי שבור הן שהוא קרוב לו אלא שהצבי אינו שבור ורץ מהר וק\"ל: והרמב\"ם כתב אפי' משתמר בתוכו כו' בפרק י\"ז דאבידה כ\"כ והאי משתמר ר\"ל מכח עמידתו בצד שדהו משתמר קצת אבל בחצירו המשומר ממש ס\"ל להרמב\"ם שקונה אפי' בלא אמירה ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " יש לה תורת חצר כו' דחצר דאשה משום יד אתרבאי דכתיב גבי גט וכתב ונתן בידה ומדלא כתיב ובידה יתנהו דרשינן וכתב ונתן מ\"מ אפי' בחצירה כדאיתא בב\"מ דף י' ופרש\"י ומשום ידה אתרבאי דאי משום שליחות הא כבר כתיב כדתניא ושלח מלמד שהאשה עושה שליח עכ\"ל ואע\"ג דהאי קרא באשה גדולה כתיבה מ\"מ כיון דמשום ידה אתרבאי חצרה מינה ניליף דה\"ה לקטנה ג\"כ יש לה יד וממילא יש לה חצר וגם ד\"א שיש לה דין חצר כנ\"ל משא\"כ חצר דאיש דאין לו לימוד מכח יד ואמרינן דקונה כדין שליח הילכך ליתא אלא בגדול דיש לו שליחות (וע\"ל סי' רל\"ה): "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המגביה מציאה לחבירו כו' (בפ\" ק דמציעא) פי' ראובן שאמר הריני מגביה מציאה זו מע\"ג קרקע כדי לזכות בה לשמעון אפי' לא א\"ל שמעון שיגביה אותו על שמו קנאה ואין המגביה יכול לחזור בו והיינו כשהגביה מן הקרקע לגמרי וכדמסיק: אפי' לא אמר כו' רמב\"ם פי\"ז מהל' אבידה כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " הגביהוה שנים כא' כו' רמב\"ם שם והרא\"ש שם ומטעם דכל אחד מגביה לחבירו דהא אי לא הוה הגבהת חבירו הוה כמונח ראש השני על הארץ ולא היה זוכה אלא במה שבידו וניחא ליה לכל אחד למיעבד שליחות דחבירו כדי שיקנה גם הוא על ידו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לא קנה לא זה ולא זה דהגבהת חרש לא מהניא (אלא מפני דרכי שלום כדלקמן סי\" ער\"ה) והו\"ל ראש אחד כאילו מונח ע\"ג קרקע ומתוך שלא קנה פקח ל\"ק חרש דטעמא מאי אמרו רבנן שהגבהת חרש הוא הגבהה לעצמו משום דרכי שלום דהיינו כי היכא דלא ליתו לאינצויי בהדי החוטפים ממנו הכא מימר אמרי פקח לא קנה אנא אקני גמרא שם: ומיהו מה שביד כל אחד קונה פירוש אפילו חרש קנה מה שבידו ומפני דרכי שלום כמ\"ש: אבל אם הגביה כו' קנה מדכתב קנה משמע פקח לבדו צ\"ל דמיירי דלא הגביהו החרש כ\"כ גבוה מעל הארץ עד כדי שתיעקר מע\"ג קרקע בהגבהתו ולית ביה משום אינצויי דהא מצינן ליה למימר מילתא בטעמא דאילו לא הגביה פקח כ\"כ גם הוא לא הוה קנה ואם הוא איפכא שהחרש הגביה כ\"כ ולא הפקח נראה דבכה\"ג הראב\"ד מודה דלא קנהו החרש לבדו כיון דלא קנהו הפקח ולית ביה משום אינצווי למימר אי הוה מגביה הפקח כ\"כ הוה קנה כיון דמ\"מ עתה מהגבהה זו לא קנהו ומש\"ה נקט הראב\"ד בלשונו דאם הגביה הפיקח ולא כתב אם הגביה אחד מהם ומ\"מ צ\"ע שאינה מונחת ע\"ג קרקע בהגבהתו כלומר שהרי בהגבהתו לבדו אינה מונחת ע\"ג קרקע אם יניחנה החרש ומשום שהחרש תפס בה לא גרע וק\"ל: הגביהוה ב' חרשים כו' מבואר בגמרא שם ומטעם הנ\"ל כדי שלא ליתו לאינצויי "
+                ],
+                [
+                    " טלית שמונח כו' גמרא שם: וניתק ראש הב' כו' אע\"פ שלא הגביהו אלא השפילו כשהביאו אצלו מ\"מ כיון שראש האחד עדיין בידו נחשב כאילו ראש השני ג\"כ בידו ומש\"ה קני: אבל אם לא היה ראש השני עדיין בידו כו'. פירוש שהתחיל לנתק ראש הב' וקודם שהגיע ליפול מהעמוד שמט ידו גם ממה שהיה בידו נמצא כשניתק מהעמוד לגמרי ונפלו שתי הקצוות ביחד לארץ מש\"ה לא קנאה אע\"פ שקודם שנפלו יחד היה אז מוגבה הכל בפעם אחת ג\"ט מכחו כיון שעתה (פי' לאחר שנפל מהעמוד) לא היה בידו הו\"ל כעני המנקף בראש הזית שלא קנה אע\"פ שמכחו היה כולו באויר גבוה ג\"ט מהארץ כיון שבדרך ירידה היה באויר וכמ\"ש בדרישה: ומ\"ש כיון שעתה כולה בארץ ל\"ד עתה קאמר אלא ה\"ק במאי קא באת לומר דקנה כיון שהיה מוגבה מכחו ג\"ט הלא עתה באותה שעה שהיה מוגבה היה מוכן ליפול באין מעכב בו לארץ והרי הוא אז כאילו הוא מונח בארץ ולא היה באויר מכחו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והכה ע\"ג הדף ועלה מכחו ג\"ט הא דבעינן ג\"ט מעל גבי הדף נראה דהיינו דוקא כשחזר ונפל ע\"ג הדף שאז הדף נחשב כקרקע שלו אבל אם הוגבה מע\"ג הדף מחמת הכאתו ונפל לארץ אפילו לא הוגבה מע\"ג הדף אלא מעט כיון שעכ\"פ הוגבה מכחו והיה אז ג\"ט באויר מע\"ג הארץ קנהו וז\"ש אח\"כ אבל אם לא עלה מכח הכאתו למעלה ולא כתב אבל אם לא עלה ג\"ט מחמת הכאתו אבל דוחק לומר כל שלא הוגבה ג\"ט כאילו לא הוגבה כלל דמי ועד\"ר ודוק: אפילו שהדף גבוה ג' כו' כיון שלא היה שום דבר בידו וגם לא הוגבה כלל ע\"ג הדף שיהא נראה בו הקנין ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ראה המציאה כו' משנה שם: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אמר תנה לי ונטלה כו' קנה אפי' לדעת הרמב\"ם דס\"ל בעלמא דכל האומר תנו כאומר זכו דמי וכמ\"ש בשמו לעיל (סי' רמ\"ג ס\"ד וסי' קכ\"ה) שאני התם כיון דאיכא דעת אחרת מקנה אותו אנן אמדינן לדעתיה דניחא ליה דליקני מהשתא משא\"כ כאן שראובן אומר לשמעון תנה לי נמצא שעשאו שליח ליקחנה וליתן אותה לידו ולא לזכות בשבילו והרי שמעון אומר אמת שהגבהתיה כדי ליתן אותה לך דמ\"מ לא קנאה ראובן עד שיתנו לידו שכך א\"ל תנה לי ועכשיו אני חוזר בשליחותי ואיני רוצה ליתנה לך נ\"י: ואח\"כ אמר זכיתי בה כו' לא אמר כו' דאף לפי דבריו שזכה בה לעצמו תחילה כיון שנתנה לו אמרינן ודאי לשם מתנה נתנה לו נ\"י ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וה\"ה נמי אם הגביה מעצמו כו' פי' אף שאמר ברבים קודם שהגביה שהגבהתו לזכות חבירו ובשבילו מ\"מ יכול לומר כשהגבהתיה נשתנה דעתי והגבהתיה לעצמי והא דאמרינן המגביה מציאה לחבירו קנאה היינו כשאמר בשעת ההגבהה הריני מגביה לצורך חבירי וק\"ל ועיין בסמ\"ע (סי' קס\"ג) שם כתבתי דלא תקשה דברי ש\"ע דשם אמ\"ש כאן בסימן זה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מציאת חש\"ו כו' פי' שמצא ובא לידו מההפקר אבל מה שנתנו לו אחרים במתנה וכ\"ש מה שירש מאביו יש בו משום גזל גמור כיון דדעת אחרת מקנה לו אלא שאין טענתן טענה להשביע ע\"ז כדלעיל ר\"ס צ\"ו: אלא משום דרכי שלום כו' משנה פ' הניזקין וטעמו כיון דליכא דעת אחרת מקנה להן ועבד\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך אם גזלה כו' שם בגמרא: אין מוציאין כו' פירוש אין מוציאין בדיינים: "
+                ],
+                [
+                    " מציאת בנו ובתו כו' עד ומציאת פועל כו' כל' רבינו כן הוא לשון הרמב\"ם בפי\"ז דגזילה זולת מה שכתב רבינו בסיפא מציאת בנו ובתו שאינם סמוכים על שולחנו כו' דליתא שם תיבת בתו: ומה שכתב רבינו אפילו הן גדולים בבתו ר\"ל אפי' בתו בוגרת שאינה ברשות אביה כלל לא להשיאה למי שירצה ולא למכרה לשפחה אפ\"ה הואיל והיא סמוכה על שולחן אביה לא עדיפא מבנו הגדול שסומך על שולחן אביו דמציאתו לאביו כדאיתא בב\"מ וכמ\"ש בדרישה: ומציאת בתו הנערה כו' דאע\"ג דמן הדין הוא שלה דהא דכתיב בנעוריה בית אביה בהפרת נדרים הוא דכתיב וגם אין שייך איבה דבידו למכרה לשפחה דבהיותה נערה אינו יכול למכרה וכמ\"ש בסמוך מ\"מ חכמים תקנו שיהא לאביה משום איבה שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין כדכתיב את בתי גו' ולרבותא נקט נערה כו' וכ\"ש בתו קטנה אפי' אינה סמוכה על שולחן אביה דאית בה ותרתי דבידו למכרה לשפחה וגם לאישות למנוול ומוכה שחין ועבד\"ר: ואפי' היתה מכורה כו' כל' הזה כתב ג\"כ הרמב\"ם ומשמע דקאי אנערה דמינה איירי וא\"כ א\"א לפרשו דר\"ל דעדיין היא מכורה בנערותה דהא ילפי' מדכתיב ויצאה חנם אין כסף דיצאה מאדוניה בסימני נערות וגם היא אינה יכולה למכור את עצמה בהיות נערה וכמ\"ש התוס' בב\"מ (דף י\"ב) ושכן איתא בספרי וצ\"ל דר\"ל אפי' היתה מכורה כבר ויצאה בשש או ביובל מאדוניה בעודה בקטנותה ושוב אין אביה יכול למכרה כדדרשינן בקידושין (דף י\"ח) מדכתיב לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה והו\"א דתו ג\"כ אין יכול להשיאה למנוול ולא שייך שום איבה ותהי' מציאתה לעצמה קמ\"ל וה\"ט דאעפ\"כ יכול להשיאה למנוול דהכי איתא שם בברייתא מוכר אדם את בתו לאישות ושונה לשפחות (ופרש\"י אם נתארמלה או נתגרשה מאישה מן האירוסין דאילו לאחר נישואין תו אין לאביה רשות בה) ושונה לאישות אחר שפחות כו' ע\"ש ומיהו לא בשביל נערה לחוד כתבו הרמב\"ם ורבינו להאי אפילו היתה מכורה כו' דהא אין כאן מקור דין זה ללמדנו דיכול למכרה לאישות אחר שפחות אלא קאי גם אמ\"ש לפני זה מציאת בנו ובתי אפי' הן גדולים דמשמע וכ\"ש קטנים ע\"ז כתב ואפי' היתה מכורה לאחר לאמה דאז אינה סמוכה על שולחן אביה וגם לא שייך איבה דימכרנה לאמה דהרי היא מכורה אפ\"ה מציאתה לאביה מטעם דאכתי איכא איבה דיכול למסרה למנוול כו' ודוק: ומציאת בנו ובתו כו' הן שלהם יש לתמוה הלא כ\"ר לפני זה שמציאת בתו נערה הוא של אביה אפי' אינה סמוכה על שולחנו וכתבתי דמכ\"ש כשהיא קטנה וכן מוכח מדכתב שם ואפי' היתה מכורה וכנ\"ל וראיתי שיש מוחקים תיבת בתו ומביאין ראיה דברי\"ף ורא\"ש ורמב\"ם ליתא לתיבת בתו בהאי בבא אבל אינו נ\"ל חדא דעיינתי וחפשתי בכל ספרי הטור של דפוס ושל כתב וכולן שווין בגי' זו ועוד דבכל הך בבא נקט רבינו ל' רבים סמוכים קטנים כו' משמע דקאי אבנו ובתו וגם בקיצור פסקי הרא\"ש שחיבר רבינו כ\"כ דבתו קטנה שאינה סמוכה על שולחן אביה מציאתה שלה ולכן נ\"ל לקיים גי' הספרים ובתו דומיא דבנו קאמר דהיינו היכא דליכא למיחש למסירה למנוול כגון שכבר השיאה ונתגרשה או נתארמלה מן הנישואין שאז יצאה מרשות אביה וכנ\"ל ולהכי כיון שאינה סמוכה על שולחנו מציאתה שלה דומיא דבנו הקטן בשאינו סמוך ע\"ש אביו ורבינו המציא דין זה כדי שלא נצטרך לומר דר\"י דאמר גדול לאו גדול ממש כו' (וכתבו לשונו בדרישה) לא קאי אלא אבן דלפ\"ז גם אבת קאי ובתנאי שתהא הבת דומה (לכן) [לבן] דלא יהא שייך בה חששא דשמא ימסרנה למנוול וק\"ל ועבד\"ר: ומציאת עבדו כו' כך הוא לשון המשנה וכבר כ\"ר לפני זה דאפי' היתה מכורה הוא של אביה והיינו כשאביה חי וכאן איירי כשמת אביה ועדיין היא אצל אדונה וקמ\"ל דמציאתה לעצמה ולא לאדוניה דאין הלכה כר\"ל דאמר כשמת אביה יצאה מרשות רבה והרמב\"ם ז\"ל כתב ז\"ל כל אלו המציאות אינן שלו עכ\"ל והוא ל' מדוקדק קצת יותר דנכלל בו הן אביה חי או מת עכ\"פ מציאתה אינו שלו פי' של אדוניה אלא של עצמה אם אין אביה חי ושל אביה אם אביה חי ורבינו סמך אמ\"ש כבר וכמ\"ש ודוק: אפילו בספק גירושין כו' שם בגמרא ומשום דטעמא מאי אמרו רבנן מציאת אשה לבעלה משום איבה והכא איתא לה איבה ואיבה: "
+                ],
+                [
+                    " ומציאת פועל פ\"ק דב\"מ (דף י\"ב): על פני השדה ושכרו ללקטן כו' כצ\"ל: כתב הרמ\"ה ז\"ל כו' ל' רבינו מוכח שלא הביא לדברי הרמ\"ה לפלוגי אמ\"ש לפני זה אלא להוסיף על דבריו ללמדנו דאפי' לא שכרו ללקוט מציאות בהדיא אלא סתם ואח\"כ הוליכו ללקוט מציאות ג\"כ הוה של ב\"ה ומש\"ר תחילה היינו כשלא הוליכו ללקוט מציאות אלא העבד מעצמו לקטן וכה\"ג גם הרמ\"ה מודה דבעינן שישכור הפועל לכך ועיין בדרישה טעמו ונימוקו של הרמ\"ה מאין יצא לו כל זה ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בהמה של הפקר כו' בפ' אין בין המודר: ובא אחד לזכות בה כו' פי' איך יזכה בה שלא יבוא אחר לחזור לחטפה מידו: או שנים כו' נתבאר בסימן קצ\"ז דבשניהן רוכבים עליה ומנהיגין ברגלם ביחד שניהן קנאוה וכן אם א' רוכב ומנהיג ברגליו והשני הנהיגה לבד משא\"כ בא' רוכב על החמור וא' תופס המוסירה וע\"ש עוד שאר חילוקי דין קנין בהמה: נקנית כדרך שנקנית במכירה וא\"ת הלא כ\"ר בשם הרא\"ש בר\"ס קצ\"ז ז\"ל דוקא גמל במשיכה וחמור בהנהגה אבל חמור במשיכה וגמל בהנהגה איכא חד מינייהו דלא קני ולא ידעינן הי מינייהו קני והי מינייהו לא קני הילכך במכר ובמתנה לא קנה חד מינייהו דאוקי ממונא בחזקת מריה ובמציאה והפקר קנו שניהן עכ\"ל הרי לפנינו שבאלו נחלקה קניית מציאה והפקר מדין מציאה וי\"ל דהרי רבינו לא כתב אלא דקניינן הן שוים ושם נמי קניינן שוה אם היינו יודעין במאי הן נקנין אלא שמכח ספיקא אמרינן בכל א' מהן לפי עניינו המע\"ה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שפגע בחבירו כו' דינים הללו מפ' א\"מ מדף ל\"ב והלאה ע\"ש: ומש\"ר מי שפגע בחבירו בגמרא ורי\"ף והרא\"ש לא הזכיר שפגע בחבירו אבל הרמב\"ם כתב ג\"כ כלשון הזה ולישנא דקרא עזוב תעזוב עמו נקטו דמשמע שהבעל עמו וזהו שסיים רבינו וכתב חייב לסייעו לפרקה וק\"ל ובסמוך יתבאר בדברי רבינו דהאי פגיעה אפילו ברחוק רס\"ו אמה מיירי: חייב מן התורה כו' דכתיב כי תראה חמור שונאך רובץ וגו' דרביצה משמע שצריך לפרוק: וכן אם צריך להטעינה דכתיב לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים וגו' וילפינן שם (דף ל\"ב) מדכתיב נופלים דמיירי דרמו אינהו וטעונייהו באורחא וצריך להטעינו. אלא שבטעינה כו' כך ס\"ל לרבנן שם והלכה כוותייהו וטעמייהו שם דאי ס\"ד תרווייהו בחנם ליכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה ואנא אמינא ומה טעינה דלית בה צער ב\"ח וליכא חסרון כיס אם לא יטעון חייב פריקה דאית בה צער ב\"ח וחסרון כיס (פרש\"י שהבהמה נשברת ומתקלקלת תחת משאה) לא כ\"ש אלא להכי כתב לך רחמנא פריקה לומר לך פריקה בחנם טעינה בשכר ופירש\"י הילכך אי לא כתב לך רחמנא פריקה ואתיא ק\"ו מטעינה הו\"א דיו מה טעינה בשכר כו': לפיכך כו' אמ\"ש לעיל קאי וה\"ק כיון שאמרנו שחייב לטעון מן התורה אלא שהותר לו ליקח שכרו לפיכך אם צריך להתנות ביותר כו' אין לו אלא שכרו הראוי לו אפילו היכא דליכא למימר משטה אני בך דכיון שנותנין לו שכרו הראוי לו חיילא עליו מצות טעינה ותנאו שהתנה הוה כמתנה על מה שכתוב בתורה: ומ\"ש שכרו הראוי לו ר\"ל כשהוא בטל נותן לו מה שראו�� ליתן לפועל בטל על טירחת טעינה זו ואם מתבטל ממלאכתו הוא דינו דין השבת אבידה וכדמסיק רבינו והיינו סתם בעל מלאכה ניחא ליה בעבודה קלה וליטול פחות מלעסוק במלאכה כבידה גם לזה יתן כפועל בטל ממלאכתו הכבידה ולעסוק בהטעינה אם היא קלה ממלאכתו ואם לא ניחא ליה בקלות המלאכה כ\"א בשכר מרובה צריך להתנות עם הבעלים או לפני ב\"ד ואם אין שם בעלים או ב\"ד להתנות עמהן אינו מחוייב לפסוק ממלאכתו ולעסוק בהטעינה כי שמא לא ירצו הבעלים לשלם לו כ\"א כמו לפועל בטל וכמש\"ר כל זה (בסימן רס\"ה) והטעם כתבתי (בסימן רס\"ד) דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אפילו כמה פעמים חייב שם בגמרא שנאמר עזוב תעזוב ודרשינן עזוב אפילו כמה פעמים תעזוב אפילו אין בעליו עמו: "
+                ],
+                [
+                    " היו הבעלים שם כו' פטור דכתיב עזוב תעזוב עמו משמע שגם הוא יסייע והאי פטור ר\"ל מטעם מצות פריקה אבל משום צער ב\"ח חייב בפריקה ונ\"מ דמותר לקבל עליה שכר וכדבסמוך בסי\"א: אבל אם אין הבעלים שם או שהיה שם והוא זקן או חולה חייב פי' הוא לבדו בפריקה בחנם ובטעינה בשכר: "
+                ],
+                [
+                    " היה עליו יותר ממשאו פי' לאפוקי מדר\"י הגלילי דדריש שם (דף ל\"ג) מדכתיב רובץ תחת משאו משמע דוקא משאוי שיכול לעמוד בו אלא כרבנן דפליגי עליה (רבצן) ודרשי רובץ ולא עומד רובץ ולא רבצן וכדמסיק רבינו: "
+                ],
+                [
+                    " רס\"ו אמות כו' לשון הגמרא שם (דף ל\"ג) ושיערו חכמים א' מז' ומחצה במיל וזהו ריס וכתבו התוס' שם ז\"ל וזהו ריס אית דגרסי רוס דז' ומחצה רוס עולה אלפיים דהוי שיעור מיל כדמוכח בפ' שני שעירים כו' עכ\"ל ורבינו שכתב משיהיה ביניהן רס\"ו אמיות ושני שלישי' מוכח דס\"ל ג\"כ דעיקר הגירסא היא רוס וס\"ל ששם רוס ע\"ש רס\"ו אמות דז' פעמים ומחצה רס\"ו עולה אלפיים פחות ה' אמות וכדי למלאות החשבון כ\"ר וב' שלישי' דט\"ו שלישי' עולים ה' אמות וכ\"כ בערוך וסיים ביה ז\"ל ס\"ה אלף תתרצ\"ה ואל יקשה בעיניך חסרון הה' אמות לפי שלא היה יכול לעשות ריס שיהא עולה החשבון יותר מאלפיים לכן העמידוהו ברו\"ס עכ\"ל ור\"ל אע\"פ דבעלמא נזכר בגמרא שיעור ריס כאן שהשיעור א' מז' (ומח') ומחצה במיל לא היה אפשר לתת השיעור כמלא ריס שז' פעמים ומחצה ריס עולה יותר מאלפיים לכן נקטו בלשונם רוס ולא חששו אב' שלישים הנותרים כיון שלא הגיע לאמה ונראה שגם התוס' הנ\"ל שכתבו אית דגרסי רוס שז' ומחצה רוס עולה אלפיים כוונתן לזה מדכתבו לשון עולה וס\"ל דלא דקדקו בהחמשה אמות ועיין בח\"ש מ\"ש ע\"ז ונראה שכתב דבריו לגירסת ריס ע\"ש וגירסת רבינו ולשונו הוא מדוקדק יותר: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך ללכת עמה מיל בגמרא ובכל הפוסקים איתא פרסה שהיא ד' מילין ועבד\"ר שכתבתי ישוב וטעם לדברי רבינו: אבל צריך ליתן לו שכרו ע\"ז ז\"ל התוס' שם ונ\"י אע\"פ שההליכה זו צריך פריקה ופריקה היא בחנם אפ\"ה צריך ליתן לו שכר ההליכה משלם והא דכ\"ר שאם יפול יחזור ויסייעו ולא כתב שאם ירבץ תחת משאו שיפרק ויטעננו נראה דגם פריקה בכלל שאם יפול הוא והיינו שהמשא יטה מע\"ג הבהמה לצדדים ואז דרכה לרבוץ תחת משאו כי קשה עליה לישא מצד א' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " היה כהן כו' משנה שם ואם היה שלו היה מניחו כו' עיין מ\"ש בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם כו' חסיד ועושה לפנים כו' כן הוא במיימוני פי\"ג דרוצח ור\"ל אם עושה בשאר עניינים לפנים משורת הדין בממונו גם בזה יעשו בגופו: אין לו רשות לזלזל בכבודו דנהי שיכול למחול תוספת כבוד כדאמרינן בעלמא הרב שמחל על כבודו כבודו מחול על כבודו דוקא אמרו אבל לנהוג בעצמו זילותא אסור מפני כבוד התורה ואע\"פ שיש בפריקה צער ב\"ח דהוא דאורייתא מ\"מ כיון דפטריה רחמנא פטריה אפילו במקום צב\"ח ומש\"ה נראה דבסמוך (סי\"א) כ\"ר צער ב\"ח דאורייתא לפיכך כו' כגון ולא חשב נמי זקן ואינו לפי כבודו אלא ודאי הוא פטור גם בזה ואיסורא איכא להרא\"ש אם יזלזל דומיא דהוא כהן והיא בבית הקברות וגם התוס' כתבו שם (דף ל\"ב) דאף דצער ב\"ח דאורייתא התירו לעקור על המלכים משום כבודן וכן התירו לאו בל תשחית משום כבוד הנשיאים ע\"ש. והב\"י כתב בס\"ס רס\"ג דלהרמב\"ם י\"ל דלא מקרי זלזול גביה כ\"א כבוד שמים מאחר דאין דרכו לעשות כן בשלו ומטפל בשל חבירו לפנים משורת הדין: יוותר מממונו כצ\"ל ור\"ל יפריז מממונו ומה שלא כ\"ר זה לעיל (בס\"ס רס\"ג) לפי ששם לא איירי אלא מדין חיוב ומהאבעיא דאיתא בגמרא באם דרכו לטפל בשדה ולא בעיר דאית דאמרי דחייב גם בעיר וע\"ז כתב דהעיקר כגירסת הרי\"ף דבעיר פשיטא דפטור ואע\"פ שהרא\"ש כתבו גם שם היינו טעמא שכתבו לפי גירסא דאית מפרשי דגרסי בהאיבעיא שם חייב בעיר אבל רבינו קיצר שם וסיים כגירסת הרי\"ף מש\"ה לא כתב גם לזה וכבר כתבתי כל זה בדרישה שם (סימן רס\"ג) ע\"ש: וקנאם ממנו ר\"י כו' ובגמרא איתא עוד שהפקירו מיד כדי שלא יכשלו בני אדם בלא תגזול ולפי שאין כאן מקום דין זה דלא אתא רבינו אלא ללמדנו איך נעשה בהשבת אבידה לפנים משורת הדין מש\"ה השמיטו רבינו ועמ\"ש עוד מזה בסימן רס\"ג ס\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " הפוגע בשנים כו' ברייתא שם: ה\"ג בד\"א כששניהן אוהביו או שונאיו כו' דאילו אהובים או שנואים משמע שהם שנואים מעצמן במעשיהם ובכה\"ג אפילו הא' שונא לא שייך טעמא דכפיית יצרו דהוא מותר לשנאותו ועוד דהא סיים וכתב אבל אם הא' שונאו כו' ש\"מ דברישא ג\"כ מיירי בשונאיו ועיין בסמ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " חייב משום צער ב\"ח ונ\"מ שאם ירצה ליתן לו שכר שרשאי לקבלו כלשון הזה כתב נמי הרא\"ש בס\"פ א\"מ וגם ר' ירוחם וקיצור פסקי הרא\"ש כ\"כ ונראה דכתבו האי לישנא שאם ירצה ליתן כו' לאפוקי אם אינו רוצה ליתן לו בעליו שכר שמחוייב לעשותו בחנם משום צער ב\"ח אבל לא נקטו משום שאסור לו להתחיל ולומר לו אני אפרוק ע\"מ שתתן לי שכרי כי ודאי אין איסור בזה רק שלא ימנע מלפרוק עבור זה משא\"כ בטעינה ובפועל הנ\"ל מש\"ה כתב שם שרשאי לומר לו לא אטעון עד שתתן לי שכרי ומש\"ר מותר לקבלו ר\"ל לאפוקי במקום שמצווה על הפריקה דאסור לקבל כמו שכר דין (סימן ט') ושכר ראיית מומין בי\"ד (סימן שי\"ב) ע\"ש ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל לא בכותי כו' שם (דף ל\"ב) ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " דליכא איבה דיכול להשמט ולומר דבר איסור הוא לנו: "
+                ],
+                [
+                    " ובפריקה חייב כו' פי' ואפילו בי\"נ גמרא שם: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם בהמת כותי כו' בפי\"ג מהלכו' רוצח כ\"כ: ומ\"ש אין זקוק לו מיירי בטעינה לבד ועבד\"ר: למה אין חייב לסייעו משום איבה אבל לא שייך להקשות ליחייב משום צב\"ח כמ\"ש בסמוך דבבא זו מיירי בטעינה לבד ועבד\"ר: וכי גרע כו' ונראה דדעת הרמב\"ם דכיון שהמשא של ישראל לא חיישינן לאיבה ועבד\"ר: תיפוק ליה משום מצות פריקה דנ\"מ לדינא יש בה\"ט דמשום צער ישראל דהיינו שהישראל ישהה שם זמן רב מותר לקבל עליה שכר כמו בצב\"ח משא\"כ למצות פריקה ועוד למה הניח עיקר מצוה דאורייתא ונקט טעם צער דישראל דאינו נזכר בדאורייתא אבל במציעתא לא שייך האי קושיא כיון דאין הבהמה של ישראל לית בה מצות פריקה ומותר לקבל עליה שכר ועבד\"ר ושם הארכתי לתת טעם לכל וכ\"מ) סברא זו ליישב דברי הרמב\"ם) אלא שמדאמרו בגמרא סתם משום איבה משמע לרבינו שאין חילוק וס\"ל דלא דמיא לההיא דחרש ופקח דהתם שניהם יחד משא\"כ כאן ואף אם מיירי דניכר דהמשא הוא של ישראל מ\"מ כיון דאין הישראל עם הכותי והטעינה מוטל על הכותי ליטפל עם המשא דישראל ולהטעינה לכך ודאי איכא איבה ובעל המרשים רצה להוכיח סברא הנ\"ל וכתב דאי ס\"ד דשייך איבה א\"כ מאי קאמר בגמרא הנ\"ל ואי צב\"ח דאורייתא אמאי וחדלת כו' הא גם אם צב\"ח לאו דאורייתא נמי קשיא אמאי וחדלת הא איכא איבה וכן התרצן דמוקי לה בטעינה לא תירץ (וכן נראה כוונתו ז\"ל) ואין זו הוכחה כלל דס\"ל לרבינו דהא דקתני התם בברייתא וחדלת רצונו בעל כזה כתיב בתורה וחדלת וכן הוא דודאי מדאורייתא א\"צ לסייע לכותי ותמיהת רבינו היא דוקא על הרמב\"ם דלא הול\"ל סתם אין זקוק לו דמשמע דאפילו מדרבנן אינו זקוק לו וזהו אינו דהא מדרבנן חייב משום איבה מיהו אפשר לומר דהרמב\"ם ס\"ל דלית בזה משום איבה מכח סברא הנ\"ל בלא הוכחה ומש\"ה דקדק וכתב אין זקוק לה במקום וחדלת להורות לך שאפילו מדרבנן אינו זקוק לה וק\"ל ומ\"ש הרמב\"ם ואם ישראל שם חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל נראה דנקט ה\"ט משום דשייך בפריקה ובטעינה דכיון דהישראל שם וצריך להשהות בתרווייהו איכא צערא דישראל וצער דישראל אף שלא שלא נרמז בתורה מ\"מ לא גרע מצב\"ח דבהמה דס\"ל שהוא דאורייתא אבל אמ\"ש הרמב\"ם בסיפא ואם הבהמה של ישראל ומשא של כותי דחייב בפריקה וטעינה משום צערא דישראל הקשה רבינו שפיר דהול\"ל דחייב משום פריקה דיש נ\"מ גדולה בזה דמשום צערא דישראל מותר לקבל דמי הפריקה כמו שמותר בצב\"ח כנ\"ל משא\"כ כשהטעם משום מצות פריקה דהא איכא כאן שלשתן צב\"ח וצערא דישראל וח\"כ אבל במציעתא דמיירי בבהמת כותי לית בה ח\"כ שם ודאי מותר לקבל שכר כנ\"ל מש\"ה לא הקשה נמי שם שיאמר טעם דפריקה וק\"ל ובזה עולה הכל יפה בס\"ד ומ\"ש הב\"י והחכם והמרשים והב\"י הביאו בזה לא יכונו בעוני והקורא יראה ויבחר: "
+                ],
+                [
+                    " חמרים שרגליו של אחד כו' זה הדין מהתוספתא כתבוה הרי\"ף ר\"פ א' ד\"מ וז\"ל התוס' חמרים שרגליו של א' מהן רעועות אינן רשאין לעבור עליו כו' עכ\"ל וכן הביאו הרא\"ש שם בלשון הזה אלא שבמקום חמרים כתב שם חמורים בוי\"ו והרמב\"ם כתב דין זה בסוף הלכות רוצח וכלשון רבינו ומבואר שנוסח לשון הרמב\"ם ורבינו היא מחולקת בתלתא עם נוסחת הרי\"ף והרא\"ש הנ\"ל הא' במה שהם כתבו תיבת חביריו והשני תיבת להקדים והשלישי שכתבו מעליו במ\"ס וברי\"ף וברא\"ש כל אלו תלתא ליתנהו כנ\"ל ובגירסת חמורים או חמרים בלא וי\"ו מחולקים הנוסחאות דהרב רבינו משה בר מיימוני כתב חמרים בלא וי\"ו וגם בספרי רבינו המדוייקים וברי\"ף כתוב בהן חמרים בלא וי\"ו ובקצתן כתב חמורים בוי\"ו והנה נראה אף שהנוסחאות מחולקות כנ\"ל מ\"מ הענין מכולם א' וכולם לדעת אחת נתכוונו למ\"ש הרמב\"ם ורבינו וכמ\"ש בפרישה וזה ברור שהרמב\"ם ורבינו שמדרכם למשוך אחר דברי הרי\"ף והרא\"ש ע\"כ נראה כמ\"ש והיו לאחדים אבל הראב\"ד כתב בהשגותיו ז\"ל חמרין שרגליו של א' רעועות אין חביריו רשאין ל��קדים ולעבור מעליו פי' אין חביריו רשאין לדרוס עליו ולעבור אבל אם נפל רשאין ודוקא בחמור אבל באדם לא עכ\"ל הנה שלקח שיטה לנפשו במה שפי' התוספת' הנ\"ל שר\"ל אין רשאין לדרוס ע\"ג החמור ובודאי שס\"ל שכן הוא ג\"כ דעת הרי\"ף אבל דעת הרמב\"ם א\"א לפרש כן מדכתב ל' להקדים ולא מעליו במ\"ס ואף ששם בהשגות הראב\"ד ציין בריש הדברים ג\"כ תיבת להקדים ותיבת מעליו ואפ\"ה כתב הפי' הנ\"ל דר\"ל שידרסו עליו נ\"ל דט\"ס הוא שהקדימו לציין כל' הרמב\"ם הנדפס שם ולא שמו עיני הבטתם על הבדל פירושו ושנוסחאתו היה כנוסחת התוספתא והרי\"ף הנ\"ל וכיוצא בזה צ\"ל הרבה פעמים בהשגות הראב\"ד ואפשר שנוסחת הרמב\"ם שהיתה לפני הראב\"ד היה כתוב בה כנוסחת הרי\"ף ומש\"ה לא כתב דבריו בלשון השגה אלא בלשון פי' ובאמת פי' הראב\"ד מצד עצמו הוא תמוה וכמ\"ש גם הכ\"מ שם עליו ז\"ל ותמיהא לי שיהיה להן רשות לדרוס על החמור שנפל שאפשר שימתוהו בדריסתם ולי נראה דה\"פ שאינם רשאים לילך להם ולהניחו כל זמן שלא נפל עד כאן לשון כ\"מ ודו\"ק: ואם אמר כו' זה קאי ארישא אמ\"ש רשאין החמרין כו' ומיירי כשלא אבדו בפשיעה: ה\"ג שאיני רוצה ליקח חמור אחר ואני רוצה לשמור עמכם כו' ראשון בב' יודי\"ן והשני ביו\"ד אחת וכן הוא בספרי' המדוייקים גם ברי\"ף וברמב\"ם ועבד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ספינה המהלכת כו' עד סוף הסימן ברייתא גמ' שם: לפי המשאוי ולא לפי הממון פי' שאם א' יש לו מאה ליטרא ברזל וא' מאה ליטרא זהובים משליכין בשוה לתוך הים רש\"י שם פ' הגוזל: "
+                ],
+                [
+                    " במקום שאין הספינה כו' לשון הרמב\"ם ה\"ג שאין הספנין הולכין באותו זמן וכן הוא בש\"ע ור\"ל דבגמרא פריך פשיטא ל\"צ דבניסן מרחקין חד אשלא ובתשרי תרי אשלי ואזיל ביומי ניסן למקום תשרי ופרש\"י שבניסן שהנהר גדול מהפשרת שלגים וגשמים אין מתרחקים משפת הנהר אלא מלוא חבל אחד ובתשרי שהמים חסרים והספינה אצל השפה גוששת רגילין להתרחק לתוך עומק המים תרי אשלי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " והוא שיפקירנו בעליו הפקר גמור כו' משנה הוא בפ\"ו דפיאה: לא הוי הפקר פי' ואם זכו בו העניים לא עשו כלום (כדמוכח בפ' א\"מ בעובדא דר\"י בר יוסי) וגם חייב במעשר: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ההפקר כו' ז\"ל הרמב\"ם פ\"ב דנדרים דין י\"ז ההפקר אע\"פ שאינו נדר הרי הוא כמו נדר שאסור לחזור בו ומקור דבריו הוא מפ\"ק דנדרים (דף ז') דשם איבעיא ליה אם יש יד לצדקה אם אמר דינר זה לצדקה וזה ואת\"ל הוי יד לצדקה יש יד להפקר אם אמר דבר זה הפקר וזה מי אמרינן הפקר הרי הוא כצדקה א\"ד אינו דומה לצדקה דצדקה לעניים והפקר לעניים ועשירים ומש\"ה כתב הרמב\"ם נמי האי לישנא הרי הוא כנדר ואינו נדר ושם לא איפשיטא האיבעיא וכתב הר\"ן דגבי צדקה אזלינן לחומרא דלהרמב\"ם כל את\"ל איבעיא דאיפשיטא הוא אבל בהפקר דאין לו את\"ל אין מוציאין מחזקת הבעלים ומה\"ט פסק הרמב\"ם בהפקר לקולא ובפ\"ח מהמ\"ע בצדקה לחומרא וגם רבינו כאן בסמוך פסק לקולא ובי\"ד (ר\"ס רנ\"ח) בצדקה לחומרא וק\"ל: ומ\"ש ואסור לחזור בו פי' אם קדם אחד וזכה בו זכה ואסור לו למחות ולומר דיבור בעלמא דברתי ומיהו אם הוא מקדים נפשו וזכה בו בהגבהה קנה וכדמסיק ומשמע מדבריו דאין בחזרה זו אלא איסור הא חזר בו הוי חזרה ושוב אין יכול לזכות בו אחר כן הוא דעת הרמב\"ם שכ\"כ בהדיא שיכול לחזור בו כל ג' ימים הראשונים להפקירה אבל רבינו ס\"ל דאין יכול לחזור אלא שהעתיק לשון הרמב\"ם ועבד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ה\"ג וכל הקודם וזוכה בהן קנהו וכן איתא בהדיא במיימוני: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש הפקיר עבדיו הגדולים כו' בפ\"ק דקדושין גבי גר שמת: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש דבר זה הפקר כו' בפ\"ק דנדרים: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב עוד ד\"ת אפילו הפקר בפני א' כו' רמב\"ם בפ' הנזכר: אבל חכמים אמרו כו' בס\"פ אין בין המודר גרסינן אמר ר' יוחנן משום ר\"ש בן יהוצדק המפקיר בפני ב' לא הוי הפקר בפני ג' הוי הפקר ריב\"ל אמר ד\"ת אפילו באחד הוי הפקר ומ\"ט אמרו בג' כדי שיהא אחד זוכה ושתים מעידין וכתב הרא\"ש והר\"ן דקיי\"ל דהלכה כריב\"ל לגבי ר\"י והטעם דאף דהוי הפקר לאלתר כי ליכא אינש בהדיה מאן קא מסהיד עליה דהלה הפקירו וכאילו לא יצא מידו דמי שהרי יכול לחזור בו לכפור בהפקירו משא\"כ כשיש תרי מעידין שהפקירו: ומ\"ש וא\"א ז\"ל כתב כו' אדבר תורה קאי ולימר דל\"ד אמרו בגמרא ד\"ת אפילו באחד הוה הפקר דה\"ה אפילו בינו לבינו ונ\"מ לענין איסור שבת כגון שהשאיל בהמתו לנכרי ולא החזירו לו קודם שבת וע\"ע בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " דבר של הפקר כו' והביט בו כו' בסוף ב\"מ אסיק רבא בלישנא בתרא דהבטה בהפקר לא קנה: ואיזה דבר מופקר כו' כ\"כ הרמב\"ם בפ\"א מה\"ז: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אעפ\"י שאין אדם רשאי כו' שם ברמב\"ם כתב המ\"מ פשוט הוא שאין לאדם רשות לכנוס לשדה חבירו שלא מדעתו עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם בעל השדה כו' ס\"ל להרמב\"ם כיון שפירש המצודה שלא ברשות מועיל המצודה לבעל השדה לעשותו כצבי שבור (כמפורש דינו בסי' רס\"ה) שע\"י המצודה יכול להגיעו אף שאינו שבור ורבינו ס\"ל דאף שפירש זה שלא ברשות מ\"מ לא מהני לבעל השדה עמידתו ואמירתו לענין שאם אח\"כ יבא בעל המצודה ויקדום לבעל השדה ליקחנו מהמצודה אם לא שג\"כ יכול לקחם בלא המצודה ואז ס\"ל דלא צריך אמירה כמש\"ר בס\"ס רס\"ח ועבד\"ר: הרי הוא גזל כלומר ומוציאין בדיינים שכבר הוא חצר המשתמר וזכה בהו בעל השדה כ\"כ המ\"מ: ואז זכתה לו שדהו רבינו לא בא להקשות על הרמב\"ם שהרי כבר נתבאר (בסימן רס\"ח) דהרמב\"ם ס\"ל דלעולם צריך אמירה אלא רבינו בא לגלות דעתו וכשטת הרא\"ש כתבו וכן פי' ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " דגים שקפצו כו' בב\"מ (דף ט') ולא חשבינן ליה חצר המהלכת פי' דחצר המתהלכת אינו קונה כדלעיל סימן ר\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " מי שפירש מצודה לצוד כו' בגיטין (דף ס') והבאתי לשון הגמרא בדרישה בסמוך בסי\"ב וכתבתי שם בשם המ\"מ דמיירי דבמקום הפקר פירש המצודה דאילו ברשות חבירו לא הוה גזל גמור אפילו עשוי בכלי דלא עדיף מכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קני לוקח אע\"ג דדעת אחרת מקנה אותו כמשר\"ל סימן ר' ע\"ש: עני המנקף כו' בגיטין (דף ס' וס\"א) ופרש\"י מנקף חותך ואם לקט מהאילן בידיו ונתנן ע\"ג קרקע הואיל ומטו לידיה גזל גמור ודוקא כשחותך הפירות מהאילן ולא תפסן בידו ונפלן מיד לארץ קאמר דאין בו אלא מפני דרכי שלום עכ\"ל רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שחלים הגדלים בשדה כו' ב\"מ (דף ק\"ז): או שגדלו כל צרכן כו' ואז מאי דאפסיד כבר אפסיד: "
+                ],
+                [
+                    " כל שדה שיש בו כלאים כו' כן פירשו בגמרא ריש מ\"ק והוא רובע הקב מסאה שהסאה הוא ו' קבין: הרי הוא הפקר עבד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " עוד יש דברים המותרים כו' כל דיני דסימן זה הוא מס\"פ מרובה ועבד\"ר: משום תקנת יהושע פי' יהושע כשהנחיל את הארץ לישראל ע\"ת האלו הנחילם להחזיק כל אחד בחלקו שיהיו שלו חוץ מלדברים הללו שיהיה הפקר: שנוהגת אף בח\"ל כו' כלומר וכיון שהם נוהגים אף בח\"ל לכן אביאם הדברים ואפרשם ומש\"ה כ\"ר שנוהגת בשי\"ן ולא כתב ונוהגת בוי\"ו ומ\"ש שנוהגת בח\"ל בב\"ק דף פ\"א א\"ל רב יודא לשמואל תנאין שהתנה יהושע אפילו בבבל א\"ל אני אומר אפילו בח\"ל וכ\"ש בבבל שמצוים עוברים ושבים והוצרך להתנות עכ\"ל. ורבינו שכתב משום תקנת יהושע לשון משום משמע לי כאילו אומר אף על פי שיהושע ודאי לא התנה עם ישראל אלא בא\"י בהיותם שם בזמנו ולא עלה על דעתו אז שיגרשו ממנה מ\"מ מתקנתו יש ללמוד לנהוג כן ג\"כ איש עם רעהו ישראל וזהו שאמר שמואל אני אומר אפילו בח\"ל ובזה יתיישב נמי הא דתניא שם וכתבו רבינו בסמוך אר\"י תנאי ב\"ד הוא שיהא זה יורד לתוך שדהו וקוצץ ענף של חבירו כו' עד שע\"מ כן הנחיל יהושע את הארץ דק' שהתחיל ואמר שתנאי ב\"ד הוא וסיים וכתב שע\"מ כן הנחיל יהושע את הארץ אלא ודאי ה\"ק מתנאים של יהושע למדו הב\"ד לתקן ג\"כ האי והא דפריך שם ז\"ל עשרה ותו ליכא כו' ולא קאמר דהאי לא קחשיב משום דיהושע לא התנה עליהן אלא שלמדוהו מתקנתן י\"ל דה\"ט משום דחשיב שם בהדייהו ג\"כ הא דשלמה תיקן והו\"ל למחשב נמי הא וק\"ל ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ביער שאילנותיו גסי' שאינה יכולה לכלות האילנות ע\"ל סימן ת\"ט ששם כ\"ר דין בהמה דקה אי מותר לגדל בח\"ל בכ\"מ בשלו: ואצ\"ל בהמה גסה כו' כל זה כך הוא בגמרא ונראה דמ\"מ אצטריך לאשמועינן ליה דל\"ת דוקא בהמה דקה ביער דקה אסור משום דדרך בהמות דקות להשחית אבל גסה אין עליה שם משחית ואף אם מקלקלת קצת אינו היזק ביער דקה משום דהדר צמח ליה (מש\"כ) [מכ\"ש] ביער גסה קמ\"ל: לחים המחוברים בכל מקום פי' אפילו בשדה חבירו דכיון שהם לחים וגם מחוברים אסח בע\"ה דעתיה מינייהו ובגמרא מסיק ובלבד שלא ישרש כלומר לא יעקרם עם שרשיהן ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: אבל התלושין שכיון שטרח עליהן בעל השדה ותלשן דעתיה עלייהו ואסור ליטלן רש\"י: והן יבשים דעתיה נמי עלייהו לאור: בכל ענין אסור אשאר עצים קאי כלומר ושאר עצים שאינם קוצים בין תלושין בין מחוברין בין לחים בין יבשים לעולם אסור ליקח מהן: "
+                ],
+                [
+                    " ומלקטין עשבים כו' למאכל בהמה: והוא שזרען לאכול הקנים פי' הקנים הם מאכל אדם ואז העשבים יפים לו לפי שהם מתפשטות ומודלות על העשב ונעשין להסמיכם כעין דלית של כרם ואם זרען להאכיל התלתן לבהמה כיון דלבהמה הוא דזרען עשבים נמי איבעי לה ובגמרא קאמר ומנא ידעינן אמר רב פפא עושין ערוגה ערוגה לאדם ואין עושין ערוגה ערוגה לבהמה: אז העשבים קשין לה דמכחשי לה וממעטים יניקתה: "
+                ],
+                [
+                    " וקוטמין נטיעה כלומר אדם הרוצה לקטום בד הראוי לנטיעה לנטוע או להרכיבו רשאי לקטמם: וכאשר יקטום כו' מדחזר רבינו וכתב בזיתים שלא הוצרך להזכירו שכבר הזכיר זיתים גם מדכתב וכאשר יקטום ולא אמר בקיצור חוץ מגרופיות של זיתים שאינו רשאי לקטום אלא צריך להניח כביצה כו' מוכח דתרתי קאמר רבינו ולהקדמת הענין צריך שתדע מש\"ר ס\"ס רי\"ו ז\"ל הקונה אילנות לקצצם לשריפה מניח לו שני ענפים הסמוכים לארץ וקוצץ השאר כו' ע\"כ והוא בב\"ב דף פ' והטעם כמ\"ש שם שאז חוזרין וגד��ים וז\"ל הגמרא שם הוא מניח לו שני אגרופות נמצא שרבינו מפרש לשון גרופיא המוזכר בגמרא ענפים וכן פי' הערוך והתוס' וא\"כ מש\"ר כאן חוץ מגרופיא של זיתים כו' ה\"פ הרוצה לקטום ענף מאילן חבירו לנטוע קוצץ בכל מקום שירצה בלא רשות חבירו חוץ מגרופיא של זיתים כלומר מזיחו ?זית שכבר נקצץ לשריפה ונשתיירו בו לאחר שנקצץ ב' גרופיות שמשם אין לקטום כלל והטעם כיון שכבר נקצץ פעם אחת כשחוזרין וקוטמין ממנו אפילו בד קטן ממהר להפסיד משם ואפשר דה\"ה בשאר אילנות נמי אין קוצצין ממה שגדל מהנשאר ע\"פ השיעור שנתבאר סימן רי\"ו אבל יותר נראה דדוקא קאמר וכמ\"ש בדרישה ואח\"כ כתב וכאשר יקטום כו' פי' וכאשר יקטום במקום שרשאי לקטום דהיינו בשאר אילנות בכל אופן ובאילן זית שלא נקצץ מעולם צריך להניח בזיתים כו' פי' מאילן זית אינו רשאי לקטום שום ענף כ\"א מאותן הגדלים ויוצאין מגוף האילן משיעור ביצה גובה מקרקע ולמעלה ולא מאותן הענפים היוצאים למטה ממנה ובקנים ובגפנים רשאי לקטום מהענפים הגדלים לתעלה מפקק התחתון ופקק היינו קשר שדרך אילנות להיות בהם בליטות בליטות כעין קשרים ולא מהגדלים למטה מן הפקק כך פירש\"י והרמ\"ה פי' בזית כו' פלוגתתו עם רש\"י הוא דלרש\"י יכול לקצוץ כל הענף עד גוף האילן ושיעור ביצה לא נאמר אלא על מקום יציאת הענף בגובה האילן ולהרמ\"ה שיעור ביצה הנזכר בגמרא בזית ושיעור פקק הנזכר בקנים קאי על שיעור מה שיניח מאותו ענף הנקצץ וס\"ל שאף במקום שהתירו לו לקצוץ צריך להניח דבר מה מעיקר הענף שיוכל לחזור ולגדל משם ואפשר דלהרמ\"ה יכול לקצוץ אפילו מהענפים הסמוכים לקרקע: ומש\"ר אבל מגוף כו' אינו מלשון הרמ\"ה אלא לשון רבינו הוא וגם לרש\"י אינו רשאי לקטום מגוף האילן מידי שלמה יתירו לו ליקח עצו של חבירו לחנם ושלא לצורך ועבד\"ר: ומאילן חדש פירש\"י בד הגדל וניתוסף בשנה זו שעדיין אינו עושה פרי: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו מחדש פי' וכ\"ש מעיינות ישנות מימות יהושע רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ומחכין בימים לשון חכה שצדין בהם הדגים בל\"א אנגיל: ומ\"ש של כל אדם פי' שיש לכל אדם בחלקו ביחידות ולשון הגמרא הוא בימה של טבריה ופירש\"י ואע\"פ שנחלק כו' כלומר ונמצא שהיתה של יחיד ועד\"ז הן דברי רבינו: לפרוש קלע פירש\"י דרך שרים לתקוע יתידות ולעשות גדרי קנים במים להלכד שם דגים: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " מפני היתידות פי' בימות החמה יבש הטיט ונעשה כיתידות במקום דריסת האדם והבהמה שדרסו שם בימי החורף ונעשו כשחיתות וכדי להנצל מהם יכול להלוך בצד הדרך אפילו במיצר שדה חברו ואפילו בשעה שהתבואה שם בשדה רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " והתועה בכרמים פי' שיצא מן הדרך הישר ובא בכרמים: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הוא כו' כפול בי\"ד סימן שס\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " ר\"י אומר עוד תנאי ב\"ד בגמרא לא נזכר בדברי ר\"י תנאי ב\"ד אלא סתם ר\"י אומר בשעת הוצאה כו' וסיים ביה שע\"מ כן הנחיל יהושע כו' ובברייתא דר\"י כתוב בה תנאי ב\"ד אבל סיים בה נמי שע\"מ כן הנחיל יהושע כו' ופריך התם תלמודא אמאי לא חשיב להו נמי בברייתא די' תקנות כו' ומשני כיחידאי לא קאמרינן ומזה פסק הרי\"ף דלית הלכתא כוותייהו של אלו המוסיפין והרא\"ש כתב נהי דלא ניחא לתנא למנקט דברי יחידאי מ\"מ אפשר דהילכתא נינהו וכבר כתבתי לעיל ר\"ס שמ\"ש תנאי ב\"ד וסיים ביהושע היינו לומר שהב\"ד שאחרי יהושע תקנו כן שלמדו מתקנתו דיהושע ע\"ש: שיוציא אדם את זבלו פי' שמוציאו כדי לזבל שדהו ומניחו בר\"ה תחילה שדריסת הרגל טוב לזה: כל ל' יום פי' כל ל' יום יכול להניחו בר\"ה ואין בני ר\"ה יכולין למחות בידו: ומיהו אם הזיק חייב לשלם ע\"ל סימן קנ\"ה מסמ\"ח עד סנ\"א: שמי שברח לו נחיל פי' של דבורים: וחבירו אומר לו שפוך כו' הא לעשותו מעצמו לא כדלעיל סימן רס\"ד וחילוק זה חילק הרא\"ש בפ' הגוזל בתרא לדחות ראיות הרי\"ף ע\"ש: וכתב הרי\"ף דאין הלכה כו' כבר כתבתי טעם פלוגתתן ונראה דדוקא בהא פליג משום דלא ניחא ליה לאינש להיות ניזק ולקבל שכרו או לשפוך יינו ואינך דניחא לאדם בשלו אבל מודה דאם אמר בעל אבידה תניח מלאכתך ותשיב אבידתי ואשלם לך כל שכרך דחייב לעשותו כמ\"ש רבינו בס\"ס רס\"ה ומש\"ה סתם רבינו שם וכתב הדין כן בלא פלוגתא וגם נזהר רבינו ולא כתב בסימן רס\"ד בדין שפיכת יינו ושטיפת חמורו דין זה דאם זה אמר שפוך יינך או תניח חמורך להציל את שלי ואני אשלם כל דמי יינך או חמורך דמחויב לעשותו משום דלא רצה לכתוב שם הדין דיש בו פלוגתא וסמך אמ\"ש כאן בס\"ס רע\"ד אבל להרא\"ש ודאי כולן שווין הם דכמו שסבר דמחוייב לשפוך יינו ולקצוץ ענף אילנות ה\"נ מחוייב להניח לשטוף חמורו כשהלה רוצה לשלם לו כל הפסדו וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אחר שנתגייר כו' דין זה למד מההיא דאיסור גיורא (ב\"ב דף קמ\"ט) דהו\"ל תריסר אלפי זוזי בי רבא כו' ואע\"פ שמרי בריה לידתו בקדושה היה כיון שזריעתו לא היה בקדושה לא היה יורשו וכ\"כ ב\"י ולפ\"ז לא הו\"ל לרבינו לכתוב ולא הוליד בישרא כו' אע\"פ שהוליד בנים בעודו עובד כוכבים כי ידוע לך מ\"ש רש\"י ז\"ל בפי' החומש בפ' בראשית על הפסוק ועירד ילד ז\"ל שלידה משתמשת שתי לשונות לידת האשה וזריעת תולדות האיש וילד ידובר על שעת זריעת האיש והוליד ידובר על שעת לידת האשה הבאה ע\"י זריעתו האיש בה והול\"ל כאן ולא ילד בישראל שפי' שלא הזריעה בישראל ואח\"כ הול\"ל אע\"פ שהוליד בישראל פי' הוליד האשה כשהיה ישראל כיון שזריעתו היה בעודו עובד כוכבים אינו יורש ואפשר של' תורה לחוד ול' גמרא והפוסקים לחוד וע\"ל ס\"ס קכ\"ז ס\"ב בלוה מן הגר ומת דלא יחזיר לבניו שם נתבאר בגמרא דאם לידתן בקדושה אף שהורתן שלא בקדושה מחזירין להן וכמ\"ש שם בפרישה ודרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שהפקר אין כו' וברמב\"ם פ\"א דזכייה מסיים שזו כמתנה היא פי' ובמתנה ליכא דינא דבר מצרא כדלעיל סימן קע\"ה ונראה פשוט דאף אם בעל המיצר רוצה ליתן לו דמי השדה שזכה מהגר או שדה אחר במקומו אפ\"ה אין בידו כח לסלקו וכדין מתנה הנזכר בסימן קע\"ה אע\"פ שאותו טעם דמתנה דאמרינן בגמרא (וכתבתיו שם והוא דניחא ליה לנותן ולמקבל שיהא האי שדה בידו למזכרת אהבה) לא שייך כאן בנכסי גר מ\"מ מדמדמהו למתנה אין לחלק בינייהו: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש כו' בכלל ט\"ו כ\"כ: ומש\"ר ושיעבוד קבורתו כו' שם בתשו' איתא ושיעבוד קבורה כו' והוצרך הרא\"ש להביא ראיה מב\"ח של\"ת שחל שיעבוד קבורתו על הנכסים שהרי אם נתן כל אשר לו במתנת שכ\"מ היה צריך להניח ממנו לצורך קבורת הנותן דהא כתב הרא\"ש בתשובה והביאה רבינו בסימן רנ\"ג סמ\"ח דאם נתן ראובן כל אשר לו לשמעון חוץ מחפצי הבית שהניח ליורשו דאין על המקבל מתנה לקברו כ\"א על היורש מחפצי הבית שהניח לו ע\"כ דמשמע הא לא הניח ליורשו כלל חייב המקבל מתנה ליתן לצורך קבורת הנותן מש\"ה כתב דאין מזה ראיה דחל השיעבוד אהנכסים דא\"כ גם ב\"ח היה מחויב להניח להקבורה דהא ודאי שיעבוד דקבורה חל מיד שקנה השדה והוא מוקדם לב\"ח ואנן קיי\"ל דאין ב\"ח צריך להניח וכדמסיק ושכ\"כ הרמ\"מ בחוב האלמנה אלא ודאי לא חל שיעבוד קבורה על נכסיו ומקבל מתנה (שכ\"כ) שאני משום דכיורש שווייהו רבנן וכמש\"ר בסי' רנ\"ג סי\"ח וביורש ה\"ט משום דאין להן לירש הנכסים הצריכין למורישם לקבורה והטעם דעדיף הזוכה מנכסי הגר ממקבל מתנת שכ\"מ משום דהזוכה בנכסי' הגר זכייתו היא מדין חכמים וזוכה בו קודם יציאת נשמתו משא\"כ מקבל מתנה דזוכה בו מכח הנותן והנותן אין כוונתו שיזכה כ\"א לאחר מותו וכמש\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן פסק הרמ\"מ ז\"ל כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " היה לגר כו' בב\"ב ד' נ\"ד ואע\"ג דבמכר אפילו י' שדות בי' מדינות קנה כולם בזוכה בנכסי גר שאני כמש\"ר לק' ס\"ס קצ\"ב ועבד\"ר: אפילו במכוש אחד פי' בהכאה אחת דהיינו רפק בה פורתא: לא קנה במכוש אחד אלא כמלוא מענה פירוש מדת תלם אחד דהיינו שיעור מה שדרך השור לחרוש בחרישה אחת: מלוא מענה לימינו כו' הכלל שתדע הוא שלעולם קנה ע\"י המכוש כמלוא מענה לכל צד בנכסי הגר נמצא כשהכיש בקרן זוית של גבול שדה גר א\"א לו שיקנה אלא תלם א' לאורך השדה ואחד לרחבו דצדדים האחרים של מקום המכוש אינם מנכסי הגר וכשהכיש באמצע השדה אז קונה לכל צדדיו וזהו ציורו * (דהיינו אם הכיש במקום שרשום א' קנה במרובע עד מקום שרשום ב' ג' ו' ואם הכיש במקום שרשום ב' קנה במרובע מקום שרשום א' ד' ג' ה' ואם הכיש במקום שרישומו ו' קנה מקום של כל הציור א' ד' ז' ח' וק\"ל): ומ\"ש ומלוא מענה לפניו מרובע ר\"ל כל מענה בפני עצמו ארכה עם רחבה תהיה מרובע: בד\"א בשדה בית הבעל פירוש שם אינו קונה אלא תלם א': אבל שדה בית השלחין דהיינו שהוא יבש מאוד וצריך השקאה תמיד בהאי קנה טפי במכוש א' דהיינו כל מה שנקרא ע\"ש הגר ומפרש רבינו ואזיל דלאו ממש כל הנקרא בשמו דהיינו כל נכסיו קאמר אלא כל מה שהיה נקרא בית השלחין של פלוני הגר על שם שהיה רגיל להשקות מבורו ועיין בדרישה ושם הוכחתי דמה שכתב רבינו מתחילה כל מה שנקרא ע\"ש הגר לשון הגמרא תפס ולאו דוקא קאמר אלא ר\"ל כאילו כתב כל מה שנקרא ע\"ש בור א' שיש לו לגר דמיניה איירי כאן וה\"ה ע\"ש בור א' וכלל הדברים המה דקנה כל שיעור קרקע שרגילין להשקות מבור יחיד (שאותו הבור מצרפן יחד אף שיש בו שיעור שדות הרבה) ואומרים מקום פ' שותה מבור פ' ולאפוקי המותר שאינו נשקה מאותו הבור אלא מבור אחר אותו לא קנה במכוש זה וזהו שדייק רבינו וכתב מבור פ' ולא כתב מבור של פ' אלא פ' קאי אבור ולא אבעל הבור והו\"ל כאילו אמר מבור יחידי פלוני ודוק ועד\"ר: ה\"ג ואם הוא מסויים במצריו ואין ביניהם כו' א\"נ ה\"ג כגון דלית ביניהן כו' ועיין בדרישה ושם הוכחתי גירסות הללו ומ\"ש ואם הוא לשון יחיד משום דקאי אשם קרקע והם זא\"ז יחד: כל מה שהוא כו' פי' יהיה מה שיהיה בין של בעל בין של שלחין: מצר וחצב שם בגמ' מאי חצב אר\"י אמר רב שבו תיחם יהושע את הארץ לישראל ופי' ר\"ש בין איש לאיש בין שבט לשבט נטע אותו לפי שאינו יונק ומתפשט לא לכאן ולא לכאן אלא יורד ויונק כנגדו ולפיכך חשוב ג\"כ מצר להפסקה: והרמב\"ם ז\"ל כתב כו' וא\"א הרא\"ש כתב כו' פי' הרמב\"ם לא חילק בין שדה בה\"ב לשדה בה\"ש אלא אם נקראים כולם ע\"ש הגר אז קונה כולה אפי' בשדה בה\"ב ואם לא נקראו על שמו כלל אז לא קנה אפילו בבה\"ש במכוש א' אלא כדי שיעור התלם במרובע ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " היו לו ב' שדות כו' כל זה מבואר שם דף נ\"ג "
+                ],
+                [
+                    " לקנותו ואת החיצון כו' והטעם כיון דהחיצון משועבד לפנימי לדריסת הרגל הוא בטל לגבי פנימי להיות נקנה בחזקתו כל שנתכוין לקנות גם אותו: ורי\"ף נתן לפנימי כו' מפני שהוא גורס החזיק בפנימי לקנות אותו ואת החיצון פנימי קנה חיצון לא קנה: "
+                ],
+                [
+                    " כיצד היא החזקה כו' כן משמע שם דף נ\"ג: ומש\"ר כדפרשינן לעיל ר\"ל בסימן קצ\"ב ע\"ש: ויש שהיא חזקה כו' דברי רבינו שבכאן סתומים ולכאורה נראה שהאי חזקה דאכילת פירות קאי אחזקה שקונין בה מיד דומיא דנעל גדר ופרץ וקאמר דהוי חזקה בלוקח וק' לפי' זה דלעיל בסימן קצ\"ב סי\"א כ\"ר בהדיא שזו דעת הרמב\"ם אבל לדידיה מסתבר כהראב\"ד דס\"ל דגם בלוקח לא קנה ע\"י אכילת פירות ועוד דא\"כ מאי אפילו אכל פירות כמה שנים דקאמר הא ודאי לענין חזקת הקנין אין חילוק בין שעה אחת לג' שנים שכל דעביד מידי דקונים ביה אפילו לא עשאו אלא שעה אחת קנאו ואם עבד מידי דאין קונין בו מה יועיל עשייתו אותו זמן רב ומאי רבותא לכן צריכין לומר דרבינו כ\"כ אליבא דמאן דס\"ל הכי וה\"ק ואפילו מ\"ד דמהני בלקיחה בזכייה בנכסי הגר מודה דנ\"מ וסמך רבינו אמ\"ש בסימן קצ\"ב במקום מקור הדין דשם כתב מקור אשיש בו פלוגתא אבל גם זה דוחק לכ\"נ לפרש דברי רבינו דה\"ק כיצד היא חזקת קנין בנכסי הגר כדרך שהיא בלוקח כך היא בנכסי הגר דהיינו נעל גדר ופרץ אבל יש חזקה המועלת בלוקח ולא בנכסי הגר והיא חזקת ג\"ש שהלוקח שבא בטענה ואמר ששדה זו לקחתי ממך והיה בידי שטר מכירה וכשהחזקתי בה ג\"ש ולא מחו בידי לא דקדקתי עוד בהשטר טענתו טענה כמו שמפורש לעיל ואילו בנכסי הגר הבא ואומר החזקתי בהן חזקה גמורה והראיה שאכלתי ג\"ש פירותיה לאו ראיה היא דבנכסי הגר מי ימחה בידו לכן אין האכילה ראיה ופי' זה הוא אמיתי לכל הדיעות (והוא כל' הגמרא דב\"ב דף נ\"ז דקאמר הרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה ובנכסי גר ל\"ק ע\"כ) אבל ק' דא\"כ מה זה שסיים רבינו וכתב ולא תיקן גוף הקרקע הא ע\"כ רבינו איירי עד השתא כשטוען שתיקן גוף הקרקע דאל\"כ בלוקח לא מהני חזקת ג\"ש כמ\"ש בהל' חזקת קרקעות דחזקה בלא טענה אינה חזקה ומשנה שלמה היא אלא ע\"כ כשטוען החזקתי כראוי והראיה שאכלתי ג\"ש ודכותיה בנכסי הגר מיירי באומר החזקתי כראוי בתיקון גוף הקרקע והראיה שאכלתי ג\"ש לאו חזקה היא דלא מהימנין לוה וא\"כ מאי ולא תיקן כו' הול\"ל אינו ראיה שתיקן גוף הקרקע ולא הוי חזקה וצריכין לדחוק ולומר דה\"ק דאין לו ראיה שתיקן בה ועוד יש לדחוק וליישב דמש\"ה כתב ולא תיקן כו' דק' לים לרבינו אמאי ל\"ק בנכסי הגר באכילת פירות נהי דאין האכילה ראיה שהחזיק כבר חזקה גמורה זולת האכילה מ\"מ אכילת פירות עצמו תיהוי חזקה לקנות בו דהא א\"א שיאכל פירות אם לא ע\"י חרישה שחרש יחפר באדמה ולא גרע מנעל וגדר ופרץ בשלמא בלוקח א\"ש דאפילו גדר ופרץ ל\"מ אא\"כ עושה כן בפני המוכר או שלא בפניו וא\"ל חזק וקני להכי כשזה כופר ואמר מעולם לא החזקת בה ברשותי צריך ראיית חזקת ג\"ש אבל בנכסי גר קשה לכן כתב דמיירי באופן שאכל הפירות ולא תיקן הקרקע כלום שלא חרש ולא עשה דבר בגוף הקרקע וכגון שמצאה חרושה וזהו שסיים לפיכך המוצא שדה הגר חרושה כו' ודוק ועמ\"ש בדרי' ס\"ס קצ\"ב ודלא כב\"י שם: ולא כיסה אחר הזריעה כו' וזה לא הוי חזקה דבעידנא דשדא ביה לא שבחה השתא דקא שבחה ממילא קא שבחה גמרא: ד��וקח קונה בכל ענין כו' כצ\"ל: דאי בפניו כו' כלומר דאי בפניו ולא א\"ל חזק וקני ע\"כ בעסוקין באותו ענין דאל\"כ לא הוה קונה כלל אם לא שא\"ל חזק קני ואז מהני אפילו שלא בפניו כיון שעסוקין באותו ענין ודאי אדעתא למקני בה עבד: מסתמא שליחותיה דמקנה עבד ובסימן קצ\"ב הסכים לדבריו: "
+                ],
+                [
+                    " הבונה פלטרין כו' מימרא בב\"ב ד' נ\"ג ועד\"ר: וכגון שעשה כו' ז\"ל מ\"ו ר\"ש ז\"ל זו היא דעת התוס' אבל דעת רשב\"ם דאף בהעמדת דלתות לחוד קנה וכן מסקנת הרא\"ש כדלעיל סימן קצ\"ב עכ\"ל ואני בעניי אין [אני] רואה כאן מקום קושיא כלל כי כבר כתבתי בסימן קצ\"ב דמוכרח מדברי הרא\"ש שחילק בין קנין נכסי הגר לקנין איש מרעהו דאל\"כ סתרי דברי הרא\"ש מיניה וביה דמעיקרא הוכיח דהעמדת דלתות לא מהני ואח\"כ מסיק כדברי רשב\"ם דמהני ע\"ש ותראה כדברי ועמ\"ש מזה עוד בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " וה\"ה אם עשה כו' כ\"כ הרא\"ש בפ' חזקת: וכתב הר\"י והעצים כו' ביאור הפלוגתא נ\"ל שהר\"י ס\"ל דמ\"ש בגמרא ובא השני ונעל קנה פי' קנה הקרקע אף במקום שצריך לשלם להראשון העצים והאבנים או לחזור וליתנם לו כשאמר הראשון עצי ואבני אני נוטל וכמ\"ש בסימן שע\"ה דהיורד לתוך חורבתו ובנאה שלא ברשות אם רוצה אומר עצי ואבני אני נוטל והוא מסקנת הגמרא פ' השואל ואם רוצה להניח שמין לו וידו על התחתונה והרמ\"ה חולק עמו בתרתי חדא דס\"ל כל שלא הגביה כדי לקנות אין הגבהתו מועלת לו כלום השני דס\"ל דבנכסי הגר אם היו האבנים שלו או שכיון לקנות אז לא קנה הקרקע שום אחד מהן שהרי זה יכול לומר עצי ואבני ממש אני נוטל נמצא שלא יועילו לו דלתות של זה כלום ותלמודא דקאמר שני קנה מיירי בהגביה סתם ובנאה (הגר) ולא כיון לקנותה ולהכי שני קנה הכל והרא\"ש ס\"ל בחדא כר\"י ובחדא כהרמ\"ה דהיינו לענין אפילו לא כיון הראשון לקנות בהגבהה בזה ס\"ל כר\"י דאפ\"ה קנה ולענין היכא דקנה הראשון העצים והאבנים ס\"ל כהרמ\"ה דכיון שיכול לומר עצי ואבני אני נוטל לא קנה השני הקרקע ותלמודא דקאמר בתרא קנה היינו כשבנה ע\"י פועל ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " המוצא פלטרין כו' שם בפ' ח\"ה דף הנ\"ל: אפילו ציור א' וכיור ז\"ל הב\"י הגי' היא סיוד וכיור ופר\"ש סיוד טוח בסיד וכן הוא גי' הרמב\"ם פ\"ב מה' זכייה וט\"ס הוא בדברי רבינו מ\"ש ציור וכיור [כו'] ציורין מחוקין על הקיר עכ\"ל ולי נראה דגרסינן ציור וסיוד ולומר דרבינו לא רצה לכתוב לשון הגמרא אלא לשון המפורש יותר וטעות זה נפל בספרים דכתבו כיור במקום סיוד: ומש\"ר כנגד הפתח דוקא קאמר ופי' בכותל שכנגדה דשם נראה יותר לנוי וסגי באמה אבל במקומות אחרים טפי מאמה בעי ומדברי הרמב\"ם נראה דשלא כנגד הפתח אפי' טפי מאמה ל\"מ ודוקא צורת פרחים אבל של חיה ועוף חשוב ודי בא' ולא בעינן אמה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " המציע מצעות כו' מימרא דר\"ש שם ופר\"ש המציע מצעות ושכב שם על הקרקע כו': הואיל ונהנה פי' משא\"כ אכילת פירות דלא מיקרי נהנה מגופה אלא דומה לנהנה ממעשי ידיו של עבד שבישל לו קדירה או תפר לו בגדו דאינו קונהו עד שיגביהנו וכן דימה אותו הרמב\"ן והר\"ן הביאם ב\"י בסימן קצ\"ב ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " היתה מחיצה כו' מימרא הוא בעירובין דף כ\"ה: אפילו נבלעו כו' פי' לאחר זמן ועיין בא\"ח סימן שנ\"ז דלענין קרפף שלא הוקף לדירה ובנה מחיצה ע\"ג מחיצה ונבלעו התחתונות מהני העליונות כתבתי שם בדרישה לחלק ב��ן הבא לקנות בנכסי הגר דבעינן שיעשה מעשה דמהני לגוף הקרקע בשעת הקנין: "
+                ],
+                [
+                    " היה גודר או פורץ כו' ?פשוט ביבמות פרק ר\"ג: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " משכונו של ישראל כו' מימרא בפ' הפרה: מוציאין אותו מידו פי' מיד המחזיק: "
+                ],
+                [
+                    " וה\"ה נמי אם יש לו פי\" לגר: משכונת קרקע מוחזק ביד ישראל אין לפרשו שהקרקע מוחזקת ועומדת איך שהיא של ישראל אלא שהגר אוכל פירות דא\"כ ק' דלמה דייק יותר לכתוב תיבת מוחזק גבי קרקע מגבי משכון מטלטלין ועוד דביד ישראל לא משמע הכי וגם אין לפרש דר\"ל שהקרקע היא ביד ישראל והוא אוכל פירות אלא שמוחזקת היא שיש לגר שיעבוד עליה דאדרבא לימא רבותא דאפילו היא ג\"כ ביד הגר אפ\"ה מוציא ישראל הראשון בעלה מידו לכן נ\"ל להגיה מיד במקום ביד ומוחזק אגר קאי וכאילו אמר אם יש לגר חזקת משכון על קרקע של ישראל וכן מבואר לעיל סימן ע\"ב וי\"מ דה\"ק הקרקע שלוה עליה הגר לישראל מוחזקת היא עתה ביד ישראל אחר זה שהחזיק בה עתה אחר מיתת הגר דדינו נמי דמוציאין אותה מיד הזוכה אבל לשון התרומות סוף שער מ\"ט שם כתב סתם אם יש לגר שט\"ח על משכונת קרקע מוחזקת ומ\"ש וה\"ה נמי במשכונת קרקע אע\"ג דלכאורה כ\"ש הוא משום דהו\"א במשכונת קרקע שאכל הגר פירות תחשב של גר טפי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " משכונו של גר ביד ישראל כו' מימרא בפ' הפרה: "
+                ],
+                [
+                    " גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו כו' ברייתא היא בב\"ב דף קמ\"ב ודברי רבינו הם כדברי הרמב\"ם בפ\"ב דזכייה ולאפוקי מפי' רשב\"ם דלשם דפי' דאיירי שמת בנו אחר חזקה של ראשונה וק\"ל: או שעדיין לא מת פי' הגר: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר והחזיקו בהן אחרים כו' נראה דוקא כשהחזיקו בו אחר שכבר שמעו שנית שמת אבל החזקה שהחזיקו קודם שידעו האמת שמת לא כלום היא וק\"ל: והמחזיקים בראשונה ל\"ק כתב המ\"מ בפ\"ב מהל' זכייה הטעם כיון שלא החזיקו אלא מחמת שמועה ולבסוף שמעו שאין חזקתן כלום ונסתלקו מהנכסים והחזירו נפקע חזקתן עכ\"ל ואין להקשות מזה למש\"ר בי\"ד גבי אבילות בסימן ש\"מ א\"ל מת אביו וקרע וישב עליו ג' ימים ובאו כו' ופסק ואח\"כ א\"ל מת כו' (היה בראשונה) דיצא ידי קריעה ובימים שישב באבילות דשאני הכא דמיד שהוגד להן שחי היה הגר ונפקע חזקתן הן עצמן יאשו נפשם מהנכסים ועשאום הפקר כבראשונה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " גר שמת כו' בפ\"ק דקדושין וכגי' הרי\"ף והרא\"ש דגרסי וכאבא שאול וכ\"כ הר\"ן שם וכ\"כ בפ' השולח וכ\"פ הרמב\"ם שם: "
+                ],
+                [
+                    " גר שבזבזו ישראל כו' כ\"כ המ\"מ שם בשם העיטור: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ובן אין לו והעברתם כו' מפני כו' עד ובנות אחי אבי המת לאחות אבי המת הכל מבואר בר\"פ י\"נ דף קמ\"ו ע\"ש: ומ\"ש וכל יוצאי יריכו של בן קודמין לבת ילפינן לה מדכתיב ובן אין לו ביו\"ד (דהול\"ל אן מל' מאן יבמי) ודרשינן עיין עליו באם יש צד יורש מהבן יתנו אותו ליורשי הבן ולא להבת ונראה דר\"ל דדרשינן אין כאילו נכתב איין דהיינו דאיין ואפס בנמצא שום יוצאי חלציו והגמרא דקאמר עיין עליו כוונת הענין נקט ולא פי' דאין ולא משום דאותיות אחה\"ע מתחלפין אל\"ף בעי\"ן דזהו דוחק וגם לא כי\"מ דה\"ט מדכתיב ובן אין לו ולא כתב ואם אין לו בן דהאי אין לו קאי אהבן הנזכר ור\"ל דלבן אין לו זרע מיוצאי חלציו אחריו דשיבוש הוא שהרי בתריה ��תיב ואם אין לו בת ונתתם נחלתו לאחיו ואם אין לו אחים ונתתם נחלתו לאחי אביו ואם אין אחים לאביו ונתתם נחלתו לשארו כו' דבכולם הקדים אין (לבן) ואפ\"ה דרשינן בכולן אין מל' עיין דהא יוצאי חלציה דבתו הן קודמים לאחיו ושל אחיו לשל אחי אביו וכן כולם וק\"ל: בת קודמת לאחין הומ\"ל בתו קודמת לאביו וכן מ\"ש אחין קודמין לאחי האב הול\"ל קודמין לאבי האב דהוי רבותא טפי אלא דנקט ל' דקרא דכתיב בפ' נחלות ואם אין לו בת ונתתם נחלתו לאחיו ואם אין לו אחים ונתתם נחלתו לאחי אביו וטעמיה דקרא נוכל לומר דלא איירי התורה בדרך קללה דהיינו שימותו הבנים בחיי אביהן ואגב דכתב ונתתם נחלתו לאחיו כתב אח\"ז ונתתם נחלתו לאחי אביו והקדמת אביו נלמד מדכתיב ונתתם נחלתו לשארו ואביו שארו יותר מיוצאי חלצי דנפשו: ומ\"ש ואחין קודמין כו' דבכלל אחין הן ג\"כ אחיותיו וגם בזה ל' דקרא הנ\"ל נקט: אם יש לו זרע פי' (בן) [לבן]: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ולשני אין לו אלא בן א' ל\"ד אלא ר\"ל אין לו אלא יורש א': "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " לפיכך אחין כו' ר\"ל לפיכך כיון דאם אינה יורשת בנה דאילו יורשת בנה היה האם מורשת לבנה השני שהוא אחיו מן האם וכנ\"ל באביו ואבי אביו דהמת: "
+                ],
+                [
+                    " אבל האיש משנה פי\"נ האיש את אמו והאיש את אשתו כו' ואגב איש את אשתו נקט איש גם באמו ורבינו נמשך אחר ל' הגמ': בנכסי האם כו' פי' כמו שבנכסי האב הבן קודם לבת כנ\"ל כן בנכסי האם וילפינן לה מדכתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות מדכתיב מטות למדנו שפעמים יורשת מב' מטות כגון שאביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון ואין להן אלא בת זו וכ\"ש לבן ומדכתב שבט אביה ושבט אמה במלה אחת דהיינו מטות למדנו דמוקש מטה האם למטה האב כו' י\"נ דף קי\"א: "
+                ],
+                [
+                    " להנחיל לאחין כו' כתב המ\"מ בפ\"א מה\"נ דה\"ה לאב כשנתגרשה אמו אלא שדברו בהווה עכ\"ל: אין אומרים כו' קיצר רבינו במובן ור\"ל אין אומרים כיון שאילו היה חי היה יורשה ומוריש אח\"כ למשפחת אביו א\"כ אף שכבר מת היה להן לעמוד במקומו דומיא דבניו העומדים במקומו אף אם כבר מת הוא בשעת מיתת אמו ומ\"ש הם מזרעו קמ\"ל דלא: "
+                ],
+                [
+                    " וגם עובר כו' בפ' יוצא דופן וקמ\"ל דלא תאמר דוקא אם ידוע שהבן מת קודם דאינו יכול להנחיל משא\"כ בעובר ועבד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כל הקרובים אפילו כו' בפ\"ב דיבמות: אבל בנו משפחה כו' דבבן שפחה כתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה ובכותי כתיב כי יסיר את בנך מאחרי ולא כתיב כי תסיר וכדפי' רש\"י שם דמיניה למדינן (דבן בנו) [דבנו] הבא מכותית לא מיקרי בנו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בין אם הניח כו' קמ\"ל דפי שנים האמור בתורה אין פי שנים בכל הנכסים קאמר ואם הניח ו' מנים ויש לו ב' אחין יטול הוא ד' מנים דהיינו פי שנים בנכסים וכל א' מהפשטים מנה אלא פי שנים כאחד מן האחין שאם הניח ה' בנים וא' מהן בכור מחלקין הנכסים לו' חלקים וכל א' מהפשוטים נוטלים שתות והבכור נוטל שני שתותים דהיינו פי שנים בחלקם וכן עד\"ז לעולם רמב\"ם וש\"ע והטעם מפורש פי\"נ דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו דכתבה תורה נחלה אצל האחין ופר\"ש דכתבה תורה נחלה שלא יטול פי שנים בכל הנכסים היכא דאיכא ב' ג' אחים עכ\"ל: שניהן ביחד פי' במצר א': כאשר ביארתי למעלה סימן קע\"ד ס\"ה ועמש\"ר שם דה\"מ בשכל השדה שוה ועוד שאר חילוקים ע\"��: "
+                ],
+                [
+                    " וילדה תאומים פי' נמצא שהוא בכור לאותו שנולד עמו שהוא אחיו מן האב וק\"ל: אין הבכור נוטל פי שנים ב\"ב יליף לה מדכתיב יכיר לתת לו פי שנים והא ליתא לאב שיכירו ואפילו נולד כשהוא גוסס אינו בכור לנחלה דלהכי יליף לה מיכיר ולא מוילדו לו לאשמועינן דגוסס לאו בר היכרא הוא תוס' ור\"ן אבל נולד בחייו אפילו לא ראהו אביו מעולם כל הראוי לבילה כו': "
+                ],
+                [
+                    " ואם יצא כו' כ\"כ הרמב\"ם בפ\"ב מה\"נ: פדחת בחיי האב פי' יצא כשהיה אביו בריא וחזר לאחוריו ואח\"כ מת האב ונולד אחר מותו חי וכר\"י דאמר פ' יש בכור פדחת כילוד אף לנחלה וכי יכיר קרינן ביה או שיצא פדחתו ומת אביו פתאום קודם שנולד אבל אין לומר שהוציא רוב פדחתו כשהיה אביו גוסס ונוטה למות ומת אביו קודם שנולד דהא כתבו התוספות והר\"ן דגוסס לאו בר היכרא הוא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בכור שנולד כו' דוהיה בן הבכור כתיב משעת הוויה יהיה בן כן איתא פרק י\"נ ומלשון רבינו דכתב משעת לידה כו' משמע דמוילדו לו בנים יליף לה אבל זה אינו דמהתם ילפינן שאינו ממעט חלק בכורה כמש\"ר בסמוך סכ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו שיצא כו' וכן הוא בפרק יש בכור ובס\"א כתב רוב הנפל וגם זו גירסא נכונה היא ועד\"ר: ה\"ג זה שנולד אחריו הוא בכור לנחלה וכן בן ט' שיצא ראשו מת זה הבא אחריו בכור לנחלה אבל כו': "
+                ],
+                [
+                    " בן ט' שיצא ראשו כו' ל\"ד נקט ראשו דיציאת פדחת גם כן מיקרי ראש לענין זה כמש\"ל א\"נ הכא דאיירי כשנמצא אח\"כ מת אי לאו שהוציא כל ראשו א\"א להכיר ולעמוד על הדבר שהוא חי בבירור: "
+                ],
+                [
+                    " המפלת כמין בהמה כו' אפילו שיש בחציים בס\"א כתוב אפילו שיש בה וכן נקט ב\"י בלשונו וכן הוא לשון המשנה פרק יש בכור אבל שם כתב הרא\"ש ז\"ל מה שאמרו חכמים במשנה עד שיהא בה מצורת אדם ל\"ד כל צורה אלא אפי' חצי צורה כו' ע\"ש וכן כתב רבינו בי\"ד לענין טומאת לידה סימן קצ\"ד ובסימן ש\"ה לענין בכור לכהן ע\"ש אבל מ\"מ נראה דגירסת בה היא עיקר הגירסא כאן והא דבי\"ד כתב רבינו חצי הוא לרבותא דקמ\"ל דאפילו אין לה אלא חצי צורה מספק טמאה לידה י\"ד ימים כדין בת ולענין פדיון ג\"כ קמ\"ל רבותא דהבא אחריו א\"צ ליתן חמשה סלעים אע\"פ דהנולד לפניו לא היה אלא חצי בני אדם והם המה דברי הרב בפרק המפלת (ומשה\"נ כתב הרא\"ש הנ\"ל דל\"ד כל צורה כו' דקאי שם גם כן אבכור לכהן) וכאן כ\"ר סתם לאשמועינן דאפילו יש בה כל צורת אדם אפ\"ה הנולד אחריו הוא בכור לנחלה כנ\"ל וכתב ב\"י ע\"ז ז\"ל הרמב\"ם בפ\"ב מה\"נ השמיט כל זה לפי שבכלל נפל המה: ואצ\"ל המפלת שפיר כו' והא דכ\"ר זה משום דהתם במשנה נשנית לרבותא דאפ\"ה הוי בכור לכהן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ה\"ג יוצא דופן והנולד אחריו שניהן אינן בכור כו' ומשנה הוא בפ' יוצא דופן והטעם דזה לא נקרא ילוד והשני מפני שקדמו אחר: "
+                ],
+                [
+                    " הבכורה תלויה באב כו' משנה שם: לפיכך אם אין לאב בנים כלומר לא היו מעולם בנים וכמו שכתב רבינו מיד אח\"ז אבל היו לו בנים: "
+                ],
+                [
+                    " כותי שהיו לו בנים כו' שם ובפ' הבע\"י פלוגתא דר\"ל ור\"י: בגיותו ונתגייר כו' לרבותא כ\"כ דאפילו אם הבנים נולדו לו בגיותו אפ\"ה הבא אחריו אינו בכור לנחלה ולעיל בר\"ס ער\"ה נתבאר שהבן הנזרע בגיותו אע\"פ שנולד אחר שנתגייר שאינו בר ירושה ומכ\"ש שאינו נח��ב לבכור: "
+                ],
+                [
+                    " אבל ישראל כו' כן משמע במשנה שם בפ\"ב דיבמות: הנולד אח\"כ מישראלית כו' כצ\"ל והטעם דבנו משפחה וכותית אינו חשוב בנו כלל וכמ\"ש בס\"ס שלפני זה וממילא אינו מפסיד את הבא אחריו בבכורתו: אין הולד כו' והנולד אחריו מהגיורת נראה דג\"כ אינו בכור דהא לפני זה כתב כותי שהיה לו בנים בגיותו ונתגייר ונולדו לו בנים אין לו בכור לנחלה ומה לי גר מגיורת או ישראל מגיורת: "
+                ],
+                [
+                    " היה הבכור ממזר משנה בפ\"ב דיבמות ונלמד מדכתיב כי את [הבכור] בן השנואה יכיר זו ששנואה בנישואיה וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ב מה\"נ: ואצ\"ל בן גרושה גם הוא ל' הרמב\"ם שם פי' גרושה לכהן ואף שהוא כ\"ש מממזר מ\"מ כתבו הרמב\"ם ורבינו לואצ\"ל כדי שלא תאמר מנ\"ל דילמא שנואה דקרא לבן גרושה דוקא אתיא לא לממזרות לכך כתב דזה ואצ\"ל הוא דכיון דקדושין תופסין בחייבי לאווין לא איצטריך קרא לרבויי וכי אתא קרא לממזר אתא אף דקדושין אין תופסין בה ואסור לבוא בקהל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ספק בכור כו' מימרא דר' ינאי בפי\"נ דף קכ\"ז ובבכורות דף מ\"ז: לא הוכרו כו' לא מהני כו' ודוקא בבכור דינא הכי דכתיב ביה יכיר אבל בן ראובן פשוט ובן שמעון פשוט שנתערבו אפילו לא הוכרו מעולם איזה של מי כותבין הרשאה זה לזה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מי שלא כו' ביבמות דף ק': אפילו כפשוט כו' ואפילו תפס מפקינן מיניה כיון שהוא עצמו אינו יכול לטעון ברי וכן הוא בהג\"א: אפילו ע\"י הרשאה דבעינן שיכיר הבכור: "
+                ],
+                [
+                    " ג' נאמנין כו' מימרא דר\"נ פ' י' יוחסין (קידושין דף ע\"ד:) אמו כל ז' ואביו לעולם פי' מז' ימים ואילך דקודם ז' אין אביו מכיר בו דעדיין לא יצא מתחת ידי אמו ומכאן ואילך דמכניסו לברית מוטל על אביו להכירו דכתיב ביה [יכיר] רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו אומר על מי כו' ז\"ל ב\"י נ\"ל שלמד כן מהא דתנן בפי\"נ (דף קל\"ד) האומר זה בני נאמן (וכתבו רבינו לקמן ר\"ס רע\"ט ועמ\"ש שם) ומשמע לרבינו דכיון שהוא נאמן לומר שהוא בנו ה\"ה שנאמן שהוא בכורו לר\"י דקיי\"ל כוותיה עכ\"ל ר\"ל ולא אמרינן דר\"י ל\"ק כן אלא אמי שמוחזקין בו אנו שהוא בנו לומר שהוא בכורו ולא אמי שאין אנו מוחזקין בו שהוא בנו קמ\"ל ודקדק רבינו וכתב ז\"ל אפילו אומר על מי שלא הוחזק לנו שבנו הוא ולא כתב אפילו על מי שמוחזקין אנו בו שאינו בנו משום דאהא ודאי א\"נ דחזקה זו ממ\"נ ע\"י מי באה אם ע\"י אביו שהיה רגיל לומר שאינו בנו הא כ\"ר בסמוך דבזה אינו נאמן כיון שהוגד אינו חוזר ומגיד ואם ע\"י עדים שמעידים שנולד מאשה אחרת ודאי בכה\"ג ג\"כ א\"נ להכחיש העדות וק\"ל: ומ\"ש שנאמן אפילו לענין נכסים שיפלו לו בפ' י\"נ שם ובפ' י' יוחסין (קידושין דף ע\"ח) מימרא דר\"נ: כשהוא גוסס ר\"ל גוסס וגם אינו יכול לרמוז דאז אינו בר מתנה וכן פר\"ש שם דאל\"כ קשה הא כבר כתב לעיל סי' ר\"ן ס\"י הסכמת הרא\"ש דגוסס שיכול לדבר הוי בר מתנה ע\"ש ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם אמר על כו' בב\"ב דף קכ\"ז ע\"א אינו כן אלא ז\"ל היו מוחזקים בזה שהיא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור כו' ומש\"ה א\"ש מש\"ר בשם הרמב\"ן ע\"ז ז\"ל והוא מעיד על זה שהוא בכור פי' השני ועמ\"ש שם: נאמן שהוא מעיד כו' פי' שאינו מכחיש העדים אלא שעל אותו שאמרו העדים שנולד תחילה הוא אומר שאינו בנו וזהו במאי שאומר שהשני הנולד אחריו הוא בכור שלו וממילא הראשון אינו בנו: "
+                ],
+                [
+                    " שמעו עדים שאמר פלוני כו' ב\"ב דף קכ\"ו "
+                ],
+                [
+                    " דגמירי שרוק כו' שם דף קכ\"ו כן הוא והוא עובדא דאתא קמיה דר' חנינא: "
+                ],
+                [
+                    " מי שנשתתק כו' ברייתא היא בפ' מי שאחזו: ומ\"ש כמפורש בא\"ע הוא בסימן קכ\"א גם לעיל סי' רל\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " טומטום שנקרע כו' ב\"ב ד' קכ\"ז: חשבינן לענין חלק בכורה כו' פירוש לגבי חלק שנוטל הבכור יתר על אחיו חשבינן לזה כאילו אינו והטעם משום דכתיב וילדו לו בנים עד שיהיה בן משעת לידה וכ\"כ ברמב\"ם זה הטעם בפירוש: ונוטל הבכור בחלק הבכורה ב' מנים ר\"ל שהרי הבכור נוטל חלק אחד כפשוט ועוד חלק אחד משום בכורה ואילו לא היה שם אלא הבכור והפשוט היו חולקים לג' חלקים והיה הבכור נוטל שליש בראש משום חלק בכורה והשליש הוא ב' מנים וישארו ד' מנים ואם היו חולקין אותו בין שלשתן לא היה מגיע לחלקו אלא ג' מנים שהיו חולקין מתחילה לד' חלקים והבכור היה נוטל ב' חלקים דהיינו ג' מנים דכל חלק הוא מנה ומחצה: וכן בן הנולד כו' ב\"ב ד' קמ\"ב: ומת נוטל הבכור כו' פי' בן הנולד ג\"כ אינו ממעט וכיון שאינו ממעט נמצא דאם יש שם ו' מנים ויש שם בכור ופשוט ובן הנולד כו' נוטל הבכור כו' ומ\"ש ומת וכן בסוף דבריו כתב וכשימות האח כו' זה לא נזכר ברא\"ש ולא ברמב\"ם (בפ\"ב מה\"נ) ולא בש\"ע ואפשר דרבינו סירכא דלישנא דגמרא נקט דז\"ל שם על הברייתא דתני תינוק בן יום א' נוחל ומנחיל ופריך בן יום אחד אין עובר לא כו' עד מר בריה דר\"י משמיה דרבא אמר לומר שממעט בחלק בכורה ודוקא בן יום א' אבל עובר לא מ\"ט וילדו לו אמר רחמנא ע\"כ ופר\"ש דתינוק שהיה בן יום אחד כשמת אביו ואח\"כ מת הבן ג\"כ מיד נוטל חלק עם אחיו וממילא נתמעט חלק הבכורה של הבכור וכשמת אח\"כ הבכור חוזר ויורש עם אחיו חלק זה האח המת אבל אינו נוטל חלק בכורה מאותה ירושה משא\"כ בעובר שלא היה נולד בשעת מיתת האב אינו נוטל עם אחיו כלל לענין שימעט חלק בכורה כו' ע\"ש וגם אפשר לומר דרבינו כתב ברישא מת אגב סיפא ובסיפא בא לאשמועינן דשעה אחת מעלה ומורדת בדין נחלה ואם היה בעולם רק שעה אחת בפני אביו אע\"פ שמת מיד אחר מיתת אביו הוא ממעט בחלק בכורה וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מת הבכור כו' ב\"ב דף קי\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " לשון הרמב\"ם ז\"ל וכן הדין כו' בפ\"ב מה\"נ כ\"כ: אם היו אבי אחד מהיורשים בכור כצ\"ל וכן הוא במיימוני: ואיני מבין דבריו עבד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אבל לא בנכסי האם שנאמר כי לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ולא לאשה והוא משנה וגמרא פרק יש בכור: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה כו' סוף כלל נ\": "
+                ],
+                [
+                    " ואין הבכור כו' משנה שם: אבל לא במה שראוי לבוא שנאמר בכל אשר ימצא לו ומה\"ט אין לו חלק בכורה ממלוה של אביו כמ\"ש בסמוך ס\"ז וז\"ל ב\"י ודע שלא חילקו בין ראוי למוחזק אלא לגבי מוריש כי מה שהוא ראוי למוריש בשעת מיתתו אין בכורו נוטל פי שנים אבל לא לענין יורש שהרי כשמת הבכור בניו יורשין חלק בכורתו בנכסי הזקן כמש\"ר בסימן שקודם לזה והטעם דגבי אביו של בכור המוריש כתיב בכל אשר ימצא לו יטול פי שנים ולא מה שאינו מצוי בידו ואע\"פ שהוא מצוי אצל אבי אביו שהרי הוא בכורו לאביו ולא לאבי אביו אבל מה שהוא מצוי ביד אביו בשעת מותו בנו הבכור יורשו בקבר ומנחיל לבניו ובני בניו אחריו: "
+                ],
+                [
+                    " ולא נוטל ג\"ז משנה שם וגם זה נלמד מדכתיב בכל אשר ימצא לו: אלא נוטל ב' חלקים כו' פ' הגוזל עצים גרסינן ג' שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים וחד מינייהו בכור ופשוט: ל\"ש שהשביחו היורשים ל\"ש שבחו הנכסים מחמת נכסים כן איתא הגי' בספרי רבינו המדויקים ואף של' זה ליתא בגמרא לא בבכורות ולא בפי\"נ אבל בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ג) אכיוצא בזה איתא שם האי לישנא וז\"ל מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים כל השבח לאמצע וגרסינן בגמרא ל\"ש אלא ששבחו הנכסים מחמת נכסים אבל שבחו הנכסים מחמת עצמן השבח לעצמן ופי' ר\"ש מחמת הנכסים שלקחו מהשותפים ושכרו פועלים והשביחן ומחמת עצמן שטרחו הגדולים בגופן או שהוציאו משלהן (וכתבו רבינו לקמן ריש סימן רפ\"ז) וה\"נ כוונת רבינו בכאן הן שהשביחו היורשין ר\"ל שהשביחוהו בטורח גופן הן ששכרו פועלים מתפיסת הבית שירשו מאביהן ובס\"א כתב ז\"ל ל\"ש שבחו הנכסים מחמתן ואינו ר\"ל ששבחו ממילא דהא בדקל דק שנעשה עב נוטל פי שנים וכדמסיק רבינו וצ\"ל דבפי' מחמתן ר\"ל ג\"כ מחמת הנכסים וכמ\"ש: אם בנו בתים כו' ברייתא היא בפ' י\"נ: אע\"פ שהוציאו עליהן כו' פי' אפ\"ה אינו נוטל פי שנים בשבח אלא בהוצאות וזה בלא מיבעיא קאמר משום דנתחדש ענין חדש מה שלא היה: מוחכרת או מושכרת מוחכרת למחצית שכר שאין שכירות קצוב וידוע אלא לפי מה שיהיה הן רב הן מעט יתן לו ממנו החצי ומושכרת הוא ששכרו בדבר קצוב וידוע עד זמן פלוני ר\"ש וע\"ל סימן ש\"ך: שאין מזונותיה עליהם פי' אע\"פ דהוה כשבח דאתי ממילא ועבד\"ר: או שהיתה רועה באפר אינו נוטל פ\"ש לא בולד ולא בשבח כו' כן היא הגירסא ברוב הספרים וכן עיקר ורבינו לא זו אף זו קתני ל\"מ ולדה פשיטא דאינו נוטל פ\"ש דהוי מידי אחריני דהא נולד לפנינו דבר חדש אלא אפילו שבח גוף הפרה ואפילו שכירות דהוי שבחא דממילא בלי שינוי עצמות הפרה כלל אפ\"ה אינו נוטל בה פי שנים ובמקצת ספרים גרסינן שהיתה רועם באפר וילדה אינו כו' אבל מל' רבינו שבסמוך לא משמע כן כמ\"ש בדרישה: ומיהו דוקא בכה\"ג פי' כגון פרה שילדה או השביחה בגופה שזה הולד או השבח שהושבח בגופה מילתא אחריתי היא דלאו כל פרה עומדת להוליד או להשביח: וכגון שחת כלומר א\"נ כגון שחת שגדלה ונעשה תבואה דאע\"פ שכל שחת עומד לגדל וכן תמרים קטנים סופן להיות גדולים מ\"מ ס\"ס אשתני שמם דמעיקרא נקרא שחת והשתא תבואה וכן בתמרים כשעודם קטנים נקראי' בלשון תלמוד שלופפי וכשגדלו נקראי' תמרים אבל אילן דק דרכו להתעבה ואין לו שינויי שם הוה שבחא דממילא ממש להכי נוטל בה פ\"ש ובגמרא הזכירו עוד ארעא ואסקא שירטון (וכמ\"ש בדרישה) ורבינו חדא מינייהו נקט לדוגמא: ה\"ג בס\"א ואם מחמת הוצאה השביח אינו נוטל בה פ\"ש וק\"ל: ור\"ח פסק משמע מל' רבינו שס\"ל לר\"ח דלכתחילה נוטל פ\"ש בכל שבח הנ\"ל וצ\"ע שיגעתי ולא מצאתי לדברי ר\"ח לא ברי\"ף ולא ברא\"ש ולא בתוס' והרמב\"ן ור\"ן שהזכירו דברי ר\"ח אבל לא כתבו בשמו שיהא נוטל שבח לכתחילה וכמ\"ש בדרישה לשונם לכן נ\"ל שצ\"ל ר\"ת שכ\"כ בשמו התוס' וכתבתי לשון הדרישה והמדפיסים טעו והחליפו ת' בח': "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם כתב כו' בפ\"ג מה\"נ כתב כן וטעם פלוגתתם כתבתי בדרישה ע\"ש והרמב\"ם לא זו אף זו קאמר ל\"מ בבהמה מוחכרת ומושכרת אלא אפילו בולדה דהוי שינוי גם כן נוטל פ\"ש נמצא דרבינו והרמב\"ם מחולקים חילוק גדול דלהרמב\"ם בתרווייהו נוטל ולרבינו בתרווייהו אינו נוטל ודע שהר\"ן מחלק בין שכירות ושבח ובין ולדה וכמ\"ש לשונו בדרישה: ממכירי אביו כו' בגמרא מפרש להא דתניא שם בברייתא הנ\"ל בדרישה דבכור נוטל פ\"ש בזרוע בלחיים כו' דמיירי במכירי כהונה ופר\"ש במכירי כהונה שאנשי העיר קרוביו ומכיריו של כהן זה ומזכין לו זיכוי גמור במתנות בהמותיהן מיד כשנשחטו קודם שהופרשו מהבהמה כו' ע\"ש וס\"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי דאל\"ה הוי ראוי וגדולה מזו שם בגמרא וכ\"ר בי\"ד סימן ס\"א ז\"ל כהן שיש לו מכירין שרגילין ליתן לו מתנותיהן יכול לזכותם לישראל שיקבלם מיד מכיריו אע\"ג דעדיין לא באו לידו כו' ע\"ש: ודעת א\"א הרא\"ש נוטה כו' כלומר לא כתב בהדיא כסברא ראשונה אלא שדבריו נוטים כך כמ\"ש בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם מיחה הבכור כו' מימרא דר\"ה בפ' י\"נ: אם לא עשו בהם שינוי כו' הטעם דכיון דקיי\"ל יש לבכור פ\"ש קודם חלוקה משעה שחפץ לזכות בבכורתו (וכמש\"ר סי\"ב) והרי מיחה בהן ורצה לחלק מיד לכן זכה בחלק בכורתו מיד בכ\"מ שהוא הילכך נכסים דידים אשבח כ\"כ ר\"ש ור\"ן. שאם נתקלקלו הענבים כו' פי' נתקלקלו ע\"י הדריכה ושווים פחות ממה שהיו שווים בעודן באילן אע\"פ ששבחו בתחילה בבצירה והיה לבכור חלק בשבח הבצירה מ\"מ עתה שנשתנו כיון שנתקלקלו ע\"י הדריכה קנאם בשינוי והוי ככל גזלן דמשלם כשעת הגזילה ומשעת בצירת הענבים מן האילן שלא ברצונו התחילה הגזילה וכן נראה דעת רשב\"ם אבל הר\"ן חולק ועד\"ר: וכן אם לא שינו כו' עד אע\"פ שיש לי חלק בשבח נראה דר\"נ אע\"פ דיש לו חלק בשבח אם לא נתקלקלו אבל השתא דנתקלקלו אחר הבצירה פשיטא דא\"צ לשלם חלק שבחו בבצירה ואף על גב דלא נתקלקלו מחמת הבצירה דכיון דהקלקול ממילא נעשה יכולין למימר ליה ממ\"נ אי ברשותך קיימי גם לאחר הבצירה א\"כ ברשותך נתקלקלו ג\"כ וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואינו נוטל כו' מימרא דר\"פ שם דף קכ\"ה ז\"ל ואין הבכור נוטל פ\"ש במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות: אפילו משכנו פי' דמשכון שלא בשעת הלואה פשיטא דנוטל דקנהו מדר\"י אלא אפילו בשעת הלואה מ\"מ נוטל פ\"ש משום דהו\"ל מוחזק ועבד\"ר: ואם המלוה על משכונא כו' מימרא דר\"פ בפ' א\"נ דף ס\"ז ולשון זה משמע דאפילו גבו לבסוף האי משכונא בחובו קאמר דבאתרא דמסלקי אינו נוטל ממנה פ\"ש משום דהו\"ל כגבו מעות וזש\"ר בסמוך ז\"ל לכאורה נראה דאפילו בגוף הקרקע כו' ומסיק דהראב\"ד לא כ\"כ: ומ\"ש דאז כקרקע דמי נראה דר\"ל דבאתרא דלא מסלקי גובה הבכור ממנו פי שנים אפילו מפירות שאכל ומשום דגם הפירות מחשב כקרקע וכמ\"ש בסוף סעיף זה ע\"ש והא דחילקו אח\"ז בסמוך בין גוף קרקע לפירות היינו דוקא באתרי דמסלקי לענין שלא לגבות ממנו פ\"ש: הוה כמכר לעולם פי' ואפי' כלה הזמן בחיי אביו דאף שאח\"כ צריך ליתנו לפדותו הו\"ל כאילו אז חזרו ומכרו לו ונוטל פ\"ש ודלא כר\"י הנ\"ל גם משמע קצת דרשב\"א ס\"ל דאף אם פדהו אחר מיתת אביהן וקבלו מעות דהבכור נוטל מהן פ\"ש וזהו דלא כדברי הראב\"ד דבסמוך וק\"ל: וכ\"ש באתרא דלא מסלקי כו' פי' וכ\"ש באתרא דלא מסלקי אפילו אחר שנה ראשונה עד סוף זמן שקבעו בינייהו להלואתו לו דאמרינן אפילו כלה כבר הזמן בחיי אביו מיקרי מוחזק ולא ראוי: "
+                ],
+                [
+                    " נוטל ממנה כו' דהו\"ל ממון המוטל בספק וחולקין דאין ידוע אי נחשביה להאי ממון מוחזק ביד האב שהרי בכור זה מסתמא רוצה הוא לשעבד נכסיו לאביו לגמרי ובעין יפה גמר ומקני ליה כדי שיהיה אביו מוחזק בהך מלוה ויטול בה פ\"ש ��ו דילמא ל\"ש משאר מלוה הילכך פלגי כ\"כ ר\"ש שם דף קכ\"ו והתוס' כתבו ז\"ל לא משום דהוי ממון המוטל בספק וחולקין דהא <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> קיי\"ל כסומכוס אלא המע\"ה אלא ה\"ט שתקנת חכמים כך היתה בזה ובעניינים אחרים ידועים שיחלוקו עכ\"ל ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם אינו רוצה ליטול כו' כן הוא לשון הברייתא דף קכ\"ד וקמ\"ל דל\"ת כיון דבכור הוא זכי ליה רחמנא ובע\"כ הן שלו עד שיפקירם או יתנם לאחרים בקנין וצריך להגבות להמלוה כנגד פ\"ש שלו קמ\"ל וה\"ט דכתיב לתת לו כעין מתנה ואין מזכין לאדם בע\"כ אבל בחלק פשיטותו אינו יכול לומר כן שהרי יורש הוא בע\"כ עכ\"ל ר\"ש: ומ\"ש ונ\"מ דאם שאר היורשים קטנים כ\"כ שם התוס' גם רבינו כתב לעיל ר\"ס קי\"ב דמי שמת והניח יתומים קטנים וגדולים דהמלוה לא נפרע אלא מהגדול וכפי מה שמגיע עליו דאם הקטנים שנים והגדול השלישי אינו משלם אלא השליש ואם הוא רביעי משלם רביעית וחלק הקטנים צריך המלוה להמתין עד שיגדילו הקטנים ומטעם שנתבאר שם וכתבתיהו כאן בדרישה ע\"ש: ומש\"ר או אם אינן כאן ר\"ל או שהן גדולים אלא שאינן כאן ואז אין יורדין לנכסיהן כ\"א ע\"ד שנתבאר לעיל סימן ק\"ו ע\"ש ואז הדין שהמלוה גובה כל חלק פשיטותו דבכור וכמשר\"ל בס\"ס ק\"ז בסכ\"א ורבינו כ\"כ הנ\"מ לכל אחד לפי דינו והא דלא קאמר הנ\"מ לענין טיפול משום דקיי\"ל דאין על הלוה טיפול וכמש\"ר בשם רשב\"א ואפילו לר\"י הלוי אין כאן טיפול דכיון דבחלק פשיטות צריך לטפל אגב הפשיטות מוכר גם חלק הבכורה וק\"ל והתוס' כתבו שם בשם ר\"ת עוד נ\"מ דאם בכור זה היה חייב חוב דנפשו יכול לסלק נפשו ומפסיד ב\"ח לגמרי ור\"ל מסלק נפשו מהירושה מכל וכל ואין לו במה לפרוע משלו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הר\"י הלוי כו' כולן אהברייתא הנ\"ל קאי דר\"י הלוי ס\"ל דהברייתא דכתב דין זה גבי חלק בכורה משום דדוקא בחלק בכורה יכול למימר הכי אבל לא בפשיטות ול\"מ דמגבין להמלוה ממנו אלא אפילו כופין אותו בשוטין ליטפל בו למכור ולהגבותן או לשומן פי' למכור הקרקע ולהגבות להמלוה המעות או שיטפל בשומת הנכסים ויגבנו להמלוה בעינו והרשב\"א ס\"ל ג\"כ כוותיה דהברייתא דוקא בחלק בכורה קתני ולא בא הרשב\"א לפלוגי אלא לפרש דברי ר\"י הלוי דלא כתב כן אלא לרב פפא דאליביה דוקא הטיפול מוטל עליו אבל לדידן אין הטיפול מוטל אפילו על הלוה עצמו אלא הבית דין מורידין את הבעל חוב לנכסי הלוה וה\"נ מורידין לזה הבעל חוב בחלק הפשוט דבכור זה שהוא לפנינו שיהא נפרע ממנו כפי חלקו והראב\"ד פליג וסבירא ליה דהברייתא דקתני בכור לא בא לומר דפשוט אינו יכול לסלק אלא ה\"ק בכור שסילק נפשו בחלק בכורתו רשאי ר\"ל סילוקו מחשב סילוק מיד לגמרי וממילא אינו יכול לחזור בו אח\"כ משא\"כ בפשוט וק\"ל ועבד\"ר: ומ\"ש ר\"י הלוי הנ\"מ דכופין אותו להטפל ולא כתב נמי הנ\"מ דאם אחיו קטנים דאינו יכול לסלק נפשו גם מהפשיטות כמו מהבכורה י\"ל דר\"י הלוי רצה לומר הנ\"מ אפילו אין לו אחין כלל וק\"ל: ומ\"ש רבינו בשם רשב\"א דכתב על ר\"י הלוי שלא אמר אלא לדברי רב הונא נ\"ל שהוא ט\"ס וצ\"ל לרב פפא דאמר כן בפ' שום היתומים ובפ' הכותב ובס\"פ ג\"פ: ומ\"ש אבל לדידן אין כופין ר\"ל לדידן דקיי\"ל כר\"ה בריה דר\"י דפריעת ב\"ח לאו מצוה דגופיה היא אלא שהחוב מוטל על נכסיו אליביה אין כופין בשוטים אלא בהורדה לנכסיו ועד\"ר שם בארתיהו יותר בראיות: וכי פרעו אחי בזוזי הדר כו' דייק הראב\"ד וכתב דפרעו בזוזי מצי הדר כ��' משמע הא פרעו בקרקע לא מצי הדר עליה דב\"ח ואע\"ג דכ\"ר ל' סימן ק\"ג סכ\"ג דשומא הדרא ליורש היינו כשמכרו הב\"ד אבל מכר היורש עצמו ודאי לא הדרא כמבואר ג\"כ שם וק\"ל: וכי אמר לא פרענא כו' משמע דבחלק הפשיטות אף כי אמר אי איפשי לא הוה הפקר ול\"ד למש\"ל סימן רמ\"ה סי\"ג דכשנתנו לו מתנה ולאחר שבאה לידו אמר אי איפשי הוה הפקר לדעת הרמב\"ם בכל מילי ולרש\"י והרא\"ש נמי במטלטלין מיהא הוי אי איפשי ל' הפקר דשאני התם דלא היה הממון שלנו מעולם עד עתה אבל כאן ממונו ממש הוא וזה פשוט דהרוצה להפקיר ממונו שיש לו כבר צריך שיתננו בפי' במתנה לאחר או יפקירנו בפי' ולא מהני אמירת אי איפשי ועי\"ל דשם בסימן רמ\"ה דוקא באתא המתנה לידו קאמר דמהני ל' אי איפשי לכל מר כדאית ליה משא\"כ כאן דהירושה עדיין לא אתא לידיה מיקרי: "
+                ],
+                [
+                    " שיש בה כו' וכתב ע\"ז הרא\"ש ז\"ל ואע\"ג דאמרינן לעיל דאין הבכור נוטל פ\"ש בשבחא משום דמתנה קרייה רחמנא ועד דמטיא לידיה אלמא אין לבכור קודם חלוקה וי\"ל דעיקר דין ההוא מכלל אשר ימצא לו נפקא והשבח לא היה ברשות אביו (כשמת משא\"כ כאן דאיירי בחלק בכורתו שהיה ברשותו כשמת אלא שעדיין לא חלקו ומוכר לחבירו הזכות שזיכתה לו התורה מכח בכורתו) אלא כדי של\"ת דההוא אינו ממעט אלא השבח שהשביחו היורשים מהני ההוא קרא דמתנה קרייה רחמנא דגם בשאר שבח הואיל ולא היה מצוי לא יטול פ\"ש אבל במה שהוא מצוי ביד אביהן זכי בה מיד אפילו קודם חלוקה אשיר\"י וע\"ש עוד ומש\"ר לפני זה בשם הראב\"ד ז\"ל אבל בחלק בכורה אכתי לא זכי ביה דמתנה קרייה רחמנא היינו דאכתי לא זכי ביה לגמרי ממילא אבל כאן דבא למכור חלק בכורתו הרי ראינו דניחא ליה לזכות בו: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך כו' פי' כיון שיש לו בו זכות קודם חלוקה לפיכך אם חילק בשוה ויתר: ובצרום וחלקום בשוה לא ויתר פי' דהו\"א כיון שנשתנו מכמות שהיו לא תועיל בו מחאה ראשונה וכיון דחילק בו עמהם בשוה גילה דעתו שמחל על בכורתו גם בשאר נכסים קמ\"ל וכתב ב\"י וטעמו דהרמב\"ם מדאמרינן בפ' י\"נ אר\"ה בכור שמיחה מיחה כו' וכתבתי ל' הגמרא לעיל בדרישה ס\"ו ופירשו הרמב\"ם לענין ויתור כשחילק בשוה וכן פי' ר\"ח ע\"ש ואע\"פ שרבינו ורשב\"ם כירשוה לענין נטילת שבח ששבחו וכמש\"ל ס\"ו (ועמ\"ש שם בדרישה) מ\"מ לדינא שני הפירושים אמת ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרשב\"ם ובחלק פשיטות כו' עבד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " האומר על א כו' משנה פ' י\"נ ועד\"ר: ומ\"ש בין נכסים כו' כן הוא דעת הרא\"ש וכדמסיק רבינו וכתבתי ל' בדרישה ומשמע מלשונו דס\"ל דבלא קרא דיכיר הנכתב בבכור הוא נאמן בפשוט. מכח סברא כיון שאין ידוע לנו אם בנו הוא או לא למה לא נאמינו כשאומר שהוא בנו וא\"ש דל\"ת מנ\"ל למילף פשוט מבכור דא\"ל היכא דגלי קרא גלי ועוד דילמא דוקא בידוע לנו שהוא בנו האמינתו תורה לומר שהוא בכורו אבל באין ידוע לנו שהוא בנו אינו נאמן לומר עליו שהוא בנו וכיון דיליף לה מכח סברא לחוד נראה דלא איירי הרא\"ש ורבינו אלא כשבאין לכאן מחדש ואין לנו הכרה בהן כלל אם הוא בנו או לא הא אם היו דרים כאן כמה שנים ולא היה משגיח עליו והיה בערום ובחוסר כל הו\"ל כהוחזק שאינו בנו ושוב א\"נ לומר עליו שהוא בנו וכן מש\"ר בסימן רע\"ז בבכור שנאמן אפילו באינו מוחזק שהוא בנו מיירי בכה\"ג דוקא ואע\"ג דבסמוך באומר זה עבדי ואח\"כ אומר עליו שהוא בנו נאמן התם מיירי באין ידוע אם השגיח עליו או לא או שידוע לנו שהשגיח עליו ובדיבור פיו לחוד קראו עבד אבל איפכא ודאי נאמן על מי שאנו מוחזקין בו שהוא בנו לומר שאינו בנו דהא בזה שהאמינתו תורה לומר על בן בין הבנים שהוא בכור ממילא משוה נמי שהוא מוחזק בנו לאינו בנו ה\"ה שנאמן ג\"כ לומר בהדיא אינו בני וק\"ל ואע\"ג דהרא\"ש לא כתב אלא נאמן בנכסים שיפלו לאחר מכאן ולא הזכיר שיהא נאמן בנכסים שיפלו לו כשהוא גוסס מ\"מ מסתברא לרבינו דאין חילוק לדידן דקיי\"ל כרבנן דס\"ל דאין אדם מקנה לחבירו דשלב\"ל א\"כ מה לי לאחר מכאן מה לי כשהוא גוסס וכ\"כ בזה הב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ודעת רשב\"ם הוא דא\"נ אלא בנכסים שהן בידו ובמגו דאי בעי הוה נותנם לו במתנה ולא בנכסים שיפלו לו לאחר מכאן וכ\"ש כשהוא גוסס וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אינו אחי [כו'] א\"נ דדוקא על בנו האמינתו תורה להכירו ואינו נאמן במגו דאי בעי היה נותן ממונו לאחרים דמגו במקום חזקה הוא זה כיון דמוחזקין אנו בו שהוא אחיו: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שא\"נ כו' לענין יוחסין פי' כשיש לו בנים א\"נ לענין יוחסין לפסול לבנו מ\"מ לענין ירושה נאמן אפילו יש לו בנים והטעם כתב המ\"מ דלענין יחוס אינו מן הדין שנאמר שיהיה הוא פסול ובניו כשרים הילכך כיון דלגבי בניו דבנו א\"נ גם לגבי בנו א\"נ אבל לענין ירושה מה לבני הבן בירושתו בעוד אביהם קיים הילכך אינם מעלין ולא מורידין לענין ירושה ועוד דאפילו יהיה זכות לבני הבנים בירושה מ\"מ כבר היא יכול להפקיעו אם נותן נכסיו לאחרים משא\"כ לענין יחוס שא\"א לפסול ואע\"ג דלגבי אחיו א\"נ לומר זה אינו אחי במגו דאי בעי יהיב נכסיו לאחר התם הוא שלא נתנה לו תורה ההיכר אלא לבנו והו\"ל כאומר אחי הוא ולא יירשני שלא אמר כלום אבל בבנו אפילו יש לו בנים ודאי נאמן: "
+                ],
+                [
+                    " אמר זה בני עד והרמ\"ה כתב כו' כל זה בב\"ב דף קכ\"ז: ומש\"ר לא היה קוראו תחילה בני דחזקה אין אדם מחבב עבדו כ\"כ לקרותו בן וכיון שהגיד שהוא בנו וע\"ז האמינתו התורה שוב אינו חוזר ומגיד אפילו תוך כדי דיבור אע\"ג דבכל התורה תכ\"ד כדיבור דמי שאני הכא דכיון דחזקה דאין קורין לעבד בנו מאי שיצא מפיו מחזיקו לבנו ודאי ושוב אינו יכול להפקיעו מחזקתו דאנן סהדי דלאו עבד הוא והו\"ל דומיא דקידושין וע\"ז דאמרי' דאפילו תכ\"ד אינו יכול לחזור בו וכ\"כ ב\"י ורבינו ס\"ל מדלא פרטו אלא קידושין וע\"ז ש\"מ דבעלמא בכ\"מ אמרינן תכ\"ד כדיבור דמי ומשום דאין הכרח לדברי רבינו מש\"ה כתב ונראה כו' ולא כתב בל' פלוגתא וק\"ל ועמש\"ל ס\"ס קצ\"ה ונלע\"ד דלכ\"ע אם כשאומר אח\"כ מה שאמרתי תחילה בני זה עבד הוא דנאמן ואמרינן דבנו הוא אבל מן השפחה נולד לו ואף דאז לא הוה בנו דהרי ישראל הבא על השפחה הולד עבד כמוה מ\"מ בנו הוא ושייך למיקרי בזה יכיר ונאמן אפילו הוא אמר בנך אני ואיני עבד כיון שגם הוא מודה שבנו הוא ודוקא כשאומר שאינו בנו אלא עבדו א\"נ עליו דהא לא האמינתו התורה כ\"א אבריה והרמ\"ה חידש דאפילו אמר בני זה עבד הוא א\"נ כשאמו מוחזקת בישראלית: ואפילו אינו משמשו תשמיש של עבד מ\"מ כיון שהוא מוכן תמיד לעבודתו וסר למשמעתו לכן קראו עבד: אמר עבדי וחזר כו' פי' למוכסן אמר שהוא עבדו שאם היה בנו למה היה לו לומר למוכסן שהוא עבדו שהרי מן העבד צריך ליתן מכס ולא מן בנו: והרמ\"ה כתב כו' ק\"ק למה כתב והרמ\"ה כתב בל' פלוגתא דאפשר דהכל מודים לדברי הרמ\"ה וא\"ת למה כתב הרמ\"ה דינו אכשעבר אבית המכס ולא כתב בסתם הא דנאמן לומר עבדי כו' וי\"ל משום דלא מצינו בגמרא דנאמן לומר עבדי כ\"א בזה ובמ\"ש שם דאם אמר עבדי הוא ושוה כך וכך דהוי עבד ואינו נאמן לומר אח\"כ שהוא בנו וזה שעובר אבית המכס נזכר שם בגמרא ראשונה ועוד דבההוא דאם אמר עבדי הוא ששוה כך וכך וחזר ואמר בני הוא דקאמר א\"נ אינו מוכח ממנו דעבד הוא ע\"פ דיבורו אלא א\"נ לומר שהוא בנו וק\"ל: ה\"מ דלא איתחזק אמו בבת ישראל כו' כלל דבריו נ\"ל שנתבארו במה שהקדים וכתב שהתורה לא האמינתו כ\"א אבריה וכמ\"ש (כי את בנו) יכיר ולמד ממנו ר' יודא שנאמן עליו אפילו לשווייה ממזר וה\"ה לשווייה עבד והיינו דוקא כשאומר בני הוא עבד ואין אמו מוחזקת בבת ישראל ואז הוי כאילו אמר אני הולדתיהו משפחה אבל כשאמו מוחזקת בבת ישראל אז א\"נ לומר בני זה עבדי הוא דהרי הוא כאילו מעיד על אמו שהיא שפחה והרי היא בחזקת <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> ישראל (ואין לומר שכוונתו הוא להעיד על נפש עצמו שהוא עבד ובא על אמו ישראלית ומצידו הוא עבד דא\"כ לא הוה זה הבן עבד דעבד הבא על בת ישראל הולד כשר) אבל ודאי נאמן לומר להרמ\"ה ע\"ז שאנו מוחזקים בו בבנו שהוא ממזר אף שאנו מוחזקים באמו שהולידתו שהיא אשה כשרה דהו\"ל כאילו אמר זה אינו בני ובזה הוא נאמן דגם זה בכלל יכיר הוא דיכיר אם הוא בנו או לא ומ\"ש הרמ\"ה בריש דבריו דנאמן לומר בני זה ממזר דאיכא למימר דהולידו מחייבי כריתות דמשמע דוקא כשאין אנו מכירין את אמו שהולידתו אבל כשאנו מכירין את אמו שהולידתו והיא בחזקת כשרה א\"נ לומר שהוא ממזר ואצ\"ל אינו בני דנעשה ממזר ממילא וכדמסיק ז\"א דא\"כ אדכתב הרמ\"ה דכשמוחזקין באמו שהיא בת ישראל שא\"נ לומר עליו שהוא עבד הול\"ל נמי דכשאמו ידועה ובחזקת כשרות אינו נאמן לומר עליו שהוא ממזר אלא ה\"ק כשידוע שאשתו הולידתו אז א\"א לומר עליו בני זה ממזר הוא דכיון שידוע שאשתו הולידתו והוא מודה ואמר שהוא בנו א\"כ אינו יכול להיות שהוא ממזר הילכך לעולם בהאי לישנא שיאמר בני זה ממזר א\"נ אלא כשאין אמו ידועה דאז מצינו למימר דעם א' מחייבי כריתות שכב וילדה ממנו דבנו הוא וממזר הוא אבל כשאינו אומר בני זה ממזר אלא אומר זה שאתם מחזיקים עליו שהוא בני מפני שאשתי ילדתהו ממזר הוא ודאי נאמן כאילו אומר אינו בני הוא דגם באומר ממזר ר\"ל שהוא מעם זר ולא ממני נתעברה והו\"ל ממזר ממילא אבל לא כשאומר זה שאתם מוחזקים בו שבני הוא אינו בני אלא עבד הוא דאף כשאינו בנו אינו מוכרח להיות עבד אא\"כ אמר שאמו שפחה היא וע\"ז לא האמינתו התורה ונראה דה\"ה כשאמו ידועה בבת ישראל כשרה והוא אומר בני זה ממזר הוא א\"נ לעשותה ממזרת דלאו כל כמיניה לפסלה בממזרת כמו בשפחות וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ז\"ל מי שהיתה כו' כ\"כ בפ\"ד מה\"נ ועיין בהמ\"מ שהאריך ליתן טעם לדבריו: אם ת\"ח הוא כו' פי' זה האב דודאי לא עבר לבעול שפחה אי לא שחררה תחילה: ה\"ז יירשנו וכ\"ש שאינן יכולין למכרו לעבד: מהמפקירין עצמן לכך פי' שדרכן לבעול שפחה ושייך ביה ל' הפקר שעבר על לא יהיה קדש וכן על הכזונה יעשה את אחותינו מתרגמינן שם נפקת ברא ופירש\"י ל' הפקר: מוכרין אותו וכ\"ש שאינו יורש: ה\"ג במיימוני ואם אין לאביו בן חוץ ממנו אשת אביו מתייבמת ור\"ל אשתו האחרת הכשירה בודאי וגם גירסא שלפנינו אחין מאביו מתפרשת כן ומשום דפטור יבום וחליצה תולה בבני האב: שהוא על עיקר הקבלה כלומר על עיקר דין התלמוד וקראו קבלה לפי שהכל הלמ\"מ וע\"ד משה קבל תו��ה מסיני כו': ויש מי שלא חילק בין כשרין לשאר העם לענין שלא ימכרו כו' כן הגי' לפנינו בכל הספרים והמשך לשונו הכי הוא לי נראה דבין לענין יבום בין לענין מכירה בין לענין ירושה יש חילוק בין ת\"ח וכשר לאדם אחר ויש שלא חילקו בין ת\"ח לשאר העם לענין מכירה וס\"ל שבשניהם אינו יכול למכרו אבל לענין ירושה מודים לי דיש חילוק בין ת\"ח לאיש אחר ויש מי שחולק לגמרי עלי וס\"ל דאפילו לענין ירושה לא נחלוק בישראל פי' לא נחלוק בין אדם כשר לשאר אינש ובשניהן יורש כיון דמ\"מ ישראל הוא ותיבת בלבד אינה נמשכת עם לענין שלא ימכרו אלא מלה עומדת לעצמה ור\"ל שלענין מכירה לבד חולקין ור\"ל שאין לחלק בו בין כשר להדיוט ולאפוקי היש מי שהורה שס\"ל דגם לירושה אין מחלקינן וק\"ל ובמיימוני איתא הגי' אלא לענין כו' אבל א\"א לישבה כלל דממ\"נ מה בא למעט אי ר\"ל דוקא למכירה לחוד יש חילוק בין [כשר] להדיוט אבל לענין ירושה בשניהן יורשין א\"כ קשה הא ודאי אם יורש כ\"ש שאינו יכול למכרו ואיך כתב שלענין מכירה יש חילוק בין כשר להדיוט ואי ר\"נ דוקא במכירה מחלקינן בין כשר להדיוט אבל בירושה בשניהן אינו יורש א\"כ העיקר חסר מן הספר במה שסיים וכתב ויש מי שהורה כו' דהול\"ל ויש מי שהורה שאפי' ליורשו לא נחלוק ויורש כו' ועוד דהו\"ל למכתב דהיש מי שהורה פליג ג\"כ לענין מכירה דהא לדעת הי\"א יש חילוק בין כשר להדיוט ולפי היש מי שהורה דלעולם יורש מכ\"ש שלעולם אינו יכול למכרו לכן נ\"ל שהגי' שלפנינו עיקר דל\"ג אלא: ורב נטרונאי כתב כו' ר\"ל שהוא מוסיף על יש מי שהורה כו' הנ\"ל וס\"ל שהוא בנו גם לענין לפטור את אמו מהחליצה והרא\"ש הסכים עמו וכתב מה שלא נראה להרמב\"ם דברי הגאונים דכתבו דגם לענין לירשו ולמכרו הוא בנו לא נראה לי כמוהו בזה אלא אפילו עדיפא בזה נ\"ל דהוי בנו לכל דבר אפילו בפטור את אמו מהיבום וכרב נטרונאי וק\"ל: וכתב הרמב\"ם לא נראו כו' ר\"ל הרא\"ש כתב איך שלהרמב\"ם לא נראו לו דברי הגאונים אבל אין דבריו נראין לי אלא העיקר כמ\"ש הגאונים: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אחד מהאחין שאמר על אחד מהשוק זה אחינו הוא כו' עד ופי' רשב\"ם כו' הכל בב\"ב דף קל\"ד ע\"ש: יורש עמהם כו' אע\"ג דזה פשוט הוא שהרי כולם שווים באמרם אחינו הוא מ\"מ איידי דסיפא נקטו אבל אין לתרץ דקמ\"ל דלא חיישינן דהן או א' מהן חייבים לב\"ח והב\"ח בא לגבות מהירושה ומשום שרוצים להבריח קצת מהירושה אומרים שקצת מהירושה שייך לפ' דבזה לא היו נאמנים (ולא) [דלא] מיירי כאן אלא בטענות שבין האחין והספק: אם הם ב' אחים נוטל אותו כו' כצ\"ל: ונותן ממנו לספק השליש פי' השליש ממה שלקח הוא שכך יש אצלו למשל שהעזבון הוא ג' מאות אילו היה גם השני מודה בהאי ספק היה כ\"א נוטל ק' ועתה שכפר בו נוטל כ\"א ק' וחצי נמצא יש לספק זה אצל כ\"א שליש חלק דהיינו נ': מה שנטל למקומו לזה כו' מה שנטל למקומו הוא לשון המשנה שם ומפרשו רבינו דהיינו (לאמצע להאחין) [לזה שהעיד] לא כפרו כו' עד יחזור מה שנטל לזה המעיד ואע\"ג דהנותן מודה שזה שמת היה אחיהן של כולם מ\"מ אינן יורשין אותו דזה המודה אומר להם הרי החזקתם כבר בנחלה הראוי לספק מאבינו אותו טלו לכם בחלקיכם כי לא מחל לכם חלקו עד היום ובגזל היה בידכם: ואפילו מה שלקח פי' מה שנטל מזה: הוא של המעיד לבדו אע\"ג דעלתה בגמרא בתיקו וכמו שאכתוב בסמוך אעפ\"כ פסק רבינו כאילו נפשט שאין האחין האחרים יורשים משום שזה ודאי והאחרים ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי כמש\"ר בסמוך המ\"מ ��ב\"י: ופירש רשב\"ם שבח כו' ר\"ל שטרח ונעשה בעמל ובכתפיו: ושאין מגיע כו' כן היה גירסת רשב\"ם בגמרא בעי רבא שבח ששבחו נכסים מאליהן מהו בשבח המגיע לכתפים לא תיבעי לך דכי נפלו לו נכסים ממקום אחר דמי כי תיבעי לך בשבח שאינו מגיע לכתפים כגון דיקלא ואלים ארעא ואסיק שירטון מאי תיקו ופי' רשב\"ם דיקלא ואלים דקל קטן ונעשה גדול ארעא ואסקא שרטון ר\"ל שלא זבנה ואסקא עפר וצרור מאליה וז\"ל ר\"ן פ' י\"נ אסקא שירטון שהביא הנהר תבן וקש ממקום אחר כשעבר על שדה זו ונעשה זבל ונזדבלה השדה והשביחה בכך וכל אלו היה שבח דממילא והא דלא אמר שלופפי והוה תמרי וכיוצא בו דהוי רבותא טפי דאשתני שמיה כדלעיל סימן רע\"ח דודאי כאן לא שייך לחלק בין אשתני שמיה ללא אשתני דאין הדבר תלוי כאן בראוי או באינו ראוי וק\"ל: ל\"ש שביק הנהו נכסי כו' ז\"ל ב\"י דברים תמוהים הם שהרי מ\"ש בסוף ואי ליתא לממונא דהאי אחא כו' סותר למ\"ש בתחלה וצ\"ע עכ\"ל ולעד\"נ ליישב שהרי בלא\"ה ק' בדברי הרמ\"ה הללו דלאו כריש דבריו הן סוף דבריו דהתחיל וכתב ז\"ל והיכא שנטל הספק כו' וקנה נכסים ממ\"א וסיים וכתב הילכך היכא דשבק האי ספק כו' עד ל\"ש נפלו ממ\"א כו' הרי דפתח בקנה נכסים ממ\"א וסיים בנפלו לו ממ\"א וחילוק גדול ביניהן דבקנה ממקום אחר איכא למימר מכר אלו וקנה אלו שבמקום אחר בדמיהן של אלו משא\"כ בנפלו לו ממ\"א דמשמע דנפלו לו בירושה בחנם ולא מכח דמיהם של אלו שנתן לו אחיו ומנ\"ל להרמ\"ה הא וגם מאי הילכך דקאמר היאך נלמד זה מזה וע\"כ צ\"ל דנפלו ממ\"א דקאמר אינו ר\"ל שנפלו ונוספו לו נכסים ממ\"א ואין אלו הראשונים (ואין) [אלא דאין] אנו יודעים אם באו מכח הראשונים או לא מש\"ה דינא הוא דשקיל האי אחא כו' כיון דהוא ודאי נתן לו ואחיו באים מספק ומ\"ש בסוף ולא ממונא דידיע דאתא מחמתיה ר\"ל ולא נשאר בידו ג\"כ מאותן נכסים דידועים לנו שבאו מאותו ממון שנתן לו אחיו נמצא דאפילו ספק אין כאן אם נשאר בידו מה מאותו שנתן לו ומהבא מחמתו אלא ודאי שבא לו מעלמא בזה דוקא חולקין אחיו עמו ודוק (שוב מצאתי קצת דברי בד\"מ) ואין להקשות אם ידוע שאין בידו לא הוא ולא בא מחמתו פשיטא דפלגי להו כולהו אחין י\"ל דקמ\"ל דל\"ת כיון דאילו קאכיל מנכסים שנתן לו היה צריך לאכול הני דשביק וא\"כ הני יכנסו במקומן קמ\"ל ועבד\"ר שכתבתי עוד מזה: "
+                ],
+                [
+                    " הרי שהיה יושב בנחלתו כו' עד נאמן אפילו שיצא קול כו' ב\"מ דף ל\"ט ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אין ספק מוציא כו' פי' כיון שאין ספק מוציא מידי ודאי לפיכך מי שמת כו' דכל הני דינים נמשכים זה מזה עד וספק וסבא ודין ספק וסבא נלמד ממה שהקדים לכתוב דבשניהן ספק חולקין וכמו שיתבאר: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך מי שמת והניח בן ובת וטומטום ב\"ב דף קכ\"ו: אם היו הנכסים מרובים כו' ר\"פ מי שמת מבואר שם איזהו מרובין כל שיש לזון בנים ובנות עד שיבגרו הבנות ואז הדין שיורשין הבנים הכל ולוקחין המעות והנכסים בידיהן והם מפרנסים להבנות עד שיבגרו ואין יכולת ביד הבנות לומר תן לידינו או ליד ב\"ד שיעור כדי פרנסתינו שמא תרדו מנכסיכם ומיד שזכו בו הבנים בשעת מיתת אביהם שוב אין מוציאין מידן אף שיורדין (הבנות) [הבנים] מנכסיהן ונעשו מועטין ואיזהו מועטין כל שבשעת מיתת אביהן אין בו כדי לזון כולם יחד עד שיבגרו והדין בהן שנוטלין הבנות הנכסים אצלן ונזונות מינייהו והבנים ישאלו על הפתחים כן מבואר שם ר\"פ מ\"ש וכ\"כ רבינו בא\"ע סימן קי\"ב ונקוט כלל זה בידך למה שיתבאר עוד ומכלל דבריהם יש ללמוד נמי דאם היו מקצת הבנות באות בשנים כגון בשנת י' או י\"א ומקצתן עדיין קטנות בנות ו' שנים דלא מחשבי הנכסים מרובים עד שיהיה בנכסים כ\"כ כדי שיזונו הבנים עם הבנות עד שיבגרו גם הקטנים ואי לא אזי אף נגד הבנות הגדולות נחשבים נכסים מועטים ולא יוכלו הבנים למימר לבנות ניזון כלנו יחד עד שיבגרו הגדולות מפני שעי\"ז ימעט חלק הקטנית מלהיות להן מזונות לבסוף עד שיבגרו מש\"ה מוציאין העזבון מיד: ומיהו אינו ממעט כו' ואע\"ג דהנכסים מרובין וישאר לירושת הזכרים יותר מחלק מזונות כולם (שהרי אי לאו הכי לא היו דוחין אותו אצל הבנות וכמו שיבואר בסמוך) וא\"כ איך שייך מיעוט (ואין ליישב ולומר דמשום בבא שאחר זה כ\"כ ולגרוס אח\"כ דאם במקום ואם הנכסים מועטים לומר שהכל בבא א' וה\"ק ומיהו אינו ממעט כו' דאם הנכסים כו' דא\"כ לא א\"ש מ\"ש ואח\"כ יתנו לטומטום כשיעור הזה כיון דבנכסים מועטים מיירי לא פסקא מילתא שייכלו ליתן לו ככל שיעור זה) מ\"מ מצינו מיעוט בהן לבנות אם לא היו נותנין לבנות תחלה לענין זה דאף שהנכסים מרובין (בין) אם הבנים רוצים לסלק הבנות במזונותיהן הרשות בידם ואם אין שם מעות מזומנים כפי ערך מזונות כולם או שיש עידית וזיבורית קמ\"ל דנותנין להבנות המזונות או העידית בראשונה למזונותיהן והמטלטלים או הזיבורית יתנו להטומטום ובזה נסתלקה תמיהת הב\"י ועד\"ר שישבתי בע\"א: הבנות דוחות כו' ואין לו כלום כדין ספק הבא להוציא מידי ודאי: ואם יש מותר כו' ז\"ל ב\"י כלומר אם היו הנכסים שאין בהן כדי מזון הבנות וטומטום עד שיבגרו אבל מ\"מ מותר יש להן על כדי מזון הבנות עד שיבגרו אותו מותר חולקין אותו בין הזכרים והטומטום ממ\"נ אם הוא נקיבה הרי כל המותר שלו לזון מהם ואם הוא זכר יורש במותר הזה חלקו עכ\"ל ולשון רבינו שכתב נוטל בו חלקו עם הבנים משמע כדברי ב\"י דנוטל חלק כמותן ולא יותר אבל קשה למה לא יטול הטומטום ג' חלקים בזה המותר ממ\"נ דמ\"ש מנכסים מועטים ואין כאן אלא בן וטומטום דהוה דינא הכי כמש\"ר אח\"ז. והרי גם כאן הבנות כבר נסתלקו וכאילו אינן דמי וי\"ל בדוחק ולומר דשאני הכא דיש בן ובת וטומטום ונכסים מועטים דהנכסים נופלין תחלה לפני הבנות והוא נדחה מהבנות וכיון דאידחי אידחי ואין לו זכות בנות כלל לומר להבן ממ\"נ משא\"כ כשאין אלא בן וטומטום בנכסים מועטים או בת וטומטום במרובין דבתחלת הנפילה יש זכות גדול לטומטום ודוק: ויש לו ליטול הכל כו' המוטל בספק חולקין כו' כ\"כ הרא\"ש והטעם שחולקין אפילו לרבנן דסומכוס כיון שאין א' מהן מוחזק עכ\"ל וכתב ב\"י ז\"ל וצ\"ל דמיירי כשהנכסים מרובים כו' שברביעית מהן אין פחות מכדי שתזון הבת עד שתבגר דאל\"כ היאך יטול הטומטום ג' חלקים שמא זכר הוא והרי הבת יש לה מזונות עכ\"ל ופי' זה דחוק הוא גם אכתי לא נתיישב כיון דצריך עכ\"פ ליתן להן מזונות אמאי קאמר יטול הכל ועוד הלא אין כל חציה השנייה מוטל בספק כיון שצריך ליתן מזונות להבנות בראשונה ולכאורה נראה לומר דהנהו ג' חלקים דנקט איירי בשכבר הוציאו למזון הבנות אבל זה דוחק לכ\"נ יותר דשפיר קאמר שמא זכר הוא ויטול הכל שכבר כתבתי ל' שהדין בבנים ובנות ונכסים מרובים דהבנים לוקחין כל הנכסים אצלם והם מפרנסין הבנות מידם נמצא שכאן עיקר המחלוקת שבינייהו הוא באידך פלגא שהבת טוענת שבת אתה ולקחת חלקך והא פלגא שני הוא [והטומטום טוען שזכר אני] ואני אקח הנכסים לרשותי ואני אזון אותך עד שתבגר לכך חולקין והרביעית לוקחת הבת מעכשיו לרשותה ואידך שקיל טומטום לרשותיה וכי לא יגיע הרביעית הזה כדי מזונות הבת עד שתבגר יזון לה הטומטום משיכלה זה הרביעית ואילך וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אנדרוגינוס דבריה הוא כן הוא בס\"א ור\"ל דבריה בפ\"ע הוא לכן כשהוא עם הבן אין לו כלום לפי שירושה מן התורה היא לבן נמצא שהוא יורש ודאי והאנדרוגינוס אינו ידוע בודאי שהוא בן לכן אינו יורש עמו וכ\"ת אכתי צריכין ליתן לו מזונות ואמאי אין לו כלום וי\"ל דזיל בתר טעמא דמדאורייתא הבן יורש הכל והא דמזונות לבנות עד שיבגרו היינו משום תנאי כתובה ותקנת חז\"ל היא ולאו דאורייתא וע\"כ לא תקנו אלא לגבי בת ודאית לפי שאין דרכה לשאול על הפתחים אבל זה האנדרוגינוס דצד זכרות יש בו יכול לשאול על הפתחים ולהכי לא תקינו גביה מזונות כמו בנכסים מועטים דהבנות יזונו והבנים שואנים הפתחים וק\"ל: ומ\"ש ואם הוא עם הבת יורש עמה בנכסים מרובים ה\"ט דהא אין לבת ירושה אא\"כ כדדרשינן ובן אין לו עיין עליו כנ\"ל בסימן רע\"ו וא\"כ מה לי בת מה לי אנדרוגינוס הרי גם כן זרעו הוא ולהכי יורש עמה בשוה ומ\"ש במועטין אינו נזון עמה ג\"כ מטעם הנ\"ל דלא תקנו גביה מזונות וק\"ל כנ\"ל לפרש ובזה מסולקת קושיית ב\"י וכעין זה כתב בד\"א אך לפי מ\"ש ב\"י דמשמע ר\"פ מי שמת דטומטום ואנדרוגינוס שווין הם לענין ירושה בין עם בן בין עם בת צ\"ל דהא דכ\"ר בנכסים מועטים גבי בת יורש עמה באופן שמפורש לעיל גבי טומטום דהיינו שנוטל ג' חלקים ממ\"נ ודוק ועמ\"ש בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " וספק וסבא בנכסי יבם כתבתי בא\"ע ע\"ש בסימן קסג ומסיק שם דחולקין ושם לפני זה האריך בדין זה: "
+                ],
+                [
+                    " נפל הבית עליו כו' ב\"ב דף קנ\"ט: להנחיל לאחיו כו' לאפוקי אם היה לבן זרע דאו יורש בקבר להנחיל זרעו אחריו כדלעיל: מעמידין הנכסים כו' משום דהוחזקה הנחלה לשבטה: ל\"ש היה לה בן כו' שאז אף אם האם מתה תחלה אינה יורשת בנה המת כ\"א בחצי ובנה השני החצי ואם הבן מת תחלה אזי יורש בנה השני אח\"כ מאמו הכל והו\"א שדוקא בכה\"ג הוא דקאמר שהנכסים הם בחזקת יורשי האם הוא הבן השני החי מפני דהוא ודאי יורש ממ\"נ והאי יורש של בן המת הוא ספק דשמא הבן מת תחלה ואין לו כלום ואין ספק מוציא מידי ודאי אבל בשלא הניחה בן אז נימא שיחלוקו וכמ\"ש ר\"ש אליבא דת\"ק דקאמר יחלוקו דכתב דהיינו דוקא כשלא הניחה עוד זרע אבל הניחה עוד זרע יורש הכל אבל ריב\"א וריב\"ם ור\"ת חולקים על ר\"ש וס\"ל דבכל ענין יחלוקו אליבא דת\"ק ע\"ש ומיניה למד רבינו דלפי מאי דקיי\"ל כמ\"ד דהנכסים עומדים בחזקת האם ג\"כ בכל ענין קאמר אפילו לית לה בן אחר אלא שאר יורשים וכ\"כ בהג\"מ בס\"פ מ\"ש וכ\"כ ב\"י ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " נפל הבית עליו כו' בב\"ב דף קנ\"ט ע\"ש: כתב הרמב\"ם כו' כצ\"ל: חולקים עם יורשי הבן עיין בסמוך טעמו: וא\"א כו' בתשובה כלל פ\"ד סימן ה': להעמיד דברי הרמב\"ם בדוחק שהוקשה <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> למה לא פסק הרמב\"ם גם בזה להעמיד הנכסים בחזקת שבט האב כמו שפסק בנפל הבית על האם ועל הבן ותירץ וז\"ל נ\"ל לחלק דאם נפל הבית עליו ועל אמו שאם מת הבן תחלה ואח\"כ האם באו הנכסים ליד קרוביה לכן מעמידין כל הנכסים לאלתר ביד קרוביה אבל בנפל הבית עליו ועל בן בתו ממ\"נ ממשמשת הנחלה בקבר לבת שהיא (פי' הנחלה) קרובה לבת וספק מת האב תחלה ותבוא הנחלה לבתו ומהבת לבנה ומבנה לקרובי הבן מצד אבי�� או אם מת הבן תחלה ותחזור ותמשמש מהבת למעלה ליורשיה מצד אביה הילכך הואיל וממ\"נ ממשמשת הנחלה מן האב לבת אע\"פ שהיא עדיין בחוקת אותו שבט הואיל ויצאה מיד מי שהיתה עד היום הזה וספק אם תורידנה למטה או תעלנה למעלה יחלוקו ע\"כ כוונת עניינו דהרא\"ש אלא שיש ט\"ס שם בתשובה וגם ב\"י הביאה בטעות וצריכין להגיה ע\"ד שכתבתי (ולא כע\"ש שהניחה בטעות ופי' בו פי' זר א\"א לשמוע ע\"ש ובסמ\"ע) ומ\"ש דממ\"נ ממשמשת לבת כו' היינו משום דאף אם מת הבן לפני אבי אמו אף שאמו ג\"כ מתה קודם מיתת אביה מ\"מ מיד כשימות אביה הנחלה ממשמשת לירד לזרעו דהיינו הבת בקבר אלא שבאם לא הניחה זרע חוזרים למעלה לקרוביה מצד אביה והואיל ועכ\"פ יצאה הנחלה מיד אביה המוחזק בה ליד בתו מש\"ה חולקין אבל באם ובן לא אמרינן שהנחלה עכ\"פ תבוא ליד בנה יוצאי חלציה דהם אמרו דאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב אבל באב ובתו כשאין לה בנים יורשיה הן יורשי אביה וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " נפל הבית עליו כו' ב\"ב דף קכ\"ז וכפול לעיל ס\"ס ק\"י: וב\"ח אומר כו' עיין בב\"י שכתב במשנה זו דכתב ליה דקנאי ודאנא עתיד למיקני כו' לכאורה תמוה הא ל\"ל בלה\"נ ב\"ח קודם אם לא שנתנה או מכרה לאחרים בחייו וכמ\"ש בסימן ק\"ד ואפשר דמשום דשם במשנה כתב דב\"ש ס\"ל יחלוקו משום דב\"ח גם כן מיקרי מוחזק דס\"ל דשטר העומד לגבות כגבוי דמי מש\"ה כ\"כ דאל\"ה מאי מוחזקת יש לב\"ח הלא ביד הלוה למכרה או ליתנה לאחרים: ולא יגבה כו' ר\"ל הואיל ולא היה בחייו במצוי כ\"א בראוי ואינו יורש בקבר כדי לפרוע מהן ב\"ח ואע\"ג דאם היה לו זרע היה נוחל כדלעיל: ואי לאו לא יטול דהנכסים ישארו בחזקתן שהרי יורשי האב הם יורשים ודאי או מיעקב או מראובן וכמוחזק דמי שהרי יעקב מוחזק בנכסים רשב\"ם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " האומר איש פלוני כו' בב\"ב דף קכ\"ו: לא אמר כלום מפני שמתנה ע\"מ שכתוב בתורה וז\"ל הרמב\"ם פ\"ו דנחלות ואע\"פ שזה ממון הוא לפי שנאמר בפ' נחלות והיתה לבני ישראל לחוקת משפט לומר שחוקה זו לא נשתנה ואין התנאי מועיל בה עכ\"ל: וכן אם אמר בתי כו' שם דף ק\"ל: שאינו יכול להוריש פי' דוקא בל' ירושה אינו יכול אבל בל' מתנה יכול בכל ענין וכמ\"ש בסמוך ס\"ו: ולא לעקור הנחלה פי' שיאמר בני לא יירשני וכו' כדלעיל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם היו לו בנים כו' ק\"ק למה ליה לכתוב זה אם בבן דבריו קיימין ה\"ה וכ\"ש בבנות דבריו קיימין דנפקא מדכתיב ביום הנחילו את בניו ודוקא בל' מתנה כ\"ר לעיל סימן רמ\"ו דלא עשאו אלא אפוטרופוס דלא קנה דיש שנותן מתנה גמורה ויש שנותן מתנת אפוטרופוס אבל בל' ירושה ואפילו בבנו ואפילו כותב לו קונה הנכסים קנין גמור דלשון ירושה משמע שקם תחת המוריש לקנות נכסיו לגמרי רשב\"ם ולא כדעת הרי\"ף דמחלק בין בנו לבת ובין כותב לאומר ואינו מחלק בין לשון ירושה למתנה וכמ\"ש בסי' רמ\"ח וגם בש\"ע בסימן זה ועיין בסמ\"ע מ\"ש עוד מזה: אבל אם אמר פ' כו' פי' וסיים ואמר אלא שאר בני יירשוני ואע\"ג דכבר כתבו בר\"ס זה חזר וכתבו דלא תטעה לומר דדוקא כשמעביר הנחלה מבניו ונתנה לאחר בל' לא יירש בני ואין לו עוד בנים הוא דקאמר דלא אמר כלום משא\"כ בזה שאמר ויירשוני שאר בני קמ\"ל: ולא יירש שמעון כלום זה קאי גם אאומר בני יירשנו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בבכור אינו יכול להעביר כו' שנא' לא יוכל לבכר את בן האהובה והוא ג\"כ שם במשנה דף קכ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " ואין חילוק בכל זה בין בריא כו' כיון דראוי לירשו קרינן ביה ביום הנחילו את בניו: אבל רב האי כו' עד דוקא בשכ\"מ כו' ברישא דלא אמר כלום מיירי בשכ\"מ וכ\"כ הרמב\"ם בהדיא ברישא בין בבריא בין בשכ\"מ ובדין זה כתב ג\"כ בשכ\"מ וכ\"כ בש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " כגון שאמר פ' בני יירש כך וכך עיין בנ\"י: או שהשוה להן הבכור פי' שחילק נכסיו לכולן בשוה לבכור כפשוט ומ\"ש לפני זה שריבה לאחד היינו לבן הפשוט אמר שיטול כך וכך מאות לחלקו ממילא יגרע פי שנים דבכור בהמותר והוא ג\"כ משנה שם דף קכ\"ז: כדין ב\"ח שנוטל מהן כו' ע\"ל סימן רע\"א ורי\"ג וקי\"א: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם נתן בלשון מתנה כו' דהא כאן לא שייך טעם דאין אדם מתנה על מ\"ש בתורה: ואפילו בת בין הבנים או אחר כו' יתור לשון הוא כאן אף אם תאמר דקאי אלמטה מינה דהא אזה קאי וכמ\"ש לפני זה בד\"א דלא מהני בבת בין הבנים כו': אם אמר בלשון מתנה עם הירושה כו' שם דף קכ\"ט וכפי' רשב\"ם: או שנתן לשנים כו' מהני כו' דכמו שנתכוין ליתן לזה כך נתכוין ליתן לאידך הואיל דבדיבור אחד נתן לשניהן: אבל ב' שדות כו' עד לא מהני כו' פי' זה לא מהני לכ\"ע והא דכללינהו יחד בזה פליגי ר\"ש ור\"י הלוי כדמסיק וק\"ל: עד שיאמר פלוני כו' ויירשום דהשתא יליף לשון מתנה מל' ירושה דכי היכי דל' ירושה נאמר לשניהם דל' ירושה קמא קאי על ראובן ובתרא על שמעון גם לשון מתנה שבאמצע נאמר לשניהם בע\"כ דלמאן תרמייה אבל אם אמר פ' ופ' יירשו שדה פ' ופ' ותנתן להם שדה פ' ופ' ויירשום ושם איכא למימר דהאי ותנתן כו' ויירשום אשמעון קאי לא קנה ראובן דכיון דב' מעשים הם יש לחלק להם גם הלשונות לאפוקי אם אמר שנתתי להם שמערב ל' נתינה אל' ירושה וכן אם לא הדר ואמר לבסוף וירשום אע\"ג שאמר שנתתי להם אכתי איכא למימר ב' הלשונות נגד ב' המתנות לראשון נתן בל' ירושה ולשני בל' מתנה וקנה רשב\"ם (ועמ\"ש בסמוך אח\"ז ליישב ל' נתתי להם) ומל' רשב\"ם הלזה משמע דגם כשלא אמר שנתתי אלא ותנתן קנה שמעון השני וכן כשלא חזר ואמר ל' ויירשום לבסוף קנה שמעון השני וכן היא כוונת רבינו בשם הרשב\"ם ואף דסתם רבינו וכתב לא מהני ה\"ק לא מהני ל' מתנה לתקן לשון ירושה וכמו שהתחיל וכתב ואם אמר ל' מתנה עם ירושה ובאמצע אמר ותנתן נמי מהני (וכן נראה מלשון רשב\"ם שכ\"ר בשמו שכתבו להאי באחרונה דמשמע דצד רבותא יש בו דלא מהני ממילא לר\"י הלוי מכ\"ש דמהני בזה) ור\"י הלוי לאו ארשב\"ם קאי אלא אמ\"ש שם בגמרא שאמר בל' ירושה תחלה וסוף ונתתי באמצע וע\"ז כתב דה\"ה כו' וכ\"כ הרמב\"ם דשלשתן מהני וכתב עליו המ\"מ שדעתו כדעת ר\"י הלוי רבו והא דקאמר בגמרא ל' ירושה תחלה וסוף ול' נתתי באמצע מפני שהוא מרווח יותר ע\"ש בדברי המ\"מ עוד: והכי מסתברא וגם המ\"מ כתב ז\"ל דפי' ר\"ש אינו מחוור בעיניו דהיאך אפשר לומר בל' מתנה בסוף כשאומר שנתתי להם דלא קאי אלא אאחרון והא להם קאמר דמשמע דקאי אכולהו ע\"ש ולכאורה היה נ\"ל דמש\"ה לא מהני משום דאיכא לספוקי ולפרש ל' ירושה אשדה אחת ולשניהן ול' מתנה אשדה שניה ולשניהן וכאילו אמר ראובן ושמעון יירשו שדה פ' ועוד שדה פ' נתתי לשניהם במתנה ומ\"ש לא מהני ר\"ל ל' מתנה דזו ול' ירושה דזו וכנ\"ל ודוקא כשלא חזר ואמר ל' ויירשום לבסוף דאז ניחא לן לקיים שני הלשונות משא\"כ כשחזר ואמר ל' ירושה לבסוף וכנ\"ל ואפשר דמש\"ה שינה רבינו ולא העתיק לשון רשב\"ם משום דל' רשב\"ם א\"א לפרש הכי שהרי סיים וכתב דראובן לא קנה ושמעון קנה ולפי מ\"ש השדה ראשונה לא קנה שום א' מהן ושני קנאו שניהן יחד ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה ראובן כו' סוף כלל פ\"ד: והנחתי ליורשי אחרי חמשה זהובים. אפשר שאמר זה להתנצל שלא הניח ליורשיו מה שבו תתקיים ירושה דאורייתא ודומה לזה כתב בתשובה שהביא רבינו לעיל סימן צ\"ט ס\"ך ז\"ל ראובן כתב נכסיו לאחד מבניו כו' עיין שם ויש מפרשים דמשום הכי הניח ה' זהובים דאם לא כן לא הוה מתנתו מתנה דהכותב כל נכסיו לאשתו אמרינן דלא עשאה אלא אפוטרופוס אי לא דשייר כלום וכמו שכתב לשונו בסימן רמ\"ו ואי משום דבלשון ירושה אינה נעשית אפוטרופוס הא מסקינן דל' ותחזיק עשאו ללשון מתנה וי\"ל (דגם) [דאי גם] השכ\"מ ידע זה אכתי לא היה צריך להניח לבניו כלום אלא לא היה לו לומר ל' ותחזיק או לגלויי דעתיה שאין כוונתו לאפוטרופוס וכמ\"ש שם ועוד דא\"כ מה היה דעת השואל שאלה זו להרא\"ש דהא מדהניח ה' זהובים כדי שלא תהא אפוטרופוס ש\"מ דלמתנה נתכוין דאי לירושה בלא\"ה לא שייך בו אפוטרופוס וק\"ל: ותחזיק הוא לשון מתנה י\"מ משום דבירושה אין צריך חזקה ול\"נ דא\"כ הו\"ל לדייק מדעשה קנין וכמ\"ש בהשאלה ולקח קנין ע\"ז ושכ\"מ אין צריך קנין אלא ודאי אין ראיה מזה דשמא לא ידע הדין אלא העיקר דל' ותחזיק עצמו מורה על לשון מתנה כמש\"ר לעיל ריש סימן רנ\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה אחרת כו' כלל פ\"ג סימן ה': מהני ל' מתנה ולא הוה זה כב' שדות לב' אנשים ולא כללינהו יחד דלא מהני לשון מתנה דזה ללשון ירושה דזה דכיון דאמר והשאר לאחיותיי עשאו כאילו הוה כוליה חד עניינא ואמר ממנו יהא החלק זה לזה והשאר לזה וכבר נתבאר דבאומר משדה זו תנתן מחצה לפ' והשאר יירש פ' דמהני א\"נ מיירי כשנתן לכולם בתוך כדי דיבור דמהני גם בשני שדות וב' בני אדם כנ\"ל: דאפי' ליכא הכא מתנה כו' פי' אפילו לא תהא הוכחה ממה שאמר שיתנו לפ' כך וכך דהוא ל' מתנה ומועיל ללשון ירושה כמ\"ש לפני זה מ\"מ קנו אחיות כו': "
+                ],
+                [
+                    " דלא בעי שיור כו' היכא שמת לאפוקי אם עמד דאומדן דעתו דאין אדם נותן כל נכסיו והוא יחזור לשאול על הפתחים אם לא ששייר קצת כדלעיל סימן ר\"ן וק\"ק דלא הו\"ל לסיים ולכתוב דלא בעי שיור היכא שמת דאין עניינו לשאלתו דשואל אם יירשו (בנות) [אחיות] במקום בת או לא ואפשר דנסתפק הרא\"ש במה היתה שאלתו דהשואל והשיב לו על ב' צדדים אם שאלתו היתה אם יירשו האחיות במקום בת אם שאלתו היתה מפני שמורגל בלשון בני אדם דמתנת שכ\"מ אינה מתנה אם לא ששייר לנפשו כלום וע\"ז השיב דהיינו דוקא אם עמד אח\"כ מאותו חולי ולא היכא שמת באותו חולי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " (יא) שאלה אחרת ד' אחיות כו' כלל כ\"ד סימן ה': היו פנויות ודרות ביחד ומבואר שם בתשובה שהיו מתפרנסין מעמלן שכתב והצליחו בעמלן משמע שהיו משותפות יחד בנכסיהן וז\"ש בסמוך להיות לארבעתן בשותפות כבתחלה: אלא אחיותיה יטלו חלקו פי' החלק שראוי הוא לירש מכל אחת מאחיותיו אבל לשון חלקו אין שייך לומר שפיר אדבר שלא היה בידו עדיין אלא שראוי לבוא לידו לאחר זמן לכן נראה שכצ\"ל חלקה וכן הוא בתשובה ודייק וקאמר חלקה ולא קאמר יטלו את שלה לפי שהיו משותפין יחד ולא היה לשום א' מהן ממון בפני עצמה וכמ\"ש: וכן עשו כל אחת ואחת כו' האי וכן עשו לפרש בא הא דאמר לעיל ונתנו ארבעתן כו' באיזה אופן היתה הנתינה ומפרש שבאופן זה עשו שכל אחת ואחת כו' ושם בתשובת אשר\"י הוא קצת בענין אחר ז\"ל כל נכסיה לג' אחיותיה וכן עשו כ��לן כו' והיא היא ולכאורה היה נראה דצ\"ל מהופך וה\"ג והיו רוצין להעביר כו' עד אלא אחיותיה יטלו חלקו וכן עשה כל אחת כו' עד והכל ביום אחד ונתנו ארבעתן כו' עד לב' אחיותיה והשתא א\"ש דלא יהיה כפילת דברים דקאמר מתחלה והיו רוצין להעביר כו' ואח\"כ כתב וכן עשו כו' כאשר רצו ואח\"כ כתב דנתינתן היתה מתנת בריא ומהיום וק\"ל: ובאים בני האח לתבוע כו' ונסתפקנו בדבר זה אחר שכולן כו' או דילמא מה שנתנה הוא במתנה כו' תשובה מתוך שאלתך כו' יש לדקדק וליתן לב במה היו מחולקין הטוען והשואל והרא\"ש ז\"ל המשיב ועוד ליישב כמה דקדוקים שצריכין לישוב במה שי\"ל בשאלה ותשובה זו ונראה (דמעתה) [דדעת] בני האח הטוענין היה ישר בעיני הרא\"ש דגם הרא\"ש השיב דנתבטלה כל המתנה אלא שבני האח הטוענין לא חלקו בין אם היתה מתנה בפעם אחת לנתנו זא\"ז והרא\"ש השיב לחלק ביניהן ודעת הטוען היה בלי טעם כ\"כ אלא אמר מאחר שלא נשתנה הדבר אחר נתינתן מאשר היה בתחלה כי בתחלה היו כולם משותפות בממון גם אחר שחזרו חלילה ונתנו כל אחת לחברתה עמדו בממונן כבראשונה והרי לא עשאו כלום אלא משותפות כבתחלה משום הכי בקשו לירש חלק הג' אחיות שמתו אבל חלק של זו הקיימת לא בקשו אף שכבר נתנה חלק לאחיותיה דכיון דנתבטלה המתנה חזר הדבר לכמו שהיה בתחלה והשואל היה מסופק אם הדין עם הטוען ולא מטעמיה שחשב לומר דהרי לא עשאו כלום דודאי קנין המתנה הוא קנין אלא שיש ליתן טעם משום דהרי הוא כאילו לא עשאו כלום כי מאחר שכ\"א לא נתנה אלא חלקה לאחותה ולא פרטה לומר שגם מה שתקבל במתנה מאחיותיה היא חוזרת ונותנת לאותן שתשארנה בחיים נמצא שלא הבריחה כ\"א אלא חלקה ואחר שכ\"א קבלה מג' אחיותיה כשיעור שהיה לה בתחלה ואותו לא הבריחה הרי הוא כאילו לא עשאו ולא כלום וממילא יורשים בני האח ג' חלקי הממון משום הכי האריך השואל ליתן טעם לדבריו גם בצד השני ולא כתב בקיצור או דילמא הרי הוא כאילו לא עשאו כלום וכדברי הטוענים ועוד דהשואל דקדק לומר כי הרי הוא כאילו עשאו בכ\"ף הדמיון והטוען כתב בפשיטות חוזר כל הממון (וק\"ל) [ור\"ל] א\"ד לא יירשו כלום כי ניזיל בתר אומדנא וכאילו פירשה כל אחת בפירוש לאמר אני נותן לאחיותי הן מה שהיה בחלקי הן מה שאקבל מאחרים והרא\"ש השיב לו מה שפשוט לך שלא יירשו בני האח חלק מה שנתנו כל אחת מנין לך ור\"ל הרי אם נוכל לברר מי נתנה תלה ומי בשנית כו' אז יירשו חלק מה שנתנו ונ\"מ שיירש לפעמים כל הממון והיינו כשזו הנשארת חיה נתנה באחרונה דגם חלק מה שנתנה באחרונה יירשו עם מה שקבלה מהן: ומ\"ש הרא\"ש אם אח שחזרו חלילה כו' ר\"ל ואם לא היו המתנות זא\"ז אלא נכתב בשטר שחגלה ומלכה כו' כ\"א נתנה כו' וזהו חלילה שמתנותיהן היו ביחד זו לזו אז נתבטלו כל המתנות ר\"ל ובזה אף שלא יירשו גם חלק הרביעית מ\"מ חלק הג' אחיות שמתו יירשו מה שנתנו וכדמסיק ולא כדעת השואל שלא יירשו עכ\"פ חלק מה שנתנו כ\"א מה שיירשו או לא כלום: ומ\"ש הרא\"ש מתוך שאלתך משמע כו' הא דכתב ל' משמע אע\"ג דכ\"כ השואל בפירוש בשתי החלוקות בראשונה כתב כמו שלא יירש מה שנתנה כו' ובשניה כתב מה שנתנה היא במתנה לא יירש כו' נראה דמשום הנ\"מ דזו הקיימת דגם חלקה יירש כתב ל' משמע ודוק. אלא שביאור זה דתשובת הרא\"ש הוא דחוק במ\"ש וזה מנין לך דהעיקר חסר מן הספר גם במ\"ש אח\"ז אם אחר שחזרו חלילה כו' צ\"ל שאינו מחובר למ\"ש לפני זה והוא דוחק וג\"כ יהיה לפי מ\"ש עיקר חסרון וקיצור לשון ועוד למה כתב אם אחר שחזרו כו' ולא כתב ברישא אם אחר שנתנו המתנה זא\"ז כו' לכן נלע\"ד דמה שהשיב וזה מנין לך אם אחר שחזרו כו' הכל מחובר יחד ועיקר דקדוקו דהרא\"ש על השואל היה במה דכתב בדבריו ז\"ל ונסתפקנו בדבר זה כו' עד וחזרו חלילה כו' דמאחר דלפי שאלתו נתנו המתנות בחוזר חלילה והיינו שאמרו כל אחת מאתנו שתמות יהיה ממונה לאחיותיה כו' א\"כ למה פשוט לך שחלק מה שנתנו כ\"א לא יירש הא כבר נתבטלו כל המתנות ואע\"ג דאין נ\"מ בדינא בין אם יירש מה שנתנה כל אחת ובין אם יירש מה שקבלה דזה וזה א' הוא הא גם אחר שקבלה כ\"א עלה לשיעור מה שהיה בידה תחלה מ\"מ דייק לשונו דאם כדבריך שנתנו בחוזר חלילה א\"כ לא א\"ש מ\"ש דאינו יורש מה שנתנה כ\"א ולדקדק שאלה ודאי לא היו מתנותיהן בחוזר חלילה אלא בזא\"ז דאז לא נתבטלו כל המתנות ולהיותן כבראשונה וכדמסיק וא\"כ ראוי לך לשלוח לידי שטר מתנותיהן ואדקדק בו איך נתנו המתנות גם יש נ\"מ בדינא כמו שדקדק הרא\"ש וכתב מנין לך הא שלא יירש מה שנתנה כ\"א והוא כשלא היו החלקים דד' אחיות (או אחרים שנתנו בענין זה) שווין דאז לא יהיה חלק דכ\"א מה שקבלה כחלק מה שנתנה ודוק ומה שמסיק וכתב דאם היו המתנות שיחולו מהיום ושעה אחת קודם מיתתן אז אין בן האח יורש כלום עד לאחר מיתת האחרונה הטעם שהרי ג' אחיותיה שמתו כל אחת ואחת קודם מיתתה נסתלקה מחלקה ונתנה חלקה לאחיותיה הנשארות והם לא חזרו וקבלו בחייהן מהנשארת מידי כיון שלא נסתלקה שום א' כ\"א קודם מותה ואז האחרות כבר מתו נמצא שנשאר הכל ביד אחת זו הנשארת חיה כן נ\"ל ביאור הדברים דרך כלל. ועתה אפרש קצת פרטי דבריהם מ\"ש בשאלה ונתנו ארבעתן במתנת בריא בא לאפוקי שלא היתה המתנה שעה אחת קודם מיתתן ומ\"ש וכן עשו כל אחת ואחת לומר שלא אמרו דרך כלל בהסכמה כל אחת מאתנו נותנת ממונה לג' אחיותיה אלא כל א' וא' בפני עצמה נתנה חלקה כו' ויש נ\"מ בזה כמבואר בתשובה ומ\"ש והכל ביום אחד לאפוקי בב' ימים שאז גם השואל היה יודע שהכל לאחרונה וע\"ל סימן ר\"מ (ע\"פ דעת קצת מפרשים) ומ\"ש אחר שכולן בחיי אחיהן נתנו כולן דייקי לאפוקי לא נתנו כולן בחיי אחיהן ומ\"ש לא היה דעתן שיירש כו' כלומר היה דעתן שלא יירש כו' ומ\"ש כמו שלא יירש ממה שנתנה לאחותה כלומר לאחיותיה ומ\"ש ותעשה סכום כו' ק\"ח זהובים ר\"ל ק\"ח חלקים וזהו ל\"ד קאמר אלא אף אם יוסיף או יחסר מק\"ח זהובים יעשה חשבון ויחלקנו לק\"ח חלקים שבאופן זה עלה הציור והסברת הענין יפה ומ\"ש וחזר כ\"א להיות כו' כבתחלה פי' כמו שהיו שותפות ביחד בתחלה ומ\"ש אם יש לילך בתר אומדנא הוא מ\"ש בשאלה הנ\"ל לא היה דעתן שיירש האח דסבר לילך בתר אומדנא כמו שמצינו במי ששמע שמת בנו דהלכו בתר אומדנא: כגון מי כו' צ\"ל כמו מי כו' (ויש פנים אחרים לפרש בו שאלה ותשובה זו וכתבתיהו בדרישה הישנה אבל אחרי רואי שפירש זה עיקר לא ראיתי להעתיקן כאן במהדורא בתרא) ודוק: "
+                ],
+                [
+                    "ראו סעיף 10"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הנותן נכסיו לאחרים כו' בב\"ב דף קל\"ג ופיר\"ש שם אין רוח חכמים נוחה הימנו אין לחכמים נחת רוח ממעשיו אלא חרון אף גורם להם שכועסין עליו דקא עקר נחלה דאורייתא עכ\"ל ביאור לדבריו שפי' אין רוח חכמים נוחה ושקט בקרבם כי הוא גרם להם שהתרגזו ברוחם עליו וא\"כ הימנו ר\"ל בשבילו וק\"ל ועיין בי\"ד סימן קס\"ב לענין חזרת הרבית ועושה תשובה והיא מפ' הגוזל עצים שם פירש\"י אין רוח חכמה וחסידות נוחה בקרבו ולעיל ס\"ס קכ\"ז לענין המחזיר הלואה לבני גר וס\"ס ר\"ד לענין החוזר מדיבורו וריש סימן שס\"ו לענין המקבל מהגזלן שעשה תשובה. אפילו אין היורשים כו' וטעמא משום דלא ידעינן מאי זרע נפיק מיניה: "
+                ],
+                [
+                    " וחז\"ל אמרו כו' מימרא דרב פ\"ק דשבת וסמך רבינו זה לנתן נכסיו לאחרים ומניח את בניו לומר שאין ראוי להטיל קנאה: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש כו' כלל ס\"ד דין א': שלא אמרו נכסי לך כו' בלה\"נ לא שייך כאן דינא דאחריך לפ' כיון דראוי לירשו אין לה הפסק דא\"ל דכאן איירי שנותן לבנו הגדול במתנה דהוי הפסק לדעת רשב\"ם וכמש\"ל בסימן רמ\"ח באריכות דהא להנחיל נכסיו קאמר שוב ראיתי בתשובת הרא\"ש שהשיב לו בתשובתו בהדיא כן ז\"ל ועוד דקיי\"ל נכסי לך ואחריך לפלוני אם הראשון ראוי לירשו אין לשני כלום במקום ראשון עכ\"ל ומיהו י\"ל דשאני הכא דבאחריך לא נתן לנכרי כי אם ליוצאי חלציו דבנו הגדול דאפשר היה יכול ליתן ומש\"ה אפשר שהשמיטו רבינו בסמוך בתשובה או משום דקיצר כאן וסמך אמ\"ש בסימן רמ\"ח ועד\"ר בסמוך: שיקדיש נכסיו ע\"מ כו' פי' לעולם לא יהא לשום אדם כח לפדותן פחות מכדי פדיון הקדש כדינו חוץ מבנו הגדול וכן בן בנו הגדול שיהא כח לפדותן בדינר לשנה וא\"ל הלא בלא סלע יכול לומר אם לא תורישנו אתה לבנך הגדול ובנך הגדול לבנו הגדול יהיו הנכסים הקדש די\"ל דודאי אינו רוצה שיהיו הנכסים הקדש אלא עיקר כוונתו שלא יירשו אחרים לכן הוצרך לומר שיהא הקדש מעכשיו בתנאי לפדותן בנו הגדול כשירצה וק\"ל וע\"ד שכתב לקמן בתשובה דאם לא יזכה לבנו הגדול תחזור לאחיו הקטן כו' והיותר נראה דכל שלא הקדישו עתה אלא ששייר לנפשו וליוצאי חלציו כח לפדותן בסלע תו לא חל ההקדש וכ\"ש עם התנאי לאחר מותו ולכמה דורות: מקדיש ומשייר כו' ר\"ל שיור זה ששייר לנפשו בהקדש להנחיל בנו לבן בנו הגדול לא עדיף מאילו היה כולי שלו דלא היה יכול להנחיל לבן בנו כיון שאינו בעולם: כדתנן הכותב כו' אין ראיה מזה דהא י\"ל דדוקא בכותב נכסיו לאחרים הוא דאין ר\"ח נוחה הימנו משא\"כ כשנתן לבנו הגדול אף שהניח שאר בניו אלא ראייתו הוא ממאי דמסיק שם אפילו מברא בישא לברא טבא וכן הוא בתשובה ומש\"ה נראה להגיה כאן תיבת כו' דצ\"ל אין ר\"ח נוחה הימנו כו': דקיי\"ל כר\"ש שאין לשני כו' ואם מכר הראשון מכור פי' וא\"כ בנו הגדול נמי אף על פי שאין בידו למכור כיון שהקדישו אביו על תנאי מ\"מ יש בידו להקדיש גם אותו שיור בעוד השדה בידו ומסיק ועוד דבלה\"נ אין יכול לוכות לבן בנו כיון שאינם בעולם ואין לבנו ובן בנו לפדותם בסלע ועד\"ר: כי אין תנאי מועיל כו' שם בתשובה מייתי ראיה מהא דפ' המוכר את הבית בבן לוי שמכר לישראל וא\"ל ע\"מ שמעשר שלו כו' הבאתי לשונו בסימן ר\"ט ע\"ש: אלא בענין כו' פי' לדינא אבל אין לעשות כן כמ\"ש לפני זה א\"נ ר\"ל שיתן לבנו הגדול קודם שנולדו לו בנים אחרים דאין כאן העברת נחלה וק\"ל: ותחזור לאחיו כו' פי' מעכשיו תחזור לקטן ולא הוצרך לפרש זה דכל ע\"מ כאומר מעכשיו דמי והכלל שיעקב זה שנתן ממונו ורוצה שילך מבן גדול לבן גדול עד עולם מעמיד ומברר בחייו ב' או ג' אנשים כגון בניו האחרים או אחיו שהם אתו בחיים שיעמדו על המשמר שיקיים ראובן התנאי שיתן ממין זה לבנו חנוך בתנאי שיהיה בטוח שגם בנו יתננו לבנו הגדול ושיעשה הבטחה על זה ויעמיד ג\"כ אנשים על המשמר ואם יעבור ראובן אז ולא יתן הממון בתנאי ובאופן זה לבנו הגדול הרי הממון נתון מעתה לאחד מאלו האנשים הקרובים שהם עתה בעולם העומדים על המשמר נמצא יעקב הנותן בטוח שיקויי�� תנאו שאף שיהיה דעת ראובן קרובה גם אל שאר בניו מ\"מ ודאי צריך ליתנו לבנו הגדול כדי שלא תסוב לגמרי ממנו לכן צריך הוא וגם בנו חנוך לעשות חיזוק וקיום לתנאי זה שלא יתבטל דהיינו שיבררו גם המה יורשים אחרים שיהיו בזמניהם עמם בדורם שיעמדו על המשמר שיקויים התנאי שאם לא יעשה ראובן כן הרי באים יורשים אחרים שהועמדו על המשמר ונוטלין הממון וכן מטעם זה ואופן זה כל דור ודור מחוייב לקיים התנאי ולחזקו ולעשות קיום לו שיקוים בבירור גם אחר מותו: ומש\"ר שתתבטל המתנה כו' ה\"ה שאם אין לו אח יכול לברר ולהעמיד יורש אחר שיעמוד על המשמר עד\"ז וכ\"כ בתשובה: ומ\"ש ותחזור לאחיו כו' שתסוב הנחלה כו' לא שתסוב ממילא אלא כן אמר לבנו הגדול אם לא תקיים התנאי הרי אני מנחילהו לאחיך האחר או אסוב הנחלה ממך לאחד מן הקרובים לי הראויים לירש אחריך ע\"ד שמפורש לעיל בסימן רע\"ו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הכותי יורש את אביו בפ\"ק דקדושין דף י\"ח אמרינן דרש ר' חייא בר אבא כותי יורש את אביו דבר תורה כדכתיב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ומסיק שם ודילמא ישראל מומר שאני אלא מהכא כי לבני לוט נתתי את ער ירושה ועיין בתוספות: "
+                ],
+                [
+                    " אבל גר יורש כו' מימרא דרבא שם דף י\"ז: שלא יחזור לסורו פשוטו היה נ\"ל שלא יחזור להיות סר מעבודת הש\"י כבראשונה אלא שק' דהא מתחלה כשהיה כותי לא היה נקרא סר מהקב\"ה דהא לפני זה מעולם לא היה עובדו ע\"כ נראה כדפי' רש\"י בפ\"ק דהוריות דף י\"ג ע\"ב אמ\"ש שאלו תלמידים את ר\"א מפני מה הכל מושלים בעכברים מפני שסורן רע פירש\"י ז\"ל שסורן רע שיצר שלהם רע יותר מדאי סור סר שלהם כדאמר בגר שסורו רע דהיינו יצר הרע שסר שלו רע הוא עכ\"ל ונראה ביאורו שהיצה\"ר שבכל בריה לפי מה שהוא נקרא סרו על שם פעולתו שהוא מסיר לאותו בריה שהוא בתוכו מדרך הישר למעוות להאדם מעבודת קונו ולהלוך בדרך עקלתון לרצוח ולנאוף ולגנוב ולהיות זולל וסובא גם בעכברים שייך מסיר אותן מדרך הישר דהיינו שמקלקלין את הכל ועל שם זה קרא היצר סר כמו שפירש\"י בפ' וארא על מ\"ש ואם מאן אתה ז\"ל כינוי לאדם ע\"ש המפעל כמו שלו שקט סר וזעף עכ\"ל ולענ\"ד נראה דסורו חייבו לשון סורחו כדאמרינן בפרק הנזקין ואייתי מידי דסריא וע\"ש עכו\"ם שעבד הגר קודם לכן קאמר שיחזור לסרחונו אבל ברמב\"ם פ\"ו דנחלות כתב שלא יחזור למרדו וכ\"כ בש\"ע והיינו כמ\"ש ראשונה: "
+                ],
+                [
+                    " טול אתה עכו\"ם ואני מעות משנה בפ\"ו דדמאי ומייחי לה בפ\"ק דקדושין ובפרק בתרא דעכו\"ם והטעם דכיון דאינו יורש את אביו מן התורה שאינו מתייחס אחר אביו וכקטן שנולד דמי לא מחשב כאילו הוא ברשותו ויכול להתנות אבל משבאו לרשותו אסור להתהנות מעכו\"ם שהיא אסורה בהנאה ומכאן דייק הגמרא שם בקדושין דגר אינו יורש את אביו מן התורה: "
+                ],
+                [
+                    " ישראל שהמיר כו' כן משמע מר' חייא הנ\"ל ועיין בד\"מ ובהוספה הרבה דינים ששייכים לזה: מן הדין יורש פי' כל הקרוב לו אביו ובנו בדין ירושה: וכתב הרמב\"ם כו' בפ\"ו מה\"נ כ\"כ: ואם באו ב\"ד כו' כתב בת\"ה סימן שמ\"ט ע\"ז משמע דלאו מילתא דפסיקא היא בכל המומרים לקנסן דדילמא יחזור בתשובה כו' ע\"ש שהאריך: "
+                ],
+                [
+                    " שאלת לא\"א ז\"ל כלל י\"ז: מומר שנתן הירושה כו' אע\"פ שכבר נתבאר לעיל סימן רי\"א דהאומר מה שאירש מאבא מכור לך אינו מכור משום דהוא דבר שאינו ברשותו וה\"ה למחנה ה�� כתב שם שר\"ת פי' אם אמר שדה זו שאירש מאבא מכור לך קנה וה\"נ מיירי בכיוצא בזה: הנה כתב ר' יודא כו' יש מקשים למה האריך הרא\"ש מה לי אם אינו יורש המומר מכח דאורייתא או מכח תקנת רבנן וי\"ל דה\"ק אם היה מדאורייתא דאינו יורש המומר א\"כ ג\"כ לבתו אין לה זכייה דהא בתו מכח אביה קאתי והיו שאר בני אביו יורשים הנכסים אבל אם מדאורייתא יורש אלא שחכמים קנסו אותו נשארת בתו במקומו וזכתה בנכסי אביה אלא בא ליתן טעם של\"ת כיון דמדאורייתא יורש יש לו ג\"כ ליתן לאמו במקומו וע\"ז קאמר כיון שאינו יורשו לא היה מעולם למומר זכייה אלא שבתו ממילא קאתיא מכח ירושה במקומו וק\"ל ועד\"ר: ולא היה למומר לעולם זכייה ז\"ל ב\"י וא\"ל שדברי הרא\"ש בתשובה זו סותרין למ\"ש בפסקיו בפ\"ק דקדושין (והוא מש\"ר לפני זה) דמומר יורש אביו די\"ל דבפסקיו מיירי מן הדין ובתשובה מיירי לפי תק\"ח עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ילמדנו רבינו לאה כו' כלל ל\"ב: לצורך פדיונה כו' דאדעתא דהכי לא התנדבו שתאכלם בגיותה: שהרי לא התנדבו אלא לפדיונה הילכך כו' וכן הוא שם בתשובה וע\"ש שהאריך בשו\"ת בנתינת טעמיהן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ולא ידעו אמיתת נ\"ל שצ\"ל שלא ידעו בשי\"ן שמפני שאינן יודעין אמיתת יחוסו אינן עדי היחוס וק\"ל אבל במיימוני פ\"ד דנחלות כתב ולא ידעו כו' וכ\"כ בש\"ע ר\"ס ר\"פ ע\"ש ועיין בא\"ע סימן י\"ט שכ\"ר לשון הגמרא שמלקין וחונקין וסוקלין ע\"פ החזקה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אין יורדין כו' כל אלה דברי הרמב\"ם פ\"ז דנחלות: אין היורשים נוחלין עיין מ\"ש בסמוך ס\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " האשה שאמרה שמת כו' כ\"כ הרמב\"ם שם ומסיק וכתב ז\"ל אבל אמרה מת בעלי ונתייבמה הרי היבם נכנס על פיה לנחלה שנאמר יקום על שם אחיו המת והרי קם יבמות (דף קי\"ז) ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ב\"י ועיין בא\"ע ר\"ס קנ\"ח שכ\"ר שם להאי דינא אבל א\"כ הו\"ל לחזור ולכתבו כאן בדין נחלות: "
+                ],
+                [
+                    " ובאו עדים שטבע כו' וא\"ת מ\"ש באלו דכתב דאין משיאין אשה על פיהם אפילו שהן ב' עדים ולעיל בסמוך כתב שמעו בו שמת כו' דמשיאין אפילו אקול בעלמא ועוד מ\"ש התם דאין יורדין לנחלה על פיהם ומ\"ש הכא דיורדין לנחלה על פיהם וי\"ל דלעיל לענין נשואין הקילו משום חומרא שהחמירו על אשת איש בסופה וזה לא שייך לענין לירד לנחלתו דאין שם חומרא בסופן אלא שהאחרונים כתבו ז\"ל דלא סמכו להקל בתחילתן משום חומרא שהחמירו עליה בסופה אלא כשמעידין שודאי מת ואז כיון דיש עדות שידאי מת הקילו אע\"פ שעדים מעידים ע\"ז הן אשה הן עבד כו' משא\"כ כשאין עדות דודאי מת לא רצו להקל בא\"א החמורה אף אם יש עדים כשרים שנטבע במים או אינך וכמ\"ש בא\"ע סימן י\"ז ואדרבה יש צד לומר שמכח דיש עדים שמעידים דברים כאלו שחזקתן למיתה תסמך היא ע\"ז ולא תחקור יותר והרי לא ודאי מת אבל לענין ממון סמכו אעדים שמעידים דברים כאלו שרובן למיתה והארכתי בתשובתי בענין זה ע\"ש: אע\"פ שאין משיאין את אשתו לכתחלה פי' הא אם נשאת לא תצא וכמבואר בא\"ע סימן י\"ז: או שנהרג ולא הכירו פניו רבינו השמיט כאן ולא כתב לשון הרמב\"ם ז\"ל ולא הכירו פניו אבל יש בו סימנים מובהקים כו' וכתבו ג\"כ בש\"ע וה\"ט דזה פשוט דעל פי סימנין מובהקין גמורין משיאין ג\"כ אשתו וכמבואר בא\"ע סימן י\"ז אלא שבלשון הרמב\"ם מבואר כמה פעמים שסתם סי' סי' מובהק קרי ליה לאפוקי חיור וסומק או כליו וכמ\"ש לשונו בסימן רס\"ז בזה אין משיאין את אשתו משא\"כ שבמקום שכתב סימן מובהק מובהק ממש קאמר כגון נקב יש בצד אות פ' ועיין בסימן רס\"ז שכתבתי בשם המ\"מ ג' מיני סימנים: ושאבד זכרו ואח\"כ נשמע שמת כלשון הזה בעינו כתב שם הרמב\"ם ומשמע דתרתי בעינן עדים מעידים שראו דברים שעל ידו אבד זכרו וגם נשמע אח\"כ שמת והא בלא הא לא סגי ואפילו בכה\"ג לא משיאין אשתו כיון דאינו אלא קול בעלמא שמת אביו ואם כן קשה למה סתם הרמב\"ם דבריו לפני זה וכתב ז\"ל אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב האריות כו' בכל אלו הדברים אם אבד זכרו אח\"כ יורדין לנחלה ולא כתב שצריכין לנשמע שמת ושוב מצאתי שהכ\"מ תמה ג\"כ ע\"ז שם והניחו בצ\"ע ע\"ש ויש לדחוק ולומר שצ\"ל להרמב\"ם שכל שאבד זכרו מסתמא יצא הקול שמת ומש\"ה לא הוצרך לכתבו ברישא וכאן כתבו לרבותא ללמדנו שאפילו לא שמעו בו שמת אלא אחר שהעידו על דברים כאלו והו\"א שהקול שמת נתפשט מכח עדותן על דברים שהן למיתה ואפ\"ה יורדין לנחלה וכ\"ש אם נשמע הקול שמת קודם שהעידו על דברים כאלו שסתמן למיתה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שבוי שנשבה כו' נכסים כו' כל הסימן הזה מתבאר מתוך הסוגיא דפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל\"ח) ודף ל\"ט: שכיון שאין מי שעיין כו' ולא יחוש שיפסיד כן כתב הרא\"ש ומייתי ראיה מהא דאמרינן בפרק האשה שנפלו דבעל אינו יכול למכור קרקעות אשתו לפירות דחיישינן שמא תכסף: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו היה אומר אדוני אבי הרא\"ש כו' זה לשון ב\"י לא מצאתי להרא\"ש שכ\"כ לא בפסקיו ולא בתשובה ונראה שבע\"פ היה אומר כן לבניו ותלמידיו והכי דייק לשון היה אומר דאל\"ה הו\"ל למימר ומיהו כתב א\"א כו': יכול היורש למחות פי' אבל אם אין יורש שמוחה ודאי הב\"ד נותנין הנכסים בידו וכמש\"ר לפני זה דאין תקנה גדולה מזו אלא שכיון שאין מוטל על הב\"ד למנות להן אפוטרופוס שומעין להיורש שבא למחות לטובתו ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך בין שמעו כו' עבד\"ר: ומ\"ש וכתב א\"א הרא\"ש כו' שם בפרק המפקיד כ\"כ: אלא עובדין שלהן ע י אחרים כו' כ\"כ הרא\"ש שם ונ\"ל דלרבותא קאמר אע\"פ שיש להן נכסים כיון שאינן עובדין בעצמן בתוכן וכ\"ש אם אין להן נכסים: "
+                ],
+                [
+                    " בא השבוי אח\"כ שמין כו' לשון הגמרא אינו כן אלא ז\"ל דף ל\"ט תנא וכולן שמין להן כאריס ומלשון זה יתכן פירש\"י שכתב רבינו בשמו שמחשבין עמו בכל שנה כו' והיינו קודם שבא ורבינו שכתב בא השבוי ע\"פ דעתו ודעת הרא\"ש כ\"כ: ומש\"ר ופירש\"י שמחשבין עמו כו' עד\"ר: ור\"י פי' שנוטל כל הפירות פי' אפילו לכשיבואו בעלים אין מחשבין לו אלא השבח וז\"ל התוס' שם (בד\"ה וכולן שמין כאריס כו' בשם ר\"י) כל הפירות אוכל בחנם ואם זבל וחרש ובעלים באו קודם שקצר יטול כאריס שכר טרחו ועמלו עכ\"ל היינו דפי' שבח היינו שהשביח הקרקע והכינו שיהא ראוי לזריעה ולצמוח ועדיין לא בא לכלל צמיחת הזרע והפירות: ומש\"ר ולכאורה נראה שאין חילוק כו' עד\"ר ושם מבואר ועכ\"פ צריך שתדע דמש\"ר ולכאורה נראה שאין חילוק ר\"ל שקודם שהורידוהו להנכסים שמעו בו שמת דנקרא בברייתא היורד לנכסי שבויין (פי' שנשבה תחלה ואח\"כ שמע שמת) בין לא שמעו בו שמת והורידוהו שם וז\"ל דכיון דמטעם שלא סמכה דעתיה תקינו (רבינו) רבנן שנוטל כאריס כדי שלא יפסידוהו וממילא ידענא דכששמעו בו שמת דסמכה דעתיה וסבר שישאר כולו בידו בירושה דינו כמוציא הוצאות על נכסי אשתו הגדולה עכ\"ל הרא\"ש ולהכי כל מה שאכל קוד�� שבאו הרי זה זריז ונשכר: ומ\"ש אין לו בשבח כלל ה\"ה דפירות שלא אכל ג\"כ אין לו אלא רבותא קאמר דאפילו השבח שהשביחו קודם שבאו הבעלים נמי אין לו כיון ששמעו בו שמת גם י\"ל משום דבפירות אם קדים ואכל ה\"ז זריז ונשכר ואכל לאו דוקא הוא אלא שכל שקדם ותלשן אין מוציאין אותן מידו ומסתמא שמיד ששמע שבא ממהר לתלשן משא\"כ בשבח הקרקע דא\"א לומר זה דקדם ותלשה ועד\"ר מ\"ש עוד בזה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל במטלטלים שלו כו' הא דמניח קמה לקצור שם דף ל\"ט ומשם למד הרמב\"ם (בפ\"י דנחלות) ג\"כ דה\"ה בחצירות ופונדקאות וכן במטלטלין והטעם כתב המ\"מ שם דכיון דהא דמנחי בהו קרובים ושמין להו כאריס הוא כדי שלא יתקלקלו לו לא מוקמינן אלא בשדות וכרמים העשויים לאריסות וההפסד מצוי בהן לא באינך כו' עכ\"ל והראיה לדבריו נ\"ל מסוגיא דף ל\"ח ע\"ב דאמר מדרשב\"ג דאמר המפקיד כו' ילמד דמורידין קרוב לנכסי שבוי ממאי דלמא ע\"כ ל\"ק רשב\"ג הכא אלא משום דקא כליא קרנא אבל התם ה\"נ דאין מורידין ע\"כ ופרש\"י שדות וכרמים אף שנתקלקלו קצת מ\"מ לא כליא קרנא עכ\"ל הרי לפנינו דדוקא משום הפסד מורידין ומטלטלין דלא יפסדו כשאינם משתמשים בהם ואדרבה בשימוש תמיד יפסדו למה נפסיד הבעלים בידים חנם: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " בורח מחמת נפשות כו' שם דף ל\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " אבל היוצא לדעת כו' שם גם בסוף ל\"ח תניא אביו או אחיו היורד לנכסי רטושין מוציאין אותן מידו ומפרש שם דהיינו היוצא לדעת וק\"ק למה כ\"ר בשם הרמב\"ם הא דמוציאין מידו כיון דתניא שם בהדיא כן בנכסי רטושין גם קשה מאי חידש שמואל בזה דאין מורידין קרוב כיון דאפי' מוציאין ממנו ואפשר לומר דבא שמואל לומר דאין מורידין קרוב לנכסיו דהיוצא לדעת כל עיקר אפי' להתעסק בהן כאריס ואי מברייתא הו\"א דוקא לירד לנכסיו להחזיק בהן ולמכרן הוא דאסור הא להיות בהן כאריס מורידין והרמב\"ם בא לחדש דאף אם ירד להיות בהן כאריס מיציאין אותן ועמ\"ש המ\"מ שם בפ\"י דנחלות אמ\"ש הרמב\"ם בריש דבריו שבוי שנשמע שמת כו' דמיירי דוקא בזה שירד להחזיק ולמכור כו' ובזה מיושב נמי לשון הברייתא וא\"צ למ\"ש התוס' בשמעתין בסוף דף ל\"ח דברייתא דקתני היורד לנכסי שבוי אין מוציאין כו' דה\"ה מורידין לכתחלה ומשום סיפא נקט אין מוציאין דלפי מ\"ש א\"ש דמיירי דירד להחזיק ולמכור דבזה דוקא כשכבר אין מוציאין אבל לכתחלה לא אם לא ע\"י בירור גמור ועכ\"פ צריכין שנדע דמ\"ש ברמב\"ם שבידינו בלא שמע בו שמת אין מוציאין מידו הוא ט\"ס תיבת אין וכ\"כ ב\"י ע\"ש וכ\"כ המ\"מ שם בריש דבריו בדין ד' דביצא לדעת ולא שמע בו שמת אפילו ירד להיות בו כאריס מוציאין מידו ומזה איירי בבא זו דהרמב\"ם ע\"ש בדין ח' ועוד כתב ב\"י דהאי יוצא לדעת היינו דוקא במקום רחוק וסכנה ואין השיירות מצויות ועד\"מ בעמוד ובסמ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " מי שהניחו שכן כו' פירוש שעומד ושוכן בהם: ואבידה מדעת אין אנו מצווים להחזיר ע\"ל סימן רע\"א: ומורידין קרוב כו' ואע\"ג דבשבוי ששמעו בו שמת אמרינן לעיל דלדעת הרא\"ש ור\"י נוטל כל הפירות כל שלא בא שאני זה שיצא לדעת ולא חש שיפסדו השדות הב\"ד נמי אין חוששין שיפסדו הקרובים בנכסים כל [זמן] שלא יאכלו כל הפירות ומש\"ה אינן אוכלין אלא כאריס דעלמא ועד\"ר ס\"ד: ומ\"ש עד שיביא ראיה שמת פי' ואז יהיה שלו הכל: ומ\"ש או עד שיבוא פי' ואז ישומו כאריס וגוף הנכסים יטלו הבעלים מידו ולאפוקי אם שמעו שממשמשים ובאים ומכ\"ש אם שמעו שהקול שיצא עליו שמת הוא בטל אבל אין יודעין אם חי אם מת דאין מירידין ומוציאין השדות מיד הקרוב מאחר שכבר נתנוהו הב\"ד בידו אבל אינו ר\"ל או עד שיבוא דלאחר שיבוא אין שמין לו כאריס בשבח הנשארים מאחר ששמעו בו שמת כסברת התוספות והרא\"ש הנ\"ל דז\"א דהא הרמב\"ם כתב האי לישנא גם בשבוי שלא שמעו בו שמת ועליה קתני בברייתא דשמין להן בין לעבר בין להבא: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר וכ\"כ א\"א הרא\"ש לכשישמעו כו' פי' בההיא דמורידין קרוב לנכסיו אחר ששמעו בו שמת כתב בהדיא כהרמב\"ם ולאפוקי מהרמב\"ן והרשב\"א דפליגי עליה וכמ\"ש המ\"מ ע\"ש ומיהו גם במ\"ש הרמב\"ן דדינם כאריס ומשמע אפילו אחר שבאו הבעלים וכמ\"ש אפשר דגם הרא\"ש מודה בהאי דיצא לדעת דהו\"ל גביה שמעו בו שמת כדין לא שמעו בו שמת בשבוי דמי וכ\"כ המ\"מ שם וכמ\"ש בדרישה ס\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " והוא ישמור חלק השבוי פי' ולא יתן להקטן כלום (אלא שיש טובה לקטן בהעמדת אפוטרופוס שיראה שלא יתקלקלו הנכסים ואם ישמעו שמת השבוי יהיה הכל לקטן דאל\"ל קשה הא אמרינן בר\"ס זה דאין מצוי מי שירצה להיות אפוטרופוס לגדול) כדאמרינן בסבתא וג' בנותיה כו' דבסמוך דמעמידין אפוטרופוס לכל הנכסים ופירש ר\"י דהאפוטרופוס אינו לתועלת הקטן כו' אלא לתועלת השבוי וכמ\"ש מילתא בטעמא גם אותו טעם שייך כאן וכן משמע בב\"י שכתב ע\"ז כדאמרינן בסבתא כו' ש\"מ י דחד דינא הוא והא דלא כאן לדברי ר\"י משום דהוכחתו דר\"י הוא מההוא דינא דאל\"כ למה לא יורידו הגדולה עצמה בחלק כו' וכמ\"ש שם ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שראוי לירש עמו דייק וכתב עמו הא יש לקטן קרוב אחר יותר קרוב ממנו מורידין לזה דהא תו ליכא חששא שיאמר זה אני ירשתיו: שמא יחזיק בהן ויאמר כו' ז\"ל נ\"י הא דאמרי' דאתי לאחזוקי בהו טפי מאחר לאו מטעם חזקה אדרבה משום קורבתא גריעא טפי והוו כשותפים שאין להם חזקה זע\"ז אלא ה\"ק שמא הרואים יהיו סבורים כשרואין אותו אוכל קרקע זה שלחלקו בא ואין מודיעין את הקטן לכשיגדיל ואף הוא ידע ויבוא להפסיד אבל באחר (פי' באיש אחר שאינו אחיו שירד לנכסי קטן) אין טועין ומודיעין אותו עכ\"ל וכן הוא כוונת רבינו: ומ\"ש אינו יודע שימחה ר\"ל לכשיגדיל א\"י שהיה של אביו לטעון נגדו ולהוציא מידו: כגון שהקטן יש לו כו' פי' כגון שיש לו בן מלאה שמו חנוך ובן מרחל שמו פלוא ומת ראובן ונשאת רחל לשמעון וילדה לו את נמואל ואע\"ג דבני אדם יודעים שנכסים אלו היו ביד אביו של קטן יאמר האי חנוך לא מפני שהיו הנכסים של אבי הקטן אנא מפני שאכל פירות נכסי מלוג של אשתו אם הקטן היו בידו ומת אבי הקטן בחיי אם הקטן ואח\"כ נשאת גם אם הקטן הגיעו נכסים אלו שתחת ידי לחלק אחי מאבי (אם) שהוא אח הקטן מאמו וירשתיו ואח\"כ כ\"ר ל\"מ בזה דחשש קרוב הוא שישקר בחדא ויאמר דלא של אביו דקטן היה אלא של אמו היה וממילא הגיע הנחלה לידו מאחיו אלא אפילו אין כאן שום אחוה אלא שאם הקטן בעלת הנכסים נשאת לאביו דהאי (וקרוב דנקט היינו משום מצד נשואין דאם הקטן שנשאת לאביו) ואפילו מת אביו בחיי אם הקטן חיישינן דלמא ישתקע הדבר ויטעון האי ויאמר לא כי אלא אם הקטן מתה תחלה וירשה אבי וזש\"ר ואין מורידין אפילו קרוב מאם ר\"נ אף שאין לחוש שיטעון שנפלו לפניו הירושה מצד אחוה אלא מצד קורבה דאביו נשא אם הקטן כו' ולכאורה היה נראה דקרוב מאם לרבותא קאמר וה\"פ אע\"ג [דהיכא] דליכא למיחש לרמאות עדיף טפי למיקם קרוב בנכסים כמש\"ל וא\"כ הו\"א בקרוב מאם שאין בו רמאות הוה מוקמינן קמ\"ל דלא כיון דאיכא למיחש לצד רמאות כגון שאם הקטן כו' אבל ה\"ה וכ\"ש אם זה אינו קרוב שלו כלל אלא שאמו נשאה את אביו דאסור מה\"ט בנדון כזה וק\"ל אבל זה דוחק דא\"כ למה ליה לרבינו ציור אחר בציור הראשון הו\"מ לאשכוחי האי רבותא וכגון שאחים הראשון עם האחרון ג\"כ הוא קרוב מצד עצמו וק\"ל ועד\"ר: ואין חילוק בין (ב') בתים לשדות כו' ר\"ל אע\"פ שבבתים איכא שכנים דידעי לחלק מי באו אלו הבתים אפ\"ה חיישינן שמא יטעו: "
+                ],
+                [
+                    " דלא פלגי רבנן כו' וה\"ט דבמעות גם רחוק יכול למעול בו מעל ולומר מעולם לא נתת לי שום דבר וע\"כ צריכין לסמוך אעדות או אשטרות וכה\"ג יכול לעשות גם עם הקרוב משא\"כ בקרקעות שהם לעולם עומדים בחזקת אבותיו של הקטן שאין הקטן יכול למעול בו מעל דהא אין מחזיקין בנכסי קטן משא\"כ בקרוב דיכול לומר אני ירשתיו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ההיא סבתא כו' שם דף ל\"ט ע\"ב: שמא מתו ב' השבויות ה\"ה אי לא מת אלא הסבתא ויגיע שליש הנכסים לקטן אין מורידין הבת שנשאת לנכסים מטעם שכתב רבינו וכן הוא בהדיא שם בגמרא אלא שרבינו כתב כל החששות שאפשר לחוש ב\"י: ואין מורידין קרוב לנכסי קטן אף ע\"פ שידוע שהקטן אחיה הוא יש לחשוש שמא תטעון כל זה חלקי הוא עיין בדרישה: אלא מעמידין אפוטרופוס ז\"ל הגמרא מגו דאוקמינן אפוטרופוס לפלגא דנכסים מוקמינן נמי לאידך פלגא ופי' הרא\"ש שם דהאי אפוטרופוס הוא לתועלת השבוי וכמש\"ר בשם ר\"י ומוכיח כן דהרי מה שהוא אפוטרופוס אהאי פלגא הראויה לאותה ברתא הנשארת כאן ודאי אינו לתועלת ברתא אנא לתועלת השבוי דאל\"כ למה לא יורידו לה לעצמה באותה פלגא (וזהו שדייק רבינו וכתב בסמוך שתרד הבת לשליש הנכסים שהוא חלקה כו') ואע\"ג דבעלמא אין מוטל על הב\"ד להעמיד אפוטרופוס [מ\"מ מאחר שהוא נמי] לתקנת ולתועלת חלק הראוי לקטן יוסיפו מעט טורח יותר ויעמידו אפוטרופוס לכל נכסי השבוי לתועלת השבוי אשר\"י וע' בדרישה: שישומו להקטן כאריס כצ\"ל: וירד הקטן לשליש ע' בב\"י כו' וכ\"כ הרא\"ש כב\"י ז\"ל ותלתא יהבינן ליה לינוקא ואם יודע להשתדל בנכסים יטרח בהו ואם אביו העמיד לו אפוטרופוס או הסמיכו אצל בע\"ה ישתדלו בהו עכ\"ל: והשליש כו' דמגו דמוקמינן לחצי השליש העומד בספק דינוקא מוקמינן נמי לאידך חצי השליש העומד בספק אחותה גמרא: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש כו' כלל ל\"ב דין ה': ואם ישובו הבעלים כו' פי' שיעשו תשובה: ובשבח שהשביחו כו' כדעת ר\"י דלעיל ס\"ד ושם בתשובה האריך והוכיח כדברי ר\"י ע\"ש: כל ימי חיי הסבתא כו' וכל ימי חייה כו' נראה דל\"ד קאמר סבתא אלא ר\"ל בחייה וחיי תרתי בנתין שוב מצאתי בתשובה שכתב בהדיא כן ז\"ל ויניחום בידו כל ימי חייהם ואחרי מותם כו': וכל ימי חייהם הנכסים בחזקתן לרבות לזה כו' בקצת ספרים נדפס בגליון על בחזקתן (ר\"ל של ב\"ד) ורצונם לומר שמ\"ש הנכסים בחזקתן בחזקת ב\"ד קאמר וק' לי וכי אפשר לומר כן הרי בסמוך כתב ויתנו ב\"ד לכל אחד חלקו ואחרי מותו יחלקו בין היורשים ולמה כתב כאן לרבות לזה ולמעט כו' לכן נ\"ל פשוט דאין פירושו כן אלא ר\"ל הנכסים בחזקתן של סבתא ותרתי בנתין דילה שיצוה ליתנם או שירבה או שימעיט לאחד מבני משפחתם יעשו ב\"ד דבריהם כיון דהממון הוא שלהן משא\"כ לעיל סימן רפ\"ג דאין הממון של המומר בשעה שנתן לאמו אלא מה שהיה לו לירש וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שמת והניח בנים כו' בב\"ב דף קל\"ט כתבתיהו בדרישה ע\"ש: יחלקו הנכסים כו'. לא שצריכין לחלוק מכל וכל קאמר דהוא הדין אם יטול זה חמשים זהובים לחלקו וממנו יזון או ילבש וכנגדו יטול השני וירויח בהן לנפשו ובהמותר ישארו שותפין וכן משמעות ל' הרמב\"ם אלא ודאי ה\"נ קאמר רבינו א\"נ ה\"ק באם אחר שידקדקו הקטנים לומר אין רצונו שיתפרנסו הגדולים מהאמצע ויאמרו הגדולים א\"כ נחלוק עמך מכל וכל ה\"ז יחלוקו וכן משמע מדברי נ\"י כתבתי לשונו בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הר\"י כו' ונזונו ונתפרנסו לבוש וכסות מיקרי פרנסה בלשון משנה וכמ\"ש בדרישה לשון המשנה ע\"ש: יכולין לתבוע אלו כו' מל' ר' ישעיה משמע דאפילו מה שכבר כלה ונאבד יכול לתבוע במותר חלקן אם לא חילק בין נפשו ובין נפש אשתו ובניו כמו שחילק בכל זה לקמן בסימן רפ\"ח והיינו טעמא דשאני התם דאיירי דלא גילו דעתן בשום הקפדה עד שבאו לחלוק ואז מסתמא אמרינן דלא קפדי בכל מה שעבר בהיותן יחד עד עתה שבאין לחלוק ורוצים לחלוק גם הבגדים שהן בעין כמו שאר נכסים שהן בעין ואף אם א' רוצה לתבוע גם לשעבר בטלה דעתו משא\"כ כאן דמיירי דגילה דעתן בעודם בשותפות יחד בזה ס\"ל לר\"י דאף ששתקו תחלה כיון דגילו דעתן אח\"כ קודם שבאו לחלוק דקפדי איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לא שתקי משום מחילה אלא לתבוע אותן לאחר זמן במותר חלקן ועד\"ר מ\"ש עוד מזה: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א שאין תועלת כו' מימרא דרבא שם: ורשב\"ם פי' כו' וכ\"כ הרא\"ש וכמ\"ש בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " נשאו הגדולים כו' שם דף קל\"ט ע\"א ועיין בסימן קי\"ג שכתב בע\"א כן הדין לענין נשואי הנקבות ופרנסתן: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' בפ\"ט מה\"נ כ\"כ: שושבינות כו' ולאמנון ריע מתרגמינן שושבינא כן פי' בערוך בערך ששבן ועיקר דיני דשושבינות הם בב\"ב דף קמ\"ד וכתבם רבינו בא\"ע סימן ס' בארוכה יותר כי שם מקומם ולא כתב כאן כ\"א קצת אגב גררא בשביל שהן כמלוה ונתנו לתבוע בב\"ד וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שלח האב כו' ברייתא פ' מי שמת: והרמב\"ם כתב כו' בספ\"ט דנחלות כתב כן: ואין זה שנשתלחה לו כו' פי' שישאו כולם ואז שולח לכל א' חלקם בעת חתונתו וזהו מ\"ש וסיים ז\"ל לפיכך אם שמח עם קצתן פי' שנשאו מקצתן והיה עמהן בעת הנשואים כי כן הדין כמ\"ש בא\"ע סימן ס' וכן בהמ\"מ ע\"ש וברמב\"ם כתוב עד שישמחו הבנים כולם ר\"ל ג\"כ בעת חתונתם: והראב\"ד השיג עליו כו' גם מדברי ר\"י מיגא\"ש משמע כדברי הראב\"ד ז\"ל והמ\"מ כתב ע\"ז ז\"ל ואני אומר דהדין עם רבינו דשמא לא ישאו אחרים נשים או אם ישאו לא ישאו אותן כדרך שישא זה שנשתלחו לו ויכול זה לומר איני רוצה לעשות עמכם אלא כדרך שעשיתם עמי כמבואר בפ\"ז דזכייה ונמצא שמשושבינות לא יחזור להם אלא זה החלק ונמצאו האחין מפסידין חלקם ואין אומרין להן להניח את הודאי על סמך הספק ועוד דפשטא דברייתא הכי משמע דקתני חוזרת לאמצע ואפשר (שדעת ן' מיגא\"ש והרמ\"ה ז\"ל הוא) שדעת האב כך היה שכל א' יגבה חלקו לכשישא אשה ודברי רבינו נראין עכ\"ל המ\"מ ולע\"ד ק' על נתינת טעם המ\"מ במ\"ש שמא לא ישאו האחרים נשים כו' דאדרבה כיון דמתחלה לא נתחייב זה שנשתלח לו להחזיר השושבינות כ\"א לחלקים לכל א' חלקו כשישא אשה ודוקא נשיאת נשים כעין זה שנשתלח לו ובאם לא יפטר נמצא דמתחלה נעשה החוב לחלקים והו\"ל כאילו חילק החב המתנה ששלח לחלקים ונתן לכל א' מבניו חלקו בפני עצמו שהם ישלחו כל אחד את חלקו בשם עצמו ולמה יפסיד זה שנשא כעין שנשא זה שנשתלח לו חלקו במה שלא נשא אחיו כעין אותן הנשואים לכך היה נראה דברי הרא\"ה והרב מיגא\"ש עיקר וצ\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שמת והניח בנים כו' בב\"ב דף קמ\"ג ע\"ש: ואפילו שכר עמלם לא יטלו דאחין מחלו אהדדי ולא כשותפין דנוטלין שכר טרחן כאריס משום דלא מחלי אשר\"י: בד\"א ששבחו נכסים כו' מימרא דרב חביבא שם ועמ\"ש בסמוך: כיון דאין בו אלא ריבוי טורח פי' וכל שאינו טירחא כהשבחה בגופו אע\"פ שבא לו טורח רב מבחוץ ע\"י השתדלות מחלי אהדדי: גם הם היו יכולים לעשותו ובנ\"י כתב דל\"ד דאפילו אם אלו הקטנים מוטלים בעריסה כל שהמלאכה אפשר למעבד בקטנים כגון שמירת המלאכה נמחלת: "
+                ],
+                [
+                    " והראב\"ד כתב הא כו' כ\"כ הרא\"ש בשמו בפ' המפקיד אעובדא דמרי בר איסק ועמש\"ר בסמוך ס\"ו במי שבא לו אח כו' דנלמד ג\"כ משם ועמ\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו שם במשנה ובדרישה כתבתי והוכתתי דל\"ד צריך שידבר כן עמהן אלא אפילו אמר בפני עדים שלא בפניהן הו\"ל כאילו אמר כן בפניהן ושתקי ומחלי ע\"ש: אפילו בחלק האחין פי' לאפוקי דעת הרמב\"ן ור\"ן דס\"ל שבחלק האחין אינו נוטל אלא כאריס: אע\"ג דבשאר שותף כו\" כ\"כ הרא\"ש שם במשנה וה\"ה דהו\"מ להקשות זה אמ\"ש דאם השביחו בגופן או משלהן דה\"ה לעצמן דאע\"ג דבשאר שותפין אין הדין כן דאף בכה\"ג אינו נוטל אלא כדין היורד ברשות ולתרץ דשאני אחי דלא נחתי כדי להרויח וכיון דזה משביח בגופו או משלו נוטל כולו משום דהרא\"ש כ\"כ על מ\"ש במשנה ואותו דין דהשביחו משלהן או בגופן אמרו בגמרא אחר המשנה ורבינו נמשך אחר לשון הרא\"ש גם בלה\"נ נ\"ל דלק\"מ משותפים דהם נשתתפו מתחלה אדעתא דהכי דהאי שותף יתעסק זמן מה ויטרח בגופו ואח\"כ יעשה כן השני זמן בעדו משא\"כ בגדולים וקטנים דהכא אבל כאן הקשה שפיר כיון דסתם אחין שותפין הן ומחלי אהדדי אפ\"ה אמרינן יכולין לומר לעצמנו אנו עושין מ\"ש משותף שאף שאמר אינני רוצה לעמוד עוד בשותפות ולעצמי אני עושה ועושה והשביח דאינו נוטל הכל וק\"ל: צריך שיאמר אותו בפני ב\"ד דדילמא ב\"ד יעמידו א' לקטנים שישביח להן והוה זה כיורד שלא ברשות דידו על התחתונה רא\"ש: ואם זה שהשביח ת\"ח כו' שם דף קמ\"ד בעובדא דרב ספרא ע\"ש: והרמב\"ם ז\"ל כתב אפילו אמר לעצמי כו' וא\"א ז\"ל כתב כסברא ראשונה עד\"ר טעם פלוגתתן ומינה נלמד דהרמב\"ם פליג גם ארישא בהשביחו סתם וס\"ל דבכל ענין הוא לאמצע: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"א דהאי דינא כו' כ\"כ נ\"י בפ' המפקיד בשם הראב\"ד בשם ריב\"א: וא\"א כתב שאין חילוק בין גדולים כו' ז\"ל הרא\"ש שם ריב\"ם פי' דלאורחא דמילתא נקט המשנה גדולים וקטנים דה\"ה גדולים וגדולים כו' ונ\"ל דמילתא דפשיטא הוא כיון דלקטנים מחיל כ\"ש לגדולים דמימר אמר אטרחנא השתא וגם הם יטרחו היום או מחר ועוד דאין דרך שיורד אדם לנכסי גדול שיש בו דעת לחלוק וחולק בלא ידיעתו אי לאו דמחיל אבל בקטן אפשר דיורד אדעתא להשביח לעצמו והא דלא הודיעו משום דמימר אמר אף אם אודיענו אין בו דעת לחלוק אפ\"ה אמר דמחיל וכ\"ש לגדולים ובסיפא כיון דלגבי קטנים אמרינן כיון דהודיעו הוה מחילה כ\"ש לגדולים דבני מחילה נינהו וגם היה בהן דעת לחלוק ולא חלקו עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן הדין אם אשת כו' שם במשנה: ומת שמעון כו' פי' לאפוקי מת ראובן תחלה מיד היה יורד שמעון לנכסי אחיו ראובן לאחר מיתת שמעון והיו כל אחיות שוות בירושת אביהן ואף אם אשת ראובן גדולה מהן ויורדת לנכסים ומשביחתן ה\"ז כדין הראשון דמה לי כולן אחין והשביח הגדול ומה לי כולן אחיות והשביחה הגדולה וק\"ל וע' בא\"ע סימן צ\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " מי שמת אביו כו' נלמד מעובדא דמרי בר איסק בב\"מ דף ל\"ט: אם זה שבא קטן כו' כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש שם וטעמם דכיון דאין מורידין קרוב לנכסי קטן א\"כ אע\"ג דלא ידע דנחיל עמו השבח לאמצע וא\"ת א\"כ אפילו הפירות שאכל הו\"ל למיהדר וי\"ל כיון דלא ודע ביה שניהם אינו מחוייב לשלם מה שאינו בעין גם אפשר שהיו מתקלקלים אם הניחם ונראה שאפילו הוא עתה גדול לא היה נוטל ממה שהשביח בעוד שהיה קטן אלא שמילתא דפסיקא נקט דבעודו קטן אז אינו נוטל מהשבח משא\"כ כשהיה עתה גדול דהיה נוטל שבח מעתה שנעשה גדול ואין להקשות למה כתב הרא\"ש ורבינו דאם הוא גדול דנוטל כאריס הואיל ולא ידע בו מ\"ש מהיורד לנכסי אחיו (או א' משאר מורישיו) השבוי ששמע בו שמת דכתב הרא\"ש ורבינו דאם הוא גדול [אינו] נוטל כאריס דמאחר ששמע שמת סמכה דעתיה ולא יפסידו כו' ע\"ש דשאני התם אף ששמע בו שמת מ\"מ לא היה סבור שעכ\"פ בודאי מת ונכנס אדעתא דהכי דבאם אולי יבוא אחיו או מורישיו שיטול את שלו ומחשב קצת לידע בו ומחיל משא\"כ כאן דלא ידע בו כלל וגם נכנס ברשותו וק\"ל: שהרי לא ידע בו הא ידע בו לא והחילוק שחילק הראב\"ד לעיל ס\"ב בין נזונית בתפיסת הבית כו' אין שייך כאן כיון שהא' לא היה במדינה וז\"ל המ\"מ ושמא אם היה יודע היה מחזיק בחלקו ובשאר היה יורד כאריס דהא קיי\"ל מורידין קרוב לנכסי גדול עכ\"ל "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " האחין שבאו לחלוק כו' בב\"ק דף י\"א ע\"ב ע\"ש: ואם בלה לגמרי או נאבד אין מנכין כו' עמ\"ש בדרישה בר\"ס רפ\"ו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " ובגדול אחין מימרא דר\"פ שם: כי היכי דלישתמעו מיליה כו'. פירוש ואי אמרת דכשיבואו לחלק ישומו מה שעליו מעיקרא מימנע ולא ליבש בגדים נאים ומטי פסידא ליתמי דלא לישתמעו מיליה ב\"י ולי נראה דהטעם הוא דכיון דמתחלה ניחא להו בעשייתן ומחלי ליה בודאי תו אין בידם כח לשום מה שעליו (ונראה דמש\"ה השמיט הרמב\"ם האי דינא דר\"פ וכמ\"ש בדרישה ע\"ש) משא\"כ באחרים דאמדינן דעתן מדמחי בהו עתה לא מחלי להו מעיקרא לגמרי ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " צוה האב ליתן כו' עובדא בכתובות דף ק\"ט: ויחלקו כבתחלה ר\"ל יחלקו מחדש: וחבירו יתן לו מעות פי' כפי חצי שוויה של שדה וק\"ק ממ\"נ אם מרוצה חבירו ליתן לו מעות פשיטא מי ימחה בידן על אשר נתפשרו ואם לא ירצה חבירו איך יוכל לנכותו וא\"ל שקא\"ל או אני אתן לך שדה ותן לי חלק מעות או תן לי השדה ואני אתן לך חלק מעות דהא צוה ליתן לו שדה פ' וא\"כ צריכין ליתן לו דוקא אותה שדה ובאמת שבגמרא ובאשר\"י לא כתב שדה פ' וגם בגמרא א\"א לומר דמיירי דא\"ל שדה פ' כדמוכח שם ממש\"ר וי\"ל דס\"ל כיון דבסתמא ניחא ליה לאינש בקרקע או באילן טפי ממעות וזה האח אמר שלא יתרצה ליתן מעות דודאי דעתו הוא לבטל החלוקה מפני שנפל לו חלק שאינו נוח בעיניו וכה\"ג יכול הא' לכפותו שיתן לו מעות אבל מ\"מ לא הו\"ל לרבינו לקצר ולסתום דבריו בפרט מאחר דמדברי הרא\"ש משמע דלא להכי כיון אלא דאפשר דממילא נלמד מיניה גם האי וצ\"ע ועמש\"ר לעיל ר\"ס קע\"ה ס\"ג באחין שחלקו ובא להן אח שלישי שלא ידעו בטלה חלוקה וכתב ר\" יונה דאפילו אם נתרצה האח השלישי ליטול מעט מזה ומעט מזה אפ\"ה יכול כל א' מהשנים לבטל החלוקה כיון שהיתה בטעות עכ\"ל אין להקשות משם דגם כאן יאמר אידך לבטל החלוקה דיש לחלק דשאני התם דחלק האת הבא הוא על כל השדות בשוה ואם היה רוצה היו צריכין להפיל לו גורל מחדש א\"כ גם אם נתרצה יכולין האחרים לבטל מה שאין כן הכא דציוה ליתן לו שדה פלונית ואף רבגמרא ובאשר\"י לא קאמר פלוני וכצ\"ל מ\"מ הא קיי\"ל דיד בעל השטר על התחתונה ונותנין לו הגרוע והו\"ל כאילו אמר להן תנו לו זה הגרוע ואין להמקבל שייכות בהאידך ומאחר שנתרצה זה שנפל לחלקו צריך לקבל (מ\"מ) גם האידך הבא לבטל מחמתו (אינו) [ואינו] יכול לבטל וק\"ל ונראה ללמד מכאן למש\"ר בשם הרא\"ש בסימן קע\"ה ס\"ד ז\"ל וכן אם בא ב\"ח כו' דהיינו ג\"כ דוקא כשלא נתרצה זה שנטלו ממנו השדה לקבל מאחיו כפי חלקן אבל אם נתרצה ליקח מעות לאו כל כמינייהו דאידך לבטל החלוקה כמו כאן ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " האחין שיש בהן גדולים וקטנים כו' כ\"כ הרא\"ש פרק אלמנה נזונת: ומ\"ש ובשומת ב\"ד בא לאשמועינן דאין כח לאפוטרופוס לחלוק בלא שומת ב\"ד ב\"י וכ\"כ המ\"מ: ובגורל משום דיתמי לאו בני מחילה נינהו: ומ\"ש דוקא דלא טעו אבל אם טעו בשתות אין להקשות דהול\"ל ודוקא שלא טעו בשתות דל' הגמ' נקט דמקשי אהדדי ומשני הא דטעו הא דלא טעו וכתב הר\"ן עליו די\"מ הא דלא טעו דוקא דלא טעו כלל אבל הרי\"ף והרמב\"ם כתבו דוקא דטעו בשתות ע\"ש: ומ\"ש אבל אם טעו בשתות כו' אע\"ג דבעלמא בטעו שתות המכר או החלוקה קיים ומחזיר אונאה ביתומים שאני וכבר נתבאר זה בסי' ק\"ט הרא\"ש: דשייך בו גוד כו' הטעם דאין אפוטרופסין רשאין למכור חלקם וכמ\"ש הביאו רבינו לעיל ס\"ס קע\"א גם ב\"י ל' סימן ר\"ץ סי\"ז אבל אינו ר\"ל שלא יחלקו לחצאין דבר שאינו ראוי לחלוק כי אם לומר עליו גוד כולו או אני אגוד כולו דזהו פשיטא ואצ\"ל דמאחר שאין בו שיעור חלוקה מהיכי תיתי שנאמר שיחלקו בקטנים טפי מבגדולים: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שיתן מה שבידו פי' פקדון שבידו מעזבון המת: מפני שהוא מצוי ס\"א מצוה ועיין תשובה זו כלל ס\"ו סימן ח' ובתשובת הרא\"ש שכ\"ר לעיל ס\"ס רנ\"ג במ\"ש שם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שמת והניח כו' פי' מי שנוטה למות וז\"ש צריך למנות עליהן כו' וכמעט כל סימן זה מפורש ממ\"ש בגיטין דף נ\"ב וממ\"ש הרא\"ש שם והרמב\"ם פ\"י ופי\"א דה\"נ: או שהניח כו' וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"י דנחלות לשון צריך למנות ואע\"ג שכתבתי בסמוך ר\"ס רפ\"ט שאם רוצים לעמוד בשיתוף יחד הרשות בידן וא\"צ אפוטרופוס הכא מיירי כשאין הגדולים אנשים שיכולין להשביח הנכסים בטוב א\"נ שכבר חלקו נכסיהן או שאינן סמוכין על שלחן אחד כ\"כ המ\"מ שם על הרמב\"ם ע\"ש ובלה\"נ לא קש' מידי דה\"ק כל אדם קודם שימות ישגיח על בניו הקטנים ויראה שיהיה אפוטרופוס עליהן להשגיח על שלהן ואם יודע אביו בבניו הגדולים שיתרצו ליטפל גם בנכסי הקטנים וראויין לכך מה טוב ואם לא יעמיד עליהן איש אחר וק\"ל: ב\"ד חייבין כו' לא שיהיה כח ביד כל ג' דעלמא שיעשו עצמן ב\"ד על היתומים אלא ר\"ל ב\"ד הממונה בעיר או גדול בדורו וכן כתב בתשובת הרא\"ש כלל פ\"ה: למנות אפוטרופוס וכ\"ש אם בעצמן רוצים להתעסק בצרכי יתומים דעושין: "
+                ],
+                [
+                    " צוה המוריש כו' הרשות בידו דמצוה לקיים דברי המת ועוד ק\"ו ממ\"ש בפרק הניזקין שהרשות בידו למנות קטן לאפוטרופוס ואפילו מוטל בעריסה (וכמשר\"ל בסימן רמ\"ו) וכ\"כ המ\"מ: (ג) ואין ב\"ד ממנין לא נשים כו' [עיין ב\"ח]: ועם הארץ לפי שאין בור ירא חטא ומורי היתרא לנפשיה דאגר טרחא קא שקיל והרמב\"ם והרי\"ף מוקי לה בעם הארץ שאינו לא במצות ולא בדרך ארץ נמצא מה שכתב כאן שהן חשודין כו' קאי אעם הארץ לחוד אך קשה למה סיים רבינו יותר טעמיה דע\"ה מטעמייהו דאחריני לכ\"נ דצ\"ל שהוא חשוד ור\"ל בתנאי שיהיה ע\"ה שהוא חשוד וכפי' הרי\"ף והרמב\"ם בש\"ע וכב\"י שהוא בחזקת חשוד על עבירות ע\"ש ולפי מש\"ר בסימן ל\"ד סכ\"ח בשם הרמב\"ם ובלי פלוגתא ז\"ל נמצא כל ע\"ה בחזקת פסלות אם לא שיוחזק שהולך בדרכי הכשרים ע\"ש א\"ש הנוסח שלפנינו ללמדנו שמסתמא הם פסולים ובעבדים לא הוצרך לאמרו ופשוט הוא שהן נחשדין וק\"ל: ואם מינם האב פי' הרשות ביד האב ולא חשבינן להו כאפוטרופוס דמפסיד דמסלקינן ליה ר\"ן וכתב שם שר\"י ורשב\"א גרסו הרשות בידן וקאי אהב\"ד פי' אם היה רגיל אביהן להאמין לאלו והיו עוסקים באמונה בחייו גם ב\"ד ממנין אותו אחר מותו והביא ראיה לדבריהן ע\"ש וב\"י הביאו ומסיק וכתב דאף שגירסת הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש היא הרשות בידו מ\"מ הדין דין אמת: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם בודקין כו' פ' י' דנחלות כ\"כ: וטוען טענותיהן ר\"ל אם היתומים הן התובעים אבל כשהן נתבעין הא כ\"ר בסימן זה סי\"ח דאין לו לטעון בעדם וכן משמע לעיל סימן ק\"י דרשאי כשהוא תובע אחרים וכן משמע מדברי המ\"מ שהביא ב\"י בסמוך סי\"ח גם מבואר שם בסימן ק\"י ס\"ט דאם צוה מורישיהן [תנו שדה כו'] ממנין ב\"ד אפטרופוס באולי יוכל לבטל הצוואה ע\"ש: לא ירד לקרקעות כו' אבל למטלטלין ירד כמ\"ש הטעם לעיל סימן רפ\"ה סי\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " צריכין ב\"ד לחשוב עמו כו' שם פלוגתא דר' ורשב\"ג והלכה כרשב\"ג דאין מחשבין באחרונה וכתב הר\"ן שם אבל לכתחלה מחשבין וזש\"ר בסמוך סי\"ו דא\"צ ליתן חשבון היינו לבסוף אבל לכתחלה ודאי יקבלו ממנו חשבון לכל דבר שיתנו בידו שמאחר שכתבו ב\"ד שטר ממה שהפקידו בידו אף אם באחרונה אין מחשבין עמהן מ\"מ יראו הב\"ד לפי השטר ההוא אם מחזיר להם את שלהם ואם ב\"ד ימצאו ברשותן בעין מאותן מטלטלים הרי הן בחזקת היתומים וכן אם יחסר מן הנכסים כל כך שא\"א שהוציא אותן בצרכי היתומים ויראה ב\"ד בבירור גמור שהוא גזלם אין ספק שב\"ד מסלקין אותו ומוציאין ממנו וכ\"כ ריב\"ש סימן שכ\"ד: דהא על טענת ברי משביעינן ליה כו' ר\"ל אע\"פ דאין משביעין אפוטרופוס בטענת שמא מ\"מ בטענת ברי כגון שאומר יודע אני שלקחת משלי כך משביעין אותו ר\"ן וצ\"ל שרבינו אמינהו אבי יתומים עצמו כ\"כ דאי מינוהו ב\"ד ס\"ל דמשביעין ליה אפילו בשמא כמש\"ר לקמן סכ\"ב אך מש\"ר וכאשר ימנו כו' משמע דקאי אמינוהו ב\"ד וצריכין לדחוק ולומר דאף שמינהו אבי יתומים מ\"מ אחר מותו כאשר הב\"ד מטפלין עמו ונותנין לידו כל דבר ודבר בקצבה ובחשבון ע\"ש זה כתב וכאשר ימנו שנקרא סוף המינוי על שם הב\"ד (שוב מצאתי שכ\"כ החכם בן לב בתשובתו) גם י\"ל שמש\"ה כתב וכאשר ימנו ל' רבים כדי שיהא נ\"מ גם למינוהו ב\"ד והיינו היכא דלא משביעינן בטענת שמא כגון דאין הכפירה ב' כסף לדעת הרמ\"ה או שאין הודאה במקצת לדעת הראב\"ד אפ\"ה משביעינן ליה כשיש טענת ברי וע\"י גלגול וכמ\"ש לשונם סכ\"ב להכי יקבלו הב\"ד חשבון מיניה כדי שיהיו יכולין לטעון טענת ברי ולחייבו שבועה אפילו לא יהיה לו טענת ב' כסף וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הראב\"ד כו' שם הנ\"י הביאו. ב' שטרות כו' כדי שיהא תמיד לוכרון לעיני האפוטרופוס מה שלקח מהן שיחזיר להן בסכומן: "
+                ],
+                [
+                    " והאפוטרופוס רשאי כו' כל זה נלמד מעובדא דעמרם צבעא שם בפ' הניזקין (גיטין דף נ\"ב) וקאמר שם דאם אכל ושתה יותר אמרינן שמא מציאה מצא: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומשביעין אותו פי' אע\"פ שאין משביעים לשאר אפוטרופוס כיון שיש עדים שהפסיד צריך לישבע דכל כי האי לא איכפת לן במה שלא ירצה להיות עוד אפוטרופוס וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם דוקא כו' שם בפ\"י כ\"כ וע\"ש בהמ\"מ טעמו וכ\"כ ריב\"ש סימן שכ\"ד: וא\"א ז\"ל לא חילק גם הר\"ן כתב בפ' הניזקין שהרי\"ף חולק על הרמב\"ם בזה גם הרשב\"א כתב שלא ירד לסוף דעתו בזה: "
+                ],
+                [
+                    " בדרכי חשך ס\"א בדרכי חשק ושם ברמב\"ם ראיתי שכתב בדרכי החשד: שפורץ בגדרים ס\"א שפורץ בנדרים ועיקר: שחייבים ב\"ד לסלקו פי' המ\"מ דכיון שנשתנה לגריעותא אחר מיתת האב מסלקין אותו ואומרים אילו היה כן בחיי האב היה האב מסלק אותו אבל אם היה כן בחיי האב ומינהו אין מסלקין אותו שהרי רצה בכך עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכשמעמידין ב\"ד כו' כלשון זה הוא לשון הרמב\"ם שם בפי\"א וכמו שסיים רבינו בסמוך וכתב עד כאן: ומש\"ר ומטלטלין שלא נמכר שם כתוב ומטלטלים שלא נמכרו דלכתחלה הדין נותן שימכרו מטלטלין וירוויחו במעות במחצית שכר וכמ\"ש הרמב\"ם שם לפני זה בדין ב' בהדיא דמוכרין המטלטלים ויצטרפו המעות עם המעות של יתומים ע\"ש ובודאי גם אחר שלא נמכרו ונתנו אותו לאפוטרופום אם יכול האפוטרופוס למכרן אח\"כ מוכר אותן כי כן משמע ל' שלא נמכרו אבל ודאי אם יש קצת מטלטלין שאין מוכרין אותן משום שבת בית אביהן אותן הם ג\"כ מונחין ביד האפוטרופוס ועמ\"ש עוד מזה בסמ\"ע אבל זה עיקר: "
+                ],
+                [
+                    " קרוב לשכר כו' שיתנה עמו שאם יהיה שם ריוח שיקבלו היתומים מחצית אותו ריוח ואם יהיה שם הפסד לא יקבלו היתומים כלום אלא הקרן קיימת וז\"ל ב\"י וכגון שהתנו שיעמדו כל המעות מיוחדים ושיקבלו היתומים מהריוח הנמצא שם ממנו אבל לא שיוציאם הלוה לצרכו ושיפרע לאחר מכאן כלום כי זה רבית גמור הוא עכ\"ל בשם הרשב\"ם וע' בי\"ד סימן ק\"ס: ונתן משכון זהב משובר וסיים הרמב\"ם בזה ולמה לא יקחו משכון כלים של זהב ותירץ שמא של אחרים הוא ויתנו סימן ויטלוהו אחרי מותו אם ידע הדיין שאין זה אמיד עכ\"ל ודברים אלו בב\"מ דף ע' אך מ\"ש הרמב\"ם אחרי מותו כו' שאין זה אמיד כו' אינו בגמרא אלא ז\"ל בודקין גברא דאית ליה דהבא פריכא כו' אבל דבר מסויים לא דילמא אתא מריה ויהיב ביה סימנא וכתבו התוס' והרא\"ש ז\"ל ותימה היכי שקיל האי ע\"י סימנא הא מצי האי לומר לקוח הוא בידי ואי חיישינן שמא מודה ליה מקבל דשלו הן א\"כ דהבא פריכא נמי ניחוש שמא מודה ליה וא\"ת כיון דאין בו סימן לא יאמינו לו א\"כ בדבר מסויים נמי ניחוש שמא הגיד לו ואפילו לא היה אמיד נאמן לומר לקוח הוא בידי דמימר אמר מציאה אשכח או מתנה נתנו לו וי\"ל דילמא אחר מיתת המקבל יביא המפקיד עדים שהפקיד ביד אביהם כלי שיש בו סימן זה ומאחר שמביא עדים על כך אין להם לב\"ד להעלים שלא להראות אותו חפץ לעדים ויכירו אם הוא זה דכיון דעדי הפקדון נתנו סימן מובהק והרי אנו רואים אותו סימן תחת ידינו והו\"ל כעדים וראה לגבי יתמי דלגבי דידיה כל זמן שלא ראוהו בידו ��צי למימר לקוח הוא בידי במגו דהחזרתי לך אבל ליתמי לא טענינן מילתא דלא שכיחא וצריכין אנו להראותן לעדים ואם יכירוהו הו\"ל עדים וראה אבל בדהבא פריכא (אין) סימן דמשקל לא הוי סימן כו' ע\"ש שהאריכו ולפי דבריהם איירי אפילו באמיד וכמש\"ר לקמן סימן רצ\"ז ס\"ה אלא שהרמב\"ם ס\"ל דבאינו אמיד אפילו אינו מביא אחרי מותו עדי פקדון אלא יהיב סימנא בגוויה נמי אין טענינן ליה דשלו הוא וכ\"כ בהדיא המ\"מ על דברי הרמב\"ם ע\"ש: וכמה יפסקו בשכר כו' או שליש השכר או חציו או רביע כו' מדקאמר וכמה יפסקו בשכר דמשמע יפסקו שכר להמקבל וגם מדלא קאמר כסדר או חציו או שליש או רביע כו' מוכח דמ\"ש שליש או חציו קאי אהמקבל שיתנו לו שליש או חציו או אפילו ג' רביעיות ולא ישאר ליתומים אלא רביעית ולפי זה יהיה כסדר: ונראה שצריך כו' ז\"ל ב\"י אין בדברי רבינו הכרע ועד\"ר: ואכלי זוזא ר\"ל שהב\"ד יתנו להן מעט מעט לצורך פרנסתם: "
+                ],
+                [
+                    " ופירש\"י הטעם מפני שיש לבית דין כח כו' ובהרא\"ש כתב טעם אחר משום דתיהוי ללוה אימתא דב\"ד ונראה דרבינו מש\"ה כתב טעם דרש\"י להחמיר דלטעמו אם לא נתנו בבית דין אסור ליקח הריוח כיון דלא הפקידו ממונא דהמקבל ביד ב\"ד ואפשר דגם הרא\"ש מודה בהאי טעמא ע\"ש באשר\"י ובב\"י עוד בשם תלמידי רשב\"א ע\"ש: וכן במשכנתא בנכייתא אפילו לדברי האוסרין כו' עיין בי\"ד סימן קע\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הראב\"ד כו' הנ\"י פרק מי שמת הביאו גבי הניח בנים גדולים וקטנים כו': ונ\"ל שגנאי כו' וב\"י כתב דאין כאן בית מיחוש כיון שהודיע הדבר לב\"ד וע\"ל ס\"ס רצ\"ב סכ\"א בשומר פקדון ואיתא שם בברייתא דכשמכרו בב\"ד לא ימכרנו לעצמו והשמיטו רבינו שם והב\"י תמה עליו שם וכאן (כמגיות) [תמה] בהיפך וגם קשה על הראב\"ד ועל הב\"י הבא לישבו ההיא ברייתא דשם מוכח דאפילו מכרו בב\"ד לא ימכרנו לעצמו וי\"ל דס\"ל דדוקא במוכר פקדון שישאר בעין בידו אית ביה משום לזות שפתים דלא ידעו כל הרואים שהב\"ד מכרוהו לו משא\"כ במעות דיתמי דאין סימן במטבע ולא יכירם בידו ועוד דהכל יודעים דמעות רגילים ליתן לעסוק בהו וליתן ריוח מהעסק לבעל המעות משא\"כ דמשתמש בכלי של חבירו דלא ידעו דברשות בית דין עושה ויסברו דמשתמש בשלהן בלא רשות מיהו אכתי קשה דהא בהדיא תנן פורטין מעות צדקה לאחרים ולא הגבאי לעצמו והביאו הטור לעיל ר\"ס ע\"ב ללמד מיניה דאם השכין פסל וקרדום דמשכירו לאחרים ולא לעצמו והרי פורטין מעות דבר שאינו בעין הוא וגם רגילים לפרוט ואפ\"ה אסר לעצמו לכן צ\"ל דהראב\"ד והב\"י ס\"ל דדוקא הכא ביתומים מותר גם לו כיון דמודיע תחלה לב\"ד שהן אביהן והו\"ל כאילו התנה עמו מתחלה דגם במשכון מותר בהתנה עמו ושאני התם במשכון ולקמן בפקדון דאין שייך לומר הודיעו לב\"ד דאין בית דין נזקקין לדברים כאלו ורבינו אינו מחלק וס\"ל דבכולם שייך לזות שפתים וחשד וסמך לקמן בסימן רצ\"א אמ\"ש בסי' ע\"ב וכאן בסימן ר\"ץ וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מי שיש בידו כו' עובדא דרבינא בס\"פ אלמנה נזונת: לא יאמר אעשה בהן כר כ\"פ הרי\"ף והרא\"ש ולאפוקי מהרמב\"ם שם וע' בב\"י ובש\"ע: ונראה דזה לא איירי כו' כתב ב\"י ויש לדחות דגם זה דינו כאפוטרופוס דאע\"ג דלא נתמנה מ\"מ כל שנכסי יתומים בידו דינו כאפוטרופוס דלא גרע מיתומים שסמכו אצל ב\"ה שדין אותו ב\"ה כדין אפוטרופוס (וכמש\"ל סל\"א) וכיון שזה אסור גם אפוטרופוס שנתמנה אסור כ\"א ע\"פ ב\"ד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " האפוטרופא רשאי למכור עבדים כו' נ\"ל להגיה בהמה ועבדים וכן הוא שם פ' הנזקין דף נ\"ב וכן הוא ברמב\"ם פי\"א דנחלות וכן מוכח כאן מהא דמסיק: אבל לא ימכור להניח כו' פירש\"י שמא יגנבו המעות קודם שיתנם ליד איש מהימן למחצית שכר ואפוטרופוס פטור מגניבה ואבידה כדלקמן דאי לאחר שנתנו לאיש מהימן קרוב לשכר ורחוק להפסד ודאי הוא חייב בגניבה ואבידה דלא עדיף מש\"ש וק\"ל: ורשב\"ג אוסר גם בזה שמא לא יצלחו או שמא יצא עליהן ערעור ויטרפו אותן מן היתומים: וכן דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל עד\"ר: ולכ\"ע כו' לוקח בדמיו שוורים דר' יוסי קרא לשור שדה על שם שהוא עיקר קיום השדה והיינו דוקא כשהוא צריך אותו עתה להשדה: "
+                ],
+                [
+                    " היה לאדם תביעה כו' ברייתא שם: שמא יתחייב בדין ז\"ל המ\"מ וא\"א שיעמדו בדין ואם זכו זכו ואם נתחייבו לא עשו ולא כלום דא\"כ לקתה מדת הדין שיהיה תובע זה יכול להפסיד ולא להרויח לפיכך אמרו שאין האפטרופוס כשאי ליזקק ואם עבר ונזקק ונתחייב לא עשה ולא כלום עכ\"ל ודעת רבינו נראה ג\"כ כן אבל דעת רש\"י שאפילו לכתחילה יכול לדון בשבילם אלא שאם יזכה יזכה ואם יתחייב לא עשה ולא כלום: אבל אם ירד כו' וזכה כו' פי' האפוטרופוס: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' ליקח מהעבד דמים כו' שם בברייתא ופירש\"י לכי שאין גופן קנוי להן לשחררן אבל מוכרין אותן לאחרים לתקנת היורשים כגון להאכיל או ליקח שדות (וכנ\"ל) ואותן האחרים שהיו רוצים לתת להם כסף לפדות עצמן הם יקחום ויהיו קנויים להם ואח\"כ ישחררום ע\"כ ודוק בלשונו שכתב ויהיו קנויים להם שר\"ל שאותן הנותנים לו המעות כדי שיהיו משוחררים לא תהיה כוונתם בנתינת המעות שיהיו העבדי' משוחררים מיד שיצאו מרשות היתומים אלא יתנו המעות בתורת קנין ואחר שיהיו קנויים להם הם ישחררו אותן כפי רצונם ונראה שזהו מש\"ר ולוקחין מהן המעות ע\"מ שהם יוצאים לחירות דודאי אין כוונתן בע\"מ שיתנה אפוטרופוס עם הלוקח שישתחררו דמאי איכפת ליה בשחרורו ואין עניינו לדין זה אלא כלומר שלא יקבל הדמים כ\"א אדעת שיהא קנין גמור ושמיד הלוקח יצא לחירות ולא ממנו ולפ\"ז גרסינן ברבינו ע\"מ שהם יוציאום וכל' הגמרא הנ\"ל וכ\"כ בש\"ע ולא יוצאים דמשמע שיוצאין מעצמן לחירות בקבלת המעות וק\"ל ועמ\"ש בסמ\"ע מזה: "
+                ],
+                [
+                    " סוכה לולב כו' שם בברייתא ואף ע\"פ שכל מצות הללו לא נצטוו אלא לחנכן: "
+                ],
+                [
+                    " מיהו אם פסק עליהם צדקה כו' בפ\"ק דב\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " וכאשר יגדלו היתומים כו' פרק הניזקין (גיטין דף נ\"ב) פלוגתא דרשב\"ג ור' והלכה כרשב\"ג: ונשבע בנקיטת חפץ כו' כד\"א כו' שם במשנה והלכה כאבא שאול דאמר כן וטעמא מפורש שם ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש היה אומר כו' לא מצאתי להרא\"ש ז\"ל שכ\"כ ובודאי ע\"פ היה אומר כן ולכן כ\"ר היה אומר ומדרכו של ב\"י לכתוב כן אבל כאן לא כ\"כ ולא ידעתי למה: שהוא תועלת יתומים כו' ושאין בו הפסד נראה דה\"ק דאין להן הפסד במה שלא ישביעוהו לזה דהא אם יבקשו אחר לא ימצאו מי שרוצה לישבע: "
+                ],
+                [
+                    " וכפר איהו בשתי כסף כו' ואפ\"ה לא בעינן הודאה במקצת פי' אע\"פ שלענין כסף משוינן ליה לשאר שבועות דאורייתא כדלעיל ר\"ס פ\"ח אבל לענין הודאה לא משוינן ליה ודע שבר\"ס צ\"ג כ\"ר בשם הרמ\"ה שאם יש גם הודאה במקצת אפילו במינהו האב משביעינן ליה ע\"ש וע' מ\"ש מזה בסמוך בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יש לאפוטרופוס חלק כו' נראה שזהו סיום דברי הרמ\"ה הוא וטעמא דמסתבר הוא דכיון דיש לו חלק בריוח לא אתי לאמנועי אף כי רמית עליה שבועה ב\"י: שתהא בטענה שתי כסף והודאה במקצת פי' טענה מיקרי החילוק שנשאר ביניהן אחר ההודאה ומתחלה טענוהו בשתי כסף ופרוטה והוא כפר בב' כסף ומודה בפרוטה והיינו דומיא דשאר שבועות אלא דבעלמא אין נשבעין אטענת שמא וכאן נשבעין אפילו בטוענו ע\"ז שמא: או שתהא האפוטרופסת עדיין קיים בידו דקדק וכתב עדיין קיים בידו ר\"ל שאינו מבקש ליתן מידו עתה אלא עדיין קיים מונח בידו וא\"כ מה שבידו הוא ההודאה ממילא אבל אי הוה בעי ליתן לו הו\"ל הילך: אבל אם אין כו' פי' אבל אם לא היתה טענה והודאה כשיעור הזה אז אין כאן שבועת המשנה דהיינו שבועת אפוטרופוס אלא אם טען אותה טענה אחרת ודאית או בענין עזבונו טען עליו טענה ודאית ונשבע היסת מגלגלין עליו שלא עיכב בידו כלום משלו דהיינו שבועת אפוטרופסים כו' וכן מבואר בש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " כגון דגדלי יתמי כו' הוצרך לומר כגון דגדלי יתמי ולא אמר שהב\"ד טוענין עליו ברי לנו שיש לך עוד כך וכך בידך משל היתומים דא\"כ אין כאן שבועה אלא היה צריך לשלם דאין לך עדות גדולה מזו דאף שהן אפוטרופסין ואביהן של יתומים מ\"מ כשרים הן לדון ולהעיד כמ\"ש הרא\"ש והביאו רבינו בסמוך והיותר נראה משום דאיירי כאן באפוטרופוס הבא לסלק נפשו לאחר שגדלו היתומים ומוסר להם מה שבידו ואז רואין מה שנחסר להן וטוענין עליו ברי ואף שאין היתום יודע כ\"א ע\"פ ב\"ד או איש אחר א\"ל שזה מחזיק בשלו מיקרי טענת ברי ומשביעין ליה ע\"ז אפילו ש\"ד וכמש\"ר בשם הרי\"ף בס\"ס ע\"ה סל\"ג ע\"ש אבל היכא שבא האפוטרופוס לסלק נפשו אין בודקין אחריו בסתמא להשביעו דמהיכי תיתי לומר שמבקש לתפוס מה שבידו מש\"ה נקט האי לישנא וק\"ל: דמיחייב לישבע שבועת השומרין כו' פי' וכל שבועת שומרין שבועת שמא היא ואע\"ג דהאפוטרופוס נאמן לומר מכרתי והאכלתיהו מ\"מ לא האמינוהו בטענת נאנסתי כיון דאונס לא שכיח אבל לא איירי כאן מגילגול וק\"ל: וכ\"ש היכא דאיכא טענת ברי ואיכא עסק ש\"ד ק\"ק דמשמע מדבריו דלא משכחת שישבע במינהו אבי יתומים כ\"א שבועת התורה אבל לא שבועת האפוטרופוס ולעיל ר\"ס צ\"ג כ\"ר בהדיא בשמו דכי איתא הודאה במקצת אפילו מינהו אבי יתומים ואפילו בטענת שמא משביעינן ליה ועוד שכתב כ\"ש היכא דאיכא טענת ברי ואיכא עסק שבועה כו' למה לן תו עסק שבועה כיון דאיכא טענת ברי דהא כבר כתב בשם הרי\"ף דמשביעינן ליה על טענת ברי וא\"ל דבא לאשמועינן דנשבע ש\"ד או ש\"ח דהא לא התחיל בזה הרמ\"ה אלא כתב סתמא דמשביעינן ליה לכן נלע\"ד לפרש דמ\"ש ואיכא עסק שבועה כאילו אמר או עסק שבועה דמתחלה כתב הרמ\"ה דאפילו בטענת שמא משכחת לה כו' ואח\"כ כתב וכ\"ש היכא דליכא טענת שמא אלא טענת ברי ר\"ל כמ\"ש הרי\"ף הנ\"ל או איכא עסק ש\"ד דעד א' או מודה מקצת וגם זה הלשון אכל שכן דהתחיל בו קאי דהוא יותר כל שכן מטוען טענת ברי שהרי כאן איכא תרתי טוען טענת ברי וגם איכא עסק שבועה דאורייתא דעד אחד או מודה מקצת והא דלא כתב נמי מודה מקצת בטענת שמא כמ\"ש בסימן צ\"ג משום דאינו נכנס בגדר הכ\"ש וגם י\"ל דמש\"ה דקדק וכתב או איכא עסק ש\"ד דעסק משמע דלא איירי בש\"ד עצמו אלא מיירי בטוען טענת שמא ב' כסף ופרוטה והוא מודה לו בפרוטה או כופר הכל ויש לו עד אחד אפרוטה דזהו מיקרי עסק וצד ש\"ד והיינו טעמא דהרמ\"ה בסימן צ\"ג דחייב לישבע בכה\"ג כיון דיש בו צד ש\"ד [והא] דלא כתב שם עד אחד י\"ל דחדא מינייהו נקט וה\"ה לאידך ומה שסיים כאן וכתב דאשתבע ש\"ד ה\"ק המודה מקצת ועד אחד גורמין בעלמא ש\"ד ומ\"ש זה לכ\"ש ה\"ט כיון דחשדינן ליה בשמא כשבועת שומרין שמא עדיין הוא בידו אע\"ג דליכא ראיה לדבר כ\"ש היכא דאיכא הודאת פיו במקצת או עד אחד וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב ר\"ח דאפוטרופוס שפשע כו' בפרק שור שנגח ד' וה' כתבו התוס' ראיה דחייב (וב\"י הביאו מההוא דפ' המפקיד בההוא אפוטרופוס דזבין תורא דלא הו\"ל ככי ושיני כו' ע\"ש ובאשר\"י פרק הניזקין גם בחידושי רשב\"א פ' הנ\"ל: כל כמה דלא כו' עד לגניבה ואבידה ל\"ח פי' ודאי אם ידוע שנגנב מידו דבר חייב לישבע שמא פשע בה עד שנגנב ע\"י פשיעתו דכבר נתבאר דאפוטרופוס חייב לישבע שבועת שומרין היכא דטוען דאיתנס מידו אבל היכא דלא ידעינן שנגנב מידו דבר והוא טוען שלא נגנב מידו דבר לא חיישינן שנגנב להשביעו על שלא פשע ועל הגניבה בעצמו ודאי פטור כדמסיק: והרמב\"ן כתב דבמינוהו כו' כן הגיה ב\"י כי הרמב\"ם לא דיבר כלום מזה: דבמינוהו ב\"ד כו' דס\"ל דיש לו דין ש\"ש בההוא הנאה דיצא עליו קול דמהימן הוא: "
+                ],
+                [
+                    " ההוא אפוטרופא דיתמי כו' עובדא בב\"מ דף מ\"ב ע\"ש: ומש\"ר משתלמין מן המוכר כו' מבואר לעיל סימן רל\"ב סט\"ו ורבינו סמך אמ\"ש שם ומש\"ה קיצר כאן ושם ביארתי בארוכה ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " לאחר שנמסרו כו' פי' והתחיל להתעסק בצרכיהן וכדמסיק: בין מינהו אבי יתומים דהכי איתא כו' כצ\"ל וכן הוא בס\"א: משהחזיק כו' והיינו דוקא כשנשאר כאן במדינה אבל אין חובשין אותו להיות מוכרח לדור דוקא כאן בשביל זה וכמש\"ר בשם הרמב\"ם סימן רצ\"ג ס\"ד לענין נפקד ע\"ש ובד\"מ כאן: "
+                ],
+                [
+                    " יתומים קטנים שסמכו כו' משנה שם ריש דף נ\"ב: וכתב הראב\"ד כו' הרא\"ש הביא שם דברי הראב\"ד שכתב ז\"ל ק\"ו הדבר השתא באפוטרופוס דמינהו אבי יתומים דאיכא למימר אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא עביד אמרת לא ישבע משום דילמא ימנע כ\"ש כשסמכו מאיליהן דאתי לאימנועי וקורא אני בזה משלם רעה תחת טובה וכתב עליו הרא\"ש ונ\"ל דאיכא למיחש לאדם שאינו הגון שימשוך היתומים אצלו ויכלה ממונם מאחר שאין לו לישבע ולא שייך דאתי למימנע בשביל השבועה דמי בקש מידו ואם אדם הגון הוא ועושה לשם שמים בשביל שרואה שאין להם עוזר וסומך לא ימנע בשביל השבועה עכ\"ל: וכתב הא דיש לו דין אפוטרופא כו' בריב\"ש סימן תצ\"א הביא לדברי הרמ\"ה ע\"ש ולא הזכיר שם בדבריו קטן בן ט' אלא סתם פעוטות וגם תמוה דהא קיי\"ל דזמן פעוטות מתחיל מבן ו' ולמעלה עד י' ולמעלה כל חד לפי חורפתו וכמ\"ש בר\"ס רל\"ה וכתב שם שכן דעת הרמ\"ה ואפשר לומר דס\"ל כשהוא בן ט' שנים ועומד בעשירית תו א\"צ בדיקה משא\"כ לפני כן דצריך בדיקה וכמש\"ר בשם הרמ\"ה ריש סימן רל\"ה ר\"ל עד עשרה צריך בדיקה שהוא בחזקת שאינו חריף ולפ\"ז צ\"ל דעד י' דקאמר שם עד ולא עד בכלל קאמר וריב\"ש דכתב שם ומבן עשר ולמעלה אין צריך בדיקה נ\"ל מהתחלת עשר ולמעלה וק\"ל: וא\"א כתב דאין חילוק עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " לשון הרמב\"ם ז\"ל אע\"פ כו' עד שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל הכל מדברי הרמב\"ם הן שכ\"כ בסוף הלכות נחלות ע\"ש: שהוא רוכב ערבות כו' נ\"ל שהוא ע\"ד כי אלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים ודרשו חז\"ל אפילו חלש למעלה וגבור למטה אימת חלש על גבור ק\"ו איפכא שהגבור מלמעלה וחלש מלמטה וכדפירש\"י בפ' וזאת הברכה על רוכב שמים בעזרך וגו' ולכן נקט הרמב\"ם בלישניה רוכב ערבות וגם מביא רישא דקרא סולו לרוכב בערבות כו' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אעפ\"כ אין מונעין ממנו כו' אבל מוכיחים אותו ש\"ע: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' בכלל פ\"ז סימן ג' כ\"כ: שהאפוטרופוס מעיד כו' וכה\"ג כ\"ר לעיל סימן קכ\"ו לענין הרשאה דמורשה יכול להעיד: ומילתא דפשיטא דמעיד כו' בתשובה לא כתב דמעיד אלא כך הוא שם ומילתא דפשיטא הוא כשאינו מקבל כרס שאינו נוגע (הוא) בדבר (ע\"כ בסי\"ב וי\"ג) [ע\"ש בס\"ג] ור\"ל הואיל ואינו נוגע בדבר יכול להיות דיין לכוף לראובן לפרוע אלא שמתחלה השיב לו שגם התוס' בשם ר\"י כתבו שהאפוטרופוס יכול להעיד וכמ\"ש בעל העיטור ע\"ש וק\"ל: ומ\"ש ומילתא דפשיטא הוא כשאינו מקבל פרס דאינו נוגע בדבר ק\"ק אף אם יקבל פרס אינו נוגע בדבר כשמקבל הפרס עכ\"פ הן שיוציא ממון או לא וכמש\"ל סימן קכ\"ג בדין מורשה ע\"ש ונראה דה\"ק היכא דאינו מקבל כרס מילתא דפשיטא הוא בלי שום חילוק משא\"כ כשמקבל פרס אז יש חילוקים בדבר אם עכ\"פ נותנים לו הפרס או דוקא אחר שיוציא או לפי ערך דאז אינו דיין ועד וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן היה אפוטרופא דיתמי כו' סוף כלל ק\"ג כ\"כ: שאין להוציא מהיתומים כו' פי' אבל בעודו חי נאמן זה ע\"י פנקסו כדלעיל סימן צ\"א וכ\"כ כאן מור\"ם ז\"ל ודוקא בדא\"ל ליתן לפועל והוא לא ידע שלא נתן לו וה\"ה לעצמו ואינו יודע כמה נתן לו אבל אם הב\"ה מכחישו וא\"ל לא כ\"כ נתת לי ודאי שאין החנוני נאמן על פנקסו להוציא מידו וע\"ל סימן צ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " שמעון ולוי כר כלל פ\"ב סימן ב': שמה שמסר ראובן ליהודא כו' פי' מפני שאינו אלא שליח ולא ניתן לו כח לעשות שליח במקומו וצריך הרשאה מקטנים או מב\"ד וכן מסיק שם בתשובה ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור כו' מקור הדברים הללו הן מפרק השואל וכמ\"ש בדרישה ופירש\"י שם ז\"ל ג' פרשיות כו' ע\"ש: ומ\"ש בסמוך ז\"ל עוד רמז לדין רביעי כו' ל\"ד קאמר דין רביעי דהרי אין לו דין בפני עצמו וכדמסיק (בשלמא מ\"ש במשנה ד' שומרין דמ\"מ ד' מיני שומרים הן אבל דינים של שניהם שווין) אלא לפי שנכתב כל אחד בפני עצמו קרי להו רביעי וזהו שדייק וכתב רמז לדין רביעי כו' ולא כתב דין רביעי וק\"ל וגם י\"ל שקורין דין רביעי מפני שהיא כל קה בטענה רביעית וע\"ד שפירש\"י בפ' תצוה על חשן המשפט כי משפט נקרא ג\"כ טענת בעלי דינים כו' ועד\"ז קוראו גם כן דין רביעי: ואצ\"ל באונסין הגדולים מהן כגון שבורה ומתה הוצרך רבינו לכתוב זה דל\"ת אדרבה כיון שאונס כזה לא שכיח אם כן נימא מזלא דשומר גרם גם ליכא למיחש דימנע מחמת זה לשמרו כיון דלא שכיח הוא קמ\"ל ואח\"כ בש\"ש כ\"ר ואצ\"ל פשיעה ר\"ל דל\"ת מה שחייבה התורה אגניבה היינו כשנגנב בפשיעה לכן כתב דזה אצ\"ל: דכתיב ואם שכיר הוא כו' ופירש\"י שם אם השור אינו שאול אלא שכור הוא בא בשכרו ליד השוכר הזה ולא בשאלה ואין כל הנאה שלו שהרי ע\"י שכרו נשתמש ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין: ונחלקו בו חכמים דאיכא למ\"ד כו' ואיכא מ\"ד ב\"י כתב פלוגתת ר\"מ ור\"י פי' דר\"מ אמר כש\"ח ור\"י אומר כש\"ש והלכה כר\"י עכ\"ל ב\"י ונראה דאין כוונת רבינו לזה דא\"כ הול\"ל רמ\"א כו' ורי\"א כו' וקיי\"ל כר\"י ועוד כיון דבכ\"מ הלכה כר\"י נגד ר\"מ הו\"ל לקצר ולמימר דשוכר קי��\"ל שדינו כש\"ש אלא נראה כוונתו משום דיש חילופי גירסאות בגמרא פ' האומנין דף פ' ע\"ב יש גורסים שיכר רמ\"ח כש\"ש ורי\"א כש\"ח כו' וי\"ג להיפך מש\"ה כתב איכא מ\"ד כו' וכוונתו על בעל הגירסאות דלשתי הגירסאות הלכה כר\"י ומסיק דקיי\"ל כגירסא דגרס דר\"י ס\"ל דהיא כש\"ש: והכי קיי\"ל וטעמיה כתב רש\"י פרק האומנין הואיל ולהנאתו הוא אצלו אף על פי שנתן שכר פעולתו ש\"ש הוא כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שומר חנם הוא שהפקיד כו' קמ\"ל דל\"ד קאמר התורה בש\"ח כסף או כלים אלא משום אורחא דמילתא וכמ\"ש בריש הסימן: אלא א\"ל הנח לפני הוא ש\"ח ס\"פ האומנין ולקמן ס\"ו יתבאר דס\"ל לרבינו דמיד שנסתלקו בעליו משמירתו חייב השומר ביה ולהכי אפילו עומד בשוק וא\"ל הנח לפני ואפילו לא הניחו זה בתוך ד' אמותיו הוה זה ש\"ח עליו וק\"ק על הב\"י שכתב כאן בשם נ\"י דמיירי בבהמה והכישה במקל או שהניחה בד' אמותיו כאילו ס\"ל לרבינו כך וז\"א דנ\"י בשיטת הרמב\"ם כ\"כ דס\"ל דבעי משיכה וכמש\"ר בשמו בסמוך ס\"ו אבל רבינו בשיטת הרא\"ש אביו קאי ולהכי סתם כאן וק\"ל: הנח לפניך או כו' ל\"מ קאמר ל\"מ א\"ל הנח לפניך דר\"ל שמור לעצמך דלא הוה אלא ש\"ח (אפילו) [אלא] אפילו א\"ל הנח סתם דאפשר שהנח ואשמור קאמר מ\"מ כיון דאיבעיא הוא בב\"מ דף פ\"א ועלתה בתיקו הוה לקולת הנתבע דהמע\"ה: ואינו חייב שבועה כלל ר\"ל ואפילו שבועה שאינו ברשותו וכ\"ש אינך שבועות שלא פשע ושלא שלח בהן יד שהן שבועות שומרים: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש כו' בכלל צ\"ד ס\"ד ועד\"ר ובחידושים: וא\"ל שמעון הולך כו' כצ\"ל: כך הוליכם ראובן ולא קשרם ר\"ל דאילו קשרם ראובן לא הוה פשיעה במה שהלך קצת מן הצד להסך רגליו וכדמסיק הרא\"ש בתשובה וכתב ז\"ל ופשע במה שהניחה על החמור בלי קשירה והפליג מהם: הא דאמרינן הא ביתא קמך כו' עבד\"ר שם הוכחתי דאין חילוק בין חצר ובית לשוק לא בהנח לפני דהוי ש\"ח בכולם ולא בביתא קמך או הנח לפניך או הנח סתמא דבכולם לא הוה שומר כלל להתחייב אנזק דאתי להנפקד מעלמא ודוקא בהיזק דאתי לנפקד מיניה דמפקיד פסקו רבנן בא\"ל עול דחייב עלה וכמש\"ר בסמוך ס\"ד וה\"ה בהנח סתמא ומ\"ש הרא\"ש כאן זהו בבית הנפקד לא אתי לאפוקי אם א\"ל כן בשוק דהא ודאי בהנח לפניך אין חילוק וה\"ה בהנח סתמא דבחדא כללא כיילינהו וגם לפני זה בס\"ב כיילינהו רבינו יחד לפטור וא\"כ הוה ליה להרא\"ש לכתוב זהו דוקא בבית הנפקד ולא כזה דהחמור לא היה בבית המשתמר אלא לרבותא קאמר דאפילו בבית הנפקד דמחייבי רבנן בא\"ל עול וה\"ה בהנח סתם ומ\"מ ס\"ל דלא הו\"ל שומר להתחייב בנזקין דאתי לה מעלמא ותאמר דה\"ה מעשה זה דא\"ל הנח מנעליך על החמור דלא עדיף מא\"ל הנח בביתי קמ\"ל דלא דשאני בית הנפקד דהוי משתמר ור\"ל דגם הנפקד לא בקש ממנו אלא להניחם שם להיות משומר שם באשר הוא משא\"כ בזה דהלך בדרך ודאי היה בדעתו להניחם ולשמרם וכדמסיק (ומ\"מ) [ומש\"ה] חייב בעל החמור על האבידה דאתי ליה מעלמא כיון דנתרצה לו ול\"ד לא\"ל הנח סתם והוא בשוק דשם הנפקד נשאר שם משא\"כ בזה דהנפקד הלך עם המנעלים לדרכו והמפקיד נשאר פה וק\"ל ועד\"ר. ואמר לשמעון הניחם על החמור כצ\"ל ונמחק לפני וכן הוא שם בתשובה: "
+                ],
+                [
+                    " בקש מחבירו שיתן לו רשות כו' בהא פליגי ר' סבר כו' פלוגתא הוא בפ' הפרה דף מ\"ז ומ\"ח ועבד\"ר: אבל לא קיבל עליו כו' אבל שומר דעלמא חייב אפילו לשמרו מהיזק דאתי ליה מעלמא. אשר\"י ועבד\"ר: וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו כשמקבל עליו לשמור כו' מימרא דר\"ה סוף פ' הכונס: ומ\"ש אבל אם הפסידו בידים כו' ה\"ט דא\"ל מאי הוה לך גביה להפסידו: ומ\"ש שאם נתן לו לשמור דינר זהב כו' פי' אף שבירר המפקיד אח\"כ דשל זהב הפקיד בידו ובזה האופן דוקא מיירי מ\"ש אבל אם הפסידו בידים כו' ר\"ל ואח\"כ בירר המפקיד דשל זהב הפקיד בידו וזהו פשוט ולא כתבתיהו אלא מפני ששמעתי דהקשו כאן מ\"ש לעיל סימן צ' סי\"ח מדין עשו תקנת נגזל בנפקד מה צריך לטעם דהו\"ל מחייב שבועה ואינו יכול לישבע ע\"ש ולק\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " והשומר הזה מיד כו' כ\"כ הרא\"ש פ' האומנין וכתבתי לשונו בדרישה: ונסתלקו הבעלים משמירתו חדא באידך תליא (כאן) [כיון] שנסתלקו ממילא הוה השמירה עליו מיד ועוד אי לא נסתלקו והיו שומרים עמהם קצת הוה שמירה בבעלים דפטור כדלקמן בסימן זה סכ\"ט: ובמקום שמשיכה קונה היינו בסימטא או בחצר של שניהם כמבואר לעיל סימן קצ\"ז ס\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " ואם שמרו כראוי לו ונגנב כר ז\"ל ב\"י זהו פשוט הוא דהא ש\"ח פטור מגניבה ואבידה ולא כתבו אלא משום סיפא אם פשע ולא שמרו כראוי אע\"פ שבסוף נאבד באונס חייב: ומש\"ר דפשע בזה דכספים אין להן שמירה אלא בקרקע לאו מכח נורא הוא אלא כדי שלא יגנבו כמ\"ש בסמוך בסי\"ו ובגמרא ובהרא\"ש לא נזכר כאן הך דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע וצ\"ל דכ\"כ לאשמועינן דאע\"ג דיש לזה להתנצל הרי מה שאמרו חז\"ל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע מחששא דגנבי אמרו והרי הנחתיהו במקום דליכא חששא וא\"כ הו\"א דאין זה פשיעה קמ\"ל דאפילו הכי הוה פשיעה משום דצריפא דאורבני הוא עלול לגבי נורא דמיד שפגע בו אש נשרף וא\"א להציל מה שבתוכו משא\"כ בטומן בבית של שאר עצים וכמ\"ש השתא דאיכא טפוחאי מנחי בשמי קורה וכמ\"ש בסמוך ואע\"פ שכוונתו לטובה היתה להטמינו מהגנבים תקנו חכמים תקנה אחרת דהיינו שיטמנם בקרקע והוא לא עשה כן ושינה ממה שציוו לו חכמים מיקרי פשיעה לגביה כנ\"ל לדעת רבינו וע' בהרמב\"ם שכתב שהמעשה היה שהטמינו במחיצה דצריפא בענין שלא היו גלויים ואפ\"ה חייבוהו וכ\"כ בש\"ע וע' בסמ\"ע ומדלא כ\"ר כאן בריש דבריו דבעינן שיבוא האונס מחמת פשיעה ש\"מ דלא צריך שיהא האונס מחמת פשיעה דא\"כ פשיעה הוא ולא אונס אלא הכלל הוא כל היכא דפשע בשום צד בתחלת הענין אע\"פ שנפסד ונגנב אח\"כ באונס גמור מ\"מ תלינן ואמרינן אי לא פשע ושמרו כראוי לא הוה נעשה האונס כההיא דצריפא דאע\"ג דלענין גניבה אונס גמור הוה מ\"מ אמרינן אי לא פשע מחמת אש והיה טומנם בקרקע כראוי לא היו אלו הגנבים שמצאו כאן מחפשים אחריו ג\"כ בקרקע ומש\"ה חייב וכן מוכח ל' הרא\"ש דף קל\"ו ע\"א ע\"ש וה\"ה לעל בעידנא דלא עיילי אינשי דפשע שמא יבוא גנב ויגנבנו או כלב אחד ויאכלהו אע\"פ שבאו עליו אח\"כ כמה כלבים או אריות חייב דתלינן ואמרינן אי לא פשע מתחלה והיה שם אולי לא נעשה ההיזק וכן בנשרף עליו כל הבית דבסמוך סי\"ו וכמ\"ש גם בהפקידו בידו בדרך שצריכין להיות צרורין ומונחין בידו או נגד פניו אם לא עשה כן אפילו אם אח\"כ נאנסו חייב כמש\"ר בסכ\"ב דאמרינן אילו היו נגד פניו לא היה בא האנס נגד פניו לקחתן ממנו וכן מוכח ל' רש\"י דף ל\"ו ע\"ב וגם ל' הרי\"ף שכ\"כ אפלוגתא דאביי ורבא בדף ל\"ו בפשע ויצא לאגם ומת ע\"ש ולא פליג הרי\"ף כ\"א בארי וכיוצא בו וס\"ל דאמרינן אם הוה נעשה האונס ג\"כ כשהיה כאן באיזה סיבה אבל גם הרי\"ף והרמב\"ם מודים כשאפשר לתלות ולומר דלא הו�� נעשה האונס כשלא פשע דחייב וכן הוא ל' התוס' בהמפקיד דף מ\"ב דכתבו ז\"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס ודוקא היכא שיכול להיות דהאונס לא הוה נארע אם לא שפשע בתחלה כו' ע\"ש הרי שכתבו היכא דיכול להיות ור\"ל אף שהוא רחוק וכן מוכח בדבריהן עוד שם ע\"ב ועד\"ר מ\"ש עוד מזה בדרך אחר: "
+                ],
+                [
+                    " איני יודע אנה הנחתיו הוה פשיעה שם בפרק המפקיד וכתב המרדכי דחייב לשלם מיד ואינו יכול לדחות ולומר המתן ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " באו עליו גנבים כו' כן איתא בב\"מ דף צ\"ג: ומ\"ש ואילו צווח כו' פי' בתחלה חתרו בסתר ואח\"כ ראם הנפקד דאל\"כ לא מיקרי תחלה שם גניבה עליו: אבל אינו חייב ליתן שרר כו' והיינו דוקא בש\"ח אבל ש\"ש חייב ליתן שכר שיעזרו לו וכמ\"ש בסימן ש\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " פשע השומר ולא שמר כו' מימרא דרבא פ' המפקיד (בבא מציעא דף ל\"ו:) ע\"י מלאך המות פטור כו' ז\"ל רבא שם דמ\"ה מ\"ל הכא מ\"ל התס ולא דמי לזוזי דמנחינהו בצריפא דאורבני כמש\"ר לפני זה: "
+                ],
+                [
+                    " הרי היא בבית הגנב פי' והחיוב בא לו על שעת הגניבה נמצא שנתחייב קודם שמת הילכך אין להפטר מטעם מ\"ה מ\"ל הכא כו': "
+                ],
+                [
+                    " העלה הבהמה כו' מקור דין זה בב\"מ דף ל\"ו ודף צ\"ג ובטורים המדוייקים כתוב העלה הבהמה לראש ההר לרעות ונפלה וקמ\"ל דאע\"ג דהעלה לרעות מ\"מ מיקרי פשיעה ומ\"מ צ\"ל דמיירי דלא העלהו שם משום דיש בהר מרעה שמן וטוב דבכה\"ג לא מיקרי פשיעה בש\"ת אף ע\"פ שהיה בידו לתקפה ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " עלתה מאליה פטור הכא מיירי שיצא עמה לשמרה באגם מגניבה וזאבים לכן לא היה תחילתו בפשיעה בש\"ח אם עלתה מאליה לראש ההר משא\"כ לעיל בסמוך שכתב פשע השומר ויצאה לאגם כו' ונגנבה דחייב דשם מיירי דלא נעל בפניה כראוי ואח\"כ יצאה מאליה לאגם בלי שמירה ופשוט הוא: אלא דומה לנגנבה פי' ולהכי ש\"ח פטור אבל ש\"ש חייב בזה כדלקמן ס\"ס ש\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " הניח הבהמה כו' שם בפ' השוכר ובפרק המפקיד (בבא מציעא דף מ\"א:) אם נכנס בשעה שדרך בני אדם כו' גם זה דוקא בש\"ת אבל לא בש\"ש כמש\"ר בסימן ש\"ג ס\"ח וע' בגמרא ס\"פ הפועלים: אם היה שם היה בורח ממנו כר דהוה מקויים גם את הארי (ואת) <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> הדוב הכה עבדך גם אפשר דאף מפני אדם חלש בורחים כדכתיב ומוראכם וחתכם כו' אשר\"י וזה הטעם האחרון כ\"ר בשם הראב\"ד אבל הנ\"י פ' המפקיד ובפ' הפועלים הביא דברי הראב\"ד ולא כתב שם ה\"ט אלא משום דהו\"ל להכניס עמו לעיר ואפשר דמשום דמ\"מ צריך הראב\"ד טעם לדבריו הא לא הוה אונס הבאה מחמת פשיעה אפ\"ה כ\"ר כן בשמו א\"נ לא כ\"ר ה\"ט בשם הראב\"ד אלא כתב דהראב\"ד ס\"ל דחייב והטעם לנפשו כ\"ר אבל מב\"י לא משמע הכי ע\"ש: וכן עיקר וב\"י כתב שנ\"ל שאינו עיקר כיון דהרי\"ף והרמב\"ם לא פסקו הכי: "
+                ],
+                [
+                    " כל דבר ודבר צריך כו' ב\"מ דף מ\"ב: כתב הרמב\"ם כיצד כו' ריש פ\"ד דשאלה כ\"כ: להניחו בבית שער כו' פי' אף על פי שדרך רבים ליכנס ולצאת שם מ\"מ כיון דקורות הו לא חיישינן ובית שער ע\"ל סימן קס\"ב וקע\"ב: להניחו בתיבה כו' ע' במרדכי דלא כ\"כ: כגון בגדי משי וכלי זהב ק\"ק הא גם זהב אין לו שמירה אלא בקרקע וכמ\"ש הרמב\"ם והביאו רבינו בסמוך סי\"ט וגם בהרמב\"ם ובש\"ע כתוב כלי כסף וכלי זהב וא\"ל שהרמב\"ם איירי בזה אפילו בזמנינו וס\"ל כר\"י אברצלוני דכ\"ר אח\"ז ס\"ך דהא הרמב\"ם כתב ��יד אח\"ז דהכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ש\"מ דמדינא דגמרא איירי גם הב\"י כתב מדסתם הרמב\"ם וכתב דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ש\"מ דלא ס\"ל להא דר\"י אברצלוני וצריכין לחלק בין לשונות וחתיכות כסף וזהב לכלי כסף וזהב דכלי כסף וזהב שהוא דבר דק מתקלקל בקרקע טפי ועי\"ל דמ\"ש כלי כסף וכלי זהב ל\"ד כלים ממש קאמר אלא ר\"ל בגדים או מטפחת או שאר תכשיטין מרוקמים בזהב דהנהו ודאי הקרקע מאבד אותם: "
+                ],
+                [
+                    " השומר שהניח כו' זה נלמד מצריפא דאורבני הנ\"ל בס\"ז ב\"י: ונשרף עליו כל הבית כו' ברמב\"ם שם ליתא תיבת עליו וכבר נתבאר דהרמב\"ם כהרי\"ף ס\"ל דאע\"ג דפשע בתחלה אם נאנס לבסוף ולאומדן דעת אף אם לא פשע נעשה האונס פטור הנפקד בההוא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ונאנס לבסוף ע\"י אריות שכ\"ר לעיל בסי\"ד דפוטר הרי\"ף ולפ\"ז נראה דג\"כ הכא אם נשרף כל הבית וגם הארגז שהיה כל אשר לו בתוכו ואף אם היה עושה כתקנת חכמים והניח בגד זה בארגז היה נשרף אינו חייב וא\"כ להרמב\"ם ודאי לא איירי בכה\"ג מיהו לרבינו וסייעתו דחייבו לעיל בארי י\"ל דחייב גם בזה ואמרינן באולי ע\"י זה הפקדון היה נותן לבו יותר להציל ומדסתם רבינו וכתב אפילו נשרף כל הבית אין ראיה לזה שיתחייב שהרי בשם הרמב\"ם כתבו וכבר נתבאר דאליביה ודאי אינו חייב בכה\"ג וצ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " אם המקום ראוי כו' ואם לאו חייב דאדם רשאי לפשוע בשלו ולא בשל אחרים ולמד כן מהירו' הביאו הרא\"ש והרי\"ף בפ' המפקיד ורבינו כתבו בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " כספים אין להם כו' שם דף מ\"ב ונראה דר\"ל כספים מעות שרובן הן של כסף וכ\"ש אם הן של זהב וברמב\"ם כתוב בהדיא ז\"ל הכספים והדינרין אין להן שמירה כו' והדינרין היינו דינרי זהב כמ\"ש בסימן מ\"ב והטעם שהגנבים מוסרין נפשייהו עליהן טפי ולפ\"ז הוה כספים דהיינו מטבע דוקא והשתא א\"ש מש\"ר בסמוך בסי\"ט בשם הרמב\"ם וכתב ז\"ל הורו מקצת גאונים שה\"ה לכל דבר פי' דמשמע דוקא מקצת גאונים כ\"כ מפני שפירשו טעם בגמרא שאמר כספים אין להן שמירה אלא בקרקע מפני שמשאו קל ואין הקרקע מאבדת אותו ולפי זה כספים ל\"ד הוא (לרוב) [ולרוב] גאונים יש להן טעם ראשון שכתבתי וכספים והדומה לו שהגנבים מוסרים נפשם עליו דוקא קאמר ולכל הטעמים כחושת וכיוצא בו א\"צ לטמנו בקרקע ודלא כמשמעות לשון רש\"י ונ\"י שכתבתי בסימן רס\"ז סי\"ח ועמ\"ש שם ישוב למשמעותן ליישבן ע\"פ הדין ובמ\"ש כאן: ויתן עליהם עפר בגובה טפח כ\"כ גם הרמב\"ם שם ועבד\"ר: לא הטמינם כראוי כו' ונגנבו כו' חייב וא\"ת למה לא כתב רבותא טפי דאפילו נאנסו בשריפה חייב וכמש\"ר לפני זה סי\"ו וי\"ל דרבותא זו כבר אשמועינן שם בסי\"ו דהיכא דפשע מתחלה דלא הניח במקום המשומר מגנבים דאפילו נאנסו בסוף דחייב וכאן לא בא אלא ללמדנו דזה פשיעה מיקרי וכולה חדא מילתא היא וה\"ק כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ואם לא שמרו בקרקע או במקום הראוי אפילו נעלם בתיבתו דלענין שאר דברים קאמר שם דהו\"ל זה שמירה מעולה אבל בכספים אם נגנבו או נאבדו משם חייב דמיקרי פשיעה וממילא נלמד דאפילו נאנסו בדליקה משם לבסוף חייב וכמ\"ש לפני זה וק\"ל: ואם הופקדו אצלו בערב שבת כו' שם בגמרא אמר רבא כו' [עיין ב\"ח בסעיף זה לשון הגמרא] וז\"ל הרא\"ש בע\"ש ב\"ה פי' סמוך לערב ולא בין השמשות ממש דלא אטרחוהו רבנן לפי שהוא טרוד בכבוד שבת ואי שהה למ\"ש שיעור למקברינהו ולא קברינהו חייב ואי צורבא מרבנן הוא המפקיד אין חייב עד אור הבוקר דאמר מיבעי ליה זוזי לאבדלתא עכ\"ל ונראה דמ\"ש הרא\"ש בצורבא מרבנן עד אור הבוקר מה שלא נזכר בגמרא משום דקשיא ליה דאי אין המפקיד ת\"ח אמאי חייב הנפקד כי שהה שיעור קבורה אחר עד שיבדיל אלא ודאי הא שאמרו ואי שהה למ\"ש דמצי למקברינהו ר\"ל שיעור שיקברנו אחר שיבדיל וקראו מ\"ש דכל זמן שלא הבדיל הנפקד עדיין [שבת] שלו הוא וכי שהה אח\"כ שיעור שמצי למקברינהו קאמר חייב וא\"כ מה שאמרו ואי צורבא מרבנן הוא סבר דילמא זוזי בעי לאבדלתא ע\"כ כל לילה של מ\"ש קאמר (דאל\"כ מה הפרש יש בין אם הוא צורבא מרבנן או לא) והטעם דאמרינן כיון שהוא ת\"ח מדקדק ביותר ואינו מבדיל אלא על כוס של יין ודילמא לא מתרמי ליה עדיין יין לקנות וכשימצא לו לקנות יין יבוא ויקח זוזי מיניה משא\"כ אחר דאע\"פ שמבדיל מ\"מ אינו מהדר על כוס של יין ואם אין לו יין מבדיל אשכר או שאר משקין הנמצאים לו אבל הרמב\"ם ורבינו ס\"ל כפשטא דלישנא דגמרא דמשמע דכי שהה במ\"ש עד כדי שיעור דמצי למיקברונהו חייב ומש\"ה כתבו וצריך לטמנם מיד ומאי דק' ליה להרא\"ש כי נמי לא הוה צורבא מרבנן איך נחייב לנפקד למקברינהו קודם שיבדיל ס\"ל לרמב\"ם ורבינו כמ\"ש המ\"מ וז\"ל פ\"ט דשאלה והענין שהיה להם היין ביוקר ולא היו כולן מבדילין על היין ואפשר שהיו שומעים מאחרים ויוצאין וזה שהוא ת\"ח רוצה לברך הוא בעצמו עכ\"ל כנ\"ל דעת הרמב\"ם ובזה נסתלקה קצת תמיהת הב\"י שתמה על רבינו גם מ\"ש ב\"י טעמא דהרא\"ש דבעי עד שיאיר היום משום דכולה לילה סבר שמא נתעסק באיזה ענין והשתא קאתי כו' לא מסתבר שנחשד צורבא מרבנן בכך אלא טעמא כמ\"ש לעיל דמהדר על כסא דחמרא וק\"ל: זה השיעור כשהנפקד ת\"ח כו' וק' איך מפרש מ\"ש בגמרא בטעם הדבר סבר דילמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא וצ\"ל שלא היה גורס כן בגמרא וגם בנוסחאות רמב\"ם שבידינו ושהיה ביד המ\"מ ליתא אלא ז\"ל ואם ת\"ח אינו חייב עד שישהה אחר שיבדיל כדי לקברן עכ\"ל וכתב עליו המ\"מ זה מורה שעל הנפקד הוא אומר שהוא ת\"ח ואין זה עיקר הנוסחא אלא על המפקיד קאי מ\"ש ואם הוא ת\"ח וכן מוכיח בהלכות כו' ע\"ש מיהו יש ליישב ל' הגמרא שלפנינו אף לפי הסברא דאנפקד קאמר אם הוא ת\"ח כו' וע\"ד שכתב הרמב\"ם והביאו רבינו לעיל סימן כ\"ח סי\"ז וז\"ל והרמב\"ם כתב ואם הבעל דין ת\"ח שפיר דמי (פי' להזכיר לעדים) כיון שהוא ת\"ח יודע שלא יהא העד מעיד אם לא שזכרו מעצמו עכ\"ל ש\"מ שת\"ח סובר שגם אחרים אף שאינן ת\"ח מ\"מ מחזיק אותן בחזקת יודעין דין ודת ועד\"ז יש לפרש נמי כאן דס\"ל דאם הנפקד ת\"ח סובר כמו שהוא מדקדק לקנות יין להבדלה גם המפקיד ידקדק ויבוא ליקח מעות להבדלה כי אף שאין המפקיד ת\"ח מ\"מ כמה בעלי בתים המה שגם המה מדקדקים בכך משא\"כ כשהנפקד אינו ת\"ח דאינו נותן אל לבו שהמפקיד אף שהוא ת\"ח יצטרך למעות לקנות יין והו\"ל למקברינהו ולפ\"ז נוסח שבידינו בדברי (הרא\"ש) [הרמב\"ם] דמשמע דאנפקד קאי היא העיקר דאזיל הרמב\"ם לשיטתו דההוא דהזכרת העד הנ\"ל ולא כמ\"מ שכתב שהנוסחא ההיא אינה עיקר וכנ\"ל וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אלא מניחו במקום שמניח את מעותיו דודאי יודע שנשתמר שם מפני הגנבים: וכתב הרא\"ש שראוי לסמוך כו' וכ\"כ הרמב\"ן והר\"ן והרשב\"א והנ\"י כמה ראיות לדברי ר\"י אברצלוני וחדא מינייהו מגמרא דילן דאמרינן האידנא דשכיחי גשושאי כו' ש\"מ דהכל תלוי בזמן: אם נתנו במקום שרגיל כו' פטור ומבואר בירושלמי היינו דוקא כששומר ממונו במקום שאין חשש גנבים והוא מש\"ר לעיל סי\"ו וכ\"כ תלמידי רשב\"א ורבינו ג\"כ רמזו במ\"ש ואם נתנו במקום שרגיל וידוע דאף אם לפעמים [אין] אדם נזהר לטמון את שלו במקום המשומר מ\"מ אינו רגיל לעשות כן: "
+                ],
+                [
+                    " ע\"מ שלא אטמנם כו' פי' אפילו אם גנבים מצויים: הכל לפי תנאו דכל תנאי שבממון קיים: "
+                ],
+                [
+                    " צרר המעות בסדינו כו' שם דף מ\"ב: או שיהיו צרורים כו' איירי שנתנו לו בדרך להוליכם לביתו דאל\"כ לדינא דגמרא הא צריכין שמירה בקרקע וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ד דפקדון ובש\"ע ע\"ש א\"נ איירי במעות שיודע שהמפקיד יבוא ויטול מהם לצרכו וניחא להמפקיד שלא יקברם בקרקע: "
+                ],
+                [
+                    " שכל המפקיד כו' שם ע\"ב ופירש\"י כל המפקיד ע\"ד שלא יהא שומר נמנע מלמסרן לאנשי ביתו הגדולים ונאמנים הוא דמפקיד וכ\"כ המרדכי דל\"ד אשתו ובניו אלא כל בני ביתו ומי שרגיל למסור לו דבר: שאם הודיעם כו' צ\"ע דלקמן מסקינן דאפילו לא הודיע לאמו נמי הנפקד פטור ומסתבר למימר נמי [הכי] הכא באשתו ובניו הגדולים ודוחק לומר דכ\"כ משום סיפא דכתב ודינו של המפקיד עמהן דהוינו דוקא בהודיען וכמ\"ש שם בסכ\"ו ונראה דכאן איירי דשמרם שמירה פחותה ומש\"ה אם לא הודיעם פשיטא דהיה חייב המפקיר דאינו יכול להתנצל ולומר סבור הייתי דיותר ישמרו כשיסברו שהן שלי שהרי סופו מוכיח דלא חשו על ממונו ולא שמרום כלל ועל אשה כזו אינו יכול לומר כן דודאי ידע דרכה משא\"כ כשהודיעה שהוא של פקדון דיכול להתנצל ולומר אף שידעתי שאינו חסה כ\"כ על ממוני אמרתי שתחוס על פקדון ותשמרנו כראוי כיון דאין הבעלים כאן ולא יצטרכו לו זמן מה אבל בסמוך מיירי דשמרם קצת כראוי ומש\"ה כתב שם דהמעשה היה דהניחה בארגז רק שלא טמנם בקרקע והשתא א\"ש הא דכתב הרא\"ש כאן דאפילו בהודיעם ואין [להם] במה לשלם דחייב (המפקיד) [הנפקד] משום דכאן איירי דלא שמרם כראוי כלל דהו\"ל למידע בבני ביתו מי הן וק\"ל: ואם אין להן לשלם מפסיד הרמב\"ם לא כ\"כ בפירוש אלא כתב שהן חייבין לשלם לבעל הפקדון ובע\"ה פטור שכל המפקיד כו' ומפרש רבינו דבריו שמ\"ש ובע\"ה פטור ר\"ל אף אם אין להם מה לשלם וכ\"כ המ\"מ בשם הרמב\"ן ורשב\"א שכן דעת הרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " או ליד עבדו בין גדול כו' דברי הרמב\"ם הן פ\"ד דשאלה ונראה דטעמו משום דסתם עבדים גזלנים ואין המפקיר מפקיד על דעתם ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " השומר שמסר לשומר כו' כן הוא בס\"א ומיהו גירסא דשומר שמסר כו' הוא יותר נכון והוא נתינת טעם למ\"ש לפני זה או ליד שאר כל אדם ונגנב כו' דלגי' השומר הוי כפל דברים: ואפילו נאנס כו' לכאורה נראה לפרש שהוא טען שנאנס בידו אבל אין ראיה או עדים לדבריו אבל יותר נראה דר\"ל אפילו ידוע בודאי שנאנסו ביד השני אפ\"ה חייב כ\"ז שאין עדים ששמר זה השני כראוי ולא פשע בה שע\"י נאנסו וכמש\"ר בסי' רצ\"ד דבירושלמי מוכח דאף שיש עדים שנאנס בידו צריך לישבע שלא פשע בה ואגב צריך לישבע נמי שלא שלח בה יד ולפ\"ו אין צריך להגיה בסמוך ונאנס וכמ\"ש בסמוך ודוק: ואפילו אם ידוע כו' כ\"כ הרא\"ש והטעם דמצי למימר אין לך להאמין למי שאין לי עסק עמו: מי שהמפקיד רגיל תמיד כו' כ\"כ גם הרמב\"ם פ\"א דשכירות ונראה דל\"ק תמיד נאפוקי אם היה מפקיד פעם א' אצל אחר אע\"פ שהפקיד פעמים רבות אצל זה דזה ודאי אינו אלא לאפוקי אם רוב הפעמים אינו מפקיד אצלו אף דלפעמים מפקיד אצלו וכמ\"ש בדרישה בשם מהרי\"ו וראיה לדבר דבסימן ש\"ה ס\"ה לא הזכיר רבינו לש��ן תמיד אלא רגיל להפקיד ושם אש\"ש קאי וכ\"ש בש\"ח וק\"ל ועד\"ר: וכן אם יש עדים ששמר כראוי ונאנס שלא נשאר כו' כן הוא במיימוני ובש\"ע ומשום דכל שומר צריך לישבע שבועה שלא פשע בה ושלא שלח בה יד ושאינה ברשותו וכמ\"ש בסימן רצ\"ד וזה שאינו נאמן לו בשבועה צ\"ל לו עדים על כל זה וגירסת הספרים שכתוב בהן ולא נשאר בו' ולא שלא בשי\"ן יש ליישבו ג\"כ עד\"ז וה\"ק אם יש עדים ששמרה כראוי דהיינו שלא פשע בה ולא נשאר עליו שום שבועה דהיינו שיש עדים שנאנסה וזהו שסיים וכתב ז\"ל אבל אם נשאר עליו שום שבועה כו' ולפמ\"ש לעיל בסמוך אמש\"ר ואפילו נאנס כו' א\"ש טפי דלעיל ג\"כ מיירי שיש לו עדים שנאנסה בידו אלא שהיה חייב משום דנשאר עליו שבועה שלא פשע וכמ\"ש ואזה מסיק כאן וכתב דאם יש עדים ששמרה כראוי דאז לא נשאר עליו עוד שום שבועה ללמדנו דביש לו עדים ששמרה כראוי סתמא לא סגי וק\"ל: פטור הראשון אע\"פ דיכול לטעון אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר מ\"מ לא מחייבינן לזה לשלם בדיעבד: "
+                ],
+                [
+                    " ההוא דאפקידו גביה כו' ב\"מ דף מ\"ב: שיותר תיזהר כו' כשסבורה שהן שלי כו' והיא סברה שהן שלו והניחם בידה כדי ליקח מעט מעט מהן להוצאות הבית או ליקח אותן לעסק ולהכי לא טמנתם בקרקע והוא לא עלה על דעתו מה שעלה על דעתה אלא היה סבור שהיא תעשה בהן כדינא שתקברם בקרקע וכל היכא שנוכל לתרץ ולומר שלא פשע מתרצינן: אע\"פ שהיתה חייבת כו' מטעם שאין שמירת כספים אלא בקרקע אבל הוא ממ\"נ פטור דמתחלה הפקיד בידו ע\"ד אשתו ובניו כדלעיל: "
+                ],
+                [
+                    " ההוא דאפקידו כו' שם. כגון שהיה רחוק יותר משלו ושהה כדי להביא כר כן פירש\"י שם ע\"פ הגמרא ולא אמר ג\"כ איפכא אם הוא קרוב יותר ואז היה לו להרגיש כאשר מיהר לבוא דזהו פשיטא [דבמש\"ר היה ה\"א] דיכול להתנצל ולומר דהיה סבור דלקח משלו ושהה מחמת איזו סבה שבאה לידו וק\"ל: כיון שלא פירש לו פי' אע\"פ שא\"ל בתחלה הטל מזה שהוא שלי מ\"מ כיון דלא א\"ל מתחלה מזה ולא משל זה יכול להיות שהעבד לא יקפיד ויסבור שמראה מקום הוא לו מיהו בשביל זה לחוד אינו חייב אלא משום שהיה לו למחות כשראה ששהה השליח והרגיש בשליח שטעה וק\"ל: והנפקד נמי פטור כו' כב\"י בשם התוס' דההוא דוקא בש\"ח אבל בש\"ש חייב הנפקד דהו\"ל לפרש ולמימר ומהא לא תרמי: ואינו משלם אלא מה שנהנה ונ\"מ שאם היה ברשות כל פקדון קוצים ונתקלקל השכר ממנו קצת אע\"פ שהיו ראויין למאכל בהמה אינו משלם אלא מה שנהנה ממנו בהטלתו בשכר ואם נעשה השכר חומץ אינו משלם כלל וז\"ש לפיכך אם החמיץ כו' וכן איתא שם ברש\"י ותוס' ע\"ש: בין כך ובין כך צריך כו' פי' דאם אינו משלם פשיטא דצריך לישבע אלא אפילו אם משלם אכתי צריך לישבע שכך היתה דדילמא ברשותו הוא עדיין דשבועה שכך אירע עכ\"פ צריך לישבע כדלקמן סימן רצ\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו בדברים בלא קנין כר' יוחנן דס\"פ הפועלים דס\"ל דבההיא הנאה דקמפקא עליה קלא דאיניש מהימנא הוא גמיר ומשעבד נפשיה וכעין זה אמרינן נמי בערב בשעת מתן מעות וכמשר\"ל סימן קכ\"ט ועמ\"ש לעיל בסימן זה ס\"ב מזה גם לקמן בסימן ש\"א בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם בשעה שקיבל כו' עד פטור הנפקד הטעם דבשואל כתיב בעליו עמו לא ישלם וכדמסיק רבינו ובר\"פ השואל יליף לה דהדין כן גם בשאר שומרין ואמש\"ר ואם בשעה שקבל עליו הנפקד כו' כתב ב\"י דל\"ד הוא אלא כמש\"ר אח\"כ דאזלינן בתר שעה שמשך הפקדון לשמרו וכך הם דברי הרמב\"ם פכ\"א דשכירות עכ\"ל ואני אומר דאין ראיה מהרמב\"ם דאזיל לטעמיה דאין השומר חייב עד שעה שעשה משיכה כאשר נתבאר לעיל ס\"ו מסי' זה אבל רבינו שכתב שם דנתחייב מיד שקיבל עליו לשמור א\"כ מ\"ש כאן ברישא אם בשעה שקיבל עליו הנפקד לשמור הוא דוקא ומ\"ש אח\"כ בשעה שמשך ל\"ד ולא כתב בשעה שמשך אלא משום דהוא מילתא דפסיקא וידיע וק\"ל: בדין שזאל ע\"ל בסימן שמ\"ו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין הנפקד רשאי לשלוח יד כו' ב\"מ ד' מ\"א הכלל דלא מיקרי ש\"י אלא כשמחסרו אלא ילפינן מקרא דאפילו לא חסרו עדיין אלא שדעתו לחסרה ונאנסה הו\"ל כאילו חסרה וקמה ליה ברשותיה וחייב באונסין ומיהו אינו מיחייב משום זה אלא כשהגביה או משכה כולו אפילו לחסר ממנו מעט ושואל שלא מדעת לא הוה אלא כשכבר משנה ואז חייב באונסים אף שלא חסרה ולא היה דעתו לחסרה: אפילו אינו מכוין הבע\"ה לגזלו כו' פי' לגזלו לכולו אלא להשתמש בו בחסרון ואף אם ירצה לשלם החסרון מ\"מ קם ליה ברשותיה: אינה צריכה חסרון פי' אינה צריכה שיהיה כבר נעשה החסון ועד \"ר: שואל שנא מדעת כו' ואע\"פ דשואל מדעת חייב באונסין מיד שמשכה מרשות בעליה אפי' לא נשתמש בה כלל שאני התם דמשכה מדעת בעליה כדי להשתמש בה מש\"ה הו\"ל כאילו כבר נשתמש בה ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " הטה את החבית כו' שם דף מ\"ג: כיון שלא הגביהה ואם משכה הו\"ל כאילו הגביה כולה דהו\"ל קנין אדעתא לחסרו אלא דהגבהה קונה בכ\"מ ומשיכה דוקא בחצירו או בסימטא וכמש\"ר בסימן קצ\"ו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אבל שאר פירות כו' ל\"ד פירות ממש אלא ה\"ה דמי פירות ושאני יין דאכתפיה דמריה שוור וע\"ל סימן ר\"ל ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אמר שרוצה כו' משנה שם וכב\"ה דס\"ל הכי ומיירי אפילו אמר שרוצה לשלוח יד בכל החבית: אינו כו' שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו עד שישלח בה ידו והא דכתיב על כל דבר פשע דמשמע דחייב אפילו בדבור ההוא אתא ללמדנו דאפילו אמר לשלוחו כו' ועשה מאמרו חייב המשלח ומה\"ט סמך רבינו שני הדינים יחד והוא ברייתא שם דף מ\"ד ע\"א ונראה דהשליח אינו יודע שהוא פקדון או שאינו בר חיובא כמ\"ש לעיל ר\"ס קפ\"ב דאל\"כ הא קיי\"ל אין שליח לדבר עבירה ודוחק לומר דשאני הכא דרביי' ליה קרא מדכתיב על כל דבר פשע דאל\"כ קרא ל\"ל דהא י\"ל דקמ\"ל דהמשלח חייב ומוציאין ממון מידו אע\"ג דלא עביד מעשה ולעולם דוקא בדלא ידע השליח וכמו בעלמא וע\"ל סימן ש\"ן ס\"ד: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שאינו משלם אלא כמו כו' פי' לאפוקי מב\"ש ור\"מ עיין לשונם בדרישה אלא כב\"ה וכר' יודא דאמר הגזלן קנה הכל בשינוי וא\"צ לשלם אלא דמי הבהמה כמות שהיא עתה ולא הגיזה כמו שהיתה בשעת הגיזה (אלא) [אבל] ודאי צריך לשלם כמו ששוה הגיזה בשעה שגזלה ומזה לא איירי כאן וסמך אמ\"ש זה בסימן שנ\"ח ששם מקור דין זה ואם גזלה ריקנית ונטענה אצלו אין צריך לשלם מן השבח כלל אלא כמות שהיא עתה לאחר שגזזה וק\"ל ועבד\"ר: שאם שלח יד ברחל ריקנית ונטענה כו' כצ\"ל: וגזזה או ילדה אינו כו' ה\"ה נמי שאם לא גזזה עדיין או לא ילדה נמי השבח שלו ואינו משלם אלא כשעת הגזילה אלא שרבינו נקט בלישניה לא זו אף זו דל\"מ כשגזלה ריקנית ונטענה אצלו וגם גזזה דפשיטא דקנה הגיזה והולדות שהרי קנאה בתרי שינויים שינוי הטעינה ושינוי הגיזה אלא אפילו גזלה טעונה וגזזה דליכא אלא חד שינוי נמי קנה הגיזה וממילא איפכא כשגזלה כשהיא ריקנית ונטענה ועדיין גזילה עליה: "
+                ],
+                [
+                    " וכן לענין יוקרא וזולא כו' האי וכן לאו דוקא הוא אלא ה\"ק כמו ששוין שליחות יד וגזילה לענין שבח הגזילה כך שוה דין שליחות יד בפקדון לדין גזלן לענין יוקרא וזולא וק\"ל ועבד\"ר: אם בשעה ששלח יד שוה ד' זוז כו' בגמרא שם עתה שאינו בעין משלם ד' כו' ובהא ליכא מאן דפליג דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה רי\"ף ורא\"ש: אם שברו בידים כי' נשבר מאליו כו' שם בגמרא תברא כו' [ע' ל' בב\"ח] ולקמן בסימן שנ\"ד ביארתי באריכות: "
+                ],
+                [
+                    " שלח יד בחבית כו' משנה שם סוף דף מ' ודייק רב ששת מדקתני טלטלה ולא קתני נטלה ש\"מ דלא איירי בנטלה ע\"מ לגזלה או ע\"מ לשלוח בו יד דהיינו לעשות בו תשמיש שמחסרו אלא שטלטלה בלבד לעשות בה תשמיש שאינו מחסרו כגון שטלטלה לעלות עליה במקום סולם ליטול גוזל מקן ואפ\"ה ס\"ל לר\"ע דצריך חזרה מדעת ואפי' החזירה למקומה לא מהני וקיי\"ל כר\"ע וכך הם דברי רבינו דאל\"כ הו\"ל לחלק מיניה וביה הכל בטלטלה לצרכו ולפ\"ז קשה דלא הו\"ל לרבינו לכתוב שלח יד בחבית כו' דל' שלח יד משמע דבקש לחסרה וכמ\"ש לעיל ולפ\"ז מ\"ש הנ\"י בפירוש המשנה דמיירי בדקפיד הבעל הבית בטלטול החבית י\"ל דמש\"ה כתב רבינו ל' ש\"י משום דס\"ל דטלטול חבית מציאה לצורך תשמיש אע\"פ שדעתו להחזירה בעינה למקומה מכל מקום מחשב כש\"י כיון שיש לחשוש שישברנה והבעלים מקפידים עליה הא אי הוה מפקיד בידו כלי שאין בעלים מקפידים על תשמישו אף שחייב עליה אם נאנס בידו לאחר שהחזירה למקומה תו לא מיחייב עליה באונסין וכן הוא דעת המרדכי וכמ\"ש בחידושים אלא שזהו דוחק דא\"כ לא הו\"ל לרבינו לסתום דבריו לעיל ולכתוב דמשעת תשמיש חייב משום שואל שלא מדעת דהוה כגזלן דמשמע בכל ענין ולכך נראה דשולח יד בחבות דכ\"ר ל\"ד נקטו וק\"ל ודוק בדרישה: אלא אפילו החזירה למקומה כו' דמדשקלה קמה ליה ברשותיה והשבה בלא ידיעת בעלים לאו השבה היא רש\"י וע\"ל בסימן שנ\"ה בדין גונב סלע מן הכיס: ואצ\"ל אם לא יחדו לו מקום דאז בשעת הנחה לא שייך למימר שהניחה על מקומה: טלטלה לצרכה שהיתה מונחת במקום שנוחה להשתבר רש\"י: ודוקא שלא אירע האונס מחמת שינוי המקום פי' שחזר והניחה למקום הראשון ונשבר או נגנב משם ואז אף דפשע מתחלה כאשר נטלו ממקום שיחדו הבעלים כי אולי ע\"י הטלטול יגרום לו היזק מ\"מ לבסוף כשהחזירה למקומה ונשברה האונס לא בא מחמת פשיעה כלל אבל אם בא האונס מחמת שינוי המקום פי' שלא החזירה למקום הראשון וגנבוהו הגנבים משם ואף שאותו מקום השני משומר יותר מן הראשון מיקרי אונס הבא מחמת פשיעה דבמקומה הראשון לא היו גנבים אלו מצויים וי\"ל שלא היו באים שם לגנוב: פטור כשנאנסה משהניחה אבל בידו לעולם חייב כיון דהטלטול הוא לצרכו וכל הנאה שלו: "
+                ],
+                [
+                    " היה הנפקד שולחני או חנוני כו' משנה שם ריש דף מ\"ג: מותר להשתמש בו כו' שהרי המפקיד ידע שהנפקד זה צריך תמיד למעות ומדהפקיד בידו ש\"מ דאינו מקפיד ע\"ז אף אם יוציאם רש\"י ואף ששולחני רגיל להצטרך למעות ומותר להשתמש בהן לא אמרינן דליהוי ליה דין שואל להתחייב באונסין מיד אפילו קודם השימוש דשאני שואל דאדעתא דהכי אשאליה והוא ברשותו כיון דכל הנאה לשואל משא\"כ כאן והמפקיד לשמרו הפקידו וכן משמע מל' התוס' הנ\"ל בדרישה בריש הסימן: אפילו קודם שנשתמש בהם דבההיא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא דאית ביה רווחא זבין בהו הוה עלייהו ש\"ש ודוקא בשולחני וחנוני שייך ה\"ט דצריכין תמיד למעות אבל בע\"ה לא אם לא מלוה ברבית ואף לדעת רי\"ף ורמב\"ם שפסקו בדמי אבידה דחייב עליה אפילו באונסין אע\"ג דלא נשתמש בהן כיון דמותר להשתמש בהן כדלעיל ר\"ס רס\"ז שאני הכא דתשמיש דמי פקדון גרעי לפי שהוא ירא לקנות בהן סחורה שמא פתאום יבוא המפקיד ויתבע פקדונו משא\"כ בדמי אבידה דבטוח הוא שישהה אצלו ימים רבים אשר\"י בשם הראב\"ד ותירצו עוד בענין אחר אבל זה כתבו לעיקר: אפילו אחר שהחזירי כו' כ\"פ הרי\"ף וכתב הרא\"ש כלומר דסד\"א כיון דזה הוה כשואל מדעת בעליו כמ\"ש שהם יודעים שיוציאן א\"כ כשהחזירן למקומן הו\"א דפטור מהאונסין קמ\"ל דלא כיון דכבר נהנה ועוד מצפה לו ליהנות אם יזדמן לו סחורה עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " באו אנסים על הנפקד כו' עובדא הוה בגמרא פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי\"ז ע\"ב) ומביאו רבינו לעיל סימן קכ\"ו ע\"ש: אם אינו אמוד בממון פטור וכתבו התוס' והרא\"ש שם ז\"ל אע\"ג דאמרי' לעיל אם נשא ונתן ביד חייב אפילו באונסין (פי' היכא שהאנס מעצמו לא היה יכול ליקחנה וע\"ל סימן שפ\"ח) שומר שאני דאדעתא דהכי קיבל שמירה ולפי' הירושלמי ניחא כיון שידעו הגנבים שהפקדון בידו אפילו שיאנסוהו להביא פטור עכ\"ל הרא\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמ\"ה דוקא שלא היה אצלו כו' וכ\"כ התוס' שם דף קי\"ו ז\"ל אע\"ג דמשמע דהוה אמיד מדלא מפליג בגמרא בזה בעובדא קמא מ\"מ הואיל ולא היה לו באותה שעה מה ליתן להם חשיב פדיון שבויים עכ\"ל והאשר\"י לא העתיק דברי התוספות זה כדרכו נראה דלא היה כתוב בתוס' שלו ומשה\"נ א\"ש דכתבו רבינו בשם הרמ\"ה ולא בשם התוס' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " הופקדו אצלו פירות כו' דינין הללו בב\"מ דף מ': ומש\"ר ויאמר לו הרי פירותיך לפניך זהו ברייתא שם דאם יחד לו קרן זוית א\"ל הרי שלך לפניך ודינו כמש\"ר בסימן רצ\"ו בשם הרמב\"ם סעיף ג' ומטעם הילך ואמר שעל המותר לא נעשה שומר וכמ\"ש שם: ערבם עם שלו כו' פירוש כשחסרו יותר ממה שדרכם לחסור דאל\"כ אלא תאמר עכ\"פ צריך לישבע שמא לא נחסרו שנה זו כ\"כ מ\"ש מכשנסתפק ממנו דמנכה לו ואף דשם אינו יכול לישבע מ\"מ הול\"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם וז\"ל המ\"מ שם שיש לו לישבע שהרי זה כטוען נאנסו עכ\"ל: ולאורז קלוף כו' אבל אם אינו קלוף מנכה לו ג' סאין לכור כמ\"ש בסמוך לפי שהגבעולין מתייבשין ונופלין והרוח מנשבתן רש\"י: מפני שהן תופחות תופחות בל\"א קועלין וס\"א טופחות בטי\"ת והוא לשון טופח ע\"מ להטפיח ועבד\"ר: מנכה לו שתות משנה שם פירש\"י שהקנקנים בולעים שתות: לכל ק' לוגין [ולוג] וחצי כו' נמחק ו' של ולוג: לוג וחצי בשביל בליעת הכלי אבל לעיל בסימן רכ\"ח גבי מוכר לחבירו א\"צ לקבל כ\"א לוג ומחצה מחמת שמרים אבל לא מחמת בליעת הכלי ששם חבית של מוכר ישן ומה שבלע כבר בלע ותו איני בולע: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם המפחיד כו' בפ\"ה מהל' שאלה כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אמר המפקיד מיירי בשהפירות עדיין מעורבין דאי כשנאבדו בפשיעה מאי איריא ערבם עם שלו אפילו הניחן בפני עצמן ופשע ונאבדו ואינו יודע כמה היו ס\"ל להרמב\"ם דהוה ליה מחוייב שבועה ואי\"ל ומשלם כמ\"ששם מיד אח\"ז והביאו רבינו בר\"ס רצ\"ח וק\"ל: ה\"ז פושע במה שערבם בלא מדידה: ונמצא משואי\"ל כו' משום דהוא כמו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהו\"ל לידע כיון שזה הפקיד לו פירות מיוחדין כ\"כ המ\"מ וכ\"כ רבינו לעיל בסימן ע\"ה וע\"ב וע\"ל סי��ן צ' ולקמן סימן רצ\"ח: הר\"י הלוי ורבו הרי\"ף ב\"י: היו שוים ב' כסף ופרוטה ע\"ל סימן פ\"ח: שאף בפחות מש\"פ קרויין פירות עכ\"ל בפרק שבועת הדיינין ודוקא בפירות אבל בממון פחות שבממון פרוטה הוא וכ\"מ ל' רבינו לעיל סימן ע\"ה סכ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " לא עירב הפירות עם פירותיו כו' שם דף ל\"ח ועד\"ר: ועדיין לא נשלם השנה כו' פי' ויש לחשוש שיחסרו עוד בשנה הזאת ובגמרא מפרש טעם דלא ימכרו משום דניחא לאדם בשלו: לדעת הרי\"ף כו' עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " הופקד אתו יין והחמיץ כר ברייתא שם וכחכמים דס\"ל הכי: דבש והדביש יצא טעמו ומתקו כמו תשרש תעקר שרשיה רש\"י ובגמרא נמי איתא שמן והבאיש והרי הן מקולקלין ועומדין ואינן ראויין לשום אדם: יכול למכרן כו' ובגמרא שמן והבאיש דבש והדביש למאי חזי ומשני שמן למשוח בו עורות ומנעלים ודבש ליתן על מכה של כר הגמל לרפואה ולדברים הללו הם ראויים גם לאחר זמן אלא כדי שלא יופסד (הכל) [הכלי] התירו למכור: "
+                ],
+                [
+                    " (כ) הופקד אתו חמץ כו' ע' בא\"ח סימן רמ\"ג: ה\"ג חמישית וכתב הרמב\"ם ז\"ל דה\"ה כו' וצריכין למחוק וכן (בכל) דהא האי דינא דחמץ עובדא הוא בפ' כל שעה דף י\"ג ואיך שייך לכתוב עליו וכ\"כ הרמב\"ם יהודא ועוד לקרא בתמיה שוב מצאתי בהדיא כמו שהגהתי: ומ\"ש דה\"ה בשאר כו' המ\"מ כתב דכ\"ש נמי הוא שהרי בחמץ ההפסד ברור אפ\"ה לא ימכרו עד שעה ה' והטעם בכולהו דניחא ליה לאדם יותר בשלו כדרך שאמר גבי תבואה אדם רוצה בקב שלו מט' קבין של חבירו: שיוזלו בזמן פלוני כו' כצ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כל נפקד שמוכר כו' עבד\"ר: לא ימכרנו כ\"א ע\"פ ב\"ד הברייתא מסיים וכתב (הביאו הב\"י) דאפילו ע\"פ ב\"ד לא ימכרנו לנפשו וכ\"כ רבינו בסימן ר\"ץ סט\"ו במעות של יתומים ומשם נלמד בק\"ו בפקדון שמתמששים בו בעין ומש\"ה לא הוצרך לכתבו כאן וכמ\"ש שם והראב\"ד והב\"י ס\"ל דוקא כאן שנשתמש בו בעין אמרו חז\"ל דלא ימכרנו לנפשו וכמ\"ש ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " גוללן כל ל' יום עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שאין המפקיד עמו במדינה מכאן יש ראיה קצת דמש\"ר לעיל בסימן רס\"ז בעיר לאו דוקא אלא ר\"ל במדינה וק\"ל ועמ\"ש שם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין המפקיד כו' דינים הללו נלמדים מב\"ק דף קי\"ח ע\"ש: אלא במקום שהפקידו לשם ולעיל בר\"ס ע\"ד מבואר דלענין הלואה אין הדין כן ושאר דיני סימן זה כתובים לעיל שם לענין הלואה ושם נתבארו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בכל מקום שירצה כ\"כ הרמב\"ם פ\"ז דשאלה: בע\"כ הוה נתינה וכן בהלואה כדלעיל ס\"ס ק\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א בישוב כו' משנה שם: ואם כשהפקידו כו' משנה שם: והשיב הנפקד כו' גם לעיל סימן ע\"ד ס\"ד כ\"ר ז\"ל א\"ל הלוה כו' ע\"ש דהמפקיד הלוה הן שווין בענין זה דשניהן מקבלין טובה זה מהנפקד וזה מהמלוה ושניהן אינן רשאין להחזיר במדבר להמפקיר ולהמלוה וקאמר בשניהן דמ\"מ אם אחר שאמר המפקיד או הלוה אני רוצה לצאת למדבד השיב לו הנפקד או המלוה גם אני כו' נעשה גבייהו המדבר כישוב ויכולין להחזיר בע\"כ והא דשינה רבינו וכתב כאן יכול להחזיר לו במדבר ובסימן ע\"ד [כתב] וצריך ל קבלו במדבר הענין הוא א' דכיון דכתב דיכול להחזיר לו במדבר ש\"מ דהמפקיד צריך לקבלו וה\"ה איפכא אלא דכאן בנפקד שמחזיר הפקדון בעין אמר לשון יכול להחזיר לו במדבר וא\"ל הרי שלך ל��ניך קבלתי עלי על אחריותי לטובתך עד הנה ותו איני מקבל ואי אפשי להיות עוסק בו ובסימן ע\"ד במלוה דלהוצאה ניתנה והוציאה הלוה לטובתו קאמר דמ\"מ כיון שגילה זה לזה שדעתו לצאת למדבר אם ירצה הלוה לשלם לו במדבר צריך לקבלו ואין אומרים בזה עבד לוה לאיש מלוה והא דלא קאמר שם דהמלוה יכול לכופו שישלם לו בכה\"ג במדבר משום דבלה\"נ התחיל רבינו וכתב שם דהמלוה ניתנה ליתבע אפילו במדבר אלא שמסיק וכתב שם דאם אמר אין לי אין לו עליו אלא שבועה הה\"נ בכה\"ג וה\"ה וגם כ\"ש הוא במפקיד דאם אומר הנפקד אין פקדונו בידי דמה יעשה לו ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם המפקיד כו' ספ\"ז דשאלה כ\"כ וז\"ל שם וא\"א להוליכו עמו שמא יארע לו אונס ויהיה חייב באחריותו עכ\"ל ור\"ל הב\"ד ודאי לא יאמרו שיוליכו עמו (שאז יהיה הנפקד פטור מאחריות כיון שברשות ב\"ד לקחו עמו) מאחר שיש חשש סכנת דרכים במדברים ושיקחנו הוא בעצמו עמו ג\"כ א\"א שאז יהיה הוא חייב באחריות ויצטרך להיות אסור במדינה עבור זה ורבינו השמיט כאן ולא כתב יהיה חייב באחריות כדי לכלול דא\"א הוא הן מצדו הן מצד הב\"ד וק\"ל ובש\"ע כתב ואין אומרים לו כו' הוא ט\"ס וצ\"ל ואי אפשר ועי' בסמ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " שלח לו פקדונו כו' בגיטין דף י\"ד: בין שאומר לו הלך לו או תן לו כו' כלו' אע\"פ דבמתנה ושאר דברים יש חילוק בין לשון הולך ללשון תן כדלעיל סי' קכ\"ה ורמ\"ג במלוה ופקדון אין חילוק כיון שכבר הוא של המלוה או המפקיד בל' כל דהו בהלואה או כשהנפקד הוא כפרן זוכה בו וע\"ל ר\"ס קכ\"ה: בד\"א שלא הוחזק כו' כפול לעיל ר\"ס קכ\"ה ושם כתבתי דבהלואה אף כשאין הלוה הוחזק כפרן אינו יכול לחזור בו: ומ\"מ חייב באחריותו. ע\"ל ר\"ס קכ\"ה דכ\"ר דאם החזיר הפקדון ליד הנפקד והעני דחייב המחזיר באחריותו והרמב\"ם ס\"ל דהאחריות על שניהן על המחזיר ועל הנפקד עמ\"ש שם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " תבעו הפקדון וכפר כו' בב\"ק דף ק\"ה ובפ\"ק דב\"מ ונראה דאפילו אם אין עדים שהפקידו בידו מ\"מ כשתבעו זה פקדונו וכפר בו ואומר להד\"ם ובאו עדים ומעידין שראוהו בידו בשעה שכפר הרי הוא גזלן ע\"פ עדים וא\"נ לומר לקחתיהו מידך דא\"כ לא הול\"ל סתם להד\"ם וע\"ל ס\"ס רצ\"ו דלענין שבועה לא בעיא עדים: ומש\"ר מידנעשה עליו גזלן פי' מיד שכפר אפילו שלא נשבע ואם גם נשבע ונמצא שקרן דין גנב יש לו לענין תשלומי כפל וכדלק' ס\"ו וט' וגם כתב מיד לאפוקי מדין הכופר בהלואה דלהוצאה ניתנה דאפילו יש עדים דבשעה שכפר בהלואה היו המעות בידו דלא נעשה עליו גזלן וכמ\"ש בר\"ס ע\"ה ס\"ב ע\"ש ובתשובה שהשבתי למוהר\"ר פייביש מקראקא הארכתי בזה בישוב הגמרא דפ\"ק דב\"מ ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " במקום שעדים מצויים כו' ב\"מ דף ס\"ג תניא איסי בן יהודא אומר אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה צריך דוקא ראיה וע\"ל סימן קכ\"ז: וכתב הרמ\"ה דוקא במילתא כו' וכ\"כ רבינו לק' בסימן רצ\"ו ס\"ב בשם הרמב\"ם שכתב ז\"ל במקום שמצויים עדים כו' א\"נ ע\"ש והא דלא כתב הכא בשם הרמב\"ם משום דמדברי הרמב\"ם יש לטעות שכתב שהוא בענין שא\"א שאירעו האונס אם לא שידוע הדבר כו' דמשמע הא סתמא דאפשר לומר שראו או אפשר לומר שלא ראו נאמן בשבועה ופטור ומדברי הרמ\"ה משמע דמסתמא לא נפטר ומסתבר ליה דברי הרמ\"ה ומיהו י\"ל דהרמב\"ם ג\"כ ס\"ל הכי ול\"ד קאמר וק\"ל: כההוא עובדא כו' שם סוף פ' האומנין: "
+                ],
+                [
+                    " החפץ ששואל המפקיד פי' שתובע אותו המפקיד: כיון שאילו היתה כו' וכ\"פ הרמב\"ם הביאו רבינו שם בסימן רצ\"ו ס\"ג: והכא כיון כו' שומר מהימן פי' בלא היסת דלא גרע ממפקיד אומר שמא והוא אומר ברי: "
+                ],
+                [
+                    " ויכלול בשבועתו כו' עבד\"ר: אלא ששמרו כראוי ואירעו כו' כולה חדא מילתא ור\"ל שישבע שאירעו זה שטוען דהיינו גניבה אחר ששמרו כראוי בלי פשיעה והא דהאריך בזה היינו משום דחשדינן ליה שפשע בשמירתה דאל\"כ היאך אירע שנאבדה ומש\"ה מתנצל בשבועה ואומר ששמרו כראוי ואירעו זה שטוען ועד\"ר: ושלא שלח בה יד שאם שלח בה יד קמה ברשותיה ומיחייב באונסין וכמש\"ר בר\"ס רצ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם יש עדים שנגנבה כו' אינו נשבע כלל מפיק לה מדתניא איסי נשבר או נשבה אין רואה הא יש רואה יביא ראיה ויפטר אלמא אע\"פ דאיכא למימר ששלח בה יד כיון דאין כאן חיוב שבועה על אונס שהרי יש רואה א\"צ לישבע על שליחות יד דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן אם לא שאין עדים על האונס דאז יש רגלים לדבר מאחר שהפקדון שהפקיד לו אין עמו מסתבר לומר שהוא ברשותו או שפשע דגניבה ואונסין אינן שכוחין והא ראיה דבכל טענת שמא אין משביעין לו חוץ מטענת שמא דשומרים שמשביעין אותו מה\"ט שכתבתי והא דקאמר קרא שבועת ה' וגו' אם לא שלח ידו וגו' פירש ר\"ת דמיירי בשאינו מת לפנינו ואיכא למיחש שמא אכלו הנפקד וכתבתי לשונו בדרישה ע\"ש והמ\"מ פ\"ד דשאלה כתב ליישב זה דלא בא הכתוב לומר שהשבועה תהיה אם לא שלח ידו אלא כלומר שבועה שלא פשע בה תהיה בין שניהם ובזה נפטר השומר אימתי אם לא שלח ידו כלומר אם אין ידוע לנו ששלח ידו אז יכול לפטור אותו בשבועה שלא פשע לאפוקי אם ידוע לנו ששלח ידו אין מועיל לו השבועה וצריך לשלם וכיון שאין צריך לישבע ששלח יד שבועה שלא פשע נמי אין משביעין אותו דמהיכי תיתי לומר כן מאחר שראינו שנאנס אבל הירושלמי ס\"ל כיון דלא מחזיק בה ברשיעי צריך לישבע עליה ואגב כולל ג\"כ דלא שלח בה יד וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם אחר שנשבע כו' עד יש לו כל דין גנב כו' והיינו דוקא בטוען טענת נגנבה מידי משא\"כ בטוען נאבדה מידי דאז אינו משלם אלא קרן כשאר גזלן הן נמצא בידו בעין או שאכלו וכמ\"ש בב\"ק דף ק\"ח והביאה הגמרא בפ' מרובה (בבא קמא דף ס\"ג) וע\"ש בתוס' ורבינו קיצר וסמך אפשיטותא דלא נזכר בתורה כפל אלא בגנב וגם בסעיף שאח\"ז דקדק וכתב ז\"ל ואת\"כ טען שנגנב כו' וק\"ל: אע\"פ שלא שלח בה יד תחלה פי' קודם שנשבע והא דקאמר ל' אע\"פ שלא כו' היינו לפי האמת דקיי\"ל כמ\"ד דחייב כפל אף כששלח בה יד והו\"א דבעינן דוקא שושלח בה יד קמ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם שלח בה יד כו'. ולאפוקי ממ\"ד דאינו חייב כפל בזה דמיד ששלח זה ידו קנאה ותו לא מהני בה שבועה ופלוגתת האמוראים היא כמו שכתב בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל כל זמן שלא נשבע כו' משנה בפ' הגוזל עצים ומייתי לה בפ' מרובה ויליף מקראי: אין לו דין גנב אלא דין גזלן דאינו משלם כפל אבל פסול הוא לעדות ולשבועה כמ\"ש בדרישה סימן ל\"ת ס\"א: "
+                ],
+                [
+                    " נגנב [כו'] בלסטים מזויין כו' בב\"ק דף ק\"ח גם התוס' כתבו שם דאין שום גניבה קרויה אונס כ\"א בלסטים מזויין עכ\"ל אבל ק' למה קאמר הגמרא נגנבה באונס והול\"ל סתם בנגנבה ויפורש כדינו של כל א' בש\"ח וש\"ש לכ\"נ דדוקא בלסטים מזויין שייך דין זה דאם נמצא הגנב צריך השומר לשלם לבעליו וידין הוא עם הגנב דאי בסתם גנב דצריך לשלם כפל אין מן הסברא שיהא השומר מטריח לדון עם הגנב להוציא הכפל ולחזור וליתן לנפקד וא\"ל שיוציא הכפל לעצמו דא\"כ פשיטא הוא שיותר ניחא להמפקיד לטרוח בעצמו להרויח הכפל לזה כ\"ר נגנב באונס כגון בלסטים מזויין שאינו משלם כפל והא דסתם רבינו ולא כתב בהדיא ולא נשבע משום דלסטים מזויין שגוזל בפרהסיא מצויים להיות עדים בדבר: צריך לשלם לבעלים היינו כרש\"י דפי' דלא סגי בזה שמטריח עבור הבעלים לתבוע הגנב אלא ג\"כ משלם להמפקיד והוא חוזר ומוצוא מיד הגנב ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם ירצה יטרח כו' פי' ואין הגנב יכול לטעון לאו בעל דברים דידי את ודומה לזה לעיל בסימן רס\"ו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " טען הנפקד שנגנב כו' בב\"מ דף ל\"ד: משביעין אותו שאינו ברשותו ושבועה זו היא בנק\"ח וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ו דשאלה וכן מוכחא הסוגיא ועיקר שבועה הנזכרת בתורה היא שאינו ברשותו וא\"ת מה מרויח זה מה שמשלם הא אכתי משתבע שאינו ברשותו וא\"ל דה\"נ קאמר אף שהוא רוצה לשלם כדי שלא ישבע שנגנבה אכתי יש עליו שבועה שא\"ב וכיון דהכי הוא דעכ\"פ צריך לישבע ודאי ישבע ולא ישלם ז\"א דהא מסיק רבינו וכתב יכלול בשבועתו כו' נשבע ואח\"כ משלם כו' גם א\"ל דלא ניחא ליה דתיפוק עליה קלא שנשבע ש\"ד להכי רוצה לשלם כי היכא שלא ישבע רק שבועת המשנה דכבר נתבאר בסי' כ\"ז דלעצמו של שבועה אין חילוק בין ש\"ד לשבועת המשנה וי\"ל דמש\"ה משלם כדי שלא יצטרך לישבע שלא פשע ולא לכלול בשבועתו שלא שלח בה יד דירא לנפשו דילמא נהנה מהפקדון ושלח בו יד או פשע בו לפעמים בשמירה: "
+                ],
+                [
+                    " וה\"ה נמי לכל כו' כ\"כ הרמב\"ם פ\"ו משאלה וא\"ת מהיכי תיתי לחלק בין ש\"א לש\"ש ושואל י\"ל משום דרב הונא בעל מאמר זה קאמר משביעין אותו דכינוי אותו קאי אהמשנה דר\"פ והמשנה מש\"ח איירי גם משום דלענין הקנאת כפל אחר שנשבע שאינו ברשותו ורוצה לשלם יש חילוק ביניהן דבשואל לא מקני ליה כפילא עד שכבר שילם כדאיתא שם בגמרא ורבינו כתב לקמן בסימן שמ\"ב מש\"ה כתב מתחלה דלענין עצם השבועה אין חילוק ביניהן: "
+                ],
+                [
+                    " טען שנגנב אבל אמר כו' ב\"מ דף ל\"ג ול\"ד ועד\"ר: או אפי' כו' כלומר ל\"מ בטען הש\"ח שנגנב שהתשלומין יתירים הן ולפנים משה\"ד פשיטא דאקני ליה כפילא אלא אפילו טען פשעתי שחייב בתשלומין מדינא אפ\"ה מקני ליה כפילא כשאמר הריני משלם ובזה מיושב דלא תיקשי מאי אפילו הא בגמרא משמע דש\"ח מסתבר יותר שיקנה הכפל באומר הריני משלם מש\"ש שהרי הקדימו הש\"ח כמ\"ש המימרא בדרישה: והריני משלם ושילם כו' עמ\"ש בסמוך: משלם הכפל לנפקד מפורש שם בגמרא הטעם משים דהוי כאילו אמר בשעה שמסרה לו שאם תגנב ותרצה לשלמה (ולא תפטור עצמך בשבועה) תהא פרתי קנויה לך מעכשיו דקים להו לרבנן דניחא להו לבעלים שיהא בטוח בקרן ע\"מ שיהא ספק כפל העתיד לבוא לשומר ונמצא למפרע כשגנב הגנב של שומר היתה ולהכי אמר אפילו אם בשעת הגניבה עומדת באגם כאילו גנבה מרשות שומר דמי שהשומר קנה אותו למפרע במשיכה קמייתא שמשכה מבית בעלה (ושל שבחות) [וכל שבח] דממילא שלו הם (חוץ משבח דגופה) ולא מחשב דבר זה שלא בא לעולם כיון שהקנה לו גוף הבהמה: כגון בגיזות וולדות לא פי' בין מה שנתרבה עליה גיזה וולדה קודם שנגנבה בבית הנפקד בין לאחר שנגנבה בבית הגנב לא זכה בו הנפקד אלא או המפקיד דהיינו כשנגנבה כשהיתה טעונה או מעוברת ועדי��ן לא ילדה ולא גזזה דחזרה הבהמה בעינה להמפקיד עם הגיזה או הולד והכפל לבד נוטל הנפקד או להגנב דהיינו אם גזזה הגנב או ילדה בביתו דאז קנאה הגנב בשינוי וזהו שדקדק רבינו וכתב אבל גיזות וולדות לא ולא כתב שיתנו להמפקיד משום דהדין מתחלק וע\"פ מה שנתבאר ר\"ס רצ\"ב ור\"ס שכ\"ד ועד\"ר: ואם הוקר כו' עד והוא של נפקד נלמד מעובדא דאייתי שם בב\"מ דף ל\"ה גם כאן כ\"ר ומשמע דאפילו משהוקר בבית הנפקד קודם שנגנבה הוא של הנפקד וכ\"כ המ\"מ לדעת הרמב\"ם והטעם דהא אמרינן דמשעת משיכה הקנה לו ולאפוקי מדעת הראב\"ד והמפרשים וע\"ש בהמ\"מ ובדרישה ודוק: ומש\"ר ואח\"כ הוכר הגנב ל\"ד שטען מתחלה נגנב אלא ה\"ה טען שנאבד מידי או לא ידענא היכי אותיביה ושלם או נשבע שאינו ברשותו ורוצה לשלם קנה ג\"כ מה שהוקר וכן בגמרא קאי אכה\"ג וכ\"כ הרמב\"ם בהדיא בפ\"ה דשאלה נגנב או נאבד לענין הוקר וכן מש\"ר אח\"כ בסמוך או נמצא אפקדון מיירי בכל ענין וק\"ל: אבל לא שלם ולא נשבע כו' אינו זוכה בכפל פי' אפילו אמר בפני ב\"ד הריני משלם וכמ\"ש באורך בדרישה בר\"ס ע\"ש: אינו זוכה בכפל פי' בהוכר הגנב: ולא במה שהוקר פי' בהוכר בגנב או בנמצא האבידה וק\"ל: ואפילו נשבע והטריחו לבוא לב\"ד בשביל השבועה פי' מתחלה נשבע שנגנב ולא רצה לשלם ואח\"כ מעצמו בא לפרוע זוכה בכפל ומש\"ה כ\"ר ואפילו נשבע וק\"ל והוא פלוגתא דאביי ורבא בב\"ק דף ק\"ח והלכה כרבא ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אמר איני משלם וחזר ואמר כו' דף ל\"ב: ומש\"ר ודאי זכה נראה דר\"ל בהא ליכא מאן דפליג לאפוקי בטרח ונשבע תחלה ולא רצה לשלם ואח\"כ שלם דפליגי בה אביי עם רבא וכמ\"ש בס\"ג: וחזר ואמר הריני משלם כו' פי' וכגון שגם נשבע שא\"ב לשיטת הרא\"ש וכמש\"ר בס\"ג דאז סמכה דעתיה דמפקיד קצת דמסתמא לא יחזור בו ולכן כל הריני משלם הנזכרים בהני איבעיות מיירי שנשבע ג\"כ שאינן ברשותו וצ\"ל כן בב\"ד שרוצה לשלם דאל\"כ לא סמכה דעתיה ורבינו כתב בסיפא אמר בב\"ד וה\"ה ברישא אלא שכ\"כ בסמוך לרבותא דאע\"פ שאמר כן בב\"ד ואינו יכול לחזור בו אפ\"ה מיבעיא ליה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אמר בב\"ד הריני משלם כו' כ\"כ שם התוס' והרא\"ש. אפ\"ה מיבעיא אם זכה בכפל טעם האי בעיא מפורש שם בגמרא ע\"ש ומיירי אע\"פ שלא חזר אח\"כ ואמר הריני משלם עד שנמצא הגנב אפ\"ה מיבעיא אי קני ועד\"ר: ואומרים בניו אין אנו כו' ז\"ל הגמרא מי אמרינן מהדר קא הדרי בהו א\"ד במילתא דאבוה קיימין ודחויי קמדחי ליה: ה\"ג או שלא הספיק כו' ושלמו או מתו הבעלים ונגנב ואמר השומר לבנים הריני משלם או כו' וכן הוא בגמרא (אך צ\"ע שהרי\"ף והרא\"ש השמיטו ג\"כ) וע\"ש בפירש\"י: או ששלם הנפקד למפקיד החצי כו' פי' מי אמרינן שקנה חצי הכפל ואת\"ל לא קנה לחצאין שאל ב' פרות ושלם אחד מהן מהו שיקנה כפל בהמה זו שהרי שלם כולה ואת\"ל גם זה לא קנה שאל מהשותפים כו' מהו שהרי שלם לזה חלקו וקנה חלקו בכפל: ושלם לאחד מהן חלקו כצ\"ל: ושלם אחד מהן מי אמרינן הרי שילם כל המוטל עליו: פרת נכסי מלוג שלה כו' בגמרא והרי\"ף ורא\"ש ליתא שם נכסי מלוג שלה בשתי הבבות ומלשון רבינו שכתבו נראה דמיירי ששאל ממנה כשהיתה נשואה וכן פירש\"י שם אבל התוס' ונ\"י דחו פירש\"י ופי' ששאל ממנה כשהיתה פנויה ואח\"כ נשאת וחייב לשלם לבעלה דאמרינן דילמא מקני ליה כפילא כיון שאין זה תשלומין מעליא דאין כל הנאה שלה כו' וכן פי' בסיפא ששאל ממנה כשהיתה פנויה ואפשר לדחוק דגם רבינו פי' כן וקראה נכסי מלוג על שם העתיד וכשנשאת דהיינו שעת תשלומין דאז פרה זו נכסי מלוג וכן משמעות לשון ששאל מהאשה ואילו לאחר נשואיה אין בידה כח לבד להשאיל: שלה ושלם בעלה כצ\"ל: וכתב הרי\"ף דהמפקיד כו' פי' דס\"ל אף ע\"ג דבעלמא קיי\"ל המע\"ה הכא שעדיין עומד ביד הגנב ואין שום אחד מהן מוחזק בכפל חולקין: ואם תפס א' כו' אפילו בח\"ל אין לפרש דרבינו בא ליישב בזה הא כפל קנסא הוא ואין מוציאין מיד הגנב שאין דנין האידנא דיני קנסות נהכי אמר דנ\"מ לענין שאם תפס כו' דא\"כ מה עניינו לפלוגתת רי\"ף ורא\"ש ולעיל בס\"ג מיד אחר שהזכיר משלם הכפל לנפקד הו\"ל לכתוב ונ\"מ האידנא אי תפס כו' וע\"ק דלפי' זה משמע דלהרא\"ש אי תפס כו' מפקינן מיניה ומחזירין ליד הגנב וזהו ודאי אינו דתפיסה מהני האידנא לכ\"ע כמש\"ר בסימן א' וא\"כ למאי נ\"מ כתב רבינו פלוגתת רי\"ף והרא\"ש הא אין נפקותא האידנא ועוד דהול\"ל בקיצור ואי תפס לא מפקינן מיניה כו' אחד מהם ל\"ל וגם ברי\"ף ורא\"ש ליתא והרמב\"ם ורבינו לא בחנם הוסיפו אלא נ\"ל דה\"פ כתב רי\"ף דמפקיד ונפקד חולקין (במקום שדנין דיני קנסות ומוציאין מיד הגנב) לפי שהמפקיד והנפקד שניהם שווים בו ואין נא' זכות בו יותר מן חבירו וכיון שכן ממילא אי תפס אחד מהן יהיה איזה שיהיה הן המפקיד הן הנפקד תפיסתו תפיסה ולא מפקינן אבל ר\"י פסק דהמע\"ה והנפקד חשיב כמוציא כו' ולדבריו אפילו תפס הנפקד מוציאין ממנו שאין לנפקד שום זכות בו אלא אוקמינן ממונא בחזקת המפקיד דהיינו בעל הפרה והיינו דוקא הכא דתפסו שלא ברשות משא\"כ כשבא לידו ברשות וכמש\"ר בסימן ר' סי\"א גבי כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך ועד\"ר שהבאתי ראיה לוה וע' בכללים וע' עוד בדרישה: והנפקד חשוב כמוציא דכיון דמספקא לן אי מקני בהמה לכפילא אוקי בהמה בחזקת בעליה ולא הקנה לו: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ז\"ל אפילו כו' בפ\"ב מהל' שכירות ובפ\"ג מהל' טוען כ\"כ: אפילו היה הדבר הנפקד שוה פרוטה כלומר אפי' לא היה אלא ש\"פ: והרמב\"ן כתב שצריכין כפירה שתי כסף וטעמו משום דכסף או כלים כתיב דמיניה ילפינן דבעינן ב' כסף דומיא דכלים בשומרים הוא דכתיב אבל הודאה במקצת דילפינן מכי הוא זה אע\"ג דכתיב בשומרים הלכתא כרבי חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות כתיב כאן ואמלוה הוא דכתיב והרמב\"ם ס\"ל דגם בכסף או כלים עירוב פרשיות וקאי אמלוה ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ופירש הרמב\"ם כו' ולעיל ר\"ס צ\"ג כ\"ר כן בשם ר\"י מיגא\"ש וגם בדין זה כתב המ\"מ כן בשמו: וא\"א הרא\"ש כתב ודאי כו' בר\"פ כל הנשבעין וכן דעת הר\"ן שם: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו נהי כו' אדלעיל קאי שכתב דלא פטרינן ליה במגו שהיה יכול לומר לא הפקדת כו' וכ\"כ הרמב\"ם שם בפ\"ב דשכירות: בטענה אחרת פי' אינו נאמן בטענת גניבה במגו דהיה טוען הך טענה דלא הפקדת כו': אבל אם טוען כו' פשוט הוא והוא מבואר בפ\"ב דשכירות. אבל החזרתי לך כו' דקיי\"ל המפקיד את חבירו בעדים א\"צ להחזיר בעדים: נשבע היסת ונפטר כצ\"ל: אפילו הפקיד אצלו כו' בפ' המוכר את הבית בעיא דאיפשיטא ואין זה יכול לטעון שטרך בידי מאי בעי: [וכב\"י ומש\"ר] ששבועה זו היא שבועת התורה כו' כ\"כ הרי\"ף בסוף פ' המפקיד: אילו היה טוען נאנסו פי' כל הני דקחשיב לפני זה מיקרי אונס כל אחד לפי עניינו גניבה גבי ש\"ח ומיתה גבי ש\"ש ומתה מחמת מלאכה גבי שואל וק\"ל וכעין זה כתב לק' סימן רצ\"ח ס\"ג: וכתב הרמב\"ם בד\"א כו' בפ\"ב משכירות: אבל אם היה צריך כו' שהוא בענין שא\"א כו' לאו דוקא הוא אלא אם הוא דבר דמצי לשלוט ביה עינא אף שאפשר שלא ראו אותו העדים כמשר\"ל סימן רצ\"ד ס\"ב בשם הרמ\"ה ועמ\"ש שם ג\"כ מזה: אלא ישבע בעל השטר כו' והיינו דוקא דא\"ל הנפקד אשתבע לי שלא החזרתי לך אבל אנן לכתחלה אמרינן ליה זיל שלים כ\"כ הראב\"ד והמ\"מ וכעין שכ\"ר לעיל סימן פ\"ב ס\"ג בהוציא עליו שטר הלואה מקויים ואין בו נאמנות ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב עוד הרמב\"ם כו' בפ\"ז מהל' שאלה: ומה שנתת אתה נוטל אהכל קאי גם אמאה כורין הפקדתי לך ואין אלו אלא נ' ולהכי נשבע היסת בכולן דאפילו כשמודה במקצת כיון שאמר הא לך מה שנתת לי הו\"ל הילך ואין כאן ש\"ד וכן מצאתי נדפס בהגהות ר\"א מפראג: אלא בזמן שמודה כדברי המפקיד עצמו כצ\"ל ור\"ל בעצמו של פקדון כו' ובמיימוני פ\"ו דשאלה כתב שם כל זה בסגנון אחר מבואר יותר ובש\"ע העתיק לשונו ע\"ש: וזה אומר חמשים כו' היינו מה דתנן בפ' שבועת הדיינים זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב ולא מיקרי הילך שאינו אומר טול מה שנתת לי אבל דעת הרמב\"ן והרשב\"א דכל פקדון הוא ברשות בעליו וכשהפירות בעין אע\"ג שאין זה טוען הא לך הוי נמי הילך ומתני' דעד הזיז חייב מיירי כשהרקיבו הפירות וזה אומר עד החלון היו והרקיבו ואותן אשלם לך דלא הוה הילך וכ\"פ שם ר\"ן וכ\"כ רבינו סימן פ\"ח סכ\"ח ע\"ש: לא היו אלא ק' [כורין] של שעורין נשבע היסת שלא נתן לו חטים ופטור אפילו משעורים כדלעיל סימן פ\"ח דהודאה שהודה לו בשעורים לא היה אלא השטאה בעלמא אבל אם היה נשבע שהפקידו שעורים ולא חטין א\"א לומר על השטאה נשבע שקר וחייב ליתן לו השעורים ולא אמרינן מדלא תבעו השעורים ש\"מ דמחל ליה השעורים אין זה טעם של עיקר וכמ\"ש שם בסימן פ\"ח סי\"ד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " טען המפקיד שהתנה עמו כו' הכל מדברי הרמב\"ם בפ\"ב דשכירות: "
+                ],
+                [
+                    " טען שהפקיד אצלו והנפקד אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך נשבע היסת המ\"מ כתב בפ\"ב מהלכות שכירות הטעם משום שבטענה זו שידוע בה המפקיד כמו הנפקד אין שם חיוב ש\"ד ועד\"ר: שלא שלח בו יד כו' פי' שלא שלח בו יד להגביה אותו לתשמישו נמצא שאז היה עומד ברשותו וחייב עליו אף באונסין: ושלא איבד כו' פי' אפילו במקומו שלא הגביהו ולא קנאו מ\"מ אם אבדו בידים היה חייב: ושלא גרם לו להתחייב על ידו אבל א\"צ לישבע סתם שלא פשע כש\"ח דודאי בש\"ח מתוייב כל פעם ופעם לסגור אחריו ולהטמין מעות בקרקע משא\"כ זה שלא נעשה שומר שאומר הנח לפניך ואינו חייב אא\"כ אבדו בידים או גרם גדול הנראה כאילו אבדו בידים: "
+                ],
+                [
+                    " טען הנפקד תנאי היה כו' בפ\"ו דשאלה: אע\"פ שהפקיד אצלו בעדים כו' ז\"ל המ\"מ שם אין כוונת הרב ז\"ל שהעידו העדים שבלא תנאי בא לידו שא\"כ לא הוה נאמן השומר שהרי מגו במקום עדים הוא אלא אין עדים הללו מעידים [אלא] שהדבר הזה הוא פקדון אצל זה ולא ידעו אם בתנאי אם שלא בתנאי ולפיכך הוא נאמן ומדין מגו ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד עכ\"ל ונ\"ל ביאור דבריו שמעידים שהכניס לו החפץ להפקיד אצלו והן לא המתינו לשמוע מה שהתנו ביניהן בענין השמירה היאך תהיה כש\"ש או כש\"ח או באיזה אופן ועד\"ר: לפיכך ישבע שלא שלח כו' פי' ישכע ש\"ד במגו דנאנסו ועיקר השבועה אינה על שלא שלח בה יד דהא כבר נתבאר בסימן רצ\"ד ס\"ה דלא חשדינן ליה ברשיעא אלא כיון שהפקידו ופשע בו צריך לישבע שהיה תנאי ביניהן שא\"צ לשמרו ונאמן במגו דנאנסו ואגב כולל ונשבע נמי שלא שלח בו יד ועי\"ז אינו ברשותו דאם שלח בה ��ד קמה ברשותיה להתחייב על הכל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב עוד הרמב\"ם ז\"ל כו' שם בפ\"ו כ\"כ ועד\"ר: מאי הוי אלא נשבע היסת ז\"ל ב\"י ויש חסרון בלשון השגת הראב\"ד שהעתיק רבינו וכך צ\"ל ואם כשהפקיד אצלו בעדים קאמר דאינו יכול לומר תנאי היה בינינו קשיא רישא דמ\"ל לשקר במקום עדים כמ\"ש ונ\"ל דר\"ל אם איתא דמיירי דהפקיד בעדים קשיא ליה בסיפא זו מה שהקשיתי לעיל ברישא דלמה ליה להרמב\"ם בסיפא טעמא דאינו נאמן מפני שיש עדים שפשע בלא\"ה אינו נאמן כיון שהפקיד בעדים דזה הוא שהקשה ברישא וק\"ל ועבד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המפקיד אצל חבירו כו' דין עדים וראה איתא בתלמוד בכמה מקומות והעיקר פרק ח\"ה דף מ\"ה מ\"ו וע\"פ מ\"ש הרא\"ש שם וכבר נתבאר לעיל בסימן ע\"ב וקל\"ג וכאן חזר וכ\"ר דינים המסתעפים ממנו ובא לכתוב עליו החילוק שיש בין הנפקד עצמו ליורשיו: ומש\"ר נאמן להד\"ם פי' שהפקדתיהו בידי ואפילו ראו אותו בידו ומכירין אותו [שהוא] של טוען יכול לומר לקוח הוא בידי ממך או מאחר שמכרת לו או במתנה נתתו לי וק\"ל: והאי נאמן ר\"ל בשבועת היסת וכמש\"ר בסימן שלפני זה ס\"ב שבטענת החזרתי נשבע ונפטר כיון שהנפקד טוען טענה שהמפקיד יודע בה אם הוא טוען אמת משא\"כ בטענת נאנסה וכמ\"ש שם (גם) ג\"כ בשם המ\"מ: ה\"ג נאמן לומר החזרתיו לך או לקחתיו ממך או נתתו לי במתנה (ועמ\"ש בסמוך בס\"ג) דכיון שאין עדים שראו אותו עתה בידו הרי נאמן בהיסת החזרתיו לך וזה אחר הוא דהמפקיד אצל חבירו בעדים א\"צ כו' וכיון דנאמן לומר החזרתיו לך ממילא נאמן ג\"כ בהיסת לומר לקחתיו ממך או נתתו לי במתנה במגו דהחזרתיו אבל במגו דנאנסו היה צריך לישבע שבועה חמורה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו לא אמיד כו' הטעם דיש מתרושש כו' ועוד שמא מציאה מצא וי\"א דמש\"ה כ\"ר לפני <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> דטען דיהיב ליה במתנה ושיבוש הוא דהא לקחתיו ממך ג\"כ מצי טעין ועוד דאינו אמיד בכלל ג\"כ דאינו בר הכי הוא דאפילו מצא במציאה כלי כזה לא היה מחזיקו בידו אלא היה מוכרו וק\"ל ומיירי נמי (הכי) [הכא] באפי' ג\"כ אינו רגיל בבית הנפקד נאמן לומר להד\"ם שדין זה למדו רבינו ממ\"ש הרא\"ש בפ' הכותב על מעשה דר' מייאשא דמן היתומים דוקא מוציאין ולא מאביהן אילו היה חי וכמש\"ר בסמוך ס\"ד והתם גם בלא רגיל מיירי וק\"ל: נאמן לומר להד\"ם ארישא קאי כשהפקיד בידו שלא בעדים נאמן לומר להד\"ם וממילא כשיש עדים בפקדון ואין כאן עדי ראייה נאמן לומר החזרתיו וכנ\"ל ואין מזקיקין אותו להוציאו להראותו: ואפילו אם טוען הפקדתי בידך חיטין כו' כן הוא ביבמות דף קט\"ו עובדא בשומשמין וכתבו הרמב\"ם בפ\"ו משאלה: אפ\"ה נאמן הנפקד לומר אלו אחרים הם כיון שאין אלו הסימנים סימן מובהק דמנין ומשקל לאו סימן מובהק הוא ואע\"ג דנתבאר לעיל בסימן רס\"ז דמנין ומשקל הוה סימן ה\"מ כשאין מי שכנגדו להכחישו לומר גם לי היה כלי בסימנים הללו ומדנאמן לומר החזרתיו לך נאמן ג\"כ לומר חזרתי ולקחתי ממך או נתתו לי במתנה במגו דהחזרתיו ומדסתם רבינו וכתב דנאמן משמע דנאמן בהיסת דומה למ\"ש בסמוך בר\"ס דנאמן לומר להד\"ם דמיירי בשבועת היסת וכמ\"ש אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ו דשאלה סימן ד' דנשבע בנק\"ח והראב\"ד השיג עליו וכתב הלא קיי\"ל המפקיד בעדים א\"צ להחזיר בעדים והמ\"מ המליץ בעדו וז\"ל ואולי מפני שנתן בהם הסימנים אמר רבינו שישבע בנק\"ח וכבר כתבתי זה בסימן רצ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם עדים מעידים כו' קאי אדלעיל: ורואים אותו עתה בידו פי' הן אותן עדי הפקדון הן עדים אחרים רק שיכירו אותן בטביעת עין ועד\"ר: (ה\"ג א\"נ לומר חזרתי ולקחתי ממך או נתתו כו' וכן הוא ל' הרא\"ש דפ' הגוזל בתרא (ומש\"ה הגהתי ג\"כ לפני זה בהפקידו בעדים ולא ראה או לקחתיו ממך וק\"ל) וכן הוא ל' המיימוני בפ\"ו דשאלה ודוקא לפני זה שאין עדים שראו עתה בידו שייך לומר החזרתיו אבל חזרתי ולקחתי ממך דהיינו אחרי שהפקדתני מכרתיהו לי זה שייך לומר אלא שאין מאמינים לו בזה כיון שאין כאן מגו דלהד\"ם ולא מגו דהחזרתיו לך: אלא אפילו אם מת פי' אע\"ג שבעלמא טענינן בעד היתומים כל מאי דאפשר למטען בזה לא טענינן בעד היתומים: "
+                ],
+                [
+                    " ול\"מ אם העדים מכירים כו' המשך דברי רבינו הכי הוא מאחר דלמדתיך דמוציאין מן היתומים בכה\"ג ולא טענינן להו תדע ג\"כ דל\"מ אם ראו ומכירין כו' אלא אפילו לא ראו כו' מוציאין מידן והטעם כדמסיק דכל לגבי יתומים לא טענינן טענה דלא שכיחא וגריעא והיינו נמי טענה דלא שכיחא אף שהיה אביהן אמוד מ\"מ לא היה נאמן לומר לקוחה היא בידי אלא במיגו דהחזרתיו לך וכיון דרואין בידו כלי בסימנין הללו שהמפקיד אומר מסתמא היא היא ולא החזירו לו אלא שי\"ל דלמא אחרת היא מש\"ה צריכין להראותו לעדים והו\"ל כעדים וראה מעצמן דלגבי אביהן וק\"ל: ה\"ג ורואין עתה בידן לשון רבים דהא התחיל ביורשים ל' רבים וגם מסיק וכתב צריכין להראותו: צריכין להראותו לעדים כו' פי' העדים יכירוהו בטב\"ע משא\"כ הב\"ד שאין מכירין אותו בטב\"ע אלא בסימנין רואין אותו וכ\"כ התוס' והרא\"ש פרק א\"נ וע' מ\"ש בדרישה לעיל בסמוך: אע\"ג דלגבי אביהן בעודו חי נאמן כו' פי' דזה אחר הוא וא\"צ להוציאו ולהראותו לעדים שיכירוהו בטב\"ע ונראה שדין זה נלמד מב\"ב דף מ\"ו על רמאי דפומבדיתא שפיר קאמרי ראה תניא וכל זמן שלא נראה מאליו א\"צ להוציאו ולהראותו וע\"ל סימן קל\"ד שכ\"ר בדין זה דהיכא שאינו ניכר בטב\"ע שנאמן לומר החזרתיהו או להד\"ם אבל א\"נ לומר לקחתיהו במגו דלהד\"ם ע\"ש: אף על פי שאם יתומים בעצמן טענו כו' נאמנין בשבועה אע\"ג דבס\"ס ס\"ט וע\"א נתבאר דא\"צ יתומים [שבועה] ליפטר שאני הכא דהמפקיד בא בעדים כו' הו\"ל להיתומים כאילו בא להחזיק בדבר שאינו שלהן ואין זה בכלל ליפטר נפשם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לא אמרו היתומים שא\"ל אביהן שהיה שלו כו' הוא בפ' הכותב (כתובות דף פ\"ה) בעיבדא דר' מייאשא ור\"ל אף אם אין כאן עדי הפקדון ולא עדים להראות אותו להן שיכירוהו בטב\"ע אלא הוא בעצמו נתן בו הסימן מ\"מ אם לא אמרו היתומים שאביהן א\"ל ששלו הוא ונתחברו אלר ג' דברים יחד סימן ואינו אמיד ואינו רגיל מוציאין אותו מידן שאנן לא טענינן להם כמש\"ר לעיל משא\"כ באביהן שלעולם הוא מצי טעין שלי הוא עד שיהיו עדים וראה וכ\"כ הר\"ן בפ' הכותב דבדליכא עדי פקדון כלל מוציאין מהיתומים בהתחברות ג' עניינים הללו וגם כתב שאם יש עדי הפקדון אפילו אם אביהן היה אמוד ת\"ש ומזה איירי רבינו לפני זה דהרי כתב שם שהמפקיד בא ואמר יש לי עדים כו' ואינו מזכיר שם שבעינן שהנפקד לא יהיה אמוד וכ\"כ מור\"ש ז\"ל דרבינו מיירי כאן בסיפא דליכא עדי פקדון ומש\"ה בעינן כל הג' יחד ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ואומדן דעתם אינו אומד ואין לדיין אלא כו' פי' ואין אמידתן אמידה אלא יאמדוהו הב\"ד לנפקד אבל אין פי' שיעשה הדיין כטוב בעיניו כמו בעלמא וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כל שומר כו' כפול לעיל סימן צ' מסי\"ח והלאה ומכאן עד וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' הוא מדברי הרמב\"ם פ\"ה דשאלה ורבינו קיצר והוסיף עם תוספת ביאור לדבריו במקום הצריך ודע שהרמב\"ם כתב לפני זה מי שהפקיד פירות שאינם מדודין אצל חבירו ופשע הנפקד וערבן עה פירותיו דהו\"ל משואי\"ל כמה וישלם למפקיד בלא שבועה מה שטוען ואומר כמה היה ועל זה כתב שם וכן כל שומר שנתחייב לשלם כו\" וכמש\"ר כאן בשמו והנה בדין הראשון דעירב פירות הנפקדין אצלו עם פירותיו לא חלק ע\"ז הרא\"ש ואדרבה מסכים בר\"פ שבועת הדיינין וכמש\"ר ג\"כ כאן בשמו בסימן רל\"ב סי\"ו ע\"ש וה\"ט דשם לא מצי הנפקד להתנצל ולומר דלא הו\"ל למידע אף אם הפקידו הפירות בשק מיוחד דמה לו ולפירותיו של חבירו לערבן בידים בלי מדידה וה\"ה אם הפקידו פקדון שאינו בשק ובתיבה משמע מדברי הרא\"ש דס\"ל כהרמב\"ם דבזה רגילין למידע וכמש ר ג\"כ שם בסי' רצ\"ב סי\"ו בשם הרא\"ש ז\"ל והוסיף לבאר בהאומר לחבירו כך וכך פירות הפקדתי אצלך והלה אומר פירות הפקדת אצלי וא\"י כמה היו כו' עד יש כאן חיוב שבועה כו' ור\"ל והו\"ל משואי\"ל ומשלם ומש\"ה נראה דדקדקו הרא\"ש בס\"פ הכונס ורבינו כאן ולעיל בסימן צ' בלשונם וכפלו ושלשו דאין הנפקד מדרכו לדקדק מה שהפקידו בידו בשקים ובתיבות משמע דוקא בכה\"ג אין מדרכו לדקדק כיון שהוא מונח בכיס ובתיבה ובשק והראב\"ד השיג על הרמב\"ם גם בהפקידו שאינן מדודין ומטעם שאינו טוענו בבירור שהוא יודע שכך היה וכמו שביאר המ\"מ שם דברי השגתו וכתב שם הרמב\"ן ישב השגה זו והרא\"ש פרק שבועת הדיינים הביא לישובו דהרמב\"ן וס\"ל כהרמב\"ם בעירוב (פרשיות) [פירות] כנ\"ל נמצא דמש\"ר בסמוך אחר דברי הרא\"ש דכ\"כ הראב\"ד לא בכל מילי ס\"ל כוותיה וגם בלא\"ה אינם שווים בכל דבר וכמ\"ש בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " זה אומר שמא היו בו מרגליות כו' אין בזה משום טוענו לו בחיטים והודה לו בשעורים דפטור אף מן השעורים דשאני הכא דהא ג\"כ המפקיד אינו טוען ודאי מרגליות אלא טוען שמא ובכלל השמא הוא ג\"כ סיגין ומבקש ממנו שישבע על מה שיודע שהיה בו וישלם לו אותו וק\"ל: זה אומר שמא היו בו מרגליות כו' וא\"ת למה מפרש כאן טענות אחרות ולא אמר כמו שאמר לפני זה דהיינו שזה טוען שמא אלף דינרין היה בו וזה אומר שמת לא היה בו אלא מאתים וכיוצא בו וא\"ל דה\"ט כיון דמכח טענת שמא אינו מחוייב שבועה (ואפי' לצאת ידי שמים אין צריך וכמש\"ר בסימן ע\"ה בדין טענת הלואה אלא היה משלם מה שברי לו ובהמותר פטור) אלא ע\"י גלגול דשבועה שאינו ברשותו ג\"כ נשבע שא\"י כמה היו ושבועה שא\"ב אינה בטענת מעות מטעם שכתב הרמב\"ם הביאו רבינו בר\"ס רצ\"ה שאם הפקדון הוא דבר שמצוי ושוה בשוק לקנותו אינו נשבע וכ\"ש שאין כאן חיוב תשלומין כיון שטוענו בשמא ומש\"ה כתב שטוענו כסף צרור ושמא היו בו מרגליות או שאר מינים שאינם מצויין וצריך לישבע שאינו ברשותו ובו כולל ג\"כ שא\"י שהיה שוה יותר דאכתי הומ\"ל כעין טענה ראשונה שטוענים כיס שבו מרגליות הפקדתי בידך ויכול להיות שהיה בו אלף וזה אומר יכול להיות שלא היה לו בו אלא אחד או שנים אלא משום דהאי עובדא דמייתי הרמב\"ם ורבינו אח\"ז מהירושלמי בחד גברא דאפקיד גבי חבריה כו' איירי בהכי מש\"ה כתב הרמב\"ם גם בזה דטוענין שניהן ספק א\"צ הנתבע לשלם והא דלא כתב ברישא בטוען ברי דטוען בכה\"ג שהפקדתי בידך שק מלא מרגליות והנתבע משיבו שמא סיגין היה בו משום דהרמב\"ם שם אהאי דינא דכל שומר שנתחייב לשלם כו' עד יטלו בלא שבועה מסיק וכתב ז\"ל ומנין שהדין כך הוא הגע עצמך שהפקיד אצלו כיס מלא זהובים כו' עד נמצא בטוענו מאתים והודה לו במקצת כו' ע\"ש וכיון דלהוכחה ולפשיטות ולראיה כתב דין זה מש\"ה כתבו בטוענו מלא זהובים היו דהו\"ל דומה לטוענו מאתים זהובים כו' כדמסיק וק\"ל. והא דכתב דאביו הפקיד שק צרור כו' ולא כתב שהוא בעצמו הפקידו ושכח מה היה בו נראה דה\"ט דכל דבר שהיה להמפקיד לדקדק בו ולא דקדק אפילו עי\"ג אין לחייב להנתבע שבועה דל\"ד לטענת סוטה דמינה ילפינן גלגול דהתם לא הו\"ל לאיש למידע ולדקדק ואפילו לצאת י\"ש א\"צ וכמש\"ל בסימן ע\"ה בהלואה ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ואירעו אונס בס\"פ הכונס כתב נ\"י דהאי אונס ל\"ד דא\"כ מה זה ישבע ויטול אלא ר\"ל שנאנסה ונאבדה מידו בש\"ח או בש\"ש כ\"א כדינו וכן לעיל סימן רצ\"ו ס\"ב: האי אומר מטכסא נדפס בגליון פי' משי מובחר ע\"כ. והרמב\"ם כתב האי מעשה וכתב שהיה טוען חלי כסף ומרגליות וכ\"מ מדטען אידך סיגין ואין מחלפין סיגין במשי וק\"ל: אפילו כשאומר הנפקד ברי לי שסיגין היה כו' פי' דמשום מה אתה באת לחייבו לנפקד לשלם משום דאילו הי' טוען ברי היה מחוייב שבועה דמודה מקצת כו' וכאן ז\"א דהו\"ל פטוען בחיטים כו' ומ\"מ בהאי עובדא פסקו דישבע המפקיד ויטול אע\"ג דהו\"ל כטוענו בחיטים דפטור כו' בהיסת גם כשאומר הנתבע א\"י לפטור בהיסת כתב המ\"מ שם בשם ר\"י הלוי דלא אמרו דנשבע שאינו יודע ונפטר אלא בשאינו מודה לו משום דבר בברי אבל כאן מודה לו שהפקידו וא\"י בזה תקנו הגאונים שישבע ויטול: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דליכא לחיוביה בס\"פ הכונס כ\"כ וחולק אהכלל שכולל הרמב\"ם כל שומר שנתחייב לשלם כנ\"ל וגם חולק במ\"ש הרמב\"ם בעובדא זה דהו\"ל כטוענו חטים כו' וכתב הוא שם דז\"א דהתובע תבעו גם בהשק והו\"ל כטוענו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהן ובהשני אומר א\"י אלא משום דלא הו\"ל לידע מה שבכיס לא אמרו שיטול בלא שבועה ומן הדין היה להנתבע לישבע וליפטר אלא שחז\"ל עשו תקנת נגזל בפקדון כו' ע\"ש: אלא כשיש טענת רמאות כו' ע\"ש דכתב הוכחה לזה מהיתומים דלוה שטענו נ' ידענא שחייב לך אבינו ונ' לא ידענא דפטורין מה שאינן יודעין מטעם דלא הוה להו לידע ע\"ש: ולא לגמרי כנגזל עיין בדברי רבינו לעיל סימן צ' סי\"ח שכתב שיראה מדברי הרא\"ש שאינו מסכים לדברי הגאונים אלא בטוען שמא ומשמע מדבריו דהגאונים גם בברי תקנוהו וע' מ\"ש שם: אלא תקנת חכמים כו' כיון שזה הנפקד אינו יודע כמה היו חשו לממוניה והטילו שבועה על המפקיד וע' בדברי הרא\"ש בס\"פ הכונס שהאריך בזה וכתב דיש לפרש הירוש' זה דאמרו דישבע ויטול לא קאי אהנפקד שפשע ונגנב אלא אמזיק באש קאי אלא ששמע שהגאונים פירשוהו להירושלמי בפקדון וכתבו דעשו תקנת נגזל בפקדון ואין לזוז מדבריהן (ושם) ובמ\"ש נתיישב דל\"ת למה סיים רבינו וכתב ושמעתי שהגאונים כתבו הלא כ\"כ הירוש' שהביא לפני זה וע\"כ לא היו מחולקים הרא\"ש עם הרמב\"ם אלא אם להיות חיוב בלא שבועה דה\"ט משום דמהירוש' אינו מוכרע דקאי אפקדון וק\"ל ועד\"ר שם הארכתי: ומש\"ר ולפי זה אין חילוק בין אם ההודאה ממין הטענה כו' עד\"ר שם כתבתי מנ\"ל לרבינו לפרש בשם הרא\"ש דאין חילוק ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שנים שהפקידו אצל אחד כו' דין זה כפול לעיל סימן ע\"ז ס\"י ע\"ש: ומ\"ש ובא אחד מהן ליטול את שלו כו' פי' אם יאמר תן לי החצי פקדון שהוא חלקי אין שומעין לו וכמ\"ש הרא\"ש והר\"ן בפי' אותו הירושלמי על מ\"ש שם וכיחש בעמיתו פרט למכחיש באחד מהשותפין ע\"ש: אינו רשאי ליתן לך בס\"י כתוב איני חייב ליתן לך וגירסת הספרים שלנו נראה יותר דהא אף אם רצה הנפקד ליתן ויתייאש נפשו דאם יתבענו חבירו שיסלקנו במעותיו אינו רשאי דהרי חבירו מצי למטען ניחא לי טפי בשלי מבתשלומין ולשון הרא\"ש שם הוא אינו חייב ואינו רשאי: ואם מודה הנפקד יותן לזה ר\"ל שורת הדין נותן שינתי לזה שתובעו וצריך ליתנו לו: ואי כופר ידין על הכל ר\"ל אין לו להתנצל כי היום ומחר יתבענו גם השני דכיון שהוא בעיר ולא בא אינו יכול לתבעו נמצא מה שטוען עמו השני צריך לקבלו וע\"ל ס\"ס קכ\"ב ובסימן קע\"ז: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שנים שתובעין לאחד כו' כל הסימן נתבאר בב\"מ דף ל\"ז ומדברי הרא\"ש שם וכבר כתבתיהו לעיל בסימן ע\"ו בדרישה אדברי רבינו שכ\"כ לענין אחד שלוה מב' מזה ק' ומזה ר' או מא' משנים כעין זה ושם בארתיהו בטוב טעם וע\"ש שבדרישה ההם מבוארים ג\"כ דברי רבינו שבכאן: שניהם נשבעים ונוטלים שהנפקד פשע במה שלא כתב שם המפקיד על כיסו ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם הפקידו שנים כו' פי' זה שלא בפני זה וכמש\"ר בסמוך וע\"ל סימן שס\"ה מש\"ר בדין גזל דשם אין לחלק בזה: מי הוא בעל הר' או מי הוא בעל הק' נראה דחדא אסיפא קאי וחדא ארישא דשנים שהפקידו אחד מהן מנה קאי ובמאי דסיים פתח ומשה\"נ כתב ל' או מי הוא בעל הק' וק\"ל. אבל אם אינן תובעין פי' שגם להן ספיקא בדבר או שכחו בדבר לכן פטור דיכול להתנצל ולומר סמכתי ע\"ז שמי שהפקיד בידי הוא יתבעני ולא אחר משא\"כ ברישא דשניהן באין ותובעין וטוענין ברי והוא ודאי קיבל מאחד מהן והי מינייהו מפיק: ומ\"מ אם רוצה כו' לכל אחד ר' ובאומר א' משניכם כו' הטעם דדוקא בשניהם הפקידו בידו עליה דנפקד רמיא טובא למידק ולכתוב על כל אחד שמו כיון שידע שיש אצלו ב' פקדונות לאפוקי המפקיד לא ידע מפקדון השני דהא מיירי שהפקידו זה שלא בפני זה וכדמסיק משא\"כ כשאחד הפקיד בידו דיש לו קצת התנצלות לומר סברתי אותו שהפקדון שלו יבוא ויתבעני וכנ\"כ וק\"ל וע' ברא\"ש פ' המפקיד וע\"ל סימן ע\"ו מ\"ש. "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם אמר אביכם כו' דבשלמא אם המפקיד חי הו\"ל להמפקיד למידק משא\"כ כשמת בד\"א כשהפקידו לו כל אחד לבדו זה מנה וזה מאתים כו' נראה דבשלא הפקיד אלא אחד מנה אף שהפקיד לו בפני השני התובעו עתה ג\"כ מיקרי ב' כריכות וא\"י לומר ולהתנצל אמרתי שאתה מאמינו אלא כשגם השני הפקיד בידו שהיה לו לירא ממנו מאחר שיש לו דררא דממונא לתבוע ממנו שיתבע הר' ומש\"ה לא נזכר לא בגמרא ולא בפוסקים האי חילוק דבאם לא הפקיד בידו אלא אחד בפני חבירו דיחשב לכריכה אחת וק\"ל: שלא הייתם חושדים כו' פי' שמא חבירו הרואה יתבע ר': "
+                ],
+                [
+                    " ורועה [כו'] ואפילו שהפקידו זה בפני זה ז\"ל התוס' דאפילו כו' [ע' לשונם בב\"ח] והא דכתב ורועה שהפקידו לו שנים כל אחד בהמתו ומת אחד מהן כו' לשון גמרא נקט דרבא קאי בבכורות אהאי דינא דמיתה וכמ\"ש התוס' שם וה\"ה אם הפקידו שנים א' ב' טלאים ואחד א' ואפילו זה בפני זה ומה\"ט וכ\"מ בתוס' ע\"ש דף ל\"ו: שלא מדעתו כר ז\"ל התוס' שם ל\"ד שלא מדעתו אלא כלומר שלא בראייתו של רועה דהשתא לא הו\"ל למידק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אינו נוהג בעבדים כו' ב\"מ דף כ\"ו ויליף לה מדכתיב כי יתן איש אל רעה�� כסף אי כלים לשמור וגו' ודרשינן כלל דומה לפרט מה כסף וכלים דבר שגופן זמון ומטלטלים לאפוקי קרקעות שאינן מטלטלים ועבדים הוקשו לקרקעות ושטרות אין גופן ממון והקדש רעהו כתיב וברמב\"ם ג\"כ ממעט מרעהו עכו\"ם והיא ממכילתא וק\"ק למה הקדים המשנה ורבינו וגם שאר פוסקים אחרים עבדים לקרקעות גם מפסיק בין עבדים לקרקעות בשטרות דהו\"ל למתנינהו על הסדר דהיינו קרקעות דהוא גוף הלימוד דאינו מיטלטל ואח\"כ עבדים שהוקשו להן ואחריהן או לפני שניהן שטרות שהן מטעם ולימוד אחר ולעיל בר\"ס ע\"ה כתבם על הסדר וכ\"ע: ונגנב או נאבד או נאנס פי' דבשאר דברים חייב השואל על שלשתן וש\"ש על גניבה ואבידה: אבל נשבעין כו' פי' כ\"א כדינו נשבע היסת ונפטר אם יש טענת ברי ונשבע בנק\"ח ונוטל כההיא דפוגמת כתובתה וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש בפ' שבועת הדיינים ולעיל ס\"ס צ\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם פ\"ב דשכירות: אבל אם פשע בהן ונאבדו חיוב כ\"כ המ\"מ שיש לדקדק כן ממתני' הנ\"ל דקתני ש\"ח אינו נשבע ולא קתני אינו משלם משמע דאם נודע בודאי דפשע חייב וכן פירש\"י וע' בסמוך ס\"ה מ\"ש: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאפילו פשע בו' בפרק שבועת הדיינים כ\"כ וטעמו דפושע בדבר אינו דומה למזיק בידים שהרי פשיעה בבעלים פטור ומזיק בבעלים חייב ומן המשנה אין ראיה דמתני' לא הזכירה אלא מה שנזכר בקרא ובש\"ח לא נאמר תשלומין בכתוב כ\"כ בפרק הזהב: ומ\"ש ואפילו השואל כ\"כ הרא\"ש בפרק שבועת הדיינים: "
+                ],
+                [
+                    " ולמעלה בסימן צ\"ה כו' אף ע\"ג דגם דין דענבים כתב לעיל בסימן הנ\"ל מ\"מ חזר וכתבו כאן משום דזה המחובר לקרקע הוא כקרקע לכ\"ע ואגב קיצר וכתב ואפילו ענבים העומדים ליבצר שהוא אליבא דהרא\"ש משא\"כ דין המוסר לחבירו לשמור שכתבו שם בפלוגתא ולא הכריע ביניהן מש\"ה לא כתב כאן הפירוש אלא כאילו אמר ע' בזה לעיל בסימן צ\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו ענבים כו' ע\"ל סימן הנ\"ל וסימן קצ\"ג וסימן רכ\"ז מ\"ש בדין זה (וע\"ל בסימן קצ\"ג בסמ\"ע מ\"ש): "
+                ],
+                [
+                    " הופקדו אצלו מעות של עניים דינו כשל הקדש ופטור עליהן עובדא בב\"ק דף צ\"ג ויליף לה מדכתיב לשמור ולא לחלק ופי' דע\"כ לא חייבה תורה לנפקד אלא בשנמסר בידו ע\"מ לשמור דהיינו שיחזיר לאחר זמן לזה שהפקידו בידו אבל זה שמסר לידו מעות עניים לאו אדעתא שיחזור ויקחם מידו מסרם לו אלא שהוא יחלקם ויתנם לעניים וא\"כ לאו שומר של זה המפקיד הוא וכ\"ת א\"כ שומר של עניים הוא לא מיקרי שומר בשבילו שהרי [אין] שום אחד יכול לתבעו מיניה וכעין זה פירש\"י שם ונראה דמש\"ה דייק רבי' וכתב דינו כהקדש פי' ה\"ז כמו שהפקידו בידו הקדש שאין מחזיר לרעהו הפקדון וגם אין מי שיתבע אותו ממנו ולהכי לא נקט אינך דחשיב לעיל דפעור בהו לפי שהנהו לא מטעם זה איתמעטו וכמש\"ל ודע דשם בגמרא מבואר בהדיא דאפי' פשע בהו פטור והרמב\"ם בעצמו כתב בפ\"ה דשאלה בדין זה דאפילו בפשיעה פטור וכן דייק לשון הרמב\"ם בפ\"ב דשכירות דכתב ז\"ל ונ\"ל שאם פשע השומר בעבדים ובקרקעות ושטרות כו' ואילו הקדש לא הזכיר וע' בהר\"ן פ' הדיינין שכתב ג\"כ בזה על הרמב\"ם וכן הוא בש\"ע ומ\"ש בשם הרמב\"ם לפני זה דאם פשע כהן חייב אאידך ג' לבד קאי ולא אהקדש: אבל אם יש כו' פי' אז הוה שומר של עניים ותל עליו שם שומר שהרי כל אחד יתבע שלו משא\"כ הקדש דאין לו מי שיתבע ממנו ומיירי ג\"כ שהמעות מיוחדין הן לעניי עיר הזאת משא\"כ אם אין מיוחדים אלא לעניים דעלמא דאף אם היה קצבה ליתן לכל אחד דרך משל ו' גדולים לכל יום מ\"מ ממון שאין לו תובעין מיקרי שיוכל לומר אתנם לאחרים וכן פי' המ\"מ לדברי הרמב\"ם פ\"ה מהל' שאלה ושכ\"כ רש\"י ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ומעות של יתומים בפ' אלו מציאות: אין להם דין הקדש כו' פי' ונשבעין מליהן גם כאן בא לאשמועי' דל\"ת כיון דמעות אלו ב\"ד הפקידו בידו דאי היתומים אין נשבעין על טענת קטן וכמש\"ר סימן ש\"ב וסימן צ\"ו וא\"כ כיון דלאו שומר דיתומים הוא שהרי הם לא הפקידו אותן בידו וגם שומר של ב\"ד אינו שהרי המעות אינם שלהם לאו שם שומר עליו כמו בהקדש קמ\"ל דהרי הן כשאר כל אדם דודאי יש למעות הללו תובעין דלכשיגדלו היתומים יתבעו את שלהן ממנו: ואסור להשתמש בהן כבר כ\"ר בס\"ס רפ\"ז ושם ביארתיהו דקמ\"ל דל\"ת שמותר להשתמש בהן (ולדמותו לדמי אבידה) בשביל שהוא עושה טובה עם היתומים שהיו סמוכיס עליו וגם כדי שלא יהיו אחריות המעות על היתומים ע\"ש. ומה שחזר וכתב דין דאסור להשתמש בהן גם אין לו שייכות ה\"ט משום דכתב דדינן כשאר כל אדם דהיינו שפטור ש\"מ מגניבה ואבידה מש\"ה הוצרך לומר דאסור להשתמש בהן דאי מותר כבר נתבאר דבמעות שמותר להשתמש בהן נעשה עליהם ש\"ש ואע\"ג דעדיין לא שימש בהן: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ב הנ\"ל: והרי הוא ביד השואל רבותא קאמר דאפילו שואל פטור בהקדש אבל לעיל לא מצי אמר השואל הקדש ואח\"כ פודהו והרי הוא חולין ביד השואל דאין שאלה בהקדש ואם עבר הגזבר והשאילה הרי מעל בה ויצאה לחולין: וכן העכו\"ם כו' והרי הוא ביד ישראל אין זה במיימוני ונ\"ל דה\"ג והרי הוא ישראל וזהו שמסיים דבעינן שיהא תחלה וסוף ישראל א\"נ ה\"ק והרי הוא ביד ישראל כלומר שעדיין הוא בידו שעדיין לא לקחה מידו דומה למ\"ש לפני זה והרי הוא ביד השואל ולכאורה היה נראה להגיה עוד בבא אחת והוא וכן ישראל שהפקיד ביד עכו\"ם ונתגייר והרי הוא ביד ישראל וא\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אין השומר חייב ברייתא בס\"פ החובל: אא\"כ שיתננו לו כו' פי' כשבאה לידו בתורת שמירה אז הוא מחוייב לשמרה מפשיעה בתורת ש\"ח אבל לא כשבאה לידו כדי לאבדה ואח\"כ פשע ונגנבה ונאבדה ועוד חילוק בין באה לידו בתורת שמירה או כדי לאבדה כ\"ר בר\"ס ש\"ף והוא דאם נתנו בידו לשמור אז אפילו א\"ל אח\"כ אבד אותו או קרע אותו והוא עשה כן חייב וכדתנן במתני' פ' החובל האומר לחבירו קרע כסותי חייב אא\"כ א\"ל קרע לכסותי ותהא פטור (ומפרשים התוס' הטעם שם דכיון שמסרו לו לכתחלה בתורת שמירה מה שא\"ל אח\"כ קרע או אבד איכו אלא פטומי מילי והשטתה בעלמא) אבל אם נתן לו מתחלה בידו לאבדו או לקרעו אע\"פ שאמר אח\"כ שישמרהו ויפקידהו אצלו פטור אפילו לא א\"ל קרע ע\"מ לפטור ועוד כ\"ר חילוק בין באה לידו בתורת שמירה או כדי לאבדה בסימן שצ\"ו ס\"ג ביצאה הבהמה והזיקה לאחרים ע\"ש וכולם נלמדו ממ\"ש בשומרים לשמור ודרשי' ולא לאבד ומפרש כל אחד לפי עניינו ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אחד האיש ואחד האשה כו' כ\"כ הרמב\"ם בפ\"ב מהל' (שטרות) [שכירות] וכ\"כ המ\"מ אע\"ג דכתיב כי יתן איש אל רעהו וגו' אפ\"ה השוה בכל התורה האשה לאיש: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם כו' שם ובפ\"ה מטוען כ\"כ וז\"ל המ\"מ פ\"ה מה' טוען דכי תנן אין נשבעין על טענת קטן דוקא שבועות שהן באות מחמת טענה אבל שבועה שהיא באה על שמא נתחייב גם לקטן עכ\"ל. דין המקבל פקדונות מן העבדים ומן הנש��ם ומן הקטנים ע' בטור א\"ע סימן פ\"ו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שומר שכר הוא שנותנין כו' כלומר אע\"ג דבתורה כתיב בהמה בש\"ש וכסף בש\"ח תרוייהו איתנהו בתרוייהו וכמו שנתבאר לעיל ר\"ס רצ\"א ומש\"ה הקדים רבינו במ\"ש בהמה לכסף וכלים כיין דגביה כתוב בהמה. במקום שראוי למשוך היינו שימשכנה מר\"ה לרה\"י או בסימטא או בחצר שהוא של שניהם וכמש\"ר בסי' קצ\"ז: אבל לדעת ר\"י מיד כשקיבל כו' לעיל בסימן רצ\"א כתב שכן הסכים הרא\"ש וע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " צריך לשמור כו' רוב דינים דסימן זה הן ס\"פ הפועלים דף צ\"ג ע\"ש: ואפילו נתן הכספי' כו' כן דקדקו התוס' והרא\"ש בפ' הכונס דלעולם חייב על כל שם גניבה אעפ\"י שבאה ע\"י אונס גדול דכל גניבה קרוב לאונס הוא כדאמרינן בפ' השואל ואפ\"ה חייביה התורה הלכך אין חילוק בין אונס גדיל לקטן אבל לסטים מזויין או ארי ודוב שדרסו וטרפו היינו שבויי' דכתיב בהדיא בקרא דפטריה רחמנא אשר\"י והכלל דצריך להיות עיניו תמיד על הדבר הנתון בידו לשמור ואז דוקא הוא פטור דמה לו לעשות שנטלה מידו בזרוע משא\"כ כשאין עיניו עליו אמרינן אילו היה שם לא היה בא הגנב לחפור תחת הקרקע: אונס בעידנא כו' ואפילו נאנס במה שחטפתו שינה אי אונס אחר בגופו של שומר חייב דלא פטרי' רחמנא אלא באונס המגיע לגופו של פקדון כשבוי' או שבורה פן דעת רשב\"א ויש חולקין בזה: אין אומרין כו' ואם לאו פטור כי' הלשון דחוק דקאמר ואם לאו פטור משמע דאיירי בדבר דאף אם היה שם בודאי לא היה יכול להציל א\"כ למה סתם וכתב: דאמרינן אילו הי' שם היה יכול להציל. ועוד מאי זה דקאמר ואם לאו כי' דהא אנן סהדי אף שלא היה מוקף תומה אם היה שם לא היה בא הגנב לגונבה משם דגנב אין בא לגנוב אלא במקום שאין רואה ונראה דבתחלה נקט לישנא שמושאל ממקום אחר מדין אינם דאיתא בברייתא ובגמרא דס\"פ הפועלים דאם על בעידנא דעיילי אינשי אין אומרין אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור וכמש\"ר בסמוך בס\"ח וקאמר שם בהאי לישנא משום דשם נמי היה אפשר דאם היה שם היה מקויים בו ואימתך ומתך אתן כו' או גם הארי את הדוב כו' מ\"מ כל שלא על אלא בעידנא דעיילי אינשי לא אמרינן הכי אלא אזלינן בתר דרך העולם וה\"נ הול\"ל הכי כיון שהקיפה חומה הרי היתה בחזקה משומר לפי דרך העולם ומה לו לעשות עוד קמל\"ן דלא אמרינן הכי כ\"א גבי ארי דמיקרי אונס אבל לא בגניבה ואבידה דחייב עליה רחמנא ומש\"ה כיון דלפי האמת אם היה שם לא היה בא הגנב לא אזלינן בתר דרך העולם ועמ\"ש בס\"ח עוד מזה בשם התוס': "
+                ],
+                [
+                    " ואינו פטור אלא מהאונסים כו' עיין בחידושי': "
+                ],
+                [
+                    " מב' רוחות הוי אונס עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמ\"ה כו' אע\"ג דכבר כ\"ר דאם אינו יכול להציל דפטור שאני הכא כיון דמסתמא אדם יכול להציל מזאב או מכלב א' והו\"א זה שאמר שלא היה יכול להציל אילו היה טרח נפשו היטב היה ג\"כ מצילו קמל\"ן: הארי והדוב כו' משנה בס\"פ הפועלים: והברדלס אפעה וגם הוא מין נחש וכ\"כ התוס' בפ\"ק דסנהדרין סוף ט\"ו וכתבו שם דשני מינים ברדליס הן א' הוא חיה קטנה מין חולדה וא' מין נחש שממית ומש\"ה מונה אותן שם במשנה עם ארי ודוב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " באו לסטים עליו כו' מבואר שם בגמרא: וליתן להם שכר עד כדי הבהמה דמסתמא ניחא להו לבעלים בהצלה משום טירחא שלא יצטרך לטרוח ולקנות אחרת א\"נ משום כושרא דחיותא ומיהו אין הרועה חייב להצילו אלא בכדי דמיה לחוד לא בכדי כושרא דחיותא או בכדי דמי טירחא למשל אם הבהמה עצמה שוה י' זהובים וכושרא דחיותא שוה זהוב א\"נ דמי טירחא לקנות אחרת זהוב אין הרועה מחוייב ליתן להם שכר אלא י' זהובים דשמא אם יתן להם י\"א זהובים יאמרו לו הבעלים אח\"כ מי צוה לך להוציא עליה כ\"כ ולא איכפת לן בטירחא או אין אנו רוצים לקנות אחרת וק\"ל וכן מוכח מדברי הרמב\"ם וכמ\"ש בסמוך בס\"ז: ואם היה צריך לשלם כו' נ\"ל דרבינו רבותא קאמר דאפי' אם היה צריך ליתן בשכר הצלתה כדי כל דמיה אפ\"ה כשלא הציל חייב מיהא ליתן לבעלים דמי טירחא שצריך ליתן לאדם זהוב א' שישתדל ויקנה לו בהמה אחרת ויפה כמו הראשונה וממילא גם בבבא הראשונה דהיינו כשהיה יכול להציל בפחות מכדי דמיה שכ\"ר שמשלם אותו המותר צריך לשלם לו גם דמי הטירחא (ומיהו אינו מוכרח ובהשגות הראב\"ד כמעט לא משמע כן ועיין בסמ\"ע מ\"ש עוד מזה): מיהו כושרא דחיותא א\"צ לשלם לו לא ברישא ולא בסיפא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' בפ\"ג דשכירות כ\"כ: נשבע ונוטל מה שטוען וכתב המ\"מ שם ז\"ל זה הכלל לכל המוציאין ברשות שהן נשבעין ונוטלין עכ\"ל ונקוט האי כללא בידך כי בזה צריכין לחלק בכמה מקומות בין מוצא ברשות חכמים וברצון זה שכנגדו ובין שלא ברצונם: שאינו יכול כו' מלשון שאינו משמע לי דנתינת טעם הוא וה\"ק למה נשבע ונוטל מפני שאינו יכול לטעון אלא עד כדי דמיה דהיינו י' זהו' ולא דמי טירחא וכיון שכן נאמן במגו דאמר נטרפה (לאפוקי אם הרועה יכול למטען עד י' זהו' דהיינו כדי שוויה וכדי טירחא ודאי דאינו נאמן במיגו דנטרפה שהרי בטענה זו מייתר זהוב ועיין בסמ\"ע מ\"ש מזה) כשם שאם היה טוען נטרפה היה נפטר בשבועה ה\"נ דנאמן להחזיק במה שבידו בכדי דמיה בנק\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " רועה שהיה רועה כו' שם בגמרא: אם נכנס כו' אם לא היה יכול להציל אילו היה שם פטור כיון שאירעו אונס. וא\"ת כיון שהיה יכול להציל אילו היה שם מאונסים קלים והוא נכנס נחשבה לפשיעה וכל שתחלתו בפשיעה אף שסופו באונס חייב תירצו התוס' בזה בס\"פ הפועלים דף צ\"ג ע\"ב בד\"ה אי הכי כו' כיון דעל בעידנא דעיילי אינשי לא מחשב זה לפשיעה אנא כעין גניבה ואבידה שהוא קרוב לפשיעה וקרוב לאונס וכל כה\"ג לא אמרינן דלהוי כתחילתו בפשיעה לחייב על האונסין בסופו ודוקא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי זהו מחשב פשיעה לחייב עליה אפילו באונס דארי כיון דאיכא למיתלי' אפי' בצד רחוק ולומר אילו היה שם לא היה בא הארי וכנ\"ל וק\"ל: אפי' ע\"י רועים אחרים כלומר אעפ\"י דבש\"ח כה\"ג פטור כדלעיל סי\" רצ\"א: אפילו לא היה יכול להציל כו\" מכאן משמע כדברינו שכתבנו לעיל סי' רצ\"א סי\"ד שמש\"ר שם ז\"ל אבל הכא כיון כו' ואתא ארי אפשר אם היה שם היה בורח ממנו כו' לאו בדוקא נקט ארי ומשום דשמא היה מקוים גם את הארי גם את הדוב הכה עבדיך או אימתך וחתך אתן כו' אלא גם באונס אחר שלא היה יכול להציל לפום הנראה אם היה שם אפ\"ה אם היה יכול להצילו ע\"י סבה אם היה שם בשום צד חייב שהרי כאן סתם רבינו ולא הזכיר ארי: והרמב\"ם כתב בין נכנס כו' שם בפ\"ג כ\"כ. וז\"ל ב\"י ויש לתמוה כו' [עיין בב\"ח] ואין לדחות ולומר משום דהרי\"ף לא גילה דעתו כ\"א בש\"ח אבל בש\"ש יכול להיות דמודה לסברת הראב\"ד שכ\"ר בסי' רצ\"א דז\"א דבפרק המפקיד בפלוגתא דאביי ורבא מייתי הרי\"ף הברייתא דאיירי בש\"ש. הרי דמשוה להו וס\"ל דאפילו בש\"ש הוי דינא הכ��: כתב הרמב\"ם ואם אין הדבר ידוע כו' שם כ\"כ: חייב לשלם ז\"ל ב\"י נראה שטעמו משום דמן הסתם היה יכול להציל ע\"י רועים ומקלות ולפיכך עליו להביא ראיה שלא היה יכול להציל עכ\"ל ונראה דאין טעם זה מספיק אם לא שנאמר שהרועה עצמו אינו טוען ברי לי שאם הייתי שם לא הייתי יכול להציל דא\"כ היה נאמן במיגו דאי בעי היה אומר מתה מעצמה (ודוחק לומר דמיירי בידוע שלא מתה מעצמה) דהיה נאמן בשבועה אלא ש\"מ דמיירי בשהוא עצמו אינו יודע אם היה יכול להציל או לא ולהכי אוקמינא ליה אחזקה שהיה יכול להציל ומשלם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " העביר הבהמות כו' בס\"פ הפועלים עובדא הוה דאתא לקמיה דרב פפא ופסק כן: מתה הבהמה כו' משנה שם: אפילו לא מתה מיד כ\"כ שם הרא\"ש והתוס' כתבו [עיין לשונם בב\"ח] ומש\"ה לא כתבו רבינו לעיל בש\"ח בסי' רצ\"א דודאי ש\"ח כיון דלא מתה מיד או שיש לתלות בדבר אחר תלינן אבל ש\"ש בעי למינטר נטירה מעליותא וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " העלה לראש ההר כו' משנה שם: אפי' שעלתה מאליה כו' ונפלה חייב משא\"כ לעיל בסי' רצ\"א בש\"ח: ומתה שם כדרכה פטור הטעם משום דמ\"ה מה לי הכא כו': "
+                ],
+                [
+                    " אבל אי גנבה גנב מהאגם כו' ה\"ט דמיד שנגנבה הגנב נתחייב בגניבה. אבל קשה (דמאי) [דמ\"ש] דגנבה גנב מהאגם אפי' גנבה מביתו ואח\"כ מתה בבית הגנב נמי חייב בש\"ש וצ\"ל דהאי ואם גנבה גנב כו' מיירי אפילו בלסטים מזויין ומתה בביתו וקמל\"ן דחייב על הפשיעה דפשע מעיקרא שיצאה לאגם דע\"י הפשיעה לקחה הליסטים מזויין מהאגם. ובזה מיושב קצת למה הדר כתב דין זה הכא בש\"ש הא נלמד במכ\"ש ממה שכבר כתבו לעיל סי' רצ\"א בשומר חנם: לאונס וקרוב לפשיעה וחייב עליהם ש\"ש אך חכמים תקנו שיפטר בשבועה שלא פשע בה לגמרי או יביא ראיה שלא פשע: לעשות לו לפנים כו' פי' לפטרו מתשלומין וגם. מצוה אפילו ליתן לו שכרו אם הם עניים כו' ומשמע לי דלענין תשלומין אפילו אם הוא עשיר אין לחייבו וכ\"כ לשון הגמרא דגרסי' שם רבה בר בר. חנן תברי ליה הנהו שקולאי לחביתא דחמרא שקל לגלימייהו אתא א\"ל לרב א\"ל הב להו גלימייהו א\"ל דינא כך א\"ל אין למען תלך בדרך טובים. יהיב להו גלימייהו א\"ל עניי אנן כו' אמר ליה הב להו אגרייהו כו' הרי לך אפילו קידם שידע שהיו עניים צוה רב שאין לחייבם בתשלומין וק\"ל. ישבע שלא פשע בה דעשאו שבירת חבית כשבורה ומתה הבהמה. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " אדם הנושא חבית גדול כו' שהוא כבד למשא אדם אחד ונתקל פירוש אפילו נתקל במקום מדרון נמי פושע הוה כיון שנשא משא שלא יכיל האדם לישאנה ומ\"ש וחייב פי' מדינא אבל ודאי משום מצוה איכא כדלעיל (וכן פירש\"י בעובדא דרבה בר בר חנא דפשעו א\"נ שנשא בריגלא ואפילו הכי א\"ל רב זיל הב להו גלימייהו) אבל שבועה ג\"כ לא שייך כאן שלא תקנו חכמים כיון דפושע גמור ועיין בסמוך ס\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " וחנושא משא כבד במוט כפיף באמצע שם בגמ': ונותן ב' כדים בב' ראשים ונשבר כו' כצ\"ל כדים בכף ול' נותן כלומר שמחלק המשא לתוך ב' כדים כדי שלא תהיה כבידה כל כך (רב שהמשא) [דכשהמשא] אינה מונחת על מקום א' קל לנושאה וזש\"ר שהרי קל הוא לשנים וכבד לאחד כלומר וכיון שאינו ראוי לב' משאות אעפ\"י שהוא כבד למשא אדם א' דרך ב\"א להתחזק ולטוענו ביחד לבד כשהמשא מחולקים כגון במוט כפוף ולהכי הוי קצת אונס משא\"כ בנושא חבית גדול כו' דחייב מפני שהוא כבד למשא אדם אחד ואעפ\"י שאין בו כדי נמשא ב' ב\"א (וכמש\"ר לפני זה) משום דהתם כל המשא מונחת על מקום א' ואין דרך בני אדם להתחזק ולטוענו ביחיד וזה שנושא פשע לכן חייב לשלם הכל ומש\"ה כתב ונותן שני כדים ור\"ל דאותו ענין המונח בחבית א' הוא מחלק ונותנו לב' כדים ונושא בב' ראשי המוט וק\"ל ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " לשון הרמב\"ם כו' ונראה דגם הרמב\"ם מודה בדינים הקודמים ועבד\"ר: והרי זה אונס ומשלמין החצי ז\"ל המ\"מ שם לפי שהיה היה להם להתחבר יחד נשאת אלא משא של כל א' יכול נהעבירו לבדו וכיון שמשא זה כבד אצל כל אחד מהן היה בדין שישלמו הכל וכיון שהוא קל לשניהן היה בדין שיהיו פטורין ולפיכך משלמין מחצה זהו דעתו ז\"ל לפי מה שביאר בבא השנייה עכ\"ל. וז\"ל הרמב\"ם בבבא השנייה מכאן שהאחד שהעביר חבית גדולה שאין דרך כל הסבלים להעבירה שהוא פושע ואם נשברה בידו משלם הכל עכ\"ל. וע\"פ הדברים האלה נ\"ל דכוונתו דס\"ל להרמב\"ם כיון שהוא כבד אצל א' ואינו נותן לשאת לא' א\"כ יש על משא זו שם פשיעה לאדם א' הבא לנושאה ואף שנתתבר אחד עמו ומסייעו לשאת אותם כיון שאין מדרכן להתחבר בענין כזה כאילו נשאו א' דמי מיהו הואיל וקל הוא לשנים אינו חייב אלא החצי כן נ\"ל ולא כעיר שושן שכתב אדברי המ\"מ הנ\"ל ז\"ל כיון שמשא זה כבד אצל כל א' מהן י\"ל שכל א' מהן סמך על חבירו להקל משאו והרי פשע כו' ע\"ש וז\"א דהא שהרי המ\"מ סיים וכתב שהרמב\"ם ביאר כן בבבא שנייה ואין פירושו דרמ\"י נזכר כלל בבבא שנייה ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ואם נשבר החבית בענין כו' מימרא דרבא פ' השואל: אם שבר בא' משאר ימים משלם ד' פי' וה\"ה נמי חבית יין ואפילו היה יום השוק בין יום השבירה ובין יום התשלומין דלא שייך הכא למימר אילו היה לי ייני הייתי מוכרה כבר ועכשיו למעות אני צריך דהא לא הזיק לו אלא בארבע וכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה והרי חזר ומשלם לו ד': לפיכך אם יש לו כו' נראה דר\"ל שאחר שנשבע חוזר וקנה יין בין השבירה לתשלומין דאי באית ליה יין שנשאר לו מיום השוק הראשון יום השבירה ודאי נפטר בחבית של יין שהרי אינו יכול לומר לו אלולי ששברתי הייתי מוכרו שהרי מה שהיה לו כבר לא מכר וגם רבינו בסמוך לא כתב בשם הרא\"ש אלא דלא סגי ליה בשילם ד' כשהיה לו יין מתחלה אבל בחזרת לו חביות יין ודאי סגי וכמ\"ש בסמוך וק\"ל: וי\"א אם היה לו יין כו' הרא\"ש שם הביאה: ולא נמכר לו כו' נראה דר\"ל שלא נמכר ביום השוק שנשבר אף שנמכר אח\"כ ואין לו יין כלל ואפי' עברו בנתיים ב' וג' יום השוק אפ\"ה ס\"ל לי\"א שאינו משלם אלא ד' והטעם דכיון שבאותו יום השוק שנשבר היה לו יין הרבה עד שלא מכרו כולו הו\"ל יום השוק לגביה כיומא אחרינא ואינו משלם אלא ד' מיהו הרא\"ש שחולק עליה ש\"ל דאפילו היה לו עדיין יין מיום השוק הראשון שנשבר בו ולא מכרו אפ\"ה כשבא ליתן לו דמים צריך ליתן לו ה' כיון שסוף סוף ביום שהזיקו בה' ומיהו בודאי פשיט דגם להרא\"ש אם בא לחזור לו חביות מחזיר לו וכמ\"ש לעיל ודו\"ק בדרישה: וכ\"כ הרמב\"ם בפ' הנ\"ל ועבד\"ר: ולהוציא עליה לכרוז ולעשות כו' ל' גמרא ומנכה לו אגר טירחא ודמי ברזינייתא וע\"ש בפרש\"י דבשני הפירושים שלו גרים ברזינייתא בבי\"ת ולתרוייהו ל' ברזא הוא והיינו העץ שתוחבין בנקב החבית שמוציאין מתוכו יין אלא דלפירוש הראשון אין קפידא בהוצאת עשיית הנקב ולא בעשיית ברזא לתוך הנקב מפני שאיירי בחבית של עץ שאין הוצאת עשיית הנקב נחשב לכלום ומש\"ה הוצרך לפרש שההוצאות הוא עבור הכר��ז ונקרא אותה הוצאה ע\"ש הכרזה שמכריזין יש לפלוני יין הנמכר בברזא כלומר הנמשך מעט וחוזר ונשתם כל פעם בברזא משא\"כ לפירוש השני דהוצאה עבור הנקב שמיירי בחבית של חרם שיש הוצאה רבה ע\"ז מפני שצריך אומנות שלא ישתבר החבית בנקיבתו וקורא הנקב על שם הברזא משא\"כ ברזא בלא נקב וק\"ל. ורבינו כתב הוצאות שני הפירושים ולא נקט בלשונו ל' הגמרא אלא הענין המכוון ממנו וכתב לכרוז דהיינו פי' קמא דעושין הכרזה פ' יש לו יין למכור ולעשות נקב הוא פירוש השני ולא הזכיר ברזא כלל מפני שאין הוצאה על עשיית הברזא וכמ\"ש והרמב\"ם פי' דמי ברזנייתא ע\"ד אחר כתבתיהו בסמ\"ע עיין שם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לענין שאם כופר פי' שאומר שמעולם לא חל עליו דין שומר: או שיש כו' כלומר או שהוא מודה שהוא שומר אלא שאומר כמו שמסרת לידי כן הוא עתה אינו נשבע אלא היסת וע\"ל סימן רצ\"ו ס\"ג: ישבע שהוא כדבריו פי' שנאנסה ממנו בלי פשיעה ושלא שלח בה יד דאם שלח בה יד ברשותו הוא קאי לענין להתחייב באונסין דאל\"כ קשה הא כבר נשבע שהוא כדבריו דהיינו נאנס וא\"כ ודאי אינו ברשותו ובס\"א כתוב שאינו בלא וי\"ו וא\"ש טפי וי\"מ כפשוטא דאעפ\"י שכבר נשבע שנאנסה ממנו אפ\"ה חיישינן שמא יודע להשתדל ולהחזירו לרשותו וכעין זה בב\"מ דף ל\"ה דקאמר התם דלמא הדר טרח ומייתי לה כו' וכן משמע קצת הל' הרמב\"ם הועתק בש\"ע סי' רצ\"ה אבל הוא דוחק ועמש\"ל סי' רצ\"ד: נמצא הגנב הכפל שלו פי' אחר שנשבע כמשכ\"ל בסי' רצ\"ה. וכל הדינים שפירשתי למעלה בש\"ח כו' כתב ב\"י אנמצא הגנב הכפל שלו דסמוך לו קאי כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואם נגנבה בלסטים מזויין צריך לפרוע פי' השומר צריך לפרוע לב\"ה מיד והוא יעמוד הגנב בדין דמאחר שנמצא גנב מסתמא יוכל להוציא ממנו אכן אם אינו יוכל להוציא מחזיר לי הבע\"ה את הדמים דכיון שנגנבה ממנו בלסתים מזויין הוי אונס ואין נפקותא אלא נפרעון ביני ביני וק\"ל: ואפילו אם נשבע כו' פירוש השומר יפרע ואין להמפקיד עסק עם הגנב ומש\"ה הקדים לכתוב צריך להעמידו בדין ואח\"כ כתב והוא יפרע לומר דאף שכבר העמידו בדין ופסקו הב\"ד על הגנב לשלם מ\"מ הנפקד ישלם למפקיד והוא יגבה מהגנב ומש\"ה קיצר לכתוב וכן הדין אפי' אם נשבע כו' כדי ללמדינו זה וממנו נלמד בק\"ו לאם עדיין לא נשבע ואין בש\"ש חילוק בין נשבע ללא נשבע וכמ\"ש לשון הגמרא בדרישה בס\"ס רצ\"ד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כדפרישית לעיל בש\"ת בס\"ס רצ\"ה ע\"ש ובמ\"ש שם ועמ\"ש עוד בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " ואם קיבל עליו השומר כו' בס\"פ הפועלים ובס\"ס רצ\"א נתבאר שאפילו בדברים בלא קנין ובלא משיכה נתחייב ב\"י וכ\"כ רבינו נקמן סי' ש\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " אלא אפילו מסרו לש\"ש שלא מיעט בשמירתו ג\"כ חייב אפילו באונסין דיכול למימר את מהימנית לי בשבועה ולא אחר. ואע\"ג דדין זה פשוט במכ\"ש מש\"ח שמסר לש\"ש דחייב (דלעיל סי' רצ\"א) מ\"מ סיפא איצטריכא ליה דאפי' ש\"ש לפעמים פטור וגם בא לאשמעינן דאם מסרו לש\"ח אפי' רגיל לא מהני וכמו שסיים. משא\"כ בש\"ח שמסר (לש\"ח) [לש\"ש] והא דלא אשמעינן דרבותא דאפילו מסרו לשואל דעילויי עליייה לשמירתו נמי חייב דאדרבה כשמסרו לשואל פשיטא דחייב אפיל מתה מחמת מלאכה שהרי שלח ידו בפקדון בשאלה זה (וכ\"כ הב\"י לקמן בסימן שמ\"ב בשם ריטב\"א דדוקא שוכר ושואל אינם חייבים (באונסים) כששואלים או שוכרים אותו לאחרים וע\"ש) שהבעל מסרו ליד�� בתורת שמירה ולא להשתמש בו והוא מסרו ליד אדם המשתמש בו וכבר נתבאר לעיל ר\"ס רצ\"ב דהיכא ששלח יד בפקדון אפילו נאנס אח\"כ ממנו חייב: כגון שהבעלים רגילין להפקיד כו' אע\"פ שלא הזכיר רבינו תמיד אין להביא מזה ראייה לדברי ב\"י שכתבתי לעיל שי' רצ\"ה סכ\"ה די\"ל דרגיל היינו תמיד דהא ודאי פשוט שמלת תמיד הנזכר שם בסי' רצ\"ה לא תמיד ממש הוא בני הפסק אלא ר\"ל שרגיל להפקיד בידו אבל מ\"מ בעינן שהפקיד בידו כמה פעמים וכמ\"ש לעיל ע\"ש: אבל אם מסרו לשומר חנם כו' כ\"כ הרמב\"ם בפ\"א דשכירות ל' המ\"מ הביאו הב\"י ע\"ש: ומיהו אם יש להשני ראיה וכב\"י ה\"ה שהראשון נאמן בשבועה (ומש\"ר לעולם חיוב היינו לאפוקי רגיל ושבועת השני) ולעולם זה לבד נקרא פושע ולא לענין דהוה כתחילה בפשיעה וסופו באונס דהוא חייב כיון שהאונס לא הוה מחמת פשיעה וכמ\"ש בסי' רצ\"א: כיצד אם יש עדים כו' לעיל סי' רצ\"ד נתבאר דהרא\"ש ס\"ל דאעפ\"י שיש עדים שמתה או נאנסה בעינן שישבע שלא פשע ומה שנקט רבינו אם יש עדים שמתה כו' מילתא פסיקא נקט אליבא דכ\"ע ור\"ל אפי' לר\"י דחולק שם בס\"ד וה' על הרא\"ש אינו נפטר כאן אלא בעדים שמתה אבל א\"ל דאפילו הרא\"ש מודה הכא דנאמן השומר השני אפשיעה בשבועה כיון שיש עדים אמיתה דז\"א דהא בס\"ס רצ\"א כתב דלא ישאר עליו שום שבועה משמע אפי' שבועת פשיעה ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " שמור לי כו' בפרק האומנין מפרש ר\"פ כן: כדפרישית לעיל כו' אע\"ג דבש\"ח לא נזכר דין דשמור לי כו' מ\"מ דין שמירה בבעלים נזכר בס\"ס רצ\"א: ואמר השאילני כליך ואשאילך כו' ברייתא שם וטעמא דכל א' לצורך עצמו שומר כדי להשתמש בו לכך אינו פטור מטעם עמו במלאכתו: שהרי הוא משאיל כו' תחת כו' פי' ולפיכך אין עליו דין שואל ברישא ובסיפא ובמציעתא דשמור לי ואשאל לך לא נקט אלא לאפוקי מהרמ\"ה וכאילו אמר דבהני תלתא דין ש\"ש יש להן לא דין שאלה ושמירה בבעלים והרמ\"ה ס\"ל דיש להן דין שמירה בבעלים: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והרמ\"ה כתב כו' עבד\"ר: ושמור לי [ואשאילך או השאילני] ואשמור לך כו' כצ\"ל וכן הוא בס\"י וכן מוכח מדמסיק רבינו וכתב עליו ז\"ל אבל שמור לי ואשאיל לך כו' ש\"ש דגם בבא זו נזכר בדברי הרמ\"ה וגם בברייתא תננהו יחד ודין א' להן לכל מר כדאית ליה: אבל רש\"י פי' באלו שאינו כו' ר\"ל באלו שהזכיר הרמ\"ה אבל שמור לי ואשמור לך כ\"ע מודים דהוה שמירה בבעלים ומזה ג\"כ מוכח דל\"ג בדברי הרמ\"ה שמור לי ואשמור לך: "
+                ],
+                [
+                    " אבל שמור לי ואשאילך כו' אלא כליו כו' והשאילני ואשמור לך כו' לא הוא ולא כליו ז\"ל ב\"י קושיא ראשונה יש לדחוק ולומר דכיון דכליו שאיל לו הוה כאילו בעליו עמו אבל מה שהקשה בהשאילני ואשמור לך דאין המשאיל עם השואל כלל כו' זה ודאי קושיא הוא וצ\"ע עכ\"ל. ור\"ל דכשאומר ראובן לשמעון תחלה שמור לי ובשכר השמירה אשאיל לך כלי לעשות בו מלאכתך א\"כ הואיל ומותר לעשות מלאכתו באותו כלי של ראובן [הוי] עמו במלאכתו ופטור שמעון על הכלי שבא לידו לשומרו אבל כשאומר לשמעון תחלה השאילני ואשמור לך אם כן נתחייב על השאלה שהיא קדומה דאע\"ג שנותן לו עוד כלים לשמור כיון שאסור בו לעשות מלאכה לא מחשב כלי זה כאילו היה הבעל כאן וליכא שמירה בבעלים ודו\"ק. ולענ\"ד בישוב הקושיא הוא דס\"ל להרמ\"ה דהא דכתיב בעליו אין עמו לא ישלם לאו דוקא עמו במלאכה קאמר דא\"כ לא הו\"ל לקרא למסתם אלא י\"ל בעל המשאיל אינו עם ענין השאלה שלא תלה עסקו וענין אחר בשאלה זו אז חייב לאפוקי כשאמר השאילני ואשאילך שאל לי ואשמור לך שכולם מיקרי בעליו עמו שהרי תלה השמירה או השאלה בענין אחר שאמר אשאילך בתנאי שתשמור לי או השאילני בתנאי שאשמור לך כנגדו ומיהו דוקא באמר השאילני ואשמור לך היום אבל השאילני ואשמור לך למחר לאו עמו מיקרי דעמו משמע מיד בשעת שאלה ודוקא תלה השאילה בתנאי אחר לאפוקי מסר לו ב' פרות אחת שאולה ואחת שכורה חייב ולא דמי להשאילני ואשמור לך דתלה השאילה בתנאי השמירה מה שאין כן התם גם בלא\"ה נמי שאני התם דהנאת השאילה כולה דהשואל היא דהא השכר שנותן לו אינו אלא בעד בהמה השנייה וכן כשאומר לו שמור לי על תנאי שאתן לך כך וכך דמים פשיטא דחייב ולא שייך שמירה בבעלים שהרי לא תלה השאלה או השמירה בענין הדומה למה הוא עושה לו אלא במה שיתן לו שכר על טירחא שלו וש\"ש הוא וחייב ודו\"ק: וחד הוה רכיב כו' כצ\"ל והוא בב\"מ דף פ\"א ועבד\"ר. וזהו כדברי הרמ\"ה שכיון שמוכח דס\"ל להרא\"ש דהא דפריך תלמודא והא שאלה בבעלים היא אהשאילני ואשאילך נמי קאי וצריך לאוקמא לברייתא דקתני דנעשה ש\"ש בהשאילני היום ואשאילך למחר ואם כן ה\"ה לאינך כולהו דקתני בברייתא נמי מיירי במהיום ומחר ועבד\"ר שכתבתי עוד ראיות שמוכח דדעת הרא\"ש כדעת הרמ\"ה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לתקן בקבלנות כו' לכאורה היה נראה דל\"ד כתב בקבלנות דה\"ה נמי שכיר יום כש\"ש הוא מה\"ט וזהו שסיים רבינו בההיא הנאה שנתן לו לתקן אלא נקט בקבלנות משום דסתם קבלן עושה המלאכה בביתו שייך בה שאחר גמר הכל יהי' שומר עליו משא\"כ שכיר יום שעושה בבית בעל הכלי מיד שנגמר הכלי הרי עומד בבית בעליו ולא שייך שיהיה השכיר יום עוד שומר עליו (וע\"ל סימן שנ\"ח סי\"ג) גם גניבה ואבידה דשוכר חייב עליה אינו שייך כל כך בשכיר יום העושה מלאכתו בבית בע\"ה ומסתמא הכלי לא זז מתחת יד בע\"ה לרשותו ותש\"ה אפי' קודם שנגמר מלאכתו אין הבע\"ה מבקש שמירתו אבל מלשון רש\"י ונ\"י לא משמע כן וכמ\"ש בדרישה לה\"נ דגם כוונת רבינו הוא דדוקא קבלן הוא ש\"ש ולא שכיר יום כיון דהשכר שנותנים להם לא בשביל השמירה נותנין להן כ\"א בשביל טירחא והיום נתנוהו להן ומחר יתנוהו לאחר לא שייך למימר בההיא הנאה דמיגר להו די\"ל דזה נזדמן לפניהן ושכרוהו והא ראיה שלמחר ישכרהו לאחר ולא סמכה דעתיה דשכיר יום לקבל עליו השמירה בשביל האי שכר וק\"ל ועבד\"ר ועיין בנ\"י מ\"ש בזה: "
+                ],
+                [
+                    " טול את שלך כו' או שהודיעו שגמרו כו' שם ובטול את שלך קמ\"ל דאפילו בכה\"ג ש\"ח מיהא הוא ובגמרו קמל\"ן דלא הוה ש\"ש וכן הוא בגמרא ע\"ש: אבל א\"ל הבא מעות כו' דייק רבינו וכתב שנראה כדי שתשמע מיניה מה שדקדקו ג\"כ תלמידי רשב\"א מלשון רש\"י דאי אמר אליהם בהדיא טול את שלך דאינו שומרו עוד פטור אפילו אמר הבא מעות וטול לכן כתב שנראה משמע אבל אם אמר בפירוש שאינו שומרו לא: "
+                ],
+                [
+                    " כל האומנין שקלקלו כו' בב\"ק דף ק': "
+                ],
+                [
+                    " וקי\"ל אין אומן קונה כו' כן פסק הרי\"ף שם כרבא ולאפוקי רב אסי וכ\"פ הרמב\"ם פ\"י משכירות וז\"ל מור\"ש כן הוכחתי בספרי כדאיתא פרק הגוזל קמא והטור א\"ע סי' כ\"ח כתבו להיפך ולא דק ע\"ש עכ\"ל. ובש\"ג פרק הגוזל קמא הקשה דברי הסמ\"ג אהדדי בדין זה ויישבו בדוחק ובא\"ע סי' כ\"ת הארכתי בזה וכתבתי שלפי מ\"ש שם בנוסחאות דפוס תוגרמא לק\"מ ע\"ש: לעשות שידה כו' ולא אמרינן דהשבח הוא של האומן וא\"צ לשלם לו אלא דמי עצים: "
+                ],
+                [
+                    " בנאי שקיבל משנה שם ועיין בחידושים: "
+                ],
+                [
+                    " והקדיחו יורה ל' המשנה דפרק הגוזל עצים נקט ופי' כמ\"ש רש\"י דהרתיחו יותר מדאי. ונותן לו דמי צמרו דהרי מעולם לא היה שבח: צבעו כעור פי' שצבעו בשיורי צבע מהפסולת שנשאר בשולי יורה גמרא: צבעו כעור כו'. ומה שקצב ליתן לו שכרו דהיינו (זהב) [י' דינרים] נקרא הוצאה לכי שהיה עליו להוציא מכיסו לשלם לזה אילו היה צבעו כראוי שבח נקרא מה שמשביח אחר שנצבע יותר על ט\"ו כי אלו חמשה שהיה לו להשתכר אילו היה צבעו כראוי מחשב קרן כיון שהיה לו להרויח עכ\"פ אם לא שינה ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכן הדין בנותן עצים כו' ברייתא שם בפלוגתא דר\"מ ור' יודא והלכה כר\"י: אין שומעין לו דעשו תקנה לכל א' מהן ב\"י: כתב הרמב\"ם כו' בפרק הנ\"ל כ\"כ: הא לך דמי צמרך הרמב\"ם לשיטתו כ\"כ דפירש המשנה דצבע נותן הצבע (כמ\"ש בדרישה) דאילו לשיטת רבינו הול\"ל הא לך דמי צמרך וסממנך: "
+                ],
+                [
+                    " המוליך חיטין לטחון כו' ב\"ק דף צ\"ט: ולא לתתן פי' שדרך כל אומן לשרותן במים וכותשן במכתשת להסיר הקליפה החיצונה כדי שתהא סלת נקייה: נפולין נשבר ונופל כשאוחזין אותו: בד\"א בהדיוט אבל אומן בחנם פטור אכולהו קאי וכ\"כ המ\"מ פ\"י דהלכות שכירות בשם הרמב\"ן דדין כולם שווים בשכר חייב בכל ענין ובחנם [אומן] פטור והדיוט חייב ע\"ש. ונ\"ל שדקדק כן מהא דכתב הרמב\"ם שם טבח ששחט בחנם ונבלה וכן שולחני שאמר יפה ונמצא רע וכל כיוצא בזה עליו להביא ראיה שהוא אומן ואם אינו מביא ראיה משלם עכ\"ל ומדכתב וכל כיוצא בזה ודאי להני דכתב לעיל טוחן ואופה שכללינהו הרמב\"ם יחד וגם בברייתא מתני בהדדי וע\"כ בחנם איירי דומיא דטבח שהתחיל בו דאל\"כ אפילו הוא אומן חייב בשכר וש\"מ דגם באינך אם הוא הדיוט שאינו אומן חייב אפילו בחנם ורבינו הטור שהביא ג\"כ דברי הרמב\"ם משמע דס\"ל כוותיה וק\"ל: דאיכא למימר שמא בעצם נפגמה פי' והוה אונס גמור אבל אי הוה ידעינן דנפגמה בעור ודאי הי' חייב כיון דנפגמה בעור ודאי היה הסכין רע וחליש פומיה ולא הו\"ל לשחוט ודמי לגניבה ואבידה דלאו אונס גמור הוא אעפ\"י שבדקה תחלה ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " והטבחים שלוקחים הכרכשתא הריב\"ש תמה על המנהג ובי\"ד סי' י\"ח כתבתי ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " המראה דינר כו' מימרא שם: אם הוא בקי גדול ז\"ל הרא\"ש בהכרת המטבע צריך בקיאות גדול ולית להו למחזי אלא אומן גדול כדנכו ואיסור (שהיו ב' שולחנים בקיאים בטיב המטבע) אבל שאר כל אדם מיקרי הדיוט בהכרת המטבע ול\"ד לשחיטה. ואפילו דנכו ואיסור חייבים בשכר: וכתב רי\"ף כו' וטעם פלוגתתן בפרק הגוזל דף הנ\"ל מייתי עובדא בר\"ל דמחזי דינר לר\"א וא\"ל חזי דעלך קסמכינא כו' וכתב הרי\"ף שם ש\"מ מהאי עובדא דהדיוט (ל\"ד הדיוט אלא אפילו אומן כל שאינו בקי גדול הדיוט מקרי כמ\"ש בסמוך) לא מחייב לשלומי עד דמודעי ליה דעליה קא סמיך והתוס' והרא\"ש ס\"ל דעובדא הכי הוה אבל אה\"נ אפילו לא אמר כן נמי חייב והכי מסתברא דסתם מראה דינר הוא מראהו לידע אם הוא טוב כדי שיפטור מי שנתנו לו דאם כבר פטרו מה לו להראותו כשיוציאנו ידע אם יקבלוהו ממנו עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' פ\"י דשכירות כ\"כ וכתב המ\"מ דלמד מהא דאמר ר\"י לההוא טבחא זיל אייתי ראיה כו' בפרק הגוזל דף הנ\"ל. וק\"ו הוא לשולחני ומה טבח שרוב מצויים אצל ש��יטה מומחים הם עליו להביא ראיה שולחני לא כ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שתל הנוטע נטיעות כו' בפרק המקבל רוניא שתלא דרבינא הוה כו' ע\"ש: אע\"פ שלא התרו כו' כתב ב\"י בשם הראב\"ד והוא דמוחזק בכך: והפסיד כו' פי' לא שהפסיד לגמרי שלא עשה פירות כלל שהרי בסמוך כתב נותן לו חלקו בשבח אלא ר\"ל שלא נטען כהוגן וקלקלו שאינו עושה פירות כ\"כ כאילו היה נוטע נטיעה נכונה והגונה וק\"ל: וכן טבח שניבל עיין בדרישה: שטעה ולמד בטעות או שלא למד כלום כו' בגמרא אמרו מקרי דרדקי פסידא דלא הדרי פירש\"י מפני דשבשתא כיון דעל על. וברי\"ף פי' שנתבטל מלימודו והרא\"ש פי' מפני דההיא שעתא דמלמדו טעות היה יכול ללמדו דבר אחר ולפ\"ז נראה שרבינו לא זו אף זו קאמר ל\"מ שלמד בטעות דאיכא תרתי לגריעותא חדא דשבשתא כיון דעל על וגם מבטל אותו שעה שלמד עמו שיבושים והיה יכול ללמוד דבר אחר אלא אפילו ביטל לבד נמי מסלקינן אותו אבל במרדכי כתב דכ\"ש הוא: ונראה שאין חילוק כו' מההוא עובדא דרוניא כו' עיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " השוכר מחבירו בהמה כו' דקיי\"ל כר\"י דב\"מ דף צ\"ג ודף פ' ע\"ב כמ\"ש בסי' הקדום ובריש סי' רצ\"א וטעמא פירש\"י שם ז\"ל משנם כש\"ש הואיל ולהנאתו הוא אצלו ואע\"ג דיהיב ליה שכר פעולתו מ\"מ ש\"ש הוה ואי לא יהיב שכר הוה חייב באונסין כשואל: ולהתחייב כו' לעיל בסי' רצ\"א ס\"ו ובריש סי' ש\"ג כ\"ר שהרמב\"ם חולק ע\"ו ומה שסתם כאן עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל המשכיר יכול לחזור בו והיינו כר\"מ פרק השואל ופירשו הרא\"ש והתוס' שם כן ע\"ש דה\"ה השוכר יכול לחזור מהשכירות אלא שכל זמן שלא חזר ומסר הבהמה ליד המשכיר חייב בשמירתה דכיון שנסתלק המשכיר מהשמירה מדעת השוכר קמה ליה ברשותיה וכ\"כ לקמן סי' ש\"ם בשם הרא\"ש ע\"ש ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה כו' כלל פ\"ז ועיין עוד בכלל ק': ונפלו כותליו אחרים כו' ר\"ל כותלים מבית שכיניו שבצדו שהיו משולבין בכותל זו וכן משמע בסמוך שכתב ותובע שמעון ושכיניו כו' וק\"ל: אם היה ניכר כו' תרתי בעינן היכר וגם התראה דבלא (התראה) [היכר] אף שהתרו בו בעדים יכול לומר מה לי להשגיח בהתראתך כיון שלא היה נראה שום קלקול ובהיכר קלקול לחוד נמי לא סגי דיכול לאשתמוטי ולומר לא ידעתי בהקלקול לכך בעינן שיתרה בו: דהוה גירי דיליה שהכביד כו' ול\"ד לפורץ גדר לפני בהמת חבירו דפטור מדיני אדם ומה\"ט פוטר הרא\"ש (ורבינו הביאו לעיל סי' קנ\"ז ס\"ו) במאן דמתחייב למגדר בינו ובין חבירו ואתו גנבים וגנבו ליה מידי דרך הגדר ואפי' אתרו ביה מעיקרא למגדר כדמוכח שם דשאני התם דמ\"מ ההיזק בא מעלמא והוא לא הוה אלא גרם לזה. משא\"כ דתבואה שלו הוה גיריה דיליה ומינה בא לשכיניו ההיזק וכאילו הפילם בידים דמי וז\"ש דהוה גירי דיליה דבגיריה ועל ידו נעשה ההיזק. ומ\"ש שהכביד משוי על כתלים רעועים כו' אע\"ג דלשעה שנתן שם תבואתו לא היו הכתלים רעועים וכמשמעות השאלה מ\"מ מדהתרו בו שיסלקו ולא סילק הו\"ל כאילו הכביד בשעה שהיו רעועים: "
+                ],
+                [
+                    " חייב אפילו באונסים פי' אע\"ג דיש עדים לשני שנאנס בידו אכתי יש לחוש שמא פשע או שלח בה יד לפני זה בענין אחר מה שנשברה ומאז קמה ליה ברשותיה גם לאונסים אלא א\"כ יש לו ראיה שמעולם לא שינה בה אבל בשבועה אינו נאמן השני אבל ראשון נאמן וכמ\"ש לעיל בסי' רצ\"א ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואם השאילה לאחר כו' משנה בפ' המפקיד וזה הדין לא שייך בהני שומרים דלעיל שאיך ישכירו או ישאילו מה שאינו שלהם ופשיטא שחייבים אפילו באונסים דהוי שליחות יד כמ\"ש בסי' ש\"ה ודוקא בשוכר שייך ששכרו לעשות בה מלאכתו דא\"ל מה לי הוא מה לי אחר: תחזור לבעלים הראשונים כו' פלוגתא דרבנן ור\"י בב\"מ דף ל\"א ע\"ב וס\"ל לרבנן דישבע השוכר שמתה מחמת מלאכה והשואל ישלם לשוכר ור\"י פליג עלייהו וס\"ל כיצד הלה עושה סחורה כו' ואיפסקא הלכתא כוותיה שם בגמרא: ואפילו אם המשכיר יודע שמתה כדרכה כלומר אפי' מתה בפני המשכיר אפ\"ה תחזור הפרה  לבעלים הראשונים ולאפוקי מהתוx' שכתבו שם דטעמא דר\"י הוא משום דסובר שוכר לא קנה אלא בשבועה ויאמר לו המשכיר דל אנת ודל שבועתך ואשתעי דינא בהדי שואל דלפי ה\"ט כשמתה בפני המשאיל מודה ר\"י שהשואל משלם להשוכר משום דשוכר קני לה במיתה גרידתה שא\"צ לעשות כלום קמ\"ל רבינו דאין זה טעמו של ר\"י אלא משום דס\"ל שהשוכר אינו שלוחו של משכיר ובמקומו קאי וכאילו. השאילו המשכיר גופיה לשואל ולהכי לעולם משלם שוכר למשכיר וכ\"כ הרא\"ש והרי\"ף והרמב\"ם והר\"ן. ומיהו אם אמר לשוכר כו' כן מבואר שם בדברי הרא\"ש ופשוט הוא: אז ישלם השואל לשוכר כו' פי' והשוכר נשבע שמתה כדרכה כדאיתא שם במתני' ונפטר בזה וקמ\"ל רבינו דל\"ת מאחר שאמר לו ויהיה דינך עם השואל ויהיה דיני עמך דר\"ל אף בשעה שהיה דינך עם השואל דהיינו שמתה בודאי וחייב שואל גם בזם יהיה דיני עמך כאתה תוציא מידו ותתנהו לי וק\"ל ולא כב\"י שכתב שפשוט הוא: "
+                ],
+                [
+                    " כתב א\"א כו' כל זה כתב הרא\"ש ז\"ל בפסקיו ר\"פ השואל. ונולד בה מכה בפשיעת השוכר כצ\"ל וכן הוא באשר\"י ר\"פ השואנ ומה שלא כתב דין זה גבי ש\"ח וש\"ש משום דסתם מכה אינה באה אלא מחמת מנאכה ובש\"ש וש\"ח אין שם מלאכה ומש\"ר שלא מחמת מלאכה היינו שלא מחמת עצמות המלאכה ששכרה עבורה (דאילו מחמת עצמות המלאכה פשיטא שהיה פטור דהא למלאכה שכרה) וכל ששינה אותה למלאכה אחרת פשיעה הוא לגביה שהרי חייב אפי' בגניבה הקרובה לאונס וכן הוא באשר\"י שם. ואין שבת בבהמה דהאדם פטור מד' דברים לגבי בהמה: ויש מחייבי' דדוקא כו' כצ\"ל.. חשוב נזק וחייב ז\"ל מור\"ש ז\"ל בכאן לא הכריע אבל לקמן ר\"ס ש\"ס כתב כחכמי צרפת גבי אם כחשה אם סופה לחזור פטור והוא כדין זה כדאיתא בגמרא באשר\"י ריש השואל ובפ' החובל סי' כ\"ב כתבתי כדעת החולקים עכ\"ל וכ\"כ ב\"י וע\"ל סי' ש\"פ ס\"ו שם בדרישה כתבתי דיש לחלק דשאני התם דמיירי בהוכחש הבשר מאליו משא\"כ הכא דעשה לה המכה בפשיעה ובאשר\"י ר\"פ השואל ג\"כ מיירי דוקא בהוכחש מחמת שינוי דעליה קאי התם יע\"ש ואע\"ג דבסי' ש\"ם בשואל חייב אפי' במתה או הוזק מאליו מ\"מ בכה\"ג דחוזר אח\"כ לבריאותו לא החמירו בה ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אין אדם רשאי כו' תוספתא כתבוה הרי\"ף והרא\"ש וכ\"כ הרמב\"ם בסוף הלכות שכירות: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " השוכר בהמה כו' בב\"מ דף ע\"ט: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והיא מעוברת ומניקה פי' אפילו שניהם כאחד כך היא מסקנא דתלמודא שם: וכ' הרמ\"ה ז\"ל דדוקא כו' פי' הא דאמרינן דיכול להרכיב עליה כל אשה היינו כששכרה לאשה סתם אבל שכרה לאשה זו אפי' מכבדה לקלה אין יכול לשנות וטעמא כמש\"ר בסמוך דמדמי ליה הרמ\"ה לדין ספינה הנזכר שם בגמרא ונראה דמ\"ש לאשה אחרת לרבותא נקט דאע\"פ דאין כאן שינוי השם דאאשה שכר ואשה רוצה להרכיב אפ\"ה אינו רשאי לשנות וכ\"ש מאשה לאיש דאיכא שינוי השם שע\"פ שהוא קל מאשה: אא\"כ שכרה האשה לעצמה כו' פי' אע\"פ שהוא דומה קצת לאשה זו שהרי שכרה לעצמה אפ\"ה יפול לשנות ממנה לרבותא כיון דלא הזכירה בדבריה שום דקדוק אמכרה דוחא לנפשה ומ\"מ שוכר לאשה סתמא עדיפא מזה שיכול לשנות אפי' (עדיפא) מקל לכבד: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אין השוכר בעצמו הולד עמה או שאין הבעלים כו' כלל דבריו נ\"ל שבא לומר דמה שהתירו בגמרא לשנות מכבד לקל אינו אלא כשהשוכר או הבעלים הולכים עם הרוכב דאז לא שייך לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר משא\"כ אם אין אחד מהן הולך עם הבהמה דאז אפי' מכבד לקל ומאשה לאיש לא ישנה דאין השוכר רשאי להשכיר דאמרי ליה הבעלים את מהימנת לי ולפי זה ל' או שאין כו' אינו מדוקדק דמשמע או שהשוכר הולך עמה רק שהבעלים אינם הולכים ג\"כ עמה וז\"א דהא באחד מהם הולך עם הבהמה סגי ובס\"א לא כתוב או אלא והבעלים אינם הולכים כו' ונראה ליישב דרך העולם נקט שמי שמשכיר בהמתו לחבירו יום או יומים לרכוב עליה לאיזה מקום ולחזור שאין הבעלים הולכים עם הבהמה וכן אותו ששכרה לרכוב עליה א' מביתו אין מדרכו לילך אחריה וקאמר דבזה שרוצה לעשות להרכיב עליה מי שלא השכירה על שמו דאחד מהן צריך להלוך עמו אמר ל' או לדייק מיניה שבהליכת אחד מהם סגי וה\"ק ואם אין השוכר הולך עמה באשר היה מן הראוי לו לעשות או שאין הבעל הולך (ע\"מ) [עמו] לשמור בהמתו אינו רשאי לשנות הא הלך עמו אחד מהן מותר לו לשנות כן נ\"ל ביאור דבריו והב\"י פירשו קצת בענין אחר ועבד\"ר: ור\"ל שהשוכר בהמה למשא ידוע כו' נ\"ל פשוט דקאי אתחלת דברי הרמ\"ה שכתב אבל שכרה לאשה זו אינו רשאי לשנות לאשה אחרת וד\"ל אפי' אינה כבידה ממנה (כדמוכח ממה שסיים אח\"כ ז\"ל ובלבד שלא תהא כבידה): וע\"ז כ\"ר ור\"ל שהשוכר בהמה כו' והב\"י הבין שרבי' אסוף דברי הרמ\"ה קאי ומש\"ה מתמה עליו ואגב שיטפי' לא דק וק\"ל: לקמן גבי ספינה בסי' שי\"א בס\"ג ד' וגם שם כתב בשם הרמ\"ה כן ושהרא\"ש חולק וכתב דל\"ד ושם כתב טעם הרא\"ש דל\"ד לספינה זו ונשברה הספינה דשם מצאה קפידא מקום לנוח ונחה זה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ובמקום שמוצאין לקנות מזון כו' שם דף ע\"ט ושם מזון קאי בין על מזונות אדם. בין על מזונות הבהמה וזהו שמסיק וכתב שהניח עליה שעורים ותבן שהוא מזון הבהמה ומזון של עצמו: ומ\"ש בכל מלון ומלון פי' בכל לינת לילה וכן משמע ל' לינה וכן פירש\"י על מאוונא לאוונא הנאמר בגמרא מיהו נראה דאף אם ימצא בכל אושפיזא לקנות אפ\"ה מניח עליה מאכל של כל היום משום דאין פנאי לחמרים לשהות ביום עד שיהדרו לקנות מזונות משא\"כ בלילה שבלא\"ה שרויין כל הלילה בהאושפיזא וק\"ל: ויותר מכן השוכר מעכב דדרכו לחזור אנה ואנה לחזור בכל לילה לקנות מזון של יום אחד משא\"כ גבי שוכר שאין דרכו בכך: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אין מצוי לקנות מזון בכל מלון ומלון פי' וא\"כ אפשר שלא נמצא בשום מלון לכן מניח עליה מזון של כל אותו הדרך: מניח עליה כסותו התו' כתבו שם דר\"ת גרס כסתו ופי' כסת שמניח תחת מראשותיו בדרך הכר הוא הגדול והכסת הוא הקטן ע\"ש: יותר מרן בעל הבהמה מעכב עליו ר\"ל יותר ממזונותיו וכסותו שירצה להניח על הבהמה גם שאר עניניים בעל הבהמה מעכב ולשון הברייתא הוא מכאן ואילך ורבי' שינה את לשונו לתוספת ביאור: "
+                ],
+                [
+                    " הוסיף עליו ג' קבין חייב שם במשנה הוסיף עליו ג' קבין לחמור חייב עכ\"ל והוא אתד מל' דחצי כור הוא ט\"ו ��אין וכל סאה ו' קבין ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שיעור משא אדם ל' קבין כן למד רש\"י מברייתא שם דקתני קב לכתף ופירש\"י קב הוה תוספת לאדם הנושא בכתף וחייב המוסיף בקלקולו מכאן למד שמשא אדם בינוני ל' קב עכ\"ל: וקמתרץ אביי כו' ר\"ל הא דקתני שהוסיף לכתף קב חייב היינו בשחבטו מיד ולא הספיק להשליכו מעליו עד שנפל מתחתיו וניזוק ומשמע הא לא חבטו לאלתר אפי' קלקלו זה בתוספתו פצעים וחבורות פטור דהו\"ל להשליכו מעליו ובזה אין הלכה כמותו וכמ\"ש בדרישה ע\"ש ורבא מתרץ דמה שאמרו קב לכתף לא לענין אם חייב בקלקולו הבא ע\"י משא תוספת זו אלא לאגר' פי' שחכמים שיערו כשמוסיף עליו קב צריך להרבות לו שכרו ורב אשי אמר לעולם שיעורו דקב לכתף לענין חיוב בקלקולו הוא וכ\"ת אמאי לא השליכו מעליו אפשר דאף דכאיב ליה המשא סבר אדם נושא משא כזה וגם הוא רגיל לישא משא כזה ולא ידע דזה טפי משיעור הוא ויאמר האי דכאיב משום דחלשא דלבא אתת ליה לפום שעתא ולפום שעתא יזיל מי ניה ולכך סבלו ולא השלים לכך דין הוא שישלם לו זה נזקו שהגיע לו ע\"י תוספת של זה: וכתב א\"א הרא\"ש עד\"ר: דלא בעי למיתן אגרא יתירא וא\"ת מ\"ש מבהמה שהטעינה יתר ממשאה שיעור ל' דחייב בהוספתו שכר וכמש\"ר בשם הרמב\"ם מיד אח\"ז וי\"ל דשאני (התם) [הכא] דהו\"ל להתנות ליתן לו שכר יתר או למישדי': ומסתברא דלא יהיב ליה כו' ז\"ל ב\"י דברי רבי' קצרים הם שלא הזכיר בתחילת הענין שנתחייב המוסיף בקלקולו כדי שיפול עליו לומר דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד כו' עכ\"ל פי' לדבריו דכך הול\"ל וליתא לדרבא דאוקמיה כו' אלא כר\"א דנותן לו דמי קלקולו ונראה ליישב דהרמ\"ה כתב דבריו אהגמרא ורבי' ג\"כ כבר למדו כמ\"ש על דברי הרא\"ש וכ\"כ הרמ\"ה והרא\"ש דפסק כר\"א (ודחה לרבא) בתשלומי נזק איירי ולכך קיצר רבי' במקום שאין צורך להאריך וק\"ל: לשון הרמב\"ם כו' בפ\"ד משכירות כ\"כ ונראה דהרמב\"ם פי' למשנה הנ\"ל דקתני להביא עליה לתך חיטים ואם הוסיף עליה ג' קבין חייב דמיירי בהתנה עליה לשכרה למשקל זה דלתך ולא כמו שפירשה רבי' והתוס' כמ\"ש בדריש' ומינה למד הרמב\"ם בשכרה לכל משקל שיהיה חייב בתוספת ג' קבין ומש\"ה הביא רבי' ל' הרמב\"ם גם חידש בל' הרמב\"ם דצריך לשלם לו שכר התוס' ומסיק וכתב דה\"ה בשכרה סתם והוסיף עליה אחד מל' יותר מהמנהג דחייב ור\"ל חייב במיתתה בהוסיף שיעור ל' ובפחות משיעור ל' אינו חייב במיתתה דמחשב אונס כיון דאין דרכה למות בכך אבל חייב שכר וכדין שכרה לשיעור ידוע הנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שכר החמור להביא עליו ט\"ו סאין כו' גמרא שם: י\"ו סאין כו' שהן כבדים כו' כן הוא לשון הבריית' ופירש\"י שם כן שי\"ו סאין שעורין הן לדעת רבא כבדים כט\"ו סאין חיטין ומש\"ר כגון לא בא אלא לאפוקי מדעת אביי דס\"ל שם דאפי' לא הטעין עליה שעורין אלא ט\"ו סאין וג' קבין חייב משום דנפח הוא כמשאוי וע\"ש: והוא קשה לבהמה אע\"פ דלעיל כתב בס\"ז דבהוספת ג' קבין דוקא חייב חד טעמא הוא וכן בכאן ס\"ל לרבא דהנפח קשה לה כמו התם הג' קבין וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " השוכר בהמה להוליכה למקום ידוע כו' מכאן עד ס\"ג משנה בב\"מ דף ע\"ח כתבתי לשונ' בדרישה ע\"ש: והוליכה למקום אחר פי' ב' המקומות שוים כגון ששניהם בהר או ששניהם בבקעה: אם אויר המקום שהוליכה לשם כו' פי' אם הוא ידוע שהוא כך ודוק בדרישה: או שנחשים מצויים שם פי' מצויים שם יותר מבמקום שהיה לו להוליכה כ\"כ באשר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' לא מתה מיד כמש\"ל בסי' ש\"ג ס\"י: שכ\"ש שהיתה מתחממת בבקעה וא\"ת היכא ידעינן כו' [ע' בב\"ח]: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א כו' בכלל ל\"ב כ\"כ וע\"ש: לילך מאלשך לטוליטולא ולהחזירה לו למחרת בתשובה ליתא תיבת לו דא\"כ אינו נראה מלשון השאלה דתנאי היה עם השוכר בשביל הבהמה שלא יחלישנה בהחזרתו בו ביום דילמא לצרכו התנה כי צריך לה לעת הערב או בהשכמה ביום הב' והרי החזיר אפי' קודם לכן אבל מל' להחזירה למחרת משמע שפיר דר\"ל דלא יחזיר הבהמה ממקומה עד מחרת והיינו ע\"כ שלא יחלישנה וק\"ל: החזירה בו ביום והוליכה מהלך כצ\"ל: ואמרו לו לקבלה ולהשתדל כו' דעתם היה לעשות כן לפנים משורת הדין ליטפל בה ואח\"כ ידין עם השוכר על ההוצאה גם י\"ל דלא חשבוה למסוכנת יסברו כיון דאדם המזיק בהמה פטור מד' דברים דהיינו שבת ריפוי צער בושת כמשר\"ל ס\"ס ש\"ז וגם זה אינו אלא בכלל שבת והרא\"ש שהשיב בסמוך ז\"ל והמשכיר לא היה רוצה לקבלה כו' ובזה היה הדין עמו היינו מטעם שכתב כי מכיר היה בבהמתו שתחלש כו' ור\"ל ותהיה מסוכנת עי\"ז א\"נ שס\"ל דבהמה בכלל נזק הוא כדמסיק בשם הרא\"ש בס\"ס ש\"ז ועמ\"ש בדרישה וק\"ל: ואם הוליכה פרסה כו' יראה דבתוספת כי האי כו' פי' מי ששכר בהמה להלוך עליה י' פרסאות והלך עליה פרסה או חצי יותר ומתה יראה שזה ודאי אין שינוי שנאמר שמחמת זה מתה אם היה בכח כל בהמה להלוך בה י\"א פרסאות וה\"ה כאן: וגם את זה הודיעני מה שכתבת שישבע שלא פשע כו' אם רצונך שישבע שעמדה הבהמה בחצירו מאז ועד עתה בלי רכיבה כלל ובפעם אחת הוי פשיעה או לא וגם פשיעת מאכל יש להסתפק אם האכילה פעם אחת יותר מדאי מיקרי פשיעה או לא: וכיון שמתה לסוף ח' ימים ל\"ד אלא דעובדא הכי הוה נקט ליה וכן מ\"ש אח\"כ היה צריך להראות בכל יום לעדים כו' ל\"ד בכל יום אלא ר\"ל כל עת שרואה בה השתנות לגרעון: ואם היתה חיה יותר זה תשובה למה ששאל עד אימתי כו' ור\"ל אם היתה חיה יותר זמן ארוך ודאי היה צריך להראות כו': וזה שברשותו לקחה פי' המשכיר שלקחה לרשותו כו' וזה תשובה למה ששאל כמה שיעור פשיעת אכילה: ועל הרכיבה כו' הוא תשובה על שיעור הרכיבה ששאל: "
+                ],
+                [
+                    " השוכר את הפרה כו' שם דף פ' כתבתי בדרישה ע\"ש ושינוי זה לטובת המשכיר הוא דאינו נשבר כ\"כ בבקעה כמו בהר: עם הנערים החורשים כו' אלו הנערים מסתמא הן שכיריו של בעל הבהמה והוא שלחם עם זה השוכר וכדמסיק: והמנהיג את הפרה פטור ולא אמרינן שלא כיון את הפרה יפה והוליכה בעיקול ועיות השורה של מענה שע\"י נשבר המחרישה אלא ע\"י שהעמיק זה כ\"כ בארץ: היא שדה מליאה אבנים כו' דכיון שהיא מליאה אבנים בקל הוא נשבר והיה לכל אחד מהן ליתן לב על חבירו כמו על עצמו ולהזהירו וכיון שלא הזהירו זא\"ז שניהן פשעו ושניהן חייבים תוס' ועבד\"ר: וכן הדין אם לא שינה כו' קמ\"ל דאף בשכרן להר וחרשו בהר אפ\"ה זה שאוחז ביתד לבד הוא משלם אם <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> שמוחזק וידוע ההר באבנים ול\"ת סתם הר של אבנים הוא והו\"ל כשדה מליאה אבנים להתחייב שניהן בפרעון קמ\"ל: השוכר חייב דסתם הר קשה מבקעה ונוחה להשבר: וכתב הרמב\"ם שדין השוכר עם כו' בפ\"ד משכירות כ\"כ וכתב המ\"מ והטעם הוא שמבואר בגמרא דכל זמן שהשוכר לא שינה מדעת בעל הפרה האומנין משלמין לבעל הפרה אף ע\"פ ששכרה לחרוש בהר וממילא נלמד שאע\"פ ששינה השוכר וחייב לשלם דינו אח\"כ אם האומנין והן משלמין לו עכ\"ל וממילא נלמד ג\"כ שכשאין לשוכר לשלם דין המשכיר עם הנערים וע\"ז הב��א רבי\" ל' הרא\"ש שכתב דאפי' היכא שאין להשוכר לשלם למשכיר אין הנערים מפסידין בשביל כך כלום ואפילו שכרן צריך ליתן להן: דמסתמא המשכיר שכר כו' עבד\"ר: מסתמא היה דעתך שנעשה כו' כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שכרה לדוש בתבואה כו' משנה שם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " השוכר את החמור ונסתמא כו' בב\"מ דף ע\"ח השוכר את החמור והבריקה או שנעשית אנגריא א\"ל הרי שלך לפניך מתה או נשברה חייב להעמיד חמור אחר עכ\"ל ובדף ע\"ט מקשה והתניא השוכר את החמור לרכוב עליה והבריקה או שנשתטית חייב להעמיד לו חמור אחר אמר רבא בר רב הונא לרכוב עליה שאני אמר רב פפא וכלי זכוכית כלרכוב עליה דמי תו גרסי' שם א\"ר בר ר\"ה אמר רבה השוכר את הבהמה לרכוב עליה (כן הוא גי' ספרים דידן) ומתה לו בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת אף ע\"ג דלא שכיחי לאגורי מכאן והלאה משום דא\"ל אי בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעי' למיהב (וכתבו התו' דמיירי שיכול למכרו גם כאן ולהרויח בו) ה\"ד אי דאמר ליה חמור סתם יעמיד ליה חמור אחר אי דא\"ל חמור זה אם יש בדמיה ליקח יקח לא צריכא כשאין בדמיה ליקח ואם יש בדמיה לשכור ישכור רב לטעמיה דאמר רב לא מכלינן קרנא ושמואל פליג עליה וס\"ל אף אם יש בדמיה לשכור ישכור ומכלינן קרנא והלכתא כשמואל בדיני וע\"ז יסובבו כלל דברי רבינו ע\"פ מ\"ש בס\"ד בכל דין ודין במקומו: יאמר לו הרי חמור לפניך פי' מזלך גרם כמו מזלי ושנינו נפסיד ולהכי בעי לשלומי ליה שכרו משלם וכ\"כ הרא\"ש בשם התוס' וכ\"כ ג\"כ הרי\"ף והרמב\"ם: שכרו לרכיבה פי' דאיכא למיחש שמא ישליכנו באחת הפחתים: שישברם אם יפול החמור אין זה נתינת טעם למה שיתן לו אחר אלא נמשך עם מ\"ש וכיוצא בזה כו' וכלומר כלי זכוכית וה\"ה כל שאר דברים כיוצא בהם דאיכא למיחש שמא ישברם דינא הכי דאל\"כ ק' למה לא כתב נמי טעם לרכיבה וק\"ל: אם שכר לו חמור סתם חייב אף ע\"פ שלא נזכר במימרא בדין זה אלא בדין מת או נשבר מ\"מ מסתבר ליה לרבינו דכל ששכרו לרכיבה או למשאוי של זכוכית כך לי נסתמא או התליע רגליו כמו מת וכן משמע בגמרא וכ\"כ ב\"י ולקמן נתבאר במה נשתעבד ורבי' קיצר וסמיך אדלקמן ובסי' שי\"ב סי\"ו בהשכיר לו בית ונפל כתב רבינו בשם הרא\"ש דלא אמרי' דימכרו עציו ואבניו וישכרו בדמיה בית אחר ושם כתבתי בשם הרא\"ש מ\"ש מחמור זה ע\"ש: אם יש בדמי זה להשכיר כו' ר\"ל אע\"פ דמכליא קרנא וכ\"ש אם יש בדמיו ליקח אחר וגם בזה קיצר וסמך אמ\"ש בסמוך אם בדרך הליכתו ביטל כן הוא דעת שמואל שם דף ע\"ח ע\"ב וז\"ל בין אנגריא חוזרת בין אינה חוזרת אם בדרך הליכתה ניטלה אומר לו הרי שלך לפניך ואם לא בדרך הליכתה ניטלה חייב להעמיד לו אחר: ומש\"ר ז\"ל פי' שאין מחזירין מעצמן אם לא שילכו אחריהן כן פי' ג\"כ רש\"י אבל הרמב\"ם כתב (והעתיק לשון בעל הש\"ע) ז\"ל אע\"פ שאין סופו לחזור עכ\"ל ולזה משמע דאין סופו לחזור כלל או לפחות שלא יחזירנה בעוד שצריכה השוכר למלאכה או לרכוב ששכרה עבורן כי לאחר זמן שיחזירה לא יהיה לו עוד צורך בה וכ\"כ התו' בשיטת פי' ר\"ח סוף דף ע\"ח כי באמת מיושב פי' זה ע\"פ פי' ר\"ח דפי' דרך הליכתה שלקחוה מידו בהיותה בדרך ומטעם דאז אמרי' מזלו דהשוכר גרם ומש\"ה אף אם לא הוחזר לידו כלל או בעת צרכו הוא פסידא דידיה ול\"ד למת דשם אמרי' מ\"ה מ\"ל הכא כו' אבל אם חפשוהו אחריו בביתו הוה דומה למת וק\"ל ועמ\"ש עוד בסמ\"ע מזה: אומר לו לך עמהן כו' פירש\"י שכור חמור אחר למשאך ולך עמהן ובתו' הקשו עליו דלמה ישכור משלו בהמה אחרת וכתבו לכך נראה כפי' ר\"ח כו' ורבינו לא חש לקושיית התוס' והביא ג\"כ פירש\"י לפסק הלכה משום דבאמת לא קאמר דאיכא למימר לו כיון שמזלך גרם לכן עליך לשכור בהמה אחרת וכ\"כ ב\"י בשם הרמב\"ן שמצא בירושלמי דאיכא דמפרש כרש\"י ואיכא דמפרש כר\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " ופי' הראב\"ד כו' והא דלא כתב הראב\"ד דינו אדין הנ\"ל בשכרו לרכיבה או לכלי זכוכית דקיי\"ל דאם א\"ל פטור סתם חייב ליתן לו חמור אחר והול\"ל דהיינו דוקא כשקנו ממנו משום דזה הדין דמת החמור או נשבר הוא מוקדם בגמ' במשנה ריש שמעתתא וכמ\"ש לעיל ועליו כתב הראב\"ד את דבריו: אין כאן אלא מי שפרע דאע\"ג דמשך לחמור ומשיכה קונה בכל מקום ס\"ל דלא מהניא המשיכה אלא לאותו חמור: וכיון שמת כו' פי' אף שהשכיר לו סתם מ\"מ לא תקנו מי שפרע אלא במי שחוזר בו לגמרא אבל לא בזה שעמד בדיבורו ונתן לו חמור ומש\"ה סיים רבי' בדברי הראב\"ד ולא כתב שבדמי הנבילה צריך לשכור לו כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ה דשכירות צ\"ל שהראב\"ד ס\"ל דבלא קנין אפי' בדמי הנבילה אין צריך לשכור כי א\"ל חמור סתם ואע\"ג דעשה משיכה בחמור זה וגם התחיל לעשות בו מלאכתו דשאני חמור זה שיחדו לו וכ\"מ מל' נ\"י ע\"ש בפירושו להמשנה ותמצאהו מבואר (וכמ\"ש באריכות לקמן בסי' שי\"ב סי\"ח בדרישה) אבל מ\"מ נראה דגם הראב\"ד ס\"ל דאין השוכר חייב ניתן לו שכירות כלל אם לא יעמיד לו חמור אחר וכדעת הרמב\"ם ודוק ועיין בחידושים שכתבתי קצת ראיה מהגמרא שבחמור סתם אינה משועבדת לו הנבילה דבמשיכת החמור נשתעבדו הנכסים כו' דהו\"ל כמתכוין לעשות קנין בממונו של משכיר שזה החמור ג\"כ בכללו דהרי לא חמור זה בפרט שיעבד לו אלא נתחייב להעמיד לו חמור מממונו וכ\"כ הרשב\"א ור' יהונתן הביאם המ\"מ בפ\"ה דשכירות וע\"ל סי' שי\"ב סי\"ח: ויש לו עליו תרעומת פי' על שהשכיר לו חמור כחוש וחלש. ואיני מבין מה חילוק כו' גם המ\"מ השיג עליו: ומדברי רש\"י יראה כו' פי' בין באמר חמור זה בין באמר חמור סתם ס\"ל כן וכמ\"ש בדרישה ורבי' פליג אתרוויהו וכתב ול\"נ דכל זמן שיש בדמיה לשכור כו' וה\"ק רש\"י כתב בתרווינהו בין בחמור סתם בין בחמור זה דאם רוצה המשכיר יכול להחזיר שכירותו ול\"נ דהא מאי דקתני במתני' יעמיד לו אחר מיירי בין באמר חמור סתם בין באמר חמור זה וכשם שבאומר חמור זה קיי\"ל דמשועבד לו זה החמור כל זמן שיש בו ש\"פ ש\"מ דחשבינן לה כאילו היא עדיין קיימת ולא פקע שיעבודא דשוכר במיתתה ממילא נלמד ונשמע מינה דה\"ה בחמור סתם ומת (דאמרי' דנשתעבדו לו נכסיו לשכור לו אחר) ג\"כ חשבינן לגבי דמשכיר כאילו הוא חי ואינו יכול לחזור בו כיון דמתניתין בחדא מחתא מחתינהו וק\"ל: נראה שצריך ליתן לו שכר חצי הדרך כו' ל\"ד חצי קאמר דה\"ה אם הלך עליה פחות או יותר מחצי דרך דצריך ליתן לו שכרו עד מקום שהלך כמש\"ר לפני זה עד מקום שהלך אלא לשון דגמרא נקט ליה: ואינו מוצא לשכור אלא ביוקר פי' שנתייקרה מאשר שכרה בתחלה ועד\"ר: ואשלים עליה מחצי השכר כו' פי' מחצי השכר שעדיין לא הלך (דאי מחצי שכבר הלך כבר אשמועינן לעיל דאפי' אין הנבילה שוה כלום צריך ליתן לו כפי מה שהלך) במשל ששכרה בעד ד' זהובים והלך בה חצי דרך ומתה ועכשיו נתייקרה וצריך ליתן מחצי דרך הנשאר ג' זהובים והנבילה שוה זהוב אחד אין השוכר יכול לומר כיון שהנבילה משועבדת לי אקח הנבילה וגם חצי השכירות אחזיק כדי שאוכל לשכור חמור אחר לפי שהמשכיר לא נשתעבד לו אלא להשתדל על מקומו בסך ב' זהובים לחצי הדרך נמצא כשהנבילה שוה זהוב אין המשכיר מחוייב ליתן לו עוד רק זהוב אחד שכן שכר חצי הדרך בשעת השיעבוד ומה שהאריך רבי' לכתוב שלא נשתעבד לו אלא עד כדי דמיו ולא כתב בקיצור שלא נשתעבד לו אלא עד כדי חצי השכירות כפי כו' משום דבא ללמדך שטיפול מכירת הנבילה עליה דשוכר רמיא ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "השוכר ספינה קטנה כו' בב\"מ דף פ' וע\"ל בס\"ס ש\"ח לענין משא אדם ומשא חמור והכל מיתני' שם יחד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " השוכר את הספינה כו' שם דף ע\"ט: ואני אביא יין ואוליך בה כו' ול\"ד להשכיר לו חמור ומת אפי' השכיר לו חמור זה ומשא סתם שכ\"ר בסי' ש\"י בס\"ב דצריך לשלם לו שכר הראוי דשאני התם דמ\"מ ההנהו במה שהוליך לו ולסחורתו קצת הדרך ויכול למכרה או לשכור כאן כמש\"ר שם בס\"ס משא\"כ כאן שהסחורה נטבעה ולא נתהנה כלל: וכ\"כ הרמב\"ם כו' בפ\"ה מהל' שכירות כ\"כ: אלא שכתב צריך לנכות לו כו' גם הרי\"ף כ\"כ דצריך לנכות לו ואפשר שבספרי הרי\"ף שהיו לפני רבי' לא היה הגירסא כן וכן הרא\"ש בפ' האומני' העתיק דברי הרי\"ף ולא כתב בשמו דמנכין לו הטורח: ודמי לאוכלוסי דמחוזא לקמן ס\"ס של\"ד ושל\"ה יתבאר דינייהו: דבטילה דהאי דאפסדה לספינתו כו' כצ\"ל דאפסדה ולא דאפסדיה וכן הוא בס\"י וה\"פ הרמב\"ם כתב דמנכין לו משום דאינו דומה המטפל בספינה ליושב בטל ע\"ז כתב הרמ\"ה דבטילה כזו אין לו קורת רוח דבטילה דהאי גברא דפסיד לספינתא קשה ליה ודמי לבטילה דאוכלוסי דמחוזא דאין מנכין להן על בטילתן ומ\"ש דהאי דאפסדה ר\"ל דהאי דפסיד וק\"ל: וא\"א הרא\"ש כתב שלא יתן כו' וטעמא משום דכל אונס שאירע לבע\"ה שלא היה לידע יותר מהפועלים פסידא דפועלים כדאמרי' גבי אגר אגירי לדוולא אשר\"י וכ\"כ התו' בשם ריב\"ם ומסיק התו' ומ\"מ אם כבר נתן כל השכירות אינו מוציא מידו כיון שהוא מוחזק ומזומן לקיים תנאו ובהני בבי דספינתא סתם (או יין) [ויין] זה או להיפך לא חילק בין אם הביא ספינה או יין אחר או לא משום דבספינה סתם מצי א\"ל בעל הספינה ל\"ל להביא ספינתי כיון שא\"א לבעל היין לקיים תנאו והרי הוא כאילו קיים תנאו וכן ביין סתם וספינה זו להיפך וק\"ל: אמר המשכיר ספינה זו כו' עד לא יחזיר לו דיאמר לחבירו כיון דאינך יכול לקיים תנאך מזלך גרם והמע\"ה וכ\"כ התו' בשם ריב\"ם ובר\"ס ביין סתם וספינה זו דקאמר אע\"ג דבעל הספינה מוחזק צריך להחזיר הכל התם שאני כיון דבעל היין יכול לקיים תנאו אמרינן דהממון בחזקת מאריה קיימא ואף שכבר קבלה בעל הספינה הרי לא קבלה אלא אדעתא לקיים התנאי והרי הוא כאילו התנה בעל היין לומר שאם לא תוכל לקיים בספינה זו תחזיר משא\"כ בשניהן אמרו זו ובעל הספינה מוחזק דמועיל לו חזקתו לחשביני' כאילו התנה לומר שלא יוכל בעל היין להביא יין וא\"צ להחזיר לו כלל אפי' להרא\"ש הנ\"ל כיון שהוא מוחזק וכמ\"ש בשם התוס': אם המשכיר כו' צריך ליתן לו שכרו פי' כל שכרו אפי' מה שלא הוליכו ואע\"ג דבספינה סתם ויין זה ס\"ל להרא\"ש דאין נותן לו אלא שכר חצי הדרך וכנ\"ל שאני התם דמיירי דלא הביא בעל הספינה ספינתו לפנינו לקיים תנאו ואפשר אפי' הביא ספינתו כיון דאתני בעל היין ואינו יכול לקיים תנאו דהא זה קאמר מש\"ה פסידא לבעל הספינה בשכירות דלא הוליכו עדיין וכמ\"ש משא\"כ כשא\"ל יין סתם דגם הוא יכול לקיים תנאו ובעל הספינה כבר קיים תנאו וק\"ל וכ\"ש אם בעל היין מקיים תנתו וכבר נתן לו הכל דצריך להחזיר לו הכל כדין יין סתם וספינה זו הנ\"ל ומיהו אין בעל הספינה צריך להע��יד לו ספינה אחרת ואינו מפסיד מביתו כלום מטעם שאכתוב בסמוך ודקדק רבינו וכתב בזה אפי' שקיבל כו' ר\"ל אע\"פ שהוא מוחזק בכולו וגם כבר הוליכו חצי הדרך אפ\"ה צריך להחזיר הכל וכל זמן כו' כיון שעדיין לא קיים לא אחד מהן תנאו אזי חולקים כל השכירות שהתנה עליו מתחלה ממש וכמ\"ש בדרישה ע\"ש ודוק ולכאורה נראה דהאי חולקין ממש קאמר דאפי' אם הוליכה פחות מחצי הדרך או טפי מחצי הדרך חולקין וכן נראה מהתו' כמ\"ש בספיקתו של ריב\"ם ע\"פ דרכו הנ\"ל ועמ\"ש בסמ\"ע עוד מזה מיהו אינו מוכרע וצ\"ע: שאיני מאמינך שתביא את שלך ונמצאתי טורח ואפסיד מעותי עבד\"ר וא\"ת מ\"ש ספינה סתם משוכר חמור סתם או בית סתם ונפל הבית או מת החמור דאמרי' לעיל סי' ש\"י ס\"ב דחייב להעמיד לו בית וחמור אחר להרא\"ש ובספינה סתם אמרינן דמחזיר לו שכרו או חצי שכרו וא\"ל (דלהרא\"ש דיהיב טעמא לעיל משום דמהני ליה משיכתו דחמור כו') דכאן לא עבד השוכר שום קנין וחזקה בספינה דמיירי דבעל בעצמו מוליך בספינתו הסחורה למקום אחר ששכרו ואין בעל הסחורה מושך או מנהיג הספינה דהא התו' כתבו שם בד\"ה אלא בספינה סתם דהמשכיר קונה השכירות במשיכת השוכר הספינה כו' ש\"מ דגם בזה השוכר הוא המושך וצ\"ל דשאני חמור שמת ובית שנפל שנשתעבד בעל החמור למשאר או לרכיבה של זה ועדיין הן בעין מש\"ה עליו לקיים דהא השוכר תובעו ואומר שכרתיך למשא או לרכיבה סתם ולא נתת לי חמור שיש בו כדי לקיים תנאך וכן בבית שנפל משא\"כ בנדון [דספינה] שגם היין נטבע ואין הדבר הנשכר בשבילו בעין אף שאמר יין סתם הרי מ\"מ הטעינו יין זה ואיננו לע\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " ודקדק מכאן הרמ\"ה כו' פי' מדאמרי' ביין זה אינו יכול לקיים תנאו ליתן לו אחר וכן להיפך: מי ששוכר חמור למשא ידוע אינו יכול לשנות כו' דוקא משא ידוע אבל משא סתם ודאי דיכול לשנות וכמ\"ש אח\"כ מיד בסחורה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן המשכיר חמור אינו יכול לדחותו אע\"פ שכ\"ש מדקדוק ראשון הוא שאם אין השוכר יכול לטעון משא אחרת וזה המשכיר מוציא שכירותו בע\"כ ממנו כ\"ש שזה השוכר מחזיק בשלו ואין המשכיר יכול לומר אתן לך אחר אלא הרמ\"ה אשקלא וטריא דהאי ברייתא דאמרה יין זה וספינה זו קאי ומש\"ה נקט לתרווייהו וק\"ל: אלא שמצאה כאן קפידא מקום לנוח ונחה כצ\"ל מדכתב שמצאה בל' נקיבה משמע דאקפידא קאי וכ\"כ המ\"מ הל' בשם הרמב\"ן ע\"ש ור\"ל הקפידא מצאה מקום להקפיד כיון שכבר הפסיד ומש\"ה נחה משא\"כ במקום אחר דמיקרי זה נהנה וזה לא חסר ומש\"ה לא משגיחינן לקפידתו: "
+                ],
+                [
+                    " השוכר ספינה כו' ברייתא שם ע\"ב: מהשנפסדה הספינה בהוצאת הסחורה של הראשון פי' שאינה עומדת להוציאה כאן אלא במקום שיוציא שם סחורה השנייה ושם הוצאה השנייה תעמוד במקום הוצאה הראשונה: ויש לו תרעומת כו' כן פירשו שם התו' הגמרא ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " דכל מה דאמרינן שקבלן ובע\"ה כו' ר\"ל לקמן בסימן של\"ג גבי פועלים וב\"ה שאינן יכולין לחזור בהן היינו דווקא כו': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המשכיר לחבירו בית כו' [עיין בב\"ח] ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' העני כו' פי' ואיכא מ\"ד בירוש' דקאמר דבכה\"ג אמרי' דלא עלתה על דעת המשכיר שימות ברעב וצריך לצאת מיד כדי שיוכל למכרה וחד מ\"ד פליג עליה וס\"ל דאפי' בכה\"ג אמרי' שלא יצא השוכר קודם זמנו אלא ימכרנו זה מחמת דחקו והלוקח יקח השכירות מיום הלקי��ה עד שיכלה זמן השכירות וקיי\"ל כוותיה דאותו מ\"ד וכ\"כ הרא\"ש ומטעם דשכירות ליומא ממכר הוא והרי הוא לוקח קדום וק\"ל ורבינו לא כתב הא דכתב הרא\"ש אביו דהשוכר יתן השכירות להלוקח משום דמסיק הרא\"ש שם וכתב דאם הקדים השוכר ונתן להמשכיר השכר מתחלה אפילו לזמן מרובה אין יכול להוציאו מד שיכלה זמן כל השכירות שהקדים לו יהביא ראיה מהיורשלמי דפ' מקום שנהגי דקתני המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו כו' ע\"ש וה\"ט מפני שהקדים לו שכרו וזה המשכיר נשתמש במעותיו ומפני דחקו של משכיר לא יפסיד השוכר עכ\"ל הרא\"ש וס\"ל לרבינו דכדין הקדש כן הדיך לוקח דאם הקדים ככר למשכיר צריך להניחו הלוקח לדור בו בחנם וזה שסיים רבינו וכתב ז\"ל ואם הקדים לו השכר אפי' לזמן מרובה אין יכול להוציאו עד שיכנה כו' וקאי גם אלוקח שצריך להניחו לדור בו חנם והוא כדעת הרא\"ש אביו דכתב ג\"כ אפילו לזמן מרובה ובזה נסתלקה תמיהת ב\"י ע\"ש ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכ\"כ הרמב\"ם כו' בפ\"ה דשכירות: חזר ומכרו אי השכירו לעכו\"ם או לאנש קאי גם אמכירה דבלאו הכי א\"י להוציאו מביתו אפי' רוצה לשכור לו ביח אחר וזש\"ר וכ\"כ הרמב\"ם כו' ור\"ל מדכתב דעכו\"ם או אנס משמע הא מכרו לאחר א\"י להוציאו מביתו כלל ואפי' בעכו\"ם או אנס צריך לשכור לו בית אחר משום שמפקיע שיעבודו והיינו כדעת רבינו: "
+                ],
+                [
+                    " אין הלוקח יכול ליקחנו מיד המלוה תוך השנה דלא עדיף מגברא דאתי מיניה דסתם משכנתא שתא ואי בעי הממשכן לפדותו לא היה בידו לפדותו תוך שנה ראשונה וכמש\"ר בי\"ד סי' (קפ\"ה ספ\"ח) [קע\"ב] ע\"ש: ומ\"ש ולכשיכלה זמן הקצוב כי' כתבוהו הרי\"ף והרא\"ש בס\"פ השואל וכ\"פ הרמב\"ם בפ\"ו משכירות: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " השכירו לו ללינה כו' ירושלמי ורמב\"ם שם: לנשואין אין פחות מל' יום כצ\"ל וכ\"כ הרי\"ף ובמיימוני כ\"ו דשכירות ובפ\"ז מהל' שאלה וע\"ל סי' שמ\"א ס\"ב שחזר וכתב דין זש בשאלה שכתב ג\"כ שם ל' יום ושם בס\"ד כ\"ר בשם הרמב\"ם דהשואל חלוק מחבירו לילך כו' לעשות בו משתה שלו אין פחות מל' יום וכתב ב\"י שם דבנוסח הרמב\"ם דידן במקום ל' יום שכ\"ר בשואל חלוק כתוב שם ז' ימים אבל בשואל פונדק לא כתב מידי: "
+                ],
+                [
+                    " השכירו לו סתם כו' משנה וגמרא שם ועבד\"ר: אם לא הודיעו עד אחר סוכות פי' אם לא כלו ל' יום של ימי ההודעה עד שהתחיל להיות סוכות כי זמן ההודעה שיבוקש לו מקום לדור בו הוא ל' יום ומתחילין מט\"ו אלול ומגיעין עד ט\"ו תשרי התחלת החג וכל שלא הודיעו ל' יום קודם החג בכלל אם לא הודיעו הוא וכאילו לא הודיעו כלל ותו לא מהני שום הודעה אפ\"ה מצריך רבינו דגם אחר שידור בביתו בע\"כ כל יה\"ג צריך לחזור ולהודיעו ל' יום קודם פסח וק\"ל וכ\"כ הרמב\"ם וכמ\"ש ל' בדרישה ועמ\"ש עוד שם בישוב ל' רבינו והרמב\"ם אבל ז\"ש כאן נ\"ל עיקר והא דלא כלל רבינו דברי שני הבבות יחד והכי הול\"ל אבל ביה\"ג אם לא הודיעו ל' יום קודם סוכות אפי' חסר יום אחד א\"י להוציאו עד הפסח וגם צריך שיודיעו שנית מט\"ו באדר [משום דרבינו כתב לשון המשנה עם פירושו תחלה ואח\"כ כתב עליו מימרא דרב אסי האמור שם בגמרא והבאתי לשונה בדרישה ע\"ש]: ומ\"ש ואם הודיעו קודם החג ולא נשלמו כו' מימרא דרב אסי: ומ\"ש אבל בכרכים כו' משנה [והטעם של הזמנים אלו עיין בב\"ח בשם רש\"י]: כך השוכר צריך להודיע למשכיר כו' ברייתא שם: ומ\"ש ואם לא הודיעו א\"י לצאת כו' כ\"כ הרמב\"ם בפ\"ו מהל' שכירות וכב\"י דיש להסתפק אם גם השוכר לחנות צריך להודיע לבעל החנות י\"ב חודש קודם ומסיק דנראה דצריך השוכר להודיע להמשכיר י\"ב חודש קודם כדי שאותו משכיר החנות ישתדל לנפשו איש מי שישכור חנותו ואותו איש צריך זמן י\"ב חודש לגבות חובו שמכר ועשה הקפות בהחנות שיהיה שם עוד כתב ז\"ל וגם כדי שיודיע לבעל החנות שלו שרוצה לצאת עכ\"ל ב\"י ולשונו תמוה במ\"ש וגם כדי שיודיעו כו' דהא נסתפק בזה הב\"י תחלה אם צריך להודיעו לבעל החנות כ\"כ זמן קודם ובא ליתן טעם דצריך וא\"כ אין זה נתינת טעם כדי שיודיע כו' וצ\"ל דכולה חדא טעמא הוא חדא דאותו איש צריך זמן י\"ב חודש וגם צריך אותו איש שגם זה השוכר עכ\"פ הודיע לבעל החנות ל' יום לפחות שרוצה לצאת כמו שאר שוכרים וכיון שצריכין עכ\"פ להודיע וגם יכול להיות שעשה אותו האיש הקפה סברא הוא דכל שוכר צריך להודיע י\"ב חודש למשכיר כדי שימצא איש עוד כתב ב\"י דנראה דאפי יש כאן שוכר אחר שרוצה לשכור אם אין דעתו נוחה הימנו מפני שאינו הגון כראשון צריך לשלם לו עכ\"ל ב\"י וע' לקמן בסי' שי\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " אם בא להוסיף פי' אם בא המשכיר להוסיף על השוכר: אבל אם נתייקרו כו' גמ' שם: אע\"פ שלא הודיעו כו' ודוקא דאתני הכי כל ל' יום קודם שדר בה אבל אי כבר דר בה לא יכול להוציא מידו טפי מאשר קצבו ראשונה ר\"ן ועיקר החידוש דאשמועינן הוא שאפי' לא הודיעו כן ל' יום קודם לכן: "
+                ],
+                [
+                    " נפל בית המשכיר כו' גמרא שם סוף השואל: יכול להוציאו זה מיירי כשלא קצב עמו לזמן ידוע תחלה אלא שכרו בכך וכך לחודש ואין שייך כאן לומר הו\"ל להודיעו דמי ידע דיפול ביתו אבל ל' ימים הראשונים הו\"ל כשכרו לזמן קצוב כי סתם שכירות היה ביניהם לחדשים וכמ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם נתן המשכיר ביתו כו' שם בגמרא ור\"ל הבית שהשכיר נתן והא דנקט תיבת אבל ה\"פ אע\"פ שנפל הבית לזה שנתן לו כיון שלמשכיר לא נפיל ליה ביתי' לרו עדיף מיניה. ודע שבגמרא איתא זבנה או אורתה או יהבה במתנה המשכיר ביתו לאחר כו' וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ו ובש\"ע סי\"ג ורבי' שהשמיט תיבת הוריש אפשר משום דנלמד מלוקח דאם לוקח א\"י להוציאו אע\"ג דקיבל המוכר דמים ממנו כ\"ש היורש והא דכתב או נתנו משום דהו\"א כיון דהמקבל אינו חוזר ומקבל דבר מהנותן יוציאנו דומיא דטריפת פירות ושבח מהב\"ח שבא ליטול ממנו השדה דהמקבל מתנה עדיף מלוקח מה\"ט וכמש\"ר בסי' קט\"ו ובסי' קמ\"ט: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ששאלת כו' כלל (צ\"ב] [א'] והכלל שבא לחדש בתשו' זו שכאשר היה הדין בימי התלמוד בל' יום מפני דשכירות בסתם הוא ל' יום כן הוא הדין בשנה במקום ששוכרים לשנה וכן נראה מדברי רש\"י ב\"י ולפ\"ז נראה דאף דאם לא נכנס בדירתו בשנה זו כ\"א שבוע אחד צריך לשלם לו שכירות שנה שלימה ולא נקט חודש בשנה אלא משום שהמעשה כך היה ומיהו א\"צ להודיעו קודם התחלת השנה דאין דעתו לדור בו עוד כיון שהיה להם ראשי השנים קבועים והמשכיר ידע זה והו\"ל ליתן לב לשאלו אם ירצה לדור בו גם אחר כלות שנה הראשונה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " השוכר בית כו' בב\"מ דף ק\"ב: וכתב הרשב\"א בד\"א כשעמד בר\"ה כו' הר\"ן פ' קונם יין כתב דברי הרשב\"א הללו ב\"י: אבל אם א\"ל שנה אחת אין לו כו' נראה שזה ג\"כ קאי אכשעומד בר\"ה ואמר כן אבל באמצע שנה ס\"ל לרבינו דאפי' בשנה אחת חודש העיבור בכלל וכמ\"ש בי\"ד סי' ר\"ך ועבד\"ר: השכיר לו לחדשים כו' ג\"ז שם: צריך להוסיף לו כו' זהו פשיטא ומשום סיפא דשכרו לחודש ושנה נקטו וכ\"כ בנ\"י ע\"ש מיהו י\"ל דקמ\"ל דל\"ת כיון דחודש העיבור נתעבר בה למלאות חדשי הלבנה לחדשי החמה הו\"א דלא ליחשב לחודש בפני עצמו קמ\"ל: הזכיר לו חודש ושנה שם בגמרא פלוגתא דאמוראי והלכתא כר\"נ דאמר הכי ושנה זו ג\"כ פירושו כמ\"ש לפני זה בשם הרשב\"א שאומר שנה זו או השנה ובנ\"י פ' השואל כתב הא דמספקא דוקא בכל הלשונות הסמוכות זו לזו אבל אינן סמוכות זו לזו לכ\"ע האחרון עיקר וכדאמרי' גבי שטרות: ואפי' לא בא לשאול כו' כן פירש\"י והרי\"ף והרא\"ש ולא אמרי' שזה מוחזק בשכירות ופירש\"י הטעם [ע' בב\"ח שמביאו] וכתב הרי\"ף דהיינו דוקא במקרקעי אבל במטלטלים כל היכא דמספקא לן אי תפיס ל' ראשון או ל' אחרון אי תפיס תפיס ולא מפקינן מיד שום אחד מהן וכתב דהיינו דוקא במילתא דלא עבידא לאיגלויי וכ\"כ הרא\"ש וע\"ל סי' שי\"ז ס\"ג דשם כ\"ר בהדיא בשמו כן וע\"ל ס\"ס בדרישה ועד\"ר: הזכיר לו חודש ושנה כו' עד צריך ליתן לו השכירות וכ' הרמב\"ם כו' אין להקשות מ\"ש הא מהא דכתב הרמב\"ם (והביאו רבי' לעיל בסי' רי\"ח) אם אמר מדה בחבל הן חסיר הן יתיר אני מוכר לך דאין לו אלא בדין הן חסר הן יתיר ולא אמרי' דלעולם יהיה יד בעל הקרקע על העליונה דומיא דהכא וכמ\"ש רשב\"ם באמת גם שם דאפשר לומר דס\"ל להרמב\"ם דשאני התם דכשחסר ליה אז טוב לו למוכר לילך אחר ל' הן חסיר הן יתיר וכשהותיר לו אז טוב למוכר לילך אחר ל' מדה בחבל ואינו מן הסברא לילך פעם אחת אחר ל' זה ופ\"א אחר ל' זה משא\"כ הכא דלעולם הולכין אחר ל' א' דהיינו דינר לחודש אבל אין לחלק ולומר דשאני התם דגם הלוקח שקנה הקרקע הוא מיקרי בעל הקרקע משא\"כ הכא דאינו אלא שכירות דז\"א כמ\"ש בשם רשב\"ם שם: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם וכן אם אמר כו' פ\"ז משכירות כ\"כ וכתב המ\"מ גם זה מטעם הנ\"ל שהקרקע בחזקת בעליה עומדת: והשוכר אומר בסתם השכרת לי פי' אע\"ג דגם הוא מודה דלא קצב לו זמן ויכול להוציא אימת שירצה מ\"מ נפיק ליה מיניה דכשהוא באמצע זמן של דרך השוכרים דאם קצב לו זמן היה צריך לצאת כמ\"ש בריש הסי' גם בסתם צריך להודיעו ל' יום קודם משא\"כ בזמנו קצוב: ומוציא השוכר מן הבית פי' וה\"ה אם כבר דר בו מוציאין ממנו השוכר וכמ\"ש לפני זה ואדלעיל קא סמיך וכ\"כ רבינו בשם הרא\"ש בסי' שי\"ז דאם א\"א להודיעו בעדים מוציאין מיד השוכר ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " נפל הבית כו' בב\"מ דף ק\"ג ע\"ש כו' ופרטי דינין כתב רבינו: שאם יש בעציו ואבניו כדי לשכור ישכור מדין חמור זה למד הרמ\"ה כן וכמבואר לעיל סי' שי\"א: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' אין צריך ליתן לו אחר בפרק האומנין גבי ההוא דשוכר החתור ומת אם יש בדמיו ליקח כו' כ\"כ התו' שם ומטעם דביתו אינו עומד למכור אלא להוסיף עליו ולחזור ולבנותו כבתחלה וזה לא קבל עליו הוספה אלא בית זה כמו שהות וכי נפל אזדא ליה וגם אין יכול לומר אבנה מאלו עצים ואבנים חדר קטן דגם לזה אינו עומד לבנות קטן מאשר היה בראשונה אבל חמור שמת אינו עומד אלא למכרה בדמיה ולכך אם יש בדמיה ליקח יקח לשכור ישכור וא\"ת לפ\"ו מנ\"ל לרבינו בדין התליעו רגליו או נסתמא והשכירו לרכיבה לדמותו כאילו מת (שהרי כתב לעיל ר\"ס ש\"י ז\"ל ונראה דאם יש בדמי זה לשכור אחר וימכרנו וישכור אחר שחמור זה נשתעבד לו ומבואר שם דלמד זה מדין מת החמור כו') הא יש לחלק דשאני מיתה דאינו עומד אלא למכור משא\"כ נסתמא אי התליעו רגליו דעדיין ראוי הוא למשא וכמ\"ש שם וכמו שמחלקינן כאן בששכרו בית זה וי\"ל דח��ור המותלע או נסתמא גם למשאוי אינו מצוי מי ששוכרו אלא של שוכר זה אמרי' מזלך גרם ונסתחפה שדך וכיון שאינו מצוי להשכיר אפי' למשא ג\"כ אינו עומד אלא למכור וק\"ל: דמסתמא הוא עומד לתקן דקדק לכתוב הוא עומד לתקן ור\"ל דהוא הבית הראשון בעצמו מתקנין אותו ולא שייך למימר גביה אזדא ליה: ואם המשכיר סתר הבית כו' כצ\"ל סתר ולא סותר בו' וכ\"כ בספרים ישנים ודין זה כתב ג\"כ הרמב\"ם פ\"ה דשכירות וכתב המ\"מ פי' שלא אמרו אזדא ליה אלא כשנפל מאליו שאין המשכיר סבה בנפילתו אבל אם הוא רוצה לסתרו בזמן שכירותו של זה ודאי שהשוכר מעכב עליו וכשעבר וסתר פשיטא שחייב לו להעמיד אחר: "
+                ],
+                [
+                    " אלא שיהא קרוב כו' כב\"י דמדברי רש\"י משמע שם דבזה ג\"כ יהיה עכ\"פ בית זה שוה לראשון שיהא קרוב לנהר ולמרחץ עכ\"ל ואם רבינו ג\"כ ס\"ל הכי ק' דלא הו\"ל לסתום אלא לפרש לכן נראה פשוט דרבינו לא ס\"ל הכי אלא כמשמעות הרי\"ף והרא\"ש דז\"ל הרי\"ף והרא\"ש דס\"פ השואל ה\"ד האי דקא\"ל כזה דקאי אגודא דנהרא קמ\"ל מאי כזה אמדת ארכו ורחבו קאמר לפיכך לא יעשנה קטן וגדול ממנו כו' ול' זה מבואר דלא קפדינן אעמידת גודא דנהר ודוק וכ\"כ נ\"י בשם הריטב\"א ושכך הם דברי הרמב\"ם עוד כתב שם דאפי' בבית סתם אי כבר נחית והתחיל לדור בבית גדול ונפל צריך לחזור וליתן לו בית גדול כאותו בית: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמ\"ה כו' נראה לדקדק מלשונו דהרמ\"ה ס\"ל דאפי' יש בדמי עציו ואבניו לשכור אחר אפ\"ה אינו מוכרו לקנות או לשכור אחר אף דבבית זה ס\"ל דמוכר ומשכיר כמש\"ר לעיל בסמוך בשמו לא ס\"ל כן בבית סתם וכמ\"ש בסי' ש\"י בשם הראב\"ד בהשכיר לו חמור ומטעם שהרי החמור והבית הזה לא יחד לו שיהיה (בעבורו) [שעבודו] חל ע\"ז החמור והבית אלא המשכיר עצמו הוא שהקנה לו ליתן לו חמור או בית עד זמן שקצב והרי נתן לו חמור או בית וכי נפל או מת אין לו שום כח להוציא מידו אם אינו רוצה להיות נאמן בהבטחתו ואפי' קנו מיניה אין הקנין חל אלא על הבית או החמור שהוא בידו בשעת קנין אבל בית אחר שאינו בעולם א\"נ על נבילת החמור או עצי ואבני הבית שממנו הוא ולא חמור ובית איקרי לא חל השעבוד ויכול לחזור ביה ולהכי אין לו כלום ואף של' הרמ\"ה אינו מוכרע כ\"כ לומר כן דיש לדחוק ולומר דדוקא קאמר כן אין כופין אותו דהיינו להוסיף משלו או לטרות הוא בקנייתו אבל כשירצה השוכר ליטפל ולמכור העצים ולקנות או לשכור אחר צריך ליתנן לו והחילוק שבין סתם לזה הוא בשכירות דבבית זה אם אינו יכול לשכור בדמי עציו בית אחר אין צריך להחזירלו כל שכירותו אלא מנכה לו כפי מה שדר בו וכן דעת הרמב\"ם בחמור סתם וזה וכמ\"ש לעיל בסי' ש\"י ע\"ש ולא הוצרך הרמ\"ה לכתבו בבית סתם שמוכרו ושוכרו אחר בדמיו כיון שכבר כתבו בסמוך בבית זה מ\"מ מ\"ש נראה עיקר דא\"כ לא הוה משתמיט מלכתוב דישכור לו אחר בדמי העצים והאבנים וכן משמע ל' ב\"י בחמור סתם וזה וכמ\"ש לעיל בסי' ש\"י ס\"ג: דאע\"ג דקנו מיניה שישכור לו כו' עבד\"ר: ולפי מ\"ש א\"א הרא\"ש ז\"ל כו\"ב סי' ש\"י ס\"ג כ\"כ: ומש\"ר ה\"נ כיון דקנו מיניה נשתעבדו לו כל נכסיו כו' צ\"ע בלא קנין נמי ליהני החוקה כמו המשיכה בחמור דמהני בלא קנין ודוחק לומר דקנין דקאמר ר\"ל חזקה וי\"ל דמ\"ש כיון דקנו מיניה לא אתא אלא למעט אם דר בה שלא לשם קנין וכמש\"ר בסי' קצ\"ד ס\"ה ע\"ש ה\"נ בא לומר כיון שקנה בה ר\"ל כל קנין כפי מה שהוא דהיינו קנין סודר או חזקה או שדר בה רק שיעשה לשם קנין לאפוקי אם דר בה שלא לשם קנין כי סבר שדי לו במה שהתנה עמו להעמיד לו בית ועמ\"ש עוד בדרישה ישוב בענין אחר ושם כתבתי ל' ב\"י ודחייתו: "
+                ],
+                [
+                    " מי שיש לו בית ועלייה כו' משנה וגמרא בב\"מ דף קי\"ו ע\"ש: אמר לו עלייה סתם כו' לדעת הרמ\"ה הנ\"ל דס\"ל דאפי' קנין לא מהני לשעבד לו בתים אחרים כיון שהוא דשב\"ל צ\"ל דצריך לשכור לו עלייה אחרת שהיה לו בשעת קנין או צריך להחזיר לו דמי שכירותו אם כבר קבלו: ומ\"ש ומיהו אם ירצה יתן לו עלייה אחרת ה\"ק אל תאמר שמ\"ש חייב ליתן לו עלייה ר\"ל שיבנה לזו שנפלה וכמ\"ש בבבא שאח\"ז אלא אם ירצה יתן לו אחרת אפי' פחות מזו כנ\"ל או יניח בידו שכרו וכנ\"ל כעין זה כתב הנ\"י בשם הרנב\"ר ז\"ל לוגיר ליה אי אית ליה עלייה וקנו מיניה א\"נ קיבל מיניה אגרא ע\"כ לוגיר ליה אחריתא דאי בדלית ליה לא מצי לאשתעבודי שאין אדם מקנה דבר שאינו שלו אא\"כ שיעבד לו נכסים לבנות לו בפירוש ומש\"ה שוכר לא מיחייב באגריה אי לא מוגיר ליה עלייה אחריתא עכ\"ל: אם נפחתה בד' טפחים כו' מימרא דשמואל שם [ע' בב\"ח הטעם] ורבינו הוסיף וכתב עם בע\"ה ור\"ל שאין בע\"ה צריך לצאת בשביל כך מן הבית אלא שניהם דרים בו וזה גם מ\"ש אח\"כ ונכנס ויוצא דרך פתח כו' הן איבעיות שם וז\"ל בעי רבה בר ממל כשהוא דר לבדו דר כדמעיקרא כו' ואת\"ל דרך פתח כו' עליות זו ע\"ג זו מאי כו' (והוא האיבעיות שכ\"ר בסוף הסי') תיקו וכ' הרא\"ש ומסתבר' דכל הני את\"ל הלכתא נינהו דטעמא דמסתבר נינהו ובתרייתא סלקא בתיקו ויד השוכר על התחתונה עכ\"ל ואחריו נמשך רבינו וק\"ל ומל' הרא\"ש הזה דקדקתי דלא ס\"ל כהרמב\"ם דכל את\"ל בפשיטות דאיבעיא קמייתא הוא דא\"כ לא הוה מסיק לכתוב דטעמא דמסתבר הוא וגם מדכתב ומסתבר דכל הני כו' משמע הני דוקא ודו\"ק: אבל אם נפל הבית כו' עמ\"ש בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " כההוא דאמר לחבריה כו' כב\"י ארישא קאי דקאמר נפחתה בד' טפחים או יותר חייב המשכיר לתקן ואם לא יתקננו ירד השוכר ודר עם בע\"ה ואהא קאמר כההוא דקאמר לחבריה דלית שע\"ג פרסק זה אני משכיר לך כו' עכ\"ל ור\"ל שמה שאמר בסמוך שכשאמר עלייה זו שע\"ג בית זה שיעבד בית לעלייה נלמד מההוא מעשה דפרסק ובאמת שגם בגמ' הביא לההוא עובדא אהא אבל לא נהירא דגם אמ\"ש בסמוך ליה דאם נפל הבית והעלייה א\"צ לבנות לו אחר דכיון שא\"ל זה הוה דקדוק דוקא בעודו קיים ומשתפול גם הבית לא יהיה מחויב לתקן לו העלייה ע\"ז מביא ראיה כדאמרינן גבי פרסק שחייב להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימת משמע שאם נפל גם הדלית א\"צ להעמיד לו פרסק וה\"ה גבי בית כי נפלו שניהם א\"צ להעמיד לו עלייה וכמ\"ש בסמוך בפרישה ודרישה שבזה יבואו דברי רבי' על נכון בכל הסימן: דלית שע\"ג פרסק פי' גפן מודלת על אילן אפרסק: דוקא נפחתה העלייה יורד לבית פי' הא דקתני במתני' נפחתה העלייה יורד למטה כו' בדוקא נקט נפחתה העלייה ור\"ל שנפחתה תקרת הבית וזה שיעבד לו הבית כשא\"ל שע\"ג בית זה אבל אם יפלו כותלי העלייה אינו חייב לתקן ולא ידור עמו בבית שאין זה הקלקול מחמת הבית וגם עלייה אחרת א\"צ ליתן לו או לתקן את זו כיון דא\"ל עלייה זו אזדא וכנ\"ל ועבד\"ר: כגון דקיימא ע\"ג קונדיסין לא מיחייב כצ\"ל: ה\"נ כיון דא\"ל בית זה כו' לכאורה נראה דגם בדין זה רבינו מודה ביה דהא סיים וכתב ז\"ל ואין נראה כו' ולא הזכיר שבע\"ה חייב לבנות לו את הבית אם נפל כולו אלא שק' דא\"כ למה כתב לעיל בסמוך ז\"ל אבל אם נפל הבית והעלייה א\"צ לבנות לו אחר כיון דא\"ל בית זה הול\"ל נמי דאפילו אם נפל הבית לחוד ��\"צ לחזור ולבנותה ודוחק לומר משום דלא איירי ע\"ג קונדיסין לכן נראה דבכלל זה שכתב רבינו בסמוך על דברי הרמ\"ה ואינו נראה אלא בעל הבית חייב לבנות את העלייה ורצה לומר לתקן לו את התקרה שנפחתה והוא מטעם שכתבתי בסמוך דשיעבד לו את הבית להיות תקרת קרקעיתו של העלייה אע\"ג דאמר בית זה כמות שהוא והרי נפחתה וע\"ז הקשה בגמרא ברישא אזדא ליה אפ\"ה ניחא ליה להגמרא בזה דתליא העלייה בבית כיון שהעלייה קיימת לא אמרי' בבית אזדא הה\"נ בנפל כולה ודוק: שנפל אזל ליה ופקע כו' כצ\"ל: ואפי' היכא דנפחתה העלייה כו' דשיעבד בית לעלייה כו' זה חוזר אדלעיל ור\"ל מ\"ש לעיל דאם נפחתה תקרת הבית דהיינו קרקעית העלייה שהבית משועבד לעלייה היינו לענין דירה בלבד שיש לו לשוכר זה למידר למטה בבית עד שיתקן לו המשכיר את העלייה מהוצאותיו ומכיסו: אבל להוציא יציאות כו' פי' אבל שיהיה מחוייב זה המשכיר לתקן לזה העלייה אם לא ירצה השוכר לדור אתו בבית זה לא אמרינן אלא אם רוצה המשכיר לקלטו ואין השוכר רוצה לדור אתו כ\"כ בדוחק ובלחץ יבנה ויתקן העלייה לעצמו מכיסו והוצאתו וטעמו נ\"ל משום דעלייה זו קאמר והרי אזדא כדפסיק הגמרא אלא ששיעבד לו הבית לדור בו למטה כשירצה השוכר ודעת רבינו הוא דכיון ששיעבד בית זה לעלייה ותקרת הבית הוא קרקעית העלייה שיוכל לדור בה לא אמרינן בכה\"ג אזדא ליה וק\"ל: ומ\"ש לגבי פרסק לאהדורי לדוכתיה כו' פי' שהשוכר יחזירנו למקומו ולא יוכל המשכיר לעכב על ידו וכמ\"ש בסמוך וז\"ל והא דאמרי' שחייב להעמיד לו פרסק לא להחזירנו למקומו וכ\"כ ב\"י: אלא שלא היה רשאי להבריחו ס\"א להכריתו וכן הואגירס' ב\"י וכתב ז\"ל ור\"ל לא להעמידו בידים אלא שלא היה רשאי לכרתו שאז אין לו תקנה בחזרה למקומו עכ\"ל אבל יותר נ\"ל גירס' הספרים להבריחו דהא קאי אפרסק שכבר נעקר וקאמר שיניחנו הבע\"ה במקומו ולא יבריחנו אבל להכריתו אין שייך לומר כ\"א שלא יכריתנו מתחלה להפריד גוף הפרסק משרשיו וק\"ל: וכן אם נפלה כו' ז\"ל ב\"י לשון זה תמוה בעיני מצד הלשון דמאי וכן דסיפא ורישא חד מילתא היא וגם מצד הענין הוא תמוה שדברי הרמ\"ה דברי טעם הן וכמ\"ש והיכי דחי להו בגיליתא דחיטתא בלי טעם וראיה עכ\"ל ודבריו תמוהין דמ\"ש דסיפא ורישא חד הוא כבר כתבתי דהרמ\"ה תרתי קאמר בנפלה העלייה לגמרי דהיינו כותליה ס\"ל דאין המשכיר חייב לבנות לו עלייה אחרת וגם לקלטו אצלו בבית ג\"כ אינו מחוייב ועוד דין שני אמר שאפי' נפחתה העלייה אם אין השוכר רוצה לדור אתו למטה אין השוכר יכול לכופו שיתקן לו העלייה אלא יבנה לו מדידיה על תרתי דיני' אלו כתב רבינו ואין נראה אלא בע\"ה חייב לבנות כו' פי' אם נפחתה העלייה ואין השוכר רוצה לדור אתו חייב המשכיר לתקן לו העלייה מכיסו ומ\"ש במשנה ואין ב\"ה רוצה לתקן יורד בעל העלייה כו' לטובת השוכר אמרו כן שאם ירצה השוכר לדור בבית ואין המשכיר רוצה לדור כ\"כ בלחץ כופין אותו שידור עמו עד שיבנה לו עלייתו ואינו יכול לשכור לו עלייה אחרת (ולאפוקי אם אמר עלייה סתם דאינו מחוייב לקלטו אל ביתו אלא שוכר לו עלייה אחרת וכמ\"ש בגמרא לוגיר ליה אחריתא) ומ\"ש לעיל ידור השוכר עם בע\"ה פירשתי ע\"פ הגמרא דאם השוכר רוצה לדור לבדו בבית כל זמן שלא תיקן לו העלייה א\"נ כשניחא ליה לזה לדור עם הבע\"ה יותר ממה שידור למעלה א\"נ שיודע שאין יד בע\"ה לתקן העלייה ורוצה שידור למטה לבדו אבל ודאי ב\"ד כופין את המשכיר לבנות לזה עלייתו כשרוצה זה לדור למעלה ואינו רוצה לדור עמו ועל די�� השני כתב וכן אם נפלה כולה חייב לבנות פי' כמו דאמרי' בהשכיר לו בית סתם כי נפל יעמיד לו בית אחר ה\"ה השכיר לו עלייה ג\"כ יעמיד לו עלייתו אחרת אפי' נפלה כולה ואע\"ג דא\"ל עלייה זו מ\"מ כיון שא\"ל שע\"ג בית זה והבית קיים הו\"ל כאילו גם העלייה קיים אלא שנפחתה וצריך לתקנה ונפחתה העלייה דקתני במתני' ל\"ד ורבותא נקטיה כמ\"ש בדרישה ומה שתמה ב\"י על הענין איך דחה דברי הרמ\"ה שהן דברי טעם כתבתי בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " (כב) היו לו ב' עליות כו' השכיר לו את התחתונה ונפחתה מיבעיא אם יורד ודר בבית או אם עולה לדור בעלייה כו' שם ריש דף קי\"ז איבעיא זו וז\"ל האיבעיא מי אמרינן שם עלייה קבלת עלך א\"ד מצי אמר חדא עלייה קבילי עלי תרי לא קבילי וכתבו התוס' שם דמיירי ג\"כ דא\"ל עלייה שע\"ג בית זה אני משכיר לך ומספקא ליה דדילמא עלייה נמי בכלל בית והוא דא\"ל שע\"ג בית זה משום דעיקר הבית הוא למטה ואע\"ג דמוכר את הבית לא מכר את העלייה (כמש\"ר בסי' רי\"ד ס\"א) לענין שיעבוד זה מיהא הוה בכלל בית עכ\"ל התו' וכן הוא דעת רבינו ולא הוצרך לכתבו משום דקאי אדלעיל מיניה דמיירי שא\"ל עלייה שע\"ג בית זה אני משכיר לו וק\"ל: ואם דר אין מוציאין כו' ובמיימוני ובש\"ע כתב ז\"ל ואם דר אין מוציאין אותו משם עכ\"ל וזה משמע שר\"ל שמיד שנכנס לדור בבית אין מוציאין אותו מהבית אע\"פ שעדיין לא דר בו ונראה דגם כוונת רבינו כך ומ\"ש אין מוציאין מידו ר\"ל דירת הבית אין מוציאין מידו וע\"ש שהוא נקרא מוחזק כיון שכבר נכנס לדור שם כתב לשון זה ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    "ראו סעיף 21"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המשכיר בית לחבירו כו' בב\"ב דף ו' ופירש\"י בירה גדילה בית ארוך מאוד וחלוק בתוכו להרבה חדרים וקיטוניות והשכיר לזה א' מהן ה\"ז משתמש בחורי הכותלי' ע\"פ ארכה מבחוץ עד ד' אמות אף שלא כנגד ביתו ובזיזין היוצאין מכותליה עכ\"ל רש\"י: ובמקום שנוהג כל אדם כו' כן הוא ל' הגמרא שם וז\"ל רש\"י ונ\"י שם עליו שאם שכר עלייה יכול להשתמש ברוחב עובי הכותל במקום שנהגו הבעלים להשתמש שם ואין מקפידין בו גם שוכר ישתמש בד' אמות ול\"ד בכותל בירה שהוא לפני פתחי החדרים אלא אף בכותל גן עדנו יכול להשתמש וברחבה של אחורי הבתים כיון שביתו פתוח נמי שם עכ\"ל נ\"י וגם רש\"י כ' בכותל הגינה ע\"ש ולמדנו מדבריהן תרתי ששימוש עובי הכותל הוא דוקא למי ששכר העלייה וגם היתר שימוש בגינה וברחבה הנזכר בגמרא ובפוסקים ר\"ל בכותליה ובאמת צריך ליתן לב א\"כ למה סתמו הפוסקים לכתוב סתם היתר שימוש בגינה בחצר וברחבה ומנ\"ל לפרש דאכותל דוקא קאי וי\"ל דס\"ל דמדאמרו השוכר בית בחצר חבירו אין לו בחצר כלום כ\"א דריסת הרגל וכמש\"ר אחר זה מיד ולא שום שימוש כ\"ש בגינה שהוא מקום מוצנע ומיוחד יותר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " המשכיר לחבירו חצר סתם כו' בב\"מ דף ק\"ב ע\"א: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המשכיר בית לחבירו חייב לעשות לו כו' משנה וגמרא פ' השואל דף ק\"א ול' הברייתא שם סוף דף ק\"א הוא לפתוח לו חלונות ופי' הראב\"ד אפי' יש לו אורה חייב לפתוח לו כל החלונות דהיינו שלא נפרצו פצימיהן: לחזק לו התקרה פי' אם התליעו הנסרים רש\"י ור\"ל נסרים המונחים על גבי הקורות שבתקרה: הקורה שנשברה ר\"ל אם נשבר א' מן הקורות שבתקרה רש\"י: נגר ומנעול נגר שנועלין בו מבפנים את הדלת ותוחבין אותו בחורהאסקופה מנעול שנועלין בו מבחוץ רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " מעשה הדיוט כו' ומרזב כו' עיין בפי' רש\"י. וסולם של גג כו' כ\"כ נ\"י ועד\"ר: ומקום המזוזה והמזוזה על השוכר לעשותו כן הוא הגי' במקצת ספרים ובמקצת ספרים ליתא לתיבת והמזוזה וגי' הראשונה עיקר שהרי גמרא ערוכה היא בדף הנ\"ל דמזוזה חובת הדר היא דהיינו חובת השוכר ואיך ישמיט ליה רבינו וגם הרמב\"ם כתבו בהדיא בפ\"ו דשכירות וזהו שסיים רבינו וכתב ומ\"מ לא יטול המזוזה כו' והטעם מפני המזיקין וכאילו הזיקו בידים דמי וכבר כתבו רבינו בי\"ד סי' רצ\"א אלא אגב גררא שכתב שהשוכר חייב במזוזה כתב ג\"כ דין זה ובספרי ב\"י לא היה כתוב בהו והמזוזה אלא מקום מזוזה בלבד ותמה על ל' ומ\"מ לא יטול שכ\"ר ולפי מ\"ש א\"ש: ואם נפחתה המעזיבה והתקרה זה קאי אאם השכיר לו עלייה וכ\"כ בהדיא במיימוני דאל\"כ אין טעם לשיעור ד' טפחים דנקטו דלא מצינו שיעור בריש פ' הבית והעלייה דתנן נפחתה העלייה חייב בעל הבית לתקן כו' ומפרש שם בומרא דנפחתה בד' טפחים ושם קאי אמי שדר בעלייה וכשנפחתה שיעור ד' טפחים מחוסר ליה מקום תשמיש מקום הנחת כלי א' וכדפירש\"י שם וכמש\"ר בסי' שי\"ב סי\"ט משא\"כ במשכיר לו בית שדר למטה והעלייה מסתמא לא נשתעבדה לו לתשמישו ודוחק לומר דבשנפרץ למעלה גם למטה כנגד הפחת אינו יכול לשמש לפעמים בעת הגשמים כשאין עליה גג ומש\"ה ג\"כ נקט שיעור תשמיש כלי א' שהוא ד\"ט דז\"א דאף בנקב קטן יכנסו מים הרבה ומפסידו מקום תשמיש הבית אף שלא במקום הנקב ע\"כ מחוורתא כמ\"ש: שמעזיבה נמי חיזוק התקרה היא פי' והוה מעשה אומנות לאפוקי מר' יוסי שאמר מעזיבה אשוויי גמות היא והוה מעשה הדיוט: וכתב הרמב\"ם ז\"ל בכל אלו הדברים הולכין אחר המנהג כו' הרמב\"ם כ\"כ ברפ\"ו דשכירות וקאי שם אמ\"ש המשכיר בית לחבירו משתמש בכל הכותל ובזיזיה כו' וכ\"כ בש\"ע שם ורבינו סידר דבריו כאן כדי שתלמוד מיניה לכל מה שנזכר בשני סימנים אלו דשי\"ג ושי\"ד וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כשם שהקרקע נקנה כו' וכתבו רבינו לעיל בסי' ק\"ץ ובסי' קצ\"ב ובס\"ס קצ\"ה כ\"ר דגם בק\"ס הן שווין ע\"ש: שהשכירות מכירה הוא ומטעם זה כתב הרא\"ש שגם אין אונאה לשכירות קרקעות ומש\"ר לעיל בס\"ס קע\"ה וז\"ל ומטעם זה יש בו אונאה ר\"ל ומטעם זה דשכירות הוא כמכר הוה בשכירות מטלטלים אונאה וכמ\"ש שם בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " וכשם שמתנה כל תנאי שירצה במקח כך מתנה בשכירות כ\"כ הרמב\"ם בפ\"ו משכירות ונראה דא\"צ לתנאין הללו קנין בפני עצמו וכמו שסיים רבינו בס\"ס זה בשם הרא\"ש ז\"ל וז\"ל וכל תנאי של שכירות א\"צ קנין ונראה דר\"ל ג\"כ דא\"צ קנין חדש אלא כשקנו מידו על השכירות והמקח אמרי' מסתמא דהקנין והשכירות היה על תנאי שהתנו ואפי' בלא קנין לאחר שכבר דר בו בשכירות ע\"ד אותן התנאים צריך לקיימן וכן בשכירות הנער בסוף הסימן כיון דהכניס ראובן השוכר הנער לביתו אדעתא דהכי חייב שמעון בכל מה שהבטיחו כי כל תנאי שבממון קיים: "
+                ],
+                [
+                    " וכל שממכרו ממכר כו' שם ברמב\"ם ובכלל זה הוא קטן שאינו יכול למכור עד שיגיע לי\"ג שנים או לעשרים בקרקעותיו לכל מ\"ד כדאית ליה ומבואר בסי' רל\"ה כך דינו בשכירות וה\"ה לאינך דקחשיב חרש ושיכור ע\"ש: אא\"כ יש לו פירות בלבד באותה קרקע ה\"ז משכיר ואינו מוכר [כ' מהרי\"ק] לאו למימר שלא יקרא שכירות זה מכירה אלא ה\"פ אע\"פ שאמרנו למעלה דכל שאינו יכול למכור כך אינו יכול לשכור מ\"מ בזה שיש לו פירות השדה ולא הגוף אע\"פ ��אינו יכול למכור השדה שהרי אין הגוף שלו מ\"מ יכול לשכור השדה לפירותיו כיון שהפירות שלו ומ\"מ גם שכירות זה נקרא מכר עכ\"ל והא דכתב דיכול לשכור השדה ולא כתב לשכור הפירות מהשדה גם מהיכי תיתי לומר ששכירות פירות יהיה אסור כיון שאין לו אלא הפירות מהשדה ולא גוף השדה י\"ל משום דקיי\"ל דאין אדם מקנה דשלב\"ל ופירות דשלב\"ל הוא (בשלמא בעל הפירות עצמו י\"ל שמיירי שנתן לא' הגוף השדה מהיום והפירות לאחר מיתה והפירות שייר לנפשו עד יום מותו או כגון בעל בנכסי אשתו משא\"כ כשבא הוא לקנות הפירות שיש לו לחוד לאחר) וצריך להקנות לו הפירות עם הקרקע וכמש\"ר בסי' ר\"ט וזה כיון שאין השדה שלו אינו רשאי להקנות השדה לפירות בתורת מכירה שאם ימכור השדה לפירות יהיה רשות ללוקח לזרוע ולנטוע או להובירה כל זמן שירצה ונמצא מזיק חבירו וכאילו מוכר שדה חבירו משא\"כ במשכיר שדה לפירותיו דאין השוכר רשאי לורוע ולנטוע ולהובירה שלא כפי המנהג כמבואר לעיל סי' רי\"ב שכתב בשם הרמב\"ם וז\"ל מה הפרש יש בין קונה שדיהו לפירותיה ובין השוכר שדה מחבירו שהקונה שדה לפירות יכול לנטוע ולזרוע כל זמן שירצה או להובירה והשוכר אינו כן ע\"כ א\"כ אינו מזיק לבעל השדה במה שמשכיר השדה לפירותיו כנ\"ל ביאור דברי הרמב\"ם ע\"פ פי' מהרי\"ק הנ\"ל וי\"ל עוד בע\"א שגם מדברי מהרי\"ק נראה שם שמהרי\"ל פי' בענין אחר אבל פי' זה נראה בעיני נכון וקיצר כאן הרמב\"ם וסמך אמ\"ש במקומות אחרים ודוק: ה\"ז משכיר ואינו מוכר אע\"ג דאינו רשאי להשכיר וכמש\"ר בשם הרמב\"ם בסי' רי\"ב בס\"ז ואפי' בקרקעות ומטעם שכתבתי שם האי דיש לו פירות דאיירי ביה כאן אינו שוכר אלא מיירי שיש לו זכייה בפירות וכנ\"ל ועמ\"ש בסמוך בסי' שי\"ו וגם מ\"ש כאן בסמ\"ע מזה: "
+                ],
+                [
+                    " ששאלת שמעון שכר כו' בכלל (צ\"ב) [א'] כ\"כ: ויעשה להם דיורים פי' חדרים שהם נקראים כן וכן הוא לעיל ריש סי' קנ\"ד ע\"ש: קרקע בחזקת בעליה עומדת לכל הספק הנולד ביניהם וכ\"כ רבינו בשם הרמב\"ם בסי' רי\"ב סי\"ד ועמ\"ש שם ובדרישה סי' שי\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " ששאלת ראובן שכר נער כו' כלל א' (וצ\"ב) כ\"כ: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' רפ\"ה דשכירות ע\"ש: משכירו לאחרים כתב המ\"מ עליו ז\"ל ולא אמרו שיש לו תרעומת אלא בספינה מפני שיש לו לבעל הספינה לדור עם השוכר ולסבול דעתו אבל בבית כזה שהשכירו לו לדור לבדו אפילו תרעומת אין לו עכ\"ל: כמנין בני ביתו אבל אם הם כו' כצ\"ל: שלא אמרו חז\"ל כו' הוא נתינת טעם אמ\"ש משכירו לאחרים ועד\"ר: אבל בקרקע וספינה שהרי בעליה עמה א\"א כן פי' בשניהן א\"א שיהא איסור בדבר אבל מ\"מ אין דומין ממש שהרי בקרקע כשאין בע\"ה דר עמו אפילו תרעומת ליכא ובספינה דאיירי בה הרמב\"ם לפני תרעומת מיהא איכא וכמ\"ש: וע\"ש שהרי בעליה עמה בספינה יש לפרשו כפשוטו וכמ\"ש אבל בקרקע לאו מילתא דפסיקתא היא שיהיה הבעל תמיד עמה והתחלת לשון הרמב\"ם דכתב המשכיר בית לחבירו כו' משמע דמיירי שהשכירה לו לדור בו לבדו אלא נגד מטלטלין דיבר כן כלומר בקרקע ובספינה אף שמשכירין לא שייך לומר אין רצוני שיהא פקדיני ביד אתר כיון שאינו כמטלטלין שיש לחוש שמא יבריחן ויוציאן מן העולם אלא תמיד ברשות הבעל קיימא ובלשון הזה כתב הרשב\"א בתשו' והביאה הב\"י בס\"ס שמ\"ב שהשואל יכול להשאיל ספינה וקרקע כיון שא\"א להבריחן אפי' אין בעליו עמו דומיא דקרקע ע\"ש וד\"מ וש\"ע ג\"כ הביאו. וכן אני אומר כו' נ\"ל זה ��תוב שם במיימוני וסיים שם בדין זה ז\"ל שזה באל תמנע טוב מבעליו כו' ופי' האי וכן נראה דה\"ק כמו שאני אומר שהשוכר רשאי להשכיר קרקע משום שזה נהנה וזה לא חסר משום אל תמנע טוב כן אני אומר איפכא שאם המשכיר מבקש ממנו שיניחנו לו צריך השיכר למלאות רצונו מה\"ט ושניהם נלמדו מדין ספינה הנ\"ל דאמרינן בו שאינו יכול למנוע הנווב ממנו להשכירו לאחר כדי שלא יפסיד השוכר ליתן השכירות להמשכיר ואין הספינה צריך לו עוד וממה שסיים הרמב\"ם בטעמו שזה כאל תמנע טוב מבעליו כנ\"ל נראה דאם האחר ירצה ליתן תוספת בשכירות ממה ששכרו הוא שאינו יכול לומר ליוצא הניחו כו' אם לא שהמשכיר ירצה ליתן לו אותו הריוח וק\"ל. שוב מצאתי שכ\"כ מור\"ם ז\"ל בהגהותיו בש\"ע לקמן בסי' שס\"ג ס\"י ע\"ש: ויש או שמורה שאינו יכול להשכירו וכן הוא דעת הראב\"ד שם בהשגתו ועיין בהמ\"מ שם טעמם ומסיק שם דטענתם תלושה: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל בכלל (צ\"ב) [א']: חדא שטוען ליתן לשכירות כו' עד כיון שראובן אינו מפסיד בדבר הא דנקט מילתא דפסיקא שלא יפסיד ה\"ט שזה הוא שכיח שהשוכר בית עם חצר שימצא לחזור להשכיר אבל החצר שיהיה להן ביחד זהו אינו שכיח שישכור אדם חצר בשותפות ומש\"ה קאמר כיון שזה רוצה ליתן לו לא יפסיד וק\"ל ומשמע אם לוי רוצה ליתן לו יותר מאשר יקבל מראובן צריך להניחו לראובן שהרי השואל שאל ע\"ז אם ראובן יכול לגלגל עליו הרבה שכירות ולא השיב לו שכן וה\"ט כיון דעכ\"פ יש לראובן חלק בו ודר בו מש\"ה אינו יכול להעדיף עליו ואינו דומה למ\"ש בסמוך (ס\"ג) בשם מור\"ם ז\"ל וק\"ל: ועוד אני אומר כו' ומסיק שם בתשובה ז\"ל והא דבספינה דבעליה עמו ואפ\"ה אמרינן תרעומת דוקא הוא דאית ליה אבל לעכב אינו יכול היינו דוקא ספן שספינתו עשוייה לכך להשכיר לאחרים יש טוב ויש רע ואינו נמנע בשביל זה מלהשכיר ספינתו אבל לדור בבית בשותפות אדם מדקדק עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אמר השוכר פרעתי שכר הבית כו' גמרא ס\"פ השואל סוף דף ק\"ב: או יתן ויחרים כו' כ\"כ הרמב\"ם פ\"ו משכירות: או יטעון עליו לאחר שפרעו כו' ונראה דהאי או ל\"ד קאמר דהא מצי למיעבד תרווייהו להחרים תחלה סתם ולשלם לו ואח\"כ מצי לחזור ולתבעו בדמים שנתן לו תחלה אלא אורחא דמילתא נקט דמי שרוצה לחזור ולתבוע אין מדרכו להחרים תחלה ועד\"ר: אפי' ביום שנשלם הזמן פי' אפילו בתחלת היום דמשלם זימניה והא דכ\"ר בסי' ע\"ח דא\"נ כ\"א בתבעו בסוף היום היינו כשאומר אז פרעתיך בתוך הזמן דבתבעו בשוף היום נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתיך בתחלת היום ושכחת משא\"כ בתחלת היום דאין כאן מגו דא\"י להעיז ולומר בפניו נתתי לך כיון שאין לו להתנצל לומר נתתי לך עתה ושכחת מש\"ה אם אמר בתחלת היום פרעתיך עכשיו נאמן וכמ\"ש כל זה בסי' ע\"ח בראיות ברורות ע\"ש והכא מיירי באומר פרעתיך עכשיו ואין חילוק בין שכירות להלואה בזה שהרי דיני הלואה נלמד מדין זה בס\"פ השואל כמ\"ש ועד\"ר: על המשכיר להביא ראיה ואינו דומה למ\"ש בסי' שי\"ב בהמשכיר לו חודש ושנה דאפי' כבר דר שם צריך ליתן לו שכירות דשאני התם דהוא ספיקא דדינא והספק היה גם מתחלת החודש כמ\"ש שם משא\"כ הכא דלא היה חייב לו אלא שטוען פרעתיך עתה ולכן הממון היכי דקאי תיקום: ואי חילוק בזה כו' כ\"כ הרמב\"ם שם ומ\"ש ואין חילוק בזה ר\"ל בזה בשכירות משא\"כ בהלואה דבשטר המלוה נשבע: "
+                ],
+                [
+                    " ולא הזכיר בו זמן פי' מתי נכתב השטר וכ\"ש אם נכתב זמן בשטר מתי נכתב אלא שאין ידוע אם נכנס לדור בה מיד דפשיטא דאינו נאמן לומר דלאחר זמן נכנסתי לדור בה ומש\"ה סתמו הרי\"ף והרא\"ש ורבינו וכתבו וליכא זמן בשטר דמשמע בסתם זמן של שטר היינו זמן הכתיבה וק\"ל: על השוכר להביא ראיה דקרקע בחזקת בעליה קיימא ושם בגמרא אמרו דאין השטר שביד השוכר דומה לשטר הלואה משום דמצי א\"ל משכיר לשוכר לא כתבתי לך שטר אלא כי היכי דלא תחזיק עלי ולומר לרוח הוא בידי ע\"ש וק\"ק מה חידש הרמב\"ם במ\"ש בפ\"ו דשכירות והביאו רבינו בסי' שי\"ב סט\"ו ז\"ל וכתב הרמב\"ם וכן אם אמר הבע\"ה לזמן זה השכרתי לך השוכר אומר בסתם השכרת לי או לזמן ארוך על השיכר להביא ראיה או ישבע המשכיר ומוציא השוכר מן הבית עכ\"ל וברמב\"ם שם בפ\"ז דשכירות כתב תחלה אותו הדין באם מחולקין המה דהשוכר אמר לזמן ארוך השכרת לי ואח\"כ כתב הדין דהשכירו לו בשטר לי' שנים וק' לכאורה הא כ\"ש הוא כיון דבהשכירו בשטר קמ\"ל ר\"נ דאם אין ראיה להשוכר מוציאו המשכיר מהבית ולא אמרינן דהשטר מסייע ליה כמו במלוה כ\"ש בשכרו בע\"פ ומאי קמ\"ל הרמב\"ם ואין לומר דהרמב\"ם קמ\"ל בדין קמא דאפי' אם השוכר רוצה לפרוע לו השכירות אפ\"ה מוציאים מהבית דהא הרמב\"ם שם ורבינו לעיל כתבוהו אדין י\"ב דינר לשנה דינר לחודש ושם מחולקים בהשכירות וגם א\"ל דקמ\"ל דאפי' באותו שכירות דהוא בע\"פ צריך המשכיר לישבע דהא כתבוהו בל' וכן הדין דחודש העיבור ושם לא נזכר דישבע המשכיר. "
+                ],
+                [
+                    " השכיר לו הבית בשטר כו' עובדא הוה בב\"מ דף ק\"י וכרב כהנא דאמר שם פירות בחזקת אוכליהן ופסיק הגמרא כוותיה ופריך שם והא קיי\"ל כר\"נ דאמר בהשכיר לו מרחץ י\"ב דינר לחודש ונתעברה הבנה דאפילו בא בסוף החודש שמוציאים מיד השוכר משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת ומשני שאני הכא דהוא מילתא דעבידא לגלויי פירש\"י שיבואו עדי השטר ויעידו ואטרוחי בי דינא כו' ונראה דבחלוקה שלפני זה נמי אם היו מחולקים שזה אמר כבר כלו י\"א שנים תן לי שכר משנת הי\"א והשוכר אומר עתה כלו העשר שנים דג\"כ אין מוציאין מיד השוכר שכירות שנה זו שהם מחולקים בה עד שיביא המשכיר ראיה דהתם נמי עבידי לגלויי ע\"י עדי השטר מתי התחילו העשר שנים והא דלא כלל רבינו הכל בדין א' משום שנמשך אחר שיטת הגמרא שזה מימרא בהשואל וזה מימרא בהמקבל וגם יש בזה צד רבותא דקמ\"ל דאע\"פ שהשטר שכתוב בו שנים סתם מסייע להמשכיר דסתם שנים תרתי משמע כדאמרי' לעיל בסי' ס\"ח סל\"ג בכתוב בו דינרים סתם קמ\"ל דאפ\"ה אין מוציאין מיד השוכר ושאני התם בדינרין סתם שבאנו להוציא מיד הלוה דקאמר דאין מוציאין מידו ג' כיון דהשטר מסייע ללוה ודוקא אם כבר דר בו אין מוציאין מהשוכר מה\"ט אבל אם עדיין לא דר בו והמה מחולקין דהשוכר אומר דעדיין יש לו לדור שנה פשיטא דאין מניחין לו לדור כמ\"ש לפני זה בי' שנים וכן מוכח ממש\"ר בס\"ס זה דדוקא אם כבר דר בו ג' שנים קאמר דנאמן לומר לה' שנים שכרתיו מכח מגו ואין מוציאין אותו משם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם דר בו השוכר כבר ג\"ש כו' פי' ואמר שכך היה כתוב בשטר השכירות בהדיא והמשכיר אמר לא השכרתיו אלא לג\"ש ואומר דכך הוא כתוב בשטר: נאמן במגו שם וא\"ל הלא מגו להוציא לא אמרינן וי\"ל הא תירץ רבי' יונה אכזה והבאתי לשונו לעיל ס\"ס ר\"ן וז\"ל לפי שכבר זכה בקרקע ע\"פ טענתו משעה שירד בה והחזיק בה ה\"ש עכ\"ל ואף דמסיק שם רבינו וכתב ז\"ל לפיכך אם טוען הו\"ל שטר משכונא ואבד אינו נאמן כו' לא כ\"כ רבינו אלא לאות�� מ\"ד בגמרא דפליג אבל מסיק שם רבינו דהרי\"ף והרא\"ש לא פסקו כאותו מ\"ד אלא כמ\"ד דפליג עמו וס\"ל דאפילו אם טען המלוה הממשכן שטר היה לי ואבד נאמן לומר שהוא לה' שנים במגו דלקוח ומטעם רבינו יונה הנ\"ל וק\"ל: כיון שהיה בידו ג' שנים כו' ואיירי דוקא שאין שם עדים שירד בה בתורת שכירות או משכון וגם בעל הקרקע לא מיחה בו וכ\"כ המ\"מ בפ\"ז דשכירות: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "  ראובן השכיר ריחים כו' עוברא הוה בפרק הנושא (כתובות דף ק\"ג:) וקנה ריחים אחרים ובאותן ריחים טוחן לצורך מאכל ביתו: לדעת ר\"י כו' וטעמו משום דשם בגמרא קאמר רב עוירא טעם דא\"צ ליתן לו דמים משום דאף אם גם המשכיר אין מוצא דבר לטחון מ\"מ מצי השוכר לומר כיון דאתה עשיר קנה לך חיטין וטחנם וזבנם ובמה שאתה צריך לביתך טחון אצלי כבתחלה וקשה לר\"י למה לי ה\"ט דטחון וזבין בלאה\"נ הא השוכר רוצה לעמוד בתנאו שהשכירו עמו לטחון ולא ליתן דמים ויהיה לו הפסד בנתינת דמים כיון דאינו מוצא לטחון במקום אחר וכתב ר\"י דצ\"ל ולולי ה\"ט היה המשכיר יכול לחזור משכירותו עכ\"ל אלא שקצרתי ושניתיהו לתוס' ביאור ולפ\"ז צ\"ל דמש\"ר דאם גם ראובן אינו מוצא לטחון ר\"ל אינו מוצא אפי' לטחון ולזבין דאם לא כן קשה הא כתב שם דמה\"ט אינו יכול לחזור משכירותו והא דסתם רבינו משום דמסתמא כיון דזה אינו מוצא לטחון גם זה שדר עמו בעירו אינו מוצא אפילו לטחון ולזבין וע\"ז קאמר רבינו ואם גם הוא אינו מוצא לטחון הן מצד חסרון התבואה או הקונין או שאין לו דמים: ומש\"ר בשם הרא\"ש דא\"י לחזור משכירותו הוא בפסקיו שם וכתב דאין דברי ר\"י נראין דשכירות ליומא ממכר הוא ושהגמרא דקאמר ויהיב טעמא דטחון וזבין כו' קאמר לרווחא דמילתא ולאפוקי מסברא דרבינא כו' ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שבקש מחבירו שישכיר לו ביתו כו' עד והטעהו כו' עובדא בפרק השואל דף ק\"א ע\"ש ועיין בדרישה: ומיהו צריך להודיעו כ\"כ שם הרא\"ש ור\"ל לאחר שהשליכום לשוק צריך להודיעו שיבוא ויכניס פירותיו למקום אחר ואז אי לא אשגח ביה ונאנסו אח\"כ פטור זה מתשלומיהן והא דקאמר ונאנסו גם בגניבה ואבידה פטור ונאנסו מיקרי לכל אחד כדינו כמ\"ש לעיל כמה פעמים: וכתב הרמב\"ם בפ\"ז דשכירות: ומדת חסידות הוא כו' לראה דלא פליג על הרא\"ש דמ\"ש הרמב\"ם שיודיע לב\"ד ר\"ל קודם שיוציאום מן החצר וזה אינו מחוייב מן הדין אלא ממדת חסידות והא דאינו מודיע לבעל הפירות משום שאינו רוצה שיכנס לביתו ואילו מודיעו ירא לנפשה שיכנס לביתו מאחר שעשה עמו שלא כהוגן אלא אחר שהוציאו מחצירו תייבוהו מהדין להודיע ויצילם משם וקמ\"ל הרמב\"ם דלב\"ד מדת חסידות שיודיעו קודם שיוציאן מן החצר ועבד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " החוכר שדה מחבירו כו' הוא מירושלמי דדמאי יכתבו הרי\"ף בפ' המקבל ע\"ש: ליתן דבר קצוב מן הפירות בסי' שכ\"ג מבואר דכל חוכר אינו נותן אלא מהפירות הגדולים בתוך השדה ואם רעים הם או התליעו או החמיצו א\"צ ליתן לו פירות טובים לכך דקדק רבינו וכתב מן הפירות ר\"ל מן הפירות הגדלים בתוך שדה זו ואפ\"ה כ\"ר דאין חילוק בין חוכר לשוכר ושניהם שוים בזה דאם אכלה חגב או נשדפו או שאר מיני הפסד שעלו בם בפירות השדה ששכר ולא נהנה ממנו כלל אפ\"ה חייב ליתן שכירותו במעות או בפירות לקנות מהשוק אם לא שהיתה מכת מדינה דאז בשניהן מנכה לו לפי ערך ההפסד וכמו שיתבאר כל זה בסמוך בסימן זה ובסי' שכ\"ב ושכ\"ג ושכ\"ח ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וקבלנות הוא כו' שם: חלק ידוע מהיוצא כו' פי' ד\"מ רביעית או שליש ואם יהיו פירות בשדה הרבה יהיה חלק שלו ג\"כ הרבה ואם יהיו מועטים גם חלקו יהיה מועט והא דכ\"ר כאן דקבלנות הוא המקבל השדה הוא נותן לבעל השדה חלק ידוע ובר\"ס שכ\"א כ\"ר ז\"ל מנכה לו שאם קבלה ממנו ברביעית עתה שיבש הנהר צריך להוסיף לו בחלקו דמשמע דבעל השדה נותן להמקבל חלק מהיוצא מהשדה וי\"ל דל\"ד קאמר שם א\"נ כאן איירי רבינו כשהמקבל נותן הזרע ובסי' שכ\"א איירי כשהבעל הבית נותן הזרע וכעין שכתבתי בדרישה בשם התוס' בר\"ס זה באריס ע\"ש: ומ\"ש וזה דינו חלוק מהשוכר כו' היינו במה שיתבאר בסימנים הבאים: "
+                ],
+                [
+                    " ובין בחוכר כו' כן הוא לישנא דמשנה בב\"ב דף קס\"ז ע\"ב' אין כותבין שטר אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהן והמקבל נותן שכר: ומ\"ש ומשכתבו אין יכולין לחזור בהן גם לקמן בסי' של\"ג כ\"ר בקבלן וה\"ה חוכר דאין לו דין פועל שחוזר בחצי יום והא דכ\"ר בסימן קע\"ו סכ\"ח דהמקבל עיסקא מחבירו לזמן יש לו דין פועל שחוזר אפילו בחצי יום י\"ל דשאני קבלן דהכא מיירי דקיבל עליו לעשות מלאכה פ' או לחרוש ולזרוע שדה פ' דעושה מלאכתו באיזה לילה או יום שירצה ונפטר (מש\"ה נותן) [מהנותן] ואין שם עבד עליו משא\"כ בקבלן דהתם מיירי דקיבל עיסקא דאינו בן חורין ממנו כל זמן העסק ומיד שקיבל הסחורה זו צריך לקנות אחרת ולמכרה והו\"ל עליו שם עבד וק\"ל: ואם התנו כו' נלע\"ד דה\"פ אם התנו ביחד דרך חכירות והיינו שהן יגדלו פירות בשדה הן לא יגדלו לעולם יהיה מחוייב לתת לו י' קבין חיטין או כך וכך מעות דבר קצוב שם תשלומין עליו והוה גביה כחוב גמור ומשכתבו הוה כמלוה בשטר לטרוף ממשעבדי ומש\"ה אסור לכתוב אם לא מדעת שניהם (וע\"ד שנתבאר לעיל סימן ל\"ט) זולת טעם הראשון לאפוקי אם התנו יחד שממה שתוציא השדה יהיה לך כך וכך דהיינו אריס ומקבל שבזה לא שייך לומר שהתנה שישלם לו כלום שאין זה תשלומין אלא חלק מהיוצא מן השדה ומש\"ה אף אם יכתבו לא שייך מלוה בשטר דהא אין כאן דבר ברור ואין כאן טריפה ממשעבדי כמו שאמרו שאין גובין למזון האשה והבנות [אלא] מנכסים בנ\"ח אלא שגם באלו לא יכתבו אלא מדעת שניהן מטעם ראשון דכל זמן שלא נכתבו יכולין לחזור מן השכורות או החכירות או הקבלנות גם י\"ל (לי) שלא בא כאן ליתן טעם על שלא יכתבו אלא ענין אחר בפני עצמו הוא לומר שזה שהתנה לשלם לו כנ\"ל ונותן השטר ע\"ז הו\"ל כמלוה בשטר לטרוף ממשועבדים והא דכתב ואם התנה שישלם מילתא בטעמא קאמר דמש\"ה הוא מלוה בשטר אלא שלשון כלום לא הול\"ל שוב מצאתי בשני ספרים ישינים של קלף שלא כתוב בהן תיבת כלום אבל א\"ל שכוונת רבינו הוא שהתנה שהבע\"ה ישלם להמקבל שכר טרחו דמזה לא איירי רבינו והו\"ל לפרש גם בש\"ע בהגהות מור\"ם משמע כמ\"ש ראשונה ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " והמקבל נותן השכר פי' שכר הכתיבה לסופר ג\"ז משנה שם ובגמרא פריך פשיטא ומשני ל\"צ בבורה ופירש\"י שצריך להובירה שנה או שנתיים לטובת הקרקע ואין ריוח עתה למקבל וזהו שכ\"ר ואפילו אם הובירה וכתב דין זה במקבל וכ\"ש בחוכר דצריך ליתן הוא השכר וכדין לוקח שנתבאר בר\"ס רל\"ה ע\"ש: ודינו של המקבל כו' עד וכתב הרמ\"ה מימרא דרב יוסף דף ק\"ג ע\"ב: ומ\"ש והדלי והכד שתולין בו ז\"ל הגמרא שם כו' [עי' ב\"ח שהביאו עם פירש\"י] ונראה שכן הוא כוונת רבינו במ\"ש והדלי והכד בכ\"ף וכן הוא בס\"י ונקט כד במקום זרונקי הנזכר ��גמרא ולא כספרים שנזכר בהן הבד בבי\"ת ונדפס בצדו פי' מוט דמאי פסקא שדולין בדלי ע\"י מוט מבור עמוק וגם מדכמב שדולין בו בשלמא אי גרסינן כד בכ\"ף קאי בו אנוד ואדלי על כל אחד בפני עצמו אבל אי גרסינן בד בבי\"ת הול\"ל שדולין בהן פי' בדלי שעם הבד וק\"ל: הסייג והחפירה כו' ע\"ל סי' רי\"ח סעיף י\"ח שם כתוב היו נוהגין לעשות חוץ לגדר חריץ רחב שלשה טפחים וחוץ לאותו חריץ חריץ אחר רחב ששה טפחים ומניחין בין שני החריצין מקום טפח וכל זה כדי שלא תקפוץ הנמייה עכ\"ל והוא מהגמרא ע\"ש בדרישה: שמירה מעולה על המקבל כו' מפני שאינו עושה אלא להקל מעליו שלא יצטרך לטרוח כלל בשמירה רש\"י: וכתב הרמ\"ה דהה\"נ בחכירות כו' עי' בב\"י טעם דהרמ\"ה וטעמייהו די\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ובין בחוכר כו' עד סוף הסי' משנה וברייתא וגמרא ר\"פ המקבל הוא: אינו רשאי לעקור פי' לעקור עם השורש לפי שלפעמים ניחא ליה לבע\"ב שתשאר השורש במקום זבל ופעמים ניחא ליה דתיעקרא ארעא וכן המקבל פעמים צריך קש ליתן לבהמותיו לכך נוטלו עם השורש ולפעמים חש על הטירחא דקל יותר לקצור מלעקור גמרא ריש המקבל: לחרוש אחר הקצירה פי' כדי לעקור ולהפוך שרשי עשבים רעים שבו שלא יחזרו ויצמחו לכשיזרעם רש\"י: אפילו אין מנהג כו' ז\"ל הגמרא שם לחרוש אחריה יחרוש פשיטא לא צריכא באתרי דלא מנכשי ואזיל איהו וניכש מהו דתימא א\"ל האי דנכשיה אדעתא דלא כריבנא לה קמ\"ל דאיבעי ליה לפרושי ליה עד כאן לשון הגמרא ומשמעות הגמרא במ\"ש דהו\"ל לפרושי ר\"ל דהול\"ל כן בשעת השכירות שאם ינכש אז אין יתחייב לחרוש ואז מהני אפילו שתיק המשכיר דכל תנאי שבשעת השכירות קיים דאם לא היה מסכים תחלה המשכיר לא הו\"ל למשתק אבל אי לא אמר כן בפירוש בשעת השכירות תו לא מהני אמירתו דשוכר אם לא שיתרצה המשכיר בפירוש אבל הרמ\"ה ס\"ל דאפילו אמר אח\"כ בשעת הניכוש והמשכיר שתיק דמהני ומש\"ה כ\"ר והרמ\"ה כתב בל' פלוגתא משום דמשמעות לשון הגמרא לא משמע כן לרבינו ועד\"ר: ואם נוהגין לנכש כו' הטעם דזרע עשבים הרעים שיפול מהן לארץ יצמחו אח\"כ ולא תיהני לזה חרישה הבאה אח\"כ רש\"י: נוטל חלקו באילנות שבו פי' בפירות אילני אותו שדה אע\"פ שלא טרח בהו שא\"צ עבודה: אם הוסיף כו' בחלק החוכר ז\"ל הגמרא ל\"צ דכ\"ע יהבי בתילתא ואזיל איהו ויהבי' בריבעא מ\"ד כו' ודברי רבינו הם פירש\"י שם: ואינו יכול לומר כו' דאיבעי ליה לפרושי: ואפילו אם הוסיף בחלק של בע\"ה פי' כגון דכ\"ע יהבי לבע\"ה ריבעא והוא יהיב ליה תילתא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " החוכר או המקבל כו' הנה אציע לשון המשנה ומאי דאיתמר עלה ומתוכו יתבאר לשון רבינו והוא בב\"מ דף ק\"ג שנינו המקבל שדה מחבירו והוא בית השלחין או בית האילן יבש המעין ונקצץ האילן אין מנכה לו מן חכירו אם אמר ליה חכור לי בית השלחין או בית האילן זה יבש המעין או נקצץ האילן מנכה לו מן חכירו ע\"כ ובגמרא ה\"ד אילימא דיבש נהרא רבא אמאי אינו מנכה לו מן חכירו נימא ליה מכת מדינה הוא אמר רב פפא דיבש נהרא זוטא דא\"ל איבעי לאתויי בדוולא אמר רב פפא הני תרתי מתניתא קמייתא משכחת לה בין בחכרנות בין בקבלנות מכאן ואילך דאיתא בקבלנות [כו'] עכ\"ל הגמרא והנה מש\"ר החוכר או המקבל והיא בית השלחין הוא לשון המשנה וע\"פ אוקימתא דרב פפא דמיירי בין בחכירות בין בקבלנות והא דמסיים אין מנכה מחכירו הוא כלשון המשנה הנ\"ל וחדא מינייהו נקט ומ\"מ חזר ופירשו בסיפא וכתב ומנכה לו מחכירו בין אם הוא בחכירות או בקבלנות וגם הוצרך לחזור ולכתוב כן בסיפא במנכה משום דל\"ת דדינו בזה כמו באכלה חגב דג\"כ הוא מכת מדינה ואינו מנכה בקבלנות הה\"נ ביבש נהרא קמ\"ל וטעם החילוק אכתוב בסמוך ומ\"ש המשנה ורבינו והמקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין מיירי שא\"ל חכור לי שדה זו סתמא ואותה שרימז עליה היא בית השלחין וה\"ה אם א\"ל חכור לי בה\"ש סתם ולא אמר זו שדינה הכי וכמו שיתבאר מדברי רבינו בסמוך דאינו מנכה ביבש נהר קטן עד דיאמר זו וג\"כ בית השלחין אלא חדא מינייהו נקט וכלשון המשנה הנ\"ל ובית השלחין פי' שדה יבישה דלא דיה לה במי הגשמים ומשקין אותה מן המעין רש\"י: או שיש בה אילנות פי' ובשביל האילנות היא חביבה על האריס והחוכר שנוטל חלק בפירות בלא טורח וכמש\"ר בס\"ס שלפני זה: אפילו נקצצו כל האילנות כו' לשון רבינו מגומגם דכתב בתחלה או אפילו נקצצו כי האילנות ואח\"כ כתב שלא נשאר בהם ממטע י' כו' דמשמע זו דוקא אבל ט' מיהא בעינן שישארווכן הקשה הב\"י וי\"ל בדוחק דודאי נקצץ האילן הנזכר במשנה הנ\"ל ר\"ל אפילו נקצץ כולה דומיא דיבש נהרא דקאמר דר\"ל יבש לגמרי אלא משום סיפא דמתני' הנ\"ל דקתני דבעומד בתוכו ואמר ליה חכור לי בית האילן זה מנכה לו והתם איירי אפילו בדלא נקצצו כל האילנות אלא שלא נשארו ממטע י' לבית סאה אפ\"ה מנכין לו וכדאית' בירושלמי וכמש\"ר ג\"כ בסמוך בד\"א כו' מש\"ה הקדים רבינו וכתב בלשון זה ללמוד שכל שלא נשאר ממטע י' לב\"ס ג\"כ נקצץ האילן מיקרי דתו לית עליו שם בית האילן ובין ברישא ובין בסיפא מיורי בין בנקצצו כולן ובין בנקצץ עד דלא נשאר ממטע י לב\"ס וק\"ל ועד\"ר מ\"ש עוד בישובו: כיון שאפשר כו' מהנהר הגדול וטירחא עליה דאריס רמיא ומזליה גרים רש\"י:מכת מדינה היא ומנכה לו בין בחכירות בין בקבלנות אע\"ג דבאכלה חגב או נשתדף דג\"כ מכת מדינה היא ויתבאר בסמוך בסי' שכ\"ב ואינו מנכה לו בקבלנות אלא מה שבשדה הן רב הן מעט נוטל כ\"א חלקו על פי תנאם שאני הכא ביבש הנהר הגדול דהמקבל יכול למנוע עצמו קודם שיגדלו התבואה והפירות לומר לא אדלה מים מנהרות הרחוקים כי אדעתא דהכי לא קבלתי מתחלה וכלשון התוס' שכתבתי בדרישה בר\"ס זה משא\"כ באכלה חגב או נשתדפה דשם מאי דהוה הוה ואין המקבל נמנע בשביל זה בשום מלאכה ועד\"ר: היה עומד בתוכה וא\"ל בית השלחין זה זהו סיפא דמתני' הנ\"ל דקתני אם א\"ל חכור לי שדה בית השלחין זה או שדה בית האילן זה יבש המעין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכירו ובגמרא שם דף ק\"ד פריך ע\"ז ז\"ל ואמאי לימא ליה שמא בעלמא אמרי לך מי לא תניא האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך אע\"פ שאין בו אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקריא בית באגי אמר שמואל ל\"ק הא דא\"ל מחכיר לחוכר הא דא\"ל חוכר למחכיר דקפיד (והיינו דעת הרמ\"ה בסמוך) רבינא אמר אידי ואידי דא\"ל מחכיר לחוכר מדקאמר זה מכלל דקאי בגווה עסקינן בית השלחין ל\"ל למימר דקאמר ליה בית השלחין כדקיימא השתא עכ\"ל הגמרא וכאוקימתא דרבינא קיי\"ל ובה איירי רבינו בבבא זו שכתב שהיה עומד בתוכה וא\"ל בית השלחין זה כו' אלא שיש לדקדק בדברי רבינו מאחר שבגמרא דייק מתיבת זו דקאמר במתני' דמיירי בדקאי בגווה וא\"כ רבינו שכתב בהדיא היה עומד בתוכו למה כתב זה וצ\"ל דעומד בתוכו ל\"ד קאמר אלא כל הרומז ואומר חכיר לי שדה זה עומד בתוכו מיקרי תדע לך שהרי בסמוך כתב או שעומד בתוכו ולא הזכיר לו בית השלחין כו' משמע הא אם הזכיר בה\"ש אף שלא הזכירזו אין קפידא ורבינו מילתא בטעמא קאמר וכאילו אמר היה עומד בתוכו דהיינו שא\"ל חכור לי בית השלחין זה מנכה לו ואח\"כ אמר אבל אם אינו עומד בתוכו כלומר אבל אם לא א\"ל זה אע\"פ שאמר בית השלחין אינו מנכה לו ועד\"ר שהוכחתי זה מלשון הגמרא ע\"ש והוא נכון בעיני גם לעיל בסי' רי\"ח ס\"ו דכ\"ר ז\"ל וכל זה כשאינו עומד הלוקח בתוך השדה כו' עד אבל אם עומד בתוכו כו' הוכחתי שם בפרישה דעומד בתוכו ל\"ד קאמר אלא ברמז רמז אליה ואמר בית כור עפר זה ע\"ש: אפילו יבש הנהר כו' ר\"ל אפילו יבש הנהר הקטן ונקצץ האילן דלא הוה מכת מדינה אפ\"ה מנכה לו: בד\"א כשלא נשאר כו' ביארתי בסמוך: אבל אם נשאר ממטע י' דיכול למימר ליה הנשארים יגדלו טפי הואיל והם מרווחים ירושלמי והביאו הרא\"ש: דוקא כי אמר כו' זהו כאוקימתא דשמואל הנ\"ל וה\"ט דמחכיר זה ודאי אינו מדקדק וי\"ל שם בית השלחין חכור לי ויש לו עדיין שם בה\"ש אף ע\"פ שיבש הנהר הואיל והיה שם תחלה וכן משמע מפירש\"י דלא נקרא תחלה בית השלחין אלא כשיש לו נהר או מעין להשקות ממנו שכתב ז\"ל חכוכ לי בית השלחין גלי דעתיה שבשביל שהוא בית השלחין טפי ליה וחכרה ממנו: אבל אם אמר חוכר למחכיר כו' האי מנכה ל\"ד דהא מסיק רבינו בשם תוס' דבשלא אמר זו וקפיד צריך להעמיד לו אחר אלא משום דעד הנה לא דיבר רבינו אלא מדין מנכה או לא מש\"ה כ\"ר גם בזה לשון מנכה ור\"ל דא\"צ ליתן לו חכירותו משלם בלא ניכוי או בלא העמדה לו אחר וחדא מינייהו נקט וק\"ל: ובתוספתא משמע כדברי הרמ\"ה עד\"ר: אבל א\"ל סתם כו' צריך להעמיד לו אחר ז\"ל נ\"י כיון דקפיד ומיהו כשאומר בית השלחין זו אני חוכר אין כאן מקח טעות אלא מדקאמר זו משמע דקפיד כדקאי השתא ודמי לאחריות וכשם שהלוקח שדה באחריות ובא ב\"ח וטרף מקצת אין המקח מתבטל בכך אלא שחייב מוכר לשלם לו בנקצץ וביבש האילן ומעין נמי דכוותיה ולפיכך מנכה לו עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " החוכר שדה כו' אם מכת מדינה לשון המשנה הוא המקבל שדה כו' ודייק רבינו וכתב החוכר והוא מטעם שכתב שם רש\"י [עי' לשון רש\"י בב\"ח] ועמ\"ש לעיל בדרישה ובחידושים בסי' שכ\"א: ומ\"ש בין בפירות בין במעות ר\"ל אפילו חכרה בפירות דכיוצא בזה במקבל לעולם ההפסד הוא לשניהם וכן נ\"ל מ\"מ בחכירות ההפסד לחוכר לבדו כיון שאינו מכת מדינה: ובאשתדוף ד' שדות כו' פלוגתא דרב יהודא ועולא בגמרא ופליגי שם בהלכה כמי: אע\"פ שלקו כל שדותיו של מחכיר לא אמרינן מזלו גרם משום דאמר אי מזלא דידי גרם הוה משתייר לי פורתא כדכתיב כי נשארנו מעט מהרבה ובאשתדוף כל שדותיו של חוכר לא מצי למימר כך משום דא\"ל מחכיר אי הוה חזיא לאשתייר לך מידי הוה משתייר בנפשך גמרא וז\"ל התוס' משתייר מדנפשך וכיון שנשתדפו כל שדותיו של חוכר אפילו יפטור אותו המחכיר לא נשתייר לו כלום משא\"כ ברישא בנשתדפו כל שדותיו של מחכיר דמצי א\"ל הרי משתייר מן שדותי חכירותי שאתה חייב לי כו' והא דקאמר וכן אם לקו כל שדות של חוכר ר\"ל שישוה לו בדין דגם בזה אינו מנכה לו ורבותא הוא טפי מהראשון דאע\"פ דהוא מכת מדינה אפ\"ה אינו מנכה לו: ולא זרעה פעם אחרת כו' ל\"ד שלא זרעה פעם אחרת דכי נמי זרעה פעם אחרת ולא צמחה אם לא חזר וזרעה כל זמן שראוי לזריעה ועבד\"ר: אע\"פ שבא חגב כו' אינו מנכה כו' משום דא\"ל אילו זרעת הוה מקויים בי לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו ובשינה וזרע שעורין יכול לומר ליה אילו זרעת חיטין הוי מקויים ותגזר אומר ויקם לך ואני לא בקשתי מן השמים שיצליחני אלא בחיטין גמרא וע\"ש בתוס' דחדא באידך לא שייכי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " החוכר שדה מחבירו ליתן לו כך וכך כו' כל סימן זה הוא בב\"מ דף ק\"ו ע\"ב ונשנה ג\"כ בלשון המקבל ופירש\"י [עיין לשון רש\"י בב\"ח]: אחר שנקצרו פי' בעודן שטוחות לייבש ובלבד שלא יאחר שם מן המנהג רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וזרעה שעורין כו' פי' ולא אמרינן שיתן לו כאשר גדלו בשדה וה\"ה אם לא לקו השעורין אלא השביחו אינו צריך ליתן לו מהם אלא קונה מן השוק כאשר התנה עמו: "
+                ],
+                [
+                    " והקריסו פי' התליעו: והחמיץ בחבית צריך ליתן כו' דארעא כבר עבדא שליחותא דהענבים לא לקו אלא משנעשה יין בחביותיו ובביתו לקה ואמרינן בב\"ב חמרא אכתפיה דגברא שוור ונראה דהיינו דוקא כשהתנה עמו מתחלה יין סתם וכמעשה שהביא שם בגמרא אבל התנה עמו בתחלה ליתן לו חבית יין הנעשה מכרם זה אין צריך ליתן לו יין אחר וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " החוכר שדה מחבירו כו' משנה שם דף ק\"ו אליבא דת\"ק ורשב\"ג אוסר ומפרש בגמרא טעמא דרשב\"ג מפני שהארץ מתקלקלת כשמשנה לזרוע בה מה שאין רגילין לזרעה והאי דהחכירו לזרוע חיטין אמרינן ודאי דרכו לזרוע בה חיטין ובגמרא ריש דף ק\"ו גרסינן מתני כו' [עיין לשון הגמרא בב\"ח] כן הוא גירסת רש\"י והרא\"ש ורבינו ועפ\"ז מבוארין דברי רבינו ועבד\"ר ומכאן מוכח דהרא\"ש ורבינו לא פסקו כהכלל שאמרו בכ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ כו' וכן מוכח בסי' של\"א וכמ\"ש שם גם הוכחתי כן בר\"ס קס\"ג בפרישה וגם בא\"ח בסי' תל\"ג במטה החולקת כל הבית כו' שכ\"ר על דברי רשב\"ג הן דברי יחיד כו' ועי' מ\"ש על הגהות מור\"ש ז\"ל בזה: אם הוא טוב יותר דאמרי אינשי ליכחוש ארעא ולא ליכחוש מרא והרי הוא נהנה בשינוי זה רש\"י והאי ליכחוש ארעא כו' הוא ל' גמרא שם דף ק\"ד ופי' ולא ליכחוש מרא שיטול פחות וירעב הוא ובני ביתו: אבל בבבל כו' שהיא טבועה בבצעי מים וליכא למיחש לכחשא דארעא וכן פירש\"י והרא\"ש ודעת הרי\"ף והרמב\"ם יתבארו בדרישה ע\"ש ודקדק רבינו וכתב בבבל וכיוצא בו ללמדנו דאף בשאר ארצות הדין כן וכ\"כ נ\"י דכל ח\"ל דין בבל יש לו לענין זה ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " החוכר שדה מחבירו כו' כל סימן זה דף ק\"ט ע\"ש: ואפילו בשבח כו' אין לו פי' לומר שישומו לו שבחם לכשיסתלק: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לא עלו היה נוטען מיירי באילנות שאינן מכחישין יותר מן זרע תוס' ולי היה נראה כמו דמותר בבבל לשנות מתבואה לקטנית כדלעיל ה\"ה דמותר לשנות מזריעה לאילנות ומש\"ה סתם רבינו משום דסתם ארצות דידן דין דבבל יש להן וכמ\"ש לעיל ורבינו לא איירי מא\"י ומש\"ה צריך ליתן לו דמי האילנות הנטועים בקרקע ולא דמי נטיעות העומדים ליטע כיון דאדעתא דהכי נחית וברשות נטען ועבד\"ר: אם היה בענין כו' דמדאמר שהיה נוח בזריעה גילה דעתיה דלא נחית להאי ארעא אדעתא למיעבד בה מידי דבר קיימא אלא מידי דאתעקרא ומצי משקל וליזיל לכן כשמסתלק אין צריך ליתן לו כל השבח כמו ששוין עתה בנטיעתן אלא כאילו נתעקרו ומש\"ה ראויין ליטע במקום אחר משלם לו דמי נטיעה העומדים ליטע ואם לאו הרי אינן עומדין אלא לשריפה ומשלם לו דמי עצים רש\"י ותוס' ועבד\"ר וא\"ל גם אם ראויין ליטע לא ישלם אלא דמי תבואה הראויה לזרוע שם שזה יכול לומר (קרקע) הייתי נוטע שם בגמ' ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המקבל שדה מחבירו וכו' [עי' בב\"ח]: גם דמיהן יק��ים מהחיטין כן הוא בספרים של קלף: אלא יחלקו לפי תנאם ומפרש שם הגמרא הטעם משום דליכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה: לשון הרמב\"ם המקבל כו' פ\"ח דשכירות והעתיק רבינו לשונו מפני שיש בהן חידוש והוא שאם עשתה פחות משומשמין דצריך לשלם הפחת ולא אמרינן דכיון דהועיל להנותן דלא כחיש לא נוציא מיד המקבל ול\"ד דשוה יותר דחולקין דשם אין מוציאין מיד המקבל וגם ברישא אשמעינן דתרעומת מיהא יש להמקבל <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> בעל השדה דצריך ליתן לו כל חלקו בחיטין (ואם) [ואין] מנכה לו עבור דלא הוכחש ארעיה ואי בעי להיות נקי מהתרעומת צריך לפייסו וכן פירשו המ\"מ ע\"ש ונראה דגם בסיפא להמקבל על בעל השדה האי תרעומת וצד כ\"ש יש בו ומש\"ה לא כתב שם אלא מה שחידש בו שם שצריך לחלוק עמו אפילו היתרון וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המקבל שהגיע כו' ברייתא שם: "
+                ],
+                [
+                    " וכשם שחולקים בתבואה כו' משנה הוא ר\"פ המקבל: ובקנים כו' אם עשאום כו' ה\"פ ובקנים דינם כך אם עשאום בשותפות יחלוקו ואם אחד מהם עשאום כו' וכן הוא במשנה וגמרא שם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המקבל שדה מחבירו כו' שם פרק המקבל (בבא מציעא דף ק\"ה:) שתי סאין אחר כל ההוצאה פירוש נוסף על כל דמי ההוצאה שהוציא יש לו שתי סאין ונראה דשיעור שתי סאין דקאמר היינו דוקא לשדה ידוע להן בשיעורו דודאי אין סברא לומר דיהיה שיעורן שוה גדולה וקטנה מאחר שהאחת טרחתו מרובה משל חבירו: "
+                ],
+                [
+                    " ונותן לו כפי תנאו פי' שליש או רביע או כמנהג העיר במקבל שדה סתם: שכן כותב לו כו' כתבו התוס' וכל האחרונים דל\"ד כשכותב אלא אף ע\"פ שלא כתב לו ממש ל' זה הוה דינו כאילו כתבו דכתנאי ב\"ד דמי וכ\"כ רבינו לעיל בס\"ס מ\"ב ע\"ש וכן מוכח לשון רבינו שכתב בסוף הסימן וכמו דלא כתב דמי כו' ש\"מ דאף שלא כתבו חייב לשלם לו כפי הראוי כיון שנהגו לכתוב כן: "
+                ],
+                [
+                    " הוי אסמכתא כו' פי' לגבי מאי דאוסיף על שיעורא [אבל כפי שיעורא] מנהג הוא וכתנאי ב\"ד דמי וכנ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המקבל שדה מחבירו כו' הוא מלשון תוספתא דפרקין פ\"ט ע\"ש שכתוב ב' הבבות ובגמרא פרק המקבל מביא מעובדא דרב יוסף בבבא תניינא לחוד ע\"ש ודברי רבינו כלשון הרא\"ש שם ותלמידי הרשב\"א כתבו ג\"כ כהרא\"ש פירוש התוספתא ובביאור יותר [והביאו הב\"י בסי' קע\"ז סל\"ה] ע\"ש [וקצת מנהו כתוב בב\"ח] ובזה דברי רבינו מבוארים ומובן ממנו דמ\"ש וכן לא יאמר הבן תן לי מה שעשה אבא ור\"ל הנח בידי השדה שהתחיל אבי לעשות בו מלאכה ואני אגמרהו ואקבל כל חלקו ומש\"ר אלא שמין כו' לא קאי אלא למאי דסמיך לפניו וכן הבן לא יאמר כו' דכתבתי דמיירי בדלא קיבל אביהן שכרו בזה מסיק וקאמר אלא שמין כו' משא\"כ ברישא דמיירי דכבר קיבל אביהן כל שכרו ובזה נתבאר דאמרינן דהדין עמהן דישאר בידן הכל או יניחו בידו לגמרן אם ירצו וק\"ל וע\"ל סי' קע\"ו סל\"ה שכ\"ר בשם הרמב\"ם שאם אחד מן השותפין או המתעסקים מת בטל השותפות או העיסקא אע\"פ שהתנו לזמן קבוע כיון שמת האחד נפל הממון לפני היורשים כו' א\"ל בלא ה\"ט נמי אלא מטעם כיון שמת נתבטל השותפות כמו כאן דשאני הכא דמת המתעסק הראשון יכול הנותן למימר אין אתה נאמן בעיני כמו אביך משא\"כ התם דמיירי דמי שעסק תחלה חי ולכך צריך להטעם דהממון נפל לפני היורשים וכמעט היא היא ועוד י\"ל דשאני התם דהמקבל יש בידו העסק והוא מוחזק בו והול\"ל דהוא דומה למ\"ש כאן דאם כבר קיבל אביהן כל שכרו דאין מוציאין מידם דיאמרו הנח אותו בידינו ונגמור אותו מש\"ה צ\"ל שם דשאני התם דנפל הממון קמי יורשים וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המקבל שדה כו' לקבל י' אילנות כו' ואם יש בהם יותר כו' פי' וצריך ליטע אחרים תחתיהן או לשלם ההפסד והטעם כמש\"ר לעיל סי' רכ\"ט גבי הא שמקבל הלוקח י' תאנים מתליעות לק' כו' והוא מדברי ר\"ה שאמר כן בב\"ב דף צ\"ד דאם יש מותר מאלו קנסינן ליה וצריך ליתן ליה כולם טובים דתלינן דהוא ערבן ה\"נ תלינן שהוא פשע בהם שלא עשו פירות אבל עד י' למאה שכיח והגמרא שם דף צ\"ה מדמה העניינים יחד ע\"ש ועמש\"ר עוד שם וצ\"ע אם שייכים אותם חילוקים ג\"כ כאן: "
+                ],
+                [
+                    " נטע והשביח כו' בב\"מ דף ק\"ט וכרבא דאמר הכי: ומ\"ש נטע והשביח נטע והפסיד פי' בקצתם השביח ובקצתם הפסיד ויש שבח יותר על ההפסד: ונוטל השאר ומסתלק הטעם כמש\"ר לעיל ס\"ס ש\"ו סי\"ב דשתל שהפסיד אף שמשלם מסלקין אותו ושם פירשתי ונראה דה\"ה לעיל כי יש יותר מי' אילנות בורין דמסלקין ליה והא דלא כתבו רבינו שם משום דרבינו נמשך אחר לשון הגמרא ושם בפרק המוכר פירות לא איירי בדין סילוק ובדין זה שהוא בפ' המקבל איירי בדין סילוק וגם עובדא דרוניא שתלא דרב יוסף כו' דנלמד מיניה דין הנזכר לעיל ס\"ס ש\"ו מייתי הגמרא כאן אחר דין דנטע והפסיד כו' הנ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שתל שרוצה להסתלק כו' שם ע\"ב וכדפירשו רב אשי שם דנותנין לו ריבעא (פי' רביעית מהנשאר אחר שנטל האריס חלקו) שהוא דנקא (פי' שתות מהכל) וע\"ד שפירשו רבינו ואזיל וכן פירשוהו הרי\"ף והרא\"ש ושתל הוא הנוטע כרם מתחלה בקרקע דבע\"ה ועליו להיות אריס כל הימים ונוטל בפירות המחצה רש\"י: ואריס היורד כו' פי' והמנהג שאריס דעלמא היורד לשדה נוטל שליש בזה הדין כאן כמ\"ש ואזיל: יקח האריס ד' שהרי צריך לשכור אריס במקומו: כל שתל שנוטל החצי כו' בגפנים שהזקינו כו' גם זה מימרא שם דרב מניומי ופירש\"י כיון דאורחא בהכי שמזקינין מתחלה אדעתא דהכי נחית: החצי בגפנים שהזקינו אדעתא דהכי נחית וזה פירותיו רש\"י: אבל אם שטפן הנהר כו' פי' לאילנות שאינן זקינות וראויין לנטוע ובאין הבע\"ה והשתל לחלקן אין לו בהם אלא השתות כדין שתל המסתלק בלא זמניה הנ\"ל דאמרינן יהבי ליה שבחא כי היכי דלא נימטי הפסד לבע\"ה ה\"נ כיון דאילנות אלו ראויין לנטען וצריך בע\"ה לשכור אריס ליתן השליש בשכירותו לא ישאר להשתל אלא ריבעא מהנשאר אחר שיטול האריס חלקו שהוא שתות מהכל ואשטפן הנהר פירש\"י בגמרא ז\"ל פעמים שנעקרין מהשטיפה לגמרי ופעמים ששוטף מהן הקרקע ומכחישן ואין ראוי לצאת בו כלום עד זמן מרובה עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " השוכר את הפועלים כו' בב\"מ דף פ\"ו ע\"ש במשנה ובגמרא ומאי דאיתמר עלה חסורי מחסרא ובזה יהיו דברי רבינו מבוארים: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ואע\"פ כן פסקו עמו פי\" שהפועלים התנו עם השוכר ליתן להם מזונות ואורחא דמילתא נקש שהן מתנין הובתן וגם במעשה דבן ר\"י הנ\"ל שאמר ופסק להן ר\"ל שפסק להן ע\"פ תנאם שהתנו עמו: ומש\"ר שלכאורה נראה שהלכה כת\"ק גם מכאן מוכח דלא ס\"ל הכלל דכל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו וכמ\"ש בסי' שכ\"ד בדין קבלה לזרוע חיטין יזרענה שעורים דגם שם כסק כת\"ק ולא כרשב\"ג וע\"ש מ\"ש: והרמ\"ה פסק כרשב\"ג עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שמוסיף להם על שכרם כו' דיכול למימר ליה הא דאוסיפת ליה אדעתא למיעבד לך מלאכה שפירתא גמרא שם וכ\"נ בסמיך בסי' של\"ג ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " (ה) בזריחת השמש דכתיב תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב גמרא פי' יאספון החיות דלעיל מיניה כתיב תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער ונלמד מהאי קרא דא\"צ הפועל לצאת מביתו לעבודת בע\"ה עד שיזרח השומש וצריך להיות בעבודתו עד ערב ופי' רבינו דהיינו עד צאת הכוכבים והירושלמי דמייתי רבינו אח\"ז דכתוב בו דבע\"ש בין בהשכמה בין בערבה משל בע\"ה ה\"ק כמו שבהשכמה ודאי משל בע\"ה כי כן הוא כל ימות השבוע כן יהיה ג\"כ הערבה דע\"ש ג\"כ משל בע\"ה ומפרש רבינו ואזיל ל\"מ (לומר כן) שא\"צ לעבוד בע\"ש עד ערב דהיינו צאת הכוכבים אלא אפילו צריך להיות בביתו זמן מה בעוד היום גדול כדי שיכין לנפשו צרכי שבת צליית דג כו' ובא\"ח סי' ר\"מ כ\"ר לשון הגמרא דג' תקיעות היו תוקעין כו' ומפרש שם ע\"פ הרמב\"ם דתקיעה הראשונה היו תוקעין כדי שישמעו העם שבשדות וימנעו מלעשות מלאכתן ויכנסו הרחוקים עם הקרובים כו' ושם מסיק וכתב שאחר שלשה התקיעות שהה עוד כדי צליית דג קטן כו' ולא הזכיר שם כדי למלאות חבית מים כמ\"ש כאן וגם שם כתב דג קטן וכאן לא כתב קטן י\"ל דשם לא כ\"כ אפועלים כ\"א אכל אדם וכל אדם שהיו בבית כבר הכינו צרכיהם מליאות מים ובישול דגים גדולים משא\"כ הפועל ומה\"ט נמי כתב והדליקו הנירות קודם וכאן בפועלים כתבוהו אח\"כ ולפ\"ז צ\"ל דהפועל בא לביתו מעט קודם לשאר בני אדם וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והרמ\"ה ז\"ל פי' מחשבין כי' כגון אם הגדול בשש והקטן בד' נותן להם חמש ודברי הרמב\"ם פ\"ט דשכירות ג\"כ כדבריו ע\"ש ונראה דלפ\"ז אם הגדול בשמונה והקטן בד' והבינוני בה' שלא אזלינן בתר בינוני ליתן לו ה' אלא נותן לו החצי ממה שהוא בין הקטון והגדול דאל\"כ היינו פרש\"י וק\"ל. דומה לזה כ\"ר ר\"ס ק\"ג בשומא בא' שמו בשמוני' וא' במאה וא' בק\"י ע\"ש דיש בו פירושים וגם שם פי' הרמב\"ם כמ\"ש הרמ\"ה כאן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בד' כו' דברי רבינו בכל סי' זה ממשנה וגמרא דר\"פ השוכר את האומנין הוא ע\"ש: ואפילו עשו מלאכה ששוה ד' כו' פי' אין לך פועל שהיה נשכר לעשותו מלאכה כזו בפחות מד' אפ\"ה כיון שא\"ל ג' סברי וקבלי ואוזלי לגבי מלאכתן ובכלל זה ג\"כ דאפי' אם היו כל הפועלים נשכרים בד' אלא דרבי' אורחא דמילתא נקט דאם כולם נשכרים בד' לא היה אומר השליח לזה ג' וכיון שהפועל אינו נוטל אלא ג' גם השליח אינו נוטל מהבע\"ה ד' כפי שיווי המלאכה שההנהו כמו שיתבאר בסמוך דברי הרמ\"ה ועבד\"ר בסמוך: ויש להם תרעומות משום אל תמנע טוב מבעליו: וחוזר ונוטל מבע\"ה מה שההנהו כן היא גירסת הספרים המדוויקים וכן נראה עיקר ופי' אף דאיכא דמתגרי בג' כיון שמלאכתן שוה ד' נוטל ד' וה\"ה אם לא נשכרין הפועלים בבציר מד' מה שההנהו מיקרי: וכתב הרמ\"ה ודוקא עד ד' כו' פי' דוקא עד ד' נוטל מבע\"ה דהיינו כמו שנתן להן אבל טפי אינו נוטל מבע\"ה אפי' אם המלאכה שוה יותר וגם לא שכיח לאוגרי פועל' בבציר דאיך יעשה זה סחורה כו' ולא אמרי' כיון דאילו היה מלאכתן שוה פחות מד' והוא שכרם בד' לא היה מחזיר לו הבע\"ה ד' גם עתה שמלאכתן שוה יותר יתן כפי מה שההנהו ועבד\"ר: כפי מה שנשכרים כו' דכיון דשני שליח בשליחותיה בטל שליחותיה והוה כמאן דעבדי ליה הפועלים סתמא דדינא דשקלי כמנהג המדינה אשר\"י: אפי' יש כו' אין להם אלא ג' דדעתיה דאינש אתרעא זילי: נותן להם ד' אפי' כו' דאמרי ליה משום דאמרת לן טרחינן ועבדינן לך מלאכה שפירתא: אם אי אפשר לעמוד כו' כגון שחפרו חריץ סביב שדה ונתמלאה מים: ואינו יכול להשבע ס\"א להשביעו פי' הפועל אינו יכול להשביעו לב\"ה שא\"י ואע\"ג דבאומר לחבירו יש לי בידך נ' זוז והלה טוען א\"י אם הלויתני חייב לישבע שא\"י כמ\"ש בסי' ע\"ה שאני התם דטוען עליו ברי שהוא יודע שהרי הלוה לו מידו לידו משא\"כ כאן אף שהפועל טוען שיודע שהיה עבודתו שוה ד' מ\"מ אינו יכול לטעון ברי שהב\"ה יודע ואפי' להרמב\"ם דכ\"ר בשמו בסי' רצ\"ח בפקדון שטוען הנפקד איני יודע כמה הפקדתני דהו\"ל משוי\"ל ומשלם שאני פקדון דמסרו לידו והו\"ל לידע: "
+                ],
+                [
+                    " וחוזר ונוטל מבע\"ה פי' נוטל כמו שההנהו וע\"ד שפירש' לעיל וקיצר רבינו כאן וסמך אמ\"ש לעיל אכעין דין זה: ה\"ג מור\"ש ז\"ל אם יש שנשתכרו בג' ויש שנשתכרו בד' ומלאכתו שוה ד' ואפי' כולם נשכרים כו' ומחק תיבת או אם וכתב ז\"ל כן צריך להיות וכן מוכח בהדיא באשר\"י ר\"פ האומנין דכתב בהא דהוה כאילו לא אמרו כלל כמ\"ש בע\"ה עכ\"ל (וגם מור\"ם בד\"מ שלו תמה על רבינו בזה) וכן משמע מדברי הרי\"ף ר\"פ האומנין כתבתי לשונו בדריש' והרמב\"ם והמ\"מ פ\"ט מהל' שכירות וכ\"כ בקיצור פסקי הרא\"ש וכ\"כ הרי\"ו ע\"ש. ולפי גירסת מ\"ו הנ\"ל יש ליתן טעם למה לא כתבו רבינו כסדר והול\"ל אם מלאכתו שוה ד' ויש שנשתכרו בג' ויש בד' ואפי' כולם בג' נוטלין ד'. ויש ליישב זה בדוחק ולומר דרבינו כתב תחלה ל' הרא\"ש (וכתבתי ל' בדרישה ע\"ש) ואח\"כ הוסיף וכתב ואפילו כולם נשכרים בג' והרא\"ש הא דכתב דיש שנשכרים בג' ויש בד' ל\"ד כתבו כן אלא משום שקאי אהרי\"ף שמוקי לה במלאכתן שוה ד' וכתב עליו הרא\"ש דצ\"ל דמיירי באמר ליה השליח שכרכם על הבע\"ה ואין כל הפועלים נשכרים בד' דאי כולם נשכרים בד' אזי צריך ליתן להם ד' ואגב כתב אבל זה יכול להיות דמקצתן נשכרים בד' וק\"ל. אבל אכתי הל' מגומגם ול' רבינו בכל מקום צח וזהיר ובהיר. ועוד דבלאה\"נ יש לדקדק בדברי רבינו דהול\"ל דבר והיפוכו כיון דהתחיל וכתב ואמ אמר שכרכם עלי נותן להם ד' והיינו עכ\"פ אפי' פעולתן אינו שוה ד' הו\"ל לסיים ולכתוב דאם אמר שכרכם על בע\"ה פעמים אין צריך ליתן להן אלא שלשה והיינו כשפעולתן אינו טובה משאר פועלים ואין כל הפועלים בשכרים בד' ובפרט כיון דכתב בל' אם ואם דרגיל להיות א' היפך מחבירו וגם כיון דהתחיל וכתב ז\"ל ודאי לא היה דעתן לפחות כו' הו\"ל לכתוב דאפ\"ה לפעמים נותנין לו פחות והיינו כשאמר שכרכם על הבע\"ה ומלאכתן אינו שוה ד' לכן נ\"ל דטעות נפל בספרי רבינו ארבע במקום שלשה ואח\"כ חסר תיבת ארבע וא\"ש הכל וה\"ג ואם אמר להן שכרכם על הבע\"ה נותן להן ג' אם יש שנשתכרו בג' ויש שנשתכרו בד' (ר\"ל אפי' יש שנשתכרו בד' לאפוקי אם נשכרים כולם בד') או ארבע אם מלאכתן שוה ארבע אפי' כולם נשכרים בג' כו' והשתא א\"ש הכל ודוק ובדרישה כתבתי דרך ופי' אחר ולפי אותו פי' א\"צ להגיה כלום אבל מ\"ש כאן נראה יותר נכון ע\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שכרם בע\"ה בעצמו כו' עד סוף הסי' גמרא שם דף ע\"ז ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ופייסם כו' הבע\"ה פייסם: "
+                ],
+                [
+                    " ואינו יכול לומר כו' שם בגמ' מסיק הטעם כן כמש\"ר ע\"ש ועד\"ז פירש\"י על ל' הגמרא דלשם אלא שנראה שט\"ס נפל שם בדפוס רש\"י ע\"ש ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " השוכר את הפועל איזה מהם שבא כו' ב\"מ דף ע\"ו ובדרישה כתבתי לשונו ע\"ש כי בה נפרשו כמעט כל דברים שבסימן זה. איזה מהן שבא לחזור כו' פירש\"י דהא דברים בעלמא נינהו ותביעת ממון ליכא ומיהו תרעומות איכא שצריכין לחזור זה אחר פועלים וזה אחר בע\"ה השוכרים ומדכ\"ר דרשות לכ\"א לחזור בו משמע לי דס\"ל דאפילו משום מחוסרי אמנה לית ביה והטעם נ\"ל דהא כ\"ר לעיל ס\"ס ר\"ד דהיכא דחוזר בו משום דנשתנה השער לית ביה משום מחוסרי אמנה וה\"נ זה שחוזר בו מיירי דהפועלים יכולין להשתכר במקום אחר וכן בע\"ה ימצא לשכור אלא שחוזר בו בע\"ה משום דא\"צ פועלים או ששוכרים ביוקר ועתה מוציא פועלים בזול וכן פועלים איפכא וכדמסיק רבינו והו\"ל זה כאילו נשתנה השער מיהו החולקים שם וס\"ל דאפילו בתרעא אית ביה משום מחוסרי אמנה כמ\"ש הב\"י. ובד\"מ כתב שם שיש חולקים בזה המה חולקים גם כאן ודו\"ק: ומיהו כתב ר\"ת כו' עד\"ר: בד\"א שיכולין לחזור כו' ולא מצא כו' וה\"ה תם מצא ובע\"ה חוזר בו והן נפסדין ע\"י כך וכדמסיק בשם הרא\"ש: ומצא לחה פירש\"י לחה במים ואין ראויה לעידור ובהא דמצאו לחה דמשלם להן כפועל בטל חלקו שם בגמרא דף ע\"ז בין סייר בע\"ה ארעא מאורתא לנא סייר וכתבו רבינו לקמן סי' של\"ד כי שם נקט כללא דדיני בין היכי דאמרי דהוא פסידא דפועלים או פסידא דבע\"ה ע\"ש גם משום דרבא אמר בהדיא אההיא מימרא דאתא מיטרא בלילה וה\"ה כשהיא לחה בלא מטר ע\"ש: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל לאו דוקא הלכו ולא הלכו כו' וכ\"כ המ\"מ בשם הרמב\"ן: וכן אם לא הלכו ועכבם עד שלא מוצאים להשתכר כו' גם התוספות הוכיחו זה דאל\"כ קשה הא קי\"ל כר\"מ דדאין דינא דגרמי א\"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שע\"י נתבטלו אותו היום: כפועל בטל לפי התנאי הגדול כו' פי' שמין מי שהשכיר עצמו למלאכה כזו שיתנו לו ד' דינרים כמה היה רוצה לפחות משכרו ולישב בטל. אבל [אין] שמין לפי ערך למה שנותנין לשאר פועלים בשכר מלאכה וו דהיינו ג' וק\"ל: או ישכירו עצמן כשאר כו' נראה דהברירה בידו ליתן להם כפי מה שירצה או כפועל בטל או תשלום השכר שהתנה עמו וכן משמע לעיל בסמוך שכתב ואם א\"ל לך והשכר כו' צריך לעשותו מיהו כתבו תלמידי רשב\"א אם אינו מוצא להשתכר אלא במלאכה כבידה מזו אם רצה לא יתעסק ונותן לו שכרו כפועל בטל עכ\"ל ומלשונו משמע ג\"כ שהברירה ביד הבעלים ליתן להם כפועל בטל או להשלים על השכירות אם לא במלאכה כבידה: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א שלא התחילו כו' זהו בד\"א השני הנזכר בברייתא ואדלעיל קאי והכלל שדין התחילו במלאכה ולא הלכו או הלכו ולא התחילו שווין הן וקיצר רבינו בבא זו כי סמך אמ\"ש בדין הלכו ולא הלכו וכללם בקיצור כמ\"ש יכול בעל הבית לחזור כל זמן שאינו גורם להן הפסד וי\"ל עד שכתב לפני זה ונקט בע\"ה וה\"ה לפועל וכנ\"ל אלא משום דמסיק וכתב דבע\"ה אינו יכול לחזור ושפיר יום דהיינו פועל יכול לחזור מש\"ה נקט ברישא בע\"ה לרבותא וק\"ל. והפועל אם הוא שכיר יום פי' דאז הוא משועבד כל היום לעשות מלאכתו בלי ביטול כעבד: יכול לחזור דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים: ושמין כמה היה שוה מה שעשו כו' אע\"ג דלפעמים שמין כפי העתיד לעשות וכמש\"ם בסמוך באם הוזלו אלא רבינו לשון הברייתא נקט דקתני שמין להן מה שעשו וברייתא אורחא דמילתא קתני דאם הפועל חוזר ביה ודאי מחמת שנתייקרה המלאכה חוזר ביה ורבינו כתב בתחלה לשון הברייתא דהיינו בנתייקרה המלאכה ואח\"כ כתב והה\"נ אם הוזלו. ומש\"ה כתב דכך אם הוזלו כאדם המוסיף מדעתו ואמר אע\"פ שאינו מפורש בברייתא אלא נתייקר מ\"מ נראה דה\"ה הוזלו ובזה מיושב ג\"כ מה שסידר רבינו דברי ר\"י שחילק בין אומר סתם לבין חוזר מחמת שנתייקר אחר שכתב והה\"נ אם הוזלה ולא כתב לעיל במקומו אנתייקר אלא כלומר נראה דהה\"נ אם הוזלה ג\"כ ידו על העליונה והא דקתני בברייתא נתייקר רבותא קמל\"ן דאע\"ג דמסתמא כשחוזר הפועל מחמת שנתייקרה המלאכה חוזר והל\"ל דאין שמין לו (וכמ\"ש ר\"י) קמל\"ן דכל זמן שלא אמר בפירוש שחוזר מחמת יוקר יכול לחזור. ואם הוא קבלן כו' גם הוא כו' אדלעיל קאי ור\"ל כמו שבע\"ה א\"י לחזור כך הוא א\"י לחזור ובברייתא לא נזכר דין פועל אלא דין קבלן ובע\"ה ומש\"ה כ\"ר גם הוא כאילו כתבם סמוכים זא\"ז. ששמין לו מה שעתיד לעשות גם כאן ל' הברייתא נקט וכדברי ר' דוסא דקי\"ל כוותיה וברייתא מיירי בנתייקרה וכמ\"ש לעיל וה\"ה אם הוזלו שאין נותנים לו אלא ד' דינרים דהיינו כפי מה שעשה וכמש\"ר בסמוך: א\"צ לשלם מכיסו כלום פי' אא\"כ בא חבילתו לידו דתפיס מידי משלו דאז שוכר עליהן כן מוכח רבינו בסמוך שכתב כיון שאינו תופס משלו כו' דמשמע כל היכא דתפיס מהני ואפילו לא תפיס כלי מלאכת אומנתו אלת ממון אחר ואין נ\"מ בכלי אומנתו אלא דוקא בשלא התחיל במלאכה דאז הוה משיכתן כאילו התחילו ומיהו נראה דגם בבא חבילתו ליד ב\"ה אינו שוכר עליהן אלא כדרך בע\"ה השוכרים בדבר שאינו אבוד והייינו דמוסיפין קצת לפועלים שנתייקרו כדי לגמור מלאכתן מיד ואם נתייקרו טובא ונראה להן דלאחר זמן יוזלו הפועלים ממתינין עד שיוזלו ולא אמרו שלוקח מהחבילות אפי' מ' ונ' אלא בדבר האבוד והיינו שאינו יכול להמתין במלאכתו עד אחר זמן וגם בדבר האבוד לא אמרו עד מ' ונ' אלא משום דדרך הבע\"ה לשכור בדבר הזה עד מ' ונ' וכ\"כ בהדיא ב\"י ונראה פשוט דבכלל זה נמי שיכול להטעותן שהרי לא מיעט רבינו אלא שלא ישלם מכיסו ונלמד ג\"כ מהא דכתבנו דאם תפס חבילתו דשוכר עליו משל חבילתו דממונא הוא כ\"ש דיכול להטעותן שאינן מפסידין בזה מכיסם וליכא נמי הוצאה מידי בדיינים וכן מוכח מתשובת הרא\"ש שכ\"ר בסמוך בס\"ס זה: לפיכך אם התחיל כו' אע\"פ שהלך כי' אין מפסיד כו' ז\"ל ב\"י ל\"מ כו' [עיין ל' ב\"י בב\"ח] ויותר נראה גירסת מקצת ספרים דאית בהו הנוסחא בל' זה לפיכך אם לא התחילו כו' אע\"פ שהלך כו' ר\"ל ל\"מ בהתחילו דמיניה איירי עד השתא דאין מפסידין מכיסן כלום דדי להם בהפסד מקצת מלאכה שעסקו בה אלא אפי' אם לא התחיל במלאכה אע\"פ שהלך דאז הוה כמו שהתחילו ויתר שאת שאינו מפסיד ממלאכתו כלום אפ\"ה אינו מפסיד מכיסו כלום ונוסחת הב\"י הנ\"ל היא דחוקה שמתחיל בלפיכך אם התחילו במלאכה ואינו מסיים מה דינו ביה אם משלם מכיסו או לא: ולא ישאיר לו אלא ב' דינרים משמע הא ב' דינרים נשארים לבע\"ה והיינו דוקא אם מוצאים להשתכר נפשם במקום אחר דאל\"כ ק' הא כ\"ר לעיל שאם בע\"ה חוזר צריך ליתן להם כפועל בטל וגם שם בקבלן מיירי הברייתא ופשוט הוא דהתחייב להן מדינא דגרמי כפועל בטל וכ\"כ הר\"ן בהדיא: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א שהפועל כו' זהו בד\"א השלישי הנזכר בגמרא הנ\"ל אבל בדבר האבוד כו' עד וכל כיוצא בזה בין פועל בין קבלן אם הן אנוסים כו' כן הוא נוסחת דפוס ב\"י וכן ציינו בדבריו הכל בבבא א' ובא ללמדינו רבינו דבדבר האבוד שוה פוענ למקבל דאינו יכול לחזור כ\"א כשהוא אנוס אבל כשאינו אנוס לא ומותר להטעותו או לשכור על הפועל כמו ��ל המקבל וכדמסיק רבינו וכתב אבל אם אינן אנוסים כו' אבל בנוסחת ספרים המדוייקים כתוב ברישא בל' זה וכל כיוצא בזה אין חילוק בין פועל לקבלן ואם הן אנוסין כר וא\"ש טפי דתרתי קאמר מתחלה כתב דבדבר האבוד אין חילוק בין פועל לקבלן דכמו דבקבלן כבר כתב דאם חזר בו ידו על התחתונה כן הדין גם בפועל ואח\"כ כתב דאם הם אנוסין שניהן ידו על העליונה כו' אלא שלפ\"ז מה שמסיק רבינו וכתב ז\"ל אבל אם אינן אנוסין וחזרו בהן ידן על התחתונה כו' מיותר הוא לפי נוסחא זו דהא כבר נלמד ממנו ברישא שאין חילוק בין פועל לקבלן וכמ\"ש וצ\"ל דחזר וכתב כדי לכתוב עליו דין מטען או שוכר עליהן וק\"ל ונוסחות דפוס ב\"י הוא מסודרת קצת טפי ע\"פ ל' הגמרא ע\"ש ודו\"ק: ומיהו אין צריך ליתן להר' כו' כתב ב\"י פשוט הוא ולא כתבו אלא לסמוך עליו דברי הרא\"ש שכתב בסמוך עכ\"ל: בחצי יום האחרון מיירי דלא שכרו אלא ליום א' ואחרון וראשון אאותו יום א' ששכר קאי ור\"ל בחצי האחרון של אותו יום או בחצי ראשון של אותו יום ואם השכיר נפשו לימים הרבה שייך לומר שבא לו האונס בחצי ימי השכירות דאחרונים או הראשונים וכן הוא שם בהרא\"ש דכתב דינו אמ\"ש בפ\"ק דקידושין בעבד עברי דחלה ג' שנים אינו צריך להשלים דהתם מיירי דחלה ג' שנים הראשונים ואחר חליו קבלו רבו סתם ועבד לו ג' שנים האחרונים ולא אמר לנכות לו דאמרינן מסתמא מחל לו ע\"ש: ומטען אפילו עדיין לא התחילו כ\"כ הרא\"ש שם שכן דקדק הראב\"ד ממתניתין וכ\"כ הרמב\"ם ב\"י: וכתב הרמב\"ם אפי' כו' פ\"ט דשכירות כ\"כ בד\"א שאינו מוצא פועלים לשכור כו' כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' בדרישה כתבתי ל' הברייתא ושהרא\"ש כתב דנראה לו דהאי בד\"א שאין שם פועלים לשכור כו' קאי אמ\"ש בברייתא ומטען וכמש\"ר והוכיח זה וכתב דאי כפירש\"י דפירשו אשוכר עליהן כו' ק' פשיטא כיון שמוצא לשכור בלי תוספת למה יעשה מעותיו אנפרות ויתן להם יותר ממה שמצא לשכור אבל במטען דאין דעתו ליתן להן מותר אלא להטעותן בא עביד אינש דמהתל ומטעה לאלו שבאין לחזור בו. מיהו רבינו חזר וכתב הבד\"א כו' גם אשוכר עליהן כו' ללמדינו דאף אם נתייקרו הפועלים יד הפועל על העליונה כיון דעכ\"פ נמצאים לפנינו פועלים אחרים לגמור מלאכתו ותו לא הו\"ל דבר האבוד ע\"י חזרתו ומש\"ה ניתן לפועל זה רשות לחזור וידו על העליונה כדין הנ\"ל בדבר שאינו האבוד ודו\"ק: וכל מה שמוסיף כו' עד אפי' עד כדי הכפל כו' עד\"ר שם כתבתי שכ\"כ הרא\"ש ושהביא ראיה מהירושלמי. וכתבתי שם ג\"כ קצת טעם למה אמרו עד הכפל ולפיכך יהיה זה ג\"כ בקבלן חילוק בין דבר האבוד דשוכר עליהן עד כפל שכירתו ובין דבר שאינו אבוד דידו על התחתונה (ודוקא בכדי שכרו אין משלם מכיסו כלום) משא\"כ לפי' רש\"י דפי' דגם בדבר האבוד ואין חבילתו בידו אינו שוכר עליו אלא כדי שכירתו שתופס הבע\"ה בידו ע\"ש ועד\"ר ולא כב\"י דכתב דפירש\"י הן כדברי רבינו ודבריו תמוהין הן ע\"ש ודו\"ק: ואם היה בידו משלהם כו' כן אוקמוה שם בגמרא דהא דתניא הברייתא שוכר עליהן עד מ' ונ' כשבאת חבילתו לידו ומשמע לרבינו דחבילתו ר\"ל כל דבר שיש משלו בידו מהני (בהתחילו או בדבר האבוד) לשכור עליהם עד מ' או עד נ' ודלא כדברי החולקים וס\"ל דוקא כלי אומנות קאמר ועיין בד\"מ בעמוד שהביאם: אפי' עד מ' ונ' דינרים מסיים בזה הרמב\"ם פ\"ט מהל' שכירות ז\"ל בכל יום לכל פועל וכתב המ\"מ פי' רבינו מ\"ש בברייתא עד מ' ונ' שהכוונה לפועל א' ביום א' ודרך גוזמא אחזו ונכון הוא ונראה דר\"ל אלא כפי הצורך וכפי הדרך שאדם רגיל לשכור בדבר האבוד שלו וכ\"כ הנ\"י והרמב\"ן בהדיא והב\"י תמה על דברי הרמב\"ן. ודברי הב\"י הן תמוהין בזה בעיני וכמ\"ש בדרישה ע\"ש ודו\"ק: בד\"א כשאינו מוצא עתה פועלים אחרים כו' כבר נתבאר זה ממ\"ש לפני זה בפרישה גם בדרישה באר היטב ע\"ש ודו\"ק: ואמר לו לך וצא ושכור פועלים מאלו כצ\"ל וכן הוא לשון הברייתא וכן הוא במיימוני ובש\"ע ור\"ל מאלו המזומנים לפניך. "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' כלל ק\"ד סי' ב': תשובה כיון שקבלן כו' יכול להטעותו אפי' אינו דבר האבוד והוא מטעם שכתבתי בדרישה בס\"ב: שתלה ראובן אמר כו' בסוף כלל הנזכר: תשובה חייב ראובן לשלם לאומן כל הפסדו משום דינא דגרמי כו' נ\"ל ללמוד מדקדוק לשונו דלא הכריחו ליקחנו מידו וליתן בעדו דמיו אע\"פ שע\"פ עשאו מ\"מ הרי לא משכו מעולם ולא חייבו אלא לשלם לו הפסדו והיינו אם הכל נפסד בשהייתו כמ\"ש בשאלה צריך לשלם כפי מה שהוציאו וגם כפי מה שהיה יכול להשתכר אם לא צוה לו לעשות כליו כדין הלכו החמרין כו' דבריש הסי' ואם יכול למכור הכלי בפחות מ\"מ צריך הוא להשלים לו כפי ערך שיעור הנ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " השוכר את הפועל לחפור בשדה כו' השוכר את הפועל להשקות כו' לפיכך השוכר את הפועל כו' הן ג' מימראות דרבא תכופים זא\"ז בפ' האומנין: ובא מטר בלילה עד\"ר: אם הראה לו השדה בערב פסידא דפועלים כן אמרו בגמרא גם אההיא דפועלים שהלכו לעשות מלאכתן בשדה ומצאו שדיהו לחה שכ\"ר בר\"ס של\"ג וממש\"ר שם בשם הרא\"ש דהלך ולא הלך ל\"ד נקט אלא אורחא דמילתא נקט ולפעמים יש נ\"מ בזה כו' ע\"ש כן הדין נמי בזה ובמקום שהיה לבע\"ה להודיעו חייב הבע\"ה אם לא הודיעו אפי' אם עדיין לא בא לשם כי הגמרא מדמה שם הדינים יחד ע\"ש וק\"ל. וטעם זה דכ\"ר משום דבע\"ה מכיר שדיהו משא\"כ הפועלים אם לא בשהראוהו להם מבערב כתבו התו' והרא\"ש ובדרישה כתבתי ל' רש\"י והרמב\"ם ע\"ש: פסידא דפועל הטעם כ\"ר בסמוך דכל אונסא דמתיליד פסידא דפועל: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם כתב אם ביקר כו' בפ\"ט משכירות כ\"כ והוא פי' סיירה באורתא דאבע\"ה קאי משמע מדבריו דאם ביקר בע\"ה אף דהפועל לא בקרו אע\"ה פטור הב\"ה משא\"כ לסברא הראשונה וטעמא דהרמב\"ם הוא דאם לא ראהו בע\"ה מבערב נראה מדעתו דעכ\"פ שכרן דאל\"כ איך שכרן דלמא שדהו אינה ראויה או אינו צריך למלאכה משא\"כ כשבקרו בערב וראהו שצריך וראויה למלאכה ועיין דרישה: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך אם שכרו להשקות שדהו ובא מטר בלילה כו' בכאן לא חילק רבינו בין הראה לפועלים ללא הראה והטעם משום דדוקא בששכרה לחפור בסתם ומטר אינו מעכב כ\"כ מלחפור ומש\"ה כי לא הראה להם מקודם לא היה להן להעלות על לב שיהיה להם מניעה לחפור מחמת המטר אבל בעל הבית שהיה מכיר שדהו היה לו להודיען מה שאין כן בהשקאה שסתם מטר מלאים היאורים ותו אין צריך להשקות (מה) [מש\"ה] לא היה להן לבא וכ\"כ תוס' בשינויא בתרא ותפסו רבי' לעיקר ונראה שגם. הרמב\"ם שכתב בפ\"ט דשכירות בדין ד' דינא דהשוכר את הפועל להשקות ולמחר מצאוהו מלא מים עם דינו דשכרו לחפור כו' בבא א' ועל שניהם כתב אם לא ראה בע\"ה השדה מאתמול פסידא דבע\"ה כו' היינו דווקא בשמצאוהו למחר שנתמלאו מים ואז פשיעותא היא דאיכא למימר שכבר היה משא\"כ כשנתמלא מחמת מטר הלילה: אבל הפועל אינו מכיר השדה אפי' הוא מן העיר דבדוולא לא היה להם לפועלים למידע מנהג שדהו שיהיה די לה בעליות הנהר לאפוקי כי אפסיק נהרא דידוע לכל ��סיקת נהרא שאין לשם שדה השקאה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לפי שאין האריסין כדין פועל לפי שהוא כשותף בשדה כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש וז\"ל שאני אריס דכשותף דמי דהא אי איתנסא ההוא ארעא לא היה שקיל מידי הלכך כיון דקביל עליה דדלי ד' קני ליה תילתא וכיון דלא איצטריך לא פקע מנתיה דיליה עכ\"ל והתוס' ג\"כ כתבו כן ומטעם אחרינא [עיין בב\"ח] וע\"ש ריש ד' ע\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרר\"י כו' עד סוף הסי' הכל מדברי הרא\"ש בר\"פ האומנין דלמד כן מדברי רבא ע\"ש ועד\"מ: וחלה התלמיד כו' ע\"ל בסי' של\"ג ס\"ג שכתב בשם הרא\"ש בחלה העבד שקבלו רבו אח\"כ סתם דצריך לשלם לו אח\"כ משלם וכתבתי שם דה\"ה לחלה המלמד ע\"ש בש\"ע ובסמ\"ע. ולכאורה היה נראה די\"ל כן ג\"כ בחלה התלמיד ע\"ש ודו\"ק. "
+                ],
+                [
+                    " הנותן לו שכרו משלם כו' אא\"כ ידוע דניחא ליה יותר בביטול ועיין בד\"מ כשאין לומדין הבטלה מביא כו' עיין בדרישה: לאוכלוסי דמחוזאי מחוזא עירו של רבא היה והוא אומר דין זה. בגמרא והיו שם בני אדם הרגילים תמיד לשאת משאות ול\"ד של מחוזא קאמר והא ראייה שבסימן של\"ה כ\"ר סתם ז\"ל ואם הוא אדם שהבטלה קשה לו כו': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " השוכר את הפועל למלאכה ידועה כו' ג\"ז בב\"מ דף ע\"ז ז\"ל ואמר רבא מהאי כו' [ע\"כ הביא הב\"ח] דקשה מיניה לא מפקיד להו ונותן להן שכרן משלם. אמאי וליתב להו פועל בטל. כי קאמר רבא באוכלסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי עכ\"ל. זהו כלל דברי רבינו ומ\"ש למלאכה ידועה ר\"ל שהזכיר להם ניכוש או עידור לאפוקי אם לא הזכיר להם אלא שכרם למלאכה סתם דיכול לשנות אפי' מקלה לכבידה וכמש\"ר אח\"ז מיד אבל כיון שהזכיר אותה מלאכה ידועה (בה) [בה\"ב] הו\"ל לאתנויי שבאין בה שיעור מלאכת יום דאיהו הוא דידע ולא אתני ואפסיד אנפשיה וכ\"כ הרמב\"ן והרא\"ש: כגון מניכוש לעידור לכאורה נראה אע\"פ שרש\"י פי' עידור בכמה מקומות חפירה כאן אין פירושו כן אלא ר\"ל מלאכה הדומה לניכוש וע\"ד שאמרו בסוף ב\"ק מנכשי זרעים ועודרי ירקות ופירש\"י שם וז\"ל ומנכשי זרעים ניטלין ירקות מביניהם ועודרי ירקות כשהן תכופות יותר מדאי כדי שיהא מקום להרחיב ולהתפשט ע\"כ ומש\"ר אע\"פ שאינה אותה מלאכה משום דהמנכש ירקות מבין זרעים אינו מדקדק כ\"כ בעקירתן מן השורש אלא מנכשן וזורקן משא\"כ בעודר זה מזה ונוטען במקום אחר דצריך כוונה יותר בעקירתן לעקרן עם שרשיהן. אבל אי פי' עידור ר\"ל חפירה כבשאר מקומות ק' הלא ודאי מלאכת החפירה כבידה מניכוש ודוחק לומר משום דשניהם מלאכת שדהו נינהו. ולפי נוסחת מקצת ספרים דאית בהו כגון מעידור לניכוש לק\"מ אלא דלפ\"ז הו\"ל לרבינו לכתוב כיון דקלה ממנה וק\"ל. ועיין בי\"ד סי' קס\"א שם כ\"ר לענין איסור ריבית ז\"ל ולא יאמר עדור עמי ואנכש עמך שפעמים שהאחרת שעושה לו חבירו כבידה יותר. וכתבתי שם בפרישה שמש\"ה כתב שפעמים כו' ללמדנו דאף על הרוב השנייה קלה יותר אפ\"ה אסור כיון שלפעמים הוא להיפך ובזה נתיישבו שני הנוסחאות הנ\"ל וק\"ל: אבל אינו כופהו כו' פי' בסך שכירות שפסק עמו כבר אינו כופהו לעשות אבל אם רוצה להוסיף לו על השכירות כפי ערך כבידות המלאכה זו מהראשונה יכול לכופהו וכ\"כ המרדכי והביא ב\"י בסי' של\"ד וכ\"כ ב\"י בסי' של\"ג וכ\"כ רמ\"א בש\"ע בסי' זה: שהבטלה קשה לו כגון חופר אדמה או עובדי אדמה שדרכן לטרוח הרבה ושינוי הבטלה קשה להן ע\"ד כל ימי עני רעים: ודוקא שלא הראה להם כו' נראה דמיירי שלא אמר לו ��שכרו לעדור על יום א' אלא שכלו סתם לעדור ולא הראו לו דאילו שכרו לעדור ליום אע\"פ שהראה לו המלאכה מצי א\"ל מדשכרת לי ליום סברתי שיש לך עוד מלאכה כזו במקום אחר להשלים עבודת היום ולא הוצרך רבינו לבאר זה דמילתא דפשיטא הוא ועוד שסמך על מה שהתחיל וכתב ששכרו לעדור ולא הזכיר יום: "
+                ],
+                [
+                    " השוכר את הפועל כו' עבד\"ר: להביא לו קנים כו' כיון דהן דבר כבד יש לו לנכות בשכרן ולא ישלם לו אלא כפועל בטל דומיא דשכר חמרים להביא תבואה ולא מצאו שכתב לעיל ר\"ס של\"ג דנותן להם שכרן כפועל בטל. וגם בתוספתא קתני שם שני הדינים ואין זה נלמד מההיא דחמרין דה\"מ דשאני התם דשכרן על כל היום והלך ולא מצאן ואין שייך לומר שיתנו לו שכירות כל היום משא\"כ זה דשכרן על הבאת קנים פ\"א דהו\"א דיתנו לו קמ\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " לא יאמר לו טול מה כו' פי' אלא נותן לו שכרו משלם ולא הוצרך לפרשו דפשוט הוא דהא עשה מה שהיה לו לעשות ועיין דרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " השוכר את הפועל לעשות בשלו כו' ב\"מ דף ע\"ו ודף קי\"ח: וחוזר ונוטל מבע\"ה שההנהו עמ\"ש ר\"ס של\"ב וע\"ל סי' ל\"ז סע\"ד דכתב בשם הרמ\"ה ז\"ל כשאין בה פירות מעיד לו כו' עד שהמערער צריך לשלם כו' כדין השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו וקשה הא כאן אמרינן בדין זה דהשוכר צריך לשלם ואינו נוטל מחבירו אלא מה שההנהו לכן נ\"ל להגיה שם וצ\"ל שהמתערערים צריך לשלם והיינו כמ\"ש כאן שהשוכר חייב לשלם ודוקא כשאין בו פירות דנוטל שכרו כפועל בשדה שאין בו פירות משא\"כ ביש בו פירות דנוטל כאריס ששכירותו טפי מפועל: וא\"י לומר טול מה שעשית בשכרך כו' עד\"ר: אבל אם שכרו כו' עד כיון שאין שכרו עליו כו' והיינו דוקא כשהפועל ידע שאין השדה שלו. וסתם דקאמר רבינו פי' דלא א\"ל שכרך עלי וכסתם שמזכיר רבינו לפני זה א\"נ גם בענין זה השדה שכר לו סתם ולא א\"ל שהוא של חבירו אלא שהפועל מעצמו ידע שהוא של חבירו ושתק. אבל. אי מסר לו השדה סתם והפועל ג\"כ לא ידע מעצמו של מי הוא השוכר חייב בשכרו ואפי' לא אמר שכרך עלי. ובכלל השוכר את חבירו לעשות בשלו והראהו בשל חבירו הוא כיון דהפועל סובר שהוא שלו ונמצא שהוא של חבירו וכמש\"ר בשם הרא\"ש בסי' של\"ט ס\"ו ע\"ש ועיין בב\"י שכתב ז\"ל ומדברי רש\"י משמע שחולק ע\"ו שכתב דכי לא אמר שכרך על הבע\"ה שכרו עליו ע\"כ. ול\"נ דליכא הוכחה כלל מלשון רש\"י דרש\"י כתב זה דוקא כששכרו לעשות בשלו והראה בשל חבירו ובכללו הוא כל שלא ידע הפועל שהוא של חבירו וכמ\"ש אז חייב עד שיאמר שכרכם על הבע\"ה אבל כששכרם סתם והפועל ידע שהוא של חבירו גם רש\"י מודה דבמאי נתחייב ותדע דהא דין זה כתבו התוס' דפשיטא הוא דיכול לומר טול א\"כ אין סברא לומר דמאי דפשיטא לתוס' יהיה ס\"ל לרש\"י להיפך ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " השוכר את הפועל כו' השתא אתא לאשמועינן דאפי' עשה בשלו א\"י לומר טול כו' דהו\"א דוקא לעיל דהוא של חבירו ליכא למימר זכי ביה אתה דאין לו כח ליתן לאחר מה שאינו שלו והוא שכרו לעשות בשלו אבל הכא דשלו הוא מצי א\"ל טול כו' קמ\"ל והוא ממשנה שם דף קי\"ח (ואם) ואיירי אפילו אם המלאכה שוה כדמי שכירותו ואע\"ג דבכל דוכתא קי\"ל דשוה כסף ככסף שאני פועל דכתיב בי' בל תלין שכרו והיינו מזומנים או מאי דאתני בהדיא כן פירש\"י שם במשנה וה\"ט גופא הוא בשכרו ללקוט לו דבר של הפקר דמיד כשלקט זכה הבע\"ה ואפי' למ\"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו שאני פועל דיד פועל כיד בע\"ה דמי והרי הוא כאילו שכרו לעשות בשלום משא\"כ בשכרו לשמור דבר של הפקר דבשמירה בעלמא לא זכה ביה לא הפועל ולא הבע\"ה והרי הוא כשכרו לעשות בשל חבירו דיכול לומר לא עבדי לו מידי וכל זה מבואר שם בגמרא ע\"פ פירש\"י ע\"ש וק\"ל ועבד\"ר: ואם נתרצה הפועל כו' ואח\"כ חזר בו אין שומעין לו שם במשנה ודומה לזה כ\"ר סי' קס\"ו ועד\"ר: לא בעי משיכה אחריתי ל\"ד קאמר דהא הטעם הוא דרשותו או כתיפו קנה ליה מיד אפילו לא משכו מתחלה כלל על דעת לקנות לו אלא כלומר לא בעי קנין אחר גם משום דכל קנין חצירו ורשותו שם משיכה יש עליו דנמשכו ע\"י מרשות המוכר או הנותן ובא לרשות הלוקח או המקבל וכמ\"ש דומה לזה סי' שי\"ב סי\"ח ע\"ש ועד\"ר: וילך הוא ויזכה בו נראה דה\"ק כיון דהוא דבר של הפקר יכול הוא לילך ולזכות בו משא\"כ כשהראהו בשל חבירו דלא יכול לזכות בשל חבירו שלא ברשותו וכעין זה פירש\"י שם בד\"ה של הפקר ע\"ש א\"נ עצה טובה הוא דנותן לו שהפועל ימהר וילך ויזכה בו הוא שלא יקדמנו אחר אז יהיה קרח מכאן ומכאן דאין לו על השוכר כלום ומינה נשמע דאף אם המלאכה לא שוי' כדמי שכירותו דמצי א\"נ לך טול זה בשכרך ומפסיד המותר: אבל אי איכא מידי אחריני לב\"ה לאשתלומי מיניה או מידי דקפץ כו' צ\"ע ל' או דקאמר דמשמע או לית ליה מידי אחריני כו' דא\"כ היאך אמר תו או מידי דקפיץ עליה זביני טפי גם ק' מ\"ש מתחלה ה\"מ דלית ליה מידי לאשתלומי מיניה א\"כ איך קאמר ברישא דלא ישמע לו בדאמר טול מה שעשית בשכרך כיון דלית ליה מידי אחריתי לכן נראה לומר דמ\"ש דליכא מידי לאשתלומי מיניה ר\"ל מעות מזומני' שהוא פרעון של פועל וכמ\"ש לעיל בסמוך והשתא א\"ש מ\"ש או כו' דר\"ל או אין לו מעות אבל אית ליה דברים שקפיץ עליה זביני אלא דאכתי קשה דנראה דלדעת הרמ\"ה אם אין ההפקר שוה כדמי השכירות צריך שישלם המותר מכיסו כיון שפרעון מוטל עליו וא\"כ הו\"ל לרבינו לכתוב גם האי פלוגתא והחילוק שביניהן דהא לרבינו מפסיד הפועל מה שלא שוויה ההפקר דמי שכירותו וכמ\"ש וצריכין לומר שסמך רבינו ע\"ז דהא בהא תליא דאם מציא א\"ל טול את שלך מה שעשית בשכרך נשמע ג\"כ מיניה דאפי' לא שווי' והוא דוחק דמ\"מ לא הו\"ל לסתום דבריו ועד\"ר: ואין נראה דטעמו שיכול כו' ז\"ל ב\"י דברי רבינו נכונים המה בטעמם ע\"פ פירש\"י ואפשר היה מפרש סוגיית הגמרא בענין אחר עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " השוכר את הפועל ונאחז כו' הוא מן התוספתא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הרי זה אוכל ממה שהוא עושה כו' ברייתא שם ע\"ש בברייתא דף פ\"ז גם בדף פ\"ח ע\"ב אשכחן אדם במחובר וכו' ותמצא לכל פרטי דינים שכ\"ר. ורבינו כתב כל זה וכתב הדינים השייכים לכל א' בפני עצמו ומש\"ר אפי' אינו מזיז לא ידיו ולא רגליו היינו כרבנן ולאפוקי מר' יוסי בר יהודא דאמר עד שיעשה בידיו וברגליו דומיא דשור בדישו אלא ילפינן מדכתיב כי תבא בכל מילי דעביד: "
+                ],
+                [
+                    " בין אם קצץ עמו פירש\"י פסק לו מעות כדי שלא יאכל. ומ\"ש ודוקא לענין מלקות קאמר אבל איסור איכא טעמא דשם אח\"כ פריך ויהא אדם מצווה על חסימתו מק\"ו משור ומה שור דאי אתה מצווה להחיותו אתה מצווה על חסימתו כו' ומשני אמר קרא כנפשך כו' וס\"ל לרבינו כיון דמדינא היה ראוי לנקות עליו מק\"ו דשור אך שמיעטה התורה בהיקש דכנפשך שיהה פטור בחסימה אית לן למימר דלא פטרה אלא ממלקות אבל איסורא מיהא איכא והא דאיסורא איכא היי��ו נמי דומיא דשור שאחר חסמו בע\"כ אבל ודאי לדעתו אפי' לכתחלה מותר שכן מסתבר וק\"ל: וכ\"כ הרמ\"ה כו' פי' דכתב נמי לא מצי למיחסמה והיינו אסור והוסיף עליו דאם עשה צריך לשלם: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א כו' במחובר בשעת גמר כו' כל זה שם דף פ\"ז ז\"ל ואלו אוכלין מן התורה כו' ותנו שאין אוכלין כו' ושם יליף לה דומיא דכרם מה כרם גידולי קרקע וגמר מלאכה אף כל כו' בוכר בענבים ומוסק בזיתים כו' כולם לשון לקיטה הם קודם שיגמור סוף המלאכה דומיא דדייש שמוזהרין אחסימה דשור בשעת גמר מלאכה דהא ילפינן שור מאדם ואדם משור כנ\"ל: בחיוב האחרון שבו פירוש בתאנים ויין חיוב מעשר ובדגן חלה כמ\"ש בסמוך: המגבן והמחבץ מיני חריצי חלב: ואע\"פ שהוא גמר מלאכת הקטנים פי' ל\"מ כשעוקר מביניהם שאר ירקות שאינם יפות דאינו אוכל מקרא דואל כלייך לא תתן דמשמע בזמן שנותן לתוך כליו של בע\"ה ועכשיו אינו נותן כלום אלא אע\"פ דשליף בצלי' קטנים אותם דקורים ניבו\"ט שלא יהיו גסין לעולם ועוקרין אותן מבין הגדולים להרחיב להם מקום להתפשט דאיכא השתא נתינה לכליו שלבעל הבית חותך בצלים קטנים ולא ממעטינן מואל כלייך לא תתן אעפ\"כ ממועט מדינא דבעינן דומיא דדיש דהוא גמר מלאכה והאי לאו גמר מלאכה הוא דעיקר הפעולה משום תיקון הגדולים הוא ולכן אפי' מן הקטנים אינו אוכל עכ\"ל נ\"י דף קי\"ו ע\"א וזש\"ר נמי ואפילו המנכש בבצלים ור\"ל שהניכוש הוא בבצלי' עצמן והיינו הקטנים מבין הגדולים וזהו שחזר ופירשו וכתב ז\"ל כגון שעוקר כו' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' פי\"ב דשכירות כ\"כ ע\"ש בהשגות הראב\"ד שהשיג עליו וחזר ופירשו אבל רבינו והמ\"מ לא ס\"ל ההוא פירושא. וכלל הפלוגתא שביניהן אינו אלא בדין תורה שהרמב\"ם ס\"ל דכל זמן שיעשה מלאכה אינו רשאי לאכול מן התורה שלא יבטל ממלאכתו. ואם אוכל עובר בלא תעשה שנ' וחרמש לא תניף כו' משמע כל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו (וכ\"כ בהדיא שם בסוף דבריו) אבל אחר שגמר מלאכתו אז מותר לו לישב לבטל ממלאכתו ולאכול שאין שם קפידת מן התורה לבטל ממלאכתו אבל חכמים הקפידו ע\"ז ואמרו להשיב אבידה זו כו' וכמ\"ש בדרישה ל' הרמב\"ם ע\"ש ורבינו וראב\"ד והרמב\"ן כתבו דהא דכתיב וחרמש לא תניף כו' דרשו בסיפרי וקטפת מלילות בידיך אבל לא יניף חרמש לקצור ולאכול. חרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בע\"ה אתה אוכל שלא יעש' אכילתו קבע כעין מלאכתו וכמש\"ר בסי\"ב שיאכל דוקא בשעת מלאכה וכל זה לדין תורה אבל מפני השבת אבידה תקנו חכמים בע\"א כמש\"כ בסי\"ב ובזה אינן מסולקין כלל ומשנה שלימה הוא שברישא דמתני' מחולקים בגי' איך הוא דין תורה וכמ\"ש הכל בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " העושה בתלוש כו' שני ברייתות הן שם דף פ\"ט ומסקינן בגמ' דה\"ק. דיש מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו אף כל כו' יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות כו' שנגמרו מלאכתן למעשר ויצא הלש והמקטף והאופה שכבר נגמרה מלאכתו לחלה דאין פועל אוכל בו. ופירש\"י דהלש משנתן מים וגלגל נתחייב ועדיין צריכין ללוש ולשוף ולבעוט הרבה ומקטף ערך וטח פניה ושם קאמר בגמ' מידי מעשר קגרים גמר מלאכתו קגרים ופרש\"י דילפינן מדיש ל\"ש בזמן מעשר ל\"ש שלא בזמן מעשר דמעשר גבי אכילת פועל לא כתיב וזש\"ר בסמוך ואפי' האידנא כו' וק\"ל: בודל בתמרים פי' שמבדילן זה מזה שכבר נגמרה כל מלאכתו ומש\"ה נתחייבו במעשר אלא שפעולתן עתה לחזור לה��דילן זה מזה למכרה או לבשלם פרודות: כגון תאנים וענבים כו' פי' סתם ענבים עומדים לעשות מהן יין ובודאי יין הוא גמר מלאכתו וקודם אינן חייבין במעשר והיינו מעשר דגן ותירוש הנזכר בתורה אא\"כ חישב עליהן לאוכלן ואפשר שגם תאנים סתמן עומדין לקציצה ואז גמר מלאכתם למעשר וז\"ש לאחר שנתחייבו ר\"ל כל א' לפי ענינו: אוכל עד שיגמור מלאכתו כו' דקדק רבינו וכתב כגון חיטין העומדין לעשות פת משום דסתם חיטים עומדים לפת דוקא מה שאינו כן שאר תבואה כמש\"ר בעצמו ס\"ס של\"ה בדין שעורים שהושרו במים ומייבשין אותן בתנור ואח\"כ דשין אותן בפרות להסיר קליפתן דאין בהם משום בל תחסום לפי שכבר נתחייב במעשר כו' והוא דף פ\"ט וכ\"כ התוספות שם בהדיא אההיא ברייתא זה לשונו פרות המרכסות בתבואה כו' אינו עובר משום בל תחסום ופירש רש\"י דבשעורים שהושרו במים איירי והתוספות ביארו דבריהן יותר וכתבו ז\"ל פרות המרכסות בתבואות כו' לא לעשות מהם לחם איירי כו' אלא בתבואה לעשות קליות או שתית מיירי עכ\"ל מוכח מדבריהן דבדבר המיוחד ללחם כל המלאכה שעושה בו הפועל אוכל והולך בו עד שנגמרה מלאכתו וזהו דלא כדס\"ל הנ\"י בשמעתין דכתב דכיון דילפינן הכל מדיש גם בפועל בחיטין מיד שנגמרה מלאכתו אסור לאכול בו אלא שאם בחיטין אחר שנגמרה מלאכתן למעשר עושין ואח\"כ עושה בו מלאכה הפועל שטוחן ורוקד חוזר ואוכל בו עד שיוגמר המלאכה לחלה דהו\"ל במלאכות אלו כדי שאוכל והולך בו עד שנגמר חיוב מלאכת מעשר כו' עוד שם דכן ס\"ל נמי הרמב\"ם ז\"ל ושמשום הכי פי' להברייתא הנ\"ל דקתני דפרות המרכסות בתבואה כו' בע\"א וכתבתיהו בדרישה בס\"ס של\"ח ע\"ש ורבינו כאן ושם סתם דבריו ע\"פ פרש\"י ותוס' הנ\"ל דבדבר המיוחד ללחם עובר בבל תחסום עד שיגמור מלאכתו לחלה ושאינו ק' מברייתא דפרות המרכסות כו' דאיירי דוקא בשעורים שלא תבא לידי חיוב חלה וכנ\"ל ודו\"ק: השוכר את הפועל לקצוע בתאנים אוכל מהן שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר כך גי' ספרי רבינו שלפנינו ונלע\"ד שפי' לקצוע מל' קציעות שרוצה לעשות מהן עגולי דבילה וא\"כ לא נתחייב במעשר כ\"ז שאינן נעשים קציעות בעיגול ובס\"א אינו ובס\"י איתא וכתב שם (לקצוע) [לקצור] בתאנים: נפתחו חבית של יין משנה שם דף צ\"ג: ומ\"ש כגון שנפתחו לגתות פי' והפועל סבור שמעולם לא היו בחביות כי עדיין לא נמשך מהגת וכן גבי נפתחו עיגוליו צ\"ל שלא גילה להן אלא אמר להן עשו עמי בעגולין והן סברו שלא נתחייבו במעשר כי לא נגמר מלאכתן ומקח טעות הוא ושאילו [ידעו] לא נשתכרו בשכר זה (וכן פירש\"י שם) אבל שכרן לעשות מלאכה בסתם והביא להן פרצים עגולין כו' אינן אוכלין ולא משום איסור (עגל) [מעשר] אלא אפי' עישור כבר לפי שאין הפועל אוכל בדבר שנגמר מלאכתו ודו\"ק ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אין הפועל אוכל כו' שם דף צ\"ג וכשמואל דאמר כן ועד\"ר: ואצ\"ל השומר במחובר כו' קמ\"ל דאפ\"ה מהלכות מדינה אינו אוכל אע\"ג דשומר מתחלה ועד סוף כל זמן שהוא מחובר ועד\"ר שישבתי עוד בע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " יכול הפועל לאכול כו' שם דף צ\"ב וכחכמים דס\"ל הכי בד\"א בששכרו כו' פי' אפי' אינו שוה יותר משכרו וכן מוכח בגמרא וכמ\"ש בדרישה: והאי בד\"א קאי גם אריש הסי' שכתב העושה מלאכה כו' אוכל ממה שעושה ע\"ז קאמר בד\"א כו' וק\"ל: ואפי' שכרו לכל היום כו' עיין בדרישה: אלא יתן תחלה לכליו של בע\"ה דלא התירה התורה לאכול אלא לפועל ואין פעולתו ניכרת כשלא הניח תחלה בכליו של בע\"ה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " היה משמר כו' שם דף צ\"ג ז\"ל המשמר ד' וה' מקשאות הרי זה לא ימלא כריסו מא' מהם: "
+                ],
+                [
+                    " היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים שם דף צ\"א ובגמרא שם איתא ז\"ל איבעיא להו עושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר ממין שאתה נותן לכליו של בע\"ה בעינן והא איכא א\"ד מה שאתה נותן נכליו של בע\"ה בעינן והא ליכא ת\"ש היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים הא תאנים ותאנים דומיא דתאנים וענבים אוכל ואי אמרת אסור היכא משכחת לה אמר רב שישא בר רב אידי משכחת לה במודלת ע\"ש בפירש\"י. ובזה דברי רבינו מבוארים דמ\"ש היה אוכל בתאנים לא יאכל בענבים מיירי אפילו במודלה שהרי רבינו כתב בסמוך האיבעיא הצ\"ל. ומיהו לפי סברא הנ\"ל דעושה בגפן זה מותר לאכול בגפן אחר לא נצטרך למוקי' הברייתא במודלת ובתאנים וענבים יכול להיות דמותר כשהן מודלות וא\"כ מידי ספיקא לא נפקא. ואם אכל לא מפקינן מיניה. מש\"ה לא כ\"ר כן בהדיא דבתאנים וענבים דאפילו במודלה אסור בכל ענין וק\"ל: אבל מונע עצמו הלשון משמע דר\"ל דמונע עצמו בשעה שעושה בגפן זה עד שיגיע לגפן אחר טובה ממנו ויאכל כל שבעו ממנו דאי תאנים וענבים לא שייך לומר עד שיגיע למקום היפות הא כל מין הוא טוב ויפה בפני עצמו וכן מוכח בגמרא דהא בעי לפשוט מיניה דהעושה בגפן זה אסור לאכול בגפן אחר ע\"ש אבל מ\"מ נראה דה\"ה בתאנים וענבים יכול למנוע עצמו מלאכול בתאנים ולאכול כולי בענבים כשהוא עושה בתאנים כשיעשה בהן דהא לא אמר דאסור כ\"א שלא לאכול מהענבים כשהוא עושה בתאנים אלא מפני דאינו שכיח דימנע עצמו מהענבים כדי שיאכל מתאנים לבד או איפכא כיון דשני מינים הן דאדם אוכל מזה ומזה דרווח' לבסומי שכיח משא\"כ ממין אחד דאדם רגיל למנוע עצמו מלאכול מהגרוע ולאכול מהיפות לבד וק\"נ: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש לפיכך הפועלים הוא מימרא דר\"נ שם: "
+                ],
+                [
+                    " ומיבעיא לן אם עושין בגפן כו' פי' שאשתו או בניו יביאו לו מאותו הגפן באופן שלא יצטרך לבטל ממלאכתו כן מפורש שם בגמרא. והה\"נ אם יקחו מגפן זה בשעה שגמרו לבצרו והולכין לבצור גפן גרוע ממנו אם מותר לאכול מאותן פירות שהביאו עמהן מגפן הטוב אלא דהגמ' נקט ענין דאיירי בה שם ע\"ש: ואי אכל לא מפקינן מיניה ולא מנכינן ליה באגרי' דא\"כ היינו אפוקי כדאמרינן במשכנתא ודין משכנתא כ\"ר בי\"ד סי' קס\"ו וכמו שביארתי שם: ולא שישב כו' כבר כתבתי לעיל ס\"ד פירושו וטעמו ע\"ש בפרישה ודרישה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ולא יאכל עם ענבים פת כו' ברייתא שם דף פ\"ח וכבר נתבאר ר\"ס זה דילפינן לה מדכתיב ענבים ולא ענבים וד\"א. ודוקא הני אכשורי פירות נינהו הוא דאסור אבל אכשורי גברא לטבול פתו בציר ליכא מיעוטא דמותר כמש\"ר אח\"ז בסמוך. וצ\"ע מה שכלל רבי' הבהוב בהדי (מטבל פתו) [לא יאכל] במלח או מוצץ וכל אינך דקחשב דכולם הם דברים פשוטים בגמ' ובהבהוב איבעיא להו וכבר כ\"ר בסמוך [היכא] דהוה איבעיא ולא איפשטא אי אכל לא מפקי' מיניה ובאינך כולהו פשוט הוא דצריך לשלם וא\"כ איך עירבב הדברים ואפשר לומר דכאן אפי' בהנהו דפשיטא לן דלא יאכל לא שייך תשלומין שהרי הטעם שלא יאכל ענבים (ודאי) [וד\"א] כדי שלא יאכל הרבה וא\"כ כי עבר ואכל ענבים וד\"א מי ישלם וכי ידעינן כמה שאכל יותר משיעורו אילו לא היה אוכל ד\"א בהדייהו משא\"כ לעיל גבי עושה בגפן זה ואוכל מגפן אחר שייך שפיר תשלומין שהרי אכל ענבים של בע\"ה במקום שלא ��תירה לו התורה אם לא דסלקא לו בהאיבעיא להכי אינו משלם וק\"ל: ולא יהבהבם ולא יפריך ע\"ג סלע כצ\"ל דאין הבהוב ענינו לגבי סלע וכן הגיה הב\"י ופירש\"י שם דף פ\"ט למתקן ע\"י האור וכתב דקאי בין אענבין בין אמלילות ונראה דגם יפריך ע\"ג סלע (ואפילו בענבים מבושלים ג\"כ שייך ביה פריכא כמ\"ש התוס' שם בשם ר\"י ע\"ש בתוס' בסוף ד\"ה פועל מהו שיהבהב כו') ול' הברייתא שם ז\"ל ולא יפריך ע\"ג הסלע ויאכל אבל מפריך על ידו ואוכל ופירש\"י על ידו מיד ליד עכ\"ל ומזה משמע דקאי אמלילות מיהו אינו מוכרח וק\"ל: כגון שיש לו אשה כו' שיהבהבם וה\"ה גבי פריכא וכדאיתא שם בגמרא וכן הוא בש\"ע בהדיא: "
+                ],
+                [
+                    " ורשאי בעל הבית כו' ברייתא שם: "
+                ],
+                [
+                    " איסי בן יהודא כו' שם דף צ\"ב ור\"ל אם בלא רשות בע\"ה הוא רוצה לעשות בשביל אכילתו ואינו מבקש שכר ממנו ומסיק הגמרא דחכמים ס\"ל דאסור ע\"ש בגמרא ובאשר\"י ויש טעם בדבר דכששוכר פועלים לכל הכרם אוכלים שעה א' או ב' ביום ואח\"כ אינם מתאנים לאכול ענבים כל אותו יום ופעמים בשני ימים כי יקוצו בהענבים משא\"כ כשיעשה ויאכל כל מי שירצה אזי כל מי שיתאוה לענבים יכנס לעשות ולאכול לשובע נפשו ואח\"כ ימנע נפשו מהמלאכה: "
+                ],
+                [
+                    " פועל שאמר לבע\"ה כו'. ונראה פשוט הא דקאמר אין שומעין לו היינו דוקא בשלא התנה עמו מתחלה כן אלא שאחר שכבר השכיר נפשו לו בסתם בא לומר תן לאשתי כו' דאילו התנה עמו כן בתחלה כל תנאי שבממון קיים וק\"ל: ומ\"ש דאפי' נזיר קמ\"ל בזה דל\"ת כיון דהבע\"ה ידע דהנזיר ודאי לא יאכל מן הענבים אף שנשכר לו סתם הו\"ל כאילו פירש והתנה שיתן לבניו או לאשתו מה שהיה לו לאכונ: שנא זכתה התורה כו' וי\"א אם כבר נטלו כו' שם בגמ' איבעיא להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל למאי נ\"מ דאמר תנו לאשתי ובני אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו אא\"א משל שמים הוא אוכל לדידיה זכי ליה רחמנא ולא לאשתו ובניו ופירש\"י לדידיה בצדקה וכל זמן דלא מטא לידיה לא זכה ליה ליתני' לאשתו ובניו עכ\"ל רש\"י ומסקנא דגמרא הוא שם דפלוגתא דתנאי היא ופסקו הפוסקים כמ\"ד דמשל שמים הוא אוכל והנה מלשונו דרש\"י משמע דלאחר שמביא לידו הרשות בידו ליתנו לאשתו ובניו וזהו כדעת י\"א שכ\"ר אבל התוספות כתבו שם ז\"ל אי משלו הוא אוכל יהבינן להו דמשעה ששכרו הוה כאילו התנה עמו ואי משל שמים הוא אוכל לא יהבינן להו שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל ואין לו כח ליתן כלום עכ\"ל התוס' וזה דעת רבינו שמסיק וכתב ז\"ל ונראה דאפ\"ה אינו יכול כו' ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " היה הוא ואשתו ובניו עושים כו' משנה שם דף צ\"ג וצ\"ע למנ\"מ נקט דהוא עושה עמהן ובמשנה שם ליתא האי לישנא ויש ליישב בדוחק ולומר דהו\"א מדהתנאי מועיל ביה יועיל נמי באשתו ובניו ואם לא יועיל בהן גם גבי נפשו יהיה בטל כיון שהתנה על שלשתן בתנאי א': "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' כ\"כ בפ' הנ\"ל סמוך לבבא שהביא רבינו בריש הסי'. וכתב ב\"י ויש לתמוה כו' [עיין בב\"ח שהביאו]. ונ\"ל ליישב דהרמב\"ם ורבינו שווים בזה דאסור לבטל ממלאכתו בשביל אכילתו אלא שהרמב\"ם ס\"ל שכל אכילה בשעת מלאכה מיקרי ביטול אעפ\"י שסתם וכתב המבטל ממלאכתו סמך אמ\"ש בבבא דלפני זו דאסור לאכול כלל בשעת המלאכה גם סיים וכתב ז\"ל עובר בלא תעשה שנאמר וחרמש לא תניף מפי השמועה למדו שכל זמן שעוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו עכ\"ל ורבינו כתב בריש הסי' דאינו מסכים עמו בזה דלא יאכל מן התורה בשעת מלאכה וגם סיום דברי הרמב\"ם דחרמש לא תניף כו' לא העתיק רבינו כלל משום דס\"ל דלד\"א בא וכמ\"ש בדרישה בריש הסימן אבל ג\"כ ס\"ל דלא יבטל ממש ממלאכתו בשביל אכילתו כגון שישב ויאכל וכדפירש\"י ומש\"ה העתיק ל' הרמב\"ם שכתב המבטל ממלאכתו דבמבטל ממש ס\"ל דעובר בלא תעשה. ומ\"ש הרמב\"ם או שאוכל כו' גם רבינו ס\"ל הכי דהא דרשינן מקרא דקודם שנגמרה מלאכתו אסור לאכול מפעולתו וכמש\"ר בר\"ס זה ס\"ג ע\"ש. ומ\"ש ה\"ז עובר בל\"ת שם ברמב\"ם פי\"ב דשכירות כתב דעובר בהראשון משום וחרמש לא תניף וגו' מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף ובשנים האחרים כתב עובר משום ואל כלייך לא תתן. ובסמ\"ע כתבתי דג\"כ עובר משום לא תגזול או לא תגנובו דכיון דלא התירה לו התורה בכה\"ג הוא כגניבה או כגזילה בידו. תדע שהרי רבינו ס\"ל דחרמש לא תניף נאמר אענין אחר וכנ\"ל ואפ\"ה העתיק לשונו דעובר בלאו ולא כע\"ש ועיין בסמ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " אין הפועל רשאי לעשות כו' תוספתא כתבוה הרי\"ף והרא\"ש פ' הפועלים והרמב\"ם בסוף הל' שכירות: ומ\"ש ולא ירעיב ר\"ל ממזונות של עצמו שניזון מהן בביתו משלו ולא קאי אמה שיאכל מהכרם דזה כבר כ\"ר דאסור מטעם דלא זכתה לו התורה אלא מה שמשים הפועל בפני עצמו ולא ליתנו לאשתו ובניו וכמ\"ש בדרישה בסי\"ד ע\"ש ובסי' של\"ח ס\"י כ\"ר דרשאי בעל הפרה להרעיב בהמתו כדי שתאכל הרבה מן הדישה התם שאני דכל אכילתה ושביעתה הוא מהתבואה הלכך אף שמרעיבה תחלה מ\"מ מיד שנכנסה לדוש אוכלת מתבואה שבאה לידוש וחוזרת לכחה משא\"כ פועל שעיקר מזונות אינו מהכרם לכך אסור להרעיב נפשו ממזונותיו העיקריים וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ז\"ל כו' בסוף הל' שכירות: דקדקו חכמים בזימון על ברכה רביעית כו' שם במיימוני אינו לתיבת בזימון. ולכאורה היה נראה לגרוס ועל ברכה רביעית שלא כו\" וי\"ל שפטרו אותן מברכת הזימון וגם מברכה רביעית ועיין בטור א\"ח סי' קצ\"א: לפיכך נוטל שכר אף בעה\"ז וכן הוא במיימוני ובש\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כדרך שפועל אוכל כו' כך בהמתו פי' אפי' בהמתו של בע\"ה עצמו: ומ\"ש בין במחובר כו' זה מבואר בב\"מ דף פ\"ד ודף פ\"ט דאע\"ג דכתיב גבי בהמה לא תחסום שור בדישו דהיינו תלוש מ\"מ ילפי' שם בגמרא אדם משור ושור מאדם בהיקשא וכתבתי בר\"ס של\"ז ע\"ש ופי' במחובר בבהמה עד\"ר: ומ\"ש ואוכלת ממשאוי שעליה שם דף צ\"ב וכתבו התו' [ע' ל' התוס' בב\"ח]: ובלבד שלא יטול כו' זה קאי אכשעשאה בין במחובר בין בתלוש והטעם דלא תחסום כתיב דלא תעשה מעשה למנעה מאכילה ולא שתתן לה בידים: "
+                ],
+                [
+                    " אחד שור וא' שאר כל בהמה ילפינן בפ' שור שנגח את הפרה שור דלא תחסום משור דשבת: "
+                ],
+                [
+                    " ואחד החוסם ודש בה כו' בעי' דאיפשיטא שם דף צ' דלא תחסום דקאמרה תורה ר\"ל בשעת דישה לא תהא חסומה ואמרינן זהו דומה למ\"ש יין ושכר אל תשת בבואכם אל הקודש והתם אסור אף קודם ביאה לשתות וליכנס שתוי ע\"ש: ואפילו חסמה בקול שם וכר\"י דאמר עקימת פיו הוה מעשה:"
+                ],
+                [],
+                [
+                    " חסמה ודש בה כו' עד ד' קבין לפרה כו' לשון ברייתא נקט וז\"ל שם דף צ\"א ת\"ר החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור עכ\"ל ור\"ל אם שכר בהמה מאחד וחסמו ודש בה וכן הוא במיימוני בהדיא ואע\"ג דקיי\"ל אין לוקה ומשלם תירץ ר\"פ דשאני הכא דמשעת משיכה מיחייב לה במזונותיה ומילקי לא לקי עד שעת חסימה ולהכי אין א' פוטר את השני (ועמ\"ש בסי' ש\"מ ס\"ח דהאי דקאמר ר\"פ בשעת משיכה ל\"ד קאמר אלא ר\"ל משעה שנסתלקו הבעלי' משמירתן) והני ד' קבין נותן לבעל הפרה בשביל אכילתה יתר על שכירותה וכן יתן בעד כל יום ויום משך הימים שחסמה כשדש בה כל היום וכ\"כ מור\"ם ז\"ל בש\"ע ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אין בו איסור כו' פי' ואע\"פ שהישראל יודע בו אין צריך למחות בו כל שהוא שלא בפניו והראיה דגם כשא\"ל הישראל להעכו\"ם חסום פרתי מיבעיא אי איכא איסור ומשום אמירה לעכו\"ם שבות וכמ\"ש רבינו בסמוך ש\"מ בדלא אמירה אף דידע פשיטא דאין בו איסור: מיבעיא אי כו' ז\"ל האיבעיא מי אמרינן אמירה לעכו\"ם שבות גבי שבת דאיסור סקילה אבל באיסור לאו לא א\"ד ל\"ש וס\"ל לראב\"ד דלא נפשטה והוה ספיקא דרבנן ולקולא והרא\"ש ס\"ל דאיפשטא מההוא דאבוה דשמואל דמייתי שם למעלה ע\"ש: ופירש\"י כו' דאפי' בזה כו' לאפוקי מפי' התוס' [עיין בב\"ח] והרא\"ש כתב כדברי רש\"י [עיין בב\"ח]: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ובישב לה קוץ בפיה הא דכתב ובישב ולא ישב משום דהני איבעיא מיבעיא שם אחר האיבעיא דא\"ל לעכו\"ם חסום פרתי כו' הנ\"ל ואחר שכ\"ר שבאותה איבעיא הוא פלוגתא אם אסור או לא ותליא בהא אם איפשיטא או לא מסיק וכתב ובישב כו' כלומר אבל באינך איבעיא דאיבעיא שם לית בהו פלוגתא וכ\"ע ס\"ל דאסור ואינו לוקה וגם בגמרא מפורש דוקא בישב לה קוץ מעצמה בפרה או ארי הולך בעצמו נגדה ומפחד ובהאי איבעיא אי צריך להסירה ממנה או לא אבל אי היה עושה כן בידים פשיטא דהוא חייב דמה לי חסימה בזממא מה לי חסימה בארי או בקוץ אבל בפורס עור ע\"ג דיש אפילו עושה כן בידים כיון שאינה רואה התבואה מיבעיא אי הוה בכלל חסימה או לא ורש\"י ותו' כתבו שם אהא דישב לה קוץ דאע\"ג דכבר נתבאר דאפי' חסמה מבחוץ ודש בה לוקה שאני התם דחסמה בידים (בין הוא בין אחר) כדי שלא תאכל אבל הכא דנעשה מאליו דילמא הוה כחלתה עכ\"ל: בכולן מיבעיא כו' כב\"י ז\"ל כיון דמלקות כו' [עיין ל' ב\"י בב\"ח] ועד\"ר ונראה דבכל הני אם שכר בהמה מאחר ועשה א' מאלו וגרם לה שלא אכלה דצריך לשלם לבעל הפרה ד' קבין ליום וכנ\"ל דהא מיד דמשכה מתחייב במזונותיה והרי לא אכלה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " שעורים שהושרו כו' לפי שכבר נתחייב במעשר כמ\"ש לעיל סי' של\"ז ס\"ה ועבד\"ר: אבל משום מראית העין פי' הרואה בתחלה שחוסם אותה יאמר שעובר משום בל תחסום לכך יביא מעט מאותו מין ונותן אותו לתוך השק או הטרסקל שסביב פיה דאז ליכא למיחש למראית העין דהרואה תחלה החסימה יראה ג\"כ שנותן מאותה תבואה לאכול ומי שיבוא אחר החסימה ויראה אותה חסומה בטרסקל סביב פיה ידמה בלבו הרי השק מעיד ע\"ז שנותנו לאכול ומשום טובתה כדי שלא תצטרך לשוח וגם תבטל עי\"ז ממלאכה תלה בצווארה השק לאכול מתוכו דרך הילוכה ואותו שיראה שאין בה כלום יאמר ודאי כבר אכלה כדי שבעה ולאחר זמן יחזור ויתן לה מתוכה לאכול אבל לחסמה בזממא ממש זה ודאי אסור מפני מראית העין ולכן דייק רבינו וכתב ותולה בצווארה: ומש\"ר מביא מעט מאותו מין הוא כדברי ת\"ק דלשם ולא כרשב\"י דפליג שם בברייתא עליו ואמר ז\"ל מביא כרשינין [ותולה לה שהכרשינין] יפות לה מן הכל עכ\"ל ואף שבזה ודאי לא פליגי אם כרשינין מעלי לה מן הכל וגם מסקינן שם בגמרא דמשום דמעלי לה צוותה התורה שלא לחסמה ומש\"ה אם היה לה חולי מעיים וקשה לה רוב האכילה מותר לחסמה וכמש\"ר ג\"כ לפני זה י\"ל אף דכרשינין יפות לה מכל מיני תבואה מ\"מ ס\"ל לחכמים דיהיה בו משום מראית העין אם לא יאכילוה מאותו המין וכ\"כ בתו' שם בד\"ה א\"ל תניתוה כו' ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מצוה לתת כו' וקאמר עובר בלאו ולא קאמר עובר בב' לאוין כמ\"ש בסמוך משום דלא עובר בב' לאוין אלא בשכר שכיר ואין דעתו ליתן לו אבל אם בדעתו ליתן לו אלא שאינו נותן לו בזמנו אינו עובר אלא בלאו א' וכן דייק ל' רבינו ול' הרמב\"ם ובהא לא אמרינן דלא תלין ולא תבא בחדא מישך שייכי כמ\"ש בסמוך וק\"ל: אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה וכלים כצ\"ל וכן הוא בב\"מ דף קי\"א ושם בגמרא יליף להו מקרא כמ\"ש בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " דדרשינן כל כו' ר\"ל דכתיב לא תעשוק (שכר) שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך ודרשינן מבארצך כל שבארצך לרבות בהמה וכלים: "
+                ],
+                [
+                    " כאילו נוטל נשמתו ל' ברייתא שם דף קי\"ב ואמרינן שם בגמרא עלה ז\"ל רב הונא ורב חסדא חד אמר נפשו של נגזל דכתיב כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח וחד אמר של גזלן דכתיב אל תגזול דל וגו' כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש וברייתא דקתני כאילו ה\"ק הכובש את השכר הזה כאילו המית הוא את נפשו שגורם לנפשו מיתה: ועובר בה' לאוין ועשה כן הוא בגמרא וכן הוא בש\"ע והם לא תעשוק את רעך ולא תעשוק שכיר עני ולא תלין פעולת שכיר ולא תגזול ולא תבא עליו השמש ומשום ביומו תתן שכרו ובגמרא דף קי\"א ע\"א לא חשיב לא תגזול אבל צריכין להגיה אותו שהרי אמרו שם עובר בה' לאוין ובגמרא מקשה הני דאיכא ביממא ליכא בלילה דאיכא בלילה ליכא ביממא ומשני אר\"ח שם שכירות בעלמא עיין בפרש\"י שם [וקצת מנהו בב\"ח] ורבינו שסתם וכתב עובר בה' לאוין ועשה (ר\"ל בשלמא בגמרא דקתני לחמשה לאוין בפירוש נראה מהן דעובר ל\"ד קאמר אלא כלומר שם שכירות אבל כשאינו מונה אותן בפירוש נראה דעובר ממש קאמר) נמשך אחר ל' הרמב\"ם ז\"ל שכ\"כ בפי\"א דשכירות וצ\"ל שהוא מפרש [עיין בב\"ח שהביאו] עכ\"ל ב\"י ונכון הוא ובזה יתיישב עוד דקדוק א' בדברי רבינו וכמ\"ש בדרישה בס\"ס זה: "
+                ],
+                [
+                    " ואיזהו זמנו שכיר יום כו' בב\"מ דף ק\"י ע\"ש עם פרש\"י וב\"י הביאו: ושכיר שעות כו' אם כלה בלילה כו' ג\"ז שם ובדרישה הארכתי ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " נתן טליתו לאומן כו' והטעם דאין פעולת שכרו עם הבע\"ה אלא בידו דפועל: עובר משום בל תלין עד\"ר: שקבלנות היא כשכירות שם דף קי\"ב איבעיא דנפשטה היא ז\"ל האומן קונה בשבח כלי והלואה הוא ואינו עובר משום בל תלין או אינו קונה ושכירות הוא ומסיק דאינו קונה וכמש\"ר סי' ס\"ו ועמ\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    " האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים שם דף ק\"י ודף קי\"א: אין שום א' מהן כו' זה לפי שאין פעולתן אצלו וזה לפי שלא שכרן: אם אינו טרוד ומכוין כו' לאפוקי אם הוא טרוד ולא מכוין לדחות דאינו עובר בו מוכח שם מיהודא בר מרימר א\"ל לשמעי' כו'. והיה אומר א\"א הרא\"ש עיין בב\"י: אם הפועל יודע שאינו שלו זהו כעין מ\"ש בסי' של\"ו ס\"כ על מש\"ר ז\"ל אבל אם שכרו לעשות בשל חבירו סתם כו' דר\"ל דהפועל יודע שהוא של חבירו ע\"ש וחד טעמא נינהו: "
+                ],
+                [
+                    " משעבר זמנו אין בע\"ה כו' שם דף ק\"י ת\"ר מה ת\"ל עד בקר מלמד שאינו עובר אלא עד בקר ראשון בלבד מכאן ואילך אמר רב משום אל תאמר לרעך כולי ע\"כ ולפ\"ז אם לא תבעו בזמנו אינו עובר כלל משום בל תלין: "
+                ],
+                [
+                    " שכיר שמכיר בבע\"ה שאין דרכו כו' שם דף קי\"א ע\"א: אפילו יש לו מעות דאדעתא דהכי נשכר לו ואפי' תבעו לא עבר עד יומא דשוקא רש\"י שם: ומיום השוק ואילך [כו'] משום אל תאמר כו' אבל לא משום בל תלין ואפי' לא תבעו עד עתה ולא אמרינן שיהיה יום השוק כיום ראשון: "
+                ],
+                [
+                    " לא תבעו כו' ולא היה לו מעות ברייתא שם דף קי\"ב ע\"א דדרשינן אתך לדעתך (פי' ולא מדעתו שלא תבעו) אתך כשיש לך אתך ולא כשהמחהו אצל חנוני: וקיבל עליו ליתן לו ז\"ל ב\"י וקצת משמע שאפי' לא נתרצה הפועל בהמחאה זו כיון שקיבל עליו הלה ליתן לו שוב אינו עובר עכ\"ל ב\"י ומש\"ר אח\"כ וזה לא אמר בפירוש אני פוטרך אלא בסתם כולי דמשמע דבקיבל עליו עכ\"פ איירי שם מיירי דהפועל רוצה לחזור אבל לענין שאין בע\"ה עובר אפי' בלא קיבל עליו נמי ס\"ל לב\"י דמהני וק\"ל: ואין לו בידו כלום אלא מקיף לבע\"ה לאפוקי אם היה בידו והמחה לזה במעמד ג' אין א' יכול לחזור כדלעיל סי' קכ\"ו: וזה לא אמר בפירוש לאפוקי אם אמר אני פוטרך והשולחני רצה ליתן לו אין השוכר יכול לחזור עליו: אלא בסתם פי' שכשאמר בע\"ה קבל ממנו אמר הן אקבלנו: דבר פשוט כולי פירוש הפועל חוזר ותובע מבע\"ה אם [אינו] רוצה ליקח מהשולחני וע\"ל סי' קכ\"ו מחסי\"א והלאה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " השואל מחבירו כו' בב\"מ דף צ\"ו: ואצ\"ל שחייב בגניבה והא דכתבו רבינו זה ולא סמך אפשיטותא משום דבגמרא איתא פרק השואל ריש דף צ\"ה ז\"ל גניבה ואבידה בשואל מנלן וכ\"ת נילף משבורה ומתה מה לשבורה ומתה דלא אפשר לבעלים למטרח ולאתויי תאמר בגניבה ואבידה דאפשר למטרח ולאתויי אמרת ק\"ו מש\"ש דלא מיחייב בשבירה ומתה חייב בגניבה ואבידה כו' וכ\"ת מה לש\"ש שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת לסטין מזויין אפ\"ה קרנא דשואל (דמיחייב עכ\"פ) עדיפא א\"נ קסבר לסטין מזוין גזלן הוא עכ\"ל הגמרא וזש\"ר ואצ\"ל כו' דל\"ת מדכתב התורה שבורה ומתה דדווקא הן חייבין ולא גניבה ואבידה ומטעם דאפשר לבעלים לחזור אחריהן קמ\"ל דמש\"ה לא כתבה התורה משום דאצ\"ל הוא דיש ללמוד מק\"ו משוכר: אלא אפי' אם מתה כו' דלאו לאוקמא בכילתא שאל אותה ואף ע\"ג דחייב באונסין במתה ולא אמרינן מלאך המות מה לי הכא מה לי התם מ\"מ לא מתחייב בפשיעת המשאיל וכאן המשאיל פשע שהשאילו פרה שאינה ראויה למלאכה רמב\"ן וה\"ה אם נשבר במלאכתו פטור דפשיעותא הוא לגבי משאיל שאינה ראויה למלאכה ושבירתה זו היא מיתתה: "
+                ],
+                [
+                    " והוא שלא ישנה כו' פי' דאם שינה בה לפני זה פעם א' מיקרי עליה שולח יד להתחייב עליה אפי' במתה מחמת מלאכה דומה לש\"ח ששלח בה יד דחייב עליה אפילו באונסין כמש\"ר בר\"ס רצ\"ב ובכמה מקומות לעיל והוא מגמרא שם: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם נכחש הבשר מאליו פי' שלא מחמת מלאכה ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' ומתה תחתיו באותו דרך כו' כצ\"ל וכן הוא במיימוני פי\"א מהל' שאלה דאי לא לא הוה בשעת מלאכה: ויראה מדבריו שאינו פטור אא\"כ מתה בשעת מלאכה וכתב הריב\"ש בסי' תכ\"ג דטעמא דרמב\"ם לפי שהוקשה לו איך נדע שמחמת זה מתה הבהמה ולכן פי' כן שכל שמת בשעת מלאכה נתלה ונאמר דמחמת מלאכה מתה וכשמתה שלא בשעת מלאכה אז נאמר שלא מחמת מלאכה מתה ועדיין אין דבריו נכונים וכבר השיגוה הרשב\"א ��הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " להביא דשאיל שונרא מחבריה כו' זהו כמ\"ד בב\"מ דף צ\"ד ע\"א אבל בלישנא קמא אמרינן שם דהמעשה היה בחברו עליה עכברים וקטלוה ולפ\"ז אין ראיה כלל משם דזה ודאי מחמת מלאכה עצמו הוא שוב ראיתי שלפי מ\"ש בת\"ה ס\"ס שכ\"ח משמע איפכא דבאכלה עכברים טובא הוה מתה מחמת מלאכה טפי מחברו עכברים עליה והרגו אותה וא\"ש ועמ\"ש בסמ\"ע דנראה דמש\"ה כתב מור\"ם ז\"ל דחברו עליה עכברים ואכלוה דהוה רבותא טפי וק\"ל: אע\"פ שלא הרגתו המלאכה גופא הב\"י כתב דר\"ל האכילה לא הרגתו אלא מחמת שאכלה טובא חביל ומתה ול\"נ דעיקר המלאכה דשאלה הוא בשבילה לא היתה כדי לאכלם אלא להרגם ולגרום שיבער מן הבית אלא שהאכילה באה ממילא ונגרמת ממלאכת האכילה והשתא א\"ש ל' הרא\"ש שכתב עליו דל\"ד לשונרא דשאלה להרוג עכברים ש\"מ מלאכת שאלתה היתה להרגם וסיים דהתם באותה מלאכה עצמה נאנסה ור\"ל אף שדברי הרמ\"ה כן הוא שלא הרגתה המלאכה גופא מ\"מ באותה מלאכת ההריגה נאנסה וא\"א זה בלי זה ודומה לשואל בהמה להלוך ולא מתה בשעת ההליכה אלא נתעייפה לאחר זמן ומתה בגרמת ההליכה ועייפות ה\"נ בגרמת הריגתם אכלם כי כן טבעה דמש\"ה הורגת כדי לאכלן וק\"ל: וא\"א הרא\"ש ז\"ל אומר כו' עיין בב\"י: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ובמזונותיה אע\"פ כו' כמ\"ש בסי' רצ\"א ס\"י ע\"ש ואע\"פ דר\"פ אמר בגמרא בשעת משיכה חייב במזונותיה וכמ\"ש בפרישה סי' של\"ח ס\"ה ס\"ל להרא\"ש דל\"ד קאמר וה\"ה משעה שנסתלקו בעלי' הראשונים משמירתן דרב פפא לאו דינא קאמר אלא שינויא בעי למימר דל\"ת יהא המלקות דחסימה והתשלומין דמניעת האכילה באין כאחד וכמ\"ש שם א\"נ איירי אפי' לא נסתלקו הבעלים משמירתן דעדיין המה שם אפ\"ה משעת משיכה נתחייב וכבר מבואר לעיל בסי' רצ\"א דהרמב\"ם ורי\"ף ס\"ל דר\"פ דוקא משעת משיכה קאמר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם שלח לו המשאיל כו' שם דף צ\"ח ושם ג\"כ דין שאחר זה אם א\"ל השואל כו' וגם דין החזרה ע\"ש: והך שליח פי' שלוחו של שואל דקאמר היינו שכירו ולקיטו כך מוקי לה הגמרא בב\"ק דף ק\"ד עיין בפירש\"י שם וע\"ל סי' צ' ס\"ז והא דקאמר או שלוחו נראה דר\"ל נאמן שלו וע\"ל ר\"ס קכ\"א דאם נותן לו חותמו לסימן או א\"ל התראה בפניו אולי ישלחנו על ידך ג\"כ אינו נפטר הלוה ונ\"ל דה\"ה לשואל: אבל אם עשאו שליח בעדים כו' שם כתבו התוס' והרא\"ש וגם רבינו לעיל ר\"ס קכ\"א אשליח שעשאו בעדים לענין מלוה ששלח ללוה דפטור הלוה דמיירי אפילו לא אמר המלוה לשליח לך אצל הלוה ודבר לו בשמי שישלם לו המעות ע\"י אלא א\"ל בפני עדים התראה לפניו ואם יתן לך הביאם לי מיקרי שליח בעדים ושם מקשה משואל ומשאיל אדין מלוה ולוה וגם הפוסקים כתבו דחד דינא אית להו ומשם נלמד דפי' העושה שליח בעדים דכתב רבינו כאן ג\"כ מיירי בכה\"ג וגם <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> מוכח מל' התוס' שם ומהתימה על רבינו שסתם דבריו כאן וגם הב\"י לא כתב מזה כלום ודוק. בד\"א כו' פי' בד\"א דשלח ביד עבדו דמשאיל דחייב השואל אלא ביד ע\"ע כו'. "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' פ\"ג דשאלה כ\"כ. וא\"א הרא\"ש כו' שם פ' השואל אהא דקתני ביד עבדו חייב פריך יד עבד כיד רבו דמי ומשני שמואל בעבד עברי דלא קני ליה גופיה רב אמר אפילו תימא בעבד כנעני באומר לו הכישה במקל והיא תבוא ע\"כ ובזה מבואר פלוגתת הרמב\"ם והרא\"ש דהרמב\"ם ס\"ל דשמואל פליג בדינא והרא\"ש ס\"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ול\"פ: "
+                ],
+                [
+                    " אבל לאחר ימי שאלתה כן הוא בב\"מ דף פ\"א ובדין זה הכל מודים אפילו הרי\"ף והרמב\"ם דסבירי להו בדמי אבידה דחייב עליה אפילו באונסין כמ\"ש לעיל סוף סי' רס\"ו דשאני התם דמותר לו להשתמש בהן בכל עת שירצה משא\"כ שואל דלאחר ימי שאילתה דתו אסור לו להשתמש בה ואע\"ג דכ\"ר דין זה בסי' מיוחד לקמן סימן שמ\"ג מ\"מ כתבו כאן דל\"ת דדוקא באירע לה אונס בביתו דשואל הוא דפטור כיון דכבר כלתה שאלתו דמה הו\"ל למיעבד אבל כאן כיון ששלחה לדרך כל לגבי דרך וע\"י שלוחו הוה תחילתו בפשיעה ולהתחייב באונסין קא משמע לן ולקמן סימן שמ\"ג אתי לאשמועינן דאפי' עומדת עדיין בביתו ונגנבה או נאבדה חייב: "
+                ],
+                [
+                    " לענין להתחייב באונסין דאע\"ג דלא קאי ליה ברשותו ממש דהרי יכול המשאיל לחזור בו מ\"מ כיון שסילק בעל הבהמה שמירתה מעליו מדעת השומר קמה ליה ברשות השומר לשמרה אשר\"י. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " השואל כו' כתב ר\"ת כו' עד\"ר: וכ\"כ הרב רבינו משה בר מיימוני כו' בפ\"א מהלכות שאלה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " תניא השואל פונדק כו' הוא מהתוספתא וכפול לעיל סי' שי\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' בפ\"ז מהלכות שאלה: שאלו כו' אין פחות מל' יום וכב\"י כן כתוב כאן דבנוסחי דידן בספרי הרמב\"ם איתא אין פחות מז' ימים וכ\"כ בש\"ע ז' ימים. וא\"א הרא\"ש ז\"ל הביאו בלשון אחר ר\"ל תוספתא זו הביא בל' אחר והיא בפ\"ק דמכות וסיים בזה ז\"ל משמע הא סתמא אפילו קודם שיצאו ימי הרגל והמשתה נטלו ע\"כ ור\"ל דלא כר\"ת הנ\"ל ועיין דרישה: "
+                ],
+                [
+                    " משתמשין בה כל ימי שאלתה ז\"ל הר\"ן משום דכל דבר השאול לכל זמן שהוא שאול מותר להשתמש בו ואע\"פ שהשואל מת וכן אם לא קבע ביה זמן משתמשין בה הזמן הראוי לפי אותו תשמיש ששאלה עכ\"ל וכ\"כ רבינו בסמוך בס\"ז עמ\"ש שם ול\"ד למש\"ר סי' שכ\"ט גבי קבלן שמת שיכול בעל הבית לסלק הבן אפי' תוך הזמן שקבע עמו אע\"פ שגם הבן בקי בהמלאכה דשאני שאלה שכל זמן השאלה הוא כקנוייה לו דמי שהרי חייב באונסין להכי בניו יורשים מה שקנה אביהם עד כלות הזמן: מתה אין חייבים באונסיה דהא לא קבל עלייהו נטירא אבל מ\"מ הואיל ונהנין במלאכתן חייבין בגניבה ואבידה כש\"ש וכתב ר\"ן ואפי' לא נשתמשו בה נמי חייבים כיון דיכולין להשתמש בה ע\"ש: ויראה לי דבסתם מיירי כו' ג\"ז לשון הרא\"ש ור\"ל דהא דאמרינן בגמרא הניח להם אביהם כו' משתמשין בה היינו בסתם: אבל אם המשאיל כו' הדין עם המשאיל משום דגם אדעתא דהכי השאיל לאביהם ולמה יניחן להשתמש בה בלא קבלת אונסין: "
+                ],
+                [
+                    " משלמין דמי בשר בזול שם [עיין בב\"ח] ורבינו ס\"ל דהברירה בידן אי יחזירו העור כמות שהיא או ישלמו אם ירצו דהא ודאי קנוה בשינוי וזש\"ר ישלמו דהחזרה בעינה ג\"כ מיקרי שילום: ואם הניח להן כו' או מטלטלי האידנא פירוש האידנא בשעה שתקנו הגאונים להיות מקרקעי ומטלטלי דיתמי שווין לכל השיעבוד וכמ\"ש בסימן ק\"ז: מחוייבין לשלם פי' משלמין כולהו דאבוהון פשע במה שלא הודיען שאינו שלו ומאותו שעה נשתעבד נכסי דאבוהון ואיכא בגמרא תרי לישני ודעת הרא\"ש כלישנא בתרא דהאי דהניח להן אחריות נכסים משלם דוקא אטבחוהו ואכלוהו קאי דפשע אביהן דהו\"ל לצוות לבניו ולומר שהבהמה לאו שלו היא אבל מתה לא וה\"ט דלא אשתעבדו נכסי דאבוהון בשעת שאלה אלא עד שעת האונס ובשעת האונס ליתא לשואל והן לא קבלוה עליהן ואע\"ג דהאי מתחילתו בפשיעה דילמא יאכלוהו וסופו באונס וקיי\"ל דחייב ה\"מ כשבא האונס מחמת הפשיעה אבל כאן מלאך המות מה לי הכא אם הודיען אביהן שהיא של אחר מה לי לא הודיען. אבל הרמב\"ם פסק כלישנא קמא [עיין בב\"ח]. "
+                ],
+                [
+                    " כיון שמשך השואל כו' מימרא דר\"א כשם שתקנו משיכה כו' ואע\"ג דכבר כ\"ר בסמוך (ס\"ב) דאם שאל לזמן קצוב כיון שמשכו אין הבעלים יכולים לתבעו כו' שאני הכא דלא שאלו לזמן קצוב אלא לעשות מלאכה פלונית והו\"א דמצי לומר לא העלתי ע\"ד שימשוך המלאכה כ\"כ זמן קמ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שואל אדם מחבירו בטובו לעולם בב\"מ דף ק\"ג ואמר עלה רב מרי ברה דבת שמואל והוא דקנו אמר רב מרי בריה דרב אשי ומהדר ליה קתא עכ\"ל לפי גרסת רש\"י ותוס' ורא\"ש הא דאר\"נ שואל אדם בטובו לעולם ר\"ל כיון שאמר השאילני בטובי רצה שיהא מושאל לו לעולם משמע אפילו הדריה למשאיל אפ\"ה יכול לחזור וליקחנו מידו וע\"ז קאי רב מרי וקאמר והוא דקנו מיניה ר\"ל דאז מהני הקנין שלו לעולם אפילו הדריה בנתיים ועד\"ר נמצא עיקר החידוש דבא ר\"נ להשמיענו לפי פירש\"י הוא (אפי' אינו) [דאינו] יכול לתבעו ממנו לעולם ואם הדריה למשאיל אם יכול לחזור וליקחנו ממנו (מזה) [ומזה] לא איירי הרי\"ף: ולכשישתבר מחזיר לו שבריו זהוא מ\"ש רב מרי ומהדר ליה קתא וע\"פ פירש\"י וכן פי' הרמב\"ם ונ\"י מביא הרנב\"ר דדייק מהרי\"ף שכתב משתמש בו עד שיכלה הברזל ומהדר ליה קתא דס\"ל דאע\"פ שנשבר מתקנו (וכ\"כ המ\"מ שי\"א כן) אבל מסיק הרי וכתב עליו שאינו מוכרח בדברי הרי\"ף אלא ס\"ל ג\"כ כהרמב\"ם ומ\"ש ומהדר ליה קתא רבותא קמ\"ל דאפילו קתא שהוא עדיין בטובתו בברזל אחר כמו בזה אפ\"ה צריך להדר דקתא בתר כלי גרירא ומ\"ש הרי\"ף עד שיכלה הברזל כשנשבר היינו כלוי הברזל כו' ע\"ש שהביא ראיה משאלת גרגותא דבסמוך נמצא דדברי רבי' אינן מוכרעין לומר שהוא פי' דברי הרי\"ף דס\"ל דיכול לחזור ולתקנו אלא העתיק ל' הרי\"ף ואדרבה מדכתב עליו וכ\"כ הרמב\"ם והרמב\"ם כתב להדיא דאין בידו כח לחזור ולתקנו משמע דס\"ל דפי' דברי הרי\"ף כדברי הרמב\"ם וכדעת נ\"י ולא כדעת הרנב\"ר ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ורי\"ף כתב בשם גאון כו' (בטובו) [בטובתך] כו' ר\"ל שהוא פי' שואל אדם בטובו הנ\"ל דלאו אכלי אלא אמאשאיל ומ\"ש בטובי הוא ל' דר\"נ ובל' נסתר אבל בל' נוכח א\"ל בטובתך דקנה מיניה ר\"ל שיעשה עמו טובה וישאילו עד עולם ולא לזמן ולא כשאר סתם שאלה דאינו אלא עד זמן שיתבענה אותו והא דקאמר דאושלי סתם אינו ר\"ל דהוה סתם שאלה אלא לאפוקי דלא הוה כאן זמן כלל אלא שאלה סתם עולמית וק\"ל: וכן (הוא) פי' הרמב\"ם עד\"ר: ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' ר\"ל אף שא\"ל בטובתך לא רצה שיעשה לו טובה יתירא וישאיל לו לזמן ארוך יותר משאר שאלה סתם אלא לשון בני אדם בעלמא קאמר שדרכן לומר כן עשה עמי טובה והשאילני: ומספקא ליה להראב\"ד כו' זה קאי גם לפי' הרא\"ש ובדאמר השאילני בטובו וע' בנ\"י שהאריך בטעם ספק הראב\"ד: ואין השואל רשאי להשאיל ותו דחיישינן דילמא מיתבר ומפסיד לקתא פי' דמתחלה אמר אין השואל רשאי להשאיל דלמא יכחיש לו הכלי וניחא ליה למשאיל הראשון בכלי יותר מבתשלומין ואח\"כ אמר ותו דאף <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> לא נחשדו לזה שיכחיש הכלי מ\"מ יש לחוש שמא ישברנו ויפסיד לקתא פי' כל הכלי עם שברי הברזל קרא הרמ\"ה קתא כמו שפירש\"י בגמרא אהא דקאמר ומחזיר לו הקתא שפי' ומשייר לו שבריו וכנ\"ל וקאמר דמפסיד גם להשברים דהראשון נאמן לו שכשנשבר יחזיר לו השברים ולא יחזור לתקנו והשני אין נאמן לו לזה אלא יחזור ויתקננו עד שיפסיד כל השברים עד שלא יהיה ראוי לתיקון כלל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " האומר לחבירו השאילני כו' מימרא דרבא ס\"פ השואל: או כרמו חופר בו כו' ז\"ל נ\"י וקמ\"ל דלא אמרי' תרי פרדיסא דוקא אלא לאו דוקא כיוך שהשואל מוחזק בכלי ומיהו פרדיסא דעלמא לא שא\"כ אין לדבר סוף והרי הוא שאול לו לעולם עכ\"ל ונראה דמה\"ט ברישא קאמר דחופר אפילו אינו כרם שלו כיון דאינו חופר בו אלא חד כרם א\"כ יש לו קצבה וידו על העליונה כיון דמוחזק בכלי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " השאילני שוקת זה שם בגמרא ור\"ל בשוקת באר מים חיים להשקות ממנו שדות: "
+                ],
+                [
+                    " השאילני מקום שוקת פי' מקום לחפור בו באר: ה\"ז בונה בכל מקום שירצה כו' לכאורה נראה דבא לאשמועינן דהברירה ביד השואל לחפור באיזה מקום שירצה חבל אין נועם לדבר ומנ\"ל לרבי' הא הלא בגמרא אינו מבואר כן אלא ז\"ל בפ' השואל בי גרגותא כרי ואזיל כמה גרגותי בארעיה עד דמתרמי ליה (פי' אפי' לא ימצא כאן באר יחפור במקום אחר עד שימצא) וכן הוא ברמב\"ם ספ\"א דשאלה וכן הוא בקיצור פסקי הרא\"ש לכן נראה שכוונת רבינו הוא במ\"ש בונה בכל מקום שירצה ר\"ל חושר זא\"ז בכ\"מ עד שימצא באר מים: שיספוק לו להשקות כל שדותיו או כל בהמותיו לפי מה שהתנה כו' זה אינו לא בגמרא ולא ברי\"ף אלא ל' הרמב\"ם הוא וז\"ל בונה והולך בקרקע המשאיל עד שתבוא לידו שוקת שאפשר להשקות ממנו בהמותיו או ארצו כמו שהתנה עם המשאיל עכ\"ל ור\"ל לפי שהשוקת שמשקין ממנו שדותיו היא גדולה מהשקות שמשקין ממנו בהמותיו וכמש\"ר בסי' רנ\"ג ובר\"ס רי\"ז במוכר אמה לקילון כו' וקמ\"ל זה בבבא זו דלא תימא דהמשאיל יכול לומר מה שהרשיתיך לחפור באר גדול כך וכך לא הרשיתיך אלא אדעת שסברתי שתמצא מים בחפירה ראשונה ולא תצטרך לחפור יותר עכשיו שאתה חופר בכל שדותי איני רוצה שתחפור באר גדול כ\"כ וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין השואל רשאי להשאיל כו' בב\"מ ד' כ\"ט והטעם דלא ניחא ליה שיהא פקדונו ביד אחר מפני שיוכל השני להבריחם אבל בית וכיוצא בזה שאינו יכול להבריח מותר להשאיל וע\"ל סי' שט\"ז וסתם רבינו וכתב אינו יכול להשאיל ור\"ל אפי' לאותו דבר שהשאילו לו דאילו לדבר אחר מהיכא תיתי דמותר: אפי' שאל ס\"ת כו' פי' אפי' שאל זה הראשון ס\"ת שעשה מצוה בשאלתו לכל מי שיבוא לשאול ולקרות מתוך ס\"ת שלו וניחא ליה לאינש לעיעבד מצוה בממוניה קמ\"ל דאפ\"ה זה השואל לא ישאיל בלי רשות: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' נתקלקל מחמת מלאכה ר\"ל כגון ששאלו קורדום לבקע עצים וגם השני בקע בה עצים ונשברה (בה) בשעת מלאכה מ\"מ בזה שאין עדים וראיה ע\"ז חייב הראשון דאמר המשאיל השני אינו נאמן לי בשבועה דילמא פשע בה או שינה בה ואפי' הוא נאמן מ\"מ כיון דנתקלקל מצא הקפידא מקום לנוח ונחה ועד\"ר: אא\"כ שיש לו ראיה כו' ע\"ל סי' ש\"ז ורצ\"א: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מיד כשיכלה הזמן כו' בס\"ס ש\"מ כ\"ר גם כן דין זה לענין אם שלחה למשאיל ושם כתבתי למה חזר וכתב כאן ע\"ש וגם בש\"ש מיד שכלתה זמנו אינו אלא ש\"ח ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " טען השואל כו' ס\"פ האומנים: במקום שאין עדים כו' דכתיב אין רואה שבועת כו' הא יש רואה אינו נשבע כדלעיל סי' רצ\"ד: שהוא כדבריו כו' בפ' המפקיד ונראה דהאי שאינו ברשותו הוא כגון שלא שינה בו שהוזכר לפני זה בעדים וה\"ק ישבע שהוא כדבריו שמתה מחמת מלאכה ושלא שינה בה מתחלה דע\"י קמה ליה ברשותו להתחייב אפילו במתה מחמת מלאכה ובזה מיושב נמי דל\"ת [כיון] שהוא נשבע כדבריו ודאי אינו ברשותו וכעין זה פי' לעיל סי' רנ\"ד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ואם התנה כו' בסוף פרק הפועלים: שלא ישלם אם גנבה כו' כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לא רצה לישבע כו' פי' שאינו רוצה לישבע שבועה מחמת מלאכה כו' אלא רוצה לשלם אבל מ\"מ צריך לישבע שבועה שאינה ברשותו אם לא שהוא מין המצוי בשוק שלא שייך לומר שמא עיניו נתן בה (וכמ\"ש כי' רצ\"ה) וקאמר דאע\"פ שנשבע שאינו ברשותו וגם אמר בב\"ד שרוצה לשלם אפ\"ה לא מקני ליה כפילא כיון שכל הנאה דידיה בש\"ח ובש\"ש דבכה\"ג זכה בכפל וכמ\"ש סי' רצ\"ה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכאשר ישלם שמין לו כו' בב\"מ דף צ\"ו: משא\"כ בדין גניבה וגזילה כמש\"ר בסי' שכ\"ד ושס\"ב והטעם ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " השואל פרה מחבירו כו' שם ד' צ\"ז: או שאמר השוכר כו' האי דקאמ' או אע\"ג דנראה דכ\"ש הוא מדין קמא שהשואל טוען איני יודע משום דאיכא צד לחיובא בזה ש\"ד טפי ע\"י גלגול וכמ\"ש הרא\"ש כתבתי לשונו בדרישה ע\"ש ודו\"ק: המע\"ה ואע\"פ שזה טוען ברי וזה טוען א\"י מ\"מ לא הוה אלא כטוען ברי שהלויתיך ולא פרעתני והלה משיבו א\"י אם הלויתני דפטור מתשלומין ואינו נשבע אלא היסת שא\"י מהלואה וכמש\"ר בסי' ע\"ה ה\"נ כאילו טוען א\"י אם השאלתני ואם אין לו ראיה אינו נשבע אלא היסת דאילו בשעת שכירות מתה אזדא ליה השאלה וכ\"כ התו' הבאתי ל' בדרישה וע\"ש עוד השייך לכאן ועבד\"ר: ישבע השוכר שמתה כדרכה ויגלגל פי' אבל בלא גלגול לא היה שייך שבועה וכמ\"ש בדרישה גם שם כתבתי טעם הרא\"ש למה נפטר ברישא בהיסת ואינו מיחשב ש\"ח ע\"י גלגול ע\"ש: וכן הדין בשאל פרה א' כו' עד סוף הסי' האי וכן קאי אכל הדינים הנ\"ל ור\"ל כל חד וחד לפי דינו בטוען חד מינייהו או שניהן א\"י נשבע היסת ונפטר ואם שניהן טוענין ברי צריך לישבע שבועה בנק\"ח ע\"י גלגול ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שאל ממנו שתי פרות כו' שם דף צ\"ז וצ\"ח: מתוך שאיל\"מ אבל לעיל בטענות שבסוף סי' שלפני זה אין אומרי' כן כמו שכתבתי בפרישה שם ע\"ש ועד\"ר בסי' זה מ\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " השואל פרה כו' בפ' השואל דף צ\"ה מייתי הגמרא ברייתא ז\"ל תניא בעליו אין עמו שלם ישלם טעמא דליתא בתרווייהו (פי' לא בשאלה ולא בשבורה ומתה דאיירי בהו קרא לפני זה) הא איתא בחדא וליתא בחדא פטור והא כתיב אם בעליו עמו לא ישלם טעמא דאיתא בתרווייהו הא איתא בחדא וליתא בחדא מיחייב לומר לך היה עמו בשעת שאלה א\"צ להיות עמו בשעת שבורה ומתה היה עמו בשעת שבורה ומתה צ\"ל עמו בשעת שאלה כו' עד איפוך אנא לומר שבשעת שבורה ומתה פוטרתו ולא בשעת שאלה אמר רב אשי אמר קרא וכי ישאל מעם רעהו ולא רעהו עמו שלם ישלם הא רעהו עמו פטור א\"ה בעליו אין עמו ואם בעליו עמו ל\"ל אי לאו הנך הו\"א אורחא דקרא הוא עכ\"ל ועיין בפירש\"י שם ובזה דברי רבי' שבסימן זה וגם בסימנים הנ\"ל דכתב בהו בג' פעמים דכל השומרי' בבעלי' פטורים כולם נלמדו מזה שכתבתי ודוק: אפי' פשע בה ונגנבה כצ\"ל ונגנבה בוי\"ו ובס\"א כתוב או נגנבה ולפי אותה גירס' צ\"ל דה\"ק אפילו פשע בה ונאנסה או אפי' פשע בה ונגנבה או נאבדה דהוה רבותא טפי ופטור ולגי' זו ק' הול\"ל ונאנסה. והאי דינא דפשיעה בבעלים היא פלוגתא שם ד' צ\"ה ופסקו כמ\"ד פטור ורוב הדינים דסי' זה נתבארו שם מדף צ\"ה עד דף צ\"ו ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל אם משך תחלה כו' שם דף צ\"ז אמר רבא האי מאן דבעי למישאל מידי מחבריה וליפטר נימא ליה אשקיין מיא דהוה שאלה בבעלים ואי פקח הוא לימא ליה שאול ברישא והדר אשקייך ע\"כ ול\"ד אשקיין מיא אלא אפי' מלאכה גמורה אם היא אחר משיכת השואל לא הוה שאלה בבעלים אלא דנקטו משום רבותא דרישא: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואח\"כ שאל הבעלים או שכרם פי' השואל שאל גם (לפרה) [לבעל] להיות מושאל לו או ששכרו אין זה כו': "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו אם שאל כו' עד וכ\"כ הראב\"ד כו' שם דף צ\"ב קאמר בגמרא ז\"ל ומדקתני סיפא ואח\"כ שאל את הפרה מכלל דרישא דקתני עמה עמה ממש עמה ממש היכי משכחת לה פרה במשיכה ובעלים באמירה כו' ושם דף צ\"ו גבי הא דאמר רבא מקרי דרדקי שתלא כו' כולן בעידן עבידתייהו שאלה בבעלים הוא כתב הרא\"ש תימה דהכא משמע דוקא בעידן עבידתייהו ולעיל בר\"פ אמרי' בעלים באמירה אלמא משעת אמירה מיקרי שאלה בבעלי' אף על פי שעדיין לא התחיל במלאכה וצ\"ל דבעידן עבידתייהו לאו דוקא אלא בשעה שמזמינן: וכ\"כ הראב\"ד (וכמש\"ר) כו' עד וכ\"כ הרמ\"ה ע\"ש באשר\"י: כיון שהתחיל ללכת עם פרתו ר\"ל כיון שמכין עצמו ללכת עם פרתו ותדע לך שהרי מסיים וכתב אע\"פ שעדיין לא יצא מפתח כו' ומש\"ה כ\"ר וכ\"כ הראב\"ד דהא א\"ל להליכה בביתו עכ\"פ מצריך הראב\"ד דאין טעם לזה דהליכה בביתו והכנתו בלי הליכה שוי' הם: וכ\"כ הרמ\"ה אלא שחילק כו' דוק בלשונו שהתחיל בלא פירש לו זמן וסיים במלאכה ידועה וצ\"ל דה\"ק ודוקא שלא פי' לו זמן כו' דזה צ\"ל עכ\"פ ואז כשלא פירש לו זמן יש חילוק בין הושאל לו למלאכה ידועה או לא דבמלאכה ידועה אינו מועיל רצונו והכנתו ללכת למלאכתו עד שיתחיל המלאכה ממש: ומ\"ש לעשות לו מלאכה ידועה מיד ר\"ל אע\"פ שא\"ל עשה עמי המלאכה מיד אפ\"ה אינו קרוי עמו במלאכתו וגם בריש דבריו במ\"ש דוקא שלא פירש לו זמן רבותא נקט ומכ\"ש אם א\"ל שיעשה מלאכה מיד (דכל שלא א\"ל מלאכה ידוע) דכל שא\"ל מלאכה ידועה אפי' מיד אינו מועיל רצונו והכנתו עד שיתחיל בהמלאכה עצמו משא\"כ כשלא א\"ל מלאכה ידועה דאז כל שמכין נפשו לעשות לו רצונו מיקרי התחלה דאותו רצון ג\"כ הוא מלאכתו ועניינו ובקצת ספרים ליתא לתיבת מיד אבל כפירושו דמי גם בס\"י ישנו וזהו החילוק שחילק הרמ\"ה ועליו כ\"ר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה ומ\"ש וכ\"כ הרמ\"ה ר\"ל שגם הוא ס\"ל דבעידן עבידתייהו דקאמר בגמרא ל\"ד הוא ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " השאיל לו פרתו כו' עד אין זה שאלה בבעלים זה הכל נלמד מעובדא דאיתא שם דף צ\"ו וכתבתיהו בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אמר לו שמור כו' הוה שמירה בבעלים כו' ופטור מגניבה ואבידה שחייב עליה ש\"ש וכבר כ\"ר דין זה [כמו בב\"ח]: אבל הם ש\"ש כו' שזה שומר לו היום בשביל שזה ישמור לו למחר ולהכי חייב בגניבה ואבידה ול' אבל דכ\"ר ה\"פ אע\"פ שלא מיחשב שמירה בבעלים כיון דאינו בזמן א' מ\"מ מיחשב שכירות אף שאינו עושה לו היום כלום כ\"א למחר: וה\"ה נמי אם א\"ל שמור לי היום כו' [כמו בב\"ח]: "
+                ],
+                [
+                    " האומר לשלוחו כו' מקור דין זה בב\"מ דף צ\"ו ועד\"ר: והרמ\"ה כתב דשלו��ו כו' ומהני כו' כלומר כיון דבעלמא קיי\"ל ואמרי' שלוחו של אדם כמותו אמרינן גם בזה כן ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שותפין ששאלו זה מזה שם דף צ\"ו ע\"א וכתב הב\"י ז\"ל כלומר אחד שאל מחבירו והשני לא שאל מזה דאילו שאלו זה מזה בעת א' כבר נתבאר עכ\"ל וא\"ל דלעיל לא כ\"ר אלא דין שמור לי ואשמור לך אבל השאל לי ואשאיל לך אית ביה פלוגתא ומש\"ה כתב דבשותפין כ\"ע מודי' דא\"כ אין טעם לדבר למה יהיה בשותפין טפי שמירה בבעלים אלא משום שהן יחד במלאכה כל א' במלאכת חבירו וכמש\"ר וא\"כ ק' למה כ\"ר ששאלו תרווייהו זה מזה הא בשאל חד מינייהו סגי אלא ודאי דבאמת בהכי מיירי וק\"ל: וכן השואל מאשתו פי' כל אימת ששאל ממנו דהיא עוסקת תמיד במלאכת בעלה אבל שאלה היא ממנו לא מיקרי שאלה בבעלים אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה נ\"י וב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שאל מהאשה פרת נכסי מלוג כו' עד לא הוה שאלה בבעלים שם בגמרא והטעם דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והרי אין לבעל בהן אלא הפירות ולא דמי לשותפין ששאלו הנ\"ל דהתם יש לכל א' מידי בגוף כמו בפירות ועיין בהר\"ן דף קי\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " שאל פרה לרבעה כו' עד מיבעיא לן כו' בגמרא שם וז\"ל כדשיילי אינשי בעינן ולהכי לא שיילי אינשי או דילמא טעמא מאי משום הנאה והכא אית ליה הנאה ליראות בה (פי' להראות עשיר ויקיפו לו) ממונא בעינן והאיכא או דילמא בעינן ממונא מיניה דשאלה גופא והא ליכא פחות מש\"פ מהו מי אמרינן ממונא בעינן והאיכא א\"ד פחות מש\"פ לאו כלום הוא שאל ב' פרות מהו מי אמרינן זיל בתר שואל ומשאיל והאיכא א\"ד זיל בתר פרות ובכל חדא וחדא ליכא ממונא תיקו וכל הני איבעיות פירש\"י ורבינו לענין אי הוה לשואל בזה דין שואל להתחייב באונסין או לא אבל אי שאלינהו בבעלים לא קמיבעיא ליה בהו פשיטא דפטור מאונסין ולאפוקי מהרמב\"ם דפי' גם הני איבעיות לענין שאלה בבעלים וכמ\"ש המ\"מ שם: וכתב הרמ\"ה כצ\"ל ולא הרמב\"ן דהוא לא דיבר בזה כלום וכ\"כ ב\"י "
+                ],
+                [
+                    " שאל מב' שותפין כו' שם בגמרא מיבעי' לן אי הוה בחלק של אותו ששאל לו שאלה בבעלים. או לא (אבל מאידך פלגא פשיטא שחייב האי שואל לשותף השני כ\"כ נ\"י שם דף קי\"ט ולכך תמה על הרמב\"ם ע\"ש) וע\"ש בגמרא: ואיני מבין מה חילוק יש כו' והמ\"מ כתב כו' [עיין בב\"ח שהביאו]: "
+                ],
+                [
+                    " מקרי דרדקי של בני העיר ושתלא כו' שם דף צ\"ז ואע\"ג דאמרינן כולן בעידן עבידתייהו כשאלה בבעלים הא כבר כתבתי בריש הסי' בשם הרא\"ש דבעידן עבידתייהו ר\"ל בזמן הראוי למלאכה קאמר ואע\"פ שאין עוסק בה וכמש\"ר ונראה דאע\"ג דכאן הוה מלאכה ידועה אפ\"ה מודה הרמ\"ה הנ\"ל דהוה שאלה בבעלים אפילו לא עביד מטעם כיון שהוא משועבד תמיד לבני העיר מתי שירצו ולהכי כ\"ר דין זה סתם: ומש\"ר מידי דהוה אשותפין נראה דר\"ל מידי דהוה אשנים ששכרו בשותפות שכיר לחודש או לשנה שיהא שכיר למלאכת שניהן לכל איזה מהן שיצטרך לו שיעשה מלאכתו ושותפין דקאמר ר\"ל שהן שותפין בשכיר חודש זה ולא בשאר דברי' אם ישאל א' מהן מהשוכר מידי כל ימי שכירותו פטור מטעם דהוא נשאל לכל אחד מהם לכל שעה אבל אין לפרש ששכרו אחד לעשות מלאכתן שהיא ג\"כ בשותפות דא\"כ ל\"ד לכאן דהשתלא וטבחא וכל הני מה שעושין לא' מבני מתא אין להשני חלק באותה מלאכה וגם בני העיר אינם שותפין יחד בשום דבר בשתלא זה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " הרב השונה כולי [עיין בב\"ח]. "
+                ],
+                [
+                    " שאל פרה בבעלים כו' עד מיבעיא ולא איפשיטא הכל מפורש בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם פ' דלא הוה שאלה בבעלים אלא בשאלה בבעלים ואח\"כ שכרה מש\"ר בשם הרמב\"ם דלא הוה שאלה בבעלים אלא כו' ל\"ד שאלה קאמר דהא אשכירות שלא בבעלים קאי אלא ר\"ל מהני שאלה הראשונה שהיתה בבעלים לענין שכירות שאחריו וק\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " לא אמרינן דראשונה תגרר לשנייה כו' פי' אע\"ג דקיי\"ל שאם לא היתה תחלת השאלה או השכירות בבעלים אף דאח\"כ היה בבעלים מיחייב וה\"נ נאמר כמו שבאם שכר תחלה בבעלים ואחר כך שלא בבעלים מיחשב הכל לשכירות אחד ה\"נ נאמר איפכא וא\"כ הוה מתחלת השכירות שלא בבעלים קמ\"ל דלא משום דלהקל אזלינן בשומרים: "
+                ],
+                [
+                    " בעל בנכסי מלוג כו' עד ואכילו שכרה פרה מאחר ונשאת לו כו' שם דף צ\"ו ע\"ב בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו שואל הוה או שוכר הוה אמר רבא לפום חורפיה שבשת' מאי קמיבעי' ליה אי שואל הוה אי שוכר הו\"ל בבעלים ופטור ואי קמיבעי' ליה בדאגר מינה פרה והדר נסבה גם בזה מאי קמיבעי' ליה בין דהוה שואל או שוכר אתיא שאלה או שכירות בבעלים וקמפקע שכירות שלא בבעלים דמעיקרא אלא כי קמיבעיא לי' כגון דאגרה איהו פרה מעלמא והדר נסבה ואליבא דרבנן (רבנן ור' יוסי פליגי בהמפקיד בשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה דלרבנן השואל משלם להשוכר ולר\"י לבעלים הראשונים) לא תיבעי לך דודאי שאלה בבעלים הוא כי תיבעי לך אליבא דר\"י דאמר תחזור לבעלים הראשונים דכמאן דשאל מינייהו דמי מאי שואל הוה וכמאן דשאל ממרה שלא בבעלים דמי ומשלם א\"ד שוכר הוה ושוכר פטור במתה שלא כדרכה ולא משלם אמר רבא בעל לא שואל הוה ולא שוכר הוה אלא לוקח הוה דבאושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג שלא בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מן הלקוחות והביאוהו הרי\"ף והרא\"ש והן הן הג' בבות שכ\"ר כאן זא\"ז ולא הוצרך לכתוב בבבא הראשונה טעם דפטור משום דהוה בבעלים דבלאה\"נ פטור משום דהוה כלוקח בנכסי עצמה אלא נקט ל' הגמרא (גם נקט אגב בבא תניינא וכמו שאכתוב בסמוך) אך מה שסיים רבינו וכתב דבשכרה היא ונשאת אפילו פשע בה ונגנבה פטור זהו לא נזכר שם בגמרא אבל הרמב\"ם ג\"כ כ\"כ וגם הנ\"י בשם כמה רבוותא וכמ\"ש לשונם בדרישה אך שלא יסתור מש\"ר כאן למש\"ר בס\"ס זה דשם כתב בעל בנכסי אשתו אינו פטור בה אם פשע ונגנבה מטעם לוקח אלא משום דהו\"ל פשיעה בבעלים וכאן משמע איפכא דמטעם פשיעה בבעלים שהתחיל בו רבינו לא פטרה אלא מטעם לוקח לכן צריכין לומר דמ\"ש כאן דאפי' שכרה ונסבה ופשע דפטור משום לוקח איירי בשכירות או בשאילה שהוא כל ימי חיי אשתו או כל זמן שהכלי בטובו או הפרה בחיותה דבכאלו מפטר בעלה אף אם פשע משום דהוה לוקח כיון שיהיה בידו כל ימי חיי אשתו או כל ימי חיות הבהמה ואינו פטור משום פשיעה בבעלים דלא מיקרי בעל הפרה כשכורה או שאולה בידו אלא המשכיר או המשאיל להן הן הבעלים לר' יוסי דקיי\"ל כוותיה ובס\"ס זה מייתי דברי ר\"י בעל תוס' והוא כ\"כ אדברי רבא הנ\"ל דקאמר בעל בנכסי אשתו הוה לוקח דע\"ז כתבו בשם ר\"י שאעפ\"כ חייב בפשיעה ושהדין בכל לוקח לשלשים יום כו' ולמדנו רבינו (והוא מדברי הרא\"ש) דאין כוונת ר' יוסי הוא דבעל בנכסי מלוג של אשתו עצמה חייב בעלה בפשיעה דזה ודאי אינו דהא בנכסי עצמה הוי פשיעה בבעלים וכנ\"ל אלא מיירי בנכסי אשתו כשהן דומיא דלוקח לל' יום והיינו כששכרה הבהמה קודם שנשאת לו לל' יום דבכה\"ג גם בלוקח ממש חייב בפשיעה א\"כ בעל בנכסי אשתו כאלו דלא היו שאולי' או שכורי' בידה אלא לל' יום לא עדיף מלוקח ממש דהא גם אין בזה משום פשיעה כנ\"ל ואכזה דוקא כתב (ב\"י) [ר\"י] דהבעל ש\"ח וחייב בפשיעה ועד\"ר שם בארתי ביאור זה בדברי ר\"י ורבינו בראיות יותר ולכאורה היה נ\"ל לתרץ דס\"ל לרבינו דכיון דלהקל אזלינן בשומרי' מצטרפי' אשה בנכסי בעלה תרי קולות יחד ואמרי' שהוא פטור אפי' מפשיעה כיון דשם לוקח עליו וגם קצת שמירה בבעלים שייך ביה אף שאינו בעלה ממש ומ\"ש התו' דמ\"מ חייב בפשיעה ר\"ל משום לוקח לחוד הוא חייב בפשיעה ונ\"מ ללוקח לזמן וכמ\"ש הרא\"ש והטור אדברי ר\"י ובזה מתיישב ג\"כ הכל אבל הוא דוחק דאין הל' משמע כן ע\"כ מחוורתא כמ\"ש ראשונה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " והיא חייבת לשלם מאין לה מעות לשלם עבד\"ר: והרמב\"ם כתב ואם הודיעה לבעל כו' כ\"כ בסוף הל' שאלה וכתב עליו המ\"מ ז\"ל וטעמו כיון שהוא כלוקח לא יפה כחו מכחה שהרי הוא בא מחמת' וכיון שהודיעתו ונשתמש בה חייב ואינו דומה ליורשין דאמרינן אפי' יודעים שהיא שאולה ביד אביהם ונשתמשו בה אינן חייבין באונסין (כדלעיל סי' שמ\"א) דהתם ירושה היא ויכולי' לומר זכות [אבינו] אנו יורשים להשתמש בה שלא בקבלת חיוב אונסין עכ\"ל ולפי מש\"ר שם בשם הרא\"ש דגם ביורשי' אי אמר המשאיל ליורשים או תקבלו עלייכו אונסין או החזירו לי הפרה שומעין לו א\"כ א\"צ להאי דכתב המ\"מ אלא גם כאן אשתו אמרה לו ששכורה היא בידה ואני חייב לשלם מש\"ה או התזירהו או תקבל עליך חיוב אחריות וכן משמע ל' הראב\"ד שכתב והוא שקיבל אותו על עצמו בשכירות משמע שהיא מודיעה אותו עבור זה אלא שהראב\"ד ס\"ל שצריך לקבל עליו בפי' והרמב\"ם ס\"ל שכל ששמע דבריה ונשתמש בה אח\"כ שתיקה כהודאה דמיא וכ\"כ המ\"מ שם על דברי הראב\"ד ע\"ש מזה מוכח דהמ\"מ לא ס\"ל האי חילוק דהרא\"ש ביורשי' ודוק: כתב [ר\"י] אע\"ג דבעל כו' עמ\"ש לעיל בסמוך ביאורו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שאל פרה בסתם כו' כל סי' זה בב\"ק דף י\"ג ועמ\"ש הרא\"ש שם עליו: שורו של שואל לשורו של משאיל פי' לשור זה ששאל ממנו שהוא של משאיל: דמסתמא צריך לשמרו פי' דכל ששאל סתם צריך כו': "
+                ],
+                [
+                    " ואם קיבל כו' אבל לא שלא יוזק נראה דאינו ר\"ל שהתנה עמו בפי' שלא ישמרנו שלא יוזק אלא כלומר שקיבל עליו בפי' שישמרנו שלא יזיק וממילא נשמע שלא קיבל עליו שמירת שלא יוזק דאל\"כ לא היה מתנה מידי דהא בסתם חייב לשמרו שלא יזיק ושלא יוזק ואם לא רצה המשאיל לסמוך אסתמא מכ\"ש דהו\"ל להתנות עמו בפי' ג\"כ על שמירת שלא יוזק אבל לדינא צ\"ל דאף אם התנה בפי' שלא ישמרנו שלא יוזק אפ\"ה צריך לשלם בעד תם חצי נזק ומועד נ\"ש: מוטל לשמרו שלא יזיק כצ\"ל: אבל לא שלא יזיק ג\"כ פי' כדלעיל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אסור לגנוב אפי' כל שהוא כ\"כ הרמב\"ם בריש הל' גניב' וכתב שם המ\"מ דדין פחות מש\"פ בממון כדין חצי שיעור באיסורין: ואפי' ע\"מ להחזיר ולא גנבו אלא ע\"מ למיקט ולצערו: ומ\"ש ע\"מ לשלם ר\"ל ע\"מ לשלם לו גם הכפל וכן אית' בגמרא פ' א\"נ ז\"ל לא תגנובו דכתב רחמנא ל\"ל לכדתניא לא תגנובו ע\"מ למיקט ע\"מ לשלם תשלומי כפל כו' וכ\"כ ב\"י ונ\"ל דרבינו רמזו דאל\"כ ק' דהוה זו ואצ\"ל זו דאם ע\"מ להחזיר בעין אסור ע\"מ לשלם דאין מחזירו בעין מיבעי' דאסור אלא ודאי מ\"ש ע\"מ לשלם כוונתו לשלם לו כפל דאפ\"ל דכוונתו לטובה אפ\"ה אסור וע\"ד סי' שנ\"ט בדין גזילה: עובר על לאו דלא תגנובו כ\"כ הרמב\"ם שם וטעמו כו' [כמו בב\"ח]: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל טעותו היה מותר כו' עד ובלבד שלא יודע לו כצ\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ואיזהו גנב פי' להתחייב בכפל ד' וה' כשטבח ומכר לאפוקי גזלן שאינו חייב בהן כדלקמן סימן ש\"ן. "
+                ],
+                [
+                    " ומשעה שמשך הגניבה כו' משנה שם ונראה דהיינו דוקא כשמשכה לרשותו או לסמט' או לחצר שהוא של שניהן דבהני מקומות דוקא מהני' משיכה לענין קנין וכמש\"ר בסי' קצ\"ב: עד שיגביהנה שההגבהה מועלת אפי' ברשות בעלים כדלעיל סי' קצ\"ז וקצ\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הכניסה לרשותו אפי' לגגו חצירו כו' דכתיב אם המצא תמצא בידו ומרבינן מיתורא דתמצא כל מקום המשתמר דומיא דידו אע\"פ שלא משכה ולא הגביהה אלא נכנסה לשם ונעל בפניה לגנבה כן פירש\"י בב\"מ דף י': וכל דבר נתרבה לענין כפל בב\"ק דף ע\"ג מייתי לה מקראי ומיהו שטרות וקרקעו' והקדשות תנן בפ' הזהב דלית בהו כפל וככ\"ר בסי' ש\"ן הוסיף עליהם הגונב מן העכו\"ם ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כגון שהודה שגנב וטבח כו' [עיין ל' הגמרא בב\"ח והוא מימרא דר\"י שם] ועיין בהר\"ן וכן מסיק שם ע\"ב בגמ' וקאמר ז\"ל היא גופא קמ\"ל דכיון דאמר גנבתי דאע\"ג דלא אמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר פטור מ\"ט תשלומי כפל אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד' עכ\"ל ועד\"ז יתפרש דברי רבי' שכשהודה שגנב אפי' לא הודה על הטביחה ואחר כך באו עדים שטבח או מכר נפטר מכל הקנס: ומ\"ש כגון שהודה שגנב וטבח או מכר צ\"ל דהאי וטבח או מכר לאו אכשהודה קאי אלא מל' רבי' הוא וה\"ק אף שלא הודה אלא אגניבה ובאמת הוא שג\"כ טבח או מכר ואח\"כ באו עדים על הכל אפ\"ה פטור מכל הקנס מיהו הל' לפי זה הוא דחוק לכן נראה דרבי' לא נחית כאן לדין זה דד' וה' אמר רחמנא ולא ג' וד' אלא ללמד באיזה מקום מודה בקנס פטור ומשום סיפא דאיצטריך לכתוב דאע\"ג דהודה בטביחה או מכירה חייב כיון שלא הודה על הגניבה נקט נמי ברישא כשהודה על הגניבה וטביחה או מכירה דחייב ודוק: ומש\"ר אבל אם אמר לא גנבתי כו' ל' שאינו מדוקדק הוא [עיין הקושיא בב\"ח בד\"ה ומ\"ש אבל] ורבי' לשון הגמרא הנ\"ל תפס ול\"ד קאמר אלא כאילו אמר אבל אי לא אמר גנבתי ומיהו תימה שהרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם כולם תפסו וכתבו האי לישנא אמר לא גנבתי וע\"כ ל\"ד קאמר וכמ\"ש וצ\"ל דאורחא דמילתא נקט משום דאין דרך הודאה אא\"כ תבעו הנגנב וא\"ל גנבת את שלי והוא מודה לו שגנב או כופר ואומר לא גנבתי ודוק: ואח\"כ באו עדים שטבח ומכר חייב כו' דוקא באו עדים אבל אי לא באו עדים היה פטור מהקנס [אע\"ג] דלא חייב נפשיה בהקרן משום דאמר כיון דאין עדים על הטביחה או המכירה כ\"א הודאתי אם מחשב הודאתי הודאה לענין תשלומין ליהוי ג\"כ דין המודה בקנס פטור וכעין וה כתבתי בדרי' בריש סימן זה: אלא דוקא בפני ב\"ד פי' ג' מומחין דלקנסות בעינן מומחין ב\"י: ובמקום ב\"ד פי' שהב\"ד הם במקום ישיבתן ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אין מועיל שום הודאה ליפטר מקנס אע\"פ שאין דנין דיני קנסות בזמן הזה מ\"מ נ\"מ לענין אם תפס אין מוציאין מידו כמש\"ר בסימן א' בשם הרמב\"ן ועמ\"ש בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " בזמן כו' ומשלם לזה את הקרן אבל לא את הכפל כדדרשינן בפ\"ק דקידושין ואם אין לו ונמכר בגניבתו אבל לא בכפלו ונזכר זה ג\"כ ברבינו בסי' ל\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " אלא גוזרין עליו בגזיר' בס\"ת הא דכתב עליו אפשר דהאי גאון ס\"ל כרב האי גאון דכ\"ר בשמו בסי' ע\"א סי\"ז ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כלל ס\"ד דין א' ועד\"ר: תשובה מן הדין לא היה לך להשביעו דקדק לכתוב מן הדין כי הב\"ד ודאי יש כח בידם להשביעו ולעשות כפי ראות עיניהם שלא מן הדין וכמ\"ש לעיל סי' ב' וסי' ד': ומ\"ש כי מיד שהגביהה כו' קנאתם פירוש קנאתם לענין זה להיותן עומדים ברשותה לחייב עליהן אפי' באונסין: אם היתה אומר' כו' עד היתה נאמנת כו' פי' נאמנת במגו וכ\"כ שם בתשובה: שמעון שראה שאחותו גנבת' כו' נראה דהאי גנבת' ל\"ד אלא כמו לקחת' שהרי בסמוך כתב שמעון טוען שבדין לקחה והא דאמר גנבת' משום דחזקה כל מה שנמצא בבית של אדם הוא בחזקת שלו והאחר שבא להוציא בחזקת גנוב הוא וזה שראה אחותו מוציאה כאילו ראה שגנבה ומה שמסיק דהא ליתא דהא טען שמעון שבדין לקחה פשוט דטענה זו אינה מועילה אלא דוקא בנדון זה שלא היו עדים לראובן שהוציאן מביתו ומהני טענה זו שלא נאמר הרי ראיית שמעון לנפשו היא כמו עדים אבל אם היה לראובן עדים ע\"ז כבר נתבאר לעיל סי' צ' ולקמן סי' שס\"ד דהנגזל נשבע ונוטל אף שזה טוען שבדין לקחה אינו נאמן אפי' בשבועה ואף ששם סימן צ' ס\"ב מסיק וכתב אינו נאמן א\"ל שהוא איש שאינו עשוי למכור כליו והוציאן טמוני' כו' ע\"ש מ\"מ הא מסיק וכתב שם בסימן שס\"ד דאם לקחן שלא בפניו בכל ענין בחזקת גנוב הוא בידו ע\"ש ונדון זה משמע שהמעשה היה שלקחן שלא בפניו (וכ\"ש לפי מ\"ש וחלקתי שם דאין ראיה משם) זזה שדייק הרא\"ש וכתב כיון שאין לראובן עדים כו': שהרי החוטף חפץ מחבירו בפני עדים כו' ל' התשובה וראיה דידיה הוה בעדים דאינש דעלמא ע\"כ ע\"פ: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ועוד אני אומר אם ראה ראובן כו' כלומר ל\"מ בזה ששמעון טוען שהוא יודע שאחותו בדין לקחה שפטור אלא אפי' אם אין שמעון יודע אם היא שבדין לקחה או לא מ\"מ כיון שהיא נתנה לו וטוענת שבדין לקחה וכ\"כ שם בתשובה ע\"ש ומסיק וכתב ל\"מ שאין לחייבו במה שסייע אלא אפי' אם אח\"כ בגניבה היה בידו והחזיר לה מה שהפקידה בידו כיון שאין עדים שגנבה זולתו אין לחייבו ע\"ז: והיה שמעון עוין עליו לישנא דקרא נקט דכתיב ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה (שמואל א י״ח:ט׳): "
+                ],
+                [
+                    " ששאלת ראובן תבע כו' כלל ק\"א ס\"ז: כי כל המונח בביתו של אדם כו' ואף דגם כאן לא היו עדים על ההוצאה מדהשיב שמעון אמת היה שהוצאתי משמע שזולת הודאתו לא ידע בבירור שהוא אמת ובתשובה שלפני זה כתב ועוד כיון שאין לראובן עדים כו' משמע דמכח טענה זו לחוד אפי' בלא טענה ראשונה דקנאתה בהגבהה פטור לשמעון מ\"מ שאני הכא דלא ידע שמעון שבדין לקחתם וכמו שאמר בטענתו ולא ידעתי כו' לכך חייבו הרא\"ש דהו\"ל למיסק אדעתיה שכל מה שברשות האדם ובביתו בחזקת שלו אבל בתשובה הראשונה טוען שמעון שבדין לקחתם וגם מ\"ש לעיל דאין לחייבו משום שומר אבידה כו' אע\"ג דלא ידע שהדין אתה וה\"נ ודאי כלתו טוענת שום טענה למה לקחתן וי\"ל דשם לא פטר אלא אחזרה שהחזירו להגנב אבל אינו פוטר עבור זה ליכנס לבית חבירו ולסייעו להוציאם ודוק: ומה שטוען שהיא הגביהתם כו' ר\"ל והוא לא נתכוין לגזלן נמצא שאין לו טענה עליו וכמ\"ש בתשובת הרא\"ש ז\"ל [הנ\"ל] כי מיד שהגביהה כו' וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אחד האיש ואחד האשה כו' ואיש דכתיב גבי גניבה בא למעט קטן כדלקמן: ומש\"ר ��ייבין לשלם ד' וה' דזה ג\"כ כפל הוא דהא על (הכסף) [הכפל] מוסיף בצאן עד ד' ועד ה' בבקר ומשום דקרא מתחיל בד' וה' כדכתיב כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו ה' בקר ישלם כו' וסיים אם המצא תמצא בידו כו' חיים שנים ישלם מש\"ה הקדימו נמי רבינו בל' וכתב אחר זה ובכפל ממתין עד שתתאלמן כו' ור\"ה בחיוב ד' וה' וק\"ל: עד שתתאלמן כו' עיין בס\"ס שמ\"ו בדריש' מ\"ש בשם ב\"י: ויתבענה פירוש פסק דין יקח מיד ויוציא מידה מיד כשתתגרש ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה כו' תשובה זו בעינה לעיל סי' צ\"ו והוא סוף כלל ל\"ט ועיין בתשובת הגאונים סי' שמ\"א ותמצא דומה לזה: צריך לישבע שאינם ברשותו כו' אע\"ג דכ\"ר בסי' שמ\"ח סי\"א בשם תשובת הרא\"ש ז\"ל מן הדין לא היה לך לחייב לשמעון שבועה כו' י\"ל הא כתבתי שם דדקדק וכתב מן הדין ללמדנו הא מכח ראות עיני ב\"ד משביעין לפי הענין וה\"נ קאמר דהא חושדין לשמעון שיודע כו' ומשמע דגם הב\"ד היו חושדין אותו בזה מכח זה פסק הרא\"ש לפי הענין להשביעו ועוד שכיון שהודה שבא לרשותו ויש לפנינו ריעותא שעכשיו טוען שא\"י ומצינו דמשביעין על טענת ספק כזה במקום ריעותא בכל שבועת השומרים ובזה נתיישב נמי דל\"ת מ\"ש שישבע שלא פשע בה דלכאורה קשה למה צריך שמעון לישבע שלא פשע בה הא אפילו אילו היה פשע לא חייב שהרי לא קיבל עליו שמירתן כלל ואפילו ש\"ח לא הוה ולא גרע מאומר הנח סתמא דאיבעיא לא איפשיטא הוא ולקולא כמש\"ר בסי' רצ\"ה ס\"ב ובש\"ע לא הזכיר שלא פשע ע\"ש אבל בתשובות כתב כמש\"ר וכ\"כ מור\"ם לעיל בהגהותיו ס\"ס צ\"ו ולפי מ\"ש ניחא ואין צריכין לפרש דמ\"ש ושלא פשע אינו ר\"ל שפשע בשמירה אלא שפשע כ\"כ בפשיעה גדולה וגרם שנגנבה שנתחייב עליה וכמ\"ש לעיל בסי' רצ\"ו במ\"ש בשם הרמב\"ם שנשבע שלא גרם לה דבר שיהא חייב ע\"י דהכא בלא\"ה א\"ש וכמ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " קטן שגנב כו' [כמו בב\"ח]: פטור כו' אף לאחר שיגדיל גמרא פ' החובל וטעמו כיון דהגניבה נעשה בהיותו קטן בבלי דעת ועד\"ר: וגם אין בעליו כו' משנה סוף מסכת ידים ומייתי לה פ\"ק דב\"ק ור\"ל [דאין] בעליו חייב לשלם בשבילי אפילו הקרן של גניבה כשאינו בעין גם לא שאר כל דבר שהזיק ול\"ת דחייב מק\"ו מה שורו וחמורו כו' ע\"ש במשנה הנ\"ל: וידליק גדישו של חבירו אבל בגדישו של רבו ליכא למיחש די\"ל דבשעה שמקניטו ישמור רבו ממנו וירחיקהו מגדישו ומאשר לו: כתב הרמב\"ם כו' בפ\"א מהל' גניבה כ\"כ: וכן מכין העבדים כו' פי' משום דסתם עבדים גדולים ויכולים לסבול כפי כחן מכה רבה משא\"כ בקטנים דלעיל דמכין לכל א' כפי כחו: שלא יהיו משולחין להזיק פי' מורגל לכך וע\"ל סי' שפ\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " אף על פי שכתב הרמ\"ה כו' אע\"פ שכתב הרמ\"ה דבזמן הזה אפילו תפס מפקינן מיניה אפ\"ה כתבתי הדינים כיון דל\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו': וכל כה\"ג עביד איניש דינא לנפשיה עיין בסמוך סימן ש\"ן ס\"ט: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לא שנא לפני יאוש כו' אמכירה קאי וקמ\"ל דאפילו מכר לפני יאוש חייב [כמו בב\"ח]: היו מעידין אותו שגנב בין שאותן עדים כו' [כמו בב\"ח] וכתבו שם התוס' הטעם משום דכיון דכל א' ראה כל מה שהיו יכולין לראות לא מיקרי חצי דבר והביאו ראיה לדבריהן ע\"ש וכבר כתבתי זה לעיל ס\"ס ל' וע\"ש ועד\"ר: היו ב' עדים כו' ואין על השחיטה אלא עד אחד כו' ולא ד' וה' כן הוא לשון המשנה בפרק מרובה (בבא קמא דף ע\"ד ע\"ב) כו' [כמו בב\"ח]: "
+                ],
+                [
+                    " גנב שור כו' עד\"ר: והודה ל��' מהן וכפר לא' מהן נראה דר\"ל בב\"ד א' הודה לזה שטבחו והשני תבעו בב\"ד שני וכפר שם להשני דאילו בב\"ד אחד כשהודה לזה הודה גם לשני שהרי שותפין הם וכן צריכין לפרש לקמן בסי' שנ\"ב וכמ\"ש שם בס\"ד: ה' חצאי בקר עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " גנב כו' או שהקיף לו שם ופירש\"י הקיף מכר לו באמונה ואשראי שלא קיבל ממנו הדמים: "
+                ],
+                [
+                    " עשה שליח כו' [כמו בב\"ח] וע\"ל סי' רצ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' בפ\"ב מהלכות גניבה וכ' המ\"מ ז\"ל מימרא בפ' מרובה אלא שגי' ספרינו הוא פרט לכשיקנה לו לל' יום ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " מכרה חוץ מא' ממאה שבה או חוץ מידה כו' עד\"ר ושם נתבאר למה נקט חוץ ממאה וחוץ מידה כי' ע\"ש. או ששייר בה דבר הניתר בשחיטה דבעינן נמי שימכרנו כולו באיסור. אינו משלם ד' וס' עכ\"ל הרמב\"ם: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אפי' שייר קרנא עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " גנב קיטעת כו' [כמו בב\"ח] והוה שפיר כולה באיסור משא\"כ במכירה חוץ מחלק א' ממאה הנ\"ל: ומש\"ר גנב קיטעת כו' עד ומכרה אפשר דלא כתב ג\"כ וטבחה משום טריפה דאע\"ג דרבי' כתב בסמוך דגם בטריפה חייב ולא מפטר משום שחיטה שאינה ראויה התם מיירי שנמצא טריפה לאחר שחיטה והכא מיירי בטריפה שניכר קודם שחיטה והשוחט טריפה כהא פטור מד' וה' משום שחיטה שאינה ראויה וכמ\"ש שם ע\"ש ולא רצה לאשמועינן כאן דאם שחט טריפה ידוע כה\"ג פטור משום שאין דרך העולם לשחוט בהמה הידועה לן קודם שחיטה שהיא טריפה: אבל אם היה לו שותפות כו' [כמו בב\"ח]: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וקטע [כו' שם קטע] ממנה אבר ומכרה מהו מי אמרינן מאי דגנב הא לא זבין א\"ד מאי דזבין הא לא שייר תיקו: או שמכרה חוץ מל' יום פי' מהיום תתחיל המכירה אך ל' יום תשאלני למלאכתי ול\"ד למש\"ר בס\"ה בשם הרמב\"ם: או חוץ ממלאכתה פירש\"י אם תרצה לשחטה שחוט מיד ואם תעשה בה מלאכה תהא המלאכה שלי מי הוי שיור או לא: וכתב הרמב\"ם ז\"ל דאם תפס אין מוציאין כ\"כ בפ\"ד דהל' גניבה וטעמו דמשוה זה לכל ספיקא דתלמודא: וא\"א כתב דאפי' תפס מפקינן וכן הראב\"ד השיג בהשגותיו שם על הרמב\"ם ומטעם דקנס לא מיחייב אלא בב\"ד ובדין פסוק בלי ספק ר\"ל וזה כיון שספק הוא אצלם איך גמרו הדין וכ\"כ המ\"מ שם וכעין זה כתב ג\"כ הרא\"ש גבי קרן וכפל בשעת העמדה בדין וע\"ש ודוקא בספק ס\"ל כן אבל בקנס שחייב לו מהני' תפיסה דאי היו ב\"ד היו יכולין לגמור הדין וכמש\"ר ס\"ס שמ\"ט ועמ\"ש לקמן ס\"ס שנ\"ב ס\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " שותפין שגנבו כו' [כמו בב\"ח]: "
+                ],
+                [
+                    " גנב ועמד בדין [כו'] צא תן לו כו' פטור [כמו בב\"ח] וע\"ל סי' ע\"ט ול\"ט וסי' כ\"ב ועי' בר\"ן שם: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שנמצאת טריפה משנה שם דף ע' ע\"א ושם נתבאר דזה כדעת רבנן אבל ר\"ש פליג ע\"ז ומחשבינהו לשחיטה שאינה ראויה דלאו שמה שחיטה וכמו שיתבאר בסמוך סי\"ח בשחט בשבת דפטור משום שאינה ראויה לאכילה כרבי יוחנן הסנדלר וא\"ת מ\"ש בשחט ונמצאת טריפה דפסק כאן כדעת רבנן ובשחט בשבת פסק שם כר\"ש י\"ל משום דיש לחלק בין שחט בשבת דבתחלת השחיטה ידע דשחיטה שאינה ראויה היא בין בשחט את הטריפה דמיירי בשחט ונמצא אח\"כ טריפה באיברים הפנימיים ומש\"ה דקדק תנא דמתני' ורבינו וכתבו שנמצאת טריפה ולא כתב השוחט את הטריפה דהוי משמע אפי' טריפה הידועה בשעת שחיטה ומה\"ט יש לחלק נמי בין נתנב��ה ומעקר ונוחר דבהן בשעת שחיטה רואה שלא שחטה כראוי משא\"כ בנמצאת טריפה וק\"ל וכ\"ש בשחטה לרפואה או לכלבים דאי בעי מצי אכיל מיניה ואף דבגמרא הנ\"ל מדמה אותן יחד וקאמר מאן חכמים דפטרי שוחט בשבת ע\"י אחר ר\"ש היא דאמר בשחט את הטריפה פטור מ\"מ מצינו דתנא דמתני' סתם בטריפה כחכמים דפליגי עם רשב\"ג ובברייתא הנ\"ל דפליגי בטבח בשבת סתם כר\"ש שהרי כתבו בל' חכמים וכדאמרינן בחולין דף ס\"ה ז\"ל אמר רבי חייא בר אבא אר\"י ראה רבי את דבריו של ר\"מ באותו ואת בנו ושנאה בלשון חכמים (פירש\"י דשוחט את האב ונמצא טריפה שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה לחייבו בשחט אח\"כ הבן) (כמש\"ר בי\"ד בסי' י\"ו) ודברי ר\"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים דפטור בכיסוי (וכמש\"ר בי\"ד סי' כ\"ח וגם לענין להתיר עובר שבמעיה כמ\"ש בי\"ד סי' י\"ג) ומפרש שם טעמו ע\"ש ועיין בסמוך סי\"ח: וכן השוחט כלאים פי' שבא מתיש הבא על כשבה והו\"א דיהיה פטור דשור ושה בלי תרעובת אמר רחמנא לענין ארבעה וחמשה וכמ\"ש לעיל סימן שמ\"ט ועיין ביו\"ד סימן י\"ו וסימן כ\"ח וס\"א דין כלאים לענין אותו ואת בנו וכיסוי הדם ומתנות כהונה ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " גנב ברשות הבעלים ושחטו חוץ לרשותן כו' [כמו בב\"ח]: "
+                ],
+                [
+                    " והטמינה פי' עי\"ז הוה גנב: "
+                ],
+                [
+                    " גנב ומכר בשבת או לעכו\"ם דאין כאן חיוב מיתה למימר דקם ליה בדרבה מיניה: ואמר למקח כו' עד שתנוח כו' שם בגמרא אבל אי לא אמר כן היה קונה אותו מיד שהגיע לאויר חצירו: שאיסור שבת ואיסור מכירה באין כא' פי' חיוב מיתה משום שבת וחיוב ממון משום מכירה באין כאחד ופטור דקם ליה בדרבה מיניה: אפילו לא התרו כו' כן הוא מסקנת הגמרא בפרק אלו נערות [עיין בב\"ח במביאו] והא דלא כתב הטעם משום שחיטה שאינה ראויה דהלכה כר\"י הסנדלר וכמש\"ר בסמוך סי\"ח משום דבא ליתן טעם זה אפילו אליבא למ\"ד דאינן פוסקין כר\"י הסנדלר א\"נ מ\"ש כאן בלא התרו בו ר\"ל אפילו הוה בשוגג גמור ובשחט בשוגג בשבת גם לר\"י הסנדלר שחיטה (באינה) ראויה היא וכמש\"ר בא\"ח סי' שי\"ח דמותר לאחרים במ\"ש: ואפילו היתה גנובה לו כו' ה\"ה אם נגנבה בשבת כבר נתחייב בקרן ולא אתא למעוטי אלא היכא שהיתה שאולה בידו וטבחה לשם גניבה וכדמסיק אלא דלרבותא כ\"כ אפי' היתה גנובה קודם שבת וק\"ל: דאין חיוב ממון בא בשבת אלא חיובו דכפל ד' וה' כב\"י דגם בכפל שחייב קודם שבת משעת גניבה וכתב דצריך למחוק תיבת כפל וכן הוא לשון רש\"י ועיין בדרישה שם כתבתי ליישב גי' הספרים: אפ\"ה פטור פי' מקנס ד' וה' לאפוקי ממ\"ד דבקנס יש מיתה וממון כיון דחידוש הוא: ואצ\"ל דפטור היכא כו' פי' דפטור מהכל ואף אם הבהמה השחוטה עדיין בעין מ\"מ הוא פטור ממה שחכרה משוויה ע\"י השחיטה ומש\"ה כתב רבינו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " הטובח ביה\"כ והתרו בו כו' אבל לא התרו בו חייב כיון דאפילו היו מתרין בו אין חייב מיתה ביה\"כ אלא מלקות וכר\"י דס\"ל הכי שם בפרק אלו נערות דדוקא גבי חיוב מיתה אמרי' כיון שאילו התרו ביה כו' אבל לא בחייב מלקות וקיי\"ל אין לוקה ומשלם אע\"ג דמיירי בהתרו בו מ\"מ לא נתן הטעם משום שחיטה באינה ראויה וכמו השוחט בשבת ע\"י אחר דבסמוך סי\"א משום דר\"י הסנדלר לא קאמר דאסורה לעולם אלא בשוחט בשבת דקרא דקדש הם דלמד מיניה בשבת כתיב אבל ביה\"כ דמודה מותר במוצאי יה\"כ וכן מוכח באשר\"י דשמעתין ע\"מ במ\"ש במשנה דטבח ביה\"כ כו': "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם שהוא חייב פי' המשלח ובפ\"ג מהל' גניבה כ\"כ: כר\"י הסנדלר דר\"י ס\"ל המבשל בשבת בשוגג יאכל במ\"ש לאחרים ולא לו ובמזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים ולהכי הוה שחיטה שאינה ראויה לאכילה והרמב\"ם לא ס\"ל כר\"י הסנדלר כמבואר בא\"ח בהלכות שבת סי' שי\"ד: ולדעת א\"א הרא\"ש ז\"ל פטור כו' פר\"י הסנדלר עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " לא לבעלים ולא לגנב כ\"כ הרמב\"ם ונתן טעם כו' [כמו בב\"ח]: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " והשני אם גנבו אחר שנתייאשו הבעלים חייב בכפל רבינו סתם ולא פי' דבריו דלדעת ר\"י ורא\"ש בעינן שנתייאשו הבעלים קודם שמכרו הגנב הראשון דאז דוקא קנהו הלוקח ביאוש ושינוי רשות וכמ\"ש בס\"ס שנ\"ג אלא דיש פלוגתא בזה כמ\"ש שם מש\"ה סתם כאן והניח הדבר במושלם לכל א' וא' כדאית ליה וסמך אמ\"ש במקומו בפני עצמו וגם משום דזה ל' הרמב\"ם הוא שכ\"כ בפ\"א מהל' גניבה והרמב\"ם סתם משום דס\"ל דקנהו אף אם הוה היאוש אחר שינוי הרשות וכמש\"ר שם בשמו מש\"ה סתם רבינו ג\"כ כאן וסמך אדלקמן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " עבדים ושטרות כו' משנה הוא בפ' הזהב ושם יליף מכלל ופרט וכלל: "
+                ],
+                [
+                    " גנב פטר חמור כו' מפ\"ק דבכורות: "
+                ],
+                [
+                    " הגונב חלבו כו' ואכלו משלם לו דמי חלבו וכפלו כצ\"ל ואע\"ג דבכתובות דף ל' ג\"כ לא כתב בהדיא כפל שאני התם דכתב סתם חייב ור\"ל חייב כדינו קרן וכפל וכמ\"ש הראב\"ד והמ\"מ שם אבל רבינו דכתב בההיא משלם לו דמי חלבו צריכין להגיה וכפלו של\"ת שלמעוטי כפלו עשה וק\"ל וקמ\"ל דאע\"פ שהוא חייב מלקות וכרת על אכילת חלב אפ\"ה לא אמרינן קלב\"מ משום דבאיסור גניבה נתחייב קודם שיבוא לידי איסור חלב דזה משעת משיכה וזה אינו אלא משעת אכילה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " יש גנב שפטור מלשלם כו' [כמו בב\"ח] ובפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע\"ב) מסיק דהא דפטור היינו דוקא בשדינהו בנהרא אבל איתנהו בעין חייב להחזיר וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות גניבה וגם רבינו כתב בסמוך אחר דין הבא במחתרת שכתב ז\"ל ודוקא שאין הכל בעין וה\"ה לעיל בגונב כיס וק\"ל: כגון הגונב כיס כו' וחיבר ידו כו' כן מסיק בכתובות דף ל\"א אהא דתניא שם ז\"ל הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור סקילה היה מגרר ויוצא פטור שאיסור שבת וגניבה באין כאחד ופריך ה\"ד אי דאפקי' לרה\"י איסור גניבה איכא איסור שבת ליכא ואי דאפקיה לר\"ה איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא (דמשיכה לר\"ה ל\"ק וכמש\"ר בסי' קצ\"ז) כו' עד רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה מג' וקבלו כדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' עכ\"ל ופירש\"י רב אשי אמר לעולם כו' ומיהו ברה\"י לא אגבהה דתקנו ליה מקמיה דליתי חיוב שבת עליו וביאתו לר\"ה וקנייה באין כאחד ולהכי משני בשצירף כו' דלא תיהוי הגבהה ברה\"י כדקתני מגרר ויוצא עכ\"ל והנה מ\"ש ומיהו ברה\"י לא אגבהה כו' להכי משני כשצירף כו' ר\"ל דלהכי קאמר שידו השניה שהיא בחוץ היא למטה מג' לקרקע ר\"ה דאי בגבוה ג' מקרקע ר\"ה לא היה אפשר להוציא הכיס (קודם לכן ברה\"י בשעה שרוצה להוציא מהבית) מקרקע הבית [אלא א\"כ הגביהו] למעלה מג' ונותנו לידו השנייה ואז הוה איסור גניבה קודם לאיסור שבת דמסתמא קרקע הבית וקרקע ר\"ה שוין הן ואף דאכתי אסקופת הבית שהיא גבוה היא ביניהן מסתמא ג\"כ אינו גבוה ג\"ט מקרקעית הבית והוא מגביה הכיס מעט ומניחו על האסקופה ומ��ם מגררו ומניחו לידו השנייה הסמוכה להאסקופה מבחוץ (ואי לא היה ידו השנייה סמוכה למפתן היה איסור שבת קודם לאיסור גניבה והיינו בשעה שמוציאו מהאסקופה קודם ביאתו לידו השנייה וכנ\"ל בכה\"ג היה [נמי] פטור כיון שעכ\"פ חייב מיתה בשעה שבא לידו מ\"מ ניחא ליה לומר שחיבר ידו שאז באין יחד ופטור אליבא דכ\"ע לאפוקי כשבא איסור שבת קודם דאיכא ביה פלוגתא עד\"ר) וכל תוך ג' טפחים לא מיקרי הגבהה וכמו שדייק רש\"י לפני זה שכתב כאילו הגביהו למעלה מג' דאין בהגבהה למיקנייה ע\"י פחות מג' וכמ\"ש בסי' קצ\"ד וקצ\"ח כנ\"ל דעת רש\"י וכן הוא דעת רבינו וז\"ש שחיבר ידו למפתן הבית ר\"ל שאין הפסק בין האסקופה שהוא כלות רשות הנגנב לידו דהגנב ומ\"ש תוך ג' סמוך לקרקע ר\"ה דאז אין צריך להגביה ג' וה\"ה אם היה למטה מג' טפחים או ע\"ג קרקע ממש דקנה ליה ידו כדרבא כו' ולא אתא אלא לאפוקי שאין גבוה ג' ומג' ולמעלה ומטעם שכתבתי וי\"א דלהכי אמר תוך ג' דאילו הגביהו ג' או איסור גניבה איכא איסור שבת ליכא דידו כחצירו דמי ורשות בפני עצמו הוא ולא כר\"ה דמי משא\"כ תוך ג' דמיחשב כלבוד לענין זה וז\"א דהא בריש מסכת שבת בבעל הבית שמוציא מרה\"י ונותן לתוך ידו של עני דחייב משמע שם אפילו ידו דעני מוגבה יותר מג\"ט מהארץ ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכן הבא במחתרת ע\"ל סי' תכ\"ה: וה\"ר ישעיה כתב דאינו נפטר כו' ובההיא שעתא לאו חיוב מיתה איכא מדקאמר דבההיא שעתא כו' נראה להוכיח דדוקא [הכא] מיחייב שמשיצא מן המחתרת מיד אזלא לחיוב מיתה דאסור להרגו כי אם בעודו במחתרת ולא שייך תו קם ליה בדרבה מיניה אבל לעיל גבי גונב בשבת ג\"כ מודה דפטיר דשם חיוב מיתה של איסור שבת (לעיל) לא אזיל ליה א\"כ אף שאבדה אח\"כ משבאו לרשותו פטור מלשלם דקלב\"מ ולהכי לא כתב רבינו לדברי ה\"ר ישעיה לעיל גבי כיס ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הטוען על הפקדון כו' עד קודם שבאו עדים בפרק מרובה (בבא קמא דף ס\"ג) איתא כן שם בברייתא וגמרא אהא דכתיב בפרשת משפטים בשומר חנם כי יתן איש אל רעהו כו' ע\"ש דיליף שם הכל מקרא למש\"ר ומשם נלמד ג\"כ דדוקא בטוען טענת גנב הוה דינא הכי ולא בטוען טענת אבד ונשבע והוכחש בעדים וכמש\"ר אח\"ז. כתב הרמב\"ם כו' בפ\"ד מהל' גזילה כ\"כ וס\"ל כרב ששת דפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק\"ז ע\"ב) דאמר כתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו כו' הא שלח ידו פטור ופירש הרמב\"ם הטעם דכיון דשלח בו יד קודם שבועה הו\"ל גזלן ולא גנב ועיין במ\"מ שהאריך בישוב דבריו והרא\"ש ס\"ל כרבי חייא בר בא אר\"י כו' ע\"ש באשר\"י וכתבתי קצת מיניה בסמוך ס\"ג: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " טען נאבד ונשבע ע\"ז כו' כבר כתבתי דאיתא בפרק מרובה דבטוען טענת אבד אע\"פ שנשבע ע\"ז והוכחש בעדים פטור מהככל וכאן למדנו רבינו דאפילו טוען אח\"כ טענת גנב ונשבע ע\"ז והוכחש בעדים דפטור מהכפל והוא מהמימרא דר\"י ורבי אילעא בב\"ק דף ק\"ז ז\"ל אר\"י הטוען טענת אבד ונשבע וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה פירש רש\"י פטור מכפל הואיל ויצא שומר זה ידי בעלים בשבועה ראשונה שמב\"ד ראשון נסתלק מידם אפילו מתשלומיהן דהא ש\"ח פטור מגניבה ואבידה שבועה זו לאו שבועת הדיינים (לחייבו ע\"י כפל דכיון דנשבע תחלה שוב לא היו מחזירין השבועה לבעלים עכ\"ל ועד\"ר ועמ\"ש התוס' דף ק\"ח ע\"א בד\"ה וחזר וטען טענת גנב כו' ולבסוף העלוהו בתימה ולפי מ\"ש ניחא קצת ��דייק הרא\"ש מכאן דמדלא קאמר רבי אילעא הואיל וקנאה כבר בשבועה משמע דלא מהניא שבועה וה\"ה שליחות יד למפטר מכפל (ולאו כשליח דמי) והמ\"מ תירץ אליבא דהרמב\"ם דשאני שליחות יד מנשבע דגזירת הכתוב הוא וכמ\"ש בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " הטוען טענת גנב כו' שם דף ק\"ח ע\"ש והכלל דהודאת פיו אחר השבועה מחייב חומש ולא כפל ועדים מחייבים אותו אחר השבועה דנגנבה כפל ולא חומש ודין חומש אינו נוהג בזמנינו מש\"ה לא כתבו רבינו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם הפקיד לשנים כו' בפ\"ד מהל' גניבה כ\"כ וז\"ל הגמרא שם דף ק\"ח בעי רבינא כו' [עיין בב\"ח שמביאו] ומפרש הרמב\"ם דקרן פשיטא ליה דמשלם בין שניהן וגם החומש אותו שהודה ולא מיבעיא ליה אלא בכפל אותו שבאו עליו עדים והרא\"ש מביא ראיה מהאיבעיא דאיבעיא שם לפני איבעיא זו שהכפל פשיטא ליה שם דמיחייב אותו שבאו עליו עדים ובחומש מיבעיא ע\"ש ונראה שכאן אינו משלם אלא חצי כפל על חלקו דהא לשניהם יחד הפקידו: "
+                ],
+                [
+                    " תבע המפקיד פקדונו מנפקד כצ\"ל והוא מימרא דרבא שם דף ק\"ח: וכפר ובאו עדים כן היא הגירסא בנוסחאות המדוייקות ולא כס\"א שנדפס בהן וכפר ונשבע דהא גנב א\"צ שבועה כדלעיל בריש הסימן וגם בגמרא ליתא: שאע\"פ שיצא ידי בעלים כצ\"ל: וכשהודה לו כו' ואין לו עסק עם המפקיד ז\"ל רש\"י דכיון דנאמן אנן סהדי דניחא ליה לבעלים שיתבע לזה דאי משתכח בידיה ניחא ליה דתיהוי בידו דהאיך הילכך תביעתו תביעה וממילא הודאתו שהודה לו הודאה אבל אם לשקר נשבע אנן סהדי דלא ניחא ליה למריה דליהוי תו שומר עליה ותביעתו אינו תביעה וא\"כ הודאת גנב אינו הודאה וק\"ל: ואם תפסו אין מוציאין כו' ולפי גירסת רש\"י יראה כו' עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " תבע המפקיד לנפקד ושלם כו' ובאו עדים שגנב אין מוציאין מיד הגנב איבעיא שם בגמ' ע\"ש: ואם תפס אין מוציאין מידו עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " דכתיב כי יתן איש אל רעהו כו' רבינו קיצר כאן דמלשונו משמע דשניהן למד מהאי קרא לחוד דמדאצריך קרא שתהא הנתינה בגדלות ובאיש ממילא הוא גדול אח\"כ בשעת תביעה וק' דא\"כ לא הו\"ל לרבינו למכתב אלא עד שתהא הנתינה בגדלות אלא ודאי כוונתו במ\"ש ותביעה בגדול בא למעט אם גנב את אבי הקטן בגדלותו ומת ותבעו הקטן וזה לא נלמד מהאי קרא לחוד אלא בצירוף קרא אחרינא דכתיב באותה פרשה עד אלהים יבא דבר שניהן דבעינן שתהא נתינה ותביעה שווין כא' ואתרווייהו בעינן איש כ\"כ התוס' בפ\"ב דכתובות וכבר כתבתיהו לעיל ר\"ס צ\"ו ע\"ש והא דלא כתב רבינו אלא אפילו נתנו לו כשהוא קטן משום דבזו כ\"ע מודים וכמ\"ש בר\"ס צ\"ו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " גם זה דינו כגנב כו' בב\"ק דף פ\"ו מ\"ט דכתיב על כל אבידה אשר יאמר כי הוא זה: וכתב הרמב\"ם שנגנב בלסטין כו' בפ\"ד מהלכות גניבה כ\"כ: שהרי פוטר עצמו בטענת גנב פי' וע\"י שבועה שנשבע על ככה וכנ\"ל וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שגנב טלה ונעשה איל בב\"ק דף ס\"ה ופסקו הפוסקים כוותיה: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"צ להחזיר אלא הדמים פי' דמי הטלה שהיתה שוה בשעת הגזילה דכל הגזלנין והגנבים משלמין כשעת גזילה וכמ\"ש בסי' שכ\"ד והא דכ\"ר ומשלם הכפל כמו שהיתה שוה בשעת הגניבה לאו למעוטי קרן אתא אלא משום דרב אמר שם דף ס\"ו קרן כעין שגנב כפל ד' וה' כשעת העמדה בדין מש\"ה כ\"ר דכאן אין הדין כן אלא הכפל כעין שגנב ד' וה' אינו משלם כלל וק\"ל: לפיכך אם טבחן כו' פי' כיון שקנהו בשינוי נמצא דשלו הוא טובח ומוכר לפיכך פטור מד' וה' וכ\"כ הרי\"ף: אבל שינוי החוזר בב\"ק דף צ\"ג וצ\"ו וע\"ש: ולקמן בדיני גזילה כו' בסי' ש\"ס ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואם נתייאשו וכו' שם דף ס\"ז מביא הגמרא כמה אמוראיה דילפי מקרא יאוש אינו קונה ובדף ס\"ו איתא בגמרא דרבא נסתפק כו' ושרי\"א דאינו קונה אפילו מדרבנן ע\"ש: ונראה לא\"א כו' עד קונה מדרבנן עד\"ר: אם קידש בו אשה צריכה גט מספק ואם קדשה עוד אחר קודם שגירשה זה נתקדש גם לו מספק וק\"ל: ואפילו אם אין ידוע כו' דסתם גניבה כו' לקמן יתבאר זה ר\"ס שס\"ח ובא\"ע ר\"ס כ\"ח שכתב דאם לא נתייאש מהגניבה וקידש בו דאינה מקודשת שם איירי בידוע שלא נתייאש: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' הוא גרוע כו' כגון נסכא ועבדא זוזי דחוזר להיות נסכא וכל כיוצא שהן כ\"כ הרא\"ש שם בפרק מרובה וה\"ה לשינוי מעשה עם היאוש: "
+                ],
+                [
+                    " פי' שמכרה או נתנה לאחר עיין לעיל סימן שס\"א בפרישה ובסימן שס\"ט בדרישה בסעיף ו' מ\"ש שם: הרמב\"ם כתב כו' כ\"כ בפ\"ב דהל' גזילה וע\"ל סי' שמ\"ו ס\"ה שהביא רבינו לשונו ושם בארתיהו בס\"ד. "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם מכר כו' כן משמעות הסוגיא דרב זביד ור\"י בב\"ק דף קט\"ו ע\"ש והטעם דלא מיקרי מכירה גמורה מהגנב להלוקח כל זמן שלא נתייאשו הבעלים ממנו וממילא לא מיקרי שינוי רשות ביד הלוקח וק\"ל: והרמב\"ם כתב שקונה כ\"כ בפ\"ב דהל' גזילה ובפ\"ה דהל' גניבה והמ\"מ תמה עליו שם וישוב דבריו ע\"ש: וא\"א הרא\"ש כתב כסברא ראשונה גם (הרא\"ש) [הראב\"ד] השיג על הרמב\"ם וכמש\"ר בסי' שס\"א ס\"ה בגזל ומכר וק\"ק למה לא כתבו רבינו כאן דברי הרמב\"ם שהראב\"ד השיג עליו וכמ\"ש בסי' שס\"א ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם מת והורישו כו' כן מוכח מהסוגיא בב\"ק דף קי\"א ע\"ש וכל דינים הללו יתבארו עוד בדברי רבינו בסימנים שלפנינו בהל' גניבה וגזילה ע\"ש. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " השביחה הגניבה כו' בר\"ס שס\"ב כ\"ר דהשבת של הגזלן אפי' לא נשתנה אלא שינוי החוזר ומפני תקנת השבים וה\"ה בגנב כו' דחד דינא אית להו וכמש\"ר שם ומה\"ט סתם רבינו כאן וכתב דשבח שע\"ג גזילה דגנב הוא וכ\"כ בשלטי גבורים ובדרישה כתבתי לשון המשנה והגמרא ולשון הרמב\"ם ע\"ש ולכן אקצר כאן בפרישה: מ\"ש ל\"מ גנב פרה כר פי' דאז איכא תרתי שינויי הטעינה והגזיזה העיבור והלידה להכי פשיטא דקנה הכל ואפ\"ה א\"צ להחזיר בעיניה אלא משלם דמיה כמו שהיתה שוה בשעת הגזילה דס\"ל לרבינו דשינוי הלידה והגזיזה חשיב שינוי אפילו לגבי פרה ולא מיקרי שינוי החוזר וכ\"כ הרא\"ש וכמ\"ש בדרישה ע\"ש: אלא אפילו גזל כו' רבינו התחיל בגניבה גם איירי כאן בהל' גניבה וסיים בל' גזילה משום דדין גניבה וגזילה בזה שווין וכמ\"ש בסימנים שלפנינו וכ\"כ המ\"מ בהדיא ע\"ש והרמב\"ם כתב דין זה אגזילה ע\"ש: ומ\"ש הגיזה והולדות שלו לאו למעוטי הפרה אלא לפי שהגיזה והולדות שלו ממש ואפילו דמים א\"צ ליתן בעדם כיון שברשותו נטענה ונתעברה משא\"כ הפרה שאינו שלו לגמרי ובגזילה שהיתה מעוברת או טעונה כתב שהכל שלו משום דשם דין פרה וולדה שווין הן שהגזלן קנאן בשינוי וצריך לשלמן כשעת הגזילה: חשיב שינוי גמור דמעיקרא הוה ליה גופא מליא והשתא גופא סריקא: היכא שגנבה ריקנית פירוש דאז העיבור והטעינה הוה שינוי וקנאה כך הוא שיטת רבינו ע\"פ סברת הרא\"ש וכדמסיק לבסוף ושיטת הרמב\"ם היא שמה שאמר במשנה ר\"פ הגוזל דשבח גזילה דגזלן מיירי דוקא לאחר יאוש וס\"ל דגיזה ולידה וכ\"ש טעינה ועיבור לא מיקרי שינוי אבל אם השבח בשינוי שאינו חוזר לברייתו כלל כגון טלה ונעשה איל עגל ונעשה פרה אז אפילו בלא יאוש הכל של הגזלן וד' חילוקי דינים לדעת הרמב\"ם. לפני יאוש אפילו כבר גזזה וילדה מחזיר הכל בעין כמו שהוא אפילו גם נתעברה אצלו. ולאחר יאוש יש חילוה בין אם השבח עוד על הגזילה או לאו אם עודה עליה אז כוטל הנגזל הכל ומשלם לגזנן השבח שנשבח אחר יאוש ואם אין השבח עדיין בשעת התביעה על הגזילה יש עוד חילוק אחר אם כל השבח נשבח אחר היאוש אז כל השבח של גזלן ומחזיר לנגזל הפרה בעין ואם היה לנגזל קצת חלק בשבח כגון שהתחיל להשביח קודם הגזילה או קודם היאוש אז כיון שזה כבר נטל השבח מע\"ג גזילה ואם בא נגזל זה ליקח פרתו עדיין לא תהיה גניבתו חוזרת כו' שתחסר לו מקצת השבח והגזלן אינו מחוייב להחזיר הולד והגיזה ולקבל חלקו בדמים מהנגזל כיון דכבר נתייאש ונתיילד אצלו ולא אמרינן שיחזיר לו פרתו וגם יתן לו בה הגזלן בעד מקצת השבח השייך לו דמים אלא כיון שמחזיר לו מקצת הגזילה בדמים ע\"פ הדיין וכמ\"ש מחזיר לו כל גניבתו בדמי' ומחזיק הגניבה לעצמו אלו הם כלל דברי הרמב\"ם ומעתה תבין דברי רבינו: "
+                ],
+                [
+                    " מ\"ש והרמב\"ם חילק כו' כלומר הרמב\"ם לא פי' המשנה דריש הגוזל כמ\"ש דהא דגיזה וולדות שלו משום שקנה ע\"י שינוי הגזיזה והלידה אלא שחילק בין לפני יאוש לאחר יאוש ומוקי להמתני' לאחר יאוש ולענין למיקני השבח שהשביח אח\"כ מכח היאוש לא (מוקי) [למיקני] גוף הגזילה או הגניבה מכח השינוי: ומש\"ר בסוף ז\"ל וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה וכן השיג הראב\"ד ר\"ל דגם הראב\"ד ס\"ל דאין לך שינוי גדול מגזיזה ולידה וכמ\"ש בדרישה ל' השגתו אלא לענין החילוק שחילק הרמב\"ם בין לפני יאוש בין לאחר יאוש לזה הסכים עמו הראב\"ד וכן פי' ב\"י: ומ\"ש ומשלם אותה ואת ולדה כו' ר\"ל הכל מחזיר בעין הפרה והולד או הגיזה דלא מחשב הלידה שינוי אם לא נתייאשו קודם שהשביח ואע\"ג שכתב ל' משלם אין כוונתו שיחזיק הגזלן בגוף הגזילה וישלמנה אלא כמ\"ש וכן הוא ל' הרמב\"ם שכתב ל' תשלומין על החזרה וכמ\"ש שם עוד ז\"ל מפי השמועה למדו אם היא כשגזלה משלם אותה ואם נשתנית בידו משלם דמי' הרי לפנינו דאם לא נשתנה מחזירה כעין שגזלה דהיינו אותה וקראה תשלומי'. ולא נשתנית הגזילה פי' לא נשתנית. שינוי גמור דהיינו טלה ונעשה איל: משלם דמי פרה העומדת לילד עכ\"ל הרמב\"ם והוא גם כן לשון המשנה ריש הגוזל וכמ\"ש בדרישה ומפרש רבינו (של') [שס\"ל] והפרה והולד ישארו לגנב וגם דעת (מוכן) [הראב\"ד] כן (ולאפוקי מדעת המ\"מ ושלטי גבורים וכמ\"ש בדרישה ובחידושים) וכן משמע לשון הרמב\"ם שכתב משלם דמי פרה משמע בהדיא דדוקא הדמים ולא הפרה גופה והטעם כמ\"ש לעיל בסמוך: ואם עדיין לא ילדה שמין כו' כבר כתבתי הטעם דכיון דעדיין השבח על הגזילה אע\"פ שהשביחו ברשות הגזלן מ\"מ זה הנגזל נוטל גזילתו דהיינו פרתו כמו שמוצא אותה ומה שיש עליה השייך לגזלן משלם לו בדמים ובחידושי' הארכתי והבאתי שם ל' הרמב\"ם וכתבתי שם מה שמחולק רבינו עם המ\"מ בביאור דהרמב\"ם גם חידשתי בביאור הרמב\"ם בס\"ד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " גנב בהמה או כלי' כו' ז\"ל הגמרא [עיין תחילת ל' הגמרא בב\"ח] מ\"ט דרב אמר רבא גניבה וחיים אחייה לקרן כעין שגנב וז\"ל הרי\"ף (ע\"פ הגמרא בקיצור) שם ולא שגנב כחושה והשמינה דהא תניא כחושה והשמינה משלם כפל וד' וה' כעין שגנב דא\"ל אנא מפטימנא ואת שקלת ואי גנב שמינה והכחישה משלם כפל וד' וה' כעין שגנב משום דא\"ל מה לי קטלה כולה מ\"ל קטלה פלגא אלא כי אמר רב ביוקרא וזולא ולא דמעיקרא שוי' זוזא והשתא שוה ד' דהא אמר רבא כו' אלא כי קאמר כגון דמעיקרא שוי' ד' והשתא זוזא כשמשלם קרן כעין שגנב כפל וד' וה' כשעת העמדה בדין וה\"מ לענין יוקרא וזולא אבל גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור אמר ר' אילעאי קנאה בשינוי ומשלם תשלומי כפל כעין שגנב והנה רבינו התחיל כעין מימרא דרבא והיינו כשהוא מתחלה בזול והוקר אח\"כ ואח\"כ כתב מימרא דרב כשהיה מתחלה ביוקר ונתבאר מדברי הרא\"ש כתבתי בדרישה דד' וה' חיובו תליא בשעת טביחה או מכירה בין לקולא בין לחומרא שהוזל אח\"כ ובקרן כתיב אחיי' לקרן לשלמו בשלמותו ולא כפל דאזלינן ביה לקולא וע\"פ הדברי' הנ\"ל יתבארו בס\"ד פרטי דברי רבינו: ומ\"ש גנב בהמה או כלי' בשעת גניבה היה שוה זוז ובשעת העמדה בדין שוה ד' ל\"ד בשעת העמדה בדין קאמר אלא גם בשעת שבירה היה שוה ד' והוא מימרא דרבא הנ\"ל ומש\"ה כתב דמשלם הכל כשעת העמדה בדין דאמאי קמחייבת ליה אשעת גניבה הא לאו מידי עבד דכל זמן שהיא בעין יכול להחזירה נמצא שהשתא כי תברה או שתיה הוא דהוציאה מן העולם ולהכי אשעתא דהשתא קמשלם: ומש\"ר או אבדו פי' דכל אבידה (בשבא) [כנשבר] בידים דמי דכל גניבה מיקרי פשיעה ועמ\"ש בסמ\"ע ליישב דברי הרמב\"ם לחלק באבדו ממילא): ומש\"ר משלם הכל קרן וכפל כשעת העמדה בדין כבר כתבתי דהיינו דוקא הכא דמיירי כשגם שעת מכירה כך היה והא דלא אמר בפי' בשעת השבירה וכן מש\"ר וד' וה' בשעת טביחה אע\"ג דגם קרן וכפל משלמים כדין זה י\"ל דרבינו לא בא אלא להוציא דין זה ממימרא דרב הנ\"ל דאמר קרן כעין שגנב וד' וה' כשעת העמדה בדין וקאמר דאזה דהיה מתחלה שוה זוז והשתא שוה ד' לא קאי כללא דרב אלא דין כפל וקרן הוא בשוה הכל כשעת העמדה בדין ואשמועינן אגב דהעמדה בדין דד' וה' הוא שעת טביחה וכל' הרא\"ש שכתבתיהו בדרישה ויש בו נ\"מ לדינא שיכתוב אחר זה והשתא א\"ש דפתח בל' זו משלם הכל וסיים בדינים מחולקים. ומ\"ש והכלי נשבר מאליו דקדק לכתוב דוקא בלשון נשבר אבל נאבד חייב בכל ענין וכמ\"ש בסמוך דכל אבידה פשיעה היא: משלם קרן וכפל כשעת גניבה דהא השתא לאו מידי עביד ואינו נתחייב אלא אשעת גניבה שהוא עיקר מעשה וד' וה' אינו במתה ונשברה כלל וכמ\"ש. "
+                ],
+                [
+                    " ואם היה שוה כו' זו מימרא דרב. ושחטה או מכרה או שבר הכלי כו' משלם קרן כשעת גניבה בזה לא אמרינן הא בשעת גניבה לאו מידי עביד והשתא הוא דהוציאה מן העולם ומשעתא דהשתא הוא משלם דא\"כ יהא חוטא נשכר כמ\"ש בדרי' בשם הרא\"ש: וכפל כשעת העמדה בדין משום דכיון דכתב רחמנא גניבה וחיים ללמד אחיי' לקרן כעין שגנב ולגופיה לא איצטריך כמ\"ש בשם הרא\"ש בדרישה כ\"א לדיוק היינו הכפל אבל [אין] לדייק מיניה לתשלומי ד' וה' דמה שייכות לתשלומי ד' וה' לתשלום הקרן זה בא על הגניבה וזה בא על הטביחה משא\"כ בקרן וכפל דשניהן באין על שעת מעשה הגניבה כמ\"ש בדרישה והא דאזלינן בכפל בתר שעת העמדה בדין דוקא כשהוזל ממה שהיה בשעת גניבה אבל אם הוקר בשעת העמדה בדין ודאי לא אזלינן בתר העמדה בדין דכיון דלאו מידי עבוד אחר הגניבה והטביחה וק\"ו הוא מקרן דאם היה בזול מתחלה ואח\"כ הוקר ונשבר מאליו דמשלם בזול בשעת גניבה וכמ\"ש הרא\"ש כתבתי ל' בדרישה וגם ��ם נתבאר דתלינן הכפל בשעת העמדה בדין לקולא משום דאי בעי הוה מודה והיה פטור אבל בד' וה' אין הודאתו דטביחה ומכירה כח לפטור מהם אם באו עליו עדים מתחלה שגנב וגם אחר ההודאה באו עדים שטבח או מכר וכמש\"ר בסי' שמ\"ח ומש\"ה ד' וה' לעולם משלם כשעת טביחה ומכירה בין הוקר או הוזל אח\"כ קודם העמדה בדין דחיובו תלוי במעשה דטביחה או מכירה: ומש\"ר ואם הוקר או הוזל כו' בא לפרש הנ\"מ במ\"ש דבד' וה' אזלינן בתר טביחה: ומ\"ש בין טביחה או שבירה נראה דצ\"ל מכירה במקום שבירה וכן במ\"ש אח\"כ לעולם בתר טביחה או שבירת הכלים וכו' ט\"ס היא וצ\"ל בתר מכירה אזלינן דהא בשבירת כלי ליכא ד' וה' ובכפל לא אזלינן לעולם בתר שבירה כ\"א כשהוקר אחר כך וכמ\"ש וגם באשר\"י ליתא האי שבירת הכלי וליישב גירסת הספרי' צ\"ל דמ\"ש רבינו ואם הוקר או הוזל כו' ענין בפני עצמו הוא ומשום דעד כאן לא איירי בנשתנה בין טביחה ומכירה להעמדה בדין ועכשיו בא לחדש דין זה דאם ישתנה בין טביחה ושבירה להעמדה בדין וקאמר דאזלינן בתר טביחה וקאי דוקא אקרן ומיירי בששברה בידים דאז אזלינן לעולם בתר השבירה ובין הוקר ובין הוזל כיון שהיתה שעת הגניבה והשבירה בשוה אלא שאח\"כ נשתנה וכמ\"ש אבל אם היה מתחלה בשעת גניבה ביוקר והוזל בשעת שבירה כבר נתבאר דאזלינן בתר שעת הגניבה וק\"ל והוא דוחק: וכחשה ופטמה דהוי ממילא כו' הכל מבואר בל' הרי\"ף הנ\"ל וגם בל' הרא\"ש: וכן אם הכחישה הוא בשעת הגניבה הטעם דמ\"ל קטלה כולה ומ\"ל קטלא פלגא בכחישה. "
+                ],
+                [
+                    " אין אומרים יתן להבעלים השברים כו' אע\"ג דגבי שומרים ומזיקים אמרינן כסף ישיב לבעליו אפי' סובין וכ\"ש ששמין לו אלו השברים עצמן וכ\"כ רבינו לעיל סימן שד\"מ אפ\"ה גנב שאני דכתיב ביה חיים שנים ישלם חיים ולא מתים וכן הדין בגזלן כמש\"ר בסי' שס\"ב וילפי' מדכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל כאשר גזל והכי איתא בירושלמי הילכך צריך להחזיר להם הגניבה או דמיהן דמה לי הן ומה לי דמיהן דכשיש להן דמיהן יכולין לקנות לעצמן כלי וכעין זה שנגנב או נגזנ מהן אשר\"י פ\"ק דב\"ק: ואם ירצו כו' שומעין להן דתקנה זו שישלמו כלים שלמים לגנב ולגזלן לטובת בעלים הוה וכשאינן רוצין בתקנתן שומעין להן והמ\"מ תמה וכתב למה לא קנאם הגזלן בשינוי ואולי בששמו עליו עכ\"ל ר\"ל כשלא נשבר מהכלי כל כך עד שנאבד שמו ממנו אלא נשבר ממנו קצת דעדיין שם כלי הראשון על הנשאר ולפי מ\"ש הר\"ן שם כתבתי ל' לקמן בסי' שס\"ב ע\"ש לק\"מ וכמ\"ש שם ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אינו יכול להקדישו כו' זה לפי שאינו שלו [וזה לפי שאינו] ברשותו ומ\"ש גזל ולא נתייאשו הבעלים עמ\"ש בדרישה לעיל סי' שנ\"ג מזה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אם ידעו הבעלים שנגנבה דאז הוה גניבה גמורה ובעינן השבה מעלייתא רש\"י "
+                ],
+                [
+                    " ונתנם לתוך כיסו דאדם ממשמש בכיסו וסופו קודם שיתנם לתיבתו ימנה מה שבכיסו אבל לא מה שבתיבתו כן הוא ל' הרא\"ש ומינה דלהרא\"ש ורבינונאצ\"ל דאדם ממשמש בכיסו תמיד דהא אפילו לא ימשמש בה אלא קודם שיתנם לתיבתו סגי בהכי והגמרא דקאמר אדם ממשמש בכיסו תמיד הנהוג מדרך העולם נקט אבל להרי\"ף והרמב\"ם דס\"ל דסגי ליה בהחזרה לכיס שיש בו מעות אפי' לא ידע כמה יש כו' אליבייהו צריכין לומר שדוקא נקטו הגמרא שאדם ממשמש בכיסו תמיד ומכחו יודע כמה היה בו קודם החזרה ושניתוספו לו מעות בכיסו אחר החזרה ודוק ועיין בסמ\"ע: או לכיסו שלא ידע האי לא ידע דוקא אנתנו לתוך כיסו קאי דאילו בתיבה אפי' ידע מה שבתוכה לא הוה השבה כיון דאינו ממשמש בהו ועיין בסי' שס\"ו בהשבת גזילה שכ\"ר בכעין דין זה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל שומר שגנב מרשות עצמו כו' גם זה שם פלוגתא דר\"י ור\"ע והלכה כר\"ע דאמר הכי. ומ\"ש שהופקד אצלו כיס או טלה ר\"ל אפילו לא נקטה נגרא ברייתא וגם לא שייך כאן טעם דאנקטיה נגרא דהשומר עצמו רוצה לשמרו יפה וקמ\"ל דאפ\"ה לא מהני מטעם שכלתה שמירתו ואע\"ג דלא ידעו הבעלים מהגניבה וכן תירץ הרמב\"ן ז\"ל והביא הר\"ן פ' הגוזל בתרא דף מ\"ח ועוד כתב שם בשם הרמ\"ה תירוץ אחר ע\"ש וגם בש\"ג פ' המפקיד ברי\"ף סי' שמ\"א כתב תי' אחר ע\"ז וכתב שם בעל ש\"ג ג\"כ ז\"ל לי תימה [עיין בב\"ח שמביאו] ולי נראה דמש\"ה כתב הרמב\"ם ורבי' ויש עדים שגנבו אע\"פ שזה לא נזכר לא בגמ' ולא ברי\"ף ולא בהרא\"ש דצריך שתהא הגניבה בעדים משום דאז אין ראיה בחזרתו שעשה תשובה ודוק אבל א\"ל דמש\"ה כתב שגנב בעדים דאל\"כ מי יאמר דבתורת גניבה לקחו דילמא אדעתא להחזירו לקחו דאכתי ק' למה לי עדים בשהוא עצמו מודה בדבר שלגניבה נתכוין ועוד שכבר כתבתי לעיל בס\"ס רצ\"ב כמה דעות דשואל שלא מדעת אף אדעתא להחזירו שם גניבה יש עליו ע\"ש אלא מחוורתא כדכתיבנא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אסור לקנות מן הגנב שום דבר כו' שאסור לקנות דברים שחזקתן גנובים וכמש\"ר בסי' שנ\"ח ע\"ש: ומ\"ש והקונה ממנו עון גדול הוא בפ' האיש מקדש לאו עכברא גנב אלא חורא גנב: ומ\"ש שאם לא ימצא קונה לא היה גונב אע\"ג דיכול להוליך הגניבה במקום שלא יכירוהו ויקנוהו ממנו מכל מקום לא היו שכיחים הגנבי' כ\"כ וה\"ק אם לא היה מוצא קונה כלל לא היה גונב כלל ועכשיו כשלא יקנה ממנו במקומו לא יהיה מצוי הגניבה: "
+                ],
+                [
+                    " והקונה ממנו לפני יאוש כו' ב\"ק דף קט\"ו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שאין שינוי רשות קונה אא\"כ היה היאוש קודם רבינו סתם כאן כדעת הרא\"ש אביו וכמ\"ש בס\"ס שנ\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " משום תקנת השוק פירש\"י שם על שקנאו הלוקח בשוק בפרהסיא ולא הבין לבו שגנבו עשו לו תקנה שישלם לו הבע\"ה מעותיו עכ\"ל וכן פי' ר\"ן: ומ\"ש ואצ\"ל בשלא הוכר הגנב הוצרך רבינו לכתבו דל\"ת דוקא בשהוכר דאין פסידא לבע\"ה שיכול להדר עליו תקנוהו קמ\"ל ודומה לזה כתבתי בפרישה לעיל ר\"ס ש\"מ: ואין חילוק בין אם קנה שוה ק' בר' בין שוה ר' בק' ולאפוקי מרב ששת דאמר דכשם דק' היתרים מתנה הוי' ק' דשויי' נמי מתנה הויא אלא כדרבא דאמר עבד אינש דקני בדמים יקרים ומ\"ש בשוה ר' בק' לא נזכר בגמ' אבל הרמב\"ם כתבו ג\"כ בפ\"ה מהל' גניבה ונראה שהטעם משום דעביד אינש דמוזיל ומזבן לפי שהוא צריך למעות וכ\"כ ב\"י ולא אמרינן מדהוזל כ\"כ הו\"ל למידע שהוא גנב: בד\"א בגנב שאינו מפורסם כו' אע\"ג דמסיק רבי' וכתב שר\"י אינו מחלק בזה ושלזה הסכים הרא\"ש מ\"מ כתב בתחלה ל' בד\"א כו' כיון דרבא כמחלק בין מפורסם לשאינו מפורסם אלא שר\"י והרא\"ש ס\"ל מ\"ש רבא בגמרא דלא עשו בו ת\"ה בגנב מפורסם שהוא פירושו ודאי רבא לא איירי אלא כשהגניב' שבידו עתה היא מפורסמת להלוקח מדמסיק שם לומר [והלכתא] בכולהו עשו תק\"ה כדי שלא שלא תיקשי הלכתא אהלכתא וכמ\"ש בדרי' ומה שכתב רבינו הבד\"א כו' הוא גם להרא\"ש ומ\"ש עליו לפרשו והוא יוציא מעותיו מן הגנב זהו דלא כר\"י והרא\"ש דאליבייהו ידוע שהיה גניבה בידו צריך להחזירו לו בחנם וכדמסיק ומש\"ה סיי�� רבינו וכתב ע\"ז ז\"ל כ\"כ רב אלפס והרמב\"ם ז\"ל ור\"ל דהן פירשו דגנב מפורסם הנזכר ר\"ל שהגנב מפורסם אף שהגניבה אינה מפורסמת ומסיק דר\"י והרא\"ש לא פירשוהו הכי אלא פירשוהו שהגניבה מפורסמת ובזה נתיישב מש\"ר בס\"ס זה ז\"ל ואם גנב מפורסם הוא דקשה למה כתב דבר שהוא נגד דעת הרא\"ש אביו ועמ\"ש שם ובזה שכתבתי כאן דס\"ל לרבינו להלכתא מ\"ש בגמרא דלא עשו ת\"ה בגנב מפורסם אלא שפירשו שהיינו שידוע שהכלי שבידו גנוב הוא א\"ש דנקט ל' הגמרא וק\"ל גם בר\"ס שפ\"ט חילק בין גנב מפורסם ע\"ש ולכאורה היה נראה לחלק בין ידע הלוקח שהוא גנב מפורסם או לא דבידע גם רבינו מדה ובזה מיושב גירסת הספרים דבסמוך שכתוב בהן אלא אם ידע הלוקח ודאי שהוא גנב וא\"צ להגיה גנוב אבל מדפירש\"י ת\"ה היינו שקנאה בשוק ולא ידע שהוא גנב מוכח שהדבר תלוי בידיעת דבר הגנוב ולא בידיעת הגנב וק\"ל: כך כתב הרי\"ף והרמב\"ם אבל ר\"י כו' עיין בדרישה: אא\"כ ידע כו' שהוא גנוב כצ\"ל לפי שהלוקח ידע שזה הכלי עצמו שקנה עתה שהיא גנוב אבל אי לא אע\"פ שהכירו הלוקח שהוא גנב מפורסם דילמא זה משלו היה: אז צריך להחזירו בחנם ואפילו הגנב עצמו א\"צ להחזיר לו מעות דודאי נתנם לו לשם מתנה הואיל וידע שאינו שלו וקנאו סמ\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם נתייאשו כו' כ\"כ פ\"ה דגניבה וז\"ל שם נתייאשו הבעלים מהגניבה בין שנתייאשו ואח\"כ מכר בין שנתייאשו אחר שמכר קנאו הלוקח בשינוי רשות ויאוש ואינו מחזיר עצמו לבעלים אלא נותן להן דמיו אם לקח מהגנב מפורסם ואם לא היה המוכר גנב מפורסם אינו נותן לו כלום לא הכלי' ולא הדמים מפני תק\"ה עכ\"ל שם וכתב שם המ\"מ שהוא הנוסחא האמיתית וכן נדפס במקצת ספרי הטורי' וכ\"כ הב\"י שכצ\"ל (ולא כאשר נדפס בדפוס ב\"י הנוסחא בע\"א) וה\"פ דהרמב\"ם ס\"ל דביאוש ושינוי רשות אינו קונה לגמרי אלא שא\"צ להחזיר לו גוף הגניבה אבל הדמים צריך להחזיר לו וכמש\"ר לעיל סי' שנ\"ג ולכך בגנב מפורסם דלא עשו תק\"ה צריך הלוקח להחזיר לבעלים דמי הכלי' אבל כשלקחו מגנב שאינו מפורסם אינו מחזיר לו כלום דהא דמי כלים כבר נתן לו לגנב בשעה שקנאם ממנו ואי לא נתייאשו הבעלים היו לוקחים גוף הגניבה מהלוקח והיו נותנין להלוקח דמי הכלי' שנותן לגנב מפני תק\"ה והשתא שנתייאשו גם גוף הכלי קנה: והוא הולך לשיטתו שאין כו' אין דברי רבינו מדוייקים דמאחר דלא מצינו להרמב\"ם שכ\"כ אלא במקום הזה לא הול\"ל והוא הולך לשיטתו כל אלה המה דברי ב\"י וגרסתו ודחה גי' הספרי' ועד\"ר וקושייתו האחרונה שהקשה שם למה כתב שהלך לשיטתו כו' י\"ל שר\"ל לשיטת פירושו להמשנה והגמרא דקתני ביאוש ושינוי רשות דר\"ל גוף הגניבה לחוד: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' ג\"ז מדברי הרמב\"ם שם ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " גנב ופרע בחובו כו' מסקנת הגמרא דפ' הגוזל בתרא ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " משכן הגניבה כו' מכאן ועד סוף הסי' כן הוא בגמרא שם דף קט\"ו מימראות ועובדות ופסקי הלכות: ומ\"ש בין שלקח עליה כדי שווי' כו' אתא לאפוקי מאמימר דס\"ל לא עשו בו תק\"ה מטעם דאין דרך לעשות כן להלוות על המשכון כל שוויו הילכך לאו אדעתא דהאי משכנתא אוזפיה אלא הימוני הימני' ליה: ומ\"ש או יותר זה לא נזכר כלל בגמרא אלא הרמב\"ם כתבו ג\"כ שם פ\"ה דגניבה ועיין הטעם בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " לא אמרינן כו' אלא צריך להחזיר לו בחנם כו' כתב המ\"מ דהיינו דוקא שנתן לו החפץ סתם אבל אם אמר הלויני על חפץ עוד ק' אחרים ודאי משכנתא היא דעשו בו חכמים תק\"ה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן שקנה כו' עד הבעלים נותנים לשמעון הק\"ן כו' שם בגמרא ויהיב טעמא ז\"ל השתא לוקח מגנב עשו בו תק\"ה לוקח מלוקח מיבעיא: ואם גנב מפורסם הוא נוטל הגניבה משמעון בלא דמים כו' אין זה שם בגמרא וכבר נתבאר ממש\"ר לעיל שהרא\"ש והר\"י לא חילק בין גנב מפורסם לאינו מפורסם מ\"מ כתבו רבי' משום שיש בו נ\"מ בהאי פיסקא גם לדעת ר\"י והרא\"ש היכא שידע ראובן שקנאו שזה הכלי גנוב הוא ביד המוכר ועד\"ד גם בפרישה ס\"ד כתבתי ישוב אחר לזה דלק\"מ: ומ\"ש דנוטלו משמעון בלא דמים אע\"ג דיכול להיות דשמעון לא ידע שראובן קנאו מפלוני זה שהוא גנב מפורסם מ\"מ כיון דמן הדין (אצ\"ל) [אין] להבעלים ליתן כלום אפי' בלקח מגנב שאינו מפורסם אלא מפני תק\"ה תקנו שיחזירו הבעלים לי דמיו בכה\"ג לא תקנוהו בפרט כיון שהוכר הגנב ויכול הלוקח להוציא דמיו מהגנב ועד\"ר שם כתבתי שהרמב\"ם חולק על זה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המכיר כליו וספריו כו' בדרישה כתבתי ל' הגמרא ופירושה ע\"ד רש\"י והרא\"ש ובדרכו הלך רבינו וע\"פ זה אפרש בס\"ד דבריו: מ\"ש ויצא לו שם גניבה בעיר פי' שכבר צעק על גניבתו שנגנב כלי שסימנו כך וכך עכשיו רואה כלי כזה ביד הנתבע והוא טוען שהוא הוא ומביא בני אדם שמעידין ששמעו הכרוז והצעקה שנגנב לו כלי בסימני' הללו אבל אין מכירין הכלי הזה בטב\"ע שהיה של התובע וזה לבד לא מהני דשמא זוזי איצטריכו ליה ומכר ונתחרט על מכירתו ומש\"ה הוציא קול כדי להאמינו כשיערער ע\"י להנתבע ומש\"ה בעינן שיהיה גילוי מילתאוסברא שנעשה לו גניבה והיינו שבאו בני אדם ולנו כו' וראו שחתרו וחבילות על כתיפן ואז לא על פיו סמכינן רק הכל אומרי' מן הסברא שנעשה לו גניבה ואף שאין הרואי' ראו מה שהוציאו שכל חבילה אינו ניכר לעין הרואה מה שהוא בתוך החבילה מ\"מ כיון שהאנשים האלו בחזקת גנבים הם שהרי חתרו ויצאו וזה צעק אחר היציאה שנגנב מידו כלי או ספר שסימנו כך וכך ועכשיו רואים כלים כאלו ביד הנתבע וזה התובע אינו עשוי למכור כליו מש\"ה מצרפין הדברים ומוציאין אותו מיד הנתבע רק שצריך ליתן לו הוצאתו ע\"פ השבועה מפני תקנת השוק אבל אי התובע עשוי למכור כליו אז אין מוציאין מיד הנתבע עד שיש שמעידים שראו מה שהוציאו בעין ולהכיר אותם בסימני' והיה כעין הכלי שנמצא עתה ביד הנתבע וגם שמעו שזה התובע צעק על גניבתו אז ינתן סימני' זהו כלל הדברי' שעל פיהם דברי רבינו מבוארי': ומש\"ר בעשוי למכור א\"נ עד שיעידו כו' וזה נותן בהם סי' כו' כלומר ואז בשעה שראו אותן יוצאין מהחתירה ונושאי' כלי' הללו שמעו שזה התובע נותן סימן לגניבתו כעין הסימני' שנמצאו באותן כלי' שנשאו אבל עכשיו אחר שראו הכלים ביד הנתבע אין שייך לומר ונתן בהם סימן ועוד שאר הוכחות לזה כתבתי בדרישה ע\"ש ודוק: ומ\"ש שחתרו להם בקיר כו' אין פי' שצריכין העדים לראות שעשו החתירה שהרי במשנה לא אמרו אלא כגון שהיתה מחתרת חתורה כו' דפי' דלמחר נמצאת חתירה בבית פ' וראו אנשים יצאו משם ונושאים כלי' וכן הוא בהדי' ברמב\"ם פ\"ה דגניבה ז\"ל באו בני אדם ומצאו מחתרת ובני אדם שלנו בתוך ביתי יוצאים כו' וכך אפרש ל' רבינו שר\"ל שהם מסתמא אותם שחתרו להם החתירות שמצאו למחר וראו ג\"כ יוצאי' וחבילות כו' וק\"ל: והראב\"ד כתב דמיירי כו' פי' כמו שס\"ל להרמב\"ם דאין יאוש ושינוי רשות קונה אלא לענין שא\"צ להחזיר הגניבה וכמש\"ר בשמו ב��י' שלפני זה כן סבר ג\"כ הראב\"ד וכמש\"ר בשמו ר\"ס שס\"ח ע\"ש ומש\"ה פי' המשנה דקתני המכיר כליו כו' ישבע לו לוקח כמה נתן ויטול דמיירי בין לפני יאוש ואז ישבע הלוקח והבע\"ה מחזיר לו הוצאתו ונוטל הגניבה מיד הלוקח ובין לאחר יאוש דאז גוף הגניבה נשאר ביד לוקח אבל צריך לשיטתם להחזיר לבעלים דמי שיווי הגניבה רק שמנכה לו מה שהוציא ונתן להגנב דמסתמא יש יתרון בשיווי כי הלוקח מהגנב בזול הוא קונה ועל אותו יתרון קאמר ויטול פי' הבע\"ה נוטל מיד הלוקח וא\"ש פי' המשנה טפי וכמ\"ש בדרישה ע\"ש ודלא כב\"י. ואע\"ג דסתם גניבה יאוש בעלים פי' ומסתמא היאוש נעשה מיד שנגנב דהיינו קודם מכירה דהא מכח דלא ידעינן מי גנבו מתייאש וק\"ל וע\"ל ר\"ס שס\"ח שם כ\"ד הדין דסתם גניבה יאוש כו': כתב הרמב\"ם כשאינו עשוי כו' ור\"ל כיון שהעדים מכירים כו' והכי מסתברא [רבינו] ס\"ל ג\"כ כהרמב\"ם לדינא דביש עדים שמכירים אלו הכלים הנמצאים ביד הנתבע בטב\"ע שהיה של התובע סגי ליה ביצא שם גניבא לחוד וא\"צ לאינך תנאי' הנ\"ל ודוקא כשאין עדים המכירים כלים אלו בטב\"ע הצריכם רבינו לעיל וכמ\"ש שם רבינו בהדיא ז\"ל אע\"פ שאין עדים מכירים שהן כליו וכמ\"ש שם ומש\"ה כתב רבינו דכשיש תנאי' הנ\"ל שראו שחתרו והוציאו משא על כתיפם כו' א\"צ לעדים שיעידו בטב\"ע רק שמחולקים בפירוש השמעתא אבל בדיני ל\"פ ובדרישה הארכתי ודלא כב\"י ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כל דבר שחזקתו גנוב כו' כל מ\"ש בסי' זה הוא מב\"ק דף קי\"ח וקי\"ט ע\"ש: או שרוב הדבר ההוא גנוב כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " חלב גדיים וטלאים כו' פי' חלב או טלאים או גדיים דכ\"א מהן אסור לקנות ואפילו גדיים או טלאים הרבה אין להם היכר בעדר ומש\"ה לא חילק בהן וכמ\"ש בסמוך דמתיר בד' צאן שהן גדולים ויש להן היכר בעדר וכמ\"ש שם: אבל אם הוא תפור מותר פירש\"י בגדים תפורים דא\"נ גנבו קנאו בשינוי עד\"ר: ד' צאן וד' גיזות מעדר קטן שחסרונו ניכר בעדר ואינו יכול להשמט ולומר זאב טרפם: ה\"ג ואין לוקחין משומרי פירות פירות או עצים כו' וכן הוא ל' המשנה וברייתא שם: לפי שיש לו חלק בפירות ובסל וכן הוא במ\"ס רבינו אבל בס\"א אינו לתיבת ובסל וגם בגמרא ומיימוני וש\"ע ליתא אלא כתב שם שיש לה חלק בפירות ובעצים: אבל אם ידועים לנו שלא חלקום כו' עד\"ר. שמרצון בעלה מוכרתו פי' בשליחותו של בעלה: ועגלי' בשרון ז\"ל רש\"י [ע' ב\"ח שמביאו] וכ\"כ נ' ונראה דלפי האי ל\"א דמפרש בעגלים בשרון דמכח שהיא מקום גידול עגלי' אין הבעלים מקפידין ומוחלין לנשיהן ליקח לעצמן ה\"ה מ\"ש כלי פשתן בגליל ג\"כ מפורש כן וזה דעת הרמב\"ם והש\"ע הביאו ע\"ש אבל רבינו תפס לישנא קמא לעיקר ומש\"ה כתב תלינן שמרצון בעלה משמע שהיא שלוחו של בעל: מן הבדדים פי' בעל בית הבד שתגרים הן בשמן ולוקחין זיתים ושמן מנשיהם: במדה כלומר דרך מכירה בפרהסיא ודבר מרובה שאין יכולון לגנוב כל זאת ולעשות בצנעה רש\"י ומסתימת לשון רבינו היה נראה שהוא מפרש שבדדי' הן פועלים שכורין מבעלי בתים לעצור שמן מזיתים שלהן וקאמר דלוקחין מאותן פועלים בדדים זיתים כו' והשתא הוה זה דומה לאינך בבי דלפניו ולאחריו: שהכובס מוציא כו' פי' דרך שטיפתו: אין בע\"ה מקפיד והמקפיד אין קפידתו קפידה דבטלה דעתו רש\"י: אבל אותן שמוציא הסורק כו' עיין בא\"ח סי' ש\"א ששם כתבתי כי כן דרד הסורק לאחר האריגה היה לוקח הבגד והיה מותח ע\"ג יתידות וסורקו בקוצים כדי ליפותו ע\"ש: והן של הכובס נלע\"ד של\"ד קאמר כוב�� אלא ר\"ל לאותם ששורי' הבגד במים קודם שגוזזים הבגד מהצמר הבולט ומקודם השריי' נוטלי' השפה כמו שאנו עושים: ואם יותר מג' כולן לבע\"ה דומה לזה כ\"ר סי' רי\"ח ורכ\"ט וסי' ש\"ל ע\"ש: כגון שחור ע\"ג בגד לבן ע\"ש בפרש\"י. אין לוקחין מהגרדין לא אירין ע\"ש בפירש\"י. ולא נימין בגמרא ולא נירין ועיין פירושו בא\"ח סי' י\"א: ואפילו הוא מנומר פירושו של מנומר וטווי ואותות ודוגמאות הכל מפורש בפירש\"י שם: אבל לוקחין מהן בגד וצמר צבוע נראה דר\"ל בגד אפי' נמטי וכדאיתא שם בגמ' וקנאם בצביעה דצביעה דאמר בסוף קאי גם אבגד וקנאן בשינוי הצביעה ועד\"ר: ששייר מהחוט מלוא מחט וחוץ למחט כו' פירש\"י שכל זמן שאין מן החוט אלא מלוא מחט מצומצם אינו יכול לתחבו בבגד: וכן אם שייר כו' פי' אם כשחותכין הבגד שייר ג' אצבעות: שהחרש מוציא במעצד כו' פי' מעצד קורדום רחב ובל\"א קורין אותו ברי\"ט ה\"ק ומחלקין בו הנסרים והוא מפיל שפאים דקים וכן המקדיח והרהיטני והמגירה אבל הכשיל והוא קורדום מפיל שפאי' גסים וכ\"ש הנפסק במגירה שהעץ ארוך ופסקו הוא של בעל הבית רש\"י: אבל אם עושה בבית בע\"ה פי' שהוא שכיר יום רש\"י: הכל לב\"ה צ\"ע אם גם בכל הני דלעיל הדין כן: ומפסקי אילנות ומפסגי גפנות ומנקפי הגא כצ\"ל עיין ברש\"י שם ניקוף שייך בהגא כדכתיב וניקף סבכי יער בברזל הוא ל' סנה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אסור לגזול אפילו כל שהוא ומן התורה אסור דחצי שיעור דאורייתא וכמ\"ש לעיל ר\"ס שמ\"ח וכ\"כ הרמב\"ם ריש הל' גזילה והמ\"מ כתב שם דדבר מועט דליכא אינש דקפיד ביה כגון ליקח מהחבילה או מהגדר דבר לחצוץ בו שיניו מן הדין מותר אבל ממדת חסידות אוסר בירושלמי עכ\"ל וטעם החסידות כתב ב\"י מפני שאילו היה עושה כן כל א' וא' נמצא החבילה כלה והגדר נהרס עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כאילו נוטל נפשו בב\"ק דף קי\"ט ילפינן לה מקרא ופליגי בו אי נפשו של נגזל או של גזלן קאמר וכמ\"ש ג\"כ לעיל סי' של\"ט גבי פעולת שכיר ושם פליגי בה בפ' המקבל ריש (בבא מציעא דף קי\"ב:) (ג) "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומש\"ר ואסור לגזול אפילו כו' בר\"פ א\"נ דריש לא תגנובו ע\"מ לשלם ובפ' הכונס דריש קרא דויתאוה דוד כו' כמ\"ש בסמוך: ומ\"ש ע\"מ לשלם ר\"ל הטוב ממנו ומחשש שמא לא יהא לו לשלם אסור וכדמסיק: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דוקא כו' שם: אבל אם התשלומין בעין מותר ולא חיישינן לשמא ירגיל בכך וכמש\"ר בסי' שמ\"ח דשאני גבי גניבה שכל הגונב במסתרים איכא למיחש לה\"ט דמילתא. דשכיח הוא משא\"כ גזלן שהוא גוזל בפרהסי' מרשות בע\"ה לפני כל והוא מילתא דלא שכיח דהרואים שבא לגזלו מונעי' אותו ממנו בחזקה ולא שייך ביה לשמא ירגיל: כההיא דמייתי עלה שרצו כו' בפ' הכונס דרשו מקרא (דשמואל ב' כ\"ג) [ועב\"ח שמביאו] ועיין בפרש\"י דלשם ושם מוכח דלא היו עדשין בידן וכמ\"ש בדרישה ע\"ש. עוד איכא שם לפני זה בגמרא מ\"ד דלא היה המעשה כן אלא שדות של שעורים ושל עדשים שניהם הוו של ישראל ומעשה כך היה דהוו מטמרי בשניהן פלשתים ובעי דוד למקליי לאותן שדות כדי להציל נפשם מפלשתים הטמונים שם ולא היה כוונתם לשלם וע\"ז שאל לסנהדרין אי מותר אי לא ושלחו להגיד לו דאסור להציל עצמו בממון של חבירו אבל אתה מלך אתה ופורץ גדר לנפשו ואין מוחין בידו ואין שם בגמרא באוקימתא זו ובאוקימתא שלפניה דקאמר טמון באש קמיבעיא ליה כו' דהשיבו לו חבול ישיב רשע גזילה ישלם אלא אדרבה באוקימתא דטמון איתא שם בגמרא בהדיא ז\"ל ופשט�� ליה מאי דפשטו ליה ובאוקימתא זו השניי' קאמר שם דשלחו ליה אסור להציל כו' אבל אתה מלך כו' ובזה דברי רבי' מבוארים במ\"ש ז\"ל ואפי' היה בסכנת מות ובא לגזול כו': ומ\"ש דודאי אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש כו' כ\"כ הרא\"ש ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' הלוקח מחבירו בתורת שאלה כו' מימרא דרב ששת פ' המפקיד וכ\"כ רבינו לעיל ר\"ס רצ\"ב ושם נתבאר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם ואפילו החוטף משכון כו' בספ\"ג דגזילה כ\"כ: והראב\"ד השיג עליו וכתב שאינו נקרא גזלן כו' פי' אפי' לבית למשכנו שלא ברשות והא דתנן נגזל נשבע ונוטל כיצד או שנכנס לבית חבירו למשכנו שלא ברשות (וכ\"כ רבינו לעיל סי' צ' אליבא דכ\"ע) מפרשו הראב\"ד שם בהשגות דמיירי במשכנו ונמצא שלא היה חייב לו וכן כתב בהדיא המ\"מ שם בשמו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואיזהו גזל כו' כל זה דברי הרמב\"ם בפ\"א מגזילה ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אין לו דין גזלן כו' הכי משמע בריש מציעא כי לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וע\"ל סי' ל\"ד מ\"ש שם והרמב\"ם שכתב איזהו גזל כו' קאי אהגזל הנכתב בפ' אשם גזילות א\"נ ס\"ל דלא תגזול הכתוב בתורה אף שאינה צריכה לגופא אשכירות מ\"מ אין המקרא יוצא מפשוטו וקאי אגזל דעלמא ומש\"ה כתב הרמב\"ם איזהו סתם גזל אלא שא\"כ ק\"ק דלא הול\"ל רבא אמר בל' פלוגתא אלא אמר רבא ודוק: כתב הרמב\"ם כל החומד כו' בפ\"א דהל' גזילה כ\"כ: ואינו עובר בלאו עד שיקנה שנא' לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת חימוד שיש בו מעשה: "
+                ],
+                [
+                    " וכיוצא בהם משאר דברים שא\"א כו' במיימוני כתב גם בזה אפשר לקנותו ולפי אותה נוסחא צ\"ל דרבותא קאמר אפי' הן באופן שא\"א לקנותן כגון שאין לו מעות כ\"כ או א' משאר הנמנעות אפ\"ה עובר בבל תתאוה ומה ששינה רבי' הגירס' <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> אפשר משום דהיה ק' ליה דאי גרסי שאפשר לקנותו א\"כ למה האריך הרמב\"ם לכתוב בבא אחרת הו\"ל לכללן בחדא בבא וק\"ל גם י\"ל ששתי הגי' כוונה א' לשתיהן שכאן איירי בדברים שק' לאדם המוכר להיות זולתן וא\"א למכרן כ\"א בקושי ומ\"מ הוא אפשר לקנותו במפייס אותו ברצי כסף טובא שהרי מסיק וכתב דעובר בלא תחמוד כשקנאן וגי' <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> אפשר לקנותו ג\"כ להכי נתכוין דאע\"פ שק' לקנותן מ\"מ הוא אפשר ואם א\"א לגמרי לא היה בא לידי לא תתאוה דלא היה מתאוה דבר שא\"א לבוא לידו ולכך חלקם לשני בבות דברישא איירי שבקל יכול לקנותן מיד ממנו וג\"כ לא שייך בזה לא תתאוה מה\"ט אלא לאו לא תחמוד ואף דברישא נקט ג\"כ ביתו י\"ל דמיירי במוכר שיש לו בתים הרבה ואפשר לקנות ממנו בקלות אבל בסיפא מיירי באין לו בתים הרבה וכן אינך הם דברים הצריכין לו דצריך לחשוב מחשבה איך יכול לפייסו ולקנותו בזה דוקא שייך לא תתאוה וק\"ל: עובר בלא תתאוה שאין כו' כצ\"ל וכן הוא ברמב\"ם ובש\"ע: ואם גזל כו' פי' שלקח ממנו בחוזק ולא שילם לו בעדו אז עובר על ג' לאוין וע\"ל ס\"ס שע\"א מ\"ש הרא\"ש בענין חימוד וגזילת קרקע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בד\"א שהיא שוה פרוטה כו' כן מוכח בב\"ק דף ק\"ג ודף ק\"ה: ומיהו אם גזל ג' אגודות כו' מימרא דרבא שם וכתבו התו' דכ\"ש אם גזל ש\"פ והוזלה דצריך להשיב אותה או דמיה ש\"פ אלא רבותא קמ\"ל אע\"נ דכבר קיים כאן מצות השבה במה שמחזיר שתים אפ\"ה צריך להחזיר השלישית עכ\"ל וע\"ל ר\"ס רס\"ב בדין השבת אבידה דילפינן מקרא דבעינן ש��הא ש\"פ בשעת אבידה ובשעת מציאה וכ\"ר שם בשם הרמב\"ם דאם היתה ש\"פ בשעת מציאה והוזלה צריך להחזיר ע\"ש: כיון שמתחלה היתה שוה ג' פרוטות פי' כיון שמתחלה בשעה שגזלה היה גם בזו ש\"פ שהיא בתורת השבה אבל אי גם בתחלה לא היה ש\"פ באגודה זו אע\"פ ששלשתן יחד היה שוה ג' פרוטות א\"צ להשיב אגודה זו כיון שקיים מצות השבה בב' וכן משמע לקמן סי' שס\"ז ס\"ג שכתב החזיר לו כל הגזילה חוץ מפחות מש\"פ כו' וכ\"כ תו' שם ועמ\"ש עוד מזה בפרישה ודרישה שם בסי' שס\"ז ס\"ג: והחזיר לו א' קאמרי' כו' שם בגמרא: גזילה אין כאן כן הוא בנוסחאת בכל ספרי רבי' של דפוס ושל כתב א' מהן לא נעדר והב\"י כתב שיש כאן חסרון הניכר וצ\"ל אע\"פ שגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן אבל לעד\"נ אין נכון להגיה כן דא\"כ לא יתכן מש\"ר וכ\"כ הרמב\"ם ועד\"ר: ואין ב\"ד נזקקין לכופו פי' שהרי אין בית דין נזקקין על פחות מש\"פ וודאי אם לא החזיר שום א' מדעתו אלא בציווי ב\"ד כופין אותו ג\"כ להחזיר השני' כההיא דתניא הוזקקו ב\"ד לש\"פ גומרים אפי' לפחות מש\"פ אשר\"י: וכ\"כ הרמב\"ם גזילה אין כאן מצות השבה אין כאן כצ\"ל וכן הוא בדפוס תוגרמא וכן הוא ברמב\"ם פ\"א דגזילה דפוס קטן גם הב\"י וד\"מ כתבו שנוסח זה הוא עיקר ולא כס\"א שכתוב בהן גזילה יש כאן וכן מוכח מדברי רבינו דא\"כ ק' מאי זה דכתב וכ\"כ הרמב\"ם ואף שבח\"מ של קלף ליתא שם וכ\"כ הרמב\"ם אבל בדרישה כתבתי דשפיר גרסי' ליה ע\"ש שהארכתי בפירושו ודלא כב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ומהו משלם הקרן כו' עיין בב\"י שפירש ב' פירושים ולפירוש הראשון גרסי' כאן ואם הגזילה כו' וזה נראה עיקר דגם בספרים של קלף כתוב ואם: אפילו היא קורה כו' עד משום תקנת השבי' בפ' הניזקין (גיטין דף נ\"ה:) סוכה לחג כו' סוכה דף ל\"א והטעם דמצוה משוי' כל ז' בנין קבע: שהרי לא חברה בטיט ע\"ל ס\"ס קנ\"ז וגם דומה לזה ס\"ס רי\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " נשתנית הגזילה כו' מכאן ועד סוף הסי' נתבאר בב\"ק דף צ\"ג ודף צ\"ו ע\"ש: ואפי' שיפן כו' כן הוכיחו שם התו' והרא\"ש בפ' הגוזל מדתני שם במתני' עצים ועשאן כלים משמע כלים דוקא: "
+                ],
+                [
+                    " ה\"ג גזל עפר ועשאו לבינה כו' וכן היא הגי' בספרים המדוייקים וכן הוא בגמרא שם דף צ\"ו גזל עפר ועשה מינה לבינה כו' ועבד\"ר: פנים חדשות באו לכאן עיין בפרש\"י שם ומה שפרש\"י גבי נסכא: גזל כסף ועשה מטבע ל\"ק וכתב הרשב\"א דמ\"מ שמין השבח לגזלן וככ\"ר בהדיא בר\"ס שס\"ג: אבל צרפם בכור כו' פי' ב\"י שהתיכן בכור ועשה מהן מטבע חדשה אבל אם לא התיכן אלא חדשם בכור ל\"ק דחוזרין ליושנן עכ\"ל ור\"ל מינכר צירופייהו ושם מטבע חדשה עליו ועד\"ר: טווי ועשאו בגדים קנה וס\"ל לרבינו דלא הוה שינוי החוזר משום דאף אם חזר ונתקו לעולם מינכר דהוה בגד ולא גרע מגזל מטבע חדשה בכור הנ\"ל וק\"ל ועד\"ר ישם הארכתי: חתיכות קטנות כו' דחתיכי דקל קרי להו: והפריד העלים כו' דמעיקרא לולבי מיקרי והשתא הוצי פירש\"י הוצי שניתקו עלים שלה מן השדרה ועיין בא\"ח סי' תרמ\"א דומה לזה ומ\"ש שם: כל עלה מגבו לשני' פי' שעושין כן כדי לעשות מהן מכבדות לכבד הבית והטעם שקנה לפי שמעיקרא מיקרי הוצי והשתא חופי': חלק התיומת עיין בא\"ח סי' הנ\"ל פירושו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כל זמן שלא נשתנית הגזילה כו' עד וכן השיג עליו הראב\"ד כל זה נתבאר לעיל בסי' שנ\"ג בדין גניבה ודין גזילה וגניבה שווין בדיני' הללו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל רחמנא קיי\"ל כו' ע\"ל ר\"ס שס\"ח ושם יתבאר בס\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " צריך ליתן הדמים פי' הלוקח צריך ליתן להנגזל דמי שווי' של גזילה מן הדין אלא מפני תקנת השבים מנכה לו מה שנתן להגזלן המותר אם קנהו בזול מחזיר להנגזל וכמ\"ש לעיל סי' שנ\"ו בדין גנב כי גם בקונה מגזלן עשו תק\"ה וכמ\"ש בסי' שס\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " וכן השיג עליו הראב\"ד ז\"ל ע\"ל סי' שנ\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " אא\"כ שמכרו כו' כ\"כ הראב\"ד והרשב\"א בר\"פ הגוזל בתרא ונראה פשוט דאם מכרו או נתנו הגזלן לאחר אפי' אם ידע הלוקח או המקבל אז שגזילה היא אפ\"ה מיקרי שינוי וקנאו מדלא חילק רבינו בזה וגם מדסיים בסמוך ז\"ל ל\"ש שידע השני שהיא גזולה ביד הגזלן ל\"ש לא ידע וכן הוכחתו בסי' שס\"ט ע\"ש בדרישה בס\"ז בדין נטל חמורו כו' ודלא כמ\"ש ב\"י שם דמוכח בדבריו דס\"ל דבכה\"ג לא מיקרי שינוי רשות ע\"ש ובש\"ע מ\"ש עליו ג\"כ שם: כי אין דינו כו' פי' אם ירצה הנגזל: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' אם אכלו בב\"ק דף קי\"א ע\"ש: עתה שאכלו פטור כן דרשו מדכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל כעין שגזל כלומר אם הגזילה בעין יחזיר ואם לאו א\"צ להחזיר ובגזלן עצמו ליכא לאוקמא אלא בבנו או בגזלן מן הגזלן ע\"ש דף קי\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם מת והורישו לבניו כו' שם דף קי\"א וכרבא דאמר רשות יורש לאו כרשות לוקח וכ\"כ רבינו לעיל סימן שנ\"ג ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם הניח להן אחריות נכסים שם במשנה וגמרא (ע\"ל סי' שמ\"א) והטעם דאז אישתעבדו נכסי אבוהון מחיים וה\"ט אם מכרן אביהן לאחר חייבין הן לשלם מנכסיו: "
+                ],
+                [
+                    " ואם [אמרו] הגדולים ידענו כו' דף קי\"ב ודייק רבינו לכתוב אמרו אבל לא אמרו אנן לא טענינן להו אע\"ג דבעלמא קיי\"ל דטוענין ללוקח וליורש (כדלעיל סי' ק\"ח) ותירץ הרז\"ה דאין טוענין להן כה\"ג שהוא רחוק מן השכל שהגזלן ישיב דמי הגזילה שהיא עדיין תחת ידו כו' אבל הר\"ן דחה תירוץ זה וישבו בע\"א ע\"ש בהגוזל בתרא: נאמנים פי' נאמנים לומר דלא פש לך גביה מידי במגו ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " השביח הגזילה כגון פרה וילדה כו' כתבתי הכל למעלה בסי' שנ\"ד ס\"ב ועיין בהמחבר ש\"ע בסי' זה ורבי' סתם כאן וכתב דעת הרא\"ש לחוד דהגזלן קנה שבח אפי' לא נתייאשו הבעלים ואפילו בשבח הבא ממילא בלי הוצאה כגיזה ולידה ואפילו בשבח שחוזר לברייתו לכמות שהיה כגזל עפר ועשאה לבינה וכדמסיק וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " קנה הלוקח והיורש השבח בב\"ק דף צ\"ו ופירש\"י מפני תקנת השבים וכן משמע מל' הרא\"ש שכתב ז\"ל אמר רבא גזל והשביח ומכר כו' דל\"ת דוקא בהשביח הגזלן דנו בשבח משום תקנת השבים ע\"ש וכן משמע קצת שם בגמרא אכן להרמב\"ם א\"א לפרש כן שהרי ס\"ל דאם השביח הגזלן עצמו לפני יאוש ועדיין היא בידו אין להגזלן בהשבח כלום ואם מכרה או הורישה בהשבח ס\"ל דהלוקח או היורש לוקחין דמי השבח מהנגזל ועיין בסמ\"ע וצ\"ע: וכתב הרמב\"ם ז\"ל ונוטל כו' בפ\"ג מה\"ג כ\"כ ואיירי שם בסתם שבח ואח\"כ פי' דבריו וכתב אשבח הנ\"ל כיצד גזל פרה ונתעברה אצלו כו' ומזה נלמד דגם בזה דהתחיל בו בהשביחה ומכרה איירי בעיבור ולידה ומש\"ה כ\"ר והוא הולך לשיטתו כו' ועד\"ר: ומ\"ש ונוטל דמי השבח מן הנגזל ר\"ל אפילו דמי השבח וכ\"ש דמי שיווי הגזילה כמו שקנאה מהגזלן במקום שיש בו משום תק\"ה וגם אאותן דמי שיווי מסיק וכתב דחוזר הנגזל ונוטל מהגזלן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והוא הולך לשיטתו שאינו מחשיב כו' פי' ולכן צריך להחזיר הגזילה בעין ועיין בדרישה: א\"צ להחזיר הגזילה אלא דמיה כו' היינו במקום דאין בו משום תק\"ה או מיירי כשיש מותר על הדמים שנתן להגזלן בעדו וכמ\"ש בסימן שנ\"ו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם השביחה כו' שם איבעיא דרבא: "
+                ],
+                [
+                    " מכרה הגזלן לעכו\"ם כו' השבח של בעלים שם ומשום דתקנה לעכו\"ם שיקנה השבח לא עבדינן וה\"ה אי גזלה העכו\"ם ומכרה בתר דאשבח לישראל פשוט להגמ' שם דהבא מחמת עכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם והשבח לבעלים אבל אי גזלה ישראל ומכרה לעכו\"ם וחזר העכו\"ם ומכרה לישראל אחר שנשבע ביד עכו\"ם מיבעיא לן בגמ' מי אמרי' לא עדיף מעכו\"ם דאתי מחמתיה א\"ד כיון דמעיקרא ישראל והשתא ישראל עבדי רבנן תקנתא ונראה דה\"ה אי אשבח גזלן ישראל ומכרה לעכו\"ם וחזר העכו\"ם ומכרה לישראל דג\"כ יש להסתפק בזה ודין א' להן: "
+                ],
+                [
+                    " ואי תפיס נגזל לא מפקינן מיניה עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ופיטום שע\"י הוצאה נראה שע\"י הוצאה דקאמר לא קאי אלא אפיטום לא אגיזה ולידה: וצריך להחזירה כמו שהיא אפי' נתייאשו בעלים קודם שנתייקרה כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך גזל חבית של יין כו' בב\"ק דף ס\"ה וכבר נתבאר טעמו בסי' שנ\"ד ס\"ג ובסי' רצ\"ב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " הגוזל מחבירו כו' בב\"מ דף צ\"ט ע\"ב ומסיק בטעמו דהא תנן בהניזקין שמין בית סאה באותו שדה וכמש\"ר בסי' שצ\"ד וע\"ש בתוס' פירושו: "
+                ],
+                [
+                    " אין אומרים יתן השברים כדלעיל ס\"ס שנ\"ד והר\"ן פ\"ק דב\"ק כתב בשם הרמ\"ה דדוקא כשיש לגנב או לגזלן מעות לשלם בהן אבל כשאין לו אפי' יש לו מקרקעי או מטלטלי א\"צ לשלם לו מהן אלא שיימינן לו אלו השברים והמותר ישלם לו מהמטלטלין ע\"ש שנותן טעם לדבריו ובזה נ\"ל ליישב תמיהת המ\"מ כתבתיהו בס\"ס שנ\"ד והוא דלמה שומעין לבעלים כשירצו השברים הלא כבר קנינהו הגנב או הגזלן בהשינוי די\"ל דמיירי כשאין להגנב או להגזלן מעות דאז משלם לבעלים במטלטלין ע\"ז קאמר דאם הבעלים אומרים כיון שאין אתה משלם לי כדיני דהיינו במעות איני חפץ במטלטלין אחרים כי אם בהשברים הבאים מכלי שלי וק\"ל: ומש\"ר לשון מוטב ולא כתב טוב או הול\"כ בקיצור שומעין להן נ\"ל דה\"ק טענה זו דבעלים היא טובה יותר לשמוע מאשר שומעין להן ברישא ליתן להם דוקא מעות וברמב\"ם בפ\"ב מהלכות גזילה לא כתב שם תיבת מוטב ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " גזל פרה והזקינה כו' עד הדר בחצירו כו' כל זה נתבאר בב\"ק דף צ\"ו ודף צ\"ז: או פירות והרקיבו כולן אף דבמשנה קתני סתם פירות והרקיבו מ\"מ צ\"ל דהוה דומיא דאינך דכתב שם בהדיא דנתקלקלו כולם ונראה דכולן ל\"ד קאמר אלא רובן נמי ככולן ואפילו מחצה על מחצה חשבינן ליה כרוב ומש\"ה לא מיעט רבינו אלא מקצתן כדמסיק וק\"ל: הוי כמו שגזל כלי ושברו שמשלם כו' האי ושברו ל\"ד נקט דהא כאן לא עשה הקלקול בידים אלא מעצמו נעשה ובכלי נמי אף אם מעצמו נשבר צריך לשלמו מה שהיה שוה בשעה שגזלו וכמש\"ר ס\"ס שלפני זה וכאן לא איירי בהוקר מש\"ה לא דקדק וה\"פ דדברי רבינו כמו שבנשבר הכלי אינו יכול לומר הרי שלך לפניך דהרי נתקלקל וצריך לשלם דמיו כשעת הגזילה כה\"ג נמי בהכי איירי וק\"ל: אבל אם כחשה הפרה כחש שיכול לחזור כו' עד א\"ל הש\"ל ע\"ל סי' ש\"ז ס\"ו דכ\"ר פלוגתא אם יש דין שבת בדהמה נראה דהיינו דוקא בדין ד' שומרין דלשם פליגי אבל בדין גנב וגזלן כ\"ע מודים דא\"ל הרי שלך לפניך ומש\"ה סתם רבינו וכתב בדין זה דכיחש כחש דחוזר דאומר הש\"ל וע\"ש עוד בס\"ס ש\"מ ודוק: א\"ל הרי שלך לפניך אע\"פ שנהנה מהן ג\"כ [אפ\"ה אינו] משלם כשעת הגזילה וזהו דוקא במטלטלין הנגזלים וברשות גזלן הן עומדים לכך א\"צ לשלם מה שנהנה משא\"כ בקרקע שהיא עומדת תמיד בחזקת בעליה בין לזכות בין לחובה וכמש\"ר בסי' שע\"א: בד\"א שהוא בעין כו' גם אפירות ופרה הנ\"ל קאי והא דקאמר אם נאבד [אחר] שנאסר בהנאה כו' לרבותא נקטי דאפי' חמץ דאם היה מתזירו לו בעין לא היה יכול ליהנות ממנו אפ\"ה אם לא החזירו חייב לשלם כשעת הגזילה וכ\"ש אינך וק\"ל: ואם נפסל כתב הרמב\"ם (אפי') <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> פסלתו מלכות כו' שם דף צ\"ו ע\"ב מטבע ונסדק משלם כשעת הגזילה מטבע ונפסל א\"ל הש\"ל ובגמ' ד' צ\"ז אמר רב הונא נסדק נסדק ממש נפסל פסלתו מלכות רב יודא אמר פסלתו מלכות נמי היינו נסדק אלא ה\"ד נפסל שפסלתו מדינה זו ויוצא במדינה אחרת (בפסלתו מלכות אין שייך לומר שיוצא במדינה אחרת שכל שהמלכות פוסלו פוסלו בכל מדינות ממשלתו ומסתמא כל מלכות יש לו מטבע בפני עצמו נמצא דאינו יוצא כלל) וס\"ל להרמב\"ם דהלכה כר\"י אבל הרא\"ש כתב נראה דהלכה כרב הונא דהוה רביה דר\"י ועוד כתב ראיות אחרות ע\"ש ושם בגמרא פריך לר\"י דאמר פסלתו מלכות נמי היינו נסדק הרי תרומה ונטמאה דכי פסלתו מלכות דמי וקתני אומר לו הש\"ל א\"ל התם לא מינכר היזקא (פירש\"י תרומה לא נשתנית מראיתה משאר חיטין הכא אין צורה זו דומה לצורה של כל היוצאים עכשיו (דכל שהמלכות פוסל מטבע א' באים מטבעות אחרות במקומה) וכשגזלה ממנו היו כל צורות המדינה שוות לה) ובזה מיושב מה שקשה לדעת הרמב\"ם מ\"ש פסלתו מלכות מחמץ שעבר עליו הפסח וק\"ל: דעבדי במטלטלי דמי עמ\"ש בסמוך: ומ\"ש וכ\"כ הרמב\"ם עיין בב\"י וכ\"כ בש\"ג וכתב שם דצ\"ל הרמב\"ן: וא\"א ז\"ל כתב דאומר לו הש\"ל [כמו בב\"ח] ועמ\"ש לעיל סי' רמ\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " גזל בהמת חבירו כו' אינו חייב כו' מטעם הנ\"ל דבהמה נגזלת ואינו משלם אלא כשעת הגזילה: ומ\"ש כיון שהחזירה בעין בלא כחש נראה דר\"ל בלא כחש שאינו חוזר דאילו חוזר אפי' נכחש אומר לו הש\"ל וכנ\"ל ודוחק לחלקו ולומר דשאני הכא דנשתמש בה ונהנה ממנו מש\"ה מיחייב אפי' בכחש החוזר ולהביא ראיה לזה ממש\"ר בסמוך בס\"ו דאם דר בבית דלא עביד למיגר וחסרו מעט במה שהשחירו צריך לשלם לו הכל אע\"ג דמסתמא יכול לחזור ללבנו להיות כבראשונה דשם גופא צ\"ל דמיירי בא\"א לתקנו כבראשונה א\"ל בהוצאה וטירחא משא\"כ בכחש החוזר דחוזר לבריאותו מאליו: ומיהו כו' אפילו בח\"ל שם דף צ\"ו דההוא דגנב פדנא דתורא כרב בהו כרבא וזרע בהו זרע ואתא לקמיה דר\"נ א\"ל זילו שומו שבחא דאשבח כו' א\"ל רבא גזילה הוא והדרא בעינה א\"ל גזלן עתיקא הוא ובעינא דאקנסיה עכ\"ל וכתב שם הרא\"ש ומיהו דוקא גדול בדורו כר\"נ או טובי העיר שהמחום רבים עליהם אבל לא דיינים בעלמא וע\"ל סי' ב' כי שם מקומו דאיירי בקנסות למגדר מילתא לפי השעה והזמן והאיש: "
+                ],
+                [
+                    " התוקף עבדו כו' דעבדי כמקרקעי דמי ר\"ל שאין לו דין להדרא כמו שהיתה בשעת גזילה אלא צריך לשלם לו פסידותא ורבי' סתם דבריו כאן ומשמע דכתב כן גם להרי\"ף הנ\"ל והיינו דוקא כשתוקף כו' שלא בתורת גזילה אלא לעשות מלאכתו ולהדר ולזה הרי\"ף מודה ו��ן חלקו התו' [בפ'] א\"נ אבל להרא\"ש וסייעתי' בכל ענין מיירי והטעם שכ\"ר דעבדי כמקרקעי דמי כתבו רבי' לסברת הרא\"ש דאליביה דיניה הכי אף אם תקף בו כדי לגזלו וק\"ל ועד\"ר: ואם לא היה עושה כו' פטור דניחא ליה שלא ילמוד עבדו דרץ הבטלה גמרא ועמ\"ש בסמוך: חייבים ליה עי' לתוקף אסור לתוקף להשתעבד ביה אע\"פ שאינו מבטלו ממלאכת רבו: "
+                ],
+                [
+                    " התוקף בספינתו כו' שם דף צ\"ג התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה א\"ר אם רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל ושמואל אמר אינו נוטל אלא פחתה אר\"פ לא פליגי הא דעבידא לאגרא הא דלא עבידא לאגרא ואב\"א הא והא דעבידא לאגרא הא דנחית אדעתא דאגרא הא דנחית אדעתא דגזלנותא וכתב הרא\"ש הילכך אי לא עבידא לאגרא אפילו נחית לה בתורת אגרא אין לו אלא פחת ואי עבידא לאגרא ונחית לה בתורת גזלנותא כשמואל ובתורת אגרא כרב ובזה דברי רבינו מבוארים ולפ\"ז לא נטלה ע\"ד ליטול שכר פי' אלא ירד בתורת גזלנותא: ומ\"ש דינו כגזלן ר\"ל אע\"ג דעביד להשכיר אפ\"ה אינו משלם אלא מה שקלקלה ואם לא קלקלה אינו נותן כלום: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר וכן הדין אם נטלו ע\"ד שאלה כו' פי' וכן אם לא ירד לא בתורת שכירות ולא בתורת גזלנות אלא אדעת שאלה דהיינו להחזירו אפ\"ה אינו משלם אלא מה שקלקלה ואם לא קלקלה אינו נותן לו כלום דהוה דינו כגזלן והראיה למ\"ש לעיל ר\"ס רצ\"ב ע\"ש: אבל אם השכירו לאחר כו' ואע\"פ דקיי\"ל בעלמא שבח גזילה דגזלן הוה (ואפי' היכא דלא קנה גוף הגזילה וכמש\"ר בסי' שס\"ב) ועשו כן מפני תקנת השבים י\"ל דלא תקנו שיהא השבח של הגזלן (אבל) [אלא] בשבח שיש בו שינוי קצת (עיין סמ\"ע) כגון גזל עפר ועשאו לבינה דאף דאין שינוי גמור דהרי חוזר לברייתו מ\"מ שינוי קצת ע\"י טרחתו הוא ושייך בו תקנת השבים וכ\"ש אם נשבח בגיזה ולידה דמחשב שינוי גמור וקנה בו אפי' גוף הגזילה וגם בנתפטמה ע\"י הוצאה דשייך בו ת\"ה דאין צריך לאבד מכיסו מה שהוציא וכן בעשה הוא מלאכה א\"צ לשלם ולהוציא מעות מכיסו משום ת\"ה אבל בנידון זה לא נשתנה כלל וגם לא הוציא עליה כלום אלא מעלמא אתא ליה הריוח לא תקנו שמפני ת\"ה ירויח ויקח לנפשו ממון השייך לבעלים הא לא דמי אלא לנתפטמה מאליו או להוקרה דכ\"ר בסי' שמ\"ב דלא קנה הגזלן אותו השבח ודוק בל' רבינו שם בסי' שס\"ב דכפל ושילש בלשונו לומר דקנה שבח גיזה ולידה ושל שינוי החוזר ושבא לידו ע\"י הוצאה כו' משמע דכל דזולת זה לא כנ\"ל ואין צריכין להתירוץ שכתב הב\"י והד\"מ ועיין בדרישה וגם א\"צ למ\"ש בש\"ג בפ' א\"נ דף צ\"ז בישוב זה שכתב דהכא מיירי שהשכירות עדיין ביד השוכר כמשמעות הלשון שכתב צריך ליתן השכירות כו' משמע דעדיין לא נתן וכסתם שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף ולהכי איך יעשה זה סחורה בפרתו של חבירו והו\"ל כשבח דיוקרא דמוציא הנגזל מיד הגזלן הגזילה כמות שהיא ביוקר עכ\"ל דא\"כ לא הו\"ל לרבינו לכתוב נמצא כשנוטל הגזלן כו' אלא הול\"ל כשיטול הגזלן יטול ממון נגזל וק\"ל ועבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " הדר בחצר חבירו כו' כל זה מתבאר בב\"ק דף כ' ודף כ\"א ע\"ש: ופי' ר\"י כצ\"ל וכ\"כ הרא\"ש בשם ר\"י וגם המ\"מ כתבו בשם התו' וכ\"כ ב\"י שמצא בספר מדוייק ר\"י במקום רשב\"ם: אפי' אם הדר לא היה צריך לשכור כצ\"ל ומש\"ר ולזה הסכים כר מטעם שהרי אכל חסרונו של זה ולא דמי לנועל ביתו של חבירו (בדין שאח\"ז שכ\"ר בשם הרא\"ש דפוטר) דהתם לא בא לידו כלום מחסרון ביתו של חבירו אבל זה אע\"פ שלא נהנה מ\"מ השתא מיהא אכל מה שחבירו נפסד עכ\"ל הרא\"ש וז\"ש רבינו על דברי הרמ\"ה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ע\"ז דפטור ור\"ל במ\"ש דשאני זה דלא היה אלא גרם בעלמא: ואם אין החצר עומד להשכיר כו' כיון שלא חסרו כו' אבל גבי תוקף עבדו של חבירו שלא בשעת מלאכה אי לאו טעמא דלא ילמוד עבדו דרכי הבטלה לא היה פטור מפני כך דיכול לומר לא ניחא דליעבוד עבדי בחנם ולא דמי לבית דאמרי אינשי ביתא מיתבא יתיב או שאיה יוכת שער וכדאיתא שם בגמרא בהדיא פרק הגוזל (בבא קמא דף צ\"ז) הני טעמא בעבד ובבית ע\"ש: צריך לשלם לו כו' כ\"כ ג\"כ הרשב\"א והביא ראיה מההוא עובדא דמייתי בגמרא שם דף כ\"א דאגביה ר\"נ לאפדנא מיניה ע\"ש וכן פסק הר\"ן פ' כיצד הרגל בשם הריטב\"א ושהרמ\"ה חולק ע\"ש וממש\"ר כל מה דאיתהני משמע דוקא בכה\"ג דגברא עביד למיגר הוא אבל אי גם גברא דלא עביד למיגר פטור וברי\"ו כתב די\"א דאפ\"ה מגלגלין עליו הכל דכיון דמוטל עליו לפרוע הנתחייב מגלגלין עליו את הכל ודומה לזה כ\"ר בסי' רי\"ח ביתר מרובע הקב כו' ובסי' רכ\"ט ע\"ש: אבל אם גילה בדעתו כו' כ\"כ התו' שם בד\"ה טעמא דניקף כו' ע\"ש: ומש\"ר קודם שהיה יוצא ממנו הא ל' קודם הוא ל' שאינו מדוקדק וכאילו אומר היה נותן לו שכרו ולא היה נותן להפקיע נפשו מהבית ובש\"ע לא כתב תיבת קודם אלא כתב ז\"ל די\"א דאם גילה דעתו שהיה רצונו ליתן לו שכר אם לא יניחנו לדור בו בחנם כו' ע\"ש והיינו כמ\"ש וי\"א זה הוא הטור ויש טועין ומפרשין ל' קודם דבא למעט דאם לא גילה דעתו עד לאחר שיצא ממנו דאז לא הוה בגילוי דעתו כלום וטעות בידם דא\"כ לא הו\"ל לרבינו לכתוב ל' היה יוצא אלא לשון קודם שיצא דל' שהיה משמע דהגילוי דעת היה אפי' אחר שיצא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואצ\"ל בחצר דלא קיימא כו' אדלעיל קאי כו' [כמו בב\"ח]: ומ\"ש שהיה סבור שהוא שלו (וזהו שכתב הנ\"י דהוי טעות גבי משכיר) עיין הטעם בב\"י וז\"ל דזהו ג\"כ הטעם דלא אמרינן כאן דכיון ששכרו בדמים הרי גילה דעתו שאם היה מוציאו הוה שוכרו בדמים ולהכי יתחייב לזה השני וכמש\"ר לפני זה דכיון דהוא מקח טעות אין כאן גילוי דעת כלל ובלאה\"נ י\"ל דלא מהני גילוי דעת אא\"כ מגלה דעתו שהיה שוכרו מזה הבע\"ה עצמו ובלא\"ה אנו מוכרחים לומר כן שהרי בחצר דלא קיימא לאגרא אמרינן אע\"ג דעביד למיגר אפ\"ה אינו נותן לזה כלום אע\"ג דודאי אם לא היה זה מניחו לדור בחצירו היה שוכר חצר מגברא אחרינא שהרי עביד למיגר וא\"כ אין לך גילוי דעת גדול מזה ואפ\"ה כיון שלא גילה דעתו לשכור מבעל החצר זה אם לא יניחנו לדור בחנם לא מיקרי גילוי דעת ה\"ה נמי כאן אע\"פ ששכר בחזקת שהוא שלו דעתו לשכור אפ\"ה כיון שלא גילה דעתו מזה אין כאן גילוי דעת וק\"ל: ובחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר כו' פי' או זה וכגון שחסרו מידי בחצר דלא קיימא לאגרא חייב ליתן שכר כמש\"ר לשון זה ובש\"ע כתוב האי דינא אחצר דקיימא לאגרא לחוד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " מי שהיה לו צמר וסממנין שרויין כו' בב\"ק דף ק\"א: ומ\"ש שהיו הסממנין שרויין מבואר בגמ' שם דאם לא היו שרויין אז היה קונה הגזלן הסממנין במה ששינה אותן ודקינהו ותרינהו והיה צריך להחזירן כעין שגזל ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך: ושואל הנגזל סממנין פי' והגזלן אומר הרי שלך לפניך הצבע על הצמר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " נגזל נשבע כו' עיין בר\"ס צ' ובס\"ך שם מסיק נמי וכתב ז\"ל לפיכך כל אלו חילוקים שייכים נמי בנגזל שנכנס אחד לביתו למשכנו כו' והוא משנה וגמרא פ' כל הנשבעין ושם כתבתי דיש חילוק בנכנס ונוטל כלי' בפניו בין אם טוען לקחתים מידו דבר חלקו שם בס\"ך בין הוציאן טמונין והוא אינש דלא צניע והכלים אין דרכם להצניע והב\"ה אינו עשוי למכור כליו או לא ובין אם טוען שלי לקחתי או לא נטלתי שכתב רבינו שם בר\"ס צ' סתם נשבע ונוטל ע\"ש וכאן בדין גזילה בא לחדש ולכתוב. דין הנכנס ונוטל שלא בפני בע\"ה והכי הצעת דברי רבינו כאן דין נגזל נשבע ונוטל השנוי במשנתינו ובגמרא כבר כתבתיהו לעיל סי' צ' ולא בא כאן לחזור ולכתבו אלא שבא לחדש ולומר שאותו דין נגזל נשבע ונוטל אין שייך אלא בנכנס לפני בע\"ה (ול\"ד בפניו אלא ה\"ה בפני שכירו ולקיטו ע\"ש] אבל אם היתה אותה כניסה שלא בפניו אינו בכלל אותו הדין דנשבע ונוטל אלא אינו נאמן: אפילו הוציאן מגולין והבע\"ה עשוי למכור כליו וטוען לקחתים ממך כו' אע\"פ שבכה\"ג נאמן כשנכנס לפניו כנ\"ל ואף שגם שם בסי' צ' כ\"ר בסכ\"א וז\"ל וכל זה לא מיירי אלא בדאיתא לב\"ה כו' עד אבל אם ראו עדים שנכנס ונטלם שלא בפניו אינו נאמן כו' מ\"מ כיון שכאן הוא מקור דין גזילה חזר וכתבו כאן בכלל פרטי דינים ובסי' צ' קיצר מפני שאין שם מקומו כל כך: "
+                ],
+                [
+                    " שכל מה שהוא בביתו כו' עד מודה שחטף כו' כל זה כתב הרי\"ף פרק כל הנשבעין והוכיח כן מדאמרי' בפ' חזקת הגודרות אין להם חזקה כו': "
+                ],
+                [
+                    " ואם אין שם אלא ע\"א כו' עד הו\"ל משואיל\"מ וא\"ת הא כ\"ר בסי' צ' ס\"ה דבע\"א נשבע היסת ונפטר וכן ק' אהדדי דברי הש\"ע מ\"ש כאן בס\"ג למ\"ש שם בסי' צ' בס\"ג וי\"ל דשאני התם דמיירי דהעד לא ראה מה שהוציא וכמה היה דבכה\"ג קאמר שם דאפילו אם ראוהו שנים שנכנס למשכנו וראוהו שהוציא ולא ידעי כמה הוציא דאין הבע\"ה הנגזל נוטל כ\"א בשבועה וכל דאפילו שנים אין מחייבין לגזלן כ\"א בשבועה בא' נשבע ונפטר ולא אמרינן בכה\"ג מתוך שאי\"ל נגד העד משלם משא\"כ כאן דמיירי דהעד ראה כמה הוציא דבכה\"ג בב' כל שנכנס שלא בפניו או למשכנו נוטל הב\"ה הנגזל בלא שבועה בכי הא אמרינן בא' מתוך שאי\"ל נגד העד משלם וק\"ל ובסמוך ס\"ז דכתב בשם הרמב\"ם דאפילו באין יודע העד כמה נטל דהו\"ל משואיל\"מ מ\"מ מיירי שם דהעד ידע דעכ\"פ נטל כלי אלא שאינו יודע כמה והכי הוא מודה שנטל ך' אלא שאומר שלי היו והחזקה עומדת לנגדו דכל שנמצא בבית של אדם הוא בחזקת שהוא שלו וזש\"ר בסי' צ' דמיירי בנכנס והוא בביתו: "
+                ],
+                [
+                    " כההוא גברא דחטף נסכא כו' הראיה שמביא הוא דאמרינן בכה\"ג דהו\"ל משואיל\"מ אבל אינו דומה ממש דהא שם בנסכא דרבי אבא חטפו מידו והיה טוען הנחטף ברי שהוא גזלו ממנו וק\"ל ולא אמרינן דמהימן בשבועה למימר דידי חטפתי מגו דאי בעי אמר לא חטפי והטעם לפי שהתורה האמינה ע\"א לענין שבועה כשנים לענין ממון וכדתניא בפ' שבועת הדיינים כל מקום שב' מחייבין אותו ממון ע\"א מחייבו שבועה וכיון שיש לו נאמנות לענין שבועה כשנים לענין ממון יש לבעל הדין לשלם או לישבע להכחיש העד אבל כשלא הכחישו לא מצי למימר דידי חטפתי לענין [שבועה] כי היכי דלא מצי למימר הכי בשנים לענין ממון (אלא מחוייב לשלם מכח החזקה שכל מה שהוא בבית האדם היא שלו) ולהכי הו\"ל משואיל\"מ ואי תימא נהימניה במגו דאי בעי אמר החזרתיו ואפי' לגבי ב' עדים יש להימניה בכך (דקיי\"ל הגוזל מחבירו בעדים א\"צ להחזירו בעדים אבל בסי' ע\"ה וצ' כתבתי דעת החולקין ע\"ז) י\"ל דהכא כשהנסכא או הכלים עכשיו יוצאים בפניו מתחת ידו עסקינן עד כאן לשון הר\"ן בשבועות בשם ר\"מ וע\"ל סי' צ' וסי' ע\"ה מ\"ש עוד מזה: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם חטף זהובים כו' כל מש\"ר בסי' זה בשמו כ\"כ בפ\"ד דגזילה ע\"ש ומדכתב לשון חטף מוכח דמיירי שחטפו בפני בע\"ה ובסמוך דמיירי שחטפו שלא בפני בע\"ה אמר לישנא דנטל: ואמר דידי חטפתי ועשרים היו פי' והתובע מודה לו במנין: ונמצא בע\"א מ\"ש כו' שהעד ראה שחטף זהוב אבל אם ראה שחטף ואינו יודע מה אפי' היו ב' עדים לא הוו מחייבי את החוטף ממון א\"ל בשבועת הנחטף שישבע שזהו' חטף וכך וכך היה וכל מקום ששני' אין מחייבין אותו ממון אם לא בשבועת התובע אין אומרים בא' מתוך שאיל\"מ וכמ\"ש לעיל בסי' צ' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " משלם הך' שהוא מודה כו' ולא מהימנינן ניה במגו דאילו בעי היה אומר לא (היה) חטפתי אלא שנים ואפי' היו ב' עדים י\"ל דאין זה מגו טוב דודאי יותר ניחא לפטור עצמו מכל וכל בטענת דידי חטפתי וכשטוען דידי חטפתי מה לי אומר ב' מ\"ל ך' ועוד דהו\"ל כמגו במקום חזקה ועיין בד\"מ: ונשבע שבועת כו' אע\"ג דגזלן אינו נאמן בשבועה אלא תקנו שהנגזל נשבע ונוטל היינו דוקא כשיש ב' עדים שמעידים שנכנס ליקח אבל כאן מיירי בע\"א דע\"פ ע\"א לא נעשה גזלן אלא שהעשרים שהודה הו\"ל מטעם משואי\"ל וכמ\"ש: שנשבע היסת שהרי לא הודה כו' ול\"ד לדר' חייא קמייתא דאמר הכופר בכל ועדים מכחישים אותו במקצת דנשבע על השאר ש\"ד במלוה ובפקדון הוחזק כפרן וכמ\"ש בר\"ס ע\"ה דשאני התם דהעידו עליו עדים בפי' וכמ\"ש טעם הדבר דלא יהא הודא' פיו גדולה מהעדאת עדים אבל כאן אין עדות ברורה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " נטל מבית חבירו כלים כו' פי' שלא בפניו וזהו שסיים וכתב דהבע\"ה אומר כלים היו בביתי ואינו טוען ודאי שהוא נטלם: היאך יתחייב זה שבועה נראה דר\"ל למה כתב הרמב\"ם ה\"ז מחויב שבועה ואיל\"מ הלא אין חיוב שבועה מוטלת עליו בכהא ול\"ד למ\"ש הראב\"ד והביאהו רבינו לעיל בס\"ס ע\"ה בסל\"ג שהטוען לחבירו ע\"פ ע\"א שמביאו לידי ש\"ד אע\"פ שהתובע אינו יודע שחייב לו כ\"א ע\"פ העד דשאני התם דיודע העד ודאי שח\"ל אבל כאן גם העד אינו מעיד אלא שנטל ויכול להיות שהאמת עם הנכנס ששלו נטל ולמה משלם העשרה והמ\"מ כתב כו' [עב\"ח שמביאו]: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שאלה לא\"א י\"ל כו' כלל ק\"ז סימן ד' כ\"כ: בעדים שהכמין לה פי' שהטמין בסתר כמו שנתבאר לעיל סי' ל\"ב: כיון שאין עדים [מעידים] שנטלה כלום אע\"פ שיש עדים שהכמין לה שהודית בפניהם הרי גם באותה פעם שהכמין לה שמעו העדים שאמרה כן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הגוזל לא' מה' ואינו יודע כו' פ' האשה שלום ובב\"מ דף ל\"ז ועמ\"ש לעיל בסי' ע\"ו ובסי' ש' מזה ובביאור המשנה והגמרא דלשם: כ\"א נשבע ונוטל משום דכלל הוא לכל הנוטל ממון חבירו ע\"פ דיבורו שהוא חייב לישבע א\"נ כיון דמדינא פטור מליתן לכל א' אלא מניח מנה ביד ב\"ד ומי שהוא הנגזל יביא ראיה ויטול אלא משום דעביד איסורא אתה קונסו אינו ראוי לקנסו לשלם בלא שבועה: וכתב הרמב\"ם כו' בפ\"ד מהלכות גזילה כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " מאחד ק' ומא' ר' כו' וכן הדין בפקדון סי' ש' ולעיל בסי' ע\"ו אלא שזה יש ביניהן דבפקדון דוקא בשהפקידו בשתי כריכות וכמ\"ש שם משא\"כ בגזל דלא שייך לחלק בהכי וק\"ל: כל א' נשבע ונוטל פי' נוטל מאתים: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א כשתובעין אותו כו' משנה וגמרא פ' המפקיד: "
+                ],
+                [
+                    " אין ב\"�� מחייבין אותו פי' לשלם לכל א' אלא מניח הגזילה ביד ב\"ד: אבל אם בא לצאת כו' צריך ליתן וכן הדין בהלואה ע\"ל סי' ע\"ה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " גזלן הבא לעשות תשובה כו' עד אין רוח חכמים כו' בב\"ק דף צ\"ב שכן הדין בגזלנים ובמלוי ברבית ודין מלוה ברבית כ\"ר בי\"ד סי' קס\"ב דשם מקומו: אמרו חכמי' אין מקבלין ממנו פי' כשבא לב\"ד ורוצה להחזיר הגזילה מחמת שסובר שלא יהא יצא ידי חובת הדין אם לא שיחזיר אז אין הנגזל רשאי לקבל ממנו אבל אם הגזלן אומר אח\"כ אף ע\"פ שאינך רוצה לקבל ממני ומחלתיהו לי אני רוצה להחזיר לפנים משורת הדין כדי לצאת ידי שמים מקבלין ממנו וכדלעיל גבי שמיטה ס\"ס ס\"ז שאומר לו מלוה משמט אני ואם אמר הלוה אעפ\"כ כו' ויכול המלוה לקבלו ע\"ש: אין רוח חכמים נוחה הימנו פירש\"י והר\"ן פ' הגוזל עצים אין רוח חכמה וחסידות בקרבו ולעיל ס\"ס קכ\"ז ובי\"ד סי' קס\"ב כתבתי עוד פי' אחר: ופי' ר\"י שלא תקנו כו' כצ\"ל: שקשה לו לפרוש ס\"א לפרוע: "
+                ],
+                [
+                    " כגון בורות שיחין כו' ומכניס בהן מים לשתות ויהנו ממנו גם הנגזלים רש\"י: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " לפיכך אם לא ידע כו' וכ\"כ לעיל סי' שנ\"ה ונתבאר שם דוקא כיסו קאמר שרגיל למנות מה שבתוכו אבל לא לתוך תיבתו וכאן לא שייך לחלק דבאם לא ידע מהגזילה דיצא ידי חזרה בכל ענין מפני שכל גזילה ידוע לו שע\"ש זה נקרא גזלן על שם ויגזול החנית מידו וכמ\"ש בסי' שנ\"ט ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכן החוטף כלי מיד בנו כו' הכי איתא בב\"ב דף ס\"ז אמתניתין דשולח בנו אצל חנוני להביא לו באיסר שמן כו' ואפי' בחוטף מיד בנו קטן מיירי וכמש\"ר כל זה לעיל סי' קפ\"ח ס\"ב וזש\"ר כאן שחשוב כגזלן כו' דל' שחשוב דכתב משמע דדין זה שחשוב כגזלן כבר אשמועינן והוא ידוע וכאן לא בא אלא ללמדנו דבעי חזרה מעליא שלא יחזירנו לקטן והאי חטיפא ל\"ד קאמר שנטלו מידו בחזקה דאז הוה גזלן וחייב עליה אפי' בלי שימוש אלא כל שנטלו מיד הקטן אפי' בידיעתו מיקרי שואל שלא מדעת וחייב באונסין מכח השימוש ובש\"ע לא כתב חטף אלא לקח ועוד נראה מדלא כתב הרמב\"ם ורבי' חטף או לקח מיד בנו קטן משמע דאפי' לקח מבנו הגדול דב\"ה נמי שואל שלא מדעת הוה דאף דשאלו לו מהבן כיון דידע שהוא של אביו נתחייב באונסין בשאלה זו מבנו ומיהו אי הוה חוזר ונותנו לבנו הגדול הוה חזרה כיון שנטלו מתחלה מידו אבל החזרתו ליד הקטן לא מהני אע\"פ שנטלו מידו ודוק וה\"ה דהוה מצי למימר דהחוטף כלי מיד בע\"ה לא יחזירנה לבנו הקטן אלא שנקט סגנון ולשון אותה משנה: "
+                ],
+                [
+                    " ובא להחזירו במדבר לא יצא כך הוא ל' המשנה בריש דף קי\"ח ודקדק רבינו לכתוב ואם ירצה הנגזל כו' שלא תאמר אף אם קבל הנגזל לא יצא וצריך לחזור ולשלם קמ\"ל ב\"י והיותר נראה דבא ללמדנו בזה דבזה ברצונו תליא מילתא ול\"ת כיון דעכ\"פ מחזירו מחוייב הוא לקבלו משום תקנת השבים אף בגזלן שגזל באקראי.: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין צריך לילך אחריו כו' אפי' אם כפר בו כ\"כ ג\"כ הרמב\"ם בפ\"ז דגזילה ז\"ל אבל אם כפר בו אם חזר בו והודה אינו חייב לרדוף אחר הבעלים כו' עד אבל אם כבר נשבע כבר נתייאשו הבעלים מאחר שנשבע ואינן יכולין לתבעו עוד וחייב לרדוף אחריהן כו' עכ\"ל ומדבריו נלמד דהרבותא דאפי' כפר בו הוא דהא ג\"כ כבר נתייאשו הבעלים ממנו ולא יבואו עוד אחריהן לתבעו קמ\"ל ויליף לה רבינו מדתנן בב\"ק דף ק\"ג והגוזל את חבירו ונשבע לו יוליכנו אחריו למדי ולא יתננו ליד בנו או לשלוחו אבל נותן לשליח ב\"ד משמע דוקא בנשבע אבל לא נשבע בכל ענין אין צריך להוליכו אחריו וק\"ל: ומ\"ש אלא יודיענו כו' הא דצריך להודיעו שכך וכך גזל אע\"פ שסתם גזילה מיירי שגזלה מידו ויודע הנגזל משעה ראשונה כמה גזל ומ\"מ כיון דכפר בו תחלה ובא לצאת י\"ש צריך להודיעו שרוצה להחזיר לו כל מה שגזל דהיינו כך וכך דאל\"כ אינו יוצא בהודאתו דיסבור הנגזל שאין רצונו להחזיר לו כולו ולכאורה משמע מל' יודיענו תחלה לומר כו' שצריך הגזלן לשלוח למקום שהנגזל שם ולהודיעו שכך וכך גזלו ומשה\"נ קאמר בוא וקחנו ולך והריני נותן לך ק' זהו' ממני אבל הרמב\"ם כתב ז\"ל אלא יהא בידו עד שיבואו ויטלו את שלהם ואף שמור\"ם הוסיף וכתב ז\"ל ויודיעו אותו מ\"מ מדלא כתב שצ\"ל ויודיעו אותו ויטלו מוכח דס\"ל דה\"פ עד שיבואו מעצמם למקום שהגזלן שם ואז יודיע אותו וס\"ל שכל שלא נשבע ודאי לא נתייאש הנגזל ויבוא מעצמו ואז יודיע לו אמת שגזלתיך כך וכך וק\"ל: אבל אם כפר ונשבע אין לו תשובה עד שיחזירנו לידו כדכתיב לאשר הוא לו יתננו וגבי נשבע לשקר כתיב [דהא כתיב] ביום אשמתו דמשמע שנשבע לשקר ומביא אשמו: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יתן לא לבנו פי' לבנו של נגזל להוליכנו לאביו שמא יאנס זה בדרך וחייב ליה גזלן לחזור וליתן דאין זה השבה עד דמטי לידיה דלא גרע משואל דתנן דאם החזיר לו השואל ע\"י בנו אז ע\"י שכירו ולקיטו ומתה חייב רש\"י שם וזה הדין שלא יתננו לא לבנו ולא ליד שלוחו של נגזל נראה דאפי' עדיין לא נשבע ג\"כ דינא הכי אלא דאורחא דמילתא נקט דבשאינו נשבע דא\"צ להדר ולהחזיר הגניבה ליד נגזל אלא הנגזל מהדר אחריה מסתמא לא יתננה לבנו ולשלוחו של נגזל כי למה לו להכניס נפשו בספק: אלא הוא שכירו ולקיטו ע\"ל סימן ש\"ס. או ממציא לו שליח דא\"ל אית לי זוזי גבי פלניא ולא קמשדר להו אתחזי ליה דילמא אינש הוא דלא משכח לשדור לי על ידו וכ\"כ רבינו סימן קכ\"א אפי' אמר לו כן בפני עדים מ\"מ כיון שלא א\"ל להיות שליח שלו בעדים אינו יוצא: וכן אם עשאוהו ב\"ד שליח ונתן לו יצא שם במשנה וכנ\"ל וזהו תקנת חכמים שתקנו מפני השבים שלא יצטרך להוציא כמה הוצאות בהחזרתן רש\"י ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " החזיר לו כל הגוילה כו' לכאורה נראה דמיירי כשאינו בר השבה כלל והוא ג\"כ מתחלה בשעת הגזילה לא היה זה ש\"פ דכשהיה מתחלה ש\"פ ואח\"כ הוזל כ\"ר לעיל ר\"ס ש\"ס דצריך להחזיר בגנב ג' אגודות וכמ\"ש שם בס\"א ע\"ש: אפי' כשהגזילה קיימת כו' שם בגמרא דף ק\"ה ע\"א וכלישנא בתרא דר\"פ דאמר הכי ופי' כשאינה קיימת פשיטא דאין צריך להוליכה אחריו שהרי אינה בעין ושוויה הוא דחייב ליתן לו והרי הוא פחות מש\"פ ואפי' אם תתייקר לדידיה הוא תתייקר אלא אפי' היא בעינא וברשותיה דמרה קיימא אפ\"ה לא חיישינן שמא תתייקר כו' ולהוליכה אחריו אלא יהיה בידו עד שיבוא הנגזל ליטול השאר ועד\"ר: ור\"י פי' כו' עד א\"צ להחזירה לו משמע דר\"ל דאינו בתורת השבה כלל עד\"ר: אבל כל זמץ שנשאר בידו כו' אמ\"ש לעיל חוץ מפחות מש\"פ קאי: "
+                ],
+                [
+                    " מת הנגזל כו' שם במשנה דף ק\"ג. "
+                ],
+                [
+                    " יתננה לבניו של אביו שם במשנה סוף דף ק\"ח וז\"ל הגוזל את אביו ונשבע לו ומת ה\"ז משלם קרן וחומש לבניו ולאחיו ואם אינו רוצה או שאין לו לוה וב\"ח באין ונפרעין ובגמרא אמר רב יוסף אפילו לארנקי של צדקה עכ\"ל המשנה והג��רא ורש\"י והרא\"ש שם פירשו כמש\"ר כאן: והרמב\"ם כתב כצ\"ל בל' פלוגתא שהרי פליג עם רבינו בדינא וכמ\"ש בסמוך ודברי הרמב\"ם הם בר\"פ ה' דגזילה: עושה חשבון כו' על הקרן בהרמב\"ם כתב שם ג\"כ על החומש ורבינו השמיט חומש מפני שאינו נוהג ופי' עושה חשבון ר\"ל מאותם דמי גזילה עצמם יטול חלק אחד כמו שנוטל חלק בירושת שאר דברים ועמ\"ש עוד בסמוך: ואם אין לו אחים כו' מוציא הגזילה מתחת ידו לבניו הרי חולק בתרתי על רבינו חדא שהוא מפרש מה שאמר במשנה לבניו או לאחיו ר\"ל בניו ואחיו של גזלן ואילו לדעת רבינו אף שאין לו אחים לגזלן צריך להחזיר הגזילה לאחי אביו הנגזל והם מוקדמים לבניו של גזלן והשנית מ\"ש במשנה אם אין לו פי' הרמב\"ם אם אין לו אחים או בנים ומש\"ה הוצרך לפרש מ\"ש במשנה לוה וב\"ח כו' היינו שהוא לוה מעות ומחזיקן לעצמו והב\"ח גובה מהגזילה וה\"ה אם יש לו ב\"ח ממלוה ישנה ולרבינו ה\"פ ואם אין לו פי' ממון לוותר חלקו לוה מעות מאחר ופורע בהן הגזילה ואח\"כ בא הב\"ח וחוזר וגובה מהגזילה ודוקא בשיש אחים או שאר יורשים שיוכל לקיים על ידם תחלת השבת הגזילה אח\"כ בא הב\"ח וטורף מהן אבל כשאין יורשים שיוכל לקיים ע\"י תחלת השבת גזילה כ\"ר אח\"כ בסמוך דצריך ליתנו לצדקה ולא כתב שיבוא [ב\"ח] הקדום לו ויגבנו לו בחובו כי רבינו ס\"ל שאין יוצא בזה ידי השבת הגזילה ומה\"ט נמי כ\"ר בס\"ס זה דאם גזל הגר כו' צריך להוציא הגזילה מידו ליתננו לצדקה ולא כתב כהרמב\"ם שכתב שם בפ\"ח ז\"ל וכן הגוזל הגר כו' עד חייב להוציא מתחת ידו עכ\"ל וה\"ט שהרמב\"ם לשיטתו אזיל דס\"ל בגוזל אביו ולא נמצא יורש זולתו דבמה שנתנו לב\"ח יוצא בה ידי השבה וכנ\"ל וה\"ה בגוזל את הגר דאין לו יורש הדין כן ולרבינו שאינו יוצא בגזל את אביו גם בגזל הגר אינו יוצא בזה וק\"ל: הואיל שיוציאנו מתחת ידו נפטר כצ\"ל: ואין זה מדרך המשנה דל' המשנה דקתני דמשלם לבניו או לאחיו הרי דמקדים בניו לאחיו ולהרמב\"ם הול\"ל לאחיו ולבניו וכ\"כ הב\"י ועד\"ר שם פירשתי המשנה לדעת הרמב\"ם: זה אינו דלא נוטל בה מאומה ע' בב\"י מ\"ש בזה גם מ\"ש בשם המ\"מ ועד\"ר: ואם אין לו נכסים שיוכל לוותר חלקו ממנו לוה מאחרים כבר כתבתי ל' המשנה דקתני ז\"ל ואם אינו רוצה או שאין לו לוה וב\"ח באין ונפרעין ורבינו כלל האי דקתני במתני' אם אינו רוצה או שאין לו בתרתי כתב הוא בחדא ואם אין לו כו' וה\"ט דמסתמא כשאינו רוצה טעמו מפני שאומר שאין ביכלתו לוותר חלקו והן שיהיה כן האמת והיינו אין לו או שהוא כמתנצל דהיינו אינו רוצה בשניהן הדין שוה שלוה מאחרים כו' ובאשר\"י לא כתב אלא אם אינו רוצה ע\"ש וה\"ט משום דאם אין לו נלמד ממנו מכ\"ש מש\"ה לא כתבו: ומש\"ר כגון אם יש לו ב' אחין והוא השלישי נפרעין ב\"ח מהירושה (פי' מההשבה וכן הוא ברש\"י בהדיא) שליש החוב והשאר יגבה ממנו דבריו מגומגמים דמשמע דלוה מאחרים יותר מהשליש ווה למה לי כיון דאין המלוה גובה אלא שליש הגזילה לא הו\"ל להלות אלא כשיעור הגבייה דהא ההלואה אינה אלא כדי לגבות ולהציל שליש הגזילה ודוחק לומר דכדי שלא יהא נראה דעושה כן בהלואה משום גביית הגזילה מש\"ה לוה עודף ונראה דמשום דברוב ההשבות המלוה גובה כל הגזילה דדוקא כשמשיב לאחיו היורשי' אביהן עם הגזלן אין להמלוה לגבות [אלא חלקו] אבל כשאין לו אחין דצריך להשיב את הגזילה לאחי אביו ואם אין לו משיבה לבניהן או לאבי אביו או לאחי אבי אביו או לבניהן וכן לעולם כל הקודם לירושה קודם להשבה וכנ\"ל ובכל אותן השבות זולת אחי עצמו א\"ש דלוה כדי כל הגזילה והמלוה גובה מאותו יורש כל הגזילה וכנ\"ל ומש\"ה נקט ל' שמלוה כנגד כולו אף כשמשיב לאחיו דעצמו וק\"ל: ואם אינו מוצא יורש לאביו יתננה לצדקה כיון דלא קיים תחלה השבת גזילה ודקדק רבינו וכתב ואם אינו מוצא יורש לאביו וכן הוא ל' רש\"י והרא\"ש ע\"ש שס\"ל דמ\"ש במשנה משלם לבניו או לאחיו המשנה קיצר ולא נקט אלא היורשים המוקדמים ומינה נלמד דאם אין לו גם אחין מחזיר לבני אחין או לאחי אבי אביו הקרוב קרוב קודם ולעולם אינו צריך ליתנו לכיס של צדקה אא\"כ אינו מוצא יורשים כלל (היה) [שיהיה] יונא ע\"י בהשבת הגזילה ומפני שאין לך אחד מישראל שאין לו יורשים עד יעקב אבינו מש\"ה כתבו ואם אינו מוצא שודאי יש לו אלא שאינן מצויין ליתנה להן אז צריך ליתנה לכיס של צדקה ובדרישה כתבתי דבאם מחזיר לאחיו המלוה אינו חוזר וטורף מאחיו אלא חלקו ואם השיב לאחי אביו לוה כדי כולו וטורף כולו מידם ואפשר דגם מארנקי של צדקה יכול לטרוף ואינו נותן לארנקי של צדקה אלא לצאת ידי השבה והשתא א\"ש בגמ' הנ\"ל ז\"ל אמר רב יוסף ואפי' לארנקי של צדקה ואם לא היה ברשותו ללוות מאחרים ולטרוף ממנו ק' מאי אפי' דקאמר ואף שיש בה צד רבותא דיוצא בה ידי השבה אף שאינו מחזירה ליורשי הנגזל וכדפירש\"י מ\"מ אין בזה חידוש כ\"כ שהרי גם בגזל הגר מחזיר לכהנים ומשום דמשלחן גבוה קזכו וה\"ה לצדקה ולפי מ\"ש דיכיל לחזור ולטרוף ממנו א\"ש וקאי אמ\"ש במשנה ואם אינו רוצה או שאין לו לוה מאחרים כו' וע\"ז קאמר דכן יכול לעשות אפי' בארנקי של צדקה וק\"ל ובמה שכתבתי נתיישב קצת דברי רבי' עובדיה שכתב בפי' המשניות שלו כפירש\"י ורבינו ואעפ\"כ כתב בסוף דבריו דאם אין לו יורשים לוה רכ\"ח באין כו' ע\"ש ודוק ודוחק לומר דס\"ל פירושו דאין לו לוותר חלקו דיכול ללוות ממכיריו ולשלם ליורשי אביו הגזילה וב\"ח חוזר וגובה חלקו מהיורשים או אם אין לאביו יורשים כלל יכול לשלם בגזילה זו חובותיו וצ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " הגוזל הגר ונשבע כו' עמ\"ש לעיל בס\"ה בדרישה בשם ב\"י ומור\"ם אי נשבע הוא דוקא או לא: ומ\"ש אפי' זקפה עליו במלוה דהשתא הו\"ל נכסי הגר ר\"ל ל\"מ אי מת הגר אחר שנשבע לי ולא הודה דאז פשיטא דלא יהנה מהגזילה דדין תורה הוא דמיד שמודה לאחר מיתה קנאו השם ונתנו לכהנים אלא אפילו הודה להגר בחייו וזקפו עליו במלוה לפרוע לו לאחר זמן והי\"א דהו\"נ כשאר הלואה שלוה מהגר ומת דזוכה הלוה במה שבידו קמ\"ל: ומ\"ש דצריך ליתנה נתבאר ממ\"ש לעיל בסמוך ובזה הוא שוה להגוזל מחבירו ולא נמצא לו יורש דאינו יוצא ידי חובתו עד שיוציאנה מידו ליתן לצדקה ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הלכתא סתם גזילה כו' אבל סתם גניבה כו' ופירש\"י הטעם דבגזלן דידע מאן שקליה מיניה לא מייאש משא\"כ בגניבה דלא ידע למאן יתבע מש\"ה מייאש דלא כר\"ש דס\"ל איפכא דגזילה דשקלי מידו בכח ולא מצי קאי באפיה מייאש משא\"כ בגניבה ועמ\"ש עוד מזה בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך המציל כו' והקונה מהגנב כו' שם בגמ' פלוגתא דעולא ורבא בפי' הפלוגתא דר\"ש ורבנן הנ\"ל ופסקו כעולא: "
+                ],
+                [
+                    " ופי' הראב\"ד שקונה גוף הגניבה אף שכבר כתבו בהל' גניבה וגם אין עניינו דגניבה כאן דמיירי בהל' גזילה מ\"מ כתב דמיניה נשמע לדין גזילה ללמדנו דאליביה בגזילה אפילו הגוף לא קנה דכיון דבגניבה דסתם הוי יאוש וקנה וס\"ל דל\"ק אלא הגוף ממילא בגזילה דסתמא לא הוי יאוש וקתני בה לא קנה אפי' הגוף לא קנה וק\"ל: אלא שצריך ליתן לבעלים דמיה והיינו מדין תורה אבל מפני (תקנת השבים) [תקנת השוק] תקנו חכמים שיחזיר הנגזל ללוקח זה דמים שנתן בה ומ\"מ יש נ\"מ בזה כשקנה מגזלן בזול בי' זהובים והגניבה עצמה שוויה כ' זהובים צריך הלוקח להחזיר להנגזל דמי הגזילה וי' זהובים מנכה לו וכמ\"ש לעיל בארוכה בסימן שנ\"ו ושנ\"ז בדרישה וכבר כתב רבינו לעיל בסימן שנ\"ג גבי גניבה דין זה בשם הרמב\"ם וכ\"כ לקמן סימן שפ\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " דוקא בגנב ישראל כו' ז\"ל המשנה [עב\"ח שמביאו]. ופירש\"י בגיות בגיאות ובזרוע מימר אמר צא תן לו ואין חובטין במקלות ל\"א דאמרי לנגזל מי יימר כדקאמרת הבא עדים שגנבו ממך (וצ\"ל דגנב ישראל נידון בדייני ישראל ולסטים עכו\"ם צריכין לתבען בפני דייני עכו\"ם דאל\"כ הו\"ל לחלק אם הדיין הוא עכו\"ם או ישראל לא בגנבים וגזלנים) והנה דעת הרא\"ש מבוארת מל' גמרא הנ\"ל דבגזלן ישראל קאמרי דמסתמא הוי יאוש והחילוק שמחלקו רבנן הנ\"ל בין גזלן וגנב אינו בגזלן וגנב עכו\"ם אבל הי\"א ס\"ל דפלוגתת ר\"ש ורבנן הנ\"ל הוא בגנב וגזלן ישראל ואפילו בישראל אמרי רבנן דמסתמא לא מייאש מגזילה וסוגיא דגמ' הנ\"ל דמוקי לה מתני' דוקא בגזלן עכו\"ם אבל של ישראל מסתמא הוי יאוש ס\"ל דאותה משנה אתיא כר\"ש הנ\"ל דס\"ל דסתם גזילה הוי יאוש והיינו דוקא בישראל אבל בעכו\"ם מודה דלא הוי סתמא יאוש וק\"ל ועד\"ז פירשו נמי הב\"י ע\"ש וצ\"ע למה סתם רבינו בר\"ס שפ\"א ס\"ג וכתב דסתם גזילה לא הוי יאוש כיון דלהרא\"ש בלסטים ישראל הוי יאוש דהא איירי שם בחזרה ומשמע בגנב וגזלן ישראל מדבר וצ\"ל דל' הגמרא הנ\"ל נקט ומפרשי כל מר כדאית ליה ויש נ\"מ גם לגזלן ישראל ואליבא דרבנן במקום ידוע דגם דייני ישראל דייני בגיאות: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואם המחזיק טוען כו' פי' ועוד שאלה אחרת אם המחזיק טוען: צריך להחזירם פי' ונותן לו הנגזל מה שהוציא: אין לו לחזור על הקונה כו' פי' אלא הלוקח קונה לגמרי לר\"י אם נתייאש קודם שקנאו דהו\"ל יאוש ואח\"כ שינוי רשות ולהרמב\"ם והראב\"ד מחזיר מותר הדמים: תשובה אם הבעלים מרדפים כו' הכי הצעת דברי תשובה זו תחילה השיב להן כל חילוקי דין דעלמא כעין נדון זה ואח\"כ כתב לפיכך אם נתברר כו' וכאילו אמר מאחר שהודעתיך כלל הדין ובנידון דידן טען התובע שיש לו עדים שחיפש ורדף אחריו א\"כ חייב הקונה להחזירו לו: ומ\"ש אין סומכין לא על דברי זה כו' פירוש דהא לא אמרו אלא סתם גניבה יאוש הוא אבל כי הכא דטוען הנתבע ברי דלא נתייאש לא מיקרי סתם גניבה אלא הדבר צריך אומד כו': והלוקח מן הלסטים כו' פי' אז צריך להחזירו אע\"פ שכבר נתייאשו הבעלים דאילו קודם שנתייאשו בדיני אדם חייב להחזיר ב\"י. ואי משום הא לא איריא די\"ל דאפילו בלפני יאוש מיירי וקמ\"ל דאם בא לצי\"ש צריך להחזיר לו בחנם דכיון שהוא לסטים ורואה מי הוא שגזלו יאמר לו לולי שלקחתו הייתי תובעו בדין והיה צריך להחזיר לי בחנם ונראה דגם לב\"י מ\"ה כ\"ר לוקח מלסטים דבלסטים דוקא דינא הכי כיון שרואה ויודע מי חטפו יש לו תקנה שיחזור רשתדל מידו ולא הוי יאוש גמור משא\"כ בגניבה ואבידה אבל מן הדין אין יכולין להוציא ממנו כיון דכבר נתייאש: ואם נתכוין לקדם הבעלים ר\"ל דאם זה הלוקח אינו בא לצאת ידי שמים דינא הכי דאם היה שנתכוין לקדם לבעלים לקנות בזול ואינו רוצה להחזירו לבעלים כיון שכבר נתייאש אז מוציאין מידו בדין כיון שמתכוין להפסיד הנגזל שלולי שקנהו היה ��כול להוציאו מהלסטים בחנם אבל אם אין זה ידוע שכיון לכך יכול הוא להתנצל ולומר לא ידעתי שגזולה היא בידו מש\"ה קאמר שדבר זה מסור ללב ונפרעין ממנו מן השמים כדין כל הדברים הנמסרים ללב: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " (ב) אסור לקנות שום דבר כו' והלוקח ממנו מטלטלין כו' כ\"כ הרמב\"ם פ\"א מה' גזילה: דינו כלוקח מן הגנב כדלעיל סי' שנ\"ו: שאם הוא כו' זו היא סברת הרי\"ף והרמב\"ם אבל רבינו ס\"ל דאפי' בגזלן מפורסם עשו ביה תק\"ה שהבעל יחזיר לו דמיו ופמו שמבואר שם סי' הנ\"ל ומ\"מ נ\"מ אליביה דרבינו בדין זה לענין אם ידע שזה הדבר שקנה ממנו הוא גנוב וכמ\"ש לעיל ע\"ש א\"נ אפשר לומר דכאן גבי גזילה אפי' רבינו מודה דבגזלן מפורסם לא עשו תק\"ה כיון דכל גזלן חוטף מידו והנגזל צועק על גזילתו ואף אם יכחישנו הגזלן כיון דגזלן מפורסם הוא ניכרים הדברים דהנגזל דהן אמת ולא הו\"ל לקנותו ועוד גזלן מפורסם שלוקח בחזקה סתם כל מה שנמצא בידו הוא גזול משא\"כ גנב מפורסם שאינו מוציא חור כל שעה לגנוב ממנו וה\"ה גזלן שאינו מפורסם א\"נ סתם גזילה אינה יאוש נמצא שלרוב כל מה שנמצא בידו דין גזל יש עליו משא\"כ בגניבה שסתמא יאוש והא ראיה שהרמב\"ם ורבינו כתבו שאסור ליהנות ממה שנמצא ביד הגזלן ולא כ\"כ אמה שנמצא ביד הגנב ואף שכתב רבינו שדינו כלוקח מהגנב דמשמע דשווין י\"ל דלשון הרמב\"ם תפס שכ\"כ בפ\"ה דגזילה ואתא לאשמועי' דאפי' בגזלן אם אינו מפורסם עשו בו תק\"ה ולאפוקי מהחולקין ואומרים דכל גזילה יוציא שם גזילה עליה והו\"ל כגנב מפורסם וכמ\"ש המ\"מ שם: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " לדעת הרמב\"ם כו' ומחזיר דמיה לבעלים פי' מן הדין ומתק\"ה מותר וכמ\"ש בר\"ס שס\"ח בדעת הראב\"ד ע\"ש והא דכתבו כאן בשם הרמב\"ם ושם בשם הראב\"ד נראה דה\"ט משום דהראב\"ד כ\"כ בפירושו בהדיא בדין הנ\"ל במקום שנזכר שם בגמרא משא\"כ הרמב\"ם שלא כ\"כ בפירוש אלא כתב הדין כן בספרו ומש\"ה כ\"ר כאן לדעת הרמב\"ם ור\"ל לדעת הרמב\"ם שכ\"כ בגניבה ה\"ה (דנאמן) [דנאמר כן גם] כאן בגזילה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מי שהוחזק גזלן כו' עד אע\"פ שהוא מיעוט פלוגתא דרב ושמואל בס\"פ הגוזל (בבא קמא דף קי\"ט) והלכה כשמואל דאמר הכי והטעם פירש\"י כיון שידוע לנו שיש לו מיעוט משלו תלינן ואמרינן דיהיב ליה מדידיה: ור\"ח כתב עד שיהא רוב ממונו שאינו גזול טעמו עד\"ר: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה ואע\"ג דרבינו לעיל בר\"ס שנ\"ח כתב דאסור לקנות מהגנב אם רוב הדבר ההוא גנוב כתבתי שם דלק\"מ ועד\"ר מ\"ש עוד מזה בשם המ\"מ. וכ\"כ הרמב\"ם שם בפ\"ה דגזילה ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " נטלו לו מוכסין כו' כן הוא בב\"ק דף קי\"ד ופירש\"י שם דקנהו האי ביאוש ושינוי רשות: ומש\"ר והרי הוא כאילו מכרו לו כלומר אע\"ג דביאוש כדי לא קנה ואחר הבא ונוטלו מבית גזלן לא מיחשב שינוי רשות כמש\"ר בסי' שס\"א אא\"כ הגזלן מעצמו מכר או נתן אפ\"ה כאן קנה דזה מיחשב כאילו מכרו וק\"ל: מפני שהבעלים מתייאשין הא אם ידוע שלא נתייאשו צריך להחזיר. ומש\"ר בשם הרמב\"ם ואם ת\"ח ותיק הוא כו' בפ' הנזכר כ\"כ ואע\"ג דשם בגמרא איתא דאיכא דאמרי כן וכמ\"ש לשונו בדרישה ע\"ש דכתבתי ג\"כ דהתוס' מפרשין ללישנא קמא דלשם מיירי בלא נתייאשו עד אחר שבא לידו דהאיך וא\"כ הו\"א דבזה איירי נמי הלישנא בתרא ואין ראיה מוכרחת משם ודוק ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " בד\"א שהמוכס הוא כגזלן כו' שם דף קי\"ג איתא כל זה: ליקח קצבה ידועה מכל אדם ובהשוה קצבת היהודים אף שלא השוה קצבתן עם קצבת העכו\"ם מיקרי קצבה מהרי\"ק שורש קצ\"ה: ואינו מוסיף ליקח יותר ונראה דאפי' אם לוקח יותר] מ\"מ אסור להבריח ממנו דבר הקצוב דאטו משום שהוא עושה שלא כדין לגזול יגזלו בני אדם ממנו חלקו והו\"ל כגוזל מן הגזלן דאסור כ\"כ ב\"י ומור\"ם בש\"ע אישראל שקנה המכס וצ\"ל דה\"ה בגבאי המלך ומיהו נראה דאם הוא במקום שהמוכס מאמין לסוחרים והסוחר יודע שאם יגיד להמוכסן כל הסחורה אזי יטול ממנו עשרה זהובים שלא כדין אזי לא יגיד לו כל הסחורה אלא לפי הסך שמגיע עליו ליתן מן הדין כך יאמר לו דרך משל שיש לו מ' אמות בגד וממנו יקח המוכסן מ' גדולים ומן הדין אין ראוי ליתן אלא ל' גדולים אזי לא יגיד להמוכסן רק מל' אמות: וכל המבריח עצמו כו' ע' בהגהות מור\"ם מ\"ש בזה והוא מדברי הר\"ן בפ\"ד דנדרים: וכן אם ישראל כו' אע\"ג דלכאורה כ\"ש הוא מ\"מ שפיר כתב וכן דל\"ת דוקא מלך דדינא דמלכותא דינא אבל לא מי שקנה ממנו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " והלכו הם וכרתו הכל מאחד כו' שם בגמרא ויהיב טעמא משום דשלוחו דמלכא כמלכא ולא טרח ואינהו אפסדינהו אנפשייהו דאיבעיא להו דאינקטא כולה באגי ולמישקל דמי וכן המס כו' הכניסו כולה מבואתם כו' עד אבל האריה כו' שם בגמרא אמר רבא מאן דאשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא וה\"מ שותפים אבל אריסיה אריסותיה הוא דקא מסיק וע\"ש בפירש\"י וצ\"ע מאי רבותא דאפי' הכניסו כולה תבואתם כו' דכ\"ר הא אדרבה רבותא טפי הו\"ל לומר דאפילו עדיין כולם בשדה מותר לו ליטול מא' מהן בשביל כולה כמו בכריתת אילנות דאילנות דכולה הם עדיין בשדה ואף שרש\"י ג\"כ כתב בפירושו דג' מהן הכניסו התבואה לביתו וכן הוא משמעות ל' הגמרא הנ\"ל דקאמר רבא מאן דמשתכח בכי דרי ופרע כו' ומשמע דהא' נמצא לבד בבי דרי י\"ל דהן לא לרבותא כ\"כ אלא אורחא דמילתא כשהן יחד בגורן א' רגיל ליטול מכל אחד ואחד ואפשר נמי דצריך ליקח מכל אחד ואחד כיון דליכא בזה טירחא אבל רבי' שכתב שאינו גזל לפי שאין עליו לטרוח לגבות מעט מעט מכל אחד ואחד משמע דלא ס\"ל הכי וגם לא הול\"ל לשון אפי' ונראה רמשום סיפא כ\"כ דכתב וזה שנטלו ממנו יגבה מכל בעלי השדות דע\"ז שייך ל' אפי' ור\"ל ל\"מ אם עדיין כולם בבית הגורן ואומר עבד המלך מה שיש לי לגבות מכל א' וא' אגבהו הכל מאחד דחוזר זה וגובה מכל אחד חלקו דהרי גם תבואתן היה ליקח ממנו גובה המס אלא אם כבר הכניסו תבואתן דהו\"א דבזה שייך לומר אין אדם נתפס על חבירו לחזור ולהשתלם ממי שמשכנו עבורו אף שאותו שמשכנו הוא חייב באמת וכמש\"ר בסי' קנ\"ח ומטעם דיכול לומר מפייס הוינא ליה דלא הוה גובה ממנו וכמ\"ש שם קמ\"ל דבמס לא אמרי' הכי וכמש\"ר ג\"כ שס בסי' קכ\"ח ע\"ש וכן משמע מל' רש\"י דכתב דהרביעי נמצא בגורן פורע בשביל כולן ולכשיבואו חביריו אין יכולין י' לומר שלך הוה ולא שלנו כו' משמע דעיקר הדבר דבא רבא ללמדנו הוא דזה יכול לחזור ולגבות מהן והכי מסתבר דודאי לא שייך לומר דבא רבא ללמד מה מותר לעבד מלך שהוא עכו\"ם לגבות או שלא לגבות אלא שיש נ\"מ עוד בזה דמה שמותר לו לעשותו אינו גזל בידו ומותר ליהנות ממנו וכתב רבי' ג\"כ הא ודוק ולפ\"ז גובה המס מהאריס ואין הדין נותן לגבות ממנו ובגזילה גבה ממנו נראה דאין האריס חוזר וגובה משאר בעלי השדות דהוה בכלל אין אדם נתפס על חבירו וכן משמע מל' רבי' שזה תלוי בזה שכתב ז\"ל אינו גזל לפי כו. עד וזה שנטלו כו' דמשמע מכח דאינו גזל חוזר וגובה ועוד דא\"כ אין כאן מקומו מ\"ש דזה חוזר וגובה ממנו וממילא נשמע דכשגובה מהאריס שהוא גזל דאין האריס חוזר וגובה ממנו: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש וכן יש רשות ביד גבאי כו' בד\"א בתוך שנתו כו' שם בגמרא: ומ\"ש והגבאי פרעו כבר כו' כן פירש\"י שם ומסיק וכתב ז\"ל ומעתה המס הוא שלו ולו אין כח למשכן אחד בשביל חבירו והנ\"י פירשו בע\"א ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " גבאי המלך שמוכר שדות בשביל המס שעליהן כו' בפח\"ה ד' מ\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ואם צוה המלך שכל מי שלא יתן המס הקצוב לו כו' פי' מס של שדהו (מנכרי) ואדלעיל קאי והוא מפ' א\"נ דף ע\"ג דקאמר שם ארעא לטסקא משתעבד וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ח מהל' גזילה ומשמע שם מדברי המ\"מ דאם ברח בעל השדה ומכר הגזבר לישראל אחר ממכר עולם דמכירתו הוה מכורה ע\"ש והטעם דהא גוף הקרקע הוא למלך אלא שזה שברח כבר החזיק בה וחזר המלך ונטלה ממנו לאחר שברח: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר וכן אם צוה כו' שישתעבד בה כו' שם בפי' א\"נ ע\"ב: ומ\"ש ובלבד שלא יעבוד בו עבודת עבד כו'. כ\"כ הרמב\"ם שם והא דהוצרך לכתוב זה כאן ע' הטעם בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש בד\"א בדבר כללי שגוזר כו' כ\"כ הרמב\"ם פ\"ה מהל' גזילה: ומש\"ר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה עד\"ר: וכתב הרמב\"ם בד\"א כו' שם בפ\"ה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' עד לכל רוח בפ\"ו דגזילה כ\"כ: כגון מפריחי יונים כו' במשנה פ' זה בורר סוף (סנהדרין דף כ\"ד) מני להו בהדי פסולי עדות: כגון שמשלח כו' שם דף כ\"ה וע\"ל בסי' ל\"ד סכ\"ה ושם פירשתיהו ע\"ש: כגון שמשלח יונה בישוב פי' אף שדעתו שתלך למדבר ולמקום הפקר להביא משם מ\"מ כיון דבישוב משלחה חיישינן שהביא מדבר שאינו של הפקר: ונמצא שגוזל מאחרי' פי' מפני ד\"ש מדרבנן אבל גזל גמור אין בהן דלא זכה בהן בעל השובך דממילא קאתו ורבו שם: ולא ביונים בלבד אמרו אלא ה\"ה מכל מיני בהמות כו' נראה דבהמה ל\"ד קאמר אלא ה\"ה חיה ועוף ועד\"ר: (ב) "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכן אסרו לצוד כו' ואין פורשין רשתות כו' משנה וגמ' וס\"פ מרובה וקמ\"ל בזה דל\"ת דוקא למפריחי יונים אסור שהן מביאים יונים ממקום אחר משובך של חבירו והיה כגזלן מרשותו אבל כאן שהוא מוצא אותם בשדות של הפקר מותר לצודם קמ\"ל: אא\"כ הרחיק לתוך המדבר ד' מילין הוא שיעור ל' ריס הנזכר במשנה שם פ' מרובה (בבא קמא דף ע\"ט) וכן פירש\"י שם דז' ריס ומחצה הוא שיעור מיל וכדאיתא בב\"מ דף ס\"ג ובגמרא בפ' מרובה גרסי' ז\"ל אין פורשין רשתות ליונים אא\"כ הרחיקו כו' ומי אזלי כולי האי והתנן מרחיקין את השובך מן העיר נ' אמה אמר אביי מישט שייטי טובא כרסייהו בחמשים אמה מליא ומישט ל' ריס ותו לא והתניא בישוב אפי' מאה מיל לא יפרוס רב יוסף אמר בישוב כרמים (שהולך מכרם לכרם עד למרחוק) רבה אמר בישוב שובכין של עכו\"ם או של דידיה או של הפקר ובזה דברי רבינו מבוארין: ובמקום כרמים אפילו הרחיק מאה מילין כו' ע\"ל בסי' ר\"ס בדברי רבינו ושם כתוב בשביל של כרמים: "
+                ],
+                [
+                    " ומרחיקין השובכין מן העיר נ' אמה דבנ' אמה ממלאין כרסייהו משל הפקר ותו לא יאכלו מתבואה שבגנות של בעלי בתים אחרים. "
+                ],
+                [
+                    " ולא יעשנו בתוך שלו פי' אפי' בשדות שיש לו שאינן סמוכין לעיר שמא יאכלו משדות שסביבו ופן הוכחתי פי' זה לעיל סי' קנ\"א סכ\"א ול\"א ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אין בו משום גזל אע\"ג דגזל העכו\"ם אסור מן התורה כשל ישראל וכמ\"ש לעיל ר\"ס שמ\"ח ור\"ס שנ\"ט מ\"מ הכא דאין גזל אלא מדבריהם לא חשו בשל עכו\"ם ועוד דהעכו\"ם לא מחשב זה לגזל שהרי מדעתו ומרצוני מקנה למשחק עמו כדי שאם ירויח הוא שגם הישראל יקנהו לו והוא יטלנו וק\"ל. ויראה שפוסל כו' עד\"ר: אפי' שיש לו מלאכה אחרת פי אבל אוכל מממון השחיקה דאל\"כ קשה הא כ\"ר לעיל אדברי הרמב\"ם סי' ל\"ד ז\"ל ולפ\"ז אם יש לו ממון אחר שאוכל ממנו אינו פסול עכ\"ל אלא ודאי התם מיירי כשיש לו ממון אחר ואוכל ממנו ואינו רוצה לאכול מזה ואז נראה מעניינו שהוא עצמו מחשבתו לגזל ואינו רוצה ליהנות ממנו אבל מניח ממון זה לחוד ולשחק בו כדי להוציא אריכת זמנו בזה ואינו נחשד שיעבור עבירה מחמת ממון וק\"ל וע' בכ\"מ פי\"ב דעדות: "
+                ],
+                [
+                    " אא\"כ אין לו אומנות אחרת כו' ע\"ל בסי' ל\"ד אבל אם יש לו מלאכה אחרת אינו פסול ואסמכתא אין כאן דודאי גמרי ומקני להדדי וכמש\"ר לעיל סי' ר\"ז. "
+                ],
+                [
+                    " הפורש מצודה כו' עד כתב הרמב\"ם כו' כפול לעיל סי' רע\"ג: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם הדבורים כי' בפ\"ו דהל' מכירה כ\"כ והוא משנה בפ' הגוזל: ה\"ז גזל מדבריהם ולא גזל גמור והפקר נינהו אלא מפני דרכי שלום. ולמעלה כתבתי בסי' רע\"ד כ\"כ. מרדפים כו' בב\"ק ד' קי\"ד ופירש\"י מרדפין אחריהן קודם דברי הקטן דרגלים לדבר דאלו הן עכ\"ל ומבואר שם בגמרא דדוקא כאן דקנין דרבא הוא דמהני מסיח קטן לפי תומו ולעדות אשה אבל בעלמא לא ע\"ש ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שאם נתייאשו מהם הבעלים פי' שדין מטלטלין הוא שאם נתייאשו כו': "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " לפיכך אם אירע בה קלקול כגון ששטפה נהר כו' בב\"ק דף קי\"ז ע\"ש: אבל אם הפסידה הגזלן כגון שחפר בה בורות כו' בב\"מ דף י\"ד וע\"ש בתו': "
+                ],
+                [
+                    " גזלוה מהגזלן כו' עד והראה לו גם את זאת ונטלה המלך כו' בב\"ק דף קי\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " ונטלה המלך חייב להעמיד לו שדהו שם והטעם שהרי אינו שלו ולא אנסו אלא להראות מה שהוא שלו ע\"ל סי' שפ\"ח בדין מסור: "
+                ],
+                [
+                    " וכשם שהקרקע הנגזלת כו' כך היא לטובתו כ\"כ הרא\"ש בתשובה כלל צ\"ה דין ב' ע\"ש: שאע\"פ שאם גזל מטלטלים כו' ע\"ל סי' שס\"ג מ\"ש בפרישה ודרישה: "
+                ],
+                [
+                    " גזל קרקע ונשתמש בה ואכל כו' שם בתשובה והוא משנה פ' הניזקין ופ\"ק דמציעא: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה כו' בכלל צ\"ה ס\"א: ושמעון כופר הכל כו' עד ישבע שמעון כו' עד\"ר: ששוה בשעת הבציר ה\"ט משום דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ואם עשה מן הענבים יין קנה בשינוי וכמ\"ש בסי' רע\"ח ס\"ו בבכור ופשוט ע\"ש ובסי' שנ\"ד: והפסד קרקע לא ישלם טעמו מפני שלא הפסיד הכרם בידים אלא מעצמו נפסד וכבר נתבאר דמצי א\"ל הרי שלך לפניך ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " עוד ל' א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה כו' שם דין ג': שלש עבירות הן בענין גזילת קרקע שם בתשובה לא כתב קרקע אלא אמ\"ש שם לפני זה דבית שאינו נגזל צריך לשלם שכירות הבית מסיק וכתב ז\"ל ועתה אבאר דין גזל קרקע כי כן הוא האמת ג' עבירות הן בענין גזל הראשונה במחשבה שמתאוה בלבו לממון חבירו כו' ומשמע מלשונו דאכל גזל קאי וכדמסיים במטלטלים וקרקע גם מדנקט בלשונו ל' ממון ג\"כ אלא משום דהרא\"ש ורבי' איירי בקרקע מש\"ה נקט בל' קרקע ואפשר דלרבותא כ\"כ דאפי' קרקע דאינה נגזלת אפ\"ה עובר בג' איסורין ועד\"ר: הראשונה במחשבה שחמד ל\"ד קאמר אלא ר\"ל שנתאוה וכמ\"ש לעיל סי' שנ\"ט דתאוה שייך במחשבה וחמדה בשעה שקנאו ובתשובה כתוב בהדיא שמתאוה וכמ\"ש ל' בסמוך: והשנית בדבור עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש (אבל) [לפיכך] אם גזל שדה כו' לכאורה נראה דאפי' חרשה וזרעה כל שלא אכל פירותיה שם קרקע עליה ואינה נגזלת ואף כשתאמר כשזרעה וצמחה הכחיש בו הקרקע וכשנטל ממנה פירותיה הרי גזל כחש קרקע של חבירו בידו מ\"מ בחרישה לחוד עכ\"פ לא עשה כלום וזהו שסיים רבי' וכתב אבל אם אכל פירות השדה עובר משום לא תגזול דמשמע דוקא על אכילת פירות קרקע עובר בלא תגזול ולא בחרישת הקרקע (ומ\"ש הרא\"ש לא חרשה ולא זרעה הול\"ל לא חרשה וזרעה) ואף דשם בתשובת הרא\"ש כלל צ\"ה סוף דין א' לא כתב שם האי אבל אם אכל פירות כו' רבי' העתיקו וכתבו בשמו אהא דכתב הרא\"ש שם לפני זה באותה תשובה ע\"ש ודוק ועמ\"ש עוד מזה בסי' שע\"ו: ולא העלה שכר לבעליו פי' אפי' הוא גברא דלא עביד למיגר וע\"ל סי' שס\"ג: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כשבא הנגזל ליפרע מן הגזלן כו' כן מבואר בסוגיא דפ\"ק דב\"מ ד\" י\"ד וט\"ו ע\"ש: דהו\"ל כמלוה ע\"פ פי' אע\"פ שהיא מלוה הכתובה בתורה מ\"מ אינו טורף מלקוחות אף שקנו אחר הגזילה דלית להו קלא אבל אם כבר עמד בדין מעשה ב\"ד יש לו קול וכמ\"ש סי' ע\"ט ע\"ש: ואח\"כ מכר כו' פי' קרקעות שלו: אם גזלוה מהגזלן מחמתו פי' ממזלו לאפוקי אם היתה מכת מדינה וה\"ה שאנסו אנס להראות לו שדותיו והראה גם את זה דבזה ג\"כ חייב להעמיד לו שדהו וכמש\"ר סי' שע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " גזל והשביחה כו' כ\"כ הרמב\"ם פ\"ט מהל' גזילה: אינו נוטל מהנגזל אלא הוצאה ואין לו שום שבח דדוקא גבי מטלטלים דמדאורייתא גזלן קנה בשינוי דלא הדר הילכך תקנו רבנן דיקנה הגזלן מיהא השבח אפי' בשינוי דהדר מפני תקנת השבים וכמ\"ש לעיל ר\"ס שס\"ב אבל גבי קרקע דאינה נגזלת לא עביד תקנת' עכ\"ל הרא\"ש והביאו ב\"י בסי' שאחר זה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מכר הגזלן כו' עד ואם ידע הלוקח שהיא גזולה כו' מקרר דינים הללו המה מפלוגתא דרב ושמואל בב\"מ דף י\"ד וממסקנא שם סוף דף ט\"ו ע\"ש ופליגי הפוסקים בפי' הגמרא וע' באשר\"י שם דף ק\"ל ע\"א שהביא ל' הרי\"ף והתו' ודעת הרמ\"ה שבסמוך כתב הרא\"ש שם בע\"ג בשם הרז\"ה: ואינו נותן לו כלום בין אם השביחה כו' ז\"ל מור\"ש ז\"ל פי' השבח שהוא יתר על ההוצ��אה אכ\"ל פי' לפירושו דהא דקאמר ואינו נותן כלום היינו מה שנשאר מן השבח יתר על ההוצאה ממנו אינו נותן כלום ומה שהוא נותן לו השבח שכנגד ההוצאה לא מיקרי שבח אלא הוצאה וק\"ל ועד\"ר: כל ההוצאה מהנגזל דשבח הוצאה גביה דנגזל הוא ואיהו מיתהני מיניה: אפי' לא כתב לו אחריות דאחריות ט\"ס הוא כי דרך המוכרים לכתוב להלוקחים אנא איקום ואשפי ואדכי ואמרוק זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון ופי' עמליהון שבח דאתי מחמת טורח והוצאה ושבחיהון שבח דאתא ממילא וכל מה שרגיל לכתוב אף שלא כתבו אמרי' אחריות ט\"ס הוא: ואם ההוצאה יתירה כו' אין לו כו' כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות: דיקלא ואלים כו' פי' דקל קטן ונעשה גדול והשדה העלה שרטון שהוא במקום זבל וע\"ל בסי' רע\"ח: נוטלו הנגזל כו' דארעיה הוא דאשבח דאפי' שבח דע\"י הוצאה אין לו ול\"ד לשבח מטלטלין כמ\"ש בסמוך ס\"ס שע\"ב: אבל קבל כו' וקנו מיניה או אית ליה כו' כנ\"ל להגיה וכן מצאתי בספרים ישנים וכן משמע בב\"י והטעם כתב משום דמ\"מ שם זבינא איכא עליה ולא הוה הלואה ממש וכן הוא בגמרא האי חילוקא דקרקע על ענין אחר וע' ברי\"ף וה\"ט דכיון דמחזיר ליה קרקע לא מיחזי כרבית אלא דוקא כשמחזיר לו מעות אשר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ופירות שאכל הלוקח כר דקרקע אינה נגזלת וברשותיה דמריה קיימא ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הגוזל שדה ומכרה או נתנה דינים דסי' זה הם מפ\"ק דב\"מ ע\"ש ועד\"ר. שלא כיון בלקיחתו אלא כו' כ' הר\"ן ונ\"י דוקא בלא הכיר בה שהיא גזול' אבל הכיר בה ל\"ק הלוקח דלא שייך למימר בה טעמא דניחא ליה כו': לפיכך אם לא קנאה כו' פי' הואיל ולא נתקיים המקח או המתנה אלא מטעם שרוצה ליקום בהימנותיה לפיכך כו': שתבעו הלוקח בדין כצ\"ל: והתחילו ב\"ד להכריז כו' דהיינו שמכריזין ל' יום מי שרוצה לקנות שדה הגזלן יבוא ויקנה וכדין לוה ומלוה וע\"ל סי' ק\"ג: ולתת לו מעותיו פי' מה שנתן לו הלוקח כנגדה בשעה שקנאה ממנו ואם השביחה הלוקח ודאי הגזלן צריך לשלם להלוקח כל השבח מק\"ו מאם בא הנגזל לטרפו מידו דאין הנגזל נותן לו אלא ההוצאה והשבח דיתר על ההוצאה צריך לשלם הגזלן להלוקח וכמש\"ר בסי' שע\"ג כ\"ש כשהגזלן עצמו לקחו מידו דלוקה עם השבח דצריך הגזלן ליתן להלוקח כל השבח: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם אחר שמכרה כו' שם: ומלשון הרמב\"ם יראה כו' בפ\"ט מהל' גזילה מבואר בדבריו כן: ואין נראה דמיד כשקנאה נתקיים כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " בזבנה אורתה פי' שמכרה לאחר או הורישה לאחד מבניו ואח\"כ קנאה וכנזכר בדברי רבי' בסי' דס\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " פליגי בה רב אחא ורבינא כו' טעם פלוגתתן דאיכא למימר אילו לא טרח לבעלים לא היו נותנים לו במתנה ומה שטרח היה כדי להעמידה ביד הלוקח כדי דליקום בהימנותיה וגם איכא למימר כיון דאתא ממילא כירושה דמי: וא\"א כתב דלא מפקינן מיניה טעמו דהלקיחה שלקח הלוקח מהגזלן מתחלה לאו כלום הוא וכמו שהתחיל רבי' בתחילת סי זה והגזלן המוכר בא עתה במתנתו בכח הנגזל שהקרקע היה בחזקתו ע\"כ הוא בחזקת הגזלן. עוד טעם אחר כיון דאנו מסופקי' אם קבלת המתנה עתה היתה בשביל להעמידה ביד הלוקח או לא והוא עצמו מכחיש לא מפקינן מידו בלא ראיה והסכים בית יוסף לדברי הרא\"ש וכ\"כ מור\"ם בסי' זה בהג\"ה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " היורד לתוך שדה חבירו כו' בב\"מ דף ק\"א אסיקנא דאמר רבי יעקב אמר ר\"י בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו א\"ד משום ישוב ארץ ישראל וא\"ד משום כחשא דארעא (דכבר הכחישו הנטיעות את השדה שינקו ממנו ומש\"ה כיון דהפסידו ממון אפי' בח\"ל אין שומעין לו רש\"י וכן מוכח פי' זה שם מן התוס' ולא כע\"ש ע' בסמ\"ע) מאי בינייהו חוצה לארץ ופסק הרמב\"ם בפ\"י מהל' גזילה כלישנא בתרא ובזה טעם דברי רבי' מבוארי' דהנוטע אינו יכול לומר עצי אני נוטל אפי' בח\"ל משום כחשא דארעא אבל בעל השדה יכול לומר כן ולומר איני חושש על כחשא דארעא דידי ובבונה חורבתו של חבירו דלא שייך שם כחשא שומעין גם לבונה כשאומר עצי ואבני אני נוטל וכמש\"ר בסמוך ס\"ו. ומ\"ש די\"א דאם היא עשויה ליטע אין שומעין ה\"ט דס\"ל דמסמא ניחא ליה ותואנה הוא מבקש וכמ\"ש הראב\"ד פ\"ד בחורבה וגם הרא\"ש כתב שם דמסתבר טעמיה ומיהו ה\"מ היכא דלא השתמש בחורבתו ויש לו משלו שראוי לבנות בנין כזה בלי קיפוח פרנסתו דאז תואנ' הוא מבקש ובכאן אף שעומדת ג\"כ ליטע הרי בעל השדה אומר שניחא ליה לשמש בו בזריעה דלא גרע מרוצה לשמש שאר תשמישין בחורבתו כמקדמת דנא: ומ\"ש אין שומעין לו כו' פי' אלא נותני' לו כפי מה שנותנין לשאר שתלי העיר וכדין אם גילה דעתו דניחא ליה בהנטיעה דכ\"ר בסמוך דאם שדה העשויה ליטע הוא דשמין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטענה והיינו כשאר שתלי העיר וכן פירש\"י והרא\"ש בגמרא אמ\"ש ידו על העליונה ע\"ש (אלא שכאן חילק הרא\"ש מטעם שכתבתי כיון שאומר שניחא לו בזריעה) והיינו כשהשבח יתר על ההוצאה וכשההוצאה יתירה על השבח משמע מדברי הרי\"ף והרמב\"ם דנותנין כל ההוצאה כיון דעשויה ליטע הוא וניחא הוא במה שנוטעים ולולי שנוטעה זה הוה הוא הוציא הוצאה כזו עליה ואף שהב\"י הביא תלמידי רשב\"א דכתבו דלא מתחוור להן פי' הנ\"ל בפי' דידו על העליונה מ\"מ האחרונים תפסו לעיקר כמ\"ש וכן מוכח בש\"ע ע\"ש בסמ\"ע ועד\"ר מ\"ש עוד מזה. "
+                ],
+                [
+                    " והרמ\"ה כתב כו' עד שמין כמה אדם רוצה ליתן כו' כבר כתבתי דהאי שמין כו' הוא כפי' ידו על העליונה הנזכר בגמרא והא דשינה הרמ\"ה והתחיל בל' ידו על העליונה וסיים בל' שמין ליה [ונ\"מ] כמש\"ר בשם הרמב\"ם בס\"ס (שע\"א) <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> נראה דה\"ט משום דהרמ\"ה אל' הגמרא קאי אמימרא דרב ושמואל ואעובדא דרב דמייתי עלה שם הבאתיה בדרישה בר\"ס זה שם בדברי שמואל דאיירי בשדה העשויה ליטע קאמר ל' שמין ליה ובעובדא דרב דמייתי עלה ופי' הרמ\"ה דמיירי בשדה שאינה עשויה ליטע ושם הזכיר כשגילה דעתו דניחא ליה ידו על העליונה ע\"ש ודו\"ק ועיין בב\"י שהכריע כדברי הרמ\"ה וכתב שם דהיינו דוקא כשבעל השדה אמר מתחלה אינו חפץ בנטיעותיך ואח\"כ גילה דעתיה שניחא ליה בנטיעותיו דהוא גרע ואמדינן דעתיה דניחא ליה כאילו היתה שדה עשויה ליטע ושהכי דייק לישנא דרש\"י כו' אבל כשמתחלה אמר הואיל ונטעת אותי אני רוצה לקיימה גם הרמ\"ה מודה דכשהוא שדה שאינה עשויה ליטע דידו על התחתונה ואין משמעות ל' רבינו כן מדכתב או אפי' שאמר כו' דמל' אפי' משמע בשלא אמר שאינו חפץ בהן וע' בסמ\"ע ועיין בעיר שושן מ\"ש בר\"ס זה שלא דק לפי מ\"ש הנ\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ובעל בנכסי אשתו ושותף כיורד כו' כצ\"ל וכתב המ\"מ דהיינו באשתו קטנה ומשום תקנה אבל אשתו גדולה שמין לו וידו על התחתונה: "
+                ],
+                [
+                    " הבונה חורבתו כו' וכ\"כ הרמב\"ם שם פ\"י דהל' גזילה וכרב המ\"מ דהו\"ל כשדה שאינה עשויה ליטע: "
+                ],
+                [
+                    " אמר בעלי הבנין עצי ואבני [אני] נוטל שומעין לו מסקנא דגמרא שם בפ' השואל וכבר כתבתי הטעם דלית בזה משום כחשא דארעא: "
+                ],
+                [
+                    " שדרו ממתיבת' כו' כ\"כ הרי\"ף שם ועיין בנ\"י מ\"ש ע\"ז: והראב\"ד כתב שאין שומעין פי' לבעל החורבה. מסתבר טעמיה כו' ז\"ל ב\"י הפל בפסקי הרא\"ש ז\"ל ואפשר דאף דלמאי דשדרו ממתיבתא איתנהו לדברי הרא\"ש עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א ז\"ל כו' אין ראובן יכול להוציאו עד שיתן לו יציאותיו כו' אע\"פ שגם השואל לא נסתפק בזה אלא אם צריך ליתן גם כל השבח מ\"מ מדכתב לו בשאלתו דכשבא ראובן הוציאו לשמעון מביתו כו' הו\"ל כאילו שאלתו היתה ג\"כ אם הדין עם ראובן שלא רצה ליתן לו כלום או להיות ידו על התחתונה מש\"ה השיב לו דלענין מה שהוציא לצורך הבנין אין הדין עם ראובן אלא צריך ליתן לו כו' ומה שסיים וכתב ז\"ל וכשראובן נותן לשמעון זה או יצא מביתו אפשר דהוצרך לכתוב ג\"כ ללמדנו דלא יכול שמעון לומר לפחות אדור בבית כשיעור ימים ושבועות שהיה ראובן צריך לבנותו כשבא וראה שביתו נטה לנפול קמ\"ל. וסיידו וכיידו פירש\"י סייד טיח בסיד כייד מצוייר ציורים ע\"ג הכותל וע\"ל סי' ער\"ה שם כתבתי דצ\"ל ציידו: אע\"פ שאין הבית רעוע שניחוש לנפילה: ועוד כי הסיד היה כו' פי' ועוד יש לשמעון לטעון שהוא לא הוסיף בנין להנאתו שהרי קודם לכן ג\"כ היה סיד אך שהיה מעופש ולכן בנאו מחדש לתיקון הבית. "
+                ],
+                [
+                    " הרי זה כנוטע שדה העשויה ליטע פי' ומש\"ה שמין לו כמה אדם רוצה ליתן כו' כדמסיק לאפוקי אם לא היה עשוי לבנות דהוה ידו על התחתונה וכנ\"ל לענין לומר לו שקול עציך ואבניך וכבר נתבאר דהרא\"ש ורבינו ס\"ל דאפי' בעשויה ליטע ולבנית יכול לומר שקול והב\"י כתב שכן דעת הרמב\"ם וה\"ה כאן בבונה בחצר דלא עדיפא מיניה וכמ\"ש בדרישה. "
+                ],
+                [
+                    " כל מה ששמין כו' כתב המ\"מ דזה נלמד מההוא דפ' האשה שנפלו דאמרי' שם בע\"ה שהוציא בנכסי אשתו ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול אע\"ג דבעל כיורד ברשות עכ\"ל. בין שהיתה ידו על העליונה כו' ר\"ל בין שירד ברשות שידו על העליונה ואם היציאה יתירה נוטל היציאה וכמ\"ש בדרישה וה\"ה אם השבח יתר על היציאה דאף שנוטל חלק בהשבח מ\"מ נוטל ג\"כ ההוצאה בין שירד שלא ברשות שידו על התחתונה דאפי' אם השבח יתר אינו נותן אלא כשיעור ההוצאה לעולם כשבא לגבות סך ההוצאה צריך לישבע: ומ\"ש הרמב\"ם וכן זה הנוטל שבח בלבד והיתה ידו על העליונה א\"צ שבועה כו' נ\"ל כוונתו דע\"כ דיבר כשנוטל כדינו סך ההוצאה שיכול לומר איני רוצה לישבע ישומו הבנאים כו' ועתה בא לומר דה\"ה נמי אם היתה ידו על העליונה והיציאה יתירה על השבח דהדין ליתן לו ההוצאה אם הוא אומר איני רוצה ליקח ההוצאה היתירה בשבועה אלא השבח בלא שבועה וז\"ש נוטל השבח בלבד פי' אם אינו רוצה ליקח אלא השבט בלבד שהוא פחות מההוצאה כדי שלא יצטרך לישבע שומעין לו וכל מה שישומו מהשבח יטול בלא שבועה ולא מצי אמר ליה כיון דרמיא עליך השבועה או השבע וטול יציאתך או לא תטול כלום וק\"ל. "
+                ],
+                [
+                    " וכשטוען בעל השדה כצ\"ל. שהרי אומר לבעל השדה והרי עדיין לא שמו כו' כתב המ\"מ שם דזה למדו מפ\"ק דבתרא מכותל חצר שנפל שמחייבין אותו לבנות עד ד\"א שנתן כו' ומפרש בגמרא דיתר מד\"א מי יימר דמחייבי רבנן ואיך אמר שנתן ורבו' כתבו לעיל בס\"ס קנ\"ז. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המסיג גבול רעהו כו' כ\"כ הרמב\"ם בפ\"ז דהל' גניבה וכתב המ\"מ שם דהוא מפורש בברייתא בסיפרי בפ' שופטים וזהו דוקא במסיג גבול רעהו בקרקע וע' במרדכי והביאו הב\"י והש\"ע לעיל בסי' קי\"ו בדין מערופיא: ואם בא\"י עובר כו' [עיין בב\"ח מ\"ש בשם הרמב\"ם] ואמת הוא שהרמב\"ם כתב שם שבא\"י עובר בשני לאוין אבל אין נראה דכוונת רבי' הוא כן אלא דוקא קאמר בא\"י עובר אלאו דלא תסיג לחוד דאילו לאו דלא תגזול ולא תגנובו אינו עובר דקרקע אינה נגזלת אלא דגזלן מדרבנן הוא מכח דעבירה דגניבה או גזילה יש עליו וז\"ש כאן דבח\"ל אם בחזקה ה\"ז גזלן כו' ור\"ל עבירה דגזילה ולא דעובר אלאו דלא תגזול ותגנובו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שהיה דרך הרבים כו' בב\"ב דף צ\"ט ומסיק הגמרא בטעמו משום דרב יודא דאמר מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ופירשב\"ם מצר שהחזיקו רבים שהשווהו ותקנהו להילוך והבעלים ידעו ושתקו אסור לקלקלו דודאי מחלו לרבים כ\"ש זה שנתן להם דרך השני בידים הילכך מה שנתן נתן והוא שהחזיקו ובתשובת רשב\"א סי' אלף וקנ\"ב נתבאר בכמה הוא חזקתן וע\"ל ס\"ס קמ\"ח מ\"ש בביאור דברי הרמב\"ם שכתב אם החזיק בדרך ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כשם שאסור לגנוב ולגזול כו' מדתלה איסור היזק ממון חבירו באיסור דגניבה וגזילה ולא למדו מאיסור היזק וחיוב דכתיב גבי נפשו דהא כתיב בתורה בהדיא חיוב תשלומי דד' אבות נזיקין דנזקי ממון הן וגם נאמר מכה בהמה ישלמנה נראה דבא לומר דיש איסור בדבר אפילו אם רוצה לשלם לו היזקו כמו שיש איסור בזה בגניבה ובגזילה דנתבאר בהו ממ\"ש לא תגנובו שהוא מיותר כמ\"ש בר\"ס שמ\"ח בגניבה וגם בריש סי' שנ\"ט בגזילה מדכתיב חבול ישיב רשע גזילה ישלם ע\"ש ומ\"ש אח\"ז בין במזיד בין בשוגג ענין אחר הוא וכאילו כתב ובין במזיד כו' בוי\"ו והא ראיה שפתח באיסור וסיים בחיוב וק\"ל: ומ\"ש ובלבד שלא יהא אנוס כגון כו' מימרא דרבה שם בס\"פ והרמב\"ם בפ\"א מחובל ומזיק ועד\"ר: כתב הרמב\"ם היה עולה בסולם כו' בפ\"ו מהלכות חובל כ\"כ: שזו מכה מידי שמים היא כתב המ\"מ מפני שהוא אנוס גמור ואין רוח שאינה מצויה אונס גמור כ\"כ ולדברי הרמב\"ם צריכין לחלק בהכי אבל לדברי רבי' דגם ברוח שאינה מצויה פטור בנזקי ממון אין צריך לחלק ביניהן ועד\"ר: והראב\"ד השיג כו' לפטור טפי מרוח מצויה כן הוא הגירסא בכל ספרי רבי' שבידינו והוא נכון ע\"פ מש\"ר בסמוך דדוקא בר\"מ חייב אבל ברש\"מ פטור אבל שם בהשגה כתב ז\"ל [מרוח שא\"מ] דאיתלע לאו אונס [גמור וכנ\"ל אבל מל' לאו אונס] משמע דאינו אונס לגמרי ודומה לר\"מ ומש\"ה הביא רבי' דברי הראב\"ד כאילו כתב מ\"ש ברוח מצויה מאחר דלשיטת הראב\"ד דינו בזה ג\"כ ברוח מצויה אלא שהראב\"ד נקט בלשונו רוח שאינה מצויה לשיטתו (דאיירי) [דחייב] ביה הכי [אפי'] בהיזק ממון וכמ\"ש בדרישה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " כאשר יתבאר בע\"ה בסי' שפ\"ו "
+                ],
+                [
+                    " דאסר רב יהודה כן היא גירסת הספרים שבידינו דאמר בדלי\"ת ונכון הוא והוא בגמרא פרק המקבל ועד\"ר: אסור לעמוד כו' הטעם כדי שלא יפסידנה בעין הרע רש\"י ולעיל בסי' קנ\"ח כתבתי ל' המ\"מ דלדעת הרמב\"ם (שהביא רבי' שם) צ\"ל שאינו אלא מדת חסידות: "
+                ],
+                [
+                    " כל מקום שמזיק חייב כו' נראה דצ\"ל בכל מקום בבי\"ת ומקור דינים הללו הן בב\"ק דף מ\"ח כתבתי בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ה\"ג ואם בע\"ה הוזק בנכנס בוי\"ו ולא גרסי' הזיק ביו\"ד: וכתב הרמ\"ה דוקא שלא ידע הב\"ה כו' בדרישה כתבתי ל' רש\"י שפי' דהזיק הוא שהזיקו בידים בין במתכוין בין שלא במתכוון והוזק פי' שהמזיק עומד במקומו והניזק בא ונתקל בה ושם בארתי ג\"כ מתוך הגמרא דכלל הדברים הוא דהיכא דשוין הן הניזק והמזיק שניהן ברשות או שניהן שלא ברשות אזי הזיקו זא\"ז חייב המזיק (אפי' שלא בכוונה דאדם מועד לעולם) ובהוזקו זב\"ז פטור המזיק ואם אחד היה ברשות והשני שלא ברשות אם הזיק זה שברשות לזה שלא ברשות בשוגג אזי פטור המזיק אפי' בהזיקו בידים ואם הזיק שלא ברשות לזה שברשות חייב אפי' בהוזק מיהו כתב הרמ\"ה הא דחלקנו בין שניהן שוין לאינן שוין כנ\"ל היינו דוקא בדלא ידע הבע\"ה בזה שנכנס שלא ברשות אבל ראהו בחצירו או ברשותו במקום שנעשה הנזק (פ\"א) אזי הוה דינם כאילו הן שניהן ברשות דבהזיק חייב ובהוזק פטור ועפ\"ז נתבארו דברי רבי' דהתחיל וכתב דאם בשוגג הזיק ב\"ה בהנכנס שלא ברשות ב\"ה פטור אפי' בהזיקו מפני שהוא ברשות ולא הו\"ל לאסוקי אדעתיה שנכנס שם שום אדם שלא ברשותו ומסיק וכתב דאם בע\"ה הוזק בנכנס אפי' בשוגג חייב הנכנס מפני שנכנס שלא ברשות ור\"ל דכיון שהוא ברשות לא הו\"ל לבע\"ה לאסוקי אדעתיה שיכנס שם אדם שישמור נפשו ממנו והנכנס ידע בודאי שהבע\"ה שם הו\"ל לאזהוריה מש\"ה חייב אפי' בהוזק ומסיק בשם הרמ\"ה דאם ידע הב\"ה מהכניסה דאז הו\"ל ג\"כ לאסוקי אדעתיה פטור הנכנס מהוזק בו בע\"ה אבל לא מהזיק וכדין שניהן ברשות וה\"ה ברישא בהזיק ב\"ה להנכנס כו' וכמ\"ש ואח\"כ מסיק וכתב דאם שניהם ברשות תו שלא ברשות אזי פטורין בהוזקו והוא שלא ראו זא\"ז פי' בשעה שנעשה הנזק לא ראו זא\"ז [הא אם ראו זא\"ז] חייב המזיק אפי' בהוזק ומסיק וכתב לפיכך שנים שהיו רצים כו' ללמדנו בזה דאפי' שניהן בר\"ה מצינו שם כל החילוקים הנ\"ל משום דההליכה שם נקרא ברשות וריצה שלא ברשות וקיצר בבבא זו ולא כתב דאיירי בדלא ראו זא\"ז סמך אמ\"ש לפני זה דהיא היא וק\"ל ועד\"ר שם כתבתי ל' התו' מילתא בטעמא:"
+                ],
+                [
+                    " כגון שנתן בעל החצר לשניהן כו' וה\"ה אם נתן ראובן רשות לשמעון ליכנס לחצירו והזיקו זא\"ז שמיקרי שניהם ברשות (וכן פירש\"י שם בהדיא) אלא משום סיפא נקטו שכתב אם לא ידעו זה בזה כו' וזה שייך בשנים שנכנסו לרשות השלישי ולא באחד שנכנס לרשות השני דאז ודאי ידע הנכנס שבע\"ה ברשותו הוא וק\"ל: אע\"פ שלא כיונו דבניזקין אין חילוק בין כיונו ללא כיונו דאדם מועד לעולם וכנ\"ל וכדלקמן סי' תכ\"א ע\"ש: לפיכך שנים שהיו רצין כו' בב\"ק דף ל\"ב: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומ\"ש אבל בע\"ש כו' מפני שרץ ברשות בגמ' קאמר בע\"ש מאי ברשות איכא כדר' חנינא דאמר בואו ונצא לקראת כלה מלכתא וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ו דחובל רץ ברשות כדי שלא נכנס שבת והוא אינו פנוי עכ\"ל ולפי ל' הרמב\"ם קצת משמע אפי' רץ בעסקיו כדי לגמרם קודם שבת מיקרי רץ ברשות וז\"א דא\"כ אין לדבר סוף אלא ר\"ל כדי שיהיה פנוי ממה שהוא צריך לשבת וכן מבואר בש\"ע בדברי מור\"ם ז\"ל ע\"ש וכתב המרדכי דאפי' לדבר מצוה אינו רשאי לרוץ אם לא שאין לו שהות לעשות אח\"כ. כתב הרמ\"ה אם שניהם רצו והזיקו זא\"ז פטורין כו' עד עבד מעשה כו' מל' הרמ\"ה משמע ומוכח דהמעשה הוא מה שהן רצין ודרך ריצתן שפוגעין זה את זה בזה מזיקין זא\"ז הן שניזקו שניהן הן שניזק אחד עכ\"פ אין לאחד על השני כלום כיון דגם הניזק עשה מעשה שהוזק ע\"י ומ\"ש הרמ\"ה והא דאמרי' דהזיקו זא\"ז חייבין כו' ר\"ל הא דאמרי' בהפרה הנ\"ל בשניהן ברשות או שלא ברשות הוזקו פטורין ובהזיקו חייב קאמר דהתם מיירי שהניזק לא עשה כלום דבזה הרמ\"ה מודה דיש בו חילוק בין הוזקו בין הזיקו אלא שמחדש שבשניהן רצין ועבדי מעשה אפי' הזיקו פטורין ושאליביה אצ\"ל דהזיקו זא\"ז דקתני בהמניח דפטורין הוא ל\"ד וצ\"ל הוזקו כדפירש\"י ואף שקתני שם במשנה נמי שנים שהיו מהלכין בר\"ה והזיקו זא\"ז פטורין נראה דהרמ\"ה מפרשו דמיירי דבדרך הליכתם עשו שניהם מעשה מש\"ה פטורין אף בהליכתן ואף שקתני המשנה סתם מ\"מ יגיד עליו ריעו דכמו דשנים רצין דקתני שם בהדיא בהזיקו זא\"ז דפטורין ומשום דשניהם עבדי מעשה כן מיירי נמי הא דשנים מהלכין ומשה\"נ נקט הרמ\"ה בלשונו שנים רצים דהא הוא כתב דהזיקו דוקא הוא והרי ודאי שם שניהן עשו מעשה ודוק. והא דלא כתב והרמ\"ה כתב בל' פלוגתא ה\"ט כיון דהרמ\"ה מודה לדברי רש\"י דיש חילוק בין הוזק להזיק וכמ\"ש וגם רש\"י אפשר דמודה להרמ\"ה דבשניהם עבדו מעשה דפטורין והשתא א\"ש דכתב הרא\"ש בתשובה (ורבינו הביאו בסי' תכ\"א) בפשיטות דשנים רצים והזיקו זא\"ז דפטורין ולא כתב דברי רש\"י דס\"ל דדוקא בהוזק הדין כן ולא בהזיקו אלא ודאי גם רש\"י מודה בזה והא דכתב רש\"י בשניהן רצין והזיקו זא\"ז דחייבין אפשר דמיירי בלא הזיקו זא\"ז דרך פגיעתן בריצתן באופן דתרווייהו עבדי מעשה אלא נקט בלשונו שנים רצים או מהלכין כאילו כתב שנים שהיו מהלכין שלא ברשות והיינו כשרצין בר\"ה או ברשות והיינו כשמהלכין ובתרווייהו איירי דהניזק לא עשה מעשה ודוק ועד\"ר מ\"ש עוד מזה: והוזקו זא\"ז פטורין נראה דט\"ס הוא וצ\"ל והזיקו זא\"ז שהרי בריש דבריו התחיל בדין הזיקו ועוד דהנך דשנים רצים היינו מתני' דפ' המניח כנ\"ל ושם קתני והזיקו זא\"ז פטורין (ועוד דא\"כ הול\"ל והוזקו זה בזה) לכן נראה כמ\"ש שוב מצאתי בח\"מ של קלף שכתוב בו ז\"ל אבל שנים כו' כהוזקו זא\"ז דמי ופטורין: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א כו' כלל ק\"א סי' ה': הוי כמו חציו פי' וחייב עליו בכל מקום כדלקמן סי' תי\"ח או לרגל מדמינן ליה דפטור [בר\"ה] כדלקמן סי' שפ\"ט וסי' ש\"ץ: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שנים שמהלכין בר\"ה כו' כל סוגיא זו מתפרש בב\"ק דף ל\"א ול\"ב וע\"ש מ\"ש שם התוס' והרא\"ש ע\"ש: ופגעו זה בזה פי' שפגעו ממש שהלכו זה כנגד זה נמצא שגם בעל החבית סייע בשבירתו אבל בזה אחר זה האחרון עשה כל המעשה ואם בעל הקורה אחרון חייב וכדמפרש ואזיל: לפי שהיו שניהן ברשות כן הוא ל' המשנה שם וכתבו התו' שם דבא למעוטי אם היה בעל קורה רץ ובעל חבית מהלך דחייב אפילו סייעו בעל החבית דאז כיון שאין לו רשות להלוך שם לא היה לו לבעל החבית ליזהר ממנו עכ\"ל וע\"ל סי' שע\"ח ס\"ח: ואם עמד בעל הקורה לנוח מכובד כו' דמשונה הוא שאין דרך ר\"ה לכך אבל לתקן משאו אורחיה הוא ועד\"ר: אפילו אם אין הקורה ממלאה את כל הדרך כ\"כ הרא\"ש שם וז\"ל ואע\"ג דהגמרא מוקי לה בעומד כשלדא (פירש\"י כנבילה המונחת ברוחב הדרך) וממלאה את כל הדרך הרי\"ף לא הביא ההיא אוקימתא ונתן טעם לדבריו ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' בפ\"ו דחובל כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " שאין סתם ספסל ראוי נסבלן פי' אין ראיי לסבול אנשים שמנים כ\"כ אבל אם היושבים אינם שמנים אפי' ישבו עליו עשרה דכל ספסל עשוי לסבול כ\"כ אנשים שיכולין לישב זה אצל זה בארכו: אם לא היה נשבר כו' לבדו חייב שהרי הוא עשה וגרם עיקר ההיזק והם לא גרמו שום שבירה כלל ודומה לטוען באחרונה בספינה משא מכבדת על הספינה וכמעשה דחמרא: ואם הענין כך דבזולתו היה מתקיים שעה כו' ואם לאו כולם חייבים דיכול לומר להן כיון שמצאתי מקום פנוי בספסל לישב עליו יש לי רשות לישב עליו כמו אתם ואתם שידעתם שאין הספסל ראוי לקיים היה לכם לעמוד ולפיכך גם [לכם] חלק בשבירה זו אבל גבי ספינה הנ\"ל ולקמן בסי' שפ\"ג גבי חבילות כל שגרם זה האחרון בחבילתו כבידות יתירה להספינה או לבהמה הוא חייב ואינו יכול לומר כיון שראיתם שאין הבהמה או הספינה יכולים להכיל משאות אלו היה לכם ליקח משאיכם דסתם חבילה ומשאוי הנטען על הספינה או בהמה עומדת להיות מונח עליה עד מקום שרוצה להוליכה שם ומדקדקים בשעת טעינה על הספינה או בהמה כמה ראויה לטעון עליה וגם כשטוענין עליה מיד ניכר הכבידות שאין הבהמה והספינה יכולים לילך בטוב (משא\"כ בספסל שאין ניכר בה הכבידות עד שנשברה תחתיה בפעם אחת) מש\"ה לא היה לטעון כיון שהוא אחרון וק\"ל והיותר נראה דלא אמרי' כן דהו\"ל כו' אלא היכא דגם זולתו היה נשבר לאחר זמן דבזה דוקא אמרינן כיון דעכ\"פ אתם הייתם עומדים אח\"כ היה לכם לעמוד מיד משא\"כ בספינה וחבילות וכן הוכחתי בדרישה ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הקוצץ נטיעותיו אע\"פ שאינו רשאי אחרים שקצצו חייבין כן הוא הגירס' בכל ספרי רבי' וה\"פ אע\"פ שהוא בר הכי שהוא מזיק וקוצץ נטיעותיו הטובים אע\"פ שאינו רשאי לעשות אפ\"ה אחרים שקצצו חייבי' ולא אמרי' שאיש כזה שאינו חס על ממונו וגם בעל עבירות הוא שהרי עובר בלאו דאותו לא תכרות גם אחרים שקצצו בנטיעותיו לא יתחייבו קמ\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " חייב לשלם כפי מה שיראו הדייני' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אתה אמרת כו' שם בגמרא: אבל שאר כל המזיק אינו נאמן פי' אפי' יש לו מגו לומר לא הזקתי כגון דליכא עדים שהזיקו אפ\"ה אינו נאמן דהוי מגו במקום חזקה דאנן סהדי שלא א\"ל שיזיקו כ\"כ ר\"ן שם והכריח כן מסוגיא ע\"ש וכיוצא בזה כ\"ר לעיל בס\"ס קל\"ו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ובא אחר וכיסה כו' הא דלא אמר שזימן לו חיה ועוף לשחוט ובא אחר ושחט אפשר דלרבותא קאמר אפי' לא לקני לו אלא מצות כיסוי דלא פסיקא כולי האי שאם לא קדם זה וכיסה שהיה הוא מכסה שהרי אילו כסהו הרוח א\"צ לכסות עוד וכמבואר בי\"ד סי' כ\"ח אפ\"ה חייב לשלם הי' זהובים ויותר נ\"ל דדוקא קאמר וכיסה כו' דאילו הכין לו לשחוט ובא אחר ושחט פטור מלשלם דלא מיקרי הפקעת מצות עשה דהא אי בעי לא אכיל ולא שחט משא\"כ מצות כיסוי דמיד ששחט לא סגי ליה אי לא כיסה והוה שפיר חיוב מצות עשה וק\"ל ולפ\"ז מש\"ר בי\"ד ס\"ס הנ\"ל במי שנתנו לו בן למול וקדם אחר ומל שכתב ז\"ל אבל אין לפטרו ומטעם דיתן לו תרנגול אחר לשחוט כו' ל\"ד לשחוט אלא ר\"ל לשחוט ולכסות ודוק: חייב ליתן לו י' זהובים ואין מגבין ליה עתה אבל אי תפיס לא מפקינן מיניה וכמ\"ש בי\"ד בס\"ס הנ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כשם שחייב כו' לפיכך אם כו' איבעיא דאיפשיטא בב\"ק דף כ\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ולקמן בנזקי האש כו' ס\"ס תי\"ת שם כתב דעת רש\"י דפירשו אף בלא כפות והארכתי מזה שם בדרישה ובסמ\"ע ע\"ש: ובעבד פטור אפי' בכה\"ג מבואר שם דהיינו דוקא שיראה בעליו עומד אצלו ומשום דהמניח חושב שבעליו יסירנו כיון שעבד חייב במצות ולא יסמוך על התשלומין של זה משא\"כ בש��ר כפות דהשור עצמו לא יכול לנערו ובעליו אינו חושש להסירה כיון שזה חייב בתשלומי': בשור נמי פטור דהרי יכול לנערה מעליו ובשלא נערה מיחשב כמו אונס ופטור אבל כשדחפו לים ליכא האי טעמא וזש\"ר ומ\"מ כשדוחף כו': "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש בין אם הוא תם או מועד פי' כשהוא תם פשיטא דמותר דאם לא ישמטנו אזי יפסיד דלא ישלם לו אלא חצי נזק אלא אפילו מועד דלית ליה פסידא מותר לאינש למיעבד ליה דינא לנפשיה בכה\"ג כן מפורש שם: אם יכול לשמטו כו' דוקא כאן שדוחפו בידים יש חילוק בין אם היה יכול לשמטו משא\"כ ברישא דנוטל את שלו פטור אף אם היה יכול לשמוט העליון בנחת וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם שנים שהמיתו כו' עד היתה בהמת כו' בפ\"ו מהל' חובל כ\"כ ועמ\"ש המ\"מ שם טעם לדבריו: משלשין ביניהן ור\"ל הב\"ד נעשה להן שליש ופוסקין להו לשלם ביחד וקמ\"ל דל\"ת דכ\"א ישלם דמי כולו אף דיש בהכאה דכ\"א כדי להמית ועד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " היתה בהמת חבירו במים כו' למד ק\"ו מרוצח דלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון חייבה התורה לצמצם (ומת) נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שיחייב את המצמצם משום דינא דגרמי: שפטור מדיני אדם משום דגורם בעלמא הוא אבל חייב בדיני שמים: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שאינו עושה בגופו הוא תולדתו ע' בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " הכה בפטיש ויצא מתחת ידו ניצוץ כו' בב\"ק ד' ס\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " הבנאי שקיבל בב\"ק ד' צ\"ח וכתבו הרמב\"ם בפ\"ו מהל' חובל וכ' שם המ\"מ אם מחמת הכאה חייב מפני שהוא כזורק חץ והזיק: "
+                ],
+                [
+                    " החוצב שחצב כו' עד סוף הסי' ברייתא וגמרא הוא בב\"מ דף קי\"ח ור\"ל החוצב שחצב אבן מן ההר ונותנו לאומן להחליקו: הסתת חייב בגמרא מוקי לה אפי' בקבלנות וכולן שותפין אפ\"ה חייב זה שהיתה מסורה בידו כיון דמניחו הנזק מוטל עליו כל היכי דמתרמי: אם הם קבלנים פי' החוצב והמסתת והמחמר והכתף והבנאי [והמסדר] כולם קבלו יחד מב\"ה לבנות לו כותל שכ\"א יעשה לצורך הכותל כפי עניינו כולם חייבים דלאחר שהניחו שם לאו גירי דיליה וכולן שותפין יחד ועליהן המלאכה לעשות וקבלו אחריות הנזק יחד רש\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המזיק לחבירו היזק כו' ע\"ל ר\"ס שס\"ג: לפיכך אם מת כו' אין קונסין בנו כו' מימרא דאביי הוא בפ' השולח (גיטין דף מ\"ד) וכן אם היה שוגג פטור וה\"ה אם היה אונס וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ד דחובל: המנסך יין חבירו ע' בי\"ד ס\"ד ושם ביארתיהו: שאין אדם אוסר כו' פי' מסתמא אמרי' לא היתה כוונתו לאסור אלא לצערו קמכוין: ואם היה לו בה שותפות כו' חייב לשלם עד\"ר: חל משעה שהגביהו מכאן הוכיח במסכת ע\"ז דאין דרך ניסוך אלא בהגבהת היין ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " לפיכך כתב הרמב\"ם פ\"ד דחובל כ\"כ: הדוחף מטבע כו' בב\"ק אמר רבה שהוא פטור מ\"ט כו' [ע' בב\"ח בסעיף ג' שהביאו גם מ\"ש הרא\"ש על מימרא דרבה] ואמר רבה השף מטבע פי' שהכה בקורנוס עליה ופחת הצורה של המטבע ולא גרעה ממשקלה אלא גרמה דלא שויא להוצאה פטור וס\"ל להרמב\"ם דלדידן דקיי\"ל כר\"מ חייב בכל אלו ולר\"י ס\"ל דפטור כמ\"ש בסמוך: דקיי\"ל שהוא מחול כדלעיל סי' ס\"ו סכ\"ג: ומ\"ש וכן השורף כו' שם דף צ\"ח ורמב\"ם שם: וכגון שמאמין כו' אבל אם אינו מאמין אינו משלם אלא דמי הנייר בלבד ��ע\"ל בסי' צ\"ה ס\"ט ומ\"ש שם בזה: שהעדים יעשו למלוה כו' נ\"ל דל\"ד קאמר שהעדים יעשו דהא מבואר לעיל סי' מ\"א דאין העדים יכולין לעשות שטר חדש אלא ר\"ל שהעדים יעידו בב\"ד והב\"ד יעשו לו שטר אחר וכמבואר שם: וכן הזורק כלי כו' עד\"ר "
+                ],
+                [
+                    " ור\"י פי' כיון דקיי\"ל כו' שם וכתבו הרא\"ש שם ובפ' הגוזל עצים: צריך לחלק ביניהן כו' ושם מפורש בתו' ובמרדכי טעם החילוק דאינו חייב אלא כשהוא עצמו עושה ההיזק וכשההיזק נעשה מיד דכל אלו דחשיב רבי' בשם ר\"י לחיוב נעשה בהן ההיזק מיד דבהמראה ממון חבירו לעכו\"ם ג\"כ מיד יפלו עליו כתוא מכמר כמ\"ש בסי' שפ\"ח ובמראה דינר לשולחני מיירי נמי דמקבלו מחבירו מכח דיבורו שאומר טוב הוא נמצא שההיזק נגמר מיד ואינו יכול להשמיט עצמו מלקבלו והאחרים שכ\"ר לפטור בשעת מעשה לא ברי היזקא גם אינו עושה ההיזק בידים: ומסכך גפנו על תבואת חבירו פי' ועושה כלאים גמרא דף ק': והדוחף מטבע עד שנפל למים דהרי היא מונחת לפניו בעין וראויה להביאה אבל הזורק מראש הגג ואין תחתיהם כרים וכסתות חייב הזורק כמ\"ש בס\"ס זה דהתם נשבר הכלי מכח זריקתו: והשולח בעירה פי' ששולח דליקה ביד חש\"ו דפטור מד\"א וחייב בדיני שמים וכמש\"ר סי' תי\"א אבל אם שלח בהמה ביד חש\"ו לבעור בשדה אחר נראה דחייב וכמש\"ר בסי' שצ\"ו בדין המוסר בהמה ביד חש\"ו ויצאה והזיקה דחייב ע\"ש: והטומן קמת חבירו מפני הדליקה וס\"א הכופף קמת חבירו בפני הדליקה ושניהם בב\"ק דף נ\"ו וז\"ל הכופף קמת חבירו בפני הדליקה והפורץ גדר בפני בהמת חבירו כו' פטור מד\"א וחייב בדיני שמים ופריך ה\"ד אי דמטיא ליה הדליקה ברוח מצויה מכח זה שכופף את הקמה א\"כ מבעיר בידים הוא ובדיני אדם נמי ליחייב אלא דמטיא ברוח שאינה מצויה דמידי דלא סלקא אדעתא הוא רב אשי אמר טומן קמתו איתמר ופירש\"י שכיסה קמת חבירו בסדיני' כשראה הדליקה באה ושווי' טמון באש והוא לא שלח את הבערה וגרם הפסד לניזק שפוטר המבעיר עכ\"ל: וליבה ולבתו הרוח נתבאר שם בהכונס דמיירי דלא היה בשיעור להבתו כדי שישרוף אלא שהרוח גרמה והרוח אינה מצויה וכן לקמן סי' תי\"ח: כל אלו פטורים מדינא דגרמי כלומר אין בהן דין דגרמי ב\"י: וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל ע' באשר\"י פ' לא יחפור דהאריך בנתינת טעם לחילוק דינים אלו אבל התו' פ' לא יחפור והמרדכי פ' הגוזל עצים סי' קי\"ט הקשו על חילוקים אלו ומסקי בשם ריצב\"א דעיקר החילוק הוא דדיני דגרמי לא חייבי אלא משום קנס וכל מילתא דשכיחא קנסו ביה רבנן שלא יהא הולך כל אחד ומזיק לחבירו וכל דלא שכיחא לא וכן איתא בירושלמי:"
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם פ\"ז מהל' חובל כ\"כ ועד\"ר לעיל בסמוך בס\"ב שם כתבתי טעמו וטעם רבי' שמתמה עליו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כאשר ישלם המזיק שמין לו השברים כו' עד סוף הסימן כ\"כ ברמב\"ם פ\"ד מהל' חובל ע\"ש בקצת שינוי לשון וכתב ה\"ה זהו שמין לשואל האמור בפ\"ק ובפ' השואל ואיתא בהלכות עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כמו שהנגזל נשבע ונוטל כו' כ\"כ גם הרמב\"ם בספ\"ז דחובל והוא בב\"ק דף ס\"א וס\"ב ע\"ש וכתב הב\"י והטעם דשבועה שכל הנוטל מחבירו ממון דאידך לא ידע אינו נוטל [אלא בשבועה בנק\"ח עכ\"ל: ומ\"ש והוא דבר שהוא אמוד שם בגמ': וכגון שיטענו בדבר הרגיל שם בגמרא ועד\"ר: ומש\"ר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' לא מצאתי שכ\"כ הרא\"ש אהאי דינא אלא י\"ל דלמדו מכלל דבריו ועד\"ר גם מש\"ר בכיוצא בזה בסמוך בדין מס��ר בס\"ד: המוסר ממון חבירו כו' עד ס\"ג מבואר בב\"ק דף קי\"ו ודף קי\"ז ובפ\"ק דף ה' ע\"ש ומש\"ר בין אנס עכו\"ם כו' כ\"כ הרמב\"ם פ\"ח דחובל ודינו כשאר מזיק כו' נראה שכ\"כ לומר דמשלם ממיטב כדאית' ריש ב\"ק וא\"נ כ\"כ לומר שאם מת גובה מיורשיו וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ח דחובל ב\"י. או שאנסוהו להראות שלו כו' שם דף קי\"ו לענין קרקע יכ\"ר בסי' שע\"א כ\"ה וה\"ה לענין: ולא אמרו לו על מה כו' חייב שי\"ל שבשביל ממונו באו וכן איחא שם בגמרא ז\"ל ההוא גברא דאפקידו בידיה כסא דכספא סליקו עליה גנבי שקלי' ויהבי להו דמסקינן אי אינו אמוד בממון פטור דודאי לא באו אלא בשביל הפקדון ואם אמוד בממון הוא עליה דידיה אתו חייב. וכ\"ר סי' רצ\"ב סי\"ב ועד\"ר: אבל אם אנסו כו' בתשובת מיימון דספר נזיקין סי' כ' מפורש דהיינו אונס נפשות ולא אונס ממון וכתב ב\"י דאונס מחמת מכות הוה כאונס נפשות: והראב\"ד כתב שהוא פטור כו' וכ\"כ הרי\"ף כו' עיין ברי\"ף שם פ' הגוזל בתרא סי' רכ\"ב שהוכיח כדבריו מהגמרא ובהר\"ן הביא דברי הראב\"ד וראיותיו האריך בזה מאוד וכתב שדעת הגאון גם רש\"י ובעל העיטור כדברי הראב\"ד וכתב שם הר\"ן דאין סתירה להרי\"ף ולסייעתו מעובדא דההוא דאפקידו בידים כסא דכספא הנ\"ל דאמרי' דפטור אע\"ג דנטלו ונתנו להן בידים דס\"ל דשאני התם כיון שהיה פקדון אצלו האי כסא והם אדעת' דהאי כסא אתו נמצא דכל אונסא דמתיליד ליה מחמת האי כסא אתיילד ליה דאילו לא היה אצלו פקדון מעולם לא היו באי' אצלו. וכיון דאהאי כסא אתו למה יפסיד הוא בזה אבל כאן שמאנסי' אותו שיבא להן מעות של ראובן מבית ראובן דלא בא האנס מחמת מעות ראובן אלא ריע מזלו גרם דאל\"כ איך באים אצלו לאנסו שיתן להן מעות חבירו שאינו ברשותו ולהכי נסתחפה שדיהו חייב [אפי' הביאו להם]: ואפי' בזה כתב א\"א הרא\"ש כו' אבל ידע האנס שהיה לפלוני ממון כו' כב\"י שכתב החכם המרשי' כו' (עב\"ח שהביאו. ונ\"ל דר\"ל דמש\"ר בשם הרא\"ש דכי ידע האנס שיש לפ' ממון פטור בשנאנסו להביאו היינו בשידע האנס מקום ממון של פ' ולא היה יכול ליטלו ולא הוה כדקאי בתרי עברי דנהרא המוזכר שם דף קי\"ז עליו דשם חייב בשמושיט לו אע\"פ דידע מקומו משום דלא יכול האנס ליטלו. אבל בשלא ידע האנס מקום הממון אע\"פ שידע שיש לפ' ממון אפ\"ה חייב כשהביא לו הישראל דהא להרא\"ש כל דעביד מעשה אפי' אנסו אונס גדול. מיהו צ\"ל דלא ידע האנס מקום הנחתו ממש אלא שיודע שיש לו בבית זה ואם לא היה ישראל זה הי' מחפש בבית עד שמצאו דאל\"כ קשה מאי ואפי' בזה כתב א\"א הרא\"ש כו' דכ\"ר הא כ\"ש הוא ממ\"ש לפניזה באנסו להראות והראה הישראל מקומו אפי' נטלו אח\"כ בידים ונתנו לו בלא אונס פטור וק\"ל ועד\"ר שם כתבתי די\"מ בע\"א ושאינו נראה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ויסלק האנס מעליו כו' כ' בתשו' מיימון דספר נזיקין סי' כ\"א דמ\"מ אינו נקרא מלשין בעלילה ואפי' הפסיד לאותו שתקפו מידו ע\"י אנסין הרבה כגון שהעלילו עליו כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ראובן שהיה חייב מעות לאנס כו' הוא בירושלמי דפ' הגוזל בשם ריב\"ל דאמר אין אדם נתפס על חבירו וחייב ליתן לו (כל) אלא בארנונא כו' ומטעם שמחוק המלך הוא למשכן במס איש על חבירו וא\"כ אינו בדין שיפסיד וכמש\"ר בסי' שפ\"ט וקכ\"ח והרמב\"ם כתבו בפ\"ח דחובל ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " מסור מבעיא לן כו' בס\"פ הכונס (בבא קמא דף ס\"ב) ע\"ש באשר\"י דכתב דברי ר\"ת ודברי ר\"י שכ\"ר בסמוך ע\"ש: ומש\"ר בשם הרמב\"ם שאם תפס הנמסר כו' בפ\"ח דחובל כ\"כ ומבואר שם מדבריו ��ס\"ל דמיירי האיבעיא כשמכחיש המסור לנמסר וכמש\"ר בשם ר\"ת בסמוך ומבואר עוד שם דאפי' באנסוהו להראות או להביא דאינו נקרא רשע כיון שאנוס הוא (כמש\"ר בסמוך בשמו) מ\"מ נשבע זה הנמסר ומחזיק מה שבידו ולא אמרי' שישבע זה המסור שהוא כדבריו כיון שכשר הוא ולא ישלם דכיון דמספקא לן אי עשו תקנת נגזל במלשין או לא ובכל תיקו ס\"ל דמהני תפיסה וזה תפוס ומוחזק לא משבעינן ליה להוציא מזה המוחזק ודו\"ק. ועי\"ל הא דכתב הרמב\"ם דאינו נקרא רשע היינו להיות פסול לעדות ולשבועה בממון אחר אבל לממון זה ודאי נעשה חשוד ופסול ודומה לזה כ\"ר לעיל סי' ע\"א וע\"ט אהא דקי\"ל חשוד לממון זה אינו חשוד לממון אחר: ולדעת א\"א הרא\"ש כיון דדינא הוא כו' עמ\"ש לעיל בר\"ס זה בדין ניזק בדרישה: ור\"י פי' אפילו אין המוסר כו' וכל זה במוסר לממון אבל מוסר גופו של חבירו או שגרם לו תפיסה הנמסר ישבע ונוטל ממנו כל היזקו: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם אין המוסר נשבע כו' שם בפ' הנ\"ל ועמ\"ש בסמוך: אבל אם אנסוהו להראות או להביא אותו ונשא ונתן ביד כו' כן הוא במיימוני פ\"ח דחובל ובש\"ע ולפ\"ז א\"ש מ\"ש אע\"פ שחייב לשלם דמשמע דקאי גם אמ\"ש אם אנסוהו להראות וכשאנסוהו להראות והראה כ\"ר לעיל דפטור אף מהתשלומין אלא ודאי ה\"ק בין שאנסוהו להראות ונשאו ונתנו ביד או שגם אנסוהו להביא אותו אע\"פ שחייב כו'. ומיהו א\"צ להגיה בדברי הרמב\"ם כאן ונשא ונתן ביד די\"ל דה\"ק בד\"א בשהראה מעצמו ואז נעשה רשע אפי' לא הביאו אבל אם אנסוהו אינו נעשה רשע ל\"מ במה שמראה ולא הביאה דאז פטור אלא אפילו אנסוהו על ההבאה והוא עשה כן ונשא ונתן ביד דאז חייב על התשלומין אפ\"ה אינו רשע וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל בכלל י\"ז דין ה' והביאו ג\"כ רבינו לעיל סי' צ' ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם אסור למסור כו\" עד וכ\"כ רבי' אשר מלוני\"ל הכל מדברי הרמב\"ם שכ\"כ שם פ\"ח דחובל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כשם שאסור לאדם שיזיק כו' יש בו רוח חיים כו' אין בו רוח חיים כגון בור אש ותולדותיהן כל אלו מפרשין בתורה ורבינו מבארם בסימנים הבאים כ\"א במקומו: שאם היה חייב בנזקיו כו' כבר כ\"ר ג\"כ בסי' שמ\"ט ס\"ג ושם ביארתיו: בהמה דכתיב כי יגוף שור את איש כו' ז\"ל ב\"י השתא אהדר לפרש מ\"ש תחלה שהוא חייב על נזקי ממונו בהמה חיה או עוף וקאמר השתא בהמה מפרשי בקרא כי יגוף שור איש כו' ומינה ילפי' לחיה או עוף עכ\"ל. ותנן אחד השור וא' כל בהמה כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר ואין הדין שוה בכלן כו' הכל מבואר בפ\"ק דב\"ק ע\"ש: ויש שיש בהם דברים שמועדים כו' כצ\"ל וה\"ק יש שני מינין א' שהן מועדין מתחלת היזקן כגון הזאב והארי כו' וכמש\"ר אח\"כ בס\"ג. ויש מין שני כגון בהמה שהוא מחולק שבמקצת דברים הוא מועד מתחלתו והיינו בשן ורגל שבו ובמקצתו הוא תם מתחלתו כגון בקרן ועיין בר\"ס ש\"ץ ושצ\"א ושם מבואר למה זה תם מתחלתו וזה מועד ועיין ל' הרמב\"ם פ\"א דנזקי ממון הלכה ד': ועוד יש בין תם למועד כו' עבד\"ר: חיוב הנזק על נכסי בעליו פי' שנוטל השור המזיק ומותר הנזק משלם מביתו לאפוקי שור תם שאין לו שיעבודא אלא על גוף המזיק והטעם כיון דקנס הוא לא קנסוהו הבעלים בממונם אבל נ\"ש לאו קנס הוא אלא כהזיקו הבעלים בעצמן: ותם נעשה מועד ע\"י ג' נגיחות זא\"ז פי' בג' ימים בכל יום פ\"א אבל אם נגח ג' פעמים ביום א' או בב' ימים אין נעשה מועד ע\"י כך ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם ז\"ל שכולן כו' בפ\"א דנזקי ממון כ\"כ ע\"ש כגון הארי לדרוס ולאכול פי' מפני שהארי מלך בחיות ולא ישוב מפני כל אין ממתין לה עד שתמות אבל זאב ושאר חיות מפני מורך לבבם אינם אוכלים בעוד טריפה חי ומנענע כ\"כ הרא\"ש סוף פ\"ק דב\"ק נמצא דמ\"ש או לטרוף ולהניח ר\"ל שטורף הבהמה ומניחו שם מומת על הארץ ואינו אוכל כלל וזה דרכו הוא ולכך הוה מועד ארי ונחש שממיתין אע\"פ שאינן נהנות כיון שכן דרכם ונח בזה רוגזם וכמ\"ש עוד מזה בסמוך: וחייב עליו ברשות הניזק נ\"ש ופטור בר\"ה פי' דוקא לר\"י דאין א' מהן מועדין אלא בדבר שדרכו בכך נמצא שיש לו דין רגל דחייב ברשות הניזק ופטור בר\"ה לאפוקי לדעת הרמב\"ם דס\"ל שחייבים בכל מיני היזק שהזיקו אע\"פ שאין דרכן בכך ממילא אין לו דין רגל דרגל אורחיה הוא משא\"כ בזה וחייב אפי' בר\"ה: כדין רגל שנאמר ושילח את בעירה וביער בשדה אחר ודרשינן בריש ב\"ק ושילח זה הרגל וביער זה השן ור\"ל דהיזיקות אלו צריכין שיהיו בשדה ורשות אחר דהיינו ניזק: וחייב ח\"נ כו' בין בר\"ה כו' והיינו בפחת שפחתה המיתה אבל על הנבילה שאכל משלם נ\"ש ברשות הניזק ומה שנהנה בר\"ה וכמ\"ש סי' שצ\"א: וזאב ושאר חיות דרכם בטריפה הא דלא כללינהו במלה א' לכתוב ושאר חיות דרכם כו' משום דהרא\"ש שם בפ\"ק דב\"ק כתב בפשיטות דדרכו של זאב בטריפה ואח\"כ כתב ונ\"ל דרוב ונמר וברדליס דרכן בטריפה כמו זאב וק\"ל: ונחש נמי מועד ז\"ל התו' והרא\"ש שם והנחש נמי אע\"פ שלא נהנה בנשיכתה כדאמרי' בפ\"ק דתענית שמתקבצים כל החיות אצל הנחש וא\"ל מה הנאה יש לך כו מ\"מ כיון דאורחיה בהכי הוה כמו רגל וחייב ברשות הניזק נ\"ש ובר\"ה פטור ולא חשבינן לית כקרן בתר דנעשה מועד עכ\"ל ור\"ל לדין קרן שנעשה מועד דחייב ב\"ש אפילו בר\"ה. אבל בשן ורגל הן מועדין כו' דשן מועד לאכול הראוי לה ורגל מועדת לשבור דרך הליכתה: "
+                ],
+                [
+                    " וקרן תמה כו' שם דר' י\"ד תניא ד' כללות היה רשב\"א אומר ע\"ש בין שהזיק בר\"ה בין שהזיק ברשות הניזק פי' ולאפוקי מר\"ט דאמר בחצר הניזק משלם נ\"ש: או בחצר השותפין באיזה ענין שיהיה לאו בכל ענין קאמר דהא בסמוך יתבאר דאם היה לזה רשות לשוורים ולזה לפירות אז אם הזיק בעל השוורים לבעל הפירות בקרן פטור אלא ה\"פ באיזה ענין שיהיה בו שותפין ממש שוה בשוה וא' מזיק לחבירו באותו דבר שהוא משותף עמו בחצר. ויותר נ\"ל לומר דה\"ק אף אם אין הרשות שלהם מיחשב ג\"כ חצר השותפין אם מושכר לשניהן או חצר הניזק או המזיק והשכירו להאחר ועד\"ז כתב הנ\"י ז\"ל ול\"ת שיהיה הרשות קנוי לו אלא אפי' מושאל לו לפי שעה רשותו מיקרי עכ\"ל וי\"ל ג\"כ דה\"ק או אחר שתכניס שורו בחצר השותפים הזיק לאחד מהן באיזה ענין שהיו בו שותפין פי' אפי' מיוחד להם לשוורים ולא לפירות ועבר א' מהם והכניס לשם פירות ובא א' מן השוק והכניס בו שורו שלא ברשות והזיק לבעל הפירות בשן ורגל מ\"מ מיקרי לגביה חצר הניזק וחייב וכעין זה כתב המ\"מ בפ\"ב מהל' נזקי ממון בביאור דברי הרמב\"ם והביאו ב\"י לפסק הלכה סוף ס\"ז וכתבו ג\"פ מור\"ם בש\"ע סי\"ו והכי דייק קצת לשון רבינו שכתב או בחצר השותפין ולא כתב או בחצר (שאינו) של שניהם כמ\"ש אח\"כ או בחצר שאינו של שניהם ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו פועלים שנכנסו כו' עד\"ר. בזמן הזה מנהג פשוט הוא כו' כן הוכיח שם ממה שהשמיט הרי\"ף הך ברייתא ע\"ש. ומ\"ש וגם אין מצוי לאדם מעות בכיסו לפרוע לפועלים ובימיהן היו רגילין להמ��ות אצל שלחני או חנוני לכך היו תובעין מהן בשוה הלכך ע\"פ המנהג המצוי בינוני ישתנה הדין כו'. "
+                ],
+                [
+                    " ושן ורגל אין חייבין כו' ואצ\"ל ברשות המזיק דק\"ו בקרי הוא שחייב בר\"ה פטור ברשות המזיק שן ורגל שפטורין בר\"ה אינו דין שפטורין ברשות המזיק ואף שפשוט הוא כתבו רבינו לו אצ\"ל כדי של\"ת שלא מיעטה התורה במ\"ש וביער בשדה אחר אלא רשית המזיק מש\"ה כתב דזה אצ\"ל הוא וק\"ל. ומיהו אם התיזה אבנים בר\"ה והלכו ברשות הניזק כו' חייב הכי אמרי' שם דף י\"ע וכתבה הרא\"ש דאע\"ג דגבי דרסה על הכלים ונתגלגלו למקום אחר ונשברה אסיקנא דבתר מעיקרא אזלינן (כמ\"ש בס\"ס שצ\"א) שאלי התם שהכלי שהזיק היה התחלתו בר\"ה משא\"כ שהניזק לא היה מתחלה ועד סוף בר\"ה וגלי לן קרא דאזלינן בתר הניזק ולא אחר דברים הגורם הנזק דכתיב וביער בשדה אחר ונלע\"ד ע\"ג דסתם רבינו וכלל יחד דין התיז אבנים כו' ודין ען ארוך וכתב על שניהן סתם חייב לא בחדא מחתא מחתינהו דבדרס על עץ ארוך בר\"ה והזיק בדריסתו כלי העומד ברה\"י חייב נ\"ש דהא כ\"ר בסי' ש\"ן דאם הזיקה הבהמה במשוי שעליה או התרנגול במשיחה התלוי ברגלו והזיקה דרך הילוכו חייב נ\"ש ואילו ההיתוז אבנים יתפרש סי' ש\"ץ דר\"ל חייב ח\"נ וכאן לא נחית רבינו לעיקר הדין אלא לאשמועינן דל\"ד לדרסה ע\"ג הכלי ונתגלגל כו' ועיין באשר\"י בפ\"ק דב\"ק ובתו' דף ז' ע\"א בד\"ה תאמר בהני דברשות שור יוכיח כו': וחצר שאינו של שום א' מהן כו' עד וראובן שהכניס פירותיו לחצר שמעון כו' ונתבאר מסוגיא דמקשן ותרצן פ\"ק דב\"ק דף י\"ג ומשם והלאה ועיין בדברי הרא\"ש שם שכתב כל הני חילוקים מדקדוק הסוגיא ע\"ש והטעם דפטור כשהיה של שניהן מפני שיש להן רשות להלוך בכאן ודרך הבהמה להלוך ונאכול כדרכה ולשבר בדרך הילוכה ועל הניזק היה מוטל שלא להניח שם דבר שנפסד בשן ורגל. אבל אם היא של שניהם רק לפירות ונכנס בו שורו של א' מהן ואכל פירות חבירו. הטעם שחייב דהוי ברשות הניזק וקמ\"ל דחייב בה על השן ועל הרגל כ\"ש דנתחייב בה על הקרן דהא בקרן חייב בין ברשות הניזק בין בר\"ה כל שאינו מיוחד להחזיק: או שהיא של שניהם לשוורים ולא' מהן לפירות והכניס פירותיו ואכלם שור חבירו הרא\"ש הוכיח כן מתירוצא דרבינא וסיים ביה ז\"ל אע\"ג ששור המזיק נכנס שם ברשות קרינן ביה חצר הניזק כיון דמיוחד לא' רק לפירות ע\"כ והר\"ן כתב הטעם בזה שסתמא כי נותנין פירות בחצר לא מעיילי שוורים להתם כדי שלא יטנפו הפירות או יאכלם וא\"כ כי נשתעבד לתרוייהו לשיורים ולחד לפירות ודאי הוא באופן זה דכל זמן שירצה כל חד למיעל שורו דידיה הרשות בידיה ואם ירצה זה לעיי\"ל פירות דידיה אין להשני רשות להכניס בו שורו כל זמן שמונחים שם פירותיו וכי הכניס כאילו הכניס ברשות הניזק ע\"כ תורף דבריו ע\"ש. ונראה דלכאורה שהוא ג\"כ טעם הרא\"ש ורבינו אלא שצ\"ע דלדעת הר\"ן שלא היה לו להכניס שם שורו כל זמן שהפירות שם א\"כ אם הכניס שורו בזמן שהפירות שם והוזק בפירות כגון שהוחלק בהן הול\"ל דפטור כיון דשלא ברשות הכניס לשורו כל זמן כהפירות שם וק' מ\"ש ממש\"ר בסמוך בהוזק פרה בטלית דצריך בעל הטלית לשלם לבעל הפרה היזק דהפרה וצריכין לחלק לפ\"ז דשאני פירות דמסתמא יאכל מהן הבהמה בהא דוקא אמרי' דלא הו\"ל להכניס שם שורו משא\"כ טלית אבל ל' הר\"ן והר\"ש <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> משמע כן וגם רבינו נא הו\"ל לסתום אלא לפרש חילוק זה ולכן צ\"ל דגם לדעת הר\"ן כיון דמ\"מ יש לו רשות להכניס שם שורו נהי דאיחייב בעל השור בנזק הפירות מ\"מ בעל הפירות מחוייב לשמור פירותיו שלא יוזק בהן בעל השור ולפ\"ז מדוקדק יותר ל' הרא\"ש מל' הר\"ן ודו\"ק: ואם היא של א' מהן לפירות ולא לשוורים כו' אין זה שם בהרא\"ש אלא שמטעמו שכתב שם משמע ממילא ג\"כ דין זה וכ\"כ ב\"י: והיזק אותו שהיא מיוחדת לשוורים לאותו שמיוחדת לו לפירות בשן ורגל חייב הוא פשוט ע\"פ טעם הרא\"ש הנ\"ל דכיון שיש לזה לבד רשות להכניס פירות בחצר זה היה לגביה שדה אחר אעפ\"י שהכניס שורו ברשות. ומ\"ש דלגבייהו הוה חצר הניזק ר\"ל לגבייהו דשן ורגל ומשום דלגבי שן ורגל וביער בשדה אחר כתיב דלמדינן מיניה דאין חייב בהו אלא בחצר הניזק ומ\"ש ובקרן פטור פי' אם הכניס בעל הפירות ג\"כ שורו והזיק שורו של בעל השוורים לשורו של בעל הפירות (והא דקרי להיזק שור בשור בשם קרן משום דקרן הוא ההוזק כנזכר בפסוק בהדיא בשוורים דכתיב כי יגח שור איש את שור רעהו ושן ורגל נזכר בקרא דכתיב ושלח את בעירה וביער בהיזק פירות וק\"ל) פשיטא דפטור דהכי כיון שאין לבעל הפירות רשות להכניס שוורים הוה חצר המזיק וז\"ש דלגבי דידיה הוי חצר המזיק ר\"ל לגבי קרן ומשום דחיובו דקרן הוא בכל מקום בר\"ה ובחצר השותפין ובחצר שאינו של שום א' מהן זולת בחצר המזיק וכנ\"ל מש\"ה הוצרך לכתוב דהו\"ל לגביה חצר המזיק ודוקא בכה\"ג שנגח שורו לשור דבעל הפירות אבל אם הזיק בעל השוורים לבעל הפירות בפירותיו בהיזק קרן כגון בבעיטה או רביצה קלקל פירות חברו דהוה ג\"כ תולדה דקרן בזה ודאי חייב בעל השוורים מטעם הנ\"ל דכיון שאין לו רשות להכניס פירות כל לגבי פירות חצר הניזק מיקרי וכמש\"ר בסמוך היה מיוחד לשניהן לשוורים ולאחר לשאר דברים והזיק שור של א' לטלית של האידך שמיוחד לו להכניס דחייב בעל השור על נזק הטלית וכ\"פ שאין מיוחד אלא לא' לשוורים ולהשני לשאר דברים וק\"ל. (וראיה למ\"ש מש\"ע שכתב בסמוך ז\"ל ואם הזיקה בהמתו כו' במקום שכ\"ד היזק קרן וכמ\"ש בסמוך): ומ\"ש ואם הזיק אותו שמיוחדת לו לפירות לאותו שמיוחדת לו לשוורים בקרן חייב כו' בשן ורגל פטור כו' פי' אם הכניס בעל הפירות שוורים ובעל השוורים פירות ואכל שור של בעל הפירות פירות חבירו דהיינו היזק דשן או קלקלם ברגל פטור בעל הפירות דכיון שאין לבעל השוורים רשות להכניס פירות ושינה והכניס לא מיקרי לגבי השני חצר הניזק אעפ\"י שגם הוא מכניס שווריו שלא ברשית יכול למימר ליה אם היו פירותך או שורך מזיקים לשורי היה גם כן פסידא דידי דיש לכל א' רשות לשנות ולהכניס מה שאין החצר מיוחד כו' אך שאם יזיק א' מהם פסידא דידיה הוא אבל בקרן חייב פי' אבל אם נגח שורו של בעל הפירות לשורו של בעל השוורים חייב ח\"נ דכיון שיש רשות לזה להכנים שורו ולא לזה הרי הוא חצר הניזק כן נ\"ל לפרש דברי רבינו. אבל א\"ל דה\"ק אם הזיק בעל הפירות בפירותיו לבעל השוורים בקרן שרבץ עליהן השור וניזק ע\"י כך חייב כיון דיש לזה רשות להכניס שור ולא להשני לגבי קרן מיקרי חצר הניזק אעפ\"י שיש להשני ג\"כ רשות להכניס פירותיו וכמ\"ש בסמוך בטלית. דהא בכה\"ג לא הזיק בעל הפירות לבעל השור אלא השור הזיק את עצמו במה שרבץ על הפירות ועוד דא\"כ מאי בשן ורגל פטור דקאמר וכ\"ת דה\"ק ששורו של בעל השור ע\"י הילוכו על הפירות ניזק ברגלו או שאכל מהפירות יותר מדאי עד שהוזק מרוב האכילה א\"כ ק' ברגל אמאי פטור מ\"ש מהוזק שורו בטלית דבסמוך חייב בעל הטלית בהיזקו דשור ועוד למה קאמר אם הזיקו בשן דפטור משום דהו\"ל לגביה חצר המזיק הא אפי' הו\"ל חצר הניזק ג\"כ פטור משום דהו\"ל לזה לשמור שורו שלא יאכל יותר מדאי וכמ\"ש רבינו בסי' שצ\"ג דכי ניזק השור מרוב האכילה אפי' הכניס זה פירותיו לחצירו של בעל השור שלא ברשות פטור. ובש\"ע כתוב בהדיא אם הזיקה בהמתו של אותו שמיוחדת לו לפירות לאותו שמיוחדת לו לשוורים בקרן חייב כו' הרי לפנינו בהדיא דבמקום שכ\"ר בקיצור שהזיק בעל הפירות לבעל השוורים בקרן הוסיף הוא ופירשו דהאי בקרן ר\"ל במה שהכניס בעל הפירות בהמתו והזיקה לבהמתו של בעל השוורים וממילא יתפרש ג\"כ מש\"ר שם אחר זה דבשן ורגל פטור כו' דאבהמתו הנזכר קאי ור\"ל שבעל הפירות הכניס בהמתו ובעל השוורים הכניס פירותיו ואכל בהמתו הפירות דבעל השוורים אלא דקיצר כיון דגילה הפי' פ\"א ומ\"ש רבי' בסיפא בקרן חייב דלגביה הוה חצר הניזק ל\"ד קאמר וה\"ה אי הוה ר\"ה או חצר השותפין או אינו של שניהן ג\"כ חייב בקרן כל שאינו חצר המזיק וכנ\"ל. וכן מ\"ש אח\"ז בפטור דשן ורגל משום דלגביה הוה חצר המזיק ל\"ד קאמר וכנ\"ל אלא משום דאינו אלא חצר של א' משניהן מיוחדת לכל כו\" לענין זה קאמר האמת דלענין קרן הו\"ל חצר הניזק ולגבי שן ורגל חצר המזיק וק\"ל: ומ\"ש וראובן שהכניס פירותיו לחצר שמעון שלא ברשותו כו' היינו דרב יודא בר סימן דר\"פ הפרה: וחצר שהוא של שניהן לשוורים ולא לטלית כו' בברייתא דף י\"ד ז\"ל ת\"ר פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיק פרה אין אומרים תצא טלית בפרה ופרה בטלית אלא שמין אותה בדמים וכתב הרא\"ש דף קכ\"ח ז\"ל פי' אם הזיקה פרה בטלית בחצר הניזק וטלית הזיקה בר\"ה או בחצר המיוחדת לזה ולזה לשוורים ולא לזה ולזה למטלטלים אלא לחד דלגבי חיובו דבור לא מצי אמר תורך ברשותי מאי בעי דהא מיוחדת לשוורים ולגבי רגל נמי כיון דאינו מיוחדת למטלטלים אלא לניזק בחצר הניזק הוא וחייב ע\"כ ומשמע לי מדבריו דהא דקאמר לזה ולזה לשוורים לא בא אלא לאפוקי דאין לזה ולזה מטלטלים וה\"ק אף שמיוחדת לשניהם לשוורים כיון שאינה מיוחדת לטלית אלא לא' מהן שניהן חייבין כ\"א בנזק חבירו אבל ה\"ה אם היה לזה לשוורים דוקא ולזה למטלטלים דוקא והכניס זה ברשות שורו וזה טלית ברשות והזיקו זה בזה ג\"כ הדין כן וכן יתבאר דברי רבינו ומ\"ש הרא\"ש דלגבי דבור פי' שהשור סכסך רגלו בטלית ונפל ושבר רגלו דהוה טלית זה דומה להבור והשור הזיק לטלית כגון שקרעו בדריסתו ועמ\"ש לעיל בסמוך אדברי הר\"ן מ\"ש פירות מטלית וכמ\"ש בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " קרן ורגל נקראין אבות כו' עיין מ\"ש ב\"י בזה: אלא דרך מקרה פי' לפי שאין דרכו בכך נקרא דרך מקרה אעפ\"י שבאותו פעם שהוא נגח הוא מצוי להזיק: והרמב\"ם כתב דוקא כ' בב\"י כך היא גירסת ספרים דידן בפ\"א מהל' כ\"נ אבל מל' המ\"מ משמע שהיתה לפניו הגירסא כגירסת הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ועד\"ר: וכ\"כ רב אלפס ל' שאינו מדוקדק הוא שלא כתב כן בפירוש: אעפ\"י שזאת שינתה ורבצה פי' וקי\"ל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וכמ\"ש במי' שצ\"ב מ\"מ אין לה רשות לבעוט: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "  רגל הוא אב דושלח כו' בב\"ק דף ב': כגון שהזיקה בגופה דרך הלוכה בב\"ק. דף י\"ז וכתב רש\"י ורשב\"א וב\"י הביאן דכל הני מיירי במזיקן דרך הילוכן דאל\"כ אין ענין לרגל: או בשערה פי' כלי נסתבך בשערה וגררה ושברה: או בשליף שעליה פי' רש\"י במשוי שבאמתחת ובמרצופים ובס\"א כתב כאן ושליף או במשאוי שעליה משמע דתרי ענינים המה והיינו דשליף היא המשוי שנושאין באמתחות וכנ\"ל. ובמשאוי ר\"ל ומשוי הנשוי בעין ע\"ג בהמה אבל בגמ' מינו ע\"ש בגמ' ותוס' דף י\"ב: או שהיו מהדסין פי' מרקדין: או נקרו בהו פי' ולא אכלו דא\"כ הוה תולדה דשן דיש לה הנאה מזה: כשכשה בזנבה כו' ע\"ש דף י\"ט: אבל בכשכוש רב פי' אבל אם נשבר הכלי ע\"י כשכוש הרבה ואי הוה מכשכשת מעט כדרכה לא הוה נשבר. כתב הרמב\"ם כו' אבל א\"א ז\"ל כתב כו' טעם פלוגתתן כו' [עיין ב\"ח שמביאו]. אבל כשכשה באמתה בגיד שלה: וכתב הרמב\"ם כו' הרמב\"ם אזל לטעמיה דגם בספיקא דדינא מהניא תפיסה כו' וגם ר\"י לטעמיה אזל ועיין בכלל דיני תפיסה שכתבתי בסוף הספר: אם תפס גוף המזיק דקרן אינו משלם אלא מגופו ולא מן בעלים כמ\"ש בסמוך ומספיקא אמרינן דקרן הוא וע\"ל סי' א' הארכתי מזה ועוין בפסקי מהרא\"י סי' ר\"ח: ואפי' אם הזיק לאדם א' בר\"ה וברשות הניזק כו' ע\"ל סי' ר' ס\"ח [הקושיא כמו בב\"ח]. וצריכי ליתן טעם מ\"ש ההיא מהך דהכא וי\"ל דהתם הוה חד קנין ממ\"נ אבל הכא דקנסא הוא שאני: "
+                ],
+                [
+                    " בהמה שהלכה בר\"ה והתיזה כו' אורחא היא ופטורה בר\"ה בפ\"ק דף י\"ג ועבד\"ר: אבל משלמין מן העלייה פי' התשלומין הן על הבעלים לא מן השור עצמו וכתב הרי\"ף מאי עליה מעולה ועידית שבנכסים: חזיר נובר פי' מנקר בחוטמיו באשפה: בהמה שהטילה גללי' לעיסה כו' שם דף י\"ח: וכגון דדחיק לה עלמא כו' ז\"ל הגמרא הא משונה הוא. ומשני דדחיק לה עלמא ופירש\"י שעמדה במקום צר ואין לה מקום לזוז משם: בהמה שהלכה בר\"ה והתיזה מפורש שם דף י\"ז ובמשנה דף י\"ט ע\"א: ומ\"ש משלם ח\"נ משום דאזלינן בתר מקום השבירה. ומ\"ש היתה הולכת ברשות הניזק כו' עד ועל השני ח\"נ שם אזלינן בתר עיקר הצריכות והתחלתה ולחומרא דף י\"ט ע\"א ע\"ש: ומ\"ש ואין חילוק בין כח א' לכח כחו הוכיח הרא\"ש מהאיבעיא דרב אשי דאיתא שם דף י\"ט דרסה ע\"ג כלי ולא נשבר ונתגלגל למקום אחר כו' איבעיא דאיפשטא הוא שם דף י\"ז וז\"ל האיבעיא בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא הוא א\"ד בתר תבר מנא אזלי' וצרורות נינהו וקמבעיא ליה הכא דהדריסה והשבירה שניהן היו ברשות הניזק. ולפי מאי דאיפשטא בתר מעיקרא אזלי' אף אם הדריסה לבדה היה ברשות הניזק גם כן מחוייב נ\"ש וק\"ל ודוקא בכאן שנשבר ע\"י דריסת גופו הוא דאזלינן בתר מעיקרא אבל היכא שהזיקה היתה ע\"י צרורות לא אזלינן בתר מעיקרא וכמ\"ש לפני זה בהלכה בר\"ה והתיזה צרורות והזיקה ברשות הניזק דחייב משום דאזלינן בתר מקום שנשבר שם וכמ\"ש: הלכה ברשות הניזק ובעטה כו' איבעיא זו ג\"כ שם דף י\"ט ודע שבכ\"מ שכ\"ר התיזה צרורות היינו אורחה שדרך הליכה העלתה צרורות. ובמקום שכתב בעטה היינו שינוי וזה פשיטא לרבינו דכיון שבעטה לאו אורחה הוא ואינו רגל אלא דאיבעיא לן אם נאמר כיון דצרורות גופן בלא בעיטה ח\"נ ממילא התזת צרורות ע\"י בעיטה דהוי שינוי אינו משלם אלא רביע כמו קרן לגבי רגל דעלמא דמשלם נ\"ש וקרן ח\"נ א\"ד דאעפ\"כ משלם ח\"נ דפחות מפלגא לא מצינו תשלומין ולהכי לא חילק רבינו כאן בין ר\"ה לרשות ניזק דלפטור בר\"ה בולא כלום זה פשיטא לא אמרי' שודאי קרן הוא אבל בבעיא דבסמוך דהיינו בעיטה במקום שא\"א שלא תתיז דשם איבעיא לן אי הוי כקרן וחייב בר\"ה או הוי רגל ופטור לגמרי בר\"ה שם שפיר חילק. והא דהתחיל רבינו וכתב הלכה ברשות הניזק ובעיטה היינו משום סיפא דכתב עליו דברי הרמב\"ם דלהרמב\"ם חייב רביע נזק אפי' בלא תפיסה כו' והיינו דוקא ברשות הניזק דאי בר\"ה ופי' רביע אינו מחוייב בלא תפיסה אפילו בימיהן כיון דאיכא למימר שמא רגל הוא ופטור בר\"ה וכמ\"ש בדרישה בשם הרמב\"ם ע\"ש: וכתב הרמב\"ם חייב ר��יע נזק כו' ואי תפיס ח\"נ אי מפקינן מיניה עיין בדרישה: וזה בזמן שדנין קנס כו' אבל האידנא כו' כלומר דהאידנא לא שייך למימר חייב רביע כיון דאין ב\"ד מגבין שום קנס והיכי דתפסי חצי נזק הוא גובה ולא רביע בלבד ואף על גב דחצי נזק צרורות ממונא הוא אם תימצי לומר דיש שינוי לצרורות רביע נזק דידהו הוה כחצי נזק דקרן דאסיקנא בסוף פ\"ק דב\"ק דקנס הוא והרא\"ש כתב טעם אחר דלא מצינא בבבל צרורות דבעיטה הוה משונה וקנסא עכ\"ל ב\"י וכבר כתבתי טעם הרא\"ש לפני זה בסמוך: ואם הלכה במקום שא\"א שלא תתיז כו' איבעיא שם דף י\"ט ועד\"ר: דשמא שינוי הוא פי' ומשלם רביעי חצי של דין קרן בר\"ה משא\"כ כשלא מחשב שינוי ואז הוה תולדה דרגל ולא מחייב בר\"ה כלום: (ובר\"ה) [וברשות הניזק] אם תפס גוף המזיק והא שלא הזכיר זה בהאיבעיא שלפני זה דהרביע שגובה אינו גובה אלא מגוף המזיק משום דהתם האיבעיא לא הוה אלא אי יש שינוי או אין שינוי אבל זה פשוט ליה דקרן הוה וא\"כ ודאי בעינן שיתפם גופו כדין קרן דאינו משלם אלא מגופו משא\"כ באיבעיא זו דהאיבעיא הוא אי הוי כאורחא דהיינו רגל ורגל משלם מהעלייה וק\"ל: וכשם שחייב על כחו שיש בו ממש כו' עד כגון סוס שצנף כו' מימרא שם בסוף דף י\"ח: ומ\"ש או תרנגול שהושיט ראשו כו' אורחיה להכניס בו ראשו ולאכול וכיון דאורחיה לאכול אורחיה נמי לצעוק והוא אוקימת' דגמרא שם אליבא דרבנן דפליגי עם סומכוס עכ\"ל: אבל אין כו' הוה שינוי ואת\"ל יש שינוי לצרורות משלם רביע נזק אשר\"י: ומש\"ר והרמב\"ם כתב שאף אם כו' שהוא משונה פי' בדין ח\"נ דמשונה דהיינו דאינו משלם אלא מגופה וחייב גם בר\"ה וזה מבואר בהרמב\"ם ועד\"ר: ול\"נ כיון דאיכא שינוי דצרורות כו' והמ\"מ כתב ישוב לזה וגם על הרי\"ף תמה הרז\"ה בע\"א וכתב ישוב לדברי (הרא\"ש) [הרי\"ף] ז\"ל ע\"ש והרשב\"א ישבו להרי\"ף בע\"א והביאו הב\"י ע\"ש ומפני שלא כ\"ר לדברי הרי\"ף מ\"ה לא רציתי להאריך בו כאן: "
+                ],
+                [
+                    " תרנגול שהיה הולך ושובר כלים כו' שם דף י\"ז וע\"ש ובגמרא דף י\"ט ובתו' ובאשר\"י שם בסוגיא ותמצא שם כל החילוקים הללו שכתבו כאן רבינו ומש\"ר בד\"א בחוט של הפקר כו' עד אבל אם החוט של בעל התרנגול כו' כלומר אבל אם החוט אינו של הפקר ולא אצניעוהו בעליו אז הדין בע\"א. והיא דאם החוט של בעל התרנגול דינו שמשלם הוא הכל וכדפריש ואזיל (וכתב הרא\"ש הטעם מידי דהוי אאבנו וסכינו ומשאו שהניח בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו) ואם הוא של איש אחר כדמסיים בסוף שכתב ואם יש לחוט בעלים פי' יש בו חיוב נ\"ש כלומר חיוב נ\"ש עכ\"פ יש בו אבל מי מחייב בו זה מחולק כדמפרש ואזיל דאם הם של שני בעלים משלמין יחד ואם הוא של בעל התרנגול אז משלם בעל התרנגול הכל ואם התרנגול של' הפקר ולחוט יש בעלים אז משלם בעל החוט הכל וזהו שסיים רבינו וכתב לפיכך החוט שיש לה בעלים ולא הצניעו ונקשר מאיליו בתרנגול של הפקר חייב בעל החוט הכל והיא ג\"כ מטעם הנ\"ל שכתבתי בשם הרא\"ש דהו\"ל כאבנו כו' דתרנגול נמי אורחא הוא כרוח מצויה וק\"ל: חייב משום בור המתגלגל פי' ודאי כי אצנעיה הוא לא מיקרי בעל הבור כי הוא אנוס אבל כאן כיון דהוא לא אצנע החוט נמצא דבמקום שהיה מונח החוט היה עושה התקלה שנקרא בשם בור אלא שההיזק לא נעשה במקום הנחת החוט קרי ליה בור המתגלגל ור\"ל בורו שעשה בעצמו נתגלגל ממקומו למקום אחר ופטור בו על הכלים כדין בור שיתבאר לקמן בסי' ת\"י אבל אדם שהוזק בו חייב ואינו פטור כי אם על מיתת אדם בור כמ\"ש שם. אם יש לחוט בעלים כו' אין זה מדברי הרמ\"ה אלא סיום מדברי רבינו הנ\"ל וכ\"כ באשר\"י: ובעל החוט ג' חלקי' כדר' נתן דאמר כל היכי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי והכא אין על בעל התרנגול לשלם כ\"א הרביע וכמ\"ש בסי' שצ\"ב ע\"ש: לאחר שנח פטור בעל התרנגול דהא גבי בעל התרנגול מיקרי בורו של תרנגול אבל גבי בעל החוט מיקרי שפיר בורו המתגלל: ואם קשר אדם החוט ברגל התרנגול הקושר חייב בכל ל\"ש יש לו בעלים ולא הצניעוהו כו' והרא\"ש כתב ע\"ז ז\"ל מידי דהוי אהופך את הגלל דאפי' לא נתכוון לזכות בו חייב אם מגביהו למעלה מג' או שסלקו ממקומו שהיה מונח אפי' החזירו למקומו חייב דאסתלקו להו מעשה הראשון וזהו כורה בור חדש וק\"ק דהול\"ל נמי וגם לתרנגול יש בעלים או שהחוט הוא של בעל התרנגול דלשניהן יש בעל א' ואפ\"ה הקושר לבדו חייב בכל: ומ\"ש אפ\"ה לא נתכוון הקושר לזכות בו כ\"כ נמי הרא\"ש והביא ראיה ממהפך הגלל ע\"ש ודברי הרב רבינו משה בר מיימוני בדינים הללו תמוהים וכבר תמה עליהן הראב\"ד וגם המ\"מ ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " תרנגול שהיה מחטט בחבל דלי כו' ברייתא דף י\"ח ע\"ש: ומש\"ר או אפי' אין בו עיסה והוא בלוי שדרכו לפסוק ע\"י חטיטת התרנגול חייב בין על החבל כו' כן מוכח מדברי התו' שם בד\"ה והא חבל משונה שכתבו שחבל בלוי אורחיה למפסק מחמת חטיטה של תרנגול שבא ומוצץ המים שבתוכו (ואין כוונתן שבחבל חדש אין שייך בו מציצת המים אלא ר\"ל שבחדש אין דרכו ליפסק ע\"י חטיטת המציצה) ואף שהתו' כתבו שם ע\"פ כי' הסוגיא דבחבל בלוי אין שייך בו תשלומין על. פסיקתו לא כ\"כ אלא ליישב למה לא הק' המקשן בלא זה נמי וכתבו וי\"ל דס\"ד דמיירי בחבל גרוע וישן ובלוי דאין שייך בו תשלומים אבל לפי המסקנא א\"צ לכך וגם התו' כתבו שם בשנוייא אחרינא דס\"ד דמקשן דאיירי בהותר קשר החבל שהדלי קשור בו. ולפ\"ז א\"צ לומר דאין חיוב תשלומים בפסיקת חבל בלוי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " הכלב והגדי כו' משלם נ\"ש מפני שהן מועדין עד\"ר: שאין ראוי לשבור ע\"י קפיצה דכל קפיצה הוא למרחוק: חייב דתחלתו היה בפשיעה כו' פי' דאם שימר נפשו מהפשיעה דהיינו שהיה מסלקן כדי שלא יקפצו על קצה האחר הרחיק וישברוהו אז לא היה בא לידי אונס זה וכל תחלתו בפשיעה בזה קמ\"ל חייב: ורב אלפס כו' עד\"ר וע\"ש באשר\"י שהביא ראיה לדבריו: שהכלב קפץ בזקירה והגדי בסריכה פ' שהכלב קפץ בזקירה והגדי בסריכה פי' שהכלב רקד בעקירה ורקידה א' מהכותל לארץ והגדי נעץ ציפורני רגליו בכותל ודרכם איפכא אינו חייב אלא ח\"נ אע\"ג דאפי' אם נפלו חייב משום דתחלתו בפשיעה לענין קפיצה וה\"נ הול\"ל הכי דפשע לענין שיקפצו כדרכן מ\"מ הא לא חייבה התורה אהיזק דבא ע\"י שינוי אלא ח\"נ דומיא דקרן: ונ\"מ מי שמכר כו' פי' דאל\"כ פשיטא דהא כבר נתבאר אדם מועד לעולם וחייב בין ער בין ישן בין שוגג בין מזיד ואשמירת עבדו כבר נתבאר בסי' שמ\"ט ושפ\"ט דאין אדם נתחייב על היזקו: "
+                ],
+                [
+                    " ה\"ג והרמב\"ם כתב קפצו ממטה למעלה משלם ח\"נ כו' עד\"ר: ול\"נ דהיאך יתחייבו כו' כצ\"ל ול\"ג ולא נהירא לא\"א כו' ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שן הוא אב דהא ושלח את בעירה וביער דכתיב כו' כצ\"ל והיא משנה בב\"ק דף י\"ט: ובין אם לא אכלתן אלא שהפסידתן יליף בפ\"ק דב\"ק מדאקשיה רחמנא שן לרגל: כגון נתחככה בכותל כו' שם בגמרא דף כ\"ג ולעיל ר\"ס א' כתב נתחככה בבהמה להנאה ונתבאר בגמרא איך יודעין שנתחככה להנאתה כגון שגם אחר שהלכה הב��מה משם נתחככה בכותל וכיון דצ\"ל דמיירי עכ\"פ דנתחככה בכותל מש\"ה כ\"ר הדין כאן בקיצר בנתחככה בכותל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש אבל אכלה דבר שאין ראוי לה משנה בב\"ק די\"ט: ומ\"ש בין אכלה בחצר הניזק בין בר\"ה הטעם דכל שינוי יוצא מכלל תולדות שן ורגל ונכלל בתולדות קרן דמתחייב בר\"ה ג\"כ והוצרך רבינו לכתבו לאשמועינן דקי\"ל דכל המשנה ובא אחר ושינה בה פטור ה\"נ הו\"א דזה שהניח בגדו וכליו בר\"ה מקרי שינוי כשבא הבהמה ושינה בהן ואכלתן להוי בעל הבהמה פטור וכן ס\"ל לרב ור\"ל בהא קמל\"ן דבהא קי\"ל כשמואל ור\"י דאמרי דזה לא מיקרי שינוי דפעמים אדם מניח כלי או בגדו בר\"ה כדי למתפח וכן איתא בגמרא שם דף נ' ע\"א: אכלה דבר שאין דרכה לאכול כ\"א ע\"י הדחק כו' עד חיה שטרפה בהמה כל זה הוא שם דף י\"ט חיה שטרפה בהמה ואכלתה ז\"ל ב\"י כבר נתבאר בסי' שפ\"ט דהיינו דוקא בשאר חיות אבל ארי אורחיה לדרוס ולאכול ולא לטרוף ולאכול עכ\"ל. ונראה שכתב כאן חיה שטרפה ואכלה ל\"ד נקט שטרפה אלא כל חיה לפי דרכה וסמך אמ\"ש בסי' שפ\"ט. אבל הש\"ג ספ\"ק דב\"ק תמה על יה דא\"כ למה לא שינתה הגמרא כן דמקשה מאיתו ברייתא אשמואל ואם אינו מיירי בארי לק\"מ אשמואל ע\"ש: ומ\"ש אבל כלב שהמית כו' שם דף ט\"ו ומ\"ש בשם הרא\"ש דדוקא בפחת שפחתה מיתה ע\"ש: אבל דמי הנבילה פי' דמי הנבילה שאכלה: ובר\"ה מה שנהנה ואינו כ\"כ בדמי שוויה מה שאכלה כמ\"ש בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " אין חיוב השן אא\"כ אוכלת כו' זה נתבאר ממשנה דפ\"ב דף כ\"א ע\"ב ומגמרא דף כ\"ג ועד\"ר: אבל לקחה בר\"ה כו' כתב הרמ\"ה שחייב כצ\"ל הרמ\"ה במקום הרמב\"ם כי לא פסיקא ליה לרבינו דס\"ל הכי הרמב\"ם וכמ\"ש בסמוך וכן הגיה ב\"י: פי פרה כחצר הניזק כו' ונ\"מ כו' עד\"ר: כגון שהיו הפירות מונחים במקום שא\"א ליטלה משם פי' הפרה אבל אם היו מונחים במקום שהפרה יכולה ליקחם משם היה חייב בעל הפרה ואפי' אי אמרינן דפי פרה הוה כרשות המזיק משום דהוה תחלתו בפשיעה: ובא ראובן והושיט כו' לפי פרת לוי כו' פי' וגם עומדת בחצר שמעון בשעת האכילה ואז דוקא חייב בעל הפרה מטעם דפי פרה כחצר הניזק. ויש ספרים שלא כתוב בהן ונ\"מ אפי' כו' אלא וכן נמי אפי' כו' ולפ\"ז מש\"ר פי פרה כחצר הניזק אדלפניו קאי וה\"ק כתב הרמ\"ה שחייב מטעם דפי פרה כחצר הניזק וכן נמי חייב אפי' כו' וכאותה גירסא משמע נמי בש\"ע אבל בדרישה הוכחתי שאין הרמ\"ה מה\"ט מחייב וגם הב\"י כתב שט\"ס הוא אות' גירסא ע\"ש: לשון הרמב\"ם כלב שנטל בחצר הניזק כו' משלם מה שנהנה כו' פ\"ג דנ\"מ כ\"כ והא דקאמר שנוטל בחצר הניזק פי' אעפ\"י שנטלו ברשות הניזק אפ\"ה פטור מהתשלומין מה שהזיקה כיון שאכלה בר\"ה. ובסיפא כשאכלה ברשות הניזק חייב אפי' נטלה מר\"ה אך דא\"כ ק\"ק דהול\"ל אינו משלם אלא מה שנהנה לכן י\"ל דכוונתו לאשמועינן שמשלמת מיהא מה שנהנה ואעפ\"י דגם כשנטלו בר\"ה הדין כן מ\"מ כתב שנטלה מחצר הניזק משום סיפא וללמדינו דהא דאם אכלה בשדה של בעל החצר חייב בנ\"ש היינו דוקא כשגם הלקיחה היתה בחצר הניזק דאם לא היתה הלקיחה בחצר הניזק לא מחייבינן ליה לשלם ודלא כהרמ\"ה הנ\"ל ומשום דאיכא לפרשו הכי והכי מש\"ה כתב לשון הרמב\"ם כדרכו בכל דבר המסתפק ועד\"ר: כל מה שנקרא חצר הניזק לגבי רגל כפי מה שפירשתי למעלה ר\"ל לעיל בסי' שפ\"ט מסעיף י\"ז ואילך ואעפ\"י ששם ברישא הזכיר ג\"כ שן מ\"מ העיקר שם בסי' שפ\"ט לבאר דיני רגל דמיניה איירי עיקר קרא דושלח את בעירה אלא קתני שם שן בהדי [רגל] אגב ע\"פ מה שמוכח בסי' זה דג�� אשן אינו מתחייב כ\"א כשהוא בחצר הניזק וכן דייק ל' רבינו דהתחיל בר\"ס זה וכתב ז\"ל שן הוא אב דהא ושלח את בעירה וביער מוקמינן ליה נמי בבהמה שאוכלת כו' מדכתב ל' נמי משמע דעיקרו אהיזק דרגל קאי דהכי משמע ל' ושילח ול' ביער שייך נמי ברגל דכל כליון ואבדון נקרא ביער וק\"ל ובזה נסתלק תמיהת ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " כאילו היה תבן כן פירש\"י שם והטעם ע\"ש ברש\"י: ואיני מבין דברי הרמב\"ם כו' בפ\"ג מהל' נ\"מ כ\"כ הרמב\"ם וגם המ\"מ תמה עליו וכתב אפשר שנסתפק הלכה כמי וכתב ב' הדעות להיות יד המזיק על העליונה איזה מהם שיהיה הפחות ישלם ונראה שהוא מפרש עמיר אגודות שבלים וכן פירשוה בעלי הנ' ולא כפירש\"י שפירש עמיר תבן וקש עכ\"ל. וב\"י תמה על המ\"מ שמ\"ש שמשום שנסתפק לו הלכה כמי כ\"כ (ור\"ל דאף שהרי\"ף ג\"כ נסתפק הלכה כמי מ\"מ אין מדרך הרמב\"ם לכתוב כן אלא הול\"ל יש פוסקין כהא ויש פוסקין כהא) ופי' הוא דהרמב\"ם ס\"ל דלא פליגי רבה ורבא כי עמיר פי' אגודות שיבלי' כמ\"ש המ\"מ ונמצא דעמיר היינו שעורים בשיבלים אלא שכל דבר נערך כפי זמנו שבזמן הקצירה דרך להאכילה עמיר ושלא בזמן הקציר דרך להאכילה שעורים שלא בשיבליה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ול\"פ ומ\"ש בזול קאי אתרווייהו וכתב ב\"י כיון שאין דבר זה מבואר בדברי הרמב\"ם אין לסמוך להוציא מהמזיק דדלמא פירש\"י בפי' העמיר הוא עיקר כו'. ומ\"ש ב\"י דל' בזול קאי גם לרבה כן הוא ברי\"ף ע\"ש ועיין בש\"ג שכתב דברים אחרים בדברי הרמב\"ם ולי נראה דדעת הרי\"ף היא דכיון דלא נתברר הלכה כמי הוא יד המוחזק על העליונה ואי תפיש הניזק צריך לשלם לו דמי שעורים בזול וכן הוא דעת הרמב\"ם ולפ\"ז נוכל לומר דהרמב\"ם פי' עמיר כרש\"י קש ותבן. ובזול אשעורים לחוד קאי אלא ממ\"ש הרי\"ף תיבת בזול קאי גם אדברי רבה שכתב עמיר מוכח שפירשו עמיר הוא אגודה בשבלים ולפ\"ז לא הו\"ל לב\"י לכתוב שאין הדבר מבואר בדברי הרמב\"ם ומסתמא הרמב\"ם נמשך אחר פי' הרי\"ף רבו בפרט בזה שנראה שמסתפק הלכה כמו כמו הרי\"ף ומש\"ר וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל שם כתב רי\"ף איכא מאן דפסק כרבה דהוה רביה דרבא ואיכא דפסק כרבא דהוא בתראה דתניא כוותיה דרביה הוא עכ\"ל ור\"ל לאפוקי ברייתא תניינא דמייתי דתניא כוותיה דרבה דיחידאי היא עכ\"ל רא\"ש ור\"ל דר\"ש בן יוחאי אמרה היה נראה מזה דמסקנת הרא\"ש דהלכה כרבא שהרי אמ\"ש תחלה דברי הרי\"ף שהיה מסופק הביא דברי הראב\"ד שהכריע דהלכה כרבא ושנתן טעם לדבריו ולא ידעתי למה כב\"י שאינו רואה בדברי הראש הכרעה לזה ועוד אני אומר שרבינו סמך אמ\"ש הרא\"ש במקומות אחרים כמה פעמים דהלכה כבתראי אף במקום רבים ועיין בפ\"ק ובמקומות אחרים ודו\"ק: אם אכלה דברים הרעים פטור שם דף כ': "
+                ],
+                [
+                    " היו הפירות מונחים בצדי הרחבה כו' כשמואל דקי\"ל כוותיה בדינים: והחזירה ראשה ונטלתם ואכלתם ברחבה כו' נראה דה\"ה אם בשעת האכילה עדיין לא החזירה ראשה מצידי רחבה אלא אכלה שם אפ\"ה פטור כיון דגופה בר\"ה דהא מסיק וכתב דאינו חייב לשלם כל מה שהזיק אא\"כ יצאה מרחבה לצידי הרחבה ואכלתן שם אלא רבינו אורחא דמילתא נקט וגם י\"ל דרמז רבינו במ\"ש בין דרך הליכתה בין שעמדה שם דבעמדה שם ר\"ל דעמדה במקומה וראשה בצידי ר\"ה ולא כב\"י שכתב שתפס ל' הרמב\"ם בזה. כו' דא\"כ אין שום חידוש בזה. וגם בש\"ע מוכח דבכה\"ג ג\"כ פטור ע\"ש: ולקחתה שם ואכלתה שם נראה דהעיקר כאן כיון שאכלה שם אפי' לא לקחתה שם כ\"ר דלקחה בר\"ה ואכלה בחצר הניזק חייב ולקחתה שכתב כאן אורחא דמילתא קתני: משלמת כל מה שהזיקה דכל א' יש לו רשות להניח פירותיו נגד ביתו בצדי רחבה והוה חצר הניזק תו': אכלה מפתח החנות כו' שם דף י\"ט ופי' התוס' מפתח החניות הן תריסי החניות שמניחין לפני החניות וכשפותחין אותן נותן שם פירות: "
+                ],
+                [
+                    " הקצה מקום מרשותו לר\"ה כו' כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' שם דף כ\"א ע\"ב איכא לישנא בגמרא דקאמר דשמואל מחייב בכה\"ג והוכיח הרא\"ש דאין הלכה כאותו הלשון אלא במקצה מקום כ\"ע ס\"ל דפטור כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " היתה מהלכת בר\"ה ופשטה צווארה כו' עד חשיב כר\"ה כן פי' הרא\"ש ברייתא ומימרא דאילפא ור' אושעיא הביאם הגמרא זא\"ז שם דף כ' וז\"ל הרא\"ש דכל היכא דיכולה הבהמה לאכול כדרכה דרך הילוכה בלא קפיצה אין לו לאדם רשות להניח שם פירותיו והוה רשות הרבים ופטור אבל היכא דאין יכולה לאכול אלא בקפיצה יש לו רשות להניח פירותיו ומקרי חצר הניזק כו' ע\"ש ולפי ה\"ט שלשתן שוה: ומש\"ר ולקחה פירות מע\"ג בהמה ר\"ל ואכלה ע\"ג בהמה דאל\"כ הא כבר נתבאר דאין הולכין אחר הלקיחה אלא אחר מקום האכילה ומאי קמל\"ן בזה ועוד למה חייבו הרמ\"ה בכה\"ג כדמסיק רבינו גם מש\"ר אא\"כ תקפוץ ותקחה ר\"ל ואוכלם בקפיצה ע\"ג ודוחק לומר דבקופצת ולוקחת ממקום שלא היה ראוי ליטול מתחייב טפי דהא מ\"מ הבעירה לאו בשדה הניזק הוה. ולהרמ\"ה דכתב דבאוכלת מע\"ג חבירתה או מתוך קופתו של חבירו מיקרי חצר הניזק ואעפ\"י דלא קפצה צריכין ליתן טעם מ\"ש מעמדה ברחבה ואכלה מצידי הרחבה דכתב לפני זה דאינה משלמת אלא מה שנהנית וכתבתי דאפילו אם אכלה כשעדיין ראשה שם הוה דינא הכי ודוחק לומר שרבינו כתב שם כן לדעת הרא\"ש שבכאן ושהרמ\"ה פי' כשאין ראשה שם בשעת אכילה ועד\"ר שהארכתי: "
+                ],
+                [
+                    "מתגלגל מיבעיא לן אי חשיב כחצר הניזק כו' שם דף ך' ע\"א בעי ר' זירא ושם כתב ג\"כ דאם המשאוי הוא ארוך כו' וכדמסיק רבינו: ואם תפס אין מוציאין ז\"ל ב\"י זהו לדעת הרמב\"ם אבל לדעת הר\"י בספיקא דדינא ל\"מ תפיסה כדלעיל סימן ש\"ץ עכ\"ל ואפשר דס\"ל לרבינו דכאן כיון דנגד מה שנהנה כדין וברשות תפס מהני תפיסה גם להשאר וכמ\"ש בקונטרס הכללים: ופירש\"י כגין לקחה הבהמה כו' עוד כתב שם רש\"י דהה\"נ אם בהמה ברשות הניזק ועמיר בר\"ה וגלגלה מר\"ה לרה\"י ובתוס' הק' על לשון רש\"י הנ\"ל ברישא מדין כלב שנטל חררה דבעינן שילך ויאכל בגדיש בעל החררה הא לא\"ה לא ומש\"ה פירש ר\"י בע\"א וכמש\"ר בשמו בסמוך ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כלב שנטל חררה ובה גחלת כו' משנה בב\"ק דף כ\"א הכלב שנטל חררה והלך לגדיש ואכל החררה והדליק הגדיש על החררה משלם נ\"ש ועל הגדיש ח\"נ ובגמרא דף נ\"ג גרסינן אר\"י אשו משום חציו פירש\"י השולח בעירה דחייבו הכתוב משום חציו חייבו דאיהו קעביד דהו\"ל כזורק חץ ומסיק בגמרא דאליביה חיובו דאש הוא ג\"כ משום ממונו פי' כשורו ובורו שהזיקו ומש\"ה היכא דלא שמר גחלתו חייב נמי בעל הגחלת אלא אי משום ממונו בלחוד היכא דהניחו על הגדיש לא היה חייב בעל הכלב כ\"א על מקום הנחתה ולא על שאר הגדיש שנשרף מאליו מכח הנחתו שם דל\"ד לשור ובור ומפרש שם בגמרא דאליביה מתני' דקתני משלם ח\"נ על הגדיש מתפרש בתרי גווני או דמיירי דהכלב נטל החררה והניחה על הגדיש ואז על מקום הנחתו חייב נ\"ש דבידים עביד ואורחיה הוא ליטול חררה עם הגחלת ולאנוחי ולאכול החררה ואשאר גדיש ח\"נ דחציו דכלב הוא והיינו צרורות א\"נ מתפרש המשנה דנטל הכלב החררה והשליכו על הגדיש ואז על כל הגדיש קתני דאינו משלם אלא ח\"נ דצרורות וחציו מיקרי ובזה דברי רבינו מבוארים דמ\"ש כלב שנטל כו' עד ועל הגדיש ח\"נ העתיק לשון המשנה ומשם ואילך כתב מה שאיתא שם בגמרא: ומ\"ש והלך לגדיש של בעל החררה שם בגמרא דף כ\"ג דאז הוה שן בחצר הניזק אבל בלא\"ה אינו משלם אלא מה שנהנית: משום על החררה פי' בעל הכלב משלם: ומש\"ר בד\"א כששמר בעל הגחלת גחלתו כו' שם דף כ\"ג וליחייב נמי בעל גחלת וז\"ל רש\"י ה\"ג וליחייב נמי בעל גחלת כיון דר\"י ס\"ל דבאש גם משום ממונו חייב (וכמ\"ש לעיל) ומשני כששמר גחלתו והכלב חתר את הדלת כי סתם דלתות חתורים הם אצל כלבים והו\"ל לבעל הכלב לשמרו שלא יחתור ויזיק אבל לבעל הגחלת לא אטרוחי רבנן לשמור גחלתו טפי כדי שלא יוכל הכלב למצאו כשיחתור כיון שנטר לגחלתו כדנטרי אינשי כ\"כ התוס' שם וכתבו עוד מ\"ש לחייב בעל הגחלת ל\"ד קאמר דהא מיירי דאכלה בגדיש דבעל חררה והוא בעל הגחלת וא\"כ למי יחייב אלא כלומר שיפטור בעל הכלב מחלקו של בעל הגחלת ולא ישלם כ\"א הרביע דגדיש במקום דתני מתני' שישלם החצי עכ\"ל התוס' ובזה דברי רבינו מבוארים דמ\"ש ול\"נ אלא אם הניח על הגדיש על מקום החררה משלם כל א' חצי כלומר אילו שימר גחלתו מיחייב בעל הכלב על מקום החררה כל הנזק השתא כיון דאיכא שותפות בהדיה ישלם החצי ועל שאר הגדיש אינו משלם אלא ח\"נ מה שהיה חייב דהיינו רביע ובעל הגחלת ג' חלקים מדרבי נתן דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ואם זרקה על הגדיש אז משלם בעל הכלב רביע מטעם הנ\"ל דכיון דכי לית ליה [שותפות] לא משלם הכל אלא ח\"נ השתא דאית ליה שותפות לא משלם אלא פלגא דהיינו רביע ובעל החררה דהיינו בעל הגחלת משלם ג' חלקים מדרבי נתן וק\"ל וכן פירשו ב\"י ופשוט הוא ע\"פ מ\"ש בשם התוס' דכתבו וליחייב בעל הגחלת לשלם רביע וכנ\"ל וגם נתבאר משם דמש\"ר מתחלה ועד סוף שחייב בעל הגחלת כו' לשון הגמרא נקט ול\"ד קאמר אלא ר\"ל שיפטר בעל הכלב ממה שבא לחלק בעל הגחלת גם נתבאר ממ\"ש בשם רש\"י הנ\"ל דכתב ה\"ג וליחייב נמי בעל הגחלת ש\"מ די\"ס דל\"ג תיבת נמי וכן מציינין התוס' לשון הגמרא ב' פעמים זא\"ז ז\"ל וליחייב בעל הגחלת ודוק ונראה דכן נמי היה גירסת הרמב\"ם ומש\"ה כתב דבעל הגחלת ישלם כולה ולא ס\"ל רבינו כפי' המ\"מ: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " אבל אם אכלה מהם כו' פטור בעל הפירות מפרש בגמרא משום דהו\"ל שלא תאכל וכתב הרא\"ש כו' כיון שבמתכוין מביאה עליה דבר שמזיקה אין ראוי זה להתחייב בכך דלא הו\"ל לאסוקי אדעתיה לשמרה מזה דמילתא דלא שכיח הוא שתאכל הבהמה יותר מדאי ותזיק לה ועל בעל החצר מוטלת שמירה זו שהוא מצוי בחצר ואם יראה שבהמתו אוכלת יותר מדאי יש לו למנעה ובכאן לא חילק רבינו בין עושה בחצר דבר צניעות או לא דכיון שלא ברשות נכנס ולא ידע בעל החצר שיכול לעשות דבר צניעות לא שייך לומר שסילק נפשו ויצא: "
+                ],
+                [
+                    " כדי שלא יסתכל בה פי' בעת לישה ואפייה שמגלה זרועותיה: ואם אינו עושה דבר צניעות אז אינו חייב אם אכלתה בהמת בעל החצר עדיפא מיניה הומ\"ל דאפי' אם הוחלקה בהן אינו חייב אלא משום דבעי למכתב עלה דאדרבה בעל החצר חייב בשמירת הפירות: לדעת ר\"י כו' כדלקמן סימן שצ\"ח וע\"ל סימן רצ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " חייב אם הוזקה בהן בהמת בעל השדה סיים הרי\"ף שם ז\"ל ודוקא שהוחלקה בהם אבל אכלה מהם יותר מדאי עד שהזיקו אותה פטור וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"י דנ\"מ וכן דעת רבינו אלא שקיצר וסמך אמ\"ש לעיל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם א\"ל שומר כו' מל' אע\"פ שכ\"ר משמע דה\"ק אם בע\"ה עצמו נתן לו רשות לכנוס ודאי עול ואנטר לך קאמר וכמו שפסק לקמן סימן שצ\"ח ס\"ו אלא אפילו אם השומר לבד נתן לו רשות אמרינן ודאי עול ואנטר קאמר ויש לו רשו' לכנוס ופטור בנזקי בעל השדה ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המעביר בהמתו כו' בב\"ק דף נ\"ה ובגמרא דף נ\"ז ודף נ\"ח ע\"ש: ואפשר לה לירד [כמו בב\"ח]: בין ע\"י נפילה שנפלה על ירקות והזיקה הירקות משלמת כל הזיקה אע\"פ שלא מיחשבה הנאה כ\"כ כמו אכלה הירקות: ואפי' ילדה וטנפה פירות שם דף נ\"ח בעי ר' ירמיה ירדה כדרכה והזיקה במי לידה מהו אליבא דמ\"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב לא תיבעי לך כו' ופירש\"י תחלתו בפשיעה בלא לידה וטנפה היה לו לשמרה שלא תכנס ותאכל וסופו באונס לא היה יודע שתלד עכ\"ל וזש\"ר וילדה וטנפה פירות דהוא ההיזק שעשתה בנפילתה ואע\"ג דשם קאי אאם ירדה מרצונו וקמ\"ל דאע\"פ שהלידה היה אונס חייב וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ג דנ\"מ אאם ירדה ע\"ש למד רבינו משם דה\"ה אם נפלה כיון דתחלתו בפשיעה דהיתה יכולה לירד וק\"ל: ואפילו שא\"א לה שתרד פי' שהוא מקום גבוה ועמוק שודאי הבהמה מתיירא לירד שם ונפלה לשם שלא באונס שלא דחפוה ולא הוחלקה כדבסמוך אלא מעצמה קפצה אע\"פ דשלא כדרכה הוא מ\"מ כיון דמעצמה קפצה שם חייב לשלם על היזק שהזיק ממונו כדין שן ורגל ברשות הניזק: אינו משלם אלא מה שנהנית פי' אם אכלה הירקות משלם כפי הנאת האכילה ואם לא אכלה אלא הזיקה בנפילתה משלם כפי אותה הנאה כדמפרש ואזיל: ומש\"ר ומה היא הנאתה לא קאי אלא אמאי דסיים לעיל דכתב בין ע\"י נפילה אבל הנאת אכילה ידועה היא (ואינו משלם כל הנאת אכילה אלא ע\"ד שמפורש בסימן שצ\"א ועד\"ז משלם כאן בנפלה באונס וזהו שחילק ג\"כ בין מה שנהנית ובין מה שהזיקה ומסיים וכתב ואפילו הלכה מערוגה לערוגה ואכלה אינו משלם יותר) ושם בגמרא קאמר דהו\"א דבכה\"ג תחשב כמבריח ארי מנכסי חבירו כו' [כמו בב\"ח]: והלכה מערוגה לערוגה פלוגתא דאמוראי שם ופסק כר\"י דאמר הכי ופי' הרשב\"א והראב\"ד ז\"ל דמיירי אפילו בשראוה בעלים שנפלה וכי רועה היא שם פטור עד שתצא דמן שמיא הוא דקנסוהו ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " דלא סגי בשמירה פחותה שמירה פחותה ושמירה מעולה מפורש ר\"ס שצ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם דחפוה חברותיה ונפלה פשיעה הוא דהו\"ל להעבירם חדא חדא כדי שלא ידחפו זו את זו: ומש\"ר אבל ר\"י פי' כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " אותו שהעמידה או שהכישה חייב ואפילו היו הפירות בר\"ה כו' [כמו בב\"ח בשם ה\"ה וחשב\"א וב\"י]: "
+                ],
+                [
+                    " בהמה שאכלה או הפסידה כו' כיצד משערינן כו' פירוש כשאכלה פירות שלא באונס דמשלם כל הנזק וכנ\"ל על זה קאמר כיצד כו': ושמין <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> שבא לקנות כו' שם במשנה דף נ\"ה ובגמרא דף נ\"ח וכחזקיה דאמר אפילו קלח בששים קלחים דאינן מקפידין על קלח א' בין ס' קלחים כמו שמקפידין על סאה בין ס' סאין ואיכא מ\"ד התם אפילו לא אכלה אלא קלח א' משערינן כמה פוחתין בפחת סאה בין ס' סאות שבו קפידא גדולה ולפי ערך מה שמגיע על קלח א' או כפי שיעור שאכלה נותן לניזק קמ\"ל דלא אלא לעולם משערינן בס' כפי מה שאכלה וזהו ע\"פ פי' התוס' דלשם ומש\"ה סיים רבינו וכתב וכן הד��ן בין אם אכלה מעט או הרבה ובגמרא יליף דשמין בס' ממ\"ש וביער בשדה אחר מלמד ששמין ע\"ג שדה אחר ועד\"ר: ומ\"ש וכן נותן לניזק פי' כפי ערך: (ו) "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ומ\"ש הפסיד האילן כו' נשון הרמב\"ם כו' בפ\"ד מהל' נ\"מ כ\"כ והן מחולקין בפי' עובדא דגמרא פ' הכונס ההוא דקץ קשבא מחבריה והרא\"ש פירשו בחילוק בין אילן שנגמר גידולו או לא והרמב\"ם פירשו בחילוק בין אילן שפירותיו יפין או לא ע\"ש וכ\"כ הב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המשסה כלבו של חבירו פי' ראובן ששיסה כלבו של שמעון עד שנשך את לוי והוא משנה בפ' הנשרפין הובאה בב\"ק דף כ\"ד: פטור מדיני אדם כדין הגורם בנזקין: ובעל הכלב חייב שם והטעם דידוע אם ישסה את כלבו יהיה נושך ולא היה לו להניחו: וכתב הרמב\"ם חצי נזק כו' פ\"ד מנ\"מ כ\"כ וכתב המ\"מ כו' [כמו בב\"ח]: ואם שיסהו פי' שנשך הכלב למשסה עצמו פטור בעל הכלב והוא מימרא שם בגמרא: דכל המשנה היינו המשסה ובא אחר דהיינו בעל הכלב שגרם שכלבו נשך ושינה בו ר\"ל בהמשסה פטור וע\"ל סימן ת\"ב: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שור המועד כו' די להן בשמירה פחותה היינו כרבי יודא בב\"ק דף מ\"ה וטעמא דר' יודא מפורש שם בגמרא והא דמיעט רחמנא מועד דלא בעי שמירה מעולה פליגי שם רב אדא בר אהבה ורב אי שמרו בשמירה פחותה ויצא והזיק דלרב פטור לגמרי ולרב אדא אינו פטור אלא מחיוב תשלומי מועד דהיינו נ\"ש אבל צד תמות במקומה עומדת וחייב אפילו במועד ח\"נ ופסקו התוס' והרא\"ש הלכתא כרב אדא בר אהבה ולפ\"ז מש\"ר פטור לאו בדוקא קאמר וכ\"כ בש\"ג והמ\"מ פ\"ו מהל' נ\"מ כתב דהרמב\"ם פסק כרב ופטור לגמרי וכן משמע מל' ש\"ע שס\"ל כן מדהעתיק ל' הרמב\"ם ע\"ש: ומ\"ש רבי' וכן שן ורגל שהן מועדין מתחלתן בב\"ק דף נ\"ה מייתי לה מקרא דבשן ורגל סגי להו בשמירה פתותה ע\"ש: אפילו לא נפלה [הדלת] ע\"י הרוח אלא לסטים הוציאוה כו' פי' והזיקה בשדה חבירו או שאר היזקות חייב בעל הבהמה לשלם היזקה דתחלתו בפשיעה כו': ומ\"ש או חפרה או חתרה הדלת והפילתו פי' או שחפרה בקרקע מתחת הדלת עד שנפלה הדלת או שחתרה ונגח' בדלת עד שנפל כל הדלת חייב דהוי תחלתו בפשיעה כיון שהית' הדלת רעועה כ\"כ עד שהיתה ראויה ליפול מעצמה אע\"פ שסופו באונס שמחמת חתירה ונגיחת הבהמה נפלה חייב: אבל אם חתרה בה פרצה כו' אבל אם לא הפילה כל הדלת אלא חתרה ופרצה חור בדלת או בכותל ויצאה דרך שם פטור שאין הדבר בא מחמת פשיעותיה שנעלה בדלת רעועה ואונס שלא בא מחמת פשיעה אינו חייב עליה כדלעיל סימן רצ\"א ע\"ש וכל זה מ\"ש אח\"כ ז\"ל אבל אם שמרה כראוי כו' הוא שם במשנה ר\"פ הכונס ובגמרא דף נ\"ו ע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר אבל אם נפרצה ביום חייב דקלא כו' ומיהו בלילה כו' כ\"כ התוס' שם במשנה ר\"פ הכונס בד\"ה ונפרצה בלילה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " הוציאוה לסטים כו' שם במשנה וגמרא דף נ\"ו ור\"ל הגזלן חייב על מה שמזיקה הבהמה וע\"ז קאי שם במשנה וכ\"כ התוס' והרא\"ש ז\"ל וז\"ל הרא\"ש ואע\"ג דגזלן לא קכי ליה במשיכה דמאן א\"ל למשוך מ\"מ כיון שנעשה לה דבר הקונה במקח וממכר והיא עתה ברשותו חייב בשמירתה ע\"כ וכ\"כ התוס' שם בגמרא באריכות יותר ע\"ש אבל א\"ל דחייב מטעם כיון שהבהמה ברשות גזלן קאי לענין שבח שהשביחה הגזילה אצלו בין לאחר יאוש בין לפני יאוש כדלעיל בסי' שס\"ב דינו נמי שיהא חייב בשמירה דז\"א דלא תקנו שיקנו השבח אלא מפני תקנת השבים כמ\"ש שם ומצינו כמה דברים שהשומר חייב עליהן והגזלן פטור עליהן וע\"ש בתוס': אבל הוציאוה כדי לאבדה פטור ירושלמי כתבו הרא\"ש שם ור\"ל דאם הוציא בהמת חבירו כדי שתהא נאבדת מבעליה והלכה הבהמה והזיקה אין המוציאה חייב על הנזקין ורבינו כתבו ס\"ס ש\"א ובסימן ש\"ף וכולהו ילפינן לה מדכתיב לשמור ולא לאבד וכל א' מתפרש לפי עניינו וכמ\"ש בכל א' מהן: "
+                ],
+                [
+                    " הפורץ גדר לפני בהמת חבירו וברחה כו' שם דף נ\"ה תניא כו' [עב\"ח שמביאו] וכתבו שם רש\"י ותוס' דבכותל בריא לא מיחייב כ\"א אכותל ולא אהבהמה דגרמא בעלמא הוא (והיינו דוקא בד\"א אינו חייב אבהמה אבל בדיני שמים ודאי חייב ק\"ו מפרץ לפניה כותל רעוע) ומ\"מ אין שייך לומר דקתני בברייתא פטור משום פטור בהמה כיון דאיכא צד חיוב דכותל (אבל בד\"ש) [בד\"א אבל] זה התירוץ לא ניחא ליה להרמ\"ה ומש\"ה כתב דבכותל בריא חייב נמי אבהמה דזה מיחשב לדינא דגרמי דחייב כדלעיל סימן שפ\"ו ובכותל רעוע דחייב בד\"ש כתבוהו התוס' דהיינו דוקא אבהמה ומסיק הרא\"ש וכתב ז\"ל ומיהו י\"ל דאף אכותל רעוע חייב בד\"ש דהא ראויה לעמוד יום או יומים עד שימצאו פועלים או צרכי בנין ומש\"ה סתם רבינו דבריו וכתב וחייב בד\"ש משמע דאתרווייהו קאי והרמב\"ם בפ\"ד דנ\"מ פי' להא דאמר בגמרא בכותל בריא בדיני אדם נמי חייב דקאי אאם יצאה הבהמה והזיקה דומיא דכל מה שנזכר שם במשנה וגמרא דקאי החיובים אמה שהזיקה הבהמה והראב\"ד השיגו דלא מיחייב אהיזקה כ\"א כשמשכה או הכישה במקל שאז הדריכה לילך למקום הנזק ע\"ש ובזה דברי רבינו מבוארים ועד\"ר ושם כתבתי מה שהק' על דברי הרמב\"ם ותשובתו על הקושיא: "
+                ],
+                [
+                    " הניחה בחמה כו' עד או שחתרה דברי רבינו הם מב' מקומות הא' מר\"פ הכונס דתנן שם ז\"ל הניחה בחמה או שמסרה לחש\"ו ויצאה והזיקה חייב ובגמרא שם דף נ\"ו אמר רבה אפילו חתרה ל\"מ היכא דלא חתרה דכולה בפשיעה היא (פשיעה היא אצל פתיחת דלת דאמרינן לקמן כל תחבולה שיכולה לעשות עושה אגב צערא דחמה רש\"י) אלא אפילו חתרה נמי ולא אמרינן דבר זה תחלתו בפשיעה וסופו באונס (שחתרה) דכולה פשיעה היא מטעם הנ\"ל דכל תחבולות כו' וכאשר קתני זה שם אהניח בחמה כן נפרש ג\"כ במסרה ליד חש\"ו דאפילו נעלו הדלת לפניה היטב ויכולה לעמוד ברוח מצויה מ\"מ כיון דפשע מתחלה במסירתו ליד חש\"ו דהן שוחקין עם הבהמה ויש לחוש שמתוך שחיקתן או משום טעם אחר יפתחו החש\"ו הקשר אף שסופו באונס שיצאה בחתירה חייבים הבעלים ודע שברמב\"ם שם כתב ז\"ל אע\"פ שהיה השור קשור הבעלים חייבים שדרך השור (עד\"ר פי') לחתור ולצאת ולהזיק אפילו שמרוהו שמירה מעולה וחתרה ויצאה והזיקה הבעלים חייבים עכ\"ל וכ\"כ בש\"ע ע\"ש ונ\"ל דה\"פ אפי' בשעה שמסרוה ליד חש\"ו קשרוהו הבעלים השור בקשר חזק וחש\"ו נעל בפני השור הדלת הראויה לעמוד ברוח מצויה דהוא נקרא שמירה מעולה וכנ\"ל ואח\"כ מצא שהבהמה חתרה ויצאה משם שזה אונס גמור וכנ\"ל אפ\"ה הבעלים חייבים כיון דמתחלה פשעו במסירתן ליד חש\"ו שמדרכן להתיר הקשר הו\"ל כאילו הניחו הבעלים להבהמה לילך בלי שמירה כלל ומש\"ה אף שנעלו החש\"ו אח\"כ בפני הבהמה בדלת חזקה והיא יצאה באונס חייבים הבעלים אע\"ג דהאונס לא היה מחמת הפשיעה מ\"מ כיון דאותו היזק עצמו שנעשה לבסוף היה ראוי לבוא מכח הפשיעה דאף שקשרוהו הבעלים הלא החש\"ו רגילין להתירו ואז רגילה לצאת ולהזיק מש\"ה מיחשב כאילו עשו הפשיעה בידיהן ומש\"ה כללינהו וכתבן רבינו בחד בבא הנחת הבעלים הבהמה בחמה ומסרם הבהמה ליד חש\"ו משום דס\"ל דזה דמסרה לחש\"ו הוא דומה להנחת הבעלים בחמה דכמו ששם הם נקראים פושעים ביציאתה אף שקשרו וגם סגרו לפניה כן נמי במסרה ליד החש\"ו ודומה [לזה] צ\"ל לקמן בסימן ת\"י בס\"ט בכיסה הבור ואינו ראוי לעמוד בפני גמלים ונפל לשם שור ע\"ש: (ומשמע) [ומש\"ר] ונפרצה בלילה לרבותא כתבו דאילו ביום בודאי ידוע לבעלים מפרצתה וכבר כתב דחייבים הבעלים אפילו לא מסרם ליד חש\"ו וק\"ל: ומש\"ר אפילו היתה קשורה בקשר כו' זהו מגמרא דפ\"ק דב\"ק הבאתי לשונו בדרישה ושם אמסרו ביד חש\"ו קאי וקשרו בקשר חזק אפ\"ה כיון דדרך החש\"ו להתיר הקשר אמרינן דגם עתה התירוהו: ומ\"ש ונפרצה בלילה לא קאי אהניח בחמה דחמה בלילה ליתא אבל נפרצה או חתרה קאי שפיר גם אחמה ותיבת בלילה לרבותא דמסרו ביד חש\"ו נקט וברמב\"ם ליתא האי תיבת ונפרצה בלילה ועד\"ר שם כתבתי עוד מזה וגם כתבתי שם פי' דברי הרמב\"ם ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " אם אינו נשמר אלא בשמירתו של זה ר\"ל אלא גם בשמירתו של זה: אם הנשארים לא נסתלקו משמירתו הוא פטור והם חייבים ז\"ל הרא\"ש שהרי מסר לכולן שורו לכל מי שיכול לשמרו ונתרצו לשמרו אפי' בלא חבירו: "
+                ],
+                [
+                    " מסרו לש\"ח כו' מימרא דר\"א בב\"ק דף מ\"ה ואע\"ג דר\"א נקט ש\"ח משמע דל\"ד קאמר אלא ה\"ה לשאר שומרים וכ\"כ הב\"י: ומ\"ש מסתמא קיבל עליו פי' כשקיבל עליו לשמור מסתמא קיבל עליו שלא יזיק ושלא יוזק: אינו מקבל עליו אלא שלא [יזיק אבל לא שלא] יוזק שם בגמרא פירש\"י דמסתמא שור נגחן כי מקבל אינש נטירותיה עליו מקבל עליו למה שהוא מוחזק וקבל עליו שלא יזיק אחריני אבל שלא יזיקו אחרים אותו לא אסיק אדעתיה שהרי אין שור מתייצב לנגדו מפחדו: והבעלים פטורים דכיון דנתנו לשומר לשמרו מה לו לעשות עוד מש\"ה אפילו אין לשומר מה לשלם ממנו הבעלים פטורים: ואם אחר שהזיק התם כו' שהרי ב\"ד לוקחין כו' כיוצא בדברים אלו כתב הרמב\"ם ג\"כ בפ\"ד דנ\"מ ועיין בדברי המ\"מ שם ונראה פשוט דדוקא קאמרי שהמזיק הוא תם שהדין שמשתלמין מגופו של שור ומש\"ה אין השומר יכול לומר לבעל הרי שלך לפניך ואני אתפשר בטוב עם הניזק שודאי לא יחזור הניזק אלא על שור זה אבל כשהוא שור מועד שהדין שמשתלמין מנכסי המזיק יכול השומר לומר לבעלים הרי שלך לפניך ובתשלומי היזק אתפשר אני עם הניזק וק\"ל: כתב הרמב\"ם ז\"ל שמרוהו כראוי כו'. בפ\"ד דנ\"מ כ\"כ: ומש\"ר ואיני מבין דבריו כתב בכ\"מ ז\"ל וחכמי לוניל כו' [עב\"ח שהביא לשון כ\"מ]: ומ\"ש דבשמירה מעולה השומרים פטורים היינו אפילו השואל דאע\"פ שהוא חייב באונסין היינו דוקא לענין אם הוזקה הבהמה שהוא שומר עליה אבל לענין אם יצאה והזיקה פטור שואל וכ\"ש ש\"ש כ\"כ המ\"מ לטעם הרמב\"ם והסכים עמו הב\"י וכתב שכן הוא דעת רבינו ולא כהרשב\"א ועד\"ר: ומש\"ר שמרוהו שמירה פחותה כו' בב\"ק דף מ\"ה וקאמר ה\"ט ש\"ח כלתה שמירתו בכך הנך לא כלתה שמירתן וע\"ש בפירש\"י מיהו דוקא בתם אבל במועד גם הבעלים פטורים בשמירה פחותה וכמש\"ר בר\"ס זה אלא שכתבתי שם שח\"נ חייב אף במועד לדעת הרא\"ש ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " מסרו השומר לשומר והוזק חייב ששומר שמסר לשומר חייב אפילו ש\"ח לש\"ש כדלעיל סימן רצ\"א אא\"כ שמסר לבניו ולבנותיו או לתלמידו דאדם שהוא מפקיד ע\"ד אשתו ובניו. הוא מפקיד כדלעיל סימן הנ\"ל: ואם הזיק כתב הרמב\"ם הראשון חייב כו' בפ\"ד דנ\"מ כ\"כ והוא מר\"פ הכונס (בבא קמא דף נ\"ו ע\"ב) אמתני' דקתני מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו קאמר הגמרא תחתיו דמאן כו' ע\"ש: ומש\"ר והראב\"ד השיג עליו כו' כב\"י שאין זו השגה [עב\"ח שהביאו]: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שבהמתו רגילה כו' בב\"ק הנהו עיזי דבי תרבו דהוי מפסדי ליה לרב יוסף א\"ל [לאביי] זיל אימא להו למרייהו דליצנעינהו א\"ל אמאי איזיל דאי אזילנא אמרי לי ליגדור מר גדירא בארעא וכתב ע\"ז הרא\"ש ז\"ל כתבו התוס' אשתמוטי הוא משתמיט אביי שלא היה חפץ לילך והא תנן אכלה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה ולא אמרינן שהיה לו לנעול חנותו וכן פסק רי\"ף ז\"ל דליתא לדאביי ומצאתי כתוב בשם ר\"ח ז\"ל דפסק הלכה כאביי ומודה אביי דבעיר אם נכנסים לחצר הניזק ואכלה שחייב שאין אדם יכול לנעול דלתי ביתו כל היום והרועה יש לו לשמור הבהמה כשמוליכה דרך העיר שלא תכנס לבית ותזיק אבל כשמתפשטין בשדה אינו יכול לשמור את כולם שלא יכנסו לשדות אחרות הילכך צריך אדם לגדור שדיהו מבואר בדבריו דמ\"ש בשם ר\"ח דמודה אביי בעיר כו' שכ\"כ להשיב על ראיות התוס' דרצו לדמות דין היזק בשדה לאכלה מתוך החנות או מצידי הרחבה שהיא בתוך העיר וכתב שר\"ח חילק ביניהן ובזה דברי רבינו מבוארין ולכן כ\"ר שמסקנת הרא\"ש כר\"ח מאחר שמביאו באחרונה וגם בגמרא הנ\"ל משמע שהודה ר\"י לדאביי אלא שהתוס' רצו להוכיח שאין הלכה כן מכח הראיות הנ\"ל ועל הראיות הללו כתב הרא\"ש שר\"ח חילק ביניהן נמצא דאין ראיה מהן א\"כ פשוט שהרא\"ש ס\"ל כמותו ולא כב\"י שכתב שלא ראה הכרעה בדבריו דהרא\"ש ואף לדעת ר\"י והרי\"ף צריכין לחלק בין נדון זה דנכנסו לשדה לההוא דאכלה מהחנות דשם לא נזכר דצריך להתרות בבעל הבהמה אלא צריך לשלם כל פעם כל היזקה ובנדון זה אר\"י דיתרה בהו וכמ\"ש הרי\"ף ור\"י וה\"ט כדי שלא יתנצלו הבעלים למימר לרועה מסרתיהו והרועה יתנצל לומר שנתפשטו מרעות ברחבה של שדה ולא יכולתי לשמרם ועיין מ\"ש בש\"ג מזה: "
+                ],
+                [
+                    " הקצבים שיש להם בהמות כו' שם מימרא דר\"י תיכף אחר עובדא דבי תרבו הנ\"ל ועד\"ר שם כתבתי ל' הגמרא וכתבתי טעם לפי' הרמב\"ם: ומש\"ר אפילו אם הם מזיקים בר\"ה כן הוא ל' רש\"י והרא\"ש שם ואף שלמסקנת הרא\"ש בשם ר\"ח דוקא בעיר צריכים הבעלים לשמרם אבל בשדה יכול לומר גדור שדך וה\"ה בר\"ה שאני הכא כיון דמ\"מ לשחיטה היו עומדים אין היזק כ\"כ בשחיטתן אף אם שוחטין אותן שלא ביומא דשוקא וכ\"כ הרא\"ש שם בהדיא ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " לשון הרמב\"ם כו' עד\"ר: ומ\"ש שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק כ\"כ ג\"כ התוס' שם אבל לא ס\"ל כהרמב\"ם וכמ\"ש בדרישה: ומ\"ש וכן השיג עליו הראב\"ד ע\"ש בהשגותיו שכתב ז\"ל לא נאמרו דברים הללו כ\"א בעיזי דשוקא שעומדים לשחוט ואין להם רועה כו' ומדכתב שאין להם רועה משמע שפי' כן מ\"ש עיזי דשוקא דכיון דאין להם רועה לרעותן בשדות מצויות הן בשוק ואשר אין להן רועה הוא משום שעומדות לשחוט וזהו פי' שלישי לא פי' רש\"י ותוס' ולא כפי' הרמב\"ם שכתבתי בדרישה ויש בו קצת נ\"מ לדינא דדוקא באין להם רועה שייך האי דינא ודוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " הזיק שור הנכנס כו' דינו כאילו הזיקו בר\"ה קמ\"ל רבינו דכתבו אפי' בחצר הניזק אינו משלם אלא ח\"נ ולאפוקי מרבי טרפון וכמ\"ש לעיל בסימן שפ\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " קלקל את החצר כגון שחפר כו' שם דף מ\"ח ופירש\"י שם אהא דבעל החצר חייב אנזקי בורו דהיינו אם הפקיר רשותו ואע\"ג דהפקיר אח\"כ ג\"כ בורו ל��ו כל כמיניה ליתן תקלה בר\"ה ע\"ש וכן הוא כוונת רבינו א\"נ מיירי בדחפר הבור בחצר חבירו בתוך ד' טפחים סמוך לר\"ה דחייב בעל החצר ג\"כ לסתמו וכמש\"ר בסימן ת\"י ס\"ב ע\"ש וגם בעינן שבשעה שהפקיר רשותו לא הפקיר בורו דאל\"כ היה ג\"כ פטור כיון דבשעה שכרה השור לא הפקיר רשותו. דלא היה עליו למלאות ואח\"כ כשהפקיר הכל יחד הוא לא חפר הבור באיסור משא\"כ כשהפקיר רשותו ואח\"כ בורו והו\"ל לסתמו כיון שכבר הפקיר רשותו והבור היה עדיין שלו וכן יתבאר בר\"ס ת\"י בחופר בור בחצירו שהיה לו לסתמו פי' אע\"ג דכתיב איש בור ולא שור בור מ\"מ הו\"ל לסתמו דהא הבור דידיה ולא סתמו חייב: "
+                ],
+                [
+                    " נפל לבור שבחצר והבאיש את מימיו משנה שם דף מ\"ז: אם הבאיש בשעת נפילה כו' מימרא דרבא שאמר שם דף מ\"ח אליביה דשמואל דהלכתא כוותיה בדיני: ובור פטור בנזקי כלים כדלקמן בסימן ת\"י דדרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים אבל בשעת נפילה הו\"ל כהזיק בקרן ותולדתו וחייב בו בעל השור אבל בלא ה\"ט אין לפטור לבעל השור מהבאשת מים דבעל החצר משום דבעל החצר הו\"ל לסלק ההיזק וכמ\"ש בסימן ת\"ג ס\"ד דמשנודע להניזק מההיזק עליו לסלק ההיזק ועל המזיק ליתן לו ההוצאה (ודוחק לומר דכאן דבהכניס שלא ברשות מיירי כשלא נודע לניזק שנפל לשם) די\"ל דדוקא שם בסימן ת\"ג דשור הניזק שהומת ישאר ביד הניזק לפרעון נזקו וכמ\"ש והמת יהיה לו אלא שמחוייב המזיק למסרו ליד הניזק וכמ\"ש שם בזה אמרינן דעל הניזק רמיא שיטרח למכור הנבילה קודם שיפחות דמיה והמזיק ישלם לו הוצאתו משא\"כ בזה שאין לבעל המים חלק בשורו של זה וגם ל\"ד למש\"ר בסימן ת\"י דאם שור ראובן חפר בור בחצר שמעון שראובן משלם לשמעון היזק חצירו וחייב שמעון לסתום הבור אחר שנודע לו כו' דשאני התם דהחצר הוא שלו וכיון ששילם לו היזקו נקרא הוא בעל הבור משא\"כ כאן בשורו של חבירו שאינו נקרא על שמו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " פטור בעל השור בנזקי בעל החצר דהו\"ל כאילו התנה עמו שיפטור כל א' בנגיחת שורו ובשאר היזקות כ\"כ התוס' במשנה וכן ס\"ל להרמב\"ם דכתב בזה בפ\"ו דנ\"מ בזה דפטור בעל השור בנזקי דבעל החצר וגם אם הזיק שורו דבעל החצר לשורו דהנכנס ברשותו פסק כרבי דבעל החצר פטור דלא קיבל עליו שמירתו וכמש\"ר בשמו בסמוך ס\"ו אבל רבינו דכתב כאן דפטור ובסמוך בהוזק שור דבעל החצר בשל הנכנס פסק כרבנן דחייב צ\"ל דלא ס\"ל כהתוס' הנ\"ל ונראה שטעמו הוא דדוקא בעל החצר דעל הרוב הוא בביתו מסתמא כי א\"ל עול עול ואנטר קאמר משא\"כ זה שהכניס שורו לחצר אחר ואינו מצוי שם בחצר מסתמא לא קיבל עליו שמירת שורו דבעל החצר וחילוק זה כתב הרא\"ש שם בפרק הפרה והראב\"ד שהביא רבינו כאן השיג שם אדברי הרמב\"ם וצ\"ל דהראב\"ד פסק ג\"כ כר' והכל תולה בחצר של מי הוא: והראב\"ד כתב כו' שהרי חצר השותפין הוא כו' עיין בל' השגות הראב\"ד וכתבתיהו בדרישה ונראה דה\"פ דבא לומר מה שבאת לפטור ודאי לא הוה אלא משום דכיון שנתן לו רשות להכניסו הו\"ל כחצר המזיק ונמצא דפטור על הכל ז\"א דרשות שנתן לו לא מיחשב אלא כחצר השותפין ומכח זה היה לן לחייב גם על הנגיחה: ולא עוד כו' פירוש ואף אם תאמר שאנגיחה פטור דכיון שנתן לו רשות להכניס שורו הו\"ל כחצר (הניזק) [המזיק] מ\"מ על הבאשת מימיו ודאי חייב דמיחשב לענין זה כחצר הניזק כיון שהוא מיוחד ליה לבעל החצר לבד וז\"ש בל' השגות הראב\"ד לא ידעתי למה יהא פטור אלא אנגיחה ור\"ל אפטור בהבאשת מימיו לא ידעתי שום טעם אלא אפטור דנגיחה איכא למימר שום טעם והוא דמיחשב כחצר המזיק אבל אינו עיקר בעיניו. ובב\". כתוב ל' השגת הראב\"ד בל' זה ז\"ל א\"א זה לא ידעתי למה פטור אלא בנגיחה כו' והאי לישנא מוכח ג\"כ כמ\"ש דהו\"ל כאילו אמר זה פטור דנגיחה הוא דבר תמוה ולזה דהבאשת מים לא ידעתי שום טעם ולזה פשוט שמ\"ש שחייב על הבאשת מים היינו שהבאישן בשעת נפילה וכנ\"ל ודוק ועד\"ר שם כתבתי ל' המ\"מ מ\"ש בזה: "
+                ],
+                [
+                    " רב אלפס פסק כר' כו' פלוגתת ר' ורבנן הוא שם במשנה דף מ\"ז ע\"ב: וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ע\"ל סימן רצ\"א שהוכחתי שס\"ל כן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אף על פי שהתם אינו משלם אלא מגופו כו' שם מ\"ט גופה היא ופי' התוס' דעובר ירך [אמו] הוא. ח\"נ ממנה ומולדה פי' אף אם אין הפרה בעצמה שוה ח\"נ של ניזק ואח\"כ קמ\"ל עוד רבותא דאפילו אין הפרה כאן גובה כל חצי נזק מהולד [ולא אמרינן] לא יפרע מהולד אלא רביע נזק: "
+                ],
+                [
+                    " אין גובין מביצתה כו' כתב המ\"מ אם הביצה עדיין אגודה בגופה י\"א דגובין ממנה ושם דייק ל' הרמב\"ם כן ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " פרה מעוברת שנגחה כו' כחכמים שם דאמרי המע\"ה ולא כסומכוס דאמר חולקין: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' שהניזק טוען ברי והמזיק אומר שמא לא אמרינן הרי הודה לו במקצת שהרי הודה לו על נזק הפרה על נזק הולד אומר איני יודע והו\"ל מחויב שבועה ואיל\"מ דלא אמרינן הכי אלא היכא דהו\"ל למידע ואינו יודע משא\"כ כאן דלא הו\"ל למידע פטור ודומה ליורשים שטוען עליהם מנה לי ביד אביכם והם אומרים נ' ידענא ונ' לא ידענא תוס' ור\"ן וע\"ל סימן ע\"ה וסימן רצ\"ח: ואם לא יביא ראיה פטור אפילו משבועה פי' מורי היכא דכפר המזיק וטוען ברי א\"נ אף אשמא קאי וכגון שהניזק אומר להמזיק ברי לי שאתה יודע כו' שאז מן [הדין] היה ראוי למזיק לישבע אפ\"ה גבי תם פטור עכ\"ל ולפי מ\"ש בסמוך בשם תוס' (ור\"ל) יש לפרשו דר\"ל פטור מדין שבועה שנתחייב ואינו יכול לישבע והו\"א שישלם על זה קאמר דפטור אך הל' לא משמע כן: ואי מודה מיפטר אכפירה נמי לא מיחייב שבועה כתבתי זה לעיל בסימן פ\"ז סל\"ט שעל הטוען לחבירו טענה שאפילו אם הודה לא יתחייב לו ממון אע\"פ שכפר אין מחייבין אותו היסת כו' ע\"ש ובסמוך ר\"ס ת' יתבאר דהיינו דוקא בתם אבל במועד צריך לישבע לו: "
+                ],
+                [
+                    " שור שנגח פרה מעוברת והפילה כו' מימרא דרבא שם פ' הפרה: ומ\"ש שא\"כ מפסיד המזיק כו' ז\"ל הגמרא ולאו דינא דיפסיד משום דא\"ל פרה מעוברת אזיקנא מינך פרה מעוברת משלימנא לך: הוא לבעל הפרה לבד דהא מחמת הולד לא הוה שומן משא\"כ בשנראית יותר גדולה שזה אתא מכח ולד לכך צריך לשלם ום לבעל הולד שהרי ע\"י ולד שבמעיה היתה נמכרת מתחלה יותר ביוקר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המע\"ה אע\"ג דמודה הנתבע דמחמת שהיה שורו רודף אחריו לקה בסלע אפילו הכי ליכא אלא גרמא וגרמא בניזקין פטור ר\"ן: וכתב הרמב\"ם ואם טען הניזק כו' בפ\"ט מהנ\"מ כ\"כ: הואיל והוא קנס פי' ולא רמינן שבועה עליה דנתבע אלא כי היכי דלודי ובקנס המודה פטור וכמו שנתבאר לעיל ס\"ס שצ\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " היו שנים רודפים כו' שם במשנה: ומש\"ר ועדים מעידים אין לפרש דלרבותא דרישא כ\"כ דאפ\"ה שניהם פטורים דא\"כ הול\"ל אפילו עדים מעידים ועוד כיון דטעמו הוא משום המע\"ה אין רבותא בכה\"ג בעדים אלא הוצרך לכתוב כן כדי של\"ת פשיטא דפטור דהא כבר אשמועינן דאפילו בא' פטור משום דשמא בסלע לקה כ\"ש בזה דאיכא ב' ספיקות חדא שמא בסלע לקה והשני דכל א' יאמר בהשני נלקה וגם בסיפא בששניהם של א' אינו כ\"א כשיש עדים וק\"ל: נוטל ח\"נ ממ\"נ מהפחות מיהו נראה פשוט דאם אינו שוה הפחות כדי ח\"נ דמפסיד הניזק לדבריו משא\"כ לדברי ר\"י אברצלוני וכמ\"ש בסמוך: או נאבד והן תמים פי' שהן משלמין מגופן דוקא: והם תמים כו' ואם הא' מועד כו' [כמו בב\"ח]: אבל משתלם מן החי רביע נזק משום דס\"ל דמן הספק יש לו חלק בכל א' מהן לגבות ממנו חצי מה שראוי לו דהיינו רביע נזק ולדבריו נראה דאם שניהן קיימין ג\"כ נוטל מכל אחד רביע נזקו ונ\"מ דאם האחד אינו שוה אלא כדי רביע היזקו אין המזיק יכול לדחותו ולומר לו קחהו ולך אלא יטול גם מהשני רביע נזקו: "
+                ],
+                [
+                    " היו שנים [הרודפים] א' גדול ג\"ז שם במשנה: ומ\"ש הניזק אומר גדול הזיק פי' ויש בגופו כדי ח\"נ: והמזיק אומר קטן הזיק ואותו קח והמותר בחצי נזקך תפסיד רש\"י: כתב הרמב\"ם שמשלם מה שהמזיק אומר שם בפ\"ט דנ\"מ כ\"כ: ודומה לטענו חיטין והודה לו בשעורים עיין באשר\"י ס\"פ המניח שהאריך בזה בטוב טעם: כשאין לו עדים פי' על שאר טענתו אבל על הנגיחה יש עדים וכנ\"ל: תימה שזהו טענו כר והמ\"מ תירץ ופי' דשאני הכא שיש עדים שא' מהן נגחו ע\"כ ור\"ל כיון שיש עדים על הנגיחה ויש צד חיוב ע\"פ העדים אינו דומה להודה לו בשעורים דהודאתו ע\"פ עצמו דמזיק מה שלא תבעו ועד\"ר: שאפילו אם תפס פי' בעדים: (אלא התם הזיק): שהחיוב הוא על נכסיו פי' נמצא דהתם בכלל תביעתו הוא שהרי תם בכלל נכסיו הוא אבל א' גדול וא' קטן כו' כל אחד חשיב תביעה בפני עצמו ואין כאן מודה במקצת וכן פי' המ\"מ את דבריו ומסיק וכתב שם שיש לחלק ולומר אפילו בששניהן תמין כיון שיש עדים חייב ש\"ד וצ\"ע עכ\"ל ועד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " היו הניזקין שנים כו' ג\"ז שם במשנה: ואם אין שם ראיה פטור לגמרי דהוי כמו טענו חיטים כו' דין זה כתב גם הרמב\"ם שם בפ\"ט דנ\"מ אלא שהמ\"מ פי' וכתב שם דמיירי כשאין שם עדים כלל על הנגיחה ומש\"ה מודה הרמב\"ם בזה אבל לרבינו הטור מיירי זה אפילו כשיש עדים שנגחו אלא שאין יודעין איזהו נגח לזה ואיזה לזה וע\"ל כי דין שניהן שווין וכמ\"ש המ\"מ שם וכתבתי לשונו בדריש' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ובזה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שאם תפס כו' פי' ואף שבדין הנ\"ל ס\"ל דלא מהני תפיסה בהא מודה ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כתב הרי\"ף שנעשה כו' ר\"ל אף על חלק הבעלים בההוא הנאה דמשתלמי נזקייהו מהשור ולא מעריקי ליה בעלים לאגמא רש\"י: אבל ר\"י פי' שאע\"פ כו' דאין השמירה מוטל עליו אלא על כ\"א מוטל לשמור חלקו שהרי אם שיבח או כיחש הוא ברשות שניהן ועד\"ר וממנו תראה דל' רבינו דחוק שהתחיל וכתב ז\"ל אבל תפסו ניזק ליפרע ממנו אחר שנגח שנעשה שומר עליה לחייב בניזקין כתב רי\"ף כו' דמשמע מל' דלכ\"ע תפיסתו גרם לו להיות חייב בניזקין אלא דפליג הרי\"ף והר\"י אי חייב בכולו או לא וז\"א דהא לר\"י אין חילוק בין תפסוהו ללא תפסוהו וכדמסיק והכי הול\"ל אבל תפסו ניזק ליפרע ממנו אחר שנגח כתב הרי\"ף דנעשה שומר עליה לחייב בכל נזקיו ויש ליישב ולומר דמש\"ר שנעשה שומר עליו להתחייב בנזקיו ר\"ל בנזקיו דהוזק המזיק משוורים דעלמא וכדין שותפין שנעשו ש\"ש זה לזה להתחייב בגניבה ואבידה אמה שבידם מהשותפות (וכמש\"ר בסימן קע\"ו סי\"א) וקאמר דכיון שנעשה ע\"ז ודא�� שומר ס\"ל להרי\"ף דנעשה עליו שומר גם אם הזיק המזיק לאחרים ור\"י ס\"ל דאף הנעשה שומר אזה לא נעשה שומר אזה אלא שק' דל' להיות חייב בנזקיו לא משמע דקאי דוקא אם הוזק שור זה שתפס ועוד הא אדרבה הסברא הפוכה דיותר יש לחייבו אשמירה שלא יזיק מאשר נתחייב אותו באם הוזק מאחרים וכמש\"ר בסימן שצ\"ו ס\"ז במסרו לשומר באם מכיר בו שהוא נגחן אינו מקבל עליו השומר אלא שלא יזיק ולא שלא יוזק כו' ומטעם שכתבתי שם לכנלע\"ד לדחוק ולפרש דה\"ק רבינו אבל אם תפסו ניזק כו' שנעשה שומר עליו ר\"ל לענין גניבה ואבידה וכמ\"ש בסימן קע\"ו [אבל] להיות חייב בנזקיו כתב רי\"ף כו' כלומר אף שהכל מודים שנעשה שומר עליו לענין גניבה ואבידה היינו דמחוייב לשמור קרנו דבעלים שלא יאבד אבל להיות חייב אם יזיק השור אחרים בזה יש פלוגתא ואם מזיק הוא לאחרים מזה לא איירי וס\"ל דה\"ה דפליגי בו או אפשר דבזה גם הרי\"ף מודה דאין על הניזק חיוב שמירה לענין זה ומטעם שכתבתי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שני שוורים תמין כו' משנה הוא בב\"ק דף ל\"ג וז\"ל שני שוורים תמין שחבלו זא\"ז משלמין במותר ח\"נ שניהן מועדין משלמין במותר נ\"ש תם במועד משלם במותר ח\"נ עכ\"ל המשנה ומאי שכ\"ר כגון אם הזיק בחבירו שוה ק' כו' ואינך כגון כולם מל' רבי\" הוא לפרש המשנה ואין כולם מוסכמים לדעת רש\"י שהרי האי כגון שכתב במועד בתם ומסיק דמשלם לו ע\"ה אינו ע\"פ פירש\"י וכמש\"ר בעצמו בס\"ס זה ועל ל' המשנה הנ\"ל כתב הנ\"י דקמ\"ל כו' [עב\"ח בתחילת סימן זה שהביא ל' נ\"י] ותירוץ השני כתבו ג\"כ] התוס' ע\"ש: והנ' הנותרים ישלם לו חציים עבד\"ר: כגון אם הזיק מועד בתם בק' הא דנקט שהזיקו ק' ולא נקט גם במועד שלא הזיקו אלא נ' שמנכין בה נגד כ\"ה וכ\"ה הנותרים נותן לו המועד להם משום דנקט ל' רש\"י ורש\"י פירש כן לשיטתו שכ\"ר בסמוך דאם התחילו כאחד וחבלו זה בזה גם התם משלם נ\"ש דלפ\"ז צריכין לפרש המתני' דקתני המועד משלם במותר נ\"ש דמיירי שהזיק המועד בתם יותר ממה שהזיק התם למועד מש\"ה פי' רבינו כן אליבא דכ\"ע בפרט מאחר דל' משלמין במותר משמע דאחבלה קאי וכמ\"ש הרא\"ש: תם במועד ישלם לו ח\"נ כגון כו' פי' ישלם לו בהמותר הנ\"ל ח\"נ וכדמסיק ופשוט הוא: אבל אם האחד התחיל משלם המתחיל ח\"נ כו' כלשון רבינו כתב ג\"כ הרא\"ש המתחיל משלם ח\"נ כו' ואיירי כשהמתחיל הוא תם וה\"ה כשהמתחיל הוא מועד משלם הוא נזק שלם והשני פטור וכ\"כ הנ\"י בהדיא אתם ואמועד ע\"ש אלא מפני שהרא\"ש כ\"כ ברישא דמתני' דמיירי בשני תמין שחבלו זה בזה מש\"ה כתב ח\"נ כדין תם דאיירי בה ורבינו העתיק ל'. גם י\"ל דלרבותא נקט דל\"מ כשהמתחיל הוא מועד פשיטא דהוא לבדו חייב אלא אפילו כשהמתחיל הוא תם אפ\"ה הוא לבדו חייב את ח\"נ ובשני כתב סתם פטור וללמדנו דאפינו הוא מועד פטור וק\"ל: או לאחר שנפרדו כו' פי' לאחר שכבר נח רוגז של השני חזר וחבל בראשון וכן הוא באשר\"י בהדיא שכתב או שחבל שני בראשון לאחר זמן וכ\"כ בב\"י בהאי לישנא ונראה דלאחר זמן דכתבו ל\"ד אלא ר\"ל לאחר שמשערין שכבר נח רוגזיה בודאי: המתחיל משלם כו' והאחרון כטור וכ\"כ הרא\"ש הדין בב' אנשים שחבלו זה בזה וכתבו רבינו לקמן בסי' תכ\"א ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שמין השברים כו' [מציין הסימני' כמו בב\"ח]: "
+                ],
+                [
+                    " שמין אותה כמה שהיתה שוה כו' שם דף י' דריש לה מקרא דפחת נבילה דניזק הוה ע\"ש ודקדק וכתב משעה שנודע לו דחזי היה לו למכרה משא\"כ קודם לכן: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אע\"ג שטורח הנבילה הוא על המזיק שם פלוגתא דתנאי ופסקו הפוסקים כמ\"ד כן ויליף לה מדכתיב כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו ודרשינן כסף ישיב והמת שגם המת חייב ליתן ליד הניזק: "
+                ],
+                [
+                    " וה\"ה נמי אם הוזלה פי' לעיל מיירי בנפחתה וכאן אמר אם לא נפחתה אלא שהוזל הדין ג\"כ כן: ובשעת העמדה בדין שוה ק\"ך מיתורא דוגם את המת יחצון (דהו\"ל למכתב ואת המ\"ת יחצון) נפקא ליה לר\"י דקיי\"ל כוותיה שם דף ל\"ב שהמזיק נוטל חלק בשבח ואע\"ג דאם נפחתה אין לו חלק בפחת מ\"מ התורה חסה על המזיק שלא יצטרך לשלם כ\"כ עבור שורו ע\"ש בגמרא ורש\"י שמפרש כן: ואם הוא מועד משלם לו כו' פי' יתר על שיעור שבחו דהוא י' ועבד\"ר: ואם הוא תם מ\"ה דלעולם השבח נשבח כפי ערך הדמים שהיה שוה תחלה דהרי נבילת גוף הבהמה דמעיקרא השביח אלא שהמזיק נעשה בה שותף ונוטנ חלק בשבח ולכך במועד דנעשה שותף בחצי דמי הבהמה דמעיקרא מש\"ה נוטל ג\"כ חצי השבח דהיינו י' זוז ובתם דאינו נעשה שותף כ\"א ברביעית דמי הבהמה דמעיקרא אינו נוטל בשבח ג\"כ אלא רביעית וק\"ל: שור שוה ה' סלעים היינו עשרים זוז והנבילה שוה שלשים זוז דהוקרה משמתה ועמדה על ל' זוז בהא ודאי לא שקיל שבחא שאין לו להרויח אבל מ\"מ חצי נזקו ג\"כ א\"צ ליתן לו דא\"ל לא אפסדתיך כלום וכן מוכח שם בסוגיא כמ\"ש בדרישה ול\"ד להאי דינא שכ\"ר בסמוך ר\"ס ת\"ד דאף שהשביח השור ואין היזק לניזק אפ\"ה צריך המזיק ליתן לו חצי דמי היזקו דמעיקרא דשאני התם דאלמלא שהזיקו היה נשבח טפי אותו שבח עצמו וכמ\"ש שם ודוק ועד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שור שוה ר' שחבל בשור שוה ר' והפחיתו שוה נ' כו' ז\"ל הגמרא פ' המניח (בבא קמא דף ל\"ד ע\"א) ת\"ר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים וחבל בו נ' זוז ושבח ועמד על ת' זוז שאלמלא לא הזיקו כלומר הואיל ואיכא למימר שאלמלא לא הזיקו היה עומד על ח' מאות זוז נותן כשעת הנזק ולא מצי א\"ל מאי אפסדתיך הא שבח טפי משום דא\"כ אי לא אזיקתן הוה שבח וקאי על תמני מאה ל\"א שאלמלא לא הזיקו כו' ועכשיו תובע ניזק מאתים חציין של ת' זוז שהפסידו שגרם שלא השביח ת' אינו נותן לו אלא כ\"ה כשעת הנזק וראשון עיקר עכ\"ל רש\"י וגם התו' כתבו שם שפי' ראשון עיקר ע\"ש ורבינו תפס וכתב ב' הפירושים דרש\"י הנ\"ל דאף שפשוט הוא מ\"מ כדי שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק כתבו רבי' והא דכתבו התוס' דפשוט הוא כדי ללמדנו דודאי כוונת התנא דברייתא היה לפי' הראשון דרש\"י לאשמועינן דמש\"ה צריך ליתן לו כ\"ה זוז ול\"מ למימר לא אפסדתיך כלום משום דטענה זו דניזק טענה טובה היא דלולי שהזקת היתה משבחת יותר ונראה דהיינו דוקא בכה\"ג דהשור הנחבל עדיין הוא חי ודרך הבהמות וחיות הבריאות להשביח יותר מהנחבלים נמצא דבשבח זה גופו שנשבח זה השור בשומן וגודל שבא המזיק לפטור נפשו כו' בא עליו הניזק בטענתו וא\"ל לולי שנחבל היה נשתמן ונתגדל יותר אבל כשמתה הבהמה ונתייקרה הנבילה משיעור שוויה דאין דרך להתיקר בטבע יאמר לו המזיק מזל דידי גרם שנתייקרה ואין הניזק יכול לומר לולי שהמית אתה אותה היתה נשבחת יותר דאין זה מעין שבח זה דמה שהשביחה הנבילה היינו דנתייקרה ודרך בהמות חיות להיות נשבח בשומן וגידול ומזה פשיטא פטור כמ\"ש התוס' דא\"צ לשלם לו מה שהיתה הבהמה נשבחת או שנגדלת אם לא המיתה וזהו טעם רבי' בס\"ס שקודם זה וכמ\"ש שם ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " שמין הפחת ��שעת העמדה בדין כו' שם בגמרא וז\"ל דא\"ל קרנא דתורא קבירא ביה בתורא ר\"ל הקרן שנגח אותו בו הוא טמון עדיין אצלו ומכאיבו ומכחו הוא נכחש ומזה הטעם קאמר שם דהיינו דוקא דכשנכחש מחמת עצמו ולא מחמת מלאכה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " השביח המזיק פי' שור המזיק והוא ג\"כ שם באותה ברייתא דף ל\"ד: נחלט השור לניזק וברשותו השביח היינו כר\"ע דאמר שור של מזיק מוחלט מיד לניזק בחצי נזקו והחלק שנוטל בהשבח ובכחש היינו לפי ערך נזקו: אלא נוטל כפי מה שמגיעו בשעת הנזק אבל א\"צ הניזק ליתן לבעל המזיק שום סיוע והוצאה אף שהיתה יתירה על השבח והמזיק שותף דניזק הוא מ\"מ שלא ברשות ירד וכמ\"ש מור\"ם בס\"ס קע\"ח דאף דשותף כיורד ברשות ה\"מ בשבח היתר על הוצאה דאז נוטל בהשבח כדין שתל או אריס וזש\"ר אחר זה בשבח היתר על ההוצאה דנוטל שכר טרחו ועמלו משא\"כ אם לא היה שותף וירד שלא ברשות דלא היה נוטל בהשבח אלא שיעור הוצאתו אבל אם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא השבח ומותר ההוצאה מפסיד ומש\"ה אמרו שותף כיורד ברשות ולא יורד ממש ע\"ש ובסמ\"ע שם ובסי' שע\"ה: ואם השבח יתר על ההוצאה כו' כדין היורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות כן הוא הגי' בכל הספרים הנדפסים אבל בשני ספרי רבי' הנכתבים על קלף מצאתי שלא כתוב בהן תיבת שלא אלא לנוטעה ברשות וכ\"כ התו' בהדיא ור' ירוחם וכן מסתבר דהא שותף כיורד ברשות דמי ולכאורה היה נראה לקיים הגי' [כמו שמפרש הב\"ח] אלא שלפ\"ז ק' דלא הו\"ל לסתום אלא לפרש ולומר כיון דשותף זה ירד כו' וגם הול\"ל נתינת טעם זה אחר בבא הראשונה או בסוף בבא שנייה ועד\"ר שהארכתי בזה וכתבתי שם ישוב אחר לגי' הספרים הנדפסים אבל מ\"מ הוא דוחק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    " ואפי' נתכוין לבהמה וחבל באדם וקמ\"ל דל\"ת דזה מיחשב לאונס טפי כיון דאדם יש לו מזל ולא כיון לו משא\"כ בשכיון לבהמה זו וחבל בבהמה אחרת דמה לי זו ומה לי זו: פטור מד' דברים שאינו חייב אלא באדם החובל דכתיב איש בעמיתו ולא שור בעמיתו: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך שור שבייש פטור בב\"ק דל\"ד וקמ\"ל בהאי לפיכך כו' דל\"ת דוקא היכא דחייב עכ\"פ אנזק אחבלה הוא דפטור משאר ד' דברים משא\"כ בושת שור דבייש דליכא חיוב חבלה קמ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ושורו שחבל באביו שם במשנה ור\"ל שהשור חבל באביו ואמו של בעל השור: "
+                ],
+                [
+                    " נגח האשה ויצאו ילדיה כו' משנה בפ' הפרה: דלא חייבה התורה דמי ולדות אלא אדם דכתיב כי ינצו אנשים ולא שוורים: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו אם נגח שפחה כו' מימרא דרב פפא בפ' הפרה: ושמין אותה כמה היתה כו' ע\"ל סי' שצ\"ד מ\"ש שם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שור של ישראל שנגח שור של כותי פטור משנה שם דף ל\"ז מדכתיב את שור רעהו ואיתא שם דמן הדין ג\"כ שור של כותי שנגח של ישראל הו\"ל למיפטריה אלא דכתיב קרא אחרינא ויליף לה בבב\"ק ד' ל\"ח מקרא ודרשו רז\"ל ראה שאין מקיימין שבעה מצות עמד והתיר כו' לכך חייבוהו חכמים בדבר שסברא הוא שישלם הואיל והזיק משא\"כ גזל כותי או אונאתו דלא התירן לישראל ועמ\"ש בסי' רכ\"ז סל\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " ושל הפקר שנגח פטור בפ\"ק דב\"ק: קדם אחר וזכה בו הוה שלו פי' ואין הניזק יכול לומר שלי הוא מחמת ההיזק שהזיקני: והפקירו קודם שעמד בדין פטור [כמו בב\"ח]: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם נגח ואח\"כ מכר כו' שם וקמ\"ל בזה דאע\"ג דבעלים דקודם נגיחה אינם בעלים דשעת העמדה בדין אפ\"ה חייב: "
+                ],
+                [
+                    " שור של פקח שנגח שור של חש\"ו כו' שם דף ל\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " הוחזקו נגחנים כו' שם בגמ' ובתו' פי' הוחזקו שהם רשעים ומשתגעים ליגח ג\"כ ודוקא כשהוחזקו אז מעמידין להן אפוטרופוס אבל לא הוחזקו לא ואפי' לאחר שהוחזקו והעמדת אפוטרופוס אין גובין אא\"כ חזר ונגח ג' נגיחות דמה שהוחזק קודם לכן לנגחן לא היו שם בעלים להתרות בהם ולא היה יכול לעשות מועד וזהו שסיים רבי' ולא לגבות ממנו אם יגח בתמותו דר\"ל האי מינוי אפוטרופוס לשמרו אינו כדי לגבות ע\"י מיד אחר נגיחה ראשונה שעדיין הוא תם אלא אם הועדו ג\"פ אחר שהועמד האפוטרופוס ועד\"ר: נפרעין מן עליית היתומים שם בגמרא פליגי כי הועדו והזיקו משל מי נפרעין ר\"י אמר משל יתומים ור\"י בר חנינא אמר משל אפוטרופוס והלכה כר\"י ומה שיצרף רבינו שני הדינין יחד וכתב אלא אם הועדו ואח\"כ נגחו נפרעין מן עליית יתומים ולא חלקו והול\"ל ונפרעין מעליית יתומים בוי\"ו ולאפוקי מעליית אפוטרופוס משום דבגמרא תלה זה בזה דהא דאין ממנין אפוטרופוס מיד קודם שהוחזקו להיות נגחנים או אין גובין מהן אחר נגיחה הראשונה אחר שהעמידו להן אפוטרופוס ה\"ט משום דהגבייה אינה משל אפוטרופוס אלא משל יתומים ואין גובין מיתומים חוב כזה אם לא לאחר שנעשו מועדים דאז לא חסו עליהן וגובים מנכסי יתומים אבל אם היתה הגבייה משל אפוטרופוס אז היו גובין מהן ח\"נ גם אקודם שנעשו מועדים לפניהן וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שור תם שהזיק כו' עד\"ר: ומ\"ש ומכרו הניזק [כו'] הוי מכור רבי' אמתני' דפרק המניח (בבא קמא דף ל\"ג) קאי דתנן שור שוה ק' שנגח שור שוה ר' ואין הנבילה יפה כלום נוטל את השור ועליה מייתי שם ברייתא דמכרו מזיק או ניזק דבזה מגיע כל השור המזיק לחלקו של ניזק ומכרו כולו וה\"ה אפי' שוה שור המזיק יותר מדמי ח\"נ ומכר חלקו המכירה קיימת והלוקח יהיה שותף עם המזיק בהשור במקום הניזק ועד\"ר: ומ\"ש לכשיתפסנו פי' הניזק יתפסנו או יקחנו הניזק מידו ונ\"ל דכ\"כ לרבותא דאפי' בזמן הזה דאין מגבין לניזק ואינו יכול למכרו אלא לענין לשיתפסנו אפ\"ה הוה מכירה ודומה למש\"ר אח\"ז מיד ז\"ל ואפי' לדידן דלא מגבינן ליה כו' ושם חזר וכתב לרבותא דאם שימש בו הלוקח או שחטו דהו\"א דלא ליחייב ליתן לניזק הפחת שאין להניזק בו שום זכות עד שיתפסנו קמ\"ל דלא אמרי' הכי כיון דאם תפס לא מפקי' מיניה מש\"ה עומד ברשותו דניזק מיד משעת נגיחה והלאה לענין שאם יתפסנו אח\"כ שצריך לשלם לו הכל ומכירתו הוה מכירה: ואפי' אם נשתמש בו הלוקח כו' עד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " היה המזיק חייב לב\"ח כו' עד ממקום אחר ואף שאין לו ממה לשלם מ\"מ מתחלה לא היה ב\"ח (דלק) [לוה] עליו בסברו שיהיה לו ממה לשלם ממקום אחר ועד\"ר: קודם לניזק אינו כלום כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דב\"ח [מאוחר] שקדם וגבה מה שגבה לא גבה פי' אם קדם וגבה קרקע קיי\"ל דאינו גובה וכמש\"ר בסי' ק\"ז וה\"ה בשור זה דמזיק דאיתא שם בגמרא דקלא אית ליה לכ\"ע דתורא נגחנא קרי ליה דכקרקע דמי ול\"מ ביה אם קדם ב\"ח מאוחר וגבה ממנו וק\"ל ומדלא כ\"ר כן ברישא בעשאו אפותיקי מפורש לב\"ח והוא קודם לניזק דאף אם קדם ותפסו הניזק דל\"מ נראה דס\"ל דדוקא גבי הניזק שם קרקע עליו דתורא נגחנא קרי ליה משא\"כ בב\"ח דלדידיה לא עדיף האי תורא משאר שור שעשאו אפותיקי מפורש דאם קדם ומכרו מכור וה\"ה דאם קדם ותפסו הניזק או ב\"ח אחר דמהני קדימת תפיסתו וגם בלא תפיסה נראה דאם באו לב\"ד יחד הב\"ח והניזק לגבות דמחלקין ביניהן כדין מטלטלין וכמש\"ר בסי' ק\"ד ומש\"ר אינו גובה ממנו ר\"ל אינו גובה כולו כדין אם לא עשאו אפותיקי ועד\"ר מ\"ש עוד מזה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " (ב) כשם שאין דנין כו' בב\"ק דף י\"ד תנן שגבייה זו תהיה ע\"פ עדים בני חורין ובני ברית ובגמרא מפרש ב\"ח לאפוקי עבדים אע\"פ שהן בני מצות בני ברית לאפוקי עכו\"ם אע\"פ שיש להם יחוס טפי מעבד עכ\"ל משנה וגמרא וע\"ז כתב ר\"י שבאו להשמיענו כו' והרמב\"ם ג\"כ בא לתרץ זה והוא מש\"ר בשמו בסמוך ל' הרמב\"ם כו' ומפני שיש לספק ולומר דהרמב\"ם לא ס\"ל דינא דכתב ר\"י דאפי' בשור של נכרי כו' כיון דלא כתבו ר\"י אלא מכח האי קושיא ולהרמב\"ם יש תירוץ אחר על אותה קושיא מש\"ה כתב רבי' ל' הרמב\"ם כדרכו בכל מקום שמסופק בדבריו בדברים הנ\"מ לדינא וק\"ל: ל' הרמב\"ם אין הניזקין משתלמין כו' בפ\"ח מהל' נ\"מ כ\"כ: אלא לעולם אין מחייבין ממון אלא ע\"פ עדים כשרים עד\"ר: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שור שהיה רועה כו' הרמב\"ם כתבו שם בפ\"ח: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואפי' שאינה שלו פי' אע\"פ שאמרו אין אדם חוטא ולא לו ה\"מ בבהמה גסה אבל בבהמה דקה שאסרו אפי' בבית לגדל אין חילוק מפני דשלא בידיעתו תצא ותזיק: דקאמר בגמרא שבבל יש לה דין א\"י שם דף פ' אמרי' עשינו עצמנו בבבל כא\"י לבהמה דקה מכי אתי רב לבבל ופירש\"י שרב למדנו דין זה כיון שראה שם רוב ישראל וישוב קבוע וזש\"ר דטעמא דאסור בבבל לפי שהיו כו': ונראה דבהא לא גרירינן בתר בבל כו' גם כה\"ג כ\"ר בא\"ח סי' קי\"ז בדין טל ומטר בשם הרא\"ש ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " קודם לרגל כו' ל' יום שם בברייתא ודרשו לה מקרא דכתיב אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח פי' שהיו קושרין בכרעי המטה עד שיבואו לקרנות המזבח לקרבן וה\"ה לשמחת בנו מותר ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " אפי' למשוח בהן עורות דאילו למכרן לאכילה אפי' מדאורייתא אסור אשר\"י וע' בי\"ד סי' קי\"ז וטעם שאסור לגדלן אפי' למשוח בהן עורות מפורש שם דף ס\"ב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואסור לגדל כלב רע שם במשנה ופירש\"י מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו ע\"כ ונראה דאם אסור בשלשלאות היינו טעמא שמותר כיון שהאשה רואה שהוא קשור אינה מתייראה מפניו: ובעיר הסמוכה לספר כו' שם דף פ\"ג ע\"א בברייתא וע' בש\"ע מ\"ש מור\"ם ז\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר מי שנפלו לו כלבים וחזירים בירושה שם דף פ' ת\"ר גר שנפלו לו כלבים וחזירים בירושה כו' וס\"ל לרבי' דהברייתא נקט גר מפני שאין ישראל נחשדין לעבור תקנת חכמים אבל אי עבר אחד וגדלם והורישו לבנו גם <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> א\"צ למכרם בפעם א' ומש\"ה סתם רבינו ולא כתב גר שהוריש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בור הוא מאבות נזיקין כו' מבואר ריש ב\"ק ודף כ\"ט ול' ע\"ש במשנה ובסוגיא: ומ\"ש בין הפקירו כו' בסימן זה יתבאר דהחופר בור ברשותו ואח\"כ הפקיר רשותו וגם הבור ונפל שם דבר דפטור כיון דמתחלה עשאו ברשותו וא\"ל דמיירי כאן בחופר בור בר\"ה דלהא לא שייך לומר הפקירו דהא מופקר ועומד הוא ונראה דמיירי בהניח דבר משלו בר\"ה ונכשל בו חבירו דגם זה מיקרי בור שלו ונתחייב עליו ועל אותו דבר קאמר שאפילו הפקירו אחר שהניחו דלאו כל כמיניה לגרום היזק לאחרים ולאפקוריה אח\"כ וכמש\"ר בסמוך בס\"ג וגם מיירי בבור ממש כגון שחפרו ברשותו ואח\"כ הפקיר רשותו ולא בורו דנתחייב על בורו ולא מהני מה שירצה להפקיר בורו אח\"כ וכמ\"ש בס\"ג: ל\"ש אם הוא בעומק או בגובה פי' בעומק פשיטא דיש בו גם כן הבל והבל המיתו אלא אפילו בגובה דליתא שם הבל אלא שנחבט בקרקע (גסה) [גופה] חייב משום דל\"ד בור אמר קרא אלא כל דכוותיה ועיין בסט\"ז שכ\"ר שם פלוגתא דרב ושמואל ורבינו קיצר וסתם כאן לפי שפסק לקמן כשמואל: ומ\"ש או אפי' לא זה כו' אלא ששפך מים בר\"ה והוחלקו כו' חייב ע\"ש בסוגיא בפרק המניח (בבא קמא דף כ\"ט) ול' וכ\"ר ג\"כ בסימן תי\"ח ס\"ח ושם נתבאר דאפילו לרב מצינו כה\"ג וה\"ד כגון שלא תמו מיא אלא נעשו רפש שבמים עצמן הוזק שנמצא שנתקל בתקלה גופה דאפילו רב מודה בהא: "
+                ],
+                [
+                    " בעל הבור חייב כתב המ\"מ כו' [עב\"ח שהביאו]: האחרון חייב כו' פי' במה שכיסה ומילא את החפירה הרי אזיל לה מעשה הראשון וכאילו חפר ליה הוא בור מחדש: אחד החופר או הלוקח כו' כ\"כ הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות נ\"מ: כיון שהוא בעליו חייב דכתיב בעל הבור ישלם בעליו מ\"מ: כגון שיהיה לו שור כו' דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור: אבל אם עשאו השור ברשותו חייב לסלקו ז\"ל הגמרא שם דף מ\"ה אמר רבא הכניס שורו לחצר בע\"ה שלא ברשות וחפר בה בורות בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור כיון דאית ליה למלייה כו' ופירש\"י בעל החצר חייב אם הפקיר רשותו ואע\"פ שנאמר כי יכרה איש בור ה\"מ בבור בר\"ה דלא עליה רמי' למלייה הכא כיון דאית ליה למלייה מקמי דליפקריה דהא בור דידיה הוא וכי אפקיר בתר הכי נותן תקלה בר\"ה עכ\"ל וכן הוא נמי כוונת רבינו כאן א\"נ מיירי שחפר הבור ברשותו סמוך לר\"ה דאז מיד שיודע לו חייב לסתמו וכמש\"ר אח\"ז בעשה בור סמוך לר\"ה וה\"ה חפר אחד ברשותו והוא לא כיסהו אחר שנודע לו חייב וכ\"כ בש\"ע וכן מוכח ממש\"ר בסמוך בפותח לרשות חבירו דאחר שנודע לחבירו ולא סתמו פטור הכורה: כתב הרמב\"ם אפילו נחפר מאליו כו' בפי\"ב דנ\"מ כ\"כ והא דהוצרך לכתוב זה בשם הרמב\"ם אף ע\"פ דלכאורה נלמד דין זה במכ\"ש מדין שור של חבירו שחפר ברשותו דאף דיש לשור בעלים אפ\"ה חייב בעל החצר כשלא כיסהו די\"ל דהו\"א אדרבה דוקא כשחפר שור של חבירו דחבירו משלם לו היזק חצירו ובכללו הוה מה שצריך למלאות החפירה מש\"ה חייב בעל החצר כשלא מילאהו משא\"כ בנחפר מאליו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אחד החופר בר\"ה כו' פרטי הדינים הללו מב\"ק דף מ\"ט וכ' ע\"ש וקיי\"ל כרבה אליביה דר\"ע דמחייב בין שעשה הבור בר\"ה בין עשאו ברשותו סמוך לר\"ה וזש\"ר אחד החופר בר\"ה או ברשותו בתוך ד' טפחים סמיך לר\"ה כו' דכתב לר\"ה לאפוקי מרב יוסף דלשם דאמר לר\"ע החופר בור בר\"ה פטור דלא מיקרי בעל הבור דבעינן דיזיק ליה ממונו: ומ\"ש ברשותו בתוך ד\"ט בזה למדנו דאף דהבור עצמו עשה ברשותו מ\"מ כיון דפתחו סמוך לר\"ה בתוך ד' טפחים דשם ג\"כ נדחקו רבים ליכנס שמה חייב (כ\"ש אי סמכו לר\"ה ממש) ואח\"כ הוסיף אפילו ברה\"י באמצע רשותו והפקיר רשותו דנעשה כפתחו מתחלה לר\"ה דחייב ואח\"כ הוסיף דאפילו לא יגיע מהבור היזק לרבים אלא לחבירו לבד גם כן חייב וזש\"ר או שחפר ברשותו ופתחו לרשות חבירו כו' וכאן לא כתב בתוך ד\"ט סמוך לרשות חבירו דדוקא בסמוך לר\"ה דלפעמים דחקי שם רבים נתנו שם ד' טפחים הסמוכים לר\"ה כר\"ה ולא בסמוך לרשות חבירו: ומ\"ש או באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו בפעם אחת דאילו הפקירם ביחד ומתחלה בהיתר עשאו ברשותו אינו חייב על תקלתו וכמש\"ר בסמוך והוא מדברי הרא\"ש שהוכיח כן שם: וכן החופר בור בר\"ה לצורך רבים כו' כ\"כ הרא\"ש שם ולמדו מדין בור של שותפים ע\"ש: וכתב הרמ\"ה וה\"ה נמי כו' כצ\"ל וכן הגיה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " האומר לחבירו לחפור בור כו' ע\"ל ר\"ס קפ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " הבונה סמוך לר\"ה רשאי לחפור כו' ואפי' להרחיבו כו' ברייתא שם ד' נ\"א ע\"א החופר בור ברה\"י כגון אלו החופרין לאושין (פי' ליסוד פטור ואוקי לה בגמ' דאפי' ארווח ארווחי לר\"ה פטור ופירש\"י דארווח בה ארווחי לר\"ה דהו\"ל חופר בור בר\"ה ונראה פשוט דהאי בענין שחופרין בר\"ה שכ\"ר לא בר\"ה ממש קאמר אלא ר\"ל שפתוחה לר\"ה וקמ\"ל הברייתא והגמ' דאע\"ג דשאר בני אדם אסור להן לחפור אפי' סמוך לר\"ה בתוך ד\"ט זה שחופר לצורך היסוד מותר לחפור ולפתוח אפי' עד גבול ר\"ה ממש כיון שהיום או מחר יסתום הכרייה בהיסוד ובשלו הוא חופר אבל אם חפר בתוך ר\"ה ממש ודאי שלא ברשות וחייב על נזקיו ועד\"ר מ\"ש עוד מזה: "
+                ],
+                [
+                    " אחד החופר בור כו' ל' המשנה דף נ' ומפרש שם בגמ' דהנהו כולהו לא זא\"ז קתני ע\"ש ולשמואל דחייב בה משום חבטה אתו ג\"כ הצריכתות בענין זה ומשום דמסיק המשנה שם וקתני ע\"ז ז\"ל א\"כ למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית י' טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים ומפרש שם בגמרא דלשמואל האי אף כל כו' לאתויי גובה דחייב משום חבטה א\"כ המשנה ה\"ק ל\"מ בור דפשיטא דחייב דהא אית בה הבל טובא אלא אפי' שיח כו' ואפי' מערה כו' עד ואפי' גובה דלית בה הבלא כלל אפ\"ה חייב משום חבטה ולרב הוצרך הגמרא לדחוק שם דהאי אף כל כו' דקתני לאו לרבויי אתא אלא דהמשנה קתני בור ושיח כו' לדיוקא והדר קתני דכולהו נלמדו מדכתיב בור והן דומין לה כשיש בהן עשרה כדי להמית בהבלייהו: ומ\"ש ובלבד שיש בו כדי להמית דהיינו י\"ט שם במשנה: אינו חייב על המיתה פי' אבל על הנזק חייב אפי' בפחות מי' כמ\"ש בסמוך: אפי' כשנפל כו' עבד\"ר: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה עבד\"ר: אבל אם הוזק בבור פחות כו' לפי שהנזק בכל שהוא דבר מצוי וידוע ואין המיתה בכל שהוא מצויה והרי הוא כמו אונס כן הוא ל' הרמב\"ם בפי\"ב מהנ\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " וב' טפחים מהם מים כו' שב' טפחים של מים חשובים כד\"ט עומק של יבשה: אבל אם היה עמוק ט' כו' מיבעי' מי אמרי התם טעמא כיון דב' טפחים מים נפיש הבלא משא\"כ באחד א\"ד אדרבה כיון דעמוק טפי אית ביה הבלא ובעמוק ז' וג\"ט מהם מים נפיש הבלא אבל הבור אינו עמוק כן הוא ל' הגמרא ובאשר\"י וכן הוא גירס' ספרי הטור המדוקדקים ובדפוס ב\"י נדפס כאן פשיטות בעמוק ט' וטפח מים ומיבעיא בעמוק ח' ובט' מים או עמוק ז' וג\"ט מים וכן הוא גירס' הרמב\"ם וכתב המ\"מ שם שכן היה גירסתו בגמרא וב\"י כתב ע\"פ גירסת ספרי הטור שבידו דשביק רבי' גירסת הרא\"ש ותפס ל' הרמב\"ם עכ\"ל והוא דוחק ע\"כ נראה שגירסת הספרים הנ\"ל עיקר: "
+                ],
+                [
+                    " חפר אחד ח' כו' והטעם בשני הדינים משום דכל המוסיף נעשה שותף עם הראשון בגרם זה שגרם וקירב המיתה או ההיזק יותר דדילמא אם לא היתה עמוקה אלא י' לא הוה שור זה מת אלא אם א' חפר ט' ובא אחד והשלימו לי' אז הוא לבד חייב כיון שהאחרון העתיקו ממדת נזקין למדת מיתה מתוך כך חייב המוסיף בכל כ\"כ שם בתו' ומ\"מ פ��\"ב מהנ\"מ וכן מוכח שם בסוגיא ע\"ש: מיבעיא אם כבר נסתלק מעשה הראשון פי' הראשון שחפר ט' נסחלק מעשהו דאותה חפירה לגמרי דהרי כבר נפטר בשעה שהשני השלימו לי' ואף שחזר לסתום אותו טפח הואיל ואיפטר הראשון איפטר או לא כן נראה לפרש והו\"ל דומה למש\"ר בס\"ב שכבר נסתלק מעשה הראשון והב\"י לא פי' כן ע\"ש: ולדברי האומר דמהניא תפיסה ע' מ\"ש בכללים: אי בהבל מיית פי' כגון שנפל שם דרך פיו לאפוקי דרך גבו וכמ\"ש בסמוך: והרמב\"ם כתב אי מחמת כו' כ\"כ שם בפי\"ב מהנ\"מ וכתב עליו המ\"מ ז\"ל וביאור דבריו ז\"ל כך כשחפר הראשון בור עמוק לשיעור המיתה ובא אחר והרבה ברחבה ונפל השור מאותו הצד שהרחיבו וכגון שלא הרחיבו בהיקף כולו ואפי' מת מחמת הבל הבור חייב שאם לא הרחיב זה האחרון היזק הבור לא היה נופל שם ואצ\"ל אם מת מחמת חבטה נפל השור בצד הא' שלא הרחיב זה בו אם מת מחמת הבל האחרון פטור שהרי מיעט הבלו ואם מחמת חבטה מת האחרון חייב זהו כוונתו ז\"ל והוא תימה איך עירב הלשונות כו' עכ\"ל ובודאי כדבריו כן הוא דמוכח מדברי הרמב\"ם מיניה וביה דבבא קמייתא דמחייב כשמת מחבטה איירי בשנפל מצד שלא הרחיב דאי מצד שהרחיב חייב אפילו מת מחמת הבלא וכמו שכתב שם ברמב\"ם בהדיא (וכ\"כ שם בדפוס גדול וקטן ורבינו קיצר בהעתקת לשון הרמב\"ם) ומה שסיים הרמב\"ם בבבא קמייתא בטעם חיוב מחמת חבטה שהרי הוא הקריב היזק בור זה רצה לומר כיון שפשע בבור זה והקריב צד היזק באם יזדמן דבר באותו צד משום הכי יקרא גם כן בעל התקלה להתחייב אף אם נפל מצד השני ול' הגמרא נקט וכמ\"ש בדרישה ע\"ש: ומש\"ר ותימה הוא כו' עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " כיסהו כראוי ונפל לתוכו שור כו' שם דף נ\"ב וכי מאחר שכיסהו כראוי היכי נפל תורא ומוקי לה בשהתליע מתוכו: כיסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורי' כו' ונפל לתוכו גמל ומת חייב אפי' לא שכיחי גמלים פי' ואפי' אינם מצויים כלל ונזדמן דבאו דהוה אונס דמ\"מ מיקרי פושע דהי\"ל לאסוקי אדעתיה שמא יבוא ויפול אבל לא הו\"ל לאסוקי אדעתיה שמא יבוא גמל ויקלקל הכיסוי בעניין שיפול אח\"כ שור היכא דאינם מצויים גמלים כלל וכ\"כ התו' שם: ומ\"ש ואפי' פקח הוא כצ\"ל ואגמל קאי דאפי' הוא פקח וביום דכה\"ג אפי' אם היה הבור מגולה פטור וכמש\"ר מיד אחר זה גם לקמן בסי' זה מ\"מ כיון שכיסה ואינו יכול לעמוד בפני גמלים חייב וכן הוא בהדיא במיימוני ובש\"ע ומה שכתבתי ששייך לומר פקח או שוטה אשור מבואר שם דף נ\"ד וכ\"ר בסי\" זה: ומ\"ש ואם לא נפל בו גמל אלא גמלים עברו עליו כו' כל זה שם דף נ\"ב וכא\"ד דלשם דפשוט ליה האי בבא ובבא שנייה דהתליע איבעיא ליה ואיפשיטא שם דלא אמרי' מגו וכתבו התו' דהיינו דוקא כשהיה נופל הכיסוי מיד וכמש\"ר וכתבו התו' שם וגם מוכח כן מדברי רבינו מיניה וביה דמש\"ר בבבא דהתליע ושכיחי גמלים דחייב דל\"ד שכיחי קאמר אלא אפי' מצויים לפרקים ג\"כ תחילתו בפשיעה וסופו באונס מיקרי דהא בבבא קמייתא כיון דמצויים גמלים לפרקי' ויקלקלו הכיסוי מחייב ליה אם נפל אח\"כ שור ורבי' קרי ליה שכיחי והראיה דברישא היכא דל\"מ לעמוד בפני גמל ונפל שם גמל כתב דחייב אפי' היכא דלא שכיחי ולא כתב אפי' היכא דלא מצויים כלל דהא בכה\"ג נמי חייב וכמ\"ש בשם התו' לעיל אלא ודאי שכיח קרי ליה מצוי גם י\"ל דכתב ושכיחי גמלים בסיפא בחיוב אגב מציעת' דשם כתב וגמלים שכיחים לרבותא דאפ\"ה פטור וק\"ל: יפלו מיד פי' וחזו שוורים פקחים ומזדהרי ולא נפלי וא\"כ הוה תחלתו וסופו באונס: "
+                ],
+                [
+                    " בור של שני שותפין כו' שניהם חייבים כו' דין זה ממשנה וגמרא דף נ\"א וכמ\"ד משימסור לו דליו שפסקו הלכה כמותו ועד\"ר ויש לתמוה על הרי\"ף שלא העתיק אלא לשון המשנה וע\"פ גירסתו שגרס הראשון חייב ור\"ל גם הראשון וכמ\"ש בדרישה והול\"ל עליו ל' הגמרא ללמוד מינה דחיוב זה דהראשון אינו אלא עד שימסור לשני הכיסוי וי\"ל דהרי\"ף קיצר וסמך על מ\"ש אלשון משנה הנ\"ל מימרא דר\"א דהמוכר בור לחבירו כיון דמסר לו דליו קנה דמהאי מימרא נלמד נמי דמשמסר הראשון לשני (דלא) [דליו] נפטר דאהא מייתי לה הגמרא שם ע\"ש ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " וכן הדולה מבור של כו' שם ע\"ב בברייתא קאמר ע\"ז ראב\"י משימסור לו דליו דמיפטר הראשון הלא\"ה אף שאמר לו השני הנח לי לדלות והראשון הניחו משתמש ודלה והלך לו אפ\"ה אין השני מתחייב בכולו אלא שניהן יחד וזהו ג\"כ כוונת רבי' במ\"ש אין השני מתחייב ר\"ל אין מתחייב בכולו וכדמסיק רבי' וכ\"כ בהדיא אחר הבאת הרמב\"ם וק\"ל: ל' הרמב\"ם עבר כו' בפי\"ב מהנ\"מ כ\"כ: ומ\"ש עליו רבי' ול\"נ כו' עד\"ר: דליו פירש\"י כיסויו והנ\"י כתב טעם לדבר למה לא פי' דלי כמשמעו ע\"ש ומסיק שם דר\"ח פירש דלי כמשמעו ע\"ש וכן הוא ל' הרמב\"ם והש\"ע בסכ\"ב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כיסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה שם ד' נ\"ב ובגמ' שם גרסי' עלה ז\"ל וראשון עד אימת מיפטר אמר רב בכדי שידע ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו [ור\"י אמר בכדי שיודיעוהו] וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו וכתבו ע\"ז התו' שם ז\"ל בכדי שידע כלומר שהקול יצא שהבור מגולה דמסתמא שמע ושמואל אמר בשמיעה בעלמא לא מיחייב דאין סומך על שמועה עד שיודיעוהו ור\"י אמר עד שיודיעוהו וישכור כו' וה\"ה דלשני נותנין לו שיעור זה אלא דלא בעינן שיודיעוהו שכבר ידע ושמואל סבר דמיד יש לו להושיב שומרין שלא יפול שום דבר בהבור עכ\"ל תוס' והלכה כר\"י וצ\"ע למה כתב רבי' כדי שידע הא ר\"י נמי בכדי שיודיעוהו קאמר כשמואל אלא שמוסיף בשיעורו ומה\"ט נראה שלא כתב הרמב\"ם בכדי שידע אלא ז\"ל שידע הראשון שהבור מגולה וכדי שישכור כו' והרי שמצריך מתחלה ידיעה ממש ובשכירות כתב בכדי והוא כדברי התוס' הנ\"ל ואפשר לחלק בין ל' בכדי שידע דר\"ל בשיעור שידע ובין ל' כדי שידע ונראה דודאי רבינו בעי בכדי שיודיעוהו ולא הוצרך לפרשו דסמך אמ\"ש וישכור פועלים ויכרות ארזים דכל זה ודאי אינו אלא אחר שיעור שהודיעוהו אלא משום דס\"ל כהראב\"ד דס\"ל גם לשמואל ור\"י לא בעינן הודעה ממש אלא בעינן שיעור יותר ארוך דהיינו כדי שיודיעוהו שהוא יותר משיעור בכדי שידע וכמ\"ש התוס' ומש\"ה כתב בכדי וכמש\"ר מיד אחר זה דברי הראב\"ד ומשמע דס\"ל כוותיה והא דקאמר ר\"י עד שיודיעוהו וישכור כו' לא אתי אלא לאפוקי מדשמואל דקאמר דאף שיודיעוהו לא נתחייב עד שג\"כ ישכור פועלים כו' ודוק: ופי' הראב\"ד אם יש בכדי כו' ז\"ל בהשגות א\"א אין בגמרא עד שידע הראשון אלא בכדי שידע משמע שיעור מנהגו שיחזור לדלות מבורו ופשוט דאין הראב\"ד מחולק אלא בפי' כדי שידע שהוא מגולה אבל גם הוא מודה שיש לו זמן כדי לשכור פועלים וק\"ל. ולזה הסכים א\"א ז\"ל טעמו מדכתב זה וזה כיון שכיסוהו כראוי ונתגלה אנוסים הם ואין צריכים להושיב שומר: מדלא קאמר ויקנה ארזים כו' דאז היה ודאי משמע שיקנה בכל סך מה שימצאם לקנות דא\"ל דאדרבה לכרות משמע (זו כוונת פי') דאם הוא ביוקר ילך ויכרות באיזה ענין כדי שיהיה לו שהרי אמרו ישכור פועלים ויכרות אבל הוא עצמו אינו מחוייב לכרות ש\"מ בלכרות סגי קאמר וא\"צ לקנות וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מדלא קאמרינן לדידהו כו' כצ\"ל: אבל בור שהניחו מגולה פי' שגילהו ולא חזר לכסותו משום הכי הוי פושע משא\"כ בשני הנ\"ל דאף דלא כיסהו מ\"מ הוא ג\"כ לא גילהו אלא שראהו מגולה והניחו כן מגולה מש\"ה ס\"ל לר\"י והרא\"ש הנ\"ל דאף להשני נותנין לו שיעור כדי שישכור פועלים כו' והאי דקאמר וה\"מ דאניס כו' נראה שהוא מדברי הרמ\"ה וקאי אמ\"ש לפני זה דה\"ה לכל הנזקין כו' עד מסיק וקאמר וה\"מ דאניס כו' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " המכסה בור בכיסויו של חבירו כו' מימרא בב\"ק דף ל\"א: "
+                ],
+                [
+                    " המוסר בורו לשומר כו' מסרו לחש\"ו וכו' כ\"כ הרמב\"ם בפי\"ב מהל' נ\"מ וע\"ש בהמ\"מ: אע\"פ שהוא מכוסה לפי שהבור עשוי להתגלות ואלו אין להן דעת וכתב המ\"מ דזה איירי אפי' במכוסה כראוי וע\"ל סי' שצ\"ו כעין זה גבי קשירה: "
+                ],
+                [
+                    " בענין חיוב בור בר\"ה פליגי בו רב ושמואל כו' שם דף נ' ע\"ש: ולא משום חבטה ומפורש שם דף נ\"ג דהיינו היכא דקרקע עולם הזיקתו אבל בחצירו אפי' לרב חייב בחבטה שהרי נחבט בקרקע שלו וכבר כתבתי לעיל ס\"ו דקיי\"ל דאין חבטה פחות מי' אפי' לרב ע\"פ המסקנא ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש ונ\"מ אם עשה תל כו' שם בגמרא והא דלא כ\"ר עוד נ\"מ אם היה רחבו כעמקו דאין לו הבל ופטור לרב וכמש\"ר בס\"ט משום דיש בו פלוגתא בגמרא וניחא לרבי' לנקוט הני דלית בהו פלוגתא: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש או שנפל השור כו' כ\"כ שם התוס': ומ\"ש והרמב\"ם (כתב) [כשמואל] כו' בפי\"ב דנ\"מ כ\"כ: ומש\"ר ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל אע\"ג דהדברים נראים בהאי פסק [כרב] באשר\"י דף קל\"ד מ\"מ מדמסיק אח\"כ וכתב על מימרא דרב שיזבי ורב אשי בבא אחת והרחיב הבור כו' וכ\"ר לדין ההוא לעיל ס\"ת דכתב הרא\"ש שם דרב אשי דבתראה הוא כשמואל ס\"ל דמחייב אחבטה ש\"מ דס\"ל להרא\"ש דקיי\"ל כשמואל גם מוכח כן בפסק זה דפלוגתת רב ושמואל מדמסיק הרא\"ש וכתב שם דמסקנת הגמרא דמוקי להמשנה בדאיגנדר איגנדורי הוא דלא כרב ועד\"ר לעיל בסי' זה ס\"ז ש\"מ דס\"ל לסתם תלמודא כשמואל ולא כרב דאליביה הו\"ל לאוקמי בע\"א וכמ\"ש ודוק: לפיכך עשה תל בר\"ה כו' חזר וכתב זה אע\"ג דכבר כתב דנ\"מ אם עשה תל כו' כדי לכתוב עליו דמי שעשה התל חייב בכל הנזק אע\"ג דלא הוזק בתל כ\"א בקרקע עולם כיון דאי אפשר לאשתלומי מהאי שהרי קרקע עולם היא משתלמין הכל מן האי שעשה הגובה כיון שהוא לבד עשה התקלה משא\"כ כשנפל מקול הכורה ע\"י תקלה בבור לאחורי הבור דהתם לא עשה בעל הבור כל התקלה וכמ\"ש בסמוך ועד\"ר סי' תי\"א שם כתבתי דלא דמי זה לנתקל באבן וניזק בקרקע עולם שבצדו שפטור דשאני התם דלא היה ראוי למות ע\"י אבן שאיני גבוה שנתקל בו משא\"כ כאן שנתקל בגובה י'. "
+                ],
+                [
+                    " היה הבור מלא ספוגין מבואר שם בגמרא וכתב ב\"י מלא ל\"ד דא\"כ לא הוה בזה הבלא ע\"כ ואינו מוכרח דודאי אף שהוא מלא ספוגין מיד בנפילת השור עליהן הן מתמעכין ויורדין למטה והוי ביה הבלא וי\"ל דדעת ב\"י הוא דאף דיהיה בו הבלא מ\"מ לא יהיה בו הבל י' טפחים אם לא כשהבור עמוק כ\"כ שאף שהוא מלא ספוגין כשידחקם יחד מכח הנפילה ישאר ע\"ג חלל י' טפחים וז\"ש שמלא ל\"ד קאמר: והוא שיהיה עמקו יתר על רחבו כו' שם דף נ' ופסק הרא\"ש כמ\"ד אין לו הבל ופטור והטעם דכיון שהוא מלא ספוגין ודאי לא מתה גם מחמת החבטה נמצא דהוא אונס על מיתתה: "
+                ],
+                [
+                    " ונפל שמה שור כו' שם דף נ\"ד: ומ\"ש אבל על האדם ועל הכלים פטור כו' שם דף נ\"ג ונ\"ד: ולא נתמעט אדם כו' פשוט בפ' המניח: אבל אם הוזק בו אדם חייב דקרא במיתה משתעי דכתיב והמת יהיה לו דממעטינן שלא יתחייב בכופר אבל בנזקין חייב אבל כלים שבירתן זו היא מיתתן ופטור בכל ענין: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' על מיתת בהמה כו' בפ' הפרה מסקנת הגמרא: "
+                ],
+                [
+                    " אבל פקחת שנפלה ביום כו' שם דף נ\"ג מפני שזה כמו אונס שדרך הבהמות לעיוני בדרכים ולסור מהמכשלות ואע\"ג דפשע לענין שאר בהמות דאינן פקחות מ\"מ גבי הפקחת הוה אונס דאינו בא מחמת הפשיעה אא\"כ פשע לענין זה עצמו שנפל בסוף ועד\"ר לפני זה בס\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " שאין דרכן של בני אדם כו' דדוקא בהמה שעיניה למטה דרכה לעיוני וכמ\"ש בסי' תי\"ב: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " בור שכרוי ועומד כו' שם דף נ\"ב [עב\"ח שהביאו] ובגמרא שם דף נ\"ג פלוגתא דרב ושמואל דשמואל ס\"ל דלאחריו פטור דקתני המשנה ר\"ל שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור ומש\"ה פטור אבל אם נפל לבור מקול הכורה ונחבט בקרקעות הקרקע חייב ושמואל לטעמיה כו' ולאפוקי מרב דאמר שם אפי' נפל לבור בעינן דוקא לפניו דאז מת מהבל כו' ובזה דברי רבינו מבוארים: וכיון שא\"א להשתלם כו' מדר\"נ דאמר שם בגמרא דף נ\"ג דכי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וכתבתי לשונו בסי' שצ\"ב ע\"ש: אבל אם נבעת השור מקול הכורה ונתקל בבור ונפל לאחורי הבור פטור כצ\"ל ול\"ד למ\"ש בסמוך דאם נתקל באבן ונפל לבור דחייב כל אחד חציה וא\"כ הול\"ל שישלם בעל הבור לכל הפחות החצי כיון שהשור נתקל בבור כמו שמחייב בעל האבן ואפי' הכל היה לו לשלם מדר\"נ כיון שאין להשתלם (מהבור) [מהכורה] ולא מבעל הקרקע דהא קרקע עולם היא שנפלה לאחורי הבור דשאני התם שכל התקלה עשה בעל האבן משא\"כ כאן שאין התקלה נעשית ע\"י הבור לחוד כ\"א ע\"י שניהן דהיינו מקול הכורה הבור וכל אחד בפני עצמו אין שם מתקיל עליו לכך פטור בעל הבור תוספות ור\"ן ועמ\"ש לקמן סי' תי\"א: "
+                ],
+                [
+                    " היתה אבן מונחת כו' שם דף נ\"ג מימרא דרבא: "
+                ],
+                [
+                    " ושור שדחף בהמה כו' הוא פשוט לפי טעם הנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אדם ושור דחפו אותה לבור מימרא דרבא שם ע\"ב: שאם היה [אדם] בכוונה כו' [כמו בב\"ח]: ואם (היה) דחפו אשה ויצאו ילדיה כו' כצ\"ל וכל זה הוא במימרא דרבא שם עד וכתב הרמ\"ה: ושור ובור פטורים פי' בעל השור ובעל הבור פטורים דכתיב כי ינצו אנשים וגו' ולא שוורים: ואם דחפו בו אדם והוזק פירש לאפוקי על מיתת אדם דאין בעל הבור חייב עליו וכן פטור על שבירת כלים דבסמוך כמ\"ש לעיל: ובשאר ד' דברים חייב דאין משלם שאר ד' דברים אלא אדם: (כט) "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב הרמ\"ה דה\"ה נמי שנים כו' וכ\"כ הג\"מ פי\"ב מה' נ\"מ: היכא דהוה עביד ליה איהו לחודיה פי' לאפוקי לפעמים נחבט יותר בחזקה מדחיפה שנייה וניזק יותר ועיין בסמ\"ע שדחיתי פירוש זה ופירשתי בע\"א ע\"ש: ואין בראה דלא מחייב כו' עד והוא עשה כל הנזק פי' כגון הא שכ\"ר בסכ\"ה בור שכרוי ועומד ונכנס בו אדם להעמיקו ונפל שור לבור מכח קול. הכורה שאמרינן כיון דליכא להשתלם מן הכורה שאינו אלא גרמא בעלמא חייב בעל הבור לשלם הכל כיון שכל הנזק בא לבעל השור על ידי בורו וכן מפורש שם באשר\"י בפרק שור שנגח וגם נראה דבא לאפוקי דאם לא היה ניזק על ידו לחוד כ\"כ כ\"א בצירוף השני בו מודה להרמ\"ה במ\"ש ז\"ל ודוקא עד שיעור מה דהוא חייב ביה כו' איהו לחוד אבל טפי לא ודוק: וכן כתב הר\"ר חזקיה שור שדחף כו' האי שור שדחף פי' דברי ר' חזקיה הוא שמייתי מיניה רבינו ראיה דמדכתב ר' חזקיה דאין בעל הבור משלם אלא ג' רביעים ש\"מ דס\"ל דאין זה הנמצא משלם בשביל חבירו שאינו בנמצא או שאין לו וכן מוכח בש\"ע דזה תלוי בזה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " החופר בור בר\"ה ונפל עליו שור כו' כ\"כ הרמב\"ם בפ\"ב מהנ\"מ מברייתא דס\"פ ג\"פ ע\"ש: ומ\"ש דנוטל מיורשי בעל הבור דמי שורו ר\"ל ל\"מ אם נשאר החופר חי דצריך לשלם לו דמי שור דהרי נפל לבורו אלא אפי' אם זה השור נפל עליו והמיתו אפ\"ה יורשיו צריכין לשלם ולא הוה כשאר מלוה ע\"פ דאינה נגבית מהיורשין והטעם דדוקא כשהמלוה היה באופן שי\"ל שכבר כרע אביהן אמרינן דאין נגבית מהיורשין שמא כבר פרעו אביהן משא\"כ בזה דבחיי אביהן לא נתחייב כלל ואיך נאמר שפרעו וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " תולדות הבור אבנו והכינו ומשאו כו' שם פליגי בה רב ושמואל דרב סבר דבור דחייבה עליו התורה היינו שהפקיר רשותו ובורו וכן נמי דוקא באבנו ומשאו (ואם לא הפקיר ממונו הוא דמזיק וחייב עליו אפי' על כלים דומיא דשור אבל ג\"כ חייב עליו מתחלתו ודוקא בשור דאיכא למימר באקראי נגח בעינן שנגח ג\"פ משא\"כ בשאר ממונו) ושמואל אמר בבור חייב בהפקיר רשותו אפי' לא הפקיר בורו וה\"ה באבנו ומשאו (ופטור בו על הכלים) וכן הלכה ומש\"ה כ\"ר בין לא הפקירו: ודוקא במקומן אחר שנחו לאפוקי הזיקו דרך נפילתן דאז הוה תולדה דאש שמזיק ג\"כ דרך הילוכו כדאיתא שם דף ו' וכ\"ר בסי' תי\"ח: שדומה לבור כו' פי' כל אלו דומין לבור: לחייב נ\"ש מתחלתו פי' בלא התראה משא\"כ בשור דאינו משלם מתחלה אלא ח\"נ: ועל נזקי דוקא נזקי כמו שכתב בסי' שקודם זה דבור פטור במיתת אדם: בין נתקל בקרקע שם דף כ\"ח וכא\"ד דלשם דחייב מדר\"נ דאמר ב' שהזיקו כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וכתבו התוספות והרא\"ש שם ז\"ל אבל אם נתקל באבן והוזק בקרקע פטור אפי' לשמואל כיון דהחבטה היתה בקרקע עולם ואינו דומה לנפל לבור שבחפירתו הוא גילה לאותו קרקע ועד\"ר: וכן אם הניחם ברשותו כו' כדין בור הנ\"ל בסי' שלפני זה ואם לא הפקיר רשותו הו\"ל בור בחצר המזיק דפטור: נפלו ברוח שאינה מצויה כו' פי' וע\"י רוח מצוייה לא היה יכול ליפול דאל\"כ תחלתו בפשיעה הוה ופשוט הוא: ואם אפקרינהו פטור כו' כרבנן דף כ\"ט דאמרו המפקיר נזקיו אחר נפילת האונס פטור: ע\"י רגלי אדם חייב כו' ע\"ז כתב הרא\"ש שם ז\"ל אע\"ג דאמרינן בפ' המניח אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים היינו לענין זה שאם שבר כלי שהיה מונח לפניו בלא התבוננות פטור אבל כולי האי אין לו להשתגע בהליכתו שיתיז הכלי ממקומו ויזיק דרך הליכתו ופושע הוא בהיזק זה: ובעל התקלה פטור ואע\"ג דלגבי דליל הנקשר בתרנגול וכלב שנטל חררה ובה גחלת חייבים בעל הדליל ובעל הגחלת מחצה כמש\"ר בסי' ש\"ץ ושצ\"ב שאני התם דהכלב והתרנגול לאו בני דעת נינהו אבל אדם דבר דעת הוא ופושע והזיק מיפטר בעל התקלה לגמרי: ואם התיזה הבהמה כו' כדלעיל סי' שצ\"ז דנזק צרורות משלם ח\"נ והשתא דהחוב מוטל עליו ועל בעל התקלה משלם הוא החצי של ח\"נ דהיינו רביע: הו\"ל בור וחייב כו' פי' הוא בור המתגלגל וכל זה כתב ג\"כ הרא\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    " הכניס שורו לחצר חבירו כו' שם דף מ\"ח וז\"ל רש\"י שם ודוקא כליו אבל הוא עצמו שהוזק חייב בעל השור ולא פטרינן ליה משום איש בור ולא שור בור דכל מידי דהוה דידיה בשעת נפילה כגון גללים וכגון שנפלה לו גמלו ולא העמידה דמחייבינן ליה משום בור אע\"ג דאיהו לא כרייה אלא הגמל כרהו כיון דבשעת נפילה דידיה הוה ועליה לסלקו (ואפי' נודע לבעל החצר אין על בעל החצר לסלק כיון דאין הגללים [שלו] ול\"ד לכורה בור בחצר חבירו כמ\"ש בדרישה בסי' שצ\"ח) כמו דכרייה איהו דמי ואע\"ג דמפקיר ליה בתר שעתא ול\"ד לשורו שחפר בור בר\"ה דהחפירה לאו דידיה היא ולדליל הנקשר בתרנגול מאליו דדליל לאו דידיה הוא עכ\"ל ועד\"ר. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המניח את הכד בר\"ה כו' בב\"ק דף כ\"ז מסתעפים ממנו הני דינים שכ\"ר בסי' זה עד ס\"ו ע\"ש: שאין דרך ב\"א להתבונן עמ\"ש בסי' שלפני זה בשם הרא\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שכל המפקיר נזקיו כו' כר\"י דאמר כן שם דף ל': שהיה לו להסתכל אע\"פ שאין דרך ב\"א להתבונן בדרכי' שאני הכא דשכיח להיות כאן כדים להכי הו\"ל להתבונן אבל אם הוא אפילה שאז אין יכול להתבונן חזר דינו כמניח במקום שאין לו רשות להניח בו: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " הו\"ל רגל ופטור דרגל אינו חייב בר\"ה או במקום הפקר לילך שם לכל: הו\"ל קרן וחייב פי' חייב ח\"נ כדינו: "
+                ],
+                [
+                    " (ז) דנתקל לאו פושע שם כרבנן וע\"ל ר\"ס ד\"ש וכיון דקיי\"ל דאנוס הוא לפיכך כו': דהוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת האונס כו' גם בזה פסק כרבנן וע\"ש דף ל' ע\"ב: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " השופך מים לר\"ה כו' משנה שם דף ל' ע\"א: ופטור על הכלים כדין בור אבל אדם שניזק בהם חייב כדלעיל סי' ת\"י: אבל אם הוחלק כו' חייב כשמואל דס\"ל הנחבט בקרקעית הבור דחייב כדלעיל סי' ת\"י סט\"ז ובתו' פ' המניח (בבא קמא דף כ\"ח) בד\"ה ונישוף באבן כו' כתבו דמיירי שנחבט בקרקע שהמים נשפכים עליה דדמי לקרקעית הבור דאל\"כ מ\"ש מנתקל באבנו וניזק בקרקע עולם שבצדו דפטור וכמש\"ר ג\"כ בס\"ס ת\"י דפטור: וכ\"ש אם נבלעו המים בארץ כלומר שנבלעו ונתערבו עם הארץ ונעשו רפש וטיט ולא שנבלעו לגמרי ובזה אפי' רב מודה דחייב שהמים בעצמן הן בור ולא היה קרקע עולם ולכן כתב רבי' וכ\"ש כו' ב\"י ודוקא כשנעשו בהן היזק קאמר דחייבין אבל כשהומת בהן השור נראה דלא מיחייב דהו\"ל אונס כיון דאין עמוק עשרה טפחים וגם אין לו הבל כ\"כ וכמש\"ר בסי' ת\"י ס\"ז בעומק ז' ומהן ג\"ט מים דהוא איבעיא דלא איפשיטא וכ\"ש בכה\"ג: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שני קדרין שהלכו זא\"ז כו' בב\"ק דף ל\"א וכתבתי בדרישה ע\"ש: אבל אם לא היה יכול לעמוד פי' דאז לאו פושע הוא וכדלעיל סי' ד\"ש ובסי' שלפני זה: פסק רי\"ף כו' טעמו דס\"ל כתירוצא דר\"י והרא\"ש פסק כר\"נ בר יצחק שם דס\"ל דמה שלא הזהיר הוא ג\"כ פשיעה ועמ\"ש בדרישה בסי' שע\"ט דל\"ת דשם לענין אם עמד בעל הקורה לתקן משאו סתם רבי' כדעת הרי\"ף וכאן כתב דברי הרא\"ש באחרונה ומשמע דס\"ל כוותיה והרא\"ש בפסקיו בפ' המניח משוה אותם יחד ע\"ש: ואם היה יכול לעמוד או כו' פי' ואם היה יכול לעמוד ולא עמד דחייב לכ\"ע או שלא הזהירם דחייב לדעת הרא\"ש אותו החיוב הוא כמו שמפרש ואזיל: כתב הרי\"ף שגוף הראשון כו' וכ\"כ הרמב\"ם כו' וא\"א ז\"ל כתב שגופו כו' עיין כל זה מבואר יפה בדרישה: היו ג' כו' אין זה מדברי הרא\"ש אלא רבינו כתב דכ\"ע מודים בזה וכ\"כ ב\"י: גוף השני ח��וב כמו בור כיון דהו\"ל לעמוד ולא עמד: וממונו אפי' דין בור כו' דאומר לו השני בור זה דהוא משאוי אין אני הכורה אותו אלא הראשון: כגון שהיה מוטל לרחב הדרך א' באלכסון שם בברייתא אם מחמת הראשון נפלו חייב על נזקי כולם וקאמר ע\"ז הגמרא מראשון היכי נפלו רב פפא אמר דפסק לאורחא כשלדא רב זביד אמר כחוטרא דסמיותא פירש\"י כשלדא כנבילה מושלכת למעבר הדרך ברחבו וממלאה את כל הדרך כחוטרא דסמיותא המקל של סומים שמגששים בו שפעמים מושיטו לרוחב הדרך ומגשש וכתבו התוספות דרב זביד פליג ארב פפא וסבירא ליה לרב זביד דכי פסיק לאורחא כשלדא לא היה הראשון חייב בנזקי ג' דהו\"ל ליזהר כשראה שני שנפל אבל בחוטרא דסמיותא דהוי באלכסון כשנתקל הראשון בראש החוטרא אותו שבא אחר כך ונתקל בסוף החוטרא לא ראהו ע\"כ וכתב הרא\"ש ע\"ז וצ\"ע כמאן הלכתא וכתב ב\"י כיון דמספקא לן הלכתא כמאן נקטינן לקולא ולא מחייבינן ליה אלא כשהוא באלכסון ומש\"ר ולדבריו אם לא היה מוטל כו' ט\"ס הוא וצ.\"ל ולדבריו אם הוא מוטל כו' דודאי כשאינו מוטל לרוחב הדרך ולא באלכסון אין שום אדם שיחייב בזה ועוד דא\"כ א\"א שנפלו כולן מחמת הראשון וכמו שאמרו בגמרא היכי משכחת לה כו' אלא ודאי ט\"ס הוא ומ\"ש ולדבריו ר\"ל לדברי הרא\"ש אביו אבל לדעת הרי\"ף והרמ\"ה ס\"ל דכיון שהוא מוטל על רוחב הדרך חייב אפילו לא מוטל באלכסון דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי עכ\"ל ב\"י ובאמת שאף לפי הגהתו עדיין אין הל' מתיישב היטב דאיך יכתוב רבינו ולדבריו אדברי הרא\"ש ולא הזכיר קודם לזה דברי הרא\"ש כלל בזה שהרי הך דין דהיו שלשה כו' לאו מדברי הרא\"ש הוא אלא לכ\"ע הוא וכמ\"ש ב\"י עצמו ונראה דצ\"ל ולדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל היה מוטל כו' ולפי שהיה כתוב בספרים א\"מ ז\"ל ר\"ת \"אבא \"מורי [\"זכרונו \"לברכה] החליף המדפיס מ\"ם פתוחה דא\"מ למ\"ם סתומה וז\"ל החליף בתיבת לא ומזה נפל הטעות אם לא אלא שאכתי קשה איך סיים לכתוב לפני זה ז\"ל הוא חייב בנזקי כולם ואח\"כ כתב פלוגתא בזה בשלמא מה שמתחיל לכתוב ז\"ל ואם מחמת הראשון נפלו הוא חייב על נזקי כולם ה\"ט דציין ל' הברייתא דקתני כן וכתב עלה דמשכחת לה בתרתי גווני ואח\"כ כתב עליו הפלוגתא אבל זה שכתב שני חייב בנזקי כולם קשה וע\"ק תרתי למה לי שוב מצאתי בשני ח\"מ של קלף דליתא שם האי ולדבריו כו' עד גמירא וגם לפני זה לא חזר וסיים הוא חייב בנזקי כולם ולפ\"ז נראה לומר דהוא גליון וכתבו אחד מהתלמידים אמש\"ר ומשכחת לה כגון שהיה מוטל לרוחב הדרך או באלכסון ונתקלו בו כולם ונפלו אזה כתב אחד מן התלמידים הג\"ה מן הצד וציין מ\"ש הטור הוא חייב בנזקי כולם וכתב דלדברי הרא\"ש היינו דוקא באם היה מוטל באלכסון ואם לא היה מונח באלכסון לא היה חייב בנזקי כולם ולהרי\"ף חייב ואף אם תאמר שהכל מדברי רבינו הוא ואינו הג\"ה נוכל לפרש ג\"כ דלאחר שכתב דמשכחת לה בתרי גווני חזר וכתב דהאי חייב בנזקי כולם דכתיבנא והוא מברייתא כנ\"ל להרא\"ש מיירי דוקא בשהיה מונח באלכסון ולהרי\"ף אפילו מונח לרוחב הדרך וק\"ל ורבינו שפיר דייק וכתב ל' הברייתא דאם מחמת הראשון נפלו הוא חייב על נזקי כולם ואח\"כ כתב ל' הגמרא דמשכחת לה כגון שמוטל לרוחב או באלכסון ונתקלו בו כולם ונפלו ור\"ל בתרי גווני אלו משכחינן דנתקלו כולם בראשון אבל לא סיים לכתוב שחייב הראשון בשניהם והיינו מפני שהוא מסופק בדברי הרא\"ש הנ\"ל ואף שגם זה הוא קיצור לשון דהו\"ל לפרש י\"ל דמסתבר ליה כדברי הרי\"ף אלא שלא רצה להכריע לכתוב בהדיא שלא כדברי אביו. ומה שכתבתי שהוא גליון אל תתמה ע\"ז שמצינו כיוצא בזה טובא גם הב\"י כתב בסי' ת\"י בס\"ז והוכיח דמה שנמצא כתוב בנוסחאות הרי\"ף שלנו הוא טעות והיה גליון ע\"ש גם הוכחתי לעיל כן בס\"ס ת\"ט בדברי רבינו ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " הכותל והאילן שהם רעועין כו' משנה בפרק הבית והעלייה (בבא מציעא דף קי\"ז) והובאה בפ\"ק דב\"ק דף ו' ושם באשר\"י כתב הטעם דחייב משום בור: והתרו בבעלים שיוציאם ס\"א שיסלקם ור\"ל הב\"ד התרו ולכאורה היה נראה דה\"ה שותפיו שהתרו בו אבל ל' הרשב\"א והש\"ע לא משמע הכי אלא כל שלא התרו בו ב\"ד יכולין לומר לא עלה על דעתי שאתחייב בדבר אבל ק\"ק ממש\"ר תשובת הרא\"ש בסי' ש\"ז דבהתראת שכנים שהתרו בו לסלק החיטים ולא סילק פושע הוא וחייב ע\"ש וי\"ל דשאני התם דהיה ניכר וגלוי וידוע קלקולם כמ\"ש שם א\"נ שאני התם דמיירי דנתן בידים החיטים על הכותל הרעוע מש\"ה מיחשב טפי פושע מאשר לא סילק בו כותל רעוע הבנוי כבר הואיל ועתה אינו עושה בו שום דבר בידים וק\"ל וכן חילק בתשובת הרשב\"א עצמה הביאה הב\"י וד\"מ יש\"ע בין גירי דיליה או לא ע\"ש: לאחר הזמן שנתנו להן שם בפ' הבית והעלייה קאמר דזמן ב\"ד כ\" יום וכתב הרשב\"א דהכל לפי ראות עיני הב\"ד והביאו הב\"י ע\"ש וכבר נתבאר זה לעיל כמה פעמים ומש\"ה סתם רבי' כאן ולא כתב ל' יום בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה הו\"ל דין בור ול\"ד לאבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוייה והזיקו בשעת נפילה (דיש להן דין אש וכמש\"ר בסי' תי\"ח ולעיל כתבתי בפרישה בסימן תי\"א) דהנך נעשו אש ע\"י כח אחרים אבל כותל ואילן מחמת עצמן מריעות' שבהן נפלו כי ראו שלא היו יכולין לעמוד יותר והזהירו ב\"ד עליהן להפילן ואי משום דהולכין ומזיקין ואינן דומין לבור (וגם לאש אינו דומה כיון דאינו נעשה ע\"י אחרים וכנ\"ל ותאמר שיהא פטור מהיזקו) לא גריע' מחמת זה וכ\"ש דיש לחייבו יותר מידי דהוה אקושר אבן ברגלי בהמתו והלכה לר\"ה והזיקה ואי משום דאין תחילת עשייתן לנזק שור יוכיח עכ\"ל הרא\"ש שם: ואם לא התרו בו כו' פי' אבל מתחלה מיהו בנאו כראוי אבל אי מעולם לא היה כותל בריא ומחמת זה נפלה חייב בנזקיו: או שהפקירום פטורי' דהו\"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דפטור (וכמש\"ר לעיל סי' תי\"ג) אשר\"י: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " אש הוא אב כו' עד הוא תולדתו כו' משנה ריש ב\"ק ובגמרא שא: ויש לו דין לפטור בו טמון פירוש כמו מוריגים וכלי בקר שהטמינם בגדיש שנשרף פטור וכמו שכתב רבינו בסמוך בס\"ח: כתיב כי תצא איש כו' משנה וגמרא בב\"ק דף ס' ע\"ש: אפי' לא שרפה אלא עציו ואבניו כו' הכל שם במשנה ויליף לה מקרא ונראה דהאי שאינו ראוי קאי גם אאבניו שאין מן הדרך לשרוף ור\"ל אע\"ג דבאב דשן אינו מתחייב עליו נ\"ש כ\"א בדבר הראוי וכמ\"ש לעיל בר\"ס שצ\"א ובדבר שאינו ראוי לו אינו משלם אלא ח\"נ באב דאש ותולדתו מחוייב לשלם הכל אפילו שרף דבר שאינו ראוי לו: ומ\"ש אא\"כ הרחיק כשיעור שם דף ס\"א וכר\"ש דאמר הכל לפי הדליקה: וכן אם היה ביניהן גדר כו' ר\"ל תחלה כתב דין הרחקה ברוחב אם אין דבר גבוה מפסיק ביניהן ועתה איירי בשיעור אם יש דבר גבוה מפסיק ביניהן אפי' דבר הנשרף בקרוב לו אינו חייב: אא\"כ הרחיק כשיעור שם במשנה ז\"ל המיימוני פי\"ד מנ\"מ לפי שזו מכה בידי שמים היא ול\"ד למ\"ש בסימן תי\"ד דאף דנתנו לו רשות מ\"מ אם הזיק חייב וע\"ל בסי' תט\"ז ס\"ז מ\"ש בשם הרי\"ף בזה: ואם יש ביניהם נהר כו' שם דף ס\"א: אבל אם נסרכה כו' פי' אבל אם האש קופצת אז אין לה שיעור שהרי אפי' הגדר גבוה הרבה אפשר שתעבור דליקה זו כיון שקופצת וק\"ל: אבל המדליק בשל חבירו כו' חייב כ\"כ הרא\"ש שם והטעם דיאמר לו הניזק את ברשותי להדליק דליקה מאי בעית: "
+                ],
+                [
+                    " נפלה דליקה בחצירו כו' בב\"ק דף כ\"ג והמי שנפלה אינו ר\"ל שנפלה דוקא מעצמה אלא אם הדליקה בידים שנפלה מיקרי: שלא מחמת הדליקה כצ\"ל שלא באל\"ף: "
+                ],
+                [
+                    " השולח הדליקה ביד חש\"ו כו' עד וכן אם מסר לשומר שם דף נ\"ט ודין אם מסר כשומר כתב הרמב\"ם בפ\"ד מהנ\"מ וכתב המ\"מ שיצא לו מדין שאר המזיקים שהשומרים נכנסים בהם תחת הבעלים: ומש\"ר בד\"א במוסר לו גחלת שם סוף דף נ\"ט וכר\"ל דקיי\"ל כוותיה וע\"ל סי' שצ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " הביא האחד עצים כו' עד עשה א' האש כו' שם דף נ\"ט וריש ד' ס' וכן כתב הרא\"ש שם כמש\"ר ועד\"ר: ליבתו רוח שאינה מצויה ז\"ל המ\"מ שם בפי\"ד מהלכות נ\"מ פי' רוח שאינה מצוייה תמיד הוא שאין העולם מתנהג בה תמיד אלא לפעמים אע\"פ שהיא [באה] בעתים הרבה וא\"צ לומר רוח סערה שאינה נושבת אלא לעתים רחוקים: ונצטרפו יחד וליבו פטור ולא אמרינן (כיון) [אע\"פ] שסייעו הרוח בעשיית האש הוה כאילו עשאו לבדו מידי דהוה אזורה בשבת ורוח מסייעו דחשבינן ליה כאילו עשה המלאכה לבדו לענין מלאכת שבת דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אע\"ג דלא הוה אלא גרמא בעלמא בהכי אסרה התורה כיון דמלאכה זו עיקרה ע\"י רוח אבל הכא גרמא בעלמא וגרמא בנזקין פטור עכ\"ל הרא\"ש ודבריו כאוקימתא דרב אשי שם ועד\"ר. "
+                ],
+                [
+                    " עשה אחד האש כו' והוסיף כו' הראשון חייב פ\"ק דף ו' על סוגיא דהכשרתי את נזקו מבור כן במרבה בחבילה: "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    " הכופף קומתו של חבירו כו' שם דף נ\"ו ואם אינה יכולה להגיע ברוח מצויה פטור כתב המ\"מ פי\"ד מהל' נזיקין ודוקא שאין מצוייה בעת הכפיפה ואח\"כ נסבה אבל אם היתה מצויה בדיני אדם נמי חייב ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " גמל שהיה טעון פשתן כו' ואם הניח נרו לחוץ כו' שם דף ס\"ב: ומש\"ר ואם הגמל הולך ומסכסך בכל הבירה כו' חייב על מקום כו' למד רבי' דין זה מדין כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש הנ\"ל בסי' שצ\"ב וכ\"כ ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " הלכתא טמון באש פטור שם ד' ס\"א וכרבנן דס\"ל הכי וילפי לה מדכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או קמה מה קמה בגלוי אף כל בגלוי: כאילו היו שם שעורין או חטין ל\"ד קאמר אלא כאילו היו שם שעורין וחטין בשיבוליהן ותבניהן וזה ג\"כ בכלל מ\"ש מה שהוא הגדיש וק\"ל: בד\"א במדליק בתוך שלו כו' וכתבו התו' משום דקרא כי תצא אש משמע דמיירי במדליק בתוך שלו אבל מדליק בתוך של חבירו חייב דלא אשכחן ביה קרא דפטר בזה טמון: בדבר שדרכו להטמין כו' דברבר שאין דרכו להטמין פטרו מסברא דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיניח אדם ארנקי בגדיש: ומש\"ר בכלו חציו ולא כלו חציו הוא מבואר שם דף כ\"ג אליבא דר\"י וכן הסכימו המפרשים אף שהרמב\"ם לא כ\"כ: אלא אפי' בכל מה שישבע כו' פי' אפי' אין עדים בדבר נאמן בשבועתו ליטול בדבר שהוא אמוד כדין גזלן ונגזל וכבר כ\"ר ג\"כ בסי' צ' ע\"ש מס\"א עד סי\"ד וע\"ל סי' שס\"ד וסי' שפ\"ח דין מטיל ארנקי לים: "
+                ],
+                [
+                    " המשאיל מקום לחבירו להגדיש כו' שם דף ס\"ב: אינו משלם אלא דמי הגדיש ��יינו במדליק בתוך שלו אבל במדליק בתוך של חבירו חייב כ\"כ התו' שם בסיפא אהא דקאמר להגדיש שעורין והגדיש חיטין וכתבו דאל\"כ אמאי לא ישלם אלא שעורין כו' ע\"ש וה\"ה ברישא דהכל בבא א' הוא ואע\"פ דשם הגמרא אליבא דר' יודא אזלא דחייב בטמון וקאמר רבי יודא מודה בהא דכיון דהגדיש בשל המבעיר ברשותו שנתן לו ומטעם דמצי המבעיר למימר לא נתתי לך רשות אלא להגדיש גדיש ולא דברים אחרים (פי' ומשלם המוריגי' כאילו הן גדיש כמו לרבנן) מ\"מ מוכח בתוס' דגם לרבנן ס\"ל הדין כן ומטעם דאם בהדליק בשל חבירו אף שברשותו הגדיש או שלא כלו חציו דהו\"ל כפושע מחוייב לשלם המוריגים בשלימות ואפשר דיש גם לרבנן צד רבותא בזה דל\"ת אף שהדליק בשלו מ\"מ כיון שנתן לו רשות להגדיש הו\"ל כאילו קיבל עליו שמירתו ויתחייב גם על המוריגים כמו בהכניס פירות לחצר חבירו ברשותו ואכלן שורו של בעל החצר דלר\"י והרא\"ש חייב בעל החצר בהיזקם מה\"ט דאמרי' דמסתמא כיון שנתן לו רשות להכניס קיבל עליו שמירתן וכמש\"ר בסי' שצ\"ח וגם בס\"ס שצ\"ג בנתן לו רשות להגדיש ע\"ש קמ\"ל דאפ\"ה פטור בטמון ומשה\"נ כ\"ר ושאר פוסקים להאי דינא אף לפי מאי דקיי\"ל כרבנן דטמון פטור וק\"ל והא דהוצרכו לומר שם בגמ' והביאוהו הפוסקים ורבי' דאם נתן לו רשות להגדיש חיטין והגדיש שעורין דאינו משלם אלא דמי שעורין ולכאורה ק' פשיטא וכי ישלם לו טפי ממאי שיזיקו וי\"ל דקמ\"ל אע\"ג דקיבל עליו שמירת תשלומי חיטין א\"צ לשלם אלא שעורי' ולא דמי שיווי המוריגים שבתוכם: או שהגדיש חיטין וחיפן בשעורין אע\"פ שנתן לו רשות להגדיש חיטין אפ\"ה פוטר דא\"ל לא ראיתי אלא שעורין רש\"י: ומש\"ר וחיפן בחיטין כו' גם זה שם בגמרא ופירש\"י שנתן לו רשות להגדיש שעורין ולא חיטין עכ\"ל וא\"ת פשיטא הא כבר כתב דבנתן לו רשות לשעורין אפי' הגדיש כולו חיטין דאינו משלם לו אלא דמי שעורין י\"ל דהו\"א דוקא התם דשינה מדעת ב\"ה דינא הכי משא\"כ כאן דלא שינה אלא בהחיפוי הו\"א שישלם לו גם כדי חיפוי של חיטין קמ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ראה א' הדליקה כו' והלך וכיסה כו' שם דנ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " הלכתא אשו משום חציו כו' שם דף כ\"ב וכר\"י דאמר הכי ושם (דף כ\"ג) בסוגיא דגם ר\"י ס\"ל אשו משום ממונו אלא דקאמר דחייב גם משום חציו נ\"מ לחייב בד' דברים ופירש\"י שם ז\"ל ד' דברים נזק צער שבת ריפוי אבל בושת לא דאמרי' דאינו מתחייב בו עד שיתכוין וכדאמרי' בשלהי פרקין נפל מן הגג ברוח מצויה דחייב בד' דברים ופטור מהבושת כו' והאי דנפל מן הגג כ\"ר ג\"כ בסי' תכ\"א סי\"ג ע\"ש אבל הרמב\"ם כתב בהדיא בדין זה בפי\"ד דנ\"מ דין ט\"ו דחייב עליו גם בבושת (ואליביה צ\"ל דמ\"ש בגמרא בד' דברים ר\"ל זולת הנזק דחייב עכ\"פ אף אם אין אשו משום חציו אלא משום ממונו) ולענין נפל מן הגג ברוח מצויה פסק הרמב\"ם דאינו משלם עליו בושת כיון דלא כיון וגם בש\"ע כתב כהרמב\"ם בשני מקומות וצ\"ל דהרמב\"ם חילק ביניהן דזה שעשה האש בידים והלך כדרכו ברוח מצוייה והזיק הו\"ל לשמור מזה ומיקרי כוונה טפי מזה שעלה על הגג ונפל באונס אף שהיה ברוח מצוייה אבל הר\"ן כתב גם כן בפי' דאינו חייב בבושת גם באש והרא\"ש כתב סתם דבריו דחייב בד' דברים וכן רבי' סתם דבריו ונראה דדעת רבינו הוא ד' דברים בלא נזק כהרמב\"ם דאל\"כ הול\"ל כמ\"ש בסימן תכ\"א והול\"ל מילתא בטעמא משום דבושת בעי כוונה בפרט כאן דעדיין לא נזכר ונכתב בדברי רבי' דבעי כוונה ודוק: ויש בו דין ממונו שהזיק פי' ואינו נהרג ע\"י וגם אינו מש��ם ד' דברים: "
+                ],
+                [
+                    " הניח לחבירו גחלת כו' עד תולדות האש שם דף כ\"ד וע\"ל ר\"ס שס\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " כיון שזה חייב לשלם נראה דה\"ה האומר לחש\"ו קרע כסותו של זה והוא עומד ורואה שקורעו חייב המשלח מטעם זה: "
+                ],
+                [
+                    " תולדות האש אבנו וסכינו כו' בפ\"ק דב\"ק דף ו' ע\"א וע\"ל ר\"ס תי\"א: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כשבאין להגבות לניזק נזקו רואין כו' פ\"ק דב\"ק ד\"ז ע\"ב מסקינן דכל מטלטלין מיטב קרינן דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתא ולא כתב רחמנא מיטב שדהו אלא אי בעי לשלם לו בקרקע ועד\"ר שם כתבתי ל' הגמרא: רואין אם יש למזיק מטלטלין כו' נראה דמדסתם רבי' בטענת הניזק והמזיק נראה דאיירי בדרך בני אדם דמסתמא ניחא ליה לשלם מטלטלין מבמקרקעי שלו שהוא דבר של קיימא והניזק עומד וחפץ את דינו לשלם לו בקרקעות כמ\"ש מיטב שדהו ישלם ע\"ז כ\"ר דאין יורדין למכור הקרקע ומטעם דגם מטלטלין מיטב מיקרי ואפי' יש לו כסף יכול לשלמו בסובין אף שאין הדין כן במלוה ולוה וכמש\"ר לעיל סימן ק\"א וכיון שהרשות ביד המזיק ליתן לו מטלטלין מה\"נ גם הב\"ד כשבאו להגבות אף שלא בירר המזיק דבריו כגון שאינו בכאן אין יורדין למכור קרקעות אלא מגבין לו מטלטלין דמסתמא ניחא להמזיק בהכי ואם רוצה הניזק שיתן לו דוקא מטלטלין והמזיק ניחא ליה ליתן קרקעותיו מזה לא דיבר רבי' כאן אבל מוכח מדברי הרא\"ש דלעולם הברירה ביד המזיק ודלא כב\"י וכמ\"ש בדרישה ע\"ש: ומש\"ר ושמין לו כפי מה שיכול למכרו מיד ובמקומו כ\"כ הרא\"ש שם ואע\"ג דקאי שם אפריעת ב\"ח ומטעם דאל\"כ נעלת דלת בפני לווין שיתן לו הפחות שבביתו ולא יוכל למכרו לאלתר ס\"ל לרבי' דה\"ה לתשלומי ניזק דהא רחמנא מעדיף כחו דניזק לשלם לו במיטב משא\"כ בב\"ח דדינו מן התורה בזיבורית ומתקנת חכמים בבינונית וק\"ל ועמ\"ש בסי' ק\"א בפירוש דימכרנו מיד ובמקומו: ואפי' אם זיבורית של מזיק טובה כו' שם וע\"ל סימן ק\"ב מ\"ש שם: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מת המזיק קודם שישלם כו' כל זה מבואר בפ\"ק דב\"ק שם: משום דהנזק נעשה עליהם כחוב פי' ואין נפרעין מיתומים אלא מזיבורית כמ\"ש בסימן פ\"ז: והאידנא שתקנו כו' כדלעיל סימן ק\"ז: דבדורות הללו פי' דוקא בימיהם שהיו להם שדות וכרמים וסמכי דעתייהו עלייהו משא\"כ עכשיו דעיקר משא ומתן שלנו הוא במעות ומטלטלין אף מדיני דגמרא גובין מהן דמטלטלין דידן עומדים במקום שדות דידהו ונ\"מ דאם היה גובה מכח תקנה א\"כ בדבר דלא שכיח לא היה גובה משא\"כ מדינא דגמרא וכ\"כ הרא\"ש בב\"ק וככ\"ר בא\"ע ר\"ס ק' בשם הרמב\"ם ע\"ש אבל בכתובות פרק מציאת האשה הביא שם לר\"ת שחולק ע\"ז וכתב ול\"נ דא\"כ יבטל עכשיו תקנת השוק דאם כקרקע דמי ממילא אם מכרם הבעל תוציאם האשה מיד הלקוחות עכשיו וכ\"כ התו' בדף ס\"ז: מידי דהוה אגמלי דערביא כו' בכתובות דף פ\"ז ופירש\"י גמלים של ערביים דסמכה אשה דעתה עלייהו והוי כקרקעות: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אסור לאדם שיכה לחבירו כו' עד קטע ידו הוא ל' הרמב\"ם בפ\"ה מהל' חובל: ומ\"ש עובר בלאו שנאמר פן יוסיף כן כתוב בש\"ע ונראה דר\"ל כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל\"ת אבל במיימוני כתב שם שנאמר לא יוסיף ותרווייהו ל' הפסוק הוא בסוף פ' תצא והיה אם בן הכות הרשע וגומר ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף להכותו על אלה וגו' וגם רש\"י פירש שם בפירוש החומש ז\"ל פן יוסיף מכ��ן אזהרה למכה את חבירו ע\"ש ועיין בלשון הרמב\"ם: ומש\"ר ואם הקפידה תורה בהכאת רשע כלומר שלא להכותו יותר על רשעו דהכתוב בהכאת רשע מיירי ונ\"ל שרבי' ניחא ליה למילף מיתורא דקרא פן יוסיף דאי לאו יתורא דקרא הו\"א דילמא לא הקפידה התורה כ\"כ כ\"א בהכאה יתירה על המלקות דכבר נלקה דאז יש בו סכנת מיתה משא\"כ בהכאה גרידתא ואע\"פ שהוא קרא יתירה מ\"מ כיון דכתיב ברשע הוצרך רבי' לסיים ולכתוב ואם הקפידה בהכאת רשע כו' וק\"ל והרמב\"ם ניחא ליה ללמוד מדכתיב ולא יוסיף שהוא לאו גמור וגם רבי' לא למד הלאו מפן יוסיף אלא משום דכתיב עכ\"פ לא יוסיף ארשע דמזה למד דגם פן יוסיף דקאי אעלמא לאו הוא וכדי של\"ת איך נלמד מלא יוסיף דכתיב ברשע לפן תוסיף דקאי אצדיק מש\"ה כתב דצד ק\"ו יש בו וכיון דגלי גלי ודוק: ומכיצד קטע ידו כו' והלאה הוא ל' הרמב\"ם בהל' חובל ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שלא הכהו נקרא רשע בפרק ד' מיתות מייתי לה מדכתיב ויאמר לרשע למה תכה רעך למה הכית לא נאמר אלא למה תכה: "
+                ],
+                [
+                    " והחובל בו חייב בה' דברים כו' משנה ר\"פ החובל ובגמרא ילפינן כולהו מקראי ע\"ש: צער וריפוי ובכלל ריפוי תוס' מזונות בימי חליו וכ' ר\"ן בשם ירושלמי ריש החובל: "
+                ],
+                [
+                    " לוקה כיון שאין בו חיוב ממון אבל אם יש בו חיוב ממון אינו לוקה בגמרא פרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ה) ושם פריך מ\"ש חובל מכל התורה כולה דקיי\"ל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרי ביה מילקי לקי ואינו משלם ומשני שאני הכא דרבי קרא לתשלומין דכתיב כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו למה לי דבר שיש בו נתינה ומאי ניהו ממון עכ\"ל וע\"ל ריש סימן תכ\"ד שם קאמר דתרתי ממון ומלקות לא עבדינן ביה דכתיב כדי רשעתו כדי רשעה אחת אתה מחייבו ולא בשתי רשעיות: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו הכה עבד כנעני של חבירו כו' כן הוא ג\"כ בכל דפוסי הרמב\"ם בפ\"ה דחובל ועד\"ר. "
+                ],
+                [
+                    " כיצד קטע ידו או רגלו כו' והא דלא אמרי' דיקטע ידו ממש כמשמעות הקרא יליף שם בגמרא מכמה קראי: הכהו על ידו וצבתה כו' ירושלמי כתבוהו הרי\"ף והרא\"ש בפרק החובל ורמב\"ם פ\"ב מחובל: "
+                ],
+                [
+                    " הכהו על ראשו כו' עד וכתב וא\"א הרא\"ש ז\"ל כ\"כ הרמב\"ם שם והוא מגמרא דפ' החובל (בבא קמא דף פ\"ו:) "
+                ],
+                [
+                    " הכהו במקום שאין נראה כגון על ברכיו ולא ראוהו שום אדם כו' כ\"כ הראב\"ד שם ופי' בש\"ע דההכאה לא ראוהו בני אדם העומדים שם וגם לאחר זמן לא תוודע ההכאה כיון שחבלתו היא בין ברכיו מקום שאין נראה והצריך שני תנאים לשלא יתחייב בבושת מפני שהבושת תלוי בידיעת בני אדם ממנה בשעת הכאה או בהתוודע אח\"כ המכה וכבר כתבתי מזה לעיל ס\"ס פ\"ז ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אין כאן אלא בושת פי' הראב\"ד שם ודוקא במקום שרואין: "
+                ],
+                [
+                    " אינו נותן לו אלא צער כו' ודוקא כשאין רואין דאילו יש רואין חייב גם בושת וכ\"כ המ\"מ ונקטינהו רבינו והרמב\"ם שם בכה\"ג כדי להמציא מקום דחייב זה ולא חייב זה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " וכתב א\"א דוקא כו' כ\"כ שם בפסקיו: הוה גרמא בניזקין וכיוצא בזה כתב לעיל בסגירת בית חבירו ולא דר בו בסימן שס\"ג בשם הרא\"ש: (יג) "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " גילח שער ראשו כו' סכו בסם כו' נותן לו כל ה' דברים כו' בב\"ק דף פ\"ו סכו נשיא דלא הדר נותן לו כל ה' דברים צער דאית ליה קרטופני ברישיה מצווחי מהני קרטופני ריפוי דבעי אסוותא שבת דהוי מרקד כי כוביא דבעי מחוי גווני רישא ולא מחוי מהנהו קרטופני בושת אין לך בושת גדול מזה ופי' רש\"י נשיא סם המשיר את השער ואינו חוזר ואיכא נזק דהא אפחתיה מכספיה דמום הוא קרטופני ביקעי ביקעי חטטין מצווחי ליה מכאיבי ליה מחמת חוזק הסם דבעי לאסויי צערא דהנך קרטופני דבעי אחוי מראה נענוע בראשו להראות מיני שחוק כדרך הליצנים דהשתא עד שירפא הנך קרטופי לא מצי אחוויי ואע\"פ שלא בטלו משאר מלאכה נותן לו שבת זו הואיל ומלאכתו בכך עכ\"ל והנה מלשונו משמע שהנזק הוא חסרון השער והוא שייך אפילו בגילוח שער ראשו והשבת נותן לו מחמת שאינו יכול לעשות מלאכתו דהיינו נדנוד ראשו בשביל הבקעים והחטטים שבאו לו מחמת הסם ולא מחמת שאין לו שערות בראשו לנדנד בהן שהרי לא הזכיר רש\"י שעושה בשערות שבראשו וכן מוכח לשון הגמרא דקאמר ולא מחוי מחמת הני קרטופני ולא קאמר מחמת שאין לו שערות גם צריך לומר כן כיון שנותן לו נזקו על שנפחתו דמיו בשביל חסרון השער שלא יחזרו לגדל לעולם וכדפירש\"י אם כן איך שייך ליתן עליה שבת ורבינו והרמב\"ם שכתבו לרקד בראשו ולנדנד שער ראשו בריקודו צ\"ל דל\"ד קאמרי אלא ה\"ק שגם בהיות השער בראשו רגיל לעשות מלאכתו בו שאין השערות מעכבין עליו מביעשות מלאכה זו בגווני דרישא דיכול ג\"כ לעשות זה בשערות ראשו ומש\"ה צריך ליתן לו נזק. וגם שבת ולא כ\"ר דנותן לו נזק משום דזה פשוט ולא כתב אלא שאר ד' דברים הבאים מכח זה הסם דאף שאין כוונתו כ\"א להשיר השער דהיינו נזק מ\"מ נמשכים על ידו גם חיוב שאר ד' דברים והשתא א\"ש דלא כתב שבת ברישא בגילח לו השער דודאי ע\"י גילוח שערו אין לו שבת וביטול מלאכת נענוע דראשו כנ\"ל מוכרח ע\"פ מ\"ש לפרש דברי הרמב\"ם ורבינו אם לא שנאמר שהיה לו גירסא אחרת בגמרא והוא יותר דוחק ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו הפיל את שינו כו' כ\"כ הרמב\"ם שם: "
+                ],
+                [
+                    " החובל בחבירו וקרע העור כו' רצה לומר בקריעת העור חבל בחבירו וסיים הרמב\"ם כו' [עיין בבית חדש שהביא לשון הרמב\"ם ותמיהת הרב המגיד עליו] ואפשר לומר דבבת עם אביה דוקא קאמרי שאינו מקפדת עמו בשאר מקומות ומה שכתב רבינו לפיכך החובל כו' ה\"ק ולפיכך אפי' לא חסר עורו אלא קריעה ג\"כ חייב: "
+                ],
+                [
+                    " וכיצד משערין הה' דברים כו' שם דף פ\"ג ע\"ש: כאילו היה עבד נמכר ר\"ל כאילו היה נמכר להיותו עבד עברי (כן פירש\"י ונ\"י ר\"פ החובל אבל הרא\"ש כתב דשיימינן ליה כעבד כנעני דנמכר לעבד עולם כן חסרון אברו הוא לעולם משא\"כ בעבד עברי דאינו נמכר אלא לו' שנים ואם באנו לשומו לכל ו' שנים פעם אחר פעם יעלה לערך יותר מכדי שעולה הערך כששמים אותו בפעם א' ע\"ש) ואפי' אם הוא אדם חשוב שיימינן נזקו כעבד ואשר נגע בכבוד חשיבותו זה משלם בכלל בושת שהרי שיימינן הכל לפי המתבייש אבל לענין נזק הכל שווין וק\"ל: כמה היה יפה קודם שחבל בו כו' ושומא זו להקל טפי ממה שהיו שמין דמי שיווי היד לחוד לקטוע היד עבדו דודאי הרואה עבדו שנם אין קוטע ידו אלא בדמים מרובים ולהקל בכל השומות אנו למדין מוביער בשדה אחר דאמרה תורה לשום ערוגה אגב שדה כ\"כ הרא\"ש ר\"פ החובל וע\"ל סימן שצ\"ד: וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' שמין עבד נוקב כו' בשביל חסרון רגלו והוא דבר מועט י\"מ דהוה כאילו כתב ולכאורה נראה דאם הי' עבד נוקב מרגליות ושבר רגלו שמין כו' אבל מיהו יראה דשומא זו ששמין לאדם כפי מלאכתו היינו דוקא כו' אבל יותר נראה דמ\"ש והוא דבר מועט ר\"ל דמחשב מועט כנגד קטיעת ידו אבל מ\"מ צריך לשלם לו כאילו קטע רגל דעבד דעלמא וכדמסיק הרא\"ש דאל\"כ הו\"ל מיד דמ\"ה הוה דבר מועט מפני שמחמתו יהיה יותר קבוע במלאכתו וכמ\"ש אח\"כ אלא ודאי לא כיוון הרא\"ש לזה אלא כוונתו לומר בתחלה דבקטיעת יד עבד נוקב מרגליות צריך ליתן לו הרבה מפני שמלאכתו בידו ולא ברגלו ואח\"כ חזר ופי' דבריו דלאו דבר מועט ממש קאמר גם נראה לדקדק כן מל' הרא\"ש ורבינו שכתבו ז\"ל אבל אם קטע רגלו והיתה שומתו פחותה משומת עבד שלם כו' מדכתבו והיתה ולא כתבו ואז שומתו פחותה כו' ש\"מ לאו בכל ענין שומתו פחותה דיש אדון דיש לו עבד נוקב מרגליות ומדקדק ג\"כ ברגל עבדו טובא כדי שיהא ראוי לכל מה שיצווהו וא\"כ ק' למה סתם וכתב תחלה דשומתו מעט אלא מאי נגד שומת ידו קאמר ודוק: צער אם קטע ידו וכו' אומדין מי שנכתבה ידו כו' ז\"ל המשנה ר\"פ החובל אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול כו' ופירש\"י כיוצא בזה לפי מה שהוא מעונג רב צערו וכאבו וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ב דחובל בהדיא ע\"ש דין י' ובגמרא דף פ\"ה צער במקום נזק היכי שיימינן (פירש\"י היכי שקטע ידו ונתן לו דמים היכי שיימינן את הצער הלא יש לקצצה בשביל הדמים שנטל) כו' עד אלא אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות בין סייף לסם עכ\"ל הגמרא ובזה דברי רבינו מבוארים שדימה זה למי שידו מוכתבת למלכות שמוכרח לקצצה כמו כאן שזה קטע יד חבירו בסייף וכתב יד תחת יד אלא שדרשינן ליתן דמים כנגד הקציצה ודמי היד כבר נתן ועליו ליתן עוד דמי צער וכיון שזה המוכה צערו כבר נעשה שכבר נקצצה ידו לא מחמירינן על המזיק לשלם מה שאדם רוצה ליטול ולהצטער כך: והיכא שכואו בשפוד כו' נראה מדברי הרמב\"ם כו' עד\"ר: פירש ר\"י כששמין הצער שמין כו' בפרק נערה כ\"כ ע\"ש והביאו הרא\"ש בפרק הכונס: ורבינו משולם כתב שמשלם הכל צ\"ל ר' שמשון כי כן כתב שם באשר\"י בשמו בפרק הכונס וגם בתשובותיו ומפני שכתב שם דברי ר\"י וראיותיו וכתב עליו דברי ר' שמשון שדחה ראיותיו משמע דהסכים לר\"ש ומש\"ה כתב וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ועד\"ר: כיצד משערין השבת אם לא חסרו אבר כו' שם דף פ\"ו פלוגתא דאביי ורבא והלכה כרבא דאמר כן: ומ\"ש ואם חסרו אבר כו' כל זה שם והרא\"ש כתב עליו כדברי רבי': ומ\"ש שמין אותו לאותה מלאכה כו' פי' לענין תשלומי שבת דכתב דינו דמשלם לו כשומר קישואין ע\"ז קאמר דאם בעל מלאכה הוא מוסיפין בשבתו ולעיל סי\"ז איירי רבי' בנזק שנותן לו כל דמי ידו ורגלו ועליו כתב בשם הרא\"ש דלפעמים אין שמין אותו מה שמיוחד למלאכתו אלא כשאר בני אדם וק\"ל: כיצד משערינן הריפוי אומדין כו' ברייתא שם דף פ\"ה ע\"א: כתב הרמב\"ם כו' בפ\"ג מהל' חובל כ\"כ וכתב שם המ\"מ דהוא דבר פשוט דהרי לא חייבתו התורה אלא ליתן דמי רפואתו ושבתו והרי הוא נותן וגם מוכרח דין זה מדין עלו בו צמחים שכתב אח\"כ דאם צריך ליתן תיכף בע\"כ היה נפטר מהצמחים דעלו בו אח\"כ ע\"ש: עלו בו צמחים שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו בגמרא פריך ע\"ז שלא מחמת מכה צריכה למימר מאי שלא מחמת מכה שעבר על דברי הרופא ואכל מה שלא היה לו לאכול ורבי' שכתב בסמוך עבר על דברי הרופא כו' תני והדר מפרש כ\"כ ב\"י: והרמב\"ם כתב חייב כו' והראב\"ד השיג כו' שם בפ\"ב ועבד\"ר: וצריך לשכור לו רופא כו' שם דף ע\"ב וז\"ל הגמרא שם ואי אמר ליה אסייך אנא א\"ל דמית עלי כאריא ארבא ורבי' לא כתב ה\"ט מפני שהטעם דאומן שאינו מקבל שכר כו' מספיק לזה ולאומר יש לו רופא שירפאך בחנם ב\"י. ואי אמר תן לי שכר הרופא כו' פי' אף אם יאמר קוץ עמי קצבה כמו שנותנין לרופא וכ\"ש אם יאמר תן לי מה שצריך לרפואה מידי יום ביומו דשייך ה\"ט ועוד טעם אחרינא דשמא פושע בנפשו כדי ליטול מהחובל טפי וכ\"כ שם בגמרא ורבי' קיצר וק\"ל: בושת הכל לפי המבייש והמתבייש כו' ר\"פ החובל: ומש\"ר שיותר הוא בושת המבוייש מהמזולזל כו' כן פרש\"י בפ' החובל וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ו דחובל וכ\"כ בש\"ע וכ\"כ ר' עובדיה בפ' המשניות שפי' זה עיקר אבל רש\"י פי' בפ' אלו נערות (כתובות דף מ') דבינוני שבייש בשתו מרובה מאדם מזולזל שבייש וכתב ר\"ן שם דפירושו מוסכם במילי אחריני אבל לא באונס ומפתה ע\"ש וע' בא\"ע ר\"ס קע\"ז: וגם המתבייש לפי מה שכבודו שם דף פ\"ו ע\"א דלפי גדולת המתבייש שיימינן ג\"כ: הכה את חבירו באזנו וחרשו או אחזו ותקע לו כו' אבל תקע באזנו בלא אחיזה ונתחרש ע\"י כך פטור מד\"א ברייתא דף צ\"א וככ\"ר בסמוך בצעק לו באזנו: אבל אם הוא בעל אומנות כו' כ\"כ גם התוס' בדף פ\"א אמימרא דרבא והביאו ראיה מהא דתנן בערכין דחרש נודר ונערך אלמא דיש דמים דהתם בבעל מלאכה איירי: קטע ידו ולא אמדוהו ושבר רגלו כו' מפני שיש במימרא זו חילופי גירסאות ולהן צורך לביאור מש\"ה אכתוב בהן בקצרה ז\"ל הגמרא שם בעי רבא קטע ידו ולא אמדוהו כו' עד ולבסוף חרשו מהו מי אמרינן כיון דלא אמדוהו בחד אומדנא סגי ליה ויהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי א\"ד אדא חדא אמדינן ויהבונן ליה נ\"מ דבעי למיתב לה צער ובושת דכל חדא וחדא נהי דנזק וריפוי ושבת דכל חד וחד לא יהבינן דכיון דקא יהיב ליה דמי כוליה כמאן דקטליה דמי והא יהיב ליה כוליה צער ובושת מיהא דכל חד וחד בעי למיתב ליה ואת\"ל כיון דלא אמדוהו קיהיב ליה דמי כולו בהדי הדדי אמדוהו מהו כו' עד תיקו והתוס' הקשו על גירסא זו וכתבו תימא בשלמא נזק ושבת דין הוא שלא יתן שכל זה הוא בכלל דמי כולו אלא דריפוי למה פשיטא ליה שיהיה בכלל דמי כולו יותר מצער ובושת ואכתי ק' דמאי קמיבעיא ליה למה יפטור מריפוי צער ובושת בשביל שחרשו לבסוף ונותן לו דמי כולו מ\"ש מקוטע ידו דאע\"פ שהוא נותן נזק שהוא דמי ידו נותן ג\"כ ריפוי צער ובושת כו' עד ונראה לר\"י דפשיטא ליה דמשלם צער ריפוי ובושת דכל חדא אלא דקמיבעיא ליה אם הקטעת יד ורגל וסימת עינו וחרשת אזנו היו בד' ימים זא\"ז מי אמרינן דחשיב כאילו עשה הכל פעם אחת ואומדין הכל ביחד א\"ד שמין כל אחד בפני עצמו ונ\"מ שעולה השומא טפי כששמין כל אחד בפני עצמו עכ\"ל התוס' וגירסת התוס' תפס הרא\"ש לעיקר ע\"ש דף קל\"ט ע\"ד והן הן ג\"כ דברי רבינו ומסיק הרא\"ש וכתב ז\"ל ואת\"ל כיון דלא אמדוה יהיב ליה דמי כולו פי' ואומדין הכל ביחד והכי הלכתא (ור\"ל דהלכתא כאת\"ל דגמרא) אמדוהו מהו כיון דאמדוהו כגבוי דמי א\"ד כיון דמיחסרא גוביינא לא תיקו ומסתברא דכמאן כגבוי דמי לפי מאי דפרישות דאין נפקיתא אלא לפי עילוי שומת פרטים לכללים למה יעשו שומא אחרת אחרי שכבר נתחייב בשומא ראשונה עכ\"ל והנה רבינו כתב הדינין ע\"פ פסקי הרא\"ש דבלא אמדוהו ביני וביני פסק דנותן לו דמי כולו כפי מה שאומדין אותו בפעם אחת והאי דמי כולו לאו דווקא דמי שוויו קאמר דהא לענין שוויו דהיינו נזק וגם שבת אין נ\"מ בין שומא אחת לשומות הרבה אלא לשון הגמרא הנ\"ל נקט דמי כולו ור\"ל גם הריפוי והצער והבושת אומדין הכל ביחד בשעה ששמין דמי נזקו ושבתו וסתם רבינו תחלה ואח\"כ פירשו כמ\"ש בשם הרא\"ש ואח\"כ כתב בפשיטות באמדוהו בין מכה למכה דנותן לו כפי מה שאמדוהו כמסקנת הרא\"ש וכתב עליו דברי הרא\"ש כדי ללמדנו למה פסק בספיקא דאיבעיא להוציא וליתן לו דמי כל אבר דה\"ט כיון דאין כ\"כ נ\"מ מש\"ה מסתברא לומר שלא לעשות שומא חדשה גם מבואר במ\"ש מתחלה דנותן לו דמי כולו כו' וכמ\"ש אבל הרמב\"ם ס\"ל דהו\"ל ככל איבעיות דלא נפשטו דלכתחלה אין מוציאין ואם תפס תפס וכמש\"ר בשמו בסמוך ומדלא הביא רבינו דברי הרמב\"ם במ\"ש שם (בלא [ברישא] לפלוג אדברי הרא\"ש שהביא רבינו ש\"מ דס\"ל דגם הרמב\"ם ס\"ל כפי' הרא\"ש בזה והמ\"מ נסתפק בדברי הרמב\"ם בזה ועד\"ר שם כתבתי ביאור לדברי הרמב\"ם במ\"ש ואם תפש הניזק נזק כל אבר ואבר ודמי כולו דר\"ל בדמי כולו מותר דמים שהיה שוה אחר שנקטעו איבריו ובזה א\"ש דכתב דאין מוציאין מידו אבל אינו ר\"ל דמי כולו כמו שהיה שוה בריא דא\"כ איך יניחו בידו כל תפיסתו שתפס דמי איבריו בפרט ובכלל. ומה שכתב רבינו בשם הרא\"ש דבכל שומא שמין כמה נחסרו דמיו בשביל אותו אבר פי' אינו ר\"ל דאף שיאמדוהו אחר שנתחרש כל הניזקין בשומא אחת ביחד כמה היה שוה קודם שנתחרש וכמה שוה עתה דיעלה זה לשומת כל אבר ואבר בפני עצמו דז\"א מן הסברא וגם המ\"מ כתבתי לשונו בדרישה כתב בפשיטות דאין דומה דמי שומת נזק דכל אבר ואבר בפני עצמו לשומתן יחד אלא ה\"ק אף לאחר שנתחרש ל\"מ להגמרא אי ישומו גם נזק ושבת דכל איבריו יחד אלא על נזק ושבת לא קמיבעיא להגמרא כמו אריפוי וצער ולא כהרמב\"ם דס\"ל דכשאומדין אחר שנתחרש קמיבעיא להגמרא אי שמין גם הנזק דאיבריו כל אחד בפני עצמו וז\"ש בסוף ז\"ל ואם תפס הניזק נזק דכל אבר כו' משמע דבלא תפיסה אין נותנין לו אפילו הנזק כ\"א בשומת הכל יחד ועד\"ר שהארכתי בביאור דברי המ\"מ ע\"ש: אין מוציאין מידו הרמב\"ם לטעמיה דס\"ל בכל ספיקא דתלמודא דמהני תפיסה ומה שלא גילה רבינו כאן דעת הרא\"ש דלא ס\"ל כוותיה ולא מהני תפיסה כמש\"ר לעיל בשמו בסימן שפ\"ח ושפ\"ט לפי שלהרא\"ש אפילו בלא תפיסה גובה הכל מדין וכנ\"ל ואע\"פ שהרמב\"ם מיירי כשכבר חזרו ואמדו ג\"כ דמי כולן מ\"מ כיון דאומד שחזרו ואמדו דמי כולן יחד ללא צורך היה ושלא כדין אנו הולכין אחר הערך שאמדו על כל מכה ומכה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כשב\"ד מגבין כו' אבל אם לא עשה בו דבר אלא שביישו כו' שם דף צ\"א אהא דתנן שם מעשה באחד שפרע ראש האשה ובאה לפני ר\"ע וחייביה ת' זהובים ויהיב ליה זמן ופריך הגמרא ע\"ז והאמר ר' חנינא כו' [עב\"ח שהביאו] ומדקאמר כי לא יהבינן זמן לחבלות כו' ולא חלק בחבלות גופא דעל ג' דברים ממנו דהיינו נזק ריפוי ושבת אין נותנין זמן משום דחסריה ממונא ולא על צער ובושת וגם מדמסיים על בושת לחוד ולא כתב נמי צער דג\"כ לא חסר לנחבל בממונא ש\"מ דס\"ל דבחבלה הואיל דמ\"מ יש חסרון לנחבל אין נותנין זמן לכל החיוב שבו ודוקא בבושת הבאה מחמת ענין דאין בה חסרון ממון כלל כההיא דפרע ראש האשה נותנין זמן וכן מבואר בלשון הרמב\"ם שכתב בספ\"ב דחובל ז\"ל כשפוסקין ב\"ד על המזיק ומחייבין אותו לשלם גובין ממנו הכל מיד ואין קובעין לו זמן כלל ואם נתחייב בבושת בלבד קובעין לו זמן לשלם שהרי לא חסרו ממון עכ\"ל וכן משמעות סוף לשון רבינו שכתב ואם לא עשה בו דבר אלא שביישו כו' וא\"כ ע\"כ צ\"ל גם ריש דבריו עד\"ז שלא יסתרו דבריו זא\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " וכאשר ידונו צריכין לשער כו' שם דף צ\"א איבעיא דאיפשיטא הוא דדינא כמו דאמרינן למיתה שנאמר באבן יד או באגרוף אשר ימות בו ואם אין בו כדי היזק כזה אמרינן מכה בידי שמים היא: אבל בבושת א\"צ אומד שהרי כו' ר\"ל כוונתו דעל חבלה גדולה הנעשית ע\"י עץ קטן חייב בבושת כאילו ועשתה אותה חבלה ע\"י עץ גדול (וכ\"כ בש\"ע בסכ\"ה) וראיה מרקיקה שחייב בבושת גדול אע\"פ שהבושת באה לו על ידי (קנין) [ענין] קטן שעשה בו הרקק וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"א דחובל ע\"ש ולא כי\"מ דדוקא בושת הבאה ע\"י מעשה דאין בו ד' דברים חייב בכל דהו ולא בבושת שבאה ע\"י חבלה ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם אבד כו' שם בפ\"א כ\"כ: ישבע הנחבל ויטול כו' כתב הראב\"ד ע\"ז בהשגותיו ז\"ל יפה כתב ומה אם במקום שאין העדים יודעים אם חבל בו בע\"ה או שחבל הוא בעצמו אמרו נשבע ונוטל לפי שאין דרך שיחבול אדם בעצמו והולכין אחר החזקה כאן שראו עדים שחבל בו ואין האבן קטנה יכולה לחבול כזאת לא כ\"ש שיהא נאמן בשבועתו: דאפילו מחט קטן כו' כן מפורש בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע\"ז) אפילו לענין מיתה וכתב המ\"מ דוקא שהיא חדה והמית בחידודה אבל לא כשהמית מחמת משקלה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " החובל בעצמו אע\"פ שאינו רשאי אחרים שחבלו בו חייבים כן הוא הגירסא ברוב הספרים ומשנה הוא שם דף ל' וכבר כתבתי מזה לעיל סימן שכ\"ב דאף דבמשנה כתב שם אע\"פ שאינו רשאי פטור מ\"מ בדברי רבינו ל\"ג פטור והוכחתי כן ע\"ש ור\"ל אף שרגיל לחבול עצמו שאינו רשאי ועבר על דעת קונו גם לא חס על כבוד עצמו והו\"א שגם לאחרים אין לחוס על כבודו דומה להמבייש ערום דפטור מטעם דלאו בר בושת הוא קמ\"ל דאפילו הכי אחרים שחבלו בו חייבים ושם בגמרא דף צ\"א מייתי תנאי דאיכא תנא דקאמר דאינו רשאי לחבול בעצמו דקל וחומר הוא מהמצער עצמו מן היין דנקרא חוטא דכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש כ\"ש המצער עצמו בחבלות: כתב הרמ\"ה שאינה הלכה כו' שם בגמרא איכא מ\"ד דס\"ל דמותר לחבול בעצמו וכתב על המשנה הנ\"ל דקתני בה אינו רשאי דאינה הלכה אבל גם הרמ\"ה מודה דהלכה כאותה משנה במה דקתני בה גם כן דאינו רשאי לקצוץ אילנותיו דהוא נילף מואותו לא תכרות ומש\"ה לא מייתי ליה רבינו להרמ\"ה לעיל ריש סימן שפ\"ב ע\"ש מ\"ש ואע\"ג דרבינו [הביא כל המשנה] לא הביא המשנה אלא ללמדנו דרישא דהמשנה שהבאתי ס\"ל להרמ\"ה דאינה הלכה אבל באחרים שחבלוהו פשיטא שחייבים במכ\"ש לסברת רמ\"ה וק\"ל ובגמרא שם מחלק דאע\"ג דאסור לאדם לקרוע בגדיו על מת יותר מדאי משום אל תשחית לכ\"ע חבלה בגופו שרי טפי מפני שזה מעלה ארוכה [וזה אינו מעלה ארוכה] ופסידא דלא הדר הוא: "
+                ],
+                [
+                    " המבעית את חבירו כו' שם דף צ\"א: אחזו ותקע לו באזנו כו' חייב בתשלומין כבר כתב רבינו לעיל בסמוך וכאן חזר וכתבו לחלק בין אחזו בו או לא ומש\"ה סתם וכתב כאן דאפילו אחז בו כו' חייב בתשלומין ולא כתב כמה משום דסמך אמ\"ש לפני זה דנותן לו דמי כולו: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם אם הנחבל אומר כו' בפ\"ב דחובל כ\"כ: (כד) "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " המבייש את הערום [כו'] נשבה בו הרוח כו' ז\"ל המשנה כו' [עב\"ח שהביא ל' הגמרא עם פרש\"י] בבית המרחץ חייב בית המרחץ בר בושת הוא (פירש\"י כולן עומדים שם ערומים) אמר רב פפא שביישו על גב הנהר ע\"כ ובתו' הקשה על פירש\"י ז\"ל וק' לפי מ\"ש דפריך אברייתא הו\"ל למפרך אמתני' דקתני המבייש את הערום חייב ונראה לפרש כו' [עיין ב\"ח שהביאו] ודע דמש\"ר המבייש את הערום כו' עד ור\"י פי' כו' כ\"כ הרמב\"ם ריש פ\"ג דחובל ותראה שרבי' לא הזכיר ��רמב\"ם לכתוב זה בשמו משום דגם דין שלפני זה כתבו בשם הרמב\"ם (אע\"פ שאינם בפ\"א) מדקאמר המבייש את הערום כו' ול\"ק ביישו ערום וכל הברייתא יש לדקדק מינה כמו שכתבו התוס' על לשון המשנה דלא איירי שמביישו במה שמערימו לחוד אלא אפי' רקק בו או סטרו אפ\"ה פטור וכדעת רש\"י הנ\"ל ובלה\"נ מוכח כן דהא בגמרא הנ\"ל אמרו דבערום ובבית המרחץ אין שייך בו בושת דערום וכ\"כ המ\"מ שם שדעת הרמב\"ם כדעת רש\"י ולא כדעת ר\"י וכן דייק ל' רבי' שכתב על העתקת דברי הרמב\"ם ור\"י פי' כו' לפלוגתא: ומש\"ר ז\"ל ולא קאמר בגמרא המבייש את הערום כו' פטור נ\"ל דמלת את ג\"כ דייק דאף דהגמרא קאמר ערום בר בושת הוא בתמיה וס\"ל דפטור בערום הגמרא לא קאמר את הערום דפטור משמע אף שביישו ברקיקה או בשאר עניינים ומש\"ה לא קאמר את משום דמיירי בהפשטת בגדים וק\"ל ומכל זה תימה על הב\"י שכתב על דברי המ\"מ הנ\"ל שאין מוכרח שהרמב\"ם ס\"ל כדעת רש\"י ושכיון דאפוקי ממונא הוא נקטינן כדעת ר\"י עכ\"ל בית יוסף וכבר הוכחתי דהרמב\"ם כרש\"י ס\"ל וגם מ\"ש וכיון דאפוקי ממונא הוא כו' תימה הלא אדרבה לדעת ר\"י מפקינן ממונא במבייש לערום ברקיקה או בהכאה ואם נאמר שהרמב\"ם ס\"ל כדעת רש\"י לא היה חייב עליהן לכן נלע\"ד להגיה וצ\"ל לא נקטינן כר\"י וקאי אמ\"ש לפני זה שהרמב\"ם הוא כדעת רש\"י אזה כתב דקיי\"ל כוותייהו ולא כר\"י כיון דאליביה דר\"י אפוקי ממונא הוא: "
+                ],
+                [
+                    " ביישו כשהוא ישן כו' שם דף כ\"ו ע\"ב איבעיא בגמרא וס\"ל להרמב\"ם דלא איפשיטא והרא\"ש ס\"ל דאיפשיטא לפטור וכתבתי לשונו בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ישן שבייש פטור משנה שם: "
+                ],
+                [
+                    " המבייש את השוטה כו' ברייתא שם: המבייש את הגר ואת העבד כו' רמב\"ם שם פ\"ג והוא מגמרא דלשם: "
+                ],
+                [
+                    " רקק בחבירו חייב משנה שם דף צ' ובגמרא דף צ\"א: וכתב הרמב\"ם ויש לב\"ד בכל מקום כו' בפ\"ג מהלכות חובל כ\"כ ונראה דגם ארקק בבגדיו שהזכיר רבי' לפני זה קאי קצת ראיה לזה ששם במיימוני כתב להיפך המבייש אח חבירו או שרקק על בגדיו פטור מן המשלימין ויש לב\"ד לגדור כו': "
+                ],
+                [
+                    " משקל ל\"ה דינרי זהב בי\"ד סי' של\"ד כתבתי בדרישה בשם מהר\"מ מ\"ן שהוא משקל ל\"ו זהובים ע\"ש: ויש שתובעין הקנס ועושין פשרה כו' ר\"ל ויש נוהגין בקצת מקומות לעשות פשרה אחר התביעה אבל הדיינים כו': "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " שאלה לא\"א ז\"ל על ת\"ח שביישוהו כו' בתשובותיו כלל ט\"ו דין י' כ\"כ: ומסרו גופו פי' לאותו תלמיד מסרו: ותבע ליטרא זהובים ונסתפקת במ\"ש הרמב\"ם קונסין אותו ליטרא זהב דעלך כו' כן הוא שם בתשובה: יותר גרוע הוא מעם הארץ ומסיק שם תמהתי שלא תבעת עלבון התלמיד על שמסרוהו למלכות וההוצאה שגרמה לו להפסידו במסירה דיני דגרמי הוא (פי' ולא גרמא בנזקין דפטור) וחייבין לשלם עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מנדין אותו עד שיפייס כו' ע' מזה במרדכי פרק החובל חי' פ\"א וק\"ה וק\"י וע\"ל סי' א' סעיף ז': כ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל שם בפ' החובל וכתב עליו ומסתבר דיותר בשת דברים מבושת של חבלה דאין לך דבר גדול כלשון הרע ודיבה שאדם מוציא על חבירו וכתבו רבי' בשמו לעיל ס\"ש א' ע\"ש: (ל\"ד) כתב הרמב\"ם יש הכאות רבות כו' פ\"ג מהל' חובל כ\"כ וע' במ\"מ שם: סטרו על פניו פי' הכהו על הלחי: צרם באזנו ניקב באזנו והוא מל' פוגם: והסלע יש בו חצי דינר כסף וג' דינרין ומחצה נחושת והיינו סלע מדינה שהוא שמינית שבסלע צורי יש בו ד' דינרין של פסף וכן מבואר בדברי הר\"ן אלא שק\"ל מ\"ש בסוף דבריו שנותן לו י\"ב סלעים ומחצה כסף נקי הלא אף שיוצא בו ידי כסף שיש בק' סלעים לא יוצא בו ידי נחושת וצ\"ל שהכסף שבשמינית מחלק צורי הוא קצת יותר מכסף שבסלע מדינה באופן שכשתחלק סלע צורי לת' חלקים כל חלק ישנו סלע מדינה משום שהנחושת אינו חשוב ולכך לא נתנו קצב בכסף ערוב שוב ראיתי בפ\"ג דחובל דין י' שכתב הרמב\"ם אחר שכתב דין תשלומי המכות הנ\"ל ז\"ל כל אלו הסלעים הן מכסף א\"י באותו הזמן שהיה בכל סלע חצי דינר כסף וג' דינרין ומחצה נחושת: לפיכך מי שנתחייב כו' לפי זה י\"ל שבימי חכמי משנה וגמרא היה המטבע הנמצא ביניהם של סלע מדינה ומש\"ה שיערו בהן ואילו היו אז מטבע של צורי שהן של כסף היו משערין בהן בשיעור כספו שבשל סלע מדינה כי לא היה דעתו מתחלה אנחושת ומש\"ה קאמר שבמקום שיש מטבע כסף נקי ישערו לפי הכסף לחוד: ורי\"ף כתב שאלו דמים הקצובים כו' כ\"כ הרא\"ש בשמו פ' המניח אבל גירסת הרי\"ף שבידינו אינו כן ומשמע שם בהדיא שדעתו כדעת הרמב\"ם ומיהו נראה ה\"מ כשלא היה באותה מכה כדי לעשות נזק גדול כזה אבל מודה (הרי\"ף להרמב\"ם) [הרמב\"ם עי' בב\"י] אם הכהו מכה בחוזק עד שיהיה בה כדי לעשות נזק גדול שישלם ריפוי ושבת עכ\"ל ב\"י: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " ואני כתבתי למעלה בתחילת הספר דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל בסימן א' בסוף הסי' גם לפני זה בס\"ד דכתב בשמו דאפי' ריפוי ושבת אין גובין בזמן הזה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין חייבין על הבושת עד שיכוין לביישו משנה פ' החובל (בבא קמא דף פ\"ו ע\"ב) ויליף לה מדכתיב ושלחה ידה והחזיקה במבושיו דמשמע שמכוונת לו ואם כיונה להחזיק במבושיו של זה והחזיקה בשל אחר פטורה ר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך ישן שבייש כו' שם במשנה וק\"ק מאי לפיכך דקאמר הא היא היא וגם כ\"ש הוא לכן נראה דה\"ק לפיכך כלומר ומה\"ט הוא הא דתנן הישן שבייש פטור: "
+                ],
+                [
+                    " ואם כיון לבייש הקטן פי' קטן כזה כשמכלימין אותו נכלם כמש\"ר בסי' ת\"ך סכ\"ט ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אבל צער וריפוי ושבת חייב [כו'] ובלבד שלא יהא אנוס גמ' פ' כיצ דף כ\"ו ע\"א פירש\"י דלא מיחייב בד' דברים אלא במזיד או דומה למזיד דומיא דכי יריבון אנשים דהתם כתיב ריפוי ושבת: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בנזק חייב אפי' אנוס כו' שם ע\"ב יליף לה מיתורא דכתיב פצע תחת פצע וכתבו שם התו' ז\"ל וא\"ת צער נמי ליחייב דהא בההוא קרא דמרבינן נזק כתיב נמי צער וי\"ל דכל מאי דמצינו למפטר שוגג פטרינן ולכך מוקמינן להאי קרא דמרבה שוגג דוקא בנזק דאיירי ביה עיקר קרא ולא בצער עכ\"ל התו' ואפי' בנזק דוקא בדברים השכוחים אבל יש כמה דברים דאפילו אדם פטור עליהן כמ\"ש בסי' זה קצת מהן גם כבר נתבארו כמה דברים כגון הא שכתב רבי' בסי' תי\"ב אין דרכו של אדם להתבונן בדרכים לפיכך המזיק בר\"ה דרך הילוכו פטור וכן הרבה ור' ירוחם נל\"א ח\"ב כתב ונתן כלל לדבר כל אונס שהוא כעין גניבה פטור וכל שהוא כעין אבידה חייב: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש בד\"א כשישנו שניהם יחד כ\"כ הרמב\"ם בשם הירושלמי: ומ\"ש והזיקו או קרע בגדיו שם במשנה דאדם מועד לעולם קאי בין אהיזק גופו בין אהיזק ממונו וכ\"כ רבינו לעיל ר\"ס שע\"ח: ומש\"ר ובא חבירו ושכב בצדו פי' וגם הוא ישן: ואם הראשון הזיקו פטור כ' רי\"ו במישרים דנראה מכאן דבאונס גמור פטור מנזק כר (וכמש\"ר) [וכמ\"ש] לעיל בסמוך בשמו דכל שאינו אונס גמור חייב בנזק ובכלים אין בו חיוב אלא נזק: (ז) שאלה לא\"א הרא\"ש ז\"ל שנים כו' בכלל ק\"א ס\"ו כ\"כ: אדם מועד לעולם פי' לענין נזק ולמה נפטר מה' דברים שבכללן נזק: היכא דהוה אונס פטור צ\"ע דהתחיל באונס ואח\"כ כתב שנעשה שלא בכוונה וסיים וכתב דמחלו זה לזה ונ\"ל דה\"פ דאדמקשה הרא\"ש לנפשו ממאי דאמרו אדם מועד לעולם כו' ע\"ז כתב דע\"כ לעולם ל\"ד קאמרי דהרי באונס גמור פטור מנזק ובהיות כן צ\"ל דמ\"ש אדם מועד לעולם תליא בסברא ומסתבר לומר בזה שפטור ונדמה זה להא דתניא דבשניהם רצים והזיקו זא\"ז שלא בכוונה פטור וה\"ט דכל דרץ בר\"ה יודע שגם לאחרים יש רשות לרוץ שם וכשיפגעו זה בזה דרך ריצתן דרך בני אדם להזיק זה לזה ומש\"ה פטורין דאמרינן דנתייאש להזיק זה מתחלת ריצתו בר\"ה ומחלו למ' שיפגע בו בר\"ה דרך ריצתו ג\"כ ויזיק בו אם לא שיכוין אותו הפוגעו להזיק בו וה\"נ בנדון זה דהתאבקו דכל א' נתכוין להפיל את חבירו וג\"כ כל א' יודע שא\"א לצמצם מתחלה וג\"כ לא כיוונו נפשם להזיק בודאי מחלו היזקם אהדדי כן נ\"ל ברור דברי רבינו ולא כע\"ש דלא כיון יפה בביאור דברי הרא\"ש וכמ\"ש בסמ\"ע וע\"ש ודוק: ה\"ג וכן בנדון זה התאבקו זא\"ז כו' וכן הוא שם בתשובה ר\"ל כמ\"ש שבאם שניהם רצים והזיקו פטור כן בנדון זה שניהם התאבקו והזיקו זא\"ז שלא בכוונה פי' שלא סברו שיבוא היזק גדול כזה מהפלה זו כי הדבר ידוע שבתחלת אבקתן היו יודעים שיפיל א' את חבירו ואילו היו סוברים שיבוא היזק גדול מהפלה זו לא היו מתאבקים לכך פטור: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " בכל מקום שחובל כו' אפי' נכנס שלא ברשות כו' מימרא בפרק הפרה כבר כתבתי בסימן שע\"ח: אבל אם הוא מסרב [כו'] יש לו רשות אפי' לחבול כו' ברייתא בריש המניח (בבא קמא דף כ\"ח) ואע\"ג דהתם מוקי לה בעבדא גנבא היינו אליבא דמ\"ד לא עביד אינש דינא לנפשיה היכא דליכא פסידא ואנן קיי\"ל כמ\"ד עביד אינש דינא לנפשיה וכמ\"ש בסי' ד' ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " פטור אף מהנזק פי' וכ\"ש משאר ד' דברים: ואם זה שנכנס הוזק מאליו בבע\"ה פטור כן הוא גירסת מקצת הספרים ובס\"א כתוב בע\"ה פטור וכב\"י על שתי גירסאות הללו שהן ט\"ס וכתב שלא גרסינן זה אלא ה\"ג ואם זה שנכנס מאליו בעל הבית הוזק בו חייב כיון שנכנס שלא ברשות ע\"כ ונ\"ל שהיה ק' לב\"י על הנוסחאות הנ\"ל דזה שאם הנכנס הוזק מאליו פטור בע\"ה פשיטא וכ\"ש ממ\"ש לפני זה (צ\"ל) ומיהו אם לא ידע שנכנס והזיקו פטור דמה אם הזיקו בע\"ה פטור הוזק מאליו לא כ\"ש וכן (מ\"ש) [ממ\"ש] אח\"כ שאם בע\"ה הוזק בו חייב ממילא נשמע שאם הוזק הוא בבע\"ה דפטור בע\"ה ול\"נ שאפשר לדחוק לקיים גירסת הספרים דה\"ק ואם זה שנכנס הוזק מאליו בבע\"ה פי' אע\"פ שהבע\"ה ידע בו וראהו אפ\"ה פטור בע\"ה ואע\"פ שמסיק וכתב בשם הרמ\"ה ודוקא שלא ידע כו' י\"ל רישא דהוזק ממילא איירי בין בידע בין בלא ידע ועיקר הרבותא בידע וסיפא דואם בע\"ה הוזק דחייב הנכנס פירשו הרמ\"ה דאיירי דוקא בדלא ידע וק\"ל. והא דאם נכנס מאליו וב\"ה הוזק בו חייב מימרא הוא בפ' הפרה כתבתי בסי' שע\"ח ע\"ש: הזיקו זא\"ז בכוונה חייבין ע\"ש סי' שע\"ח ס\"ו שם כתב רבי' שבראו זא\"ז והזיקו זא\"ז אפי' שלא בכוונה חייב אם לא כששניהם עשו מעשה ע\"ד שכתב שם בשם הרמ\"ה ס\"ח שפטור וכתבתי שם דנראה דגם רש\"י ורבינו מודים בו ע\"ש בפרישה שהארכתי ומש\"ה נראה שכתב רבינו כאן בכוונה שאז אפי' שניהן עשו מעש�� חייב המזיק ואם שניהם הזיקו זה בזה ישלמו במותר נ\"ש כמש\"ר בסעיף זה: "
+                ],
+                [
+                    " הנכנס לחנותו של נגר כו' ברייתא פרק המניח (בבא קמא דף ל\"ב ע\"ב): אבל אומן שדרך בני אדם ליכנס כו' פי' אע\"פ שזה על חנם נכנס חייב בעל החנות דהו\"ל למישמר נפשיה ודוקא בד' דברים חייב אבל בושת כבר ביאר רבינו דבעי כוונה: "
+                ],
+                [
+                    " המבקע ברה\"י והזיק בר\"ה כו' משנה שם ומפרש דבמציעתא אשמועינן דל\"מ דהזיק בר\"ה במקום דשכיחי רבים אלא אפי' הזיק ברה\"י נמי חייב וברישא אשמועינן אף ע\"ג דברשותו היתה הבקיעה אפ\"ה חייבים ובסיפא אשמועינן אע\"ג דהבקיעה היתה ברשותו וההיזק במקום דלא שכיחי רבי' אפ\"ה חייב ונראה דאפי' לרש\"י דפוטר לעיל בסעיף י' בלא ראהו הכא מחייב דשאני התם [דהוי] כמו נכנס בחצר המזיק: "
+                ],
+                [
+                    " היתה אבן מונחת לו בחיקו כו' מימרא דרבה בס\"פ כיצד הרגל דף כ\"ו ע\"ב: ופטור מד' דברים כיון דשכח לא הוה פשיעה אבל לגבי ניזק אין חילוק בין שוגג למזיד ואונס לרצון: "
+                ],
+                [
+                    " נפל מן הגג ברוח כו'. ואם נפל ברוח שאינה מצויה כו' ובנפילתו הזיק גופו של חבירו וכן הוכחתי בדרישה בסימן שע\"ח עיין שם וכתבתי דכאן איירי דוקא בהיזק אדם ומש\"ה חייב ברוח שאינה מצויה וסגי במה שפטרו התורה משאר ד' דברים משא\"כ בהיזק כלים או שאר ממון חבירו דרך נפילתו דלית בהו ד' דברים ומש\"ה כתב רבינו שם דפטור על היזקם ברוח שאינה מצויה ע\"ש והוא מימרא דרבא שם: ואם נתהפך כו' חייב גם על הבושת שכל המתכוין בדבר ובא עי\"ז היזק אף שלא היתה כוונתו להזיק ולא לבייש חייב בכולן: "
+                ],
+                [
+                    " המכוין לזרוק שתים וזרק ד' פי' לזרוק עד ב' אמות וזרק עד ד' אמותיו וחבל שם באדם פטור מד' דברים דאונס הוא: או ד' וזרק ח' פי' אף ע\"פ דלענין שבת חייב בכה\"ג אם אמר כל מקום שתרצה תנוח דהא מלאכת מחשבת אסרה תורה ומיד שכיון לזרוק ד' וזרק חוצה להן מה לי ד' מה לי ה' חייב אבל לנזקין הוה כמו לזרוק ב' וזרק ד' דפטור בד' דברים וגם <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> מימרא דרבה שם סוף כיצד הרגל דף כ\"ו ע\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " הזורק אבן ולאחר שיצאה מתחת ידו בפ' המניח ריש (בבא קמא דף ל\"ג) וכלישנא דקאמר שם דפטור לגמרי (ולאפוקי מאידך לישנא דקאמר חייב בד' דברים) ומדקאמר פטור לגמרי מש\"ה כתב הרמב\"ם בפ\"א מהלכות חובל דפטור אף מנזקו ומשום דממועט מדכתיב ומצא פרט לממציא עצמו אבל רבי' ס\"ל דגם להלשון דפטור אינו ר\"ל דפטור לגמרי אף מנזק אלא מד' דברים הוא דפטרו אבל נזק שחייב אף באונס חייב ג\"כ בזה: "
+                ],
+                [
+                    " המזיק אשתו כו' חייב בד' דברים בעיא דאיפשיטא היא ריש דף ל\"ב וז\"ל האיבעיא מי אמרינן כיון דברשות עביד פטור א\"ד איבעי ליה לעיוני ופשט כיון דאיהו קעבד מעשה ולא היא חייב בד' דברים ופטור בבושת כיון שלא כיון והאי חייב דינו כמו שנתבאר בס\"ס תכ\"ד ובא\"ע בס\"ס פ\"ג באם חבל אדם באשתו מה יעשה בהדמים וכאן לא בא אלא לומר שחייב אהיזק זה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם [כו'] קטע ידי בפ\"ה דהל' חובל כ\"כ וע\"ל דומה לזה בנזקי ממון בסי' ש\"ף ושניהם במשנה א' בפ' החובל (בבא קמא דף צ\"ב ע\"א) וע\"ש בסי' ש\"ף שביארתי שתי הבבות: "
+                ],
+                [
+                    " ומש\"ר וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' שם בפסקיו כ\"כ: אלא מיירי שהנחבל אומר כו' י\"ל אף שהמשנה קתני האומר סמא את עיני ע\"מ ליפטר חייב דמשמע דהנחבל אמר ע\"מ ליפטר ואפ\"ה חייב וכמ\"ש הרמב\"ם אלא מיירי דהמשנה דהחובל אמר ע\"מ ליפטר והנחבל אמר הן אלא שמכח שהשיב לו הן נראה כא\"ל ע\"מ ליפטר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שנים שחבלו זה בזה כו' משנה פ' המניח (בבא קמא דף ל\"ג ע\"א): וכתב א\"א ז\"ל ודוקא שהתחילו שניהם כאחד כו' עד גם הוא מיד וחבל בו לכאורה היה נראה דהאי תיבת מיד ט\"ס הוא דאם השני חבלו מיד בעודו בחימום הוא פטור וגם לעיל בסי' ת\"ב בשני שוורים לא כתב רבינו לתיבת מיד ושניהן נשנו שם במשנה א' גם באשר\"י שם דף קל\"ב ע\"א לא כתב תיבת מיד אלא ז\"ל או לאחר שחבל זה כו' מיהו לאחר זמן שחבל זה כו' מיהו לאחר זמן ל\"ד קאמר אלא העיקר שצריך להיות לאחר שכבר נתקרר מחימום המכה שעשה בו מיהו י\"ל דס\"ל לרבי' דאדם המועד לעולם חייב אפי' בעודו בחימום דכיון דכבר חבלו חבירו ופירש עצמו ממנו היה לו לתבוע להחובל ולא לעשות משפט לנפשו לחבלו: ומש\"ר דאם הא' התחיל דהשני פטור היינו בעוד שלא נפרש ממנו החובל וירא שיחבול בו עוד קאמר או ר\"ל שהתחיל במריבת הכאה ועדיין לא חבל בזה קאמר דאם הקדים השני וחבל לזה שבא לחבלו כדי להציל נפשו פטור ודוקא באדם דמועד לעולם כ\"כ משא\"כ בשני שוורים דאין בהן שכל דבהן ס\"ל דאם האחד התחיל אף שכבר הלכו ופירש ממנו אם חזר הנחבל בחימומו וחבלו דפטור אם לא שכבר עבר זמן מנגיחתו שנתקרר דעתו אבל פי' זה דוחק גם בקיצור פסקי הרא\"ש כתב ל' א' בשוורים ובבני אדם לכן נראה דט\"ס נפל בספרים והאי מיד צריך להעמידו בסיפא אבל אם התחיל הא' וחזר השני וחבלו מיד פטור השני ודוק: "
+                ],
+                [
+                    " וכן הדין באדם הרואה חבירו מכה אביו כו' וכן רואה א' מישראל מכה חבירו מדלא כלל הרא\"ש בחדא בבא הרואה חבירו מכה אביו או אמו או את רעהו נראה דהדינים מחולקין דבתחלה כתב הרואה שחבירו מכה אביו או אמו והכה המכה להציל קרובו ממנו פטור וזה אפי' אם אנו יודעין שאינה עושה זה כדי לאפרושי מאיסורא כגון דיודעין ביה שלפעמים רואה ראובן מכה שמעון ואינו מוחה אפ\"ה פטור כיון דקרובו הוא המוכה נתייחס לבבו בקרבו והכה הוא המכה כדי להציל קרובו ואח\"כ אמר שהרואה חבירו מכה רעהו יכול להכות למכה כדי לאפרושי מאיסורא ומשמע הא אם יודעין אנו דלאו בר הכי הוא שמפרש מאיסורא ודאי לאו למצוה נתכוין אלא לשנאה עשה כן חייב כן נ\"ל לומר וצ\"ע לדינא: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' ומשלשין ביניהן כו' כ\"כ הרמב\"ם פ\"א דחובל (וכ\"כ) משלשין ביניהם וע\"ל סי' שס\"ג כתבתי שהוא לשון המשנה פ\"ק דמכות ושם פירשתיו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אע\"פ שהחובל כו' אין מתכפר לו כו' עד שיפייסנו כו' נוסח לשון רבינו דבסי' זה הוא מל' הרמב\"ם דפ\"ה מהל' חובל וגוף הדין הוא מהמשנה סוף החובל (בבא קמא דף צ\"ב ע\"א) ויליף שם מדכתיב גבי אבימלך ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא כו' ואפשר לומר דלמדו (כו') מהאי קרא מדכתיב ועתה השב כו' ויתפלל בעדך כו' משמע שאף אם ישיב לא יצא ידי חובתו עד שיפייסו שיתפלל עליו ודוק: ה\"ג אין מתכפר לו מן הצער של הבושת וכן פירש\"י בגמרא פ' החובל (בבא קמא דף צ\"ב ע\"ב) וכן הוא בקיצור פסקי הרא\"ש שם וכן הוא בטורים בספרים המדוייקים אבל במשנה קתני סתם אינו מתכפר לו וכ\"כ הרמב\"ם בפכ\"ה דחובל ובטורים בדפוס ב\"י נדפס מן הצער והבושת וגירסא ראשונה נראה עיקר דהא באברהם דלמדו זה מיניה בושת לחוד הו�� מיהו מל' רש\"י הנ\"ל אין ראיה כ\"כ דשם אבושת קאי שהרי כתב שם לפני זה כל אלו שאמרו (פי' ק' סלעים ודין מאה סלעים כו' והן דמי בושת) [ע\"ש בפרש\"י שלשונו קצת שם בע\"א] וי\"ל דה\"ה לאינך: "
+                ],
+                [
+                    " וכאשר יפייסנו לא יהיה אכזרי למדו מדכתיב ויתפלל אברהם אל האלהים: פעם ראשונה ושנייה כו' ואע\"פ דלעיל בא\"ת סי' תר\"ו כתב יחזור [וילך] לו פעם שנייה ושלישית לק\"מ דהתם אהמבקש מחילה קאי שאם לא ימחול לו פעם שנייה ילך לו עוד בפעם שלישית וכאן על המוחל קאי שלא יהיה אכזרי וימחול לו ולא יזקיק לו לבוא בפעם שלישית ועיין בכתבי מהרא\"י סי' רכ\"ג: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הנוגף אשה ויצאו ילדיה כו' משנה וגמרא סוף הפרה דף מ\"ח ומ\"ט ע\"א: ומ\"ש חייב בדמי ולדות לשלם לבעל שהתורה רבתה לו דכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה וגו' ומיירי שהולדות מתו מכח ההכאה אלא שבלאו ההכאה נמי לפעמים הנשים מפילות מש\"ה אינו צריך לשלם לו דמי ולד אשר כבר נולד אלא שמין מה היו נותנין בעד אשה מעוברת שבאם תלד ולד בר קיימא יהיה הנולד שלו והוא היתרון ממה שנותנין בעדה לאחר שכבר יצא ממנה הולד מת (וע\"ד שכתבתי לעיל ר\"ס שנ\"ד) ואותו היתרון נותנין לבעל אבל מה שהאשה נפחתה מצד עצמה מכח צער שהפילה מכח ההכאה זהו נקרא נזק ונותנין אותו להאשה כמש\"ר אחר זה וכן מבואר באשר\"י שם דף קל\"ד ע\"ב ע\"ש שכתב דינו אשפחה ומינה נלמד לשאר אשה וק\"ל: וצער ונזק יתן לאשה ל' מור\"ש ז\"ל אע\"פ שבשאר חבלה אין כל הנזק שלה אלא שבזמן שבסתר כו' כמ\"ש בא\"ע ס\"ס פ\"ג גבי נגיפה שאני כמ\"ש בספרי בפ' הפרה סי' ס\"ז עכ\"ל ע' בא\"ע סי' פ\"ג שם כתב דאם אחד חתך ידי אשה דנזק הגדול הוא בכלל פגם והוא שלו ושלה ואח\"כ כתב שם דבושת ופגם בזמן שבגלוי לו ב' חלקים ולה חלק אחד ובסתר לה ב' חלקים כו' וא\"כ עיקר קושייתו של מור\"ש ז\"ל מפגם שגם כאן מה שנכחשת ונפחתת אף שאינו נזק גמור דומיא דקציצת יד שהוא נזק עולמית מכל מקום בכלל פגם הוא ועל זה כתב גבי נגיפה שאני ואפשר דכוונתו הוא דכיון דאין זה דנכחשת ונפחתת הוא היזק גמור שהרי קרוב לודאי שתחזור לכמו שהיתה די לו במה שזיכתה לו התורה דמי הולדות ועיין מה שכתב באבן עזר: ושבת וריפוי רואין כו' והא דלא כתב רבינו תחלה דשבת וריפוי חייב גם כן לשלם משום דקאי אמ\"ש בריש הסי' הנוגף אשה והנוגף אשה לא גרע משאר מכה דחייב עליה ה' דברים אלא שנוסף עליה עוד שחייב גם דמי ולדות ומסיק וכתב ע\"ז ושבת וריפוי ור\"ל הן ג\"כ חייב לשלם ומ\"ש רואין הו\"ל כאילו אמר ורואין בוי\"ו א\"נ זה פשוט דחייב לשלם ג\"כ שבת וריפוי ולא בא רבינו אלא ללמדנו של\"ת שחייב בהן אף שאינה צריכה הריפוי וכמש\"ר בסי' ת\"ך סל\"ב דיש הכאות כו' עד אם צריך לרפואה בין אין צריך כו' והא דלא פי' רבינו כאן למי נותנין אותו לפי שהריפוי פשוט הוא שנותנין להרופא ושבת פשוט דנותנין אותו לבעלה שהרי מעשה ידיה שלו וכ\"כ רבי' בהדיא בא\"ע סי' פ\"ג: ובושת אם הוא בסתר לה ב' חלקים כו' משנה בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס\"ה) וכתבו רבי' ג\"כ בא\"ע סי' פ\"ג לענין החובל באשת חבירו ושם נתבאר בשם הרמב\"ם שבסתר היינו שהכה אותה במקומות המוסתרים שבגופה (היה) וצ\"ל כאן סתר וגלוי על המקום שנעשה שם הנגיפה אם היתה בחדר מקום שאין רואה או בפרהסיא וכן צ\"ל שם בא\"ע שכתב שם חילוק זה ג\"כ בחרפה בדברים ושם ודאי צ\"ל סתר וגלוי על המקום שנעשה שם המעשה: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם נגף האשה כו' בפ\"ד מהל' חובל כ\"כ: אף דמי הולדות לאשה כב\"י טעמו משום דס\"ל כרבה דפ' הפרה דף מ\"ט דפליג עם רב חסדא באשת גר ומינה נלמד לאשת ישראל דעלמא שמת וטעמא דרבה כתב ב\"י שצ\"ל דכי היכי דאשכחן דקרא זכי דמי ולדות לבעל מדכתיב בעל האשה אשכחן דזכו לאשה מדכתיב ויצאו ילדיה ולא כתיב הילדים ועוד דטעמא דמסתבר הוא דבשלמא כשחבל בה בחיי הבעל דזכה הבעל מיד בדמי ולדות אע\"פ שלא גבה כיון שמת מוריש ליורשיו אבל כשחבל בה אחר מיתת הבעל היאך בעל זה מוריש ליורשיו דבר שלח ברשותו הילכך [ע\"כ של האשה] דקרינהו קרא ילדיה עכ\"ל (והמ\"מ כתב טעם אחר לדברי הרמב\"ם ע\"ש) והרא\"ש והראב\"ד פסקו כרב חסדא שם דאמר דאין לאשה זכייה בולדות והלכתא כוותיה לגבי רבה דגדול ממנו הוה עכ\"ל וע\"ל בסי' תכ\"ד סי\"א שפסק ג\"כ הרמב\"ם הלכה כרבה והרא\"ש כרב חסדא דפליג עמו ע\"ש בדין חבל בבנו הקטן יעשה לו סגולה: "
+                ],
+                [
+                    " היתה נשואה לגר כו' שם במשנה וגמרא: ואם חבל בה לאחר מיתת הגר כו' בזה פליגי שם דף מ\"ט ע\"א רבה ורב חסדא ופסק הרא\"ש כרב חסדא והרמב\"ם כרבה וכנ\"ל ומש\"ה חזר וכתב רבי' משום דבזה פליגי גם י\"ל דקמ\"ל בזה רבותא דהרמב\"ם דאפי' כאן דאיכא אפוקי ממונא ס\"ל להרמב\"ם דהן לאשה ול\"ת דוקא אחר מות הבעל דעכ\"פ הנוגף צריך להוציא ממון וליתן או לאשה או ליורשיה אבל בגר יחזיק הממון הנוגף לנפשו כיון דיש סברות לכאן ולכאן קמ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " נשתחררה או נתגיירה דמי ולדות כו' ז\"ל המ\"מ ס\"ל לרבי' דבשפחה וכותית לא קרינן בה בעל האשה שאין קדושין תופסין בהן ואע\"ג דאמרי' בגמרא התורה זכתה לבעל דמי ולדות אפי' בא עליה בזנות שאני התם דאיירי באשה שהקדושין תופסין בה עכ\"ל ומבואר מדבריו דהרמב\"ם מיירי אפי' כשהבועל קיים בשעת נגיפה: שאם הבעל קיים הם שלו טעמו כנ\"ל דהלכה כרב חסדא: "
+                ],
+                [
+                    " נגף האשה ויצאו ילדיה ומתה כו' ג\"ז מדברי הרמב\"ם שם: ומ\"ש כיון שיש בו חיוב מיתה אילו היה מזיד מסיים בה הרמב\"ם ז\"ל שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש לא חילק הכתוב בין שוגג למזיד בדבר דיש בו מיתת ב\"ד לפטרו מן התשלומין וכתב הרב המגיד דעת הרב כדאסיקנא בהדיא בפ' אלו נערות וכדתנא דבי חזקיה דאמר כן אבל במה שאמר חזקיה שם שאין חילוק בזה בין נתכוין ללא נתכוין בהא לא ס\"ל להרמב\"ם כוותיה אלא כרב אדא בר אהבה דמסיק בפ' ד' וה' אנשים שנתכוונו זה לזה אע\"ג דיש אסון לאשה יענשוהו וכר' דאמר הכי בפ' תלו הנשרפין עכ\"ל ודעת הראב\"ד כסתם תנא דבי חזקיה דאין חילוק בין שוגג למזיד ובין נתכוין ללא נתכוין: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הוציא מהם דם חייב מיתה בפ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ\"ד) יליף לה מדכתיב בפ' אמור מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה בחבורה שאם אין חבורה אין תשלומין דכתיב בה נפש (דלפני זה כתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה פירש\"י נפש משמע דם דהוה חבורה) אף מכה אדם עד דעביד ביה חבורה וההוא מכה אדם במכה אביו מיירי דבאדם אחר לא הוה חיוב מיתה לפיכך פטור מן התשלומין דקם ליה בדרבה מיניה: "
+                ],
+                [
+                    " החובל בחבירו כו' משנה שם וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ז דהחובל והרי החובל מקלקל הוא וכל המקלקלין בשבת פטורין מן המיתה ולמה נחשוב זה החובל לעון שיש בו מיתת ב\"ד הואיל ועשה נחת רוח ליצרו הרע בעת שחבל בחבירו הרי הוא כמתקן עכ\"ל וכתב המ\"מ שם דזה למד מהגמרא ושמה\"ט פסק הרמב\"ם שהחובל בחבירו חייב אף ע\"פ שא\"צ לדם: אבל החובל בי\"כ כו' שאין בו מיתה אלא כריתות ומלקות ע\"ל בסי' ש\"ן: ומש\"ר דהא רבייה קרא לתשלומין ר\"ל דאין לוקין אלא משלמין והכי איתא בפ' אלו נערות אהא דאר\"י כל היכן דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקי לקי ממונא לא משלם והרי חובל בחבירו דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקי לא לקי ואפילו אתרו ביה ומשני בפירוש ריבתה תורה החובל בחבירו לתשלומין דכתיב כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו ל\"ל דבר שיש בו נתינה ומאי ניהו ממון ע\"כ (וכבר כתבתיהו לעיל בר\"ס ת\"ך) ורבי' נקט כאן י\"כ לרבותא וק\"ל: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " החובל בעבד כנעני שלו פטור משנה שם ונראה דפטור לגמרי קאמר אפי' ממלקות ואפי' אין בו ש\"פ ולא כמשמעות ב\"י לעיל ר\"ס ת\"ך וע\"ש מיהו מכאן אין ראיה מוכרחת לזה די\"ל דשאני הכא דאיירי בחבלה ובסתם חבלה יש בו נזק שוה פרוטה לפחות ומשום הכי פטור דבמקום ממון אין מלקות וממון ג\"כ פטור כיון דעבדו הוא משא\"כ בהכאה דאין ש\"פ דדינו מלקות אבל מסי' ת\"ך מוכח דגם בכה\"ג פטור וכמ\"ש שם: ומ\"ש חבלו בו אחרים כו' מימרא דר\"י פ\"ק דגיטין דף י\"ב וכתבו התוס'. והרא\"ש כדברי רבינו ע\"ש: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " מי שחציו עבד כו' פרק השולח ודברי הרא\"ש הם שם כדברי רבי' והטעם דחבלתו לעצמו דהא הב\"ד כופין את אדוניו לשחררו משום פריה ורביה דא\"א לישא לא שפחה ולא בת חורין וכ\"ש שכופין בזה שמוציאין תפלתו ממנו ונראה דאפי' חבל בו אדון עצמו לעולם צריך ליתן התשלומין לעבד: אבל אם אין סופה לחזור דאז כליא קרנא חולקים בו הוא ורבו ואע\"פ דמיד כשיגדלו יצטרכו לשחררו ויהיה אז דמי חבלתו לעבד לבד מ\"מ כיון דעתה בעליו אינם בני כפייה החצי הוא של בעניו ואף בזמן שיגיע לגדלות ויכפוהו מ\"מ קורם הכפייה החצי לבעליו אלא משום שחייב לשחררו אמרי' דהו\"ל כאילו כבר שחררו ודמי נזקו שלו לעבד וכל שלא הגיע לזה הדין נותן שהוא של שניהן יחד וק\"ל: וכן השיג עליו הראב\"ד מסוגי' הגמרא פ' השולח דף כ\"ב דבהדיא יש שם סתירה לדברי הרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " והראב\"ד ז\"ל הגיה עליו כו' כב\"י אין זו השגה אלא ביאור דבריו והרמב\"ם לא כתבו מרוב פשיטותו ע\"כ וכן נראה מל' רבי' שכתב והראב\"ד הגיה עליו ולא כתב השיג וק\"ל: החובל בעבד עברי כו' בזמן שהוא שלו כו' ור\"ל בזמן שהעבד הוא שלו שאז אינו חייב שבת שהרי במלאכה שלו הוא עוסק ומה שנפחת גופו מחמת חבלה שאינו יכול לעשות מלאכה לעצמו לכשיצא ממנו זהו בכלל נזק שחייב לשלם לו מיהו נראה דיקח בו ג\"כ קרקע ויאכל האדון פירות עד צאתו וכמש\"ר אחר זה בנזק אליבא דכ\"ע ובנזק דהוא שבת גדול אין חילוק בין חבל בו הוא או אחרים ול\"פ הרמב\"ם והרא\"ש אחר זה כ\"א בשבת קטנה והיינו דוקא שחבלו בו אחרים וקי\"ל אבל אם אין העבד שלו אז חייב ליתן גם השבת לרבו וק\"ל. "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ילקח בהן קרקע כו' [מפרש כמו בב\"ח]. "
+                ],
+                [
+                    " חבלו בו דבר שאין בו הפסד בגמרא שם: חבלתו לעבד כו' פי' אם הוא עבד עברי. "
+                ],
+                [
+                    " החובל בבתו כו' שם דף פ\"ז וכר\"י דאמר הכי ע\"ש דף פ\"א: שמיהרה להתרפאות דמותר דמי רפואה הוא והוא שלה. צער ריפוי (ושבת) [ובושת] הוא שלה כו' זהו לדעת הרא\"ש שבסמוך דכתב דבחובל בבנו הקטן אפילו הוא סמוך על שולחנו אפ\"ה חייב וה\"ה בבתו הקטנה משא\"כ לדעת הרמב\"ם דבסמוך וכ\"כ מור\"ם בד\"מ בעמוד ע\"ש ו��ד\"ר שם כתבתי דרבינו כ\"כ גם לדעת הרמב\"ם: כגון שפצעו בפניה האי כגון ל\"ד הוא דהא כ\"ש הוא שאם קטע ידה או שאר חבלה דמפחתה מדמיה אלא משום דבא לחלק בין אפחתה (בה) דמיה או לא מש\"ה נקט פצע משא\"כ בחבלה דסתם חבלה פוחת דמיה בכל מקום שהיא וכדאיתא שם בגמרא ז\"ל ר\"י אמר אפי' פציעה פציעה ס\"ד אפי' ר\"א לא קמיבעיא ליה אלא חבלה דאפחתה מכספא אבל פציעה דלא אפחתה מכספה לא אר\"י בר חנינא שפצעה בפניה דאפחתה מכספא עכ\"ל ומזה נלמד דפצעה דקאמר הכא הוא מענין חבורה או רושם שעשה בה בלא חבלה: ואילו בא האב לקדשה כו' וכסף קידושיה וכסף מכירתה של אביה הוא דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ש\"מ דבדידיה תליא המסירה ונתינה למי שיצוה אבל אינו נלמד ממ\"ש בנעוריה בית אביה דההיא אהפרת נדרים קאי ולא ילפינן ממונא מאיסורא תוס' בכתובות בפ' נערה ואע\"ג דבפ' החובל (בבא קמא דף פ\"ז) איתא בגמרא ז\"ל חבלה למי מי אמרי' כיון דאקני רחמנא השבח נעורים לאב חבלה נמי דידיה הוא ופירש\"י מדכתיב בנעוריה בית אביה הא הקשו שם התו' על פירש\"י וכתבו שהגמרא נקט לסימנא בעלמא כו' ע\"ש: ומש\"ר וא\"א ז\"ל כתב כו' אם חבלו בה אחרים הוא לעצמה דבמידי דאתי לה מעלמא לא קפיד אבל בחבל בה הוא לא מעלמא אתא וכשיצטרך להוציא ממון וליתן לה חיישינן שמא ימסרנה למוכה שחין וכשאינה סמוכה הוה שבת נמי דידה אפי' חבל בה הוא דאיבעי' למתזן מיניה וסיים בה הרא\"ש ואם יש בשבת מותר על מזונותיה הוא של אב ע\"כ וצ\"ע למה השמיטו רבינו ומה שיש להקשות מ\"ש כאן דאמרינן דמאי דאתי ליה מעלמא לא קפיד אפי' סמוכה על שולחנו ומ\"ש לעיל סי' ע\"ר גבי מציאה דאמרי' דקפיד כבר הק' שם בגמרא ותירצו רווחא דאתא מעלמא דאית לה צער דגופייהו בוווה ומעלמא אתא לה לא קפיד: "
+                ],
+                [
+                    " החובל בבנו גדול כו' שם ע\"ב בברייתא וגמ' ובנו ל\"ד דבתו גדולה דינה כבן וכן מוכח בגמרא וכ\"כ המ\"מ בהדיא שם: ופסק הרמב\"ם כרבה וא\"א כרב חסדא גם בדין נגף האשה אחר מות בעלה (ע\"ל סי\" תכ\"ג ס\"ב) פסק הרמב\"ם כרבה והרא\"ש כר\"ח משום דגדול מרבה היה וכמ\"ש שם ועד\"ר: ואם הם סמוכים כו' כתב הרמב\"ם כו' כ\"כ בפ\"ד מחובל ועמ\"ש המ\"מ שם על דבריו והוכיח דמ\"ש הרמב\"ם לפני זה דהחובל בבתו חייב כו' איירי דוקא כשאינה סמוכה כו' [ועד\"ר שכתבתי שם שז\"א] מדכתב שהרי מעשה ידיה לאביה: יקחו להם קרקע כו' ר\"ל או דקל ונקט קרקע משום ששם בס\"פ החובל הזכיר בבבא זו כמה פעמים שיקח בהם קרקע כתב גם כאן כן ול\"ד אלא ה\"ה דקל: וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' שם בפ' החובל כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " החובל בחש\"ו: משנה שם: אפי' נשתפה השוטה כו' כיון דבשעת מעשה לאו בר דעת היה משא\"כ בעבד ואשה דבסמוך שבני דעת היו וחל עליהם מיד חיוב תשלומין אלא שלא היה להם מעות לפיכך כשנעשה אלמנה או נשתחרר העבד דיש להן מעות מחוייבי' לשלם: "
+                ],
+                [
+                    " החובל באשה ועבד כו' והן שחבלו באחרים פטורין מפני שאין להן ממה לשלם נתגרשה כו' וכ\"כ רבי' לעיל בסי' צ\"ו ובסי' שמ\"ט ומכאן נלמד דאין אומרים יחרימו לאשה על חובה או הנאתה ואולי אין בעלה ירצה שתהיה אשתו בחרם ויתן מעות בעדה וכמ\"ש מוהר\"ם מווריזבורק בנימוקיו והביאו הד\"מ בסי' ת\"ך סל\"א ע\"ש כי לא אשתמיט בשום פוסק לכתוב ואף מוהר\"ם מווריזבורק לא כ\"כ כ\"א כשהוציאה ש\"ר או דיבה רעה על האדם דבזה חוזרין ועושין לה חרפה ולא במקום שאין עליה כ\"א עיקר חיוב ממון ודוק: ואם יש לאשה נכסי מלוג או נכסי צ\"ב עד\"ר: ואותה טובת הנאה תתן לנחבל עד\"ר ופשוט הוא דזהו דוקא לדינא דגמרא בזמן שהיו דנין כל דבר אבל בזמן הזה דאין דנין דיני חבלות אין כופין אותה למכרה אלא כופין אותה עד שתפייסנו וע\"י זה היא מעצמה תמכרה לו ועמ\"ש רבי' בסמוך בתשובה לגאון: אבל אינה חייבת למכור כתובתה לשלם לנחבל בגמרא שם דף פ\"ט יהיב טעמא משום דאמר שמואל המוכר ש\"ח וחזר ומחלו מחול וכל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא לא מטריחינן וכתב הרא\"ש ז\"ל ואע\"ג דקיי\"ל כר\"מ דאמר אסור לאדם שישהה עם אשתו בלא כתובה מ\"מ יחזור הבעל ויכתוב לה כתובה אחרת ואע\"ג דדיינינן דינא דגרמי ואם תמחול לבעל תצטרך לשלם ללוקח אינה חוששת ע\"ז כיון שאין לה עתה ממה לשלם וא\"ת תמכור הכתובה במעמד בעלה ואז לא תוכל למחול וי\"ל דמעמד ג' אינו מועיל בכתובה באשה היושבת תחת בעלה כיון שעדיין לא ניתנה לגבות ול\"ד לשאר מלוה שניתנה לגבות א\"נ הבעל לא ירצה להיות במעמד להפסיד אשתו עכ\"ל ורבי' שכתב אינה מחוייבת למכור כ\"כ ללמדנו דאף על גב דאפשר לעשות קיום במשכנות או בערבון או בנדר ושבועה שלא תמחול אלא שאינה מחוייבת לעשות כן וכ\"כ התוס' הביאו הר\"ן ע\"ש: ואם חבלה בבעלה כו' ג\"ז שם בגמ': תמכרנה לבעל ונפרע בה דמי החבלה נראה דאינו ר\"ל שיהא נפרע בזה כל דמי החבלה דהא תמכרנה לו קאמר והיינו בטובת הנאה גם למה להו לחז\"ל שיזקיקוהו לבעלה שיקבל דמי הכתובה העומדת בספק מי ימות תחלה בפרעון דמי חבלתו אלא ה\"ק תמכרנה לבעלה כל הכתובה בטובת הנאה ומה שיתן בעדה ינכה לה בחוב חבלתו והמותר יהיה לו בחוב עליה ואין בזה משום שתהא קלה בעיניו להוציאה דהא אף אם לא תמכרנה לו אם ירצה יגרש לה והכתובה ינכה לה בדמי חבלתו וכדמסיק רבינו וק\"ל: כיון שחייבת לו כנגד החבלה שחייבת לשלם לו עכ\"פ לאחר שיגרשנה: ואלמלא המכר לא היה מוציאה כיון שכתובתה מרובה מהחבלה פירוש שהרי יצטרך ליתן לה עודף דמי הכתובה על דמי החבלה משא\"כ כשתמכרנה בטובת הנאה לא יהיה עודף דהא אין נותנין בעד כתובתה חצי דמי הכתובה: ורואין אם כתובתה מרובה כו' פירש בהא דכתובתה מרובה מחבלתה דאמרינן דלא תמכרנה כולה לבעלה בטובת הנאה מ\"מ מקצת ממנה נמכר לו והיינו דרואין מה שכתובתה מרובה מדאורייתא אותו מותר תמכור לו: ומ\"ש ותפרע החבלה ה\"נ ל\"ד כל דמי החבלה קאמר אלא תפרע למה שיגרע דמי המכר כפי טובת הנאה והמותר ישאר חוב עליה: ואם אינה יתירה לא תמכור כלל ואין להקשות תמכור מקצת ממנה בטובת הנאה והמותר ישאר לה לכתובתה דהא גם השתא ששלמה מקצת דמי החבלה ונשאר עליו כתובה דאורייתא מ\"מ אם ירצה יגרשנה וינכה דמי החבלה שנשארה חייבת לו מהכתובה דאורייתא וכיון שלא חייבת לזה כיון דעכ\"פ ישאר עליו לשלם מכיסו מקצת מהכתובה באורייתא לזה מה\"ט גם כשליח יתרון בכתובתה מכתובה דאורייתא ודמי חבלתו הוא מועט תמכור מכתובתה מעט וישלם מקצת דמי חבלה וישאר עליו חיוב מקצת כתובה דאורייתא וי\"ל דחכמים לא רצו לתקן שתהא מחוייבת למכור ולמעט מכתובה דאורייתא בשביל פרעון דמי חבלתו ואף שאם כן יש לחוש שיגרשנה וינכה דמי חבלתו בכתובתה וכמ\"ש מ\"מ הן לא תקנו שתמכור ותמעט כתובתה דאורייתא בשביל החבלה ואם יגרשנה מעצמו יגרשנה וז\"ל הרא\"ש שם וא\"ל תמכור כל כתובתה לאחר בטובת הנאה ויכתוב הבעל שטר ללוקח בשמו ואז לא תוכל למחול כדאיתא בכתובות פרק הכותב דכיון דאין הכתובה בשם האשה הוה כמשהה אשתו בלא כתובה אע\"ג שאין קלה להוציאה (ור\"ל דהא צריך לשלם לאחר אם גרשה) עכ\"ל: ו��ספר א\"ע פירשתי כו' ע\"ש סי' ס\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " כל ששמין אותו כעבד פי' כמ\"ש לעיל סימן ת\"ך ששמין אותו כאילו היה עבד נמכר וכמה נפחת מחמת החבלה: אין גובין אותו בבבל דכיון דדבר שאינו קצוב הוא אלא צריך בכל פעם שומא אין גובין אותו ר\"ן ר\"פ החובל ובסימן א' נתבאר דלהרמב\"ם דוקא נזק הוא בכלל כל הני שום כעבד ואין גובין אבל שבת וריפוי גובין ולהרא\"ש גם שבתו ריפוי אין גובין ושם כתבתי במאי פליגי אבל צער ובושת לכ\"ע אין גובין בזמן הזה דלית בהו ח\"כ ע\"ש: יתירה מכ\"ה כספים עי' בא\"ע סימן ס\"ו ושם נתבאר: אבל אם אחרים חבלו באשתו קשה עונשן יותר מבעל שחבל באשתו הא דלא קאמר קשה עונשן יותר מאיש שחבל בחבירו שהרי הוא צריך ב' פיוסים נראה דכ\"כ משום דרצה להשיב על מה ששאלו לו דהשאלה היתה אם היא חבלה בו או הוא שחבל בה או אחרים שחבלו בה כיצד הוא התשלומין ור\"ל איך שייך בה השלומין הא כל מה שקנתה אשה קנה בעלה השיב דאם חבלה היא בו מצינו אופן התשלומין בניכוי כתובתה ואחרים שחבלו בה או הוא שחבל בה ואופן התשלומין הוא כמו שסיים בסוף דבריו ז\"ל ובמה שפייסה יקח בו קרקע והוא אוכל פירות להכי הוצרך להזכיר קשה עונשן יותר מבעל לומר לך שאע\"פ שמחולקין בכמות התשלומין באופן התשלומין מיהו שוין וק\"ל: ובמה שיפייסה יקנה בו קרקע כו' כצ\"ל דאילו במה שיפייס לבעל הוא שלו לבד כדלעיל בא\"ע סי' ס\"ג: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    " אבל היום כו' וכן בושת נמי אין מגבין ועד\"ר: (רוכב בשבת ומטיח באשתו סנהדרין ד' מ\"ו ע\"ש ושם גרסינן כההוא דרוכב בשבת): "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מצוה לדון כו' זהו מפורש בתורה בפ' מסעי כתיב כל מכה נפש לפי עדים ירצח הרוצח ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות ימות וכתיב עוד שלש ערים תבדיל לך כו' וכתיב וישב בה עד מות הכהן הגדול: שאף בזמן הבית בטלו כו' פי' שגלו סנהדרין בימי יכניה קודם גלות צדקיה וע' בריב\"ש בסי' רכ\"א ובתשובת הרא\"ש כלל י\"ח איך עושין בזמן הזה: "
+                ],
+                [
+                    " כמתלהלה היורה זיקים פסוק הוא במשלי סי' ס\"ו כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רימה את רעהו ואמר הלא משחק אני ע\"כ נמצא דהגאון רישא דקרא נקט ואמר שלא יהא כל איש צורר ועושה רשעה ואח\"כ יתנצל ויאמר שוגג הייתי כמו שמתנצל היורה זיקים וגורם בחצי מות ואומר עוסק במלאכתי הייתי ולא נתכוונתי לירות באיש זה וק\"ל: כמתלהלה ליאות ויגיעה: והכו וענשו למיגדר מלתא כו' כי הך שהיה רוכב בשבת ומטיח באשתו כמו שפירשו רבותינו דמשום דמיגדר מילתא דיחידאה לא קנסינן אלא כו' כן הוא נוסח' דפוס ב\"י ובספרים אחרים המדוקדקים אין הנוסחא כן אלא ז\"ל למיגדר מילתא כי הך כגון רוכב [בשבת] ומטיח באשתו מיגדר מילתא והאי מיגדר מילתא לצורך רבים בכל ישראל לא כמו שפירשו רבותינו דמשום מיגדר מילתא דיחידאה קנסינן אלא כו' ונראה דה\"פ דגירסא זו דכן השיב אל תתנו יד לפושעים שלא לענוש כלל ולא כמו שפירשו רבותינו דאפילו משום מיגדר מילתא דיחידאה קנסינן אלא דוקא לצורך רבים והאי מיגדר מילתא לצורך רבים מתחלק לשני חלקים הן בדברים שבינו לבין המקום כההיא דרוכב בשבת והמטיח באשתו באשתו מותרת לו אלא שעשה פריצות גדולה והן בינו לבין חבירו והיינו כי הך עובדא דקאי עלה שהרג לחבירו ודוק גם נוסחאות דפוס ב\"י הנ\"ל יש לפרש עד\"ז וה\"ק למיגדר מילתא כי הך שהיה רוכב בשבת כו' שהיה מיגדר מ��לתא לכל ישראל והא דהוצרכתי לומר דדוקא מיגדר מילתא כי הך דרוכב כו' זהו כמו שפירשו רז\"ל דמשום מיגדר מילתא דיחידאה לא קנסינן וק\"ל: "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "פרישה",
+        "enTitle": "Prisha",
+        "key": "Prisha",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "אורח חיים",
+                "enTitle": "Orach Chaim"
+            },
+            {
+                "heTitle": "יורה דעה",
+                "enTitle": "Yoreh Deah"
+            },
+            {
+                "heTitle": "אבן העזר",
+                "enTitle": "Even HaEzer"
+            },
+            {
+                "heTitle": "חושן משפט",
+                "enTitle": "Choshen Mishpat"
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file