diff --git "a/json/Halakhah/Tur/Commentary/Prisha/Hebrew/Tur Orach Chaim, Vilna, 1923.json" "b/json/Halakhah/Tur/Commentary/Prisha/Hebrew/Tur Orach Chaim, Vilna, 1923.json"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/json/Halakhah/Tur/Commentary/Prisha/Hebrew/Tur Orach Chaim, Vilna, 1923.json"
@@ -0,0 +1,12172 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Prisha",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970",
+    "versionTitle": "Tur Orach Chaim, Vilna, 1923",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "טור אורח חיים, וילנא 1923",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "פרישה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Tur",
+        "Commentary"
+    ],
+    "text": {
+        "Orach Chaim": [
+            [
+                [
+                    " פרט ד' דברים כו'. פי' דלפי פשוטו משמע דר\"י ב\"ת חדא קאמר ועצה טובה מייעץ לאדם לפי שפעמים כשאדם עושה מצוה באים המלעיגים ומלעיגים ומתלוצצים בו. לכך מייעץ לו שמיד בתחילת פגישתו בהם יעצים עיניו במהירה ובקלות כנשר ואל יראה בלעגתם ומפני שא\"א שיעמוד בעצימת עינים כל היום אמר מיד אח\"כ רץ מהר מהם כצבי. וכדרך שאמר דוד אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ומפני שזה כבר ראה בתחלת פגישתם בו הלעיגו עליו קודם שהעצים עיניו ומכח זה אף שירוץ מהם יצרו מתגרה בו לסור למשמעתם אמר זה יהיה גבור כארי להתגבר על יצרו ואל ימנע מלעשות המצוה. לכן השמיענו רבינו דר\"י ב\"ת לאו חדא מילתא קאמר אלא ד' אזהרות וכמ\"ש ואזיל דודאי ד' דברים קאמר דאם כפי' ראשון הרי עיקר הגבורה הוא שלא ישגיח בהלעגת הליצים ולא שייך לומר על זה גבור לעשות רצון אביך כו' אלא הול\"ל סתם וגבור כארי. וממילא היה נשמע שיתגבר על יצרו ואל ישגיח בלעגתם ויעשה רצון הבורא וזהו שסיים רבינו וכתב בעבודת הבורא יתברך ר\"ל ד' דברים אמר ר' יהודה שכל אחד ואחד הוא ענין בפני עצמו בעבודת ה'. ואפשר נמי דמ\"ש רבינו בעבודת הבורא כו' ענין בפני עצמו בעבודת ה' הוא וקמ\"ל דל\"ת שהני ד' דברים שאמר ר\"י הוא בעזיבת החטא לא בקיים המצוה. דעזיבת החטא מקרי ג\"כ עשיית רצון אביך וכו' לכן אמר בעבודת הבורא ר\"ל שלשון לעשות משמע ודאי עשיית המצוה לא שב ואל תעשה. והתחיל בעז כנמר לפי שלפי' ראשון שכתבתי אתי ודאי שפיר שהתחיל בעז כנמר שהרי ר\"י לא הזהיר אלא אזהרה זו בלבד שיהיה עז כנמר נגד המלעיגים. ואינך ג' דקאמר עצה הם וכמ\"ש. אבל לפי' רבינו דד' דברים הן הייתי אומר דאין טעם בקדימת עז כנמר קמ\"ל רבינו שגם לפירושו יש טעם טוב שהקדים עז כנמר: "
+                ],
+                [
+                    " לפי שהוא כלל גדול. פי' לפי שעז כנמר הוא אזהרה כללית בעבודת ה' שייכא על כלל האדם שיזהר ואל ישגיח במלעיגים. ואינך ג' אזהרות פרטיים לאברים מיוחדים שבאדם הם ולכך הקדים עז כנמר: "
+                ],
+                [
+                    " ואל תמנע מלעשות כו'. פו' עיקר האזהרה היא על עשיית המצוה לא על מניעת החטא: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אמר רבי יוחנן בן זכאי משום דק\"ל היאך אפשר שיתבייש מבני אדם ולא יתבייש מהש\"י המצווה על עשיית המצוה שהוצרך ר\"י ב\"ת להזהיר על זה לכן אמר אל תתמה שהרי ריב\"ז אמר לתלמידיו כו' כדאיתא בפרק תפילת השחר. וכיון שמצינו שפעמים ירא יותר לעשות העבירה ממורא בשר ודם מאשר ירא מה' ית' משם יש ללמוד ג\"כ לענין עשיית המצוה שלפעמים אדם מניח מלעשות המצוה מפני המלעיגים: "
+                ],
+                [
+                    " וכן הוא אומר לענין בושה. ז\"ל מורי ב' עניינים הם הלעגה והבושה. הלעגה הוא שמלעיגין עליו אף שהוא אינו מתבייש. והבושה הוא מה שאדם מתבייש לעשות מצוה בפני אנשים חשובים אף שאינם מלעיגים עליו ודו\"ק עכ\"ל. ולפי זה נ\"ל לפרש דמ\"ש רבינו וכן הוא לענין הבושה מילתא באפי נפשיה הוא. וה\"ק וכן הזהיר רבי יהודה בן תימא גם בענין הבושה כמו שהזהיר לענין ההלעגה והכל נשמע מלשון עז כנמר ור\"ל שיהיה עז ואל ימנע מלעשות המצוה הן מחמת הלעגה הן מחמת הבושת וזהו שסיים רבינו וכתב ועל כן הזהיר שתעיז כנגד המלעיגים ולא תבוש וק\"ל. ומפני שאין ראיה מדברי ר' יוחנן אלא לענין שמונע עשיית המצוה מפני הלעגת בשר ודם. דומיא דאמר ר' יוחנן שירא יותר מבשר ודם מה' ב\"ה. אבל לענין הבושת שהוא דבר טבעיי באדם אין ראייה מר\"י לכן מביא ראייה מדוד שאמר ואדרבה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש ומטעם זה לא הביא ג\"כ לענין הלעגה ראייה מדוד וק\"ל. ולפי שק\"ל דאין ראייה מזה דע\"כ אין פי' הפסוק כפשוטו. דדוד מלך ישראל היה וממי היה לו להתבייש אלא ודאי ה\"פ ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא בושתי מלדבר נגד גדולים לחוש שמא לא אכוון האמת וקושט הדברים. וא\"כ אין ראייה על עשיית המצות. לכך כתב דניחא לן לפרש כפשוטו ומלכים ממש קאמר. וקאמר שאף שהיה נרדף מפני שאול. ולא היה לו די שהיה נרדף משאול אלא שאחר כן היה ג\"כ נע ונד ובורח בין העו\"ג אפ\"ה היה מחזיק בתורתו ר\"ל היה מחזיק במצות תורת ה' ולפי שקשה לרבינו היכן נזכר בפסוק שקיים דוד מצות הלא לא נזכר אלא ואדברה על זה סיים וכתב ולומד ר\"ל שהרי למד והלמוד הוא עשיית המצוה. וזה עשה דוד ולא בוש אף כי היו מלעיגים עליו ע\"כ דיבר רבינו בפי' אזהרה ראשונה שאמר ר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואמר קל כנשר כנגד ראות העין. היא אזהרה שנייה שאמר ר\"י והוא לומר שתעצים עיניך מראות ברע ר\"ל שתפריש עצמך מן המקומות שתבא בהם לידי ראיית רעה. והוא זריזות ומעשה יתירה ולא מניעת חטא לבד א\"נ כפשוטו וגם זה מחשב מעשה לעבודת הבורא שבזה המעשה שמעצים עיניו עובד השי\"ת וק\"ל. ומפני שהוקשה לרבינו למה הזהיר ר\"י על העצימת העינים אדרבה יותר טוב שיראה האדם בכל ואפ\"ה יתגבר על יצרו ולא ילך אחר ראיית עיניו שהוא ודאי מעשה גדול לזה אמר כי היא תחלת העבירה. ר\"ל אם יראה ברעה שוב אי אפשר לכבוש יצרו כי העינים הם תחלת ועיקר הגרם בכל עבירה. כי מן ראייה בא החמדה ללב. ומן הלב הרגלים מריצים לעשות המעשה. לכן שפיר הזהיר ר\"י שלא יראה ברע כלל. ולפי שהוקשה לרבינו אם פי' של קל כנשר הוא שלא יראה ברע. א\"כ למה הוצרך ר\"י להזהיר על להיות גבור כארי הלא אזהרת הלב על החמדה אינה כ\"א אחר שראה בעיניו בשלמא מה שאמר ורץ כצבי א\"ש דבא לומר דאע\"פ שמנעת עיניך מראות ברע מ\"מ צריך שתהא רץ למצוה לעשות בזריזות ולא בעצלתיים וכמ\"ש אח\"כ רבינו אבל גבור כארי שמשמעותו שהיא אזהרה שלא יחמוד ל\"ל. לזה אמר: "
+                ],
+                [
+                    " ואמר גבור כארי כנגד הלב כו' שתחוק לבך כו'. פי' שהיא אזהרה שלישית שלא די שלא תאמין ותשגיח בהלעגת הליצים גם תעצים עיניך מראות ברע עדיין צריך אתה להחזיק לבך לעבודת ה' ולעשות המצוה בכל לבבך שחילוק גדול יש בין עושי מצוה בכוונה גדולה לעושי מצוה דרך אנשים מלומדה: "
+                ],
+                [
+                    " שרגליך לטוב ירוצו. פי' זו אזהרה רביעית שירוץ לעשות מצוה כמ\"ש לקמן בסימן י' וא\"כ עולין דברי ריב\"ת יפה דבר על אופניו דהוצרך להקדים רץ כצבי לגבור כארי דהא מתחלה צריך לזרז נפשו לרוץ לדבר מצוה ואחר כך יתגבר כארי לעשות המצוה בכללה במקום שרץ שם. ומה שהפך רבינו לפרש גבור כארי קודם רץ כצבי כבר כתבתי מפני שגבור כארי הוקשה לו: "
+                ],
+                [
+                    " וכן דוד המלך עליו השלום היה מתפלל על שלשתן. בזה בא ליתן טעם של\"ת מנ\"ל לפרש דברי ר\"י שמזהיר על העינים ועל הרגלים ועל הלב. דלמא כוונה אחרת לדברי ר\"י. או למה הזהיר ר\"י יותר אלו אזהרות מעל דברים אחרים. לזה אמר וכן מצינו שדוד המלך ע\"ה התפלל על אלו הג'. אלא ששינה הסדר פי' סידרו של ריב\"ת שינה. שר\"י התחיל בעינים וסיים בלב ודוד התחיל ברגלים וסיים בעינים והטעם לפי שדוד שהיה מתפלל על אלו הג' ראה להתפלל דרך פחותים ולא מלאו לבו לבקש בתחלה הגדולה שבבקשות דהיינו שלא יראה כלל ברע. אלא התחיל לבקש הפחות דהיינו שידריך רגליו בדרך טוב. ואחר כך ביקש אם הדרכת רגלי בדרך טוב. ג\"כ הצל לבי מהחמדה שלא יחמוד על הרע שראו עיניו כבר ואח\"כ ביקש שלא יראו עיניו כלל ברע. ובזה מיושב מה שהאריך רבינו בנתינת טעם לשונות לשון הקרא שאמר כאן הט לבי וכאן העבר עיני דאין כוונת רבינו כאן לפרש הפסוק אלא שהוא נתינת טעם אל השינוי ששינה דוד. ועוד יש ליתן טעם אל השינוי ששינה דוד. לפי שידוע שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. וכל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. לכן ביקש דוד המלך ע\"ה את ה' שיעזרהו מאויבו שבצלעו וע\"ד שאמרו על מ\"ש רק רע כל היום וה' לא יעזבנו בידו לולי הקב\"ה עוזרו וכו'. ולכן התפלל על הרגלים קודם ואמר רבש\"ע עזרני מיצרי שלא אלך ברגלי לקיים ולעשות את הרעה אשר ראיתי וחמדתי כבר. כי ע\"ז יתפלל כל חסיד תחלת בקשתו שלא ינוצח מיצרו לעשות העבירה שנתגרה עליה ואחר כך ביקש אם תעזרני שלא אעשה המעשה הרע עזרני ג\"כ שתסיר החמדה שהיא תקועה כבר בלבי ואחר כך התפלל על העתיד שאחר שיהיה נקי ממה שחמד וראה כבר. ביקש שיצילנו בעתיד מראות ברע. אבל ר\"י בן תימא שבא להזהיר לכן התחיל מן הקודם אל המאוחר ואמר שאל יראה ברע. ולא די שאל יראה ברע אלא ירוץ ברגליו לטוב ולא די שירוץ לטוב אלא יחזיק לבו מאוד לעבודת ה' כנ\"ל המשך הדברים בלשון רבינו ובדרישה כתבתי בקיצור דעת ב\"י בדברי רבינו ומה שהוקשה לפירושו ניחא טפי לפירושי: "
+                ],
+                [
+                    " שתהא אתה מעורר השחר פי' כיון שזמן התפילה וקריאת שמע היא משעת עמוד השחר ונץ החמה א\"כ ע\"כ מוכרח אתה שתעמוד קודם עלות השחר וזהו שהזכיר ג\"כ דוד בפסוק אעירה שחר. אע\"פ שהוא בחצות לילה היה קם. אלא כמ\"ש שלפי שקודם עלות השחר הוא צריך שיעמוד ויכין עצמו לעבודת בוראו ואז יצרו מתגבר עליו לישן יותר מבכל הלילה כדי לבטלו מעבודת יוצרו: "
+                ],
+                [
+                    " עורה כבודי עורה הנבל וכנור וכו' נראה דה\"ק עורה נשמתי וכבודי מן השינה וההתעוררות תהיה ע\"י הכנור לזה אמר עורה הנבל וכנור. וכוונת התעוררות היא כדי שאעירה השחר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וטוב למי שמקדים כו' ולסוף הלילה. בריש ברכות אהא דאמרינן ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר הקב\"ה יושב ושואג ואומר אוי שהחרבתי כו'. ומסקינן שם דשיעורים אלו הם בסוף המשמורות וכתב הרא\"ש וראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג בריותו שעה ולשפוך תחנונים על חורבן בית המקדש. כמו שנאמר קומי רני בלילה לראש אשמורות ע\"כ. ר\"ל אותו פסוק ג\"כ נאמר באיכה על חורבן הבית לכן אמר שהתפילה שמתפלל על חורבן הבית קרובה להתקבל. ולשון קומי משמע אחר שכבר שכב וישן יקום ויתפלל ומ\"ש לראש אשמורות ל\"ד כי ראש וסוף ענין אחד הוא שניהן ראש וקצה נקראו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וטוב לומר פ' העקידה כו' כדי לזכור זכות לפני השי\"ת וגם להכניע יצרו לעבודת השי\"ת כמו שמסר יצחק נפשו: "
+                ],
+                [
+                    " ופ' המן ז\"ל מורי בירושלמי דברכות איתא כל האומר פ' המן בכל יום מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו כו' ומפרש עד עשירית האיפה עכ\"ל וכתב ב\"י כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה: "
+                ],
+                [
+                    " ועשרת הדברות שע\"י כן יזכור מעמד הר סיני בכל יום ותחזק אמונתו בזה ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ופ' הקרבנות בפרק בתרא דתענית אמר אברהם לפני הקב\"ה שמא יחטאו ישראל לפניך ותעשה להם כאנשי דור המבול א\"ל לאו א\"ל במה אדע כי אירשנה א\"ל קחה לי עגלה משולשת א\"ל רבש\"ע תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהן א\"ל כבר תקנתי להם סדר הקרבנות שכל זמן שקורין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין קרבן ואני מוחל להם כל עונותיהם ודרשו נמי במנחות מדכתיב זאת תורת החטאת זאת תורת האשם כל העוסק בהן כאילו הקריבן ב\"י וכתב רש\"י מדכתיב וזאת דהל\"ל ותורת האשם ותורת החטאת מאי וזאת אלא ה\"פ הקריאה הזאת היא ג\"כ תורת חטאת ותורת האשם שהם במקום הקרבת קרבן. וכעין זה לקמן סימן נ': "
+                ],
+                [
+                    " וכן יאמר בפרשת המנחה כו' והאשם ר\"ל אשם תלוי הבא בנדבה וכן הוא בי\"ד סי' ה' וז\"ל ב\"י אף על פי שגם אשם אינו בא בנדבה מכל מקים כיון דתנן בפ\"ו דכריתות ר\"א אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום כבא בנדבה דמי. ואף על פי שרבנן פליגי עליה דר\"א כיון דבבא בן בוטא היה עביד בה עובדא כמוזכר שם ש\"ד ואשם ודאי אפשר דבכלל חטאת הוא וכיון שכבר כתב רבינו ועל חטאת לא יאמר כן ה\"ה לאשם. (כ\"כ מורי) ומהרי\"א תירץ (כלומר שאפילו אליבא דרבנן דר\"א הנ\"ל כתב רבינו שפיר שאחר אשם יאמר.) שהאשם הוא כמו בא בנדבה לפי שאמרו בנדרים החסידים נודרין עצמן לנזיר כדי להביא קרבן א\"כ נראה שיש לו לבא כמו נדבה עכ\"ל וכן תירץ מהר\"י בן חביב ואעפ\"י שפ' האשם הכתובה אצל פ' חטאת ועולה ושלמים לאו אשם נזיר הוא משמע להו ז\"ל דשם אשם חד הוא ואפשר דמה\"ט בכל אשם יכול לאומרו וראשון עיקר עכ\"ל ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואחר פרשת החטאת לא יאמר כן ז\"ל ב\"י ומ\"מ כתב רבינו שקורא פ' חטאת משום דקריאת פ' חטאת מכפרת קצת אם חטא חטא שחייבים עליה חטאת אפילו אם אינו יודע שחטא יקרא מספק ואם חטא תכפר לו ואם לא חטא יהיה לו מיהא שכר כקורא בתורה עכ\"ל. וז\"ל מורי ואחר פ' חטאת לא יאמר כן פי' דוקא בנוסח שאר הקרבנות לא יאמר אבל יכול לומר רבש\"ע אם אני חייב חטאת יהי רצון מלפניך שיהא כאלו הקרבתי חטאת בזמנה ודו\"ק ע\"כ. וכן בפ' האשם. ולפי זה אין אנו צריכין לדוחקא דב\"י ועיין עוד בדרישה מזה: "
+                ],
+                [
+                    " היה זהיר וזריו כו' זריז עדיף מזהיר כי זהיר הוא בשעת המעשה וזריז שלא יבא לידי מעשה וכמ\"ש חז\"ל זהירות מביא לידי זריזות (רש\"י פ' כל הבשר): "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כמו שהיה מתפאר ר' יוסי כו' פ' כל כתבי (שבת ד' קי\"ח) וז\"ל רש\"י שם כשפושט חלוקו כמו שהוא לובש דרך ראשו מכסה עצמו תחילה משום צניעות בסדינו מתחת ויושב במטתו עכ\"ל דקדק לכתוב דרך ראשו כלומר לאפוקי שלא היה פושטו למטה דרך רגליו שאז היה מוכרח להיות גופו מגולה למעלה שכל עוד שמשמיט החליק למטה נתגלה גופו למעלה אלא היה פושטו דרך ראשו ואז כל עוד שנשמט החלוק למעלה למעלה הוא מכוסה תכף בסדינו. ולפי זה מ\"ש ר\"י לא ראו שפת חלוקי כלומר מקום אימרי חלוקי דהיינו הבשר שכנגד שפת ��לוקו. אך לפי זה קשה למה העמיק ר\"י לדבר בל' חידה ולא אמר פשוט מעולם לא ראו קורות ביתי בשרי. ואפשר לפרש דה\"ה אפילו כשהיה לבוש דרך ראשו לא היה מהפכו מצד פנים לצד חוץ כמו שהוא דרך כשאדם אוחז בשולי חלוק ומהפכו כלפי ראשו שאם היה עושה כן בהכרח היה מגלה קצת מגופו אלא היה פושטו כדרך שלבשו שצד התפירה לצד פנים שאז היה יכול לפושטו בעניין שלא יראה גופו כלל. ולפי זה ר\"י תרתי בא לאשמעינן חדא שמעולם לא ראו קורות ביתו חלוקו ממש כלומר הצד הפנימי של חלוקו הסמוך לבשר שבו נראית התפירה וקמ\"ל בזה שהיה מדקדק בחלוקו ללבשו כדרכו ולהכי פושטו ג\"כ כדרכו כדי שלא ילבשנו אחר כך מהופך ושנית קמ\"ל שעשה כן משום צניעות כדי שיהיה מכוסה. דאי אפושטו כדרכו לחוד בא לאשמעינן הל\"ל מעולם לא הפכתי חלוקי. ועוד מה לו לתלות בקורות הבית אלא אצניעות קאי ולהכי נקט קורות בית ע\"ד כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה וכדרז\"ל פ' כל כתבי ואע\"פ שר' יוסי לא איירי אלא בעת שפושט חלוקו יליף מיניה רבינו לעת שלבשו דכיון דמשום צניעות מ\"ש כנ\"ל לפרש וכן משמעות דברי ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אל יאמר כו'. מי יודעני כו' כי כו' פי' לא יאמר מי יודעני כי הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם ויודע בו ולא יאמר מי יראני בלילה כי לפניו חשיכה כאורה: "
+                ],
+                [
+                    " אמר רבי יוחנן איזהו תלמיד חכם פי' איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעת עין כל שהוא כו' שהוא מדקדק בחלוקו שהיה לבוש כבר מהופך ופושטו ולובשו כדרכו שכיון שמדקדק כל כך ודאי מכירו בטביעת עין שהרי כמה פעמים מדקדק בו וחלוקו ל\"ד וה\"ה שאר בגדיו אלא רבותא הוא שאפילו חלוקו שהוא בגד התחתון אפ\"ה כשלבשו מהופך הוא טורח לפשוט כל בגדיו ולובשו כדרכו וטעם ת\"ח לפי שכל ת\"ח צריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו ואם לא עשה כן ח\"מ שנאמר ולמשנאי אהבו מות אל תקרי למשנאי אלא משניאי כלומר אותן שמואסין את עצמן בעיני הבריות ומכח זה ממאסין התורה וכשלובש הבגד מהופך ג\"כ מלעיגים עליו ומביא רבינו ראייה מר\"י שכיון שת\"ח פושט אפילו כל בגדיו אם לבשו מהופך נראה דלכל הפחות בתחילה יזהר כל אדם ללובשו כדרכו. ולא הזכיר רבינו שמחזירין לו אבידה כי אין כאן מקומו כ\"א לקמן בח\"מ סימן רס\"ב אבל גם שם השמיטו וע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " דאמר רבי יוחנן כו' ותניא בברייתא כו' הלכך לצאת ידי שניהם נועל וכו' משום דלגבי בהן יד ובהן רגל מצינו דימין חשיב טפי משמאל הלכך נועל של ימין תחלה אבל קושר של שמאל תחלה דומיא דתפילין ועיקר המצוה וחשיבת השמאל היא הקשירה ואם הם מנעלים שאין בהן קשירה נועל של ימין תחלה ודע דכיון שהשמיענו רבינו דנועל של ימין תחלה משום שהיא חשובה משמע ממילא שחולצה באחרונה ג\"כ מפני חשיבות שלא ילך בו יחף עד סמוך שישכב במטתו ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " שנאמר מלא כל הארץ פי' רש\"י שהשכינה משתרבבת ויורדת למטה והזוקף כאלו דוחק רגלי שכינה: "
+                ],
+                [
+                    " ויכסה ראשו כו' זהו מדת חסידות וכמ\"ש לקמן סומן צ\"א כ\"כ רמ\"א. ומתוך ב\"י משמע שצד איסור בדבר ועיין בד\"מ מ\"ש ג\"כ מזה גם בש\"ע כתב לאסור: "
+                ],
+                [
+                    " יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק\"ש כו' הא דלא חשיב ויתעטף בציצית חדא לפי שמסתמא הוא מלובש בציצית קודם שנטל ידיו שהרי אסור לאדם לילך ד' אמות בלא ציצית ועוד שציצית אינן צריכין גוף נ��י וכ\"ש נטילה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ובכניסתו לבית הכסא יאמר כו' פירש\"י אל המלאכים המלוים אותו כדכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך אומר כן. וכתב אבודרהם שלא יאמר זה אלא חסיד וירא שמים. ומכח זה נתבטל בזמן הזה (ב\"י): "
+                ],
+                [
+                    " התכבדו מכובדים פי' אתם מלאכי עליון המכובדים התכבדו כלומר אל תגרעו בכבודכם לכנוס עמי לבית הכסא אף על פי שהשם צוה לכם ללווני אני מוחל לכם אך שמרוני מ\"מ שלא יזיקו לי מזיקין השכיחים במקום טנופת וכפל לומר שמרוני לפי שביקש ג\"כ שישמרו אותו אחר שיצא מב\"ה שלא יפגעו שום פגע רע. והוצרך לבקש מהם זה קודם שנכנס לפי שאח\"כ לא יהיו ידיו טהורות וכן עזרוני עזרוני הוא ג\"כ ע\"ד זה עזרוני בעשיית צרכי שלא אבא לידי היזק שיפתחו ויסתמו נקביי כראוי שודאי צריך עזר גדול לזה ועזרוני ג\"כ ביציאתי מב\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " המתינו לי כו' אף על פי שאני אומר שאל תכנסו עמי לב\"ה אף על פי כן המתינו עלי עד שאצא ואל יהיה עליכם לטרחא שכן דרכן של בני אדם ואין אנכי פושע בהליכתי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וימשמש בפי הטבעת ואח\"כ ישב ל' הגמרא תמשמש ושב ואל תשב ותמשמש ולפי זה מ\"ש רבינו וימשמש ר\"ל אם רצה למשמש ימשמש ואח\"כ ישב וכן הוא בהדיא בש\"ע וענין המשמוש ר\"ל שממשמש בצרור או בקיסם בפי הטבעת לפתוח נקביו והטעם שלא ישב קודם שממשמש משום כשפים. גמרא: "
+                ],
+                [
+                    " ויגלה מלפניו טפחיים ומלאחריו טפח ה\"ג ב\"י וכ\"כ הרא\"ש וכן הוא ברמזים וכן פירש\"י בהדיא הטעם בשילהי מי שמתו בגדולים איירי ומתוך שדוחק עצמו לגדולים הוא בא לידי קטנים ובאחוריו בין איש ובין אשה בטפח סגי אבל לפניו גבי איש דאיכא קלוח בעי טפחיים אבל אשה לא כלום משום דנוטפין מי רגליה לצד אחור עכ\"ל וכן מוכח מסוגיית הגמרא כן אבל בשם מורי ראיתי כתוב שגירסא שלפנינו העתיק רבינו מספר היראה של רבי' יונה עכ\"ל אבל אין טעם לדבר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל לא ישב בין מזרח למערב יתבאר בדרישה גם שם יתבאר דין שינה והטלת מים בין מזרח ומערב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " לראות את פירועו כו'. פי' שיראה פניו של מטה מגולה והוא דבר מיאוס אף שאין הצואה נראית: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יאנוס לדחוק דילמא מישתמטי שיני כרכשי ויבא לידי סכנה: "
+                ],
+                [
+                    " ויקנח ביד שמאל ולא בימין מפני שמראה בה טעמי תורה פירש\"י הנגינות טעמי המקרא נקרא בל\"א טראפ\"א. ועוד שהתורה ניתנה בימין דכתיב מימינו אש דת למו. ועוד מפני שנותנה לפה. ועוד מפני שקושר בה קשר של תפילין: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יקנח בחרס משום כשפים נראה דלאו משום כשפים לחוד אסור אלא אף משום סכנה כדלקמן בסימן שי\"ב ומ\"ש התם טעם דסכנה והכא טעמא דכשפים תירצתי שמה אבל ודאי משום חד טעמא לחוד לא אסרו וכן מוכח בסוף המוציא יין. וכן ראיתי כתוב בשם ר\"נ ונראה דהא דקאמר עשבים יבשים וצרור שקנח בו חבירו שאסורים משום שיבא לידי תחתוניות לא מה\"ט לחוד נגעו ביה אלא אף משום סכנת כשפים ולהכי כתב בחידושי אגודה ורמ\"א ז\"ל בד\"מ ובש\"ע דאין אנו חוששין בזמן הזה דכיון שבתי כסאות שלנו בבית ולא שכיחי כשפים כנ\"ל. ומה שקשה ממ\"ש כאן מצרור שקנח בו חבירו למ\"ש לקמן סימן שי\"ב כתבתי לקמן: "
+                ],
+                [
+                    " ולא ישתין מעומד כתב ב\"י דוקא מעומד אבל מיושב מותר אפי' אינו מקום גבוה ולא עפר תחוח דבישיבה ליכא נצוצות וכן משמע מפירש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " לבל יאחוז באמה וישתין שכל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם השחתת זרע לבטלה: "
+                ],
+                [
+                    " ולמטה לצד הארץ ז\"ל מהר\"י אבוהב אמר זה לפי שלפעמים אינה כנגד הארץ והוא בעת שהאבר קשה שהוא כנגד הגוף וכתב ב\"י ונכון הוא שאע\"פ שהוא קשוי מותר לאחוז מן העטרה ולמטה שהוא נקרא צד הארץ אע\"פ שכשאוחז בה הוא מעטרה ולמעלה לא נקרא מטה ומעלה אלא כשאינו קשוי ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " ואף אם הוא נשוי כ\"כ ג\"כ בא\"ה סימן כ\"ג והוא מספר היראה של רבינו יונה שיש לאדם לקדש עצמו אפי' בדבר המותר לו אבל מדינא דגמרא מותר וכ\"כ רי\"ף ורא\"ש וב\"י אבל להתחכך בו אפי' בנשוי אסור ונראה לפי שמביא חמום וקשוי גדול ובקל יבא לידי ש\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " ולא ישהה צרכיו משום לא תשקצו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וירחץ בנקיון כפיו רחיצה ונטילה ממש קאמר ולשון דקרא נקט שהרי כתיב אח\"כ וידקדק לערות כו' ויברך בא\"י כו' מפני שידים עסקניות ודאי נגעו בבשר מטונף בלילה לכך הוצרך נטילה כשאפשר ולכך תקנו ברכה ענט\"י שחרית ורשב\"א כתב שהצריכו נטילה בשחרית משום שאדם נעשה כבריה חדשה וצריכים להודות לה' וצריכין טהרה לעבודה זו ככהן מן הכיור עיין בב\"י. ומלת נטילה ע\"ש הכלי הנקרא אנטל שהוא כלי מחזיק רביעית. והאגור כתב סימן ר' ע\"ש שמגביה ידיו כמו וינטלם: "
+                ],
+                [
+                    " לפה ולחוטם משום שיד בלי נטילה מבאשת ריח הפה והחוטם ומסמא העין ומחרשת האוזן: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אין לו מים יקנח ידיו בצרור ויועיל להתפלל אבל לא להעביר רוח רעה ועיין בדרישה כתבתי כלל בדיני נט\"י בשחרית: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ויכוין בברכותיו כירוש המלות. כתיב שויתי ה' לנגדי תמיד. עיין מ\"ש הטור ע\"ז בסימן צ\"ח ורמ\"א מ\"ש ע\"ז בריש סימן א' שייך בדרישה גם שייך לכאן מ\"ש הטור בסוף סימן ס\"א שידקדק בכל אות כו' שיפסיק ביניהן כמו ספרו בגוים כו' שלא בק\"ש בלבד אמרו שצריך לדקדק אלא בכל מילי (כמ\"ש הטור שם): "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ולא יאמר חללים חללים דלא שייך לומר לשון יצירה על החלל משום דמילת חלל ל' הריגה הוא: "
+                ],
+                [
+                    " א\"א להתקיים כדאיתא במס' נדה ז\"ל הב\"י רבי' קיצר בכאן בדבר שהוא עיקרו של ענין בגמ' הכי איתא שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפי' שעה אחת. ונראה לפרש שאם יסתם איזה מנקביו של האדם או יפתח איזהו מאיברים החלולים אי אפשר להתקיים אפי' שעה אחת כלומר שגבול יש לאדם שיכולין נקביו לסתום ולא ימות וכיון שעבר אותו גבול אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת וכיון שבכלל הנקבים הוו פי הטבעת והאמה ובכלל האיברים החלולים הוו המעיים שייך שבח זה לעשיית צרכיו ועוד כיון שאם יוצא לנקביו ביותר עד שאם עבר הגבול ימות בכלל שאם יפתח אחד מהם הוא עכ\"ל מסקנת דבריו. אבל קשה דא\"כ מה שייכות הראיה מנדה שהביא רבינו לכאן ואפשר דמביא ראיה כמו שמצינו בתינוק כיון שעבר גבולו וחוקו אפילו שעה אחת מיד מת הוא הדין באדם גדול. ואיכא נמי לפרש כמ\"ש ב\"י בפי' ראשון שלו דרבינו בא להשמיענו בראיה זו דשפיר גרסינן בגמרא אפילו שעה אחת ולאפוקי ממהר\"ם מרונטבור\"ג שמחקו ומכרש דקאי אשעת יציאתו לאויר העולם שאז אם היה נשאר פיו סתום או טבורו פתוח אפילו שעה אחת אינו יכול להתקיים ואם יסתם אחד מהם ר\"ל שבנקבים שנבראו בגוף האדם יש אחד מהם דהיינו הפה שאם היה נשאר סתום אפי' שעה אחת אחר צאתו לאויר העולם לא היה אפשר לו להתקיים ואיידי דנקט גבי איברים החלולים לשון רבים שהרי כל האיברים אם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת נקט נמי באם יסתם אחד מהם בנקבים. אך הקשה ב\"י על זה דאין לזה שאינו יכול להתקיים באם הפה סתום ביציאתו לאויר העולם התלות לענין עשיית צרכיו. ולפי מ\"ש בדרישה ס\"ס דלקמן א\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ורוצה להמתין מלברך ענט\"י כו'. כתב מהר\"י אבוהב שהסמ\"ק כתב כדברי רבינו שאם ירצה יכול להמתין ואם ירצה יברך מיד ואין לפקפק איך מפסיקין בין הנטילה לברכה שהיא ראויה לעשות קודם הנטילה דהרי כל הברכות צריכים להיות עובר לעשייתן דכיון שאין מברכין קודם הנטילה שעדיין הידים מטונפות ונדחית ושאר ברכות מסדרן בכל יום בב\"ה משום שאינן בקיאים וכמ\"ש רבינו בסימן מ\"ו תדחה גם זו עמהם ע\"כ בקוצר ל'. ועד\"ז כתב האגור שהשיב להר\"י מולין וכתב אף שלפעמים אין שם מי שאינו בקי מ\"מ לא חלקו וב\"י תירץ כיון דהנטילה מצד עצמו א\"צ ברכה ואפי' לתפלה לפי מאי דקי\"ל דאפי' לתפלת מנחה וערבית אינו מברך אף כשעשה צרכיו כדלקמן סי' ז' ולא תקנו הברכה כ\"א בשחרית כדי לספר לפני השי\"ת בקדושה ובטהרה וע\"ז אנו מברכין שצוונו ענט\"י כדי שנוכל לקבל עלינו עול מלכות שמים בטהרה וא\"כ איך שייך הפסק דהא הנטילה א\"צ ברכה וכשאנו באין לב\"ה מברכין אנו להש\"י על הטהרה שציוונו ועשינו תחילה ומה\"ט ניחא דאפי' בימי סליחות אנו אומרים בב\"ה ברכת נט\"י אחר הסליחות ובכ\"מ האריך ליישב זה ולפי מ\"ש בשם ב\"י ניחא ע\"ש בסוף סימן ו' שלא כתב בהאי לישנא אבל זהו כוונתו ומסיק שם דבני ספרד מברכין על נטילת ידים ואשר יצר בביתו ומתחילין בבהכ\"נ אלהי נשמה וכן עיקר: "
+                ],
+                [
+                    " ויש אומרים שאין צריך לומר מיד אחריה. כ\"כ תוספות פ\"ג שאכלו ופרק היה קורא ופרק ע\"פ וכ\"כ הב\"י וכן עיקר והכי מסתברא ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " מפני שהיא ברכת הודאה. ז\"ל הגמרא פ' ע\"פ דף ק\"ה והביאו רש\"י פ\"ג שאכלו ד' מ\"ו הבדלה כברכת המצות מ\"ט משום דהודאה היא פי' רש\"י הבדלה כברכת המצות כגון להתעטף בציצית ועל נטילת לולב שאין חותמין בברוך לפי שאין בהן ריבוי דברים הבדלה נמי הודאה היא ואין בה הפסק לא הפסק תחנה או ריצוי הילכך בפתיחתה סגי ולא דמי לברכת קידוש שצריך לספר בשבח שבת וברכת יוצר אור שיש הפסק תחנה כגון ברחמיך הרבים רחם עלינו וברכת אבות יש בה דברי ריצוי וצריך לפתוח ולסיים בשבחו של מקום ע\"כ וכן כתב רשב\"ם וה\"ה ה\"נ מסיים בברכה וא\"צ לפתוח ומ\"ה אמר נמי ברכת גשמים שג\"כ מסיים ואינו פותח לאפוקי אינך פותחין ואינן מסיימין וע\"ל סי' רכ\"א ולקמן סי\" מ\"ו שכתב כן ג\"כ אאתה הוא בעוה\"ז שיודה לה' והן נקראין ברכת הודאה שנתקנה שיודה האדם על האמת ולהעיד שהוא בוראינו ולכן נוסח הברכה מודה אני לפניך וכו' ואינה כשאר ברכה של שבח וק\"ל וע\"ל סימן ק\"י מ\"ש אתפילת הדרך: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וכל היום כו' י\"א שלקטנים מברך אשר יצר. כלומר לא ענט\"י אבל נטילה ודאי בעי: "
+                ],
+                [
+                    " ולגדולים מנט\"י. כלומר וא\"י. ואם מיירי זה בשפשף לקטנים או לא עבד\"ר: "
+                ],
+                [
+                    " דכיון שצריך לומר אשר יצר צריך לברך על נט\"י תחילה כצ\"ל. וכתב מהר\"י אבוהב ז\"ל מ\"ש רבינו דכיון כו' לשתי הסברות קאי אלא שלסברא ראשונה דוקא לגדולים משום דס\"ל דבהוצאת קטנים אינו מסואב כלל מלמימנע לומר דבר שבקדושה בלא נטילת ידים וסברא שנייה ס\"ל דמקרי מסואב גם מהטלת מים וכיון שהוא מסואב הכל מודים דא\"א דבר שבקדושה בלא נט\"י וכ\"כ בהדיא בספר המנהיג ע\"כ ועיין בדרישה כתב ל' המנהיג והשייך עליו: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"ש אם רוצה ללמוד אחר גדולים ז\"ל מהר\"י אבוהב זה קאי לב' הסברות ולפיכך נקט מילתא דשוויא לתרווייהו שהם גדולים שאם לא היה חוזר אלא לסברת וי\"א לבד ללמוד אחר קטנים מובעי ליה ע\"כ וי\"ל שהרי כיון שלסברא האחרונה קטנים וגדולים שוים אין בזה רבותא טפי מזה וב\"י לא השיב כלום בזה ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " והיה מתפלל אז היה מברך וטעם זה כתב הרשב\"א בהדיא וגם שייך לומר כן להרא\"ש שכתב שמשום ק\"ש ותפילה תקנו לברך ג\"כ במנחה וערבית כשיעשה צרכיו ליטול ידיו ולברך שטעמו כיון שמצינו שהכהנים טהרו שחרית וערבית לפני עבודה וגם דוד שאמר ארחץ בנקיון אצל עבודה אמרה ומזה כתב ג\"כ הרא\"ש לרחוץ ולברך קודם כל תפלה שבאים במקום תמידין וק\"ל שהכהנים נצטוו לרחוץ ידיהם בבואם אל הקודש וה\"ה בתפילה שכנגד תמידים נתקנה ועוד דכתיב ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' ומה\"ט מאחרים לומר ברכת נט\"י בב\"ה ל' מורי וכך אני נוהג אבל אשר יצר כיון דאפשר למסמכיה לנטילה לכן אני מברך בביתי ע\"כ וב\"י האריך בדעות הפוסקים כאן ופסק דאפי' לתפלה דוקא לשחרית אבל לא בערבית או מנחה או לת\"ת וכן הוא בש\"ע. ועיין מ\"ש בריש סימן ו': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " יתעטף בציצית מעומד דהא דכתב הירושלמי כל הברכות מעומד פירשו המפרשים דר\"ל ברכת המצות מעומד הן ולא ברכת הנהנין. וצ\"ע דהא מצינו ברכת מצות מיושב כמו מצות סוכה ודומיהן וסמ\"ק לא פי' שאר מצות שלמדו מזה ואפשר לומר דלא ס\"ל האי ירושלמי והסמ\"ק מפרש טעמא משום דגמר לכם דכתיב גבי ציצית והיה לכם לציצית מעומר דכתיב ג\"כ לכם וכתיב ביה בקמה ר\"ל בקומה ומשם למדו לשאר מצות ע\"ש בב\"י. "
+                ],
+                [
+                    " שהיא עטיפה גמורה טעמא כיון דמברכין להתעטף בציצית כדאיתא בפרק בתרא דברכות בתוס' אלמא עטוף בעינן כעטיפת ישמעאלים דהיינו שמכסים ראשם וירד טליתו עד הפה וב\"ה סברי כיון דכתיב על כנפי כסותכם וכתיב אשר תכסה בה א\"כ ר\"ל בעטיפה כדרך שמתעטפין ועוסקין במלאכתן וכן כתב ב\"ה בהדיא וז\"ל רבותי הגאונים כתבו עטיפה כעטיפת ישמעאלים עטיפה גמורה ומסתברא לן דעטיפת ישמעאלים לא הוזכר אלא לגבי אבילות דאמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים לאו עטיפה היא מחוי רב נחמן עד גובי דיקנא פי' צריך לכסות פיו והתם הוא דכתיב לא תעטה על שפם משמע דכ\"ע מיחייבי ובמצורע כתיב על שכם יעטה אבל כ\"ע לא מחייבי בעטיפת הראש דא\"כ יכסה פיו וכי ר\"י בר אילעי שהיה מתעטף בסדינים המצוייצים וכן החתנים מי היו מתעטפים כל כך ואע\"ג דמברכין להתעטף ר\"ל כיסוי דכתיב אשר תכסה בה שמנהג בני אדם שמכסין בכסותן והולכים ועושין עסקיהם: "
+                ],
+                [
+                    " פעמים בגלוי ראש פעמים בכיסוי ראש ודרך העטיפה רחבה כו' ג\"ז מלשון העיטור כתב ב\"י נראה דה\"ק דרך עטיפה רחבה לקומת איש נמצא שב' ציצית נופלין לו מצד ימין ושתים מצד שמאל: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך שיחזור ב' ציציות לפניו וב' לאחריו. ר\"ל כיון שרחבה לקומת איש בכה\"ג צריך לומר בה מחזיר ב' ציציות לפניו וב' לאחריו. ובטלית קטן פשיטא דנפק י\"ח ציצית שממילא הם ב' ציציות לפניו וב' לאחריו. וכן ממ\"ש רבינו בסמוך אם יש לו ציצית בחלוקו יכול ללובשו מיד כו' משמע דס\"ל דנפקינן בטלית קטן ועיין בדרישה. ויותר נראה דה\"ק ב\"ה דלא מברכין להתעטף דבעי עטיפה גמורה אלא בכיסוי סגי וכמ\"ש לעיל אלא מהנוסח הברכה להתעטף ללמדינו שיהא דרך עטיפה רחבה לקומת איש וק\"ל. וטעם החזרת ב' ציצית לפניו וב' לאחריו כתב ברוקח דאיתא במדרש בפסוק והמים להם חומה שהכריז גבריאל למים שאחריהם הזהרו שעתידים להשליך כנף ציצית וקשר תפילין לאחריהם: "
+                ],
+                [
+                    " ומכסה ראשו שלא יהא כו' כתב ב\"י גם זה מדברי ב\"ה ונראה דלאו למימרא שיכסה ראשו כדי שלא יהא בגלוי הראש לגמרי שאין זה מענין מצות ציצית ועוד דהיאך הלך לעשות צרכיו וליטול ידיו בגילוי הראש אלא היינו לומר שאע\"פ שראשו מכוסה יכסה ראשו בטלית וציצית בעניין שלא יהא בגילוי הראש מטלית של מצוה לקיים מצות ציצית מן המובחר עכ\"ל ודבריו דחוקים לכן נ\"ל דבלא ציצית מטלית אין אסור כלל בגילוי ראש רק מדת חסידות וכמ\"ש לעיל סי' ב' ואע\"פ שאסור להלוך בגילוי ראש מ\"מ לעמוד במקומו מותר בגילוי הראש וקמ\"ל דבשעת שרוצה להתעטף בטלית אף שעומד על מקומו אפ\"ה מברכת עטיפת טלית צריך כיסוי ראש וכמ\"ש לקמן סי' צ\"א ויכסה ראשו ויתפלל וכן לקמן סי' קפ\"ג בעיטור דב\"ה והמשך הל' כך הוא ויכסה ראשי שלא יהא בגילוי הראש ויברך כו' פי' שלא יברך הברכה בגילוי ראש והכל מל' העיטור כמ\"ש ב\"י עצמו ואע\"פ שהאי ויברך להתעטף בציצית תוספתא פרק בתרא דברכות הוא מ\"מ ודאי גם העיטור כתב והעתיקה אמר שכתב ויכסה ראשו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ע\"ש החוטין הנפרדין דכתיב כו' פרק התכלת ת\"ר ציצית אין ציצית אלא ענף וכן הוא אומר ויקחני בציצית ראשי אמר אביי וצריך לפרודי כי צוציתא דארמאי פי' רש\"י כבלורית של כותיים דבוקות מלמטה ופרודות מלמעלה ע\"כ נמצא דשם ציצית נאמר על החוטין הנפרדין ועל הגדיל ששם הם דבוקים וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וע\"כ צריך להפרידם כתב בעיטור בעודן תכלת קאמר להפריד תכלת לצד אחד ויפה לדקדק אף בזמן הזה דליכא תכלת ולעשות זכר לתכלת עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ויעיין הציצית קודם לכן כ\"כ הרא\"ש ס\"ה ציצית שכל החרד אל דבר ה' יעשה כן ובתשובה כלל ב' כתב מה שהעולם לא נהגו לבדוק כל הציציות בכל שעה שמתעטף משום דאוקמינן להו בחזקת כשרות ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " שאם נתקלקל אחד מהם פי' ציצית של אחד מהם מן הד' כנפות אע\"פ שג' אחריני שלימים א\"נ אחוט שלם שבו קאי כמ\"ש לקמן סימן י\"ב. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואם ירצה להתעטף מיד בקומו וכו' כ\"כ התוספות ס\"פ הקומץ רבה וטעמא משום דילפינן לציצית מתפילין שאם היה משכים ויוצא לדרך ומתיירא שמא יאבדו מניחן וכשיגיע הזמן ממשמש בהן ומברך עליהן ואע\"ג דקי\"ל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן כתב ה\"ר יונה פרק תפלת השחר גבי תכלת הדרך שמאחר כל זמן שציצית ותפילין הן עליו הוא מקיים המצוה אע\"פ שאינו עובר לעשייתן ממה שעבר מכל מקום הוה עובר לעשייתן ממה שמקיים אח\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " או שיש לו ציצית בחלוקו נראה מזה כמ\"ש לקמן סי' כ\"ד שמצוה שיהיה לו תמיד ציצית ועיין מ\"ש לעיל בדרישה בסימן זה: "
+                ],
+                [
+                    " גם את זאת שלבש כבר ומסיים בה בתשובה אשכנזית דאפילו ממשמש והסתכלות בקטן א\"צ. תשובת מהרי\"ל: אך דעתו יהיה עליה. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יש לו כמה בגדים כו' לבשם כולם בבת אחת די להם בברכה אחת כתב ב\"י בשם האגור שכתב בשם רשב\"א דהיינו דוקא כשהיה מתחלה דעתו על כולם. אבל אם לא היה דעתו מתחלה על כלם אפי' לבשם זה אחר זה בלא הפסק צריך לברך על כל אחת כ\"כ האגור סי' ז': "
+                ],
+                [
+                    " לכן מי שרגיל להתעטף בבהכ\"נ בטלית גדול צריך לברך כו' פי' אפילו לבשם בלא הפסק זה אחר זה ואפילו לא הסיח דעתו ממנו וגם היה מתחלה דעתו על טלית גדול אפ\"ה צריך לחזור ולברך דההליכה לב\"ה חשיבא הפסק כן משמע פשטא דלישנא דרבינו וגם לשון הרא\"ש ורבינו ירוחם כן משמע ודלא כמשמעות לשון ר\"ח א\"ז וה\"ה נמי אפילו לא הלך מביתו ולא הפסיק כלל בין זה לזה ומתחלה היה דעתו גם על טלית גדול אפ\"ה אם פשט את זה קודם שלבש האחר חייב לחזור ולברך דבפשיטת הטלית הראשון אזדא לה ברכתו. ת\"ה סימן מ\"ה. אע\"פ שמלשון מהר\"ח לא משמע כן וכ\"כ רמ\"א בש\"ע ולפי זה מ\"ש רבינו ואם פשט טליתו ולא היה דעתו ללובשו מיד כו' אין פי' שהסיח דעתו ממנו מלובשו כלל אלא שלא גילה דעתו בפירוש שודאי ילבשנו אבל גם לא הסיח דעתו. וכן מ\"ש אבל אם היה דעתו ללובשו מיד ר\"ל שגילה דעתו בהדיא שילבשנו מיד כגון שפשטו לכנס לבית הכסא פי' וחושש שלא ילכלכנו ולולי זאת לא היה פושטו ודאי יחזירנו וילבשנו אח\"כ מיד וכן דייק לשון רבינו בסוף הענין שכתב אבל אם לא הזיזן ממקומן אדעתא פי' משמע דוקא שגילה דעתו או שידוע בודאי שדעתו להחזירן למקומן או ילבשנו מיד ולהכי כתב רבינו לא היה צריך לברך ולזה דעתי נוטה ועיין בדרישה ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " בזה אני מסתפק כו'. עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבינו יש פנים לכאן ולכאן משמע דיש לו ראייה ג\"כ שאינו צריך ולא כתבו אלא כתב שאין ראיה לחיוב ברכה ונ\"ל שבדחייה זו שדחה שאין ראייה לחיוב בו יש ראייה לפטור דאל\"כ הו\"ל לרבינו ז\"ל לאשמעינן רבותא במקום שכתבו ולמדונו לחיוב ברכה אחזרת תפילין שזזו ממקומן שלא מדעת הול\"ל ללמדנו שגם בהסרת טלית וכיוצא בו מדעת אדעתא לחזור ולעטפו חייב וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דילפינן כל התורה מתפילין. דכתיב בפרשת בא והיו לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם הזיזן אדעתא להחזירן מיד התם נמי לא היה צריך לברך. אין להקשות למה נסתפק בטלית ולא נסתפק בתפילין עצמן שהסירן אדעתא לחזור ולהניחם יש לומר לפי דהסרת תפילין אינו מסיר כ\"א במקום שצריך להסירן כגון שרוצה ליכנס לב\"ה דאסור לכנוס בתפילין וכמ\"ש בסימן מ\"ג וא\"כ הסרתם מיקרי היסח הדעת ובודאי צריך לחזור ולברך כשירצה להניחן וכמ\"ש רז\"ל דומה כמפסיק בק\"ש ובתפילה שחילקו בין היה ההפסקה במקום שהיה מוכרח להפסיק או לא וכמ\"ש לקמן סימן ס\"ה ופ\"ה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והישן בטליתו כו' א\"צ לברך. דעתו כדעת אביו הרא\"ש דכסות המיוחד ליום חייב בציצית אף אם לבשה בלילה וצריך לברך עליו לכך אין הלילה הפסק ודו\"ק ועיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כל מיני בגדים חייבים בציצית זהו לכ\"ע אבל אי מדאורייתא או מדרבנן בהא איכא פלוגתא בגמרא ופסק הרי\"ף והרמב\"ם דשאר בגדים חוץ משל צמר ופשתן המה מחוייבים מדרבנן ולא מדאורייתא ותוס' ורא\"ש ורש\"י ומרדכי וסמ\"ג פסקו דכל הבגדים חייבים בציצית מדאורייתא: "
+                ],
+                [
+                    " וציצית של צמר כו' פוטר כל המינים זהו מדין תורה הנזכר בגמרא פ' התכלת שהיה להן תכלת ואז היה מותר כלאים אבל לדידן אסור וסמך רבינו אמ\"ש לקמן סימן י\"א. בב\"י כתב דנכון לכל ירא שמים שלא לעשות טלית אלא מצמר רחלים דאז יוצא אליבא דכ\"ע וכן כתב האגור: "
+                ],
+                [
+                    " אבל שאר מינים כגון כו' כרבא דרמי כתיב הכנף משמע מין כנף וכתוב צמר ופשתים ומשני צמר ופשתים פוטרין כל המינים שאר מינים דוקא מין כנף בעינן: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם כו' פ\"ב דציצית כ\"כ ומ\"ש ור\"י פי' שא\"צ כ\"כ גם הרשב\"א ות\"ה וב\"ה שלבן קודם לכל הצבעונים וכן כתב רמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב בסמ\"ק ומיהו כו' אפילו בשל משי כו' וכן היה עיקר הגירסא וכן הוא בהדיא בסמ\"ק כמ\"ש בדרישה: ונראה שרבינו הביא הסמ\"ק דהכי קאמר ומיהו נכון ליוהר כו' כוונתו לומר אף שמדין תורה צמר ופשתים פוטרים בכל המינים וכמ\"ש רבינו ג\"כ בריש הסימן מיהו נכון שלא לעשות ציצית של פשתן בטלית של משי. והטעם משום דכיון דאיכא מאן דס\"ל דאין רמז לציצית של פשתן כלל מן התורה ואפילו לאותו מאן דאמר דיש לציצית של פשתן עיקר ומקום מן התורה אפ\"ה ס\"ל דמדרבנן אסור לעשות ציצית של פשתן כלל ומטעם גזירה דכסות לילה וכמ\"ש בדרישה להכי די לנו שנתיר לעשותן בטלית של פשתן דשם אי אפשר לעשות בע\"א דהא כל מיני בגדים חייבים בציצית וציצית של צמר א\"א לעשות בהן דכלאים אסור לדידן ולעשות בהן ציצית משאר מינים גם כן א\"א דשאר מינים במינם פוטרים שלא במינם אינן פוטרין א\"כ ע\"כ אנו צריכין לעשות בו ציציות של פשתים אבל בטלית של משי דאיכא תקנתא בציצית של צמר או של משי אין לעשות בו ציציות של פשתן. ועי\"ל דהא דאסור לעשות ציצית של פשתן בשל משי היינו משום דכיון דכלאים לדידן אסור. ומשי בפשתן הוי שלא במינו גזרינן שמא יבאו להטיל ג\"כ פשתן בשל צמר כיון שיראו שעושין ציציות שלא במינו אך ק\"ק דא\"כ גם ציציות צמר לא נעשה בשל משי מהך גזירה גופה שמא יבואו לעשותן ג\"כ בשל פשתן וי\"ל דהחמירו יותר בכלאים של פשתן בשל צמר מבכלאים של צמר בשל פשתן וכמ\"ש לקמן סימן י\"א דאפי' בזמן שהיה תכלת שעשו ציצית בכלאים יש דס\"ל דלא היה מותר אלא ציצית של צמר בטלית של פשתן אבל לא ציצית פשתן בשל צמר ולהכי אחמירו וגזרו שאפילו בטלית של משי לא יעשו ציצית של פשתן שמא יבאו לעשות ג\"כ ציצית של פשתן בשל צמר ואז יהיה איסור גמור מדאורייתא אבל בציצית של צמר בטלית של משי לא גזרו דואף אם יבואו לעשותן בטלית של פשתן לא יהיה כל כך איסור ודו\"ק כל וה כתבתי לדעת מהרי\"א כמ\"ש בדרישה שפירושו נכון בדברי רבינו: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שהגאונים ור\"ת אסרו כו' ולזה הסכים כו' עיין בדרישה הפלוגתא ומבואר שם דמה שהסכים הרא\"ש עם הרי\"ף היינו לפי השמעתתא. מיהו להלכה למעשה החמיר כדעת ר\"ת אם אפשר לקיים מצות ציצית בטלית של שאר מינין בלא פשתן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " טלית שאין לה ד' כנפות בפרק התכלת יליף לה מדכתיב על ד' כנפות כסותך ד' ולא ג' ומאשר תכסה בה דהוה ריבוי מרבינן בעלת ה' ואיפכא לא משום דבכלל ה' ד' ואין בכלל ג' ד': "
+                ],
+                [
+                    " ועושה לה ד' ציציות כו' כתב שם הרא\"ש ז\"ל וז\"ל דהא דתניא בסיפרי בפרשת ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם אף בעלי ג' ובעלי ה\"ו ז\"ח במשמע ת\"ל ד' כנפות יצאו בעלי ג' ובעלי ה\"ו ז\"ח. נ\"ל דה\"פ אי לא כתיב אלא על כנפי בגדיהם ה\"א דכל כנפיים שיש לבגד אמרה תורה לעשות ציצית הן מעט הן הרבה ת\"ל על ד' כנפות ונתמעטו מעט והרבה ובעלת ג' פסול אף אם הטיל דעל ד' בעינן וליכא ונתמעטו בעלת ה' ויותר שאין להטיל בכל כנפיים אלא בדומיהם עכ\"ל וכתב ב\"י בשם הרמב\"ן דעושין הציצית על הכנפיים המרוחקות זו מזו: "
+                ],
+                [
+                    " וחתך אחד באלכסון כו' פי' לא אמרינן כיון דחתכה באלכסון אין כאן כנף כלל והיא בעלת ג' ופטורה אלא חשבינן לה בעלת ה' וחייבת בציצית: "
+                ],
+                [
+                    " או שהגביה כנפיה ותפרם כו' לא נפטרה בזה עיין מ\"ש בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " היא של בגד כו' חייבת מימרא דרבא פרק התכלת ויהיב טעמא משום דעיקר בגד בעינן וכתב מהרי\"ק שורש קמ\"ט משום דכתיב אשר תכסה בה ואין אתה מתכסה אלא בעיקר הבגד. ומה\"ט כתבו הג\"ה מיי' והמרדכי דמלבוש שלנו הנקרא סרד\"ק אם רובן סתום פטור מציצית דאזלינן בתר עיקר וגוף הבגד ואם רובה פתוח חייבת ומחצה על מחצה כתב ב\"י נ\"ל דמטילין לחומרא וחייב בציצית ואין יוצאין בו בשבת ע\"כ וע\"ל סימן י\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " היה לה ג' כנפות וכו' פי' ואז לא היתה בת חיוב ציצית ושוב עשה לה כנף רביעי פסולה משום תעשה ולא מן העשוי: "
+                ],
+                [
+                    " היתה מרובעת וכפלה פי' שהיתה ארוכה מאוד כשני טליתות גמורים וכפלה. רש\"י וב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אין מטילין ציציותיה כו' פי' לא יטול ב' ציציות בב' כנפיה הפשוטים דהיינו כנפי הכפל דהרי אם תפשט הבגד נמצא שיהיה ב' ציצית באמצע הבגד אבל מ\"מ חייב להטיל ד' ציצית בד' כנפי הפשוטים ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אלא אם כן תפרה כו' עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ומלשון א\"א ז\"ל נראה לא כתב כן אלא שנראה כן מדבריו ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " היה לה ד' ציצית כו' כשירה באחרונות פירש\"י דכיון דמוסיף עובר על ד\"ת ואין עשייתו קרוי מעשה כלל לומר שתהיה עשייה זו האחרונה חשובה תעשה ולא מן העשוי דעד שחותך הראשונות לא עביד כלום ואז פסיקת הראשונות הוא עשיית האחרונות וכשירה: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם ז\"ל כתב כו' וא\"א ז\"ל לא חילק כו' ועיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בזמן שהיה תכלת מצותו שיקח ב' חוטין כפולין כו' דכתיב גדילים תעשה לך אין גדיל פחות משנים גדילים ד' והיינו ב' מינים וסברא שיהיו ב' המינים שווים ב' חוטין מהאי מינא וב' מהאי מינא ומ\"ש כפולין ר\"ל לאחר תחיבתן בנקב יהיו ח' חוטין. ומ\"ש או של פשתן היינו משום דדרשינן סמוכין מדכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך דמשמע דמותר לעשות גדילים משעטנז דהיינו תכלת עם פשתן ועיין מ\"ש בדרישה בסוף סימן ט': "
+                ],
+                [
+                    " ויהיו טווין לשם ציצית כשמואל דפרק התכלת ולקמן כתבתי להגמרא. והרא\"ש בסוף הלכות ציצית כתב דהכי איתא בספרי ועשו להם ציצית שומע אני שיעשו כמו שהוא ת\"ל על צי��ית הכנף פתיל תכלת בטווי ושזור אין לי אלא פתיל תכלת טווי ושזור לבן מניין אתה דן הרי אמרה תורה תן תכלת מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור: וכתב ב\"י בשם המרדכי שצריך לכוציא בפיו בתחלת הטוויה שהוא טווה לשם ציצית ובעו\"ג וישראל עומד על גביו יתבאר לקמן גבי תכילין סי' ל\"ב וכתב עוד ב\"י ז\"ל ודע שמ\"ש רבינו וצריך שיהיו טווין לשם כו' ושאר כל התנאים שכתב בסימן זה ל\"ש בין זמן דאיכא תכלת בין זמן דליכא תכלת מלבד ב' דברים הא' דבזמן דאיכא תכלת היה שרי כלאים בציצית ע\"ד שיתבאר לקמן בדרישה והשתא אסור והשני דבזמן תכלת היה צריך לדקדק במנין החוליות והשתא אין מדקדקין ושיעור לרבינו כך הוא מצ ות ציצית בזמן שהיה תכלת מצוותן שיקח ב' חוטין כפולים של צמר צבועים תכלת וב' חוטים של צמר לבן או פשתן וצריך לדקדק בכריכה לעשות ו' חוליות כאשר הם מפורשים בגמרא והשתא שאין לנו תכלת און לעשות מכלאים אלא צמר לצמר ופשתן לפשתן וגם אין צריך לדקדק בחוליות ומן הראוי היה לו לסדר כך לשונו ואח\"כ יכתוב שיהיו טווין לשם ציצית וכל שאר דברים שהם נוהגים בין בזמן תכלת ובין בזמן דליכא תכלת עכ\"ל ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך שיהיו שזורין דומיא דפתיל שהוא שזור וכמ\"ש בספרי הנ\"ל וכתב הר\"ן ספ\"ק די\"ט נתפרקו שזירתן לית לן בה דהוה כגרדומי ציצית וכשרים וכתב ב\"י משמע דבעינן שישתייר כדי עניבה כדין גרדומין לקמן סימן י\"ב וכן הלכתא: "
+                ],
+                [
+                    " ויהיו ארכן כו' ג\"ט מד' אצבעות פי' דהיינו י\"ב אצבעות כמ\"ש בסמוך וכתב ב\"י דשיעור זה אחר שנתנו בכנף והחוליות דכשהם פשוטים צריך להיות ארכן ו' טפחים וכתב מהרר\"י אבוהב דג\"ט דקאמר רבינו היינו לבד הקשרים ולבד מה שהכניס בכנף: "
+                ],
+                [
+                    " בגודל בכל טפח וישער ברוחב הגודל ולא מראשו שהוא קצר. מרדכי: "
+                ],
+                [
+                    " ואם עשאה מן הקוצים כו' ז\"ל הגמרא פרק התכלת וריש סוכה א\"ר יהודא אמר רב עשאה מן הקוצים מן הנימין מן הגרדומין פסולה ומן הסיסין כשירה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר אף מן הסיסין פסולה ע\"כ ופירש הרא\"ש קוצין נימין וגרדומין כמו שפירש רבינו ונראה דר\"ל קוצין הן חוטי השתי שנתקן וחוזרים ובולטין וקושרים ראשי הקשירה למעלה מאמצע הבגד. נימין הן מה שמוציאין חוטי הערב לתפור בו ד\"א מאותן חוטין לא יעשה ציצית או מן החוטין שיוצאין משפת הבגד הן מותר האריגה בכל הני פסול. ומסיים הרא\"ש בזה משום דבעינן תליה לשמה משמע שאף אם כל המטווה שנארג ממנו זה הבגד לשם ציצית נטוה אלא שאח\"כ נמלך וארגו ממנו זה הבגד אפי' הכי אסור משום דבעינן תליית הציצית בבגד לשמה ונראה לדעת הרא\"ש דאמר רב דמן הסיסין כשירה וסיסין היינו פקעיות כדוריות של חוטים וטווין שלא לשמה אפ\"ה כשירה ש\"מ דלא בעי טוויה לשמה וכאילו טוואה לשמה דמי ואפ\"ה ס\"ל דמן הקוצים ומן הנימין כו' פסול. והיינו ע\"כ משום דבעינן תלייה לשמה וכן משמע ליה לרב ועשו להם ציצית העשייה תהיה לשם ציצית ושמואל הוסיף ואמר אף מן סיסין פסולה דבעינן אפי' טוויה לשמה ופסקו הרי\"ף והרא\"ש כשמואל נמצא שבריש הסימן כתב רבינו דין טווייה דבעינן לשמה וכשמואל וכאן בא לומר דאפי' היתה הטוייה לשם ציצית אין יוצאין בהניקוצים וגרדומין כל זמן שמחוברין משום דבעינן תליית ציצית לשמה ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי ומשמע ודאי אם קצצן או תלשן משם ואח\"כ עשה מהם ציצית כשר אם היו טווים ושזורים לשם ציצית ועיין לקמן סי' י\"ג מ\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    " עשאה מצמר גזול פסולה. ועשו להם משלהם ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל המשתחוה לפשתן כו' כתב ב\"י כ\"כ הרמב\"ם ונתן הטעם מפני שהרי נשתנה עכ\"ל ועי' בעבודת כוכבים דף מ\"ז דמשמע שם דב\"ח נעבד אינו נאסר אלא לקרבן דאימעיט מקרא מן הצאן וכו' ומדאיצטריך קרא למעוטי לגבוה משמע דלהדיוט שרי וה\"ה דלמצות ציצית נמי אסור הואיל וצרכי גבוה הוא ולא אשתני כ\"כ משא\"כ בהמשתחוה לפשתן נטוע ויעשה ממנו ציצית אבל אם היה משתחוה לפשתן שהוא נעקר אז נאסר אף להדיוט כדין עבודת גלולים ותקרובותיה ואינו מועיל לו שינוי שכל שאתה מהוה ממנה הרי הוא כמוהו: "
+                ],
+                [
+                    " ויעשה נקב באורך הטלית כו' ז\"ל ב\"י פי' יעשה נקב סמוך לסוף הבגד מרוחק מסוף הבגד כשיעור שיש ממלא קשר גודל עד סוף הציפורן וביושר הוא מודד לאורך הבגד וקרן קרי לסוף הבגד דהיינו שוליו ונראה שמפני שצריך להטיל הציצית סמוך לקרן שאם הוא כנף הבגד קרי ליה קרן ומ\"ת ביושר הוא מודד עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומה שיש ממלא קשר גודל ולמעלה עד כדי ג' אצבעות כתב ב\"י אצבע היינו גודל ועד ועד בכלל כלומר שמרוחק ג' אגודלים בצמצום כשר והטעם כתב מהרר\"י חביב ז\"ל כי יש באורך קשר גודל יותר מב' אצבעות ואינו עולה לג' אצבעות והרי אנו צריכין שלא יהא בקרן ממש כדי שיהא על הכנף ולא תחת הכנף וגם צריך שלא יכנס בבגד ג' אצבעות שלימים כי הוא שיעור חשוב לקרוא בגד לענין טומאה וא\"כ היה על הבגד ולא על הכנף ואון מקום לקיים על הכנף ולא תחת הכנף ולא בבגד רק שיהא הציצית תוך האצבע הג' קודם השלמתו שכל עוד שלא הניחו למעלה מג' אצבעות שלימות לא נקרא בגד עכ\"ל ונראה שזו היא ג\"כ כוונת מהרר\"י אבוהב בדבריו שכתב על זה וב\"י לא הבין מהרר\"י אבוהב כן והשיב עליו אבל הדין עם מהר\"י ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם היה רחוק מהכנף כו' ונתקו כו' כשר דכתיב ועשו להם ציצית משעת עשייה קפיד רחמנא: "
+                ],
+                [
+                    " וס\"ס טוב לעשות אמרא כו' אדסמיך ליה קאי וה\"ק אע\"פ שאם אחר שהטילו בו ציצית נתקו החוטין מהבגד ובצר ליה שיעורא כשר מ\"מ טוב לעשות לו אמרא בשפת הבגד כדי שלא ינתקו פי' ויבואו הרואים לומר שהוא פסול דלאו כ\"ע דינא גמירי או יאמרו שאחר שנתקו החוטים הטול הציצית ועוד יש לומר כי בלא אימרא פעמים שחוטי הערב מתפזרין מן הטלית למטה גם פעמים שחוטי השתי בולטין בלא ערב ואז בתחלת עשיית הציצית יש להסתפק מאיזה מקום יתחיל למנות הג' אצבעות וכ\"כ הג\"ה סמ\"ק אלא שמלשון ומ\"מ שכתב רבינו לא משמע כן אלא משמע דאיירי מחשש דאחר עשיית הציצית וכמ\"ש מתחלה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ובתוך רוחב הבגד אין לו שיעור כו' לשון הגמרא בפרק התכלת ת\"ר הטיל על הקרן או על הגדיל כשירה ראב\"י פוסל ע\"כ וקי\"ל כר\"א בן יעקב ופי' רש\"י על הקרן על שפת חודו של קרן גדיל חוט עבה וחזק בבגד תחלה כדי שלא יהא נוח ליקרע ל\"א גדיל אלו הן החוטין שבשתי הצדדין וקורין או\"ר ליי\"ס ע\"כ והנה רבינו תפס ל\"א של רש\"י עיקר דקרן קרי לאורך ומתחלה תני אם הטיל הציצית לסוף הקרן דהיינו בסוף הבגד למטה מקשר גודל פסולה דבעינן על הכנף וליכא והדר תני שאם הטיל הציצית על הגדיל שהוא השפה שבסוף רוחב הבגד לב' צדדין פסולה מפני שאינה מעיקר הבגד. וע\"כ לאו אאורך קאי דא\"כ מה איריא הטיל על הגדיל הא עדיפא מיניה דאפילו הטיל למעלה מהגדיל כל שהוא על הקרן פסול אלא ודאי שבשפת רוחב הבגד קאי ודוקא שנתן הציצית על החוטים שבשפת הבגד הוא דקא פסול הא לאו הכי אע\"פ שלא הרחיקו משפת רוחב הבגד כלל כשר. ומ\"ש רבינו ובתוך רוחב הבגד אין לו שיעור כלומר למטה אבל למעלה בהכרח יש לו שיעור מאחר שאין אנו יכולים להרחיק מן הקרן יותר מג' אצבעות ושיעור כנף הוא ג' על ג' וכמ\"ש בסימן ט\"ו ע\"ש. וכתב ב\"י דשאר כל המפרשים פסקו דגם ברוחב הבגד יש לו שיעור למטה כמו באורך ומ\"ש ר\"א דעל הגדיל פסול קאי ג\"כ אאורך הבגד וכלומר שאם הגדיל שבסוף אורך הבגד היה רחב מאד והטיל בו ציצית אע\"פ שהוא מרוחק יותר מכדי מלא קשר גודל מן הקרן פסול ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב בעל העיטור שאין שיעור לחוטין כו' כתב ב\"י שמצא בספר העיטור שהוא מפרש מה שאמרו בפרק התכלת ציצית אין לו שיעור מלמעלה היינו שאם רצה להוסיף מוסיף בין במניין בין באורך. "
+                ],
+                [
+                    " שמונה כפולין שהם ששה עשר כו' בב\"י כתב שמלשון ר\"י בתוס' משמע דהשתא דליכא תכלת אינו יכול להוסיף אלא עד ד' כפולים שהם ח' טפי לא דדוקא כשהיה תכלת שייך לומר ח' שהן י\"ו היינו ד' חוטים כפולים שהן ח' מתכלת וכן מלבן משום דיכול לעשות גדילים מכל מין ומין אם ירצה מדכתב התורה סתמא נתנה רשות לבני אדם כן מפורש באשר\"י טעם ר\"י ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ויקשור ב' פעמים דפחות מיכן לא מקרי קשר כן הסיקו ודלא כר\"ת ור\"י שנהגו לעשות מחוט של כרך הקשרים ויהיה תוחב ראש החוט באמצעית של הז' חוטים ומהדקן יחד ונ\"ל לדייק מזה שאותן העושין הכריכות בציצית כדרך זה שתוחב תמיד ראש החוט ומהדק יחד לאו שפיר עושין שהרי לדעת ר\"ת הוי זה קשירה גמורה. נמצא שמוסיף על מנין הקשרים: "
+                ],
+                [
+                    " ואח\"כ יכרוך חוט דגדיל מעשה עבות משמע דתרגום דמעשה עבות עובד גדילו: "
+                ],
+                [
+                    " לעשות ז' חוליות כו' כריכה ג\"כ מקרי חוליא והיו כורכין חוליא לבן וחוליא תכלת ועשו קשר וחזרו ועשו כן עד ז\"פ נגד ז' רקיעים וע\"ש שתכלת דומה לים וים לרקיע ועיין בדרישה ובסמוך כתבתי איך היו נעשים הז' חוליות: "
+                ],
+                [
+                    " ועתה שאין לנו תכלת אין לעשותן מכלאים כו' אריש הסי' קאי שכתב בזמן שהיה תכלת מצותו שיקח ב' חוטים כפולים של צמר צבועים תכלת וב' חוטים כפולים של צמר לבן או פשתן ומשמע דבין בבגד צמר בין בבגד פשתן פטרי ע\"ז כתב ועתה כו' ועיין בדרישה: ",
+                    " וב\"ה כתב דהאידנא א\"צ לדקדק בכריכה ואפילו אם כרך רובה כו' ק\"ל מאי האידנא דקאמר הא גם בימי התלמוד היה כן דלכתחלה בעי ב' שלישי ענף ושליש גדיל ובדיעבד כשר אפי' לא כרך אלא חוליא א' וכמ\"ש לעיל בסמוך בדרישה ונראה דאין ה\"נ ובמה שכתב ואפילו אם כרך רובה כו' לא בא לחדש מידי אלא העתיק דינא דגמרא ומ\"ש האידנא א\"צ לדקדק בכריכה אדסמיך ליה קאי וה\"ק מדינא דגמרא היה צריך לדקדק לכתחלה בכריכה איך תהיה דהיינו ז' חוליות כדתניא הפוחת לא יפחות מז' ופי' ז' חוליות א\"נ שהוא פי' הבריית' הפוחת לא יפחות מז' כריכות (וכן פי' ב\"י שם) ע\"ז קאמר דהאידנא א\"צ לדקדק בזה. (וכ\"כ שם הרא\"ש וז\"ל הפוחת לא יפחות נראה דדוקא כשיש תכלת אז יש לדקדק במנין החוליות שהתכלת ניכר בחוליותיה ודומה לרקיע והלבן דומה לאויר שבין רקיע לרקיע. אבל האידנא לית לן תכלת אין לדקדק במנין החוליות עכ\"ל) אלא עושה כמה כריכות וחוליות שירצה הן רב הן מעט. ואח\"כ אמר שאפילו הגדיל יותר מן הענף כשר. (והוא ג\"כ מדין גמרא כנ\"ל) אלא שעיקר המצוה שיהיה הענף ב' שלישים והגדיל שליש להכי כשיהיה הכריכה עם הקשר רוחב גודל נמצא שכשיעשה ז' כריכות יהיה הגדיל טפח שהיא ד' אגודלים והענף ב' טפחים: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש וכן יעשה עד שישלים לה' קשרים כו' כ\"כ גם הרא\"ש שם ז\"ל אם נפרש דמה דאמרינן (סוף דל\"ח) צריך לקשור על כל חוליא היינו אחד של לבן וא' של תכלת אז נמצא סמוך לכנף וכורך חוליא לבן וחוליא תכלת וקושר הרי שנים ועוד לבן ותכלת וקושר הרי ג' ועוד לבן ותכלת וקושר הרי ד' ומסיים בלבן וקושר הרי ה' עכ\"ל הרי לך שבימי התלמוד היו עושין ז' חוליות וה' קשרים והייתי אומר שגם עכשיו נעשה ה' קשרים ובין כל קשר וקשר ב' חוליות לבן א' במקום תכלת וא' במקום לבן זכר למנהג ימי התלמוד וכ\"כ שם ב\"י ז\"ל צריך לעשות כן היום בלבן כיון שהוא זכר לתכלת ע\"כ קמל\"ן בעל העיטור דאנו יכולין לעשות לכתחלה כמה כריכות וחוליות שירצה ואין אנו חוששים למה שנהגו בימי התלמוד אם שגם בזמנינו מצוה לעשות ה' קשרים וז' כריכות שהוא זכר לה' קשרים וד' חוליות לבן ושנהגו הם אבל א\"צ לעשות ז' חוליות ולאפוקי ממשמעות הרמב\"ם שכתב ז\"ל אם רוצה לכרוך אותן החוליות כעין שכורך בתכלת הרשות בידו וזהו מנהגינו ע\"כ משמע דלכתחלה טוב שלא יפחות ממנין החוליות שעשו בימי התלמוד. וז\"ל ב\"י מ\"ש רבינו דברי הרמב\"ם ומנהג הרא\"ש ודברי ב\"ה לאו משום דאיכא בינייהו פלוגתא לענין דינא שהרי הרמב\"ם כתב שאם רוצה לכרוך בלא מניין חוליות וב\"ה ג\"כ כתב שעכשיו אין לדקדק בכריכה ולא בא אלא ללמדנו שהרמב\"ם היה נוהג לדקדק והרא\"ש לא היה מדקדק ואע\"פ שמדברי ב\"ה עד או לא כרך בה אלא חוליא א' כשרה בכלל דברי הרמב\"ם הם מ\"ש אלא עיקר מצותו וכו' הוא מדברי ב\"ה ומשום דבעי למיכתב דברים אלו כתב תחלת דבריו עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכאשר כתבתי כן הוא עיקר כתב ב\"י ואני ראיתי שנוהגים לכרוך באויר ראשון ז' כריכות ובשני ט' ובשלישי י\"א וברביעי י\"ג שעולים כל הכריכות מ' כמניין ה' אחד שעולה עם השם מ' וטעמם שמתחילין בז' ומסיימים בי\"ג מפני שאמרו בגמ' פרק התכלת לענין חוליות התכלת הפוחת לא יפחות מז' והמוסיף אל יוסיף מי\"ג ואמרינן שם טעמא נגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהן. לכן אנחנו עושין עם הכריכות זכר לתכלת. ז\"ל מהררמ\"מ ואני הכותב שמעתי בע\"א בתחלה ז' נגד ז' רקיעים ואח\"כ ח' שהוא בצירוף י\"ה ואח\"כ י\"א שהוא בצירוף שם של ד' ואח\"כ י\"ג בגימ' אחד וזהו יי' אחד. ואין אנו צריכים לצרף השם עם החשבון וכן מצאתי בשם ר' אבן לפי שהוא במנין כוזו שהוא בגי' ט\"ל וסמך לדבר טל אורות טליך אורות בגימ' תרי\"ג כמנין ציצית וה' קשרים וח' חוטין. וכן ראיתי ממורי הגאון מהרר\"ש עכ\"ל וכן הוא בהגהות מ\"ו ופי' הסימן טליך לשון טלית יהיה כריכות ציצית ט\"ל המרומזים במלת אורות ע\"ש וראיתם אותו וציצית בגימ' תרי\"ג כמו אורות ט\"ל יהיו הכריכות: "
+                ],
+                [
+                    " ויהא זהיר לחתוך כו'. דאל\"כ פסולה משום תעשה ולא מן העשוי: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם תחבם כו' ע\"ל סי' ט\"ז ועיין בדרישה בסימן זה מש\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואם נפסקו כל חוטיה ונשתייר כו' כשר זהו לדעת הסברא ראשונה שכתב רבינו בסמוך לא לדעת הי\"א והיא סברת ר\"ת וכמ\"ש בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " כדי שיוכל לענבם כולם ביחד כו' ר\"פ התכלת איבעיא להו כדי לענבן כולהו בהדדי או כל חד וחד לחודיה תיקן. וכתב ב\"י דכולהו בהדדי דקאמר אחוטים המגורדמים קאי כלומר שחוטים המגורדמים יכולי' ליענב יחד שנשאר כדי ליענב בו כל חוטים המגורדמים וכל חד וחד לחודיה דקאמר יש לספק אם ר\"ל שנשאר בחוט כדי ליענב הוא מיניה וביה סגי א\"ד דהיינו כשנשאר בו לענב על חוט א' ובעיין דתלמודא לא איפשיטא ולחומרא. אשר\"י. ועיין בדרישה וכתבתיהו בסוף סימן זה השייך לכאן: "
+                ],
+                [
+                    " ולא נשאר אלא כדי עניבה מן הגדיל. פלוגתתם מבואר בריש פרק התכלת. וכתב ב\"י שהרא\"ש הסכים שם לפירוש ר\"י ולא ידעתי למה השמיט רבי' דעת אביו בזה ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' בחוט א' שנפסק כולו כתב מהרר\"י אבוהב מ\"ש רבינו נפסק כולו הוא כדי שלא נטעה לומר שהם ח' חוטים וכשיאמר חוט הא' הוא אומר על ראש א' מאלו ח' לכן אמר שכוונתו על החוט כולו ולכלול הב' חלקים ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " הילכך כו' אם נפסקו ב' ראשיה פסול פי' אם לא נשאר בשום א' מהם כדי עניבה ולפי זה מ\"ש אבל אם לא נפסק אלא חוט א' כשר פשוט הוא דר\"ל אע\"פ שלא נשתייר מאותו ראש כדי עניבה כשר דבכדי עניבה אפי' אם גם ראש השני נפסק אלא שנשתייר בו מכל החוט שהם ב' ראשים סגי לן. מיהו אם נפסקו ב' ראשים ואין בשום א' מהם כדי עניבה ובצירוכן יחד יש בה כדי עניבה מספקא ליה לב\"י אי כשר אי לא דלכאורה יש לדקדק מלשון רבינו להכשיר מדכתב בסמוך ואם נפסקו שניהם כשר אם נשתייר בהן כדי עניבה משמע אם נשאר משניהן כדי עניבה כו' ע\"ש ומסיק דלא כיון שלא מצא מי שהזכיר היתר זה וכתב עוד ב\"י דדברי רבינו בכאן מיירי במי שאינו מדקדק בעת עשיית ציצית שיהיו ד' ראשים מצד א' לקשר וארבע מצד השני אבל לפי מה שאנו נוהגין לדקדק בעת עשיית הציצית לתת סימן שארבע ראשים הם מצד אחד של הקשר וארבע מצד השני דאז אנו יודעים בודאי שכל הארבע ראשים שהם מצד אחד לקשר הם חצי החוטים ואין בהם חוט אחד שלם הילכך אם נפסקו מעיקרם כל ראשים מצד אחד כשר דהא ודאי אינם אלא מב' חוטים והרי נשאר מכל א' ראש השני שהוא יותר מכדי עניבה ומיהו היכא דנפסקו ב' ראשים מב' צדדים בהא שייך נמי חששת רבינו ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"א אם נפסקו ג' חוטים פסול אפי' כו' ממה שכתבתי בדרישה מבואר שדעת זאת הסברא היא שמה שאמרו בגמרא איגרדום תכלת וקאי לבן או איפכא לית לן בה היינו דוקא דמין א' שלם לגמרי וממין השני נשתייר כדי עניבה אבל אם אין שום מין נשתייר שלם אפי' לא נפסק ממין אחד אלא חוט אחד והשני נשאר שלם ואפי' אם אותן שנפסקו נשתייר בה כדי עניבה אפ\"ה פסול כיון שאין שום מין אחד שלם ממילא כל שנפסקו ג' חוטין אי אפשר שנשאר מין א' קיים להכי פסול אבל נפסקו ב' חוטין ידועין דהיינו כגון ב' של תכלת נפסקו ונשאר בהם כדי עניבה ואותן של לבן נשארו קיים או להיפך בהא מודים דכשר וזו דעת ר\"ת וכיון שכן ק' מאי לשון ולפי זה אפילו אם נפסקו כו' דמפשטיה משמע שבא לאשמועינן דנפסקו ב' ראשין ונשתייר בהם כדי עניבה כשר. וזה ללא צורך דהא עדיפא מינה אשמועינן לפי סברא זו דאפי' נפסקו ב' חוטים כשר אם נשתייר בהם כדי עניבה וע\"ק דקאמר ולפי זה אפילו כו' דמשמע דלסברא זו דווקא הוה דינא הכי אבל לא לסברא קמייתא ואדרבה דלסברא קמייתא עדיפא דאפי' אם נפסקו כולם נמי כשר בנשתייר בהם כדי עניבה. ונ\"ל כמו שתירץ מהרר\"י אבוהב וז\"ל זאת הסברא בנויה על שאלו הד' חוטים שאנו נותנין הב' משום תכלת והב' משום לבן ושאחד יגין על חבירו וא\"כ לפי זה היה מקום לומר שיותר חומרא יהיה בב' ראשים מבב' חוטין שכשהם ב' חוטים ניכרים מתכלת ומלבן אז אנו רואין המין הא' שלם אבל כאן שאנו נותנין אנו הד' חוטין בעבור אלו המינין אין כאן מקום לומר זה תכלת וזה לבן. וא\"כ בכל אחד מהן י\"ל שמא הוא תכלת ושמא הוא לבן והיו לנו לומר לפי זה כשיפסקו ב' ראשים שיהיה פסול אפי' שיהיה בהם כדי עניבה ומ\"ש לפי זה ר\"ל אפילו לזאת הסברא לא נפסל בב' ראשים אם יש בהם כדי עניבה עכ\"ל. וביאור דבריו נ\"ל דה\"ק כיון דדעת י\"א הנ\"ל להחמיר שהרי פסל אפי' בזמנינו בג' חוטין שנפסקו משום שמא לא נשתייר שום מין שלם ואע\"פ דהיה לנו לומר דהא דבעינן בגמרא שיהיה מין א' קיים לגמרי והשני בכדי עניבה היינו דוקא בזמנם שהיה להם תכלת וכדקאמר דאיגרדום תכלת וקאי לבן כו' דיש היכר גדול בין זה לזה בהא אית לן למימר דבעינן שיהיה א' קיים לגמרי כדי שיגין על חבירו אבל בזמנינו דאין לנו תכלת אך עושין ארבע כפלים לבן במקום תכלת לא היה לנו לומר דנפסקו ג' חוטין פסולין כיון שעדיין רובן שלימין ואפ\"ה החמירו הי\"א דהיינו ר\"ת ואמרו שגם בזמנינו כיון שא' במקום תכלת וא' במקום לבן אם נפסקו ג' חוטין פסולה. א\"כ עכשיו בזמנינו אפי' נפסקו ב' ראשין כלומר כשהחוטים מעורבבין ואינן ניכרים כמו בזמנינו נקרא כל א' מהח' הכפולים ראש א' וא\"כ כשנפסקו שני ראשין יש לנו לומר דנחמיר לומר דלמא כל ראש וראש מחוט וממין בפני עצמו הוא ולא נשתייר שום מין שלם ואע\"פ שבהדיא כתב לעיל דב' חוטין כשרים לדעת הי\"א כשנשתייר בהן כדי עניבה וכ\"כ ר\"ת בהדיא ואזמנינו קאי וכמ\"ש בדרישה מ\"מ אפשר לומר דעד כאן לא קאמר דנפסקו כשרין אלא בב' חוטין כלומר חוטין ניכרין כגון שעשה לו סימן בשעת עשיית הציצית לומר אלו יהו במקום תכלת ואלו במקום לבן וציינם בהא הוא דכשר בנפסקו שני חוטין דהיינו שני חוטין ניכרים שהן ממין אחד והשני נשאר קיים לגמרי אבל אם לא ציינם ונפסקו שנים דהיינו ב' ראשין פסול דנחמיר לומר דלמא ב' חוטים הם וב' מינים קמ\"ל רבינו הטור דאפילו לפירוש זאת הסברא שמחמירין אפילו בזמנינו לומר דנפסקו שלשה פסולין אפ\"ה נפסקו שנים בכל אופן כשרים הן ציין לומר זה במקום תכלת וזה במקום לבן או לא ציינם: "
+                ],
+                [
+                    " עד שיפסקו ג' דאז פסול אפילו בג' ראשים שנפסקו דהיינו שאינן ניכרים אם הן ג' חוטים או לא ועוד פירושים אחרים כתבתי בדרישה אבל אחר העיון והדקדוק לי יקרו דברי מהרר\"י אלו: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א ז\"ל הסכים לסברא ראשונה פי' כמ\"ש בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ד' ציציות מעכבין כו' והיוצא בה כו' חייב חטאת כת\"ק דמתניתין ס\"פ הקומץ והטעם שחייב חטאת דכיון שאינה מצוייצת כהלכתה ודעתו לתקן בה עוד ציצית רביעית וא\"כ הוא חשוב ולא בטיל לגבי טלית: וכ\"ש שאין מברכין עליהן כיון שאינה מצוייצת כהלכתה אבל טלית שלנו שאין לנו תכלת ואף שיש בהם ד' ציצית לאו מצוייצת כהלכתה היא ולא חשיבי ובטלי לגבי טלית ואפי' אין שם אלא חוט א' יוצא. ב\"י. ועיין בדרישה ולקמן סי' ש\"א: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " עשאה כותי פסולה פירוש קשרן וענבן ואע\"פ שכבר טוון לשמן והטעם מדכתיב דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואשה כשירה וכו' ולא מדמינן לתפילין אלא לסוכה דכשירה בגנב\"ך והטעם מדממעטינן כותי מבני ישראל ולא אשה ש\"מ דאשה בכלל בני ישראל היא אי לאו דהוה מצות עשה שהזמן גרמא ושאני תפילין דגלי לן קרא כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. אבל מרדכי צידד לאסור עשיית הציצית ע\"י אשה וכ\"פ מורי הרמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " השואל טלית מחבירו פטורה דכתיב כסותך אבל ודאי שאל טלית מצוייצת פשיטא דמברך עליה אפילו בתוך ל'. הרא\"ש ולאחר ל' יום חשובה כשלו וחייב להטיל בה ציצית: "
+                ],
+                [
+                    " טלית של שותפין כו' דכתיב על כנפי בגדיהם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מותר להתיר ציצית מטלית זה כו' דלא שייך כאן תעשה ולא מן העשוי כיון דצריך לחזור ולכרכה ולתקנה בטלית זה כבתחילה ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אינו יכול ליקח הכנף כו' משום דעל כנפי בגדיהם בעינן והכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשייה. רש\"י. וכן כתב הרא\"ש ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " תלה החוטין בין ב' כנפים כו' אע\"פ דכבר כתב רבינו דין זה בכנף א' בסימן י\"א וכ\"ש בזה י\"ל דה\"א דשאני התם דמיד שקשר הציצית א\"א להכשירם כי אם בחתוך להכי פסול אבל כאן דאפשר להכשיר מיהא כנף א' אפי' בלא חתוך וכגון שיתיר קשר של ציצית השני ויניח זה האחד א\"כ יהיה ציצית אחד מיהא כשר קמ\"ל כיון דמתחלה תלאן בין שניהן ודעתיה להניח בו ב' ציצית קרינן ליה תעשה ולא מן העשוי ופסולין שניהם אפי' התיר אחת מהן א\"נ י\"ל דקמ\"ל דכשלא קשר אלא ציצית אחת נמי פסול משום תעשה ולא מן העשוי אע\"ג דעדיין לא קשר השני ואם ירצה יניחו לזה הא' ציצית ארוך קמ\"ל דאפ\"ה פסול ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " נקרעה הטלית תוך ג' כו' אינו רשאי לתופרה פירש\"י אפילו נקרע כל שהוא דלמא פייש מידי מחוט התפירה ויניחנה ויוסיף עליה ז' חוטין לשם ציצית ואיכא תעשה ולא מן העשוי אבל חוץ לג' ליכא למיחש דשם לא חזו לתלות ביה ציצית ולה\"ט מותר לתפור בחוטי קנבוס שאינם ראויים לציצות עכ\"ל רא\"ש ועיין בדרישה ובתשובת רא\"ש כלל כ' נראה שתופס ל' רש\"י עיקר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שיעור טלית להתחייב בציצית כל שהקטן כו' וגדול אינו מתבייש כו' אבל אם אין הקטן כו' אף על פי שהגדול יוצא בה כו' פטור ולכאורה משמע דרבינו תרתי קאמר דבעינן שיהיה קטן בן ט' מתכסה בו וגם בעינן שהגדול יוצא בו ואם כן תימה למה לא סיים ג\"כ בסיפא שאם אין הגדול יוצא בה אע\"פ שהקטן מתכסה בה פטורה. וע\"ק דיציאת הגדול בה לשוק אין לו התלות בשיעור טלית וא\"כ למה התחיל שיעור טלית כו' משמע דהכל תלוי בשיעורו. וע\"ק דמה טעם יש בדבר אם יש שיער בטלית מה לי ביציאת הגדול בו לשוק אטו היושב בביתו לא יתחייב בציצית ואי אפשר להבין דברי רבינו כ\"א בהקדמת הגמרא והרמב\"ם וז\"ל הברייתא בפרק התכלת (מנחות דף מ') טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו והגדול יוצא בה דרך עראי חייבת בציצית אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אע\"פ שהגדול יוצא בה דרך עראי פטורה עכ\"ל וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ג דציצית כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא כסות שיש לה ד' כנפים או יותר על ד' ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק וא\"צ אחר לשמרו ולילך עמו ע\"כ והנה דבריו תמוהין יותר מדברי רבינו שהוא דילג מה שאמרו בברייתא והגדול יוצא בה כו' ולא כתבו כלל. וע��ד דמנ\"ל לרמב\"ם שיעור זה דבעינן קטן ההולך לבדו בשוק וכן מנ\"ל לרבינו שבעינן קטן בן ט' כו' כיון שלא נזכר בגמרא וזה ודאי א\"א בלא כוונה וטעם גדול. ונראה שדעת הרמב\"ם ז\"ל בקוצר מילי להורות לך שמה שאמרו בברייתא והגדול יוצא בה דרך עראי אינו תנאי כלל דא\"כ יפלו בה כל הקושיות שהקשתי לעיל אדברי רבינו הטור אלא שהעיקר שבא בברייתא לאשמועינן הוא דכל טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו הוא שיעור טלית להתחייב ציצית ומפני שאי הוה תני הכי בקיצור לא הוה ידעינן באיוה קטן משערינן אם בקטן בן ד' שנים או בן ח' ט' שנים לזה תני והגדול יוצא בה לשוק פי' אם הקטן הוא כל כך גדול שאותו טלית שהוא מתכסה בו ראשו ורובו יוצא בו הגדול דרך עראי בקטן כזה משערינן וטלית שהוא מתכסה בו חייב בציצית אבל אם אין הקטן נרמז לעיל במלת גדול יוצא בו דהיינו במשל שהיא בן ט' או שהולך לבדו אם אינו מתכסה בטלית וה ראשו ורובו לא מיקרי כסות ופטור מציצית אפילו אם יש שוטה א' שיוצא בטלית קטן כזה לאו שמיה טלית. ובזה מיושב שלא תני נמי בסיפא אם הקטן מתכסה בו ואין הגדול יוצא בו איך הדין שוודאי כל שהקטן בן ט' מתכסה בו ראשו ורובו מסתמא כל גדול יוצא בו עראי לשוק וכן פירש\"י ז\"ל והגדול יוצא בה שאינו בוש לצאת בו בשוק ע\"כ משמע דמילתא דפסיקתא היא שכל שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו ממילא כל גדול אינו בוש לצאת כו והא דלא תני בקיצור טלית שקטן בן ט' מתכסה בו ראשו ורובו חייב לאו מפני שהקטן מחויב בציצית אלא כל שהוא מתכסה בו ממילא הגדול יוצא בה לשוק אבל ודאי א\"א לומר שזה לבד כוונת הברייתא לומר לך שכל טלית שהקטן מתכסה בו חייב בציצית הוא מפני שגדול יוצא בו ולא לאורויי לך שיעורא דטלית. דא\"כ הו\"ל למיתני טלית שגדול יוצא בה עראי חייבת ושאינו יוצא בה כו' אלא ודאי זה עיקר מה שבא לאשמעינן בברייתא הוא ששיעור הטלית משערינן באם שהקטן מתכסה בו או לא ואין חילוק בין אם הגדול יוצא בו או לאו ומה שאמר והגדול יוצא בה כו' הוא פי' השיעור וגם טעם השיעור רצונו לומר דמרמז כך שמיירי מקטן כזה שהוא גדול כל כך במסתמא כל גדול יוצא בלבושו עראי וזהו חדושא דברייתא. ולכן קיצר הרמב\"ם ודילג מה שאמרו והגדול יוצא בו דכיון שאינו אלא לפרושי שיעורא ופי' בהדיא השיעור דהיינו שהולך לבדו בשוק והוא הוא השיעור שכתב רבינו דהיינו בן ט' כנ\"ל דעת הרמב\"ם וראייה לדברי מדברי הראב\"ד שכתב שם על הרמב\"ם ז\"ל יפה אמר שלא בכל קטן משערינן אלא בזה שיכול לילך לבדו שהרי אמרו והגדול יוצא בה דרך עראי אלמא דלא בכל קטן משערינן עכ\"ל הרי אם נדקדק בהראיה שהביא לדברי הרמב\"ם הוא מבואר שפירש הברייתא כמ\"ש שמה שאמרה והגדול יוצא כו' אינו תנאי אלא פירש השיעור. ובזה מבוארים ג\"כ דברי רבינו וה\"פ שיעור טלית כל שקטן בן ט' מתכסה בו ראשו ורובו שאז ודאי חייב בציצית בין אם הגדול יוצא בו דרך עראי או לאו וזהו שדקדק רבינו לכתוב שיעור טלית כו' וכן הרמב\"ם ג\"כ דקדק לכתוב ותהיה מדתה כו' כי עיקר דין זה שנלמד מברייתא זהו כמה שיעור טלית. ומ\"ש וגדול אינו מתבייש כו' רצה ג\"כ לכתוב מילתא בטעמיה דכל שהוא בן ט' מסתמא כל גדול מתכסה בו. א\"נ בא לרמוז לך מניין לו שיעור זה ואמר שמרומז במה שאמרו בברייתא וגדול יוצא בו כו' וכמ\"ש ולהכי לא סיים אלא במה שאם אין הקטן מתכסה בו שוודאי כל שהקטן מתכסה בו כל גדול יוצא בו דרך עראי. אבל אין כל גדול בוש לצאת בטלית קטן לגמרי שלפעמים אדם שוטה אינו חש ויוצא ודו\"ק. ויען כי ראיתי בב\"י שהאריכו מהרר\"י אבוהב ומהר\"י חביב לדבר בזה אמרתי לגלות דעתי. ואם גם דעתם כן מה טוב ואם לאו אני מדברי לא אזוז ודו\"ק. וכתב בא\"ח ששיעור קטן מתכסה ראשו ורובו פי' בארכו וברחבו. ומ\"ש רבינו קטן בן ט' לפי שכל פחות מבן ט' צריך לשומרו בשוק והיינו שיעורא דרמב\"ם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " סומא חייב בציצית דכתיב אשר תכסה בה מ\"מ והא דכתיב וראיתם אותו למעט כסות לילה כדלקמן סימן י\"ח וא\"ת מה ראית איפוך אנא. י\"ל דמרבה אני כסות סומא שיש בראיה אצל אחרים משא\"כ כסות לילה וממלת אשר שהוא מיותר בפני עצמה מרבינן בעלת ה' כדלעיל סימן י': "
+                ],
+                [
+                    " ונשים ועבדים פטורים דהוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא: "
+                ],
+                [
+                    " חייבין מספק רמב\"ם פרק ג' משום דספק דאורייתא לחומרא: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרמב\"ם ז\"ל כו'. מה שאמר והוא הולך לשיטתו כו' ר\"ל לשיטתו שביאר בפרק ג' דציצית עיין שם והלשון הולך לשיטתו קצת דחוק כיון שלא הזכיר עד הנה דעת הרמב\"ם בזה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל ר\"ת כתב שיכולות כו' דכיון שמקבלות שכר שהרי אמרו גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה אבל שכר מיהא איכא שייך שפיר למימר וצונו: "
+                ],
+                [
+                    " ויותר טוב שלא יברכו צ\"ע דלקמן סימן תקפ\"ט גבי שופר כתב דאע\"ג דנשים פטורות יכולין לתקוע ולברך ואין מוחין בידן. רש\"ל. וכן מצאתי שתמה מהרא\"ף ע\"ז בהגהותיו: "
+                ],
+                [
+                    " קטן שיודע להתעטף ברייתא ס\"פ לולב הגזול וכתבו הה\"מ פ\"ג דאיתא בירושלמי לא סוף דבר של עיטוף אלא שיודע להשליך ב' כנפות לאחוריו וב' מלפניו בשעת ק\"ש הביאו הב\"י כאן ובסימן כ\"ד ובמרדכי כתב גם כן שיודע לאחוז הציצית בידו בשעת ק\"ש ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לילה לאו זמן ציצית היא כו' כבר כתבתי הטעם ריש סימן י\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " י\"א כל מה שליבש בלילה כו' דעת ר\"ת הביאו הרא\"ש וכן כתב הרמב\"ם מותר ללבוש כו': "
+                ],
+                [
+                    " ומאימתי מברך כו' עיקר הראייה היא מזה דמשמע דמיירי בכסות המיוחד ליום מדקאמר מברך עליה כשיבא זמן ציצית ואפ\"ה קאמר ברישא דמותר ללבוש ציצית בלילה ולא יברך עליה ש\"מ דאפי' המיוחד ליום אינו מברך עליה בלילה ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " משיכיר בין תכלת שבה כו' כתב ב\"י אפשר שלמד כן מק\"ש ורבינו יונה מסופק בזה אם נדמה אותו לתפילין דזמנו משיכיר חבירו. ובמרדכי כתב כיון דלא כתיב ביה יום אלא וראיתם אותו בראייה תליא מילתא ומעמוד השחר שרי וכן עמא דבר עכ\"ל. ואחר תפילת ערבית אפילו הוא יום אין מברך עליה מהרא\"י סימן קכ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " וסדינין אע\"פ כו' כתב ב\"י מנהג פשוט שלא להטיל ציצית לסדינין בין הם של פשתן בין הם של צמר עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין חיוב ציצית אלא בטלית כו' כרב נחמן אליבא דרב פרק התכלת דאמר ציצית חובת גברא היא. כתב מורי שמעתי שיש מחמירין לבדוק הציצית אפילו כשכופלין הטלית משום דשמואל הבר כלי קופסא חייב בציצית ויש פוסקין כמותו אבל הרי\"ף כתב דשמואל ליתא וכן נ\"ל ע\"כ: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " או מתגר א\"י כשירה כו' מן התגר הקבוע ומוחזק ליקח מישראל ולמכור דחזקה לא מרע נפשיה להפסיד סחורתו ולקח מן המומחה ואפילו עסקו בשאר סחורות נמי מהימן שהוא מוחזק שאינו משקר שאם ימצא בדאי בדבר אחד שוב לא יאמינוהו. ע\"כ. ואם זה מיירי מתכלת או מלבן עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואין מוכרין כו' לשון הרמב\"ם ואין מוכרין טלית המצוייצת עד שיתיר ציציותיה שמא יתעטף ויתלווה עמו ישראל ע\"כ. וטעם זה איתא שם בגמרא ועוד טעם אחר. פירש\"י ונמ\"י משום זונה כותית שהוא יתננו לה באתננה ותאמר פלוני ישראל נתנה לה ויבא לידי חשד וכתב עוד נמ\"י דלאו דוקא למכור אלא אפילו למשכן ולהפקיד ולתת במתנה אסור אא\"כ הוא לפי שעה דליכא למיחש להכי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ויכול לזרקן פי' אפי' בעודן ראויה למצות ציצית: "
+                ],
+                [
+                    " למיסר בי' פי' לקשור בו דבר: "
+                ],
+                [
+                    " הושענא לאורוחי לולב הדם וערבה כולם נקראים הושענא: "
+                ],
+                [
+                    " ואתרוג דמצוה למיכליה פי' אפילו הוא גדול כל כך שישאר בשיעורו ואפי' בשאר ימים דיוצאים בחסר אפ\"ה אסור למיכל מיניה משום בזיון. והיינו דוקא אם הקצהו לכולי יומי אבל אם ליום אחד בלבד הקצהו כולו והשאר ימים הקצהו מקצתו מותר למיכל מיניה בשני ואפי' משום בזיון ליכא כדלקמן סי' תרס\"ה ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " משא\"כ כאן וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל מותר ליכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ. נפסקו ציציותיו זורקן לאשפה אם רוצה וטוב להחמיר ע\"כ גירסת ספר רבינו שבידי. ואינו נכונה כלל דבהדיא כתב הרמב\"ם פ\"ג דציצית כדברי השאלתות דהא דתניא בברייתא נזרקין כשעבר זמן מצוותן דוקא. וכן כתב ב\"י דהרמב\"ם ס\"ל כדברי השאלתות לכן נ\"ל דט\"ס הוא לפני וכצ\"ל משא\"כ בכאן וטוב להחמיר. וכן הוא ברוב הספרים: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " העושה ציצית לעצמו כו'. תוספתא פ' בתרא דברכות וכתבוהו התוס' פרק התכלת ומשמע מלשונם דכל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וכיוצא בו וכן כל מצוה שהיא קנין לו כמו ציצית תפילין וכיוצא וכן מצוה שאינה תדירה כגון מילת בנו וכיוצא מברכין בשעת עשייה שהחיינו וכ\"כ הרמב\"ם פ\"א דברכות אבל רבינו שכתב כאן מברך שהחיינו ובתפילין לא כ\"כ כתב מהר\"י אבוה\"ב דס\"ל דלא קי\"ל כההיא תוספתא אלא אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שהיא מזמן לזמן כדמשמע ממ\"ש בהל' פסח סימן תל\"ב גבי ביעור חמץ ומש\"ה לא כתב בתפילין שמברך שהחיינו. ומ\"ש בציצית שמברך אינו מטעם המצוה אלא מטעם קנה כלים חדשים וכ\"כ בע\"ה דזהו הטעם ע\"כ בין למר ובין למר אם לא בירך בשעת עשיית הציצית אומר בשעת עטיפה ראשונה כדאמרינן בסוכה ולולב וכן לקמן סימן רכ\"ג גבי כלים חדשים שאם לא בירך בשעת קנייה מברך בשעת תשמישתו בהם ראשונה. ולשון מורי אין נוהגין כן כדאיתא בהדיא בחוס' פרק לולב וערבה (סוכה דף מ\"ו) עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ההולך בבה\"ק צריך להגביה כו' עד ועכשיו מחרפין אותנו פי' דוקא אם נגררין ע\"ג הקברים הוא דאסור משום דהוא מחרף המת כאדם המראה בושתו וקלוחו של חבירו בפניו. אבל אם אינן נגררין ע\"ג הקברים אפילו לבוש מלבוש של ציצית לית לן בה אם לא שמיוחד לקיים בו מצות ציצית כגון טלית קטן שאז אף שאינן נגררין ע\"ג הקברים אית ביה משום לועג לרש וכמו שמסיים רבינו סימן זה. וכ\"כ תלמידי רבינו יונה בהדיא והביאם ב\"י וז\"ל מורי עיין בי\"ד סי' שס\"ז ומשמע שם דוקא טלית גדול שלובשים אותו למעלה (מדנקט שם אבל טליתות שלנו שאין אנו מכוונין כו' דמשמע כעין שאנו לובשין טליתות גדולים למעלה וק\"ל) מן הבגדים והוא מגולה אבל טלית קטן שלובשים תחת הבגדים אין בו משום לועג לרש עכ\"ל. וכן הסכים ב\"י דכל שתחת למדיו מודה ביה רבינו יונה דלית ביה משום לועג לרש וע\"ל סימן מ\"ה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " צריך ליזהר בו בשעת התפלה ס\"א בשעת ק\"ש. ונראה דרבותא קאמר דאפי' בשעת תפלה יש לו ליזהר שיהיו עליו ציצית וכ\"ש בשעת ק\"ש שמזכיר בפירוש מצות ציצית נמצא שכשאין לו מעיד עדות שקר בעצמו: "
+                ],
+                [
+                    " כתב בעל העיטור ואותן שמקבצים כו'. כאן האריך ב\"י והעלה שמצוה לאחוז הציצית ביד שמאלית נגד לבו בשעת ק\"ש רמז לדבר והיו הדברים האלה על לבבכם וכ\"כ בש\"ע והוא מהגהת מיימוני שכ\"כ בשם המדרש שוחר טוב וכתב עוד ב\"י בשם מהר\"מ רקנטי ז\"ל סוף פרשת שלח לך. כשמסתכל בציצית אז מסתכל בב' ציציות שלפניו שבהם י' קשרים רמז להווייות עכ\"ל ר\"ל י' הווייות הקודש שהם קשורין ואחודין זה בזה ואני שמעתי עוד שכל אחד מהציציות יש בו ה' קשרים וח' חוטין כמנין אחד וכשתתחבר ב' ציציות שלפניו להסתכל בהם עולין כ\"ו כמניין שם הוי\"ה עכ\"ל ב\"י ואני אומר רמז לדבר וראיתם אותו ר\"ל ע\"י ראיית הציצית תראו ותבחנו את שם ההויה וק\"ל. כתב עוד בש\"ע שגם מה שנותנין על העינים ונושקין אותן הכל משום חבוב מצוה: "
+                ],
+                [
+                    " גדולה מצות ציצית כו' דכתיב וראיתם כו' ברייתא פרק התכלת וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן ופי' רש\"י שקולה מצוה זו מדכתיב את כל מצות ה' ועוד דציצית בגי' ת\"ר וה' קשרים וח' חוטין הרי תרי\"ג ע\"כ. ודברי רבינו משתמעי' שהכל ענין אחד וצ\"ל שרבינו השמיט מלת ועוד שלא במתכוין. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ג\"פ כתיב ציצית כו' וחד מינייהו לציצית כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכתיב התם את ה' אלהיך תירא אותו כו' אותו אותו יליף מה התם שכינה אף הכא שכינה: "
+                ],
+                [
+                    " והחזיקו בכנף איש כו' פרק במה מדליקין ופי' רש\"י בשכר הכנף יחזיקו בכנף איש יהודי עשרה אנשים מכל לשון הרי ת\"ש לשבעים לשון וד' כנפות יש לו הרי אלפים ות\"ת. וכתב נמ\"י וזה מפני שיכירו בזמן ההוא כמה גדולה מצוה זו וכי היא שהגינה עלינו בגילה ומביאה אותנו לחיי עוה\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו מצות ציצית ס\"פ השואל ופי' רש\"י זה ציצית שמלובן הבגד ע\"כ. ונ\"ל פי' שהציצית הם התכלית והגמר של טלית והוא מכונה בשם לובן כי אם אין בו ציצית אין מצוה בלבישת הטלית וק\"ל. וז\"ל נמ\"י סוף הלכות ציצית זה מצות ציצית שמלבן תמיד בטהרת הגוף והנפש שלא לתור אחרי לבו ואחרי עיניו: "
+                ],
+                [
+                    " ושמן על ראשך אל יחסר כו' גם זה שם ופירש\"י אלו תפילין שהם שם משמן הטוב דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. ותניא ר\"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש ע\"כ. ונ\"ל דה\"פ שם ה' ר\"ל אותו שם ה' שעליו אומר ר\"א כי שם ה' נקרא עליך אלו תפילין כי אותיות שם בכלל שמן וק\"ל. אלא שמלת הטוב ל\"ל. לכן נראה לי דהכי יליף ליה כיון דמקרא ע\"כ יוצא מפשוטו דאטו יזהירנו למה שימשח האדם תמיד ראשו בשמן אלא ודאי רמז אתפילין שנקראים שם והם נרמזים בכלל שמן שהרי טוב שם משמן טוב. ועיין נמ\"י סוף ��לכות קטנות: "
+                ],
+                [
+                    " שנאמר והחוט המשולש כו' ותפילין של ראש ושל זרוע חשיב כחד: "
+                ],
+                [
+                    " ואומר חונה מלאך ה' כו' המצות נקראים ג\"כ מלאכי שהם שלוחי המקום אל ישראל. בשם מורי ועיין סמ\"ג סי' ג' ד' ע\"ב. ר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " סביב ליראיו ויחלצם פירש\"י ויחלצם מחטא וכתב ב\"י נ\"ל דקשיא ליה מאי מייתי ר\"א מהקרא דחונה מלאך ה' סביב ליראיו דלא מיירי במקיימי מצות אלא ביראת שמים וגם ויחלצם משמע שמצילם מפגעי העוה\"ז לכך פי' דהני יראים הם החרדים אל דבר ה' לקיים מצותיו והאי דקאמר ויחלצם היינו לומר שמצילם מן החטא עכ\"ל. וא\"ת מאי ואומר דקאמר ר\"א. י\"ל דאם לא הביא אלא פסוק והחוט המשולש היה אפשר לומר דאין ראיה דלמא אשאר ג' מצות קאי לכך מביא פסוק חונה מלאך ה' סביב ש\"מ דמיירי ממצות שהם מסבבים האדם והם ע\"כ תפילין ציצית ומזוזה. ומחונה מלאך גו' לחוד נמי אין ראייה דדילמא מצות ציצית לבדה היא המצילתו מכל חטא שהרי גם היא מסבבת האדם מכל צדדיו. לכן מביא פסוק והחוט המשולש כו'. רמ\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואחר שנתעטף בציצית יניח כו'. הא דציצית קודם תפילין משום שהוא תדיר טפי ועוד דמצות ציצית שקולה כנגד כל המצות ע\"כ ראוי להקדים. נמ\"י. ומהרי\"ו כתב משום דמעלין בקודש ומיהו אם אין ציצית מזומנים א\"צ להמתין. רמ\"א. וב\"י האריך כאן בשם הזוהר ושאר מפרשים ומסיק דהדרך הנכון לברך על טלית קטן בביתו וגם תפילין של יד ושל ראש מניח בביתו ואז יבא לב\"ה ויתעטף בטלית הגדול ובזה יצא כל הדעות: "
+                ],
+                [
+                    " הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים וכו' בתפילין שבראש משעבד הנשמה שהיא במוח להש\"י ובשל יד משעבד גופו לכך צוה לשום אותה נגד הלב שהוא עיקר התאות והמחשבות ויזכור את בוראו וימעט את הנאותיו. תוס' פרק היה קורא: "
+                ],
+                [
+                    " ויטול ידיו ויניח כו' וציצית לא חשיב מטעם שכתבת ולעיל סימן ב': "
+                ],
+                [
+                    " ויקרא ק\"ש ויתפלל משמע שגם בשעת תפילה צריך שיתפלל ותפילין בראשו ב\"י בשם ר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " כאילו מעיד עדות שקר כו' לישנא מעליא נקט רש\"י. ור' יונה פי' דעולא ס\"ל כיון שהוא קורא וקשרתם לאות על ידך וגו' ואין מניחם נמצא שמעיד שקר על עצמו שמה שאמר אינו אמת ואע\"פ שעשה המצוה שיצא ידי ק\"ש אפ\"ה עובר עבירה מצד אחר שהעיד עדות שקר על עצמו. ור\"י סבר דאפילו מצוה עצמו לא עשה בשלימות כיון שלא קיבל עליו עול מלכות שמים דהוי כמו שמקריב תודה בלא מנחה. ב\"י ע\"כ. הא דקאמרי כל הקורא ק\"ש בלא תפילין ולא אמרו בלא טלית לפי שאינה מצוה וחובה כדלעיל סימן כ\"ד. מורי: "
+                ],
+                [
+                    " כאילו הקריב עולה בלא מנחה שחייבו הכתוב להקריב עמה דכתיב ועשירית האיפה וגו' אף הקורא ואינו מקיים אינו גומר המנחה: "
+                ],
+                [
+                    " זבח בלא נסכים פי' עולה בלא יין המתנסך ע\"ג המזבח אחר עולה וזבח והוא הדין דהוה מצי למימר כאילו הקריב עולה בלא מנחה ונסכים דהא עולה נמי טעונה נסכים אלא לישנא דקרא נקט עולה ומנחה זבח ונסכים. רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " והקריב עליו כל קרבנות שנאמר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה כו' אע\"ג דלא נזכר תפלה בפסוק זה (ולע\"ד נראה שהתפלה מרומז במלת כפי ע\"ד נשא לבבינו אל כפים וכו') ה\"פ והלא דוד ודאי לא היה כהן וא\"כ מאי ואסובבה מזבחך ה' דקאמר אלא ודאי התפלה שהיה מתפלל בנקיון היא במקום קרבן שכל תנועותיה כתנועת הקרבן כמ\"ש לקמן סוף סימן צ\"ח הילכך נחשב כאילו סובב מזבח להקריב קרבנותיו ומיהו זה אינו אלא דוקא כשקרא ק\"ש והניח תפילין דבלא\"ה אין תפלתו תפלה גמורה דהא צריך לסמוך גאולה לתפלה כמ\"ש לקמן סימן קי\"א גם תפילין צריכין שיהיו על ראשו בשעת תפלה כמ\"ש לעיל ועוד דאם תאמר דא\"צ לעשות כל זה א\"כ אינו ראייה מדוד לומר דנחשב כאילו הקריב כל הקרבנות דדילמא דוד עשה הכל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כי שם ה' נקרא כו' ודרשינן אלו תכילין שם ה' נקרא ר\"ת שי\"ן שבתפילין שבראש בעל הטורים פרשת כי תצא. וי\"מ כי וראו כל עמי הארץ גו' אינו שייך כי אם בשי\"ן שבראש שהיא נראית לעין כל והיא לאות גדול משא\"כ באות יו\"ד של תפילין של יד שאינה נראית דכתיב והיו לך לאות לך לאות ולא לאחרים לאות כדלקמן סימן רכ\"ז בשם ר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " שצונו המקום להניח ד' פרשיות דכתיב והיו לך לאות על ידך: "
+                ],
+                [
+                    " ויניח של יד תחלה בס\"פ הקומץ תנא כשהוא מניח מניח של יד תחלה דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפות בין עיניך. וע\"ל סימן כ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין פי' והיא קאי ג\"כ אשל ראש אלא בעבור דבשל ראש יש ד' בתים ושיני\"ן והיא גמר מצוה הוסיפו עליו עוד ברכה על מצות. תוספות פרק הרואה. ולפי זה ברכת להניח שייכא על התחלה שמתחיל לעשות המצוה ועל של ראש שהיא סוף המצוה שייך ברכת על מצות ושניהם שייכים להדדי ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ רש\"י והרבה מהמחברים וכ\"כ ב\"י ואומרים אחר הברכות ברוך שם כו' וכן הביא הב\"י שהיה נוהג כן מהרר\"י חביב: "
+                ],
+                [
+                    " ומברך עליהן משעה שמתחיל להניחן כו' ז\"ל הרמב\"ם וכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן לפיכך צריך לברך על תפילה של יד אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירתם וקשירתם זו היא עשייתן ע\"כ וכתב ב\"י דהיינו טעמא דהרמב\"ם דס\"ל לא יברך קודם הנחה על הקיבורת אע\"ג דכ\"ש דהוא טפי עובר לעשייתן משום דבעינן שיברך קודם עשייתן בסמוך וקשירתם הוא עשייתן ואם היה מברך קודם להנחתן הו\"ל קודם דקודם וכ\"פ בש\"ע וכן בשל ראש לאחר שיניחם על הראש קודם שמהדקם וכ\"כ רמ\"א שם ואע\"פ שרבי' והרא\"ש כתבו משעת שמתחיל להניחם צ\"ל דלא באו אלא לאפוקי אחר קשירתם שהוא מיקרי הנחה. בגמרא פרק הקומץ סוף (מנחות דף ל\"ה) וז\"ל אמר שמואל תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן איני והאמר שמואל כל מצות מברך עליהן עובר לעשייתן אביי ורבא דאמרי תרוייהו משעת הנחה עד שעת קשירה ופירש\"י משעת הנחתן משמע לאחר שכבר הניחן ותירצו אביי ורבא דלא איירי אחר גמר הנחתן אלא משעת ההתחלת ההנחה. ע\"כ. ומ\"ה כתבו ג\"כ רבינו ורא\"ש משהתחילו להניח ולעולם ג\"כ מיירי לאחר שהניחן על הקיבורת וכדעת הרמב\"ם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם דיבר עבירה היא בידו כתב מהרא\"י סימן ק\"ז דאפילו למאן דס\"ל דבח\"ה אינו מברך על התפילין אפ\"ה סח בין תפילין לתפילין עבירה היא בידו דאין עיקר הטעם משום שמביא את עצמו לברכה אלא שהסיחה עצמה עבירה וצריך לחזור ולברך. ובמרדכי כתב שאם סח לצורך תפילין לא הוה הפסק כמו גבי ברכת המוציא: "
+                ],
+                [
+                    " כיון שברכה שניה חוזרת גם אשל יד ר\"ל על ברכה כל יד כי הברכה של יד שהיא להניח קאי על תפילין של יד ושל ראש עכ\"ל רא\"ף. וב\"י הבין דברי רבינו דה\"ק כיון דברכה על מצות היא על גמר המצוה וקאי נמי על של יד וכמ\"ש לעיל ותמה על רבינו למה שינה מדברי הרא\"ש כו' ע\"ש ולפי דברי הרא\"ף שכתבתי לק\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' נשמטו ממקומן כו' צריך לברך ואם מחזיר אחד מהם מברך כמו שמניח תפילה אחת כדלקמן סימן כ\"ו ודוקא במשמש בהם להחזירם דאז הוה כהנחה חדשה ולכן מברך להניח. אבל מ\"ש התוס' והביאם ב\"י דמברכין לשמור חקיו היינו משום דאזלי לטעמייהו דס\"ל שיש לברך עליהן כ\"ז שממשמש בהו אפי' אם כבר הם במקומן לכך כתבו לברך לשמור חקיו אבל להרא\"ש ורבינו דאין מברכין אלא במחזירן למקומן אינו מברך אלא להניח עכ\"ל ד\"מ. ועי' בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואם אין לו אלא אחת מניח ומברך כו'. משנה ריש התכלת תפילין של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד ומברך על של יד כשהיא לבדה או כו' זהו כתב לשיטתו ושיטת אביו המבוארת לעיל סי' כ\"ה ולא קיי\"ל כוותיה: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' אם יש לו שתיהן כו' יכול להניח כו' ולא אמרינן כל זמן שהם בין עיניך יהיו שתים. ועי' בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מקום הנחתן של יד בזרוע שמאל ס\"פ הקומץ ת\"ר ידך זו שמאל ומייתי ליה מדכתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ב\"י. וז\"ל רא\"ף שנאמר ידך יד כהה ועוד דרשו וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין סמ\"ג. ומניין לזרוע שהוא קרוי יד דכתיב ותהיינה העבותים אשר על זרועיתיו כפשתים אשר בערו באש וימסו אסוריו מעל ידיו ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " בגובה הבשר כו' גם זה שם על ידך זו קבורת. ופי' הרא\"ש מקום קבוצת בשר (כמו קיבורא דאהיני שפי' אשכול תמרים): "
+                ],
+                [
+                    " שבין הקנה לכתף פי' בין הזרוע לפרק וכתף והיינו כר\"ת שהוכיח כן דמצות הנחת תפילין של יד משמע בכל מקום שהוא על הזרוע ולאפוקי מי\"א שקיבורת שאמרו בגמרא היינו גובה הבשר הסמוך לפרק היד: "
+                ],
+                [
+                    " ויטה אותם מעט כו' דכתיב ושמתם את דברי אלה על לבבכם שתהא שימה נגד הלב ולא על הלב ממש שצריך לקיים ג\"כ וקשרתם לאות על ידך: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יהא דבר חוצץ כ\"כ הרא\"ש בפסקיו ובתשובה וכתב טעמא משום דכתיב לאות על ידך שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין ידו כדדרשינן ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו. וכן לטוטפות בין עיניך שלא יהא דבר חוצץ ביניהם לבין עיניך ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואיטר יד ימינו מניח בשמאל ס\"פ הקומץ ת\"ר איטר יד ימין מניח תפילין בימינו שהוא שמאלו (ר\"ל ששמאלו היא ימין דידיה דרוב כחו בשמאלו) והתניא מניח בשמאלו שהיא שמאל כל אדם אמר אביי כי תניא ההיא בשולט בב' ידיו: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם הוא כותב בימינו כו' דעיקר תלוי בכתיבה שנאמר וקשרתם וכתבתם וכשמניח בשמאל קושר ומהדק בימין ועי' בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " עד שיגיע לאמצע האצבע לשון סמ\"ק משפט אורך הרצועה בזרועו עד אצבע צרדא ויכרוך סביב הצרדא ג\"פ. צרדא פירש\"י צרה דדא דהיינו אצבע שהיא צרה של אגודל והתוס' מוכיחין שר\"ל אצבע הגדול דהיינו אמה עיין בה\"ק. וכתב ב\"י והעולם נוהגין לכרוך ו' או ז' כריכות ובשם הזוהר כתב ש��ש ליזהר שלא ירחיק היו\"ד מהקציצה בתפילה של יד: "
+                ],
+                [
+                    " ומקום תפילין של ראש מהתחלה כו' עד סוף המקום שמוחו של תינוק רופס ס\"פ הקומץ בין עיניך זה קדקד. היכא. אמרי דבי ר' ינאי מקום שמוחו של תינוק רופס. ובתר הכי אמרינן גובה שבראש מנלן נאמר כאן בין עיניכם ונאמר להלן לא תשימו קרחה בין עיניכם מה להלן בגובה של ראש מקום שעושה קרחה אף כאן בגובה של ראש מקום שעושה קרחה וכתב הרא\"ש ע\"ז והא דאמרי' לעיל מקום שמוחו של תינוק כו' ל\"ד קאמר שיניח במקום המוח ממש ולא יותר אלא מקום הנחת תפילין ממקום שמתחיל השיער דהיינו שעושה קרחה עד מקום שמוחו של תינוק רופס והיינו דאמרינן מקום יש בראש להניח בו ב' תפילין עכ\"ל. וכן מסיק ב\"י רופס פי' בערוך מתרכך. ופ\"ג דמגילה איתא נתנו על מצחו או על פס ודו ה\"ז דרך מינות פירש\"י שאין שומע לפי' חכמים: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך שיהא הקשר מאחורי הראש למעלה בעורף ולא למטה בצואר ושיהא מול עורף כו' כצ\"ל וכן הגיה מורי וז\"ל הגמרא כרק הקומץ דף ל\"ה ע\"ב א\"ר יהודה קשר של תפילין צריך שיהא למעלה כדי שיהיו ישראל למעלה ולא למטה וצריך שיהיה כלפי פנים כדי שיהיו ישראל לפנים ולא לאחור ופירש\"י למעלה בגובה הראש ולא למטה בצואר כלפי פנים ממול עורף ולא בצידי הראש ל\"א כלפי פנים שיהא הקשר מבפנים והנוי של דלי\"ת מבחוץ כדאמרינן ונוייהן לבר עכ\"ל. מזה מוכח כמו שהגהתי דצ\"ל ושיהא כו' ודו\"ק. והמחבר תפס ב' הפירושים לדינא ולפ\"ז פי' מול עורף ממש ר\"ל שהקשר של תפילין יהא רואה את העורף והיינו כשהוא מונח עליו שאז הוא רואה אותו דומה למ\"ש רבינו בסמוך ז\"ל דהיינו כלפי השיער דר\"ל הצד שבו השיער. ומה שהאריך רבינו כאן הוא לאפוקי ממ\"ש בדרישה בשם רבינו אליקים ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך שיהא נויו וכו' פירש\"י הצד של הקשר שנראה בו הדלת יהא יראה מבחוץ ל\"א נוייהם של רצועות שהם חלוקות מצד אחד וצבועות שחורות והוא נוייהם וכתב הרא\"ש דתרתי הלכתא הם: "
+                ],
+                [
+                    " ולא לצד הראש פי' ולא יעשה צורת הדלת לצד פנים אפילו אם השמור לחוץ: "
+                ],
+                [
+                    " וגם הרצועות שסובבות כו' ה\"ה כל יד וכ\"כ הרמב\"ם וכ\"כ הרא\"ש בשם תשובת גאון ב\"י. ה\"ג כדי שיהא נוייהן לבר דהיינו הלבן כלפי השיער ושהוא חלק יותר וצבוע שחור ניכר מבחוץ. ועוד יש גירסא אחרת ואינו נכונה וה\"פ אותו צד שבו השיער של בהמה והוא החלק והצבוע שחור הוא הנקרא נוי הרצועות וצריך להיות לבר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם פיחת או הוסיף לשון ב\"י דע דהאי אם פיחת כו' אארכן נמי קאי וכך הם דברי הרא\"ש אבל לא פי' כמה יפחות ויפסל ומשמע שאפי' נשתייר כל שהו כשר וב\"י פסק כהרמב\"ם להתיר לפסול פירות משיעור ארכו או רחבו היכא דאפשר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וימשמש בהן כל שעה כו' דיליף ק\"ו מציץ שלא היה כתוב בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה יהיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בם אזכרות הרבה עאכ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " ואח\"כ בשל ראש. שלא יעבור על המצות: "
+                ],
+                [
+                    " ואח\"כ יחלוץ של יד ויניחן עליהם כו' דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך צריך שיהיו שתים ומה\"ט צריך לחלוץ של ראש תחלה ולהניח של יד תחלה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שאין הלכה כבני מער��א שהיו מברכין כו' ודורשין אותו כו'. ס\"פ הקומץ תנא ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים פרט לשבתות וי\"ט דר\"י הגלילי ר\"ע אומר לא נאמר חקה זאת אלא לענין פסח בלבד ומפרש בגמרא דס\"ל לר\"ע דלילה זמן תפילין הוא ושבתות וי\"ט דלאו זמן תפילין הן נפקא ליה מדכתיב והיה לך לאות יצאו שבתות וי\"ט שהן גופן אות. וכתב ב\"י ז\"ל והדבר מבואר שישוב לשון רבינו כך הוא שאין הלכה כבני מערבא שהיו מברכין לשמור חקיו והטעם שאין הלכה כמותן הוא מפני שטעמם היה משום דקסברי לילה לאו זמן תפילין הוא ודורשים אותו מושמרת את החקה כו' ולפיכך היו מברכין לשמור חקיו כשסלקו אותן סמוך לשקיעת החמה אבל אנן קי\"ל לילה זמן תפילין הוא וקרא דושמרת את החוקה לא איירי במצות תפילין אלא במצות פסח הילכך אין לברך אף כשיסירם בלילה כדסברי בני מערבא ואפילו בע\"ש בין השמשות דלכ\"ע צריך לסלקן דהא שבת לאו זמן תפילין הוא לד\"ה עכ\"ז אין לברך משום דמה שצריך אז לסלקן לא מושמרת את החקה ילפינן ליה דהוה משמע דחייב הוא להסירן עכ\"פ דכל השמר פן ואל לא תעשה הוא וכיון שהיה חיוב לסלקן ודאי יש לברך על הסילוק. אלא הטעם משום דכתיב בהן והיה לאות כו' ילפינן לה דיצאו שבתות ויו\"ט שהן גופן אות וכיון דלא נאמר בהו לשון שמירה משמע דה\"ק קרא בימים שאינם אות אתה חייב להניח ולא בימים שהן גופן אות ואין במשמע זה איסור להניחם בימים שהן גופן אות וא\"כ לא שייך לומר דנברך ואפילו ברכה מעין קרא והיה לאות נמי לא יברך. וזהו שדייק רבינו וכתב הילכך אין לברך כלל כלומר לא ברכה לשמור ולא ברכה דמעין קרא דוהיה לך לאות ובהכי ניחא אע\"ג דממעטינן לילה מציצית משום דכתיב וראיתה אותו לא מיתסר ללובשו בלילה כיון דלא כתיב ביה לשון שמירה. ולפ\"ז צ\"ל דמ\"ש רבינו דבע\"ש בין השמשות צריך להסירם לא משום דאסור להניחם הוא משום דכיון דאינו זמן חיובם צריך להסירם דחיישינן דלמא נפיק בהו לר\"ה ואע\"ג דמדאורייתא לא מיתסר למיפק בהו לא הוה גזירה לגזירה דכיון דאין לו צורך כלל להניחם אפילו למידי דרבנן חיישינן עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וראיתי כתוב מ\"ש ר' האי הרשות בידו כו' ואני תמה כו'. וב\"י כתב ישוב לרב האי דמספקא ליה אי הלכה כמ\"ד לילה לאו זמן תפילין הוא או כמ\"ד זמן תפילין הוא הילכך דעביד כמר עבד ודעביד כמר עבד. א\"נ רב האי קאי כשמסלקן בע\"ש ובעי\"ט ומספקא ליה אי הא דממעטינן מוהיה לאות וגו' היינו לחיובא דאינו חייב להניח בהם תפילין אבל איסורא ליכא וא\"כ א\"צ לברך א\"ד ממעטינן להו לגמרי ואיסורא נמי הוה להניח בהם תפילין וא\"כ צריך לברך הלכך הרשות בידו וע\"ש עוד: "
+                ],
+                [
+                    " דודאי כיון שאינו חייב הוה ברכה לבטלה. עבד\"ר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " זמן הנחתן בבוקר משיראה חבירו כו' פ\"ק דברכות דף ט. וכתב הר\"ר יונה והטעם שתלו אותו כשיראה חבירו לפי דבתפילין כתיב ראיה דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ואיתא בירושלמי במה אנן קיימין אי ברגיל אפי ברחוק טפי חכים ביה. ואי בשאינו רגיל אפילו בקרוב לגביה לא חכים ביה תפתר ברגיל ואינו רגיל ע\"כ וכתבוהו הרא\"ש ור\"י ולפיכך כתב רבינו הרגיל עמו קצת ב\"י. ה\"ג ברוב הספרים זמן הנחתן כו' אע\"ג דקי\"ל לילה זמן כו' אבל לכתחלה אין להניחן קודם הזמן הזה ואם צריך כו'. ונ\"ל דה\"פ זמן הנחתן משיכיר חבירו ולא קודם לכן והוקשה לו הא קיי\"ל דמדינא לילה ��מן תפילין הוא אלא שאין מורין כן מטעם גזירה בעלמא שמא ישן ויפיח בהם א\"כ כיון דאינו אסור אלא מה\"ט למה כתבו שיעור משיכיר חבירו יניח תפילין ולא קודם לכן והא מיד שיעמוד בבקר אחר שישן כבר תו ליכא למיחש לשמא יפיח בהן דכיון שהוא בהקיץ מסתמא יראה לשמור עצמו מהפחה וא\"כ מיד בקומו יהיה רשאי להניחם וזהו דאע\"ג דקי\"ל כו'. וקאמר היינו לענין כו' פי' דהא דאמרינן דמדינא מותר תפילין בלילה אלא שגורו משום שמא יפיח היינו שלא יצטרך לחלוץ התפילין שהן עליו כבר מבע\"י כ\"ז שבטוח לו שלא ישן בהם אבל להניח לכתחלה איסור נמי הוי הילכך להניחם קודם שיכיר חבירו אע\"ג דודאי לא ישן ולא יפיח בהם אעפ\"כ אסור מטעם דבראייה תליא מילתא ומסיק ואם צריך לצאת לדרך אז מותר לו להניחן קודם שיכיר חבירו אך שלא יברך עליהן כיון דעדיין לאו זמן ראייה הוא. והר\"ר פרץ חולק וס\"ל דאפילו לכתחלה מותר להניח בברכה קודם שיכיר חבירו כיון דעיקר הטעם הוא משום שינה. שוב ראיתי בש\"ע שחיבר מהרמ\"י משמע כמו שפירשתי וק\"ל. ועי' בדרישה כתבתי פי' וגירסא אחרת וכתבתי הוכחה לדברי ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה כו'. ר\"ל בע\"ש כן פירש\"י ספ\"ק דביצה והתוספות הקשו ארש\"י דא\"כ אמאי שינה בלישנא לנקוט ושקעה וגבי יושב בב\"ה נקט וקידש עליו היום. לכן נראה דמיירי בחול וקמ\"ל דמניח ידו עליהן משום הרואה שלא יטעה כו'. עיין בב\"י שהביאם. ולרבינו ס\"ל לילה זמן תפילין הוא צריך להניח ידו עליהן משום הרואה שלא יטעה להניחם לכתחלה בלילה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " יניח ידו עליהן עד שיגיע לביתו ואם יש כו' כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקידש כו' האי קידש היום ג\"כ בחול מיירי ולשון הברייתא נקט והברייתא גופא נקטה האי לשון לאשמעינן דמשעה שקידש היום בע\"ש הוי לילה לענין תפילין בחול כן מוכרח אתה לפרש לדברי רבינו דאל\"כ אין כאן מקומו אלא בסימן שאחר זה וכן צריכין לומר בדברי הרמב\"ם ואפשר נמי לומר דרבינו איירי בקידש עליו היום ממש בע\"ש ורבינו כבר הזכיר בסימן שקודם זה דאסור להניח תפילין בשבת ומפני שדין היה בא בדרך ודין היה יושב בב\"ה נשנו סמוכין בגמרא כתב דין היה יושב בב\"ה כאן ולא המתין עד סימן שאחר זה וע\"ד זה יתבאר ג\"כ בדברי הרמב\"ם ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " מניח ידו עליהן עד שמגיע לבית וה\"ה כאן אם יש בית המשתמר סמוך לחומה דלא יביאם לביתו וכן הוא בהדיא בגמרא אלא שרבינו סמך אמ\"ש בסמוך והא ראיה שכתב עד שמגיע לבית ולעיל כתב עד שמגיע לביתו: כתב מהרא\"י סי' קכ\"א שמי שלא הניח תכילין עד אחר תפילת ערבית שאסור לו להניחן עוד הואיל ועשה אותה לילה בתפילתו דתרי קולי לא עבדינן ע\"כ ועיין בי\"ד סימן קצ\"ז: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שבת וי\"ט לאו זמן תפילין כבר כתבתי לעיל סי' כ\"ט שאם הניח בהן תפילין שהן אות היה מזלזל בזה אות שלהם דכתיב כי אות היא ביני וביניכם: "
+                ],
+                [
+                    " וחולו של מועד יש מסתפקין כו' שהרי גם בהם יש אות. ח\"ה פסח אסור בחמץ וחוה\"מ של סוכות חייב בסוכה. והירושלמי סובר כיון שהוא מותר בעשיית מלאכה אינו דומה לשבת ויו\"ט דאות שלהם אאיסור מלאכה קאי עכ\"ל אשר\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כל אחת ואחת בקלף לבדה. כתב ב\"י היינו בתפילין של ראש אבל בשל יד כותבים כול�� בקלף אחד כמ\"ש רבינו לקמן ע\"כ. ואפשר לומר דה\"ק יכתוב בקלף כל א' וא' לבדה ולאפוקי שיערבבם לכתוב ארבעתם זה אחר זה בלא הפסקה ואשל יד נמי קאי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ויכתבם בכתב מיושר. פי' ב\"י שיכתוב השיטית ישרות ולא עקומות. ופי' עוד שר\"ל כתב מאושר כלומר יפה. ומטעם זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות ומטעם זה כתב המרדכי לכתוב כתיבה גסה שלא ימחק מהר ע\"כ. ועוד נ\"ל דר\"ל כתב מיושר שלא יכתוב תיבה א' גדולה וא' קטנה וכן משמע בה\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ובדיו בפרק הבונה תניא כתב שלא בדיו או שכתב את האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו. וכתב ב\"י בשם נמ\"י כלומר שזרק זהב על כתב השמות שנכתבו בדיו אפ\"ה פסול דס\"ל כתב העליון מבטל כתב התחתון. וכתב ב\"י ולי נראה דהיינו דוקא באזכרות הוא דאסור להעבירו מעל הכתב משום דהוה כמוחק את השם ולהכי תני יגנוזו אבל בשאר תיבות שציפם זהב אינו צריך לגונזן אלא מעביר הזהב וחוזר כשרותו ע\"כ. ועיין בי\"ד סי' רע\"ו כ בתי בשם ריב\"ש דיש לחשוש משום כתב מנומר. ובעשית הדיו עסיק כאן ב\"י בשם הג\"מ בפ\"א מה' תפילין שכתב בשם תוס' ור' שמחה שהעיקר שבכל דבר שיעשה אדם דיו בדבר שיתקיים ויהא ניכר על הקלף דיו הוא וכותבים בו ספרים תפילין ממזוזות עי' בי\"ד סי' רע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " בכתיבה תמה שיהא מוקף גויל כו'. ר\"ל יכתוב כתיבה תמה ומפרש דהיינו שיהא מוקף גויל כו' דכתיב וכתבתם שיהא כתיבה תמה ועיין בדרישה סימן ל\"ו והארכתי בפי' ענין זה ונפקא מיניה כמה דינים ועיין ג\"כ בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " שיהא מוקף גויל פרק הקומץ (מנחות ד' ל\"ד ע\"א) כל אות שאין גויל מוקף לה מד' רוחותיה פסולה ואע\"ג דתפילין אינן נכתבין אלא על הקלף כדלקמן נקט רבינו לישנא דגמרא דאיתא שם לא נצרכא אלא להא דא\"ר יהודא כל אות שאין גויל מוקף לה ור' יהודה כי אמרה לגבי ס\"ת אמרה ומשו\"ה נקט הוא גויל ועמ\"ש עוד מזה לקמן גבי ניקב בתוך האות ודו\"ק שם: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' קוצו של יו\"ד. שם דף הנ\"ל ופירש\"י רגל ימיני של יו\"ד. ועי' לקמן בסי' ל\"ו כתבתי בע\"א ועיין בי\"ד סימן רע\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך. שיכתוב בימינו וכן כתב הרא\"ש בה\"ק וכן ספר התרומה סימן ר\"ה מדאמר ס\"פ הקומץ וקשרתם וכתבתם מה קשירה בימין אף כתיבה בימין והוכיח דאפי' בדיעבד אסור וכמ\"ש בדרישה כ\"כ הג\"ה מיימוני פ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"צ לשרטט בכל שיטה כו' פ\"ב דמגילה ופרק הקומץ הלכתא תפילין לא בעו שירטוט ואם ירצה לשרטט הרשות בידו. כתב ב\"י תימא הרי כתבו התוס' פרק הקומץ בשם הירושלמי דפ\"ק דשבת כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וכן דעת רוב המפרשים. ונראה לומר דמשמע ליה לרבינו דלא אמרו בירושלמי שנקרא הדיוט אלא כשעושה אותו דרך חומרא אבל היכא שאיני מכוין לכך שהרי איני דבר אסור דשייך ביה חומרא ואינו משרטט אלא כדי לכתוב ביושר אע\"פ שהוא יודע ליישר השיטה בלא שירטוט מ\"מ יותר נאה ויותר ישר הוא כשהוא משורטט להכי אינו נקרא הדיוט. וקצת יש ללמוד כן מספר התרומה סי' קצ\"ו ע\"כ קיצור לשון ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " טוב הוא שישרטט. כ\"כ הרא\"ש בהל' ס\"ת וכ\"כ המרדכי ז\"ל וכן עושין עתה שמשרטטין כל השורות ואין בזה הדיוטות ואדרבה הוה ליה זה אלי ואנוהו עכ\"ל. וכתב ב\"י בשם הג\"מ שאין לשרטט בדבר המצבע הקלף על ידי השרטוט כגון עופרת וכיוצא בו: "
+                ],
+                [
+                    " ויכתוב על הקלף פ' המוציא יין משמע מהמסקנא דגמרא דהא דתניא הל\"מ תפילין על הקלף מזוזה על דוכסוסטוס לאו למצוה בלחוד אלא לעכובא לומר דתפילין על הגויל ועל דוכסוסטוס פסולות ומסיים בברייתא זו קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שיער ופי' התוס' והמרדכי ורש\"י ורא\"ש ור\"ן ובעל התרומה סימן קצ\"ד שהחלק החיצון שהוא לצד שיער הבהמה נקרא קלף. והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס (בל' יוני מקום בשר) ולפ\"ז כי אמרינן כותבים על הקלף במקום בשר היינו במקום יותר קרוב לבשר ודוכסוסטוס במקום שיער היינו היותר קרוב לשיער נמצא שכותבין בשניהם במקום חיבורם כשהם דבוקים זה בזה. וכתב המרדכי סימן לדבר כבוד ה' הסתר דבר שכותבים דברי ה' על מקום שהוא הסתר ועי' בב\"י ובי\"ד סי' רע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " שהוא מעובד לשם תפילין כן אסיקו בתוס' בגיטין ד' כ\"ד ע\"ש. והרא\"ש בהל' ס\"ת כתב דרבינו ברוך נסתפק אם צריך להיציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ס\"ת ותפילין או אם סגי במחשבה הילכך טוב להוציא בשפתיו בתחלת העבוד ותו לא צריך ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " או שלא היה מעובד לשמו כו' פסול. אם יש תיקון לחזור ולעבדו לשמו עי' בי\"ד הל' ס\"ת וכתב ב\"י דעיבדו לשם מווזה לא מהני לתפילין עיבדו לשם ס\"ת כ\"ש דמהני לתפילין: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א ז\"ל הכשירו אם ישראל עומד ע\"ג ואמר לו כו'. כתב ב\"י שכן מסקנת והסכמת כל הפוסקים ומיהו כתב הרא\"ש בהל' ס\"ת בשם הר\"ר ברוך שצריך הישראל לסייעו וכ\"כ בסמ\"ג סימן כ\"ה והגה\"מ פ\"א והא שלא הזכירו רבינו כאן אפשר דסמך אמ\"ש בי\"ד בהל' ס\"ת סי' רע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " מעור בהמה חיה ועוף טהורים פרק במה מדליקין (שבת דף כ\"ח ע\"ב) למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך: "
+                ],
+                [
+                    " ולא מדג פרק שמונה שרצים ד' ק\"ח בעיא דלא איפשיטא אי כשר אי לא כיון דנפיש זיעתו וזוהמתו ומאיס וקי\"ל לחומרא: "
+                ],
+                [
+                    " שאין הדיו עובר עליו כתב ר\"י אכסנדר' פי' כשהנקב גדול שהאות נראית חלוקה בו כשתים הוה נקב אבל נקב קטן כחודה של מחט עד שכשמעבירין עליו דיו נסתם הנקב ואין האות נחלקה בו לשני' כשר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות כשר פ' הקומץ אמר אשיאן בר נדבך ניקב תוכו של ה\"א כשר יריכו פסול. ופירש\"י תוכו רגל שבפנים יריכו רגל ימיני. ל\"א תוכו הגויל והחלק שבתוכו ע\"כ. וכתב הרמב\"ם פ\"א מהל' תפילין כל' אחרון של רש\"י וכ\"כ ספר התרומה סי' ר\"ד דלשון תוכו משמע חללו ואמציעתו וכן נראה דעת רבינו ולהכי סתם וכתב ניקב בתוך האות כשר. ומ\"ש י\"א אפי' ניקב כל תוכו טעמא כיון דללשון שני של רש\"י שהוא עיקר סתם תלמודא דידן להכשיר אין לנו לחלק אף שבירושלמי חילק. ודעת רבינו כיון דללשון ראשון של רש\"י לא זכר תלמודא דידן מדין נקב חללו כלל ומצינו שהירושלמי חילק אין לנו להקל כן היה נראה לכאורה לפרש. אך קשה דאם ס\"ל דל' שני עיקר א\"כ מנ\"ל מ\"ש אח\"כ דניקב רגל הפנימי של ה\"א כשר דהיינו כלישנא קמא דרש\"י. לכן נראה פשוט דס\"ל לרבינו דלשון קמא עיקר וכ\"כ בהדיא הרא\"ש בהל' ס\"ת שלו וכתב דללשון שני קשה למה נקט יותר ניקב תוכו של ה\"א משאר אותיות וא\"ש מ\"ש רבינו ניקב רגל פנימי של ה\"א כשר. וגם א\"ש דס\"ל בניקב כל חללה של ה\"א דפסול כיון דבירושלמי פסל ליה. ובתלמודא דידן לא זכרו מזה ומיהו כתב בתחלה דניקב תוכו של ה\"א כשר דס\"ל דאף שדחה הרא\"ש לשון שני של רש\"י מיהו לדינא כשלא ניקב כולו ודאי ג\"כ מכשר ליה. א\"נ דס\"ל דכיון דניקב רגל הפנימי של ה\"א כשר אם נשתייר כל שהוא כל שכן ניקב תוכו ונשתייר כל שהוא דכשר ודו\"ק. וב\"י האריך וצדד כאן בדברי רבינו. ואפשר שגם זו היתה תוכן כוונתו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' לא נשאר ממנו אלא כל שהוא אבל כ\"ש מיהא בעינן שישייר ונראה שיצא לרבינו מדאמר אשיאן ניקב תוכו של ה\"א ל' תוכו משמע שניקב בתוכו אבל נשתייר כל שהוא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אם נשאר ממנו מלא אות כו' שם ד' כ\"ט אמימרא דאשיאן הנ\"ל אמר ר' זירא לדידי מיפרשא לי מיניה דרב הונא אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר ואם לאו פסול. ואיתא עוד שם דבאפסק כרעא דה\"א בעינן בשיור מלא אות קטנה ובאפסקא וי\"ו מייתינן ינוקא דלא חכים ודלא טיפש אי קרי כשר ואי לאו פסול. וכתב המרדכי ז\"ל האי שיעורא באות קטנה הוי לאות ה\"א ודכוותיה דוקא אבל אותיות פשוטות שאין להם אלא ירך אחד כגון וי\"ו זיי\"ן נו\"ן פשוטות אי אנקיבו או אפסיקו אין שיעורם באות קטנה דאדרבה אם לא נשאר רק כשיעור יו\"ד פסול אלא בהיכר תינוק דלא חכים ואי ניכר בפשיטות שלא נשתייר אלא אות קטנה אפי' קרי ליה תינוק דלא חכים ולא טיפש לא משגחינן ביה עכ\"ל. ונראה שדעת רבי' כדעת המרדכי וכמשמעות פשטא דגמ' הנ\"ל דעיקר החלוק הוא בין אות ה\"א לשאר אותיות ולהכי כתב למטה ואם נפסק א' מהאותיות כו' ולא כתב ואם נפסק אות ה\"א והא דנקט כאן ל' נקב ולמטה בסמוך כתב נפסק נראה דכאן וכאן רבותא קמ\"ל. דבאות ה\"א לא מיבעיא נפסק גל הימיני של ה\"א כזה ה דליכא אלא חדא פסולא דהיינו הנקב פשיטא דכשר כשנשאר מלא יו\"ד אלא אפי' ניקב כזה ה' דאיכא תרי פסולי חדא שניקב והשני שאין לרגל זה הניקב הקפת גויל. אפ\"ה כשר אם נשאר מלא אות קטנה ואח\"כ כתב דבשאר אותיות כגון אותיות פשוטות לא מיבעיא ניקב וי\"ו או נו\"ן פשוטה כזה י' דאיכא תרתי לפסול שניקב וגם אין לו הקפת גויל ופשיטא דפסול אלא אפילו איפסק דאין כאן אלא חד פסול דהיינו שנפסק אפ\"ה פסול אפי' נשאר מלא אות קטנה כל שאין התינוק מכירו ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם נפסק כו' יכול לקרותו כשר. כתב ב\"י דיכול להראות לו כל השורה וא\"צ לכסות שאר האותיות: "
+                ],
+                [
+                    " כתוב בסמ\"ק שאם נפלה טיפת דיו קודם שנגמרה האות כו' פסולה כו' אבל אם כבר כו' יכול ליטלו. כתב ב\"י כלומר אם נדבקה האות קודם שנגמר דהיינו בתחלת עשייה פסולה ולא סגי כשיפריד בין ב' האותיות הדבוקות דהוה חק תוכות וצריך לגרוד כל האות הנדבקת ומדאמרינן בירושלמי הזה דכל שנעשית כל האות בכשרות שוב אינה נפסלת אם נדבקה למד משם סמ\"ק להיכא שנגמרה האות ואח\"כ נפל בה טיפת דיו דיכול ליטלו ולא מיפסל משום חק תוכות. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א ז\"ל פסל גם בזה. בפ\"ב דגיטין כתב כן דכיון דנפל הטיפה בתוך החלל ואין האות ניכרת אין שמה עוד עליה ואין תקנה למחוק הטיפה דהוי חק תוכות ופסול: "
+                ],
+                [
+                    " וכיוצא בזה כתב א\"א ז\"ל מ\"ם פתוחה שנדבקה כו' שאין מועיל כו' כתב ב\"י נראה דדוקא האי תיקון לית ליה אבל א\"צ לגרדה כולה וסגי כשיגרוד כל החרטום ותשאר כצורת נו\"ן כפופה ואח\"כ יכתוב מה שגרד והוי חק ירכות ולפ\"ז מ\"ש הרא\"ש בתשובה כלל ג' מ\"ם פתוחה שנדבקה כו' ימחוק כולה ויכתוב אחרת כו' ל\"ד כולה אלא כיון שגורד רובה כאלו גרדה כולה דמי ורבינו בהל' ס\"ת העתיק תשובת הרא\"ש ולא כתב תיבת כולה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " בגרידת דבק אות לאות כתב שמותר. כתב ב\"י כלומר סמ\"ק הכשיר בהיתה עשויה כתקנה ונפל בה דיו כשיטול הדיו. ופסל בשלא היתה מוקפת גויל מתחלתה. והרא\"ש כתב בשתיהן להיפך דבהיתה עשויה לתקנה ונפל בה דיו ונפלו כתב דפסול ובגרידת דבק אות לאות הכשיר סתם בסדר תיקון תפילין לא חילק בין נדבקה מתחלתה לנדבקה אחר שנגמרה עכ\"ל. והנה זה הכלל אמסור לך דס\"ל להרא\"ש דכל היכא שאין הפסול בגוף האות כגון דביקות אות באות אי שמשך האות למטה או למעלה ולא הניח הקפת גויל. או שיודי\"ן של אלפין עיינין שיני\"ן או רגלים תלויין ואינן נוגעים לגוף האות. בכה\"ג אם נעשה מתחלה באופן דתינוק דלא חכים כו' יכול לקרא אותם אז יכול לתקן תיקונים אלו וכה\"ג אפי' אחר שנכתבו כל הפרשיות יכול לתקנם ולא היה שלא כסדרן. אבל אם הפסול בגוף האות כגון רגלי הה\"א והקו\"ף הנוגעי' למעלה דלא מהני בחקיקה דהוי חק תוכו' ואין להם תיקון אלא צריכי' לגרד' לגמרי כל האות להכי אחר שנכתבו הפרשיו' אין להם עוד תיקון דא\"כ הוה כתבן שלא כסדרן שהרי צריך לכתבו מחדש. וזה מבואר באריכות בב\"י ע\"פ רוב הפוסקים והעיקר בת\"ה סי' מ\"ח. וכלל זה יהי' שמור בלבך. כי גם לקמן סי' ל\"ו תצטרך לו. ולפי זה צריכין לפרש שמ\"ש רבינו לפני זה ואאז\"ל פסל גם בזה אין פירושו שפוס' ונוסיף עליו פסול גם בזה דזה לית' שהרי מכשיר מה שפוסל הסמ\"ק כשלא הית' מוקפת גויל מתחלת' והתיר לגרור דביקות אות באות אלא מ\"ש פוסל גם בזה קאי אמ\"ש לפני זה ור\"ל אפילו נכתב האות מתחלה כתיקונה ואח\"כ נפל עליו טיפת דיו פוסל כמו אם נפלה עליו קודם שנכתב כתיקונה אבל וודאי ס\"ל להרא\"ש דחילוק גדול יש בין נפל טיפת דיו אגוף האות עד שאינה ניכרת צורת האות דפסול משום חק תוכות ובין אם נדבקו האותיות יחד בין מתחלה בין מסוף עד שאינה מוקפת גויל במקום דביקות דמותר לגרוד ולתקן אח\"כ דהיינו חק יריכות וכמ\"ש לעיל. ונ\"ל דכ\"ש אם נוגע רגל נו\"ן או כ\"ף פשוטה בקצת היריעה עד שאינה מוקפת גויל מתחתיה דמותר לגרוד ולתקן תחתית הרגל אם נשאר שיעור רגל נו\"ן פשוטה ואע\"פ שבב\"י כתב בשם מהרי\"ן חביב שבא מעשה לפניו שרגל הכ\"ף פשוטה היתה מגיע לסוף הקלף בלי היקף גויל מתחלתה והסכימו עמו כל רבני דורו לפוסלן משמע מזה סתירה לדבריו. מ\"מ נ\"ל מוכח מדבריו גופא דפסול דקאמר ר\"ל עד שלא יגרד ונתקן ולאפוקי מדעת קצת הפוסקים דס\"ל דא\"צ היקף גויל בתחתית האותיות אלא באמצעיתן וכמו שהביאן ב\"י ע\"ש שהרי מהרי\"ן כתב שמהרמב\"ם אין ראיה לפסול מדלא מנה אלא נגיעות אות באות משמע דס\"ל דנגיעות אות באות היא פסול טפי כשאינה מוקף גויל מחסרון היקף גויל בתחתית האות וכיון דקיי\"ל כהרא\"ש וסייעתו דיש היתר בגרידת דבוק אות לאות ולא מחשב זה שלא כסדרן כמ\"ש בסמוך כ\"ש דיש היתר בגרידת רגל נו\"ן וכ\"ף למטה. ואף שכתב סתם פסול הא נמי אמרינן בהקומץ כל אות שאין גויל מקיף לה מד' רוחותיה פסולה ולדעת הרא\"ש וסייעתו צריכין לפרש דר\"ל פסולה עד שיגרדנה ויתקנה. ותמה אני על בעל ש\"ע דסתם כאן לפסול ורמ\"א בש\"ע שהוא גילה יותר בפירוש דעתו שפסול לגמרי והוא תמוה לי מאד. ודברי בררתי בראיות והוכחות גמורים בדרישה באריכות ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ובהתחלת הכתיבה יאמר אני כותב לשם קדושת תפילין כו' ואין די כו' ומלבד זה צריך כו' בהל' ס\"ת כתב הרא\"ש כ��מתחיל לכתוב ס\"ת יאמר ספר זה אני כותב לשם קדושת תורת משה ותו לא צריך. אמנם בשעת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם כדאמרינן בהנזקין כל ספר שאין אזכרות שבו כתובים לשמן אינו שוה כלום כו' וכ\"כ ההמ\"ג ובעל התרומה. וכתב ב\"י ומ\"ש הרא\"ש בשעת האזכרות צריך שיחשוב כו' נראה דל\"ד דצריך הוא להוציא כן בשעת כתיבת האזכרות כמו שצריך בתחלת הכתיבה דמ\"ש. ורבי' שכתב בהל' ס\"ת גבי כתיבת האזכרות שיחשוב כו' ל' הרא\"ש נקט ול\"ד ע\"כ. ונ\"ל דאינו מוכרח דאפשר דדעת הרא\"ש ורבינו כיון שהוציא בתחילת הכתיבה שכוונתו לקדושת השם כשכותב אח\"כ האזכרות די במחשבה לבד. כתב ב\"י בשם א\"ח אם לא כתבן לשמן אין להם תקנה ושאר דיני כתיבה עיין בי\"ד סי' רע\"ו ושם ביארתי בס\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יתר אות אחת יש לה תקנה כו'. עיין במרדכי בה\"ק דף צ\"ב ע\"ב וע\"ג דלאו בכל גוונא גורדין אלא דוקא היכא דליכא למיטעי: "
+                ],
+                [
+                    " ואם נוגעות יגרוד ויפרידם כו'. כתב ב\"י בשם הרמב\"ם דאפילו השם מותר לכתוב על מקום גרד או מחק ובשם הר\"י אסכנדרני כתב שלא ימחוק בעודו לח אלא לאחר שיתייבש בטוב אצל האש וכתב עוד יש מחקין שפוסלין כו' עיין שם שהאריך סעיף כ\"ז ממחודשים: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך שיכתוב מפי הכתב ומיהו כו' כתב ב\"י יש לתמוה על רבינו למה כתב שצריך לכתוב מתוך הכתב כיון דאסיקנא בפ\"ב דמגילה ובפרק הקומץ דתפילין ומזוזות נכתבים שלא מתוך הכתב מ\"ט מגרס גריסין פירש\"י הן שגורות בפי הכל. ואפשר לומר שכ\"כ כדי ללמדנו שאם יש איזהו סופר שאינו בקי בהן ואינן שגורות בפיו אסור לו לכתוב אות אחת בע\"פ אפי' אותו מקצת ששגור לו: "
+                ],
+                [
+                    " ושיקרא כל תיבה ותיבה כו'. ז\"ל הרב ר\"י אסכנדרני הרב כתב סתם שיקרא כל תיבה כו'. אבל בסמ\"ג מוקי לה במי שכותב מפי אחר ואינו מעתיק מתוך ספר. ונראה דה\"נ למי שכותב על פה ואינו מעתיק מתוך ספר ואולי שמפני זה נקט לה הרב סתם משום דרוב כותבי תפילין ומזוזות כותבים אותה ע\"פ עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב כסמ\"ק שצריך להניח חלק למעלה וחלק למטה כמלא אטבא דספרי פירש\"י עץ סדוק הנושך דפי הקונטרס. שיעור זה נזכר בגמרא דפרק הקומץ גבי מזוזה ובסדר תיקון תפילין שלו כתב וצריך שיניח חלק למעלה כדי גגה של למ\"ד ולמטה כשיעור הכ\"ף ונו\"ן ומפני שלא הזכיר הרא\"ש גבי תפילין שיעור דאטבא דספרי משמע לרבינו דלא ס\"ל כן אלא גבי מזוזה וז\"ש וא\"א ז\"ל כתב שא\"כ להניח חלק אלא למעלה כו' וז\"ל מורי לא שהרא\"ש מפרש שזה שיעור דחצי ציפורן אלא שסובר ששיעור זה לא נאמר בתפילין וכן איתא בה\"ק שמתחיל וצריך להניח כדי גגה כו' אבל במזוזה שהזכיר שיעור דאטבא ליכא מאן דפליג דצריך למעלה מן הגג אותו שיעור לכן במזוזה לא כתב וצריך להניח כדי גגה של למ\"ד ריוח אלא אטבא ודו\"ק נ\"ל. כל זה כתבתי לדעת המחבר. אבל ק\"ל מ\"ש תפילין ממזוזה ואדרבא היה לנו להחמיר בתפילין שחמורים יותר שצריכין עיבוד לשמה ומה שאינן צריכין שירטוט בכל שורה כמו במזוזה אפשר שטעמו לפי שאין שם כל כך שורות הרבה אלא ז' לכל היותר ומספיק לו שרטוט בשורה עליונה משא\"כ במזוזה דבעינן כ\"ב שורות ועוד הא אמרינן בהדיא דאין עושין מתפילין מזוזה לפי שאין מורידין כו' ואף את\"ל שאינם חמורים מנ\"ל לחלק ונראה בעיני מה שבעינן התם גבי מזוזה אטבא דספרי הוא הטעם כדי שיכול לכתוב גגה של למ\"ד כו' (וכ\"כ ב\"י בשם ספר התרומה) וחד שיעורא הוא ומ\"ש הרא\"ש גבי תפילין כדי לכתוב גגה של למ\"ד כו' ולא כתב כמלא אטבא להשמיענו שאינו צריך אלא כדי גגה של למ\"ד לבד ולא תימא שצריך כמלא אטבא למעלה מראש גגה של למ\"ד כמו שיש הרבה דיעות ושם גבי מזוזות כתב בדינו אבל שיעור א' להם והטור לא כיון דעת אביו הרא\"ש וכ\"כ מהר\"י קאר\"ו שלא דק עכ\"ל. ולי נראה דודאי דק ודק רבינו דכיון דהרא\"ש שינה כאן גבי תפילין לכתוב בסגנון ולשון אחר ממ\"ש במזוזה לא לחנם עבד כן. ועוד דאי ס\"ד דשיעורא דחצי ציפורן היינו משום גגה של למד כו' קשה וכי כל הסופרים שווים בכתבם יש צריכין גליון גדול לגגה של למ\"ד ויש שכותבין כתב דק וקטן ודי להם לשיעור גג הלמ\"ד בפחות מכדי חצי ציפורן וכן להיפך. אלא פשוט דשיעור. מלא אטבא דהיינו חצי ציפורן הנזכר גבי מזוזה היינו למעלה מכדי שיעור גגה של למ\"ד דכדי שיעור גגה של למ\"ד לא מיקרי שיעור הנחת חלק דכל סופר מניח כן ממילא. וכן מסיק בא\"ח בשם ר' יונה דשיעור מלא אטבא למעלה מכדי גגה של למ\"ד. ומה שהקשה מורי מנ\"ל לחלק בין מזוזה לתפילין ודאי יש סברא גדולה לחלק דאף דתפילין חמירי בקדושתן ממזוזה מכל מקום מצינו בלא\"ה שאמר במזוזה שצריך להניח חלק בסופה ובתחלתה. ובתפילין א\"צ ש\"מ דחשו רבנן גבי תפילין למעט אוירין בכמה דאפשר ויש קצת טעם לזה כדי שלא יהיו התפילין גדולים מאד. א\"כ גם בזה שצריך במזוזה להניח חלק כמלא אטבא הקילו בתפילין וא\"צ שיעור חלק אלא כדי גגה של למ\"ד והוא לא מיקרי הנחת מקום חלק דבלא\"ה לא סגי נ\"ל פשוט בדעת רבינו ונכון: "
+                ],
+                [
+                    " ובתחלתן וסופן א\"צ להניח כתב ב\"י ואע\"ג דגבי מזוזה צריך להניח בתחלתה שאני התם דעבדינן כן כדי לגול היקף כיון שנכרכת מאחריה כלפי שמע. אבל בתפילין ס\"ל להרא\"ש דא\"צ. וכן כתב הרא\"ש בסדר תיקון תפילין שלו: "
+                ],
+                [
+                    " ויעשה השורות שוות כו' ולא יכתוב ג' אותיות כתב ב\"י ביאור דברי רבינו כך הוא בתחלה כתב שיזהר שיעשה השורות שוות שלא תהא יוצאה שום שיטה אפילו אות אחת יותר מחברותיה. ואח\"כ כתב שאם יהיה מוכרח לעשות שום שיטה יוצאת מחברותיה יזהר שלא יהיו ג' אותיות חוץ לשיטה ומיהא ה\"מ לכתחילה אבל דיעבד נראה דלא מיפסלו בהכי דהא אפי' ס\"ת לא איפסל בהכי כדאיתא בי\"ד סימן רע\"ג עכ\"ל. ועי\"ל דמ\"ש רבינו ויעשה השורות שלא תהא א' נכנסת כו' אראשי שיטות קאי דכיון דמתחיל עתה השיטה עדיין אינו מצטרך לכתוב חוץ לשיטה ולהכי אפילו אות אחת לא יכניס או יוצא בזו יותר מבזו ואח\"כ קאמר על סוף השיטות דשם כיון שסובר שיכתוב על שורה זו כל כך ואח\"כ אירע לו שלא כתב כל מה שהיה לו לכתוב באותה שורה יכול לכתוב השאר חוץ לשיטה. אבל מ\"מ לא יכתוב ג' אותיות חוץ לשיטה אפילו בסוף השיטה. וכתב עוד בב\"י דהא דב' אותיות מותר לכתוב חוץ לשיטה דוקא כשאינם תיבה אחת אבל אם הם תיבה אחת כגון את על וכיוצא בו אסור כמ\"ש בי\"ד סימן רע\"ו ושם סימן רע\"ו נתבאר דאותיות השם צריכין שיהיו כולם בתוך השיטה: "
+                ],
+                [
+                    " פתוחות דהיינו כו' כדי ג' תיבות כו' כלומר והפרשה שאחריה תתחיל בראש שיטה ואז נקרא פרשה זו המתחלת בראש שיטה פרשה פתוחה בין לדברי הרמב\"ם בין לדברי הרא\"ש. אבל מ\"ש או בתחלתו דהיינו לומר שאם לא נשאר בסוף שיטה חלק כשיעור לכתוב ט' אותיות יניח בתחלתו זהו דוקא להרא\"ש אבל להרמב\"ם כל כה\"ג סתומה היא כמבואר בס\"ז. וע\"ש עוד איך יש לעשות הפרשה ע\"פ ההלכה ולפי משמעות ל' רבינו שכתב או בתחלתו נראה לומר דגם בפ' קדש שהיא ראשונה שייך לעשותה פתוחה כגון שיניח ט' אותיות חלק בראשה. אך שאין אנו נוהגין כן אלא לעולם מתחילין פרשת קדש בראש השיטה. וכתב מהרר\"י אבוהב דפ' קדש נקראת פתוחה במה שהיא התחלת התפילין ואין קודם לה דבר אבל באינך עושים פתוחות ועיין עוד בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ויעשה ד' בתים. ז\"ל מורי הג\"ה סמ\"ק למד מתוכו רמז לד' בתים לשל ראש נגד ד' הרגשות שבראש חוש הראייה חוש השמיעה חוש הריח חוש הטעם וא' לשל יד שבו הרגש א' חוש המישוש ועל כולם מברך לבוראו עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מעור אחד ברייתא פרק הקומץ כותבין על ד' עורות ומניחן בד' בתים בעור א' ופירשו המפרשים כלומר שיהיו הד' בתים מחוברים יחד מעור א': "
+                ],
+                [
+                    " מעור בהמה חיה כו' כבר כתבתי לעיל שכן אמרו בפ' ב\"מ ומ\"ש או מנבילה וטריפה כו' כך אמרו בפרק שמונה שרצים: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם כתב שא\"צ עיבוד לשמן ז\"ל הרמב\"ם בפ\"ד דתפילין העור שמחפין בו התפילין ושעושים ממנו רצועה הוא עור של בהמה וחיה כו' ועור הרצועה צריך עיבוד לשמן אבל בעור שמחפין א\"צ עיבוד כלל אפילו עשהו מצה כשר. (עי' דלא מליח ולא קמיא ולא עפיץ נקרא כן) עכ\"ל. נמצא שמ\"ש רבינו בשמו א\"צ עיבוד לשמן לאו בדיוקא קאמר ליה דהרי להרמב\"ם א\"צ עיבוד כלל אבל אם היה צריך עיבוד ודאי שהיה צריך ג\"כ עיבוד לשמן כמו ברצועות דס\"ל להרמב\"ם דבעי עיבוד לשמן והטעם כמ\"ש ב\"י דכיון דקפידא בהו שיהיו מעור טהורות ה\"ה דבעי עבודן לשמן אבל עור של בתים מסתברא ודאי שאינה בעי עיבוד כלל אע\"פ דבעינן טהורות דכל שאינן מעובד חזק יותר לחיפוי וק\"ל וע\"ל סי' ל\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א ז\"ל כתב שצריך עיבוד לשמן בהלכות תפילין הביא הברייתא דת\"ר ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות ואע\"פ שלא עיבדו לשמן רשב\"ג אומר עור בהמות טהורות פסולות עד שיעבדנו לשמן והילכתא כרשב\"ג כו'. וכ\"כ ב\"י בשם הסמ\"ג וספר התרומות. וטעם הרמב\"ם כתב ב\"י דהוא מפרש דאע\"ג דרישא דברייתא מיירי בעור הבתים סיפא מיירי בקלף שנכתבים בו וברצועות אבל לחיפוי עדיף יותר באינו מעובד כלל שהוא חזק יותר ולכן אין לומר שיעבדנו ויצטרך עבוד לשמן: "
+                ],
+                [
+                    " ומעור שליל כו' דלא גרע מעור עוף דכשר. ועוד י\"א דזה עדיף טפי למצוה כי לא נעבדו בו עבירה שלא היה בו תשמיש של זכר ונקיבה: "
+                ],
+                [
+                    " ויהיו מרובעין. ברייתא פ' הקומץ תניא תפילין מרובעות הל\"מ וז\"ל הרא\"ש דפוס של ד' בתים של ראש וכן דפוס של יד יהיו תרובעות וגם למטהבית מושבן מרובעות וכתב בתשובה אשכנז\"י אע\"ג דגבי ציצית קי\"ל שאם ניתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר כשיעור מן הקרן כשר היינו דוקא בציצית דכתיב ועשו להם ציצית כלומר בשעת עשייתן קפיד קרא אבל תפילין מרובעות הל\"מ וכל שעתא בעינן שיהיו מרובעות: "
+                ],
+                [
+                    " ויהיה החריץ ניכר בו בפרק הקומץ אמר אביי צריך שיגיע חריץ למקום התפר רב דימי אמר כיון דמנכר תו לא צריך ופי' רש\"י וצריך שיגיע החריץ שבין בית לבית עד מקום התפר למטה כלומר עד בית מושבו דהיינו תיתורא. וכתב הרא\"ש וי\"א שחריץ של שי\"ן דהיינו חודה של שי\"ן יגיע למטה עד איחוי התפר וכפירוש זה נראה עיקר ונהגו כשני הפירושים להגיע חריץ השי\"ן וחריץ הבדלת הבתים עד התפירה לחומרא כאביי ולא כרב דימי עכ\"ל. וכן דעת רבינו שכתב בסמוך כדי שיגיע חריץ כו' למקום התפר: "
+                ],
+                [
+                    " שיהיה מרובע ריבוע גמור ז\"ל הרא\"ף בהגהותיו ר\"ל שארכו כרחבו וגם שני האלכסונים שוים בארכן זה כזה. לאפוקי ריבוע כזה שג\"כ ארכו כרחבו. אבל ב' אלכסונים א' ארוך וא' קצר יותר דאמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונו עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " עומקן כדי רוחב הפרשיות ר\"ל דהיינו גובהן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והשיני\"ן ימשוך למטה כו' כתב בא\"ח טעם אותה שי\"י יותר משאר אותיות כדי לרמוז הימים שאדם מניח תפילין בשנה שהם ש' והר\"י אסרנדרני כתב הטעם מפני ששם הוי\"ה בא\"ת ב\"ש עולה שי\"ן והיינו מצפ\"ך וע\"כ נאמר וראו כי שם ה' נקרא עליך. שאין נראה מבחוץ אלא השיני\"ן ועוד ב' שיני\"ן ושינוייהן עיין עוד בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " והוא הנקרא תתורא לשון גשר: "
+                ],
+                [
+                    " ויגלול כל פרשה. טעמא משום דילפינן ממזוזה דאמרינן בפרק הקומץ כורכה מאחד כלפי שמע: "
+                ],
+                [
+                    " ויכרוך על כל פרשה שיער כו' וטוב לכרוך משיער שור לכפר על מעשה עגל סמ\"ק. ובשימושא רבא כתב שיהא שיער זה של עגל כדי שיזכור מעשה העגל ולא יחטא כדכתיב המעט לכם עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו וכתב בזוהר שצריך שיראה שיער זה חוץ לבתים והאריך בסוד העניין והביאו ר\"מ מרקנ\"ט בסוף פרשת בא: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם פסל כו' ואינו נראה לא\"א כו' עיין בב\"י טעם פלוגתתם: "
+                ],
+                [
+                    " ואם כתב כל הד' פרשיות בקלף אחד כשרים אפי' אין ריוח ביניהן ובלבד שיהא חוט או משיחה בין כל בית ובית משמע מלשון רבינו דאפרשיות קאמר שא\"צ ריוח בין הפרשיות שהרי בסיפא גבי בלבד שיתן חוט או משיחה סיים וכתב בין כל בית ובית ואילו ברישא לא הזכיר בית וכן משמע מלשון רבי' ירוחם בנתיב י\"ט שכתב ז\"ל ואם כתב בעור א' כשרים אפי' אין ריוח ביניהן אם נתנן בד' בתים ע\"כ הרי לך בהדיא שאין ריוח בין הפרשיות קאמר. וא\"כ צ\"ע איך אפשר להכניסם בד' בתים כיון שכתובים על עור א' דא\"ל דמניח פרשה ראשונה בבית הא' ובסוף הפ' יהיה כפל מעט ומשם יוציאה לבית הב' וכן אל הבית ג' וד'. חדא דא\"כ ע\"כ צריך להיות ריוח גדול ביניהן ועוד דא\"כ א\"א שיהיו מונחות זקופות אלא פשוטות ורבינו עצמו כתב לעיל דצריך שתהא זקופות בבית כו'. וצ\"ל דמיירי כגון שחתכן למעלה בין כל פרשה ופרשה עד למטה ואז שפיר מצי להכניס כל אחד בביתו ומ\"ש רבינו אפילו אין ריוח ביניהם רצונו לומר אע\"פ שאין ריוח גדול בין פרשה לפרשה ולאפוקי מדרבי דבעי ריוח גדול בין כל פרשה ופרשה כדי שיוכל לגלול ולכרוך כל פרשה מסופה לתחלתה קמ\"ל דא\"צ דהא דקי\"ל כורכה מסופה לראשה למצוה ולא לעיכובא: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש נותן חוט או משיחה בין כל בית כו' זהו לכ\"ע וכדי לתת היכר בין בית לבית ודוקא בכתבן בעור אחד צריכין נתינת חוט ומשיחה בין כל בית ובית אבל בכתבם בד' עורות א\"צ לתת כלום בין בית לבית לדעת רבינו והרא\"ש. זה נ\"ל בביאור דברי רבינו בקיצור והרוצה לעמוד על עיקר הדברים יעיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ובשל יד כותב כו' בקלף אחד ילפינן זה מדכתיב והיה לך לאות על ידך דמשמע אות אחד כלומר בית אחד. ב\"י ועי' בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם ציפה הבתים בזהב כו' מעור בהמה טמאה כו' ציפה זהב הל\"מ דפסול. עור בהמה טמאה ילפינן לה מלמען תהיה תורת ה' בפיך ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " בתפירה מרובעת שיעשה ד' נקבים בד' זויות התיתורא ועיין בב\"י שהאריך: "
+                ],
+                [
+                    " שיהיו בין הכל י\"ב. בשימושא רבה י\"ב תפירות נגד שבטי ישראל ואם אין שם כ\"א יו\"ד כשר כי כשתסיר שבט מלכות ושבט כהונה דהיינו יהודה ולוי נותרים י' ואם עשה י\"ד תפירות נגד תוספת מנשה ואפרים טוב. הג\"ה מיימוני עכ\"ל רא\"ף בהגהות: "
+                ],
+                [
+                    " וחוט התפירה יהיה סובב מב' רוחות כתב הרר\"י אסכנדרני פי' כל התפירה יהא מסובבת מב' צדדין פנים ואחור נמצא תופר בב' מחטים אחד יוצאת לאחור ואחת נכנסת לצד פנים: "
+                ],
+                [
+                    " ויעשנו כמין דלי\"ת כו' ז\"ל מהרי\"א בפסקיו סימן קע\"ט וההיא דקשר תפילין נראה דאין צורה דדל\"ת כלל ברצועות התלויות דהא בעי למימר בפרק הקומץ רצועות כשרים אפילו לא יצא מהן אלא משהו חוץ לקשר משמע דאין צורת הד' בהן וצורת הד' היא בקשר לכ\"ע וליכא דטעי בהא וכ\"כ האשר\"י בשימושא רבה בהדיא צורת הד' בקשר עצמו וכן משמע מפירש\"י ונלע\"ד דצריך שיהא ניכר כמין דלי\"ת ככתיבתה לאותן העומדין לאחוריו ד' כהוויותיה וצורתה כזה ד: "
+                ],
+                [
+                    " ויעביר הרצועה כו' צ\"ל ויכניס הרצועה: "
+                ],
+                [
+                    " ובסוף כו' יעשה קשר קטן. סדר העשייה בתחלה השי\"ן של ראש ואח\"כ הדלי\"ת קשר של ראש ואח\"כ היו\"ד קשר של יד ואז הוי השם כסדרן שדי: "
+                ],
+                [
+                    " ונוהגין להעביר עור כו' לרוחב הזרוע פי' עושים עור על רוחב הבית מפני שחוששין שיתקלקל העור הדק של הפרשה מנדנוד הבגדים והא דכתב רבינו לרוחב הזרוע כ\"כ ג\"כ הרא\"ש בסדר תיקון תפילין בסופו ע\"ש. אבל נמ\"י דף ע\"ט ע\"ב והמרדכי דף צ\"ה ע\"ג כתבו בשם הרי\"ף דנוהגין לכרוך ע\"ג תפילין של יד ממזרחו למערבו ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אם התפילין חדשים פסולים דודאי עור מקולקל הוא: "
+                ],
+                [
+                    " כשרים אפילו אם הם חדשים בב' זה כנגד זה פסול בחדשים. ובישנים כשר: "
+                ],
+                [
+                    " נתקלקלו ג' בתים בכל עניין פסולים פי' אפי' ישינות דאז שנים מהן עכ\"פ זה מצד זה. ומ\"ש רבינו והרמב\"ם כתב בכה\"ג על ענין התפירה כו' לא שהרמב\"ם כ\"כ ממש בתפירות כמו שכתב רבינו בקילקול הבתים שהרי בישנות כתב הרמב\"ם כשירות ומשמע אפילו נפסקו ג' התפירות ואפילו זו בצד זו כשירות ורבינו כתב בקלקול בתים בנפסקו ג' בכל ענין פסול משמע אפילו בישנות אלא שרבינו נקט דברי הרמב\"ם בקיצור לפי סברתו ולא בא לומר אלא כמו שהוא מחלק בקלקול בתים בין נתקלקלו ב' לנתקלקלו ג' בין זה כנגד זה ללא כנגד זה אותן הדינים והחילוקים כתב הרמב\"ם גבי תפירות והא דלא ס\"ל להרמב\"ם דנפסקו בכל ענין פסול היינו משום דחולק עם רבינו בגירסת הספרים וכמ\"ש בדרישה דבתרתי הן מחולקים בחלופי גרסאות ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " פי' עור של הבתים כתב ב\"י נראה שהוא מפרש דפני טבלן היינו התיתורא ומדברי נמ\"י נראה דהיינו עור הבתים מלמעלה ול\"נ דפני טבלן קיימת היינו לומר דבעינן שיהיו שלמים מכל שאר צדדין דלא מכשרינן אלא כשנקרעו בין בית לבית דוקא: "
+                ],
+                [
+                    " ועור הרצועות כו' ומעובד לשמה כ\"כ הרמב\"ם פ\"ג וטעמו מדקפדינן בהו שיהיו מעור טהורות ה\"ה דבעינן עיבוד לשמה. ב\"י וע\"ל סי' ל\"ב סעיף כ\"ג ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " איזה צבע שיהיה חוץ כו' פרק הקומץ מפרש טעמא משום גנאי וד\"א ופירש\"י גנאי שמא יאמרו גרדא הוא ומדם חטטיו נצבעו והאדימו הרצועות. וד\"א שמא יאמרו אשתו נדה בעל ונצבעו בדם: "
+                ],
+                [
+                    " יעשה הרצועה מצבע כו' צ\"ל דעל אחורי הרצועה קאמר דפני הרצועה א\"א לעשותן אלא שחורות דהא הלכה למשה מסיני הוא: "
+                ],
+                [
+                    " אין הקשירה פוסל בה דא\"ל רב יוסף לאביי וקשרתם כתיב שתהא הקשירה תמה. ופי' רש\"י שתהא הקשירה נאה ואם יש קשר אחר ברצועה לבד מקשר שקושרין בראש תו לא הוה קשירה יפה. ל\"א קשירה תמה רצועה שלימה ולא קשורה ועיין בת\"ה סי' רל\"ו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " סדר הנחתן בבתים לרש\"י כו' ולר\"ת הוא הסדר כו' פרק הקומץ סוף (מנחות דף ל\"ד) ת\"ר כיצד סודרן קדש לי והיה כי יביאך מימין שמע והיה אם שמוע משמאל. והתניא איפכא אמר אביי ל\"ק כאן מימינו של קורא כאן מימינו של מניח והקורא קורא כסדרן אמר רב חננאל אמר רב החליף פרשיותיה פסולות ומסיקנא דבאיזה ענין שהחליפן אפילו גווייתא לגיוייתא וברייתא לברייתא פסולות ופירש\"י כאן מימינו של קורא וכו' שהקורא עומד כנגד המניח הוי ימינו של זה לשמאל של זה והקורא קורא כסדרן כסדר שהן כתובים בתורה מוקדם מוקדם ומאוחר מאוחר הילכך הא דקתני לעיל קדש והיה כי יביאך מימין מימינו של קורא קאמר והא דתניא אפכא דמשמע קדש והיה כי יביאך משמאל אמניח קאמר ע\"כ. והקשה ר\"ת א\"כ אמאי פלגיגהו לקרות ב' הראשונים מימין וב' האחרונות משמאל הול\"ל ראשונה מימין וכל האחרות משמאל או אפכא ג' ראשונות מימין ורביעית משמאל כדאמר גבי נר מערבית לפיכך פי' ר\"ת קדש והיה כי יביאך מימין של הקורא ומשמאל של קורא הוה שמע מבחוץ ואחריה והיה אם שמוע מבפנים והא דאמר הקורא קורא כסדרן לא כסדר האמור בתורה אלא סיים הברייתא דכיצד סודרן מפני שתירץ הגמרא כאן מימינו של קורא כאן משמאל של מניח ולא פי' איזה נעמיד בקורא ואיזה נעמיד במניח פי' שהקורא קורא כסדרן שהן כתובים בברייתא ראשונה ובזה מבוארים דברי רבינו: "
+                ],
+                [
+                    " ויעשה ב' זוגות תפילין ויניח כו' ז\"ל המרדכי דף צ\"ה ויניח שניהם יחד ואם אינו יודע לכוין המקום של שניהם ביחד יניח כדברי הא' של יד ושל ראש ויסלקם מיד ויניח האחרים על סמך ברכה הראשונה ואף על פי שמפסיק עדיף טפי הכי עד כאן. ובית יוסף כתב דמצא בתשובה דבשל רש\"י יקרא ק\"ש ותפלה ושל רבינו תם יניח אח\"כ ודמי לכריכה שעושין זכר להלל בלא ברכה ואם ידאג לנפשו שמא העיד עדות שקר בעצמו יחזור ויקרא בהן פרשה שמע והיה אם שמוע. וכתב דצריך המחמיר להיות מפורסם ומוחזק בחסידות: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ראשי שיטין של יד הן. *א וידבר. *ב את היום. *ג יוצאים. *ד לתת. *ה חג. *ו ההוא *ז תורת. שנייה. *א והיה. *ב רחם. *ג בשה. *ד לאמר. *ה הקשה. *ו בהמה. *ז לאות: שלישית. *א שמע. *ב את. *ג והיו. *ד לבבך. *ה ובלכתך. *ו ידך. *ז מזוזות: רביעית. *ב והיה. *ב ובכל נפשכם. *ג ואכלת. *ד ה' בכם. *ה אשר ה'. *ו בין עיניכם. *ז ביתך ובשעריך: ראשי שיטין של ראש *א וידבר. *ב מזה. *ג הזאת. *ד זה: שנייה. *א והיה. *ב וכל פטר חמור. *ג ממצרים מבית. *ד כל פטר רחם הזכרים: שלישית *א שמע. *ב נפשך. *ג לבניך. *ד על: רביעית. *א והיה. *ב עשב. *ג לא תתן. *ד א�� בניכם. כצ\"ל. וכן הוא בב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ובאחת שאינה נוגעת פסולים כו' עד שיתקנן וכן מ\"ש לעיל סימן ל\"ב כל אות שאינה מוקף גויל פסולה פי' עד שיתקנה וע\"ס ל\"ב בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " חוץ מרגל ה' והק' ואם נוגעות פסולים פי' ואין להם תיקון למפרע וכמ\"ש הכל לעיל סי' ל\"ב בפרישה סעיף י\"ג וי\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " בתג של אחוריה לרבעה פי' בצד ימין הנוטה לצד אלף: "
+                ],
+                [
+                    " חי\"ת איתא בפ' הקומץ כו' הא דהקדים תיקון כתיבת ח' יו\"ד קודם כתיבת וי\"ו כתבתי ביו\"ד סימן רע\"ד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " יש למעלה כמין מקל. כזה ור\"ת פי' גובה באמצע גגה כזה: "
+                ],
+                [
+                    " שיהיה ראש שמאלי כפוף כו' מפני מה ראש של יו\"ד כפוף. ומסיים בה מפני הצדיקים שבהם ראשן כפוף כו' פי' וראשה של יו\"ד רגל שמאלי דרגל ימיני רגל קרינן ליה שהרי הוא סוף היו\"ד ולא תחלתה: ובפסיקתא אמרו על רגל היינו הימיני של יו\"ד ועל קוצה העולה למעלה שאותן ב' הם הרשעים שירדו למטה ועתידין לעלות. אבל על רגל שמאלי של יו\"ד לא אמרו בפסיקתא ודו\"ק כנ\"ל אבל לפמ\"ש ב\"י בשם רש\"י לא משמע כן: "
+                ],
+                [
+                    " מייתינן ינוקא דלא חכים עיין מה שכתב לעיל סימן ל\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " אמר רבא כל אלפ\"א ביתא דאתותא כל זה לשון שימושא רבא הביאו הרא\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שעטנ\"ז ג\"ץ בפ' שמע בפרק הבונה משמע דשעטנ\"ז ג\"ץ בלא תגין אינן אותיות כלל ע\"ש ועיין במרדכי בה\"ק דף צ\"ב מ\"ש בשם הגהות רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ח' של חמץ. בלשון של אשר נפל טעות בספרי רבינו בתגיהן וצ\"ל ח' של חמץ ד' תגין שי\"ן דאשר ה' תגין וכ\"כ הרא\"ש וסה\"ת וב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אבל שעטנ\"ז ג\"ץ הם תגין קטנים כבר ישב ב\"ה זהו שכתב דהנהו זייני\"ן המפורשים בשימושא רבא דהיינו תגינין גדולים אבל תגינין קטנים כל מקום שאלו אותיות שעטנ\"ז ג\"ץ יש צריכות זייני\"ן וכן צריך תגין על כל ראשי השי\"ן ועל ב' ראשי הצדי\"ק והעיי\"ן ומה שא\"כ בס\"ת שאין עושין אלא לראש השי\"ן שלישי ולראש שני של צדי\"ק ועיי\"ן וטי\"ת ע\"כ. א\"כ ש\"מ דס\"ל דאע\"פ דבס\"ת עושין עליהן תגין קטנים מ\"מ בתפילין עושין עליהם גדולין ודייקינן כן נמי מכח קושיית המחבר דאל\"כ למה צריך לנקטינהו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בגמרא דידן לא הוזכרו כו' משמע הא שעטנ\"ז ג\"ץ דנזכר תגיהן בגמרא אם חיסר אחת מהן פסולים וכ\"כ רבי' בי\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם כו' אך כתב כו' עד או הוסיף או גרע מהן לא פסל הכל ל' הרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " הילכך טוב שיעשה כו' גם וה לשון הרא\"ש וה\"כ הואיל שבתוספת אין פסול טוב לצאת ידי כולם ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " פרשה שלישית כו' מאדך חסר כו' ס\"א עיי\"ן של שמע גדולה ד' של אחד גדולה. והיה אם שמע חסר ו' כצ\"ל. ובלטוטפות השלישי כו' עיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שכל המניחן מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו פי' אותן שנושאים עליהם שם ה' יחיו. רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואמר רבא כו' ואמר אביי כו' נראה דרבא בא להוסיף ואמר ל\"מ שיאריך ימים בעוה\"ז אלא שמובטח לו שיהיה ג\"כ בן עוה\"ב והוא עיקר אריכת ימים והחיים. ובא אבי�� ומוסיף ואומר שלא די שיהיה בן עוה\"ב אלא אפילו אין הגיהנם שולט בו כלל לפי שלא יגיע לו שום חטא ע\"ד שכתב לעיל בציצית סימן כ\"ד חונה מלאך ה' כו' ויחלצם מן החטא. ובא רב פפא שאפילו עבירות שעשה כבר נמחלין לו אם מניח תפילין: "
+                ],
+                [
+                    " הוא בכלל פושעי ישראל בגופן כתב ב\"י פירש ר\"ת דוקא הנמנע מלהניחן משום דהמצוה בזוייה עליו אבל אם נמנע מלהניחן משום דבעי גוף נקי והוא ירא שמא לא יזהר בקדושה ובטהרה לא מיקרי פושעי ישראל בגופן אע\"ג דבקל היה יכול ליזהר בק\"ש ובתפלה. והא דנקט תפילין יותר משאר מצות דגם הוא בכלל פושעי ישראל אם מבזה אותן משום שמניח התפילין סמוך לגופו להכי מיקרי פושעי ישראל בגופן משא\"כ שאר מצות דאף אם אינו עושה אותן לא מיקרי אלא פושעי ישראל ולא פושעי ישראל בגופן ע\"כ בשם ר\"ת ורא\"ש. וכתב עוד אבל מתוך דברי רבינו דאהא דמי שאינו מניחן הוא בכלל פושעי ישראל בגופן כתב לכן צריך כל אדם ליזהר בהם נראה שאין מפרש כפיר\"ת אלא כל מי שאינו מניחן מאיזה הטעם שיהיה הוא בכלל פושעי ישראל ב\"י עכ\"ל. ולי נראה מדכתב רבינו אח\"כ אבל מפני שצריכין גוף נקי שלא יניח נהגו שלא להניחם כל היום כו' הרי גילה דעתו בפירוש מ\"ש בתחלה כל מי שאינו מניחן הוא בכלל פושעי ישראל בגופן פירושו אם אינו מניחן משום שהמצוה בזויה בעיניו לא מפני שירא שמא לא יזהר בהן שאם מפני שירא שמא לא יזהר בהן לא הוה בכלל פושעי ישראל שהרי מפני כך אין אנו מניחין אותם כל היום כמו שהיו הם נוהגין. ומ\"ש בתחלה נכן צריך כל אדם להיות זריז בהן מדינא דגמרא ולמצוה קאמר לא לעיכובא קאמר תדע לך דאם כוונת רבינו כמ\"ש ב\"י הכי הו\"ל לרבינו למכתב צריך כל אדם להיות זריז בהן וכל מי שאינו זריז בהן הוא בכלל פושעי ישראל ומדלא כתב כן אלא כתב כל מי שאינו מניחן משמע שאינו מניחן מפשיעתו שהוא מבזה המצוה. ומה שמסיים מ\"מ צריך כל אדם ליזהר בשעת ק\"ש כו' גם כן למצוה ולזריזות קאמר לומר שאם לא יניחם אפי' בשעת ק\"ש מפני שאינו יכול ליזהר מנפיחה שיקרא מפני זה פושעי ישראל בגופן ורבינו לא חש לפרשו כיון שכבר כתב שמפני כך אין אנו מניחין אותן כל היום ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " קטן היודע לשמור תפילין פי' שלא ישן ולא יפיח בהם ולא יכנס בהם לב\"ה (ועיין בב\"י שכ\"כ ליישב דברי המרדכי עם דברי רב יהודא ע\"ש): "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " חולה מעיים ונשים כו' פטורין. חולה מעיים אפי' אינו מצטער משום דתפילין בעי גוף נקי כאלישע ושאר חולה דוקא כשמצטער דשמא מתוך הצער יסיח דעתו מהם: "
+                ],
+                [
+                    " נשים ועבדים משום דהוה מצות עשה שהזמן גרמא דהא שבת ויו\"ט פטורים אליבא דכ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " אבל ביום ראשון הוא פטור מכאן ואילך חייב בפ\"ב דסוכה אמרינן אבל חייב בכל המצות חוץ מתפילין וה\"מ ביום ראשון דכתיב ואחריתה כיום מר ובפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ\"א) פליג רבא אדעולא ואמר כיון שהניח בשני שוב אינו חולץ לפנים חדשות ופריך והא רבא הוא דאמר הלכה כתנא דידן דאמר שלשה ימים ופי' עיקר אבילות ג' ימים ה\"נ בעי' ג' ימים לתפילין ומשני מצוה שאני כלומר הואיל ומצוה להניח תפילין מצי להניח לאלתר הרי לך דלרבא בשני מותר להניח לאלתר ואפילו באו פנים חדשות וקי\"ל כרבא דבתרא הוא וכ\"פ רי\"ף ורא\"ש ועיין בי\"ד סימן שפ\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " חתן ושושביניו כו' פטורין מ��פלה ותפילין וחייבין בק\"ש. בפרק ב' דסוכה ת\"ר חתן ושושביניו וכל בני חופה פטורין מן התפלה ומתפילין וחייבין בק\"ש רבי שילא אמר חתן פטור ושושביניו וכל בני חופה חייבין וכתב הרא\"ש דר\"ש אק\"ש פליג ופסק הלכתא כוותיה וא\"כ צ\"ל שמ\"ש רבינו חייבים בק\"ש לא קאי אלא אשושבינין ובני חופה ולא אחתן. א\"נ בזמן הוה מיירי רבינו דבלא\"ה לא מכוין כ\"א. אלא שק\"ל דא\"כ בתפילין נמי ליחייב שהרי במנינו החתן נמי מניח תפילין וכמ\"ש רבינו לקמן סי' ע' ונראה לומר דאיירי מדינא דגמרא כגון שכונס אלמנה דליכא טרדא ולהכי אפי' חתן חייב. ורבי שילא בסתם חתן קאמר שכונס בתולה וטרוד: "
+                ],
+                [
+                    " וכותבי ספרים תפילין כו' פטורין מק\"ש כו' דוקא כשצריכין להתעסק בהן בשעת ק\"ש ותפלה אבל כשיכולין לקיים שתיהן כאחד בלא טורח יעשו שתיהן כ\"כ ב\"י בשם תוס' ורא\"ש ור' ירוחם ור\"ן פ\"ק דקידושין דף ל\"ה ע\"ב כתב שאם התחיל אדם כבר במצוה אע\"פ שאפשר שתתקיים ע\"י אחר ובא לידו מצוה אחרת שאי אפשר לעשות ע\"י אחר וגם היא עוברת מ\"מ אין אומרים לזה שיניח מצוה הראשונה ויקיים אחרת ויעסוק הוא במצוה אחרת שנזדמנה לידו דהא קי\"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מחלקינן בין מצוה למצוה: "
+                ],
+                [
+                    " גרסינן במכילתא לזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך מכאן כו' כצ\"ל. וכתב רב שמואל בר חפני דליתא להך ברייתא דהא רבנן קשישי כו' והר\"ר יונה כתב בפרק היה קורא דלא בא במכילתא לפטור שלא יניחם כלל בשעת ק\"ש ותפלה שזה צריך הוא כדי לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה אלא החיוב של כל היום הוא שפוטר למי שעוסק בתורה. וכתב ב\"י ולפי דבריו ליתא לקושיית דרבי שמואל דרבנן קשישי בשעת תפלה הוה מנחי להו דבהא לא איירי במכילתא וע\"ש עוד תירוצים אחרים: "
+                ],
+                [
+                    " ואין נראה לי לחלק דהא לענין ברכה כו' כתב ב\"י ויש ליישב דבעוסק בתורה שבכתב שנזכר בה יציאת מצרים כמה פעמים הרי הוא זוכר על ידה יציאת מצרים ואינו צריך זכרון אחר משא\"כ כשהוא עוסק בלימוד עכ\"ל ובשם מורי ז\"ל ראיתי כתוב על מ\"ש רבינו ואין נ\"ל לחלק דהא כו' ז\"ל גם יש להביא ראייה דליתיה שהרי תלמוד בבלי בלולה ממקרא וממשנה ובפרט שאמרו בפרק אלו מציאות העוסק במקרא מדה ואינה מדה במשנה מדה ומדה תלמוד אין לך מדה גדול הימנה וק\"ל עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אמר רבא אסור למיחלץ תפילין קמי רביה וא\"ר יוחנן כו' בפרק חלק אמרינן ופירש\"י וטעמא מפני שהוא מגלה ראשו והוא זלזול לפני המלך והיה לו לפנות לצד אחר מפני אימת מלכות וכתב מהרר\"י אבוהב אבל אין מתיישב לי מה שאמרו עד שיחלוץ רבו שבכאן עכ\"פ יש עזות אם הטעם הוא זה. ואולי חששו לטעם אחר מפני שפורק ממנו עול מלכות שמים אין ראוי לעשות זה בפני רבו עד שיראה רבו עושה כן וכו' עיין בב\"י. ואני שמעתי בשם מהרש\"ל ז\"ל הטעם משום דאחז\"ל שהתלמיד מחויב לעשות לרבו כל מה שעבד עושה לרבו חוץ מג' דברים וה\"מ כשאינו לבוש תפילין שאז אם יעשה לו אף אלו ג' דברים יאמרו שהתלמיד העושה אלו ג' דברים הוא עבד כנעני אבל כשלובש תפילין או מחויב לעשות לו אף אלו הג' דברים משום דאז לא יאמרו שהוא עבד כיון שלבוש תפילין ונמצא שהתלמיד החולץ תפילין בפני רבו מראה שאינו רוצה לעשות לו אלו ג' דברים ונמצא שמורד ברבו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בתלמוד תמניא מתניתא אמרו שם הטעם מדאמרו בן י\"ג שנים למצות ובן י' למשנה א\"�� כשהוא בן י\"ג ודאי כבר למד ח' משניות וכו': "
+                ],
+                [
+                    " אמר אביי כו' בקצת ספרים נדפס כאן הג\"ה אחת וז\"ל אמר המעתיק האי מימרא דרבא איתא בשימושא רבא והגאון הרב ברצלוני השיג עליה שאינה כלום וכן אמר הרא\"ש ז\"ל והאריך לומר כי אינן דברי רבא כלל אלא משבשתא בעלמא היא עכ\"ל הגה\"ה. וא\"ל על מימרא זו ממה שאמרו קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו דדילמא התם לענין הנחתן בשעת ק\"ש ותפלה לחוד והכא מיירי בהנחתן כל היום: "
+                ],
+                [
+                    " היה צריך כו' תפילין קודמין שהם מצוה דגופיה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " תפילין שכתבן עבד או אשה כו' פסולים שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה ושאינו בקשירה אינו בכתיבה. ועבד ואשה אינן בקשירה דמצות עשה שהזמן גרמא הוא ובגמרא חשיב נמי כותי מומר ומסור ופירש\"י כותים גירי אריות הן. מומר ומסור הרי פרקו מעליהן עול וכל הפסול לכתוב פסול בכל תיקון עשייתן כתב הרמב\"ם הטעם משום השי\"ן שעושין בעור. ואיכא למימר כיון דיש בעשייתן דבר שהוא ראוי ליפסל אם נעשה ע\"י הפסול אין לחלק בין קצת עשייה לקצת עשייה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " כתבן אפיקורס ישרכו דודאי לשם ע\"ג כתבן. כתבן עו\"ג פסולה שנאמר וקשרתם וכתבתם נמצאו ביד עו\"ג כשרים פורשו התוס' משום דאיכא למיתלי טפי שישראל כתבן דאין דרך עו\"ג לכתוב עכ\"ל. וישראל מומר פסולים עיין בדרישה. וכתבן אפיקורס ישרפו כך היא גי' ספר שלפני וכן הוא בס\"א וכן כתב רבינו לקמן בי\"ד הל' ס\"ת וכן עיקר ועין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואין לוקחין כו' ביותר מכדי דמיהן שלא ירגילן לגזול ולגנוב ודוקא ביותר מכדי דמיהן טובא אבל דבר מועט יותר מותר ללוקחן וכ\"כ רבינו בי\"ד סי' רפ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " וכן בשלישי וכן ברביעי וכן בכולן ואם מצאן כו' כצ\"ל וכן הוא בהדיא בגמרא ריש המוצא תפילין ע\"ש וכמ\"ש בדרישה ור\"ל שהלוקח כמה כריכות יש בכל כרך וכרך כמו מאה קציצות תפילין וחזקה שכל התפילין שמוכרכין בכרך אחד הם מאיש א' שאין הדרך לקנות תפילין אחת מזה וא' מאיש אחר להכי כל שבדק בכרך א' ומצא א' של יד או של ראש כשירה דכל התפילין שיש באותה כרך הן בחזקת כשרות שהן ודאי ג\"כ מאיש זה וכבר הוחזק גברא אבל עדיין כרך השני צריך בדיקה שהדרך לקנות כרך מזה וכרך מאיש אחר לכן כל הכרכים שיש לו צריך לבדוק וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " פעמים בשבוע פי' בשמיטה וכן בי\"ד סימן רצ\"א והטעם דחיישינן שמא בלו ונתקלקלו. וכתב רב עמרם אפי' לד' או לה' נראה שט\"ס הוא וצ\"ל למ' או לנ' וכ\"כ בא\"ח שמצא בתשובת הגאונים ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אסור לתלות תפילין כו' פ' מי שמתו א\"ר חנינא אני ראיתי את רבי שתלה תפיליו מיתיבי התולה תפיליו יתלו לו חייו ואוקמינא כי תלה רבי בכיסתיה תלה: "
+                ],
+                [
+                    " והוא שאין השני מיוחד וכל שכן כששניהם אינן מיוחדים ומדברי ר' יונה נראה דכי הוו תרווייהו אינן כליין נמי אפי' עשרה מאני כחד מנא דמו ע\"ש פרק מי שמתו דף ב' ע\"ב ושם נדפס עליו שטעות הוא וגם ב\"י כתב שכל הפוסקים חולקים על זה: ולהניחן כנגד צדו כתב הר\"ר יונה דמצדו של מטה כתחת מרגלותיו דמי: "
+                ],
+                [
+                    " שכח ושמש מטתו כו' לא יאחז כו' ברייתא פרק הישן ומסיים בה מפני שהידים עסקניות הם ופירש\"י שמא נגעו במקום הטינופת ומיירי כשכבר קנח הקרי שהיה עליו להכי מותר להשהותם עליו ומ\"ש רבינו עד שיטול ידיו ויטלם לאו לחיובא קאמר ויטלם אלא כלומר אם רוצה ליטלם לא יטלם אא\"כ נטל ידיו קודם לכן. ולשון הברייתא נקט וראייה לדבר שבש\"ע לא הזכיר האי תיבת ויטלם אבל ישן בהם וראה קרי פי' והקרי עדיין עליו (וכמ\"ש ב\"י בשם רש\"י) אז כיון שהקרי עדיין עליו כיון שהטומאה היא בעין על גופו ולהכי אע\"פ שידיו מטונפות עדיף טפי שיאחז ברצועתם קודם שיטול ידיו משישהם עליו. אי נמי בשלא שימש מטתו ליכא למיחש כולי האי לידים עסקניות ואעפ\"כ כיון שאפשר לחלצם ע\"י רצועה לא שרי ליה שיגע בבתים כך כוונת בית יוסף ודו\"ק "
+                ],
+                [
+                    " חולצן כו' שמא ישתכר בסעודה ויתגנה בתפיליו: "
+                ],
+                [
+                    " ומניחן על השולחן כדי שיהיו מזומנים לו ויחזור ויניחם בשעת ברכת המזון רש\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הנושא משוי של ד' קבין כו' עד סוף הסימן דברי רבינו נראים כסותרין ואין להם הבנה ע\"כ אכתוב לך הדברים ע\"פ מקורן בר\"פ המקבל אמרי דבי ר' ינאי לתפילין ד' קביץ מאי היא דתניא היה נושא משוי על ראשו אם תפיליו רוצצות אסור ואם לאו מותר באיזה משוי אמרו במשוי של ד' קבין תני רבי חייא המוציא זבל על ראשו ותפילין בראשו ה\"ז לא יסלקם לצדדין ולא יסלקם ולא יקשרם בידו שהוא נוהג בהם מנהג בזיון אבל קושרן על זרועו במקום תפילין משום ר' שילא אמרו אפי' מטפחת שלהם אסור להניח על הראש שיש בו תפילין ולכאורה משמע דרבי שילא פליגא אדתני דר' ינאי ואדתני דר' חייא ופסק הרמב\"ם בפ\"ד כר' שילא וכ\"פ ר' יונה והרי\"ף והרא\"ש בפ' מי שמתו ובה' תפילין כתבו כר' שילא וגם דברי ר' ינאי ורבי חייא וכבר תמה עליהם ר' יונה וכתב ב\"י ונ\"ל דאפשר שמפרשים דר' ינאי ור' חייא מיירי במי שהיה נושא משוי על ראשו ורוצה להניח תפילין וקאמר ר' ינאי שאם הוא פחות מד' קבין מותר ואם הוא ד' קבין אסור ור' חייא תני דהא דשרי להניח תפילין בעוד המשוי עליו דוקא במשוי דלאו זבל אבל אם היה מוציא זבל על ראשו אפי' אם אינו אלא דבר מועט אסור להניח תפילין על ראשו אז מפני שנוהג בהם מנהג בזיון ור' שילא איירי היכא שהתפילין מונחים כבר בראשו וקאמר דאסור לתת עליהם אכי' מטפחת שלהם משום דהוי בזיון ולא דמי להיכא שקדם המשוי לתפילין דשרי כר' שילא עכ\"ל. וא\"ת הא רבי' כתב הנושא משוי של ד' קבין בראשו אם נדחקות מפני המשוי אסור ואם לאו מותר משמע דאפי' בד' קבין מותר אם אינן נדחקין מהמשוי. וכן מוכח ל' הברייתא הנ\"ל דקתני באיוה משוי אמרו במשוי של ד' קבין דמשמע באיזה מבוי חילקו בין נדחקין ללא נדחקין דוקא במשוי של ד' קבין הא אם היה במשוי פחות מד' קבין אף נדחקין התפילין ממנו מותר. וצ\"ל דגם דעת ב\"י כן דמ\"ש אם הוא פחות מד' קבין מותר ר\"ל בכל ענין מותר אפי' אם נדחקין וה\"ה דהוה מצי לחלק בד' קבין בין משא של זבל לשאר משוי והיכא דאין נדחקין. א\"נ י\"ל דלפי פי' זה דהמשוי על ראשו ורוצה להניח תפילין אזי במשוי של ד' קבין שדרך להיות התפילין נדחקין ממנו אסור להניח לכתחלה מיראה שמא יהיו נדחקין ממנו והברייתא הכי איפרשא באיזה משוי שייך לחשוש שנדחק במשוי של ד' קבין וכן ע\"ד זה צ\"ל ולדחוק בדברי רבינו וב\"י בעצמו דחה פי' זה לפי מקצת גרסת הספרים שלפנינו שכתוב בהן המוציא זבל בראשו אסור לו להניח תפילין שהיה בראשו מדכתב שהיה בראשו א\"א לפרש שירצה להניחו עתה ומפרש בע\"א דה\"ק ר' ינאי איירי במניח המשוי באמצע ראשו ואינו נוגע בתפילין כלל ור' שילא איירי ברוצה להניח ע\"ג תפילין וכו' ע\"ש. וגם בכאן כתב חילוק בין פחות מד' קבין וד' קבין וצ\"ל כמ\"ש דמשוי של ד' קבין אסור להניח לכתחלה על ראשו כשיש תפילין בראשו אפי' לא יגע המשוי בתפילין מיראה שמא יהיו נדחקין ממנו. כלל העולה לפי פירושו מ\"ש המחבר הנושא משוי ותפילין בראשו. אינו ר\"ל שכבר היה בראשו אלא ר\"ל שאומדין הדבר אם יניחם ויהיו בראשו אם יהיו נדחקים ועי' עוד בב\"י מ\"ש בשם הר\"י אסכנדרני תירוץ לזה כי ארכו לי דבריו להעתיקם. ומדברי רמ\"א בש\"ע נראה יישוב לזה שכתב הנושא משוי של ד' קבין אפי' בדבר שדרכו ליתן בראשו שמתיר לקמן כגון כובע כו' ע\"ש. ומורי תירץ דר' שילא אסר טפי משום גנאי דהו\"ל לישא בידו או בחגורו ודו\"ק עכ\"ל. ולי מה יקרו דברי מהרר\"י אבוהב והביאו ב\"י שכתב ז\"ל ואולי י\"ל שאין אלו המאמרים חולקים שמה שאמרו הנושא משוי הוא כשזה האיש נושא משאוי על ראשו בדיעבד. וכיון שנשא לא מטרחינן ליה שיעזבנו אם אין התפילין נדחקין מפני המשוי. ואפשר ג\"כ שאפי' לכתחלה יש לחלק בזה שמי שמשתכר במשוי יש לו מקום לעשות זה אם אין התפילין נדחקין משא\"כ למי ששם משוי על ראשו ללא תכלית עכ\"ל ודברים יקרים מפנינים קרובים לפשטא דלישנא דגמרא וללישנא דרבינו ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " כגון מצנפת או כובע מותר שלא אסרו אלא מטפחת שנראה גנאי לתפילין לפי שאין דרך מלבוש אבל מה שדרכו ליתן בראשו ליכא גנאי כ\"כ הרר\"י דף י\"ז ע\"א ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אסור לשנות כו' דמעלין בקודש ולא מורידין. דשי\"ן ודלי\"ת של שדי בראש הוא: "
+                ],
+                [
+                    " ואם היו חדשים כו' מותר ואפי' משל ראש לשל יד. וזהו דין טולה עליהן עור שנזכר בפ' הקומץ וכן סיים הרמב\"ם בהדיא בזה ז\"ל וכיצד עושין טולה עליהן כו' ועי' מ\"ש לעיל סי' ל\"ב סעיף ל\"ה שאין מקום לקושיית ב\"י שהקשה שם: "
+                ],
+                [
+                    " דאזמניה וצר ביה כו' כתב ב\"י משמע מדברי מרדכי פרק בני העיר דאי צר ביה חד זימנא אדעתא למיצר ביה לעולם היינו אזמניה וצר ביה וכן נראה מדברי הרמב\"ן בתורת האדם לגבי קבר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אסור ליכנס לבה\"כ קבוע כו' פירש\"י שיש בו צואה וכל בתי כסאות שלהן על פני השדה היו בלא חפירה וב\"ה עראי היינו שזה מתחיל עכשיו לעשותו לבה\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " בתפילין שבראשו שהן בגלוי וגנאי הדבר רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " מותר להשתין בהן כשהן בראשו דכיון שהן בראשו ליכא משום חשש ניצוצות ומשום חשש יפנה נמי ליכא כיון דבה\"כ עראי הוא וכן הוכיח הרא\"ש בפרק מי שמתו ומהרמב\"ם בפ\"ד לא משמע כן: "
+                ],
+                [
+                    " אסור להשתין בהן מעומד כו' פי' אבל מיושב א\"נ מעומד ובעפר תיחוח ליכא ניצוצות. וא\"ל א\"כ בלא תפילין נמי קאמר לעיל דלא ישתין מעומד משום הניצוצות וי\"ל דלעיל לא קאמר אסור אלא שלא יעשה כן שמא יוציא לעז עליו משא\"כ הכא דמשום תפילין קאמר דאיסור יש בדבר: "
+                ],
+                [
+                    " מפני שצריך לשפשף כו' כמ\"ש לעיל סי' ו' דמצוה לשפשף כדי שלא יראה ככרות שפכה: "
+                ],
+                [
+                    " אלא חולצן כו' קאי אדלעיל אסור ליכנס לבה\"כ כו' דאל\"כ קשה דקאמר חולצן הא כבר נחלצו ומותרים בידו: "
+                ],
+                [
+                    " ונותנן לחבירו כו' אבל אינו אוחז בימינו ובבגדו דלמא ישתין בהו. ואיכא טעמא דניצוצות: "
+                ],
+                [
+                    " ואוחזן בימינו כו' ואע\"פ שאין גדולים בלא קטנים מ\"מ הואיל ואדם עושה צרכיו מיושב ליכא חשש לניצוצות דא\"צ שם לשפשף שמי רגלים כלים בישיבה וא\"ת אכתי ניחוש שמא יבא לקנח ביד שהתפילין בה וי\"ל דאסור לקנח ביד ימין כדאיתא בגמרא בהרואה ולעיל סימן ג' ונתנו טעם בגמרא שא\"צ לתתם לחבירו דיש לו להכניסם עמו כדי להשמירו מן המזיקין ולכן כתב רבינו בסמוך וכל זה מיירי בבה\"כ שבשדה כו': "
+                ],
+                [
+                    " עושה להם כיס טפח פי' חללו טפח שחשיב הכל אהל להפסיק בינם לקרקע ואוחז הכלי בידו ונכנס: "
+                ],
+                [
+                    " מניח ידו עליהם כו' נ\"ל שאין להביא ראיה מכאן דמהני הנחת יד לכיסוי ראש לענין לברך בה שבזה אוסר מהרי\"א דיד חשוב כגופו ולא מהני לענין כיסוי ושאני הכא דמעיקרא דמילתא גנאי הוא שיהיה התפילין מגולה בשעת עשיית צרכיו וכשהן מכוסין שמניח ידו עליהן הרי אינם מגולים: "
+                ],
+                [
+                    " עד שיגמור עמוד הראשון משום סכנה דעמוד ראשון החוזר מביא לידי הצבת בטן. כר\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אסור לישן בהם אפי' שינת עראי כשאוחזן בידו כו' יען כי דינים אלו מפורדים קצת בגמרא א' הנה וא' הנה וב\"י כתב כאן בשיטת הרא\"ש ורבינו דברים שאינם מוכרחים כלל. אמרתי אף אני לענות חלקי. בפרק מי שמתו ת\"ר לא יאחוז אדם תפילין בידו וס\"ת בזרועו ויתפלל ולא ישתין בהם ולא ישן בהם לא שינת עראי ולא שינת קבע ע\"כ ופי' הר\"ר יונה והרא\"ש ולא ישן בהם אלא יאחז דרישא קאי דדוקא כשהם בידו אסור לישן בהם אפי' שינת עראי אבל כשהם בראשו מותר לישן בהם שינת עראי כדאמרינן בסוכה הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח ע\"כ וא\"ת והיאך שינת עראי מותר והלא אסור להסיח דעתו מהם ובשעה שמתנמנם מסיח דעתו מהם וי\"ל דלא הוי היסח הדעת אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק אבל כשהוא מתנמנם אין כאן היסח הדעת כי הוא שוכח הבלי העולם עכ\"ל ובפ' הישן גרסינן תניא חדא ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע ותניא אידך בין קבע בין עראי ותניא אידך לא קבע ולא עראי. ל\"ק הא דנקיט להו בידיה הא דמנחי ברישא הא דפריס סודרא עלייהו וכמה תני רמי בר יחזקאל כדי הילוך ק' אמה ופירש\"י דנקט להו בידיה לא קבע ולא עראי שמא יפלו מידו דמנחי ברישא עראי מותר וקבע אסור שמא יפיח דפריס סודרא עלויה הניחם אצל מראשותיו בין קבע ובין עראי דלא נתנה תורה למלאכי השרת ותו איתא התם ת\"ר אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואין ישנין שינת עראי חוץ לסוכה מ\"ט אמר רב אשי גזירה שמא ירדם [פי' יחטפנו שינה] א\"ל אביי אלא הא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל לא שינת קבע ליחוש שמא ירדם אלא במוסר שינתו כו' עד אלא אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן במניח ראשו בין ברכיו. רבא אמר אין קבע לשינה פירש\"י לשמא ירדם לא חיישינן ולהכי בתפילין דאסור משום שמא יפיח עראי מותר אבל סוכה דאסור להיות חוצה לה וכל שינה הנאה הוה להכי אפי' עראי אין ישינין חוץ לסוכה ע\"כ. והרא\"ש פרק הישן הביא הך ברייתא דאין ישינין עראי חוץ לסוכה והביא עליה טעמא דרבא. ומשמע דס\"ל דלא חיישי' לשמא ירדם. ונ\"ל דהרא\"ש ס\"ל ג\"כ הני תלתא ברייתות הנ\"ל וכדאוקימתהון. וע\"פ פירש\"י וכל אלו ברייתות מיירי לדעת הרא\"ש בישן ביום דאילו ישן בלילה אפי' בתפילין בראשו. ואפי' עראי אסור. שהרי בפ' מי שמתו הביא ההיא ברייתא דהנכנס לישן ביום רצה חולץ כו' משמע דס\"ל כוותיה. ושם קתני בהדיא דבלילה חולץ [ועיין במ\"ש בדרישה] וא\"כ פי' הדינים לדעת הרא\"ש הם אם התפילין בידו אפי' שינת עראי אסור וכדתני בפ' מי שמתו לא יאחוז אדם תפילין בידו כו' ולהכי לא חש הרא\"ש להעתיק ג\"כ ההיא דסוכה דתני לא קבע ולא עראי שהיא היא. וז\"ש רבי' כאן אסור לישן אפילו שינת עראי כשהם בידו והטעם כמו שפי' רש\"י משום שמא יפלו מידו. ואם הם בראשו דלא שייך חששא דשמא יפלו עראי מותר דליכא למיחש שיפיח ולשמא ירדם נמי לא חיישינן. אבל קבע אפי' בראשו אסור משום שמא יפיח והיינו ביום אבל בלילה אפי' בראשו ואפי' עראי אסור. דבלילה שהוא עת שינה חיישינן לשמא ירדם. כל זה יצא להרא\"ש מברייתא דהנכנס לישן ביום רצה חולץ כו' בלילה חולץ כו' שהביא שם בפ' מי שמתו שהיא ודאי הלכתא שהרי ר' יוסי קי\"ל כוותיה ונימוקו עם ר' יוסי בכל דבריו וכמ\"ש בדרישה. ומה שלא הביא הרא\"ש בפרק מי שמתו ראיה דמותר שינת עראי מאידך מתני' דפרק הישן הנ\"ל דתני ישן אדם שינת עראי כו' וע\"פ האוקימתא דאוקמינן דמנח לה ברישא ל\"ק מידי דלהכי הביא הרא\"ש ההיא דהנכנס לישן ביום כו' כדי להשמיעך אגב דס\"ל ג\"כ סיפא דברייתא דקתני בלילה חולץ ואינו מניח. והיינו אפי' בשל ראש. ולא חש הרא\"ש להביא בהדיא סיפא דברייתא שכבר כתב בה\"ק שלו אההיא מימרא בפרק התכלת הלכה לילה זמן תפילין הוא ואין מורין כן משום גזירה שמא ישן בהם אבל מ\"מ חידש לך במה שהביא בפרק מי שמתו הברייתא דהנכנס לישן ביום כו' דמיירי אותה ברייתא בשתפילין בראשו דאי כשתפילין בידו הא תניא בפ' מי שמתו לא יאחוז אדם תפילין בידו וכו' וכיון ברישא דברייתא דפרה הישן מיירי בתפילין בראשו גם סיפא דקתני בלילה חולץ מיירי בתפילין בראשו וז\"ש רבינו כאן אבל כשהן בראשו כו' וישן בהם שינת עראי פי' אבל קבע לא. והא דבלילה אפילו בראשו ועראי אסור לא הוצרך רבינו לכתוב שכבר כתב רבינו לעיל בסי' ל' סעיף א' הן דהלכה ואין מורין כן. ואם הניחן תחת מראשותיו דהיינו פריס עליה הסודרא הנזכר בגמרא בין קבע בין עראי מותר וכבר הזכיר הרא\"ש זה בפרק מי שמתו וגם רבינו כתבו לעיל סימן מ' ע\"ש ומ\"ש רבינו בישן שינת עראי והם בראשו דפורס עליהן סודר מה שלא נזכר בגמרא שום פריסת סודר אין זה קושיא כלל דפשוט לרבינו דמה שאמרו דמותר לישן שינת עראי כשהם בראשו. הוינו דוקא כשהם מכוסה דכל שאין מכוסה אסור לעשות בהם שום תשמיש מבוזה כגון שינה או כיוצא בו משום בזיון הקדושה וראייה ממ\"ש רבי' לעיל סי' מ\"ג והוא מפרק מי שמתו דאם שכחם בראשו ועשה בהן צרכיו מניח ידו עליהן אע\"ג דאינו עושה בתפילין עצמו שום תשמיש בזיון כיון שהן מגולין אין לעשות כלל בגופו שום תשמיש בזיון ומיד שמכסה אותן מותר לעשות מה שירצה. וכן פירש\"י אהא דאסור להשתין בבית הכסא קבוע בתפילין שבראשו. ז\"ל שהן בגלוי וגנאי לדבר ע\"כ. הרי לך דכל שאינה מכוסה אין לעשות בהם שום תשמיש מגונה וזה ברור שדעת רבינו כן הוא בזה ומה שלא כתב רבינו כמה שיעור שינת עראי דא\"צ לפרשו דפשוט הוא דשיעור שינת עראי היינו כל שאינו ישן כדרך הרוצה לישן בקבע ר\"ל שמניח ראשו בין ברכיו וס\"ל לרבי' דהיינו נמי שיעור הילוך ק' אמה. ולפי שאין כל אחד בקי בשיעור ק' אמה להכי דייק רבינו לקמן סימן מ\"ז שכתב אבל אם רגיל להתנמנם מיושב על אצילי ידיו שינת עראי היא. הרי לך כמ\"ש וכן הוא ל' הרא\"ש כמ\"ש לעיל דוק בלשונ��. זה הנ\"ל בדעת רבינו בדין זה והוא ברור מאוד ושיטת ב\"י ל\"נ כמ\"ש בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם ז\"ל כתב דאפילו שינת קבע כשהם בידו מותר כו' ז\"ל הרמב\"ם פ\"ד דתפילין תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה כל זמן שהן עליו לפיכך אסור לישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי אא\"כ הניח עליהם סודר ולא היתה עמו אשה אז ישן בהם שינת עראי וכיצד הוא עושה מניח ראשו בין ברכיו והוא יושב וישן היו תפילין כרוכין בידו מותר לישן בהם אפי' שינת קבע. ואינו אוכל בהם אלא אכילת עראי אבל נכנם לסעודת קבע כו' עכ\"ל. ונ\"ל בדבריו ז\"ל שס\"ל ג\"כ הני תלתא ברייתא דפרק הישן הנ\"ל והוא מפרש האוקימתות דלא כרש\"י וס\"ל דלנפילה לא חיישינן אלא ה\"פ הא דנקיט להו בידיה פי' הא דקתני ישן בתפילין בין קבע בין עראי היינו כשכבר חלצן ותופסן בידו והיינו כרוכין בידו דקאמר הרמב\"ם כלומר שכרוכין ברצועותיהן והם מונחים בידו והרי גילה דעתו שאינו רוצה להניחן עוד ולהכי ישן בהם אפילו שינת קבע דודאי כל זמן שהיו מונחים עליו כדרכן עומדים בקדושתן ובזה אמרו אסור לישן בתפילין בין קבע בין עראי והיינו מה שאמרו בגמרא הא דמנח ברישיה י\"ל הא דקתני לא זה ולא זה כשהם מונחים בראשו שהן עדיין בקדושתן כדפירשתי אבל אם חולצן וכורכן והן בידו הרי סילק דעתו מהם והוה כאילו אוחז ספר בידו ולהכי ישן בין קבע בין עראי. ואם פירס עליהן סודרא אפי' הן עדיין בראשו מותר לישן בהם שינת עראי והיינו מה שאמרו הא דפריס עלייהו סודרא כלומר הא דקתני ישן בהם עראי אבל לא קבע בדפריס עליהן סודר שבהנחת הסודר חלק כבוד לקדושתן ולהכי עראי אין. ומ\"ש בשינת עראי מניח ראשו בין ברכיו היינו כמ\"ש נמי לעיל בדברי רבינו דודאי דהא דתני רמי בר יחזקאל שיעור שינת עראי ק' אמה. ודאי שיעור אמתי הוא דכל הישן יותר על שיעור זה יש לחשוש שיפיח מתוך שינה אלא דהאי גברא דניים מנא ידע כמה ניים דהא אסיקנא כרבא דאין קבע לשינה ואי כשמסר שינתו לאחרים כרב משרשיא ערבך ערבא בעי ולכך נקטינן שיעורא דר' יוחנן דמניח ראשו בין ברכיו דאז ודאי לא ישן יותר מכדי שיעור הילוך ק' אמה דודאי גם ר' יוחנן ס\"ל ע\"כ שיעורא דרמי בר יחזקאל. דאל\"כ מה לי במה שמניח ראשו בין ברכיו אם ישן שיעור ארוך שאפשר שיבא לידי כך. ולכך הוצרכו לומר דלרמי בר יחזקאל דכל שינה שהוא בכדי הילוך ק' אמה שינת עראי היא ולא יבא לידי הפחה וכל המניח ראשו בין ברכיו ודאי לא ישן יותר. זה פי' פשוט בדברי הרמב\"ם ונמצא דדיני רבינו והרמב\"ם כמעט שוים שכשהם בראשו ולא פרס סודרא גם לרבי' אפי' עראי לא ישן בהם ואם פרס עליהם סודר עראי מותר אלא שכשהם מונחים בידו בזה פליגי דלהרא\"ש ורבינו גרע טפי ממונחים בראשו דחיישינן לנפילה ולהכי בין קבע בין עראי לא ישן בהם ולהרמב\"ם הוי איפכא דכשהם בידו עדיף טפי דכבר נסתלקה קדושתם ושרי בין קבע בין עראי. ולנפילה לא חיישינן וזהו שכתב רבינו וא\"א ז\"ל לא כתב כן. וכן השיג עליו הראב\"ד וז\"ל אינו כן. אלא כל זמן שהן בידו לא ישן בהם כלל שמא יפלו מידו והכי איתא בגמרא בפי' עכ\"ל. הביאו בכסף משנה ובמגדול עוז וטעם השגתן על הרמב\"ם הוא מהגמ' דפ' מי שמתו דתני לא יאחוז אדם תפילין בידו וס\"ת בזרועו ויתפלל ולא ישתין בהם ולא יישן בהם לא שינת עראי ולא שינת קבע ולדעת הרמב\"ם ז\"ל צ\"ל לדחוק דהא דתני ולא יישן בהם כו' לא קאי אלא יאחוז אדם בתפילין דתני ברישא אלא מילתא באפי נפשיה וכן כתבו בהדיא שם הגה��ת מיי' דכן צ\"ל לדעת הרמב\"ם ומשמעות ל' הגמרא ודאי לא משמע כן להכי השיגו עליו רבינו והראב\"ד ודו\"ק ועיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אסור ליכנס בהם לבה\"ק כו' ודוקא כשהן מגולין. ב\"י ועיין מ\"ש לעיל סי' כ\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " בבית המרחץ בבית החיצון כו' ברייתא ס\"פ קמא דשבת ובית החיצון הוא מקום שבני אדם עומדים שם לבושים ובית האמצעי הוא מקום שמקצת בני אדם עומדים שם לבושים ומקצת ערומים ובית הפנימי הוא מקום שכולם עומדים שם ערומים עכ\"ל ב\"י. משמע מדבריו דבעינן דבשעה שזה קורא ק\"ש יש אנשים עומדים לבושים ויש שעומדים ערומים. ולהכי ק\"ש אסור לקרות בו ולהניח תפילין נמי אסור. אבל אינו חולץ ושואל בשלום. אבל ברש\"י ובר\"ן דף י' ע\"א לא משמע כן דז\"ל הגמרא שם מקום שבני אדם עומדים ערומים ולבושים. אמצעי שיוצא בו ערום וממהר לכסות את עצמו ויוצא לחיצון ע\"כ משמע בהדיא דאפילו אם כבר לבש אפ\"ה אסור לקרות בבית האמצעי ק\"ש דאי ר\"ל כשעדיין עומד ערום א\"כ גם שאלת שלום אסור. אלא מחוורתא כדפרישית דאפילו כשהוא לבוש אסור לקרות ק\"ש כנגדו. והטעם כיון דהדרך ליכנס בו בתחלה מהפנימי ערום. איכא בזוי לקרוא בו ק\"ש וטעמא דמסתבר הוא שהרי כ\"ע בבית המרחץ גופיה אפי' אם הוא לבוש לגמרי כיון שהוא עשוי לעמוד בו ערום אסור אפי' בשאלת שלום. לכן דברי ב\"י אינם מובנים וצ\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואחר שהניח תפילין יסדר הברכות כו'. לכאורה אין לסדר הברכות התלות בהנחת תפילין דהא מברכין בביתו או בבהכ\"נ אפילו לא הניח תפילין ואפשר לומר דנקט סידורו דר' יוחנן דאמר הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויתפלל. ולהכי קאמר כיון שבזמנינו הידים עסקניות ואינן טהורות וא\"א לברך הברכות בשעתן. א\"כ הסדר הוא כמו שסדר רבינו בסימנים שעברו ע\"כ דהיינו שמפנה ונוטל ידיו ואח\"כ מתעטף בציצית ואח\"כ מניח תפילין ואח\"כ מתחיל לקבל עול מלכות שמים דהיינו התפלה והעבודה ואלו הברכות שייכין ג\"כ לקבלת מלכות שמים וז\"ש רבינו ואחר שהניח תפילין יסדר כיון דאדחי' הברכות ממקום קביעתן דהיינו בשעתן טוב לברכן בבהכ\"נ ומפני עם הארץ וכדמסיק רבינו וכתב ע\"ז מלתא בטעמיה שכתב ז\"ל ואע\"ג דמלישנא דגמרא משמע שצ\"ל כל א' בשעתה כלומר ולמה אני כתבתי לך דאחר הנחת תפילין יברכן ומסיק לפי שאין הידים נקיות כו' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " פי' הלב נקרא שכוי כו' והלב הוא המבין. אין נפקותא במה שהלב מבין או אבר אחר באדם מבין אלא קושטא דמילתא קאמר ובא לאפוקי שלא נתקנה עיקר הברכה על התרנגול ושעיקר לשון ושם שכוי נאמר על התרנגול אלא העיקר על האדם ועל התרנגול דרך שיתוף וזכר לדבר: "
+                ],
+                [
+                    " ומפני שהתרנגול מבין ג\"כ וגם בערביא כו' כצ\"ל ונותן טעם למה אין אומרים לב בהדיא שהוא ל' מבואר יותר וגם למה אומרים אותו בשמיעת קול התרנגול וק\"ל. ובב\"י כתב אדברי רבינו שכ\"כ ר' יונה ושהרא\"ש כתב כו' ונראה מדבריו שס\"ל שהרא\"ש פי' בע\"א ממ\"ש ר\"י ורבינו ולענ\"ד נראה מוכרח שדברי הרא\"ש יש ט\"ס וצ\"ל לב נקרא שכוי בל' המקרא כו' במקום תרנגול וסוף דבריו שם מוכיחים על תחלתו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכי לביש לימא ברוך מלבוש וכו' אח\"כ כתב רבינו כי תריץ ויתיב כו' דהיינו שיושב על המטה ומותח עצמותיו וכן הסדר בגמרא פרק הרואה וברמב\"ם ובכל הנוסחא ואע\"ג דא\"א לו שילבש עצמו עד לאחר שקם מן המטה מ\"מ מברך שפיר מלביש ערומים על חלוקו שלובש אותו בעודו שוכב קודם שתריץ ויתיב וכמ\"ש רבינו לעיל סי' ב': "
+                ],
+                [
+                    " וכי מנח ידיה על עיניה י\"א לפותחם יפה ק\"ק דלעיל סי' ד' מבואר דאסור לנגוע בידו קודם נטילה לא לעין ולא לחוטם או לפה ובגמרא ורבינו חשבו זה קודם שמשי ידיה. וצ\"ל דר\"ל שנוגע בעין ע\"י דבר אחר וזהו דוחק לכן נלע\"ד דר\"ל בעוד שעיניו סגורים דרך העולם להעביר ידיו עליהם או לאחר שפותחם ועדיין חפץ בשינה דרך העולם למשמש על העור העין שעי\"כ מעביר חבלי השינה מעיניו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכי סיים מסאניה כו' וכי מסגי כו'. כן הסדר בקצת ספרי רבינו וכן ברמב\"ם ובש\"ע. אבל הנוסחא שלפני היא כי מסגי כו' והדר כי סיים מסאניה וכן הוא בהדיא בגמרא ובדפוס של רא\"ף אך שסדר העולם כגירסא הראשונה וק\"ל: ",
+                    " כי אסר המייניה כי' האבנט שהוא צריך לאזור את עצמו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה עכ\"ל ולפי זה ה\"ה כי לבוש מכנסיים שאז ג\"כ אין לבו רואה את הערוה וכ\"כ אבודרהם בשם הראב\"ד והרא\"ה דכי אסר המייניה היינו כשלובש המכנסיים אבל הרמב\"ם כתב דהיינו כשחוגר חגורו ולקמן סי' צ\"א כתב רבינו פי' המייניה אזורו. וכתב שם בעל התרומות שצריך אדם לאזור אזור בשעת תפלה אפי' יש לו אבנט שאין לבו רואה את הערוה משום הכון לקראת אלהיך ישראל ולמד כן מגמרא וא\"כ ה\"נ דעת רבינו כן וזהו מכוון למ\"ש בסמוך דמש\"ה מזכירין בנוסחא הברכות שם ישראל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לימא אוזר ישראל בגבורה הא דמזכיר שם ישראל בהני ב' ברכות יותר מבאינך דאינך שייכים גם באחרים משא\"כ הני דשייכי דוקא ביהודים משום איסור גלוי ראש ושלא יראה לבו את הערוה: "
+                ],
+                [
+                    " וכי פריס סודרא על רישיה. ה\"ה לכל כובע וכיסוי ראש והטעם שמצוה שלא לילך בגלוי ראש: "
+                ],
+                [
+                    " ברוך אתה ה' גומל כו' כ\"כ גם הרמב\"ם אבל הרא\"ש כתב ז\"ל ברוך גומל חסדים טובים וכו' ל\"ג בא\"י דלאו חתימה היא לומר שם: "
+                ],
+                [
+                    " ויהי רצון כו' עד וכו' ויהי רצון בווא\"ו והטעם מפני שברכה אחת היא עם המעביר שינה שאם היתה ברכה בפני עצמה היתה פותחת בברוך וע\"כ אין לענות אמן אחר המעביר כו' כתב הכלבו י\"א דאותה ברכה ויהי רצון הכל ברכה א' ופותחת בברוך וחותמת בברוך ועניינה הודאה לשי\"ת על המנוחה והמרגוע שנתן לאדם מעמלו ויגיעו ע\"י השינה ועל התועלת שהועילו בשינה לעכל מאכלו והוא מטבע ארוך עכ\"ל. וקצת קשה שלא נזכר זה בכל נוסח יהי רצון וצריך לומר במ\"ש ותגמלני חסדים טובים והחתימה שחותם גומל חסדים טובים היא המורה על זה. וכתבו התוס' וא\"ת והלא כל הברכות צריכין להיות מעין פתיחתן סמוך לחתימה י\"ל דשפיר הוה מעין פתיחה מהמעביר שינה סמוך לחתימה דסמוך לחתימה איכא ותגמלני חסדים טובים והיינו גמילות חסדים שהקב\"ה מעביר שינה מן האדם ומחדש כוחו כדאיתא במדרש חדשים לבקרים והיינו כעין פתיחתם עכ\"ל והם קרובים לדברי הכלבו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שאם היתה כו' היתה פותחת בברוך וא\"ת והלא בכל הברכות אמרינן דברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך. שאני ברכות הללו דמעיקרן לא נתקנו לברכן סמוכות זה לזה רק כי שמע קול תרנגולא כו' כי אסר המייני' כו' וק\"ל וכן כולם ועוד דהוי קצרות והוי כברכת הפירות ב\"י. והא דאמרינן כל הברכות מברכין עובר לעשייתן. היינו ברכת המצות שמברך בהן וציונו צריך לברך השם תחילה על מה שציונו וקרבנו לעבודתו אבל של הודאה ושבח כגון אלו יכול לברך אח\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " ולפי שאין הידים נקיות תקנו כו'. ע\"ל סי' ו' מ\"ש מזה: "
+                ],
+                [
+                    " תקנו שיסדרום בבהכ\"נ כו' אבל ודאי חובה. כתב מהרי\"א ז\"ל הכוונה לומר שלא נחשוב שמאחר שאין מברכין אלו הברכות בזמנן שכבר נדחו וכיון דאידחו אידחו אמר שאין זה מן הדין אבל חובה על כל יחיד לברך ורמז עוד שאינו יוצא כשאחר מברך אותם אם לא יכוין הוא לברכה לפטור עצמו. וב\"י כתב דסד\"א שלא נתקנו לברכן בבהכ\"נ אלא בציבור שאחד מברך וכולם עונין אמן אבל ביחיד לא קמ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מאה ברכות חייב אדם לומר בכל יום לשון סמ\"ג ובסדר ר\"ע מונה אותם י\"ח עד ב\"ש. וב\"ש וישתבח הרי כ'. וז' ברכות של ק\"ש. וג\"פ תפלת י\"ח הרי פ\"א. וח' ברכות בכל סעודה. ענט\"י. והמוציא. וד' בברכת המזון. ועל היין לפניו ולאחריו הרי צ\"ז. ועתה שהוסיפו ברכת ולמלשינים בתוך תפלת י\"ח הרי ק' ומלבד אלו יש לנו ציצית ותפילין. וברכת המלך בכבודו דערבית. ובר מכמה ברכות שמברכין על הקטנים ועל הגדולים ועל הפירות תחלה וסוף וביום התענית שאינו אוכל ובשבת שמחסרין מברכות י\"ח יש תשלומין בדברים אחרים עיין בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " דוד המלך ע\"ה תיקן ק' ברכות כו' פי' כאשר ראה שבכל יום מתו ק' נפשות תיקן שיברכו בכל יום ק' ברכות ובזה יעצור המות ובודאי כיון במאה להסוד הידוע למקובלים ע\"ד אי\"ק בכ\"ר לכן מסר דוד ע\"ה הסוד המאה לסנהדרין והם תקנו הברכות אבל לא תיקן שיברכום אלו הברכות או מה נוסחן אלא מסר זה לסנהדרין וחכמי דורו שהם יתקנו הברכות כטוב בעיניהן והם תקנו בחכמתן אלו הברכות ושהם על סדר העולם וק\"ל. כמ\"ש חז\"ל ברוך ה' יום יום בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו פי' שפשטא דקרא משמע שביום יש לברך השם ולא בלילה ח\"ו אלא לומר לך שבכל יום תן לו מעין ברכותיו. פי' בשבת מעין של שבת ושל חול מעין של חול ושל יו\"ט מעין של יו\"ט המאורע וכיוצא בו בכל מקום מה שיש לו לברך מברך. רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואמירינן בפ' כיצד מברכין ת\"ר כל הנהנה כו' כצ\"ל דכתיב לה' הארץ ומלואה ובמקו' אחר כתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם אלא כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה: "
+                ],
+                [
+                    " ברוך אתה ה' אמ\"ה שלא עשני עבד אע\"כ שמברך כו' ר\"ל וא\"כ למה מברכין ב' ברכות שוות ולא הוה לן לברך ברכת שלא עשני אשה כיון שכבר בירך ברכת שלא עשני עבד ומשני שהוא גרוע טפי וא\"כ זה הסדר עיקר שבתחלה אנו מברכין שלא עשני עו\"ג שאינו בר מצות כלל. ואח\"כ אנו מברכין שלא עשני עבד שאע\"פ שישנו בקצת מצות מ\"מ הוא זיל טובא והוא חשוד על הגזל. וגם אין לו זכות אבות דומה לכותי. ועוד שאסור בבת ישראל ואח\"כ אנו מברכין שלא עשני אשה שאע\"כ שהיא חשובה יותר מהעבד. מ\"מ אינה חייבת בכל המצות. ולפי הנוסח של רבינו שמברכין שלא עשאני כו' הגר לא היה מברך שלא עשני עו\"ג שאלו הברכות על תחלת ברייתו ועשייתו של אדם נתקנו. וגר הרי הורתו ולידתו היה קודם שהיה ישראל. אבל אם היה הנוסח שעשני יהודי א\"כ גם הגר יכול לומר שעשני גר דגם בזה שייך עשייה דכתיב את הנפש אשר עשו בחרן. רמ\"א. וכתב רמ\"י דנ\"ל דגם הוא הטעם שבסידורים שלנו סדרו הני ג' ברכות מיד אחר ברכת לשכוי בינה. והטעם כיון שגם אלו ג' נתקנו על יצירת ובריית האדם דומיא דאשר יצר ואלהי נשמה ושכוי בינה שהם ג\"כ ברכות על מנהגו של עולם ואח\"כ מתחילין בברכת הנהנין: "
+                ],
+                [
+                    " כתובים בסוף קודם המעביר שינה ואין חשש. דקדק לומר קודם המעביר שינה אבל לאחריה ודאי יש חשש כמ\"ש לעיל דויהי רצון היא ברכה א' עם המעביר שינה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וראיתי בסידורי רב עמרם כו' אין לברך מתיר אסורים ואיני יודע למה כו' ונראה ליישב דבגמרא אמרו תחלה כי תריץ ויתיב לימא מתיר אסורים. דהיינו כשפושט ומותח עצמותיו שהיו כאסורים בלי תנועה שייך לומר מתיר אסורים וכי זקיף אח\"כ מברך זוקף כפופים כתב רב עמרם שאם בירך תחלה זוקף כפופים שוב אין מברך מתיר אסורים דבכלל זקופי קומה יש תנועות איברים ולמה יחזור לברך מתיר אסורים ב\"י וכ\"כ מהרר\"י אבוה\"ב גם מורי ז\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " עוד ברכה כו' הנותן ליעף כח ונתקנה על שאדם מפקיד כו' אע\"פ שיש סמך לברך ברכה זו מאחר שלא נזכרה בתלמוד איני יודע איך היה רשות לשום אדם לתקנה ומצאתי שכתב האגור שראה מקטרגים עליה מטעם זה והרמב\"ם והסמ\"ק והרוקח לא הזכירוהו והכי נקטינן וראיתי בקצת הסידורים ברכה אחרת שאינה נזכרת בגמרא והוא מגביה שפלים. ולי נראה דאין לברך אותה כלל והמברך אותה טועה. כתב בעיטור המברך סומך נופלים טועה ע\"כ בב\"י. וכ\"כ מורי ז\"ל שאין לומר לאלו הברכות כלל. ורמ\"י כתב בש\"ע שלו ברכת מגביה שפלים ותמוה לי מניין לו ואיך פסק נגד כל הדעות ואולי ט\"ס הוא: "
+                ],
+                [
+                    " וכל הברכות שהן על סדור העולם והנהגתו כגון רוקע הארץ על המים והמכין מצעדי גבר. כ\"כ התוספות והרא\"ש אנותן לשכוי בינה. משום דאע\"פ שלא שמע קול תרנגול מ\"מ יברך ויתן הודאה לשי\"ת שנתן לנו בינה וברא לנו כל צרכינו דאע\"פ שישן בבית אפל מ\"מ יבחין ביאת היום ע\"י קול תרנגול עכ\"ל. ומשמע לרבינו דברכות רוקע הארץ על המים ומצעדי גבר הוה נמי על תיקון העולם ב\"י. ונראה הטעם משום דבלא אלו אין קיום לאדם בעוה\"ז כי גם הנותן לשכוי בינה נתקנה על בינת הלב ובלעדי זאת היה האדם בצורת האדם דומה לבהמה משא\"כ בלא לבוש ובלא אזור דאפשר לו לחיות בלעדם כמו שהיה אדם הראשון קודם שחטא. ואינם אלא הנאת אדם על צד היותר מחסד הש\"י. והיותר נלע\"ד דנוסח ברכת המכין מצעדי גבר נתקנה אהכנת הרגלים שהכין ה' יתברך לאדם הרגלים לצעוד ולהלך ע\"י בכל עת שיצטרך וכן אינך. משא\"כ מלביש ערומים שנתקנה על שעת הלבישה וכל כיוצא בזה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כגון ששוכב על מטתו כו' אין לו לברך ע\"ל סי' תרי\"ג מ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " זרע יצחק יחידו מלת יחידו מוסב על אברהם. וי'\"ג יחידך ור\"ל שהיה יחידו של השם בשם שקרא לו משא\"כ אברהם ויעקב שלא היו יחידים בשם אחד. או על שם שנתייחד בקרבן. ולגירסא זו הסכים ב\"י בשם ר' בנימין וכתב שאין לשנות: "
+                ],
+                [
+                    " היה רגיל לומר אחריו בשכמל\"ו כלומר דכשאין אנו אומרים אלא שמע ישראל לבד נראה שאינו אלא סיפור דברים שאומרים ישראל כשמיחדים את שמו אבל כשאומר בשכמל\"ו נראה שהוא מכוין עכשיו ליחד השם ומש\"ה אומר בשכמל\"ו שהוא שייך ליחוד השם דמה שמייחד שמו מקבל ומברך כבוד מלכותו: "
+                ],
+                [
+                    " זו היא ק\"ש של ר' יהודה הנשיא בריש פרק היה קורא וטעמו היה לפי שלמד עם תלמידיו וכשהגיע ז��ן ק\"ש לא רצה להפסיק מלימודו אלא קרא פסוק ראשון בלבד דהוה דאורייתא והוא לא הוצרך לומר בשכמל\"ו דודאי כיון שלא להפסיק מלמודו קרא פסוק זה ולפניו לא היה אומר רבון העולמים כו' והיה נראה דמכוין עכשיו ליחד השם לצאת י\"ח ק\"ש משא\"כ אנו שאומרים פסוק זה מתוך סיפור דברים של רבון העולמים וק\"ל. ושם בגמרא מסקינן דחוזר וגומרה פי' אע\"ג דכבר יצא י\"ח ק\"ש דאורייתא אפ\"ה קרא בתר הכי שמע דרבנן בברכות דרבנן. והטעם לפי שאינו מברך אקב\"ו לקרוא שמע אלא ברכות השבח הן יוצר אור ואהבה רבה. וכן מצאתי בתשובת רש\"ב שכתוב ז\"ל הא דתנן היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא מסתברא דחוזר ואומר ברכות ק\"ש בפני עצמן ואע\"כ שאינו קורא ק\"ש שהברכות לא נתקנו על ק\"ש תדע שהרי אינו מברך על הק\"ש וע\"ל סי' ט' בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אתה הוא עד שלא נברא העולם כו' אתה הוא משנברא העולם יש מדקדקים שמעתי אומרים ואתה הוא משבראת העולם משום דלא יהא נראה ככפירה ח\"ו לשתמע מיניה ב' רשויות ח\"ו. ונ\"ל שאין לשבש כל הספרים וסידורי קדמונינו דסירכא דלישנא דרישא נקט וברישא ודאי שפיר קאמר אנו מודים לפניך שאתה הוא אל הקדמון להעולם והוא הוא הבורא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ונהגתי בעצמי מיד אחר ברכת אלהי נשמה אע\"פ שרבינו כתב לעיל בסי' ו' דמסתברא לו כדעת הי\"א שאין צריך לומר אלהי נשמה מיד אחר ברכת אשר יצר היינו לדינא אבל ודאי כל דאפשר למיסמכה טפי עדיף וכמ\"ש לעיל סי' הנ\"ל בשם מהרר\"י ברונא ז\"ל ולכן נהג רבינו למיסמכה אבל לאומרם קודם אלהי נשמה אין טעם למנהג: "
+                ],
+                [
+                    " וראיתי בסידורי רב עמרם אחר שכתב כו' סידר אותו וכ\"כ לעולם יהא אדם כו' ר\"ל סידר רבון כל העולמים אחר ברייתא דר' ישמעאל וגם הוסיף לכתוב ג\"כ אח\"כ לעולם יהא אדם כו' פי' ובסגנון זה א\"ש לומר ברכת התורה קודם וסמוך לפרשת התמיד דהא כל הפסוקים אומרים לאחריו: "
+                ],
+                [
+                    " יהא אדם ירא שמים בסתר פי' אפי' בסתר יהיה ירא שמים וכן אפי' בלבבו ידבר אמת. ועי\"ל דוה נתקן בדור של שמד שלא היו יכולין לקרוא ק\"ש. ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בפרק ואלו נדרים (נדרים דף פ\"א ע\"א) מפני מה ת\"ח אין מצויין לצאת כו' לכאורה היה נראה לפרש דקשה ליה למה אינו מקוים בת\"ח ברכת לא ימושו מפיך ומפי זרעך וגו' ולא שיקשה ליה על מה שמצויים לצאת מע\"ה טפי ת\"ח ממה שיוצאים מת\"ח והשתא א\"ש התשובה דכיון דאין התורה נחשבת בעיניהם לברך עליה תחלה אין זוכין ללא ימושו טפי משאר כל אדם. אבל אי ל\"ת הכי אלא כפשוטו ק\"ק הא ע\"ה כ\"ש שאין התורה נחשבת בעיניהן שהרי אינן לומדים כלל. אבל מצאתי שר\"ן פי' כן בהדיא דז\"ל מפני מה ת\"ח אין מצוין כו' פי' שעל הרוב אינם בני תורה עכ\"ל ולפי זה נ\"ל שהתשובה היא שת\"ח הואיל ורגילין בה אינו זהירין לברך ולהתפלל על בניהן שיהיו הם וצאצאיהם לומדי תורה משא\"כ כשאר בני אדם שכשהם פונים מעסקים ולומדים תורה אותו הפעם נזהרין לברך עליה ולהתפלל ונהיה אנחנו וצאצאינו וכו' ולכך מקוים בהם להיות בניהם ת\"ח טפי אבל באמת של' ראשון נ\"ל עיקר וגם ל' הר\"ן אפשר לפרש כן: "
+                ],
+                [
+                    " מפני שאין מברכין בתורה תחלה כלומר בתחלת עסקם בתורה בכל יום ות\"ח מתוך שהם זהירים לעסוק בתורה ורגילים בה אינם זהירין לברך כשפותחין ולא מקיימין ברכתה כדכתיב ונהיה אנו וצאצאינו לומדי תורה כפירש\"י דף י\"א ע\"ש. ומהרר\"י אבוהב כתב שהטעם שמאחר שאין מברכין על התורה מורה שאין קורין אותה לשמה אלא כאומנות בעלמא לפיכך אין זוכין לשלשלת הנמשך לעוסק בתורה לא ימושו כו' וכ\"פ ר\"ן בשם רבינו יונה וכמ\"ש בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " נשאל לחכמים דכתיב מי חכם ויבן ולנביאים ולמלאכי השרת דכתיב ואשר דבר כי יי' אליו: "
+                ],
+                [
+                    " מאי ניהו ולא שמעו בקולי כו' לומר שאין מברכין בתורה תחלה. ז\"ל הר\"ן בשם ר' יונה דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחלה אבדה הארץ דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטה משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקים בה כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פירשוהו והלא דבר גלוי היא וקל לפרשו אלא ודאי עוסקים היו בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים ומלאכים תמהים על מה אבדה הארץ עד שפירשו הקב\"ה בעצמו שיודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה כלומר לא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה והיינו לא הלכו בה כלומר בכונתה ולשמה עכ\"ל. ובשם ר' נתן ראיתי כתוב לומר שאין מברכין כו' קרא יתירא דאשר נתתי להם קדריש כלומר אשר נתתי להם לברך לפניה: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך לברך למקרא למדרש כו' פלוגתא בגמרא אם יברך על משנה ומדרש: "
+                ],
+                [
+                    " וזו נוסחה כו' על ד\"ת טעמא לפי שהוא כולל עסק הלימוד ועשיית המצות. וב\"י כתב דאדרבה מה\"ט גופא עדיף טפי לברך לעסוק בד\"ת שהיא ברכה מיוחדת לקריאת התורה שהוא בא לעסוק בה עכשיו מלברך על ד\"ת שכולל ג\"כ עשיית המצות שאינו בא עכשיו לעשותם ולכשיעשם מברך על כל מצוה ברכה המיוחדת לה עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולומדי תורתך לשמה בא\"י המלמד כו' כך הוא גירסת רי\"ף דף ח' ע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"ל והערב כו' וכ\"פ ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שאילו היתה ברכה בפני עצמה כו' כ\"כ התוס' בשם ר\"ת פרק שלשה שאכלו ובפ\"ק דכתובות ובערבי פסחים דכל היכא דברכות קצרים אפילו ברכה הסמוכה לחבירתה פותחת בברוך כמו ברכות של הבדלה וברכות של חופה. [ומה\"ט יהי רצון אינה פותחת בברוך משום דכולה ברכה אחת היא עם המעביר שינה כדלעיל סימן מ\"ו ע\"ש] אבל התוס' כתבו שם דאין ראייה מברכות הבדלה שר' היה מפזרן כל אחת לבדה. וגם רש\"י פ\"ק דכתובות יהיב טעמא לברכות של חופה למה פותחת בברוך. ורשמתי בא\"ע סי' ס\"ב ע\"ש. גם הרמב\"ם כתב הערב בלא וי\"ו דאפילו ברכות קצרות אם סמוכין אינן פותחות בברוך: "
+                ],
+                [
+                    " ועוד יש ברכה אחרת כו' עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם בא ללמוד מיד אחר ק\"ש אין צריך לברך כו' פי' ואפי' אם לא בירך ברכת התורה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לומד מיד אחריה כו' או שבירך ברכת התורה כו' והפסיק. וא\"ת מ\"ש מסוכה כו' עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אם ישן כו' הוה הפסק וצריך לחזור ולברך. ז\"ל ב\"י והאגור כתב שא\"צ. וכ\"פ בש'\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם רגיל להתנמנם כו' עיין מ\"ש לעיל סי' מ\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " והמשכים בבוקר כו' יש לו לברך וכ\"כ מהרי\"א בכתבים ולא כהרמב\"ם. מורי: ",
+                    " כמו שתקנו ברכה לאחריה והטעם שאין מברכין ג\"כ אחר הלימוד כתבתי בדרישה סעיף ד': "
+                ],
+                [
+                    " יברך ענט\"י ואשר יצר עיין מ\"ש רמ\"א בש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " וכל סדר הברכות הטעם שהרי מן הראוי היה לו לברך מיד כל אחד וא' בשעתו כמ\"ש לעיל סי' מ\"ו הילכך לא לאחר כולי האי ואח\"כ יאמר לעולם יהא כו' עד וישכם ויאמר רבון כל העולמים כו' שהוא שייך לומר בהשכמה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וברכת התורה כו' א\"ל דמזה מוכח שהיה אומר ברכת התורה קודם פרשת התמיד ולא כמנהג רבינו הנ\"ל. די\"ל שהיה אומר כסדר ר\"ע הנ\"ל דהיה אומר רבון העולמים כו' לבסוף אחר ברייתא דר' ישמעאל וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ובסידור רב עמרם כתב פרשת ברכת כהנים כו' הטעם שאנו אומרים ברכת כהנים מפני שאנשי משמר היו אומרים אותו בכל יום בבוקר וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דברכות: "
+                ],
+                [
+                    " שזה נוסחה אביי מסדר סדר המערכה משמיה דגמרא פירש\"י מנה סדר עבודות של כל יום אליבא דכולה בני ישיבה ואליבא דאבא שאול דפליג ארבנן בהטבת נרות כו' ועיין בב\"י שכתב דהרמב\"ם פ\"י מהל' תמידין וסמ\"ג פסקו כרבנן ואפשר דס\"ל כפי' הערוך שפי' משמיה דגמרא לא אמרה משום חכם אלא בסתם עכ\"ל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אביי מסדר סדר המערכה כו' והא דלא חשיב נמי תרומת הדשן דהוי נמי תחלת העבודה של יום י\"ל מפני שלפעמים מקדימין אותן מאשמורת הראשון הלכך לא חשיב לה לפי שהיה הפסק גדול בינה ובין אלו שחושב כאן אבל כל אלו שחשב כאן היו רגילין לעשותן זה אחר זה. ועי\"ל תרומת הדשן עיקר מצוותה רק בלילה אבל כל אלו אם רצה לעשותן ביום הרשות בידו תוס': "
+                ],
+                [
+                    " מערכה גדולה פי' שעליה יקטירו כל הקטרות [כך פירש\"י בפרק הממונה דף ל\"ג] ונראה דר\"ל שהיו מקטירים עליה כל אברי הקרבנות לא קטורת ממש שוב מצאתי ברא\"ם בפרשת צו שפי' כן על הברייתא דמייתי בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ\"ה) בכל יום היו ב' מערכות אחת מערכה גדולה ואחת מערכה שנייה של קטורת. וכתב עליה ז\"ל פי' בתחלה היו מבעירין אש על מערכה גדולה ונקראת גדולה מפני שלא היתה המערכה ההיא בעבור עולת התמיד בלבד אלא גדולה מאוד שתוכל לקבל בתוכה כל הקטרות של אותו יום עד תמיד של בין הערבים כדתניא בת\"כ מנין שיעשה מערכה גדולה שתקבל כל העולות כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " קודמת למערכה שנייה פי' קודמת לסדר לפני המערכה שנייה שעושין בקרן מערבית דרומית משוך מן הקרן ד' אמות לצד צפון: "
+                ],
+                [
+                    " של קטורת פי' שממנה חותין גחלים להכניס למזבח הפנומי שחרית וערבית להקטיר עליה קטורת תמיד פרס שחרית ופרס בין הערבים: "
+                ],
+                [
+                    " קודמת לסדור ב' גזרי עצים פי' שמסדרין על מערכה הגדולה: "
+                ],
+                [
+                    " קודם לדם התמיד פי' לשחיטה ולזריקה: "
+                ],
+                [
+                    " ודם התמיד קודם להטבת ב' נרות עיין ברא\"ם בפרשת תצוה שהביא רש\"י ותוס' שכתבו דהא דנר האמצעי היה דולק עד הערב שממני היה מדליקין שאר הנרות לא היה אלא כל ימי שמעון הצדיק ומשם והלאה כבה: "
+                ],
+                [
+                    " קודם לקטורת פי' של מזבח הפנימי: "
+                ],
+                [
+                    " קודמת לאיברים פי' להקטיר איברי התמיד על מזבח החיצון: "
+                ],
+                [
+                    " למנחה פי' מנחת נסכו של תמיד דכתיב ועשירית האיפה סולת למנחה: "
+                ],
+                [
+                    " לנסכ��ם פי' לנסך יינו של תמיד. למוספין ר\"ל אם שבת הוא שנאמר והקטיר עליה כו' ודרשינן השלם עליה ר\"ל על העולת תמיד של שחר האמור בראש המקרא שנאמר וערך עליה העולה והקטיר והוסיף והשלים אחריה כל הקרבנות ולא על התמיד של בין הערבים [ר\"ל שהרי אמר עליה משמע אבל לא על של בין הערבים] למד על תמיד של בין הערבים שהוא אחרון לכל הקרבנות כל זה ל' רש\"י פרק הממונה: "
+                ],
+                [
+                    " וטוב לומר אחר זה רבון כל העולמים כו' דייק רבינו לכתוב אחר זה משמע אבל לא לאחר משנת איזהו מקומן וכמ\"ש לעיל בסי' א' ועיין בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " ואין לחוש אם יקרא פ' התמיד שנית כלומר ולא תימא דהוי כמקריב ב' תמידין בשחרית דהוה כמוסיף על המצות דבקריאה בעלמא ליכא משום בל תוסיף. ובעל המנהיג השיב על המנהג ז\"ל ואשר כתב ר\"ע לשבת וביום השבת לר\"ח ובראשי חדשיכם וכן מנהג ספרד ופרובינצא. ולא יתכן דהאיך נזכיר קרבן המוספין קודם לתמיד השחר ועל מקומן הן נזכרין במוסף צא ולמד משעירי הרגלים שאין נזכרין כי אם בתפלת מוסף בלבד עכ\"ל. ורבינו טען על הטעם הראשון שמוסף זמנו כל היום [דכתיב דבר יום ביומו משמע כל היום והיינו קרבן מוספין ותפלה תקנו חז\"ל נגד הקרבן] ואינה טענה שאע\"פ שזמנו כל היום מ\"מ לכתחלה צריך להקדים של שחר למוספין. ועל מ\"ש המנהיג ללמוד משעירי הרגלים י\"ל דשאני מוספי הרגלים שגם בתפלת המוספין אין אומרים אותן מפני שאין רגילים בהם ויבואו לטעות משא\"כ של שבת וי\"ט דרגילי בהו וכ\"כ רבינו לקמן סי' תקצ\"א ופסק רמ\"א כמנהג אשכנז הנ\"ל לקרות בר\"ח ובראשי חדשיכם ואע\"פ שיקרא אותן אח\"כ בתורה מ\"מ קורין אותו לפרסם שהוא ר\"ח: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אע\"ג דקי\"ל דברים שבכתב א\"א רשאי לאומרן ע\"פ טעמא דקי\"ל זה משום דאיכא מילי טובא דמדרשי מתוך הכתב כגון חסירות ויתרות וקרי ולא כתיב ודכוותייהו ואי אמרי' להו ע\"פ בציר להו. ומה\"ט שמעתי נמי שאמרו דברים שבע\"פ א\"א רשאי לכותבה משום כדי שלא תשתבש מדיוקים יתירים הנופלים מתוך הכתב וחלופי גירסאות ושוב מצאתי שכתב ר\"ן בפ' הקורא את המגילה דף כ\"ג ע\"א ז\"ל וכן דברים שבע\"פ הם פירוש לדבריהם שבכתב וכשאין נאמרין אלא בע\"פ אי אפשר לעמוד עליהן אלא מפי מלמד שיפרש לו הפירוש יפה ואילו היה נכתב היה אפשר שנסתפק שלא היה מבין הלשון ומיהו ה\"מ לדידהו אבל לדידן שרי למכתב תורה שבע\"פ שהשכחה גוברת ומצויה וכתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א ז\"ל היה אומר כו' עיין בב\"י שהביא דברי התוס' באריכות. לכן נוהגין באשכנ\"ז כשמגיע ש\"ץ לפסוקים כו' ז\"ל רא\"ף וק' מה יעשה בהשם נפשינו בחיים וגו' ובמזמור ס\"ו שאומר אותו ש\"ץ עכ\"ל הגהות רא\"ף. ונראה דל\"ק דשאני מי כמוך וה' ימלוך שאומרים לפניו בשמחה רבה ואמרו כולם מי כמוך כו' דמשמע בהדיא שאמר הפסוק כמו שאמרו אותו ישראל וכן זה אלי ענו ואמרו ה' ימלוך. משא\"כ השם בחיים שאינו נראה וניכר מתוך הלשון שהוא פסוק אלא משתמע לשבח בעלמא כמו שאר שבחים שאנו מזכירין באמת ואמונה וק\"ל. וכמו שכתב רבינו בשם הרמ\"ה לקמן סי' קי\"ו אהא דאמרינן רפאנו ה' ונרפא ובקרא כתיב רפאנו ה' וארפא וקי\"ל כל הכתוב לרבים אין מכנין אותו ליחיד. דהיינו דוקא כשקורין הפסוק דרך קריאתו ולא בשמיעה לומר אותה דרך תפלה ושבח עכ\"ל רבוותא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לעולם ישלש אדם שנותיו כו' וכתב ר\"ת שאנו סומכין על הא דאמרינן בבל בלולה במקרא ובמשנה ובתלמוד דתלמוד בבלי בלול מכולם: "
+                ],
+                [
+                    " שצריך בכל יום ללמוד משלשתן עיין בי\"ד סי' רמ\"ו דברי רמב\"ם ור\"ת. ולכאורה נ\"ל דגם כאן מוכח דאמירת סדר משניות איזהו מקומן לאו במקום קרבן הם. וא\"צ לומר אח\"כ יהי רצון הנ\"ל בסי' א' דאל\"כ למה נתן רבינו כאן הטעם שקבעו משנת איזהו מקומן כו' אחר פרשת התמיד משום לעולם ישלש וכו' ולא נתן הטעם כמ\"ש לעיל סי' מ\"ח אקביעות פרשת התמיד שהוא במקום הקרבנות אלא ש\"מ כמ\"ש. אבל היותר נראה תמיד שהוא חובה בזמן שב\"ה קיים על כל ישראל להקריבו בכל יום בקר וערב ע\"ז שייך לימר שקבעו פרשת התמיד לאומרו כל ישראל דבר יום ביומו לשלם פרים שפתינו במקום הקרבת תמיד משא\"כ משנת איזהו מקומן שלא נזכר בו פרשת התמיד ולא שאר קרבנות צבור הנקרבים בכל יום אלא לפרקים בי\"כ ולרגלים וקרבנות יחיד וחטאות ואשמות שלא היו מקריבים ג\"כ תמיד אלא כל אחד לעת הצורך וא\"כ א\"א לומר דמשום דנשלם פרים שפתינו תקנוהו לומר לכל ישראל בכל יום. מש\"ה קאמר דעיקר טעמו הוא משום כדי לצאת י\"ח בלימוד משנה ותלמוד ובחרו במשנה זו משום שהיא מדברת בקרבנות ומועיל לחוטא ולאשר איננו חוטא כאילו הקריב עולת נדבה ולכך אחר פרשת התמיד אמר מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ול' זה שייך לומר אקרבן התמיד שהוא חובה ולמטה אמר מעלה אני עליהם כאילו מגישים לשמי דהיינו לנדבה. גם בפ' התמיד שקורין כל ענייני הקרבן שייך לומר הקריבום לפני משא\"כ במשנה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ועוד שהיא תחלת ת\"כ אין זה טעם בכ\"ע אלא סיום טעם ראשון הוא דהברייתא הוא במקום תלמוד אלא שקשה ליה למה תקנו ברייתא ולא פילפול מסוגיית הגמרא מש\"ה אמר ועוד שהוא תחלת כו' ומ\"ש ומשנת איזהו מקומן בא ג\"כ לתת טעם למה אומרים משנה זו יותר משאר משניות וק\"ל. והרא\"ה כתב הטעם משום דאין בה פלוגתא בכל זה הפרק והוא משנה ברור למשה מסיני ע\"כ. והביאו ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שעוסקין בעבודה כו' מדשינה רבינו כאן וכתב שעוסקים בעבודה ולעיל סימן מ\"ח כתב כל זמן שעוסקין בהם משמע ג\"כ כמ\"ש דמשניות איזהו מקומן לא שייך בהו ונשלמה פרים שפתינו וא\"א שתהיה הזכרתו חילוף הקרבן. משא\"כ פרשת התמיד שבקריאתו הוה כאילו הביא הקרבן ממש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וסימן ראשו כתם פז פי' הוא רמז לברוך שאמר שהוא ראש לפסוקי דזמרה משום דאיתא פרק כל כתבי דף קי\"א יהא חלקי עם גומרי הלל ופריך איני והאמר מר הקורא הלל בכל יום ה\"ז מחרף ומגדף פירש\"י שנביאים הראשונים תקנוהו לאומרו בפרקים בשבח והודיה כדאמרינן בע\"פ וזה האומרו בכל עת כאומרו לשיר ולליצנות: "
+                ],
+                [
+                    " כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום כו' כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מובטח לו שהוא בן עוה\"ב פי' בספר אוהל מועד שמצוה זו מכרעת לעוה\"ב אבל משום מצוה זו לבד אינו בן עוה\"ב ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " ואם סיים ב\"ש קודם שסיים החזן כו' ע\"ל סימן נ\"ט ומה שלא כתב כאן שימהר לסיים כדי שיענה אמן אחר ש\"ץ נראה משום דלא קאמר הרא\"ש שחייב אדם שיסיים מהרה כדי שיענה אמן אלא שהוא היה נוהג כך אבל שאר כל אדם הרשות בידו אם ירצה למהר יסיים ואם לא ירצה למהר לא ימהר. ומ\"מ כשיסיים קודם החזן יש לו לענות אמן אחריו. ומיהו לדעת החולקים לומר שאין לענ��ת אמן אחר ברכת הבוחר בעמו ישראל לפי שאין לו להפסיק בין הברכה לדבר שמברכין עליו וכמ\"ש בסי' נ\"ט בס\"ד. ה\"נ אם סיים החזן אין עונה אמן אחריו. ומיהו אפשר דהכא שאני דפסוקי דזמרה נינהו ואמן שבח הוא כעין זמרה ולא הוה הפסק. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואחר ישתבח יש לו לענות על ברכת עצמו כו' ומ\"ש רבי' בסי' ר\"א שאין לענות אמן אחר ברכת עצמו כי אם אחר ב' ברכות ועיין בב\"י שהאריך ובסוף דבריו כתב דברי מהרי\"ן חביב שכתב ז\"ל לומר דדוקא אחר בונה ירושלים יענה אמן ולא אחר שום ברכה אחרת א\"א מכח ההכרח שהזכירו התוס' ולומר דה\"ה אחר כל ברכה וברכה שהיא סיום ענין יקשה א\"כ למה יחדה הגמרא בונה ירושלים ולכך צריך שיהיה דומה לבונה ירושלים כשיהיה שם ב' ברכות או ג' סמוכות. אבל נראה להרא\"ש ורבינו דהיינו דוקא בדבר שאין אחיזה לברכה ראשונה עם האחרונה כגון ברכת הנהנין שיוכל להפסיק ולדבר כמה שירצה אחר תחלת ההנאה וא\"כ למה יענה אמן אחר ברכה האחרונה אבל אם היא מדובקת עם הראשונות ואינו יכול להפסיק בנתים הרי היא כאילו אמר ב' ברכות סמוכות זו לזו ועונה אמן אחריהם. ולפי זה מ\"ש רבינו לקמן סי' רט\"ו והרמב\"ם כתב שאין לענות אמן כו' אעפ\"י שדברי הרמב\"ם הם כוללים בכל מקום. כוונתו לבד לתפוס דבריו בעניין דומה לזה והוא ברכת הפירות וע\"ז אמר שהרא\"ש נוהג כהרמב\"ם ע\"כ קיצור ל' זו דעת רבי' אבל תוס' כתבו דאין לענות אמן כי אם אחר בונה ירושלים בברכת המזון וכן נוהגין. מורי: "
+                ],
+                [
+                    " שלא להפסיק כו' וכ\"כ רי\"ף וכתב הכלבו דאפי' לדבר מצוה אין להפסיק בין ב\"ש לישתבח וע\"ל סימן ר\"ג מ\"ש בס\"ד: וכתב הר\"ר אבודרהם בשם הר\"ם כשהיה צריך להפסיק היה אומר קודם שידבר אלו הפסוקים ברוך יי' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ויאמרו כל העם אמן והלל ליי' וברוך יי' לעולם אמן ואמן וברוך יי' מציון וברוך יי' אלהי ישראל ובשכמל\"ו וכו' וכשחוזר להתחיל ממקום שפסק היה אומר אלו הפסוקים לפי שהם כמו ברכה. ב\"י. וכ\"כ מורי בשם רשב\"ץ סי' קנ\"א. ועיין בת\"ה סי' ג' שכתב דלומר עם הציבור פסוק אחד של שמע מותר להפסיק ע\"ש שהאריך וכתב דלכך לא אמר אלא שלא לאשתעויי דהוא ל' שיחת חולין כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " והוסיף לומר שלא לדבר בין ישתבח ליוצר אור וז\"ל בעי ליה לאינש מכי מתחיל ב\"ש עד דמסיים י\"ח כו'. א\"ל א\"כ למה אמרו הוסיף שלא לדבר בין ישתבח ליוצר אור הא עד סיום י\"ח כתב דאסור לאשתעויי. ה\"ט דאם מתחיל ברכת יוצר עד סיום י\"ח פשיטא דאסור לדבר מדינא דגמרא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ויותר יכוין בפסוק פותח כו' בפ\"ק דברכות מפרש טעמא משום דאתא באלפ\"א בית\"א וגם כתוב בו פותח את ידיך ומשביע וכו'. וכתב הר\"ר יונה וכיון דעיקר אמירתו הוא בשביל פסוק זה לכן אומרים הגאונים שצריך לכוין באמירתו ואם לא כיון צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת: "
+                ],
+                [
+                    " משום כו' שצריך לישב כו' פירש\"י יושבי ביתך והדר יהללוך ע\"כ ונראה דר\"ל דה\"ק קרא אשרי היושבים בביתך ולא שיושבים בביתך אלא שתחלת כוונת ישיבתם הוא כדי שיהללוך וק\"ל. וכתבו התוס' ולפיכך תקנו לומר פסוק זה קודם תהלה לדוד לאפוקי מהני דאמרי אשרי הרבה עכ\"ל. וכן הוא עיקר שלא לאמרם אלא זה: "
+                ],
+                [
+                    " ואחריו נהגו לומר ואנחנו נברך כו' לשלשולי הללויה כו' ולפי זה במנחה אין לאומרו כלל. ובכלבו כתב הטעם לפי שאחז\"ל כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח שהוא בן עוה\"ב לפיכך אחר שאמרנו תהלה לדוד אנו אומרים ואנחנו נברך יה כו' כלומר שנזכה לאומרו לעוה\"ב ע\"כ. ולפי זה גם במנחה יש לאומרו עד מעתה ועד עולם: "
+                ],
+                [
+                    " ויברכו שם כבודך כו' הוא הפסוק לפני אתה ה' לבדך כו' שאנו אומרים ובסידורי לועזים מתפללין זה הפסוק כאשר הוא בספר עזרא ובנחמיה ועיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " והשיב שאינו יכול כי תקנום כו' טעמיה דרב נטרונאי משום דפסוקי דזמרה הוי סידור שבחיה דקב\"ה ואין לסדרם אלא קודם תפלה כדדריש ר' שמלאי בפ\"ק דע\"ז אבל אחר התפלה לא והיינו דוקא בברכה אבל שלא בברכה לא וכתב בתשובת הרשב\"א אנו נוהגין כדברי הגאונים שקבלתם תורה היא וכ\"כ האגור בשמו וכן ראוי לנהוג דכיון דספק במידי דברכות הוא יש לחוש דלמא קי\"ל כדברי הגאונים ונמצא מברך ברכה לבטלה וכתב מהרר\"י דלדברי כולם הברכות שאנו מברכין בבוקר יכול לאומרם אחר תפלתו: "
+                ],
+                [
+                    " וכתבו בשם הרב ר' יונה וכו' באגור כתב שרב נטרונאי לא פליג אר' יונה דדוקא כשאמר מתחלה ב\"ש וישתבח אז אין לומר הזמירות אחר התפלה אבל כשאין לו שהות כלל אפשר דמודה לדברי ר' יונה. אך ל' רב נטרונאי לא משמע כן עכ\"ל והביאו ב\"י וד\"מ. ונראה שרבינו שכתב וכתב כו' ולא כתב כל פלוגתם ס\"ל גם כן כדעת האגור: "
+                ],
+                [
+                    " ואח\"כ יקרא פסוקי דזמרה עם הברכות אבל בסמ\"ג אוסר וכן הרמב\"ן וכן מצאתי בליקוטי פרדס שאיסור גדול הוא וכן קבלתי מא\"מ זקיני שאין לאמרו אח\"כ עכ\"ל מורי. ונראה דר\"ל עם הברכות אבל בלא ברכות לא יהא אלא כקורא בתורה וכמ\"ש ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ועומד ש\"ץ ומתחיל ישתבח כתב ב\"י וכן הוא בגמרא המספר בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא בידו ולכך נהגו לומר ישתבח מעומד כמו יוצר שהרי אסור להפסיק בנתיים. וכ\"כ הכלבו יש לחזן לומר ישתבח לפני התיבה כדי לומר עליו מיד קדיש וכתב מהרר\"י אבוהב ז\"ל על דברי רבינו אל תטעה לומר שמתחיל ישתבח אעפ\"י שלא אמר פסוקי דזמרה שזה א\"א אבל מ\"ש בזה הוא מ\"ש ר\"ע שיש לחזן לומר ישתבח על התיבה כדי שיאמר עליו קדיש כלומר והוא שאמר החזן גם כן ברוך שאמר ופסוקי דזמרה שאם לא כן היאך יאמר ברכה זו לבד מאחר שהיא סמוכה לב\"ש וגם איך יאמר אותה בלא פסוקי דזמרה שעליהם נתקנה עכ\"ל ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ופרקו נאה כו' כשעומד על פרקו ר\"ל אפילו ביום בחרותו וילדותו נאה היא בלי שם רע כן פירש תוס' ורש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ושפל ברך פירש\"י עניו: "
+                ],
+                [
+                    " ומרוצה לעם נוח לבריות ומסכימין לתפלתו: "
+                ],
+                [
+                    " ורגיל לקרות כו' שיהיה הפסוקים של תפלה סדורים בפיו: "
+                ],
+                [
+                    " אלא מי שנתמלא זקנו וכתב בנ\"י פרק הקורא את המגילה עומד בשם הגאונים דמי שאין לו רק זקן מעט כיון שהוא בן כ' שנים כמי שנתמלא זקנו דמי וכ\"כ הרא\"ש פר' הנ\"ל ובתשובה כלל ד' כתב דבן י\"ג שנים יכול להתפלל באקראי. וכתב ב\"י דמוכח מדברי הרא\"ש דאפילו אם הקהל רוצים למחול על כבודם להיות נער ש\"ץ שלהם אפ\"ה אסור ודלא כהרמב\"ם והרשב\"א ע\"ש. וז\"ל הכלבו בשם ר\"ש אין איש רשאי לירד לפני התיבה אפי' באקראי בעלמא עד שיביא ב' שערות ויגדילו כדי לכוף ראשן לעיקרן דבלא\"ה לא מיקרי איש ואנן בעינן תפלת איש שנאמר מדוע באתי ואין איש עכ\"ל: ",
+                    " טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב כך גירסת ספר שלפני ובס\"א האי שנאמר שלום כו' גורסין טוב לקרב בלא וא\"ו ובתשובת אשר\"י כלל ד' סי' כ\"ב כתב שם שלום שלום לקרוב מזרע רחוקום ולא כתוב שם ג\"כ האי שנאמר כו' ונראה דלגירסא שלפנינו ה\"פ טוב לקרב להשי\"ת אף שהוא מזרע רחוקים ומייתי ראייה ממ\"ש שלום שלום לרחוק ולקרוב דהקדים רחוק לקרוב והיינו כשהרחוק איש צדיק והקרוב קירוב במשפחה ורחוק רחוק במעשיו טוב לקרב מזרע רחוקים א\"ש טפי מאי דמייתי עלה שנאמר שלום כו' דטוב לקרב לש\"ץ אותו שהוא מזרע רחוקים מדהקדים קרא לרחוק תחלה וק\"ל. וז\"ל מורי ומ\"מ בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס אם שניהם שוים וראוי אף לדקדק על זה כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו' עכ\"ל. ודומה לזה כתב רבינו לקמן סי' תקע\"ט. דהראוי להתפלל בתעניות הוא מי שאין בו ולא בא' מקרוביו או כל הנלוים אליו שום בעל עבירות כ\"כ שם בשם הרמב\"ם ע\"ש וכן פירש\"י על ויעתר לו ולא לה והוא מגמרא ס\"פ הבא על יבמתו עיין שם. מיהו נראה דיש לחלק בין בעל עבירות למי שהוא מפסול משפחה והוא ואבותיו צדיקים גמורים וע\"ז נאמר טוב לקרב מזרע רחוקים וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " סומא יכול לירד כו' ויכול לומר יוצר אור שגם הוא נהנה מן האור שאחרים מוליכין אותו וז\"ל התוס' במגילה דף כ\"ד ע\"א ובמרדכי אפי' לר' יהודה דפ' החובל דס\"ל סומא פטור מן המצות מ\"מ מדרבנן חייב דאע\"ג דאשה פטורה ממ\"ע שהזמן גרמא ולא מיחייבת אפילו מדרבנן כ\"א בנר חנוכה ומגילה ובד' כוסות שאף הם היו באותו נס מ\"מ סומא חייבוהו חכמים שלא יהא לגמרי ככותי משא\"כ באשה דמיחייבא בשלש מצוותיה עכ\"פ אבל סומא אי לא חייבינן ליה מדרבנן הוי ככותי לגמרי. ואכי' אם בא להוציא אחרים גדולים יכול להוציא אע\"ג דגבי קטן אמרינן כיון דהוי תרי דרבנן שהוא קטן וק\"ש ותפלה נמי אינה אלא מדרבנן כדאיתא בפ' מי שמתו להכי אינו יכול להוציא גדולים אחרים שאינם אלא חד מדרבנן. אפ\"ה סומא אעפ\"י שיש בו ב' דרבנן כיון שהוא גדול ובר דעת עדיף טפי מקטן ומוציא אחרים עכ\"ל וע\"ש עוד: ועיין בב\"י בסוף סי' זה שכתב איך גובין שכר החזן קצת לפי הנפשות והרוב לפי הממון ועיין גם מזה בסימן נ\"ה ובסוף הכלבו כתב תשובה אימתי ראוי להעביר ש\"ץ או לא ע\"ש שהאריך: "
+                ],
+                [
+                    " ובלבד שלא יקרא בתורה ומהרי\"ל כתב דעכשיו קורין סומא לס\"ת כמו שאנו קורין לעם הארץ. מורי: "
+                ],
+                [
+                    " צריך לסרב מעט וכתב הרא\"ה ומיהו הכל לפי המפייס והמתפייס שאם המפייס אדם גדול אין מסרבין בו כלל: "
+                ],
+                [
+                    " מפני שבגדי צבועים כו' שדרך האפיקורס להקפיד בכך אע\"פ שנותן טעם לדבריו ומראה פנים לכבוד המקום הוא אומר דרך ענוה הוא אוחז ללבוש לבינים כיון שהציבור מבקשין ממנו כדי שיתפלל להם אין ראוי להיות סרבן. עכ\"ל ר' יהונתן: "
+                ],
+                [
+                    " באותה תפלה. במיימוני איתא מה ששאלת אם פגע באדם מדת הדין שנפלו זרועותיו ראוי להיות ש\"ץ פשיטא דראוי להיות ואדרבה מצוה מן המובחר דממ\"ה חפץ להשתמש בכלים שבורים ולא כדרך שרים בשר ודם שנאמר לב נשבר ונדכה וגו' דאין נפסל במומין אלא כהנים עכ\"ל תשובת מהרמ\"י מורי וכן נ\"ל וראייה מסומא שיכול לירד לפני התיבה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ישתבח אינו פותח בברוך כו' ששניהם נתקנו כו' כתב ב\"י כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם ומכאן יתבאר לך שאין לומר ישתבח אלא מי שאמר ב\"ש וקצת פסוקי דזמרה וכמ\"ש בסי' נ\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " וחותם בא\"י מלך מהולל בתשבחות ואל ההודאות כו' נלע\"ד דאינו ר\"ל שיאמר ואל בוי\"ו אלא לשון רבינו הוא שיחתום בשניהם במהולל בתשבחות ובאל ההודאות וכן משמע מל' התוספות דפ' הרואה הביאום ב\"י ז\"ל הא דאמר גבי ברכת הגשמים. הילכך נימרינהו לתרווייהו רוב ההודאות ולפיכך תקנו בישתבח אחר סיום הברכה בא\"י מלך מהולל בתשבחות אל ההודאות עכ\"ל. אע\"ג דלקמן סי' רכ\"א בנוסח ברכת גשמים כתב שם בא\"י רוב ההודאות ואל ההודאות בוי\"ו שאני התם דלפי נוסח סיום החתימה א\"א לומר בע\"א ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואז עונין הקהל אמן וכתב מהרר\"י ז\"ל בשם א\"ח דעניית אמן לא הוי הפסק שמה שאנו עונין לפי שסיימנו פסוקי דזמרה שהם דרבנן ואז מתחילין ק\"ש שהיא מדאוריייתא וכן כתב בכלבו: "
+                ],
+                [
+                    " ולאלתר מיבעי ליה כו' שאינו דין לדבר בין סידור השבח והתפלה: "
+                ],
+                [
+                    " בפריסת שמע כו' פירש\"י לפרוס החג לפני החג בדמתחיל הברכות לפני ק\"ש והיא ל' פרוסה שפורס ברכות שלפני ק\"ש מברכות שאחריה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואומר קדיש כו' כתב האגור בסי' צ\"ד וז\"ל השיב הראב\"ד טעם על הקדישים שאומרים בתפלה. א אחר פסוקי דזמרה שיש להם הפסק דפסוקים. ב אחר י\"ח סיום תפלת י\"ח שהיא מצוה בפני עצמה. ג אחר הקדושה והוא דבר שבקדושה. ד אחר אמירת המזמור או פרק או אגדה או משנה כדאמרינן עלמא אמאי קאי אקדושה דסדרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא. ה אחר אשרי למנחה שהיא מצוה בפני עצמה שכל האומר ג\"פ בכל יום תהלה לדוד מובטח כו'. ו אחר ק\"ש של ערבית כי תפלת ערבית רשות ויש הולכים להם קודם י\"ח ולא ישמעו קדיש. ז לאחר תפלת ערבית שכבר נשלמה התפלה ואין פוחתים מז' קדישים בכל יום וכתבו הגאונים ע\"ש ו' ביום הללתיך עכ\"ל. משיבולי לקט. והא דלא חשיב קדיש אחר תפלת י\"ח למנחה דהיינו קודם התחלת תפלת ערבית. י\"ל דכ\"ש הוא מקדיש שאחר תפלת י\"ח של שחרית. ובזה מיושב נמי דלמה אמר אין פוחתין מז' כו' וכי בכל יום אומרים קדיש דאגדתא אלא שעכ\"פ יש ז' קדישים עם הקדיש שאחר תפלת מנחה. אלא שלא חש לכתוב כאן אלא ליתן טעם על כל א' וא' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו אם התחילו כו' ירושלמי וכתבוהו הרי\"ף והרא\"ש ויצא אחד מהם ל\"ד אלא כל שנשתייר רובא יצא אחד מהן קרינן ליה ועל היוצאים נאמר ועוזבי יי' יכלו ואם נשתייר י' מותר לצאת ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " גומר הקדיש או הקדושה מדכתב רבינו או הקדושה ולא כתב גומר הקדיש והקדושה משמע בהדיא כמ\"ש ב\"י בשם תרומת הדשן וז\"ל אם התחילו להתפלל בשחרית בי' ולאחר הקדושה יצאו מקצתם רשאין הנשארים לגמור סדר קדושה וקדיש שכל זה מגמר תפלת י\"ח כו' אמנם אם התחילו בשחרית לומר קדיש וברכו ויוצר בי' והלכו מקצתם אין להתפלל שוב י\"ח לפני התיבה וכשיאמר הש\"ץ קדושה וקדיש אח\"כ דק\"ש וברכותיה לחוד ותפלה לחוד כו' ע\"ש בב\"י הביאו באריכות. ולכן כתב רבינו קדיש או קדושה פי' איזה מהם שהתחילו בי' יכול לגומרו דהיינו אם התחיל קדיש שאחר ישתבח בי' ואח\"כ יצאו יכול לגמור הכל עד תפלת י\"ח ומשם ואילך אינו רשאי לומר בלא י' על סמך התחלת הקדיש שהיה בי' שאין לקדיש וברכת ק\"ש שייכות עם תפלות י\"ח וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וגדולים שהביאו ב' שערות כתב ב\"י ומשמע שאם לא הביא ב' שערות אינו משלים מנין אפי' גדול כמה עד שיצא רוב שנותיו שאז יתברר שהוא סריס וכדאיתא בפרק יוצא דופן ואם נראו בו סימני סריס קודם לכן דינו כגדול ונתבארו דברים אלו בטור א\"ע סי' קע\"ב וע\"ל סי' קצ\"ט אכתוב עוד מזה בס\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " ויש שמתירין כו' ע\"י חומש וטעמן משום דאמרינן בפרקי דר\"א דג' מעברין את השנה ר\"א אומר בי' ואם נתמעטו מביאין ס\"ת ועושין עגולה כו' וכתב ע\"ז ר\"ת דאין ראיה שהרי שם לא הזכירו קטן. ועוד דהתם נמי דוקא ס\"ת העשוי בגליון אבל חומשין שלנו לא ע\"כ. וזהו טעמיה דהרא\"ש מ\"ש אין עושין קטן סניף לב\"המז ותפלה: "
+                ],
+                [
+                    " מן המשקוף ולפנים כלפנים כו' ולחוץ כלחוץ ס\"פ כיצד צולין לגבי קדשים תנן מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ. ופירש\"י כל מקום הגפת הדלת קרי אגף שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו דהיינו משפה הפנימית של עובי הפתח עד מקום הנקישה. מן האגף ולפנים דהיינו תוך העיר ממש כלפנים ואוכלים שם קדשים קלים כו'. ובגמרא מקשה דיוקים אהדדי דמרישא משמע דאגף עצמו כלחוץ ומסיפא משמע דאגף עצמו כלפנים ופירש\"י אגף עצמו עובי השער מן הנקישה ולפנים ומשני הא בשערי ירושלים כו' ומסיק ב\"י בשם הרמב\"ם ור' ירוחם דגם בב\"ה לא נחשב העובי כב\"ה עצמו ע\"ש שמביא ראייה לדבריו: "
+                ],
+                [
+                    " ואם מקצתן בפנים כו' וש\"ץ תוך הפתח היה אומר כו' שהוא מצרפן רבותא קמ\"ל דאע\"ג דמקצתן כאן ומקצתן כאן וא\"כ ה\"א או ניחשב להאי ש\"ץ להני שבחוץ או להני שבפנים קמ\"ל דחשבינן ליה לכאן ולכאן והטעם כמו שכתב רבינו לקמן בסי' קכ\"ה גבי ב\"ה שאם המברך יושב על מפתן הבית מצרפן. דכיון דכולן דעתייהו עילויה דהאי שהוא מוציא אותן ידי חובתן מצרפינן ליה להאי חבורה ולהאי חבורה והוא מחבר ומייחד להן ג\"כ אילו יושבין יחד במקום אחד וכן הכא בש\"ץ וכ\"ש אם ט' או הרוב לחוץ או לפנים והש\"ץ עומד על המפתן דיכול להוציאם. ודוקא ש\"ץ אבל איש אחר העומד על המפתן לא מיבעיא מקצתן לחוץ ומקצתן לפנים דודאי לא מחשבינן ליה לכאן ולכאן אלא אפי' ט' מבפנים והוא על המפתן אינו מצרף להן כלל דלגבי ב\"ה חשבינן לאגף עצמו כממנו ולחוץ וכמ\"ש בסמוך ואם היה עומד בחוץ ודאי לא היה יכול לצרף שהרי יש כאן מחיצה ודלת שאפשר לסוגרה וכסגור דמי ואע\"פ שקי\"ל אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת וכמ\"ש רבינו בסמוך לענין צירוף מפסקת והכריחו זה התוספות שם פרק כיצד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " נפרצה במלואה לגדולה פי' שנפרצה הקטנה במקום חיבורה לגדולה ונפל כל אותו הכותל שהיה מפסיק ביניהן ולהגדולה נשארו משארית הכותל זה מכאן ומכאן ולפיכך הגדולה היא כמופלגת מן הקטנה ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה ולהכי אין הגדולה נגררת אחר הקטנה וק\"ל ועיין מ\"ש לקמן סי' ע\"ט צואה בקטנה אסור לקרות בגדולה שנפרץ לתוכה ושם כתבתי דיני דלקמן: "
+                ],
+                [
+                    " היה הוא בגדולה כו' אין יוצאין כו' דוקא נקט שהוא בגדולה ואז הרי הוא מופלג מהציבור שבקטנה וכמ\"ש אבל הוא על מפתן הגדולה והם בקטנה פשיטא דיוצאין שהוא נחשב כאילו הוא גביהן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם היו כו' אפילו מחיצה של ברזל כו' כתב מהרר\"י אבוהב כן הסכמת כל הפוסקים ומיהו איתא בירושלמי שהשומע מביתו קדיש אין לו לענות אם יש באמצע מקום מטונף. ובא\"ח כתב דבעינן ג\"כ דליכא כותי מפסיק עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וכתיב אחריו וה' לעולם ישב כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מפני המלאכים שלא יתקנאו כו' וגם שע\"י זה הקב\"ה כו' פי' שכשישמעו שבח גדול ונאה כזה יתקנאו בנו מצד עצם השבת ועוד שמלבד יקר עצם השבח מתוך שאנו מזכירין להשי\"ת ע\"י שבח זה דאגה וצער שיש לבנים על שגלו כו' וכן מה לו לאב כביכול על שככה מקלסין אותו בניו ורחקם כו' יקטרגו המלאכים לומר בזוים ושפלים כאלו יזכירו דאגה וצער קמי קב\"ה כביכול. וכן משמע מלשון רמ\"י בש\"ע שלו: "
+                ],
+                [
+                    " שאינן מכירין ארמית פ\"ק דשבת אריב\"ל כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו שאינן מכירין בלשון ארמית וכתבו התוספות חוץ מגבריאל כדאיתא בר\"פ אלו נאמרין שלימד ליוסף ע' לשונות כו' ותימא הוא שאפילו מחשבה שבלב אדם יודעים י\"ל ארמית אינן יודעין עכ\"ל. והרא\"ש מסיק דמכירין אותו אלא שאין נזקקין לו לפי שהוא מגונה בעיניהן וע\"ל סי' ק\"א כתבתי לשונו: "
+                ],
+                [
+                    " ור\"י פי' הטעם כו' כתב בחידושי אגדה דלפ\"ז י\"ל שמיה בלא מפיק ה\"א דלא לישתמעי שם י\"ה ד\"מ. וטעמיה דר\"י מבואר בפ\"ק דברכות שכתב ז\"ל זה אינו נראה שהרי כמה תפלות יפות שהם בלשון עברי: "
+                ],
+                [
+                    " והיו שם ע\"ה כו' פי' דכיון דעל יהא שמיה רבא דאגדתא קאי עלמא באו כל ע\"ה לאגדה אבל לא באו לבהכ\"נ לשמוע יהא שמיה רבא דאומרים על התפלה שלא היה הע\"ה חייב אלא ביהא שמיה רבא דאגדתא ובסידורי דקידושא ואותו הנוסח היה ג\"כ תרגום כמו שהוא נוסח שלנו בקדושה שיש בובא לציון גואל כו': "
+                ],
+                [
+                    " ולפי פי' זה יהיה כפשוטו יהא שמיה רבא כו' הא דכתב רבינו ולפי זה הלא גם לפי' הראשון שאומרין הקדיש בלשון התרגום משום מלאכים יכול להיות ששמיה רבא הוא תרגום של שמו הגדול. ונ\"ל דלפי פי' ראשון אינו מוכרח לומר שהוא תרגום שאף אם הוא לשון הקדש לא יקטרגו עלינו מלאכים הואיל ואין מבינים שאר הקדיש אבל לפי פי' שני שאומרים תרגום כדי שיבינו ע\"ה מוכרח אתה לומר שגם זה תרגום כדי שיבינו אבל יתגדל ויתקדש כיון שמיוסד ע\"פ מקרא הניחוהו בלשון הקודש: "
+                ],
+                [
+                    " בכוונה שלימה אמן א\"ר חנינא אל מלך נאמן צריך להרהר בשעה שאומרין אמן תוספות כרק כל כתבי וע\"ל סימן קכ\"ד בלשון רבינו ומ\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    " בכל כחו כתב הר\"ר יונה מפני שיש בני אדם שאין הכוונה שלהם מתעורר אלא ע\"י הכח אמר בכל כחו אבל א\"צ לתת כחות גדולות שיתלוצצו עליו בני אדם והתוספות כתבו בשם ר\"י דיש בפסיקתא שיענו יהא ש\"ר בקול רם ממש ואז מבטלין גזרות רעות וכ\"כ ב\"י בשם הזוהר. כ' ב\"י במסקנא שיאמר לעלם לעלמי עלמיא יתברך וכ\"כ בש\"ע ועיין בדרישה מ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וגם בכאן מפרשים פי' אעפ\"י שצ\"ל לפי' זה שמברך לעלם ולעלמי עלמיא הוא ענין בפני עצמו כלומר מברך לעה\"ב וכ\"כ התוס' בפרק הנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בכל הספרים גרסינן וכו' וזה ראייה לפי' ר\"י נלע\"ד דוהו לשון הספרים שהם פירשו כן לשון יהא שמיה רבא שמו הגדול אבל לא ס\"ל לומר כן בפי' יהא שם הגדול מבורך דא\"כ הוה שלא כדעת ר\"י שכתב דתקנו לומר בתרגום כדי שיבינו הכל וק\"ל. וזה ראייה לפי' ר\"י. כתב מהרי\"ל עוד נ\"ל ראיה לדבריו דבפרק לולב הגזול אמרינן לא לימא יהא שמיה רבא. אלא יהא שמיה רבא מבורך בהדדי ואי יהא שמיה רבא פי' שיהיה השם גדול ושלם למה לא יאמר יהא שמיה רבא לבד עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ונהגו עתה לומר ויתהלל במקום וכו' לפי שאנו מוצאין אותו ל' גנאי דעל כובע נחושת מתרגמינן קולסא דנחשא. ונ\"ל טעם למנהגינו שא\"א יתברך וג\"כ אומרים ויתהלל א\"כ יהיה ח' שבחים מפני שכתב בשבולי לקט יש בקדיש יו\"ד לשונות של שבח. ואלו הן. יתגדל. ויתקדש. יתברך. ויתפאר. ויתרומם. ויתנשא. וישתבח ויתעלה. ויתהלל. ויתהדר. וי\"א שהן נגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם וזהו בעלמא דברא כרעותיה ומפני מה הפסיקו בין יתגדל ויתקדש לשאר שבתות מצינו באגדות שעשרה דברות כלולות בעשרה מאמרות וכנגדן אלו עשרה שבתות וכשם שהיה הפסק בין ב' דברות הראשונות לח' אחרונות שב' הראשונות מפי הגבורה וח' אחרים מפי משה לכן מפסיקין ג\"כ בין ב' שבחות דביתגדל לח' שבחות דביתברך: "
+                ],
+                [
+                    " למה מפסיקין באמצע. וא\"ת גם לפי' ר\"ע קשה למה מפסיק באמצע לומר בלשון הקודש יתברך וישתבח ויתפאר וכו' כבר תירץ אבודרהם כי השבח לא היו יכולין לשנותו ללשון תרגום. וא\"ת היאך אמר שמפסיקין באמצע לאמר בלשון הקודש שהרי למעלה מכל הברכות וכו' בסוף הקדיש הוא י\"ל שמפני שאחר הקדיש אומרים תתקבל או על ישראל או יהא שלמא רבא כו' בלשון תרגום שייך שפיר למעלה שמפסיק בלשון הקודש בין תרגום שבקדיש ובין תרגום שאחריו: "
+                ],
+                [
+                    " יתגדל ויתקדש וכורע. בעגלא ובזמן קריב וכורע. ויתברך עד שמיה דקב\"ה וכורע. תתקבל עד קדם אבוהון דבשמיא וכורע. והם כו' כצ\"ל וכן הגי' בספר שלפני ועיקר ודו\"ק. וכתב ב\"י ז\"ל לשון רבינו אינו מדוקדק וז\"ל הכלבו וכשאומר החזן יתגדל כורע וכן ביהא שמיה רבא וכן ביתברך וכן בבריך הוא וכן באמן עכ\"ל ב\"י הא דכתב שאינו מדוקדק נראה משום דלשון רבינו משמע דאחר שאמר יתגדל ויתקדש יכרע את עצמו וז\"א דאדרבה בשעה שאומר יתגדל ויתקדש יהיה כרוע ועומד ואחר שיכלה להוציא מפיו אלו ב' תיבות יזקיף את עצמו ויאמר שמיה רבא כדין כריעה דתפלה שזוקף בשם וכן באינך כריעות. דנראה דכל הכריעות הם לפני הזכרת השם. ומדקדק הוא כמ\"ש בספרים בלשון רבינו יתגדל ויתקדש וכורע ור\"ל כשיאמר בעגלא ובזמן קריב ואמרו יהיה כרוע ויזקוף לאמן יהא שמיה רבא דהיינו לפני השם וכן באמרו יתברך יהיה כרוע ועומד שם שיגיע לשמיה דקב\"ה ואז יזקוף וכן באמרו תתקבל יהיה כרוע ועומד עד הגיעו לקדם אבוהון דבשמיא שהוא שם שאז יזקוף נפשו להשם. ובאמרו עושה שלום דאינו כורע בשביל השם אלא כעבד הנפטר מפני רבו ויוצא מלפניו לאחוריו בכריעה לכן הוא רשות ולפי מ\"ש בשם רוקח אפשר לומר דגם בעושה שלום כורע לפני אמירת אמן שבאמרו אמן שהוא נחשב לשם וז\"ש הרוקח וכן באמן והוא רשות כיון שאינו מזכיר בפירוש אלא שהוא דוחק דא\"כ למה כורע וזוקף להאי אמן דעושה שלום טפי מאמן קדמאי דקדיש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כנגד ה' שמות שבפסוק כי ממזרח שמש כו' במלאכי כתיב ואלו הם שמי בגוים. מוקטר ומוגש לשמי. כי גדול שמי בגוים. אמר ה' צבאות. וכיון שהקדיש נתקן על שמו של הקב\"ה שיתגדל ויתרומם מבין הגוים תקנו נגד זה הפסוק. מורי: "
+                ],
+                [
+                    " שהם אש ומים. מיכאל שר של אש. וגבריאל שר של מים. רא\"ף. ובירושלמי מלאך אחד חציו של אש. וחציו של שלג. מורי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שא\"צ ש\"ץ לחזור דכיון שאמר המבורך אף הוא עצמו לא הוציא עצמו מן הכלל. ר\"י ברצוני. כפול לקמן סי' קל\"ט "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה. ע\"ל סי' רל\"ו כתבתי טעם למה בערבית ד' ובשחרית ג': "
+                ],
+                [
+                    " ונמשך עד סוף ג' שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות וכתב הרמב\"ם בפירוש המשנה בפ\"ק דברכות דע כי אלו השעות הנזכרים בכל המשנה הן השעות הזמניות ועניין הזמניות הוא השעות שיש י\"ב ביום וי\"ב בלילה וכשאמר עד ג' שעות כאילו אמר עד כלות רביעית מהיום אחר שיהיה היום או תקופת תמוז או תקופת טבת: "
+                ],
+                [
+                    " כוותיקין שהיו כו' פי' ותיקין מפולפלין ומחודדים מלשון מפרק הרים דמתרגמינן מוותק טוריא תלמידי ר\"י פ\"ק דברכות דף ז' ע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " עם הנץ וכו' כמ\"ש ייראוך עם שמש: "
+                ],
+                [
+                    " כמו שיעור שעה אחת כו' כתב ב\"י וו\"ל כתב מהר\"י אבוהב אל יקשה בעיניך היאך קרא הרב לזה הזמן מעט שהנה עליית השמש דהרמב\"ם ר\"ל לאחר שיעלה גוף השמש כולה והנץ דחמה הוא מיד כשמתחיל גוף השמש לעלות עכ\"ל ובנוסחא אחרת במיימוני מצאתי כתוב במקום שיעור שעה עישור שעה עכ\"ל ב\"י ואיני מבין דבריהם כלל כי מה שהקשה מהרי\"א לק\"מ דהרב הטור לא אמר אלא מעט קודם הנץ החמה וזה קאי על אימת יתחיל לקרות ק\"ש ושיעור הרמב\"ם להודיע לנו זמן הנץ החמה אימת הוא קודם עליית השמש על הארץ והאמת הוא כמ\"ש מהררי\"א אבל קושייתו אינו כלום ומ\"ש ב\"י שמצא נוסחא אחרת כו' אותה נוסחא שמצא ט\"ס היא דכל היודע מעט בחכמת התכונה יודע שהאמת הוא כך שיעור נץ החמה דהיינו תחלת זריחת השמש על הארץ עד שיעלה כל גוף השמש הוא השיעור שעה וכן בשקיעת החמה גוף השמש בשעה א' וע\"כ אותה נוסחא היא מוטעת ועישור צ\"ל שיעור עכ\"ל ד\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " ומי שיוכל לכוין כו' עיין הטעם לקמן סי' ק\"א: "
+                ],
+                [
+                    " כיון שצריך להחזיק בדרך ולא כתב לצאת לדרך משום דל' דלהחזיק משמע שהוא נחפז ללכת במרוצה כלומר שהוא בדרך בענין שלא יוכל לכוין דעתו ובזה מיושב דלא תיקשי מ\"ש כאן אמ\"ש לקמן סי' פ\"ט ז\"ל מי שהוא אנוס כגון שצריך לצאת לדרך כו' יכול להתפלל משעלה ע\"ה וימתין מלקרות שמע עד שיגיע זמנה. ובעל ש\"ג הקשה מזה על זה בפ\"ק דברכות. ובזה מיושב דהכא מיירי בענין שלא יכול לכוין עצמו בדרך וכיוצא בזה תי' ר\"י שם ליישב דברי רי\"ף ע\"ש דף ג' ע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " אם נאנס ולא קרא כתב ב\"י דנאנס ל\"ד אלא נקט נאנס דבלא\"ה לא יתאחר כ\"כ וכן משמע מדברי רבינו והרמב\"ם והרא\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כל שעה רביעית שהוא זמן תפלה כר' יהודה כדלקמן ריש סי' פ\"ט: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כדי להזכיר מדת לילה כו' להוציא מדברי אפיקורסים שאומרים מי שברא אור לא ברא חושך תלמידי רבי' יונה. ומהרר\"י אבוהב כתב הטעם שאם לא היינו מזכירים מדת לילה ביום אלא היו מברכין ברוך אתה ה' יוצר אור לחוד היה משמע שהחושך רע ובשביל כך מברך לה' ונותן לו הודאה שנתן לנו היום ולא לילה תמיד כי החושך רע. וככל ברכת הודאה כגון שלא עשאני עו\"ג וכיוצא בהם. וה\"ה בלילה אם היה מברך בא\"י אשר בדברו מעריב ערבים היה משמע שאנו נותנים תודה לה' שנתן לנו הלילה ולא האור כי הלילה היא מנוחה לכל. והיה משמע שהאור רע לכן צריך לברך תמיד בהזכרת שניהם. זו כוונת מהרר\"י וב\"י לא הבין דבריו כן. ומש\"ה הקשה עליו דלדבריו לא היינו צריכין להזכיר בלילה מדת יום ע\"ש. אבל זה עיקר: "
+                ],
+                [
+                    " ואם טעה ואמר בא\"י כו' ע\"ל סי' רט\"ו וסי' תפ\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " ונזכר מיד ואמר יוצר אור וגם סיים כדין או שאמר בא\"י יוצר אור כו' אשר בדברו כו' וגם סיים במעריב כו' בספ\"ק דברכות שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא כו' וסיפא דברייתא הכל הולך אחר החיתום וכתב הרא\"ש ז\"ל פי' שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים שאמר יוצר אור ובורא חושך אשר בדברו מעריב ערבים וגם מסיים בא\"י אמ\"ה אשר בדברו מעריב ערבים ע\"כ. ודברי רבינו נראה כדברי הרא\"ש ויש לדקדק בדבריו [וכן כל הברייתא לפירוש הרא\"ש] כמה שכ' ונזכר מיד ואמר יוצר המאורות וגם סיים כו' יצא. משמע שאם חיסר א' מהם שאמר יוצר אור ולא חתם יוצר המאורות או שחתם יוצר המאורות ולא אמר יוצר אור לא יצא ומדכתב אבל אם לא סיים כדין לא יצא משמע הא אם סיים כדין דהיינו שחתם יוצר המאורות אף על פי שלא הזכיר תחלה יוצר אור יצא. ובסיפא נמי איכא למידק דמדכתב או שאמר יוצר אור כו' אשר בדברו וגם סיים לא יצא משמע הא חיסר אחד מהם שלא הזכיר תחלה אשר בדברו מעריב ערבים אף על פי שחתם במעריב ערבים או אפילו הזכיר תחלה מעריב ערבים אחר ליוצר אור וסיים ביוצר המאורות יצא וממ\"ש אחר כך אבל אם סיים יוצר המאורות יצא משמע הא אם סיים מעריב ערבים אפילו לא הזכיר בתחלה אלא יוצר אור לא יצא. וע\"ק דכיון דבברייתא תני סתם פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים משמע שבסיים בא\"י המעריב ערבים לא יצא אפילו לא הזכיר בתחלה אשר בדברו מעריב ערבים ומנ\"ל להרא\"ש לפרש סיים מעריב ערבים שאמר אשר בדברו מעריב וכו' וגם סיים בא\"י המעריב כו'. ונ\"ל דודאי מה שאמרו בברייתא סיים במעריב ערבים קאי אסיום הברכה ממש שסיים בא\"י המעריב ערבים וכן סיים ביוצר אור פי' סיום הברכה היתה בא\"י יוצר המאורות וכמשמעות לשון הרא\"ש ורבינו של' סיים קאי אסיום הברכה ממש. ומה שכי' הרא\"ש דסיים במעריב ערבים דקתני היינו שאחר יוצר אור אמר אשר בדברו מעריב ערבים וגם סיים כו' היינו משום שהוקשה לו דתני בברייתא על דין זה דפתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים כו' כללו של דבר הכל הולך אחר החיתום משמע דטעמא דלא יצא כשסיים במעריב ערבים כיון שאזלינן בתר החיתום. הא אפילו כי אזלינן בתר הפתיחה נמי לא יצא דהא בעינן בכל ברכה מעין פתיחה סמוך לחתימה. וכ\"ש דבעינן שיהא החתימה עצמה מעין הפתיחה וכאן לא שייכי פתיחה וחתימה כלל להדדי. וכמו כן קשה בסיפא דקתני פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא אמאי יצא הא לא היה חתימה מעין פתיחה לכן פי' דודאי מיירי שאמר ג\"כ אשר בדברו מעריב ערבים דאז הוה חתימה מעין הפתיחה וה\"ה בסיפא מיירי שפתח במעריב ערבים ואמר אח\"כ יוצר אור וגם סיים ביוצר המאורות ולהכי יצא ולא חש הברייתא לנקטו דזה הדין דבעינן חתימה מעין פתיחה דין אחר הוא ומפורש במקום אחר ואין כאן מקומו כי כל עיקר של הברייתא זו לאשמועינן דאזלינן אחר החיתום ונ\"מ עוד לכמה דינים אחרים דחשב שם בפרק קמא דברכות דתליא בזה אם אזלינן בתר החיתום או לא. ובזה יתבארו דברי רבינו דמ\"ש טעה ואמר אשר בדברו כו' ואמר יוצר אור וגם סיים כדין כו' היינו משום דאם דלא אמר יוצר אור אחר אשר בדברו לא הוה מהני מה שהיה חותם ביוצר המאורות דהא לא הוה החתימה מעין הפתיחה כלל. ומ\"ש אבל אם לא סיים כדין פי' שסיום הברכה ממש לא היה כדין דהיינו שסיים בא\"י המעריב ערבים לא יצא אף. שהזכיר בהתחלה ג\"כ יוצר אור כיון שלא סיים כדין. ומ\"ש או שאמר יוצר אור כו' אשר בדברו מעריב ערבים וגם סיים במעריב ערבים לא יצא רבותא קאמר דאע\"ג דפתח במ\"ע וגם סיים במ\"ע דהוה פתיחה וחתימה חדא עניינא אכילו הכי לא יצא וכ\"ש אם לא אמר אשר בדברו מ\"ע וסיים במ\"ע דלא יצא דאיכא תרתי לגריעותא דסיים שלא כדין וגם לא הוה החתימה מעין הפתיחה. אבל סיים בא\"י יוצר המאורות יצא אע\"פ שאמר אשר בדברו מ\"ע אחר יוצר אור דכיון שסיים כדין וגם החתימה מעין הפתיחה לא חיישינן למה שהזכיר באמצע אשר בדברו מ\"ע (ועיין בדרישה שכתבתי דלפי זה מיושב מה שהיפך רבינו מסדר הברייתא) ומ\"ש רבינו ברישא ונזכר מיד ואמר יוצר אור ובסיפא לא הזכיר מיד. נראה דברישא דקאמר יצא הוצרך לומר דהיינו דוקא שנזכר מיד דאל\"כ אף שחזר לומר יוצר אור מאי מהני הא צריך לומר בא\"י אמ\"ה יוצר אור וכיון שהפסיק בין הברכות והזכרות השם לאמירת יוצר אור תו לא מהני מה שהזכיר בתחלה בא\"י אמ\"ה אשר בדברו כו' והוה כאילו אמר יוצר אור בלא ברכה כלל דלאו כלום הוא אבל כשנזכר מיד ואמר יוצר אור אז חזר ממאמרו אשר בדברו כו' ועקר ליה לאותו אמירה בתוך כדי דיבור וקאי שפיר הברכה על יוצר אור אבל בסיפא דמיירי כשאמר תחלה יוצר אור ובורא חושך אשר בדברו מ\"ע וגם סיים במ\"ע דלא יצא דאז לא יצא אפילו אינו חוזר מיד לומר אשר בדברו מ\"ע כיון שסיים שלא כדין דהיינו במ\"ע ומכ\"ש אם חזר מיד ואמר מ\"ע בתוך כדי דיבור דאז עקר לאמירת יוצר אור וכאלו לא הזכיר כלל יוצר אור אלא אמר בא\"י אמ\"ה אשר בדברו ופשיטא דלא יצא. כנ\"ל ביאור דברי רבינו ודו\"ק בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אלא אומר עונים באימה ואומרים ביראה קדוש וברוך. ובאגור בשם שבולי לקט כתב דהאומר כן לא יפה עושה דאותה כת שאומרת קדוש אינה אומרת ברוך כדאיתא בפרק גיד הנשה אלא הכי לימא עונין ביראה ואומרים קדוש. ואופנים וחיות וכו' לעמתם משבחים ואומרים ברוך כו'. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א ז\"ל כתב בתשובה דהוי שכיר כו'. כלל ד' דין ך': "
+                ],
+                [
+                    " וכן דעת רב שרירא גאון כו' היינו לומר שגם הוא סובר שיכול לומר אור חדש על ציון תאיר כדסבר הרא\"ש אבל לא מטעמיה דלהרא\"ש טעמא יוצר אור היינו אור שגנז והיינו אור חדש שעתיד להאיר בציון ולרב שרירא גאון יוצר אור רצה לומר אור שאנו משתמשין בו ואע\"פ שאין זה אור חדש העתיד להאיר בציון כשאומר סמוך לחתימה אור חדש על ציון תאיר אין בכך כלום דכיון שמזכירין שם אור בעלמא שפיר מעין פתיחה הוא ואין אנו מדקדקים איזה אור הוא. ב\"י: ",
+                    " כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם ש\"ץ בשתיקה וגם אם היה מכוין כו' כלל ד' סי' י\"ט ונראה שטעמו מפני שהיה רוצה לענות אמן אחר ברכת ק\"ש ולענות אחר ברכת עצמו א\"א דהא תניא בפרק שלשה שאכלו דהוי בור ולשתוק לגמרי בכל הברכה ולשומעה מפי ש\"ץ כדי לענות אחריו אמן היה חושש שמא באמצע הברכה היה כונה לבו לדברים אחרים ונמצא שהפסיד הברכה. וכבר היה אפשר לו בדרך אחר שיאמר עם החזן תיבה בתיבה עד שיגיע לחתימה ואז ישתוק ויענה אחר חתימת החזן אמן אלא דאיכא למימר שאע\"פ שהוא אומר כל הברכה כל שאינו חותם בפיו אם באמצע הברכה פנה לבו לדברים אחרים הוה הפסק ב\"י. ומנהגינו כדעת הרא\"ש לענות אמן אחר סיום הש\"ץ ברכות של ק\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אם טעה מקדושה ואילך כו' ירושלמי פ' אין עומדין בטיטיי אשתתק באופנים אתון ושאלון לר' אבון א\"ל בשם ריב\"ל זה שעובר תחתיו יתחיל ממקום שפסק אמרי ליה והא תנינן מתחלת הברכה שטעה בה אמר לון מכיון דעניתון קדושתא כמו שהוא תחלת ברכה דמי וכתבוהו שם הרא\"ש ור' יונה. ומשמע מל' דמקדושה ואילך ר\"ל לאחר שאמר קדוש קדוש טעה באופנים והשני מתחיל באופנים ממקום שפסק זה לאפוקי מי\"מ דדוקא אי טעה מלאל ברוך כו' ואילך הא אם טעה קודם לכן עדיין לא נגמר הקדושה וצריך להתחיל מראש הברכה וז\"א ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ברכה שנייה פליגי בפתיחתה כו' פי' בנוסח הברכה כולן שוין שהיא כמו נוסחא שלנו ובערבית ג\"כ כנוסח שלנו והטעם דבברכה שנייה של שחרית נזכר תפלה שאנו מתפללין שיאיר עינינו בתורתו כו' והיא שייכא ביום שהאדם עומד משנתו ורוצה לעסוק בתורה. שהרי לפעמים נפטר מברכת התורה באהבה רבה וכמ\"ש רבינו לעיל סימן מ\"ו. ועוד נזכר בה והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ ותוליכנו קוממיות לארצנו כו' והוא פעולת יום דאין דרך לצאת לדרך בלילה. וברכה שנייה של ערבית שייכא דוקא בשל ערבית כי נזכר בה שבשכבינו ובקומינו נשיח בחוקו והיינו ק\"ש של ערבית כמ\"ש בה בשכבך ובקומך ושלא יסיר אהבתו ממנו שאף שאנו ישינים בלילה ואז נמשל לבהמה נדמה לחית הארץ בלי עסיקת התורה והמצות אעפ\"כ ישמור אותנו מרוב אהבתו ויאריך ימינו. ולהכי ודאי לא שייך לשנות הנוסחא אך פליגי בפתיחתן דמר סבר בין בשחרית בין בערבית פותח באהבה רבה ומ\"ס בין בשחרית בין בערבית פותח אהבת עולם. ופסק הרי\"ף כרבנן וכ\"כ הרמב\"ם דבין בערבית בין בשחרית פותחין אהבת עולם ואח\"כ מסיימין ביום ובלילה לפי נוסח שנתקן בו כמ\"ש. והגאונים הכריעו כדי לצאת ידי שניהם פי' לעשות בכל יום ככל אחד מהם. יאמר פעם אהבת עולם ופעם אהבה רבה. אך שמה שהכריעו לומר בשחרית אהבה רבה ובערבית אהבת עולם ולא איפכא יש לתת טעם דרב יהודה דס\"ל דוקא אהבה רבה מסייע ליה קרא דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתיך. וגם רבנן דס\"ל אהבת עולם מסייע להו קרא דכתיב אהבת עולם אהבתיך ע\"כ משכתיך חסד. וכיון דגבי בוקר כתיב ל' רבה י\"ל בשחרית אהבה רבה: "
+                ],
+                [
+                    " דתנן היה קורא בתורה כו' ריש פרק היה קורא ומדלא נזכר במשנה שצריך לפסוק אחר כך מקריאת התורה ולברך הברכות שלאחריה משמע שא\"צ לברך כלל לא ברכה שלפניה ולא שלאחריה: "
+                ],
+                [
+                    " והכי איתא בירושלמי זאת אומרת ברכות אינן מעכבות כן הוא בירושלמי ריש פרק היה קורא. וב\"י הביא בל' הרא\"ש אינן מעכבות זו את זו וכן הוא באשר\"י בדפוס ונראה דט\"ס הוא זו את זו דא\"כ הוא משמע דזו את זו אינן מעכבות אבל שלא לאומרן כלל מעכבות. גם בירושלמי ליתא גם התוס' ריש הקורא הביאו הירושלמי ולא הזכירו זו את זו. וכן ראיתי מוגה באשר\"י וכן בדברי רבינו שהביא הירושלמי כאן ליתא ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " אלא לענין זה קאמר בירושלמי שאם שינה הסדר לומר ראשונה לבסוף ושניה תחלה אינו מעכב. לכאורה משמע דר\"ל דהירושלמי מיירי כשהיפך הסדר ואמר אהבה רבה קודם ליוצר אור אבל א\"א לומר כן דא\"כ מאי זאת אומרת דקאמר שם על מתניתין דהיה קורא בתורה וכיון לבו יצא דמשמע דממנה דייק דאם שינה הסדר יצא. וזה ודאי לא נשמע מהיה קורא בתורה כו' ואי איכא למשמע מיניה שלא אמר הברכות כלל הוא דאיכא למשמע מיניה. וכן הקשה ב\"י על רבינו. לכן נ\"ל דה\"פ דבירושלמי מיירי כששינה הסדר לומר גם הראשונה לבסוף דהיינו שקרא ק\"ש בלא ברכות ואח\"כ קרא כל הברכות שלאחריה וא\"כ שפיר קאמר זאת אומרת כלומר מדתני היה קורא בתורה והגיע זמן ק\"ש אם כיון לבו יצא ש\"מ דאפי' לא בירך הברכות כלל לפניה יצא אבל לאחריה מיהא ס\"ל דודאי צריך לברך כולן דהא אמרינן בגמרא דידן ספ\"ק דברכות די\"א לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור וכי מטא זמנא אמר ומאי ברכות אינן מעכבות סדר ברכות פי' לקדם אלמא סתמא דתלמודא דידן ס\"ל דבסדרן אינו מעכב אבל אם לא אמרן כלל ודאי מעכב. גם בירושלמי שם ספ\"ק הזכירוה והך שקלא וטרי' בקיצור ומשמע דס\"ל כסוגיית גמרא דידן ע\"ש. א\"כ ע\"כ הא דדייק בירושלמי ממתניתין דאם כיון לבו יצא דברכות אינן מעכבות היינו לומר אינן מעכבות לברכן קודם שמנו ואע\"פ דבמשנה לא הזכירו שם דצריך לפסוק ולברך אח\"כ הברכות מ\"מ ע\"כ יש לנו לדחוק ולפרשה כן מפני סתמא דתלמודא דידן ודירושלמי דפ\"ק דברכות הנ\"ל. ובזה מיושב מה שכפל רבינו לכתוב שינה הסדר לומר ראשונה לבסוף ושנייה תחלה דקשה פשיטא שכשהפך הסדר לומר הראשונה לבסוף ממילא אמר השנייה תחלה אלא ראשונה ושנייה דקאמר ר\"ל ברכות שלפני ק\"ש נקראו ראשונה וברכה שלאחריה נקרא שנייה וה\"ק כשם דדייקינן בירושלמי דכשאמר כל הברכות לאחריה יצא ה\"ה כי אמר כולן לפניה נמי יצא. והרא\"ש ורבינו ס\"ל הלכתא כרבינו האי ומאי שיש להקשות על רבינו עיין בדרישה ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " והא דתנן אם כיון לבו יצא כו' רבינו הביא משנה זו לענין ברכות אינן מעכבות ועכשיו בא לפרש הא דקתני אם כיון לבו מה כוונה היא זו. ב\"י ועיין עוד בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " לא שיכוון לקרות כו' שהרי מצות אין צריכות כוונה והא דכתב שהרי מצות כו' ולשון שהרי משמע שכן הדין בפשיטות דמצות א\"צ כוונה וקשה דהא מסיק רבינו דהרא\"ש פסק כמ\"ד דמצות צריכין כוונה. ונלע\"ד דמ\"ש רבינו מצות אין צריכות כוונה לשון הגמרא העתיק רבינו דאיתא שם על הא מתניתין שמעת מינה מצות צריכות כוונה [ופירש\"י וקשה לרבה דאמר במסכת ראש השנה התוקע לשיר יצא] ומשני אם כיון לקרות קאמר ופריך והא קא קרי ומשני בקורא להגיה ע\"כ. וא\"כ ה\"ק רבינו והא דתנן אם כיון לבו יצא כבר אוקמה בגמרא דלא מיירי בכיון לצאת. שהרי הקשו למ\"ד מצות א\"צ כוונה אלא מיירי בקורא להגיה כך אוקמוה בגמרא למתניתין דכיון לבו. ופליג בה\"ג והרא\"ש וס\"ל דלא קיי\"ל כרבה אלא מצות בעי כוונה כלומר שיכוין לצאת בעשיית אותה מצוה וז\"ש עוד וצריך שיכוין לצאת וא\"כ מ\"ש במתניתין אם כיון לבו יצא אתי כפשוטו. ועיין מ\"ש רבינו יונה ספ\"ק דברכות והביאו ב\"י לקמן סימן תקכ\"ט ועיין מ\"ש לקמן סי' תע\"ה: ",
+                    " וקורא חסירות ויתירות כו' עיין מ\"ש ר\"י בריש פרק היה קורא שלא נהירא ליה פי' וה ופי' הוא שר\"ל שהמגיה ורואה מספר אחר להגיה זה שלפניו לפעמים רואה ולפעמים קורא ג\"כ ואם כיון לבו לקרות כל הפסוקים אף שהוא קורא להגיה יצא ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כפרוטגמא חדשה ז\"ל ב\"י כלומר שלא תהיה בעיניו כדבר שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו וכך אחז\"ל על אשר אנכי מצוך היום בכל יום יהיו בעיניך כחדשים עכ\"ל ובודאי דמש\"ה אמרו חז\"ל חדשים אבל עדיין לא נתי��שב למה דימו אותו לפרוטגמא. ונ\"ל דלהכי המשילו לפרוטגמא כתב וציווי המלך לומר לך שלא תקרא ק\"ש בחטיפה ובמרוצה ובערבוב הדברים אלא במתון מלה במלה ובהפסק בין דבר לדבר כאדם הקורא ציווי המלך שקורא במתון גדול כל ציווי וציווי בפני עצמו להבינו על תכונתו כך יקרא ק\"ש כל ציווי וציווי עונש ועונש הנזכר בו ישים לבו עליו להבינו מהציווי המלך הגדול ברוך הוא: "
+                ],
+                [
+                    " והכי איתא במדרש ב\"י במדרש רבה פסוק שור או כשב כו' ואע\"פ שהמדרש הזה נראה שבא להקל בק\"ש שא\"צ לקרותה כפרוטגמא של מלך יליף מינה שפיר שצריך לקרות באימה וביראה ברתת ובזיע משום דכי קאמר אבל הקב\"ה אמר לישראל קראו ק\"ש כו' הרי לא הטרחתי אתכם כו' לא מיעט אלא שא\"צ לקרותה מעומד או פרוע ראש. אבל שאר דברים שאמר ברישא שדרך לקרות פרוטגמא של מלך ודאי צריך דהיינו באימה וביראה ברתת ובזיע: "
+                ],
+                [
+                    " אלא שחסר ארבע. ז\"ל ב\"י זה אינו מדוקדק שהרי אינם חסירים אלא ג' תיבות שבשמע ובשכמל\"ו יש י\"ב תיבות ומואהבת עד ובשעריך מ\"ב ומוהיה אם שמוע עד כימי השמים על הארץ קכ\"ב ובפ' ציצית ס\"ט הרי רמ\"ה נמצא שלא חסרו אלא ג' ובאל מלך נאמן סגי והאומרים אמן הוא על סוף ברכת הבוחר וכ\"כ במנהיג וכ\"כ באגור בשם רוקח עכ\"ל וכ\"כ רא\"ף בהגהותיו. כתב במדרש הנעלם אמר ר' יוחנן בן נורי ור' יוסי בן דורמסקית משמיה דר\"ע חסידים הראשונים תקנו ק\"ש כנגד עשרת הדברות וכנגד מנין איברי האדם והא חסרו מהם ג' למנין האברים תקנו שיהא הש\"ץ חוזר ומשלים אותם ומאי ניהו ה' אלהיכם אמת. בתפלה תקנו ג' ברכות הראשונות וג' ברכות האחרונות. בק\"ש ג' שמות בראשונה ה' אלהינו ה' אחד. ג' שמות באחרונה ה' אלהיכם אמת. וכל האומר ק\"ש בכה\"ג בידוע שאינו ניזוק כל אותו היום וכל האומר ק\"ש שלא עם הציבור אינו משלים אבריו מפני שחסרו הג' תיבות שש\"ץ חוזר מאי תקנתיה יכוין בט\"ו וואוי\"ן דבאמת ויציב וכו' ושמעתי שענין הכוונה בט\"ו וואוי\"ן הוא לפי שט\"ו פעמים ו' עולה צ' ושם ההוי\"ה עולה כ\"ו ועם ד' אותיותיו עולה למ\"ד וג' פעמים שלשים עולה צ' הרי שמתכוין בט\"ו ווי\"ן לג' שמות. (ובהגה\"ת רמ\"א בש\"ע הביא עוד ט\"א ע\"ש) ומצאתי כתוב בספר הפליאה שש\"ץ חוזר אני ה' אלהיכם והיה במצרים מי שהיה נוהג כדבריו וגערו הנגיד הגדול כמהר\"ר יצחק כהן ז\"ל ומורי הרב הגדול מהרר\"י בי רב ז\"ל וכל גדולי הדור הנמצאים בעת ההיא וגם בקוסטנטינא גער הרב מהר\"ר אליה מזרחי ז\"ל וכל גדולי הדור במי שהיה נוהג ואחר כך ראיתי מי שהיה אומר שכספר הפליאה יש לנהוג שבספרים מדוייקים מהזוהר נמצא כדבריו וזה טעות גמור שבג' מקומות שהביא ג' תיבות אלו בכולן כ' בסגנון א' ה' אלהיכם אמת וכן הוא בכל הנוסחאות שראינו וששמענו וכ\"כ ג\"כ הר\"ד אבודרהם והביא מאמר זה שבמדרש רות וכתוב בו שחוזר ה' אלהיכם אמת. וכן נוהגין העולם לכן כל המשנה ידו על התחתונה וגוערין בו ומבטלין את דבריו ומקיימין מנהג אבותינו שהוא ע\"פ ספר הזוהר והם שקבעו מנהג זה ודאי דקדקו בדבר ומצאו שזהו אמת ויציב עכ\"ל ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " מפורש בירושלמי שלא היו מפסיקין בין תיבה כו' כתב מהרר\"י אבוהב נראה שאין זה הירושלמי מוסכם עם גמרא שלנו שבגמרא לא אמרו אלא שצריך שיתן ריוח בין הדבקים כגון על לבבך וכו' אלא שי\"ל שהוא יותר הפסק ממה שאמר בכאן שמפסיק בין תיבה לתיבה עד כאן: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך להאריך בד' דאחד בריש פ' ��יה קורא ופירש\"י בדלי\"ת ולא בחי\"ת דכל כמה דאמר אח בלא דלי\"ת לא משתמע מידי ומה בצע בהארכתו אבל בד' יאריך עד שיעור שיעשה יחיד כו': "
+                ],
+                [
+                    " ובלבד שידגיש בד'. ונראה שע\"כ זה הירושלמי נוהגין העולם להדגיש הדלי\"ת יותר מדאי ואין צורך אלא כל שמדגיש בה קצת סגי כדי דלא דמיא לרי\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שלא ימהר בה לקרותה בחט\"ף נראה פי' שלא יקראנה בחטיפה ומרוצה דבחטיפה אין משמעותיה כלום. וזהו שסיים רבינו וכתב י\"מ מדקאמר שלא יחטוף בח' כו' דמשמע שפי' ל' יחטוף בחטיפה ולא כיון שלא יקראנה בחטף פת\"ח וז\"ל רש\"י שלא יחטוף בחי\"ת שלא ימהר בקריאת החי\"ת בשביל אריכות הדלי\"ת פן יקרא אותו בחטף בלא פתח ואין זה כלום עכ\"ל ומלשון רש\"י משמע שפי' חט\"ף מלשון חטף פת\"ח וגם מלשון רבינו קצת דייקי הכי מדכתב לקרות בחטף ונראה דחדא באידך תליא דאם קוראין אותה בחטף פתח אז נקראת בחטיפיהן במרוצה יותר משנקראת בפת\"ח ר\"ל קמ\"ץ שנקרא פת\"ח וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " י\"מ מדקאמר שלא יחטוף בחי\"ת אלמא כו' דברי ר' יונה הם ור\"ל כיון שהזהירו שלא יקרא החי\"ת בחטיפה ובמהירות ש\"מ שצריך להאריך בה כו' ובדל\"ת יאריך כ\"כ שיחשוב שהוא יחיד בד' רוחות כו': "
+                ],
+                [
+                    " וראייתם ממנחות כו' חי וברומו של עולם כו' וביאר שם ר' יונה בלשונו ז\"ל כלומר עושין תגא קטפא למעלה באמצע החי\"ת להודיע שהוא חי ומושל ברומו של עולם על כל ואם כן צריך ג\"כ בקריאתה להמליכו בשמים ובארץ להודיע שהוא חי וברומו של עולם עכ\"ל. וז\"ל סמ\"ק יכוין באלף שהוא אחד ובחי\"ת שהוא יחיד בז' רקיעים ובארץ הרי ח' והד' רמז לד' רוחות ולעתיד יאמרו כל העולם שהוא אחד עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כשכופל הפסוק משתקין כו' וכן משמע מהתוספות ורא\"ש דס\"ל כן. וכתב הרא\"ש דלפרש\"י אותם בני אדם האומרים ביה\"כ אחר סיום תפלת נעילה ב' או ג' פעמים פסוק של שמע ישראל משתקין אותן דמיחזי כשתי רשויות עכ\"ל ולענין מה שכופלים במוצאי יו\"כ לומר ז\"פ ה' הוא האלהים כתבו התוס' והרא\"ש דהוה נגד ז' רקיעים דמשבחים לבורא שהוא למעלה מז' רקיעים ואין לחוש לשתי רשויות כיון דבקרא מצינו ב' פעמים ה' הוא האלהים גבי אליהו: "
+                ],
+                [
+                    " אבל כשכופל המלה אין משתקין כו' ולפירש\"י צ\"ל דהא דאמרינן דהאי דנחית קמיה דרבא שמעיה רבא דאמר אמת אמת תרי זימני אמר כל אמת אמת תפסיה להאי ר\"ל שהוא מגונה ולא ששיתק אותו וכן משמע מפירש\"י שם שפי' רהיטא של אמת תפסי' להאי ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב ר\"י שצריך לשתק אותן שאומרים באשמורות שמע שמע י\"מ שר\"ל שבשחרית כשאנו אומרים שאנו משכימים ומעריבים ואומרים בכל יום שמע כו' נגד מ\"ש בוקר וערב. אבל בש\"ע סעיף י\"א כתב באשמורת בסליחות ול' באשמורת דייק הכי ועמ\"ש בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " פתחו כולם ואמרו שמע ישראל כצ\"ל כלומר כלפי אביהם יעקב שנקרא ישראל דברו כן אתה ישראל שמע אל דברינו ואל תחשידנו בכך כי ה' הוא היחיד הוא אלהי כלנו המשגיח על כל פרט ופרט והוא השם האחד ומיוחד. וכשראה יעקב נתן הודאה למלכותו יתברך שאין פסול במשפחתו וזהו בשכמל\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " הא אמריה יעקב כמ\"ש סמוך שקיבל עליו עול מלכות שמים ונתן הודאה לכבודו וגם אנו בק\"ש מקבלים עול כבוד מלכותו לכן יש לנו לאמרו: "
+                ],
+                [
+                    " תיקנו לומר אותו בחשאי ע\"ל סי' תרי\"ט כתב רבינו קצת טעם אחר בזה ושם בארתי דלא תקשה למה הביא רבינו שני מדרשים שוים וכתבתי שם דחדא באידך תליא עיין שם: "
+                ],
+                [
+                    " ע\"כ נוהגין לומר אותו בחשאי אע\"ג דאמרינן פסוק של שמע בקול רם כדי לעורר הכוונה כדלעיל. וזה נמי מקבלת עול מלכותו הוא אפ\"ה לא נימא אותו בקול רם אלא בחשאי: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך להפסיק מעט בין לעולם ועד לואהבת כו'. בס\"פ מקום שנהגו על הא דתנן אנשי יריחו היו כורכין את שמע שלא ברצון חכמים. אמרינן בגמרא כיצד היו כורכין אומרים שמע ישראל כו' ולא היו מפסיקין דברי ר\"מ ר\"י אומר מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים בשכמל\"ו ופירש\"י ולא היו מפסיקין בין אחד לואהבת [ר\"ל גם ר\"מ ס\"ל שלא היו אומרים בשכמל\"ו אלא שגם זה עשו שלא האריכו כלל בד' פי' שם רש\"י מה שהיו כורכין שלא ברצון חכמים אבל לא מיחו בידן וכתב רש\"י אע\"פ שלא הפסיקו כלל אפ\"ה לא מיחו] ואע\"פ שצריך להאריך באחד ולהפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים שכל אחד מקבל עליו ואומר אחד הוא אלהינו בפסוק ראשון ופסוק שני ל' צוואה הוא עכ\"ל וסובר רבינו דכיון דחזינן דצריך להפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים לדידן דאמרינן בשכמל\"ו צריך להפסיק בינו לואהבת דבשכמל\"ו מכלל קבלת מלכות שמים הוא והרוקח שכתב שצריך להפסיק בין ה' אחד לבשכמל\"ו סובר דבשכ\"מ אינו כ\"כ קבלת מלכות שמים כמו פסוק ראשון ב\"י. ולקמן ריש סי' כ\"ו כתב ב\"י דאנן ס\"ל דבשכמל\"ו הוה קבלת מלכות שמים ולכך אין להפסיק כלל בין שמע לברוך ע\"ש בב\"י וע\"ל סי' ס\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " ומה\"ט נמי צריך להפסיק כו' פי' דלא לישתמע היום לאהבה ולא למחר לאהבה: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך להתי\"ז זיי\"ן דלמען תזכרו כו' כתב הרד\"ק בספר מכלול הזהירו על זה שאם לא תחזק קריאתה תדמה קריאת הזיי\"ן לקריאת הסמ\"ך כי כן תיקון קריאת הסמ\"ך עם התי\"ו הדגושה ועיד כי הזיי\"ן הנחה ואחריה כ\"ף תדמה לקריאת הסמ\"ך ולכן הזהירו על תזכרו ולא הזהירו על וזכרתם מפני כי בתזכרו יש בו שתי עילות לדמות הזיי\"ן לסמ\"ך מפני התי\"ו שלפניה והכ\"ף שלאחריה אבל וזכרתם אין בו אלא עילה אחת. עי\"ל כי הזהירו על תזכרו וה\"ה על וזכרתם עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן היו\"ד דוהיו דלא לשתמע והאו לפי שקמץ שתחת הה\"א מביא האל\"ף ועיין מ\"ש לקמן: "
+                ],
+                [
+                    " כגון בכל לבבך על לבבכם כו' כ' רד\"ק בספר מכלול לא אמרו להפסיק שלא לתת מקף בין ב' הלמדי\"ן כאשר הוא אלא אע\"פ שיקראה במקף יתן ריוח והבדל בלשון שידמה כי ב' למדי\"ן קרא כי הנה בכל הוא נקוד בקמ\"ץ מפני המקף ואם יקרא אותו בלא מקף יהיה נקוד בחולם וזה לא אמרו חז\"ל להחליף התנועות אשר נתנו למשה מסיני עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולא בק\"ש בלבד כו' ר' יונה כתב כן בספר היראה והרד\"ק כתב שבכל עת שיקרא תורה נביאים וכתובים צריך ליזהר אבל הזהירו בקריאת שמע וה\"ה לכל קריאה ומה שהזהירו בק\"ש הוא לשתי עילות האחד מפני שיש באותן הפרשיות יחוד השם וקבלת עול מלכות שמים ועוד שכל ישראל קוראין אותה פעמים ביום חכמים ועמי הארץ לפיכך היו צריכים להזהיר עליה מפני עמי הארץ שאינם בקיאים בקריאה: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הראב\"ד ולא ידעתי בנד הנח כו' ודברי הרמב\"ם נראה בעיני כפשוטו שבית שנייה שבלבבך נקודה בשב\"א ומשפטה להיות נחטפת. ואז היא נחה ואם יקראנה כאילו היא נקודה בנקודת ציר\"י אז היא נדה ואין לשנות בקריאתה מכמות שקבלנו נקודה ומ\"ש שהוא מניד אותה כדי שלא תראה וא\"ו לא מן השם הוא זה שגם כשחוטף אותה יכול לחוטפה בעניין שתראה בי\"ת ולא וא\"ו ולכן אין לשנות קריאת שום אות מכמות שהוא נקוד. ולעניין שיטעים יו\"ד של ישראל בהא לא איירי הרמב\"ם ומודה הוא דשפיר דמי להטעימה עכ\"ל ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יטעים יו\"ד של והיו שלא תראה אל\"ף כו' כמ\"ש לעיל בסמ\"ך שקמ\"ץ תחת ה\"א מביא אל\"ף ובס\"א גרסינן ואם יטעים יו\"ד של ישראל שלא כו' ופי' דכיון שאומר לפניה מלת שמע עיי\"ן נחלף באל\"ף וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הר\"ר יונה שצריך לקרותה בטעמיה כו' בפרק היה קורא כתב ולא היו מפסיקים כלומר שלא היו קורין אותם בנחת עם הטעמים שלה כמו שאנו נוהגים היום שמצות ק\"ש הוא לקרותה עם הטעמים שלה עד כאן סובר רבינו דבטעמים הכתובים בתורה קאמר. ואפשר דלא בעי שיקראנה בטעמים הכתובים בתורה אלא לומר שיפסוק במקום שראוי לפסוק כדי שיהיה טעם הבנה לדבריו. [וכעין שפירשתי לעיל בפי' יהיה בעיניך כפרוטגמא חדשה] והכי דייק מ\"ש שלא היו קורין אותן בנחת עם הטעמים שלה שכשאין אדם קורא בנחת לפעמים משתנה הבנת דבריו. ועוד יש לדייק כן ממ\"ש כמו שאנו נוהגין היום ולא שמענו ולא ראינו בשום מקום שנוהגין לקרות בטעמים הכתובים בתורה אלא שעכשיו מקרוב נהגו קצת חזנים לקרות בטעמים הכתובים בתורה וכן ראוי לנהוג מאחר שרבינו מפרש כן עכ\"ל ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ויש נוהגין למשמש גם בציצית ע'\"ל סי' כ\"ד מ\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מצננין לו גיהנם וכתב רבינו הגדול מהרר\"י ז\"ל אולי הטעם שמצננין לו גיהנם מפני שהוא מעורר עצמו בזה ומניע חום טבעי לדקדק באותיותיה בשכר זה החום הטבעי מצננין לו חום אחר שהוא בגיהנם עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ונקראת בכל לשון עיין בפרישה: "
+                ],
+                [
+                    " דהרהור לאו כדיבור כו' עיין לקמן סי' פ\"ה מ\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וקורא אותה בין מהלך בין עומד בין יושב חוץ כו' רבינו קיצר במקום שהיה לו להאריך ולכתוב בין שוכב בין רוכב דעליה היה שייך לומר חוץ מפרקדן וכן הוא ברמב\"ם גם בש\"ע וק\"ל ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " חוץ מפרקדן פי' ששוכב על גביו כן גירסת ספרי וכן עיקר ופי' ר' יונה מל' פורי קדקוד ר\"ל מטה נקרא פוריא שהקדקוד מונח לו במטה ע\"ש ד\"ט. וז\"ל הגמרא פרק היה קורא אמר רב יוסף פרקדן לא יקרא ק\"ש. מיקרי הוא דלא ליקרי הא מיגנא ש\"ד והא ריב\"ל לייט אמאן דגני אפרקיד [פרש\"י שמא יתקשה אברו בתוך שנתו ונראה לרבים והוא גנאי] אמרי מיגנו כי מצלי [פי' מעט על צדו] שפיר דמי מיקרי אע\"ג דמצלי נמי אסור שמקבל עליו עול מלכות שמים דרך גאוה והא רבי יוחנן מצלי וקרי שאני ר\"י דבעל בשר היה וכתבו התוס' בפ' ע\"פ הפרקדן פר קדל למ\"ד נון מתחלפין ופי' פר הוא המטה קדל תרגום של עורף וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בין שפניו למעלה או פניו טוחות מפורש בדבריו שהוא מפרש מלת פרקדן על שניהם ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אלא מוטה על צדו לא יקרא. פי' דמוטה על צדו היינו בפרקדן אבל שוכב על צדו ממש קורא את שמע ומש\"ה כתב ואם הוא בעל בשר ואינו יכול להתהפך על צדו כו' משמע דלה��ך על צדו שרי וכ\"כ הרמב\"ם ורש\"י ותלמידי ר\"י. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " מי שרוצה להחמיר לעמוד כו' כתב ב\"י טעמו משום דאם ביום הוא עובר על דברי ב\"ה ונראה שעושה כדברי ב\"ש שאמר בבוקר יעמדו ואם בלילה הוא אף כדברי ב\"ש לא עשה. ולהכי נקראו עבריינים דכל דעבר אדרבנן שרי למיקריה עבריינא: "
+                ],
+                [
+                    " שמצותה מיושב. פי' שמצותה אף מיושב כלומר ולא כב\"ש דביום אין מצותה אלא בעמידה ב\"י. ולי נראה דמצותה מיושב דוקא קאמר דהא רב עמרם מיירי ביושב כבר ורוצה לעמוד ולהכי גביה ודאי מצותה דוקא מיושב: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו אם קורא מהלך צריך לעמוד לפי שכל שמהלך אינו מיושב כ\"כ ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כמו עומד ול\"ד צריך לעמוד אלא ה\"ה יושב. וז\"ל ב\"י אין לפרש דקא אמאי דסמיך ליה וה\"ק אע\"פ שמי שרוצה לעמוד כשהוא יושב לא יאות עביד מ\"מ אם קורא מהלך צריך לעמוד דלעמוד דרישא הוא לאפוקי מיושב והאי לעמוד אינו אלא לאפוקי מהלך כמו שיתבאר בס\"ד אלא נראה דארישא קאי שכתב שקורא אותה מהלך וקאמר דמ\"מ צריך לעמוד בפסוק ראשון. ולפי מ\"ש שמצותה אף מיושב קאמר אפשר דלמאי דסמיך ליה קאי דמשמע שמצותה בין יושב בין עומד בכל ענין שיזדמן לו אינו יכול לשנות מש\"ה כתב ומיהו אם קורא מהלך צריך לעמוד עכ\"ל ב\"י. ולפי מה שאמר שמצותה מיושב ר\"ל דכשהוא יושב מצוה שלא יעמוד ג\"כ מיושב ומיהו אינו ר\"ל אבל המהלך אינו מצוה שלא יעמוד אלא אדרבה מצוה שיעמוד: "
+                ],
+                [
+                    " בפסוק ראשון. כ\"כ הרי\"ף והרמב\"ם דקי\"ל כרבא דבתרא הוא דפסק הלכה כר\"מ דלא צריך כוונה אלא בפסוק ראשון. ובה\"ג והראב\"ד ס\"ל נהי דקי\"ל דא\"צ כוונה אלא בפסוק ראשון מ\"מ אסור להלך כדי שלא יהיה קריאת עראי וכדאמרי' טעמא דאסור לרמוז בכל הפרק וק\"ל ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " לא הן ולא בעל הבית פי' אע\"ג דלגבי תפלה יש חילוק ביניהם לבעל הבית שהם אינם צריכים לירד וב\"ה צריך לירד כמ\"ש בריש סי' צ\"ו גבי ק\"ש אין חילוק ביניהם שלא נזכר חילוק ביניהם בריש פרק היה קורא אלא גבי תפלה ולא בק\"ש ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " רק שיתבטלו בפרק ראשון כו' כתב ב\"י מתוך מה שנתבאר בסי' זה נראה שפסוק ראשון בלבד הוי דאורייתא ומה שהחמירו בפרק ראשון יותר מבשאר פרקים מפני שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים וכדאמר ר\"י בן קרחה למה קדמה פ' שמע לפ' והיה אם שמוע ועיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " קראה למפרע לא יצא דאמר קרא והיו בהוייתן יהו רא\"ף והוא מגמרא פ\"ב דמגילה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"ג דתנן למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע וכו' דאי משום שקדמה בתורה היה לנו להקדים לפרשת ויאמר וז\"ל הרא\"ש פרק היה קורא דף ע\"ב ע\"א ואע\"פ שמוקדם בתורה צריך טעם לפי שאין מוקדם ומאוחר בתורה: "
+                ],
+                [
+                    " שהוא יודע שהוא בסוף הפרשה כו' פי' שקרא עד סוף הפרשה והפסיק ואינו יודע אם לא קרא אלא פרשה ראשונה ופסק. או שניה ופסק. וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " טעה בוכתבתם כו' עד וה\"מ שלא התחיל למען ירבו כו' ברכות דף י\"ו בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה א\"ל ר\"י ל\"ש אלא שלא פתח בלמען ירבו ימיכם אבל אם פתח בלמען ירבו סירכיה נקט ואתא פירשו רבינו כלומר בידוע שעד הנה אמר הכל וכן פירשו רוב המפרשים אף שרש\"י לא פירש כן. וז\"ל רא\"ף בהגהו��יו נ\"ל שקאי על טעה בין פרק לפרק שצריך לחזור לסוף פרק ראשון ודו\"ק. אבל בסמ\"ג לא כ\"כ עכ\"ל. וז\"ל מורי ול\"נ כי בתלמוד שלנו לא משמע כן אלא כמו שפי' הרמב\"ם והסמ\"ג וכן דעת בעל הטורים ומ\"ש בידוע שסיים פ' שנייה כלומר שגמר פ' והיה אם שמוע עד הנה ולא נאמר שאמר למען ירבו אחר וכתבתם שבפרשה הראשונה עכ\"ל. מה שהתחיל בטעה בוכתבתם וסיים וה\"מ שלא התחיל למען ירבו ימיכם ה\"פ דטעה בוכתבתם ר\"ל שכבר סיים פ' וכתבתם בודאי אלא שאינו יודע אם וכתבתם שבפרשה ראשונה סיים או השני וקאמר שאם יודע שאחר שסיים פסוק של וכתבתם התחיל ג\"כ פסוק של למען ירבו כו' אלא טעותו וספיקו הוא שמא אחר שסיים וכתבתם שבפ' ראשונה התחיל למען ירבו וקאמר ר' יוחנן דלא חיישינן להכי וטעות זה של וכתבתם ושל בין פרק לפרק אינו ר\"ל טעות ממש אלא ר\"ל נסתפק היכן הוא עומד כמו טעה בדרך. וכתב הרשב\"א דה\"ה בטעה בשאר פרשיות אם מצא עצמו בהם חזקה שאמר כל מה שלפניו וכן בפרק א' עצמו ולא נקט למען ירבו אלא משום רבותא דה\"א דכיון דלמען ירבו אחר וכתבתם הוא דכתיב בקל יש לטעות ושמא אחר וכתבתם הראשון אמרו קמ\"ל דאפ\"ה אמרינן סירכיה נקט ואתא וכל מה שעד הנה כבר אמר ועיין בב\"י שהביא ל' הרשב\"א שהכריח כפי' הטור: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " קראה סירוגין פי' ששהה והפסיק בינתים: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' שהה כדי לגמור את כולה יצא בפרק מי שמתו וע\"ל סי' פ\"ה כתב רבינו כן בשם הרי\"ף דאפילו שהה כדי לגמור כולה חוזר למקום שפסק ודע דדוקא התם ס\"ל להרי\"ף דאפי' שהה כדי לגמור כולה יצא דמיירי התם בתפלה. אבל הכא מיירי בק\"ש ס\"ל להרי\"ף דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש וכן מבואר בהדיא ברי\"ף וכן ס\"ל להרמב\"ם דבק\"ש בשהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש והרי\"ף והרמב\"ם לא חילקו בין אנוס לשאינו אנוס אלא בין ק\"ש לתפלה ודו\"ק לקמן סי' פ\"ה מ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' שהה כו' כתב הגהות מיימוני בשם ראבי\"ה דאין חילוק בין הפסק שתיקה להפסוק דיבור: "
+                ],
+                [
+                    " קראה ונכנס לב\"ה כו' עיין ברא\"ש פרק מי שמתו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בין הפרקים שואל כו' ובאמצע אפילו באמצע כו' בפרק היה קורא פלוגתא דר\"מ ור\"י ואיפסקא הלכתא כר' יהודא. כתב ב\"י ומיהו מצאתי כתוב דבאמצע פסוק של שמע ישראל אין להפסיק כלל שאין דבר גדול כקבלת מלכות שמים ע\"כ. ונ\"ל דה\"ה לבשכמל\"ו שגם הוא מכלל היחוד (כמ\"ש רבינו לעיל בסימן ס\"א) ומטעם זה אין להפסיק בין פסוק שמע ישראל לבשכמל\"ו עכ\"ל ב\"י. ועיין מ\"ש לעיל סימן ס\"א בשם הרוקח: "
+                ],
+                [
+                    " דהא מילתא דפשיטא כו' כלומר ולמה ליה לתנא למיתני שואל מפני היראה וכן תמה הרשב\"א על רש\"י וכתב עוד דכל שגדול ממנו בחכמה ובמנין אע\"פ שאינו רבו הוה בכלל מפני היראה: "
+                ],
+                [
+                    " ובסמ\"ק כתב ועונין קדיש וקדושה ואמן של האל הקדוש ואמן של שומע תפלה בכל מקום. כך הגירסא בסוף ספרי רבינו ומשמע מדברי רבינו שלא היה גורס בסמ\"ק אלא הני ומשמע ליה דדוקא להני הוא דמפסיקין אבל לא לברכו ומפני כך כתב אחר זה וי\"א שפוסק לכל כלומר גם לברכו וכן פי' מורי אבל בסמ\"ק בנוסחי דידן כתב בהדיא דפוסק לקדיש ולקדושה ולברכו ועוד הקשה ב\"י דודאי משמע מאן דס\"ל דמפסיקין לאמנים כ\"ש דמפסיק לקדיש ולקדושה ולברכו לכך נ\"ל שצריך לגרוס בדברי רבינו בסדר הזה. י\"�� אעפ\"י ששואל מפני היראה כו' אינו פוסק כו'. וי\"א שפוסק לכל אפי' באמצע כו' ולזה הסכים אאז\"ל ובסמ\"ק כתב ועונין קדוש כו' דהשתא א\"ש שהוסיף בדברי סמ\"ק שאף לאמנים פוסק עכ\"ל ב\"י. ודבריו נכונים וכן משמע לשון הרא\"ש דף ע\"א ע\"ב שהביא הני ב' י\"א זה אחר זה ולא הזכיר הסמ\"ק כלל. מיהו מה שהקשה דכ\"ש הוא קדושה וברכו מעניית אמן. י\"ל דהפסקה דאמן אינו כ\"כ גדול כעניית קדושה וברכו. ואכשר ליישב הכל דרבינו ס\"ל דלהי\"א האחרונים ס\"ל דאפילו לכל אמנים פוסק דזיל בתר טעמייהו שנתנו טעם דלא גרע משואל מפני היראה כו' וא\"כ כל עניית אמן נמי לא גרע ומה שפי' הרא\"ש בפסקיו עניית קדיש וברכו וקדושה כו' לשון ר' יונה העתיק ואפשר דלדידיה אפי' כל עניית אמן מותר וכן משמע שהביא בתחלה דעת י\"א זו סתם דפוסק לכל אפי' באמצע ומלת לכל משמע אפי' לעניית אמן. ואע\"פ שבירושלמי אמרו דוקא אמן של האל הקדוש ושל שומע תפלה משמע אבל אינך לא. לא ס\"ל להרא\"ש ורבינו כן וכמ\"ש לקמן סי' ק\"ט בס\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " ואמן של האל הקדוש כו' כתב מהרר\"י אבוהב והטעם באלו יותר מבאחרים מבואר. אמן של האל הקדוש לפי שהוא סיום שבח של ג' ראשונות. ושל שומע תפלה לפי שהוא סיום ברכות האמצעיות והיא ג\"כ ברכה כוללת. אבל אמן שאחר ג' אחרונות עונה היחיד אחר סיום תפלתו. וכיון שהוא בעצמו אומר אותו אין לו להפסיק בשבילו: "
+                ],
+                [
+                    " בכל מקום ר\"ל אפי' באמצע ק\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " הקורא את שמע וקראו החזן כו' ב\"י בשם רשב\"א חולק על זה ועיין לקמן סי' קל\"ה. ובש\"ע סעיף ד' פסק כאן כרשב\"א. ומ\"ש בש\"ע כהן שקרא ק\"ש וקראוהו לקרות בתורה כו' נראה דלרבותא דרשב\"א דס\"ל דאינו מפסיק כ\"כ לאשמועינן דאפי' לכהן דה\"א דליחוש לפגמו כשעולה אחר במקומו. א\"נ כשאין שם כהן אחר ה\"א דהוא יעלה משא\"כ ישראל דאין שייך לומר דליתא שם אחר דהא בעינן י' גדולים בב\"ה דאין קריאת התורה פחות מעשרה כמ\"ש לקמן סי' קמ\"ג (ובתשובת הרשב\"א ג\"כ כתב התשובה אכהן ע\"ש והביאו הב\"י): "
+                ],
+                [
+                    " בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק הם דברי רבי יהודא דפ' הקורא ומפרש שם טעמא משום דכתיב וה' אלהים אמת פי' ולפיכך אין מפסיקין בין יי' אלהיכם לאמת: "
+                ],
+                [
+                    " ור\"י כי' לא יפסיק כלל כתב הרא\"ש שכ\"נ מטעמא דרבי יהודא הנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ושהה אח\"כ הרבה א\"צ לחזור כו' שם חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ר' יוחנן אמר חוזר רבא אומר אינו חוזר ופסקו הפוסקים הלכתא כרבא ופי' הר\"ר יונה דמיירי היכא שפסק מפני היראה או מפני הכבוד אחר שאמר אמת או שסיים ק\"ש קודם החזן וסמך ה' אלהיכם עם אמת וממתין שהחזן יתחיל ויאמר עמו א\"צ לחזור ולומר פעם אחרת אמת אלא מתחיל מויציב ואילך עכ\"ל. ורבינו שכתב ושהה אח\"כ הרבה ע\"כ מיירי בדלא פסק מפני היראה דא\"כ אונס הוה וכל דשהה כדי לגמור כולה דהיינו הרבה ע\"י אונס כתב רבינו לעיל סי' ס\"ה דחוזר לראש: "
+                ],
+                [
+                    " וחותם בא\"י גאל ישראל בפ' ע\"פ דף קי\"ד ע\"ב אמר רבא דק\"ש ודהלל גאל ישראל ודצלותא גואל ישראל. מ\"ט דרחמי נינהו ופירש\"י דהלל בברכת אשר גאלנו בליל פסח מסיימין בה גאל ישראל מפני שהוא שבח משא\"כ דצלותא בברכת ראה נא בענינו שמבקשים אנו רחמים שיגאלנו לכך חותמין גואל ישראל בקשה על העתיד וע\"ל סי' רל\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " ואומר אמן אפי' יחיד אחר בר��ותיו כיון שהוא סיום כו' כתב ב\"י וכבר כתבתי בסימן נ\"א שע\"פ הזוהר נהגו שלא לענות אמן אחר גאל ישראל ע\"כ וכ\"כ רא\"ף ז\"ל ואין נוהגין כן אלא בבונה ירושלים דברכת המוון אבל מ\"מ אנו נוהגין לענות אמן אחר חתימת ש\"ץ גאל ישראל ולא מיקרי הפסק אלא כגאולה אריכתא דמיא אבל קדושה וברכו אין לענות אחר סיום ברכת גאל ישראל אלא שימתין מלומר שירה חדשה ושם יענה קדיש וברכו מהרי\"ק שורש מ\"ב בשם ר\"ת: "
+                ],
+                [
+                    " ונזדמן לו בנתיים להניחן יכול להפסיק לברך ולהניחן אבל אין לו להפסיק לברך על טלית. והטעם מפני שאין לדמות ציצית לתפילין דתפילין מפני שהוא חובה להתפלל עמהן כדאמר לעיל הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה כו' לכך מפסיק מה שא\"כ בציצית שאינן אלא חובת מנא אין לו להפסיק בברכות של ק\"ש כדי לברך להתעטף בציצית ולהתפלל בה כ\"כ רבינו יונה פרק היה קורא דף י' גם הרא\"ש דף ע\"ב ומסיק אבל ציצית אינו מצוה בגופו אלא שחייבוהו הכתוב בבגד שיש לו ד' כנפות ואם לא ילבש עתה ילבשנו לאחר זמן ע\"כ. וכתב רמ\"א בד\"מ שמשמע ליה מדברי הרא\"ש ור\"י ורשב\"א ומרדכי והגהות מיימון כדברי רבינו שיניח תפילין ויברך עליהן והטלית יניח בלא ברכה ודוקא קודם שיגיע לגאל ישראל אבל לאחר שאמר גאל ישראל אין לו להפסיק בברכות התפילין שהרי כתבו התוספות והמרדכי ריש היה קורא דאין לענות קדיש וקדושה בין גאל ישראל לתפלה. וב\"י לא כתב כן אלא הלך ליה בשיטת ר\"מ מקוצי. והוא תמוה לי דאיך נניח דברי כל הפוסקים בשביל הר\"מ מקוצי. ועוד דהמעיין בדברי תוספות והגה\"ה ימצא שאף הר\"מ מקוצי לא אמרו להלכתא אלא לדחייה בעלמא ודו\"ק עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " תקנו אמת ואמונה ערבית על הגאולה שלעתיד כו' ז\"ל תוס' דף י\"ב ע\"א להגיד בבוקר חסדך כו' פי' חסד שהקב\"ה עשה לנו במצרים ואמונתך פי' מדבר על העתיד שאנו מצפים שישמור הבטחתו ואמונתו ויגאלנו ולסוף ברכה חוזר לגאולה דפרעה כדי לסמוך לגאל ישראל כו' עכ\"ל וע\"ל סי' רל\"ו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והיינו דאמר ר\"ב חיננא כל מי שלא אמר אמת ויציב כו' לא יצא פי' לא יצא י\"ח המצוה כתקנה אבל לעולם יצא דברכות אינן מעכבות כתב רבינו הגדול מהרי\"א ז\"ל דלרב האי דאמר ברכות מעכבות כמ\"ש רבינו בסי' ס\"ו לא יצא י\"ח ממש קאמר וכתב ב\"י נ\"ל דודאי דלרב האי לא יצא ממש קאמר אלא שרבינו מתוך שסובר דברכות אינן מעכבות פי' דברי ר' חיננא כך עכ\"ל. וק\"ל דאכתי בין לרב האי שפירש לא יצא כלל בין לרבינו שפי' לא יצא ידי מצוה כתיקונה. מ\"ש אמת ויציב ואמת ואמונה דנקט ולא נקט שאר ברכות של ק\"ש. לכן נ\"ל דמ\"ש ר' חיננא כל מי שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית כו' לא שלא אמרן כלל. אלא שלא אמרן בנוסחא שתקנו חז\"ל הנזכר בסמוך בדברי רבינו שצריך להיות מוזכר בנוסח אמת ויציב גאולת מצרים ונסיהם ובאמת ואמונה גאולה העתידה. להכי מי שלא אמרן כן אינו יוצא י\"ח [וכן דייק שם הטעם שאמר ר' חיננא משום שנאמר להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות משמע שאף אם היה אומר ברכות אחר ק\"ש כל שלא אמרן על נוסח זה שמוזכר בבקר החסד ובלילה אמונת הדברים העתידים לא יצא] והשתא דברי רבינו בכל אופן אתי שפיר. או נאמר דס\"ל כר\"ח שהביא לעיל סי' ס' דברכות אינן מעכבות וכמ\"ש ב\"י ולהכי כתב דהאי לא יצא דאמר ר' חיננא לא יצא ידי חובת המצוה כתיקונה כיון ששינה הנוסח. משא\"כ שאר ברכות שאף שהיה משנה הנוסח כל שבירך לפני ק\"ש מצוה כתיקונה מיקרי דבשאר ברכות לא דקדקו חכמים על הנוסח אבל י\"ח ק\"ש אפי' לא אמרן כלל יצא דבגמרא סתם אמרו אינן מעכבות. א\"נ י\"ל דס\"ל לרבינו כרב האי דברכות מעכבות ואינו יוצא י\"ח מיהא ס\"ל דכל כי האי גוונא גם רב האי מודה דרב חיננא אמר כל מי שלא אמר כו' משמע דאיחיד דיבר כן וביחיד מודה רב האי דברכות אינן מעכבות וכמ\"ש לעיל סימן ס\"ו. אך שמלשון רבינו לעיל סי' ס' משמע דלא ס\"ל חילוק זה מדהשמיטו. לכן נראה כמ\"ש לעיל דס\"ל לרבינו דעד כאן לא כתב רב האי דברכות מעכבות אלא כשלא אמרן כלל. אבל כל שאמרן או כולן לפניה או כולן לאחריה יצא. וא\"כ שפיר כתב רבינו כאן לכ\"ע אבל לעולם יצא דברכות אינן מעכבות פי' דברכות אינן מעכבות בסדריהן שתקנו חכמים א\"כ ה\"ה שאינן מעכבין בנוסחיהן ולמה אמר רב חיננא דכששינה נוסח אמת ויציב או אמת ואמונה לא יצא כלל אלא ודאי פירושו לא יצא י\"ח המצוה כתקנה ודוקא אמת ויציב אבל ברכות אחריני מצוה כתקנה מיקרי ודו\"ק. ועיין בת\"ה סי' ג' מ\"ש בדין היה עומד בברכות של ק\"ש כשהציבור קורין שמע ובש\"ע הביאו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה כתב הרא\"ש דקי\"ל ק\"ש דאורייתא ואמת ויציב דרבנן ולהכי כל שספק לו אם קרא אז הוה ספיקא דאורייתא ולחומרא וצריך לחזור ולקרות אבל בברכות הוה ספיקא דרבנן ולקולא. ועוד דספק לא תשא לחומרא וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ב מהל' ק\"ש ומ\"ש רבינו ומברך לפניה ולאחריה כ\"כ רבינו יונה שכל דבר שהוא ספק של תורה מברכין עליו והביא ראיה לדבר ועיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לומר קרובץ ר\"ת קול רנה וישועה באהלי צדיקים. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אני מתחיל לברך לבדי בלחש כל הברכות כסדרן כו' י\"א שהיה מכווין שלא היה מתפלל בשחרית סדר הברכות שלא עשני וכו' וכל הזמירות אלא היה ממתין בסידור הברכות והזמירות של שבת לאומרם בשעה שהחזן התחיל ביוצר אור. ואף שיותר נראה לפרש כל הברכות דר\"ל ברכות של ק\"ש מ\"מ הל' לא משמע כן מדקאמר אני מתחיל כו' כסדרן כו' ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " אמנם נוהגים בכל המקומות לומר בהן קרוב\"ץ כתב מורי בשם שבולי לקט שכן כתבו רב עמרם ורב כהן צדק ורב פלטוי גאון והרב רבינו יונה ור' קלונימוס ור\"י ט\"ע ור\"ש הגדול ורב סעדיה גאון שיש לומר פיוטים וכן כתב מהרי\"ל שהיה נזהר לומר קרובץ והיה כועס על הבחורים שהיו לומדים בב\"ה בשעה שהש\"ץ אומר קרובץ ולא אמרו ג\"כ קרובץ. וכתב רמ\"א בד\"מ דע\"כ אין פירושו שהבחורים למדו בדבור ממש דודאי אסור לדבר דברי תורה בשעת ק\"ש וברכותיה וכמשמעות ל' התשובה שהביא רמ\"ה. אלא שהם עיוני קא מעייני ולמדו בהרהור אפ\"ה כעס עליהם מהרי\"ל שלא שמו לבם לומר קרובץ. כי יש לחוש להמון העם שאל יראו מן הלומד ויפסיקו ג\"כ בדברים אחרים עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וגם ר\"ת דחק לפרש ההיא דבמקום שאמרו לקצר כו' שהוא פירוש שלא יאריך בה ר\"ל שלא יאריך במטבע שאז יצטרך לחתום בברכה ובמקום שאמרו שלא לחתום אינו רשאי לחתום עיין בר\"ן פ\"ק דברכות דף ז' שכתוב שם פירש\"י ושר\"ת הקשה עליו כמה קושיות: "
+                ],
+                [
+                    " לא ישר כו' לא מצאתי להרא\"ש שכתב זה ואפשר שעל פה היה אומר כן ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " פירוש אותם שבאו לב\"ה כו' אומר קדיש וברכו וברכה ראשונה יוצר אור ולא יותר כו'. כתב ב\"י לדברי האומרים שאין יאי�� אומר קדושה שביוצר אור היו אומרים ברכת יוצר אור מפני קדושה שבה שאינם רשאים לאמרו ביחיד ולדברי האומרים דקדושה שביוצר אור יחיד אומר אותו צ\"ל שלא היו פורסין על שמע אלא מפני שהם צ\"ל קדיש וברכו וכיון שהש\"ץ אומר ברכו עכ\"פ צריכין לברך שום ברכה דאל\"כ היו נראים כאילו הם כופרים ח\"ו שיאמר להם לברך ואינם חפצים לכן אומרים ברכה ראשונה של ק\"ש וכן כתב מהררי\"א ז\"ל ועיין בדרישה והא דלא אמרו גם שאר ברכות ק\"ש נראה מבואר בדברי ר\"ן שכתב ז\"ל אין פורסין על שמע פירש\"י כגון שהיו כאן י' בני אדם שהתפלל כל אחד בפני עצמו ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא ברכו הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש וברכו ומתחיל ביוצר אור עכ\"ל. הרי לך דמיירי שכבר התפלל כל אחד לעצמו ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " והיה אומר ר\"ת שצריך שבעה כו' נותנים טעם לדבריהם דכתיב בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו יי' דאיכא ז' תיבות. וי\"א אפילו ו' משום דעד ברכו ועד בכלל ששה תיבות הן ובספר הישר כתב בה' דעד ברכו ה' תיבות הן וכתבו התוספות עוד ונ\"ל דאפילו בג' שלא שמעו וה\"פ דקרא בפרוע פרעות בישראל שלא עשו מה שמוטל עליהם לעשות אז יתנדב העם לברך את יי' וליכא אלא ג' תיבות עד בהתנדב עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והכי אתמר נמי במסכת סופרים כו' ז\"ל ב\"י פשוט הוא דאעיקרא דמילתא קאי דהיינו דאפילו בשביל אחד שלא שמע קדיש וברכו פורסין על שמע דאילו מ\"ש שאפילו אותו שכבר שמע יכול לחזור ולפרוס ליתא במסכת סופרים דהא לא קאמר שם שעומד ואומר קדיש וברכו אלא אותו שלא שמע. ולרש\"י לא תיקשי מהא דמ\"ס דקתני עמד אחד שלא שמע דאיכא למימר דה\"ה אפי' שמע אלא אורחא דמילתא קאמר שאותו שלא שמע הוא שעומד ואומר קדיש וברכו עכ\"ל ועיין בדרישה. סומא שלא ראה מאורות מימיו כבר נתבאר בסי' ג\"ן ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " נשים ועבדים פטורים מק\"ש כתב באהל מועד דעבד ואשה חייבים בקבלת היחוד דהיינו פסוק ראשון: "
+                ],
+                [
+                    " וחתן הכונס הבתולה פטור בין ביום בין בלילה ד' ימים וד' לילות משנה פרק היה קורא חתן פטור מק\"ש בלילה הראשון עד מ\"ש אם לא עשה מעשה ומפרש בגמרא דכונס בתולה דוקא הוא דפטור אפי' בשעה שאינו עוסק במצוה משום דטריד לחשוב מחשבה לעשות מצוה מפני שמתיירא שלא יעשה כרות שפכה ולפיכך פטור אבל ממוצאי שבת ואילך כבר נתקררה דעתו וכיון דדש דש ותו לא טריד ותמה מהרי\"א על רבינו שהרי אינן אלא ג' ימים שבתולה נשאת ליום הרביעי וכבר קרא ק\"ש בשחר קודם נישואי' והשתא לא משכחת עד מוצאי שבת אלא ג' ימים וכ\"כ תלמידי ר' יונה ותירץ ב\"י דאפשר שרבינו סובר שכיון שעתיד לכנוס ביום הד' גם מהשחר הוא טרוד ופטור מק\"ש אעפ\"י שעדיין לא כנס ועיין עוד בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם רצה חתן להחמיר כו' קאמר ת\"ק הרשות בידו כו' משנה סוף פ' היה קורא וטעמא דר\"ג מבואר שם במשנה לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ומפרש בגמרא משום יוהרא פי' דמראה עצמו כאילו הוא מכוון על היותר אפשרי וזה אינו אלא גיאות כי כל מי שאינו מוחזק ומפורסם לחסיד אינו מכוין: "
+                ],
+                [
+                    " ופסק א\"א ז\"ל כרשב\"ג וכן פסק ר\"ת ורי\"ף פסק כת\"ק. טעם פלוגתתן נ\"ל שהוא בכלל דקי\"ל בעלמא כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו. דלהרא\"ש ס\"ל האי כללא. ולרי\"ף ורמב\"ם לא ס\"ל האי כללא וכמ\"ש לקמן סי' תל\"ג בשם מורי וב\"י דחק עצמו כאן לבאר שפלוגתתם בסוגיא דגמרא שם שאמרו מוחלפת השיטה כו' ע\"ש שהאריך אבל אין צירך לדבריו: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"ש האידנא שאפי' כו' אע\"פ דרבי' מסתמא ס\"ל כדעת אביו הרא\"ש דהלכתא כרשב\"ג דבימי התלמוד לא היה רשאי להחמיר על עצמו מ\"מ שפיר כתב רבינו וכ\"ש האידנא כו' על דברי הרי\"ף. וכאילו אמר כיון שהרי\"ף פסק דאפילו בימי התלמוד לא היו חוששין ליוהרא. כ\"ש האידנא שאפי' שאר כל אדם אינם מכוונים כ\"ש דלא חיישינן ליוהרא. וא\"כ ודאי גם הרא\"ש מודה דהאידנא לא חיישינן ליוהרא דלא שייך יוהרא דודאי אין דעתו בקריאה זו להתגאות ולהראות שאע\"פ שהוא טרוד אפ\"ה מכוין בתפלתו שהרי אנו יודעין שאפילו שאר אדם שאינו טרוד אינו מכוין ואין יכולין לכוין כל כך שאין חילוק כו' כך היא גירסת ספרי גם בדפוס רא\"ף הגירסא כן. ונ\"ל עיקר שבא לומר לך שהאידנא כיון שגם שאר אדם אינו מכוין להכי אין כ\"כ חילוק בין חתן לשאר אדם פי' אבל ודאי חילוק בקצת מיהא איתא דשאר כל אדם חייב בק\"ש וחתן פטור ואם ירצה קורא ואין בו משום יוהרא. ומ\"ש רבינו וכ\"כ הרמ\"מ שלא אמרו וכו' בא להביא ראייה לדבריו הנ\"ל שגם ר\"מ מרוטנבור\"ק כתב שאין האידנא כמו בזמניהם. אבל ודאי דעת הרמ\"מ נראה דהאידנא אפי' חתן חייב שהרי כתב שלא אמרו לפטור חתן אלא בזמן הראשונים כו' ולא כתב ולא אמרו דחתן אינו כשאר ב\"א אלא בזמן כו' ש\"מ שבא לומר דדוקא בזמן התלמוד היה פטור אבל בזמנינו חייב ועוד שהרי סיים אבל עכשיו אפילו שאר כל אדם אינו יכול לכוין הרי שכלל חתן עם שאר בני אדם בסתם משמע דשוין [וכנ\"ל לדינא שוב מצאתי שכתב מהרמ\"י כן בש\"ע שלו ז\"ל אבל עכשיו גם הכונס את הבתולה חייב לקרות ואדרבה בזמן הזה אם החתן אינו קורא היה כיוהרא כלומר אני מכוין בפעם אחרת חוץ מעכשיו עכ\"ל] ומ\"ש רבינו והרמב\"ם ז\"ל כתב כל מי שפטור מלקרות כו' אם רצה להחמיר כו' והוא שתהא דעתו מיושבת כו' אבל אם היה כו' נראה דהרמב\"ם ס\"ל ג\"כ כהרי\"ף דהלכתא כת\"ק דאפי' בימי התלמוד הרוצה להחמיר יחמיר אך דלהרמב\"ם ס\"ל דאפילו בימי התלמוד דוקא מי שדעתו מיושבת ויודע בודאי שיכול לכוין אז רשאי אבל אי לא אפילו האידנא אינו רשאי נמצא דדעת הרמב\"ם דיעה שלישית היא דלרבינו ס\"ל אעפ\"י דבימי התלמוד לא היה רשאי האידנא רשאי לקרות אם ירצה. ולר\"מ מרוטנבור\"ק האידנא חיובא נמי מחייב. ובימי התלמוד לא היה רשאי. ולרמב\"ם אין חילוק בין ימי התלמוד להאידנא כלל אלא דלעולם אם דעתו מיושבת קורא ואם אינה מיושבת אינו רשאי אפילו האידנא. ולכן כתב רבינו והרמב\"ם כתב כו' לשון פלוגתא דפליג אדעת רבינו ורמ\"מ הנ\"ל כנ\"ל פי' דברי רבינו ודברי ב\"י דחוקים כמ\"ש בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שמת לו מת שמוטל עליו כו' ר\"פ מי שמתו מוטל לפניו פטור מק\"ש מתפלה ומתפילין ומסיק רב אשי בגמרא דכל שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי: "
+                ],
+                [
+                    " או אפילו אינו מוטל עליו כו' פי' כגון אחותו נשואה שמוטלת על בעלה לקוברה אפ\"ה פטור מק\"ש ויליף ליה רבינו ממ\"ש הרא\"ש שכתב בריש פרק מי שמתו לענין אכילת בשר או שתיית יין דלא פלוג חכמים אלא כל המתאבלים אוננים וכולם קרואים מוטל עליו לקוברו. וס\"ל לרבינו דה\"ה לק\"ש וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' אם רוצה להחמיר כו' פי' וכיון שהדין הוא שפטור א\"כ אינו רשאי להחמיר כלל משום כבוד המת ואפי' יש לו מי שמשתדל בשבילו בטרחו ובמשאו של מת מ\"מ כבודו הוא שיהיו כל אבילים פונים ומוכנים מכל לעסוק בקבורתו כ\"כ הרא\"ש בהדיא באריכות והכריח כן מכמה הוכחות מהירושלמי ומגמרא דידן וכן משמע מדברי רבינו בטור י\"ד סימן שמ\"א שאפי' יש לו מי שמשתדל בעדו ואינו מוטל עליו אפ\"ה אינו רשאי להחמיר על עצמו וא\"כ צ\"ע מ\"ש רבינו ואפילו יש לו מי שמשתדל כו' פטור דמשמע פטור הוא דהוה אבל מ\"מ רשאי לקרות ודלא כמ\"ש ונלע\"ד דמלת פטור ט\"ס הוא והאי ואפילו כו' אאינו רשאי דלעיל קאי א\"נ אפשר לדחוק דהכי קאמר והכי איתא בירושלמי דאם רצה להחמיר אין שומעין ומוכח שם בירושלמי דאפי' אם יש לו מי שמשתדל בשבילו אפ\"ה פטור וכיון שפטור ממילא אין רשאי וכמ\"ש לעיל ואינו מביא ראיה אלא דבירושלמי אמרו אפילו ביש לו קוברין פטור וממילא אינו רשאי ואעפ\"י שכבר כתב רבינו או אפילו אינו מוטל עליו לקוברו כו' מ\"מ הייתי אומר דזה שאינו מוטל עליו לקוברו אם ירצה להחמיר יחמיר ומ\"ש רבינו דאינו רשאי להחמיר אדלעיל קאי לכך הביא ירושלמי שכתב תחלה דאין שומעין לו ועליו כתב דאפילו מי שיש לו משתדלין. ומיהו ראבי\"ה לא ס\"ל כן אלא יוכל להחמיר אם ירצה וכן ס\"ל לרמב\"ם וכ\"פ ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שיכול להחשיך כו' דברי רבינו מכוונים ומדויקים בטוב כי מיד שיוכל להחשיך אף שלא החשיך מפני כבוד מת חל עליו אנינות ואעפ\"י דלית לן נ\"מ לענין ק\"ש דהא בשעה שיכול להחשיך על התחום לאו זמן ק\"ש הוא אפילו להמתפללים של מ\"ש בשבת כמ\"ש רבינו לקמן סי' רצ\"ג מ\"מ נקט ליה רבינו כאן אגב דאיכא נ\"מ לענין תפלה ושאר מצות כדלקמן סי' תקמ\"ח ובי\"ד סי' ש\"מ ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " המשמר המת ואפי' אינו מתו פטור פי' שמשמרו מן העכברים. וכתב הר\"ן וכל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אע\"פ שאפשר לקיים שתי המצות ומיהו לדעת התוס' והרא\"ש צריך לקיים את שתיהן: "
+                ],
+                [
+                    " וכן החופר קבר למת פטור מה שסתם רבינו וכתב החופר קבר ולא חילק בין אחד חופר או שנים חופרים ומשמע דכל החופר פטור אף דבגמרא פרק היה קורא אמרו אם היה שנים זה חופר וזה קורא היינו משום דהתם בחופר כוך קמיירי דהיינו בחופר בכותל הסלע שהחופר הוא בעצמו מוציא העפר אבל בקברות דידן שהם בעומק כעין בור שצריך שנים אחד לחפור ולשום העפר בתוך הקופה וא' מלמעלה להוציא הקופה עם העפר וגם יכולים ב' או ג' לחפור בבת אחת כל הצריכים לעשות ביחד פטורים. וכ\"כ רבינו בי\"ד סימן שס\"ה ולהכי דייק ג\"כ כאן וכתב החופר קבר כו' וגם ב\"י כתב חילוקי זה אבל לא ישב בזה לשון רבינו ע\"ש וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וחילופי חילופיהן כו' את שלמטה צורך בהן כו' וכ\"כ רבינו לקמן סימן ק\"ו שהכל תלוי בשהמטה צורך להן או לא וכתב ה\"ר יונה על חילופי חילופיהן ואע\"פ שיש שהות לאחרונים לקרוא בעוד שנושאין הכת השנייה אפ\"ה פטורים מפני שפעמים נמלכים שאותה כת שלישית בשנים יסעו ומשום כך אין להם להתחיל: "
+                ],
+                [
+                    " אם הוא בענין שאין יכולין לקברו קודם כו' וכן עיקר הגירסא. וכ\"כ רבינו בי\"ד סי' שכ\"ח וב\"י כתב דגם גירסת שאין יכול לקרות אפשר ליישב ע\"ש וכתב ה\"ר יונה דלכאורה נראה דה\"ק לק\"ש של ערבית אין מוציאין את המת סמוך לה אבל אפשר שאין להחמיר בק\"ש של ערבית כיון שזמנה כל הלילה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם התחילו להוציאו אין מפסיק��ן היינו לומר שלא יפסיקו מלהוליכו עד שיקראו כולם אלא יוליכוהו ולא יפסיקו אותן שלמטה צורך בהן. אבל שאין למטה צורך בהן פשיטא דחייבים ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א ז\"ל לא חילק בין אדם חשוב לאחד מן העם. בקצת נוסחאות בדפוס רא\"ף כתב אחר דברי הרמב\"ם. והכי מפליג בגמרא בין אדם חשוב לאחר ואאז\"ל לא הביא זה בפסקיו ואיני יודע למה עכ\"ל וכ\"כ רבינו בי\"ד סי' שנ\"ח. וב\"י כתב כאן ז\"ל ואפשר דמשום טעמא דאדם חשוב משום דאין כבודו שיתעסקו בשום דבר ואפילו בק\"ש עד שיקבר ואדם חשוב כי האי שיהא ראוי שלא יתעסקו אפי' בק\"ש לא שכיח בדורותינו לכן השמיטו עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והעוסקין בהספד בזמן שהמת כו' עד אבל החזנים המספידים פטורין עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אל מקום שעומדים שם האבלים לעשות שורה פי' היה להם מקום מיוחד והוא רחוק קצת מבית הקברות ובשובם מלקבור המת היו הולכין האבלים והקהל עד המקום ההוא ועומדים שם האבלים ומנחמים אותם: "
+                ],
+                [
+                    " אם יכולים העם להתחיל כו' יתחילו כו' כתב מהר\"י אבוהב ז\"ל שנראה מפי' רש\"י דה\"ק אם יכולין להתחיל ולגמור פסוק א' קודם שיגיעו לשורה יתחילו ויגמרו. ובאמת לישנא דיתחילו הכי משמע עכ\"ל ב\"י וכן מצאתי בחידושי רשב\"א פרק מי שמתו וכ\"פ רמ\"י בש\"ע שלו בסימן זה בהדיא וצ\"ע דרבינו בי\"ד סי' שע\"ו כתב בהדיא יתחילו ויקראו מה שיוכלו משמע שמיד שמגיעין לשורה פוסקין מלקרות ק\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שנים שהיו ישנים במטה כו' ס\"א בטלית וכן הוא לשון הגמ': "
+                ],
+                [
+                    " אא\"כ היה טלית מפסיק כו' כתב הרמב\"ם שא\"צ הפסק טלית אלא ממתניו ולמטה שלא יגיע בשר זה בזה אבל ממתניו ולמעלה אפי' נוגעין זה בזה בבשרן אינן באין לידי הרהור וכתבו התוס' דף כ\"ד וא\"ת והלא רואה ערות עצמו וי\"ל שיוציא ראשו לחוץ. וא\"ת והלא לבו רואה את הערוה וי\"ל דחוצץ בבגדו כנגד לבו עכ\"ל וכן תפרש דברי רבינו והא דשרי לקרות ק\"ש בהחזרת פנים ובסי' ס\"ג משמע מדברי רבינו דאע\"ג דמוטה על צדו כפרקדן דמי ואסור כבר כתבתי לעיל דמוטה על צדו לגמרי שרי ודוקא מוטה מעט הוא דאסור: "
+                ],
+                [
+                    " משום דחשיבא כגופו פי' משום דרגיל וגס בה לא יבא לידי הרהור רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ורש\"י פסק דאף כו' נראה דט\"ס הוא וצריך להגיה ר\"י במקום רש\"י וכן מצאתי בספר מוגה ב\"י וכן אני מצאתי בא\"ח בכתיבת יד: "
+                ],
+                [
+                    " בעודם קטנים מותר. כתב בהגהות אשיר\"י בשם א\"ז דהא דשרינן בבנים הקטנים אפילו בשנוגעין ערותן זה בזה שרי וכתב ב\"י ודבר תימה הוא להתיר כולי האי וקצת יש לדקדק לאסור ממ\"ש רבינו יונה כרק מי שמתו ורמ\"א בד\"מ כתב והמדקדק שם בפי' ר\"י דף י\"ט ע\"א ימצא שמשמע יותר להתיר מלאיסור עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ור\"י פסק כי\"א שאוסרים כתב הרא\"ש וכן היה נוהג ר\"ת כשהיה רוחץ בחמין צלולין והיה רוצה לשתות מכסה בבגד ממטה ללבו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה ע\"כ. ונראה דר\"ל שלקח בגד בידו האחת למטה במים וכיסה באותו בגד ללבו דהיינו על הלב ממש וביאר לך בתיבת למטה דדוקא כיון שגם לבו היה למטה במים ונמצא שלבו וערותו ברשות א' היה ורואין זה את זה הוא דבעי כיסוי אבל אם היה הלב למעלה מהמים היה שרי לקרות בלא כיסוי וכמ\"ש רמ\"א בש\"ע אבל אין פי' שכיסה עצמו בבגד ממטה להלב ממש דא\"כ למטה מלבו מיבעי ליה. ועוד נ\"ל דמוכח מת\"ה שכתב בסי' י' בשם א\"ז על הך מעשה דר\"ת דדוקא בבגד מהני כיסוי אבל בידים לא מהני כיסוי ור' יונה בשם רבני צרפת כתב שאם האדם מחבק גופו בזרועותיו דיינינן ליה כהפסקה מבגד ומותר וכדי שלא יהיה חולק על מ\"ש ת\"ה בשם א\"ז צ\"ל דהא שאם מתכסה לבו בידיו כדי שלא יהא לבו רואה הערוה דלא חשיב כיסוי היינו משום דלב ויד חד גופא נינהו ואין הגוף יכול לכסות את עצמו אבל כשהוא מניח ידו למטה מלבו דלאו בתורת כיסוי נחית ליה שהרי אין הלב מכוסה אלא כוונתו להפסיק בידו בין הלב והערוה לענין זה יד כמו בגד הוה הפסק ושרי (וכן כתב ב\"י) וא\"כ האי ממטה ללבו שכתב ר\"ת ע\"כ לאו למטה מלבו ממש הוא דא\"כ לא היה כותב עליו ובת\"ה דבידי' לא מהני ועיין בת\"ה שהביא לשון ר\"ת וכתב מכסה בבגד כנגד לבו במקום למטה. וזה סיוע לדברי ודו\"ק ובש\"ע לא משמע כן ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " שלבו רואה את הערוה. כתב הרשב\"א כלומר שלבו עם הערוה בתוך המים אבל לעיניו רואות את הערוה ליכא למיחש אע\"פ שיכול לראות מ\"מ כיון שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ אינו רואה הערוה ומזה דייק רמ\"א בהגהות ש\"ע דה\"ה אם היה לבו למעלה מהמים דלא מחשב לבו רואה את הערוה: "
+                ],
+                [
+                    " ואין ריחן רע כו' כתב ב\"י פשוט הוא ולא היה צריך לכותבו אלא מפני ששנינו באותו משנה ולא יתכסה במים הרעים ולא במי משרה כתבו ג\"כ רבינו: "
+                ],
+                [
+                    " ושאר איבריו. פי' גזרינן נגיעת שאר איברים אטו נגיעת ידים שע\"י בא לידי הרהור: "
+                ],
+                [
+                    " ואחד יריכותיו שהערוה שוכבת כו' לכן צריך להפסיקן בבגד וכתב ב\"י ומשמע לי שלא מיקרי ערוה לענין זה אלא הגיד עצמו דאי נגע בידיו אתי לידי הרהור לכך גזרינן שאר איברים אטו ידים אבל בנגיעה דכיס לית לן בה דאפי' נגע בידו לא אתי לידי הרהור: "
+                ],
+                [
+                    " היתה טליתו חגורה כו'. אע\"פ שאסור להתפלל עד שיכסה לבו יתבאר לקמן בסימן צ\"א בארוכה בס\"ד ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " טפח המגולה באשה במקום שדרכה לכסותו פי' אבל במקום שאין דרכה לכסות כגון פניה או ידיה לית לן בה מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד וכן מדייק ב\"י מלשון הרשב\"א דס\"ל כן: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לקרות ק\"ש כו' כתב הרא\"ש ואפי' אשה כנגד אשה: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' היא אשתו דכנגד אשה אחרת אפי' באצבע הקטנה שלה אסור להסתכל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם שוקה כו' כלומר שאעפ\"י שאינו מקום צנוע באיש הוה ערוה באשה: "
+                ],
+                [
+                    " ושיער של אשה כו' אפי' של אשתו ומה שלא תשיב רבינו קול באשה ערוה שהרא\"ש פירשו לשמוע אבל לא לענין ק\"ש ומסיק ב\"י בשם ר\"י דקול ערוה הוא אפילו לק\"ש ודוקא במנגנת ולא במדברת: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בתולות שדרכן כו' כתבו הג\"מ דה\"ה לכל קול שרגיל ביה מותר: ",
+                    " ערוה בעששית פי' מחיצות זכוכית או של קלף אסור לקרות כנגדה דבראיה תליא מילתא כדכתיב לא יראה בך ערות דבר ולהכי בלילה או סומא או שהחזיר פניו ממנה אפי' ביום מותר. רמב\"ם. ולענין צואה הוא להיפוך כדלקמן סי' ע\"ו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " צואה בעששית מותר לקרות כנגדה דצואה בכיסוי תליא דכתיב וכסית את צאתך ומה\"ט אפילו בלילה או סומא אסור כל שאינה מכוסה דלאו בראיה תליא מילתא והא דקורא כשהיא מכוסה דוקא שאין ריח רע מגיע אליו וע\"ל סי' ע\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " צואה בגומא מניח סנדלו כו' פי' ולא אמרינן דסנדל בטל לגבי גוף ולא חשיב כיסוי אשר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ופי חזיר כצואה עוברת דמי ואפילו בא כו' פי' ה\"ר יונה מפני שאין הרחיצה מועיל לו דכיון שדרכו ללכלך פיו כל היום בצואות מצואתו לא רוחץ ודיינין ליה כגרף של רעי לקמן סי' כ\"ו. וממה שסתם רבינו וכתב אסור לקרות כנגדם משמע כדין הרחקה המבוארת לקמן סי' ע\"ט דהיינו לפניו כמלא עיניו אבל מל' הרמב\"ם לא משמע כן שכתב ז\"ל צואה עוברת ופי חזיר אסור לקרות כנגדן עד שיעברו ממנו ד' אמות ע\"כ ממלת כנגדן משמע בהדיא דמיירי בעוברין לפניו ממש ואפ\"ה די בהרחקה ד' אמות. ואפשר דס\"ל דלא דמי לצואה העומדת במקום אחד שצריך להרחיק מלא עיניו. דהכא כיון שעוברין והולכין להם בהרחקת ד' אמות שרי וכ\"כ רבינו הגדול מהרר\"י אבוהב ז\"ל וב\"י לא הסכים עם פי' זה אבל דברי מהרר\"י בדברי הרמב\"ם עיקר ד\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " היתה צואה על בשרו ומכוסה כו' רב הונא אמר מותר כו' רב חסדא כו' פירש\"י מחיצה יש בינו לבין ב\"ה והכניס ידו לפנים מן המחיצה וטעמא דרב הונא משום דכתיב כל הנשמה תהלל יה ואינו בכלל אלא הפה והחוטם ולא שאר איברים ורב חסדא ס\"ל הא כתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך: "
+                ],
+                [
+                    " אבל צואה בפי טבעת ז\"ל הגמרא בפרק אמר להם הממונה (יומא דף ל' ע\"א) מ\"ש מצואה ע\"ג בשרו במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא עכ\"ל מ\"מ באינה נראית אפי' כשהוא יושב מחניך קדוש קרינן ביה. משום דבכסוי תליא מילתא ולא ניתנה תורה למלאכי השרת: "
+                ],
+                [
+                    " שהיא נתכסית מאליה כו' דבעינן כיסוי אף כשהוא בלא לבוש: "
+                ],
+                [
+                    " ספק אם צואה עמו בבית כו' בס\"פ מי שמתו (ברכות דף כ\"ה) מסקינן כדרבי יונתן. דרבי יונתן רמי כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ (כלומר לא הצריכו כיסוי) וכתיב ויתד תהיה לך וכו' וכסית הא כיצד כאן בגדולים כאן בקטנים אלמא קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזרו בהו רבנן בודאן אבל בספיקן לא גזרו: "
+                ],
+                [
+                    " ואם קרא במקום הראוי להסתפק כו' צריך לחזור ולקרות בפרק מי שמתו (ברכות דף כ\"ב ע\"ב) אמר רבא אההיא דבהתפלל ונמצאת צואה במקומו זבח רשעים תועבה היא וכתבו הרא\"ש ותוספות ור\"י ורשב\"א דמיירי במקום שראוי להסתפק ולתלות שיש שם צואה הילכך פשע מתחילה ולכך תפלתו תועבה אבל אם אינו ראוי להסתפק לא הוי זבח רשעים ואע\"ג שדין זה בתפלה איתמר למד ממנו רבינו לענין ק\"ש. ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ובלבד שלא יהא עביט כו' פי' דאז אפי' אין בו כלום ואפילו נתן בו מים ל\"מ כדלקמן סי' פ\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " ל\"ש היו הן בכלי תחלה כו' ואיכא למימר קמא קמא בטל. מ\"מ כיון דמטילין בבת אחת לא חיישינן רבי' יונה דף י\"ט ע\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " ל\"ש היו המים כו' כי' אפ\"ה צריך רביעית מים וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " פוסק עד שיכלו המים וחוזר לקרות פי' חוזר לקרות מיד ואינו צריך להרחיק ממקום המים כלל ולא עוד אלא אפילו אם ��א לפסוק בתפלתו אינו רשאי רשב\"א. והג\"מ כתבו וכשחוזר להתפלל צריך להתרחק ממי הרגלים ד' אמות ואותם מים וניצוצות שעל ברכיו ורגליו א\"א לקנחם לכן צריך לכסות בבגדים אשר לא נתז המים עליהם ע\"כ אבל ב\"י מסיק הלכתא כרשב\"א וכ\"פ רמ\"א בד\"מ וכן משמע דברי הרא\"ש ורבינו ובש\"ע כ' בסי' זה כיון שהם מכוסים בבגדים משמע לכאורה דפסק כהגהות מיימון הנ\"ל אבל יותר נלע\"ד דודאי לא יפסוק בש\"ע נגד מה שמסיק בב\"י אלא לאו דוקא קאמר מכוסין אלא ר\"ל שנבלעו המי רגלים בבגדיו שנפלו עליהן מתחילה ואינם בעין אף שיש בהם כדי להטפיח ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו יש במים שעל בגדו טופח כדי להטפיח כיון דמדאורייתא אינו אסור אלא כנגד עמוד בלבד ורבנן הוא דגזרו וכיון שכבר הוא עומד בתפילה לא גזרו ואוקמוה אדאורייתא וכן דעת ר' יונה ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ריח רע שיש לו עיקר כגון צואת אדם מסרחת כו' פי' לאפוקי צואת קטן דאעפ\"י שהיא של אדם מ\"מ אינה מסרחת וע\"ל בסי' פ\"א ב\"י וכתב הרשב\"א ודוקא כשהצואה מגולה. וכתב ב\"י פשוט הוא וכוונתו דהא כשמכוסה אפילו ריח שיש לו עיקר לא בעי לק\"ש הרחקה אלא עד שיכלה הריח דכיון שמכוסה תו אין לו עיקר קרינן ליה וראייה מהפחה היוצאת מגופו שהיא ג\"כ באה מצואה אלא שכיון שהרואה מכוסה בגופו אין לו עיקר קרינן ליה וכ\"כ ב\"י בסוף סי' זה ז\"ל כתב בא\"ח בשם הרשב\"א דריח רע שאין לו עיקר היינו מכוסה ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " אם היא מלאחריו צריך להרחיק ד' אמות כו' כתב הרמב\"ם ה\"ה לצדדיו כלאחריו דמו והכלל בדין זה הוא כי מחניך קדוש קאמר קרא ולהכי כל שהרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח מחניך קדוש קרינן ביה דלעולם ד' אמות של אדם רשות חשובין לו וכביתו דמיין וא\"כ כשהרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח הרי מקום חנייתו קדוש והיינו דוקא במלאחריו אבל לפניו בכיסוי תלייה רחמנא וצריך לכסותה וכל שלא כיסה אותה צריך להרחיק ממנה מלא עיניו ולהכי אפילו בלילה ואפי' סומא שאינו רואה אותה צריך להרחיק עד מקום שלא היה רואה אותה אילו היה יום או לא היה סומא וזה נמי הטעם בתותרא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " תותרן פי' בערוך חולי החוטם: "
+                ],
+                [
+                    " צריך להרחיק עד מקום שיכלה הריח למי שמריח פי' ומשם ואילך ד' אמות כדין מי שהיה מריח וכן צ\"ל לקמן ס\"ס זה: "
+                ],
+                [
+                    " היתה במקום גבוה כו' אפי' הפתח פתוח ויושב בצדה ורואה אותה אם אין לה ריח פי' אם אין הריח מגיע אליו וטעמא דכיון שהוא במקום מיוחד לעצמו ורשות אחר אע\"פ שרואה אותה מחניך קדוש קרינן ביה וכ\"כ הרא\"ש והביא ראייה מצואה בעששית דמותר לקרות כנגדה כמבואר לעיל סי' ע\"ו. אבל הרשב\"א כתב דכל שרואה אותה אסור דהוה בכלל לא יראה בך ערות דבר ול\"ד לצואה בעששית דהתם מ\"מ מכוסה היא והתורה אמרה וכסית אבל הכא הא פתוח ונראית לעינים היא וב\"י דייק לקמן כדעת הרא\"ש עיין ס\"ס זה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם יש לה ריח לא מהניא הפסקה כתב ר' יונה בפרק מי שמתו ז\"ל רבני צרפת אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמו ה\"נ מועילה לריח (פי' אפי' מגיע אליו דאל\"כ גם הרמב\"ם מודה ודו\"ק) אבל רבינו משה אומר דכיון שהריח מגיע אליו אין הפסקה מועילה כלל ולפי דבריו צריך ליזהר כשמתפלל בביתו ומריח ריח ממקום אחר שיפסיק וישהה עד שיעבור הריח עכ\"ל ונראה לדעת הרמב\"ם מהניא מיהא ��פסקה דאין צריך להרחיק ד' אמות רק במקום שכלה הריח הוא קורא וכמ\"ש ריש סי' זה בשם הרשב\"א ודעת רבני צרפת הנ\"ל היא לכאורה נפלאה דאיך יקרא כשהריח מגיע אליו ממש הא אפי' בהפחה צריך להמתין עד שיכלה הריח ואפשר דטעמייהו דכיון דאמרינן בברייתא היה גבוה י\"ט או נמוך י\"ט יושב בצידו וקורא ק\"ש. ומשמע אפי' מגולה ונראית לעין כל וכמו שפי' הרא\"ש ורבינו ואע\"ג דבצואה אמרה רחמנא וכסית והרי היא נראית לעין כל וא\"כ לאו מחניך קדוש היא. אפ\"ה אמרינן כיון דרשות אחר ומקום מיוחד הוא מחניך קדוש הוא ולא בעי כלל כיסוי. ה\"ה בריח שלה דמהניא הפסקה. ולהרמב\"ם והרא\"ש ורבינו כל שיש ריח רע לא מהני שום כיסוי והפסקה וכסית דאמר קרא כשאין ריח ודו\"ק ועיין בש\"ע רמ\"י הוסיף כאן על ל' הש\"ע ואין הדין עמו אלא כמ\"ש עיקר: "
+                ],
+                [
+                    " אם צואה בגדולה אסור בקטנה פרק כל גגות דף ע\"ב וכתב ב\"י וטעמא דמילתא דקטנה שנכרצה במלואה לגדולה לא חשיבא בית בפני עצמה ע\"כ וא\"ל א\"כ דכי נפרצה במלואה לגדולה לא חשיבא בפני עצמה למה כתב רבינו לעיל סי' נ\"ה בט' בקטנה ואחד בגדולה או חמש בזה וחמש בזה אין מצטרפין אמאי הא כבית א' דמיא וי\"ל דודאי הכא דבעינן מחניך קדוש ואפשר לזה להיות בגדולה בלא קטנה או לקטנה בלא גדולה השתא דנפרצה במלואה לגדולה הרי אין כאן הפרש כלל ודאי לאו מחניך קדוש איכא אבל לעיל דבעינן שיצטרפו יחד ויגררו זה אחר זה ודאי דוקא המועט נגרר בתר רובא ובענין אחר לא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אם צואה בקטנה מותר לקרות בגדולה כתב ב\"י מכאן יש לדקדק שאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפי' רואה אותה וכמ\"ש רבינו לעיל דהא הכא ע\"כ מיירי כשרואה אותה או שאינה מרוחק ממנה ד\"א דאל\"כ אפי' הוא עם הצואה בבית אחד שרי ואפ\"ה כשצואה בקטנה מותר לקרות בגדולה וע\"כ טעמא מפני שמאחר שהוא במקום מיוחד לעצמו קרינן ביה והיה מחניך קדוש: "
+                ],
+                [
+                    " עד מקום שיכלה הריח ז\"ל ב\"י נראה שהוא נלמד מדין נבילה המוסרחת שיתבאר בסמוך ולפי זה עד מקום שיכלה הריח שכתב רבינו ל\"ד אלא ר\"ל מרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח וכמ\"ש בתחלת הסי' ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " צואת חמור הרכה כו' עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " דינם כשאר צואת חיה פי' ומותר לקרות כנגדן אם אין ריח רע מגיע אבל אם ריח רע מגיע אסור כדלעיל וה\"ה אשפה שכל שיש בה ריח רע אסור לקרות כנגדה: "
+                ],
+                [
+                    " מותר בד\"ת מיד ובק\"ש אסור משום דלד\"ת אי אפשר כמ\"ש הב\"י אבל לק\"ש יצא לחוץ ויקרא רש\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שברי לו שאינו יכול לעמוד כו' כל וה בתשובת הרא\"ש כלל ד' סי' א': "
+                ],
+                [
+                    " יניח תפילין וכו' ויברך כו' אבל בברכת טלית לא יפסיק כדלעיל סי' ס\"ו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " קטן שיכול לאכול כזית דגן ס\"א ליתא למלת דגן ובגמרא ס\"פ לולב הגזול איתא ושם פירש\"י דדגן ל\"ד אלא כל ה' מינים בכללו כי כולם מסריחין וכתב ב\"י שמשמע מל' שאע\"פ שאכל כזית אם עברו ימים רבים עד שא\"א לומר שצואה זו היא מאותו דגן שאכל אין מרחיקין ממנו אבל מדברי הפוסקים לא משמע הכי אלא מכיון שהגיע לשיכול לאכול כזית דגן כדי אכילת פרס אע\"פ שעדיין לא אכל דגן כלל מעולם מרחיקין מצואתו ומי רגליו שכל שהגיע לכלל זה צואתו מסרחת: "
+                ],
+                [
+                    " בכדי שיכול גדול לאכול ד' ביצים בגמרא אמרו בכדי אכילת פרס ורבינו לטעמיה אזיל דס\"ל דאכילת פרס ד' ביצים כדלקמן ובגמ' אמרו ובגדול אעפ\"י שאינו יכול לאכלו בכדי אכילת פרס דכתיב ויוסיף דעת יוסיף מכאוב פירש\"י מוסיף סרחון: "
+                ],
+                [
+                    " היה קורא וראה צואה כנגדו כי' שמדינא אסור לקרות כמלא עיניו. ודייק ב\"י מלשון הרשב\"א דאפי' הוא מקום שדרכו להמצא שם צואה בכדי שיראנה בראה צואה כנגדו אינו חוזר לראש ותפלתו תפלה דלא הטריחוהו לבדוק כמלא עיניו: "
+                ],
+                [
+                    " כדי שיזרקנה מאחריו ד' אמות פי' ממקום שכלה הריח נ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ילך כדי שיניחנה לצדדין אבל לא יחזיר פניו מכנגד הצואה וירחק ממנה ד' אמות דהתם בגמרא מיירי בתפלה ולכן כיון שמתפלל נגד מזרח א\"א לו להפך פניו נגד מערב ר' יונה דף ט\"ז ע\"א: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " פי' טופח כדי להטפיח והא דכתב לעיל סי' ע\"ח דאפי' יש במים טופח כדי להטפיח שרי לקרות כנגדן שאני התם כיון שהיא מדרבנן וכבר התחילו לא גזרו והכא מיירי שאסור להתחיל: "
+                ],
+                [
+                    " שיותר בקל נפרכת ע\"י זריקה מע\"י גלילה כ\"כ הרא\"ש אבל ה\"ר יונה פי' בהיפך שאע\"פ שאם גוללה נפרכת אפשר שזורקה ואינה נפרכת ב\"י. ובאמת הוא תמוה שיחלוקו ר' יונה ורבינו בסברא בעלמא ופוק חזי היאך נפרכת יותר בקל ונראה דפלוגתייהו בפי' מילת נפרכת הנזכר בגמרא דלרבי יונה פי' עד שיהא נפרך דק דק כקמח הנטחן וזה ודאי פשוט דאף כשזורקין אותה אינה נפרכת כ\"כ דק כמו בגלילה. ורבינו פי' מלת נפרכת שיהא כ\"כ יבש עד שישבר בקל לחתיכות מרוב יבשותו וזהו ודאי שבזריקה יותר בקל נשבר לחתיכות מכח חוזק הזריקה ממה שנשבר ונפרך ע\"י גלילה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כשם שאסור לקרות כו' כך אסור לקרות כנגד בית הכסא אפי' אין בו צואה ז\"ל הגמרא ס\"פ מי שמתו אהא דתנן כמה ירחיק מהם ומן הצואה ד' אמות אמר רבא ל\"ש אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק כמלא עיניו. איני והא אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל הב\"ע בבית הכסא שאין בו צואה כלומר שפינו אותה איני והאמר ר' יוסי בר חנינא בית הכסא שאמרו אע\"פ שאין בו צואה אלא הב\"ע (פי' הך דרפרם) בחדתי והא מיבעיא ליה לרבינא הזמינו לבית הכסא מהו יש זימון או אין זימון כי קא מיבעיא ליה לרבינא למיקם עליה לצלויי בגוויה אבל כנגדו לא ע\"כ ופי' ר' יונה בישן אסור אפי' אין בו עכשיו צואה כיון שהיה אסור מתחלה אסור מן התורה משום והיה מחניך קדוש וכל דבר שאסור מן התורה צריך להרחיק ד' אמות ע\"כ וכתב ב\"י דע\"כ הא דאמרי' בית הכסא חדתא בתוכו דמיבעיא ושכנגדו מותר מיירי בבית הכסא שאין לו מחיצות כמו שהיה בזמן התלמוד אבל יש להם מחיצות כמו שלנו אפילו יש בו צואה מותר לקרות כנגדן בלא הרחקת ד' אמות דכיון דהמחיצה מפסקת הוא רשות בפני עצמו וראייה מדאקשינן על רבא דאמר מרחיק מצואה מלא עיניו מדרב חסדא דאמר עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל ואי בית הכסא שיש לו מחיצות מאי קושיא שאני התם שיש לו מחיצות אלא ודאי סתם בית הכסא דידהו בלא מחיצות וכמ\"ש ואפשר דאפילו אם המחיצות אינן גבוהות י' כל שאין קרקע בית הכסא נראית שרי אפילו בלא הרחקת ד' אמות: "
+                ],
+                [
+                    " דקי\"ל הזמנה לאו מילתא היא כדלעיל גבי תפילין סי' מ\"ב ואע\"ג דבגמ' אמרו מהו יש זימון או אין זימון פי' כאן גבי בית הכסא הוא דמיבעיא ליה אם יגרום הזימון שלא יקרא משום בזיון או משום גזירה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם ז\"ל כתב לחומרא וכן דעת אאז\"ל כתב הרא\"ש אע\"ג דמצד האיבעיא ודאי הו\"ל למיזל לקולא וכמ\"ש הראב\"ד מ\"מ מדקאמר רב חסדא לעיל מתפלל אדם כנגד בית הכסא דלית ביה צואה ומוקמינן לה בחדתי משמע דבתוכו אפי' בחדתי אסור ולכן יש להחמיר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל כנגדו מותר משמע מלשון רבינו דכנגדו מותר בלא שום הרחקת ד' אמות ובאמת שכן משמע לשון מימרא דרפרם משמיה דרב חסדא שלא הזכיר הרחק ד' אמות ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואמר על בית אחר וגם זה כו' פ\"ק דנדרים דף ו' בעי רבינא אמר הדין ביתא ליהוי בית הכסא והדין מהו והדין נמי קאמר א\"ד והדין לתשמישא בעלמא קאמר ופריך מכלל דפשיטא ליה לרבינא דהזמנה מילתא היא והא מיבעיא ליה הזמינו לבית הכסא מהו חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה זימון מועיל או אינו מועיל את\"ל מועיל יש יד או אין יד וסלקא בתיקו. והנה דעת הרא\"ש הוא לקולא דאע\"ג דבאיבעיא דיש זימון ס\"ל לחומרא דהזמנה דבית הכסא מילתא היא ומטעם ההוכחה שהוכיח הרא\"ש ממימרא דרב חסדא כנ\"ל באמר והדין ביתא מספקא לן והוה ספיקא דרבנן לקולא. והרמב\"ם ס\"ל דאע\"ג דספיקא דרבנן הוא ולקולא היינו דוקא בדיעבד (פי' דס\"ל לרמב\"ם דכל היכא דלא הו\"ל לקרות וקרא אין צריך לחזור ולקרות) אבל לכתחלה צריך לחוש לדבריו עכ\"ל ב\"י ונ\"ל דכיון דע\"כ איבעיא זו השניה באת\"ל אזלא את\"ל דאיבעיא ראשונה נפשטה לחומרא דיש זימון אפשר דזה טעמיה דרמב\"ם דס\"ל לעיל דאזלינן לחומרא אע\"ג דהוה ג\"כ ספיקא דרבנן דזה כללא הוא דכל את\"ל פשיטות הוא לאיבעיא ראשונה ואפילו הרא\"ש ס\"ל לפעמים האי כללא ובפרט כאן דאין האבעיות זו אחר זו אלא זו בברכות וזו בנדרים ע\"כ צריך אתה לומר דהשניה באת\"ל ראשונה לחומרא אזלא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם ז\"ל כתב לחומרא דאם קרא כו' כצ\"ל והוא מל' הרמב\"ם פ\"ג דק\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מרחץ חדש שלא רחצו בו מותר לקרות בו. ואע\"ג דבב\"ה חדתי אסור לקרות בו כמ\"ש בסימן פ\"ג שאני ב\"ה דמאיס טפי גמרא פ\"ק דשבת דף י' פירש\"י דמאיס ושם מגונה עליו ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " ומניח תפילין כו' עי' לעיל סימן מ\"ה מ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " הכל אסור פי' אפילו שאילת שלום וטעמא לפי ששלום שם הוא דכתיב ויקרא לו ה' שלום פירש\"י ויקרא לו גדעון להקב\"ה ה' שלום בפ\"ק דשבת ולא כן פי' בס' שופטים רא\"ף: "
+                ],
+                [
+                    " ולא ק\"ש ותפלה כו' ל' מיימוני לא ק\"ש בלבד אלא כל ענין שהוא מדברי קודש אסור לאומרם בבית המרחץ ובבית הכסא ואפי' אמרו בל' חול ולא לאמרו בלבד אלא אפילו להרהר בלבו בד\"ת בבית המרחץ ובבית הכסא ובמקום הטינופת והוא מקום שיש בו צואה ומי רגלים אסור ודברים של חול מותר לאומרן בל' הקודש בבית הכסא וכן הכינויין כגון נאמן רחום וחנון וכיוצא בהם מותר לאמרן בבית הכסא אבל שמות המיוחדים והן השמות שאין נמחקים אסור להזכירם בבית הכסא ובית המרחץ ישן ואם נזדמן לו להפריש מדבר האסור בבית המרחץ או בב\"ה מפריש ואפילו בלשון הקודש ובענייני קודש. הג\"ה רא\"ף והביאו ג\"כ ב\"י ועיין עוד לקמן סי' פ\"ה בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " במבואות המטונפות כו' ויניח ידו על פיו פי' ואפילו אם מניח ידו על פיו כלומר שקורא כ\"כ בלחש שאינו ניכר כלל שמרחש בשפתיו ולאפוקי ממ\"ד דס\"ל דמהני זה: "
+                ],
+                [
+                    " ויקרא את שמע. וה\"ה ד\"ת ול\"ד קריאה אלא ה\"ה הרהור אסור ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים כו' פסוק ביחזקאל כה. ופי' ר' יונה דף י\"ח ע\"א דר\"ל כיון שעושה הדבר בעבירה נמצא שלא טובים להם החקים ולא יחיו בהם: "
+                ],
+                [
+                    " עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים פסוק סוף האזינו ור' אבהו הוא דאמר שם בפרק מי שמתו (ברכות דף כ\"ד ע\"ב) ופירש\"י שם ובדבר הזה בשביל דיבור זה שנזהרתם עליו תאריכון ימים ע\"כ ולא ידעתי איך נלמד מזה שקאי על אזהרה שלא ידברו דילמא על האזהרה שידברו בתורה קאי וכן איתא בהדיא בילקוט ונראה דרבי אבהו כרב אדא בר אהבה ס\"ל דאמר שם לפני זה דמי שאינו פוסק עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה הכרת תכרת וגו'. וא\"כ הכי קאמר וכי פסק מאי שכרו עליו הכתוב אומר ובדבר הזה כו' פי' ילפינן דבר מדבר להלן כתיב כי דבר ה' בזה והוא קאי על המבזה ד\"ת לאומרן במקום טינופת וקאמר כאן ואם תשמרו דבר זה שמזהירך עליו הפסוק דבר ה' בזה תאריכון ימים כנ\"ל דעת רש\"י אבל דעת רבינו א\"א להיות כן שהרי הוא לא הזכיר הך פסוק דדבר ה' בזה ונראה דרבינו הכי פירש דהא בדבר הזה תאריכו כו' מחובר למ\"ש לפני זה ויאמר אליהם שימו לבבכם כו' אשר תצום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת כי לא דבר רק היא מכם כי היא חייכם ובדבר הזה תאריכו כו' והנה נראה לכל משכיל כפלי הלשונות הבאים בהני קראי אלא ה\"ק שימו לבבכם לאשר אני מעיד בכם והוא לשמור ולעשות כו' לקיים דברי התורה ולעסוק בה דהיינו בכלל לעשות. וגם לשמור ולהזהיר שלא לעסוק בה כי כל מקום שנאמר השמר ופן ואל אינו אלא לא תעשה והיינו במקום הטינופת ואמר כי לא דבר רק הוא מכם פי' אע\"פ שהזהרתי אתכם על השמירה דהיינו שלא תעסקו בה במקום הטנופת אל תאמר שיהיה גנאי לך שתהיה שעה אתת ריק בלא תורה. לכן אמר ריקות זה לא חשיב ריקות כלל ואח\"כ פרט תרי מיני שכר כי היא חייכם הוא על עסיקתן בתורה ועשיית המצות ע\"ד שכתב למען ירבו ימיכם עץ חיים היא למחזיקים בה. ובדבר הזה תאריכו ימים הוא על הדבר הריק הנזכר למעלה דהיינו השמירה מלעסוק בה זה נ\"ל לדעת רבינו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכשיחזור פסק רי\"ף חוזר למקום שפסק ור\"י פסק אם שהה כדי לגמור כו' הא דכפל רבינו דין זה לכתבו ג\"כ לעיל בס' ס\"ה ובסי' ע\"ח וכאן היינו דלעיל בסימן ס\"ה סתם רבינו הדין אליבא דהילכתא למדו רבינו מדין הנזכר בסי' ע\"ח דהוא עיקר הדין דבגמרא דברכות דף כ\"ב הכי איתא ת\"ר היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל להיכן חוזר רב חסדא ורב המנונא חד אמר חוזר לראש וחד אמר למקום שפסק אמר רב אשי דכ\"ע שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש התם בדלא שהה קמיפלגי ופסקו הלכתא בדלא שהה כמ\"ד למקום שפסק והיינו דין הנזכר לעיל סי' ע\"ח וכ\"פ שם הרי\"ף ולכן לא הזכיר רבינו לעיל שהרי\"ף חולק. ובדין זה דהיינו פוסק מחמת מקום מטונף איתא שם דף כ\"ד ר' אבהו הוה קאזיל בתריה דר' יוחנן והוי קרי ק\"ש כי מטי למבואות המטונפות אשתיק א\"ל לר\"י להיכן אהדר א\"ל אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש. הוקשה להתוספות מהא דאמר ר' יוחנן עצמו שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא אלמא תקיעות מצטרפות אע\"פ דשהה כדי לעשות כולן א\"כ ממילא בתפלה נמי חוזר למקום שפסק ומכח זה חילק הרי\"ף דדוקא בתפלה הוא דחוזר לראש אם שהה כדי לגמור את כולה וכדרב אשי הנ\"ל אבל בק\"ש הלל מגילה שופר וכיוצא בו אפילו שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק והתוספות והרא\"ש חילקו בין שהה באונס לשהה שלא באונס. ולזה הביא רבינו פלוגתת הרי\"ף כאן ולא לעיל כי גם הרי\"ף כתבו כאן וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " גרף של רעי ועביט של מי רגלים הן כצואה כו' ל' הרמב\"ם גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אסור לקרות ק\"ש כנגדו ואע\"פ שאין בהם כלום ואין להם ריח רע מפני שהם כבית הכסא עכ\"ל פ\"ג דק\"ש. הנה מ\"ש רבינו הטעם שהן כצואה והרמב\"ם כתב שהן כבית הכסא יתבאר לך מדברי תוספות ורא\"ש בדין זה וז\"ל הגמרא דף כ\"ה ע\"ב ת\"ר גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות ק\"ש כנגדן ואע\"פ שאין בהן כלום. (פירש\"י ועביט וגרף שניהם כלי חרס הן אלא של רעי קרוי גרף ושל מי רגלים קרוי עביט אסור לקרות ק\"ש כנגדן הואיל ומיוחדין לכך) ומי רגלים עצמן עד שיטיל לתוכן מים וכמה יטיל לתוכן רביעית עכ\"ל הגמרא וז\"ל ר' יונה נראה למורי נר\"ו דגרף ועביט כיון שמוכנים לכך אין ביטול רביעית מים מועיל. (פי' ר\"ל דאל\"כ למה אמרו שיעור זה אמי רגלים ולא על הכלים שהזכירו לפני זה) ואפילו נתן רביעית מים זכים בעביט של מי רגלים אסור לקרות ק\"ש כנגדו דכמו צואה דיינינן ליה ואסור מן התורה בין זה בין מי המשרה וכיוצא בהם דבכלל אזהרה והיה מחניך קדוש הוה ולפיכך חמור יותר ממי רגלים שאינן אלא מדרבנן דלא אסרה תורה אלא נגד עמוד הראשון בלבד ואומרים רבני צרפת ז\"ל דדוקא אותם שלהם שהיה בשל חרס שהן מאוסין וביותר דיינינן ליה כצואה ואין מים מועילים אבל של מתכת או כגון שלנו שמקצתם של זכוכית אם נתן בהם מים מותר עכ\"ל והגדול שברבני צרפת הא רש\"י ז\"ל וכמו שדייקו התוס' מלשונו ז\"ל גרף של רעי פירש\"י של חרס בלוע משמע לפירושו אבל כלי דלא בלע כגון זכוכית אפשר דשרי ובלבד שיטיל בהם רביעית מים בגרף אפשר דלא מהני מים עכ\"ל וכ\"כ המרדכי ז\"ל ס\"פ מי שמתו אות באות כדברי התוס' וז\"ל הרא'\"ש ת\"ר גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות ק\"ש כנגדן ואע\"פ שאין בהם כלום ואפילו הטיל בהם רביעית מים ל\"מ כיון דמיוחדים לכך הוה להו כבית הכסא ואפילו אין בהם ריח רע ומיהו בכולא תלמודא שמזכיר גרף ועביט מיירי בשל חרס ויש להסתפק אם ה\"ה הכי בעביט של עץ ושל זכוכית ומסתברא בעץ אסור מפני שהוא מובלע בתוכו ומלא זוהמא אבל בשל זכוכית מותר עכ\"ל ודוק בלשון ומיהו שכתב הרא\"ש ותמצא שמתחלה פי' הרא\"ש דגרף ועביט דאסור לקרות כנגדן ק\"ש אפילו אין בהם כלום ואפילו מרוחצים היטב וזהו שכתב הרא\"ש אין בהם ריח רע הוא פי' למ\"ש בברייתא ואע\"פ שאין בהם כלום כלומר שמרוחצים היטב ואפי' הטיל בהן מים ועביט סתמא קתני דמשמע בין של חרס או של זכוכית אפ\"ה אסור לקרות כנגדן. וביאר הטעם דכיון דמיוחדים לכך הוה כבית הכסא ישן שמרחיק ממנו מלא עיניו. ואח\"כ כתב מיהו כל לשון גרף ועביט אכלי חרס נאמר וכמו שפירש\"י וא\"כ איכא למימר דדוקא כלי חרס דבלוע מתוכו ל\"מ נתינת מים וה\"ה כלי עץ שבולע נמי. אבל כלי זכוכית שחלק לגמרי אם אין בהם ריח רע שהוא רחוץ ושטוף במים אפשר דאפילו הטלת רביעית מים לתוכו לא בעי ולפחות מהני רביעית מים ומותר לקרות כנגדו. ולפי האי ומיהו טעמא דגרף ועביט משום דכיון דבלועין מת��כן כצואה ממש דמיין ונ\"מ להרחיק ממנו כמלא עיניו כדין צואה וכלי חרס וזכוכית להאי טעמא שרי ודו\"ק. ובזה דברי רבינו מבוארים דס\"ל כדברי הרא\"ש האחרונים דכלי זכוכית מותר לקרות כנגדן וכמו שסיים בסוף דבריו ולהכי דייק ברישא וכתב שהן כצואה כו' לפי שחדא באידך תליא דכיון דמשום דדיינינן ליה כצואה הוא דאסור לקרות כנגדן א\"כ דוקא בכלי שהוא בלוע הוא דאסור דדמיא לצואה אבל בשל זכוכית ודאי מותר ומדסתם רבינו וכתב מותר משמע דבכלי זכוכית אפילו בלא הטלת מים שרי דכיון דהוא רחוץ ומנוקה מכל טנוף למה לי מים בתוכו (אבל אינו מוכרח בלשון הרא\"ש) והרמב\"ם ס\"ל דבין של עץ בין של זכוכית אסור לקרות כנגדן ואפי' הטיל בהם מים ולהכי נתן הטעם לפי שהן כבית הכסא והיינו כדברי הרא\"ש הראשונים ודו\"ק. וב\"י כתב טעם אחר לדברי הרמב\"ם ושאר האוסרים אפילו בהטלת רביעית מים גבי גרף ועביט וז\"ל ולי נראה טעם אחר דמי רגלים היינו טעמא דשרי בנתינת מים משום דצלולים הם ומתערבים במים ומתבטלים משא\"כ בגרף ועביט שמה שבלוע מהם אינו מתערב במים כדי שיתבטל הילכך לא מהני להו נתינת מים עכ\"ל וא\"ל לדבריו למה מהני רוק שע\"ג צואה דקורא כנגדה כדלעיל סי' ע\"ו והא אין הצואה נתערבת ברוק ולמה נתבטלה די\"ל דהתם מתורת כיסוי הוא דקורא כנגדה דכיון שרוק עלה כל זמן שלא נימח ונבלע הרוק הרי אין הצואה נראית כלל וכסית אמר רחמנא משא\"כ כאן דנראית עכ\"פ ואינו נבלע ע\"י המים לכן אסור וק\"ל. ושאר דברי ב\"י בכאן נבוכים המה בארץ. "
+                ],
+                [
+                    " כתב אבי העזרי שאם כפאו על פיו מותר כו' כי' אפילו הוא של חרס או של עץ שבלוע מתוכו כן מפורש בהדיא במרדכי וז'\"ש רבינו ונראה לי כיון שהוא בלוע כו'. או יניחנו תחת המטה גם וה מדברי רשב\"א ע\"ש דף כ\"ה ע\"ב אך דבהנחה תחת המטה לכ\"ע מותר לקרות וכמ\"ש בסוף סי' זה: "
+                ],
+                [
+                    " דאם הן אחר המטה קורא מיד פי' אפי' אין המטה רחב ד' דהמטה חוצץ בין הכלי לאדם וכמחיצה דמי ואי בעי גבוה י' יתבאר בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " פסק גאון כו' אהא דבעי כו' פי' כיון דרב יוסף איבעיא ליה אליבא דרשב\"ג וכמ\"ש בסמוך ש\"מ דהלכתא כוותיה דרשב\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " מטה פחותה מג' כלבוד דמי ג' ד' ה' ו' כו' משמע מל' רבינו דבפחות מג' לא איבעיא ליה דכלבוד דמי. וכן הוא בהדיא גירסתינו בגמרא דידן ז\"ל בעי מיניה מרב הונא מטה פחותה מג' כלבוד דמי פשיטא לי ד' ה' ו' ז' ח' ט' מהו א\"ל לא ידענא עשרה ודאי לא איבעיא לי אמר אביי שפיר עבדת דלא איבעיא לך כל י' רשותא אחריתא היא אמר רבא הילכתא פחות מג' כלבוד דמי עשרה רשותא אחריתא היא מג' עד יו\"ד היינו דבעא מיניה רב יוסף מרב הונא ולא פשט ליה עכ\"ל גמרא דידן ור' יונה גריס מטה פחותה מג' כלבוד דמי או לא ד' ה' ו' ז' ח' ט' מהו כו' ופי' באת\"ל ע\"ש שהאריך אבל לפי' רש\"י שבסמוך ע\"כ צ\"ל דהוא לא גריס בפחות מג' או לא אלא פשיטא דכלבוד דמי וכמ\"ש בגמרא דידן וכ\"כ שם ר' יונה והיא סברת רבינו. והא דאיצטריך רבא לפסוק הילכתא דבפחות מג' כלבוד ועשרה רשות אחריתי היא ואע\"ג דלגירסת רבינו ורש\"י הל\"ל מעולם לא היה ספק בזה יש לומר דזה עיקר רבא בא לאשמועינן מג' ועד י' סלקא באיבעיא ויש לנו לילך לחומרא. וכמש\"כ בסמוך והכי דייק לישנא דרבא מג' עד י' היינו דבעא ליה כו' ולא פשיט ליה ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " דפחות מג' אינה חוצצת ודאי ובעשרה וכו' פי' ר' יונה לדעתו הגאון ד��כל קאי אגובה המטה מן הארץ דאם אין המטה בכל הגובה אלא ג' מהארץ פשיטא דכלבוד דמי וארעא סמיכתא היא ולא הוה מחיצה ואף שהכלי אחר המטה אינו קורא לרשב\"ג. ואם המטה גבוהה י' לרשב\"ג אם הכלי לאחר המטה קורא מיד סמוך למטה כיון דהמטה גבוה י' הוה מחיצה ולא מיבעיא כשהמטה סתומה דהוה מחיצה גמורה אלא אפי' אינה סתומם כיון דגבוה י' מן הארץ חשיב הכלי שאחר המטה כאילו הוא ברשות אחת ומג' עד י' מיבעיא איך ס\"ל לרשב\"ג ולחומרא ולא הוה מחיצה מיהא לרבנן אפי' גבוה י' לא הוה מחיצה ור\"י פי' בענין אחר ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " למעלה מי' כאילו הוא ברשות אחרת ולא חשיב כמכוסה תחתיה כתב ב\"י נ\"ל שצריך להגיה אחת במקום אחרת ומ\"ש כמכוסה תחתיה תיבת תחתיה נראית כמיותרת עכ\"ל ותמיהא לי הגהתו הרי בגמרא אמר אביי בהדיא ז\"ל שפיר עבדת דלא איבעיא לך כל י' רשות אחריתי היא והנה לפירש\"י דקאי ארשב\"א ע\"כ ה\"פ י' רשות אחריתי היא כלומר כיון שגבוה י' כבר נעשה משם ולמעלה רשות אחריתי ומה שלמטה גם כן רשות בפני עצמה ואין זה הרשות נעשה כסוי לכלי שהוא כרשות אחר וכן פירש שם ר' יונה לדעת רש\"י ז\"ל וא\"כ הא שפיר קאמר רבינו דכיון דגבוה י' הוי הכלי כאילו הוא ברשות אחרת ולא חשיב כמכוסה תחתיה פי' תחת המטה שהיא למעלה ממנו י' ורשות אחרת היא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולפי זה תחת המטה עד ג' שרי כו' דאפי' רשב\"א דמחמיר כו' לכאורה קשה פשיטא ומאי קמ\"ל בהא הא בהדיא קאמר רשב\"א לא יקרא עד שיוציאנו או יניחנו תחת המטה וע\"ק הא בהדיא אמר רבא הילכתא פחות מג' כלבוד דמי וי\"ל דלפי' הגאון איכא למימר הא דמהני הנחתו תחת המטה היינו דוקא כשהמטה נוגע בו ומכסה אותו ממש דאז חשיב כטמון בקרקע אבל מתורת לבוד לא הייתי חושבו למכוסה שכל זמן שרואה אותו לא מחניך קדוש איכא לזה כתב רבינו ולפי זה וכו' פירוש לדעת רש\"י דפי' האיבעיא אליבא דרשב\"א ואליביה קאמר רבאר דפחות מג' כלבוד דמי משום לבוד דכיסוי א\"כ אפילו אינו מכוסה ג\"כ שרי וכל פחות מג' כאילו שולי המטה מונח על הכלי ומכסה אותו דמי ואע\"ג דאנן לא קי\"ל כרשב\"א היינו כחומרתו שהוא חשיב כל הבית לד' אמות אבל במה שמיקל פשיטא דקי\"ל כוותיה וז\"ש הראב\"ד דאפי' רשב\"א דמחמיר מודה בהא אין רצונו לאשמועינן דרשב\"א מודה דזה לא איצטריך דהא בהדיא אמר רבא פחות מג' כלבוד דמי אלא כאילו אמר הרי אפילו רשב\"א שמחמיר מודה בזה לקולא א\"כ דקי\"ל לקולא כ\"ש דקי\"ל גם בהא לקולא וקורין נגד הכלי שהוא תחת המטה וק\"ל. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " חוץ מבעל קרי תקנת עזרא שבעל קרי צריך טבילה סוף מרובה ונתן רבינו טעם לדבר לפי שבא מקלות ראש והכי מוכח בפרק מי שמתו ב\"י. ובש\"ע נתן טעם אחר כדי שלא יהיו ת\"ח מצוין אצל נשותיהן כתרנגולין ולא ידעתי מנין לו טעם זה ועיין בב\"י איך היו כח ביד חכמים לעקור תקנת עזרא: "
+                ],
+                [
+                    " דאמר רב נחמן כו' כריב\"ב דאמר ד\"ת אין מקבלין טומאה צ\"ל דרבינו לישנא דר\"י ב\"ב נקט ואזיל דאל\"כ קשה הא רבינו כבר כתב ג\"כ כל הטמאין קורין כו' וש\"מ דס\"ל דאין ד\"ת מקבלין טומאה ובעל קרי אסור מטעם אחריני דבא מקלות ראש אלא תפס דברי ר\"י ב\"ב דריב\"ב אבעל קרי נמי קאי דז\"ל הגמרא פרק מי שמתו מעשה בתלמיד א' שהיה מגמגם וקרא למעלה מר\"י ב\"ב א\"ל בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש מה אש כו' ופירש\"י שהיה מגמגם וקורא שהיה בעל קרי ולא היה קורא התיבות בצחות אלא מגמגם ואית דמפרשי שהיה קורא התיבות כדינו אלא שלא היה קורא האזכרות ע\"כ. וכתב ב\"י והיינו במקום שאין בו טנוף כלל וגם האדם הקורא נקי מטינוף אלא שהוא טמא שנגע בטומאה או שיצא טומאה מגופו שהוא בעל קרי בהא אמרינן דאין ד\"ת מקבלין טומאה ואין חילוק בין ק\"ש לד\"ת דלא כר' יונה עכ\"ל בקיצור ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"צ טבילה אין זה מדברי רב נחמן אלא דברי רבינו הם שהרי מיד בסמוך כתב רבינו דר' יהודא לא מצריך אכילו רחיצה וכן משמע לקמן מדברי הראב\"ד וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דהא רבי יהודה לא מצריך כו' וקאמר דנהוג עלמא פי' וקאמר רב נחמן דנהוג עלמא כוותיה וממילא נמי מ\"ש זעירי פשו להו לטבילותא איכא למימר דל\"ד טבילה קאמר אלא לאשמועינן דבטלוה לתקנת עזרא שתיקן טבילה וממילא א\"צ כלום. א\"נ סמכינן על הירושלמי שכתב הראב\"ד בסמוך לא אזעירי בפרט כיון דגם בגמרא דידן איתא נהגא עלמא כר' יהודה בן בתירה והוא התיר לגמרי: "
+                ],
+                [
+                    " ואיכא למ\"ד דווקא לד\"ת פי' וק\"ש בכלל ד\"ת ולאפוקי תפלה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והרב ר' ישעיה כתב כו' אין זה מל' הרי\"ף אלא לשון רבינו הוא: "
+                ],
+                [
+                    " שאין חילוק בין קריאת שמע לתפלה פי' כשם שלק\"ש לא בעי רחיצה דבכלל ד\"ת הוא כך לתפלה נמי לא בעינן אפילו רחיצה: "
+                ],
+                [
+                    " והשתא נהוג כו' עד קמי טבילה הכל ל' ר' ישעיה ומכאן ואילך ל' רבינו: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ הראב\"ד כו' דזעירי מצריך ט' קבין ומיהו בכל מקומותינו נהוג כוותיה אף בט' קבין ובקצת נוסחאות איתא ומיהו בכל מקומותינו לא נהוג כוותיה כו' והיא היא. דאם גרסינן נהוג כוותיה קאי אריב\"ב וכי גרסינן לא נהוג כוותיה קאי אזעירי אך שלגירסת לא נהגו אין לשון אף ברחיצה מתיישב היטב על הל' דמשמע דבטבילה פשיטא דלא קי\"ל כזעירי אלא אף ברחיצה לא נהוג כוותיה וזה שקר שבטבילה נהגינן כזעירי לכן נראה יותר לגרוס נהגו כוותיה ואריב\"ב קאי וביאור דבריו כך הוא כלומר אע\"ג דר' יהודא לא מצריך אפי' רחיצה כדמשמע ממאי דאמר פתח פיך ויאירו דבריך וכמ\"ש לעיל אבל זעירי לא אמר דבטלוה אלא לטבילה אבל לא לרחיצה שאע\"פ שלא היו טובלין היו רוחצין בט' קבין ואע\"פ דבימי דזעירי לא נהגו כר' יהודא אלא בענין טבילה אבל לא בענין רחיצה מיהו בכל מקומותינו נהגו כר\"י גם בענין רחיצה ומשום דק' ליה לדחות דברי זעירי בולא כלום לכך מביא ראיה למנהגינו מדברי הירושלמי כלומר ומה שלא הביאו ראיה מרב נחמן הנ\"ל דאמר נהוג עלמא כריב\"ב י\"ל דמהתם אין ראיה אלא לק\"ש דמעשה דריב\"ב אק\"ש היה כמ\"ש לעיל אבל בתפלה אפשר דבעינן רחיצה וט' קבין להכי מביא הירושלמי דקאי אתפלה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " זמן תפלת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר כו' ר\"פ ד' דברכות תנן תפלת השחר עד חצות ר' יהודה אומר עד ד' שעות ואסיקנא דעד סוף ד' שעות קאמר והלכתא כוותיה ולפני זה פריך בגמרא ורמינהו מצוותה (כלומר של ק\"ש) עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום כלומר ומשמע דאין זמנה אלא עם הנץ החמה דוקא והיכי קתני מתניתין עד חצות או עד ד' שעות ומשני כי תניא ההיא לותיקין פירש\"י ותיקין המקדימין למצות ומחזרים לעשות דבר בזמנו ומצוותו מקדימין להתפלל מיד עם הנץ החמה וכי תנ�� במתניתין למאחרים שלא יאחר יותר שמשם ואילך עבר זמן וכתב הרא\"ש ויראה דתחלת זמנה משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח (פי' שהוא קודם נץ החמה) מידי דהוה אתמיד של שחר אע\"ג דעיקר מצוותה עם הנץ החמה כדכתיב ייראוך עם שמש ונ\"מ אם התפלל בזו השעה יצא דתנא לא חש לפרשו דמילתא דפשיטא היא כיון דזמן המאוחר שלה הוא כזמן התמיד ה\"ה לכל זמן המוקדם עכ\"ל ובזה דברי רבינו מבוארים ועמ\"ש בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם עבר והתפלל אחר ד' שעות עד חצות אע\"פ שאין לו שכר כו' ס\"א ואם עבר ולא התפלל עד אחר ד' שעות יתפלל עד חצות כו' ואין חילוק לדינא וכתב ב\"י דברי רבינו הם מהרא\"ש והרי\"ף שכ\"כ דאע\"ג דליתא לדרבנן דאמרי עד חצות היכא דטעי וצלי לאחר ד' שעות שכר תפלה יהבי ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה וילפינן לה מדאמרו רבנן עד חצות כי היכי דלא נשווי כל כך פלוגתא בין ר' יהודא ורבנן דלר' יהודה אם התפלל אחר ד' שעות לא יהבי ליה שכר תפלה כלל ולרבנן מתפלל והולך עד חצות ויהבי ליה שכר תפלה בזמנה הילכך ממעטינן בפלוגתייהו דלכ\"ע מד' שעות עד חצות שכר יהבי ליה בין בשכח בין בהזיד אלא דלר' יהודא לא יהבי ליה שכר תפלה בזמנה ולרבנן יהבי ליה שכר תפלה בזמנה ולפ\"ז דוקא נקטו הפוסקים עד חצות דמחצות ואילך עד זמן המנחה כיון דלאו זמן תפלה הוא כלל אינו מתפלל בשום ענין ואם התפלל אפשר דברכה לבטלה הוי ושיעור זה זמן קטן כמו חצי שעה אחר חצות הוא דלא הוי זמן תפלה כלל אבל אחר חצי שעה או מעט יותר אחר חצות הוא זמן מנחה ואז מתפלל של מנחה דקודמת לתשלומין דשחרית אם טעה ולא התפלל בשחרית כדלקמן סימן ק\"ח אבל עבר במזיד שוב אין לו תקנה אלא שעד חצות יכול להתפלל כתפלה שלא בזמנה וכמ\"ש ר' יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום וכדלקמן סימן ק\"ז ודו\"ק בדרישה. כל זה מדברי ב\"י והסכמתו והאריך יותר אלא שקצרתי והוא דחוק ורחוק בעיני לומר דלאחר חצות יהא דינו כברכה לבטלה מדאמר בגמרא כל היום מצלי ואזיל ויהבי ליה שכר תפלה דרחמי וגם רבי יוחנן אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ונהי דלהרי\"ף איירי בתורת נדבה ולרב האי איירי באם יוכל לחדש בה וכמ\"ש רבינו בסי' ק\"ז מ\"מ הא איכא תקנה ע\"י נדבה להרי\"ף והרא\"ש משום גזירה דילמא לא יכוין הוא דאסור הא מדינא מותר. לכן פשוט כמו שכתב ב\"י באוקימתא קמייתא דעד חצות שכתב רבינו לאו דוקא וגם הרי\"ף והרא\"ש לא הזכירו חצות ולא נקט חצות אלא משום דסמוך דמחצות ואילך הגיע זמן מנחה ואז יש לו דין אחר וכמ\"ש גם כן בדרישה וס\"ל להרמב\"ם ורבינו דאפילו עבר במזיד ולא התפלל מתפלל כל היום ושכר תפלה דרחמי מ\"מ אית ליה אלא שבאם טעה ולא התפלל קודם חצות מתפלל אחר חצות אחר תפלת מנחה ואז יש לו שכר גדול גם לתפלת שחרית כאילו התפלל בזמנו כי מאחר שאז גם כן זמן תפלה והוא עסק בתפלה והתפלל מנחה בזמנו יש לו לתפלת שחרית אז תשלומין ושכר כאילו התפלל אותו בשחרית בזמנו מאחר שטעה או אנוס ולא התפלל שחרית ומש\"ה הזכירו הגמרא והפוסקים לשון תשלומין בזה שאם לא היה לו שכר תפלה בזמנו לא היה אמרו שמשלים את התפלה הקדומה לה. אבל אם עבר במזיד ולא התפלל שחרית בזמנה תו לא ה\"ל תשלומין אחר תפלת מנחה ומ\"מ אמרו דיש לו שכר תפלה דרחמי וכמ\"ש רבינו בסי' ק\"ח והיינו בשכר תפלה שלא בזמנו ודוק היטב ותמצא חילוק זה שהוא אמת ונכון ע\"פ הדין ומה שהביא ב\"י בלשון הרשב\"א לראייה למה שכתב באחרונה אין לו שום ראייה לסתור דברי דזה לשון הרשב\"א שהביא הב\"י בסי' ז�� שכתב בר\"פ תפלת השחר אהא דאסיקנא טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים וכו' מיהו דוקא בזמן תפלה לפי שכיון שהוא זמן תפלה והוא עוסק בתפלתו חוזר ומשלים מה שטעה בתפלתו אבל שלא בזמן תפלה לא שאל\"כ כו' ע\"ש והנה הדברים מכוונים למ\"ש דבזמן תפלת מנחה יש לתפלת שחרית ג\"כ תשלומין ליתן לו שכר תפלה בזמנה ולזה אמרינן דבעינן דוקא שטעה ולאפוקי עבר ודוקא אחר תפלת מנחה ולא קודם לכן לאפוקי ליתן לו שכר תפלה דרחמי. וזמנה כל היום ואפילו עבר וק\"ל. והשתא ג\"כ א\"ש טפי מאי שמקשה הגמרא עד חצות ותו לא והאר\"י טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים כו' דהכי פריך דאי ס\"ד דאין זמן תפלה כלל אלא עד מנחה למה אמרינן דיש לו תשלומין אחר מנחה. ומשני דבאמת זמן תפלה הוא כולי' יומא אלא דאין נותנין לו שכר כתפלה בזמנה אחר שעבר במזיד ולא התפלל קודם זמן מנחה וגם כשהגיע זמן מנחה וטעה או אנוס ולא התפלל שחרית אם לא שמתפלל מנחה קודם ובטעה ולא התפלל דוקא ומטעם שכתבתי וז\"ש מחצות ואילך שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה ר\"ל אם לא שהקדים תפלת מנחה. אבל כשהקדים תפלת מנחה וטעה בתפלת שחרית מהסברא שיש ליה תשלומין לגמרי כיון דעכ\"פ זמן תפלה כל היום וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לאדם להקדים לפתח חבירו ליתן לו שלום כ\"כ ר' יונה ונתן טעם משום שהוא שמו של הקב\"ה אבל מותר לומר לו צפרא דמרי טב כשהוצרך ללכת אליו לראות איזה עסק אבל להקביל פניו אסור אפילו בכה\"ג וגם לכרוע לו אסור כשאומר לו צפרא טבא: "
+                ],
+                [
+                    " או לילך לדרך כתב מהרי\"א ז\"ל שהוא שלא בדקדוק שהרי להלן כתב המחבר המחלוקת שיש בזה וכו' ובכאן תפס רבינו סברת הרא\"ש שאומר שתפלת הבית עדיף עכ\"ל וכתב עליו הב\"י דלא נראה לו פי' זה וכתב דנראה לו דכאן איירי כשיש שהות בידו להתפלל קודם שילך והוא ממהר עצמו לדרך ולכך אסור לכ\"ע ולקמן איירי כשהוא אנוס וצריך לכך עכ\"ל ב\"י ונ\"ל דמהרי\"א משמע ליה דרבינו איירי הכא דוקא כשאין שהות בידו להתפלל דאי לאו הכי היה לו לכתוב ג\"כ עד שיקרא ק\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ולא לאכול ולא לשתות לשון הרמב\"ם הרעב והצמא הרי זה בכלל חולה אם יש בו יכולת לכוין דעתו הרי זה יתפלל ואם לאו לא יתפלל עד שיאכל וישתה מורי וב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אל תקרי גויך אלא גאיך כתב מהרר\"י אבוהב ז\"ל דלהכי שינו הפסוק ואמרו אל תיקרי גויך משום דאם היינו תופסין הפסוק כמו שהוא היה אסור לשתות אפילו מים שהרי צורך הגוף הן השתא דקרינן גאיך במקום גויך כיון דבמים אין בהם גאוה שרי וכן משמע מדברי הגהות מיימונית ונ\"ל שהטעם שהיה כח ביד חכמים לשנות הפסוק ממשמעותו היינו מפני שזה שאסור לאכול ולשתות קודם שיתפלל אינו דאורייתא אלא חכמים אסרוהו ולא נראה להו לגזור אלא במידי דהוה דרך גאוה דוקא וכי בעי לאסמוכי אקרא וראו שלפי פשוטו משמע לאסור אף במים הוצרכו לומר אל תיקרי גויך אלא גאיך ב\"י. ואינו מחוור דהא כל ענינו של רבינו הכא לאשמועינן איסור אכילה ושתיה ואיך נאמר שבא ללמדנו להתיר שתיית מים לכן נ\"ל דאי לא הוה דרש גאיך לא הוה משמע מיניה שום איסור אכילה ושתיה אלא לשון שפלות בעלמא ע\"ד ואחוריהם אל ההיכל. אבל עכשיו דאפקיה ללשון גיאות משמע מיניה שפיר אכילה ושתיה ושאר עסקי עולם שכיוצא בהן שמביאין לידי גיאות כיון שעדיין לא הגיע זמנו. ולפי זה אפילו קודם מוסף מותר ועיין בהגהות מיימוני פ\"ו וכתב ב\"י וזה נר��ה עיקר וכ\"ש שיש פוסקים שמתירין לשתות מים קודם קידוש כמ\"ש לקמן סי' רע\"א עכ\"ל ומ\"ש ב\"י וזכורני שראיתי כתוב בספר אחד שמתיר לשתות כו' לא ידעתי מאי קאמר כיון שרבינו כתב בהדיא כן בשם הרא\"ש ואפשר שבנוסחת ספרי ב\"י לא היה כתובים כן א\"נ האי זכורני לשון הא\"ח הוא: "
+                ],
+                [
+                    " ואם התחיל לאכול כו' כתב הרשב\"א כו' כן הגיה ב\"י וכתב שכן מצאתי בחידושי רשב\"א שכ\"כ אבל הרמב\"ם פ\"ו דתפלה לא כ\"כ אלא בתפלה של מנחה אבל בשל שחרית אפשר כרא\"ש ס\"ל וטעמיה דרא\"ש דאע\"ג דאמרינן בתפלת המנחה אם התחילו אין מפסיקין שאני הכא דאסמכוהו אקרא ואיכא לאו דלא תאכלו על הדם ודרשינן לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם: "
+                ],
+                [
+                    " פירש\"י שאסור משהגיע זמנה אין זה לשון רש\"י דזה לשון הגמרא שם אמר אבא בנימין כל ימי הייתי מצטער על תפלתי שתהא סמוכה למטתי ופירש\"י שהיה נזהר ולא עשה מלאכה ולא עסק בתורה מעת שעמד ממטתו עד שקרא ק\"ש עכ\"ל ולא הזכיר משהגיע זמנו ורבינו שכ\"כ אפשר משום שרצה ליישב קושיית ר\"י ורא\"ש שהקשו על רש\"י מהא דאמרינן העידו על רב שהקדים ושנה פירקו ואח\"כ קרא ק\"ש והתפלל. וכתב רבינו דרש\"י מיירי משהגיע זמנו דאז אסור ללמוד ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ור\"י מפרש דהיינו דוקא למי שרגיל כו' ור' יונה כתב דהיינו דוקא למי שלומד יחידי אבל הלומד לאחרים ודאי מותר דזכות רבים דבר גדול הוא שכן מצינו ברבינו הקדוש שהיה לומד עם תלמידיו וכשהגיע זמן ק\"ש הוה מעביר ידיו ע\"ג עיניו וקרא ק\"ש וחזר ללימודו ואח\"כ היה מתפלל ולא היה חושש שהיה עובר זמן תפלה דכיון דתפלה דרך הוא להתפלל בכל יום יתן אל לבו ויתפלל: "
+                ],
+                [
+                    " מי שהוא אנוס כגון שצריך להשכים לדרך יכול להתפלל וכו' ביוצא בשיירא. א\"נ מקום שאין גדודי חיות וליסטים דאל\"כ ק\"ש היה לו לקרות משעלה עמוד השחר כדלעיל סי' נ\"ח ואף על פי שאינו מהלך במקום גדודי חיות ולסטים מתפלל קודם צאתו משום דכולה תפלה בעי עמידה וכוונה בדאפשר ואפשר שלא יזדמן לו בדרך אבל ק\"ש אינו צריך אלא פסוק ראשון. רשב\"א פ\"ק דברכות: "
+                ],
+                [
+                    " מלקרות ק\"ש עד שיגיע זמנו דהיינו משיכיר חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד\"א כדלעיל סי' נ\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " ממה שיתפלל בזמנו כו' לעיל סי' נ\"ח כתבתי דלק\"מ מה שהקשה בש\"ג מזה על הנזכר לעיל סי' נ\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " כי הא דאבוה דשמואל כו' עד לולב ומנענע ומתפלל וכשיגיע זמן ק\"ש כו' כן הוא גירסת רבינו אבל הב\"י הוסיף להביא כגירסת הברייתא וז\"ל לולב ומנענע מגילה וקורא וכשיגיע זמן ק\"ש קורא השכים לישב בקרון מתפלל וכשיגיע זמן ק\"ש קורא אבל בהרא\"ש נמצא כגירסת רבינו ובאמת מילתא דתמוה הוא בברייתא לפי גירסת הב\"י דמה יש לנו לחלק בין יושב בקרון להולך ברגליו ומה שכתב בברייתא מגילה וקורא וכשיגיע זמן ק\"ש קורא אע\"ג דזמן מגילה וק\"ש חדא הוא י\"ל דמגילה וכן שופר א\"א לשאת אותו על הדרך אבל ק\"ש אפשר לו לקרות בדרך ומיהו י\"ל הגירסא בברייתא כמו גירסת הב\"י ואף שרבינו ורא\"ש לא הביאו לאותו הבבא בכאן לפי שאין נפקותא מינה הכא מ\"מ מוכח שרבינו גרס הכי בברייתא מדכתב רבינו בסי' צ\"ד וכן אם היה בספינה או ע\"ג קרון יושב ומתפלל ואין לו סמך לאותו הדין אלא מזאת הברייתא וכמ\"ש ב\"י שם שרבינו למדו מכאן מדפליג רשב\"א ואמר בין כך ובין כך קור�� ק\"ש וכו' ואמרינן במאי קא מיפלגי מ\"ס תפלה מעומד עדיף ומ\"ס מסמך גאולה לתפלה עדיף ש\"מ דמיירי במתפלל בקרון מיושב וא\"כ כיון שרבינו למד אותו הדין ממנו א\"כ ע\"כ צריך שיגרוס אותו בברייתא אף שלא הביאו כאן והשתא אין להקשות ל\"ל הבבא בברייתא די\"ל להודיעך כוחו דרשב\"א דאפי' מיושב יכול להתפלל כדי לסמוך גאולה לתפלה. ואע\"ג דרבינו ס\"ל כת\"ק דתפלה בבית עדיף ה\"מ כשהוא עדיין לא יצא מביתו ורוצה להתפלל תפלת שחרית אבל תפלת מנחה וערבית שכבר יצא לדרך אפשר דס\"ל כרשב\"א וכן מוכח בדברי הרא\"ש והביאו ב\"י לקמן סי' ק\"י ע\"ש בדין תפלת הביננו שאמרו מעומד: "
+                ],
+                [
+                    " מביאים לו שופר וכו'. מדקתני מביאין לו שופר ותוקע אלמא בי\"ט מיירי והיכי קתני ביה השכים לצאת לדרך תירץ הרשב\"א דמשכים לצאת לדרך תוך התחום א\"נ חוץ לתחום וע\"י בורגנין: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " דתניא לא יעמוד אדם ע\"ג מטה כו' ולא ע\"ג מקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך כו' ספ\"ק דברכות כתב מהר\"י אבוהב ז\"ל הא דתניא לא יעמוד אדם ע\"ג מטה כו' ואח\"כ אמר ולא על מקום גבוה. ולא כלל בחדא מחתא בשיאמר לא על מקום גבוה יראה שבא להודיענו שע\"ג מטה או ספסל וכל כיוצא בו לא יתפלל עליהן אפילו אין גבוהין ג\"ט לפי שיש לחוש לטירדא שהוא טרוד שמא יפול ולא יתכוין בתפילתו ואחר כך אמר ולא על מקום גבוה פי' אפילו אינו כלי אלא קרקע עולם. וע\"ז קאי הרמב\"ם וכתב שלא יהיה גבוה ג\"ט וטעמא משום דכל פחות מג' ארעא סמיכתא היא עכ\"ל ב\"י. ואין פי' נ\"ל דבפחות מג' טפחים לא שייך בעיתותא בתפלה אלא ה\"ק לא ע\"ג מטה או שום כלי אפילו בפחות מג' משום חציצה דבעינן תפלה דומיא דעבודה ובעבודה אם היה כלי בינו ובין הקרקע היה חציצה וכמ\"ש רבינו לקמן סי' צ\"ח ואח\"כ אמר דאפילו על מקום גבוה אפילו הוא קרקע עולם דלא שייך חציצה אסור וזה אינו אסור אלא גבוה ג' אבל בפחות מג' ארעא סמיכתא היא ולא שייך ביה גבהות ובזה מיושב מ\"ש ב\"י לקמן בסי' צ\"ח מנ\"ל לרבינו ההיא דין דחציצה ונדחק בדבר ולפי מ\"ש א\"ש דיליף לה מברייתא זו ודו\"ק. כתב בא\"ח אם כוונתו להשמיע לציבור יכול לעמוד במקום גבוה: "
+                ],
+                [
+                    " שטורח להן באלו כו' לפי שיש להם ענפים הרבה ואיכא טורח גדול בירידה ובטול המלאכה גדולה לכך קורין ומתפללין שם: "
+                ],
+                [
+                    " אלא בבית שיש לו חלונות בזוהר מצריך י\"ב חלונות והאריך בסוד הדבר בפרשת פקודי עיין שם: "
+                ],
+                [
+                    " שהחלונות גורמין שיכוין לבו ותלמידי ר' יונה כתבו שהטעם הוא כדי שיהא הבית מתוקן באויר טוב ומפני שע\"י ראיית האור תתיישב דעתו יותר ויוכל לכוין כראוי לא שיסתכל בחלונות כלפי שמיא שהרי צריך שיהיו עיניו למטה כדלקמן סי' צ\"ה ולדעת רש\"י כתבתי שוב שם בסי' צ\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יתפלל במקום פרוץ פירש\"י הטעם שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר עכ\"ל אך עדיין צריכין אנו למודעי למה נקרא בשביל כן חצוף וכתב מהרי\"א דכיון דהיה לו להיות צנוע ונכנע לפני המלך להסתתר במקום נסתר אע\"פ שאין נסתר נגד עיניו והוא לא עשה כן אלא התפלל במקום מגולה הרי זה עז פנים ואע\"ג דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה הא איתא במדרש שתפלתו היה במקום בית המקדש שאברהם קראו הר ויצחק שדה ויעקב בית אל ועוד תירץ תירוץ אחר ודחהו ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ולא בחורבה פ\"ק ��ברכות מפני ג' דברים אין נכנסין לחורבה מפני חשד זנות ומפני מפולת ומפני מזיקין ונ\"מ דאפילו אם נכנסו שנים דליכא סכנת מזיקין דשנים רואין ואינן נזוקין אפ\"ה יש חשד דזנות וגם במקום דלא נחשדו או שאינו רעוע כל כך שיפול מ\"מ איכא טעמא דמזיקין וכו' דהיינו במקומן: "
+                ],
+                [
+                    " דא\"ר חלבו המתפלל אחורי ב\"ה נקרא רשע כתב רבינו יונה בפ\"ק דברכות דף ה' דה\"ה בב\"ה אסור לעמוד ולהתפלל למערב אלא שאינו נקרא רשע: "
+                ],
+                [
+                    " לפי שאנו מתפללין למזרח כו' עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' לעבור אחורי ב\"ה כו' כתב רבינו יונה דלד\"ה האי אחורי ב\"ה היינו הצד שבו הפתח דכיון שעובר על הפתח ואיוו נכנס נראה כפורק מעליו עול התפלה דאילו כשעובר מצד שאין בו פתח ליכא למיחשדיה: "
+                ],
+                [
+                    " וה\"מ כשהוא פנוי כתב רבינו ירוחם דכי רכיב נמי לית לן ביה דטרוד הוא בשמירת בהמתו ולא נראה ככופר: "
+                ],
+                [
+                    " או שיש לאותה בהכ\"נ פתח אחר כו' ע\"ל שם סי' תרע\"א גבי נרות חנוכה משמע דיש חשד אפי' בב' פתחים ועיין מ\"ש שם בב\"י בישוב זה: "
+                ],
+                [
+                    " לא יתפלל אדם אלא בבהכ\"נ עם הציבור והר\"י כתב דאפילו כשאין צבור מתפללין בבהכ\"נ יש לו לאדם להתפלל מפני שהוא קבוע ומיוחד לתפלת ציבור: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לו לאדם כו' ואפילו הוא אנוס כו' כתב רבינו יונה כלומר כשעומד בבהכ\"נ אין לו להקדים ולהתפלל אלא ימתין כדי שיתפלל עם הציבור שתפילת הרבים הוא רצויה יותר לפני המקום אלא אם רואה שהשעה עוברת ואין הציבור מתפללין מתפלל הוא בפני עצמו ע\"כ ובסי' תר\"ך כתב רבינו שהרא\"ש כשהיה רואה שהיו מתאחרין בי\"ה היו מתפלל מוסף יחיד כדי להתפלל בזמנה: "
+                ],
+                [
+                    " אימתי הוא עת רצון כו' עיין ברי\"ף ור' יונה פ\"ק דברכות דף ו' דמוכח משם דס\"ל דעיקר דדרשה דהאי קרא אתיא לאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבהכ\"נ וכתבו דמדקפיד קרא אהכי משום הכי מי שהוא אנוס יכוין השעה כו' ושם ביארתי ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " נקרא שכן רע בגמרא יליף לה מדכתיב כה אמר ה' על כל שכיני הרעים ופי' ר\"י ואין יכול להיות לה' יתברך שכן רע אלא שאינו בא להשרות את שכינתו בב\"ה עכ\"ל ונלע\"ד דר\"ל שנעשה שכן רע לבריות הדרים עמו בעיר כיון שהוא גורם שאין השכינה שורה עליהן וע\"ד שנאמר משנאיך ה' אשנא ובמתקוממיך אתקוטט שפי' רש\"י בפרשת בהעלותך כו' וז\"ש וינוסו משנאיך ע\"ש. גם י\"ל כפשוטו דכמו ששכן רע אינו נהנה בשכונת חבירו כן הוא מראה עצמו שאינו נהנה שיגור השכינה אתו: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך לרוץ כשהולך לבהכ\"נ כו' בפ\"ק דברכות איתא כן ומצאתי כתוב בספר היראה לר' יונה ל\"ט ע\"ב וז\"ל וילך לבהכ\"נ ובבואו סמוך לבהכ\"נ ימהר פעמיו כמ\"ש בית אלהים נהלך ברגש עכ\"ל משמע דוקא כשהוא סמוך לבית הכנסת מצוה עליו לרוץ והכי מסתבר דקודם לכן אינו נראה שמתכוין לשם מצות ב\"ה ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ומותר לרוק בה כאן ובסי' קנ\"א מיירי כשאין מתפלל ועיין לקמן סי' צ\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " פי' השכימו והעריבו ר\"ל שבבוקר ישכימו ויבואו לב\"ה בראשונה והעריבו שתצאו באחרונה וי\"מ שהשכימו והעריבו ר\"ל שיכנסו בבהכ\"נ בוקר וערב וכן משמע מדקאמר לבי כנישתא ולא קאמר בבי כנישתא וכן נראה כוונ�� רבינו שכתב השכימו והעריבו לבי כנישתא וז\"ל רש\"י בגמרא ריש דף ג' מקדמי שחרית מחשכי ערבית כלומר מאריכין בב\"ה עכ\"ל משמע דלא כא' מהפירושים ונראה פי' לפי' בבוקר אין דרך בני אדם לקום בבוקר השכם לכן הזהירן על הקדימה לקום ומכ\"ש שיאחרו לצאת ובערבית הוא בהיפך שדרך בני אדם למהר לצאת החוצה כיון שכבר חשך עליהם הלילה ובית הכנסת שלהם היה בשדה ולא היו מתפללין מיד אחר זמן מנחה לכן הזהירן על היציאה מכ\"ש על הכניסה שיקדימו להיות הראשונים וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שנים שנכנסו לבהכ\"נ כתבו ר' יונה וה\"ה אם נכנסו הרבה בני אדם לב\"ה אע\"פ שלא נכנסו יחד אותם שנשארים באחרונה יש לו לא' להמתין על חבירו מיהו אם נכנס יחידי בשעה שלא יוכל לסיים עמהם תפלתו אין חבירו חייב להמתין לו דכיון שרואה שלא יוכל לסיים עמהם ונכנס איגלאי דעתיה דאדעתא דהכי נכנס ואינו מפחד אם ישאר יחידי ודוקא כשאינו מאריך מחמת תחנונים רק מחמת תפלתו אבל בשביל שמאריך בתחנונים או בד\"א א\"צ להמתין עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אף בשלנו ביום אפילו בא בעת התפלה היה מעיין בספר עד שגמר זה תפילתו מורי ובתוס' ומרדכי כתבו דנהג כן לחומרא בעלמא אבל ר' יונה כתב דנ\"ל דאפי' בב\"ה שבעיר שייך זה הדין משום שדרך עולם כשאדם יחידי בתפלה תפלתו מתבלבלת עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שמפרשים בעניין נט\"י לקמן סי' צ\"ב ורל\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " וה\"מ להמון העם אדלעיל קאי שכתב לא יתפלל אדם אלא בב\"ה עם הציבור ועי\"ז גלגל כמה דיני תפלת בהכ\"נ והשתא קאמר דה\"מ שצריך להתפלל עם הציבור להמון העם אבל מי שיש לו מדרש קבוע בתוך ביתו שלומד בו מצוה להתפלל בו א\"נ אמאי דסמיך ליה קאי שכתב שצריך להשתדל בכל כחו להתפלל עם הציבור על זה אמר וה\"מ להמון העם כו'. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " דהוו תליסר בי כנישתא שמעתי שכיוונו לגימ' של אחד ושיבוש הוא בעיני אלא סיפר שכך היה ולא כיון לטעם מספר כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " אלא ביני עמודי שעליית בית המדרש נבנה עליהן רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אוהב אני שערים המצויינים בהלכה ז\"ל רבינו יונה פ\"ק דברכות דף ו' ע\"א דה\"פ דפסוק זה לא הוצרך להשמיענו שאוהב ה' שערי בהמ\"ק משערי בתים אחרים דזה פשוט אלא ודאי ר\"ל שאוהב הוא ית' שערי ציון מכל שערי בתי כנסיות וב\"מ וכמו שאוהב בה\"מ יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשים כך אוהב השערים המצויינים בהלכה כלומר ששם קביעות התורה וההוראה בכל יום יותר מבתי כנסיות וב\"מ שלומדים בהם לפי שעה מפני שמקום הקבוע הוא במקום ב\"ה כדאמרינן מיום שנחרב בית המקדש אין להקב\"ה בעולמו אלא ד\"א של הלכה עכ\"ל. וביאור דבריו נ\"ל דכיון שהפסוק ע\"כ אינו כפשוטו וכמ\"ש ע\"כ בא ללמדך שה' ית' אוהב יותר מקום המיוחד תמיד לתורה דהיינו ד\"א של הלכה מבתי כנסיות אפילו בזמן תפלה ולא תימא דכל א' נאהב להקב\"ה בזמנו וזהו דכתיב אוהב ה' שערי ציון פירוש דהיינו שערי ב\"ה שהיו מיוחדים ומצויינים בהלכה ששם בלישכת הגזית היו הסנהדרין יושבין ומשם יוצאה ההוראה לבית ישראל ע\"י אורים ותומים מכל משכנות יעקב היינו מכל בתי כנסיות ומדרשות הנכללים במשכנות יעקב כי ודאי מסתמא לא היו ישראל הולכים תמיד לעזרה להתפלל שם אלא היו להם בתי כנסיות מיוחדים לתפלה ואפ\"ה אהבת שערי בהמ\"ק יותר מבית הכנסת וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לא מצלינא אלא ביני עמודי היכא דגריסנא כתב הרמב\"ם ודוקא בי' ואע\"ג דברוב עם הדרת מלך מ\"מ עדיף ליה להתפלל בבית מדרשות בי' לחוד אבל להתפלל יחידי בלא מנין ב\"ה עדיף (וכתב עליו רבינו יונה ה\"מ מי שאינו לומד בביתו דדרכו להתבטל כשילך מביתו ללמוד אבל מי שלומד בביתו כל היום ותורתו אומנתו מוטב להתפלל אפילו יחידי בביתו ודברי רבינו שסתם וכתב אפילו אין לו עשרה משמע דס\"ל דבכל ענין א\"צ עשרה ואע\"ג דכתב מי שיש לו מדרש קבוע בביתו מ\"מ הראיות שהביא וגם מדברי הרא\"ש שמסיק בשמו שכתב סתם שבזמן הזה טוב להתפלל בעשרה משמע מן הדין ובימיהן היו נוהגין להתפלל ביחידי בבתי מדרשם ביחידות אפילו היכא דלא הוה בביתו ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו א\"א כו'. וז\"ל טוב להתפלל עם הציבור כו' אע\"פ שהרא\"ש תלה הטעם בתשובה זו בביטול תפלה כמ\"ש ב\"י זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד. ורבינו עד הנה לא הזכיר טעם שיבטלו התפלה אלא רצה שהתפלה מרוצה יותר במקום בה\"מ רבינו נקט לשון הרא\"ש כאשר כתב שם בתשובה דמ\"מ משמע מיהת מדבריו שאין לו לפרוש מן הציבור וממילא בטל נמי טעמיה דלעיל. ולפי מ\"ש בשם ר' יונה שמי שלומד בביתו יתפלל בביתו אפילו ביחידי כדי שלא לבטל מלימודו א\"ש דע\"ז כתב הרא\"ש דאין לו לעולם להתפלל ביחידי משום ביטול תורה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אלהי אברהם בעזרו דכתיב ביה וילך למסעיו וגו' אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם אברם בשם ה'. דמשום דלא רצה לשנות מקום תפלתו סיפר הקרא דהלך למקום שקרא בשם ה' בראשונה וכדפירש\"י שם: "
+                ],
+                [
+                    " אלא ישתחוה פי' שהוא לשון הווה הנאמר על העבר ועל העתיד ועל הנמצא עתה. וכן פסק ב\"י ודלא כר' יונה שאינו מצריך אלא קביעות ב\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " שיעור ב' פתחים דהיינו ח' טפחים דשיעור פתח ד' טפחים א\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " שנא' לשמור מזוזות פתחי. פירש\"י לא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשאוי עיכוב ב\"ה ויהיה מזומן סמוך לפתח לצאת והרמ\"מ דבסמוך ס\"ל כרש\"י ולא מטעמיה דטעמא דר\"מ מפני שמביט לחוץ וכמ\"ש רבינו ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וגם גירסת הירושלמי פי' מדלא נקט הירושלמי בלשונו פתחים כמו שאמר רב חסדא לעולם יכנס אדם שיעור ב' פתחים אלא נקט דלתות ודלת הוא הלוח הסוגר הפתח ש\"מ לאו משום פתיחת הפתח קפדינן אלא שלא יהא נראה עליו כמשוי: "
+                ],
+                [
+                    " שיכנס לפנים מב' דלתות נראה דרבינו מדקדק לכתוב לשון פנים דאילו רב חסדא לא אמר אלא יכנוס שיעור ב' פתחים וע\"ד הסוד נ\"ל שרמזו שיכוון בכוונתו שתכנס תפלתו לפנים מהב' שמות הנקראים דלתות וזהו שישהא עצמו בהתבודדות ותכנס ותגיע התפלה שמה: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך שלא יהא שום דבר חוצץ כתב ב\"י איתא בגמרא דמטה חוצצת ונראה דהיינו דוקא מטה דידהו שהיא לישיבה אבל לא מטה דידן העשויה לשכיבה דהוה קבע וכתב אבודרהם דוקא מקום חשוב גבוה י' ורוחב ד' הוה הפסק אבל דבר מועט לא דא\"כ היאך מתפללין בב\"ה לפני הספסלים שיושבים בהם וכתב עוד אבודרהם שנשאל הרמב\"ם כו' עיין בב\"י שהביאו. ונ\"מ דין פריסת בגדים מצויירין וכתבו המחבר ורמ\"א בש\"ע סעיף פ\"ד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " או בעלי חיים חוצצין הטור לא ביאר דבריו אם אדם בכלל ב\"ח ומפסיק אם לאו אבל במרדכי פ\"ק דברכות כתב דאינן חוצצין כדאיתא בפ' אלו נאמרים גבי ברכת כהנים דאריך בפני גוץ אינו חוצץ והביא ראיה ע\"ש ומהרר\"י אבוהב הביא ראייה לדברי המרדכי מדאמרינן אל יתפלל אדם אחורי רבו משמע הא אחורי אדם אחר ש\"ד אבל בס' הפליאה כתב שצריך ליזהר מלהתפלל אחר שום אדם וטוב לחוש לדבריו ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יתפלל בצד רבו כו' בפ' תפלת השחר לא יתפלל אדם לא נגד רבו ולא אחורי רבו ופירש\"י כנגד רבו אצל רבו דמראה כאילו הם שוים ואחוריו נמי יוהרא הוא והתוס' כתבו דאחורי רבו אסור מפני שנראה כמשתחוה לרבו ור' יונה כתב דטעמא מפני ההפסקה כי שמא יצטרך רבו לפסוע ג' פסיעות לאחוריו בעוד שהוא מתפלל ולא יוכל להפסיק ונ\"מ בין הני תירוצים דלתוס' אינו אסור אלא ביחיד אבל בציבור אין כאן חששא שמקבלו לאלוה ולר' יונה אפי' בצבור אסור מפני הפסקה וכתב ב\"י להלכה כר' יונה: "
+                ],
+                [
+                    " אם התפלל ומצא צואה במקומו פי' לאחר התפלה מצא צואה שם דמבואר הדין לעיל ס\"ס ע\"ו אם היה ראוי להסתפק ולחשוש שיהיה שם צואה צריך לחזור ולהתפלל. ומ\"ש רבינו בסמוך או מפני שראה המקום מטונף כו' פי' בשעת התפלה ראה המקום מטונף והפסיק וק\"ל. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " עד שיכסה את לבו דתניא בפ' מי שמתו ופירש\"י היתה הטלית חגורה על מתניו לכסותו ממתניו ולמטה אע\"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק\"ש אבל לתפלה צריך הוא לראות את עצמו כאלו עומד לפני המלך ולעמוד ביראה ועיין בדרישה סי' ע\"ד וה\"ה שאר ברכות כק\"ש דמי ומותר. ר\"ן ורש\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " פי' לאחר שהתיר אזורו פי' כדי לאכול: "
+                ],
+                [
+                    " מכאן יש ללמוד שצריך אדם לאזור כו' כ' ב\"י דלשאר ברכות די באבנט שאין לבו רואה את הערוה וא\"צ אזור: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' יש לו אבנט שאין לבו רואה את הערוה נראה דה\"ט דמסתמא מיירי אפי' ביש לו אבנט דאל\"כ היה לו לפרש בהדיא דביש לו אבנט אין צריך אזור ועוד נראה דע\"כ מיירי בהכי דאל\"כ היאך היה מברך ברכת המוציא הא לבו רואה את הערוה דס\"ל כהנך בתראי דמייתי דאפי' ברכות בעינן שלא יהא לבו רואה את הערוה אלא ודאי ביש לו אבנט מיירי: "
+                ],
+                [
+                    " באפונדתו הוא חגור חלול ומשימין בו מעות והוא דרך ביזוי. רש\"י ור\"י ס\"פ הרואה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שמור נקביך בשעה שאתה עומד פירש\"י שמור נקביך שבין רגליך כמו להסך את רגליו שמור נקביך שלא יפיחו: "
+                ],
+                [
+                    " שיעור הילוך פרסה שהוא זמן תפלה כדאמרינן חסידים ראשונים היו מתפללין שעה אחת והוא שעה ממש כמ\"ש בסי' צ\"ג ואע\"פ שצריך לילך לפרסה יותר משעה לפי חשבון דבי\"ב שעות ביום מהלך אדם בינוני י' פרסאות מ\"מ הא לאו כל היום הוא הולך ועוד דבעי' שהייה דקודם לכן ושאח\"כ שוהא מעט וכמ\"ש בריש סי' שאחר זה ועם הכל הוא שיעור הילוך פרסה: "
+                ],
+                [
+                    " וכן יסיר כיחו וניעו כיחו פירש\"י פרק המוצא תפילין הוא ליחה הנתלשת מן הגוף ע\"י חולי מצינה ובתוספ' דשם כיחו הוא היוצא מן הגרון בכח וניעו הוא היוצא מן הפה ע\"י נענוע עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ירחוץ ידיו במים ל' הרמב\"ם בד\"א בשאר תפלות אבל בשחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואח\"כ יתפלל ואם היה רחוק מן המים מקנח ידיו בלבד ומתפלל עכ\"ל מורי והרא\"ף והראב\"ד כתב עליו רגליו לא ידעתי למה ובמגדול עוז כתב שהוא מדתנ��א בס\"פ במה טומנין רוחץ אדם ידיו פניו ורגליו בכל יום בשביל קונהו דכתיב כל פעל יי' למענהו ומה שלא נהגו כן העולם משום דההיא ברייתא איכא לפרושי דלאו לענין תפלה איתניא וכדפרש\"י התם ונ\"ל דה\"ה לפניו ומש\"ה לא נקטיה רבינו ג\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אין לו צריך לחזור אחריהם והיינו כשהוא בדרך ודוקא מלפניו אבל לאחריו אפי' אם יש שהות א\"צ לחזור אחריהם וכ\"כ רבינו בהדיא לקמן סי' רל\"ג ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם אין לו שהות כו' דרב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וכו' עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " דלא אסח דעתיה כתב רמב\"ן בסי' קצ\"ה בתשובות מסתברא דמקום טינופת שאמרו לאו מקום טינוף ממש. אלא אפילו שוק וירך ומקומות המכוסים באדם נקראים מקום טינופת לפי שיש מלמולי זיעה עכ\"ל וזהו הטעם דהיסח הדעת פוסל בידים שמא נגע באחד ממקומות המטונפים: "
+                ],
+                [
+                    " והרוקק לא יתפלל עד שישהא כדי הילוך ד' אמות כצ\"ל המתפלל לא ירוק כו' ודוקא לרצונו אבל אם נזדמן לו רוק מותר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " היה שוהין שעה א' קודם תפלה כתב ר' יונה מוכיח דשעה זו דוקא קאמר מדקאמר בגמרא ע\"ז מכדי ג' תפלות בכל יום הרי ט' שעות תורתן ומלאכתן אימת נעשית כו' ש\"מ דדוקא שעה ממש קאמר ורבינו שכתב ישהא מעט כו' אפשר דה\"ק לפחות כל אדם צריך לשהות מעט שהרי חסידים הראשונים היו שוהין אפילו שעה אחת ממש. ולעיל סי' צ' דאמר שי\"א שישהא כדי הילוך שיעור ב' פתחים קודם שיתחיל להתפלל אפשר דהיינו שיעור מועט דאמר הכא דשיעור ב' פתחים הוא כדי הילוך ח' טפחים והא דהדר וכתבו כאן לפי שרש\"י פי' שיכנס לפנים משיעור ב' פתחים ולפירושו הסכים רבינו ולא איירי לפי זה בשהייה לכך הוצרך לחזור ולכתבו: "
+                ],
+                [
+                    " שמטהר לצאת ממנה ושעה א' היו מתפללין כו' כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אלא מתוך כובד ראש ז\"ל ר\"י ל\"ד כובד ראש אלא מפני שהראש הוא עיקר כל האברים וכשמכביד אותו עליו כל האברים נכנעים: "
+                ],
+                [
+                    " אלא מתוך שמחה פרק אין עומדין פירש\"י כגון דברי תנחומין של תורה כגון בשחרית סמוך לגאולת מצרים [כדלקמן סי' קי\"א] במנחה סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבת ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה שומר ה' את כל אוהביו וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית כי לא יטוש ה' את עמו וכיוצא בהם: "
+                ],
+                [
+                    " ולכך נהגו כ\"כ תוס' ורא\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אלא מתוך הלכה פסוקה כו' פירש\"י שאינה צריכה עיון שלא יהא מהרהר בה בתפלתה: "
+                ],
+                [
+                    " מתוך הלכה פסוקה כו' ר\"ל דמלת הלכה ידובר על מילתא דפסיקא ולא על הדבר שצריך עיוני דההוא תלמוד מיקרי: "
+                ],
+                [
+                    " והיינו נמי כמו מתוך שמחה שהתורה משמחה והא דלעיל גבי אשרי ופסוקי דזמרה לא מסיים רבינו שהתורה משמחתו י\"ל דלעיל לא בעי למימר אלא שיאמרו דברי תנחומין המשמחין את הלב כדי לעמוד בתפלה מתוך שמחה וכדי שלא תקשה עליו א\"כ למה נדקדק לומר דוקא אשרי ופסוקי דומרה הלא נמצא כמה דברים המשמחין לכך מסיים של מצוה שעוסק בד\"ת כלומר שיש בזה השמחה עוד מצוה של תלמוד תורה אבל לא קאמר שהתורה משמחת אותו אלא הענין דפסוקי הוא דבר שמשמח את לבו אבל הכא מיירי בעוסק בדבר הלכה שאין הענין בעצמו דבר המשמח את הלב לכך צריך ליתן הטעם משום שהתורה בעצמה משמחת הלב כשהוא עומד על אמתת ההלכה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " העוסק בצרכי ציבור כו' כמו שא\"צ לפסוק כו' כדלקמן בסי' ק\"ו שהרי גם כאן א\"א לדחותו לאחר זמן ודומה לזה לעיל ס\"ס נ\"ד. ונראה דאם ע\"י עסק זה בצרכי ציבור עבר זמן התפלה דא\"צ להשלים אותה בזמן תפלה שאחריה וע\"ד שיתבאר לקמן בסימן ק\"ח דשאני הכא דלא היה מוטל עליו להתפלל בזמן תפלה שעבר וכמ\"ש רבינו בי\"ד סי' שמ\"א בשם הרא\"ש ז\"ל ראיתי לא\"א שמת לו מת בשבת כו' עד ולאחר שנקבר המת התפלל תפלת שחרית שעדיין לא עבר זמנה אבל תפלת ערבית לא שכבר עבר זמנה ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים דשאני דבלילה לא היה חייב להתפלל עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " היה עומד בחוץ לארץ פי' אדם שאינו סומא. יכווין פניו נגד א\"י כתב ר' יונה ל\"ת כנגד א\"י בלבד אלא כנגד ירושלים וכנגד בהמ\"ק וכנגד ק\"ק וכן היה עומד בא\"י צריך שיכווין לירושלים וב\"ה כו' וכ\"כ ב\"י ופי' בש\"ע שיחזור פניו נגד א\"י ויכוין גם לירושלים כו' ור\"ל יכוין בדעתו ואע\"פ שא\"א להחזיר פניו נגדו ע\"ש ונ\"ל דיחזור נגד א\"י דוקא. דודאי המחשבה והכיון ראוי שתהיה נגד אבינו שבשמים לבדו ב\"ה לא לזולתו בשיתוף אך שאנו צריכין להתפלל דרך ארצנו לכן נחזיר פנינו לא\"י אף שאין פניו מכוון לירושלים וכ\"ש לב\"ה או לק\"ק. מלה\"ד למי שעושין לו מטרא לחץ אם הוא קרוב למטרא מציירין לו נקודה קטנה ובאותה נקודה צריך לירות בחיצו כיון שהוא סמוך למטרא אבל הרחוק ממטרא עושין לו עגול גדול ובתוכה יורה כך הקרוב לירושלים צריך לכווין לחזור פניו נגד ירושלים ממש אבל אנו שמרוחקין ממנה מחזירין פנינו לא\"י וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והתפללו אליך דרך ארצם כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מחזיר פניו נגד הכפורת בפרק תפלת השחר פי' רש\"י במערב העזרה היו י\"א אמות חצר מכותל בית קדשי קדשים לכותל מערבי של העזרה והעומד שם מחזיר פניו לבית הכפורת למזרח: "
+                ],
+                [
+                    " נמצינו מתפללין כנגד ירושלים וכ\"כ הסמ\"ג ומסיק אע\"פ דאמר מר הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין מ\"מ צריך לצדד פניו למזרח עכ\"ל וכ\"כ מהררא\"י ז\"ל המנהג שעיקר עמידתו לצפון או לדרום ויצדד למזרח. (ובזה יקיים נמי מ\"ש והיה עיני ולבי שם דתלוי בעיניו ולבו שיהיה שם ולא בהעמדת רגליו) ולא כרש\"י דמשמע איפכא עיין בב\"י. וכ\"כ רמ\"א בש\"ע וכתב עוד ואין אנו עושים מקום הארון וצד התפלה נגד זריחת השמש ממש כי זהו דרך האפיקורסים רק מכוונין נגד אמצע היום ע\"כ. ובד\"מ ביאר דבריו ז\"ל כתב בהגהות אלפסי החדשות יש מגדולי החכמים שהיו מתפללין לכל רוח כשלא היו יודעין לכוין נגד א\"י חוץ מרוח מזרחית שהיו נזהרים מלהתפלל נגדו לפי שהאפיקורסים עובדים ומתפללין לאותו רוח כמבואר בפרק לא יחפור ונראה בעיני שלזה נתכוונו קדמונינו ז\"ל שלא היו מתפללין בכנסיות נגד הזריחת השמש ממש ובכנסת שלנו מקום תפלה מכוין נגד אמצע היום ואף כנגד א\"י עכ\"ל. וברמ\"י מבואר קצת יותר: "
+                ],
+                [
+                    " היה רוכב כו' אלא מתפלל דרך הלוכו וכתב רמ\"א בש\"ע לאחר שסיים י\"ח יחזיר הבהמה לאחוריה ג' פסיעות ועולה לו כאילו פסע הוא עצמו. וכ\"כ בש\"ג ס\"פ תפלת השחר דף כ\"ג ע\"ב בשם ר\"י א\"ז ונ\"ל הטעם כיון דקי\"ל רכוב כמהלך דמי וכדמייתי בי\"ד סי' רמ\"ב ה\"ל כאילו הלך לאחור��ו וכתב עוד או מחזיר עצמו ע\"ג בהמתו לאחוריו: "
+                ],
+                [
+                    " או ע\"ג קרון יושב ומתפלל ופירש\"י בספינה איכא ביעתותא דמיא ובקרון מתנענע לכאן ולכאן מש\"ה א\"א לעמוד ועיין בב\"י שמסיק שצריך לחזור ולהתפלל מעומד בביתו או כשיגיע למלון והכריח כן מסוגיית הגמרא וכתב בש\"ע ונראה דהיינו כשיבא לביתו או לבית ישראל דוקא דאי בבית עכו\"ם מוטב יותר להתפלל בדרך מלהתפלל בביתו וכמ\"ש רמ\"א בס\"ס זה בש\"ע והוא מת\"ה סי' ו' הביאו ב\"י ומיהו משמע שם בתשובת מהרא\"י סימן ו' דהיינו דוקא כשיוכל להתפלל בכוונה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ויכוין רגליו כו' זהו מתלמודא דידן פ\"ק דברכות והל' קצת מגומגם במאי דכתב ויכוין רגליו דכתיב כו' וכי משום דכתיב גבי מלאכים כן צריך גם בני אדם לעשות כן וכאילו אמר ויכוין רגליו להסיר ממנו התנועה לדמות למלאכים כדכתיב גבי מלאכים ורגליהם כו': "
+                ],
+                [
+                    " ירושלמי זה שעומד כו' מדהביא הירושלמי נראה שס\"ל לרבינו שאין הכרע מתלמודא דידן דאפשר דעקב בצד גודל נמי ס\"ל שמיקרי כיוון רגליו ומ\"מ מאחר שנהגו העולם לכוין רגליהם כמלאכים ה\"ל לרבינו לפרש מדכתב סתם בסימן צ\"א והשואות רגליו ככהנים נראה שהוא סובר כמ\"ד ככהנים ומיהו יש לדחוק ולומר דלא נחית שם לגוונא דכיוון הרגלים אלא לומר מה שצריך לכוין רגליו הוא כדי לדמות לכהנים ומיהו האי כיוון כדאיתא והאי כדאיתא. ב\"י. ולעד\"נ דמש\"ה אמר כאילו רגליהם שוים אע\"פ שאין כאן שיווי כמ\"ש מהרי\"א ז\"ל בסמוך משום דהכל מודים שעיקר הטעם דכיוון הרגלים הוא כדי להסיר התנועה לדמות למלאכים אלא שמ\"ד ככהנים ס\"ל הואיל והתפלה הוא במקום קרבן בכמה דברים כמ\"ש בסי' כ\"ח והכהנים בעצמן שהיו הולכין עקב בצד אגודל נראה דהוה כדי להשוות קצת למלאכים להסיר התנועה מהן במאי דאפשר דיכוין דעכ\"פ היו צריכין להתנועע ולעלות לפחות צוה הכתוב למעט התנועה עד שכמעט לא היתה נראית ז\"ש לא תעלה במעלות אשר לא תגלה ערותך עליו שק' הלא מכנסי בד היה חגור כל כהן ורש\"י בפי' החומש ע\"פ הגמרא כתב שמא היה דומה קצת לגלוי ערוה ולע\"ד יכול להיות שחוש המישוש ותנועה שאין אנו יכולין לעמוד תמיד בשלימות העבודה כמלאכים זהו החרפה והגילוי ערוה ואיך שיהיה כוונו למעט התנועה דומה למלאכים במאי דאפשר ופליגי אמוראי חד אמר שישוה בתפלה כמלאכים הואיל והכהנים עצמן לשיווי המלאכים נתכוונו וחד אמר ככהנים כיון דבשאר כל דבר מכוונין בתפלתינו כעבודת הכהנים וא\"כ בזה מיושב הכל למה הביא רבינו בתחלה ל' גמרא דידן ואח\"כ הביא הירושלמי ומהו השיווי שכתב בכהנים כאילו רגליהן שוין ומיושב נמי מ\"ש בסי' צ\"ח והשואות רגלים ככהנים דאע\"ג דגם רבינו בודאי היה נוהג כמו תלמוד דידן בשיווי רגלים מ\"מ הואיל דהכל עולה בקנה א' כ\"כ וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " חד אמר כמלאכי השרת ומה\"ט צריך לכוון ג\"כ בקדושה ת\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " כאילו רגליהם שוים זא\"ז כתב מהרי\"א פי' שהרי בכאן לא היו שוין אלא נראין כאילו הן שווין מ\"מ הל' מגומגם שאין כאן שיווי והטעם שצריך להשוות רגליו כתב לרמז שנסתלק ממנו התנועה לברוח ולא להשיג שום חפץ מבלעדי ה' ע\"כ וב\"י כתב טעם שכיון שמדבר עם השכינה צריך לסלק כל מחשבות הגוף מלבו ולדמות כאילו הוא מלאך: "
+                ],
+                [
+                    " שיהיו עיניו למטה לארץ כו' בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק\"ה ע\"ב) כתוב אחד אומר והיו עיני ולבי שם וכתוב אחד אומר נשא לבבינו אל כפים והעלו בגמרא כדי שיתקיימו שני המקראות הללו צריך ליתן עיניו למטה ולבו למעלה. וא\"ת הא אמרינן בפרק אין עומדין אסור להתפלל אלא בבית שיש בו חלונות וכתבוהו רבינו לעיל בסי' צ' ופירש\"י הטעם משום שהחלונות גורמים הכוונה שהוא מסתכל כלפי שמים ויכנע לבו כבר כתב מהרי\"א שאינו ר\"ל שיהיו עיניו תלויות למעלה כל זמן התפלה אלא ר\"ל שעל דרך עברה אם יסתכל כלפי שמים יכנע לבבו ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " נשא לבבינו אל כפים כתב הר\"ר יונה דעיקר הפירוש הוא שמפני שמדרך המתפללים לשטוח כפות ידם לבקש מהש\"י לכך אמר שלא בידים לבד יבקש אלא שישא לבבו אל ידיו לכוין ולבקש בכל לבבו אל אל שבשמים: "
+                ],
+                [
+                    " והיו עיני ולבי שם וגו' פי' בבית המקדש: "
+                ],
+                [
+                    " הימנית על השמאלית ז\"ל ב\"י מסברת דנפשיה כתב כן ואפשר שהוא רמז להכניע יצר הרע שהוא נרמז בצד שמאל וע\"ד האמת כדי להגביר מדת הרחמים על מדת הדין. ד\"מ. וכתב מהרי\"א שהכל כמנהג המקום לדבר לפני המלך עיין בב\"י שכתב כמה מנהגים בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יניח ידיו על חלציו. ובסי' צ\"ז כתב שלא יניחן על סנטרו ועיין בב\"י שכתב גירסאות ופירושים ונראה שרבינו תופס חומרות כל הגירסות ופירושם ומש\"ה כתב תרווייהו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ולא ס\"ת בזרועו כתב ת\"ה ה\"ה כל כתבי הקודש וס\"ת נקט משום דבזמן התנאים לא היה להן בכתב כי אם ס\"ת: "
+                ],
+                [
+                    " מפני שלבו עליהן פירש\"י תפילין ס\"ת מפני שטרוד במחשבתו שלא יפלו מידו ויתבזו וסכין שמא יתקע ברגליו וקערה מלאה ומעות שלא יתפזרו וככר שאם יפול ימאס ור\"י פי' דכל הני לאו דוקא דה\"ה שאר דבר ג\"כ אסור ליטול בשעת התפלה אלא לולב בלבד התירו משום חבובי מצוה לא ימעט עבור זה כוונתו בתפלה: "
+                ],
+                [
+                    " מותר לאחזו בידו כו' כתב בת\"ה דה\"ה כו' מותר לאחוז מחזור או התפלה בידו כדי להתפלל כיון דאינו אוחזם אלא כדי להתפלל בדיוק ולא אסרו אלא כשאוחז ס\"ת בזרועו או תפילין בידו שאין עושה מצוה בהן ותופסן לשמירה בעלמא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ולא יגהק ולא יפהק כו' גיהוק פעמים שאדם מוצא מגופו לפיו נפיחה וריח כריח המאכל שאכל פיהק חיך מלקוחיו פותח פיו להוציא רוח כאדם שרוצה לישן או שעומד משינה. רש\"י ברכות דף כ\"ד ע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " או לשמאלו כתב ב\"י דשמאל ר\"ל לשמאל השכינה שהוא ימינו אבל מדברי רבינו לא משמע הכי אלא שמאלו דוקא ואע\"ג שהוא ימין השכינה מ\"מ הא קי\"ל לעולם לא ירדה שכינה למטה מיו\"ד לפיכך חלקו כבוד לימין דידיה משא\"כ גבי פסיעות לאחוריו. ב\"י בשם אביו ע\"ש וז\"ל ד\"מ ולי נראה מאחר שאסור לרוק בתפלתו אם לא לאיסטניס לא רצו להורות ברקיקה שהשכינה נגדו כי אדרבה ע\"י רקיקתו שכינה מסתלקת ממנו ולכך ירוק לשמאלו כי אין השם לנגד עיניו אבל כשפוסע לאחוריו ג\"פ כתלמיד הנפטר מרבו ונוטל רשות ממנו א\"כ משים השכינה נגד עיניו לכן חולק כבוד לימין השכינה שהוא לנגדו עכ\"ל והיותר נראה משום דבשעת רקיקה פונה עצמו מהשכינה כאדם המדבר עם חבירו ובשעה שרוצה לרוק פונה ממנו לכך יותר טוב לרוק לצד שמאל שהיא יד כהה משא\"כ גבי ג' פסיעותיו שהולך לאחוריו בכריעה ונפטר מלפני רבו ואו��ר שלום כמ\"ש לקמן סימן קכ\"ג ומדבר עם השכינה בשעה שכורע לשמאל ולימין ואומר עושה שלום במרומיו כו' לכך עדיף טפי להשתחוות לימין השכינה שהוא שמאל המתפלל ולפ\"ז א\"צ לטעם מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה דאף אם ירדה כיון דא\"א לעמוד בלא רקיקה עדיף טפי לרקוק לשמאל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " של ד' קבין על ראשו כו' כן גי' הרמב\"ם והרא\"ש גורס על כתיפו: "
+                ],
+                [
+                    " מתפלל ועודנו עליו שאין כובדו מונעו מלהתכוין ובגמרא צריך להפשיל לאחוריו שאז אין כובדו מונעו ועיין בב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " דאית ביה הרסנא פי' דגים מטוגנין בקמח וציר ושומן שלהם עיין בי\"ד סי' קי\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " ובינו לקרקע דוגמת כו' לאו דוקא אלא ר\"ל הואיל ואסור לעמוד על מקום גבוה ג\"ט אע\"ג דהתם מטעם גובהן הוא מ\"מ הואיל ובפחות מג\"ט מותר מטעם דארעא סמיכתא אומר רבינו דאפשר לדמות ולומר דבגבוה ג' אסור הוה טעמא משום דדמי לחציצה. ב\"י ע\"ש ועיין מ\"ש לעיל סי' צ' טעם יותר נכון: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " דחשיב כשוגג עיין בב\"י דהקשה מבניו של ר\"ג דלא מיחשבי כשוגגים והיה לו לרבינו לחלק בין התחיל קודם זמן תפלה כו' ז\"ל ד\"מ דבניו של ר\"ג לא היו שכורים ושתוים כלל ולכן היו כמזידין וזהו שפי' הרא\"ש שכתב שלא היו אנוסים רק נמשך לבם אחר המשתה ר\"ל שע\"י תאות לבם למשתה ושמחה בטלו אבל לא שתו תמיד והיו להם פנאי לקרות ולכן היו מזידין ובזה נסתלק קושיית ב\"י מעיקרא: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"מ לכתחלה לא יתפלל עיין בב\"י מ\"ש על זה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל שתה יותר כו' בת\"ה סי' מ\"ב כתב לעניין הוראה ביינות שלנו שאינן חזקים אין לחשוש ברביעית ויותר וכתב ב\"י שיש ללמוד ממנו לענין תפלה וכ\"פ רמ\"א וכתב וכ\"ש אם מתפללין מתוך סידור שבידו שאין לחוש לשכרות מעט: "
+                ],
+                [
+                    " תפלת שכור תועבה וגם תש\"ת ר\"ת תפלת שתוי תפלה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ודוקא תפלה של פרקים כו' וכתב הר\"ר מנוח דוקא כשהוא מתפלל ע\"פ אבל כשכתובה לפניו לא וכ\"פ רמ\"א ודלא כב\"י ע\"ש שכתב שעכ\"פ צריך להסדיר כדי שתהא שגורה בפיו בזריזות: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " דאמר ר' אלעזר לעולם ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין באבות כו' אין תיבת באבות מדברי ר\"א אלא ר\"א סתמא קאמר לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל אלא שהתוס' והרא\"ש כתבו בס\"פ אין עומדין אהא דת\"ר דהביא רבינו בריש סי' זה ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין באבות והא דאמר ר' אלעזר ואם לאו אל יתפלל יש לפרש דבריו נמי דמיירי בא' מהן ובאבות ורבינו מאחר שמוכרחין לפרש דברי ר\"א דמיירי באבות כתב כן בדבריו כאילו אמר כן בהדיא ב\"י וכתב ב\"י עוד ז\"ל ומ\"מ לשון רבינו אינו מכוון שכתב דאמר ר' אלעזר דנראה דמדברי ר' אלעזר אנו לומדים לברייתא וז\"'א דאדרבה מהברייתא אנו לומדים לדברי ר' אלעזר לכך נראה שצריך למחוק הד' ולגרוס אר\"א דמימרא באפי נפשיה היא עכ\"ל. ובלאו קושייתו שהקשה הב\"י ק' לי עוד למה לי ראייתו ועוד מה שייך להביא ראייה מר\"א להברייתא דהוה יהודה ועוד לקרא לנלע\"ד לקיים גירסת הספרים דה\"פ משום דרבינו הוסיף בדברי הברייתא לכתוב לפחות יכוין באבות והאי תיבת לפחות אינו בברייתא והיינו יכו��ין לפרש הברייתא דלכתחלה טוב שיכוין בכולן ואם לאו יזהר לכוין באבות אבל אם גם זאת אינו יכול לכוין לא היינו אומרים דמש\"ה אל יתפלל אלא דמדברי ר\"א שאמר ואם לאו אל יתפלל אנו לומדין פי' הברייתא דקתני ואם לאו יכוין באבות ר\"ל דלכל הפחות יצטרך לכוין באבות ואם אינו יכול לא יתפלל כלל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אינו יכול לכוין אל יתפלל. נראה דמשלים בתפלה שאחריה דלא גרע משכור וכמ\"ש בסי' צ\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " ואם כיון באבות א\"צ לחזור ולהתפלל כו' ק\"ק פשיטא הא לכתחלה סגי בהכי כמ\"ש לפני זה ונראה דה\"ק אם התפלל ולא כיון באבות אע\"ג דכיון בכל הברכות האחרות אפ\"ה יחזור ויתפלל כמ\"ש אחר כך ויראה כו' ומש\"ה מסיים ואמר ג\"כ אם כיון באבות אע\"פ דלא כיון בשאר הברכות א\"צ לחזור והיותר נראה דה\"ק אף אם היה יכול לכוין בכולן ובמזיד לא שם לבו לכוין כי אם באבות יצא. ב\"י כתב לשון סמ\"ק דלכתחלה יכוין באבות ומודים כו' וכתב עליו ב\"י וצריך תלמוד מניין לו דעדיף מודים טפי משאר ברכות ולענ\"ד דסברא הוא דצריך כיון יותר שהרי לא תקנו כריעה כי אם באבות ובהודאה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו בגמרא דידן אינו ממעט אלא השמעת קולו כו' נלע\"ד דבזה ל\"פ דבודאי חנה לא השמיעה אפי' לאזנה כמשמעות לשון הקרא מדברת על לבה רק שפתיה נעות. ומיהו מדסיים הקרא וקולה לא ישמע דקרא יתירא הוא דבודאי כיון שמדברת על לבה קולה לא ישמע ודאי לא נכתב אלא ללמד ממנו כמו שהיא לא השמיעה קולה כך אחרים לא ישמיעו קולם בתפלתם והנה י\"א הראשון דלעיל דמלמדינו הקרא דומיא דחנה דשם ודאי אפי' השמעת אזן לא היה והא דמביא התוספתא הקרא דקולה לא ישמע ולא מייתי קרא דמדברת על לבה משום דמקרא זה נכתב ללמד ממנה וכמ\"ש וגמרא דידן ס\"ל דיתורא דקרא נכתב שלא נלמד ממנו אלא שלא ישמיע את קולו לאחרים דאל\"כ לא יכתוב וקולה לא ישמע ובודאי נלמד ממנו לגמרי ושאני חנה שהיתה אשה קשת רוח ויכולה לכוין בלא השמעת אוזן משא\"כ באינך מתפללים דצריכין להשמיע לאזנם כדי לכוין וכדמסיק רבינו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והכי איתא בהדיא בירושלמי כו' כלומר כמו שבגמרא דידן אינו ממעט אלא השמעת קול כך בירושלמי ממעט שלא יהא מגביה קולו ולאפוקי מהתוספתא שממעט אפילו להשמיע לאזניו והשתא א\"ש דמייתי ראייה מהירושלמי זה ולא מביא מירושלמי שהביא ב\"י דמשמע מיניה בהדיא דלכתחלה צריך להשמיע לאזניו משום דאין כוונת רבינו אלא לאשמועינן היתר להשמיע לאזניו ולהביא ראיה לתלמוד דידן דהא דילפינן מחנה איסור השמעת קול לאחרים דוקא ולא השמעת אזניו כדאיתא בתוספתא: "
+                ],
+                [
+                    " בירושלמי יכול יהא מגביה קולו בתפלתו כו' אע\"ג דכתב רבינו לעיל דמשמיע קולו לאזנו אסור מחנה והגבהת קולו נאסר מנביאי שקר י\"ל כשכתב מגביה ומשמיע תרתי בהדדי בל' הברייתא הנ\"ל סתם מגביה קולו ר\"ל מגביה קול גדול אבל כאן שלא כתב משמיע קולו ר\"ל במגביה קולו שמשמיע קולו לאחרים לא הגבהת קול גדול וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכד הוה מצלי כו' פי' הב\"י שלכך הגביה כדי לעורר הכוונה ובני ביתו ממילא היו שומעין ולא שלכך כיון ומלשון רבינו משמע שהוא לכך כיון שהרי הביאו לראייה למ\"ש וכ\"כ מהרי\"א שודאי ר' יונה הנזכר בירושלמי לכך נתכוין וכן נלענ\"ד מוכח דאל\"כ למה נותן גבול להגבהת קול עד דילפין מיניה בני ביתו דודאי פעמים היה מגביה יותר או נמוך מזה לפי צורך התעוררת הכוונה וגם העיקר חסר מן הספר דהל\"ל משום התעוררת הכוונה היה עושה כן כדי שלא נטעה ללמד ממנו לכל אדם ועוד מאי חידש לנו בירושלמי במעשה דר' יונה כיון דכבר קדמו רב הונא וכתב דמותר להגביה קולו בשביל עוררת הכוונה אבל אין להוכיח א\"כ בב\"ה דהוה מתפלל בלחש איך היה מכוין די\"ל דר' יונה כד הוי צליל דעתיה היה מתפלל בב\"ה וכד לא הוה צליל דעתיה הוי מתפלל בביתו בקול לעורר הכוונה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דוקא כששואל צרכיו כגון המתפלל על חולי או משום צער שיש לו לפיכך אינם נזקקין לו: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א כ' דאף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל לשון שירצה חוץ מלשון ארמי הרא\"ש כתב הא דהקשו התוס' אהא דאמרו דאין מלאכי השרת מכירין אותו והלא אפילו מחשבות האדם הם מכירין אלא לשון זה מגונה בעיניהן להזקק להם עכ\"ל ויש להקשות דהא בטור י\"ד סימן של\"ה כתב רבינו גבי ביקור חולים וכשמבקש עליו רחמים אם מבקש לפניו יכול לבקש כו' ושלא לפניו לא יבקש אלא בלשון הקודש כשאר תפלות יחיד דמשמע דתפלות הוה דוקא בלשון קודש ושם פירשתי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הנצבת עמכה בזה בס\"א גרסינן שנאמר הנצבת כו' ואמ\"ש רבינו שהיה עומד כמותה כתב ב\"י וז\"ל כך פירש\"י כלומר לפי שהיה בתוך ד' אמותיה היה אסור לישב ולפיכך היה נצב על עמדו כמותה. אבל התוס' כתבו עמך משמע בתוך ד\"א ומשום דכתיב עמכה מלא בה\"א דייק כלומר שלא היה יושב בתוך ד\"א כ\"א בחמישית ע\"כ ולפי זה הנצבת לאו ללמד על עלי קאתי שהרי עלי יושב היה שמפני כך הוצרך להרחיק ד\"א שאם היה עומד לא היה צריך שלא אסרו אלא לישב אבל לעמוד ודאי שרי. ומ\"ש ובין מלפניו בין מן הצדדים צריך להרחיק ד\"א כו' בזה גימטריא תריסר כו' כ\"כ האשר\"י אבל בלאחריו לא כתב רבינו דאסור אבל בתוס' ובאשר\"י ובמרדכי כתוב ג\"כ לאחריו אסור ותירץ רמ\"א בד\"מ דנ\"ל דב' צדדין חשוב כאחת ומש\"ה ברמז בז\"ה בגימט' תריסר סגי ולכן הרא\"ש אע\"פ שכתב בין מלפניו בין מלאחריו בין מצדדין דורש ג\"כ בזה גימטריא י\"ב ועוד כתב שלפניו כתוב באוהל מועד דאפי' כמלא עיניו אסור ואפי' עוסק בק\"ש וב\"י הביאו וגם בש\"ע לכן לפניו אינו בכלל עיין בד\"מ שתירץ כן בשם ר' שכנא ז\"ל ע\"ש. ונראה לי דמוכרח הוא ג\"כ מדברי רבינו לומר כן שהרי כתב בסוף זה הסי' אסור לעבור כנגד המתפללים בתוך ארבע אמות ואם נאמר דהא דכתב כאן שאסור לישב מלפניו בתוך ארבע אמות דוקא אבל לעמוד מותר אם כן אמאי אסור לעבור לפניו ואין סברא לומר דלעבור יגרע מלעמוד. ועוד דהיתר של העברה דצדדין אתי מכ\"ש דעמידה כמ\"ש הב\"י לקמן אלא ע\"כ דאיסור ישיבה לפניו הוא כמלא עיניו כמ\"ש אבל בתוך ד\"א אפי' עמידה והעברה אסור אבל ק' לפ\"ז לא היה לרבינו להזכיר כלל כאן מלפניו כיון דאינו שוה לשאר צדדין דהן בד\"א ומלפניו הוה כמלא עיניו וי\"ל דודאי לא הזכיר רבינו מלפניו ללמדינו איסור שלו אלא ללמדינו איסור מן הצדדין וכדי שלא תקשה מנ\"ל דקרא אתא לאסור מן הצדדין דלמא לא אתי אלא דוקא לאסור מלפניו לכך כתב לפניו כלומר שיש לי לימוד לאיסור בין מלפניו ובין מן הצדדין והשתא דאתיא ליה דמן הצדדין אסור בד\"א לאחריו ג\"כ אסור בד\"א ולפניו אסור אפי' כמלא עיניו וזה דגימטריא תריסר אתי על מלאחריו ומן הצדדין ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " בק\"ש וברכותיה וכיוצא בו ב\"י דייק מלשון כיוצא בו דה\"ה שאר דברים כגון פרשת התמיד ואיזהו מקומן ולי נראה לדקדק מדסיים רבינו וכתב דעוסק בתורה אסור משמע דוקא בעוסק בתורה דליכא צד תפלה וגדולה מזו כתב אוהל מועד דלפניו אפילו עוסק בק\"ש אסור ומה שדחה ב\"י ראיית רבינו משום דלא אמרו דת\"ח אסור לעמוד בלא תורה כו' דברי ב\"י תמוהין מאוד דאם העוסק בתורה א\"צ לעמוד למה ליה לעלי לעמוד היה לו לעסוק בד\"ת ולישב ומ\"ש חזקה דת\"ח היינו הרהור בד\"ת והמהרהר חייב לעמוד גם זה אינו דהא זיל בתר טעמא דב\"י דאמר דהעוסק בד\"ת לא מחשב ככופר כיון דמתעסק במלאכת שמים. וא\"כ כיון שידוע שת\"ח אינו עומד בלא הרהור תורה וזהו ג\"כ מלאכת שמים אע\"פ שאינו נראה על פיו עסיקת התורה מכל מקום החזקה דת\"ח גורם לו שלא להחשיבו ככופר זהו סברת רבינו ונכון הוא ומה שהביא הב\"י ראייה מדברי הסמ\"ג אפשר לדחוק ולפרש מ\"ש עוסק בתורה ר\"ל ק\"ש או פרשת התמיד ומשנה דאיזהו מקומן ואף שדחוק הוא כדי לקיים דברי רבינו אליבא דכ\"ע. ומ\"ש בשם מהרי\"א שמ\"ש רבינו שיש להשיב מעלי כו' שלפי' התוס' שעלי היה יושב באמה חמישית אין ראייה כו' אין להקשות הא אכתי יש ראייה מדהוצרכה חנה להרחיקה נפשה מעלי לאמה החמישית די\"ל דחנה צנועה היתה ומילתא יתירתא עבדא כיון דקרבה נפשה ובאה בגבולו: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שיש להשיב דהא ילפינן כו' ז\"ל מהרש\"ל נ\"ל דהוא מיישב שגם עלי לא היה מחוייב לעמוד אלא עמד כדי לשמוע דיבורה ומה שהיתה מבקשת דהא עלי חשבה לשכורה ומ\"מ שמעינן ממ\"ש אני האשה וגו' דכך אמרה ליה דראוי היה לך לעמוד מאחר שאני הייתי מתפללת אף שאינך מחוייב כיון שבאתי בגבולך מ\"מ יפה עשיתי ולא בחנם ודו\"ק עכ\"ל ול\"נ דיש לומר דלאחר שעמד עלי לשמוע דיבורה אם שיכורה היא או לא והיא השיבה אשה קשת רוח אנכי וגו' והודיעתו לו שהתפללה ודאי לא פסקה מיד אלא התפללה עוד מה ואף כיון שעמד תחלה הוצרך לעמוד מכח תפילתה גם יש ראייה לזה להרא\"ש ז\"ל מדכתיב וישב קרינן דמשמע מתחלה יושב ואח\"כ עמד אע\"ג דמן הדין היה לו להיות יושב מתחלה ועד סוף והיינו כשלא היה עומד שלא הוצרך לעמוד ויהיה זה דומה קצת לדרשה שדרשו גבי אברהם והוא יושב פתח האהל כחום היום כפי מה שפירשו מ\"ו ז\"ל ודו\"ק וב\"י תירץ על מה דכתיב ועלי היה יושב דר\"ל היה יושב לשון עיכוב כמו ותשבו בקדש (ועיין מ\"ש רמ\"א בש\"ע סעיף ג' ומ\"מ מדת חסידות הוא לקום אפי' בכה\"ג עכ\"ל נראה שהוא בא לתרץ האי קושיא דעלי ותירץ דעלי משום מדת חסידות היה עומד ולא משום צד חיוב וכן תירץ מהרי\"א ז\"ל הביאו הב\"י ע\"ש) ואפשר דנקט ישיבה כדי לדרוש מה שדרשו רז\"ל יושב ישב כתיב מלמד שבאותו יום מינוהו כהן גדול עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " היה כו' וחוזר ומתפלל נראה שבא להשמיענו דחוזר למקום שפסק ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " הולך אחריו ארבע אמות שצריך שירחיק עצמו ממקום השכינה וזה לא יהיה בהרחקה אמיתית אלא לאחוריו והטעם שצריך לחזור אח\"כ למקומו הוא מפני שצריך שיהיה לו מקום לתפלה והוא מקום שהתחיל להתפלל ועיין בב\"י יותר: "
+                ],
+                [
+                    " ואומר רבון העולמים כו' ואם מים שותתין על ברכיו נתבאר לעיל בסי' ע\"ח שימתין עד שיכלו המים וחוזר ולא הצריכו שיאמר רבון העולמים כו' וכתב ה\"ר יונה הטעם מפני שגבי מים ששותתין על ברכיו איגלאי מילתא דפושע הוא מעיקרא דנצרך לנקביו היה מתחלה ולא נבדק והאי רבון העולמים לא נתקן אלא במבקש להתעטש שהוא אנוס בו והיי��ו דאמרינן גלוי וידוע לפניך חרפתינו וכלימתינו להודיע שאנוס היה ואינו יכול ליזהר ממנו ועיין בת\"ה והביאו ב\"י שכתב שכל זה מיירי כשמתפלל בביתו אבל כשמתפלל בצבור דה\"ל ביוש גדול אין צריך להרחיק כלל לאחריו וגם לא יאמר הרבון רק ממתין עד שיכלה הריח דלא נתקן האי רבון העולמים כו' אלא כשחוזר לאחוריו כו' ע\"ש. ונ\"ל דמוכרח לומר שגם רבינו אית ליה האי סברא דתרומת הדשן שהרי בסיפא גבי ביקש להתעטש כתב רבינו הולך אחריו ד\"א כו' ואומר רבון העולמים כו' ואילו ברישא גבי היה עומד בתפלה ונתעטש כו' דאיירי כשנאנס ונתעטש כבר לא אשמועינן שיאמר רבון העולמים כו' אלא ודאי דאית ליה דוקא כשהולך לאחוריו שאז נראה וידוע לכל אז צריך לומר רבון העולמים אבל כשנאנס ונתעטש דאז לא הלך לאחוריו ואינו נראה וידוע לאחרים העומדים בב\"ה אינו צריך לומר רבון העולמים והטעם דהאי רבון לא נתקן להתנצל כנגד הש\"י כי הכל גלוי וידוע לפניו לכך כשאינו ידוע לבני האדם א\"צ לאומרו אבל כשידוע לרבים דהיינו כשהולך לאחוריו אז צריך להתנצל עצמו בפני אדם העומדים שם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ועושין לו נחת רוח למעלה פירש\"י מן השמים למלאות שאלתו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ולא יפסיק בתפלתו כו' עד יטה מהדרך ולא יפסיק ק\"ק הא כתב ה\"מ וכתבתיהו לעיל סי' ס\"ה דאין חילוק בין שתיקה להפסק דיבור ובדוחק י\"ל דכאן ר\"ל דיטה מן הדרך ויתפלל דרך הלוכו ועי\"ל דלא השווה אותם ה\"מ אלא לעניין חזרה לראש או למקום שפסק מיהו לכתחלה עדיף הפסק בלא דיבור מהפסק בדיבור וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מרוב כריעות והשתחואות ז\"ל רבי' יונה פרק אין עומדין דף כ\"ה סתם השתחואות הוא פישוט ידים ורגלים וכשהאדם משתחוה בזה הענין ועקר רגליו ממקום שהיה עומד נמצא מרחיק עצמו ממקום שהיה עומד תחלה: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק וכתב רבי' יונה דוקא לא ידבר אבל יכול ללכת כדי שישליכנו מעליו שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה ולפי זה צריך ליישב למה כתב דבשוורים הבאים כנגדו פוסק מדתנן מרחיקין משור תם נ' אמות וממועד כמלא עיניו ירחיק עצמו ולא יפסיק בדבור ולמה קאמר שפוסק. ואפשר לומר דה\"ק מדצריך להרחיק משור מועד כ\"כ ש\"מ סכנה וצורך שעה יש בדבר וא\"כ אם יצטרך לסיוע כגון שלא יוכל להרחיק ממנו יכול ג\"כ להפסיק ולצעוק שיסייעו לו ועי\"ל דאף דאין צריך לצעוק מ\"מ הפסקה הוא שיאמר לחש כדאמרינן בפרק ערבי פסחים אמר רבא נזהא דתורא הן הן ופירש\"י נזהא דתורא לחש הוא שלא ינגחנו: "
+                ],
+                [
+                    " ואם ראה שור בא כנגדו פוסק וכתב הר\"ר יונה דוקא בשוורים שלהם המזיקים אבל משוורים שלנו המסורסים א\"צ לפסוק: "
+                ],
+                [
+                    " ובכל מקום שפוסק חוזר לתחלת הברכה שפסק בה כבר נתבאר בסימן ס\"ה וע\"ח ופ\"ה דאנן קיי\"ל חוזר לראש אפי' שהה כדי לגמור את כולה אא\"כ פסק מחמת אונס וב\"י הביא דברי שר מקוצי בסי' צ\"ח שכתב דכל שלא פסק מדעתו מקרי אונס ולא כמ\"ש ב\"י בשם רשב\"א בסי' זה דכל שגברא אינו נדחה אינו אונס כגון הכא שגברא הוא ראוי להתפלל שהרי נקי הוא מכל צואה אלא שנאנס מחמת שור שבא כנגדו וכיוצא בו ושם קי\"ל כשר מקוצי לכן הסכים רמ\"א עם המחבר ש\"ע למ\"ש כאן דאם פסק כדי לגמור כולה חוזר לראש מפני שזה מחשב כאונס: "
+                ],
+                [
+                    " ואינו פוסק לאמן יהא שמיה רבא כו' וכתב רבינו בסי' קכ\"ב ולאחר שיסיים י\"ח ברכות קודם אלהי נצור יכול לענות קדושה וקדיש וברכו שאלהי נצור מהתחנונים שלאחר תפלה: "
+                ],
+                [
+                    " וקדיש נראה דיש לגרוס אמן של האל הקדוש כדלעיל סי' ס\"ז דקדיש היינו אמן יהא שמיה רבא כו' דקאמר ובאמת שבס\"א אינו מילת וקדיש: "
+                ],
+                [
+                    " דכיון דשומע כעונה דילפינן מדכתיב את הדברים אשר קרא המלך יאשיה והלא שפן קראם לפני המלך אלא מכאן לשומע כעונה וכ\"כ הגאונים וכתבו התוספות בפרק מי שמתו ונהגו העולם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג וכ\"כ הר\"ן וב\"י ומהרש\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " צריך להמתין כדי הילוך ד' אמות בין א' לחבירתה עיין מ\"ש סמ\"ק והביאו ב\"י ריש סי' ק\"ח דיתפלל אשרי ביניהן ולא סגי בהמתנה כדי הילוך ד' אמות ונ\"ל דהסמ\"ק מיירי דוקא בשכח תפלת מנחה וערבית דקודם מנחה צריך להתפלל אשרי נמצא כששכח תפלת מנחה מסתמא שכח נמי אשרי לכך הואיל וצריך להשלים אשרי תו לא צריך להמתנת הילוך ד' אמות דאשרי הוה הפסק וכן כששכח ערבית שצריך להשלימו אחר תפלת י\"ח של שחרית ואחר תפלת י\"ח של שחרית צריך ג\"כ לומר אשרי קודם למנצח ואותה אשרי עולה ג\"כ במקום הילוך ד' אמות שבין תפלת שחרית ותשלומי ערבית אבל הכא מיירי ששכח שחרית שצריך להשלימו אחר תפלת מנחה וכששכח תפלת שחרית אין צריך להשלים כל התפלה רק י\"ח וסמוך לפני י\"ח של שחרית לא נתקן לומר אשרי לכך הוצרך ליתן שיעור של הילוך ד' אמות ודי לו בכך ואצ\"ל אשרי ג\"כ בינתיים ותדע שכן הוא שהרי הסמ\"ק לא הזכיר שחרית רק מנחה וערבית ש\"מ שכיון למה שכתבתי ובתשובה הארכתי בזה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " פטורים מן התפלה דכיון דפטורים מק\"ש שהוא דאורייתא מכל שכן מתפלה שהיא דרבנן: "
+                ],
+                [
+                    " ועודה עליהם חילופי נושאי המטה ומדברי הרמב\"ם יראה דה\"ה שאר מלווי המת וכ\"פ בש\"ע וב\"י הביא דברי הרמב\"ם שכ\"פ בפ' ו' מהלכות תפלה וכתב עליו ונראה שלמד כן מדתנן בפרק מי שמתו נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן את שלפני המטה ואת שלאחר המטה את שהמטה צריכה להם פטורים מן התפלה ופי' הרמב\"ם בפי' המשנה ואם לא יהיו מן המזומנים לשאת המטה ולא מן העוזרים אבל בא ללוותם בלבד הוא חייב בק\"ש והכל פטורים מן התפלה והטעם מפני טרדת הלב עכ\"ל אבל אין נראה מדברי רבינו כן שיהיו פטורים אלא נושאי המטה דוקא בין שהם לפניה או לאחריה אבל שאר המלוים חייבים ופשטא דמתניתין הכי משמע דאלו ואלו לא קאי אלא אנושאי המטה בין שהם לפניה או לאחריה שנזכרו בראש המשנה ולא אשאר מלוים שלא נזכרו ודעת הרמב\"ם דאע\"פ שהיו מנושאי המטה כיון שעכשיו אין למטה צורך בהן אין חילוק בינם לשאר מלוים עכ\"ל ב\"י וקשה לי על דבריו שכתב שדעת הרמב\"ם דמדמינן המלוין לנושאי המטה שעכשיו אין צורך בהן כדי לפטור את המלוין מן התפלה ה\"ה מדמה נושאי המטה שא\"צ בהן למלוים לחייב אותן בק\"ש וא\"כ מאי איריא דכתב הרמב\"ם בפי' המתניתין אבל אם בא ללוותם בלבד הוא חייב בק\"ש רבותא היה לו לאשמועינן דאף נושאי המטה כשאין צורך בהם חייבים בק\"ש לכן נ\"ל שהמטה צריכה להן לאו דוקא שעדיין הוא צורך בהן אלא אפילו עכשיו א\"צ בהן רק שהיו מזומנין לצורך המטה פטורים אף כי לא היו מן העוזרים וזהו שדקדק וכתב ואם לא היו מן המזומנין לשאת המטה כו' חייב בקריאת שמע דמשמע הא אם היו מן המזומנין אף שלא היו מן העוזרים פטורים וא\"כ הוא זה שכתב בסיפא במתניתין ואת שאין המטה צריכה להן חייבים אין פירושו צורך להן אע\"ג שהיו צורך בהן כבר כגון שהיו מנושאי המטה אלא שלא היה צורך בהן מעולם שלא היו מן המזומנים לשאת ולא באו כ\"א ללוות את המת וגם הוא בעצמו דקדק לכתוב ואם לא יהיו מן המזומנין כו' הורה לנו שפי' בענין זה כמ\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " אעפ\"י שחייבים בק\"ש והר\"ר יונה כתב שהטעם היותר נכון מפני שבתפלה צריך להתפלל מעומד ואינם יכולים לשהות כ\"כ אבל ק\"ש שיכולין לאומרה בעוד שמהלכים די בפסוק ראשון שלא יתעכבו בו אלא מעט וחייבין: "
+                ],
+                [
+                    " ונשים ועבדים חייבין בה פירש\"י דחייבים בתפלה דתפלה רחמי הוא ומדרבנן ותקנוהו אף לנשים ולחינוך קטנים ובש\"ע כתב הטעם מפני שהיא מ\"ע שלא הזמן גרמא מש\"ה נשים חייבין בה וכן הוא גירסת הרי\"ף בפרק מי שמתו דף י\"ד ע\"א ע\"ש וכתבו התוס' דאף במצות דרבנן שייך מ\"ע שהזמן ואין הזמן גרמא אבל גירסת רש\"י ותוספות אינה כן עיין שם דף ב' ע\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו רחיצה בט' קבין לק\"ש ע\"ל סי' פ\"ט מי שתורתו אומנתו כגון ר\"ש בן יוחאי פי' שלא עסק במלאכה כלל וכ\"כ בהדיא הרמב\"ם ז\"ל ולאפוקי מתורתו אומנתו הנזכרים סתם שפי' הרא\"ש שעוסק במלאכה כדי צרכו ואח\"כ חוזר לתלמודו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ומ\"ש ב\"י בריש הסימן בכלל דבריו ז\"ל וסובר רבינו דלדעת ר\"י ור' יוחנן בלא חידוש איירי כו' עד והכי משמע ודאי שהוא סברת ר\"י מדכתב דמסתמא לא פליג ר\"י כו' עד ומאי קושיא כו' תמוה לי מאי דיוקא הוא זה דאף דר\"י ס\"ל פשוט דבמקום שבציבור אסור לו לחזור ולהתפלל כ\"ש שביחידות אסור לו להתפלל מ\"מ איפכא לא אמרינן במקום שהציבור מותר לו להתפלל כגון ע\"י חידוש יהיה ג\"כ ליחיד מותר ע\"י חידוש דזה אינו מוכרח ובזה יש ליישב דעת הרא\"ש ורבינו ירוחם דס\"ל דבהא פליגי ר\"י ורבינו האי אבל רבינו שכתב בכלל העולה מדבריהן כו' וס\"ל שגם ר\"י ס\"ל דביחידות מותר להתפלל ע\"י חידוש וק' קושיית ב\"י מאי חידוש בהבאת רבי' האי בפני עצמו ובודאי זה צריך יישוב ע\"ד שכתבתי בא' משני אופנים ודו\"ק. מ\"ש רבינו לא פליג אדרב יהודה דאמר פוסק אפי' באמצע ברכה גם לא פליג אהא דאמר רב יהודה אם יכול לחדש בה דבר כו' תוס'. ומזה דייק ב\"י וגם ר\"י מודה דיכול לחזור ולהתפלל בין ביחיד בין בציבור מדהוצרך לאוקמיה בספק ולא בחידוש משום דלא פליג אדרב יהודה ולא חילק דרב יהודה איירי בציבור ורבי יוחנן ביחיד וכ\"כ רבינו בהדיא בכלל העולה לד\"ה יכול לחזור ולהתפלל ע\"י חידוש ומש\"ה תמה ב\"י טובא על רבינו ועל הרא\"ש ועל רבינו ירוחם שכתבו פי' ר\"י ופי' רב האי כאילו הם מחולקים בדין וזה אינו שהרי דעת ר\"י הוא כדעת רב האי לענין דינא ואין חילוק ביניהם אלא לענין הפירוש ואין דרך רבינו להתעסק אלא במאי דנפקא לן לענין דינא לא במאי דנפקא לן בפירוש השמועה ועוד שלא היה לו להפסיק בין פירוש ר\"י לפירוש רב האי בפירוש הרי\"ף ועוד הרבה בקושיות ולענד\"נ דלק\"מ דדין גדול יש נפקותא ביניהן דלדעת ר\"י דמפרש הסוגיא דאמר ר' יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כו' מיירי בספק התפלל אבל בודאי התפלל אסור לו להתפלל א\"כ מיירי באדם שאינו יודע לחדש בתפלתו שום דבר דאל\"כ ודאי לא פליג אר\"י אמר שמואל דאם התפלל ונכנס לבה\"כ ומצא ציבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר יתפלל כו' וכמ\"ש התוס' אלא ודאי מיירי הסוגיא במי שאינו יכול לחדש בתפלתו אבל אם היה יכול לחדש לא היה צריך לפסוק אלא היה גומר תפלתו ע\"י חידוש ואפשר דזה פשוט לר\"י טפי שיגמור ע\"י חידוש ממה שיתחיל ע\"י חידוש וכדמשמע לישנא דצריכותא דקאמר אי אשמועינן הא דאמר שמואל דאם לא יכול לחדש לא יתפלל משום דלא אתחיל בה מש\"ה לא יתחיל אבל התם דאתחיל אימא לא יפסוק צריכא וממילא נמי ע\"י חידוש מסתבר טפי דיגמור ממה שיתחיל וכן נמי משמע מדרב יהודה בתרייתא דקאמר אם יכול לחדש בה דבר כו' דמשמע שהוא ספק אם יכול לחדש בה ושעד הנה בסוגיא לא דברו בשום חידוש אבל רב האי דפי' להא דר' יוחנן הלוואי שיתפלל כל היום מיירי ע\"י חידוש אע\"ג דלא הוזכר בדבריו דמיירי ע\"י חידוש ש\"מ שס\"ל שמסתמא מיירי ע\"י חידוש וא\"כ לפי פי' נמי הא דקאמר רב יודא א\"ש היה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק אפילו באמצע ברכה דמיירי אפילו אם יכול לחדש בה דבר אפ\"ה יפסוק כיון שמעיקרא התחיל אדעתא דחובה וכמ\"ש ר' יונה טעמיה וכמ\"ש ג\"כ ב\"י וכתב דאין הלכה כרשב\"א דס\"ל דיכול לגמור ע\"י חידוש או בתורת נדבה. א\"כ איכא נמי נ\"מ טובא בין פי' ר\"י לפי' רב האי ומש\"ה כתבו רבינו תדע שכתב רבינו כן שהרי אח\"כ כשכתב נמצא העולה בידינו מדברי כולם מי ששכח שהתפלל והתחיל להתפלל ונזכר באמצע שהתפלל פוסק אפילו באמצע ברכה ואם יודע לחדש בה דבר מתחיל לכתחלה פעם אחרת כו' וק' דהכי הל\"ל פוסק אפילו באמצע הברכה ואפי' אם יודע לחדש בה דבר ואם עדיין לא התחיל ויודע לחדש יתחיל אפילו לכתחלה. אלא ש\"מ דמשום דהאי דינא אינו אליבא דכ\"ע דלפי' ר\"י אדרבה אם התחיל אדעתא דחובה ונזכר שכבר התפלל ויודע לחדש בה דבר אין צריך לפסוק מש\"ה לא רצה רבינו לכותבו בכלל העולה בידינו מדברי כולם ובזה יתיישבו כל הקושיות שהתעורר ב\"י כי מה שהקשה דה\"ל להביא גם פירש\"י כי ודאי אינו רוצה להביא מאי דלא נ\"מ לענין דינא ומה שהקשה עוד דכשכתב רבינו הכלל העולה דאם אינו יודע לחדש דבר וגם ברי לו שהתפלל ורוצה להתפלל אדעתא דנדבה לרב האי אין לו להתפלל נדבה הל\"ל לרב האי ולר\"י אין לו להתפלל בלא חידוש משום דסוגיא דר\"י קאי דקאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום דלרב האי פי' דוקא ע\"י חידוש ובלא חידוש לא יתחיל ולרי\"ף יתחיל אדעתא דנדבה אבל לפי ר\"י מה שיתחיל ע\"י חידוש זה אינו שכיח ולא שייך למימר עליו הלוואי שיתפלל אדם כל היום מש\"ה לא נקט ר\"י ודו\"ק להיותה נכון ליישב דלר\"י אינו מוכרע ויכול להיות דמודה להרי\"ף דמתפלל אדם תפלת נדבה בל' נדבה אף אם התפלל כבר ודאי ובספק התפלל אינו צריך לומר בפי' שמתפלל על שם נדבה וא\"ל א\"כ למה מוקי דברי ר\"י בספק התפלל ולא מוקי לה אפילו בודאי התפלל כל היום בתורת נדבה קאמר כמו שמוקי לה הרי\"ף די\"ל משום דס\"ל כיון דר' יוחנן אדרבי אלעזר קאי ור\"א איירי בספק בלא נדבה ודאי ר' יוחנן ג\"כ מיירי בהכי וכן תירץ ב\"י לשיטתו דלהכי לא מוקי ר\"י דר' יוחנן מיירי שמתפלל ע\"י חידוש משא\"כ רב האי אי הוה ס\"ל דמתפלל בנדבה בלא חידוש ה\"ל לאוקמי דברי ר' יוחנן כן מאי אית לן למימר דלא רצה לאוקמי הכי אלא דומיא דר\"א ז\"א דהא רב האי מפרש דברי ר' יוחנן דמיירי ע\"י חידוש ור\"א בלא חידוש מיירי והשתא א\"ש שרבינו לקמן בהכלל העולה כתב ולרב האי אין להתפלל נדבה למה לא כתב בשם ר\"י כן אלא ודאי משום דלדברי ר\"י אין הכרע מזה ומ\"מ כתב ג\"כ לדעת הרי\"ף שהוא כ\"כ בהדיא משא\"כ ר\"י דיכול להיות דס\"ל דאסור להתפלל נדבה. ועיין מ\"ש ב\"י ז\"ל ורבינו א\"א לומר שהוא מפ' דברי הר��\"ף כפי' הר\"י דא\"כ כו' עד שהרי להר\"י מתפלל אפי' בלא חידוש צ\"ע הא ע\"כ ל' דרבינו איירי כאן באינו רוצה להתפלל בתורת נדבה. דהא אם רוצה להתפלל בתורת נדבה כתב אח\"כ בחלוקה בפני עצמו ובמ\"ש אח\"כ ישוב כתב קצת דרך זה אבל אם היה דעתו לזה לא ה\"ל לקצר ע\"ש. ומהר\"ל כתב דאפשר דאיכא בינייהו אם יכול להתפלל כל מה שירצה ע\"י חידוש לדעת ר\"י דמפרש דברי ר' יוחנן בספק התפלל לא יתפלל ע\"י חידוש אם כבר התפלל בודאי רק אם מצא ציבור שמתפללים אז יכול להתפלל עמהן ע\"י חידוש וכפשטא דמילתא דרב יודא א\"ש. אבל לדעת רב האי שמפרש מילתא דרבי יוחנן דאמר הלוואי שיתפלל אדם כל היום דר\"ל ע\"י חידוש אפי' ודאי התפלל יכול להתפלל כל מה שירצה ע\"י חידוש. ומ\"ש ואין חילוק בין אם מצא ציבור או לאו לעולם אל יתפלל יש לדקדק דהל\"ל לעולם ישתדל להתפלל ע\"י חידוש וזה עיקר הרבותא דבא להשמיענו שיתפלל וי\"ל דבא להשמיענו דל\"ש בין ציבור ליחיד אלא נקט ציבור לרבותא דאף בציבור לא יתפלל בלא חידוש: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יודע לחדש דבר מתחיל כו' אף שידע שהתפלל כבר מ\"ש נמצא הכלל העולה כו' עד פוסק אפילו באמצע הברכה ואם יודע לחדש בה דבר מתחיל לכתחלה ר\"ל פוסק אפילו יודע לחדש אלא שאם יודע לחדש לאחר שפוסק מתחיל לכתחלה וה\"ה נמי אם לא התחיל שניה מתחיל לכתחלה אף שכבר התפלל אם יודע לחדש ועיין מ\"ש בפרישה בישוב דב\"י בע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א ז\"ל כתב לא ברירא לי שפיר פירושא דהאי מילתא ר\"ל משאם לא יכול לחדש בה דבר עכ\"ל ר\"ל הנ\"ל. אבל אדעתא דחובה פי' לשם תפלת שחרית או מנחה או ערבית שהם חובה (עיין בב\"י שכתב ז\"ל והר\"י והרא\"ש כתבו שרב האי סובר שיכול להתפלל תפלת מוסף נדבה נ\"ל דר\"ל ע\"י חידוש דאל\"כ קשה הא רב האי אוסר שאר תפלות להתפלל נדבה כמ\"ש ב\"י ורבינו בשמו). כתב ב\"י ולזה נראה שנתכוין הראב\"ד במה שכתב בהשגות שמצינו קרבן נדבה בציבור והוא עולה הבאה מן המותר שהוא קיץ המזבח אלא שלא היתה מצויה ע\"כ כלו' שלא היתה מצויה לפי שלא היה המזבח בטל שיצטרך להקריב קיץ אלא לעתים רחוקות ואותן ומים בטילים לגבי שאר ימים ורבינו הגדול מהרי\"א תירץ בע\"א שמאחר שלא היו מקריבין אותן קרבנות כדי להקריב קרבן נדבה אלא כדי שלא יהיה המזבח בטל לא חשיב מקריבין קרבן נדבה: "
+                ],
+                [
+                    " חוץ מן המוסף כתב הר\"ר יונה והרא\"ש שיש מקשין עליו שאע\"פ שאינו מתנדב קרבן מוסף מ\"מ מקריב עולות שהן מקרבן מוסף כמו יחיד שאין מקריב תמיד אלא מתנדב עולה כמו התמיד שהיה עולה ומתרצים מפני שעיר החטאת שבמוסף שאינו בא בתורת נדבה מיהו ק' ממוסף של שבת שאין בו שעיר ואמאי קאמר על כל מוסף סתם וי\"ל שאע\"פ שיכול להביא קרבנות של מוסף שבת בתורת נדבה מ\"מ אינו יכול להביאם בשבת דהא קי\"ל דנדרים ונדבות אין קריבין בשבת ולפי תירוץ זה אפילו תפלת יוצר אין לו להתפלל נדבה בשבת לפי שאין שום קרבן נדבה קרב בשבת עכ\"ל ולפ\"ז יש לתמוה על רבינו שכתב לרי\"ף יכול להתפלל חוץ מן המוסף וי\"א שגם בשבת אין להתפלל נדבה כו' שנראה שמה שאין מתפללין נדבה בשבת הוא סברא בפני עצמו ואינו אלא מה שפי' בדעת הרי\"ף וכבר תמה עליו רבינו הגדול מהרי\"א וכתב שאין לשונו מיחוור וכתב ב\"י ואפשר שטעם רבינו דמש\"ה אין מתפללין תפלת מוסף שבת נדבה כיון דבכל המוספין אית בהו שעיר ומש\"ה אין מתפללין אותן נדבה ולא ראו להוציא תפלת מוסף דשבת משאר תפלת מוספין ומטעם זה בשאר תפלות שאין מוספין כיון דבכל ימות השנה מתפלל אותה נדבה לפי שיכולים להביא בהם קרבן נדבה גם בשבתות וי\"ט שאין מביאין בהם קרבן נדבה מתפללין בהם תפלות אלו בתורת נדבה שלא ראו חכמים להוציא שבת וי\"ט מכלל שאר ימות השנה בדבר שאין בו איסור אלא דוגמא בעלמא: "
+                ],
+                [
+                    " וז\"ל הילכך אני אומר כו' ר\"ל הילכך כיון דלרב האי אסור להתפלל נדבה כ\"א ע\"י חידוש לכן יש להחמיר לנהוג כוותיה: "
+                ],
+                [
+                    " וגם ר\"ל אפילו לדעת הרי\"ף דמתיר אינו מתיר אלא למי שהוא זהיר וזריז כו' והיינו דוקא בלא חידוש אבל על ידי חידוש אינו בכלל למה לי רוב זבחיכם דאין זה רוב אלא מפני דבר הצריך לו והנתחדש הוא מתפלל וק\"ל. כך היה נלענ\"ד לפרש לכאורה. אבל שוב ראיתי דכתב רבינו לקמן ס\"ס רל\"ד בשם תשובת הרא\"ש כמו כאן ושם לא נזכר רב האי ומשמע שם דאפילו בחידוש אסור להתפלל אם לא שיוכל לכוין ובלא חידוש עכ\"פ אסור ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " טעה כו' מתפלל מנחה שתים ואשרי ביניהן סמ\"ק ועיין מ\"ש לעיל סי' ק\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " הראשונה מנחה כו' ואם הפך לא יצא ידי תפלה שהיא תשלומין וצריך לחזור ולהתפלל אותה אחר תפלה של עכשיו ע\"ל סי' פ\"ט דכתבתי דברי תשובת רשב\"א דכתב דאין לה תשלומין אלא בשעה שעוסק תחלה ומתפלל אותה תפלה שבזמנה דאז מקובלת לפני השי\"ת ג\"כ התשלומין שטעה בה. ולפ\"ז נ\"ל דכמו שלא יקיים תפלת התשלומין כן לא יאחר אותה להתפלל אחר זמן כגון אם מתפלל תפלת מנחה בזמנה לא יאחר אלא שיעור הילוך ד\"א או אמירת אשרי בנתיים ויתפלל מיד שנית לתשלומי שחרית וכן באינך תפלות והשתא נתיישב קצת טעם השואל להריב\"ש דס\"ד דאפילו אמירת אשרי בנתיים הוה הפסק ע\"ש והארכתי בתשובה בס\"ד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " טעה ולא התפלל תפלה של ערבית פי' לא זו אלו אלא אפי' טעה בערבית שהיא רשות "
+                ],
+                [
+                    " ר\"ל כל זמן שלא עבר היום דיוקו מדהתחיל בה\"ג בתפלת ערבית. ומ\"ש וכ\"כ הרמב\"ם דיוקו מה שכתב לבסוף וכן בשאר תפלות והא דמתחיל ונקט טעה ולא התפלל שחרית ר\"ל אפילו שחרית דהוה תפלת חובה אפ\"ה אין לה תשלומין משום דעבר זמנה הוא ולאפוקי אם היה מתחיל בערבית ה\"א הטעם משום דתפלת ערבית רשות ולא משום דעבר זמנה הוא ואח\"כ קאמר בשאר תפלות לאשמועינן דל\"ת דוקא שחרית משום דעבר יומו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל הרשב\"ם כתב וכן דעת התוס' והרא\"ש והר\"ר יונה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אין לה תשלומין ומ\"מ נכון להתפלל נדבה ולחדש בה דבר ב\"י ע\"ש בשם הר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " טעה בתפלת מוסף אין לה תשלומין דהיאך יקרא את הקרבנות וכבר עבר זמן מוסף וגם לא תקנו שבע ברכות של מוסף אלא משום ונשלמה פרים שפתינו ומזה ודאי עבר זמנו בטל הקרבן אבל שאר תפלות דרחמי נינהו והלוואי שיתפלל אדם כל היום כו' ואין כאן עבר זמן בתפלה אחת וכ\"כ הר\"ר יונה (פי' צריכין ב' טעמים אהדדי דכיון דמוסף לא נתקן אלא משום ונשלמה פרים שפתינו וזמנו כבר עבר) ולא דמי לשאר תפלות דעקרן משום רחמי נתקן משא\"כ בזה מש\"ה אין לה תשלומין: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם הזיד ולא התפלל כו' מיהו יתפלל נדבה עיין בב\"י שכתב דאפילו בלא חידוש מתפלל נדבה ור\"ל אפילו לרא\"ש ורבינו האי דבסי' ק\"ז מודים בזה ואף שבשכח ב' תפלות אין תשלומין לראשונות כתב ר\"�� דיתפלל עוד א' נדבה ודוקא ע\"י חידוש חילק ב\"י דשאני הכא דאם היה שוגג היה לתפלה זו תשלומין השתא נמי דמזיד הוא נהי דתשלומין אין לה מיהו נדבה יתפלל אפילו בלא חידוש משא\"כ בשכח ב' תפלות דלא מצינו צד תשלומים לתפלה אחר זמן ב' תפלות ועיין בתשובה שהארכתי והוכחתי מת\"ה דגם בזה צריך חידוש ע\"ש. מיהו יש לצדדה ולדחות הראיה וכמ\"ש שם וז\"ל ב\"י כתב האגור דבכה\"ג אם שכח ולא התפלל ערבית ושחרית דמתפלל במנחה ג' מתפלל של מנחה ואח\"כ של שחרית ואח\"כ של ערבית עכ\"ל וצ\"ע מאי חידש לנו ב\"י בזה בשם האגור והלא גם רבינו כ\"כ בהדיא לדעת בה\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"א שאין צריך מאחר שהתפלל תפלה שלימה אף שלא כדינא ס\"ס התפלל י\"ח ולא אמרו לשלם אלא היכא דלא התפלל כבר וא\"צ לחדש בה דבר ועיין בס\"ס רצ\"ב שכתב רבינו ל' הרא\"ש בטעם דכיון שמתפלל אותה מספק אין לך חידוש גדול מזה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הנכנס כו' קודם שיגיע ש\"ץ לקדושה יתפלל כתב המרדכי בפ' מי שמתו דלא יתחיל להתפלל אא\"כ יודע שיכול לגמור עד שלא יגיע ש\"ץ ליהא שמיה רבא דלא גרע מקדושה ומודים עיין בב\"י שכתב שבירושלמי איתא שגם לא יתחיל אם לא יוכל לענות אמן דהאל הקדוש ודשומע תפלה והרי\"ף והרא\"ש הביאו לירושלמי זה בפרק מי שמתו ועכ\"ז לא פסקו רבינו ונ\"ל הטעם כיון דחזינן דבגמרא דידן לא הזקיקוהו אלא שיוכל לענות קדושה ומודים אבל בת\"ה סי' י\"א פוסק כירושלמי עכ\"ל (ועיין בת\"ה סי' י\"א דכתב תיקון דיוצא י\"ח ואין צריך לענות) ובסי' ס\"ו כתב רבינו דעת הסמ\"ק בדעת הירושלמי דצריך להפסיק בק\"ש בשביל עניית אמן הנ\"ל ושם כתב ב\"י דבתלמודא דידן לא נזכרו אמנים הללו ומש\"ה השמיטוהו הפוסקים עכ\"ל. וק\"ל הלא לא השמיטוהו הפוסקים דהרי\"ף והרא\"ש כתבוהו בסימן ס\"ו לענין ההפסקה דק\"ש וה\"ה לענין התחלה דתפלה דתימה לומר דרבינו לא יפסוק כירושלמי הואיל והרי\"ף והרא\"ש הביאוהו וכ\"ש הם עצמן: "
+                ],
+                [
+                    " ואם נכנס אחר קדושה צ\"ע למה צריך למנקט אחר קדושה דלכאורה נראה דה\"ה נכנס קודם קדושה שצריך לשער בעצמו אם יוכל לגמור קודם מודים ודוחק לומר דלא מיבעיא קאמר לא מיבעיא אם נכנס קודם קדושה דאז אידחי תפלתו וצריך להמתין בשביל עניית קדושה וכיון דאידחי פשיטא דאידחי ג\"כ בשביל שחייב מודים אלא אפילו נכנס אחר קדושה דאז ה\"א כיון דרמיא עליה להתפלל ולהודות לה' מיד יתפלל ולכשיגיע מודים דש\"ץ ליחשב כאונס וישחה באמצע הברכה קמ\"ל לפי שצריך לומר קדושה עם הציבור פי' דאסור לומר קדושה ביחיד כ\"א בעשרה והא דלא יהיב טעמא משום דנראה ככופר ר\"ל דע\"כ לאו מוכרח הוא האי טעמא דהא רב הונא דאמר דאין רשאי להתחיל אם לא יוכל לגמור עד שיאמר מודים ס\"ל דרשאי להתחיל אף אם לא יוכל לגמור קודם קדושה משום דס\"ל דיחיד אומר קדושה ולא חש למיהוי ככופר והטעם דלא שייך כפירה כי אם בהשתחואה אבל לא לגבי קדושה ואפשר נמי דיכול לקפוץ ולהגביה רגליו עמהן ולהראות נפשו כאילו מקבל מלכות שמים דקדושה עמהן מה שאין כן בשחייה דאסור בראש: "
+                ],
+                [
+                    " באמצעה ישחה עמהן וכתב ר\"י והוא שלא יאמר שום דבר אלא ישחה בלבד: "
+                ],
+                [
+                    " אם הוצרך להתפלל כו' מכח שהשעה עוברת או שצריך לסמוך גאולה לתפלה אבל לכתחלה לא יתחיל עד אחר שאמר קדושה והאל הקדוש: "
+                ],
+                [
+                    " ואין בזה הפסק ל\"מ אם התפלות שוות אלא אפילו אם תפלת יחיד יוצר ותפלת ציבור מוסף כן הוא בתשובת הגאונים וכתב רמ\"א אבל אם התפלל וכשהגיע לקדושה היה הציבור אומרים קדושה דסדרא אינו עונה קדוש עמהן שאין סדר הקדושות שוין וכ\"פ רשב\"א עיין בב\"י שכתב דלא יפסיק עבור כתר ובד\"מ ובש\"ע דכתב היינו נעריצך וס\"ל להרמ\"א דלית פלוגתא בזה דגם הרשב\"א מודה דיאמר נעריצך דמוסף כשיגיע היחיד לקדוש דתפלת שחרית ודלא כב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " והתועים בדעתך ישפטו. פי' העוברים על דבריך ישפטו כנגד צדקה ומשפט רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך לאומרה מעומד ואע\"ג דאמרינן לקמן גבי השכים לצאת לדרך רשב\"א אומר בין כך ובין כך קורא ק\"ש ומתפלל ולא חייש לתפלת י\"ח מעומד היינו טעמא כיון שהוא י\"ח ברכות ואם היה צריך להתעכב בהם יהא לבו טרוד מחמת העיכוב ולא יכול לכוין אבל הביננו אין בה אריכת דברים כ\"כ ויכול לכוין מעומד אשר\"י בפרק תפלת השחר וצ\"ע דהא פליגי אבוה דשמואל ולוי בהא דהוי מקדמי ומצלי מעמוד השחר וס\"ל דמעומד עדיף כמ\"ש רבינו לעיל סוף סי' פ\"ט והרא\"ש פסק כוותייהו וא\"כ כאן לק\"מ ודוחק לומר שהרא\"ש ס\"ל שהאי דין דהביננו קאי אפילו לרשב\"א ונראה דע\"כ ל\"פ אלא בשעה שהוא יוצא בהשכמה ויש לו פנאי להתפלל אם יתפלל תפלה מעומד ולא יסמוך גאולה לתפלה או טפי עדיף למיסמך גאולה לתפלה ולא יעמוד אבל כ\"ע מודו דאם אירע שצריך להקדים לדרך או שהקדים וסבר שיהיה לו פנאי לעמוד בדרך ואח\"כ קרה לו דחק שלא היה לו פנאי בזה כ\"ע מודים דיתפלל כשהוא מהלך כרשב\"א ולכך פריך הרא\"ש דגם בהביננו דלא התירו להתפלל כ\"א בשעת הדחק למה הצריכוהו לעמוד ותדע שכן הוא מדפריך במאי קמיפלגי ומשני דת\"ק סבר דתפלה מעומד עדיף ש\"מ דס\"ל דעמידה עדיף טפי מבמהלך אבל במהלך מיהא נמי שפיר דמי דאל\"כ היה לו לומר דת\"ק סבר דצריך תפלה מעומד וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " חוץ מבימות הגשמים כו' שא\"א לכללה כשאומר ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר דאתי לאיטרודי וז\"ל ב\"י כלומר לטעות בדברים קצרים שבקל אדם יכול לדלג ב' או ג' תיבות או להוסיף אותם עכ\"ל ולענ\"ד נראה דר\"ל דיאמר השאלה שלא במקומה וזהו טעות דיקדימה או יאחרה מלאומרה בברכת ברך עלינו: "
+                ],
+                [
+                    " וחוץ מבמ\"ש בגמרא פריך ונכללה מכלל הביננו ה' אלהינו המבדיל בין קודש לחול דהא בתחלת התפלה לא מיטריד ויכול לכוין יותר מבאמצע התפלה ואסיקנא בקשיא וכתב הרשב\"א אע\"ג דסלקא בקושיא לא אידחי' כיון דלא סליק בתיובתא והר\"י נתן טעם מפני שהיה נראה שהבדלה היא ברכה בפני עצמה ואינה ברכה בפני עצמה אלא דינה לכוללה בברכת אתה חונן עכ\"ל וק\"ק למה לא אמר זה הטעם ג\"כ בשאלה והיה נראה דדוקא בהבדלה שאינו ענין לברכת אתה חונן היה נחשב לברכה בפני עצמה משא\"כ ותן טל ומטר שהוא מעין ודשננו בנאות ארצך. אך ק\"ק דא\"כ הוא היה לתלמודא לומר תירוץ זה ומדלא אמרה ודאי לא ס\"ל לתלמודא האי סברא למיחש ואפשר לומר שהמתרץ כשהשיב לו מתחלה דילמא אתי לאיטרודי היה כוונתו לומר שמא יטרד פעם אחר ויחשבו לברכה בפני עצמו ולא כסברת ר' יונה ולא היה חושש שיטרד וידלג אך שהמקשן סליק אדעתיה שהשיב לו טרדות של דילוג והתרצן הואיל וידע האי שינוייא לרוב פשיטותו בעיניו לא חש להשיב על אתקפתא בתרייתא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת משמע לכאורה שצ\"ל גם אתה חונן כשאומר אתה חוננתנו ואומרים באמצע אתה חוננתנו וכ\"פ ר\"י וב\"י הביאו וצ\"ע שר' מנחם כ' שטעות לומר אתה חוננתנו ואתה חונן ובעל הסדר המנהגים הביאו ועיין בסי' רצ\"ד בב\"י שמשמע גם כן לאומרו ומיהו בכאן אין ראייה דמ\"ש דצ\"ל הבדלה אינו ר\"ל נוסח אתה חוננתנו אלא ר\"ל ותבדילנו ה' אלהינו בין קודש לחול ועוד מ\"ש בחונן הדעת אינו ר\"ל התחלת הברכה אלא סוף חתימת הברכה שמסיים חונן הדעת וק\"ל. וכ\"כ לקמן סי' רצ\"ד בשם ב\"י ורמ\"א ומ\"ו ז\"ל וע\"ש דלא כרמ\"י דפסק שם לומר תרווייהו והוכחתי שם דלא דק: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם כו' עד ואפשר שחושב פועלים. כשעת הדחק עיין מ\"ש בדרישה שוב מצאתי כתוב בשם מהרל\"ח שישב זה. ז\"ל שאילו מהגמרא ה\"א מאי מעין י\"ח דקאמר מעין כל ברכה וברכה כדפי' רבא לדברי ר' דוסא ואע\"ג דקי\"ל כשמואל דפי' מעין י\"ח דר' דוסא ר\"ל הביננו הא כיון דמצינו דלייט אביי אמאן דאמר הביננו הכי קי\"ל אם לא בשעת הדחק כשהוא בדרך וא\"כ ה\"א פועלים שאומרים כן תדיר מעין י\"ח ודאי ר\"ל מעין כל ברכה מש\"ה מייתי דברי הרמב\"'ם דכתב בהדיא דר\"ל הביננו ואפ\"ה מותר ומש\"ה מסיק רבינו דצ\"ל דמחשב לפועלים כשעת הדחק עכ\"ל ותירוץ זה דוחק בעיני שיהיה האי מעין י\"ח שלא כמעין י\"ח דר' דוסא דא\"כ לא ה\"ל לגמרי לסתום אלא לפרש ועוד שאר קושיות שעוררתי ע\"ז מלקמן סי' קצ\"א לא נתיישבו לכן מחוורתא כדפירשתי בדרישה ועיין מ\"ש עוד מזה לקמן בסי' קצ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' אם ינוח בעיר באמצע היום כ\"כ כלבו בסי' פ\"ז בשם התוס' וכתב עוד אבל אם דעתו ללון בעיר ואח\"כ נמלך ויצא ממנה לעבור ממנה חוצה לה או לשוב לביתו צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת עכ\"ל משמע דמכ\"ש אם לן בדרך באושפיזא בלילה שצריך לחזור ולאומרה ביום: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"ל אותה אחר שהחזיק בדרך גם הר\"מ שהיה סומכה ליהי רצון היינו כשהיה מתפלל בדרך וזהו שכתב רבינו כשהיה יוצא מהר\"ם לדרך בבוקר ומשמע לי מתוך דברי רבינו שגם מהר\"ם ס\"ל שא\"צ להיות פותחת בברוך מטעם שכתב רבינו לפני זה ומ\"מ כשהיה יוצא לדרך היה סומכה דהכי עדיף טפי וזהו דומה לברכת אלהי נשמה דלעיל דאף שכתב רבינו דאינה צריכה להתחיל בברוך כמ\"ש בסי' ו' ומ\"מ חזר לכתוב בס\"ס מ\"ז בשם הרא\"ש דהמשכים קודם עלות השחר יברך ענט\"י ואשר יצר ואלהי נשמה וה\"ט כיון דיכול לסמוך לברכה הכי עדיף טפי וכמ\"ש לעיל דכוותיה וממילא כשלא יצא לדרך בבוקר היה אומר כן בלא סמיכת ברכה ומשמע נמי לכאורה דמה\"ט סומכה לברכת גומל חסדים שהיא ברכה כוללת כל החסדים ומעין הצלת הדרך נמי היא אבל מל' הכלבו והביאו הב\"י שכתב ז\"ל שאלו אל הר\"מ ז\"ל למה תפלת הדרך חותמת בברוך ואינה פותחת בברוך והשיב שהוא סומך אותה לעולם לא' מן הברכות הפותחת בברכה כגון לא' מאותן ברכות דאשר נתן לשכוי בינה עכ\"ל ומשמע מכאן דברכת גומל חסדים לאו דוקא וגם מדאמר לעולם היה סומך לכאורה נראה דה\"ה אם היה יוצא באמצע היום היה סומכה לאחרת כגון ברכת אשר יצר דהטלת צרכיו לאחר שהחזיק בדרך או שאכל פרי ובירך אחריו וסמך תפלת הדרך לאותה ברכה דמ\"ש סמיכה לנותן לשכוי בינה או לברכה אחרונה דפרי או אשר יצר וכדומה לזה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וישמחו בי חבירי פירש\"י הרי שתים רעות שאגרום להם עונש ע\"י אבל שמעתי פי' אחר וישמחו כו' מילתא באנפי נפשיה היא תגרום שאומר דבר טוב והגון עד שישמחו בי חברי על טוב שכלי: "
+                ],
+                [
+                    " אני עמל והם עמלים כו' כתב הר\"ר יונה וא\"ת למה הוצרך לחזור זה והלא הוא בכלל מ\"ש תחלה אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. וי\"ל שהוא דבר בפני עצמו ור\"ל כשאני רואה שעוברים הימים הזמנים אני מרגיש בעצמי שאני רץ בכל יום להתקרב למיתה מפני זה אני מכין צידה לדרך כדי שאזכה לחיי העוה\"ב אבל הם אינם מרגישים במיתתם כלל ואינם מכינים צידה לדרכם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אינו ניזוק כל אותו היום עיין בסי' נ\"ח ושם נתבאר דהא דאינו ניזוק כל אותו היום היינו כשקורא ק\"ש מעט קודם הנץ החמה כדי שיסיים אותה עם ברכותיה כוותיקין עם הנץ החמה ויסמוך לה התפלה מיד עם הנץ החמה וכתב ר' יונה דהטעם מתוך שהזכיר הגאולה איך פדה אותנו מבית עבדים ויתפלל מיד ודאי יכוין בה בכל לבבו כעבד קמיה מריה ויקבל תפלתו ואפי' לה\"ט אפשר דבעינן כוונת גברא כראוי וגם כוונת השעה דהיינו סמוך לנץ החמה: "
+                ],
+                [
+                    " וסמיך ליה יענך יי' וגו' ותימה מאי צריך לסמיכת יענך יי' וגו' שהוא במזמור אחר וגם קרא דלמנצח מפסיק בינתיים תיפוק ליה מהאי קרא גופיה דכתיב יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך דהיינו תפלה כדאיתא בברכות בפ\"ק דף ט' וע\"ק מניין דיענך יי' תפלה היא הא אינו אלא ברכה בעלמא ונראה בעיני דעיקר חיובא מהאי סמיכה דיענך וגו' משום שהבטיח דוד ע\"ה שיהא ניצול כל היום מצרה כדאיתא בפ\"ק דברכות דף ט' וזולת האי קרא אין ראייה לחייבו בסמיכה וק\"ל עיין מ\"ש בה' ק\"ש פי' לדבריו ומה\"ט פסק הא\"ז דבשבת א\"צ משום דעיקר חיובא משום כדי שינצל מכל צרה ושבת לאו יום צרה אבל אנו לא נוהגין כן וגם שאר פוסקים לא חילקו עכ\"ל מהרש\"ל. ואני עיינתי בפ\"ק דברכות שמביא ראיה משם ולא מצאתי כדבריו ולא יכולתי לעמוד על סוף דעתו ונ\"ל דבלא\"ה ל\"ק מידי דליכא למילף מידי מהאי קרא דיהיו לרצון וגו' דא\"כ היה לו להקדים בקרא לשון גאולה ואח\"כ לכתוב תפלה גם כל העניין המזמור שלפני הפסוק דיהיו לרצון לא מיירי בתפלה כ\"א בשבח והודאה ע\"ש במזמור השמים מספרים כבוד אל וכו' רק שבסוף המזמור כתיב שגיאות מי יבין מנסתרות נקני גם מזדים חשוך עבדך ואין זה כדאי להיות שם תפלה עליו וע\"ש בגמרא דקאמר דהאי דקאמר יהיו לרצון אמרי פי נוכל לפרש אמרי שכבר אמר וגם נוכל לפרש אמרי פי שיאמר אח\"כ שיהיו לרצון התפלל שיהיה לרצון אמאי דסמיך לו אח\"כ שיהיה יענך יי' ביום צרה כו' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כיון דתקנוהו רבנן בתפלה כו' וכתב הר\"ר יונה פי' זה הפסוק דבוק עם הפסוק שאחריו שאומר כי לא תחפוץ זבח ואתנה וגו' ואמר אותו דוד כשהתפלל על חטא בת שבע שחטא במזיד ועל המזיד אין מביאין קרבן וע\"כ היה מתפלל לבורא תסייעני שאוכל לכוין בתפלתי ולספר מהללך כדי שתהא תפלתי מקובלת שכיון שלא תחפוץ זבח על המזיד תהיה תפלתי כפרה במקום קרבן ועכשיו ג\"כ שאין לנו ב\"ה ואין אנחנו מקריבים אנו אומרים על אותו ענין שתהא תפלתנו מקובלת לרצון במקום זבח וקרבן מפני שנתקן על ענין התפלה אמרו דכתפלה אריכתא דמיא עכ\"ל ונראה מדבריו שיש לגרוס כתפלה אריכתא דמיא וכן גירסת הספרים שלנו ורבינו שכתב כגאולה אריכתא לא דק ונראה טעות זה נמשך ממ\"ש שם בגמרא נמי על השכיבנו למה אומרים אותו הא בעינן תפלה סמוך לברכת גואל ישראל שלפניה ומסיק כיון דתקינהו רבנן כגאולה אריכתא דמיא והתם שייך לומר כגאולה משום דהשכיבנו שייכא לגאולה כמ\"ש לקמן בסי' רל\"ו ועיין בגמרא שהקשה למה אומרים פסוק דיהיו לרצון אמרי פי בתר תפלה ולא קמי תפלה הא גם אלהבא משמע ומשני משום דדוד במזמור י\"ט אמרה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל במוסף ומנחה אומרים כו' אבל בערבית לא מפני שגם בערבית מצוה לסמוך גאולה לתפלה וכן כתב הכלבו בשם הר\"מ וכן משמע מדברי התוס' בפ\"ק דברכות: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " תקנו י\"ח ברכות על הסדר כתב בשבולי הלקט מצאתי אגדה מאי על הסדר זה סדר עולם שכך מצינו י\"ח ברכות של תפלה מעולם היו מתוקנות זו אחר זו כיון שבאו אנשי כנסת הגדולה כללום ותקנום כסדרם כשניצל אברהם מאור כשדים פתחו מלאכי השרת ואמרו מגן אברהם כשנעקד יצחק אמרו מחיה המתים כשבא יעקב ופגע בשערי רחמים והקדיש שמו של הקב\"ה אמרו האל הקדוש כו' וכן מפורש כל י\"ח ברכות ע\"ש וב\"י הביאו והנה מ\"ש שמעולם היו מתוקנות זו אחר זו אינו ר\"ל שהיו מסודרים זא\"ז כמו שעכשיו אלא ר\"ל זא\"ז שלא נתקנו בפעם א' כי אם זמן אחר זמן דבימי אברהם פתחו מלאכי השרת ואמרו מגן אברהם כנגדן באו אנשי כנסת הגדולה ותקנו נוסח מגן אברהם. ובימי יצחק אמרו מה\"ש מחיה המתים כנגדן תיקנו הנוסח מחיה המתים וכן כולם על מה שנעשה מעולם זמן אחר זמן באו המה ותקנו נגד אותן הנסים הי\"ח ברכות זא\"ז גם באותו המדרש איתא דהמעשים שנעשו מימי עולם לא נעשו זא\"ז באופן סדר הברכות של שמונה עשרה שהרי איתא במדרש בימי גאולת מצרים אמרו מ\"ה ברוך גואל ישראל וכשנתרפא אברהם אמרו רופא חולים ובימי יצחק מברך השנים ובימי יעקב ויוסף מקבץ נדחי ישראל וא\"כ מן הראוי לסדר הברכות לפי סדר זמניהן שאמרו ואנשי כנסת הגדולה סדרוהו בסדר אחר ע\"פ כוונתן כדאיתא בגמרא וכמ\"ש רבינו וז\"ש שתקנוה על הסדר וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הבו ליי' בני אלים ופירש\"י הזכירו לפניו את אילי הארץ הבו ליי' כבוד שמו וסיפא דקרא בהדרת קודש: "
+                ],
+                [
+                    " זה שאומרים אלהי אברהם כו' עיין ברא\"ם פ' לך לך וז\"ל הרא\"ם ונ\"ל שכך פירושו משום דאין הקב\"ה מייחד שמו על היחיד אלא על האומה אלהי ישראל אלהי העברים אלהי העמים. לפיכך פירשו ואעשך לגוי גדול שחשב כאומה עד שאייחד שמי עליך שיאמרו אלהי אברהם (פי' דיעשה לאברהם עצמו בלא זרעו לגוי גדול זה א\"א אלא שייחד שמו עליו) ומפני שפי' ברכה תוספת טובה פירשו ואברכך תו שהוסיף לו הקב\"ה על הטובה הנזכרת שאף בנו יזכה בה שיאמרו אלהי יצחק ומפני שואגדלה שמך מורה על תוס' גדולה על התוס' הקודם אמרו שאף בן בנו יזכה שיאמרו אלהי יעקב ומשום דלא ה\"ל למכתב והיה ברכה שכבר כתב ואברכך פירשו והיה ברכה שיחתמו בך מגן אברהם: "
+                ],
+                [
+                    " ואע\"פ שאין מלכות בפתיחה כו' אבל הא דאין מלכות בשאר ברכות י\"ח מהא ל\"ק דקי\"ל ברכה הסמוכה לחבירתה א\"צ מלכות כמ\"ש בסי' קי\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " אבל באמצעיתן יכול לשחות מהרי\"א ז\"ל הקשה שבסי' ק\"ט כתב שלא יתחיל להתפלל אפי' שיוכל לשחות כשיגיע ש\"ץ למודים ר\"ל באמצע הברכה אם לא שיהיה מכוין בתפלתו שיגיע לאחד מן הברכות ששוחין בסופן אבל באמצעיתן לא אם לא יהיה מצד ההכרח שהוא צריך לסמוך גאולה לתפלה ובכאן נראה שאומר שיכול לשחות באמצע בכל ענין שירצה ותירץ דלפיכך י\"ל שזה דוקא כשהוא שוחה בתפלה מראש ועד סוף יש לו רשות לשחות אבל שישחה באמצע ברכה לתכלית מה זה אין לו לעשות עכ\"ל וב\"י תירץ דמפשט ל' ר��ינו משמע דבכל גוונא יכול לשחות באמצע ברכה אלא י\"ל דהתם טעמא משום דחיישינן דשמא לא יכול לצמצם שיהא באמצע ברכה כשיגיע ש\"ץ למודים אלא יהיה בתחלת ברכה שאין שוחין בה או בסופה וכשהוא מכוין להגיע למודים או לאחת מהברכות ששוחין בהן אע\"פ שלא יכול לצמצם אם יהיה באמצע ברכה ישחה ושפיר דמי דכיון כו' חששא רחוקה הוא לחוש שמא לא יגיע למקום ששוחין וגם לא יהיה באמצע ברכה אלא יהיה בתחלה או בסוף שאין שוחין בה ורמ\"א תירץ בד\"א וז\"ל דאע\"ג דמותר לו לשחות באמצע הברכה מ\"מ הואיל ואינו מחוייב שם לשחות ישכח בתפלתו ולא ישחה עמהן אבל כשיגיע למקום שמחויב לשחות ישחה עמהן מצד חיוב תפלתו עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " פירש\"י שיכרע עד כו' פי' ר' יונה דברי רש\"י צריך לשחות שחבירו העומד כנגדו לא יוכל לראות כנגד לבו אלא שיעור איסר: "
+                ],
+                [
+                    " שאז רואה איסר שמונח כו' פי' איסר המונח בארץ כנגד לבו ולא שיחצה קומתו לשני חלקים ויכוף את עצמו: "
+                ],
+                [
+                    " אי לאו דאמרן משה פי' באורייתא: "
+                ],
+                [
+                    " מי שריחם על קן ציפור כו' שעושה מצות המקום רחמניות ואינם אלא גזירת המלך שהוא קיים לעולם ובע\"י פי' בפ' בחוקותי פסוק וזכרתי להם ברית ראשונים וגו' כתב דר\"ל למען שמו המחולל בגוים כמ\"ש ביחזקאל וז\"ש וזכרתי להם ברית ראשונים ר\"ל הברית שהועיל לראשונים דור המדבר שהתפלל משה עליהם למה יאמרו וגו' ומבלתי יכולת וגו'. ומ\"ש בדברי הרמב\"ם שאין כח באדם להגיע עד סוף שבחו צ\"ע דמשמע בהדיא שאין בו אלא משום האי טעמא אבל אין בו איסור גדול ובספר המורה פנ\"ט הביאו ב\"י משמע דהוה כמגדף עיין שם: "
+                ],
+                [
+                    " דורשי רשומות פירש\"י רשומי מקראות: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וסימניה מפת\"ח מטר פרנסה תחייה חיה כו' אע\"ג דלא הוזכר בנוסח ברכה זו חיה י\"א הטעם שיכוין למ\"ש מתיר אסורים שהוא כמו חיה שהולד והאם היו אסורים ומטעם זה תקנו לומר בברכת המילה הודו לה' כי טוב וגו' משום דחנן ד' צריכין להודות ואחד מהן מי שיצא מבית האסורין והולד ואם כיון שהן כמי שיצאו מבית האסורים תקנו לומר זה הפסוק ועוד כ\"כ דאין דעת רבינו לומר שיהיו נזכרים כל הד' עניינים בזה הברכה רק שנוסח הברכה יוסד במנין נ\"א התיבות כנגד הפסוקים שנזכרו בו ד' מפתחות שיש בהן ג\"כ מנין נ\"א תיבות וראיה לזה ממ\"ש בסמוך ומזכיר בה גבורות גשמים כו' עד וטעמא משום כו' וק' פשיטא דמזכירין בה ומאי צריך טעם לזה כיון דבעבורה הוסדה ג\"כ ברכה זו אלא ודאי כמ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ומזכירין בה גבורות גשמים מפרש בגמ' משום שהגשמים יורדים בגבורה ומשום שנוסח הברכה מתחלת בלשון גבורה דהיינו אתה גבור תקנו להזכיר בה ענין שנזכר בלשון גבורה: "
+                ],
+                [
+                    " כדתנן ר' יהודה אומר כו' פי' אותו שמתפלל מוסף מזכיר כו' הטעם שמתחילין ומסיימין במוסף מבואר בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " עד שיכריז ש\"ץ משיב הרוח ומוריד הגשם או מוריד הטל הב\"י הבין בדברי רבינו שר\"ל שיחיד לא יזכיר בשמיני עצרת מוריד הגשם עד שיכריז הש\"ץ קודם הגשם וכן בפסח לא יזכיר היחיד מוריד הטל עד שיכריז הש\"ץ ולכן כתב שפי' הירושלמי שלא כדברי רבי' שכתב בשם הראב\"ד דלפי הירושלמי במוריד הטל אם רצה יחיד להזכיר קודם הצבור מזכיר ואין בכך כלום. ולעד\"נ שרבינו לא א��ירי כלל בהזכרת טל אלא בהזכרת גשם וה\"פ שהיחיד אסור להזכיר בשמיני עצרת עד שיכריז הש\"ץ אבל לאחר ההזכרת הש\"ץ מזכיר הן שהכריז הש\"ץ גשם או שהכריז טל כשהיה לו להכריז גשם מותר ליחיד להזכיר גשם וכמ\"ש רבינו בסמוך דאם מזכיר מוריד טל במקום מוריד הגשם יצא וכ\"ש לענין ההכרזת הש\"ץ: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ אבי העזרי שאסור ליחיד להקדים תפלתו לתפלת צבור כו' כשאינו מתפלל בצבור איצטריך לאשמועינן דאילו בצבור בכל ימות השנה נמי אסור להקדים תפלתו לתפלת צבור כמו שנתבאר בסי' צ\"ו. ב\"י. ומיהו אינו מוכרע דרבינו אתא לאשמועינן כאן דאף שהוא חולה או אנוס אפ\"ה אסור להקדים ההכרזה: "
+                ],
+                [
+                    " בין בלחש היינו עם הציבור וכן מפרש במרדכי: "
+                ],
+                [
+                    " בין בקול רם היינו להכרזה אבל אין לפרש החזרת התפלה דא\"כ קשה פשיטא מהא דכתב אח\"כ שאם בא לב\"ה והקהל כבר התפללו יכול להזכיר כו' דהרי גם כאן כבר התפללו קודם שמחזיר הש\"ץ תפלתו אלא ודאי כדפי' ומה שנקט עד שיאמר הש\"ץ היינו שבימיהם הש\"ץ היה המכריז: "
+                ],
+                [
+                    " תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר נ\"ל פי' דהרישא איירי בימות החורף שאז חייב להזכיר גשם וה\"א דיהיה ג\"כ חייב להזכיר טל ורוחות לכך אשמועינן דלא חייבו חכמים כו' והסיפא דקתני ואם בא להזכיר מזכיר איירי דוקא בימות החמה דאי בימות החורף קשה מאי קמ\"ל דהא איצטריך לאשמועינן ברישא דלא יהיה חייב להזכיר בימות החורף ש\"מ דפשוט ליה לתנא דרשות בידו להזכיר טל. וזהו שמסיק רבינו וכתב ז\"ל הילכך אם אמר וכו' ולא כפי' ר\"ן והביאו ב\"י ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם הזכיר טל וכו' ז\"ל ב\"י ותמיה לי כיון דתנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר היאך הזכרת הטל עולה במקום מה שחייב להזכיר גשם וצ\"ל שכיון שהגבורות אין אנו שואלין אלא מזכירין לשבח להקב\"ה נהי דלכתחלה צריך לשבחו שהוא מוריד הגשם שהוא דבר הנעצר וצריך להתפלל עליו ומ\"מ בדיעבד אם שבחו בטל אע\"פ שמתוך שאינו נעצר אין צריך להתפלל עליו מאחר ששבח מיהא בדבר שהוא צורך העולם אין מחזירין אבל כשלא שבח לא בטל ולא במטר מחזירין אותו: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב אבי העזרי שאין צריך לחזור לראש הברכה כו' היינו כשלא סיים כל הברכה והתחיל באחרת אבל כשהתחיל באחרת היה חייב לחזור לראש הברכה. ז\"ל ב\"י מ\"ש רבינו וכתב א\"א כו' דמשמע דלא פליג הרא\"ש על אבי העזרי אינו מדוקדק ושיעורו וא\"א ז\"ל כתב שהרי חולק הוא על אבי העזרי כמו שנתבאר אלא שאין דרכו של רבינו לדקדק בכך דוק ותשכח בטור זה סימן תרמ\"ג והרמב\"ם כתב והל\"ל כתב הרמב\"ם ובסי' תרצ\"א כתב רבינו תם כתב כיון שנקראת ספר והל\"ל כתב ר\"ת ובסי' תרצ\"ב וב\"ה כתב כיון שברכה אחרונה כו' וה\"ל כתב ב\"ה וכאלה רבות עמו: "
+                ],
+                [
+                    " בגמרא דידן בתפלת השחר גרסינן כו' כלומר זהו הגירסא ולאפוקי מגרסאות אחרות בתלמוד דידן שמביא הב\"י ע\"ש הנכונה בתלמוד אליבא דידן ולפי אותן גרסות ל\"פ תלמודא דידן אירושל' ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " כתב אה\"ע אם שכח להזכיר עד שסיים מחיה המתים ונזכר קודם שהתחיל כו' כתב הב\"י שרבינו להתחיל בברכה שלאחריה קרי סיים דכ\"ז כו' ולא פי' כן לעיל בדברי הרא\"ש שכתב הא דאמרינן לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו היינו כשסיים כו' י\"ל דלעיל לא היה שם גוף ��דין רק בא לפרש דברי אה\"ע שלא תאמר כי לא אמר מוריד הגשם בימות הגשמים יהיה דומה לדין של אחריו דהיינו אמר מוריד הגשם בימות החמה דמיירי אפי' באמצע ברכה לכך אתא לאשמועינן דמדלא איירי אלא בסיים כל הברכות דבזה איירי עכ\"פ. לאפוקי הכא עיקר הדין הוא דאתא לאשמועינן לכך צריך לכתוב הפי': "
+                ],
+                [
+                    " וכן בשבתות וי\"ט כו' מצאתי כתוב ולמה לא תקנו ברכה בפני עצמה במקום שנזכר כמו בהמ\"ז שאם שכח קובע ברכה א' של שבת אומר הר\"מ מפני שהיה הפסק אם יברך ולא דמי לב\"ה דהתם כבר סיים הברכה דהטוב והמטיב ביבנה תקנוה ע\"כ. עוד י\"ל דהזכרה בבהמ\"ז שאני דמאחר דסמוך להזכרה הוא חותם בברכת הארץ כשצריך לאומרה אחר סיום הברכה צריך לחתום בה ג\"כ בשבתות וי\"ט אבל הזכרה דתפלה מאחר שאינו חותם סמוך לה בברכ' גם כשמזכיר אחר שסיים ברכת תחיית המתים אינו חותם בברכה ב\"י. ומהרש\"ל כתב דאין להביא ראייה מב\"ה דשאני התם שכבר סיים בהמ\"ז אבל כל מקום שהוא הפסק צריך לחזר לראש והאריך ע\"ש בהגהות: "
+                ],
+                [
+                    " אבל פתח הטוב והמטיב כו' פי' בשבת וי\"ט ולא בר\"ח וע\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " הילכך עד ל' יום כו' זהו דוקא בהזכרה דאומרה אפילו בשבתות ור\"ח אבל בשאלה צריך יותר מל' כי בשבתות אין מתפללין ברכות אמצעיות: "
+                ],
+                [
+                    " דמסתמא לא הזכיר ונראה דאיירי למנהג אשכנז שאין מזכירין בימות החמה לא גשם ולא טל לכך צ\"ל שהרי לא הזכיר אפילו טל ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " כנגד ל' יום אע\"ג דאיכא נמי תפלת מוסף של שבת מ\"מ הרי כבר נתבאר לעיל בסי' ק\"ח דאין תשלומין לתפלת מוסף. והואיל וסתמא קתני מכאן ואילך מה שצריך מזכיר משמע אפילו אם שכח מוסף ואע\"ג דזמן תפלת מוסף כל היום וא\"כ אי מזכיר שלא אמרו בשעת מנחה עדיין זמנו לאומרו עד הלילה וא\"כ מ\"ש מתפלת שחרית אם שכחו בזמן ב' תפלות דג\"כ אין לה תשלומין כמו שמסיק לעיל בסי' ק\"ח בשם הראב\"ד והרמב\"ם. וי\"ל דמ\"מ תפלת שחרית כיון שזמנה מוגבל עד ד' שעות על היום דוקא ולא יותר רמי אנפשיה זמנה ואי לפעמים שכח או נאנס ולא התפלל עדיין יש לו תשלומין במנחה ושוב מיעוטא דמיעוטא ששכח להתפלל גם במנחה ובטלו ברוב משא\"כ במוסף שזמנה כל היום נמצא שאין לה תשלומין כלל אפילו בתפלה ראשונה שאחר זמנה ושכיח הוא שישכח זמן תפלה חדא וק\"ל. וי\"א דאתיא כר\"א ב\"ע בפ\"ד דברכות דאמר אין מתפללין מוסף אלא בחבר עיר אבל ק' לדידן דמתפללין מוסף אפילו ביחיד וכן ודאי היה נוהג מהר\"ם איך יצא בזה וצריך לדחוק ולתרץ ולומר דהירושלמי דתלה טעמא בל' יום דהוה חזקה וס\"ל דאפי' למ\"ד דס\"ל דאין מתפללין מוסף אלא בחבר עיר סגי בל' יום וממילא סגי בצ' פעמים וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והדבר תלוי בהרגל לשונו כו' כתב ר\"ד אבודרהם הטעם של הר\"ף משום דשאני גשם שהדבר תלוי בהרגל לשונו ואע\"פ שהרגיל לשונו לומר מתחלה אתה גבור עד משיב הרוח לבדו בלא ברכה ראשונה דמגן לא הוי חזקת הרגל כשמתחיל להתפלל בסדר ברכת מגן ואח\"כ אתה גבור ומהרי\"א ז\"ל כתב שטעמו של הר\"ף משום דלא דמי דהתם שהוא לטבע רע שזה השור הוא נגחן הנה כשיעשה הנגיחות בקירוב מורה שהוטבע בו זה בקנין משא\"כ אילו היה עושה אותם בהרחקה שיש לנו לומר בכל אחד מהן מקרה הוא אבל כאן הדבר תלוי בהרגל לשונו והלשון אינו מורגל כ\"כ כשיעשה ד\"א בקרוב והרא\"ש נוטה לסברת הר\"מ ונראה כדבריו שהרגל הלשון אינו אל�� מצד הטבע המורגל באדם והרי הוא כמו שור שנגח עכ\"ל ועיין מה שכתבתי בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואלו שלשה ברכות חשובות כאחת כיון שכולן שבח הן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ושב ורפא לו אין ללמוד מכאן סמיכה לרפואה שזה איירי ברפואת הנפש: "
+                ],
+                [
+                    " נמצא שבעה אוירים ושבעה רקיעים כו' הרי ט\"ו ז\"ל ב\"י כלומר ששבעה רקיעים יש ביניהן ו' אוירים ומן הארץ עד רקיע תחתון אויר א' ומרקיע עליון עד כסא כבוד אויר א' הרי ט\"ו בין אוירים ורקיע מהארץ עד כסא הכבוד. ומ\"ש שמן הארץ עד וכו' אין הכוונה לומר שיש שום רמז בשיעור ת\"ק שנה אלא היינו לומר שט\"ו מרחקים אלו שוים זה כזה: "
+                ],
+                [
+                    " מתוך שאנו עתידים ליגאל בשביעית אע\"ג דהאי גאולה לאו גאולה דגלות היא אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד דהא ברכת קבוץ ובנין ירושלים וצמח דוד יש לו כל אחד ברכה בפני עצמו לבד מגאולה זו אפ\"ה כיון דשם גאולה עליה קבעוה בשביעית: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וכ\"ז אותיות בפסוק כי חיים הם למוצאיהם וכנגד כ\"ז אותיות שבתורה וכמ\"ש בברכת שנים עשר: "
+                ],
+                [
+                    " והר\"ר יונה כתב כו' אז אין לשנות כו' אף שאמרה דרך תפלה ולאפוקי מרמ\"א שמתיר בכה\"ג: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואמר רבי אלכסנדרי כנגד מפקיעי שערים דכתיב שבור זרוע רשע ופירש\"י שבור זרוע רשע אלו המייקרים את התבואה ומפקיעין את השער וממאי דבמפקיעי שערים כתיב דכתיב בההיא פרשתא יארוב במסתר כאריה בסוכו יארוב לחטוף עני וכי הלסטים אורבים את העני והלא את העשיר הוא אורב אלא במפקיעי שערים הכתוב מדבר שרוב דעתם לעניים הוא וקא בעי דוד רחמי עליה דמילתא ואמר שבור זרוע רשע ותן שובע בעולם ובכך זרוע שבור ורע תדרוש רשעו בל תמצא וזה שהיה בדעתו להיות רשע כשתדרוש רשעו לא תמצא עולה שלא הספיק לעשותה: "
+                ],
+                [
+                    " ובאשכנז אין משנין בה כלל ז\"ל ב\"י נראה דתרתי קאמר דבאשכנז אין משנין בנוסחה מימות החמה לימות הגשמים ולא כמנהג ספרד שבימות החמה אומרים ברכנו ובימות הגשמים ברך עלינו ועוד שבאשכנז אין שואלין בימות החמה לא טל ולא מטר ובספרד נוהגין לשאול טל בימות החמה ומייתי ראייה לקמייתא שאין משנין מברך עלינו לברכנו מלישנא דגמרא דאמר שאלה בברכת השנים אלמא אין שינוי אחר בה אלא שמזכירין בה שאלה עכ\"ל. ולאפוקי ממנהג ספרד שראיתי בסידוריהם שברך עלינו יש נוסח אחר מברכנו כו' ונראה דהב\"י הוצרך לפרש כן דלספרדים יש להם נוסח אחר דהיינו ברכנו דאל\"כ קשה על מ\"ש רבינו דבאשכנז אין משנין כו' אדרבה באשכנז יותר משנין מבספרד שבאשכנז אין אומרים בימות החמה טל נמצא דמוסיפין ומשנין בימות הגשמים ואומרים טל ומטר ובספרד שאומרים טל גם בימות החמה נמצא דאין מוסיפין אלא מטר בימות הגשמים אלא ודאי דלספרד יש להן נוסח אחר דהיינו ברכנו וזהו משונה יותר מברך עלינו: "
+                ],
+                [
+                    " דתנן בג' מרחשון פי' קאי אמ\"ש ומתחילין ס' יום כו' והא דמביא דתנן בג' במרחשון הביאו משום תמיהת הרא\"ש דמייתי בתר הכי ומ\"מ נוכל ליישב ג\"כ לישנא דתנן דקאמר דר\"ל טעם למה אמרינן דיום התקופה בכלל וקאמר דתנן כו' ור\"ל שהרי במתניתין תניא בג' ימים כו' רק שבני גולה מונין ס' לתקופה ואיבעיא לן יום ס' כלפני ס' כו' ואסיקנא כלאחר ס' והיינו משום שדי לנו בהרחקה זו מבני א\"י וממעטינן בכל מאי דנוכל לפרש לקיים מ\"ש ובגולה עד ס' כדי שלא לרחוק יותר מדאי מבני א\"י וה\"ה דמה\"ט אמרינן נמי דיום התקופה הוא בכלל ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " מ\"מ דבר שתלוי בארץ פי' ביבישת הארץ או לחות וב\"י פי' התלוי בארצות:  "
+                ],
+                [
+                    " ושואלין עד תפלת מוסף של י\"ט כו' ז\"ל ב\"י הל' אינו מדוקדק וה\"ל כאילו אמר ושואלין עד תפלת מנחה של ערב י\"ט הראשון של פסח ול\"נ דה\"פ כגון שטעה והתחיל ג\"כ ברכה של ברך עלינו שהדין שצריך לגמור כל אותה ברכה א\"כ כה\"ג מצינו ששואל ג\"כ בי\"ט ושבת והא דפ\"ק דתענית דפריך ארב יהודה דאמר העובר לפני התיבה בי\"ט הראשון של פסח הא' מזכיר והאחרון אינו מזכיר ומי א\"ר יהודה הכי והאר\"י עד מתי שואלין את הגשמים עד שיעבור הפסח כו' עד רב יוסף אמר עד שיעבור הפסח עד שיעביר הש\"ץ האי היורד בי\"ט ראשון של פסח א\"ל אביי שאלה בי\"ט הא' מי איתא כו' ומאי מקשה הא מצינו שאלה ע\"ד שכתבתי י\"ל דשם קאי אש\"ץ ולעולם לא יבא לידי טעות בזה עד שיתחיל בציבור בי\"ט ברך עלינו דדרך הציבור להזכירו מיד שמתחיל תפלת החול בקול רם משא\"כ ביחיד שמתפלל בלחש דלפעמים טועה וגומר אפי' כל תפלות החול כיון דליתא מאן דמדכר יתיה וק\"ל. ובד\"מ יישב בד\"א וכתב ז\"ל אף כי דברי ב\"י אמתים מ\"מ נראה לומר שכיון הטור למה שנהגו שבמוסף י\"ט הראשון של פסח מתפללין על הטל ונראה טעם המנהג מאחר שפוסקים אז מלומר עוד טל ומטר ואנו מבקשים טל לבד אנו מתפללין ומבקשים טל כמו שמנהג בני ספרד לשאול טל כל ימות החמה ומאחר שאין אנו מתפללין תפלת הטל עד מוסף א\"כ השאלה נמשכת עד אותו התפלה שאז אנו פוסקים מלשאול טל ומטר ולכן אמר רבינו ששואלין עד תפלת מוסף כו' עכ\"ל. ועל האי שינויא קשה דהטור תלה שאלה בהזכרה דכתב ושואלים עד תפלת מוסף של י\"ט של פסח כל זמן שמזכירין גשמים וכבר כתב רבינו לעיל בסי' קי\"ד שפוסקים מלומר הזכרת גשמים בתפלת מוסף ומשמע לרבינו שפוסקים גם אז מלשאול ולפי האי שינוייא לא ה\"ל לפסוק עד תפלת מנחה. ועוד דהא אין לומר דבא ליתן טעם למה אז מתפללין טל קאמר דהא כתב ושואלים עד תפלת מוסף ומשמע דגם לפני זה שואלין: "
+                ],
+                [
+                    " אם עקר רגליו כו' חוזר לראש לא עקר רגליו כו' ונראה דאם הזכירו קודם שהתחיל ברכת רצה שאומר ותן טל ומטר ומתחיל רצה כדלעיל כנזכר קודם שהתחיל ברכת תקע בשופר בסי' קי\"ד ב\"י: ",
+                    " ואתם הרי ישראל ענפיכם כו' אלמא קיבוץ גליות בשעת ברכת השנים היא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כדכתיב ואשיבה ידי עליך וההוא קרא אגולה מיירי: "
+                ],
+                [
+                    " הא קי\"ל ברכה הסמוכה לחברתה אין בה מלכות מכאן מוכח דאפילו בחתימת הברכה צריכין להאי טעמא דמש\"ה אין בהן מלכות משום דסמוכה נינהו לריש הברכות: "
+                ],
+                [
+                    " אך שאיני רשאי לשנות מה שהורגל בפי כל כלומר מדאמרינן בגמרא בעשרת ימי התשובה אם לא אמר המלך המשפט לא יצא א\"כ ע\"כ בכל השנה לא אמרינן מלך דא\"כ מאי שני לן בין י' ימים לכל השנה דהא בכל השנה נמי אמרינן הכי ומכח זה היה לנו להוכיח שאין לאומרו בכל השנה אלא שאיני רשאי: "
+                ],
+                [
+                    " אמנם שמעתי שבפרובינצא אין אומרים המלך פי' תיבת של מלך אוהב כי בזה מיושב כמה תמיהות וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " חוץ מיו\"ד ימי התשובה שאומר המלך הקדוש כו' לפי שעכשיו יושב על המשפט כו' מזה הטעם א\"ש לומר המלך המשפט אבל לשנות ולומר המלך הקדוש צריכין ליתן טעם כיון דבברכה זו לא נזכר משפט מ\"ש דאומרים בה המלך יותר משאר ברכות ונראה דה\"ט דבחתימת שאר ברכות נזכר ומתואר בה השם ע\"ש הפעולה כמו חונן הדעת הרוצה בתשובה חנון המרבה לסלוח ואינך כולהו משא\"כ בחתימת ברכה זו דלא נזכר ומתואר בה השם משום פעולה כ\"א ע\"ש רוממתו וקדושתו וכיון דהיום רוממתו ומלכותו נהוג מש\"ה מתארין אותו בשם המלכות: "
+                ],
+                [
+                    " ונשאתי ונתתי בדבר לפני א\"א הרא\"ש ז\"ל וקיבל דברי אאידך תמיה קאי דמה הפרש יש בין מלך אוהב צדקה ומשפט להמלך המשפט קאמר שקיבל הרא\"ש דבריו שיש לתמוה על כך שזה לא יישב במחזור ' ויטרי עכ\"ל ב\"י ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " שתים עשרה קללת המלשינים ז\"ל סמ\"ג בימי ר\"ג הזקן רבו המלשינים בישראל עמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחת שמתפלל בה לאבד המלשינים נמצא מנין הברכות בכל התפלה י\"ט מהרש\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אין לומר כל אויבינו ר\"ל ותמגר כל אויבינו: "
+                ],
+                [
+                    " כדכתיב מפני שיבה תקום מיירי בצדיקים דכתיב והדרת פני זקן והיינו חכם כדדרשינן בפ\"ק דקידושין זקן זה שקנה חכמה ולפי זה נ\"ל להגיה בדברי רבינו תיבת וגו' מפני שיבה תקום וגו' דהרי אסיפא דקרא קסמיך: "
+                ],
+                [
+                    " כי מנין ר\"ת של י\"ח כו' ז\"ל מורי י\"ח לאו דוקא אלא י\"ט ברכות וקורא שמונה עשרה ע\"פ מנהג הראשונים: "
+                ],
+                [
+                    " דכתיב אחר ישובו פי' אחר שישובו להקב\"ה ובקשו להקב\"ה ואת דוד מלכם ופחדו אל יי' וגו' כן הוא כתיב בהושע ג': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שואל אדם צרכיו כו' ועד בכל ברכה יכול לשאול מענינה כו' עיין מ\"ש בדרישה ודברי רבינו נראים כסותרים זה את זה דהכא משמע דוקא מענינו יכול לשאול אבל שלא מענינו לא ולקמן בסימן תקס\"ו כתב רבינו בברכת סלח לנו שואל כפי רצונו ונ\"ל לחלק דהכא מיירי ביחיד ולקמן איירי בציבור וזהו כדעת התוס' שכתבו אהא דאריב\"ל אם בא לומר אחר תפלתו יאמר ז\"ל משמע אבל באמצע תפלתו לא ומה שנוהגים עתה בתענית להאריך בפסוקי דרחמי וסליחות בברכת סלח לנו איכא למימר דציבור שאני עכ\"ל והביאו ב\"י בסי' תקס\"ו. וכאן דאיירי בתפלת יחיד כתב כדינו ולקמן דאיירי רבינו מתענית ציבור כתב כדינו ובדרישה הארכתי ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ועל הפרנסה בברכת השנים והא דכתב רבינו לעיל סי' קי\"ו בשם הרא\"ש דאפילו עיר גדולה כנינוה כיחידים דמי ומבקשים מטר בש\"ת דוקא ולא בברכת השנים שאני מטר דניחא לזה וקשה לזה ואסור לאדם שיתפלל על דבר שיזיק לאחרים משא\"כ פרנסה שמבקש שיצליח או שיעלה תבואות שדהו וכ\"כ ב\"י בסי' קי\"ז וע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ורשב\"ם פי' ודאי כו' לפי' זה הסכים הרי\"ף והתוס' וה\"ר יונה והמרדכי והרא\"ש והרשב\"א והרמב\"ם והראב\"ד ורובן של גאונים וכן הלכה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אע\"פ שאין נושאין כפיהן כו' כדי שלא לחלק בין מנחה לשאר תענית שנושאין בהן כפיהן ועיין מ\"ש ב\"י ז\"ל אך מ\"ש כ\"א במנחת תענית ובמנחת יה\"כ כו' אין נוהגין בזה בספרד כמוהו ולא בצרפת ובפרובינצא כו' וצ\"ע דמיד אחר זה בריש ע\"ב כתב ז\"ל אך בפרובינצא ובצרפת נוהגים לומר ערבית שחרית ו��נחה רצה כו' והרי דבריו במנהג פרובינצא סותרין זא\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " פירוש ברצה וקורא רצה עבודה ע\"ש שנאמר בקרבנות לרצון לפני יי': "
+                ],
+                [
+                    " שהיא במקום קרבן כו' ולפי זה ה\"פ ואשי ישראל ותפלתן תפלות ישראל שהם במקום האשים שהם הקרבנות תקבל ברצון: "
+                ],
+                [
+                    " וע\"ז תיקנו ואשי ישראל ולפ\"ז המדרש ה\"פ ואשי ישראל כלומר אנשי ישראל הנקרבים ע\"י מיכאל או יהיה מלשון אשה ריח ניחוח כלומר קרבנות ישראל דהיינו נפשותן של ישראל שהן עצמם כקרבנות ע\"י מיכאל גם תפלתן של ישראל תקבל ברצון: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"מ אותו כו' דאותם שלא היו מתחילין במנחה אלא מאשי ישראל היו מפרשים כאן כאחד מן הפירושים הראשונים דאילו לפי' זה לא יתכן להתחיל מאשי ישראל שהרי אינו תחלת דבר כל זה כתב ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " זובח תודה יכבדנני. פירש\"י אחר זביחה תן הודאה: "
+                ],
+                [
+                    " האומר מודים מודים כו' דמיחזי כשתי רשויות ואין חילוק בין יחיד לציבור וכמ\"ש רבינו בסי' ס\"א גבי האומר שמע שמע ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וירד מעשות החטאת כו' מדלא כתיב לעשות אלא מעשות: "
+                ],
+                [
+                    " אלא דעבודה והודאה חדא כו' פירש\"י אף הודאה עבודה של מקום הוא בא לפרש דאזלינן בתר קרא דלעיל זובח תודה וגו': "
+                ],
+                [
+                    " אבל יחיד אין לאומרה וכ\"כ לקמן בסי' קכ\"ז בשם בעל המנהיג ועיין מ\"ש שם וכ\"כ ב\"י ורמ\"א. אבל בכלבו ובמהרי\"ל ובמנהגים פוסקים לאומרו והארכתי בתשובה מזה והכרעתי לאומרו כל א' כשמתפללים בבה\"כ בלחש בזמן הזה שאין הכהנים עולין לדוכן בכל יום ושוב לא חלקו ואומרים גם בי\"ט בעת שעולין לדוכן ודוקא בציבור ע\"ש בנימוקו וטעמו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ולאחר שסיים י\"ח פי' ולדידן י\"ט עיין בב\"י שכתב בשם ת\"ה סי' י\"ג דהטעם דש\"ץ אינו חוזר לאחוריו אחר תפילתו שמתפלל בקול רם משום שממתין עד סוף הקדיש שלם שתקנוהו חכמים לש\"ץ אחר כל תפלה אלא שמפסיקין בקריאת ס\"ת וסדר קדושה ובכה\"ג דכולהו לסדר התפלה י\"ח הן באין עכ\"ל. מכאן משמע דאסור לש\"ץ לדבר ביני ביני כיון דהכל מעין תפלה א' היא והקדיש חוזר על כולן: "
+                ],
+                [
+                    " ויש מוסיפין לומר כו' אפשר שמ\"ש ויש מוסיפין לומר מלכנו אלהינו יחד שמך בעולמך וזהו תחלת התוספת ועוד יש בו דברים עשה למען שמך ע\"ל ימינך כו' והשתא א\"ש מ\"ש והכי איתמר בהגדה כו' ב\"י. וראייה לדבריו שהרי אח\"כ כתב רבינו ע\"פ הנוסחא דמתחיל מלכנו כו' ומזכיר בו בכל פעם בסוף ע\"ל שמך כו': "
+                ],
+                [
+                    " מידי דבעי ר\"ל מאי דצריך: "
+                ],
+                [
+                    " רשותיה בידיה דה\"א דאסור לומר תחנונים כיון שכבר סיים בג' אחרונות דמחשב ככלב ששב על קיאו וזהו מכוון למ\"ש לעיל בסי' קי\"ט בחילוק הד' ענינים שכתב ר' יונה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אלהי נצור עד צורי וגואלי ה\"ה ביה\"כ צריך לומר אלהי נצור בתר אלהי עד שלא נוצרתי וכ\"כ במנהגים שם וכן בתשב\"ץ: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ופוסע ג' פסיעות וכתב בהגהות מיימוני בפ\"ה מהלכות תפלה ברגל שמאל יפסע תחלה דאמרינן בשוחר טוב בפסוק כל עצמותי תאמרנה אמר דוד כו' עד רגל שמאל לג' פסיעות שאחר תפלה ע\"כ. וההיא דכל פינות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין אינו ענין לזה דהכא אינו פונה לשום צד ב\"י ולא כמהרי\"א שכתב דמה\"ט יפסע בשל ימין תחלה: "
+                ],
+                [
+                    " דומה לכלב שב על קיאו כתב הרב הגדול מהרי\"א ז\"ל שזה התנועה שעשה הוא תנועה משובשת ודומה בזה לכלב ששב על קיאו שהנה בשעה שהוא משליך הקיא נראה שהוא משליך אותו על צד שאין בו תועלת ואח\"כ כשחוזר ואוכלו נראה שאין הדבר כן ומגונה הוא במה שהקיא אותו. כתב בשבולי הלקט בשם הגאונים בני אדם המסיימין תפלתם קודם הציבור אין להם רשות להחזיר פניהם לציבור עד שיסיים ש\"ץ תפלתו: "
+                ],
+                [
+                    " עד דפתח ש\"ץ וש\"'ץ עצמו יש לו לחזור מיד אחר שפסע ג' פסיעות אלא ששמעתי מגדולי אשכנ\"ז שש\"ץ שלהם ממתין כדי הילוך ד' אמות רשב\"א: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שאם יש מי שאינו יודע להתפלל אבל מבין מה שש\"ץ אומר דכיון לא שייך אלא במבין ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ולא משיחין פי' היוצאים בתפלת ש\"ץ: "
+                ],
+                [
+                    " יאמר עמו נעריצך וקדושה כו' גם נוסח הברכה לדור ודור כו' מהרש\"ל. והטעם משום דחייב לענות אמן אחר ברכת האל הקדוש כמ\"ש ב\"י לעיל סי' ק\"ט. וכתב שם בשם מהרי\"א שהמתפלל עם הש\"ץ יענה עמו ג\"כ מלה במלה לדור ודור ולא יקדים עצמו ואז אסור לענות אמן אחר ברכתו כמו שש\"ץ א\"צ לענות ויהיה יוצא בזה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " היינו בספק התפלל אם לא ולטעמו אזיל הרא\"ש שכתב שם בתשובה שאין להתפלל תפלת נדבה בלא חידוש וכדברי רב האי שכתב רבינו בסי' ק\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " אבל הכא שהתפלל כבר אסור להתפלל ודוקא שאומר כל ברכה בפתיחתו וחתימתו דאל\"כ אין בו איסור אלא משום שלא יגביה קולו עם החזן ונראה כקלות ראש ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואני מאמין בזה כו' וכתב תוס' בפרק כל כתבי א\"ר חנינא אל מלך נאמן צריך להרהר בשעת עניית אמן והביאו ב\"י לעיל סי' כ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " כי אמן הוא לשון האמנת דברים בסוף מסכת נזיר ובס\"פ אלו דברים גרסינן א\"ל רב לחייא בריה וכן א\"ל רב הונא לרבה בריה חטוף ובריך למימרא דמברך עדיף והתניא גדול העונה אמן יותר מן המברך וא\"ל ר' נהוראי השמים כך היא תדע שהרי גוליירים מתגרים במלחמה וגבורים נוצחים (ופירש\"י השמים נשבע שכך הוא ותדע שהרי גוליירים ר\"ל חלשים מתגרים במלחמה תחילה ואח\"כ גבורים באים ונוצחים אף כאן העונה אמן בא לאחר המברך ומנצח לומר שהעונה אמן ישובח מהמברך ע\"כ) תנאי היא דתניא א' המברך וא' העונה אלא שממהרין למברך תחילה ע\"כ (ופירש\"י חטוף ובריך כוס של בהמ\"ז ובריך אתה אותה. תנאי היא דאיכא למ\"ד דעונה אמן משובח ואיכא מ\"ד דהמברך משובח דא' מברך וא' העונה אמן נוטלין שכר אלא שממהרין ליתן שכר למברך תחילה לכך א\"ל חטוף ובריך תחלה עכ\"ל) וכתב בעל מנורת המאור נר שלישי כלל ג' פ' כ\"א דף מ\"ב ע\"ב טעם דגדול העונה אמן דאמן עולה חשבונו צ\"א כמנין יהו\"ה אדנ\"י. ד\"א העונה אמן בכוונה על כל ברכה עושה כפול בכוונה לברכה בלבו ובהאמנה בפיו לאפוקי המברך אומרו לפעמים בלא כוונה בהיות הדבר שגור בפיו ולא בלבו עכ\"ל) עוד נ\"ל דמה\"ט גדול העונה אמן משום דאיתא במדרש רבה באלה הדברים והביאו ג\"כ במ\"מ שם א\"ר יהודה בר סימון אמן יש בה ג' דברים שבועה קבלה אמונה. שבועה דכתיב והשביע הכהן את האשה וכו' וכתיב ואמרה אמן אמן. קבלה מנין דכתיב ואמר כל העם אמן. אמונה מנין דכתיב ויען בניהו בן יהוידע את המלך ואמר אמן כן יעשה ה' עכ\"ל א\"כ כיון שבאמן נכלל כל הדברים הללו א\"כ בענייתו אמן מקבל ברכה עליו באמונה ובשבועה משא\"כ במברך וק\"ל. ועי\"ל כיון דקיי\"ל דשומע כעונה וכדלעיל סי' ק\"ד א\"כ כשעונה אמן שכרו מרובה מהמברך דהמברך אסור לענות אמן אחר ברכותיו ודומה לזה כתב הרד\"א בשם הר\"ר אברהם בן שושן והביאו ב\"י בסי' זה דמה\"ט כל המתפלל בלחש ואח\"כ שומע תפלה מהחזן ומכוין ועונה אמן אחר כל ברכה ה\"ל כאילו התפלל ג\"פ ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יענה אמן חטופה ע\"ל סימן ס\"ח מ\"ש על ובלבד שלא יחטוף בחי\"ת: "
+                ],
+                [
+                    " קטופה שאינו מחתך כו' ובערוך כי' קטופה שפוסק אמן לשנים ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שכתב חייבין הציבור כו' פי' ובתוך הציבור יש מי שהתפלל כבר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולא שמע הברכה היא אמן יתומה אבודרהם כתב די\"מ שהאומר אמן אחר זמן מרובה מסיום הברכה על דעת אותה ברכה מיקרי ג\"כ אמן יתומה: "
+                ],
+                [
+                    " תניא אין עונין לא אמן חטופה כו' נראה דכל זה מדברי רב עמרם דאל\"כ הל' כפול שכבר כתבו רבינו לעיל בסי' זה: "
+                ],
+                [
+                    " ובלבד שלא יאריך בה יותר מדאי כתב ב\"י בשם א\"ח אם יש קצת מהעונים שמאריכין יותר מדאי א\"צ המברך להמתין להם דשלא כהוגן הם עושין וקשה הלא רבינו כתב ג\"כ זה ונראה דהב\"י מביא מהא\"ח מה שלא היה משמע מדברי רבינו דה\"א דוקא בברכת המזון א\"צ להמתין אבל גבי תפלה הואיל והעונה חייב לשמוע להמברך חייב להמתין כדי שיוכל לכוין לשמוע דומיא דברכת כהנים שכתבו התוס' בפ' ואלו נאמרים והביאו הב\"י לקמן בסימן קכ\"ח ריש דף פ\"ב שהכהנים צריכין להמתין עד שיכלה מפי כל העם אע\"פ שהעונים מאריכין יותר מדאי לכך אשמועינן דבא\"ח לא משמע ליה לחלק כן ואפשר דס\"ל דלא דמי לברכת כהנים דהתם חייב לשמוע לברכת כהנים וזולת זה אינו בכלל הברכה אבל בתפלה יכול להתפלל בעצמו כמו בברכת הבוצע וכמ\"ש התוספות שם לחלק בזה בין ברכת הבוצע לברכת כהנים: "
+                ],
+                [
+                    " פי' בכל כוונתו לאפוקי שלא נפרש שיצעק קול גדול: "
+                ],
+                [
+                    " ש\"ץ אינו פוטר אלא האנוסים שאינן יכולין לבוא לב\"ה יש לדקדק למה נקט שאינן יכולין לבא כו' ולא נקט שאינן יודעין להתפלל ועיין בתשובה הארכתי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ויענו אחריו קדושה נראה מדברי רבינו שאין הציבור אומרים עם החזן נקדישך אלא שותקין ומכוונין למה שש\"ץ אומר וכשמגיע לקדוש אז יענו ואומרים קדוש וכ\"כ הרא\"ש בתשובה כלל ד' סימן י\"ט ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " כשם שמקדישים אותו כצ\"ל במ\"ם ולא שמקדישין אותו בנו\"ן וכ\"כ מהררי\"ו בחידושיו סי' ל\"ד וכתבתי זה לאפוקי ממה ששמעתי מדקדקים אומרים אותו בנו\"ן והטעם נראה שלא יראה כאילו אמר שמקדישים אותו כמו מותו חלילה כשתסמוך מ\"ם לאל\"ף וכ\"כ לעיל בסי' ס\"א ומהררי\"ו כתב לאומרו במ\"ם וז\"ל שם סי' ל\"ד נ\"ל שי\"ל מעריצים ומקדישים כולהו במ\"ם ולא בנו\"ן וראייה שכתב בא\"ח שיש להפסיק בין ממליכים ובין את ומסתמא דה\"ה בקדושה י\"ל כמו שמקדישים כו' עכ\"ל א\"ח ומדהצריך א\"ח להפסיק בין ממליכים לאת ש\"מ שס\"ל שצריכין לומר ממליכים במ\"ם וה\"ה לאינך והטעם נראה משום דבל' הקדש שייך לומר במ\"ם ולא בנו\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " ויש בו י\"ד תיבות ר\"ל עד וקרא רא\"ף: "
+                ],
+                [
+                    " ויש בו י\"ד תיבות לפי גירסת הספרים דגרסינן וכן כתוב על יד נביאך הוה י\"ד תיבות עד וקרא דמשם ואילך לא חשיב ליה דלא הוה נוסח דשבח רק לשון הפסוק אבל לפי הספרים דלא גרסינן וכן כתוב כו' הוי חשבון י\"ד תיבות עד קדוש: "
+                ],
+                [
+                    " ובני אשכנז וצרפת כו' ונושאיםגופן כתב ב\"י ז\"ל לשון רבינו אינו מכוון שנראה קצת מדבריו שבני אשכנז נושאים גופם כלפי מעלה ולא בני ספרד ואינו כן שכולם נושאים גופם כלפי מעלה ואין ביניהם אלא שאלו נותנים עיניהם למטה ואלו נותנים עיניהם למעלה ולעד\"נ דהמשך לשון לא הוה אלא ובני אשכנז נושאין עיניהן למעלה וזה הוי סיום דבריו כלומר שבזה חולקים האשכנזים על הספרדים שנותנים עיניהם למטה והם נותנין עיניהם למעלה ומה שמסיים והולך ונושאים גופם כו' לא כתבו לפלוגתא רק כדי שידמה אל הסמך שמביא אח\"כ מספר היכלות וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ונושאין גופן כו' ז\"ל שבולי הלקט מה שנוהגין העולם לנענע עצמן בקדושה מצאתי כתוב הטעם בשם רש\"י דכתיב וינועו אמות הסיפים מקול הקורא אם אבנים ועצים היו מתנועעים ומזדעזעים מאימת המלך כ\"ש אנו שאנו מכירים שיש לנו להזדעזע מאימתו ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה כו' ומסיים בהכי אין לי הנאה בעולם כו' באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי כו' בדמות יעקב ומחבקו ומנשקו ומזכיר גלותם וממהר גאולתם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " יודע לחזור למקומו אין מסלקין אבל אם דילג קללת ולמלשינים כו' וכ\"כ הרשב\"א פרק תפלת השחר: "
+                ],
+                [
+                    " מסלקין פי' לע\"ע על זמן מה שמא אפיקורסת נזרקה בו אבל אין מעבירין אותו לגמרי. וכן דעת הרמב\"ם בפ' ט\"ו מתפלה ולא כדעת רבינו יונה שס\"ל שמעבירין אותו לגמרי: "
+                ],
+                [
+                    " ירושלמי ש\"ץ שדלג ב' או ג' ברכות אין מסלקין אותו חוץ ממי שלא אמר תחיית המתים עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " תחיית המתים שמא כופר הוא ובונה ירושלים שמא אינו מאמין גבי תחיית המתים נקט ל' כופר מפני שהוא דבר חוץ לשכל כופר בו כלל לפי שהוא אי אפשר בעיניו וגבי בונה ירושלים אע\"ג שהוא קרוב לשכל אבל אינו רוצה להאמין בזה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שהעובר כו' צריך לסרב כדפי' לעיל הכא כו' אע\"פ שגם זה מפורש לעיל בסי' ס\"ג מ\"מ חזר רבינו וכתבו כאן כיון שכאן הוא עיקר מקומו של דין טעה בתפלה: "
+                ],
+                [
+                    " ובכל מקום שיחיד חוזר ש\"ץ חוזר כו' פי' כל מקום שאם טעה ביה יחיד ולא אמרו חוזר גם ש\"ץ חוזר. כגון טעה ודלג ברכה אחת או שאלת מטר וכל כיוצא בו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אם טעה כשמחזיר התפלה כו' דייק רבינו לכתוב כשמחזיר לאפוקי טעה בתפלת לחש וכמ\"ש בס\"ס זה בשם הרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " חוץ מבר\"ח שחרית כו' בס\"פ תפלת השחר תניא טעה ולא הזכיר של ר\"ח שחרית אין מחזירין אותו מפני שתפלת מוסף לפניו אמר רבי יוחנן ובציבור שנו זו היא גירסת רי\"ף ורא\"ש וכתבו דטעמא דבציבור אין מחזירין היינו מפני טורח ציבור וז\"ל ר' יונה ובציבור שנו פי' כשש\"ץ טעה אין מחזירין אותו מפני טורח הציבור כיון דתפלת המוספים לפניו שיזכיר בה מניין ר\"ח אבל יחיד בין שהיה מתפלל בביתו בין שהיה מתפלל בציבור מחזירין אותו וכתב הרא\"ש בטעה ולא הזכיר במוספין לא סמכינן אמה שהזכיר בתפלת שחרית שלפניה וכן לא ממוסף למנחה וכ\"כ הרמב\"ם פ\"י מהל' תפלה ומבואר בדברי הרמב\"ם דהיינו דוקא כשסיים תפלתו דאז איכא טירחא: "
+                ],
+                [
+                    " כתב בספר המצות על שם ה\"ג כו' עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " והכי מסתבר דמ\"ש בשבת וי\"ט מר\"ח כתב ב\"י איכא למימר דיש שינוי דבר\"ח שהוא יום עשיית מלאכה הקילו בכך מפני טורח ציבור כדי שלא יתבטלו ממלאכתן אבל בשבת וי\"ט מחזירין הילכך ודאי משמע דר\"ח דוקא קאמר עכ\"ל ולי נראה דשפיר קאמר רבינו דהא בה\"ג עצמו כתב דטעמא משום דטורח ציבור הוא וטרחת ציבור שייך כ\"כ בשבת וי\"ט כמו בר\"ח דאין הציבור נוחין באריכות התפלה יותר מדאי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן מ\"ש שגם במוסף אין מחזירין לא נהירא כו' ז\"ל ב\"י כלומר מ\"ש בסמ\"ג הנ\"ל בשם בה\"ג לא נהירא ומ\"מ אין לשון רבינו מדוקדק דמאחר דסמ\"ק נמי סבר בהא כסמ\"ג כך ה\"ל לרבינו לכתוב ומ\"ש שגם במוסף אין מחזירין כן כתב ג\"כ בסמ\"ק ולא נהירא ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ז\"ל כו' חוזר לעולם כמו היחיד פי' חוץ משחרית דראש חודש שהרי תפלת מוסף לפניו וכמ\"ש הרמב\"ם בהדיא פ\"י מה\"ת והביאו ב\"י לעיל ומיניה דייק בית יוסף דגם הרמב\"ם ס\"ל כה\"ג דדוקא בשחרית דר\"ח ומפני ביטול מלאכה אבל לא בשחרית דשבת וי\"ט. וכבר כתבתי שאינו מוכרח מיהו להאי גירסא קשה מ\"ש ויחזור לעולם שהרי עכ\"פ בשחרית דר\"ח אינו חוזר ולפי מ\"ש ב\"י גירסא אחרת מ\"ש בה\"ג וכן ש\"ץ שטעה כשמתפלל בקול רם ע\"ד זה הוא חוזר (ר\"ל כמו היחיד ומיירי בשאין תפלת מוסף לפניו) אבל אם טעה ש\"ץ כשמתפלל בלחש אני אומר שאינו חוזר אלא סומך על התפלה שמתפלל בקול רם והוא שלא טעה בג' ראשונות שאם טעה בהם לעולם חוזר כמו שהיחיד חוזר עכ\"ל ולגירסא זו אתי שפיר תיבת לעולם ור\"ל בין בלחש בין בקול רם בין מוסף לפניו או לא ולפ\"ז נמי משמע דגירסא שלפנינו דכתב ברישא שאם טעה ש\"ץ בתפלתו דבלחש אינו חוזר לאו כללא הוא שהרי לגירסא שהביא ב\"י אם טעה בג' ראשונות חוזר וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וכשיגיע ש\"ץ למודים שוחין עמו הציבור דגרסינן בירושלמי כו' א\"ל למה לא הביא ראיה מתלמודא דידן דאיתמר בפרק מי שמתו הנכנס לב\"ה ומצא ציבור מתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש\"ץ למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל וכתבו רבינו לעיל סימן ק\"ט ובסמוך סי' זה דאפשר לומר כשיגיע ש\"ץ למודים צריך לומר עמו מודים אבל ליכא למשמע מיניה דשוחין עמו לכן מביא הירושלמי: "
+                ],
+                [
+                    " ואינו משמע כן בירושלמי דאיתא כו' עיין בדרישה וטעמא שלא ישוח יותר מדאי כתב ב\"י שהוא משום דמיחזי כיוהרא שהוא שוחה יותר משאר העם ולפי טעם זה משמע דה\"ה באבות ששוחין בהן תחילה וסוף נמי אין לשחות יותר מדאי וכן משמע מתוס' פ\"ק דברכות גבי כרע כחיזרא וכ\"כ סמ\"ג וסמ\"ק והג\"מ פ\"ה וכן עיקר ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " מוקמינן לה בהודאה שבהלל כו' ז\"ל ר\"י ס\"פ אין עומדין הודאה שבהלל היינו הודו לה' כו' הודאה שבברכת המזון נודה לך וכתב ב\"י דה\"ה בכל מקום שנזכר הודאה ע\"ש שפרט קצת מהם. ועיין בב\"י שאיתא בירושלמי שיש שהאריכו במודים דרבנן והיו שוחים ואומרים עד דסיימו עם הש\"ץ ברכה ו��ודאה והיינו דוקא לפי' הראב\"ד לדברי הירושלמי אבל לאידך פירושים לדינא א\"צ לשוח אלא בהתחלת תיבות מודים דרבנן והמחמירים היו שוחין מראש ועד סוף במודים דרבנן אבל לא החמירו לסיים עם הש\"ץ ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " על שאנו מודים לך פירש\"י על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך וכתב ב\"י שהוא דבוק עם כן תחיינו ותחננו וה\"ק לפי שאנו מודים לך ונשמעים לעבודתך תחיינו ותתננו כו' ע\"ש שהביא עוד פירושים אחרים ומה שכתב שם באחרונה בשם התוספות שבערוך פי' דקא מודו ציבורא על ש\"ץ אינון סמכון כו' עד כלומר עכשיו אנו מודים לך נ\"ל דר\"ל עכשיו אנו מודים היינו התחלת נוסח דמודים דרבנן שאנו אומרים מודים לך שאתה כו' ומה שמסיים בסוף ואומרים על שאנו מודים לך ר\"ל על זאת ההודאה שאמרנו נוסף על ההודאות שאנו עונין אמן על מודים שאומר הש\"ץ ולפי' קמייתא שכתב ב\"י דקאי ארישא דמילתא ר\"ל אנו מודים לך על שאנו מודים לך על שנתת בלבנו להיות כך ועל שהחייתנו כו' ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ובירושלמי חותם בה בא\"י אל ההודאות בס\"פ כיצד מברכין גבי ברכת בורא נפשות ג\"כ בתלמודא דידן לא הזכירו בה חתימה ובירושלמי חתים בה וכתבו שם תלמידי ר' יונה שזה מטבע קצר הוא וכיון שלא כתוב בתלמוד שלנו לא נחתום בשם מספק אלא יחתום ברוך חי העולמים עכ\"ל. ויש ללמוד דה\"ה למודים דרבנן שאין חותמין בו בשם אלא יחתום ברוך אל ההודאות וכן ראוי לעשות ב\"י. ונקרא מודים דרבנן לפי שהוא תיקון הרבה חכמים. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב בעל המנהיג ברכת כהנים אסור ליחיד לאומרה גם בציבור כו' למדנו מזה כו' ומ\"מ כל הגלות כו' המשך לשונו כך פירושו מדפליגי בציבור אם יאמר אותה אם לאו ש\"מ דביחיד לכ\"ע אסור לאומרה ואח\"כ אמר שאע\"פ שבציבור פליגי מ\"מ אנו קי\"ל כאנשי מזרח וכתב הרי אסור להזכיר השם ע\"ז אמר וקורא אותה כקורא בתורה: "
+                ],
+                [
+                    " וכבר אמרנו המשולשת פי' שאמרנו יברכך יאר ישא כשם שאין אנו אומרים כה תברכו כו' רישא דקרא נקט ובכלל זה נמי אמור להם דכתיב ביה בסיפא דקרא ששינה לעשה וכמ\"ש בריש סי' שאחר זה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל רב עמרם כתב כו' ברכנו כו' עד וישם לך שלום ושמו את שמי על בני ישראל ומסיים עושה השלום כך גירסת ספרי וספרי דפוס מהר\"ף ולפ\"ז הפלוגתא מבוארת ולכן כתב רבינו אבל רב עמרם כו' ובנוסחאות שלפני ב\"י לא כתיב בהו דברי ר\"ע אלא עד שלום וכתב ב\"י שכתב רבינו דברי רב עמרם בלשון אבל לפי שהמנהיג תלה אמירת ברכת כהנים לש\"ץ במנהג אבל ר\"ע לא תלאו במנהג אלא סתם וכתב אם אין שם כהנים אומר אלהינו ואלהי אבותינו עכ\"ל ומהתימא על הב\"י שהביא לפני זה ל' הרד\"א שכתב שבסדר רב עמרם ורב סעדיה כתוב ושמו את שמי כו' ואיך כתב כאן שמדברי ר\"ע נראה שא\"א ושמו את שמי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין נשיאות כפים פחות מי' פרק קמא דמגילה דף כ\"ג ומבואר שם משום דהוי בכלל דבר שבקדושה ואין דבר שבקדושה בפחות מי': "
+                ],
+                [
+                    " ומתרגמינן כד יימרון כו' מדתרגם המתרגם כן ש\"מ הדין כן שוב מצאתי בפרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל\"ח) סוף ע\"א כתוב ז\"ל אמור להם מקרא דלהם נפקא לן שש\"ץ מזהיר אותם לברך עכ\"ל ור\"ל דלהם הוא יתור דבאמור לחוד סגי דאמור לחוד קאי שיאמר יברכך כו' ודו\"ק. והא דדריש בגמרא ריב\"ל שעובר בג' עשה והוא בכלל נראה דדרשי' קרי וכתיב דהא יש אם למסורת והנקודה הוא אמור להם והוא ציווי לכהן שיאמר אלו הברכות לישראל וזהו דרשה דריב\"ל אבל מ\"מ הכתיב לבד בלא נקודה יש לקרותו אמור במלאפו\"ם והוא מה שתרגם המתרגם כד יימרון דאמור להם יתאמר להם ולפי פשוטו של הכתוב קאי על משה שהש\"י דבר למשה שיאמר להם ויצוה להם ושמו את שמי וע\"ז קאי הר\"ר פרץ שאם אין שם אלא אחד אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבים שיי' צוה למשה שיצוה זה למצות עשה שיברכו העם יצוה לכהנים רבים לא על יחידים וע\"ז כתב רבינו ואינו נראה דלהם על אהרן ובניו קאי ר\"ל דכיון דאמור לפי הכתיב קאי על משה ופי' שיאמר כן לאהרן ובניו א\"כ אין ראיה משם דציווי זה לרבים דוקא דאפשר גם ליחיד יש ציווי ומצות עשה אפילו אם אין שם אלא א' אם לא ישא עובר בג' עשיות הנ\"ל דאע\"פ שאינו קורא ליחיד מ\"מ חייב לברך בלא קריאה אם לא שלא היה בב\"ה בשעה שמתחיל הש\"ץ וגם ר\"פ ס\"ל דאין זה תלוי בזה אלא דס\"ל מדכתיב אמור להם ל' רבים דדוקא רבים נצטוו בברכת כהנים וע\"ז כתב רבינו ולא נהירא כו'. ואע\"ג שכתב רבינו בסמוך ואם הוא אחד אין קורין לו ויליף לה בגמרא מדכתיב אמור להם לב' ולא לא' היינו לפי פירושא דתרגום שפי' הכתוב דקאי אמור על המקרא אבל לפי פשוטו שקאי על משה רבינו ואותו ציווי היה לאהרן ובניו אין ראיה לדרוש לב' ולא לא' שמשה צוה כן לכל א' ובזה נתיישב קושי' ב\"י ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " דכתיב ואברכה מברכיך אבל הא דכתיב ואני אברכם אין ראיה די\"ל דאישראל קאי שיתברכו מברכת כהנים רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " יחלוץ מנעליו ומפרש בגמרא טעמא שמא תפסק רצועה מסנדלו ויתיב למקטריה וחביריו מברכין ואתו למימר בן גרושה וחלוצה הוא ולפיכך הלך וישב לו. ולעלות לדוכן בבתי שוקים של עור ב\"י צידד לאיסור ורמ\"א כתב המנהג להקל בקצת מקומות: "
+                ],
+                [
+                    " ויטול ידיו כו' פי' אפילו אם נטל כבר שחרית ובגמרא מפרש לה מדכתיב שאו ידיכם קודש וברכו את יי' ובספר הזוהר פ' נשא כתב שצריך הלוי ליצוק המים על ידי הכהנים כדי לתוסף קדושה על קדושה שגם הלוי נקרא קדוש דכתיב וקדשת את הלוים ומצריך גם הלוי ליטול ידיו קודם וכ\"פ הש\"ע והוא כתב שאין נוהגין כן כשנוטלין ידיהן שחרית נמצא שבמקצת עושין כזוהר ובמקצת לא נהגינן כוותיה: "
+                ],
+                [
+                    " ויברך ענט\"י ופסק בש\"ע דאין לברך: "
+                ],
+                [
+                    " ליטול עד הפרק היינו מקום חיבור היד והזרוע שהוא סוף היד שזה נקרא פרק. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " נעקר ממקומו לעלות לדוכן והיינו אחר הנטילה שאז ראוים והנטילה צריכין להיות קודם רצה: "
+                ],
+                [
+                    " שוב לא יעלה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה: "
+                ],
+                [
+                    " כשעוקר רגליו כו' אומר י\"ר כו' רבינו וגם הרמב\"ם נקטו בזה לישנא דגמרא אבל בהדיא כתב רש\"י ותוס' ור\"ן דלא יאמר י\"ר זה עד שעומדין לפני התיבה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " עד שיעלו לדוכן ומסיים שם ומחזיר פניו כלפי התיבה כנ\"ל בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " ואצבעותיהם כפופים כלומר אם ירצו יהיו כפופים או ירצו יהיו פרושים: "
+                ],
+                [
+                    " ואז אם הם ב' כו' ואם הוא א' אין קורא כו' מימרא דאביי פרק אלו נאמרים מ\"ט אמר קרא אמור להם לב' ולא לא' ולאפוקי מהירושלמי ��יין בב\"י שהביאו ועיין מ\"ש לעיל בריש הסי' ובסמוך סעיף כ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " וכן היה נוהג הרב ר\"מ מרוטנבורג וכו' אומר אלהינו ואלהי אבותינו כו' כן כתבו ג\"כ הגהות מיימונית מיהא כתבו שהקשו למהר\"ם כי לא נתקן לומר אלהינו ואלהי אבותינו אלא בשעה שראויה לנשיאת כפים ואין שם נשיאת כפים והודה ואמר שחזר מאותו מנהג וכ\"כ המרדכי פ' הקורא את המגילה עומד דכי איכא נשיאת כפים מה שהכהנים אומרים יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתהא ברכה זו כו' הוא במקום מה שש\"ץ אומר ברכנו בברכה כו' כשאין נשיאת כפים ורמ\"א כתב המנהג כמהר\"ם וכבר הארכתי בזה בקונטרס שיחדתי לענין זה ולעיל סי' קכ\"א בדין אם יחיד אומר ברכת כהנים ע\"ש. ויגביה הימנית קצת למעלה מהשמאלית הג\"ה מיימוני ע\"ש ויליף לה מדכתיב וישא אהרן את ידיו ידו כתיב ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וחולקים אצבעותיהם כו' ובמרדכי כתב הטעם אמור מלא וי\"ו קח אותה וי\"ו ושים אותה בתוך כה ויהיה כוה לשון חלון הדרשנים אומרים כן ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " מן החרכים פי' ה' חרכים: "
+                ],
+                [
+                    " ובספרי מסמיך להו אקרא איני יודע למה כתב ובספרי כו' הלא בגמרא דידן נמי מסמיך להו אקרא ב\"י. ז\"ל הגמרא בפרק אלו נאמרין ת\"ר כה תברכו בלשון הקודש אתה אומר בלשון הקודש א\"א אלא בכל לשון נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו לברך את העם מ\"ל בלשון הקוש אף כאן בלשון הקודש. תניא אידך כה תברכו בעמידה אתה אומר בעמידה א\"א אלא אפילו בישיבה נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו לברך מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה. תניא אידך כה תברכו את העם בנשיאת כפים אתה אומר בנשיאת כפים או אינו אלא שלא בנשיאת כפים נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם מה להלן בנשיאת כפים אף כאן בנשיאת כפים. ותניא אידך כה תברכו בקול רם א\"א אלא בלחש ת\"ל אמור להם כאדם שאומר לחבירו ע\"כ ואפשר שבספרי מסמיך להו בגופא דכה תברכו דהשי\"ת דבר עם משה בלשון הקודש ובעמידה ובקול רם וא\"ל למשה כה יברך גם אהרן ובניו לישראל אלא שנשיאת כפים ק' שהוא אינו מרומז במלת כה: "
+                ],
+                [
+                    " ירושלמי בקול רם בקולו של רם מלמד שהשי\"ת משתף כו' ק\"ק דאין זה דומיא דאינך שהן תלוים בכהנים וברשותן לעשותו ולכאורה נראה דה\"ק שיברכו באופן שהש\"י יסכים עמהן דהיינו שיברכו בכל לבם ובדעת שלימה ויעשו ככל המצוה המוטל עליהן ואז ודאי השי\"ת ישתתף קולו עמהן: "
+                ],
+                [
+                    " במעולה שבקולות פי' רם מלשון רוממות וחשיבות "
+                ],
+                [
+                    " מה שהבטחתנו פירש\"י שתסכים על ידינו כדכתיב ואני אברכם: "
+                ],
+                [
+                    " השקיפה כו' מה שאנו נוהגין לומר זה הפסוק נראה משום דבהבאת בכורים היה קורא זה הפסוק ושם פירש\"י עשינו מה שגזרת עלינו כו' וכן הוא נוסח דידן רבון כל כו' עשינו מה שגזרת כו' ולכך נוהגין לומר השקיפה וגם נראה דלא לגמור כל הפסוק דהא בזמן הזה לא שייך לומר ואת האדמה אשר נתת לנו כו' וגם רבינו והרמב\"ם וש\"ע לא הביאו כל הפסוק רק עד וברך את עמך ישראל ולא כתבו וגו' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " עד שתכלה ברכה מפי ש\"ץ וכ\"כ הגהות מיימוני וכתב שכן נוהגין ושאינם יכולין להאריך כ\"כ מוסיף ואומר אדיר במרום שוכן בגבורה אתה שלום ושמך שלום יהי רצון מלפניך שתשים עלינו שלום ועל כל עמך ישראל ברכה חיים ושלום ומכוין לגמור עם החזן עיין מה שכתב רבינו סוף סי' ק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לא יחזירו אלא דרך ימין כתב ב\"י וראיתי טועין לפרש בלשון זה דהיינו לומר שצריך לחזור פניהם לצד שמאל ושבוש הוא בידם ואין להם על מה שיסמכו אבל הדבר פשוט דהיינו לומר שיחזור פניו לצד ימינו ומטעם זה כשמוציאין ס\"ת מהיכל שעומד במזרח להוליכו אל התיבה שבמערב מוליכין אותו דרך צפון דכשמוציאין אז האוחז ס\"ת מחזיר פניו כנגד העם נמצא שצד ימינו לצד צפון וכשמחזירה מהתיבה אז יד ימינו לצד דרום כו' עכ\"ל ב\"י וכ\"כ בת\"ה סי' צ\"ח ובמהרי\"ל סי' מ' וכן כשמקיפין הבימה בלולב בחג אף העומדים בפניהם נגד מזרח מ\"מ מקיפין והופכין פניהן ממזרח לצפון ומצפון למערב וממערב לדרום ואף שזה דהקפת והולכת ס\"ת לבימה א\"ש טפי לפי הטועין דהביא הב\"י דלפי הב\"י ות\"ה כיון שפניו נגד ההיכל שהוא במזרח בשעת הוצאת ס\"ת נמצא כשרוצה לילך לצפון בדרך הקרוב הוא פניית פניו ממזרח לצפון נמצא שהטה פניו מצד הימין לצד שמאל משא\"כ לפי הטועים דמצריך להפך פניו לצד שמאל נמצא העומד ופניו כלפי מזרח יצטרך להפך תחילה לדרום ולהעמיד עצמו נגד מערב ואח\"כ יצטרך לחזור ולהפך לצד צפון וכן המקיפין עם הלולב אלא שמהרא\"י בסימן צ\"ח יישב זה דלא מתחיל בהקפה וכן בהולכת ס\"ת לבימה עד שכבר היפך פניו נגד העם ע\"ש והכלל שלפי' ב\"י צריך שיהפוך פניו מצד שמאל לצד ימין והוא הנקרא פונה לצד ימין אף שבדרך זה צריך לעקור ברגל שמאל תחלה ולפי הטועים מסתבר שיעקור רגל ימין תחלה ומש\"ה יהפך פניו מצד ימין לצד שמאל וגם כשפותחין הארון ומסירין הפרוכת יש נוהגין שמסירין מצד צפון לדרום והוא הפנים מצד שמאל לימין וי\"א כדרך שבני אדם כותבין והיינו שישלוט בידו הימנית שמצדו יאחז הפרוכת ויגללנה לצד שמאל דוגמא בהליכה עקירת רגל ימין. ולפי מ\"ש ב\"י לעיל סי' קכ\"ג דנותנין שלום לצד שמאל תחלה ולית ביה משום כל פינות יהיו על צד ימין כיון דאינו פונה לשום צד ה\"נ בפתיחת ופינת פרוכת מצפון לדרום אין קפידא דהא ג\"כ אינו פונה ועיין מ\"ש לקמן בדין נענוע הלולב לצדדין איזה צד יקדים: "
+                ],
+                [
+                    " אין המקרא שקורא כהנים רשאי לקרות כו' ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שתכלה התיבה כו' פי' אין הכהנים מתחילין אשר קדשנו בקדושתו של אהרן עד שתכלה תיבת כהנים מפי המקרא וזה שכתב עד שתכלה התיבה בה\"א הידיעה פי' התיבה הנ\"ל דהיינו כהנים ומ\"ש ואין הציבור עונין אמן עד שתכלה הברכה כו' היינו שאינן עונין אמן אחר ברכת אשר קדשנו בקדושתו כו' עד שתכלה הברכה ומ\"ש ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור נראה דר\"ל שאין מתחילין בברכת יברכך עד שתכלה האמן שעונין הציבור אחר ברכת אשר קדשנו בקדושתו כו' ורבינו נקט ל' הגמרא ולפי זמניהן שבגמרא לא נזכר שמקרין לכהנים מלה במלה א\"כ מיד אחר סיום האמן מתחילין בברכה אלא ר\"ל אין המקרא מתחיל להקרות לכהנים מלת יברכך עד שתכלה אמן הנ\"ל דודאי כיון שאין הכהן רשאי להתחיל עד שיקרא לו הקורא ממילא קריאת המקרא הוא התחלת הברכה של כהן כנ\"ל ביאור דברי רבינו בקיצור ועיין בדרישה הארכתי ובין כך ובין כך נ\"ל דמ\"ש עד שיכלה אמן מפי הציבור ר\"ל מפי כל הציבור דאע\"פ דאמרינן בפ\"ג שאכלו אמר רב חסדא הא דאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים היינו מפי רוב העונין דהעונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה מ\"מ לענין ברכת כהנ��ם אומר קריאת המקרא למאן דבעי לה כיון דבעינן דלישתמע הברכה או הקריאה וכל תרי קלי ודאי לא משתמעי א\"כ נהי נמי דהני דמאריכין באמן אינן אלא טועין מ\"מ אין כל חבריהן וכן הכהן אינו שומע קול המקרא לכן צריך שימתינו הכהנים או המקרא מלהתחיל הברכה או הקריאה עד שתכלה אמן מפי כל הקהל כן משמע לי מדברי התוס' פרק אלו נאמרין והביאום ב\"י אך שהם קצרו בלשונם ותוכן דבריהם נ\"ל כמ\"ש ולכן לא כתב רבינו מפי רוב הציבור ובש\"ע כתב בהדיא בבבא זו עד שתכלה אמן מפי כל הצבור והיינו כמ\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " אין ש\"ץ רשאי לענות אמן אחר ברכה כו' ולא ידע איזה ברכה שיש לו להקרות ז\"ל המשנה פ' אין עומדין (ברכות דף ל\"ד) העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף ע\"כ ופירש\"י כמו שכתב רבינו ולפי מ\"ש בסמוך שבגמרא לא נזכר שצריך להקרות להן מלה במלה וכ\"כ ב\"י ושכן משמע מל' הר\"ן דפי' המשנה אין ש\"ץ רשאי לענות אמן אחר סיום ברכת כהנים שמא יטרוף ולא ידע להתחיל שים שלום וק\"ל ועיין מ\"ש בסמוך סעיף ב': "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמ\"מ כו' אם יש כהנים אחרים לא יעלה לדוכן משום טירוף כו' ואפילו אין שם כהנים אחרים לא יעלה אא\"כ כו' פי' ל' המשנה בפרק אין עומדין ד' הנ\"ל ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ויעקור רגליו כו' קאי אאם אין שם כהן אלא הוא והוא מובטח שלא יטרוף וטעם עקירת רגליו משום דאמרי' כל כהן שאינו עוקר רגליו בעבודה כדי לעלות לדוכן שוב אינו עולה: "
+                ],
+                [
+                    " ויקרא לו אחר פי' יברכך יקרא לו: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך שהמקרא יכוין בלבו כו' מפשט ל' רבינו משמע שאפילו אם הש\"ץ עצמו אמר שים שלום אחר שנשא את כפיו אפ\"ה צריך המקרא לכוין אל התפלה משעה שיתחיל הש\"ץ י\"ח שסובר רבינו שברכת הכהנים היא בכלל התפלה וכן משמע ל' המשנה דאין תקנה לעובר לפני התיבה לישא את כפיו אא\"כ הבטחתו שחוזר לתפלתו ובהגהות מיימוני לא משמע כן עיין בב\"י ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " תנא אמור להם כו' בספרי איתא לתנא זו והביאו הרא\"ש פרק הקורא את המגילה עומד ומ\"ש רבינו פי' שמקרא אותם נראה דר\"ל מקרא להם מלה במלה אבל א\"ל מקרא להם כהנים דזה כבר כתב רבינו לעיל בסמוך והוא בהדיא בגמרא דידן ועוד איך ימשך לזה מ\"ש אחר כך בשם הר\"ף ול\"נ כו' ולפי דעת הר\"ן שכתבו דלא נזכר בגמרא ענין ההקראה לפניהם מלה במלה אין ראייה מספרי זה שהם מפרשים לקרות להם כהנים וכ\"כ ב\"י ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וגם בכאן כתב הר\"ף שאינו צריך להקרות כו' ולא נהירא כדפי' לעיל כתב ב\"י כלומר כי היכי דכתב שאם אין שם שם כהן אלא אחד ואינו עולה לדוכן אינו עובר משום דאמור להם לרבים משמע ה\"נ כתב שאינו צריך להקרות ליחיד ול\"נ כדפרי' לעיל דלהם על אהרן ובניו קאי ופי' אמור להם לכל אחד מהם עכ\"ל ולעיל סעיף ב' כתבתי פירושו שם בל' רבינו ומה שהקשיתי עליו וגם בכאן אין דבריו נוחין לי חדא דא\"כ למה נקט בספרי תנא אמור להם כו' ולא נקט ל' התרגום והכי הל\"ל כד יימרון להון מכאן שהחזן כו' דהא דרש דיליה לפי פירוש התרגום הוא לדעת ב\"י וכן הר\"ף דכתב דנפקא לן מאמור להם הול\"ל דנפקא ליה מכד יימרון להון. וע\"ק מאי וגם בכאן כתב הר\"ף כו' מהיכי תיתי שלא יסבור כאן כמו לעיל ע\"ק איך כתב רבינו על דבריו ול\"נ דמשמע דס\"ל דאפי' ליחיד קורין כל מלה ומלה והא הוא עצמו כתב לעיל סעיף ז' אמור להם לב' ולא לא' דלמה אין קורין כהנים ומ\"ש הקראה זו מהקראה זו וכאן א\"א ליישב כמ\"ש ב\"י לעיל דאם קראו קאמר דעבר דהא כאן איירי בהקראה דלכתחילה לכן נ\"ל כמ\"ש לעיל בסעיף ב' דפשוטו דקרא קאי אמור להם על משה דהיינו שיצוה בציווי על הכהנים שישימו את שמי וגו' יברכך כי כן משמעות המשך לשון המקרא כה תברכו בני ישראל אמור להם יברכך כו' וא\"כ ה\"ה לדורות ג\"כ יקרא להן כל מלה ומלה וזהו שדרשו בספרי אמור להן מכאן שהחזן אומר להם אמרו פי' אמרו כך וכך וע\"ז כתב רבינו שגם בכאן כתב הר\"ף דאמור להם ר\"ל שמשה רבינו היה מקרא לרבים יברכך כיון דנפקא לן מאמור להם. ול\"נ כדפרישית לעיל שודאי אפי' יחיד צריך הקראה דאין טעם לחלק בין יחיד לרבים בענין הקראה מלה במלה ואמור להם פי' לכל אחד ואחד ולפ\"ז א\"ש דכתב וגם בכאן כתב הר\"ף דלעיל היה מסתבר קצת דברי מהר\"ף דרבים מצוים לברך ישראל ולא אחד וגם הציווי שנצטוה משה לצוות לכהנים ושמו את שמי משמע קצת שדוקא לרבים יצוה כן דהא כתיב אמור להם ל' רבים. (ומ\"מ דחהו רבינו לעיל דבאמת אינו מוכרח) אבל בכאן לענין ההקראה מה לי רבים מה לי יחיד וכנ\"ל ודו\"ק ומפי' התרגום שפי' כד יימרון כו' לא קמיירי הכא וכמש\"ש לעיל סעיף ב': "
+                ],
+                [
+                    " לא יביטו פי' הכהנים: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יסתכלו בהם והוא ג\"כ מטעם כדי שלא יסיחו דעתן מהברכה אבל ליכא למימר דאסור משום הא דאמרינן בפרק אין דורשין שהמסתכל בכהנים עיניו כהות דהא מפרשי התוס' דהיינו דוקא בזמן שב\"ה קיים והיו עומדין בדוכנם ומברכין את העם בשם המפורש ונוהגין הכהנים בארץ מצרים לשלשל טלית של מצוה על פניהם וידיהם ומנהג יפה הוא כדי שלא יוכלו להסתכל בעם ולא העם בהם ויבואו לידי היסח הדעת עכ\"ל ב\"י ומה שיש להקשות בכאן עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל שלפניהם ומצדיהם אפי' מחיצה של ברזל אינו מפסיק בגמ' מוכח דהיינו דוקא צדדין שבפניו ופירש\"י צדדין שיש ממנו ולהלן ולא צדדין של ממנו ולאחור וכתב הב\"י והרמב\"ם ורבינו שסתמו וכתבו סתם צדדין מתברכין משום דפשוט הוא בעיניהן דהעומדין מהצדדים בכל צד דרום וצפון אע\"פ שהכהנים עומדים באמצע מזרח ומערב מ\"מ כיון שצד צפון ודרום אינו מכיון לצד אחוריהן מתברכין ולא ממעט הגמ' אלא היושבים או עומדים האידנא לצד מזרח אע\"פ שאינן מכוונים לנגד אחוריו ממש מ\"מ אינם הן כ\"א בצד שכנגד אחוריו זהו נ\"ל לדעת ב\"י אבל פי' ב\"י אינו מוכרח ויכול לדחוק ולומר דל\"פ הרמב\"ם ורבינו אפירוש רש\"י ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " שבצפון ושבדרום כו' בירושלמי כתב ג\"כ שבמזרח ושבמערב: "
+                ],
+                [
+                    " והעשרה עונין אחריהם פירש\"י אבל כשאין שם אלא י' אם יעלו קצתם כיון שלא נשתיירו כאן י' לא חשיבי לברכה בלחודייהו הילכך כולם עולין ומברכין לאחיהן שבשדות ע\"כ אע\"ג דברכת כהנים בעשרה וכהנים מן המנין שאני התם דישראל הם העונין אמן אבל הכא דכולם הם כהנים ואין ביניהם ישראל לא חשיבי לברכת כהנים לחודייהו לענות אמן אלא א\"כ העונין הם י'. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " מה הם אומרים פירש\"י שיראו מסבירים פנים ומודים לפניו על ברכותיו ולהראות להם שהם נוחים להם: "
+                ],
+                [
+                    " ברכו את ה' המבורך בפ' אלו נאמרים (סוטה ד' ל\"ט) לא מייתי האי פסוק אלא ברכו ה' כל מלאכיו גבורי כח וגו' ברכו ה' כל צבאיו וגו' ברכו ה' כל מעשיו וגו' ופירש\"י ג' מקראות נגד ג' ברכות כהנים: "
+                ],
+                [
+                    " או עקומות או עקושות פירש\"י עקומות כפופות עקושות לצדדיהן והר\"ן פי' עקומות שנתעקמו ידיו אחורנית עקושות שאינו יכול לחלק אצבעותיו: "
+                ],
+                [
+                    " ובגמרא לא קאמר אלא בידיו ויש לתמוה עליו היאך כתב בגמרא לא אמרו אלא ידיו שהרי בפירוש אמרו דזבלגן וסומא לא ישא כפיו וא\"כ ע\"כ ידיו שאמרו ל\"ד דה\"ה בפניו וכן יש ללמוד משם למומין שברגליו במקום שעולין לדוכן בלא בתי שוקים שכל שיש בהם מומין העם מסתכלין בהם ומסיחים דעתם. ב\"י. ויש ליישבו קצת דגם הטור אינו ר\"ל דוקא ידיו אלא ה\"ה פניו שהוא מגולה ולא אתי אלא לאפוקי רגליו כשהולך בבתי שוקים ומה\"ט כתב בסמוך סומא וזבלגן ודו\"ק ועיין בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " והוא מי שרירו יורד על זקנו ורש\"י פי' מי שעיניו זולפים דמעה: "
+                ],
+                [
+                    " וסומא באחד מעיניו רבותא נקט וכ\"ש בב' עיניו. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " סטיס ופואה פי' מיני צבעים: "
+                ],
+                [
+                    " ואם רוב אנשי העיר כו' אע\"פ שבני עירו אינן רגילין בו: "
+                ],
+                [
+                    " ולעייני\"ן אלפי\"ן דכשאומרים ברכת כהנים יאר ה' יער ה' בלשון קללה הוא כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס כמו את פני ומתרגמינן ית רוגזי וכשעושין מעייני\"ן אלפי\"ן פוגמין את תפלתם והא דאמרינן דבי רבי אליעזר היו קורין לעייני\"ן אלפי\"ן צ\"ל ההוא וכו' רש\"י ודוק בלשונו שטעם ראשון הוי שפיר דלא למיקרי לאלפי\"ן עייני\"ן לאפוקי לעייני\"ן אלפי\"ן צ\"ל טעם אחר כי העי\"ן צריך לקרות בחיתוך יותר מאל\"ף ונמצא אינו קורא כהוגן וז\"ש שפוגמין את תפלתן לאפוקי גבי אל\"ף עיי\"ן אין לומר האי טעם דאדרבה יותר טוב כשהוא קורא מחותך: "
+                ],
+                [
+                    " קטן או אפילו גדול שלא נתמלא זקנו לא ישא כפיו היינו דוקא בקבוע ותדיר אבל באקראי בעלמא יכול לישא את כפיו אפילו לא נתמלא זקנו כל שאינו קטן וכ\"כ בהדיא התוספות והרא\"ש והמרדכי בפרק הקורא את המגילה וגם הר\"ן והרשב\"א בספ\"ק דחולין וב\"י תמה על רבינו דלא ה\"ל לסתום אלא לפרש בדברי הרא\"ש ע\"ש ונלענ\"ד ליישב קצת כין דאינו מותר באקראי אלא משום כדי לאחזוקי נפשיה בכהנים והיינו להאכילו תרומה או חלות כדאיתא בפ' לולב הגזול ובזמן הזה דאין אוכל תרומה וחלה לכך אסרו בכל ענין: "
+                ],
+                [
+                    " משום דאיתקש לשירות דכתיב לשרתו ולברך בשמו: "
+                ],
+                [
+                    " שכור לא ישא את כפיו ז\"ל ב\"י ר\"פ בתרא דתענית אמרינן דלכ\"ע שכור אסור לישא את כפיו וכתב ר' ירוחם נתיב ג' ח\"ו ז\"ל נ\"ל כשהגיע לשכרותו של לוט כדאמרי' בעלמא עכ\"ל ונראה מדבריו טעם איסור נ\"כ לשכור הוה משום דנ\"כ דומה לתפלה אבל לא משמע לי כן אלא משום דאיתקש ברכת כהנים לעבודה דכתיב לשרתו ולברך בשמו ולפ\"ז אפילו בשתה רביעית יין לא ישא את כפיו וכ\"כ הרמב\"ם בסמוך והכי נקטינן עכ\"ל ב\"י ואני שמעתי ולא אבין דמשמע לדברי ב\"י דדין תפלה חלוק מדין נ\"כ ובדין תפלה מודה לר' ירוחם דליכא איסור כ\"א בשכור כשכרותו של לוט וז\"א דהא נתבאר מתוך הגמרא ומדברי הפוסקים דאף שאין תפלתו תועבה שתוי אל יתפלל ומפרש שם בגמרא שכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך (היינו שכרותו של לוט) שתוי כל שיכול לדבר בפני המלך ובדברי הפוסקים והרמב\"ם סוף פ\"ד דתפלה כתב ז\"ל שתוי יכול לדב�� בפני מלך ואינו משתבש אעפ\"כ הואול ושתה רביעית יין לא יתפלל עד שיסיר את יינו מעליו עכ\"ל וכ\"כ רבינו בסי' צ\"ט ז\"ל מ\"מ לכתחילה לא יתפלל אפילו שתה כדי רביעית עד שיסיר יינו עכ\"ל הרי לפנינו דגם בתפלה אסרו להתפלל למי ששתה רביעית יין כמו בנשיאת כפים וכ\"ת בתפלה לא אסרו אלא לכתחילה ובנשיאת כפים הוא מעכב ותועבה וצריך לחזור ולישא כפיו. ז\"א מכמה טעמים חדא דאין שייך חזרת תשלומין בנשיאת כפים דאין נושאין כפים כ\"א בי' ובשעת חזרת ש\"ץ התפלה בעבודה וא\"כ ודאי הקהל לא יחזרו ויתפללו בשביל שישא את כפיו אחר שיפיג יינו וגם אף אם הוא לא נשא את כפיו ודאי כהנים אחרים היו שם שנשאו כפם בשעת תפלה ואיך יחזור וישא כפיו לבדו למי יברך וא\"ת במנחה בשעת תפלה דהא אין נושאין כפים בשעת מנחה ואף אם מנחה שנתחייב בנשיאת כפים הוא ע\"ד שנתבאר בסי' קכ\"ט לא שייך תשלומין דהא אף אם נשא כפיו חייב לחזור ולישא כפיו עם שאר הכהנים שנושאין את כפם ועוד דהרי הרמב\"ם כתב ז\"ל מי ששתה רביעית יין אינו נושא את כפיו וא\"כ הל\"ל שתה רביעית יין ונשא כפיו חייב לחזור ולישא כפיו ועוד דהרי בתחלת פרק ט\"ו דהל' תפלה כתב ז\"ל ז' דברים המונעים נשיאת כפים הלשון והמומין והעבירה והשנים והיין כו' וא\"כ הל\"ל מעכבין ועוד דבר הלמד מענינו הוא דהרי כל הני דמונה בהדיא לא שייך בהן תשלומין אלא דר\"ל דאסור להן לישא כפם ה\"נ היין דחשיב בהדייהו דכוותיה ומש\"ה נמי לא נקט אלא ל' אסור ועוד נ\"ל להוכיח דדין שתוי להתפלל ונשיאת כפים חדא דינא הוא דאל\"כ מנ\"ל להרמב\"ם והטור דמי ששתה רביעית יין אסור לו להתפלל לכתחילה ובכלל שתוי הוא. וג\"כ קשה למה סתמה הגמרא לכתוב סתם שתוי הלא לא באו חז\"ל לסתום אלא לפרש ומנ\"ל לידע ששתוי נקרא מי ששתה רביעית יין וע\"ק למה סתמו הרמב\"ם ורבינו דבריהם כאן לכתוב סתם דאם שתה רביעית יין אסור להתפלל ולא חלקו בין שתאו בלי הפסק לשתאו בהפסק ובנשיאת כפים כתבו דאם שתאו בהפסק מותר לישא כפיו אלא בודאי משום דאיתקש נשיאת כפים לעבודה כנ\"ל דכתיב לשרתו ולברך בשמו ובעבודה כתיב יין ושכר אל תשת ודרשו בגמרא אליבא דר\"א דהלכתא כוותיה דה\"פ דקרא יין ושכר אל תשת דרך שכרותו והיינו רביעית בבת אחת לאפוקי השותה רביעית בב' פעמים ובהפסק ומינה למדו דין נשיאת כפים כמ\"ש הרמב\"ם והביאו רבינו בסמוך ומיהו גם נשיאת כפים אינו אסור מדאורייתא כ\"א מדרבנן והקרא אינו אלא כאסמכתא בעלמא כדאיתא שם בספ\"ג דתעניות והביאו ב\"י כאן בסמוך על פי' דברי הרמב\"ם ע\"ש וא\"כ כמו שהחמירו רז\"ל בדין נשיאת כפים כן החמירו בתפלה ואפשר שטעמם דהתפלה עצמה נקראת עבודה כמ\"ש איזו עבודה שהיא בלב זו תפלה גם אמרו תפלה כנגד תמידין נתקן וכבר האריך רבינו בשווי הקרבן ותפלה בסימן צ\"ה ע\"ש. ומש\"ה כתב הרמב\"ם והטור דמי ששתה רביעית יין אסור להתפלל כדין עבודה ונשיאת כפים ולא הוצרכו לפ' דמיירי כששתה דווקא בב\"א ולא בדרך הפסק דכיון דנלמד מעבודה ונשיאות כפים פשיטא מהיכא תיתי להחמיר ביה טפי מהני. ומש\"ה א\"ש דהגמרא קראו סתם שתוי משום דלישנא דקרא נקט דכתיב יין ושכר אל תשת רביעית בפ\"א כמ\"ש ש\"מ השותה רביעית בפ\"א נקרא שתוי אבל א\"ת שדין תפלה חלוק מדין עבודה ונשיאת כפים קשה כל הני קושיות הנ\"ל דהא ליכא לתרוצי דנלמד מעבודה ומנשיאות כפים כיון דלא שוה להו בדינא וק\"ל. ובעיקר הקושיות שהקשה הב\"י אדברי ר' ירוחם למה לי כשכרותו של לוט דהא גם ברביעית אסור לישא את כפיו. נלענ\"ד ליישב ולומר דר' ירוחם לא קאי אמי ששתה יין אלא אשתה שאר משקין וס\"ל דבשאר משקין אינו נאסר לישא את כפיו אא\"כ הוא שכור כשכרותו של לוט ולשון של שכור דנקט הגמרא דייק ליה הכי דאל\"כ אדאמרו דכ\"ע שכור אסור לישא כפיו הל\"ל שתוי אסור לישא כפיו דכבר נתבאר בפרק הדר דה\"ד שכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך והיינו כשכרותו של לוט ואין להקשות כיון דבאמת גם בשתה רביעית יין אסור לישא את כפיו למה לא אמרו דכ\"ע שתוי אסור לישא את כפיו משום דאדלעיל מיניה קאי דשם אמרו דבמנחה אין נושאין כפים משום דזמן שכרות הוא וגם ליכא להקשות שם דילפינן איסור נשיאת כפים מדסמך ברכת כהנים לנזיר ובפרשת נזיר לא הזכיר אלא יין וכן מדסמיך שם דאתקש לעבודה ובעבודה לא נזכר אלא מיין וכמו שאכתוב בסמוך הא מסיק שם דכל הנהו אסמכתא בעלמא נינהו ואע\"פ דשכור משאר משקים אפילו בעבודה והוראה אינן מוזהרים עליהם מדאורייתא לר\"א דקי\"ל כוותיה כדאיתא פ\"ג דכריתות דף י\"ג ע\"ב פלוגתא דת\"ק ור' יהודה ור' אליעזר כמ\"ש שם יין ושכר אל תשת דת\"ק סבר דגמרינן שכר שכר מנזיר דדוקא איין מוזהר ולא אשאר משקים ור' יהודה לא יליף מנזיר וס\"ל שכר מרבה שאר משקים כל מידי דמשכר ור' אליעזר סבר שכר יין דרך שכרותו דהיינו שישתה רביעית בפעם אחת ולא שיפסיק ביניהן וגם לא יתן מים בתוך הרביעית ומסיק שם ואמר כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה כמאן כר' יהודה אמר רב בר אחותאי הלכה כר' אליעזר עכ\"ל הרי לפנינו דאפילו בעבודה והוראה שהם דאורייתא לא הוזהרו בשאר משקים לר\"א תשובתו בצדו דשם כתבו התוספות ז\"ל הלכה כר\"א וא\"ת והא רב אמר אכל תמרים אל יורה וי\"ל דהתם מדרבנן אבל מן התורה יין דוקא עכ\"ל התוספות הרי לפנינו בהדיא דאף שמדאורייתא אינו אסור בשאר משקים חז\"ל גזרו עליו וה\"ה שגזרו גם בתפלה ובנשיאות כפים וסברא הוא כיון שראינו שהוא שכור שאינו יכול לדבר בפני המלך מה לי שנשתכר ביין ומה לי בשאר משקים משא\"כ בשתה רביעית דלא נשתכר כולי האי שם מסתבר לחלק דבשאר משקים לענין תפלה ונשיאת כפים אם שתה רביעית מהן אפילו איסור דרבנן ליכא ולענין הוראה ודאי גזרו דומיא דאכל תמרים וכמ\"ש התוספות מיהו י\"ל דהתם נמי מיירי דאכל תמרים כ\"כ הרבה עד שנשתכר קצת ואף אם גזרו שם שאני עבודה והוראה שהם במיתה לכך החמירו בהן חז\"ל בשאר משכרים משא\"כ נשיאת כפים ותפלה שעיקרן אינו אלא מדרבנן וכמ\"ש ב\"י בכסף משנה בטעם הרמב\"ם ע\"ש אבל במי שנשתכר לגמרי בודאי מסתברא דאין חילוק בין יין לשאר משקים וק\"ל. ועיין ברא\"ם שכתב בפרשת שמיני על מ\"ש רש\"י יין ושכר דרך שכרותו ז\"ל אליבא דר\"א דאמר אל תשת כדרך שכרותו בלא הפסק כו' עד ואע\"פ שכל איסורין שבתורה אם הפסיק באכילתן בכדי אכילת פרס או ששהה בשתייתן כדי שתיית רביעית מצטרפין שאני הכא דטעם איסורו אינו אלא מפני השכרות ובהפסקו ליכא שכרות כו' עד ואע\"פ שהוא\"ו של ושכר מורה כר' יהודה דאמר דאתא לרבות שאר כל המשכרין שהם באזהרה ויין במיתה עם כל זה נטה הרב לדברי ר' אליעזר משום דת\"ק ס\"ל בהא כר\"א דילפינן שכר שכר מנזיר מה להלן בהיוצא מהגפן לבד ולא בשאר משכרין כו' עכ\"ל רא\"ם. ותימא ל\"ל למימר הטעם משום דרבנן ס\"ל כר\"א טפי הל\"ל טעם מפני דהגמרא פסק בהדיא כר\"א כמ\"ש לעיל ואין לומר מפני דדרכו של רש\"י לפרש הפסוקים ע\"ד היותר פשוט בפי' המקרא אע\"פ שאינן אליבא דהלכתא כמ\"ש הר\"ם לפי שטתו דרש\"י כמה פעמים ומש\"ה ניחא ליה כיון דכאן פשוטו דקרא משמע כר' יהודה ה\"ל לפרש אליבא דר' יהודה. ז\"א דא\"כ גם עתה דכתב דמשום דרבנן ס\"ל כר\"א מש\"ה פי' אליבא דר\"א אכתי תקשה דאפ\"ה ה\"ל לפרש אליבא דר' יהודה במשמעות פשוטו דקרא אלא ודאי גם אליבא דר\"א א\"ש משמעות דקרא ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " עד שיסיר את יינו וכדלעיל לענין תפלה ובמהלך דרך מיל מפיגה יין. ר\"ן ע\"ש דף שע\"ה ע\"ב: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " והמעמדות כתוב ר\"פ בתרא דתענית כשם שהכהנים והלוים נחלקים לכ\"ד משמרות ובכל שבת ושבת משמר אחד של כהנים לעבודה והלוים לשיר כך חלקו כשרים שבישראל לכ\"ד חלקים לפי שאמרו היאך קרבנו של אדם קרב (ר\"ל תמיד שנקרב בכל יום פירש\"י) והוא אינו עומד על גבו לפיכך התקינו נביאים הראשונים שיבררו כשרים שבישראל ויראי חטא ויהיו שלוחין של כל ישראל לעמוד על כל הקרבנות והם הנקראים אנשי מעמד וחלקו אותן לכ\"ד מעמדות כמנין משמרות כהנים ולוים ובכל שבת מתקבצים אנשי מעמד שלהם של אותה שבת מי שהוא בירושלים או קרוב לה נכנס למקדש והרחוקים שבאותו מעמד שלהם מתקבצים לב\"ה שבעירם ומה הם עושים אלו שבירושלים ואלו שבעירם יושבין בתענית ד' ימים בשבת. בשני ובשלישי וברביעי ובחמישי אבל באחד בשבת ובערב שבת לא היו מתענים כדפי' טעמא בגמרא בע\"ש לא מפני כבוד השבת וכ\"ש בשבת עצמו בא' בשבת לא מפני שלישי ליצירה ע\"ד ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים או שנטלה ממנו נשמתו יתירה במוצאי שבת וקורין במעשה בראשית כו' ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ניקום קמי כהנים בשעה שעולין כו' כתב רמ\"א ובמקום שאין כהנים יאמר כל זה בשעה שהש\"ץ אומר שים שלום ומסיים בהדיה ש\"ץ כדי שיענו הקהל אמן: "
+                ],
+                [
+                    " רבונו של עולם כו' עד בין שחלמתי לעצמי בין שחלמו לי חברי. וקשה לפי הנוסח הזה דמתחיל חלום חלמתי ואיני יודע כו' דמשמע שבא להתפלל על חלומות שחלם הוא בעצמו ואח\"כ מסיים בחלומות שחלמו לי חבירי ועו\"ק דלמה אינו מזכיר ג\"כ חלומות שחלם הוא לאחרים דהיינו שחלמתי לאחרים ועו\"ק מה צריך להתפלל על חלומות שחלמו לו אחרים הלא כל אחד מתפלל על חלומותיו שחלמו לו שיהיו טובים ולכן נראה דזהו עיקר הנוסח בין שחלמתי לעצמי בין שחלמתי לאחרים ואין לומר בין שחלמו לי אחרים כיון שכל החולם חלום אומר כן אין ענינו לזאת הבקשה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם צריכין רפואה כו' נ\"ל דדמיון של הענינים הללו להטבת חלום הוא ע\"ד זה כי ידוע שכל החלומות הולכין אחר הפה כמו שאחז\"ל בתלמוד נמצא שאם יתקיים ההטבה יהא טוב יותר מאילו לא היה נחלם החלום הרע כלל כי בזולת החלום לא היה לא טובה ולא רעה ועכשיו יהיה לו יתרון מאשר היה לו כבר לכך מתחיל ואם צריכים רפואה כו' ולא אמר אם רעים הם יסתלקו החלומות דרצונו בזה שיהיה החלום קיים אלא שיתרפא מרעות החלום ההוא לטובה ולזה מביא דמיון ממי מרה ע\"י משה ולא התפלל משה שיסולקו אותן המים שאז היה רע להם כבראשונה שלא יוכלו למצוא מים אלא התפלל שירפא אותן המים שיהפכו ממר למתוק זה היה יתרון מאילו לא היו המים מרים כלל. וכן גבי יריחו הוא הענין הזה בעצמו שהתפלל אלישע שימתקו מים המרים שהיו שם וכן גבי מרים מצרעתה עלה מזה ג\"כ תועלת גדול מה שלא היה אילו לא נצטרעת מרים והוא שראו ישראל גדול העון של לשון הרע והיו מרחיקין את עצמן מלשון הרע וכן גבי נעמן מצרעתו עלה מזאת ג\"כ תועלת שנתעלה ונ��קדש שמו של הש\"י כמפורש שם בעניינו כל מלכי האומות קדשו ושבחו הש\"י ע\"י זה וכן גבי חולי חזקיה עלה ג\"כ ממנו קדושת השם שאז עלה השמש עשר מעלות וראו אותו כל מלכי מזרח ומערב: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " במ\"ס גרסינן וכן הוא בדפוס ב\"י ורב נטרונאי כתב וז\"ל הנופל על פניו צריך לתלות פניו למעלה מן הקרקע ואדם חשוב לצד שמאל כו' וקשה לפי אותה הגירסא מה ענין אדם חשוב לצד שמאל לדברי רב נטרונאי שהרי עדיין לא דבר כלום מענין נטייה לכך נראה כגירסת הספרים דגרסינן ורב נטרונאי כו' צריך לתלות פניו למעלה מן הקרקע כדי שלא יהא נראה דמשתחוה לשלפניו ולפי גירסא זו א\"ש דרב נטרונאי בא לומר דהנופל על פניו יש לחשוש לאיסור השתחואות דאסור מדרבנן אפילו בלא פישוט ידיו ורגליו וכמ\"ש רבינו אח\"כ וא\"כ אף אם לא ישתחוה אפי' בפניו עד הרצפה מ\"מ איכא צד איסורא כשמשתחוה בפניו לצד הרצפה כדרך המשתחוים לכן אמר שיתלה פניו באופן שלא יהא נראה שמשתחוה לשלפניו וזה לא ימצא כ\"א כשמטה פניו ע\"צ. וע\"ז מסיק דאדם חשוב כשמטה ע\"צ מדקדק להטות עצמו לצד שמאל וע\"ז מסיק רבינו וכתב וז\"ל ואיתמר נמי במגילה כו' עד מצלי אצלויי ובזה מסולק קושיית הב\"י שמקשה דאיתמר נמי אינו מקושר ע\"ש. ולפ\"ז מיושב דקאי על מ\"ש לפי הגירסא הזאת כדי שלא יהא נראה כמשתחוה כו' ונראה דלזה נתכוין רבינו שהביא לעיל דברי הרמב\"ם ולפום ריהטא נראה שאין בו יתרון מדברי הגמרא ולפי מ\"ש א\"ש דאתא לאשמועינן ג\"כ דאפילו גבי תחנון מיושב צריך להטות מטעם שכתבתי וזהו שכתב ויטה מעט כו' ואפי' לפי גירסת ספרים הנ\"ל ודפוס ב\"י יוכל להעמיד דברים הנ\"ל בדברי רב נטרונאי במה שדקדק לכתוב לתלות פניו למעלה כו' ולא כתב להגביה פניו אלא לאשמועינן שצריך להטות פניו קצת דלשון לתלות משמע ליה נטיה: "
+                ],
+                [
+                    " אמר רב הונא בריה דרבא כו' ז\"ל הרוקח בסי' שכ\"ד אנו מטין הימין כי השכינה כנגד האדם שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד וכשמוטה על ימין והשכינה כנגדו שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ושואל כל אחד בקשתו ואומר כו' כלומר מתחילה שואל בקשתו ואח\"כ אומר רבון לכך כתב ואומר בוא\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " ואין לנו כהן לעשות חובותינו כלומר חטאות ואשמות: "
+                ],
+                [
+                    " ולא כהן גדול שיכפר על חטאתינו כלומר במנחת חביתין שהיה מקריב בכל יום גם השמונה בגדים שהיה לבוש בהן מכפרים כגון הציץ שהיה מכפר על עזות מצח וכן כולם היו מכפרין כמבואר בערכין: "
+                ],
+                [
+                    " ולא מזבח להקריב עליו קרבן כלומר קרבנות עולות ושלמים: "
+                ],
+                [
+                    " ולא בית קדשי קדשים להתפלל שם ר\"ל תפלת כ\"ג ביה\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " נפילת אפים בציבור ע\"פ אחר התפלה רשות רבינו נקט לה משום דבעי למימר בסיפא ואין נופלין בבית חתן לכך צריך למימר דהוה רשות דאי הוה חובה היו נופלין אף בבית חתן אבל בבית האבל כתב דנופלין אע\"ג דכתב בשבולי לקט וז\"ל בבית האבל אין נופלין ע\"פ משום דאתקש לחג דכתיב והפכתי חגיכם לאבל הילכך א\"א וידוי ותחנונים בבית אבל א\"כ משמע דאבל הוה דינו כחתן מ\"מ לא משמע לרבינו להשוותם דבשלמא גבי חתן הוה מועד דידיה ממש אבל גבי אבל אינו מועד ממש אלא דומה למועד ועי\"ל אדרבה נראה לרבינו למדרש איפכא מדכתיב והפכתי חגיכם לאבל ש\"מ דאבל הוה היפך מחג ומ\"מ יש ליישב דברי שבולי הלקט דכמו שמצינו שהעונות גורמים שהחג נהפך לאבל הוא הדין הזכיות יוכלו לגרום שיהפוך האבל לחג ונמצא יהיה מן האבל חג והוה דומיא דט\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " ומפרש בירושלמי דוקא כשמתפלל בציבור על הציבור כו' בהגהות אשר\"י בסוף מסכת תענית כתבו בשם א\"ז דוקא כשהוא נופל וכל הציבור אין נופלין אבל כשהציבור נופלים עמו ליכא כיסופא דמ\"ש הוא מכל הציבור: "
+                ],
+                [
+                    " ואומר ש\"ץ וכו' והטעם לפי שהתפללנו כו' והא דלא כתב לעיל הטעם הזה י\"ל לפי שלעיל מביא רק לשון רב עמרם לא נחית לתת טעם על דבריו וכאן הוא דברי רבינו בעצמם גם שם לעיל כתב ז\"ל ועומד החזן ואומר אבינו מלכנו חננו כו' עד ואנחנו לא נדע ולא כ\"כ כאן וגם אין אנו נוהגים כן אלא כרבינו שלא כתב שיאמר החזן א\"מ חננו ועננו וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ומתרגמין הקדושה היינו ומקבלין דין מדין כו': "
+                ],
+                [
+                    " ומתרגמין אותו דוקא ביחיד ובלחישה וז\"ל רמ\"א בש\"ע וקדושה שבתרגום יחיד אומרה ולא שנים ואין לאומרה בקול רם עכ\"ל ורמז למ\"ש ב\"י ובד\"מ סי' נ\"ט ונתן סימן לדבר שנים מקרא ואחד תרגום ור\"ל בלשון הקודש שהוא מקרא יאמרו דוקא שנים ולא דוקא שנים אלא ר\"ל ברבים ולפחות בי' אבל בתרגום יאמר ביחיד ע\"ש אלא שצ\"ע דאנן לא קיי\"ל כהזוהר דהא אמרינן אותה אפילו בלשון הקודש ביחיד וכמ\"ש רמ\"א שם וא\"כ מדהא ליתא הא נמי ליתא: "
+                ],
+                [
+                    " עלמא אמאי קאי אקדושה דסדרא כו' ופירש\"י שהרי לא תקנוה אלא שיהיו כל ישראל עוסקים בתורה בכל יום דבר מועט שאומרים תרגומו וקריאתו והן כעוסקין בתורה וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ ויש כאן שתים קדושת השם ותלמוד תורה חביב הוא וכן יהא שמיה רבא מברך שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים בכל שבת היו נוהגין כך ושם היו נקבצים כל העם לשמוע לפי שאינו יום מלאכה ויש כאן תורה וקידוש השם ע\"כ ומה\"ט נלע\"ד דסדרא בפסוקים לפני קדושה א' הנה ואחד הנה שיש בהם הנבואה והשגחת השם יתברך ששומע בתפלתם ועונה להם בעת שועם אליו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואומרים קדיש כו' עד יהא שלמא רבא כו' והא דלא כתב ג\"כ עושה שלום אפשר דכלל אותה בהא דכתב יהא שלמא רבא כו' דמשמע ביה נמי עושה שלום דחדא עניינא הוא דמיירי בשלום ועי\"ל דה\"ט דעושה שלום אינו נחשב כקדיש לפי שהוא נטילת רשות וסיום תפלה וכן מצינו אותו בכמה סיומות עניינא כגון ברכת המזון ותפלת י\"ח ביחיד גם כן מסיים בעושה שלום תדע שהרי אין הש\"ץ פוסע ג' פסיעות אחר חזרת תפלתו והטעם כמ\"ש בב\"י בשם ת\"ה לעיל בסימן קכ\"ג מפני שממתין עד סוף הקדיש ש\"מ דסיום תפלה הוא עושה שלום לכך לא חשיב ליה בהדי קדיש כי הוא סיום דבר ונטילת רשות בפני עצמו וזהו שכתב רבינו לקמן בסימן קל\"ג אחר עניין שיר של לוים ז\"ל ואומר קדיש עד עושה שלום כו' הרי בהדיא שאינו בכלל הקדיש אבל בא\"ח של קלף מצאתי דלא גריס עד עושה שלום כו' רק ואומר קדיש ותו לא מיהו י\"ל דלסי' בעלמא נקט ואין זה תלוי בזה ואע\"ג דבהא לא קי\"ל כוותיה בהא קי\"ל כוותיה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואומר עלינו ולא הזכיר אחריו קדיש וכן אח\"כ כתב ובספרד נוהגין בכל יום אחר קדיש לומר מזמור כו' וקדיש אחריו ואח\"כ עלינו לשבח ולא כתב שגם אחר עלינו אומרים קדיש מ\"מ נוהגין לומר קדיש יתום אפילו במקום שאין אבילים וכ\"כ האגור ד\"מ ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " משנין המזמור כו' ל' המזמור לאו דוקא דמשמע המזמור הנ\"ל משנין אותו לאומרו בסיגנון אחר וזה אינו שהרי אומרים במקומו מזמור אחר כמ\"ש רבינו בפי' אלא ה\"ק מה שנוהגין לומר מזמור בכל יום אותו שם מזמור משנין וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כגון ברכי נפשי בר\"ח שבו כתיב עשה ירח למועדים וגו' וכ\"כ בהדיא סי' תר\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " וכאיל תערוג בח\"ה שבו כתיב אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלהים ובי\"ט עצמו אין אומרים אותו משום דאי אפשר לומר כי אעבור כו' עד בית כו' כי בי\"ט אסור לעבור ולפני י\"ט נמי לא אמרינן כי עדיין לא הגיע זמנו: "
+                ],
+                [
+                    " ושיר חנוכת הבית בחנוכה כי חנוכת הבית היתה בחנוכה: "
+                ],
+                [
+                    " ובפורים למנצח על אילת השחר דזה המזמור דרשינן בגמרא על מרדכי ואסתר: "
+                ],
+                [
+                    " מ\"ש נוהגין לומר אתה שהקטירו לפניך קטורת הסמים כו' וכתב רמ\"א שא\"א בזמנינו פיטום הקטורת בכל יום מפני שאומרים בה שאם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה ואמירתינו במקום הקטורת ומחמת שכל ימי השבוע האדם טרוד במחייתו ויש לחוש שמא יחסרו בה ע\"ש ובד\"מ סימן קל\"ג כתב שכן כתב מהרי\"א והוא מדברי א\"ח ובשם הכלבו ומסיק דהב\"י כתב על זה וז\"ל ואם קבלה היא נקבל ואם לדין יש תשובה דמה ענין קריאה להקטרה ואף לענין הקטרה אינו חייב אלא דוקא במחסר אחת מי\"א סמנים שהם הצרי והציפורן כו' עד הקנמון שהם עיקר הקטורת ודבר קל הוא להזהר שלא יחסרו מהם בקריאתו עכ\"ל אבל המנהג כדברי מהרי\"'א עכ\"ל רמ\"א בד\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " וכן בערב כו' נוהגין לומר פטום הקטורת עיין לקמן בסי' רל\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " וזה לא היתה מצותו אלא בבוקר וצ\"ע דאיתא בר\"ה דף ל\"ב ע\"ב והביאו בפ\"ק דביצה סוף ד' ד' דתנן בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום כולו פעם אחת נשתהו העדים לבא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו כו' ופירש\"י בשיר תמיד של בין הערבים שאמרו בו שירה של חול שהיו סבורים שלא יבואו עוד והיום חול וכשבאו נמצא שהוא קודש ובשל שחר אין טעות דבתמיד של שחר אפילו הוקדש החדש קודם הקרבתו שיר של חול היו אומרים לפי שברוב שנים אין העדים ממהרין לבא כ\"כ עכ\"ל הרי לפניך שגם בתמיד של בין הערבים היו אומרים השיר כמו בתמיד של שחר (ועיין מ\"ש בסידר שלי ליישב קצת וטעם סדר השיר אחר פטום הקטורת אע\"פ שאין שם מקומו כי לא היו אומרים שיר כי אם על היין וכמ\"ש התוס' בר\"ה ד' ל' בד\"ה ונתקלקלו הלוים בשיר ע\"ש) ואין לומר ששיר אחר היו אומרים לתמיד של בין הערבים ואותו אין אנו אומרים אלא זה שהותקן נגד מעשה בראשית כמו שמפורש שם בר\"ה דף ל\"א דא\"כ היו לגמרא לגלות לנו השיר שהיו אומרים בכל ערב לתמיד של בין הערבים כמו שמונה והולך שם כל השירים שהיו אומרים כל ימי השבוע ושהיו אומרים בשחרית ומוסף ומנחה של שבת ומנחה של ר\"ח ומנחה של ראש השנה וגם המיימוני בסוף פ\"ו דהלכות תמידין ומוספין מונה והולך כל השירים שמונה שם בפרק בתרא דר\"ה ושם אחר שכתב כל הסדר של תמיד מסיק וכתב ז\"ל וכסדר שעושין בכל יום בבוקר כך עושין בין הערבים חוץ מתרומת הדשן כו' ומדכתב כך היו עושין בערב וגם כתב חוץ כו' ולא כתב ג\"כ חוץ מהשיר שלא היו אומרים בערב ש\"מ ששיר זה שאומרים בשחרית היו אומרים ג\"כ לתמיד של בין הערבים ואע\"פ שאיתא שם בר\"ה שאם חל ר\"ה להיות בה' בשבת לא היו אומרים בשחרית הרנינו מפני שחוזר וכופל אותו הפרק משמע דאין כופלין שירה ביום אחד נלע\"ד דלא דמי דדוקא בשחרית ומוסף אין כופלין אבל לתמיד של שחר וערבית שם תמיד לשניהן שוה וכאילו לא אמרו אלא פעם א' ואע\"ג שכתב בסדר עולם פרק י\"ד וכתבו הכלבו שבשחרית היו אומרים הודו ליי' קראו בשמו עד אל תגעו במשיחי וגו' ובין הערבים היו אומרים שירו ליי' כל הארץ כו' הא תשובתו בצדו שלא היו אומרים זה אלא כל מ\"ג שנה שהיה הארון עומד בגבעון עד שהביאו שלמה לבית עולמים עכ\"ל שוב מצאתי בפ\"ב דר\"ה דף ל\"ה ע\"ב בתוס' בד\"ה ונתקלקלו הלוים בשיר דכתבו התוס' ז\"ל ומיהו יש לתמוה היאך נתקלקלו בשיר והלא בשעת נסכים היה השיר כדאמרינן בכל דוכתי דאין אומרים שירה אלא על היין ואיתא בפרק שני דערכין דיכול להמתין מלהביא נסכים עד לילה או למחר וי\"ל דלכתחלה יש להביא נסכים עם הזבח דאי מביא בלילה אין יכול לומר שירה דאין שירה בלילה גם אם מביא למחר מיבעיא לן התוס' אם טעונין שירה כו' ע\"ש וכתבתי זה ללמד ממנו דהשיר שהלוים היו אומרים כו' שהוא מסודר אחר פיטום הקטורת וכמ\"ש ג\"כ הטור אין שם מקומו דלא היו אומרים אותו על הקטורת אלא על נסכי התמיד כי אין אומרים שום שירה כ\"א על היין וכמבואר שם בר\"ה שעל תמיד של שחר ושל בין הערבים היו אומרים אותו מיהו נלע\"ד לומר טעם למה מסודר בכל הסידורים אחר פיטום הקטורת גם הטור כ\"כ מפני שבסדר מערכה מסודר סדר עבודת בית המקדש ז\"ל קטורת קודמת לאברים ואברים למנחה ומנחה לחביתין וחביתין לנסכים כו' ש\"מ שהקטורת היה נקטר בכל יום שחרית קודם לנסכים ועל הנסכים היו אומרים השיר כמ\"ש לעיל ומש\"ה אחר שאמרנו פיטום הקטורת מסדרין אנו אח\"כ השיר שהלוים היו אומרים על הנסכים גם יש ללמוד קצת טעם מזה שכתבתי למה אין אומרים השירה בערב כי מאחר שאומרים פטום הקטורת אחר תפלת ערבית כמ\"ש הטור תו אין לומר שירה דהא כבר כתבתי דאין שירה בלילה ואפשר שזהו שכתב רבינו שזה היה מצותו בבוקר ובערב וזה לא היה מצותו אלא בבוקר ר\"ל ולא בערב כלומר בלילה וז\"ש נמי רבינו בס\"ס ל\"ז שלא היו אומרים אותו במקדש בערב ונראה שר\"ל בערב בערבית ואמרינן נמי במסכת יומא והביא מאמר זה גם בעל מעמדה דף י\"ב אחר סדר מערכה ז\"ל אין לך דבר קודם לתמיד של שחר אלא קטורת (נראה דר\"ל קודם לאברים של תמיד של שחר וכמבואר בסדר מערכה שהקטורת קודם לאברים) בלבד שנאמר בבקר בבקר ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטורת ופסח ונרות כו' ע\"ש ש\"מ שהקטורת היה נקטר בלילה או בסמוך ללילה ומש\"ה כתב רבינו בב' המקומות שאומר פיטום הקטורת אחר תפלת ערבית וכבר נתבאר שלא היה אומרים שירה בלילה ולפיכך א\"ש שאין אומרים השיר שהלוים אומרים אז אחר פטום הקטורת ומ\"ש שהלוים קלקלו בשיר היינו שהם היו אומרים שירה על הנסכים ובתמיד של בין הערבים היה מנסכים קודם הבאת הקטורת כמ\"ש שאין לך מאוחר בתמיד של בין הערבים אלא קטורת ואפשר נמי לומר דאף שהיו אומרים אז השירה מ\"מ לא היו מצווין ע\"ז אלא מעצמן היו אומרים וז\"ש רבינו וזה לא היה מצוותו אלא בבוקר וגם בא\"ח כתב והביאו ב\"י כאן ז\"ל במנחה לא ראיתי מי שאומר השירה והטעם לפי שלא היה מצוותן אלא בבקר וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אלא והוא רחום אשר כו' טעם תיקון זה דוהוא רחום מפורש בכלבו דע\"י מעשה נס גדול נתקן והוא כתוב ג\"כ בפי' סידורים: "
+                ],
+                [
+                    " ולכך נוהגין ג\"כ להתענות כו' ומ\"מ אין מתחילין תענית ציבור ביום ה' כמ\"ש לקמן בסי' תקע\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " הכל הבו גודל כו' ס\"א על הכל יתגדל ועיין פי' במס' סופרים: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " גרסינן פרק הקורא את המגילה כו' ירושלמי והביאו הרי\"ף והרא\"ש בפרק הקורא את המגילה עומד משה תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות ובי\"ט ור\"ח ובחש\"מ שנאמר וידבר משה את מועדי יי' אל בני ישראל (ופירש\"י ור\"ן דקראי יתירה הוא דהא לעיל מיניה כתיב כולהו מועדי בפ' אמור ולהכי דרש ליה עזרא שתיקן לישראל שיהיו קורין בתורה ג\"פ בב' בשבוע ובה' ובשבת במנחה) וז\"ל הר\"ן במרובה אמרינן דנביאים שביניהם תיקנו להן לישראל כן במדבר ודרשינן הכי מדכתיב וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ופי' שם אין מים אלא תורה כיון שהלכו ג' ימים בלא תורה נלאו לכך תיקנו שיהו קורין בשבת ובב\"ה נמצאו שלא יהיו ג' ימים מופסקין בלא קריאת התורה אלא דאינהו לא תיקן אלא חד קורא ואתא עזרא ותיקן תלתא גברי א\"נ דאינהו תלתא גברי תלתא פסוקי תיקנו אתא עזרא תיקן תלתא גברי עשרה פסוקי: "
+                ],
+                [
+                    " וגרסינן בפ\"ב דמגילה כצ\"ל והוא פרק בני העיר והוא האחרון בנוסחאות הרא\"ש. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " כהן קורא כתב מהרי\"ק שבג' תעניות שאחר פסח וסוכות נוהגין בכל יום שדוחין כבוד הכהנים כשאין כהן מתענה באותו תענית יוצא הכהן מב\"ה ועומד ישראל המתענה לקרות בתורה עכ\"ל עיין מ\"ש ב\"י דאין צריך לצאת ורמ\"א כתב דטוב לצאת וכן מורי רש\"ל הביא דברי מהרי\"ק שיצא בהגהותיו סי' תקפ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " בשני ובחמישי הרשות בידו וכך הוא בהדיא בגמרא שם והתוס' כתבו בשם ר\"ח דה\"מ לדידהו דבחול הוו טרידי במלאכתן ולא שכיחי רבים אבל לדידן שייך בשני וחמישי כמו בי\"ט ע\"כ והביא ב\"י מ\"מ שמענו מהגמרא ומכל הפוסקים דבדבר שלא שייך דאתי לאנצויי כגון לברך בפני אחרים בסעודה יכול כהן למחול על כבודו ואדרבה ת\"ח עדיף מכהן ע\"ה וע\"ז אמר ר\"י כל ת\"ח שמברך לפניו כהן ע\"ה חייב וכמ\"ש בסמוך והאריך בזה המרדרכי בפרק בני העיר ומסיק שמדרך חק הכהונה אסור להקדים כהן לברך בפני ת\"ח בסעודה אבל מ\"מ יכול ת\"ח לכבד לכהן ע\"ה לברך ברכת המוציא או המזון דלא גרע מישראל ע\"ה דיכול ת\"ח לכבדו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' הוא נשיא שבישראל ומביא ראייה מדאמרינן שם בהניזקין אחרי הכהן והלוי מקרא ת\"ח הממונים פרנסים על הציבור כו' והא דאמר ר' יוחנן כל ת\"ח שמברך לפניו כהן ע\"ה חייב התם בברכת המזון וכיוצא בה דליכא שם משום דרכי שלום ולא אתי לאנצויי כמו שיש בקריאת ס\"ת בבה\"כ דשכיחי רבים כו' עוד האריך לקיים המנהג כתבתיהו בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " שלא יאמרו אחד מהם פגום ושם פרק הניזקין (גיטין דף נ\"ט) הקשה הגמרא מ\"ש דבלוי אחר לוי דאמרת דאסור משום חשש פגם של זה או זה ובכהן לא חשש אלא לפגם של ראשון ומסיק כגון שמכירין אביו של כהן שני דכהן הוא (ל\"ד שני אלא מיירי שמכירין אביהם של שני הכהנים ושל שני הלוים) וליכא למיחש נמי שמא גרושה או חללה אנסיב דא\"כ חלל הוה ולמאי קרא לו אחר כהן דהא לוי נמי לא הוה ולכך ליכא למיחש אלא לפגמו של ראשון שיאמרו בודאי נודע שהראשון פגום ולכך קראו לזה במקום כהן אבל בלוי אחר לוי אי��א למיחש נמי לפגם שני דאע\"פ דמקום דמכירין אביו דלוי הוא דילמא יאמרו שממזרת או נתינה נסיב ואיפסל זרעו ולשם ישראל קראוהו אחר לוי ראשון כשר וק\"ל. ודע דהחששות הללו דגבי כהן ולוי ראשון דב' לוים אינם אלא משום אותם היוצאים קודם גמר הקריאה אבל לנשארים בב\"ה עד שיגמרו אין חשש שהרי יראו שעולין למנין אבל הך חששא של לוי שני דב' לוים הוא אפילו לאותן הנשארים וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " הרבה כהנים בהפסק ישראל ביניהן ב\"י כתב הטעם משום דכיון דלא חששו בגמרא אלא לפגמו של ראשון והשתא דקרו בתריה לוי וישראל ואם אין שם לוי קורא הוא פעמים ואחריו קורא ישראל תו ליכא למיחש לפגמו של ראשון ותמהני דאכתי איכא למיחש לפגמו של ראשון שיאמרו אחר שקראו ישראל נודע שכהן ראשון חלל היה ולכן חזרו לקרות כהן אחר ומיהו בהא איכא למימר דאם איתא דפגום הוא בעודו קורא היה מרננים אחריו ומיד היו מודיעים אותו לחזן וכיון שלא הודיעוהו אז וכבר קראו ב' אחריו ליכא למיחש דילמא פגום הוא אלא שאכתי קשה הא איכא למיחש לפגמו של אחרון שיאמרו חלל הוא ולפיכך הראוהו אחר ישראל וי\"ל דכיון דקרי בתריה לוי וישראל ליכא למיחש שיאמרו שהוא חלל דא\"כ יצטרכו לומר שגם הלוי שקרא אחריו הוא פסול וכולי האי לא חיישינן עכ\"ל ב\"י משמע מדברי ב\"י שרוצה לפרש דברי רבינו דוקא כשקורין אחריו לוי ולא מצינו בדברי רבינו כן רק תלה טעם בהפסק ישראל לכך נ\"ל דהטעם דליכא למיחש למידי גם באחרון ואיירי כשקורין הכהן אחר הפסק ישראל מזכירין בהדיא שהוא פלוני הכהן וא\"כ ליכא חששא כלל דגבי ראשון נאמר אם איתא דהיה פסול מיד היו מרננים כדי לקרות כהן אחר ולאחרון ליכא למיחש כיון שמזכירין בהדיא שהוא כהן ולפ\"ז אתי דברי רבינו כמשמעותו אפי' כשקורין באחרונה ואין קורין אחריו שום אדם לא לוי ולא ישראל. איתא במרדכי פרק הקורא את המגילה עומד שר' אפרים היה מוחה כהן שהוא ש\"ץ לקרות לכהן חבירו לס\"ת וכן לוי שהוא חזן לקרות לוי חבירו לס\"ת מפני פגמו ורבינו יואל דוחה דבריו שהרי הכל יודעים שהכהן מותר להיות ש\"ץ ובאגור פסק כר' יואל וכ\"כ הב\"י וכ\"פ רמ\"א בש\"ע ולפי ה\"ט היה נראה דסגן כהן אסור לקרות כהן חבירו דאינו דומה לש\"ץ שהוא משועבד לקרות למי שמכוין לו מיהו י\"ל דשאני סגן דאין הכל יודעין מי הוא הסגן משא\"כ בחזן שקורא בקול רם ושייך ביה פגם טפי אי לאו טעם הנ\"ל וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ובשבת שקורין שבעה קורא אחר לוי כו' פי' דבחול שאין קורין אלא ג' פשיטא שקורין הגדול לשלישי ולא בא לאשמועינן אלא בשבת מי קורין אחר הגדול. וכתב ב\"י מה שכתב רבינו ובשבת לאו דוקא דה\"ה לי\"ט וי\"ה שקורין על זה הסדר אלא מפני שמונה כאן מדרגות זולת כהן ולוי שהם יחד שבעה עולים והיינו ממונה א'. וראוי למנות ב'. בני ת\"ח ג'. ראשי כנסיות ד'. כל העם ה'. לכך נקט שבת. ופי' וראוי למנותו פרנס על הציבור כדאמרינן פ' כל כתבי איזה ת\"ח שראוי למנותו פרנס על הציבור כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה. ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואלו כו' כגון פ' עמלק כו' שפיר דמי כתב בא\"ח הטעם שלא הוסיפו בה מלמעלה או מלמטה מפני שאמר הקב\"ה עמלק גרם להיות שמי וכסאי חסרים כך פרשיותיו חסירים ובירושלמי הוא עשה מעשה קטוע כך פרשיותיו קטועים: "
+                ],
+                [
+                    " וא' קורא ד' כו' דוקא בימיהם שכל א' קורא לעצמו אבל האידנא שש\"ץ קורא יקרא ��' או לראשון או לאחרון ולא לאמצעי שלא לבייש אחרים מהרש\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " הרי זה משובח מכאן יש לדקדק כשמתחברין ב' פרשיות יחד להקרות לכהן ג\"כ ב' פרשיות ושיבוש הוא ביד אותן שנהגו לדקדק ולקרות לכהן פרשה א' ואומרים שמתחילה אין משנין פרשה ראשונה דאין סמך לדבריהן דלמה יגרע חלק הכהן למעט עמו בקריאה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין משיירין בפרשה כו' ואין חילוק בין פרשה פתוחה לסתומה ופרשה שאינה רק ב' פסוקים מותר לשייר בתחילתה ולהפסיק שם. רמ\"א ועיין לקמן סי' תכ\"ג בפרי' דבר\"ח לא עבדינן הכי ושם כתבתי הטעם ובד\"מ כתב עוד דהיינו דווקא לשני או לשלישי אבל לכהן מותר והטעם דמותר לכהן דממ\"נ ליכא למיחש דמשום היוצאים הרי כבר שמעו שכהן מתחיל ואי משום הנכנסים גם המה יראו שיקראו עוד אחריו שנים נמצאו שידעו אח\"כ שזה היה כהן ולא קראו לפניו שום אדם וכן נוהגין להתחיל ויחל אע\"פ שהוא ב' פסוקים בפרשה. ולעולם מתחילין ומסיימין בדבר טוב: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כההיא דר\"ע מדרש תנחומא פ' יתרו ובמדרש רבות פ' תצוה ונראה דהיינו לדידהו שהעולה היה קורא בקול רם אבל לדידן שהעולה אינו קורא בקול רם אע\"פ שלא סידר אותה לית לן בה והחזן שקורא בקול רם הוא שצריך לסדר אותה: "
+                ],
+                [
+                    " אז ראה ויספרה. איוב כ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " עד שיאמר לו קרא כו' זה לשון הגמרא שאין אדם מבזבז לו וכתב הר\"ן שאין ראוי לאדם שיטול חלק לעצמו ומנהג דידן שאפי' החזן ולא שום אדם עולה עד שיאמר לו מי שקנה סגן עלה ועיין רמ\"א בש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " וכל הקורין מברכין לפניה כו' כן התקינו משום גזירת הנכנסים שיאמרו לא ברכו לפניה ומשום היוצאים שיאמרו לא ברכו לאחריה אבל מעיקרא היה הדין שהראשון מברך לפניה וסגי בהכי כדאיתא ריש פרק הקורא את המגילה עומד: "
+                ],
+                [
+                    " פותח ורואה כו' מכאן דקדק המרדכי דס\"ת לא תהיה פתוחה בין גברא לגברא וכן משמע מדברי רבינו סי' קמ\"ו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " דברי ר\"מ טעמא דר\"מ כדי שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה ור\"י סבר שהכל יודעים שאין ברכות כתובות בתורה ואעפ\"כ כתב הטור שלאחר שקרא גולל ואח\"כ מברך משום דס\"ל דע\"כ לא פליג ר\"י אלא בתחילה דלר\"מ צריך לגלול ולברך ואח\"כ לפתוח ולקרות וטריחא מילתא הוא הילכך לא צריך לר\"י אבל בסוף שאין טורח יותר גולל ואח\"כ מברך. ב\"י. ומורי חילק ג\"כ דלאחר הקריאה כבר נגמרה המצוה ודומה כמו בין גברא לגברא משא\"כ בראשונה שרואה ואח\"כ מברך שהברכה היא לצורך הקריאה וכן פי' הגאון מוהר\"ר ליב בר בצלאל: "
+                ],
+                [
+                    " ובטובו חיינו ע\"ל סי' קצ\"ה מ\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    " דמשום כבוד תורה נתקנה כו' וז\"ל התוס' תדע דבמקום שאין לוי כהן קורא במקום לוי ומברך ואע\"פ שכבר בירך בקריאה ראשונה עכ\"ל ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " בזה נסתפקתי עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אם יש לו לברך אשר בחר בנו אבל בברכה אחרונה דס\"ת לא נסתפק וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " הואיל ותקנו ברכה זו על קריאתה כמו שתקנו נמי ברכה שלאחריה וברכה שעל הפטורה: "
+                ],
+                [
+                    " דלא גרע ממי שנפטר באהבה רבה ז\"ל מורי אבל מ\"מ אינו דומה ממש דהתם הלומד אחריו מיד אינו מברך כלל וכאן דוקא אשר בחר בנו כו' אינו חוזר ומברך אבל ברכת אשר קדשנו לעסוק בדברי תורה והערב כו' מברך נ\"ל עכ\"ל וכ\"כ בש\"ע סעיף ט': "
+                ],
+                [
+                    " ומטבע של ברכה כו' עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " כך היה מנהגם של אנשי ירושלים כו' וכן הוא בירושלמי הביאו ב\"י וכן הוא בב\"ר לא ימוש סה\"ת הזה מפיך מלמד שהיה סה\"ת בידו של יהושע שאין לומר הזה אלא מי שתופס החפץ בידו וכשסיים א\"ל חזק ואמץ מכאן יצא המנהג לומר למסיים לקרות בתורה בכל פעם חזק עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שצריך ליטול הספר בידו ז\"ל מ\"ו ומדברי רש\"י אין ראייה כלל שהוא פי' התם שצריך לגלול הס\"ת ולפתחו ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " יתחיל ממקום שהתחיל כו' הב\"י כתב ה\"ר יונה פי' בפ' אין עומדין שאם יתחיל ממקום שפסק הראשון לא יצטרך לברך ברכה ראשונה שהרי כבר בירך אותה הראשון והתחיל לקרוא ונמצא שהפסוקים שקרא הראשון ובירך מתחילה עליהם ולא בירך בסוף נתברכו לפניהם ולא נתברכו לאחריהם והפסוקים האחרים שקרא זה נתברכו לאחריהם ע\"י זה האחרון ולא נתברכו לפניהם כיון שאינו מברך תחילה (וכתיב תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה) ולפיכך מתחיל ממקום שהתחיל הראשון כדי שיברך תחילה ונמצא שנתברכו הפסוקים לפניהם ולאחריהם ועיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וצריך לקרות מעומד ודוקא חזן אבל שאר העם לא כו': "
+                ],
+                [
+                    " הקורא המגילה יושב כו' לשון המשנה כמו שהביא ב\"י הקורא את המגילה עומד ויושב כלומר אם רצה עומד ואם רצה יושב ורבינו מקצר במה שאין נפקותא בו: "
+                ],
+                [
+                    " יצא ותנא עלה משא\"כ כצ\"ל משום דתרי קלי לא משתמעי כו' עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " משא\"כ בתורה ופירש\"י שאין קורין בתורה בציבור מיושב והטעם דכתיב ואתה פה עמוד עמדי ובמרדכי כתב דבעל בשר מותר למסמך. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ומטעם זה צריך נמי ליזהר שלא לסומוך כ\"כ הרא\"ש בר\"פ הקורא את המגילה עומד וכתב שכן איתא בירושלמי ר' שמואל בר יצחק על לבי כנישתא חזא לחד בר נש תרגם וסמיך לעמודא א\"ל אסור לך כמו שנתנה באימה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והויא ברכה לבטלה כו' והטעם מפני שצריך שידע לקרות מתוך הכתב מה שמקרין אותו שאסור לקרות בתורה אפילו אות אחת שלא מן הכתב וכמו שכתב רבינו ירוחם בשם תשובת הרשב\"א וכ\"כ בשבולי לקט: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו אם הוא יודע לקרות כשמקרין נראה דדוקא לקרות מתוך הספר קאמר וכן דקדק לשון תשובת הרא\"ש דכתב לחבר האותיות לאפוקי סומא דאף שיודע לאמר מלה במלה אחר החזן המקרא אותו מ\"מ אינו קורא מתוך הספר וכ\"פ ב\"י אבל מהרי\"ל פסק דבזמן הזה שהש\"ץ מקרא גם הסומא עולה ומברך והביאו מ\"ו בהגהותיו ס\"ס כ\"ג וכן שמעתי נוהגין בקהילות גדולות וגם רמ\"י כתב בסי' זה לקיים המנהג דסומא עולה לתורה: "
+                ],
+                [
+                    " צריך שיהא אחד עומד אצלו כו' גם יאמר לו שיקרא כמו שכתב רבינו בסי' קל\"ט וכ\"כ ב\"י פי' דברי רבינו בסי' קל\"ט ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וגרסיגן נמי בירושלמי כו' וחזא חזנא דקרא כו' זה לשון ירושלמי ר' חגי אמר ר' שמואל בר יצחק עאל לבי כנישתא חמא חזנא קאים מתרגם ולא מיקם בר ��ש תחותוי א\"ל אסור לך כשם שנתנה ע\"י סירסור כך אנו צריכין לנהוג בה על ידי סרסור עכ\"ל פרק הקורא את המגילה עומד דף ע\"ד ולכאורה נראה דר\"ל דדוקא אם החזן רצה לקרות ולתרגם אסור אבל לענין הקריאה היה נראה שיכול החזן לקרות בלא אחר עומד עליו וכן הכלבו הביא זה הירושלמי על המתרגם בסי' ך' דלא יתרגם החזן עצמו כדאמרינן בירושלמי ר' שמואל בר יצחק על לבי כנישתא חזא חזנא דקאי ומתרגם ולא קאי בר נש תחותוי א\"ל אסור לך כשם כו' עכ\"ל והביאו ב\"י בסי' קמ\"ה ע\"ש. וכן כתוב בשבולי הלקט וא\"כ לא הביא רבינו ראייה מירוש' כלום שצריך שיהא אחר עומד אצלו ואפשר שנוסחא אחריתא היתה לרבינו בדברי ירושלמי וגריס וחמא חזנא דקרא א\"נ דסבירא ליה לרבינו כיון שמסיים הירושלמי הטעם כשם שנתנה על ידי סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה א\"כ מה לי לקרות מה לי למתרגם וע\"כ הא דנקט מתרגם לאו דוקא הוא: "
+                ],
+                [
+                    " ע\"י סרסור כו' דכתיב אנכי עומד בין יי' וביניכם: "
+                ],
+                [
+                    " עד שיכלה אמן מפי הציבור בסוטה פ' אלו נאמרים א\"ר זירא א\"ר חסדא אין הציבור רשאין לענות אמן עד שתכלה ברכה מפי הקורא ואין הקורא רשאי לקרות בתורה עד שיכלה אמן מפי הציבור והרמב\"ם ורבינו לא כתבו אלא הא דאין הקורא רשאי לקרות עד שיכלה אמן מכי הציבור משום דאידך דאין הציבור רשאי לענות אמן עד שתכלה ברכה מפי הקורא אינה מיוחדת לקריאת התורה שדין כל הברכות כך הוא שאין עונין אמן עד שתכלה הברכה מפי המברך. ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " דאע\"פ שטעה בה יצא ידי קריאתו פי' שיודע לקרות ועיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואם יתחילו כו' גומרין כו' ועל היוצאים נאמר ועוזבי ה' יכלו ירושלמי ואפילו בין גברא לגברא: "
+                ],
+                [
+                    " אין קורין בחומש בציבור בפרק הניזקין וטעם מפני כבוד הצבור וכתב הר\"ן מפני כבוד הציבור פי' שנראו כעניים עכ\"ל ור\"ל שלא יאמרו שאין להם ס\"ת שלימה וזה גנאי להם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מדלגין בנביא כו' במגילה פרק ג' דף כ\"ד ע\"א תניא מדלגין בתורה בענין א' ובנביא בשני עניינים כאן וכאן בכדי שלא יפסוק התורגמן תניא אידך אין מדלגין מנביא לנביא ובנביא של שנים עשר מדלגין ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו. ופירש\"י מנביא לנביא יש כאן טירוף יותר מדאי מסוף הספר לתחילתו למפרע עכ\"ל. והנה לכאורה יש לתמוה על רבינו שהשמיט שני הדינים שלא לדלג למפרע ושלא לדלג מנביא לנביא ושבנביא של י\"ב מותר. ולכאורה נראה דרבינו ס\"ל דהכל תולה בכדי שלא יפסוק התורגמן ומה\"ט אמרו שאין מדלגין בין נביא לנביא ובשנים עשר מדלגין משום דזוטרא נינהו ולא יפסוק התורגמן בכדי שיעור דילוג משא\"כ בשאר נביאים דארוכים נינהו וא\"כ הוא נתיישב שפיר מה שלא האריך רבינו דהכל הוא בכלל מ\"ש וזה בכדי שלא יפסוק התורגמן. ואף א\"ת דברייתא בתרייתא דסתמו וכתבו דאין מדלגין מנביא לנביא ר\"ל אף בכדי שלא יפסוק התורגמן כדפירש\"י הטעם דאיכא בזה טירוף יותר מ\"מ ס\"ל לרבינו דהלכה כברייתא קמייתא הנ\"ל דסתם וכתב ובנביא בשני עניינים ותלה הכל בכדי שלא יפסוק התורגמן דמשמע אפילו מנביא לנביא ואפי' למפרע נמי מותר רק כדי שלא יחלוק רבינו אהרא\"ש שהביא גם הברייתא כתבתי שינוייא קמא ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " דאיכא למיחש שמא תתבלבל כו' פירש\"י לפי שד\"ת דברי אזהרות ועונשין ומצות וצריך שיכנסו בלב השומעים וכשאדם יוצא משיטה לשיטה אחרת אינו נוח להתבונן: "
+                ],
+                [
+                    " ואך בעשור שכהן כו' שכ' בפ' אמור. שכ\"ג היה קורא ג' פרשיות אלו הב' ובעשור לחודש שבפ' פנחס והיה קורא אותו ע\"כ שלא היה יכולים לגלול הס\"ת קודם שישלים התורגמן ואע\"פ שאסור לקרוא בע\"פ מפרש התם דכה\"ג אומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן ופירש\"י שצ\"ל כן כדי שלא להוציא לעז על ס\"ת כשרואין קורין הפרשה ג' ע\"פ יהיו סבורין שאותו ס\"ת חסר אותו פרשה וק\"ל עיין בפרק בא לו: "
+                ],
+                [
+                    " ה\"ג וזה וזה בכדי שלא יפסיק ופירושו בין מה שמדלגין בתורה בענין אחד ובין מה שמדלגין בנביא בתרי ענינים דוקא בכדי כו' וכן הוא בהדיא פרק הקורא עומד (מגילה דף כ\"ד.) וק\"ק הא לעיל בסימן קל\"ה כתב רבינו דיש מקומות שנוהגין לקרות הרבה כהנים כו' אף על גב דאיכא למיחש התם לפגמו של ראשון דשמא אחר שקראו ישראל נודע דפגום הוה אפ\"ה לא חיישינן להכי דאמרינן דאם איתא דפגום היה בעודו קורא היו מרננים הכי נמי נימא דאם איתא דס\"ת פסול היה מיד היו מרננים וי\"ל דכיון דאיכא למיחש בתרי גברי לא פלוג רבנן דבאותו שהיה ששי איכא למיחש דהשתא נמצא הפסול לכך חזרו לקרותו פעם שניה וכן גבי ראשון איכא למיחש שיאמרו דבאחרון מצאו פסול לכך חזרו לקרות כולם ומשום היוצאים לכך גזרו בכולם: "
+                ],
+                [
+                    " אין קורין לאדם אחד בב' כו' אבל לאדם ב' פעמים בס\"ת אחד כגון שעלה לרביעי ואח\"כ קראו לששי או אחרון נ\"ל דמדינא מותר דהא ליכא משום פגם ספר תורה גם מדכתב הריב\"ש וב\"י הביאו לקמן סי' רפ\"ב לענין מפטיר אם יכול לעלות למפטיר מי שקרא כבר בתורה וצידד לאיסור מטעם שכבר שלמו החיובים והוי כברכה לבטלה משמע דקודם לכן מותר גם ראיה מכהן העולה במקום לוי גם אהא דכתב בשם הרא\"ש בסמוך סימן קמ\"ג דאם אין יודע לקרות אלא אחד דמברך ז' פעמים זא\"ז ודוחק לומר בשעת הדחק שאני: "
+                ],
+                [
+                    " אבל ג' גברי בג' ספרים ואין הקורא רשאי כו' [שבסימן שאחר זה] כל הענין איתא בתוס' פרק הקורא המגילה עומד: "
+                ],
+                [
+                    " כגון ר\"ח טבת כו' עיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ולא המתרגם יותר מהקורא עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " קטן מתרגם על ידי גדול כו' כלשון רבינו כן לשון התוספתא והביאו הרי\"ף פרק הקורא את המגילה עומד דף שע\"ג ושם בתוספתא וברי\"ף מסיים שנאמר ואהרן אחיך יהיה נביאך ומכאן מוכח דקטן וגדול דקאמר לאו ממש אלא ר\"ל קטן וגדול במעלות דאל\"כ איך הביא ראיה מאהרן ומשה (ועיין בדרישה) ופי' שם הר\"ן קטן מתרגם ע\"י גדול שהגדול קורא וקטן מתרגם אבל אינו כבוד לציבור שגדול יתרגם ע\"י קטן שהקטן יקרא והגדול יתרגם שנאמר ואהרן אחיך יהיה נביאך ומתרגמין יהא מתורגמך והוא קטן לגבי משה עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אין אנו צריכין לשון צריכין אינו מדוקדק דהל\"ל אין אנו מבינים: "
+                ],
+                [
+                    " תרגום דרבנן פי' תרגום שתיקנו חכמים לקרותו: "
+                ],
+                [
+                    " לא שנו כו' שצריך לקרות בהפטורה כ\"א פסוקים וכמ\"ש רבינו לקמן סימן רפ\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " אלא במקום שאין תורגמן כו' הא דדייקו התוספות דמשמע שגם בחכמי התלמוד היו מקומות שלא היו מתרגמין ומה דייקו ד��למא שאני התם דלא היו שם תורגמן י\"ל דהכי משמע להו דאם היה חייב כל כך היו חייבים לשכור להם מתורגמן ממקום אחר ולפ\"ז מה שמסיים רבינו אבל לדידן מה תועלת בתרגום כו' לאו דוקא דגם בימיהם לא היו כולם בקיאים בלשון תרגום דאל\"כ היו כולם חייבים לשכור להם כמ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שיש תורגמן פוסק כשקורא בהפטרה י' פסוקים וכ\"כ לקמן בסימן רפ\"ד: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כשהוא פתוח כו' אע\"ג דנשארו עשרה עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' בין פסוק לפסוק פי' אע\"ג דהיו נוהגין לתרגם כ\"כ הר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בין גברא לגברא ש\"ד הואיל וס\"ת אינה פתוחה: "
+                ],
+                [
+                    " פירש\"י שהיה גורס בלחש כב\"י ותלמידי הר\"ר יונה כתבו דשאני רב ששת דהוי סגי נהור ולא היה מחוייב בקריאת התורה דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה ולמ\"ו נראה שאם קודם שנפתח הס\"ת חוזר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ס\"ת ומתחיל לקרות מותר ואפילו לכל אדם כיון שכבר התחיל במצוה עכ\"ל ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בלחש שרי עיין לקמן סי' רפ\"ה לקרות שמו\"ת בשעת קריאת ש\"ץ בשבת מותר וכ\"כ ב\"י אלא שכתב שהמדקדק נכון להחמיר ועיין בדרישה סי' רפ\"ה ושם הארכתו: "
+                ],
+                [
+                    " ויושבין לאלתר כו' האי לאלתר לאו דוקא דהא צריך לעמוד עד שיניחו הס\"ת על הבימה המיוחדת לקריאת התורה עליה אלא ר\"ל לאלתר שא\"צ להמתין עד אחר הקריאה אלא דלפ\"ז קשה דמ\"ש בין שמחזירין אותו למקומו יהיה נמי פירושו לאחר שהחזירו למקומו וא\"כ פשיטא דא\"צ לעמוד יותר ומיהו יש לומר דהעמידה אתא לאשמועינן דצריך לעמוד בשעה שמגביה אותה להחזיר דהא בלאה\"נ צ\"ל כן דאל\"כ למה כתב עומדין מפניו לאלתר: "
+                ],
+                [
+                    " ולא ראינו פי' וגם לא ראינו כו': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בלא מטפחת כו' כתב המרדכי ס\"פ בני העיר נ\"ל דה\"מ בידים סתם אבל נטל ולא הסיח דעתו לא קפדינן ע\"כ אבל באגודה כתב אפי' בכה\"ג אסור. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שאין לו שכר אותה מצוה כתבו התוס' בס\"פ בני העיר י\"מ ?מצות אחיזה וקשה פשיטא שאין לו שכר כיון שלא עשה המצוה כהוגן לכך פירש ריב\"א בלא אותה מצוה שעשה באותה שעה שאם אחז ס\"ת ערום וקרא בו אין לו שכר מן הקריאה וכן אוחזו לגוללו או להגיה וכ\"כ הרא\"ש. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " דאמר ר' יהושע בן לוי כו' נוטל שכר כנגד כולם יש לתמוה מאי ראייה הוא זה וכי משום שהגולל נוטל שכר כנגד כולם יהיה הגדול דוקא גולל כל אדם רוצה ליטול שכר הרבה ולכאורה נראה לפרש דה\"ק גדול שבכולם גולל ר\"ל הגולל מקבל שכר גדול כנגד כולם ומי שירצה יכול לגלול והיינו דריב\"ל וא\"ש אבל ב\"ה שמביא רבינו ע\"כ לא ס\"ל האי פירושא שהרי כתב איכא מ\"ד כו' אלא גדול שבבה\"כ כו' וז\"ל התוס' פרק בני העיר גדול שבכולם גולל לפי שהוא כבודו וגם לפי שהוא גדול שבכולן כדאי הוא ליטול שכר כנגד כולם: "
+                ],
+                [
+                    " איכא מ\"ד עשרה לאו דוקא כו' והא דאמר עשרה משום דבפחות מי' אסור לקרות בתורה כ\"כ ב\"י בשם הר\"ן וכתב עוד ויש מי שכתב דמש\"ה משמע שהגדול שבעשרה (פי' זה עשרה נמי לאו דוקא ונקט עשרה כמו שכתבתי בסמוך) גולל אע\"פ שלא קרא דחולקין כבוד לגדול ליטול שכר נגד כולם ע\"כ ונראה שלדברי פי' השני שכתב ��בינו בשם העיטור גדול שבקוראים קאמר בדוקא עכ\"ל ב\"י פי' לפי' לאו בקוראים דהיינו הח' עם המפטיר אלא ר\"ל גדול שבתוך העשרה המיוחדים לקריאה ואפשר שהיה סדרם שהיו קורין על סדר יו\"ד בשבת זו וי' בשבת אחרת דאל\"כ אין טעם למה יכבדו להגדול שבתוך העשרה ולא שבכל בית הכנסת ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " גוללו מבחוץ וכשהוא מהדקו כו' כתבו התוס' בסוף פרק בני העיר פר\"ח דקאי אקשר מטפחת כשקושר מטפחת סביב הס\"ת יהא הקשר מבפנים כלפי הכתב שאם יהיה מאחריו כשיפתח הס\"ת יהא צריך להפכו על הכתב להתיר הקשר ואין זה דרך כבוד פי' לפי' דאיירי שהמגביה הס\"ת הוא הגולל ומעמידה בעצים התחתונים על ברכיו ואיש אחד אוחז בראשה בעץ חיים עליונים כמו שאנו נוהגין והשתא א\"ש מ\"ש יהפוך הכתב אליו כמו שאנו עושין שפני הכתב הוא נגד האוחז המגביה הס\"ת וגם א\"ש מ\"ש ויתחיל לגלול מבחוץ משום דכשהיה מתחיל לגלול מפנים לחוץ היה דוחה הס\"ת מפניו לאחוריו משא\"כ עתה שממשיך הס\"ת בהמפה מאחריו לפניו וגם אפשר לומר כדי שפני הכתב יהיו לפניו פתוחים במקצת כל זמן שאפשר ולכך גוללו מבחוץ וכן משמע ממ\"ש רבינו אחר זה א\"ר ינאי מוטב תגלל מטפחת סביב הס\"ת כו' דשם נמי האוחז והמגביה הוא הגולל ואע\"פ דמזה ר' ינאי משמע שהס\"ת מונחת בחיקו בשעת גללו ולא כמ\"ש רבינו שהספר עומד לפניו שאני האי דר' ינאי דהא תליא בהא הואיל ואמר שצריך המפה לכרוך סביב הספר צריך שיהיה עומד בחיקו והכי דייק לישנא דכ\"כ רבינו כשהס\"ת עומד לפניו דמשום דאח\"כ פי' דברי ר' ינאי כשהס\"ת מונח בחיקו כתב כאן שהס\"ת עומד לפניו וק\"ל. שוב מצאתי שפי' כן רמ\"א בש\"ע בהדיא שהמגביה הוא הגולל ע\"ש ועיין בדרישה "
+                ],
+                [
+                    " אריב\"ל אין המפטיר מתחיל עד שיגלל הספר כדי שלא יהא כו' זהו כפירש\"י דהיינו עד שיכלה כל גלילת הספר לאפוקי ממה שהביא הב\"י שני פירושים מאורחות חיים דלפי' ראשון סגי כשיתחיל לגלול ולאידך פירושא סגי אפילו כשנסתלק הספר מעל השלחן ואף אם לא התחיל לגלול כלל דמשמע ליה דלא הוה טעם דריב\"ל משום טירדת הגולל אלא משום שלא יסברו העם שההפטורה כתובה בס\"ת: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " פרש\"י איכא פתחא אחרינא כו' ז\"ל ב\"י והנה לפירש\"י בין ריב\"ל בין שמואל לא איירי אלא בשאינו מצניעין הס\"ת בב\"ה שמתפללין בו לפי שאינו במקום המשתמר ולפיכך אחר שקראו בו מוציאין אותו משם ומוליכין אותו להצניעו בבית המשתמר וקאמר ריב\"ל שאסור לצאת מב\"ה עד שינטל ס\"ת להצניעו ומיהו משנטלו ש\"ץ מהתיבה כדי להוציאו ולהצניעו מותר לצאת דרך פתח שאין הס\"ת עתיד לצאת בו אבל דרך פתח שהס\"ת עתיד לצאת בו אינם רשאים לצאת קודם שיצא הס\"ת משום אחרי ה' תלכו והיינו דאמר שמואל עד שיצא אבל במקום שנוהגין להצניעו בב\"ה שמתפללין כו' לא איירי ריב\"ל ושמואל כלל ומשמע שהם רשאים לצאת כשירצו דכל שמצניעין אותו שוב ליכא זילותא אם יצאו ולפי' הגאון ריב\"ל איירי בכל מקום בין שנוהגין להוציא ס\"ת להצניעו בבית אחר בין שמצניעין אותו בב\"ה שמתפללין בו לעולם אין הציבור רשאין לצאת עד שינטל ס\"ת כדי להצניעו ומיהו משנטל ס\"ת מעל התיבה כדי להצניעו רשאין לצאת אפילו במקום שנוהגין להוציאו כדי להצניעו בבית אחר והא דבמקום שנוהגין להוציאו כדי להצניעו בבית אחר כיון שניטל ס\"ת מעל התיבה מותר לצאת דוקא דרך פתח שאין ס\"ת עתיד לצאת בו אבל דרך פתח שס\"ת עתיד לצאת בו אסור לצאת עד שיצא ס\"ת דכתיב אחרי יי' אלהיכם תלכו והיינו דאמר שמואל עד שיצא עכ\"ל ב\"י וכן נ\"ל עיקר והכלל דבין לפירש\"י ובין לפירוש הגאון כשמוליכין הס\"ת מב\"ה להצניעו בבית אחר במקום שמשתמר אסור לצאת קודם שיצא ס\"ת אם לא דאיכא פתחא אחרינא ובזה הם מחולקים כשמצניעין הס\"ת באותו ב\"ה דלפירש\"י יכול לצאת אפילו קודם שינטל ולדברי הגאון אסור לצאת כלל קודם שינטל ס\"ת להצניעו ודו\"ק ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " וגאון פי' כו' בכל מקום כו' כלומר הא דאמר ריב\"ל עד שינטל בין שמוציאין הס\"ת מב\"ה למקום אחר בין שמצניעין אותו בב\"ה אסור לצאת: "
+                ],
+                [
+                    " כשש\"ץ אומר עושה שלום כו' כתב רבינו הגדול מהר\"י אבוהב ז\"ל שכתב כן לפי שאם מנהגם היה כמנהג שלנו שהיו מצניעין הספר מיד קודם שיתפללו מוסף היאך אמר שמאחר שינטל להצניעו יצאו הציבור שהרי עדיין צריכין הם להתפלל תפלת מוסף ולפיכך אמר שזה איירי כשלא הצניעו ס\"ת אלא לאחר שסיימו התפלה ע\"כ ולי נראה דה\"ק כשש\"ץ גומר תפלתו כלומר שאומר אשרי ובא לציון בעוד הס\"ת בתיבה ואומר אח\"כ קדיש תתקבל שאז הוא גמר התפלה וחותם בו עושה שלום אל יאמרו הציבור מאחר שכבר נגמרה התפלה והקדיש שאחריה יש לנו רשות לצאת אם נרצה אלא אינן רשאים לצאת עד שינטל ס\"ת עכ\"ל ב\"י פי' לדבריו דקודם שגמרו להתפלל יש בו גנאי טפי דכיון דעדיין לא הצניעו הס\"ת הוא נראה דעדיין רצונם לקרות מתוכה משא\"כ בשכבר סיימו כל סדר תפלתן שודאי הס\"ת אינה עומדת לקרות עוד מתוכה אלא להצניע עומדת כנ\"ל דאל\"כ אין חילוק בין פירושו לפי' מהרר\"י אבוהב ז\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " עד שינטל ס\"ת להצניע כו' כי' כדי להצניע ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " והוסיף שמואל פי' כיון דריב\"ל קאמר בכל מקום עד שינטל לפי פי' הגאון הנה היה מקום לטעות ולומר דאחר שינטל יכול לצאת אפילו קודם ס\"ת ואפילו סופה לצאת דרך פתח זו שהרי בכל מקום קאמר לכן בא שמואל והוסיף על ריב\"ל וביאר דבריו כי בזמן שמוציאין כו' אין רשאי לצאת כו' ודוקא אי ליכא פתחא אחרינא אבל איכא פתחא אחרינא לית לן בה והא דנקיט ריב\"ל סתם עד שינטל עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " הילכך ליעכביה לס\"ת כתב ב\"י דנלע\"ד דלמ\"ד לס\"ת הוי כמו בשביל וה\"ק יתעכב בשביל ס\"ת עד דנפיק כו': "
+                ],
+                [
+                    " ואי איכא פתחא אחרינא רשאין ובא לפרש הא דאמרינן בגמרא ולא פליגי הא דאיכא פתחא אחרינא כו' ר\"ל שמואל לא פליג אריב\"ל ואע\"ג דריב\"ל סתם קאמר עד שינטל ובכל מקום איירי היינו בדאיכא פתחא אחרינא כלומר שאין סוף ס\"ת לצאת במקום שהוא יוצא ומשמע נמי שמצניעין אותו שם בב\"ה ושמואל דאמר עד שיצא בדליכא פתחא אוחרינא ור\"ל שסוף הס\"ת לצאת מב\"ה זו וליכא פתחא אחרינא אלא זו ואיידי דנקט גבי שמואל דליכא פתחא אחרינא דדוקא הוא נקט נמי גבי ריב\"ל דאיכא פתחא אחרינא ולאו דוקא כמו שפירשתי: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " עד שתהיה גבוה כו' ומייתי לה מדכתיב בראש הומיות תקרא ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שהיה פתוח במזרח כו' דכתיב והחנים לפני המשכן קדמה לפני אוהל מועד מזרחה וכתבו התוס' הטעם כדי שיהו משתחוים מן הפתח כנגד הארון וע\"ז כתבו הג\"מ פרק י\"א מה\"ת דה\"ה למערב ולצפון ולדרום ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אין עושין הפתח במזרח ז\"ל מורי ותימא לפי זה לא יה�� פתוח אלא למערב לדידן אלא שיש לחלק בין היכא שפתוח לשלנו שיש בית לפניה עכ\"ל ונראה מדלא כתבו התוספות הטעם שאין אנו עושין כו' לפי שיש בית לפניה צריכין למימר דאיירי בב\"ה שאין לה בית לפניה וב\"ה שיש לה בית לפניה סברא הוא שיהא פתוחה דוקא במערב ולמה כתבו התוספות ורבינו אבל אנו כו' אין עושין הפתח במזרח שהוא אינו דבר והפוכו וכך הל\"ל אבל אנו כו' צריך להיות הפתח במערב אלא דצריך למימר דהתוס' סברי דאין קפידא כלל לדידן כיון שאנו מתפללין למזרח א\"כ אין לדקדק עוד כיון שאין בידינו לקיים הפסוק דאיירי בהיכל ששם היו פתוח למזרח וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לרוח שמתפללין כו' האי דנקט לרוח לפי שאין כל העולם מתפללין לרוח אחת בני א\"י למערב ואנו למזרח לכך אמר לרוח ר\"ל לאותו רוח שמתפללין: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בתי כנסיות ובתי מדרשות כו' פי' סמ\"ג ונ\"י דוקא המיוחדין לדרוש בהם ברבים: "
+                ],
+                [
+                    " ולא נאותין פי' מתקשטים בהם רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " מותרין לאכול ולשתות דאמר ריב\"ל מאי בי רבנן ביתא דרבנן פי' רש\"י לפי שהבתי מדרשות הם ביתם לכל דבר ובתי מדרשות עדיפי בקדושתן מבתי כנסיות א\"כ בתי כנסיות נמי מותר להשתמש בהן רש\"י וכתב ב\"י דהרמב\"ם כתב פי\"א מה\"ת דהא דתלמידי חכמים מותרין לאכול ולשתות בהם דוקא מדוחק ושכן משמע מדאיתא התם בגמרא דרבינא ורב אדא בר מתנה הוו קיימי ושיילי שאילתא מרבה אתא זילחא דמטרא עיילי לבי כנישתא אמרי הא דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מטרא אלא משום דשמעתתא בעי צילותא אלמא דאי לאו משום שמעתתא בעי צילותא לא הוו עיילי לבי כנישתא מקמי זילחא דמטרא וטעמא ודאי משום דזילחא דמטרא לא חשיב דוחק שהרי כמה אנשים הולכין בשוק בשעת הגשמים ואינם נמנעים ונראה מדברי התוס' והרא\"ש דמן הדין עשו כן ולא משום חומרא וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב בסמוך בדין ב\"ה שנעשה על תנאי בדברי התוס' והרא\"ש (ור\"ל שהתוס' והרא\"ש פירשו דהא דאמרינן בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויות דמשמע דמהני תנאי היינו לנהוג בהם קלות ראש בחורבנן אבל בישובן ודאי אסור מדרבינא ורב אדא הנ\"ל ומדחילק רבינו ג\"כ בישובן לחורבנן ש\"מ דס\"ל כוותיה דרבינא הנ\"ל) וא\"כ מה שסתם דבריו בכאן הוא מפני שדבר פשוט הוא דאם לא מדוחק לא היינו מתירין אפילו ת\"ח עכ\"ל ב\"י ול\"נ כלל דודאי כיון שסתם רבינו כאן וכתב מותרין לאכול ולשתות משמע בכל ענין ולא דמיא כלל לדרבינא ורב אדא שהם לא היו מקודם בב\"ה ומחמת המיטרא רצו ליכנס לשם שזה ודאי נראה תשמיש מבוזה שנכנס לב\"ה להנצל מהגשם אבל ת\"ח הלומדים תמיד בב\"ה אדרבה נכון טוב הוא שיאכלו וישתו שם בבית המדרש ממה שילכו לבתיהם ויתבטלו שעת ההילוך לכאן ולכאן מד\"ת נמצא שהאכילה והשתיה שם צורך תלמוד הוא והשתא א\"ש הא דלא כתב רבינו בדרך קצרה ובת\"ח שרי הכל מה\"ט שכתבתי שאינו מותר אלא כשהיה שם יושב כבר ולומד ואח\"כ נמלך לאכול אבל כשאינו בב\"ה אלא עומד חוץ ממנה ומפני הגשמים רוצה לילך לשם ס\"ל לרבינו דאסור ועי\"ל דהא דכתב רבינו דשרי לאכול בב\"ה היינו דוקא באותה ב\"ה שהוא לומד שם וה\"ה דשרי ליה לילך שם מפני החמה ומפני גשמים כיון שהוא בית דירה שלו שעל שם זה נקרא בי רבנן כמ\"ש לעיל לכך שרי כיון דבלא\"ה ילך לתוכה כיון שהוא לומד בה אבל לב\"ה אחרת שאינו לומד בה אסור ולכך לא רצה רבינו לסתום ולכתוב דשרי כיון שאינו שרי אלא בב\"ה שהוא לומד בו ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ויקרא מקרא מעט או יאמר דבר שמועה כו' כצ\"ל ודבר שמועה ר\"ל דבר הלכה: "
+                ],
+                [
+                    " מצוה למי שנכנס בפתח זה כו' דכתיב ובבא עם הארץ לפני ה' במועדים הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער הנגב וטעמא משום דנראה כמחבב ר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " תולשין אותן ומניחין פי' אבל אין תולשין לאכול כן אוקמה בגמרא פ' בני העיר (מגילה דף כ\"ח:) "
+                ],
+                [
+                    " משום עגמת נפש עגמת נפש לרואיהם שיזכרו ימי בניינו ושהיו מתאספים כאן: "
+                ],
+                [
+                    " ואם התנו כו' כתבו התוס' דתנאי לא מהני אלא לאותם שבבבל שהרי לעת בא גואל במהרה בימינו תפקע קדושתם אבל לאותם שבא\"י תו לא מהני תנאי שהרי קדושתן לעולם קיימת: "
+                ],
+                [
+                    " מותר להשתמש בחורבנן פי' אותו תנאי מועיל שלאחר שיחרב מותר אבל כל זמן שקיימת אין תנאי מועיל וכדרבינא ורב אדא הנ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין סותרין ב\"ה כדי לבנות אחרת פי' אפי' אם קנוים כבר הלבנים וכל הצורך לבנין דחיישינן לפדיון שבוים דמתרמי להו או שאר אונס וכתב הרמב\"ם דאפילו כותל אחד ממנו אינו רשאי לסתור עד שהחדשה כבר עומדת בצד כותל הישינה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אבל לא מבית המדרש ב\"ה ר\"ל אפי' בדיעבד כדמשמע פשוט בדברי רבי' מכאן ואילך דאסור להוריד בקדושה והא דמתחיל רבינו וכתב מותר לעשות מב\"ה בית המדרש משמע מותר לכתחילה י\"ל דכיון דמעלין בקודש מותר לכתחילה נמצא דאגב רישא נקטיה אבל בסיפא איירי אף בדיעבד: "
+                ],
+                [
+                    " שקדושת בית המדרש יתירה עיין בי\"ד סי' רמ\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " בני העיר שמכרו ב\"ה יכולין לקנות בדמיה תיבה משנה ר\"פ בני העיר והטעם דעילויי בקדושה הוא. ואפי' לכתחילה נמי מותר למכור ב\"ה כדי לקנות תיבה ומכרו דנקט איידי דסיפא נקט ליה דאיפכא אפי' מכר כבר התיבה אין לקנות בדמיה ב\"ה ודו\"ק שם בגמ': "
+                ],
+                [
+                    " לקנות בדמיה תיבה גם כאן כתב מהרי\"ן חביב וגם הר\"ן ר\"פ בני העיר דתיבה הוא ההיכל ורבותינו קראוהו ארון ותלמידי ר\"י פי' שהוא הלוח שמעמידין עליו התורה כל השנה ועיין לקמן סימן קנ\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " ליקח בדמיה מטפחת פי' מטפחת לס\"ת ר\"ן ומדברי רבינו לא משמע כן שכתב אח\"כ מטפחת לוקחין בדמיה חומשין כו' משמע דע\"כ מיירי נמי במטפחת של חומשין: "
+                ],
+                [
+                    " מטפחת לוקחין בדמיה חומשין כו' לשון המשנה מטפחת לוקחין ספרים ספרים לוקחין תורה ומפרש רבינו דספרים היינו חומשין כלומר שכתב כל חומש לבדו ואין קדושתו כקדושת ס\"ת שכתובים בו כל הה' חומשים יחד ב\"י. וכתב הר\"ן בשם הירוש' דאפי' מטפחת ס\"ת לוקחין בדמיהן חומשים ואיפכא נמי אפי' נביאים וכתובים אין לוקחין בדמיהן אפי' מטפחת ס\"ת: "
+                ],
+                [
+                    " אבל איפכא להורידן מקדושתן לא משמע דלא קפדינן אלא שלא יורידם מקדושתן אבל לקנות כיוצא בהם שרי ונ\"ל דהיינו דוקא כשכבר מכרו הקדושה האחת או יכולין לקנות שניה שוה לה אבל למכור לכתחילה אחת כדי לקנות אחרת שוה לה נראה דלא שרי שהרי איבעיא בגמ' מהו למכור ס\"ת ישן כדי לקנות חדש ולא אפשיטא ומשמע דלחומרא וכ\"כ הרי\"ף בהדיא ומוכח בגמ' דאפילו אם החדשה כבר מתוקנת כראוי שאין חשש דפשיעות אפ\"ה איבעיא להו אי בעינן דוקא להעלות בקדושה או לא כנ\"ל ודברי ב\"י בכאן לא משמע כן. אבל אין דבריו נראין כלל ועיין בי\"ד סי' ר\"ע מ\"ש על דבריו אלו ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם גבו מעות לבנות ב\"ה או בה\"כ נראה דאיפכא גרסי' דאל\"כ הוה זו ואצ\"ל זו אם לא שנאמר דהוה רבותא במילתא בתרייתא שמשנה המותר לכל מה שירצה: "
+                ],
+                [
+                    " משנין המותר לכל מה כו' כתב ב\"י בשם הגהות אשיר\"י שאם התנו בשגבו המעות לעשות חפצם ממותר הדמים אפי' קנו ומכרו וחזרו וקנו קדושה במקצת הדמים המותר מותר להורידו אבל אם לא התנו כשגבו אלא כשמכרו התנו אסור להורידם עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו בנו אותה משלהם פי' מפני שהם בונים אותם על דעת כל העולם והרי הם כמקדישין אותה לכל ואפילו הסכימו כל הרגילים ליכנס לזאת העיר למוכרה שמא יש א' בסוף העולם שהיה סמוך לעיר הזאת והיה רגיל ליכנס בה ולדעתו הוקדשה אשר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אא\"כ תלו אותה בדעת יחיד כו' ז\"ל הגמרא אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע\"ג דמעלמא אתו לה כיון דאדעתא דידי קאתו אי בעינא מזבנינא לה והיינו אפי' בסתמא אמרינן דודאי תלו בדעתו ומ\"מ סבר רבינו דדוקא רב אשי דאדם גדול היה דמימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד אבל שאר ת\"ח לא אמרינן שכולם מסכימים לדעתו ולכך סתם וכתב אא\"כ תלו אותה בדעת היחיד כיון דבפירוש תלו אותה בדעתו אפי' קל שבקלים יעשה בה מה שירצה: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"מ המעות נשארין בקדושתן נראה דזה קאי אכפרים שמכרו ב\"ה או בכרכים שתלו אותם בדעת יחיד ומכר אותו יחיד לעולם המעות נשארין בקדושתן ומ\"ש מה שירצה לא תימא דאפילו אם ירצה לשנותן שרי דהא דקדק רבינו וכתב ויעשה בה מה שירצה דמשמע דהיינו בה בבה\"כ דוקא שיכול למוכרה אימת שירצה ולזמן שירצה אבל לא לשנותן כדין ככר שיכולין למכור ואין רשאין לשנות הדמים וכן מוכח מדכתב רבינו לקמן וכן כל יחיד בשלו יכול למוכרה ולעשות בדמיו כל מה שירצה דמשמע דוקא בשהיחיד בנה ב\"ה ממעות שלו או יכול לשנות המעות אבל כשבנו רבים אדעתא דיחיד לא יכול לשנות המעות והא דמייתי הרא\"ש וב\"י הביאו ראייה אהא דאמר רב אשי כיון דאדעתא דידי קאתו מזבנינא אהא דמתניתין אם הם של יחיד יכול לעשות בהן מה שירצה משמע דשוין הם בדינים י\"ל דאין רצונו להשוות בכל ענינים עד שנאמר דאפילו כשבנו אדעתא דיחיד שיוכל לשנות המעות אלא לענין שכמו שיחיד הבונה ממעות שלו יכול למכור בכל זמן שירצה ובכל אופן שירצה כך יחיד שתלו בנין ב\"ה בדעתו יכול למכור בכל אופן שירצה אבל בשינוי מעות מחולקין וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו אם בנאוהו תחילה לשם ב\"ה כתב ב\"י ומיהו ה\"מ כשמביאין עצים ואבנים משלהם ובונים בהם (ודוקא קודם שבאו ליד גבאי ואפ\"ה אינן יכולין לחזור בהן הבעלים) אבל אם גבו מעות לבנין ב\"ה חלה קדושה במעות וכשקנו באותם מעות עצים ואבנים חלה קדושת הדמים על אותן עצים ואבנים ואין רשאין לשנותן אלא לקדושה חמורה מהם דהא דאמר רבא גבו והותירו מותר משמע שכל שלא קנו מהם למה שגבו אותה אסורה עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " יכולין למוכרה ממכר עולם כו' פי' אבל המעות נשארין בקדושתה כדלעיל: "
+                ],
+                [
+                    " והא דאמרינן שהמעות כו' פי' הא דאמרינן כשמ��כרין אנשי כפר ב\"ה כו' שהמעות נשארין כו' ה\"מ בשלא מכרוהו וכו': "
+                ],
+                [
+                    " במעמד אנשי העיר עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " במעמד אנשי העיר פי' בפרהסיא ואין מוחה וא\"צ שיהיו שם כל העדה ויאמרו הן שא\"כ לא עשו טובי העיר אלא כולם מרדכי פ' השותפין דף תפ\"ב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו ס\"ת כו' עיין בי\"ד סי' ע\"ר וסי' רפ\"ב שכתב בשם הרא\"ש וז\"ל הילכך יחיד שמכר ס\"ת שלו מותר להשתמש כו' ר\"ל דוקא שמכר בדיעבד אבל אסור למכור לכתחילה אם לא לישא אשה וללמוד תורה וב\"י כתב בשם הרא\"ש בי\"ד דוקא בשל רבים יש איסור אבל יחיד בס\"ת שלו אינו רואה סימן ברכה אבל איסורא ליכא: "
+                ],
+                [
+                    " ב\"ה או לבנים כו' כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " יכולין ליתנם במתנה פי' ויעשה בהן מה שירצה דחלה קדושת הכנסת על הדמים או על ההנאה: "
+                ],
+                [
+                    " דמתנה כמכר הטעם דאי לא ה\"ל הנאה מיניה לא הוי יהיב ליה הילכך ה\"ל כזבינא: "
+                ],
+                [
+                    " אין בהם קדושה עיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אע\"פ שמתפללין בה כו' ע\"ל סי' תקע\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " ויכולים להשתמש בהן ע\"ל בסי' כ\"א דהב\"י הוכיח בכולהו דוקא בשאינם ראוין עוד למצותן ואפי' בציצית ולא כמו שכתב הטור שם ואני כתבתי שם שהדין עם רבינו: "
+                ],
+                [
+                    " ורצעות של תפילין עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " וכסא שנותנין עליו ס\"ת עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ווילון שתולין לפני ההיכל מפרש בגמרא הטעם דזימנין דעייפי ליה ומנחי ס\"ת עילויה א\"נ זימנא פרסי לה אס\"ת מש\"ה תשמיש קדושה הוא וכתב ב\"י וממילא לדידן דלעולם אין מניחין ס\"ת על הפרכת תשמיש דתשמיש הוא עכ\"ל. והאי דפורסין פרוכת לפני הארון נפקא לן מדכתיב ופרשו עליו בגד תכלת מלמעלה ר\"ן דף שס\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " בקבר ת\"ח שונה הלכות פירש\"י אפי' לא שימש הת\"ח בתלמוד ובגמרא אלא במשניות וברייתות: "
+                ],
+                [
+                    " ובכלי חרס כתב הר\"ן אעפ\"י שגונזין אותו עושים לו תקנה במה שאפשר לקיימו שנאמר ונתתם אותו בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים: "
+                ],
+                [
+                    " אין עושין מתיבה כסא כו' הוא שמכניס אותו ביום שמוציאין בו ס\"ת להניח עליו: "
+                ],
+                [
+                    " הבימה אין בה כו' פירש\"י בימה שהיו עושים למלך ולעיל בסי' ק\"נ כתב רבינו ומעמידין בימה באמצע ב\"ה לעמוד עליה הקורא בס\"ת כדי שישמעו כולם משמע דלאו דוקא אמלך קאי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " דאמר רבא בשעה כו' בפרק במה מדליקין אמר שואלין אותו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה ובפ\"ק דסנהדרין אמר רב המנונא אין תחילת דינו של אדם אלא על התורה שנאמר פוטר מים ראשית מדון ונראה שרבינו סובר דאה\"נ שתחילת דינו של אדם אינו אלא על ד\"ת ובפ' במה מדליקין לא נחית אלא למימר על כמה דברים שואלים אותו ולא דקבע סדרא ומפני כך הפכם רבינו וכתב קבעת עתים לתורה קודם והתוספות תירץ בענין אחר ותירוץ זה נכון הוא ב\"י ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " כדאמרינן בעלמא כדטעים כו' פ' הישן וקאי אשיעור אכילה חוץ לסוכה כדטעים בר בי רב כו' ופירש\"י בבוקר כשהולכין לב\"ה ודואג שמא ימשכו השמועות וטועם מלא פיו ושותה: "
+                ],
+                [
+                    " כדאמרינן שמונים וג' חלאים כצ\"ל מחלה בגימטריא פ\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " וכולן פת במלח כו' עיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מיתה מצויה כו' בפ\"ק דנדרים אמרינן שכ\"מ שהזכרת השם מצויה עניות מצויה ועניות כמיתה שנא' כי מתו כל האנשים וצריך ליישב וליתן טעם למה שינה רבינו לכתוב מיתה מצויה מאחר שבגמ' לא גרס כן אלא עניות מצויה גם יש לדקדק בל' רבינו שכתב מיתה מצויה דלשון מצויה שייך לומר בדבר שיכול להיות פעמים הרבה והמיתה א\"א להיות יותר מפעם אחת וצ\"ל לפי שלשון עניות אינו שייך אלא במי שהיה עשיר כבר וכדי להשוות העונש בכל אדם אפי' בעני לכך אמר המיתה מצויה בכל אדם לפי מה שהוא אם עשיר הוא שרגיל הוא בתענוגים הרבה יענה ויחשב כמת מאחר שיהיו התענוגים נעדרים ממנו וכן העני שרגיל בפת שגם הוא יכול לבא לידי עניות יותר שהוא כמיתה אחרת מאחר שיעדר ממנו גם הפת וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ששית מאכל כו' פרק קמא דשבת ופ\"ק דפסחים ועיין בח\"מ סימן ה' שהקשה ב\"י דברי רבינו אהדדי שכתב שם עד חצי היום דמשמע סוף שעה ששית והכא כתב שעה ששית דוקא ושם ביארתי דהוה כזורק אבן לחמת עיין בשבילי אמונה ר\"ד ע\"א ע\"ז שכתב שם ז\"ל פי' התנא מדמה לזה לחמת שהיא מליאה יין אלא שחסר מעט אם יתן בה אבן א' יעלה היין מחמתו ולא יפסיד ואם יניחנה כך יחמץ אבל לא יהא היין כ\"כ טוב כמו אם ימלאנה ביין כך זה האוכל אחר ו' שעות והטעם כי האצטומכא כשלא תמצא מזונה תמשיך הלחות הרעות ויזיק לה. ואקחה למפרע \"התר \"חגורה \"קודם \"אכילה פת לחם ר\"ת \"פן \"תבא \"לידי \"חולי \"מעיים: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וכשבא לאכול יטול מים קודם ואפילו לחולין מה שכתב ואפילו לחולין הוא משום שעיקר נתקן לאכילת תרומה וכמ\"ש בדרישה בשם ר' יונה וגם רבינו כ\"כ בסימן זה בקיצור. ובשביל שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם תקנו אף לחולין נטילה מש\"ה כתב ואפילו לחולין: "
+                ],
+                [
+                    " ולאו דוקא כשאוכל פת כו' ז\"ל רבינו יונה עיקר נטילת ידים הותקנה על הפת שנאחז בידים משום סרך תרומה ורוב התרומות הם מן הפת אבל מפירות אין תרומתן מן התורה אלא הענבים אחר שעשה מהן יין והזיתים אחר שעשה מהן שמן אבל המשקין כיון שאינן נאחזים בידים שהאדם שותה אותם ע\"י כלי לא היו צריכין נטילה אלא מפני שהמשקין עלולין יותר שמקבלין טומאה מהידים שהן שניות כמו התרומה ונעשים ראשונה לטמא דברים אחרים ולפסול גופו לפיכך החמירו בהן והצריכו לכל דבר שטבולו במשקין נט\"י אע\"פ שאינו נוגע במשקין חששו נמי דילמא יגע בהן אבל כששותה לא חשו שמא יגע שאין דרך ליגע בכלים ויש מחמירין ליטול ידו הא' שנוטל הכלי בה לשתות רשב\"א. ומ\"ש ולאו דוקא כשאוכל פת. הוא לפי שבאמת אין חיוב נטילה לשום אוכל בעולם זולת לפת ואדרבה הנוטל ידיו לפירות הוא מגסי הרוח וכמ\"ש בסמוך משום הכי כתב ולאו דוקא כשאוכל פת אע\"פ שהוא דוקא באוכלין מ\"מ הוא לאו דוקא לפת אלא לכל דבר שטיבולו במשקה ועיין בדרישה דברי רבינו יונה בשלימותם ושם ג\"כ כתבתי קצת ישוב: "
+                ],
+                [
+                    " שטיבולו במשקין כו' דוקא בשטיבולו בז' משקין יין דבש שמן זית וחלב והטל והדם והמים וסימנך י\"ד שח\"ט ד\"ם ב\"י ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש אבל הנוטל ידיו לפירות ה\"ז מגסי הרוח יש בו שני חלקים הא' מ\"ש הרשב\"א דוקא כשאין ידיו מטונפות והשני מ\"ש בהגהת סמ\"ק דוקא כשנוטל דרך נט\"י לפת אבל ליטול ידיו דרך נקיות אין לחוש וצ\"ל שניהן לדבר א' נתכוונו ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " הרי זה מגסי הרוח דוקא דרך נטילה אבל דרך נקיות אין לחוש סמ\"ק ובמרדכי כתב שאם ידוע שנגע במקום הטינופת צריך ליטול אף לפירות: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך ליזהר בנטילתם וכו' הפליגו ג' עונשים למזלזל בנטילתם נדוי ועניות ועקירת העולם ויש קצת לתת טעם לעניות משום דשידא דעניות נבל שמיה ואוהב מקום מיאוס כדאיתא פרק כל הבשר מש\"ה נמשך לעניות הואיל ואוכל במיאוס וליכלוך הידים ובפרק קמא דסוטה דף ד' כתבו התוס' בשם ר\"י דעקירה מהעולם הוא על ידי עניות ולא בשאר עונש מיתה כמו על שאר עבירות דרבנן דנענש מיתה וכיוצא ועקירה ע\"י עניות קשה טפי כו' ע\"ש גם שם ברש\"י ותוס' דהמזלזל בנטילה ר\"ל שאוכל תמיד בלא נטילת ידים. ומתחלה מיד שהיו רואין שמזלזל תמיד היה מוטל על חכמי הדור לנדותו ואם אינו משגיח ע\"ז בא לידי עניות וע\"י העניות נעקר מן העולם: ",
+                    " בא לידי עניות נ\"ל שהוא ע\"ד מ\"ש בפרק כל הבשר והביאו ב\"י לקמן בסי' רמ\"א שידא דעניות נבל שמיה ונבל קרי ליה ואוהב מקום מיאוס ושורה שם ומש\"ה אמרו דהמשתין מים בפני מטתו בא לידי עניות שהוא מיאוס וכך פירש\"י ע\"ש ומש\"ה נמי אמרו כאן כיון שרחץ ידיו היטב מדברים המזוהמים והמאוסים הרחיק ממנו שידא דעניות ובא עליו ברכה כמ\"ש הטור מלא חפנאי טיבותא: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו במחנה ההולכים במלחמה פטורים מנטילת ידים הראשונים פי' לאפוקי ממים האחרונים שהן חובה וסכנת עורון משום מלח סדומית שבהם חייבים וצריכין להדר אחריהן אבל לא לנטילת ידים ראשונים שאין צריכין להדר עליהן הא אם היו המים מזומנים לפניהם פשוט שגם בראשונים חייבין: "
+                ],
+                [
+                    " ושייך לומר וצונו בדבר שהוא מדרבנן וכו' פי' כיון דמלאו דלא תסור נצטווינו לעשות דברי חכמים כשאנו מקיימין דבריהם הרי אנו מקיימין מצות השי\"ת ויש ליתן טעם למה לא כתבוהו רבינו טעם זה בנטילת ידים בשחרית לעיל בסי' ד' ונראה דמשום שבגמרא נזכר דין נט\"י לסעודה בפ' אלו דברים בברכות. ודין ברכת נט\"י דשחרית בפ' הרואה לאחריו מש\"ה נמשך בזה אחר סדר הגמרא ועוד דאפילו בברכה דשחרית תקנו הנוסח ע\"ש תיקון הסעודה שלכך מברך על נטילת ידים ע\"ש הכלי שנקרא אנטל הרי שעיקר תיקון הברכה היתה לסעודה מש\"ה נותן בו הטעם ולא בנטילה דשחרית: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יברך עד אחר הנטילה כתב ב\"י לא ה\"ל לרבינו לכתוב ולא יברך עד אחר הנטילה אלא כך ה\"ל לכתוב ומברך קודם נטילה כדקי\"ל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ומיהו נהגו העולם לברך אחר נטילה משום דפעמים דאין ידיו נקיות והתוס' והרא\"ש שכתבו זה אין במשמע דבריהם דבדוקא קאמרי דצריך לברך אחר הנטילה דאמר ר' אבהו כל האוכל בלא נגוב ידים וכו' פירש\"י בסוטה דף ד' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא אלמא דבר מיאוס קרי טומאה פי' לפירושו שלמעלה מיניה כתיב שם ביחזקאל ועגת שעורים תאכלנה והיא בגללי צאת האדם תעוגנה לעיניהם ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים ולזה נשמע דדבר מיאוס קרי טומאה ועל כרחך מיירי בנטל שלא שפך רביעית בפעם אמת וכן נמי שלא טבל ידו. שבאלו אין שייך טומאה עד שיקרא מיאוס בשם טומאה לכן נמי לא מיירי הפסוק שיאכלו בטומאה בלא נטילה כלל או שלא נטל כשיעור שזהו טמא ממש ולא שיסמכו לקרותו טומאה בסמיכת מיאוס לכן ודאי ע\"כ מיירי כה\"ג שנטל בשני פעמים שהיו כאן מים טמאים בלועים בתוך מים השניים כל זמן שלא נתנגבו דאינו כ\"כ טומאה רק טומאה של מיאוס: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יברך עד אחר הנטילה ור' ירוחם כתב שראה מרבותיו נוהגין אחר שיפשוף ידים מברכין קודם שיעלו עליהם מים שניים כיון שהן נקיות כבר וכ\"כ ב\"י ע\"ש ונראה ששיפשוף זה שעושים בראשונה הוא כדי להעביר הלחלוחית ושיפשוף הנזכר לקמן סי' קפ\"ב בדברי רבינו כתבתי ענינו לקמן ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא הטעם דאע\"פ שהידים טהורים מיד במים שניים מ\"מ צריך להעביר אותן המים מן הידים כי המים בעצמן נטמאו ולכן צריך להעבירם במים שלישית או לנגבם או לשפוך על הידים רביעית בפעם אחת וכדלקמן סימן קס\"ב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " לחמם טמא כו' פירש\"י ככה יאכלו בני ישראל כו' אלמא דבר מיאוס קרי טומאה ופסק ב\"י דאם שפך על ב' ידיו רביעית מים בב\"א א\"צ נגוב וכן כתב הטור לקמן סימן קצ\"ב דאין כאן מים טמאין: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין נוטלים לידים אלא מכלי אסמכוה רבנן אמי חטאת א\"נ אקידוש ידים ורגלים במקדש: "
+                ],
+                [
+                    " וכלי גללים וכו' פי' כלי גללים פירש\"י בפרק במה אשה כלי העשוי מצפיעי בקר וכלי אדמה איננו מעשה יוצר שמצרפן בכבשן שהוא קרוי כלי חרם ולא כלי אדמה: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך שיהא מחזירן רביעית וא\"ת פשיטא הלא צריך ליטול ידיו מרביעית וי\"ל כגון דאתו משירי טהרה שאז אין צריך רביעית אפ\"ה צריך שיהיה הכלי מחזיק רביעית וכן הוא בגמרא והביאו ב\"י הכי בסי' ק\"ט וא\"ת והא אותן מים שבאין משירי טהרה הם צריכין להיות בקלוח א' ממים הראשונים כמ\"ש הרשב\"א וא\"כ הא ע\"כ צריך להיות רביעית מים בכלי וא\"כ ממילא צריך להחזיק רביעית. וי\"ל דהיא גופה למדנו מהא דאמר צריך להחזיק רביעית דלמדנו דצריך להחזיק ולא סגי בשני כלים שמחזיקים רביעית לשפוך על ידיו זא\"ז ועוד אפשר לומר דאשמועינן שאפילו ניקב או נשבר הכלי אחר מים ראשונים קודם מים השניים שאפ\"ה צריך שיחזיק רביעית וק\"ל. ופי' של רביעית הוא רביעית הלוג ששיעור לוג שלם הוא ששה ביצים ממילא דרביעית הוא ביצה ומחצה: "
+                ],
+                [
+                    " והני מילי שנוטל דרך פיו למעלה כו' כתב הב\"י דמזה נשמע דכל שהנקב פחות מכונס משקה כשר ליטול ממנו אפילו דרך פיו ואפילו אין הכלי מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה מאחר שהוא פחות מכונס משקה נוטלים ממנו לידים אפילו דרך פיו דאם לא כן מאי בין כונס משקה למוציא משקה ותמה ב\"י על מהרא\"י בעל ת\"ה שכתב בסימן רפ\"א דמאחר דאין מפורש כן בהדיא בדברי הרא\"ש ק' לסמוך על הדיוק וכתב הב\"י דאיני יודע למה לא מחשב מפורש כו' ע\"ש. ולעד\"נ דלק\"מ דשניהם פשיטא אין לדקדק די\"ל דנקט כונס משקה דאז אסור דרך פיו משא\"כ במוציא משקה אבל לעולם גם במוציא משקה בעי' שיחזיק רביעית למטה מהנקב. אלא אפי' האי דיוקא דמותר ליטול דרך פיו במוציא משקה ג\"כ אין להוכיח עכ\"פ דא\"ל דהיא גופא אתא לאשמועינן דבכונס משקה יש היתר ליטול דרך הנקב שהוא חידוש גדול שהרי לסברת מהרא\"י וב\"י חולקים הרמב\"ם והסמ\"ג וסמ\"ק בזה עם ה��א\"ש והטור וק\"ל ועיין בדרישה והא דשיעור כונס משקה מותר דרך נקב יתבאר בדרישה דה\"מ כשאינו מיוחד למשקה אבל בכלי המיוחד למשקה הנקב כונס משקה מעליהו מטומאתו נתבטל מתורת כלי לגמרי שאפילו דרך הנקב אין נוטלין ועיין בדרישה ושם יתבאר באריכות כל הענין: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב בסמ\"ג שאם יחדו לזיתים תורת כלי עליו ומותר ליטול ממנו. ואע\"ג דלא הכשיר סמ\"ק ביחדו לקבל זיתים אלא דוקא ליטול דרך הנקב ורבינו ג\"כ סובר בניקב בכונס משקה שיכול ליטול דרך נקב וא\"כ למה כתב רבינו ויש לחלק וכו' וחולק על הסמ\"ק י\"ל דסמ\"ק לטעמיה אזיל דלא מכשיר בניקב במוציא משקה אלא דוקא דרך נקב. וביחדו לקבל זיתים מכשיר דרך נקב כדין מוציא משקה ולא כדין כונס משקה בכלי שתיה וא\"כ לסברת הטור דבלא יחוד לזיתים אינו פסול אלא דרך פיו כי יחדו לזיתים כשר אפילו דרך פיו ומש\"ה כתב רבינו שאפשר לחלק בין טומאה לנטילה וכ\"כ הב\"י ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ומה שכתב שאפשר לחלק דוקא לענין טומאה וכו' כתב ב\"י שיש ליישב ולומר דכונס משקה שהוזכר בנטילת ידים היינו מחמת העלאת טומאה הוא שנקב כזה מעלה את הכלי המיוחד למשקה מטומאתו ומה שלא הוזכר גבי נטילה אלא כונס משקה (פי' ולא שאר שיעורים שבכלים) משום דאורחא דמילתא שנוטלים ידיהם בכלי המיוחד למשקים אבל אה\"נ שאם הוא מיוחד לאוכלים שיעורו במוציא זית ואם הוא גיסטרא פי' כלי העשוי לקבל משקים החלפים שיעורו במוציא משקה וכן נראה שהוא דעת הרשב\"א ונראה שהוא דעת הסמ\"ק עכ\"ל ר\"י ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " שבר כלי או כלי שלם אפילו אם הוא מחזיק רביעית. אם אינו יכול לעמוד על עצמו עד שישאר בתוכו רביעית אז אינו נקרא כלי שמחזיק רביעית שאין בית קיבול שלה חשוב כיון שאם בא להושיב בלא סמיכה היו המים נשפכים ואין נשאר בהם רביעית: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש הילכך מגופת חבית וכו' בא להשמיענו דל\"ת דשאני מגופת חבית דהוה ככלי שתחילת תיקונו כך שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה ואין משתמשים בו אלא ע\"י סמיכה ליכשר לנט\"י כדבסמוך מש\"ה איצטריך לאשמועינן שאין זה במגופת חבית. והואיל ואינה מקבלת בלא סמיכה אינה כלי שאין תחילת תיקונו להשתמש בה בסמיכה רק עושים בה חלל שתקבל בה זוהמת חבית: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם יתקננה ויכולה לעמוד מעצמה וכו' פי' דלא תימא הואיל ומעיקרא לאו לתשמישא עבידא ואין חללה עשויה בשביל התוך שלה ה\"א דלא ליהני בה תיקון קמל\"ן דאפ\"ה מהני בה התיקון מפני שטעם פסול המגופה הוא בשביל שאינה מקבלת רביעית כדלעיל: "
+                ],
+                [
+                    " חמת וכפישה וכו' פירש\"י מיני נודות של עור הן. שתיקנן. נראה מדברי הסמ\"ג דהיינו שיעשה להן בית מושב: "
+                ],
+                [
+                    " שק וקופה כתב הרשב\"א שהתקינן לשבת בלא סמיכה וזפתן בזפת עד שהן מקבלין משקין ואפ\"ה אין נוטלין מהן לידים לפי שאינם עשויין לקבל משקין ולכן הם בטלים מהיותם כלי לגמרי משא\"כ מגופה וכיוצא שדרכן להעשות כלים: ",
+                    " וצריך שיבואו המים מכח האדם ילפינן מדכתיב והזה הטהור על הטמא כ\"כ ה\"מ: ",
+                    " דלא כה\"ג שכתבו שמותר כו' טעמייהו מדאיצטריך קרא בקידוש ידים ורגלים לכתוב ממנו ולא מתוכו שמע מיניה דבעלמא הנטילה אפי' מתוכו. תוספות: "
+                ],
+                [
+                    " דאמר רב כו' אדלעיל קאי להביא ראייה מדבריו דבעינן כח גברא ודלא כה\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " האי אריתא דדלאי יש לדקדק בדברי רבינו מאי דנותן טעם דלא אתי מכת גברא כו' טפי ה\"ל למיהב טעמא משום דבעי נטילה מכלי דזהו אליבא דכ\"ע משא\"כ כח גברא דפליגי ביה ת\"ק ור' יוסי וכן הקשה ר' יונה בגמרא שאמר ג\"כ האי טעמא ותירץ דמשום סיפא נקט דאם קירב ידיו לגבי דוולא שפיר דמי דקמ\"ל דשם אפילו כח גברא איתא. ובזה נ\"ל ליישב נמי מה שיש לדקדק מ\"ש בטעם הטבילה משום דשאובין נינהו ולא כתב הטעם משום דאין בהם מ' סאה דסתם צינור אין בה עצרה ועכבה לעמוד בו המים אלא מיד נמשכים ויוצאים חוצה לה וכן מוכח מפירש\"י בהדיא הטעם איסור טבילה משום דאין בה שיעור מקוה ע\"ש ריש דף ק\"ו. אלא שי\"ל נמי דמשום סיפא דאי בזיע דוולא כו' דמטבילים בו הידים ושם אפילו ליכא שיעור מקוה מטבילין בו מטעם חיבור ליאור מש\"ה נקט ברישא טעם שאובים לאשמועינן דבבזיע דוולא ליכא חשש אפילו מטעם שאובין ומיהו עיקר הקושיא הנ\"ל לא ק' כולי האי דחדא באידך תליא דאי הוה כח גברא לא הוה אסור משום כלי דהא הכא גברא הוה ככלי שיצק מתוכה וזהו שסיים נמי וכתב אח\"כ דאי מקרב ידיו לגבי דוולא פי' שקירב ידיו למקום שפיכת הכלי והמים באין מכח הראשון של השופך על ידיו שפיר דמי ש\"מ דתלה כח גברא בסמיכת ידיו לגבי כלי וק\"ל. גם מ\"ש דלא הוי טבילה משום דהוה שאובין אשמועינן אף דהוה מ' סאה בצינור בשעת שפיכה ששופך דלי ודלי מחזיקין מ' סאה ויותר בפעם אחת אפ\"ה אינו יוצא מטעה דהוו שאובין וק\"ל. "
+                ],
+                [
+                    " ואין מטבילין בו הידים נ\"ל דהכי הצעת דברי רבינו בין שנותן ידיו תוך הצינור קודם ששפך הדלי ואין שום טבילה שם ובשעה ששפך הדלי ירדו המים על ידו בדרך נטילה ובין ששפך תחלה ונותן ידיו תוך המים כדרך הטבילה שום אחד מהן לא מהני. ומ\"ש רבינו פי' אם הטביל בתוכו לא חשיב טבילה נ\"ל דבא לאשמועינן בהאי פירוש וגם במ\"ש ל' דיעבד אם הטביל כו' משום דק\"ל הא דקאמר ואין מטבילין בו דדין טבילה לא נזכר בענין ענט\"י כ\"א בטהרת כל הגוף מטומאתו. וכדי שלא נטעה לפרשו דר\"ל דיש צד איסור בטבילת ידים תוך הצינור בלא דין נטילת ידים מש\"ה הוצרך רבינו לפרשו דר\"ל אם הטביל בתוכו ידיו אף דבעלמא היכא דמטבילין במ' סאה יוצא כאן אינו יוצא כיון דאין כאן אלא מים שאובין וק\"ל. ומ\"ש רבינו אח\"כ בסוף הסימן המטבל ידיו מהאי דינא נפק ולית ליה זולת זה שום מקור בגמרא וכמ\"ש שם הב\"י ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ואי מקרב ידיו לגבי דוולא פי' שקירב ידיו למקום שפיכת הכלי: "
+                ],
+                [
+                    " והמים באו מכח הראשון של השופך כתב ר' יונה בפרק אלו דברים שר\"ל שמשים ידיו קרוב למקום השפיכה אע\"פ שאינו משים אותם תחת שפיכה ממש נוטלין ממנו לידים דכל זמן שהן קרובין למקום השפיכה עדיין מכחו הן באין ודמיא להא דאמרינן בחולין השוחט במוכני כאן בשפיכה ראשונה כאן בשפיכה שנייה וכן נראה מדברי רש\"י עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"ג דנצוק כזה לא חשיב חיבור לענין טבילה ר\"ל לענין טבילת כל גופו דניצוק אינו חיבור ועוד עירוב מקואות כשפופרת הנאד וטעמא דסגי לידים בניצוק כזה הוא משום דאין טבילה חמורה היא ולפיכך הקילו בה וכפירש\"י והתוספות עכ\"ל ב\"י ועיין בהר\"י מ\"ש בדף מ\"ה ע\"א אפלוגתא דר' יוחנן בחמי טבריא כו' בסוף ד\"ה ונראה למ\"ו וכו' ומשם תראה דאע\"ג דכאן יש ניצוק וקטפרס דהקלוח היורד בשוה מהדלי לה��אור ומחברו מיקרי ניצוק ומה שהדלי נשפך תוך הצינור ויורד בקלוח היינו מדרון והוה קטפרס ולא ניצוק ולא קטפרס הוי חיבור לענין מקוה מ\"מ כאן אע\"פ דאיתנהו תרווייהו הוי חיבור ורבינו דכתב ניצוק לחוד צ\"ל דחדא מינייהו נקט ודו\"ק וע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " חבית שיש בה מים מניחה על ברכיו ומטה במשנה וקמ\"ל דלא תימא האי לאו כח גברא הוא שאין דרך להטות הטייה כזו שבאה מאליה הוצאת המים קמ\"ל דמ\"מ הואיל שברכיו מסייעין לשפוך ה\"ל כח גברא ואם הסיר הברזא כשר אפילו אין רביעית מנקב ולמטה הואיל ועשוי לתשמישו לא ע\"פ שבירה רק תיקון ומש\"ה נוטלים הידים מהמים שיוצא דרך הנקב והיו בחבית למעלה מהנקב ולא אמרינן שלא היו בשם כלי דכיון דנעשה לכך שם כלי עליו ג\"כ למעלה: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ הרמב\"ם אין צריך דבר אחר פי' מהרי\"ן חביב שאין צריך לא ניגוב ולא להגביה ידיו ולתרומה אין צריך שטיפה ב' פעמים הביאו ב\"י דף צ\"ח סוף ע\"ג ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " צריך שיהא במים מראה מים. הרא\"ה כתב בפרק ואלו דברים דטעמא משום דבנטילת ידים בעינן מים שלא נשתנו צורתן דומיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור. והתם מסתברא דילפינן לה ממים יתירא וכו': "
+                ],
+                [
+                    " בין מחמת עצמן אין זה במשנה וברמב\"ם וכן מסתברא ע\"פ הטבע דאיך ישתנה מראה המים מצד עצמן מיהו י\"ל דגם מחמת עצמן משתנה כשהמים עומד זמן ארוך באויר חמה דנעשה ירוק אע\"ג דאין זה מחמת עצמן אלא מחמת האויר ששלט בהן מ\"מ נקט מחמת עצמן כיון דלא הוה מחמת דבר אחר שנפל בעין לתוכם: "
+                ],
+                [
+                    " כדתנן נפל לתוכן קומוס וכו' פי' ומדנשתנו מחמת דיו שנפל בתוכן פסולים ממילא פוסלן ג\"כ שינוי מחמת דבר אחר דמה לי הא ומה לי הא ופירוש קומוס הוא שרף הנקרא גומא. ופי' קנקנתום הוא שקורין קופיר וורט\"ץ כ\"כ בק\"ש בא\"ע ריש סי' קכ\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " ושלא נעשה בהן מלאכה הטעם כתב רבינו שמשון דאסור מטעם שינוי הואיל ונשתנו מברייתן דמהאי טעם איכא מ\"ד בגמרא דמים רותחין פסולים לנטילת ידים ואף על גב דלא ק\"ל הכי היינו דס\"ל דאין רתיחה קרוי שינוי והרמב\"ם כתב טעם אחר שמים שנעשה בהם מלאכה נקראו שופכות: "
+                ],
+                [
+                    " שהנחתום מטבל בהם גלוסקין פי' דהוה כמו ששרה בהן את פתו ומ\"ש אבל שמטבל בהן ידיו וטח בגלוסקין כשרים הטעם מפני שאינם נמאסים משתיה ע\"י כך כ\"כ הב\"י טעם לדברי התוס' וספר התרומה המכשירים אפילו בנטל הנחתום בהם את ידיו מחמת העיסה דכשרים הם: "
+                ],
+                [
+                    " ואפשר דהאידנא שאין חוששין לגילוי כשרים לפי שטעם הרמב\"ם מדאמרינן בע\"ז דמים שנתגלו לא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו ולפי זה יפה כתב רבינו ואפשר דהאידנא דאין חוששין לגילוי ומותרין בשתיה כשרין אף לנט\"י כלומר דלא תימא אע\"ג דאין חוששין לגילוי ומותרין בשתיה מ\"מ פסולים לנט\"י כמו במים שנעשה בהן מלאכה או שנשתנו מראיתן שאע\"פ שמותרין בשתייה פסולין לנט\"י. זהו אינו אלא כיון שנתבטל הטעם ה\"ל כמו קודם שנתגלו ב\"י. ולפעד\"נ זה דוחק גדול דמה ענין עשיית מלאכה למים שנתגלו כיון שלא נעשה בהן מלאכה לכן נראה דרבינו בא לאשמועינן דלא תטעה בפי' דברי הרמב\"ם ולומר דהרמב\"ם לא משום איסור שתיה אוסר מים גלוים אלא ה\"ק מים שעמדו מגולים כשיעור שנאסרו ע\"י אותו גילוי בשתיה משום דחיישינן שמא נחש שתה מהן אסורין נמי לנט\"י משום חשש שמא עשו בתוכן מלאכה הדחת כלים וכדומה לו וא\"כ אף הוא בזמן הזה יהיה אסור קמ\"ל דלא אלא טעם הרמב\"ם הוא משום דאינן ראויין לשתייה מחמת הגילוי ונפקא ליה דאי משום איסור מלאכה אוסר הרמב\"ם לא ה\"ל למימר דאמרו דאסור לרחוץ בהן פניו ורגליו. וממילא בזמן הזה מותר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " חמי האור נוטלין מהן לידים אפילו הן חמין שהיד נכוית בהן הטעם דאין נקראים נשתנו ע\"י כך וג\"כ היה להן שעת הכושר אבל חמי טבריה לא היו להן שעת הכושר וזהו לשון רש\"י דכי תיקון רבנן נטילה לאו בחמין תיקון והני גריעי ממחמת האור שלא היתה להן שעת הכושר אבל להטביל בהן במקומן שם טבילה עלייהו ככל מעיינות ומקוואות וה\"ר יונה כתב הטעם שפסולין לנטילת ידים מפני שהם מרים ביותר שאינן ראוין לשתיית בהמה וגם האדם אינו יכול לשתותן ע\"י הדחק: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הם עכורים מחמת טיט שנתערב בהם אם הכלב יכול לשתות מהם כשרים וכו' פשוט שלכן חלק רבינו עכורים מחמת טיט מבבא דלעיל דהיינו מלוחים סרוחים ומרים. משום דחלוקים הם בדיני מקוה אע\"פ שרבינו אינו כותב בכאן אלא דיני משקה: "
+                ],
+                [
+                    " מים שיש לו ספק וכו' עד או אם הם טהורים או טמאים כתב הר\"י מנוח דטמאים וטהורים אידים קאי כלומר שהיה שומר את ידיו ונסתפק לו אם הסיח דעתו מהם וטמאים או לא הסיח וטהורים. וכתב הב\"י ויש לפרש דאמים קאי לפי שמים הפסולים לנ\"י כטמאות הן חשובין. וכתב עוד דטעמא דכל ספק בידים טהור משום דנט\"י עיקרו מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך שיהא במים רביעית פשוט שא\"צ ליטול מרביעית שלם אלא רק שיהא בכלי רביעית: "
+                ],
+                [
+                    " אבל לשנים שבאו ליטול כא' ולא כתב רבינו אבל לשנים שנוטלים זו אחר זו ולא שנוטלים כא' רק כתב שבאו ליטול כא' נראה שכיון בזה למ\"ש הרשב\"א וז\"ל הא דאמרינן מי רביעית נוטלין לידים לא' ואפילו לשנים פירוש דקאתי משירי טהרה איכא למידק ה\"ד אי משו תרווייהו בחדא זימנא מאי שיורי טהרה איכא הכא דמאן מינייהו בתרא ואי אתו בזא\"ז כי אתו מכח רביעית מאי הוה השתא מיהא ליכא רביעית וי\"ל דמיירי בזא\"ז ובלבד שלא יפסיק הקילוח וקולא הוא שהקילו בנטילה וכן פי' הרמב\"ן ומשום דהוה ניצוק חיבור וכו' זהו כוונת רבינו שכתב כאחד ועיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שכל דבר שחוצץ בטבילה וכו' פי' כגון רובו אפי' אינו מקפיד ומיעוט המקפיד כ\"כ הסמ\"ק וטבעת דמקפיד להסיר בלישת בצק נקרא מקפיד עליו וב\"י מסיק וכתב ע\"ז ונראה דאפי' טבעת רפוי' צריך להסיר בשעת נטילה משום דלא בקיאין ברפיון א\"נ דלא ליתי להתיר אף במהודק. וא\"ת מ\"ש בנטילה ובטבילה דצריך להסיר הטבעת ומ\"ש בנטילת לולב דפסקינן בהלכות לולב דא\"צ להסיר ממנה וי\"ל דשם לא בעינן אלא לקיים ולקחתם וכשנוטלו ואוחזו ברוב ידו סגי משא\"כ בנטילה וטבילה דאפי' חציצה כל דהו חייצי. ומה\"ט כתב ג\"כ בהג\"א דצריך ליזהר מגלד שע\"ג המכה ומשחין שנתרפא ונעשה עור למעלה ומיהו מסיק בסמ\"ק דהיינו דוקא אם מקפיד עליו ואינו מצטער בהסרתן וכ\"פ רמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יש לו צואה שלא כנגד הבשר וכו' הטעם שיש חילוק ביניהם פי' הרשב\"א וז\"ל וטעמא דבצק משום דמהודק ודבק הרבה. אבל צואה כל שעה אדם נוטלה לפי שהיא מסרחת וכשהיא שם אינה מהודקת וא\"א לחוץ עכ\"ל. ורבינו תופס סברא זו לצואה שכנגד הבשר. כתב הרשב\"א בדיני טבילה איזהו שלא כנגד הבשר היה הציפורן גדול ועודף על הבשר ונמצא צואה בציפורן תחת אותו מקום שעודף על הבשר זהו שלא כנגד הבשר עכ\"ל ומ\"ש רבינו ואם אינו מקפיד עליו אינו חוצץ כתב הב\"י שפשוט הוא שאינו קאי לצואה שכנגד הבשר דסמיך ליה אלא אצואה שלא כנגד הבשר ובצק שכנגד הבשר: "
+                ],
+                [
+                    " טיט היון הוא טיט של בורות: "
+                ],
+                [
+                    " שיעור הנטילה לרי\"ף של היד וכו' וכתב א\"א הרא\"ש כו' וחולקין בגירסת הברייתא ופסקו כריב\"ל המחמיר עיין בפרק כל הבשר בגמ' וב\"י הביאו: "
+                ],
+                [
+                    " שיעור לנט\"י להרי\"ף כל היד עד הקנה של זרוע כתב הרשב\"א דיש לנהוג כהרי\"ף וכתב בב\"י שבאמת שכן ראוי לנהוג לצאת נפשו מפלוגתא רק שיתנה ויאמר שאינו עושה כן בתורת חובה אלא בתורת רשות כדי שאם איזה פעם לא יזדמנו לו כ\"כ מים לא יצטרך להחמיר וכן ראוי להתנות בכל דבר שנוהג לחומרא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " דתנן הידים מטמאים ומטהרין עד הפרק שעד הפרק גזרו טומאה על הידים משום שהידים עסקניות הן ושמא יגע בהן תרומה כשהן מלוכלכין אבל מחוץ לפרק לא גזרו טומאה עליהן ומ\"ש מטהרין עד הפרק כלומר שהמים מטהרין עד הפרק וכתב הב\"י וביאור הענין לפי גירסא זו שאין הידים מטמאים משקים אלא עד הפרק אבל משקים שנגעו חוץ לפרק טהורין וכן אין מים שניים מטהרין את הראשונים אלא בעודן בתוך הפרק אבל נפלו עליהן חוץ לפרק אין מטהרין אותן וחוץ לפרק דרישא וסיפא הוא שהיה בתחלתן תוך הפרק ויצאו אח\"כ חוץ לפרק. לפיכך ברישא טהורים שמים השניים הטהורים הם לבדם יצאו חוץ לפרק ושם לא קבלו שום טומאה. אבל בסיפא שמים הראשונים הטמאים יצאו חוץ לפרק והשניים שיצאו אחריהם לא טהרו שם כמו שביארנו לפיכך כשחזרו ליד לא טימאוה. וכ\"נ בסמ\"ג וכו' עכ\"ל. ומ\"ש רבינו פי' דין נטילה שופך מן הכלי ב' פעמים פי' אם הוא אינו שופך רביעית על ידו בפעם אחת. אבל אם שופך רביעית על ידיו בפעם אחת. אז אינו צריך למים שניים לטהרם כמו שכתב רבינו בסמוך וא\"כ לשון שכתב רבינו דין נטילה שאדם שופך מן הכלי ב' פעמים צריך לפרש שסתם הנוטל א\"צ לשפוך רביעית בב\"א אפילו שאינו נוטל משירי טהרה אבל הדין שצריך לשפוך ב' פעמים על ידיו וכו': "
+                ],
+                [
+                    " וטהרתן דוקא עד הפרק טעם בדבר נראה שהטומאה אינה כאיסורי התורה שמועיל למקום נגיעה רחיצה שהטמא אפילו שירחץ בכל מים שבעולם אינו יוצא מטומאתו רק מטהר מכח טבילה. ובידים גזרו טומאה עד הפרק כלומר ששם רחיצת מים שניים יועיל כמו טבילה א\"כ דוקא על מקום שגזרו טומאה שם גזרו טהרה ולכן מים שאחורי הפרק נשאר בטומאה עד שינגב וכן מים שעל צרור וקיסם וכן מים שבאים מאחורי הפרק לתוך הפרק לפי' הערוך הואיל והיו טמאים א\"כ לא חל עליהם גזירת טהרה רק מכח רחיצה. ורחיצה אינה מועלת לטומאה. ומ\"ש לכך צריך להגביה האצבעותיו אזיל לטעמא דאביו הרא\"ש שכתב בסוף סימן קס\"א שהנטילה היא עד מקום חיבור האצבעות לכף היד. וא\"כ א\"צ להגביה רק מקום הנטילה. וכ\"כ ב\"י על פירש\"י וז\"ל מ\"ו מה שמקשין העולם אמאי צריך להגביה ולא ישפיל מתחלה ועד סוף כתבתי בביאורי הסמ\"ג. וז\"ל שם עשין כ\"ז העיקר נראה בעיני נהי שאין המים אשר באו חוץ לפרק מטמאין כלל מ\"מ אם באו אח\"כ לתוך הפרק מטמאין היד ופוסלים יותר ממים שלא יצאו דהיינו שאף המים השניים אין יכולין לטהר אותם שלא יצאו חוץ לגדרן אבל אותן שבאו ממקום שלא היתה שם נטילה ורחיצה נהי דלא גזרו עליהן טומאה מ\"מ כשיחזרו לתוך הפרק קשה לטהרן אם לא שנטל אף שניים חוץ לפרק שאז נטהרו כל המים הראשונים כאחת ודו\"ק עכ\"ל. ומ\"ש ובמים אחרונים צריך שישפילם כדי שתרד הזוהמא שעל ידו פירוש אינו יוצא ידי נטילת מים אחרונים אם לא השפיל ידיו משום דנפיש זוהמת הידים מחמת שמנונית ולחלוחית המאכלים וכ\"ש כשיש שם חשש מלח סדומית לכן אינו יוצא ידי הנטילה אא\"כ השפיל ידיו שאז יוצא הזוהמא ולא נשאר על ידיו. משא\"כ במים ראשונים שאין שם זוהמא כלל שקודם מים הנטילה כבר רחץ הטינוף והלכלוך וכמו שכתב הסמ\"ג אשר הביא רבינו ואותם לא הזכיר במשנה מפני שמדבר בסתם ידים שאינם מלוכלכים ועוד שפשוט היא שצריך שינקה ידיו קודם הנטילה משום חציצה: "
+                ],
+                [
+                    " כדי להסיר מהן וכו' אבל בשחרית צריך שפיכת מים על ידיו ג\"פ אפי' הם נקיות דתניא א\"ר יוסי בת חורין היא זו ומקפדת עד ג\"פ וכ\"כ המרדכי פ' אלו דברים וז\"ל בנטילת שחרית צריך ג\"פ ולסעודה ב\"פ שניים לטהר ראשונים ולאחר הסעודה א\"צ כ\"א פעם א' וסימניך לחשוף מים מגב\"א סי' ע\"ש דף כ\"ד סוף ע\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " פי' אם כשנטל כו' אינו יכול ליתן פעם שנית כו' והיינו דוקא שכבר נגב המקום שנטל תחלה אבל אם עדיין עליה טופח כדי להטפיח מוסיף וכ\"פ ב\"י וש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " תנן נטל ידו ושפשפה כו' טמאה ז\"ל ב\"י מתוך מה שכתבתי יתבאר לך דהא דיד נטמאה בשפשוף חבירתה דוקא בשנטל ידו אחת ואח\"כ שפשפה בחבירתה אבל אם רצה ליטול בתחלה שתי ידיו כאחת נוטל דשניהם נחשבים כיד אחת ואינן מטמאות זא\"ז ואפילו ארבעה או חמשה שהטילו ידיהם זה בצד זה או זה על גב זה כיד אחת חשיבא ואינם מטמאות זו א\"ז ע\"כ. ומ\"ש וי\"מ שנים כו' מים אחרונים כלומר דבנטילה שלפני הסעודה אפי' שפיכה שניה מים ראשונים מיקרי ואין מוסיפין עליהם. ולא אמרו מוסיפין עליהם אלא במים אחרונים דהנהו מיקרי שניים ב\"י אף על גב דאמרינן בפ\"ב דגיטין אין נעילת ידים לחצאין פי' שאינו יכול ליטול חצי היד ואח\"כ חצי השני. ולאפוקי דלא תפרש אין נט\"י לחצאין היינו יד אחר בפעם אחד. ענין שפשוף כתב הב\"י שר\"ל חיכוך שיחכך הידים זו בזו. בסוף סי' קנ\"ה כתב ב\"י בשם ר' ירוחם שראה לרבותיו נוהגין אחר שפשוף ידים מברכין קודם שיטלו עליהם מים שניים בסי' קס\"ה כתב רבינו דלאחר ששפך פעם אחרת על ידיו ומשפשף כו' ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " לפי שהמים ששפך על ידו אחת נטמאו וכששפשפה בחבירתה נטמאה חבירתה ממנה ה\"מ למימר שהמים על יד הנטולה קבלו טומאה מהיד שלא נטלה ושוב אין מקבלין טהרה במים שניים כיון שקבלה טומאה מיד השני וכדמסיק אלא שרבינו בא לומר שאין שום תיקון לשני הידים עד שינגבם והיינו מטעם שהיד שלא נשפך עליה עדיין קבלה טומאה מהמים ששפשף בה ובכלל זה הוא דלא יועיל מים שניים ליד הראשונה שקבלה טומאה מהשניים וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שהשופך רביעית כאחת א\"צ מים שניים לטהרם כתב הב\"י ונראה הטעם לפי שעשו רביעית בבת אחת כמו טבילה שאינה צריכה שטיפה ב' פעמים: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אפילו אם רוצה לכרוך ידיו במפה כו' הטעם דלא זהירי ואתי למנגע: "
+                ],
+                [
+                    " האכיל את חבירו אין המאכי�� צריך ליטול פי' הר\"ר יונה בסוף פרק אלו דברים כלומר ואע\"פ שאינו נוגע בפת צריך ליטול את ידיו וגם האחר אין לו להאכילו עד שיטול ידיו משום ולפני עור לא תתן מכשול אבל מאכיל עצמו כלומר המאכילו א\"צ ליטול ידיו שאין החיוב אלא על האוכל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואם אחר שהתנה שחרית כו' עיין בב\"י שכתב קצת טעם בשם ה\"ר יונה דדוקא בשחרית ששמר הידים מהבקר והתנה עליהם מהני התנאי דהרי אינו חייב ליטול בשעת אכילה כיון ששמרם אבל אם לא התנה בנטילת שחרית ונתחייב ליטול בשעת אכילה תו לא מהני תנאי אבל איפכא מסתברא ודוחק הוא וז\"ל מהרר\"י דכשהתנה שחרית התנה על כל היום והוי כאילו נטל על האכילה שיאכל אח\"כ אבל אם נטל ב' או ד' שעות על היום כיון דאין זה התחלת היום וא\"ל דעכשיו נטל על כל היום לא יוכל להתנות על שאר היום עכ\"ל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבינו אבל א\"א ז\"ל התיר אפילו שלא ע\"י הדחק ומיהו פירש\"י וכו' נ\"ל דה\"ק במ\"ש הר\"ר פרץ דדוקא היכא דלא שכיחי מיא חולק א\"א ומתיר אפי' שלא ע\"י הדחק אך במ\"ש ודוקא שלא יטנפו אין חולק עליו.<br>ואדרבה רש\"י כתב כמותו וכ\"כ הרמב\"ם ובלבד שלא יסיח דעתו מהם עכ\"ל ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שאלו לרש\"י אם צריך ליטול ב' פעמים פי' שאלוהו משום הברכות אבל פשיטא דלענין הנטילה דסגי בפעם אחת אם נטל כראוי וכדבסמוך. תשובת ר' יעקב בר יקר שצריך ב' נטילות דאילו בחדא הוה ברכה אחת הפסקה לחבירתה וכשמברך ב' ברכות לב' נטילות ודאי ראוי להקדים א\"י שנתחייב בה כבר: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש דאי בנטילה א' וכו' הוי הפסק מקשה הב\"י ק\"ק היאך הוי הפסק שהרי כיון דברכת נטילה אומר באחרונה נמצא שהיא סמוכה לברכת המוציא פי' דבשלמא איפכא הוי שפיר הפסק דאומר אשר יצר בין ברכת נטילה להמוציא ותירץ דגם זה הוי הפסק באומרו אשר יצר בין הנטילה לברכת ענט\"י ולכך צריך ב' נטילות ומ\"ש רש\"י אבל אני סבירא לי נטילה אחת עולה לכאן ולכאן ולא הוי הפסקה משום דאשר יצר הוי נמי הכשר אכילה שכן דרך לנקות עצמו לאכילה וב\"י כתב דכיון דבא נמי לטהרת ידים לא גרע מגביל לתורי והרמ\"מ היה נוהג כר' יעקב בר יקר ואינו סותר למ\"ש בה\"מ שפסק הר\"מ להתיר שהוא היה מחמיר לעצמו ומיקל לאחרים וכיוצא בזה מצינו הרבה וכן מתורץ נמי מ\"ש רבינו וכן היה נוהג הרא\"ש וב\"י הביא תשובת הרא\"ש שכתב כהכרעת רבינו אלא ששם בתשובה קאי לאחרים שפסק להקל ולעצמו היה מחמיר ומוכח כן מתוך הל' דהג\"מ בשם מהר\"ם ותשובת הרא\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ויראה להכריע כו' כ' מהררי\"א ז\"ל זאת ההכרח יראה שיש בו גמגום שהרי אם לאחר ששפך פעם אחת על ידיו ומשפשף יברך אשר יצר הנה כבר בזאת הנטילה ראוי לברך ענט\"י שהרי מים ראשונים מטהרין את הידים ואם רצה לנגב ידיו במים ראשונים כבר הוא טהור לאכילה ולפי זה כבר הוא מפסיק באשר יצר לנטילת ידים שהרי מה שעושה אח\"כ הוא לטהר מים שעל הידים ולא לידים בעצמן. ואולי כוונת הרב שמאחר שזה האיש יש לו ליטול מים שניים אע\"פ שבאים לטהר את המים הראשונים עכ\"ז לטהרם הידים הם שהרי אם היה נוגע במקום שנגב ידיו מהראשונים חזרו ידיו להיות טמאות וא\"כ כל זה צריך בשלימות טהרות הידים לאכילה עכ\"ל. עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם רבים מסובים בסעודה גדול מתחיל כלומר ליטול ידיו: "
+                ],
+                [
+                    " מי�� ראשונים מתחילין מן הגדול פי' ולאפוקי אחרונים כדלקמן בסי' קס\"א שאם הם יותר מחמשה מתחילין מן הקטן ולא תקשה אמ\"ש מתחילין מן הגדול והא בסי' קס\"ו כתב שהרא\"ש היה נוטל באחרונה וזהו ל\"ק כלום שהרי מפרש שם שעשהו מפני חשש הפסקה ומי שאינו חושש שיפסיק ובטוח שישמור את עצמו מלהפסיק ודאי נוטל בראשונה והעיקר שהיה נוהג כך לחומרא. ומצד הדין היה נוטל בראשונה כיון שהוא היה הגדול שבשלחן ה\"ג בדברי רבינו בסדר הסיבה בזמן שהם שתי מטות גדול מיסב בראש ושני לו למעלה ממנו ושלישי לו למטה ממנו אבל ל\"ג כדאיתא בקצת ספרים בג' מטות ששני לו למטה ממנו ושלישי למטה ממנו ואע\"פ שלאותה גירסא יש קצת סעד מן הגמרא אפ\"ה גירסא זו עיקר וע' בדרישה. ומ\"ש גדול מיסב בראש פי' רש\"י רגילים היו לאכול בהסיבה על צדו השמאלית מוטה ורגליו לארץ ואשר אמר על מטה אחת הגדול מיסב בראש כלומר מיסב תחלה על מטתו: ",
+                    " שלחן של ת\"ח וכו' גדיל פירשב\"ם שני שלישי רוחב השלחן מכוסה במפה מצד האוכלים לקנח את פיהם ולתת עליהם את הפת ושליש החיצון מגולה להניח עליו קערות וכוסות שלא ילכלכו המפה ויתבזו האוכלים וכו' גדיל קרוי המפה על שם שארוגה ולשון צח הוא עכ\"ל. ה\"ג בב\"י הא והא דליכא ינוקא לסברת רבינו שס\"ל דבדאיכא ינוקא צריך להפך הטבעת לחוץ על כל פנים ובדליכא ינוקא מחלק בשמש ומ\"ש ואם אין שם שמש יהפכנו לצד חוץ פי' שלא יזוקו בה האוכלים ומיהו היכא דאיכא שמעא יעשה מבפנים מצד היושבים ולא מבחוץ שיוכלו ליזהר מן הטבעת יותר מן השמש שהוח הולך והם יושבים ומ\"ש אבל ביום אפילו אם יש שמש וכו' שהשמש יכול ליזהר היטיב ביום ולאורחים צר להם המקום מחמת הטבעת ופשוט דגבי תינוק אין חילוק בין יום ללילה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ומיהו ר' יואל כתב שאין לחוש על הפסק וכו' ול\"ק מהא דאמר נטל ידיו לא יקדש דשאני הפסקה שמחמת חיוב ע\"י קידוש מהפסקת רשות בעלמא שהרי גם הפסקת ק\"ש אם שהה מחמת אונס כדי לגמור את כולה חוזר לראש ולא גבי שאר הפסקה. (והא דאמר לעיל דברכת אשר יצר קודם סוף הנטילה ולא לאחר סוף הנטילה משום הפסק היינו ג\"כ משום שהוא חובה כמו שתירצנו גבי קידוש). וממ\"ש מוזגין את הכוס ואח\"כ נוטלין ל\"ק דיש לומר מעשה חשוב הפסק טפי מדיבור ומהא דאמר בגמרא תיכף לנטילה סעודה ל\"ק די\"ל ל' סעודה הוא הכא כשהשלחן לפניו ואז כשהשלחן לפניו אע\"פ שמפסיק קצת אותו הבאת שלחן הוא קביעתו וסמיכתו לסעודה שהוא לפניו זהו שכתב ר' יואל כיון שהשלחן לפניו משום שג\"כ היה ק' לו קושוית תיכף לנטילה סעודה משא\"כ בברכת המזון דהוי סילוק וסיום הסעודה ולכן צריך תכיפה ביותר לברכת המזון ומש\"ה יצדק שאין הרא\"ש מביא ראייה מהא דאמרינן תיכף לנטילת ידים סעודה ומ\"ש מתוך הירושלמי משמע וכו' כתב ב\"י כלומר ואי קאי לנטילה אחרונה א\"כ כבר סעד: "
+                ],
+                [
+                    " והרא\"ש היה רגיל אף בראשונים שלא להפסיק והילוך כ\"ב אמות הוי הפסק כ\"כ בהגהות ש\"ע עיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ויש שאין רוצין לחתוך הלחם כלל וכו' אע\"ג דתנן בפ\"ג דטבול יום רבי יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו דחשיב כשלם שמא דין פרוסת המוציא לא ילפינן מטומאה: "
+                ],
+                [
+                    " דחשיב הפסק מה שמתאחר כו' ואע\"פ שכתבתי לעיל דעד כ\"ב אמות מיקרי תיכף דהיינו דוקא במצות חלוקות כגון נטילה והמוציא אבל בין ברכה לעשיית המצוה קפדינן אפילו בכל שהוא. וכתב הב\"י התוס' כתבו טעם למה שאין חותכין בשבת משום שלא תשמט ידו לבצוע קודם שתכלה הברכה וכו' והרמ\"א כתב בש\"ע שהטעם שבשבת לא יחתכו משום דבעינן לחם משנה. משמע מלשונו שאם נחתך קצת מפת שאז אינם נקראים לחם משנה וזהו ליתא שהרי שלם נקרא אלא משום חשש התוספות שמא תשמט הסכין: "
+                ],
+                [
+                    " ואע\"ג דמוציא עדיף טפי דכ\"ע מודו דלשעבר משמע פי' וכבר הוציא לחם זה מן הארץ שהוא נהנה ממנו וטעם דמודו כ\"ע במוציא. משום שנאמר אל מוציאם ממצרים וכשנאמר זה כבר הוציאם ממצרים ודפליגי בהמוציא רבנן סברי המוציא לשעבר משמע דכתיב המוציא לך מים מצור החלמיש ור' נחמיה סבר להבא משמע שנאמר המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ורבנן ה\"ק להו קב\"ה לישראל וכו' עיין בדרישה אפ\"ה פסק תלמודא המוציא פי' בירושלמי כדי שלא לערב ראשי האותיות כגון העולם מוציא וכתב ב\"י אע\"ג דבלחם מן איכא עירוב שאני התם דקרא כתיב להוציא לחם מן הארץ. שלא לערב ראשי אותיות וכו' ואע\"ג דבסימן קנ\"ה כתב דאמרינן מקדישים ממליכים במ\"ם ומפסיקין מעט ביניהם אפ\"ה הואיל והכא אפשר לומר המוציא עדיף טפי אבל לעיל לומר ממליכין בנו\"ן לא עדיף כמו הסמכת מ\"ם דהמוציא: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך לברך לשעבר כתב ב\"י ואפשר רבינו וכו' ומברכין להבא יש ליישב איך מברכין על להבא בכאן מה שאין מברכין כן בשאר מקומות ויש לומר שלשון להבא י\"ל דבר ההווה ונמשך גם להבא נמצא שמברכין על התמדת טובת הש\"י שזן ומפרנס ונותן לחם תמיד לא יחסר: "
+                ],
+                [
+                    " ויתן שתי ידיו כו' כתב בב\"י אלא שבמקום בכורים כתב לא תחסום. אפשר שהטעם שאין אדם מביא בכורים מכל שדה ושדה שלו רק מכל שדותיו בכורים פעם אחד. ומש\"ה אינו מונה בכורים ומש\"ה ג\"כ אינו מונה י\"א עם לא תחסום ובכורים: "
+                ],
+                [
+                    " ואם שח בדברים בטילים כו' משמע דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא יפסיק אפי' בדברים אלו וכ\"כ הכלבו: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הוא מסופק אם בירך אם לאו כתב הרמב\"ם עיין בב\"י ואם הוא מסופק אם בירך אם לאו וכו' עד ולפי מה שהיה כתוב בנוסחאות רבינו יש לתמוה שרבינו בעצמו כתב בסי' ר\"ט בשם הרמב\"ם שכל הברכות כולם אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו מברך וא\"כ היה לו להקשות מדברי הרמב\"ם דידיה אדידיה. יש ליישב התמיה הזאת מדיוק דברי רבינו שכתב ונראה שאינו אלא מדרבנן. ולא כתב שכיון שאינו אלא מדרבנן. אלא ודאי דס\"ל להרמב\"ם בודאי שברכת המוציא מן התורה ונלמד בק\"ו מואכלת ושבעת אם בשכבר אכל פת חייבתו התורה לברך ברכת המזון ק\"ו קודם שאכל. וא\"כ בזה נדחה קושיית הרמב\"ם דידיה אדידיה שהוא כתב כל הברכות שהן מדרבנן חוץ מברכת המזון שהיא מן התורה והנלמד מברכת המזון שהיא ג\"כ מן התורה שהיא ברכת המוציא ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " או שאמר בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא וכאן קיצר רבינו וצ\"ל שאמר בריך רחמנא מלכא דעלמא שלר' יוחנן שצריך להזכיר מלכות צריך לזכור בו העולם וכ\"כ תוס' ואשיר\"י וכן כתבתי לקמן בסי' רי\"ד. ומ\"ש רבינו אם הם שנים או רבים ולא כתב סתם היו רבים משום דלענין ברכת המזון יש חילוק בין שנים ליותר משנים דכשהם שנים כל אחד מברך לעצמו וכשהם ג' אחד מברך לכולם וכשהם ששה נחלקים לב' חבורות עד עשרה כו' אבל בברכת המוציא לא שנא אם הם ב' או ג' או יותר בכל גווני א' מברך לכולם וטעמא דשני לן בין ��רכת המוציא לברכת המזון בענין זה יתבאר בסי' קנ\"ג בס\"ד עכ\"ל ב\"י וצריך עיון מה מבואר שם יותר ממ\"ש בכאן בשם שבולי הלקט הטעם שיש חילוק ביניהן דהיינו לפי שבסוף הסעודה הם נפרדים זה מזה כמ\"ש רבינו שמחה וה\"ר יוסף פי' בשם הר\"ש דברכת המזון שהיא דאורייתא אין א' מהם יוצא בברכת חבירו אבל בברכת המוציא שהיא דרבנן לא אחמור כולי האי. ומ\"ש ודוקא אם הסיבו וכו' אבל אם היו יושבים בלא הסיבה וכו' אע\"ג דשומע כעונה ואפילו עונה אחריהם אמן לא יצא עכ\"ל הב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ובעל הבית עם בני ביתו הוי שפיר קביעות פי' הר\"ר יונה דבאורחים שדרך לתת לכל אחד ואחד בפני עצמו ואינם יודעין קביעותן אינם מצטרפין אלא כשהסיבו יחד מתחלה אבל בעה\"ב עם בני ביתו אפי' לא הסיבו יחד מתחלה מצטרפים שכל בני הבית נגררים אחר בעה\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יש עמהם בעה\"ב הוא בוצע ר\"פ כיצד מברכין אמרינן דב\"ה בוצע כדי שיבצע בעין יפה ופי' ר' יונה כדי שיוכל לחלוק ממה שבצע לכל המסובים שיעור כזית שממה שבצע המברך היה מחלק לכולם. ומ\"ש ואם המסובים רבים גדול שבכולן בוצע. כלומר שאין ביניהן בעה\"ב או שכולן בעלי בתים: "
+                ],
+                [
+                    " עד שיכלה אמן מפי רוב העונין. דאף עניית אמן מן הברכה היא וצריך שתכלה הברכה קודם הבוצע וכתב מהרי\"ן חביב הטעם שאמר מפי הרוב לפי שכל המאריך באמן יותר מדאי אינו אלא כטועה הילכך לא בעי' מפי כולם. שיש שמאריכין אמן יותר מדאי והוא טעות בידם עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " הבוצע פושט ידו תחלה וכו' ואם בא לחלוק כבוד כו' ולעיל גבי בציעה וגבי טעימה לא כתב כך שהרשות בידו לחלוק כבוד. דשאני התם גבי בציעה שאינו יכול לחלוק כבוד משום טוב עין הוא יבורך וכן גבי טעימה ומש\"ה כתב ואין המסובין רשאין לטעום. והטעם הואיל והטעימה היא בפרוסה שבצע עליו לא יוכל לחלוק כבוד לאחר שיהיה ביזיון לפרוסה זו אבל בפשיטת יד לקערה לאכול שהוא אחר טעימת פרוסת הבציעה יכול שפיר לחלוק כבוד ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " מי שאינו אוכל אינו יכול לברך וכו' פירש\"י לא יפרוס ברכת המוציא כדאמרן לעיל שאינו חובה עליהן לא יאכלו ולא יברכו עכ\"ל. אע\"פ שכל ישראל ערבים זה בזה אע\"פ כן לא יאכלו ולא יברכו וצריך לתת טוב טעם לפי זה הלא לא סגי בלא אכילת פת בשבת וא\"כ מ\"ש ברכת המוציא דשבת מברכת המוציא דאכילת מצה וא\"כ למה כתב המרדכי בפ' ע\"פ וב\"י הביאו שאין מברך לו ברכת המוציא וברכת המצה ובכה\"ג דקידוש יכול לברך להוציא: "
+                ],
+                [
+                    " אבל פורס הוא לבניו וכו' כתב הב\"י ואיכא למידק במאי מיירי אי בקטנים אפי' לאחרים נמי דאטו לאחרים אסור לחנך במצות ואי בגדולים אמאי פורס להם נימא בהו נמי לא יאכלו ולא יברכו ועוד לישנא כדי לחנכם במצות לא שייך שפיר בגדולים ועוד בגמ' איבעיא לן ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו ופשיטנא לה מדרב פפי הוה מקדש לאריסיה וכו' ונ\"ל דודאי בבניו ובני ביתו הקטנים דוקא קתני דפורס להם אע\"פ שאינו אוכל עמהם כדי לחנכם במצות. אבל אחרים אע\"פ שהם קטנים כיון שיש להם על מי שיסמוכו לחנכם לא יפרוס להם. ועי\"ל שכל שהם קטנים מותר לפרוס להם לחנכם אע\"פ שאינם מבני ביתו והא דנקט בניו ובני ביתו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט שאין קטנים מצוי' לאכול אצל גדול אא\"כ הוא אביהם או בעל ביתם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " היו לפניו חתיכות של פת ופת שלם וכו' מברך על השלם וא\"צ לבצוע משניהם ורש\"י והראב\"ד פסקו בוצע משתיהן יחד וכ\"פ ב\"י שצריך לבצוע משניהם יחד וכתב מהרש\"ל אם יש א' אצלו נכון לחלק שהוא יבצע על השלימה והשני על הפרוסה וכ\"כ אם בעה\"ב אוכל פת של כותי שיתן פת של ישראל לא' מבני ביתו שהיו לפניו: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם השלם שעורים וחתיכות מחיטים וכו' מניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד וגבי פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה ופת כותי נקייה ופת קיבר של ישראל כתב דמברך על איזה מהן שירצה ולא אמרינן ג\"כ שמניח שניהן יחד וכן בפרוסה נקייה ושלם פת קיבר וממין אחד. שאני בנדון זה שהשלם מצוה מן המובחר ושל חטים יש בו הידור והוא חשוב טפי. מש\"ה צריך לבצוע על שניהן ואין לדחות האחד משא\"כ בפת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה שאוכל משניהם בהא שפיר הברירה בידו א\"נ מעלות דחיטים והשלמים תלוי בברכה דבברכת הנהנין צריך להקדים חטים לכל ז' המינים וכן שלימה מצוה מן המובחר לברכה מש\"ה אין לדחות שום אחד כיון דמעלות שניהן מיוחד לברכה ולא לענין אחר משא\"כ בטמאה נקיה וטהורה קיבר או פת של כותי דמעלת טהורה או של ישראל אינן מיוחדים דוקא בשעת ברכת המוציא וכיון שאינו מדקדק בהן אח\"כ בשעת אכילה גם בשעת ברכה ובציעה אינו לטהורה כלל הקדימה אלא אוכל מאיזה שירצה: "
+                ],
+                [
+                    " פת שעורים ופת כוסמים מברך על השעורים נראה דה\"ה פת שיפון כרוב פת שלנו ופת כוסמים פת כוסמים קודם דכוסמים מין חיטים ושיפון מין שעורים וה\"ה לאינך ועיין בי\"ד בהלכות חלה סי' שכ\"ד ששם מפורשים: "
+                ],
+                [
+                    " תוריתא דנהמא תואר של לחם כלומר צריך שיהא בו מראה של לחם שלא יהא נימוח לגמרי אלא ניכר וידוע שהוא לחם כ\"כ המרדכי: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אינו לא מבושל ולא מחובר אלא מפורר דק דק אע\"פ שאין בו כזית כו' פי' שאין בפרוסה אחת כזית אבל אם הוא רוצה לאכול הרבה פרוסות בזה מברך ברכת המזון ולא דמי למ\"ש שאם אינו אוכל כזית שאין מברכין עליו ברכת המזון ששם אינו אוכל מהכל כזית: "
+                ],
+                [
+                    " כל דבר שבלילתו עבה וכו' ובלבד שיש בו תואר לחם ואע\"ג גבי מצה א\"צ שיהא בו תואר לחם אפי' בנתבשל שאני התם שהיה לחם גמור קודם שנתבשל משא\"כ כאן שמתחלת הוייתו נתבשל: "
+                ],
+                [
+                    " בלילתו רכה ובשלו במים וכו' ואם אפאו באלפס בלא משקה לא הוי לחם לר\"ל ולר' יוחנן הוי לחם ובגמרא אמרינן דבהרתיח ולבסוף הדביק כ\"ע ל\"פ דחייב בחלה דנהמא הוא כי פליגי בהדביק ולבסוף הרתיח. ר\"ל סבר כמעשה חמה הן ופטורים ור' יוחנן אמר כמעשה אלפס הן. ורבינו פוסק כר' יוחנן שחייב אפי' הדביק ולבסוף הרתיח ומש\"ה אינו מחלק בזה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל טריתא כו' ואם קובע סעודתו עליו מברך המוציא ושלש ברכות זה קאי אטרוקנין דלעיל שכתב לעיל סתם שמברך עליו המוציא חזר כאן רבינו אחר שחילק בינו לבין טריתא ופירש שר\"ל שחייב בהמוציא היינו דוקא בקובע סעודתו משא\"כ טריתא שאפי' קביעות לא מהני ביה אע\"פ שמפשט דבריו אינו נראה כן אפ\"ה מוכרחים אנו לדחוק ולפרש כן מחמת סוגיית הגמרא והרא\"ש ב\"י. ועיין בדרישה מ\"ש שנראה שאינו מוכרח לפרש כן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואח\"כ מביאין כל דאית ביה ריחא ואית ביה קיוהא פי' או אית ביה קיוהא שאם יש בו ריח הוא הגורם שיתאוה לו וכן הקיהוי גורם התאוה ואפשר שיוכל להסתכן או שיחלש אם לא יתנו לו ופי' קיוהא קיוהי שינים שמזיק למי שאוכלין בפניו ואינו אוכל: "
+                ],
+                [
+                    " חד ספי ליה מכל מין פי' מאכיל את השמש מכל מין ומין לפני הסעודה וחד מאכילו לשובע מחד מין לפני הסעודה ולאחר הסעודה משאר מינים ומ\"מ גם זה היה חסידות וכדגרסינן בכתובות הכל משהין בפני השמש כו' דמייתי רבינו לפני זה ועוד דאל\"כ מאי חידוש היה שלא דיבר עמו אליהו אלא ודאי שגם זה עשה חסידות במה שהאכילו ג\"כ מכל מין ומין לאחר כן ומיד האכילו לשובע ואע\"פ כן לא אשתעי אליהו בהדיה: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו לא יתן לו כל זמן שהכוס בידו קאי אאורחים שהרי אמר כל זמן שהכוס ביד בעל הבית ואע\"פ שסתם אמר לא יתן דמשמע דקאי אדלעיל מיניה שאמר ואחר כך מביאין לפניו דמשמע דקאי על בעל הבית הבוצע י\"ל דל' הברייתא דמייתי אח\"כ תפס. ועוד שכבר איתא בסימן קס\"ז כה\"ג שאמר והיכא שהמסובים רבים וכו' ואם יש עמהם בעל הבית כו' ש\"מ שסתם מסובים שאמר קאי אאורחים ומ\"ש כל זמן שהכוס בידו פירש\"י בפרק כ\"ה לא יתן אדם פרוסה לשמש בא' מן האורחים קאמר שלא יכעוס ב\"ה כשהוא שותה יין ובלאו כעס נמי מתוך שחש שלא יכלה הלחם לאורחים הוה מביט ומציף במה שהוא נותן והכוס נשפך מידו. ואפילו הכוס ביד השמש שמא ישפכנו ע\"כ ונמצא מ\"ש רבינו בין שהכוס בידו ר\"ל ביד השמש וכדמסיים בטעמו מתוך שהוא טרוד בפרוסה: "
+                ],
+                [
+                    " ואסור ליתן לו פרוסה אא\"כ יודע בו שנטל ידיו כתב הב\"י וכתב הר\"ר יונה ס\"פ אלו דברים יש למדים מכאן שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך ונראה שכיון שמתכוין לעשות מצוה שנותן בתורת צדקה מותר. עד כאן. ואין דבריו נראין דהא ליתן לשמש נמי מצוה הוא וכו'. ויש לקיים דברי הר\"ר יונה דשאני שמש דטריד מש\"ה לא יתן לו אא\"כ יודע בו שנטל: "
+                ],
+                [
+                    " אם יש אדם חשוב בסעודה שאז יודע שיתנו לו כל צרכו פירש\"י בטוח השמש שיתן לו האדם חשוב לחם כל צרכו ור' יונה ס\"פ אלו דברים פי' שסעודת אדם חשוב מספקת לו כל הצורך ואינו נמלך. והנה לפי' ה\"ר יונה יותר מדוייק מ\"ש רבינו שיתנו לו כל צרכו משמע שיתנו לו המסובים ולפירש\"י צ\"ל שיתנו ל' רבים הוא לאו דוקא. או שיתנו בני הבית בציווי של אדם חשוב: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין משיחין בסעודה הטעם כדמפרש ואזיל משום סכנה דשמא יקדים קנה לוושט. ונראה דאפי' בין תבשיל לתבשיל אין משיחין כל זמן שדעתו עוד לאכול וראייה ממ\"ש בסי' קע\"ד וקע\"ה לענין ברכת היין וברכת הטוב והמטיב שאין א' פוטר את חבירו עד שיאמר סברי מרנן ויעשה שחביריו יפנו בית בליעתן מאכילה מחשש שמא אחד מהן יעבור ויאכל ויענה אמן ויבא לידי סכנה וחמירא סכנתא לכן חששו בכל ענין ומיהו נוכל לומר דהיינו דוקא לדידהו שהיו אוכלין כשהן מסובין על צד שמאל ואז הוושט למעלה והקנה שבו מדברים למטה וכשהיא מדבר נפתח הקנה והמאכל שלמעלה ממנו הראוי ליכנס לתוך הוושט יפול ויכנס לתוך הקנה ויסתכן משא\"כ בזמן הזה שאנו אוכלים ויושבין בשוה שאין לחשוש כולי האי מש\"ה לא ראיתי נזהרין ומיהו חילוק זה לא מצאתי בשום מקום: "
+                ],
+                [
+                    " הלכה בסעודה כלומר הלכה זו אמרו בהל' סעודה. ומ\"ש שיטול ידו אותה ששפשף בה אבל אם לא שפשף א\"צ ליטול ידיו וכ\"כ בגמרא בהדיא וכן נראה דאי לא תימא הכי אלא אפילו בלא שפשוף ג\"כ צריך ליטול מפני החשד וכמו שעלה על לבו של חכם אחד הוא רמ\"י ש\"י בש\"ע שלו ונתן טעם משום חשד שיחשדוהו ששפשף א\"כ אפילו בלא השתין נמי אם יצא לחוץ נצריכו ליטול ידיו משום חשד שמא השתין אלא מאי אית לך למימר שאין חושדין אותו בכה\"ג לשקר עליו שהשתין והוא לא השתין ה\"נ אם לא שפשף לא יחשדוהו בשקר ששפשף אלא מיירי אם בודאי שפשף אותן שראוהו ששפשף אם לא יטול בפניהם יחשדוהו. וק\"ל ועיין בק\"ש מ\"ש עוד מזה: "
+                ],
+                [
+                    " דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתיהם וכו' אע\"פ דקי\"ל שאין הפלגה שבסעודה מצריך נט\"י וברכת המוציא כמ\"ש רבינו בהלכות סוכה ועוד שהרי בפרק ע\"פ גרסינן ומביאו רבינו בסי' קע\"א גבי חבורה שאפילו נעקרה לצאת אין בזה גרם לחיוב נטילה וברכת המוציא לכן נראה לי לומר שמ\"ש והפליג כו' שחייב ליטול ידיו אע\"פ שאין כן הלכה מ\"מ מביא רבינו ללמוד ממנו לדין אחר והוא לענין היסח הדעת. שאם היה שבוודאי הסיח דעתו היסח גמור שאז חייב לחזור וליטול שתי ידיו ובפניהם ואם שאין הלכה כאותה ברייתא לענין זה שיקרא דיבר עם חבירו היסח הדעת מ\"מ לענין זה הוא הלכה אם הסיח דעתו. ובהגהות רא\"ף ראיתי שכתב ע\"ו ז\"ל והפליג שעה ושח והסיח דעתו בא ג\"כ ליישב זה אבל בתוס' משמע שאין הלכה כברייתא זו וע\"ד שכתבתי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אמר רב נחמן ל\"ש אלא לשתות כתב ב\"י וכתב רש\"י וצריך ליטול חיישינן שמא יתן פרוסה לתוך פיו גם ר' יונה כתב ס\"פ אלו דברים דטעמא דצריך ליטול מפני שדרכם היה בשעת שתייה לאכול מעט דאי לאו הכי לא היה צריך ליטול ידיו בשביל השתייה עכ\"ל וז\"ל רמ\"א בש\"ע והא דבעינן נטילה לשתייה היינו בתוך הסעודה דחיישינן שמא יאכל מעט אבל בלא\"ה אין צריך ליטול לשתייה עכ\"ל וצ\"ל דה\"ט אע\"פ שהאי חששא שמא יבא לאכול מתוך השתייה שייך נמי בלא סעודה שיבא לאכול מעט למתק השתייה מ\"מ מדאמרו בגמרא הלכה בסעודה אדם יוצא כו' משמע שזה דוקא חששו כשהוא עדיין בתוך הסעודה ועדיין לא בירך ב\"ה יש לחשוש שיבא לאכול אפילו שלא למתק השתייה אלא מתוך כח השתייה יהיה רעב לאכול משא\"כ בלא סעודה לא הצריכוהו ליטול מתחילה אלא אם ירצה לאכול אזי יטול: "
+                ],
+                [
+                    " אם הם שנים חבירו ממתין לו כתב ב\"י ונ\"ל כו' כלומר מפסיקין מלאכול עד שיגמור השתייה אבל אם הם ג' אינם פוסקים בשביל השותה דאינו בדין שיפסקו שנים בשביל אחד ומ\"ש ונ\"ל דה\"ק תמוה הלא מביא בכ\"מ שכן כתב ר' יונתן: "
+                ],
+                [
+                    " משיירין פאה בקערה וכו' פירש\"י כשהשמש מערה מן האלפס לתוך הקערה אינו דרך להניח באלפס כלום לצרכו אבל כל אחד מניח פאה בקערה ומחזירו לשמש והוא מאכל שמש ור\"ל שהוא עצמו לא יניח כלום באלפס אלא הם יתנו לו מה שיבחרו. והתוס' פירשו בקערה הוא מעשה קדרה דנראין כרעבתנים אם אינן משיירים ובקדירה הוא מעשה אילפס אינו נראה דנראין כרעבתנים אם אינם משיירים: "
+                ],
+                [
+                    " וגזר עליהן והיו נודרין ומבדין והלקה כו' דברים אלו לכאורה תמוהים חדא מה גזירה שייך כאן ועוד כיון שהיו נודרין שלא לאכול איך הכשילם והאכילם ודוחק לומר שלא שמע שנדרו. ועוד מה היה דעתם מתחלה שנדרו ואחר כך אכלו. ועוד דמה ראיה מביא רבינו מזה דכל מה שאומר בע\"ה יעשה. אדרבה ממעשה זה משמע שהם היו נודרי' ולא רצו לאכול אע\"פ שצוה להן לכן נראה לפרש דהיו נודרים דקאמר לא שבשעת אותו סעו��ה נדרו מלאכול אלא כבר ימים רבים קודם שבאו לבית של זה היו נודרים מלאכול בשלחן אחרים או כיוצא בנדר זה ועתה כשבאו לבעל הבית זה גזר עליהן שיאכלו כלומר צוה להם לאכול. (ולכן אמר לשון גזר שצריך לקיים דברי בע\"ה כמו גזירה) והם כששמעו ציווי ב\"ה היו אוכלים ומפירים נדרם כדי לקיים ולעשות מה שאמר ב\"ה והשתא שפיר מביא ראייה ועיין בראשית חכמה שהביא מעשה זו בארוכה ואז לק\"מ אבל לפי מ\"ש רבינו מוכרחין לפרש ע\"ד שכתבתי: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יאכל אדם שום ובצל מראשו נ\"ל דראשו של שום הוא המשובח שבו והוא הלבן ומה שלמטה הימנו הוא הירק הוא הגרוע ונמצא כשיאכל המשובח תחלה לפעמים שישאר העליון הירוקים ויהיה כרעבתן כן נראה עיקר: "
+                ],
+                [
+                    " מעשה ברבי עקיבא כו' עד בא הפקח שבהם ואחז הקלח בידו ותלשו כו' פי' אחז הקלח עלה אחת או שתים בידו ותלשו להסיר העלה או העלים מן הקלח ולא בא אחריו העלה שלא הסירם אע\"פ שאמר ותלשום מצינו כיוצא בו שאמרו ותולש בשערו וקאי אמי שאוחז ותולש ומשך ידו ממנו ולא רצה לאוחזו בידו השנייה להחזיקו כדי לתלוש העלים ממנו בידו השנית בכח כמו הרוצה לקרוע בכח דבר מדבר שמחזיק בב' ידיו לקרוע זה מזה כמו שעשה חבירו הטיפש לכן א\"ל ר' עקיבא הנח עקבך עליו כלומר שכבר יצאת מדרך ארץ לאכול דרך רעבתנות ככלב. וק\"ק למה לו לרבינו להביא שהמעשה היה בב' תבשילין: "
+                ],
+                [
+                    " לא יאמר אדם לחבירו בא ואכול עמי מה שהאכלתני שזהו דרך רבית פי' דשמא זה מאכילו יותר ממה שהאכילו הראשון או עתה עת יוקר: "
+                ],
+                [
+                    " ובירושלים היו הופכין ז\"ל הב\"י ואין ללשון רבינו משמעות ובברייתא שם כתוב ובירושלים היו הופכין אכסנאי לנישואין. כלומר בירושלים לא היו חוששין לכך ואדם שהאכיל את חבירו באכסנאי היה הוא פורע לו שהיה מאכילו בנישואין ואע\"פ שסעודת נישואין מרובה יותר מסעודת אכסנאי לא היו חוששים לדרך רבית. א\"נ דה\"ק דבני ירושלים נמי היו חוששין לדרך ריבית ולא היו אומרים בא ואכול עמי מה שהאכלתני וכדי שלא ישאר עליו זה החוב שהאכילו באכסנאי היה פורע לו כשמאכילו בנישואין דסעודת נישואין כיון שלא נעשה בשביל זה לא מיחזי דרך רבית כלל. והרמ\"א כתב בש\"ע אבל מותר לומר בא ואכול עמי ואני אוכל עמך בפעם אחרת ומותר לאכול עמו אח\"כ אפי' בסעודה היותר גדולה עכ\"ל. ונ\"ל שכן פי' ובירושלים היו הופכין דכיון דמתחלה אין דעתו בדיבורו כדי שיאכל עמו אח\"כ אלא לפייס לזה שיאכל עתה עמו אף שיאמר אני אוכל ג\"כ עמך פעם אחרת בנישואין שהיא כפליים מזה לית ביה משום חששא וק\"ל ורמ\"י ג\"כ כ\"כ והאריך בלשונו ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל מקנח הקערה בפרוסה נראה דמיירי שאוכל אח\"כ אותה פרוסה וקמ\"ל דלא נימא שג\"כ ממחה בזו דעתו של חבירו שמקנח בו ואוכל שנראה כצר עין שמקפיד שלא ילך לאיבוד דבר מועט הנדבק בקערה. מ\"ש ולא ישוך פרוסה ויתננו לפני חבירו זהו לכאורה כבר נלמד מק\"ו מ\"ש כבר ולא ישוך פרוסה ויניחנה על השלחן כ\"ש לפני חבירו ואם היה הפוך שבראשונה היה נאמר לתוך הקערה ואח\"כ לחבירו ואח\"כ ע\"ג שלחן הוה ניחא שהיה לא זו ואצ\"ל זו ובש\"ע ליתא להאי בבא דיניחנה ע\"ג שלחן ולכאורה היה נראה דגרסינן ולא ישוך מפרוסה במ\"ם ותרתי קאמר דברישא אשמועינן דלא ישוך פרוסה ר\"ל אותו חתיכה קטנה עצמו שפרס בשיניו דרך נשיכה לא יתן ע\"ג שלחן ואח\"כ אשמועינן דלפני חבירו אסור ליתן אותו חתיכה גדולה שנפרס ממנו דרך נשיכת חתיכה קטנה וק\"ל ובזה נתיישב נמי מ\"ש לא יפרוס פרוסה ויתננה על גבי קערה ואין דרך ליתן ע\"ג קערה כ\"א חתיכות קטנות המפוררות ונותנים בתוך המרק. ובטור של קלף ג\"כ ליתא להאי בבא שנייה דליתן לפני חבירו: "
+                ],
+                [
+                    " לא ישתה מן הכוס ויתן לחבירו כו' לכאורה נראה דהיינו דוקא ליתן לחבירו לידו שאז ישתה ממנו שלא ברצונו ואולי ימאס לו ויסתכן משא\"כ כששותהו ומניחו לפניו על השלחן שאז אינו שותהו חבירו כשימאס ולא ישתהו שוב מצאתי שכ\"כ מ\"ו בהגהותיו: "
+                ],
+                [
+                    " ולא ישרה כוסו ויניחו וכר פי' כששותהו כולו אבל אם שותהו חציו יכול להניחו ע\"ג השלחן: "
+                ],
+                [
+                    " הנכנס לסעודה לא יקח חלקו ויתננו לשמש כו' ואח\"כ יתננו לו ק\"ק שכתב ואחר כך יתננו לו דמשמע אפילו בלי רשות בעל הבית ואחר כך כתב רבינו ז\"ל אורחים הנכנסים כו' עד אא\"כ נטלו רשות ולכאורה היה נלע\"ד דמ\"ש תחלה ואחר כך יתננה לו דר\"ל אח\"כ כשאכל ושבע מזה המין אפילו אינו רק נראה שהוא שבע אז שפיר יכול ליתן לו הנשאר מזה המין דאז ודאי אין קפידא. והיותר נראה הוא שיש חילוק בין שמש העורך המאכלים לפני המסובין ובין עבדו ובנו של בעל הבית דלשמש העורך המאכלים דרך ארץ ומדת חסידות ליתן לו מכל מין ומין ממאכלים שסודר ועורך כדאיתא לעיל בסימן קס\"ט שאם יש אדם חשוב בסעודה יודע שיתנו לו כל צרכו אפ\"ה לא יתנו לו מיד שנותן השמש לידו שמא יארע דבר קלקול בסעודה ר\"ל שיבא ב\"ה להתקוטט עם השמש שיסבור שהוא לקח לו לעצמו ולא נתנו לפני המסובין כלל משא\"כ כשהניחו לפניו וראהו בעל הבית אז מותר ליתן לו משא\"כ בבנו ובעבדו דלא יתן לו כלל בלי רשותו אא\"כ נטל רשות מב\"ה. והטעם שאינם רשאים ליתן בלי רשותו הוא כדקתני בברייתא מעשה באדם א' שהכניס ג' אורחים בשני בצורת והיו לו ג' ביצים והניח לפניהם ובא בנו של בעל הבית ועמד בפניהם ונטל א' מהם חלקו ונתן לו וכן השני וכן השלישי וכיון שראה בעל הבית א' בפיו וב' אוחז בידיו עמד והגביהו מלא קומתו וחבטו בקרקע ומת ואף אמו כשראתה שמת בנה עלתה לראש הגג ונפלה ומתה אף אביו כיון שראה כך עלה לראש הגג ונפל ומת: "
+                ],
+                [
+                    " מפה פרוסה על הפתח וכן פרש\"י אורחים נכנסים ותקנה טובה היא לקבל אורחים כי ידעו ששם יאכלו וילכו שם לאכול וטעם מפה נראה להראות שעדיין זמן לכנוס וליטול ידים לסעודה ועדיין המנהג כן במקצת הקהילות בסעודות נישואין וסעודת ברית מילה עומד א' לפני הפתח ומפה בידו ונראה שמכאן יצא המנהג: "
+                ],
+                [
+                    " נקיי הדעת שבירושלים כו' דגנאי הוא לת\"ח להסב עם ע\"ה בסעודה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואין סומכין בו את הקערה אי ממאיס בהכי אבל אי לא ממאיס לא פירושו שאם הקערה מלאה פירות או דברים כיוצא בהן שאפילו אם יפלו על הפת לא ימאס בכך מותר לסמוך אותה בפת ולא אמרינן שהוא מזלזל בפת אבל אם הקערה מלאה יין וכיוצא בו מדברים שכשנופלים על הפת הוא נמאס אין סומכין אותה בפת שמא תשמט הקערה ויפלו מאותן הדברים על הפת וימאסו ואע\"פ שכתב הר\"ר יונה דלשמואל סומכין בפת קערה מליאה מרק לפי שאין הפת מאוס כ\"כ כשנפל עליו מרק כמו כשנופל עליו יין אין נראה שיהא כן דעת רבינו. אלא כיון שהוא נמאס קצת בכך אין סומכין ולכן סתם דבריו ולא פירש דבקערה שיש בה מרק מותר לסמוך אלא שלקמן כתב בשם הרא\"ש שהפת שאוכל בה דייסא אינה נמאסת. ונראה שאינה נמאסת במרק יותר מדייסא ומיהו אפשר דהתם דמתוך שהוא אוכל בה קאמר דאינה נמאסת אבל היכא שנופלין עליו הדייסא נמאס בכך וה\"ה למרק עכ\"ל ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " כגון רימונים ואגוזים פי' בהן אשכחן עת שאינן נמאסים כגון בימות החמה וכמ\"ש בסוף סימן זה אבל בימות הגשמים אף הם אסורים ולא בא השתא לחלק בזה עד סוף הסימן דשם דרך לזורקו משום חבוב החתן וכלה אבל בכאן מסתמא אינו זורק בטיט בחנם ולא בשופטני עסקינן וק\"ל. "
+                ],
+                [
+                    " אבל לא בימות הגשמים מפני שהם נמאסים ז\"ל התוספות אע\"פ שבאגוזים אין האוכל נמאס בתוכו מ\"מ כשנופלים בטיט נמאסים ע\"כ משמע אפילו בקליפתן אסור לזורקן בית יוסף: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " והכניס משקה כו' בולען לפי שא\"א לסלקן לאחד מלוגמיו ולברך: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שמברך עליהם אח\"כ א\"ל מ\"ש מהא דכתב רבינו לעיל סוף סימן קס\"ז דאם שכח ואכל בלא ברכת המוציא ולא נזכר עד שגמר הסעודה דאינו מברך די\"ל דשאני הכא דנזכר בעוד המשקים בתוך פיו והיה מחוייב לברך אלא שאינו יכול משא\"כ לעיל דכל זמן השכחה ליתא עליו תורת חיוב וכשנזכר כבר גמר סעודתו וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מים אמצעיים רשות וכו' אבל בין תבשיל לגבינה חובה ואפ\"ה אין מברכין עליו ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו היה הראשון של בשר כו' ז\"ל ב\"י זו דעת ר\"ת אבל התוספות והרא\"ש כתבו דדוקא בין תבשיל לתבשיל ששניהם של בשר או של גבינה הוא רשות אבל תבשיל של גבינה לתבשיל של בשר שאחריו חובה ליטול ידיו אבל אם אכל תבשיל של בשר תחלה ואח\"כ תבשיל של גבינה אסור עד סעודה אחרת ופירוש סעודה אחרת כתבו התוס' אהא דקאמרי בגמרא בהא סעודתא לא אכילנא בסעודה אחריתא אכילנא לא בסעודה שרגילין לעשות א' בשחרית וא' בערבית אלא אפילו לאלתר אם סילק השלחן ובירך מותר מ\"ו בהגהותיו ומ\"ש רבינו אבל אם אכל אחר תבשיל של בשר גבינה בעין חובה הוא ליטול ה\"ה שאם בא לאכול בשר אחר התבשיל של גבינה צריך ג\"כ ליטול את ידיו והכי כתב רבינו בטור י\"ד סימן פ\"ט להדיא ושם האריך יותר בדינים אלו ששם הוא מקומם וכאן הביאו דרך אגב משום דיני הנטילה: "
+                ],
+                [
+                    " דחמירא סכנתא מאיסורא כגון בספק ניקב בני מעיים בפי הזאב דתלינן להכשר משא\"כ בנמצא פרי נקוב וכן מים לענין גלוי כמבואר בי\"ד סי' קי\"ו ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " כתב ה\"ג מותר לאכול בשר אחר גבינה בלא הדחה ובלא נטילה והא דאמר רב נחמן אבל בין תבשיל לגבינה חובה י\"ל דהיינו דוקא בשמקדים הבשר ואפילו הוא בתבשיל אפ\"ה חמור הוא מגבינה הקודם לבשר ששניהם בעין. אמנם האמת שמ\"ש ה\"ג בלא קינוח ונטילה ר\"ל ששניהם יחד אינו צריך אבל נטילה צריך ועיין בדרישה מקור הדין שממנו דברי ה\"ג א\"נ ה\"ג איירי ביום שא\"צ נטילה ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ולא נהגו כן אע\"פ שהוא מצד הדין כאשר מבואר בדרישה ולא מחמת המנהג אפ\"ה כתב ולא נהגו על חומרות המנהג העולם אפי' בעוף כמו שמסיים אפי' הוא בשר עוף: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הוא יום ורואה וכו' כ' ר' ירוחם דה\"ה בלילה אם יש לו נר יפה א\"צ נטילה: "
+                ],
+                [
+                    " חוץ מקמחא דשערי ל\"ג דשערי רק גרסי' חוץ מקמחא מדקאמר ואפי' בכל מיני קמח אין מקנחין ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " או ביין י\"ס שגורסין או ביין ב' פעמים וזהו טעות כמ\"ש בדרישה ושוב מצאתי שמ\"ו בהגהותיו כ\"כ ז\"ל כך הוגה בספרים מדויקים ב' פעמים אבל לא ידעתי מנין לו וגם בי\"ד ליתא ומ\"מ יש ליתן טעם למ\"ש ב' פעמים שהוא דומה להדחת בשר אחר מליחה ולנטילה שצריך ב' פעמים מים שניים להדיח מה שנשאר מהראשונים הבלועים איסור או טומאה וה\"ה ה\"נ וק\"ל. ומ\"ש ואחר הקינוח ידיח פיו במים אע\"פ שכתב רבינו כאן ובי\"ד שיקנח פיו ואח\"כ ידיחנו לאו דוקא דה\"ה אי עביד איפכא ש\"ד כ\"כ ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " או ב' אחין ומקפידין זה על זה אסורים אע\"ג דרבינו כתב או ב' אחים כו' דמשמע דבלאו אחים דוקא מקפידים קאמרי מ\"מ כתב הב\"י ומשמע לי דאחים לאו דוקא אלא ה\"ה לאכסנאים המכירין זה את זה דאסורים ג\"כ אפילו במקפידים וכן נראה שהוא דעת רבינו בטור י\"ד וכו': "
+                ],
+                [
+                    " כגון להפסיק בקנקן או בלחם כתב בהגהות אשר\"י כגון שאינם אוכלים מזה הלחם כגון שהיה להם לחם אחר וכתב הב\"י ונראה דה\"ה לקנקן שמפסיקין בו שצריך שלא ישתו ממנו ומיהו יש לחלק ולומר דוקא בלחם שכן דרך להניחו על השלחן ליכא היכרא אם אכלי מיניה אבל קנקן אם אין דרך להניחו על השלחן והניחו עכשיו להפסיק ואע\"פ ששותין ממנו מנכרא מילתא וכו': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " יין שבתוך המזון מברכין עליו בפה\"ג פי' לאפוקי דנימא שפת פוטרתו אבל קבע לשתות לפני המזון א\"צ לברך בתוך המזון וז\"ל הרא\"ש יין שלפני המזון שבא לשתות פשיטא שפוטר יין שבתוך המזון ואינו דומה ליין שבתוך המזון שבא לשרות אותו אינו פוטר יין שבא לשתות לאחר המזון ומזה הטעם מהני יין של קידוש שפוטר היין שבתוך המזון ולא מיבעיא קידוש דאין קידוש אלא במקום סעודה אלא אפילו אם הבדיל על היין פוטר היין שבתוך המזון ובפרק ע\"פ כתב שאפילו הבדיל קודם שנטל ידיו נמי פטור ובזה דברי רבינו מבוארים אך במה שכתב רבינו אבל קבע לשתות לפני המזון נראה דר\"ל כמו שהיו נוהגין בימיהם וכמ\"ש רש\"י שם בפרק כיצד מברכין והם היו נוהגין כן לאחר ברכת המוציא קודם הבאת המזון והתבשילין לפניהם וכ\"כ התוספות בהדיא דבהכי איירי ומ\"ש היין שלפני המזון פוטר היין שלאחר המזון דר\"ל שכבר נטלו ידיהן ונטילת ידים ל\"ד אלא ר\"ל גם אחר בציעת המוציא דהא אין מפסיקין בשתיית יין בין נטילה להמוציא אף להגאונים דס\"ל דאין צריך לסמוך ברכת נטילה לברכת המוציא היינו דוקא להפסיק בדברים אבל לא להפסיק במעשה השתייה וכמ\"ש שם לעיל סי' קס\"ו ע\"ש. עיין מ\"ש הרא\"ש בר\"פ ע\"פ דף קל\"ה סוף ע\"ב וז\"ל אהא דאמרינן בפרק כיצד מברכין בירך איין שלפני המזון ר\"ל שהיו רגילין לקבוע עצמן לשתיית קודם נטילת ידים כו' וכ\"כ עוד שם ריש דף קל\"ח אהא דא\"צ לברך ברכה אחרונה אכוס שני דד' כוסות בליל פסח משום דהוא יין שלפני המזון שפוטר היין שבתוך המזון ואותו כוס קודם נטילה לאכילה וכ\"כ רבינו לקמן סימן תע\"ד ע\"ש וכן דעת ר\"ת ור\"י ורא\"ש בכל קידוש שבת דכל השנה דמקדשין קודם נטילה וכמ\"ש רבינו בסי' רע\"א בשמם והוא פוטר היין שבתוך הסעודה וכן הבדלה וכמ\"ש רבינו ג\"כ כאן וק\"ל. א\"נ נקטו לאחר נטילה משום הקידוש דבזמנינו שעושין קידוש אחר הנטילה ואף שהרא\"ש כתב שאפי' הבדלה קודם הנטילה פוטר ובודאי מכ\"ש היין שקובעין עליו לצורך הסעודה לפני הנטילה יכול להיות דס\"ל דאם אירע כך שקבעו נפשם קודם הנטילה לצורך האכיל העל היין שפוטר אותו היין ליין שבתוך הסעודה ושלאחר הסעודה אלא שאין דרכם היה כך ומש\"ה כתבו שמ\"ש יין שלפני המזון איירי מסתמא כשקבעו נפשם ע\"ז אמר אחר הנטילה ובודאי דהכי איירי מ\"ש דהבדלה פוטר יין של סעודה דמיירי נמי דוקא כשעשה הבדלה אחר הנטילה ולא קודם לכן מפני שאין הבדלה צורך הסעודה אבל ביין נ\"ל דס\"ל דפוטר אף אם אירע שקבעו קודם נטילה כיון שהיא לצורך הסעודה לכן צ\"ל מ\"ש רבינו בס\"ס קע\"ו ז\"ל בירך על הפרפרת לא פטר את הפת דהא לפי' התוס' שכתבתי דמיירי שדרכן היה לקבען על היין והפרפרות והמוציא ואיך ס\"ד יפטרו את הפת שקודם אכילת הפרפרות כבר הוצרך לעשות המוציא וצ\"ל ג\"כ דמיירי אם אירע כן שאכלו פרפרות קודם לכן וקל להבין: "
+                ],
+                [
+                    " אבל לאחריו א\"צ לברך שנפטר בברכת המזון הטעם דהיין בא לשרות המאכל ואי אפשר לאכילה בלא שתייה והוי כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה ואפי' לפניו לא היה טעון ברכה כלל אלא משום דגרם ברכה לעצמו ובתוספתא שלנו פרק ע\"פ כתב ואפי' יין דלאחר הסעודה נראה שא\"צ לברך לאחריו דלעולם חשיב מחמת הסעודה ומ\"ש רבינו בתוך הסעוד' אפשר דרצה בו גם יין דלאחר הסעודה וקראו בשם תוך הסעודה הואיל ובא ג\"כ לצורך הסעודה וה\"ה נמי קודם הסעודה כמ\"ש הרא\"ש וא\"כ משום רבותא דברכה ראשונה אפי' שבתוך המזון צריך לברך ברכה ראשונה והרא\"ש נתן טעם ליין שלפני הסעודה כיון שבא לפתוח בני המעיים ולהמשיך אדם לתאות אכילה ברה\"מ פוטרתו וא\"צ לברך לאחריו אף כשאין לו יין בתוך המזון: "
+                ],
+                [
+                    " ועל כל שאר משקין שבסעודה א\"צ לברך כלומר כשאין שם יין דאם יש שם יין הא קי\"ל דיין פוטר כל מיני משקין: "
+                ],
+                [
+                    " שהוא חשוב וקובע ברכה לעצמו פרש\"י בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו ואע\"פ שלא היו צריכין וסמ\"ג והתוס' כתבו קובע ברכה לעצמו פי' שמברכין עליו בפה\"ג הואיל ואשתני לעילויא דמתחלה בענבים מברכין בורא פרי העץ: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב י\"א שיש לברך על המים וכו' טעם הרא\"ש ז\"ל שא\"צ לברך אפילו מתחלה על שאר המשקין הוא לפי שכמו שהיין לפי שהוא ראש לכל מיני משקים הוא עיקר לענין ברכה וכולם טפילים לו וכן נמי כיון דפת הוא עיקר הסעודה והמשקים אינם באים אלא בשבילו הפת פוטרת אע\"ג דלא זייני דמים נמי מיקרי באים מחמת הסעודה וכו'. ועוד כתב הרא\"ש בשם הר\"ר יום טוב דטעם של ה\"ג שמברך על המים הוא לפי שלא זייני אינם בכלל ברכת הפת המיזן. וק' ממ\"ש שבולי הלקט בשם בעל הלכות דמאן דשתי מיא או שיכרא בסעודה מברך זמנא קמייתא דמשמע אפילו בשיכרא דמיזן זיין ג\"כ ס\"ל דמברך בסעודה. ושוב ראיתי לבה\"ג בפ' ג' שאכלו שכתב לשון זה ומאן דשתי מיא אפי' תרי או תלתא זימני בסעודתא לא צריך לברוכי על כל זימנא וזימנא וכן חמרא ושכרא ומשחא כי מברך זימנא קמייתא מכאן ואילך לא צריך לברוכי על כל זמנא וזמנא עכ\"ל. וקשה למה כתב וכן חמרא ושכרא וכו' דמ\"ש. וגם איך ס\"ד שיברך בחמרא ושכרא על כל פעם דבשלמא במים ה\"א דנקרא נמלך אבל בשכרא כ\"ש בחמרא ודאי לא נקרא נמלך לכן ע\"כ צ\"ל דהא דקאמר וכן חמרא ושכרא לאו בסעודתא קמיירי אלא בלא סעודה דה\"א שאין זה קביעות ויברך על כל פעם ופעם וא\"כ שפיר דייק הר\"ר יו\"ט שדוקא על מים שבסעודה ס\"ל לה\"ג שיברך ולא על שאר משקים ודייק טפי משדייק שבולי הלקט באמת שי\"ל שהשבולי לקט בלא דקדוק נקט שכרא ודו\"ק. ומ\"ש הרא\"ש שיברך על המים קודם נטילה כלומר אבל לא בין נטילה להמוציא משום דהוי הפסק דהרא\"ש לטעמיה משום דסבר דההיא דתיכף לנטילה ברכה גם אמים ראשונים קאי כמ\"ש לעיל סי' קס\"ו ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ורוצה להסתלק מן הספק ישב קודם נטילה וכו' פי' וישתה מעט מים ויברך עליהן. ומ\"ש רבינו אם הסיבו כלומר דאם לא הסיבו אין הא' פוטר את חבירו ונתבאר לעיל בסי' קס\"ז דהאידנא דאין אנו רגילים לאכול בהסיבה ישיבה דידן הוי קביעות וכמ\"ש רבינו ג\"כ מיד אחר זה: "
+                ],
+                [
+                    " ועל היין שלאחר המזון אם הסיבו א' מברך לכולם הא דנקט לאחר המזון טפי מלפני המזון נראה דנקט לאחר המזון לרבותא דלא מיבעיא לפני המזון דמיסב עצמו בשביל הפת דהוי קביעות טפי דהוי הסיבה אלא אפילו לאחר המזון שאינו מיסב אלא בשביל היין אפ\"ה הוי קביעות הסיבה: "
+                ],
+                [
+                    " ובסמ\"ג כתב שאין אנו רגילין לקבוע אלא בפת כו' וכ\"כ רבינו בשמו בסי' רי\"ג וכתב ב\"י ז\"ל דדעתו לומר דבמקום שאין רגילין להסב עליו לאו הסיבה היא והמסובין עליו בטלה דעתן ורבינו סבר דכל שהסיבו עליו אע\"פ שאין רגילין להסב א' פוטר את חבירו עכ\"ל והאריך עוד שם וכתב שדברי הסמ\"ג הם כדברי התוס' כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הביאו להם גם שאר משקים אחר הסעודה כו' פי' דאילו בתוך הסעודה א\"צ לברך על שאר המשקים שהרי הפת פוטרתן: "
+                ],
+                [
+                    " ומברכין משתעלה תמרתן בורא עצי בשמים כתב רא\"ף נראה דיש כאן דילוג וצ\"ל ומברכין משתעלה תמרתן בורא עשבי בשמים ואם הם עצי בשמים מברכין עצי בשמים: "
+                ],
+                [
+                    " חוץ ממושק וכו' ור\"ל שאין מברכין לזכור החיה שיצא ממנו הבושם כמו העץ והעשב וז\"ל ב\"י ולא היה צריך רבינו לכתוב דינים אלו בכאן דלקמן בסי' רי\"ו בברכת הריח מקומן אלא שנמשך אחר סדר התלמוד: "
+                ],
+                [
+                    " חוץ ממושק כו' אע\"ג דעל שאר מינים מברך עליהם ג\"כ בורא מיני בשמים היינו כשהן מעורבים יחד ולא כשכל א' לבדו. וטעם מי שמברך על היין מברך על המוגמר פירש\"י בפ' כ\"מ שמי שהתחיל בברכות אחרונות היינו שבירך על היין הוא גומרן. על המוגמרות בפ' כ\"מ דף מ\"ג פירש\"י לשון זה דמברכין עליהן בורא עצי בשמים ואע\"פ שנשרף ואינו בעין אלא עולה וכתבו התוס' חוץ ממושק שהוא מן חיה מן הרעי של חיה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הביאו להם יין אחר מברכין הטוב והמטיב כתב התוס' והרא\"ש הטעם שמברכין על שינוי יין הטוב והמטיב ואין מברכין על שינוי פת ובשר משום דיין משמח וסועד אבל פת סועד ואינו משמח א\"נ הטוב והמטיב ביבנה תקנוה הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה לפי שבצרו בדמיהם שבע שבע שנים והקיפו כרמיהן מהרוגיהן ותקנו לומר על היין שהוא כמו דם עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ופירשב\"ם דוקא שיודע שהשני משובח מן הראשון פי' אם יודע בודאי שאינו גרוע מן הראשון והוא יש לו מעלה אחרת בשינוי טעמו וריבוי יינות זהו מיקרי שיודע שהשני משובח ועיין בדרישה וע\"ז יצדק מה שמביא רבינו מ\"ש התוס' אפי' סתמא שאינו יודע אם הוא משובח ומסיים אא\"כ יודע שהוא גרוע יותר והוה ליה למימר אפי' יודע שהוא שוה שזהו הדבר וחלופו גם בדברי התו' שמביא הב\"י יש לדקדק שכתבו בשם רש\"י והרשב\"ם והביאו לו יין טוב מהראשון וכתבו דמשמע מדבריהם שיהיה טוב ומסיימי מיהו יש לדחות לפי שלא היה מכירו אבל אם יודע שהשני גרוע דהל\"ל אבל אם יודע שאינו משובח אלא שוה וכן ק' בדברי ר\"ת שמביא הב\"י שכתב אפילו אין האחרון משובח ומסיים רק שלא יהיה גרוע יותר מדאי אלא שבזה לבד חולקים על הרשב\"ם אבל כשאינו יודע שהוא גרוע אע\"פ שאינו רק שוה ובודאי שאינו משובח מן הראשון שוין בזה לדע' הרשב\"ם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בירך על הפרפרת ופרפרת הוא פת צנומה בקערה ואין בו תואר לחם. כתב הב\"ר מ\"ש דפרפרת הוא פת הצנומה כ\"כ התוס' בשם ר\"ח וכתב הר\"י דאין זה מתקבל דמה ענין הוא לומר דפת צנומה היו אוכלין אחר סעודתם ואפשר שהיו אוכלין אותו ע\"י דבש או ע\"י שאר דברים מתוקים ולי נראה דמטעם אחר אנו צריכין לומר כן שהרי דעת הפוסקים בפת הצנומה דהיינו מפורר דק דק אע\"פ שאין בו כזית ולא תואר לחם מברך עליו המוציא וכמו שנתבאר בסימן קס\"ח וא\"כ היכי קתני בירך על הפרפרת לא פטר את הפת אלא ע\"כ כשדבק אותם פירורים עם מרק או דבש עסקי' דהיינו חביצא שאינו מברך עליו אלא במ\"מ והכי ס\"ל לרבינו ע\"כ דאל\"כ סותר מ\"ש לעיל סימן קס\"ח אלא שקיצר בדבריו וסמך על מ\"ש בסי' קס\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " בירך על הפרפרת לא פטר את הפת אע\"פ שכבר כתבתי לעיל בסימן קע\"ה בשם התוס' שדרכן היה לקבוע עצמן אחר המוציא ולאכול הפרפרת ולשתות יין אע\"פ כן בכאן אינו ר\"ל בפרפרת דלאחר המוציא שאותן נפטרו בברכת המוציא אלא איירי כאן באם אירע שקבעו עצמן על הפרפרות קודם המוציא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה וכו' טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם דבה\"מ פוטר וכו' פי' רבינו יונה הטעם שב\"ה פוטרן ולא בברכת המוציא דכיון שברכת המזון עדיין לפניו לברך מצטרף לעיקר הסעודה ויוצא בו משא\"כ ברכת המוציא שכבר כלה לכן אינו מצטרף: "
+                ],
+                [
+                    " כמו שרגילים בסעודות גדולות דייק רבינו לכתוב כן משום שהרא\"ש והתוס' כתבו שדין של דברים הבאים לאחר הסעודה אינו מצוי בינינו בזמן הזה לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון אלא ששם איירי בסתם סעודות דידן שאף על פי שגמרנו הסעודות אין אנו מושכין ידינו מן הפת עד ברכת המזון אבל בסעודות גדולות מצוי הוא וכיון שרגילות לסלק הפת מן השלחן ודאי שטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם כדא\"ר פפא אבל בש\"ע כתב סתם שאינו נוהג בזמנינו ע\"ש. עוד כתב ב\"י ז\"ל ודעת הרשב\"א כדעת התוס' והרא\"ש ז\"ל שכתב וז\"ל וכלל דברים אלו שאמר רב פפא אינם אלא בתאנים וכו': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בני חבורה שהיו מסובים ויצאו ממסיבתן לבית הכנסת או לבית המדרש וכו' כבר כתבתי בדרישה לשון הגמרא ורבינו המעתיק לשון הברייתא השניוה ולא לשון הברייתא ראשונה משום שרבינו פסק כרב חסדא ורב חסדא בברייתא זו כרבנן דפליגי אר' יודא. וסידר על לשון אותו ברייתא דין דברים שאין טעונים ברכה במקומן אע\"ג שאינו נזכר בברייתא וגם כתב אם רוצים לאכול שם. ואין דרך העולם לילך לאכול בבה\"כ או לבית המדרש. מ\"מ סירכא לישנא דברייתא בתרא נקט וסודר עליו הדינין אליבא דהלכתא לסברת הרא\"ש ומ\"ש לאכול שם ל\"ד אלא ה\"ה אפילו אם לא אכל שם וחזר למקומו לאכול צריך ג\"כ לברך וכן כתב הר\"ן בהדיא והביאו הב\"י ואפשר שרבינו נקט למלת שם לפי שרבינו פסק כרבנן דר' יודא שבברייתא הנזכרת בדרישה. וכמו שכתבתי שרבינו נקט ל' של אותה ברייתא ובברייתא נקט דין דברים הצריכים ברכה לאחריהם במקומן שא\"צ לברך אפילו לא חזר למקומו אלא אכל במקום שהלך לשם מש\"ה סירכיה דאותה ברייתא נקט. ומ\"ש רבינו שא\"צ לברך אם הסיבו על דברים שא\"צ ברכה לאחריהם במקומן פירש\"י דדברים שא\"צ ברכה לאחריהם במקומם כיון דעמד והלך למקום אחר עמידתו היא גמר סעודתו והך סעודה אחריתא היא וצריך לברך בתחלה אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם הואיל ולא בירך אחריהם ועמד לילך למקום אחר לסעוד על קביעות הראשון הלך לברך ברכה אחת על שתיהם ולפניהם נמי אין צריך לחזור ולברך. והרא\"ש כתב לקיבעיה קמא הדר כלומר כיון שאם לא היה אוכל כאן היה צריך לחזור למקומו ולברך הוי כאילו עדיין הוא במקומו וגומר סעודתו כאן ומברך כאן ברכת המזון. ומ\"ש רבינו לר\"י צריכין לברך אא\"כ הניחו שם מקצת החבירים אע\"פ שהרי\"ף פוסק כרב ששת וכברייתא קמא דפרק ע\"פ שהבאתי בדרישה וא\"כ היה לו לכתוב לשון של אותו ברייתא אלא א\"כ הניחו שם זקן או חולה וכלשון שכתב הרמב\"ם תירץ הב\"י דמשמע לרבינו דהא דנקט הניחו שם זקן או חולה לאו דוקא והיינו דר' יהודה מפליג בין הניחו שם מקצת חבירים ללא הניחו ולא אדכר זקן או חולה הילכך ע\"כ דההיא ברייתא דקתני הניחו שם זקן או חולה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט דאם כולם בחורים ובריאים אין דרך ליעקר קצתם לקראת חתן וכלה ולישאר קצתם אבל אה\"נ שאע\"פ שכולם בחורים ובריאים אם נעקרו קצתם ונשארו קצתם אינם טעונים ברכה לא כשהם יוצאין ולא כשהם חוזרים דכיון שנשארו קצתם שם לא נעקר קביעותם ולפיכך סתם וכתב אא\"כ הניחו שם מקצת חבירים ולא סילק בין זקן או חולה לשאינו זקן או חולה ומ\"ש רבינו דלרשב\"ם א\"צ לברך כששינו מקומן כרב חסדא משום דלקביעותא קמא הדר כתב הב\"י שפשוט הוא דהיינו דוקא כשלא היה לו היסח דעת בינתים: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " גמר סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים אסור לאכול כו' עד אלא פי' אסור לשתות ולאכול עד שיברך כו' יש לדקדק שהתחיל באיסור אכילה וסיים באיסור שתייה ואכילה ונראה דרבינו דקדק בזה משום דרש\"י לא כ\"כ שמצריך גם ברכת המזון כ\"א אנטל ידיו ושם קאי אאכילה שהרי בכיצד מברכין קאי בעובדא דרב פפא ורבא אאכילה אבל באסור לכו למישתי דקאי שם אשתייה פירש\"י בפרק כיסוי הדם דאסור עד דמברכיתו לפניו ומשמע דמודה לענין שתייה א\"צ ברכת המזון למפרע והא דפי' בפרק ע\"פ ומצריך ברכה צ\"ל דהדר ביה או ע\"ד שכתבתי כאן בגליון דגם שם אינו ר\"ל אלא כשתברכו בה\"מ ואחריו תברכו בפה\"ג על הכוס תהיו מותרין לשתות כמה שתירצו מאותה ברכה שתברכו על הכוס ורבינו ס\"ל דדין אכילה ושתייה שוה וכמו שכתב ג\"כ הרא\"ש וכמו שהסח הדעת לשתייה אינו מצריך אלא ברכה לפניו כן אינו מצריך ג\"כ לאכילה וזהו שסיים וכתב אלא פירוש אסור לשתות ולאכול כו' ר\"ל שלאכילה יש דין שתייה וכן כוונת הרא\"ש ג\"כ בפרק כיצד מברכין דף פ\"ב סוף ע\"א לאחר שכתב שדין הב לן ונבריך הוי כמו נטל ידיו שכתב ויש מחלקין בין שתייה לאכילה ולא מסתבר ר\"ל מפני שהביא ראייה שהב לן ונבריך היא דומה לנטל ידיו מההוא דא\"ל אסור לכו למישתי וקאמר שי\"א שאין ראייה שהב לן ונבריך הוא גורם איסור שתייה ולא איסור אכילה וכדעת הר\"ן ור' יונה וקאמר רבינו שאין לחלק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " משום דקמא קמא בטל כתב מהרש\"ל ז\"ל וממילא שמעינן איפכא דאם נשאר מעט בכוס פגום ושפך מן הכלי לתוכו שהכל פגום ודו\"ק עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ויש נוהגין להוסיף כו' פירוש מתחלה אמר דאם נתנו יין של כוס פגום בתוך קנקן מקילינן ואומרים קמא קמא בטל ויש נוהגין עוד להקל דמתקנין ביין לכוס פגום ולא אמרינן קמא קמא בטל כו' אלא אמרינן כל הקולות וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ומשגרו לאנשי ביתו לכאורה קשה הלא י\"א דברים הם אמנם מי שרוצה לעמוד על עיקרו יעיין בגמרא ויתבאר לו דלק\"מ דבגמ' ס\"פ ג' שאכלו אינו מונה האי דמשגרו לאנשי ביתו במנין עשרה דברים אלא הכי איתא שם וי\"א אף משגרו במתנה לאנשי ביתו והשתא א\"ש. וכ\"כ רא\"ף בהג\"ה דהוא הי\"א וכוונתו דהוא היש אומרים בגמ' והא דקאמר בגמ' אף משגרו במתנה פירש\"י דרך דורון וחשיבות לאנשי ביתו לאשתו ומשגרו לאנשי ביתו מפרש בגמ' שבכוס של ברכה מתברך פרי בטנה של אשה וכדי שיניח ברכה על אנשי ביתו אמרו שישגרו לאנשי ביתו ונלע\"ד דמה\"ט נתפשט המנהג קצת שלא לשתות בין איש לאשתו: וכתבו בתוס' דאם קנחו כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דאם קנחו יפה ש\"ד דלא הצריכוהו אלא משום שיורי כוסות אבל אם הוא נקי לא וא\"צ שום דבר. ור\"י כתב ע\"ז וכבר נהגו העולם הדחה ושטיפה מיהו היכא דלא שתו בו בשעת אכילה ועכשיו בשעת הברכה מוצאין אותו נקי א\"צ כלום: "
+                ],
+                [
+                    " שמניחו חי עד ברכת הארץ פי' כבתחלה ואז מוזגו כו' לאפוקי יינות שלנו שאינם חזקים אין מוזגין כבסמוך עיין בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ור\"ת פי' חי מזוג ולא מווג כו' דקשה ליה דלישנא דאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים משמע שמתחלת הברכה אין מברכין ועוד שכיון דמזיגת יין דידהו הוי על חד תלת מיא א\"כ אין בכוס אלא רובע רביעית ואנן מלא בעינן: "
+                ],
+                [
+                    " שמוזגו קצת כו' והשתא ניחא מה שמודים חכמים דלא יברך כו' משמע דלא יברך כלל. ויין שלנו א\"צ מזיגה כו' הא דנקט זה קודם שסיים פלוגתת רש\"י ור\"ת נראה דר\"ל לפי' הרי\"ף ור\"ת דפירשוהו חי הוא מזיגה א\"כ קשה דמפני מה אין אנו מוזגין אותו לכך כתב ויין שלנו א\"צ מזיגה כו' לכי שאינו חזק לאפוקי לפי' רש\"י שפירש דחי ר\"ל שלא יתן מכוס לכוס וא\"נ שיהיה מן החבית א\"ש דזה גם אנו עושין וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " א\"נ מוציאו מן החבית לשם ברכה ז\"ל ב\"י והשתא מ\"ש רבינו חי אין פירושו ממש בלא מזיגה לפר\"ת א\"ש דאילו לפי' הרי\"ף ולפירש\"י ולדברי הי\"מ חי היינו חי ממש בלי שום מים כלל וסתם רבינו דבריו לדעת ר\"ת מפני שכתבו הר\"י והרא\"ש שהוא הנכון ומיהו אפשר לדחוק ולומר דגם לפי' הרי\"ף ולפירש\"י קאי וה\"ק חי אין פירושו חי ממש בלא מזיגה לעולם דלהרי\"ף כשיגיע לברכת הארץ ימזגנו במים ולפירושו קודם שיתחיל בברכה נמי ימזגנו במים דלא קפדינן אלא שיכנס לתוך הכוס כשהוא חי עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וטוב לצאת ידי כל הפירושים שפירשו בחי לאפוקי שבין הרי\"ף ור\"ת דאימת ימזוג החי מ\"מ שניהם שוים דלכתחלה צריך להיות חי באותן גוונא שפי' אח\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " רב אשי פריס סודרא ארישא פי' סודר על הכובע כדרך העומדים לפני גדולים דאל\"כ מאי רבותא דב\"ה הא כל שאר ברכות נמי אסורים לברך בגילוי הראש ב\"י וז\"ל רמ\"א בד\"מ שכתב ע\"ז ודברי רבינו ��מטה כדברי רבינו ירוחם דנתינת הסודר כדי שלא יעמוד בגילוי הראש ומה שהקשה ב\"י מאי רבותא דב\"ה י\"ל אפי' אותן שאינן מברכין לא ישבו בגילוי הראש הא בשאר ברכות כה\"ג שרי עכ\"ל. ובסמוך כתבתי דאין ראייה מדברי רבינו לפי' רבינו ירוחם ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ומקבלו בשתי ידיו כו' כלומר היינו קודם שיתחיל לברך ומה שאומרו נוטלו בימינו היינו כשמתחיל לברך. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " א\"ר יוחנן ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין כו' בכוסות גדולות איירי או בר\"ח טבת שחל להיות בשבת וחנוכה או בנשואין דצריך להאריך בברכת המזון עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אנן לא נעביד בה עובדא כתב הוספה בשבולי הלקט דוקא שלא תיגע השמאל בכוס אבל אם נותן השמאל תחת הכוס לסייע מסייע אין בו ממש: "
+                ],
+                [
+                    " ונותן עיניו בו כי היכי דלא ליסח דעתיה מיניה וז\"ל רמ\"א בש\"ע סעיף ד' ע\"ב אין לוקחין גלו\"ק גלא\"ז לברך עליו עכ\"ל ורא\"ף כתב בהגהותיו וז\"ל בסוף פ' לולב וערבה אמר רב פפא ש\"מ כי שבע איניש חמרא מגרוניה שבע אמר רבא צורבא מרבנן דלא נפישא ליה חמרא לגמע גמועי רבא אכסא דברכתא אגמע גמועי פירש\"י מגרוניה שבע ע\"י ששותהו בלגימות גסות וגרון מלא הוא משביע ולא ע\"י שתיה מרובה שמכניס יין הרבה במיעיו ע\"י לגימות דקות ואינן כאוכלין ששובע שלהן בא במילוי הכרס לגמע גמועי בלגימות גסות מגמע גמועי דרך שביעה משום חביבות מצוה ע\"כ ראיתי מדקדקים לקחת כוס רחב לכוס של ברכה ולא כוס שצווארו צר ככוס שקורין בלשון אשכנז גלו\"ק גלא\"ז אפשר שלקחו סמך מהא דלעיל עכ\"ל. ובד\"מ הביא להא בשם רא\"ף בקצרה ובש\"ע כתב טעם הנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולא מצריך עיטוף ומשמע להו דכיון דנתבטלו דברי ר\"י בעיטוף ה\"ה בשאר דברים: "
+                ],
+                [
+                    " והתוספות כתבו מניינא דר\"י לא אתא אלא למעוטי כו' והא דקאמר ר\"י אנו אין לנו אלא ד' לאו אדברי רבי זירא קאי שר\"י היה קדמאי אלא ה\"ק אין לנו צרכי הכוס אלא ד' דאלו הד' שייכי בכוס עצמו שמבלעדן לא נקרא כוס של ברכה לאפוקי אינך קאי על האדם איך יתנהג בכוס של ברכה חוץ מעיטור שקאי ג\"כ אכוס של ברכה והיו נוהגין בו קצת ומש\"ה אמר אנו אין לנו אלא אלו הד' ולא עיטור אבל אינך שהם תיקוני המברך מאלה לא דיבר ר\"י ובודאי ג\"כ ס\"ל דצריך שהרי קצת נדרשו ונסמכו אקרא וקצתם דברי טעם כמו ונותן בו עיניו שלא יסיח דעתו אבל עיטוף לית ביה טעם וסברא מקרא כדאיתא שם בגמרא ולכן כתבו התוספות חוץ מעיטוף ועיטור דקאמר ר' יוחנן ופרטו לבד לפי שהוא ג\"כ תלוי בכוס לכן פרטו לבדו שהוא אינו מדבר אלא בדברים שתלוי בכוס של ברכה ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " שלא יברך בגילוי הראש צ\"ל בגילוי הראש דקאמר פירושו כמו שמוכרחין אנו לומר לעיל סי' ה' גבי טלית שקאמר ומכסה ראשו כדי שלא יהא בגילוי הראש וכתב שם ב\"י לאו למימרא שלא יהא בגילוי הראש לגמרי דאין זה מענין מצות טלית והאריך שם אלא דרך צניעות להטיל עוד סודר על ראשו ואותו כיסוי מכניע לאדם ומביאו לידי יראת שמים ע\"ש. אך צ\"ע מ\"ש בשם רבינו ירוחם דעטיפת סודר כדי שלא יהא בגילוי ראש וכתב עליו הב\"י ול\"נ דא\"כ מאי איריא ב\"ה כו' וא\"כ אמאי תמה יותר על ר\"י מעל רבינו שהרי גם רבינו כתב ולא יברך בגילוי הראש וצריך לדחוק וליישב דמדשינה רבינו ירוחם בלשונו וכתב אסור לברך כו' משמע דמיירי מגילוי ראש ממש דאי מגילוי עטיפה שעל הסודר לא שייך איסור אלא לכתחלה אינו נכון להיות בלא סודר על העטיפה אבל אי בירך בלא עטיפה אין כאן איסור ומדנקט רבינו ירוחם אסור לברך בגילוי כו' משמע דבגילוי ממש מיירי וא\"כ שפיר פריך ב\"י ול\"נ כו': "
+                ],
+                [
+                    " ואין חסר לנו אלא עיטור לפי פירש\"י הנ\"ל דפי' עיטור כשמגיע לברכת הארץ היה מוסיף עליו א\"ש דאין לנו עיטור דהא טעם הוספה כדי ליתן שבח על ריבוי יין שגדל בארץ ישראל ואנו בגלות אין שייך ה\"ט וגם לפי' ר\"ת ורי\"ף איירי כאן שכבר מזגו וגם הוסיפו בשהגיע לברכת הארץ עד שנעשה הכוס מלא תו א\"צ להוסיף עליו: "
+                ],
+                [
+                    " וכן נמי המסובין אין להם להשיח כו' ק\"ק דדין זה אין כאן מקומו אלא לקמן וי\"ל דנקטה לפי שהוא ג\"כ פי' על מה שאמרו בגמרא אין משיחין על כוס של ברכה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " משהתחיל המברך משמע אבל קודם שהתחיל לברך מותר וזהו דלא כהר\"ר יונה ור\"י עיין בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' בין ברכה לברכה כו' כתבו התוס' והרר\"י והרא\"ש דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד יצא ומיהו היינו דוקא בשעה שהמברך שותק מעט בין ברכה לברכה אבל בשעה שהוא מברך אם היה מדבר אפילו בדיעבד לא יצא ב\"י: <br>הוספה כתב בשבולי הלקט כל אחד מהמסובים חייב לומר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפילו החתימות וכתב ב\"י דכן יש ללמוד ממ\"ש רבינו בסי' נ\"ט גבי ברכת יוצר וערבית שאנו אומרים עם הציבור בנחת כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם ש\"ץ בשתיקה כו': "
+                ],
+                [
+                    " אמר רב אסי אין מברכין על כוס של פורעניות כו' כתב ב\"י וכבר כתבתי בסי' ק\"ע שאין דבר זה נוהג האידנא ולא היה צריך רבינו לכתבו אלא שנמשך אחר דברי התלמוד: "
+                ],
+                [
+                    " ולא אמרינן אדרבה יברך על השלישי כו' עיין בר\"י ס\"פ ג' שאכלו שכתב דאע\"ג דבליל פסח מברכין על כוס ג' ואמרינן בפ' ע\"פ דכוס של ברכה מצטרף לטובה ר\"ל מצטרף עם ב' ראשונים ולא עם כוס ד' ולא חשיב זוגות ותירץ שאני התם שהם חובה ותקנוהו חכמים כו': "
+                ],
+                [
+                    " וצריך לישב בשעה שמברך כו' כתב ב\"י שמדברי הרמב\"ם נראה דברכה מעין ג' נמי צריך לאומרה מיושב לכתחלה כדאמרינן גבי ק\"ש וצ\"ע דדין ק\"ש נתבאר לעיל בסי' פ\"ג דאפי' לכתחלה יכול לקרותה כשהוא מהלך כמ\"ש ובלכתך בדרך. וכדאמרי' לעיל גבי תפלה בסוף סי' צ\"ז ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לא שנא שוגג ול\"ש מזיד צריך לחזור למקומו ולברך כו' בפ' אלו דברים מחלוקת ב\"ש וב\"ה הוא ופסק כב\"ש ולא כב\"ה דאמרי דאם שוגג הוא יברך במקום שנזכר: "
+                ],
+                [
+                    " רק שלא יהא רעב מאכילה ראשונה כו' כן היא הגירסא בש\"ע ובדפוס ב\"י וכן הביא ל' ר\"פ לעיל בסי' קע\"ח וכן הוא הגירסא נדפס בהדיא בהגהות סמ\"ק ע\"ש סימן ק\"ט דף מ\"א ריש ע\"ב אבל בס\"א הגירסא בספרי רבינו ובלבד שלא יהא שבע מאכילה ראשונה והיא עיקר דלפי גירסת הש\"ע קשה דא\"כ אף במקומו אסור לברך אם כבר נתעכל המזון שבמעיו ואם אמר רק שלא יהא רעב דמשמע דר\"ל א\"צ לחזור למקומו ולברך הא אי הוה רעב היה צריך לחזור למקומו ולברך וז\"א דגם במקומו אסור שוב לברך וכמו שמסיק וכתב בהאי סי' ז\"ל ועד אימתי יכול לברך עד שיתעכל המזון שבמעיו וכמה שיעורו אר\"י כל זמן שאינו רעב מחמת אותו אכילה עכ\"ל דמוכח מינה הא אי רעב אסור תו לברך אף במקומו אבל אם נגרוס רק שלא יהא שבע א\"ש דר\"ל שאינו שבע מאכילתו ראשונה כ\"כ עד שמה שיאכל במקום הזה מן הפת יחשב לאכילה גסה וכבר נגמרה סעודתו הראשונה והיה צריך לחזור למקומו ולברך אלא אינו שבע כ\"כ ומה שיאכל במקום הזה מצטרף לאכילה ראשונה לברך על שניהן יחד במקום הזה. ועיין בש\"ע מ\"ש שדברי הש\"ע סותר זא\"ז דבסי' זה פסק כדברי ר\"ת ובסי' קע\"ח פסק כהרמב\"ם והב\"י גופא בפי' הרמב\"ם פסק כרב ששת ומצריך לברך ברכה למפרע במקומה לא ס\"ל דר\"פ נמצא דדבריו סותרים זא\"ז וע\"ד כתבתי ישוב קצת בסי' קע\"ח ע\"ש גם עיין בד\"מ בסי' זה שהקשה אדברי ב\"י אמ\"ש דדברי ר\"פ לא אתיא אליבא מ\"ד כרב ששת וקושיית רמ\"א ז\"ל לאו קושיא וכמ\"ש שם דהב\"י כתב שם אליבא דהרמב\"ם מפרש רב ששת שצריך ג\"כ ברכה אחרונה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ושיעור אכילה לברך עליה ב\"ה בכזית וכו' אע\"ג דמתני' בזימון מיתניא כבר כתבו התוס' דה\"ה לב\"ה בלא זימון וכתבו טעם אמאי נקט מתני' זימון: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " גרסינן בסוטה פרק ואלו נאמרין כו' כתב ב\"י ומני בהדייהו ברה\"מ כו' יפה פי' לפי גירסתו שגורס גרסינן בפ' ואלו נאמרין בכל לשון אבל לפי גירסת קצת ספרי רבינו גרסינן בסוטה ואלו נאמרין בכל ל' א\"צ לפירושו. כתב הכלבו שבעל בית עם בניו ואשתו הוי כסופר מברך ובור יוצא ולפיכך צריך לברך ב\"ה בקול רם כדי שישמעו אשתו ובניו ויצאו בברכתו ומי שבירך בלחש טועה אם יש שם אשה ובנים עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' מדומדם פי' נרדם כו' עיין בסמ\"ג סי' ס' דלפעמים מכח רוב שבע אכילה ושתייה נופל שינה עליו ואינו מיושב בדעתו ואפ\"ה אמר רחמנא ושבעת וברכת אבל סמ\"ג סי' כ\"ז פי' מדומדם כמו אבן דומם כלומר שכור ואינו יכול לדבר כראוי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ופירש הראב\"ד שחייבות מן התורה בפ' מי שמתו איבעיא הוא. ופירש\"י אע\"ג דברכת המזון מ\"ע שאין הזמן גרמא הוא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא נשים חייבות מכל מקום איבעיא לן כיון דכתיב וברכת על הארץ הטובה אשר נתן לך ונשים לא נטלו חלק בארץ והתוס' דחו זה וכתבו שהטעם הוא משום דכתיב בה על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ונשים לאו בני ברית ובני תורה נינהו ואמרינן לקמן כל שלא אמר ברית ותורה בבהמ\"ז אינו יוצא ידי חובתו עכ\"ל. וצ\"ע הא פסק האגור בשם מהרי\"ק דנשים מברכות ברכת התורה וכמ\"ש ב\"י לעיל ס\"ס מ\"ו מטעם שאין איסור בידם ללמוד תורה שבכתב אע\"ג דבתורה שבעל פה המה אסורין ללמוד וכאילו מלמדו תפלות וברכת לעסוק בתורה מורה אתורה שבעל פה אפ\"ה אין לשנות המטבע וא\"כ למה לא יחייבון בברכת הארץ מדאורייתא וי\"ל דשאני בהמ\"ז דנזכר בה בהדיא ברית ותורה משא\"כ בברכת לעסוק בד\"ת אף שנתקנה כנגד ד\"ת שבע\"פ כמ\"ש לעיל סי' מ\"ז מ\"מ לא נזכר שום ענין שאתורה שבעל פה קאי אבל מכל מקום קשה דלפי מ\"ש רבינו בשם הראב\"ד דנשים חייבות מן התורה ולדבריו מוציאות אחרים ידי חובתן ואיך יוציאו אחרים כיון דנשים אין אומרים ברית ותורה כמ\"ש הכלבו בשם הראב\"ד ומ\"ש מגר דכתב רבינו בשם ר\"ת דאינו יכול להוציא אחרים י\"ח כיון שאינו יכול לומר על ארץ חמדה כו' שהנחלת לאבותינו כו' ואפילו לר\"י דפליג עליה היינו משום דס\"ל גרים נמי יכולין לומר הא אי לאו הכי ג\"כ מודה שאינם יכולים להוציא אחרים י\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " הילכך אינן מוציאות אחרים ז\"ל הרא\"ש וא\"ת מ\"ש מהא דאמרינן בפ��ק שלשה שאכלו להוציא אחרים י\"ח עד שיאכל כזית דגן ובשיעור כזית אינו חייב אלא מדרבנן ואפ\"ה מוציא אחרים שאכלו כדי שבען וחייבין מן התורה. וא\"כ באשה נמי אע\"פ שאינה חייבת מן התורה תוציאה אחרים שחייבין מן התורה י\"ל דאיש אע\"פ שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את האחרים דכל ישראל ערבים זה לזה אלא שמדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אע\"פ שאינו חייב אלא מדרבנן מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילם מן העון ולפטור אותם מן המצות אבל אשה אינה בכלל ערבות לפיכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מיירי שאכל שיעורא דרבנן היינו כל זמן שלא שבע דמן התורה אינו חייב לברך אא\"כ אכל כדי שביעה כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת ורבנן אמרי דכיון דאכל כזית יברך: "
+                ],
+                [
+                    " ולא נהירא דאמרינן ולהוציא חבירו עד שיאכל כזית כו' עיין בב\"י שתמה על רבינו ומסיק בחתימת דבריו ומזה נתבאר לן כו' ונראה דיש ליתן טעם לדברי הסמ\"ק דמש\"ה סתם וכתב משום דבאמת הדין כן אליבא דר\"י שיכול להוציא חבירו כיון שכבר נתחייב ודמיא לברכת המצות ויש בו ערבות אע\"פ שלא אכל מיהו היינו דוקא להוציא את היחיד דאין שייך בו זימון ואצ\"ל שאכלנו ואע\"ג דקי\"ל שנים מצוה לחלק היינו למצוה ולא לעיכובא א\"נ מיירי שאין זה היחיד שאכל יכול לברך בהמ\"ז שאז יכול חבירו להוציאו אפילו לא אכל כזית. ודוקא בג' שחייבין בזימון קאמר ר\"י שאין אחד שלא אכל כזית יכול לפוטרו כיון שאינו יכול לברך שאכלנו וסמ\"ק מיירי ביחיד דומיא דברכת המצות ויין דאיירי ביה שם לפני זה. ורבינו מסתבר ליה דאפי' היחיד אינו יכול להוציא מדאמרינן בפ' ג' שאכלו דף מ\"ח איתמר אפי' לא טבל עמהם אלא בציר מצטרף ולהוציא את הרבים ידי חובתן אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. וס\"ל מדחילקו ברבים שיכול להצטרף עמהם ולא להוציא ולא חילקו נמי בהוצאה דיכול להוציא יחיד ואינו יכול להוציא רבים ש\"מ דבכל ענין אינו יכול להוציא אפילו היחיד כל זמן שלא אכל כזית דגן והא דקאמר שם להוציא את הרבים משום דברישא בעניין צירוף קאמר דיכול להצטרף אפילו עם רבים ולאמר שאכלנו עמהם נקט נמי בסיפא דאינו יכול להוציא את הרבים אבל ה\"ה ליחיד כך יש ליישב דעת רבינו ומיהו אינו מוכרח די\"ל דפשוט להו דיכול להוציא את היחיד ועיקר חידושיה פי' להשמיענו דאינו יכול להוציא את הרבים ויכול להצטרף עמהם ואע\"פ שלא אכל כזית דגן יכול לומר שאכלנו עמהם וק\"ל. ונראה דה\"ט דכתב רבינו ר\"ל ולהוציא את חבירו כו' ובגמרא לא נאמר חבירו אלא להוציא את הרבים כו' אלא מדיוקא נלמד דלאו דוקא רבים וכמ\"ש. ובזה נמי יתיישב שלפ\"ז קשה מאי נ\"מ לר\"י אם לא יכול להוציא מכח שאינו ערב או מטעם שאכלנו אלא ודאי משום דס\"ל דליחיד יכול להוציא הוצרך לומר דטעם דערבות אינו שייך ואף שלבה\"ג יש נ\"מ דס\"ל דהאוכל כזית אינו יכול להוציא מי שאכל כדי שביעה וכמ\"ש רבינו בשמו בס\"ס קצ\"ו והיינו מטעם דאינו ערב. דאילו לטעם שאינו יכול לומר שאכלנו ז\"ל דהא אכל כזית. מ\"מ הלא התוס' ור\"י ורא\"ש ורבינו לא ס\"ל כה\"ג וכמ\"ש שם ע\"ש אלא מחוורתא כמ\"ש ודו\"ק. שוב מצאתי כדפי' כן למ\"ו וז\"ל ונראה בעיני דהסמ\"ק יפה כתב דלא אמרינן בגמרא אלא ולהוציא את הרבים עד שיאכל כזית דגן דקאי אעובדא דינאי המלך והיינו טעמא שצריך לומר נברך שאכלנו כו' אבל לעולם להוציא חבירו בלא זימון לא צריך כזי�� מאחר שמן התורה מוציא אפילו לא אכל כלל כמו שהוכיחו שם התוס' להדיא א\"כ מדרבנן נמי מוציא מאחר שאינו מברך נברך שאכלנו ומ\"ש וכן הירושלמי מסמיך ליה מקרא דמשמע לעולם בעינן כזית הכא הסמ\"ק בעצמו כתב ובירושלמי לא משמע הכי אלא ר\"י סומך אתלמודא דידן דדוקא להוציא רבים בעינן כזית כדי שיאמר בזימון ומ\"מ נראה בעיני דברי הטור עיקר מאחר דאשכחן להדיא בירושלמי דבעי כזית דגן אפילו בלא זימון מניין לנו דתלמוד שלנו חולק עליו דשמא אף הירושלמי מודה דלא בעינן אכילה דאורייתא לפי שכל ישראל ערבין זה בזה כמ\"ש לקמן סי' קצ\"ז ומש\"ה יכול לפטור אפי' מי שאכל כדי שביעה אבל מ\"מ מדרבנן צריך לעולם אכילת כזית ותלמודא דידן נמי לא פליג והא דקאמר ולהוציא את הרבים כו' לאו דוקא אלא דמיירי בזימון וה\"ק אע\"פ שמצטרף בשתייה ועלה של ירק לזמן עליו אבל הוא אינו מוציא עליו כו' ועוד רבותא קמ\"ל דבכזית דגן יכול להוציא אפילו אחרים בזימון וכ\"ש שמוציא בלא זימון בכזית דגן ואף דעת הרא\"ש כן כמו שהוכחתי לקמן בהלכות פסח סימן תפ\"ד ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ראשונה ברכת הזן כו' בפרק שלשה שאכלנו ומסיים בה שניה ברכת הארץ שלישית ברכת בונה ירושלים רביעית ברכת הטוב והמטיב ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ומשה רבינו תקנה לישראל כו' פי' נוסח הברכות דבסמוך עיין מ\"ש בסימן תפ\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " ולא היה אומר עמנו כלומר שיש נוהגין לומר הזן את העולם כולו בחסד וברחמים נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו עמנו: "
+                ],
+                [
+                    " בריך רחמנא מלכא דעלמא כו' כצ\"ל ועיין מ\"ש לעיל בסי' קפ\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " יצא ידי ברכת הזן והרשב\"א כתב שצריך לחתום ולומר כן בריך רחמנא מרא דהאי פיתא וחותם בברוך כיון שאמרו במקום ברכת הזן שפותח וחותם בברוך והרי שנינו במקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר כו': "
+                ],
+                [
+                    " ועוד קרא כתיב נודה לך כו' עיין מ\"ש לקמן סימן תקצ\"ב ליישב מה שכתב ג\"כ שמהר\"ם היה אומר זכרנו לחיים בשב\"א ולשון המקרא הוא בפת\"ח ושם לא מתמה עליו רבינו: "
+                ],
+                [
+                    " תניא ר\"א אומר כל מי שלא אמר ארץ חמדה טובה כו' וכתוב בשבולי הלקט פי' הר\"ר בנימין לפי שראה יהושע את מרע\"ה שחמד ליכנס לארץ והתפלל עליו וגם אבות העולם חמדו ליכנס שם וליקבר שם כיון שזכה הוא ליכנס לשם תיקן בברכת הארץ ארץ חמדה "
+                ],
+                [
+                    " צריך שיזכיר ברית פי' שכשנימול אברהם כרת ה' אתו ברית לתת לו הארץ: "
+                ],
+                [
+                    " צריך שיזכיר תורה שנאמר ויתן להם ארצות גוים כו' בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו וכתב הכלבו בשם הראב\"ד דנשים ועבדים לא אמרי להו דנשים לאו בני ברית נינהו ועבדים לאו בני תורה נינהו ונ\"ל דר\"ל דנשים לא אמרי על בריתך שחתמת בבשרינו אבל ועל תורתך שלמדתנו אמרי דהא נשים מברכות ברכות התורה כמ\"ש האגור בסי' ב' בשם מהר\"י מולי\"ן מטעם כיון שאינם אסורים ללמוד אלא תורה שבעל פה אבל לא תורה שבכתב וכ\"ש לדברי הסמ\"ג שכתב שהנשים חייבות ללמוד הדינים השייכין להן ופי' וה מוכרח מיניה וביה דהא כתב ועבדים לאו בני תורה נינהו והתם ע\"כ פירושו אבל בני ברית איתנהו א\"כ ה\"ה גבי נשים נמי צ\"ל כן ואע\"פ שהתוספות כתבו דנשים ליתנהו לא בברית ולא בתורה והביאו ב\"י לעיל בריש סי' קפ\"ו היינו לומר דהמטבע ברכה בודאי לא תיקן יהושע על הנשים דהא ליתנהו בברית ותורה אבל לא בעי למימר שאינן יכולין לברך נוסח זה: "
+                ],
+                [
+                    " שיקדים ברית לתורה כו' לשון גמרא משום דתורה נתנה בג' בריתות ומילה בי\"ג בריתות: "
+                ],
+                [
+                    " ברית ותורה וחיים: "
+                ],
+                [
+                    " ואין צ\"ל קודם החתימה כו' וכמו שאין לפחות כך אין להוסיף צ\"ל דה\"ק דהא צריך לאומרו כדי שתהא מעין הפתיחה סמוך לחתימה לכך כתב כאן א\"צ דכבר אמר ועל הכל אנו מודים לך וכיון דא\"צ ממילא א\"צ להוסיף: "
+                ],
+                [
+                    " ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון ולית ביה משום חותמים בשתים דמשמע ארץ דעבדא מזון: "
+                ],
+                [
+                    " והחותם ברוך מנחיל כו' הרי זה מגונה משום דמנחיל ארצות שייך גם לשאר עמים שהנחילם ארצות ואנו צריכין שנברך על הנחלת א\"י ביחוד ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ונ\"ל דכיון דברכת המזון דאורייתא לעיכובא קאמר כו' ויש לדחות דנהי דבהמ\"ז דאורייתא המטבע שלו הוא מדרבנן אבל מ\"מ הלכה דחוזרין ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ובכל עת ובכל שעה ואם שכח ולא אמרו א\"צ לחזור כתב הכלבו דהיינו כשסיים אבל אם לא סיים כשיגיע להרחמן יאמר הרחמן יעשה נסים ונפלאות כמו שעשית לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול כו' וכן יעשה בפורים עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אלא הם תקנו המטבע כו' צ\"ל פי' לפירושו דאע\"ג דכל הברכות למדנו אותן מן המקרא שהן דאורייתא ובודאי משה בירך ג' וגם עשה מטבע להן מ\"מ הראשונה נקראת על שמו מפני שלא נשתנה מכמו שתקנה מרע\"ה אבל ברכה שנייה שנשתנית בימי דוד ושלמה נקרא על שמן שאף אנו אין אומרים אותו מטבע שטבע דוד שאנו מתפללים להחזיר כו' וכן ברכת הארץ וז\"ל הרמב\"ם בספר ההשגות אין מטבע ב\"ה מן התורה אבל נצטוינו מן התורה לברך אחר אכילתינו כל א' לפי דעתו כענין בריך רחמנא מריה דהאי פיתא ובאו הנביאים ותיקנו להן נוסח מתוקן הלשון וצח המליצה והזכירו בו אנחנו עוד בגלות ומלכות בית דוד משיחך במהרה תחזירנה למקומה ותבנה ירושלים כי הענין תיקן שלמה וב\"ד והלשון כפי הזמנים יאמר עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וחותם בא\"י בונה ירושלים כו' כתב המרדכי שמהר\"ם היה אומר בונה ברחמיו והכלבו וא\"ח כתבו שאינה נוסחא מדוייקת לפי שלא תבנה ירושלים אלא במשפט דכתיב ציון במשפט תפדה ואם אמר ברחמיו נ\"ל שאין מחזירין אותו שכבר מצינו על בנין הבית רחמים בזכריה שבתי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה. ועיין בש\"ע. שכתב הנוסחא בונה ירושלים. אבל רמ\"א כתב דנוהגין לומר בונה ברחמיו ירושלים. ובד\"מ כתב הטעם וז\"ל והמנהג כדבר מהר\"ם כי מה שנאמר ציון במשפט תפדה אינו ר\"ל אלא אם ישפטו ישראל דין אמת בין איש לחבירו אז תפדה ציון וכמ\"ש ושביה בצדקה עכ\"ל. וז\"ל מ\"ו בהגהותיו והעיקר לומר ברחמיו כמהר\"ם ונ\"ל טעם לדבר מאחר שמתחיל ברחם חותם נמי ברחמים דהוי חתימה מעין פתיחה והכלבו שכתב שלא לאומרו משום שנאמר ציון במשפט תפדה טעות הוא בידו דדוקא הפדייה תהיה במשפט אבל להיות נכונה ומתוקנת בכבודה יותר מכבוד בית ראשון הוא ברחמים ולהיות שכינתו שם כבראשונה ופסוק מלא הוא בירמיה אשיב שבות אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם ונאמר בזכריה ויאמר המלאך עד מתי לא תרחם את ירושלים ועוד עיקר פשוטו מ\"ש ציון במשפט תפדה ה��א בעבור המשפט שיעשו בה וק\"ל עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וטוב לאומרו בנחת כו' ז\"ל רמ\"א בש\"ע ונראה דדוקא כשמברך לבד ואין עונין אמן אחר שאר ברכות אבל כשמזמנין עונין עליו כשאר אמן שעונין על ברכות הראשונות ואע\"ג דהמברך עונה ג\"כ מ\"מ אינו ניכר כ\"כ הואיל ואחרים עונין ג\"כ עמו וכן המנהג במדינות אלו לאומרה בקול רם אפילו המברך עצמו כשמזמנין ואולי הוא מה\"ט ומ\"ו ג\"כ פסק כן בתשובה סי' מ\"ד ונתן טעם לדבריו ע\"ש בארוכה ופי' שם שאף הטור סבר כן וז\"ל שם האי בנחת אינו ר\"ל בלחישה אלא שלא יאמרו כ\"כ בקלא כמו שאומרים המברכים האמן בסוף ב\"ה בקול רם אבל אומרים אותו כדי שישמעו דומ א דברי חכמים בנחת נשמעים שהוא לאפוקי זעקת כסילים ועוד ר\"ל שלא יחטוף לומר בונה ירושלים אמן בלי הפסק ע\"ש שנתן טעם לדבריו. אלא שקשה על פי' ראשון דרב אשי אמר בגמרא דעני לה בלחש ופסקו הפוסקים כוותיה ועיין ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך להזכיר בה מלכות דוד כו' וכתב הרמב\"ם בפ\"ב שהטעם מפני שהוא ענין הברכה שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד ושבולי הלקט כתב הטעם פי' הר\"ר בנימין לפי שצריכין אנו להזכיר מלכות שמים ומלכות בית דוד ובית המקדש לפי שאמרו רז\"ל ביום שנחלק בית דוד כפרו בג' דברים בהקב\"ה ובית המקדש ומלכות בית דוד ואין נגאלין עד שיתודו ויתבעו שלשתן: "
+                ],
+                [
+                    " וכן בשבת אין לומר מלכותך כו' כך יש גירסת קצת ספרים ואין למוחקו וכך איתא נמי באשר\"י וקיצור פיסקי הרא\"ש וז\"ל שם ואין לומר בשבת מלכותך הקם אלא ומלכות בית דוד משיחך הקם: "
+                ],
+                [
+                    " אלא מלכות בית דוד ז\"ל רמ\"א וי\"א אף כשאומרים יעלה ויבא לא יסיים מלך חנון ורחום אלא ידלג מלת מלך וסברא נכונה היא אבל לא ראיתי נוהגין כן: "
+                ],
+                [
+                    " וה\"ק א\"צ להתחיל ולסיים כו' אפשר דר\"ל אין צריך לומר נוסח אחר בשל שבת כמו שאנו אומרים בתפלה קדושת היום באמצע הברכה בפני עצמה וכ\"כ המרדכי בשם רש\"י פרק שלשה שאכלו: "
+                ],
+                [
+                    " ורב אלפס כתב מתחיל בנחמה כו' משום דרחם הוא לשון תחנה וא\"א תחנונים בשבת אבל נחם אינו לשון תחנונים כמו הנחם על הרעה לעמך ולא נהירא דהכל ל' תחנונים ואין להקפיד אפילו אי הוה לשון בקשה כמו שאנו אומרים רוענו זוננו משום דטופס הברכות כך הוא ומנהג של שטות הוא המשנה ברכה של חול עכ\"ל תוס': "
+                ],
+                [
+                    " והקשה ה\"ר אפרים כו' והרא\"ש כתב שיש מתרצים הקושיא דאם היה אומר מנחם עמו ובונה ירושלים הוי חותם בשתים אבל מנחם עמו בבנין ירושלים חדא היא שינחם עמו ע\"י הבנין. והר\"ר יונה ז\"ל היה אומר שגם זה חשיב כשתים כמו שמצינו בהביננו שתיקנו וישמחו צדיקים בבנין עירך והוא מעין ב' ברכות על הצדיקים ולירושלים וכתב ב\"י על זה דאין זו קושיא דאפשר דאע\"פ שירמוז לב' ברכות מ\"מ פשטא דמילתא לא הוה אלא מעין ברכה א' ומסיק וכיון שהרי\"ף והרמב\"ם כו' עד כפי מה שהעיד עליו רבינו ש\"ד לנהוג כן. עכ\"ל. וקשה הלא רבינו כתב שהרא\"ש היה נוהג בחתימה כר\"י עיין בד\"מ שמתמה ג\"כ על ב\"י וכתב ואפשר גירסא אחרת היתה לו ונ\"ל דה\"ק שגם הרא\"ש היה משנה חתימת שבת כר\"י וזהו כפי מה שהעיד עליו רבינו דאילו מלשונו משמע בפסקיו שאין לשנות הנוסחא בין חול לשבת וכמ\"ש הוא עצמו לעיל וכיון דגם רבינו מעיד על הרא\"ש ששינה בפתיחה ובחתימה מסתבר לב\"י לפסוק כרי\"ף ו��מב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " וקי\"ל אין חותמין בשתים ואין דומה לחתימת פורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים. דהתם שם חד דפורס סוכה על כולם. גם מה שאנו חותמין מקדש השבת וישראל והזמנים יש לתרץ הכי דהכל שם קדושה עליו ולא הוה חתימה בשתים וא\"צ לשנות שע\"י השבת מקדש ישראל והזמנים: "
+                ],
+                [
+                    " ופר\"י שיש לחתום מנחם ציון כו' נלע\"ד מה שאומרים בקדושה ימלוך יי' לעולם אלהיך ציון כו' ע\"ד ולאמר לציון עמי אתה: "
+                ],
+                [
+                    " וכן היה נוהג א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' כתב ב\"י וז\"ל ותמיהני שהרי הוא ז\"ל כתב בפסקיו דל\"נ ליה דברי המצריכים לשנות ברכה זו מחול לשבת. וגם הרי\"ף שכתב מתחיל בנחמה יכול להיות דלאו דוקא אלא נקט לשון הגמרא וכדפירש\"י. ונ\"ל דגם הטור לא כתב אלא שכן היה נוהג ולא שצריך: "
+                ],
+                [
+                    " ובר\"ח ובחולו של מועד אומרים בה יעלה ויבא כו' תימא למה לא הזכיר י\"ט ויש לדחוק וליישב דמשום סיפא לא נקט אלא ר\"ח וחש\"מ דאפילו בהו אומרים רצה ויעלה ויבא כל אחד בפני עצמו ולא די דיכללינהו בשל שבת או שבת ביעלה ויבא: "
+                ],
+                [
+                    " ואח\"כ יעלה ויבא וכתב הכלבו שמקדים של שבת לשל ר\"ח מפני שהוא תדיר אבל ר\"ח טבת שחל בשבת מזכיר על הנסים בברכת הארץ ואין חוששין אע\"פ שמקדימין שאינו תדיר משום דכיון דתיקנו על הנסים בהודאה אין לשנות מקומו: "
+                ],
+                [
+                    " ואין מזכיר של ר\"ח ברצה והחליצנו והטעם כתב הסמ\"ג מפני שיזכירנו ביעלה ויבא ושני פעמים למה יזכיר: "
+                ],
+                [
+                    " גרסינן בירושלמי תניא כו' וא\"ת למה סידר וכתב רבינו האי ירושלמי כאן אדלעיל הל\"ל וי\"ל כדי לתרץ ביה למה אומרים יעלה ויבא שהוא ג\"כ שואל בה צרכיו וה\"נ כיון שאומרים אותו נוסח בכל ר\"ח בתפלה וברכת המזון ג\"כ אומרים אותו בשבת דנוסח הברכה כך היא והא דאמרינן אותו בתפלה אע ג דאין שואל אדם צרכיו בג' ראשונות ואחרונות שאני הכא כיון שהוא צרכי רבים מותר לאומרה: "
+                ],
+                [
+                    " מהו למימר אבינו כו' משום דהוא לשון תחנה וא\"א תחנונים בשבת: "
+                ],
+                [
+                    " מהו למימר רוענו זוננו כו' ז\"ל ב\"י ומכאן משמע דיש לגרוס זוננו בשורק במשקל שובנו אלהי ישענו וכמ\"ש הרר\"א ושבולי הלקט בשם ראב\"ע דהשתא אינו שם תואר אלא שמתפלל לפניו שיזון אותנו ונראה שכך יש לפרש פרנסנו וכלכלנו שהוא מתפלל שיפרנס ויכלכל אותנו וגם רוענו היה ראוי לפרש לפי זה רעה אותנו בחיסרון וי\"ו ושב\"א תחת הרי\"ש ובימי חורפי שמעתי מהמדקדקים שהיו אומרים כך אבל בכל הספרים כתב רוענו עם וי\"ו עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולא הזכיר של שבת אומר כו' כתב הרשב\"א ואע\"פ שאם היה מזכירין במקומן לא היו בשם היינו משום דכל שהוא מזכיר בברכה הסמוכה הרי הן נכללות בברכה שיש בה מלכות בפתיחתה ובחתימתה דכל מוסמכת הרי היא כאילו פותחת בברוך שפתיחתה הראשונה כוללת את כולן עכ\"ל והרא\"ש כתב וז\"ל ואע\"פ שהיא סמוכה לחבירתה פותחת בברוך כיון שהיא מדרבנן ועוד שאינו אלא אקראי בעלמא: "
+                ],
+                [
+                    " לאות ולברית כו' דכיון שמוסיף לאות ולברית או לששון ולשמחה מיחשב כברכה ארוכה ויש בה חתימה. רבינו יונה. ובר\"ח א\"א אלא ברוך שנתן לנו ר\"ח לזכרון שאין בה אריכות דברים אפשר דמש\"ה נסתפקו אם יש לחתום בה כמ\"ש רבינו דלא מסתבר דתיבת לזכרון יחשב אריכות משא\"כ בי\"ט שאומרים לששון ולשמחה ולזכרון: "
+                ],
+                [
+                    " אומר ברוך אשר נתן י\"ט לעמו ישראל לששון ולשמחה הא דאמרינן ברכה זו לששון ולשמחה טפי ממה שאומרים בעיקר הנוסח דיעלה ויבא משום דיעלה ויבא דנתקן בברכת רחם כולה מעין תחנונים הוא ודומה דהכי תיקנו נוסח יעלה ויבא משא\"כ כשמסיים ברכת רחם ומברך ברכה בפני עצמה תיקנו לומר ברכה שיש בה שבח להשי\"ת על שנתן לנו י\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " לששון ולשמחה ולזכרון כו' כן הוא בגמ' וברא\"ש וכ\"כ רבינו בסמוך אבל ברי\"ף ובש\"ע ליתא: "
+                ],
+                [
+                    " אלא חוזר לתחלת בונה ירושלים אבל אין לומר דלא יאמר אלא ברכה דברוך אשר נתן שבתות למנוחה כו' ויתחיל בברכת הטוב והמטיב דכיון דצריך לחזור יחזור לתיקונה דומה לשכח לומר השאלה ופתח רצה דחוזר לברך עלינו ולא לשמע קולנו כמ\"ש לעיל ס\"ס קי\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " אלא חוזר לתחלת בונה ירושלים מידי דהוה אטעה ולא הזכיר יעלה ויבא בתפלה ולא עקר רגליו אם רגיל לומר תחנונים אינו חוזר לראש ה\"נ ברכת הטוב והמטיב לא גרע מתחנונים וכ\"פ ר' יונה אבל הרא\"ש חולק וכתב דהני ג' ראשובות ר\"ה דאורייתא נינהו וכאחת חשיבי ולכך אם טעה באחת מהן חוזר לראש כיון דכאחת חשיבי ע\"ש ס\"פ ג' שאכלו דף פ\"ב ע\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " עוד נסתפקו בה בגמ' אי חתים או לא פי' בשל ר\"ח אבל בשבת וי\"ט אין שם ספק דבהדיא אמר ר' זירא בהם חתימה ובשל ר\"ת לא כתב אי חתים אי לא ופסק ר\"י שאין חילוק ביניהם: "
+                ],
+                [
+                    " הילכך לא מהדרינן ליה וחול המועד דינו כר\"ח וכתב הרמ\"א דאפשר דמ\"מ יכול לאומרו בתוך שאר הרחמן כמו שנתבאר לעיל גבי על הנסים בסי' קפ\"ז ואולי יש לחלק כי ביעלה ויבא יש הזכרת שמים ואין לאומרו לבטלה כנ\"ל וכן נוהגין עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואע\"ג דהשתא לא סגי דלא אכיל כו' לכאורה נראה דה\"פ אע\"ג דטעה ולא הזכיר של ר\"ת משום האי מיעוטא פי' דלא שכיח ועכשיו איתרמי כך לא החזירו וכן פי' מהר\"ם יפה אבל אין טעם לפי' זה וכי בשביל שאינו שכיח אם לא עביד כתיקונו לא יחזור ועוד דא\"כ ר' יחיאל דס\"ל חוזר ומביא ראייה מיום שנתחייב בד' תפלות כו' הא יש לחלק דשאני הכא דלא שכיח כמו שחילק מהרמ\"י בין זה לזה ע\"ש לכן נלע\"ד דה\"פ משום האי מיעוטא ר\"ל מי שמיעט מלומר יעלה ויבא בברכת המזון לא מצינו שתיקנו חזרה בשביל זה ועיין מ\"ש עוד מהרמ\"י בענין זה וז\"ל ביום שנתחייב בד' תפלות שחייב להזכיר בה של שבת מי יימר דהתם נמי חייב לחזור ועוד דהתם האי יומא בכל פעם שבא חייב בד' תפלות אבל כשחל ר\"ח בשבת זהו לפרקים כו' תימה אני על כל הדברים שלקמן בסימן תרפ\"ג פסק הב\"י ורמ\"י עצמו שאם שכחו חוזר ודוקא אם הש\"ץ לא הזכיר של שבת בוידוי שאומר באמצע תפלה בנעילה שם פסק דאינו חוזר הא בברכה אמצעית דנעילה חוזר וכן פסק המרדכי וכן משמע לשון ריב\"ל בפרק במה מדליקין (שבת דף כ\"ד) שאמר י\"כ שחל בשבת המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת יום הוא שנתחייב בארבע תפלות מלשון צריך גם מדמשוה כל הארבע תפלות מוכח פשוט דאם שכחו ולא אמרו חוזר ומ\"ש ב\"י בסימן תרכ\"ג דבהגהות מרדכי משמע דיש חולקים וס\"ל דאינו חוזר לא מצאתי סעד לזה. גם מ\"ש מהרמ\"י דשאני התם דבכל יו\"כ חייב בד' תפלות לא ידעתי כוונתו הא ה\"נ חייב לומר בכל פעם יעלה ויבא בברכת המזון ונלע\"ד כוונתו דהבין מ\"ש משום יום שנתחייב בד' תפלות אינו מביא ראייה שאם שכח להזכיר של שבת שצריך לחזור אלא כמו שצריך להזכיר שבת בי\"כ ה\"נ חייב הבא לאכול בהאי יומא וממילא אם לא שכח ולא אמר יעלה ויבא חוזר וע\"ז כתב דאין ראייה מתקנת הזכרת שבת לדין חזרה בשביל יעלה ויבא אבל אין דבריו נראין לי כלל ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " וראייה משום יום שנתחייב בארבע תפלות קאי על י\"כ שחל להיות בשבת שצריך להזכיר של שבת בכל הארבע תפלות ומחזירין אותו מדברי ת\"ה סימן ל' יתבאר לך דדינו כר\"ח וכן פסק בש\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שחכמים תקנוה על הרוגי ביתר כו' וכתב הרא\"ש וקבעוה בב\"ה שכולה הודאה ואמרינן בירושלמי כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל ואין עתידה לחזור עד שיבא בן דוד לכן סמכוה אצל בונה ירושלים ר\"ל יהי רצון שתחזיר קרן ישראל בביאת בן דוד שהוא בנין ירושלים עכ\"ל רא\"ף: "
+                ],
+                [
+                    " שנתנו לקבורה הטוב שלא הסריחו וכו' "
+                ],
+                [
+                    " דהוי' מטבע קצרה אבל הרשב\"א נתן טעם אחר שלא ראו לחתום בה ולעשותה מעולה משאר ברכות של תורה שלמעלה ממנה. והר\"ר יונה כתב טעם אחר והוא שכל מה שאומר בברכה זו כמו ענין א' הוא שכולן שמות התואר הן שאנו אומרים שהוא מלך ומטיב וגומל ואע\"פ שאנו אומרים הוא יגמלנו גם זה תואר הוא שאנו אומרים שהוא גומל אלינו בכל יום: "
+                ],
+                [
+                    " כנגד ברכת הארץ כו' אבל בלאו הכי לא היו אומרים מלכות לא בברכת הארץ ולא בבנין ירושלים אע\"ג דקי\"ל כל ברכה שאין בה שם אינה ברכה וא\"צ להיות מתחלת בברכה וכמ\"ש רבינו בסימן קפ\"ח הא כתב רבינו לעיל סי' קי\"ח דקי\"ל ברכה הסמוכה לחבירתה אין בה מלכות ובברכה ראשונה יש מלכות בא\"י אמ\"ה הזן כו' וק\"ל. והא דכתב טעם למה תיקנו ג' מלכיות ולא כתב טעם למה תיקנו ג' גמולות וג' הטבות. היינו טעמא משום דג' גמולות שאנו אומרים הוא גמלנו הוא גומלנו והוא יגמלנו וכן ג' הטבות שהוא מורה העבר וההוה ומבקש על העתיד א\"צ טעם למה אומרים ג' פעמים משא\"כ במלכיות שכולן מענין א' נינהו אפילו לדידהו שהיו אומרים הטוב והמטיב לכל הוא מטיב לנו מ\"מ ג' ענינים נינהו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יאמר תתברך הטעם מפני שכבר אמר ברוך וכתב הרר\"ד אבודרהם וגם אין לומר האל דהא אמרינן אלהינו אבל בנוסח הרמב\"ם כתוב האל בברכה רביעית ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש היה אומר בזה הסדר הוא הטיב לנו כו' ז\"ל מ\"ו ונ\"ל שאנחנו מכוונים באמרינו כא' הוא הטוב מטיב ייטיב לנו להודיע שחשיב כאחת דהרי ג' הטבות הא' המלך הטוב והשני והמטיב והשלישי הוא הטיב מטיב ייטיב לנו ודרק: ",
+                    " פתח ואמר בא\"י האל החי כו' ז' ל הר ר\"ד אבודרהם כשמגיע עד רוענו רועה ישראל אומר המלך החי הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק כו' וכ\"כ הכלבו בנוסח הברכה בא\"י אמ\"ה כו' עד שבכל יום ויום הוא מטיב עמנו ואח\"כ יאמר אל אמת דיין אמת כו' ומשמע מדבריו דעד שבכל יום כו' קאמר ולא עד בכלל ולפ\"ז מ\"ש רבינו פתח ואמר ברוך אתה ה' האל החי כו' לאו דוקא וה\"ל כאילו אמר מברך ברכה רביעית עד שמגיע להטיב והמטיב ואז יאמר אל אמת דיין האמת כו' שדוחק לומר שסובר שא\"א ג' מלכיות בבית האבל וכן יש לפרש דברי התוספות והרא\"ש והא דקאמר רבינו ובבית האבל מוסיפין כו' אע\"ג דעקרינן ההטבות והגמולות משום דזה לאו מעיקר הברכה ה��ה מתחלה כשתקנה דעיקר הברכה אינו אלא הטוב והמטיב והוספה ר\"ל מעיקר הברכה ב\"י ע\"ש ועיין בר\"י דף ל\"ח ע\"א שכתב דאין עוקרים שום דבר מנוסח הברכה אלא לת\"ק מוסיפין עוד לומר הטוב והמטיב שנית וצ\"ע הא דאמרינן בגמרא תדע שהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי עוקרין לר\"ע בבית האבל ולדבריו דלמא ר\"ע לא פליג אלא שלא יאמר הטוב והמטיב שנית כיון שכבר אמרה אבל נוסח הברכה לעולם דס\"ל דאמרינן ואי משום דא\"א בבית האבל הג' הטבות והג' גמולות כמ\"ש הא אינן מעיקר התיקון כמ\"ש רבינו בסימן זה וצ\"ל דה\"ק כיון שאנו אומרים בבית האבל האל החי הטוב והמטיב אל אמת דוין אמת שמוסיפין לפניו הטוב והמטיב ולאחריו לענין אבילות א\"כ בזה עוקרין פי' תיבות של הטוב והמטיב שנתקנו על הרוגי ביתר ותדע שקאמר הגמרא דלא ס\"ד שהוא דאורייתא דייק ג\"כ דאי דאורייתא היאך עוקרין אותו לומר הטוב והמטיב על האבל ואם דאורייתא הוא ודאי על הרוגי ביתר אמרינן ליה ועכשיו יתפרש על אבילתו ולת\"ק ניחא דמש\"ה היו אומרים ב\"פ הטוב והמטיב אבל מר זוטרא ס\"ל הלכתא כר\"ע וק\"ל. ומ\"מ יש לתרץ ולומר דכוונת רבינו במ\"ש בבית האבל מוסיפין דס\"ל הלכה כת\"ק שאמר כל נוסח הברכה והיה מוסיף הטוב והמטיב משום האבל. ואע\"ג דרבינו קיצר בהנוסח בדברי מר זוטרא. הא בלאה\"נ צ\"ל דרבינו קיצר וכמ\"ש ב\"י ולא הוצרך לכתוב הנוסח שאומרים כל אדם: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין למוחקו כו' ז\"ל ר\"י אע\"פ שיש מיתה בלא חטא מ\"מ כל דרכיו משפט והוא יודע למה עשה: "
+                ],
+                [
+                    " מתפללין על הילד כו' פי' שאומרים אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה כו' אחר שבירך בפה\"ג כו' וז\"ל רא\"ף בהגהותיו ועיין בי\"ד סימן רס\"א וצ\"ע כי הלשון מגומגם כאן מאוד ע\"כ ונלע\"ד דקשה ליה מהו זה דקאמר באמצע הברכה הא לא אמרינן התפלה על הילד כ\"א בסוף הברכה כמ\"ש שם בי\"ד ואי משום מה דמפסיק בין טעימה של כוס ברכה לבין הברכה ויהא הפסק באמצע הברכה אכתי קשה מאי וגדולה מזו מצינו שכתב דמצינו שם הא שוים הם דגם כאן מפסיק בכמה בקשות רחמים ותפלות בין ברכת הטוב והמטיב לטעימת הכוס של ברכה ומיהו יש ליישבו דשאני הכא דעיקר ברכת הטוב והמטיב הכל בקשות ותפלות היא הוא ייטיב לנו והוא יגמול בעדינו נמצא דהוספת הרחמן ובקשתן הוא מעין הברכה קצת ועוד דברכת הטוב והמטיב אין חותמין לבסוף נמצא כאילו הכל ברכה א' היא משא\"כ בברכת קיים את הילד שהיא ברכה דשבח ולא נתקן בה שום בקשה כי מה שאומרים בה על כן אל חי צורנו צוה להציל ידידות כו' אין זה בקשה אלא אומר ברכות שע\"י המילה מציל נפשותינו מן הגיהנם וגם מסיים אותה בברכה ואומר ברוך אתה ה' כורת הברית וה\"ל לטעום מכוס של ברכה מיד וזהו שקאמר וגדולה מזו וגם שם בי\"ד סי' רס\"ה כתב דיש נותנין יין לתינוק מיד אחר הברכה כדי שלא להפסיק ועוד דשאני הכא בברכת המזון דאין מברכין בכה\"ג כ\"א לבסוף וא\"כ הוא תוכף השתייה לברכת בפה\"ג משא\"כ בברכת המילה שמברך בפה\"ג תחלה כדין קידוש וא\"כ מפסיק בתפלה בין שתייה לברכה וז\"ש רבינו אחר שבירך בורא פרי הגפן וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הוי ברכת המזון הפסק בין ברכה לשתייה דאפי' הב לן ונבריך הוי היסח הדעת להצריך בפה\"ג כ\"ש ב\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " כדרך שאמרו בברכת המוציא כו' כן משמע בירושלמי שדינם שוה וכתבו הרא\"ש והרשב\"א בפ' ג' שאכלו על אותו ירושלמי מהתם משמע דא\"צ המברך להטיל מכוסו לכוס שלפני כל או\"א ובלבד שלא יהיו כוסות שלהן פגומין אבל אם היו פגומין צריך לשפוך מכוס של ברכה לכוס כל א' קודם שישתה המברך עכ\"ל משמע בהדיא דטעם השפיכה לתוך הכוס הוא כדי שישתו מכוס שאינו פגום לא כיש טועין ששופכין לתוך הכוס לאחר ששתה כבר המברך וכן משמע ג\"כ מדברי ב\"י שהביא בס\"ס רע\"א ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " לאפוקי מה\"ג ורב עמרם שכתבו שאין לברך אחר כוס של ב\"ה כו' דחשיב לה בא מחמת הסעודה אע\"ג שהפסיק בב\"ה. וז\"ל ב\"י וסמ\"ג כתב דט\"ס הוא בבה\"ג ולי נראה דיש ללמוד זכות על בה\"ג שטעמו מההיא עובדא דאיתא בע\"פ והרי\"ף הביאו בפרק ב\"מ דף ל\"ד ע\"א אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי כו' עד דמדמי ליה לחבירים שהיו מסובין כו' עכ\"ל וקשה איך נוכל לומר שראייתו משם שהרי עובדא דרב אשי אברכת היין דלפני השתייה דהיינו בפה\"ג קאי ומדברי רבינו משמע דגם בה\"ג ור\"ע לא פליגי אלא אברכה אחרונה ולא אברכה ראשונה גם מתוך מ\"ש רבינו בסימן רע\"ב משמע דל\"ג ה\"ג ור\"ע אלא לפטור ברכה אחרונה וכ\"כ בה\"ג בהדיא בפרק שלשה שאכלו דף י' דמברכים בפה\"ג אכוס של ברכה אבל לא ברכה אחרונה לכן נלע\"ד דגם ה\"ג ור\"ע פסקו כמר זוטרא וס\"ל דחייב לברך בפה\"ג אכסא דברכתא דברכת המזק הוי הפסק ומ\"מ ס\"ל דא\"צ לברך ברכה אחרונה משום דס\"ל כיון דהאי כוס הוא לצורך ב\"ה שהוא לצורך הסעודה הוא דומה כאילו הסיחו דעתם מלאכול ואח\"כ הביאו לפניהן דבר מאכל שצריכין לברך עליו ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה דב\"ה פוטרו ואע\"ג דכבר נתבאר לעיל סימן קע\"ז דאם מביאין דברים לאחר הסעודה שאינם צרכי סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם מ\"מ האי כוס מצרכי הסעודה מיקרי אלא שב\"ה עשה היסח דעת והיסח מחייב ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה על מה שאכל כבר והיינו משום דבסוף יברך על הכל ברכה אחת: "
+                ],
+                [
+                    " היה ר\"י מסתפק אם בכזית או ברביעית כו' ז\"ל הרא\"ש בפרק שלשה שאכלו ונראה דהלכה כר\"מ דאומר ב\"ה בכזית אע\"ג דלענין י\"כ בעינן ככותבת היינו משום יתובא דעתא וכן לעניין שתייה נראה דצריך לברך על היין לאחריו אפילו שתה פחות ממלא לוגמיו אע\"ג דלענין יום הכיפורים בעינן מלא לוגמיו לענין ברכת היין לא בעינן כולי האי כמו שחלקתי לענין אכילה בפ\"ק דעירובין נסתפק ר\"י בדבר אי סגי כזית בשתייה כמו באכילה או שמא כיון דדריש ר\"מ ושבעת זו שתייה בעי כביצה כדדריש רבי יהודה ואכלת ושבעת דאין שביעה פחות מכביצה או שמא יש לחלק בין שביעה דאכילה לשביעה דשתייה לכך טוב ליזהר שישתה פחות מכזית או רביעית להסתלק מן הספק עכ\"ל. ולכאורה יש להקשות דהא נתבאר דר\"י לא היה מסתפק אלא אם הוא בכזית או כביצה וא\"כ למה כתב הטור בשם ר\"י שהיה מסתפק אם היה בכזית או ברביעית ואין ליישב דברי הטור לפי שראה להרא\"ש שכ\"כ בהדיא בתשובה כלל ד' וז\"ל בשיעור ברכה אחרונה של יין נסתפק רש\"י אם הוא בכזית או ברביעית והביא ראיות לכל צד לכן צריך אדם ליזהר שישתה פחות מכזית או רביעית עכ\"ל. וכתב ב\"י ונראה שט\"ס הוא וצריך להגיה ר\"י במקום רש\"י ע\"כ. מ\"מ גם על תשובת הרא\"ש קשה קושיא זו ונראה דלק\"מ דמ\"ש ר\"י או שמא יש לחלק בין שביעה דאכילה לשביעה דשתייה היינו לומר דשביעה דשתייה בעי טפי משביעה דאכילה דשביעה דאכולה סגי בכביצה ושביעה דשתייה בעי רביעית היינו ביצה ומחצה דמאחר שיהא שיעור שביעה דאכילה מסתמא הוא רביעית דלא מצינו שיעור אחר בין כביצה ובין רביעית ואע\"ג דיש שיעור מלא לוגמיו כדלעיל שאני התם לענין י\"כ שתלוי הכל ביתובי דעתא מש\"ה סגי כמלא לוגמיו משא\"כ הכא בעינן שיעור שביעה ועיין עוד בדרישה. והשתא א\"ש הא דכתב הרא\"ש בפסקיו ובתשובה לכך טוב ליזהר שישתה פחות מכזית או רביעית כו' לפי שאלו שנים הם שני קצוות. ובזה נתיישב הא דכתב ב\"י לקמן סימן ר\"י על מ\"ש הטור ועוד מסתפקין בברכה אחרונה של יין אם מברכין אותה אפילו על כזית או דוקא ברביעית כו' וז\"ל ב\"י וצ\"ל שסובר הרא\"ש דשיעור רביעית שוה לכביצה שאם הוא פחות מכביצה היאך היה מסתלק מן הספק בשתיית רביעית עכ\"ל. ולכאורה יש לתמוה טובא דהא דבר פשוט הוא דשיעור רביעית אינו פחות מכביצה ואדרבה הוא יותר מכביצה דהא רביעית הוא ביצה ומחצה וא\"כ איך כתב וצ\"ל שסובר הרא\"ש דשיעור רביעית שוה לכביצה כו' אבל לפי מה שפירשתי נסתלק' קושוא זו דה\"ק וצ\"ל שסובר הרא\"ש דשיעור רביעית אצל שתייה שוה לשיעור כביצה אצל אכיל': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " דתניא פועלים העושין מלאכה כו' ברייתא זו היא בפרק היה קורא (ברכות דף י\"ו ע\"א) ובספרים שלנו לא כתיב ומתפללין כדרכן רק כתיב קורין ק\"ש ומתפללין ואוכלין וכו' ואפשר שהטור הוסיף לכתוב כדרכן לפי שאזיל בשיטת אביו הרא\"ש ז\"ל שכתב להדיא ומתפללין י\"ח כו' לאפוקי לפי דעת הרמב\"ם צ\"ל שהוא פי' דמ\"ש בברייתא ומתפללין ר\"ל מעין י\"ח דהיינו הביננו וע\"ל בסימן ק\"י הארכתי שם: "
+                ],
+                [
+                    " ומברכין לפניה ולאחריה שתי ברכות כו' כתבו התוס' אע\"ג דכל הג' דריש להו בגמרא מקרא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה או שמא אסמכתא הן ואין מנין הברכות מן התורה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שניה פותחת בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים ז\"ל רש\"י שברכת הארץ ובנין ירושלים דומות וכתב ר' מנוח וכולל בה בונה ירושלים שאומר שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה וירושלים עירך שתבנה אותה במהרה בימינו עכ\"ל והביאו הר\"מ בפ\"ב דברכות וז\"ל הא דאיתא בגמרא דאביי עני בקלא כי היכי דלישמעו פועלים כו' במאי מיירי אי אכיל אביי עמהם הא מסקינן כאן כשאוכל הבעל בית עמהן חייבים לברך כל הד' ברכות ואי לא אכיל הבעל בית עמהן הא אינן ממתינין אפילו עד גמר ג' ברכות אלא כוללים השלישית בשניה כמ\"ש רבינו וצ\"ל דמיירי אי אירע כן שבירכו הפועלים כל הג' ברכות עתה בקלא א\"נ אף כשבירכו ב' ברכות וחתמו בברכת הארץ מיקרי לה גמר ג' ברכות אלא שקשה כשלא בירכו אלא ג' ברכות בכלל הב' ברכות ממילא ידעו שילכו בלא עניית אמן. וכתב עוד הב\"י ואיכא למידק למה אמרו שלא יברכו אלא שתים מפני ביטול מלאכתו של ב\"ה יברכו השתים האחרונות והם עוסקים במלאכתן וי\"ל דמהכא משמע דאסור לברך בשעת עשיית מלאכה והכי איתא בירושלמי וכבר כתבתי בסימן קפ\"ח שהגהות מיימוני כתבו גבי הא דאמרינן אביי עני ליה בקול רם כי היכי דלישמעו פועלים כו' דה\"ט לא שייך לדידן כי אדעתא דהכי משכירין פועלים שיהיו קורין ומתפללין כשאר כל אדם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " נברך שאכלנו משלו ז\"ל מ\"ו והאידנא נהגו לומר אף המברך מתחלה ובטובו חיינו חדא שלא יהא נראה כאילו קאי על ב\"ה אבל מאחר שאמר ובטובו חיינו משמעותו מי שיש בידו להחיות אף שמן התלמוד אין כאן הכרח כ\"כ לאומרה מ\"מ טעם דמסתבר הוא וכן מצאתי ועוד מאחר שהעונין אחרים אומרים ובטובו חיינו מסתמא הוא ג\"כ אמרו דאל\"כ למה צריך הרי\"ף לדקדק אי צריך לחזור ולומר ברוך שאכלנו תיפוק ליה דצריך לחזור כי היכי דלימא ובטובו חיינו ועוד היכי מדקדק הר\"י מברצלוני דצריך הש\"ץ וכן העולה לס\"ת לחזור ולומר ברוך יי' המבורך כו' ומביא ראייה מברכת הזימון עיין לעיל סימן קל\"ט דילמא שאני הכא דמשום ובטובו חיינו צריך לחזור שלא אמרו כבר אלא ש\"מ דאין חילוק בין המברך לעונה ודו\"ק עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ברוך הוא וברוך שמו בש\"ע לא נזכר זה ע\"ש וכן מ\"ו לא היה אומרו אבל ר\"נ בפי' ב\"ה שלו הוכיח מדברי רוקח בסי' רפ\"ג ומדברי הרד\"א שיש לאמרו ודוקא בברכת הזימון יש לאומרו ולהכי כתב המחבר כאן במקום דמדבר מברכת הזימון וממ\"ש רבינו ברישא אומר אחד מהן נברך שאכלנו משלו משמע דלא יאמר מתחלה ובטובו חיינו וכ\"כ בש\"ע וכ\"כ בנוסח הרז\"ה ועיין ברי\"ף בפ' ג' שאכלו ריש דף ל\"ח בסוגיא פי' להיכן חוזר כו' שכתב שם נברך שאכלנו משלו ולא הזכיר ובטובו חיינו לכן נראה שיאמר כל אחד יותר מחבירו וכ\"כ מהר\"ל י\"ץ ולפי זה נראה לומר בודאי דיש לומר ג\"כ ברוך הוא וברוך שמו כו' והוא מחזרת המברך וקאי אדלעיל מיניה ור\"ל דהמברך אומר נברך שאכלנו משלו ברוך הוא וברוך שמו והוא ההוספה שהוסיף על חבירו ואח\"כ מתחיל בברכה ראשונה של ב\"ה. וז\"ל מ\"ו ברוך הוא וברוך שמו קבלתי שזה אינו מן הנוסח אלא שהשומע הברכה מן המברך יענה ברוך הוא וברוך שמו וכן על כל שאר התחלת ברכות ושיבוש גדול הוא לאומרו המברך בנוסח ברכת הזימון וכן קבלתי שאין לאומרו עכ\"ל וז\"ל רמ\"א בד\"מ שלו מ\"ש הטור ברוך הוא וברוך שמו ברמב\"ם פ\"ה אינו מוזכר וגם הרבה מן המדקדקים שא\"א אותו אלא מתחילין מיד בא\"י וכו' ואפשר שטעם רבינו הטור בזה כדי להפסיק בין ברכת הזימון לברכת הזן אבל לא ידעתי מניין לרבינו זה כי אינו מוזכר בגמרא ורי\"ף והרא\"ש לא הזכירו ג\"כ ואף שנראה דבר יתר ואינו שייך לב\"ה יותר מלשאר ברכות דאחר כל הברכה יכול לומר ברוך הוא וברוך שמו עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל יותר טוב לומר נברך אבל כשעולה לקרות בתורה לא תיקנו לומר נברך דכיון שהוא אז לבדו המחוייב לברך והם אינם מברכין ואומרים ברכת התורה אין שייך לומר נברך לשתפם עמו בשוה משא\"כ ברכו דר\"ל ברכו עמי וע\"ד כי שם יי' אקרא הבו גודל לאלהינו אבל כאן כולם שוים בחיוב הזימון וק\"ל. אלא שקשה מברכו שאומר הש\"ץ בעומד לפני התיבה לפרוס על שמע דהתם נמי כולם שווים בחיוב והל\"ל נברך לפי ה\"ט ודוחק לומר משום שהוא שליח ציבור ומדבר עמהן שעתה עת לעמוד ולברך לכך א\"ל ברכו כי' לכן נ\"ל דוודאי דנוסח ברכו יותר טוב שם אם לא כדי שלא יהא נראה כמוציא עצמו מן הכלל. ובב\"ה על ס\"ת ולפני התיבה שאומר המבורך ומכניס עצמו בכלל א\"א לטעות וכמ\"ש רבינו בסימן קל\"ט ז\"ל אע\"פ שאומר ברכו אינו כמוציא עצמו מן הכלל כיון שחוזר ואומר המבורך כו': "
+                ],
+                [
+                    " וא\"ל נברך לאלהינו בלמ\"ד דדוקא גבי שיר והודאה כתיב למ\"ד כמו שירו ליי' הודו ליי' אבל גבי ברכה לא מצינו זה הלשון תוספות. וכתב ב\"י דטעם הדבר הוי מטעם שיתבאר בסמוך שאין לומר למי שאכלנו משלו כ\"כ התוס' דף נ' ע\"א ור\"ל דבשלמא מה שאנו אומרים נברך שאכלנו משלו אין קפידא הלא גם זולת האכילה יש הרבה לברכו דהא שאומר שאכלנו ה\"ק נברך להש\"י שעתה האכילנו משלו משא\"כ כשאומר על המזון שאכלנו דעל המזון הוא מיותר וכאילו בא לפרט ולומר דאין לנו לשבחו כ\"א על המזון וודאי אם אמר איפכא נברך שאכלנו ממזונו ובטובו חיינו ג\"כ אין קפידא שג\"כ בא לשבח על שהאכילנו עתה ממזונו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כגון שאמר נברך על המזון כו' דמשמע דמברך לב\"ה המאכיל דאי לרחמנא למה מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו ונראה דהב\"י אף שכתב זה קודם שכתב דברי התוס' אינו ר\"ל ליתן טעם אחר אלא כתב מתחלה טעם שהקפידו חז\"ל שא\"א לאלהינו ואחר כך כתב שאע\"פ שמצינו לפעמים כתוב לאלהינו כבר חילקו התוס' שלא מצינו כן אלא בשיר והודאה. ומ\"ש שהוא מטעם שא\"א למי שאכלנו ר\"ל כמו שהטעם שא\"א למי דכתב רש\"י משום דמשמע שהם מרובים כו' ור\"ל כמו שלמי מורה על ההבדל מהמרובים כן לאלהינו מורה על ההבדל ממרובים וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " או שאמר למי שאכלנו כו' דמשמע דמרובין הן זה זן את זה וזה זן את זה ומברך לב\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " מטובו דמשמע דבר מועט: "
+                ],
+                [
+                    " אומר חיים שמוציא עצמו מן הכלל: "
+                ],
+                [
+                    " יכול לומר נברך אלהינו על המזון כו' דכיון דמזכירין את השם ליכא למיטעי ולומר שמברך לבעל הבית וכתב ד\"מ וז\"ל כתב הב\"י ונ\"ל דמה\"ט מצי למימר נמי למי שאכלנו משלו כשהם עשרה עכ\"ל. ואין דבריו נכונים דאדרבה כשאומר נברך אלהינו למי שאכלנו כו' משמע דלא סגי ליה במה שאומר אלהינו אלא צריך לפרש יותר למי שאכלנו כו' וזה הוא בור דמשמע מדבריו דאלהינו סתם שאמר לא האכילו ולכך מברך למי שהאכילו ואין לך בורות גדול מזה ולכן לא הזכירו בגמרא ופוסקים אלא שיכול לומר על המזון כו' עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כשאין עשרה לא פי' אע\"פ שיש ד' וה' והם יכולין לומר לשון ברכו כדלעיל וה\"א דיכולים לומר ג\"כ על המזון קמ\"ל דאפ\"ה אסור משום דזיל בתר טעמא והיותר נראה דקמ\"ל בזה לשון יתר לומר דבכל ענין לא אע\"פ שאין ביניהן בעל הבית אלא נשתתפו יחד לאכול בקופה משלהן ואין כאן טעם שיאמרו שמברכין לבעל הבית מכל מקום אסרו לומר כן משום הרואים וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אבל בברכת המוציא פוטר א' את חבירו פי' הר\"ר יוסף בשם הרמב\"ם משום דברכת המזון דאורייתא אבל ברכה ראשונה אינו אלא מדרבנן ולא אחמור בה כולי האי ועוד שבתחלת הסעודה שהם מסובים וקבועים יחד דעתם להצטרף אבל בסוף הסעודה בטל הקבע ונחלקים זה מזה הילכך כל אחד מברך לעצמו אשר\"י. וכתב הרמ\"י דטעם האחרון נראה עיקר לפי מנהגינו דנהיגין דאין אחד יכול להוציא חבירו בברכת הפירות אע\"ג דהיא מדרבנן ע\"ש אלא ודאי הכל תלוי בקבע ודו\"ק. אבל הרא\"ש שכתב הטעם קמא משום דאזיל לטעמיה דס\"ל דדוקא לפת ויין בעינן הסיבה אבל לשאר דברים א\"צ הסיבה אלא שאנו נוהגין כראב\"ד שפסק כלישנא בתרא לחומרא דשאר דברים לא מהני הסיבה וכמ\"ש כל זה לעיל ס\"ס קע\"ז בדברי רבינו ובב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך לכוין מלה במלה כו' וגם צריך דעת משמיע ואפילו למ\"ד מצות אין צריכות כוונה לצאת כוונה לשמוע מיהא בעי מרדכי וסמ\"ק וכבר פסקו רבינו לעיל בס\"ס ס' כמ\"ד מצות צריכות כוונה. ולפ\"ז צריך לומר מ\"ש רבינו וצריך לכוין מלה במלה רצה לומר שיכוין לצאת וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולכך אין הנשים יוצאין בשמיעה כו' אלא צריכות לברך בלשון שהם מבינות אשר\"י וכתב רמ\"א בסימן קצ\"ט דנשים יוצאים בזימון אע\"פ שאינן מבינות: "
+                ],
+                [
+                    " ששה נחלקים כו' פי' אם ירצו נחלקים אבל אינם מחוייבים רמ\"א ��הוא מדברי ר' יונה: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו אם היתה חבורה כו' אע\"ג דמפקי נפשייהו מידי זימון של הזכרת השם דכי הדר מזמן בעל הבית בהזכרת השם לאו אינהו נפקי ביה דאין זימון למפרע וכ\"פ רש\"י בסוף פרק ג' שאכלו דף נ' ע\"ש ויש לדקדק מדכתב לשון זה טוב להם כו' משמע שאילו היו ממתינים עד שיזמן בעל הבית בהזכרת השם היו יכולין לשמוע השם מפי המברך א\"כ איך כתב שהרי אינן יכולין לשמוע ברכת הזימון מפי המברך דלמה אינן יכולין לשמוע ברכת הזימון יותר מן השם ואי מיירי שגם השם אינן יכולים לשמוע א\"כ ממילא אין מפסידין כלום במה שנחלקו לחבורות של ג' ג' וא\"כ אין שייך לומר זה טוב להם וותר כו' ובשלמא אי אמרת דמ\"ש הטור ממה שלא יצאו ידי חובת ברכת המזון ר\"ל ברכת המזון ממש ולא כמו שפירש ב\"י דפירש חובת הזימון לק\"מ דאפשר לומר דאע\"פ שיכולין לשמוע השם וברכת הזימון מ\"מ ברכת המזון אינן יכולין לשמוע דדרך המברך לומר ברכת הזימון שאז מזמן בקול יותר מברכת המזון שבהמשכת הקול מדרכן של בני אדם להשפיל קולם אבל לפי פי' ב\"י דכתב דברכת המזון ל\"ד אלא ר\"ל ברכת הזימון קשה וגם על מה שהוציא הב\"י לשון הרא\"ש ורבינו שכתבו ל' ברכת המזון ופי' דר\"ל ברכת הזימון מכח הקושיא דהא כל אחד יכול לברך לעצמו כו' היה נראה לכאורה ליישב ולומר אף שהאמת כן הוא שכל אחד יברך לעצמו ומתחלה מצוה לעשות כן מ\"מ טוב להם לשמוע ג\"כ הברכות מפי המברך ולהקדים כל אחד נפשו קודם סיומו של המברך כל ברכה וברכה כדי שיוכל לענות אמן אחר ברכת המברך וכמ\"ש הרא\"ש שעשה כן בברכת יוצר ובברכת ק\"ש שממנה למדו דין זה לברך כל אחד לנפשו ולקיים ג\"כ גדול העונה אמן יותר מהמברך. מיהו הדין עם הב\"י מדכתבו הרא\"ש ורבינו וזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי ברכת המזון ואי ברכת המזון כפשוטו קאמר אמאי לא יצאו אף שזה שיענו אמן מוטב מ\"מ יצאו ידי חובתן ג\"כ בלא זה לכן נראה פי' ב\"י עיקר ולתרץ קושיא הראשונה צ\"ל דה\"ק דמ\"ש הרא\"ש והטור ואינן יכולין לשמוע הברכה מפי המברך לאו למימרא שבודאי אינם יכולין לשמוע הברכה אלא ה\"פ דיכול להיות שאינן יכולין לשמוע הברכה והשתא א\"ש דצריך לתת טעם על מה שהם רשאים לחלק לחבורות ג' ג' אע\"פ שאם היו ממתינין לזימון בעה\"ב היה אפשר שהיו יכולין לשמוע השם ועכשיו בודאי לא יצאו ידי זימון השם ע\"ז קאמר זה טוב להם יותר וק\"ל. שוב ראיתי שהתוס' כתבו והביאן הב\"י בס\"ס קצ\"ב ז\"ל דכל היכא דמצטרפין שני חבורות צריך שישמעו ברכת המזון מפי המברך וגם הרמב\"ם כ\"כ בפ\"ה גבי צירוף ב' חבורות ז\"ל והוא שישמעו שתיהן כל דברי המברך בביאור והביאו ג\"כ הב\"י ס\"ס קצ\"ה וכתב על דבריהם שטעמן מהא דאמר רבא כי אכלינן בי ריש גלותא מברכינן ג' ג' כו' וכמ\"ש על דברי רבינו הכי וכתב ג\"כ על דבריהן דצ\"ל דברכת המזון דקאמרינן ל\"ד אלא ר\"ל ברכת הזימון באמת קשה לומר כן דכל הני רבוותא ל\"ד קאמרי גם לשון רש\"י והגמרא שם בעובדא דרבה משמע כפשוטו דאברכת המזון כפשוטא קאמר לכן נלע\"ד ליישב ולומר דודאי דוקא קאמרי דודאי מצוה לשמוע ברכת המזון מפי המברך מטעם אמן והכי דייק לישנא דשבולי הלקט דקאמר דכל אחד ואחד מהמסובין חייב לברך ב\"ה עם המברך כל ברכה וברכה ואפילו החתימות והביאו הב\"י לעיל ס\"ס קפ\"ג וכתב שכן יש ללמוד מדברי הרא\"ש שהיה אומר ברכת יוצר עם הש\"ץ מלה במלה כו' עד אבל מהר\"ם לא היה מברך בלחש עכ\"ל ונראה דטעם של מהר\"ם היה שלא היה מברך בלחש משום דכמו שכתב בשם הרוקח לעיל בסימן נ\"ט אברכות יוצר דטוב לשמען מהש\"ץ כיון שהוא מודה ומשבח להש\"י ושמה\"ט רוצה גם הרא\"ש לשמען מפי הש\"ץ לולא יראתו שמא לא ישמע הכל כן הוא ג\"כ ברכת המזון דכולהו הודאה ושבח הוא. נמצא דעכ\"פ טוב לשמוע והוא ממצות הזימון וזהו שכתב רבינו ממה שלא יצאו ידי ברכת המזון ר\"ל ברכת המזון התלוי בשמיעת הזימון ונלע\"ד ליישב באופן אחר יותר נאות דזולת קושיות הנ\"ל יש לדקדק בלשון רש\"י שם בגמרא מ\"ש אעובדא דרבה ז\"ל הוה מברכין בג' ג' ריש גלותא מאריך בסעודתו וכל ג' וג' שגמרו סעודתן הוה מברכין בקול נמוך ויושבין אחר הברכה עד שגמר וזימן הוא והיושבין אצלו בקול רם כו' דיש להקשות מאי בא רש\"י להשמיענו בזה שכתב ר\"ג מאריך בסעודתו הוה וע\"ק מאחר דרש\"י כתב שישבו שם עד שגמר ר\"ג סעודתו א\"כ למה הקדימו לברך בג' ג' היה להם להמתין אם ישמעו השם והזימון והברכה והאמן מפי המברך מוטב ואם לאו אז היה להן לברך בג' ג' ולא קודם לכן ונלע\"ד דחד קושיא היא תירוץ של קושיא שניה דודאי אם היו מברכין בג' ג' בשעה שברכו ר\"ג והמסובין אצלו היה מקפיד ר\"ג על שמחלקין נפשם ואף אם היו מברכין בג' בלחש מ\"מ בשעת הברכה שהעולם שותקין היה קול המברך בג' נשמע ובפרט בשעת ברכת המזון שבית הבליעה פנוי והעולם רואין זה על זה והיה הרגשה והקפדה על ?ברכתו בג' ג' משא\"כ עתה שברכו בשעה שר\"ג והמסובין עדיין אכלו והאריכו בסעודתן ולא היה הרגשה עליהן כי לא עלתה על דעת ר\"ג לחקור אם יברך שום אדם אם לא שהיו מברכין בעשרה שהיה שומע מאליו והשתא א\"ש דכתב רש\"י והרא\"ש שזה טוב להם ממה שלא היו יוצאין בברכת הזימון כי ודאי לולא שהקדימו וברכו לא היו יכולין לברך לאחר זמן אלא שלפ\"ז קשה על רבינו שכתב סתם ז\"ל מיהו אם היתה חבורה גדולה מסובין יחד כו' ואינן רשאין ליחלק כו' יכולין לחלוק לחבורות של ג' ג' דה\"ל למכתב נמי שיברכו בעוד שהבעל בית עם המסובין אוכלים כמו ר\"ג כיון שזה תלוי בזה מיהו י\"ל שרבינו סתם וכתב שיכולים לחלק כשאיכא שום חשש שלא יכולין לשמוע וממילא יחלקו ויברכו כל ג' וג' לפי מה שידעו דעת בעל הבית ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " שיצטרכו לברך בקול כו' כדי שישמעו כל העשרה: "
+                ],
+                [
+                    " זה טוב להם ממה שלא יצאו כו' ר\"ל חובת ברכת הזימון שלא יוכלו לשמוע מפי המברך והשתא דמברכין בג' ישמעו לפחות ברכת הזימון בלא שם דאילו ברכת המזון היו יכולין לצאת ע\"י שיברך כל אחד לעצמו שטוב הוא לברך כל אחד בלחש כמ\"ש בסימן קפ\"ג בית יוסף וכ\"פ רמ\"י: "
+                ],
+                [
+                    " רשאים לחלק אבל עדיף טפי לזמן אפילו במקום שאמרו רשאין לחלק משום דברוב עם הדרת מלך רמ\"א וכ\"פ בס\"ס זה בשם ריב\"א ואפילו לא אכלו כזית ביחד כו' עיין מ\"ש בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " כי הא דאמר רבי אבא אמר שמואל ג' שישבו לאכול ובירכו ברכת המוציא כו' האי ובירכו ברכת המוציא ליתא בגמרא וגם הרי\"ף פי' בלא המוציא וכמ\"ש בדרישה רק רבינו אגב שיטפא לפי שיטת פי' נקט וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כגון שהפסיקו כל אחד לשנים כו' וה\"ה אם היו ד' בכל חבורה והלך א' וזימנו ג' הנשארים פרח הזימון כ\"כ ר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שוב אינו יכולין לזמן צריך לפרש משום דהוי כמו ברכה לבטלה כיון שפטורים מברכת המזון אי נמי נ\"מ בהא דאמר לעיל שנים מצוה לחלק ולברך כל אחד בפני עצמו ג' אין רשאים לחלק וקמ\"ל כיון דאין כאן חיוב זימון א\"כ עדיף טפי שלא יזמנו ולברך כל אחד בפני עצמו ובזה יהיו דברי רבינו כדברי התוספות אלא שהתוס' כתבו הפטור בזימון וממילא משמע דלא יזמנו אם לא שיברך כל אחד בפני עצמו וק\"ל. אבל התוספות בפ' ג' שאכלו כתבו שם. וז\"ל פרח חובת זימון מעליהם כלומר פטורים מן הזימון ורשאין עתה לחלק עכ\"ל משמע דאינו אסור אלא רשות ורבינו יונה כתב בהדיא אין רשאין לזמן כו': "
+                ],
+                [
+                    " אפילו אכלו אח\"כ יחד וגמרו סעודתן דפרח זימון מינייהו אפילו על מה שאכלו אחר כך כיון דזימנו כבר על תחלת סעודה אשר\"י: וכתב בש\"ע שהיה המנהג שלא לזמן בבית הכותי כו' וכתב שם טעמו אבל במהרי\"ל דף פ\"ב ע\"ב בסופו לא משמע הכי שכתב שם שהוא ושאר רבנים זימנו בבית הכותי ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " השנים יכולים לזמן על הג' אבל אם האחד זימן עם אחרים אינם יוצאים השנים רשב\"א בשם רב האי: "
+                ],
+                [
+                    " כדי שיכוין ויצטרף עמהן כו' כתב הרשב\"א בשם רב האי דזהו דוקא כגון שפתחו של בית פתוח לשוק והוא יושב כנגדו קוראים לו ושומע קולן ומזמנין ורבינו לא כתב הכי בהדיא מ\"מ אפשר לומר שסמך על לשון הגמרא שכתבו קראו ליה והוא עני וסתם ענייה היינו שמדברים עמו ברכת הזימון ומיהו אינו מוכרח לומר כן: "
+                ],
+                [
+                    " וא' השלישית כו' אע\"פ שאינן יודעים ברכה רביעית כלל אינה מעכבת הואיל והיא מדרבנן רי\"ף: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אם מקצתן רואות כו' כתב רבינו ירוחם וצריך שישמעו דברי המברך בביאור וכ\"כ ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וכגון שנכנסו מתחלה כו' זה קאי אצירוף ב' חבורות בב' בתים ע\"י ראייה או ע\"י צירוף שמש אבל בבית א' א\"צ כמו שנתבאר לעיל סי' קצ\"ג בשם הרא\"ש שאפילו לא בירכו תחלה יחד ברכת המוציא מ\"מ חייבים בזימון ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ומקצתן חוץ לבית כו' אע\"פ שאין יכולין לראות זה את זה: "
+                ],
+                [
+                    " כולן מברכין ברכת חתנים כו' אבל ודאי שאינן יוצאין בזימון אחד: "
+                ],
+                [
+                    " לא מיבעיא אם השמש מצרפן נ\"ל דר\"ל דאם אין שומעין קול המברך או אם לא נכנסו מתחלה אדעתא להצטרף יחד דאל\"כ הא כתב לעיל דע\"י השמש פטורין מזימון וה\"ה מברכת חתנים וב\"ה א\"נ אפילו אם שומעין אם ירצו יכולין לברך כמו בב\"ה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אכל טבל אין מזמנין עליו כו' בגמרא אוקמינא אפי' טבל דרבנן כגון שזרעי בעציץ שאינו נקוב: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם ז\"ל שאין מברכין עליו כו' פי' האוכל עצמו לא יברך משום דכתיב ובוצע ברך ניאץ ה': "
+                ],
+                [
+                    " אבל למה לא יברכו עליו לבסוף ס\"א בתחלה ול\"נ גירסא זו דבהדיא מייתי ב\"י הירושלמי דאפילו מאן דמתיר לא מתיר אלא בסוף משום דכבר הוא מחויב ליה אבל לכתחלה אסור משום ובוצע ברך. ושוב ראיתי בפ\"א דברכות במיימוני שכתב הראב\"ד תחלה וסוף וכן הביאו ר\"י והרא\"ש בפ' שלשה שאכלו ע\"ש. וז\"ל רא\"ף באשר\"י פ' ג' שאכלו כתב וז\"ל נ\"ל כדברי הראב\"ד וכן מוכח מהא דאמרינן ר\"פ הגוזל קמא ובפ\"ק דסנהדרין הרי שגזל סאה חטין וטחנו ולשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ שנאמר ובוצע ברך ניאץ ה' משמע שחייב לברך אלא שברכתו במנאץ עכ\"ל. ואיני מבין משמעותו והכי יתכן לפרש כיצד מברך כלומר כיצד רשאי לברך הלא אין זה מברך אלא מנאץ וע\"כ אין רשאי לברך וכן משמע קצת בהניזקין בד\"ה מ\"ט יאוש כדי לא קני ע\"ש דף נ\"ה בדפוס גדול ומ\"ש הרא\"ף ועוד נ\"ל ראייה מהא דאמרינן פרק במה מדליקין כו' הדמאי כו' כל זה הביא נמי הב\"י וכתב אף שגירסת הרא\"ש לא היה כיצד מברך מ\"מ לגירסתינו אין ראיה גם לגירסת הרא\"ש י\"ל כן והרא\"ף מסיק דנ\"ל כדברי הראב\"ד לגרוס ברכה בסוף מפני שהיא מן התורה אבל בברכת המוציא יתכן כדברי הרמב\"ם ז\"ל כדפרישית עכ\"ל. וב\"י פסק הלכה כהרמב\"ם דאין מברכין עליו כלל לא בתחלה ולא בסוף ואפשר לומר הא דשנינו אין מזמנין עליו לומר דאפילו לא מיחשב כמו שאכל עלה של ירק או שתה רביעית דמזמנין עליו וע\"ז אין מזמנין ומענין שלא יברך לא איירי דפשיטא דאין מברכין מטעם בוצע ברך כו': "
+                ],
+                [
+                    " אין מצטרפין לזימון כו' ודוקא כשכל אחד אוכל מככרו אבל כשכולן אוכלין מככרו של בעל הבית פשיטא דמצטרפין רמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " מ\"מ עדיין לא נשאלו כו' כתב ב\"י טעמא דלא מהני מה שיכולין לשאול על נדרם נ\"ל משום דא\"כ כי כהנים אכלו כו' עד ראוי לאכילה עכ\"ל וצריך פי' לפירושו דמשמעות ב\"י משמע דדין זה דאין מועיל התרת נדר נלמד מההיא דריש ערכין דמייתי ב\"י וז\"ל הכל חייבים בברכת המזון כהנים לוים וישראלים ואמרינן עלה בגמרא פשיטא ל\"צ דכהנים אכלי תרומה וקדשים וזר אוכל חולין מ\"ד כיון דזר לא אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף קמ\"ל דכיון דכהן מצי אכיל חולין ש\"ד עכ\"ל ואי אהא קאי ב\"י דמזה למד ר\"י שאינו מועיל התרה לנדרו הנאה זה מזה ק' א\"כ למה כתב ר\"י שיש ללמוד מדבריו דהיינו מדברי רשב\"ם שכתב רבינו לפני זה הא ממשנה וגמרא דריש ערכין למד ר\"י דין זה. אלא ודאי צ\"ל דמההיא דריש ערכין אין ללמוד עכ\"פ דמשום דהתם כלל יחד לכהן אוכל תרומה וקדשים וא\"כ י\"ל אף שלתרומה וחלה יש התרה לנדרו ולהוציאם לחולין מ\"מ לקדשים אין התרה ומש\"ה הוצרך הגמרא שם לתת טעם דיכולים לזמן כיון דכהן מצי אכיל בהדי ישראל אלא מדברי הרשב\"ם יש ללמוד שלא כתב אלא כהן אכל חלה ולזה יש התרה ואפ\"ה תלה טעמא משום דכהן יכול לאכול עם ישראל ש\"מ דמשום דיכול לישאל על נדרו לא מחשבי ראוין לאכול יחד ולוה כיון בודאי ג\"כ ב\"י ונקט תרומה כלישנא דגמרא משום דדינא דרשב\"ם משם נלמד ורשב\"ם עצמו שינה בלשונו ונקט חלה במקום תרומה הנזכרת שם בגמרא משום דבזמנינו כהנים לאו מקבלי תרומה נינהו אלא אוכלי חלה לפעמים נינהו ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כל זמן שלא אמרו הב לן ונבריך כו' ונטילת מים אחרונים כהב לן ונבריך דמי ולא איצטריך למימר דהא כ\"ש הוא מהב לן ונבריך כמ\"ש לעיל סי' קע\"ט דהב לן ונבריך הוי כמו נטל ידיו. כתוב בתשובת הרשב\"א שפסק הר\"ם בשנים ובא אחד מחייבים ליתן לו כדי שיזמנו עמו: "
+                ],
+                [
+                    " או לא שתה עמהם אלא כוס אחד כו' וכתבו התוס' שיכול לומר שאכלנו משלו דשתייה בכלל אכילה. וכתב ב\"י מאיזה משקה שיהיה חוץ מן המים משום דלא זייני כדאיתא בר\"פ בכל מערבין: "
+                ],
+                [
+                    " אלא כוס אחד והוא ששתה רביעית מרדכי: "
+                ],
+                [
+                    " והשיבני דלא והטעם דב\"ה אינו פוטר אלא דדברים הבאים בתוך עיקר הסעודה אבל דברים הבאים לאחר הסעודה מברכין לפניהן ולאחריהן ואם התם שאכל כבר פת בקבע חייב לאחר שסילק ידו מן הפת ואכל פירות כ\"ש זה שלא אכל פת כלל שלא יפטרנו ברכת המזון ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " דוקא לאיצטרופי לעשרה כו' כאן הקשה הרא\"ש עליו דהא לעיל סימן קצ\"ד מבואר דלזימון ג' קוראין לא' מן השוק ומצטרף משא\"כ ביו\"ד וא\"כ י' חמיר מג' ותירץ דנוכל לדחוק ולומר דהתם בעינן היסבה צריך שישבו כל העשרה דבע\"א לא שריא שכינה אבל הכא לענין ג' שהם מועטים צריך שיאכלו כולם: "
+                ],
+                [
+                    " אבל לג' אינו מצטרף כו' בהגהות מיימוני כתב שהר\"מ היה נזהר כשהיה אוכל ואחר עמו שלא היה נותן לאדם הבא אליהם לשתות אם לא שהיה יכול להזקיקו ליטול ידיו ולאכול עמו כזית דגן לאפוקי נפשיה מפלוגתא ואם אירע שנתן לאדם לשתות ולא רצה לאכול עמו כזית דגן וגם לא מצא אחר שיאכל עמו אז היה סומך על דברי התוס' והיה מזמן על השותה עכ\"ל ודברים נכונים ב\"י וכ\"כ רמ\"א: ",
+                    " אבל איפכא לא כו' ויש להקשות מהיכא תיתי שנתיר איפכא ונ\"ל משום דהתוס' והסמ\"ג כתבו בשם ר\"י דסברא להחמיר טפי בעשרה מג' ואם כן ה\"א דוקא בי' בעינן רובא אבל לא בג' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ודבר שחייב בברכה אחת מעין שלש שהיא ברכה דאורייתא אבל שאר מינין אע\"ג דמברכין עלייהו ברכה מעין ג' מ\"מ לאו מין דגן נינהו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל לא אותם שאכלו כדי שביעה וכו' והיינו דוקא בשאין כל אחד מברך לעצמו אבל לברכת הזימון לחוד ליכא למיחש ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ור\"י פירש שמוציא כו' ע\"ל סימן קפ\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " שיברך אותו שאכל כדי שביעה כמ\"ש ואכלת ושבעת וברכת אבל לא לעכב דקי\"ל כר\"מ דדריש ושבעת אשתייה ודו\"ק. כתב המרדכי בפ' ג' שאכלו אחרי דקי\"ל כר\"מ דאמר כזית דאורייתא א\"כ קי\"ל דשבעת זו שתייה א\"כ לא מיחייב מדאורייתא אא\"כ שתה אם הוא צריך לשתות דלא אמרה תורה שישתה שלא לתיאבון הילכך אם לא שתה והוא תאב לשתות לא מצי להוציא אחרים שאוכלים ושותים דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ע\"כ ור\"י דחה דבריו דדילמא ה\"ק כשתאכל או תשתה תברך את ה' וכתב שכן דעת כל הפוסקים שמוציא אחרים אף שהוא תאב לשתות ורמ\"א כתב דלכתחלה יש ליזהר לברך מי ששתה להוציא אחרים ידי חובתן עיין שם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " עונה אחריהם ברוך ומבורך כו' שהרי כשאומר נברך גם הוא חייב לברך אבל אין שייך לו לענות אמן דאין עונין אמן כ\"א אחר ברכה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם נכנס כשאחרים עונים כו' דדוקא כששמע שזה אומר נברך כו' אז יהיה נראה ככופר אם לא גם הוא יתן ברכה: "
+                ],
+                [
+                    " וכן בכל ברכות כו' זהו גם כן מדברי הגמרא ויתבאר בסימן רט\"ו "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שמש שאכל כזית מזמנין עליו אע\"פ שאין לו קביעות לפי שהולך ובא: "
+                ],
+                [
+                    " והכותי אם הוא חבר דאל\"כ לא עדיף מע\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " כדי שלא יהא כל א' בונה במה לעצמו כר' יוסי בפרק חומר בקודש דאמר מפני מה הכל נאמנים על טהרת יין ושמן כל השנה כדי שלא יהא כל א' וא' הולך ובונה במה לעצמו רא\"ף: "
+                ],
+                [
+                    " לזמן אפילו עם ע\"ה גמור דקדק רבינו לכתוב ע\"ה גמור משום דשם פ\"ג שאכלו דף מ\"ב ע\"ב פליגי איזהו ע\"ה דאין מזמנין עמו ואחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שימש ת\"ח ה\"ז ע\"ה ואיפסיקא הלכתא כוותיה קמל\"ן רבינו דהאידנא אפי' על ע\"ה גמור מזמנין ועיין באה\"ע ס\"ס כ' דע\"ה שאסור ��ישא את בנו היינו מי שחשוד שעובר עבירות להכעיס: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' לגר גמור בא\"י לברך ברכת המזון כו' זה פשוט דקאי למ\"ש כותי לא היו מזמנין עליו ואפילו גר בארץ ישראל שמל ולא טבל ונכנס דין אונן בין הדבקים ב\"י. וכתב האגור ר\"ת לא היה מניח לגר בא\"י לברך ב\"ה ר\"ל להוציא אחרים (וכך הוא בתוס' ר\"ת לא היה מניח לגר לברך ברכת הזימון) אבל כשמברך לעצמו יחסר אותן תיבות ונראה דאם אחר שענו ברכת זימון בירך כל אחד ב\"ה לעצמו ש\"ד אפילו לר\"ת ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ור\"י כתב שיכול לברך כו' פי' דנהי דאין לו חלק בארץ כדתניא בספרי מ\"מ מט\"א יש לו לאומרו: "
+                ],
+                [
+                    " נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנין ומפרש בגמרא טעמא דנשים ועבדים משום פריצות והא דכתב הר\"ן בפ\"ב דמגילה שהנשים מוציאות את האנשים י\"ח מגילה ומצרפין למנין י' למאן דמצריך עשרה במגילה י\"ל דשאני גבי ברכת המזון דע\"י צירוף איכא שינוי במטבע ברכה דאיכא זימון דהוי שינוי במטבע בה\"מ וכיון שניכר צירופן עם אנשים איכא למיחש לפריצותא אבל כאן במגילה אין צירופו ניכר שכן דרך קריאה ליחיד כרבים וכיון דאין צירופן ניכר מותר: "
+                ],
+                [
+                    " פי' אם רצו וכו' וכ\"כ הסמ\"ג וכתב בשם ר\"י דלעצמן דוקא רשות אבל כשאוכלות עם האנשים חייבות ויוצאות בזימון שלנו ואין מברכות לעצמן: "
+                ],
+                [
+                    " להצטרף אשה לזימון כו' וכ\"פ בש\"ע להצטרף אשה לזימון וכתב האגור שלא ראה ולא שמע מעולם שנוהגין כן: "
+                ],
+                [
+                    " אדמיבעיא ליה אם יכולות להוציא כו' יש לדחות דבעי אם מוציאה אחד שאינו יכול לברך דפוטרו חבירו כדלעיל סי' קצ\"ג וכן תירץ מהרל\"ץ: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם ז\"ל כתב נשים ועבדים וקטנים כו' כתב ב\"י אע\"ג דדברי הרמב\"ם הם כדברי המשנה והברייתא שכתב רבינו בסמוך מ\"מ כתב רבינו דבריו כדי ללמוד ממנו דאין מזמנין בשם ודין אנדרוגינוס: "
+                ],
+                [
+                    " נשים ועבדים וקטנום אין מזמנון עלוהם והא דכתב בשם הרמב\"ם אח\"כ דמצטרפין קטן בן ח' או ט' לי' ולג' ודוחק לומר דקטנים דהכא איירי מקטנים שלא הגיעו לעונת הפעוטות צ\"ל דהכא מיירי מקטנים שאינן יודעין למי מברכין: "
+                ],
+                [
+                    " ולא תהא חבורה של נשים כו' מפני פריצות דנשים וגם עבדים בקטנים מפני משכב: "
+                ],
+                [
+                    " וקטנים מזמנות יחד ברמב\"ם ז\"א: "
+                ],
+                [
+                    " וקטנים לעצמן כו' במיימוני זה אינו ע\"כ הגהות רא\"ף. ור\"ל הא דכתב רבינו בשם הרמב\"ם דקטנים לעצמן אינו מדברי הרמב\"ם דמשמע מינה דקטנים בפני עצמן יכולין לזמן וז\"א כמ\"ש לקמן דדוקא מצטרפין אבל אינן יכולין לזמן בפני עצמן ונ\"ל דדעת רבינו הוא דר\"ל מ\"ש הרמב\"ם ולא יהא חבורות של נשים ועבדים כו' מזמנות יחד לא לענין ברכת הזימון לחוד קאמר אלא ר\"ל שלא ואכלו יחד משום פריצות והשתא א\"ש דמסיק וקטנים בפני עצמן ר\"ל דלא יאכלו בחבורה עם העבדים משום פריצות ולהכי גרסינן וקטנים לעצמן ולא גרסינן מזמנות יחד דלאו מזימון איירי וכן הוא שם ברמב\"ם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ובלבד שלא יזמנו בשם דכל דבר שבקדושה צריכין אנשים ובני חורין ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אנדרוגינוס מזמן למינו משום דהוא בריה בפני עצמו אבל טומטום אפילו למינו אינו מזמן דחיישינן שמא זה נקבה וזה זכר: "
+                ],
+                [
+                    " ולא הביא שתי שערות ידועות ר\"ל שערות ארוכות כפי שיעור דגדלות וכן מבואר שם בתוס': "
+                ],
+                [
+                    " אפי' בן ט' או י' סי' כל חד לפום חורפיה ודוקא בהגיע לעונת הפעוטות אבל בציר מהכי לא אפי' יודע למי מברכין: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל שמצטרף בין לג' בין לי' כו' כתב ב\"י דוקא לברכת הזימון אבל לא לענין תפלה וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ח מה\"ת אין עושין בפחות מעשרה גדולים מיהו  יש לומר דהרי\"ף שכ\"כ אזימון דג' כ\"ש דס\"ל דמצטרף לעשרה דהא לענין צירוף מי שאכל עלה של ירק מחמיר טפי בג' מבי' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ רב האי שמצטרף לי' ולא לג' ז\"ל ב\"י כ\"כ שם התוס' והמרדכי שהוא דעת ר\"ת כו' ע\"ש ואני הוכחתי בס\"ד בפ' ג' שאכלו בק\"ש במרדכי דאין זה דעת ר\"ת דלר\"ת בקטן המוטל בעריסה מצטרף לי' ולזימון ג' מצטרף כשיודע למי מברכין ע\"ש בתוס' שכתבו לבסוף דר\"ת מוקי להירושלמי שהביא רבינו בסמוך דמיירי בזימון בג' משום דג\"כ ס\"ל דבעי' ב' שערות גמורות ורבינו שכתב בשם הרי\"ף והרמב\"ם שקטן היודע למי מברכין מצטרף לג' ולי' וכתב עליו דר\"פ ורבינו האי חלקו בדבר דלעשרה עולה ולא לג' ע\"כ ג\"כ צ\"ל ביודע למי מברכין מיירי ואפ\"ה אינו עולה לזימון ג' וגם לי' אינו עולה אא\"כ יודע למי מברכין וזה מבואר דאינו כדעת ר\"ת ועוד דאם כדבריו היה שהוא כדעת ר\"ת לא ה\"ל לרבינו לכתוב כן בשם ר\"פ אלא בשם ר\"ת כמ\"ש התוס' והרא\"ש שם בשם ר\"ת ושם כתבתי מה שיש להקשות בדברי רבינו דה\"ל להקדים דברי רבינו האי לדברי ר' פרץ וע\"כ שהוא כתב בשם רב האי שיש חילוק בין י' לג' ושלג' אינו עולה ושפליג אהרי\"ף וק' שבהדיא הרי\"ף הביא ראייה לדבריו מרב האי גאון ע\"ש ד' ל\"ח ע\"ב בסימן קע\"ז דכתב אמרו רבים דקטן אינו עולה אא\"כ נכנס בשנת י\"ג כו' ואנן לא ס\"ל הכי אלא אם יודע למי מברכין ומזמנין והכי חזינן לגאון עכ\"ל. ומבואר שם בפי' ר' יונה ובהגהות מיימוני פ\"ה דה\"ב דהאי גאון הוא רבינו האי והוכחתי דהכי הוא הצעת דברי רבינו ומתחלה אקדים לפניך שרבינו האי לא חילק בהדיא בין י' לג' ולא כתב אלא שקטן עולה למנין י' ותו לא מידי וכן הוכחתי שם בכמה ראיות וחדא מינייהו דבלשון זה כתבו הרא\"ש והמרדכי וה\"מ והאגור ויש לפרשו על ג' פנים כמ\"ש שם באריכות עד שלפי זה הביא הרי\"ף ראייה מיניה דקטן עולה לזימון אף שאינו בן י\"ג ולא הביא שתי שערות משום דס\"ל כהרמב\"ם תלמידו דאין חילוק בין י' לג' ופירשו דמיירי בקטן היודע למי מברכין כמסקנא דשמעתין דרב נחמן והנה אחר שכתב רבינו דברי הרי\"ף והרמב\"ם שקטן עולה בין לי' בין לג' אע\"פ שעדיין אינו בן י\"ג וגם לא הביא שתי שערות כתב שר\"פ לא ס\"ל הכי אלא מחלק בין י' לג' משום דס\"ל דרבינו האי דאמר קטן עולה למנין י' דוקא קאמר לי' ואינו עולה למנין ג' אא\"כ בא לכלל י\"ג וה\"ג בדברי רבינו דכ\"כ רבינו האי דמצטרף לי' ולא לג' ולא כמו שהבינו הרי\"ף וזהו בשיטת ר\"ת ולא ממש כוותיה ודר\"ת ג\"כ ס\"ל דרבינו האי דוקא קאמר אלא שהוא ס\"ל דקטן עולה לי' דקאמר היינו אפי' מוטל בעריסה ולזימון ג' אינו עולה בכה\"ג אבל קטן היודע למי מברכין עולה ואין זה דעת ר\"ת לפי מ\"ש ואפשר שגם ב\"י שכתב שזהו כמו שכתבו התוס' והמרדכי בשם ר\"ת אינו ר\"ל ממש כוותיה אלא ע\"פ שיטתיה לחלק בי'. מ\"מ ע\"פ דרכינו נתיישב דלא תקשה דברי רבינו שכתב בשם רבינו האי דאינו עולה לג' אמ\"ש הרי\"ף והר\"י וה\"מ והאגור בשמו דעולה אף לג' גם תיישב לפי דרכינו מה שראיתי שנתחבטו בעלי תריסין בעומק דברי המרדכי שם ושם כתבתי דע\"פ דברים הללו לק\"מ ע\"ש. וב\"י הביא הירושלמי דמתמה ואומר אם בי' שמזכירין שם שמים עושים אותן סניף כאן שאין מזכירין ש\"ש לא כ\"ש א\"ל והיינו כלומר והיא הנותנת תמן ע\"י שמזכיר את השם עושין אותו סניף כדי להוסיף בשבחו של מקום אבל לשלשה לא איכפת לן עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שתי שערות כו' כתב מהרי\"ק בשורש מ\"ט דלדעת הרא\"ש לא מצרפינן לקטן כלל לזימון עד שיביא השתי שערות לאחר שנעשה בן י\"ג שנה אבל קודם לכן אמרינן שומא בעלמא הן וב\"י דחה דבריו ופסק דמיד כשהגיע לבן ז' או ח' ויודע למי מברך מזמנין עליו אבל רמ\"א פסק דאין לשנות מדברי מהרי\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " דהיינו ברכת הזימון בגמרא מבואר דלרש\"י יחיד המברך אינו אומר ברכת הזן כלל וא\"כ ס\"ל דברכת הזן וברכת נברך שאכלנו משלו חדא מילתא ושניהם ברכת הזימון מיקרי אבל התוס' והרא\"ש הקשו עליו דג' ברכות דאורייתא נינהו וכל יחיד צריך לאומרו ולא מיקרי ברכת זימון אלא נברך שאכלנו כו' והא דמפסיק היחיד עד שגמר המברך ברכת הזן ה\"ט כמ\"ש בסמוך ורבינו משום שהעתיק לשון רש\"י לא רצה לגרוע ממנו וכתב דהיינו ברכת הזימון וסמך על מה שאמר בסמוך עד היכן ברכת הזימון דלא הזכיר פירש\"י ז\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שדעתו לאכול ולא יענה אחריהם כל שהוא עומד שם ש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " אלא שהוא צריך לפסוק כו' בס\"א לא כתיב אלא כו' אלא ה\"ג אע\"פ שדעתו לאכול שהוא צריך לפסוק כו' וכן מוכח קצת מתוך דברי הרשב\"א שהביא ב\"י וה\"פ הואיל והוא מחויב להפסיק כדי לצאת אע\"פ שלא הפסיק הרי הוא כאילו הפסיק משא\"כ בשנים שא\"צ להפסיק אפילו זימן היחיד בפניהם אלא צריך שימתין עד שיגמרו סעודתן ואין רשאי לברך בפני עצמו ולצאת לשוק שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יצא בלא זימון כן כתב הרשב\"א וכ\"פ ב\"י אבל הרא\"ש הביאו בפ' ג' שאכלו כמ\"ש כאן וז\"ל אבל הוא צריך כו' שכבר נתחייב כו' ע\"כ אלא שלגירסא זו לא נתיישב יפה הלשון דאחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד דאחד מפסיק לשנים ואף אם לא יפסיק ע\"כ יזמן ושנים אין מפסיקין ר\"ל ואין כאן זימון אם לא שנפרש הכי שנים אין מפסיקין לאחד והאחד צריך להמתין עד גמר סעידת השנים וכ\"פ הרשב\"א והביאו ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ורב ששת אמר עד שיגמרו ברכת הזן לאו משום דמחשב ברכת הזן בברכת הזימון דהא כל יחיד אומר אותה אלא כיון שנברך אינו ברכה הילכך מסתברא שיפסיק אכילתו בשביל ברכה אחת. תוס' ואשר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " דנהי שיצא ידי כו' כל זאת כתב הרא\"ש שם ונ\"ל דר\"ל ברכת הזן או ה\"פ דנהי דיצא ע\"י הזימון על מה שאכל מברכת הזן מ\"מ צריך כו' וע\"נ דה\"ק מפני דכל ג' שנזדמנו יחד ואוכלים מוטל עליהם לברך ולזמן יחד ואחד שרוצה לאכול יותר צריך להפסיק לשנים וא\"כ ה\"א כיון שמוטל עליו לברך יחד ונפטר בזה במה שהפסיק עד הזן שיצא י\"ח ברכת המזון בכללו וכסברת הראב\"ד ורבינו האי שכתב רבינו בסמוך שדימו זה המפסיק לבני חבורה שיצאו לקראת חתן שצריכין לברך למפרע וכמ\"ש ב\"י ע\"ש ואע\"פ שחייב לברך למפרע מ\"מ יצא במה שהפסיק עד הזן וכאילו בירך כל ב\"ה וכיון שהאי ברכת הזימון נחשב לו כאילו בירך כל ב\"ה ה\"א שנפטר ג\"כ על מה שאוכל אח\"כ קמל\"ן וא\"א לומר כן מדכתב ר��ינו יתחיל בברכת הזן כו' משמע דה\"א דיהא פטור מברכת הזן לחוד לכן מחוורתא כמ\"ש בראשונה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " א\"צ לחזוור לראש ר' יונה בפ' ג' שאכלו כתב אם היה דעתו לאכול אע\"פ שלא אכל צריך להתחיל מתחלת ברכת הזן והכי קי\"ל דלא כב\"י. רמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " שצריכין ברכה למפרע אבל הכא נפטר בהפסקה שהפסיק מן ברכת המזון למפרע שחשיב כאילו בירך למפרע כ\"כ הראב\"ד בהדיא: "
+                ],
+                [
+                    " דלדבריהם אין כאן הפסקת סעודה כתב ב\"י ויש חסרון לשון בדברי רבינו וכן צריך לכתוב דלדבריהם אין כאן הפסקת סעודה אלא סעודה אחרת היא לגמרי וכך היא בפסקי הרא\"ש ז\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וגם אין כאן היסח הדעת כו' נראה דה\"ג וגם כאן אין היסח הדעת ור\"ל אף שנשאר במקומו לא הסיח דעתו. ה\"ג אלא חוזר וגומר סעודתו בלא ברכה: "
+                ],
+                [
+                    " שאלתי לא\"א ז\"ל לפי' ר\"י כו' פי' בגמרא דף מ\"ו ע\"ב איתמר להיכן הוא חוזר רבנן אמרי למקום שפסק ופי' הרי\"ף דה\"ק לאחר שענו המסובין בזימון ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו חוזר המברך ואומר ג\"כ ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והיינו למקום שפסק ולא כרב זביד דס\"ל דחוזר לראש וחוזר ואומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו פעם אחרת ורש\"י ור\"י פירשו אותו בדרך אחרת דה\"ק יחיד המפסיק לשנים עד סוף ברכת הזן וחזר ואכל וגמר סעודתו כשבא אח\"כ לברך היכן מתחיל לברך וקאמרי רבנן דא\"צ להתחיל מראש אלא מנודה לך כי ברכת הזן כבר שמע בשעה שהפסיק לשנים ויצא בה י\"ח והרא\"ש תמה ע\"ז וכתב דאיך אפשר לומר דאחר שחזר ואכל לא יצטרך לחזור ולברך ברכת הזן ופי' האבעיא דלהיכן הוא חוזר לראש או כפי' הרי\"ף או דמיירי במי שהפסיק לשנים ולא חזר ואכל אלא יצא לחוץ אחר שהפסיק עד ברכת הארץ או דעתו היה לחזור ולאכול ולא אכל והשתא מבואר מ\"ש רבינו שאלתי כו' לפי' ר\"י כו' היינו לאפוקי מפי' הרי\"ף והרא\"ש דלדידהו פשיטא כיון שחוזרין ואוכלין מתחילין מראש ואע\"ג דגם רש\"י ס\"ל בזה כר\"י מ\"מ כתב ששאל לפי' ר\"י כו' משום דאף שס\"ל לרש\"י ור\"י בהאי פי' שוה מ\"מ מחולקים הן בטעמיהן דלרש\"י אין יחיד אומר ברכת הזן וכמ\"ש לעיל רק זה שכבר נתחייב בזימון מכח השנים שברכו כבר מש\"ה איבעיא להו בגמרא להיכן הוא חוזר אם צריך לברך ברכת הזן כיון שחל עליו ברכת הזימון ראשונה אף שהם כבר ברכו הוא חזר לאכול לחוד ולר\"י טעם האיבעיא הוא איפכא דאע\"ג דיחיד המברך לעולם אומר ברכת הזן בברכת המזון מ\"מ זה שכבר יצא ידי זימון אע\"ג דחזר ואכל מ\"מ נאמר דיצא ידי ברכה זו וכיון דאנן קי\"ל כר\"י דיחיד המברך צ\"ל ברכת הזן מש\"ה שאל רבי' שאלתו אליבא דר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " כי לא נצטרפו אלא לאלהינו והטעם משום דכיון דג' חייבים בזימון נמצא שאינן מצטרפין עם הז' אלא להזכרת אלהינו בלבד משא\"כ ביחיד דכיון דלאו בר זימון הוא צריך הוא להצטרף בכל מה דמיקרי זימון דהיינו עד סוף ברכת הזן לרב ששת ולר\"י ולתוס' ולרא\"ש כיון שאמר אלהינו מחשב לברכה משא\"כ נברך בלא אלהינו כו' לחוד. ב\"י. ה\"ג ומיד כשאומר ברוך אלהינו כצ\"ל. אלא עד שיאמר ברוך אלהינו כו' כצ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " גדול מברך אפילו בא בסוף כו' נראה דמיירי כשכל המסובים הן בעלי בתים דומיא למ\"ש לעיל בסי' קס\"ז והיכא שמסובין רבים גדול שבכולן בוצע כו' ושם ע\"כ פירושו כשהם בעלי בתים דהא מסיק אח\"כ ו��ם יש עמהן בעל הבית כו' גם כאן כשהיה א' בעל בית הדבר תלוי בו ליתן לאורח לברך או למי שירצה מבני ביתו יתן לו ויברך ג\"כ לב\"ה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם יש שם אורח הוא מברך כו' וכתוב בספר אוהל מועד ה\"מ כשהוא הגון בעיני בעה\"ב ואם אינו הגון בעה\"ב מעביר ממנו הברכה: "
+                ],
+                [
+                    " ואל יזדקק לפניו שום דבר כו' ס\"א ואל יזדקר לפניו כו': "
+                ],
+                [
+                    " אפילו כהן גדול ע\"ה כו' פי' המרדכי שהת\"ח מקדים לכהן דרך חוק ומשפט כהונה אבל מותר לתת לו רשות ק\"ו מישראל: "
+                ],
+                [
+                    " אלא משניאי כו' ז\"ל רבינו יונה פי' שגורמין שישנאו אותו כשרואין בני אדם שמחניפין לע\"ה ומברך לפני ת\"ח אומרים בלבם שמעלת התורה אינה כ\"כ גדולה וגורם שישנאו בני אדם את התורה ולכך אמרו אע\"פ שיש לו מעלה אחרת שהוא כ\"ג כבוד תורה עדיף ות\"ח עדיף עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שנאמר וקדשתו לכל דבר שבקדושה כו' עיין בפירש\"י בחומש שמפיק לה מקדוש יהיה לך וקדשתו דרש הגמרא קדשהו בע\"כ שלא יטמא ולא ישא גרושה. אמנם בגמרא בפרק הניזקין דרש ג\"כ הכי וקדשתו לכל דבר שבקדושה כו' ופרש\"י וקדשתו כי את לחם אלהיך וגו'. הרי מבואר בדבריו דהגמרא מפיק לה מסוף פסוק דבקרא דוקדשתו דבסוף פסוק כתוב קדוש יהיה לך והגמרא והפוסקים רישא דקרא נקטי וזה רימז רש\"י כי את לחם וגו' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שנותנים לו לברך ואינו מברך כו' יליף לה מדכתיב ואברכך מברכיך פירש\"י והמברך בה\"מ מברך לב\"ה וה\"נ מי שנותנים לו ס\"ת לקרות ואינו קורא והמנהיג עצמו ברבנות ומכאן היה נלע\"ד ליישב המנהג מה שאומרים המברך להמסובין כשירצה להתחיל לברך נוטל רשות ואומר בלשון אשכנז רבותי וועלין מיר בענטשין. ששמעתי מדקדקים מגומגמים בזה הלשון דאינו שייך כלפי מעלה ונלע\"ד דקאי על בעל הבית דאף שעיקר ברכת המזון מתוקן ליתן שבח והודאה להש\"י ולזה דקדקו שלא לומר בברכת הזימון נברך על המזון שאכלנו משלו כדי שלא יובן דר\"ל לברך הב\"ה וכמ\"ש לעיל סי' קצ\"ב מ\"מ שאני הכא קודם התחלת ברכת המזון שבעל בית נותן כוס לברכה וכבר אמרו אורח מברך כדי שיברך לבעל הבית וראייה גדולה מזו הוא מה שפירש\"י כאן על מי שנותנים לו לברך ואינו מברך דנפיק ליה מדכתיב ואברכה מברכין ש\"מ דעיקר שם ברכה קאי אברכת ב\"ה מש\"ה נמי נתפשט המנהג לומר לשון השייך אבשר ודם כיון דהברכה קאי אבעל הבית: "
+                ],
+                [
+                    " חטוף ובריך פירש\"י רשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר שיתנוהו לך ותברן והוא בסוף מסכת נזיר א\"ל רב לחייא בריה וכן א\"ל רב הונא לבריה חטוף ובריך למימרא דמברך עדיף והתניא גדול העונה אמן יותר מן המברך תנאי היא דתניא אחד המברך וא' העונה אמן אלא שממהרין ליתן שכר למברך תחלה ע\"כ ופירש\"י חטוף כוס של ב\"ה ובריך אתה אותה תנאי היא דאיכא למ\"ד דעונה אמן משובח ואיכא מ\"ד דהמברך משובח א' המברך וא' העונה אמן נוטלין שכר אלא שממהרין ליתן שכר למברך תחלה לכך א\"ל חטוף ובריך עכ\"ל ועיין בסימן קנ\"ד מ\"ש על גדול העונה אמן יותר מן המברך: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " חוץ מן היין כו' אע\"ג דבפירות איירי הוצרך לומר חוץ מן היין משום שמברכין ג\"כ עליו פרי וכיון דמיקרי פרי ה\"א לברך עליו בפה\"ע וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בין חי בין מבושל כתב הרא\"ש בפ' כ\"מ דף עט ע\"ג וז\"ל ��הר\"ר אליעזר ממי\"ץ הקשה היאך אנו מברכין על היין בפ\"ה הא לא מיקרי פירי לענין ביכורים דתניא בפ' העור והרוטב פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן מניין ת\"ל תביא אלמא אי לאו יתורא דקרא הוה ממעטינן יין מפרי והתם נמי לא מרבה אלא הביא ענבים ודרכן אבל יין גמור לא אלמא לא מיקרי פרי יש לומר דילפונן מערלה שנקרא יין פרי דתנן במסכת תרומות ומייתי לה בפרק העור והרוטב אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הענבים ומן הזיתים והתם יליף פרי פרי מביכורים שמשקים הבאים מהם כמותם הילכך לענין בפ\"ה נמי חשיב פרי ע\"ש שהאריך: "
+                ],
+                [
+                    " בין חי בין מבושל לאפוקי מרש\"י ור\"ש שכתבו דמברכין על יין מבושל שהכל: "
+                ],
+                [
+                    " כל זמן שלא הגיעו לכפול הלבן כו' ופסק ב\"י בש\"ע דמתוך שלא ידוע לנו שיעור פול הלבן לעולם מברך עליו בפה\"א עד שיהא גדול ביותר: "
+                ],
+                [
+                    " ועל גרעיני הפרי כו' פי' כל גרעינים בין של תפוחים בין של גודגדניות או אפרסקין: "
+                ],
+                [
+                    " לתוך אניגרון פי' מיא דסילקא קורא אניגרון וכ\"כ ר\"ן דף כח ע\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " אדרבה יותר פשוט כו' אבל הרשב\"א מפרש דכשהוא לרפואה השמן עיקר לכך מברכין עליו ב\"פ העץ אבל כשאינו לרפואה האניגרון עיקר ומברכין עליו שהכל עכ\"ל ב\"י ויש לתמוה מה מפורש בדברי הרשב\"א יותר ממ\"ש רבינו גופא נעיל בשם ה\"ג דכתב ג\"כ דאין לברך אא\"כ מכוין לרפואה ואי ליכא רפואה הוי אניגרון עיקר. וכן תמה ג\"כ בד\"מ על ב\"י ומסיק וכתב וז\"ל ובאמת שיש לתמוה אדברי רבינו בעל הטור על מ\"ש כיון שנהנה למה לא יברך כו' דזה לא קאמרי החולקים עליו אלא אמרו שאינו מברך על השמן מטעם שהאניגרון הוא עיקר ולכן נראה לענין הלכתא כדברי ה\"ג והר\"ן והרמב\"ם עכ\"ל ועוד אמאי כתב רבינו דיותר נראה סברא ראשונה דכיון שהוא נהנה וכו' הא כבר כתב בה\"ג דאניגרון עיקר מטעם דלא לרפואה היא ויש ליישב בדוחק דמשום דמלשון ה\"ג משמע דכשיש רפואה מתהני מיניה ומש\"ה מברכין על השמן וכשאין רפואה אין הנאה בשתייתו ולכך אין מברכין עליו ולכך כתב רבינו עליו דזה נהנה דהא עכ\"פ נהנה מהשמן ומסתברא דיותר יש לברך מהנאה בלא רפואה אבל בדברי הרשב\"א מפורש דאע\"ג דיש הנאה מהשמן אפילו בלא רפואה מ\"מ האניגרון עיקר וק\"ל. ועיין בגמרא דף ל\"ח דמשמע שם דיש חילוק בין אם השמן הרבה או לא ולפי זה אפשר ליישב ג\"כ קושיא הנ\"ל ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " גדולים ולא כלום וטעמא דמילתא דכשהן קטנים עיקר אכילתן היא הקליפה ואינה מרה וכשהן גדולים עיקר אכילתן הוא מה שבפנים והוא מר וכשהן מתוקים הוא להיפך כמ\"ש לקמן בסי' ר\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " ויש בעליו כמין תמרות כו' פירש\"י בולטין בעלה כמין תמרות כמו בעלין של ערבה: "
+                ],
+                [
+                    " ועל הקפריסין שגדלין ג\"כ עליו וכו' הוא קליפה גדולה שסביבות הפרי כעין קליפה שגדלה סביב אגוזים דקים: "
+                ],
+                [
+                    " הקפריסין שגדלין ג\"כו עליו אפשר שדקדק וכתב רבינו עליו דר\"ל על הפרי כמו שפירש\"י וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ועל דבש הזב מהן ר\"ל אפילו זב מהן וכ\"ש אם יוצא ע\"י כתישה. ב\"י לעד\"נ משום סברת ה\"ג כתב רבינו זב מהן דלדידיה מש\"ה מברך בפה\"ע כיון שזב מעצמו וכמ\"ש שם הרא\"ש בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם הוא בעיניה בפה\"ע וטעמיה משום דבקרא כתיב ודבש ולא כתיב תמרים א\"כ קרא איירי בדבש הזב מאיליו מן התמרים ובכלל ז' המינים הוא ומברך ב\"פ העץ וברכה אחת מעין שלש ולא דמי ליוצא משאר מינים דהן יוצאין ע\"י כתישה וסחיטה אבל דבש האמור בקרא ר\"ל הזב מאיליו אשר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אבל תמרים שמיעכן ביד ועשה מהן עיסה כו' בלשון זה כתב ג\"כ בש\"ע אבל ברמב\"ם כתב בלשון זה שמיעכן ביד והוציא מהן גרעינן ועשה מהן עיסה כו' וכן עיקר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל תמרים שמיעכן ביד כו' פי' הרמב\"ם פליג אפי' ראשון שכתב תמרים שכתשן קצת ואינם מרוסקים לגמרי כו' דמשמע אם היו מרוסקים לגמרי לא היה מברך בפה\"ע והוא פירש\"י שמפרש כן אטרימא האמור בגמרא אבל הרמב\"ם כתב אפילו מיעכן ועשאן כמין עיסה אפ\"ה מברך עליהן בפה\"ע וכתב רבינו ואפשר דר\"י מודה בזה דדוקא בדבש לא היה מחלק וסבר בכל ענין שהכל הואיל ואינו עיקר הפרי אבל זה אף שעשה אותו כמו עיסה מ\"מ עיקר הפרי הוא והא ראייה שגם הרמב\"ם סבר בדבש תמרים מברך שהכל ואינו מחלק וכמו שסובר ר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אבל תמרים שמיעכן ביד כו' כתב רמ\"א ז\"ל דלפי זה ה\"ה פאווידל\"א מברכין עליהן בפה\"ע כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " לדברי הכל כו' הא דקאמר לד\"ה צ\"ע הא רש\"י פי' דוקא שכתשן קצת וכמ\"ש ב\"י וא\"ל אגמרא קאי ור\"ל לפי האמוראין דהא ליכא מאן דפליג שם בפרק כ\"מ דף לח ואפשר משום דאיתא שם והלכתא תמרי טרימא בפה\"ע מדקאמר הלכתא מכלל דפליגי להכי אמר לד\"ה עמ\"ש בדרישה בע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " אבל סופי ענבים כו' ועושה מהן חומץ רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " בשאר מיני פירות כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מברך עליו בפה\"ע כמ\"ש בסימן ר\"ה בהדיא דמי פירות חשובים לזיעה לפי שאין להם טעם פירי כמו שיש למרק טעם הפרי: "
+                ],
+                [
+                    " והר\"ם מרוטנבור\"ק כתב כו' הא דלא כתב רבינו כתב מהר\"מ אפשר משום דבכלל תפוחים הוא ג\"כ חבושים וערמונים וכתב לפני זה סתמא דמברכין בפה\"ע לכך כתב דמהר\"ם חולק וכן צ\"ל במרדכי עמ\"ש בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אגוז המטוגן כו' נראה דהכא איירי באגוז שנגמרה בשולה שפוצעים אותה וזורקים הקליפה שהיא כעץ ולוקחים המאכל בתוכה ומטגנין אותה בדבש ונקרא בל\"א נואי\"ט אבל אגוזים שלא נגמר בשולם עדיין הוא רך ולוקחין אותה למרקחת בקליפתה העליונה והתחתונה ומטגנין אותה בדבש ואז עדיין היא מרה מאוד וא\"א לאוכלה בלא דבש אין מברכין עליה אלא שהכל ובזה תבין מ\"ש ב\"י וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואני אומר שאין זה נקרא כו' פי' דמוצץ מן הקנים: "
+                ],
+                [
+                    " לא יהא דבש כו' בא לחלוק אם נתבשל ונעשה כמו מלח ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " גרופלא נעגלי\"ך: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"מ כיון שאינה עיקר הפרי כו' הרי\"ף והרמב\"ם והרשב\"א כתבו גם אפילפל רטיבתא בפה\"א וכן הלכה עיין בב\"י שהביא תשובת הרשב\"א שנותן טעם לדבר: "
+                ],
+                [
+                    " קנילא בלשון אשכנז צימרינ\"ד: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " פירש\"י ליטואריא\"ו בלע\"ז שמפטמין בשמים כתושין בדבש רש\"י וז\"ל ב\"י משמע בגמ' שהוא זנגבי\"ל מרוקח וכבר נתבאר בסי' שקודם זה שעל זנגבילא רטיבתא מברך בפה\"א וקמ\"ל דמשום דנתרקח לא נשתנית ברכתו לברך שהכל עכ\"ל ובמרדכי ריש פרק כ\"מ משמע דזנגביל\"א רטיבא היינו נמי מין הומלתא דעל שניהן כתב שהוא לוטווירא ונלע\"ד שהפרש שביניהן שהומלתא הוא בשמים כתושים וזנגביל\"א שלם: "
+                ],
+                [
+                    " כמו הומלתא כו' אע\"ג שלגבי הומלתא מבושל הבשמים עם הדבש וכאן אינו מבושל רק מעורב בשמים עם הסוקר ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " צנון מברכין עליו בפה\"א כו' ורבותא קמ\"ל שאע\"פ שסופו להקשות שאם אינו תולשו בעתו הוא מתקשה ונעשה כעץ אפ\"ה מברכין עליו בפה\"א. גמרא. ומפרש טעמא כיון דנטעי אנשי אדעתא דהכי מה שאין כן בקורא דדיקלא כמ\"ש בסמוך בסי' ר\"ד: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וריחיה חמרא וטעמיה חלא גרסינן. וכן הוא לקמן בסימן רע\"ב לענין קידוש וסימנך זיל בתר טעמא: "
+                ],
+                [
+                    " ונתקלקל פי' קצת אבל נתקלקל לגמרי אינו מברך כלל ב\"י. "
+                ],
+                [
+                    " ועל החומץ כו' כל שבני אדם נמנעים לשתותו מפני חומצו נקרא חומץ לענין ברכה אע\"ג דלענין מגע כותי כתב רבינו בי\"ד סי' קכ\"ג דאין אנו בקיאין מתי נקרא חומץ ומגע כותי אסור בו: "
+                ],
+                [
+                    " שאינן מתבשלין על האילן כו' פי' על האילן לא נגמר בישולן אבל בשעת ברכה שרוצה לאכלם כבר נגמר וראוים לאוכלם שמשימין אותם בקש או מייבשין אותם בחמה והחמה שורפתם ומכשירין לאכילה וכדפירש\"י על בושלי כמרא הביאו ב\"י בריש סי' ר\"ב ושם כתב עוד שר' ירוחם פירש נובלת הוא מין פרי ולא נגמר בישולו שהכל. וכתב עליו ב\"י דלא דק כו' ור\"ל דמפירושו משמע דבשעה שרוצה לאכול ולברך עליהן עדיין לא נגמר בישולו ומשום הכי מברכינן שהכל וז\"א וכמ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ועל הגובאי הוא מין חגב טהור ולאפוקי מר' יהודה דפליג במשנה פרק כ\"מ וז\"ל ר\"י אמר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליה ופירש\"י מין קללה שע\"י קללה הן באין רא\"ף: "
+                ],
+                [
+                    " ועל המלח ועל הזומית דעביד איניש דשדי לפומיה. גמרא: "
+                ],
+                [
+                    " ורב האי פי' זומית כו' ז\"ל ר\"י דף ל\"ב ע\"א זומית פי' בערוך מרק שכן בלשון יון קורין למרק זמי: "
+                ],
+                [
+                    " ועל כמיהין נקראין אותן שנבראים תחת הקרקע ונבראין משומן הארץ ופטריות הן מין אחר שגדלים לפעמים בעצים עכ\"ל ר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " כשהן רכים בקליפיהן כו' היינו דוקא מתוקים אבל מרים הוי איפכא כדלעיל סי' ר\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " קרא חיא שהכל תימא הא אמרינן במסכת תמיד כל מידי לא תפלוט קמי רבך בר מקרא חיי דכפתילה של אבר דמיא ע\"כ ש\"מ שאינו ראוי לאכילה חי כי אם מבושל ומה\"ט אמרינן בי\"ד סי' רי\"ז הנודר מן הירק שמתבשל בקדירה אסור בדלועין משמע דסתם ירק אינו בכלל דילועין כיון שאינו נאכל אלא מבושל וירק נאכל בין חיין בין מבושלין ע\"ש ובריש סי' ר\"ה כתב ג\"כ רבינו שקרא טוב יותר מבושל מחי ע\"ש מיהו משם מוכח דחזי ג\"כ לאכול חי רק שמבושל ראוי יותר: "
+                ],
+                [
+                    " ושכר שעורים כתב הרא\"ש אע\"ג דשעורים עיקר ומשתני לעילוייא י\"ל דאית להו עילוי אחרינא בפת א\"נ הואיל והמשקה צלול עיקרו ע\"ש המים ולא שייכא להא דרב ושמואל דכל שיש בו מחמשת מינים כו' דאין כאן אלא טעם בעלמא ועיין עוד בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו יש בהן טעם יין כו' שקיוהא בעלמא הוא: "
+                ],
+                [
+                    " ה\"ל כיין מזוג כו' כתב רבינו יונה שזהו דוקא ביינות שלהן שהן חזקים אבל ביינות שלנו לא מברכין בפה\"ג כה\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " עישבא דדברי עיין בשבולי הלקט והביאו ב\"י בס\"ס ז\"ל האוכל ממה שמוציאין אילני סרק אין מברכין עליהן אלא שהכל דלא חשיבי לברך עלייהו בפה\"ע וכ\"כ הגאונים וא\"ל הא מברכין על אגוזים קטנים בפה\"ע די\"ל דכל שדוגמתן גדילין בגינה אין מברכין על אילני סרק וכמ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " דלא כר\"ע שכתב שמברך לאחריו כו' וגם הרא\"ש כתב דקשה לדברי האומר דלאחריו מיהא מברך מה הוצרך לשנות לצמאו למעוטי מאן דחנקתיה אומצא פשיטא אנוס הוא אלא ודאי דאתי למעוטי אפילו מברכה אחרונה וטעמו דר\"ע דדוקא לכתחלה אינו מברך מפני שאינו שותה להנאה אבל לאחריו שכבר נהנה מברך: "
+                ],
+                [
+                    " הלכך אם שותה אותם כו' דין זה נלמד מדין אניגרון שכתב רבינו בסימן ר\"ב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שאני התם שהאגוז שלם כו' ב\"י כתב לעיל בסי' ר\"ב שמדבר באגוז קשה ואין דרך לטגנו שלם ממש אלא לאפוקי שאינו כתוש ושחוק ביותר וכ\"כ כאן וכתב דלפי זה צריך להיות דהכא מיירי בכתושון ביותר עכ\"ל. ונלע\"ד דהעיקר חילוק הוא שהאגוז הוא בעיניה משא\"כ בוורדים המטוגנים שאינם ניכרים בעינייהו אלא שמשום חבושין הוצרך לתרץ הכי. וגם הדיוק מעיקרא ליתא שהרי עינינו רואות שמטגנים אגיזים שלימים קשים בדבש בפורים במה שקורין נויאנ\"ט ואם כן שפיר קאמר שאני אגוז שהוא שלם ממש מה שאין כן בחבושים ובזה נסתלק השגת ב\"י מה שהשיג על בעל ת\"ה וכמ\"ש בס\"ס ע\"ש וגם קושיא ראשונה שהקשה עליו מהרמב\"ם כבר כתבתי בסי' ר\"ב דלק\"מ ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " שאינן עיקר הפרי כו' אע\"ג דהוורדים אינם נאכלין לא חיין ולא מבושלין אלא אם כן מבושלים ע\"י הדבש מ\"מ חשבינן לדבש טפל הואיל ואינו בא אלא להכשיר הוורדים לאכילה והוו להו כפירות שאינן נאכלין חיין שמברכין עליהן אחר בישולן ברכה הראויה להם ולא מברכין שהכל מכח המים הבלועים בהם שהכשירן לאכילה: "
+                ],
+                [
+                    " כדבעינן למכתב לקמן הוא בסימן רי\"ו שכתב שם שהגאון כתב שעל הוורדים מברך שנתן ריח טוב בפירות והרא\"ש חלק עליו דודאי לאו פירי הן שאין עיקרן לאכילה ואע\"פ שלפ\"ז אינו ראוי לברך עליהם בשם פרי כלל סובר רבינו דמ\"מ כיון שאוכלים אותו קצת די שנגרע ממנו העץ אבל בשם פרי מיהא שפיר קרינן ליה ודוחק. והכלבו כתב ז\"ל האוכל וורד או שתה מי וורד מברך בפה\"ע וי\"א בפה\"א דלאו פרי עץ נינהו אלא כפרי האדמה מפני שהזרע שלו עיקר הפרי והעלים הם הפרחים ע\"כ עכ\"ל ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ורי\"ף כתב כשהן חיין שהכל כלומר אבל הרי\"ף חולק על פסק זה דתומי וכרתי שכתב דשלקות במילתייהו קיימי ומברכין עלייהו בפה\"א ואפילו תומי וכרתי אבל מ\"ש רבינו בשם הרי\"ף שמברך כשהן חיין שהכל זהו תימא מהיכן ראה הטור לכתוב כן בשם הרי\"ף והגאונים דבהדיא מוכח מדברי הרי\"ף שם ריש דף ל\"א דבחיין מברך עליכן ג\"כ בפה\"א כי ז\"ל שם שלקות במילתייהו קיימי ומברכין עליהן בפה\"א ואפילו תומי וכרתי קרא חייא וסלקא וכרבא מברך עליהן שהכל וכשהן מבושלין בפה\"א כו' וכתב הר\"י שם בהדיא דהרי\"ף והגאונים ס\"ל דמברכין אתומי וכרתי בין חיין בין מבושלין בפה\"א ויהיב טעמא לדבריהם ע\"ש גם ב\"י תמה על זה ומסיק וכתב ז\"ל ולא ידעתי מהיכן טעה רבינו ללמוד מדבריו שמברכין על תומי וכרתי חיין שהכל עכ\"ל גם בתוס' שם דף ל\"ח ע\"ב בד\"ה משכחת לה בתומי וכרתי כתבו וז\"ל והרב אלפס פסק דאפילו בשלקות דאישתני לגריעותא ס\"ל דמברכין בפה\"א דשלקות במילתייהו קיימי בברכת בפה\"א ע\"ש. ואפשר דס\"ל דמ\"ש ואפילו תומי וכרתי קרא חייא כו' היא הכל בבא אחת דמברכין עליהן כשהן חיין שהכל ובמבושלין בפה\"א אבל זהו דוחק גדול והוא נגד הגמרא ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " כ\"ש אם סחטן שמברכין כו' פי' אם כתש וסחט אותן חיין עיין במרדכי פרק כ\"מ שכתב ג\"כ וז\"ל מיא דכולהו שלקי כשלקי פי' בין אם סחט המשקה מהן בין אם בשלן במים ודוקא ירקות שהמשקה היוצא ממנו עיקרן לבשל בו קאי וחשיב מאכל כמקודם דהא אמרינן פרק חבית משקה הבא מאוכל כאוכל דמי אבל מי תותים ויין תפוחים שעומדין אחר סחיטתן לשתייה מברך שהכל ואח\"כ בנ\"ר וכן פי' ר\"י בריש פסחים דמיא דסילקא משכר אבל שכר מי שעורים לא משכר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בירך על פירות האילן בפה\"א יצא כתב ב\"י דרבינו סתם דבריו כדעת הפוסקים כר' יהודה ודלא כהרמב\"ם אמנם בספרי הרמב\"ם שבידינו כתב שם כדברי רבינו דאם בירך על פירות האילן בפה\"א יצא. ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " בורא פרי האדמה יצא דעיקר אילנא ארעא היא גמרא: "
+                ],
+                [
+                    " ואם בירך על פרי האדמה פרי העץ לא יצא בגמרא פריך פשיטא ומשני לא נצרכה אלא לר\"י דס\"ל חיטין מין אילן הם דתניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון ר\"י אומר חטה היה כו' א\"כ ה\"א שיברך עליו בפה\"ע קמ\"ל כיון דאי שקלית ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק לא מברכין בפה\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " ועל הכל אם אמר שהכל יצא ואפילו על הפת כמ\"ש לעיל: "
+                ],
+                [
+                    " עד שיכסה ערוותו פסק ב\"י דצריך ג\"כ לחגור חגורה ולכסות הראש וכ\"כ בש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " אבל באשה יושבת ופניה טוחות בקרקע לפום ריהטא משמע שהכל ענין אחד הוא דכשהאשה יושבת אז ממילא פניה טוחות בקרקע. אמנם בגמרא ס\"פ מי שמתו משמע בהדיא דשני עניינים הם. והיינו דכשיושבת אז בישיבתה פניה שלמטה מכוסה בקרקע אבל מ\"מ מגולות עגבותיה לאפוקי כשפניה טוחות בקרקע גם מהעגבות אינו נראה דבר דאנן לא קי\"ל כרב הונא דאמר עגבות אין בהם משום ערוה. ונראה דגם טוחות בקרקע אינה צריכה אלא להיות קבוע ותקוע בקרקע באופן שיכסו הקמטים שבין עגבותיה גם מאחוריה אף שאינם מכוסין בצדדים דצדדי העגבות בכלל יריכים הן ולא בכלל עגבות וע\"ש בגמרא ב\"י והביאו גם בכ\"מ ביאורו ע\"ד שכתבתי ע\"ש ופניה טוחות בקרקע פי' רש\"י טוחות דבוקות ומכוסות בקרקע אבל לא האיש מפני שהביצים והגיד בולטים ונראים: "
+                ],
+                [
+                    " בירך ואח\"כ הביאו לפניו כו' משום דאפשר דלא יביאו לפניו משא\"כ באמת המים דבסמוך דודאי יבא לפניו. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואח\"כ הביאו לו יותר מאותו המין כו' לאו דוקא מאותו המין אלא שיהיה ממין ברכת הראשון ב\"י. וב\"י כתב בשם רשב\"א והביאו רמ\"א בהגהותיו ס\"ס רי\"א דאם אכל תפוחים והביאו לפניו אגוזים אם אין התפוחים חביבים עליו יותר אינם פוטרים את האגוזים אא\"כ מתכוין עליהן מתחלה ע\"ש. ועיין בב\"י ובד\"מ דכתבו דהיינו דוקא כשהיה דעתו מתחלה אכל מה שיביאו לפניו או שסומך על שלחן אחרים וכתב נמי דדין שחיטה הנזכר בי\"ד סי' י\"ט שייך לכאן ולפ\"ז לק\"מ מי\"ד ע\"ש. ועיין בי\"ד סי' י\"ט דכתב רבינו לענין שחיטה דאם בירך על השחיטה על בהמות המונחין לפניו והביאו לו אחרים צריך לברך שנית ושם תירצתי ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו ונפל כו' כלשון הזה כתוב ג\"כ אות באות בש\"ע בסי' זה וכתב ב\"י שהוא כדברי הירושלמי שלמדו ממנו כן הרמב\"ם ור' יונה והרא\"ש והטור ושבולי לקט בשם ר\"ן גאון ושהגהות מיימוני בשם ר\"ת חולק ע\"ז וכן הראב\"ד וס\"ל כשהיה לפניו מאותו מין אף שהוא תפס בידו פרי אחד ובירך עליה הברכה חלה על כולן ואף אם נפלה אותו שבירך עליה מידו לוקח אחרת מאשר מונח לפניו ואוכלם בלא ברכה ע\"ש ומהתימא על מהרמ\"א ורמ\"י שכתבו אדברי הש\"ע שפסק כהרמב\"ם והרא\"ש ור\"י והגאון לחומרא והם הגיהו עליו ז\"ל רק שלא היה דעתו עליו לאוכלו וזהו כדעת ר\"ת והראב\"ד. אבל לדעת כל הגאונים הנ\"ל אפילו היה דעתו מתחלה לאכול גם האחרים צריך לחזור ולברך. וכ\"כ הרא\"ש בהדיא והביאו ב\"י וכן רמזו רבינו במ\"ש אע\"פ שהיו מאותו מין לפניו ור\"ל ודעתו היה מתחלה לאכלו. ומאחר שלשון זה כתב ג\"כ בעל הש\"ע איך הגיה עליו רמ\"א דעת מי שכנגדו ולא כתבו בשם י\"א כדרכו. וע\"ק דב\"י מסיק וכתב בס\"ס זה וז\"ל מצאתי בתשובה אשכנזית אם בירך אדם על היין וכשהוא טועם הוא מים אם צריך לחזור ולברך ודעתו היה להוציא אחרים ג\"כ בברכתו והשיב שא\"צ לחזור ולברך בפה\"ג מאחר שהיה דעתו לשתות יין וגם לשאר האחרים שדעתו להוציא יש להן יין לפניהם או הם טועמים יין אח\"כ עכ\"ל וכתב בד\"מ ע\"ז שזאת התשובה אתיא כדעת ר\"ת והראב\"ד ז\"ל הנ\"ל אבל לדעת הרמב\"ם והרא\"ש ור\"י צריך לחזור ולברך עכ\"ל. ולעד\"נ דאינו מוכרח כלל דשאני הכא שהיה יין לפני המסובים הנפטרים בברכת המברך נמצא כשבירך תחלה המברך אכוסו וקסבר שהיה יין פטר באותו ברכה כל הכוסות שהיו לפני המסובים דבזה הכל מודים והראייה שכזה הוכיח הראב\"ד את דינו הנ\"ל וכתב דמ\"ש מאם כוס ביד כל אחד מהמסובים וב\"י הביאו ע\"ש אלא שלהרא\"ש וסייעתו הנ\"ל צריכין אנו לחלק בין האי דינא לנדון דידן אבל בזה שהמסובין כל א' כוסו לפניו בשעת הברכה אף שכוס המברך היה מים מ\"מ חל הברכה מיד אשאר כוסות כיון שכיוונו שיחול הברכה עליהן וזהו דומה למ\"ש הרא\"ש שאם לא אחז שום כוס או פת בידו ובירך סתם שיכול ליקח איזו שירצה ה\"נ דכוותיה אלא ממ\"ש באותו תשובה לבסוף או הם טועמים יין אח\"כ מזה משמע שאף שאין יין לפניהם הם פטורין וזה אינו כ\"א לדעת ר\"ת הנ\"ל מיהו י\"ל שהתשובה כתבו למר כדאית ליה ולכך נקט שני עניינים דאם יין לפניהם הם פטורים אליבא דכ\"ע ובאם אין יין לפניהם אלא יטעמו אח\"כ אינם פטורים כ\"א לדעת ר\"ת והראב\"ד ודו\"ק ועיין בסי' ר\"ט בד\"מ ששם כתב התשובה הנ\"ל שנית ושם חילק כאשר כתבתי ע\"ש ובש\"ע בהגהותיו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וכל מה שהם חסירים וחסרונם ר\"ל לחם ומים שהם הכרחיים לצורך קיום חיותן וגם על שאר דברים שאינם הכרחיים לצורך חיותן כ\"א להתענג בהם כמו פירות ולפ\"ז יהיה חסרונם דבוק עם תחלת הברכה ולגירסת תלמודא דידן שאינה מזכיר חתימה קאי בא\"י דרישא אבנ\"ר וחסרונן וחתימה קאי לעל כל מה שבראת וכך הם דברי ר' יונה: "
+                ],
+                [
+                    " ועל כל שאר כו' ז\"ל מ\"ו נוסח הברכה באשר\"י וכתב על ולא ועל בוי\"ו אלא אדלעיל קאי וה\"ק ועל כל הנ\"ל ה\"פ על כל שאר כו' ול\"נ דא\"צ לזה דמש\"ה כתב רבינו על כל שאר כו' כדי לבאר לנו דמלת וחסרונם אינו דבוק עם על כל מה שברא כו' וכאילו אמר בא\"י על אשר ברא נפשות רבות וחסרונם ועוד יברך על כל מה שברא להחיות כו' והי\"א שכתב רבינו לא שינה כלומר בלשונו מלשון קמא כ\"א במה שחיסר וי\"ו זה דועל משום דאליביה אינו שבח אחד לפי שלהיש אומרים מלת וחסרונם דבוק עם על כל מה שברא כו' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שבראת כלומר בא\"י בורא נפשות רבות ומה שחסר לנפשות הוא מוטל על הדברים שבראת כו' ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וכך היה נוהג א\"א הרא\"ש ז\"ל ותלמידי דר' יונה כתבו ונראה למורי הרב ז\"ל לחתום בלא שם ויאמר ברוך חי העולמים וכ\"פ ב\"י לעיל בסימן קכ\"א במודים דרבנן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שנשתבח בהן א\"י בפ' עקב מונה אותן ארץ חטה ושעורה גפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש דקמשבח הארץ בה' מיני פירות ובב' מיני דגן דהיינו חטה ושעורה אלא שהם נחלקים ג\"כ לה' וכמ\"ש רבינו בסמוך שכוסמין. הן מין חטים ושיבולת שועל ושיפון הן מיני שעורים. וכתיב בהן ואכלת ושבעת. וברכת מכאן לברכה אחרונה דאורייתא אלא שרבנן ס\"ל בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ\"ד) מדכתיב בין הני ז' מינין ובין מ\"ש ואכלת ושבעת וברכת ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם שקאי האי וברכת אלחם דוקא שעליו מברכין ג' ברכות ועל ה' מיני פירות מעין שלש ע\"ש וכן הלכה ולא כר\"ג דפליג עלייהו התם וס\"ל דברכה אכולהו קאי: "
+                ],
+                [
+                    " הילכך אפי' לא עשה מהן פת כו' הילכך תבשיל שהוא מחמשת מינים כו' רבינו היה יכול לכלול כל זה בהילכך אחד אלא צ\"ל דהילכך שני בא לפרש פרט שני וה\"ק מדאמר שמואל כל שיש בו דר\"ל אפילו הוא נופל וניער ונתערב בתבשיל אחר הילכך יתחלק הדין לדינים: "
+                ],
+                [
+                    " ומברך לפניהם בפה\"א ודוקא חטים שראויין לאכול כך אבל שעורים אפילו קלויים באש אינם נאכלין כי אם על ידי הדחק ואין מברכין לפניהן רק שהכל כן פסק רמ\"א והוא דעת הכלבו וב\"י כתב שאין כן דעת רבינו. וכתב עוד ב\"י בשם הרד\"א ז\"ל שהכוסס את השעורים אינו מברך עליהם כלום מפני שהוא מאכל בהמה עכ\"ל. וכתב ב\"י על זה ואין זה טעם כלל כו' ונראה דגם מ\"ש הכלבו משום שהוא מאכל קשה ר\"ל שאינה ראוי לאכילת אדם אלא לאכילת בהמה לכסס שעורים חיים ומזיק לבני אדם האוכלן ושניהן לד\"א נתכוונו וא\"כ אין כאן השגה מב\"י וק\"ל. ובד\"מ הביא רא ה לדבריו מדקאמר בגמרא הכוסס חטים וכתב די\"ל דגם רבינו לא נתכוין אלא אראוי לאכילה בלא דחק: "
+                ],
+                [
+                    " והתוס' מסתפקין בה אם היא כו' מבואר היטב בתוס' ע\"ש דף ל\"ז ע\"א. ומסיק התוס' שם שגם בירושלמי כתב שהאמוראין נסתפקו בזה ע\"ש: ועמ\"ש בס\"ס רי\"א על מ\"ש רבינו שם ז\"ל אבל לסברת א\"א הרא\"ש ז\"ל אפשר דאיירי בכוסס חטה עכ\"ל הא דכתב אפשר משום האי ספק הוא ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " האוכל אורז רש\"י פי' בפרק כ\"מ אורז מי\"ל דוחן פני\"ץ והתוס' כתבו שי\"מ אורז רי\"ז ודוחן מי\"ל וכתב בית יוסף וסוגיין דעלמא כהאי פירושא וז\"ל מהרי\"ל דוחן הוא ריי\"ז ואורז הוא היר\"ז ולא כמו שאמרו שאורז לישנא מוכיח עליו שהוא ריי\"ז וכן בערוך מצאתי הירז\"א ונ\"מ לענין ברכה עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " נ\"ל שדין דוחן כדין אורז ב\"י פסק דאפילו אפת של דוחן מברך שהכל וכן אשאר מיני קטניות דאע\"�� דמיזן זייני לא זייני כ\"כ כאורז ולאחריו בורא נפשות: "
+                ],
+                [
+                    " משאר מיני קטניות ליתא בכלל מזון ומברך עליו שהכל כתב ב\"י תמהני אמאי לא יברך בפה\"א ואפשר דנתבשלו הקטניות עד שנתמעכו מיירי דכיון דאין זה דרך אכילתן אין מברכין עליהם בפה\"א: "
+                ],
+                [
+                    " כמו מין הנקרא פניג\"ו כו' והרא\"ש אע\"פ שלא הוציא מכלל קטניות אלא אורז ודוחן אפשר דמודה בפניג\"ו וכיוצא בהן כיון דמיזן זיין ואפשר דכיון דלא הוזכר בברייתא דמברך עליו תחלה וסוף אלא אורז ודוחן בלבד משמע ליה דשאר מינים לא דאע\"ג דזייני לא חשיב זיונא דידהו כזיונא דאורז ודוחן ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " מברכין עליהן במ\"מ והעושה תבשיל משאר מיני קטניות אם נשארו שלימים וטובים מבושלים כמו חיין מברך בפה\"א ואם נתמעכו לגמרי או שאינן טובים כמו חיין שהכל כ\"כ ב\"י ורמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " על המחיה ועל הכלכלה כתב הסמ\"ג בשם הרמב\"ם וה\"ג שיש לחתום בא\"י על הארץ ועל המחיה ולא על המחיה ועל הכלכלה: "
+                ],
+                [
+                    " אלא ע\"ש שלשה שהם דאורייתא כן כתב הר\"ר יונה: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב ר\"י שאין לומר ועל תנובת השדה כו' אבל בגמרא משמע להדיא שיכול לאמרו ואף לגירסא שאינו גורס על פרי העץ תנובת השדה רק על ה' מינים כמ\"ש כאן מ\"מ לא נזכר שום חילוק בין פירות לבין ה' מינים כמ\"ש רק לענין פתיחה וחתימה וכו' וכן בכל הפוסקים לא נמצא חילוק זה ואדרבה המיימוני כתב בהדיא שיש לאומרו וכן בברכת מהר\"ם מ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש היה אומרו כתב ב\"י נראה שטעמו מפני שהיה מפרש שמה שאנו אומרים ונאכל מפריה ונשבע מטובה אין התכלית בשביל האכילה אלא מה שאומר אח\"כ ונברכך עליה בקדושה ובטהרה הוא התכלית אלא דמשום דברכה אתיא מפני האכילה הוא אומר ונאכל מפריה ונשבע מטובה: "
+                ],
+                [
+                    " וגם לא היה אומר ונודה לך כו' כלומר ג\"כ חלק עליו במ\"ש שי\"ל ונודה לך כו' והוא לא היה אומרו וטעמו של הרא\"ש בזה נראה שהוא מפני שמאחר שאומר סמוך לחתימה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה הוי שפיר מעין החתימה סמוך לחתימה. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ובחוצה לארץ חותמין בפירות כו' כתב הרשב\"א דוקא בפירות חוצה לארץ יש חילוק שלא יאמר פירותיה כדאמרינן בגמרא אינהו אכלין ואנן מברכינן אבל בפירות המובאין מא\"י לח\"ל דאנן אוכלין מברכין על פירותיה כן משמע מב\"י שרבינו ס\"ל כר\"י והרשב\"א חולק ולעד\"נ דכ\"ע מודה בזה והא דכתב ר\"י בסוף פרק כ\"מ ז\"ל וכשמביאין פירות מא\"י לח\"ל על הספק א\"צ לשנות המטבע של ח\"ל נ\"ל דה\"פ כשמביאים ואין אני יודע אם זה שאני רוצה לאכול הוא מאותו פרי שהביאו מא\"י או היא גדלה בח\"ל אין לשנות המטבע מספק וב\"י הבין ספק דאמר ר' יונה ז\"ל שמסתפקין בדין איך מברך על פורות המובאין מא\"י לח\"ל ואין אני רואה את דבריו בזה: "
+                ],
+                [
+                    " ועל היין חותמין על הארץ ועל פרי הגפן ובמרדכי כתב שאין לשנות וכן בסמ\"ג כתב בשם ר\"י שגם ביין חותמין על הארץ ועל הפירות וכ\"כ בתוספות לכאורה משמע דא\"צ לשנות החתימה ביין ע\"כ וכן בהג\"ה סמ\"ק וכ\"כ רוב הגאונים לבד הרא\"ש והתוס' ז\"ל וכן בברכת מהר\"מ ז\"ל. מ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " על הארץ ועל פרי הגפן דומיא דחתימת מיני דגן ופי' שמזכיר ארץ: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך להזכיר בה מעין המאורע ז\"ל התוס' ומיהו לא נהגו העולם כן ויכול להיות שמזכירין מעין המאורע היינו דוקא בימיהם שהיו רגילים לקבוע איין ואמיני פירות אבל האידנא לא קבעו וכ\"כ סמ\"ג וכ\"כ מ\"ו דלא נהגינן לאומרו אבל הרא\"ש והרמב\"ם ור' יונה כתבו סתם כדברי הירושלמי וגם הרוקח ומהר\"ם כתבו שהם נהגו להזכיר: "
+                ],
+                [
+                    " ובר\"ה אומרים וזכרנו לטובה כו' וכתב בהגהות מיימוני דבחנוכה ופורים א\"צ להזכיר: "
+                ],
+                [
+                    " כתב בה\"ג שאם אכל פירות מז' מינין כו' וכתב רבינו בסי' רי\"א שברכת היין כיון שמפרש בה הגפן היא חשובה וכשכולל אותה עם ברכת הפירות צריך להזכירו תחלה על הגפן ועל פרי הגפן ואח\"כ על העץ כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " דה\"ה אם אכל מיני לפתן כו' ר\"ל בשר ודגים וכיוצא בהן מדברים שמלפתים בהם את הפת והטעם שלא הודה לו הרא\"ש לדבריו נראה שהוא משום דמיני לפתן אע\"ג דמיזן זייני לא סעדי אבל מיני דגן מיסעד סעדי הלכך לא שייכי אהדדי. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " לא בברכה ראשונה כו' חדא באחרת תליא כו' הואיל וסבר הרא\"ש דלכתחילה אין מברכין על הענבים בפה\"ג א\"כ גם בברכה אחרונה אינו יוצא ולא דמי לתפוחים וענבים שהואיל ושוין בברכה ראשונה לברך על שניהן בפה\"ע א\"כ ג\"כ נכללים בפרי העץ בברכה אחרונה משא\"כ בענבים שמברכין בפה\"ע ועל היין בפה\"ג וכתב ב\"י ומ\"מ הסכים לזה כו' פי' בדיעבד וה\"ה בברכה אחרונה פי' אם בירך על הענבים על הגפן וה\"ה אם בירך איין בפ\"ה תחלה או לבסוף על הגפן וכיון לפטור ג\"כ ענבים דפטורים הענבים ע\"ש:"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " היה בידו כוס של מים כו' זהו כפירש\"י ע\"פ גירסתו ואח\"כ כתב רבינו וכן אם טעה ואמר על היין כו' זהו כפי' הרא\"ש ע\"ש גירסתו ע\"ש וב\"י הביאו וקמ\"ל בהאי וכן אם טעה כו' דאע\"ג דאמר על המים תחילה בפה\"ג בפי' אפ\"ה כיון שחזר וסיים כדת יצא. וגם בנקט בידו כוס של יין קמ\"ל דאע\"ג דאמר בפי' תחלה שהנ\"ב מ\"מ יצא משא\"כ לפי' רש\"י שלא אמר בפי' אלא חשב לומר שהכל מיהו אין זה חידוש כ\"כ אלא משום סיפא דנקט בידו כוס של מים נקט וק\"ל. אלא שצ\"ע למה כתב רבינו לשון וכן אם טעה כו' דהל\"ל ואפילו אם טעה כו' דהא זה דאמר בפי' היא רבותא טפי. וע\"ק מאחר שר\"י בעל התוס' מחמיר ופסק דאם אמר בפירוש הטעות אינו יוצא אע\"ג דחזר בו מיד א\"כ למה סתם רבינו דבריו ולא הזכיר דברי ר\"י כלל שלא כמנהגו בכל מקום לכן היה נלע\"ד דרבינו ס\"ל כר\"י בעל תוס' לחומרא ומיהו גם ר\"י מודה דאם לקח כוס של מים בידו וידע שהוא של מים והיה דעתו לברך שהכל רק שטעה בדיבורו ואמר בפה\"ג וחזר בו תוך כדי דיבור שיצא וכמ\"ש התוס' ריש דף י\"ב והמרדכי בהדיא בשמו והביאו ב\"י בכאן וזהו ג\"כ כוונת רבינו במ\"ש וכן אם טעה ואמר על היין שהכל נ\"ב בפה\"ג יצא כו' ר\"ל שידע שהוא יין ודעתו היה לברך בפה\"ג רק שטעה ואמר שהכל נ\"ב אבל אם לא ידע שהוא יין ופתח אדעתא לומר שהכל וגם אמר שהכל נראה דרבינו ס\"ל כר\"י דלא יצא ועיין בש\"ע סעיף ב' שכתב כלשון רבינו וע\"כ צ\"ל דר\"ל כמ\"ש דאל\"כ קשה דידיה אדידיה שהרי לקמן בסימן תפ\"ז סעיף א' כתב ז\"ל אם טעה בי\"ט וסיים מקדש השבת וחזר בו תוך כ\"ד יצא מאחר שהוא יודע שהוא י\"ט עכ\"ל והוא ממש כל' התוס' בשם ר\"י הנ\"ל שכ\"כ ג\"כ שם אחתימת י\"ט ושבת וש\"מ דפסק דגם ידע מתחלה הא לא ידע לא. וא\"כ ע\"כ צ\"ל לפרש דברי הש\"ע בכאן ג\"כ וע\"ד שכתבתי וכן הוא נמי דעת רבינו ולא כמו שהבינו הב\"י דנקט דברי שני הפירושים ועיין באשר\"י שהקשה אפירש\"י מהא דמדמי הגמרא האי דינא להא דתניא פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים דלא משמע דכיון לאומרו אלא שאמרו. והסכים מכח האי קושיא לגירסת הרי\"ף והנה נראה דמכח הא דייק רבינו דכמו דבפתח ביוצר אור ודאי לא טעה וסבר שהוא יום שהרי ראה לילה לפניו. וכן איפכא כשפתח במעריב ערבים אלא שטעה בדבריו ואף שהרי\"ף גרס ז\"ל נקט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא דמשמע דטעה בין שיכרא לחמרא מ\"מ הא מסיק הרא\"ש וכתב ע\"ז ז\"ל וזו פירושה פתח ובירך בדשיכרא שאמר שנ\"ב ונזכר שהוא יין ואמר בכה\"ג כו' שנ\"ל שבא לדקדק בפירושו שלא נטעה דטעה בין שיכרא לחמרא אלא שטעה בברכה וכמ\"ש ודו\"ק. וב\"י כתב דהרמב\"ם פ\"ח דברכות פי' כרש\"י וז\"ל לקח הכוס של שיכרא בידו והתחיל הברכה ע\"מ שהכל וטעה ואמר בפה\"ג אין מחזירין אותו כו' עד מפני שבשעה שהזכיר את השם והמלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראויה לאותו המין הואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות אע\"פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו ע\"כ. וע\"ש בפ\"ח דברכות שהראב\"ד השיג עליו וכתב ז\"ל שכל מה שכתב באילו הענינים נ\"ל שאין הולכין אלא אחר הפירוש שהוציא בפיו עכ\"ל. ור\"ל לא כדעת הרמב\"ם דס\"ל דאם בירך על מים בפה\"ג יצא כיון שתחלת הברכה היה דעתו על ברכת מים ומהתימה על ב\"י שכתב כאן שדעת הרמב\"ם הוא כפירש\"י ורש\"י לא פי' כן אלא איפכא שעלה על דעתו לברך איין ולבסוף נזכר שהוא מים וסיים במים ולא שנלך אחר המחשבה וכדעת הרמב\"ם ודוחק לומר שמ\"ש שהרמב\"ם פי' כרש\"י הוא משום דגם הוא פי' על העניין המחשבה ולאפוקי מגירסת הרא\"ש שפי' שהוציא מפיו תרווייהו ועיין בכסף משנה בהלכות ק\"ש ששם האריך מאוד בביאורו להרמב\"ם ושם הביא תשובת חכמי לוני\"ל ומה שיש לתמוה עליו ע\"ש וגם הביא שם השגות הראב\"ד הנ\"ל וסיים שהכל יצא דהכל הולך אחר הסיום ואע\"ג דלקמן סי' תפ\"ט בדין ספירה פסק דבעינן פתיחה וחתימה כתב המרדכי בשם ראבי\"ה ספירה שהוא דאורייתא אזלינן בה לחומרא משא\"כ גבי ברכת הנהנין שהיא דרבנן. רא\"פ בהגהותיו סי' תפ\"ט ע\"ש. וע\"ש בב\"י סי' תפ\"ט שכתב ז\"ל ולפמ\"ש בשם הר\"ן שרוב המפרשים ס\"ל דספירה בזמן הזה אינו אלא מדרבנן בעלמא הויא ספיקא במידי דרבנן ולקולא ואינו חוזר ומברך עכ\"ל ודברי הר\"ן הביא שם ב\"י בריש סי' תפ\"ט ומסיק דהרמב\"ם ס\"ל דספירה דאורייתא בכל זמן ורבינו שסתם שם ולא כתב דלדעת מ\"ד דספירה דרבנן א\"צ לחזור נלע\"ד דה\"ט דס\"ל כיון דלספירה יש צד דאורייתא היינו בזמן שעומד ב\"ה יש להחמיר בו ואינו דומה לברכה ראשונה דפירות דאין בו צד דאורייתא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דמסמיך ליה אקרא וז\"ל ב\"י לשון רבינו אינו מכוון דכיון שסובר שהיא דאורייתא היה לו לומר ומייתי ליה מקרא ולא מסמיך שמשמע סמך בעלמא ולעד\"נ ליישב דכיון דקי\"ל כרבנן ר\"פ כ\"מ דף מ\"ו דואכלת ושבעת וברכת קאי דוקא אלחם דכתיב לפניו ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם ועליו מברכין ג' ברכות ולא קאי אז' מינין א\"כ ע\"כ צ\"ל אף על גב דקי\"ל דברכה אחרונה דז' מינין דאורייתא היא לאו מהאי קרא נפקא לן דא\"כ לברוך עליהן נמי כל ג' ברכות אלא שום דרשא אחריתא או הלכה למשה מסיני וקרא דואכלת ושבעת וברכת נקטו לאסמכתא בעלמא וב\"י עצמו בס\"ס זה הביא דברי הסמ\"ג שתמה על ה\"ג שמפיק ברכה אחרונה לז' מינים מהאי קרא דא\"כ ליצטרך עליה ג' ברכות ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מיהו מטעמת שטועמת התבשיל כו' בפרק היה קורא תניא מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום ר' אמי ור' אסי טעמו עד שיעור רביעית עכ\"ל וז\"ל הרא\"ש ואין בכך כלום פר\"ח ז\"ל כגון שחוזר ופולט הלכך לא חשיב הטעם הנאה וגם א\"צ ברכה ומיהו דוקא עד רביעית אבל טפי מרביעית חשוב הנאה לענין תענית ומיהו נראה דברכה א\"צ כיון שאינו נהנה בתוך מעיו עכ\"ל. והביאו רא\"ף בהגהותיו וגם ב\"י ומסיק ב\"י וכתב ע\"ז וז\"ל ודברי רבינו סתומים שכתב תחלה דמטעמת א\"צ לברך עד רביעית ומשמע דברביעית מיהו צריך לברך וע\"ז כתב שני פירושים או דמיירי אפי' בבולע או דוקא בפולט וא\"כ אפילו ר\"ח דמוקי לה בפולט דוקא עד רביעית הוא דא\"צ לברך אבל ברביעית אע\"פ שהוא פולט צריך לברך וזה היפך ממ\"ש הרא\"ש ודבר תמוה הוא לומר שרבינו כתב סתם היפך דברי אביו ועוד שהוא בעצמו כתב בסמוך ומיהו כשהוא פולט א\"צ אפילו על הרבה. ולכן נ\"ל לפרש דתחלת דברי רבינו הם כפי משמעות הפשט דבטועם ובולע מיירי דכיון שאינו שותה כדי ליהנות אלא לטעום התבשיל כל בציר מרביעית לא חשיבא הנאה וזהו שכתב ומיהו מטעמת שטועמת התבשיל א\"צ לברך עליו עד רביעית ולכאורה משמע אפילו אם הוא טועם ובולע וכ\"כ הרמב\"ם סתם מטעמת א\"צ ברכה עד רביעית ומשמע דאפילו בולע נמי אין צריך לברך עד רביעית אבל ר\"ח מפרש דוקא בטועם ופולט אבל אם בולע אפילו בכ\"ש צריך לברך ולפי' זה אינו ענין שיעור רביעית אלא לענין תענית אבל לענין ברכה דלפניו אין חילוק בין פחות מרביעית ליותר מרביעית שאם הוא בולע אפילו בכ\"ש צריך לברך ואם אינו בולע כלל אע\"פ שטועם שיעור גדול א\"צ לברך ואע\"ג דמר' אמי ור' אסי משמע שאסור לטעום רביעית מי ששרוי בתענית אע\"פ שפולטו ברכה שאני שאינו מברך אלא על הנאת מעיו וכיון שלא בלע כלל אינו מברך כנ\"ל לפרש דברי רבינו אע\"פ שאין לשונו מכוון כראוי עכ\"ל. ולפי פירושו צ\"ל דשיעור דברי רבינו הכי הוא דמ\"ש רבינו לכאורה משמע כו' הוא נתינת טעם על מה שאמר עד רביעית אף על פי דבגמרא לא נזכר כלל שיעור רביעית אצל מטעמת והוי כאילו כתב עד רביעית לפי שלכאורה משמע כו' כלומר וא\"כ ע\"כ צ\"ל דפירושו עד רביעית. והשתא יתיישב ג\"כ הלשון אבל ר\"ח פי' דוקא כו' ומיהו בשפולט א\"צ לברך אפילו על הרבה כלומר שר\"ח פליג וס\"ל דשיעור רביעית לא קאי אמטעמת וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו מטעמת שטועמת כו' פרק היה קורא שם קאי לענין ברכה ולענין תענית ואצל תענית נזכר רביעית ולא אצל ברכה ומש\"ה סיים בפי' ר\"ח ומיהו בפולט א\"צ לברך אפילו על הרבה: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ הרמב\"ם ר\"ל סתם כו' פי' וגבי תענית אינו כתב סתם אלא כתב בהדיא טועם ופולט כו': "
+                ],
+                [
+                    " אפילו על הרבה ולענין תענית אינו כן בסימן תקפ\"ז והא דקאמר בגמרא רביעית לענין תענית קאמר והיינו טעמא דבתענית בהנאה תליא מילתא דכך קיבל עליו והאיכא אבל ברכה בעינן הנאה בתוך מעיו רא\"ף: "
+                ],
+                [
+                    " ושיעורה בז' המינין כזית דכתיב גבי' ואכלת ושבעת וברכת: "
+                ],
+                [
+                    " או של רימון שמברכין כו' ואם הוא פרי שיש בו גרעין ולקחו הגרעין ממנו לא מיקרי תו בריה: "
+                ],
+                [
+                    " והתוס' מסתפקים בזה עיין בתוס' שכתבו שהירושלמי הזה חולק על תלמוד שלנו וא\"כ אין הלכה כהירושלמי והר\"ר יוסף מפרש שאינו חולק דהכא מיירי שהסירו הגרעינין כו' ולא נזכר כלל בדבריהם שום ספק שיש להסתפק בזה. ואפשר לומר מאחר שהתוס' לא הכריעו מש\"ה כתב רבינו דהתוס' מסתפקים בזה: "
+                ],
+                [
+                    " וכן מסתפקים על בנ\"ר כו' הרא\"ש נסתפק בזה וז\"ל הרא\"ש (דף פ' ע\"ג) יש להסתפק בדבר דדילמא דוקא ברכת מעין ג' דכתיב ואכלת ושבעת וברכת הוא דבעיא שיעור למר בכדי אכילה ולמר בכדי שביעה אבל בנ\"ר לא בעיא שיעורא או דילמא לא נתקנה בנ\"ר שהיא דרבנן אלא דומיא דברכה אחת מעין ג' שהיא דאורייתא עכ\"ל. אבל ב\"י כתב דיש לברך עליו ולרמב\"ם פשיטא ליה דבעינן שיעור כמ\"ש רבינו בשמו בס\"ס זה אלא שקשה לי על רבינו למה לא כתב מיד שהרמב\"ם ס\"ל דאין מברכין ושהר\"י ס\"ל דמברכין כדרכו של רבינו לכתוב חלוקי דעות הפוסקים בפרט דברי הרמב\"ם שהביא באחרונה בסוף הסי' וה\"ל להביאו מיד ולהודיענו דמה שנסתפקו התוס' בבריה פחות מכזית פשוט הוא להרמב\"ם דכתב בתרווייהו דאין מברכין וגם קשה דכתב ועוד מסתפקים והתוס' בפרק כ\"מ כתבו שני דיעות פשוטות דהיינו דעת הר\"י הנ\"ל בפשיטות מברכין והם כתבו דל\"נ אלא אין מברכין ולא הזכיר שום ספק בזה ורבינו לא הזכיר שום אחד מאותן דיעות. וע\"ק דכיון שכתב רבינו דמסתפקין על פחות מכשיעור אם מברכין עליו בנ\"ר ה\"ל לכתוב לכך טוב שלא יאכל פחות מכשיעור כדי להסתלק מן הספק כמ\"ש רבינו בדין בריה ובדין ברכה אחרונה של יין וכן קשה על הרא\"ש גופא שהזכיר הספק ולא הזכיר שום א' מדעות התוס' הנ\"ל וגם לא לימד את העם דעת שימנעו מלאכול פחות מכזית. ועוד יש להקשות על הרא\"ש והנה אציע לפניך תחלה דברי הגמרא ותו' ורא\"ש בקיצור ז\"ל הגמרא פרק כיצד מברכין (ברכות דף לח) סוף ע\"ב א\"ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירד עליו תחלה וסוף כו' א\"ל ר' ירמיה לרבי זירא ר\"י היכי מברך על זית מליח כיון דשקילא לגרעיניה בציר ליה שיעורא א\"ל מי סברת כזית גדול בעינן כזית בינוני בעינן והא איכא עכ\"ל וכתבו התוס' בציר ליה שיעורא כו' והר\"י היה אומר בבנ\"ר כיון דלאו ברכה חשובה היא אפילו בבציר משיעור מברכין בנ\"ר ול\"נ דכיון דבנ\"ר תקנוה כנגד על הגפן כי היכי דעל הגפן בעי שיעורא בנ\"ר נמי בעי שיעורא עכ\"ל. וז\"ל אשר\"י דף פ' סוף ע\"ג ויש להסתפק על ברכת בנ\"ר אם צריכה שיעור אם לאו דדילמא דוקא ברכה מעין ג' דכתיב ואכלת ושבעת וברכת היא דבעיא שיעורא למר בכדי אכילה ולמר בכדי שביעה אבל בנ\"ר לא בעי שיעורא והא דפריך הכא היכי בירך ר\"י על כזית מליח משום דבציר ליה שיעורא אליבא דרבי חייא בר אבא פריך דאמר במילתיה קאי וצריך לברך עליו ברכה אחת מעין ג' או דילמא לא נתקנה בנ\"ר שהיא דרבנן אלא דומיא דברכה אחת מעין ג' שהיא דאורייתא ומדר' צדוק בפרק הישן שנטל פחות מכביצה ולא בירך אחריו אלא לפניו אין ראיה דדילמא ברכת המזון לא בירך הא בנ\"ר בירך ומתוך דברי ר\"י משמע שאם אכל מז' המינין פחות מכשיעור שיברך אחריו ב\"נ ול\"נ לי דמסתבר דעל מין שראוי לברך עליו מעין ג' בשביל חיסרון השיעור לא שייך בה ברכה אחרת וכן משמע ההיא דרבי צדוק שלא בירך אחריו כלל דאילו בירך ברכה אחרת היה הספר מפרש איזה ברכה בירך וכן מצאתי בשם הר\"ר יונה ז\"ל עכ\"ל ויש לדקדק בדברי הרא\"ש שדבריו נראין כסותרין זא\"ז דמתחלה כתב י\"ל דר\"צ ברכת המזון לא בירך הא בנ\"ר בירך ואח\"כ מסיק דההיא דר\"צ משמע שלא בירך אחריו כלל. ועוד קשה דמאחר דבברכת בנ\"ר מסתפק אם מברכין אפחות מכשיעור ובאוכל משבעת המ��נים פחות מכשיעור כתב בפשיטות שאין לברך עליו כלל בנ\"ר וא\"כ מאי הקשה הרא\"ש מתחלה אהא דפריך הגמרא היאך בירך ר\"י אכזית מליח הא בציר ליה שיעורא. וגם ממעשה דר\"צ דלא בירך דילמא דוקא בז' מינין ופת שמברכין אחריהן ברכה חשובה ג' ברכות או מעין ג' הוא דאין מברכין אחריהן בפחות משיעורן בנ\"ר וכמ\"ש הרא\"ש והתוס' בפשיטות אבל בשאר פירות מברכין אחריהן בפחות משיעורן. וע\"ק שאין טעם לדברי הרא\"ש שמאחר שנסתפק ויש צד לברך בנ\"ר אפחות משיעורן בשאר דברים למה פשוט לו דבשאכל פחות מכשיעור משבעת מינין דאין לברך אחריהן בנ\"ר וכי מסתבר למימר דיגרעו ז' מינים מלברך אחריהן הואיל ונהנה מהן שיעור הראוי לברך עליהן בנ\"ר כשאר פירות. לכן נלע\"ד פשוט דגם הרא\"ש ס\"ל דלא נגרעו ז' מינים משאר מינים דאם יש צד חיוב לברך על שאר דברים בנ\"ר בפחות משיעורן גם עליהן צריך לברך מטעם שכתבתי אלא שהרא\"ש נסתפק בתחילה בכולן והכי הצעת דבריו ויש להסתפק על ברכת בנ\"ר בפחות משיעורא בין בשבעת מינין בין בשאר מינים אם מברכין בנ\"ר ואין לפשוט מהא דר\"צ ומהא דהקשה הגמרא לר' יוחנן דדילמא דוקא בה\"מ אין מברכין ואחר כך כתב שמתוך דברי ר\"י משמע שאם אכל מז' מינים פחות מכשיעור מברך בנ\"ר. ור\"ל מדנקט ר\"י ז' מינין ש\"מ שס\"ל דוקא בז' מינין הדין כן משום דאם אכל מינייהו כשיעור היה צריך ברכה חשובה מעין ג' מש\"ה גם בפחות משיעורו ס\"ל דצריך לברך בנ\"ר אבל אם אכל משאר מינים פחות מכשיעור אין לברך כלל. וע\"ז כתב הרא\"ש ול\"נ דכיון דבשאר מינים ס\"ל פשוט שאין לברך בנ\"ר גם בז' מינין לא ישתנו הברכות בשביל חסרון השיעור ומסיק דגם מההיא דר\"צ משמע שאין יברך כלל ר\"ל כדעת ר\"י דס\"ל דאין לברך בשאר מינים כן הדעת נוטה דהא אכילו בז' מינין משמעות הלשון דר\"צ משמע דאין מברכין כלל בפחות משיעורו נמצא דמסקנת הרא\"ש היא בלי ספק דאין מברכין כלל בין בשבעה מינים בין בשאר מינין בנ\"ר בפחות משיעורו ומש\"ה לא כתב כאן דלא יאכל אדם פחות משיעורו. ועד\"ז הוא הצעת דברי רבינו גם כן דמתחלה כתב דברי הירושלמי בבריה ושהתו' נסתפקו בו ושמה כתבו התוס' והרא\"ש לכך טוב ליזהר שלא לאכול בריה וכו' ושעוד מסתפקים על כל ברכה אחרונה של יין וגם עליו כתבו שטוב שלא לשתות אלא פחות מכזית כו' וכן מסתפקים על ברכת בנ\"ר בפחות משיעורו ולא כתבו עליו לכך טוב וה\"ט משום דמסקנת הרא\"ש הוא דהותר מהספק שנסתפק בו מהא דאמר ר\"י דהאוכל מז' מינים פשוט שאין לברך עליהן כלל בפחות משיעורו וממנו למד הרא\"ש שלא לחלק ולעולם לא יברך בפחות משיעורו ושכן יראה מדברי הרמב\"ם כו' והשתא א\"ש כמעט הכל אע\"פ שמשמעות לשון רבינו לא משמע הכי מ\"מ נדחקתי לפרש כן מהכרחות כל הקושיות הנ\"ל אבל דברי הרא\"ש נלע\"ד פשוט לפרשו ע\"ד שכתבתי ועיין במרדכי פרק כיצד מברכין שכתב שר\"י מסתפק בז' מינין בפחות משיעורו וקשה למה כתב הרא\"ש בפשיטות גם עיין בש\"ע איך פסק בדינים הללו: "
+                ],
+                [
+                    " דוקא על כזית או כו' פי' משום דושבעת לר\"מ אשתייה קאי ומסופק אי הוה דומיא דשביעה דעלמא דהיא כביצה או דומיא דאכילה דקרא דהיינו כזית ויש לחלק בין שביעה דאכילה לשביעה דשתייה אשר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שאינו יכול לברך עליו מעין ג' כתב הר\"י שיש לו לברך בנ\"ר כו' דע לך שר\"י זה הוא ר\"י בעל התוס' דכ\"כ הרא\"ש והמרדכי בשמו. והא דכתב רבינו הר\"י אפשר שנמשך אחר לשון התו' שכתבו ג\"כ הר\"י ע\"ש וצריך שתדע דאע\"פ שהרא\"ש והמרדכי ורבינו כתבו דין זה של ר\"י אז' מינין לאו דוקא ז' מינין ה\"ה מינים אחרים דהא התוס' כתבו סתם בשם ר\"נ דס\"ל שיש לברך בנ\"ר אף כשאוכל פחות מכשיעור ע\"ש. וגם באשר\"י מוכח להדיא דז' מינים לאו דוקא. דהא הרא\"ש מסיק בחתימת דבריו וכן מצאתי בשם הר\"ר יונה ז\"ל עכ\"ל. ובדברי ר' יונה מבואר שרבינו יונה כתב סתם דאין מברכין כלל וז\"ל אבל אם אינו בריה ואין בו שיעור אין לו לברך לאחריו בשום דבר שום ברכה כלל עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הר\"י שיש לו לברך בנ\"ר כו' הר\"י אזיל לטעמיה שסבר דברכה בנ\"ר א\"צ שיעור והרא\"ש אף שנסתפק לעיל היינו דוקא בשאכל משאר מינים אבל בז' מינין מיפשט פשיטא ליה דלא משנין הברכה בשביל חסרון השיעור ולפי מ\"ש לעיל גם בשאר מינין אינו מסופק לפי המסקנא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " היו לפניו מינים הרבה כו' משנה פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ') ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " על איזה מהם ש רצה יברך תחלה ז\"ל הרא\"ש ותימא הלא ברכת בפה\"ע מבוררת יותר מברכת בפה\"א שבפה\"א כוללת כל מה שגדל בה אפילו פה\"ע וי\"ל דמ\"מ לא דמי לברכת שהכל עם בפה\"א לפי ששהכל אינה מבוררת כלל שכלל כל דבר עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואח\"כ יברך על השני עיין מ\"ש בסמוך בשם רש\"י ור' יונה דאע\"ג דבירך בפה\"א תחלה חוזר ומברך על השני בפה\"ע כיון שהם תרי מיני ולא היה מתחלה דעתו לפטור השני. ומ\"ש על איזה שירצה יברך תחלה האי איזה שירצה אין פירושו חביב לו כפי' איזה שירצה שנזכר בדברי חכמים הנ\"ל דפי' הרא\"ש דר\"ל חביב וכמ\"ש בסמוך אלא ר\"ל איזהו שרוצה עתה בלי חביבות רוב הפעמים תדע דאל\"כ הל\"ל אבל אין ברכותיהן שוות ר' יהודה מודה לחכמים דעל אוזה שירצה יברך אלא ודאי האי איזה שירצה אין פירושו כאיזה שירצה דחכמים וכאילו אמר אבל אין ברכותיהן שוות אזי לא כדברי ר' יודא ולא כדברי חכמים דתולה בחביבות אלא על איזה שירצה בעלמא מברך. וה\"ט דבברכותיהן שוות דאחד נפטר בברכת חבירו בעינן שיהא הנברך עליו חשוב לר' יהודה מכח שהוא ממין ז' ולחכמים חביב אבל אם אין ברכותיהן שוות דמברכין על זה וחוזר ומברך על השני ה\"ל כאילו אינו אוכלו בעת א' לכך לא בעי שום חשיבות אלא על איזה שירצה לאכול תחלה מברך עליו: "
+                ],
+                [
+                    " הילכך אם הביאו לפניו ב' מינין שאין בהן ממין ז' כו' ק\"ק לשון הילכך דקאמר דאין לו קישור במ\"ש לפני זה דהא בברכותיהן שוות לא נזכר חביב כי אם מין ז' או על איזה שירצה יברך כו'. ונראה דה\"פ הילכך לפי מה דקי\"ל כר' יודא וגם יש חילוק בין אם ברכותיהן שוות לאין ברכותיהן שוות אם כן הדין מתחלק לד' חלקים שמונה והולך וכדמסיק דהא דקאמר באין ברכותיהן שוות דעל איזה שירצה יברך לאו כללא הוא בכל הברכות אלא דוקא בפה\"ע ובפה\"א אבל בברכת שהכל עמהן ברכת בפה\"ע ובפה\"א קודמת לשהכל ובה\"ג דס\"ל דאף בפה\"ע קודם לברכת בפה\"א כתבו התוס' דצ\"ל דלא ס\"ל כעולא והרא\"ש ור' יונה כתבו דצ\"ל דס\"ל דעולא לא בא לאשמועינן דין הקדמה ע\"ש ומה\"ט כתב בספרו לאוכל המרקחת שיברך עליו קודם שיברך על היין שרף מפני שברכתו א\"צ לשנות ועוד ראיה ממ\"ש הב\"י בסי' זה טעם למ\"ש הסמ\"ק דבבית אירוסין ואצל יולדת מחלקים מיני מתיקה ושותין יין ומקדימין ברכת מתיקה שהיא שהכל לברכת בפה\"ג שהיא חשובה מאוד ומסיק ב\"י וכתב ז\"ל א\"נ דכיון דהפירות ומיני מתיקה הן עיקר והיין אינו בא אלא להפיג טעם מתיקת הפירות ומיני מתיקה עכ\"ל. ה\"נ דוגמתו שהיין שרף הוא עיקר והמרקחת איננו בא אלא להפיג טעם כח חזקת היין שרף ולמתקו וק\"ל וזה ברור. א\"נ ה\"פ דקאי אדלעיל מ\"ש ר' יהודה אומר כיון שברכותיהן שוות ואחד נפטר בברכת חבירו מין שבעה עדיף מדקאמר עדיף משמע דרבי יודא עצמו ס\"ל דיש עדיפות לחביב אך שאין עדיפתו חשוב כ\"כ כמו מין ז' וממילא נשמע היכא שאין בהן ממין ז' אז גם לר' יודא חייב לברך על החביב: "
+                ],
+                [
+                    " יכול להקדים לו השני פי' ואח\"כ יברך על השני ואע\"ג דתנן אם בירך על האילן בפה\"א יצא ה\"מ בחד מינא וטעה ובירך עליו בפה\"א אבל בתרי מינין כגון צנון וזית בירך על הצנון לא נפטר הזית רש\"י פרק כ\"מ וז\"ל ר' יונה שם דף ל\"ח ע\"ב אע\"ג דתנן כו' עד זהו במתכוין לברך על אותו הפרי עצמו אבל הכא שבשעה שאמר בפה\"א לא נתכוין לברך על פרי העץ צריך לחזור ולברך בפה\"ע וכו' ונראה שס\"ל כרש\"י ואע\"ג שכתב לפני זה והביאו לפניו מין אחר כו' דמשמע דאם היה מתחלה לפניו היה פוטר בברכת בפה\"א לאו דוקא נקט הביאו אלא אורחא דמילתא דכשהיה לפניו בשעת ברכה דרכו לכוין עליו ואז כאילו אוחזו בידו ובירך עליו בפה\"א דמי דפטור ודלא כב\"י בסי' ר\"ח עי\"ש שכתב ומיהו הר\"ר יונה כתב שם כו' כאילו פליג עם רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " הילכך זית קודם לשעורה כו' תימה גדולה הלא כבר פסק דכשאין ברכותיהן שוות דיכול להקדים הצנון שאינו ממין ז' כלל לזית שהוא מין י' כ\"ש שיכול להקדים שעורה לזית מאחר שאין ברכותיהן שוות ומכח האי קושיא הוצרך הרא\"ש למוקמי המימרא שאיתא בגמרא דכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה דמיירי דוקא במינין שברכותיהן שוות כמו חטה קודם לשעורה וגפן קודם לרימון כו' או מיירי בשעשה מהחטה ושעורה מיני תבשילין שאז מכח חשיבות ברכות המזונות המה מוקדמים ע\"ש. ולכך כתב ג\"כ הרא\"ש לבסוף אהא דהמוקדם לארץ קמא קודם להמוקדם לארץ בתרא שמה\"ט חטה קודמת לתמרים ור\"ל ע\"ד שכתב לעיל כשעשה מהן מיני תבשילין אבל לא בכוסס חטים שאז איזה שירצה יקדים ובלשון זה כתבו התוס' ג\"כ ע\"ש וכן קשה מ\"ש רבינו בסימן זה אחר כך אבל לסברת הרא\"ש שהן שוות אפשר דמיירי אף בכוסס הלא ע\"כ לא איירי בכוסס וע\"ד שכתבתי דא\"כ א\"צ להקדים חטה אלא איזה שירצה יקדים ולכאורה היה נלע\"ד ליישב דלק\"מ ויתבאר זה כשנקדים לפנינו הנחה אחת והיא זאת החביב סתם הנזכר בדברי הטור בסימן זה ר\"ל החביב ברוב הפעמים אף שעתה איננו חביב בעיניו יותר מהשני אלא אדרבה השני חביב עליו יותר נלך אחר החביב בעיניו רוב הפעמים וכמ\"ש הטור בהדיא בסי' זה ז\"ל ואם בכל פעם אחד מהם חביב עליו יותר אפילו אם חפץ עתה במין השני צריך לברך על המין החביב עליו ברוב הפעמים ויאכל ממנו קצת ואח\"כ יאכל ממין השני אם ירצה עכ\"ל הרי לפנינו בהדיא שחביב הנזכר ר\"ל החביב עליו ברוב הפעמים והשתא א\"ש דלק\"מ דמ\"ש הטור באין ברכותיהן שוות דעל איזה שירצה יברך תחלה ואפילו יש בהן מז' המינין והוא חביב עליו ר\"ל שחביב עליו ברוב הפעמים שזהו פי' של חביב הנזכר סתם אבל עתה רוצה ביותר במין השני וכיון שאין ברכותיהן שוות ואין אחד נפטר בברכתו של חבירו הדין נותן דעל איזה שירצה יברך דהיינו שרוצה וחביב בעיניו עתה ואל ישגיח על החביב עליו ברוב הפעמים וזהו דוקא כשרוצה עתה במין א' יותר מחבירו אבל בששניהן שווין בעיניו וגם עתה מזה לא איירי הרא\"ש דבודאי אז מן הראוי להקדים החביב עליו ברוב הפעמים כשאין בהן ממין ז' או להקדים מין ז' דאף שאין ברכותיהן שוות ואין א' נפטר בברכתו של חבירו מ\"מ כיון שלע\"ע בשעה שרוצה לאכלן שוים בעיניו מן הראוי להקדים המשובח דהיינו החביב ברוב הפעמים או המין הז' או המוקדם בפסוק ובזה איירי ג\"כ הטור אח\"כ דיש להקדים זית לשעורה וחטה ושעורה לגפן דמיירי כששניהן שוין לע\"ע בזה גילה לנו התורה בהקדמתן שנקדים לברכה המוקדם בפסוק לחבירו ודו\"ק. ובזה נתיישב נמי מ\"ש רבינו בסוף דלהרא\"ש אפשר דאיירי בכוסס חטה דקשה הא ע\"כ צ\"ל דלא איירי בכוסס חטה דא\"כ על איזה שירצה יקדים דז\"א דלא אמרי' הכי אלא כשרוצה עתה בא' יותר מבמין השני אבל התורה לא איירי אלא בששניהן שוות בעיניו וכמ\"ש אלא שקשה לי כיון דהרא\"ש ורבינו ס\"ל דכל המוקדם בפסוק קודם לברכה אפי' המאוחר חביב יותר כמ\"ש רבינו בהדיא א\"כ מנא לן לחלק ולומר דאיירי בחביב עליו ברוב הפעמים ועכשיו שניהן שוות בעיניו ועוד דהא הרא\"ש דכתב אדברי התוס' ור' יונה שפירשו למ\"ש עולא דמברך ע\"ז וחוזר ומברך ע\"ז דר\"ל דיקדים החביב דאינו משמע הכי דא\"כ ה\"ל לעולא למימר ולתלותו בחביבות כו' ע\"ש ברא\"ש ואם כן מה\"ט נמי איכא להכריח דלא תליא ברצה עתה דא\"כ ה\"ל לעולא למימר הכי ולתלותו ברצה בו עתה ועוד גם אין טעם לחלק בזה דהא ר' יונה הוכיח בדף ל\"ב סוף ע\"א דאזלינן בתר המוקדם בפסוק אפי' האידך חביב עליו יותר ודייק לה מדאמרי' בגמרא בשמעתין רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי אייתי לקמייהו תמרי ורמוני שקל רב המנונא ומברך על התמרי ברישא א\"ל לא סבר לה מר להא דאמר רב יוסף כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה כו' ואם איתא דמיירי רב יוסף דאמר כל המוקדם כו' כשאין האחד חביב יותר מחבירו כשבירך רב המנונא אתמרי ברישא אמאי קא\"ל לא סבר לה מר להא דרב יוסף וכו' דילמא רב המנונא מש\"ה בריך אתמרי מפני שהיו חביבין עליו יותר אלא ודאי רב יוסף בכל ענין אמר כל המוקדם קודם לברכה וכיון דבז' מינים עצמן יש להקדים המוקדם בפסוק אע\"פ שהשני חביב ממילא שמעינן דכ\"ש דיש לו להקדים מין ז' למין אחר עכ\"ל ר' יונה וכדומה לזה כתב ג\"כ הרא\"ש וא\"כ מהאי דיוקא גופא נמי נידוק דאפי' ברוצה עתה בא' מהמינין צריך להקדים המוקדם דאל\"כ מאי הקשה רב חסדא לרב המנונא דילמא רוצה עתה יותר בתמרים מברימונים וק\"ל וידוע שהפסוק איירי גם באין ברכותיהן שוות דהיינו חטה וגפן ובחדא מחתא מחתינהו דאפי' ברוצה בזה יותר מ\"מ המוקדם בפסוק מוקדם לברכה לכן הדרך היותר טוב לחלק בין שניהן מז' המינין ובין א' משאר מינים וכמ\"ש מ\"ו וז\"ל יכול להקדים לו השני פי' אותו שאין בתוך ז' מינין וסבר לעולם כל המוקדם בפסוק קודם אפי' אין ברכותיהן שוות כדלקמן וכן מוכח באשר\"י עכ\"ל. ומ\"ש וכן מוכח באשר\"י עיין בדרישה ואין להקשות על זה ולומר כיון שאין ברכותיהן שוות הסברא שבכל ענין איזה שירצה יקדים דהא בברכת בפה\"ע או פה\"א ושהכל מקדימין לברכת בפה\"ע או בפה\"א וה\"ט דאף דאין ברכותיהן שוות מ\"מ אזלינן בתר הברכה החשובה ומבוררת והה\"נ דאזלינן בתר הז' מינין דהחשיבן הפסוק בהדיא זע\"ז משא\"כ באחד מז' מינין עם שאר מינין דלא החשיב הפסוק בהדיא זע\"ז אז אמרינן כיון דמברך אכל אחד בפני עצמו יברך תחלה על איזה שירצה לאכול תחלה משא\"כ בשברכותיהן שוות דא' נפטר בברכת חבירו בזה קי\"ל כרבי יודא להחשיב המין ז' גם עיין בדרישה שכתבתי שא\"צ לתירוץ זה מה שתמה הרא\"ש וב\"י הביאו וז\"ל וק\"ל היכי קאמרי רבנן דחביב עדיף הא אמרינן לקמן המוקדם בפסוק מוקדם לברכה וכ\"ש שיש להקדים האמור בפסוק למין ש��ינו נזכר כלל כו' דדווקא בברכות שוות מחשב אבל לא בברכות שאינן שוות וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן דבש קודם כו' ר\"ל תמרים שתמרים הוא הדבש האמור בקרא דאילו דבש גופא זיעה בעלמא הוא ע\"ל סי' ר\"ך שבה\"ג כתב שבזמן שהוא זב מעצמו מברך עליו בפה\"ע אבל המסקנא אינו כדבריו: "
+                ],
+                [
+                    " וקודם לדבש כו' עיין בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אבל כוסס חטה כו' כל דבר שלא נאכל כדרכו נקרא כוסס: "
+                ],
+                [
+                    " אפשר דמיירי אף בכוסס האי דקאמר אפשר משום דאפשר דגם הרא\"ש סבר דברכת הארץ קודמת משום דחטה דכתיב בקרא בעושה ממנו פת או תבשיל מיירי דכתיב בתריה ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם ב\"י ע\"ש. וז\"ל מ\"ו אמ\"ש רבינו אפשר דמיירי אף בכוסס חטה כו' ז\"ל פי' דסבר דהא דאמרינן שהן שוות היינו בשאחד הוא בתוך הז' מינין והשני אינו בתוך הז' מינין כדפירש\"י לעיל וכ\"ש כששניהם אינם בתוך הז' מינין ואינו תופס לסברת ה\"ג שסבר לעולם בפה\"ע קודם לבפה\"א ה\"ה כששניהן מז' המינים לעולם כל המוקדם קודם אפי' אם הוא בפה\"א ולא חיישינן לכללא דה\"ג וכן מוכח להדיא באשר\"י למי שמעיין בו עיון היטב. אבל זהו תימא מ\"ש אפשר דאיירי כו' הלא מוכרח לפרש כך דהא כתב הרא\"ש חטה קודמת לזית כו' ושעורה קודמת לתמרים כו' לפי שיש לה יתרון כו' וא\"כ ע\"כ איירי כפשוטה דאי במעשה קדירה אפי' שעורה קודמת לזית מאחר שיש לה ברכה חשובה היא קודמת בכל ענין אפי' אינה מוקדם בברכה וכן משמע שם באשר\"י גופא ולא כתב האשר\"י דאיכא לאוקמי בכה\"ג במעשה קדירה אלא לה\"ג שכתב ז\"ל ואין ראיה לדברי הרי\"ף ורש\"י החולקים על ה\"ג כו' משמע להדיא דלדברי החולקים על ה\"ג מפרשי כפשוטו ואף בכוסס החטה נ\"ל עכ\"ל. ולעד\"נ דמ\"ש רבינו אפשר האי אפשר תלוי נמי בהא דכתב רבינו לעיל סימן ר\"ח דנסתפקו באוכל חטה או מינים מבושלים בעינייהו דלא נתמעכו דברכותיהן בפה\"א. ונסתפקו דברכה אחרונה אם הוא מעין ג' או בנ\"ר ומאחר שכתב אחר האי קרא ואכלת ושבעת וברכת נמצא אם מברכין אחטה ושעורה מבושלין מעין ג' יכול להיות דהקרא איירי בחטה דאף שלכתחלה אין מברכין עליהן אלא בפה\"א מ\"מ ע\"כ הקרא בברכה אחרונה איירי דהא ברכה ראשונה אינה מן התורה אף בלחם כ\"ש בז' מינין אלא בברכה אחרונה מיירי מ\"ש וכדכתב וק\"ל אבל אי לא מברכין אלא בנ\"ר שהיא ברכה מדרבנן והקרא לא איירי מיניה א\"כ ע\"כ מ\"ש וברכת בתורה אחטה ושעורה צ\"ל דנעשה ממנו פת או דייסא לכל הפחות נמצא דבהאי ספק תולה נמי האי ספק לכך כתב רבינו אפשר בל' ספק וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כל שהוא עיקר ועמו טפלה וכו' ז\"ל רא\"ף בהגהותיו ס\"פ כ\"מ הביאו לפניו מליח תחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר הפת שהפת טפלה לו זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. גמרא ומי איכא מידי דהוה מליח עיקר ופת טפלה אמר רב אחא באוכלי פירות גינוסר שנו ופי' התו' באוכלי פירות גינוסר שנו שהמליח עיקר שהוא בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות והפת שלאחריו טפל ואינובא אלא בשביל המליח וא\"ת הפירות הוו עיקר ומליח טפל ולברך על הפירות ולפטור כולהו וי\"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד א\"נ בשעה שאכל פירות גינוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות ע\"כ וז\"ל מ\"ו כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו ותימא הלא פריך תלמודא מי איכא מידי דמליח הוי עיקר ופת טפל ו��וקי בפירות גינוסר ופירש\"י לפי שהן חשובות יותר מן הפת וי\"ל דס\"ל דסבר הטור כפי' התוס' ור' יונה דלא מחמת חשיבות הפירות הוא אלא שהפירות מרוב מתיקות מחלישות את הלב ואוכל דבר מליח ומש\"ה סבר הטור ה\"ה דג מליח כו' ומה שלא שני התלמודא בדג מליח אפשר משום דלישנא המליח פוטר את הפת לא משמע ליה לתלמודא דאיירי בהכי דא\"כ הל\"ל דג מליח כו' אלא מיירי בסתם דבר מליח ודו\"ק עכ\"ל. מ\"מ ש\"מ מדברי הגמרא שהביא רא\"ף הנ\"ל שאין אומרים שעיקר פוטר הטפלה אלא כשהיה הטפל עם העיקר מתחלה בשעת הברכה גם באוכלן במעמד אחד ולאפוקי ממה ששותין וכבר ברכו על המשקה ומצווים להביא לפניהם דבר למתק השתיה: "
+                ],
+                [
+                    " ופוטר את הטפלה בין מברכה ראשונה ובין מאחרונה כתב מהרא\"י בת\"ה על הרוצה לשתות וקשה לו לשתות אליבא ריקנא ומביאין לו מאכל שהוא ממתיק השתיה דאע\"ג שהוא טפל גבי שתיה מכל מקום כיון שהוא נאכל קודם איך יתכן שיהא נהנה בלא ברכה ויהא פוטר למפרע ומצאתי הועתק מתשובת א\"ז כשאוכלין גרעיני גודגדניות כדי למתק השתיה אינו מברך עליהן בורא פרי העץ כמו שמברכין על גרעיני פירות האילן אלא מברך עליהן שהכל וא\"ל למה יברך עליהן שהכל הלא בירך כבר על השתיה שהיא עיקר ומ\"ש מאוכל דג מליח כו' וצנון וזית כו' דאינו מברך כלל על הטפל משום דבירך על העיקר קודם שהוא חולק בעצמו די\"ל שיש חילוק בין יזיקנו בין אוכל למתק השתיה דמצינו למימר לא יאכל ולא ישתה וא\"ל א\"כ גבי הרוצה לשתות וקשה לו אליבא ריקנא וגבי צנון וזית דמחלק בין בירך קודם על העיקר ובין שבירך אחר הטפל על העיקר למפרע ליחלק בין יזיקנו ובין למתק השתיה דהא גבי צנון וזית שייך טעמא יזיקנו כמו שפירש\"י דאכל זית משום חורפיה דצנון אלא צ\"ל דהרוצה לשתות אליבא ריקניא נמי שייך טעמא יזיקנו ולישנא דייק שאמר וקשה לו והא דאמר ומביאין לו מאכל שהוא ממתיק השתיה לאו דוקא משום מתיקה אלא דלא יזיקנו וק\"ל. נמצא שג' חילוקים הן. אם אוכל הטפל שלא יזיקנו אם אוכל העיקר קודם מברך על העיקר ועל הטפל אינו מברך כלל ואם אוכל הטפל קודם צריך לברך עליו ברכתו הראויה לו ואם אוכל הטפל כדי למתק השתיה מברך עליו שהכל ואפילו בירך כבר על העיקר ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ואוכל פת עמו כו' יש מדקדקים מצריכין נטילת ידים כשאוכל פת אף כשאוכלו באופן זה כיון שעיקר נטילה נתקנה משום סרך תרומה לא שייך לפלוגי בין טפל לעיקר אבל לעד\"נ לחלק דהא נטילה לא נתקנה אא\"כ באוכל ולא במאכיל ואפי' ממשמש בפת כל היום א\"צ נטילה וא\"כ גם בכה\"ג דאין כוונתו על האכילה לא תקנו בכיוצא בזה נטילה גם הרמב\"ם תלה הנטילה בפת שמברכין עליו המוציא ומה\"ט כתב ב\"י דא\"צ נטילה על פת הבאה בכיסנין אפילו קבע עליו סעודתו דחייב לברך המוציא וכ\"ש בהא כיון דאינו מברך עליו ובכל ענין המוציא ואע\"ג שיש לחלק להחמיר בדבר כיון שהוא מין פת דרגילין לברך עליו ברכת המוציא מ\"מ נלע\"ד מ\"ש עיקר ונקטו פת הבאה בכיסנין לרבותא דאפילו התם שדעתו על האכילה וגם קבע סעודתו עליו א\"צ נטילה אכן מפי' הר\"י ס\"פ אלו דברים משמע דצריך ליטול ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ושמן טוב להריח בו כו' דאילו להעביר הזוהמא אין מברכין עליו כלל כמ\"ש לעיל סי' קפ\"א ולקמן סי' ר \"ז. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אחז את היין בימינו כו' בס\"פ כיצד מברכין ת\"ר הביאו לפניהם יין כו' עד וב\"ה אומרים אוחז היין בימינו ואת השמן בש��אלו ומברך על היין תחלה ואח\"כ מחליף ולוקח את השמן בימין ומברך כו' עיין בב\"י שהביאו וכן ראיתי למ\"ו ז\"ל שנהג בשעת הבדלה שלקח ג\"כ ההדס ביד שמאל בשעת הבדלה שבירך על היין ואח\"כ החליף וח\"ל סי' ר\"ו שכתב רבינו ג\"כ שצריך לאחוז הדבר שמברך עליו בימינו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אבל כל שאר דברים לא בעו היסיבה כתב ב\"י ומשמע דאף ישיבה לא בעו מיהו בס\"ס קע\"ד משמע מדברי רבינו דבעו ישיבה ואפשר דה\"ט דאע\"ג דשאר דברים לא בעו קביעות היסיבה מ\"מ צריך הוכחה שהאחרים מכוונים לצאת בברכה זו והוכחה זו ע\"י שיושבין יחד וכן נראה מדברי התוס' ורבינו ירוחם עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואז יוצאין בשמיעתן שמכוונים אליו זה כתב אליבא דמ\"ד מצות צריכות כוונה ולפ\"ז ה\"ה שהמברך צריך לכוין להוציא אותו אבל אליבא דמ\"ד א\"צ כוונה א\"צ שיכוין. ב\"י. וצ\"ע הלא ב\"י כתב לעיל ריש סי' קצ\"ב דאפילו למ\"ד מצות א\"צ כוונה מיהו כוונה לשמוע בעינן אלא שא\"צ כוונה לצאת ואפשר דמדדייק רבינו וכתב שמכוונים אליו משמע דבעי כוונה לצאת ודו\"ק ועיין מ\"ש הר\"י ספ\"ק דברכות והביאו ב\"י לקמן סי' תקפ\"ט דמצות התלויין בדיבור לד\"ה צריכות כוונה. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כל ברכה שאין בה שם ומלכות כו' עיין בסי' רי\"ח דלדעת הראב\"ד בברכת שבח והודאה א\"צ שם ומלכות אבל רבינו והרמב\"ם פסקו דלא כוותיה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כל ברכה שאין בה שם ומלכות כו' כתב מ\"ו וז\"ל שאל תלמיד אחד בבה\"מ מפני מה לא תיקנו אנשי כנסת הגדולה מלכות בי\"ח ברכות והא אמר ר\"י כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה. והשיב לו הגאון ה\"מ ברכת פירות וברכת מצות וכל דבר שאדם נהנה מן העולם שאמרו חכמים אסור ליהנות מן העוה\"ז בלא ברכה ועל כל דבר המעשה שנתחייב בברכה על ראייה וכגון הרואה קשת וכהנה רבות אבל תפלה של שבח ובקשות הוא ואין חיוב ברכה של שבח על שום מעשה כה\"ג לא אמר ר' יוחנן מצאתי הועתק מכתיבת יד מהר\"ר יעקב פאלק ז\"ל עכ\"ל וב\"י כתב דברים הללו בשס הרוקח סי' שס\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " ור\"י נסתפק אם הלכה כר' יוחנן כו' והטעם שנסתפק משום דאע\"ג דקי\"ל רב ור\"י הלכה כר\"י הכא כיון דאמר אביי כוותיה דרב מסתברא א\"ל דהלכה כרב או דילמא כיון דלא אמר אביי אלא מסתברא ולא אמר בהדיא דהלכה כרב אלמא לא פסיקא ליה מילתא ואם כן הדרין לכללין והלכה כר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"מ השומע כו' בה\"א זה אינו ונ\"ל דקאי אמ\"ש שלא יחזור ויברך דשמא הלכה כרב מ\"מ השומע יתקן ויברך: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וא\"א ז\"ל היה נוהג כהרמב\"ם ז\"ל עיין מ\"ש רבינו לעיל בסי' נ\"א דיש לענות אמן אחר ישתבח וכאן כתב דהרא\"ש היה נוהג כהרמב\"ם שלא לברך כי אם אחר שתי ברכות תירץ מהרי\"ן חביב דישתבח עם ברוך שאמר חשובין שתי ברכות תכופות כיון שאסור להפסיק בשיחה בינתים משא\"כ בין ברכת הפירות ומסיק מהר\"י בן חביב ומזה הטעם אין עונין אמן אחר ברכת התורה וברכת הפירות כו' ע\"ש עיין בתוס' ר\"פ ג' שאכלו והביאו ב\"י לעיל בסי' קל\"ט דדמי ברכות התורה לברכות ק\"ש ולברוך שאמר וישתבח לענין זה דלא מיקרי הקריאה הפסק וכתבו טעם דתקנו ברכה אחרונה פתיחה בשם מפני שבימים קדמונים לא היה מברך אלא הראשון הראשונה והאחרון אחרונה ואפשר שלזה נתכוין ג\"כ ר' לוי: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א ז\"ל היה נוהג כו' וי\"א שאין עונין אמן רק אחר בונה ירושלים בב\"ה וכן המנהג פשוט במדינות הללו ואין לשנות ובמקומות שנהגו לענות אמן אחר יהללוך וישתבח יענה ג\"כ אחר שומר עמו ישראל לעד: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שלא שמע כל הברכה אפשר לומר דהטעם הוא כמ\"ש ב\"י בשם תלמידי רבינו יונה שמאחר שאנו שומעין שמברך על הדבר לשם אע\"פ שהוא אינו יודע מהו השם שהוא חושב שע\"ג הוא הבורא אפ\"ה כיון שכוונתו לשם עונין אחריו אמן. ואע\"פ שר\"י מצריך שישמע כל הברכה מ\"מ רבינו לא ס\"ל הכי: "
+                ],
+                [
+                    " ויראה דעונין דקאמר לאו חיובא קאמר כו' פי' דהא דתנן עונין אמן אחר ישראל המברך לאו למימרא שהשומע ברכה מפי ישראל חייב לענות אחריו אמן שאין חיוב בדבר והוקשה לרבינו א\"כ אמאי איצטריך למתני עונין אחר ישראל המברך ותירץ דלאו לגופיה איצטריך אלא לאשמועינן דאין עונין אמן אחר הכותי כו'. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואם היה מברך אפיקורס או כותי כו' הא דלא פליג בין שמע כל הברכה ללא שמע נ\"ל דבגמרא דמפליג איירי קודם שגזרו עליהן אבל לאחר שגזרו עליהן אפי' שמע כל הברכה אין עונין אמן אחריו מיהו בעו\"ג יש לתמוה עליו שכתב דאין עונין אחריו היפך ממה שאמרו בירושלמי. ב\"י. ומיהו בדברי הרמב\"ם שכתב רבינו בסמוך לא נזכר עו\"ג פי' אצל אפיקורס וכותי וא\"כ אפשר לומר דהרמב\"ם ס\"ל דאחר עו\"ג עונין אחריו אמן כמ\"ש בירושלמי אך דלפ\"ז הדרא קושיא הראשונה לדוכתא וצ\"ל דס\"ל דטעם זה שיש בעו\"ג שעונין אחריו אמן לפי שהוא אינו מלומד דאינו יודע מהו השם שהוא חושב שהע\"ג הוא הבורא וכמ\"ש לעיל טעם זה לא שייך אצל כותי לפי שהוא מלומד טפי מעו\"ג ומאחר שעשאום כעו\"ג גמורים אמרינן דמכוין ודאי לע\"ג מש\"ה לא מפליג וגם על תלמידי ר\"י שכתבו בשם י\"א שאין עונין אמן כלל אחר עו\"ג יש לתמוה דזהו הפך ממה שאמרו בירושלמי וצ\"ל דהי\"א ס\"ל הסברא בהיפוך דכיון דבכותי בודאי אין עונין אחריו אמן מטעם דלעיל וכיון שעשו הכותים כעו\"ג ה\"ה איפכא שהעו\"ג דומים לכותים דאין עונין אחריו אמן כלל דאם יהיה מותר בעו\"ג אז גם בכותי יהא מותר וק\"ל. ובס\"א בספרי רבינו אין שם תיבת עו\"ג ובמיימוני ליתא אבל אין טעם לדבר לעשות כותי גרוע מעו\"ג ועמ\"ש בב\"י בשם הר\"י פי' לדבריו דגזרו על הכותים ועשאום כעו\"ג גמורים והיינו דדינייהו חמור מסתם עו\"ג דאין דרכם לכוין לע\"ג אבל כותים עשו כעו\"ג גמור דהיינו עע\"ג ממש: "
+                ],
+                [
+                    " י\"מ דמפטרי נפשייהו אחר שלמדו נפטרים משם ואומרים קדיש פי' זה כתב הרא\"ש בס\"פ אלו דברים בשם י\"מ וצ\"ע היאך קטנים אומרים קדיש הא אין קדיש אומרים אלא ע\"י גדולים ובני חורין ודוחק לומר דהתלמיד שרי דמחנכין אותן בזה והא דעונין אחר קדיש משום דאז מכוונים לשום דבר קדושה וי\"ל דמיירי שיש עשרה גדולים והקטן אומר קדיש דמותר כשיש י' גדולים שעונין אמן כמו שנוהגין בקדיש יתום וגם אין קורין בתורה כ\"א בעשרה גדולים כמ\"ש לעיל ריש סימן קמ\"ג ובסי' רפ\"ח נתבאר דקטן עולה למנין ז' וקורא בתורה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כך אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך כו' שנאמר כל הנשמה תהלל יה הללויה איזה דבר שהנשמה נהנה ממנה ואין הגוף נהנה ממנה זה הריח. גמ': "
+                ],
+                [
+                    " ואם הוא עשב כו' במיימוני כתב או מין עשב מברך בורא עשבי בשמים: "
+                ],
+                [
+                    " כמו המור כת�� רבינו יונה אינו מה שנקרא מור בתורה שאותו מעשבי בשמים הוא כמ\"ש אריתי מורי עם בשמי אלא זה מין חיה ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " שהוא מין חיה רבינו כתב שהוא מין חיה ואזיל לטעמיה שכתב בסמוך י\"א שהוא זיעת חיה ר\"ל כל חיה שבעולם והנכון בעיני שחיה ידועה היא והוא שאכתוב פירושו בסמוך גם ברמב\"ם כתב מן חיה וגם בש\"ע סי' זה ע\"ש. וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שחיה ידוע היא בסמ\"ג מצוה ל\"ט כתב שיש חיה ששמה ידוע כו': "
+                ],
+                [
+                    " דיינינן ליה כמו דבש ה\"נ אע\"פ כו' ומסיק ר' יונה ואע\"פ שניתן בתבשיל. כתב הסמ\"ג בפירוש ידעוני הכתוב בתורה ע\"ש וכ\"כ ג\"כ בי\"ד ס\"ס קע\"ט ע\"ש ז\"ל ידעוני זה המניח עצם חיה ששמה ידוע בתוך פיו והוא מדבר עכ\"ל אבל אין נ\"ל לפרש כן כאן ל' רבינו דאינו מובן מלשונו כן אלא נ\"ל דר\"ל מ\"ש שחיה ידוע היא לאפוקי מהי\"א שפירשו שהיא זיעת חיה ר\"ל כל חיה דעלמא יכולים לעשות האומנין מזיעותן בשמי מור ע\"ז כתב שהנכון בעיניו שאין עושין מור אלא מחיה ידועה הנקראת מור ולא מזיעתה אלא מהדם המתקבץ בו והשתא א\"ש מ\"ש תחלה והוא מין חיה כו' שהמור נעשה מעצמות החיה הנקראת מור ולכן הבשמים נקראים מור ע\"ש החיה שמדם שלה עושין המור: "
+                ],
+                [
+                    " ועל כולם אם אמר כו' משמע מדברי רבינו דאפי' המריח בפרי אם אמר בורא מ\"ב יצא. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " והמריח בו אינו מברך כו' לכך טוב שלא יריח בו כדי לאצולי נפשיה מפלוגתא: "
+                ],
+                [
+                    " מברך בורא עצי בשמים משום דאין דומה לאגוז דהוא עיקר פרי וקנה וקינמון אינם עיקר פרי ב\"י פי' לפירושו לפי שהעץ עושה גם פירות אחרים זולת הקנה והקינמון: "
+                ],
+                [
+                    " ברוך שנתן ריח טוב בפירות לפי שהן נאכלין במרקחת והרי הן כאתרוגים רשב\"א. והלבונה והמסטיכי הוא מין שרף ר\"ן ס\"פ שמונה שרצים וכן פירש\"י בפ' המביא על מסטיכי דהיינו שרף של עצים שעושין ממנה זפת: "
+                ],
+                [
+                    " ומי הוורד כיון שיוצאין כו' כתב הר\"י שאע\"פ שאינו בא מהעץ של הוורד עצמו כיון שבא מדבר הנברא בתוכו מברך עליה בורא עצי בשמים: "
+                ],
+                [
+                    " דלא גרע ממישחא כבישא כתב ר' יונה בשם ר\"ח שכובשין שמן וורד ועצי בשמים ומינים הרבה וקולט השמן הריח של בשמים: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"א שמברכין על הלבונה ל\"ד הלבונה אלא ה\"ה על המסטיכי ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שאינו עץ אלא קטף של אילן נ\"ל שרף גם מלת קטף נכון הוא כי השרף קורהו בפ\"ק דנדה קטף. רא\"ף: "
+                ],
+                [
+                    " כשותא בגמרא כשרתא ואפשר שנקרא כשותא ע\"ש שהכשירו אותו ותקנוהו בכמה מיני בשמים: "
+                ],
+                [
+                    " ומשחא טחינא פי' קרוב לטחינתן נותן עליהם עצי בושם ע\"ש בהר\"י דף ל\"ה ע\"א ורש\"י פי' שם בע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " שמכשירין זה לגי' כשרתא אבל בס\"א כתב שמבשמין: "
+                ],
+                [
+                    " ואם היו מעורבין בתוכו מיני בשמים ועשבי בשמים עיין באשר\"י שכתב עצי תחת מיני והוא נכון יותר ואדלעיל קאי אקודם הוצאתן והא דלא מברכין אכל אחד בפני עצמו וכמ\"ש אח\"כ ה\"ט כיון שאינן לפנינו אלא מונחין בתוך השמן והריח בא לו יחד לכך אליבא דכ\"ע אינו מברך כאן אלא מיני בשמים וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולכולי עלמא ��עינן שיהא עיקרן קיים קצת כו' יש לתמוה על רבינו שכתב ולכ\"ע והלא מדברי הרא\"ש שכתב רבינו בשמו בסמוך שכתב סתם על כולם בע\"ב ולא חילק. ומדברי התוס' והר\"י משמע בהדיא שאע\"פ שאין כאן עיקר הבושם כלל אלא הריח שקלט השמן ממנו מברך בורא עשבי בשמים כמ\"ש ב\"י וצ\"ל דמשמע ליה לרבינו שהתוס' והר\"י והרא\"ש מיירי כשיש עיקר הבושם קצת ולא כמו שפי' ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"א שאין מברכין עליו כלל כו' דריח כיון שאינו צורך הגוף כ\"כ אע\"פ שנהנה אין לו לברך כיון שאין לו עיקר והוא סברת הרמב\"ם בסי' שאחר זה ועיין מה שתמה עליו הטור שם ומ\"ש שם ליישב דלק\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " הוי כריח שאין לו עיקר כו' נלע\"ד שאין לברך על כלי ששוחקין בו בשמים בשעת הבדלה שהרי אינו עשוי להריח וכיוצא בזה אפילו רבינו מודה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שמן זית שכבשו או שטחנו כו' נראה שהוא מפרש מישחא כבישא ומישחא טחינא שהשמן זית לבדו בלי שום בושם כובשין או טוחנין אותו עד שריחו נודף וכשרתא מפרש שמפטמי שמן בבשמים כמו שמן המשחה ונראה שהוא גורס כשרתא מברכין עליו מיני בשמים. ה\"ג סימלק וחלפי דימא בורא עצי בשמים ולא עשבי וכן הוא בגמרא ובאשר\"י וז\"ל הגמרא בפרק כיצד מברכין אמר רב גידל אמר רב האי סימלק מברכין עליו בורא עצי בשמים א\"ר חננאל אמר רב האי חילפי דימא מברכין עלייהו עצי בשמים אמר מר זוטרא מאי קרא שנאמר והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ ופירש\"י חילפי דימא הוא שיבולת נרד ועשוי כעין גבעולי פשתן ואשכחן גבעולי דמוקרי עץ רא\"ף: <br>  <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> ובירך מיני בשמים פטר הכל כו' פי' לכתחלה יברך מיני בשמים כדי לפטור כולן ואיני יודע מהיכן היה נראה לרבינו לכתחלה מברך על מיני הבשמים ופוטר את השאר דמ\"ש מברכת הפירות שאע\"פ שאחת נפטרת בברכת חבירתה בדיעבד לכתחלה מיהו צריך לברך על כל אחת ברכה הראוייה לה כמו שנתבאר בסימן ר\"ו ובסימן ר\"ח וה\"נ י\"ל דעת הרמב\"ם דאע\"פ שיש לפניו ג\"כ מיני בשמים מברך לכתחלה על כל אחת ברכה הראויה לה והמבוררת יותר תחלה והא דכתב ב\"י פי' לכתחלה כו' מוכח כן מדכתב בסמוך אבל ר\"ע כתב כו' דאילו בדיעבד אפשר דגם רב עמרם מודה דיצא ידי כולן. ואע\"פ שכ' רבינו ובירך מיני בשמים כו' דמשמע דמיידי בדיעבד. אפשר ליישב דה\"ק כיון דאם בירך בדיעבד מיני בשמים פטר הכל מש\"ה לכתחלה נמי צריך לברך מיני בשמים וק\"ל. ולעד\"נ דאין דעת רבינו כן דלשון ובירך ודאי משמע בדיעבד ולא לכתחלה (ואף אם נפרש דעת רבינו מ\"ש שר\"ל ובירך לכתחלה מ\"מ לק\"מ ונתיישב במ\"ש כאן) אלא ה\"פ שרבינו ס\"ל דבדיעבד אם בירך מיני בשמים פטר הכל מסתמא אע\"פ שלא כיון בהדיא לפטור שלשתן ואע\"ג דכה\"ג אמרינן לעיל סי' ר\"ו ובסי' רי\"א דכתב כגון שמן ותפוח או זית אם בירך אצנון בפה\"א לא פטר התפוח אא\"כ היה דעתו עליו י\"ל דשאני התם דהא מחוסר לקיחה ואכילה דכל חד מינייהו משא\"כ הכא דבחדא זימנא מריח משלשתן ואפשר דמיירי נמי שכבר מריח משלשתן בשעת ברכה וא\"כ פשיטא שאינו דומה לברכת האכילה הנ\"ל. ודייק לה להרמב\"ם דס\"ל נמי הכי מדלא חשב מיני בשמים ש\"מ משום דמיני בשמים בדיעבד אם כבר בירך עליהן פוטר האחרים אבל עצי ועשבי בשמים מברך על כל א' וא' ר\"ל אף אם כבר בירך על אחד חוזר ומברך על השני ומסיק דמדברי ר\"ע לא משמע הכי מדכתב סתמא היו לפניו ג' מינים כו' מברך על כל א' וא' בפני עצמו ולא חילק דאם עבר ובירך מיני בשמים תחלה דנפטרו שנים האחרים ש\"מ דס\"ל דברכת הריח כדין ברכת האכילה דמסתמא אין אחד נפטר בברכת חבירו אא\"כ היה דעתו לפטור האחרים שאינם ממינו אף שנכללים ג\"כ בברכתו אם היה כוונתו עליו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מברך על כל אחד בפני עצמו ולא דמי לנכנס לחנותו של בשם שיש בו כמה מיני בשמים מברך מיני בשמים כמ\"ש בסימן שאחר זה דשאני התם שאינו נוטל בידו שום בושם אלא מריח מן כמה מיני בשמים כאחת משא\"כ הכא שמביאין לפניו ג' מינים ונוטל בידו כל מין ומין לברך עליו: "
+                ],
+                [
+                    " ורב אלפס גורס מברך על השמן ופוטר ההדס רישא דברייתא נקט דבב\"ש גורס כן ובב\"ה גורס מברך על ההדס ופוטר את השמן ב\"י. ולפי זה מ\"ש מברך על ההדס תחלה לשון תחלה לאו דוקא: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אינן שוות ההדס קודם אע\"ג דאם אין ברכותיהן שוות כתב רבינו לעיל בסימן רי\"א דאיזה שירצה מהן יקדים יש לומר דשאני הכא כיון דברכת ההדס היא בורא עצי בשמים שהיא יותר חשובה ומבוררת מברכת שמן שהיא בורא מיני בשמים לפי שהיא כוללת כל הדברים ודומה זה למ\"ש רבינו בסי' רי\"א ואם הביאו לפניו דבר שברכתו ב\"פ העץ ודבר שברכתו שהכל בפה\"ע קודמת ע\"ש. וכמ\"ש נמי בס\"ס רי\"ב דה\"ט דב\"ה דס\"ל דמברכין על היין תחלה ואח\"כ על השמן דברכת היין חשובה ומבוררת: "
+                ],
+                [
+                    " ומברכין על המוגמר כו' פי' מברכין בשעלה הקיטור כו'. בסימן רצ\"ז כתב ב\"י בשם כמה גדולים שהמריח בפת חם יש לו לברך שנתן ריח טוב בפת וב\"י כתב מדלא נזכר בגמרא דאין לו לברך לכך טוב שלא יריח בפת: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין מברכין על הבשמים של מתים עיין בסי' רצ\"ו שמחלק וכתב דכשהן למטה ממטתו של מת צריך לברך דאמרי' לכבוד החיים הם עשויים: "
+                ],
+                [
+                    " והרי נהנה וראוי לברך עליו וצ\"ע מ\"ש מהא דלעיל בסי' הקודם דלכ\"ע בעינן שיהא עיקרן קיים קצת כו' ואח\"ז כתב וי\"א שאין מברכין כלל כו'. רא\"ף. גם ב\"י תמה ע\"ז שלמה תמה על דברי הרמב\"ם יותר מעל דברי י\"א דלעיל ולעד\"נ ליישב קצת דתחלת תיקונו הוא עשוי לכך שלא יהא בו עיקר ואי לא יברך לעולם יהנה בהנאה זו ולא יברך משא\"כ לעיל בשמן דתחלת הבושם ועיקרו נעשית להיות העצים בתוכו ואי מיקרי לפעמים שהוציא לא יקרה לעולם וק\"ל. וז\"ל רמ\"א בד\"מ ונ\"ל דלק\"מ דודאי לעיל שהוציאו הבושם מהשמן ולא נשאר בהשמן רק קליטת הריח בזה מודה רבינו בעל הטור דריח שאין לו עיקר כה\"ג דאין לברך עליו אבל הכא שהבשמים נשרפו ונתהפכו ונעשו ריח ואותו הריח הוא כעיקר הבושם לכן ס\"ל דמברכין עליו כן נ\"ל דעת בעל הטור וסברא נכונה היא לדעתי עד כאן לשונו ומורינו ורבינו כתב דהא דלעיל אינו עביד לריח אלא לטעמיה הילכך היכא שאין לו עיקר בטל לגבי שמן אבל הכא נעשה כדי שיבשמו הכלים וק\"ל: והא דבשמים של ערוה הם דברי הרמב\"ם בפ\"ט והרשב\"א כתב בתשובה לא ידעתי מאין לו לרב זכרונו לברכה שלא ידעתי לו מקום ואולי של ערוה ממש ומפני שעשויין להעביר את הזוהמא. ותירוץ זה אינו שהרי הרמב\"ם כתב בהדיא שם בפ\"ט דין ח' ז\"ל ובשמים של ערוה מן העריות אין מברכין עליהן לפי שאסור להריח בהן עכ\"ל הרי שתלוי באיסור להריח בהן ולא במה שעשויין להעביר את הזוהמא אבל לא\"נ שכתב הרשב\"א מיושב לשון הרמב\"ם וז\"ל א\"נ שהן עשויין לעבירה להטיל ארס של יצה\"ר והרד\"א פי' כגון קופה של בשמים תלויה בצווארה או שאוחזת בידה או בפיה ואסור להריח באותם בשמים שמא יבא לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הרואה מעברות הים כו' פירש\"י מקום שעברו ישראל בים ביבשה וכן מעברות הירדן ונחלי ארנון עמק שבין שני הרים גדולים שישראל היו צריכין לעבור שם והיו אמוריים נחבאים בו ורצו להורגם ונעשו נס שנדבקו ההרים אלו זה בזה ונהרגו כולם: "
+                ],
+                [
+                    " ואבני אלגביש שהושלכו מן השמים על המלכים בימי יהושע עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בא\"י אלהינו מלך העולם שעשה כו' וכ\"כ התוס' ומשמע דבכל הברכות שצריכין שם ומלכות צריכין לומר ג\"כ אלהינו וכתוב שם שצריכין לומר בריך רחמנא אלהנא מלכא דעלמא אבל הרא\"ש לא הזכיר תיבת אלהנא וגם רבינו לא כתבו: "
+                ],
+                [
+                    " לאפוקי מדברי הראב\"ד ז\"ל כו' שסובר אע\"ג דבשאר ברכות בעינן שם ומלכות בברכת הראיה שאינו אלא שבח והודאה בעלמא א\"צ ונראה דלסברת הראב\"ד גם בשאר ברכות הודאה ושבח שכתב רבינו מסי' רכ\"ב והלאה אין מברכין בהם בשם ומלכות ומכאן נתפשט המנהג דבכמה ברכות אין אומרים עליהם שם ומלכות: "
+                ],
+                [
+                    " אלא כשרואה אותן מל' יום כו' אבל תוך ל' יום אינו רשאי ולא כמ\"ש הראב\"ד מכאן ואילך רשות ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אניסא דיחיד כתב רבינו יונה כשלא נעשה לרוב ישראל נקרא ניסא דיחיד: "
+                ],
+                [
+                    " ה\"ה נמי כל יוצאי יריכו כו' משום דכל יוצאי יריכו שותפים באותו נס ב\"י בשם רשב\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ועל נס של רבו צריך לברך עליו דהכי איתא בירושלמי כו' וז\"ל הב\"י ויש לתמוה על רבינו שסתם וכתב יש לברך על נס של רבו ומשמע דבכל מי שהוא רבו מברך אנסו ובירושלמי שמביא אינו אומר שיברך אלא על נס אדם מסויים וגם על הירושלמי יש לתמוה דקמיבעי' ליה רבו ומייתי מאדם מסויים ואפשר לומר דאדם מסויים אע\"פ שלא למד ממנו הוא חשוב כרבו וכיון דאשמועינן דמברך על ניסו ממילא משמע דכל רב שלמד ממנו מברך על ניסו עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " הילכך הרואה גוב של אריות וכבשן האש כו' ז\"ל מ\"ו וכן הרא\"ש וסמ\"ג כתב סתמא משמע בכל גוב אריות וכל כבשן כו' אכן ברמב\"ם מפרש להדיא הכבשן שהושלך בו חנניה מישאל ועזריה משמע להדיא אבל לא בשאר כבשונות אכן בגוב אריות לא כתב שהושלך בה דניאל משמע דאכל גוב אריות יש לברך וכן מסתבר לחלק לפי שגוב של אריות הוא דבר שאינו מצוי כלל וכל מקום שרואין אותו נתעורר הלב על הנס ומברך וכן נ\"ל עיקר עכ\"ל. ולעד\"נ לדקדק כן מלשון הטור שכתב הרואה גוב של אריות וכבשן האש דכתב האש בה\"א הידיעה ור\"ל אותו כבשן אש שהיה בה אש יותר גדול מבשאר כבשונות כידוע במקרא בדניאל אבל בגוב אריות לא כתב האריות או הגוב בה\"א הידיעה משום דס\"ל בכל גוב מברך אבל בש\"ע כתב בשניהן בגוב ובכבשן דוקא באותן שנעשה בהן הנס ע\"ש וכן כתב מהרמ\"י בש\"ע שלו גם אין ראייה מהה\"א הנ\"ל דלשון העברי כך הוא כמ\"ש רש\"י על קרית הארבע וכדומה שבתיבה שנייה נכתב ה\"א וה\"נ מדלא כתבו הכבשן אש אין ראייה ממה שנתוסף ה\"א בתיבה שנייה: "
+                ],
+                [
+                    " ועל לוט כו' פי' אע\"פ שאינו רואה קברו של לוט אלא אשתו של לוט לחוד מברך שע\"י רואה ונזכר הצלתו של לוט ב\"י וכן מוכח בפרק הרואה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " בא\"י זוכר הצדיקים פי' ע\"ש הפסוק ויזכור אלהים ��ת אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה גמרא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " יורדי הים כשיעלו ממנו והולכי מדברות כו' כסדר הזה מנאם ג\"כ בגמרא ושם פי' ר' יונה ז\"ל נשאל לרב האי גאון ז\"ל למה לא מנאו אותם כסדר שכתובים במזמור והשיב שרצה למנותן אותן שהם מסוכנים ביותר תחלה שיורדי הים והולכי מדברות הם מסוכנים יותר מהחולה שרוב החולים לרפואה וחבוש רוב פעמים הוא חבוש בעבור ממון ואין סכנתו כ\"כ. אבל במזמור המצויים ביותר הזכיר תחלה עכ\"ל. וצ\"ע ששם בתוס' הקשו זו ותירצו בהיפוך ע\"ש. ואפשר ליישב ולומר שהתוס' ס\"ל אע\"פ שיורדי הים והולכי מדברות הם בסכנה גדולה מ\"מ מאחר שאם נמלטים ועלו ליבשה או הגיעו לישוב אז לא היה סובל שום צער כלל מש\"ה אינם נחשבים סכנה כ\"כ כמו חולה וחבוש דאף אם נתרפא או יצא מ\"מ היה סובל צער ויסורין. וסברת רבינו האי דס\"ל מאחר שרוב חולים לרפואה ורוב חבושים יוצאים הילכך אינם מסוכנים כ\"כ כמו יורדי הים והולכי מדברות ועיין במזמור שמדבר מזה ברישא וכמ\"ש לשון הגמרא בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " חולה ים יסורין כו' לכאורה היה נ\"ל יותר לפרש שהחי\"ת היא סימן על חבוש והיו\"ד ר\"ת יסורין רימז לחולה כי אף שגם הבית אסורין הוא ע\"י יסורין דחבישה וכמ\"ש רבינו מי שהיה בבית האסורין חבוש ויצא. דקדק והוסיף תיבת חבוש לרמז שלא על כל בית האסורין חייב להודות כ\"א כשהוא ג\"כ חבוש מ\"מ תיבת יסורין לחוד איננו מיוחד ליסורין דבית האסורין כמו שהוא מיוחד לחולה כמ\"ש קבל עליו יסורים חביבין עליך יסורין. ולגירסא שלפנינו צ\"ל שע\"ש המקרא שנאמר ממצוקותיהם יוציאם נקט יסורים: "
+                ],
+                [
+                    " הגומל לחייבים טובות כו' ז\"ל ב\"י כך היא גירסת הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש אע\"פ שהנוסחא בגמרא בספרים שלנו היא ברוך גומל חסדים טובים וגירסת הני רבוותא עיקר ופי' הברכה בא\"י הגומל לחייבים כו' כלומר אפילו לאותם שהם חייבים דהיינו שהם רשעים דתרגום רשע חייבא. עכ\"ז גומל להם טובות וגם אני כאחד מהם שאע\"פ שאינני הגון גמלני כל טוב. ואין להקשות אנוסח זה מהא דאמרו כל האומר הש\"י וותרן הוא יוותרו מעיו וא\"כ איך יאמר שגומל לחייבים טובות ואף שמטיב לרשעים בעה\"ז אין זה מיקרי טובות אלא מחניף לרשעים ויאבדם או נותן להם תגמולם בעה\"ז ואין זה מיקרי טובה די\"ל כמ\"ש התוספות והביאו ב\"י לעיל סימן קפ\"ט אמ\"ש לוקח נפשות במשפט דאף דיש מיתה בלא חטא מ\"מ כל דרכיו משפט כי הוא יודע למה עושה כן וע\"ד זה נמי הוא מ\"ש הגומל לחייבים טובות שגמלני ר\"ל שעשה עמי על דרך הגמול והחסד אמתי או משאר טעמים שישנו לפניו ולא אמרו כל האומר וותרן הוא אלא האומר הש\"י עושה מעשים בלי שום טעם אלא בדרך וותרנות וק\"ל. ומ\"ש והשומעים אומרים כו' אינו בגמרא אלא שהרמב\"ם כתבו בפירוש: "
+                ],
+                [
+                    " צריך לאודויי באנפי עשרה כו' הרי\"ף כתב ג\"כ דתרי מינייהו רבנן כו' אבל התוס' סוברים דבעינן עשרה ועוד תרי רבנן דה\"ל תריסר ואע\"פ שב\"י מסיק וכתב וז\"ל וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם כו' דבר פשוט הוא שט\"ס הוא וצריך להגיה וכן נראה שהוא דעת הרא\"ש. והרי\"ף והרמב\"ם וסמ\"ג סוברים כו' וק\"ל. ועיין באשר\"י שכתב בהדיא שדעת הרי\"ף כדעת הרמב\"ם. כתב המרדכי מיהו אי ליכא רבנן יברך כתוב בא\"ח נהגו להודות אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה. ה\"ג ואמר רב הונא והוא דאיכא תרי רבנן מינייהו ולא כמ\"ש בסכרים שלנו בהדייהו וכן איתא בגמרא בהדיא דאל\"כ ק' מאי פריך תו ואימא כו': "
+                ],
+                [
+                    " דלישנא וצריך לאודויי באנפי י' משמע דוקא לכתחלה כתב ב\"י ואין הדיוק נראה בעיני דאדרבה לישנא דצריך משמע שיש עיכוב בדבר עכ\"ל. ובאמת שקושיא זו חזקה היא מיהו אפשר ליישב ולומר דהא דמשמע לרבינו לישנא וצריך לאודויי כו' דוקא לכתחלה היינו משום דאם איתא דהא דאמר אביי וצריך קאי על עשרה ולעיכובא הכי הל\"ל וההודאה צריך להיות באנפי עשרה דכיון דאביי לא בעי למימר שצריך להודות דזה כבר נתבאר בדברי רב אלא אתי למימר באיזה אופן יהיה ההודאה א\"כ הל\"ל וההודאה צריך להיות באנפי עשרה כדי לסמוך הצריכים לעשרה אלא ע\"כ צ\"ל דהא דאמר אביי וצריך לאודויי קאי אדלעיל וה\"ק אביי דהא דאמרינן לעיל דצריך לאודויי כמ\"ש ארבעה צריכין להודות היינו באנפי עשרה והשתא שפיר דייק רבינו שמשמע דוקא לכתחלה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואיתפח פי' נתרפא: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך לומר שהזכירו שם ומלכות כו' דע לך שאין זה מוכרח לפי שכבר כתבו התוס' ע\"ז וז\"ל וא\"ת והא אמרינן כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וי\"ל דרב יודא היה מתלמידי דרב ורב סבר לעיל בפרק כ\"מ דלא בעינן אלא הזכרת השם או מלכות ורחמנא היינו מלכות (ומ\"ש זה דרחמנא הוא מלכות לכאורה נראה דצ\"ל הוא שם) עכ\"ל. ורבינו כתב כן לפי דאזיל לשיטתיה שפסק לעיל סימן רי\"ד כר' יוחנן דפליג על רב וס\"ל דבעינן שם ומלכות: "
+                ],
+                [
+                    " ופי' א\"א ז\"ל אע\"ג כו' כתב ב\"י לא מצאתיו בפסקים ואפשר שכ\"כ בתוספותיו או שאמר כן בע\"פ: "
+                ],
+                [
+                    " ושמע אחר וכיון לצאת כו' כתב ב\"י דזה אתי כמ\"ד מצות צריכות כוונה ולפי דעתו ה\"נ בעינן שהמברך יכוין להוציאו כו' ע\"ש וצריך לתת טעם על מה שלא כתב רבינו ג\"כ שהמברך יכוין להוציאו ונראה דהיינו משום דאילו כתב שהמברך יכוין להוציאו לא הוה אתי לכ\"ע דהא למ\"ד א\"צ כוונה לא בעינן שיכוין להוציאו לאפוקי מ\"ש וכיון לצאת אתי לכ\"ע דאף למ\"ד מצות א\"צ כוונה מ\"מ צריך כוונה לשמוע והיינו נמי מיקרי כיון לצאת למד כדאית ליה למר כדאית ליה וזהו דלא כב\"י שכתב שרבינו נקט אליבא דמ\"ד כיון לצאת וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " יצא בלא עניית אמן כו' עיין בכ\"מ בפ\"א מהלכות ברכות וכתב שם לפרש דברי הרמב\"ם דאם המברך אינו חייב אלא מד\"ס והשומע חייב מד\"ת אינו יוצא בשמיעה אפי' בעונה אחריו אמן עד שיהא המברך ג\"כ חייב מד\"ת ועי\"ל סי' רי\"ג דלא משמע הכי ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " יש לו תשלום לברך כל זמן שירצה כו' אבל בא\"ח כתוב בשם הרמב\"ם דעד ג' ימים מברכין ואני מ\"כ דטעמא מדאמרינן בעירובין הבא מן הדרך לא יתפלל עד ג' ימים נראה דעד ג' ימים קרוי בא מן הדרך ע\"כ. ונ\"ל דאע\"ג דאנן לא נהגינן כן היינו מטעם שאנו אינן מכוונין כ\"כ בתפלה כמו בזמניהם מ\"מ הטעם שפטור הבא מן הדרך עד ג' ימים הוא מפני שנחלש מחמת טירדת הדרך אותו טעם לא נתבטל ושייך ג\"כ עכשיו בזמנינו הילכך דין זה של א\"ח איתא אף בזמנינו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל הרמב\"ם כתב דבכל דרך כו' כתב ב\"י דהרמב\"ן גרסינן בנו\"ן שכ\"כ בספר תורת האדם דלאו דוקא בחולי שיש בו סכנה וכן בדרך כל ההולכי דרכים צריכים להודות כו' וע\"ש בספר תורת האדם בסוף שער ההודאה שמביא הרמב\"ן ראיה לדבריו מהירושלמי הזה שכתב רבינו בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " דגרסינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת הסכנה כו' ז\"ל ב\"י איני יודע מה מלמדינו שכבר כתבו למעלה וכתב שבני צרפת מפרשים דהיינו לענין תפלת הדרך דוקא ומצאתי ספר שכתוב בו דגרסינן בירושלמי כל החלאים בחזקת הסכנה הם וישר מאוד בעיני דהשתא אייתי ראיה מהירושלמי דבכל חולי צריך להודות כדמשמע מדברי הרמב\"ן דהא כל החלאים בחזקת סכנה ליכא לפרושי אלא לענין ברכת הגומל עכ\"ל ואפילו לפי מ\"ש שגרסינן הרמב\"ן ובאמת שהרמב\"ן הביא שם בסוף שער ההודאה ראיה לדבריו מהולכי דרכים מ\"מ צריך ביאור למה הביאו רבינו אף שכ\"כ בשם הרמב\"ן מ\"מ ה\"ל למיכתב בלשון הזה אבל הרמב\"ן ס\"ל דבכל חולי צריך להודות מההיא דירושלמי הנ\"ל ובאמת ששם ברמב\"ן התחיל בחולי ואמר שכל החלאים צריכין להודות כו' ואח\"כ אמר וכן בדרך כל הולכי דרכים כו' ומביא ע\"ז הירושלמי שהתחיל בכל הדרכים בחזקת סכנה ומסיים בכל החלאים בחזקת סכנה ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ונוהגין לאמרו ז' פעמים כו' ז\"ל התוס' בפרק הרואה שבע זימנין לגזרו עליה כך הוא הלחש וי\"מ דשבע זימנין צריך לומר חלמא טבא חזאי וכן לענות אחריו אבל ר\"י לא היה רגיל לאומרו רק ג\"פ עכ\"ל. מכאן דקדק מ\"ו לומר חלמא טבא חזאי ועניית טבא הוא כו' ז\"פ אבל שבע זימנין כו' לא אמרו רק ג\"פ דאמר ממ\"נ לפי' ראשון של תוס' דשבע זימנין הוא לחש א\"כ לא צריך לומר כלל יותר מג\"פ גם חלמא טבא חזאי ואי לפי' י\"מ דשבע זימנין ר\"ל שיאמר חלמא טבא חזאי ועניית טבא הוא כו' ז\"פ א\"כ לכל הפחות יגזרון מן שמיא א\"צ לומר ז\"פ אלא ג\"פ כסתם מה שתיקנו חכמים שהוא ג\"פ מותר לך. ולפ\"ז יאמר ג\"פ ראשונים טבא הוא כו' לחוד עד שבע זימנין כו' וג\"פ אחרונים יאמר הכל יחד אבל לא איפכא או שיאמר שבע זימנין כו' ג\"פ לבסוף משום הפסק. ולעד\"נ שלא לשנות ממ\"ש רבינו ונוהגין לאומרו ז' פעמים ור\"ל הכל יחד ז\"פ וכ\"כ ב\"י שכן העולם נוהגין ולא נעלם מהן ג\"כ דברי התוס' הנ\"ל ומנהגן של ישראל תורה: "
+                ],
+                [
+                    " פי' ש\"ץ ופליגי בה כו' אבל יחיד אינו אומר עננו רק במנחה לדידן והוא מנהג אשכנז אבל מנהג ספרד וכן ס\"ל להרא\"ש שאפילו היחיד אומרה ערבית ושחרית בתענית ציבור כמ\"ש לקמן סי' תקס\"ה וסי' תקנ\"ט. ועוד שהיחיד יכול לכוללה באלהי נצור משא\"כ בש\"צ: "
+                ],
+                [
+                    " וכיון דאיכא פלוגתא וכו' הם דברי רבינו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מברכין על הגשמים וכו' כתב סמ\"ק והכלבו שברכת גשמים אינו נוהג בינינו מפני שאנו תדירין במטר ואין אנו מתאוים ושמחים בו כאותן ארצות שיש להם יובש גדול והעתיק דבריהם רמ\"א בהש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " עד הן הם יודו וכו' כתב הר\"ר מנוח מפני שבסבת הרעב בני אדם יוצאים ללסטם ולשפוך דם נקי וכן בסבת הרעב חלאים באים לכך תיקנו לומר מחרב הצלתנו ומדבר מלטתנו ומחלאים רעים דליתנו: "
+                ],
+                [
+                    " וחותם בא\"י רוב ההודאות כו' וז\"ל הגמרא בא\"י רוב ההודאות. רוב ההודאות ולא כל ההודאות אמר רבא אימא האל ההודאות אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרווייהו רוב ההודאות ואל ההודאות ברוב ההודאות לא סגי לחתום דמשמע הש\"י רוב ההודאות ולא כולן. אבל כשאמר ג\"כ אל ההודאות הרי פי' שרוב זה לשון סגיאות וריבוי. ואם היה אומר אל ההודאות לחוד היה נראה אל מקצת ההודאות ויש זולתו למקצת האחרות לפיכך הוצרכו שניהן רוב ההודאות להורות על הרוב ואל ההודאות להורות על המיעוט הנשאר שלא היה מובן מלשון הראשון כ\"כ ר' יונה ריש דף מ\"ז. וגם הרמב\"ם כתב בפי' הנוסח. בא\"י אל רוב ההודאות והתשבחות אבל הר\"ן כתב דלא סגי בהכי כ\"א לומר בא\"י אל רוב ההודאות ואל ההודאות או בא\"י מלך רוב ההודאות ואל ההודאות ואע\"ג דלא כתב שם בא\"י עכ\"פ אין ברכה בלא שם לכ\"ע והר\"ן בפ\"ק דתענית דף רס\"ו ע\"א כתב בשם הרמב\"ן דלהכי לא סגי באל ההודאות לחוד מפני שצריך הודאה על כל טפה וטפה שהוריד לפיכך צריך להזכיר בחתימות לשון ריבוי מעין הפתיחה כו' ע\"ש. והב\"י הביאו. אבל קיצר בהעתקתו במקום שהיה לו להאריך ושם תמצא גם ב\"י הביאו כאן דלהר\"ן אם היה מסיים ברוך אל רוב ההודאות לא הוה סגי בהכי דאכתי לא נפקי מחשש שיאמרו אל רוב ההודאות ולא כולן עד שיחזור ויאמר אל ההודאות בלא רוב ומיהו גם בראשונה צ\"ל בא\"י רוב ההודאות. או ברוך אתה אל רוב ההודאות או ברוך אתה מלך רוב ההודאות אל ההודאות וז\"ש הר\"ן ז\"ל וראיתי במקצת נוסחאות ברוך רוב ההודאות לד\"ה צריך תיקון. נלע\"ד דה\"פ בין לרב דאמר אין ברכה בלא שם בין לר' יוחנן דאמר בעינן נמי מלכות לברכה. ואיך יחתום כאן בלא שם ומלכות לכך מסיק דצריך תיקון לומר כן ברוך אל רוב ההודאות. או מלך רוב ההודאות. ר\"ל לרב צ\"ל אל דהוא שם. לר' יוחנן מלך ועכ\"פ יסיים ואל ההודאות וק\"ל ואע\"פ דגם ר' יוחנן ס\"ל דבעינן שם כתב מלך רוב כו' אפשר כיון דמסיימין אח\"כ ואל ההודאות כאילו אמר בתחלה דמי. אבל מ\"מ מלך או אל בתחלה עכ\"פ צריך למסמיך לתיבת ברוך או רוב אם הוא תואר כמו שמסיק כמו רוב אונים אבל דוחק לומר דדעת הר\"ן הוא לומר בא\"י רוב ההודאות ואל ההודאות וכמ\"ש המיימוני לומר בא\"י אל רוב ההודאות דא\"כ לא היה פסיקא ליה לכתוב דצריך תיקון אליבא דכ\"ע גם לא נקטינן בלישנא הכי לא הוא ולא הרמב\"ן בפרק הרואה סוף רמ\"ו ע\"ש ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " על שמועות שהם טובות לו ולאחרים מברך הטוב והמטיב. אבל על שמועות שהן טובות לו לבדו יתבאר בסי' רכ\"ג שמברך שהחיינו ובדין היה לרבינו להקדים משפט ברכה על לו לבדו. רק הואיל ועתה מדבר בברכת הטוב והמטיב גומר לבאר ברכת הטוב והמטיב שבא על טובות לו ולאחרים ובגמ' אמרו קצרו של דבר על שלו אומר שהחיינו ועל שלו ושל חבירו אומר ברוך הטוב והמטיב: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ילדה אשתו וכו' מברך הטוב והמטיב אמרו לו מת אביו כו' כתב הב\"י אע\"ג דבברייתא תניא אמרו לו ילדה אשתך זכר מברך הטוב והמטיב סובר רבינו דאורחא דמילתא דאומרים לו וה\"ה אם לא אמרו לו אלא הוא מעצמו רואה ומפני כך לא הזכיר אמרו לו עכ\"ל. והא דסמך וכתב מיד אמרו לו מת אביו ולא קיצר לכתוב מת אביו עיין בדרישה והא דמברך הטוב והמטיב מכרש בגמרא משום דאיכא אשתו בהדיה דניחא לה בזכר וכתבו הרא\"ש והמרדכי שאע\"פ שאין אשתו באותו מעמד כגון שהיה הבעל בעיר אחרת מברך הבעל הטוב והמטיב. וכתבו הג\"מ פ\"ד בשם סמ\"ק דגם היא צריכה לברך כיון ששניהם נהנים. ועיין בב\"י שמביא שהרשב\"א ס\"ל דמברך שהחיינו וכתב בד\"מ דצ\"ל דאיירי במתה אשתו. וכתב בש\"ע דאז מברך שהחיינו ודלא כמו שפסק ב\"י בסי' זה דאפילו מתה אשתו מברך הטוב והרטיב כיון דטובה היתה לה בעת שילדתו: "
+                ],
+                [
+                    " יש לו אחים שירשו עמו מברך הטוב והמטיב ז\"ל מורי ולכאורה היה נ\"ל פי' אף הטוב והמטיב וכ\"ש שיברך דיין האמת. אכן בסמ\"ג משמע להדיא שאינו מברך אלא הטוב והמטיב עכ\"ל. ותימא דבמיימוני כתב להדיא בפרק י\"א מהלכות ברכות שמברך תחלה ברוך דיין אמת ואח\"כ ברוך הטוב והמטיב ויותר התימה שראיתי בסמ\"ג שכתב בהדיא כהרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " קנה כלים חדשים וז\"ל מהרי\"ו בחידושים דפ\"ג ע\"א כשאדם לובש פליצא חדשה או מנעלים חדשים אין לומר תבלה ותחדש כו' עיין בש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " לא שנא היו לו כיוצא באילו תחלה או קנה וחזר וקנה כו' פי' דבפרק הרואה ריש (ברכות דף ס') איכא פלוגתא דחד מ\"ד ס\"ל דוקא בהיה לו תחלה בירושה ואח\"כ קנה דאיכא חידוש גביה הקנייה צריך לברך אבל קנה וחזר וקנה דליכא חידוש גביה כלל א\"צ לברך קמל\"ן דאין הלכה כאותו מ\"ד אלא בכל ענין צריך לברך כן פי' הרא\"ש וע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " לאו דוקא חדשים אלא ה\"ה נמי ישנים כתב הרא\"ש וז\"ל אפילו הם שחקים והם חדשים לו וכתב הב\"י ע\"ז לשון זה וזה כדברי רבינו כלומר שאם הם חשובים עליו כחדשים מברך עליהם עכ\"ל. ובאמת נראה שפי' של הב\"י אינו מוכרח כ\"כ שיש לפרש דברי הרא\"ש כמשמעות דברי רבינו שאם הם חדשים אצלו שקנאן עכשיו ולא היו לו מעולם הם לו כחדשים: "
+                ],
+                [
+                    " לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן כתב הב\"י ומשמע לי שאע\"פ שהם חדשים שלא נשתמש בהם אינו מברך דכיון שהיו שלו פעם א' שוב אינם דבר חידוש כשחזר וקנאם: "
+                ],
+                [
+                    " כתב בסמ\"ק שאם קנה לו ולביתו מברך כו' ר\"ל שהחיינו וגם הטו\"ה וכ\"כ רא\"ף ומ\"ו ונראה דהיינו בכלי שמשתמשין בו הוא ובני ביתו אבל אם קנה כלים לו וכלים לבני ביתו מברך על שלו שהחיינו אבל כשמשתמשים בם שניהם מברך שהחיינו וגם הטוב והמטיב. והא דלא כ\"כ הסמ\"ק בשאר דברים שמברכין עליהם הטו\"ה כגון שדה וכיוצא. נראה לחלק דשאני שדה שההנאה של גידול התבואה באה לו ולשותפו ביחד משא\"כ בשימושי כלים שהנאת השימוש באה לו בפני עצמו ולבני ביתו בפני עצמם לכל א' בשעת תשמישו. וכל א' נהנה בו שלח בשעה שחבירו נהנה בו מש\"ה צריך לברך ג\"כ שהחיינו על הלבישה המיוחדת וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בירושלמי נתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב שיש בו טובה לו ולנותנו פי' הרא\"ש דאם המקבל עני הוי טובה שזיכהו השם וחננו מהון לעשות צדקה ואם הוא עשיר שמח הנותן במה שמקבל מתנתו עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתבו התוס' שאין לברך וכו' עד כגון חלוק אנפילאות אין לברך עליו כתב בתרומת הדשן דכן יש לומר אבל כלים חשובים קצת כגון מלבושים של בגד צמר דמי לדבר הבא מזמן לזמן דסתם בני אדם לפרקים מועטין מתחדשים להם ובהא כ\"ע מודו דמברכין עליהם. כתב הרשב\"א בסימן רמ\"ב והביאו הב\"י דכל הני ברכות דלא מזמן לזמן קאתו אינם אלא רשות ומש\"ה אפילו חכמים גדולים שבימיו לא ראה שהיו מברכין אותו. וא\"ת הרי פדיון הבן דלא מזמן לזמן קבוע כמועדות קאתו ואפ\"ה מברכין שהחיינו שמא י\"ל שאני מצוה ממצות התורה דקבעוהו חובה. ונדחקתי ליישב המנהג הגדולים עכ\"ל וכ\"פ בהגה\"ה ש\"ע וכ\"כ מ\"ו בשם הרשב\"א ועיין מ\"ש עוד מזה בהיפוך הרואה ריש הדף: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הרואה וכו' עיין מה שהעתיק אחד מספר האשכול וכתבו בהגהותיו שאסור בתעתועיהם ובשמחתם. ומה שיאמר אז בעת שמחתן דברי בקשה לפני המקום ב\"ה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואיני יודע למה פוסק כדברי יחיד דרשב\"א הוא דאמר הכי וכו' כתב הב\"י שלשון רבינו אינו מכוון דמשמע דמה שאומר בשניהם כשם שעקרת וכו' הוה דברי יחיד ולכאורה משמע דאינו כן דלדברי הכל צריך לומר כשם שעקרת וכו ולא הוי דברי יחיד אלא מה שאומר בשתיהם והשב לב עובדיהם לעבדך וכך היה ראוי להיות לשון רבינו הרואה מקום שנעקרה ממנו ע\"ג וכו' ואם בח\"ל אומר ברוך שעקר ע\"ג ממקום הזה ואומר בשתיהם כשם שעקרת אותה ממקום הזה כן תעקור מכל המקומות וכתב הרמב\"ם שאומר בשתיהם והשב לב עובדיהם לעבדך ואיני יודע למה פוסק כדברי יחיד ואפשר שרבינו מפרש דכשם שעקרת נמי אינו אומר אלא בארץ שרובם ישראל אבל בח\"ל שרובם היו עו\"ג לית לן בה אם תיעקר אם לאו. והא דקאמר ובח\"ל א\"צ לומר והשב לב עובדיהם לעבדך לאו דוקא דה\"ה שא\"צ לומר כשם שעקרת אלא שהוא דוחק. וגם ק\"ק דא\"כ ברוך שעקר ע\"ג מהמקום הזה נמי לא ליברך עכ\"ל. ומ\"ש רבינו ואיני יודע למה פוסק כדברי יחיד כתב הב\"י די\"ל דמשום דמסתבר טעמיה פסק כוותיה. ועוד דת\"ק נמי לא אסר שיאמר כן אלא שאינו צריך ואם רצה לומר יאמר ואין בכך כלום ורשב\"א מצריך שיאמר כן ואם לא יאמר עביד דלא כרשב\"א הילכך למימר עדיף דלא פליג אשום תנא: "
+                ],
+                [
+                    " הרואה ששים ריבוא מישראל ביחד כו' אומר בא\"י אמ\"ה חכם הרזים. פירש\"י חכם הרזים היודע מה בלב כל אלו ששים ריבוא אין דעתן דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה: "
+                ],
+                [
+                    " הרואה חכמי ישראל אומר וכו' שחלק מחכמתו ליראיו. והר\"ד אבודרהם כתב שהטעם מפני שהחלק הוא כמו הצינור הנמשך מן הנהר שאפשר להרחיבו ולהגדילו ואפשר לקצרו ולחסרו משא\"כ במתנה כי פסוקה ותלושה ובישראל כתיב כי חלק ה' עמו ולפי זכותם מתרבה ומתמעט עכ\"ל. ודע שהרמב\"ם בפ\"י מה' ברכות לא כ' גבי מלכי ישראל וחכמי ישראל שיאמר אשר חלק רק אשר נתן. ומהתימא על הגאון המחבר הב\"י וכ\"מ שלא כתב ע\"ז כלום והיה נראה לומר שגרס כן בגמרא רק שקשה שא\"כ היה לכ\"מ להביא גירסא זו אבל בגמרא וברי\"ף ובכל הפוסקים כתוב אשר חלק וכמ\"ש רבינו: "
+                ],
+                [
+                    " חכמי עו\"ג כתב הסמ\"ק דוקא החכמים מחכמת העולם מברך ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם ונראה שכ\"כ לאפוקי היכא דאינם חכמים אלא בד\"ת שאין מברכין עליהן עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומצוה להשתדל לקראת מלכים. כתב הב\"י ואע\"ג דבפרק מי שמתו אמרינן דכהנים מדלגין ע\"ג ארונות כדי לילך לקראת מלכים. מפני שרוב ארונות יש בהן פותח טפח והילכך לית בהו אלא איסורא דרבנן ובמקום מצוה לא גזרו. לא כתבו רבינו כאן מפני שכבר כתב בי\"ד סימן שע\"ב שזהו דוקא בימיהם שהיו קוברים בענין שיש ביציאת הקבר פותח טפח אבל האידנא שכולו סתום אפילו יש בו אויר טפח כל כנגדו טמא מן התורה עכ\"ל. וכ\"כ התוס': "
+                ],
+                [
+                    " בתי ישראל בישובן פי' ב\"י שרואה ישראל יושבים בשלום בלי שטן ובלי פגע רע. ואפשר שאע\"פ שישראל מיושבים בתוקף ובגבורה בקצת מקומות אין מברכין עליהן אלא א\"כ היו בארץ ישראל ובזמן הבית. ונראה שזו היתה כוונת רש\"י ג\"כ במה שכתב כגון בישוב בית שני ועיין מ\"ש בהגהותיו הפי' לדברי הרי\"ף כו' והאריך שם: "
+                ],
+                [
+                    " והמית אתכם בדין כתב ר' יונה אע\"ג דקי\"ל יש מיתה בלא חטא אפ\"ה דינו דין אמת כי הוא יודע כל דרכי איש וכל דרכיו משפט. והמית אתכם בדין ויודע מספר כולכם ועתיד כו' ב\"י תמה על רבינו למה השמיטוהו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הרואה חבירו לאחר י\"ב חדש מברך ברוך אתה מחיה המתים זהו מפני שנשכח מלב כמו המת שנשכח מהלב לאחר י\"ב חודש. וכמו שנאמר נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד. מה כלי אדם מתייאש ממנו כשלא מצאו תוך י\"ב חודש אף המת משתכח מלב לאחר י\"ב חודש ר' יונה דף מ\"ב. כתב הרשב\"א בתשובה שאפילו אם גם אחרים נהנים בראייתו אפ\"ה אינו מברך רק שהחיינו ולא הטוב והמטיב. וכתב עוד שאין חילוק בין זכרים לנקבות לענין ברכת שהחיינו: "
+                ],
+                [
+                    " הרואה פרי חדש כתב הכלבו דוקא כשרואה אותו בתשלום בריאתו וכ\"כ הרשב\"א בתשובה: "
+                ],
+                [
+                    " ונוהגים עתה שלא לברך עד שעת אכילה כתב הרא\"ש כמו שהחיינו דעשיית לולב וסוכה שקובעים בשעת קידוש היום: "
+                ],
+                [
+                    " והמברך בשעת ראייה לא הפסיד כתב הסמ\"ק הרואה פרי חדש ונהנה בראייתו מברך שהחיינו וכ\"פ רמ\"א לברך בשעת ראיה. ואם לא בירך בראיה ראשונה מברך בראיה שנייה כן כתב הר\"ר מנוח וכ\"פ רמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אינו מתחדש משנה לשנה כו' האי משנה לשנה לאו דוקא וה\"ה אם מתחדש ב' פעמים בשנה. כיון דמזמן לזמן קאתי מברכין עליו. ולא בא אלא למעט ירק חדש שאין מברכין עליו שהחיינו הואיל ויכול לעמוד כל השנה בקרקע כ\"כ ב\"י והרמ\"א וכ\"כ מהרי\"ו בחידושיו דף צ\"ג ע\"א ז\"ל הא דאין מברכין שהחיינו על ירק חדש נראה משום דעומד על הקרקע כל השנה ואינו ניכר בין חדש הגדל בשנה זו למה שגדל אשתקד עכ\"ל. וגם ממורי רש\"ל שמעתי שאין מברכין שהחיינו על ירק ושמעתי שמה\"ט אין לברך ג\"כ שהחיינו על צנון ומיני ליפתן וכיוצא בהן שעומדין ג\"כ בקרקע כל השנה. ואין אני רואה את דבריהם מדלא הזכירו אלא ירק ונראה דה\"ט משום דדוקא ירק דרכו לחזור ולגדל בתחלת ימי הקיץ. ואז בזמן שהירק הישן משנה דאשתקד עדיין עומד על הקרקע כבר נתגדל ירק חדש ועומד בצידו ואין ניכר בין חדש לישן משא\"כ במיני ליפתן שאף שהן עומדין כל ימי החורף בקרקע מכל מקום אחר ימי הפסח לוקחין אותן מהקרקע והחדשים אינם צומחין עד אחר ימי חג השבועות או קרוב לו נמצא דאין מגיעים אלו לאלו בעודם בקרקע. ואף שאחר שנתלשו מיני ליפתן מגיעים הישנים עד זמן החדשים וכן הוא בפירות קצת אילנות מ\"מ אין חשש כ\"א בעודן עומדין על הקרקע שאז הוא עיקר חידושו ואף שירק ג\"כ לא מצינו זה כ\"א ירק הנקרא שוורץ קרויט בל\"א מ\"מ לא חילקו בין ירק לירק. א\"נ דגם בשאר ירקות אם היו מטמינין אותן ומכסים אותן מתקיימים כל ימי החורף: "
+                ],
+                [
+                    " הדרקונס רש\"י פי' איש עקום: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הראב\"ד דוקא כו' עיין באבודרהם ותמצא מבואר שהראב\"ד כתב זה גם אברכה דמשנה הבריות ז\"ל ב\"י דברים של טעם הם אלא שקשה מפיל וקוף שבסמוך שביחד נשנו בגמרא דלא שייך בהן שמצטער עליהם ואפ\"ה מברך. ויש לחלק דפיל וקוף הם משתנים בבריאותם ומשונים משאר הבריות מש\"ה מברך עליהן משא\"כ באלו שהם כשאר הבריות רק שעל המכה שלהן מברך וכשאין מצטער עליהן אין כאן התפעלות: "
+                ],
+                [
+                    " ראה בריות טובות וכו' בפרק במה טומנין תניא רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בשביל קונו ואין בו משום לא ילבש גבר פירש\"י בשביל קונו לכבוד קונו דכתיב כי בצלם אלהים עשה וגו' ועוד דהרואה בריות נאות אומר ברוך שככה לו בעולמו שנאמר כל פעל ה' למענהו ופירש\"י הכל ברא לכבודו רא\"ף: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " היוצא בימות ניסן וכו' ואם איחר לברך עד אחר שגדלו פירות לא יברך עוד. כתב הב\"י אבל המרדכי כתב דאם לא ראה עד שגדלו הפירות צריך לברך כך. אין להקשות על ב\"י דילמא המרדכי אינו חולק על רבינו ומה שכתב המרדכי שצריך לברך היינו אם לא ראה האילנות קודם שגדלו הפירות אבל אם ראה אותם ולא בירך אז מודה לרבינו שא\"צ לברך אחר שגדלו ורבינו איירי שראה אותן עד שלא גדלו ולא בירך עליהן ובהא כתב דלא יברך אחר שגדלו שאין הדבר תלוי בראיה ראשונה שהרי גבי שהחיינו אם לא בירך בראיה ראשונה יכול לברך גם בשניה וגם אין לחלק שהמרדכי איירי קודם שגדלו כל צרכן ומה שכתב עד שגדלו הוי ולא עד בכלל שאין משמעות לשון המרדכי כן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " על הזיקין היורה כחץ באורך השמים ס\"א באויר השמים ומ\"ש רבינו ונמשך אורו כשבט ר\"ל שהוא נראה ארוך כשבט ארוך וכ\"כ רש\"י בהדיא שם דף נ\"ח ע\"ב ז\"ל וארוך כשבט שהוא יורה ונראה כמו שפותח רקיע עכ\"ל. ואפשר מ\"ש בגירסת ספרים שלפנינו באורך השמים זהו כוונתו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והוא קול הברה וכו' צ\"ל ועל קול הברה וכן הגיה הרא\"ף וכן הוא לשון הרמב\"ם בפירוש וז\"ל ועל קול ההברה שנשמע בארץ כמו רחיים גדולים ופירושו שהקול הומה כהמיית קול רחיים גדולים שנשמע קול רעש גדול למרחוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " על ימים ונהרות כו' כתבו התוס' והמרדכי דוקא על ד' נהרות הכתובים ברורה כמו חדקל ופרת וכו' מברכין וכן בהרים דוקא בהרים משונים שניכר בהם גבורות ה' מברכין: "
+                ],
+                [
+                    " אומר ברוך אתה ה' עושה מעשה בראשית פירש\"י שאין יכול לברך עליהן שכחו וגבורתו מלא עולם שאינן במקום אחד אלא כל אחד ואחד במקומו ולשון רש\"י זה צריך כתוב ותוקמן ובנוסח רש\"י שסביב הרי\"ף אין שם תיבת במקום אחד וא\"ש) ור' יונה כתב כיון שאין משתנים אלא עומדים כך מבריאות עולם אינו מברך אלא עושה מעשה בראשית ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " ואיני יודע למה פוסק כיחיד שר' יודא וכו'. הב\"י הביא תשובת הרא\"ש דבהדיא כתוב ביה שר' יודא לא בא לחלוק אלא לפרש דברי הת\"ק ושת\"ק מודה שבים אוקיינוס מברך ברכה בפני עצמו והוא ברוך שעשה את הים הגדול ומבואר שם היטב בסוף התשובה והב\"י קיצר כאן בהעתקת התשובה במקום שהיה לו להאריך. ודע שהב\"י פוסק בש\"ע שהם שעוברים בו לא\"י ולמצרים הוא הים הגדול שמברכין עליו ברוך שעשה הים הגדול וכן כתב בכסף משנה בפ\"י מה' ברכות וז\"ל אבל על הים הגדול אומר ברוך שעשה הים הגדול וכ\"כ הרא\"ש בתשובה וכתב דים הגדול הוא ים אוקיינוס והוא הים שעוברים בו לא\"י ולמצרים עכ\"ל. ותשובה זו היא שהביא ב\"י בכאן. ואגב ריהטא כתב התשובה כמו שהיא בדפוס ויש בה מקום לטעות והמעיין בה יראה מינה ובה שצריכין להגיה אותה. וע\"פ ההגה\"ה נפסוק שהים שעוברים בו למצרים ולא\"י הוא אינו הים אוקיינוס ואין מברכין עליו ברכה זו וזה הוא לשון התשובה בכלל ד' דין ד' כמו שמביא ב\"י. וששאלת על הים הגדול שאומר במשנה שמברכין עליו ברוך שעשה את הים הגדול הוא ים אוקיינוס והים שלנו שעוברים בו לא\"י ולמצרים יראה שהוא ים אוקיינוס דוקא אע\"פ שבלשון הפסוק נקרא ים שלנו ים הגדול מ\"מ הכי משמע שהוא ים אוקיינוס וכו' ובספר מוגה הכי איתא וששאלת על הים הגדול שאומר במשנה שמברכין עליו ברוך שעשה את הים הגדול אם הוא ים אוקיינוס. או הוא ים שלנו שעוברים בו לא\"י ולמצרים יראה שהוא ים אוקיינוס דוקא אע\"פ שבלשון הפסוק נקרא ים שלנו ים הגדול מ\"מ הכא כו'. וע\"פ זאת הגה\"ה וכן משאר לשון התשובה פשוט שפסק שעל הים שעוברים לא\"י ולמצרים שאין מברכין עליו ברכה זו. והב\"י אגב ריהטא לא דק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הרואה הקשת אומר בא\"י אלהינו מלך העולם זוכר הברית וכו' ז\"ל מ\"ו ותימא על מה שנהגו לומר נאמן בבריתו וקיים במאמרו בא\"י זוכר הברית. ולכל הפוסקים אין חתימה בברכה זו. ונ\"ל שטעו במה שראו בתלמוד שאומר א' ריב\"ל הרואה קשת בענן אומר ברוך זוכר הברית במתניתא תנא נאמן בבריתו וקיים במאמרו אמר רב פפא הילכך נמרינהו לתרווייהו ופירשו לומר מתחלה נאמן בבריתו וקיים במאמרו כדברי הברייתא ואח\"כ יאמר בא\"י זוכר הברית ודוגמת חתימת ברכות ר\"ה שמסיים בא\"י זוכר הברית וטעות הוא כי בודאי יש ברכה בפתיחה ולא בחתימה שהרי אינה סמוכה לחבירתה ודו\"ק. ועוד האריך לפרש מהיכן נתפשט הטעות אבל העיקר דבריו כתבתי: "
+                ],
+                [
+                    " ואסור להסתכל בו הרבה לפי שמראה כבוד ה' כנאמר ביחזקאל ואחז\"ל המסתכל בקשת עיניו כהות. והשיב הרא\"ש דאין מסתכל כרואה כי המסתכל מוסיף ומדקדק בהבטתו יותר מהרואה עכ\"ל. וכן מפרשו רבינו כמ\"ש ואסור להסתכל בו הרבה: "
+                ],
+                [
+                    " והתקופה בתחילת ליל ד' ובגמרא איתא שאז החמה במזל שבתאי ולשון הגמרא בפרק הרואה (ברכות דף נט ע\"ב) ת\"ר הרואה חמה בתקופתה לבנה בגבורתה וכוכבים במסילותם ומזלות כסדרן אומר ברוך עושה מעשה בראשית ורבינו מביא הברייתא ואינו מפרשה נ\"ל שסומך על פירושו של הרמב\"ם שמביא רבינו מיד שמפרש לבנה בטהרתה כשהיא במזל טלה וכן כוכבים ומזלות. ומיהו מדלא כתב רבינו ופירש הרמב\"ם וכן נמי מדמשנה לשון הברייתא וכתב במקום לבנה בגבורתה לבנה בטהרתה נראה שמפרש ג\"כ כפירוש הערוך והביאוהו הב\"י שכתב בו ב' פירושים ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כשרואה לבנה כשהשמים זכים וצחים. וכן כוכבים ומזלות אז מברך עליהם. אך מ\"ש הג\"מ בשם הערוך פי' חמה בתקופתה שלא נראית החמה בשלשה ימים בזה ודאי אינו מפרש רבינו כפירושו ודע שהערוך מביא בערך חמה פי' חמה בתקופתה כפי' שאמר אביי בפרק הרואה (ברכות דף נ\"ט) שמביא רבינו ועל פי' השני שמביא הב\"י שכתב הג\"מ בשם הערוך מסיים בערוך לשון זה הירושלמי אמר רב הונא הדא דאת אמר בימות הגשמים ולאחר ג' ימים שנאמר ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים עכ\"ל. וראיתי בירושלמי פרק הרואה דף י\"ב ע\"ד דמשמע שפליג בזה על תלמודא דידן במה שאמר אביי פי' של חמה בתקופתה הנאמר בגמרא ופירשו כמו שהעתקתי. ועתה פי' של הערוך הוא של הירושלמי ופי' של הרמב\"ם הוא של תלמוד בבלי: "
+                ],
+                [
+                    " לא לצפון ולא לדרום אלא יהיה עומד בשוה עם משוה היום וכ\"כ מהרי\"ל (ומי שנעשה בנו בר מצוה יברך בא\"י אמ\"ה שפטרני מעונשו של זה וטוב לברך בלא שם ומלכות רמ\"א. וכ\"כ מהרי\"ל בשם המרדכי וכן נהגו ובב\"ר ריש פרשת תולדות יצחק בשם ר' אליעזר ד\"מ). ושייך לעיל בסימן רכ\"ה): "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הנכנס לכרך וכו' ופירש\"י המהלך בדרך וצריך לעבור דרך כרך ושם מצויים אנשים רעים ע\"כ ומסיק בגמרא שאף שיעבור דרך עיר שיש שם שופטים שאין הורגים אלא בדין מ\"מ מתוך שהוא נכרי שמא לא יזדמן מי שילמד עליו זכות וילכד ברשת עלילה שיעלילו עליו. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " יצא בשלום אומר מודה אני לפניך כו' ז\"ל ב\"י ומפשט השמועה נראה שהצריכוהו להתפלל על שלום הדרך פעמים. א' בשעה שיצא מן הכרך ואינו חותם בה והיינו הא דפרק הרואה ואחרת שהוא חותם בה כדאיתא בפרק תפלת השחר. ויש לתמוה תרתי למה לי והיה ראוי לתקן חתימה בזו שמתפלל כשיצא בשלום וליסגי בהכי וכן מצאתי בכלבו שכתב בסימן פ\"ז הנכנס לכרך מתפלל שתים בכניסתו אומר יהי רצון מלפניך וכו' עד יצא בשלום אומר מודה אני לפניך כו' עד בא\"י שומע תפלה עכ\"ל וכ\"פ בש\"ע סי' זה ואח\"ז כתב וז\"ל וזו היא תפלת הדרך שנכתבו שם היא וכל דיניה בסי' ק\"י עכ\"ל. ותמיה גדולה היא בעיני על הב\"י לומר כן מכמה טעמים חדא שהרי אין הנוסחות שוות שנוסח זה עיקרו נתקן ליתן הודאה על העבר שהוציאו בשלום ואגב זה מבקש על העתיד ואומר וכשם שהוצאתני וכו' האי כשם שהוצאתני הוא טפל לעיקר ההודאה על העבר דומה למ\"ש בכניסתו ג\"כ מודה אני לפניך ה' אלהי שהכנסתני לכרך זה לשלום וכשם שהכנסתני לשלום והודאה זו נתקנה ע\"פ המשנה דקתני נותן הודאה על העבר ומבקש על העתיד ותפלת הדרך עיקר תקונה הוא על הבקשה שיצילהו בדרך אשר הוא הולך בה ואע\"פ שכבר התפלל ואמר יהי רצון שתוציאני לשלום אותה הבקשה לא היתה אלא על היציאה וע\"ק דאם חדא היא למה יאמרוהו כשוצא בשלום דהיינו מיד. ובתפלת הדרך הדין שלא יאמרוהו עד שיחזיק בדרך כמו שנתבאר לעיל סי' י'. וע\"ק דתפלה והודאה זו היא משנה וברייתא פרק הרואה ותפלת הדרך הוא דברי האמוראים פ' תפלת השחר (ברכות דף כ\"ט ע\"ב) ז\"ל א\"ל אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא לא תרתח ולא תחטא וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא א\"ר יעקב א\"ר חסדא זו תפלת הדרך דכל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך. מאי ת\"ה יר\"מ ה' אלהי שתוליכני לשלום כו' לכן נלע\"ד פשוט דתרי ענייני נינהו דת\"ה נתקן אחר שכבר החזיק בדרך ומעומד ובלשון רבים ובחתימה כמבואר לעיל בכל תנאיה. וי\"ר זה נתקן ע\"ש הודאה מיד שיצא מן הכרך על שהוציאו ה' בשלום מן השוללים והמושלים רעים הנמצאים בכרך וכדפירש\"י ואם נפשך לומר כיון שמתפלל אח\"כ תפלת הדרך כשיחזיק אח\"כ בדרך א\"כ למה תיקנו לבקש עתה על העתיד בשעת ההודאה מ\"מ נ\"ל דעכ\"פ אין זה תפלת הדרך כיון שכבר התפללו שחרית וכמ\"ש לעיל סימן ק\"י שלא נתקן לאומרו שני פעמים ביום א'. ואז תיקנו שבשעה שיתן הודאה על העבר יבקש נמי על ההבא ובלא חתימה. והכלבו שכתב אותו בחתימה אפשר דלא ס\"ל מאי דכתיבנא בשם הטור אלא אם בא לברך ולצאת מהעיר באמצע היום ס\"ל דצריך לחזור לברך ולומר תפלת הדרך ומיהו א\"צ להמתין עד לאחר שיצא מן העיר ושיחזיק בדרך כיון שהוא כבר בירך. וכולל תפלת הדרך עם ההודאה ואומר שניהם מיד שיצא מן הכרך וק\"ל. וכשיוצא מעירו שדר בו אז א\"צ לבקש שתוציאני לשלום כיון שמכירין אותו שם לכן אומר לאחר שהחזיק בדרך תפלה על הדרך שיבוא בו בשלום לבד: "
+                ],
+                [
+                    " כשם שהכנסתני לשלום כו' בגמרא וברי\"ף האי כשם כו' ליתא אבל נ\"ל שרבינו כתב הכי משום דבמתניתין אמר ונותן הודאה על שעבר וצועק על העתיד לבא והיינו ע\"ד זה דאל\"כ הל\"ל להיפך צועק על העתיד ונותן הודאה על העבר ודו\"ק. (בסוף מסכת ברכות א\"ר אבין הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לשלום שהרי יתרו אמר למשה לך לשלום עלה והצליח דוד שא\"ל לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה. ונ\"ל הטעם דכשאמר לו לך בשלום משמעות דיבורו הוא שבמקום הליכתו לשם יהיה בשלום אבל אינו משמע שיה��ה לו שלום כל זמן שמתעסק בהליכתו בענין זה ומ\"ש יעקב ושבתי בשלום אל בית אבי ויתרו אמר גם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום התם קאי בשלום על הביאה ועל השבה וזה היה סוף כוונתם משא\"כ לך בשלום שהולך אל איזה מקום לאיזה צורך ותכלית שצריך שיהיה שם ג\"כ שלום לו). (אמר המגיה לא אוכל לירד אל סוף דעתו בזה ואולי חסר דבר או תלמיד טועה כתבו משמו ע\"כ): "
+                ],
+                [
+                    " מדד ואח\"כ בירך פי' מבקש רחמים. וכ\"כ במיימוני סוף פ' דברכות ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי כו' והא דאמר בפרק כל הבשר שאין המזיקין שולטים בדבר המנוי ושקול או צרור וחתום עולה בקנה אחד דדבר שאינו מדוד או מנוי שייך בו ברכה כשיתפלל עליו וגם קללה וחסרון כשלא יתפלל עליו דאז המזיקין שולטים בו ליטול ממנו כך היה נלע\"ד. שוב מצאתי במסכת תענית דף ח' ע\"ב שתירצו התוס' אותה. וז\"ל וי\"ל דלק\"מ דהא דקאמר התם ה\"מ דלית להו רשותא למשקל אלא בדבר הפקר והיינו בדבר הסמוי שהברכה מצויה בו שאותו דבר שנתרבה מהברכה הוא הפקר וממנו נוטל השד לפעמים ונתברך ממנו ג\"כ הבעלים. לאפוקי דבר המדוד והמנוי שאין הברכה מצויה בו ולית בהו דבר הפקר והאי דבעלים נינהו הילכך לית להו רשותא למשקל מיניה עוד תירצו בע\"א ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " הנכנס למרחץ כו' וכיוצא בו לעתיד לבא פירושו לפום ריהטא היינו מאור של גהינם. וכאמור הנה היום בא בוער כתנור כו' ויש לפרשו גם כן לעתיד כשאבוא עוד לרחוץ תצילני משרפת אש: "
+                ],
+                [
+                    " ולאחר שהקיז דם יאמר ברוך כו' וצריך שם ומלכות. ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהרים וכו' כתב האגור בשם ר\"י וכן בשבולי הלקט שכשיעור משנתו יאמר אלהי נשמה. והב\"י והרמ\"א כתבו שאין נוהגין כן. והכלבו כתב בשם מהר\"ם והעתיקו הרמ\"א שיקרא קודם שישן ויהי נועם: "
+                ],
+                [
+                    " שתין נשמי פי' ששים נשימות שמנשם וכשיעור הזה הוא משיב נפשו וכחו מהעייפות: "
+                ],
+                [
+                    " וע\"ד זה זקף רבינו הקדוש אצבעותיו וכו' בפרק הנושא פירשו רש\"י בע\"א ע\"ש רא\"ף: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם ישן על מטתו הוא קבע וצריך לברך ובית יוסף כתב בסימן מ\"ז שאין צריך לברך ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וכשיגיע זמן תפלת המנחה זהו ל' התוס' בפ' ע\"פ דף ק\"ז ע\"א סמוך למנחה תימא אמאי קרי ליה מנחה דאי משום דמנחה היתה קריבה בין הערבים הלא גם בשחר קריבה מנחת חביתין ומנחת תמיד וי\"ל בשחר יש שם אחר תפלת שחרית ועוד דאמרינן בפ\"ק דברכות הוי זהיר בתפלת מנחה שאף אליהו לא נענה אלא בתפלת מנחה ושמא בשעת הקרבת מנחה נענה ולכך קרי ליה תפלת מנחה שאז היתה שעת רצון עכ\"ל התוס': "
+                ],
+                [
+                    " והטעם מפני שבתפלת השחר וכו' השתא מפרש ולמה אליהו נענה במנחה דוקא זהו מפני שהתפלה בזמן הזה יש לו סגולה מצד הזמן שהוא טרוד וכו': "
+                ],
+                [
+                    " ותספורת של בן אלעשה עשיר גדול היה ובזבז ממון הרבה על התספורת הזה וחתנו של רבי היה: "
+                ],
+                [
+                    " שהיא כעין תספורת של כ\"ג. פי' רש\"י שהיה מספר כל ראשו ולא לגמרי אלא מניח כל השערות ארוכין במקצת כדי שיהא ראשו של זה בצד עיקרו של זה והיינו כסום יכסמו ראשיהם עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' סמוך למנחה גדולה כו' ז\"ל הר\"ן בפ\"ק דשבת דף ק' מנחה גדולה היא משש שעות ומחצה ולמעלה שהוא התחלת זמן תמיד של בין הערבים משום דמחצי שש עד חצי שבע אינו ניכרת נטייתה של חמה כדאיתא בפ\"ק דפסחים ומחצי שבע ולמטה נוטה ברקיע למערב וסמוך לה היינו חצי שעה דהיינו מתחלת שבע עכ\"ל. ועיין מ\"ש בסמוך ריש סימן רל\"ג ופי' מנחה גדולה ע\"ש הן עוד היום גדול מהרא\"פ: "
+                ],
+                [
+                    " ובורסקי גדולה פירש\"י בגמרא עורות הרבה ובתחלת תיקונן. ומה שלא פי' ר\"ת במרחץ כדמתרץ ליה בגמרא בכולה מילתא דמרחץ (ופירש\"י לחוף ראשו ולהשתטף בחמין ובצונן ולהזיע) משום דבזמנם היה דרכם ליכנס למרחץ בשביל הזיעה לבד וכדאמר בפי' בגמרא באוקימתא דרב אחא וז\"ל ולא למרחץ ולהזיע בעלמא ובזמנינו אין הדרך כן משום הכי לא נקט רבינו כתירוץ של ר\"ת לא בתחלה לענין אין מתחילין ולא במה שמסיים שבענינים קטנים מתחילין וכן במרחץ קטן משום שאינו מצוי בינינו. ומ\"ש רבינו בשם הר\"ר יודא בשם ר\"י שהיה מתיר ג\"כ סעודה קטנה וכו' בדרישה מבואר מאין יצא לו דין זה. וטעמו של הר\"ר יודא הוא משום דכל שהוא סעודה קטנה לא חיישי' כלל לאימשוכי שמא ימשך ביין וכדומה. ועכשיו נוהגין להקל בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה ואפשר משום דעכשיו קורין לב\"ה (ומקשקשין) לא חיישינן דילמא פשע ולא יתפלל מיהו צריך ליזהר בסעודה גדולה אפי' סמוך למנחה גדולה עכ\"ל הרמ\"א. וכ\"כ הר\"ן טעם המקילין: ",
+                    " ואם התחילו באחד מכל אלו סמוך למנחה גדולה כו' צ\"ע הא כבר כתב רבינו דין זה לעיל ז\"ל ואפילו בסעודה גדולה כו' אם התחילו סמוך למנחה גדולה אין מפסיקין כו' והיינו התחילו באיסור כיון שהתחילו סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה ונ\"ל דחזר לכתוב לאשמועינן דאפילו לדעת הרי\"ף וסייעתו המחמירין דאפילו בסעודה קטנה סמוך למנחה גדולה אסור מ\"מ אם התחילו אפילו סעודה גדולה באיסור אין מפסיקין דל\"ת הא דקתני סיפא דמתניתין ואם התחילו אין מפסיקין קאי דוקא ארישא דאיירי נמי בסעודה קטנה לדעת הרי\"ף קמ\"ל דכמו שאיסור דרישא איירי בכל ענין כך ההיתר דסיפא איירי בכל ענין וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומאימתי הוי התחלת תספורת כו' פי' שאם התחיל אין צריך להפסיק הר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " משיתעטפו הדיינים מפני כבוד שכינה היה דרכן להתעטף ולדידן משישבו אדעת לדון כ\"כ ר' ירוחם: <br> <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i>או משיתיר אזורו פי' למי שרגיל להתירו בשעת אכילה קודם נטילה רש\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וזמנה משש שעות ומחצה ולמעלה זהו לשון הב\"י ומדברי רבינו נראה דזמן מנחה לכתחלה הוא משש שעות ומחצה ולמעלה וכן נראה מדברי תשובת הרא\"ש שכתב רבינו בסימן שאחר זה אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ג מהלכות תפלה כבר אמרנו שתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים תיקנו זמנה ולפי שהיה התמיד קרב בכל יום בט' שעות ומחצה תיקנו ומנה מתשע שעות ומחצה והיא הנקראת מנחה קטנה ולפי שבערב הפסח שחל להיות בע\"ש היו שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה אמרו שהמתפלל אחר שש שעות ומחצה יצא ומשהגיע לזמן זה הגיע זמן חיובא והיא הנקראת מנחה גדולה נראה מדבריו שעיקר תקנת זמן תפלת מנחה דלכתחלה היא מט' שעות ומחצה ולמעלה. וזמן מנחה גדולה שאמרו היינו לומר שאם התפלל תפלת המנחה משהגיע אותה שעה יצא י\"ח וכו': "
+                ],
+                [
+                    " שהוא עד סוף י\"א שעות וכו' ושעות אלו הם שעות זמניות. דאף אם היום גדול יותר מי\"ב שעות משערים לי\"ב שעות וכן בכל מקום ששיערו חכמים בשעות שיערו חכמים בשעות האלו. וכן פסק רמ\"א והוא מדברי הרמב\"ם בפי' המשניות דריש ברכות: "
+                ],
+                [
+                    " והוא שעה ורביע קודם וכו' שמט' שעות וחצי מתחיל מנחה קטנה נמצא פלג אותה מנחה היא שעה ורביע. רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שוב אינו יכול להתפלל ערבית כו' ועכשיו נהגו העולם להקל בכך ואע\"פ שהמתפללים תפלת מנחה אחר פלג המנחה לא נמנעו מלהתפלל ערבית ג\"כ באותה שעה ואע\"ג דהוי תרי קולי דסתרן אהדדי אפשר דסומכין אמ\"ש הרא\"ש בריש ברכות בשם ר\"ת ז\"ל וי\"ל דלענין תפלה הקילו וכ\"כ הרשב\"א: "
+                ],
+                [
+                    " צריך ליזהר שלא יתפלל כו' כתב רמ\"א ומיהו בדיעבד או בשעת הדחק יוצא אם מתפלל מנחה עד הלילה דהיינו צאת הכוכבים וכ\"כ מהרי\"ל ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב רב עמרם שנוטל ידיו כו' אפילו עומד מלימוד להתפלל מכל מקום צריך ליטול ידיו דהא תפלה במקום תמיד והכהנים היו צריכין לקדש ידיהם קודם: "
+                ],
+                [
+                    " והתוס' כתבו שאין לו להעביר זמן תפלה כדי ליטול ידיו במים כתב בב\"י ומתוך מה שכתב רבינו בשמם נראה שכל שאינו מעביר זמן תפלה מצוה לחזר אחר מים כדרך שמחזירין אחר שאר מצות. עכ\"ל. וכ\"כ הב\"י לעיל בסי' צ\"ב ואני הוכחתי שם דהתוס' איירי בכל ענין אפילו בדאיכא שהות להתפלל ומה שכתבו התוס' כאן שאין לו להעביר זמן התפלה דמשמע הא כשאינו עובר זמן תפלה יש לו לילך לפניו ד' מילין היינו כשהוא בדרך והולך כפי דרכו שאין לו עיכוב וטירחא כלום אז ילך לפניו ד' מילין כשלא יעבור זמן תפלה אבל לאחריו דאיכא טירחא ועיכוב א\"צ כלל לילך אחר מים אפילו כשלא יעבור זמן תפלה וה\"ה כשהוא בביתי שא\"צ לחזר אחרי מים דשם אין חילוק בין לפניו ולאחריו וע\"ל בחידושי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שכח ולא התפלל וכו' אין לו שכר תפלה פי' שכר תפלה ממש אין לו אבל יש לו שכר תפלה דרחמי כדאיתא לעיל בסימן ק\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " שאלה לא\"א ז\"ל מי שהתפלל מנחה וכו' אין הלשון מכוון שכשהתפלל מנחה גדולה כבר והיה דעתו על חובה ודאי שהשניה יתפלל אדעתא דנדבה וכן אם התפלל הראשונה אדעתא דנדבה ודאי שיתפלל השתא אדעתא דחובה. אלא כך סדר לשון השאלה בכלל ד' סימן ט' אנשים מהקהל התנדבו להתפלל בכל יום מנחה גדולה עד החג ונסתפקנו בענין מנחה קטנה אם היא חובה כנגד מנחה גדולה או איזה מהם רשות וכו'. כתב הר\"ר דוד אבודרהם בשם הר\"ר יונה שמצוה לומר קודם אשרי פרשת את קרבני לחמי לאשי. וכן נהגו. כתוב בכתבי מהר\"ר ישראל סימן נ\"ט שאם עבר זמן המנחה ורוצה להתפלל ערבית שאינו אומר אשרי דהואיל וכבר עבר זמן המנחה א\"כ היום כלה והולך לו ולא מצינו תשלומין לאשרי. כתב הב\"י על זה והריב\"ש כתב בתשובה שנכון לומר אשרי אחר תפלת ערבית קודם מנחה שהיא תשלומין לתפלת המנחה כדי שיהא בזה היכר שהתפלה היא תשלומין לתפלת המנחה ואין בזה משום עבר יומו כמו שאין כן בתפלה עצמה עכ\"ל. משמע מדבריו שהריב\"ש נחלק בזה על מהרא\"י. וי\"ל דאין ה\"נ דמודה מהרא\"י דיש לומר אחר כך אשרי משום היכר רק לענין זה מה שתיקנו אשרי ג' פעמים בכל יום ושעל אמירת אשרי משום תקנת חכמים אומרים עליו קדיש על זה כתב מהרא\"י שאין לומר אשרי משום חיוב א��תה תקנה ושיאמרו עליו קדיש ובפירוש כתב מהרא\"י שאין אומרים אשרי וקדיש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וכשיגיע הלילה וכו' ומ\"מ מצוה איכא ואין לבטלה. ומה שנקראת רשות בגמרא כתב ר\"י היינו לומר שאינה חובה כשאר תפלות אבל מצוה איכא דמצוה לגבי חובה רשות קרי ליה. ומיהו אינה כ\"כ מצוה. שהרי הרא\"ש כתב דמשום שרא המייניה לא מטרחינן ליה בפ\"ק דשבת וכן עלה על מטתו בירושלמי: "
+                ],
+                [
+                    " ומאימתי זמן ק\"ש כו' בב\"י מביא דברי ר' יונה ז\"ל וכיון שאין הכל בקיאים בין בינונים לקטנים צריך ליזהר עד שיראו הקטנים עכ\"ל. ונראה שצריך להגיה בין בינונים לגדולים. וק\"ל. עוד שם בב\"י ובאוהל מועד כתב לענין ק\"ש משעה שנראים שני כוכבים נקרא לילה ואיני יודע מנין לו זה עכ\"ל. ונ\"ל דכיון דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף ל\"ה ע\"ב) כוכב א' יום שנים בין השמשות שלשה לילה. ובריש פ\"ק דברכות תניא שזמן ק\"ש משעה שקידש היום בערבי שבתות דברי רבי אליעזר ופירש\"י דהיינו בין השמשות ורבינו כתב בסי' רל\"ה שר\"י פי' שאנו סוברים כשאר תנאים דברייתא שמקדימין זמן ק\"ש ומסיק דלענין תפלה הקילו (לפסוק כר\"י ור' אליעזר) א\"כ יצא לנו ששפיר נודע מנין לאוהל מועד ששני כוכבים נקראים לילה לענין ק\"ש וזהו שדקדק בספר אוהל מועד לענין ק\"ש משעה שנראים שני כוכבים נקרא לילה דדוקא לענין ק\"ש ולא לשאר דברים שאע\"פ שנאמר בשכבך ובקומך אפ\"ה הקילו בזמן ק\"ש לפסוק כר\"א: "
+                ],
+                [
+                    " בשעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן והא דלא קצר ותני שזמן ק\"ש מצאת הכוכבים משני התם בגמרא דמילתא אגב אורחא קמ\"ל דהכהנים אוכלים בתרומה משעת צאת הכוכבים ואפילו כהן שהיה זב או מצורע דהיה צריך להביא קרבן ביום השמיני אפ\"ה אין כפרתן מעכבתן לאכול רק אוכלים בסוף יום השביעי שלהן אחר הערב שמשן: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ רב פלטוי הקורא ק\"ש קודם שראה ג' כוכבים אם נתכוין לכך לא יצא ידי חובתו ויחזור ויקרא ויתפלל וכו'. כתב הב\"י דנ\"ל דבקרא ק\"ש נמי מיירי ובכלל טעה והתפלל הוי נמי ק\"ש ויש ליישב דברי הרב פלטוי דודאי מה שאמר ויחזור ויקרא ויתפלל דאי לאו משום תפלה שצריך לחזור לא היה צריך לחזור משום ק\"ש משום דסמכינן אק\"ש שלפני המטה וכדפירש\"י אלא משום שהתפלל ואנן קי\"ל כר' יוחנן שצריך לסמוך גאולה לתפלה של ערבית מש\"ה כשקרא ק\"ש מבעוד יום בכוונה והתפלל מבעוד יום שנמצא סומך גאולה לתפלה שלא כדין וגם התפלל מבעוד יום שלא כדין אם היה מתנהג כרבנן משום הכי צריך לחזור דוקא משום תפלה ודוחק: "
+                ],
+                [
+                    " משום דקי\"ל כר' יודא דאמר זמן תפלת מנחה כו' ומשם ואילך חשיב לילה לענין תפלת מנחה והא דכתב רבינו בסמוך ז\"ל ולא הלכה כר\"מ כנגד ר' יודא ור\"ל שר' יודא שם בברייתא בפ\"ק דברכות דף ב' הקשה לר' מאיר דאמר משעה שהכהנים נכנסין לטבול וא\"ל ר' יודא והלא כהנים מבעוד יום הם טובלין ור\"ל ק\"ש צריך לקרות בלילה והם טובלים קודם בין השמשות וקשה תקשה ר' יודא לנפשיה והלא מיקל יותר וס\"ל דקורין שמע מפלג המנחה ולמעלה לסברת ר\"ת והרא\"ש מקשה קושיא זו בריש פ\"ק דברכות ומשני זה לשונו וי\"ל דה\"ק ליה לדידך שאתה סובר כרבנן דפליגי עלי בפרק תפלת השחר ואמרי דתפלת המנחה עד הערב אם כן אותה שעה יום לענין ק\"ש עכ\"ל גם התוס' הקשו זה שם בסוף דף ב' בד\"ה א\"ל רבי יודא כו' ותירצו קצת בע\"א ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שהוא שעה ורביע כו' היינו שעות זמניות כמ\"ש לעיל. "
+                ],
+                [
+                    " ור\"י פי' כדי לקיים המנהג כו' כתב המרדכי ריש ברכות ע\"ז דכן ראוי לנהוג כר\"י ור\"ת: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שאין הלכה כר' אליעזר שאמר משעה שקידש היום פירש\"י היינו בין השמשות ושם בגמרא ריש דף ג' פריך קשיא דר' אליעזר אדר' אליעזר דבמשנה ר\"פ אמר ר' אליעזר משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ומשני תרי תנאי אליבא דר\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ולא הלכה כר\"מ כו' דאמר משעה שבני אדם נכנסים לאכול פתם בע\"ש והיינו קודם בין השמשות דכיון דהכל מוכן ממהרין לאכול מרדכי ואע\"פ שקידוש היום הוא לאחר כן בבין השמשות. מ\"מ מקדימין להוסיף מחול על הקודש וממהרין לקדש ולאכול. ובברייתא אחריתא קאמר שם ר\"מ משעה שהכהנים טובלים לאכול תרומה וקא\"ל ר' יודא והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים פי' קודם בין השמשות ולזה כיון הרא\"ש ורבינו במ\"ש ולא כר\"מ כנגד ר' יודא ושם בגמרא פריך שפיר קא\"ל ר' יודא לר\"מ ומשני ר\"מ ס\"ל כר' יוסי דאמר בין השמשות כהרף עין ולא צאת הכוכבים ותו פריך קשיא דר\"מ אדר\"מ פירש\"י דלעיל אמר משעה שבני אדם נכנסים לאכול פתם בע\"ש והוא שיעור מאוחר משל כהן (נלע\"ד דר\"ל משל טבילת כהן) ומשני תרי תנאי ואליבא דר\"מ. וק\"ק לפי מ\"ש בשם המרדכי דבני אדם נכנסים לאכול הוא קודם בין השמשות וזמן טבילת הכהנים ג\"כ היה קודם בין השמשות ולמה פירש\"י שהוא שיעור מאוחר ובפרט שבין השמשות דר\"מ הוא כהרף עין קודם צאת הכוכבים וע\"ש בתום' מ\"ש ע\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " מ\"מ לענין תפלה הקילו פירוש אע\"פ שאין הלכה כמותם בדינים אחרים בתפלה הקילו לנהוג כמותם. וכמ\"ש הרא\"ש ע\"ש. ר\"פ: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"מ גם לפי' ר\"י אין למהר וכו'. ובעל ת\"ה כתב וז\"ל ובימי הקיץ נהגו לקרות ק\"ש. ולהתפלל ערבית ג' או ד' שעות לפני צאת הכוכבים. והאריך לתת טעם למנהג שנשתנו הבריות מחמת חולשתן. וכתב דת\"ח היושב ביניהם אם אין יכול להפרישן לא יפרוש עצמו מהם. ומשמע משם דאם יכול להנהיגם ע\"פ הדין ינהיגם שיתפללו ערבית מפלג המנחה ולמעלה שהוא שעה ורביע קודם הלילה שעה זמנית ומזה נתפשט המנהג בקצת קהלות קדושות לשאול את פי הרב בזמן קריאת ערבית לב\"ה באיזה זמן יקראו לב\"ה והתוס' כתבו ריש פרק תפלת השחר דף נ\"ו יעקב תיקן אפלת ערבית ז\"ל תימא דאמר בפ' גיד הנשה וילך חרנה כי מטי לתרץ כו' ומהתם מוכח דהתפלל ערבית ביום שהרי אחר שהתפלל הוה דעתיה למיהדר וקשה למתניתין דפ\"ק דאמר זמן ערבית משעת צאת הכוכבים ולפי מ\"ש דקי\"ל כר' יודא דאמר עד פלג המנחה ניחא ויפה מנהג שלנו דאדרבה טוב להתפלל מבעוד יום קצת עכ\"ל והביאו ב\"י בסימן זה. ומזה נמי הוכחה למ\"ש שכל מנהגי בני הקהלות ע\"פ סברת ר' יודא לקרות לב\"ה מפלג המנחה ולמעלה וכפי שעות זמניות וכמ\"ש לעיל בדברי ת\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " והשיב מוטב שיתפלל כו' והר\"ר יונה כתב שדעת רבינו האי שמתפלל עם הציבור בב\"ה ויקרא כמו שקורא פסוקים כדי להתפלל מתוך ד\"ת כמו שאמרו בירושלמי ולא יקרא הברכות וגם לא יענה אמן בכוונה לצאת ידי חובתו אלא אם ירצה לאומרן עם הקהל בלא חתימה ובלא פתיחה הרשות בידו ולאחר צאת הכוכבים קורא ק\"ש עם ברכותיה לצאת ידי חובתו: "
+                ],
+                [
+                    " והשיב מוטב שיתפלל כו' וכתב עליו הרא\"ש מיהו נראה דהנוהג כך צריך שיזהר שלא יתפלל תפלת המנחה מפלג המנחה ולמעלה כיון דחשיב ליה לילה לענין תפלת הערב ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " וכל העובר על דברי חכמים ח\"מ בגמרא דף ד' ע\"ב פריך למה קתני ח\"מ כאן יותר מבשאר עבירות איבעית אימא משום דאיכא אונס שינה ואיב\"א לאפוקי ממ\"ד תפלת ערבית רשות קמ\"ל דחובה. ותמוה בעיני שתלמידי הר\"ר יונה מקשים קושיא זו ריש ברכות דף ד' ע\"א ויש לתמוה למה אמר בזה ח\"מ יותר משאר כמה מקומות שאסרו כמה דברים. וי\"ל מפני שבזה אפילו חכמים מודים שזמנה מן הדין כל הלילה אלא שעשו סייג כדי להרחיק אדם מן העבירה ואולי יאמר בלבו כיון שאין זה אלא סייג בעלמא לא אחוש להדבר מש\"ה הוצרכו כאן להזהיר יותר ולומר שהעובר על הדבר אפילו הוא מותר מן הדין כיון שהם גדרו והוא פורץ גדר ישכנו נחש עכ\"ל שלא כתבוה בשם הגמרא ומה שמתרץ הגמרא: "
+                ],
+                [
+                    " לא יאמר השכיבנו כו' וכתב המרדכי דמעריב ערבים ושאר ברכות לפניה ולאחריה אומרים שהרי מזכירים מדת יום בלילה ומדת לילה ביום וכ\"פ הרמ\"א: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שבע ביום הללתיך. והא דתקינו ד' בערב וג' בבוקר. אפשר משום דגם בערבית עיקר ברכות השייכים לק\"ש הם ג' כמו בשחרית אלא שברכת השכיבנו שייך לגאולה וכמ\"ש הב\"י בשם ר' יונה מפני שכשעבר הש\"י לנגוף את מצרים היו ישראל מפחדים ומתפללים להש\"י שיקיים את דברו שלא יתן את המשחית לבא אל בתיהם לנגוף וכנגד אותה תפלה תקינו השכיבנו. וכ\"כ הכלבו בשם הרב בעל האשכול: "
+                ],
+                [
+                    " רב נחמן בשם ר' מנא אומר כל המקיים שבע ביום הללתיך כאילו קיים והגית בו יומם ולילה. למד זה מדכתב שבע ביום וגו' דמשמע כאילו למד כל היום. א\"נ מדכתיב ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך שהוא בזמן שכיבה ובזמן קימה דומיא למ\"ש בשבתך בביתך ובלכתך בדרך דדרך ארץ דברה תורה שבבית רגילים לישב ובדרך לילך. כך בשכבך ובקומך אינו דוקא שיטה עצמו ויקרא בערב ויעמוד על רגליו דוקא בבוקר אלא דומיא דבשבתך וגו' א\"כ כל הפסוק אינו מזהיר רק על ק\"ש כתקנה. ואומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך. הרי שכשקורא אותה כתקנה וזהו כשקוראה עם ברכותיה הרי הוא כאילו קיים והגית וגומר: "
+                ],
+                [
+                    " ונוסח אשכנז ומבדיל וכו' תמיד ימלוך עלינו וכו' מלת תמיד נמשך לדלעיל אל חי וקים תמיד. ימלוך עלינו. וכן בברכת יראו עינינו בא\"י המלך בכבודו תמיד. וימלוך עלינו בזה ובזה התחלות ענין אחר: "
+                ],
+                [
+                    " ויקיים הפסוק והיה לעת ערב וגו'. נ\"ל שצריך להגיה ויקויים הפסוק והיה לעת ערב יהיה אור. פי' שאנו מתפללין ה' ימלוך לעולם ועד. וממילא יקויים הפסוק לעת ערב יהיה אור. שפיר מעין חתימה סמוך לחתימה אבל לגירסא ויקיים הפסוק ר\"ל שהמתפלל יתפלל על זה שיקיים הפסוק הזה. וא\"כ מה הועילו חכמים בתקנת הוספה חתימה זו ימלוך עלינו לעולם ועד ויאיר לנו בשאינו נזכר בקשת האורה בכח המאמר מאחר שתקינו לבקש על האורה הזאת: "
+                ],
+                [
+                    " וחותם בא\"י גאל ישראל. ולא גואל ישראל בפרק ע\"פ דף קי\"ז גרסינן אמר רבא דק\"ש ודהלילא גאל ישראל. דצלותא גואל ישראל. מ\"ט דרחמי נינהו ופירש\"י דק\"ש חותם בה גאל ישראל וכן דהלל בפסח בברכת אשר גאלנו דצלותא שאנו מתפללין על העתיד. ויש מקשים שכאן אמר שנתקנה ברכת אמת ואמונה על הגאולה שעברה. ולע��ל סי' ס\"ו כתב וז\"ל ותקנו לומר אמת ואמונה ערבית על הגאולה שלעתיד שאנו מקוים ומאמינים שיקיים לנו הבטחתו כו'. ונלע\"ד דלק\"מ דודאי נתקנה על שעבר שכן נוסחה מוכיח עליה אלא שתיבת אמת ואמונה ניתקן לרמז שאנו מאמינים בו שכמו שגאל אותנו ממצרים כן יגאלנו לעתיד: "
+                ],
+                [
+                    " ואע\"ג דקי\"ל כר' יוחנן דאמר שצריך לסמוך אף גאולה של ערבית ז\"ל התוס' ואי תימא קושיא הילכתא אהילכתא. דקי\"ל תפלת ערבית רשות. והכא פסקינן כר' יוחנן. דאפילו אי סובר כרב דאמר רשות היא מ\"מ חייב לסמוך לכן צריך ליזהר מלספר בינתים ע\"כ. ומ\"ש האגודה שי\"א שבשביל אנשים שנתאחרו מפסיק בתפלת ערבית בין גאולה לתפלה ואומר ברכו אפשר דלא פליג אדעת התוס'. דכיון דברכו הוא מענין תפלה ש\"ד ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " כיון דתקינו לומר השכיבנו וכו' כתב הרשב\"א בתשובה מה שמכריז ש\"ץ בין קדיש לתפלת ערבית ואומר ר\"ח אין מוחין בידו שאין זה הפסק כיון שהוא צורך תפלה והרי זה כטול ובריך: "
+                ],
+                [
+                    " והיו יראים להתאחר שם עד זמן תפלת ערבית. פירש\"י עד זמן שיגמרו להתפלל תפלת י\"ח שצריך אריכות ומן לתפלת י\"ח והיו בתי כנסיות שלהם בשדה: "
+                ],
+                [
+                    " ותיקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם י\"ח אזכרות כנגד י\"ח ברכות וכו' הואיל ותפלת ערבית רשות הקילו בה ולא התפללו אותה. ואחר כך אע\"פ שקבעוהו חובה בשאר הדבר כמו המנהג הראשון ולא הוי הפסקה כיון דמתחלה אדעתא דהכי קבעוה לא מיקרי הפסקה עכ\"ל ר' יונה: "
+                ],
+                [
+                    " לא נתבטל המנהג הראשון כו' ואפילו בשבת דאין אומרים ברוך ה' לעולם כו' וא\"כ לא הל\"ל קדיש כמו דאין מפסיקין בקדיש בין גאולה לתפלה דשחרית אפ\"ה אומרים קדיש כמו שאומרים אותו בכל שבוע: "
+                ],
+                [
+                    " כתב רב נטרונאי לא הביא רבינו להא דרב נטרונאי בפלוגתא על מ\"ש לעיל דאין מפסיקין בין גאולה לתפלה בדברים אחרים דאילו הביא בפלוגתא הל\"ל ורב נטרונאי כתב וכן נמי לא הביאם להסכמת דבריו דא\"כ הל\"ל וכ\"כ רב נטרונאי משום דאין מוכח בדברי רב נטרונאי שיחלוק על רבינו וכן נמי אין מוכח שיסכים עמו מפני שיש לפרשו בשני פנים שמה שאמר תיקנו האחרונים שאחר שאמר שומר עמו ישראל לעד שאומר פסוקים וכו' כלומר אסתיים תפלה וכו'. הוא תקנת אחרונים כמו רבנן סבוראי שהיו אחרי חכמי התלמוד ויכול להיות שגם רב עמרם מודה שאחריהן שקבעו עליהן להתפלל תפלת ערבית אין להפסיק כלל בין גאולה לתפלה. א\"נ יש לפרש דבריו שכיון שתיקנו האחרונים שאומרים פסוקים כו' ולומר אחריהם ברכה ומפסיק בקדיש כלומר אסתיים תפלה הרוצה לצאת יצא. הוא עדיין נהוג ועומדין בדין זה אע\"פ שחוזרין להתפלל מנהג זה נשאר מכל מקום אינו כותב רבינו שחולק רב נטרונאי ולא שמסכים וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " סדר תפלת ערבית אומרים והוא רחום וכו' עיין בב\"י מ\"ש בשם הכלבו טעם שאומרים והוא רחום בתפלת ערבית: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"א לפי שנהגו ללקות ערבית פי' קודם התפלה לכך אומרים בתפלת ערבית פסוק והוא רחום שמוזכר בו כפרת עון: "
+                ],
+                [
+                    " וגם מפני שאומרים אותו ג\"פ בשעת המלקות כי יש בו כר פי' וגם קשר אחר יש לפסוק הזה עם מלקות שאומרים אותו ג\"פ בשעת המלקות ולכן בתפלת ערבית שהיא אחר המלקות תיקנו לאומרו ב\"י ונלע\"ד שמשום הכי בחרו דו��א בפסוק והוא רחום ושיאמרוהו ג' פעמים משום דקי\"ל שהיו מלקין אותו שליש א' מלפניו. וב' שלישים מלאחריו א\"כ היה נחלק לג' חלקים: "
+                ],
+                [
+                    " לפי שאינה חובה ואין בב\"ה מי שנתחייב בה שיהא צריך להוציאו וכתב הרשב\"א בתשובה ואפילו לדברי הגאונים שאמרו שאם התפלל פעם אחת קבלה עליו חובה אם התפלל בקי הוא ואין ש\"ץ מוציאו. ואם אינו בקי ולא התפלל פטור הוא עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואני כתבתי למעלה שאין להפסיק אלא במה שתיקנו הראשונים כתב הב\"י ואני כתבתי שם אפשר דאין ליזהר מלהפסיק אלא בדברים שאינן מענין תפלה אבל ברכו כיון שהוא מענין תפלה ש\"ד. וז\"ל מורי כיון שכתב הטור דאין להפסיק ע\"כ נראה בעיני אותן הפסוקים שרגילין לומר בשעת הקדיש ועתה יגדל נא כח ה' וגו' ושאר הפסוקים שאין לאומרם בתפלת ערבית לפי שאין לנו להפסיק אלא במה שקבעו חכמים: "
+                ],
+                [
+                    " אבל השיר שהיו אומרים במקדש אין לומר בערב ע\"ל מ\"ש סימן קל\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " שמותר ליפול על אפים וכו' אחר תפלת ערבית ורמ\"א כתב שאין ליפול: "
+                ],
+                [
+                    " חוץ מבע\"ש משמע דוקא בערבית לא היו נופלים הא במנחה היו נופלים בע\"ש שלא כמנהגנו. ובאגור כתב שאין ליפול בלילה אפי' בחול ויש בו סוד ע\"פ הקבלה רמ\"א: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ובענין לימוד הלילה וכו' לא איברי לילה אלא לגירסא אע\"ג דאמרינן לא איברי לילה אלא לשינתא כבר תירצו בתוס' פרק הדר דכאן איירי בלילי תקופת תמוז וכאן מיירי בלילי תקופת טבת. ונ\"ל דר\"ל בתקופת טבת הוה עיקר לילה ללימוד. ובתקופת תמוז העיקר בשינה אבל מכל מקום בלילות הקצרות חייב ללמוד מעט. דומיא מ\"ש בתקופת טבת לא איברי לילה אלא לגירסא דצריכין נמי לישן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וכשירצה לישן. מצוה לקרותה על מטתו. לאו דוקא שהרי י\"א שאסור לקרות ק\"ש כשהוא מוטה אלא ר\"ל כשהוא רוצה לילך לישן שהוא סמוך למטתו אבל רמב\"ם ורש\"י ור' יונה כתבו דוקא מוטה מעט על צדו אסור דמיחזי עדיין כפרקדן אם לא שהוא בעל בשר. הא נוטה על צדו לגמרי מותר וכמ\"ש לעיל ריש סי' ס\"ג ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ור\"ח כתב שצריך לקרות כו' וכתב ב\"י נראה שטעמו דר\"ח שהיה גורס בברייתא הנכנס לישן אומר שמע והיה אם שמוע. וז\"ל מ\"ו בספרו שיש לקרות ק\"ש כולה לפי שיש בה רמ\"ח תיבות שמצלת את כולן מן המזיקין ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואומר יושב בסתר כו' וז\"ל הגמרא ריב\"ל אמר להני קראי וגני היכי עביד הכי הא אמר ריב\"ל אסור להתרפאות בד\"ת. להגן שאני ופירש\"י להני קראי שיר של פגעים וגני כשהוא הולך לישן בלילה ע\"כ. ואומר יושב בסתר וכו' כי אתה ה' מחסי וגו' ובסמ\"ג כ' לומר נמי מזמור ארוממך ה' כי דליתני וגו' שהוא שיר של פגעים וכו' מ\"ו. כתב הכלבו נהגו כל ישראל שאין אוכלין ושותין ואין מדברים אחרי ק\"ש שנאמר אחרי בלבבכם על משכבכם ודומו סלה וכתב עוד שהר\"מ היה נוהג כשמשכיב עצמו לישן ביום לקרוא ויהי נועם. כתבו הגהות מיימוני בפרק שביעי בירושלמי ר' זעירא הוה קרי ק\"ש והדר קרי כמה פעמים עד שיהא משתקע בשינה. מכאן משמע שק\"ש צריך שתהא סוף קריאתה סמוך לשינה. וכן הוכיח רב נסים גאון ע\"כ וכ\"כ רמ\"א כל זה למנהג ולפום ריהטא משמע שפרשת ק\"ש צריכה שתהא סמוכה לשינה. וא\"כ קשה על המנהג שלנו ואפשר דגם שאר דברים ��הוסיפו הכל נקרא ע\"ש ק\"ש. ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואם היה נשוי וכו' ואם עושים מלאכה בעירם עיין בא\"ע סי' ע\"ו כתב שאם אין לנין בכל לילה בבתיהם אז יוצאין שבעה ושבים לביתם ביום שמיני וכן לעולם ובא\"ע סימן כ\"ה ג\"כ לא הזכיר בבא זו. וגם הב\"י לא פירש דברי רבינו כן בסי' ע\"ו אבל מוכרח הוא לפרש כן ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ובשעה שיוצא לדרך כו' ואמרו בגמרא ה\"מ דחייב לפקדם כי אזיל לדבר הרשות אבל לדבר מצוה לא: "
+                ],
+                [
+                    " מרעיבו פרק חלק (סנהדרין דף ק\"ד) פירש\"י מרעיבו בתשמיש גופו שבע בכח שלם. ואם משביעו בתשמיש גופו רעב וחסר לעת זקנתו. אוול מלשון רבינו לא משמע כן מדהביא זה לראיה שיכול לדחות היצר גם מדקאמר אח\"כ עד שלא ירעב ויתאוה אל האיסור כו' משמע דאיצר קאי ולא אגוף. ונ\"ל דקאי הכל אאבר מי שמרעיב האבר ואינו ממלא כל תאותו תמיד האבר לעולם שבע ולעולם יצרו מתמעט וכן להיפך יצרו מתגבר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי פי' ר\"ת דר\"ל שראוי לנדותו ולא שיהא בנדוי ומביא ראיה לדבריו שם. והיינו דפריך ולימא אסור כלומר ובהכי משמע שראוי לנדותו. ומשני דמש\"ה לא נקט האי לישנא לאשמועינן שאיסורו גדול. מפני שמגרי יצה\"ר אנפשיה. ולכאורה היה נלע\"ד לפרש דה\"ק משום דמגרי יצה\"ר בנפשיה לכך הוצרכו לפרש העונש כדי שיהא נזהר וזהו דומה למ\"ש בפ\"ק דברכות אל יאמר אדם אוכל קמעא ואישן קמעא כו' עד וכל העובר על דברי חכמים ח\"מ והקשה בגמרא למה פרט כאן עונש יותר מבשאר מקומות ומשני הגמרא משום דאיכא אונס שינה וכמ\"ש כל זה בסימן רל\"ה וה\"נ דכוותיה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בני שנואה כמשמעה והא ראיה מלאה שהיתה שנואה מפני רחל ואעפ\"כ היה יעקב נזדקק לה כיון שבשעת תשמיש היתה רצויה. ראב\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שאינו ממזר מן התורה לאו דוקא מן התורה אלא אפילו מדרבנן אינו ממזר כמ\"ש בא\"ע סימן ד' ע\"ש. אלא כלומר אע\"פ שהתורה הכשירתו ואינו ממזר מ\"מ הולד פגום והוא מן בני ט' מדות וק\"ל. מהר\"י לורי\"א: "
+                ],
+                [
+                    " אבל מי שאשתו מרצת אותו כו' עד כלאה שיצא ממנה יששכר כן הוא לשון הגמרא פרק המוצא תפילין (עירובין דף ק' ע\"ב) ק\"ק הא לאה אמרה אלי תבא ותבעתו בפה. וגם לשון הגמרא שם הכי משמע שקאמר ז\"ל אמר ר' שמואל בר נחמני א\"ר יוחנן כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה הויין לה בנים כיששכר. ופירש\"י יששכר לאה תבעה את יעקב לדבר מצוה ותאמר אלי תבא כי שכר שכרתיך. וי\"ל כי אלי תבא הוא לשון נקייה כי סובל פירושו תבא אלי לחדרי והראיה שלא אמרה עמי תשכב כמו שנאמר לפני זה בדבר רחל עמה שנאמר לכן ישכב עמך הלילה וגם אחר כך כתיב וישכב עמה בלילה הוא. ומ\"ש שחציפה היא שתובעתו בפה ר\"ל שפירשה בדברי התשמיש: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' צריכין לפריה ורביה ז\"ל ב\"י אדרבה עיקר קפידא כשאינה מעוברת דחיישינן שתתעבר והולד שתתעבר יהא פושע. דהכי איתא בגמרא וברותי מכם המורדים והפושעים א\"ר לוי אלו בני ט' מדות כו' ועוד דכל תשע מדות אמרינן בני כך וכך אלמא דעיקר קפידא אבנים קאי. ובא לידי שער הקדושה להראב\"ד וכתב בו פוגם את הולד ופוגם את עצמו שהוא נקרא מורד ופושע עכ\"ל. נראה שהוא ז\"ל מפריש דהא דאמר וברותי מכם המורדים והפושעים אלו בני תשע מדות כלומר אנשי ט' מדות אלו הם המורדים ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " שנוהגין וכו' ובאותו דבר קאמר ר\"י אין הלכה כר\"י בן דהבאי אלא מותר ודוקא באקראי כו': "
+                ],
+                [
+                    " מפני שמסתכלין כתב הראב\"ד בשער הקדושה המסתכלים באותו מקום עוברים על והצנע לכת עם אלהיך כו' שמאריך ברשעתו ובאיסור וב\"י הביאו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה פירש\"י יצר תשמיש ימין תקרבנו שלא יקוץ בפריה ורביה וכן תינוק פן יברח ויאבד את עצמו ואשה אף היא דעתה קלה ואם ירדפוה תצא לתרבות רעה עכ\"ל פי' אשה דומיא דתינוק דשניהן משום דעתן קלות דלא כמו שהעולם מפרשי' אשה קאי אתשמיש וגם רבינו שכתב ואזיל הלחמו את יצרו כו' משמע שמפרש כן אתיבת יצר: "
+                ],
+                [
+                    " וכשהיא צריכה לאותו מעשה כו' פירש\"י כשרואה שהיא מתאות לו ע\"כ וזהו שכתב הטור וכשהיא צריכה ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " ואמרינן נמי חייב אדם כו' אפילו סמוך לווסתה. וז\"ל רבינו בי\"ד סימן קפ\"ד י\"א אפילו בתשמיש חייב לפקדה פי' משום דווסתות מדרבנן ובמקום מצוה לא גזרו. ור\"ת פי' דאסור לפוקדה בתשמיש אלא בדברי ריצוי ולא חיישינן שמא יבא עליה עכ\"ל. וכ\"כ הרא\"ש בס\"פ הבא על יבמתו וסמוך לווסתה ר\"ל סמוך לזמן ראייתה ממש שבלאו הכי צריך לפרוש ממנה עונה דהיינו או יום או לילה. והא דאמרינן אין האשה מתעברת אלא סמוך לווסתה וסמוך לטבילתה. ר\"ל סמוך לפרישתו ממנה. והא דקרי ליה סמוך לווסתה היינו משום דלפעמים הוא סמוך ממש כגון שקבעה ווסת תחלת היום שמותר לשמש עמה כל הלילה שלפניו וכן אם קבעה ווסת תחלת הלילה מותר כל היום שלפניה ולא אמרו יום ולילה אלא אם ווסת בסוף היום או בסוף הלילה משום דלא קבעו חכמים פרישות לשעות אלא לזמן ידוע. א\"נ שם ווסת ר\"ל זמן ראיות ממש נקרא כן וע\"ז אמרו חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לווסתה במסכתא נדה דף ס\"ג. ואיכא מ\"ד דאורייתא אבל אנן קי\"ל דווסתות דרבנן ר\"ל מה שאסרו אותו היא העונה הסמוכה לזמן ראייתו. ומאחר שאינן אלא משום גזירה שמא יטעה ויבא עליה באותו עת עצמה שדרכה לראות בה קראו אותו היום או לילה וסת כאילו הוא הכל זמן ראייתה שדרכה לראות כל אותו היום או לילה. וע\"ש זה אמרו אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה ר\"ל שקראי אותי יום או לילה הסמוך לזמן ראייתה וסת ויום או לילה שלפניו קראו סמוך לוסת וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " יפתנה בשעת תשמיש אבל לא יוסיף על עונתה. ולר' יהושע אפי' יוסיף כשהיא מתאוות: "
+                ],
+                [
+                    " פרק כל היד כו' דף י\"ז שם גרס רש\"י רבה מקרקיש זגא דכילה ואביי באלי דידבי ופי' זגא פעמונים התלוים בכילה סביב מטתו היה מקרקש בשעת תשמיש שיסורו בני ביתו משם באלי מגרש דידבי הזבובים ר\"ל שהיה מגרש הזבובים עכ\"ל רש\"י אבל התוס' כתבו שם עליו ז\"ל וקשה לר\"ת דאין דרך צניעות לקרקש בפעמונים לכן נ\"ל כגירסא ר\"ח והערוך מקרקש גזי זבובים דאמרינן בבכורות דבש הגזים והצרעים והוה דומיא דאביי דבאלי דידבי ורבא דבאלי פרוחי עכ\"ל התוס'. וזהו גירסת רבינו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומסתבר דלא מהני. ואע\"פ דמחיצות עשרה סמוי מעין היושב חוץ למחיצה מ\"מ מרגיש הוא בשעה שהלה משמש מטתו ואין כאן צניעות: "
+                ],
+                [
+                    " או ספרים אפילו של תלמוד פירוש וכ\"ש חומשים וכ\"כ בא\"ח סי' כ\"ד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כ\"כ היה מקצר בתשמיש כו' כ\"�� ר\"ן בריש פרק דידיעות הטומאה. אלא שפי' בע\"א הא דמגלה טפח ומכסה טפח מאותן טפחים כלומר דטפח שני נשאר מכוסה וק\"ל. נראה דר\"ל דפי' טפחיים וטפח של איש ויותר נראה לפרש דקאי אאשה. דאמרינן בסנהדרין פרק נגמר הדין גבי פלוגתא דרבנן ור\"י לענין הנסקל ונסקלת דס\"ל לר\"י דמכסין את האיש מלפניו פרק א' ואשה שני פרקים מפני שכולה ערוה. ופירש\"י טפחיים ש\"מ דב' טפחים שבאשה הן ערוה. וע\"ז קאמר שמגלה טפח שבאשה וטפח השני הניח מכוסה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"מ מגלה טפח על הסינר שהיתה חוגרת כו' ולפי' קמא נראה דר\"ל מגלה המטה שהיתה מכסה אותה כלומר עכשיו קירב אליה וגילה מעט ומיד פירש ממנה וחזר וכיסה ולפי מ\"ש לעיל דאאשה עצמה קאי ששנים טפחים בה נקרא ערוה א\"ש לפי' קמא שר\"ל שלא נגע בה אלא בטפח וטפח ממנה נשאר מכיסה אלא שלשון עכשיו ועכשיו לא אתי שפיר ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " כדי להרבות תאותה בא\"ה גרס תאותו. וכן הוא כאן בס\"א וכן הוא בפרק הרואה: "
+                ],
+                [
+                    " מאפיל בטליתו ושרי כתבו ה\"מ בפ\"ד מהל' י\"ט שדקדקו התוס' שבלילה אסור לשמש אצל הנר אפי' ע\"י האפלת טלית ע\"כ. וכן דקדק הראב\"ד בספר בעלי הנפש בשער הפרישה וכן הוכחתי בי\"ד סימן שמ\"ב מלשון הרא\"ש. וז\"ל רמ\"א בש\"ע אבל אם עושה מחיצה גבוה עשרה לפני הנר אע\"פ שהאור נראה דרך המחיצה כגון שהפסיק בסדין שרי כנ\"ל מדברי רש\"י בפ\"ב דמסכתא ביצה גם אמרינן התם דשרי כשכופה עליו הנר עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואכסנאי אסור לשמש מטתו כתב הראב\"ד בספר בעלי הנפש מסתברא דאם ייחדו לו ולאשתו בית מותר ובלבד שלא ישן בטליתו של בע\"ה עכ\"ל ועיין מ\"ש לקמן סימן תקע\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " ולא ביום יציאה לדרך שמעתי מפרשים כשהולכין ברגליו בדרך ולא כשהוא יושב בקרון או רוכב מהרש\"ל. ולי נראה דבכאן ר\"ל ביום יציאה אסור אבל בלילה שלפניו או שלאחריו מותר דומיא למ\"ש ולא ביום שנכנס למרחץ דלא אסור אלא באותו יום ממש ולא בלילה שלפניו או שלאחריו דהא עונת ת\"ח הוא בליל שבת וגם מצוה שירחץ אדם בע\"ש מפני כבוד השבת כדאמרינן פ' במה מדליקין (שבת דף כ\"ה) והביאו הטור בסי' ר\"ס אלא צ\"ל כמו שפירשתי. ובזה מיושב מ\"ש בסמוך ולא ביום יציאה לדרך כו' דמיירי ביום עצמו אבל לילה שלפניו מותר וק\"ל. ומ\"ש לא לפניהם ולא לאחריהם היינו נמי ביום וטעמא לפי שביום הוא טרוד בעסקיו ואינו בריא וחזק לתשמיש אבל בלילה כבר הוא בכח ונתחזק. ואין להקשות מ\"ש לעיל דבשעה שיוצא מותר לשמש אפילו באותה עונת ראייתה עצמו והיינו ביום הליכתו דזה אינו. דלעיל איירי רש\"י מדרך העולם שאין דרך בני אדם לשמש מטותיהן ביום וקאמר דאם יצא לדרך ביום ואשה משתוקקת לו בלילה שלפניו מותר לו לשמש עמה אפילו אותה לילה היא עת וסתה וכאן הזהיר דאפילו בלא עת וסתה יזהר מלשמש ביום הליכתו עצמו ומ\"ש לא לפניהם ולא לאחריהם נראה דאיום המרחץ ואיום הקזה קאי. דאילו איום הליכה הא בהדיא קאמר לה דאסור ביום יציאה וביום ביאה דהיינו לפניו ולאחריו. גרסינן בפ\"ק דברכות כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הוויין לו בנים זכרים. וכתבו התוס' דוקא כשאשתו עמו מפני שהשכינה מצויה בין מזרח ומערב והיה דבר גנאי לשכב אצל אשתו מפני התשמיש ור' יונה בפ\"ק דברכות דף ד' כתב הטעם מפני המנורה שהיתה בדרום והשלחן בצפון והם דוגמא לתורה ועושר ור\"ל קודם שישמש מטתו יתפלל על בניו שיהיו מוצלחים ב��ורה ושיהא להם עושר ולא יצטרכו לבריות עכ\"ל. וב\"י כתב לעיל סימן ג' שנראה מדברי הרמב\"ם פ\"י מהלכות בית הבחירה דאפילו בלא אשתו אסור לשכב בין מזרח למערב וכתב אע\"פ שהעולם נוהגין כדברי התוס' צ\"ל מפני שאינן מעיינים בדברי הרמב\"ם בהלכות בית הבחירה אלא חד בדרא ונכון ליזהר בדברי הרמב\"ם שהוא עמוד ההוראה עכ\"ל ר\"מ: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לא ישתין כו' ואחד מהם המשתין מים לפני מטתו ערום פי' רש\"י ערום אורחא דמילתא נקט מתוך שהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין דטורח הוא ללבוש ולצאת עכ\"ל. והא דהקב\"ה שונא את המשתין מים וכו' הוא דוקא כד מהדר אפיה לפוריא ומשתין בארעא כמו שמפרש רבינו בסמוך גבי דקשה לעניות שהוא ענין אחד ששונאו הקב\"ה. וכן איתא בתוס' פרק כל היד (נדה דף י\"ד) אהא דקאמר ארבעה דברים הקב\"ה שונאן וכו'. ומשתין מים ערום לפני מטתו כתבו התוס' וז\"ל משתין מים לפני מטתו דאמר בשבת דקשה לעניות עכ\"ל. הרי ששנאת הקב\"ה הוא מה שקשה לעניות: "
+                ],
+                [
+                    " שלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות בפרק במה אשה המשתין מים ערום לפני מטתו כו' והמזלזל בנטילת ידים ושאשתו מקללת אותו בפניו: "
+                ],
+                [
+                    " אבל לא מהדר אפיה לפוריא לית לן בה פירש\"י שהקילוח ארוך וניתז למרחוק צ\"ל שקילוח יוצא לחוץ דרך הפתח או דרך הכתלים הסמוכים לקרקע וכיוצא דליכא מיאוס בכך: "
+                ],
+                [
+                    " ואני כתבתי למעלה שא\"צ לא טבילה ולא רחיצה והמחמיר תע\"ב. זהו דוקא בשאר ימות השנה אבל ברגל חייב אדם לטהר עצמו. וכן נהג מורי לטהר עצמו ברחיצת ט' קבין כשאירע לו קרי ברגל. כתב אבודרהם הנוטל צפרני ידיו לא יטלן כסדר אלא בדרך זה יד ימין אגהב\"ד ויד שמאל דבהג\"א אבל מצאתי סימן אחר לזה קשי\"א בל\"א תירו\"ץ פירוש קמיצה שמאל ימין אצבע באזהרה לך אתה תקוץ יום רביעי והלאה צפרניך כי עד יום רביעי הוא משבת שעברה ולכן יקוץ אותם מיום רביעי ואילך לכבוד שבת עד ע\"ש. וטעם נטילתן בסדר זה הוא קשיא בלא תירוץ ושמעתי בשם חכמי צרפת ופרובינצא שהנוטל צפרניו כסדר קשה לעניות ולקבור בנים ולשכחה אלא יטלם כסדר שאמרו עכ\"ל אבודרהם ככתבו וכלשונו בסוף ספרו בדף ובעמוד האחרון ע\"ש והביאו בד\"מ בסי' זה ע\"ש באבודרהם שהאריך עוד בהבאת ל' הגמרא דפ' ואלו מגלחין (מועד קטן דף י\"ח ע\"א) דגרסינן שם ז\"ל אמר רב שמן בר אבא הוה קאימנא קמיה דר' יוחנן בי מדרשא בחש\"מ ושקלינהו לטופריה בשיניה וזרקינהו ש\"מ תלת ש\"מ מותר ליטול צפרנים בחש\"מ וש\"מ דאין בהם משום מיאוס (פירש\"י מדשקלינהו בשיניה) וש\"מ מותר לזרקן איני והתניא ג' דברים נאמרו בצפרנים הקוברן צדיק ושורפן חסיד זורקן רשע טעמא מאי שמא תעבור עליהם אשה מעוברת ותפיל אשה בי מדרשא לא שכיחא וכי תימא זימנין דמכנשו להו ושדי להו אבראי (פירש\"י ותעבור עליהן אשה) כיון דאשתנו אשתנו (פירוש דאשתנו מההוא דוכתא דהוו מעיקרא אשתנו ולא מזקי עכ\"ל). ומכאן נלע\"ד היתר ג\"כ להשליך הצפרנים בבית המרחץ שרוחצים שם האנשים לחוד גם שהמים משפשפין אותן שם ממקומן ויורדין לתוך הנהר וגם יש ללמוד מכאן דאם אדם חותך צפרניו בביתו שהנשים שכיחים ונפל מידו קצת צפרניו אזי יכבד אותו מקום או ינקה שם ויזיזם ממקומן ולית לן בה ואין חילוק בכל זה בין צפרני ידיו לשל רגליו מדלא אשכחן שום חילוק בינייהו גם אין טעם לסברא לחלק בינייהו. וע\"ל בש\"ע בסימן ר\"ט שנותן סי' בדאג\"ה ימין דבהג\"א שמאל ונ\"ל דה\"ט דמשום שתיקנו שלא יטלום ככדר ולא יתחיל מראש הצפרנים ונמצא דאם התחיל בימין והתחיל באצבע ע\"כ סדר נטילתן של ימין הוא בדאג\"ה ומאחר שמסיים בימין בזרת והשמאל היא מונח אצל יד ימין פתוח וצריך אתה לדלג זרת של צד שמאל ולהתחיל בקמיצה נמצא סימניה דבהג\"א וק\"ל. אלא שקשה לי מ\"ש האבודרהם בשם מצאתי כתוב לעיקר שביד ימין בדאג\"ה ולא תפס לעיקר מ\"ש ראשונה דביד ימין יתחיל מהאגודל וסימנו אגהב\"ד ולא בדאג\"ה ובעל שבילי אמונה נתיב ז' ובכלבו סימן פ\"ז ובספר המוסר סימן פ\"ד כתבו לעיקר סימן אגהב\"ד לימין כמ\"ש אבודרהם ראשונה והביאו רא\"ש בספר עמק ברכה שלו בסוף ד' ע\"ד ע\"ש וגם צ\"ע במאי פליגי גם דוחק לומר שטעות נפל בסימן של קשי\"א שי\"א שהאל\"ף ר\"ת אגוד\"ל וי\"א שר\"ת אצבע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " גרסינן בפרק כל כתבי אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלא מצרים פירש\"י כלומר אין לה קץ ושם דף קי\"ח יליף כל הני מילי מקראי שנא' אז תתענג על ה'. (פירש\"י בתר וקראת לשבת עונג כתיב) והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך לא כאברהם וכו' ולא כיצחק וכו' אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה: "
+                ],
+                [
+                    " רב נחמן בר יצחק אמר אף ניצול מגלות. מסיים בגמ' כתיב הכא והרכבתיך על במתי ארץ וכתיב התם ואתה על במותימו תדרוך: "
+                ],
+                [
+                    " נותנין לו משאלות לבו מסיים בגמ' שנא' והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. וכ' מהרי\"א דכל הני מדה כנגד מדה דכשם שהוא מפזר מעות בלא שיעור לצורך שבת כן יתנו לו נחלה בלי שיעור ולפי שמקבל עליו עול מלכות שמים מעבירים ממנו גלות. וכן נותנין לו משאלות לבו כדי שיוכל למלאות חפצו מכל עונג שירצה ע\"כ. "
+                ],
+                [
+                    " אפי' עובד ע\"ג כאנוש מוחלין לו מסיים בגמ' שנא' אשרי אנוש יעשה זאת וגו' מחללו אל תיקרי מחללו אלא מחול לו. ופירש\"י דור אנוש התחילו לעבוד ע\"ג ונ'\"ל שלכן אמר כאנוש לפי שאנוש עבד ע\"ג בטעות שטעה לומר שראוי לעבוד ולכבד ולחלוק כבוד לע\"ג כמו שהאריך הרמב\"ם בתחלת הלכות ע\"ז. ואם אחד עובד ע\"ג בטעות זה ומשמר שבת כהילכתו מוחלין לו. וכתב הב\"י מפני ששבת שקולה כנגד כל המצות שהיא מורה השגחה וחידוש העולם ותורה מן השמים וכיון שהוא שומר שבת ודאי ע\"ג שעובד אינו מפני שמאמין בה ולכן יש בו תוחלת מחילה ע\"י תשובה משא\"כ בעובד ע\"ג לפי שעולה בדעתו שיש בה ממש שהוא רחוק לשוב בתשובה עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לא שלטה בהן אומה ולשון. מסיים בגמ' שנא' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכתיב בתריה ויבא עמלק. וכתב מהרי\"א שאם עמלק לא היה נלחם בישראל לא היה שום עם ולשון נלחם בהם לפי שהיו יראים מן הנסים שנעשה להם במצרים ובים אבל מאחר שבא עמלק אע\"פ ששב עמלו בראשו עכ\"ז נתן להם יד לבא להלחם עם ישראל עכ\"ל. ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " שתי שבתות למדו בגמ' שנ' כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי וגו': ",
+                    " ופליגי בה ר' אליעזר ור' יהושע וכו' בעצרת דפליגי היינו שמיני עצרת אבל עצרת דהיינו שבועות כ\"ע מודו דבעינן לכם מפני שהוא יום שנתנה בו תורה. וה\"ה שאר י\"ט דפליגי והכי איתא בפ' אלו דברים: "
+                ],
+                [
+                    " ותבשיל של תרדין חשוב הוא: "
+                ],
+                [
+                    " כמוני היום שיש לי מעט משלי וכו' דקא מיבעי ליה אם לכבוד שבת מיקרי ג\"כ הכרח כמו שאר דברים הכרחיים שצריך הוא לאחרים בשבילם או אם אינו הכרחי כמו שאר דברים הצריכים לאדם אשר בלעדם אי אפשר לו להיות: "
+                ],
+                [
+                    " תכף לאותה משנה עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואל יאמר היאך אחסר פרנסתי וכו' קאי גם על עשיר והא ראייה שמביא ראייה מדתני תחליפא וכו' דקאי גם אעשיר ע\"כ צריך כל אדם לצמצם בשאר ימים פי' הטור פשטה לעצמו שצריך לצמצם הוצאותיו בשאר ימות החול ולא שיקח מאחרים לכדי הוצאות כבוד שבת. "
+                ],
+                [
+                    " בני לוו עלי ואני פורע. עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת משום שכשקנה השניה כדי לאכול ממנו בימות החול ומצא שהיא טובה מהראשונה שהזמין לשבת ואכל הראשונה כדי שלא יצטרך לאכול השניה הטובה נמצא שאכלה לכבוד שבת נמצא שאכילת ראשונה לא היתה לשם מצוה אלא מה שלא אכל השנייה הוא היה לש\"ש ונמצא עיקר המעשה לא היה לש\"ש משא\"כ הלל שכל מעשיו דהיינו האכילה היתה לש\"ש שאמר ברוך ה' יום יום יעמס לנו ואכל בכל יום מה שנזדמן לו כדי שיהא גופו בריא לעבוד השי\"ת. וכמ\"ש רבינו לעיל סי' רל\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ברוך ה' יום יום יעמס לנו כך יש לגרוס ממה שאמר ר\"א מזרחי בסוף דף צ\"ג בפ' וישמע יתרו ע\"ש ושם חילק בין מאכלים לכלים וחפצים. שגבי כלים גם ב\"ה מודו שיש לשומרם לשבת ע\"ש. בא\"ז כתב. מצוה להכין ביום א' בשבת לשבת כמו שעשה שמאי ואע\"פ שאמרו הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו היו לש\"ש ה\"פ שאע\"פ שכל מעשיו לש\"ש היתה בו מדה אחרת. אבל גם הלל מודה שמדת שמאי עדיפא טפי וכן משמע במעשה דההוא קצב דיש לעשות כשמאי ע\"ש והביאו ד\"מ בסי' ר\"ן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " גרסינן ועכו\"ם זה עושה בה מלאכה בשבת. ואפי' השכירו לעכו\"ם יאמרו שכל הריוח של ישראל ושכר את העכו\"ם ליום כך וכך ונמצא העכו\"ם עושה מלאכה בשליחותו של ישראל: "
+                ],
+                [
+                    " העכו\"ם לקחה באריסות ולעצמו הוא עובד. ז\"ל הר\"ן ומהא שמעינן דכיון שיש לעכו\"ם חלק בפירות השדה אע\"פ שישראל נהנה ממלאכת שבת מותר דכיון דכולה מלאכה רמיא עליה דעכו\"ם כי קא עביד עכו\"ם אדעתיה דנפשיה עביד והנאת ישראל ממילא אתיא הילכך שריא: "
+                ],
+                [
+                    " משא\"כ במרחץ שאין דרך להחכירו. במסכתא דמאי מה בין שוכר לחוכר השוכר במעות. והחוכר ר\"ל ששכר קרקע בפירות קצוב דהיינו כך וכך כורין לשנה כ\"כ בח\"מ סי'. ש\"ך מהרש\"ל ועיין בח\"מ סי' ש\"ך: "
+                ],
+                [
+                    " יש מסתפקים בו אם דרך להחכירו כמו שדה. אין להקשות מאי שייך להסתפק בזה דישאלו על זה אם דרך להחכירו או לא. די\"ל דה\"ק מפני שאריכות שדה שהאריס נוטל בשכרו מגוף השדה ומעמלו וממה שהוא נוטל נותן ג\"כ לבעל השדה משא\"כ בתנור שנותן לבעל התנור מעות נראה יותר שהוא שכיר שבת: "
+                ],
+                [
+                    " אם השכירו שנים הרבה כו' פי' שנה אחר שנה וע\"י כן נתפרסם הדבר ב\"י ע\"ש. ובשנים הראשונים עד שלא נתפרסם אפשר דהתנה עמו שלא יעבוד בו בשבת. ומהר\"י אבוהב פי' דהשכירו בפעם א' על שנים הרבה ולפ\"ז לא קשה מימים ראשונים דמיד יצא הקול בשעת שכירות: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א כתב ולפ\"ז. ר\"ל ולפ\"ז שכתב רב האי שתלוי בפרסום נמצא מאחר שנתב��ר ונתפרסם כו' הילכך מותר בהבלעה וכו' רא\"ף: "
+                ],
+                [
+                    " הילכך מותר בקבלנות. דעכו\"ם בדידיה קא טרח ומש\"ה שרי מדינא וגם משום מראית עין ליכא כיון שאין המלאכה נקרא ע\"ש ישראל ב\"י וז\"ל אשר\"י בהבלעה וכן עיקר כאן בגי' וה\"פ מותר להשכיר התנור לחדש או לשנה לעכו\"ם דמדינא שרי כיון שאינו נוטל שכר שבת אלא בהבלעה ולמראית עין ליכא למיחש כיון שדרך המקום להשכירם לאחרים. אבל אם משכיר בדבר ידוע ליום אסור מדינא ליטול שכר שבת וי\"ט להדיא. ואי גרסינן בקבלנות ה\"פ מותר לשכור עכו\"ם לחודש או לשנה לעשית מלאכת המרחץ או התנור אבל אם שכרו בדבר ידוע לכל יים אסור אך ל' משכירן קשה ע\"ז דא\"כ הל\"ל אבל אם היה שוכרו וזה הוכחה על גי' בהבלעה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אסור ליקח שכר שבת וי\"ט ואם לקח שכרו אסור כתב המרדכי בפ\"ק דשבת בשם הר\"פ יהודי הקונה מכס ומשכיר לעכו\"ם לקבל מכס בשבת מותר אם הוא בקיבולת דהיינו שאמר לו לכשתגבה ק' דינרין אתן לך כך וכך וכ\"פ ב\"י בש\"ע וכ\"כ הרמ\"א ועיין בספרו וז\"ל וכן יכול להשכיר המכס לכל שבתות והעכו\"ם יקח הריוח של שבתות לעצמו ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל היא עושה דבמקום פסידא כה\"ג לא חששו וישראל הממונה על המטבע של מלך דינו כדין הממונה על המכס ואע\"פ שמשמיע קול הכאת המטבע בשבת ויזהר שלא ישב הישראל אצל העכו\"ם בשבת כשעוסק במלאכתו במטבע או בקבלת המכס עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " היה מתיר ר\"ת כו' ב\"י דיקדק מלשון היה מתיר פי' מתחלה היה מתיר אבל כשבא לבנות ביתו לא יסמוך על היתרו וכן הוא בתוס' משום שיש לחלק דאריסות שדה לעולם היא דרכו לקבל באריסות משא\"כ בבנין שלפעמים שוכרים מידי יום ביומו והרואה יאמר שישראל צוה לו לעשות מלאכה בשבת: "
+                ],
+                [
+                    " שיבנו לו בשבת דהא אפי' אריסות שדה דחלק ישראל משביח במלאכה שרי כ\"ש בקבלנות שאין שבח לישראל כלל במה שממהר לבנות לו בשבת. ור\"י אסרו מטעם הנ\"ל דאינו דומה לאריס כמו שחלקתי: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו סיתת כו' משום שהן לצורך מחובר: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לישראל לשקען כו' ע\"ל סי' תקמ\"ג ששם כתב רבינו שבית שבנה באיסור אסור ליכנס בו: ואם אינו מפורסם שהוא של ישראל מותר כ\"כ הכלבו וכ\"פ רמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " או יארוג לו בגד מותר כיון דדבר תלוש הוא ולא לצורך מחובר כלל ומייתי זה כאן מדברי הרמב\"ם ואגב גררא משום סיפא וה\"מ בכותל כו' ב\"י. עי\"ל דאילו הוה מייתי סיפא לחוד ה\"א דוקא כותל שהוא מחובר אסור אבל אבנים שהם תלושים ואינן ניכרין שהן לצורך ישראל שרי קמ\"ל דגם זה אסור דומיא דשכרו לכתוב לו ספר ולארוג לו בגד בלא קציצה לשנה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שקבלו שדה בשותפות כו' פירש\"י קבלו שדה באריסות נמצא דאישראל נמי רמיא והרי הוא כאילו מעמיד פועל במקומו שיעשה מלאכתו בעדו בחצי יום השבת והוא יעשה בעדו בחצי היום למחר כך אסור דלא דמי למשכיר שדהו שכל המלאכה אאריס רמיא ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " טול אתה חלקך בשבת כלומר תעמול לחרוש ולזרוע בשבת ותטול בשעת קצירה או בצירה נגד עמלך בשבת ואני או שלוחי אטרח לעשות כן בחול כדי ליטול בשעת קצירה או בצירה ביום שלי כן פי' ספר התרומה וכן משמע מדברי רש\"י. ב\"י. נראה דר\"ל טול אתה כפי עבודתך בשבת ו��ני כפי עבודתי ביום א' ונ\"מ דאם א' מהן לא עשה כל היום לא יטול בשבת קצירה או בצירה אלא כנגד מה שעשה וכמ\"ש בפי' מהרי\"א בסמוך שנסתפק בזה: ",
+                    " ואפי' לא אמר כן בפירוש אלא קבלו סתם ועשו סתם ועייל העכו\"ם בשבת וישראל בחול ולא צווהו הישראל אלא כשבאין לחשוב לאחר זמן לומר כמה ימי שבת נטלת אתה ואני אטול כנגדם ימי החול אסור דשכר שבת הוא נוטל דגלי דעתיה דעכו\"ם שלוחו הוי. רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם מתחילה כשקבלו כו' מותר דהוו כאילו אין לישראל חלק בשדה ביום השבת אלא כולו של עכו\"ם וכולו של ישראל ביום החול עיין בדרישה. "
+                ],
+                [
+                    " ור\"י היה מתורגם בכאן דקדק ב\"י מדקאמר היה מתיר דכוונתו דחזר בו ולא סמך אהתירו כ\"כ התוס' בשם ר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שלקחו ישראל משכון מן העכו\"ם וקבל עליו העכו\"ם שהשכר שיעלה מן התנור יתן לישראל בריבית מעותיו שאצלו מותר ליטול שכר שבת לפי שהוא ברשות העכו\"ם ואין לישראל חלק בו וגם אין הישראל אמר לו לעסוק בשבת והעכו\"ם כי טרח בדנפשיה טרח לקיים תנאו ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לא התנו תחילה פי' בשדה: "
+                ],
+                [
+                    " אלא חלקו סתם לאו דוקא שכבר חלקו דווקא קאמר דא\"כ איך כתב עליו אבל מדברי הרמב\"ם נראה לחומרא דהא לשון הרמב\"ם משמע דעדיין לא חלקו אלא בא לומר כל שעומד לחלוק כחלוק דמי. "
+                ],
+                [
+                    " אבל מדברי הרמב\"ם ז\"ל יראה כו' ואפי' לדברי הרמב\"ם יש תקנה שימכרהו לאיש אחר ויחזרו ויקנהו ויתנו בשעת קנייה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " חולק עמו כל השכר בשוה והטעם כתב הרב המגיד משום דאין מלאכה זו מוטלת על ישראל שנאמר שהעכו\"ם עושה שליחותו וכן אין העסק ניכר מי הוא אבל לעיל מיירי שהוא משותף בסחורה והישראל גם כן מסתחר בו א\"כ מיחזי כשלוחו וק\"ל. מ\"ו. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואפ\"ה בששי אסור מפני מראית עין כיון שהוא סמוך לשבת נראה כאילו שכרו בשבת עצמו כפירוש התוספות והר\"ן אבל אין דעת רבינו כן מדאוסר דוקא בכלים שעושין בהם מלאכה אלא הטעם משום דמיחזי דעושה העכו\"ם מלאכה בשליחותו ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"מ בד' וה' מותר בהבלעה שאין שביתת כלים מוטל על בעליו א\"כ ליכא איסורא לישראל במלאכתו ומשום מראית העין נמי ליכא אלא דוקא כשראהו בע\"ש יוצא מפתח ביתו דאז נראה כשרואה למחר עושה מלאכה זו בשבת שבשליחותו עושה ר\"ל כאילו אומר עשה מלאכה זו בשבת כדי שיתן לו שכרו בשבת ונעשה בגרמתו המלאכה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל להשאיל לו וכו' דכיון דאין לו שכר מזה לא בשליחותו הוא עושה ועיין בדרישה וא\"ל והא איכא משום מראית העין דהרואה לא ידע שהשאיל לו אלא יסבור שהשכיר לו כמו בשכירות דחיישינן דהרואה יאמר שהוא פועל שלו וי\"ל דשאני גבי שכירות דאף אם ידעו האמת שהשכירה עדיין איכא מראית העין שיסברו שהשכירה לימים ולא בהבלעה ולכך אסור משא\"כ כאן דאם ידעו האמת שהשאילם לו אזי ליכא למיחש ולהכי לא אסרינן: "
+                ],
+                [
+                    " דשביתת כלים לאו דאורייתא ואפילו איסור דרבנן ליכא ולאפוקי ממ\"ד דלב\"ה שביתת כלים דאורייתא וכ\"כ ב\"י לקמן סימן רכ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"מ בשבת אסור להשאילם לו לפי שהרואה סבור שהישראל צוה להעכו\"ם להוליכו חוץ לבית בר\"ה ולא ידעו שהעכו\"ם נושאו לצורך עצמו כ\"כ הסמ\"ג והתרומה: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' ביום ראשון דכיון דטעמא משום שביתת בהמתו כי השכירו מיום ראשון מאי הוי ב\"י: ",
+                    " ואפילו אם יפקירנה בינו לבין עצמו כו' מלשון זה משמע דדוקא בינו לבין עצמו הוא דאסור משום דלא ידיע מילתא אבל בפני ג' קלא אית ליה ושרי ואפשר דאפילו בפני אחד נמי שרי דלא אסור אלא בינו לבין עצמו דוקא. ב\"י וע\"ש שכתב שכן נראה לו דעת הרבה מחכמי ישראל: מחכמי ישראל: "
+                ],
+                [
+                    " בהבלעה ע\"י הפקר ז\"ל ב\"י ונראה מדברי רבינו דאפילו בהפקר דבינו לבין עצמו קא שרי בס\"ה דכיון שהופקע איסור שבת שרי ולא חיישינן בהא לרואים ומה שצריך ע\"י הבלעה אינו מטעם שביתת בהמה אלא כדי שלא יראה כנוטל שכר שבת וה\"ה שצריך שלא ישכירנה בע\"ש לדברי האוסרים להשכיר כלים בע\"ש וכ\"כ בהדיא בסמ\"ק עכ\"ל. וכתב עיד הב\"י ונראה דאפי' לדברי המתירים דווקא בהפקר בפני ג' מהני אבל בינו לבין עצמו לא דאל\"כ למאי שייך למיחש שמא יזכה בה אחר ע\"ש שהאריך עוד בזה: "
+                ],
+                [
+                    " שהרי אינו מפקירה כו' ומטעם זה אפילו הפקירה בסתמא בפני ג' נמי אין אחר יכול לזכות בה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין משלחין אגרות בע\"ש וכו' ברייתא פ\"ק דשבת והרי\"ף והרמב\"ם השמיטוהו משום דס\"ל דבלא קצץ אסור לעולם אפילו ביום א' וכמ\"ש רבינו בשם הרמב\"ם בסוף הסימן ורבינו שכתבו פי' דמיירי בלא קצץ אלא ששכרו לימים דבר קצוב בכל יום בהליכתו ובחזירתו אלא שאינו מקפיד עמו מתי ילך ובע\"ש אסור משום הרואה דכיון דשכרו לימים ושכרו בע\"ש כשיוצא בשבת נראה כאלי התנה עמו כך. אבל מופלג לא מיחזי כאומר עשה מלאכתי בשבת ר\"ן וב\"י מביאו אבל אם קצץ ליכא למיחש משום הרואה דהא שמע דקצץ עמו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו ע\"ש סמוך לחשיכה מותר ובלבד שלא יתנה עמו שילך בשבת וכ\"כ בסי' הרנ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " אם פסק עמו בדמים כי ואם הבטיח לו שיתן לו שכרו אע\"פ שלא קצץ כקצץ דמיא ומותר דסמכיה דעתיה דעכו\"ם ועיין בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אין משלחין אותו בע\"ש דאז אם לא ימצא שם מי שנשתלח לו הכתב ילך אחריו: "
+                ],
+                [
+                    " אא\"כ קצץ והא דלא חיישינן משום מראית עין דלמא הרואה יסבור שלא קצץ. דעדיין ליכא אלא חששא אחת ודמיא לשאילת כלי ולא לשכירות כלי וכדפרישית לעיל סימן רמ\"ו. "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם כתב לא קצץ אסור לעולם פי' אפי' ביום א' אם אין שם איש ידוע וצ\"ל לפירוש הרמב\"ם מה שנקט הברייתא ע\"ש כדי לאשמעינן דכשקצץ או יש שם אדם ידוע מותר אפי' בע\"ש והטעם דס\"ל דאסור לעולם לפי שנראה כתבו של ישראל בידו וניכר ביותר ומיחזי כשלוחו. סמ\"ג: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין מפליגין בספינה כו' פי' אין מפרישין מן היבשה לים והלשון מפליגין ע\"ש שמפליג עצמו מן הישוב ומר\"י שמעתי בעירובין שאמצעיתו של יום קרוי פלגו\"ס רש\"י. מ\"ו ורי\"ף: "
+                ],
+                [
+                    " פחות מג' ימים קודם השבת זהו לשון ברייתא פ\"ק דשבת ומשמע דג' ימים גמורים לפני השבת בעי' כלומר דמיום רביעי אסור להפליג ויום רביעי הוא בכלל האיסור וכן נראה ממ\"ש הר\"ן בשם הרז\"ה דטעמא משום דכל ג' ימים קמי שבתא מיקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת אלא שמדברי הרא\"ש נראה דביום רביעי מותר. ומיהו לומר דבחמישי נמי שרי דשבת יום ג' להפלגתו הוא וכמ\"ש ר' ירוחם ק' מאד בעיני דא\"כ ה\"ל למיתני אין מפליגין בע\"ש ובד' ובה' מותר כדקתני גבי שילוח אגרות ושכירות כלים ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שלא היה ביניהם רק מהלך יום פי' כשיש להם רוח טוב אף שלפעמים הוא יותר ובלבד שישכים לצאת שיהיה ראוי לעבור ברוח טוב. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שהולכת למעלה מעשרה טפחים פי' מקרקעית הארץ לקרקע הספינה. "
+                ],
+                [
+                    " ורב אלפס פי' הטעם כו' שהוקשה לו דא\"כ אפילו בד' וה' או לצורך מצוה נמי ליתסר ע\"ש. "
+                ],
+                [
+                    " עד אחר ג' ימים לכן לדבר מצוה מותר שהעוסק במצוה פטור ממצות עונג שבת: "
+                ],
+                [
+                    " ובה\"ג כתב אם קנה שביתה כו' פי' בה\"ג מיירי בספינה שהיא למעלה מי' וגם הם מים נובעים ולית כאן ביטול עונג שבת אז מותר להפליג לדעתו אפי' בשבת עצמו כשקנה שביתה שם כמ\"ש דיעשית לו כל הספינה כד' אמות ויכול לטלטל בה למחר אף אם תפליג חוד לתחום הואיל שקנה שביתה מע\"ש כשיכנס בה בשבת אינו אלא כנכנס לתוך ביתו ואם אח\"כ מפליג חוץ לתחום לית לן בה כיון שאינו עושה שום מעשה ביציאתו חוץ לתחום ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ור\"י אסר הכל פי' אפילו למעלה מי' והם מים נובעים אפי' אינו רוצה לפלוגי בשבת עד שיהא ג' ימים לפני שבת דאז מותר דאף לפי טעמו שאוסר משום גזירה שמרו יעשה חבית של שייטין דכיון דלא התירו לו רק קודם ג' ימים יש לו היכרא ולא יעשה חבית של שייטין ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ולענין דבר מצוה פר\"ת כו'. ובספרי שדיתי ביה נרגא מ\"ו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אלא א\"כ התחילו ג' ימים כו' כתב הרי\"ף והרא\"ש הטעם משום דלא מתהני להו אכילה ושתייה תוך ג' ימים הראשונים משום טירדא ופחדא דליבא ובתר ג' ימים פרח פחדייהו. וכתב ב\"י רבינו כתב דין זה אע\"ג שאינו נוהג בזמן הזה אגב גררא דאין שולחין אגרות ואין מפליגין בספינה דבהדייהו מיתנא דין זה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם התחילו פי' ג' ימים קודם אין מפסיקין דכתיב עד רדתה אפי' בשבת ועיין בדרישה. "
+                ],
+                [
+                    " או לבית האושפיזא ודוקא אם יכול למצוא שם צרכי סעודת שבת במקום שכלו הג' פרסאות וגם היא מקום ישוב בטוח מסכנה אבל אם לאו מותר לילך אפילו כמה פרסאות וכן אם שלח שליח להודיע לבני ביתו שבא מותר ב\"י ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " נמי אין לקבוע כו ואפי' סעודת אירוסין אבל סעודה שקבועה זמנה היום כגון סעודת מילה ופדיון הבן ודאי שרי רמ\"א ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " בערב שבת רבינו מפרש דבע\"ש ממש קאמר לאפוקי מפירש\"י. ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " פי' בשעת בית המדרש כתב הגאון מהר\"י ז\"ל זה הפי' הוא מלשון הגמרא ואולי המחבר דייק מיניה מדמפרש הגמרא האי פי' אסעודת שבת ולא פי' ג\"כ אע\"ש שר\"ל מזמן מנחה ולמעלה ש\"מ כל היום במשמע ועי' בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " דכתיב והכינו את אשר יביאו כו' הא דלא מייתי האי קרא מעיקרא משום דה\"א דילמא דווקא לחם דהמן היה בבוקר ולא הכנה שאר צרכי ששת מ\"ה מייתי תחילה מ\"ש והיה ביום והכינו דמשמע סתם הכנה כל צרכי שבת: "
+                ],
+                [
+                    " וה��אה היתה בבוקר לאלתר דכתיב וילקטו אותו בבוקר בבוקר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " העושה מלאכה בע\"ש כו' דוקא דרך קבע אבל דרך עראי כמו לכתוב אגרת שלומים לחבירו וכל כיוצא בזה שרי רמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " אינו רואה סימן ברכה לעולם פי' באותה מלאכה וכ\"כ לקמן סימן תפ\"ח. אבל לא היה משמתין כמו בע\"פ: "
+                ],
+                [
+                    " אבל מתקן הוא בגדיו וכליו כו' וכתב ב\"י ז\"ל ומיהו משמע לי דבגדיו וכליו לאו דוקא דה\"ה לבגדי חבירו וכליו שמותר לתקנן לצורך שבת כל שאינו נוטל עליהם שכר עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דרך לימודו אבל אם כותב בשכירות לא. ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מותר להתחיל במלאכה כו' עיין מ\"ש הר\"ן פ\"ק דב\"ק ריש דף י\"א וא\"ת הא כתב בסימן שלפני זה העושה מלאכה בע\"ש מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה י\"ל דהיינו דוקא מלאכה גמורה משא\"כ זה דאינו אלא התחלה והכנה למלאכה והמלאכה נעשית אח\"כ מאיליה: "
+                ],
+                [
+                    " חייב משום מבשל בצמר לעולם חייב ובשאר בישולים עד שנתבשל כמאכל בן דרוסאי כ\"כ הר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " אם קצץ לו דמים ולעיל סי' רמ\"ז נתבאר שאם הבטיח שיתן לו שכרו נקצץ דמיא ועיין בב\"י שכתב בשם המפרשים אע\"פ שקצץ איני מותר אלא דוקא כשהעכו\"ם עושה מעצמו אבל אסור לומר לו לעשות המלאכה בשבת ואינו מותר אלא דוקא כשהעכו\"ם עושה המלאכה בביתו ועל כל זה אם הישראל רואה את העכו\"ם עושה מלאכה בכליו בשבת צריך למחות בו: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' בשבת מותר להניחה כו' משום דנראה כרוחץ ולא חיישינן לשחיקת סממנים דיש היכרא דצריך לשרותן מע\"ש רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " דקי\"ל שביתת כלים לאו דאורייתא ז\"ל ב\"י הלשון אינו מדוייק דאפי' איסורא דרבנן ליכא אלא דנקט סירכא דלישנא דגמ' למאי דהוי ס\"ד דב\"ה אית להו שביתת כלים דאורייתא: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' אם הכלי עושה מעשה בשבת כגון מצודת חיה ועוף שהפח נקשר ותופס העוף וכן היקוש לחיות ללכדן ברגלים כשנוגעים בו קופץ ומתחבר מאליו ולוכד. רש\"י וזהו פח יקוש מצודת חיה: "
+                ],
+                [
+                    " והשמן והיין היוצא מהן פי' בשבת: "
+                ],
+                [
+                    " ומלילות שבלים שלא נתבשלו כל צרכן רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אבל לא נדוכו היטב כו' ז\"ל ב\"י ולא נתבאר בדברי רבינו אם נתרסקו מעט אם מותר לטעון הקורה עליהן מבע\"י כשאינו רוצה לשתות ממשקין היוצאין בשבת והרי\"ף והרמב\"ם מתירין והכי נקטינן עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " איכא זילותא דשבתא וה\"ה כל דבר שיש לחוש להשמעת קול רמ\"א. "
+                ],
+                [
+                    " לא יצא החייט במחטו כו' לאו דוקא חייט ולבלר אלא שדברו חכמים בהוה ודוקא לא יצא כשהמחט והקולמיס בידו דכשיוצא בהן בשבת בידו חייב חטאת לפיכך גזרו בסמוך לחשיכה אבל כשהן בבגדו אפי' כשיוצא בהן בשבת אינו חייב חטאת לא גזרו. ב\"י ע\"ש. ול\"נ דלכך נקט חייט ולבלר שדרכן לאוחזן בידן תדיר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בתפילין מותר כו' פי' אפי' אם הם בידו דכשהם בראשו דרך לבישה בלא טעמא דאילו מסיח כו' שרי כיון דאי נפיק בהו הכי בשבת עצמה ליכא חיובא ומ\"ש שאסור להסיח דעתו מהם בעודם בראשו ה\"ק כיון דאפי' כשהם בראשו אסור להסיח דעתו מהם כ\"ש כשהם בידו. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שלא יהא בהן דבר אסור ויצא כו' ס\"א דבר שאסור לצאת בו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " והוא מצטמק ורע לו וכה\"ג אפי' בתנור מותר מצטמק כלומר מתמעט וכיון לשם שדים מצומקים כמ\"ש בלשון צוה נצטוה ובלשון צדק נצטדק וכן כל תיבה שראש יסודו צדי\"ק כשהוא מתפעל נותן ט' אחר צדיק כפירש\"י בחומש ס\"פ מקץ האריך רש\"י בזה: "
+                ],
+                [
+                    " בן דרוסאי לסטים היה: "
+                ],
+                [
+                    " שהוא שליש בשולו ומדברי הרמב\"ם בפ\"ט נראה שחצי בישולו: "
+                ],
+                [
+                    " למעט חומה שהרי גילה דעתו דלא בעי חיתוי ואיכא הוכחה לפני אחרים ר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " בקש שקורין שטוב\"לי כן פי' התוס' והר\"ן ריש פרק כירה ותבן הוא הנקצר עם השיבולת ע\"ש ורשמתיה לקמן סימן שכ\"ב ושרש\"י פי' בע\"א ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " או בגבבא שגובבין מן השדה: "
+                ],
+                [
+                    " ונטלו ממנו בשבת כו' וכתב הר\"ן דף קי\"ב ע\"ב דדוקא בשבת אסור להחזיר אבל סמוך לחשכה אפי' אינו יכולה להתחמם קודם חשיכה מותר כשאר כל מלאכות דמתירין ב\"ה אם מתחילין עם השמש ולא כמ\"ש התוס' אבל לפי מ\"ש רבינו בס\"ס זה דאפי' מבעוד יום אסור להחזירה צ\"ל הא דכתב רבינו ונטלה ממנה בשבת לרבותא נקט דאם נטלה הימנו מבעוד יום פשיטא דאסור להחזירה בשבת אלא אפי' נטלה בשבת אסור להחזירה ואפי' מיד ולא כמ\"ש הר\"ן בשם הירושלמי דבכה\"ג בכל ענין מותר לאפוקי אם החזירה סמוך לחשיכה אינה אסורה בכל ענין כמ\"ש בסמוך נמצא שנקט מילתא דפסיקא: "
+                ],
+                [
+                    " ותנור פי' כו' פירש\"י מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה משמע דדוקא בתנור שפיו למעלה קאמר גמרא דנפיש הבליה מכירה וכ\"כ ר\"ן וכלבו ור\"ח ב\"י. כתב הר\"ן דקטומה א\"צ לקטום כל צרכו כלומר א\"צ לקטום עד שלא יהא ניכר שם אש כלל וכן משמע דברי הרמב\"ם ומהגמרא ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ב\"י. "
+                ],
+                [
+                    " אפילו אם הוא גרוף וקטום ז\"ל הרמב\"ם הואיל והבלו חם ביותר אינו מסיח דעתו וחוששין שמא יחתה בזו האש המעוטה אע\"ג שהוא אש קש וגבבא או מכוסה ולמה אסרו לשהות בתנור אע\"פ שגרוף מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש בעצמה וא\"א לגרוף כל האש עד שלא תשאר ניצוץ אחד מפני שהבלו חם ושמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכופה כו' מפרש בגמרא דכופח נפיש הבליה מדכירה וזוטר מדתנור: "
+                ],
+                [
+                    " וכל זה בענין שהייה לצורך הלילה כו' מ\"ש לצורך הלילה דאילו לצורך היום אפי' לא הגיע למב\"ד ולא גרוף וקטום מותר לשהות דמסיח דעתו לחתות עוד תירץ ב\"י דאורחא דמילתא נקט דלצורך היום דרכן להטמין שלא יצטנן ע\"ש: ",
+                    " והקדירה יושבת עליו או שהיא תלויה באבנים כו' כן הוא בש\"ע וכן משמע מדכתב אח\"כ אבל הטמנה על גבי גחלים כו' הלא בלא גחלים נמי אסור כשהיא תלויה בחלל. אמנם ממ\"ש רבינו בסמוך משמע להדיא שלא גרסינן או שהיא תלויה כו' דכתב ודוקא על גבה כגון על שפתה או על כסוי שעל חללה ולא הזכיר שהיא תלויה באבנים. וגם משמע כן מדכתב אח\"כ אבל לתוך חלל הכירה כו' אסור הרי קמן להדיא דאסור אם הוא לתוך תלל הכירה אע\"פ שאינו ע\"ג גחלים כלל. ולפי מאי דגרסינן או היא תלויה ה\"פ פי' כיסוי ��ל ברזל מונח על פה חלל הכירה והקדירה יושבת עליו או שהקדירה יושבת ע\"ג אבנים שבתוך הכירה בענין שאין הקדירה נ געת בגחלים ומש\"ה היכא דגרוף וקטום דגלי בדעתיה שאין רוצה לחתות בגחלים שרי. אבל הטומן גלי דעתיה דמקפיד שלא יתקרר אסור: "
+                ],
+                [
+                    " דקי\"ל הטמנה בדבר כו' אסור דחיישינן שמא יטמין ברמץ. ועוד שמא יחתה בגחלים כדאיתא בפרק ב\"מ דף ל\"ד ע\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " כל דבר שאסור להשהותו לדעת רש\"י ור\"י בבשיל ולא הגיע למב\"ד דאי לא בשיל כלל או בשיל והגיע למב\"ד משרא שרי להשהות ולהרי\"ף והרמב\"ם אפי' הגיע למב\"ד מיירי. ב\"י ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ובעבר ושהה אסור בשניהם עד מ\"ש בכדי שיעשו עי\"ל בסימן שי\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " כגון על שפתה כו' פי' ששולי הקדירה עומדין על דופן הכירה לא על חללה או ששם כיסוי על פי הכירה והושיב הקדירה על אותו הכיסוי אבל כל ששולי הקדירה ממלאים את חלל הכירה מיקרי לתוכה. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שפינהו ממיחם למיחם פי' ורוצה אח\"כ להחזיר למיחם הראשון משום דהוה כהניחם על גבי הקרקע מיחם פירש\"י בפרק כירה קומקמוס של נחושת והוא יורה קטנה שמחממין בו חמין מיחם חמין למזוג בו היין. רא\"ף: "
+                ],
+                [
+                    " אבל כל זמן שלא נתבשלה כו' דבזה לא גזרו אטו שבת דלא חשדינן לישראל שיבשל בשבת: "
+                ],
+                [
+                    " וכופח אם הסיקו בקש ובגבבא דינו ככירה פי' והוא גרוף וקטום כמ\"ש לעיל אבל ב\"י כתב לעיל דאינו מוכרח ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " דלא חיישינן שמא יפתח ויחתה פי' שאם יפתח התנור יכנס הרוח ויצטנן התנור ויתקשה הבשר ויפסיד כמ\"ש הרמב\"ם גבי בשר עז והביאו ב\"י ע\"ש ואפשר לומר דה\"ה גבי גדי לפי מה שפירש\"י ורבינו שהרוח קשה לגדי: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם הוא שלם פי' בחלל הגוף אע\"פ שאין עליו ראשו וכרעיו: "
+                ],
+                [
+                    " אין צולין בשר בצל וביצה כו' פי' משני הצדדין. ואע\"פ שכבר כתב רבינו לעיל בסמוך שבשר צלי אפילו חי אסור להניחו אצל האש חזר ונקטיה לאשמעינן שבכדי שיצולו מבעוד יום כמב\"ד מותר ושאני הכא דאיירי שצלה הבשר ע\"ג גחלים עצמן דאם כבר נצלה כמב\"ד לא יחתה בגחלים שמא יחרך הצלי ולמה לו לקלקלו כיון דבלאו הכי יהיה ראוי לאכילה אבל אם לא נצלה מבעוד יום כמב\"ד חיישינן שמא יחתה אפי' בגדי דכיון שצולהו ע\"ג גחלים אינו חושש אלא שיצלה מהרה אע\"פ שיחרוך ויקלקל קצת הלכך חוששים לחיתוי עיין בש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " ואין נותנים פת בתנור ולא חררה ע\"ג גחלים כו' משנה בפ\"ק דשבת דף י\"ט וז\"ל אין נותנין פת בתנור עם חשיכה ולא חררה ע\"ג גחלים אלא כדי שיקרמו פניה ר' אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה ומפרש בגמרא דה\"ק ר' אליעזר אומר כדי שיקרמו פניה המדובקים בתנור ופירש\"י וחומרא היא שפניה שכנגד האור ממהר לקרום אבל התוס' הוכיחו שם מהירושלמי שר\"א להקל אתא והביאו הר\"ן וכ\"כ הסמ\"ג ג\"כ בהדיא בחלק נ\"ח דף י\"ד ע\"א וז\"ל ולהקל אתא כדמוכח בהירושלמי כו' ע\"ש ופסק הלכה כחכמים דבעינן שיקרמו פניה התחתון המודבק בתנור ועליון וזהו כשיטת הרמב\"ם בפי' המשניות כ\"כ שם וז\"ל כדי שיקרמו פניה כלומר שקרמו וקפאו פני החררה שהם כלפי אויר התנור ואין הלכה כר\"א עכ\"ל. הרי לפניך שהרמב\"ם וסמ\"ג בשיטה אחת קיימי שר\"א לקולא והלכה כת\"ק וצריכין שיקרמו שני פניה ומיושב ג\"כ בלשונו שלא תקשה במאי מחולקים רש\"י שפי' לחומרא שפניה שכנגד האש נקרם קודם וסמ\"ג להיפך וכל חולקים בסברא הנראית לעינים ובמאי שכתב הרמב\"ם בלשונו שהם כנגד אויר התנור א\"ש שס\"ל דמוציאין האש והגחלים משם בשעת דביקות הפת משום שלא יחרך הפת מהאש ואז נקרם הצד הדבוק לתנור קודם שאותו צד נתחמם היטב בהסקת התנור תחלה. ורש\"י מדבר בשנשאר עוד שם הגחלים שאז מסתבר שנקרם תחלה אותה צד שכנגד הגחלים וק\"ל. אבל הר\"ן פסק בפ\"ק דשבת כר' אליעזר דמשנתו קב ונקי ולקולא. והרי\"ף והרא\"ש כתבו בפסקיהם המשנה הנ\"ל כצורתה ולא הוסיפו שום דבר ונ\"ל ע\"ז שרבינו המחבר ס\"ל ג\"כ שהלכה כר\"א ולקולא וס\"ל דלהכי כתב הרי\"ף והרא\"ש המשנה סתמא משום דלא הוצרך לפסוק הלכה דסמך אקבלה דקי\"ל משנת ר\"א קב ונקי והלכה כמותו כמ\"ש הר\"ן ולהכי כתב כדי שיקרמו פניה הדבוקים בתנור או פניה שכנגד האש דזה או זה סגי דכשאין שם אש סגי בפניה הדבוקים בתנור. וכשיש שם אש סגי בפניה שכנגד האש לפי זה לא נצטרך לדחוק ולפרש כמו שפירש ב\"י שרבינו סובר ג\"כ כר\"א אליבא דפירש\"י לחומרא ומ\"ש כדי שיקרמו פניה המדובקים בתנור קאי אפת ומ\"ש או פניה שכנגד האש קאי אחררה ונראה לפי' דס\"ל דבחררה הקילו וסגי בהקרמת פניה שכנגד האש לחוד דהואיל והחררה דקה הקילו בה יותר מבפת או משום שמונחים ע\"ג גחלים דיו בכדי שיקרמו פניה שכנגד האש שאז ודאי לא יחתה שלא יחרך. דדוחק לומר שס\"ל פי' או פניה שכנגד האש שר\"ל צד חוץ שכנגד עבר אש שזהו אינו ממשמעות הלשון. וכל זה דוחק. ויותר התימה בעיני מ\"ש הרב הגדול בעל מגיד משנה שהרמב\"ם פסק ג\"כ כר\"א וזהו נגד מה שכתב בהדיא בפי' המשניות שלו כמ\"ש לעיל וב\"י כתב על זה וז\"ל איכא למימר דהדר ביה ולפי זה ט\"ס יש בנוסחאות שלנו בספרי הרמב\"ם שכתוב בהם כדי שיקרמו פניה שאינן מדובקים בתנור וכו' וצריך להגיה המדובקים בתנור עכ\"ל הרי שהוצרך למחוק הנוסחאות ולומר שהרמב\"ם ז\"ל הדר מפסקיה וכולי האי ועדיין לא שם אל לבו שהרמב\"ם פי' בפי' המשניות בהדיא שר\"א לקולא אתא לכך היה נלע\"ד שהכל עולה בקנה אחד ומצודקים המה הנוסחאות שלפנינו שהר\"ם ס\"ל שר\"א לקולא ופסק כת\"ק כמו שפסק בשם בפי' המשניות וכמ\"ש הסמ\"ג וזהו שכתב הרמב\"ם בפסקיו עד שיקרמו פניה שאינם מדובקים בתנור והיינו כת\"ק ומ\"ש או באש זהו צריך אתה בלאו הכי לפרש שאחררה קאי דכיון שכתב שיקרמו פניה שאינם מדובקים בתנור וזהו כנגד האש למאי חזר וכתב או באש אלא ע\"כ מ\"ש שיקרמו פניה שאינם מדובקים קאי אפת המודבק וכשאין שם אש וכמ\"ש לעיל ומ\"ש או באש קאי אחררה המונח ע\"ג גחלים ודו\"ק ויותר נ\"ל דהמשך דבריו כך הם עד שיקרמו פניה שאינם מדובקים בתנור או פניה שאינם מדובקים באש ותרתי מיני קאמר בשיש שם אש וכשאין שם אש. והאי פניה שאינם מדובקים דקאמר אאו באש נמי קאי וק\"ל. ונלע\"ד שהרב בעל מ\"מ היה גורס בפירוש המשניות והלכה כר\"א וס\"ל ג\"כ שר\"א לקולא אתא כמ\"ש שם ובמיימוני היה גורס מדובקים כגירסת ב\"י וזהו כמו שכתב הטור כאן וכולה אפת קאי שאיזה פנים שיקרום תחלה סגי בי' וכמ\"ש לעיל אבל אב\"י תימא שהוא לא הביא כלל דיעה שפי' לקולא וגם א\"א לפרש שס\"ל לקולא דא\"כ אמאי צריך לדחוק ולפרש דמ\"ש רבינו או פניה שכנגד האש קאי אחררה ודוחק לומר שגירסתו היה ופניה כו' שגם ופניה יפורש כמו או פניה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אלא כדי שיקרמו פניה כתב בהג\"מ שפורסין א��תה ואין חוטין נמשכין ופשטיד\"א צריך שיקרום פניה העליון והתחתון ויתבשל כמב\"ד מבעוד יום: "
+                ],
+                [
+                    " או פניה שכנגד האש ולפי' התוס' צריך שיקרום שניהם. רש\"ל. ולפי מ\"ש לעיל שהר\"ן ומ\"מ פסקו דהלכה כר\"א ולקולא גם לפי' התוס' יכול להיות דסגי באחד מהן. וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולא קרמו פניה כר איסור זה משום דחיישינן דשמא יחתה כדי שיהא מוכן לו בשבת אבל אין הטעם משום דנהנה ממלאכת שבת דהא קדירה מותר ליתנה בתנור משחשיכה וגם הכלבו מתיר ליתנו בתנור כשא\"צ ללחם: "
+                ],
+                [
+                    " מזון ג' סעודות פי' כשצריך ללחם לג' סעודות וגם האחרים ולכך הקילו בו לרדות בשוגג משא\"כ בתורמוסין דלקמן ר\"ן. ואם א\"צ בשבת זה ללחם מותר ליתן בתוך התנור וליטול מתוכו כמ\"ש דודאי לא יבא לחתות וגם ליכא איסור רדייה בשבת כלבו. ועוד יש היתר בתנורים שלנו ע\"י נטילת הפת בקיסם וכתבו רבינו ירוחם והביאו ב\"י ובש\"ע ע\"ש. ודוקא ג' סעודות התירו לאחרים ולא יותר ודוקא בדצריך להם אע\"ג דבהצלה מפני הדלקה אומר לאחרים שיצילו אפי' טפי מג' סעודות ואפי' א\"צ להם שאני הכא דרדיית הפת שבות הוא ולא התירו אלא מפני כבוד שבת בלבד וכ\"כ הר\"ן פרק כל כתבי דף קמ\"ד ורשמתיהו לקמן סימן של\"ג ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " לא ירדה במרדה ודוקא כששהה שם באיסור בעינן שינוי אבל כשקרמה פניה מבעוד יום מותר לרדות במרדה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " צריכין בישול רב כו' ז\"ל רש\"ל ותימא על הרמב\"ם שסובר הטעם משום שאדרבה מתבשל במהרה ויועיל בהן חיתוי לאוכלם בלילה דבפרק אין צדין משמע להדיא שצריכין בישול רב וכן דעת כל המחברים עכ\"ל. עששיות ותורמסים פירש\"י מיני קטניות: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " עד שיצית בהן האור כו' ואם לא הצית בכה\"ג אסור ליהנות בו בשבת גזירה שמא יחתה בה ויניד העצום כדי שתעלה השלהבת רמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " ברוב עוביו וברוב הקיפו פירש\"י שיכנוס האור בתוך עוביו עד רובו. רוב הקיפו מבחוץ. "
+                ],
+                [
+                    " ובפחמין אפילו לא אחז כו' ז\"ל רש\"ל תימא שפסק כר\"י ולא כת\"ק ובפירוש המשניות כתב להדיא שאין הלכה כר\"י אלא כת\"ק וכן משמע מן הרי\"ף והרא\"ש שהביאו המשנה כצורתה וב\"י כתב דמשמע לרבינו דר\"י לא פליג את\"ק אלא מוסיף עליו: "
+                ],
+                [
+                    " וכן מדורה של קנים שאגדן כו' זהו ע\"פ גירסת הרא\"ש דאילו לגירסת הרי\"ף הוי איפכא ולפי גירסת רש\"י קנים א\"צ רוב אגדם צריכים רוב ובגרעינים הוי איפכא דצריכין רוב ואם נתנן בסלים א\"צ רוב: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שש תקיעות תוקעין בע\"ש כו' יש להקשות דמתחיל בתקיעה וא\"כ איך סיים בחתימת דבריו תוקע ומריע ותוקע כו' וי\"ל דכבר הרגיש רש\"י בקושיא זו ופי' שש תקיעות אף התרועות במנין דסדר שלהם תקיעה תרועה ותקיעה וכ\"כ שם התוס' וכתבו אע\"ג דקאמר תקיעה שנייה כו' ל\"ד תקיעה כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ויכנסו כולם ביחד פירש\"י שלא יחשדו הנכנסים באחרונה לומר שעסקו במלאכתן אחר ששמעו קול השוכר שאין הכל מכירין מי קרובים ומי רחוקים: "
+                ],
+                [
+                    " נסתלקו התרסים כו' פירש\"ר תריסין הן דלתות החניות ומסלקים אותן ומניחין ע\"ג יתדות ומוכרין עליהן תבלין ושאר דברים ולערב מחזירין אותן לפתחים: "
+                ],
+                [
+                    " ועדיין החמין פירש\"י חמין מים חמים למזוג בהן יין לשתות: "
+                ],
+                [
+                    " סילק המסלק פי' רש\"י קדרות העשויות להסתלק למאכל הלילה: "
+                ],
+                [
+                    " והטמין המטמין את הראויות למחרת: "
+                ],
+                [
+                    " שהה כדי לצלות כו' אע\"פ שכבר הדליק הנרות מותר לצלות דג כדלקמן ס\"ס רס\"ג אבל במרדכי כתב דבשביל מי שלא הדליק שהה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " או כדי להדביק פת בתנור כו' אע\"ג דלעיל בסימן רנ\"ד כתב רבינו דצריך כדי שיקרמו פניה הדבוקים בתנור הלא פירש\"י להדביק פת בתנור ועדיין יש שהות כדי שיקרמו פניה שהיו ממהרים התקיעות כדי להוסיף מחול על הקודש. ומ\"ש כדי שיקרמו פניה היינו קודם חשיכה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל כו' גזירה שמא ירתיח פירש\"י שמא ימצא קדירתו שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה תחלה ונמצא מבשל בשבת אבל בין השמשות ליכא למיחש לשמא ימצאנה צוננת דהרי סמוך לב\"ה מעבירן מעל האור: "
+                ],
+                [
+                    " ובע\"ש מותר להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל כו' יש להקשות פשיטא דאם בספק חשיכה מותר כ\"ש מבעוד יום. וי\"ל דאתא לאשמעינן דלא נאמר דספק חשיכה עדיף מבעוד יום כמ\"ש הרמב\"ם שמבעוד יום אסור בדבר המוסיף הבל ובין השמשות מותר והביאו ב\"י ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואלו דברים המוסיפים הבל פסולת של זיתים וכו' פירש\"י על משנה במה טומנין הבא לסלק קדירה מע\"ג כירה ולטמנה בדבר אחר ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ ולאחר שחשכה יראה שאונה מבושלת כל צרכה ויחתה בגחלים וגזרו אף במבושלת כל צרכה אטו אינה מבושלת כל צרכה עד שיגרוף או שיקטום ועיין בר\"ן ריש כירה שחולק על זה דאע\"פ שקטם מ\"מ מוסיף הבל הוא עד שיגרוף ודין קטימה אשהייה תנן ולא אהטמנה: "
+                ],
+                [
+                    " פסולת של זיתים ושל שומשמין כו' הא דכתב כאן של זיתים ושל שומשמין ולעיל ריש סימן רנ\"ג לא כתב אלא פסולת של זיתים היינו משום דלעיל מיירי בענין שהייה ומיירי כשהסיקו התנור דאין לחוש רק שמא יחתה בגחלים מש\"ה לא נקט שומשמין דליכא למיטעי דמצוי גחלים יותר בשומשמין מבפסולת של זיתים לאפוקי הכא מיירי בהטמנה קמ\"ל דאיכא למיחש בשומשמין כמו בפסולת של זיתים כדאיתא בגמרא לעולם אימא לך לענין הטמנה דשומשמין נמי אסור: "
+                ],
+                [
+                    " ומוכין כל דבר רך קרי מוכין כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלוי' רש\"י. ועשבים לחים גם אמוכין קאי ור\"ל לחים מחמת עצמן עיין ברי\"ף ד' קי\"ט ע\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " ובכנפי יונה וה\"ה כל נוצות רא\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " ובנסורת של חרשים שאלו אין מוסיפין הבל אלא מעמידין הבל: "
+                ],
+                [
+                    " וליתן אחר במקומו ולא אמרינן דהוה כהטמנה חדשה: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לכסותו דהוי כהטמנה חדשה: "
+                ],
+                [
+                    " מותר להטמינו מפרש הגמרא הטעם אקורי מיקר לה ארתוחי מרתח לה בתמיה וא\"כ מותר כמו שהתירו להטמין הצונן להפיג צינתו: "
+                ],
+                [
+                    " כגון ליתן קיתון כו' וה\"ה לשאר תבשיל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם הגיע למב\"ד שרי כדין שהייה לרש\"י ור\"י דלעיל כדין בשיל ולא בשיל: "
+                ],
+                [
+                    " ואסור אפי' נתבשל כו' ואפי' נתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו אוסרים סמ\"ג וסמ\"ק מה\"ט עיין בב\"י שכתב שר\"ת שנקט שנתבשל כמב\"ד לישנא דהרשב\"ם נקט. "
+                ],
+                [
+                    " ובשיל שרי כו' לאפוקי בשיל ולא בשיל רש\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בתנור וכן בחפירה כו' פי' די\"ל דגם תנור מיירי בהטמנה או ר\"ל בתנור היכא שהטמין והא דלא חילק דבתנור וחפירה לא שייך חיתוי כלל דגם בפסולת זיתים לא שייך חיתוי כ\"א בגחלים ורמץ שלפעמים לצד הקדירה אין שם אלא גחלים לוחשית ואיתה שיהפוך לצד בוערות משא\"כ בפסולת דמה לי צד זה או זה: ",
+                    " והיה נותן בגדים על הכיסוי ז\"ל ב\"י ומשמע דאילו לא היו דפנות הכירה גבוהים יותר והיה ניתן הלוח ע\"פ הקדירה ובגדים עליו מיחזי ג\"כ דרך הטמנה אבל איפשר דלאו דוקא דה\"ה דמותר לתת הלוח ע\"פ הקדירה ועליו בגדים כיון שהלוח אין בו הבל כלל ומפסיק בין הבגדים לקדירה אין זה דרך הטמנה ומה שהרא\"ש היה עושה הדפנות גבוה יותר כדי שיתיישב עליו הלוח יותר יפה וכן משמע מדעת הר\"ן עכ\"ל בשינוי לשון ומשמע בש\"ע שהלוח היה רחב בענין שכשהניח בגדים עליו אף שהשפיל למטה לא נגעו בצידי הקדירה כו' אבל דוקא בצידי הקדירה הדין כן אבל לא בכירה דאף שנגעו בצידי הכירה לית לן בה ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " אבל הטמנה שמטמינים כו' הוא לשון הטור: "
+                ],
+                [
+                    " שמניחין הקדרה על הכירה כצ\"ל. ואין שולי הקדירה נוגעין בגחלים: "
+                ],
+                [
+                    " איני יודע טעם להתיר דאע\"פ דמותר לשהות ע\"ג כירה שיש בה גחלים ע\"פ הדרכים שנתבארו לעיל בסי' רנ\"ג פי' כגון ששופת הקדירה ע\"פ הכירה ואין שולי הקדירה נוגע בגחלים הכא כשהוא מכוסה בבגדים אע\"פ שהבגדים אינן מוסיפין הבל מחמת עצמן מ\"מ מחמת אש שתחתיהן מוסיפין הבל ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וגם על הטמנה של א\"א ז\"ל כו' כלומר אע\"פ שלא היו גחלים בכירה מ\"מ מחמת חום הכירה היו מתחממים הבגדים ומוסיפין הבל אלא שהוא היה מחלק כיון שאין הבגדים נוגעים בקדירה אין זה דרך הטמנה ושרי ב\"י וכתב ולפי זה מותר בכה\"ג אפי' יש אש תחתיה כיון שאינו עושה בדרך הטמנה שאין הבגדים נוגעים בקדירה ולכאורה תימא על ב\"י למה ליה לדחוק ולפרש דלא היה אש בכירה בהטמנת הרא\"ש שלפי דבריו בענין פקפוק עיקר חסר מן הספר ועוד שה\"ל לטור לכתוב ולפרש שהטמנה שמטמינין רוב העולם שמניחין הקדירה על הכירה ומדכתב סתמא כמ\"ש בהטמנת הרא\"ש משמע דלא היה חילוק ביניהן בענין זה שגם בהטמנת הרא\"ש היה אש בכירה וע\"ז כתב הטור וגם על הטמנה של הרא\"ש יש לפקפק אלא שהוא חילק ביניהן הואיל ולא נגע הקדירה בשום דבר לא מיחשב הטמנה אף שעומד על הכירה שאינה לא גרופה ולא קטומה שיהוי מיקרי ולא הטמנה והכי דייק לישנא דהרא\"ש ולפ\"ז נ\"ל דדוקא נקט שדפנות הכירה גבוהין יותר כדי שלא יגע שום דבר בקדירה והוי כמו שיהוי ודו\"ק. ונ\"ל דסברת ב\"י הוא מדכתב ובענין זה היה הוא מטמין משמע אדלעיל קאי ומדכתב בהטמנת הרא\"ש היה נותן הקדירה בתוך הכירה וזה אינו שייך כ\"א בגרוף אבל בהטמנת רוב העולם כתב שהיו מניחין הקדירה ע\"פ הכירה משמע אפילו כדרכו שיש שם אש וק\"ל. כתב ב\"י ורבינו ירוחם בחלק ג' כתב סברת התוס' וסייעתם וסברת הרמב\"ם ולא הכריע ביניהן. וכתב ומ\"מ כולם מודים שמותר לתת כלי שאין ע\"ג כו' צריך להגיה לתת כלי ע\"ג קדירה שכיון שאין הכלי נוגע כו': "
+                ],
+                [
+                    " רשב\"ם היה מתיר כו' וכתב סמ\"ג וסמ\"ק דלא דמי לביצה ובצל דלעיל דאסרינן דביצה אין דרכה לגומעה חיה ובצל אע\"ג שאוכלים אותו לפעמים חי מ\"מ אין טוב לאכלו חי כמו תפוחים: "
+                ],
+                [
+                    " ויותר הם טובים כו' ממאכל ב\"ד עד שיתבשל כל צרכו כן הוא באשר\"י דף קע\"ח ע\"ב וכן בתוס' דף מ\"ח ע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " שלא יחזיר הכיסוי אם נטלו כו' פי' לא יחזיר הכיסוי משחשכה בין אם נטלו מבעוד יום בין נטלו משחשיכה כו'. כתב רמ\"א והטמנה שמטמינים במדינות אלו שמשימין הקדירות בתנור וטחין פי התנור בטיט שרי לכ\"ע ומשמע מדברי האגור ובב\"י הביאו ס\"ס רנ\"ג דאין לחוש ומותר להניח בתנור גחלים לוחשות רק שלא יגעו בקדירה. ולפתוח התנור הטוח בטיט אם א\"א לעשות ע\"י עכו\"ם או ע\"י ישראל קטן מותר לעשותו ע\"י ישראל גדול בשינוי קצת כ\"כ בת\"ה סי' ס\"ה וכן מותר לחזור ולסותמו אם אין גחלים לוחשים בתנור אפי' ע\"י ישראל ואם יש שם עכו\"ם דוקא ע\"י עכו\"ם כ\"כ האגור וכ\"פ רמ\"א ודוקא בשחרית שכבר נתבשל המאכל עיין מ\"ש לקמן סימן שי\"ד: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כלי שיש בו דבר חם כו' שהיד סולדת בו שאף אם יבא לידי בישול אינו מוסיף חומו אלא משמר. ב\"י ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " יכול להניחו אפי' בשבת רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אין מניחים כלי כו' ודוקא בענין שיכול להתבשל מחום התחתון ועיין בסימן שי\"ח עכ\"ל הג\"ה רא\"ף ור\"ל דאל\"כ אף כנגד המדורה מותר כדי לפשר מצינתו אבל עתה שיכול לבא לידי בישול אסור להניחו אפילו כדי להפיג מצינתו כמ\"ש התוס' בפרק במה טומנין דלא התירו כנגד המדורה אלא מרחוק שא\"א לבא לידי בישול כ\"כ מהר\"ן חביב ע\"ש מה שהכריחו לזה וצ\"ל אף שהקדירה חומה מתמעט והולך מ\"מ אם היה משהה זו הקדירה עליה היה מתבשל קודם שיצטנן הקדירה הטמונה: "
+                ],
+                [
+                    " שאין זה כטומן בדבר כו' שהרי אין הקדירה החמה מוספת הבל אדרבה חומה מתמעט והולך ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מוכין אסור כו' לטלטלן דכל דבר מוקצה שאין שם כלי עליו אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו: "
+                ],
+                [
+                    " אלא מנער הכיסוי כו' פירש\"י נוטל הכיסוי שיש עליה תורת כלי אע\"פ שהם עליה נא נעשה להם בסיס: "
+                ],
+                [
+                    " יראה שצריכין יחוד יראה מדבריו שצריכין יחוד לעולם לכך לא מהני מה שמייחדן לשבת זה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואם נתקלקלה לא יחזירנה לפי שמזיז הצמר שאסור לטלטלן לכאן ולכאן בחזרה אבל בדבר המותר לטלטל מותר להחזיר אף אם נתקלקל ולא מיחשב כהטמנה חדשה רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם טמן וכיסה וא\"א לנער כדלעיל ומשמע כן מפירש\"י שהכיסוי עצמו שעל פי הקדירה הוא מדבר שאינו ניטל שאין לו במה לאחוז בקדירה דהכי איתא בגמרא בפרק במה טומנין דף כ\"א ע\"א טמן וכיסה בדבר הניטל בשבת או טמן בדבר שאינו ניטל בשבת כיסה בדבר הניטל בשבת כו' ופירש\"י טמן הקדירה בדבר הניטל מה שנתן סביבותיה הוי דבר מוכן. וכיסה על פה נמי דבר המוכן כגון כלי ע\"כ. משמע להדיא דכיסוי מדבר שאינו ניטל היינו כשהכיסוי כלי אינן מוכן וא\"כ ע\"כ קאי אכיסוי עצמו ולא אכיסוי דכיסוי וכן מוכח להדיא מדברי התוס' שהקשו וא\"ת כשט��ן בדבר הניטל יפנה סביבותיה ויפנה על צדו ויפול הכיסוי כדתנן באבן שעל פי החבית שמטה החבית על צדה והאבן נופל ותירצו התוס' דהכא בכיסוי כעין כלי חרס שנותנין הקדרות שהקדירה בלוע לתוכו וא\"א לנער אא\"כ יגביה קצת ואי איירי בכיסוי דכיסוי היכן מצינו שהיא בלוע מה שאין כן בכיסוי עצמו וק\"ל. ורש\"י הקשה ג\"כ קושיא זו ותירץ בענין אחר וז\"ל הא אוקימנא התם בשכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור כו' והקשו עליו התוס' דאי חשיב הכא כמניח א\"כ וכו' מדכתב היאך נוטל ומחזיר מה בין זה לאבן שעל פי החבית דאסרינן במניח אפי' להטותה על צדה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ירחוץ פניו ידיו ורגליו וכתב המרדכי דמשמע בגמ' שמצוה ג\"כ לחוף הראש בערב שבת: "
+                ],
+                [
+                    " המצוייצין פי' בציצית פי' ולא היה גוזר משום כסות לילה ע\"ש דף ק\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " וכשיהיה קרוב לחשיכה כר פירש\"י שאם ימהר לזכור אותם מבע\"י יפשעו ויאמרו יש עוד שהות: "
+                ],
+                [
+                    " ישאל לאנשי ביתו בלשון שאלה שמא כבר עשו אבל נר דבר הנראה לעין הוא שלא הדליקו עדיין רש\"י. "
+                ],
+                [
+                    " בנחת כדי דלקבלינהו מיניה פי' שאם לא עשו יעשו עוד אבל אם אומר בל' אימה יתירה דילמא מכח מורא יאמרו עשינו ולא עשו. גמרא: "
+                ],
+                [
+                    " ערבתם עירובי חצירות אבל עירובי תחומין לא הזקיקוהו חז\"ל לשאול ע\"ז אבל גם עירובי תחומין מותר סמוך לחשיכה ודוקא ספק חשיכה אסור וכן הוא בהדיא בגמרא דף ל\"ד ע\"א. וכתב הכלבו וספר חיי העולם שיזהר בגלוח צפרנים בכל ע\"ש. וכתב רמ\"א וסי' תגלחת צפרניו בימין בדאג\"ה ובשמאל דבהג\"א וסימן להתחלה קשי\"א קמיצה שמאל ימין אצבע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין מעשרין את הודאי כו' אע\"ג דליכא בהו אלא שבות קסבר גזרו שבות בין השמשות כיון שתקון מעליא הוא רש\"י והורה הר\"ר פרץ שמותר לטבול ע\"י הערמה כגון ששואב מים כדי לשתות בו או לשאר צורך ומלאוהו מים ע\"כ הגהות מיימונית ועוד מצאתי היתר ע\"י ליתן במתנה לעכו\"ם רש\"ל. "
+                ],
+                [
+                    " ואין מדליקין את הנרות זו ואין צריך לומר זו וה\"מ דייקי מזה דף קפ\"ה ע\"א דאפי' ע\"י עכו\"ם אסור אבל ב\"י פסק דמותר וכ\"פ הטור בסי' שמ\"א. וי\"ל אליבייהו דנקט התנא זו ואצ\"ל זו כדי לדייק מיניה דוקא ע\"י עצמו תסור הא ע\"י עכו\"ם מותר והדיוק הוא לא זו א\"ז ל\"מ דבר שהוא שבות כגון שהעכו\"ם יפריש המעשר או טובל הכלי ויעמוד הישראל ע\"ג אלא אפי' הדלקה ע\"י עכו\"ם מותר: "
+                ],
+                [
+                    " וזמנו משתשקע החמה ואילך שיעור זמן בין השמשות הוא ג' רבעי מיל שהם מהלך אלף ות\"ק אמה גמרא: "
+                ],
+                [
+                    " וזמנו משתשקע החמה ואילך התר והרא\"ש והר\"ן כתבו בשם ר\"ת דהתחלת בין השמשות לר' יהודה מסוף התחלת שקיעת החמה וז\"ל הר\"ן בס\"פ ב\"מ דף קי\"א ע\"ב ששתי שקיעות הן דמשתשקע החמה דשמעתין לענין קבלת שבת היינו מסוף שקיעת החמה כלומר משעה שנשקעה ברקיע והיא עדיין נגד חלונה ולפי שלא עברה חלונה ועדיין אינה מהלכת אחורי כיפה פני הרקיע מאדימים נגד מקומה והשקיעת החמה דפ' מי שהיה טמא דקאמר ר' יהודה התם דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ה' מילין היינו מתחלת השקיעה שהתחילה ליכנס ברקיע נמצא שמתחלת השקיעה עד בין השמשות שהוא סוף השקיעה ג' מילין ורביע מיל והכי איתא בירושלמי עכ\"ל ובפרק בתרא דיומא יליף לה מקרא דצריך להוסיף בשבת ובכל י\"ט מהחול על הקודש וכתב שם הר\"ן דתוספת וה אינו בעוד שהשמש זורחת על הארץ דהא תנן וכולן ב\"ה מתירין עם השמש כו' עד אלא ודאי תוספת זה היינו מתחלת השקיעה שאין השמש נראה על הארץ עד זמן בין השמשות והזמן הזה הוא ג' מילין ורביע רצה לעשותו כולו תוספת עושה רצה לעשות מקצתו עושה ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מהחול על הקודש עכ\"ל והביאו ב\"י כל זה וכתב שכן משמע שהיא דעת הרא\"ש ותמה על רבינו שלא הזכיר מוה כלום ועיין מ\"ש לקמן סי' רצ\"ג בשם הרא\"ש דלענין מ\"ש מחמרינן כר' יוסי ואינן עושין מלאכה עד סוף כלות תקמ\"ט אמה מסוף שקיעת החמה ע\"ש ובסי' תקצ\"ב ג\"כ כתבתי בשם הרא\"ש לענין קבלת תענית: "
+                ],
+                [
+                    " נוטין למערב פי' ונוטה לצד מערב מעט מעט כפי הילוך החמה ובזה ישער שקיעותה. "
+                ],
+                [
+                    " אבל מעשרין את הדמאי כו' דרוב ע\"ה מעשרין הן. ועירובי חצירות דחומרא בעלמא היא. מ\"ו. אבל לא עירובי תחומין דתיקון מעליא הוא דאסמכיה רבנן אקראי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ויציע המטות אפשר דר\"ל המטה שיושבין עליו: "
+                ],
+                [
+                    " דאר\"י בר יהודה שני מלאכי השרת כו' בע\"י שער מ\"ו ד' קל\"א ע\"ב כתב ע\"ז הוא מבואר כי במלאכי עליון אין בהם רע בשום פנים אבל המה השני כחות הנמצאות לאדם תמיד אחד טוב והוא הכח השכלי וא' רע והוא הכח החיוני אשר מצד אומרו כמ\"ש הרב המורה ח\"ב פ\"ו והם נקראים בלשון חז\"ל יצה\"ט ויצה\"ר וכשאדם מכוין לעבוד יוצרו ויזכור את יום השבת ששקולה כנגד כל המצות לקדשו ולכבדו הנה כבר התחיל לענות יצה\"ר להרגיש אל רצון טוב ומעתה כל אשר יאמר לעשות כמוהו יש לו כח עליו לעשותו ומוסיף עליו יום יום ויצה\"ר כאשר החל לנפול לפניו לא יוכל לקום אבל יענה אמן בע\"כ ויסייעהו ואם בהיפך להיפך ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ישלשל אותם למטה פירש\"י כדי שיראו ארוכים והיא מדת עשירים היושבים בביתם ואין צריכין לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל המלאכה וכבוד שבת הוא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ויהא זהיר לעשות נר יפה ואפי' שואל על הפתחים כדי ליקח נר שבת רמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " דאין שלום בבית בלא נר דהנר מעורר השמחה ב\"י דהכי אמרינן ותזנח משלום נפשי זהו הדלקת נר שבת שבני ביתו מצטערין לישב בחושך ר\"ן דף ק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ויברך להדליק נר של שבת וה\"ה בי\"ט להדליק נר של י\"ט קבלתי הא דנהגו לעשות פתילה לשבת ולכרוך שתי נרות כאחד היינו משום שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו ועוד רמז לב' נשמות ודו\"ק רש\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דקבלת שבת תלויה בהדלקת הנר וכן נוהגין הנשים ואין להתיר להם רש\"ל אבל האנשים המדליקין יכולין להתנות מהר\"ם רש\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דאפילו לאחר שהדליק לא חל עליו שבת ז\"ל רא\"ף כן משמע לעיל סי' רנ\"ו גבי סילק המסלק והטמין המטמין והדליקו הנרות שוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביקו וכו' ואח\"כ תוקע ומריע ותוקע ושובת ואע\"פ שהמרדכי גם הסמ\"ק חלקו על זאת הראייה מ\"מ נראית חזקה ונכונה כי הדליק המדליק לא אמקצת משמע כ\"א על הכל ולזה כתב ג\"כ שוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק כו' כי אותם מלאכות היו רגילים לעשות סמוך לחשיכה כדי להיות הדג והפת חם וטוב וע\"�� במרדכי. מ\"כ בתשובת אשכנזים ב' וג' בעלי בתים האוכלין על שלחן אחד כל אחד מברך על מנורה שלו אע'\"פ שכבר יש אורה מרובה אע\"ג דא\"ז גמגם בזה מ\"מ יש נוהגין כך ובש\"ע פסק ונכון להזהיר בספק ברכות ולא יברך אלא א' ולא כתב רמ\"א המנהג שמדומה לו שלא נהגו כן ולא מיחה ג\"כ רש\"ל ז\"ל. כתב המרדכי בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם צריכין להדליק נר שבת בחדרם ולברך עליו אבל אורח שאין לו חדר מיוחד משתתף עם ב\"ה בפרוטה. וכתב רמ\"א מנהג הנשים להשים יד לפני מאורות הנר אחר הדלקה בשעת הברכה כדי שיחשב עובר לעשייתן שהרי לא נהנה מהן עד שיסיר היד מהן וכ\"כ בחידושי מהרי\"ו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בין כל נר שמדליק בבית כו' לאפוקי ממ\"ש המרדכי בשם השר מקוצי שדבר שיכול לעשות בלא נר כגון להוציא יין מן החבית מותר להשתמש לאור אלו הנרות: "
+                ],
+                [
+                    " ור\"ת התירו פי' בין קנבוס בין צמר גפן: "
+                ],
+                [
+                    " אם כיון להדליק כו' פי' להוסיף אורה: "
+                ],
+                [
+                    " שלא תטבע בשמן אע\"פ שג\"כ דולק הואיל ולא נתנו כדי להדליק כן פי' המ\"מ לרש\"י ועיין בב\"י וז\"ל סמ\"ג אם להקפות את הפתילה כדי שתהא עומדת למעלה ולא תשלשל למטה מותר: "
+                ],
+                [
+                    " ולא בעטרן פסולת דזפת שבתחלה זב הזפת עב ואח\"כ צלול והוא נקרא עטרן וכיון שהוא צלול נמשך אחר הפתילה ר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " ושמא יניחנו ויצא פירש\"י ואין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא: "
+                ],
+                [
+                    " ולא בצרי מפני שריחו נודף כר אע\"פ שיש עוד טעם מפני שהוא עף בכותלי הבית ויש בו משום סכנה לא כתבו רבינו שאותו טעם איני תלוי בשבת ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וחלב מהותך עיין בפי' ר\"ן שפירא דהיינו מיחוי שלא נקרש עדיין ואסור חלב מהותך אטו אינו מהותך: "
+                ],
+                [
+                    " וקרבי דגים שנימוחו רא\"ף: "
+                ],
+                [
+                    " מדליקין בהן אפי' בעינייהו דאפי' ממשכי רק שגזרו אטו שאין מהותך לכך התירו אם נתנו בהם מעט שמן ולא גזרו אטו שאר שמן פסול שיערב ג\"כ בהם דהוה גזירה לגזירה גמר'. ולאו דוקא שמן זית דה\"ה שאר שמנים כשרים: "
+                ],
+                [
+                    " ור\"ת אסרו כי פתילות שאסרו חכמים אסרו בכל ענין אשר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואם כרך שעוה סביב הפתילה פי' פתילה כשירה דמודה ר\"ת. רש\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולזה הסכים א\"א ז\"ל עיין בשלטי הגבורים ר\"כ ב\"מ שהביא תשובת הרי\"ף שאוסר כה\"ג ומיושב דלא תקשה ליה אהדדי: "
+                ],
+                [
+                    " מ\"מ נהגו הנשים לשון אשר\"י ונוהגות הנשים: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " גזירה שמא יסתפק ממנו וחייב משום מכבה אבל אם חברו משום איסור שבת בדיל מיניה: "
+                ],
+                [
+                    " ויתן ראש הפתילה בתוכה כו' ראש השני של פתילה: "
+                ],
+                [
+                    " מפני שהוא מכבה פי' מפני שמקרב את כיבויו וגזרינן ע\"ש אטו שבת ובשבת יכול לבא לידי כיבוי אם יגביה הכלי בשעת נפילת הניצוצות. וא\"ת מ\"ש משריית דיו וסממנין ופריסת מצודה דשרינן בפ\"ק עם השמש והכא אסרינן מע\"ש שלא לעשות בשבת ותירץ הר\"ר פורת דהתם ליכא למיחש שמא יעשה כן בשבת דהא אבות מלאכות הן אבל הכא איכא למיחש דלא הוי איסור כ\"כ במה שמניח כלי ��חת הניצוצות ואיכא למיחש שמא יבא לידי כיבוי שיתחיל לתת מים קודם נפילה וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים או שיגביה הכלי עם המים כנגד הניצוצות עכ\"ל סוף פרק כירה והאריך עיין שם רא\"פ: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"מ מותר להדליק בעששית כו' פי' למטה תחת השמן באותו כלי עצמו נותנין כדי להגביה השמן כיון דלא נתן המים כדי לכבות ועוד שאינם בעין לא הוי אלא גרם כיבוי רמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שנותנין מים למטה ז\"ל האשר\"י אפי' לר' יוסי דאמר גרם כיבוי אסור הכא אין כאן גרם כיבוי כלל דאפילו לא יתן לתוכו מים כשיכלה השמן תכלה הפתילה וא\"ת אפילו בלא נתינת מים יאסור לפי שהנינוצות נופלות לשמן לכבות ומ\"ש מכלי של מים שאסור ליתן תחת הנר אפי' מע\"ש וי\"ל דלא דמי להתם דשם גזרינן שמא יתן מים בכלי שתחת. הנר כשעת נפילת הניצוצות אבל הכא ליכא למיגזר דהנותן שמן בנר חייב משום מבעיר: "
+                ],
+                [
+                    " לקבל הניצוצות הנוטפות דהניצוצות אין בהם ממש. גמרא. ויכול ליטול הכלי אימת שירצה ולא הוי מבטל כלי מהיכנו: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אסור ליתנו תחתיו כו' עיין בהגהות אשר\"י והביאו ב\"י שכתב היתר ליתן כלי תחת מנורה שדולק עליה נר של שעוה: "
+                ],
+                [
+                    " ומע\"ש מותר כו' ולא גזרינן אטו שבת דלא שייך הכי למיגזר. תוס'. כתב בשבולי הלקט בשם ר\"ת מי שהדליק הנר בע\"ש אחר שקיעת החמה ה\"ז חייב מלקות אם הדליק בשוגג כו' עד וזה הדבר שפסקו על ר' אברהם ור' יעקב אחיו כו' עד ינוחו לו ברכות על ראשו ע\"כ: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ועמו כיס כו' מי שיש לו תפור בבגדו רמ\"א מתירו בסימן ש\"י סעיף ז' ע\"ש ורש\"ל בשם רשב\"ץ אוסר בביאורים: "
+                ],
+                [
+                    " אף לאחר שתחשך דאף דהמעות בכיס הן מוקצה במקום פסידא לא גזרו ומה\"ט נמי מתירו ליתן לעכו\"ם אע\"ג שבשליחותו הוא עושה האיסור משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו וחיישינן דילמא הוא עצמו ישאם באיסור. גמרא: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יניחנו על החמור דאחמור אתה מצווה על שביתו ולא אעכו\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " יתננו לשוטה ודינו כחמור ליטול ממנו קודם ההנחה ולחזור עליו אחר עקירה רשב\"ם ורמב\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " יתננו למי שירצה בגמרא א\"ד לא ליהב לקטן דאתי לכלל דעת וא\"ד לא ליהב לחרש דאתי לאחלופי בגדול פיקח ופסקו דשניהם שוים: "
+                ],
+                [
+                    " יטלטלנו פחות פחות מארבע אמות כו' וצריך לישב בכל פעם דעמידה לחוד כהליכה דמי וחייב מלקות ר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שאסור לטלטלן פי' כגון כוסות של מקיזי דם שהם מאוסים: "
+                ],
+                [
+                    " אלא פורקם בנחת אבל לא יניחם ע\"ג בהמה משום צער בעלי חיים: "
+                ],
+                [
+                    " מניח ידו עליהן כדי שלא יראום וחכמים התירו לו להכניסם דרך מלבוש משום בזיון: "
+                ],
+                [
+                    " רץ תחתיה עד ביתו פירש\"י דכל כמה דלא עמד לפוש לא עביד עקירה לאיסור ודוקא רץ שיש לו היכירא ולא יעמוד אבל לאט שילך בנחת לא דזימנין קאי ולאו אדעתא ויעשה עקירה והנחה. וכתב הרמב\"ן דדוקא אצל חבילה התירו לרוץ שיש לו היכירא טובא שהרי אין דרכו לרוץ עמו אבל גבי כיס לא התירו לרוץ עמה אבל שאר כל המפרשים כתבו דאין חילוק בין חבילה לכיס. ונ\"ל הכותב טעמייהו דמה שהזכיר בגמרא דין ריצה בחבילה יותר מבכיס משום דהכא מיירי שהזכיר לשבת קודם שבא לכלל איסור דהיינו עוד היום גדול דאף שכבר קידש היום מ\"מ הא איסור חיוב שבת אינו אלא עד שתחשך אז התירו לו לרוץ ויתחיל לרוץ קודם כניסת שבת ויזרוק לחצר ביתו כלאחר יד נמצאו שלא עושה לא עקירה ולא הנחה באיסור אבל כשלא נזכר לשבת עד שכבר החשיך עליו יכול להיות שג\"כ אסור לעשות עקירה באיסור שהרי כן דייק לישנא דרש\"י שכתב שכל כמה שלא עומד לפוש אינו עושה עקירה באיסור ודוק בלשון שגבי חבילה נקט וקדש עליו היום וגבי הכיס מי שהחשיך לו בדרך משום שהחבילה דרכו לזכור מחמת כובדה בכל עת וה\"ה איפכא ואין לשון רש\"י ראייה די\"ל כיון שהולך ג\"כ מבעוד יום קודם שהתחיל לרוץ ולא עמד בנתיים אין כאן איסור ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " וזורק כלאחר יד שלא כדרך זריקה כגון מכתפיו ולאחריו רש\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שמפלג המנחה ולמעלה כו' פי' מנחה גדולה הוא מט' וחצי ולמעלה נמצא עד הלילה עוד ב' שעות וחצי ופלג אותה מנחה שעה ורביע קודם הלילה ואף אם היום ארוך חולקים אותו לי\"ב שעות והן הנקראים שעות זמניות ועיין לעיל סימן רל\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " ובלבד שלא יקדים פירוש הדלקת נרות: כדאיתא במדרש שבשבת א\"צ שמירה שהשבת שומר ומכל מקום אומרים שיר של פגעים בלילה מה שאין נוהגין לאומרו בלילי פסח הראשון מפני שהוא ליל שמורים דקי\"ל דשמירה זו מפני האויבים ולא מפני המזיקים דשכיחי בליל שבת במזל שבתאי וכמ\"ש בסמוך בשם רב נטרונאי ז\"ל בשבת דשכיחי מזיקים כו' א\"נ אין השבת שומר אלא כשמשמרים אותו כראוי וידוע שאין משמרים אותו כראוי דאלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כראוי מיד נגאלין אלא שאין לנו להתפלל ולומר ושמור צאתנו כיון דתלוי בנו לשמור השבת ואז נהיה נשמרים בלי תפלה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולפי הטעם שכתבתי למעלה שאומרים אותו בשביל המלקות כו' אע\"פ שכתב שם ג\"כ טעם אחר כיון שאין לנו קרבן תמיד לכפר אפשר דמכל הטעמים יחד אומרים אותו וכיון דחד טעם ליתא בשבת מש\"ה אין אומרים אותו: "
+                ],
+                [
+                    " ואין לומר כי אל שומרנו כו' עיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וכן כתוב בתורתך כו' פי' היינו טעמם שלא אמרו ויכולו כדי להביא ראיה על וברכתו מכל הימים וקדשתו שכן כתוב ויברך ואנו אומרים אותו שהוא חוזר על שלפני פניו כדבסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " גומר אותה ברכה כו' והטעם דבדין הוא דבעי לצלויי י\"ח ומפני כבוד השבת לא אטרחוהו רבנן: "
+                ],
+                [
+                    " ל\"ש נזכר בברכה אחת משאר כו' לאפוקי מהרא\"ש מלוני\"ל שכתב דוקא בברכת אתה חונן שהיא ברכה ראשונה אבל בשאר ברכות פוסק אפי' באמצע. ומוסף ומנחה לאפוקי ממ\"ש ר' יונה ור\"מ דבמוסף פוסק באמצע ברכה דהא לא מצינו תפלת י\"ח בחול במקום מוסף דנאמר בדין הוא כו' אבל הרא\"ש כתב דאפי' מוסף די\"ט ראוי היה להתפלל י\"ח ברכות ולהזכיר בו דבר מועט מהקרבנות ולומר ונעשה לפניך את חובותינו אלא שהקילו חכמים ג\"כ במוסף: "
+                ],
+                [
+                    " וחוזרין ואומרים ויכולו עד וגם להוציא מי שאינו יודע אותו ר\"ל להוציאו ידי ויכולו. אבל ידי תפלה אינו יוצא כמ\"ש בס\"ש זה וגם לעיל סימן רל\"ה כתב דתפלת ערבית שהיא רשות אין הש\"ץ מחזיר התפלה להוציא מי שאינו בקי רק לענין ויכולו שאמר לעיל שצריך כל יחיד לאומרו קאמר כאן שמחזירו כדי להוציא מי שאינו בקי: "
+                ],
+                [
+                    " משום סכנה פירש\"י שבלילי שבתות היו באים כולם לב\"ה ועוד דשכיחי מזיקין כדלעיל: "
+                ],
+                [
+                    " לא אמרינן לה אלא וכו' מיהו יכול יחיד לאומרה בלא פתיחה ובלא חתימה וכן נוהגים לאומרה עם ש\"ץ בלא פתיחה ובלא חתימה רמ\"א וכ\"כ רש\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שראה לחסיד אחר כמותו כו' וס\"א במותו ופי' בשעת מיתה וס\"א שראה לחסיד אחר מותו: "
+                ],
+                [
+                    " טעה ולא הזכיר כו' מתזירין אותו וכתב בסמ\"ק דוקא כשעקר רגליו דחוזר לראש אבל כשלא עקר רגליו חוזר לשל שבת ואם הזכיר של שבת באמצע שמונה עשרה אע\"ג שלא קבע ברכה לשבת יצא: "
+                ],
+                [
+                    " וקשיא טפי לרב נטרונאי שאומר כו' וב\"י מיישב זה ואמר דס\"ל להני גאונים הואיל ותפלת ערבית רשות לא חמירא להו כשאר תפלות למר כדאית ליה ולמר כדא\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דלא קי\"ל כר\"ג כו' ואין להקשות הא אפילו קי\"ל כר\"ג בכל השנה הא ר\"ג לא קאמר דיכול לפטור אלא עם שבשדות דאניסי ולא הנך דלא אניסי וכמ\"ש לעיל ס\"ס קפ\"ד ולקמן בהלכות ר\"ח די\"ל דה\"מ היכא דליתנהו בב\"ה בעם שבשדות לכך כיון דלא אניסי ויכולין לבא לב\"ה ואינם באים לכך לא פטרינהו ר\"ג אבל אם המה בב\"ה ושומעין מהש\"ץ התפלה. מראש ועד סוף ס\"ל לר\"ג דיכול למפטרינהו אלא דלא קי\"ל כוותיה כ\"א בר\"ה וי\"כ מיהו לפי מה שאמר לשיטת התוס' והרא\"ש לעיל ס\"ס קכ\"ד יש לדקדק ע\"ש וצ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " דלא קי\"ל כר\"ג כו' אבל לר\"מ גאון לק\"מ מזה דשאני הכא שכבר התפלל וכמ\"ש לעיל ס\"ס קכ\"ד. כתב בת\"ה סימן י\"ד דאם היה סבר שהוא של חול והתחיל אדעתא דחול ומיד כשאמר תיבת אתה נזכר קודם שאמר חונן ה\"ל התחיל בשל חול וגומר אותה ברכה אבל אם היה יודע שהוא שבת ושלא בכוונה התחיל תיבת אתה אפילו אם הוא בתפלת שחרית שאינה פותחת באתה אינו גומר ברכת אתה חונן דחשבינן ליה כטועה בתפלת שבת בין זו לזו דהיינו אתה קדשת או אתה אחד אע\"ג דהרגל של חול גורם הטעות מ\"מ לא מיקרי בשביל כך התחלת תפלה של חול כיון דידע שהוא שבת: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " דהא קי\"ל כשמואל כו' והר\"ן תירץ כיון דמעיקרא איתקן משום אורחים אמרינן תקנות חכמים קבועים הן וכמ\"ש בברכת מעין שבע וכ\"ה בחזרת התפלה הש\"ץ אפילו אם אין בב\"ה מי שאינו בקי: "
+                ],
+                [
+                    " אלא יתן לתינוק וש\"ד אע\"ג דאיכא מ\"ד דאפילו איסורא דרבנן לא ספינן להו לקטנים בידים כמ\"ש בסימן שמ\"ג כיון שיש מתירין אפילו לגדולים אלא שנהגו להחמיר הקילו בקטנים כדי שלא יהא ברכה לבטלה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " משום רפואה ליתן על עיניהם דוקא על העינים ולא עמיץ ופתח דאי עמיץ ופתח ונכנס לתוך העינים אסור משום רפואה כ\"כ ר\"י ונ\"ל דמש\"ה לא נותנים ע\"ג העינים אלא במ\"ש דליכא לחשש משום איסור רפואה שגם הטעימה לחוד יש רפואה לעינים כמ\"ש ב\"י בשם מהררי\"א שכן דעת רב נטרונאי ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכל דבריו תמוהים מ\"ש כו' וב\"י ישב דברי הרב נטרונאי דה\"ק אע\"ג דאין קידוש אלא במקום סעודה וא\"כ צריכים לחזור ולקדש כל אחד בביתו אפ\"ה מקדשים בבהכ\"נ מפני שיש בני אדם שאין להם יין לקידוש ומקדשים בביתם על הפת וא\"כ נפקא להו בקידוש ב\"ה להיות להם רפואה לעינים ומ\"ש שטועמים כו' כלומר ותדע שמה שנהגו לקדש בב\"ה לאו משום דס\"ל דיש קידוש שלא במקום סעודה שהרי טועמים כל הציבור ולא היו צריכים לזה דבשמיעה יצאו וא\"צ לטעום אלא חד מינייהו אלא ודאי משום רפואה הוא ועיקר הנתינה שנותנים לציבור הוא כדי ליתן על עיניהם אלא שטועמים תחילה לגלות שהוא כוס של קידוש שבא לרפואה וס\"ל שאין איסור בטעימת קידוש אף שלא במקום סעודה דאע\"ג דאין קידוש אלא במקום סעודה וצריך לחזור ולקדש ועיין בב\"י שכתב עוד ישובים בשם מהרי\"א ז\"ל. וע\"ל סוף סי' רע\"ג שכתב רבינו בשם הגאונים דאם שתה המקדש רוב רביעית שחייב עליו ברכת מעין שלש קידוש במקום סעודה מיקרי ויוצא ידי קידוש ויכול לגמור סעודתו במקום אחר. וכ\"פ בש\"ע שם וא\"כ בזה נוכל ליישב המנהג דמקדשין בבית הכנסת משום דרוב הציבור אין להם יין ומצות קידוש עיקרו על היין כדדרשו זכרהו על היין לכך שומעים כולם בבהכ\"נ כדי לצאת בטעימת אחד מהן רביעית ואף אם גם המקדש אינו שותה מ\"מ התינוקות שותים אף שאין אחד שותה רביעית הא ס\"ל לריטב\"א והתוס' דכולם מצטרפים לרביעית והביאו הב\"י סוף סי' רע\"א ע\"ש מיהו אפשר לומר דלהך מילתא להיות מיקרי קידוש במקום סעודה לא מצטרפי וצריך לשתות אחד מהן מלא לוגמיו והאחרים יוצאים בשמיעתן וחוזרים ומקדשים בביתם כדי להוציא בני ביתם. ואת\"ל שאין השומעים יוצאים כאן דלדידהו לאו במקום סעודה הוא כמ\"ש בסי' רע\"א מ\"מ נתקן לקדש השם ברוך הוא במעמד הציבור כולם על יין שהוא עיקר מצותו כיון שאין לכל אחד יין בביתו וזהו מילתא דמסתבר אלא שהיה קשה לרבינו איך יכול הש\"ץ לקדש הא הוי ברכה לבטלה וכאשר כתבתי דאם שותה הוא או אחר מלא לוגמיו מיקרי קידוש במקום סעודה לא מיקרי ברכה לבטלה. גם אם נאמר שמקדשים בציבור משום רפואה כדי ליתן על עיניהם מתיישב נמי למה מקדשים ואין מיקרי קידוש שלא במקום סעודה מטעם שכתבתי אלא דעל כל פנים הציבור אסור לטעום מעט כ\"א מלא לוגמיו או לא כלום כיון דלדידהו קידוש שלא במקום סעודה הוא וק\"ל. ועיין בד\"מ מיהו נראה לענ\"ד הא דכתבו הגאונים דאם שתה כוס יין מותר לאכול במקום אחר היינו דוקא לדעת רשב\"ם דס\"ל דיין דינו כפת לענין דברים הטעונים ברכה במקומו כמ\"ש רבינו בשמו בסי' קע\"ח ע\"ש ולכן דינו אם שתה א' במקום זה יכול לילך לכתחלה במקום אחר ולשתות וא\"צ לחזור ולברך על השתיה וגם א\"צ לברך ברכה אחרונה קודם הליכתו על מה שכבר שתה דכיון דבעי' יין לרשב\"ם ברכה במקומן אמרי' לקיבעא קמא קמהדר כרב חסדא ולא מחשב היסח הדעת כמו פת וכמבואר לעיל סי' קע\"ח וקפ\"ד ע\"ש אבל לדעת ר\"י דס\"ל דאין יין דומה לפת בענין זה וכמבואר שם ומיחשב גבי ההליכה ממקומו היסח הדעת כאכילת פירות וצריך לחזור ולברך כשירצה לאכול ממילא לא נחשב לשתות ג\"כ במקום סעודה כשהולך ואוכל במקום אחר וצריך לחזור ולקדש במקום שרוצה לאכול שם דכיון דמיחשב היסח הדעת לענין ברכה והיינו מטעם שאין להיין חשיבות לעשות קבוע ועומד להטעינו ברכה אחריו במקומו מסתבר גם כן למימר דלא מיקרי במקום קריאה שם תהא עונג ולמימר דזהו עונג דמה ששתה הכוס והוא עדיין רעב וצמא. ואחר כך במקום עינוגו שם לא תהא קריאה בשלמא לסברת הרשב\"ם שכתבתי א\"ש דהכל סעודה אחת היא וכן נ\"ל לדקדק מלשון הגאונים וז\"ל הא דאמרי' אין קידוש אלא במקום סעודה א\"צ שיגמור שם כל סעודתו במקום אחד אבל אכל פירות לא עכ\"ל. והנה מדסתמו וגומר סעודתו במקום אחר ולא כתבו ואו��ל במקום אחר משמע דמה שאכל ושתה כאן עם מה שיאכל וישתה והיינו טעמא משום דלא בירך במקום שקידש ברכה אחרונה על מה שאכל או ששתה שם הכל סעודה אחת מיקרי וא\"צ לחזור ולברך שם אמה שבירך כבר כאן אלא שבעינן שאכל או שתה דבר חשוב הטעון ברכה במקומו שמתוך חשיבתו עשה למקום קידוש זה קבע והתחלת הסעודה אף שאח\"כ ילך למקום אחר לא יחשב הפסק והכל סעודה אחת היא והסעודה התחלה בקידוש וקריאה במקום עונג מיקרי. ומ\"ש שחייב עליו ברכה ר\"ל ברכה אחרונה במקומה אם אין דעתו לאכול עוד במקום אחר וקאי גם אמ\"ש יאכל דבר מועט ולפ\"ז צריך לומר דדבר מועט דקאמר ר\"ל לכל הפחות כזית דפחות מזה לא בעינן ברכה אחרונה. וכמ\"ש רבינו בסוף סי' קכ\"ד והא דקאמר יאכל מעט ידוע שאין אכילה פחותה מכזית ומ\"ה לא ענש התורה על כל האיסורין שהזהירה עליהן בלשון לא תאכל על פחות מכזית וא\"כ באמרו יאכל מעט ר\"ל אכילה הפחותה שבאכילה והיינו כזית וק\"ל. וא\"ת שרבינו כתב בסי' קע\"א שהרא\"ש הסכים לדעת ר\"י וא\"כ קשה למה כתב בסי' רע\"ג דעת הגאונים לפסק הלכה כיון דלא ס\"ל להרא\"ש הכי וי\"ל משום דהגאונים כתבו יאכל מעט או ישתה כוס יין כו' והנה שפיר כתב רבינו דברי הגאונים לפסק הלכה משום דאם אכל שם מעט יצא ידי קידוש ובידו לילך לגמור סעודתו במקום אחר ולא נמנע רבינו מלהעתיק כל לשון הגאונים דהיינו גם ישתה כוס יין ללמד ממנו להכת הסוברים כרשב\"ם שדין יין כדין פת וק\"ל. והשתא א\"ש שהרמ\"א בהגהותיו ריש סי' קע\"ח כתב שלדעת הרי\"ף והרמב\"ם דס\"ל דאף בפת ויין שייך היסח הדעת להצריך ברכה לאחריהן ולפניהן כמ\"ש וכתב ע\"ז ז\"ל וע\"ל סימן רע\"ג אם היה דעתו לאכול במקום אחר לא מיקרי שינוי מקום והוא שיהיו שני המקומות בבית א' עכ\"ל. הרי שדימה דין היסח הדעת דסעודה לדין קידוש המבואר בריש סי' רמ\"ג. וא\"כ קשה כמו שבקידוש לדעת הגאונים אם שתה כוס יין יוכל לילך למקום אחר א\"כ גם לענין ברכה לא ליצטריך לחזור ולברך לפניו כששתה והלך למקום אחר ושתה גם שם כיון שקידוש ודין ברכת הנהנין א' הוא ואף שיש לחלק מ\"מ מ\"ש נ\"ל נכון. וא\"כ א\"ש מ\"ש רבינו כאן אי איישר חילי אבטליניה דלטעמיה אזיל דס\"ל כהרא\"ש דיין לא מיחשב ברכה במקומה ואין כאן התחלת הסעודה אם לא שאכל כאן מעט וק\"ל. ולפ\"ז קשה מ\"ש ב\"י אדברי הגאונים דסגי להו בשתיית כוס א' שכתב ז\"ל ולפ\"ז היה מותר למוהל ולסנדק לשתות מכוס של מילה בשבת בשחרית אם שותין כשיעור אלא שבהג\"מ כתבו בשם מהר\"ם שיתננו לתינוק עכ\"ל וכ\"כ רמ\"א המנהג ליתנו לתינוק ולפי מ\"ש לא דקו הב\"י ורמ\"א וכבודם במקומם מונח כי לא כתבו הגאונים כן אלא להסוברים כדעת הרשב\"ם והגאונים ג\"כ ס\"ל הכי אבל אנן לא קי\"ל הכי אלא כר\"י והרא\"ש וכמ\"ש וזהו טעם מהר\"ם והג\"מ שהצריכו ליתן לתינוק לשתות כי ודאי ג\"כ לא נעלם מאתם דברי הגאונים הנ\"ל אלא שסבירא להו גם כן כר\"י וק\"ל. והשתא א\"ש נמי מ\"ש רז\"ל סתמא יין קידוש פוטר יין שבתוך הסעודה דקשה הא אם קידש ושתה במקום זה והלך ואכל ושתה במקום אחר לדעת ר\"י אינו נפטר בברכת יין של קידוש גם קי\"ל דצריך לחם משנה לכל סעודה וסעודה של שבת כמ\"ש ה\"ה בשם גאון והביאה ב\"י ורמ\"א בסימן רצ\"ב ע\"ש ומסתבר לומר דאם קידש ושתה לר\"י כאן והולך למקום אחר דמיחשב היסח הדעת וקביעות אחר צריך ג\"כ לחזור ולקדש בפת בליל שבת ודו\"ק. ועיין מ\"ש בשם מהרי\"ו לקמן בסימן תע\"ח. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ונוהגין באשכנז לומר כו' לפי סדר דברי רבינו משמע שמק��שים תחלה ואח\"כ אומרים משנת במה מדליקין וכ\"כ הגאונים ולאפוקי מהלועזים שאומרים אותו קודם ברכו משום דלאחר קבלת שבת א\"א לומר הדליקו את הנרות וגם אין נ\"מ בדין הדלקה ולאפוקי ג\"כ ממ\"ש הגדולים שי\"ל משנת במה מדליקין קודם קידוש משום דקי\"ל מי שאין ידו משגת לקנות נר ויין לקידוש דנר קודם וזה טעם מנהגינו: "
+                ],
+                [
+                    " מפני שאין יכולין לומר עשרתם כתב ב\"י ואע\"פ שאין טעם זה כדאי אפשר דטעמא דידן משום דבי\"ט אין טרודים בשום דבר כ\"א בבישול והדלקה הילכך מבעוד יום עבדי להו וא\"צ להזהירם כמו בשאר ערבי שבתות: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " זכרהו על היין כתב ב'\"י ומפרש רבינו דהיינו לומר שתיכף שנכנס צריך לקדשו על היין כו' אל תטעה בדבריו שר\"ל דמפרש רבינו תיבת בכניסתו תיכף שבא לביתו מדכתב רבינו בתחלת דבריו וכשיבא לביתו ימהר לאכול מיד כו' אלא ר\"ל תיכף שנכנס שבת. והא דכתב ב\"י וכ\"כ הרא\"ש כו' אע\"פ דלא כתב הרא\"ש שימהר לאכול מיד אלא יוכל להוסיף מחול על הקודש ולאכול קודם שתחשך כו' מ\"מ כיון דכתב שיכול לאכול קודם שתחשך א\"כ ממילא נשמע שימהר לאכול מיד דהא צריכין להקדים בכניסת שבת: "
+                ],
+                [
+                    " זכרהו על היין דזכירה כתיב על היין זכרו כיין לבנון נזכירה דודיך מיין והאי זכירה היינו קידוש דויכולו לא מצינו על הכוס א\"ל בתפלה כו' ואסמכתא בעלמא האי דקידוש על היין כו' תוס' פ' ע\"פ דף ק\"ו ושם מסקי א\"נ קידוש על היין ד\"ת אבל הא דאמרו המברך צריך שיטעום זהו מדרבנן: "
+                ],
+                [
+                    " ואחד אנשים ואחד נשים וכו' מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה פי' דאיתקש זכור לשמור לכך חייבים אע\"פ שהוא מצות עשה שהזמן גרמא ומוציאין ג\"כ האנשים ידי חובתן כן כתב הכל בו: "
+                ],
+                [
+                    " או ממה שיקנה יין לצורך היום שוכרהו על היין בכניסה היינו קידוש דלילה שהוא מן התורה וקידוש דיום נפקא לן מדכתיב את יום היינו אסמכתא בעלמא תוס' נ\"ל הטעם דבלילה מזכיר קידוש היום בקידוש משא\"כ ביום שאינו אומר אלא בפ\"ה ובכל יומא נמי מברך קודם שתייה והא דתניא כבוד יום קודם לכבוד לילה היינו דוקא בשאר צרכי סעודה אבל יין קידוש דלילה קודם ורש\"ל נהג שלא אכל בימי הקיץ עד סמוך לשקיעת החמה וכ\"כ בתשב\"ץ ומביאים ראיה ובלבד שלא יקדים ולא יאחר ואמר שהרא\"ש והרמב\"ם נקטו בלשונם קודם שתחשך משמע ולא כשעדיין היום גדול ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ואסור לטעום כלום בין יין ובין מים משתחשך היינו כשלא קיבל השבת קודם לכן דמשעת קבלת שבת עליו אסור לטעום עד שיקדש. רש\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל המוציא יברך כו' וחילוק שיש בין ברכת בפ\"ה לברכת המוציא כתב הרא\"ש דברכת בפ\"ה בלאו הכי מופסקים משתיה שהרי סדר הקידוש כך הוא שמברך על היום א\"כ לא הוי הקידוש הפסק וסמכינן אברכת יין שעשו בתחלת הסעודה משא\"כ לברכת המוציא הוי הקידוש הפסק דמקדש ומיכל בהדי הדדי אי אפשר ומטעם זה כשאין לו יין ומקדש על הפת דגם מפסיק בין הברכה לטעימה א\"צ לברך ברכת המוציא וכתב ב\"י אע\"ג דצריך לאסוחי דעתיה מאכילה ושתיה דסעודה ראשונה שהרי אסור לאכול ולשתות עד שיקדש מ\"מ א\"צ ברכת היין שהרי בלה\"נ מיד שבירך על היין כסדר הקידוש אסור לטעום עד שיגמור קידש דיומא ולא חשיב הפסקה הכי נמי לא חשיב האי היסח הדעת הפסק ע\"ש. וטעמא דמילתא משום דלא אמרו בפרק כיסוי הד�� דהוי הפסק אלא בדבר שהוא גמר ואי אפשר כברכת המזון שהוא גמר אכילה והב ונבריך שהוא ג\"כ גמר אכילה וגם א\"א למישתי וברוכי בהדדי אבל בדבר שאינו גמר לא. ובאשר\"י בפרק ערבי פסחים כתב בשם ר' יונה דאין להקשות אמה דצריכנן לחזיר ולברך המוציא משום הפסק ומ\"ש מחבירים שהיו יושבין בסעודה ועמדו והתפללו דלא מיחשב התפלה הפסק להצריכם לחזור ולברך המוציא (וכמ\"ש רבינו לעיל בס\"ס קע\"ח) דלא דמי דהכא כיון שקידש היום ונאסרה עליו אכילה הילכך כמי שנגמרה אכילה ראשונה דמי וכשאכל אחר הקידוש הוי התחלת אכילה אחרת וצריך לחזור ולברך עכ\"ל. וכ\"כ הרמב\"ן בספר מלחמות ה' שם ריש דף רמ\"ט ז\"ל כיון שקידש היום אסור עליו מעתה לאכול כלום והואיל והפסיק בקידוש היום והתחיל בסעודה אחרת אין לך הפסק גדול מזה עכ\"ל ונראה פירוש לפירושם דשאני מתפלל בתוך הסעודה שגם לאחר התפלה אוכל תשלום סעודה ראשונה וכולה סעודה אחת מיחשבה אלא דאריא רביע עליה ומנעיה מלאכול עד שהפסיק להתפלל משא\"כ כאן שנאסר מלאכול עוד סעודה ראשונה וצריך להפסיק ממנה ולקדש היום ולאכול לכבוד שבת נמצא דקידוש זה מיחשב סילוק כמו ברכת המזון ולכך צריך לחזור ולברך המוציא אבל בפה\"ג עכ\"פ יפסק בקידוש וכמ\"ש הרא\"ש שם ודו\"ק. "
+                ],
+                [
+                    " כתב רב אלפס שמברך ב\"ה וכו' ויש מחלקים בטעימה אם יטעום מיד או אחר קידוש: "
+                ],
+                [
+                    " ואח\"כ קידוש היום כו' אע\"פ שלא אוכל אח\"כ מיחשב במקום סעודה כיון שגמרו שם סעודתן והוה קריאה במקום עונג: "
+                ],
+                [
+                    " אבל שתיהן על כוס אחד כו' דמיחזי עליו כמשוי. גמרא. והא דמברכין יקנה\"ז אחד כסא משום דהבדלה וקידוש חד מילתא היא פירש\"י דתרווייהו משום קדושת י\"ט נינהו ובהבדלה עצמו מזכיר קדושת י\"ט ומברך המבדיל בין קודש לקודש משא\"כ בקדושה וב\"ה אע\"פ שמברך קודם הקידוש מידי דהוה כמו אותן שלא התפללו בע\"ש מנחה שמתפללין שנים של שבת אשר\"י. וצ\"ע דיש לחלק ביניהם דהתם השני הוא לתשלומין והראשון כבר קבלו עליהן השבת ואיך יתפללו אחריו תפלה של חול משא\"כ כאן. ונ\"ל דגם כאן מיירי דכבר קיבל עליו שבת בתפלת מעריב אלא שהלשון אינו משמע הכי וי\"ל אע\"פ שלא אמר שיתפלל קודם דזה פשוט הוא דאין התפלה הפסק בסעודה וכמ\"ש לעיל ס\"ס קע\"ח ובודאי שהתפלל מנחה והשתא א\"ש מ\"ש וי\"א דאף בגמר סעודתו א\"צ לברך ב\"ה תחלה אלא פורס מפה ומקדש ומברך המוציא כו' ולא אשמעינן דיתפלל תחלה. ולפ\"ז אין ללמוד מכאן מה שהיה נראה ללמוד לכאורה דכמו שבכאן מברך רצה בברה\"מ אף שעדיין לא קידש כך הממשיך סעודתו במ\"ש וחל ר\"ח ביום א' צריך להזכיר ולומר יעלה ויבא בתוך אותו ב\"ה כיון שכבר התחיל ר\"ח ובפרט שכבר התפללו הקהל והיחיד נמשך אחריהן בכל מקום וגם בלא תפלת הקהל כיון דכבר התחיל הלילה מתחיל ר\"ח אין לנו לדחותו בפרט מאחר שכבר סיים ואמר רצה יכול להזכיר עליו יעלה ויבא אף שלא אכל בליל ר\"ח כלל מ\"מ כיון שעתה מברך להש\"י צריך לשבחו ולהודו מעין היום מידי דהוה יום שנתחייב בד' תפלות כמו יו\"כ שחל בשבת שחייב להזכיר שבת בכל התפלות וכן ר\"ח שחל בשבת צ\"ל של ר\"ח בברכת הפטורה כמ\"ש בסי' רפ\"ד לדעת ר\"י. אמנם אם כאן מיירי בכניסת שבת דכבר התפלל אין ראיה מכאן. מיהו בלא\"ה לפי דעת הרא\"ש שהביא ב\"י לעיל בסי' קפ\"ח דס\"ל דאם משך סעודת שבת או פורים לתוך הלילה שלאחריו אינו מזכיר מעין המאורע רצה ועל הניסים ע\"ש א\"כ לפ\"ז היה נראה להזכיר יעלה ויבא אלא דלא קי\"ל כהרא\"ש כמ\"ש ב\"י שם והולכין בתר התחלת סעודה מיהו בזה אפשר דהכל מודים דצריכין להזכיר יעלה ויבא וצ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " ולזה הסכים א\"א ז\"ל וכן פסק רמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " יש לו תשלומין כו' בא\"ח כתב שאומר כל קידוש דלילה מלבד ויכולו מפני שבלילה הוי גמר מלאכת הש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אף על פי שצריך שיערוך כו' כדלעיל שני מלאכים מלוין אותו לביתו אם מוצאין שלחנו ערוך כו': "
+                ],
+                [
+                    " ואני שמעתי טעם כו' ונ\"מ דלה\"ט אין להסיר המפה עד אחר שישתו כל המסובין ורוצה לברך על הפת דאז מוציא הפת מתחת המפה ואח\"כ יסירנה דהוי דומה לטל שהיה על המן שהוציאו אותו מתחת הטל: "
+                ],
+                [
+                    " ולמעלה כתבתי כו' וכל מה שטעון כוס ב\"ה טעון ג\"כ כוס של קידוש שטיפה והדחה ושיהיה מלא ואוחזו בימין ומגביה טפח ולא יסייע בשמאל כ\"כ הרמב\"ם ועיין בתוס' שלא משמע כן: "
+                ],
+                [
+                    " לא יקדש על היין אלא על הפת פי' דכיון שנטל ידיו לסעוד גלי דעתיה דפת חביב ליה מש\"ה צריך לקדש על הפת החביב ליה. והא דמייתי ראיה מדרב ברונא נטל ידיו לא יקדש אע\"ג דרב ברונא אמר סתם לא יקדש דמשמע לא יקדש כלל. היינו משום דרב ברונא ס\"ל דאין מקדשין על פת אבל אנן קי\"ל דמקדשין על פת כדאיתא בסי' רע\"ב ולא מייתי ראיה מרב ברונא אלא דלא מקדשין על היין: "
+                ],
+                [
+                    " ולא הוי הפסק כולי האי פי' אע\"ג דשומע כעונה: "
+                ],
+                [
+                    " ור\"ת ור\"י כתבו דאפילו לכתחלה כו' והא דאמרי ב\"ה מוזגין ואח\"כ נוטלין פי' רבינו תם דהתם מיירי בחול ויש לחוש שמא יטול קודם מזיגה שיעסוק בשאר דברים ולא יאכל לאלתר ולאו אדעתיה אבל בשבת אין לחוש שהשלחן ערוך לפניו ויאכל מיד ור\"י פירש דמזיגה שהיא בחמין צריך דקדוק גדול שלא יחסר ולא יותר ואיכא היסח הדעת טפי: "
+                ],
+                [
+                    " וכן היה מנהג א\"א ז\"ל וכ\"כ רמ\"א המנהג שאין לשנות חוץ מליל פסח וכמ\"ש בסי' תע\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " ולהוציא מימרא דרב ברונא ז\"ל מ\"ו תימא הא משמע שם במסקנא דליתא לדרב ברונא וכ\"כ במרדכי עכ\"ל. ועיין בב\"י שכתב הא דאמרינן דרב ברונא ליתא היינו דוקא במ\"ש נטל ידיו לא יקדש אבל מ\"מ קי\"ל כוותיה דלא יטול לכתחילה אם אינו רוצה לקדש אפת ע\"ש ואע\"פ שגם הב\"י מסיק וכתב ז\"ל דמ\"מ כל הפוסקים מסכימים דלא קי\"ל כרב ברונא כו' היינו ע\"ד שנתבאר לעיל מיניה במ\"ש שלא יקדש כלל וכמ\"ש וכדמוכח ממ\"ש הב\"י אחר זה ודו\"ק שם: "
+                ],
+                [
+                    " אלא כמלא לוגמיו הוא טפי מרביעית ושיעור כוס אינו אלא רביעית תוספות: "
+                ],
+                [
+                    " כתבו הגאונים שלא יצא צ\"ע לפ\"ז היאך מקדשין בבהכ\"נ ונותנין לתינוקות הא אין קידוש כשלא טעם המקדש עצמו ואף שכתב הר\"ן טעם הקידוש דבהכ\"נ כיון דנתקן תחילה משום אורחים לא נתבטל מ\"מ היאך עבדינן מה שלא עשו הם בימיהם דלדעת הגאונים דאם א' מן האורחים עשה קידוש שתה ממנו דה\"ל במקום סעודה ואפשר לומר דהגאונים לטעמייהו דס\"ל דאם שתה כוס יין מיקרי במקום סעודה וכמ\"ש רבינו בשמם בסי' רע\"ג ולפ\"ז גם המקדש בבהכ\"נ לדעת הגאונים צריך לשתות הוא עצמו ולפי מ\"ש לקמן דס\"ל דזולת שתייה כוס של קידוש צריך לשתות פעם שנית צ\"ל דישתה עוד מכוס של קידוש שנית וזהו דוחק ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ולא צריך לאהדורי כו' דמ\"מ אמר כבר קידוש על הכוס וה\"ה אם נשפך הכוס קודם טעימה א\"צ לחזור ולקדש וה\"ט נמי בהפסק דיבור שבסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " ואין שתיית שנים כו' והריטב\"א כתב בשם התוס' בפר' חלון דכולן מצטרפין לשיעור מלא לוגמיו וב\"י הביאו בש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " כתב בה\"ג מאן דמקדש כו' הדר מברך דהפסיק בטעימה לברכת הנהנין: "
+                ],
+                [
+                    " ובלבד שלא יהיו כו' אבל אם היו כוסות שלהם פגומים כתב הרא\"ש שצריך לשפוך מכוס של ברכה לתוך כל כוס וכוס קודם שישתה המברך כדי שישתו כולם מכוס שאינו פגום ואז לא ישתו עד שישתה המברך. כתב בא\"ח וא\"א אשר בחר בנו בקידוש של שבת לפי ששבת במרה ניתנה ועדיין לא בחר בנו לגמרי עד אחר מתן תורה. כ' הכלבו שאף שסברא היה לקדש מעומד לכבוד המלך שאנו עומדין לקראתו אלא לפי שאין קידוש אלא במקום סעודה צריך לישב וכן כתב רמ\"א וכתב מיהו בשעה שמתחיל לומר יום הששי ויכולו השמים שנרמז השם בר\"ת עומדים קצת לכבוד השם וכשמתחילין יתן עיניו בנרות ובשעת הקידוש בכוס כמו בכוס של ברכה עכ\"ל. כתב רבינו ירוחם אם אין לו אלא כוס אחד וקידש בו בלילה אינו טועם ממנו שלא יפגמנו אלא שופך ממנו לכוס אחר וטועם יין של קידוש מהכוס השני ולמחר יקדש במה שנשאר מכוס ראשון ואם לא היה בו אלא רביעית בצמצום ונחסר ממנו בלילה מוזגו למחר להשלימו לרביעית והיינו כשיש לו כוס אחד להבדלה שאם לא כן מוטב שיניחנו להבדלה שא\"א בפת משיקדש עליו ולא יהיה לו יין להבדלה וכמ\"ש רבינו בסי' רצ\"ו ואם יש לו שני כוסות מצומצמות אחר מזיגה יקדש בלילה על אחד ויבדיל על השני ולא יקדש ביום דקידוש דלילה עדיף. מצאתי במרדכי ישן בסוף יומא שהשיב ר\"י דשיעור טעימה גבי קידוש בעינן מלא לוגמיו ואני איני משיב על הארי לאחר מותו אלא תורה היא וללמוד אני צריך שכך מקובלני שהמברך אינו צריך לשתות מלא לוגמיו אלא קימעא שיעור גרונו וילך סביבות לוגמיו ותדע דגבי מברך קתני אם טעם מלא לוגמיו וביה\"כ קתני השותה מלא לוגמיו וכתב ב\"י ואין בדברים אלו כדאי לדחות דבריהם. וכתב הרשב\"ץ שמצא סמך שיין הלבן החשוב אפילו לכתחילה כשר מתרגום ירושלמי של שיר השירים על שתיתי ייני: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך ע\"ג המזבח למעוטי כו' פי' דוקא למעוטי הני דקחשיב אתא האי כללא אבל לא למידין מכלל זו למעט כל דבר שאין מנסכין ע\"ג המזבח דהא מסיק רבינו בסמוך דיין של צמוקים ויין מבושל מקדשין עליו גם רבינו כתב אח\"כ בהדיא דמי שמתירין מבושל כתב דלא אמרו דבעינן יין הראוי לנסך ע\"ג מזבח אלא להוציא מגולה כו': "
+                ],
+                [
+                    " אף ע\"פ שמברכין עליו בפה\"ג ומ\"מ לענין קידוש לא חשוב משום הקריבהו נא לפחתך והוא מאוס שמסריח קצת מפני שהיה מונח בכלי מאוס משא\"כ בברכת הנהנין דבשביל עצמו הוא מברך בפה\"ג וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו סיננו כו' משום הקריבהו נא לפחתך. וזהו לר' נחמיה בסוף פרק לולב וערבה דאמר מסננת אין בו משום גילוי מפני שארס נחש צף ועומד במקומו אבל לחכמים אפילו בלא קידוש אסור משום גילוי ואפי' סיננו וכן בי\"ד סי' קי\"ו דקי\"ל כחכמים רא\"פ ואפשר דהטור כתבו אליבא דידן בזמן הזה דלא חוששין לגילוי אפ\"ה אסור לקדש: "
+                ],
+                [
+                    " דתנן סוחט כו' רבינו שכתב דתנן לא דק ��דברי רבה הם בפרק המוכר פירות ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אף על פי שיש בו קמחין אבל בא\"ח כתב בשם התוס' שיין המעלה קמחים אסור לקידוש אם א\"א לסננו שלא ישארו בו קמחים וכ\"פ רמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " יין הלסטיון פי' רשב\"ם מתוק וחלש מאד: "
+                ],
+                [
+                    " שאינו בדוק אם הוא טוב אם לאו ויש לחשוש לריחיה חמרא וטעמיה חלא ודוק בב\"י. "
+                ],
+                [
+                    " דדרי על חד תלתא כסדר המזיגה דאז ראוי לשתותו כן ע\"י הדחק לאפוקי אם חזק יותר מזה: "
+                ],
+                [
+                    " שמברכין עליו שהכל דאשתני לגריעותא. וכתב האגור ונהגו בכל אשכנז כל הגדולים לקדש על היין מבושל כשאין אחר טוב: "
+                ],
+                [
+                    " דלא גרע מקונדיטון שנותנין בו דבש ופלפלין אפילו אם יהיה כ\"כ עד שנשתנה אפ\"ה מקדשין עליו תוס': "
+                ],
+                [
+                    " ידי ארבע כוסות ואחד מהן של קידוש: "
+                ],
+                [
+                    " אלא אם כן שלא יהא יין גדל כו' כתב המרדכי בפ' ע\"פ שאף שבכל השנים יין מצוי לרוב המדינה אלא ששנה א' לקו כל הכרמים מחשיב שאר משקים חמר מדינה באותה שנה: "
+                ],
+                [
+                    " שמקדשין על השכר כו' ומ\"מ אליבא דכ\"ע מצוה לחזר אחר יין לקידוש וכתב ב\"י ורמ\"א דאפילו מי שאינו שותה יין מחמת נדר שעליו מצוה לקדש איין וישתו המסובין מכוס של קידוש ואם אין עמו מסובין אז יקדש על הפת או ישמע הקידוש מאחר עכ\"ל רמ\"א עיין מ\"ש סימן רע\"ג בשם ר' ירוחם כן אפילו אמתענה: "
+                ],
+                [
+                    " כל זמן שלא בירך כו' פי' כתיקונו בכוס וכמו שמפרש ואזיל ה\"מ כו' כן פי' ב\"י דברי ר\"ע לפי הישוב דבסמוך שכתב רבינו ולדעת ר\"ע כו' אבל לכתחלה ש\"ד דהטור ה\"ק שלכתחילה כל זמן שלא בירך ברהמ\"ז חייב לברך ברכה אחרונה חוץ מאם יש לו כוס דאז אפילו לכתחילה אין לו לברך ברכה אחרונה וק\"ל. "
+                ],
+                [
+                    " הילכך פוטר יין כו' פי' הואיל וצרכי סעודה מחשיב והילכך הוא כמו תדע וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו י\"ל כשיש כו' כלומר יש ליישב דברי רב עמרם אפי' לדידן דלא ס\"ל כר\"ע שברה\"מ יפטור כוס של ברה\"מ מברכה אחרונה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " פוטר של כו' כאילו שתה תחלה כיון שכוס זה מחמת הסעודה הוא בא מיחשב כאילו שתאו תחלה: "
+                ],
+                [
+                    " אינה פוטרתו דדוקא אגב שפוטר הכוס של ב\"ה פוטר ג\"כ כוס של קידוש אבל הכא ליכא אגב דלא מחשביה לכוס של קידוש מצרכי סעודה לכן אין ב\"ה לחוד פוטרתו בלא כוס אבל הרא\"ש מחשביה מצורך הסעודה ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אלא במקום סעודה טעמא מדכתיב וקראת לשבת עונג במקום קריאה שם תהא עונג: "
+                ],
+                [
+                    " הא דמהני תנאה כו' שבגמרא דידן משמע דלא מהני תנאה ובירוש' איתא דמועיל תנאה וכדי שלא יפלגו אהדדי חילקו בהכי: "
+                ],
+                [
+                    " יכול אדם לקדש אחרים כו' והא ראיה שאמרו שא' מבני העיר מקדש בבהכ\"נ להוציא האורחים ידי חובתן: "
+                ],
+                [
+                    " כקידוש היום דמי ויכול כו' וכתב רבינו ירוחם אפי' בשחרית יכול להוציא אחרים אפילו אם הוא מתענה אע\"פ שאינו מברך אלא בפ\"ה שהוא ברכת הנהנין אפ\"ה מותר כיון דמשום דמצוה הוא לקדש הוא מברך כו' והא דאמרינן בכל הברכות אף שיצא מוציא ה\"מ דוקא את שאינו בקי: ",
+                    " יצא ידי קידוש וכתב ב\"י ולפ\"ז כשאירע מילה בשבת שנותנים לתינוקות מכוס של ברכה ה\"ה שיכול לשתות ממנו המוהל והסנדק אלא שבהגהות מיימוני בפ\"ט כתבו בשם הר\"ם שיתננו לתינוק וכ\"כ רמ\"א המנהג: "
+                ],
+                [
+                    " ומשמיע להוציא וכתב ב\"י אפי' אם שמע מש\"ץ אינו יוצא אא\"כ נתכוין להוציאו אע\"ג דאמרינן גבי שופר דהש\"ץ התוקע מסתמא מכוון אכ\"ע מיהו לענין קידוש שמקדש בבהכ\"נ בזמן הזה שאינו כדי להוציא אחרים אלא משום מנהג משמע דלא יצא השומע אלא א\"כ נתכוין להוציאו: "
+                ],
+                [
+                    " יכול לקדש בלא נר כתב המרדכי שר' שמחה היה רגיל להדליק נר בבית ולאכול בחצר והכלבו כתב בשם הר\"ף דהיינו דוקא לבני ארץ אשכנז שאוכלין מבעוד יום אבל כבר פירשו כל גדולי צרפת שאין אוכלים מבעוד יום כל כך ולפ\"ז אין לאכול אלא במקום הנר. ועוד סמך מדאורייתא מפני שלום בית עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומצטער לאכול שם כו' מפני האויר או הזבובים: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ובוצע דכתיב לקטו לחם משנה ומכל עומר היה עושין שני ככרות כדלקמן סימן רצ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ובוצע מהאחת וכתב הכלבו סי' כ\"ד נוהגין לבצוע התחתון ולא העליון ואנו נוהגין לבצוע העליון וכ\"ד הגהות מיימוני פ\"ח מהלכות חמץ ומצה שמן הככר העליון בוצע ואני ראיתי גדולים שבוצעים התחתון ושמעתי שכן נכון לעשות ע\"פ הקבלה עכ\"ל ב\"י וכתב רמ\"א ודוקא בליל שבת אבל בליל יו\"ט או בשחרית של שבת בוצעים עליונות לפי דרך הקבלה: "
+                ],
+                [
+                    " שתספיק לו לכל הסעודה פירושו אמ\"ש בגמרא ר' זירא בצע אכולא שירותא וכן פירש הרמב\"ם אבל הרשב\"א כתב על פי' זה שאינו מחוור בעיניו אלא ה\"פ בצע על כל הככרות המונחין לפניו לאכול וכן פירש רב האי והר\"ן כתב ג\"כ לב' הפירושים וכן כתב מהרש\"ל שבסעודת שחרית עיקר לבצוע אשניהם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין פולין פירש\"י אין מעבירין כנים מבגדיו דמתרגמינא בערתי פליתי כן פי' רש\"י ולא יפלה את כליו: "
+                ],
+                [
+                    " או אשתו כו' ויש מתירין וסמ\"ק בשם ר\"י אוסר באשתו אפילו יודעת לקרות וקוראת עמו כיון שדעתה קרוב אצל דעתו אינה משמרתו. ובש\"ע פוסקלקולא ועי' בד\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " ובמדורה אפילו עשרה כא' כו' בגמרא מיתיבי פעם אחד קרא ר' ישמעאל והטה וכו' שאני ר' ישמעאל הואיל ומשים עצמו על דברי תורה כהדיוט ע\"כ. והנה תמיה על הפוסקים שהתירו סתמא לכל למדן הלא הרבה פעמים נמצאים אפילו בימינו אנשים כשעוסקים בלימוד אין להם מחשבה חוצית מחמת רוב העיון ושמעתי מחכם א' שהיה סומך על מה שהיה סומך נר של שעוה ואין בקל להטות וכן נ\"ל רש\"ל וז\"ל הגה\"ה אשר\"י פ\"ק דשבת דף קע\"א ע\"א מסתפקא לי נר של שעוה שאין שייך בו הטייה אם יכול לקרות לאורה עכ\"ל וב\"י כתב על הגה\"ה זו ול\"נ פשוט לאסור דהא שייך בו שימחוט ויחתוך ראש הפתילה: "
+                ],
+                [
+                    " שבקל יכול להטות לפי שזנבות האודים סמוכים להם אין זה מכיר בבא חבירו להבעיר ולחתות ועוד שיושבים רחוקים זה מזה: "
+                ],
+                [
+                    " שאימת רבן עליהן כו' ואין פושטין יד לשום דבר ואפילו בחול אלא ע\"פ רבן רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " והרב יכול לראות לאור הנר מהיכן יקראו התינוקות כו' ז\"ל ��משנה באמת אמרו החזן רואה היכן תינוקות קוראין אבל הוא לא יקרא כו' ופירש\"י החזן חזן הכנסת המקרא את השבעה הקוראים בתורה ופעמים שאינו יודע היכן קוראין התינוקות של בית רבן בשבת זו והן קורין כסדר לאור הנר בבהכ\"נ ויודע שהיא פרשה של שבת זו לישנא אחרינא מלמד תינוקות ורואה היכן יתחילו למחר והיכן יסיימו פרשיותיהן עכ\"ל. פי' לפירושו שהמלמד רואה היכן יתחילו ללמוד למחר אבל לא בעינן למימר שהתינוקות יקראו למחר הפרשה בס\"ת בתוך שבעה העולים לס\"ת דודאי דומיא לרואה היכן קורין תינוקות של בית רבן בשבת זו והן קורין כסדר לאור הנר בב\"ה כו' דלעיל קאמר דפירושו שהן קורין דרך לימוד בעלמא. והא דרש\"י פי' לקמן ראשי פרשיות ומריצן בפיו שמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו הוא נזכר בכולה למחר ומסייע את ז' הקורין בנקודות וטעמים בלחש ע\"כ זהו לפירוש ראשון וק\"ל. ורבינו שכתב והרב יכול לראות לאור הנר מהיכן יקראו התינוקות ולסדר כו' זהו כפי' שני של רש\"י: ",
+                    " ראשי הפרשיות לאו דוקא אלא כל שיודע הפרשה על פה ובקצת דברים צריך לראות בספר שרי שמאחר שאינו מעיין בספר תמיד אית ליה הכירא ולא אתי לאטויי ב\"י וש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " אינו בקי בהם וצ\"ע רב כו' נראה דמ\"ש ב\"י דמשום הטייה לא הוה גזרינן זהו כתב דוקא לפי דעת הרמב\"ם אבל לדעת הרי\"ף והרא\"ש אפשר משום הטייה לחוד נמי הוה גזרינן ובנפט הוצרך ליתן ב' טעמים לקולא דלא שייך ביה חשש הטייה ולהסתפק ממנו ומטעם זה סתם ג\"כ רבינו וכתב אינו בקי בהם וצ\"ע רב משמע דאסור מטעם הטייה הנ\"ל דאי משום הסתפק ממנו ה\"ל לפרש ובנפט אמר שגם הסתפק לא שייך שם הואיל והוא מאוס ובזה נתיישב מ\"ש ב\"י ויש קיצור בדברי רבינו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ורש\"י מחמיר כו' ולפ\"ז היה אסור לבדוק הציצית בהשכמה לאור הנר אבל אני שמעתי מפי חכם שנהגו להקל בכל הני הנזכרים. האידנא משתמשין בנירות קנדל\"א דאין שייך בהן הטי' גם לפי' ראשון: "
+                ],
+                [
+                    " בשל נפט הכל מותר ולא בא לאשמועינן אלא שבשמש קבוע אסור כו': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " או לצורך חולה שאין בו סכנה כלומר אע\"פ שאין בו סכנה הודלק בהיתר הוא כדאמרי' בס\"פ מפנין דצרכי חולה שאין בו סכנה נעשי' ע\"י עכו\"ם וכיון דבהיתר הודלק מותר להשתמש לאורה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם בשביל ישראל אסור לכל כו' כתבו הגה\"א דאפי' קיצץ לעכו\"ם שכר ע\"ז אסור ולא מהני לומר עכו\"ם אדעתיה דנפשיה קעביד הואיל וגוף הישראל נהנה מן המלאכה משא\"כ בשלוח אגרות דשרי בקצץ דהתם אין גוף הישראל נהנה מגוף השליחות והר\"ן כתב בס\"פ ר'\"א דמילה דבעל העיטור התיר לומר לעכו\"ם להדליק לו נר לצורך סעודת שבת דס\"ל דמותר אמירה לעכו\"ם אפילו במלאכה גמורה במקום מצוה ולקמן סי' ש\"ד יתבאר דיש חולקים בדבר. ד\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' למי שלא הודלק בשבילו כ\"כ התוס' והרא\"ש והר\"ן דלא כדברי האומר דדוקא לישראל העושה בשבילו אסור אבל למי שלא נעשה בשבילו שרי כדאמרינן בבא מחוץ לתחום וטעמא משום דדוקא באיסור תחומין דרבנן התירו אבל לא באיסור תורה והר\"ן כתב עוד דאפילו באיסורי דרבנן אפשר דלא מקילינן בהכי אלא באיסור תחומין שאינו שוה לכל דמה שהוא חוץ לתחומו של זה הוא תוך תחומו של זה אבל בשאר איסורי דרבנן לא: "
+                ],
+                [
+                    " או לצורך חולה שאין בו סכנה הוא הדי�� יש בו סכנה אלא אגב רישא נקט ולא דק א\"נ ביש בו סכנה עבדינן האש ע\"י ישראל לכן נקט שאין בו סכנה דעבדינן ע\"י עכו\"ם דוקא ובסוף מסכת שבת במרדכי התיר להתחמם כנגד מדורה הנעשית בשביל ישראל מטעם דהכל חולים אצל הקור והאריך הרבה ע\"ש וסוף דבריו יהא חלקי מהמתחממים ולא מן הפרושים והמתחממין יתענגו על רוב שלום עכ\"ל רא\"פ והביאו מ\"ו וגם הב\"י אבל הב\"י הביא ג\"כ תשובה אשכנזית ומסיק ופסק ג\"כ בש\"ע דה\"מ בקור גדול או ביש לו ילדים קטנים ובאם לא יש בדבר איסור גדול: "
+                ],
+                [
+                    " שמא ירבה בשבילו ולא דמי להדליק עכו\"ם נר לצרכו דמותר לישראל להשתמש לאורו דשאני התם דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו דנר לאחד נר למאה אבל עשיית אש דשייך בה רבוי דיש אש מספקת לחמם כמה בני אדם ויש שאינה מספקת אלא לאחד או שנים ורבינו שלא חילק כאן בין מכירו לשאינו מכירו צ\"ל שסמך על מה שחילק ביניהם בסי' שכ\"ה ועוד טעם אחר כתב ב\"י דבספר רוקח משמע דאפילו באין מכירו אסור כל שהישראל יושב אצל האש דחיישינן שמא ירבה בשבילו הואיל ויושב אצלו הוי כמכירו ואפשר שזה דעת רבינו שלא חילק כאן בין מכירו או לא מכירו עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והדליקו את הנר כו' אבל מותר לומר לעכו\"ם לילך עמו ליטול נר דלוק כבר הואיל ואינו עושה רק טילטול הנר בעלמא דאפילו לישראל אינו אסור אלא משום דהוה בסיס לדבר האיסור וכ\"פ רמ\"א בש\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אסור לפתוח הדלת כו' זהו כפירש\"י ולפ\"ז פשיטא דלא מיתסר אלא לפתוח אבל לנעול ליכא שום איסורא שהרי מאחר שאינו לא מכבה ולא מבעיר לא לייט רב עליה וכן נראה מדברי התוס' וכן הסכים בת\"ה סי' נ\"ט וכ\"כ המרדכי פ' כל כתבי שהורה הר\"ם שמותר לסגור החלון בשבת מפני הרוח. ואפילו לפתוח אינו אסור אלא כדרכו אבל בנחת מותר וכמ\"ש רמ\"א בש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " או אם קבוע בכותל שאחורי הדלת כו' זהו כפר\"ח ולפ\"ז משמע דלא מיתסר אלא כשפותח ונועל כדרכו אבל אם פותח ונועל בנחת מותר וכ\"כ הרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " לא יפתחנו כנגדו ר\"ל לא ינעלו כנגדו שמא תהא הדלת נוקשת עליו דכשם דלפירש\"י לאו דוקא נועל כך לפר\"ח לאו דוקא פותח. והא דנקט לא יפתחנו ר\"ל דאז ממילא יחזור לבא לנעול הפתח: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם הוא קבוע בדלת עצמה כו' זהו כפר\"י. וכתב המרדכי דאין להקשות לפר\"י בלא כיבוי והבערה יהא אסור מחמת טילטול הנר דנעילת הדלת לא חשיב טילטול הנר וגם לא נעשה בסיס לנר דחשיב ובטל לגבי הבית ולא לגבי הנר עכ\"ל. וכתב ב\"י ולפ\"ז אם נר של שעוה קבוע בדלת עצמו מותר לפתוח ולנעול כיון דלית ביה משום מכבה ומבעיר עכ\"ל ונלע\"ד דה\"ה דמותר לטלטל השלחן אף שנר של שעוה או של חלב עומד על המנורה על השלחן דהשלחן לא הוי בסיס לנר בפרט שיש דברים אחרים של היתר ע\"ג השלחן דהוה כטילטול מנא בקיטמא: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' ברוח מצויה. כתב ב\"י וה\"מ כשהמדורה קצת קרובה אל הדלת: "
+                ],
+                [
+                    " רק שלא יכוין לכבותו כו' וראיתי לחכם אחד שהתיר לנער הנרות של חלב כמו שלנו ודימה אותה לנר שאין בו שמן אבל נ\"ל טוב להזהר ולעשות ע\"י עכו\"ם אם לא בהפסד מרובה ומ\"מ תמה אני אפילו בנר של שעוה היאך יכול לנער הא נעשית בסיס לדבר האיסור ולא שרי אלא בשכח ולא במניח וצ\"ל דתופסים פי' ר\"י דלקמן עיקר דס\"ל כל היכא שאין דעתו שיניח שם כל השבת אלא ליטלו למחר מעל השלחן הוי כשכח: ",
+                    " ובלבד שיהא נר של שעוה והגיה הר\"פ מיהו טוב ליזהר כ\"א ע\"י עכו\"ם ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " ונמצא חייב משום מבעיר ל\"ד משום מבעיר אלא ה\"ה משום מכבה. א\"נ י\"ל הא דלא קאמר שמא ירחיק השמן וחייב משום מכבה דמכבה מלאכה שא\"צ לגופה היא ומש\"ה לא הוי גזירה ומש\"ה קאמר לעיל בסמוך רק שלא יכוין לכבות ש\"מ דלא אסור אלא א\"כ כיון וקי\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מותר לכפות הקערה ע\"ג הנר בשבת כו' ולמ\"ד דאין מטלטלין כלי בשביל דבר שאינו ניטל צ\"ל דהכא מיירי בצריך ליטלה ממקומה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מפני שהוא ירא. פי' רש\"י כגון פרסיים שיש להם יום איד שאין מניחין אור אלא בבית ע\"ז שלהם. או לסטים שלא יראו שיש שם אדם ויבואו עליו: "
+                ],
+                [
+                    " או רוח רעה פירש רש\"י הבאה עליו וכשאינו רואה נר נוח לו. והרמב\"ם פירש רוח רעה מין ממיני חולי הבא לבעלי מרה השחורה שלא ינוחו אלא כשישבו בחושך ובהסתר מבני אדם ומצאתי בפי' הסידור שפי' שיש בני אדם שדרכם שידמו דמיונות אם הנר דולק בעת שינתם בענין שיבואו לידי רוח רעה ויצאו מדעתם ואם כבו הנר נוח להם ע\"כ ולא מצאתי פי' זה לא ברש\"י ולא ברמב\"ם ולא בר\"ע ברטנורה ולא בר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " פטור אבל אסור מדברי רבינו משמע דמפני לסטים או רוח רעה בכולהו לית בהו סכנה דאי הוה בהו צד סכנה היה מותר לכתחלה ואע\"פ דר\"ע ברטנורה פי' דכולהו אית להו סכנה ובדין הוא דליתני מותר אלא משום דבעי למיתני סיפא חייב תני רישא פטור ע\"כ היינו משום דהוא פירש כן לפי מה דאוקמה הגמרא המתניתין כר' יודא אבל רבינו פסק כר\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יש בו סכנה מותר לכתחלה כו' כר\"ש דס\"ל מלאכה שא\"צ לגופה פטור אבל אסור לכתחלה ויש בו סכנה לא אסרו: "
+                ],
+                [
+                    " חייב חטאת דכוונתו כדי שתהא הפתילה נוחה לאחוז בה הלהב כשיבא להדליק דצריכא לגופה היא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אסור לטלטלו אפי' אחר שכבה כו' משום דאיתקצאי לבין השמשות מחמת איסור איתקצאי לכולא יומא וכתב ב\"י דמ\"ש רבינו אפי' אחר שכבה קאי גם אמותר השמן שבנר ושבקערה ומטעמא דלעיל: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לטלטלו כתב הר\"ן שאם התנה עליו שיטלטלנו לאחר שכבה שרי וכ\"כ הרמב\"ן והרשב\"א וכ\"פ ב\"י ורבינו ירוחם כתב בשם י\"א לאיסור וכן משמע מדברי התוס' בפ' כירה ושכן נראה עיקר וכ\"כ רמ\"א המנהג במדינות הללו ודין התנאי ע\"ל סי' תרל\"ח וז\"ל רמ\"א ונוהגין לטלטלו ע\"י עכו\"ם ואין בזה משום איסור אמירה לעכו\"ם הואיל והמנהג כך הוי כאילו התנה עליו ושרי כן נ\"ל עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו של נפט פי' שמדליקין באותו נר נפט והיא מסריח אפ\"ה מותר דמוקצה מחמת מיאוס מותר אם לא מחמת איסור ועיין בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אם היא של פרקים שמתפרקת כו' פירש\"י שמא תפול ותתפרק ויחזירנה ונמצא עושה כלי: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לטלטלה כתב ב\"י ורבינו סתם וכתב להתיר במנורה גדולה שאינה של פרקים ולית בה חידקי ומשמע דאפילו גדולה כמה שריא כו' ע\"ש ותמה אני הלא רבינו לא כ\"כ להתיר בהדיא אלא מכח הדיוק דאיסור נשמע דאתא ללמד ההיתר ואיכא למימר דילמא הדיוק אינו בכל ענין להתיר אלא דו��א במנורה קטנה ולית בה חידקי ודוחק לומר דמ\"ש רבינו וכל מנורה בין גדולה בין קטנה קאי אדלעיל ומ\"ש אם היא של פרקים כו' הוא תחלת ענין: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ויהא זהיר לקיים עונתו כו' ושמרו בני ישראל את השבת ר\"ת ביאה מכאן שגם הנשים ישנו בכלל ציווי עונת שבת שגם המה בכלל שמירת שבת. הג\"א. לשון הרמב\"ם תשמיש המטה מתענוגי שבת כו' הרמב\"ם בא ליתן טעם למה קבעו העונה מע\"ש לע\"ש ובא לחדש דדוקא לת\"ח הבריאין עונה שלהם היא מע\"ש לע\"ש לאפוקי בת\"ח החולים כדאיתא בטור א\"ע סי' ע\"ו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בשחר משכימין לבהכ\"נ כו' במסכת מגילה דף כ\"ג בשבת מקדימין לכנוס וממהרין לצאת ופירש\"י הואיל שא\"צ לתקן הסעודה משא\"כ ביום טוב שמאחרין לכנוס ע\"ש. ויש להאריך ולהנעים בזמירות ואין מוחין ביד החזנים אפילו משום ביטול תורה רק שיאכלו בשבת ויו\"ט קודם שעה ששית כדלקמן סימן רפ\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " ובאשכנז א\"א מזמור לתודה כו' כ\"כ בשבולי הלקט בשם רש\"י וכתב ב\"י דכן המנהג שלא לאומרו כלל בשבת: "
+                ],
+                [
+                    " ואינו טעם של עיקר דא\"א מזמור זה לשם קרבן תודה אלא ע\"ש הודאה ב\"י. ולפי זה אפשר לומר דס\"ל ג\"כ שאומרים אותו בפסח אע\"ג דלחמי תודה היא של חמץ: "
+                ],
+                [
+                    " מקצת הברכה כו' פי' שהקהל מתחילין לומר בא\"י אמ\"ה יוצר אור והכל יודוך כו' והש\"ץ אינו אומר התחלת ברכה זו בקול רם כדרכו כל השבוע אלא אחר שאמר לאל אשר שבת מתחיל באמצע הברכה תתברך מושיענו כו': "
+                ],
+                [
+                    " ראה והתקין צורת הלבנה ז\"ל רא\"ף אמר והתקין צורת הלבנה נראית בשמש בעת שתלקה שהלבנה עומדת כנגד השמש ומתכסה אורה להודיע לעולם שאינה אלוה: "
+                ],
+                [
+                    " באותה מתנה כו' ואע\"ג דכל התורה נתנה ע\"י משה דוקא שבת נקרא מתנה ועליה אמר להודיעם שיתן להם לכבדם ולקדשם משא\"כ שאר מצות שנתנו לקבל עלינו עול מלכות שמים: "
+                ],
+                [
+                    " ויש בו נ\"ה תיבות כתב הרא\"ף איני מבין כי חפשתי על כל דרכים ולא מצאתי ומ\"כ בשם מהרש\"ל וז\"ל ול\"נ כמ\"ש הרוקח שיש בישמח משה ק\"ה תיבות כנגד ק\"ה תיבות שיש מרישא דקרא של אך את שבתותי עד סיפא דקרא ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו וראיה לדבר מ\"ש הרב וזהו שתיקנו בעמדו לפניך כו' עכ\"ל וא\"כ מ\"ש רא\"פ איני מבין כו' כולו טעות סופר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אנו אומרים פעמים כו' נ\"ל נוסח שלהם כך היה במקום שאנו אומרים בנוסח שלנו פעמים באהבה שמע אומרים וכ\"כ רש\"ל פעמים פי' ויחון עם כו' וכן במרדכי דיומא דף שכ\"ח ע\"ג כתב לשון זה דאומרים בנעילה ביו\"כ פעמים באהבה כמו במוסף ומ\"ש אבל בר\"ת כו' אין אנו אומרים אותו ודוק שקאי אמנהג שתי ישיבות: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ומוציאין ס\"ת וקורין שבעה כו' ז\"ל הגמרא דף כ\"ב ע\"ב נקוט האי כללא בידך כל דטפי מילתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא בר\"ח ובחש\"מ דאיכא קרבן מוסף ארבעה. בי\"ט דאסור בעשיית מלאכה חמשה ביו\"כ דענוש כרת ששה בשבת דאיסור מלאכה בסקילה שבעה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל מוסיפין כתב ב\"י דה\"ה בי\"ט ויו\"כ שאין פוחתין אבל מוסיפין כדמוכח בסמוך בדברי רבינו אבל ר\"ן אוסר (וכ\"כ רש\"ל ורמ\"א) ויהיב טעמא דצריכין לעשות היכר שהוא עדיף א\"כ אם היינו מוסיפין ליכא היכר: "
+                ],
+                [
+                    " הכל עולין למנין שבעה אפילו אשה וקטן עיין באשר\"י בפ\"ק דקידושין דף צ\"א דשם מייתי דברי ר\"ת וסייעתי' דס\"ל דאף הפטורים מן הדבר ועושין מברכין עליה כמ\"ש רבינו בשמו לעיל סי' י\"ז לענין קטנים ונשים דפטורים מציצית ואפ\"ה ס\"ל דאם רוצים יתעטפו ויברכו והביא שם ראיות לדבריו ואחת מהן הוא שהרי נשים וקטנים עולים למנין הקרואים וכיון דעולים צריכין לברך אע\"ג דנשים אינם מחוייבין בקריאה ולימוד התורה אפילו מדרבנן ודחה אותה ראייה מתרי טעמים חדא דברכת קריאת התורה לאו משום חיוב נתקנה אלא משום כבוד שהרי מי שנפטר באהבה רבה או שבירך כבר ברכת התורה חוזר ומברך על קריאתו בתורה ועוד דילמא מה שאמרו אשה וקטן עולים דילמא נשנית לפי מנהג הקודם שלא היו מברכין אלא הראשון והאחרון והאמצעים לא היו מברכין וכמ\"ש רבינו לעיל סי' קל\"ט וק\"מ ע\"ש אבל בתר דתקנו דכל העולין יברכו דילמא אינם עולין כו' ע\"ש ודומה לזה כתב הר\"ן והביאו ב\"י בסי' זה והעתקתי זה כדי ליישב מנהגינו למה אין קטן ואשה עולה דמאחר דקי\"ל כהרמב\"ם לא יברכו בדבר שהן פטורים וכמ\"ש הטור לעיל בסי' י\"ז שטוב שלא יברכו ה\"נ מש\"ה אינם עולים וק\"ל. ואין להקשות לפי זה דא\"כ למה קטן יכול להפטיר ולברך כמ\"ש רבינו בסי' רפ\"ד. די\"ל כיון דהפטורים אינו דבר חשוב ותחלת התקנה היה כך שהקטן יכול להפטיר וכיון שעולה צריך ג\"כ לברך מפני כבוד התורה כמ\"ש לעיל וע\"כ צריך לומר כן דהא אף לדברי הרא\"ש רשה קושיא זו דאיך קטן עולה למפטיר ומברך הלא קטן פטור מקריאת התורה והרא\"ש ס\"ל דכל מי שפטור מן הדבר ועשאו אינו מברך אלא ע\"כ צ\"ל כמ\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו אשה וקטן משידעו למי מברכין וכתב הר\"ן דוקא שיהיו עולים להשלים ולא שיהיו כולם קטנים ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אשה לא תקרא בציבור כו' אבל קטן מן הראוי היה קורא ועולה למנין שבעה שהרי ג\"כ הוא קורא למפטיר בס\"ת שנייה אע\"ג שהוא חובת היום וכן משמע בהדיא במיימוני פי\"ב מה\"ת ושאר פוסקים אלא שקורין לתורה ת\"ח הממונים על הציבור כדלעיל סי' קל\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " ואומר קדיש כר ובזה גם הר\"ן מודה דאע\"ג דס\"ל דבי\"ט וביו\"כ אסור להוסיף כדלעיל מ\"מ כיון שכבר אמר קדיש הרי הפסיקו הענין של קריאת התורה ע\"ש דף שע\"ב ע\"א. כתב הריב\"ש בתשובה מותר לקרות עולים הרבה ואע\"פ שקורא זה מה שכבר קרא זה וחוזר ומברך אין בכך כלום שהרי בימי חנוכה ובחש\"מ של סוכות קורא זה וחוזר ומברך עכ\"ל וכן נהגו העולם דלא כמרדכי שכתב בשם רבינו אפרים בסוף מגילה לאסור וכ\"כ ב\"י ורמ\"א כתב דאנו נוהגין כרבינו אפרים חוץ משמחת תורה. וא\"כ צ\"ע לפי מ\"ש רמ\"א על כהן ולוי שקראו בתורה בבהכ\"נ זה ואח\"כ ואח\"כ כבדום לקרות להן אותה הפרשה בבהכ\"נ אחרת דהיה נראה לאסור לפ\"ז ולברך לפניה כיון שכבר בירך הוא עצמו זו הפרשה עצמה. ונ\"ל דמשום כבוד ציבור ותורה מותר לחזור ולברך כמ\"ש לעיל סי' קל\"ט בכיוצא בזה ע\"ש. כתב בשבולי הלקט בשם הגאונים למה קורין שבעה בשבת בתורה שאם יארע לאדם אונס שלא בא לבהכ\"נ כל שבעה ימי השבוע ולא שמע ברכו יאזין מפי הקורא ז' פעמים ברכו ויוצאין י\"ח עכ\"ל. כתוב בשבולי הלקט אחר קריאת התורה נהגו להזכיר נשמות ולברך העוסקים בצרכי ציבור וכתב הר\"ר בנימין לפי ששבת הוא יום מנוחה דוגמא לעתיד לבא ויום שגם המתים נוחים בו ואינם נידונים ראוי להזכירם למנוחה לברכה ולהתפלל עליהם ומה שנהגו להזכיר הנשמות ולפסוק צדקה בעד המתים שיועיל להם מצאתי בשם הר\"ר שניאור שמעתי שיש בדרוש כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים מגיד שהמתים צריכין כפרה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לפי שאין בפרשת הקרבנות כו' עוד טעם אחר בתוספות כי צריך להפטיר בכל שבת מעניינו של יום ואי קרינן בשל שבת א\"כ יהא צריך להפטיר בדסליק מיניה והיינו בשבת וא\"כ יהיו כל הפטרות מענין אחד. והר\"ן דף שס\"ט הוסיף וכתב וז\"ל א\"נ משום דבי\"ט מפסיקין וקורין מעניינו קורין ג\"כ בקרבנו שהרי כל קריאתו לחובת היום אבל בשבת שלא תיקנו בקריאתו שתהא מעניינו אלא לקרות התורה על הסדר לא תיקנו ג\"כ לקרות קרבנו ור\"ח קריאתו בחובת היום ולפיכך קורין בקרבנו דעניינו וקרבנו חדא מילתא היא עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " רק שני פסוקים ואין לקרות אלא מעניינו פי' דאין לקרות הג' פסוקים של קרבן מוסף אלא בעניינו כמו ביו\"ט ור\"ח שיש בפרשת קרבן מוסף ג' פסוקים משא\"כ כאן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וקטן יכול להפטיר ויכול להפטיר אפילו בי\"ט וד' פרשיות שמקרים בס\"ת לבד רמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " הוא פורס על שמע ויורד לפני התיבה פי' כדי להוציא רבים בקדושה פירש\"י הרגיל להפטיר תיקנו חכמים שיהא פורס את שמע כדלעיל למי שמאחרין לבא לבהכ\"נ כדי להשמיען קדיש וברכו וקטן א\"א להוציא אחרים ולכך אביו או רבו פורסין על ידו ובגמרא מ\"ט המפטיר הוא פורס רב פפא אמר מפני כבוד פירש\"י הואיל וממציא עצמו למי שאינו כבודו לומר ההפטורה תקנו לו זה שיפרוס שמע לכבודו ע\"כ וז\"ל הר\"ן דף שע\"ד ע\"א דמשום דמילתא דאפטורי לא חשיבי ליה עלמא ליקרא משום דאיתא אפילו בקטן תקנו הכא רבנן לפיוסא ושם ברש\"י הנדפס באלפס כתוב משום שזלזל בכבודו לעשות בנו או תלמידו מפטיר ולא עלה במנין שבעה שקוראים בתורה דין הוא לכבד אביו או רבו בכך שיהא פורס על שמע עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וצריך ליזהר להשלים הפרשה עם הציבור המרדכי כתב בשם ר\"י חסיד ור\"א שהיו קוראים שמו\"ת בשעת קריאת התורה משום דבאותו ענין עסוק וכ\"פ ב\"י ונ\"ל דכיון דקורא לעצמו א\"צ ס\"ת דדוקא להוציא אחרים בעינן ס\"ת. והארכתי בתשובה ושם ביארתי דהא דכתב הרמב\"ם וב\"י הביאו דצריך לקרות שמו\"ת מלבד מה שצריך לשמוע הפרשה מפי הש\"ץ היינו דוקא כשהוא שומע בלבד ואינו קורא הפ' עם החזן מלה במלה אבל אם קורא מלה במלה עם החזן כדי להשלים שנים מקרא אז מותר וסגי בכך ודלא כרמ\"י בש\"ע שלו ושם ביארתי מ\"ש להשלים עם הציבור משמעותו שיקרא מקרא פעם שנית עם הש\"ץ מלה במלה בפ\"ב דקידושין דף מ\"ט ע\"א תניא המתרגם פסוק כצורתו וכו' ע\"ש מה שפירש\"י שם: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו עטרות ודיבון וכו' רבינו יונה כ' על פירש\"י ולא נהירא דא\"כ למה נקט דוקא עטרות ודיבון הלא ראובן ושמעון ושאר דברים הרבה גם כן אין להם תרגום אונקלוס ופי' הוא כי\"מ דבסמוך ואפ\"ה מסיק דאפילו ראובן ושמעון צריך לקרותו ג\"פ ואפשר משום דחש להחמיר כפירש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " לפי שיש ספרים פי' חומשים: "
+                ],
+                [
+                    " תרגום ירושלמי פי' שבתרגום ירושלמי מפרש עטרות מכללתא שפירש עטרות מלשון עטרה וכתר דהיינו כלילא ועל דיבון פי' מלבשתא וכן כולם שמפרש התיבות לאפוקי התרגום אונקלוס שאין מפרש בהן כלום ומני��ים על פשוטם ששם עיירות הם דוגמת ראובן ושמעון והרבותא היא אע\"פ שבאמת א\"צ פירוש שהרי שם עיירות הן אפ\"ה צריך לאומרו אבל ראובן ושמעון וכיוצא בו אין תועלת בתרגומו כלל ועיין בגמרא דמגילה דף ג' ע\"א ובר\"ן ורש\"י פרק כל כתבי ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " יכול לילך ולנחמו לאפוקי מב\"ש דאוסר דמצטער עם המצטערים: "
+                ],
+                [
+                    " שבת היא מלזעוק פי' הר\"ן אינו יכול לבקש רחמים עכשיו שע\"י יעורר בכי ויצטער אלא אומר דברי תנחומין. והא דמקדים לומר ורפואה קרובה לבא קודם ורחמיו מרובים נראה דה\"פ שמנחמו וא\"ל אין בחולי שעליך שום צד סכנה אלא ורפואתך כאשר הוא החולי קרובה לבא ואל תצטער שמא יכבד עליך החולי כי רחמיו מרובים ולא יוסיף עליו היסורין: "
+                ],
+                [
+                    " ורחמיו מרובים ורמ\"א כתב שהמנהג כהרמב\"ם שפוסק כת\"ק דאצ\"ל ורחמיו מרובים כו' וכתב רש\"ל וכשמנחם האבלים אומר ביציאתו שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבא כו' והארכתי בספר יש\"ש עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וימהר לאכול קודם ו' שעות כו' ואפילו בתפלה ולימוד אסור דקי\"ל כר\"י דאמר חלקהו כו' וכן פסק רמ\"א ז\"ל בש\"ע וטעמא דמילתא דאסור להתענות עד ו' שעות דשוב הוי כזורק אבן לחמת כמ\"ש לעיל בסי' קנ\"ז ואע\"פ שכתב רבינו בסמוך שזה תלוי לפי מה שהוא עונג לו אם ההקדמה עונג לו יקדים ואם האיחור עונג לו יאחר היינו קודם ו' שעות אבל עד ו' שעות אסור לאחר מטעם דלעיל: "
+                ],
+                [
+                    " ואצ\"ל שאסור להתענות בו תענית גמור הוצרך רבינו לכתוב ואצ\"ל כו' דה\"א דדוקא כשרוצה לאכול בשבת אז אסור להתענות עד ו' שעות אבל כשרוצה להתענות כל היום מותר דהלכה כר\"א דאמר או כולו לכם או כולו לה' וקי\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " קורעין לו גזר דינו של ע' שנה כו' ומסיק שם בגמרא דף ל\"א סוף ע\"ב דמ\"מ צריך ליתב תענית לתעניתא. ופירש רש\"י של ע' שנה כלומר אפילו נגזר עליו מנעוריו לפי שהתענית קשה בשבת לפי שהכל מתענגים והוא מתענה: "
+                ],
+                [
+                    " שאותו מותר בשבת ויאמר עננו באלהי נצור בלא חתימה ויאמר אחריו רבון העלמים גלוי כו' כמו בחול רמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " לפי שנפשו עגומה כו' עיין מ\"ש רבינו בסי' תקס\"ח ובהג\"א כתב שהמנהג להתענות תענית חלום בשבת וכן נהגו רבותינו ואם הוא ת\"ח ישב ללמוד כל היום ויתכפר לו ע\"כ והעולם אומרים שנמצא בספרים קדמונים בשם רב האי גאון שעל ג' חלומות מתענין בשבת ואלו הם הרואה ס\"ת שנשרף או י\"כ בשעת נעילה או קורות ביתו או שיניו שנפלו וי\"א הרואה י\"כ אפי' שלא בשעת נעילה וי\"א הקורא בס\"ת וי\"א הרואה שנושא אשה והא דשיניו שנפלו דוקא שיניו אבל לחייו שנשרו חלום טוב הוא דמתו היועצים עליו רעה ונ\"ל שהחלומות שאמרו בפ' הרואה שהם רעים גם עליהם מתענין בשבת וי\"א דאם ישן בשבת שינת צהרים וחלם לו חלום רע יתענה מחצי היום עד חצי הלילה ואז יבדיל וביום א' יתענה כאילו התענה כל יום השבת וכ\"כ רש\"ל שמצא בשם מהר\"ש שנ\"ל כן: "
+                ],
+                [
+                    " אלא לכשירצה כתב הרשב\"א היינו דוקא לפי שתשש כוחו להתענות ב' ימים רצופים דאל\"כ ראוי שלא יאחר מלבקש סליחה ומחילה וכ\"כ הזוהר בפ ויקהל וכתב רמ\"א שאם יום א' הוא יום שא\"א בו תחנון אין מתענין בו וכ\"כ רש\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ונ\"ל דלא פליגי ��לא כל אדם כו' והא דלא מפרש רבינו דלא פליגי אלא רב מיירי במי שרגיל בכל ימי החול לאחר מש\"ה צריך להקדים בשבת משום שינוי. ושמואל מיירי במי שרגיל להקדים וכדאמר רב פפא לבריה והביאו רבינו בסמוך היינו משום כיון דאמר בריה דרב פפא לרב פפא כגון אנן דשכיח כו' משמע דוקא להן שהיה שכיח להן כל יום יין ובשר ולא היה להם לשנות בענין אחר מש\"ה מותר לשנות בענין איחור וקדימה לאפוקי רב ושמואל מיירי בסתם בני אדם שאין שכיח להם יין ובשר ויש להם לשנות בעניין אכילת בשר ויין אז אין לו רשות בענין איחור וקדימה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם האיחור עונג הוא לו כתב האגור דאיתא בהגדה שמצאו תלמידיו לר\"ע שהיה בוכה בשבת ואמר זה עונג לי יש מוכיחין מכאן שאדם שמזיק לו אכילתו ואז עונג לו שלא לאכול וכמעט שהוא אסור לו לאכול דהא מצער ליה במה שאוכל עכ\"ל. וה\"מ כתבו בפ\"א מה\"ת אדם המתענה בכל יום והאכילה בשבת צער לו מפני שינוי וסת ראינו כמה חסידים ואנשי מעשה שהתענו בשבת מטעם זה וכן שמעתי על ר\"י החסיד שהיה עושה כן: "
+                ],
+                [
+                    " רגיליתו לאקדומי אחרו אע\"ג דלכאורה נראה שאין זה עונג שבת אלא אדרבא צער הוא לו. מ\"מ אפשר לומר דלא היו רגילים להקדים מכח שהיו רעבין אלא מחמת שלא היה להם פנאי או דומה לזה ומש\"ה א\"ל אחרו ור\"ל שאין לו להקדים סעודתו קודם זמן הסעודה אבל עכ\"פ יאכל בזמן סעודה: "
+                ],
+                [
+                    " ר' זירא הוה מהדר אזוגא דרבנן פירש\"י כשהיה רואה אותן זוגות זוגות ומדברין בד\"ת היה מהדר אחריהן וביקש מהן לא תחללוניה לשבת מענוגו ע\"כ והוא כמ\"ש הטור: "
+                ],
+                [
+                    " כשהיה רואה תלמידים כו' בירושלמי רב חגי אומר לא נתנה שבת וי\"ט לישראל אלא לאכילה ושתייה ר' ברכיה אומר לא ניתנה אלא לעסוק בהן בד\"ת ובתנחומא מפרש לא פליגין מה דאמר ר' ברכיה לת\"ת אלו הפועלים שהם עסוקים במלאכתן כל ימות השבוע ובשבת הם באים ומתעסקים בד\"ת ומה דאמר ר' חגי להתענג אלו ת\"ח שהם יגיעים בתורה כל ימות השבוע ובשבת הם מתענגים: "
+                ],
+                [
+                    " היה מזהירם שלא יבטלו סעודת שבת מכאן משמע להדיא דאפילו בת\"ת אסור לבטל סעודת שבת וא\"כ צ\"ל לדעת המרדכי דלעיל שכתב בתחלה בשם ראבי\"ה דבתלמוד תורה שרי שרבי זירא בא להזהירן ולהזכירן שישימו על לבם שלא יבטלו זמן סעודת שבת מאחר שידע שהם יבאו לאכול אח\"כ אבל אם היו רוצין ללמוד כל היום אה\"נ שלא היה מונעם: "
+                ],
+                [
+                    " אין מתענין ולא מתריעין כו' ומזה מביא מהרי\"ו שאין מברכין לחולה בשבת ולא דמי לרוח רעה שכתב הרמב\"ם שמותר לבקש רחמים שאני התם דהוי מקרה שלא כדרך העולם ורמ\"א פסק שמותר לברכו עיין מ\"ש בש\"ע ורש\"ל הביא בהגהותיו דברי מהרי\"ו ופסק כמותו: "
+                ],
+                [
+                    " או רוח רעה פי' הר\"ן שנכנס בו רוח שד ורץ והולך וחיישינן שמא יטבע בנהר או יפול וימות או שהוא חולי ממיני חולאים ולפ\"ז יש ללמוד מכאן לכל חולה שיש לו סכנת היום דמתריעין עליו בשבת שלא אמרו מפני רוח רעה אלא מפני שהוא חולי של סכנה ביומו ואפשר שע\"ז סמכו בהרבה מקומות שאומרים מצלאים על החולים בשבת עכ\"ל פי' מצלאין נוסח של ברכות הלועזים לחולים מתחיל מצלנא אנחנא כמו שמתחיל שלנו מי שבירך כו' כך שמעתי אבל רבינו לא ס\"ל הכי דהא כתב ואפי' על אלו אין מתריעין כו': "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' על אלו אין מתריע��ן בתפלה כו' עיין מ\"ש ב\"י שתמה על רבינו דכאן סתם כדעת רש\"י ולקמן בסי' תקע\"ו סתם כדעת הרמב\"ם דמתיר. ותירץ ב\"י לקמן דכאן דכתב רבינו פי' המשנה כשיטת רש\"י ולא חשש לכתוב דברי הרמב\"ם כלל לפי שסמך על מ\"ש לכתוב בסי' זה כו' ע\"ש וקשה דהא רש\"י לא פירש כן אלא דברי ר' יוסי ואין בדבריו גילוי דעת דרש\"י פסק כן דלאו פסקן הוא אלא פרשן: "
+                ],
+                [
+                    " אין מתריעין בתפלה כו' פי' יש תרועה בפה ויש תרועה בשופר. ומ\"ש ב\"י וז\"ל ומ\"ש שאין מתענין אפילו על דברים אלו אעפ\"י שזה לא נזכר בדברי רבינו אפשר דמשמע לב\"י כן דמ\"ש רבינו בתחלת דבריו אין מתענין היינו לומר בכל ענין אפילו על כל הני דחשיב בסמוך עיר שהקיפוה אויבים כו' מדכתב רבינו אפילו על כל הצרות שמתריעין עליהם ולא כתב ג\"כ שמתענין עליהם אלא מתריעין להשמיע קול פי' בשופר וכ\"ה בהרמב\"ם ובש\"ע וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ומטה מוצעת פי' לפי שהיה דרכן לישב על המטה: "
+                ],
+                [
+                    " ויקדש פי' יברך בפה\"ג כלומר ולא יאמר קידוש כמו בלילה אלא בפה\"ג לבד: "
+                ],
+                [
+                    " יברך על השכר כלומר והוא שיהא חמר מדינה כמו שנתבאר בסימן רע\"ב ועיין בב\"י ויש נוהגין לברך שהכל על השכר אף במקום שהיין מצוי ולא מצאתי להם סמך כ\"א בחידושי אגודה והביאו מהרי\"ו ע\"ש דף צ\"ט וז\"ל וביום השבת יברך שהכל נהיה בדברו קודם ברכת המוציא ע\"כ ויש לדחות דמיירי במקום שאין יין מצוי ע\"ש וקמ\"ל דבליל שבת לא יקדש על השכר אפילו אין כאן יין אלא יקדש על הפת ואפשר ג\"כ ליישב קצת המנהג בע\"א לפי שרבינו כתב לעיל בסי' רע\"א דקידוש לילה על היין קודם לקידוש יום ע\"ש. ומש\"ה אחר שמקדש על היין בלילה משייר המותר לקידוש הבדלה דהא הבדלה קודם לקידוש כמ\"ש בסי' רנ\"ו ע\"ש. ויש נוהגין לברך על יין שרף או מי דבש ונ\"ל דאסור משום דבעינן חמר מדינה וגם מטעם דבעינן שיהא השינוי ניכר. ומ\"ש ב\"י דמשמע מדברי רבינו סי' רע\"ב דא\"צ חמר מדינה אינו מוכרח לפי שאפשר לומר דס\"ל לרבינו דעכ\"פ צריך שיהא חמר מדינה ואעפ\"כ צריך ג\"כ לטעם שינוי דה\"א דאע\"פ שהוא חמר מדינה אפ\"ה עדיף לקדש על הפת כמו שאנו עושין בקידוש לילה דמקדשין על הפת ולא על השכר אע\"פ שהוא חמר מדינה. ולדעת ב\"י נראה כאילו דברי רבינו סותרין זא\"ז אבל לפי מ\"ש לא קשה מידי: "
+                ],
+                [
+                    " או שאר משקין פי' שאר משקין חוץ מן המים וכתב ב\"י שאם לא מצא שום משקין לקדש עליו אוכל בלא קידוש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אמר לה יש לי זוג כו' נלענ\"ד דזה ע\"ד שלשה מעידין זה על זה הקב\"ה שבת וישראל והטור הביאו בסמוך בסימן רצ\"ב ויותר נ\"ל דה\"ק יש לי ר\"ל ברשותי ובידי לזווגך בזווג ר\"ל שיתעסקו בך בתורה והוא לכל יש זווג כו': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ויהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית כו' ומי שלא אכל בליל שבת יאכל בשבת שלשה פעמים רמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " מחבלו של משיח כו' כתיב הכא יום וכתיב התם הנני שולח לכם וגו': "
+                ],
+                [
+                    " ומדינה של גיהנם כתיב הכא יום וכתיב התם יום עברה ממלחמת גוג ומגוג כתיב הכא יום וכתיב התם ביום בא גוג כו' נ\"ל דילפינן היום דכתיב בשבת ג' סעודות מג' יום הנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " יכול לקיים אותה בכביצה פי' לפי שזהו מיקרי אכילה ושביעה לכ\"ע ויוצא��ן בו ידי כ\"ע. ואע\"פ שרבינו פסק לעיל בס\"ס קפ\"ד לענין שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון בכזית כר\"מ היינו משום דפסק הכא לחומרא והכא לחומרא דלענין שיעור סעודה בעינן כביצה כר\"י ולענין ברכת המזון חייב אפילו אכזית כר\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " או שהוא מתענה פטור מג' סעודות י\"מ פשיטא כיון דמתענה היאך יאכל ומשני דה\"א צריך לאכול בלילה לפני התענית ליל כניסת שבת ג' סעודות ולי ל\"ק דה\"ק דא\"צ להניח תעניתו בשביל הג' סעודות כי לא נתחייב בג' סעודות כ\"א מי שיוכל לאכול ולא המתענה והחולה. ומ\"מ מ\"ש רבינו אינו חייב לצער עצמו קשה פשיטא וצל\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " שמפסיקין בסעודת כו' בעל הלכות התיר לעשות כן: "
+                ],
+                [
+                    " סעודת שחרית וכ\"כ בתוס' והמרדכי דוקא בכה\"ג וכתב הרא\"ש כיון שהוא מפסיק לכבוד שבת אין כאן מרבה בברכות שלא לצורך: "
+                ],
+                [
+                    " נוטל ידיו ומברך ז\"ל מהרש\"ל ובמרדכי כתב שטוב להפסיק מעט ביניהם שלא ליטול מיד אחר ברכת המזון וכן ראיתי נוהג להפסיק מעט בדברי תורה או בטיול קצת: "
+                ],
+                [
+                    " בין השמשות כו' משום דאז חוזרת הנשמה לגיהנם הילכך אסור לקבוע סעודה דילמא ישתה מים עיין בש\"ע מ\"ש רמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לאכול עד שיתפלל וכתבו הגהות מיימון שכן הוא עיקר וכן נהג מהר\"ם וכתבו עוד שדוקא מן הנהר אסור לשתות ב\"ה אבל מים שבביתם וכ\"ש שאר משקים מותרין וכתב באגודה היינו דוקא בי\"ב חדשים הראשונים של אביו ואמו ורבינו משולם השיב לר\"ת דה\"ג במדרש כל השותה מים בע\"ש אבל בשבת לא הוזכר שם: "
+                ],
+                [
+                    " שגם בסעודה שלישית קובע על היין עיין בב\"י הגי' ואיתא במכילתא דבסעודה שלישית כו' ולא כמ\"ש בס\"א ואיתא בירושלמי במכילתא כו': "
+                ],
+                [
+                    " הרי נשאר לו אחד שלם לסעודה שלישית ומ\"מ לק\"מ להנוהגין לבצוע על שתי ככרות די\"ל דאין בוצעין על שתי ככרות רק לזכר נס דהא בליל כניסת שבת ובשחרית נמי אין בוצע על שתי ככרות אלא משום זכר נס בעלמא ה\"ה גבי סעודה ג': "
+                ],
+                [
+                    " במיני תרגימא וי\"מ שהוא כל דבר שמלפתין בו את הפת כמו בשר ודגים וי\"א שהוא פירות ויוצאין בו בדיעבד: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ע\"פ המדרש ישיחו בי יושבי שער כו' כ\"כ בשבולי הלקט בשם רש\"י וכתב שלא נהגו לאומרו בי\"ט מפני שתיקן עזרא שיהו קורין בתורה בשבת במנחה ולא תיקן כן בי\"ט ע\"כ. וטעם זה אינו מספיק במה שלא נהגו לאומרו בי\"ט דהא אין אנו מזכירין בפסוק ואני תפלתי כו' שאנו עוסקים בת\"ת רק תפלה בלבד וזה אנו עושין גם בי\"ט. אבל לפי מ\"ש רש\"ל ע\"ז לק\"מ שכתב וז\"ל וקשה לפי מדרש פתיחת איכה רבתי שדורש האי קרא דישיחו בי כו' איך שהנכרים היו משחקים על ישראל שהיו שומרים שבתות ע\"ש. ואכשר ליישב מפני דבשבת אנו מחויבים לשתות כדאמר רבא הכל מודים בשבת דבעינן לכם כמו שנתבאר בסי' רמ\"ב הילכך שייך שפיר לומר ואנו לא כן אלא אע\"פ ששתינו כו' לאפוקי בי\"ט השתייה אינו דבר קבוע מאחר דס\"ל לר\"א או כולו לכם או כולו לגבוה: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ ששתינו כו' הא דלא כתב רבינו גם ומשתכרין כמ\"ש לעיל מזה היינו משום דשיכור אסור להתפלל הילכך לא כתב ומשתכרין: "
+                ],
+                [
+                    " בשבת במנחה ובשני ובחמישי כצ\"ל כי בשחרית ��ל שבת תיקן משה רבינו ע\"ה כמ\"ש לעיל סימן קל\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " כמו שיש בפרשת זכור את יום השבת לקדשו כו' כשתמנה התיבות בפרשת זכור תמצא שהן נ\"ה ודוחק לומר שר\"ל עד ויקדשהו ולא עד בכלל דא\"כ מה טעם הוי בדבר ע\"כ נ\"ל להגיה ויש בו נ\"ה תיבות כמו שיש כו' אע\"פ שאין בנוסח אתה אחד אלא נ\"ד תיבות כבר כתב ב\"י בסי' זה בשם שבולי הלקט דראוי לומר יום מנוחה וקדושה שהרי בסוף הל' אומר ינוחו בו לשון זכר כו' נמצא כשמוסיף תיבת יום יש בו נ\"ה תיבות: "
+                ],
+                [
+                    " וגם נהגו שלא לקבוע מדרש נלע\"ד דוקא לקבוע מדרש עם רבים אסור אבל ללמוד ביחידות מזה לא קאמר גם לפי מה שנהגו לקבוע אז סעודה בין מנחה למערב וס\"ל כמדרשים שמוכיחים שלא מת מרע\"ה באותה שעה גם לקבוע מדרש לא גרע: "
+                ],
+                [
+                    " ונוהגין באשכנז כשאין תחינה ביום ראשון שא\"א צדקתך בשבת ונוהגין לומר באשכנז תחלה צדקתך כצ\"ל. ונ\"ל הטעם משום דהולכין ומוסיפין בהפלגת שבת של צדקות השי\"ת וזה מבואר בסדר הפסוקים: "
+                ],
+                [
+                    " טעה ולא התפלל כו' דוקא טעה אבל הזיד כבר נתבאר בסי' ק\"ח דאין לו תשלומין: "
+                ],
+                [
+                    " לצאת ידי ספק לקמן סי' תכ\"ב כתבו ג\"כ ועיין מ\"ש שם ג\"כ לכאן: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"צ לחדש בה דבר כדלעיל בסי' ק\"ז: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " סדר ערבית ומאחרין אותו כו' שיעור דברי רבינו כך הוא בסי' זה יתבאר סדר ערבית ומאחרין אותו וא\"צ למחוק הוי\"ו של ומאחרין: "
+                ],
+                [
+                    " כדי להוסיף מחול על הקודש אין להקשות דהא רבינו ס\"ל כהרמב\"ם דלית ליה תוספתת לענין שבת כמ\"ש ב\"י בסי' זה ולעיל בסי' רס\"א די\"ל דע\"כ לא בעי למימר שצריך לאחר אותו כיון דבעינן להוסיף מצד הדין דא\"כ איך מביא ראייה מהא דא\"ר יוסי יהא חלקי כו' והיה נראה להם יום גדול עד צאת הכוכבים ואם איתא דבעינן תוספת שבת לא היה סגי ביציאת הכוכבים דהיינו תחלת הלילה אלא כוונתו לומר כיון דאיכא למיטעי במקצת מקומות לחשוב שהוא לילה כשעדיין יום מש\"ה צריך להוסיף מחול על הקודש כדי שלא יבוא לידי טעות לאפוקי לעיל בסי' רס\"א ליכא למיטעי לחשוב שהוא יום כשהוא לילה דהא חשיב שם כמה סימנים כגון שמשא בריש דיקלא ותרנגולין שוושבין על הקורה ע\"ש הילכך לא מייתי רבינו לעיל בסי' רס\"א הא דא\"ר יוסי יהא חלקי עם מכניסי טבריא ומיהו ק\"ל דהא לעיל בריש סי' רס\"ז כ' רבינו ג\"כ להקדים בתפלת שבת דאמר ר' יוסי יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא כו' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " והוא אחר בין השמשות דר' יהודה בפרק ב\"מ בסופו פליגי ר' יהודה סבר אחר סוף שקיעת החמה אלף ות\"ק אמה שהוא ג' רבעי מיל הוא בין השמשות ולר' יוסי זה נקרא יום שהוא אומר בין השמשות עצמו הוא כהרף עין והשאר הכל יממא ואסיקנא שם דהלכה כדברי שניהם להחמיר כרבי יהודה לענין קבלת שבת וכר' יוסי לענין מ\"ש ולענין תרומה והוכיח שם הרא\"ש שאין בין השמשות דר\"י לדר\"י נ' אמה וכתב נמצא משתשקע החמה אלף ותקמ\"ט אמות בעשיית מלאכה וכתב ב\"י ע\"כ יש להגיה בספרי רבינו כדי להלך אלף ותקמ\"ט אמה. ולכאורה קשה כיון דאמרינן פרק מי שהיה טמא דמתחלת שקיעה עד צאת הכוכבים הוא שיעור הילוך ד' מילין ותו לא וצאת הכוכבים לכ\"ע לילה היא ואיך אמרינן דלר' יוסי שיעור מ\"ט אמה אחר הילוך ד' מילין הוא יממא ואחריהן כהרף עין בי�� השמשות ואחר כך לילה וא\"ל דר' יוסי ס\"ל דיותר משיעור הילוך ד' מילין יש בין תחלת השקיעה לצאת הכוכבים כי בפ' מי שהיה טמא ר' יהודה קא\"ל שהוא שיעור ד' מילין ואיכא למימר דלטעמיה אזיל ור' יוסי גם בהא לא ס\"ל כוותיה דז\"א דא\"כ מאי פריך הגמ' שם מדברי ר' יודא לרבא ולכמה אמוראים שאמרו שהוא יותר משיעור ד' מילין ועלו בתיובתא דילמא כר' יוסי ס\"ל ש\"מ דפשוט להגמרא דליכא מאן דפליג בהא שוב מצאתי שהקשו התוס' קושיא זו בפרק במה מדליקין (שבת דף ל\"ו ע\"א) וז\"ל אבל תימא לר\"י דבמאי פליגי דהא ודאי משעת צאת הכוכבים הוי לילה כדפרישית וי\"ל דאמרינן לקמן לא גדולים הנראים ביום ולא קטנים כו' אלא בינונים והשתא פליגי דלר' יהודה דמספקא ליה בכל כוכבים הנראים משקיעת החמה עד שהכסיף העליון אם הם בינונים אם לאו (כלומר דהשתא א\"ש דלר' יוסי כל הכוכבים הנראים משקיעת החמה עד שהכסיף העליון ומשם והלאה עד מ\"ט אמה נקראין בודאי כוכבים גדולים ואף על פי דקאמר עד צאת הכוכבים היינו לומר כוכבים גדולים) וע\"ק דניחזי אנן באדם בינוני שילך מתחלת שקיעת החמה ארבע מילין כדאמר בפסחים י\"ל דמספקא להו מהו אדם בינוני עכ\"ל התוס': "
+                ],
+                [
+                    " שהוא ג' חלקי מיל אחר סוף שקיעת החמה כצ\"ל ומבואר שם דיש חילוק בין תחלת שקיעה לסוף שקיעה ועיין ב\"י. ומ\"ש הר\"ן דאין בקיאין בין גדולים לקטנים ר\"ל לבינונים ונקראים קטנים כנגד הגדולים אבל א\"ל דר\"ל דל\"ת ברואה כוכב קטן ודאי לילה כמ\"ש ולא כוכבים קטנים שאינם נראים אלא בלילה ומש\"ה קאמר כיון שאין הכל בקיאים בין גדולים לקטנים ור\"ל קטנים ממש דא\"כ אפילו ברואין ג' קטנים לא סגי דעדיין איכא למיחש דילמא גדולים הם כיון דיש לטעות בין גדולים לקטנים. ואי גרסינן בינונים לקטנים א\"ש ובלשון הזה כתב הר\"י בריש ברכות והביאו ב\"י לעיל סי' רל\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " רב צלי של מוצאי שבת בשבת כו' ובגמרא שבידינו כתב רב צלי של שבת בע\"ש ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שלא היה להם יין כו' פי' רק כוס א' לברכת המזון והיו מבדילין ג\"כ עליו כדלקמן בסי' רצ\"ו. ומ\"ש או שהיו צריכין להחשיך כו' ר\"ל גם מחמת זה לא יהיה להם כוס בשדה להבדיל עליו אף שיש להם יין בבית דאל\"כ קשה למה היו צריכין להתפלל ולהבדיל הא גם אחר התפלה והבדלה לא היו רשאין לילך חוץ לתחום מבעוד יום דעוד איסור שבת עליהן לענין מלאכה וכדמשמע נמי מאומרו שהי' מחשיכים על התחום משמע דוקא תחום ולא יותר אף אחר הבדלה וזה היו רשאין לילך אף בלא הבדלה ותפלה ודוחק לומר משום כדי שלא יצטרכו לשהות ולעמוד בתחלת הלילה ולהתפלל דהא מכל מקום עדיף היה להו להתפלל אז סמוך לחשיכה אלא ודאי בשביל שלא יהיה להם בשדה כוס ויין להבדיל עליו לכן הוצרכו להתפלל ולהבדיל קודם צאתם מביתם ותרתי קאמר דברישא קאמר אפילו אינו יוצא מפתח ביתו כיון שאין לו אלא כוס אחד מברך עליו ב\"ה וגם הבדלה וק\"ל. ובזה נתיישב שפיר גי' הספרים שלנו שכתב בהן תיבת או שהיו צריכין להחשיך כו' ומה שפירשו רבינו בסגנון זה היינו משום דסתם אמרו רב צלי של מ\"ש בשבת. ולא נזכר שהיו מחשיכין ולא ידעתי מי הכריחו להרא\"ף להגיה תיבת כגון במקום תיבת או כמ\"ש בהגהותיו שצריך להגיה כגון. ולפי הגהתו הכל בבא א' היא ולפי מ\"ש והוא נדפס כן בגליון דרישא איירי דאין לו אלא כוס אחד לבהמ\"ז ולהבדלה א\"ש טפי ותרתי קאמר ושפיר גרסינן או ודו\"ק. וע\"כ צריכין אנו לפרש כן דהא מסי' הטור וכתב בשם הרי\"ץ גיאות דאין להתפלל של שבת בע\"ש מטעם דקידוש אפשר בפת וע\"כ ה\"פ דא\"צ להקדים הכניסה של שבת כדי לקדש מיד אחריה משום דאין לו כוס יין לקידוש ובע\"ש סמוך לכניסתו נזדמן לו או שאכל אז ויש לו כוס לברך ב\"ה רוצה לברך ברהמ\"ז וגם לקדש עליו וקאמר דלא יקדים בשביל זה אלא יקדש על הפת ודכוותיה נמי הוא מ\"ש שם לפני זה דלא יקדים התפלה של מ\"ש משום כוס וק\"ל. ואע\"ג דהתוס' והרא\"ש לא כתבו אלא להחשיך ולא כתבו אונס זה שלא היה להם יינם בביתם להבדיל היינו משום דרבינו כ\"כ בשם רבינו האי ולא נקט לשון הרא\"ש כדרכו ואולי שמצא רבינו לרבינו האי שכ\"כ. אלא שלפי פי' זה קשה דהיה לו לרבינו להזכיר או שהיה צריכין להחשיך כו' ולא יהיה להם כוס בשדה להבדיל עליו ועיקר חסר מן הספר וע\"ק למה הקדימו באכילתן היה להם להמתין מלאכול עד הלילה וי\"ל דמיירי כשכבר אכלו ואי לא ברכו והיו ממתינים עד הלילה היו רעיבין: "
+                ],
+                [
+                    " וקורין שמע בברכותיה ומתפללין שמונה עשרה כו' ה\"פ וקורין את שמע אחר צאת הכוכבים ומתפללין שמונה עשרה קודם לכן ב\"י ובס\"א אין כאן מקומו אלא בסוף סי' וקורין ק\"ש וכו': "
+                ],
+                [
+                    " וכתב הרי\"ץ גיאות כו' הא דלא כתב רבינו בלשון פלוגתא והרי\"ץ גיאות כתב כו' היינו משום דהמשך דברי רבינו כך הוא וכר\"י דס\"ל דמפלג המנחה כו' וכ' הרי\"ץ גיאות כו' כלומר כיון שפר\"י דס\"ל דמפלג המנחה ולמעלה הוא זמן תפלת ערבית ע\"ז כתב הרי\"ץ גיאות וכיון שנהגו כו' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולא של מ\"ש בשבת ז\"ל רש\"ל הכי נהוג שהוא דבר תמוה לרבים לעשות שבת חול ואיכא למיחש שמא יקיל אף במלאכה אבל להתפלל של שבת בע\"ש ה\"נ הוי מוסיף מחול על הקודש נ\"ל עכ\"ל. ול\"נ דלק\"מ דהא כבר כתב שנהגו כל ישראל כרבנן שאין מתפללין ערבית אלא משחשיכה כו' מש\"ה אינו נכון להתפלל של שבת בע\"ש דמ\"ש ערבית של כניסת שבת או של יציאת שבת במ\"ש דזמן אחד להם והיינו משחשכה. מיהו מ\"ו כתב לפי דינא כמ\"ש גם רבינו לעיל ריש סי' רס\"ז דשרי לאקדומי תפלת ערבית של הכנסת שבת ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואומר הבדלה בחונן הדעת כו' כתב בא\"ח אין מתחילין באתה חוננתנו לפי שהמשנה מטבע שטבעו חכמים בברכה אינו אלא טועה אלא מתחיל אתה חונן עד וחננו מאתך בינה ומתחיל אתה הבדלת בין קודש לחול וכ\"כ הרמב\"ם וכ\"כ בסדר ר\"ע עכ\"ל. והעולם נוהגים לומר אתה חוננתנו שאין זה מיקרי שינוי מטבע שהכל ענין אחד הוא עכ\"ל ב\"י וז\"ל מ\"ו ואומר הבדלה בחונן הדעת נ\"ל שטועין האומרים אתה חוננתנו ואתה חונן ואצ\"ל כי אם אתה חוננתנו לבד כי כל דברי אתה חונן מפורשים באתה חוננתנו וגם בספר הגאון בן מיימון אין בו אתה חוננתנו אלא כולל ההבדלה באתה חונן ומתחיל ואתה הבדלת בין קודש לחול וגו' וגם בתשובת הגאונים לא תמצא שום אתה חוננתנו כ\"א אתה הבדלת. מהר\"ר מנחם העתיק מכתב מהר\"י יעקב פולק מסמ\"ק שלו. עכ\"ל מ\"ו בהגהותיו. וכ\"כ ב\"י ורמ\"א בד\"מ שלו דלדברי כולם אין לומר אתה חוננתנו ואתה חונן אלא אתה חוננתנו לחוד או לכלול ההבדלה באתה חונן לומר אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה אתה הבדלת בין קודש לחול וזה ברור. ודלא כמ\"ש מהרמ\"י בש\"ע שלו שאין לשנות מטבע שטבעו חכמים ולומר אתה חונן עד בינה ולהתחיל אתה חוננתנו ונלע\"ד שלא דק וראה מ\"ש הב\"י בשם א\"ח האי לישנא שלא לשנות המטבע להתחיל אתה חוננתנו רק אתה חונן ולא עיין יפה שדעתו של א\"ח ��התחיל באתה חונן ולכלול בהבדלה ולהתחיל אתה הבדלת כו' דלפי הבנתו הל\"ל שלא לקצר המטבע ולא לכתוב ולא לשנות המטבע וכן מסיק הב\"י דהעולם נוהגין לומר אתה חוננתנו שאין זה שינוי המטבע והיינו כמ\"ש לעיל ולא לומר תרווייהו כמו שעלה על דעתו ע\"ש ובב\"י. שוב ראיתי לדקדק במקור הדין במשנה דפרק אין עומדין (ברכות דף ל\"ג ע\"א) ומצאתי דקדוק יפה מפירש\"י דס\"ל ג\"כ לומר אתה חוננתנו לחוד דז\"ל המשנה עם פירש\"י מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים והבדלה בחונן הדעת. ר' עקיבא אומר אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. ופירש\"י מזכירין משיב הרוח ושאלה ותן טל ומטר. הבדלה בחונן הדעת אתה חוננתנו עכ\"ל. והנה מדבהזכרה ובשאלה לא ציין אלא תיבת מזכירין ושאלה והכא דקא מציין הבדלה בחונן הדעת מוכיח דלהכי מציין הכל משום דס\"ל דנוסח אתה חוננתנו כו' הוא בכלל מ\"ש במשנה הבדלה בחונן הדעת שזולת נוסח אתה חוננתנו אינו אומר שום דבר יותר בברכה זו. עוד יש לדקדק מפירש\"י דס\"ל הכי מדפליג ר' עקיבא את\"ק וכתב דצ\"ל הבדלה ברכה רביעית בפני עצמה ור\"ל שאומר תחלת ההבדלה לברכה רביעית בפני עצמה שאינה כוללה בברכה אחרת כמו שס\"ל לת\"ק שכוללה בחונן הדעת. ואח\"כ יאמר ברכת חונן הדעת בפני עצמו ונמצא דלדידיה אומר כמ\"ש תשע עשרה ברכות זולת ולמלשינים שהרי מסיק שם בגמרא דלא קי\"ל כר\"ע דתמהני סרי תיקון תישסר לא תיקון והשתא מדפירש\"י במשנה דהבדלה ר\"ל נוסח אתה חוננתנו ודאי לדקדק שלא יאמר תחלה אתה חונן והכי מוכח מדקאמר המשנה אדברי תנא קמא ורבי עקיבא אומרה ברכה רביעית בפני עצמה ומלשון אומרה מוכח דת\"ק לא ס\"ל דיאמרה ברכה רביעית בפ\"ע והשתא אי אמרת בשלמא דת\"ק ס\"ל דאינו אומר תחלה אתה חונן כו' אלא מתחיל אתה חוננתנו נמצא דאתה חוננתנו אינו נקרא בשם הבדלה כי הוא במקום אתה חונן אלא ההבדלה מתחלת מותבדילנו ה' אלהינו כו' שייך שפיר לומר דר\"ע פליג וס\"ל דאומרה תחלה ברכה רביעית לעצמו ההבדלה דהיינו אתה הבדלת כו' או הבדלתנו ה' אלהינו כו' ואח\"כ יאמר ברכת אתה חונן כו' כשאר ימות השנה לאפוקי אם נאמר דת\"ק ס\"ל דאמר תחלה אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה ואח\"כ כולל ואומר ההבדלה וההבדלה מתחיל אתה חוננתנו נמצא דלפי זה צ\"ל דר\"ע אומרה להבדלה ברכה בפני עצמה שאומר תחלה אתה חוננתנו דהיינו ההבדלה ואח\"כ אומר ברכת אתה חונן כשאר ימות השנה. וזה לא יתכן דיאמר ב' ברכות שוות דהא ודאי כיון שהתחיל באתה חוננתנו שצריך לסיים בברכת חונן הדעת ודו\"ק. והנה שמעתי מדקדקים מדשינה התנא בל' המשנה דבהזכרה אומר שמזכירין בתחיית המתים ובשאלה שואלין בברכת השנים ובהבדלה מבדילין בחונן הדעת. ול\"ק נמי בברכת הדעת כמו ברישא או בברכת החונן כמו במציעתא אלא ודאי ס\"ל שאומר ההבדלה אחר שהתחיל כבר אתה חונן לאדם דעת ולהכי שינה דבא לאשמעינן זה. ושיבוש הוא בעיני דמ\"ש בחונן הדעת הוא כאילו אמר בברכת חונן הדעת אלא שקיצר וסמך אמ\"ש לפני זה בברכת השנים ותדע שהרי הטור בסי' ק\"י כתב לשון המשנה כאשר כתבתי לעיל ובריש סי' רצ\"ד כתב ז\"ל אין מתפללין הביננו במ\"ש מפני שצ\"ל הבדלה בברכת חונן הדעת הרי שכתב לשון בברכת וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והמבדיל על הכוס צריך שיבדיל בתפלה אין להקשות איך יכול להביא ראייה מזה דילמא ר\"ל דצריך שתיהן דוקא די\"ל דא\"כ הל\"ל בקצרה צריך להבדיל בתפלה ועל הכוס אלא ודאי ר\"ל שלא יסמוך לכתחלה על ההבדלה שמבדיל בתפלה ואם שכח יבדיל ע�� הכוס וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מ\"מ כיון שאכל באיסור קרינן ביה וטעה כו'. והא דקי\"ל טעם מבדיל מצינו כגון שאין לו רק כוס א' של יין לברכת המזון ולהבדלה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " יש מי שהורה כו' ויש חולקין ולדעתן סיים רבינו וכתב כל אלו הדעות לאחר שסיים אותה ברכה וה\"ה להאי יש מי שהורה לאחר שסיים ברכת שומע תפלה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שמבדיל בשומע תפלה כו' אבל התוס' כתבו דוקא צרכיו כגון שיש לו חולה בתוך ביתו או שצריך לשדהו מים דהוא מעין תפלה וכן שאלה אבל הזכרה והבדלה ושאר שכחה אסור שאינם מעין שומע תפלה עכ\"ל. ור\"י כתב וז\"ל ויש לדחות דכיון דכשאנו מבדילין בתפלה אנו מתפללין ואומרים כשם שהבדלתנו כו' שפיר הוי מעין שומע תפלה ע\"כ. אבל לפי נוסח שלנו שאין אנו אומרים כשם שהבדלתנו כו' אינו מיושב וע\"ז כתב ב\"י שמצא גירסא אחרת להרמב\"ם ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ולפ\"ז אף בט\"ב שחל בא' בשבת אם טעה כו' לאו דוקא אלא ה\"ה משם והלאה עד רביעי בשבת אלא משום דאסור לאכול עד שיבדיל ואין דרכו של אדם להיות מתענה כ\"כ זמן: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שלא פתח בברכה שלאחריה אין להקשות דהא לעיל בסי' קי\"ד גבי משיב הרוח כו' כתב רבינו אם שכח ולא הזכיר עד שסיים הברכה חוזר לראש ושם ע\"כ פירושו להתחיל בברכה שלאחריה קרי סיום הברכה וכל זמן שלא התחיל בברכה שלאחריה לא חשיב סיום ברכה זו וכמ\"ש ב\"י שם די\"ל דשאני גבי משיב הרוח כו' דהתם אם לא יאמר אותה בין ברכה לברכה אז צריך לחזור ולהתפלל משא\"כ הכא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לפי שהוא מזמור של ברכה ואומרים כן כדי שיתברכו במעשה ידיהם כמ\"ש רבינו בסוף סי' זה: "
+                ],
+                [
+                    " ואומרים סדר קדושה לפי שהוא כו'. לכאורה קשה דמאי נתינת טעם הוא זה דאיך תלוי זה בזה ונ\"ל דבא לתת טעם על מה שמקדימין לומר סדר קדושה קודם הבדלה. וע\"כ קאמר שמאריכין בעניינים כי ממתינים להם שיסיימו כו': "
+                ],
+                [
+                    " כיון דאמר ומעשה ידינו תרי זימני כו' ר\"ל דפעם א' קאי על מלאכת המשכן ופעם א' קאי אמעשה ידינו דששת ימי המעשה. א\"נ ה\"ק משום דגם נרמז בומעשה ידינו ר\"ל ו' מעשה ידינו ואם תאמר אם כן ראוי שלא לאומרה בשבת ובי\"ט עצמו ונ\"ל דבשבת וי\"ט אין אנו מכוונין באמירתן שיברך את מעשה ידינו אלא שמוסיפין אותו בזמירות כמו שמוסיפין שאר מזמורים השמים מספרים כו' וכמ\"ש הכלבו והרד\"א שצריך להוסיף מזמורים בשבת אבל עתה במ\"ש שאומרים אותה בתחלת השבוע כדי שיברך השי\"ת מעשה ידי חול צריך שיהיו כולן ימי המעשה כנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אלא מתחילין פסוק אורך ימים אשביעהו ואתה קדוש גו' משמע דיש שייכות לסדר קדושה עם ויהי נועם מדמתחילין בהאי קרא בתרא דויהי נועם ולכן מנהג אשכנז כשאין אומרים ויהי נועם א\"א ואתה קדוש כיון שיש שייכות לזה עם זה וצ\"ע מה ענין זה לזה: "
+                ],
+                [
+                    " וע\"כ אנו מתפללין כיון שעבר השבת כו' צ\"ע לפי טעם זה למה אין אנו אומרים ומזכירין אליהו במוצאי יו\"ט. ואפשר ליישב משום דאנו ס\"ל ג\"כ הטעם שכתב רבינו לקמן בס\"ס רצ\"ט והיינו שטוב לשכחה כו' ולפי אותו הטעם לא שייך לומר הזמירות אלא במ\"ש לפי שהוא תחלת ימי המעשה מששת ימי בראשית. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " סדר הבדלה כו' סי' יבנ\"ה כתב המרדכי דאוחז הכוס בימין וההדס בשמאל ואח\"כ כשמברך על ההדס מחליף וכ\"פ ב\"י בש\"ע בהדיא דבשעת תחלת הבדלה יאחוז ההדס בשמאלו וכן נהג רש\"ל ז\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " על כוס של יין שלם כו' כתב רמ\"א דמ\"מ נהגו להבדיל במוצאי פסח על שכר ולא על יין משום דחביב: "
+                ],
+                [
+                    " שלם שלא יהיה פגום כו' הא דקאמר שלם ר\"ל דמוכח כן מדקאמר שלא יהיה פגום משמע שזהו פי' של שלם. והא דלא חשיב מכל עניינים הצריכין להיות בכוס של ברכה רק זה משום דכוונתו כדי לקשר ולכתוב מה שכתב אח\"כ וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אין לו יין איתא כו' אין להקשות דהכי הל\"ל לרבינו ואפילו אם אין לו יין איתא בפרקי ר\"א דמבדילין כו' י\"ל דבא לאשמועינן דאינו מבדיל עד שיעשה קודם לכן שום מעשה מ\"ה קאמר ואם אין לו יין איתא כו' כלומר אע\"פ שאין לו יין מ\"מ צריך לעשות ענין אחר קודם שיבדיל דהיינו שיקרב ידו לאור הנר ואומר בורא מאורי האש: "
+                ],
+                [
+                    " מקרב ידו לאור הנר כו' הא דלא חשיב ברכת יין ובשמים משום דלא חשיב אלא הבדלה דברכת האש שייך לסדר הבדלה שכשמקרב ידו ורואה להבדיל בין הצפרנים לגוף או הצל חייב לברך על האש שנהנה ממנו ועל אותו הבדלה שראה מברך ברכת סדר הבדלה: "
+                ],
+                [
+                    " ומסתכל בצפרניים כו' קאי גם אלעיל מ\"ש מקרב ידו לאור הנר. ובא לפרש דבריו ולומר דמ\"ש מקרב ידו לאור ר\"ל מסתכל בצפרניים ומסתכל אחר שבירך אע\"ג דכל הברכות מברכין עובר לעשייתן נ\"ל די\"ל דדוקא בברכת המצות וברכת הנהנין דמברך השי\"ת ע\"ש ההנאה או על המצוה צריך לברך עובר לעשייתן מה שא\"כ ברכה זו שאינה באה ע\"ש הנאתו דהא אין לו הנאה עתה בהסתכלו בצפרניים וכמ\"ש בסמוך ריש סי' צ\"ח ז\"ל וע\"כ מסתכלים בצפרניים לראות שיוכל ליהנות ממנו ולהכיר בין מטבע למטבע הרי שכתב שיוכל ליהנות ולא שעתה נהנה. ומש\"ה אינו מברך עד אחר שכבר ראה האור שראוי ויוכל ליהנות ממנו ומ\"ש שם בס\"ס רצ\"ח בסומא דאין מברך אנר שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו וכו' אלמא כ\"ז שאינו נהנה כשיעור הזה אין לו לברך נ\"ל דהיינו טעמא כיון דקי\"ל דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וה\"ל כאילו כבר נהנה ומש\"ה כתב כל זמן שאינו נהנה ור\"ל שאינו ראוי להיות נהנה: "
+                ],
+                [
+                    " תולש אבן מן האדמה כו' פי' לפי שצריך לעשות שום מעשה קודם שיבדיל מ\"ה תולש אבן. וכתב ר\"ע ואנן לא ס\"ל הכי כו' ואפשר לומר דר\"ע אינו פליג על פרקי דר\"א לפי שהיה גורס כמ\"ש בנוסחא שלנו שאין כתוב שמבדיל בלא יין כמ\"ש ב\"י והא דכתב ר\"ע ואנן לא ס\"ל הכי ואפשר לומר דלא קאי על פרקי דר\"א אלא על שום ענין אחר כתב כן והראיה שסיים וכתב ואפי' על הפת אין מבדילין כו' וקשה פת מאן דכר שמיה אלא ע\"כ כמ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו על הפת אין מבדילין ולא דמי לקידוש שאין קידוש אלא במקום סעודה א\"כ פת מעניינא דקידוש הוא משא\"כ בהבדלה כו': "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א ז\"ל כתב שיותר טוב כו' צריך לומר שלא היה כתוב זה בספר ב\"י דהא תמה על רבינו וכתב ולא ידעתי למה סתם רבינו כדברי רב עמרם ולא כתב דעת הרי\"ף והרא\"ש עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שיותר טוב לעשות ההבדלה והקידוש כו' וכ\"כ:רמ\"א וגם כתב מדברי הרא\"ש ז\"ל וז\"ל אבל בלא הבדלה טוב יותר לעשות הקידוש על הפת כדלעיל סי' רע\"ב ע\"כ משמע שפסק הכי אע\"ג דלעיל בסי' רע\"ב כתב בשם הרא\"ש דיותר טוב לקדש על הפת מעל השכר שאני הכא שצריך לעשות הבדלה על הכוס ואגב מברכין ג\"כ קידוש עליו: "
+                ],
+                [
+                    " ומצפה שיהיה לו כו' דוקא מצפה אבל אם אינו מצפה מותר לאכול אפילו בלא כוס: "
+                ],
+                [
+                    " יותר טוב שיאכל קודם כו' ז\"ל הרא\"ש ותימא יבדיל עליו ואח\"כ יתקננו במים לברכת המזון ויכשירנו כדמסיק בירושלמי וי\"ל שכבר היה מזוג כדינו ואם היה משים בו מים יותר לא היה ראוי לשתייה ומיירי נמי כשהוא רביעית בצמצום דאל\"כ הרי לדברי הרמב\"ם מותר לברך על הכוס פגום אם אין לו אחר ומטעם זה כתב רמ\"א שמוטב לברך על כוס פגום של יין מעל שכר. והא דכתב על כוס פגום ר\"ל כשאינו מלא ג\"כ קרי פגום דאל\"כ ה\"ל לשייר מתחלה שלא יערנו הכל לתוך הכוס: "
+                ],
+                [
+                    " שבהמ\"ז טעונה כוס ולדברי האומרים א\"צ כוס יבדיל עליו תחלה ואסור לאכול קודם ב\"י בש\"ע. כתב רמ\"י בש\"ע שלו וז\"ל מיהו כשחל יו\"ט להיות במ\"ש שיש בו קידוש על הפת י\"א שהקידוש עיקר ואגב הקידוש מבדילין ג\"כ על הפת וי\"א שאז ההבדלה עיקר ויותר טוב לומר הקידוש עם הבדלה על השכר וכתב מורי מהרמא\"י ז\"ל והסברא האחרונה עיקר ואני ראיתי בכל המקומות שעברתי וכן רבים נוהגים כסברא ראשונה וליכא מאן דמהנדז בהו ומיהו בש\"ע שנדפס שנית בשנת ש\"מ לפ\"ק כתוב בהגהות מורי מהרמא\"י ז\"ל והסברא הראשונה עיקר ובודאי שנפל טעות בהג\"ה זו באותו ש\"ע שנדפס ראשון ונדפס מלת האחרונה במקום הראשונה עכ\"ל ולענ\"ד יותר נראה לומר שנפל טעות בדפוס אחרון שהרי סברא אחרונה הביאו הרי\"ף והרא\"ש וזהו מדרכו של רמ\"א לפסוק כהרי\"ף והרא\"ש והטור בפרט במקום שהמה ראו דברי הראשונים ודחו אותם ואם היה כתב רמ\"א והמנהג כסברא הראשונה א\"ש. אבל לא הל\"ל שהסברא הראשונה עיקר: "
+                ],
+                [
+                    " הקב\"ה קוראו קדוש ועושהו סגולה שנאמר והייתם לי סגולה מכל העמים ואומר ואבדיל אתכם מן העמים נ\"ל הואיל ששבת שקול כנגד כל המצות וכדלעיל סי' רמ\"ב וכשאינו מבדיל בין שבת לחול כתיקונה נראה כאילו אין לו הפרש בין יום השבת לימי החול. א\"נ דורש אסמכתא דקרא כתיב הכא והייתם לי סגולה מכל העמים וכתיב התם בהבדלה ואבדיל אתכם מן העמים ודורש עמים דבשכר הבדלה של שבת סגולים וגוי קדוש. ויותר נראה לפרש שהאומר בהבדלה בין ישראל לעמים מראה עצמו מעיד על מעלה יתירה שהיה בישראל בזמן מתן תורה שהבדיל אותם מן העו\"ג הילכך נקרא קדוש ווסגולה שזהו תכלית ההבדלה שהיה מבדיל בין ישראל לעו\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " והוא דשייר מקידושא לאבדלתא לפי פשוטו נראה דר\"ל שמשייר מאותו כוס יין שקידש עליו משייר בו מעט ומוסיף עליו בשעת הבדלה ומבדיל עליו וזהו עיקר המצוה שהיין שנתעבד ביה המצוה בעילוי קמא וקידש בו עליו את השבת עליו בעצמו יבדיל כי גם ההבדלה מקדושת שבת הוא וכמ\"ש לעיל ומ\"ה עדיף טפי להבדיל משיורי כסא דקדושא ממה שיבדיל על יין אחר ולפ\"ז מ\"ש אח\"כ הילכך מאן כו' אדלפני פניו קאי ולא אדסמיך ליה ולכאורה נראה דר\"ל דמצמצם בשתיית קידוש אף שיש בו מצוה והיצה\"ר מתגרה בו לשתותו לכבוד קידוש ולכבוד שבת ואפ\"ה נותן עינו בכוס של הבדלה ומצמצם בשתייתו כדי שיהיה הכוס להבדלה ג\"כ. ולפי זה מ\"ש הילכך מאן דאית ליה חד כסא כו' אדלעיל קאמר כיון שמצוה גדולה היא בהבדלה על היין וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מאן דאית ליה חד כסא ולית ביה שיעור קידושא ואבדלתא נ\"ל דר\"ל דלפעמים בחד כוס יש בו שיעור קידוש והבדלה דהיינו כשיש בו יותר מרביעית דמקדש עליו דצריך להיות מלא ואחר הקידוש מערה מעט ממנו לכלי אחר ושותה ממנו מלא לוגמיו ואף שנעשה פגום חוזר ומתקנו ביין שעירה. א\"נ אפילו אין בו אלא שיעור רביעית והוא שתה ממנו ופגמו אי לא היה מזוג מתחלה על חד תרין אפשר למזגו ולתקנו במים וכמ\"ש בשם הרא\"ש בסי' זה ואפשר דזהו נמי דקאמר דמשייר מקידושא להבדלה ר\"ל אף שאין לו אלא חד כוס משיירו ע\"פ הדרכים שנתבארו וכיון שמדקדק כ\"כ לכך שכרו גדול וק\"ל. והשתא א\"ש דקאמר הלכך מאן דאית ליה חד כסא ולית ביה שיעור לעשות תקנות אלו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דאפשר לאבדולי בתפלה כי' כיון שכל מצותה הוא הזכרה בפה אבל נר חנוכה מצותה בהדלקה לא סגי בהזכרה ועוד משום פרסומא ניסא. תוס'. כתב הר\"ן ותלמידי ר\"י דאפילו למ\"ד מצות א\"צ כוונה מ\"מ אם נתכוין שלא לצאת אינו יוצא הילכך אפילו שמעו כל בני בית הבדלה מש\"ץ חוזר ומבדיל בבית דשמא נתכוין שלא יצא בבהכ\"נ. כתוב בכלבו שנהגו להבדיל מעומד לכבוד המלך שאנו מלוין אותו ודרך לויה מעומד והתוס' כתבו וצ\"ע שאנו מבדילין ועומדין היאך אנו פוטרין זא\"ז מיין ומהבדלה אחר שאין אנו לא יושבין ולא מסובין (ור\"ל וקי\"ל כר' יוחנן דאמר דאף יין בעי הסיבה להוציא אחרים וכמ\"ש לעיל ס\"ס קע\"ד ורי\"ג) ומסקי שטוב לישב וכ\"כ המרדכי וכ\"פ ב\"י אבל האגור כתב בשם אגודה שאין צריך שכיון שאנו קובעין עצמן לצאת ידי הבדלה קובעין נמי לבפה\"ג וכן נוהגין באשכנז לעמוד עכ\"ל. כתב רמ\"א ונוהגין לשפוך מכוס של יין על הארץ קודם שיסיים בפה\"ג כדי שלא יהיה הכוס פגום ולא אחר כך משום ביזוי כוס של ברכה ורש\"ל היה רגיל לשפוך תחלה בשעת מזיגת כוס הבדלה וטעם השפיכה דאמרינן כל בית שלא נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה ועושין כן לסימן טוב בתחילת השבוע גם שופכים מן הכוס לאחר הבדלה ומכבין בו הנר ורוחצין בו עיניו משום חבוב מצוה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ומברך על הבשמים כו' עיין בגמרא פ\"ב דביצה ופ' המביא כדי יין כתב ז\"ל שם אמר רשב\"ל נשמה יתירה נתן הקב\"ה באדם בע\"ש ולמ\"ש נוטלין אותה הימנו שנאמר שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש פירש\"י נשמה יתירה וכו' ע\"ש. וע\"כ מריחין בשמים במ\"ש להשיב נפש ובמוצאי י\"ט אין מברכין דלא היה נשמה יתירה בי\"ט. וא\"ת אמאי לא מברכין אבשמים בי\"ט כשחל י\"ט במוצ\"ש וי\"ל כיון שיש לו מאכלים טובים מיישב דעתו ממילא בלא ריח בשמים. תוס' פרק המביא: "
+                ],
+                [
+                    " דלאו לריחא עבידי אלא להעביר הסרחון של בית הכסא ושל מת. רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואין מברכין על בשמים כו' פי' מסיבה של כותים דסתם מסיבתן לשם ע\"ג סי' רי\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " ונהגו לברך על עצי ההדס כו' כתב ב\"י וז\"ל והטעם שנהגו לברך על ההדס כמ\"ש שמעתי סמך לדבר דכתיב תחת הסרפד כו' יש לתמוה עליו הלא טעם זה כתבניתו וכצלמו כתב גם הטור ומסיק ב\"י ובעלי קבלה אומרים שיש סוד בהדס לברך עליו במ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " על הדס שוטה כו' פי' שאינו כשר כמו בכור שוטה מהרש\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומנהג אבותינו תורה ורמ\"א כתב שטוב לצאת ידי כ\"ע ולהניח ההדס ג\"כ לתוך כלי של בשמים: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שאינו אוכל עמהם כתב ב\"י דאין מכאן קושיא דזה בבני ב��תו הקטנים איירי אלא שכתב הואיל וחכמים קבעו זה למנהג ה\"ל מצוה ודמי לקידוש ע\"ש ועיין לעיל בסימן קכ\"ו. כתב מהרי\"ק בשורש מ\"א שהדס הכשר לא היו מריחין בו לפי שהיו מצניעין אותו לשנה אחרת והיו חוששין שאם יריחו בו בכל מו\"ש ינשרו עליו ויפסול אלא בשוטה היו מריחין ומש\"ה לא היה רוצה הר\"ר אפרים להריח בו כיון שאינו מריח כ\"כ אבל בהדס כשר מודה ר\"א שאע\"פ שאין בו ריח כל כך מברכין עליו הואיל ואיתעביד ביה מצוה חדא ודייק ב\"י מדכתב שאינו מריח כ\"כ אבל מ\"מ מריח קצת אלא שאין בו ריח לחלוחית לכך ניחא ליה לברך על הבשמים אבל אילו לא היה בו ריח כלל כ\"ע מודה דלא היו עושין ברכה לבטלה. ומ\"ש רבינו ומיהו נהגו בכל המקומות לברך על ההדס ר\"ל הדס שוטה ולא הוצרך לפרש דאהדס כשר לא היו מברכין: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אלא לזכר שנברא כי במ\"ש נתן הקב\"ה דיעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה והביא ב' אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור. פירש\"י טחן והכה זו בזו ואינו אלא לזכר דאי משום הנאת האור מברך היה צריך לברך בכל פעם ופעם כשנהנה מן האור. וכתב הרשב\"א בשם הראב\"ד דה\"מ במ\"ש אבל במוצאי יוה\"כ איכא למימר דמהדר בתר האור לפי שהוא כברכת הבדלה שמברך לבורא יתברך שהבדיל לנו בין זה היום לשאר הימים שכל היום היינו אסורין להשתמש בו ועכשיו אנו מותרין עכ\"ל והביאו ב\"י. וצריך לתת טעם לדבריו דמ\"ש מו\"ש ממוצאי יו\"כ דהא גם גבי שבת שייך הטעם שכל היום היינו אסורין להשתמש בו ועכשיו אנו מותרין ואפשר לומר דכיון שעיקר הברכה נתקן לזכר שנברא האור במוצ\"ש ולפי טעם זה א\"א לומר שצריך להדר מטעם שכל היום אסורין להשתמש בו (דהיינו מאותו נר עצמו שדולק היום והיו אסורין לשמש והראיה שבמוצאי יוה\"כ אנו מבדילין מאותו נר עצמו שדולק ביו\"כ מה\"ט וכמ\"ש בסוף הלכות יו\"כ) דהא מברכין על נר שלא נדלק כלל קודם לכן כמו על האור היוצא מן העצים ומן האבנים לאפוקי ביו\"כ אין מברכין על האור היוצא מן העצים ומן האבנים: "
+                ],
+                [
+                    " לברך על אבוקה כו' וכתב באגודה דה\"ה נר שיש בו שתי פתילות וכתב א\"ח שצריך להדליק אבוקה אף אם יש לו נר בבית וכן נהג מהר\"ם. ומ\"ש בשם מהר\"ם שהיה נוטל אבוקה בידו לא בעי למימר שהקפיד ליטול נר הבדלה בידו בשעת הברכה אלא כוונתו לומר שהיה נוטל אבוקה אע\"פ שיש לו נר א' והטעם מ\"ש מהדס שצריך ליטול בידו בשעת הברכה דשאני ברכת אור שאינו ברכת הנהנין כמ\"ש הרא\"ש שאינו מברך משום הנאת האור: "
+                ],
+                [
+                    " כדי שיהנו מן הנר כו' וכתב עוד בשבולי הלקט וז\"ל כך הוא המנהג תחלה מכניס אצבעותיו לתוך ידיו ומחשיך תחתיהן ואח\"כ פושטן והנה אור במקום חושך ומברך שכבר הוא נהנה מן האור עכ\"ל. ובירושלמי כתב אף כי זוכרים על צפרניו של אדם הראשון עכ\"ל. וז\"ל רמ\"א ויש לראות בצפרנים עם הכפוף בבת אחת ולא יראה פני אצבעות שבפנים עכ\"ל. והוא הנכון בעיני שבזה יוצאין לכ\"ע לכל הארבע טעמים ודו\"ק. כתב ב\"י וכתב בא\"ח שהרשב\"א פסק כרב יהודה והרי\"ף והרא\"ש כו' ומסיק וכן הסכים הרשב\"א נראה דצריך לגרוס רשב\"ם במקום רשב\"א ראשון דאל\"כ סתרי דבריו אהדדי: "
+                ],
+                [
+                    " שהן פרות ורבות לעולם פי' ופריה ורביה הוא ברכה. ולכך רואין בו תחלת השבוע כן כתב ר' יונה: "
+                ],
+                [
+                    " ואין מברכין אלא על האור כו' פירש\"י הואיל ונעבדה בו עבירה: "
+                ],
+                [
+                    " הילכך אין מברכין כו' כיון דאילו הדליקו ישראל לא היה שבת ממלאכת עבירה: ",
+                    " מברכין עליו דכי מברך אתוספתא דהיתרא קמברך גמרא: "
+                ],
+                [
+                    " אין מברכין עליו גזירה משום עכו\"ם ראשון ועמוד ראשון פירש\"י דילמא יבא אחר להתיר נמי אם הדליק העכו\"ם מבעוד יום ובאותו האור עצמו שלא ניתוסף משחשיכה כגון שמברך עליו סמוך לחשיכה מיד עכ\"ל. לכאורה היה נ\"ל לפרש דר\"ל כגון שהוסיפו עצים במדורה או שמן בנר שכבר כלה העץ והשמן שהיה בהבערה שהודלק בשבת וכאלו הדליק מחדש אחר שחשיכה וק\"ל. אבל ז\"א מדפירש\"י ועמוד ראשון כגון שהדליק סמוך לחשיכה דמשמע הא אם הדליק קודם לחשיכה מותר אע\"ג שלא נתוסף בו שמן לכן נראה לפרש דר\"ל כגון שמברך לאחר שנשרף מקצת הנר לאחר שהדליק העכו\"ם אותו הנר דמקלי קלי האיסור וכאילו הודלק מחדש לאפוקי אם מברך על הנר תיכף לאחר שהדליקו העכו\"ם דאז עדיין שבת עליו האיסור מש\"ה אסור וק\"ל ועיין ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אם רובן עכו\"ם אין מברכין עליו כו' הכא לא שייך לומר להתיר אפילו אם רובן עכו\"ם אם ישראל א' קבוע ביניהם מטעם דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. לפי שלא אמרינן כך אלא בדבר שפירש מן הקביעות או שלקח עכו\"ם או ישראל א' מן הקביעות כמו גבי גו' חניות לאפוקי הכא לא פירש כלל: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שאין מברכין עליו במוצאי יום כפור כדלעיל זכר לאור שנברא במ\"ש משא\"כ בי\"כ עיין בסימן תרכ\"ד שהטעם בי\"כ שמברכין על האור מפני שהיה אסור ליהנות ממנו ביום ועכשיו מותר וזהו אינו שייך באש היוצא מן העצים כו' כי לא היה בעולם: "
+                ],
+                [
+                    " שאז אינו עשוי להאיר אלא לעשות את הסיד אבל בסוף מדליקין כדי לראות אם מתוקן הסיד כתיקונו: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יש שמש שאוכל שם כו' וכתב המ\"מ ובארצותינו שאין החזן דר שם נהגו להדליק נר מיוחד: "
+                ],
+                [
+                    " דהא אין מברכין עליו עד שיאותו לאורו וכ\"כ במרדכי ומסיים וכן תניא אין מברכין עד שיראה שלהבת וישתמש לאורו ש\"מ דלא בהנאה תליא מילתא ואפילו מאחרינא וכדמייתי והיית ממשש בצהרים: "
+                ],
+                [
+                    " וכמה אמר עולא עד שיכיר כו' מה שהאריך כ\"כ רבינו כוונתו להביא ראיה שצריך שיהא הוא עצמו ראוי ליהנות בשיעור הזה וזה אין שייך בסומא אע\"פ שמברך יוצר אור כו' כדאיתא לעיל בסי' ס\"ט היינו באור היום דהא מ\"מ נהנה ממנו ע\"י אחרים שרואין ומוליכין אותו בדרך וא\"צ שיראה הוא עצמו ועיין מ\"ש כיוצא בזה בשם המרדכי. ומ\"ש כל זמן שאינו נהנה אין לו לברך עיין מ\"ש מזה ריש סימן רצ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " היו יושבין כו' ולאפוקי מב\"ש דאמרו כל אחד מברך לעצמו משום דיצטרך להמתין טפי עד שיכלה ברכת המברך ויענה אחריו אמן ויהא ביטול בית המדרש: "
+                ],
+                [
+                    " אחד מברך לכולם אע\"ג דכתב רמ\"א דקי\"ל דלא מהני כלל קביעות והיסבה אלא דווקא ביין ופת אבל לא בשאר דברים כמ\"ש לעיל בסי' קע\"ד ורי\"ג וא\"כ איך א' מברך לכולם. י\"ל דכבר קבעו עצמן לברכת היין דהבדלה הלכך מועיל הקביעות לכל ברכות הבדלה וק\"ל וכמ\"ש ב\"י לעיל בסימן רצ\"ו בשם הכלבו אחד מברך לכולם משום ברוב עם הדרת מלך ולאפוקי מב\"ש דס\"ל דכל אחד מברך לעצמו משום ביטול בית המדרש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " והגיענו ס\"א והביננו: "
+                ],
+                [
+                    " סדר רב עמרם מביאין לו כוס ובשמים ואבוקה של אור ומברך בפה\"ג ובורא מיני בשמים ובורא כו' כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " קיימו וקיים עצתו נראה דר\"ל קיימו להיועץ עצמו: "
+                ],
+                [
+                    " כי עזי וזמרת יה יי' ויהי לי לישועה כו' שם זה אינו פסוק פ' בשלח ובשל תהלים סי' קי\"ח במזמור מן המיצר אבל בספר ישעיה סימן י\"ב ישנו ופירש\"י שם ז\"ל יה ה' עד הנה היה שמו חלוק ובמפלתו של עמלק נעשה שלם וכן הוא אומר כו' ע\"ש הרי לפנינו דלפי כירושו צ\"ל מדובקים ותכופים שני השמות יה יי' זא\"ז וכן מורה הטעם ונקודה של שם ע\"ש. ובקצת נוסחאות הנדפסים בסדר הזמירות בהבדלה ז\"א ובקצתן ישנו ולפי מה שפירש\"י בפ' בשלח בשם אונקלוס יתיישב שפיר דלפי פי' זה עזי וזמרת יה הוא סוף ענין ומה שכתב יי' ויהי כו' הוא תחילת ענין בפני עצמו והוי\"ו של ויהי היא יתירה כמו שפירש\"י אח\"כ. אבל לפי מה שרש\"י דחה שם פי' זה וכתב שנ\"ל לפרש עזי וזמרת יה הוא היה לי לישועה והוי\"ו של וזמרת היא יתירה. לפי פי' זה לא יתיישב כלל הלשון: "
+                ],
+                [
+                    " ורב סעדיה כתב א\"צ בני ביתו לטעום מכוס של ברכה צ\"ע למה לא כתב רבינו דעתו בס\"ס רע\"א אכוס של קידוש ואפשר שבכוס של קידוש כ\"ע לא פליגי: "
+                ],
+                [
+                    " לפי ששירי המצות מעכבין כו' בפרק לולב וערבה ריש דף ל\"ח זאת אומרת שירי מצות מעכבין את הפורעניות שהרי תנופה שירי מצוה היא ועוצרת רוחות וטללים רעים ופירש\"י שירי מצוה שהיא שירים שאינה עיקר לעכב כפרה אפ\"ה חשובה היא לעכב את הפורענות שהרי תנופה אין מעכבת את הכפרה שאפי' אי לא עשה תנופה א\"צ להביא קרבן אחר ואפ\"ה אמרינן מוליך ומביא לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים עכ\"ל. ולכאורה היה נ\"ל לפרש גם כן כאן אבל לשון רבינו אינו משמע כן מדכתב לפי ששירי מצוה מעכבין ועדין לא גילה לנו ששיור זה נקרא מצוה דבשלמא התם גבי תנופה כבר פירש לנו התורה שנקראת מצוה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם היה יושב ושותה כו' פי' בשלא קבע אלא לשתייה ולא לאכילה אבל מותר לשתות אפילו משחשיכה בתוך סעודתו כשקבע לאכילה וזה מיירי אפילו מאכילה כדברי הרי\"ף וסמ\"ג ובעל העיטור אבל רמ\"א כתב המנהג כסברא ראשונה אבל יש להשיב אליבא דכ\"ע למפונקין השותים ולא אוכלים שום דבר בסעודה שלישית. אמנם כשאוכלים פרוסת המוציא אף שלא אכלו כזית סגי משום דקבעו נפשייהו לאכילה. עיין בת\"ה סי' ז' שכתב לדידן שעיקר סעודה ושמחת חתן וכלה היא בסעודת שחרית של שבת האוכלים שם והשעה עומדת לסעודת מנחה יש מהגדולים שסוברים שאין עומדין להתפלל דחשבי להו עוסקין במצוה והעוסק במצוה פטור מן המצוה ע\"ש מזה היה נלענ\"ד דכ\"ש דיש להקל לדידן בתפלת מעריב במ\"ש שאז עיקר שמחת חתן וכלה בזמנינו שהרי זמנה כל הלילה אכן ב\"י כתב על סברא זו שאין בה ממש בסי' רל\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " שמבדיל עד סוף יום השלישי עיין בב\"י שתמה על הרמב\"ם שכתב שמבדיל והולך עד סוף יום רביעי ובגמרא משמע בהדיא דעד יום רביעי ולא יום רביעי בכלל דיום רביעי מכלל שבת הבאה נחשב כו' ועמד בקושיא ול\"נ ליישב בדוחק לפרש לשון הרמב\"ם דמ\"ש עד סוף ה\"ק כל עד סוף אחורי שבת דהיינו עד יום רביעי שהוא מכלל שבת הבאה ולא כמו שהבין ב\"י דר\"ל עד סוף של יום רביעי: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ רב עמרם ובת\"ה סי' קנ\"ד כתב תקנה לבני ��דם שמתענין ג' ימים וג' לילות ומתחילין במוצאי שבת על ג' פנים איך יעשו בהבדלה וכתב הדרך הג' והוא הנכון שאם יש אצלו במ\"ש מי שיבדיל יכוין לצאת בברכתו ויענה אחריו אמן ויוצא אפילו לא טעים עיין שם: "
+                ],
+                [
+                    " ואע\"ג דקי\"ל טעם מבדיל ה\"מ כו' עיין לעיל בסי' רצ\"ד דר\"ל דווקא אם הבדיל בתפלה אבל אי לא הבדיל צריך לחזור להתפלל ואח\"כ יבדיל על הכוס: "
+                ],
+                [
+                    " וסבור שיביאו לו יין יותר כו' פי' דאילו לא סבר היה צריך להניחו עד ברכת המזון שיהיה מברך ומבדיל יחד כדלעיל בסי' רע\"ב למ\"ד בהמ\"ז צריך כוס: "
+                ],
+                [
+                    " שצריך ליזהר שלא יביא כו' עיין ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ופי' עוד אפילו אמר כו' דלא בעינן אלא היכרא בעלמא ללוות המלכה רש\"י וכ\"כ המ\"מ בשם אחרונים וכתב שזה עיקר וכ\"פ ב\"י בש\"ע כרש\"י אבל מה שנוהגין להדליק מיד אחר ברכו זה נתפשט מדברי ר' ירוחם שחילק בין הדלקה לכתיבה ואריגה ואין דעת שאר הפוסקים כן: "
+                ],
+                [
+                    " ויאמר בא\"י אמ\"ה כו' לחוד ולאחר המלאכה צריך להבדיל כדרכו. כתב הכלבו נהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת תיכף ששמעו ברכו שמצינו באגדה שבארה של מרים בים של טבריה וכל מ\"ש מחזירה על כל בארות ועל כל מעיינות וכל מי שהוא חולה ונודמן לו מים ישתה אפילו כל גופו מוכה שחין מיד נרפא ומעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין והלכה אשתו במ\"ש לשאוב מים כו' וכתב רמ\"א ולא ראיתי למנהג זה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כדי ללוות השבת פי' שדרך ללוות המלך בכניסתו וביציאתו ומש\"ה אומרים ג\"כ זמירות בכניסתו וביציאתו עוד נמצא כתוב שיש אבר באדם ונסכוי שמו ואינו נהנה מאכילה אלא במ\"ש שבלי הלקט: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אם באתי לכתוב כו' כל מלאכת שבת אנו לומדין ממלאכת המשכן דמדהקדים איסור שבת למלאכת המשכן וכתיב ששת ימים תעשה מלאכה שפי' של בנין בהמ\"ק דאל\"כ למה סמך מצות שבת למלאכת המשכן וכן במדרש וביום השביעי קדש שבת שבתון פי' שתשבות מאותן המלאכות עוד איתא בגמרא דריש ר' נתן מדכתיב שם בהאי עניינא בפרשת ויקהל אלה הדברים אשר צוה ה' וגו' אלה בגימטריא ל\"ו דברים ב'. הדברים א'. הרי ל\"ט ומצאתי בספר ישן טעם למה דרשו טפי אלה הדברים זה ממ\"ש בכמה מקומות אחרים שכשתמנה התיבות מאלה הדברים כו' עד ויאמר משה כו' תמצא ל\"ט תיבות ע\"כ וכשתמנה מריש הענין מפרשת ויקהל כו' עד לא תבערו אש בכל מושבותיכם תמצא מ' תיבות וחד לא פגום: "
+                ],
+                [
+                    " דחיישינן דלמא נפיל פירש\"י דסנדל אינו יכול להדקו ולקשרו יפה כמו מנעל: "
+                ],
+                [
+                    " לא יצא האיש בסייף אפי' חגור בה גמרא ותריס היינו מגן ואלה בל\"א קאלבין ובלשונינו קורין אותו קייל וקסדא עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ולא במגפים הן אנפלאות של ברזל למלחמה וכולם אסורים משום דנראה כיוצא למלחמה. "
+                ],
+                [
+                    " ולא יצא בתפילין ומפרש בגמרא אפילו למ\"ד שבת זמן תפילין הוא אסור דלמא אתי לאתויי בר\"ה. וצריכין לחלק בין הא להא דלעיל ס\"ס רנ\"ב שכתב שאדם יכול לצאת בתפילין סמוך לחשיכה ולא חיישינן שמא ישכח ויצא בהן משתחשך שאסור להסיח דעתו מהם בעודם בראשו וכתב ב\"י וכ\"ש כשהם בידו ע\"ש וא\"ל לפי' גם כאן לא ה\"ל למיגזר שמא אתי לאתויי בר\"ה דשאני התם דמכח דאסור להסיח דעתו מקדושת התפילין ידע שמכח קדושתם אסור לצאת בהן או להניחן בשבת משא\"כ כאן שמכח קדושתן לא ידע חיישינן שיוליכן ד' אמות דלמ\"ד שבת זמן תפילין הוא הרי הוא כיומא אחרינא דמותר לטלטלן למקום שירצה באם ישכח שבת וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דלמא מחייכי עליה כו' כבר כתבתי בדרישה שזהו כפירש\"י בשם רבותיו עד ועוד פי' דבירושלמי מפרש דלא לחשדיה דטעין לחבריה תותי כנפיה. וללכת יחף שרי ומיהו אין נכון לעשות כן אפילו בחול כדאמרינן בע\"פ ד' מנודין לשמים וא' מהן המונע מנעלים מרגליו תשובת מהר\"ם מ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יצא פטור כ\"כ הרא\"ש משום דה\"ל הוצאה כלאחר יד כלומר מאחר שאין דרכו לצאת במחט הוי מוציא שלא כדרך המוציאין ופטור ב\"י. ונ\"ל אפילו כשהיא בידו וכמ\"ש לעיל סוף סי' רנ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " פטור אבל אסור מפני שהוא חידוש ודילמא שליף ומחוי: "
+                ],
+                [
+                    " אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור גם לאיש וכן הדין לדידן שיוצא האיש גם בטבעת שאין עליו חותם ומחשב תכשיט גביה אפ\"ה פטור אבל אסור כיון שהוא תכשיט גם לאשה רבינו ירוחם וב\"י ע\"ש. ובסימן ש\"ג כתב בעל התרומה לדידן דלית לן רשות הרבים מותר לצאת בו ושם כתב ב\"י דה\"ה נשים בטבעת חותם. וזה עיקר: "
+                ],
+                [
+                    " ולא נגר בקיסם שבאזנו בל\"א וויר\"א והנגר תולה באזנו בצאתו בשוק להראות בו מהו אומנתו כי בו משרטטין הנסרים ליישרן כעין שעושין עתה הנגרים: "
+                ],
+                [
+                    " ולא סורק במשיחה בצואריו פירש\"י דף י\"ד ע\"ב סורק בגדים בקוצים שקורין קרינ\"ש ובמשיחה קושר הקוצים גם הבגד קושר ומחבר בו ב' ראשים כשמותחו על יתידות האומנים לחובטו במקלות לזקוף את שערו ותולהו הסורק בצווארו בצאתו לשוק סי' שהוא סורק: "
+                ],
+                [
+                    " שלא תתלכלך פי' בגדיה בדם נדתה והטעם דכל זה אצולי מטינוף הוא ומלאכה שאינה צריכה לגופה היא דלר\"י חייב ולר\"ש פטור וע\"ל בסימן רע\"ח שכתבתי פלוגתת הפוסקים בזה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שלא תצטער שנופל על בשרה ומתייבש ומצטער מחמתו: "
+                ],
+                [
+                    " אין הקטע כו' עיין בב\"י ובדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " פירוש מי שנקטעה רגלו רגל אחד רש\"י ועיין בסמ\"ג דף י\"ח שמפרש בע\"א דמיירי שנקטעה שני רגליו ועושה במקומן דפוס של עץ כמין קב שלא יבחנו בני אדם שאין לו רגלים וכופף לאחריו אותן ב' רגלים ועושה שתי סמוכות של עץ דוגמא משקנצ\"א בלעז ונותן בהן ארכבותיו וקושר הסמוכות בארכובותיו וסמוכות אלו מתיר בסיפא והולך כדרך במקלו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכן קטע שאינו יכול כו' שיבשו וקווצו גידי שוקיו: "
+                ],
+                [
+                    " ועושה סמוכות לראשי שוקיו של עור או של עץ לראשי שוקיו התלויין וכשהוא נשען ע\"י ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת. רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לילך בהן דאיידי דתלוי ולא מנחי אארעא זימנין דמשתלפי רש\"י גם כאן כתב רבינו ירוחם דלא מיתסר אלא הסמוכות אבל בכסא וספסלים קטנים שבידו יכול לצאת דה\"ל כמו מקל דשרי בסמוך וכ\"כ התוספות והרא\"ש ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " אבל קטע שגורר שוקיו כו' פי' רש\"י יש קטע בשתי רגלים והולך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו יוצאין בהם בש��ת דתכשיט דידיה הוא: "
+                ],
+                [
+                    " ואם רבים צריכין לו עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואין יוצאין באנקטמין משנה ס\"פ במה אשה ובגמרא מאי אנקטמין א\"ר אבהו חמרא דאכפא רב פפא אמר קשרי רבה בר רב הונא אמר פרמי ותפסו פי' שלשתן לדינא. פי' בגדים גסים ואין בהם משום משוי כי דרך לצאת בהם מפני הגשמים וה\"ה בלא גשמים נמי שרי אבל בקופה דלא דרך מלבוש אלא משוי לא יצא. אשר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " יוצאין בזגין כו' כשאין בהם עינבל ואין משמיע קול: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אינם ארוגין לא פירש\"י דילמא שליף ואתי והתוספות פי' שם דילמא מיפסק ואתי לאתויי ד' אמות בר\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה ת\"ר איזהו קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושלש אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין פירש\"י דעיקרין של שרשי סמנין קרוי נמי קמיע. וכ\"כ הטור לקמן: "
+                ],
+                [
+                    " יוצאין בו דאז תכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ורפאו שלשתן עיין ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ל\"ש איתמחי קמיע ולא גברא כו' וא\"ת היאך אפשר שנתמחה האיש ולא הקמיע והלא כיון שהאיש מומחה לכתוב לחש זה א\"כ איגרת זו ודאי תועיל תירצו התוס' דנ\"מ שאם אבד המחאתו כגון שכתב ג' קמיעות ולא הועילו אם הומחה הקמיע מועיל אפילו אבד המחאתו וכן צ\"ל מ\"ש איתמחי גברא כו' ואיתמחי איגרות הללו כו' ר\"ל שאיתמחי איגרות הללו כו' אף אם זה האיש אבד המחאתו נשארו האיגרות הללו מומחים לעולם לכל אדם. ובזה יתורץ ג\"כ קושיא שיש בלשון המחבר מה לו להזכיר הדבר הפשוט אפי' בדרך כ\"ש אבל במה שאמרתי הודיע לנו חידוש גדול עכ\"ל ביאור שהביא ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וריפא בו ג\"פ אפילו לאדם אחד דאיכא למימר מזלא דחולה זה גרם אפ\"ה מחמת קמיע עדיף: "
+                ],
+                [
+                    " מומחה לכל אדם פי' כל אדם יכול לצאת בה: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"ש איתמחי גברא וקמיע עיין בב\"י ובתוס' פרק במה אשה (שבת דף ס\"א) מ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " וכל אחת הועילה לג' אנשים דכיון שכל אחת הועילה ב\"פ אצל ג' בני אדם לא אמרינן מזלא גרם וה\"ה אם לא הועילה אלא אחד ג\"פ והשנים לא הועילה אלא כל אחד פעם אחת דאז ג\"כ איתמחי גברא ואותה לבדה היא מומחה: "
+                ],
+                [
+                    " בביצת החרגול הוא מין ארבה כ\"כ הרמב\"ם בפי' המשנה ז\"ל רא\"ף ובהג\"א כתב וז\"ל ואם חולי שיש בו סכנה אם יסיר ממנו הקמיע מותר לכנוס בה לבית הכסא. ואם אין בה סכנה אם יסיר הקמיע אסור ליכנס בה. וא\"כ אסור לצאת בה דכי עייל לב\"ה שרי ליה ואתי לאתויי ד' אמות ועיין בגמרא פרק במה אשה כי משמע שם בגמרא דאין חילוק ומותר בכל ענין כשהוא מחופה עור וכ\"כ בסמ\"ג דמותר ליכנס לבה\"כ בקמיע מומחה אע\"ג דכתב בה שמות כיון שמחופה עור וצ\"ל דבכה\"ג איירי כשאינה מחופה עור עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ובמסמר הצלוב פי' שלוקחין מסמר מעץ הצלוב כן פי' הרמב\"ם בפי' המשנה מ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " וגם יש בו משום רפואה שלחלוחית היוצא מן הכסף יפה למכה וגם הצורת מטבע יפה לה לרפואה ולכך קושר לה דוקא מטבע. גמרא דף ס\"ה ע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " אין יוצאין בסנדל המסומר כי על ידו נהרגו הרבה לכך גזרו עליו פ' במה אשה (שבת דף ס\"א ע\"א). ובגמרא מפרש צורתו ומפרש שם דלא גזרו אסנדל שאינו מסומר אלא באותה גוונא שנעשה ביה המעשה והמעשה בשבת היה לכן ג\"כ לא גזרו עליו אלא בשבת וגם בי\"ט שדומה לשבת דאסור בעשיית מלאכה: ",
+                    " ומ\"מ נהגו בהן איסור פי' בסנדלות שדומה קצת לגזירת סנדל המסומר אבל מנעלים המסומרים כדי שלא תאכל הקרקע את המנעל פשיטא דשרי וכן ראיתי הלכה מאמ\"ז ועיין בר\"ן מ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " או במעות הצרורים לו כו' כתב מהר\"י אבוהב ז\"ל בשם א\"ז שחכמי צרפת מתירין אם הם תפורים והאגור כתב בשם מהר\"י מולין ז\"ל שיותר נראה להתיר מלאסור אם הוא נושאם כדי שלא יגזלוהו או איזה פסידא כי הוי כלאחר יד כו' ולבסוף כתב ב\"י בשם תשובת מהר\"ם לאסור וכן פסק ב\"י ע\"ש ורמ\"א כתב שיש לסמוך על המתירין בשעת הדחק שאינו יכול לישב בבית ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכל שאינו להתנאות ז\"ל הגמרא אמר עולא אסור לעשות מרזב בשבת אמר רב פפא נקוט האי כללא בידך כל אדעתא דלכנופיא אסור כל להתנאות שרי ופירשו התוספות והרא\"ש מרזב היינו טלית של ארבע כנפות ולוקח שני צדי רוחב טליתו של צד ימינו ונותנם על כתף השמאלית דאינו פושטו על כתף אלא מקפל ומונח על כתיפו והיינו דקאמר מאי מרזב כיס דכשהוא מונח כמו שפירשתי יש בו כיסים מרובים וכל כיס נראה כמין מרזב והיינו אדעתא דלכנופיא כדי שיוכל ללכת מהרה ולא יכביד עליו טליתו אסור אדעתא דלהתנאות שרי והיינו כשאין צידי טליתו מקובצים אלא מצד אחד מונח על כתיפיו אצל צווארו וצד הא' נוטל על שכמו עד הזרוע ואין בו משום כיס עכ\"ל ומסיק ב\"י וז\"ל ומכל אלה הדברים למדנו דהני מלבושי דידן מותר לתפוס קצתן בידו ולהגביהן כדי שלא יתלכלכו שוליו בטיט ואפילו מכוין כדי שלא יעכבהו מללכת דדוקא בטליתות שלהם שהיה יריעה אחת מרובעת כעין טליתות של מצוה ולא היה מוציאים ידיהם לחוץ אלא מתעטף בהם ומקפלן ומניחן על כתיפו דבכה\"ג הוא משוי אבל מלבושים דידן כשהוא לבוש בהם ומוציא ידיו מתוכה אפילו מגביה שוליו לעולם דרך מלבוש הוא. ועוד אפילו בטלית שלהם לא אסרו אלא להניח על כתיפו ע\"ש שהאריך: "
+                ],
+                [
+                    " כגון לולאות פי' הלולאות כל א' מחובר בבגד בב' ראשיו ואם נפסק ראש אחד השני עדיין תחובה בבגד: "
+                ],
+                [
+                    " שמא יעבירנו כו' ז\"ל ב\"י נראה דלא מיירי אלא בכובע שאינו עשוי אלא להגן מפני השמש אבל כובע שאדם מכסה בו ראשו אפי' כי לא מהדק שרי דאע\"ג דנפיל לא אתי לאתויי שאין דרך בני אדם לילך בגילוי הראש: "
+                ],
+                [
+                    " ואי מיהדק שרי או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח יכול להפריח מראשו או שהוא קשור ברצועה תחת גרונו. תוס' והגהות: "
+                ],
+                [
+                    " שאז ניכר שהן תפילין לאפוקי אין בהן רצועה אז איכא למיחש שמא קמיעא הוא דלפעמים טרח אינש לעשות קמיעא כעין תפילין כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ופושט וחוזר ולובש כתב הר\"ן אפשר דלא שרי אלא במציל לרה\"י אבל במציל לרה\"ר מודה דאסור משום משוי פי' כיון שלבש כ\"כ יותר מדרך לבישה אבל לא קי\"ל כוותיה ועיין בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " מי שנשרו כליו במים פירש\"י שנפלו במים וכן פי' התוס' ודחו פירש\"י דפ' במה אשה דפי' שם שנשרו במי גשמים ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " מסתפג אדם באלונתית כגון הרוחץ במי מערה או במי טבריא וכתב הר\"ן וטעמא דלא חיישינן דילמא אתי לידי סחיטה כיון שכל הרוחצים מסתפגים אם אתה אוסר עליו להסתפג אף אתה אוסרו ברחיצה וא\"א שאין הדבר עומד כדאיתא בפרק כירה עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ודוקא בחדתי ואוכמי עיין בב\"י שכתב שלכאורה משמע כ\"ז שלא נתכסה מיקרי חדתי אבל לא משמע כן מדברי הרמב\"ם שכתב שעדיין היא בחידושה כו' ע\"ש ורבינו בעל הטור כתב בסמוך בעצמו אבל דין מקפלין כלים בשבת כו' ז\"ל אפילו באדם א' דוקא בחדשים דהיינו כ\"ז שלא רחצו. "
+                ],
+                [
+                    " והוא שמקפיד עליו דאז הוי פסיק רישיה: "
+                ],
+                [
+                    " הנוטל מן הבגד קסמים וקשרים כו' פי' רש\"י קשים וקסמים דקים שנארגו בה בלי מתכוין ונוטלין אותה ממנה לאחר אריגה גמר מלאכה הוא וחייב משום מכה בפטיש: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בשני בני אדם לא כו' כתב המרדכי דוקא כסדר קפולו אבל שלא כסדר קפולו מותר בכל ענין דהוי תיקון טפי שמפשיטין קמטיה: "
+                ],
+                [
+                    " דוקא בחדשים ומהרא\"ש פסק להוכיח מכאן דטליתות חדשים שרי לקפל בי\"ט שחל להיות בע\"ש כשעושה עירוב תבשילין. וכ\"ש בחולו של מועד אבל בישינים לא דממהרין לקמוט והקיפול הוא תיקון להם מ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " דוקא בחדשים פי' רש\"י שהחדשים קשים מאיליהן ואין ממהרין לקמוט: "
+                ],
+                [
+                    " או צבועים פירש\"י צבועים קיפולם מתקנן משא\"כ בלבנים: "
+                ],
+                [
+                    " טיט שעל רגלו לאו דוקא אלא ה\"ה מנעלו והא דאמרי' בסמוך דאין מגרדין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן לא דמי דהתם ?טממא כשגורד המנעל בסכין או בציפורן הוא ממחק אבל בקנוח בקורה או בכותל או בקרקע אינו ממחקו ואפי' ימחק לית לן בה דלאו פסיק רישיה הוא ב\"י ע\"ש מהררי\"א: "
+                ],
+                [
+                    " דדמי לליבון שמתלבן בכך אבל ליבון ממש לא הוי בלא מים רש\"י. וכתב בשבולי הלקט בשם ר\"ת דאשל פשתן קאי דמיחזי כמלבן אבל של צמר או משי מותר ובש\"ע הביא דין זה ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אסור לכבסו במים דהיינו שמשפשף צדו זה על צדו זה כדרך המכבסין רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אלא בבגד פשתן. ז\"ל מ\"ו ומ\"מ נראה לחלק דדוקא בבגדים לבן אבל צבועים אפי' בגדי פשתן לא שייך בהו ליבון אבל לא ראיתי שום אחד מן המחברים שבא לחלק בזה עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומטעם זה התיר באשה כו' עיין ב\"י ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " והיה מפקפק לנגב הידים כו' והמרדכי כתב בשם מהר\"ם שהיה נוהג לנגב בכח זו על זו ומסיר המים מעליו כפי יכלתו ואח\"כ מקנחם במפה או בבגד משום דבגד שרייתו זהו כיבוסו וכן פסק בש\"ע הב\"י וכן כתב רמ\"א ולפי מ\"ש ר\"ת שזהו דרך לכלוך א\"צ ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אין מסתכלין כו' לאיש אפילו בחול אסור אם לא לצורך עי' בי\"ד סי' קנ\"ו ובסי' קפ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " שמא יסיר בה נימין של ראשו שיראה בראשו מדולדלין שהמראה של ברזל שלהן היה חריף כאיזמל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ולא ברצועות שבראשה אכולה קאי. רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " בשעת טבילה ודילמא מתרמי לה טבילה של מצוה גמרא: "
+                ],
+                [
+                    " ובלבד שלא יהיו מטונפים בריש פ' במה אשה כיון דמטנפי מיקפד קפידא פירש\"י מיקפד קפידא להיות בראשה בשעת טבילתה מפני שהמים ממחים את הטיט ומלכלך בשרה מן הטבילה ואע\"ג דחציצה לא הוי דהא עיילי בהו מיא מיהו כיון דשקלה ליה משום טינוף אתי לאתויינהו וכ\"כ האשר\"י וכתב עוד הרא\"ש וי\"מ דמטנפי כגון שחוטין מוזהבין ויפים ומטונפים מחמת המים כו' ולא דמי לבגדים שהיא צריכה לפושטה בשעת טבילה ולא חיישינן דילמא אתי לאתויינהו לפי שהבגדים היא לובשת מיד אחר הטבילה אבל דברים קטנים חיישינן שמא תוליכם בידים עכ\"ל הרא\"ש וע\"ש בפירש\"י שסתר פי' י\"מ וע\"כ נ\"ל שתיבת שחוצץ שכתוב כאן בפנים טעות הוא עכ\"ל רא\"פ. וגם לפירוש זה צריך להגיה שאז דרכה להסירה כו' וכ\"כ מ\"ו ז\"ל ומסיק א\"נ י\"ל שכתב הטור לפי פי' רבותיו של רש\"י ז\"ל שפירשו כל מידי שמקפיד עליו משום טינוף חייץ אף שרש\"י הקשה על פירושם מ\"מ אפשר שהטור ראה דבריהם ודו\"ק עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בקטלא שבצווארה כו' עיין פי' לקמן בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " אלא עד הלחיים פירש\"י שכורכתו על ראשה ותולה על הלחיים מכאן ומכאן הרמב\"ם וש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם קשורין בשבכה שרי דאי שלפי ליה מגלי רישא לפיכך בתולות אסור. רמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " והוא מטלית כו' כ\"פ הרי\"ף אבל רש\"י פי' כיפה ואיצטימא בע\"א ע\"ש: ופירש\"י ברזנג\"א ז\"ל רש\"י כמין נושקא ומציירין בה כמין עיר וביאר הרא\"ש דבריו שהוא תכשיט עגול ויש באמצע לשון שבו מחברין אותו למלבוש וכן בש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " כלילא פירש\"י על פדחתה היא קושרתו מאוזן לאוזן ע\"כ ועיין בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " חרוזות בחוט אסור דמגו דחשיב חיישינן דילמא שלפא ומחויא רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " והוא בגד חשוב כו' כן הוא דף ק\"פ ע\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " על המטלית שרי דאינו חשוב כ\"כ ועיין בתוס' דף ע': "
+                ],
+                [
+                    " רצועה רחבה כשהיא רחבה אף שמהדקה אינו מזיק לה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל יוצאה בנזמי האוזן פירש\"י משום דטריחא לה מילתא למשלף ואהדורי מפני שאזניה מכוסות בקישוריה וכתב רמ\"א ובמקום שנוהגין לגלות האזנים אסור פי' היכא שאינן מהודקים יפה ויכולה להוציאם. ונראה להביא ראייה לדבריו ממ\"ש רבינו בסמוך בסי' זה ז\"ל הבנות הקטנים שנוקבים אזניהם כו' עד אם הם צבועות אסור לילך בהן: "
+                ],
+                [
+                    " שמחלקת בה שערה ע\"ל בסוף הסימן אפי' אם הוא עשוי להתקשט בו דאז אינו משוי אפ\"ה אסור דילמא משלפו תוס'. כתב ב\"י דהיינו במחט שאינה נקובה כו' ע\"ש. וי\"ל הגהות ר\"פ ז\"ל הגמרא טס של זהב יש לה בראשה בחול חולקת בה שערה ובשבת מניחתה כנגד פדחתה וע\"ש בתוס' עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " יכולה לצאת בה דכיון דלצניעותא עבידא לא משלפי: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יצתה חייבת ואפילו מעמדת בה קישוריה דכיון שאין דרך להעמידה במחט נקובה לא הוי תכשיט והוי כמשוי ב\"י ופירוש קשורה כתב הרא\"ש והתוס' שתוחבת המחט לתוך השבכה שלא יצאו שערה חוץ לקישוריה. ופירש\"י נושקא על שם שמכבנת וסוגרת בו מפתחי חלוקה פי' דרכה לכך אבל עתה אינה יוצאה בו אלא כדי להתקשט אבל אם גם עתה תוחבה שם כדי לסגור ומבלעדו לא היה מסוגר מותר וכ\"כ המרדכי וכן בב\"י בד\"ה לא תצא במחט ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שמתקשטת כו' פירש\"י ואשה שריחה רע טוענתו ואינה חייבת עליו מפני שהוא תכשיט אבל לכתחלה אסור משום דילמא משלפי: "
+                ],
+                [
+                    " אם הוא של זהב לא תצא כו'. דכיון דמשונה הוא במראה משאר שיניים דילמא מבזו לה ושקלא ליה וממטייה אבל של כסף שדומה לשיניים וכ\"ש שן דאדם מותר: "
+                ],
+                [
+                    " יוצאה בחוטי שער מצאתי כתב בהג\"ה אלפסי החדשות דמותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה ל\"ש אם היא עשויה משערותיה או משער חבירתה דאין שער באשה היה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה אבל לא בתלושין עשויה לכסות שערותיה האחרות אע\"ג דעבדה לקישוט שתהא נראית בעלת שיער עכ\"ל ד\"מ ונראה דה\"ט דמותר כאן בהכי לצאת טפי מחוטי הצמר שבראש הסימן ולא חששו ה\"נ דילמא איתרמי לה טבילה ואתי' לאתויינהו דהא הני שערות בודאי מחוברין בבשר ויש בו משום חציצה דשאני הכא דהאי פאה נכרית הוא כשאר א' ממלבושים דאינו הולך זולתן א\"כ בשעת טבילה מניחן בביתו משא\"כ בהא דלעיל: "
+                ],
+                [
+                    " ובלבד שלא תצא כו' ופירש\"י משום דשחורה על לבינה נראין הן ומאיס ודילמא מחכו עלה ואתיא לשלופי ומייתי: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם ז\"ל התיר כו' דהאי דאסור זקנה בשל ילדה משום דאתי' לאתויי דשבח הוא לה משא\"כ בילדה בשל זקנה דגנאי הוא לה דודאי לא אתיא לאתויי ועיין בב\"י שתמה על דברי הרמב\"ם שלפי דבריו תני תנא שיקרא ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ומסופקני בפי' סוגיית הגמרא אם הא דתנן ובלבד שלא יתן לכתחלה גם ע\"ז קאי או לאו. בכבול כיפה של צמר והוא כיפה של צמר דלעיל ופירש\"י עשוי ככובע תחת השבכה וחיישינן דילמא שלפי לה מתחת שבכה ואינה מגלה ולא כן פירש המחבר לעיל רא\"פ. וכאשר פי' המחבר כיפה לעיל כן פי' כבול שבכאן כי שניהם אחד הוא מ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " ויוצאה בחצר כו' כדי שלא תתגנה על בעלה פירש\"י מש\"ה התירו לה קצת קישוטים לצאת בהן בחצר וכתב הרשב\"א דחצר לאו דוקא אלא ה\"ה בבית עיין בב\"י כאן ובסוף הסימן דכתב טעם דילמא תשכח ותצא בהן לר\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " ואל יהו מזידות ז\"ל ב\"י ומ\"מ צריך להזהר הנשים שלא תצאנה אלא במחטים שהן צריכין לעמוד קשוריהן ולא יותר כי בזה שאין להן תועלת בו ישמעו לנו ע\"כ ור' שמשון מצא כתוב בשם רב שר שלום דדבר שהוא רגילות להראות זו לזו אסור וכשאינם רגילות מותר והני נשי דידן אינן מראות טבעותיהן ותכשיטיהן ומש\"ה מותר לצאת בהן ע\"כ וכ\"כ רמ\"א בש\"ע מטעם דנשים דידן שכיחי גבן תכשיטין ויוצאין בהן אף בחול משא\"כ בימיהם שלא היו רגילים לצאת בהן כ\"א בשבת והוי חידוש להן דאז איכא למיחש דילמא משלפי: "
+                ],
+                [
+                    " אסור נמי לדידן וב\"י כתב דלרבינו ירוחם שכתב שהואיל שבזמן הזה נוהגין האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם ונשים בטבעת שיש עליה חותם הרי להם כתכשיט: "
+                ],
+                [
+                    " חוץ מהפנים פירש\"י חוץ מן העינים מותר לצאת בו ז\"ל ב\"י ולא ה\"ל לרבינו ללמוד דין זה מהרמב\"ם שכן משמע בהדיא בגמרא ולפי נוסח דידן שאין כתוב בהם תיבות מאתמול א\"ש דס\"ל אם כבר פרפה אינו מטלטל המטבע אלא אגב הטלית ומה לי פרכה מע\"ש ומה לי פרפה בשבת וזה ודאי חידש הרמב\"ם אלא שבספרי הרמב\"ם החדשים כתוב על ואם פרפה מבחוץ פירוש מע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " סרק ע�� פניה פי' צבע אדום. אבל יכולה לחלק שערה היינו לעשות השייטי\"ל ועל ידי כלי אסור אבל באצבע בעלמא נהגו להקל רמ\"א: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין העבד יוצא בחותם כו' דינים אלו בר\"פ במה אשה. דמשום הכי לא מייתי ליה כו' ר\"ל גם להא לא תיחוש דמאי מועיל בהבאתו הא חששא זו במקומה יהיה עומדת שיביאם בידו דאין סי' עבדות אלא כשהיא בכסותו ואם יביאם בידו אכתי יאמר האדון שכדי להראות שהוא בן חורין הביאם אבל כשהוא בכסותו אף שליכא למיחש שיביא החותם בידו מה\"ט דכתיבנא מ\"מ איכא למיחש דכשיפסוק יהא מרתת בפני רבו כדי שלא יאמר כו' ויקפל טליתו כו' וזהו איסור וחייב חטאת וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אסור במלאכת רבו אפילו לא קיבל עליו ז' מצות. אבל עכו\"ם שכיר שנה אין רבו מצווה על שביתתו לכ\"ע כ\"כ הגהות מרדכי ומהררי\"א וכתב הרשב\"א דאם הוא עושה מלאכת רבו שלא מדעתו וניכר שאינו עושה לדעתו מותר וא\"צ להפרישו כו' עיין בב\"י שהביאו והאריך בדינים אלו וכתב וכל זה לא איירי אלא בדברים שאין הישראל משתמש בהם בשבת ולא נהנה מהם אבל כשמשתמש במלאכתו בשבת אסור אפילו בעכו\"ם דעלמא כל שהוא עושה לצורך ישראל או שיש לחוש שהוסיף בשביל הישראל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אבל אם אינה משתמרת כו' פירש\"י לפי שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת ומידי דמינטרא ביה בהמה הוה תכשיט ואורחה ולא הוי משוי ומידי דלא מינטרא הוי משוי: "
+                ],
+                [
+                    " הילכך נאקה גמלא נקבה וזכר נקרא גמל ערוך: "
+                ],
+                [
+                    " בזממא דפרזלא הוא חוטם פי' טבעת ופירש\"י נוקב חוטמו ומכניסו בתוכו: "
+                ],
+                [
+                    " וחמרא לובא פירש\"י הבא ממדינת לוב: "
+                ],
+                [
+                    " בפגא דפרזלא מכניסין בין ראשי לחיים: "
+                ],
+                [
+                    " יוצא ברסן או באפסר אבל רסן לחוד לא מחשב משוי אע\"פ שסגי ליה באפסר. כתב ר' ירוחם דהא דאמרי' נטירותא יתירא הוי משוי דוקא בשמירה גדולה אבל בשמירה בינונית אפילו היתה משומרת בדבר מועט מזה מותר משום דא\"א לצמצם וכ\"כ שאר מפרשים: "
+                ],
+                [
+                    " לכרוך חבל האפסר פירש\"י אע\"פ שהוא כרוך בצמצום שאין אדם יוכל להכניס ידו בין אפסר לצוואר אפ\"ה מותר כיון דאורחייהו בהכי אע\"ג דלנוי אסור היינו במידי דלאו אורחא בהכי אבל התוס' אסרו כ\"א ברפוי: "
+                ],
+                [
+                    " ובלבד שלא ישען עליה כדי שלא ישתמש בב\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " אצעדה פירש\"י בפרשת מטות אצעדה אלו צמיד הרגל וצמיד שעל יד: "
+                ],
+                [
+                    " ויכולין למשכן ס\"א בין מושכה ברצועה הקבועה בו או אינו מושכה בה אלא שכרוכה על צוארה רא\"ף: "
+                ],
+                [
+                    " חמור יוצא במרדעת כמין מלבוש לחמם אותה דחמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה: "
+                ],
+                [
+                    " והוא שתהא קשורה דכשאינה קשורה מע\"ש לא גלי מאתמול שיהא צריכה לכך שיהא לה למלבוש. רא\"פ. אבל הרא\"ש כתב הטעם משום דכשקושר משתמש בב\"ח ולפ\"ז אם קושר לה עכו\"ם בשבת היה מותר לצאת בה אף שלא היה קשורה לה מע\"ש אבל לפי הטעם הראשון אסור. ונראה לי דמשום כדי לאשמועינן דגם זה אסור חזר רבינו לכתוב דין זה לקמן בסימן זה ז\"ל אין החמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו מע\"ש דשם מוכח ג\"כ מיניה וביה דהאיסור לא משום משתמש בב\"ח הוא דא\"כ לא ה\"ל למימר אין החמור יוצא אלא הל\"ל אין קושרין מרדעת בחמור אלא ע\"כ צ\"ל דאף אם קושרה עכו\"ם אסור לצאת בה משום משוי כשאינה קשורה לו מע\"ש ואף הרא\"ש ס\"ל ה\"ט אלא שבאיסור קשירה בשבת הוסיף ליתן טעם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומותר ליתן עליו המרדעת בחצר כלומר דוקא להלך בה בחצר אבל לא לצאת בה לר\"ה אא\"כ קשורה מע\"ש. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ולפ\"ז  אין חילוק כו' כלומר דבלא קשורה אפילו אוכף על הסוס שרי בחצר ואם קושר אפילו מרדעת על החמור אסור ב\"י ודלא כמו שעלה על דעת שלטי הגבורים בפרק במה בהמה ריש דף קכ\"ב דס\"ל להטור דבכל ענין שוין הן והקשה לדברי הטור מדידיה אדידיה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל מוליכו כו' פי' מתיר החבוק מתחתיו שרי בחצר אבל לא יצא בו לר\"ה. גמרא: "
+                ],
+                [
+                    " מותר לקשרו באבוס יתבאר בסימן שי\"ז ואע\"פ שאין דין זה מענין הוצאה כתבו רבינו אגב שיטפא דדיני בהמה. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ולא בזהורית פי' שני תולעת. רא\"פ: "
+                ],
+                [
+                    " ופוקק זוג שבצווארה פירש\"י במוך או בצמר משום שהענבל שבתוכו מקשקש ומוליד קול: "
+                ],
+                [
+                    " או פקוק בר\"ה אסור דמיחזי כמאן דאזיל לחנגא: ",
+                    " אא\"כ תהיה קשורה כו' דכיון שקשורה בשניהם לא נפלו רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " או בשלייתה דכיון דכאיב לה לא מנתחא ליה רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וגם לא יניח הרבה כו' כדי שתהא נראית הבהמה נמשכת בו דאי לא לא מתחזיא נטירותא דבהמה אלא כמשוי בעלמא שאין נראה שאוחז ראשה בידו רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואין העזים יוצאין בעץ היינו עץ ידוע: "
+                ],
+                [
+                    " כדי שיתעטשו ויפלו התולעים ש\"ע וכ\"כ רי\"ף: "
+                ],
+                [
+                    " ולא פרה בעור הקופד ס\"א הקופד ופירש\"י שקורין בל\"א ניגול: "
+                ],
+                [
+                    " בין אם היא לשמור כו' שפרה א\"צ שמירה וכתב בהגהות מרדכי דעגלים מותרין לפי שהם קטנים ומורדים בקל: "
+                ],
+                [
+                    " אין רוכבין על גבי בהמה ויהיב טעמא בגמרא משום שמא יחתוך זמורה וכתב הרא\"ש דבירושלמי קאמר מפני שמצווה על שביתת בהמתו ויש לתמוה כיון דקי\"ל דחי נושא את עצמו א\"כ אינו מצווה שלא לרכוב ע\"ג בהמתו וי\"ל שאע\"פ שאינו מצווה על רכיבתה מ\"מ כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה הרי הוא עובר על שביתת בהמתו. וכתב עוד התוס' והרא\"ש שאסור לישב על קרון אע\"ג שעכו\"ם מנהיגו בשבת משום שמשתמש בבהמה וגם שלא יחתוך זמורה ולא כמהרי\"ק שמתיר ושיטת הרשב\"ם עיין בב\"י וכ\"פ רמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו במזיד ירד משא\"כ גבי אילן בסימן של\"ה דשם קנסינן ליה שלא ירד ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכן פורקין משוי שעליה כו' ואפילו מה שבתוך המשוי הוא מוקצה מותר גמרא: "
+                ],
+                [
+                    " אם אינו יכול לעשות לה תקנה במקומה ס\"א פרנסה ופי' לאפוקי אם אין המים עמוקים דאז מפרנסה שם גמרא: "
+                ],
+                [
+                    " להביא כרים וכסתות כו' ואם עלתה עלתה ואסור להעלותה בידו סמ\"ג רא\"ף: "
+                ],
+                [
+                    " מותר לומר לעכו\"ם לחלוב בהמתו שאינו אלא שבות ולא מלאכה רא\"ף: "
+                ],
+                [
+                    " ש��א יהא נראה כו' ובש\"ע ובמרדכי מתיר בלא זה ועיין בב\"י דין מסירת בהמה לרועה בשבת כתב בשבולי הלקט דמותר וכ\"פ בש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " מי שיש לו נער עכו\"ם כו' אבל באוכף ליכא קפידא אם נותן עליה העכו\"ם אפילו לסמ\"ג דאוסר לעיל לישראל ודו\"ק עכ\"ל מ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " שהרי החי נושא את עצמו כו' עיין בדרישה ורמ\"י מתיר כיון דבישראל עצמו אינו אלא איסור דרבנן בעכו\"ם לא גזרו ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לצאת בלילה למרחץ כו' דעל פתח המדינה רגילין להיות המרחצאות כדאמרי' בפ\"ק דמגילה ה' מאות מעלות עשו חוץ לחומה כו' כ\"כ מהרי\"ץ באלפסי שלו: "
+                ],
+                [
+                    " להביא בהמתו לפי שאם יש שם בורגנין הולך ומביאה אבל בהמה שאין יכולה להלך ברגליה כגון טלה קטן אא\"כ ישאוהו בכתף דאפילו יש מחיצות אינו רשאי להביא דאסור לטלטל ב\"ח שהם מוקצים אסור ג\"כ להחשיך. תוס': "
+                ],
+                [
+                    " ויאמר לו בשבת לך למחר אבל לעכו\"ם אסור לומר בשבת לעשות לו כן ב\"י בשם ר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " ובלבד שלא יזכיר לו סכום דמים במיימוני ובסמ\"ג איתא ובלבד שלא יזכיר לו סכום המקח וכן איתא בהדיא בגמרא שאמר כן ר\"י ב\"ר יהודה וכן באשר\"י ופי' הרב המגיד שאם לא מצאת במנה קח במאתים ר\"ל מותר לומר לתת בו כמה שירצה ובלבד שלא יאמר לו סכום מקח כלומר סך ידוע שלו להוסיף עליו ובהגהות רא\"פ פי' עליו עוד פירושים ע\"ש וכן יש לפרש דברי המחבר וז\"ל רא\"ף אמ\"ש רבינו ובלבד שלא יזכיר לו סכום דמים כ\"כ המיימוני וסמ\"ג לא מצאת במנה קח במאתים ר\"ל לא מצאת שימכרו לך הסוחרים מעט קח הרבה כדרך הסוחרים לפעמים שאין רצונם למכור כ\"א הרבה ביחד ובא ר\"י ב\"ר יודא לומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח ר\"ל שלא יאמר לו קח כל אמה ואמה של בגד פלוני בסכום פלוני או משקל פלוני בסכום פלוני. ואפשר ג\"כ לפרש לא מצאת וכו' ר\"ל לא מצאת שיתנו לך כל משקל או אמה בזול קנה ביוקר במאתיים ובא ר\"י לומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח שלא יאמר קח באלף זוז ה' משקלים ולפיכך ל\"פ ופירוש האחרון נכון יותר עכ\"ל רא\"ף מדכתב לפיכך ל\"פ נראה דר\"ל דגם לפי' קמא ס\"ל דל\"פ ולא כמו שכתבתי בדרישה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " לשמור לו פרה פי' פרה אדומה פרק הזהב ע\"ש רא\"ף ונלע\"ד דלאו דוקא פרה אדומה קאמר דה\"ה בשמירות פרות דעלמא נמי דינא הכי כמו שכירות החזנים דאסור בשכירת שבת לחוד ובהבלעה מותר ומש\"ה סתם רבינו וכתב סתם לשמור הפרה גם בש\"ע לא הזכיר כלל שמירת פרה אלא שכירות דעלמא ע\"ש ודין שכירת החזנים בשבת המרדכי אוסר וע\"ש מתיר וע\"ל בסימן תקפ\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " וחפצי שמים שרי כגון חשבונות של מצוה כו' אע\"ג דגם לפני זה דיבר מלהחשיך על התחום לצורך מת וכלה דאיירי מעסקי מצוה י\"ל דשם לא מיקרי עסק דהא גם בשבת היה אפשר לעשותו על ידי מחיצה או בורגנין: "
+                ],
+                [
+                    " לפסוק צדקה אע\"ג דאין מקדישין ואין מעריכין בשבת דוקא גבי הקדש דמזבח או דבדק הבית אסור משום דיוצא מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וכ\"כ הר\"ן וכתב אבל מעריכין קשה וב\"י תירץ דמעריך נמי דומה למקח וממכר דהוי כקונה איש מאחר שנודר ליתן ערכו להקדש אבל עכשיו שנודרין להקדשות ס\"ת או עטרה או שמן למאור וכיוצא בהן מותר לפי שעדיין אין מיחדין שם דבר שיוצא מרשותן ואינו דומה למקח וממכר ע��\"ל הכלבו כתב רבינו ירוחם מותר להחליף לעכו\"ם משכון בשבת אם הוא מלבוש כתב הרשב\"א מותר להכריז על אבידה בשבת אפילו הוא דבר שאסור לטלטלו כתב ה\"ה והביאו ב\"י בס\"ס ש\"ז אין מחרימין בשבת אא\"כ הוא לצורך שבת רמ\"א. ואסרו להכריז יין בשבת דהוי כמקח וממכר ר' משה איסרלש וכ\"כ מהרי\"ל דף ל\"ה עמוד ב' ורמ\"י כתב דאין נוהגין כן ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שלא יהא דיבורך של שבת כו' תוס' פרק ואלו קשרים בויקרא רבה ר\"ש בן יוחי ה\"ל אימא סבתא דהוית משתעי סגי א\"ל אימא שבתא הוא שתקה משמע שאין כ\"כ לדבר כמו בחול ובירושלמי אמרינן בטורח התירו בשאלת שלום בשבת וכתבו זה שם על פירש\"י שפי' אהא דודבר דבר שלא יהא דיבורך כו' כגון מקח וממכר וז\"ל ואין נראה לר\"ת דהא כבר נפקא ממצוא חפצך אלא אומר ר\"ת כדאיתא בויקרא רבה כו' רא\"פ: "
+                ],
+                [
+                    " צריך שלא להרבות וכתב בת\"ה סי' ס\"ה דלספר שמועות מעניני מלחמות וכיוצא בהם אם הוא מתענג בסיפורים שרי כדשרי לבחורים המתענגים לרוץ בריצתם ובקפיצתם אבל אם המספר אינו מתענג בכך אלא שעושה כן לרצון חבירו יש חשש איסור לאותם שאינם מתענגין עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו קודם השבת כו' כתב באשר\"י והגהות מרדכי שאסור ליתן לעכו\"ם מעות מע\"ש לקנות לו בשבת בין אם הוא יום השוק או לא אבל יכול לומר קנה לעצמך אם אצטרך אקנה ממך כדאשכחן גבי חמץ ובמרדכי בשם סמ\"ג כתב עוד היתר שמותר לתת לעכו\"ם מעות מע\"ש לקנות לו אימתי שירצה ובלבד שלא יאמר לו קנה בשבת. וכן מותר ליתן לו מלבושים למכור ובלבד שלא יאמר לו למכרן בשבת אלא מכור וקנה לי אימת שתרצה וכל זה כתב להלכה בש\"ע ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב שתחת הצורה כו' פרק שואל פירש\"י כגון בני אדם הצרים בכותל חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם של מעשים כגון מלחמת גלית ודוד וכותבין תחתיהן זה צורת פלוני אסור לקרות בשבת שמא יקרא בשטרי הדיוטות ברייתא ודיוקנא עצמו אף בחול אסור להסתכל בה משום אל תפנו אל האלילים ובתו' נראה דבעשוי לשם ע\"ג אסור אבל לנוי מותר כדמשמע מבנן של קדושים דלא הוי מסתכל בצורתה דזוזי מכלל דאחריני הוי מסתכלין עכ\"ל רא\"ף: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " חוץ מכלים שאדם חס עליהם טעם איסור טילטול מוקצה כתב רבינו לעיל ריש סי' ש\"א שלא יבא לפנות כל חפציו מפינה לפינה לפי שהוא יום בטל ממלאכה עוד כתב הרמב\"ם טעם כדי שיהא שביתה ניכרת אף לטיילין ולבעלי קרנות שכל ימיהן הם שובתים ממלאכה לכך אסרו להלך ולדבר ולטלטל כבשאר הימים. והראב\"ד כתב טעם האיסור טלטול מוקצה משום גדר הוצאה וכן הוא בפרק כל הכלים עיין בב\"י בהקדמת זה הסי' שמחלק דיני מוקצה לכללים וכל כלל וכלל לפרטים: "
+                ],
+                [
+                    " או אפילו אם צריך לו כו' וכיון דאסור לצורך גופו כ\"ש דאסור לצורך מקומו דלצורן גופו עדיף מלצורך מקומו עיין בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " כגון קורנס של בשמים ונראה דה\"ה דאסור לשתות במדוכה מה\"ט ועיין בדרישה. "
+                ],
+                [
+                    " אפי' לצורך הכלי מותר אבל שלא לצורך כלל אסור כ\"כ ה\"מ והר\"ן חוץ מכתבי הקודש ואוכלין כתב הר\"ן דמותר לטלטלן אפי' שלא לצורך "
+                ],
+                [
+                    " ושברי זכוכית כו' אפי' מונחין במקום שאין לחוש שיזיק אדם בהן וק\"ל ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם אינם ראויים לשום מלאכה לא נראה דהיינו דוקא לטלטלן לצורך גופן שלא יגנבו אבל לצורך גופו או למקומו מותר הואיל דאתי מתורת כלי כמ\"ש הרא\"ש בקליעי אגוזים שמותר לצורך מקומו: "
+                ],
+                [
+                    " שנשברת בחול ז\"ל ב\"י ותימה כיון שכתב רבינו בסמוך דאפילו נשברה בשבת שרי לטלטלן כיון שראויין לכסות כלים למה כתב כאן שנשברה בחול ושמא י\"ל דהתם בכלים שנשברו והכא בכלי שנשברה ממנו חתיכה וכדדייק לישנא דרבינו דכיון שהכלי עדיין משמש תשמישו הראשון וחתיכה זו שנשברה ממנו לא היתה ראויה לשמש בפני עצמה קודם שנשברה ועכשיו שנשברה היא ראויה לשמש בפני עצמה הוה נולד עכ\"ל. ול\"ד למ\"ש בסמוך כל הכלים הניטלים דלתותיהן שנתפרקו מהן ניטלות אפי' נתפרקו בשבת דהתם שם כלי הראשון עליו דהא ודאי יחזור ויחבר הדלת להכלי ועוד שגם מתחילה בשעה שהיתה מחובר להכלי היה לו שם דלת בפני עצמו ובזה נ\"ל מיושב נמי מ\"ש אדין זה אם זרקה מבע\"י לאשפה כו' ולא כתב זה לעיל בבבא ראשונה אלא כיון ששם מיירי שנקבע ונשבר הכלי חתיכות גדולות אין דרך לזורקן לאשפה משא\"כ כאן ודו\"ק ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' במקום שאין כלים כו' דכיון דבמקום כלים שראוי לכסות בה שם כלי עליה אף כאן לא פקע שם כלי מינה רש\"י וצ\"ל הואיל שהכלים מצויים אלא שבמקום זה אינם מצויים משא\"כ בצביות ונעמיות דצריך יהיה לו כמ\"ש לקמן בסי' זה: "
+                ],
+                [
+                    " ואסור להחזירם גזירה שמא יתקע בחזקה בסכין וביתידות והוי גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש: "
+                ],
+                [
+                    " שירי מטלניות ז\"ל הגמרא שירי פרטמאות ופירש\"י והרי\"ף פרטמאות טליתות כדאמרינן רב עמרם חסידא רמא תכלתא לאינשי ביתא ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שמלאכתו לאיסור פי' הדפוס מ\"מ מותר לטלטלו לצורך המנעל ועיין בדרישה דהיינו לצורך מקומו: "
+                ],
+                [
+                    " סנדל שנפסקה ז\"ל ב\"י ופירש\"י שהסנדל יש לו ב' מקומות שקבועים בו הרצועות אחד מבחוץ ואחד מבפנים לבין הרגלים כעין שיש למנעלים שלנו וכשפסק הפנימי ראוי הוא לתקנו אע\"פ שתיקונו ניכר וגנאי הוא מ\"מ לצד פנים לא מתחזי וכשנפסק החיצונה אינו הגון שוב לתקנו עכ\"ל. ונ\"ל מ\"ש כעין שיש למנעלים שלנו הם המה שאין להם עור ע\"ג הרגל רק רצועה א' מחוברים זה לזה והרצועה חוגרן מע\"ג הרגל יחד בחגור שמחובר בראש אחד מן הרצועה ונקראין בל\"א פנטאפי\"ל וכן פירש\"י בהדיא אסנדל בפ' אלו קשרים ד' י\"ב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הוא בכרמלות כו' אע\"ג דלאו מנא הוא מ\"מ כיון שהוא דרך מלבוש ולצורך התירו בכה\"ג ולכאורה נראה דה\"ה בר\"ה עושה כן ומותר אלא שהמעשה כך היה בגמ' דף קי\"ב ע\"ש או שמא לא הקילו מסברא דלא מקצה מדעתיה כו' אלא בכרמלית ז\"ל הראב\"ד דהיינו טעם דשרי משום דכרמלית דלא מנטר לא מקצה ליה איניש מדעתיה עלויה לטלטלו ע\"י גמי אבל בחצר דמנטר מקצי ליה אינש מדעתיה עד דמתקן ליה ולא משום הפסד ממון נגעו בה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם תחבו בו כלי כגון קנה של אורגים: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו אחד מירכותיה כו' פירש\"י כעין רגלים אסור שמא יתקע ועיין בדרישה: ",
+                    " לבנים שנשארו מן הבנין מותר לטלטלן דמעתה לאו לבנין קיימי אלא למזגא עליה ותורת כלי עליה: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לטלטלן ואפיל�� לצורך גופו כגון לכסות בו הפך אסור דאינו דומה לשברי כלים דאתיא מכלים וכ\"ש דאסור לצורך מקומו: "
+                ],
+                [
+                    " קוץ המונח בר\"ה כו' דחיישינן שמא יזוקו בה רבים ובמקום היזקא דרבים לא גזרו רבנן וכבר כתבתי לעיל בשם ע\"ו דאם יש נכרי עדיף לטלטלו ע\"י נכרי: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' של עלייה נראה דהאי אפילו קאי אסולם של בית דל\"מ סולם של בית שהיא קטנה דשרי אלא אפי' סולם של עלייה שהיא גדולה כמ\"ש התוס' והרא\"ש ריש ביצה אבל אין לפרש דהאי אפילו קאי אסולם של שובך דהא סולם של שובך יותר אסור לטלטלה מסולם של עלייה ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " והוא גדול מוחר לטלטלו פי' דוקא בשבת שאסור להוציאה לר\"ה ולא יבא לידי חשד שמוליכה להטיח גגו הוא צריך וכולן שאסרו בר\"ה אסרו ג\"כ בחצר שכל דבר שאסור משום מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור וה\"ה סולם של שובך מותר להוליכו ממקום למקום אבל משובך זה לשובך אחר אסור שמא יבא לידי צידה ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"ש אם חשב עליה כו' וכ\"כ הר\"ן דחשיב עדיף מיושב. ואע\"ג דהזמנה לאו מילתא היא שאני הכא דאיסורא משום מוקצה ובמחשב עליה גלי דעתיה דלא מקצי דעתיה מיניה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו בחול פי' שחשב שישב עליהם בחול ולא חשב שישב עליהם בשבת: "
+                ],
+                [
+                    " או שקשרן לישב עליהן פי' שקשרן שראוים לישב עליהן דאל\"כ היינו וחשב באמת בגמרא ובש\"ע סעיף כ' כתב אפילו לא קשרן ולא חשב ולפ\"ז לא זו אף זו קתני: "
+                ],
+                [
+                    " או שיצא בהן בחול כתבו התוס' דהאי שיצא ל\"ד אלא ה\"ה אם ישב בהן בביתו בב\"י וכ\"כ בש\"ע ז\"ל אם חשב עליהן מבע\"י לתת על המכה או שישב בהן כו' ועיין בב\"י שלדברי ר\"ן הוא דוקא גם לדברי ר\"י אלא שלהרא\"ש א\"צ: "
+                ],
+                [
+                    " והן נופלין על השלחן פת אבל כשיש על המטפחת ג\"כ פת מותר לטלטלן אפילו אגוזים שבטלים אגב הפת וכן אם צריך למקומו אפילו אם אין שם פת מותר להגביה מעל השלחן כ\"כ הרא\"ש בתשובה: "
+                ],
+                [
+                    " אין מטלטלין את הלוף כו\" אין הלוף אסור יותר משאר מינים דביש לו עורבים שרי אע\"פ שאין לאחרים עורבים וכן הוא בכל דבר אלא משום דלא שכיחי עורבים נקט סתם לאיסור ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ולא את החצב חצב הוא עשב שמשרש בעומק כנגדו ואין שרשיו מתפשטין ובו תיחם יהושע את ארץ ישראל רש\"י פרק מפנין: "
+                ],
+                [
+                    " אא\"כ יש לו נעמיות הא דבעי' יש לו משום דלא שכיחי ב\"י. נעמיות פי' בת היענה: ",
+                    " מותר לטלטלן במקום שמאכילין לבהמה חבילי קש כו' כתב ב\"י וז\"ל ואיני יודע למה שנאו כאן שא\"א לומר דלעיל מיירי בחבילי עצים וקש הקושים שאינה ראוים למאכל בהמה אלא על ידי הדחק ומש\"ה אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותם ואם לאו אין מטלטלין אותם והכא מיירי בחבילי קש ועצים הרכים שהם ראוים למאכל בהמה להדיא דיקא נמי דקתני הכא בהדייהו זרדים שהם רכים ואשמעינן כיון דרכים נינהו אפילו לא התקינם למאכל בהמה נמי שרי לטלטלן דהא אחבילי זרדים נמי תנן אם התקינן למאכל בהמה מטלטלים אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן עכ\"ל ולעד\"נ ליישב כשנדקדק עוד בדברי רבינו דשם במשנה קתני חבילי קש חבילי עצים חבילי זרדים ורבינו נקט זרדים ולא נקט חבילי זרדים ועוד יש לדקדק למה כתב כאן ג\"כ זרדים ולא כ\"כ ברישא ועוד יש לדקדק על שינוי הלשון דברישא כתב רבינו שהתקינן למאכל בהמה וכאן כתב הראוין למאכל בהמה וע\"פ הדקדוקין הנ\"ל ע\"כ צ\"ל דכאן מיירי בחבילי עצים וקש הרכים דא\"צ תיקון אלא הם ראוים מצד עצמן ודומיא דזרדין וכמ\"ש הב\"י והא דקתני המשנה גם אזרדים שהתקינו נראה דדוקא זרדין כשהן בחביליהן אז צריכין תיקון כל דהו דהיינו להתיר החבילה דכל זמן שהזרדים קשורין יחד בחבילה אין הבהמה אוכלת מהן בנקל וכן איתא בגמרא ורבינו כתב ג\"כ לקמן בהלכות שבת וי\"ט בתיקון מאכל בהמה ומש\"ה רבינו לא קתני ברישא זרדין משום דאיירי בתיקון גמור וידוע שזרדין א\"צ תיקון גמור דמוכנין הן מצד עצמן. אלא שהמשנה איירי בכל מיני תיקונין ומש\"ה לא קתני גם כאן חבילי בזרדים ללמדינו דחבולי קש ועצים דומיא דזרדין קתני דא\"צ תיקון כלל ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " זרדין מין קנים רכים: "
+                ],
+                [
+                    " בשר חי אפילו תפל מן המלח ותפוח מותר לטלטלו שראוי לכלבים קאי דוקא אבשר תפוח שפירושו סרוח אבל בשר חי תפל א\"צ לה\"ט אלא מותר מטעם שראוי לאומצא וכ\"כ ב\"י והוא מדברי הרמב\"ם פ\"ו וכ\"כ הר\"ן בפרק מפנין דף קכ\"ב ע\"א והמ\"מ כתב שם אדברי הרמב\"ם שכן הוא בגמרא ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שאינם ראוין לאכילה שאסורים משום גילוי וכמ\"ש בי\"ד סי' קי\"ו דגם באבטיח שייך גילוי והא דכתב רבינו דין זה אע\"ג דאין איסור גילוי נוהג כדי ללמוד הימנו לשאר דברים דאע\"ג דאינן ראוין לאכילה כ\"כ מותר לטלטלן להניחן במקום המוצנע וגם משום סיפא נקטא שהוא כגרף של ריעי שהוא מותר להוציאו אפילו בלא כלי וא\"ל דהו\"ל לקצר ולומר כשהוא כצואה דמותר להוציאו אפילו בלא כלי די\"ל דלשון גמרא דפרק משילין נקט דאמרינן שם אמר שמואל גרף של רעי ועביט של מי רגלים מותר להוציאן לאשפה סבור מינה גרף של רעי אגב מנא אין אי לא לא. ופשט ליה דאפילו בלא כלי נמי והגמרא עצמה דנקט גרף משום בסתמא הכי איתא דסתם צואה הוא בכלי והוא נקרא גרף: "
+                ],
+                [
+                    " אא\"כ נתן כו' ואז מותר להחזירו ודוקא לצורך. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אסור להביא כו' טבל מותר לקבוע כו' במקום דאיכא פסידא ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    "עושה כל צרכיו לכסות בו צואה או רוק וכיוצא בזה: "
+                ],
+                [
+                    " כדי שיעלו וירדו בו. אע\"פ שבעודן עליו אסור לטלטלה לא מחשב מבטל כלי מהיכנו כיון שירדו ודאי וגם כל כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שרגליה בארץ מפני שמגבהת עצמה מן הארץ נמצא שזה מטלטלה ובסמ\"ג כתב מפני שהיא נשמטת מן היד ונמצאו אגפיה נתלשין אבל אווזות כשאוחזין אותה באגפיה היא מהלכת ברגליה רא\"פ: "
+                ],
+                [
+                    " ודוקא בחצר אבל בכרמלית לא ז\"ל ב\"י ותמיה לי דכיון דבר\"ה לא מיתסר אלא משום גזירה אמאי אסרי' בכרמלית הא קי\"ל כרבא דאמר בפ\"ב דעירובין לא גזרינן כרמלית אטו ר\"ה במידי דלא מיתסר בר\"ה אלא משום גזירה וכ\"כ רבינו בסימן ש\"ן עכ\"ל ולעד\"נ דלק\"מ דשאני הכא דאם נתיר בכרמלית בודאי ידדה גם בר\"ה דהא מישך שייכי אהדדי בפרט עגלים וסייחים דדרכן לצאת ולרדוף אחריהם ובשעת הרדיפה לא ישגיחו וידדם גם בר\"ה ונפק לרבינו לימוד זה מהא דתניא מדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא בר\"ה וק' דיוקים אהדדי וע\"כ צ\"ל דחצר דוקא נקט להתיר וכרמלית אסור והא דנקט באיסור ר\"ה ולא בכרמלית ה\"ט משום דאיסור בכרמלית הוא מטעם ר\"ה דאם נתיר בכרמלית בודאי יבא לדדם גם בר\"ה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " נוטל אדם את בנו פירש\"י בחצר ולא אסרו משום מוקצה עם אבן שבידו שאם לא יטלנו יחלה ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנת חולי אבל דינר אי שרית ליה חיישינן דלמא יפול מיד התינוק ואתי לאתויי אבל כשמוליכו בידו יראה היכר שאסור לטלטלו ולא יבא להגביה הדינר הרשב\"א: וכן דלעת יבשה וחלולה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לאו אסור כו' דכיון דאינו קשור יפה עומד האבן בפני עצמה ומש\"ה אסור לטלטל אפילו הדלעת הואיל שהאבן שהוא מוקצה מונח שם ונעשה בסיס לדבר האסור: "
+                ],
+                [
+                    " יטול אותה פי' הסל עם האבן: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יטלנה עמה אם לא צריך למקום הכלכלה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם הניחה במזיד כו' לשון שאינו מדויק הוא דלא הול\"ל אלא אבל אם הניחה כדי שיטלם: "
+                ],
+                [
+                    " בענין שאינו יכול להטות אותה במקומה מכח שצר לה המקום דא\"כ קשה למה התירו לו להגביהה עם האבן ולטלטלה למקום אחר הלא סגי ליה בהגבהת חבית ולהטיל האבן שם במקומו אלא צ\"ל כמ\"ש רש\"י ור\"ן שבימיהם היו חבית של חרס ואילו הפיל שם האבן במקומו היה האבן נופל על החביות שבצדו ומשברם וק\"ל: ",
+                    " ויספיק לו פי' שאז יספיק לו: "
+                ],
+                [
+                    " ולא תספיק לו פי' שאז לא תספיק לו ומיהו מ\"ש רבינו וכל זה מיירי בצריך לגוף החביות לשון שאינו מדוקדק דהא גם בבא שלפני זה כתב ואם החבית בין החביות בענין שאינו כו' דשם ג\"כ אינו צריך לגוף החביות ואפ\"ה מטלטל כל החבית למקום אחר לכן צ\"ל מ\"ש ויספיק לו בהטייתו ג\"כ לשון תנאי הוא וכאילו אמר וכל זה מיירי בצריך לגוף החבית ובאופן שסגי לו ההטייתו כו' וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מותר לטלטולי בפי' התוס' ולא לפירש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' חטין שזרען כצ\"ל דר\"ל שעכשיו בשבת החטין שזרען הם לפני בו שהוציאן נכרי או הרוח או באיזה אופן שיהיה דהא ודאי אסור ליטלה מהקרקע דבר שנזרע בו וכמ\"ש ב\"י בס\"ס שי\"א בד\"ה וכן עד וכתבו התוס' ור\"ן כו' עד ודוקא נקט שטמן אבל במתכון לזריעה חושש משום איסור שבת ע\"כ ע\"ש. ואף שרש\"י כתב בגמ' דף מ\"ב ע\"א באיבעיא חיטין שזרען לר\"ש מהו ז\"ל שזרען בקרקע ועדיין לא השרישו מהו ללקוט ולאכול עכ\"ל משמע דלקטן ממקום הזריעה מ\"מ לפמ\"ש התוס' והר\"ן כנ\"ל א\"א לפרש כן ואף שהתוס' ג\"כ כתבם שם באיבעיא שאיבעיא ליה מפני שחיטין הללו לעולם הן דחוים כל ומן שמונחים שם משא\"כ בנר שכבה י\"ל דה\"פ בבין השמשות אתקצאי דעתו מהן כיון שהן דחוין לעולם כל זמן שהן מונחים שם ולא עלתה על דעתו שיפזרם הרוח ויוציאן מהקרקע. א\"נ מ\"ש בגמרא דחטין שזרען מותר ר\"ל דלית בהו משום איסור מוקצה ולא איירי מחשש איסור תלישה ומ\"ש התוס' דאם נתכוין לזריעה יש לחשש היינו משום איסור תלישה וק\"ל ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " דבר שנתקלקל בו ביום כו' פירש\"י שירדו גשמים על פירות ותפחו והדר שזפתו השמש ונתקנו בו ביום: "
+                ],
+                [
+                    " אבל כל דבר שהוקצה כו' נראה דוקא דבר שאינו בידו כגון פירות שירדו עליהם גשמים שאז אינו יודע אם יתוקנו בשבת וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מפני שמבטל כלי כו' ומפרש הר\"מ פ' כ\"ט דהו\"ל כקובע לו מקום ומחברו בטיט מאחר שאינו יכול ליטלו משם ודמי למלאכה: "
+                ],
+                [
+                    " ובלבד שלא יגע בו. עיין ב\"י "
+                ],
+                [
+                    " ויש עליהם שברי עצים שאסור לטלטלם מותר כו' וכתב הרא\"ש בתשובה טעם היתר טילטול זה דמיירי בשברי עצים או פחמים קטנים דא\"א למינקט קיטמא מבלעדם אף כי שדי ליה מהמחתה ומשמע שם שאם אינו צריך אלא לגוף האחר שאסור לטלטל אלא ינער הכל ויטול האחת: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " רש\"י מתיר לטלטלו כו' פי' אם אין לו ככר או תינוק וגם אין לו ב' מטות משום גזירה שמא יכבה הדליקה כיון שאדם בהול על מטתו: "
+                ],
+                [
+                    " טלטול מן הצד כי' אם יש לו שני מטות יהפכנו ממטה למטה ואם אין לו לא יטלטלנו כלל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הוא מוטל בחמה כו' וכתב ב\"י ומשמע מדברי רבינו שאעפ\"י שלא הסריח עדיין הואיל שסופו להסריח ע\"י שמוטל בחמה שרי לאפוקי לכרמלית כדי שלא יסריח ויתבזה עכ\"ל ונראה שהב\"י דקדק כן מדכתב רבינו ואם הוא מוטל בחמה או בבית בבזיון כגון שהוא מסריח משמע דמסריח לא קאי אלא כשהוא בבית בבזיון וע\"ז כתב כגון שהוא מסריח ועיין בב\"י שכתב שהרמב\"ם לא סבר הכי וצ\"ע דהא הרמב\"ם מיירי שהמת בבית ובבית גם רבינו מודה שצריך שהסריח כבר: "
+                ],
+                [
+                    " או בבית בבזיון ז\"ל הרמב\"ם מת שהסריח בביתו ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו וכתב המרדכי דעם בגדיו מותר לטלטל כמו ע\"י ככר ותינוק: "
+                ],
+                [
+                    " אם יש לו ככר או תינוק דגבי טילטול הואיל ואפשר לתקן מתקנינן ליה ר\"ן. והרמב\"ן ז\"ל כתב כו' כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בלא ככר ותינוק כו' ז\"ל הרמב\"ם כי מפקינן ליה לכרמלית ודאי בלא ככר ובלא תינוק מפקינן ליה דכל מה שאתה משביח בתיקון הטלטול אתה פוגם בהוצאת הככר שלא לצורך והוצאת המת בלבד היא שמותרת מפני כבוד הבריות עכ\"ל מדנקט אתה פוגם בהוצאת הככר כו' משמע ככר דוקא ולא תינוק משום דחי נושא את עצמו אלא שאין צריך לתינוק וכן משמע מדהותר ע\"י תינוק להוציאו לרה\"ר ודו\"ק. אבל צ\"ע כיון דהתינוק אינו מתקן אלא טילטול המת שלא יהא בו איסור מוקצה אבל לא איסור הוצאה א\"כ מ\"ל רשות הרבים מ\"ל הכרמלית הא גבי שניהן איסור מוקצה שוה. ועוד גם בתינוק אע\"ג דקי\"ל אי נושא את עצמו מ\"מ איסור דרבנן איכא כדמשמע לעיל ס\"ס ש\"ח א\"כ גם בתינוק יש איסור לכך נלע\"ד הא דכתב אתה פוגם בהוצאת הככר חדא מינייהו נקט וה\"ה לתינוק: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' לרה\"ר ע\"י תינוק כו' צ\"ע כיון שהתינוק אינו בא אלא לסלק איסור טלטול מוקצה א\"כ כיון שאפילו בכרמלית כתב שמותר להוציאו אפילו בלא תינוק כ\"ש שמותר להוציאו לרה\"ר בלא תינוק ונלע\"ד דהאי תינוק אינו בא בהוצאתו לר\"ה לסלק איסור טלטול דהיינו מוקצה אלא לבטל איסור הוצאה אע\"ג דקי\"ל כר\"ש דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה מ\"מ יש לאיסור הוצאה מקור ועיקר מדאורייתא שם הוצאה וע\"ד שכתב הר\"ן בפרק המצניע סוף דף קל\"ד וז\"ל איכא למידק כיון שאמרינן גדול כבוד הבריות שדוחה ל\"ת שבתורה לדידן דקי\"ל כר\"ש שאמר מלאכה שא\"צ לגופה פטור עליה אף המוציא לרשות הרבים לישתרי ליתא שלא התירו מפני כבוד הבריות אלא דבר שעקרו מדברי סופרים כגון כרמלית אבל בר\"ה לא משום דמי מפיס במלאכה זו אם היא צריכה לגופה אם לא אפי' במת אמרי' בירושלמי דמשכחת ביה מלאכה הצריכה לגופה כגון בנכרי שהוציאו לכלבו הילכך בר\"ה אסור דכל היכא דאיכא דררא דאיסורא דאורייתא לא שרו רבנן כגון לגבי מת עכ\"ל. וזהו דעת ר\"ח שאוסר וכמ\"ש הרמב\"ם גופא בשמו נמצא שגם הרמב\"ן שלא מצא ליה היתר בר\"ה אלא דוקא על ידי תינוק שהוצאתו מן הדין מותר משום שהוא חי נושא את עצמו אלא שהחכמים גזרוהו עליו מ\"מ אין לההוצאה זו עיקר מן התורה לאפוקי הוצאת מת עצמו אע\"פ שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה מ\"מ מי מפיס במלאכה אם היא צריכה לגופה וכמ\"ש הר\"ן ומש\"ה הצריך לטלטלה ע\"י תינוק והמת יהיה טפל גביה ואז אין בו אלא משום איסור דרבנן שגזרו אפי' על החי וזהו מותר משום כבוד הבריות בכרמלית דאין שם בהוצאה אלא איסור דרבנן וזהו התירו משום כבוד הבריות וגם איסור טלטול משום מוקצה אינו אלא איסור דרבנן רק שאתה בא לסלקן אפילו איסור מוקצה זה ע\"י ככר או תינוק ע\"ז כתב הרמב\"ן שפיר דיצא שכרו בהפסדו אבל הסכמת הר\"ן שם בפרק המצניע שמוטב שגם בכרמלית לא יטלטלנה כ\"א ע\"י ככר או תינוק כיון שגם הרמב\"ן מודה שאיסור טלטול ואיסור הוצאה שווין הם שניהם אינם אלא איסור דרבנן הילכך אי אנו מפקינן ליה בלא ככר אנו מתירין שני איסורין הוצאה וטילטול וכשאנו מוציאים אותו ע\"י דבר אין בהן אלא איסור הוצאה בלבד ולא עוד אלא כשהוציאו הככר אין בו משום הוצאה שכיון שהתחלנו לטלטל המת ברה\"י ע\"י ככר נעשה הככר טפל למת לפי שהוא צריך לטלטלו ואף ברה\"ר טפל לו מפני שהוא מתיר טלטולו הילכך אין בו משום הוצאה דהו\"ל כמוציא החי במטה דפטור על המטה אלמא כל הנטפל להדבר לאו הוצאה מיקרי אינה תקנם בטלטול וליכא אפושי איסור בהוצאה עכ\"ל: ",
+                    " אפי' לרה\"ר ע\"י תינוק ודבר תימה זה ואינו משמע כן בפרק המצניע אפילו לר\"ש. וב\"י כתב שכתב בספר תורת אדם שהוצאת מת לר\"ה אינו אלא איסורא דרבנן לר\"ש משום מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כמו מכרמלית לרה\"י ומעשה שנזכר בגמרא שהוציאוהו לכרמלית המעשה כך היה ואילו הצריכו להוציאו לר\"ה היה ג\"כ מוציאין אותו ודוקא ע\"י תינוק אבל לא ע\"י ככר דאיכא איסור דאורייתא בככר דהא צריך להוציאו להתיר ע\"י טלטול המת אלא שר\"ח אסר דלא התירו אלא כרמלית דאין בו עיקר איסור דאורייתא כלל: "
+                ],
+                [
+                    " לא יפה הם עושים צ\"ל דר\"ל דוקא מנורה מפני שדחייה בידים בין השמשות אבל שאר כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו אפילו מחמה לצל ע\"י ככר ותינוק ומש\"כ הרא\"ש בתשובה והביאו ב\"י בריש סימן ש\"ח בדין גרעיני תמרה ע\"ש: ",
+                    " חם להם מלמטה ר\"ל מן הקרקע שרתחו חמה פירש\"י דוקא נקט חם להם מלמטה ברישא שיביאו המטות לישיבה ברישא והדר מחצלת לפרוס עליהם לצל ואוחזים אותה בידים עד לאחר שעה שיזקיפוה וישמיטוה דה\"ל כי ההיא דאמרינן האי מדורתא מלמעלה למטה שרי אבל איפכא לא ע\"ש והקשו התוס' אימא בלי שום חום מאי איסור איכא שיביא כל אחד מטה לישב עליה ותו אמאי מייתי ברישא מטה והדר מחצלת ימתינו עד שיחם גם מלמעלה ויביאו מטות ומחצלת גם יחד ונראה דאמור רבנן למיעבד היכרא שהוא לצורך חי כל מאי דאפשר למיעבד עכ\"ל ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ולא שום אבר שהוא אסור משום מוקצה אבל להדיחו שהוא נוגע בו אינו אסור וכמ\"ש לעיל ריש סימן ש\"ח דמתיר ליגע במוקצה ולכי מ\"ש לעיל סימן ש\"י בשם ת\"ה שמחלק לאסור נגיעת מוקצה ��הוא לצורך המוקצה ק' למה התירו כאן וי\"ל דבאמת הקלו כיון דמצינו היתר שום פעם בנגיעת מוקצה. וי\"מ כל שעושין למת הוא לכבוד החיים וז\"א דא\"כ לעיל כשכופה כלי על הביצה לשומרו נמי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " קושר לחיו העליון כו' ז\"ל רא\"ף משנה פרק שואל וקושרין את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף וכן באשר\"י ובמיימוני ופירש\"י וסמ\"ג מת שהיה פיו נפתח והולך קושרין את לחיו כדי שלא יפתח פיו יותר ולא שיעלה להסגר ממה שנפתח דהיינו מזיז אבר אלא שלא יוסיף להפתח ול' המחבר בכאן תמוה עכ\"ל ולעד\"נ שהיא היא ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ומקצת עלין מגולין אבל אם אינן מגולין אסור לזוז העפר מעליהן כדי ליטול הצנון ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " הילכך קש כו' והוא מוקצה פי' לטיט או להסקה אבל לא למאכל בהמה כגון שהוא סרוח: "
+                ],
+                [
+                    " כדי שינער הקש כו' וכתב רמ\"א והא דלא התירו ג\"כ גבי צנון בה\"ג כשאין העלין מגולין כלל דשאני התם כיון שהגומא מכוסה אם תחב בהם או בדבר אחר מיחזי כעושה גומא משא\"כ בתבן וקש שאין שייך בה גומא עכ\"ל ונראה דר\"ל דבשעת תחיבה מתחלה בעפר יהיה נראה כאילו רצונו לחפור גומא אבל מה שנוטל משם הצנון אף שנעשה בנטילתו גומא מ\"מ אינו נאסר דאל\"כ אפילו בלא מכוסה נמי וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " יכול להכניס עמו אבנים לקנח מלא ידיו שאם ישתייר לו ערבית יקנח בהם שחרית רש\"י וכתב וכל זה מיירי בחצר או בתוך ד' אמות והתוס' כתבו דאפי' מרה\"י לכרמלית התירו משום כבוד הבריות שהרי איסור מוקצה חמור מאיסור כרמלית ומדהתירו טילטול אבנים כ\"ש שהתירו להכניס עמה כו' ומשום כבוד הבריות התירו מלא ידיו אפילו ג' או ד' לפי גודל האבנים: "
+                ],
+                [
+                    " בוכנא קטנה פי' ר\"ת כמו רגל של מדוכה קטנה ועיין בדרישה. "
+                ],
+                [
+                    " מותר להכניסו כו' שהרי הכינה לזה והיינו דוקא שקינח בו הוא עצמו תחילה דאל\"כ אסור לקנח בו שמביא לידי תחתוניות כמ\"ש לעיל סימן ג': "
+                ],
+                [
+                    " ומותר להעלותם לגג ולא אמרינן דוקא בשדה והוא רחוק כמו ב\"ה שלהם לא אטרחוהו אבל בבית ה\"ל להזמינה מע\"ש תוס': "
+                ],
+                [
+                    " וצרור שעלו בו עשבים כו' נראה דתלת קמ\"ל חדא דלא חיישינן שמא יתלוש ממנו העשבים ויהיה חייב חטאת וחדא אע\"ג דצרור הזה יש לו יניקה מן הארץ ויש איסור ליטלו מקרקע שלא לצורך כדין עציץ נקוב וכמ\"ש אביי והביאו ב\"י אפ\"ה לצורך קינוח התירו משום כבוד הבריות והשלישי אע\"פ שהצרור הוא כאבן והוא מוקצה: "
+                ],
+                [
+                    " משום סכנה שהוא מנתק שיני הכרכשתא שהיא תלויה בהם ולעיל בסימן ג' כתב הטעם משום כשפים וכן הוא בגמרא בפרק המוציא יין א\"ר יוחנן אסור לקנח בחרס משום סכנה ואיתימא משום כשפים מאי כשפים כו' ונראה דלעיל דאיירי בשדה שייך טעמא דכשפים שהוא חמור יותר מסכנה דגופו וגם שייך אפילו באזני חרס וכאן מדבר רבינו במקום צנוע דלא שייך כישוף כגון גג וכיוצא בו ושייך טעמא דסכנה וכן מוכרח אתה לומר מדכתב רבינו בסמוך באזני חרס מותר ואמאי לא חיישינן לכישוף אלא כדכתבתי ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " יקנח בעשבים ואפילו במחוברים התיר רש\"י דלא אמרו אסור לשמש במחובר אלא באילן דוקא: "
+                ],
+                [
+                    " ומחתכין ה��שר בגמרא מפרש מפני שהאור שולט בו והמקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו התחתונות נושרות וכן באשר\"י והטעם בכאן אינו נכון ועיין בס\"פ המוציא יין עכ\"ל רא\"ף ואפשר לומר דס\"ל לרבינו דהא דשיניו התחתונות נושרות היינו מפני שהן חדין ומחתכין הבשר ושוב מצאתי שכ\"כ רמ\"י בש\"ע אבל באמת ליתא דהא רבינו תלה הדבר מפני שהן חדין ולא בדבר שהאור שולט בו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בשתי אצבעותיו פירש\"י אותו הצרור בשתי אצבעותיו ופירש רבינו ירוחם כלומר בנחת וימשמש בנחת: "
+                ],
+                [
+                    " להחליקו שלא יסרט בשרו: "
+                ],
+                [
+                    " ששאלת על משמוש הברזא בפי הטבעת כולי לכאורה נראה דהאי משמוש ברזא אינו ר\"ל כממשמש דצרור הנ\"ל שהוא בפי הטבעת לחוד דא\"כ מאי קשאל הא גמרא ערוכה היא אלא ר\"ל ברזא מה שאנו קורין צעפל ומכניסין אותו מפי הטבעת ולפנים וכמ\"ש מהר\"ם ז\"ל ואם תחוב כולו בגוף אלא שמהר\"ם הביא ראייה דמותר על ידי שינוי דוקא אבל שוב ראיתי שהב\"י כתב דין הפתילה שמניחין לעצור בגוף בס\"ס שנ\"ח וכתב שדינו כמשמוש צרור ומשם נתבאר דהכא אין ר\"ל צעפל אלא ברזא של עץ כפשוטו אבל מ\"מ מיירי שתחבו בתוך הגוף: "
+                ],
+                [
+                    " ליסתכן פי' דאמר מר עמוד החוזר מביא האדם לידי הדרוקן. במרפקו פירש\"י אצילי ידיו: "
+                ],
+                [
+                    " שמא יבא לאשוויי גומות ואז חייב בשדה משום חורש ובבית משום בונה וז\"ל הגמרא דילמא שקיל מעילאי ושדי לתתאי ופירש\"י שקיל מעילאי ממקום גבשושית ושדי לתתאי למקום גומא ומשום חרישה וכ\"פ הר\"ן ורש\"י בפי' האלפסי דילמא שקיל פיסת רגבא שיקנח בה ומטמטם בם גומא וחייב משום חורש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " צריך שיתקנו לשם כלי כו' שיהא ראוי להפוך בו זיתים ולפצוע בו אגוזים: "
+                ],
+                [
+                    " באסקופה למטה ז\"ל מ\"ו נראה דוקא באסקופה למטה בארץ אבל במזוזה מן הצד לא דמי לענין זה כלל ואפשר אף בזה איירי סתם תלמודא מה שאומר נגר שנועלין בה הילכך נ\"ל פשיטא דשרי וק\"ל עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " רחבה שאחורי הבתים כו' ששם אין דרך לעשות דלת תלויה ועומדת בצירה אלא דלת כל דהו. בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אא\"כ גבוהין מן הארץ ג\"ט ז\"ל ב\"י ט\"ס נפל בספרים דבהדיא איתא בגמרא דגבוהין מן הארץ מלא נימא סגי וכן בס\"א אינו ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " העשוי מלוח אחד פירש\"י שאין לו היכר דלת ונראה כבונה ונותן קרש בכותל: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו יש לו ציר עיין ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " בקל יכול להחזיר כו' מפני כובד של הדלת משא\"כ בהחזרת העליון: "
+                ],
+                [
+                    " ואם היה רפויה מותר פי' הכלבו שדרכו להיות רפוי דכיון שאינו מקפיד אם יתנועע בתוך חוריו לא גזרו שמא יתקע דהיינו שיהדקו ויעמיד אותו בדוחק מותר להכניסו בתוך חורו אבל אם דרכו להיות מהודק אע\"ג דעכשיו כשמחזיר מניחו רפוי אסור: "
+                ],
+                [
+                    " דה\"ה כוס של פרקים ע\"ל ס\"ס רע\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " אין דרך להדקו כ\"כ כל השנה: "
+                ],
+                [
+                    " ליטלם כשירצה כדי שלא יבטל כלי מהיכנו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " והני מילי שאינו בנין ממש בתוס' פרק כלל גדול ובתוס' ריש פרק הבונה אע\"ג דקי\"ל אין בנין בכלים אומר ר\"י דהיינו דוקא בחזרת תריסים או במנורה של חליות אבל בנין גמור מיחייב בכלים כמו בקרקע כדאיתא בסוף פרק כירה גבי מטה של טרסיים כו' עד ואין חילוק בין כלים לקרקע אלא במקום שאין חזק ואומנות דבכלים לא חשיב בנין ובקרקע חשיב בנין והביא שם ראיות הרבה עכ\"ל הרא\"ף וכן האשר\"י בפרק בכל מערבין כתב דדוקא במוסתקי דהיינו שברי כלים המדובקים יחד ע\"י זפת דמחמת גריעותו לא חיישינן שמא יתכוין לעשות כלי כו' עיין בב\"י שמביאו: "
+                ],
+                [
+                    " יכול לשברה כו' דמחמת גריעותא לא חיישינן שמא יתכוין לעשות כלי אשר\"י ע\"ש וכן כתב הר\"ן אע\"ג דכל המתקלקלים בסתירה פטור אבל אסור משום כבוד השבת התירו לכתחלה: "
+                ],
+                [
+                    " אסור אפילו לשוברה כו' פי' אפילו בלא נקב יפה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו נקב בעלמא אסור כו' פי' כשהיא שלמה. וכן מ\"ש אא\"כ היה בו נקב ונסתם כו' מיירי נמי כשהיא שלמה: "
+                ],
+                [
+                    " מותר להתיז ראש החבית כו' ז\"ל מ\"ו בגמרא משמע דוקא לפני אורחים שמראה נדיבות לבו ודו\"ק עכ\"ל. וז\"ל הגמרא בפרק חבית (שבת דף קמ\"ו ע\"א) ששנינו במשנה שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי ואין נוקבין מגופה של חבית דברי רבי יהודה (ופירש\"י מגופה דבוקה בפי חבית לעשות נקב אלא נוטל את כולה אבל כי נקב לה מתקן פתחא) וחכמים מתירין ולא יקבנה מצדה (בגמרא מפרש לה) עכ\"ל המשנה וז\"ל הגמרא אין נוקבים מגופה א\"ר הונא מחלוקת למעלה אבל מן הצד דברי הכל אסור והיינו דקתני במתניתין לא יקבנה מצדה (ופירש\"י דוקא למעלה חכמים מתירין דלאו אורחא למיעבד פתח התם אלא נוטל כל המגופה אבל מן הצד זימנין דעבד לה משום פתחא ואינו רוצה לפתחה למעלה שלא יפול עפר או פסולת ביין ועבד לה פתח מהצד גם חכמים מודים דאסור וזהו ששנינו ולא יקבנה מצדה ואמגופה קאי ורב חסדא אמר מחלוקת מן הצד אבל על גבה ד\"ה מותר והתנן לא יקבנה מצדה התם בגופה דחבית תו גרסינן התם בעו מיניה מרב ששת מהו למיברז חבית ברומח בשבת (פירש\"י לתחוב רומח בדפנותיה לנקב) לפיתחא קמכוין ואסור א\"ד לעין יפה קמכוין ושרי (פי' להראות נדבת לבו לפני האורחין מוציא יין בכלי גדול מדלא נקב ליה כדרך הנוקבין נקב עגול ויפה) א\"ל לפתחא קמכוין ואסור מיתיבי רשב\"ג אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים בשבת ואינו חושש התם ודאי לעין יפה קמיכוין הכא אם איתא דלעין יפה קמיכוין ליפתח מפתח ופי' יטול מגופה אבל כשמתיז ראשה בסייף דהיינו שנוטל שפת פיה ומרחיב פיה למטה ממגופתה ודאי לעין יפה קמכוין עכ\"ל הגמרא עם פירש\"י הנה לכאורה קשה על מ\"ש רש\"י דלמעלה חכמים מתירין משום דלאו אורחא למעבד פתחא התם אלא נוטל כל המגופה דלמה צ\"ל אלא נוטל כל המגופה ולא פי' שלא יפול עפר או פסולת ביין כמ\"ש אח\"כ אבל מן הצד ד\"ה אסור. ונראה דרש\"י ס\"ל דזאת הסברא שאין דרך לעשות פתח למעלה מטעם שלא יפול בה צרורות כו' היא חלושה שנאמר שבודאי אין דרך לעשות פתח למעלה מטעם זה אלא ס\"ל שפעמים אדם עושה נקב למעלה ואינו חושש לשמא יפול בה צרורות כו' ולהכי לענין היתר שלמעלה מתירין חכמים לא מהני זה הטעם דדילמא דזה שעושה הנקב אינו מקפיד לשמא יפול בה כו' ולכן כי סברא ודאי ומוחלטת וקאמר אלא נוטל כל המגופה ור\"ל דודאי לאו לפתח קמכוין דא\"כ למה לו לנקוב במגופה הא כבר יש נקב למעלה וה\"ל לנטול כל המגופה אבל לענין איסור מהני זה הטעם שלא יפול בה כו' דדילמא זה האיש מקפיד בכך וא\"כ נוכל לומר דילמא לפתח קמכוין ומאי אית לך למימר דלמה לא נטל כל המגופה י\"ל דילמא מקפיד שלא יכול בה כו' והכי אמרינן בכל מקום דאין להתיר שום דבר אלא בראיה וסברא ברורה אבל לאסור אוסרים מכח ספק אף שאין הסברא והראייה ברורה ודיוקא דרש\"י שזאת הסברא אינו ודאי וחלוטה מדקאמר הגמרא הטעם שמותר להתיז ראש החבית מטעם לעין יפה קמכוין ר\"ל להראות נדבת לבו לאורחים ולמה לא קאמר הטעם דודאי לאו לפתח קמכוין שלא יפול בה צרורות כו' אלא ודאי דמכח זאת הסברא אין להתיר דדילמא זה האיש אינו מקפיד בכך. ועוד ראייה דלרב הונא משמע דאינו מתיר לחכמים אפילו למעלה אלא דוקא במגופה אבל בחבית גופא אפילו למעלה אסור ולמה לא אמרינן דודאי לפתח קמכוין משום דאין דרך לעשות פתח למעלה מטעם שלא יפול בה כו' אלא ודאי שזאת הסברא ודאי לא מהני להתיר כמ\"ש אבל מלשון רבינו שכתב ז\"ל אבל למעלה הותר לנוקבה דלא לפתח כו' מפני עפר וצרורות שיפלו בה משמע דזאת הסברא מהני אפי' להתיר ויש לדחוק ולומר שסובר שבחבית גופה מחמירים וחיישינן לפתח קמכוין אפי' למעלה הואיל שעושה הנקב בחבית גופה וכמ\"ש בדרישה דבמקום שיש חיבור חמיר טפי כמו שאכתוב בסמוך בביאור דברי רבינו והנה מבואר דלרב הונא לא שרו חכמים אלא דוקא למעלה במגופה אבל למעלה בחבית גופא משמע אפילו לרב הונא אסור ופסקו הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש כרב הונא והשתא יתבארו דברי רבינו רק שאקדים תחלת דברי ב\"י וז\"ל ב\"י מותר להתיז ראש כו' ברייתא פרק חבית רשבג\"א מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף וכתב רש\"י שם שמרחיב פיה למטה ממגופתה מדקתני מתיז את ראשה שפת פיה וכן נראה מדברי הרמב\"ם בפרק כ\"ג ולפ\"ז לא הל\"ל לרבינו מותר להתיז ראש המגופה דמשמע דוקא דראש המגופה אבל ראש החבית אסור ומצאתי נוסחא שכתוב בה מותר וכו' שיתבאר ע\"ש עד וה\"פ מותר להתיז ראש החבית שהמגופה כו' עכ\"ל. ונראה שזה דוחק גדול דמ\"מ הואיל דמ\"ש מותר להתיז קאי אראש החבית א\"כ אע\"פ שכתב ראש החבית שהמגופה בו מ\"מ במה שכתב אח\"כ אבל לנוקבה בצדה בו וה\"מ בצידה אבל למעלה כו' ג\"כ קאי אחבית שהענין מדבר ומתחיל ולכן נראה שעיקר הגירסא היא מותר להתיז ראש החבית וכן גורס נמי רא\"ף ואפ\"ה קאי אמגופה דבחבית לא שייך לומר ראש הואיל שהוא עגול וארוך ובכל ארכו הוא שוה בגובה רק באמצע הוא משופע ועולה מכל צד כדרך החבית שלנו שבאמצעיתו בכל סביבו הוא רחב יותר ובולט מעט ולא נופל בו לשון ראש ובלאו הכי ק' שמשמע מדברי רש\"י והמ\"מ דהחילוק של מעלה ומן הצד קאי אמגופה עצמה והיאך שייך במגופה עצמה שיעשה נקב מן הצד והלא ידוע שסתם מגופה לעולם היא למעלה ע\"ג החבית ובכל מקום שינקבה שם נופלים לתוכו פסולת ועפר. לכן נלע\"ד שהמגופה הנזכר בגמרא אינה כמגופה שלכו שנוטלים עץ עבה וקובעים אותו בפי החבית למעלה במקום ששופכין בו המשקה אלא עשייה כמין קדירה שיש לו בות קיבול ומחברים פיה במקום שהיא פתוח בפי החבית כדרך שאנו עושין במשקה הנקרא שכר שמושיבין קדירה למעלה בפי החבית כשמוליכין אותו מעיר לעיר כך היה בימיהם שהיו החבית שלהן של חרס והיה עושין ע\"פ כיסוי כמין קדירה כמ\"ש ובזה שייך שפיר למימר שנוקבין אותו למעלה או מן הצד ר\"ל בצדה של אותה קדירה שכשינקב שם בודאי לא יוכל ליפול שום דבר לתוכו משא\"כ בשינקבה הקדירה ע\"ג מלמעלה ועל מגופה זאת כתב רבינו מותר להתיז ראש החבית כו' דהואיל שהוא עומד ומחובר בחבית ובולט ועולה הרבה שפיר מיקרי ראש הריבית וכשמתיז אותה בסייף מן החבית א\"א לצמצם ומתיז עמה מעט משפת החבית במקום שהוא מחובר שם ששם החבית גופה ובולט קצת ומוכרח אתה לומר כן אפילו לפי הגירסא שגורס ראש המגופה שנקראת המגופה ג\"כ ראש החבית דהא רבינו כתב מיד ז\"ל דלאו לפתח קימכווין כיון שמסיר ראשה כולה. וא\"ל למה לא כתב בהדיא מותר להתיז המגופה דא\"כ הוה משמע שאינו מתיר אלא להתיז המגופה אבל לא להתיז ג\"כ מעט מן החבית לכך נקט בל' זה לאורויי דאפי' אם מתיז מעט עם החבית עמה ואע\"ג דבחבית גופא אפי' נקב קטן אסור מ\"מ כאן מותר כיון שמתיז כולה יחד וכדברי רשב\"ג הנ\"ל וזה הדין שכתב מותר להתיז ראש כו' והחילוק שלמעלה ולמן הצד נראה דאיירי אפילו אם החבית שלימה ואף ע\"ג דכתב לעיל אם החבית שלימה אסור לשוברה או לנקוב בה נקב בעלמא מדכתב סתמא ואפי' נקב בעלמא אסור לינקוב בה כו' משמע אפילו למעלה מ\"מ הואיל דכל דין זה מיירי במגופה שאינה מן החבית עצמה אלא מחובר ודבוק בה יש לה דין חבית שבורה ומותר כשמתיז ראשה או עושה נקב למעלה וכך היא הצעה של דברי רבינו מתחלה כתב מותר להתיז ראש החבית בסייף כו' ואשמועינן דאם עשה נקב גדול שהתיז כל המגופה עם מעט מן החבית דמותר מטעם דלעין יפה מכוין ואח\"כ כתב אבל אם מן הצד ר\"ל אם עושה נקב בצדה במגופה עצמה ברומח אע\"פ שהוא גדול והו\"א דנימא ג\"כ דלעין יפה מכוין אפ\"ה אסור דודאי לפתח קמכוין כו' ואח\"כ כחב אבל למעלה ר\"ל למעלה במגופה מותר לנוקבה אע\"פ שאין עושה הנקב גדול כ\"כ כמו שמתיז ראש כו' דנימא דלעין יפה קא מכוין אפ\"ה מותר מטעם דאין דרך לעשות פתח למעלה. ואח\"כ חזר וכתב אבל מצדה אסור כו' ואשמעי' דאם עושה נקב קטן במגופה מן הצד ג\"כ אסור ואע\"פ שכבר כתב לעיל אבל לנוקבה בצדה אפי' ברומח שעושה נקב גדול כו' משמע שיש רבותא יותר בנקב גדול מבקטן מ\"מ חזר וכתב דין נקב קטן לאשמועינן כל חילוקי דינים דאף אם תמצא מי שסובר איפכא שיותר יש להתיר בקטן מבגדול מ\"מ במן הצד אין חילוק בין גדול לקטן וכל זה מיירי במגופה אבל כשעושה נקב בגוף החבית כבר כתב רבינו לעיל בסמוך דאפי' נקב בעלמא אסור הנה נתבארו דברי רבינו יפה אלא שקשה לכי סברת רבינו שסבר דלמעלה אין דרך לעשות פתח מטעם שלא יפול דבר צרורות כו' וטעם זה מהני לדידיה אפילו להתיר כמ\"ש לעיל וא\"כ למה צריך לטעם שמותר להתיז ראש החבית משום דלאו לפתח קמכוין כיון שמסיר את ראשה כולה ר\"ל שמראה נדבת לבו לאורחים ולמה לא כתב הטעם דלאו לפתח קמכוין דאין דרך לעשות פתח למעלה שלא יפול בה צרורות כמ\"ש הטעם בסמוך. ולכאורה היה נראה דרבינו כ\"כ אליבא דכ\"ע ר\"ל אפילו לרבי יהודא דאוסר במשנה לנקוב למעלה במגופה כמ\"ש לעיל בשמו מודה הכא במסיר ראשה כולה דמותר דאז ודאי לאו לפתח קמכוין אלא להראות נדבת לבו לאורחים אבל יותר נראה לומר דרבינו הוכרח לכתוב זה הטעם אפי' לחכמים שמתירים למעלה במגופה מטעם דלאו לפתח קמכוין שלא יפול בה צרורות כו' מ\"מ הכא שמתיז המגופה עם מעט מהחבית עצמה הו\"א דאסור דהא כבר כתבתי לעיל דאפי' לסברת רבינו לא מהני זה הטעם שלא יפול בה צרורות אלא דווקא בלמעלה במגופה אבל למעלה בחבית עצמה לא מהני זה הטעם הואיל שהנקב הוא בגוף החבית ול\"ד לעושה נקב במגופה שאינו בגוף החבית וכמו שמתרץ ומחלק רבא בגמרא זה חיבור וזה אינו חיבור וכמ\"ש בדרישה ולכן צריך לטעם כיון שמסיר ראשה כולה ר\"ל להראות נדבת לבו לאורחים וק\"ל ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל היתידות שנועלים בהם ר\"ל הצירים שבאחורי התיבה אסור אף אם נאבד המפתח: "
+                ],
+                [
+                    " שהרי עומד להתיר פי' הת\"ה שר\"ל הקשר שסוגרין בו מתירין אותו כשבא לפתוח וחוזר וקושר כשבא לנעול אבל הדלת לעולם קבוע שם לאיזה זמן וק\"ל עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל לא מפקיע וחותך משום כו' כתב המרדכי בפרק חבית דהיינו דוקא כשעשוי לקיום ע\"מ שלא להסירה בשבת אבל אם אינו עשוי לקיום כלל שרי ומטעם זה התיר בדף שמשימין לפני התנור ושורקין אותו בטיט בע\"ש להסירה מן התנור כשבת שאינו עשוי לקיום ע\"כ. ועיין בב\"י שהביא מ\"ש בת\"ה בענין הזה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " עצים שתוקעין ראשן כו' כן עושין על פני כל הספינה משוכין קצת אחד מחבירו: "
+                ],
+                [
+                    " וכן מחצלת פרושה כו' דוקא פרושה אבל כרוכה של מחצלת אינו מן המנין תוס' וריטב\"א: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אסור לפורשה בתחלה בשבת ע' בתוס' וברא\"ש פ' המביא דף ל\"ג שכתבו דוקא בכה\"ג שהוא רחב יותר מדאי נעשה כאוהל אבל מותר להחזיר קדירה ע\"ג כירה בשבת הואיל שהמחיצות כבר עשויות ואינו אסור עד שיעשה גם המחיצות בשבת ועוד היה נראה לומר דגבי כירה שאני דלא הוי אלא תוספת מחיצה שהרי הכירה יש עליו כיסוי שבאמצעית נחתך בו נקב לתת בו קדירה כדמשמע לעיל סימן רנ\"ג שכתב רבינו ודוקא על גבה כגון על שפתה כו' דיש מקום סביב הנקב לתת עליו שום דבר וא\"כ בנתינת הקדירה לא הוי אלא תוספת אוהל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ממטה למעלה אסור וכתבו התו' והרא\"ש דנראה לומר דאפי' רבי שמעון דקי\"ל כוותיה מודה בהא דכי אמר רבי שמעון דבר שאין מתכוין מותר היינו כגון שעושה דבר ואינו מתכוין לעשיתו אבל הכא הרי הוא עושה מה שמתכוין לעשות ואע\"פ שאין מתכוין לבנין מ\"מ מתכוין הוא לעשות דבר הדומה לבנין ואסרוהו חכמים גזירה משום בנין ע\"כ וכ\"כ הטור בהדיא בסימן תק\"ב ששם הוא כתב מקור הדין דמני רב יודא בפרק המביא מדורתא קדירה פוריא חביתא וכולהו שייכי בי\"ט אבל בשבת דלא שייך ביה אלא פוריא וחביתא לא כתב כולהו וגם לא מ\"ש התוס' דהא אפילו לר\"ש כו' וכן מטה שמעמידין ליתן הרגלים ולתת הקרשים עליהם אינו וכן הוא עיקר. וכן הוא משמע מפי' התוס' שכתבו שמושיב תחלה המטה ואח\"כ פורס העור דהוי ממטה למעלה עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שצריך לאויר של מטה וז\"ל הר\"ן בפרק המביא ואמרו בתוס' דלא מיתסר אלא בצריך באויר של מטה כעין קדירה אבל כל שאין צריך שרי כו' מזה נלע\"ד הא דכתב הרשב\"א אלא בכה\"ג לאו אפוריא קאי ששם אינו פשוט שצריך לאויר אלא הרשב\"א קאי אבל הני דמני שם דאיכא בהו דפשוט דצריך לאויר כגון קדירה וביעתא שמסדרין ומניחין האש תחתיהן ומדורת האש באמצע כמ\"ש הרי\"ף והרא\"ש ופי' התוס' דה\"ה אינך דנקיט כגון פוריא וחביתא ודאי מיירי בכה\"ג ולאפוקי ספרים ודוק בל' הר\"ן ותמצא כמ\"ש א\"נ י\"ל מ\"ש שצריך לאויר כו' ר\"ל שמחזי כאילו צריך וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " משמרת שתולין אותה לתת בה שמרים. נראה דהמשמרת הוא עשוי כעין שק שאנו קורין אותו זאק. והוא רחב ופתוח למעלה וסתום וחדוד למטה ומכניסין את קצה החדוד בתוך כלי והקצה העליון הרחב מסככין בשפת פיהו את הכלי ונמצא הוא גג לכלי ועשוי כאוהל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומותחין פיה לכל צד בעגול ונעשה כאהל על הכלי רש\"י. ואע\"ג שכתבתי לעיל בשם התוס' דאין אוהל אסור בלא עשיית מחיצות. י\"ל כיון שמעמידין ע\"ג הכלי דומה לפוריא שמעמיד הרגלים ומשים עור עליה: "
+                ],
+                [
+                    " ואין בשיפועה טפח. דאל\"כ אסור דשיפוי אוהלים כאהל דמי הג\"א: "
+                ],
+                [
+                    " שאינה עשויה לישן כו' גם זה כתב רש\"י שקשה ליה כיון שאין ברוחבה טפח למאי חזיא והר\"ן בפ\"ק דסוכה כתב בשם רש\"י דמיירי שכילות הרבה סמוכות זו לזו ואין לכל אחד רוחב טפח עכ\"ל וכן פי' התוס' בפרק תולין דף קל\"א ע\"ב ז\"ל כגון שהסדין שפרוס ע\"ג הכילה פרוס ע\"ג קנים מרובים ולא פשטו הסדין היטב ומונח ונופל בין קנה לקנה כעין שורות דיש עכשיו בין כל קנה שיפוע ואין באותו שיפוע טפח ודוחק עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " או שיורד טפח כו' וכתב הר\"ן והמ\"מ בשם הרמב\"ם דמטה דידן אע\"ג דנחתו סדינים מפוריא טפח כיון דפריסת סדינים על המטה ליכא משום אהל לית לן בה ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " לנטותה בה מותר פירש\"י ונתנה על הנס שעל הקינוף כשהוא מכפלה וכורך עליה חוט למושכה בה ולפורשה לכאן ולכאן מותר למושכה בה בשבת דמוסיף על אהל עראי ואינו כעושה לכתחלה אפי' אית ביה כו' דווקא לדעת הרא\"ש שבסמוך אבל לדעת הרי\"ף אסור עיין ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " לא יעשנה לכתחלה בלא כריכת חוט או משיחה דס\"ל להרי\"ף כשהיא בגגה או בג\"ט סמוך לגגה רחב טפח אהל קבוע היא וחייב עליה חטאת ואין מועיל כריכות אלא כשאין טפח למעלה ובכה\"ג בכילת חתנים מותר בלא כריכות משיחה וכ\"כ הר\"ן ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " לא יעשנה לכתחלה דדוקא בכילת חתנים התירו בלא משיחה שהיא מתוקנת לכך והרא\"ש לא חילק ב\"י שאינו בא להתיר כר\"ת דלעיל: "
+                ],
+                [
+                    " משום אהל כו' פי' הר\"ן והמ\"מ כשאין הגיגית מליאה עסקינן שא\"כ אין כאן אוהל אלא כשחסר טפח דהוי אהל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הצד ציפור למגדל כו' הא דנקט גבי ציפור דווקא מגדל מוקי בגמרא בציפור דרור הדר בבתים ואינו ניצוד בבית לפי שנשמט מזוית לזוית אבל שאר עופות ניצודין ג\"כ בבית: "
+                ],
+                [
+                    " נעלו שנים פטורים שנא' בעשותה יחיד ולא שנים. גליון הב' פטור ומותר דהב' ניצוד ועומד הוא: "
+                ],
+                [
+                    " הצדן סתם שלא פי' כו' שיש להן עור וגם אין דרכן להזיק א\"כ סתמא לצורך עורן נצודין משא\"כ בשאר שרצים שאין להם עור וגם אין דרכן להזיק תוספות ור\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " אלא נצרר תחת העור חייב כי הדם הוא הנפש וחייב משום נטילת נשמה משא\"כ בשאר שרצים שאין להם עור ודאי לא עקר הדם ממקומו דאל\"כ היה יוצא כיון שאין לו דבר המעכבתו מלצאת ר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לצוד פרעוש אין הטעם משום דפרעוש פרה ורבה אלא משום דבאה מן הקרקע ונקרא רמש וכ\"כ הרמב\"ם בהדיא וז\"ל רמשים שהם פרים ורבים או ההויים מן העפר כמו פרעושין ההורג אותם חייב כו' וכ\"כ הר\"ן והמ\"מ בשם הרשב\"א והרמב\"ן דאין הפרעוש פרה ורבה כו' ומ\"ש בגמרא פרעוש פרה ורבה היינו רמש אחר עיין בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אם הוא על בשרו מותר דמשום צער התירו תוס' וכתב הרא\"ש דאין בו משום איסור טלטול מידי דהוה אקוץ בר\"ה דשרינן בפרק כירה לטלטלו ��חות מד' אמות ע\"כ וגם לא ימללנה בידו שמא יהרגנה אלא יזקנה תוס' בפ\"ק דשבת: "
+                ],
+                [
+                    " אבל כינה מותר להורגה מפרש טעמא בפ\"ח דשרצים דדומיא למלאכת המשכן בעינן ומה אילים מאדמים דמשכן פרים ורבים אף כל הפרה ורבה לאפוקי כנה דמבשר האדם היא שורצת לאפוקי פרעוש דאף שאינה פרה ורבה ע\"מ נקראת רמש שבאה מן הקרקע: "
+                ],
+                [
+                    " הואיל והן מזיקין מותר כתב הר\"ן ואפי' במתכוין אלא שהוא עושה לפי תומו שמראה עצמו כאילו אינו מכוין מותר וכר\"ש דפטר במלאכה שאינה צריכה לגופה ע\"כ ועיין בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " דלא קאמרינן אלא דורסו עיין ב\"י ופסק רמ\"א כמ\"ד דאפי' חיה ועוף שלא מרדו פטור אבל אסור לצודן ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כל קשר העומד להתקיים עיין בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " והעומד להתקיים שבעה ימים: "
+                ],
+                [
+                    " מותר לכתחילה חוץ מקשר של אומץ לכן יש מחמירין בכל הקשרים לפי שאין אנו בקיאין חוץ מבמקום צער רמ\"א ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " מתירין בית הצואר מקשר כו' ז\"ל מ\"ו ואם לא יכול לפתוח בידו הקשר נ\"ל דאף לנתק שרי ואף המרדכי במס' שבת בהג\"ה לפי' הגאונים לא אסר אלא בנותק התפרים אבל הכא שעומד להתיר רק שלא יכול לפתוח בידיו פשיטא דשרי וק\"ל עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אף בחבל וכ\"ש בפסיקיא והוא אזור רחב דלאו קשירה הוא אלא בב' קשרים זע\"ז ואם עושה קשר בראש א' של חוט או משיחה דינו כשני קשרים וכ\"פ רמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " אבל חבל דעלמא לא משום שמא יניח ראש השני קיים ויבטלנו שם לצורך הבהמה רש\"י ומדברי הרמב\"ם נראה שאסור משום איסור טילטול ומש\"ה כתב גם כן רבינו מטלטלין חבל גרדי כו' משמע משום איסור והיתר טילטול נגעו בה והא דכתב לעיל סימן ש\"ה סתם חבל הקשור באיבוס מותר לקושרו בבהמה וכן איפכא הקשור בבהמה מותר לקושרו באבוס משמע אפי' בחבל דעלמא לפי' הרמב\"ם א\"ש דשם מאחר שראשו א' קשור בפרה או באבוס מיוחד הוא לכך וליכא איסור טילטול וגם לפירש\"י איכא למימר דכשקשרו בפרה ובאיבוס אין לומר שרוצה שתהיה הפרה לעולם קשורה משא\"כ כשהחבל קשור בא' מהן לבד גלי דעתיה שאין רצונו שתהיה קשורה שם אלא לפי שעה ואח\"כ יתירנה הילכך לא הוי קשר של קיימא. ב\"י. ואין צריך לזה שאף שלא תהיה שם קשורה לעולם מ\"מ החבל נשאר קשור במקום אחד והרי שני קשרים עשה בשבת משא\"כ התם דודאי מקום שהיה החבל כבר קשור שם ישאר קשור וא\"כ לא עשה כלום וק\"ל. וכאשר כתבתי מוכח במרדכי ס\"פ אלו קשרים: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המבשל כו' ואין צריך להמתין בכדי שיעשו: "
+                ],
+                [
+                    " ל\"ש חלה היום מותר כו' ולא אמרינן שיהא אסור משום מוקצה דאתקצאי בין השמשות דקי\"ל כר\"ש דמתיר במוקצה מחמת איסור אם לא שדחאו בידים כמו נר וגרוגרות וצמוקים ולא דמי למחובר דאסרי' מדה\"ל ללקטינהו בבין השמשות דכל אדם יכול ללקוט אותן ודאי אקצינהו אבל בהמה שצריכה לשחוט ע\"י מומחה וסכין בדוק לא אמרינן מדלא שחטה אקצה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ובלא מליח' דאסור למלוח בשבת תו' ס\"פ כלל גדול: "
+                ],
+                [
+                    " שמא ירבה בשבילו פי' אחר שיניחם הקדירה על האש ירבה שם חתיכה בשבילו וזהו איסור סקילה אבל קודם לכן ליכא למיגזר דליכ�� אלא איסור דרבנן רשב\"א: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בחמה כו' דאין דרך בישול בכך וחמה באור לא מיחלפא דניגזור הא אטו הא ר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " כדי שתצלה גוירה שמא יטמיננה ברמץ או שמא יעשה גומא: "
+                ],
+                [
+                    " בתרנגולת דר' אבא כו' פרק כירה ופרק חבית דף קמ\"ה ושם פירש\"י דר' אבא היה מבשלה שורה אותם ימים רבים בחמין למחותה מאליה ואוכלה לרפואה והר\"ן שם דף קס\"ג ע\"ב פי' שהיתה מלוחה ביותר וכשמבקשין לאוכלה שורין אותם במים חמין: "
+                ],
+                [
+                    " ואסור ליתן פת כו' וכ\"כ רמ\"א המנהג לכתחלה דאסור: "
+                ],
+                [
+                    " דקאמר בגמ' לחד לישנא כו' אע\"ג דאין הלכה כאותו לשון מ\"מ מאחר דאיכא חד דיעה במלח י\"ל דשאני מלח דצריכה בשול כבשרא דתורא ושמא בפת כ\"ע מודו מהרש\"ל וכמ\"ש בסמוך בפנים: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם יש בו דבר חם כו' אפי' יכול להתבשל כיון שאינו מכוין לכך ועיין במ\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " אנפנדא פי' פשטיד\"א: "
+                ],
+                [
+                    " מותר ובספר המצות התירו כו' וכ\"ש קדירה שיש בה רוטב שנקרש כשהשומן נימוח אינו בעין דשרי אליביה ונהגו להחמיר כהרא\"ש ובמקום צורך יש להקל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הבורר כדי לאכול מיד מותר היינו שיעור מה שמיסב על השלחן באותה סעודה בלבד ובב\"י דכתב לאחר סעודת שחרית קרוי מיד לסעודת מנח' אבל לא קודם שחרית ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " בקנון פי' ציל ברע\"ט בל\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ותמחוי פירוש קערה גדולה שמערה כל האילפס לתוכה ומשם לקערות. "
+                ],
+                [
+                    " ותורמוס קאמר בגמרא כו' עיין בפירש\"י פרק כלל גדול (שבת דף ע\"ד ע\"ב) שפירש' דשלקו ליה ז' זמנין למתקו ואי לא שקליה ליה לאוכל מתוך הפסולת מתוך שהוא רך ונימוח ע\"י שנשלק הרבה מסרח הילכך אוכל נמי כל זמן שמעורב בו הוי כפסול' מתוך אוכל ע\"כ ועיין ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " מנפח מיד ליד כו' ולדעת המ\"מ דוקא בידו א': "
+                ],
+                [
+                    " אבל לא בקנון גזירה משום נפה וכברה: "
+                ],
+                [
+                    " הוי ליה כבורר ובורר אפילו לאוכלו מיד אינו מותר אם לא ע\"י שינוי: "
+                ],
+                [
+                    " כדי שיחזרו צלולין ז\"ל רש\"י באלפס דף קנ\"ד שיהיו השמרים צלולים ויזיבו המים מהם: "
+                ],
+                [
+                    " כיון שהם צלולים אע\"פ שיש בו קמחין הואיל וראוי לשתות בלאו הכי. ומשום ליבון נמי ליכא ר\"ל דקאי אמים דלעיל. גליון: "
+                ],
+                [
+                    " שלא יעשה בו גומא כו' שהוא עובדא דחול אי נמי אתי לידי סחיטה רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " מותר לערות בנחת כו' כדי להפריד המשקה מהשמרים שבשולי הכלי: "
+                ],
+                [
+                    " מסננת שנתן כו' ר\"ל בע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " מותר ליתן בה כו' ר\"ל בשבת. בת\"ה סימן נ\"ז נסתפק בב' מיני דגים וכתב דיש להחמיר בספק חיוב תטאת ואסור לברור אחד מחבירו אלא בידו כדי לאכלן מיד אע\"פ שהחתיכה גדולה וכל אחד ניכר בפ\"ע וכ\"פ רמ\"א: ליתן כרכום בתבשיל כתב בשבולי הלקט דמותר ואין לחוש משום צובע דאין צובע באוכלים וכתב בספר יראים שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועים צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועים בבגדיו או במפה משום צובע אבל אם צובע פירות במשקים הפירות לית לן בה דאין צביעה באוכלין וכ\"פ בש\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " זתים ואם יצאו מעצמן אסורין דהו\"ל מפרק תולדה דדישה: "
+                ],
+                [
+                    " מתבשל ביין שיצא מע\"ש פי' לא היה עליו שם יין קודם שנתבטל מעולם דאל\"כ הוי איסור דהא דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל סמ\"ג ומרדכי: "
+                ],
+                [
+                    " תותים ורמונים אסור כו'. לאו דווקא אלא כל דבר שדרכן לסחוט עי' בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " והוה ליה משקה הבא למשקה ר\"ל לצורך משקה אע\"ג דאין בה משקה וגם אין דרך לשתות מהקערה אפ\"ה כיון דאין בה אוכל נראה כאילו רצונו בסחיטה זו לכורך משקה והו\"ל מפרק ואסור משא\"כ כשבא לאוכל גם מתחילה היה אוכל והוה אוכלא דאפרת: "
+                ],
+                [
+                    " וחולב אדם עז לתוך הקדירה בי\"ט כו' כתב הר\"ן הטעם דלא דמי לאשכול דמותר בשבת דהוא ראוי לאכילה. משא\"כ בעז דלא חזיא בשבת כלום והוי כבורר האוכל מתוך הפסולת: "
+                ],
+                [
+                    " והתיר לסחוט לימוני\"ש כתב בשבולי הלקט הטעם דוקא בוסר ומלילות כיון דדרכן בכך הוו כמו זתים וענבים שהיו רגילים לסחוט הבוסר לצורך הקיץ' וכן שים כו' אבל הלימוני\"ש דומה להפרישין שאין דרכן בכך אפי' סחטן בקערה שאין בה אוכל דכ\"ע ידעי דלמתקי אוכלא עבד ולא לצורך משקה ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " ואבה\"ע כתב שמותר כו' ר\"ל אע\"ג דקי\"ל דאין מרסקין השלג והברד היינו שמרסקים לחתיכות דקות שאז יזובו מימיו אבל הכא שאין מימיו זבין ע\"י כך ואפילו אם יזובו מועטים המה ולא חשיבי. ועוד שאינו מתכוין לכך וגם הולכים לאיבוד מותר ב\"י המרדכי כתב בסוף פרק במה טומנין כן בשם ראבי\"ה והביא ראייה דגדולה מזו התירו דמתיז אדם ראש החבית בסייף ותנן שובר אדם את החבית ליטול מהם גרוגרות "
+                ],
+                [
+                    " ואסור להדק מוכין כו' לסתום בו פי החבית גזירה שמא יסחוט פי' כשאחזו נסחט בין אצבעותיו אבל כשיש לו בית אחיזה ה\"ל כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה ה\"ה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " חבילי הכניסן לעצים כו' הכניסן למאכל כו' וממילא בסתם לפי הנוהג וההוה אם הוא לבהמה מותר וכן להיפך אבל לא בכלי משום שהוא עובדא דחול כדאמרינן האי מאן דפרים סילקא דמי לטוחן רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואם נותן לתוכו כו' מפני שנראה כעושה מורייס וסתם מורייס עבדי ליה לזמן מרובה לכבוש בו דגים ומשום דמיחזי ככובש אסור רמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " אסור למלוח חתיכות כו' בת\"ה הוכיח דמותר' לטבל כמה חתיכות צנון א' א' ולהניחם יחד לפניו כדי לאוכלם מיד זו אחר זו שעיקר הקפידא שלא למלוח יחד וכ\"פ בש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " ד' או ה' ביחד דדמי כאילו כובש כבשין והמכבש חייב כמבשל: "
+                ],
+                [
+                    " בקתא של סכין ובתוך קערה אבל לא בתוך מכתשת דמכתשת של עץ הוי נמי שינוי גמור בית יוסף: "
+                ],
+                [
+                    " שתיתא פי' שמן ומים ומלח מעורבין בו רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לגובלה כו' דדמי ללישה: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יטרוף כו' בכף כדרך שטורפין ביצה בקדירה או בשום שכתשו מבע\"י וכתב בת\"ה סימן נ\"ג ונראה דאפילו אם נותן בהם מעט משקי�� מבע\"י כמו שרגילין לתת מעט טיפין דלא מהני דנתינת משקים מבע\"י מהני משום דחשיב מגובל ובנתינת טיפים ידוע דלא מיחשב מגובל ונראה למצוא היתר לכ\"ע אפילו לא יהיה בלל משקה מבע\"י כגון שיעשה הבלילה רכה כדאמרינן גבי שתיתא וישנה מדרך חול שאם דרכה ליתן המשקה תתילה יתן עכשיו האוכל תחילה או איפכא וכ\"פ רמ\"א ועיין בת\"ה שלסוף חשש להחמיר: "
+                ],
+                [
+                    " שהוא לרפואה כשהוא יוצא מהמרחץ שותהו: "
+                ],
+                [
+                    " לשתות פי' מי השרייה: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות והוא מעשה דייסא ועיין בתשובת הרמב\"ם שהביאו ב\"י ע\"ו וז\"ל השאלה קדרה של דייסא כו' ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואפילו נתערבה באלף כו' משום דהוה דבר שיש לו מתירין: "
+                ],
+                [
+                    " ובלבד שלא יגע בה דאע\"ג דמוקצה מותר ליגע בה דבר שנוח לזוז ממקומו כמו ביצים שהיא סגלגלת אסור: "
+                ],
+                [
+                    " אסורין בו ביום גזירה שמא יעלה ויתלוש: "
+                ],
+                [
+                    " ולערב מותרין מיד דכיון דלא נעשה בהו מלאכה בשבת לא שייך למיגור בהו מידי ודוקא בחול אבל כשחל יום טוב במוצאי שבת לא. רא\"פ: "
+                ],
+                [
+                    " קש או תבן כו' ז\"ל התוס' ריש פרק כירה נראה לר\"י דקש היינו זנבות השיבלים שנשאר בשדה הנקרא שעופל\"א בלע\"ז. ותבן הוא הנקצר עם השבלים והכי משמע לקמן בפרק השואל כו' וכ\"כ ר\"ן ורש\"י פי' בפרק חלון דף ק' אהא דתנן אין כוברין את התבן בכברה כו' ז\"ל תבן הוא שעושין מן הקש מחתך אותו במוריגין ועושה כל זנב השיבולת תבן: "
+                ],
+                [
+                    " ולחצות בו שיניו דדבר המוכן למאכל בהמה מוכן הוא לכל הצורך: "
+                ],
+                [
+                    " א' קשין וא' רכין כמו שהתיר לשבר החביות ליטול מהן גרוגרות וכן איתא בהדיא בגמרא דמותר "
+                ],
+                [
+                    " אבל עם אחרים אסור כיון שמקפידים זע\"ז יבואו לידי הלואה ולידי מדה ומשקל כו' עיין פי' בתוס' דף קמ\"ט ע\"א והביאו ב\"י בסימן שכ\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " אבל ליתן מנה גדולה נגד מנה קטנה כו' אסור היינו לפי מאי דקי\"ל דאסור לאב להלוות לבניו ובני ביתו בריבית אפולו הכל משלו כדי שלא ירגילם בזה וה\"נ בגורל ובקוביא וכמ\"ש ב\"י ע\"ש. ועיין מ\"ש שם הב\"י ז\"ל ואע\"פ שהרי\"ף והרא\"ש השמיטו כו' עד י\"ל דבכלל דברים אלו הם כל דברי הגמרא דמאחר כו' ק' דז\"א דא\"כ לא הוה פריך הגמרא אהא דאמר סתמא מקפידין כו' אי הכי בניו ובני ביתו נמי כו' והר\"ן מ\"ש סוגיית הגמרא נראה דלא בעי לומר שדעת הרי\"ף כן אנא שהעתיק לשון הגמרא לפי שס\"ל הכי להלכה ומסיק ע\"ז וכתב ולא נתפרש יפה בהלכות ור\"ל שקיצר מאיזה הטעם שעמו ולא פסק כסוגיית הגמרא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " תן לי מדה פלונית או פלונית ק\"ק מ\"ש או פלונית דמה לי מדה זו או זו והיה נראה ליישב דה\"ק אע\"ג דאינו מדקדק לומר תן לי דוקא מדה זו אלא אומר תן לי מדה זו או זו איזה שתרצה אפ\"ה אסור וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם אסור לשקול כו' ע\"ל סוף סימן תקי\"ז שכתב רבינו בשם הרמב\"ם דבמדה המיוחדת למדה אסור ולפ\"ז ה\"ל לרבינו לכתוב והרמב\"ם כתב בלשון פלוגתא אהא דמתיר לפני זה ועיין בב\"י ובדרישה שהארכתי ולענין פירוש דברי הר\"ן במה שמחולקים בו הב\"י ומהרי\"א ז\"ל נ��ע\"ד פשוט להכריע כפי' מהרר\"י ז\"ל וקושיית הב\"י אינה כלל וגם א\"צ למחוק תיבת לא כמ\"ש ב\"י ואדרבה מוכרחים אנו לגורסו כי מאחר שסיים הר\"ן וכז\"ל וכך נראים דברי הרמב\"ם בפ\"ד מהל' י\"ט עכ\"ל ור\"ל שהרמב\"ם כתב שם בסימן כ\"א ז\"ל וכן לא יקח מבעלי החנות במדה או במשקל אלא כיצד הוא עושה אומר לחנוני מלא לי כלי זה ולמחר נותן לו שוויו ואפילו היה כלי המיוחד למדה ימלאנו והוא שלא יזכיר לו שם מדה עכ\"ל. והנה דקדק הר\"ן מל' הרמב\"ם שכתב לא יקח מבעלי החנות במדה או במשקל שבמדה ר\"ל דומה למשקל וכמו שבמשקל המשקל נשאר אצל המוכר ואין הלוקח לוקח אלא דבר הנשקל כן מה שאסר דבר שבמדה ג\"כ ר\"ל שהמדה נשאר אצל המוכר והלוקח מערה דבר הנמדד לתוך כליו ומוליכו לביתו וזהו דוקא הוא שאסר ומסיים אח\"כ אלא כיצד הוא עושה אומר לחנוני מלא לי כלי זה ר\"ל הכלי שמביא הלוקח עמו מביתו אומר למוכר למלאותו וזהו דוקא מותר ואפילו בכלי המיוחד למדה ובלבד שלא יזכיר לו שם מדה לומר מלא לי מדה זו שלי. והשתא א\"ש נמי הא דחזר לכתוב והוא שלא יזכיר לו שם מדה דאם לא תפרשהו כן אלא ר\"ל במה שאסר ברישא ליקח במדה ובמשקל ר\"ל שלא יזכיר שם מדה קשה למה חזר לכותבו בסיפא וק\"ל. וא\"כ קשה מנא ליה להרמב\"ם תלתא חילוקים הנ\"ל וע\"כ צ\"ל דגירסתו היה כגירסת הרי\"ף הנ\"ל שגרס וכתב ז\"ל מאי אבל לא במדה אמר רבא שלא יזכיר לו שם מדה אבל כלי העומד למדה לא ימלא ור\"ל ת\"ק דאמר אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה ר\"ל דאם הלוקח מביא כלי עמו ואומר למוכר מלא לי כלי זה זהו מותר יהיה כלי של לוקח מה שיהיה אפילו מיוחד למדה רק שלא יאמר לו מלא לי מדה זו זהו שאמר אבל לא במדה ומפרשה רבא שלא יזכיר לו שם מדה אפילו בכלי של לוקח. ומסיים רבא ואומר אבל כלי העומד למדה לא ימלאנו ר\"ל המוכר לא ימלאנו בכלי שבידו העומד למדה את כלי של לוקח. וכאלו אמר אבל בכלי בבי\"ת וק\"ל. והם המה הג' חילוקים שכתב הרמב\"ם הנ\"ל כי ידוע שהרמב\"ם בשיטת הרי\"ף רבו רוב דבריו אמורים ויתיישב נמי השתא שפיר ל' הרמב\"ם דשבת סימן י\"ג במ\"ש שם ז\"ל וכשם שאסור לשקול כך אסור למנות ולמדוד בין בכלי מדה בין ביד בין בחבל עכ\"ל. הרי שגם לשם לא כתב איסור דידיה אלא דומיא דמשקל ומדידת חבל שהמשקל והחבל נשארים ביד המוכר ואע\"ג דאסר שם גם למנות איסור למנות שאני וכאילו מזכיר שם מדה דמי וק\"ל. ותמה אני על הב\"י מאחר שחילוק זה מוכרח לומר בדברי הרמב\"ם וכמו שדייק הר\"ן מדברי הרמב\"ם וכמ\"ש וב\"י בעצמו מודה בחילוק זה כמו שמוכח מסוף דבריו וגם הכלבו אוסר יותר אפילו להלך במדה של מוכר לתוך ביתו ואינו מתיר אלא כלי של לוקח דוקא למלאותו ולהוליכה לביתו למה טרח ליישב דברי הרמב\"ם בע\"א וכתב שהרמב\"ם אינו אוסר אלא במדידת הקרקע מיהו לבסוף גם הב\"י רמז ישיב הר\"ן ומהר\"א הנ\"ל במ\"ש ז\"ל או בשופך המדה לתוך כלי אחר כו' ע\"ש והנה בהיות שבהרמב\"ם מוכרח לחלק כן והדין דין אמת בודאי פשוט דלזה כיון ג\"כ הרי\"ף אף שהר\"ן תמה מתחילה עליה ה\"ט משום דלפי הנראה אין משמעות לשון הרי\"ף כן. אבל כדי ליישבו שלא יהא פסקו דהרי\"ף נגד סוגיית הגמרא ע\"כ צ\"ל דכוונתו כמ\"ש הרמב\"ם ומה שמסיק וכתב הר\"ן ז\"ל ונ\"ל דכי שרינן כו' אלעיל קאי וכ\"כ ליישב תמיהתו על הרי\"ף הנ\"ל וכמ\"ש מהרי\"א הנ\"ל. ומה שהקשה הב\"י וכתב ז\"ל ותמיהני לפי' זה כשכתב הרי\"ף אבל כלי העומד למדה לא ימנאנו היינו בששופך לתוך כליו של לוקח דיקא ופלוגתא דרב יודא ורבא באוקימתא דמתניתין דהיינו כשנוטל מדה של מוכר ומוליכה לביתו אי שרי בכלי העומד למדה דוקא או אפילו בכלי המיוחד למדה לא נזכר בדברי הרי\"ף כלל כו' נלע\"ד דזה אינו קושיא דהרי\"ף בהלכותיו לא הביא סוגיא דגמרא רק מה שהוא פסק הלכה ובכלל מ\"ש ובלבד שלא יזכיר לו שם מדה הוא דזולת זה הכל מותר כשממלא כליו דלוקח ומביאו לביתו וכמ\"ש ב\"י עצמו. ואף שהב\"י חזר להקשות ע\"ז דא\"כ הל\"ל אבל לא ימלאנו אפילו עומד למדה נראה דלאו דקדוק הוא והיא היא. ובאשר כתבתי נתיישבו עוד שני קושיות גדולות האחת מאי דשינה הרי\"ף דברי רבא האמורין בגמרא בתרתי שבגמרא אמר בשם רבא דאפילו כלי המיוחד למדה ימלאנו ורי\"ף כתב בשם רבא דאפילו כלי העומדת למדה ימלאנו והיא תמיהת הר\"ן וגם הרא\"ש רמזה במ\"ש שהרי\"ף לא הביא דברי רבא כמ\"ש בגמרא השנית אף א\"ת שגירסת הרי\"ף שלפנינו היא עיקר דבמדה העומדת למדוד ס\"ל דימלאנו מ\"מ קשה כיון דרבא פי' דמ\"ש ת\"ק אבל לא במדה דר\"ל שלא יזכיר שם מדה ממילא נשמע דאפילו במדה המיוחד למדה ימלאנו וא\"כ קשה למה אמר כלי העומד למדה ימלאנו אלא ודאי צ\"ל כמ\"ש הר\"ן ומהרי\"א הנ\"ל דמ\"ש ובלבד שלא יזכיר שם מדה ממילא נשמע דכשאינו מזכיר שם מדה אפילו כלי המיוחד למדה של לוקח מותר להוליכו לביתו ומ\"ש הרי\"ף אבל כלי העומד למדה לא ימלאנו קאי אכלי של מוכר כשירצה לערות מתוכה לכלי של לוקח וזה אסור אפילו בכלי העומד למדה. א\"נ ה\"ק כלי העומד למדה של לוקח לא ימלאנו המוכר והשתא א\"ש מ\"ש העומד למדה דכל כלי של לוקח עומדים למדה מיקרי דמודדים לתוכו וק\"ל והשתא א\"ש נמי מה שסיים הר\"ן ומהרי\"א בלשונם וכתבו ז\"ל אבל למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך כו' דק' דמתחיל בכלי העומד למדה וסיים בכלי המיוחד. אלא ודאי מ\"ש העומד למדה ר\"ל למלאות בכלי של מוכר המיוחדת למדה לתוך כלי של לוקח העומד למדה וק\"ל. והשתא א\"ש נמי דא\"צ לומר דהרי\"ף היה לו גירסא אחרת בגמ' דלפ\"ז תפס הרי\"ף לישנא דרבא דהוא בתראה וגם הוא ל\"ק לו יותר מדרב יודא. דדברי הרי\"ף ורבא כל' רב יודא בשניהן וגם ר\"ל בסכום מדה פשיטא דאסור ולא הוצרך לכותבו וכמ\"ש התו' שם ס\"פ על רש\"י ע\"ש: ומ\"ש ב\"י עוד שם תמיהת הרא\"ש על הרי\"ף ז\"ל ותמהני למה האריך לפרש משנה זו מאי שייך טבילת כלים האידנא יש ליישב ולומר דכוונת הרי\"ף הוא ללמד שטבילת כלים חדשים מותר בשבת דהמשנה אינו אוסר אלא טבילת כלים טמאים וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומותר לשפשף הכלים בכל דבר כו' חוץ מכלי כסף בגרתקון בפרק במה טומנין ופירש\"י שם אע\"ג דנתר וחול זימנין דגריד כיון דלא מתכוין שרי אבל גרתקון ודאי גריד לכלי כסף שהוא רך וה\"ל ממחק כיון דפסיק רישיה הוא מודה ביה ר\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין כוברין את התבן בפרק תולין (שבת דף ק\"מ) ופירש\"י תבן הוא שעושין מן הקש ומחתך אותו במוריגין ועושה כל זנב השבולת תבן. עוד פי' מוץ הוא מזנב השבולת העליון ואינו ראוי למאכל וכוברין אותה בכברה כדי שיפול המוץ. ומש\"כ כיון שאינו מכוון ז\"ל רש\"י בגמרא ואע\"פ שהמוץ נופל מאליו כר\"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר: "
+                ],
+                [
+                    " אין גובלין המורסן לפני הבהמה אבל נותנים בו מים כתב הב\"י שכתב הרב המגיד בספ\"ח שהטעם מפני שהמורסן אינו בר גיבול ולכך אפילו גובל לא יהא בו חיוב אלא איסור מדבריהם ומתוך כך הותר נתינת מים מדבריהם עכ\"ל. וזהו על פי דעת הרי\"ף ורש\"י שפירשו הא דאמרינן וקיטמא שרי היינו לומר שהאפר אינו בר גיבול ולפיכך מותר לגובלו בי\"ט. אבל לדעת התוס' והראב\"ד דאדרבה מידי דלאו בר גיבול הוא חייב טפי הוי הטעם כיון דבנתינת מים לא מיחייב לרבי יוסי בר יודא אע\"פ שחכמים גזרו עליו ה\"מ בקמח שאין בו לצורך היום אבל במורסן שיש בו צורך היום להאכיל לחיה ועוף לא גזור ע\"כ. ועיין מ\"ש לעיל בסימן שכ\"א בפלוגתת בעל התרומות עם הפוסקים שנתתי טעם לדבריהן ובעל התרומות אוסר ליתן בו מים וכו' והטעם שפוסק כרבי דאמר נתינת מים זהו גיבולו: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו כור או כוריים כו' פי' שאין דרכם לאכול כ\"כ ולא אסרינן משום טירחא יתירא אבל אסור לשפשף בגמרא פרק מי שהחשיך איתא לפספס ע\"ש בפירש\"י שפירש שכן דרך שמפזרין לבהמה העשבים ויפה לה לאוכלן שכשהן דחוקים מתחממין ואינה מריחה בריח כ\"כ וקצה בהן וכן באשר\"י ורי\"ף וכן בכל הגמרות ראיתי לפשפש ולא כתב שם לשפשף בה' את הידים אבל בב\"י ובש\"ע נקט כך וצ\"ל שהוא לשון הפוך ובש\"ע כתב לשפשף בהם בידים בבית וא\"ש טפי: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' נתנבלה היום כר\"ש דלית ליה מוקצה כתב הב\"י רבינו כתב בהל' י\"ט סימן תקי\"ח שאם היתה בריאה ומתה אפילו לר\"ש אסור לטלטלה משמע דס\"ל דהלכה כמר בר אמימר דאמר מודה ר\"ש בב\"ח (בריאים) שמתו שאסורים וא\"כ ה\"ל לפרש כאן דלא שרי אלא כשהיתה חולה מבעוד יום אבל לא בבריאה. ועל כרחך צריך לומר שסמך על מה שכתב בהלכות יום טוב ועיין בדרישה. וכתב הב\"י דבגמרא איתא דדוקא בנבילה קשה התירו לחתך והכי איתא והיכי משכחת בבשר פילי א\"נ בגורייתא זוטרא פירש\"י דכל נבילה קשה להם וא\"כ יש לתמוה על מ\"ש רבינו שלא כתב כן. ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואין מחתכין השחת והחרובין לפניה כתב ב\"י דבגמרא מפרש טעמא משום דמיטרח באוכלא הוא כלומר דבלא חיתוך נמי חזי לאכילה משמע שאם לא היו ראוים לאכילה בלא חיתוך כגון שהיו יבשים או שהיתה הבהמה עוד קטנה שאף השחת קשה לו וצריכה חיתוך שוויא אוכלא היא ושרי ורבינו לא כתבו מפני שסמך על מה שכתב בסמוך דשוויי אוכלא משווינן ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו ליתן לפניהם מים אסור גזירה שמא יצודם תוס' פרק אין צדין גליון: "
+                ],
+                [
+                    " אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין הב\"י האריך להשיב על הר\"ן ותשובה לדבר אשר הקשה על רבינו ממשמעות הגמרא דמותר ליתן מזונות אף לאלו שאין מזונותן עליו ואינו אסור אלא מים דשכיחי באגמא ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " נותנין מזונות לכלב ולא לחזיר משום דאין מזונותן עליך דארור ישראל המגדל חזירים כדאיתא בס\"פ מרובה משום מעשה שהיה והתוס' הקשו שם וא\"ת תיפוק לן דאסור לעשות סחורה בדברים טמאים ותירצו דאינו אסור אלא דוקא בדבר העומד לאכילה אבל אם מגדלן למשוח עורות לא היה אסור אם לא מטעם הגזירה הזאת וכן הוא בירושלמי ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואסור ג\"כ לסלק התבן מלפניו שיש בו שנמאס מדריסת רגליו ולא חזי רש\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מותר לזמן לעכו\"ם בשבת אע\"פ שבי\"ט אסור. פי' משום דחיישי' שמא ירבה בשבילו ובשבת לא שייך למיגזר כן: "
+                ],
+                [
+                    " דשמא נטחן היום. רבותא אשמעינן אע\"פ דבין השמשות היו חטים וראוים לכוס אפ\"ה אסור משום מוקצה. משום דבה\"ש לא היה ראוי לאכול באותו ענין שנעשה לבסוף לאחר שנעשה בו איסור דאורייתא ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א ז\"ל כתב ולי נראה להתיר ר\"ל מהרש\"ל בביאורי לאוין סמ\"ג דף י\"ט ע\"ד במ\"ש שם הסמ\"ג בשם ר\"ת לאסור ז\"ל העולם נהגו להקל לפי שראו בטור שהרא\"ש מתיר ואין נ\"ל להקל שהרי רבים האוסרים ור\"ת אוסר הלכה למעשה ובפרט מאחר שכתב הא\"ז שראבי\"ה היה מלקה בני אדם שאכלו פת שנאפה בשבת א\"כ פשיטא שאין להקל אם לא ע\"י הדחק עכ\"ל. וכ\"פ ב\"י ורמ\"א ועוד כתב רמ\"א אבל אסור ליתן לו מעות מע\"ש שיתן לו הפת בשבת דאו אדעתא דישראל קעביד ע\"כ ועיין לקמן בסימן תקי\"ז: "
+                ],
+                [
+                    " כיון דגמרו בידי אדם פי' שאין התחלת ביאתו לעולם ע\"י העכו\"ם רק הגמר. לכן אין בו איסור מוקצה משא\"כ לגבי דורון שהביא העכו\"ם שאסור משום מוקצה הוא מטעם דאסקינהו מדעתו הואיל ולא לקטו הישראל מע\"ש ועי\"ט אבל כשנלקט בחול ולא נעשה הגמר דהיינו הטחינה או האפייה ביד עכו\"ם או אין שייך בו דאקצינהו ואין בו איסור מוקצה וע' בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " כמו שאר מלאכות שעושה לצרכו פי' דתנן בס\"פ כל כתבי שאם עכו\"ם עשה כבש לעצמו או הדליק נר לעצמו או מילא מים לבהמתו דשרי ישראל ליהנות מהם. והא דשרי לירד על הכבש מיירי אפי' כשקצץ העכו\"ם העצים בשבת ממחובר ואפ\"ה מותר היינו מטעם שכתבו התוספות בפ' בתרא דע\"ז דמוקצה מותר בהנאה (וא\"ת לפ\"ז מאי קאמר דבדבר מאכל החמירו הל\"ל לאסור לאכול המוקצה ולא לנקוט דבדבר מאכל החמירו טפי דמשמע מכח חומרא שמתאוה האכילה חיישינן שיצוה להעכו\"ם. י\"ל דה\"ק ויש אוסרים אפי' באופה ומבשל דאין שייך בו מוקצה משום דגמרו בידי אדם א\"נ בצד וליקט העכו\"ם לעצמו דאין ברור בו איסור דשאני עכו\"ם שהביא דורון שליקט מתחלה לצורך ישראל. ואפ\"ה אוסרים מטעם דלא גרע מנשרו מאליהן דגם בנשרו מאליהן אין בירור לאוסרו משום מוקצה ואפ\"ה אסור. וא\"כ על כרחך צריך לחלק בין זה לנדון דנר משום דבדבר מאכל החמירו אפילו באופה ומבשל דאין בו איסור מוקצה וכן בצד העכו\"ם וליקט שאין ברור לאוסרו משום מוקצה בה\"א זה): "
+                ],
+                [
+                    " ואם לקטן וצדן בשביל ישראל אסורים לכל בו ביום ולערב בכדי שיעשו. כתב הב\"י משמע מדבריו כאן דלישראל אחר נמי אסור בכדי שיעשו כי' והא דנקט אסורים לכל קאי נמי אמה שמסיים ולערב בכדי שיעשו. וכ\"כ רבינו בהדיא בהלכות י\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " ואם ספק אם לקט בשביל ישראל או לאו או שידוע שלקט לצורך ישראל ואין ידוע אם נלקטו היום אם לאו אסורים וכו'. פי' מחדש לנו ספק אם נלקט היום אם לאו משום דין לערב שהתיר ספר המצות. וגבי ספק הנזכר לעיל בנר מודה דמותר לערב מיד היינו משום דוודאי נלקט משום עכו\"ם וכאן חמור הואיל וספק אפשר שבשביל ישראל נלקט. ואע\"פ שיש חולקים על הסמ\"ג בדין זה וסוברים שחוששים לחומרא כמו גבי ספק ?חלילים דלקמן צ\"ל שסמך רבינו שלא נזכר הפלוגתא על מ\"ש לקמן ס\"ז פלוגתא דרש\"י והרי\"ף בוה. ושהרא\"ש הסכים לדעת רש\"י דשרי כ\"כ ב\"י ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבינו וא\"א הסכים לפירש\"י להקל בספק ובסתם והא דהפסיק בו אפילו אם ידוע שהביא בתוך התחום כו' משום דרצה לסיים דברי הרמב\"ם וגם באמת דהרא\"ש חולק ג\"כ ע\"ז דהא טעמא דהרמב\"ם בזה מפני שהעבירן ד\"א בר\"ה והיינו דוקא לסברתו דלא בעינן ס' רבוא בוקעין בו כמ\"ש בסימן שמ\"ה ושס\"ז אבל לדעת הרא\"ש דבעינן וסתם רחובות ושווקים לית ביה ס' רבוא בוקעין בו בכל יום ליכא למיסר אם ידוע שהביאו מתוך התחום וכמ\"ש רבינו לפני זה וכמ\"ש ב\"י דה\"ט וק\"ל: ומ\"ש הרמב\"ם וב\"י הביאו ז\"ל ואפי' סתמא נמי אסור עד כדי שיבואו ממקום קרוב ר\"ל אם יש חלילין ברחוק מן המקום וג\"כ נמצאין במקום קרוב ואין ידוע מהיכן הובאו צריך להמתין עד כדי שיבואו ממקום הקרוב לעיר ששכיחים שם אע\"ג דאיכא למימר דמאתמול הובאו לעיר. ומסיק דאם ידוע בודאי שממקום פלוני הביאום בשבת ר\"ל ממקום רחוק צריך להמתין בכדי שיביאו משם אע\"ג דהיו יכולין ממקום קרוב. ומ\"ש והוא שלא יהא הדבר בסרטיא גדולה כמו שאמר ר\"ל הרמב\"ם לטעמיה הנ\"ל דס\"ל דה\"ט בעשה ארון וקבר בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית משום דעשאו בשביל ישראל בסרטיא גדולה מקום פרהסיא וכמ\"ש רבינו וב\"י לעיל. ומש\"ה קאמר דאילו הובאו החלילין ג\"כ בפרהסיא היה אסור בו עולמית וק\"ל. ומ\"ש ב\"י וכתב בשם הרמב\"ם ז\"ל והיכא דהביאום מחוץ לתחום ואח\"כ העבירם בר\"ה נ\"ל דבכדי שיבואו מתחילת ר\"ה סגי צריכין לומר דר\"ל לאחרים אינו אסור אלא עד בכדי שיבואו מתחלת ר\"ה דאילו למי שהובא בשבילו צריך נמי להמתין עד בכדי שיבואו מתחלת מקום הבאתן וכמ\"ש לעיל בהבאת מחוץ לתחום ומשום דהובאו ג\"כ דרך ר\"ה לא עדיפי וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מ\"ש רבינו אבל בשבת וי\"ט אסור אפילו להזיע ק\"ק דהול\"ל דאפי' לעבור בה אסור: "
+                ],
+                [
+                    " ויש לו עבדים שאפשר לתלות שהחמו אותו לצורכו בבת א' תולין בו ומותר מיד במ\"ש רבינו לשיטת הרא\"ש כ\"כ שפסקו כרש\"י דפי' חיישינן חוץ לחומה לנו דחששא להקל קאמר וכמ\"ש רבינו לעיל ס\"ס שכ\"ה ולהרי\"ף שפירש שם חששא להחמיר ג\"כ כאן תולין להחמיר וק\"ל: מכאן ואילך עד סימן של\"ג כתבתי לאחר זמן מחמת טירדות ורשמתי קצת דיקדוקין שיהיו בידי למשמרת לעת שיזכני הש\"י לחזור וללמד ולעיין עליהן ועל יתר הדברים שעוררנו עליהן אין עולין לע\"ע בזכרונינו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שם כתב ב\"י ז\"ל ואיכא למידק היכי שרי לסוך שמן ע\"ג מכה כו' עיין בדברי רבינו שלא כתב אלא החושש במתניו ואפשר לחלק בין חששא בעלמא שאינה ניכרת כ\"כ דלרפואה קעבדי ובין סך מכה שהיא בעינא אלא שהב\"י א\"ל דאמשנה וגמרא קאי דשם קאמר דמותר לסוך שמן אפילו על גבי מכה והביאו ב\"י לפני זה. אלא שצ\"ע מאי מקשה הב\"י הלא התוס' מוקי לפלוגתא דרב ושמואל דוקא במעורבין יחד דאל\"כ מותר וכדתנן במתניתין אבל סך הוא את השמן וכדמייתי לה הב\"י בעצמו מיד אחר וה גם הביאו שנית בסימן זה גם שם כתב בהדיא הדין דאין נותנין עליהן שמן וחמין ע\"ש. ואי בעי ב\"י לתרץ הקושיא בע\"א הול\"ל כן אדברי התו' ולא לעשות לו בזה ענין בפני עצמו: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבינו והוא שלא יהא בשמן הנישוף מגופו לעור שיעור כדי לעבדו כו'. ונראה דבסך רגלו ומניחו בתוך המנעל א\"צ לדקדק כ\"כ כיון שהוא אינו נראה ואינו דומה לעבוד כ\"כ ומש\"ה לא כ\"כ אלא גבי מתעגל ע\"ג העור: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מה שכתב רבינו היה חולה צריך לבשר שוחטין לו ולא יתנו לו בשר נבילה כדי שלא יצטרכו לחלל שבת בשחיטה דקדק לומר כדי שלא יצטרכו להוסיף הרבותא דאעפ\"י שגורם שאחרים עושין מלאכה בשבילו בשחיטה אפ\"ה מוטב שישחוט לו אחרים שהשבת נעשה כחול לחולה המתעסקים בצרכיו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבינו וזה ל' הרמב\"ם החושש בשתי עיניו כו' עיין ברמב\"ם פ\"כ מה' שבת דין ד' ז\"ל החושש בעיניו והוא שיהיה בשתיהן א' בא' מהן ציר או שהיו דמעות שותתות כו' הרי שלשון הרמב\"ם שלשם יותר מדוקדק מל' הרמב\"ם שהביא רבינו כאן שמלשון רבינו משמע שחששת עיניו צ\"ל בשתיהן וציר אפילו בא' מהן ובל' הרמב\"ם שלשם בואר שציר הוא פירוש אחששת עיניו ובין שיהיה בשתיהן או בא' מהן קאמר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכן אם רופא א' אומר צריך וא' אומר אינו צריך מחללין ל\"ד א' אלא אפילו הרבה א\"צ ועיין בבית יוסף: "
+                ],
+                [
+                    " ואסור לאחר הדבר כדי לשאול אם הוא מותר כו' עד הנשאל ה\"ז מגונה עיין בתרומת הדשן סימן נ\"ח ובכתביו סימן קכ\"ו שכתב הטעם שהיה לו להודיע דין זה לבני עירו קודם שיצטרכו ע\"ש ונראה דרבינו לא ס\"ל ה\"ט דא\"כ הו\"ל לכתוב וללמדינו שצריך להודיע ולדרוש הדין ברבים דא\"צ לשאול. לכן נראה דרבינו ושאר הפוסקים ס\"ל דפי' הנשאל ה\"ז מגונה ר\"ל מי שמקפיד על מי שמתיר לעצמו ואינו שואל מפני שמקפיד על כבודו שלא להורות שום דבר זולתו ה\"ז מגונה. והשואל ר\"ל שרוצה להחמיר שלא לעשות שום דבר זולת שאלת המורה. ה\"ז שופך דמים. ומ\"ש והרי כתוב אומר וחי בהם איפשר שרמז למ\"ש הגמ' והביאו ב\"י בי\"ד סימן רמ\"ב דכל דבר הוראה הנמצא כתוב אפילו בפסקי הגאונים א\"צ לשאול עליהן להרב ע\"ש. ומש\"ה כתב כאן נמי והרי הכתוב אומר וחי בהן פי' וא\"צ שאלה להרב להדבר הכתוב בפירוש: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבינו כיון שאין בו סכנת הגוף אפילו יש בו סכנת אבר אין מחללין עליו באיסור דאורייתא אבל מחללין עליו באיסור דרבנן אע\"ג דעביד מעשה. ר\"ל תרתי מיני איסור דרבנן אמירה לא\"י לעשות רפואה אפילו במלאכה דאורייתא או לעשות ישראל מעשה בעצמו בדבר שאין בו אלא איסור דרבנן ורבינו הגדול שבהן נקט בפי' דהיינו לעשות הישראל מעשה בעצמו גם י\"ל דהיתר אמירה לא\"י לעשות אפילו מלאכה דאורייתא כבר כתבה בריש דבריו במ\"ש כל צרכי חולה בדבר שאין בו סכנה הוא לא יעשה אבל אומר לא\"י ועושה ור\"ל דאפילו לעשות מלאכה דאורייתא אומר לא\"י ועושה אבל יותר נ\"ל מ\"ש ראשונה והכי הצעת דברי רבינו דמתחלה כתב לשון הגמרא ס\"פ מפנין ואח\"כ חזר ופירשו וכתב דמ\"ש הוא לא יעשה ר\"ל אפילו אם יש בו סכנת אבר כיון שאין בו סכנת הגוף אין מחלל ע\"י עצמו באיסור דאורייתא ואח\"כ פי' מ\"ש אבל אומר לא\"י דל\"ד אמירה לא\"י שהוא דרבנן אלא ה\"ה ע\"י עצמו יכול לעשות מעשה איסור דרבנן וא\"י דקאמר משום דבא\"י אפילו מלאכה דאורייתא מותר ומסיים ספק דהרא\"ש שנסתפק בל' הגמרא אי חולי שאין בו סכנה ר\"ל שאין בו סכנה כלל אפילו סכנת אבר או דוקא שאין בו סכנת הגוף קאמר וק\"ל. ודע שספיקת הרא\"ש אינו אלא בחושש באבר לחוד ואין בו סכנה אבל בחושש בכל הגוף אפילו אין בו סכנה לא נסתפק הרא\"ש וס\"ל דמותר לעשות ע\"י ישראל באיסור דרבנן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבינו ז\"ל אבל הרמב\"ם כתב חולי שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע\"י א\"י ואם היו צרכים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפילו ע\"י ישראל לפיכך מעלין אונקלי כו' וכתב ב\"י ע\"ז ז\"ל וסובר רבינו שפשט ספיקא של הרא\"ש לקולא שהרי התיר לעשות ע\"י ישראל<i data-commentator=\"Hagahot\" data-order=\"1\"></i>כים שאין בהן מלאכה אע\"פ שכל רפואה יש בה משום שבות והקשה ע\"ז ז\"ל ואיכא למידק היכי מצי למימר דהרמב\"ם שרי שבות הנעשה ע\"י ישראל הלא כתב שכוחל עיניו מן הא\"י בשבת דמשמע דוקא מן הא\"י ולא מישראל אע\"ג דלכתחלה אינו אלא מדרבנן כדאיתא בפ' המצניע כו' ותמה אני על פירושו וקושייתו דב\"י איך ס\"ד דב\"י לפרש דרבינו פשט ספיקו לקולא מהא דהרמב\"ם דהא הרמב\"ם איירי בחולי שנחלה בכל הגוף אלא שאין בה סכנה. וע\"ז כתב דעושין ע\"י ישראל איסורא דרבנן ואילו הרא\"ש לא נסתפק בזה וכמ\"ש דזה פשוט לו בנחלה בכל הגוף דעושין ע\"י ישראל איסורא דרבנן אפילו אין בו סכנה לא סכנת הגוף ולא סכנת אבר וכן כתב רבינו שהרי מדכתב רבינו ז\"ל כיון שאין בו סכנה אפילו יש בו סכנת אבר כו' עד אבל מחלל כו' מדכתב אפילו יש בו סכנת אבר ש\"מ דאיירי בלא סכנת אבר נמי ועל שניהן כתב דאין מחללין באיסור דאורייתא אבל מחללין על שניהן באיסור דרבנן אפילו ע\"י ישראל מדכתב אע\"ג דעביד מעשה. וה\"ט כיון שהוא חושש בכל גופו התירו אע\"ג דליא כאן סכנת הגוף ולא סכנת אבר לכן נראה פשוט דרבינו אדרבה פשט ספיקו דהרא\"ש מהרמב\"ם לחומרא דמדכתב דוקא בחולה שאין בו סכנה דהיינו בחושש בכל גופו דעושין ע\"י ישראל צרכים שאין בהן מלאכה ש\"מ דוקא בכה\"ג הא בחושש באבר א' ואין בו סכנה פשיטא דאין עושין ע\"י ישראל כלל ואין להקשות דא\"כ הו\"ל לפשוט לחומרא ממציעתא דדברי הרמב\"ם ששם כתב וכן כוחל עיניו מן הא\"י בשבת אע\"פ שאין בו סכנה דמשמע דוקא ע\"י א\"י ולא ע\"י ישראל וכדדייק הב\"י וכמ\"ש לעיל י\"ל דאילו מהא הו\"א דמ\"ש כוחל ע\"י א\"י ר\"ל אפילו לשחוק הסמנין שהוא מלאכה דאורייתא ואע\"ג דכחילה עצמה הוא מדרבנן השחיקה היא דאורייתא ובכלל שם כחילה היא וכדאיתא בגמרא שהבאתי לעיל פ\"ב דע\"ג עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. דמפרש הגמרא דר\"ל אפילו למישחק ואתויי דרך ר\"ה שרי וא\"כ אין כאן לדקדק דה\"ט ע\"י ישראל לא משום דאיירי נמי במלאכה דאורייתא והיא שרי דוקא ע\"י א\"י. וכן משמע לשון הרמב\"ם שכתב בפרק ב' דלחולי שאין בו סכנה עושין כל צרכיו ע\"י א\"י לבשל לו ולאפות וכן כוחל עיניו מן הא\"י בשבת אע\"פ שאין בו סכנה מדכתב לשון וכן כו' משמע דגם בזה איירי במלאכה דאורייתא כמו ברישא בבשול ואפי' שהיא דאורייתא ותדע שכן הוא דאל\"כ קשה למה נקט הרמב\"ם דמותר לעשות כחילה שאין בו אלא משום שבות אפילו לישראל הול\"ל דאפילו מלאכה דאורייתא מותר לעשות ע\"י א\"י אפילו בחושש באבר א' לחוד וגם אין בו סכנה דבאמירה לא\"י אין חילוק בין דאורייתא לרבנן. ודוחק לומר דבשביל הדיוק ללמדינו דדוקא ע\"י א\"י שרי ולא ע\"י ישראל אפילו במלאכה דרבנן אלא ודאי גם כחילה שייך בדאורייתא וכמ\"ש. ולכאורה היה נראה לדקדק דס\"ל ספיקא דהרא\"ש מהרמב\"ם לקולא דמדכתב אחר דין כחילה לעין ע\"י א\"י ז\"ל ואם היו צרכים שאין בהם מלאכה עושין אותן אכי' ע\"י ישראל דמשמע דאסמוך ליה נמי קאי דאפי' לחושש בעינו לחוד שהוא חולת אבר א' וגם אין בו סכנת אבר אפ\"ה עושין גם ע\"י ישראל צרכים שאין בהן מלאכה ולא קאמר לפני זה בחולה אלא משום דבכלל חולה הוא ג\"כ מלאכה דאורייתא וכמ\"ש. אלא שאין דעת רבינו כן שא\"כ הו\"ל לאתויי מציעתא דדברי הרמב\"ם ללמדינו דמ\"ש הרמב\"ם דעושין ע\"י ישראל קאי נמי אחשש אבר א' שאין בו סכנה ודוחק לומר משום דס\"ל דבכלל מ\"ש הרמב\"ם בריש דבריו חולי שאין בו סכנה כו' הוא ג\"כ נכלל אפי' חולת אבר א' ואין בו סכנה דזה ודאי אין במשמעות לשונו ובפרט מנא ליה לפשוט מזה כיון דנוכל לפרשו כפשוטו דמיירי בחולה שחושש בכל גופו ועוד למה ליה להביא ראיה רחוקה ולא הביא בפי' מ\"ש הרמב\"ם במציעא כמ\"ש לכן אני אומר דודאי רבינו ס\"ל פי' הרמב\"ם כמ\"ש ראשונה דברישא איירי בחושש בכל גופו דוק�� ועליו כתב בסיפא דעושה גם ע\"י ישראל צרכין שאין בהן סכנה ומציעתא דאיירי בחושש רק באבר א' דהיינו העין וגם אין בו סכנה מש\"ה שרי דזקא ע\"י א\"י ואפילו מלאכה דאורייתא כדדייק לישנא דוכן ולא ע\"י ישראל כלל אפילו צרכים שאין בהן מלאכה דאורייתא ומ\"ש בסיפא דנעשין ע\"י ישראל צרכין שאין בהן מלאכה לא קאי אלא ארישא אחושש בכל גופו ומש\"ה לא מייתי רבינו אלא רישא וסיפא דדברי הרמב\"ם. ואין להקשות מנ\"ל לרבינו דילמא הרמב\"ם אדסמוך ליה קאי וכמ\"ש לעיל י\"ל דא\"כ לא הוי לסתום ולומר דמותר לכחול ע\"י א\"י אלא הו\"ל לפרש דעושה אפילו מלאכה דאורייתא לחשש העין ע\"י א\"י כיון שע\"ז מסיק וכתב דע\"י ישראל לא נעשין אלא צרכין שאין בהן מלאכה. ועוד משום דס\"ל לרבינו דמעלין אזנים ואונקלי וחזרת השבר חולי שחושש ממנו כל גופו הוא ומדכתב הרמב\"ם ע\"ז בל' לפיכך מעלין כו' ש\"מ דמ\"ש לפני זה דנעשה ע\"י ישראל כו' איירי ?? ג\"כ בחושש כל גופו. וגם הב\"י כתב דלדעת המ\"מ העלאת אזנים ואונקלי כו' הן חולים שחוששין מהן כל הגוף ע\"ש. וגם המ\"מ ס\"ל כרבינו דמ\"ש הרמב\"ם בסיפא דנעשה ע\"י ישראל ארישא אחששת כל הגוף קאי דוקא. ואמצעית כתוב המ\"מ דהטעם דרמב\"ם כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפילו בשבות וא\"כ לא התיר לכחול אלא ע\"י א\"י ונ\"ל פשוט דמ\"ש המ\"מ כיון שאין בו סכנה ר\"ל אפילו סכנת אבר העין אין בו. וזהו שמסיק המ\"מ וכתב ז\"ל אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפי' בסכנת אבר א' וקאי אטעם שכתב לפני זה דמש\"ה אסור ע\"י ישראל משום דאין בו סכנת אבר דמשמע דמכח הא אי הוה בו סכנת אבר מותר אפי' ע\"י ישראל מלאכה דרבנן דומיא דכחילה ומש\"ה מסיק אבל מלאכה גמורה אסור אפי' בסכנת אבר וזה הפי' פשוט. בעיני ותמה אני על הרב ב\"י דפי' לדברי המ\"מ דמ\"ש כיון שאין בו סכנה דר\"ל סכנת כל הגוף ויש בו סכנת אבר. שהרי כתב עליו ז\"ל ומתוך דבריו כו' עד והא דלא שרינן אלא למיכחל מא\"י אע\"פ שיש בו סכנת אבר וז\"א גם מ\"ש אח\"כ והקשה עליו דלא נרמו בדברי הרמב\"ם חילוק בין סכנת אבר כו' והו דוקא לפי הבנתו דבחולת עין יש בו משום סכנה אי לא דכחלינהו. אבל לפי מ\"ש ז\"א וקמ\"ל שם דאפי' בחשש אבר לחוד ואין בו סכנת אותו אבר אפ\"ה מותר ומיהו דוקא ע\"י א\"י מותר ולא ע\"י ישראל כיון שאין בו סכנה. ודוק היטב ותמויא כמ\"ש דדברי רבינו והמ\"מ בחדא מחתא מחתינהו. וגם א\"צ לומר דהרמב\"ם פליג אפשיטא דהרא\"ש והר\"ן בסכנת אבר אחד כמ\"ש ב\"י דז\"א ולה\"מ ודו\"ק. וממ\"ש בסמוך נתבאר ג\"כ דמה שאסרו להחזיר רטייה מע\"ג קרקע דוקא כשאין בו סכנת אבר קאמר ולא כמ\"ש ב\"י דלית בו סכנת הגוף קאמר ע\"ש. ועל הב\"י קשה דכתב דבסכנת אבר ג\"כ אסור לעשות ע\"י ישראל בשבת ק' מהא דאמרינן בגמרא והביאו ב\"י לפני זה ז\"ל עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מיניה ה\"מ דשחיקי סמנין מאתמול אבל מישחק ואתויי לא א\"ל ההוא מרבנן לדידי מפרשי לי מיניה דרב יודא אפי' מישחק ואתויי מר\"ה נמי משום דשורייני דעיניה בליביה תלי הרי דלסברת המקשן דס\"ד דאין בו סכנת נפשות אפ\"ה היה ס\"ד דמותר לכחול ואפי' ע\"י ישראל. וגם התרצן היה לו להשיב ולומד וליטעמיך דס\"ל דאיירי דלית בו סכנת נפשות אפי' איסור דרבנן נמי לא עבד ע\"י ישראל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וסכין אותו בשמן אבל לא בחלב מפני שהוא נימוח בזה נלמד דגם בזי\"ף אסור ועיין בש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " ולא ע\"ג המוך שעליה ז\"ל הברייתא והביאה הב\"י אין נותנין שמן וחמין ע\"נ המוך ליתן ע\"ג המכה בשבת. ומשמע מיניה דר\"ל אפי' אין המוך ע\"ג המכה אפ\"ה אסור ליתן עליה שמן וחמין כדי ליתנה אח\"כ ע\"ג המכה וצ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רטייה שפירשה כו' עיין שם בב\"י שכתב ז\"ל ואין ספק שגירסא משובשת נזדמנה להרא\"ש כו' וצ\"ע דהו\"ל להב\"י לדייק כן מדכתב הרי\"ף דרב אשי עבד עובדא כת\"ק. ואי דלא כרב חסדא יכול להיות שעבד גם כר\"י ולומר דפליגי דוקא בע\"ג קרקע ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " אספלנית שפרשה מן האגד כו' עיין בב\"י משמע דלא פי' ולפי זה צ\"ל דאספלנית עבה וכמ\"ש הרא\"ש והביאה ב\"י לעיל ולא כב\"י שהעלהו בקושיא: "
+                ],
+                [
+                    " ופירוש כלפי מעלה שפירש כלפי הגוף ויש מפרשים כלפי ראשי אצבעות כו' פי' קמא הוא פי' התוספות בשם ר\"ת. ופי' די\"מ הוא פירש\"י וז\"ל ציצין כמין רצועות רקות הפורשות מעור האצבע סביב הציפורן כלפי מעלה מצד הציפורן התחילו לפרוש דהא מצערו ליה טפי עכ\"ל. ופשוט דר\"ל דלפירש\"י הציצין הן מופרשין מצד מעלה אצל הציפורן סביבו באיזה מקום שיהיה ומחוברים לצד מטה באצבע תחת הציפורן ולהתו' הוא בהיפוך שמנותקין ומפורשין ממטה למעלה ומחוברין למעלה בצד האצבע וק\"ל. וכתבתי זה לאפוקי ממה ששמעתי מפרשין כוונת רבינו בע\"א וק\"ל. ועיין במ\"ש רבינו דמדברי הרמב\"ם משמע שהם שני עניינים כלפי מעלה וגם מצערות: "
+                ],
+                [
+                    " החושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל נותן כו' רבינו ס\"ל כפירוש התוספות והביאו ב\"י ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי וב\"י הביא לשון הרמב\"ם והקשה עליו כמה קושיות ע\"ש ומסיק שבל' הרמב\"ם היה גורס בכלי במקום בסם כו' וא\"ד ולא בכלי. ע\"ש למה מהפך גירסת הגמרא: "
+                ],
+                [
+                    " אבל לא במים הרעים כו' עד מפני שנראהו כמיקר עיין לעיל סי' שכ\"ו שכתב רבינו ג\"כ לענין טבילה בשבת שמותר מה\"ט וכתב ב\"י שם שרבינו קיצר דהא גם בימות החורף שרי אע\"ג דבימי החורף אין שייך לומר שמיקר וכן יש להקשות כאן ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אפילו נפלה דליקה כו' עד יכול לכבות כדי שלא תעבור כו' צ\"ע למה לא כתב רבותא בלשון הברייתא דהיינו אפילו יכול לכבות כדי להפסיק שלא תעבור וכיבוי אין בו חידוש כ\"כ שהיא מלאכה שא\"צ לגופה דאינו חייב עליה לר\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואין הולכין בו אחר הרוב כו'. עיין בק\"ש מה שכתבתי דל\"ק מט' ציבורין של מצה וא' של חמץ כו' הביא' רבינו בסי' תל\"ט כו'. וזולת ההוא תירוץ לק\"מ דשאני הכא דמשום פקוח נפש דוקא הקילו וכמ\"ש רבינו בהתחלת דבריו הנ\"ל ואין הולכין בו אחר הרוב זהו דוקא קאמר וכן מוכח לשון הגמרא ועיין בתורת חטאת כלל מ\"ג מה שכתב בשם מהר\"ר שכנא ז\"ל ובי\"ד סימן ק\"י וסי' נ\"ז כתבתי קצת מנהו שהביא ראיה מכאן לחלק בהא דאמרינן כל דפריש כו' ע\"ש ולפי מ\"ש דבפיקוח נפש הקילו אין ראיה ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מ\"ש רבינו ונקראת יולדת משתשב על המשבר והדם שותת ויורד בס\"פ מפנין (שבת דף קכ\"ח) ובית יוסף הביאו גרסינן מאימתי פתיחת הקבר אביי אמר משתשב על המשבר ורב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד כו' וכתב הרי\"ף וז\"ל ודייקי רבוותא מדלא קאמר רב הונא עד שיתחיל הדם להיות שותת שמעת מיניה דקודם שתשב על המשבר קאמר וכאביי עבדינן ולא מחללין שבת עד שיהא הדם שותת ויורד ותשב על המשבר עכ\"ל ה��י\"ף והביאו הרא\"ש וכתב עליו ז\"ל תמיה למה פסקו ספק נפשות לחימרא עכ\"ל הרא\"ש והנה רבינו כתב דעת הרי\"ף ורבוותא בסתמא ולא הזכיר תמיהת הרא\"ש. וה\"ט שס\"ל שאף שהרא\"ש תמה על טעמייהו מ\"מ לא פסק דלא כוותייהו לקולא אלא שקצת קשה ששינה את ל' הרי\"ף שהרי\"ף כ' עד שיהא הדם שותת ותשב על המשבר ורבי' כתב משתשב על המשבר והדם שותת ויורד ולכאורה איכא בינייהו דלהרי\"ף לא מחללינן שבת עד דאיכא תרווייהו דהיינו דם וישיבה על המשבר. ולרבינו משתשב על המשבר ואז רגיל להיות שמקדמת דנא התחיל הדם להיות שותת ואף אם אירע שעדיין לא שותת מ\"מ מחללין מיד שתשב על המשבר והיינו ממש כאביי דתלה הכל בישיבתה על המשבר ונראה דרבינו דקדק לכתוב כן כיון דכתב הרי\"ף דכאביי עבדינן ש\"מ דהרי\"ף לא כתב עד שיהא הדם שותת ויורד ותשב על המשבר אלא משום דדרכן של נשים כן להיות שותת הדם מהן קודם ישיבתן על המשבר אבל אם אירע דלא שותת דם ויושבת על המשבר לזמן שהנשום רגילין לישב אזי ג\"כ מחללים עליה וזהו כאביי לחוד והרי\"ף ורבינו לא הזכירו דם אלא למעט הנשים שישבו נפשם קודם זמו הצורך על המשבר וק\"ל. ומ\"ש רבינו בשם הרמב\"ן דאיזה שקודם מחללין כו' בסברת הרמב\"ן נתיישב ג\"כ הדיוק של רבוותא הנ\"ל שדייקו למה לא אמר רב הונא עד שיהא הדם שותת דה\"ט דיש נשים שהדם קודם ויש נשים שישיבת המשבר קודם וס\"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ול\"פ וכל אחד אמר משעה כו' ור\"ל איזה שיהיה קודם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א ז\"ל פסק שאין תותכין את הטבור אא\"כ הן תאומים וטבורם דבוקים זה בזה והרמב\"ם התיר אף באחד עיין בב\"י שכתב ז\"ל ולא ראיתי להרא\"ש שכ\"כ ואולי דעת רבינו מדכתב המתניתין סתמא ואי מהא לא איריא דסמך על מה שאמר אמר רב נחמן כל האמור כו' עושין בשבת כו' לא כרת שרך כו' מכאן שכורתין את הטיבור בשבת דמשמע דאפי' נולד יחידי וגם אין לומר דדייק הכי רבינו מדמייתי הרא\"ש הא דאמר רב נחמן מודים חכמים לר' יוסי בטיבור של ב' תינוקות אלמא כחכמים ס\"ל דזה אינו דלא כתב אלא ללמדינו דר' יוסי מתיר לכרות אפי' בולד אחד כו'. ולעד\"נ דודאי מדכתב הרא\"ש המשנה סתמא ש\"מ דס\"ל הלכה כחכמים שהם רבים דאל\"כ הקצרה יד הרא\"ש לכתוב לנו בפירוש וללמדינו דמדרבנן נשמע לר' יוסי דאפילו בולד אחד ס\"ל דחותכין כיון דבשני ולדות תאומים גם חכמים מודים. ואי משום דסמך אמ\"ש אח\"כ הא דא\"ר נחמן כל האמור כו' עושין כו' ע\"כ מזה אין הוכחה דא\"כ גם לסברת הב\"י לא היה צריך לכתוב הא דמודים חכמים לרבי יוסי ללמדינו שר\"י ס\"ל דאפי' בילד יחידי כורתין דהא זה נלמד מהא דהא כל הנאמר בפ' תוכחה עושין כו'. ועוד דא\"כ תקשה מינה לחכמים דס\"ל דאין כורתין ומאותו פ' נלמד דכורתין אפי' בשבת דומיא דאינך דקחשיב שם דהיינו לידה ורחיצה ולפופא ומליחה אלא ע\"כ אין ללמד משם לולד יחידי דאיכא למימר דאותה פרשה מיירי דוקא בתאומים שהוא צורך להן ולא ביחידי שאין לו צורך כ\"כ ואפשר דה\"ט דרב נחמן דאמר לפני זה דמודים חכמים לרבי יוסי בתאומים דקשה מנ\"ל דמודים ואי משום דהסברא נותנת כן כיון דא\"א להן לחיות זולתו א\"כ לא היה צריך לאומרו. וג\"כ למה צריך לומר בתאומים. בתאומים ודאי מודה דאל\"כ א\"א להן לחיות אלא ודאי אינו מוכרח כ\"כ לומר כן אפילו בתאומים אלא שמפ' התוכחה נלמד שכורתין עכ\"פ ומש\"ה קאמר דלרבנן מיירי בתאומים וממילא נלמד מינה דבתאומים מודים ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ואסור לטלטלו אבן ט' דלא נגמרו שערו ��צפרניו קאי וכ\"כ התוספות. והרא\"ש בפרק ר\"א דמילה ע\"ש ד' קל\"ה ע\"א. ומ\"ש התוס' בפרק הערל (יבמות ד' פ') ריש ע\"ב ז\"ל ונראה דאפילו נגמרו סימניו (פי' דשערו וצפרניו) דאסור לטלטלו כו'. לא כ\"כ אלא לרבנן דס\"ל דאינו יוצא מידי ספיקו למיחשב בר קיימא עד שיהא בן עשרים שנה וכר' אבהו שאמר כן משמייהו ע\"ש אבל לר' ורשב\"ג דס\"ל דבל' יום יוצא מידי ספיקא ודאי מיד אם נגמרו שעריו וציפרניו מותר לטלטלו מיד שנולד. וכן מוכח מל' התוס' שם דמסקי וכתבו ז\"ל דאין יוצא מתורת נפל בל' יום אלא עשרים ומילתא דלא שכיח הוא עכ\"ל ש\"מ דדוקא לרבנן כ\"כ דאילו לר' סגי בל' יום וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מה שכתב רבינו ומרחיצין הקטן אחר המילה אפילו ביום ג' שחל בשבת נלע\"ד דגרסינן ואפי' בוי\"ו. ור\"ל דמרחיצין אותו באותו יום שנימול אחר המילה וגם ביום השלישי למילתו. אבל ביום שני למילתו נראה דס\"ל דלא וכמ\"ש המ\"מ שכן נראה מדברי הרמב\"ם בפ\"ב מדלא הזכיר שם אלא אחר המילה ויום ג' למילתו וגם רבינו לא הזכיר אלא אחר המילה ויום ג' למילתו גם בי\"ד סי' רס\"ו וכתב שם ואפילו בוי\"ו ע\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואפי' ספק אם נולד לז' או לח' ולא גמרו שעריו וציפרניו מלין אותו בשבת. דאי חי הוא שפיר מהיל כו'. כן הוא דברי רב אדא בר אהבה פרק ר\"א דמילה (שבת סוף ד' קל\"ה) אמה דתניא התם ז\"ל תניא רשב\"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל כו' עד הא לא שהה ספיקא הוה מימהל היכא מהלין ליה אמר רב אדא בר אהבה מהלינין אותו ממ\"נ אם חי כו' עד ואלא הא דתניא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו השבת ואמאי נמהליה ממ\"נ אמר מר בריה דרבינא ממהל ה\"נ דמהלינן ליה ולא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר עכ\"ל הגמרא שם. ואע\"ג דלא נזכר שם דאפילו בלא נגמרו שעריו וציפרניו מהלינן ממ\"נ מ\"מ סתמא כפירושו דמי דאי נגמרו שעריו וציפרניו תו לא מקרי ספיקא דקאמר לעיל הא לא שהא ספיקא הוי דהא אפי' נולד ודאי בח' אפ\"ה אמרי' בן ז' הוא ואשתהי הוא דאשתהי וכדברי ד' דהכי תנירו בפרק הערל (יבמות ד' פ' ע\"ב) ז\"ל תניא איזהו בן ח' כל שלא כלו חדשיו ר' אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו אע\"פ שלא כלו לו חדשיו דכי גמרו אמרינן בר ז' הוא ואשתהי הוא דאשתהי עכ\"ל. וז\"ש רבינו נמי ז\"ל רבל אם הוא ודאי נולד לח' אין מלין אותו בשבת אא\"כ גמרו שעריו וציפרניו ש\"מ דבגמרו שעריו וצפרניו אפי' לבן ח' ודאי מהלינן וה\"ט כמ\"ש דאמרי' בן ז' ודאי הוא אלא דאשתהי ואע\"ג דרשב\"ג אמר לעול דאינו יוצא מכלל נפל עד ל' יום היינו נמי בלא נגמרו שעריו וצפרניו אבל נגמרו יצא מיד מכלל ספק נפל אפי' בבן ח' ודאי וכ\"כ רבינו בי\"ד בס\"ס רס\"ו דין ודאי בן ח' ע\"ש. וכ\"כ הרמב\"ם בהדיא בפ\"א דמילה דין י\"ג ז\"ל מי שנולד בחודש השמיני אם הוא שלם בשעריו וציפרניו ה\"ז ולד שלם ובן ז' הוא אלא דאשתהי כו' עד אבל אם בולד ושערו לקוי ואון צפרניו של ימין כברייתן ה\"ז בן ח' ודאי שלא היה ראוי להוליד אלא לתשעה ויצא קודם ואע\"פ כן אם שהה ל' יום הרי הוא ולד של קיימא והרי הוא כשאר הנולדין לכל דבר שכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל עכ\"ל. וגם הכסף משנה כתב שם דה\"ט דהרמב\"ם משום דס\"ל דר' דאמר סימניו מוכיחין עליו מודה לרשב\"ג דאפילו לא נגמרו סימניו אם שהה למ\"ד יום יצא מכלל נפל ע\"ש. והשתא א\"ש דל\"ת מה שתמה רבינו על הרא\"ש בי\"ד ס\"ס רס\"ו שכתב שם ז\"ל כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת. ואיני מבין דבריו ��ודאי מלין אותו ממ\"נ כו' ע\"ש וב\"י תמה עליו שם גם כאן הפלא ופלא כמה תמיהות. איך נסתר מנגד רבינו מ\"ש הרא\"ש בפ' ר\"א דמילה דבגמרו שעריו וצפרניו מודה דמלין את הספק ומ\"ש דאין מלין לספק בן ז' היינו כשלא נגמרו. ולעד\"נ דלק\"מ דודאי גם רבינו ידע וידע דברי הרא\"ש ואפ\"ה תמה עליו מסוגיא דגמרא דר\"א דמילה הנ\"ל דקאמר הא לא שהה ספיקא הוה ממהל היכי מהלינן דמדקרי ליה ספיקא ש\"מ דבלא נגמרו שעריו וצפרניו איירי וכמ\"ש. ועוד דאי בנגמרו הא כבר כתבתי דרשב\"ג מודה דא\"צ שיהוי ל' יום ואפי' בבן ח' וכמ\"ש התוס' פ' הערל שם ד' פ' בד\"ה כיון דאיכא רשב\"ג כו' דרשב\"ג גם בבן ח' מיירי ע\"ש. וכיון דבלא נגמרו שעריו מיירי ואפ\"ה מסיק רב אדא בר אהבה דמהלינן ליה ממ\"נ מש\"ה א\"ש דתמה רבינו על הרא\"ש למה ספק בן ז' אין מחללין עליו את השבת ובזה נדחו ג\"כ דברי ב\"י במ\"ש בסי' זה ז\"ל ולפ\"ז צ\"ל דרב אדא לא הוי מפליג בין גמרו שעריו וצפרניו ללא גמרו כו' ע\"ש. דודאי שם הדברים על לבו לחלק ובלא גמרו איירי שם ואפ\"ה הקשה המקשן ממהל היכי מהלינן אפי' כשהוא ספק בן ז' דלא גמרו סימניהון והוצרך רב אדא לשנות דמלין אותו ממ\"נ ומיהו דוקא ספק בן ז' ספק בן ח' הא ודאי בן ח' ולא נגמרו שעריו ע\"ז אמרו בברייתא והביאה הגמרא שם וגם בפרק הערל הרי הוא כאבן כו' ומוקי לה הגמרא בלא נגמרו שעריו וצפרניו והא דאיתא שם באותה ברייתא דגם על ספק בן ז' אין מחללין את השבת מוקי לה רב אדא בר אהבה הנ\"ל דאיירי במכשירי מילה ואליבא דר\"א וכמ\"ש לעיל. גם במ\"ש נסתלק תמיהת ב\"י מהר\"ן כי דברי הר\"ן צודקין הן במ\"ש על הרי\"ף שכתב ג\"כ הברייתא דספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת בהלכותיו. וכתב עליו הר\"ן ז\"ל שנראה שדעת הרי\"ף שאין מוהלין ספיקות בשבת כו' וכתב ב\"י עליה ז\"ל משמע מדברי הר\"ן דס\"ל דלהרי\"ף אפי' נגמרו שעריו וצפרניו אין מלין ולכן כתב סתם דלהרי\"ף אין מלין ספיקות. ונראה שלא נזכר מ\"ש הרי\"ף בפ' הערל דאילו נזכרו הו\"ל לכתוב ולפרש דברי הרי\"ף דדוקא בלא נגמרו שעריו וציפרניו איירי כו'. ועוד תמה עליו לפני זה הלא מעשים בכל יום שמוהלין כו' ע\"ש. ולפי מ\"ש לק\"מ דהר\"ן ס\"ל מדכתב דלהרי\"ף אין מוהלין ספיקות סתמא כפירושו וכאילו פירש וכתב ספק בן ז' דלא נגמרו שעריו וציפרניו דאילו נגמרו לא נקרא ספק וכמ\"ש לעיל. גם מה שתמה ב\"י על רבינו על שסתם כאן הדברים לדעת עצמו ודלא כמאן שהרי בן ח' וספק בן ח' שלא נגמרו סימניהון לכ\"ע אין מוהלין אותו בשבת אין זה תמיה בעיני כי אין כאן מקום דין מילה לפייש עיקר דיניו ופרטיו וסמך אמ\"ש בי\"ד בהלכות מילה כי שם מקומו וכאן כתב הדין לפי מה שנראה לו מוכרח ע\"פ סוגיית הגמרא וק\"ל. גם מ\"ש דלכ\"ע אין מוהלין לספק בן ז' כשלא נגמרו סימניהון קשה הלא הר\"ן כתב שם דלהרמב\"ן מלין ספק ב\"ו אף כשלא נגמר צורתו. והיינו כדברי רבינו ואפשר דהב\"י כ\"כ לפי מה שרבינו עצמו לא פירש דברי הרמב\"ם בפי' הר\"ן ע\"ש בי\"ד ס\"ס רס\"ו. דהב\"ן להקשות אמ\"ש דבנגמרו שעריו וציפרניו תו לא מקרי ספק א\"כ למה הוצרך הגמרא פרק הערל למוקים האי ברייתא כשלא גמרו שעריו וצפרניו כמ\"ש הב\"י הא בלא אוקימתא היאך אפשר וס\"ד דמקשן לפרשה בע\"א דא\"כ קשה למה קרי לה ספק בן ז' דב\"י לא דק בזה דהאי אוקימתא בגמרא לא אצטריך ללמדינו דהאי ברייתא בלא נגמרו איירי אלא ללמדינו דר' אבהו דמקשו שם עליו מהאי ברייתא מיירי בנגמרו שהרי ז\"ל הגמרא הב\"ע בנגמרו סימניו ור\"ל ר' אבהו איירי בנגמרו והאי ברייתא פשיטא דמיירי בלא נגמרו מדקרי לה ספק ובסיפא קרי ליה בן שמנה וק\"ל: ומ\"ש ב\"י לחלק דלענין מילה מלין אותו מאחר שנגמרו שעריו וצפרניו וסמכינן אהרוב אע\"ג דלענין שאר דברים לא יצא מכלל נפל עד ל' יום זהו ג\"כ לפי מ\"ש בכסף משנה בפ\"א דמילה הנ\"ל דשם כתב בשינוייא בתרא דרשב\"ג מודה לרבי דבנגמרו שעריו וצפרניו לחוד יצא מכלל נפל. וכשינוייא קמא דכתב רשב\"ג מצריך בכל ענין ל\" יום מ\"מ הלא כתב שם דלא קי\"ל כרשב\"ג במאי דמצריך ל' יום אף בנגמרו כו' וכר' דס\"ל דבנגמרו לחוד סגי ע\"ש גם מל' הרמב\"ם שלשם דין י\"ג משמע דאין לחלק בין מילה לענין שאר דברים שהרי כתב שם מי שנולד בחודש השמיני אם היה שלם בשערו בצפרנו ה\"ז ולד שלם ובן ז' הוא אלא שנשתהה ומותר לטלטלו ולמולו בשבת הרי לפנינו שכתב תחילה ה\"ז ולד שלם דמשמע לכל דבריו ואח\"כ כתב דין מילה בפני עצמו. מיהו אי קשיא הא קשיא דהרא\"ש עצמו כתב שם בפרק הערל ד' ק\"מ ע\"ד אמ\"ש בגמרא ז\"ל טעמא דלא נגמרו הא נגמרו אמרי' בר ז' הוא ואשתהויי אשתהי ויוצא מידי נפל בשלשים יום אליבא דר' כמו לרשב\"ג כו' הרי הוא לפנינו דס\"ל להרא\"ש דאף שנגמרו סימניו אפ\"ה לא יצא מכלל נפל עד ל' יום וכ\"כ שם התוס' בהדיא בד\"ה והא תניא בן ח' אסור כו' ע\"ש. וגם שם ע\"ב בד\"ה כיון דאיכא רשב\"ג כו' ומסקי התוס' וכתבו דרשב\"ג בכל ולדות איירי בין בבן ח' בין בסתם ולדות דהיינו שנגמרו להן סימנים אפ\"ה מצריך דוקא ל' יום ודייקי כן שם התו' ע\"ש. ונלע\"ד דודאי רשב\"ג מוכח דאיירי בכל ולדות ומצריך לעולם ל' יום. ומיהו ר' אינו מוכרח דס\"ל כן דהרי הל' בגמרא משמע דלא מצריך כ\"א גמרו סימניו שהרי אמרו סתם טעמא הא נגמרו אמרי' בר ז' ואשתהי כו' ומ\"ש הרא\"ש והתו' דלרב בעינן ל' יום היינו לאפוקי מפרש\"י דכתב שם דר' אבהו דאמר אע\"פ שנגמרו סימניו אינו יוצא מכלל נפל עד עשרים שנה דכר' ס\"ל ע\"ז כתבו התוס' שם דזהו ליתא דעכ\"פ לא מצריך ר' לשהות יותר מל' יום וכרשב\"ג ע\"ש והרא\"ש אע\"ג דכתב סתם אפשר דלא כ\"כ אלא לאפוקי מסברת רש\"י. ואף א\"ת שהתוס' והרא\"ש שכ\"כ ס\"ל הכי לדינא מ\"מ אין זה מוכרח לא מפי הגמרא ולא משום צד דר' דאמר אשתהי כרבינו עבד אינו מוכרח דבחדא מחתא קאמר ר' ורשב\"ג משתהי אלא כל חד וחד ס\"ל משתהי לפי סברתו ולאפוקי מדרבנן דס\"ל דלא אמרינן אשתהי כלל ומצריך עשרים שנה וא\"כ י\"ל דס\"ל להרמב\"ם ורבינו דבנגמר סימניו לחוד סגי ולא בעינן שיהוי כלל אלא שקשה שהרי שם בתוס' מסקי דהא דאיפסק בגמרא דהלכתא כרשב\"ג קאי אסתם ולדות ובסתם ולדות נגמרו סימניו אפ\"ה איפסק הילכתא כוותיה דבעי שיהוי ל' יום. שוב ראיתי באשר\"י דפ' ר\"א דמילה סוף ד' קפ\"ט שכתב ז\"ל ותמהני אהאי פסק דפסק הגמרא כרשב\"ג ומסיק הרי\"ף וכתב דהלכה כמותו דהא כרבנן קי\"ל אפי' לקולא ומחזקינן ליה כולד גמור לפטור יבמה לשוק ולא קי\"ל כרשב\"ג אלא להחמיר כו' ע\"ש ובע\"כ צ\"ל בין מילה לשאר עניינים וכמ\"ש ב\"י ודלא כמ\"ש בכסף משנה ואין להקשות ממה שכתבו שם התוס' ריש ע\"ב ז\"ל. ונראה דאפי' נגמרו סימניו אסור לטלטלו דלא כ\"כ אלא לסברא רבנן דס\"ל דאין נ\"מ בנגמרו סימניו ובעינן דוקא שיהיה עשרים שנה משא\"כ לר' והכי מוכח שם ל' התוס' שהרי מסקי בטעמא משום דלא שכיח שיחיה עשרים שנה והיינו לרבנן דמצריך שיחיה עשרים שנה. ועוד שהרי בפ' ר\"א דמילה (שבת דף קל\"ה) בד\"ה בן ח' הרי הוא כאבן כו' מסקי וכתבו ז\"ל אפי' בן ח' ודאי כגון שלא בא על אשתו אלא פעם א' ופירש וילדה לסוף ח' אפ\"ה נראה לר\"י דמותר לטלטלו ולמולו בשבת אם אין ריעותא בשערו וצפרנו כדאמרינן בפרק הערל האי בר ז' הוא ואשתהי עכ\"ל. הרי לפנינו דלר' ס\"ל דמותר לטלטלו ולמולו מיד מאחר שנגמרו סימניו בלא שהיית ל' יום. גם נראה משם ראייה לדברי רבינו דבספק בן ז' או בן ח' אפי' לא נגמרו סימניו מלין אותו שהרי לא כתבו אם אין ריעותא בשערו ובצפרנו כ\"א בסיפא בודאי בן ח' וברישא כתב בספק בן ז' דמלין אותו ממ\"נ ולא הזכירו דלא יהא ריעותא בשערו וק\"ל. וא\"כ אף לפי מ\"ש דהתוספות והרא\"ש כתבו דלשאר ענינים לא יצא מכלל נפל בנגמרו סימניו לחוד עד שישהה ג\"כ ל' יום וספק מקרי מ\"מ לא ק\"מ אדברי רבינו דס\"ל פשוט דבספק בן ז' או בן ח' מהלינן ליה אף דלא נגמרו סימניו דהא ג\"כ כתבתי דמוכח כן מל' התוס' הנ\"ל וה\"ט דמלין שאני דמלין אותו ממ\"נ וכמ\"ש בשם התוס'. ומש\"ה אף א\"ת דהגמרא דקאמר שם בפ' ר\"א דמילה ז\"ל הא לא שהה ספיקא הוא ממהל היכי מהלינן דאיירי בסתם ולדות וה\"ק כיון דרשב\"ג אף בסתם ולדות רק שעמד להן הסימנים דשעריו וצפרניו אפ\"ה מצריך שיהוי ל' יום א\"כ סתם ולדות היכי מהלינן מ\"מ לפי מאי דמשני רב אדא בר אהבה דמלין אותו ממ\"נ כו' לפי אותו הטעם מלין ג\"כ ספק בן ז' ספק בן ח' לא נגמרו סימניו לאפוקי ודאי בן ח' ולא נגמרו דכאבן בעלמא דמיא והיינו שדקדק הגמרא ולא פריך כ\"א מרישא דספק בן ז' ולא תקשה נמי מסיפא דבן ח' הרי הוא כאבן ודו\"ק. שוב מצאתי שכתב רמ\"א ז\"ל בד\"מ שלו בי\"ד ס\"ס רס\"ו שדברי ב\"י הנ\"ל אין להם הכרע וגם הן דחוקין מאוד וכתב עוד אמה שתמה רבינו על הרא\"ש דכתב הרא\"ש הברייתא דבספק בן ז' או ב\"ח אין מחללין עליה הא אמרי' בגמרא דמלין אותו ממ\"נ כו' ז\"ל ולי נראה דודאי דעת הרי\"ף והרא\"ש כדעת רבינו דמלין אותו ממ\"נ כו' והא דכתבו דאין מחללין עליו את השבת לאו אמילה קאמרינן אלא ר\"ל דאין מחללין עליו את השבת לענין פקוח נפש והא דמוקי לה הגמרא לענין מכשירין ואליבא דר\"א היינו משום דלענין מילה מיתני בגמרא אבל הפוסקים למדו ממנו שאר חילולין לענין פסק הלכה. והא דלא כתבו דמוהלין אותו ממ\"נ כו' אפשר דסמכו על מ\"ש אין מחללין עליו את השבת דמשמע דוקא אין מחללינן אבל מהלינן ליה דממ\"נ אין בו חילול שבת וכמ\"ש רבינו. וכ\"כ סמ\"ג בהדיא הא דאין מחללין עליו את השבת היינו דאין מפקחין עליו הגל אע\"ג דמהלינן ליה עכ\"ל בד\"מ. ודבריו דחוקין בעיני דודאי לא היו מקצרין לפרש דבריהם דלענין פיקוח דוקא קאמר דאין מחללין. וגם היה להן להעתיק ל' הגמרא דאמר רב אדא דמלין אותו ממ\"נ. ועוד נראה מוכח מדברי הרי\"ף לשון הברייתא דתניא ערלתו ערלה ודאי דוחה שבת ולא ערלה ספק דוחה את השבת כו' עד אמר מר ולא ספק דוחה את השבת לאתויי הא דת\"ר בן שמנה אין מחללין עליו את השבת ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת כו' הרי לפנינו דמערלתו דקאי אמילה ממעט ספק בן ז' ספק בן ח' ועוד דהרי מסיק הרא\"ש שם וכתב ע\"ז ז\"ל וכל זה שלא גמרו שערו וצפרניו אבל גמרו מותר לטלטלו ולמולו עכ\"ל. ש\"מ מדסיים ולמולו דלענין מילה קאמר דאם לא נגמרו דאסור אפי' למולו ודו\"ק. ולכאורה דה\"ט דהרי\"ף והרא\"ש מוכיחים בברייתא הנ\"ל מיתורא דערלתו למעט ספיקו ס\"ל דהכי קי\"ל וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    "וכתב בעל התרומות דאפילו מעות ודברים המוקצים יכולים להציל דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה כו'. ב\"י הביא לשון בעל התרומה ומסיק וכתב עליו נראה מדבריו דלהציל מפני הדליקה לא פשיטא ליה כולי האי להתיר טלטול דבר מוקצה וכן דעת הסמ\"ג כו' עד ודוקא בדליקה לא התי��ו להציל מעות אם לא שיש ספר עמהן דילמא אתי לכבויי עכ\"ל הסמ\"ג. ולעד\"נ דאין ראייה מכל זה לחלק דהסמ\"ג לא כתב דבדליקה לא התירו להציל כ\"א לאותו בית שהדליקה נפלה בתוכו שהן טרודין ובהולין טפי התם גזרו משום דאם יצילו ודאי יכבו ומה\"ט אכי' לחם ומזון יותר מג' סעודות נמי אסור ולא נקטו בלשון מעות כ\"א לאשמועינן אע\"ג דהתירו בשביל פסידא מרובה לטלטל משחשיכה פחות מד\"א אע\"ג דאיכא מוקצה אפ\"ה בדליקה באותו בית החמירו אפילו בהפסד מרובה ולא מטעם מוקצה כ\"א שמא אתי לכבויי משא\"כ במציל מפני יראת עבדי המושל דלא יבא לעשות ודאי איסור דאורייתא דהא יכול להצניען ברה\"י וכמ\"ש הסמ\"ג בהדיא ז\"ל יכול להצניען במקום שירצה ברה\"י אע\"פ שהן מוקצה עכ\"ל ר\"ל כיון דליכא שם ודאי איסור דאורייתא כ\"א איסור מוקצה שהוא מדרבנן לא החמירו והקילו משום הפסד מרובה. אבל לאנשים אחרים שאינן דרין בבית שנפלה בו השריפה ודאי ס\"ל להסמ\"ג שיכולין להציל מעותיהן כיון דלא בהילי כולי האי וכמ\"ש רבינו בשם ב\"ה ובעל התרומה בשם ר\"ת וגם דעת ב\"ה כן. ומ\"ש בעל התרומה ז\"ל ואפי' כי יהיה נמי אסור מפני הדליקה להציל מעותיו כו' לרווחא דמילתא כ\"כ וגדול מזה כתב ב\"י בשם מהרי\"א שדקדק מדברי הר\"ן שס\"ל דלבעל התרומה דאפילו באותו הבית מותר ע\"ש. והכי הצעת דבריו דבעל התרומה דאף א\"ת דלא קי\"ל כפיר\"ת לחלק בין בית זה לבית אחר מ\"מ איכא למימר דלא חששו להחמיר כ\"א בדליקה ולא מטעם מוקצה אלא מטעם שמא יבא לידי איסור דאורייתא דהיינו שיכבה הדליקה ובדברים המותרים לטלטל גם כן אסרו ביותר מג' סעודות משא\"כ במפני יראת עבדי המושל דלא יבא לידי איסור דאורייתא אבל בודאי אמת דעת ב\"ה כדעת ר\"ת דלא החמירו בשאר בתים בדברים המותרין לטלטל אפילו ביותר מג' סעודות משום דלא בהול ומה\"ט גם כן מותר להציל בשאר בתים אפילו בדברים המוקצין דבדבר מוקצה אין חילוק בין דליקה ליראת המושל היכא דליכא למיחש שיבואו ודאי לאיסור דאורייתא וכן דעת רבינו בדברי ב\"ה שהרי אחר שכתב רבינו לחלק בין אותו בית לבתים אחרים כתב שבעל התרומה התיר להציל אפילו דברים מוקצין משמע דאשאר בתים דוקא קאי וכמ\"ש ג\"כ טעם ע\"ז דליכא למיחש לאיסור מוקצה במקום פסידא ובאותו בית הא איכא למיחש לאיסור כיבוי שהרי אפילו דברים המותרין לא התירו באותו בית להציל כ\"א ג' סעודות וכמ\"ש רבינו וג\"כ לבסוף אדברי ב\"ה ז\"ל וגם בדליקה נמי ליכא למיחש שמא יכבה כל זמן שלא יגיע אצלו. משמע הא באותו בית דאיכא למיחש ביה מיניה לא איירי וכמ\"ש ב\"י שם. ומ\"ש רבינו בשם בעל התרומה בסי' זה ז\"ל אם הניח התפילין בארנקי מלאה מעות כו' אבל אם הניח בו טבעת או כלי אחר שמותר לטלטלו אין הארנקי מטולטלת אגבו שהכלי אינו חשוב ובטל לגבי ארנקי. ק\"ק במאי מיירי אם באותו בית הא אפילו הטבעת אסור דלא התירו בו אלא מזון ג' סעודות ואי בשאר בתים הא סל\" לב\"ה דאפילו מעות בעינייהו מותר להציל וצ\"ל דמיירי בטבעת שמניח בידו לקשור בו ארנקי ומטלטלו אגב הטבעת שבאצבעו ודרך לבישה מותר אפילו באותו הבית כל מה שיכול ללבוש ובכלי תשמישו פשיטא דלק\"מ דהא התירו להציל כל כלי תשמישיו שהן לצורך ג' סעודות וכמ\"ש כ\"נ פשוט והביאה הב\"י בסמוך וככר ותינוק דסמ\"ג מיירי באותו בית ובככר דצריך לג' שעודותיו וק\"ל. אבל מ\"ו ז\"ל כתב בביאוריו דמיירי באותו בית וע\"י קיפול דמותר להציל כל מה שמקפל בכלי אחד ומוציא בפעם א'. וק\"ל בלא טבעת וככר נמי כיון דמשום מוקצה לא שרי וע\"י קיפו�� שרי להציל דה\"ה מותר להציל מעות בעינייהו ע\"י קיפול ואפילו לפי מ\"ש ב\"י בשם בעל התרומה דבקיפול שרי לו להוציא כמה פעמים כשובכל פעם אינו מוציא יותר מג' סעודות לכל א' וא' מ\"מ מעות ודאי הכי דינו מחמת קיפול דאם מותר להציל מפני פסידא דבר מוקצה בלא קיפול ג\"כ ה\"ל להתירו. ויותר היה נ\"ל דמיירי בלא קיפול אלא מציל בפעם א' סל מלא ואז התירו לו אפילו להציל מעות שבכלי אלא שא\"כ קשה אפי' בלא טבעת נמי ע\"י הזימון שבכלי שמצילו. וגם קשה למהרי\"א שדקדק מדברי הר\"ן דצ\"ל דבעל התרומה מתיר אפי' באותו הבית ק' דת\"כ אפי' טבעת וכלי נמי: "
+                ],
+                [
+                    " וגם בדליקה נמי ליכא למיחש שמא יכבה כל זמן שלא הגיע אצלו ור\"ל הא אי איכא למיחש היה מתירין ג\"כ אע\"ג דכיבוי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא ואינו חייב עליה לר\"ש מ\"מ איכא בה צד דאורייתא וכמ\"ש הר\"ן וב\"י הביאו בסמוך. ואל תטעה לומר ולדייק מדברי רבינו הא באותו בית שכבר הגיע הדליקה אצלו ואיכא למיחש לשמא יכבה מסכים לב\"ה שמותר להציל המעות כדי שלא יבא לידי איסור חמור דהיינו שיכבה דזה בודאי אינו וכמ\"ש לעיל בסמוך אלא באותו בית ודאי אסור דלא מהניח ולא מידי דאף אם שרית ליה איסור מוקצה ושיציל המעות אתי לכבויי כיין שהוא בהול וטרוד. ולא בא רבינו אלא להוציא מדעת בעל התרומה דמתיר בשאר בתים היכא דאינו בהול ומש\"ה קאמר דז\"א דכיון דלא הגיע הדליקה לאותן בתים ליכא למיחש שיבא לאיסור דתורייתא ומש\"ה לא התירו איסור הצלת מעות ומוקצה ג\"כ לגבייהו וק\"ל. וא\"ל מ\"ש במי שחשכה לו הקילו לטלטל ולא חששו שיבא לידי איסור דתורייתא מכח טירדתא. דודאי לא שייך שם בהול כ\"כ כמו בשריפה שהוא דבר שאינו בידו כמו במי שהחשיך שהוא בידו שיכול להחשיך כאן. ובעבדי המושל יכול להטמין ברה\"י וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומצילין מי\"כ לשבת ל' משנה וברייתא דפ' כ\"כ נקט רבינו אע\"ג דבזמנינו דקובעים ר\"ח ומועדות ע\"פ החשבון לעולם לא מזדמן שיהיה י\"כ ושבת זה אחר זה דמשום רקא ומתיא אנו דוחין הקביעות כידוע וליכא למימר דס\"ל דמצילין לשבת שיהיה אחר יום או יומיים דא\"כ משבת לשבת ג\"כ היה מותר להציל וק\"ל. ומ\"ש אבל בכלי א' מצילין אפילו כל הכלי מלא לשון כל לשון שאיו מדוקדק דהל\"ל אפי' הכלי מלא: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו פירש טליתו וקיפל כו' כיון שמוציא הכל בפעם א' עיין בב\"י שכתב בשם התרומה ז\"ל פי' דבא לקבל היינו שמקבץ ממקומות הרבה ונותן למקום אחד ומוציא והולך בהרבה דרכים לא יוציא בדרך רק ג' סעודות וכתב ב\"י ע\"ז משמע מדבריו שיכול להציל כל זמן שיש לו כל שאינו מציל יותר ממזון ג' סעודות בכל דרך וכ\"כ בהגמ\"ר כו' ע\"ש. והנה בהגהות מרדכי לא מצאתי שכ\"כ כ\"א במרדכי עצמו ריש פ' כ\"כ ואפשר ששם הג\"ה הוא ואינו מהמרדכי. ובאמת שיש לתמוה ע\"ז גם לא נמצא כתוב כן בשם בעל התרומה בשום פוסק ובודאי חידוש גדול כזה לא היה להן להשמיטו מלכתוב כן בשמו ולהסכים עמו או לפלוג עמו גם מעיקרא דדינא יש פירכא למה ליה לבעל התרומה להוסיף ולהקל בפירוקא דשמעתא מה שאינו צריך כי מאחר שגם כי אפרש מ\"ש כאן שבא לקפל. דר\"ל שמקבץ ממקותות הרבה ונותן למקום אחד ומוציא והולך הרבה דרכים דינמא אפילו הכי לא התירו לו להציל הכל יחד כ\"א מזון ג' סעודות ואמרדכי אינו קשה קושיא זו שבמרדכי לא כתב פירש דקיפול שמקבץ ממקומות הרבה ויכול להיות שהוא פי' קיפול לשון שהולך פעמים הרבה ומוציא בכל פעם ג' סעודות משא\"כ בבא להציל דאינו הולך רק פעם אחת וזיל בתר טעמא דחששו חכמים דילמא מחמת שהוא בהול אתי לכבויי והאי חששא שייכא נמי אם יש לו רשות להלך כמה פעמים אחר מזון ג' סעודות. ועוד דא\"כ ק' על התרצן למה השיב כאן בבא להציל וכאן בבא לקפל הל\"ל מאי מזון ג' סעודות דקאמר כל פעם ופעם ג' סעודות אף שמקופל ועומד מע\"ש לא יציל יותר כיון שהולך בהרבה דרכים. והא דתנן אפילו יש בו מאה ככרות היינו כשמהלך רק פעם א' ועוד דא\"כ קשה למה אמרו במלבושים דלובש ופושט וחוזר ולובש הל\"ל ג\"כ במזון דמוציא וחוזר ומוציא וכמ\"ש הר\"ן והרשב\"א והמ\"מ. לכן היה נלע\"ד להגיה בדברי ב\"ה תיבת זה וכצ\"ל לא יוציא בדרך זה רק ג' סעודות ור\"ל בדרך זה כשאין כל המזון בכל א' אלא צריך לטרוח לקפל בהרבה הליכות לאספו יחד ולהוציאן יחד בדרך זה לא התירו לו כ\"א מזון ג' סעודות לבד ולא יותר. וא\"כ לא ק\"מ מכל הנ\"ל והוא בדרך פירש\"י והר\"ן ורשב\"א והמ\"מ ודו\"ק. ומ\"ש ב\"י אהא דכתב רבינו וטלית שאחז בה האור וכו' עד והרי\"ף השמיט הא דנותנין עליה מים ולא כתב אלא הא דפושטה ומתכסה בה ותמה עליו הר\"ן והמ\"מ ותירצו דס\"ל שאינו הלכה כו' עד והרא\"ש העתיק דברי הרי\"ף בלא תוספת ובלא גרעון ומשמע דכוותיה ס\"ל דאין הלכה כו' וצ\"ע א\"כ למה סתם הטור נגד אביו הרא\"ש ולא זכרהו כלל ושכחהו. ולכאורה היה נלע\"ד דרבינו ס\"ל דלהרי\"ף והרא\"ש ס\"ל ג\"כ הא דרב יודא להלכה והא דלא כתבוהו משום דכ\"ש הוא מהא דכתבו ופסקו דטלית או ספר שאחז בה האור פושטו וקורא בו או מתכסה בו ומה התם דמגביה הבגד עם האש ומתנענע וגורם הכיבוי בידים מותר ק\"ו במאי דנותן המים מן הצד וכמ\"ש ב\"י חילוק זה לעיל ועוד כתב חילוק בסמוך בשם הר\"ן דבנותן מים או עור גדי אינן מכבין את הדליקה אלא גורמין שלא יתפשט האור וא\"כ שפיר נילף בק\"ו מהא דפותח הספר ופושט הטלית דשם מכבה את הדולק. ומ\"ש ב\"י דמשמע ליה מדברי רבינו דס\"ל דצריך שלא יתכוון לכבות כאשר מתכסה בטליתו כו' אינו מוכרת אלא כדעת שאר פוסקים כן דעת רבינו דאפילו מכוין לכיבוי מותר אלא שפושט ומתכסה כדי שלא יהא נראה כמתכוין אלא שקשה א\"כ מאי מקשה הגמרא ארב יודא מהא דתניא טלית שאחז בה האור כו' כלומר דדוקא כה\"ג מותר אבל נותן עליה מים לא דילמא כ\"ש הוא וכמ\"ש. ועוד שהרי רבינו כתב בטלית דמותר כיון דאינו מכוין לכבות משמע דבכוון אסור וכמ\"ש ב\"י ובנותן עליו עור ומים מכוין לגרום כיבוי וליכא למשמע מינה בק\"ו. לכן נראה דרבינו ס\"ל דודאי הלכה הוא דהא ליכא מאן דפליג עליה בגמרא אלא שהרי\"ף והרא\"ש השמיטוהו לדברי רב יודא מפני שאמר דנותן עליו מים מצד השני. ומים ס\"ל דאסור ליתן משום דהוי כיבוסו וכמ\"ש רבינו וכן מצאתי כתב בשלטי הגיבורים ה\"ט דמש\"ה השמיטוהו אלא שלא יישב דה\"ל להביאו ולכתוב עליו דמים אסור ושאר משקים מותר וכמ\"ש רבינו דהוא באמת חידוש ובפרט מאחר שהמקשן עלתה על דעתו דאסור. לכן נראה דבכלל דברו הרי\"ף והרא\"ש הוא דברי רב יודא הנ\"ל דהא כתבו על המשנה בפלוגתא ר\"ש בן ננס דאמר גרם כיבוי מותר ור' יוסי אוסרו וז\"ל ולית הילכתא כר' יוסי דאמר גרס כיבוי אסור. ור\"ל אלא כר\"ש בן ננס דפליג עמו ומתירו וממילא מהיכא תיתי לאסור ליתן עור גדי ומים בצד האחר דהא ליכא ביה משום מיחוש כ\"א משום גרם כיבוי וגם סתם גמ' תירץ אליבא דרב יודא דה\"ט דמתיר דס\"ל כר\"ש בן ננס וק\"ל. והשתא א\"ש ג\"כ טעם דש\"ג דמש\"ה לא הביאו בפירוש דברי רב יודא כיון דר\"י הזכיר מים והייתי אומר דמשום הפסד התירו אפילו מים וק\"ל. והא דהביאו הא דטלית וספר דפושטו ומתכסה וקורא בו ה\"ט משום דאין זה בכלל גרם כיבוי וכמ\"ש לעיל דכאן עושה קצת מעשה בידים וא\"ש דרבינו אחר שכתב דין דפושט הטלית ומתכסה כו' כתב הדין דנותן עליו משקין דלא זו אף זו קתני וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " חבית שנשברה מצילים ממנה מזון ג' סעודות ובלבד שלא יספוג פירש\"י שלא ישים הספוג בכלי במקום היין לחזור ולהטיפו. נראה דר\"ל בתוך החבית שנשבר משים הספוג והיא קולטת היין ומטיפה ממנה בתוך כלי אחר שלם אבל מדברי התוספות לא משמע לי הכי שהרי לא כתב נמי ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט או יצרף וכן קשה איפכא בסמוך בחבית שנשברה בראש גגו ה\"ל למימר נמי ובלבד שלא יספוג אמת שרבינו לשון המשנה דפרק חבית וברייתא דפרק כל כתבי נקט אלא שעל משנה וברייתא גופא צריך ליתן טעם למה שינו את לשונם וי\"ל דחבית שנשברה דמיירי שעומד על הקרקע וכיון שעומד על הקרקע לא שייך למימר גביה שלא יקלוט מן האויר כ\"ש שלא יצרף ודוקא בחבית שנשברה בגובה בראש גג שייך למימרה. וכן לא יספוג דפירש\"י דנותן הספוג בתוך הכלי זה ג\"כ אינו שייך כ\"א בחבית העומדת על הארץ אצלו לאפוקי בשעומדת על ראש הגג ואינו סמוכה לו דאז אינו מדרך העולם לילך ע\"ג הגג ולהביא שום כלים ולספוג מהחבית ולהטיפו בתוך כלי דביני וביני ירד היין מן הגג ויתקלקל מש\"ה לא נקט אלא שמביא כלים ומניח על הארץ תחתיה ומש\"ה נקט גבי' ג\"כ ובלבד שלא יקלוט או יצרף מהגובה וק\"ל. ולכאורה היה נראה דלהציל במה שמניח כלים תחתיה יכול להניח ולהעמיד על הארץ כמה דבעי אפי' להציל יותר מג' סעודות. והיינו דוקא בחבית שנשברה על הארץ דהתם לא שייך להניח כלי תחתיו כמ\"ש והצלה במה שנוטל מהחבית שנשבר ושואב בכלים או שופך ממנו לתוך כלים אחרים דוקא לא התירו כ\"א כדי סעודתו דזה טירחא הוא ואי תתיר יותר אתי לתקוני משא\"כ בהנחת כלים תחתיו והוא אינו עושה שום מעשה בידים כמו שנזכר דהא אינו טרוד כ\"כ במלאכתו ומש\"ה א\"ש דלא תני בברייתא דאינו מציל כ\"א בג' סעודות אבל מתוך ל' הרמב\"ם וש\"ע לא משמע כן אלא הן שנשבר אצלו הן שנשבר כשהוא בראש הגג ומעמיד כלי תחתיו בשניהן כתבו דלא יציל כ\"א ג' סעודות ע\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ובלבד שלא יספוג עיין בב\"י שכתב בשם רש\"י גזירה שמא יסחוט וכתב ע\"ז ז\"ל והתוספות כתבו דאפילו אם יש לו עמו בית אחיזה דליכא חשש סחיטה אסור כדאמר בגמ' שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וכ\"כ הרמב\"ם כו' עד שאם יעשה כדרך שעושה בחול שמא יבא לידי סחיטה עכ\"ל ב\"י והנה ק\"ק דהא י\"ל דגם דעת רש\"י הוא כן כדעת התוס' והרמב\"ם דס\"ל דאפילו יש לו עור אפ\"ה כיון דעושה כבחול יבא לידי סחיטה כמ\"ש הרמב\"ם ולא משום שבזה שספוג עצמו יעשה סחיטה וק\"ל. ומתוך ל' התוס' משמע שאינן מפרשין לשון יספוג כדפירש\"י הנ\"ל שהרי כתבו בפרק כל כתבי (שבת דף קי\"ז ע\"ב) אהא דאמרינן שם אלא הא דתניא נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי אחר ומניח תחתיה ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט התם מאי גזירה איכא כו' וכתבו שם התוס' ז\"ל הקשה הר\"ר פורת אמאי לא פריך ממתני' דריש חבית דתנן חבית שנשברה מצילין ממנו מזון ג' סעודות כו' עד ור\"י תירץ דהתם מיירי כשנשפך היין לארץ דחיישינן שמא יספוג והנה מדתלה ר\"י טעם הספוג במאי שנשפך היין לארץ משמע דס\"ל ובלבד שלא יספוג דקאמר אינו ר\"ל כפירש\"י שמכניס הספוג בכלי שהיין שם אלא ר\"ל שנותן הספוג ע\"ג הארץ במקום שהיין שם ��שואב הספוג היין ומטיפו לתוך חבית או כלי. וכן מלשון ר\"ן בר\"פ חבית משמע כן שהרי כתב ז\"ל ובלבד שלא יספוג שלא ישאוב הספוג במקום היין וכן הוא לשון רש\"י הנדפס סביב הרי\"ף והשתא אתי שפיר נמי דתני שלא יספוג בחבית שנשבר בארץ ולא קתני בחבית שנשברה בראש גגו כשנשפך על גבי ארץ צריך לספוג לשאוב מה שאין כאן כשנשפך על ראש גגו דמה לו לספוג הלא כבר נשפך היין על הגג וירד דרך הצינור על גבי קרקע ויכול להניח כלי תחתיו ולקבלו וק\"ל ועיין בכתבי דמהרא\"י סימן קצ\"ו דאם נשבר החבית ונשפך היין לארץ מותר לשאוב ממנה כל מה שירצה בכוסות קטנות ובתוך ערבות דכה\"ג לאו עובדא דחול בודאי שרי ור\"ל דבחול דרכו לשאוב היין מע\"ג הארץ בספוג או בבגדי פשתן ששורה ביין ושואבין היין ואח\"כ מסחיטין מהן בתוך כלי ועכשיו ישנה שיגביה מה שיוכל מע\"ג בכוסות שקורין שא\"ף בל\"א או בעריבות. וכתב עליו הב\"י דלא ראה התוס' דפרק כל כתבי הנ\"ל שהרי ר\"י העמיד הא דחבית שנשברה דאינו מציל ממנו אלא מזון ג' סעודות דאיירי כשכבר נשפך היין לארץ ואפ\"ה אסור טפי מג' סעודות כר ע\"ש בב\"י. ולכאורה נ\"ל להביא קצת ראייה לדבריו שלא ראה מהרא\"י אותו התוס' שהרי מיד אחר תירוץ ר\"י הנ\"ל מסקי התם וכתבו ז\"ל ואומר הר\"ר שמואל בשם ר\"ת דדוקא שנשברה לו חבית אבל נסדקה ועושה טיף טיף מותר לקלוט ולצרף כו'. ודין זה כתב שם מהרא\"י בשם הג\"ה מיימוני שכ\"כ בשם ר\"ת. ואיכא למידק אילו ראה דברי התוס' בשם התוס' ה\"ל למיכתב כן ולא בשם הג\"ה מיימוני ומ\"מ ק' לומר כן על הגאון מהרא\"י ז\"ל דנהירין ליה שבילי התוספות והפוסקים כשבילי דמתא דלא ראה דברי התוס'. וגם במרדכי כתב ג\"כ כמ\"ש התוס' וידוע שכל עיקר תשובותיו של מהרא\"י נבנין על דברי התוס' והמרדכי ואיך נאמר שכאן נעלמו מנגד עיניו גם שניהן. לכן נלע\"ד ליישב ולומר דמהרא\"י דקדק בלשונו ונקט ז\"ל כיון דנשפך לארץ לגמרי למה יהא בהול כו' הרי דלא כתב להתיר כ\"א כאשר נשפך לגמרי ותחילת הצלתו לא התירו אלא דרך שינוי דהיינו שיגביהו מע\"ג הארץ בכוסות קטנות או עריבות ואינו עושה כעובדא דחול ודאי יזכור ולא יביא כלים דרך ר\"ה. ור\"י דאוסר אף כאשר נשפך ע\"ג הארץ מיירי כשאינו נשפך לגמרי ע\"ג הארץ אלא קצתו והכי דייקי לישני' שהביא ב\"י שהרי כתב ז\"ל דהתם מיירי בנשפך מן היין לארץ כו' דדק בל' מן היין שכתב דמשמע מן מקצתו ולא כולו. וטעם הדבר דכיון שאינו נשפך כולו אי שרינן ליה להציל כל מה שבחבית דהיינו שישפכנו לתוך חבית אחרת דהיינו עובדא דחול דגם בחול כשחבית א' נשבר מערין היין לתוך חבית או כלי אחר אז ודאי מכח בהילתו וטירדתו יבא לספוג. וק\"ל שבתוך תוס' שלנו ליתא שם תיבת מן היין מ\"מ הרי ראינו מדהעתיקו ב\"י כן ש\"מ שבספרים ישינים של תוס' כ\"כ ובודאי הוא הגירסא הנכונה בעיני הגאון מהרא\"י ז\"ל וק\"ל. והא דהביא דין הנ\"ל דחילק ר\"ת בין נשבר לנסדק ועושה טיף טיף בשם הגמרא ולא כתבו בשם התוס' איכא למימר שזה לבד לא היה כתוב לפניו בתו' שלו. וגם זולת זה קשה שאין דין זה דאמר ר\"ת באותו דיבור דה\"ל לציין אח\"כ כשאמר הגמרא גופא דיבור חדש ולפרש הברייתא בשם ר\"ת דמאי דקתני נשברה חבית כו' דדוקא נשברה קתני ולא נסדקה ודו\"ק. עוד הקשה ב\"י אמ\"ש מהרא\"י שם בכתביו סי' קצ\"ו דהא דאמרינן בחבית שנשברה להציל בכלים הרבה דווקא מחצר לחצר אבל בבית אחר שעירב עמו שרי וכמ\"ש ב\"ה בענין דליקה. וכתב ב\"י ע\"ז ז\"ל וכבר הזכיר רבינו דברי ב\"ה בסי' שקודם זה וכתב שאין נראה לו כן וכתבתי שם ש��ם הרמב\"ן חולק בדבר עכ\"ל ב\"י. והנה נראה פשוט דדברי הגאון כנים ואמתיים דודאי ג\"כ ראה דברי הטור שחלק על ב\"ה לעיל בהצלה מן הדליקה אלא שס\"ל דאינו דומה דזיל בתר טעמא דהא ע\"כ לא קמפליג רבינו על ב\"ה אלא מכח מ\"ש בסי' שקודם זה צ\"ל ואינו נראה לי דכיון דטעמא הוא משום שמא יהא טרוד ויכבה א\"כ מה לי בחצר ומה לי בבית עכ\"ל. והנה השגתו זאת לא שייכא כ\"א בדליקה. אבל בחבית שנשברה חששו משום שמא יביא כלים מר\"ה וחששא זו ודאי אינו שייכא כ\"כ בבית שהוא מקורה ואינו דומה לר\"ה שאינה מקורה. ומ\"ש מהרא\"י במ\"ש ב\"ה בענין דליקה ה\"ק כדברי וסברת ב\"ה בדליקה הכי סבירי לן כוותיה בחבית שנשברה ולא בדליקה. ואף שהרמב\"ן הקשה עוד על ב\"ה וז\"ל ועוד דהא אפי' לשמא יוציא לר\"ה איכא למיגזר נמי בבית חבירו כדגזרינן גבי נשברה לו חבית בראש גגו ס\"ל למהרא\"י דדבר זה אינו מוכרע דחבית שנשברה איירי אפילו בהצלת כלים בתוך אותו בית או בית חבירו לאסור ע\"י קליטה וצירוף משום גזירה שמא יבא כלים מר\"ה. ועוד דא\"ל דמיירי דמביא כלים מחצר חבירו. והרמב\"ן שהקשה זה לא סמך על קושיא זו להשיג על ב\"ה כ\"א מכח קושיא ראשונה שהשיג רבינו ומדהא ליתא גבי חבית וכמ\"ש קושיא זו לחודא נמי ליתא וראייה למהרא\"י מדלא הקשה רבינו קושיא השנייה דהרמב\"ן על ב\"ה ש\"מ דלא מסתבר ליה וכמ\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יערים לזמן אורחים שא\"צ לאכול ז\"ל הברייתא פרק כל כתבי ולא יקלוט ואח\"כ יזמין אלא יזמין ואחר כך יקלוט ואין מערימין בכך משום ר' יוסי בר' יודא אמרו מערימין בכך והנה רבינו פי' כפי' רש\"י שהערמה הוא שיזמין אורחים שאינן צריכין לאכול ויותירו ופסק כת\"ק ונראה שגם הרמב\"ם פי' כן אף שכתב בפ' כ\"ב דין י' ז\"ל ולא יקלוט ואח\"כ יזמין אלא יזמין ואח\"כ יקלוט ואם הערים בדבר זה לשון דיעבד וגם כתב בדבר זה דמשמע דהערמה הוא מ\"ש לפני זה דהיינו שקלט תחלה ואח\"כ הזמין מותר ופסק כר' יוסי וכן פירשו הב\"י וכתב שכן משמע מדברי המ\"מ שפי' דברי הרמב\"ם כמו כן. ואני בעניי לא ראיתי שום הוכחה בדברי המ\"מ שפירש הערמה זו דר\"ל שאם קלט ואח\"כ הזמין וגם תמיה בעיני היאך עלתה על דעת ב\"י לפרש כן דלא שייך למימר ע\"ז לשון הערמה מאחר שכבר אמרו והזהירו שלא לעשות אלא כך הל\"ל ואם עבר ועשה כן מותר. אלא ודאי שגם דעת הרמב\"ם כדעת רש\"י ורבינו בפי' הערמה שר\"ל שהזמין אורחים שא\"צ לאכול והא דכתב ל' דיעבד לשון זה מצינו בכל הערמה וכמ\"ש רבינו לעיל ס\"ס שי\"ד ז\"ל חבית שניקב והיין יוצא ממנו אסור ליתן בו בד של שום לסותמו ואם הוא מערים ואומר שנתנו שם להצניעו אסור לאינש דעלמא ולצורבא מרבנן שרי. וגם לקמן ס\"ס של\"ט כתב ז\"ל אסור ליכנס לספינה כו' ואם הוא מערים שנראה כנכנס לישן כו' אסור לאינש דעלמא ולצורבא מרבנן שרי. ש\"מ שכתב ואם הוא מערים וכתב עליו לשון מותר וה\"נ כוונת הרמב\"ם בדין זה שפסק הלכה כר\"י דמותר לכתחלה להערים ולהזמין אורחים שא\"צ לאכול וכ\"כ בש\"ע בהדיא ע\"ש סעיף ג' ז\"ל ולא יערים לזמן אורחים שא\"צ לאכול עכ\"ל ורמ\"א הוסיף שם וז\"ל ומיהו שאם עבר ועשה שקלט ואחר כך זימן אורחים מותר עכ\"ל והיינו פי' דהב\"י להרמב\"ם. ותמה עליו שראה שהב\"י עצמו חזר בו ולא כתב פי' זה ולמה כתבוהו רמ\"א ז\"ל. וגם תמה אני על הב\"י כי מאחר שהרמב\"ם פסק כרבי יוסי דמותר להערים משום דבשל דבריהן הולכים אחר המיקל למה פסק בש\"ע כת\"ק דלא יערים כו' ודוחק לומר שגם בש\"ע ס\"ל דפי' הערמה הנזכר בדברי הפלוגתא דת\"ק ור\"י י\"ל שהערים וקלט ואח\"כ הזמין והכא הוא דקאמר ר' יוסי דאם עבר והערים מותר. אבל בהערמה זו שהזמין אורחים שא\"צ לאכול ד\"ה מודים דאסור. דא\"כ קשה תרתי חדא דאיפכא מסתברא הערמה זו יותר מותר ואם מפני שבא לומר שלכתחלה אסור היה לו לומר שלכתחלה אסור ובדיעבד מותר והיה לו להב\"י לכתוב ג\"כ זה מ\"ש רמ\"א. ועוד דאם פי' הערמה דפלוגתא דמיירי שלא יערים לקלוט תחלה א\"כ הערמה לזמן אורחים שאין צריך לאכול מאן דכר שמייהו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " נתפזרו לו פירות מלקט מעט מעט ז\"ל ב\"י בר\"פ חבית ת\"ר נתפזרו לו פירות בחצר מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וכתבו התוספות והרא\"ש נראה דל\"ג ואוכל מדקתני סיפא אבל לא לתוך הסל כו' משמע הנך דוקא הוא דאסירי משום עובדא דחול אבל ללקט וליתן לתוך חיקו שרי כו' עכ\"ל וצ\"ע כיון דכתבו התו' דל\"ד הוא מ\"ש בגמ' ואוכל למה כתבו הרשב\"א בספרו והביאו ב\"י אח\"כ מיד ז\"ל נתפזרו לו פירות בחצר א' הנה וא' הנה מלקט על יד ואוכל ולא שיתן לתוך הסל ולא לתוך הקופה כו' ע\"ש. וגם בש\"ע כתבו המחבר ב\"י עצמו ע\"ש. ונלע\"ד דלפי מאי דכתבו הר\"ן בשם הר\"י לחלק דהא דאסרו ליתן לתוך הסל וקופה מיירי כשנתפזרו לו א' הנה וא' הנה. אבל במקום אחד מותר אפי' בסל אם לא שנפל בין צרורות אז בכל ענין אסור. וא\"כ לפי זה נוכל ליישב דאוכל דברייתא הוא דוקא דה\"ק ללקט על יד ולאכול מותר בכל ענין אפי' בנתפזר ונפל בין הצרורות וליתן לסל וקופה אסור אפי' נתפזר לחוד ולא נפל בין הצרורות הא ליתן לחיקו ובכסותו מותר בלא נפל צרורות אלא נתפזרו לחוד אבל נתפזרו בין הצרורות אינו מותר אא\"כ לוקט על יד ואוכל מיד וק\"ל. ואף שלרשב\"א וש\"ע לא משמע הכי מ\"מ יש ליישב ולומר דכוונו לזה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין עולין באילן בין לח בין יבש כו' עיין בב\"י שהביא דברי הרא\"ש שכתב הרי\"ף שהשמיט מ\"ש בגמרא לחלק בין לח ויבש משום דסובר הרי\"ף דאין לחלק בין לח ויבש באילן כמו שמסקינן בעשבין לר\"ש דאין חילוק כו' ותמה ב\"י על הרא\"ש דהיאך אפשר לומר כן לדעת הרי\"ף דהכל מותר דא\"כ לא הל\"ל ההיא דאין עולין באילן וההיא דאם עלה לא ירד כו' ואני בעניי איני רואה שום מקום קושיא על הרא\"ש כי בודאי אין כוונת הרא\"ש כמו שהבינו הב\"י וכן מוכח מדברי הרא\"ש שכל דבריו מיוסדין ע\"פ דברי התוס' כי המדקדק שם יראה עין בעין דאף לפי המסקנא דקאמר והשתא דקי\"ל כר\"ש כו' לא קאי אלא על עשבים שאיסורן אפי' בלח אינו אלא משום שהם נתלשות בדריסתו עליהן שלא במתכוין כי אין לו הנאה בתלישתן ומש\"ה אינו אסור אלא לר' יודא דאוסר דבר שאין במתכוין. משא\"כ בעלייה לאילן דיש לחוש שמא יתלוש במתכוין פירי כדי לאוכלו בזה ודאי ג\"כ לר\"ש אסור כמו לר' יודא. אלא שבאילן יבש שאין עליו פירי שליכא למיחש שמא יתלוש במתכוין אלא דאיכא למיחש שמא דרך עלייתו יתלוש קינסא שלא במתכוין בזה שייך ג\"כ פלוגתא דר' יודא ור\"ש דלר\"י אסור ולר\"ש מותר. ומש\"ה הוצרך בגמ' לאוקמי בדליכא קינסא והיינו דוקא לר' יודא אבל לר\"ש לק\"מ דבלאו הכי לר\"ש לעולם אינו אסור כי אם בלח ובימות החמה בשעה שיש עליו פירות אבל ביבש ליכא איסור לגבי' כמו בעשבים כן הוא דעת הרי\"ף ומש\"ה לא הביא ההיא דיבש אבל אין עולין באילן כו' הביא משום דמוקי לה באילן לח ויש בו פירות. ודעת הרא\"ש הוא כדעת התוס' דר\"ש מודה באילן יבש הואיל והוא גדול ומינכר תלישת הקינסי מיניה לע��נים טפי מש\"ה גזור ר\"ש דילמא יאמרו דליכא איסור בדבר ויעשה כמו במתכוין משא\"כ בתלישת העשבים שהן נדרסים ברגלים באין רואה. וכן מוכח בתוס' עירובין ע\"ש ד' ק' ע\"ב בד\"ה והאידנא דקי\"ל כר\"ש כולהו שרי. ז\"ל פי' ר\"ח דהאי לא קאי אלא אעשבים דשרי בכל ענין אבל באילן אין להוכיח שום היתר אפילו יבש דשייך למיגזר טפי משום דמינכרא מילתא עכ\"ל. הרי לפנינו דהוצרך ר\"ת ללמדינו דלא תאמר כמו שאמרינן דלר\"ש בעשבים מותר אפילו בלח כן נלמד ממנו לאילן יבש דמותר ומטעם דכתבתי דהא ביבש ליכא למיחש שיתלוש במתכוין ומש\"ה הוצרך ר\"ח ללמדינו דאפי' יבש אין ללמוד מזה משום דמינכר. וגם הרא\"ש עצמו כתב ז\"ל ולהכי לא הביא הרי\"ף ההיא דאילן יבש עכ\"ל הרי דדקדק בלשונו לומר דהרי\"ף דוקא ביבש כ' מותר ולא בלח וק\"ל. וב\"י עצמו כתב לחלק בישובו קצת כמו שחלקתי. ומ\"ש ב\"י בישובו לומר דהרי\"ף אוסר הכל אפי' ביבש בימות החמה משום דאמרי' דרב בקעה מצא כו' ל\"נ דא\"כ לא ה\"ל לסתום ולכתוב דמה\"ט אית לן להחמיר בכל ענין ועוד כיון דבפרק משילין אמרינן דטעמא דאין עולין באילך משום גזירה שמא יתלוש פירי ודאי לא ה\"ל להרי\"ף לקצר דהא לפי הטעם דהתוס' נפר' הרי\"ף כאן סתם אין עולין באילן מיירי דוקא באילן שיש בו פירי אלא ודאי האמת הוא שכן הוא כוונת הרי\"ף ודו\"ק. שם פי' לפירש\"י במ\"ש דדמו כמשוניתא כו' עד דנחתי לתתא הגדילים לראשו של צד אילן כל שלא גבה כו' ר\"ל השרשים אשר באילן המיוחד ועומד עליהן פעמים שגדילים ממטה לצד מעלה. ועליהן קאמר בעוד שלא עלו למעלה בגובה ג' וכן שרשים אחרים קטנים היוצאים מאותן שרשים גדולין כל שיצאו מהגדולין בעוד שלא עלו ג' נמצא שאין כאן עדיין צד איסור ומותר לד\"ה. ומ\"ש דנחתי נתתא אינו ר\"ל דנחתי מלמעלה למטה דז\"א אלא ר\"ל שהן מחותין מצד עצמן שמעולם לא עלו עדיין ג'. ואשר עלה מהן כבר ג' מהארץ זה נקרא דסלקי לעילא אשר כתב לפני זה דלד\"ה אסור. ואשר יצאו שרשים מאותן שרשים הגדולים לאחר שהגביהו ג' מהארץ זה נקרא לצדדין. וקאמר שמאחר שמקום יציאתן מהגדולים הוא לאחר שהגביהו מהארץ ג' ושם פשיטא דאסור להשתמש בהן אלא אף שירדו משם ומטו לתוך ג' פליגי בהו לרב ששת אסירי הואיל ומגובה המקום איסור קאתי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב ב\"י ז\"ל אסיקנא בס\"פ מי שהחשיך דאסור להשתמש בצדדי האילן כו' עד אבל מצאתי בא\"ח נעץ יתד באילן כו' עד מותר להשתמש בכלי כו'. לכאורה קשה מאי אבל מצאתי כו' דכתב הלא גם זה נוכל לפרש כדמפרש תחלה לדברי המ\"מ דמ\"ש דמשתמש בכלי ר\"ל שמניח דבר בכלי אבל ליטול בכלי עצמו אסו' וצ\"ל דמשמע לי' מדסתם וכ' ותלה בהן כלי וידוע שלאו בכל כלי ראוי להניח בו אלא להשתמש בכלי עצמו כמו קורדם וכיוצא בו וקאמר דמותר להשתמש בכלי עצמו וה\"ה דמותר להוריד הכלכלה דלעיל עצמו וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " והרמב\"ם התיר במקום המרוצף ואסר כשאינו מרוצף וחילק בסיכה שכתב אין סכין הקרקע אפילו אם הוא מרוצף כו'. לשון רבינו שכתב וחילק בסיכה נראה שאינו מדוקדק כיון שס\"ל שאסור לגמרי למה כתב וחילק בסיכה. ומ\"ש שהתיר במרוצף צ\"ל דבמרוצף לא שייך מזיז עפר. בס\"ס כתב ב\"י ז\"ל ובתוס' פ' י\"ז אין סכין ואין נופחין כו' נראה טעם דאין נופחין משום אשוויי גומא אבל לא משום מזיז עפר שהוא מוקצה דהא בסימן ש\"ח כתב ב\"י דמותר לטלטל מוקצה ע\"י נפיחה ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " והרי\"ף התיר כיון שאינו מכו��ן לשיר פי' מתיר הקשה על הדלת באגרופו. ומשום הכי סתם וכתב התיר כיון כו' ולא כתב אם משום דאדלעיל אהתחלת דברי ר\"ח קאי והם שניהם קאי אעובדא דעולא ורבא דסוף עירובין דאיירי פלוגתתן במעשה דההוא גברא דטרף אבבא ע\"ש וב\"י הביאו ע\"ש. ומה\"ט נמי ר\"ת נקט בלשונו. היתר דהקשת דלת טפי מאינך משום דאעובדא דגמרא קאי אבל ממילא ה\"ה לאינך וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " הילכך מותר להטיף מי ארג כו' עד וכגון שאינו מכוין לשיר. עיין מה שהקשה ב\"י ומהרי\"א דמלשונו משמע דלר\"ח אסור וזה אינו דהא ברייתא בהדיא קתני דמותר וישבו בדוחק ע\"ש ולי ק' עוד למה כתב וכגון שאינו מכוון לשיר הא בגמרא מוכח דרבא מוקי להברייתא דקתני מטיפין מי ארג לחולה דמיירי דתיר וקבעי דלינם דקמשתמע כקלא דזמזומי וא\"כ להרי\"ף דפסק כרבא ה\"ל למימר דלחולה מותר להטיף במי ארג אפילו כיון לשיר. לכן נלע\"ד ליישב שתי הקושיות דה\"ק רבינו ומטיפין מי ארג לחולה בכל ענין אפילו כדי לניים משום דה\"ל לחולה כמו לאינש דעלמא ואינו נחשב לכלום ול' כגון דנקט הוא ל\"ד וכאילו אמר וכמי שאינו מכוון לשיר דמי וק\"ל. ומ\"ש רבינו אני כתבתי למעלה שאין להתיר אמירה לעכו\"ם אלא בדבר שהוא עצמו דוחה כגון מילה עיין מ\"ש בפרישה בשם מ\"ו. ונראה דאף שמקילין מ\"מ אין דעת הכל שוה בזה דהא האחרונים אסרו מטעם דכתב רבינו לטלטל לב\"ה אפילו חומש כדי לקרות שמו\"ת בחצר שאינו מעורב: "
+                ],
+                [
+                    " שלא יספוק כף על כף ולא יטפח כף על יריכו אין להקשות הא רבינו כתב בסימן שאחר זה איפכא ז\"ל ולא מטפיחין להכות כף על כף ולא מספקין להכות כף על ירך דרש\"י ותוס' פליגי. בזה וכתב פעם לפי פי' רש\"י ופעם לפי התוס' ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " לר\"ח משום משמיע קול ולרי\"ף משום משוה גומות עיין מ\"ש ב\"י דלר\"ח נמי אסור משום משוה גומות שאל\"כ לא ה\"ל להשמיט איסור שחוק בתפוחים כו' אני אומר דבלאה\"נ מוכח כן דהא גמרא ערוכה היא בסוף עירובין דקאמר רבא בההיא דלא ישחוק באגוז טעמא משום אשוויי גומות דאלת\"ה הא דאמר רב יודא אסור לשחוק בתפוחים התם מאי השמעת קול איכא. ולפ\"ז צ\"ל דרבינו ל\"ק אלא דלר\"ת יש עוד איסור באגוזים משום השמעת קול ונפקא מינה דאי על מחצלת דליכא משום אשוויי גומות אפ\"ה אסור משום השמעת קול וק\"ל. ומ\"ש ב\"י ז\"ל ומ\"ש רבינו אבל לרש\"י אף לכסותן אסור בשבת האי אף אינו מדוייק כו' ולא ידעתי מאי קשיא ליה דנראה פשוט דהאי אף קאי אאיסור טילטול וה\"ק בי\"ט יש חילוק בין טילטול פירות לכסויין ובשבת אין חילוק ואף לכסותה אסור. ולר\"י גם בשבת כיסוי מותר וב\"י דכתב דלשון אף אינו מדוייק היינו לפי מ\"ש ושיעור לשון רבינו כו' דאיירי מכיסוי לבד אבל אינו מוכרח אלא כמ\"ש וק\"ל. ומ\"ש ב\"י עוד שם ז\"ל ומ\"ש רבינו ולא נהירא דדוקא לר' יצחק מוקים לה הכי כו' עד ואפשר היה לומר דטעמא דהרמב\"ם משום דבפרק כירה אליבא דרב חסדא אמר אין מבטלין כלי מהיכנו מוקים לה בדלף הראוי כו' עד וא\"ת כיון דאם נתן מותר לטלטלו במים המאוסין שבו א\"כ אמאי כו' ק\"ק מאי מקשה ב\"י הא קי\"ל דאין עושין גרף של רעי לכתחלה ובמשנה קתני דנותנין כלי תחת הדלף אפילו לכתחלה. וצ\"ל דהא דאין עושין גרף של רעי לכתחלה היינו במקום שאין דר שם והוא רוצה ליתן שם מטתו כדי שימאס בעיניו ולהוציאו זהו ודאי אסור. אבל במקום שהוא דר שם ומאוס בעיניו או מתקלקל שם דבר לכשירד עליו הדלף אפילו לכתחלה מותר. וא\"כ שפיר מקשה הב\"י מאי דוחקא דהגמרא ה\"ל לאוקמי דמיירי דהדלף של מים המאוסין הוא ירד במקום שדר שם ואז מותר לכתחלה. ומש\"ה משני ב\"י שהתרצן השיב כן לסברת המקשן א\"נ בעי לאוקמי דמיירי בכל ענין אף במקום שאינו דר שם. ומ\"מ רבינו מדייק שפיר על הרמב\"ם שכתב והוא שיהא הדלף ראוי לרחיצה דלשון והוא מוכח דס\"ל דדוקא בענין זה ולא בע\"א וזהו דוקא לר' יצחק דס\"ל דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל דאז בכל גווונא אסור. דאילו לרב חסדא לפעמים מותר והיינו כשהדלף במים המאוסים יורדים בממקום שהוא דר שם. א\"נ שיורד במקום המקלקל שבמקום שהדלף מפסיד פשיטא דמותר לכתחלה לתת הכלי תחתיו ולשופכו וק\"ל. ועיין בהשגות הראב\"ד ובמ\"מ שם ותמצא שג\"כ השיג עליו מה\"ט שבכה\"ג דכתבו מותרת: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מה שכתב ב\"י שם וכתבו עוד בשם סמ\"ק שאסור לכנוס בי\"ט ק\"ק פשיטא דהא אסור לערב שמחה בשמחה. ולכאורה היה נראה מדכתב אסור לכנוס בי\"ט ולא כתב אפילו בי\"ט דגם הסמ\"ק לא אסר לכנוס אלא מטעם אין מערבין שמחה בשמחה. ומה\"ט ג\"כ לא כתבו הכלבו ג\"כ כ\"א בהלכות י\"ט ע\"ש. וכן משמע קצת בש\"ע סעיף ד' שכתב רמ\"א ז\"ל וי\"א דמותר לקדש ואפשר דה\"ה להכניסה לחופה שרי וק' הא סמ\"ק וכלבו כתבו דאפילו לר\"ת אסור להכניסה לחופה וכאשר כתבתי דהם לא כתבו אלא בי\"ט א\"ש דרמ\"א אשבת קאי ושם אין שייך טעם דאין מערבין שמחה בשמחה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מה שכתב ב\"י שם אבל הר\"ן כתב שר\"ח מסכים לדברי הפוסקים כר\"א משום דאיסורא דאורייתא היא ולחומרא עבדינן וכתב ב\"י עליו ז\"ל איני מבין דבריו דכיון דחכמים נמי אסרי מאי שייך לומר לחומרא עבדינן עכ\"ל ב\"י ולי לא קשה מידי דהא לענין כמה ענינים מקילין בשבות כמו לענין אמירה לעכו\"ם בבין השמשות ולענין קטן העושה שבות דאין ב\"ד ממחין בידו משא\"כ באיסור דאורייתא להרמב\"ם וסייעתו וכמ\"ש רבינו בשמו בסימן שמ\"ג ע\"ש וכיוצא בהם טובא. ומה שהקשה ב\"י עוד ז\"ל ועוד מאי קאמר משום דאיסורא הוא הלא זהו המחלוקת אי מתסר מדאורייתא או מדרבנן עכ\"ל ב\"י גם זה אינו קשה דמ\"מ יש בו צד דאורייתא לכ\"ע וכמ\"ש ב\"י גופיה להחמיר בכיבוי דליקה אף שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא הואיל ויש בו צד דאורייתא וכמ\"ש לעיל בשם הר\"ן סימן של\"ד ע\"ש. ומ\"ש ב\"י שם בשם המרדכי ז\"ל פרק כלל גדול נשאל על עוגות קטנות שכתבן עליהן אותיות ותיבות איך אוכלים אותן התינוקות בי\"ט והשיב כו' עד מיהו איסורא איכא כו' אין לדקדק מכאן על ספרים שכתב על הדפים תיבות ושמות הספר וכשפותחין אותן בשבת וי\"ט אזי משתבר האות והתיבה לומר שהוא אסור כמו תיבות שכתבן על העוגות הנ\"ל דיש לחלק ולומר דשאני העוגות שבשעת אכילתו משתבר האות לגמרי ואין לו תיקון משא\"כ בפתיחת הספר שאף שכשפותחין אותן מנתק האות מ\"ת כשחוזר וסוגרו הוא מתקן כבתחלה ותחלת כתיבתו עליו נעשה לפותחו ולסוגרו וה\"ל כמו דלת הנפתח ונסגר דאין בו משום בנין וסתירה וק\"ל. ומ\"ש עוד בשם תרומת הדשן שכתב בשם א\"ז ז\"ל שצריך ליזהר שלא לכתוב במשקין שעל השלחן וגם לא ישרטט באצבעו כמו אותיות בשבת באפר נגוב או במשקין כו' בתרומת הדשן גם בש\"ע לא כתב שעל השלחן אלא במשקין על השלחן וגם בש\"ע לא כתב שתי תיבות אחרונות או במשקים ובאמת לכאורה מיותר היא דהיינו רישא מ\"ש שלא לכתוב במשקין על השלחן. אבל בתרומות הדשן ישנו. ונלע\"ד דה\"פ דמ\"ש או במשקין ר\"ל דיתן אצבע בתוך המשקין ויכתוב בהן אותיות דומיא מ\"ש ושרטט באצבעו כמו אותיות בשבת באפר הנגוב דהיינו שישרטט כמו אותיות בתוך האפר כן קאמר נמי שלא ישרטט כמו אותיות בתוך המשקין ומיירי נמי במשקה שהוא עב קצת כמו שומן או דבש שנקרש דומיא דאפר נגוב דקאמר גם לפעמים במשקים כמו שכר כשהן על השלחן קלישות לא הרבה ביחד רק נתלחלח השלחן מהן כשמדבק אדם אצבעו על השלחן ומשרטט נראה בהן כמו אותיות ומ\"ש ברישא שלא לכתוב במשקים על השלחן היינו שיטבול אצבעו במשקה וילחלחו ויכתוב על השלחן. וזהו שדקדק לכתוב ברישא שלא יכתוב דהיינו דרך כתיבה דמה לי כותב בדיו או במשקה. ובסיפא כתב שישרטט שאינו כותב כ\"א באצבע בגובה דומיא שישרטט באפר וק\"ל. ומ\"ש באפר נגוב נראה דלרבותא כ\"כ דאפילו בנגוב דדרכו להתערב מיד אפ\"ה אסור וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " הנותן זרע של פשתן או זרע של שומשמין וכיוצא בהן במים חייב משום לש מפני שמעורבין ונתלין זה בזה עכ\"ל. ונראה דוקא זרע קטן כי הני חייב משום לש משום דנתלין אהדדי כמו עיסה משא\"כ בשורה חיטין ושעורים שאין ניתלין אהדדי ומש\"ה כתב הרמב\"ם וב\"י הביאו לעיל ס\"ס של\"ו דשורה חיטין ושעורים וכיוצא בהן חייב משום זורע עכ\"ל. ובשורה פשתן ליכא לחיובא משום זורע: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " כל שבות דרבנן מותר כו' עד או שהיה טרוד והוצרך לעשר פירות בין השמשות עיין מ\"ש ב\"י ז\"ל ודברי רבינו סתומין ביותר כו' ע\"ש ולא ידעתי מאי קשיא להב\"י דהא איכא למימר דרבינו מיירי במעשר את הודאי ואפילו שלא לצורך שבת והברייתא שאוסר לעשר את הוודאי מיירי כשאינו נחפז ואין לו שעת הדחק וכמ\"ש ב\"י עצמו לעיל ריש סי' רס\"א ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כתב הרמב\"ם קטן העובר שבות דרבנן אין ב\"ד מצווין להפרישו ואיני יודע למה כתב העובר שבות דרבנן דאפי' באיסור דאורייתא נמי אין ב\"ד מצווין להפרישו כההיא דפרק חרש כו' עד וקאמר טעמא משום דקטן אוכל נבילות כו' ק\"ק דה\"ל לרבינו להביא בקיצור ראייה דמייתי דאמרינן בפרק חרש קטן אוכל נבילות כו' ונבילות איסור דאורייתא הוא. וגם צ\"ע דיש לחלק ולומר דזה איירי בהגיע לחינוך וזה איירי בלא הגיע. ואפשר משום דבב\"ד אין לחלק דב\"ד אינו מחנך כ\"א האב וכמ\"ש ב\"י בס\"ס זה וגם צ\"ע מאי מקשה הרא\"ש וב\"י הביאו בסי' זה ז\"ל וקשה היכי קאמר דפטור ומותר לגמרי כו' עד דמ\"מ איסורא איכא דהא אפי' קטן אוכל נבילות ב\"ד מצווין להפרישו עכ\"ל הרא\"ש מאי קשיא מקטן אוכל נבילות שהוא דאורייתא לדינא דשבת דהתם דהוא איסורא דרבנן ולק\"מ דהא גם שם קאי בעובר ד\"א בר\"ה וה\"ה איסור דאורייתא דהא עבד העקירה וההנחה לחוד: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " מ\"ש ב\"י ז\"ל אבל אם עומד לאלכסון העולם אין חשוב ר\"ה עד שיהא ה' טפחים וג' חומשים לכאורה נראה דזה להראב\"ד הנ\"ל דכתב המ\"מ בשמו דגם ברבים מכתפים עליו לא סגי למיהוי ר\"ה עד שיהיה ג\"כ רחב לאפוקי לרש\"י ולרבינו לא בעינן רחב וכמ\"ש שם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואין להן לחי ולא קורה כו' כתב ב\"י מ\"מ הוי רה\"י כו' שם ט\"ס ומהופך הוא וכצ\"ל מ\"מ הוי רה\"י לטלטל בתוכו ואם יש בו דיורין אסור לטלטל בתוכו עד שיערבו דכשאין למבוי לא לחי ולא קורה גזור ביה רבנן ומ\"ש מ\"מ הוי רה\"י לטלטל בתוכו ר\"ל דאינו רה\"י ולא ר\"ה אלא כרמלית וכמ\"ש בסמוך: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ובלבד שלא יוציא מרה\"י למקום פטור כו' עיין מ\"ש ב\"י ז\"ל ובספר ישן מצאתי כתוב ובלבד שלא יוציא מר\"ה למקום פטור ויעבירנו כו' עד ולפי גירסא זו זהו כעין הדין הנזכר בסמוך (ר\"ל שם בגמרא ע\"ש פ\"ק דשבת סוף דף ח') ובלבד שלא יטול מב\"ה ויתן לעני וכו' עכ\"ל ודבריו צריכין ביאור דא\"כ מ\"ש האי בבא מאינך ברייתא דכתב רבינו אח\"כ וכן העומד ברה\"י ומוציא דרך מקום פטור. וכן לא יעמוד אדם עליו ויקח חפץ מיד מי שעומד. וגם למה כתב הב\"י שהוא כעין הדין הנוכר בלבד שלא יטול מב\"ה כו' ולא כתב שהוא כעין מ\"ש וכן העומד ברה\"י ומוציא כו'. ונראה משום דלשון רבינו שכתב ובלבד שלא יוציא מרה\"י למקום פטור משמע ליה שיעמוד על עומדו במקום פטור ויושיט ידיו ממקום עומדו לר\"ה ויניחנו שם וא\"כ היינו כעין שלא יטול מיד ב\"ה ויתנהו לעני וכתבו רבינו אח\"כ במ\"ש וכן לא יעמוד אדם עליו ויקח חפץ מיד מי שעומד בר\"ה כו' אלא שברישא מיירי שנוטלו מן הארץ ובסיפא איירי שנוטלו מיד חבירו ובמציעתא איירי שנכנס ברגליו לרה\"י ולוקח משם חפץ ומוליכנו ברגליו מרה\"י דרך מקום פטור ויוליכנו לר\"ה אלא שזהו דוחק דמאי שנא רישא דלוקחו מן הארץ ומ\"ש סיפא דלוקחו מיד חבירו כיון שהוא עושה בשניהן העקירה והנחה לכן היה נראה לומר דמחולקים בזה דרישא מיירי כמ\"ש דעומד על עומדו במקום פטור ועושה עקירה ברה\"י והנחה בר\"ה. וסיפא איירי דאינו עושה העקירה דמ\"ש ויקח חפץ מיד מי שעומד בר\"ה ר\"ל שהעומד בר\"ה מניח החפץ בידו ונמצא שהעומד בר\"ה עשה העקירה והעומד על מקום פטור מוליך החפץ בידו דרך פטור לרה\"י ועושה הנחה ונותנו ליד העומד ברה\"י שנמצא שהוא לא עשה אלא הנחה בלבד אפ\"ה איסורא דרבנן איכא ברשויות דאורייתא וגזרו עליו אפילו במקום פטור כדי שלא יעשה ברשויות דאורייתא ומ\"ש ב\"י שהוא כעין הדין דבלבד שלא יטול מיד ב\"ה ויתן לעני ג\"כ לזה נתכוין ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " לא יעמוד אדם בר\"ה ויחבר ידו למזחילה שהוא צינור ארוך מונח לאורך הגג בתוך ג' טפחים סמוך לגג לקבל המים ממנה כו' עיין לשון המשנה ורש\"י וכוונת רבינו ועכשיו באתי להוסיף בביאור ולומר מ\"ש רבינו שהוא צינור ארוך מונח לאורך הגג בתוך ג\"ט כו' ר\"ל אינו מרוחק מגובה הגג לצד מטה ג\"ט אבל אין לפרש דר\"ל שאינו בולט ג' שהרי קאי אמ\"ש שהוא צינור ארוך מונח לאורך הגג אאותו הנחה קאמר שהיא בתוך ג'. וע\"ז מסיק וכתב שכיון שהוא בתוך ג' סמוך לגג ר\"ל שאינו נמוך ממנו ג\"ט אמרינן לבוד והוי כגג. ודע שגם צינור מונח בתוך ג\"ט סמוך לגג בגובה אלא שבולט מחוצה פי' צינור רחוק מהגג ג\"ט משא\"כ במזחילה שסתם מזחילה אינו בולט חוצה מהגג ג\"ט ותרתי בעינן לאיסורא דצירוף ואף שלפ\"ז יהיה עיקר חסר מן הספר דלמאי נקט טעם לאיסורא כיון שאינו רחוק מן הגג מבגובה ג' דהא זה אינו עיקר טעם לאיסור דהרי צינור ג\"כ אינו רחוק בגובה מהגג ג\"ט אפ\"ה מותר לצרף וטפי הל\"ל כיון שאינו בולט ג\"ט מהגג מ\"מ י\"ל דרבינו נקט לשון משנה וגמרא. ומשנה וגמרא נקטה בקיצור וחלקו בין צינור למזחילה משום שידוע היה שסתם מזחילה אינו בולט ג' וסתם צינור בולט ג' ויותר אלא שרבינו כשבא לכתוב דין צינור דמותר אפי' לצרף ממנה מפני שסתמא בולט ג' הוסיף וכת' דה\"ה אם אירע שהמזחילה בולט ג' שדינם שוה לצינור דמותר אפילו לצרף ממנה ועיין בר' יונתן שם דף רכ\"ב ע\"א שכתב לפי שיטתו דגם אם היתה המזחילה בולט ג' ויותר דאסור לצרף ממנה מפני דהמזחילה עצמה היא רחבה ד' ואף אם המזחילה היא נמוכה מי הגג הרבה מ\"מ היא מצד רה\"י והבליטה מושכת בחורי רה\"י. צ\"ל דרש\"י לא ס\"ל הכי מדכתב להתיר כשהמזחילה בולט ג' ור' יונתן לא כתב הכי אלא מפני שק' לו למה נקט תנא דמתניתין היתר בצינור משום דבולט ג ויותר מהגג ולא נקט היתר במזחילה כשבולט ג' ומש\"ה כתב שצ\"ל דאסר משום דהוי כחורי רה\"י ע\"ש. ורבינו שכתב היתר במזחילה כשבולטת הג\"ט ממילא מוכת דלא ס\"ל דהוי כחורי רה\"י והקושיא דר' יונתן לא קשיא ליה לרבינו שהרי כתב שסתם צינור בולט ג' ממילא מוכח מדבריו שסתם מזחילה אינו בולט ג' וא\"כ י\"ל דתנא דמתניתין אורחא דמילתא נקט וק\"ל. ואין להקשות לסברת רבינו ורש\"י מ\"ש דבלמעלה מי' אסור אע\"ג דאינו רחב ד' משום גזירה דרחב ד' ואפילו אם בולט ג' ה\"נ ה\"ל למיסר אפילו לקלוט מהמזחילה משום גזירה דילמא יחבר. די\"ל דדוקא לחבר אסור אפילו למטה מי' כשאינו בולט ג.' או בולט ג' והוא מלמעלה מי' אפילו אינו רחב ד' משום דכיון דעשה עובדא דחול דהיינו שהוא מצרף ומחבר ודאי אי שרינן בהא אתי למישרי גם בכל ענין משא\"כ כשעושה שינוי דהיינו שקולט דכיון דמוכרח לעשות ולשנות מעובדא דחול ודאי מדכר ולא אתי למיעבד בכל ענין וק\"ל. ומ\"ש הגמרא ורבינו הכא במזחילה פחות מג' סמוך לגג עסקינן ולא קאמר במזחילה שהיא שוה לגג בגובה. ועל המקשן דפריך קולט אין מצרף לא מ\"ט כו' קשה טפי מאי עלה על דעתו להקשות מ\"ט דלמה לא ניחא ליה במזחילה שהיא שוה לגג. ובפרט מאחר שהמזחילה זו נותן שם כדי להציל את הכותל ממים הנוטפין מן הגג. ובודאי היו סומכין אותו להגג בכל מאי דאפשר ה\"ט משום דסתם מזחילה וצינור המונחים לאורך הגג הם מונחים בשיפוע כעין צינורין על גגין שלנו שמונח בקצה אחד בגובה ומשפע ויורדת עד שבקצה השני במקום שמשם שופכים המים לארץ במדרון טובא כדי שיקלח המים יפה וגם כדי שלא יתערבו בהצינור ומזחילה צרורות ועפרורות וכמ\"ש ר' יונתן שם ובימיהן שהיו הגגין שוה בגובה אלא שהמזחילה וצינור שקבלו כל המים מהגג המה היו מונחין בשיפוע עד שבקצה הא' היה מונח בצד הגג במעט בשוה להגג ומשפע משם ואילך והולך במדרון מטעם הנ\"ל ומש\"ה הוצרך הגמרא לומר שאף שהוא משופע מ\"מ היא אף במקום שפיכת המים בתוך ג' לגג דאל\"כ היה מותר אפילו לצרף וק\"ל. ובוה ג\"כ ניחא האי דכתב רבינו דין מזחילה אם היתה בולטת מן הגג. ולא כתב הדין אם היה נמוך ג' מן הגג דג\"כ דינו אם הוא רחב ד' אסור ואם לאו מותר אלא ודאי ה\"ט משום דמסתמא אינו רחוק מן הגג ג' דמקרבין אותו סמוך לגג בכל מאי דאפשר כדי שלא יתקלקל הכותל ולפי מ\"ש ג\"כ ניחא במ\"ש רבינו אפילו הוא למטה מי' ר\"ל במקום ששם המים יוצאין בקצה השני בסוף השיפוע הוא למטה מי' אבל בקצה הראשון ששם הוא מונח סמוך לגג בודאי הוא למעלה מי' כי הגג הוא למעלה מי' והוא רה\"י בודאי וק\"ל. ומה\"ט נמי פשוט ליה לרבינו דלא נאסר לצרף משום דהוי כחורי רה\"י כיון שהוא מונח מן הצד בשיפוע אלא כיון שאינו בולט ג' ה\"ל כגג עצמו וק\"ל. וגם צ\"ל דלפי' ר' יונתן לפי מ\"ש במסקנא לפי שיטתו אף שהמזחילה רחוק יותר מג\"ט מהגג מ\"מ אסור לצרף ולחבר אליהן שתהיה בולט המזחילה הרבה או מעט וה\"ט משום דס\"ל דהמזחילה מצד עצמה היא רה\"י משום דס\"ל היא רחבה ד' והרי היא מונחת לאורך הגג והיא יותר מד' על ד' וג\"כ מונחת בגובה י\"ט לשיטת הרי\"ף וא\"כ הוא כחורי רה\"י מצד המזחילה עצמה. משא\"כ לשיטת רש\"י ורבינו דאיירי דהמזחילה היא מונחת למטה מי' וגם כן לא כתבו שהמזחילה היא רחבה ד' וליכא איסורא במזחילה מצד עצמה כ\"א מכח שהיא סמוכה תוך לגג וכגג דמיא ור' יונתן שנדחק לכל זה הוא כדי לתרץ למה לא כתב תנא דמתניתין היתר במזחילה לכך כתב דבכל ענין אסור אפילו היא בולטת יותר מג' ורש\"י ורבינו לא ס\"ל כוותיה שהרי כתבו דהמזחילה אם היא בולטת ג' דשרי לצרף וכמ\"ש לעיל וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " בור בר\"ה וחוליא סביבו אם עומד בתוך ד\"ט מותר למלאות ממנו מרה\"י ואפי' אין החוליא גבוהים יו\"ד נראה דאפילו ליכא חוליא כלל נמי מותר דזיל בתר טעמא ולא נקט חוליא אלא משום מופלג ולשון המשנה נקט והמשנה מוקי לה הגמרא דמיירי במופלג ד' וב\"י הביאה ע\"ש. ומ\"ש בסוף הסי' ז\"ל ואמאי דא\"ר יוחנן והא קמ\"ל דבור וחולייתו מצטרפין לי' כו' עד כלומר משום דממלא מרה\"י לרה\"י דרך מקום פטור דכל למעלה מי' בר\"ה מקום פטור הוא. ר\"ל אף שאין החוליא על הארץ גבוה כ\"א ה' טפחים או פחות וא\"כ כשמוציא הדלי מן הבור ומוציאו חוץ לבור באויר ה\"א דה\"ל אויר רה\"י קמ\"ל כיון שמהתחברות הבור עם החוליא הוא גבוה עשרה ולא נח בינתיים על הארץ דרך מקום פטור מיקרי וז\"ש דכל למעלה מי' ר\"ל אפי' למעלה מי' זו דתחתית הבור ג\"כ אויר דע\"ג אפילו כשמוליך הדלי לארץ דרך מקום פטור מקרי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אבל אם דופני ספונה גבוהין י' מעל המים מוציא זיז כל שהוא וממלא עיין בב\"י שכתב זה מדברי הרמב\"ם בפט\"ו. והא דמוציא זיז כל שהוא משמע שנוקבו באמצעיתו וממלא דרך הנקב דומיא דמקום ד' כשהוא בתוך י' ובאמת לשון זיז כל שהואלא משמע הכי דלפי' הב\"י אין זה כל שהוא כיון שצריך להיות כ\"כ רחב שיוציא ויכניס כלי שדולין דרך חללו ועוד דא\"כ בודאי לא שתק מיניה רבינו ללמדינו שהזיז יהא חלול ושישאב דרך שם. לכן נראה דכל שהוא ממש קאמר וה\"ט כיון דאין זיז זה אלא להיכר בעלמא וכמ\"ש רבינו מש\"ה סגי בכל שהוא והיינו כששואב מים מניח הכלי שדולה דרך הבאתו על אותו הזיז מעט ואע\"פ שאין הנחתו הנחה מ\"מ מועיל להיכר בעלמא. ומ\"ש ב\"י דמ\"ש ומימיו יכול לשפוך על דופני הספינה כו' ז\"ל והא פשיטא שאם רוצה לשפוך דרך הזיז הרשות בידו ורבותא אשמועינן דאע\"ג דלית ליה זיז שופך על דופני הספינה וכן משמע בגמ' עכ\"ל ב\"י אני אומר אם אינו מוכרח בהדיא בגמ' יש לחלק דוודאי דופני ספינה שכל המים הבאים נוגעין שם עדיפא מזיז כל שהוא שאינו נוגע שם כ\"א מעט כיון שהוא כל שהוא ולא התירו אלא לדלות שאין לו תיקון אחר. ועוד שהשפיכה היא גרוע מהדלייה שהרי מכח שפיכתו המים יוצאים ועוברין מיהו דוקא כשהוא בתוך י' מהמים גרוע השפיכה משום שהמים יורדין מרה\"י ועוברין בכרמלית חוץ ממקום המחיצות שיורדין למטה ובהא איכא מ\"ד דאינה מועיל מחיצה י' בשפיכה אבל כששופך מגופה יתר מי' ליכא לחלק כיון דא\"צ מחיצות כ\"א זיז להיכר בעלמא. וקצת קשה להרמב\"ם דס\"ל דמוציאין מרשות לרשות דרבנן דרך מקום פטור וכמ\"ש ב\"י בשמו לעיל סי' שמ\"ו וא\"כ ל\"ל זיז כל שהוא כשגבוה מי' וי\"ל דשאני הכא דבקל איכא למיטעי דהא אי הוה למטה מי' הוי איסור גמור דהא לא הוי מקום פטור וכיון דלפעמים הספינה הוא למטה ופעמים למעלה מש\"ה החמירו ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " וכן בית הכסא וכו' עד ואם עשה דף כו' אין להקשות הא אמרינן כל שבכרמלית מצא מין את מינו וניער וא\"כ מאי הואילו בתקנתן הרי מרה\"י יורד על הדף שהוא כרמלית די\"ל כיון שאינה נח על הדף אינו אוסר משום מרה\"י לכרמלית ומועיל ודומה לכח כחו בכרמלית וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מ\"ש רבינו ואם התקינו נעשות המחיצה אצל השפה מכל צד עיין מ\"ש בב\"י דר\"ל שלא עשאה מחוצה לרוחבה אלא לארכה לכאורה דבריו תמוהין וכמ\"ש וג\"כ כתבתי ישוב דדקדק ב\"י מל' רבינו מדהאריך לכתוב ואם התחיל לעשות המחיצה אצל השפה כו' ולא כתב בקיצור ואם לא חיבר המחיצה באמצע כו' ש\"מ דכוונת רבינו הוא כמ\"ש שעשה מחיצה אצל השפה מכל צד ר\"ל לאורך האמה. ולפ\"ז צ\"ל דמ\"ש אם אין ביניהן ג\"ט דהתחיל רבינו באמה שהיא רחבה ד' וכך הוא מוכרח דאל\"כ לא היה חולק רשות לנפשו מ\"מ אפשר לעשות המחיצה באורך אצל השפה בתוך המים באופן שיתקרבו המחיצה ולא יהיה ביניהן ג' וצ\"ל ג\"כ שס\"ל לפ\"ז דדוקא כשהמחיצה נעשית באורך ואין ביניהן ג' אמרינן לבוד משא\"כ בשנעשית המחיצות ע\"ג המים לרוחבן דאדרבה אמרינן מדנעשית שם אותה מחיצה זולת זה לצורך החצר בכל רוחב החצר ואינו סתום לגמרי ונכנס בתוך המים טפח אלא פרוץ באמצע אמרי' דהגדודין דמן הצדדין בטלין אגב שאר המחיצה דמכאן ומכאן ומצד המים משא\"כ כשהמחיצה נעשית באורך שאז ניכר לכל שלצורך המים נעשית המחיצה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " נפרצה במילואה כו' עד אבל אסור להכניסו לבית אא\"כ עשו מחיצה גבוה ירד על המים כו' הא דלא בעינן כאן טפח נכנס במים ה\"ט משום דלא בעינן אלא שיתקן המחיצה כמו שהיה בתחלה קודם שנפרצה כיון שאין המים עוברים מצד אל צד דרך החצר וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " חצר שפחותה מד' אמות על ד' אמות אלא אם יעשנה בחוץ צריך לכסותה בנסרים כדי שתהא מקום פטור ויפלו המים מידו למקום פטור כלשון רבינו כן הוא לשון רש\"י וכמ\"ש ב\"י. וצ\"ע דהריטב\"א כתב פי' לפירש\"י וכתב כשהיא מכוסה מבחוץ לעולם דינו כרה\"י דחורי רה\"י הוא וא\"כ קשה למה כתב רבינו ורש\"י דהוא מקום פטור. ודוחק לומר דה\"ק צריך לכסותה כדי שתהא מקום פטור ר\"ל אם יכסנה כולו פשיטא דמותר דהא רה\"י הוא אלא אפילו לא יכסנה כולו אלא יניחנה פחות מד\"ט מגולה מן הבית למקום המקורה הנשאר מ\"מ אותו מקום מגולה לאו ר\"ה הוא אלא מקום פטור וכמ\"ש רבינו ע\"פ הגמ' לעיל סי' שנ\"ד בבור בר\"ה וחוליות סביבו אם עומד בתוך ד\"ט לרה\"י מותר למלאות ממנו לרה\"י מה\"ט דאותו מקום פחות מד\"ט מקום פטור הוא. ומ\"ש הריטב\"א עוד שם ז\"ל כי כשהוא בר\"ה אם הוא מגולה פעמים יתמעט גובהו מי' ונמצא שהוא כרמלית ואין להקשות הא פירש\"י וב\"י הביאו לעיל ריש סי' רס\"א ז\"ל דאין מים נעשין רשות לעצמן בפחות מעומק י' ורוחב ד' דכשהיא עוברת בר\"ה אם אינה עמוקה יו\"ד ורוחב ד' ר\"ה כדתנן בהזורק כו' וכאן כתב דבפחות מי' הוה כרמלית דנראה פשוט דלא כתב רש\"י לעיל דהוה ר\"ה אלא דוקא במים דנתמלא מהן העוקא מש\"ה החריץ כ\"ז שאינו עמוק י' הוה ר\"ה משא\"כ כשהעוקא ריק ואין בו המים ולא כלום ודאי הוה כרמלית וק\"ל. גם אין להקשות מ\"ש שם הריטב\"א דיתמעט גובהו מי' דמשמע דצריך לעשות העוקא עמוקה רחבה ד' והרמב\"ם כתב דשיעור המחזקת סאתים היא חצי אמה על חצי אמה ברום ג' חומשי אמה די\"ל דה\"ק למה צריך לקמור העוקא יעשנה עמוקה י' ואין צריך קמירה ע\"ז כתב דלא יועיל זה דפעמים שתמלא ברפש וטיט כו' אלא אי קשיא הא קשיא שר' יונתן כתב וב\"י הביאו ז\"ל אותה עוקא לאו ר\"ה גמור היא אלא כרמלית שהוא עמוק מג\"ט ורחבו ד' וז\"א לפי מ\"ש בשם הרמב\"ם דאפי' בית סאתים לא יעלה לשיעור זה ומ\"ש ב\"י עוד שם ז\"ל י\"ל שבע\"ש לא ישפוך שם כלל ר\"ל אין דרכו לשפוך אבל אין בו איסור כלל שהרי תניא בגמ' וב\"י הביאו אח\"כ ז\"ל אע\"פ שנתמלאו מים מע\"ש שופכין לתוכו מים בשבת. ומ\"ש ב\"י ז\"ל דכתב הרא\"ש אבל ר' האי והראב\"ד ור\"ח כתבו דכשיש בו אורך ד\"א אע\"פ שאין ברוחבו ד\"א. נראה דהרא\"ש לא כ\"כ אלא לדעת ר' זירא והם מפרשים מ\"ש ארוך וקטן איכא בינייהו דלר' זירא סגי באורך ד' ורוחבו אפי' כל שהוא אבל לרב ודאי ד' ע\"ד בעינן ודו\"ק באשר\"י ותמצא כן. ומ\"ש ב\"י ז\"ל ומדברי רבינו נראה שהוא סובר דלהרא\"ש בימות החמה נמי בעוקא בית סאתיים שופכין לה אפי' כוריים דאל\"כ כי היכי דבית סאה אסור לשפוך לה כלל משום דילמא אתי למיתן בה סאתיים בבית סאתיים נמי לא ניתיב כל עיקר משום גזירה כו' נראה דאי משום הא לא איריא דלא גזרו אלא בבית סאה משום דאי נתיר לו סאה אתי לשפוך נמי טפי כמו שיעור מי תשמישו משא\"כ בסאתיים דלאו מן הדין לשפוך טפי מסאתיים בכל יום ואי משום דמותר לשפוך אף אם כבר נתמלא העוקא א\"כ לא ה\"ל להוכיח מדלא התירו בעוקא ביא סאה. וטעם דהרא\"ש דכתב להתיר בעוקא בית סאתיים דמשמע דס\"ל דמותר לשפוך אפי' טפי מסאתיים נ\"ל דלמדו מהא דמסיק שם במשנה ז\"ל וכן שני דיוטאות מקצתן עשו עוקא כו' וב\"י הביא בסמוך ופירשו ומשם יש ללמוד דגם בימות החמה כשוש עוקא מותר לשפוך כמה דבעי ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ביב שמכוסה ד\"א במשך בר\"ה כו' נראה דגם לדידן במקומות שדרין ישראל דלא עירבו ביניהן ואסורין לטלטל בחצר או במבוי דלכ\"ע אסור לשפוך לביב שיוציא מהבית לחצר או מבוי כשהוא שופך סמוך לכותל שבצד החצר אם לא שמרחיק נפשו מהכותל עד שהמים נמשכים בתוך ביב בעודן בבית שיעור ד' ע\"ד וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואם פרץ בה אמה וגדרה וחזר ועשה כן עד שהשלימו לי' שרי וצ\"ע הא טפי מיבעי די' מיחשב לפתח ואין שם פירצה עליו. וכן קשה אמ\"ש אחר זה ז\"ל בנה מחיצה באורך עשרה לפני מחיצה ראשונה כו' וצ\"ל כיון דא\"א לצמצם אם אומרים י' ודאי טפי מי' בעי' וכן צ\"ל הרבה פעמים בגמ' ובדברי פוסקים דנקטו בלשונו פחות מי' ולמעלה מי' וכיוצא בו ולא נקטו בלשונם שיעור מצומצם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בנה בה עמוד דפחות מג' בטל ואינו מיעוט וכן פסק רבינו אח\"כ בדין בנה מחיצה לפני מחיצה ראשונה דאם הרחיקה פחות מג' אסור והיינו כרבה וכלישנא קמא דגמ' וב\"י הביאו דס\"ל ללישנא קמא דבפחות מג' כ\"ע מודו וכי פליגי מג' עד ד' והלכה כרבה וכן פסק הרא\"ש וכתב דוקא מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי אבל קודם לכן הלכה כרב במקום התלמיד. ומה\"ט פסק הרמב\"ם נמי הלכה כרבה בטחו בטיט דס\"ל דאפי' באינה יכול לעמוד בפני עצמו דהוה מיעוט כרבה דס\"ל הכי וכ\"נ מדברי הרא\"ש שם דס\"ל הכי ע\"ש. וא\"כ תימה על רבינו דפסק כרבא שם בטחו בטיט וס\"ל דבאינו יכול לעמוד לא הוה מיעוט. וכן יש לתמוה ג\"כ על המחבר ש\"ע שבב\"י כ' כל זה שהרמב\"ם והרא\"ש הסכימו מה\"ט לפסוק כרבא. ובש\"ע פסק כרבה. ואיך הניח דברי הרמב\"ם וישכחהו ולא זכרהו לכתוב דעתו אפי' לדעת י\"א ואפשר דה\"ט דרבינו משום דהרמ\"ך והמ\"מ תמהו שם על פסקו דהרמב\"ם דפסק בטח בטיט דאפי' אינו יכול לעמוד הוי מיעוט מ\"ש מבנה מחיצות מפחות מג' דלא הוי מיעוט והכסף משנה הביא שם פ' י\"ז דברי הרמ\"ך והניחו בצ\"ע. והמ\"מ תירץ שם קושיא זו להרמב\"ם וכתב דה\"ט דכשהמחיצה תוך ג' כבר ניכר שיש בשטח קרפף זה יותר מב\"ס שהרי המחיצה הזו מוקפת שטח אויר הקרפף מכל צד והיא בעצמה אינה ראויה למעט כל שהוא תוך ג'. אבל בשטח הכותל בטיט אין טיחה זו מוקפת השטח וה\"ז כאילו מעיקרו לא היה בו יותר מבית סאתים כך נ\"ל לדעת רבינו וגירסתו עכ\"ל המ\"מ. ותירוץ זה אפשר דלא נתיישב להם ומש\"ה לא פסקו כוותיה ומיהו רא דקושיא הנ\"ל לא קשיא אלא לסברת הרמב\"ם דפי' פלוגתא דרבה ורבא בבנה מחיצה דבנהו כדי למעט הקרפף הפחות מבית סאתיים. אבל לפי' הרא\"ש והטור דפירשו הפלוגתא דלא בנה המחיצה למעט דאז אפי' בפחות מג\"ט הוי מיעוט אלא בנהו כדי לבטל מחיצה ראשונה שהוקפה שלא לשם דירה וכדי להיות מוקף לדירה וכ\"כ בש\"ע פי' דבנה מחיצה ע\"ש. אבל א\"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לא פהק גבי טח בטיט כרבה דאפי' באינו יכול לעמוד הוי מיעוט. ואין לומר דאזלי בתר דעת רבים דהיינו הר\"ם ור\"ז וראב\"ד דפסקו כרבא. דא\"כ גם במחיצה ותל הו\"ל למיפסק כוותיה דהא בהרא\"ש משמע דחד טעמא להו מיהו אינו מוכרח דאף דכתב הרא\"ש דמסתבר ליה כהרמב\"ם דפסק כרבה דהוה רביה דרבא מ\"מ אינו מוכרח דטעמא דר\"מ ור\"ז וראב\"ד למיפסק בכולהו כרבא אלא אפשר דלא פי' הכי כ\"א בטח ובאינך מודה וכך משמע מדלא כתב הרא\"ש פלוגתתם כ\"א כרבה אחרונה על בטח טיט. ומ\"מ קשה על רבינו והש\"ע דלא דברו כלל לדעת הרא\"ש והרמב\"ם וצ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " בנה מחיצות על הראשונות כו' עיין בב\"י שכתב ז\"ל ופירש\"י הרחיק מן התל שבקרפף כו' ע\"ש ד' כ\"ה כ\"א ברש\"י דלא פירש\"י כן אלא על הרחיק מן התל ד' כו' וזה לא הביא רבינו וגם לא הב\"י ולפ\"ז צ\"ל דאגב שיטפא לא דק המעתיק בהעתק זה: "
+                ],
+                [
+                    " קרפף יותר מבית סאתיים כו' עד נזרע רובו כו' עיין בדברי רבינו בדפוס ב\"י שיש בו חילוף בנוסחא ובנוסחאות דפוס רא\"ף וצריך להגיה בדפוס ב\"י וכמ\"ש בדרישה. אכן מ\"ש לבסוף ז\"ל הילכך מי שיש לו גינה בחצירו אם הוא רוב החצר אפי' אין בו כצ\"ל דלא גרסי' בה. אלא בית סאתיים לא יטלטל ממנו ומן החצר לבית ואם הוא יותר מבית סאתיים לא יטלטל כו' ואין כן הנוסחאות בדפוס רא\"ף ע\"ש ונר' ליישב גירסת דפוס ב\"י וא\"צ למוחקו דמ\"ש אפילו אין בו אלא בית סאתיים ר\"ל בכל החצר ליכא אלא בית סאתיים דאע\"ג דמותר לטלטל בחצר גופו דאע\"פ שהזרוע ביטל דירת החצר מ\"מ לא יהא אלא כקרפף דמותר לטלטל בה כל שאינו יותר מבית סאתיים מ\"מ מהן לבית אסור לטלטל וכצ\"ל בש\"ע ולמחוק גם שם תיבת בה ולהגיה בו ור\"ל בו בחצר ובס\"א בש\"ע מצאתי בדפוס במקום בה. בו. וא\"ש נמי ור\"ל בהן בחצר ובמה שזרוע בו בהכל יחד אין בו אלא בית סאתיים וכן י\"ל דברי רבינו אלא שלפי' זה לא א\"ש מ\"ש אח\"כ בדברי רבינו ובש\"ע ואם הוא יותר מבית סאתיים כו' דהל\"ל נמי ואם הם יותר כו' ולפי מ\"ש להגיה בו א\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " קרפף בית ג' סאין וקירה ממנו בית סאה מותר אפי' הקירוי משופע דחשבינן כאילו מחיצה בסוף הקירוי ולא נשאר אלא קרפף בית סאתיים נראה דשפיר דייק רבינו במ\"ש דחשבינן כאילו מחיצה בסוף הקירוי משום דאף דקי\"ל דלא אמרינן פי תקרה יורד וסיתם בקירוי משופע וכמ\"ש רבינו בסימן שכ\"א מ\"מ כיון שהקרפף הוא רה\"י מן התורה ורבנן הוא דהחמירו לטלטל בה משום גזירת ר\"ה לכך בכה\"ג הקילו וכמ\"ש המ\"מ לשיטת הרשב\"א דאף דבעלמא לא ס\"ל דאמרי' פי תקרה יורד וסותם כ\"א בשיש שני מחיצות שלימות עיין בסימן שס\"א ושס\"ב מ\"מ כאן מודה מה\"ט דכתיבנא. ורא\"ף כתב ג\"כ כאן בהגהותיו דשרי מטעם פי תקרה יורד וסותם ובאמת שכ\"כ גם כן ברש\"י וכן קיצור פסקי ��רא\"ש וע\"כ צ\"ל דל\"ד קאמרי וצ\"ל דכוונתן דה\"נ קאמרי דהוה כאילו פי תקרה יורד וסותם. ומ\"ש רבינו בסוף הסימן ז\"ל קרפף דבית סאתיים מצומצם וחצר שנפרצו במילואם זה לזה כו' וקשה למה מותר לטלטל בחצר כיון דהוי נפרץ במילואו למקום האסור לו. וצ\"ל כיון דהמחיצה היה נעשה לצורך החצר והחצר היה מוקף לדירה אין כדאי שתגרום מקום המחיצה שום צד איסור לחצר ולענין החצר מחשבינן כאילו המחיצה היה עומד עדיין על עמדה וזהו דוחק שוב מצאתי שכתב מהרי\"ל ז\"ל בהגהותיו ז\"ל מ\"ש רבינו שנפרצו זה לזה ר\"ל זה או זה ופי' דכוונת רבנו כמ\"ש רש\"י ותוס' ובאמת שגם דעת רשב\"א והביאו ב\"י משמע כן מדכתב דיש לחצר גיפופין ע\"ש דלא נפרצו שניהן במילואן ולפי דבריו הללו צ\"ל דגם כוונת הרא\"ש בהא כן והוא דוחק. ומ\"ש רבינו עוד בסוף הסי' ז\"נ ונפלה האחרונה אינו ניתר ע\"י הראשונה. אין להקשות פשיטא ומהיכא תיתי להתיר י\"ל דמיירי דלא פתח פתח ביתו עד שעשה תחלה המחיצה לפני מחיצה ראשונה נמצא דלא פתח עד שכבר הוקף לדירה אפ\"ה כיון דנפל אותו מחיצה אסור וק\"ל. ומ\"ש הב\"י ז\"ל אבל הרא\"ש כתב וז\"ל וכתב ר\"ח דקי\"ל כרבי זירא ובא\"ז פסק כרבה דמיקל וצ\"ל דהוא גורס אויר קירויו מתירו. וכן גורס הרמב\"ם בפי\"ו כו' נראה דוחק מאד דא\"כ לא א\"ש הא דאמר שם ר\"ז ומודינא בקרפף שנפרץ שאסור מ\"ט שאויר חצר מייתרו דהא שם ע\"כ גרסינן שאויר חצר מייתרו וכמ\"ש ב\"י גופא. ומ\"ש ב\"י שכן גרס ג\"כ הרמב\"ם בפי\"ג יגעתי ולא מצאתי כן בדברי הרמב\"ם אלא ז\"ל קירוי מתירו ור\"ל קירויו דאמרינן ביה פי תקרה יורד וסותם ולא כתב שם בלשונו אויר קירויו מתירו דאויר ודאי אם לא יזיק לא יועיל ג\"כ לגרום היתר ולשון לנפשו נקט הרמב\"ם לא לשון הגמרא. ונראה דהרא\"ש היה גורס בגמרא איפכא רבה סבר אין אויר קירויו מייתרו ועיין שם בלשון הרא\"ש שכתב בשם ר\"ח דקי\"ל כר\"ז ובא\"ז שפסק כרבה הוצרך ליתן טעם למה פסק כוותיה. ומ\"ש ב\"י עוד שם ע\"א ז\"ל פירש\"י אורזילא גג משופע דלית ליה פה אבל התוס' כתבו פי' דאורזילא היינו שהוא פתוח מכל צדדיו וכן פירשו הרמב\"ם כו' סתם ב\"י כאן דבריו וקיצר דלפי קוצר דבריו קשה דדברי ב\"י סותרין אהדדי מכאן ומ\"ש בסי' שס\"א אמ\"ש רבינו שם ז\"ל אבל אם הוא משופע ואין בו ד\"ט לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם שכתב ב\"י ז\"ל דרבינו כתב זה אהא דאמרינן בעירובין מפלוגתא דרבה ורבי זירא אי אויר קירויו מייתרו כו' לימא בפלוגתא כו' עד ומשמע ליה לרבינו כיון דליכא פה לכ\"ע לא שייך למימר פי תקרה ומאן דשרי התוס' לא משום פי התקרה אלא משום דמקורה לא חשיב קרפף והתוס' כו' עד דעביד כאורזילא לכ\"ע היינו גג משופע ש\"מ דס\"ל לב\"י דלכ\"ע פי' כי אורזילא הוא משופע ואיך כתב כאן דהתוס' והרמב\"ם לא פירשו הכי אבל המעיין בתוס' שם לכ\"ע פי' אורזילא כרש\"י דז\"ל שם דף כ\"ה ריש ע\"ב הב\"ע דעביד בערסלא פי' פרוצה מד' רוחותיו וערסלא מטה כו' עד ורש\"י גורס כאורזילא משופע דלית ליה פה כו' ש\"מ דלא חלקו על פי' רש\"י דודאי לגירסא כי אורזילא אין לו פירוש אחר כ\"א פי' שפי התקרה משופע. ומה שכתבו הם פי' שפרוץ מד' רוחותיו היינו לגי' כערסלא בעיי\"ן וסמ\"ך וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " וכן הדין אם הם שנים כו' עיין בב\"י שמסתפק אם ר\"ל שנותנים לשנים ב\"ס א' או ב' ואין להביא ראייה מדכתב רבינו אח\"כ ז\"ל ואם החיצונים פרוצים במילואם לאמצעית כו' אין נותנין לכל א' אלא בית סאתים וה\"ט משום דדיירי האמצעי בחיצוני וא\"כ ה\"ל חד ואפ\"ה אין נותנין להם סאה אלא בית סאתים דהא י\"ל לכל א' ב\"ס דר\"ל דלחיצונים נותנין ד' סאין מיהו מ\"ש אח\"כ ואם א' מהחיצונים יותר כר לא משמע הכי וצ\"ל דשאני התם כיון דגם לאמצעי יש מדור בפני עצמו מש\"ה אין נותנין לכל א' אלא סאתיים משא\"כ כששנים דרין במחיצה א' וק\"ל. וע\"ל בסי' נ\"ה בענין ט' בגדולה והחזן או אחר בקטנה ונפרצו מזה לזה דקצת ק' משם לכאן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מה שכתב רבינו חצר שנפרצה במילואה לר\"ה מקום המחיצה נדון כצידי ר\"ה שהוא כרמלית כמו החצר עצמה מ\"ש כמו החצר עצמה נראה דרומז למ\"ש לעיל בסי' שמ\"ה ז\"ל וקרן זוית הסמוכות לר\"ה כגון מבוי שיש להן ג' מחיצות כו' דהוי כרמלית אע\"ג דשם במבוי איירי אפשר דה\"ה בחצר דמ\"ש ומ\"ש ב\"י בריש הסימן ז\"ל הרשב\"א כתב דלא דמי לעמוד בר\"ה שאינו גבוה י' משום דגג זה גבוה מצד החצר. ר\"ל בית זה עומד בחצר ומצד א' נפרץ לר\"ה ור\"ה קרקעיתו גבוה מקרקעית החצר נמצא דלצד ר\"ה אין הגג גבוה י\"ט מהארץ ולג' צדדים האחרים העומדים בחצר גבוה הגגים מהארץ אבל לפי מ\"ש ב\"י בשם ר\"ת לפני זה ז\"ל כיון שתוכו גבוה י' כו' א\"צ לזה שכתבתי אלא שאף שמבחוץ מכל הצדדים אינו גבוה י' מ\"מ כיון שתוכו גבוה י' אסור לטלטל עליו בלא סולם ול\"ד לעמוד וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וה\"מ שלא היה שם מחיצה תחילה אבל אם היתה שם והוסרה וחזרה ונעשית אפילו במזיד חזרה להיתרה הראשון כגון שנים או ג' שהקיפו במחצלאות סביבותיהן בר\"ה והבדילו גם ביניהן במחצלאות וערבו יחד ומותרין לטלטל בזה לזה ונגללו המחיצות בשבת נאסרו חזרו ונפרשו אפילו במזיד חזרו להתירן הראשון הנה כבר כתבתי מה שיש להתעורר בפשט זה בלשון רבינו חדא והוא שנתעורר עליו ג\"כ הב\"י במה שחילק רבינו בין אם היתה המחיצה מתחלה שם והותר ובין שתחילת עשייתו נעשים בשבת וזהו מ\"ש הר\"ן בשם ר\"ת ומהתוס' והרא\"ש מוכח דלא ס\"ל האי חילוקא אלא שמחלקין בין נעשית המחיצה להבדיל בין הרשויות ובין אם נעשה להבדיל בין ר\"ה. ומ\"ש ב\"י ודחק נפשו שגם הרא\"ש ס\"ל כהר\"ן כתבתי שם דז\"א דא\"כ לא ה\"ל למכתב דרב נחמן איירי בעושה מחיצה בר\"ה. וע\"ק בלשון רבינו מיניה וביה במ\"ש והבדילו גם ביניהן במחצלאות כי מאחר שס\"ל כשינויא דהר\"ן ומהר\"ן משמע אפילו נגללו מחיצות ר\"ה אפ\"ה מותר כיון שהיו שם מתחלה וכמ\"ש ג\"כ הב\"י א\"כ לא הל\"ל אלא כגון שהקיף בעדו בר\"ה במחצלאות ונגללו בשבת וחזר ונפרשו ובשלמא הברייתא אתא לאשמועינן גופא דדינא דאם הבדילו ביניהן במחצלאות מותרין לערב זע\"ז ולטלטל יחד דומיא דרישא דב' ספינות קשורות זו בזו וכן משמע שם בגמרא אבל רבינו לא בא כאן ללמדינו דין עירוב הנ\"ל ה\"ל לקצרו וע\"ק במ\"ש רבינו ועירבו יחד ומותרין לטלטל מזה לזה ונגללו מחיצות בשבת נאסרו למה נאסרו כיון שעירבו יחד ועדיין המחצלאות החיצונות קיימות ואי איירי שנפלו ג\"כ א\"כ קשה למה נקט כלל שהבדילו גם ביניהן במחצלאות וכמ\"ש ראשונה. וגם התוס' והרא\"ש פירשו הברייתא דקתני נגללו נאסרו דבעירבו שנים איירי ואף ששם בפרק הזורק ברישא קתני ספינות שנקשרו זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו נפסקו נאסרו וכתבו שם התוס' ז\"ל ולא דמי לעירב דרך הפתח ונסתם דקי\"ל הואיל והותרה הותרה דהכא כיון דנפסקו הוי כאילו הוי ר\"ה ביניהן. ש\"מ דאפילו עירבו יחד ס\"ל להתוס' כיון דנפסקו נאסרו ולא דמי למחצלאות שנגללו דהתם כשהספינות נפסקו מקשירתן נבדלו זו מזו ובמקום שנבדלו ה��י ר\"ה או כרמלית ביניהן ומש\"ה אין מועיל מה שעירבו יחד ומן הדין שאסור משא\"כ במחצלאות שאף שנגללו האמצעיות מ\"מ כיון שהקיף מחצלאות החיצונות קיימות אין הפסק ר\"ה וכרמלית ביניהן ובודאי מועיל עירוב הראשון. תדע שהרי סיימו שם התוס' וכתבו ז\"ל ואם עירבו ג' בתים ונפל האמצעי ונעשה ר\"ה פשיטא דלא אמרינן הואיל והותרה הותרה עכ\"ל. הרי לפנינו שדומה ספינות שנבדלו זו מזו לג' בתים שנפל האמצעי ביניהן ונעשה במקום אותו הבית שנפל ר\"ה ומש\"ה אין מועיל עירוב. וע\"ק כיון דקי\"ל כשמואל דאמר מחיצה שנפל בין ב' חצירות אף שעירבו שנים מותר לטלטל וכ\"ש כשעירבו יחד. וראיתי באשר\"י פ\"ק דעירובין דף קט\"ו ריש ע\"ד שכתב ז\"ל ונראה דאם עירב לצורך שנה מחצר לחצר ונסתם הפתח בשבת ואח\"כ נפתח בו ביום פשיטא דמותר לטלטל מזו לזו אלא אפילו נסתם באמצע השבוע ונפתח בשבת חוזר העירוב למקומו וראייה מהא דאמרינן בפרק הזורק ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו נפסקו נאסרו חזרו ונקשרו חזרו להיתירן הראשון שכל מחיצה הנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד כו' משמע דנפסקו אפילו בחול קאמר דאי בשבת אפילו לא חזרו ונקשרו נמי אמרי' בשבת הואיל והותרה הותרה עכ\"ל (ולכאורה נראה מדברי הרא\"ש הללו שלא ס\"ל שינוייא דתוס' דכתבתי דלעיל דלדברי התוס' הנ\"ל אפילו נפסקו הספינות בשבת אסור כיון שנכנס ר\"ה או כרמלית ביניהן וכמ\"ש לעיל. אלא שי\"ל שאף שמשמע מדברי הרא\"ש הנ\"ל דאספינות קאי מ\"מ י\"ל דלא קאי אלא אמחצלאות דסיפא או אמחיצה בין שתי חצירות שנפלה שהרי התחיל בספינות ונקט בלשונו סיפא דברייתא שכל מחיצה הנעשית בשבת כו' שקאי אאינה מחיצות ולא אספינות ואף שכתב הרא\"ש אח\"כ משמע דנכסקו אפילו לא חזרו ונקשרו כו' והאי בספינה דוקא שייכי מ\"מ נראה דל\"ד קאמר דהא ודאי תירוץ של התוס' הנ\"ל נכון וישר הוא ואין לפקפק עליו דכיון דהספינות נפסקו זו מזו יש לחוש שיתבדלו זו מזו ויהיה ר\"ה או כרמלית בינוהן) ואיך שיהיה מ\"מ מוכח מדברי הרא\"ש הנ\"ל דס\"ל דמחיצה שבין שתי חצירות שנפל לא נאסרו ומש\"ה מוקי להאי ברייתא דמחצלאות דמיירי בנגללו בחול. וא\"כ קשה לרבינו ג\"כ שמוקי לה בנגללו בשבת. ובאמת שהתוס' שם בפרק הזורק (שבת דף ק\"א ע\"ב) בד\"ה כי איתמר דרב נחמן כו' הקשו קושיות הנ\"ל וז\"ל ומההיא דכל גגות כותנ שבין שתי חצירות שנפל ואיכא מאן דשרי התם לטלטל עד עיקר מחיצה לא דמי להכא דהתם איירי שלא היה שם אלא בית א' בחצר זה ובית א' בחצר זה אבל הכא כשיש רבים כאן אמרינן נגללו נאסרו וצ\"ע בשמעתתא דדיורין הבאין בשבת דאמרינן שבת הואיל והותרה הותרה עכ\"ל התוס' הרי לפנינו דהתוס' מוקי להאי ברייתא דאיירי כשנגללו בשבת ואפ\"ה נאסרו כיון דבכל חצר הן רבים. מ\"מ דברי רבינו א\"א ליישב בהכי שהרי הוא כתב שנים או ג' שהקיפו במחצלאות כו' ובשנים ליכא רבים אלא בבית א' בחצר זה כו' דכתבו התוס' דשרי. והתוס' דשני התם דהכא איירי בשיש רבים כאן ורבים כאן ה\"ט משום דהם פי' ברייתא דמחצלאות הפרוסה דמיירי בשני חצירות כדאיתא שם בתוס' ורבינו בשיטת הרא\"ש פירשו דאיירי שהקיפו כעין בתים זו אצל זו. וגם התוס' נראה דלא קאי בהאי שינוייא דהרי מסקי וכתבו על שינוייא דידהו ז\"ל וצ\"ע בשמעתתא דדיורין כו' וכמ\"ש לעיל והעלהו בצ\"ע. ונראה דמכח שהעלו התוס' בצ\"ע מש\"ה כתב הרא\"ש שם בעירובין באותו שמעתא דדיורין דהא ברייתא דמחצלאות איירי בנגללו בחול וכמ\"ש לעיל ומכח האי קושיא דהתם גופה דאי בנגללו בשבת אפילו לא ח��רו ונפרשו הוי מותר וכמ\"ש לעיל בשם הרא\"ש. וע\"ק איך כתבו הר\"ן והרא\"ש שניהן בשם ר\"ת אוקימתא דהאי ברייתא בפנים שונות דהרא\"ש תלה החילוק בין רה\"י לר\"ה. והר\"ן תלה החילוק בין לא היו תחלה או היו תחלה. וקושיא זו האחרונה היה נ\"ל לתרץ דמר אמר חדא ומר אמר חדא ול\"פ דהרא\"ש מוקי להאי ברייתא בנגללו בחול וחזרו ונפרשו בשבת ואז ליכא לחלק בין היו תחלה דכיון שנגללו בחול כשנכרשו בשבת כאילו לא היו מעולם דמו ומש\"ה הוצרך הרא\"ש לאוקמי הברייתא דמתיר כשחזרו במחיצות המבדילות בין שני רשויות דיחידים דכיון דאין כאן צד ר\"ה ולא כרמלית מש\"ה מותר אפילו נעשו מתחלה. והר\"ן מוקי להאי ברייתא שנגללו בשבת ע\"כ צריכין למימר דהא דנגללו נאסרו איירי בנגללו המחצלאות החיצונות לצד ר\"ה מש\"ה נאסרו ולא אמרינן בכה\"ג הואיל והותרה הותרה כמ\"ש בשם התוס' הנ\"ל וכ\"כ הרא\"ש בהדיא בפ\"ק דעירובין וכ\"כ רבינו לקמן סימן שע\"ד ע\"ש ואתי שפיר ויכול להיות דר\"ת אמר שני האוקימתות דכיון דל\"פ לא בדין ולא בסברא אהדדי. ולפ\"ז נראה אף שסתם הרא\"ש דבריו בפרק הזורק ומשמעות דבריו משמע דמיירי כשנגללו בשבת דהא לשון דהתוס' נקט והתוס' פשיטא דפירשו דמיירי בנגללו בשבת דאל\"כ לא היה ק' מידי משא\"כ דאמר הואיל והותרה הותרה ומכותל שבין שני חצירות שנפל מ\"מ אינו מוכרח מדבריו לומר כן וי\"ל דסתם בפרק הזורק וסמך אמה שפי' להאי ברייתא בפ\"ק דעירובין דבנגללו בחול מיירי. והשתא א\"ש דלא הזכיר הרא\"ש בדבריו בפרק הזורק ליישב שני קושיות התוס' הנ\"ל דלפי מאי דמוקי ליה הרא\"ש דמיירי בנגללו בחול לק\"מ. אלא שרשה על רבינו שכתב בהדיא ז\"ל ונגללו המחצלאות בשבת לכן היה נלע\"ד ליישב כל קושיות הנ\"ל דמ\"ש רבינו ועירבו יחד כו' האי וי\"ו דועירבו לאו וי\"ו המצטרפת היא אלא וי\"ו החולקת וכאילו אמר או עירבו יחד ותרתי קאמר והכי קאמר שנים ושלשה שהקיפו במחצלאות סביבותיהן ברשות הרבים וכדי שלא תקשה מאי מועילין המחצלאות הא אוסרים זה על זה משום הכי קאמר שמיירי נמי שעשו אחד משתי תיקונים או שהבדילו גם ביניהן במחצלאות והיה כל אחד מותר בשלו וזהו דומיא דעירבו שנים שכתבו התוס' והרא\"ש בשתי חצירות או שלא הבדילו ביניהן במחצלאות אלא שעירבו יחד וע\"ז מסיק וכתב ומותרין לטלטל מזה לזה ר\"ל כשעירבו יחד (ולא איירי שהבדילו ביניהן) דנגללו המחיצות בשבת ר\"ל המחיצות החיצונות נאסרו כו' והיינו כשיטת פי' הר\"ן ממש. ומ\"ש תחלה והבדילו גם ביניהן במחצלאות ע\"ז לא קאי מה שמסיק נגללו בשבת אלא לענין אותן מחיצות איירי בנגללו בחול וכמ\"ש הרא\"ש בהדיא. ועי\"ל דרבינו לא נחית הכא לפיסקא דרב ושמואל בפלוגתת כותל שבין שתי חצירות שנפל בשבת דרב אוסר לטלטל כל אחד בחצירו ושמואל מתיר ומש\"ה כתב לפי דעת שניהן פירוש דברייתא בקיצור דידוע דרב דאוסר פירש האי ברייתא דמחצלת כפשוטו דאפילו נגללו מחיצות המפסיקות ביניהן בשבת אפ\"ה נאסרו כדין כותל שבין שתי חצירות שנפלה ואין חילוק בין רבים בכל חצר או יחידים דהתוס' לא חילקו בזה כ\"א למאן דמתיר בכותל שנפלה ושמואל דמתיר בכותל שבין שתי חצירות בשבת שנפל מוקי להאי ברייתא דמחצלאות דנגללו דנאסרו היינו דוקא בנגללו מחצלאות החיצונים ור\"ן בשם ר\"ת כתבו ליישב הברייתא אליבא מאי דקיי\"ל כשמואל ומש\"ה מוקי לה כמ\"ש דמיירי בנגללו מחיצות החיצונות והתוס' והרא\"ש כתבו יישוב הגמרא והבריי' לפי פשוטו דמשמעות דאיירי בנגללו מחצלאות המבדילות והיינו כשיטת רב ורבינו כת�� לתרווייהו וע\"ד שכתבתי דמ\"ש ועירבו יחד ר\"ל או עירבו יחד ותרתי קאמר והשתא א\"ש דמאי דמסיק וכתב נגללו המחיצות נאסרו קאי לתרווייהו ר\"ל לרב נגללו מחצלאות המבדילות בשבת אפ\"ה נאסרו ולשמואל מיירי בנפלו המחצלאות החיצונות מש\"ה דוקא נאסרו. ולשמואל לא הוצרך לאוקמי בשנים שהקיפו במחצלאות לר\"ה והוצרך לומר שעירבו ביניהן אלא היה יכול להעמידו באחד שהקיף חצירו לר\"ה ונגללו בשבת אלא אגב של רב הוצרך לומר דמיירי בשנים ושלשה קאמר נמי הכי לשמואל. א\"נ לשון הברייתא נקט והברייתא קתני גם גבי מחצלאות מערבין ומטלטלין מזו לזו לאשמעינן גופא דדינא דיכולין לערב יחד כמו גבי ספינה דקתני ברישא וק\"ל. גם לפי מ\"ש התוס' דמחצלאות נאסרו בנגללו המחיצה שביניהן משום דרבים נינהו היינו יכולין ליישב דברי רבינו ע\"פ הדרך שכתבתי דמ\"ש ועירבו ר\"ל או עירבו ונגללו נאסרו ר\"ל אפילו אין נגללין החיצונה רק נגללו הפנימים משום דרבים. נינהו אלא שכבר כתבתי דרבינו שנקט שנים אי שלשה קשה ליישב ולומר דקאי דוקא אמ\"ש ונגללו המחיצות שביניהן ומשום דרבים נינהו ועוד דהא התוס' משמע דחזרו מהאי שינוייא וגם הרא\"ש לא זכרהו ומוקי לה בחול לפי' אחת משינויי קמאי בה\"מ עיקר לענ\"ד ביישוב דברי רבינו ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מ\"ש ב\"י ז\"ל ומ\"ש הר\"ר יונתן אם מכל צד אותו כותל נשאר טפח מכאן וטפח מכאן לאו דוקא טפח דבמשהו מכאן ומשהו מכאן סגי ק\"ק הלא כתבו התוס' פ\"ק דעירובין והביאם ב\"י מיד אחר זה דמגמרא מוכח דכותל עצמו לא חשיב לחי אם לא ברוחב טפח דאין היכר כ\"כ בכותל כמו בפס גמור וכ\"כ הגהות בפי\"ז ור\"ל בכותל עצמו אם נפרץ ונשאר מן הצדדין מן הכותל בעצמו בעינן טפח אע\"פ שאם העמידו לשם לחי סגי בכל שהוא שוב ראיתי בכ\"מ שג\"כ כ\"כ ליישב דברי רבינו יונתן הנ\"ל דדוקא קאמר טפח מהאי טעמא. וגם בש\"ע כתב המחבר עצמו אם נשתייר טפח מכאן וטפח מכאן. ונראה דב\"י ס\"ל כיון דרש\"י ור' יונתן פירשו מ\"ש בגמרא או בשני פסין ומשהויין דמיירי בנשתייר ומשמע לב\"י מדפירשו רבינו יונתן להגמרא בנשתייר ואפ\"ה תני הגמרא משהו ש\"מ דאפילו בנשתייר משהו סגי. ומ\"ש בש\"ע טפח אפשר שפסק כן כהוכחת הד\"מ מיהו אינו מוכרח ודו\"ק ומ\"ש ב\"י עוד לתמוה אתרומת הדשן שמחלק בין לחי אחד דבעינן כחוט הסרבל ובין שני לחיין דלא בעינן עוביים אלא משהו כו' לא ידעתי מאין ראה רמז ורמיזה בת\"ה שחילק בין לחי אחד לב' לחיין כי המדקדק בת\"ה יראה לעינים דלא חילק אלא בצ\"פ משום הכי לא נתנו שיעור ואע\"ג דבשאלה מתחיל וכתב ז\"ל מה שנוהגין בכל המקומות לעשות הלחיים מסיד מחוי בעובי ולא כלום כו' ומסיק וכתב ע\"ז דיפה עושים הא מסיק וכתב שם ז\"ל כדי ליישב המנהג ברוב מקומות שאין נוהגין לעשות הכשר כל המבואות כ\"א בצ\"פ כו' הרי לפנינו דלא כתב היתרו כ\"א אצ\"פ ולא אלחיים ואף שהשואל נקט בלשונו לחיים ר\"ל הלחיים העומדים ועליהן כמין קנה ונעשה מהן צ\"פ דהא מסיק דבכל מקומות נהגו לתקן בצ\"פ וק\"ל. ומ\"ש אחר כך או ב' פסין משהויין זה ענין אחר דבחצר תיקנו כן ובמקום אחד. אבל במבוי שתיקונו בשני לחיין ובשני מקומות וע\"ד שיתבאר ודאי דס\"ל דעובי דכל אחד בענין כחוט הסרבל. ומ\"ש ב\"י על מהרא\"י שהוכיח מדכתב מהר\"ם שהקורה שע\"ג יש בה כח לקבל אריח וקורה. וב\"י פירשו דאין ראיה נראה דב\"י לפי גירסת המרדכי כ\"כ וכן הגירסא לפנינו במרדכי שבידינו שכתב בה כן ז\"ל וכשהקורה על גביו יש לה כח לקבל אריח וקורה ור\"ל כשהקורה ע\"ג הסיד יש בו בסיד כח לקבל אותו הקורה שמניחין עליו וגם (ר\"ל הקנה או אם היו מניחין עליו קורה) אם היו מניחין עליו אריח היה בו כח לקבלו ור\"ל כיון שהטיח חזק כ\"כ הוא עדיף מקנה דצ\"פ ולא שר\"ל דבעי שיקבל קורה ואריח כמו שעלתה על דעתו דמהרא\"י בת\"ה אלא לאשמעינן כיון דהוא חזק כ\"כ הוא עדיף מקנה דעלמא אבל לפי הגירסא שכתב תרומת הדשן שז\"ל שהקורה שע\"ג יש בה כח לקבל אריח וקורה כו' ולשון זה משמע שר\"ל שהקורה יש בה כח לקבל ארית ואף אם היה מניחין עליה קורה היה כח לקבלה ומש\"ה כתב תריח ואח\"כ קורה דלא שרי מאריח ע\"ג קורה ע\"ג סיד מחוי. ולפ\"ז יש להקשות מאי בא מהר\"ם ללמדינו מזה ומה רוצה לומר בזה הלא זה בעצמו הקשה שם בעל ת\"ה שכתב ז\"ל אע\"פ כן צריך הוא ליישב מה רוצה לומר. ור\"ל לפי גירסתם הנ\"ל וכמ\"ש קשה מה בא מהרר\"י לומר בזה ומסיק וכתב ז\"ל ומ\"מ מחשב הוא למדקדק ואין להאריך בזה עכ\"ל. וגם קשה לפי' ב\"י וגירסתו דא\"כ מאי טעמא דמהר\"ם דמיבעי בצ\"פ עובי אצבע בסיד מחוי מכאן ומכאן מאחר דלא ניתנה שיעור בקנה דמכאן ומכאן והוא גופא כתב דטיט מחוי חזק יותר מקנה בפ\"ע. וא\"כ יותר מסתבר לומר דלא קאי מהר\"ם כ\"א אלחי ולחיים דבו נתנו חכמים שיעור והצריכו עובי חוט הסרבל וכמ\"ש מהרא\"י ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ל\"ש אם נראית הלחי לעומדים בתוך המבוי ואינה נראית לעומדים בחוץ כו' ולשון הגמרא פ\"ק דעירובין דף ט' ע\"ב הוא ושוה מבחוץ או שוה מבפנים כו' ופירש\"י נראה מבפנים ושוה מבחוץ שהעמיד רחבו לצד אורכו של מבוי ולא משך קצת רחבו קימעא כלפי חוץ אלא השוה חודו החיצון לעובי כותלי המבוי ודומה כמו שמוסיף על רוחב הכותלים ואינו נראה מבחוץ בלחי אבל חודו הפנימי נראה מבפנים שעוביו בולט לתוך רוחב המבוי עכ\"ל. נראה בעיני פשוט דר\"ל כזה ולא כמו שנדפס בחכמת שלמה כזה דהא מדכתב ר\"י שהעמיד הלחי רחבו לצד אורכו של מבוי וזהו כמו שרשמתי דאילו לרש\"ל היה רחב הלחי לצד עובי כותלי המבוי ולא אורך כותלי המבוי. ומ\"ש רש\"י ולא משך קצת רוחבו קימעא כלפי חוץ ר\"ל לאפוקי ציור כזה דבציור כזה בולט קצת מרוחב הלחי עודף מאורך כותלי המבוי ובזה נקרא לרש\"י נראה מבחוץ ומבפנים וק\"ל ונראה דדעת מ\"ו בציור זה שנדפס בח\"ש מפני שלא זהו פירוש התוספות אבל ציור דפירש\"י על מ\"ש בנראה בחוץ. אבל בנראה מבפנים לא כתבו כלום וכיון שרש\"י פי' בכנוס כבסמוך ונראה מבפנים פירש בציור הנ\"ל מש\"ה תני מ\"ו ציור זה ג\"כ כמ\"ש רש\"י בנראה מבפנים ראשונה ומ\"מ נראה יותר נכון מ\"ש לפי דקדוק לשון רש\"י שכתב כאן ועל נראה מבחוץ ושוה מבפנים פירש\"י ז\"ל שמשך כל הלחי לחוץ וחודו הפנימי נכנס בכותלי המבוי ואינו נראה מבפנים אלא דומה כמוסיף על אורך הכותל אבל מבחוץ ניכר שאינו מכותל המבוי שהרי כן הביאו ב\"י לרש\"י אבל ברש\"י בגמרא שלנו נדפס כבסמוך ומ\"ש טפי נמשך להלאה מרוחב הכותל עכ\"ל. ונראה פשוט דר\"ל ציור כזה ולא כמו שפירשו ב\"י ז\"ל שהעמיד רוחב הלחי כנגד עובי הכותל ורוחב הלחי עודף על עובי הכותל ור\"ל ציור כזה וזה ודאי לא עלתה על דעת רש\"י מעולם שאין בציור זה נמשך כל הלחי לחוץ וגם אין נכנס חודו הפנימי בכותל המבוי מיקרי אבל לפי מ\"ש א\"ש. ומ\"ש רש\"י ז\"ל אבל מבחוץ ניכר שאינו מכותל המבוי שהרי נמשך להלאה מרוחב הכותל אין להקשות דה\"ל למכתב שנמשך להלאה מעובי הכותל וכמ\"ש רש\"י ברישא דהרי ידוע דעובי הכותל היינו רחבו אלא שבכאן דמיירי שנמשך להלאה מאורך הכותל מש\"ה קרי לעובי הכותל רחבו ורומז בזה שנשאר הבדל וניכר בין רוחב הכותל ללחי משא\"כ ברישא דמיירי שהלחי עומד רוחבו בצד אורך הכותל וחוד הלחי עומד בצד חוד כותל המבוי ושם שייך לומר שעובי הלחי עומד בצד עובי הכותל וק\"ל. והתו' והרא\"ש הקשו על פירש\"י הנ\"ל במ\"ש על שוה מבפנים ונראה מבחוץ וז\"ל דכה\"ג לא הוי אפילו נראה מבחוץ כיון שאין נראה לצד חלל המבוי אלא לעומדים אחורי המבוי ע\"כ פירשו כמו שפירש\"י בעצמו שם בסמוך גבי כותל שצדו אחד נכנס מחבירו בין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים שפירש שנכנסה הבנין ומיעטו מעובי דהשתא בולט ויוצא ממנו כמין עמוד שקורין פילאר בין שכניסתו נראית מבפנים ושוה מבחוץ ששוקע הכותל מאחוריו ונראית הפגימה בפנים (ונראה פשוט דר\"ל ציור כזה ומ\"ש ששוקע הכותל מאחוריו ר\"ל מבפנים וכשהפגימה והכניסה מבחוץ מראש הכותל דהיינו פני הכותל אינו נראה אלא מבפנים ממנה זהו נקרא מאחוריו) בין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים כגון ששוקע הכותל מלפניו שאין הכניסה נראית לעומדים מאחוריה אלא לבני ר\"ה עכ\"ל ור\"ל ציור כזה ולא כמו שפירש הב\"י ז\"ל וצ\"ל דצד הכותל שהיא לתוך המבוי קרוי אחורי הכותל וצד הכותל שהיא חוץ למבוי קרוי פני הכותל נראה לכאורה שר\"ל ציורים כאלו ומש\"ה הוצרך הב\"י לכתוב דלפירש\"י שדחו התוס' בציור היא כזה ומש\"ה דחו אותו שאין לחי זה ניכר אפילו לעומדים בחוץ כנגד עובי כותלי המבוי אלא להעומדים אחורי המבוי ואם לזה כיון ב\"י א\"כ בודאי לא כיון יפה ב\"י גם בזה דודאי לא עלתה כן על דעת התוס' ורש\"י בפי' כנוס מבחוץ וכנוס מבפנים אלא כמ\"ש וכן מוכח שם מלשון התו' ע\"ש ומיהו אפשר לדחוק וליישב דגם הב\"י דעתו בפי' כנוס מבפנים או מבחוץ ע\"ד שכתבתי ראשונה ומ\"ש וצ\"ל דצד הכותל שהיא לתוך המבוי קרוי אחורי הכותל ר\"ל הכניסה שהיא לצד אחורי הכותל מבפנים ולאפוקי כשהכניסה בראש הכותל לצד פנים דזה קרוי פני הכותל אבל אין לשון הב\"י משמע כן ודו\"ק ומיהו עכ\"פ מ\"ש לפרש פירש\"י שדחו התוס' בנראה מבחוץ בזה ודאי לא כיון יפה ודו\"ק. ושוב מצאתי בציורים הנ\"ל שרשמתי בספר מרדכי ישן של קלף ואחר שכתבתי זאת שמעתי שכבר נתחבטו ג\"כ בעלי תריסין גדולים וחשובים בזה ואמרו שהב\"י לא כיון בכאן בפירושו ודו\"ק ומ\"ש רבינו במבוי שרחבו מח' אמות ולמעלה וכו' עיין מה שמסיק ב\"י וכתב וז\"ל ומ\"ש רבינו אפילו סמכו עליו מע\"ש לא מהני אא\"כ יהא בולט לתוך המביי פחות מד\"א הוא דלא כפירש\"י כו' עד דלפירושו יש לתמוה על רבינו שכתב כן וצ\"ע עכ\"ל. ואני שמעתי ולא אבין דלא משמע מלשון רש\"י אלא אי עבדיה מאתמול לשם לחי דאז יש לו קול ולא בסמיך עליה מאתמול. ומ\"ש ב\"י בד\"ה ומ\"ש ואם רחבה ד\"ט כו' עד וגם המרדכי כתב שכן פסק הר\"מ כר צ\"ע כיון שמהר\"ם כסק כר' יודא דאפילו ברחבה טפח א\"צ להיות בריאה וכמ\"ש ב\"י בשמו לפני זה בע\"א בד\"ה ושיעור הקורה כו' ק\"ו ברחבה ד' ומאי קמ\"ל בזה דפסק כרבי אילעא ואפשר לומר משום דבגמ' דף י\"ד ע\"א אפיסקא דמשנה רבי יודא אמר רחבה אע\"פ שאינה בריאה גרסינן מתני ליה רבי זירא לחייא בר רב קמיה דרב רחבה אע\"פ שאינה בריאה א\"ל אתנייה רחבה ובריאה ומשמע דס\"ל דרבי יודא ס\"ל הכי דבעינן רחבה ובריאה וא\"כ מ\"ש דלעיל קאמר הר\"ם דהלכה כר' יודא והיינו דסגי ברחבה טפח ובריאה ולאפוקי מרבנן דפליגי עמו וס\"ל לפי האי מתנייה דרב דלא סגי ברחבה טפח אע\"פ שהיא בריאה דאל\"כ קשה רבי יודא היינו ת\"ק וקמ\"ל עוד דהלכה כרבי אילעא דאם היא רחבה ד' אע\"פ שאינה בריאה דאזלא ג\"�� בשיטת רבי יודא דהא לרבנן פשיטא דלא סגי אם אינה בריאה וע\"ש בתוס' בד\"ה אתנייה דמסקי וכתבו בע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבינו בדין היתה אחת גבוה כו' עד ולא יהו ביניהן ג\"ט שכשרואין אותה כאילו הן בשוה שיהו זו בצד זו כ\"כ הרמב\"ם. והרמ\"מ כתב בזה שהוא פסול וכ\"כ א\"א הרא\"ש ו\"ל עיין בק\"ש מה שדקדקתי על מ\"ש רבינו תיבת בזה הלא לפי מ\"ש המ\"מ וב\"י פירוש הרמב\"ם ברישא בשניהן מונחין זה בצד זה מרוחקין פחות מג\"ט אמרינן לבוד ופליגי הרמ\"מ והרא\"ש עם הרמב\"ם ושוב ראיתי במיימוני שכתב שם קצת בלשון אחר וז\"ל ולא יהיה ביניהן ג\"ט כשרואין אותה שירדה זו ועלתה זו בכוונה עד שיעשו זו בצד זו עכ\"ל ולשון זה נראה לפרש דאגובין קאי ולא אמשך שבא הרמב\"ם בעצמו לבאר מ\"ש בברייתא היתה אחת למטה ואחת למעלה רואין את העליונה כאילו היא למטה כו' דהיינו דוקא כשאין בין עליונה לתחתונה ג\"ט בזה דוקא אמרינן רואין דאל\"כ לא אמרינן רואין כיון שהעליונה היא פחות מטפח והיינו כאוקימתא דר\"פ הישן דמייתי המ\"מ וב\"י והשתא א\"ש דכתב הרמב\"ם פי' זה בבבא שנייה דהיתה אחת למטה כו' ולא כ\"כ ברישא בשני קורות המתאימות דצ\"ל שלא יהיה ביניהן ג\"ט במשך ומשם נלמד במכ\"ש בדין זה דהיתה אחת למטה. ועוד מהיכא תיתי להכשיר בדין זה דהיתה אחת גבוה ואחת נמוכה כו' בהיתה ג\"כ במשך רחוק ג\"ט כיון שאפילו במתאימות זו בצד זו צריכין להיות בתוך ג\"ט ולפי מ\"ש דאגובה קאי א\"ש דתפס אוקימתא דגמרא וז\"ש כשרואין אותם שירדה זו ועלתה זו בכוונה דר\"ל בתיבת כוונה שאף שהיא בתוך ג' וא\"כ ה\"א דא\"צ לומר רואין כאילו עלתה זו וירדה זו דהא כלבוד דמי וכאילו היא אחד קמ\"ל דשאני הכא דבעינן רחב טפח ולא בעובי הקורה מונחת עליו ומש\"ה בעינן שיהא מכוון רחב טפח לא בעקמומית שמן הצד יהיה רחב טפח ולא בעוביו וק\"ל. ולעד\"נ שכן להגיה בדברי רבינו מ\"ש בדברי הרמב\"ם והשתא א\"ש הכל דמש\"ה כתב דהרמ\"מ פליג בזה דלפי מ\"ש לא הזכיר הרמב\"ם כלל שמיירי במרוחקים במשך לא ברישא ולא בסיפא ויכול להיות שמודה הרמב\"ם דאפי' במתאימות צריך להיות שיהיו מונחין זה בצד זה ובמרוחקין אפילו בפחות מג\"ט מודה דפסיל שהרי כתב ז\"ל וכן שתי קורות המתאימות כר ומשמע דס\"ל פירושו דבמונחין ממש זה אצל זה או בפחות מטפח וכמ\"ש רבינו וכ\"ש באחת מונחת למעלה ואחת למטה דצריכין שלא יהיה ביניהן הבדל במשך אלא שאם הן מרוחקין בגובה פחות מג\"ט בזה פסק כרבי יודא דאמרינן רואין וס\"ל דל\"פ רבנן עליה בהא וכמ\"ש ב\"י אבל הרמ\"מ והרא\"ש ס\"ל דרבנן פליגי עליה גם בפחות מג\"ט וכן משמע בתוס' ריש דף י\"ד בד\"ה ובלבד שלא תהא עליונה כו' עד ז\"ל וקשה אדפריך מר\"י בר יודא לסייעיה מרבנן דלית להו רואין ואמר ר\"י דטעמייהו דרבנן לאו משום דלית להו חבוט רמי אלא משום דבעינן קורה ראויה לקבל אריח מש\"ה פסלי ב' קורות המתאימות אפילו בפחות מג' משום דבעי קורה לקבל אריח הרי לפנינו דכתבו התוספות דפליגי רבנן עליה ולפי הטעם שכתבו פליגי עליה גם לפי המסקנא דרבי יוסי איירי בגבוה זה מזה פחות מג\"ט ואפ\"ה פסלי רבנן כיון דעדיין אינו ראוי להניח אריח עליו כיון שאינן מכוונין ממש זה בצד זה וזהו טעם הרמ\"מ והרא\"ש שפסלי אפילו בפחות מג\"ט וכמ\"ש רבינו ובש\"ע כ\"כ בהדיא והשתא א\"ש דכאן בדין קורה ס\"ל דלא אמרינן רואין אפילו בפחות מג\"ט ובדין סכך סוכה ס\"ל דאמרינן רואין בפחות מג\"ט דשאני הכא דבעינן שיהא ראוי להניח עליו וק\"ל. וזהו דלא כמ\"ש המ\"מ פי' הרמב\"ם בשני הב' דס\"ל דגם אם במשך מרוחקין פחות מג\"ט ס\"ל דמותר והיינו מטעם שפירש מ\"ש בסיפא ולא יהיה ביניהן ג\"ט כר דאמשך קאי וא\"כ משם נלמד דכ\"ש ברישא וכפי' המ\"מ דפי' דברי הרמב\"ם דקאי אמשך נמשך הגירסא בדברי הרמב\"ם כשרואין וכמ\"ש בנוסחת ספרי הטור אבל לפי מ\"ש והוכחתי אתיא שפיר גירסת הספרים שבנוסחת הרמב\"ם כשרואין ואגובה קאי וא\"ש הכל ודו\"ק. ועיין בהגהות רא\"פ דגם משם מוכח דפי' מ\"ש הרמב\"ם שלא יהיה ביניהן דאמשך כ\"כ רק שנראה מדבריו דס\"ל דה\"ט דהרמב\"ם דפסק כרשב\"ג דאמר שיהא ראוי לקבל לבנה נאורכה ג\"ט ומש\"ה כתב ברישא ס\"ל להרמב\"ם כן ומ\"ש נראה לענ\"ד עיקר ודוק: ומ\"ש ב\"י בשם הרי\"ף דפסק כאביי ושכן פסק הרא\"ש קיצר ב\"י בהעתקה שה\"ל להסיק מילתא בטעם שכתב שם הרי\"ף ז\"ל ואע\"ג דפליג רב יוסף עליה שהוא רביה ואמר דסגי בד\"ט כיון דסוגיא כאביי דאמר משך מבוי בד' אמות הילכתא כוותיה עכ\"ל ובזה נסתלק מה שמקשין הלא כתב ב\"י בשם הרא\"ש לפני זה דאין הלכה כאביי נגד רב יוסף רביה וק\"ל: ומ\"ש ב\"י בשם רשב\"א שם בד\"ה ואינו ניתר כו' עד והשיב צ\"פ מחיצה גמורה היא והרי יש כאן ג' מחיצות כו' כתב בד\"מ ע\"ז ז\"ל וצ\"ע דהשיב אחצר והביא ראיה ממבוי ותו דלא עדיף צ\"פ ממחיצה גמורה דלא מהני ברוח רביעית לחי או קורה בחצר עכ\"ל ולענ\"ד היה נראה דט\"ס יש בשאלות תשובות זו וכצ\"ל מהו שיהא ניתר בצ\"פ או לחי מכאן ולחי מכאן. ואמבוי שאינה מפולש קאי דהא לא שאל אלא מכח שלא היה למבוי בתים וחצרות פתוחין לתוכו והשתא א\"ש שאין לה תנאי מבוי להיות ניתר בלחי או קורה מ\"מ בצ\"פ דהוי כמחיצה גמורה ודאי ניתר ומה שמסיק וכתב מבוי שאינה פתוח וכו' ה\"ק שאר מבוי שיש לה כל תנאי מבוי ניתר בלחי או קורה וזו שאין לה תנאי מבוי צריך צ\"פ ובצ\"פ מיהא סגי ומ\"ש לפני זה והרי יש לה ג' מחיצות ר\"ל והרי בלא זה יש לה ג' מחיצות ונמצא שהיא מתוקנת בצ\"פ זה ברוח רביעית וק\"ל: ומ\"ש ב\"י שם בשם המ\"מ טעם איסור בצדו אחד ים דשמא יטלטל במקום הים ק\"ק בל\"ז נמי לאסור משום נפרץ למקום האסור לו עוד הביא ב\"י לשון רש\"י דפירש אמ\"ש וליחוש דילמא שבקי פתחא רבא ז\"ל דילמא שבקי פתחא רבא ובטיל תורת פתח מינה ובטלי לחי המתוקן בו כו' משמע מלשונו דבעיא לחי ונתח רחב י' אף שיש לו גיפופין מכל צד ולכאורה הוה משמע דלא בעינן לחי וקורה כ\"א בנפרץ במילואו ולא כשיש לו גיפופין מהצדדין ובאמצע ליכא יתר מיו\"ד: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מ\"ש רבינו בריש סי' שס\"ד ז\"ל ובהכי מיהא סגי ל\"ש אם מפולש כו' לפי גירסא ל\"ש בשני ראשין סגי בצ\"פ וא\"צ דלת ולאפוקי מה שכתב הרשב\"א וסייעתו דס\"ל דבפתוח לשני ראשיו לר\"ה צריך דלת ולא סגי בצ\"פ. ומ\"ש תחלת הסי' ז\"ל מבוי המפולש בשני ראשיו לר\"ה צריך צ\"פ כו' הא דכתב צריך אין להקשות פשיטא דצריך דהא ליכא מאן דמתיר בפחות ואדרבה יש תנאים דמצריכין דלת גמור ואפילו במפולש בראשו אחד לכרמלית וכ\"ש במפולש משני ראשיו מ\"מ רבינו לא כתב לשון הגמרא וקאי אמ\"ש בסימן שס\"ג ששם נתבאר שתיקון מבוי הוא בלחי וקורה לחוד וקמ\"ל דבמפולש בשני ראשיו צריך צ\"פ בצדו האחד מיהו מדהתחיל רביני תחלה וכתב מבוי מפולש בשני ראשיו לר\"ה. לכן יש גורסין ול\"ש בוא\"ו ואדלעיל קאי דהתחיל במבוי המפולש בשני ראשין לר\"ה ואתי לאשמועינן דלאו דוקא לר\"ה דה\"ה אם פתוח בצד אחד לכרמלית ולא כתב תחלה שני ראשין לר\"ה אלא לאשמועינן רבותא דאפילו בכה\"ג סגי בצ\"פ וכמ\"ש וכתב ובהכי מיהא סגי וק\"ל. ומ\"ש ב\"י בד\"ה מבוי עקום כמין דל\"ת וכו' עד וכן נראה שהוא דעת ר\"מ שכתב המרדכי ברפ\"ק דעירובין כו' וצ\"ע הא אדרבה מדכתב דבעינן באמצעי לחי וכמ\"ש בהדיא בהמרדכי ע\"ש ש\"מ דס\"ל כרש\"י דמפרש דדינו כמפולש וצריך צ\"פ באמצע ולחי בכל קצה או צ\"פ בכל קצה ולחי באמצע ואילו לפי' ר\"י דמפרש דדינו כמפולש גמור לא בעינן באמצע שום תיקון ולא קאמר רב דדינו כמפולש אלא להצריך מצד אחד צ\"פ לאפוקי משמואל דאמר דדינו כסתום לא בעיא צ\"פ כלל אלא בלחי אחד בכל קצה סגי שוב מצאתי במרדכי ישן של קלף בהדיא כדברי שכתב שם ז\"ל מבוי עקום רב אמר תורתו כמפולש הקשה ר\"י לפירש\"י הא חמיר טפי ממפולש דמפולש סגי ליה בצ\"פ אחד מצד אחד ומצד השני לחי וקורה ע\"כ פירש ר\"י כו' עד ויש ראיה לפירש\"י ממבוי העשוי כנדל כו' עד ויש ליתן טעם לפירש\"י אמאי בעי טפי ממבוי מפולש שפילושו ביתר וי\"ל דבעינן דחזו לצ\"פ בני ראשו זה ובני ראשו זה וכי עביד ליה בעקמומיתו חזו ליה מכאן ומכאן ואי בעי למיעבד צ\"פ מכאן ומכאן בשני ראשיו סגי בעקמומיתו בלחי אחד אפילו לרב ופהק מורי מהר\"ם דאפילו יש בעקמומיתו יותר מי' דיו בכך בלחי דהא רב אמר תורתו כמפולש כו' ע\"ש הרי לפנינו דכתב המרדכי תחלה טעם לפירש\"י דלא בעינן תיקון באמצעיתו אלא כדי שיראו הדרים בראש כל מבוי תיקון צ\"פ כו' וגם הביא ראיה לפירש\"י והסכים עמו וע\"ז כתב דרש\"י ל\"ד קאמר צ\"פ באמצע אלא ה\"ה אם עשה צ\"פ מכל צד ולחי באמצע ושע\"ז כתב מהר\"ם דאותו לחי שעומד באמצע סגי אפילו הוא רחב יותר מי\"ט ושרי בהכי אפילו לרש\"י דהא מדינא לא היה צריך גם לרש\"י באמצע שום תיקון כ\"א מצד אחד צ\"פ ומצד השני לחי או קורה וכמה שכתבתי ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבינו במבוי העשוי כנדל דעושה צ\"פ לכל אחד ואחד בצד כו' וכתב ב\"י שכ\"כ הרמב\"ם ולא כדעת ר\"ת ולענ\"ד לא משמע הכי מלשון הרמב\"ם שכתב שם פי\"ז ר\"ל מבוי שהיה לו שבילים מצד אחד ושבילים מצד האחר שנמצאו מפולשין לר\"ה אע\"פ שאינן מכונין זה כנגד זה הרי כל אחד מהן מבוי מפולש כיצד מכשירין אותו עושה צ\"פ לכל אחד ואחד מן השבילין שבצד האחד וכן לפתח הגדול ועושה לכל השבילין שבצד השני לחי או קורה עכ\"ל הרי מבואר דר\"ל ששני השבילין שזה כנגד זה אע\"פ שאין מכוונים ממש מ\"מ חשובין כחד מבוי מפולש ומש\"ה א\"צ לעשות באמצע במקום שפתוחין למביי הגדול שום תיקון לשום אחד מהן אלא עושה לשביל אחד שבצד אחד צ\"פ ולשביל שכנגדו עושה בצד הפתוח לר\"ה לחי וקורה ובהכי ניתרין שניהם וז\"ש הרמב\"ם עושה צ\"פ לכל אחד ואחד שבצד האחד ועושה לכל השבילים שבצד השני לחי או קורה דאילו לפי' ב\"י לדעת הרמב\"ם הל\"ל ועושה צ\"פ לכל אחד מהשבילין מצד האחד ועושה לחי או קירה לצד השני לנל אחד מהשבילין. ורבא נמי דקאמר דף ח' ע\"ב דדין זה כמפולש ועושה צ\"פ לכולהו מחד גיסא ואידך גיסא משתרי בלחי וקורה לדעת הרמב\"ם ה\"פ במ\"ש דתיקון שני הצדדין היינו לצד הפתוח לר\"ה ובמקום שפתוחין למבוי לא היה צריך תיקון כלל ועושה צ\"פ מחד גיסא ר\"ל למקום הפתוח לר\"ה ולאידך גיסא דשבילין העומדין בצד השני דמבוי מעמיד לחי וקורה ולאפוקי מאביי דלא היה מצריך לעשות שום צ\"פ בשום צד. ונראה דה\"ט דהרמב\"ם משום דס\"ל דבפירוש מבוי עקום דתורתו כמפולש היינו כדפי' ר\"י דא\"צ שום תיקון בעקמומיתו וכן משמע ומוכח מלשון הרמב\"ם שכתב שם לפני זה בריש פי\"ז בדין ג' ז\"ל היאך מתירין מבוי מפולש עושה לו צ\"פ מכאן ולחי או קורה מכאן ומבוי עקום תורתו כמפולש עכ\"ל. הרי לפנינו בהדיא מבואר בדברי הרמב\"ם דס\"ל דמבוי עקום א\"צ שים תיקון באמצעיתו במקום עקמומיתו שהרי אחר שכתב דין מבוי מפולש סתם וכתב שכן דין מבוי עקום וכן מבואר שם בדברי המ\"מ שכתב אדברי הרמב\"ם הנ\"ל ז\"ל וכתב הרשב\"א א\"צ בעקמומית כלום אלא בשני ראשין עוד כתב היה עקום מפולש כמין חי\"ת יראה לי שהוא כסתום וא\"צ אלא לחי או קורה מכאן ומכאן עכ\"ל המ\"מ בשם הרשב\"א ולמדנו מדבריו שני עניינים דמדלא מצטרך בעקמומיתו שום תיקון מש\"ה א\"ש דא\"צ שום תיקון לצדדין הפתוחין למבוי שהן מקום עקמומית וכדי שלא תקשה תינח מצד האחד הפתוח לר\"ה שעשו שם צ\"פ לכל פתחא כדין מבוי עקום העשוי כמין ח' אבל מצד השני דלא מצריך הרמב\"ם כ\"א לחי או קורה וזהו דלא כמאן ומש\"ה כתב דהרמב\"ם ס\"ל כהרשב\"א דמבוי עקום העשוי כחי\"ת א\"צ צ\"פ כלל ומש\"ה מכח העקמומית דכ\"א בפ\"ע בעקמומיתו הוא כעין חי\"ת מכח זה לא היינו צריכין לשום צ\"פ אלא משום דנראה כמבוי מפולש מצד אחד והוא מכח שפתוחין זה כנגד זה משני הצדדין וע\"ז כתב הרמב\"ם דאע\"פ שאינם פתוחין ממש זה כנגד זה אפ\"ה דין מבוי מפולש יש לו מיהו סגי ליה עכ\"פ בצ\"פ מחד גיסא הפתוח לר\"ה ובלחי או קורה מצד השני כדין מבוי מפולש ממש ואע\"ג דרבא מכח דמבוי דינו כמפולש מצריך לנדל צ\"פ הרמב\"ם מפרש דלא מקום עקמומיתו מצריך אלא מצד הפתוח לר\"ה ולא בא אלא לאפוקי מאביי דס\"ל דדינו כסתום באמצע ולא מצריך לשום צ\"פ בשום צד וק\"ל וכן מוכח לשון המ\"מ שפירש דברי הרמב\"ם כמ\"ש שהרי מסיק וכתב שם ז\"ל וכבר הוכחתי למעלה שדעת רבינו שאפילו מבוי המפולש משני צדדין בר\"ה די להכשירו בצ\"פ מכאן וקורה או לחי מכאן אבל הרשב\"א ז\"ל כתב שאם היו מפולשין כאן וכאן לר\"ה צריך דלת מצד אחד כו' הרי לפנינו מדכתב המ\"מ אבל הרשב\"א כתב בלשון פלוגתא ש\"מ דגם פי' דברי הרמב\"ם דלא מצריך כאן כ\"א צ\"פ מצד אחד כו' דמיירי בפתוחין משני ראשיו לר\"ה וע\"ז כתב שפיר דהרשב\"א ס\"ל דבכה\"ג לא סגי בצ\"פ מצד אחד לחוד כ\"א בדלתות דאילו לב\"י דתיקון צ\"פ וקורה דכ' הרמב\"ם לא קאי כ\"א אכל שביל ושביל בפני עצמו קשה כיון דכל שביל אינו פתוח כ\"א מצד אחד לר\"ה ומצד השני למבוי מאי שייך כאן פלוגתת הרשב\"א דמצריך דלת בפתוחין משני צדדיו לר\"ה וק\"ל. גם במיימוני החדשים נדפס הציור ע\"ד שכתבתי דהינו מצדדים הפתוחין לר\"ה מציירים מצד אחד צ\"פ ומצד השני קורה ובאמצע במקום הפתוחים למבוי לא מצויר שום תיקון אלא טעות הניכר שם בציור וק\"ל. וכאשר כתבתי דהרמב\"ם ס\"ל כפירוש ר\"י דאין צריך לעשות בעקמומיתה שום דבר ובעקום כמין חי\"ת אכילו צ\"פ א\"צ ופי' עושה לנדל צ\"פ מכאן כו' אשני צדדין הפתוחין לר\"ה מזה ומזה קאי נתיישב דל\"ת מה שמצאתי במרדכי של קלף שאחר שכתב תחלה פירש\"י ופר\"י בדין מבוי עקום מסיק וכתב ז\"ל ויש ראיה לפירש\"י ממבוי העשוי כנדל דאמרינן לקמן עושה צ\"פ להאי גיסא לכולהו ואידך גיסא משתרי בלחי וקורה משמע דלכל המבואות קטנים עושה צ\"פ במקום שפתוחים לר\"ה וגדול היינו בעקמומיתה דאי כפי' ר\"י א\"כ ה\"ק עושה צ\"פ לכ להו לצד ר\"ה ואידך גיסא היינו בראש המבוי הגדול א\"כ לא הל\"ל לאידך גיסא אלא הל\"ל ואידך משתרי בלחי וקורה פי' דהיינו המבוי הגדול עכ\"ל המרדכי של קלף. ור\"ל כיון דכל המבואות הקטנים עקומים כמין חי\"ת צריכים לכל אחד בשני פתחיו צ\"ע במקום הפתוח לר\"ה וא\"כ לא מצינו שלא סגי ליה בלחי וקורה כ\"א בראש המבוי הגדול ששם נתעקם בראשו כמין דל\"ת וסגי ליה בלחי או קורה ולפי מ\"ש לק\"מ ודו\"ק ועיין מ\"ש הת��ס' במבוי העשוי כנדל כו' ואין משם הכרע דיכול להיות דס\"ל כשיטת פירוש הרמב\"ם שכתבתי ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מ\"ש רבינו ואם נפרץ מראשו פרצתו בד' עיין בב\"י שכתב ז\"ל וכ\"כ ר\"י בחי\"ו ז\"ל שאם הפרצה היא בראש המבוי בפתחו הכל מודים שאם הפרצה יותר מד\"ט שפסולה ולא חילק ג\"כ בין אם הוא בקרן זוית לאינו בקרן זוית ותימה שהוא נגד הגמרא ריש דף ו' דפריך מ\"ש בצדו מעשר דאמרינן פתחא הוא מראשו נמי נימא פתחא הוא אמר ר\"ה בריה דרב יהושע כגון שנפרץ בקרן זוית דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ועוד יש לתמוה דמשמע דע\"כ צ\"ל דנפרץ שלא בקרן זוית אינו בד' כמ\"ש התוס' שם בד\"ה אחד זה ואחד זה בד' ז\"ל אם נפרץ בראשו בקרן זוית דאל\"כ ודאי לא פליג אדרב יודא דאמר לקמן מבוי שהוא רחב תשעה מרחיק ב' אמות ועושה פס ג' והשתא הוה פרצה ב' אמות אלא ודאי אף למ\"ד מצידו בד\"ט מודה דבראשו שלא בקרן זוית אינו בד\"ט דדוקא מצדו משום דממעט בהליכה אמרו בד\"ט אבל כשהפרצה בראשו לא ממעט בהליכה דלא שבקי פתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא עכ\"ל התוס' וא\"כ מאחר שרבינו ורי\"ו כתבו ההיא דרב יודא היאך כתבו סתם דפרצת מבוי בראשו בד\"ט ומיהו על הרא\"ש אין לתמוה למה השמיט דין דאם נפרץ מראשו דא\"ל כו' ע\"ש בב\"י ולענ\"ד נראה ליישב ולומר דה\"ט דרבינו ורי\"ו ס\"ל דפרצה בראשו אפילו שלא בקרן זוית בד\"ט משום דבראשו אין שם פתח עליו כיון דלא שבקי פתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא אין שם פתח עליו אלא פרצה ומש\"ה אם נפרץ ד\"ט שהוא מקום רווח פוסל המבוי משא\"כ מן הצד דאם נשאר פס ד' סמוך לראשו אזי אם נפרץ משם והלאה שם פתח עליו עד יתר מעשר אמות משום דעיילי ונפקי שמה לקצר דרכם וכמ\"ש התוס' (והא דאם לא נשאר סמוך לראש ד\"ט פוסל בג\"ט ובראשו דוקא בד' ה\"ט דמן הצד עיילי ונפקי שם בני אדם דרכם לקצר ומש\"ה בעינן שלא ישאר ג\"ט ואז אמרינן לבוד וכדפירש\"י משא\"כ בראשו ובלאה\"נ צ\"ל כך דא\"כ קשה למה הצריכו בקרן זוית ד\"ט אע\"ג דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי וק\"ל) ומה שמקשה הגמ' מ\"ש נפרץ מראשו מנפרץ מצדו י\"ל דלא פריך הכי אלא לרב חנן בר רבא דאמר מבוי שנפרץ מצדו בעשר ומדסתם וכתב סתמא משמע דס\"ל דאפילו נפרץ מצדו בצד ראשו ולא נשאר כלום ובראש הפתח הוא סמוך לצדו מיד ברוב פעמים אע\"ג דבכה\"ג ג\"כ אין שכיח לצאת וליכנס שמה כיון שמצדו בראשו יש פתחא רבה אפ\"ה ס\"ל בעשר משום דלא חילק כמ\"ש וס\"ל דלעולם שם פתח עליו וא\"כ שפיר הקשה מ\"ש ראשו מצדו ולדידיה דוקא הוצרך לאוקמא בנפרץ בקרן זוית תדע דאל\"כ למה הקשה הגמרא מ\"ש ראשו מצידו ולא פריך בקצרה ממה שאסור בנפרץ בראשו בד' הא שם פתח עליו וכדאמר רב יודא מרחיק ב' אמות ומעמיד פס כו' כמ\"ש לעיל אלא ודאי זה לא קשה ליה בהחלט וכמ\"ש בסמוך די\"ל דדוקא כשתחלת עשייתו הוה פתוח ט\"ו אמה והוא מראה נפשו שרוצה לסתום ולמעט האויר בכה\"ג לא הוה פירצה משא\"כ כאן שאדרבה מתחלה היה סתום ונפרץ ד\"ט שם פרצה עליה כיון שאינו רגיל לכנוס ולצאת שמה וכמ\"ש. ואע\"ג דהגמרא העמידו אליבא דרב חנן בנפרץ בקרן זוית דוקא הא כתב הרא\"ש ז\"ל הרי\"ף הביא דברי רבי אמי ורבי אסי ולא הביא דברי רב חני בר רבא ודברי רב הינא דפליגי במילתא דרבי אמי ורבי אסי ש\"מ דלא ס\"ל כוותיה אלא נקטינן למילתייהו דרבי אמי ורבי אסי כפשטא כו' ע\"ש וב\"י הביאו ופסק הרא\"ש כהרי\"ף. ורבינו פסק ג\"כ כאוקימתא שאוקמא הגמ' ואליבא דר\"ח דדוקא בקרן זוית ג\"כ לא ס\"ל כוותיה וק\"ל. ואע\"ג דהתוס' כתבו כן שם כנ\"ל אפשר דלא כתבו כן אלא משום דאליבא דר' חנן הוצרך לאוקמינן דמיירי בקרן זוית וכמ\"ש ומש\"ה רצו התוס' ליתן טעם לדבריו וכתבו כן ג\"כ אליבא דרב הונא בר פלוגתיה שם דכיון דנפרץ מראשו דאיירי ביה רב חנן ר\"ל בקרן זוית א\"כ ודאי רב הונא דפליג עמו ג\"כ איירי מזה דאל\"כ לא הוי לסתום רק לפרש. אבל לר' אמי ור' אסי אין צריך לאוקמי הכי וכמ\"ש וא\"ל מנ\"ל לרבינו לפלוגי בהכי מאחר שלא מצינו ג\"כ בהדיא בגמ' י\"ל דס\"ל דמאחר דרב הונא סתם דבריו וכתב אחד זה ואחד זה בד' וגם סברתם הוא דבראשו אין שם פתח עליו ומש\"ה כ\"כ. ואפשר דמש\"ה לא כתבו הרא\"ש משום דסמך אסברא וגם רי\"ו כתב ז\"ל בנפרץ מראש המבוי הכל מודים בפרצתו ביותר מד\"ט פוסל. והא דכתב רי\"ו יותר מד\"ט הוא ג\"כ דלא כמ\"ש התוספות שם דף ו' בד\"ה מצדו בעשר מראשו בד' ז\"ל עשר אין פירושו כארבע דעשר כשל מטה וארבע כשל מעלה עכ\"ל ש\"מ דבארבעה פסול ואין צריך יותר מד\"ט ומ\"ש ב\"י אח\"ז ז\"ל כתבו הגאונים דלא בקעי בה רבים היינו לומר שנפרץ למקום מטונף כו' תימה למה כ\"כ בשם הגאונים הלא רש\"י פי' כן בהדיא שם דף ע\"א בד\"ה מכלל דרב הונא כו' והגאונים מדברי רש\"י למדו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבינו ז\"ל וכגון שנכנסו כותלי המבוי בחצר בענין שאין הגיפופין שנשארו לחצר נראין למי שעומד במבוי כן היא גירסת כל הספרים של דפוס. אבל רש\"י פירש נראין למי שעומד בחצר וכן מצאתי בטור של קלף ובביאורים שלי כתבתי ישוב לגירסת הספרים של דפוס שבידינו דודאי רש\"י פירש לשיטתו בנראה בחוץ הוצרך נפרש נמי שעומד בחצר. אבל רבינו כ\"כ לפי שהוא סבור בנראה בחוץ כפי' התוס' שצריך להיות הכי כלפי החצר נראה בחוץ להעומד כלפי המבוי והעומד בעודף מה שנכנסו כותלי המבוי תוך החצר שוב לא נראה לו מן הצד גיפופים של חצר. וז\"ש רבינו למי שעומד במבוי ר\"ל באתו עודף חלק מבוי דהיינו מה שנכנסי כותלי המבוי לחצר וק\"ל. וגם ישבתי שם למה לא כתב רבינו לשון רש\"י שכתב שמיירי שנכנסו כותלי המבוי ב' או ג' אמות לתוך החצר ע\"ש שכתבתי שרש\"י לא כ\"כ ג\"כ אלא לשיטת פירושו ומיהו נשאר קשה למה לא כתב רבינו צריכין שתהיה רוחב גיפופים של חצר ג\"ט דאל\"כ אמרי' לבוד שזהו גמרא ערוכה ולמה השמיטו רבינו. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מ\"ש רבינו חצר שהרבה בתים פתוחין לתוכו כו' עד והחצר רשות משותפת לכולם ודומה קצת לר\"ה וצ\"ל אע\"פ שהוא דומה לר\"ה מ\"מ לא אסרו לטלטל בחצר עצמו ד\"א ויותר כ\"א מהבתים לחצר אסרו וכמ\"ש רבינו דהחצר מצד עצמו מוקף מחיצות ודומה לרה\"י ואינו נראה לר\"ה אלא לענין הוצאה מהבתים לקצר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבינו ע\"כ הולכי מדברות פטורין מעיריבי חצירות שלא רצו להחמיר עליהן עיין בב\"י שכתב אהא דתנן פ\"ק דעירובין ד' דברים פטרו במחנה וחד מינייהו מלערב ובגמרא משמע דהיינו דוקא במחנה היוצאת להלחם אבל השיירות ההולכות ממקום למקום דינה כדין כל אדם עכ\"ל ונראה שרבינו נקט הולכי מדבר משום דס\"ל דהולכי מדברות דינם כיוצא להלחם משום דאלו ואלו טרודין ואין להם פנאי לשהות ולהתעסק בעירוב ולא החמירו עליהן ולא כתב יוצאי מלחמה משום דלא שכיחי בזמן הזה אלא שקשה הא דמסיק ב\"י וכתב ז\"ל והרמב\"ם כתב בפ\"א כו' עד דכתב המ\"מ שכל שהם שיירא ההולכות לדרך ונחו שם מפני השבת פטורים מלערב מפני שאינם קבועים ואם הוא מחנה קבוע ועומד ימים רבים צריכין לערב אא\"כ הולכים להלחם כו' עד ורבינו כתב הולכי מדברות דהיינו שיירות פטורים וכדברי הרמב\"ם עכ\"ל. וקשה דהא אין ענין דברי רבינו לדברי הרמב\"ם דהרמב\"ם מחלק בין שיירא למחנה ותלה החילוק דשיירא אינה מיחדה נפשה ואין קביעות למחיצתן והוי כאילו דרין יחד ולפ\"ז הטעם ג\"כ אפילו לא הלכו במדבר כ\"א מעיר לעיר ה\"ל למפטר מעירוב שהרי בכלל שיירא הן לפי הטעם הזה. ולדברי הרמב\"ם ה\"ל לרבינו לכתוב דין יוצאי מלחמה ללמדינו דאף שמחיצתן קבוע ועומד דאפ\"ה פטורין כיון שטרודין הן במלחמה ואין ענין דברי הרמב\"ם לדברי רבינו וקשה על הב\"י שכתב שרבינו כתב כדברי הרמב\"ם ונראה שהב\"י לא כתב להשוות דברי רבינו לדברי הרמב\"ם אלא שגם רבינו לא ס\"ל כיש גורסין בהיפך שהביא המ\"מ דס\"ל דבמחנה שהן י' א\"צ לעירוב דזה אינו שהרי רבינו לא פטר אלא הולכי מדברות וסתם הולכי מדברות הן יותר מי' ואפ\"ה דוגמתן כשאינן הולכין במדבר חייבין וק\"ל ומ\"ש ב\"י ז\"ל וכתב המ\"מ פ\"ה והוסיף להקל כו' עיין שם במ\"מ ותמצא דהאי והוסיף להקל לא אדברי הרמב\"ם קאי כ\"א אהראב\"ד שמייתי שם המ\"מ וכ\"כ שם בהשגות שהשיג אהרמב\"ם ופירשו דמ\"ש אחד מבני מבוי שביקש מחבירו יין כו' לא קאי כ\"א איין של שיתוף אבל אם ביקש ממנו ליתן שאר יין אף אם אינו נותן לו אין מעכב העירוב וזהו קולא א' וע\"ז כתב והוסיף להקל דאפילו ביקש ממנו יין של שיתוף ואינו נותן לו לא אמרו דמעכב אלא במזכה להן משלו כיון דאי בעי לא יהיב ליה לא גמר ומקנה בדיבור להן אבל אי כל חד משתתף בשלו לא שייך הא מילתא דמ\"מ דידיה קיימי בשיתוף עכ\"ל הראב\"ד שם וב\"י קיצר בכאן ונתן מקום לטעות ודו\"ק: ומ\"ש ב\"י שם ז\"ל ורבינו כתב בסמוך שהרמב\"ם פסק כשמואל כו' ולא דק דהא לענין מציאה דאפליגו בה שמואל ורבי יוחנן פסק כר\"י כו' ר\"ל אף שמצינו שהרא\"ש ג\"כ כ' דעת ר\"י דאמר לענין מציאה גדול לאו גדול ממש כו' גם לענין עירוב. ה\"ט לפי שהוא סבור כמו שפליגי לענין מציאה פליגי נמי לענין עירוב משא\"כ הרמב\"ם מדסתם לענין עירוב וכתב גדול וקטן סתם מה שלא כ\"כ לענין מציאה ש\"מ דס\"ל דל\"פ בעירוב והכל מודים דגדול גדול ממש וכן קטן. מ\"מ י\"ל דרבינו שכתב דהרמב\"ם פסק כשמואל לא שכתב כן שהרמב\"ם ס\"ל דפליגי אלא כ\"כ לפי מאי דס\"ל כהרא\"ש אביו דפליגי ג\"כ לענין עירוב וכאינך גאונים דמייתי ב\"י בסמוך דס\"ל ג\"כ כן וכתב שהרמב\"ם פסק לענין דין דעירוב גדול גדול ממש והיינו כדעת שמואל לדעת הרא\"ש וסיעתו וק\"ל. ומ\"ש ב\"י אח\"כ וז\"ל ויש שום טעם לחלק בין מציאה לעירוב דמציאה אין האב זוכה כו' ק\"ק טעם זה מספיק לגדול הסומך על שלחן אביו אע\"ג דלענין מציאה מיחשב כקטן לענין עירוב מיחשב כגדול אבל איפכא בקטן ואין סומך על שלחן אביו דמיחשב לענין מצואה כגדול ולענין עירוב כקטן אין טעם זה מסכיק. מיהו י\"ל דחדא באידך תליא. דבמציאה כיון שאינו סומך על שלחן אביו מציאתו לעצמו אע\"פ שהוא קטן כדי להחיות נפשו בה משא\"כ לענין עירוב דמ\"מ כיון שהוא קטן אין לו יד בפני עצמו לזכות ע\"י לאחרים. מיהו בסוגיא משמע שם דעירוב כיון דהוא דרבנן זוכין ע\"י דהרי התוס' הקשו על רש\"י דפי' קטן שאין זוכין על ידו האי קושיא כיון דהוא דרבנן זוכה וקונה לאחרים ע\"ש: ומ\"ש ב\"י שם וז\"ל ונראה לי דאף שלא אומר זכיתי להם מהני ומפני כך לא הזכירוהו הפוסקים טעמו דב\"י דכיון דהמזכה א\"ל להזוכה שיזכה לאלו והזוכה אע\"פ שנוטל בידו ומגביה סתם זכה למה זה דומה למי שאומר זכה לי במציאה זו והגביה סתם שזכה לו ואינו יכול לחזור בו וכמ\"ש בח\"מ סי' רס\"ט ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבינו ז\"ל ומיהו אם נטל ממנו חלת נחתום כדי לתקנה שהוא אחד ממ\"ח צריך ליתן טעם למה אמרו דוקא חלת נחתום כיון שהוא עושה ג\"כ מפת של בעל הבית וצריך תיקון חלה ואין מקפידין אנטילת חלה א\"כ אפילו נוטל ממנו חלת בע\"ה שהוא אחד מכ\"ד נמי. ובשלמא לרא\"ש ורבינו דס\"ל אכילו אינו טובל מחלה שכבר נטלה ממנו לחלה אפ\"ה אם נטל ממנה שיעור חלת נחתום מותר א\"ש דחששו שאם יטול ממנו כדי שיעור חלת בע\"ה דישאל ע\"ז אם מה שנטלו עבור חלה היה או לא וכשיודע שלא לשם חלה נטלו יבא לידי איסור משא\"כ בשנוטלין ממנו חלת נחתום דאז תולה לומר ודאי משום חלה נטלו דאינו מקפיד כולי האי כיון דהוא דבר מועט אבל לר\"י שכתב דדוקא כשהוא מטובל לחלה התירו וכמ\"ש ב\"י בשמו קשה אפילו כדי חלת בע\"ה נמי. ואפשר לומר משום דמקצת אנשים מערבין בפת בע\"ה שלהן וקצתן קונין מן הנחתום ומשום הכי השוו מדותיהן וכדי שלא יבא לידי איסור וקפידא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבינו ז\"ל אבל אם יש לאדם מלמד או סופר שאוכל בשכרו האי בשכרו ל\"ד דה\"ה אם אוכל אצלו בחנם וכ\"פ הרא\"ש. ורבינו אורחא דמילתא נקט וא\"א לטעות בדברי רבינו שהרי מסיק וכתב ז\"ל או יתום אוכל על שלחנו בתורת צדקה כו' וה\"ה נמי כל אורח שאוכל אצלו בחנם יש לו שכר מצוה ממנו ויכול לזכות ע\"י וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בסוף הסימן כתב ב\"י בשם הר\"ר אביגדור ז\"ל דוגיא (פי' ספינה קטנה שצדין בו המלחין דגים וכמ\"ש בח\"מ ר\"ס ר\"ך ע\"ש) שאינה גבוה מן המים י\"ט אין מטלטלין בה אלא בד\"א ע\"כ ומסיק ב\"י וכתב ז\"ל וקשה שהי' טפחים מקרקע הספינה צריך למודדם ולא מן המים עכ\"ל. ולעד\"נ דה\"נ קאמר שאינה גבוה מן המים י\"ט שהמחיצות אינן גביהין מן המים נמצא דודאי שאין בגובהן י\"ט משום דדוגיא הוא ספינה קטנה שאין מהלכת עמוקה במים. משא\"כ ספינה גדולה טעונה שהיא הולכת במים אע\"פ שאין שפתה גבוה מן המים מ\"מ מותר לטלטל בה כיון שמקרקעית הספינה עד שפתה י\"ט ויותר ומש\"ה נקט רבי אביגדור דוגיא דוקא וק\"ל. ועיין בש\"ע בריש סי' זה סעיף ב' שכתב רמ\"א בהג\"ה ג\"כ סתם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מ\"ש ב\"י בריש הסימן ז\"ל וכ\"כ בשבולי הלקט בשם הר\"ם בר משה מצאתי אחד מבני החצר שאין רוצה לתת חלקו בעירוב נוטלין ממנו בע\"כ עכ\"ל ק\"ק מאי ראיה מביא זה הלא לשון שמואל והרא\"ש הוא ונ\"ל שדייק מתיבת ממנו דאילו בדברי שמואל דקאמר אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו ופי' הרא\"ש דאע\"פ שמיחה מ\"מ מערבת איכא למימר דה\"ט כיון דלא מיחה בה מש\"ה היא מערבת משא\"כ שבולי הלקט שכתב שנוטלין בע\"כ וע\"כ ר\"ל אע\"פ שאינו רוצה ליתן אפ\"ה נוטלין ממנו. וא\"כ ה\"ה אם מיחה בה באשתו דיכולה לערב וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבינו בריש הסימן ז\"ל וה\"מ שאוסר עליהן כגון שאין הבית פתוח אלא לאותו חצר ר\"ל שזה אסור בפשיטות משא\"כ אילו היה פתוח לשני חצירות אז יש חילוק דאינו אסור כ\"א בחצר שרגיל לצאת וליכנס ואז אוסר אף שאין רגיל לערב עמהן או שרגיל לערב עמהם אף שאינו רגיל לצאת וליכנס עמהן בחול בכל אחד מהני גוונא אוסר. ואם אינו פתוח אלא לחצר אחד אף שעדיין לא עירבו מעולם אפ\"ה כיון שאוסר עליהן כשמבקשים עתה לערב יכול אשתו לערב אף שהוא מוחה בה: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבינו אח\"כ בסמוך ז\"ל וכשאינו רגיל לצאת ולבא אע\"פ שאינו אוסר אם רגיל לערב כו' האי שאינו אוסר דכ��ב צ\"ל דה\"פ אע\"פ שאינו אוסר מכח ההליכה וההוצאה מ\"מ כיון דרגיל לערב עמהן אסור וצריך לערב ואם אינו מערב אוסר וכמ\"ש התוס' הביא הב\"י בריש הסי' ז\"ל רגיל אין שאין רגיל לא דרגיל אסור כמו פתח הרגיל ור\"ל ברגיל שרגיל לערב עמהן אע\"פ שאינו רגיל לצאת וליכנס עמהן בו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבינו באחת רגילה שאוסרת לפום ריהטא משמע דדריסת רגל אוסר אבל התוס' פירשו פרק כיצד מעברין (עירובין דף נט) ומה שפי' בקונטרס שלא יהא לה דריסת הרגל על החיצונה לאו דוקא דליכא קפידא בדריסת רגל כו' אלא תיחוד דשא מלהשתמש קאמר וע\"ש. ועוד אביא לך לשון רש\"י שלשם וז\"ל רגל המותרת במקומה אוסר שלא במקומה כגון שתי חצירות זו לפנים מזו והחיצונה פתוחה לר\"ה והפנימית אין לה פתח לר\"ה אלא יוצאה דרך חיצונה ולא מיבעיא היכא דעירבו דיורין שבחיצונה ובני הפנימית לא עירבו ביניהן לבדן להיות מותרין בתשמיש חצר לעצמו דהוי רגל המותרת במקומה דאסרה דריסת רגל דידהו אחיצונה אפילו לרבנן כיון דחיצונות גופייהו אסרי ליכא למיכפינהו למיחד דשא ולמחול על דריסת הרגל שיש לה על החיצונה אלא אפילו עירבה זו לעצמה וזו לעצמה דהוי פנימית מותרת במקומה פליג ר\"ע וכו' ואח\"כ כותב טעמא דרבנן סברי רגל המותרת במקומה אינה אוסרת משום דכגון זו כופין על מדת סדום וע\"ש וכתבתי כ\"ז כי הרבה פעמים צריך טעמים אלו בדברי רבינו בפרט בסימן שע\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבינו בס\"ס זה ז\"ל אבל בני חצר אין יכולין ליקח פת מביתו לערב שלא מדעת שום אחד מבני הבית ואפילו רגיל עמהן ואוסר עליהן וכתב ב\"י דהאי שלא מדעת ר\"ל שלא מידיעתו שאינן מערבין משלו בע\"כ אלא אפילו שלא מדעת נמי אע\"פ שלא מיחה בפירוש נמי אין מערבין וכן פי' הב\"י שלא מדעתו הנזכר לפני זה אצל זכוי דאשתו לאחרים ובני חצר ע\"ש. וכן כתב עוד הב\"י דהא דאין בני החצר יכולין לערב שלא מידיעתו נלמד ממ\"ש התוספות והרא\"ש כו' עד דדעת אשתו צריך כו' יש מקשין מנא ליה לרבינו לדייק מזה שבני החצר אין יכולין לערב משלו שלא בידיעתו אע\"פ שלא מיחה דילמא התוס' והרא\"ש לא כ\"כ דבעינן דעת אשתו כ\"א כשרוצין ליטול בע\"כ דהיינו שמיחה בו בהדיא ונ\"ל דלק\"מ דמתירוץ הרא\"ש אהא דקאמר הגמרא ה\"נ מסתברא רגיל אין שאין רגיל לא. דקשה מנ\"ל לדייק מזה דשמואל דוקא באיסור קאמר אשתו מערבת עליו דילמא בלא איסור נמי ושאני הכא שמיירי שאין כאן אפילו דעת אשתו. ודוקא באין רגיל אין יכולין ליטול בע\"כ כשאין כאן לכל הפחות דעת אשתו. הא בדגיל לערב עמהן ס\"ל לשמואל דבני חצר נוטלין בע\"כ דשניהן אפילו גם אשתו אינה מסכמת כיון דרגיל ואוסר עליהן שוב אין תלוי בדעתן אלא הב\"ד מרשין ליטול משלהן ע\"כ. ויישב הרא\"ש זה דהגמרא ס\"ל דא\"א לומר דאין כאן דעת אשתו דא\"כ אף ברגיל אף שאוסר מ\"מ אין כח ביד ב\"ד לתקן לערב משלו דאין דין עירוב בזה דאין דין עירוב שייך כ\"א שיש דעתו או דעת אשתו לפחות וכיון שכן שפיר למד ממנו רבינו דאף שאוסר ורגיל עמהן מ\"מ אין יכולין ליטול משלו בלא דעת שום אחד מהן דאין דין עירוב שייך כ\"א בדעת אחד מהן. ומ\"ש כשיש דעת בני ביתו מערבין בשבילם שלא בידיעתם כשאינו פתוח אלא לאותו החצר דמסתבר לומר כן כיון שלא מיחה בהן הרי הוא כאילו נתן דעתו לזה לענין זה כיון שהוא אוסר אלא שצ\"ע בהאי דמסיק רבינו וכתב דאין בני החצר יכולין לערב שלא מידיעתו אפילו רגיל ואוסר ובסי' שאח\"ז בנתוספו עליהן דיורין מסיק וכתב ז\"ל דאם אינו פתוח אלא לזה החצר א\"צ להודיעם ויהיב טעמא שמערבין עירוב בחצירות שלא לדעת היכא שהוא פתוח לחצר אחד. ואילו היינו מפרשין שלא לדעת דכתב רבינו בסימן זה דר\"ל דע\"כ כמו שלא לדעת דריש הסי' לא הוה ק\"מ וגם הוה נתיישב קושיא ראשונה אבל באמת לא משמע כן בתוס' ורא\"ש אלא אפילו שלא בידיעתו נמי אסור וצריכין לדחוק ולומר שמ\"ש רבינו בסימן שאח\"ז שמערבין עירובי חצירות שלא לדעת כו' היינו דוקא שמערבין עליו משלהן ואף שרש\"י ורבי יונתן פירשו בנתוספו עניהן דיורין צריך להודיע ופליג רבי יודא עליהן דמיירי בין במערב משלהן או משלו י\"ל דלא פירש כן אלא במתני' אליבא דרבנן אבל רבי יודא דפליג ויהיב טעמא לפי שזכין לאדם י\"ל דלא איירי אלא במערבין עליו משלהן וע\"ז לחוד קאמר הגמ' דפליגי ומה שאוסר כאן ר\"ל כשירצו לערב וליקח משלו וכמ\"ש רבינו בהדיא ז\"ל אין יכולין ליקח פתו מביתו לערב שלא מדעת שום אחד כו'. והא דכתב הרא\"ש בשם הר\"ם וב\"י הביאו אמה שנסתפקו התוס' באחד מבני הבית אם יכול לערב משל בע\"ה שלא מידיעתו דהיינו דוקא כשפתוח לב' חצירות אבל כשפתוח לחצר אחד מערב ומייתי ראיה מרבי יודא דאמר בעירובי חצירות מערבין שלא מדעתו כו'. ולפי מ\"ש קשה מה ענין זה לזה הא רבי יודא מיירי שם במערב הנחתום משלו י\"ל דמה שחלקתי בין מערב משלו ובין מערבין עליו משלהן היינו דוקא בבני החצר. אבל בבני ביתו דאף שנותנין משל בית בע\"ה ודאי לא יקפיד על הלחם שהוא בידן לאוכלו ולעשות כמו מה שירצו אין חילוק אלא שהתוס' נסתפקו אם מועיל שלא מידיעתו וע\"ז הביא הרא\"ש ראיה מהא דקי\"ל כרבי יודא וק\"ל. ואף שהתוס' שם בפסיקתם כתבו ז\"ל צריך לדקדק אם יכולין לערב בני ביתו בלא רשות בע\"ה משל בע\"ה דהא בסמוך בנתוספו עליהן דיורין כו' משמע מלשונם דפירשו פלוגתא דרבי יודא ורבנן במערב עליו משלו עיין באשר\"י ותמצא שלא כתב שם בהאי ספיקא בשעירבו משל בע\"ה ואפילו לפי מ\"ש כן בתו' לק\"מ דהא פירש הרא\"ש דנסתפקו בפתוח בשתי חצירות ואפשר דשם גם רבי יודא מודה דאסור והיינו במערבין עליו משלו ודו\"ק. ועוד דהלא כתבתי דנגד בני הבית אין חילוק בין עירב עליו משלו או משלהן ולא כתבו התוס' אם עירב משל בע\"ה אלא ללמדינו שאיירי שעירבו על בע\"ה שהרי עירבו משל בע\"ה וק\"ל: ועיין בב\"י שכתב ז\"ל והרמב\"ם פ\"ה מהלכות עירובין כתב אשתו כו' עד ולפ\"ז כי קאמר ה\"נ מסתברא מייתי ראיה מדאמר בני מבוי נוטלין ממנו בע\"כ דמשמע בני מבוי דוקא ולא אשתו וגם כתב דלא גריס רגיל אין כו' לכאורה דברי ב\"י תמוהין הן מאוד דמנא ליה שלא היה גורס הרמב\"ם רגיל אין (והמ\"מ כתב ז\"ל ואמרו שם רגיל אין אינו רגיל לא משמע שהיה גורס כן בגמרא) וגם מחלק דבני מבוי נוטלין בע\"כ ולא אשתו. דהא י\"ל דגם הרמב\"ם בשיטת רש\"י ותוס' אזיל וס\"ל דמ\"ש בני מבוי נוטלין בע\"כ היינו דוקא ברצון אשתו וכמ\"ש התוס' והרא\"ש ומ\"ש ה\"נ מסתברא דייק נמי מדקאמר רגיל משמע רגיל אין שאין רגיל לא ושמואל סתמא קאמר לעיל דאשתו מערבת שלא מדעתו דמשמע אפילו אינו רגיל וכדי שלא תקשה דברי שמואל אהדדי ע\"כ צ\"ל דשמואל הנ\"ל מיירי באינו אוסר דהיינו שלא אומר לא אערב וכדפירש המיימוני אינו אוסר אבל באוסר דהיינו שמיחה ואמר לא אערב בזה יש חילוק בין רגיל לערב עמהן בזה לא משגחינן במחאתו ובאין בני מבוי ונוטלין בע\"כ וזהו נלמד מדקאמר בע\"כ דמשמע שמיחה ואמר לא אערב ומיהו דעת אשתו בעינן אפי' בזה ובאינו רגיל לערב דאינו אוסר לא מערבין בע\"כ דהיינו שמיחה ��יהו בלא מיחה מערבת אשתו וכדשמואל קמייתא הנ\"ל. והשתא נמי א\"ש הא דכתב הרמב\"ם דין דאשתו מערבת עליו גבי חצר שיש לו ב' פתחים לב' מבואות והוצרך ב\"י לכתוב לשיטתו דלרבותא נקט הכי דאפילו בכה\"ג אשתו מערבת עליו. ולפי מ\"ש ניחא טפי דמשום דהאי דינא דאשתו מערבת עליו מיירי באינו רגיל לערב עמהן והיינו בפתוח לשתי מבואות משא\"כ בפתוח למבוי אחד דאז מסתמא מערב עמהן. וגם מ\"ש דהרי\"ף ס\"ל כהרמב\"ם אינו מוכרח דנוכל לומר דס\"ל כרש\"י ותוס' והא דסתם ולא פירש חילוק דאוסר ואינו אוסר משום דסמך אמ\"ש בהלכותיו אידך דשמואל דאמר ברגיל לשתף בני מבוי באים ונוטלין ממנו בע\"כ דמשמע רגיל אין לא רגיל לא. וכדי שלא תקשה דברי שמואל אהדדי ע\"כ צריך לחלק בין אוסר ללא אוסר וכמ\"ש ב\"י דעת הרי\"ף לשיטת הרמב\"ם. ולשיטת רש\"י על דרך זה אתי שפיר טפי ודו\"ק. ומ\"ש ב\"י ז\"ל ודעת הרי\"ף כו' עד וזהו שלא פי' כו' דהא מ\"ש וזהו אינו ראיה והוכחה אלא בית יוסף מפרש ומתרץ כן מדעתו ודו\"ק. ונראה שהב\"י נכנס לכל הדוחקים הנ\"ל מפני שהרמב\"ם סתם וכתב אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף בני מבוי נכנסין לביתו ונוטלין ממנו שיתוף בעל כרחו ואחד מבני מבוי שאינו רוצה להשתתף כלל עם בני המבוי כופין אותו בב\"ד להשתתף עמהן עכ\"ל וכתב המ\"מ שהסיפא מבואר בירושלמי וביאור הענין לדעת רבינו הרמב\"ם באינו רגיל לערב עמהן אינן יכולין ליכנס לביתו אבל יכולין לכופו בב\"ד או שהב\"ד ירדו לנכסיו ויערבו משלו עמהן וא\"כ איך ידקדק הגמרא רגיל אין שאין רגיל לא דמשמע דלא עירב כלל אפילו מדעת אשתו. הא הדיוק לא אתא אלא לאשמעינן דכופין אותו בב\"ד. אלא ודאי לאו מדיוק רגיל אין קאמר ה\"נ מסתברא אלא מדיוק דוקא בני מבוי ולא אשתו. ור\"ל דוקא בני מבוי שאוסר עליהן מש\"ה יכולין ליטול בע\"כ. משא\"כ כשאין בני מבוי מקפידין על מה שאוסר עליהן אלא שאשתו רוצה לערב בזה אין כח בידה לערב בעל כרחו דהיינו כשאומר שאינו רוצה לערב וק\"ל. ונראה הא דמוקי הרא\"ש ורבינו מ\"ש שמואל אשתו מערבת עליו דמיירי באינו רגיל ואוסר ולא מוקי לה ברגיל וכאידך דשמואל משום דבשלמא אידך דשמואל פירש דבריו ואמר שרגיל להשתתף ומכח זה מבקשין גם עתה בני מבוי שיערב עמהן וע\"ז קאמר שבאין ונוטלין בע\"כ ור\"ל מדעת אשתו. משא\"כ בשמואל קמייתא דלא הזכיר רגיל וג\"כ לא הזכיר שבני מבוי מבקשין שיערב עמהן אלא שאשתו מבקשת לטלטל במבוי ומדבר עמהן שיערבו והיינו באוסר ואינו רגיל לערב שעד הנה לא עירבו יחד ולא טלטלו בשבת בחצר ובמבוי ומש\"ה כתב רבינו ג\"כ לשון כגון שאין הבית פתוח כו' משום דמדברי שמואל קמייתא מיירי ברישא ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " מ\"ש ב\"י בד\"ה ומ\"ש אם נתן המעה כו' עד והרמב\"ם כתב כו' וז\"ל נותן אדם מעה לבע\"ה כדי ליקח לו פת כו' ק\"ק אלשון הרמב\"ם מאי אאיריא בע\"ה אפילו נחתום נמי בהאי לישנא מותר כיון דאמר לו ליקח לו וכמו שמבואר בדברי הרמב\"ם ורבינו וצ\"ל דאורחא דמילתא נקט דבע\"ה שאין דרכו למכור רגילין לומר לו ליקח לו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הדר בבית שער אכסדרה ומרפסת שבחצר אינו אוסר כו' עיין בב\"י שהביא מה שכתב הרמב\"ם בפ\"א ובפ\"ד ומסיק וכתב שנראה שגם כן היה לו גירסת ספרים שלנו שגרסו בגמרא ז\"ל א\"ר יודא בריה דרב שמואל בר שילת בכל מקום שאמרו הדר שם אינו אוסר הנותן את עירובו שם אינו עירוב חוץ מבית שער דיחיד. ור\"ל חוץ מבית שער דיחיד דהדר שם אינו אוסר והמניח עירובו שם עירובו עירוב אלא שלא קי\"ל כותיה דרב יודא אלא כר' יוחנן דאמר בעשרה בתים זה לפנים מזה דאפילו חיצון של פנימי נותן את עירובו מפני דבית שער דיחיד לא שמיה בית שער כלומר אלא דין בית יש לו והדר שם אוסר. ומסיק וכתב הב\"י ז\"ל וכיון דלא קי\"ל כרב יודא במאי דאמר אינו אוסר אלמא כי תנא והדר שם אוסר ל\"ש ב\"ש דרבים כר עד ממילא במאי דאמר והנותן עירובו שם אינו עירוב לא קי\"ל כותיה כו' עד ונראה שזהו דעת הרי\"ף כו' כל דבריו נפלאים ונראים עמוק עמוק מי ימצאנה והיותר קשה שדבריו הללו שכתבן כאן כן הוא בעינן בכ\"מ בפ\"א דהלכות עירובין וקשה לומר דנפל טעות גדול בשני הספרים ואף שיש ליישב ולומר שיש כאן ט\"ס הניכר ונמחק התיבת אינו בסיכא במאי דכתב אינו עירוב שהרי ס\"ל לרב יודא דעירובו עירוב ונגיה אותו תיבת אינו לברישא במאי דכתב כי תנן והדר שם אוסר דצ\"ל אינו אוסר דהרי הכי תנן במתניתין אינו אוסר וגם אם נפרש מ\"ש אלמא כי תנן והדר שם אינו אוסר ל\"ש בית שער דרבים מבית שער דיחיד ור\"ל רב יודא דאמר דאפי' הדר בבית שער דיחיד אינו אוסר ע\"כ צריך לפרש דמתניתין דתנן בה דהדר בבית שער אינו אוסר ר\"ל אפילו בבית שער דיחיד וכמו שס\"ל לרב יודא דסיפא דהדר שם אינו אוסר ר\"ל אפילו בבית שער דיחיד וכמו שס\"ל לרב יודא דסיפא דהדר שם אינו אוסר איירי אפילו בבית שער דיחיד ה\"נ רישא דקתני דהנותן עירובו שם אינו עירוב איירי אפילו בבית שער של יחיד ואפ\"ה קתני דאינו עירוב וזהו דלא כר' יודא דאמר עירובו עירוב. והטעם של הרמב\"ם דבית שער דיחיד הדר שם אינו אוסר ואינו עירוב להנותן שם עירוב אע\"ג דס\"ל בית שער דיחיד לא מיקרי בית שער וגם אינו מחלק בין בית שער החצר ובין בית שער דבית כמו שכתבו התוספות והרא\"ש לומר דהא דאמר רבי יוחנן פנימי דחיצון נותן עירובו ל\"ק אלא התם דאותו חיצון אינו בית שער אלא לבית שלפנים ממנו ומש\"ה אין תורת בית שער עליו. ומשא\"כ בית שער דנכנסין ממנו לתוך החצר דאף דשל יחיד הוא מ\"מ תורת בית שער עליו. דז\"א דא\"כ מנ\"ל להב\"י לומר דס\"ל להרמב\"ם דפליגי אהדדי רבי יוחנן ורב יודא הנ\"ל הא התוס' והרא\"ש לחד שינוייא יישבו וכתבו דל\"פ וחלקו בהכי וכמ\"ש הב\"י עצמו כאן אלא צ\"ל דהא דאמר רבי יוחנן בית שער דיחיד אין לו בית שער היינו כשקובע לו מקום לאכול שם וכמו שמסיק ב\"י בסוף הענין דס\"ל כרב יודא דאמר אפילו בית התבן והמיוחד לדירה אינו אוסר עד שיקבע לו מקום לאכול שם וס\"ל דמתניתין איירי בכל בית שער אף בבית שער דיחיד מיהו היינו דוקא הקרוי בית שער והיינו כבית שער דרבים אף שאוכל שם וכמ\"ש הרמב\"ם בפרק ד' או בית שער דיחיד ואינו אוכל שם ואף שהמשנה סתמא קתני מ\"מ סתמא כפירושו דאילו בית שער דיחיד ואוכל שם לא מיקרי בית שער אלא שם בית גמור עליו. ודכוותיה נמי מ\"ש דהנותן עירובו בבית שער אינו עירוב איירי בבית שער דרבים אפילו דר ואוכל שם. ובבית שער דיחיד שדר ואינו אוכל שם דדירה בלא קביעות מקום לאכול שם אינו כלום וכמ\"ש הרמב\"ם. ומ\"ש ב\"י שמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ד בית שער שרבים דורסים כו' לרבותא נקט הכי ר\"ל דוחא ברישא דמילתא דהרמב\"ם דאיירי שם באינו אוכל שם כמפורש בהדיא בדבריו דוקא כתב דבית שער דרבים דנקט לאו דוקא קאמר אלא י\"ל דלרבותא כ\"כ אבל ודאי מה שמסיק הרמב\"ם וכתב שם ז\"ל לפיכך אם קבע לו מקום לאכול בבית שער אינו אוסר עליו לפי שאינו מקום דירה לא כ\"כ כ\"א אבית שער דרבים דאיירי בי' ברישא אבל בית שער דיחיד כה\"ג אוסר כיון שקובע לו מקום לאכול בו. ובזה נ\"ל ליישב דמש\"ה נקט הרמב\"ם גם ברישא בלשונו בית שער דרבים משום דסיפא דוקא איירי ביה ודו\"ק. אלא שאכתי קשה לשון הב\"י דכתב וכיון דלא קי\"ל כרבי יודא כו' אלמא כי תנן כו' דלא ה\"ל לתלות במאי דלא קי\"ל כו' אלא ה\"ל להקשות בקיצור כיון דר' יודא מפרש אינו אוסר דמיירי גם בבית שער דיחיד ה\"ה מאי דתנן אינו עירוב ג\"כ מיירי אפילו בבית שער דיחיד וזהו דלא כמ\"ש רבי יודא. ועוד למה נדחק ב\"י לומר להרמב\"ם דהמשנה בכל גוונא אמרה בין בית שער דרבים או דיחיד. גם אי איירי בבית שער דרבים ניחא טפי גם במ\"ש שכן דעת רבינו והרמב\"ם ושלא ס\"ל כמו שתירץ הרא\"ש לבסוף לחלק בין בית שער דבית לבית שער דחצר זהו דוחק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " חצר שפתוחה לחנר אחרת כו' עיין בדרישה לאו דוקא פתוחה דאפילו אינה פתוחה מטלטלים מזו לזו ע\"י גג וקרפף שביניהם אלא אורחא דמילתא נקט ב\"י ויש לדחוק ולומר דלרבותא נקט פתוחה דאע\"פ שמטלטל מרשותו לרשות חבירו בהדיא כדרך המטלטל בלי הפסק ושינוי אפ\"ה מותר מכ\"ש כשמטלטל דרך החומה שביניהן דהוה קצת כמטלטל מרשות לרשות דרך מקום פטור וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבינו כו' רשות אחת הן דהלכה כר\"ש דאמר כן וטעמיה כיון שאין מיוחד ותדיר רשות אחת הן ומטלטלין אפילו מחצר של רבים בעירוב ולית ליה לר\"ש עירובי חצירות אלא משום היתר כלי בית רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " או למבוי שמתוקן ברייתא פרק כל גגות היה ר\"ש אומר גג וחצר כר ומבוי כולן רשות א' הן: "
+                ],
+                [
+                    " ומקרפף לקרפף עד סאתים וכו' פי' אם אין כל אחד מהן אלא סאתים יכול לטלטל בכולו בכ\"א מהן גם להוציא ולהכניס מזה לזה בכולו ואם כל אחד מהן יותר מסאתים ולא הוקף לדירה אז שם כרמלית עליו ואסור לטלטל בכולו מיהו יכול להוציא מזה לזה ילטלטל בכ\"א ב' אמות ומשמע מלשון רבינו שהקרפף שהוא יותר מבית סאתיים אסור להוציא כלל לחצר דהוי כמוציא מכרמלית לרה\"י ולזה כתב שהרי כרמלית היא. ולכך חלקוהו לתרי בבות וצ\"ע דב\"י הביא לשון רש\"י שכתב דקרפיפות שהם יותר מסאתיים ולא הוקף לדירה חשובים רשות אחת לגבי חבירו או לגבי חצר לטלטל ב' אמות מזה וב' אמות מזה להוציא ולהכניס מזה לזה וכ\"פ הרא\"ש להדיא ר\"פ ר\"א דמילה וצ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " יכול לטלטל ב' אמות וכו' כ\"כ רש\"י בהדיא כמו שהבאתי ולא כמרשות היחיד לכרמלית: "
+                ],
+                [
+                    " ואם ירצה וכו' אפילו פת כ\"כ רש\"י הואיל והוא כבר עירב עם חבירו קונה לצורך כולן דהוי כולהו כחד: "
+                ],
+                [
+                    " אלא העירוב וכו' פי' מניח עירוב ב' חצירות ביחד כדלקמן סימן שפ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " או חלון וכו' ואם עשה לה סירגון בטלה כו' בירושלמי: "
+                ],
+                [
+                    " וארובה וכו' רוחב ד' על ד' אפילו היא למעלה מי' וכ\"ש חלון של בין בית לבית וטעמא דבית אמרינן כמאן דמליא דמיא והוי כמאן דלא גבוה י' לאפוקי בשני חצירות דלא שייך האי טעמא לכך כתב לעיל דצריך שיהא החלין משהו בתוך י': "
+                ],
+                [
+                    " או שהיה קרקעיתו של א' גבוה מחבירו דגוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין כמו שכתבתי בסימן שס\"ב בית יוסף: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו אין בו רוחב ד' וכו' ב\"י תמה על זה עיין בדרישה והוכיח מדברי הרי\"ף והרא\"ש דאם אין רוחב ד' מותר. ובד\"מ כתב וז\"ל ונ\"ל דה\"ג ולא להוריד ולהכניס לבית אא\"כ אין רוחב ד' דבאין בו רוחב ד' שרי דמקום פטור הוא מיהו להחליף מבית לבית דרך מקום פטור אסור כמו שכתבתי לעיל סי' שמ\"ו עכ\"ל ועל להחליף כתב ב\"י דוקא להרשב\"א אסור אבל להרי\"ף והרמב\"ם מותר כיון דרשויות דרבנן ועיין לעיל סימן שמ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " ולשני אין גבוה י' התשמיש הוא לו לנחת שיכול להשתמש בכל הכותל דכיון שרחב ד' הוי פתח ותשמישו בנחת לעלות דרך שם ומשתמש בכל הכותל עקר חוליא מצדו מותר לבדו לטלטל בכל הכותל ולא אותן שדר בחצר אחרת שלהן עדיין גבוה י' וא\"ל דזה מיירי שעקר החוליא גם מצד השני ולשניהם ניחא תשמישתא דא\"כ היו אוסרין זה על זה אם לא עירבו דא\"ל דמיירי בכלי חצר דא\"כ אפילו בגבוה י' שרי ולפ\"ז צ\"ל דלצדדים קתני דמ\"ש ברישא בין לענין לעשותו כפתח לערב יחד מיירי שנפרץ גם מצד השני וסיפא לענין תשמיש ?? מיירי דוקא שנפרץ מצדו ולא מצד השני ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ובולט ארבעה פירוש לרוחב: "
+                ],
+                [
+                    " אינו מועיל אפילו להתיר פי' שאין ראוי לעמוד על האיצטבא שאין בה ד' אבל במקום עקירת חוליא יכול לעמוד על הארץ ומשתמש שם אשר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " מ\"ש רבינו אפילו כפה אצלו ספסל שיש בו ד' על ד' וגבוה כל שהוא וכו' מותר להשתמש כנגד המיעוט יש לתמוה מנא ליה לרבינו לחלק בין ספסל ד' ע\"ד בין איצטבא ד' ע\"ד והלא בגמרא אמרו סתם ספסל ד' ע\"ד ממעט ומדלא פירשו ממילא הוי דינו כמו איצטבא וצ\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " ובלבד שיחברנה בטיט בענין שלא יהא דבר הניטל בשבת. אם יש בתחתונה ד' ובה נתמעט גובה של כותל דל עליונה מהכא יהיה מיעוט רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואין בין זו לזו ג' טפחים פי' שאיצטבא עליונה היא של עץ ויש לה רגלים נמצא שיש אויר מפסיק בין הרגלים ומיעוט באויר לא שמיה מיעוט: "
+                ],
+                [
+                    " לא מהני למיהוי פתח וכו' אם שיגיעו לראש הכותל עיין בב\"י שתמה על זה עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל לא מהני לערב יחד טעות סופר הוא בספרי רבינו וצריך להגיה מתירו בין להשתמש עליו בין לערב יחד כיון שמגיעו לראש הכותל וכו' ב\"י. ואע\"ג דסולם צריך להעמידו זקוף בכותל קי\"ל דסולם זקוף ממעט. והא דכתב אם אין בכותלו אלא גבוה י' וכ\"ש אם היה י\"ג וזקף סולם גבוה י' ומשהו ואפילו גבוה י' לחוד סגי אע\"פ שהעמידה זקוף והכותל גבוה ב' דסולם גבוה י' במשך ד' מיחשב פתח כמ\"ש בסמוך גבי חקק להשלימו לד' ודוקא כשהסולם מגיע עד ראש הכותל אלא שאינו רחב ד' בכל גובה וכמ\"ש שם. אבל אם אין בו י' אינו מתיר דהואיל וקטן הוא ונוח לטלטלו משם אינו ממעט: "
+                ],
+                [
+                    " זיז היוצא כל שהוא פי' ואין מהזיז ולמעלה י' טפחים: "
+                ],
+                [
+                    " והוא שלא תהא שליבה התחתונה כו' דאז מועיל כל שהוא דדמי כאילו הוא לבוד והזיז היה על הארץ כדלעיל באיצטבא אבל סמכו אצלו לא פי' וראשו נסמך לכותל לא הוי האי סולם מתחתיו דרגא לזיז שהוא מובדל מן הקרקע הרבה דבזיז א' וכו' לא סגי בסולם כל שהוא מידי דהוה כותל י' וחקק אצלו בכותל האי כותל איירי אפילו בזקיפה כפשוטה דהא קי\"ל סולם זקוף ממעט ומיחשב כפתח עיין בגמרא ובתוס' דף ח': "
+                ],
+                [
+                    " צריך שיחוק בכל גובה הכותל אבל גבי סולם שמגיע לראש הכותל נוח לעלות טפי ומיהו לא חשו למיהוי פתח בפחות מרוחב ד' הילכך כי משוי ליה רוחב ד' בגובה י' פתח הוא אבל הכא אין נוח לו לעלות כ\"כ רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואשרה אינו מועיל כיון שאיסורה מן התורה: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כ\"כ פלוגתת אמוראי היא בגמרא במשך ד' אפילו אין בו רוח אלא כל שהוא דבמיעוט ד' טפחים סגי ועיין בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " נתן הנסר לאורך כו' פירש\"י שנתן לאורך החריץ ד' ד' אורך ע\"ג יתידות אצל שפתו דסתם קצת רוחב החריץ ומיעטו בד' עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " נתמעט בחול מגובה י' לאפוקי נתמעט בשבת דא\"צ לערב יחד ב\"י: ",
+                    " אסור לשום אחד מהם ליתן מן התבן כו' שמא ישקול טובא וממעט ליה מעשרה וקא מטלטל בחצר האסורה אבל הבהמה קלי קלי אכלה: "
+                ],
+                [
+                    " אסור ליתן ממנו לקופתו כו' דודאי אי בעי לסלוקי כולו בבת אחת מצי לסלק ליה אבל לתוך הקופה דהיינו מעט מעט דילמא ממעט ליה בע\"ש סמוך לחשיכה ולאו אדעתיה וקא מטלטל בחצר האסורה: "
+                ],
+                [
+                    " מותר להאכיל דכיון דאיכא מחיצה ותקרה ואי מפחת מי' רמי אנפשיה ולא יטלטל בשבת ז\"ל הרא\"ש וק\"ל על פירש\"י דהא קי\"ל שבת כיון שהותרה הותרה ובל\"א פירש\"י לא יתן לתוך קופתו משום דמוקצה היא אתמול למחיצה זו וקי\"ל דלא הוקצה למחיצה דלא שייך מוקצה אלא בסוכה שנפלה או בבית שנפל שמתחלה נעשה לשם מחיצה וגם היה מוקצה ב\"ה משום סתירת אוהל לכן נ\"ל לפרש דבחול קאמר וכו' כדי שתאכל אסור משום האי גזירה שיטול ממנו בידו וימעט המחיצה מי': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שני גזוזטראות הבולטות משתי עליות כו' משפת תקרת עלייה לר\"ה רש\"י ודוקא שמשוכין זה מכנגד זה ד\"ט דאל\"כ מערבין א' דוקא ולא שנים רשב\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ואם רוצין מערבין יחד פי' לענין שיהו מותרין לטלטל כלים בשבת בבית מגג לגג אבל כלי הגג בלא עירוב מותרין. כתב הרב המגיד בפ\"ג שהוכיח הרשב\"א מהתוספות שאם אין ביניהן מרחק ד' אינו צריך נסר מזו לזו אלא אף בלא נסר מערבין א' ואין מערבין שנים כל שהן זו כנגד זו ונראה שגם מהרמא\"י ז\"ל סובר כן ולזה נתכוין לכתוב בש\"ע מיד אחר ומערבין יחד ואם אין המרחק שביניהן ד' אפילו בלא נסר נמי דינא הכי למימר דדוקא לערב. עירוב יחד הוי דינא הכי אבל לא לענין עירוב שנים שהוא דעת הרשב\"א וק\"ל ולא כמו שכתב מהרמ\"י בש\"ע ע\"ש. אבל התוס' בפרק חלון ד' ע\"ה כתבו דכי ליכא ד' מזו לזו מערבין שנים ואם רצו מערבין יחד שלא כדעת רשב\"א ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " עירבו דרך חלון או פתח שביניהן ונסתם אף שכתב לישנא דדיעבד כתב מהרי\"ל דה\"ה למזיד דאין לחלק ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " מותר להשתמש דרך גובה הכותל וכו' פי' מותר לטלטל מזו לזו דרך גובה הכותל ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו אם עירבו לשנה עיין בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " חצר קטנה שנפרץ במילואו עיין בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " למי שעומד על הגג כמ\"ש בסימן שמ\"ה דאז אמרינן גוד אסיק ומותר בגג הגדול: "
+                ],
+                [
+                    " אא\"כ חלון מהבית כו' רחב ד' על ד' ואז הוי כחורי רה\"י. ואין להקשות למה לא יועילו גיפופי הגג גדול לגג קטן כמו בחצר ונלע\"ד כי ע\"כ צ\"ל שאין לגג מחיצה כלל מדהתירו חז\"ל לטלטל בגגות מטעם גוד אסיק מוכרח הוא שאין לו מחיצה כלל דאל\"כ למה להם לאהדורי מטעם גוד אסיק והלא בלאו הכי שרי וכיון שכן הוא ע\"כ צ\"ל דנפרץ לא קאי אגג גופא רק אמחיצות הבית המתירות את הגג מטעם גוד אסיק וביאור גג קטן שנפרץ לגדול כך הוא כי בית של גג קטן הוא מחובר לבית של גג גדול ומחיצה אחת ביניהן ובמקום שבית קטן פתוח לבית גדול הוא פרוץ במילואו של קטן וכותלי של בית של גג קטן נכנסים בבית של גג גדול באופן שאם אמרינן גוד אסיק גיפופי גדולה עם כותלי קטנה הנכנסים בבית גדול אז יהיה ג\"כ למעלה בגגות כותלי קטנה נכנסים ממילא הנך גיפופים דפשו להו מאחורי פירצת הקטנה יהיו נראות שלא מאותו כותל הם לשיטת רש\"י ולשיטת התוספות העומד שם בקצה כלות כותלי הקטנה לא יהא עירוב לו גיפופי הגדולה וכמ\"ש לעיל סימן שס\"ה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מרפסת ובלבד שעירבו כל בני מרפסת לעצמן כו' וז\"ל ב\"י וקמ\"ל דלא הוו כחצר אחת וע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שהוא משותף בין שניהם דאילו היה של אחד מהם אין האחרים יכולין לאסור עליהן: "
+                ],
+                [
+                    " ואין מראשו למרפסת י' טפחים פי' שהמרפסת גבוה יותר מהתל אבל אין מראש התל עד המרפסת י\"ט בגובה ובמשך ממנו בתוך ד' טפחים: "
+                ],
+                [
+                    " אבל כל שתשמישו בנחת כו' ז\"ל ב\"י אין לשון זה נוח לי דלרב דקי\"ל כוותיה שניהם אסורים עד שיהא לזה בנחת לגמרי עכ\"ל ולזה קשה מדברי רבינו שכתב לפני זה או שהוא עמוק בענין שלשניהם עמוק עשרה שניהם אסורים וידוע שאם הוא עמוק לבני החצר עשרה שהוא עמוק טפי מעשרה למרפסת וה\"ל לחצר תשמישו יותר בנחת ממרפסת ואפ\"ה שניהם אסורים: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " או יעשו קורה רחבה ד' טפחים בפי הבור דאז אמרינן פי תקרה יורד וסותם כ\"כ התוס' בהדיא בפרק כיצד משתתפין ד' כ\"ו ע\"ש. כתב ב\"י דאיתא בגמ' דאם עשה כל המחיצות בתוך המים צריך שיהיה יוצא למעלה טפח ותמה למה השמיטו רבינו: "
+                ],
+                [
+                    " ולרש\"י שרי כו' ר\"ל דלרש\"י א\"צ שיהיה המחיצה דוקא למעלה מן המים אלא אפילו היא למעלה כשמתחיל פי הבור בעומק י\"ט אע\"פ שהוא עדיין רחוק מהמים אמרינן גוד אסיק: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אין הבור קרוב להם אלא רחוק מכל א' ד\"ט כו' עיין ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אין הבור סמוך להם אלא רחוק כו' נראה דאיירי שהחוליא שסביב הבור היא גבוה י' דאל\"כ אסור להוציא מרה\"י דרך השביל וכמ\"ש לעיל בסימן שנ\"ג ודוחק לומר דדוקא דרך ר\"ה אסור דהא רבינו ס\"ל דאפילו דרך מקום פטור ומכ\"ש כאן שהוא כרמלית: "
+                ],
+                [
+                    " שאין אדם אוסר דרך אויר עיין ב\"י. והאמצעי מותר לשניהן כצ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> שתי עליות כו' משנה וגמרא ס\"פ כיצד משתתפין: "
+                ],
+                [
+                    " מותרות לשפוך מימיהם אפילו להדיא לגומא: "
+                ],
+                [
+                    " זו שלא עירבה אסורה ושעירבה מותרת ז\"ל התוספות והביאן בית יוסף דחיישינן דילמא אתי לאפוקי מיא במאני דבתים מן הדיוטא לגומא שרחוקה מהן דאין רוצין שיפלו המים למטה ויקלקל החצר משא\"כ באותה עלייה שיש עוקא לפניה דמיד הולך המים מחצר לעוקא עכ\"ל ונ\"ל דמש\"ה צריך לערב לעצמה דאל\"כ לא היתה מותרת להוציא המים לשפת העלייה שבני עלייה אוסרים הא' על חבירו ותימה גדולה בעיני הלא זה כנגד מה שמסיק שם בגמרא ואציע לפניך לשון המשנה וכן שני דיוטות זו כנגד זו מקצתן עשו עוקא ומקצתן לא עשו עוקא את שעשו עוקא מותרין ואת שלא עשו עוקא אסורים ובגמרא אמר רבא לא שנו אלא שלא עירבו אבל עירבו מותרין וכי לא עירבו מ\"ט לא גזירה דילמא אתי לאפוקי מיא במאני דבתי להכא לשפת העוקא לשפוך לתוכה עכ\"ל הרי לפניך שהמשנה תלה הכל בעשיית העוקא שאותה שעשתה מותרת ושלא עשתה אסורה ורבינו המחבר תלה הכל באותה שעירבה מותרת משמע אפילו לא עירבה אותה שעשתה עוקא. ויותר התימה שכתב והשנייה לא עירבה כלל כו' למה לן דלא עירבה כלל אפילו עירבו בני אותה דיוטא שלא עשו עוקא ולא עירבה עם דיוטא אחרת אסורה לשפוך גזירה דילמא אתי לאפוקי מיא לעוקא כיון שהיא רחוקה מהעוקא משא\"כ באותה שעשתה עוקה שהיא קרובה וכמ\"ש התוס'. ועוד קשה שלפי' רש\"י ותוס' צריכין לומר שהעוקה קרובה להחצר שעשתה ורחוקה מהחצר שלא עשתה וזה דלא כדברי הרמב\"ם והש\"ע שכתבו שתי עליות הפתוחות לחצר זו כנגד זו וגם ל' רבינו משמע קצת הכי ושוב ראיתי בדברי הרי\"ף ורא\"ש ורמב\"ם והר\"ן ומצאתי שגורסים בגמרא גזירה דילמא אתי לאפוקי מאני דבתי לחצר ולא כגירסת רש\"י דשגרס דילמא אתי לאפוקי מיא במאני דבתי להכא והיא גירסת התוס' ומש\"ה הוצרכו לחלק ולכתוב דהעוקא היא רחוקה לזו וקרובה לזו אבל הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם והר\"ן אינם כותבים שהיא רחוקה מזה לזה כלום ויש שיטה אחרת בפי' גזירה זו דס\"ל שהעוקה היא שוה לשניהן בין שיהיה הדיוטא זו כנגד זו ועוקא ביניהן כלשון המשנה וכלשון כל הפוסקים וכ\"כ הרמב\"ם בפי' המשניות בהדיא ע\"ש בין שהיא צד אחד והעוקה מן הצד בסוף חצירו של זו שכן דרך של העושין עוקה שעושין אותה מן הצד ולא בתוך חצריהם כדי שלא לקלקל החצר בגומא ונמצא שהיא קרובה לשניהם וה\"פ דאם עירבו שניהם יחד אז ליכא למיחש למידי ושניהם מותרים ואי לא עירבו יחד אף שעירבו כל אחד לעצמן שעשתה עוקה מותרת ושלא עשתה עוקה אסורה גזירה אי תתיר לה לשפוך מימיה בעוקא של חבירתה בלא עירוב מטעם כחה בחצר שאינה מעורבת מותר תוציא בהדיא מאני דיוריה ותוציאם לחצר ולא תדע לחלק בין כחה בחצר לטילטול גמור וזה שאמר בגמרא ל\"ש אלא שלא עירבו השני הדיוטות יחד בין שדרים בכל דיוטא כ\"א הרב ותלמידו וכיוצא בו שא\"צ לערב וכן נראה דמיירי מתניתין בצד שלא צריך כל א' לערב לעצמה מדתלה הכל בעוקא ולא בעירוב אבל רבינו המחבר מיירי בשיש בכל דיוטא הרבה דיורים ולכך צריכה לכל א' לערב בדיוטא שלה ואי לא עירבו אסורים שאוסרים עליה אותן הדרים עליה בדיוטא עצמה ואז אפילו עשתה עוקה אסורה ודיוטת חבירתה שבצידה אם עירבה מותרת אפילו לא עשתה עוקא דכיון שזו שעשתה עוקה לא עירבה ואסור לשפוך מימיה לשם חשבינן העוקא כאילו זו עשתה אותה וע\"ד שכתב רבינו המחבר הדין בסמוך ס\"ס שפ\"ז בדין שיתוף דאם המבוי הרגיל בה שתפו כו' דוחין אותה אצל המבוי שאינה רגיל כו' ותו לא שייך גזירה דילמא אתי לאפוקי מאני לחצר כיון שזו אסור לשפוך מימיה יש לה היכר ודוק היטב ועיין בפי' המשניות שפירש בהדיא הגזירה כאשר כתבתי. והא דלא כתב רבינו גם דין זה דאם עירבו כל א' לעצמה דאותה שעשתה עוקה מותר כו' דזה פשיטא ולא אתי לאשמועינן אלא כשאחת לא עירבה כלל אפילו עשתה עוקא שהיא אסרה וחבירתה שלא עשתה עוקה הואיל שעירבה מותרת ודו\"ק וב\"י הביא גירסת רש\"י ��לא הזכיר שום גירסא אחרת דס\"ל דמצינו לחלק כמ\"ש גם לפי פירושינו דמשנה וגמרא מיירי כשלא עירבו יחד אבל כל א' לעצמו עירב או שאינם צריכים לעירוב וא\"כ אין לשום א' מהן היכר שהרי שניהם יכולין להוציא מהדיוטא עד החצר ולהכי אותה שעשתה עוקה יכולה לשפוך מן הדיוטא וממנו עולים לחצר והוי כחו בחצר וגזירה אין כאן כיון שהיא קרובה אל העוקה מסתמא לא יטלטלנה עד העוקה אבל אותם שאין לה עוקה איכא איסור לשפוך משום גזירה דכיון שהעוקה רחוקה ממנה לא תרצה לקלקל חצירה ומטלטלת מיא במאני דבתי לחצר כך הוא סוגיית הגמרא ורבינו מיירי בדאחת עירבה ואחת לא עירבה ובענין זה אין הדבר תלוי בעשיית העוקה דאפילו אם היא רחוקה או קרובה לשניהם באנו לחלוקה דעירוביה אם עירבה מותרת ודלא עירבה אסורה אפילו היא קרובה מ\"מ איכא למיגזר כיון שאין לה היכרא שהרי גם השנייה מטלטלת מהדיוטא לחצר יוציאו גם שאר כלים אבל הכא דעירבה מותרת דהא לה איכא היכרא שתראה שהב' אסורה לשפוך משום שלא עירבה כלל תזכור ג'\"כ שהיא לא עירבה אלא לבדה ולא תוציא ולכך מתירין לזו שעירבה שהרי יש לה רשות לפחות להוציא מהדיוטא עד החצר שהרי עירבה משא\"כ זו שלא עירבה שאפילו הוציאה לחוד אסורה והטעם משום שאין לה היכרא ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ופתוחות למבוי פירש\"י ותוס' דנקט פתוחות זו לזו דאז אין להם דריסת הרגל זו על זו דאי הוו להו זו לפנים מזו אסרה פנימית אחיצונה דאפילו בפני עצמן אסורה כל א' להשתמש עכ\"ל מזה משמע דמיירי שהחיצונה לא עירבה כלל ועיין בב\"י דלא משמע כן רק האמצעית נתנו עירובן בתוך כל אחת מהחיצונה ולפ\"ז מ\"ש רבינו וב' חצירות לא עירבו יחד לשון שאינו מדוקדק הוא אלא משום דגבי אמצעית נקט עירבו יחד נקט גבי חיצונים דלא עירבו יחד: "
+                ],
+                [
+                    " ופתוחות למבוי ובגמ' נאמר לר\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " עם האמצעית כו' פי' שהאמצעית נתנה עירובה בזו ובזו או שכל א' מהחיצונה נתנה עירובה באמצעית בשני בתים אבל נתנו באמצעית בבית א' שלשתן מותרות זו עם זו כ\"כ המ\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " או ששכח א' כו' פי' עירבו כל א' לעצמה רק ששכח: "
+                ],
+                [
+                    " ב' אסורות כל דריסת רגל האוסרת במקומה אוסרת שלא במקומה ורגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה בין מן הפנימית בין מן החיצוניי' דא\"א פנימית תיחד דשא דהא אין עירובה אצלה: "
+                ],
+                [
+                    " יסלקנה מעליה כו' דאמרה לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי: "
+                ],
+                [
+                    " או שנים בחיצונה כו' ולא גזרינן אטו ב' בפנימית שלא עירבו: "
+                ],
+                [
+                    " אין אוסרים עליה שהרי יש לכל א' היתר במקומו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שתי חצירות ושני בתים ביניהם ולא עירבו יחד כו' לכאורה יש לדקדק בדברי רבינו מה אתא לאשמועינן דאמר אם נחשב כבית שער והא ודאי לא הוי בית שער ונ\"ל לפי שלשון הגמרא כך הוא. זה בא בדרך זה ונתן עירובו בזה וזה בא בדרך זה ונתן עירובו בזה קנו או לא קנו מי משווינן להו לגבי דהאי בית ולגבי דהאי בית שער ור\"ל לגבי דהאי שעבר תוכה נקרא בית שער ולהשני שלא עבר דרך אותה בית אלא הניח עירוב תוכה נקרא בית ומסיק דשניהם לא קנו ממ\"נ אי בית שער משוינן ליה כו' לכך כתב רבינו ל' שאם נחשב שהוא ל' הגמ' ומשמע בהדיא שם בגמ' וכאן מדברי רבינו שצריך שיהא עירובו מונח במקום שיוכל לטלטל לשם ולא יפסיק בית שלא עירב עמו בינו ובין עירובו וכאן יש סתירה למנהג קצת מקומות שנתנו עירובן בבית הכנסת ובתי עכו\"ם מפסיקין ביניהם ובין העירוב ואין יכולין לטלטל לבית הכנסת למקום עירובן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אף משתחשך כו' אע\"ג דאסור להניח לעירוב. וגם הוא מותר להוציא מבתיהם שהוא אורח כצ\"ל. עיין מ\"ש ב\"י בשם ר' יהונתן עד מפני שכבר ביטל להם ושארית ישראל לא יעשו עולה פי' אע\"ג דלגבי דירה אמרינן רשות ביתו לא ביטל לגבי דידיה נחשב כאילו ביטל כיון שבחצר הוא אורח לגבייהו: "
+                ],
+                [
+                    " ואם דר עם ד' או ה' צריך לבטל לכל א' וא' נראה דלרבותא נקט ד' וה' דאפ\"ה צריך לבטל לכל אחד וא' ולא סגי בגילוי דעתו שביטל לשנים ולשלשה וכ\"ש אם אינו דר אלא עם שנים או שלשה דצריך לכל אחד ורבינו תפס לשון הגמ' דסוף פ\"ב דעירובין ע\"ש. ואם אומר לשנים אני מבטל רשותי לכם פשוט דמועיל דהא מיעוט רוב שנים ולטפי משנים צריך שיאמר לכולכם אבל ג\"כ א\"צ לומר לכולכם בכלל גם ברמב\"ם ובש\"ע ליתא לתיבת בכלל ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וגם הוא מותר אע\"פ שרשות ביתו לא מבטל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אסורים להוציא כו' וגם הוא ול\"ד לשאר בתים שבחצר דשרי בהו דהתם הוי אורח לגבייהו אבל בבית של עצמו אסור להוציא אל החצר שסילק עצמו ממנו דבהיותו בביתו אין דרך לומר להיות כאורח לענין טלטול חצירם ועוד דהיה נראה כאילו חוזר מביטולו ואע\"פ שאינו יכול לחזור בו כיון שהחזיקו בני מבוי במבוי אפ\"ה אסור דנראה כחוכא וטלולא משא\"כ כשמבטל גם ביתו דאז מיקרי שפיר אורח שהרי אין לו בית כלל ר' יהונתן וב\"י הביאו בקיצור במקום שהיה לו להאריך ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " הילכך צריך כו' עיין בב\"י שכתב ז\"ל ונראה דהיינו דוקא במבטל כו' עד וכן נראה מדברי רבינו כו' ויש לתמוה קצת עליו שלא נראה מדברי רבינו כמ\"ש הוא אף כי אמת שהסמ\"ג כ\"כ בהמ\"ע דף רמ\"ג מ\"מ ממ\"ש רבינו לא נראה כן שהרי כתב בסמוך ז\"ל ואם ביטל להם בפי' גם רשות ביתו מותרים גם מביתו לחצר ולא כתב שהוא מותר וליכא למידק מדכתב ברישא דגם הוא אסור להוציא מביתו מדכתב ל' וגם הוא (ולפירושו צריך לדחוק ולומר דהם מותרין בכל ענין והוא אסור עד שיחזיקו הם תחלה וכן צריך לדחוק בסי' שאח\"כ במ\"ש המבטל רשותו כו' דמיירי שלא ביטל ביתו או שעדיין לא החזיקו הם וכן במ\"ש אח\"כ שביטל רשות מחצר לחצר כו' עד ולא היא דצריך לפרש דמיירי שלא ביטלו גם רשות ביתם או מטעם שכתב הרשב\"א דאין רבים נעשים אורחים אפילו אצל רבים) דכל זה נראה דוחק לע\"ד דדברי רבינו לפי' זה הם תמוהים ביותר והיה נלע\"ד דס\"ל כמ\"ש ר' יונתן בפי' דף קצ\"ה ע\"א ע\"ש ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " מותרים גם מביתו לחצר וגם הוא רק שיחזיקו הם תחלה כמ\"ש בסי' שאחר זה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ולא מבתיהם ודוקא כשביטלו רשותם ולא ביתם אבל אם ביטלו ג\"כ ביתם אז מותר לטלטל גם מבתיהם לחצירם אבל הן אסורים דכיון שלא נעשו כאורחים גבי היחיד הוי להו ביטול רשות. ר' יונתן.<br> <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> כיון שלא זכה בחלק כו' פי' שלא הותר לו לטלטל תיכף בשעה שביטלו לו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המבטל רשותו כו' כאן מיירי שלא ביטל ביתו דאסור בכל ענין להוציא אלא שאינו אוסר עליהם אם החזיקו הם תחלה א\"נ מיירי שביטל גם רשות ביתו וקמ\"ל שדינו שאחרים מותרין להוציא מביתו ולא הוא עד שיחזיקו בו תחלה מי שביטל להם ואח\"כ גם הוא מותר לכתחלה כמ\"ש לעיל: "
+                ],
+                [
+                    " שהוציאו מבתיהם לחצר פי' שתיהם ולא החיצונה לבדה דהוי הפנימית רגל האסורה במקומה ופי' לא עירבו יחד הא כל אחת לעצמה עירבה דאל\"כ הא קי\"ל דאין מבטלין רשות לשנים שלא עירבו וסתם חצר יש בו ב' בתים וכתב ב\"י בשם התוס' דה\"ה אם הכניסו מחצר לבתים ולאו דוקא כשהוציאו מבתיהם לחצר דאז מחזיקין בחצר ומכניסין כלים לתוכו ובזה מראין הקנין משא\"כ כשמוציאין מתוך החצר שרוצין לכנוס לבתיהם דבזה אין מראין שום קנין בחצר ואע\"ג דכתב רבינו בסמוך שאין נקרא מחזיק אלא כשמכניס כו' וקמל\"ן ב\"י דהכא מהני ושאני התם דקאי אהמבטל דלא מיקרי חוזר ומחזיק אלא כשמכניס לרשות שביטל אבל הכא דאיירי במי שביטל להן שרוצים לקנות כל שעושה דבר שהיה נאסר לעשות בלא ביטול מהני לב\"י אלא שכתב בקיצור אבל כן הוא כוונתו ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ל\"ש שני חצירות ופתח ביניהם כו' לכאורה נראה שהטעם הוא משום דהוי רבים משל רבים וכמ\"ש רשב\"א אבל כבר כתבתי שאין כן דעת רבינו ור\"י לכן נראה דהטעם היא אסורה כמ\"ש בדרישה דמיירי או קודם שהחזיקו או שלא ביטל רשות ביתו אלא רשות חצירו. עיין בב\"י שכתב דגם אין לפרש דעירב פנימי כו' יש לתמוה עליו למה ליה לאהדורי אדחייה אחרינא והלא הוא נדחה בדיחוי ראשון דא\"כ הוה רגל המותרת במקומה כו' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ל\"ש שני חצירות זו לפנים מזו כו' לכאורה היה נראה דהל\"ל עד שיחזיקו הם תחלה כדלעיל או שלא ביטלו רק חצירות אבל לפי מ\"ש הרשב\"א וב\"י הביאו בסי' זה דאפילו רבים נעשים אורחים אצל רבים היא אסורה בכל ענין וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולא עירבו שתיהם אלא החיצונה לבד דהוה הפנימית רגל האסורה במקומה: "
+                ],
+                [
+                    " אלא בשעה שצריכה לצאת כי בדריסת הרגל לחודא אינה אוסרת אלא א\"כ יש לחוש שישתמש בחיצונה ר\"ל כלים ששבתו בחצר יטלטל מזה לזה ולכך צריך גם כן שתיחד דשא כמו לעיל גבי בית אלא שסמך רבינו אדלעיל. ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " יכול לבטל רשותו כלומר לכל אחד מבני הפנימית והחיצונים ויהיה הוא לבדו אסור וכולם מותרים אבל אם ביטל לבני החיצונה ולא לבני הפנימית עדיין פנימית באיסורה עומדת לפי שאין עירובה בחצירה ואי אמרינן תסתלק מן החיצונה הרי הן בלא עירוב וכולם אוסרין זע\"ז וה\"ה אם שכח אחד מן החיצונים ולא עירב שמבטל רשותו לכל אחד מהחיצונים והפנימית והוא אסור וכולם מותרים כו' ב\"י ע\"ש. והא דנקט נתנו עירובן בחיצונים נראה דלרבותא נקט אע\"פ שאין עירובה במקומה אפ\"ה יכול לבטל אע\"ג דהוה ביטול מחצר לחצר ומכ\"ש אי נתנו עירובם בפנימית דהוה כאילו דרים גם החיצונים בפנימית ואז לא הוה כביטול מחצר לחצר ממש אבל א\"ל דאי הוה העירוב ממש בפנימית לא היה צריך לבטל גם לחיצונה משום דפנימית יכולה לסגור הדלת דהא כתבתי בסמוך כיון דהעיוות בא מכחם בחיצונה דהיינו שאחד מהן שכחה לערב אינו יכולה לסגור הדלת כדפרישית לעיל סי' שע\"ח ר\"ל שאינו צריך אותו ששכח בחיצונה לבטל גם לכל אחד מהפנימים להתירם דבלא\"ה מותרים אבל אם שכח אחד מהפנימיים צריך הוא לבטל לכל אחד מהפנימיים וגם לכל אחד מהחיצונים אפי' העירוב מונחת בפנימית אם לא שעירבה לעצמה ואם לא ביטל לחיצונה גם הם אסורים דלא מצי למימר לחיצונה לתקוני שדרתיך כו' שהרי העיוות לא ע\"י חיצונה בא אלא ע\"י פנימית כמ\"ש רש\"י בפרק הדר עלה ס\"ז ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שאין נקרא מחזיק אלא כו' פי' לענין שיקרא מחזיק ברשותו שכבר ביטל אלא כשמכניס ועיין מ\"ש לעיל בריש הסימן ואינו דומה למ\"ש לעיל דאם הוציא במזיד אוסר כו' דהתם הוצאה זו הכנסה היא שהרי הוא מכניס לרשותו שביטל דהיינו החצר משא\"כ כאן שהוא מכניס לבית חבירו שמעולם לא היה שלו והיינו הוצאה ולא הכנסה ובזה מיושב גם כן מ\"ש בסי' ש\"פ דכשביטל חצירו ולא ביתו אסור לו להוציא מביתו לחצר כו' ופי' ה\"ר יונתן חד טעמא משום דנראה כאילו חוזר ומחזיק ברשותו אע\"פ דלא הוי אלא הוצאה מבית אלא לפי שמוציא מביתו שלא ביטל לחצר שביטל דאותה הוצאה הכנסה היא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אינו יכול להוציא מבית חבירו כו' וא\"ת הא לעיל סי' ש\"פ כתב דכשביטל גם ביתו מותר גם להכניס לביתו דהוי אורח לגבייהו וכמ\"ש לעיל ב\"י בשם רש\"י ולק\"מ דהתם איירי דכבר החזיקו המה בהוצאה והכנסה דשוב לא יכול לחזור וכאן איירי דעדיין לא החזיקו וה\"א דאפ\"ה מותר מטעם דנעשה אורח גביה כמו המבטל רשות חצירו לחוד דמותר להוציא מביתו לרשותן אע\"פ שעדיין המה לא החזיקו וק\"ל. ומ\"ש ב\"י דמיירי כשאין חדרים בביתו כו' לא ידעתי מנ\"ל ואדרבה כשנדקדק בדברי רבינו היטב תראה דמיירי אפי' כשיש שם חדרים מדתלה האיסור משום דנראה כחוזר ומחזיק ברשות שביטל וממילא אין חילוק בין יש שם חדרים ובין אין שם חדרים: "
+                ],
+                [
+                    " אבל שני בתים כו' כן הוא בגמרא (דף ס\"ז ע\"א) וצ\"ע אמאי נקט שני בתים ברשות הרבים דזה אינו שכיח כלל דבשבת יקיפו ר\"ה ולא נקט שני בתים בשני חצירות ומחיצה ביניהן שלא היו יכולין לערב בע\"ש ונפל המחיצה בשבת שאסורים בני חצר זה לבטל רשותם לבני חצר אחרת מה\"ט כיון שלא היו יכולין לערב מאתמול ונ\"ל ליישב קצת דלרבותא נקט הכי משום דה\"א דבזה יש להקל טפי כיון דעיקר תשמישו דכל חד לפני פתחו כל השבוע וצריכא להו טובא משא\"כ כל אחד בחצר חבירו דאינו שכיח שם כל השבוע וכדאיתא שם בגמרא דף ס\"ו ע\"ב דהיינו טעמא דשמואל דיש ביטול א' לחבירו בחצר א' ואין ביטול א' לחבירו מחצר לחצר או לחורבה וכמ\"ש רש\"י ור' יהונתן התם דלא אקילו רבנן אלא היכא דעיקר תשמישו התם ונהי דאנן לא קי\"ל כהא דשמואל דהואיל דיכולין לערב מאתמול יחד מבטלין בכל ענין כר' יוחנן מ\"מ בכה\"ג שהיה כותל ביניהן לא היו יכולין לערב מאתמול יחד פשיטא דאסור היכא דאין עיקר תשמישו התם אלא אפילו בכה\"ג דעיקר תשמישים של כל אחד לפני סתם ביתו כל השבוע מ\"מ אין יכולין לבטל זה לזה כיון שלא היו יכולין לערב מאתמול וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אינם יכולין לבטל כל א' לחבירו והטעם כיון שנאסר למקצת שבת שלא היו יכולים עד הנה לא לערב ולא לבטל נאסר לכל השבת משא\"כ בבני חצר אחד שהיו יכולין לבטל: "
+                ],
+                [
+                    " יורש יכול לבטל רשותו אע\"ג דמאתמול ג\"כ לא היה יכול לערב ולא לבטל מ\"מ כיון דכרעיה דאבוה הוא מבטל: "
+                ],
+                [
+                    " עד שיוציאו גם הם מה שירצו והיינו כשביטלו תחלה רשותם סתם דאם ביטלו בפירוש גם רשות ביתם שניהם מותרין ואין צריכין לחזור ולבטל ב\"י. ולעד\"נ דה\"ט משום דאין רבים נעשים אורחים אצל רבים וכמ\"ש לעיל בשם רשב\"א מש\"ה לעולם אינם מותרין בחד ��יטול וק\"ל. אבל כבר כתבתי דנ\"ל שרבינו לא ס\"ל כסברת רשב\"א: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אינו אוסר עליו אפי' כמה ישראלים בבית אחד אלא א\"כ ב' בתים ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואוסרים זה על זה לאפוקי האב עם בנו והרב עם תלמידו כדלעיל סי' ש\"ע ב\"י: כי לא ירצה להשכיר ומתוך כך כו' משום דחייש לכשפים דאמר הריני נותן לו רשות בחנם ואינם רוצים לקבל אא\"כ אקבל מה ודאי לכישוף מכוון: "
+                ],
+                [
+                    " להוציא מביתו לחצר דא\"כ משתכח תורת עירוב מהתינוקות דלא ידעי מהביטול כיון דבכל שבת עושין כן משא\"כ כשאירע באקראי שלא עירבו וכן משמע בבית יוסף וא\"ל בלא ה\"ט נמי יש לחוש כיון דלעולם יעשה כן ולא יצטרך לשכור מהכותי ידור עמו בלי חששות כישוף דהגמרא מתרץ זה בסוף דף ס\"ג דמה\"ט לא הוי אסרינן משום דבכל ביטולי רשותייהו לגבי חד מילתא דלא שכיח הוא ומילתא דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן פי' דלא שכיח שיבטלו גבי חד דא\"כ המבטלין אסורין לטלטל מבתיהם לחצר ולבטל גם כן לא ניחא להו שאחרים יהיו להם רשות ליכנס לתוך ביתו ויעשו כל הצטדקאות להשכיר ממנו או שלא לדור עמו ואע\"ג דהשתא נמי דאסרו משום שישתכח תורת עירוב גזרו בדבר דלא שכיח דהא ודאי לא ניחא להו לבטל רשותם וכמ\"ש וי\"ל דה\"ט דלא ניחא שייך בטעם שאסרו לדור וקאמרי שבכה\"ג לא רגיל עמו אבל מ\"מ איכא למיחש משום תינוקות אלא מה\"ט אסור שהרואה שמוציא מביתו למבוי יאמר שמטלטל במבוי בלא עירוב ופריך וליערבו ביניהם אע\"ג דלא מהני ומשני יאמרו עירוב מועיל במקום כותי ויעשה הכרזה דאין עירוב מועיל אלא שאנו עושין זכר לעירוב ומה שאנו מטלטלין משום הביטול ומשני הכרזות לדרדקי שאין בהן מועיל דהכרזה דעכשיו יראה ולדורות הבאין יעשה כן מעשה עכ\"ל הגמ' ורש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו בפחות משוה פרוטה דחשיב בעינייהו מחמת קמצותן כ\"כ ר' יונתן ואפילו בשבת כמ\"ש בסי' שאחר זה רמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " אין יכולין לשכור כו' אבל שוכרין מאשתו או משכירו ולקיטו אף שלא רצה להשכיר: "
+                ],
+                [
+                    " ודר עמו בביתו ודמי כאילו השאיל לו כל הבית הרי מה שמניח כאן מניח אח\"כ במקום אחר כשכותי צריך לאותו מקום והקילו לומר כן שהרי מן הדין אין צריך עירוב כלל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם יש לכותי ה' שכירים כו' פי' ישראלים אע\"ג דלענין לקנות מהן דירתן חשיב דירה לענין אם שכח אחד מהן לתת בעירוב אינו אוסרו אם שכרו מהכותי דף ס\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " וישראל בפנימית אוסר כר והאי אוסר היינו על החיצונה אבל פנימית מותרת במקומה דהא אין לה דריסת הרגל מהחיצונה ב\"י ע\"ש והוא מגמרא ורש\"י דף ס\"ב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ל\"ש דר ישראל וכותי בפנימית וישראל בחיצונה. ואפי' כותי בפנימית ושני ישראלים בחיצונה אע\"פ שבישראל כה\"ג אינו אוסר ק\"ק למה לא כתב ג\"כ בבא מציעתא דישראל בפנימית כותי וישראל בחיצונה אף ע\"ג דישראל בכה\"ג אינו אוסר ונ\"ל דרבינו אלשון גמרא קאי ושם דף ע\"ה קאמר ר' אליעזר האי בבא בתרא בפני עצמו ופירש\"י שם דאליבא דשמואל אמר רבי אליעזר דאמר לפני זה דבישראל מותר עד שיהא שנים בפנימית ואחד בחיצונה וקמ\"ל דבכותי מודה שמואל אע\"ג דבישראל מתיר ומש\"ה כתב רבינו לשון אפי' בזה לחוד וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בכותי אוסר דבשלמא בישראל מא�� דידע דדר שם לחוד ידע שאין דריסת רגלו אוסרת ומאן דלא ידע שדר לחוד יסבור שעירבו עם החיצונה אבל שכירות דכותי קלא אית ליה וידעו דלא אגיר ולא ידעי שדר שם יחידי ויסבור שעירוב החיצונה ופנימית מועיל בלא שכירות רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " לשכור ממנו וכ\"ש מהשוכר: "
+                ],
+                [
+                    " אין יכולין לשכור ממנו אלא מהשוכר וה\"ה מכותי שיש ברשותו להשתמש מה בביתו ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " מותר לר\"י ולרש\"י אף אם פתח כו' דס\"ל לר\"י דדוקא חלונות משום דכי לא מערבי בהדדי מירתת ישראל וכי מערבי לא מירתת אבל בפתח אפילו לא עירבו שכיח ישראל ולא מירתת דנראה כאילו דר שם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כותי הדר עם ב' ישראלים ואין הכותי בביתו כו' לרמב\"ם שכתב לעיל בסי' שע\"א שכותי אוסר אע\"פ שאינו בביתו הכא מיירי שהיה במקום שאינו יכול לבוא בשבת דאינו אוסר אפי' לרמב\"ם כמו שדייק לכתוב רבינו בדבריו לעיל בסי' שע\"א והרמב\"ם כתב שהכותי אוסר כיון שיכול לבוא הא לא יכול לבוא אין אוסר וגם בב\"י פי' שם כן דברי הרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " ויהיה היחיד מותר היינו כשלא ביטל ג\"כ ביתו או עד שלא החזיק עדיין היחיד שנתבטלו ויותר נראה דה\"ט משום דאין יחיד נעשה אורח אצל יחיד וכמ\"ש לעיל וא\"כ לעולם אסור המבטל עד שיחזור ויבטל לו אבל כבר כתבתי לעיל דרבינו לא ס\"ל סברת רשב\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ולא אמרינן שיחזור העירוב כו' דמיד כשבא הכותי בטל העירוב כיון דמתחלה לא עשה להתקיים שהרי ראוי לבא וגם לא מועילו השכירות לחוד כדלעיל ר\"ל היכא ששכח אחד ולא עירב דמבטלין להו והנשארים כולם מותרים דשאני התם שהיו מאתמול כולם ראוים לערב ב\"י עיין שם יותר: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"ש אם מת כו' דר\"ל אפילו לא עירבו כלל אם מת הכותי בשבת מבטל זה לזה ושרי ולא אמרי' כיון שנאסר למקצת שבת כו' דכיון דהיו בתורת עירוב אם רצו לשכור מהכותי אין שם איסור עליהן לומר שנאסרו למקצת ועיין במיימוני בפ\"ב דהלכות עירוב ותמצא שם דקאי אלא עירבו: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " צדוקי הרי הוא כישראל כו' דישראל הוא אלא שנהפך לאפיקורסות ר' יונתן: "
+                ],
+                [
+                    " וכותי הרי היא כעו\"ג דגירי אריות הם ולא גריס גמורים: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן והא דצדוקי מותר אע\"ג דסתם צדוקי אינו נזהר במילי דרבנן ומחללין אפי' בפרהסיא תירץ המ\"מ דלא אוסר אלא מי שעובר במזיד וצדוקי זה מנהג אבותיו בידו ואינו מזיד אלא כתינוק שנשבה ומיחשב כאונס והתוס' תירצו בענין אחר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אלא שחכמים אסרו כו' בסימן שפ\"ח יתבאר דהיינו דוקא כלים ששבתו בבית ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וגזרו אטו מרה\"ר לרה\"י נראה דטפי הל\"ל שגזרו אטו מרה\"י לרה\"ר שהרי חצירות כמו רשות היחיד לגבי מבוי אלא רבותא אשמעינן שגזרו לטלטלה אפילו ממבוי לחצר אטו מרה'\"ר לרה\"י דאע\"ג דהיא גופה לא בהדיא כתיבא בתורה וכ\"ש שאסור מחצר למבוי גזירה משום רה\"י לרה\"ר דהיא כתיבא בהדיא בתורה כמ\"ש לעיל סימן שמ\"ה ומש\"ה התחיל רבינו מתחלה מן התורה מותר לטלטל מן החצירות למבוי דגבי היתר הוא רבותא טפי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שגובין פת או דבר ��חר ממיני מאכל עיין מ\"ש בק\"ש במכתב השני: "
+                ],
+                [
+                    " והוא שיהיה הכל בכלי אחד עיין מ\"ש לעיל סימן שס\"ו דמשכחת לה אפילו ביין ושמן שהשמן צף למעלה וכן הוא בהדיא בגמרא דף ע\"א ריש ע\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " ושיעורו ושאשתו מערבת כו' לאו בחדא מחתא מחתינהו דלאו ממש הם שוים אלא כ\"א לפי ענינו כי היכי דבעירוב צריך מזון שתי סעודות כמו כן בשיתוף צריך שיעור השייך בו ג\"כ בשתי סעודות אבל השיעורים אינם שוים כמ\"ש כ\"א בפת הם שוים: "
+                ],
+                [
+                    " ומערבין שלא מדעתן ואם אין החצר פתוח אלא למבוי נראה דמיירי דוקא כשמערבין בשלהן וכמ\"ש בר\"ס שס\"ז ואפ\"ה דוקא אם אינו פתוח אלא למבוי א' אבל לב' מבואות לא כמ\"ש המ\"מ וב\"י הביאו בסימן שכ\"ח מטעם דילמא לא ניחא ליה בהכי דאוושי ליה אינשי: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו אם אחד מזכה לכולם פירוש מזכה להן ע\"י אחר אם ירצה כדאיתא פרק חלון (עירובין דף ע\"ט) במשנה: "
+                ],
+                [
+                    " רביעית יין אינו מדבר ביין חי דבעי ב' רביעית כמ\"ש בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " חוץ מבגודגדניות שהוקשו לזרע דבפרק בכל מערבין (עירובין דף כ\"ח ע\"א) תניא גודגדניות מרובי בנים יאכלו חשוכי בנים לא יאכלו ואם הוקשו לזרע אף מרובי בנים לא יאכלו ופירש'\"י גודגדניות אליינד\"ר בלע\"ז וממעטין הזרע ואם הוקשו הקלחים כגון שכבר צמח בהן זרע קשין הקלחין לכל אדם ושם בגמרא דוקא שהוקשו כעץ אבל אי לאו הכי אפילו חשוכי בנים מערבין בו כיון שהוא ראוי למרובי בנים מידי דהוי יין לנזיר ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " לא בעלי בצלים כו' ז\"ל הגמרא דף כ\"ט ע\"א ובבצלים מי מערבין והתניא כו' עד אכל בצל ומת אין אומרין ממה מת ואמר שמואל ל\"ש אלא בעלין אבל באמהות לית לן בה ופירש\"י עלים לא חשיבי זרעים לאכול: "
+                ],
+                [
+                    " וכל שאין מלפתין בו הפת כו' ובשר חי צריך שיאכל ממנו ב' סעודות: "
+                ],
+                [
+                    " וחומץ הוי ליפתן וכן יין מבושל כו' אבל יין חי שיעורו ב' רביעית נראה דהטעם כי כל דבר שדרכו לאכול בסעודה שיעורו הוא כדי לאכול לב' סעודות כמו יין מבושל וחומץ שדרכן לאכול בתוך הסעודה אבל יין חי ובשר חי אין דרכן לאכול בתוך הסעודה לכך צריך שיעור ב' סעודות. ומ\"ש רבינו אבל אם עירבן יחד משתתפין כו' מה דלא הזכיר ליתן לתוכו שמן דסובר דלא הצריכו בגמרא ליתן שמן אלא גבי מעשר דבעי מידי דהוה פירות אבל גבי עירוב בראוי ללפת בו את הפת סגי ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אבל יין חי כו' פירוש שאינו מבושל וכן הוא באשר\"י בהדיא ובגמרא (דף כ'\"ט) דדוקא ביין מבושל מלפתין בו את הפת אבל יין חי ושאר משקים בעינן כשיעור שתייה בתוך ב' סעודות ופירש\"י התם בחמרא מבשלא קאמר דחשוב ללפת בו את הפת והוי שיעורו כדי לאכול בו אבל חמרא בעלמא בעי להיות בו ב' סעודות והיינו ב' רביעית: "
+                ],
+                [
+                    " ומשתתפין בב' ביצים ובב' רימונים כן הגיה ב\"י וכן הוא בגמרא וכ\"כ הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שהרי אפילו עירובי תחומין אין מערבין כו' גזירה אטו אמר ככר זה הקדש משום דסתם קונם דומה להקדש והקדש אינו ברשותו שיכול לערב עמו: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אמר על הככר היום כו' ר\"ל היום בע\"ש חול ולמחר בשבת קודש מערבין לו בה באותה שבת דהא בשעת קניית העירוב ספק הוא אי חל עליו הקדושה או לא ומספיקא לא מפקינן ממילתא קמייתא וה\"ה איפכא לא נפיק מקדושתה מספיקא כל בין השמשות ע\"ש רש\"י דף ל\"ו ע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ולמחר חול יהא מחולל על מעות שיש לו בביתו רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וכן נמי אם רגיל עם שניהם כו' ז\"ל ב\"י ואע\"פ שלא נזכר דין זה בהדיא בגמרא למדה רבינו בק\"ו מדין שיתף עם מי שאינו רגיל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין צריכין לערב בחצירות רש\"י ותוספות פירשו דרך פתחיהן אבל כל חצר צריך לערב דאל\"כ ישתכח תורת עירוב מהתינוקות שלא יודעין מהשיתוף במבוי ז\"ל רמ\"א ולעיל סי' שס\"ו כתבתי לעשות רק שיתוף אחד בקמח וצ\"ל הטעם כי עירוב שלנו שכל אחד מבני החצר נותן לשיתוף ביחד ולכתחלה אין לעשות יותר והא דאצריכו שיתוף לעירוב היינו בזמן התלמוד שבני החצר לא נתנו לשיתוף רק בני החצר עירבו ביחד ואחד מבני החצר נתן לשיתוף אבל בכה\"ג לכ\"ע אין עושין רק שיתוף אחד ומי שעביד יותר הוי ברכה לבטלה. ואחרי העיון לעמוד על דעת החכם הגאון בעל בית יוסף במה שסתם דבריו וכתב לדברי הכל היפך הנראה מדברי הכל דהיינו רש\"י ויתר הפוסקים ומה ראה על ככה לכתוב כן שמתי לבי תחלה להתעורר ולעמוד על מ\"ש אחרי שהעתיק תחלה לשון רש\"י כתב עליו ז\"ל וכך הם דברי התוס' פרק הדר עלה ע\"ג ע\"ב כו' וכ\"פ הגהות פ\"א בשם הר\"מ וכ\"כ ר' ירוחם בח' י\"ו וכ\"כ המרדכי בפרק הדר כו' כי הנה עיינתי שבעינן שעירבו לעצמן וכמ\"ש לבסוף אבל מ\"מ משמעות לשון ב\"י שכתב וכך הם דברי התוספות כו' לא משמע שכיון על מה שיש לדקדק קצת מדבריהם כ\"א על מ\"ש בהדיא ולבי אומר לי שכוונת ב\"י דבכל זה התיר כי מאחר שמצינו שרש\"י וכל הפוסקים והתוס' שבאו אחריו פירשו האי מערבין הנזכר בפלוגתא זו דר\"ל מערבין יחד החצירות הפתוחות זו לזו ולא אישתמיט אחד מהן לפרש שמערבין ר\"ל כל חצר וחצר לעצמו ש\"מ דס\"ל דמהאי שמערבין כל חצר לעצמו לא קמיירי ר\"מ ורבנן אלא לד\"ה כל חצר צריכה לערב בפני עצמו כו' והשתא א\"ש מ\"ש ב\"י וכך הם דברי התוספות והג\"מ ורי\"ו והמרדכי שכולם פה אחד כתבו ופירשו בהדיא האי מערבין דמיירי בבי\"ת חצירות פתוחות זו לזו ומערבין יחד והשתא נמי א\"ש מה שמסיק בית יוסף וכתב ז\"ל אבל הרמב\"ם כו' דבפ\"ה כתב בהדיא מבוי שעירבו כל חצירות שבו לעצמו ואח\"כ נשתתפו כולן במבוי שכח אחד מהן ולא עירב עם בני חצירו לא הפסיד כלום דלא הצריכו לערב חצירות עם השיתוף אלא שלא לשכח התינוקות והרי עירב בחצירות ש\"מ שהרמב\"ם מפרש האי מערבין ומשתתפין דר'\"מ וחכמים שר\"ל מערבין כל חצר לעצמו ושאותו עירוב לא נתקן עם השיתוף כ\"א כדי שלא לשכח מן התינוקות גם פי' במשנה דף ע\"ג חמש חצירות פתוחות זו לזו עירבו בחצירות ושכח אחד מהן דג\"כ מ\"ש עירבו בחצירות כו' ר\"ל שעירבו כל חצר לעצמו ושכח אחד דהא דברי הרמב\"ם מ\"ש בפ\"ה מאותו משנה נלמד ואותו דין עצמו הוא וכתב כלשון המשנה ולא הזכיר שעירבו החצירות יחד כ\"א כל אחד לעצמו ש\"מ דס\"ל דלרבנן סגי אפילו לכתחלה בשיתוף ואפילו ביין ואין צריך לשום עירוב אפילו לערב החצירות יחד אלא שהרמב\"ם פסק כר\"מ א\"נ כרבנן וכמ\"ד ביין כ\"ע ל\"פ וכמ\"ש הב\"י לשיטת הרמב\"ם וממילא לפ\"ז נשמע דהרמב\"ם מפרש מ\"ש רבנן מערבין או משתתפין דר\"ל דלצורך טילטול בחצר לחוד סגי בעירוב שמערבין כל חצר לעצמו לחוד או בשיתוף לחוד אבל ודאי לא מועיל מה שמערבין כל חצר לעצמו לטלטל במבוי ומ��ה לא קמיירו רבנן וכמ\"ש ב\"י לשיטת הרמב\"ם וע\"ז מתמה הב\"י על רבינו במה שסתם ולא הזכיר ג\"כ החילוקים שיש בין הרמב\"ם לרבינו אף שלדינא אין נ\"מ שגם רבינו מודה דאין עירוב דעירבו כל חצר לעצמו מועיל למבוי מ\"מ כיון דלפירוש רבינו דפירש מערבין או משתתפין דאמרי רבנן ר\"ל מערבין החצירות יחד וא\"כ ממילא מפורש דבריהם ר\"ל שסומכין אאותו עירוב לחוד לטלטל אפילו במבוי ואף להרמב\"ם הפי' כן וזה היה לו להזכיר אבל באמת אין זו קושיא גדולה כיון דלדינא אין פלוגתא בינייהו מש\"ה לא נחית רבינו לכתוב מאי בינייהו בפירושי דשמעתתא אבל קושיא ראשונה ודאי קושיא היא למה סתם רבינו לכתוב דלהרמב\"ם אם שתפו בפת סומכין עליו במקום עירוב וא\"צ לערב אפילו כל חצר לעצמו וז\"א וע\"ז אפשר נמי דמסיק וכתב ז\"ל וכן נמי משמע דס\"ל דגם להרמב\"ם פי' מערבין ר\"ל החצירות יחד וזה ליתא ולהחזיק קושיא ראשונה נקט קושיא אחרת ולא קושיא בפני עצמו ודו\"ק. וכדי ליישב דעת ב\"י במה שמוקי פלוגתייהו דמיירי שעירבו כל חצר לעצמו היפך מה שנראה מפירש\"י וכמ\"ש צ\"ל דנדחק בפירש\"י לפרשו היפך ממשמעות פשוטו ומכח קושיא בא לידי כך כי יש להתעורר ולהקשות בדברי ר' מאיר שאמר ז\"ל מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות שאמרו אבותינו לא עירבו למה מסיק לומר טעם למה אין סומכין על שיתוף במקום עירוב דהיינו מטעם שלא ישכח תורת עירוב מן התינוקות ולא קאמר ג\"כ טעם למה אין סומכין על עירוב במקום שיתוף הקודם בדבריו בפת מאחר שה\"ט דשלא ישתכח לא שייך בזה כי מאחר שמערבים בפת ישימו התינוקות לבן לעירוב דפת משא\"כ בשיתוף דמבוי שהוא ביין וכמ\"ש רש\"י וצ\"ל דר\"מ במ\"ש שלא ישתכח כו' לא בא ליתן טעם על מה שאין סומכין על שיתוף במקום עירוב דזה בלא שכחת תינוקת חייבו חז\"ל כי הוצרכו עירוב ושיתוף אלא בא ליתן טעם ולומר כי אף שכבר עירבו כל חצר לעצמו וג\"כ נשתתפו במבוי כולן יחד והרי יש כאן עירוב ושיתוף אפ\"ה מצריך ר\"מ שג\"כ יערבו החצירות יחד ואין טעם לדבר זה כ\"א שמא ישכחו התינוקת תורת עירוב מחצר לחצר כי לא יתנו לבם על שיתוף דיין ויסברו דמותר לטלטל מחצר לחצר ולמבוי בלא שיתוף כלל כן צ\"ל לדעת ב\"י בישוב דברי ר' מאיר וע\"פ זה נתיישב ג\"כ לרש\"י כי מ\"ש מערבין בחצירות כו' עד דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף היינו מדינא ומסיק וכתב ע\"ז ז\"ל ולא על שיתוף במקום עירוב ר\"ל גם זה מדינא אסור לסמוך על השיתוף וע\"ז כתב דמה שכתבתי דמדינא אסור לסמוך אשיתוף לחוד זה דוקא היכא דלא עירבו בני החצר לעצמן שאם יסמכו על זה תורת עירוב תשתכח דוק בלשונו שלא כתב תשתכח מן התינוקות אלא כתב סתם תשתכח ור\"ל תשתכח מישראל ומה\"ט מדינא אסור ומסיק וכתב אבל אם עירב כל חצר לעצמו כו' אזי לא היו צריכין תו לערב החצירות יחד מדינא דהא יש כאן תורת עירוב ושיתוף מש\"ה הוצרך ר\"מ ליתן טעם דלא מחוייב לערב ג\"כ חצירות יחד אלא מפני שכחת התינוקות וק\"ל. ועיין בפי' ר' יונתן שסביב האלפסי שכתב טעמו דר\"מ ז\"ל דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף ולא על שיתוף במקום עירוב היכא דלא עירבו בתי החצר לעצמן שאם יסמכו ע\"ז תשתכח תורת עירוב או תשתכח תורת שיתוף ולא הזכיר שום שכחת תינוקות בדבריו וגם דוחק לומר שסתמו כפירושו ור\"ל שכחת תינוקות דהא במ\"ש אם לא ישתף ישתכח תורת שיתוף אין לפרש אתינוקות דהא אף אם ישתתפו ביין התינוקות לא ישימו לבן על היין וישתכח השיתוף ואח\"כ כתב ז\"ל וחכמים אומרים אין מערבין א�� משתתפין אם לא עירב כל חצר לעצמו אבל לא נשתתפו כולם במבוי אע\"פ שלא עירבו חצירות זו עם זו שיתוף המבוי מחברן מטלטלין מזו לזו בין דרך המבוי בין דרך הפתחים כדתנן שהמבוי לחצירות כחצר לבתים מה עירוב החצר משוי להבתים חדא אף שיתוף המבוי משוי להחצירות חדא עכ\"ל והנה לכאורה קשה מזה להב\"י שהרי כתב שחכמים איירי בלא עירבו החצירות לעצמן ואפ\"ה קאמר דסומכין על שיתוף במקום עירוב ושוב מצאתי בשם מהור\"ר ליב זצ\"ל ר\"מ דלובלין שהקשה כן מפירוש ר' יונתן הלזה על הב\"י אבל כי דייקת שפיר אדרבה נמצינו למדין מכאן כדברי ב\"י דע\"כ צ\"ל שיש כאן ט\"ס בדברי ר' יונתן במ\"ש אם לא עירבו כל חצר לעצמה אבל לא נשתתפו כו' עד שיתוף המבוי מחברן כו' דמתחיל באבל לא נשתתפו וסיים דהשיתוף מחברן ואף אם נאמר דתיבת לא דלא נשתתפו טעות סופר הוא וצ\"ל אבל נשתתפו כו' אכתי קשה מאי דסיים שהמבוי לחצירות כחצר לבתים מה עירוב החצר משוי להבתים חדא אף שיתוף המבוי משוי להחצירות חדא דאף אם נעשה ע\"י השיתוף החצירות לחדא מ\"מ מאן משוי להבתים כחדא ואי משוי השיתוף גם הבתים כחדא הל\"ל זה ועוד דא\"כ עדיף שיתוף מעירוב ולא אמר אלא דשיתוף לחצירות כעירוב לבתים ועוד קשה מאי דמתחיל בתחלה וכתב אם לא עירבו כל חצר כו' מאי אם לא עירבו אף לא עירבו הל\"ל דהא רבותא הוא דאף אם לא עירבו כל חצר לעצמו אפ\"ה סומכין אשיתוף. וע\"ק דה\"ל להסמיך הלא עירבו יחד ולכתוב דלא עירבו החצירות לעצמן וגם לא עירבו החצירות יחד אפ\"ה סומכין אשיתוף בלחוד. וע\"ק למה לא כתב ג\"כ דסומכין על עירוב שעירבו החצירות יחד אע\"פ שלא שתפו במבוי דהא גם בזה פליגי חכמים עם ר\"מ. וע\"ק דה\"ל לכתוב תחלה פירושו דמערבין או משתתפין דר\"ל מערבין החצירות יחד או משתתפין יחד במבוי ואח\"כ ה\"ל לכתוב הרבותא דאחד מהן מועיל אף אם לא עירבו כל חצר לעצמן לכן נראה לע\"ד פשוט דאדרבה תיבת לא קמייתא צריכין למחוק והוא ט\"ס ולא בתרייתא היא דייקא שרירא וקיימא ולא למחקה והכי גרסינן אם עירבה כל חצר לעצמה וגם עירבו יחד אבל לא נשתתפו כולם במבוי או שנשתתפו כולם במבוי אע\"פ שלא עירבו החצירות זו עם זו שיתוף המבוי מחברן כו' ובמאי דסיים פתח וכתב שיתוף המבוי מחברן וה\"ה ועירוב החצירות יחד מחברן והשתא א\"ש מאי דסיים אף שיתוף המבוי משוי החצירות חדא ור\"ל הואיל ועירבו ג\"כ כל חצר לעצמו ובזה נתיישב הכל ויש לזה ראיה לדברי ב\"י כמ\"ש שגם לחכמים מיירי שעירבו כל חצר לעצמו. גם אפשר לומר שרבינו פירש מערבין שאמרו חכמים דר\"ל שעירבו כל חצר לעצמו וכמו שפי' הרמב\"ם כמ\"ש לעיל וסבירא ליה ג\"כ פי' דחכמים שאמרו מערבין או משתתפין שר\"ל שטילטול בחצר סגי בעירוב כל חצר לעצמו לחוד או בשיתוף לחוד. וה\"ט דסגי בשיתוף לחוד משום דהשיתוף משוי כולם לא' וזהו שסיים וכתב שיתוף המבוי מחברן ולא כתב נמי דעירוב שעירבו החצירות יחד מחברן משום דלא איירי מזה אלא שלפי זה נשאר קשה מה שהקשתי לעיל דלא א\"ש מה שסיים דהשיתוף משוי לחצירות כחדא אכתי למה מותר הבתים בחצר יחד בשלא עירבו כל אחד לעצמו אלא מחוורתא כדכתבתי ראשונה וג\"כ מדברי רבינו הטור משמע דלא סגי בשיתוף לחוד אלא צריכין שיערבו כל חצר לעצמה וזה מוכח בדבריו כמה פעמים חדא ממ\"ש בסי' שצ\"ה מצוה לחזר בין אחר עירובי חצירות בין אחר שיתופי מבואות ועל שניהן מברך ודוחק לומר דר\"ל או זה או זה דהא מסיק בנוסח הברכה וכתב ז\"ל ואומר בדין עירובי יהא שרא לנא לטלטולי מבתים לחצר ומחצר לבתים ולא הז��יר היתר טלטול מחצר לחצר או מחצר למבוי ש\"מ דאיירי בעירוב שמערבין כל חצר לעצמה ואח\"כ כ' ז\"ל ובשיתופי מבואות יאמר מחצירות למבוי וממבוי לחצירות לנו ולכל הדרים בעיר הזאת ולא הזכיר ג\"כ היתר טלטול מבתים לחצר ש\"מ דס\"ל דבעי תרווייהו עירוב כל חצר לעצמו ובזה ניתר בתים לחצר ואיפכא וגם בעי שיתוף למבוי להתיר חצירות עם המבוי וק\"ל. ועוד מוכח מדכתב רבינו כל דין לנפשו דין עירוב כל חצר לעצמו לעיל סימן שס\"ו ואח\"כ דין עירוב החצירות יחד בסימן שע\"ב ואח\"כ ר\"ס שפ\"ו והתחיל דין לנפשיה וכתב מן התורה מותר לטלטל מן החצירות למבוי אלא שחכמים אסרו מפני שהמבוי חשוב רשות כו' ור\"ל אע\"פ שכבר עירבו כל חצר לעצמו אפ\"ה אסור לטלטל מן החצירות להמבוי ואח\"כ בסימן זה כתב סומכין על עירוב במקום שיתוף ועל שיתוף במקום עירוב וסיים שאם עירבו החצירות דרך פתחים ביניהם כו' עד א\"צ לערב בחצירות משמע דלא כתב שא\"צ עירוב וסומכין על השיתוף כ\"א דא\"צ לערב דרך הפתחים ביניהם אבל עירב כל חצר לעצמו פשיטא דבעי דאל\"כ לא הוי ליה למסתם אלא לפרש כיון דכבר כתב הדין שכל אחד צריך עירוב לנפשו וזהו שכתב ב\"י מדמפרשי כל המפרשים דמ\"ש מערבין או משתתפין מיירי בעירבו כל החצירות יחד ש\"מ דסומכין על שיתוף במקום עירוב דקאמרי דר\"ל דוקא במקום עירוב חצירות יחד אבל עירב כל חצר לנפשיה צריכא דאל\"כ הוי להו לפרש. וגם מדברי התוספות יש להוכיח שס\"ל דלא פליגי בהא ושגם לרבנן צריכים שיערבו כל חצר לעצמו שהרי בדף ע\"ג בד\"ה כל שיתוף שאין מכניסו ומוציאו דרך פתחים למבוי לא שמיה שיתוף כו' כתבו ז\"ל וא\"ת והיכי משכחת לה פלוגתא דר\"מ ורבנן דמערבין ומשתתפין אם לא בחצירות הפתוחות זו לזו וי\"ל דאשכחן כשעירבו החצירות יחד דרך חלונות כו' ואם איתא דלרבנן בשיתוף סגי וא\"צ לערב אפי' כל חצר לעצמו מאי הקשו התו' ומאי נדחקו לתרץ כשעירבו דרך חלונות הא אשכחן פלוגתייהו בנשתתפו לחוד ולא עירבו לעצמו דלרבנן סגי בשיתוף ולר\"מ בעי ג\"כ עירוב אלא ודאי בשעירבו כל אחד לעצמו כ\"ע ל\"פ דצריך כי פליגי אם צריכין ג\"כ לערב החצרות יחד וכדי שלא ישתכח תורת עירוב מהתינוקות וכמ\"ש ב\"י. ויש לדקדק אם עירבו כל חצר לעצמו דאז בעי אפי' לרבנן שיתוף במבוי או לערב חצירות יחד ודאי אם ישתתפו במבוי סגי בשיתוף דיין או שאר כל דבר ולר\"י הנ\"ל עדיף שיתוף דיין או שאר כל דבר משיתוף דפת אבל אם אינן משתתפין אלא מערבין דרך החצירות יחד יש להסתפק אי סגי להו ג\"כ ביין או שאר כל דבר כיון דכבר עירבו החצירות כל א' לנפשו בפת ומאי שמערבין יחד אינו אלא כדי לערב ולשתף החצירות יחד ואפילו דין ותורת שיתוף עליו או בעי ג\"כ דוקא פת כדין כל חצר לעצמן ויש לדקדק בלשון הפוסקים ובלשון רבינו הטור שהזכיר בכל מקום אצל עירוב חצירות יחד פת בסימן שע\"ב כתב ז\"ל ואם ירצה יוליך שם אפילו פת משלו וכולן מותרין כו' הרי דאף שכבר עירבו לעצמן מצריך להוליך כל א' פת ומשמע דדוקא פת קאמר מדלא כתב פת או כל דבר כמ\"ש בדין שיתוף בריש סימן שפ\"ו גם לשון ר\"ש ובשמעתין הנ\"ל סוף דף ע\"א כתב ז\"ל ותרווייהו ס\"ל דסומכין במבוי על עירובי חצירות שהוא לעולם של פת עכ\"ל הרי לפנינו שכתב שהוא לעולם של פת משמע שעירבו כל חצר לעצמן אפ\"ה צריך שיהיה העירוב שמערבין ג\"כ בפת ובפרט לשיטת פי' ב\"י הנ\"ל שכתב שפלוגתתן איירי כשעירבו כל חצר לעצמן ואפ\"ה כתב רש\"י שעירוב שמערבין החצירות יחד הוא בפת וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אז אין מטלטלין במבוי כלים ששבתו בתוכו: "
+                ],
+                [
+                    " וזה ודאי א\"א כו' פי' אלא ג\"כ ס\"ל כהרמב\"ם אע\"פ שסתם: "
+                ],
+                [
+                    " והתוספות פוסקים דאין הלכה כרב כו' פי' רב מחלק ומתיר דוקא שלא עירבו דאז לא שכיחי מאני דבתים בחצר ואז מותר לטלטל מחצר בכל המבוי כר\"ש דאמר גג וחצר ומבוי רשות אחד הן ומטלטלין מזה לזה אבל כשעירבו אז שכיחי מאני דבתים לא. והתוספות והרי\"ף פוסקים כרבי יוחנן דאמר דר\"ש אמר שרשות א' הן בין עירבו בין לא עירבו ולהרמב\"ם שפירש פי' אחר בפי' דברי רב לכך פסק כמותו וכן בה\"ג וכתבו ה\"ה ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אפילו מכניס ומוציא גמלים וקרונות דרך המבוי כל היום כו' נראה דר\"ל בכל יום ויום ואע\"ג דמשתמש בכל יום דרך מבוי מ\"מ כיון דאין משתמש אלא להוציא כלים גדולים אבל כלים קטנים ניחא לי' להוציא דרך בקעה או קרפף חשוב פתחו למבוי והוי כמו שאינו רגיל וזה שדייק רבינו לכתוב גמלים וקרונות שהם כלים גדולים דמשמע אבל כלים קטנים דיכול להוציא ולהכניס דרך חלון בקרפף שם מכניס ומוציא ומש\"ה קאמר דהוי כמי שאינו רגיל ולא כתב דהוי שאינו רגיל: "
+                ],
+                [
+                    " מאחוריו לבדו שיש לו אויר טפי והוי כו'. ז\"ל הגמרא דף ס\"ז ע\"א מ\"ט בפיתחא דמייחד לה בההיא ניחא ליה ופירש\"י משום דאיכא אוירא טפי ממבוי: "
+                ],
+                [
+                    " כמו שאינו רגיל שאינו אוסר אף זה חשיב כאינו רגיל: "
+                ],
+                [
+                    " והוא שיש בבקעה או בקרפף יותר מבית סאתים אבל אם אין כו' וגבי ישראל כתב איפכא כבר נתן רש\"י טעם לזה בפרק הדר (עירובין דף ס\"ז ע\"ב) וז\"ל ישראל שיש לו פתח לקרפף ופתחים למבוי ושכח ולא עירב במבוי אם קרפף בית סאתים הוא שראוי להשתמש בו אינו אוסר על בני מבוי ואע\"ג דלגבי כותי חשיב זוטר לגבי ישראל נפיש דהא בשבת ליכא הוצאות משאות יתירות וסגי בהכי עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואינו מסתלק מן המבוי ואינו דומה למ\"ש ס\"ס שפ\"ו שכופין על מדת סדום ודחינן אותו למבוי שאינו רגיל בו דשאני התם דמ\"מ יש מבוי ולא יעבור דרך מבוי זו כלל משא\"כ כאן דא\"א לו בלא מבוי זה להכניס ולהוציא בו כלים ששבתו בחצר ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " שהוקףלדירה פי' והוי כבית: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מבוי שצדו כו' כבר נתבאר לעיל סימן שפ\"ב לענין חצר וה\"ה כאן לענין מבוי וכתב ב\"י וז\"ל וכבר כתב רבינו סי' שס\"ג שמבוי זה אע\"פ שאין בו אלא חצר אחד של ישראל ניתר בלחי או בקורה כו' אע\"פ שדר בו כותי דירת כותי חשובה דירה לקולא ורצה לפרש כן כדי שלא תקשה מאי מועיל העירוב במבוי זה דאין ניתר בלחי וקורה דברים אלו אינם מוכרחים כאן מדברי רבינו ואפשר לפרש דברי רבינו בענין אחר כמ\"ש התוספות שם ז\"ל וא\"ת אפילו יערבו יחד איך יהיו מותרים להשתמש במבוי והלא אין כאן אלא חצר א' הפתוח למבוי ואין ניתר בלחי וקורה וי\"ל דבצורת הפתח מיהא יכולים להתירו ואח\"כ כתבו מ\"ש ב\"י דדירת כותי חשובה דירה לקולא וב\"י ז\"ל הביא תירוץ שני לפי שהרא\"ש כתב שם תירוץ זה והטעם דבכל מקום דנקט לישנא דמבוי הוא בלא צורת הפתח וניתר בלחי וקורה ואע\"ג דכותי אוסר עלייהו אם בתים הרבה בחצר כבר כתבו התוס' שם דלגבי מבוי הוי כל בני חצר אחת יחידים לגבי עכו\"ם וגם רבינו כתב בסימן שאחר זה כן: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם פתח ביניהם מותר לר\"י ולרש\"י אף כו' כצ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אע\"פ שהם רבים כו' עיין בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שבני חצר חשובים גבי מבוי כיחיד ונ\"ל דהם עצמם יהיו אוסרים מטעם שאין רבים נעשים אורחים אצל יחיד או מיירי שבטלו ג\"כ ביתם ואז מותרים כמו שפירשתי לעיל בסימן שפ'\"א: "
+                ],
+                [
+                    " או בעיר המוקפת חומה לדירה עד כל סתם עיר מוקף לדירה וסתם מבצר אינו מוקף לדירה כמ\"ש בסימן ת\"א ודוקא שדלתותיה יהיו נעולים או ראוי לנעול כל הלילה מהרי\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " והרמב\"ם ז\"ל כתב שהוא קנין של יחיד והמ\"מ כתב בשם הרשב\"א עיר של יחיד כגון שבנאה היחיד לעצמו וישכירנה לרבים או שמכרה אח\"כ לרבים או שבנאה להושיב בה דיורים ומשיירי בה דרכים פלטיות וסרטיות כדרך שהמלכים עושים עכ\"ל ונ\"ל דבא לומר דמ\"ש הרמב\"ם קנין של יחיד אינו נכלל בו שהעיר היה של רבים אלא שהשר קנאה שזה ודאי דין רבים לו אלא קנין ר\"ל שהשר המציאה ובנה לעיר ונעשית קנין שלו: "
+                ],
+                [
+                    " ועיר של רבים אינה יכולה לערב כו' עיין מ\"ש ב\"י בשם רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' הוא בית הבקר או בית התבן שא\"צ לערב ואע\"ג דלעיל בסימן ש\"ע כתב אבל הדר בבית התבן בבית העצים בבית הבקר כו' אוסר התם מיירי בדר בו וכאן מיירי שאינו דר בו ואע\"ג דגבי בית נמי כשאינו דר בו אינו אוסר מ\"מ רבינו אורחא דמילתא נקט ובבית התבן אין אורחא לדור: "
+                ],
+                [
+                    " ואם היתה של רבים ונעשית של יחיד ועדיין יש לה דין של רבים כו' ז\"ל הגמרא דף ס' ע\"א איבעיא להו כעין עיר חדשה מאי רב הונא ורב יהודה חד אמר בעי שיור וחד אמר לא בעי שיור וכתב הרא\"ש פי' עיר של רבים שנתמעטה ועמדה על נ' דיורין כעיר חדשה והלכתא לקולא עכ\"ל וזהו שכתב ג\"כ תלמידו של הרא\"ש רבינו ירוחם בהדיא עיר של רבים ונתמעטה ועמדה על נ' דיורין אינה צריכה שיור עכ\"ל ותימה על הב\"י שהביא דברי ר\"י הללו וכתב עליו דנראה לו דנפקא ליה מהא דתניא כו' והביא פירש\"י על איבעיא זו דהא אין ראיה ברורה לדברי רבינו ירוחם מפירש\"י מיהו קצת ראיה יש מפירש\"י דע\"כ צ\"ל דכוונת רש\"י היה שהיתה מתחלה עיר של רבים ונתמעטה ולא נשארו בה אלא נ' דאל\"כ קשה למאי הוצרך חד מ\"ד לעשות שיור הא ודאי נ' בתים עיר של יחיד היא ולמ\"ד שלא מצריך ג\"כ ק' מאי איריא נ' אפילו טפי נמי כל שאין בה ס' ריבוא לפירש'\"י ה\"ל עיר של יחיד וק\"ל מ\"מ קשה טפי הל\"ל דנפקא ליה מפירוש הרא\"ש וג\"כ נראה מדברי ב\"י כאילו דברי רבינו ירוחם הם דברי חדש מה שלא כתב רבינו וז\"א דע\"ז עצמו נתכוון רבינו במ\"ש ואם היתה של רבים כו' וק\"ל. ופירוש עיר חדשה איתא שם בגמרא דעיר היתה ביהודה ועיר חדשה שמה ולא היה בה אלא נ' דיורין אנשים ונשים וטף ואר\"י שם שבה שיערו חכמים שיור עיר של רבים ואנן קי\"ל כמ\"ד דפליגי עליה וא\"צ כ\"כ שיור ואפשר שמ\"ד הנ\"ל שמיקל ואמר עיר של רבים שנתמעטה ועמדה על נ' שא\"צ שיור מפרש שמה ששיערו רז\"ל בעיר חדשה היינו לענין זה שאם לא נשתייר מעיר של רבים אלא כשיעור עיר חדשה דהיינו נ' דיורין דאז אינו צריך שיור דאז נשתקע ממנה עיר של רבים ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ואם היא של יחיד כו' דכיון דמעיקרא דחדא היא אסרי הני אהני והוי כמבוי ששכח אחד מן החצירות ולא נשתתפו דאסורה אכולהו רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואם ר\"ה עובר בה כו' פירש\"י ר\"ה עובר בה רחב י\"ו אמה ובה אינה מעורבת אא\"כ מתוקנת כדינא בדלתות ועיין בב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אלא יערב מעי\"ט ואם חל ביום ה\"ו ושכח כו' כצ\"ל ולמחר יאמר על אותו הפת ונראה לי דרבינו אורחא דמילתא נקט שאם אמר כן על פת אחר אז היה צריך להשהות גם הראשון משום דשמא היום קודש ועירוב הראשון הוי עירוב וצריך להיות קיים בין השמשות ולכך נקט רבי' על אותו הפת כדי שלא יצטרך להשהות שניהם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כגון ספק אם היה קיים ב\"ה כו' פי' תחלת בין השמשות דאל\"כ הא כתב רבינו בסימן שלפני זה דאפילו ודאי נאכל ב\"ה הוי עירוב: "
+                ],
+                [
+                    " נפל עליו גל כו' פי' דוקא גל שהוא אסור מדאורייתא לפנותו במרא וחצינא הא אם נתנו באילן או שיכול לפנותו בלא מרא וחצינא אע\"פ שהוא מזיז עפר שהוא אסור מדרבנן לא גזרו בעירוב שהוא קונה בין השמשות כדלקמן סי' ת\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " בי\"ט הוי עירוב כו' פירוש אעירובי תחומין קאי שם הגמרא דאילו עירובי חצירות א\"צ להניח בי\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " שיכול להביאו ע\"י גגין כו' צ\"ע בלא גגין נמי הא פסק רבינו לעיל סימן שמ\"ב דאפילו באיסור דאורייתא אין מוחין על הקטן להביא מפתח מר\"ה לביתו ומותר להוליכו שם וע\"ש ואפשר דמ\"מ עדיף טפי אם יעשה בהיתר ושאני התם דהוצרכו לבית המדרש ולא יכלו לפתוח בית המדרש אם לא ע\"י הכניסה מרה\"ר לרה\"י. אבל מ\"מ קשה הא אפילו נמצא בשדה אית ליה תקנה ע\"י טילטול פחות מד' אמות וכמ\"ש לעיל סימן רכ\"א ואפשר דכל כה\"ג לא חשיב מצוי וצריכין שיהא מצוי בין השמשות: "
+                ],
+                [
+                    " כיון שמצוי הוא שיוציאנו חשבינן ליה כו' כצ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מצוה לחזר בין אחר עירובי חצירות כו' א\"ל הא כתב רבינו לעיל בסימן שפ\"ו ז\"ל אמר שבועה שלא אהנה ממנו נראה שאין משתתפין לו בה ואע\"פ שמערבין בה עירובי תחומין ה\"ט משום שאין מערבין אלא לדבר מצוה משא\"כ בשיתוף מבואות ש\"מ דלא למצוה חשבינן לק\"מ דמ\"ש כאן מצוה לחזר אותו מצוה לצורך הנאתו כדי לטייל או להביא צרכי אכילתו וזה מצוה כמ\"ש וקראת לשבת עונג מ\"מ אותו מצוה היא בשביל הנאתינו משא\"כ לעיל דאיירי במצות הבורא עלינו לעבודתו כגון עירובי תחומין שאין מניחין אותו אלא לילך אצל רבו כדי ללמוד תורה או לבית הכנסת להתפלל וזה לאו הנאתינו אלא חובת המלך ב\"ה עלינו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בין אחר שיתוף מבואות ואע\"פ דלעיל סימן שפ\"ז כתבתי דקיל\"ן כרבנן דסומכין על עירוב במקום שיתוף ועל שיתוף במקום עירוב אפילו לא עירבו חצירות ובחדא סגי י\"ל דהכא או זה או זה קאמר ועיין מ\"ש בק\"ש סי' שפ\"ז ליישב הב\"י וזה ניחא טפי וגם מ\"ש על שניהן מברך מצות עירוב פירוש ג\"כ על א' משתיהן שמערב מברך על מצות עירוב ומיהו ממ\"ש רבינו בסימן זה וז\"ל ואומר בדין עירובא יהא שרא לנא לטלטולי מבתים לחצר ומחצר לבתים יש לדקדק למה לא קאמר מחצר לחצר וגם בשיתופי מבואות כתב יאמרו מחצירות למבוי וממבוי לחצירות ולא קאמר מבתים להם ומהם לבתים משמע מדברי רבינו דמיירי ג\"כ בעירובי בתים שעירבו כל חצר לעצמו וסובר דלכתחלה צריך ג\"כ שיתוף וכמ\"ש ר' יוחנן דנהגו כר\"מ משמע דלא לגמרי הלכה כרבנן וכמו שמשמע מדברי התוס' פרק הדר (עירובין דף ע\"ב) שכתבתי שם אי עביד כר\"מ לא מחינן בו דהיינו אף שמברך ב' ברכות ע\"ש. ובזה יתיישב ג\"כ מה שלא הזכיר רבינו הברכה בסימן שס\"ו גבי עירוב בתי החצר יחד לפי שסמך אמה שהזכיר כאן גבי בתי החצר וגם גבי חצירות וחד דמ\"ש רבינו ברישא מצוה לחזר אחר עירובי חצירות איירי בעירובי חצירות יחד ובסיפא מיירי בעירובי חצירות לעצמם ולכתחלה וכן משמע מדברי רבינו ריש סימן שפ\"ו דלכתחלה בעינן ג\"כ שיתוף: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שבו איש תחתיו כתחתיו וכמה תחתיו גופו ג' אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו גמרא דף מ\"ח ופי' ר\"י גופו שלש אמות בלא ראשו ובפישוט ידיו נכנס הראש: "
+                ],
+                [
+                    " חוץ לתחום ללקוט שהרי כתוב שם אל יצא איש ממקומו ולעיל פירשתי בסימן שמ\"ח: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הוא ננס באיבריו שנותנים כו' ר\"ל גם זה מפורש לעיל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " או מהמקום ששבת בו שאם שבת בעיר או בקרפף חשבינן לכולה כד' אמות וחוצה לה נותנים לו אלפים ואם שבת בשדה יש לו ד' אמות וחוצה לה אלפים נ\"ל דמאל יצא איש ממקומו כו' דאמר רב חסדא למדנו אל יצא איש ממקומו מושמתי לך מקום לנוס שמה רוצח היינו מקום ממקום ואח\"כ ניסה מניסה דהיינו דכתיב מגבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה ואח\"כ גבול מגבול שנאמר ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול ואח\"כ חוץ מחוץ שנאמר ומדותם מחוץ לעיר אלפים אמה וגומר וקרא אסמכתא בעלמא הוא ומיהו חוץ לי\"ב מיל כחב הרי\"ף והרמב\"ם שהיא דאורייתא וכתב המ\"מ שכן הוא דעת הגאונים משום דמחנה דישראל הוי י\"ב מיל ועליה נאמר אל יצא איש ממקומו שיעור מקום זה אבל הרא\"ש והמרדכי והרשב\"א וראב\"ן ס\"ל דאפילו חוץ לי\"ב מיל דרבנן: "
+                ],
+                [
+                    " שאינן צריכין לערב בחצירות כמ\"ש לעיל ריש סימן שפ\"ו והטעם שעירובי חצירות אינו אלא לחומרא בעלמא כדאיתא שם ולכך לא רצו להחמיר על יושבי מדברות ומטעם זה התירו נמי לערב עירובי חצירות בספק חשיכה לפי שחומרא בעלמא הוא ולא מיחזי כתיקון משא\"כ בעירובי תחומין כדלעיל ס\"ס רס\"א אלא שקשה הא עירובי תחומין אינו אלא מדרבנן והרמב\"ם נתן טעם אחר מפני שאין להם קביעות לאנשי המלחמה ומיחשבי כאילו דרין יחד בבית א' אלא שרבינו לא ס\"ל ה\"ט וכמ\"ש בסימן שס\"ו וגם מה שאין מערבין תחומין בין השמשות ה\"ט משום דמקום בית הוא וכמ\"ש ב\"י בסימן שס\"ג מלשון הגמרא והפוסקים משא\"כ עירובי חצירות דביטול רשות כאילו דרין יחד בחצר ובבית א': "
+                ],
+                [
+                    " כך כל כליו ובהמותיו וכתב ב\"י דין זה עם כל הבאים אחריו עד סוף הסימן לא ניתנו לכתוב לענין שבת כלל אלא בהלכות י\"ט ולא כתבם רבינו כאן אלא אגב גררא עכ\"ל ול\"נ דקצתן שפיר שייכי לענין שבת וגם מה\"ט דקדק רבינו לכתוב בקצת מהם בהדיא שבת ובמקום שלא הזכיר שבת נוכל לפרש ג\"כ לענין שבת כמו כל כליו מיירי לענין שבת דאם משאיל לו בגד ומלבושיו לילך חוץ לתחום בעלוו וכן בהמתו להוליכה ובדינים דשייכי דוקא בי\"ט כתב רבינו אצלם בהדיא י\"ט והזכירו אגב משום שמכל אחד שייך דין ג\"כ לשבת כגון בשור פטם דשייך דוקא בי\"ט אבל בשור רועה שייך ג\"כ בשבת משום שכל אדם יש לו בשבת ד\"א ואלפים אמה ובהני ד\"א יש נ\"מ ג\"כ לענין שבת כך כתב רבינו כולם אע\"ג דקצתן דוקא בי\"ט שייכי אגב רובו כתב קצת הנשארים ג\"כ. ועוד יש נפקותא אחרת בפי' לענין שבת כמ\"ש ב\"י בסימן ת\"ה ד\"ה פירות שהוציאן חוץ למקומן וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן וכל העיר להם כד\"א בד\"א אם י\"ט הוא ואם שבת מותרין באכילה אפילו לאותו ישראל שהחזירו בשבילו כו' וע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שור של פטם פירש\"י אדם שמפטם בהמתו למכור: "
+                ],
+                [
+                    " שהרי עומד למכור כו' מפני שדעת בעליו למוכרן גם לאחרים חוץ מאנשי אותו עיר מפני שהוא מפטם והכל שומעים ממנו ובאים לקנותו משא\"כ בשור של רועה פירוש אדם שמגדל בהמתו ופעמים שמוכר מהן לשכיניו ומכיריו רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שנים שלקחו חבית כו' ולא אמרינן דילמא חלק חבירו נזדמן לו אלא אמרינן ברירה: "
+                ],
+                [
+                    " האשה ששאלה מים ומלח כו' כצ\"ל: <br><i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> הרי הן פירוש העיסה והתבשיל וכן בש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " בור של יחיד פי' מים מכונסים בבור אבל מי מעיין יש להן דין אחר כמ\"ש בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " אינו יכול להוליכו עמו כ\"כ רש\"י אבל המ\"מ ור\"ן כתבו שיכול להוליכן עמו שבור זה כבור שותפין ויש ברירה אבל אם בא נכרי ומילא לעצמו לא יזיז ממקומו מילא אחד מבני העיר ונתן לו מוליכן כרגלי הממלא שהרי מחלקו נתן לו עכ\"ל וכתב על דעת רש\"י ורבינו שאינו מחוור ע\"ש וב\"י הביאו: "
+                ],
+                [
+                    " ונהרות המושכים כתב הרמב\"ם שאפילו באים מחוץ לתחום לתוך התחום ממלאין מהן בשבת ואצ\"ל בי\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " ומעיינות הנובעין פירש\"י ואינם יוצאים מגומות נביעותן להמשיך הלאה: "
+                ],
+                [
+                    " הן כרגלי הממלא ולא אמרינן כרגלי המתמלא כדין המגביה מציאה לחבירו שקנה חבירו ושל הפקר העומד באמצע הדרך כרגלי הממלא הראשון מ\"ש הראשון בגמרא אינו גם במיימוני ובש\"ע אינו וכן אח\"כ בדין נהרות המושכים ומעיינות הנובעים אין שם תיבת הראשון אלא כרגלי הממלא וכתב ב\"י ל' הרא\"ש ובהכי ניחא טפי דאין שייך לומר דכל הבור של הפקר ילך אחר הממלא ראשון אלא ה\"ק כל מים שנדלה מהם הרי הוא כרגלי אותו שממלא ונ\"מ שאם שתה ממנו והניחו שמה או השאילו לאחר לא אמרינן דלא קנה שביתה אצל הדולה המשאיל אלא יהיה כרגלי השואל גם לא כמ\"ש רש\"י בפירושו במשנה דהרי הוא כרגלי כל אדם ז\"ל אין להם שביתה לא במקומן ולא כרגלי הבעלים ולא כרגלי הממלא אלא כל אדם מוליכן כרגליו אבל הרא\"ש כתב שהן כרגלי הממלא והכי איתא בתוספתא וכן דעת הר\"ן ונ\"ל דהם פירשו מ\"ש במשנה הרי הם כרגלי כל אדם אינו ר\"ל דאינו כרגלי הבעלים או שאינו קונה שביתה במקומו אלא הרי הוא כרגליו דהוא הפקר וכל מי שדולה מהבאר הרי הוא כרגליו אבל אחר שכבר דלה ומילא ממנו הרי אלו המים שדלה כרגלי הממלא אבל תיבה ממלא הראשון דחוק לפרש כן וכן רא\"ף בהגהותיו פי' דאמים שמילא קאי שהם כרגלי הממלא מיהו שוב ראיתי באשר\"י שכתב ג\"כ פעם אחת כרגלי הזוכה בה תחלה ור\"ל ולא כרגלי הנשאל לו אלו מים השאובין וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " והריבוע שמוסיפין עליה לריבוע של עולם ברייתא דף נ\"ה ע\" ופי' רבי' יהונתן דמתני' ליתן עצה שנרבענה לריבוע של עולם לכתחלה אבל אינו מעכב והטעם דלכתחלה בעינן לרבעה דומיא רבוע של עולם אפילו יש בין ב' ראשיה כו' שהרי מצי אזיל דרך היתר מראש הא' לראש הב' דהיתר מובלע תוך הקשת תוס': "
+                ],
+                [
+                    " אפילו יש בין יתר לקשת כו' שהרי בעי מייתי ליה דרך בתים גמרא ור\"ל שלעולם א\"צ שיהיו התחומין מובלעין אלא מצד אחד בין מן היתר לקשת או תחום שני ראשים זה לזה: "
+                ],
+                [
+                    " שמתעברת עמה קרוב לה כו' אבל אם יש מב' צדדי העיר הרבה עירובים סמוך זה לזה עיין בדרישה אי אמרינן בהו ג\"כ רואין כאילו חוט מתוח אפילו יש בין שניהם יותר מד' אלפים: "
+                ],
+                [
+                    " ע' אמה ושיריים כו' למדו זה מדכתיב ויהי יהושע ביריחו וכתיב ויריחו סוגרת ומסוגרת אלא שהיה בעיבורה: "
+                ],
+                [
+                    " בנין שעושין ע\"ג הקבר ויש בו ד' אמות שאז ראוי לדירה ופרש\"י וסתמיה לדירת שומר הקבר עבוד הלכך אע\"ג דלא דייר ביה בית דורה הוא ועיין ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " והבורגנין בית של קנים: "
+                ],
+                [
+                    " או בית שבים פירש\"י באיי הים בתוך ע' אמה ושיריים לעיר ומכרש בגמרא דנעשה כדי לפנות בו כלים שבספינה: "
+                ],
+                [
+                    " ובית הבנוי בספינה פירש\"י דלא קביע ליה דוכתא דפעמים הוא בתוך ע' ופעמים אינו: "
+                ],
+                [
+                    " ובין כל אחת מהחיצונה כו' פירש\"י הואיל ויכול לבוא מזה לזה בלא עירוב אמרינן רואין: "
+                ],
+                [
+                    " אלא מחומותיה כו' פירש\"י ולא אמרינן גבה רואין כאילו היא באמצע בין ב' החיצונות <br>ב\"י ז\"ל הביא דברי הרשב\"א בד\"ה ומ\"ש או יש שם בנין וז\"ל כתב ולמדוד לה משם אלפים דא\"כ מפסיד לה אידך גיסא אלא דוקא לעומדים בב' החיצונים הוא דאמרינן הכי דליכא פסידא תו' ואשר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " גבוהה ד' אמות חשובה כו' משפת הנהר על פני העיר כולה: ",
+                    " לפי שהוא בעומק כו' ר\"ל לפי שהיא על שפת הנחל וכמו שפירש דמש\"ה בעיתותא תשמישתא: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם ז\"ל פירש ע\"י החומה כו' ואין פירוש אהא שנזכר בגמרא חומה כמ\"ש רבינו אלא איצטבא רוחב ד\"א וז\"ל פירוש ברוב עתים הנחל מתייבש ומשתמשין בו שאינו מתמלא אלא מן הגשמים וכיון שאנו משתמשין בו נעשה בכלל העיר אם יש לפניה רוחב ד\"א על שפת הנחל אצטבא לעמוד עליהם וישתמשו בנחל אבל לא היה שם אצטבא אין מודדין להם אלא מפתח בתיהם ונמצא הנחל מאלפים שלהן ב\"י וש\"ע. ולפי דעת רבינו חולק הרמב\"ם בתרתי חדא דלרבינו דוקא עיר היושבת בעמק אבל שאר עיירות אין הנחל בטל לגבי העיר ואם אין שם חומה מודדין לכל אחד מפתח ביתו ולהרמב\"ם כשאין דקה אין הנחל בטל לגבי העיר אבל מ\"מ העיר עצמו חשובה עיר ומודדין מסוף העיר ולזה כתב מבתיהם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " של חמשים אמה דכתיב אורך החצר חמשים בחמשים בי\"ת יתירא לומר לך בחבל של נ' אמה מדוד: "
+                ],
+                [
+                    " חוזר לאחוריו כ\"ה אמה ז\"ל ב\"י ומשמע שמיירי בנחל שרחב יותר מכ\"ה אמה דאל\"כ הרי יכול למדוד הכ\"ה של יבשה וכ\"ה אמה של נחל בחבל א' של חמשים אמה וצ\"ל דאין ידוע ודאי קאמר אלא לפי אומד הדעת ובכל שיעורים שמוכיר רבינו והב\"י אינו אלא באומד הדעת דאם היו יודעין בודאי כמה הוא יותר מכ\"ה אז לא היו צריכין למדוד הנחל כלל: "
+                ],
+                [
+                    " וישים החבל כנגד לבו מקום ידוע שלא ישימו זה כנגד ראשו וזה כנגד רגליו אשר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ולא ימדוד אלא כנגד העיר ר\"ל כשיכול להבליע כנגד העיר דוקא לאפוקי אם הגיע להר ��כל מה שהוא ממנו שכנגדו הוא רחב מחמשים אמה שאינו יכול להבליעו כתב רבינו בסמוך דיכול להבליעו בתוך אלפים של צד צפון כו': "
+                ],
+                [
+                    " חוט המשקולת כו' ומתלקט י' מתוך ה' כו' דהיינו ניחא תשמישתיה: "
+                ],
+                [
+                    " בחבל של נ' אמה נראה דמיירי שהוא רחב יותר מנ' דאם פחות מנ' היה יכול לחזור לאחוריו וכן אם בצד א' עד מישור של הר היה יכול להבליע בנ' רבינו לא הזכיר מה דינו ונראה פשוט דמשערין באומד הדעת משא\"כ בגיא שלא התיר באומד הדעת אם אינו יכול להבליע בנ' משום דיכול למדוד בחבל של ד\"א אבל בנחל דלא יכול למדוד בחבל של ד' התירו באומד: "
+                ],
+                [
+                    " למעלה ממנו ד' אמות לכאורה נראה שעולה למעלה עד שיעור שיהיה מלבו של תחתון עד רגליו של עליון ד\"א דאל\"כ קשה הא מודדין דוקא בחבל של נ' או של ד' אמות וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ובלבד שלא יוסיף יותר ממדת העיר ואלכסונה ז\"ל הר\"ש שאם הרחיק א' ציון שלו במדת העיר ואלכסונה מהראשון אמרינן הא' בשעה שמדד היתה העיר קטנה ולא היה בה כ\"א בתים מועטין בקרן מערבית דרומית (פי' העיר כאשר היא עתה לפנינו גדולה לא היתה מתחלה כ\"כ גדולה כ\"א קרן מערבית דרומית של העיר הזו היתה אז מיושב וחזרו אז מאותו ישוב לצד מזרח מקרן מזרחית צפונית של אותו סוף ישוב ולחוץ ואח\"כ נתרבה הישוב וכשבאו למדוד הם ג\"כ בסוף ישובם לצד קרן מזרחית צפונית נמצא נתרבה התחום כפי ערך שנתוסף אלכסון של עיר וה\"ה דהיה יכול לומר אם מדדו תחילה וסוף מצד מזרח ולא מהקרן אלא שאז לא נתרבה אלא במידת העיר ולא אלכסונה ולרבותא נקט קרן דאז אפילו נתוסף אלכסון וק\"ל) ואח\"כ נתוספו של העיר דיורים ונעשית גדולה ומדד הקרן מזרחית צפונית אלפים אמה ונמצא שנתרבה מדתו כמדת העיר שנתוספו ואלכסונה ע\"כ ולא כפירש\"י שפי' שתלינן הטעות שמדד מאמצע קרן העיר וקיצור ע\"פ הדרך שכתב בסמוך ולבסוף כתב ולבי מגמגם בלשון דפ' כיצד מעברין (עירובין דף נ\"ט) ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וחשכה לו כלומר אעפ\"י שלא ידע ונתכוין לשבות במקומו מ\"מ אילו היה יודע שהעיר תוך תחומו לא היה קונה שביתה במקומו אלא עם בני העיר והרי הוא כאילו קנה שביתה במקומם וכן פירש\"י שם במשנה אמעשה דר\"ש ע\"ש דף מ\"ה ע\"א אבל לשון הרמב\"ם בפכ\"ז היה בא למדינה וישן בדרך ולא ניער אלא בשבת וכשניער מצא עצמו בתוך התחום ה\"ז יכנס לה ויהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה מפני שהיתה דעתו להלך במדינה זו עכ\"ל. הרי לשונו מבואר דלא ס\"ל הכי שהרי דוקא בישן קאמר שאין לו דעת כלל וכדמסיק נמי טעמא שהיתה דעתו לילך במדינה זו משמע הא היה דעתו לשבות כאן אין דינו כבני העיר וכן משמע בהמ\"מ ע\"ש והב\"י לא ראה לשון רש\"י הנ\"ל מדכתב כלומר אעפ\"י שלא ידע כו' וע\"ש בהמ\"מ שכתב שהרמב\"ם פי' להלכה כמ\"ש הרי\"ף והרי\"ף מבואר שם כלשון רש\"י הנ\"ל וצ\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " חריץ מלא מים מכונסים שהוא בין ב' תחומי שבת כו' נראה דמים מכונסים מיירי שמכונסים במקום א' דוקא אבל במים הנובעים אעפ\"י שאין יוצאים מגומת נביעותם (כמו שהביא ב\"י בשם רש\"י בסוף סי' שצ\"ד) אפ\"ה אין קונים שביתה כמו שהביא ב\"י בגמרא בסי' זה דמסיק בהדיא דדוקא מכונסים אבל נהרות המושכים ומעינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם ונראה שהטעם הוא כיון שהם נובעים ובכל פעם נובעים מים אחרים אז אין דעת ב��לים עליהן ואין מקפידין עליהן והוי כמו נהרות המושכים וטעם א' להן ולכך הרי הן כרגלי כל אדם ומלשון רש\"י שם משמע דטעמא משום דניידי אין קונים שביתה: "
+                ],
+                [
+                    " קונין שביתת העיר ואף על גב דקי\"ל דנכסי הפקר אין קונין שביתה שאני הכא דמים הללו לעיר הם ודעת בני העיר עליהם מש\"ה הרי הוא כרגלי אנשי העיר ב\"י ולכאורה יש להקשות מ\"ש מבור של עיר דהוי כאותה העיר לעיל בסי' שצ\"ז וכתב ב\"י שם בשם הרשב\"א דאם א' מבני העיר עירב לצפון וא' לדרום זה מוליך רגליו לצפון וזה מוליך רגליו לדרום שבור זה כבור שותפים ויש ברירה וכ\"א ממלא מחלקו ולא אמרינן מים מתערבין אלו עם אלו ויש לחלק דשאני התם שהבור הוא עומד בעיר במקום ששניהן יכולין לטלטל ובהיתר ממלאים לכך אמרינן בכל מקום שהוא ממלא הוא חלקו ויש ברירה אבל הכא שהמים הם בין שני תחומין וחצי מהן בתחום זה וחצי' בתחום אחר לא אמרינן יש ברירה משום דבשעה שהם ממלאין הם ממלאין באיסור ואנו רואין שהוא ממלא ג\"כ ממים שהם בתחום אחר והמילוי הוא באיסור ולכך לא אמרינן ברירה וצריכין לעשות מחיצה כו' כדלעיל סי' שע\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " שאינה נוגעת לקרקעית כו' פי' אבל שיקוע טפח בעינן כדלעיל: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " מי שהולך בכח שם ר\"ל משמות הקדושים: "
+                ],
+                [
+                    " וגבוה י' אפילו אינו רוחב ד' דאי רוחב ד' פשיטא דאסור דכארעא סמיכתא דמיא ואפילו אם ארוך הרבה דדוקא ד' על ד' בעינן ועיון ב\"י ובש\"ע סי' זה: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לעלות עליו בתוך התחום ולירד בצד השני כו' איני יודע מה בא רבינו ללמד בלשון זה שכתב ולירד וגם הרא\"ש ולא שום פוסק כתב בלשון זה וגם בש\"ע לא כתב בל' זה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה וכ\"כ הרמב\"ם וכתב עליו המ\"מ דס\"ל כר\"י דאין לו אלא ד' אמות לרוח א' ואע\"ג דר\"י לאיזה רוח שירצה קאמר אלא שאם בורר לו שאינו יכול לחזור צ\"ל לדברי רבינו כיון שזה מהלך ורוצה לילך נראה כבורר אל עבר פניו וזה דוחק והרשב\"א כחב שדעת רבינו הוא כשבירר לצד החיצון אלא שהיה לו לפרש עכ\"ל. וב\"י הביאו לעול ריש סי' שצ\"ו וע\"ש בדברי רבינו ובב\"י ולא נראים לי דבריו בזה כמ\"ש בסי' שצ\"ו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " מותר לעשות לו מחיצה כו' וכתב הרמב\"ם בפי\"ו שצריך ג\"כ שלא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו אלא יעמיד אותם אחר שלא לדעתו וכתב ב\"י וכבר כתבתי טעמו בסי' שמ\"ב ע\"ש וע\"ל מ\"ש בשם ר' יונתן: "
+                ],
+                [
+                    " וכן מי שהפליגה ספינתו בים ר\"ל שמע\"ש בא לנמל ודעתו היה לצאת ולשבות בשבת ביבשה ובא רוח גדול בשבת והפליג הספינה חוץ לתחום ממקום ששבת בה מאתמול מותר להלך בכל הספינה ולא אמרינן דישב בספינה ולאילך חוץ לד\"א אלא מהלך את כולה אבל אם יצא לדעת חוץ לתחומו אע\"פ שהוא בתוך דיר וסהר אין לו אלא ד\"א כן פירש\"י ור\"י ריש פ' מי שהוציאוהו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " הרי הם כבתחלה מ\"ט אנוסים הם: "
+                ],
+                [
+                    " בשוגג מותרין באכילה כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " במזיד אסור לטלטלן חוץ לד' אמותיו ז\"ל ב\"י פשוט הוא דכל שהן חוץ למקומן אפי' הוציאוהו בשוגג אין להם אלא ד' אמותיו וכ\"כ ר' יהונתן בהדיא וצ\"ל דלא נקט רבינו מזיד אלא משום מאי דבעי למימר א��ור לאכלם אבל לענין איסור טילטול חוץ לד' אמות שוין הן שוגג ומזיד: "
+                ],
+                [
+                    " ואסור לאכלם אפי' לאחר שלא הוציאם ז\"ל הרא\"ש ול\"ד ליצא חוץ לתחום בשביל ישראל זה שמותר לישראל אחר דהכא איתעביד בהו איסורא דישראל הוציאם אבל המרדכי התיר לישראל אחר ואם חזרו אפי' במזיד מותר לאכלם אפי' אותו ישראל שהוחזרו לצרכו משום דהני פירות קנו שביתה בזאת העיר ול\"ד לדבר הבא מחוץ לתחום דאסור משום דאיתעביד בהו איסורא הגהות אשר\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כגון שנכנס ברשות פי' וגם ההוצאה היתה לדבר מצוה כמ\"ש לעיל ריש סי' ת\"ב ורבינו לשון גמרא נקט וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אלא אלפים לכל רוח ממקומו פי' גם בכלי זייניו וכדמסיק רבינו וכ\"כ הרא\"ש בהדיא דהילכתא כתרי האוקימתי בגמרא ולאוקימתא קמייתא שרי אלפים עם כלי זייניו אף שנצחו ישראל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכשחוזר חוזר עם כלי זייניו הוא דברי הרא\"ש שכתב בשם הר\"מ דהילכתא כב' האוקימתות וכן דעת הרמב\"ם וב\"י הביאו בסי' זה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אז אינו כולה כד\"א כו' ז\"ל הרי\"ף פ' כיצד מעברין אע\"ג דאמר רב אידי על חילוק וה אין אלו אלא דברי נביאות מ\"מ כיון דרב דייק כן ממתני' קי\"ל הכי ר\"ל אע\"ג דאין טעם לדבר: "
+                ],
+                [
+                    " ולא נהירא דא\"כ כו' פי' וא\"כ לא משכחת מי שדר בעיר גדולה שיתן עירובו כיון שיפסיד ביתו על ידי כך וכתב ב\"י ז\"ל דאין זו קושיא שהרי אם צריך לילך לאותו צד שמערב אע\"פ שיפסיד כל העיר אינו חושש. ול\"נ דשפיר הקשה רבינו על הרמב\"ם מאחר דעיקר תקנת עירוב בפת לא אמרו אלא כדי שלא יטריח לצאת מביתו לכך תיקנו שיניח שם פת או ישלח ע\"י שליח מבע\"י ויחזור לביתו וכמ\"ש רבינו בסי' ת\"ט ואילו לדברי הרמב\"ם ז\"ל מי שדר בעיר גדולה לא יכול לחזור לביתו ואין סברא לומר דחכמים תקנו בעיר קטנה וא\"כ ב\"י ז\"ל לא יישב כלל דברי הרמב\"ם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " והעירוב בבית הקברות אינו עירוב ואין זה דומה לנזיר שמותר לערב ביין דשאני התם דהוא ועירובו במקום אחד והעירוב חזי לאחריני משא\"כ הכא שהרי אינו חזי ליה לשבות במקום הנחת העירוב וק\"ל "
+                ],
+                [
+                    " לא גזרו עליו בה\"ש במקום כו' ר\"ל במקום מצוה או בשעת הדחק רמב\"ם דבענין אחר לא התירו לערב בפת וכדלעיל סי' שמ\"א דכל שבות במקום מצוה לא גזרו בה\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואם נוף האילן חוץ לד' כו' פי' תוך לד' אמות שיש לכל מערב וכו' הנטייה למטה מי' כן הוא לשון רש\"י בגמרא ריש דף ל\"ג ונ\"ל דל\"ד קאמר כל הנטיה ה\"ה אי הוה תחילת הנטייה למעלה מי' וסוף הנטייה למטה מי' וחוזר וזוקף אלא שאין דרכו של נטיית אילן בכך גם נ\"ל שרש\"י פי' כן משום דתנן במתני' שם סתמא וז\"ל נתנו באילן למעלה מי' אין עירובו עירוב למטה מי' עירובו עירוב ע\"כ ובגמרא מוקי לה בנוף הנוטה חוץ לד' אמות כמ\"ש כאן ואם לא כל הנטייה למטה מי' א\"כ לא ה\"ל לתנא דמתני' לסתום נתנו למעלה מי' אין עירובו עירוב דהא בתוך ד' אמות עירובו עירוב אפילו הוא למעלה מי' אלא ודאי מיירי בנוף שנטה י' וראשו חוזר וזוקף למעלה מי' דאי לא הדר זוקף למעלה מי' אלא הוי מונח עירובו על נוף גבוה ט' שהוא ר\"ה הוי עירובו עירוב דהא מותר לו להלוך לשם כמה דבעו ולמישקליה משם ואתויי פחות מד\"א עד ל��וך ד\"א ואע\"ג דמשוינן ליה רה\"י להני ד' אמות לענין קניית עירוב להקל לאו רה\"י גמורה היא שלא יוכל להביא מחיצה לתוכן דהא לאו מחיצה ולא חילוק רשויות איכא ומאן קמשווי להו בית עירוב הוא דמשוי להו וכי אכוין לבית דהיתרא הוא דאיכוין ולא לבית דאיסורא רש\"י ועוד פירש רש\"י סוף דף ל\"ב ז\"ל באילן שנו ונופו נוטה חוץ לד' אמות שהוא סוף התחום והניח עירובו בנופו חוץ לד\"א עכ\"ל ור\"ל שאין התחום של אלפים אמה כלה בעיקרו של אילן אלא עד סוף כלות נטיית הנוף דהיינו במקום שהניח שם עירוב אלא שהוא נתכוון לשבות במקום מסוים דהיינו בעיקרו של אילן וכמו שיכתוב רבינו בסמוך בסי' זה וכן פי' מ\"ו שם בגמרא בהדיא שהאי שהוא סוף התחום דפי' רש\"י אנוף קאי ולא אעיקר וכן מוכח שם בגמ' מיניה וביה והשתא א\"ש מ\"ש רבינו שאם אין ר\"ה על האילן דעירובו עירוב משום דיכול לילך לשם וליטלו ונחשב הוא ועירובו במקום א' אבל אם נאמר שכלות התחום היה בעיקרו אם כן בכל ענין אין עירובו עירוב כמ\"ש רבינו בסמוך בדין נתגלגל העירוב ממקומו חוץ לד\"א. וא\"ל דשאני הכא דהאילן כולו גוף א' וכששובת בעיקרו והוא כלות אלפים יכול לטלטל בכל האילן דמיחשב לו לענין זה כולו כד\"א דומיא דבית או עיר שנותן עירובו שמה דזה אינו שהרי רבינו כתב גם דין זה אנותן עירובו בתוך הבור והוא שובת סמוך לו חוץ לד\"א אם אין הבור בר\"ה עירובו עירוב והשתא ליכא לתרץ בהכי אלא ודאי כדכתיבנא דהתם נמי איירי דאין התחום במקום שביתתו כ\"א במקום שנותן שם עירובו דהיינו בבור וק\"ל: <br>אלא <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> דרך הנוף שהוא ר\"ה אע\"ג דד' אמותיו עולין עד לרקיע מ\"מ לא אמרינן דיעלה בד\"א דקי\"ל המושיט מרה\"י לרה\"י דרך אויר ר\"ה אפי' למעלה מי' חייב אע\"ג דבזורק בכה\"ג או המביאו כלאחר יד פטור וכן בזה עוקר וזה מניח וא\"כ יביאנו דרך זה כבר תירץ הרא\"ש דבשביתה כי הכא לא שרי רבי דבקל יכול לבא לידי חיוב חטאת: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם נתכוין לשבות למעלה כו' נראה דר\"ל בעליונה של אילן דהיינו במקום שמונח העירוב על זקיפת הנוף: "
+                ],
+                [
+                    " שאילן עומד בתוך עיבורה של עיר העומדת בתוך אלפים שלו: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שאינו רחב ד' עיין מ\"ש ב\"י בזה ופי' דחוק מאוד לכן נלע\"ד לפרש בפשיטות דמ\"ש רבינו שאינו רחב ד' קאי אמאי דסמיך ליה וקמ\"ל דאע\"ג דהקנה הוא גבוה אינו צריך שיהא מקום הנחת העירוב שם ד\"ט כדעת ר\"י דס\"ל הכי בגמ' ד' ל\"ג ע\"ב ונמשך בזה אחר דעת הרא\"ש ז\"ל שכתב אדברי ר' יהודא בדף קי\"ז ריש ע\"ב ז\"ל תניא רבי אומר נתנו למעלה ע\"ג קורה גבוה עשרה טפחים ורחב ד' עירובו עירוב ואם לאו אין עירובו עירוב דסבר דכל למעלה מעשרה צריך שיהא עירובו מונח ע\"ג מקום ד' וכתב ר\"מ ז\"ל לא ידענא הילכתא כמאן דהא רבנן פליגי עליה בתוספתא וס\"ל דאינו צריך להיות רחב ד' דקתני נתנו כו' וקי\"ל כל מקום דאמר ר' יהודא בעירובין הלכה כמותו אפי' אי רבים פליגי עליה כו' עד אבל איכא למימר דילמא הלכה כרבנן דקי\"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב אפי' ביחיד לגבי רבים וכ\"ש רבים לגבי יחיד ונ\"ל דהלכה כרבנן כו' ע\"ש שהאריך וכלל העולה שם דהלכה כרבנן דא\"צ רחב ד' אפי' אי הקנה גבוה הרבה וע\"ז הפסק נתכוין ג\"כ רבינו לאשמועינן כאן וא\"ל למה לא כתב האי פיסקא לעיל גבי נוף האילן די\"ל דבמקום ששנויה בגמ' ובמקום שכתבו אביו הרא\"ש והר\"מ ז\"ל שם כתב ג\"כ רבינו וק\"ל גם ב\"י הביא פסק דר\"מ הנ\"ל בסי' זה בסמוך ותימה בעיני על אשר לא שת לבו לפרש כן בדברי רבינו: "
+                ],
+                [
+                    " מבע\"י אינו עירוב אבל מ\"מ יש לו אלפים לכל צד מביתו ולא אמרי' שהוא חמר גמל מחמת שעקר דעתו מביתו וכ\"כ רש\"י בהדיא והביאו ב\"י בסי' תי\"א ע\"ש והטעם כתבתי בס\"ס זה: "
+                ],
+                [
+                    " או ע\"י מי שאינו מודה בעירוב לשון או לא מתיישב שפיר כי פירוש מי שאינו מודה בעירוב היינו כותי כמו שפירש\"י בהדיא פ' בכל מערבין (עירובין דף ל\"א) ובספר ישן כתב או ע\"י כותי שאינו מודה בעירוב מיהו יש ליישב אף גירסא שלנו ובענין שכתב ב\"י בח\"מ סי' רמ\"ט ורס\"ו וע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם אמר לו עירוב סתם ר\"ל דמשמע בכל מין שירצה ושל כל רוח זה כולל גם בבית או בעלייה ולזה סיים בכל מה שיערב ובכל מקום שיניחנו ולאיזה רוח שיערב וק\"ל ובש\"ע יתיישב הלשון שפיר ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ויש לו משם אלפים כו' כיון שהוא בדרך מיחשב כעני והתירו לו בשעת הדחק בלא פת משא\"כ בביתו כיון דיכול ליתן פת לא התירו לו בלא פת שאין עני שלא שכיח גביה בביתו פת ועני בביתו מיחשב כעשיר: "
+                ],
+                [
+                    " ומכאן עד עיקרו אין יותר מאלפים אע\"ג שלצד ענפיו מצד שני יש יתר מאלפים והאי אבל אם אין כו' אלא ייחד מקום קאי: "
+                ],
+                [
+                    " יש לו ד' אלפים ממקומו כו' פי' משני צידי האילן לכל צד שני אלפים פחות עשרים: "
+                ],
+                [
+                    " ויש לו שביתת ביתו דדוקא בבא בדרך דבמקום רגליו לא הוי ניחא ליה דליקני ליה אין לו שביתה כלל לפיכך לא יזוז ממקומו היכא שלא היה יכול להגיע שם מבע\"י כדלעיל אבל כאן שעומד בביתו ועירב במקום שאינו עירוב יש לו שביתה בביתו דמסתמא בביתו ניחא ליה למיקני כשאין עירובו עירוב וזה הטעם ג\"כ למ\"ש לעיל נתגלגל חוץ לאלפים דמ\"מ יש שביתה בביתו וכמו שכתבתי שם וזהו ג\"כ טעם למ\"ש בסמוך סי' תי\"א דכשעירב שלוחו לדרום חוץ לאלפים ממנו דקנה שביתה בביתו דמסתמא דעתו על ביתו ור' יונתן תירץ שם בע\"א הואיל שהשליח הניח שם העירוב יכול לומר לתקוני שדרתיך כו' משא\"כ לעיל כשרצה לקנות שביתו בעיקרו של אילן והוא חוץ לאלפים כל זה כתב בב\"י בסי' תי\"א: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " יש לו אלף אמה מכאן לכל א' מהעירובים כו' וצ\"ל דמיירי כשכלה מדתן בסוף העיר דה\"ל כל העיר כד' אמות דאי כלתה בתוך העיר לא היה ל' לילך לחוץ העיר אפילו אמה א' ורבינו לא הוצרך לפרשו כיון דכבר כתב דין זה בסי' ת\"ח וק\"ל וב\"ה ניחא מה שזה נתן עירובו לסוף אלף ולא נתן בסוף אלפים אף כי לא היה צריך לפי שרצה להשתכר אותו אלף שבצד אחר מאחר שהעיר קטנה וכלתה מדתו בסוף העיר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וצריך להודיעם דשמא חובה להם דרוצין לילך לצד השני וכמ\"ש בסמוך בסי' שאחר זה: "
+                ],
+                [
+                    " אלא לאחר שחשיכה הוי עירוב דאמרינן הוברר שקודם זמן קניית העירוב דעתו לכך אבל לא הודיעהו עד שחשיכה לו מאי ברירה איכא הא לא הוי ידע דאיכא עירוב דנימא דעתו עליה הוי וכיון דקי\"ל בדרבנן יש ברירה נקטינן הכי רש\"י. וזה טעם לכל דינים שכתב בסי' זה בסמוך דבעירוב דרבנן אמרינן יש ברירה אע\"ג דבדברי תורה קי\"ל דאין ברירה: "
+                ],
+                [
+                    " ואמר איזה מהן שארצה ר\"ל איזה שבת שארצה יקנה לי עירובי ובשבת שלא ארצה לא יקנה לי אלא הריני כבני העיר לילך לכל צד העיר אלפים רש\"י דף ל\"ד ע\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " או אם אמר אם לא יבא כלל כו' או אם יבאו שנים כו' קצת קשה דהוי מצי לערבינהו כולהו בחד בבא ולא יכתוב או או דהא ודאי גם אם אמר שיברר מכולם איזה שירצה ג\"כ אמרינן ברירה: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " או להקביל פני רבו ובת\"ה סי' ע\"ז כתב שמותר אפילו כדי להקביל פני חבירו שאינו חכם וגם היתר לערב רק לילך לטייל בגנות ופרדסים ולשמוח שם דלטייל בשמחת י\"ט חשוב דבר מצוה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ראשון למזרח והשני למערב נראה דה\"ה אם הניח אחד למזרח וא' למערב סתמא מותר לברר בכל יום איזה צד שירצה להלוך אלא שלא נחית עתה לחלק בדין זה אלא לאשמועינן דב' קדושות הן ולחלק בין ר\"ה לשאר י\"ט של גליות: "
+                ],
+                [
+                    " יכול לערב בשני נראה דמיירי דעירב בב' ימים לרוח א' וכן בש\"ע והוא מהמיימוני דאי לב' רוחות מיד שנטלו ממקום ראשון בי\"ט ורוצה להניח למקום אחר נתעקר שם עירוב ראשון והוי כמניח עירוב מחדש וגם הטילטול שמטלטל ומניחו למקום אחר ניכר שמשום הכנה הוא עושה אבל כשמערב שני ימים לרוח א' אף שנטלו בראשון לביתו וחוזר ומניחו שמה כיון שאינו צריך לדבר ולקרות שם חדש אין ההנחה מיקרי הכנה דהא מניחו על מקומו הראשון ובשעת הנחה שם עירוב ראשון עליו וכן כשמערב ברגליו אעפ\"י שצריך לחזור ולילך בשני למקום הראשון ואפשר נמי אפילו במקום שני מותר לערב ברגליו כיון שאינו עושה שום הנחה ולא מדבר שום דיבור ההילוך גרידא אין בו משום הכנה ומראית העין וכדמוכח בגמרא דף ל\"ח וריש ל\"ט ושם בגמרא מקשה הא תניא לא יהלך אדם לסוף שדהו לידע מה היא צריכה כיוצא בו לא יטייל אדם על הפתח כדי לכנוס למרחץ מיד ופירש\"י שם אלמא אע\"ג דהילוך גרידא עבד בשבת אי בי\"ט ולא אמר מידי אסור וה\"נ גבי עירוב שמערב ברגליו או בדיבורו הוי איסור משום הכנה ובשתיקתו נמי הוי אסור ומשני התם מוכחא מילתיה דאמרי אינשי אי צורבא מרבנן משכתיה שמעתתיה ואי ע\"ה הוא אמרינן חמרא אירכס ליה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ושמעתי מאחי ה\"ר יהודא טעם לדבר כו' ז\"ל מורי ורבי ואני אומר ע\"ש שלעתיד הנשים זקנות צדיקות יחזירו לנערותיהם כיוכבד ע\"ש תתחדש כנשר נעוריכי וע\"ז נתנו להן ר\"ח זכר לדבר וה\"ל ועיין בביאוריו לסמ\"ג ריש הלכה ר\"ח נקרא מועדים כו' דכתיב וביום שמחתכם ומועדיכם וראשי חדשיכם וכן בסי' תי\"ט: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואסור בתענית כו' דכתיב ביה וביום שמחתכם ובהלל אומרים זה היום עשה יי' נגילה כו' עי\"ל בסי' ת\"ך: "
+                ],
+                [
+                    " וחולו של מועד ועוד שם חנוכה ופורים ע\"כ וז\"ל ב\"י לא ידעתי למה דילג רבינו חנוכה ופורים דא\"ל מפני שא\"צ להם בהלכות אלו דא\"כ חולו ש\"מ ג\"כ לא ה\"ל להביא ועוד יש לתמוה דבתחלת הדבור כשכתב ואסור בתענית ה\"ל להביא הירושלמי הזה כו' ונ\"ל דס\"ל לרבינו דאם נשבע להתענות בר\"ח שאין השבועה חלה כמו שלא תחול על שבת וחש\"מ להכי הביא הירושלמי שסידר ר\"ח בין שבת וי\"ט ובין חש\"מ שהם דאורייתא משא\"כ בחנוכה ופורים שסידר אחריהם והמה מדרבנן ושבועה חלה עליה מטעם איסור כולל וכ\"פ ב\"י וג\"כ הביא דעתם בר\"ח אי דאורייתא הוא או דרבנן: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " מתחיל מודים ז\"ל מ\"ו והוא כנגד התלמוד שאמר אם לא אמרה בעבודה חוזר לעבודה דהיינו רצה ובאשר\"י פ' תפלת השחר דף ע\"ח ע\"ב משמע נמי דלא ס\"ל כוותיה אלא מיד כשסיים הברכה הוא חוזר לרצה במקום שמחזירין במקום שאין מחזירין כגון יעלה ויבא בערבית דר\"ח ועל הנסים מיד כשמסיים הברכה אינו אומר אפילו בלא חתימה אלא יעלה ויבא לחוד משום דהוי הפסק ע\"ש וע\"ל סי' קי\"ד עכ\"ל ואני אומר דסיים הברכה שהזכיר הרא\"ש ר\"ל שגם התתיל הברכה שאחריה וכן פי' לעיל סי\" קי\"ד וכ\"כ שם בק\"ש וגם במנהגים אצל משיב הרוח ע\"ש שמוכרח לומר כן: "
+                ],
+                [
+                    " אבל שכח ולא הזכיר בערבית כו' לפי שאין מקדשין החדש בלילה גיליון: "
+                ],
+                [
+                    " או אם הוא שני ימים כו' אעפ\"י שבליל שנייה כבר מקודש הוא: "
+                ],
+                [
+                    " שאין לו להתפלל כו' ס\"א כיון שאין לו להזכיר של ר\"ח למה יתפלל ערבית שתים ואם שכח להתפלל מנחה בער\"ח דינו כמו שכח להתפלל מנחה בשבת כמה בסי' רצ\"ב ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין הדבר מוכרע ז\"ל מ\"ו ומרדכי כתב דהרי\"ף חולק על ר\"י שהרי פסק היכא שטעה במנחה ולא התפלל של שבת מתפלל כו' שתים ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה שעלתה לו שנייה במקום ערבית וחוזר ומתפלל אע\"פ שלא הרויח כלל בחזרת תפילה השלישית וא\"כ תימה על הרא\"ש שפ' דברי הרי\"ף גבי לא הבדיל כו' ואפ\"ה מפקפק ליה בדר\"י שלא יתפלל של מוצאי שבת שתים ונראה דאפ\"ה ל\"ד דשאני התם בלא הבדיל מתחלה דס\"ס תחילת הטעות היה בשבח שלא היה מתפלל ברכו וא\"כ צריך תשלומין ממ\"נ ודו\"ק וכן ר' יונה כתב שאף הרי\"ף אינו מחולק בוה והיינו כדפרישית עכ\"ל. ולעד\"נ דשאני הכא שהמתפלל מנחה אעפ\"י שלא הזכיר של ר\"ח ושבת מ\"מ הוא סבר שהתפלל תפלה בזמנם משא\"כ כשלא התפלל דשבת כלל והבדיל בשנייה ולא הבדיל בראשונה דגלי דעתיה דבעי להתפלל תפלה של מוצאי שבת באחרונה ושל תשלומין ראשונה והדין נותן שצריך להתפלל תפלה החיובית ברישא כמ\"ש לעיל סי' פ\"ט וק\"ח א\"כ לא התפלל כלל בזמנו לכן צריך לחזור ולהתפלל ועיין בק\"ש ר\"פ תפלת השחר: "
+                ],
+                [
+                    " וקורא פסוק יאמר נא ישראל כו' בגמרא הוא אומר הודו לה' והם אמרו הודו לה' מכאן שמצוה לענות ראשי הפרקים ב\"י כלומר שמתחלה תקנו מפני שאינן בקיאין שעל כל דיבור שיאמר המקרא שיענו ראש הפרק ושכך יוצאים י\"ח ומיהו אנן דגמרינן כולה לא צריכינן אלא שבזה החזיקו שלא תשתכח תקנה הראשונה למי שאינו גמיר וכתב הר\"ן ומה שאנו נוהגין שהציבור עונין על כל א' וא' הודו לא מצינו מנהג זה בתלמוד ואפשר דנהגו כן לרמוז שמצוה לענות ראשי הפרקים ולפי שהוא פסוק של הודאה ושבת נהגו כן ומ\"מ יוצאין בו מאותן הפסוקים שאומר הש\"ץ דשומע כעונה והטעם שקורין הלל בר\"ח כתב בשבולי הלקט בשם הגאונים מנין שאומרים הלל בר\"ח מצינו שרמז דוד בתילים הללויה הללו אל בקדשו י\"ב פעמים הללו כנגד י\"ב חדשים ולפיכך אנו כופלין כל הנשמה תהלל יה על שנה מעוברת שיש לה י\"ג חדשים: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הילכתא כרב דאומר דולג כו' והטעם מפני שהפרשה זו אין בה אלא שמנה פסוקים ואם יקראו שנים הראשונים כל א' ג' פסוקים לא ישארו אלא ב' פסוקים ואין משיירין בפ' פחות מג' פסוקים ואם יקראו פ' זו בשנים ונשארו עדיין שבע פסוקים לקרות בהן ב' אנשים וזה א\"א לפי שהם נחלקים לב' פרשיות וב��' וביום השבת יש ב\"פ ואם יקרא א' פרשת וביום השבת ופסוק א' מפרשת ובראשי חדשיכם אין מתחילין בפ' פחות מג' פסוקים ואם יקרא פ' וביום השבת וג' פסוקים מפ' ובראשי חדשיכם לא ישארו רק שני פסוקים ועיין בב\"י תשלום דברים אלו כתב בשבולי הלקט מה טעם ידלג הלוי בקריאת הכהן יקרא גם השני שלשה פסוקים מפ' וידבר וידלג השלישי פסוק א' לאחוריו זה א\"א משום היוצאים דאף אם ישאל אין מי שיודע אבל כשמדלג האמצעי משום היוצאין ליכא למיחש ומשום הנכנסים מאן דעייל שיולי שייל שיבולי לקט וב\"י ולעד\"נ בשלמא לשני גם לנכנס לא חיישינן שהרי יודע שקוראין לכל א' ג\"פ ואי משום דאין בפ' ט' פסוקים ה\"ל למשלם לא' ולב' כדינו ולמחסר לשלישי משא\"כ בשלישי שיטעו היוצאים משום דסליק עניניה: "
+                ],
+                [
+                    " ופירוש זמן כפרה ששעיר ר\"ח מכפר על טומאת המקדש וע\"ד זה פירש הרי\"ף על הא דאמרינן בגמרא שהקב\"ה אמר לישראל הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הלבנה אין לפרש כפשוטו שהכפרה בשביל הש\"י דלא שייך לגבי שמיא כפרה אלא ה\"פ כשהקב\"ה השיב את הלבנה שישראל ימנו לה ר\"ח ומועדים ולזה אמר לישראל הביאו אלי כפרה כלומר אותו קרבן שהוא כפרה שלכם וכמ\"ש רבינו הביאו אותו בר\"ח בשביל שאמרתי ללבנה שממנה ימנו ישראל המועדים: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " שלא ישנו את תפקידם מצוה שצויתם להתנהג בהילוך תקופותיהם: "
+                ],
+                [
+                    " שאף הם ר\"ל המונים להם אף הם עתידים להתחדש כמותן כמו שהלבנה מוסיף והולך עד ט\"ו יום וכו' כדאיתא במדרש על החודש הוה לכם ולעתיד יוסף אותן ולכך אומרים דהע\"ה חי וקים שמלכותו נדמה ללבנה: "
+                ],
+                [
+                    " אלא פעם אחת כו' כלומר שהוא נראה ע\"י גבורותיו ונפלאותיו: "
+                ],
+                [
+                    " ג\"פ שלום עליך והטעם לאחר שקילל ג\"פ תפול עליהם אימתה כו' ראוי לומר לחבירו לא עליך כ\"א שלום עליך: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " לא ביום א' משום הושענא רבה דיחול ביום השבת וזה אי אפשר משום נטילת ערבה והיא מנביאים ואינה דוחה שבת ומפני היראה שלא ישתכח מישראל מצוה זו שיהא קלה על האדם עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולא ביום ד' וי\"ו דא\"כ יחול י\"כ ביום ו' או ביום א' וזה א\"א משום ירקא ומשום מתיא: "
+                ],
+                [
+                    " ונדחה ליום של אחריו. והטעם שלא היו בודקים את העדים מן המנחה ולמעלה שאותן ו' שעות מתכסה הלבנה וידוע שלא נראית קודם חצות כן מבואר בפ\"ק דר\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " אז הוא נדחה מיום הולדו כו' והטעם כשתשליך על ג\"ט ר\"ד ד\"ח תתע\"ו יתרון משנה פשוטה או תמצא מולד הבא אחריו ז' י\"ח ונדחה מפני מולד זקן ומיום שלאחריו מפני אד\"ו ונמצא ר\"ה זה יהיה ביום ג' ור\"ה הבא ביום ב' הרי ששה ימים ביניהם וזה א\"א להיות בשנה פשוטה רק ה' ימים לכל היותר ור\"ה הא' בכלל ורבינו שכתב בסמוך ד' ימים לכל היותר הוא כשלא תקח יום ר\"ה בכלל וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ששנה לפניה היתה מעוברת אז אינו נקבע כו' והטעם כשתסיר ממולד זה היתרון משנה מעוברת שעברה שהוא ה' כ\"א תקפ\"ט אז תמצא שמולד ר\"ה שעבר היה ג' י\"ח והוצרכת לדחותו עד יום ה' מטעמים הנזכרים לעיל וא\"כ לא יהיה בין ר\"ה שעבר לר\"ה שבא אלא ד' ימים וזה א\"א בשנה מעוברת כ\"א ה' ימים לפחות: "
+                ],
+                [
+                    " אם יש ביניהם ד' ��מים כו' והטעם דאם היו כולם כסדרן א' כ\"ט יום ואחד ל' יום נמצא שעלה בידינו מי\"ב חדשים ג' ימים נוספים מה שלא יכלה בז\"ז חוץ מיום שנקבע בו ר\"ה שאתה עומד בו וכשהיה ד' ימים ביניהם ע\"כ צריך אתה לעשות ב' חדשים שלימים שיתוסף בידך יום א' וה\"ה להיפך כשיעלה בידך רק ב' שיהיו חסרים וק\"ל ובשנה מעוברת שניתוסף ב' ימים מחדש העיבור יום כ\"ט ויום הל' ע\"כ הסי' הוא דה\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " הילכך מתחילין בפסוק שלפניהם כו' הטעם שאין מפסיקין בקללות מפורש בפ' בני העיר אמר ר\"ל לפי שאין אומרים ברכה על הפורעניות אלא היכא עביד תנא כשהוא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניהם וכשהוא מסיים מסיים בפסוק שלאחריהם וזהו שכתב רבינו ל' הילכך ר\"ל כיון דאין מפסיקין בקללות מטעם דאין מברכין על הקללות לכך צריך להתחיל פסוק שלפניהם ומסיים בפסוק שלאחריהם והוא ע\"פ הגמ' שהבאתי וכתב הר\"ן דף שס\"ט ע\"ב פסוק א' ל\"ד דהא אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים ואין משיירין בפ' פחות מג' ולא אמר אלא שצריך להתחיל לפני התוכחה לקרות ולסיים ג\"כ אח\"כ ומיהו ג\"פ בעינן: והטעם איתא שם בגמ' משום דאין אומרים ברכה על הפורענות כמ\"ש וכתב רש\"י והר\"ן אע\"ג דאמרינן חייב אדם לברך על הרעה לא דמיא לההיא דההיא כעין הודאות הצדקת דין הוא וא\"א שלא יברך על הרעות המתרגשות אבל הכא אפשר למיקרי כולהון כסדרן: "
+                ],
+                [
+                    " יכולין להפסיק בהן פי' לפי שהן בל' יחיד ומשה מפי עצמו אמרן גמרא ופירש\"י שהרי במשנה תורה כתיב ידבק יי' בך ישלח יי' בך. ישלח יי' בך. אבל מה שכתב משה מפי הגבורה אמרן שהרי אמרן בלשון ממשלה ונתתי והפקדתי והשלכתי מי שהיכולת בידו לעשות כך. וכתב הרמב\"ם וכבר נהגו העם שלא להפסיק גם בשל משנה תורה אלא א' קורא אותם וכן נהגו העולם ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ח' פסוקים יחיד קורא אותם המרדכי בהל' קטנות צ\"ד ע\"א כתב דיחיד ר\"ל ת\"ח דת\"ח נקרא יחיד והוא צריך לקרותן: "
+                ],
+                [
+                    " אין מפסיקין בהן כו' עיין בר\"ן ד' שע\"א ע\"א ובפ' הקומץ רבה מפרש הטעם משום דאשתנו כו' עד שלא יקראום אלא אדם אחד ע\"כ ע\"ש ור\"ל שזהו שאמרו שם ומשה היה כותב בדמע ר\"ל מתוך צערו שהיה יורד בדמעות היה כותבם אבל לא היה מוציאם מפיו ולא כמו שפי' הרא\"ם בפ' וזאת הברכה: "
+                ],
+                [
+                    " ותרתי דתיובתא ואע\"ג דכשחל ר\"ה בה\"ז מפטירין שובה גם למנהג ראשון מ\"מ מקיימים כשחל בב\"ג: ",
+                    " וכל המחזורים הכתובים בשורה א' קביעתן שוה פי' כגון בשורה ראשונה שכתוב בה רס\"ו ר\"פ רצ\"ג ש\"ו שכל א' מרוחק מחבירו י\"ג מחזורים כל אחד זה חוזר להיות הקביעות של כל השנה כבתחלתה בשנה ראשונה ה\"ך ובשנייה ב\"ח כו' וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " תניא שואלין בהלכות פסח כו' שהרי מצינו שהזהירן משה בפסח ראשון על פסח שני ולמה היה מזהיר ה\"ל להשיב על מה ששאלוהו הם שאלוהו אם יעשו פסח בזמנו היה לא להשיב לו ובזמן פסח שני היה לו לצוות ועיין עוד בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואין מספידין כו' בהגהות רא\"ף כתב צ\"ע בסימן תקמ\"ז ושם כתב רבינו ת\"ח ששואלין הלכה בכ\"מ מספידין עליו אפילו בח\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " והכי איתא במסכת סופרים בפרק בתרא כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואין מתענין בו כו' גם זה מלשון מ\"ס וז\"ל לפיכך א\"א תחנונים כל ימי ניסן ואין מתענין עד שיעבור ניסן כיון שרובו יצא בקדושה שהרי אח\"כ שבעה ימי פסח הילכך אין להתענות בו כלל והא דכתב רבינו עד אחר אסרו חג לבד היינו משום דבגמרא דידן משמע להדיא דבכולהו שרי להתענות בזמן הזה דבטלו מגילת תענית אלא שאנו נוהגין כבוד באותן ימים עצמן שהקריבו הנשיאים ועשו י'\"ט הילכך מאי דנהוג נהוג ומאי דלא נהוג לא נהוג והבו דלא להוסיף עלייהו רוקח וב\"י. ונראה דמש\"ה אמר הטור עד אחר אסרו חג משום דאחר הפסח מתענין בה\"ב בניסן עצמו וכמ\"ש ב\"י ומש\"ה נמי נקט כמ\"ש מפני חילול השם כדי לתרץ הא דמתענין אחר הפסח בניסן עצמו הוא מפני חילול השם ובזה נמי מיושב מה שהקשתי בדרישה ע\"ש שמתענין באסרו חג מפני ת\"ה לפי' ב\"י. גם י\"ל דעד אסרו חג אין מתענין ואין מספידין אבל אחר אסרו חג אין מתענין אבל מספידין וכמ\"ש בר\"ש הלכות פורים דיש ימים דכתובים במגילת תענית דאין מתענין בהן אבל מותרין בהספד ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " מתענין בע\"פ עיין בסימן ת\"ע: וכתב עוד ב\"י ובזמן שהיו עושין ע\"פ ראיה שהיה אפשר לחול ביום ב' משכחת בה\"ב בניסן עצמו אחר הפסח (והיינו דקאמר רבינו שמתענין בו בה\"ב והא דכתב רבינו כמו שרגילין באשכנז כו' היינו שג\"כ מתענין מפני ח\"ה ג' ימים לאפוקי מהמרדכי שכתב טעם אחר אבל בהדיא כתב רבינו בסימן תצ\"ב דג' ימים שמתענין באשכנז הם אחר הניסן.) וי\"א דהאי בו לאו דוקא אלא בעבורו פי' מפני ח\"ה שנעשה בפסח עיין בב\"י ועיין עוד בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " אך ביום הראשון תשביתו כו' וכשמשביתו ביום ראשון הרי שהה שעה א' ורש\"י בפי' החומש דייק לה מדכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי ורבינו לא רצה לתפוס האי קרא ותפס ל' הגמרא מימרא דאביי פרק קמא דפסחים ואביי גופא נמי לא נקטה אפשר משום דנוכל לפרשו לא תשחט הפסח על לחם חלת חמץ כמו תודה וכמ\"ש לקמן אליבא דר\"ש ע\"ש. ומהרמ\"י כתב וז\"ל ומה שתולין הנס בשבת ולא ביום י' לחדש איזה יום שיהיה מפני שלא בא הנס אלא ע\"י שמירת שבת שמפני שידעו המצריים שהיו ישראל שומרים השבת במצרים כדאיתא במדרש היו מתמיהין שהיו מטפלים בהם בשבת וע\"י כך שאלו אותם לכך קורין דוקא שבת הגדול עכ\"ל ואני שמעתי לפי שהיו יודעים שאסור לעשות קשר בשבת ראו אותם קושרים בכרעי מיטתם לכך שאלו (כי לא ידעו שיש חילוק בין קשר של קיימא ובין קשר שאינו של קיימא) והשיבו כי מצות השם עליהם כו' וא\"כ היה עיקר הנס בשביל השבת לכך קורין דוקא שבת הגדול וק\"ל שייך לעיל סוף סי' ת\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שלפני שבעה ימים כו' וראשון פי' קודם כמו הראשון אדם תולד דפי' הקודם אדם נולדת: "
+                ],
+                [
+                    " ממדרש הפסוקים כו' דאך ביום הראשון הוא חץ בל' אח\"ס בט\"ע גי\"ף דכ\"ץ גמ' ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ב' שעות קודם מפרש בגמרא טעמיה גזירה משום יום המעונן דכיון דליכא חמה אתי למיטעי ומחליף ליה חמש בשבע ופריך אי הכי אפילו ארבע נמי לא ליכול ומשני ארבע זמן סעודה לכל ולא אתי למיטעי ודעת הרמב\"ם ובעל תרומת הדשן בזה דהא ששנינו אוכלין כל ארבע היינו לומר שאוכלין עד שליש היום בין בשנה פשוטה שהיום קצר בין שהשנה מעוברת שהיום ארוך דד' שעות דקאמרי חכמים היינו לפי שחשבו היום לי\"ב שעות והלילה לי\"ב שעות ודו\"ק ב\"י עיין שם: "
+                ],
+                [
+                    " שיבטלנו בלבו כו' דכתיב לא יראה לך חמץ שלך כו' וכשמבטל הרי הוא מפקיר אף ע\"ג דאדם שמפקיר נכסיו בלשון ליהוי כעפרא דארעא אינו הפקר ומכ\"ש הכא דלא מבטל אלא בלב מ\"מ שאני חמץ שאינו ברשותו של אדם שהרי אסור בהנאה אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ומש\"ה בגילוי דעת בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכות ביה סגי ומהני אפילו לחמץ ידוע עכ\"ל ר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " תהיה לאור הנר דכתיב אחפש ירושלים כו' כצ\"ל פי' דילפינן מציאה ממציאה כתיב הכא שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב התם ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא ומציאה מחיפוש דידיה וחיפוש מנרות דכתיב אחפש ירושלים בנרות גמרא פ\"ק דפסחים ושם עוד דילפינן נרות מנר מצוה ותורה אור לבדוק הנר יחידי גם יש ללמוד מנר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן נלמד ממנו לחפש בכל המקומות ועיין ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " גם היא שעה ידועה שכל אדם מצוי אז בביתו פי' ונפקא מיניה בההיא טעמא דאפילו אכסדרה שאורה רב וא\"צ בדיקה לאור הנר מ\"מ אל יסמוך ע\"ז לבדוק ביום שמא ישכח וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " על ביעור חמץ שבדיקה כו' פי' בא ליישב שלא תקשה מאחר שהברכה היא על הביעור היה לו לברך סמוך לביעור או היה לו לברך על בדיקת חמץ ע\"ז משני הבדיקה כו' וכן הוא באשר\"י ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ומיד אחר הבדיקה כו' פירוש ועוד טעם אחר שמיד אחר הבדיקה כו' אבל לא בא ללמדנו דין ביטול אחר הבדיקה כי הוא לקמן בסימן תל\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " ומסתברא רשות הוא עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " שהבדיקה היא לצורך רגל ז\"ל מורי תימה הא איסור חמץ קודם לרגל משעת זביחת הפסח ואז הוא חול גמור ולמה לא יברך שהחיינו ואינו דומה לעשיית סוכה ולולב שלא קדים מצותה לרגל עכ\"ל ולעד\"נ דהא דנאסר מחצות היינו משום דאז התחיל זמן זביחת הפסח וכמ\"ש לא תשחט על חמץ דם זבחי הפסח שנשחט אז היה לצורך לילה וא\"כ שפיר מקרי צורך הרגל וע\"כ צריך אתה לומר כן דאל\"כ ק' למה כתיב ז' ימים לא ימצא בבתיכם כיון דנאסרה מחצות: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו לכתחלה טוב ליזהר כו' גם זה מלשון הרא\"ש וא\"ל א\"כ למה כתב לעיל וכל זה איננו שוה לי דילמא הי\"א ג\"כ לא מדברים אלא לכתחלה הוא אסור די\"ל דחילוק יש כמ\"ש י\"א שאין לבודק לדבר עד שיגמור דמשמע שהוא אסור משום הפסק בין ברכה לגמר הבדיקה דזה ודאי מותר לכ\"ע ומה שכתב הרא\"ש הוא דוקא שיחה בטילה כשחוק וקלות ראש שמתוכו לא ישים על לבו לבדוק שפיר ודו\"ק ועיין עוד בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " בשעה שהוא מברך ויענו אחריו אמן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אפילו אם בודק ביום עיין בב\"י ובד\"מ. ומ\"ש כגון שלא בדק כו' המ\"ל דאף דבדק כגון שנטל עכבר אחד מהככרות דצריך לחזור ולבדוק כל הבית: "
+                ],
+                [
+                    " נבדקת לאורה פירוש ואפילו לכתחלה בודק ביום לאורה גמרא ומהרש\"ל ז\"ל וכן פירש\"י בפ\"ק דף ח' ע\"א אבל הרא\"ש והר\"ן כתבו שם בסוגיא דדוקא בדיעבד אי לא בדק בלילה או בודקה ביום לאורה וא\"צ להדליק נר אבל לכתחלה צריך לבדוק בלילה והוכיחו כן מהירושלמי ולפי מה שכתבתי לעיל אמ\"ש רבינו גם היא שעה ידועה שכל אדם מצוי כו' שנ\"מ בהאי טעמא דאפילו אכסדרה כו' מוכח ג\"כ שרבינו סבר שלכתחילה צריך לבדוק בלילה: "
+                ],
+                [
+                    " ואוצרות שכר סתם שכר מן התמרים היה: "
+                ],
+                [
+                    " גג היצ��ע פירוש החדר נקרא יציע כדאיתא בר\"פ המוכר את הבית מאי יציע כו' ופירש רשב\"ם והוא בנין נמוך אצל הבית מצידו או מאחוריו כו' ע\"ש והכא ה\"פ גג של יציע וכאן אינו ר\"ל שהיציע עומד חוץ לבית דא\"כ פשיטא דאין צריך בדיקה בגגו דלא יהא אלא חצר אלא ר\"ל אפילו עומד בתוך ביתו ומ\"ש הטור אפילו הוא בתוך ביתו איציע נמי קאי וכ\"כ בש\"מ בהדיא בסי' זה ע\"ש וגם נראה דגג בתיהם אף שהיה שוה א\"צ בדיקה דומיא דחצר: "
+                ],
+                [
+                    " שהעופות לא יניחו שם קאי אחצר ולול דבחצר העורבים שכיחים אבל ברפת פירש\"י דאם היה שם חמץ הבהמות יאכלוה: "
+                ],
+                [
+                    " אין צריך בדיקה כלל אף ע\"כ דשלוחי מצוה אינן ניזוקין היכא דשכיחא היזקא שאני: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו אם אינו גבוה ג' טפחים כו' פי' וא\"כ הוא כדי חפישת כלב וחיישינן שיחפש בגל ויגלה ויעבור בבל יראה מורי ז\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מחט שנאבד לו כו' פירש\"י קודם בדיקה וכן רש\"ל הביאו בהגהותיו. ור\"ל דא\"כ היאך נאבד לו המחט הא שלוחי מצוה אינן ניזוקין וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " במרא וחצינא ואז יש לו היכר שלא יבדוק אחר מחט בידים: "
+                ],
+                [
+                    " מכותל לכותל כו' ועומדת באמצע הבית: "
+                ],
+                [
+                    " הילכך שלנו נמי צריכין בדיקה כו' פי' בלא זאת הייתי אומר שאין צריך לבער דהוי בכלל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה או של הפקר אבל מדאיצטריך בדיקה ש\"מ שהוא בכלל שלך הילכך כו' א\"כ כיון שיש לחשש כ\"כ אפי' שאין סועדין בה אלא לפעמים הילכך כו': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "אבל אם לא כפה עליו כלי כו' חור וכתבו לכתוב עליו לכך טוב כו' או לאשמועינן אף אם ככר גדול וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ודלא ביערתיה כתב מהרי\"ו הטעם למה אנו אומרין דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ודחמיתיה ודלא חמיתיה משום דא\"כ ביטל אף חמץ שמצא ואינו שלו וצריך לקיים מצות שריפה בחמץ שלו ומהאי טעמא כתב שצריך לבער למחר קודם שש דאל\"כ לא ביער חמץ שלו דמאז והלאה אינו שלו אפילו מדאורייתא עכ\"ל ועיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שלאחר פסח לא יברך כלל והטעם כתב ה\"ה כיון שהוא אוכל חמץ ואינו בודק אלא להבדיל בין חמץ שעבר עליו הפסח לחמץ אחר היאך יברך על ביעור חמץ אבל בתוך הרגל שהוא מצוה שלא יראה שום חמץ בביתו ודאי יש לו לברך עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המפרש מיבשה לים או יוצא בשיירא כו' כתבו הגהות אבל שאר יוצאי לדרך לא הצריכוהו לבדוק אפילו דעתו לחזור והטעם שודאי לא יעבור הזמן הקרוב אבל מיבשה לים חיישינן שמא יבא סמוך לפסח: "
+                ],
+                [
+                    " וכשיגיע פסח כו' פירוש קודם שעה שישית ואפילו יש שם חמץ ידוע שעשאוהו כחמץ שנפל עליו מפולת ר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " יבטלנו בלבו יש חולקים בדבר לבטל בהוצאת פיו: "
+                ],
+                [
+                    " ואם דעתו לחזור דכי הדר בימי הפסח עבר עליה וההיא שעתא לאו ברשותיה דליבטל: "
+                ],
+                [
+                    " שתיקנו חכמים לשון זה כו' יש לתמוה הרי בירושלמי איתא רב אמר צריך שיאמר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל ב\"י בסי' תל\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " וכן הדין בעושה ביתו אוצר כו' פי' שהכניס שם תבואה ותחתיה חמץ דחמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער ר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " קודם ל' יום א\"צ לבער ר\"ל לא קודם עשיית האוצר ולא כשיגיע פסח דקודם ל' יום לא חלה עליו חובת ביעור וכי מטא ההיא שעתא לא מיחייב דהוי כנפלה עליו מפולת: "
+                ],
+                [
+                    " ואם דעתו לפנותו כו' ופי' דעתו לפנותו הוא מחלוקת רש\"י ורמב\"ם בדין זה כמו שבדין מפרש בים ורבינו סתם הדברים בדין זה מפני שסמך על מ\"ש מחלוקת רש\"י והרמב\"ם גבי מפרש ויוצא בשיירא דממילא משמע דה\"ה שנחלקו בדעתו לפנותו בעושה ביתו אוצר ויש לדקדק לדעת הרמב\"ם בהא בעושה ביתו אוצר כי דעתו לפנותו קודם פסח אמאי זקוק לבער דחששא רחוקה היא לומר שמא יפנה אוצרו ערב פסח ויכלה מלפנותו ערב הפסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער ושמא י\"ל דחיישינן שמא לא יכלה לפנותו וישאר שם חמץ מכוסה בפחות מג' טפחים וכיון דלא ידע בבירור שיש שם חמץ לא יתן אל לבו להוציאו ואע\"ג דבכותל שנשתמשו בו חמץ בחורין ונפל כתב רבינו בסימן תל\"ג שאע\"פ שאינו גבוה ג' טפחים אין צריך לבדוק תחתיו הא מפרש התם טעמא משום דבגל איכא סכנת עקרב אבל באוצר דליכא סכנת עקרב כל שאינו גבוה ג\"ט צריך לבער ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"צ לבדוק כאן שהרי מ\"מ קיים מצות חכמים: "
+                ],
+                [
+                    " ואין לך הפקר גדול מזה וב\"י טען וכתב כיון שכבר חל עליו מצות חכמים לבער ואמרו שלא סגי בביטול וא\"כ אע\"ג דאין לך הפקר גדול מזה מ\"מ הרי לא קיים מצות ביעור כתקנת חכמים עכ\"ל ונראה ליתן טעם לדברי רבינו שאין לטעון עליו הלא אבי העזרי בהדיא כתב שלכך צריך לבער כדי לקיים מצות חכמים וס\"ל לרבינו דחכמים לא תיקנו דצריך לבער אלא במי שיש לחשוש שישאר חמץ שלו בביתו בימי הפסח ויעבור בבל ימצא ולא יסמוך עצמו אהביטול אלא צריך לבדוק אבל זה שבלא ביטול ודאי לא ישאר לו חמץ שהעכו\"ם יטלנו ויאכלנו ומופקר ועומד קאי ואין לו חמץ כלל בכה\"ג לא תיקנו חכמים וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " המשכיר בית לחבירו בי\"ד פי' לצורך י\"ד ואילך: "
+                ],
+                [
+                    " ביד המשכיר עליו מוטל כו' אע\"פ שעושה כן השוכר חזקה בא' מהדברים שהשכירות נקנה בו מ\"מ כיון שהבית של משכיר והחמץ שלו ועדיין הבית מעוכב אצלו שאין השוכר נכנס שם מפני שהמפתח בידו של משכיר על המשכיר לבדוק: "
+                ],
+                [
+                    " אם הוא בעיר שואלו דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן ר\"ן וכתב ב\"י וא\"ת ואמאי שיילינן ליה ולא סמכינן אחזקה מ\"ש מבהמה דאיתא קמן ואפ\"ה לא בדקינן לה בכולהו טרפות אלא מוקמינן לה אחזקה וי\"ל דשאני בהמה שהיא בחזקת כשירה משנולדה אבל בית כל השנה בחזקת שאינו בדוק הוא: "
+                ],
+                [
+                    " תולין להקל לומר כו' כיון דמצוה מדרבנן הוא דמדאורייתא בביטול סגי: "
+                ],
+                [
+                    " השוכר בית כו' אפילו בי\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו במקום שנוהגין ליתן שכר וכו' וא\"צ להחזיר לו השכר דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה והשתא דחוזר לא משום בדיקה אלא שלא רצה לקיים המקח ועיין ב\"י: ",
+                    " כל אחד בודק לעצמו דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בגופיה: "
+                ],
+                [
+                    " והם אומרים בדקנוהו כו'. דהימנו רבנן בדבר שהוא דרבנן כשהוא בידו לעשות: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ותינוק שנכנס וככר כו' ל\"ג בידו אלא בפיו מ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " אם לא ביטל פי' והוא אחר ו' שעות ופי' לא ביטל שאינו יכול לבטל שאינו ברשותו אחר ו' שעות ומה שהכריחו לרא\"ף ולב\"י לפרש כן הוא ממ\"ש רבינו בס\"ס תמ\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " מיבעיא ולא איפשיטא וכתב ב\"ה מבטל וא\"צ לבער כו' וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל והיינו דומיא דנידון דידן ממש שמבטל לכתחלה כדי לעשותו איסור דרבנן ועוד דהשתא מיושב שפיר מ\"ש רבינו בס\"ס זה וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל שמבטלו ודיו כו' משמע שמבטלו לכתחלה ודו\"ק ועיין ד\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " היינו כשלא ביטלו פי' ואינו יכול לבטלו שהוא לאחר ו' כדלעיל לא ביטל שפי' הכי והראב\"ד סבר שהמשנה שלא יטמין בבורות מיירי אפי' קודם שש ודו\"ק וכתב ב\"י ז\"ל ומה שטען רבינו על הראב\"ד שאין כאן הטמנה כו' אינו טענה משום דהראב\"ד לא קאמר דהוי מטמין ממש אלא דהוי כמטמין כלומר כי היכי דמטמין אע\"פ שביטלו אחר הטמנה עובר על מצות חכמים שצוו לבערו אף זה כן אע\"פ שביטל עובר על מצות ביעור ועיין בדרישה מ\"ש בשם המ\"מ: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ממקום קביעותו כו' דאמרינן דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי: "
+                ],
+                [
+                    " או אפי' לא ביטל פי' והוי ספיקא דאורייתא: "
+                ],
+                [
+                    " א\"צ לבדוק דכל דפריש מרובא קא פריש: "
+                ],
+                [
+                    " ואתו שני עכברים כו' אבל לא רצה לחלק בעכבר אחד שנטל חמץ ולא ידעינן להי עייל חדא דהוא דומה למ\"ש בסמוך שנכנסה לחצר שבפני הבית ועוד דלא מחזקינן איסורא כלל היכא דלא ראינו שנכנסה ועיין בי\"ד סי' קי\"א: "
+                ],
+                [
+                    " א\"צ לבדוק יותר ולא אמרינן שיבדוק ג\"כ עד שיהא הבית מוחזק בבדיקה מ\"ו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אם הוא חייב באחריותו ילפינן מלא ימצא שלא יקבל פקדונות או בכל מקום ברשותו כו' ילפינן בג\"ש קרא דשבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וקרא דלא יראה לך חמץ בכל גבולך ליתן האמור של זה בזה ושל זה בזה וחמץ ושאור דין א' להם מדאתחיל בשאור וסיים בחמץ כי כל אוכל חמץ ונכרתה פי' ילפינן שאור מחמץ דכתיב ביה לך חמץ שדוקא בדקיבל עליו אחריות חייב לבערו ואפי' חזר והפקידו אצל עכו\"ם אחר: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב ר\"י דוקא שחייב בגניבה ואבידה ובה\"ג כתב דאפי' כו' כך היא הגירסא נכונה: "
+                ],
+                [
+                    " הלכך עכו\"ם שנכנס כו' הואיל שאינו אסור אלא דוקא כשקיבל עליו אחריות: "
+                ],
+                [
+                    " הפקידו אצלו כו' לפי' הר\"ן האי וקיבל עליו כו' לאו דוקא אלא כשהפקידו אצלו סתם כמו שקיבל עליו אחריות דמי וכן פירש ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " הניחו במקום שתרצה לאפוקי כשיחד לו קרן זוית. והטעם דכתיב לא יראה לך חמץ ואתה ?? רואה של אחרים ב\"י ופירש\"י שלא קיבל עליו אחריות אבל מ\"מ אם הפקיד סתם חייב בפשיעה ולהכי מהני המקום שיוחד לו כנ\"ל ליישב דעת רש\"י והתו' הקשו על רש\"י דא\"כ אפי' לא ייחד נמי: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שלא משכנו בידו דלא גרעו מחמצו של עכו\"ם ברשות ישראל וקיבל הישראל אחריות עליו אשר\"י וכ\"כ הרמב\"ם והטעם כתב המ\"מ דאע\"ג דאין אסמכתא במשכון בישראל מישראל או ישראל מעכו\"ם אבל עכו\"ם מישראל לא קנה דקלישא קניית עכו\"ם מישראל הילכך לא קני אם ל�� אמר מעכשיו וגם אם אמר מעכשיו לא קני אלא בעת הגיע הזמן אבל לא קני למפרע ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו פקדון בעלמא חייב לבערו ונ\"מ בנידון זה שאם לא ביערו ממילא אסור לאכול כדין חמץ שעבר עליו הפסח וה\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ושכר המדי דסתם שכר עיקרו מן התמרים או מתאנים אלא שבמדי מערבין עמהם מי שעורים קצת רש\"י וכתבו הרי\"ף והרא'\"ש דגם בחומץ האדומי דוקא שנותנין לתוכו מים דאל\"כ אינו מחמיץ דהוי מי פירות: "
+                ],
+                [
+                    " וזיתום המצרי כך שמו ואין בהם כרת למדו בברייתא מדכתיב כל מחמצת לא תאכלו כי כל אוכל חמץ ונכרתה האוכל חמץ ? גמור בכרת וכל עירובו בלאו מיתורא דכל מחמצת וגו' וסבר רבינו כפי' ר\"ת שפי' מתניתין דאלו עוברין כו' מתבערין מעל השלחן שלא לאוכלם ואין בשהייתו אלא איסור מאחר שבאכילה אינו אלא לאו אבל הרמב\"ם נמשך אחר פירש\"י שפי' אלו עוברין כו' בבל יראה וסובר דאיסור אכילה ואיסור שהייה שוין ולכך כתב רבינו בשם הרמב\"ם שסבר כר\"א שעובר בבל יראה והיינו אפי' כו' לא יכול לאכול כזית חמץ בכדי שהיית אכילת פרס רק שלא כדרך אכילה כדכתבתי לעיל ודייק רבינו מהרמב\"ם שסבר הכי מדכתב על מורייס כו' שעובר בבל יראה ולא חילק בין יש כזית בכדי אכילת פרס לאין בו למדנו שהוא סובר כר\"א דכל היכא דהוא דומיא דכותח הבבלי דאם אכלה בהלעטה יש בה כזית בכא\"פ אם השהה אותה בבל יראה וע\"כ צ\"ל כן שהרי כתב רבינו למטה. ומיירי שאין בו כזית בכא\"פ וגם א\"ל דמחייב אפילו אין כזית בכא\"פ כלל אליבא דר\"א דהא כתב הרמב\"ם בהדיא בפ\"א על כותח הבבלי שלוקה בד\"א כשאכל כזית בכא\"פ כו' ע\"ש אלא ע\"כ צ\"ל כדחילקתי ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " כל אלו כשאין בהן כזית חמץ בכא\"פ כשאכלן ע' ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"ג דקי\"ל כר\"ש דלא קניס עיין מ\"ש בזה ב\"י. והיותר נראה שרבינו לשיטתו אזיל שכתב לקמן בסי' תמ\"ו ז\"ל כללא דמילתא כל דבר שאין עוברין על תערובתו יכול לערבו לכתחלה ולהשהותו ודבר שעוברין עליו אפילו נתערב ממילא קודם פסח צריך לבערו והנה שפיר מדקדק מדס\"ל לר\"ש בתערובות חמץ שמותר לאכלו אחר הפסח ס\"ל נמי דמותר להשהותו לאוכלו אחר הפסח דאילו היה אסור להשהות בפסח הוי אסור גם כן לאוכלו לאחר הפסח כמ\"ש רבינו ואע\"ג שרבינו שם קאמר כל שעוברין עליו בפסח דמשמע דמיירי דוקא בעובר עליו בלאו קמ\"ל כאן דה\"ה באיסור לשהותו מדאורייתא שוה לעובר עליו בלאו גם י\"ל הא דקאמר שם כל שעוברין עליו ר\"ל כל שעוברין על אכילתו ולשון המשנה אלו עוברין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא דא\"כ לא יתורץ הקושיא שאכתוב אחר זה בשם מ\"ו דפריך בהא דקאמר אע\"ג דקי\"ל כר\"ש כו' דר\"ל מנ\"ל לומר דלר\"א אסור להשהותו ולפי מ\"ש באחרונה יקשה אהא דקאמר ר' אליעזר שעוברין בלאו אאכילה ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ואע\"ג דקי\"ל כר\"ש כו' וא\"ת מאי מקשה אר\"א הא לקמן פסק כחכמים ולא קי\"ל כר\"א וי\"ל שק\"ל לרבינו מנ\"ל דלר\"א אסור להשהותו דילמא מיקל בתערובתם כמו שמיקל ר\"ש וק\"ל מ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " ולרבנן אפילו לאו אין בהן אלא איסורא בעלמא ולדבריו מותר להשהותן עיין בב\"י שפירש הא דכתב רבינו אלא איסורא בעלמא דר\"ל איסור דאורייתא מדקאמר לאו אין בהן כו' ומקשה ע\"ז ע\"ש ותימה הא רבינו גופיה כתב בסמוך ז\"ל ורי\"ף פסק כחכמים שאין לאו בתערובת חמץ אלא איס��ר דרבנן ושלזה הסכים הרא\"ש ז\"ל א\"כ ש\"מ דכל הפוסקים כרבנן ס\"ל דליתא אלא איסור דרבנן ונקטה נמי בלישנא דלית ביה לאו לא משום לדיוקי מיניה הא איסור דאורייתא יש בו אלא לאפוקי מדר' אליעזר דס\"ל דיש בו אפי' לאו ואינו ראוי לאכול כו' כגון אספלנית וקילור כו': "
+                ],
+                [
+                    " ובעל העיטור כתב כו' עיין מ\"ש ב\"י בשם ב\"ה. ונ\"ל דב\"ה לא פירש דבריו וי\"ל דבלאו ר\"ל על האכילה והא דקאמר אינו חייב לבער היינו אפילו מדרבנן דהא כל היכא דאכילה בלאו אסור להשהותו וחייב לבערו מדרבנן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " חמץ בלאו בבל יראה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם נעשה בהם מלאכה. מפני שהחמץ מעורב עם דברים שאינם ראוים לאכילה קרוי נעשה בהם מלאכה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אספלנית רטייה: "
+                ],
+                [
+                    " וכן יראה דעת רב נטרונאי כו' ז\"ל ב\"י איני יודע למה כתב וכן יראה דעת רב נטרונאי והרי בהדיא כתב אם ידוע שנסחט כו' צריכים אתם לבערו ואפשר מפני שלא כתב חייבים אתם לבערו יש מקום לומר שלא כתב וצריכין אתם לבערו אלא משום חומרא בעלמא ולא משום שלא יעברו בבל יראה וטעמו של רב נטרונאי שחילק וכתב גבי שתייה אסור אפי' לא נסחט כו' משום דלשתותו מחמירין טפי כיון דחמץ בפסח במשהו וכיון שנשרו החיטין עם הצמוקים הרי נתנו החטים קצת כח בצימוקים אע\"פ שממשו של חמץ לא נכנס בצימוקים אבל לענין ביעור אינו חייב עד שיודע שממשו של חמץ נכנס במי צימוקים ואז אע\"פ שמי הצימוקים אלף פעמים נגד החמץ צריך לבער: "
+                ],
+                [
+                    " צריכין אתם לבערו אע\"ג דאין כזית בכא\"פ אפילו שלא כדרכן מ\"מ אי ס\"ל כרבי אליעזר החמיר אפילו בכה\"ג אבל לחכמים הואיל שמותר לערבו אפילו לכתחלה אין כאן מקום לחומרא זו שהרי כבר נתבטל בס' לטעמיה אזיל שכתב בסימן תמ\"ז שאם נתבטל בס' קודם הפסח שוב לא אמרינן חוזר וניעור אבל הרבה גאונים סברי שחוזר וניעור בפסח כרב נטרונאי ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " דטעם כעיקר דאורייתא. ילפינן לה ממשרת או מגעולי עכו\"ם אע\"פ שאין בו ממשו של איסור. ועיין בב\"י שהוכיח כן: "
+                ],
+                [
+                    " אם יש בו כזית בכא\"פ כו' פי' כדי אכילת פרס כדרך העולם כדפירשנו לעיל: "
+                ],
+                [
+                    " כתב א\"ה קולן של סופרים כו' אמתני' קאי ולפ\"ז יש מחמירין שלא ידבקו ניירות בחלון אם נראה מבחוץ רמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " בחלא דשיכרא כו'. פי' שכר שעורים: "
+                ],
+                [
+                    " אפעה  מין נחש: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל כו' צ\"ל שמביא ראייה מהרמב\"ם שיש חילוק בין אכילה לביעור אבל לא שסבר כרמב\"ם במה שכתב אע\"פ שאין בו חמץ אלא כ\"ש שהרי הוא כתב לעיל ואני תמה על רב נטרונאי למה אסרו היכא שנתערב קודם פסח כו' וכ\"כ לקמן סימן תמ\"ז דאינו חוזר וניעור אלא ודאי הטור מדבר מדין דרב האי שאין צריך לבער הטריאק\"ה אפילו לא נתבטל בס' קודם פסח ומייתי הרמב\"ם שמחלק ג\"כ בין אכילה לביעור:"
+                ],
+                [
+                    " שדבקו אותו בחמץ היינו בטבלא לפי' האבי העזרי דלעיל אבל המגיד משנה פי' ואפי' בלא טבלא וקולן של סופרים היינו בדאיתא בעין קודם שדבק בו הנייר:"
+                ],
+                [
+                    " והא דאמר ר\"ש וכו' בפ\"ק דפסחים דף מ\"ה ועיין בפי' רש\"י:"
+                ],
+                [
+                    " י\"א שמותר אפילו באכילה כיון שיצא מתורת פת קודם שיחול איסור חמץ: "
+                ],
+                [
+                    " בצק שבסדקי עריבה כו'. משנה פרק אלו עוברין: "
+                ],
+                [
+                    " ואיכא תרי לישני כו' ותרווייהו אליביה דמר שמואל: "
+                ],
+                [
+                    " אבל במקום שאינו עשוי לחזק חייב לבער עיין פי' רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ופסק רי\"ף לחומרא עיין בגמרא ובפירש\"י ותוספות: "
+                ],
+                [
+                    " ב' חצאי זיתים כו' בעריבה בסדקין שבעריבה רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וחוט של בצק מחברן עיין בב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ביום י\"ד אסור מן התורה אפילו מחמץ של עכו\"ם אסור ליהנות ולוקין עליו דפסק כר' יהודה: "
+                ],
+                [
+                    " ובעל המאור כתב כו' דפסק כר' שמעון ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " עוד שתי שעות כו' גזירה משום יום המעונן כדלעיל וכבר כתב לעיל דמותר לאכול עד שליש היום: <br> <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> דהיינו מתחילת שעה חמישית יש מקשין מנינא ל\"ל למימר דהיינו מתחלת שעה חמישית וי\"ל דקמ\"ל דלעולם חולקים היום לי\"ב שעות אף שהוא שנת העיבור והיום ט\"ו שעות חולקין ז' שעות ומחצה לששה שעות זמניות ואינו אוכל אלא עד ד' שעות זמניות ומתחלת שעה חמישית ואילך אינו אוכל וכמ\"ש הרמב\"ם כמ\"ש לעיל בסי' תל\"א ולאפוקי מדעת בעל ת\"ה וכמ\"ש שם ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו כותח בריש פרק כל שעה (פסחים דף כ\"א) ועיון שם פי' הרר\"י דמפרש רבותא בכותח ויש לתמוה על הב\"י שלא הביא אלא פירש\"י לחוד דלא מפורש ביה דברי העיטור ס\"ל דאף דאינו עובר עליו מ\"מ מדרבנן אסור ובעל המאור ס\"ל דאפילו באכילה מותר והרמב\"ם והרא\"ש פסקו בלפני זמנו כר\"י ובלאחר זמנו אם מערב החמץ כר\"ש ע\"ש באשר\"י וב\"י הביאו וצ\"ל דלא ס\"ל לבעל המאור דרשה דאך ביום הראשון תשביתו אך לחלק ובעל העיטור ס\"ל לאסמכתא והא דתנן אור לי\"ד בודקין את החמץ ס\"ל דאתאן לר\"י. א\"כ מש\"ה בודקין את החמץ באור י\"ד כדי שיהא כולו מצוי לפניו וישביתו באכילתו למחרת ביום י\"ד וגם הא דתנן שורפין בתחילת שש ס\"ל דאתאן לר\"י. והא דכתב לא תשחט על חמץ דם זבחי אפשר דר\"ש מפרשו לא תביא עם קרבן פסח לחם חמץ ולזבחו עליו כמו שזובחין קרבן תודה ועיין שם בתוס' דיש להו שיטה אחרת וכתבו וגם לר\"ש אסור באכילה מדאורייתא ואינו מתיר אלא בהנאה לפ\"ז נתיישבו המשניות דאתאן ג\"כ כוותיה דר\"ש ע\"ש אבל הרא\"ש והרמב\"ם ורבינו עכ\"פ פסקו כרבי יהודה לאסרו גם בהנאה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם קידש בו אשה אינה מקודשת כיון דאיסורא דרבנן עליה כדאורייתא דמי:"
+                ],
+                [
+                    " אפילו אם אינו חייב באחריותו ואע\"ג דבכה\"ג בחמצו של עכו\"ם א\"צ לבערו כמ\"ש לעיל בסי' ת\"מ שאני עכו\"ם כו' דאין ביד ישראל לשלוח יד בפיקדון שלו לבערו מן העולם משא\"כ בישראל המפקיד שמזמן הזה והלאה אסור לו בהנאה לכך צריך לבערו לטובת המפקיד שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא אבל הנפקד נלפע\"ד דאינו עובר עליו כיון שלא קיבל עליו אחריות: "
+                ],
+                [
+                    " חמצן של עוברי עבירה כו' מותר עיין בפ\"ק דחולין דף ד' דמייתי ברייתא זו ופי' שם רש\"י ותוס' דדוקא לאחרים מותרין אבל המחליף אסור מדרבנן ועיין ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " זמנה אחר מנחה כמ\"ש בסימן רכ\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " ור\"ת היה נוהג כו' ואז צריך לעשות קודם שעה עשירית דמשם ואילך אסור לאכול כמו שכתוב בסימן תע\"א: "
+                ],
+                [
+                    " במצה עשירה עיין ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וכן הורה רש\"י כו' קאי וכן אדלעיל קאי אמשיירים ב' סעודות כו' וגם רש\"י מודה דאי בעי למיכל מצה עשירה מצי אכיל דמש\"ה לא יאכל שלא לתיאבון ולא קאמר אלא אמצה שאינה עשירה וכן דייק לישנא דקאמר כדי שיאכל אותה ואותה קאי אמצה שאינה עשירה אבל לפי מ\"ש בשם רש\"י ריש סימן רס\"ב דס\"ל דמי פירות אפי' לחוד מחמיצין מיד והוי חמץ נוקשה ואסור ללוש בהן א\"כ כאן אסור: <br> <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> וביום השבת יבטל פי' ביטול שני שרגילים לעשות ביום: "
+                ],
+                [
+                    " יבטלנו בלבו כו' ואפילו יש שהות לחזור אפ\"ה משום חומר פיקוח נפש העמידו עלי דין התורה דסגי בביטול: "
+                ],
+                [
+                    " כדי לילך ללמוד לפני רבו צ\"ע כיון שת\"ת קרי ליה כאן רשות למה אמר שהולך לערב כדי לילך למחר ללמוד אפילו אם הולך עתה ללמוד נמי ליחשב רשות גבייהו ואפשר לומר שנקט שהולך לערב כו' משום שהוא מילתא דפסיקתא דאילו הולך ללמוד אם יש לו אדם בביתו שיבער חמץ אזי עדיף טפי שילך הוא לדרכו ללמוד ויבער אחר החמץ משא\"כ בהולך לערב דאז גם אם יש לו אדם אחר בביתו נאמר לו שהאחר יניח העירוב והוא ישאר בביתו ויבער חמצו שהוא מצוה בעצמו משא\"כ הנחת העירוב ודו\"ק והיותר נראה דלרבותא קאמר הולך לערב דאילו הולך ללמוד פשיטא דיבטל לימודו שעה אחת ויבער חמצו וילמוד אח\"כ משא\"כ כשמונע מלהניח עירובו דאז צריך לבטל לימודו כל י\"ט ראשון וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " חשוב דבר הרשות לשון גמרא כאן שנה ר' גדול המעשה מן התלמוד דקרי ליה רשות גבי שחיטת פסחו ומילת בנו וסעודת אירוסין ועיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כחכמים דאמרי מפרר וזורה לרוח בגמרא קאמרי חכמים אמרו אף מפרר כו' דמשמע דמודו ג\"כ חכמים דיש ביעור בשריפה כר\"י והוסיפו דא\"צ שריפה דוקא אלא אף בפירור לרוח סגי. וק\"ק מאי אף דקאמר בגמרא הא ר\"י דקאמר שריפה היינו מצד דאפרן מותר משא\"כ לחכמים דאפרן אסור וכדמסיק רבינו בסמוך וצ\"ל דאף דקאמרי לא דמודים דג\"כ בשריפה הוא ביעור ולא פליגי אלא בחומרא דקבורה דאפרן אסור אלא לומר אף דוקא קבורה ובזה מיושב נמי קושיא שהקשתי בסמוך לפי מאי דקי\"ל כר\"ת ה\"ל חומרא דאתי לידי קולא כו': "
+                ],
+                [
+                    " פי' גם יפרר כו' שמא תפגע שם ספינה ותטלנה ולאו אדעתייהו רש\"י ומיירי בשאר ימים ונהרות במקום שהספינות הולכות שם אבל בים המלח אליבא דכ\"ע א\"צ שחיקה אפילו בע\"ז כמ\"ש התוס' פרק כל שעה (פסחים ד' כ\"א) סוף ע\"א ולא חש רבינו לכתוב דין דים המלח משום דפירש\"י דים המלח אין הספינות עוברות שם ואין מצוי שילך אדם שמה בשביל זה לא חשש לכתבו וכ\"כ ב\"י בי\"ד ס\"ס קמ\"ו ע\"ש אבל בשאר ימים הוא משליך כשהולך בספינה. ולא כב\"י דכתב דכשמשליכין חמץ בים המלח נמצא שהוא קרוב למקום ישוב וצריך לפרר גם שם ע\"ש: ",
+                    " וכ\"כ הרמב\"ם ו\"ל פי' גם הרמב\"ם ספק דאין צריך שריפה אבל הרמב\"ם חילק וכ' דדוקא בחמץ קשה צריך פירור בזריקה לים וב\"י דחק ליישב ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ומשום ואילך דוקא בשריפה כיון דאיסורא דאורייתא ילפינן מנותר ש��ינו בשריפה: "
+                ],
+                [
+                    " אבל ליהנות באפרו כו' דכל הנקברין אפרן אסור ואף שלרבנן אינם נקברים אלא מפרר וזורה לרוח קאמרי מ\"מ כל שאינו נשרף וכלה גופו מן העולם בכלל נקברים הוא וע\"ש בגמרא ד' כ\"ז ובאשר\"י ד' קכ\"ד ע\"ד וצ\"ע דלמאי דקי\"ל כר\"ת לשרוף חמץ גם בפסח חומרא דאתי לידי קולא הוא דאילו לרש\"י דזה מיקרי זמן ביעורו והשבתתו בכל דבר אפרו אסור והשתא דנשרף אפרו מותר ואין לומר דגם לרבנן אם החמיר לשורפו מודו דאפרן מותר ולא קאמר דאפרן אסור אא\"כ נקבר ולא נשרף דז\"א דבהדיא כתב הרא\"ש גם אגחלים עוממות ז\"ל בחמץ בפסח קי\"ל כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח הא בכלל כל הנזכרים שאפרן אסור וכ\"ש הגחלים הר\"ר יונה ז\"ל עכ\"ל הרי לפניך דגחלים שהן נשרפין ואפ\"ה כתב דאסורין בהנאה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כיון שיש קצת מצוה בשריפתו כו' הא דכתב קצת מצוה אע\"ג דדינו ועיקר מצותו הוא בשריפה י\"ל דר\"ל קצת צורך י\"ט בשריפה דכיון דדינו הוא בשריפה ומוטל עליו לשורפו הוי כאילו הוא קצת צורך י\"ט ואמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שאוסר תערובתו כו' במשהו ומה שאינו אסור אלא בקליפה בשאר איסורים בפסח נמי דינו הכי כמ\"ש לקמן סימן תס\"ז. והטעם שחמץ בפסח במשהו משום דחמץ לא בדילי אינשי מיניה כל השנה לפיכך החמירו לאסור במשהו אפילו שלא במינו אשר\"י ועיין בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אבל גיעול היוצא כו' עיין ב\"י מ\"ש באריכות שני תירוצים שהאריך ותירוץ הראשון נ\"ל מוכרח מדקאמר תחלה ה\"מ דאיתא בעיניה משמע הא אם לא הוי בעיניה אף ?בפ\"י שהכלי ב\"י לא נאסר מהגיעול ובזה א\"ש נמי דהא רש\"י והרא\"ש פוסקים בסמוך דנותן טעם לפגם אפילו בפסח מותר ולמה התירו כאן משום דנתערב קודם לכן דוקא וב\"י דחק שכתב אליבא מאן דאוסר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " חלב שחלבו עו\"ג קודם פסח האי עו\"ג אינו נכון וצריכין למחקו מן הספרים: "
+                ],
+                [
+                    " שחתכוהו בפסח כו' אע\"פ שאין הנידון דומה לראייה ממש דהוראת הרא\"ש היה שחתכוהו בפסח ונדון דידן זיתים שכבשן כו' מדבר שחתכן לפני הפסח דאז נט\"ל מותר וגם איכא למימר היתירא פלט מ\"מ מביא שפיר ראיה דכיון לבעה\"ת מחלי' לטעמיה א\"כ הוי כב\"י וגם לא שייך למימר שבטל קודם פסח שהרי נגד כל הסכין משערינן א\"כ הוי כמו חמץ בעין כיון דליכא ס' נגד הסכין אלא אי קשיא ה\"ק דא\"כ מתי צריך להביא ראייה ממנו כיון שהסברות הללו פשוטות המה לכך נלע\"ד דלא מייתי מהרא\"ש ראייה אלא מדס\"ל דסתם סכין אסור ש\"מ דס\"ד דבצל מחליא לשמנינותא דליכא למימר משום פסח החמיר דהא הרא\"ש ס\"ל נט\"ל מותר גם בפסח כמ\"ש בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " התיר הכל אפילו באכילה אבל רב אלפס כתב דאסור כר\"ש אפילו יבש ביבש וכ\"כ רבינו בשמו בי\"ד סי' ק\"ד וכן נהגינן וכ\"כ מ\"ו בא\"ו שלו בהג\"ה בדין ל\"ב ד' י' ושם תמצא ג\"כ דין אם נמצא חטה על התרנגולת ונמצא שאר בשר עמה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ג\"כ ומה שהתיר לעיל הגבינה מטעם צונן דוקא וגם רש\"י שכתב משום דנתבטל קודם לכן הי נו כדי להתיר אפי' למ\"ד נט\"ל אסור כמ\"ש ב\"י לעיל ועיין מ\"ש לעיל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואפשר לומר אפילו בסתם כו' הם דברי רבינו וכ\"כ הרשב\"א והוסיף עוד דאפילו ביום ראשון שהוא מדאורייתא אסור בהנאה אין אסור כשהניתו העו\"ג בחצירו המשתמרת מהאי טעמא. ומיהו ב\"י פסק דיש לחוש להרא\"ש דצריך להוציא בשפתיו שאינו רוצה שיקנה לו רשות: "
+                ],
+                [
+                    " קח במאתים שמא אצטרך ואקחנו ממך כו' כן ל' התוס' וכן בש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " והתירו בהנאה עיין ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אלא כאן אנו קיימין ס\"א אלא על כרחך כו': "
+                ],
+                [
+                    " לכלב של אחרים ס\"א של הפקר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " חמץ שנמצא שם אחר כו' אע\"ג דמיירי שהסחורה שנמכרה בתוכו הוא חמץ כמו שפירש\"י אפ\"ה תולין בפועלים ב\"י וצ\"ל שהוא ספק אם זה החמץ שנשאר מהסחורה ולא ודאי ורב האי גורס איפכא כיון שהסחורה היא של חמץ ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " והשיב שיתנה קודם הפסח ויטול דמים של אותה שבוע הל' משמע דה\"פ בתנאי זה ששאל השואל שיתנה עם הא\"י שיטול הא\"י של פסח כו' אותו תנאי יתנה עם א\"י קודם פסח ולא סגי בהכי לבד אלא שגם דוקא יקבל הישראל דמיו מאותו שבוע שאחר פסח ולא חמץ. וא\"ל לפ\"ז מ\"ש ממ\"ש לפני זה בשם ראבי\"ה שאם התנה ליתן לו קמח או מעות מותר לקבל אח\"כ אפילו לחם חליפי הקמח והמעות. דשאני התם דהלוה לו מעות והא\"י מחויב ליתן לו דמים אלא שרגיל ליתן לו ככרות וכיון שמתנה עמו ליתן לו דמים שרי בכל ענין משא\"כ הכא שעיקר שכרו מהתנור הוא לחם לכך אסור טפי אלא שק' להולמו מה ענין תנאים אלו זה לזה ממ\"נ אי מועיל התנאי שמתנה עם הא\"י שיקח הוא של פסח לחוד והוא יטול בשבוע שאחריו א\"כ אפילי בנטילתו חמץ שרי ואי לא מועיל דמיחזי הא\"י כשלוחו וכדאמרי' באיסור שבת דאינו מועיל כמ\"ש רבינו בהדיא בסימן רמ\"ה ע\"ש שכן דעת ר\"ת ושר\"י הודה לו וכמ\"ש ב\"י שם א\"כ מה מועיל לקיחת ישראל מעות לשבוע שאחריו וגם אם נפרש מ\"ש ויטול דמים דקאי אא\"י דהא\"י יטול דמים בעד שבוע של פסח מ\"מ אינו מתורץ אי מועיל לתנאי יועיל גם לזה שיקח הא\"י אפילו לחם בשבוע שלו גם ק' להתנות עם הא\"י שיקבל דוקא דמים ולא לחם וביותר התימה על ב\"י שפי' האי ויטול דמים דר\"ל שיטול דמי אותה שבוע קודם הפסח דמי יודע מי יאפה בתנור וכמה יאפה בו שיתן דמים קודם לכן ולכאורה היה נראה למחוק וי\"ו דויטול דמים ולהגיה במקומה שי\"ן שיטול דמים ובוה מיושב קושיא הנ\"ל דהשיב לו דאין צריך ואז אין מועיל תנאי שיטול הא\"י של פסח אלא זה יעשה הישראל שיתנה עם הא\"י שותפו קודם פסח שלא יקבל בימי הפסח חמץ שכר תנורו אלא יקבל דמים חליפיהם ושרי וכמ\"ש ראבי\"ה לפני זה בדין מי שרגיל לקבל ככרות שיתנה ליתן לו דמים ואעפ\"י שהדמים הם חליפי הלחם ואסור להשתכר באיסורי הנאה וכמ\"ש בשם ר' שמשון אח\"כ בסמוך וא\"ל שיועיל התנאי שהתנה קודם הפסח וכמ\"ש ראבי\"ה דשאני התם דמתנה עם הא\"י הנותן עצמו קודם פסח שלא יתן לו בפסח כ\"א דמים משא\"כ הכא שלא התנה כ\"א אם הא\"י שותפו שבפסח לא יקח ממי שבא לאפות בתנור כ\"א דמים וזה אינו לרשב\"א שכתב רבינו אח\"כ ודוחק לחלק בזה בין אם התנור מיוחד לישראל או אם יש לא\"י שותפות בו כיון שלא סילק הישראל עצמו ממנו בימי הפסח לפי מה שכתב שגרסי' שיטול דמים ויחלקו אחר כך ביניהן. י\"ל בוה מחולק רש\"י עם רשב\"א וזהו רימז רבינו בכתבו והר\"ר שמשון בר אברהם כתב כו' דמשמע דהרשב\"א בא לפלוג אמ\"ש בשם רש\"י דאל\"כ ה\"ל לרבינו לכתוב כתב הרשב\"א ופלוגתתם הוא בזה שרש\"י ס\"ל שמותר להשתכר באיסורי הנאה אם אינו נוטל חמץ כ\"א דמים וכמו שכתבתי ג\"כ בסוף הסי' דפלוגתא יש בדבר אלא שק\"ל על האי גירסא שיטול דלא כן הוא לשון המרדכי וה\"מ דכתבו שיתנה קודם פסח שיקבל הא\"י של פסח והוא אח\"כ ולכן היה נלע\"ד לפרש ע\"ד אחר וליישב גירסת ויטול רק כשתתיישב בתחלה מאי שקשה לי עוד למ\"ש בה\"מ בפ\"א דהל' חמץ והביאו ב\"י דכתב וז\"ל ולעניין פסח מותר להתנות קודם הפסח ונוטל הימנו דמים של אותו שבוע ולא דמי לישראל וא\"י שיש להם שדה בשותפות כו' דהתם כל הטורח הוא לאמצע ונראה כטורח בשביל ישראל אבל הכא כיון שנטל את הדמים מתחלה (והיותר נראה דה\"ל כאילו אמרה דבר מותר מעיקרא) מותר עכ\"ל דק\"ל טובא הא לא דמיא רישא לסיפא דמתחיל לחלק דשאני שדה שכל הטורח לאמצע דר\"ל בשדה דאין הפירות גדילים כ\"א לאחר ומן ומלאכת שבת וחול כולם צריכין לגידול הפירות של אחר זמן נמצא שטרח הא\"י בשביל ישראל בשבת בשכר שגם הישראל יטרח עבורו בימי החול משא\"כ בתנור דכל יום ויום מה שיטרח באפיית התנור הוא נוטל שכרו וא\"כ ה\"ל לסיים ולכתוב אבל הכא אין ניכר טירחא לאמצע כ\"א כל אחד נהנה מיגיע כפו שכר יום ביומו ולמה סיים במה שנטל דמים בתחלה וגם ק' דלא החליט בדברים ראשונים ללמד שצריך לקבל הדמים תחלה שהרי כתב סתם ונוטל הימנו דמים של אותו שבוע אם לא שנ' שקאי אמ\"ש שיתנה קודם פסח ומזה קאמר נמי ונוטל דמים ור\"ל קודם פסח וזהו דחוק וע\"ק כיון דהמחבר ה\"מ הוא אחד מתלמידי מהר\"ש כידוע והמרדכי לא הזכיר שום דבר מנטילת הדמים תחלה או סוף וכמ\"ש ב\"י לכן היה נלע\"ד לתרץ הכל יחד דלק\"מ דמ\"ש רבינו וה\"מ דנוטל דמים לאו דוקא דמים קאמר אלא ר\"ל דמי שכירתו יהיה מה שיהיה ואא\"י קאמר שנוטל דמים של אותו שבוע וה\"פ שיתנה הישראל עם הא\"י שותפו קודם פסח טול אתה שבוע של פסח ואני אטול לעצמי שבוע של אחריה במקומה ומותר מטעם שכיון שנוטל הא\"י כל השכירות של פסח ואינו לאמצע לחלקו עם הישראל מש\"ה שרי ולא דמי לישראל וא\"י שיש להם שדה ביחד דאסור להתנות עמו טול אתה של שבת דהתם הוא לאמצע משא\"כ הכא שנוטל הא\"י כל הדמים של אותו שבוע ואינו לאמצע והשתא א\"ש ל' ה\"מ וגם הוא שוה למ\"ש המרדכי בשם מהר\"מ דגם ה\"מ לא הצריכו ליטול הדמים תחלה כמו שפירשוהו הב\"י ודמיא לזה ואין להקשות מ\"ש שבת דאוסר שם בה\"מ אפילו בתנור אע\"ג דגם שם אין השכירות של שבת לאמצע שהישראל מתנה עמו כך קודם שבת כמ\"ש די\"ל ה\"ט כמ\"ש הב\"י בשם התוס' והרא\"ש בסי' רמ\"ה בד\"ה ור\"י היה כו' ז\"ל וטעמא דאע\"ג דבתנור ומרחץ אינו משכיר במלאכת שבת מ\"מ הוי כאילו מעמיד פועל בידים כו' ע\"ש הרי לפנינו שכתב דכשמתנה עמו במרחץ ותנור שהא\"י יטול של שבת ושהוא יטול של חול אין הישראל משביח במלאכה של שבת והיינו ע\"ד שכתבתי כיון שאין שכר הטירחא לאמצע כמו בשדה וכמ\"ש שם לפני זה ע\"ש וא\"כ מה\"ט בפסח מותר אלא שבשבת אסור משום דנראה כמעמיד פועל בידים וזה דוקא שייך בשבת דאיסורו משום מלאכה משא\"כ בפסח שמלאכת אפייה מותר ואע\"ג דדוקא לישראל מותר משום מלאכת אוכל נפש האי נמי לצורך ישראל הוא גם י\"ל דכולי האי לא החמירו בי\"ט משום דנראה כמעמיד פועל כיון דמלאכה מותר בי\"ט לגמרי לצורך ישראל ואינו אסור אלא משום דמשתכר בחמץ דאסור בהנאה וכיון שהתנה קודם הפסח שלא יהיה לו חלק בשכירות פסח ובזה לא מיקרי משתכר ומשביח כמ\"ש ב\"י א\"כ מותר לגמרי ודו\"ק ולפ\"ז אין פלוגתא בין תשובת רש\"י זה למ\"ש רבינו בשם רשב\"א אחר זה ול' רבינו אינו מדוקדק וכמ\"ש ב\"י כמה פעמים ��לשון רבינו שלא דקדק בזה. גם מוכח כן מהה\"מ שם שהביא ב' דינים אלו של רש\"י ורשב\"א רצופים זה אחר זה בלי מחלוקת: "
+                ],
+                [
+                    " לא מיבעיא חמץ כו' אבל אין לאסור מטעם שרוצה בקיומו של איסור ע\"י דבר אחר כדבסמוך בקדירה דשאני הכא דאף אם יפול התנור לא יפסיד חמץ לגמרי ב\"י. ועי\"ל דכאן מיירי שהעכו\"ם כבר קיבל בפסח והוא לא ידע עד אחר פסח דלא שייך דניחא ליה כו' למפרע: "
+                ],
+                [
+                    " אלא אפילו מעות כו' פי' הוא עצמו אבל ע\"י גזבר שקיבל כבר מותר דע\"כ צ\"ל כן דאל\"כ ק' משפחה אדלעיל ס\"ס תמ\"ג וגם בכאן מוכח שהרי מותר אם קיבל הוא ועיין מ\"ש לקמן גבי קידש בדמיהם שא\"א לפרש כן: "
+                ],
+                [
+                    " וקידש בדמיהן מקודשת ה\"ה לכתחילה אלא אשמועינן דמקודשת ושוב אינו תופס קידושין מאחרים וק\"ל כך היה נראה לפרש כדי שלא תקשה אמאי דמתיר כאן ליהנות לכתחילה מהמעות אם כבר קיבלו אבל איני אוכל לפרש כן דבנדרים פרק השותפין הביאו התוס' בפ\"ק דחולין דף ד' חמצן של עוברי עבירה מותרין מיד מפני שהן מחליפין כתב שם רש\"י ותוס' דאף דמי החליפין נאסרו מיד המחליף והביאו ראיה מנדרים דרצה שם בגמרא להוכיח מהאי דתנן קידש בדמיהן מקודשת ש\"מ דחליפי איסורי הנאה מותרין ודחי דילמא לכתחילה הוא דלא הא דיעבד עביד. ש\"מ דהא דקידש בדמיהן מקודשת דוקא בדיעבד אבל לכתחילה אסור לקדש בהן ואפ\"ה מייתי שפיר ראייה כאן דמדהאשה מקודשת ש\"מ דהיא מותרת ליהנות מהדמים לכתחילה דאל\"כ למה היא מקודשת כיון שאסורה ליהנות מהם אלא ודאי דוקא אמחליף אסרו אבל לא אאחרים שבאו דמי החליפין בידן וכ\"פ שם התוס' ע\"ש וה\"נ נ\"ל מה דמביא כאן דאם כבר קיבל הב\"ה מהגיזבר שמותר ליהנות ממנו שהוא נחשב לענין זה כאחר כיון שהוא לא ציוה להחליפו וכצ\"ל בשפחה דלעיל דהתיר מטעם שהגבירתה נחשב כאחר ולא שייך לקונסה כיון שלא צותה על השפחה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו שרי לישראל להשכיר כו'. וכתב האגור דה\"ה מותר להשכיר בו בית אפילו בפסח לדור בו אעפ\"י שמכניס בו אח\"כ חמץ: לעשות עמו מלאכה אחרת כו' ז\"ל ב\"י לפום ריהטא משמע דאין משם ראייה דהתם משמע דה\"ק ששכרו לעשות מלאכה אחרת ועשה עמו אותה מלאכה אעפ\"י שאמר לו העבר לי חבית מ\"מ שכרו מותר לפי שאין פורעין שכרו על העברת אותה חבית אלא על המלאכה ששכרו לעשות וצ\"ל שרשב\"א מפרש דה\"ק שאם שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אעפ\"י שלא עשה אותה מלאכה אלא שא\"ל העבר לי חבית כו' שכרו מותר ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " מפני שרוצה בקיומו של איסור פי' שרוצה בקיומו של חמץ שמבשל עתה בקדירה בשביל הקדירה אבל א\"ל שרוצה בקיומו של חמץ הנבלע בקדירה מקודם בשביל קיום הקדירה דומיא דרוצה בקיומו של איסור הנאה אצל כלי חרס הדרייני שקאי ג\"כ אמאי שבלוע בחרס ובזה יהיה מיושב דלא תקשה מדין תנור הנ\"ל דהתירו להשכירן כשנותן מעות דשם כל פעם שמסיקין התנור אזי איסור חמץ שבו ניסק והלך אבל א\"א לפרש כן דהא כתבו שם רש\"י ותוספות דוקא שם בחרס הדרייני שבלוע יין הרבה ונעשה האיסור כאילו הוא בעין וגם החרס נתחזק ע\"י דוקא אסור אבל לא בשאר איסור כגון בשר בחלב כמ\"ש מ\"ו בא\"ו שלו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה כו' א\"ל תיפוק ליה מטעם שכתב רשב\"א דאסור ליהנות אפילו אפיה מחמצו של עכו\"ם דמה\"ט אוסר לקבל אפילו דמי שכירות תנורו שאפו בו חמץ והיינו בנ��דון דידן ממש י\"ל דכתב זה אפילו למ\"ד דמותר ליהנות מחמץ של עכו\"ם דפלוגתא יש בדבר כמ\"ש ב\"י וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " דכיון דמכניסן להיסק גדול ודאי לא חייס עלייהו ק\"ק הא קאמר לפני זה כי בהיסק גדול כזה דשלהבת עולה לו מכל צד פקעי ומהיכא תיתי דיחוס עליה וצ\"ל דה\"נ קאמר דודאי לא חייס מטעם הנ\"ל ולא אתא אלא למעוטי תנורות שלנו שהיסקו מבחוץ שניחוש דילמא חייס: "
+                ],
+                [
+                    " וכוביא פרש\"י כלי שעושין מלבנים כו' פי' והיסקו מבחוץ וכמ\"ש בסמוך ואתרווייהו קאי: ללבו "
+                ],
+                [
+                    " ללבן הטלאי פי' צוה ללבנו ולא להגעילו כדי להדביקו יפה דאל\"כ אסור להגעילו אח\"כ משום החריץ כך שמעתי אבל במהרי\"ל דף ה' ע\"ב משמע כפשוטו וכתב דילבנו או יגעילנו ע\"ש א\"נ היכא שיש לחשוש שהטלאי אתא ממחבת היה מצוה להגעילו כו' ר' יואל היה אביו של ראבי\"ה וס\"ל דמחבת צריך ליבון: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"ש לרי\"ף שפי' דההיא דבית שאור כו' אל תטעה לומר דמה שמציין ואמר דההיא דבית שאור דקאי אליבון ולומר הא דהצריך לבית שאור ליבון פירוש רי\"ף דאיירי בכלי חרס חדא דזה לא נזכר בהדיא בשום מקום בבית שאור שצריך ליבון דא\"כ ה\"ל לרש\"י ור\"ת ור\"י לפלוגי בפי' דההיא לשמעתא דנזכר בה בית שאור במאי איירי. ועוד דא\"כ ק' הא דקאמר דרי\"ף מפרש בכלי חרס דמשמע הא אינך גאונים לא פירשו הכי וק' א\"כ מאי ראייה מייתי הרא\"ש דא\"צ ליבון הא אדרבא מוכח משם דצריך ליבון בבית שאור אלא ממה שמצינו שהחמירו בבית שאור להשתמש בו מצה בחמין אע\"ג דלא נשתמש בו שאור אלא בצונן וכמ\"ש רבינו בס\"ס זה בסמוך מזה רצה רש\"י ור\"ת להחמיר ולומר דג\"כ צריכין להחמיר בתיקונו להצריך ליבון ור\"י והרא\"ש כתבו דלא יתכן להחמיר בתיקונו טפי מכלי שנשתתש בו איסור בחמין מסיק מכ\"ש לרי\"ף דפי' דדוקא בכלי חרס החמירו בבית שאור שלא להשתמש בו מצה בחמין אבל בשאר כלי שוה בית שאור לשאר איסור חמץ וז\"ש אבל בכלי שטף אין חילוק ומ\"ש אלא כולם מותרין בהגעלה לא אדבריו קאי להשתמש בו מצה בחמין דה' לדידיה א\"צ הגעלה כשאר כלים אלא אדלעיל קאי וכתב המסקנא וה\"ק אלא ודאי א\"צ ליבון אלא סגי לכולם בהגעלה ובלבד שיהיו חלקים אבל יש בה בקעי' וסדיקות או גומות או חלודה בתוך הכלי ואין יכול לנקותן צריכין ליבון במקום הסדק והחלודה וכן בכל הכלים ורושם שעושין האומנים בתוך הכלי מותר להגעילן מאחר שנעשה מחדש וינקרנם היטב עכ\"ל רמ\"א: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ועושה שפה לפיו סביב מטיט בגמרא איתא לעשותה מקמח אבל בפסח ודאי צריך מטיט וטעם השפה היא מפני הניצוצות שניתזין שם מרתיחות חמץ כל השנה ובלא שפה אינו נכשר דדילמא לא יהיה נוטף ניצוצות על השפה בהאי שעתא אבל חמץ נתבשל בה פעמים הרבה ואם לא העלה כל שעה העלה פ\"א רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " או שיהא במים כו' דאז אפי' חוזר ובולע הא כבר נתבטל האיסור במים: "
+                ],
+                [
+                    " שלא יחזרו ויבלעו כו' ז\"ל התוס' והרא\"ש ותימה מה תועלת יש בזה אי משום להדיח מי הפליטה מן הכלי שלא יחזור ויבלע בו בזה אין תקנה כי מיד כשהוציאו מן המקום הרותחין עם עלייתו הוא נבלע וא\"א לצמצם כ\"כ למהר ולשפוך עליו כי אפילו בתוך המים הוא חוזר ובולע את פליטתו ולהכי בעינן שיהא המים כו' ואז אין לחוש אם חוזר ובולע ומ\"מ הביאו סמך למנהג מפרק דם חטאת ע\"ש. אלא שנהגו כן מ\"מ לא צריך לשטפו מיד ומ\"מ נוהגים לשטפו מיד וכן ראוי לעשות כמ\"ש רבינו בי\"ד סי' קנ\"א: ",
+                    " וצריך ליזהר שלא ינוחו המים מרתיחתן כו' והא דכתב לעיל בסי' תנ\"א סכינין מגעילן בכלי ראשון וכלי ראשון מיקרי כלי שהרתיחו בו מים על האש אפי' אינו עתה על האש רק שעודנו רותח שהיד סולדת בו ואינו מעלה רתיחות עיין בכתבי מהרא\"י סימן ק\"ן שמחלק בין דברים דדי להן בהכשר עירוי ובין דברים הצריכין הגעלה בכלי ראשון חמין ממש כגון שעמדו אצל האש ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שאם ינוחו אסור כו' פי' בעודם נחים אבל אם נחים ואח\"כ הרתיחן והגעיל בהן פשיטא דעלתה להם הגעלה וכ\"כ בת\"ה דהא נ\"ט בנ\"ט דהיתרא הוא: "
+                ],
+                [
+                    " ואח\"כ ממלא היורה כו' בהגעלה זו השנייה לא אוכל ליישב מאחר שהגעילו אותה תחילה מ\"ו ושמא י\"ל דהחמירו דילמא נח ובלע ומ\"מ לא אוסר כלים הנוגעים בתוכו אלא משום מראית עין החמירו: "
+                ],
+                [
+                    " שהמים כולן נאסרו כו' וצ\"ל דאם מערה המים מהיורה בעודן ברתיחתן שלא חזרו ובלעו דאל\"כ הא חזר הכלי ובלע מהמים וק\"ל וכ\"כ מהרי\"ל דף ז' להסיר המים שמגעילין בתוכו בעודן רותחין ואז א\"צ להגעיל הכלי מהמים שוב מצאתי באשר\"י דף קע\"א ע\"א ס\"פ גיד הנשה שכתב וז\"ל דלר' אפרים דס\"ל דאין החתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב ה\"נ ניחא כי לא נעשית כולה נבילה ומעט מהאיסור הנפלט מן היורה חוזר ונבלע בתוכו ומגעילו שנייה ואז אותו מעט ביטל בס' במים עכ\"ל וידוע שהרא\"ש ס\"ל כוותיה דר' אפרים וגם רבינו כמ\"ש כמה פעמים בי\"ד ואין כאן משום דאין מבטלין איסור לכתחלה בפעם שניה דהא אין נהנה מן האיסור ובוה ניחא ג\"כ כאן אע\"ג דלא נכשר היורה בהגעלה ראשונה לבד אלא צריכין להגעילה עוד פעם שנית כמ\"ש לשם הרא\"ש מ\"מ כשחוזרין ומגעיל בו כלים וממלאין אותו מים אין תורת איסור על אותן מים מאחר שאין נפלט מהיורה לתוכן אלא מעט איסור שנבלע לתוכן מהגעלה ראשונה ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " כמצות שלמה כו' ומיקרי שפיר לחם עוני דנפקא ממצות מצות ריבה ואפי' כמצות של שלמה: "
+                ],
+                [
+                    " הדראה פי' פת שניטלה כל הדרה: "
+                ],
+                [
+                    " סובין פי' רש\"י קליפת חטה הנושרת מחמת כתישה. מורסין הנשאר בנפה: "
+                ],
+                [
+                    " עיסת כלבים כתב רבינו שמשון מפרש בירושלמי כל שעירב בה מורסין ופעמים שמעורב כ\"כ דלא חזיא לאכילה לרועה ובטור י\"ד סימן ש\"ל כתב רבינו בשם הרמב\"ן שפי' ע\"פ ירושלמי שאפי' אם היה סולת נקייה אם עשאה לשם כלבים פטורה מחלה ומיהו דוקא שניכר בה שהיא לכלבים כגון שאינה ערוכה ואינה עשויה כצורת לחם הא לא\"ה חייבת עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אין יוצאין בו בפסח כו' פי' משום דבעינן לחם עוני וליכא: "
+                ],
+                [
+                    " מצה גזולה כו' הטעם משום דאין עבירה מצוה כו' וכתב הרב המגיד דהיינו דוקא כשגזל מצה אבל אם גזל חיטים או קמח ועשאו מצה יוצא בה שקנאם בשינוי מעשה ודמים לבד הוא חייב לו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " לרש\"י לאו דוקא כו' מפני שרש\"י פי' שבניסן המעיינות רותחין שעדיין ימות הגשמים הם כדאמרינן במי שהיה טמא שבימות הגשמים החמה מהלכת בשיפולו של רקיע לפיכך כל העולם צונן והמעיינות חמין ולכך צריך י\"ב שעות שיתקררו המים "
+                ],
+                [
+                    " ולהר\"ר אליעזר ממיץ כו' פי' שהוא מפרש הטעם לפי שהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ כדברי רבי שאמר בפרק מי שהיה טמא נראין דבריהם מדברינו והא ראיה שביום המעיינות צוננים ובלילה רותחין ולכך צריך שיהא שלא במחובר משנכנס הלילה: "
+                ],
+                [
+                    " וכן עמא דבר לשואבן בין השמשות ושוהין אותן י\"ב שעות נמי ברש\"י דעבדינן כחומרת רש\"י וכחומרת ר\"א ממי\"ץ ועיין ב\"י בשם הרא\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " אלא מי בורות פי' שהם סמוך לזמן יציאתם מן המקור אבל למימי נהרות המושכין דרך יום או יומים אין להקפיד כי כבר נתקררו בהלוכן: "
+                ],
+                [
+                    " אבל במים שלא לנו בדיעבד שרי וכ\"פ רמ\"א בש\"ע וז\"ל מורי ז\"ל ואנו נוהגין כרי\"ף ומ\"מ בשוגג נראה להקל דאיכא תרי דעות להתיר עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וב\"ה כתבו דוקא למצה משומרת כו' דכאן עובר אתקנת חכמים אבל התם שעת הדחק הוא: "
+                ],
+                [
+                    " וכן מים שלא לנו כו' פי' האי וכן כמו והא ראייה דהרי\"ץ גיאת אזיל לטעמיה שעברה ולשה קאי נמי אמים שלנו והתם ודאי לאכילה שרי והא ראייה מבציקות של עכו\"ם א\"כ גם מים חמין דאסורין דוקא בכה\"ג ועיין עוד בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " שלא ליתן מלח בפת כו' וכן כתב הכלבו בשם הראב\"ד משום דמליח הרי הוא כרותח וכתב רמ\"א ואפילו בדיעבד יש לאסור ואין טעם ברור כו': "
+                ],
+                [
+                    " גרסינן במנחות תבלה כו' ומצה כו' ס\"א ל\"ג מצה וכתב הראב\"ד ואין יוצא בזה ידי חובת מצה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " היא מ\"ג ביצים כו' עיין ב\"י וכתב רמ\"א שלא ידחוק הקמח במידה דא\"כ לא ילוש יפה וטוב לומר בשעת נתינת קמח למידה שעושה לשם מצוה: "
+                ],
+                [
+                    " והמים שיותירו הם המדה כו' פי' כלי המחזיק אותן המים הוא המדה למלאותו מקמח ולא משערינן בתבואה וגם אל תטעה לומר שתקח כ\"כ קמח כשיעור מים הללו רבינו ירוחם: "
+                ],
+                [
+                    " ונ\"ל להתיר עיין מ\"ש ב\"י בשם ר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ולא ירבה על העשרון כתב רמ\"א הכי נהגינן "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " טוב לקרב העיסות כו' פירוש שיגעו העיסות זו בזו עד שנדבקין מעט זו בזו וכן כתב רבינו בטור י\"ד בסימן שכ\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " יתנם בסל כו' כתב בי\"ד בסי' שנ\"ה כשמצרפן בכלי צריך שלא יצא ממנו שום דבר למעלה מדופני הכלי ואם כרכו הפת במפה חשוב כמו כלי לצרפן: "
+                ],
+                [
+                    " ושכח להפריש כו' דוקא שכח אבל לכתחלה מצוה להפריש קודם אפייה דכתיב ראשית עריסותיכם בעודה עיסה ובעודה עיסה יכול ג\"כ להפריש מא' על א' וא\"צ אלא חלה א' אע\"פ שיש בכל א' שיעור חלה: "
+                ],
+                [
+                    " אלא יקרב כו' כדי לתרום מן המוקף: "
+                ],
+                [
+                    " שיש שם כהן קטן פחות מתשע שנים. ר' ירוחם: "
+                ],
+                [
+                    " וטבל לקריו או אפילו לא טבל כן הוא באשר\"י ומ\"ש שראוי לו ע\"י שיבטלנה קאי אלא טבל אבל בס\"א בדפוס תוגרמ' ובדפוס עם הגהות רא\"ף ובדפוס שנדפס עם הב\"י לית ביה וטבל לקריו אלא הכי איתא שם או אפילו גדול שראה קרי יכול לקרות לה שם מפני שראויה לו ע\"י שיבטלנה כו' אבל גירסא זו שלפנינו עיקר דהא מונה והולך כל שראוי לכהן והא דטבל ל��ריו מותר לכ\"ע משא\"כ בלא טבל דאסור לרי\"ף לבטלו לכתחלה ברוב וכמו שכתב ב\"י בשם הרמב\"ן שדוקא אם כבר נתערב חד בחד יכול להוסיף עליו אבל לא לבטלו לכתחלה ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " שיבטלנה ברוב כיון דחלת ח\"ל אין בה שום צד איסור דאורייתא מבטלין לכתחלה מורי ז\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " דאיתקש לפסח כו' שנאמר וזבחת פסח ליי' אלהיך וגו' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות וגו': "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " יהיו בטלין כו' דוקא בלשון זה ולא כמו שנהגו לומר פירורין הפקר דאינן נעשין מעצמן הפקר אלא צ\"ל שיהיו הפקר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' יש להם דפוס שממהרין לעשותן פי' אע\"פ שגם בעלי בתים ממהרין לעשותן בדפוס אפ\"ה אסרו להן ובס\"א נדפס שמאחרין מלעשותן וגם י\"ל לפי הגירסא שממהרין לעשותן דקאי אדלעיל דלנחתומין התירו בלא דפוס משום דממהרין לעשות אפילו בלא דפוס: "
+                ],
+                [
+                    " מכשיעור עיסה אחת התם בגמרא משמע דבפסח אסור ללוש פת עבה טפח וכ\"כ רבינו ירוחם: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " ואפילו במי פירות לבדן כו' משום דממהרין להחמיץ יותר משאר מים אפילו מי פירות לחודא ומוקי לפלוגתא דת\"ק ור\"ג שמביא בסמוך ג\"כ במי פירות בלא מים אבל ר\"י ור\"ת סברי דבלא מים אין מחמיצין ומוקי לפלוגתייהו דת\"ק ור\"ג דוקא עם מים ועליו אמרו שהחמץ הוא חמץ נוקשה: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " אין שורין כו' עיין רמ\"א בש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " שא\"כ נשהה העיסה כו' כלומר שלא אמרינן כששהתה העיסה פחות משיעור מיל בלא עסק אינו מחמיץ אלא בדיעבד אבל לכתחלה אין להשהות אפילו שעה אחת בלא עסק והכי נהוג ב\"י. פי' לפי' שס\"ל הא דכתב ואין לסמוך על זה ר\"ל על הא דכתב או יעמוד עליהם שלא ישהה שיעור מיל אין לסמוך שאפילו פחות משיעור מיל נמי אסור לכתחלה גזירה שמא נשהה העיסה שיעור וזהו שקאמר שא\"כ נשהה כו' ולא התירו פחות משיעור מיל כ\"א דיעבד: "
+                ],
+                [
+                    " שיעור מיל ע\"כ ואינו מותר אלא ע\"י עסק גדול מ\"ו ז\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " משום דאית ביה בעורי' כו' עיין רמ\"א בש\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ומצאו בהם ריר כו' עיין רמ\"א בש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " הילכך אם נפל מים על קמח כו' פירוש הואיל ויש איסור כשנתלחלח מזיעת החומה וזהו דבר הרגיל להיות וצריך לבקש תקנה לזה הילכך יעשה תיקון זה כשנתלחלח השק מזיעת החומה ירקד הקמח והשאר מותר לאפוקי מהרא\"ש דאוסר בפסח ואגב שכתב תיקון זה בשנתלחלח בזיעת חומה כתב נמי תיקון ואם נפל עליו מים דמותר בכה\"ג וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " חלב שנשפך כו' עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " גדולה היא זאת וכו' עיין במרדכי דמשמע להדיא דאפילו קודם פסח וכן משמע מדברי הרמב\"ם ומ\"מ לעיל בסימן תמ\"ב גבי טריאק\"א מ\"ו ז\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אלא ימכרם לישראל מעט כו' אבל הרבה לא התירו אפי' בהודעה גזירה שמרו ישכח ולכך אין נפקא מיניה בהודעה מ\"ו ז\"ל. אבל לעכו\"ם אפילו מעט ס\"ל דאסור דילמא יערבם בתוך חיטים שלו וימכרם יחד לישראל משא\"כ ישראל דמרגיש בדבר הואיל ומכר לו מעט מעט ומש\"ה כתב בסמוך וי\"א דה\"ה לעכו\"ם יכול למכור מעט מעט ומש\"ה משמע דעד השתא ס\"ל דאסור: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם כו' ז\"ל הרמב\"ם מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קודם הפסח ואם מוכר לעכו\"ם קודם פסח וכתב ה\"ה שנראה מדבריו שלא היה גורס קבא לישראל אלא קבא קבא סתם ואאם מכרו לעכו\"ם קאי אבל לישראל יכול למכרו אפי' כולה בהודעה עכ\"ל וא\"כ לא קשה מידי מה שמקשה ב\"י על רבינו:"
+                ],
+                [
+                    " י\"א דה\"ה כו' הא דכתב ה\"ה ולא התיר מכח כ\"ש נראה כמו שכתבתי לעיל דלישראל מסתמא היה מודיע בתחלה שמרגיש בדבר הואיל ומכרו לו מעט מעט משא\"כ בעכו\"ם אף שישראל ירגיש מעצמו מ\"מ איכא למיחש שמא יערבנו בתוך שלו וימכור לישראל הרבה יחד ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " דבש של עכו\"ם אין מחזיקין כו' מיהו יש מחמירין וז\"ל רמ\"א והמנהג במדינות אלו שלא לאכול דבש רק אותן שמביאין בחביות מן הכוורת שעושין ממנו עכ\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " לומר מזויף הוא פי' שאם עירב קמח ומים בתוכו דקמח בלא מים אינו מחמיץ דהא דבש מי פירות הוא וגם יש לחוש שמא עירב בתוך הדבש סולת שלותתין החיטים קודם טחינה: <br> <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> כיון דאיסור משהו מדרבנן כו' ז\"ל הר\"ן אע\"ג דעיקר איסור מדאורייתא הוא כיון דשיעורא מדרבנן דהא מדאורייתא לא אסור במשהו תלינן לקולא וכתב רמ\"א ואין המנהג כן אלא אוסרין הכל במשהו אפילו לא נתבקעו עכ\"ל ועיין עוד בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " שורן בחומץ וחומץ צומתן פי' דמוכח מדמועיל שריית חטה שנתבקע בחומץ ש\"מ דלאו חמץ הוא וא\"ת דילמא ה\"מ היכא שלא נתבקע אלא בפנינו ומיד עושין לו תקנה ששורן בחומץ אבל כאן איכא למימר דילמא נתבקע כבר ונתחמץ ע\"ז קאמר שכיון שאנו רואין שהעיסה לא נתחמצה כ\"ש החטה ומזה הטעם שאנו רואין כו' לא מצי להוכיח די\"ל דהלא אנו רואין שנתבקע וכל נתבקע חמץ הוא ולכך מוכיח מחומץ צומתן דאע\"פ שנתבקע לאו חמץ הוא אלא קרוב להחמיץ וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכיון כו' כתב הרשב\"א שיש לחוש שמא החטה המבוקעת החמיצה קודם שנתגלגלה בעיסה וי\"ל שאסרה הכל שלא במקום אחד בלבד נגעה ועוד שהמים שבעיסה מוליכים היוצא מאותו גרגיר בכל וכתב רמ\"א ונוהגין בתוך הפסח לאסור אותה מצה שנמצא בה החיטה ומתירין את האחרות בין שנמצא בה אפויה או חיה ואמרינן כאן נמצאת כאן היתה ואם נמצאת בעיסה כל העיסה אסור ודוקא תוך הפסח אבל קודם הפסח אין אוסרין רק כדי נטילה והכי נהוג עד כאן לשונו וגם ב\"י כתב דטוב לחוש לדברי הרשב\"א להחמיר במקום שאין פסידא מרובה ומהרי\"ל אוסר בסתם או מצה או עיסה שנמצא בה חטה וכ\"כ מ\"ו ז\"ל ונראה דאפילו אינו בקועה דאין אנו בקיאין וכמ\"ש רמ\"א ז\"ל בסעיף י' וגם בב\"י ריש סי' ט\"ז ע\"ש בדברי רבינו ירוחם ולא כמ\"ש מהרמא\"י דיש להתיר אפילו בחטה בקועה שנמצא בעיסה בנטילת מקום משום דבצונן לא יהיב טעמא ושאין לחשוש לדברי הרשב\"א שכתב שיהיב טעמא ודבריו תמוהין לפסוק נגד הני רבוותא הנ\"ל וגם אף אם נאמר דבצונן לא יהיב טעמא הא כתב הרשב\"א עוד טעם אחרינא דחטה זו בשעת גלגול נגעה בכמה מקומות ובנגיעה אוסרת לכל הפחות כדי קליפה או נטילה וא\"כ מספק נאסרה כולה דהא לא ידעינן היכן לא נגעה ולא אמרינן כאן נמצאת וכאן היתה באותה עיסה עצמו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולא חיישינן שמא היתה במים כו' פירוש ונתחמץ החטה ויהיב טעם בעיסה ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " כדי קליפה כו' עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " כיון שהוא ספק י\"ט כו' אע\"ג דבפסח נמי שיעור משהו לא הוה אלא מדרבנן מ\"מ איסור חמץ הוא מדאורייתא: "
+                ],
+                [
+                    " ובלעה התרנגולת מן המים וזה האיסור לכ\"ע אפי' למאן דשרי התבשיל בסמוך שאני הכא דהמים היו רותחין ב\"י עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " מעשה שנמצאת חיטה בקועה כו' וכן התיר אבי העזרי כו' ונלע\"ד דס\"ל שדעת אבי העזרי כדעת הרא\"ש דאפי' חטה בקועה אין בו משום חמץ מש\"ה אין מחמיצות לפי ראייתו דמייתי מיניה מחטה בקועה וק'\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " תפח תלטוש בצונן פירש\"י אם תראה הבצק שבידה שרוצה לתפוח תלטוש ידיה במים צוננים ותקטפנה ותצטנן: "
+                ],
+                [
+                    " אין החטה נותנת בה כו' ונראה דהיינו בדלא שהה שיעור כבישה דהיא כבישול וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואסרו לשתות כו' עיין בב\"י ובדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " והשאר מותרות בקליפה רמ\"א ומ\"ו ז\"ל פסק בא\"ו שלו דבין במליחה בין בצלייה בין באפייה במשהו בפסח ע\"ש וכן פסק בתשובה סי' ע\"ט ובא\"ו בדיני הלב אוסר אף הבשר הנמלח עמו ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שכל התרנגולת אסורה כו' עיין בי\"ד בסימן ק\"ה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " סימן ברכה לעולם פי' באותה מלאכה מ\"ו ז\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אסור הטעם דע\"פ משום דהקריב כל אחד קרבן וביום שמקריב אסור במלאכה אבל זמנו לא היה אלא אחר חצות לכך קודם חצות מותר ואע\"ג דהטעם בטל בזמנינו מ\"מ האיסור לא בטל והרא\"ש הביא ראייה לדבר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל מתקן הוא כליו כו' דווקא מתקן אבל לתפור לו בגדים אפילו לצורך שבת וי\"ט אסור מרדכי: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו נהגו להקל ק' מ\"ש מט' באב דאמרינן דלית ביה משום אנצויי כשלא יעשה מלאכה משום דיאמרו כמה בטלנים איכא בשוקא וא\"ל ה\"נ: "
+                ],
+                [
+                    " חייטין והספרין כו' מפרש בגמ' טעם שהתירו באילו ג' מלאכות משום דאשכחן בהו קולא בחול המועד: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם ז\"ל כתב ז\"ל הרמב\"ם בסוף פ\"ח דהלכות י\"ט ואפילו במקום שנהגו לעשות לא יתחיל בתחלה לעשות מלאכה בי\"ד אעפ\"י שהוא יכול לגומרה קודם חצות אלא ג' אומניות בלבד הן שמתחילין בהן במקום שנהגו לעשות ועושין עד חצות החייטין הספרין הכובסין אבל שאר אומניות אם התחילו בה קודם י\"ד הוא שיגמור עד חצות כו' והראב\"ד השיג עליו והתיר אפילו במקום שנהגו שלא לעשות. זהו כדעת הרא\"ש שכתב רבינו ובזה שוה דעת הרמב\"ם לדעת הרא\"ש שאינו מתיר לגמור כ\"א עד חצות להרא\"ש במקום שנהגו שלא לעשות ולהרמב\"ם אפילו במקום שנהגו לעשות וכ\"כ ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אלא במקום שנהגו לעשות וכ\"פ מהרי\"ל וכתב שאסור לגלח אפילו מעכו\"ם ואפי' קודם חצות וכן אסור נטילת צפרנים: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אפילו בשר בהמה כו' פי' בין גדולה בין קטנה ואפילו חיה ועוף: "
+                ],
+                [
+                    " ושרי למימר הני חיטי כו' פרש\"י חטים לא דמי מידי לקדשים וכי אמר חטים אלו לפסח ר\"ל אצניעם לפסח לאוכלם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שגם בכור לאם כו' כגירסת ב\"י בכור לאב נראה עיקר דה\"א דוקא בכור לאם דומיא דפדיון הבן ובכור בהמה תלוים בפטר רחם והם ג\"כ לזכר להכאת בכורו מצרים כמו שכתב בסוף פרשת בא קמ\"ל דאף בכור לאב: "
+                ],
+                [
+                    " כמו שהיתה המכה כו' דעשרה רווקים שבאו על אשה אחת וילדה כולן מתו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כל אדם אסור לאכול כו' אפילו אינו איסטניס ולא בכור וגם אפילו בני אדם שדרכם לאכול בט' שעות על היום וחוזרים ואוכלים בערב אפ\"ה בע\"פ לא יעשו כן ושעה עשירית ר\"ל מתחילת עשירית וכ\"כ הרא\"ש בהדיא שזהו סמוך למנחה קטנה כי מנחה קטנה היא אחר ט' שעות ומחצה וצריכין להפסיק סמוך למנחה וחצי שעה קרוי סמוך כעין זה פרשב\"ם ריש ערבי פסחים רא\"ף: "
+                ],
+                [
+                    " ויין מותר לשתות כו' לשון הגמרא פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל\"ה ע\"ב) יין טובא גריר ומעט סעיד והיכי קאמר רבינו בין רב בין מעט דעכ\"פ הוא גורר תאות המאכל וצ\"ל דרבינו ס\"ל דה\"פ יין טובא גריר ר\"ל הרבה הוא גריר ודבר מועט הוא סעיד ולכך מותר עיין במרדכי אבל התוס' כתבו דדוקא טובא מגרר גריר אבל מעט מסעד סעיד ופסק ב\"י כותייהו והמרדכי כתב דהוי טובא בהצטרף עם הב' כוסות שלפני הסעודה מ\"ו ז\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כבועל ארוסתו כו' פי.' ז' ברכות כנגד ז' ברכות דלפני אכילת מצה עיין במהרי\"ל ד' פ' ע\"א וז\"ל ונ\"ל דהני ז' ברכות הם בפ\"ה א' קידוש ב' שהחיינו לא קא חשיב דאומרו אפילו בשוק וברכה דטיבול ראשון לא קא חשיב דחיוביה לדרדקי ואשר גאלנו ג' בפ\"ה ד' ענ\"י ה' המוציא ו' אכילת מצה ז' כו' ולמ\"ד דלא מברך אכוס שני חשוב אשר גאלנו לב' תחלה וסוף ופסקו הרמב\"ן וה\"ה דכל היום אסור לאכול מצה ועיין בדרישה וכתב בת\"ה שקטן שאינו יודע מה שמספרים בלילה מיציאת מצרים מותר להאכילו: "
+                ],
+                [
+                    " הילכך לא משכחת כו' עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " בעקירת שלחן פי' בימיהם שהיו שולחנות קטנים ובסוף כל סעודה היו מסלקין אותו לכן צריך לעקור אותו ולהחזירו לשם פסח: "
+                ],
+                [
+                    " ואינו מברך עליו בפ\"ה כששתה יין כבר בסעודה: "
+                ],
+                [
+                    " ומברך ברכת המוציא כו' והטעם כתב הרא\"ש שצריך לקדש וקידוש הוי הפסק לאכילה דמקדש ומיכל בהדי הדדי לא אפשר אבל לברכת היין לא הוי הקידוש הפסק דהא הסדר הקידוש כך הוא שמברך על היין ואח\"כ מברך על היום וכיון דאין הקידוש הפסק לברכת היין א\"צ לברך על היין עיין בסימן רע\"א ושם כתבתי דלא תקשה מה שכתב שהמפסיק בתוך סעודתו ומתפלל דלא מחשיב הפסק להצריכו כו' לחזור ולברך המוציא ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שיוצאין ביין מבושל כו' עיין ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שיוצאים במבושל כו' ומברך עליה בפ\"ה ע\"ל סי' רע\"ד מהרש\"ל ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אלא מזון ב' סעודות לכך לכך נקט מזון ב' סעודות משום דאמרינן מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מהתמחוי ועכשיו בשביל ד' כוסות קאמר שצריך למוכרם ונוטל אח\"כ מן התמחוי. מרדכי: "
+                ],
+                [
+                    " וגם התינוקות כו' פי' שהגיע לחינוך: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ומוזגין לו כוס ראשון כו' כתב רמ\"א בעל הבית לא ימזוג בעצמו אלא אחר ימזוג לו דרך חירות עכ\"ל ואפשר דלישנא דייק מדקאמר ומוזגין לו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " לפי שעתיד לאומרו כו' מהר\"י מולין כתב הטעם משום דמצוה הכתובה בתורה היא ואין מברכין שעשה נסים אלא אמצוה דרבנן כגון חנוכה ופורים ור\"ע כתב הטעם משום דיום ישועה הוא ועדיף הנס עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואת יום השביעי מששת ימי המעשה כו' עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואינו מברך אחריו כו' לאפוקי מאבי העזרי בסימן תע\"ד: "
+                ],
+                [
+                    " ואם רצה לשתות אפילו בלא ברכה נמי עיין מ\"ש בהלכות ר\"ה. כתב הכלבו מיהו צריך ליזהר שלא לשתות אפילו בין ראשון לשני אם לא לצורך גדול כדי שלא ישתכר ולא יכול לומר ההגדה וימנע מעשות הסדר וכן פסק ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " הרשות בידו פי' משום דמיגרר גריר: "
+                ],
+                [
+                    " אין חילוק אם יברך פי' אם הסיח דעתו רא\"ף ובמרדכי כתב שחרוסת מל' חרסית ע\"ש הלבינה שנעשה מחרסים: "
+                ],
+                [
+                    " מברך אחר הטיבול כו' היינו מדנחלקו למה אין מברך בפה\"א כשאוכל מרור וכמ\"ש רבינו בסימן תע\"ה דלר\"י שנפטר בברכת המוציא א\"כ אחר טיבול ראשון צריך לברך אם אוכל כזית ולהרשב\"ם שסובר שנפטר בברכת בפה\"א שבירך בטיבול ראשון א\"כ אין לברך אחר טיבול ראשון דא\"צ יצטרך לחזור ולברך בפה\"א בטיבול שני ב\"י ולפי זה לא הוי ליה לרבינו לכתוב דלהרשב\"ם א\"צ לברך אחריו דמשמע שאם רצה לברך אחריו רשאי ואינו כן דא\"כ נמצא שהוא מתיר ברכה שאינה צריכה ואסור אלא כך הול\"ל לרשב\"ם אין לו לברך אחריו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ויקח מצה האמצעית כו' כתב הכלבו והמנהג לחלקה קודם שיקרא ההגדה כדי שיאמר עליה הא לחמא עניא מה עני בפרוסה אף כאן בפרוסה: "
+                ],
+                [
+                    " אין אנו חייבים לטבל כו' דהא גם עתה בליל פסח טיבול ראשון אינו חובה אלא כדי שישאלו: "
+                ],
+                [
+                    " ואין לומר האידנא פי' בזמן שאין ב\"ה קיים אע\"ג דבסדר הגדה שבמשנה גרסינן הכי: ",
+                    " מגביה כל א' כוסו כו' כתב האגור כשיגיע ללפיכך שאוחז כל אחד כוסו אז צריך לכסות הפת שלא יראה בושתו: "
+                ],
+                [
+                    " בעניין ברכת הלל כו' כתב בשיבולי לקט הר\"מ הורה שמצות הלל קריאתו מעומד שנאמר הללו עבדי ה' העומדים בבית ה' וגו' ומה שקורין בליל פסח מיושב לפי שעתה דרך היסבה וחרות אין מטריחין אותו לעמוד: "
+                ],
+                [
+                    " שיש ספק בברכתו צ\"ל לפי מ\"ש לעיל בסימן כ\"ט בשם רא\"ף דדוקא היכא שודאי אינו חייב לברך או הוא אסור לברך אבל אם יש לספק בחיובו אזי הרשות בידו לברך וכמ\"ש רבינו בסימן תל\"ב וא\"כ ה\"נ הול\"ל דהרשות בידו ונלע\"ד דכאן לא בא רבינו לומר טעם אלא מה שהיה נוהג הרא\"ש בו שלא לברך משום שאף שהוא רשות ואי בעי מברך מ\"מ כן ראוי לנהוג שלא לברך אבל מה שכתב בסימן תל\"ב שהוא רשות שם כתב דהוא מן הדין ואין למחות ביד המברך כיון שיש להמברך על מי לתלות ולומר ס\"ל כמאן דחייב לברך אלא שק' שבסימן תפ\"א כתב רבינו ג\"כ אדין יהללוך אם אומרים אותו אכוס ד' או אכוס ה' שכתב ז\"ל כיון שפלוגתא היה כו' ע\"ש ומיהו י\"ל דשאני התם דכוס ה' גופא יש דעת שאסור לעשותו ומסיק דהרשות לאדם לעשותו ומש\"ה כתב דלכל הפחות ימעט בברכתו וק\"ל "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " ויאכל משניהם ביחד כוית מכל א' צ\"ע מ\"ש דאברכת המוציא צריך כזית יותר מכל ברכת המוצי' ואפשר משום דנסתפק על איזה מהן יברך על אכילת מצה ומש\"ה מברכין אשניהן ביחד שתי הברכות וכיון דכל א' בספק ברכת אכילת מצה ואכילת מצה כזית: "
+                ],
+                [
+                    " ויאכל משניהן ביחד דבתוך אכילת פרס מצטרפין האכילות יחד דה\"ה בזה אם יוכל לאכול משניהן מכל א' כזית בבת אחת מוטב שיאכלנו יחד: "
+                ],
+                [
+                    " ומה שא\"צ לברך על המרור בפה\"א לפי שחשיב כדברים הבאים בתוך הסעודה דקדק וכתב כדברים בכף הדמיון לפי שבאמת אינה מצרכי סעודה והנאת אכילה שתייה רק שהחובה קבעו דינא כדברים הנהנים כו': היה נלע\"ד לחלק ולומר דמ\"ש אכלן בלא מתכוין יצא היינו שלא כיון לצאת אבל מ\"מ ידע בשעת אכילתו שאוכל מצה ושעתה הוא פסח ובכה\"ג יכול להיות שבה\"ג והרא\"ש מודים דיצא אף שלא כיון לצאת י\"ח מצה באכילתו ומ\"ש דמצות צריכות כוונה היינו שלא ידע שאוכל מצה או שעתה הוא פסח זמן חובת אכילת מצה דומיא דהיה נכפה ואכל מצה בעת ההיא דלא ידע משום דבר וע\"ד זה פירש הר\"ן והמ\"מ והא דכתב הרמב\"ם בפ' ו' מאכילת מצה ז\"ל אכל מצה בלא כוונה כגון שכפאוהו פרסיים יצא י\"ח ע\"כ וכתבו דדוקא בכה\"ג שיודע שאוכל מצה ושהוא פסח כו' וכמ\"ש ומ\"ה פרט הרמב\"ם וכתב כגון שכפאוהו פרסיים והוא מגמרא דסוף פרק ראוהו ב\"ד ע\"ש אבל בע\"א לא והשתא א\"ש נמי מה שמסיק וכתב שם הרמב\"ם מיד אחר הדין הנ\"ל אכל כשהוא נכפה אינו יוצא והיינו משום דלא ידע כלל אלא שרבינו נסתפק דאפי' אי א\"ל דס\"ל דמצות אין צריכין כוונה כלל ויוצא אפי' אי לא ידע שהוא מצה או שהוא פסח מ\"מ א\"ל דכה\"ג לא יצא כיון שבשעה שהוא נכפה לאו בר חיובא הוא כלל או אם נאמר דה\"ט משום דס\"ל דמצות צריכות כוונה ר\"ל צ\"ל שהיום פסח ושהוא מצה ומשום הכי נכפה אינו יוצא ומה שהוא יוצא בכפוהו פרסיים היינו משום שיודע שהוא מצה אבל אי לא תחלק בהכי ק' איך מסיק רבינו לומר דה\"ט דהרמב\"ם משום דס\"ל דמצות צריכות כוונה דא\"כ תקשה לי למה ס\"ל דבכפאוהו פרסיים יצא ואע\"ג דרבינו פסק בסוף סי' תקפ\"ט אהא דאמר ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי דפי' התכוין להוציא דבעינן דעת שומע ומשמיע ואפי' תקע שלא לשיר ושלא במתעסק לא יצא עד שיכוין להוציאו שאני תקיעה דכתיב גבה זכרון תרועה דבעינן שיהא זכרון ומחשבה וכוונה לצאת בה ובזה תי' הר\"ן בס\"פ ראוהו ב\"ד דברי הרמב\"ם דלא סתרן אהדדי במה דפסק שם בתרועה ג\"כ כר' זירא דבעינן שיכוין להוציא ובמצה פסק כפאוהו פרסיים יצא דלא בעינן כוונה לצאת י\"ח דשאני מצה דאכל ונהנה וגם בגמרא עשה צריכותא ממצה לשופר כו' והיינו משום מ\"ש גבי שופר זכרון תרועה אלא שק' דלעיל סימן ס' כתב רבינו דעת בה\"ג והרא\"ש אהא דתנן היה קורא בתורה "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " קודם חצות וגם הלל כתבו התוספות שיקרא קודם חצות: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"א שצריך לכורכה במרור כו' דומיא דפסח שנאמר בו על מצות ומרורים יאכלוהו ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ויברך המוציא ויאכלנו כו' פי' ויחזור ויברך ברכת המזון על הכוס: "
+                ],
+                [
+                    " וכה\"ג כדאי הם מצות כו' עיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואחר אפיקומן עיין ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " לא יעקרו ממקומן לאכול במקום כו' ואפילו באותו מקום כו' עיין כל זה בדרישה: וכ\"כ הרי\"ף בהדיא וגם הרא\"ש הביאו בסימן קל\"ט ריש ע\"ב אהא דכתב רבינו בריש סי' תפ\"ד דאם אכל בביתו יכול לברך בבתים אחרים ולא יאכל עמהם ז\"ל שם ואיהו כיון דבריך ליה ברכת המזון לא לטעום מידי דאין אחר הפסח אפיקומן עכ\"ד ש\"מ דאם לא בירך מותר ע\"ש ולפום ריהטא היה נלע\"ד דר\"ע היקל טפי ודוקא משום חזרת שתיית כוס ב\"ה הוא דאסר משום דהוה כמוסיף על הרוסות דכיון שצריך לאכול שם ולברך צריך ג\"כ כוס וכשיחזור ויברך בביתו על כוס הו\"ל כוס ה' ודו\"ק ומכל זה נלע\"ד היתר לילך אחד מהסיבה זו לבית אחר לצרף עמו לברכת זימון ואף למהר\"ם שס\"ל שאין מצרפין לזימון לכתחלה כ\"א למי שאוכל עמו כזית דגן וכתבה לעיל בשמו סימן קצ\"ז מ\"מ גם כאן מותר לו לילך שמה ויאכל עמו כזית כשהיה דעתו מתחילה ע\"ז וישמע שם ברכת הזימון דהיינו עד נודה לך ויחזור לביתו ויאכל שם האפיקומן ויברך ב\"ה דאין זה חשוב ב' סעודות כיון שלא בירך שם דאף ששמע ברכת זימון זה אינו ענין לברכת המזון שהרי הדין פשוט דאחד מפסיק לשנים לברכת הזימון וחוזר ואוכל בלא נטילה ובלי המוציא וכמ\"ש לעיל סימן ר' ע\"ש ולולא דמסתפינא הייתי אומר דיכול לילך לבית אחר ויצטרף לזימון אף שלא יאכל ולא ישתה שם דבר שכיון שכבר אכל בביתו ונתחייב בזימון במקומו יכול להצטרף לזמן במקום אחר ויחזור ויצטרף לזימון שם שהרי חזר ואכל אפיקומן ואע\"ג דאמרינן לעיל סימן קפ\"ד דדוקא אם אכל במקום השני אז אין צריך לחזור למקומו לברך אבל אם לא אכל במקום השני צריך לחזור למקומו שאכל שם ויברך ולא יברך במקום שלא אכל שם היינו דוקא לענין ב\"ה אבל לעניין להצטרף לברכת הזימון מצינו למימר דמצטרף כיון שכבר נתחייב בזימון שהרי מצינו שמאוד הקילו בברכת הזימון כדאתמר בפ\"ג שאכלו והביאו לעיל סימן קצ\"ג שג' בני אדם שבאו מג' חבורות אין רשאין לחלק ואע\"ג שמסיק שם אעפ\"י שלא אכלו אלו הג' יחד משיתחברו דמשמע יחד לא אכלו אבל כל אחד אכל מככרו היינו משום דאי לא אכלו כלל במקום שנתחברו היה אסור להן לברך ב\"ה במקום הזה והיו צריכין לחזור למקומן כמ\"ש לעיל סי' קצ\"ג ועוד הקילו שאף אם כבר בירך א' מהם ב\"ה יכול לצרף לזימון כמ\"ש לעיל סימן קצ\"ד. עוד שם שאם א' מהם יצא לשוק קוראין ומודיעין לו שרוצין לזמן והוא מצטרף עמהם כו' כן נלע\"ד ותימא על מה שהחמיר הגאון מהרי\"ו ז\"ל שכתב בדרשותיו סימן דיני פסח דף פ\"ה וז\"ל מצה אינה נאכלת בב' חבורות משום דאיתקש לפסח ומש\"ה נ\"ל דאין תקנה שילך אדם לבית אחר ויצרף לזימון דאין יכול לאכול בבית אחר מטעם דפרישית ומהר\"ם כתב דבשתייה אין יכול לצרף לג' ואותם ההולכים לצרף יהא בדעתם כשעוקרים לילך שרוצים לשתות לשם בלא ברכה כדי שלא יהא כמוסיף על הכוסות ולאחר שברכו ב\"ה לא ישתו לשם מה\"ט כדפי' הרי שהחמיר טפי שלמהר\"ם אינו יוצא כלל והרא\"ש וסייעתו דס\"ל דיכול לצרף לזימון בעלה של ירק או בשתיית כוס אחד ג\"כ בפסח צריך לחשוב מתחלה כשעוקרים לילך שרוצים לשתות שם בלא ברכה ונלע\"ד דמהרי\"ו איירי בשכבר אכל אפיקומן כבר בירך ב\"ה בביתו אז אסור לו לילך לצרף מהני טעמי שכתב ותדע שהרי כתב דמצה איתקש לפסח וזהו דוקא במצה השמורה לאפיקומן וגם מדכתב שלא יהא נראה כמוסיף על הכוסות משמע שכבר בירך בביתו ודו\"ק. שוב מצאתי כתב בספר גבורת השם שחיבר הגאון מהור\"ר ליב מפראג שי' שכתב בשער ס\"ג ז\"ל ויש בני אדם קוראין מבית אחר לזימון וחוזר לביתו ושותה כוס שלא כדין ומנהג עמי הארצות הוא זה לא מיבעיא כו' עד אלא אפילו אם רוצה להפסיק עד שיאמר ברוך שאכלנו משלו שהיא ברכת הזימון ויחזור לאכילתו הנה מחזיק עצמו במחלוקת הגאונים הא רב האי והראב\"ד ז\"ל כתבו שמי שמפסיק לשניהם צריך לחזור וליטול ידיו ולברך המוציא ואע\"ג דהרא\"ש ז\"ל פליג עלייהו ופסק שא\"צ לחזור וליטול ידיו ולברך המוציא וכתב דלא דמי להא דאמרינן משתי וברוכי בהדדי לא אפשר דהא הוא לא בירך רק מפסיק תימא גדולה מ\"ש מאמר הב לן ונברך דצריך לחזור ולברך כשרוצה לשתות אע\"ג דלא ברכו רק דיהבי דעתם לברך ב\"ה שהוא הפסק על מה שאכלו כבר וגם לא הסיח דעתו מלשתות וא\"כ ה\"נ אע\"ג שלא בירך והיה דעתו לחזור ולאכול כיון שנצטרף על ברכת הזימון וזה הזימון הועיל ג\"כ לעצמו עד דיצא בו ידי זימון כמ\"ש הרא\"ש בעצמו וגם אם אינו חוזר ואוכל אח\"כ א\"צ לברך אפילו ברכת הזן וכיון שעולה לו ג\"כ שייך לומר משתי וברוכי בהדדי לא אפשר ואין לעשות כן אפילו בשאר ימי השנה וכ\"ש בלילי פסח ומה שהביא הרא\"ש ראיה מה\"ג אין ראיה שה\"ג ס\"ל כרב אשי דפסק בברכת המזון אינו הפסק כו' וכ\"כ ב\"י ז\"ל ותמהני שמהר\"י קאר\"י משוה ג\"כ דעת בה\"ג לדעת הרא\"ש כיון שהוא עצמו כתב בסימן ק\"צ שדעת בה\"ג כרב אשי שאין ברכת המזון מפסיק א\"כ אין ראיה מדבריו ומה שהביא הרא\"ש ראייה לדבריו מדקאמר בגמרא מפסיק לשנים דמשמע הפסקה בעלמא בלא נטילה וברכת המוציא אין ר\"ל כו' ע\"ש שדחק לתרצו זהו תמצית דברי הגאון אלא שקצרתי ועל תמיהתו אני מתמיה כי לדעתי אין כאן מקום תיוהא בדברי הרא\"ש הנ\"ל גם ראיותיו מה\"ג אמת וצדק המה בלי פיקפוק כי מה שרצה לדמות ברכת הזימון לאומר הב לן ונברך לומר כמו שאמרינן באומר הב לן ונברך דצריך ליטול ידיו ולברך המוציא מטעם דמיחשב היסח הדעת ובכלל משתי וברוכי בהדדי א\"א הוא ה\"נ בזימון דכוותה נראה דאינו דומה כלל דהא זה פשוט דלא אמרינן משתי וברוכי בהדדי לא אפשר אלא דוקא בברכת המזון שהוא סילוק אכילה ושתייה שרוצה לחזור ולשתות תחילה הוא וזהו דוקא שייך בברכת המזון עצמו וה\"ה באומר הב לן ונבריך שגילה דעתו שהסיח דעתו מלאכול עוד ודעתו לסלק ולברך משא\"כ ברכת הזימון שלדעת הרי\"ף והרמב\"ם וסייעתו א\"צ להפסיק רק עד אומרו ברוך שאכלנו משלו והוא אינו בכלל ברכת המזון למחשב לסילוק רק חובה היא על שלשה שאוכלין ליתן שבח והודיה וניתוסף ג\"כ מעין ברכת השבח ולא מיחשב זה סילוק אכילה כלל אפילו לדעת הרא\"ש וסיעתו שפסק כרב ששת שצריך להפסיק עד סוף ברכת הזן הא כתב דלא משום דברכת הזן מיחשב מברכת הזימון דלכ\"ע ברכת הזימון אינו אלא מה שאומרים נברך שאכלנו משלו וברוך שאכלנו משלו כו' אלא מתוך שנברך שאכלנו אינו ברכה טוב שיפסיק עד שיסיים המברך ברכה אחת כדי שיהא ניכר שמזמנין עליו וכ\"כ ב\"י בשם הר\"ר יונה וכיון לר\"ע אין ענין ברכת הזימון לג' ברכות דברכת הזימון לא מקרי הפסק והיסח הדעת להצטרך ע\"י נטילה והמוציא ויש לדמותו ללומד או מתפלל בתוך הסעודה שלאחר גמר הלימוד והתפילה חוזר לסעודתו בלי נטילה והמוציא וכמ\"ש הטור בהדיא בסימן קע\"ח ומדבריו שכתב שם נלמד חילוק שכתבתי. ונראה שדעת רב האי והראב\"ד שהמפסיק לזימון צריך ליטול ידיו ולברך המוציא ס\"ל כדעת הר\"ר יום טוב בר יהודא שכתבו התוס' והרא\"ש בשמו בפ' ע\"פ ובפ' כיסוי הדם וגם הטור הביא בסימן קע\"ח שס\"ל שהתפלה בתוך הסעודה מקרי הפסק מטעם משתי וברוכי בהדדי א\"א ודחה התוס' והרא\"ש והטור דבריו במקומות הנ\"ל מטעם שכתבתי דלא אמרינן הכי אלא גבי ברכת המזון שהוא סילוק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה אבל תפלה לא והביא ראיה לדבריהן מהא דתניא חבירים שהיו מסובין ועקרו רגליהן לילך לב\"ה או לבית המדרש כשהן יוצאין אין טעונין ברכה ומסיק וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה אמר ר\"י בד\"א בזמן שהניחו שם מקצת חברים כו' והא דבעינן שהניחו שם מקצת חבירים היינו דוקא בעקרו רגליהם הא בנשארו במקומן לא מיחשב התפלה והלימוד להיסח הדעת לדעת התוס' והרא\"ש והטור וה\"ה נמי בברכת הזימון שאין עניינו ברכת המזון ממש וכמ\"ש גם מצינו פלוגתא בזו בין הראב\"ד והר\"ש בישן שינת עראי בתוך סעודתו שכתב הרא\"ש בפרק קמא דתענית בשם הראב\"ד דמיחשב היסח הדעת וטעון ברכה למפרע לברכה לכתחלה והרא\"ש ז\"ל חולק עליו והביא ראיה לדבריו דלקבעי' קמא הדר בענין הזה והנה גם בזימון לטעמייהו אזלי וכיון דקי\"ל כוותייהו דהתוס' והרא\"ש וסייעתא בדין תפלה ולימוד הה\"נ בזימון וכן פסק נמי ב\"י בסימן ר' בהדיא כהרא\"ש וסייעתו וגם שבילי הלקט כתב שכן עשה הרא\"ה הלכה למעשה גם א\"ח כתב בשם הר\"ר משולם שכחב על דברי הראב\"ד שכבוד הרב במקומו מונח וכל זה הביא הב\"י והגאון מהר\"ר ליב ראה עיניו כל אלה שהרי הביא דברי הב\"י ופליג עלייהו בראייה הנ\"ל ולע\"ד פשוט דאין ראיותיו ראייה כלל ולכן אין להניח פסק כל הני רבוואתא ולילך אחריו בלי טעם ובפרט מאחר שהרא\"ש הביא ג\"כ ראיה לדבריו מדקאמר בגמרא אחד מפסיק לשנים ולדברים אין כאן הפסק אלא סעודה אחרת ואף שהגאון הנ\"ל בא לתרצו אשינויא דחיקא לא סמכינן. ומ\"ש עוד שאין ראייה לדברי הרא\"ש מבעל ה\"ג שה\"ג פסק כרב אשי דס\"ל דאין ברכת המזון מפסיק ולא קי\"ל כוותיה דרב אשי דבריו הללו יותר תמוהים בעיני הפלא ופלא שאיך יסבור כרב אשי הרי רב אשי פסק שאין לברך אפילו ברכת בפה\"ג אכוס של ב\"ה ואזה כתבו התוספת דהיינו טעמא משום דס\"ל דאין בה\"מ הפסק אבל ה\"ג ס\"ל דצריך לברך בפ\"ה אכוס דבה\"מ וכמ\"ש בה\"ג בהדיא בפ' ג' שאכלו ריש ד' י' דמברכין בפ\"ה אכוס של בה\"מ אבל לא ברכה אחרונה ואי לא חשיב ב\"ה הפסק אמאי צריך לברך עליו בפה\"ג תחילה והא דלא מצריך לברך ברכה אחרונה כתב הרא\"ש בפרק כיצד מברכין דס\"ל דחשבינן להאי כוס דב\"ה מדברים הבאים מחמת הסעודה אע\"פ שהפסיק בב\"ה עכ\"ל ור\"ל כיון דהאי כוס הוא נוטל אלא לצאת ידי חובת הסעודה מיחשב צרכי הסעודה וזה שהפסיק בב\"ה מיחשב כאילו הפסק בתוך הסעודה והיסח הדעת בזה בתוך הסעודה מצריך ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה משום דב\"ה פטרו ה\"נ דכוותיה אעפ\"י שכבר בירך ברכת המזון ושותה הכוס אחרון כן צריכין ליישב דעת ה\"ג ומכח שסברא רחוקה הוא זה לא קי\"ל כוותיה וכמ\"ש הרא\"ש שם והסמ\"ג כתב דנ\"ל דט\"ס הוא זה בה\"ג דודאי גם הוא מצריך לברך אחריו ברכה אחרונה ובאמת שגם הב\"י כתב שם בסימן ק\"צ דנ\"ל דאין ט\"ס ולמד זכות דס\"ל כרב אשי וכמ\"ש הגאון מהר\"ל הנ\"ל והוא פלאי שהרי הוכחתי שאינו ס\"ל כוותיה מדהצריך לברך ברכה ראשונה ומה\"ט אתי שפיר מה שהביא הרא\"ש והטור ראייה מה\"ג דכתב ג\"כ דהמפסיק לזימון א\"צ ליטול ידיו ולברך המוציא דהרי גם הוא מצריך בב\"ה ברכה ראשונה מטעם דברכת המזון הוא הפסק לכן לע\"ד אין להפליג המנהג שנהגו לצרף לזימון אך שיעשה כדרך שכתבתי לעיל דהיינו שקודם שאוכל אפיקומן ילך לבית חבירו ויאכל שם כזית מצה ובזה יכול להצטרף אפילו לדעת מהר\"ם דס\"ל דאין לצרף לכתחלה כ\"א מי שאכל כזית דגן וישהא שמה עד שסיים חבירו ברכת הזן ויחזור לבית שסעד שמה ויאכל שם אפיקומן שלו בלי נטילה וברכת המוציא כדעת הרא\"ש הנ\"ל דקי\"ל כוותיה כנ\"ל ויצטרף גם עם ב\"ה שלו בזימון אף שכבר יצא ידי זימון הא חזר ונתחייב במה שחוזר ואוכל וגם זולת זה הלא השיב הרא\"ש לבנו הר\"ר יחיאל שיכול להפסיק להצטרף לזימון אפילו כמה פעמים וכמ\"ש בשמו הטור סוף סי' ר' ואף שהגאון מהרי\"ו כתב ג\"כ ז\"ל מצה אינה נאכלת בשני חבורות משום דאיתקש לפסח ומש\"ה נ\"ל דאין תקנה כו' והביאותיו לעיל בסמוך ע\"ש וצ\"ע הא תנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן דפי' משהתחילו לאכול הפסח לא יעקרו ממקומן לאכול במקום אחר וגם אפילו באותו מקום אסור וכמ\"ש הטור ריש סימן תע\"ח אבל קודם אכילת פסח שנאכל על השובע לא מצינו שיהא אסור לעקור ממקומן לאכול בשני מקומות ודוגמא זה לנו אחר אכילת אפיקומן ולא קודם לכן גם בטור בסימן תפ\"ד משמע מדברי רב כהן צדק דווקא בשכבר בירך ברכת המזון אסור ולא קודם לכן ונראה דגם מהרי\"ו איירי בענין זה דכבר אכל אפיקומן בביתו וכמ\"ש לעיל ע\"ש ודו\"ק. אלא שק' מה שמסיק וכתב שם ז\"ל ואותם ההולכים לצרף יהא בדעתם כשעוקרים לילך שרוצים לשתות שם כדי שיוכלו לשתות שם בלא ברכה ממ\"נ הא לדעת הרשב\"ם דמחשבינן לפת ולענין דברים הצריכים ברכה במקומן לא צריך מחשבה ולדעת ר\"י לא מועיל מחשבה וצריך לברך לפני השתייה כשיחזור וישתה וכמ\"ש רבינו בשמם בסימן קע\"ח ע\"ש וצ\"ל דס\"ל כרשב\"ם ומ\"ש לשתות ר\"ל אחר אכילה עוד כוסות שאינן מן הצורך: <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> ואפי' באותו מקום לא יאכלו אחריו כו' שם בגמרא ד' קי\"ט ע\"ב פלוגתת רב ושמואל ור' יוחנן דרב פירש מפטירין שנפטר ממקום למקום ולומר הוציאו מנא לאכול במקום אחר ושמואל ורבי יוחנן דס\"ל דאפילו באותו מקום אסור לאכול דבר אחר פסח וה\"ה לדידן אחר אכילת מצה השמורה דאפיקומן ופי' אין מפטירין ר\"ל שיהא נפטר מאכילת מצה לאכול מיני מתיקה דהיינו אפיקומן ולאכול מיני מתיקה הוא דאסור וכתב רבינו דעת שניהם לאשמועינן דאסור לאכול במקום אחר אפילו לא בעי לאכול שם שום מיני מתיקה אלא עוד כזית ממצה השמורה קמ\"ל דלא משום דאין פסח נאכל בשני מקומות וכתב נמי דעת שמואל ור\"י לאשמועינן דאפילו באותו מקום אסור לאכול דבר אחר לבטל "
+                ],
+                [
+                    " דחשיב כמקום אחר פי' ואסור לאכול פסח בב' מקומות וה\"ה לאפיקומן הבא עתה במקומו רשב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " אבל ישנו מקצתם אפילו שינת קבע כצ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " צריך לשתות פעם אחרת כו' כתב הרא\"ש ולא חשיב כמוסיף על הכוסות דאיכא למימר דכיון ששתה שלא כתיקונן הוברר הדבר שלא ממנין הכוסות היה ומה ששתה עתה הוא כוס של חובה עכ\"ל ועיין רמ\"א בש\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ומתחיל לא לנו כו' עיין רמ\"א בש\"ע: "
+                ],
+                [
+                    " שהם כ\"ו כל\"ח י\"א שלכך דקדק במספרם לומר שתיקן כ\"ו כל\"ח נגד השם הוייה שמפרו כ\"ו וטעות בידם אלא לשון הגמ' נקט דאמר דהני כל\"ח תיקן כנגד כ\"ו דורות שהיו קודם מ\"ת: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וכן יראה מדברי רבינו האי כו' עיין בב\"י ביאור דברי השאלה ועוד איתא פי' בע\"א וזהו עיקר למ\"ו ז\"ל פי' לאחריו היינו על הגפן ועל פרי הגפן כמו לפניו דהיינו בפה\"ג ולא ס\"ל כאותן גאונים שחלקו לעיל בין ברכה האחרונה בין הד' כוסות שלא ס\"ל דלכל מילי שווין הם ומש\"ה נמי חותמין ביהללוך קודם כוס ד' כדי שיהא כל הברכות שווין בסגנון אחד שיהא כולם סמוכין לברכה ואם תניח יהללוך עד לבסוף א\"כ כוס רביעי לא יהיה סמוך לברכה כשאר הכוסות ודו\"ק עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ויניח יהללוך ויאמר לאחריו כו' נלע\"ד דר\"ל ברכה דיהללוך דלא יסיים בהלל בברכה ויניח עד אחר סיום נשמת וכל\"ח שיסיים ועיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אלא כזית דמנטרא כו' כתב הר\"ן לאו דוקא כזית אלא ר\"ל כשיעור חובתיה עכ\"ל פי' ב' כזיתים דהיינו לברכה ולכריכה ולפ\"ז לא קשה קושית הרא\"ש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולבסוף מברך כו' פי' אחר סעודה ודו\"ק ועי' עוד בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ותמה עליו א\"א הרא\"ש' לפי סברתו שיאכל כזית כו' כצ\"ל ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ויותר מסתבר עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " שאינו אלא זכר כו' לכאורה נראה דלפ\"ז גם על מרור צריך לברך קודם אכילת שמורה כו' גיליון אבל אינו מוכרח דדוקא מצה בא ומבטל טעם מצה שאכל קודם לכן אבל מרור ומידי אחרונה לא תדע דהא אנו שותין ב' כוסות אחר אכילת אפיקומן וגם תמיהת הרא\"ש אינו אלא היאך יעשה כריכה כו' אבל על אכילת מרור אינו מתמה איך יאכלנו אחר המצה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " באחרונה פי' אחר הסעודה: "
+                ],
+                [
+                    " ואינו חושש אם יאכל לבסוף דלא מינטר עיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שרי המוציא ובצע לרפתא וכו' עי' בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ומניח ידיו עליו כו' פי' דכיון דמקדש על הפת מצו' לאוחזו בידו כשם שאוחז בכוס שמקדש עליו ר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " ומברך לאכול מצה הרי\"ף אזיל לטעמיה שכתב לעיל סי' תע\"ה דא\"צ אלא ב' מצות ומברך על הפרוסה המוציא ואכילת מצה: "
+                ],
+                [
+                    " ומטבל ירקות בחרוסת כו' סובר כהרמב\"ם ור\"ע דלעיל: "
+                ],
+                [
+                    " וגומר ההגדה כו' כתב א\"ח בשם הרמ\"ה מי שעושה סדרו על הפת אינו מברך לא גאלנו ולא יהללוך כי שתיהן ברכות של כוס עכ\"ל וכן משמע מדברי הטור בסמוך אבל לא משמע כן מדברי הרי\"ף דלעיל: "
+                ],
+                [
+                    " ויקדש ויברך המוציא ויגמר הקידוש כו' נ\"ל דה\"פ יטבל בירקי ויגמור האגדה קודם הקידוש ואח\"כ יקדש דהיינו שיברך המוציא מתחילת הקידוש כיון שמקדש על ריפתא ויגמור עליו הקידוש וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ורב יוסף בר רב כו' והם חולקים על כל הנך רבוואתא וסוברים שלא קיים אפילו מצות כוס אחד ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אלא אם כן יהנה עמהם מטעם שכתבתי לעיל ס\"ס קפ\"ז ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואי בעי לאקדומי כו' עי' בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " שלא אמרו כו' אע\"פ שיצא מוציא: "
+                ],
+                [
+                    " בברכת הלחם של מצוה פירוש לאפוקי טיבול שאינו חובה אלא כדי שישאלו לכך צריך לעשות טיבול ראשון ג\"כ מחזרת ולברך עליו בפה\"א על אכילת מרור וכי מטי למרור פי' לטיבול שני שדרכו במרור לבד: "
+                ],
+                [
+                    " ולאכול מרור בחזרת ואוכל וכו' אוכל בלא ברכה כצ\"ל ופי' רב חסדא קאמר כן אמי שאין לו שאר ירקות שיעשה כן ולאפוקי ממ\"ד שיברך פעם ראשונה בפה\"א לחוד ופעם שנית על אכילת מרור כדאיתא בפרק ע\"פ דף קט\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " להקרותם מלה במלה כו' עיין מ\"ש מ\"ו ז\"ל לעיל סימן קפ\"ו דאפילו בלא זימון אסור לברך להן כשלא אכל כזית דגן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מצה סתם אסור כו' פי' הר\"ן הטעם דרישא משום דשבועה חלה לבטל המצוה בשב ואל תעשה בכולל הילכך הך שבועה מיגו דחיילא אמצ' דכל השנה חיילא נמי אמצה דליל פסח אבל בסיפא ליכא כולל דאין השבועה חיילא לבטל המצוה ע\"כ: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ויקדש מיד כו' צריך לשפשף ידיו אחר שהיסב כדי שיביא את עצמו לידי נטילה קודם הקידוש ויברך אשר יצר ולא ענט\"י מ\"ו ז\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וישתה רביעית פי' בכוס שיש בו יותר מרביעית צריך לשתות רביעית כדעת התוס' ואם כוס של רביעית שותה רובו אפי' לכתחלה כדלעיל סי' תע\"ב וכ\"פ בהלכות שבת מהרש\"ל והאריך בהגהותיו: "
+                ],
+                [
+                    " ונוטל ידיו ומברך כו' ומהרש\"ל כתב שא\"צ ליטול ידיו אלא סומך אנטילה דקודם הקידוש: "
+                ],
+                [
+                    " ונותן החציה כו' ולא פחות מחציה מהרש\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומוזג כוס שני ומחזיר הקערה לפניו ואומר מה נשתנה כן הוא בדפוס ב\"י אבל בספרים המדוייקים הוא איפכא ואומר מה נשתנה ומחזיר הקערה לפניו וכ\"כ ה\"מ דקודם שמתחיל עבדים מחזיר הקערה וכ\"כ בש\"ע וכן נלע\"ד עיקר דהא לכך מסירין הקערה כדי שישאלו התינוקות למה מסירין הקערה כיון שעדיין לא אכלנו ואם שואלין כן א\"צ לומר מה נשתנה כלל ומתחיל עבדים וכשאין שואלין שואל אדם את עצמו במקום התינוק גם כן יהיה השאלה כשאין הקערה לפניו שאז הוא שעת השאלה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואינו מברך לא לפניו ולא כו' אבל מהר\"ם ומ\"ו ז\"ל כתבו שצריך לברך ברכה ראשונה אכל ד' כוסות: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יבצע פי' ולא יפרידנה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אכל בלא הסיבה כו' אבל מהרש\"ל פסק בהגדה שא\"צ לחזור וסומכין אראבי\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אינו יכול לאוכלם ביחד יאכל תחילה של המוציא כו' נלע\"ד דאז של המוציא א\"צ היסיבה וכמ\"ש בפסקי מהרי\"א ס\"ס קכ\"ב ע\"ש דשם הביא דעת הפוסקים שלא הצריכו הסיבה אלא לכזית דהמצה ודאפיקומן ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ויקח כזית שהוא כחצי ביצה: "
+                ],
+                [
+                    " וטובלו בחרוסת וכ\"פ מ\"ו ז\"ל בסדרו: "
+                ],
+                [
+                    " כמה שירצה אבל לא לשובע ממש דאם כן יהיה אכילת אפיקומן אכילה גסה מהרי\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וידיח כוס של ברכה כו' עיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " וחותם מלך מהולל כו' עיין מ\"ש לעיל סימן ת\"פ: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " כי לגמור הוי פירושו לקרות ורמ\"א כתב בש\"ע ז\"ל ומברכין לקרות את ההלל ולשון רבינו אינו משמע כן מדכתב לעיל בהלכות דר\"ח סי' תכ\"ב שמברכין לקרות ההלל וכאן בסימן זה ולקמן בסימן תרמ\"ד מתחיל וכתב דמברכין לגמור את הלל וכתב ע\"ז והרמ\"מ כתב דלא מברך לגמור אלא לקרות ושרא\"ש כתב שאין קפידא ולא כתב פלוגתתם לעיל בהלכות ר\"ח ש\"מ דבר\"ח גם הרא\"ש מודה דאין לברך לגמור כיון שמפסיק בהלל ואינו גומרו ואף שגם ל' לגמור פי' לקרות מ\"מ עדיף טפי לומר לקרות כיון שאינו גומרו אבל ביו\"ט כשגומרו ס\"ל לרבי' לומר לגמור ולכך פתח וסיים כדעת הרא\"ש לומר לגמור וק\"ל שוב מצאתי שכתב רמ\"י בש\"ע שסידר דאין קפידא לומר בין בר\"ח בין במועד בין לקרות בין לגמור רק שיזהר שלא ישנה לומר בר\"ח לקרות ובמועד לגמור דמדמשנה מראה בנפשו דס\"ל פי' לגמור כמשמעו ויש לחוש לחשש הרמ\"מ דילמא יחסר תיבה א' כו' ע\"ש ול\"נ מ\"ש דהרשות בידו לברך גם בר\"ח לגמור דבהדיא כתב ב\"י בסי' תכ\"ב בשם שבולי לקט דכתב ז\"ל מי שטעה ובירך בר\"ח לגמור א\"צ לחזור משמע דלכתחלה יברך לקרות וכ\"כ מהרי\"ל דנהגו לברך לקרות וכ\"כ התוס' שם ומ\"ש רמ\"י דאין לשנות משום דמראה בנפשו דפי' לגמור הוא כמשמעו נ\"ל דאין קפידא כיון דברוב פעמים אינו מדלג שום תיבה וגם פי' לגמור נוכל לפרש לקרות אף אם יארע שדילג אח' או שתים אין מחשב ברכה לבטלה וטוב יותר לברך לגמור במועד כדדייק לישנא דרבינו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " תניא בהלל אפי' י' קורין כו' כיון דחביבא להו יהבי דעתייהו ושמעי אע\"ג דבתורה אמרינן אחד קורא ואחד מתרגם משום דתרי קלי בהדי הדדי לא משתמעי: "
+                ],
+                [
+                    " מכאן ואילך כו' ואף באותו מוסף אינו מזכיר כמ\"ש בסי' קי\"ד. ותימה מ\"ש ומכאן ואילך אינו מזכיר והלא כבר פסק מבעי\"ט וי\"ל דנ\"מ לענין אם טעה והתחיל הברכות של חול וקי\"ל אם התחיל איזה ברכה לא יפסיק באמצע אלא גומר אותה ברכה כיון שאפי' בשבת וי\"ט צריך לגמור י\"ח ברכות אלא שחכמים הקילו בשבת וי\"ט ובאף אם התחילו בברכת השנים וחייב לסיימה אין לומר ותן טל ומטר כמו ביוצר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וסופר כל הלילה דזמן העומר כל הלילה וכל שסופר תמימות קרי' ביה ר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " לספור לעצמו דכתיב לכם שתהא ספירה לכל א' ואחד ומעומד דכתיב בקמה תחל לספור אל תקרי בקמה אלא בקומה: "
+                ],
+                [
+                    " שלא יברך עוד כו' דבעי' תמימות: "
+                ],
+                [
+                    " ורב האי כתב בין בלילה כו' דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא: "
+                ],
+                [
+                    " עד תחילת ליל כו' דכתיב עד עצם היום הזה וקסבר דעד ועד בכלל וחיישינן לספיקא דיומא הילכך שיבסר דספיקא דשיתסר הוא לא אכיל עד אורתא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ובאשכנז א\"א כו\" ומנהגינו לומר מקרא קודש מ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " ואין גומרין אותו לפי שנטבעו המצריים וכתיב בנפול אויבך אל תשמח זהו טעם אימים אחרונים ועיין מ\"ש ב\"י בשם שבלי לקט: "
+                ],
+                [
+                    " ובמוסף בשאר הימים כו' ס\"א ובמוסף מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע וחותם בשניהם עיין בב\"י שביארה וישבה בדוחק: "
+                ],
+                [
+                    " מתחיל בשל שבת ותתן לנו יי' כו' ומסיים לומר ישמחו במלכותך כו' עיין בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וסימן הפרשיות משך כו' ז\"ל הר\"ן ד' שס\"ט ע\"א וטעם סדר פרשיות הללו משום דבשני אית לן למיקרי שור או כשב משום דכתיב ביה וספרתם לכם ובשני מתחילין לספור את העומר ובשביעי אית לן למקרי ויהי בשלח שבז' אמרו ישראל שירה על הים והשאר כולן נקראים כסדר כתיבתן בתורה וכתוב בהן מעניינו עכ\"ל וע\"ד זה כתב רבינו בסמוך קורא ראה אתה אומר אלי שהוא פסל לך כו' שכתוב בו ששת ימים תעבודו וביום השביעי תשבות: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כמו במ\"ש פירוש שאומר אתה חוננתנו: "
+                ],
+                [
+                    " לא על הנר כו' דכי��ן די\"ט מותר בהדלקת הנר לא שייך לברך על הנר ולא על הבשמים כתבו התוס' שהטעם שמברכין על הבשמים משום נשמה יתירה ובי\"ט ליכא נשמה יתירה וא\"ת אמאי אין מברכין על הבשמים כשחל י\"ט במ\"ש וי\"ל דכיון די\"ט יש לו מאכלים משונים וטובים מיישב דעתו ממילא בלא ריח בשמים: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " ויש מסתפרים מל\"ג בעומר כו' וה\"ה שנושאים נשים וחדא מינייהו נקט ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " סמוך לשקיעת החמה ביבמות פ' הבא על יבמתו תנא כולן מתו מפסח ועד עצרת ונראה שלא בכל יום מתו אלא פסקו בנתיים ולא מתו אלא בל\"ג ימים ומ\"ש שאז פסקו למות ר\"ל שבכך מנין ימים פסקו מלמות: "
+                ],
+                [
+                    " ולשון שמיטה שבע שבתות וכתיב וספרת לך שבע שבתות שנים וכתיב שבעה שבועות תספר לך מכאן שהספירה בב\"ד כו' כך היא הגירסא הנכונה וה\"פ דלהכי אין עושין מלאכה אחר שקיעת החמה דהיינו זמן ספירה מדאפקיה רחמנא לספירה בל' שבתות שהוא ל' שבות דהיינו שישבתו וינוחו ממלאכה וג\"כ הוא ל' שמיטה כמ\"ש שבע שבתות שנים דאותו שבת ר\"ל שישמטו ג\"כ ממלאכת חרישה וזריעה בימי השמיטה ואחר כך כתב עוד ט\"א דכיון דילפינן ספירת עומר משמיטה לענין ספירה בב\"ד ילפינן נמי מיניה לענין ביטול מלאכה ועיין בדרישה שהארכתי בזה לפי צורך הענין: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " בחודש הראשון בארבעה עשר כו' אע\"ג דקרא זה בע\"פ מיירי כתבו רבנו להוכיח על פסוק שני דבט\"ו לחודש ניסן איירי ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " אין צדין דגים מן הביברין לפי שהביבר רחב הרבה ונשמט אילך ואילך וכתב המ\"מ בשם הראב\"ד והרשב\"א דאפילו אין הביבר מחוסר צידה (ר\"ל שאינו מבקש תחבולה לצודן ולתופסן אבל מ\"מ אינו יכול לתופסן בקל) אסור מתוך שהביבר רחב הרבה והדגים שבהן מכוסות מן העין הם נשמטים כאן וכאן הילכך לא חשיבי ניצודים אבל אם סתם אמת המים מתוך שאינה רחבה אינן יכולין להשמט הלכך הוי הניצודים ושרי אפי' היא ארוכה הרבה עכ\"ל וכ\"פ בש\"ע ומ\"ש שאמת המים אינה רחבה הרבה ר\"ל שאינה רחבה אלא אמה וכמ\"ש בח\"מ ריש סי' רי\"ז ע\"ש ואין נותנין לפניהם מזונות גזירה שמא יצודם תוס' ועיין בב\"י שכתב שבכל ענין אסור לרש\"י ומטעם שא\"צ למזונות שהגדול אוכל הקטן ושרשי אדמה ויכול להיות שרבינו ס\"ל כוותיה ותרתי קתני שאין נותנין להם מוונות בכל עניין: "
+                ],
+                [
+                    " מותר ליקח ממנה דגים שהיא צרה ואינן יכולין להשמט: "
+                ],
+                [
+                    " אא\"כ ידוע שניצודו מעי\"ט כתב המ\"מ שאם מצא המצודות מקולקלות מעי\"ט בידוע שמעי\"ט ניצודו וכ\"פ ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אווזין ותרנגולין שבבית כו' ב\"י הביא דברי מהר\"י אבוה\"ב שכתב ז\"ל אין לומר שיש חילוק בין תרנגולין ההולכים בבית להולכים בחצר שהרא\"ש כתב ההולכים בחצר והמחבר כתב שבבית כו' נראה לפ\"ז דאין לחלק אבל נראה שיש להחמיר בזה כו' וכתב ב\"י שדעת מהר\"י כדעת הגהת מיימוני שכתבו ג\"כ ירא שמים יתן עיניו מתחלה כו' ומדברי ב\"י נראה שמ\"ש רבינו תרנגולים שבבית הוא ל\"ד והוא בחצר וגם מ\"ש רמב\"ם אווזים ותרנגולים שבבית הוא ל\"ד ויכול לברור איזה שירצה ולכך כתב בסוף שהגההת אשר\"י שכתבו תרנגולים העומדים לאכילה אין לחוש אי מטלטל ושביק כו' שהוא כדברי הרמב\"ם ולדבריו צ\"ל מ\"ש מהר\"י אבוהב אבל נראה ��יש להחמיר כו' הוא כחולק על משמעות דברי רבינו ולע\"ד נראה דכל זה אינו מוכרח ונוכל לפרש דמ\"ש רבינו תרנגולים שבבית דלהכי דייק רבינו בלשונו וכתב שבבית ר\"ל שתרנגולים שבבית דעתו עליהם וידועים לו איזה שמינה ואיזה כחושה ולא יבא לידי טילטול שלא לצורך וזה ג\"כ דעת הרמב\"ם שכתב ג\"כ שבבית והרא\"ש כתב ההולכים בחצר צ\"ל דמיירי שנתן עיניו מתחלה עליהם ליטול וכדעת ר\"י אבוהב ומ\"ש ר\"י אבוהב על דברי רבינו נראה לפי זה דאין לחלק כו' אבל נראה כו' ה\"פ דר\"ל לכאורה משמע מדברי רבינו דאין לחלק וזה שכתב אבל נראה דר\"ל דליכא למשמע מדברי רבינו ומצי סבר בית דוקא וכמ\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " זימן ג' ומצא שנים מותרין עיין מ\"ש בזה הב\"י ולדבריו קשה למה קיצר רבינו דהו\"ל למכתב דאפי' במקושרים אפ\"ה בהניח ג' ומצא שנים מותרים והוא כתב דאפשר דכיון דכתב רבינו סתמא בכל ענין איירי אפילו במקושרים ולי היה נראה לפרש דרבינו ס\"ל כהרמב\"ם ושאר פוסקים דהלכה כמ\"ד בשני כיסין מחלוקת כו' אבל בכיס אחד דברי הכל חולין וסבר רבינו מקושרים כעין כיס אחד נמי מודו כ\"ע אבל כשאין מקושרין אמרינן אינהו נינהו וחד מינייהו אזל לעלמא לכך כתב גבי הניח עשר ומצא תשע צריך לבדוק אחר כולן דוקא כשקושרין כו' אע\"ג דפליגי בשני כיסים ואפ\"ה סברי חכמים הכל חולין די\"ל דשאני גבי כיסים דאין מנתחין ואדם הנוטל נוטל שניהם משא\"כ בגוזלות דעשוי לדדות וכמו שמשמע שם מדברי רש\"י ע\"ש וגם גבי חמץ לא עביד ליטול כולם אלא מה דצריך א\"כ מקושרים אמרינן כולן נטל והני אחריני נינהו וה\"נ מיירי רבינו דוקא כשאין מקושרים כנ\"ל אבל בתוס' שמביא ב\"י בא\"ח בסי' תל\"ט לא משמע הכי: "
+                ],
+                [
+                    " בתוך הקן ומצא לפני הקן כו' עיין מ\"ש ב\"י בזה ואיני יודע מנ\"ל לפרש דברי כל הפוסקים דסברי להתיר. ולע\"ד נראה לפרש דבריהם דסברי לאיסור וכן מוכח בגמרא מדפריך לימא מסייע ליה לר' חנינא דאמר רוב וקרוב הולכין אחר רוב ומשני אמר רבא בשני קינים זו למעלה מזו עסקינן כו' ואפילו זימן בעליונה ולא בתחתונה כו' ה\"נ אסירי ומשמע דה\"ק דלעולם רוב וקרוב אין הולכין אחר הרוב והא דאסור לאו משום יוני דעלמא אלא מאחר שלא מצאו במקומן ועוד שבקן האחת המוקצה לא מצא כלום וא\"כ בהדיא דשני קינין זו למעלה מזו הוא חמור מרוב וקרוב ואע\"ג דהוי רוב וקרוב מותר מ\"מ שני קינין אסור משום מוקצה וכיון דקי\"ל כר' חנינא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואסור מכ\"ש דשני קינים זו למעלה מזו דאסור כנלע\"ד פשוט: "
+                ],
+                [
+                    " וכיון שאינו פורח אפי' יש קן בתוך נ' אמה כו' עד אלא עומד בקרן זוית מותר שאינה מדדה משם לכאן כיון שאינו יכול לראות קנו בכל פעם. כן הוא בגמרא פ\"ק דביצה דף י\"א ע\"א. וכתבו ג\"כ הרמב\"ם בפ\"ב מהי\"ט. אבל הרי\"ף והרא\"ש השמיטוהו בהלכותיהן ופסקיהן. גם בח\"מ סי' ר\"ס סעיף ט' צריכין לומר לרבינו סברא זו והוא ג\"כ בסוגיא דפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ\"ד) וגם שם השמיטוהו הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם ג\"כ לא כתבו שם והב\"י כתב כאן גם שם בח\"מ ז\"ל ולא ידעתי למה השמיטוהו ועוד יש להתעורר שם בח\"מ קושיות אחרות ועל הכל פקחתי עיני בס\"ד וכתבתי ישוב הדברים שם בח\"מ ע\"ש בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " השוחט בהמה כו' ז\"ל ב\"י ואחר ההפשט מעמידין הבשר והעור בחום היום שלא יסרח אם נמצאת טריפה לא יזיזנה ממקומה עד מוצאי י\"ט כו' דבריו צריכין ביאור קצת ונראה דהכי פירושו וא��ר שהפשיטו מניחים הבשר והעור שמניחים הבשר עם העור ואין נוטלין העור מן הבשר אעפ\"י שהפשיטו כדי שלא יסרח מחום היום ומ\"ש אם נמצאת נראה שצריך להגיה שאם והוא נתינת טעם ור\"ל שאם נמצאת טריפה לא יזיזנה ממקומה עד מי\"ט ונסרח לכך מונח הבשר עם העור כדי שלא יסרח וכן מ\"כ שם בכלבו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "(<i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> וכגון שהפריס ע\"ג קרקע כו' ז\"ל מ\"ו וגם שהפריס וכן הוא בהדיא בגמרא עכ\"ל פי' שבא לפרש דהא דבעינן שיפריס ע\"ג קרקע היינו כשלא ידעי' שכלו לו חדשיו אינו ניתר עד שיפריס אבל כשכלה חדשיו הא בהדיא כתב הרא\"ש וגם הטור י\"ד בסי' ט\"ו ובסי' נ\"ח דלא בעינן הפרסה ע\"ג קרקע ואע\"ג דכבר חי ח' ימים דילמא הואיל ולאו ודאי דכלו חדשיו שמא עדיין בן ז' היה ויכול לחיות וחיישינן הואיל וכך הוא יש לחוש לריסוק איברים ונטרף ממנה וצ\"ע דזהו נגד מ\"ש בפרק אלו טריפות והביאוהו הר\"ן ס\"פ המביא דף רצ\"ז ע\"ב דזהו סי' ריסוק איברים דכל שחי מעת לעת בידוע שלא נתרסקו איבריו ואין חוששין לריסוק איברים אפי' אם רואין בו ריעותא שאינה יכולה לעמוד עיין בסי' נ\"ח בי\"ד שכתבתי שם מה שתירץ מהר\"י חביב וב\"י ובד\"מ הקשה בכאן על ב' אותם תירוצם ז\"ל ועל תירוץ האחרון ק\"ל דהיה לו להזכיר הדינים בכל א' מן המקומות ומה ראה להזכיר האיסור לענין י\"ט והיתר לענין איסור מאכל הואיל ובשתיהן הדין שוה. ועל תירוץ הראשון ק' ג\"כ דהיה לו להזכיר ג\"כ איסור שחיטה לכתחלה בלא י\"ט כיון דאפשר להמתין עד למחר עכ\"ל. וז\"ל רמ\"א בש\"ע דחיישינן שמא יראה בו ריעותא באיבריו הפנימיים ונמצא שחט בי\"ט שלא לצורך כנ\"ל והוא מדברי הרא\"ש והטור עכ\"ל נראה מדבריו דלק\"מ דלא חיישינן לריסוק איברים כלל וכמ\"ש בי\"ד סי' נ\"ח דלא חיישינן בסתם אפי' אי חזינן ריעותא שאינו יכול לעמוד ומותר לשחטו לכתחלה בחול אלא בי\"ט אסור לשחוט שמא יראה ריסוק או שינוי באיברים הפנימיים שלא יכול לראות קודם שחיטה ונמצא שטרח בי\"ט שלא לצורך ומסיק שם בד\"מ ז\"ל וכבר נתבאר לעיל בסי' תצ\"ז דאסור לשחוט במקום שהטריפות מצוי וא\"ל לפ\"ז א\"כ היה לו לרא\"ש ולרבינו בעל הטור לפרש לענין איסור טריפות דאם נמצא בו שינוי באיברים הפנימים טריפה י\"ל שסמך על מ\"ש בדין נפולה שאם שהתה מע\"ל אעפ\"י שאמרי' שם שיצא מכלל ריסוק איברים מ\"מ צריכין בדיקה באיברים הפנימיים כמ\"ש בי\"ד סי' נ\"ח ולכן בעגל שנולד אע\"ג דלא צריכין בדיקה מ\"מ כשרואין בו שינוי ודאי טריפה כנ\"ל עכ\"ל ודו\"ק ויש להקשות מ\"ש מעוף שנדרס בסמוך דאתיולד ביה ריעותא ואפ\"ה שרי לשוחטו בי\"ט ודוחק לחלק ולומר שאני עוף שהיתה בחזקת כשרות קודם שנדרס משא\"כ עגל זה שנולד עתה דהא עוף ובהמה בחזקת איסור עומדת עד שנשחטה כראוי ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " יאמר ודאי חיה הוא כו' דאי מספק לא הוי מטרחי רבנן לכסות דמו מספק בי\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " ולערב אם רישומו ניכר כו' וכתב הרא\"ש והא דאין שוחטין לכתחלה וישמור הדם עד הלילה ויכסנו לפי שאין שוחטין לתוך הכלי ואם ישחוט על העפר יבלע בארץ ולא יהיה רשומו ניכר ע\"ש וכתב רמ\"א ודוקא ששחטו בקרן זוית וכה\"ג אבל אם שחטו באמצע החצר אפי' דם בהמה יכול לכסות אם יש לו עפר מוכן דהוי ליה כגרף של רעו וצריך לכסות שלא יתלכלכו כליו בחצר עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "  אעפ\"י שנשחטה בי\"ט כו' מפני שאינה ראויה לאכילה רמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " ויש אוסרין כו' ז\"ל הר\"ן נ\"ל דאסור דמתוך שאין דרך למלוח על החלבים מחמת איסורא מוכחא מילתא דלעבדן קא עביד ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " מדלא שרי אלא למלוח ע\"כ כו' ולעד\"נ דמשום הא לא איריא די\"ל דהא דנקט בגמ' היתר למלוח ע\"ג העור לרבותא נקט אע\"ג דגבי עור שייך עיבוד אפ\"ה שרי וכ\"ש החלבים דלא שייך בהו עיבוד כ\"כ דראויה קצת לאכילה ואין מליחה לאוכלים: "
+                ],
+                [
+                    " ולר\"י אפילו לצורך כו' היינו דוקא עלי וכלים דכוותיה שדרך ליחד להו מקום דקפיד עלייהו מקצה אותן בידים דכהאי גוונא לד\"ה אסור אפילו לצורך גופו אלא משום שמחת י\"ט התירו לטלטל לקצב עליו בשר אבל כל שאר כלים שמלאכתן לאיסור מותר לטלטלן לצורך גופן ולצורך מקומן גם לדברי ר\"י כדמסיק רבא בפ' כל הכלים וכתבו רבינו בסימן ש\"ח וסברא ראשונה היא סברת רי\"ף שסובר שאין אדם מקפיד על עלי כ\"כ ב\"י ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " אלא בקופיץ ובצד הקצר כו' קופיץ הוא סכין של קצבים דומה לקרדומות שלנו שאינו כלי אומן ויש שעושין לו ב' ראשים ואסור לבקע בו דנראה כעושה מלאכה רש\"י וכתב הר\"ן וז\"ל ק' למה התירו לבקע ע\"י שינוי והא מכשירין שאפשר לעשותן מעי\"ט נינהו הראב\"ד תירץ שעשאו כדיכת מלח שהתירו אותן ע\"י שינוי כיון דא\"א לבשל ולאפות בלא עצים ול\"נ שכל שנהנה מגופו של דבר כאוכל נפש עצמו הוא ול\"ד למכשירין שאין אדם נהנה מהן עצמו כסכין ושפוד ותנור אלא מה שהוכשר ע\"י משא\"כ בעצים שמתחמם כנגדם וכיון שלא קבען לעשות מדורה שרי אע\"ג דאפשר מאתמול אף לבשל בהן שרי משו' מתוך: "
+                ],
+                [
+                    " המכונסים שבקרפף טעמא דמפוזרין לא פירש\"י משום מוקצה הם והר\"ן פי' דגיבוב אפילו בקרפף מיחזי כמעמר ומיחזי כמאן דעביד למחר ומכונס שבשדה מיחליף במפוזר: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו אין לו פותחת ואפילו לא הוקף לשם דירה ופותחת פי' מסגרת וכל שיש לו מסגרת מהני בחצר ולא הוי עצים שבתוכו כמוקצה: "
+                ],
+                [
+                    " מפני שהרוח מפזרם ואפילו לא פזרם מ\"מ לא סמך עלייהו: "
+                ],
+                [
+                    " ויחזור ויביא מעט וישרוף והרמב\"ן התיר כה\"ג אפי' בשדה כשמדליק בשדה: "
+                ],
+                [
+                    " מפני שהוא שבר כלי והוא נולד ובירושלמי איתא שאם עדיין תואר כלי עליו אפילו נשבר בי\"ט מותר כמו שמסיקים בכלים שלימים עי' בגמרא שאסור להפוך בעצים כשמסיקים בכלים שלימים ולאחר שאחז בהו האש דהו\"ל שברי כלים אא\"כ ריבה עליהם עצים מוכנים: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ולא מן האבנים בגמרא מפרש משום נולד ורמב\"ם מפרש שאסור שהרי אפשר להמציא אותו מבערב ובדיעבד אם הוציא מותר להשתמש בו: "
+                ],
+                [
+                    " ואין עושין פחמין ופחמין אסור מטעם שהוא כלי לצורפי זהב רש\"י. ור\"ן פירש שהוא מכבה: "
+                ],
+                [
+                    " דלא דמי למלאכת אומן ולא לנפחים ולא לצורפי זהב נראה דט\"ס יש כאן וה\"ג לא לנפחים בלא וי\"ו וכן מצאתי באשר\"י דהא אין מלאכת אומן שייך יותר כ\"א בנפחים וצורפי זהב ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו אין להקל כו' ז\"ל התוס' מיהו העולם נהגו היתר ע\"י להפכו מלמעלה למטה ואומר הר\"פ שיש לדחות מ\"ש מדלא מפליג כו' דשמא הא עדיפא ליה דכולה בשל אומן איירי עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דאמר ר\"י האי מדורתא מלמעלה למטה שרי ממטה למעלה אסור וכן ביעתא וכן קדירה וכן פוריא וכן חביתא ורבינו הכניס מדורה העשויה מעצים דקים אגב דאיירי בדין מדורה ומ\"ש אח\"כ וכן הקדירה חזר אדלעיל אהא דאמר רב יהודה כו' וכ\"כ ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " מותר להסיר מהן כו' איצטריך לאשמועינן דשרי דל\"ת דהוי כמסתפק משמע שכבר כו' שאסור ומשמע מדברי רבינו דבעצים גדולים אפי' אחז האור מותר להסיר מהם וכ\"כ הרמב\"ם בהדיא אבל הרוקח אוסר והמרדכי כתב מיהו ליקח האור מצד זה להניחו בצד אחר של מדורה מותר כיון שאין מתכוין לכיבוי כלל וכתב רמ\"א מותר לכסות האש בכלי או בעפר מוכן אם אינו מכבה ודוקא לצורך י\"ט א' אבל לצורך י\"ט שני אסור: ",
+                    " דכיון שאין לו מחיצות כו' ואפילו יש לו מחיצות מד' רוחות אם אינן מגיעות פחות מג\"ט לארץ יש להתיר מכח שאין צריך לאויר כדבסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אבנים של בית הכסא כו' דבנין עראי מדאורייתא שרי ורבנן הוא דגזרו ביה והכא משום כבוד הבריות לא גזרו גמרא: "
+                ],
+                [
+                    " שהרי מכוין למה שהוא עושה ז\"ל הרא\"ש אע\"פ שאינו מתכוין לבנין מ\"מ מתכוין הוא לעשות דבר הדומה לבנין ואסרוהו וגזרו אטו בנין: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לטלטלה ולא משום מוקצה אלא משום דגזרינן י\"ט אטו שבת: "
+                ],
+                [
+                    " אבל יבישה שראוי כו' זהו כפי' ר\"ת בפ' המביא כדי יין אבל הרי\"ף והרמב\"ם אסרו אפי' בעץ יבש ועיין ב\"י מ\"ש בשם הר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " והוא גמר תיקונן כתב רמ\"א וכן המנהג אם לא על ידי הדחק שסומכין על רבים המתירין ולכן נהגו כשקונין קדרות חדשות בפסח מבשלים בהן קודם י\"ט עכ\"ל ול\"ד בפסח רק שבפסח דרך לקנות קדירות חדשות וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אסור לבשל בי\"ט וכו' וה\"ה לאפות ולשחוט אסור אא\"כ צריך לכזית וכן יכולה לבשל הרבה קדירות ולאכול מכל א' מעט קודם ואם עבר ובישל אחר אכילה כתב ריב\"ש בתשובה שמותר אם צריך לכזית וכ\"פ ב\"י ורמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " אבל מי\"ט לחבירו כו' ומכ\"ש מי\"ט לחול וכ\"כ ב\"י אבל א\"ל דדוקא מי\"ט לחבירו קאמר וכדאשכחן לענין הכנה דאין י\"ט מכין לחבירו דדוקא הנולד בזה אסור בזה אבל הנולד בי\"ט מותר בחול דל\"ד דדוקא גבי נולד דהאיסור נעשה מאיליו לכך מותר בחול אבל לעשות מלאכה בידים בי\"ט לצורך חול אין סברא כלל לכך צ\"ל דרבינו לרבותא נקט י\"ט וכ\"ש חול ובד\"מ נדפס בהדיא אפי' במקום אבל: "
+                ],
+                [
+                    " אי מי\"ט לשבת אסור ואפי' בב' ימים של ר\"ה דכי אמרי' דקדושה אחת הן ה\"מ לחומרא אבל לקולא לא וכמ\"ש לעיל סימן תק\"א: "
+                ],
+                [
+                    " אלא לחתיכה א' ואפי' לאחר שהניח הקדירה על האש מותר ליתן לתוכה חתיכה חיה להאי טעמא רשב\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ויש אוסרין אלו יש אוסרין סברי כר\"ש שהטעם שממלא משום דחד טירחא הוא וכה\"ג הוו תרי טירחות: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " חוץ מן המלח כו' דתבלין מפיגין טעמן אבל לא מלח שאינו מפיג טעמו ועוד דכל הקדירות צריכין מלח: "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו אסור לטחון הפלפלין כו' משום דהוי עובדא דחול וגם חרדל אסור בריחים שלו רשב\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ותבלין צריכין ה��ייה וה\"ה מוריקא: "
+                ],
+                [
+                    " מותר להוליך תבלין ומדוך כו' ולא חיישינן שמא לא ידוק ונמצא שטרח בי\"ט שלא לצורך: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בקטנה ובא\"י אפי' בקטנה אסור שדרכן לדוך בקטנה כל השנה: "
+                ],
+                [
+                    " ולנחתום מותר כו' למבשל קדירה קרי ליה נמי נחתום בפרק אין צדין וז\"ל המ\"מ בפ\"ד ל\"ד נחתום אלא ה\"ה לכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה וכתב שכן נראה מדברי קצת גאונים: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " אין מודדין קמח בי\"ט כו' אבל מותר ליטול קמח מן הכלי בלא מדידה אף ע\"פ שעושה מצוה שאין פוחתין מעשרון וכמ\"ש ה\"מ והביאו ב\"י:"
+                ],
+                [
+                    " ורב אלפס אוסר פי' אפי' בפסח וה\"ט משום דס\"ל דהרי\"ף פסק הלכה כשמואל ושמדינא אוסר שמואל וכמ\"ש המ\"מ לכך אסור אפי' בפסח משא\"כ למתירים דס\"ל בשאר י\"ט אינו אסור אלא מכח חומרא ולכך מתירין בפסח וב\"י פי' דברי רבי' קצת בע\"א וע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " מותר אף בלא שינוי אבל ליטול הקיסם בידו מהקמח אסור משום בורר וכתבו התוס' שיש להתיר להניח לרקוד לשפחה ע\"י שינוי אפי' תחילת הרקדה: "
+                ],
+                [
+                    " כמו על גבי שלחן פי' התוס' על השלחן ממש והוא שינוי שדרך לרקד בערובה וא\"צ להפוך השלחן כרש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וכן מתנות כהונה יכול להוליכן מהא דלא כתב במתנה ג\"כ שיכול להפריש יש להוכיח דס\"ל לרבינו דבמתנות אפי' נשחטו מאמש יכול להפרישן ואפילו רי\"ף דאוסר בחלה מודה דמותר להפריש במתנה מהר\"י אבוהב וכאן מיירי בנשחטה בי\"ט ומילתא דפשיטא הוא שיכול להפריש בי\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו הורמו מאמש אחלה נמי קאי דגם בחלה שייך לשון הרמה בלשון הכתוב מראשית עריסותיכם חלה תרימו וכן משמע בגמרא ודלא כמהר\"י אבוהב דמחלק בין מתנה לחלה ב\"י ורמ\"א ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " פסק ר\"ח שיכול להפריש כה\"ג דלא מיחזי כמתקנו "
+                ],
+                [
+                    " פסקו שאין להפריש כתב המ\"מ בשם הרשב\"א שלא אמרו אלא כשנגמר גלגול העיסה והלישה קודם י\"ט לגמרי אבל אם גמר הלישה היה בי\"ט מפריש ממנו ביום טוב בזמן הזה שכל עיסה טמא טומאת מת עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וכשפירש חלה וכו' והיא טמאה: "
+                ],
+                [
+                    " ולא חיישינן שמתוך כך כו' פי' הואיל שאין בה טירחא כ\"כ כמו שיש בפת קטן בעריכת כל אחד מהן: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לאפות ביום טוב אלא יחלקנה ויאפה את שלו ולא התירו משום שהפת נאפה יפה כשהתנור מלא אלא בשל ישראל ר\"ן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אופין בפורני הוא כמו שלנו הגדולים ופיהם בצידם וכתבו התוספות דבפורני קטן משמע בגמ' אפי' חדש שרי: "
+                ],
+                [
+                    " מותר לאפות תנור מלא פת כו' כתב הרא\"ש אם יש לאדם הרבה פת נקיה אינו אופה פת אחרת אא\"כ יש לו בני בית שרגיל להאכילם פת הדראה אבל אם יש לו הרבה פת הדראה יכול לאפות פת נקייה עכ\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין מלבנין הרעפים כדי לצלות עליהם כך נלע\"ד מדכתב רבינו סתם אין מלבנין הרעפים ולא חילק בין חדשים לישנים משמע דבכל גווני אסור וכן דקדק המ\"מ מדברי הרמב\"ם שסתם ג\"כ כדברי רבינו והביאו ב\"י ואע\"ג דלעיל בסימן תק\"ב גבי קדירה ס\"ל לרבינו דוקא חדשות אסורים מ\"מ שאני רעפים דבכל שעה שמתלבנים הן מתחזקים וכמו שמשמע מדברי המ\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " ולא שוברין החרס פרש\"י כשצולים דגים על האסכלא שוברים חרסים או חותכין נייר ושוהין במים וסודרים ע\"ג האסכלא מפני שהמתכת מתחמם ושורף הדג דכל דבר דעביד להשתמש בו הוי תיקון כלי: "
+                ],
+                [
+                    " ולא פוצעים פי' לתת קרומיותיו תחת המליח על האסכלא רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ולא חיישינן שמא יקרע דאפי' נקרעים לא נפקא לן דאין זה קורע ע\"מ לתפור רש\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שא\"א לעשותן מעי\"ט כו' בפרק אין צדין כרבי יהודה דדריש כתיב הוא ולא מכשירין וכתיב לכם לכל צרכיכם ולא קשיא כאן במכשירין שאפשר לעשותן מעי\"ט וכאן במכשירין שא\"א לעשותן מעי\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לתקנו דטירחא שלא לצורך הוא רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " במשחזת של עץ כגון פומא דדיקולא וכיוצא בו: "
+                ],
+                [
+                    " אין מורין לעשות כן שלא יזלזלו בשאפשר לעשותו מבע\"י דשם אפי' ר' יודא מודה דאסור רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " נפגמה מעי\"ט וכתב ב\"י ז\"ל ויש יתור בדברי רבינו שהרי כבר כתב לעיל שאם נפגמה מעי\"ט אסור ולעד\"נ דלפרושי אתא דהא דאסור דוקא לחדדה אבל מותר להעביר שמנינות וק\"ל ואפשר עוד דאפי' לחדדה לא אסור אלא בסתם משחזת דהיינו של אבן אבל בשל עץ מותר: "
+                ],
+                [
+                    " דאין מורין כן דומיא דההיא מעשה דרבא דאפשר שהיה נפגם מעי\"ט עיין בב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לחדדה במשחזת נראה אע\"ג דכתב סתם משחזת נראה דמיירי במשחזת של אבן שהרי הרי\"ף ג\"כ כתב אבל לא במשחזת סתם ופי' הרא\"ש דמיירי במשחזת של אבן וכמו שהביא ב\"י דבריו בסי' זה לכך נראה דבכל מקום דנקט סתם במשחזת דבשל אבן מיירי: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם אין יכול לחתוך בה עיין בב\"י ובש\"ע דמשמע אפי' עמדה בי\"ט אסור. דהו\"ל מתקן מנא וכתב הר\"ן ורש\"י יהיב טעמא משום דהוי טירחא יתירא והרמב\"ם כתב שמא יבא להשחיזה במשחזת: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין תולין המשמרת בי\"ט כו' כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול הילכך בשיתן תחלה בה רימונים דלאו עובדא דחול הוא הואיל שניטלת בשביל דבר אחר מותר רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אין עושין גבינה בי\"ט דגבינה של אתמול חשובה כשל היום גמרא: "
+                ],
+                [
+                    " ואין גוזזין הירק כו' פרש\"י ירק התלוש שיש בו ראשי עלין נרקבין וכמושין אין גוזזין אותן במספורת דמאן דחזי סבר שלקטן היום: "
+                ],
+                [
+                    " קונדס ועכביות ירקות שיש טורח בתיקונן וכבר תנא קוץ זה הקונדס ודרדר אלו העכביות: "
+                ],
+                [
+                    " המביא כדי יין כו' ובתוך התחום או ע\"י עירוב רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " וכן כל כל כיוצא בזה כו' עיין בב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " ביצה שנולדה בשבת או בי\"ט אסור כו' מפרש רבה הטעם דאיסור ביצה הוא משום הכנה דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול נגמרה וגזרינן ביצה שנולדה בי\"ט שחל באמצע השבוע משום י\"ט שחל באחר השבת שאותה ביצה שנולדה ביום אחד נגמרה בשבת שלפניו ואין שבת מכין לי\"ט וגם אין י\"ט מכין לשבת שאם י\"ט ביום ו' ונולדה בשבת שאחריו אסורה מהאי טעמא אבל בי\"ט של גליות מותרת מכח ממ\"נ דהאחד מינייהו חול הוא אבל חל י\"ט ראשון בשבת ויום שני באחד בשבת אסור ג\"כ בי\"ט שני אע\"ג דהוא יום שני של י\"ט של גליות דשמא היום י\"ט ונמצא נגמרה מאתמול וב' י\"ט של ר\"ה כיומא אריכתא הוא דלא מכח ספיקא אנו עושין ב' ימים כמו ב' ימים טובים של גליות דאף בתחלה קבעו חכמים כך שכשבאו עדים ען המנחה ולמעלה דהיו נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש אע\"ג דודאי היה להם ולא היו מונין מועדות מהיום מ\"מ לא היו מזלזלין בההוא יומא וגומרין אותו בקדושה והרחוקים מב\"ד היו צריכין לעשות בכל שנה ב' ימים ר\"ה שמא יבואו העדים מן המנחה ולמעלה דאז אין מקבלין עדותן באותו היום ועושין ב' ימים קודש רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " כיון שלא נתכוון לבטל אבל בהג\"ה ש\"ד כתב בשם מהרא\"י דר\"ת מודה בזה אם לבנו מאכל או מלאו בו תרנגולים כיון שהמאכל והתבשיל מתוקן בכך חשיב שפיר מין במינו ולא בטיל וכ\"פ ב\"י וכ\"כ המרדכי: "
+                ],
+                [
+                    " ובלבד שלא יגע בה הכלי שאסור לבטל כלי מהיכנו עיין בסי' ש\"י ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " שאז יולדת בלילה דספנ' מארעא יולדת: "
+                ],
+                [
+                    " דאימור מאתמול הוה נראה דר\"ל יום ראשון וקראו אתמול כיון דכבר התחיל יום אחר אבל אין לפרש דה\"ק דאימור הייתי להתיר ולומר דמאתמול בעי\"ט וליזל בתר רובה כמה שכתב הר\"ן והביאו ב\"י דהלשון לא משמע הכי: "
+                ],
+                [
+                    " שאסור בי\"ט שלאחריו משום הכנה נראה דמה\"ט נמי ביצה שנולדה בי\"ט אסור בשבת שלאחריו או איפכא וכמ\"ש ב\"י בסי' זה בד\"ה כתב רבינו ירוחם כו' אם נולדה בשבת אסורה בי\"ט שלאחריו כו': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ודווקא כשאפשר לו להצילה מעישון כו' זה מדברי הרא\"ש והביאו ב\"י וגבי מכבה שלא תתעשן דאסור כתבו הר\"ן והמרדכי דהיינו דווקא מפני הפסד ממונו דאי מפני שלא יתעשן הבית שהוא יושב בו אין לך אוכל נפש גדול מזה אבל מדברי הרא\"ש ורבינו שכתבו סתמא לאיסור נראה דאין מחלקין בדברי רש\"י ונראה דטעמא משום דל\"ד לעישון קדירה שהאוכל עצמו יתקלקל והוי צורך אוכל נפש משא\"כ גבי בית דאף שתעשן יכול לאכול חוץ לבית וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כדי שלא תתעשן הקדירה וכן מותר לכבות הדליקה מביתו כשאין לו בית אחר לאכול שם כ\"כ המרדכי והר\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו להטותו כדי להתרחק כו' כתבו התוס' דאין ר\"ל דאסור משום גרם כיבוי שממהר לכבות דגרם כיבוי בי\"ט שרי אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק הוא מכבה קצת כו' ומכאן יש להתיר קנדיל\"א של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנה כיון דבשעה שחותך אין מכבה כלום כו' אבל מדברי הרא\"ש שכתב דכיון דנוגע בדבר הדלוק אפילו רבנן דמתירין גרם כיבוי מודה בזה דאסור ול\"ד לגרם כיבוי דפליגי בה דמיירי דעושה חוצה לו דבר הגורם הכיבוי כשיגיע אליו ולפי דבריו אסור לחתוך קנדילא של שעוה ועיין בב\"י שהביא כל זה: "
+                ],
+                [
+                    " ודוקא שרוצה לחזור ולהדליקה כו' מכאן מדוקדק דלא כב\"י שכתב בסימן תק\"א דלבעל התרומות שיורי פתילה ועצים אסור אפילו לבו ביום והכא כתב בהדיא דמותר וכתב מ\"ו ז\"ל אורחא דמילתא נקט שאין דרך להדליקה ביום אבל ה\"ה ביום שלאחריו נמי מותר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בליל שני של ר\"ה כו' ז\"ל ב\"י כ\"ל דיש למחוק מלת אבל דהא בליל ב' של ר\"ה או בי\"ט אחר שבת אפי' לא חתך ראש הפתילה אסור להדליק בהו אפי' לטלטלה אסור לפי דעת רבינו כמ\"ש בסי' תק\"א וכך מצאתי בספר מדוייק שלא היה כתוב בה אבל כו' ולענין הלכה כבר כתבתי בסי' תק\"א שדעת רוב הפוסקים שמותר להדליק בי\"ט של ר\"ה או בי\"ט שאחר השבת בשירי פתילה שכבו ביום ראשון והכי נקטינן עכ\"ל ונראה דבלא\"ה הוי מצי לדקדק כן דאל\"כ מאי איריא שני י\"ט של ר\"ה אפילו שני י\"ט של גליות נמי אסור דלא שרי אלא דוקא באותו יום או באותו לילה דאין מכין מי\"ט לחבירו וכ\"ש מי\"ט לחול: "
+                ],
+                [
+                    " והאיסור שלא יעלה משום שאין משתמשין במחובר כתב הכלבו דווקא למעלה מג' טפחים אבל למטה מג' מותר ע\"כ ופי' ב\"י דטעמא ממ\"ש בסי' של\"א דשרשי האילן הסמוכין לארץ בג' טפחים מותר להשתמש בהן דכקרקעי חשיבי: "
+                ],
+                [
+                    " אין חותכין הפתילה לשנים דפתילה מנא הוא ומתחלה א' היתה ועושה אותה שנים והוי מתקן מנא: "
+                ],
+                [
+                    " אף בפי שתי נרות כו' דסבר הלכה כרבנן דפליגי אר\"י ולא מהבהבין במים דכל זה מיקרי תיקון מנא: "
+                ],
+                [
+                    " אע\"פ שנופל לארץ וכבה דכשם שמותר להדליק הנר כדי להשתמש לאורו כך מותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר אשר\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מותר מיד בליל י\"ט שני כו' דרש\"י אסר ביומו משום מוקצה דמחובר ' כגרוגרות וצמוקים דמי דמודה בו ר\"ש דמדלא לקטינהו מאתמול אקצינהו מדעתיה ולא תחלוק בין מחובר שלו לשל עו\"ג ולערב אסור שלו בכדי שיעשה כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב ולאחר מכדי שיעשה מותר אפי' בליל שני של י\"ט עצמו ממ\"נ חד מנייהו חול הוא כדאמרינן בביצה שנולדה בזה מותרת בזה ומה\"ט אסור אפילו לישראל אחר שלא הובא בשבילו דהא מ\"מ נעשית מלאכה ואסור ליהנות ממלאכת י\"ט אבל בב' ימים של ר\"ה או בי\"ט ושבת דליכא למימר חדא מיניה ממ\"נ חול הוא אסור בתרווייהו אבל ר\"ת פירש דטעמא שצריך להמתין לערב בכדי שיעשה משום גזירה שמא יאמר לעו\"ג כדי שיאכל לערב מיד ומש\"ה הוצרך להמתין עד ערב ליל שני בכדי שיעשה דחיישינן שמא יאמר לעו\"ג להביא לו ביום ראשון כדי לאכול בי\"ט שני והאי טעמא לא שייך אלא אם העו\"ג עושה בשביל ישראל אבל אם עושה בשביל עצמו מותר לערב מיד כדאמרינן גבי מרחץ וגם לישראל שלא הובא בשבילו מותר דלא חיישינן שיאמר לעו\"ג להביא בשביל אחר דאין אדם חוטא ולא לו ולר\"ת היה צריך להמתין בכדי שילך העו\"ג למקום שצד הדגים והתליש הפירות ויחזור לכאן אלא נראה שאין להחמיר אלא ימתין כדי שיוכל להביאן ממקום הסמוך לעיר שנמצא אותו המין ולא חיישינן שמא יאמר לעו\"ג להביאן בי\"ט כדי שיאכלנו שעה מועטת קודם מפני שהוא דר ברחוק יותר כל זה ל' הרא\"ש אבל הר\"ן כתב שצריך להמתין בכדי שיוכל להביאן ממקום חיבורן שלקטן שם ואם נסתפק לו היאך מהיכן הביאן כדי שיבואו מחוץ לתחום ואפילו לרש\"י צריך להמתין שיעור זה וכן כתב הרשב\"א והמ\"מ וכ\"פ ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בשני י\"ט כו'. כתב בתשובת ההרשב\"א דאם חלו ביום ה\"ו אסור גם בשבת שהרי כיומא אריכתא נינהו: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו אם ספק אם נלקטו היום כו' אין להקשות מאי אפי' דקאמר והלא ברישא כבר כתב אם יש במינו במחובר ומשמע גם כן דמיירי בספק אם נלקטו דאל\"כ מה לי יש במינו במחובר או אין במינו במחובר כיון שנלקטו היום. דיש לומר דברישא מיירי דלקטו היום ואפי' הכי צריך שיהא במינו במחובר כמו שפירש\"י בפרק אין צדין כיון שיש במינו במחובר אסורים משום מוקצה ואפילו לר\"ש יש מוקצה בגרוגרות וצמוקין ומחובר כגרוגרות וצימוקים דמי מדלא לקטן מאתמול ור\"ל כיון דמינו במחובר מסתמא אקצה דעתו מיניה דלא ידע שיתלשו מאן דהו בשבת ויביאן לו משמע אבל אם אין במינו במחובר לא הוי אסור משום מוקצה ולפ\"ז מיירי רבי' ברישא בידוע שלקטן היום ולכך כתב אח\"כ ואכי' בספק וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אם העו\"ג תלשן לצורכו אבל המרדכי כתב אבל ר' יהודה מפרי\"ז היה אומר דבכל מידי דאכילה גם כשנעשה בשביל עו\"ג גזירה שמא יעשה המלאכה דמתוך שהוא להוט כ\"כ גזרו והאגור כתב נהגו להתיר באשכנז אבל מורי אבי ז\"ל החמיר לעצמו: "
+                ],
+                [
+                    " אבל מותר לטלטלם דכיון דלאחרים מותר לאכלם אין להם דין מוקצה לאסור בטלטול ומיהו דווקא תוך ד' אמות או עיר המוקפת לדירה דנחשבת כולה כד' אמות והיינו סתם עיר דנבנו הבתים תחלה ואח\"כ מקיפין אותו אבל מבצר דסתמייהו הוקפו תחלה וכיוצא בו אסור לטלטל בו אלא ד' אמות דחפצי העו\"ג קונים שביתה וכיון שיצאו חוץ לתחום אין להם אלא ד' אמות. כ\"כ בהר\"ן והרא\"ש והמ\"מ: "
+                ],
+                [
+                    " ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב דלא החמירו חכמים אלא היכא דנעשה בו איסורא דאורייתא ואין לחוש שמא הכניסו דרך סרטיא ופלטיא דלא שכיח אבל הר\"ן כתב וכן הרשב\"א כהרי\"ף וכתבו דאדרבא באיסור דרבנן דקיל יש להחמיר בכה\"ג טפי וכתב המ\"מ דכי אמרינן דאסיר למי שהובאו בשבילו לכל בני ביתו נמי אסורים וב\"י דקדק מכח ת\"ה לחלק בין זימן אורחים לבני ביתו אצלו תמיד עוד חילק בע\"א ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " מותר לשלוח בי\"ט דורון כו' ורי\"ף מתיר אף בתבואה שפוסק כר\"ש שמתיר בתבואה של חטים מפני שראויה לעשות ממנה מאכל אבל הרא\"ש פסק כת\"ק שאזלינן בתר הרוב והרי אסור לטחון בי\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " משום דאוושא מילתא כן פירש\"י אבל הר\"ן פי' מפני שנראה האחד מוכר והב' לוקח והג' סרסור: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם ז\"ל מתיר משום שהוא ספיקא דרבנן והרב אלפס וה\"ג אוסרים: "
+                ],
+                [
+                    " משלחין אותן בי\"ט ואפי' דרך רשות הרבים דכיון שהוא שמחת י\"ט כשלוח מתנות שפיר הוי צורך י\"ט ול\"ד לחטים דלעיל שאוסרים הרא\"ש דשאני תבואה דאפי' בחול אינם ראוים כמו שהן שהרי צריכין טחינה ב\"י וע\"ש מ\"ש בשם בעל ההשלמה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וכן קמח שנטחן היום שרי כו' ומשום מוקצה ליכא דחיטין נמי חזו לכוס כו' מה שהתיר מטעם דחזו לכוס ולא התיר מטעם דגמרו בידי אדם וכמו שהתיר הרא\"ש לעיל בסי' שכ\"ה פת של עו\"ג שנאפה בשבת משום דגמרו בידי אדם י\"ל דשאני התם שהיה קמח או עיסה בין השמשות ולא היה מחוסר אלא לישה ואפייה או אפייה לחוד לכן מתירין מטעם דנגמרה בידי אדם אבל כאן כשהיו חטין בין השמשות שמחוסר הרבה מלאכות טחינה הרקדה לישה ואפייה לא אמרינן הוי גמרו בידי אדם ודינן כאילו הוי במחובר דמודה בו ר\"ש וכמו שהארכתי בביאורי לעיל סימן שכ\"ה ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " העושה סוכה בעצרת פי' שאז בזמן עצרח חום גדול ועושין לצל ולאפוקי פסח שחום אין גדול כ\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לאחר שתקנה בדפנותיה ובסככה כו' משמע לי דה\"ק לאחר שתקנה בדפנותיה סמך לדפנותיה או אחר שסככה ורק יותר עוד על הסכך ול' רבינו בדין זה אינו מכוון: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואסור להחזירו דלא אתי לאמנועי לפותחן כיון דברשותיה הוא אינו ירא להניחן פתוחות: "
+                ],
+                [
+                    " או להתיר קליעתו דאין בנין וסתירה בכלים: "
+                ],
+                [
+                    " משום דהוי סותר ויש סתירה בבנין של קרקע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב דאף ר\"ש מודה דהו\"ל מזיז עפר ממקומו א\"נ דחשיב פסיק רישיה טפי מהריבוץ ובין המטות דוקא התירו בי\"ט אבל שבת אסור: . "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שיורידם למטה בחבל וכ\"ש להפילן בלא חבל: "
+                ],
+                [
+                    " ולא בחלונות שבמעקה דיש טורח להגביהן עד החלון: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' להפילו דרך שם פי' בלא חבל: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יושיטם מגג כו' אפילו הן שווים: "
+                ],
+                [
+                    " ובשבת אסור אכולה מילתא קאי ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " נותנין כלי תחת הדלף אעפ\"י כו' ול\"ד לתירוש הזב מגיגית ענבים שאינו רשאי להניח כלי תחתיו שלא יבטלנו מהיכנו כמו שהביא ב\"י בשם א\"ח בס\"ס תקי\"ח דשאני התם דגיגית היא חוץ לביתו. לכך אין להתירו משום דהוי כגרף של רעי כיון דלא הוי במקום דירתו אבל הכא מיירי שהדלף יורד במקום דירתו ולכך התירו ליתן כלי תחתיו משום דהוי כגרף של רעי ועיין בב\"י סי' ש\"ח מדינים אלו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין הסומא יוצא במקלו אע\"ג דבסמוך מתיר למי שנתכווצו רגליו היינו משום דלא יכול לילך בלא זה כמנעלים דידיה דמי אבל סומא במקל דידיה לתירוצי סוגיא דידיה עביד והוי דרך חול ואיכא זילותא די\"ט אשר\"י ומזה הדין דהסומא אסור לילך במקלו יש ללמוד דהזקנים אסורים להלך במקל בי\"ט וכ\"ש בשבת דדמי לסומא דלתירוצי סוגיא עביד: "
+                ],
+                [
+                    " ונושאין אותו בו עיין בב\"י שמביא דברי הרמב\"ם והר\"ן שפי' כל א' בענין אחר: "
+                ],
+                [
+                    " ואינו יכול לילך שם בע\"א כו' כגון שהוא זקן או חולה: "
+                ],
+                [
+                    " ובלבד שלא יכתף פירש\"י משום דמיחזי דרך חול ופרהסיא ולהוליך למקום רחוק מדברי רבינו שכתב כאן גבי י\"ט התירו אי איכא ביעתותא ולעיל גבי שבת כתב סתמא לאיסור ובלבד שלא יכתף ולא הזכיר היתר משום ביעתותא ואיכא למשמע מיניה דגבי שבת אסר רבינו לכתף אפי' היכא דאיכא ביעתותא משום דשבת חמור ולא יליף מי\"ט ואפ\"ה שרי להוציא בשבת בכסא והטעם אפשר כיון דקי\"ל החי נושא את עצמו לא מיתסר להוציא את האדם אלא מדרבנן ובמקום שרבים צריכים לו לא גזרו וכמ\"ש ב\"י בסי' ש\"א ואע\"ג דמר זוטרא ואמימר מכתפי להו בשבתא דריגלא אלמא דבשבת נמי שרי לכתף הרי כבר פירש\"י דבבית המדרש היו מכתפים אותם עד מקומם ועד\"ז נראה שיש ליישב הרי\"ף ורמב\"ם שלא הזכירו דין זה גבי שבת משום דאזלי לטעמייהו דסברי יציאה בכסא שאמרו היינו שהיו נוהגים להוציא אחר האנשים החשובים כסא ביד איש אחר לישב כן במקום שירצה וכמ\"ש המ\"מ וב\"י בסי' זה לפי' דברי הרמב\"ם ע\"ש וכיון שנושאיי הכסא בפני עצמו אין לו טעם להתירו בשבת ולכך לא הזכירו דין זה בשבת ויכול להיות דאם נושאין אותן אנשים בכסא מודה הרי\"ף דשרי אף בשבת מטעם דחי נושא את עצמו ובדינא הם שוים לרבינו ובזה נתיישב תמיהת ב\"י שתמה בסי' ש\"א ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואין מנהגין אותה במקל אפי' כשהכינו אותו מאתמול לכן משום שנראה כאילו רוצה להוליכה ממקום למקום שהוא צריך להנהיגה הרבה כדי למוכרה בשוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ופר\"י שמגרדות שלהן כו' נראה דר\"י לטעמיה שאסור לתלוש הצמר לעשות מקום לסכין לשחוט והביאו ב\"י בסי' תצ\"ח והטעם משום דהוי פסיק רישא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ולא ע\"ג אילן גזירה שמא יתלוש: "
+                ],
+                [
+                    " ולא רוכבין ע\"ג בהמה שמא יחתוך זמורה: "
+                ],
+                [
+                    " ולא שטין על פני המים שמא יעשה חבית של שייטין שמלמדין בו לשוט: "
+                ],
+                [
+                    " ולא דרך שמחה שמא יתקן כלי שיר: "
+                ],
+                [
+                    " ולא חולצין כולהו משום שמא יכתוב: "
+                ],
+                [
+                    " ולא כו' דכמקח וממכר דמי שמוציא מרשותו לרשות הקדש: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " הותרה נמי שלא לצורך. ודוקא אם רוצה לקוברו אבל לפנותו מבית לבית אסור אין לתמוה על רבינו שלא הזכיר גלימא ג\"כ אף ע\"ג דאי' בגמרא ג\"כ די\"ל דבכלל תכריכין דנקט הוי גלימא ג\"כ בכלל וכדי שלא תטעה לפרש דתכריכי דנקט הן תכריכים ממש ולא גלימא לכן היפך מסדר הגמרא והתחיל בלמיגז ליה אסא ואח\"כ ולעשות לו תכריכים לומר כי היכי דלמיגז אסא לא מעכבא דהא אפשר בלא אסא כמו כן לעשות תכריכין מיירי ג\"כ אפי' שאין מעכב כגון גלימא ומ\"ש ולבנות ארון ולחצוב קבר מותר מה שחולק לבנות ארון וקבר ולמיגז אסא וגלימא לתרתי בבא לפי שבתחלה כתב לשון הגמרא דמתיר למיגז אסא וגלימא ואח\"כ כתב מאי דפליגי ביה הפוסקים רש\"י ור\"ן והרא\"ש והביא ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואפילו למיגז ליה אסא שמניחים אותו על מיטת המת לכבוד: "
+                ],
+                [
+                    " ונראה שהכיפה שבונין כו' והביא ב\"י דברי מהר\"י אבוהב שכתב כיון שאמר טוב למעט באיסור דאורייתא יש ליזהר מלעשות אף כיפה של עפר וכתב שאינו רואה שום הכרע מדבריו ולעד\"נ לדקדק מדברי רבינו שכתב דכיון שנקבר בקבר למה יחלל י\"ט שלא לצורך מזה הטעם יש ליזהר גם כן מלעשות כיפה של עפר וכדעת מהר\"י אבוהב דהא כבר נקבר בקבר ומ\"ש רבינו שאסור לבנות הכיפה משום דבימיהן היו בונין כיפה ולא הגביהו עפר על הקבר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וטוב למעט באיסור כו' נראה דר\"ל דאף שמדינא מותר הכל אפי' איסור דאורייתא מכל מקום טוב להחמיר וכמו שנהגו באשכנז שהעו\"ג עושה הכל כל מה שהוא איסור דאורייתא לבד טלטול והוצאתו עושין ישראל משום מתוך שהותרה כו' ולא מכח דינא דר\"ת שהחמיר מכח דלא בני תורה נהגו איסור דלר\"ת אסור הכל וכמ\"ש רבי' ור\"ת היה מחמיר בדבר שלא לעשות האידנא כלל על ידי ישראל ר\"ל אפילו טילטול והוצאה משום דלא אמרינן מתוך אלא בצורך מצוה וחיישינן שאם יראו העו\"ג שיתעסקו לעשות מלאכה לצורך המת יכופו אותו לעשות מלאכה לצורכם וכן צ\"ל באשר\"י אע\"ג שהביא דברי ר\"ת באחרונה ולא דחה אותה לא משום דסבר כר\"ת דמחמיר אלא לא הוצרך לדחות אותם כיון דכבר דחה אותם בתחילת דבריו דכתב שלא שכיח חברים האידנא כו': "
+                ],
+                [
+                    " וכן נוהגין באשכנז שהעו\"ג כו' ואם אין עו\"ג הכל מותר ע\"י ישראל ת\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " ור\"ת היה מחמיר כו' דיש ישראל יחידים המשועבדים למלאכת השרים ודומים ל? "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ועל ידי עירוב מבשל כו' וטעם דתיקנו עירוב כדי שיברור מנה יפה לשבת פי' מתוך שמערב זוכר את השבת ולא מכלה הכל ביום טוב ובורר מנה לזה ולזה רב אמר לא לכבוד שבת תקנוהו אלא לכבוד יו\"ט כדי שיאמרו אין אופין מי\"ט לשבת אא\"כ התחילו מבערב י\"ט דאינו אלא כגומר והולך אבל אתחולי לא ק\"ו דמי\"ט לחול לגמרי לא רש\"י ז\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " פת לאפות עליו דאפיה לאו בכלל בישול הוא אע\"ג דהוצאה והדלקה נמי לאו בכלל פת ותבשיל נינהו מ\"מ לא אצרכוה רבנן אלא בעיקר תיקון הסעודה: "
+                ],
+                [
+                    " וכן נהגו לכתחלה: "
+                ],
+                [
+                    " לאפוקי דייסא דאע\"ג דמיקרי גם כן נהמא: "
+                ],
+                [
+                    " שנשארו בשולי הקדירה' כו' בלא נתכוין: "
+                ],
+                [
+                    " גורדו פי' מעי\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " וכל מי שהוא בתחום אבל אותם שחוץ לתחום אפילו הניחו עירוב דיכולין לבא מסתמא לא נתן דעתו עליהן אא\"כ התנה עליהן בפי' התוס' והרשב\"א ורמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אותו שהניחו כו' אדלעיל קאי בראשון שהוא ודאי קודש אשר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " על דעת להיות סומך עליו כו' לכתחלה לא יסמוך עליו: "
+                ],
+                [
+                    " שיכול לחפש בחדר שום חפץ בנר אפילו מבע\"י כו' נראה דר\"ל מלבד נר אחד שהתירו לו להדליק בחדר שהוא אוכל שם יכול לחפש בחדר שום חפץ אפי' מבע\"י ולהניחו דולק עד הלילה אפי' בחדר שאין בו צורך כל כך להדליק בו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אין מערבין לא עירובי חצירות דמחזי כמתקן: "
+                ],
+                [
+                    " ולא עירובי תחומין דמקני ביתא הוא: "
+                ],
+                [
+                    " אין מניחין אותו ביום טוב בתנאי דאסור למיקני בית בי\"ט אבל עירובי חצירות ביטול רשות הוא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואע\"פ שצריך כל אדם לצמצם יציאותיו כו' כן פרש\"י בפ\"ב דביצה דף ט\"ז אהא דתניא מזונותיו של אדם קצובים לו מר\"ה כו' ופירש רש\"י ליזהר מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו אלא מה שפסקו לו: "
+                ],
+                [
+                    " וצריך לענגו שנאמר ולקדוש ה' מכובד וכל י\"ט נאמר בו מקרא קודש: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"א שצריך לעשות בו ג' סעודות וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כ\"כ ואע\"ג דלענין לבצוע על שתי ככרות אמרינן בפרק כל כתבי חייב לבצוע על ב' ככרות כו' וכתב הרי\"ף בפרק ע\"פ אמרו רבנן דבי\"ט נמי בעי לבצוע על ב' ככרות והביאו ב\"י ומ\"ש דלא פליג הרא\"ש ג\"כ שם י\"ל דשאני התם גבי לענין לבצוע על ב' ככרות דטעם דשבת הוי משום דלא הוי המן נחית בשבת אלא הוי נחית בע\"ש זוגי זוגי ובי\"ט נמי לא הוי נחית אלא הוי נחית בעי\"ט זוגי זוגי וכמ\"ש רש\"י וכמו שפירש הרי\"ף אבל ג' סעודות בשבת ילפינן מג' פעמים היום דכתובים גבי שבת וס\"ל שבת דוקא ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות כתב ב\"י זה לא מצינו מפורש ואף על גב דתניא בערבי פסחים ר' עקיבא היה מחלק קליות ואגוזים ל��ינוקות הא מפורש התם טעמא שלא ישנו וישאלו וא\"כ היכא דלא שייך ה\"ט מנ\"ל הניח בצ\"ע ול\"נ דאין כדאי לתמוה מטעם זה דר\"ל אע\"ג דלא מצינו מפורש בהדיא אבל מ\"מ כיון דמצינו גבי ר\"ע דקליות ואגוזים ממשיכים דעתם ולבן דתינוקות אחריהם שהם משמחים התינוקות לכן ראוי ליתן להם בי\"ט להיות שמחים: "
+                ],
+                [
+                    " משכימין לבתי כנסיות כו' לכאורה יש לתמוה קצת מהא דתניא בפ' הקורא עומד בי\"ט מאחרין לבא וממהרין לצאת ונראה דמ\"ש הרמב\"ם ומשכימין לא בעי למימר מיד בבקר והשכמה אלא ר\"ל אע\"פ שאכילה במועד מצות עשה מ\"מ צריך שיקדים לב\"ה קודם שיאכל ואח\"כ חוזרין לבתיהן ואוכלין כו' ומשכימין דקאמר ר\"ל מקדימין לב\"ה לאחר אכילה שהזכיר לפני זה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש והולכין לבתי מדרשות ושונין עד חצי היום כו' ומכאן משמע דלא יפה אנו נוהגין שמאחרים לצאת מב\"ה עד חצי היום וכאן משמע אחר ביאה מבית הכנסת ואחר אכילתן חוזרין לבית המדרש ושונין עד חצי היום כו': <br>כתב הכלבו שיש שכתבו שהסעודה ג' בי\"ט הוא כשאוכלין תבשיל אחד לבד הראשון ואף ע\"פ שאין מפסיק בה בברכת המזון ולא החמירו לעשותן רק בשבת ע\"כ: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " ועוד מי יודע אם גלח קודם המועד אבל גבי אין לו אלא חלוק אחד אזורו מוכיח עליו גמ' ופירש\"י לכל שהוא פושט את חלוקו ומתעטף במקטרנו וחוגרו באזורו ועומד ומכבס החלוק ומודיע לכל שאין לו אלא חלוק א': "
+                ],
+                [
+                    " כמו גבי מי שאבדה לו אבידה כו' ויש ליישב דברי ר\"ת הכי דלגלח ברבים מודה ר\"ת דאסור מטעם שכתב רבינו והא דשרי לגלח היינו למי שדר ביחידי דליכא למימר מי יודע אם גלח קודם המועד ומש\"ה לא פירשה במתני' ולא בגמרא משום דהם דברו בהיתר בכל ענין אפילו בפרהסיא אלא שקצת ק' דבמועד אין חילוק בין הוא במקום שאין רואין או בפרהסיא וכמו גבי בנין בקיבולת דאסרי' לקמן אפי' במקום שאין רבים מצוין שם משום דחיישי' שמא יבואו ויראו: "
+                ],
+                [
+                    " שאין נידוי פחות מל' יום וכ\"כ הרא\"ש והוא מהירושלמי וא\"ת א\"כ למה היו מתירין לו כיון שעומד היה בנידויו נגד סוף גמ\" דמ\"ק היכא שהיו שהמנדים ילכו בתוך ל' למדינת הים אבל דעת הרמב\"ם מותר מיד לאחר שמפייס בעל דינו ושמתירין לו ועיין בב\"י שהאריך בזה: "
+                ],
+                [
+                    " וכגון שלא מצא מי שמתיר לו קודם הרגל נראה דלפי מאי דקי\"ל כמאן דאית ליה פותחין בחרטה פי' חרטה כל דהוא וא\"צ למצוא פתח לפ\"ז צ\"ל מ\"ש רבינו שלא מצא מי שמתיר לו ר\"ל ג' שיתירו לו: "
+                ],
+                [
+                    " ולא נשאל לא ב\"י כתב שדעת הרי\"ף והרמב\"ם דכל שהיה דעתו להשלים נדר ונמלך ברגל והתירו לו חשוב אונס וכדלעיל אם התירו למנודה ברגל מותר לגלח ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ול\"ש קודם לכן דלא שייך גבי' הטעם כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול דלאו בר מצוה הוא אשר\"י ואפי' בפרהסיא מותר רמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ערב הרגל דמקצת יום ו' ככולו ויום י' עולה לו לשבעה ושלשים וכיון דכבר התחילו השלשים איבעי ליה לגלוחי קודם הרגל אלא דשבת הוי אנוס הוא להכי מגלח במועד וע\"ל סי' תקמ\"ח ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לאו לא יגלח. ב\"י הוכיח ופסק דמגלח. כתב המרדכי דמותר לחוף ולסרוק ראשו בח\"ה דאין לאוסרו משום תלישת שער וכן לרחוץ בחמין בח\"ה והאריך בטעם הדבר: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ורמ\"א כתב המנהג לאסור אפי' בסכין אם לא לדבר מצוה כגון טבילת אשה שמותר אפילו במספרים . כדרכה בחול וכ\"כ התוס': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואפילו כיון מלאכתו במועד דלצורך אוכל לא אסרו כיון מלאכתו אשר\"י. "
+                ],
+                [
+                    " שאומר שחפץ יותר בחדש או שיעשה הרבה ויאמר לצורך המועד אני עושה ומתכוין שישתייר אחר המועד אסור רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ולעקור שומשמין אמרו לי הלועזים דשומשמין מין אחר הוא מה שנקרא בארצם שומשמין ממה שאנו קורין: "
+                ],
+                [
+                    " וכן מותר לצוד דגים כו' ואפילו בפרהסיא שניכר שהוא לצורך המועד מרדכי: "
+                ],
+                [
+                    " אבל אם הוא דבר כו' כמ\"ש לקמן סי' תקל\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " נעשין בצינעא לצורך המועד ודוקא האומנים העושים הרבה יחד ומוכרים בשוק ונראה כאילו עושין לצורך חול כ\"כ המ\"מ ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שכל אלו לא היה להם פנאי נראה דמיירי שבאו בח\"ה וכמו שהתחיל בריש סי' ואלו שמכבסין הבא ממדינת הים כו' ולזה כ' כדפרי' לעיל ר\"ל דמיירי שבח\"ה באו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואית דגרסי הספרים כלומר מטפחת של ספרי הקודש וצ\"ע קצת במאי נשתנה גירסא זו מראשונה דכתב ואית דגרסי ואית דמפרשי הו\"ל למכתב: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " מי שצריך לרכוב לצורך המועד אבל לרכוב בלא מלאכה מותר אפי' בחנם: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אסור להשקותה פי' ב\"י לפי שאין פסידא במועד ואם היה בהם הפסד כבר הגיע ההפסד מערב המועד ואין מותר אלא דבר האבוד במועד: "
+                ],
+                [
+                    " שמא יתקלקל פי' שמא יפלו כתליו ויבא לתקן במועד והוי טירחא יתירה ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " או ממי הגשמים ומקובצים אסור דאע\"ג דמתחלה א\"צ לדלות ומשקה מהם בקלוח מ\"מ אח\"כ כשנתמעט צריך לטרוח ולדלות משא\"כ במעיין דלעולם הוא משקה ברגליו בקלוח נ\"י: "
+                ],
+                [
+                    " לפי שהן פוסקים ז\"ל ב\"י אעפ\"י שלא פסקו מי נהר מלשפוך לתוכן כיון שאין יוצאין מהן אסור דבעלי שדות אחרים ממשיכים המים לשדותיהן אחר שנתמלא חריצי שדה זה וחיישינן שיפסקו המים מלבא לתוך החריץ וע\"י השקאתו יחסרו המים ויצטרך לדלות אבל כשאמת המים עוברת ביניהם ר\"ל שנכנס לתוך החריץ מצד זה ויוצא מצד זה שהלכה אמה זו להשקות שדות אחרים כל כה\"ג ליכא למיחש שיפסקו בעלי השדות מי הנהר שהרי צריכין עדיין להשקות כמה שדות אחרים ואמת המים כזו אין דרך להפסיקה מהנהר ולכך שרי להשקות ונ\"ל דיאורות המושכים מהאגמים דלא פסקו דשרי נמי מיירי שהם נמשכים והולכים על פני השדות ומפני כך אין דרך להפסיקה מהאגמיה כו' ע\"ש שמפורש עוד בע\"א אבל זה נ\"ל עיקר: "
+                ],
+                [
+                    " ראוי להשקות מן האמה גמרא דמימר אמר אי לא שתיא לחד יומא תשתי ?? לתרי או לתלתא יומי פרש\"י מההיא אמת המים ולא טרח ומייתי מאמת המים אחריני: "
+                ],
+                [
+                    " או אפי' לא פסק אע\"ג דעדיין לא פסק חיישינן שמא יפסיק וטרח ומייתי ממעיין אחר. "
+                ],
+                [
+                    " ועושה כדי להשביחן אסור כתב המ\"מ ל\"ד להשביחן אלא אפילו אם נפסדים אסור לדלות מהן שהים טירחא יתירא כמו שאמרו בשדה בבית השלחי' אם לא לצורך אכיל' התירו: "
+                ],
+                [
+                    " כתחת אילן זה לתחת אילן זה ואילן בשדה בית השלחים איירי דמיד צריכין למים ועוד דאין בזה טירחא יותר: "
+                ],
+                [
+                    " אין מתליעין האילנות פירש\"י שנוטל תולעת שבאילן ולא מזהימין כשיש מכה באילן ונשרה קליפתו מדביקין שם זבל וקושרים שלא ימות אבל סכין שמן לגזום כדי שלא ימות אם נגזום קודם לכן ואסורים משום שאינן אבודים בהמתנה עד אחר הרגל א\"נ משום טירחא יתירא תום': "
+                ],
+                [
+                    " אישות בריה שאין לה עינים: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ם אוסר בשדה לבן הסמוכה כו' ק\"ק על רבינו מאחר שכתב פלוגתא דהרמב\"ם ורא\"ש והו\"ל לכתוב ג\"כ דבאינה סמוכה אסור לרמב\"ם אפי' ע\"י שינוי כמ\"ש בשמו ודלא כהרי\"ף והרא\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " אין מכניסין צאן לדיר כו' אע\"פ שאינו מזבל בידים מפני שנראה כמזבל והמזבל מתולדה דזורע או חורש הוא: "
+                ],
+                [
+                    " מותרין אף בשבת פי' א\"צ למחות לו ויכול ליתן לו שכר דמזונו דמזונות לאו שכר ממש הוא ומדייר לאו מלאכה ממש הוא: <br> <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> ובלבד שלא ישכירנו דכל שאינו עושה אינו אומר לעו\"ג ועושה: "
+                ],
+                [
+                    " לנער את הצאן בירושלמי מוליכן ממקום למקום ומתוך כך הגללים מתבערין: "
+                ],
+                [
+                    " ואם אין לו מה יאכל כו' אפי' אם מוצא בשוק לקנות אין מצריכין אותו לקנות אלא קוצר כו' רמב\"ם: <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> ואם לא יבצר הישראל כו' גם את שלו יפסיד כי יפרצו כרמו ויהיה כמרמס ואעפ\"י דלפועלים אינו דבר האבוד התירו להם כמו שהתירו לו כשאין לפועל מה לאכול ראב\"ד ואשר\"י: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " כל סחורה אסורה כו' משום טירחא וטירדא וימנע משמחת י\"ט אשר\"י. והמ\"מ כתב גזירה שמא יכתוב בי\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " אסור לתבוע דמים במועד ב\"י פסק דהיינו דוקא שיקח ממנו בעד הדמים סחורה או יין אבל קצב לו במלוה קודם י\"ט שרי לתובעם וכ\"ש שיכול לתבוע הלואתו מהעו\"ג שלוה לו בלא משכון ופסק ברוקח והאגור אם נזדמן לו ריוח מרובה במועד יכול למכור בצינעא ויוציא לשמחת י\"ט יותר ממה שהיה בדעתו להוציא וכ\"פ רמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " והרמב\"ן ז\"ל כתב דוקא למכור להם מותר כל דבר כו' מה שמחלק בין למכור בין לקנות הטעם הואו כיון שפרקמטיא היא בידו והוא מוצא מי שקונה אותה עתה ביוקר ובריוח גדול ואחר המועד לא יתנו לו כ\"כ ריוח אין לך הפסד מן הקרן גדול מזה שהרי עתה שוה סחורתו כמו שנותנים בה משא\"כ לקנות דלא בא לידו ואין שייך האי טעמא וכה\"ג כתב הריב\"ש והביאו ב\"י בסימן וה: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא חילק בזה דס\"ל דהעברת ריוח מקרי דבר האבוד ומטעם וה מותר להלוות והטעם דאין בכל זה מלאכה גמורה דאפילו בי\"ט אינו אלא מדבריהם גזירה שמא יכתוב ובח\"ה התירו משום העברת ריוח כ\"כ המ\"מ וה\"ה ליסע לירידים הקבועים מותר אפי' מעיר לעיר אבל הירידים שבכל שבוע יש יום אחד שבאים שם סביבותיה אסור שאם לא ימכרו היום ימכרו ביום השוק אחר: "
+                ],
+                [
+                    " אבל מציאה אסור לטרוח כו' הטעם משום דגבי מציאה לא הוציא עליו שום קרן וליכא הפסד כלל משא\"כ בסחורה דהוצאת ממונו בחנם הוי הפסד דאילו היה המעות בידו הוי מרויח בהם וכעין זה כתב הרא\"ש דשאני מציאה דליכא משום פסידא אלא רווחא בעלמא הוא אבל פרקמטיא ביטול דידה פסידא הוא א\"נ ע\"כ לא שרינן משום רווחא אלא מקח וממכר שהוא דרך כל אדם לא מקרי מלאכה וגם ליכא טירחא אבל מליחת דגים מקריא מלאכה ואיכא טירחא לא שרינן משום רווחא עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " מוכרי פירות כסות כו' כתב המ\"מ מפני שאומנתן בכך כל השנה בעי צינעא אעפ\"י שהוא לצורך המועד וזהו שהזכירו מוכרי: "
+                ],
+                [
+                    " פותח ומוכר כדרכו שהכל יודעים שקונה לצורך המועד: "
+                ],
+                [
+                    " אין לוקחים בתים ועבדים כו' עיין ב\"י ובמ\"מ: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " ומלשון רש\"י יראה שמותר להפשיל לה החבלים כו' וכתב ב\"י דלשונו אינו מדוקדק דכיון דבהדיא אמרינן בגמרא דאין מפשילין לה חבלים לכתחילה היאך אפשר שרש\"י חולק על הגמרא ונדחק ליישבו ולעד\"נ לגרוס בדברי רבינו בתחילה ולא לכתחלה כלשון הגמרא ורבינו לישנא דידיה נקיט ובמה שהתחיל אבל לא יפשיל החבלים בתחלה דפי' לסרג בחבלים שלא היו בה מעולם ועליה סיים ומלשון רש\"י יראה שמותר להפשיל לה החבלים בתחלה ר\"ל שלא היה בה מעולם אבל לעשות חבלים לכתחלה מודה רש\"י שאסור ולישנא דרבינו לחוד ולישנא דגמרא לחוד: "
+                ],
+                [
+                    " ומנעליו הקרועים ומיהו ע\"י שינוי שרי לתקנם לצורך המועד ר' ירוחם ורמ\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ההדיוט שאינו יודע להוציא כו' וגם אינו יודע ר\"ל לא נקרא הדיוט אא\"כ יהיה הדיוט בשניהם וכדעת הרא\"ש והביא ב\"י ולזה סיים בל' שאינו יודע בכל א' מאלו כו' וא\"ש שפי' הוא של ומי וא\"צ למוחקו: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " אין נושאין כו' בא\"ע בסי' ס\"ד ושם כתב הטעם משום דאין מערבין שמחה בשמחה ועוד שלא ישהא לישא עד המועד ויבטל מפריה ורביה ו' עוד שלא יניח שמחת הרגל ויעסוק בשמחת אשתו רמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    " ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין דאין שמחה בלא סעודה: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " כתב בה\"ג מי שמת לו מת כו' עיין בי\"ד סימן שצ\"ט ות\"ב ושם תמצאנו מבואר יותר ושם כתבתי קצת הגהות מהרש\"ל ע\"ז הסי': "
+                ],
+                [
+                    " ומיהו יום האחרון כו' ואם מת ביום האחרון נוהג בו אבילות כו' מדמחלק בין מת ביום טוב האחרון למת קודם י\"ט האחרון וישבתי מה שק' על הרמב\"ם בהלכות פורים שכתב אין אבילות נוהג בפורים ובדוכתא אחרינא כתב אבילות נוהג וע\"כ צ\"ל אם מת בפורים נוהג אבילות והא דקאמר אינו נוהג מיירי שמת קודם פורים וכמו שסילק בה\"ג הכא לענין יו\"ט האחרון ומ\"ש יום האחרון עולה כו' ר\"ל חוץ מיום ב' של ר\"ה שאינו עולה ששניהם כיום ארוך וכ\"כ מהרי\"ל בדף ק\"ט ע\"א והביאו מהרש\"ל ז\"ל בהגהותיו בי\"ר ס\"ס ת\"ו אם מת בשבת שאינו נקבר עד יום א' אין האבילות מתחיל אלא משיסת' הגולל כדאיתא בי\"ד היה שבת שני ז' לאבילות וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם חל יום א' או יום ו' שלו בערב כו' כיון שא\"א נעשות בלילה בי\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " שניהם מותרים סמוך לחשיכה וכ\"פ מהרש\"ל ורמ\"א ועיין בי\"ד סי' שצ\"ט בהגהות מהר\"ש ז\"ל. "
+                ],
+                [
+                    " והרר\"י כתב דשבת אינו בתחלת המנין אזלא יתחיל למנות מיום א' כו' נראה דהא דכתב אינו מן המנין היינו דוקא למנין שבעה אבל למנין שלשים נראה דמודה ר\"י דשבת עולה ולכך סתם רבינו לעיל בסי' זה וכתב ואם חל יום שמיני בשבת ופי' בי\"ד דהיינו כגון ששמע שמועה קרובה בשבת משמע שבת עולה למנין ונראה ג\"כ דמודה ר\"י אם נהג אבילות בשבת לערב שעה אחת דעולה דמברייתא נלמד ולכך סתם רבינו בריש סי' שצ'\"ט בי\"ד וע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ובוטל התמיד שגזרה מלכות מלהקריב עוד. "
+                ],
+                [
+                    " והועמד צלם בהיכל שהעמידו מנשה וכן בתרגום ירוש'. ואית דגרסי העמיד וקאי על אפוסטמוס. לשון המיימונ\"י יש ימים שכל ישראל מתענין בהם מפני הצרות שארעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח בדרכי תשובה ויהיה זכרון למעשים ו' הרעים ולמעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב שנ' והתודו את עונם וגו' ואלו הן יום ג' בתשרי שנהרג בו גדליה בן אחיקם ונכבה גחלת ישראל כו' עד ונלכדה ביתר והיה בה אלפים ורבבות מישראל והיה להן מלך גדול ודמו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח ונפל ביד הרומיים ונהרגו כולם והיתה צרה לישראל כמו חורבן ב\"ה רא\"ף: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " כדרך שאסרו כו' מ\"ו כתב ז\"ל כדרך שאסרו כל משא ומתן פי' בין משא ומתן של שמחה כגון צרכי חופה או שאר משא ומתן ה\"נ כל בנין אסרו אבל מ\"מ אינו דומה למשא ומתן דהתם ממעטין מעסקיהם קאמר ר\"ל רק כדי פרנסתו ובבנין אפילו מעט אסור ואעפ\"י שפי' התוס' פ\"ק דמגילה פי' ממעטין לאו דוקא דאל\"כ היה לו לפרש מאי קרי מיעוט שמחה אכן התוס' דפ' החולץ כתבו להדיא איפכא וז\"ל ונראה דריבוי משא ומתן קאמר שמיעטו יותר מבשאר ימים ע\"כ ועכשיו נהוג להקל שלא חוששין באיסור משא ומתן כלל ואפשר דס\"ל דעכשיו הכל הוא כדי חיינו וכמ\"ש התוס' בפרק איזהו נשך ע\"ש עד כאן לשונו: "
+                ],
+                [
+                    " ומתמלאין זיעה תמיד ואין מועיל גיהוץ בהן שאין זיעה יוצא מהן הואיל דנתבאר דאיסור חדשים הוי בין בצמר בין בפשתן ואיסור ישן דוקא בצמר הלכך חדשים ר\"ל איסור הנשנה כחדשים דהיינו בין בצמר בין בפשתן אסור נמי בו בין לבנים בין צבועים: "
+                ],
+                [
+                    " וכן ישנים מכובסים ר\"ל איסור דישנים דהיינו צמר נמי כולן אסורין כו' בין לבנים בין צבועים ור\"ל דאסור לגהץ אפי' להניחם אחר השבת והשתא א\"ש דא\"צ להזכיר ברישא בין צמר ובין פשתן דשם איסור חדשים ניכר דקאי גם כן אפשתן ושם איסור ישנים ניכר דקאי אצמר וכן מה שמסיק וכתב וגיהוץ שלנו נמי אסור בין בחדשים בין בישנים נמי מפורש ועומד הוא דחדשים קאי גם אפשתן משא\"כ ישנים וק\"ל. ומ\"ש הרמב\"ן דבחדשים יש בו משום גיהוץ גם בפשתן נ\"ל דהרמב\"ן לטעמיה דס\"ל דהא דאין בפשתן משום גיהוץ משום דאין מתגהצים כהוגן ואין זרע וטינוף יוצא מהם וזהו דוקא בישנים אבל בחדשים לא שייך האי טעמא ומה\"ט לא כתב רבינו האי חילוק משום דלפי טעמא דאין חוששין לגיהוץ כיון דיתמלאו אח\"כ זיעה מה\"ט אפי' חדשים הוה נמי מסתבר שאין בהן משום גיהוץ. וצ\"ע מ\"ש הרמב\"ן וכן כלי פשתן דאין בו משום גיהוץ אפי' בגיהוץ שלהן מותר לגוהצן ולהניחן והב\"י כתב לפני זה בשם הרמב\"ן דוקא בגיהוץ שלנו וז\"ל וגם הרמב\"ן כתב פירשו הגאונים דה\"ק גיהוץ שלנו ככבו�� שלהן ואסור הא כיבוס שלנו ולא כיבוס שלהם מותר וגם רבינו סתם וכתב ז\"ל וכיבוס שלנו מותר וגיהוץ שלנו אסור וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ והרי הוא ככיבוס שלנו ומותר משמע שאגיהוץ שלנו קאי גם ל' הברייתא דקתני ז\"ל וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם וכלי פשתן אין בו משום גיהוץ משמע דאגיהוץ שלנו קאי. ודוחק לומר מ\"ש הרב\"י וכן כלי פשתן אפי' בגיהוץ שלהן ר\"ל לאפוקי גיהוץ בזמנינו ושלהן ר\"ל של בני בבל דוגמא מ\"ש הרא\"ש ז\"ל גיהוץ שלנו הרי הוא ככיבוס שלנו דפי' הב\"י מ\"ש וגיהוץ שלנו ר\"ל בזמנינו דגריע טובא מגיהוץ דבני בבל ויותר נ\"ל דמ\"ש ב\"י לעיל בשם הרמב\"ן דאין בו משום גיהוץ שלנו דלאו דוקא קאמר אלא נקט האיסורים שנזכרו בצמר דהיינו גיהוץ שלנו ר\"ל דבני בבל וכיבוס שלהם ר\"ל דבני א\"י דהם מותרין בפשתן ישנים אבל ה\"ה דגיהוץ דבני א\"י נמי ליכא איסור בכלי פשתן ישנים דזיל בתר טעמא דאין חוששין לגוהצן יפה לפי' רמב\"ן בישנים דכבר נתמלאו זיעה וטינוף לא מועיל בהן אפי' גיהוץ א\"י ועוד בגיהוץ אפשר אין חילוק גדול בין גיהוץ דבני בבל לגיהוץ דבני א\"י ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " הני נשי דנהיגי דלא למשתי עמרא כו' בירושלמי מפני שבו פסקה אבן השתייה מהטעם כי השתות יהרסון וכתב בת\"ה שמותר לטוות חוטים כדי לתפור בהן בגדים דלא דמי לשתי שהוא בתחלת אריגת בגדים ואיכא שמחה וכן בדברים ישנים ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " כתב אבי העזרי נהגו אבותינו שלא לרחוץ כו' כתב בת\"ה דמשמע אפי' בצונן אמנם כמדומה לי שראיתי בימי חורפי רוחצין. בנהרות מר\"ח ולא מיחו בידם והמחמיר תע\"ב ורמ\"א כתב המנהג לאסור אפי' בצונן מר\"ח ובע\"ש של חזון רוחצין פניו ידיו ורגליו בצונן. וגרסי' בירושלמי מה יש ביניהם כו' בין י\"ז בתמוז לט' באב כצ\"ל ור\"ל מה אירע ביניהם שכך נוהגין להתאבל מי\"ז בתמוז עד ט' באב ומשני כ\"א כו' ר\"ל מתחלת הבקעת העיר עד שנשרף ב\"ה היה כ\"א יום א\"כ הצרות היו מתגברין ומתחדשות ביניהן בכל יום ולא נחו וע\"ד שאמר ירמיה מקל שקד אני רואה ואחז\"ל שמקל זה משעת חנטתו עד גמר פירותיו כ\"א יום כמנין ימים שבין י\"ז בתמוז לט' באב ואפשר ע\"ד זה הוא גירסת ירושלמי ועיין בהגהות מהרא\"ף ומ\"ש נגד גי שבועות שהתענה דניאל פי' שהתענה ג' שמיטות שנים שהם כ\"א שנים משום חורבן הבית "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שלא עבר עליו יותר משני ימים ולילה אחד כו' התו' וסמ\"ק כתבו דמשעת שחיטה מנינן הני שתי ימים אבל לרש\"י ור\"ן ור\"מ פירשו דאשהה במלח קאי ב\"י וצ\"ע לפרש\"י דהא אמרו בגמרא כל זמן שהוא כשלמים א\"כ אפילו לא נמלח הבשר נמי יהא מותר דהא ודאי בשלמים היה נותר אחר ב' ימים ולילה א' בין נמלח בין לא נמלח ע\"כ נראה לע\"ד דגם רש\"י ס\"ל אפילו בלא מלח נמי הוא מותר לאכלו אחר ב\"י דטפי מתקלקל כשהוא מונח בלא מלח מכשהוא מונח במלח דהא ברית כרותה למלח שהוא מקיים כל דבר שנמלח בו ולרבותא נקטו בשר מליח ושמעתי מפרשים הא דתניא בפ' בתרא דתענית ד' ל' ע\"א דמותר לאכול בשר מליח וכל הפוסקים הנמשכים אחריו דר\"ל מליח יבשה וחריבה ע\"ד ארץ מליחה לא תשב דלאחר ששהה ב' ימים משחיטתו כבר כלה ממנו לחלוחיתו וזהו נימא לתוס' ולסמ\"ק אבל לפי' ר\"י ז\"א דבהדיא פרש\"י שם בגמרא דלא הויא בשר מלוח עד שישהא במלח ב' ימים אלמא דפי' בשר מלוח בשר שנמלח. כן משמע בר\"ן שם. אבל לפי מ\"ש ר\"ל אפילו מלח וק\"ל וכן התו' לא הזכירו שם מלח משמע דל\"ד מלח ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " שיש בו שמחה וממשיך בתריה עיין בפ' בן סורר ומורה דמשמע בהדיא שבן סורר ומורה אינו חייב על בשר ששהה לילה אחת שאז אינו ממשיך וז\"ל רא\"ף בהגהותיו בפ' בן סורר ומורה אמרי' התם בערב ט' באב משום שמחה וכל זמן שהוא כשלמים נמי אית ביה שמחה כאן גבי סורר ומורה משום אמשוכי הוא ובכל שהוא לא ממשיך ופירש\"י בכל שהוא משעבר לילה אחת מפיג טעמא ולא חשיב וזהו דנא כבפנים וע\"כ הפנים אינו נכון ע\"ש ותמצא עכ\"ל והביאו מ\"ו ז\"ל ולעד\"נ דלק\"מ דהאבי העזרי דבא להוכיח בזה דאין איסור באכילת בשר עוף משום דלית ביה תורת שמחה ולא תורת אמשוכי כמו שיש בשאר בשר והוכיח זה מבן סורר ומורה וממה שאדם יוצא י\"ח שמחה ברגל מתרווייהו יחד וה\"פ מדאמרי' גבי סורר ומורה דאבשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה ש\"מ דלית ביה אמשוכי דהיינו לומר שיש בו תענוג גדול באכילת בשר עוף ומ\"ה אינו כדאי לאכלו בע\"ט באב והוכיח מדאמר רבא דלא נעשה בו בן סורר ומורה ש\"מ דלית בו תענוג יתירא דניחוש שנמשוך ע\"י וא\"ת אף שאין בו תענוג לאמשוכי ע\"י מ\"מ יש בו שמחה ע\"ז מייתי ראייה דחגיגה דלית בבשר עוף משום שמחה וזה שסיים וכתב אבל הני משמע דה\"ה נמי בסעודה המפסקת שרי והכי הצעת דבריו מדאמר רבא גבי דין בן סורר ומורה שאינו חייב אלא בבשר שהוא כשלמים וממשיך בתריה קאמר דאבשר עוף ג\"כ אינו נעשה בן סורר ומורה והיינו ע\"כ מטעם דאינו נמשך בתריה והוא אינו חייב אלא אבשר הנמשך בתריה וממילא צריך להיות בו שמחה שבכלל מאתים מנה דהא אמרינן שם דהשמחה היא כל זמן שהיא כשלמים דהיינו שני ימים ולילה אחד ובן סורר ומורה אינו נעשה אלא כל זמן שלא עבר עליו לילה ראשונה והא דנקט בלישניה בבן סורר דתליא בשמחה משום דהאבי העזרי קאי אדלעיל מיניה דמה שהתירו לאכול בשר מליח בסעודה המפסקת לאו מטעם דנתבטל טעמו לחוד אלא משום דלית ביה שמחה וכיון שכן דבעי' בשר שיהא בו שמחה ממילא נשמע דבבשר עוף ג\"כ מותר דהא בבן סורר ומורה דבעי' גבי שמחה ואמשוכי מותר בבשר עוף וברגל אינו יוצאים בעופות וכמ\"ש לעיל וק\"ל ולפ\"ז היה נ\"ל למחוק וי\"ו מואמר רבא ולגרוס אמר רבא ז\"ל הגמרא בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין ד' ע\"א) רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אכל בשר מליח ושתה יין מגתו אינו נעשה בו בן סורר ומורה תנן התם כו' עד ערב ט' באב אוכל אדם בשר מליח ושותה יין מגתו בשר מליח עד כמה כ\"ז שהוא כשלמי' ויין מגתו עד כמה כל זמן שהוא תוסס הכא מאי ומסיק התם דמשום שמתה כר כדלעיל. ומ\"ה נמי נקט אבי העזרי בלישניה משום שמחה לאשמעי' מטעם בשר מליח משום דאינו נזכר שם בסוף מסכת תענית הטעם דצריך להיות דומיא דשלמים אי משום שמתה או משום דאין בו עוד טעם יוצאין י\"ח פי' משום שמחת י\"ט. בנדרים שהוא בשר בהמה וז\"ל המשנה ישראל יוצאין י\"ח בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה והכהנים בחטאות ואשמות ובכור וחזה ושוק אבל לא בעופות ולא במנחות ע\"ש בפרש\"י: "
+                ],
+                [
+                    " יש לאסור אפי' עופות כמו שאר בשר פי' על עופות לבד הוא חולק דנהי שאין בו שמחה ממש ולא נתקיים בו ושמחת בחגיך מ\"מ מעדן הן ותעניג אבל בשר מליח לאחר זמנו שאין בו שמחה אין בו מעדן ותענוג ושרי כמו שאר כל מאכל ומ\"ה כתב אח\"כ ובסמ\"ק כתב שרוב מאכל שלנו בשר כו' ר\"ל אפילו אין בו שמחה מ\"מ הוא עונג ומעדן שהוא רוב מאכל שלנו ואסור כמו עופות מ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    " יחמיר על עצמו כו' בהגהות מיימוני\"י כתב שהיה טובל פתו בעפר לאחר שגמר אכילת�� מפת חריבה במלח היה אוכל מעט ממנה ואמר זו סעודת ט' באב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שיני: "
+                ],
+                [
+                    " מיבעי ליה לאיניש לשנויי כו' וכתבו התו' שצריך למעט בשתייתו שאם רגיל לשתות עשרה כוסות משכר או ממשקה אחר לא ישתה כ\"א חמש וכתב עוד במרדכי בשם אבי\"ה שאם הוא רגיל לאכול אחר סעודתו צנון או מליח מצוה להתנהג עתה בפרישות ושבזה מודה ת\"ק לרשב\"ג שהרי אפי' במה שמקיל רשב\"ג מחמיר ת\"ק ושלא יאכל ב' תבשילין כדלעיל כ\"ש שמחמיר במה שמחמיר בו רשב\"ג ולא איירי בו ת\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " וישב על גבי קרקע כו' אבל לא יחלוץ מנעליו כמ\"ש בסמוך בשם הרמב\"ן בתי' תקנ\"ג וכ\"כ בת\"ה וביאר הטעם דהא דיושבים בסעודה זו ע\"ג קרקע לאו משום אבילות הוא אלא משום דבעי סעודה ענייה ושפלה: "
+                ],
+                [
+                    " ואח\"כ אוכלין עראי כו' שמעתי מפרשים דברי הרמב\"ן דווקא אכילת עראי שאינו קובע לסעודה כלל הוא דאסור הא אם קובע עצמו כמו שאנו עושין שאנו נוטלין הידים ויושבין על הארץ ומברכין ברכת המזון שרי ומדקדקין בו מלשון הרמב\"ן שכתב שאין דעתו עוד לאכול משמע הא אם דעתו עוד לאכול אף שכבר שבע מאכילה ראשונה ש\"ד. ולעד\"נ דזה ליתא דא\"כ מאי קמל\"ן הרמב\"ן פשיטא הא סעודה מפסקת אחז\"ל והא דקאמר ואין דעתו עוד לאכול ר\"ל שאוכל תחלה כל שבעו וממילא אף שאוכל אח\"כ מקרי אכילה גסה ולא סתם אכילה. וז\"ל מ\"ו לא כאלו שבטנם בטן רשעים אוכלים בשר כו' מדבר למנהג מקומות שהיו אוכלין בבשר בע\"ט באב רק שבסעודה מפסקת לא היו אוכלין בדין התלמוד וה\"ה לדידן נמי בריבוי המעדנים אפילו הן של מיני חלב עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אין אנו רגילין בכך ואפילו בשבת כו' ב\"י: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " ונראה דבתשעה באב אין להניח תפילין שנאמר בהן פארך חבוש עליך: "
+                ],
+                [
+                    " ומתעטפי' בטלית קטן תחת בגדיהם כו' כתב האגור שאין מברכים עליו וכתב הגהות מיי' אלא מניחין במנחה ציצית ותפילין ומברכין עליהן: "
+                ],
+                [
+                    " המותרים בו ואסורים באבל פי' בב' ימים ומקצת יום ז': "
+                ],
+                [
+                    " ואסורין באבל כגון סילוק תפילין כו' ב\"י דחק ליישב שרב האי סבר כר' יהושע דכ\"ז שלא עמדו המנחמין מאצלו אפי' ביום ז' אם באו פנים חדשות חולץ תפילין מפניהן אע\"פ שמותר להניח משני ואילך והשתא קאמר שאם חל ז' שלו בט' באב ובאו פנים חדשות קודם שעמדו מנחמים מאצלו וחולץ תפילין מפניהן אם רצה להמתין מלהניחם עד הערב ימתין ואם רוצה להניחם מיד אחר שעמדו מנחמים מאצלו יניח ומש\"ה נקט רב האי הסרת תפילין משמע שכבר היו מונחין התפילין בראשו והסירם מפני הפנים חדשות שבשאר ששה ימים לאחר שהסירם מפני פנים חדשות אינו חוזר ומניחם אבל ביום ז' היה מותר וצריך להניח אותם אפי' אחר הסרתם מפני שמקצת היום ככולו ועבר האבילות אבל משום ט\"ב הרשות בידו: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " ואין מדליקין נרות רק נר אחד כו' במחשכים הושיבני ובאיכה רבתי איתא א\"ל הקב\"ה כו' ומכאן הביא ראייה מהר\"ם למנהג שנהגו שלא להדליק בב\"ה כ\"א נר אחד לצורך החזן רא\"ף מ\"ו. וכתב האגודה עוד נר אחד להדליק ממנו נר חזן אם יכבה: "
+                ],
+                [
+                    " וקורא איכה כו' הגהות מממוני וכתב ר\"ש דאמגילת רות וקינות ושה\"ש מברכין בא\"י אמ\"ה אקב\"ו של מקרא מגילה בלחש כדאיתא במסכת סופרים: "
+                ],
+                [
+                    " וש\"צ בין גואל לרופא כמו בשאר תענית לפי דעת האשיר\"י בסימן תקס\"ה. וכתב רב עמרם מנהגינו להרבות סליחות בסלח לנו כתב אשר\"י כבר נהגו אבותינו שלא לומר סליחות דאקרי מועד ומצוה עלינו לקיים מנהג אבותינו: "
+                ],
+                [
+                    " ואם חל בשני לדידן אינו יכול לחול בשני שהרי לא בד\"ו פסח והסימן א\"ת ב\"ש כו' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ויש ממתינים למולו עד אחר חצות דמילה עושין אותו בשמחה דכתיב שש אנכי על אמרתיך ודעת התוספות שיברך על הכוס ויתן לתינוק לשתות ר\"ל לתינוק הנימול מ\"ו וק' אי דוקא קאמר הא לשאר תינוק אסור א\"כ איך מסיק ע\"ז רבינו וכתב ז\"ל ומ\"מ בט\"ב שחל במ\"ש לא אמרינן שיבדיל ויתן לתינוק כו' עד מפני שהוא קבוע בלא קבוע נמי הא לא מתירין גם במילה כ\"א לתינוק הנימול אלא ודאי לכל התינוקות ס\"ל דמותר וכן מוכח לקמן בסי' תקס\"ט בב\"י שמחלק בין כוס דשהחיינו בי\"כ לכוס דמילה משום דקבוע וכן הוכחתי ג\"כ בי\"ד סי' רס\"ה בהל' מילה ע\"ש אלא נראה שמ\"ו כ\"כ שלכתחלה לא יתנו אלא לתינוק הנימול ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שחוק פיו בזמן הזה כו' וכת' ב\"י אבל הר\"ר יונה פי' דשלא בזה\"ז נמי קאמר שהשמחה יתירה מרגילה את האדם לשכוח המצות עכ\"ל וז\"ל ר' יונה ר\"פ אין עומדין י\"מ שטעם הדבר מפני חורבן בית המקדש אבל לא בשעת חורבן מותר ואין זה נכון דא\"כ לא היה לו לומר בעולם הזה אלא משחרב בית המקדש אסור לאדם שימלא שחוק פיו כו' מדלא אמר הכי שמעי' שאינו תלוי בחורבן אלא אפי' בזמן ב\"ה אמר שאסור למלאות שחוק פיו בעה\"ז בשום ענין שהשמחה מרגיל האדם שישכח המצות כמו שאמרנו למעלה. ומאי דאמרי' אימתי ימלא שחוק פינו בזמן שיאמרו כו' לא מפני המקדש לבד אומר אלא ה\"ק אימתי יהיה השמחה מותרת בזמן שיעשה עמנו ניסים ויושיענו ואז באותו הזמן נשמח כדי לגלות נפלאותיו וגבורותיו ויאמרו העו\"ג הגדיל ה' לעשות עם אלה ויראו בשמחתינו. ושמחה בזה שהוא שמחת הבורא היא מצוה גדולה משום פרסומי ניס' ודומה לזה מ\"ש במדרש זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה ב\"ו הוי אומר בשם כלו' אע\"פ שזה היום הוא י\"ט ונעשה לנו בו ניסים ונפלאות ואנו שמחים בו אפ\"ה עיקר השמחה אינו בעבור י\"ט אלא בעבור השם לפרסם את כל הגדולות ואת כל הנוראות שהוא עושה עכ\"ל ונלע\"ד פי' לפי דהאי אז ימלא שחוק פינו לאו בעה\"ב איירי אלא בימות המשיח או בימי בית שני שהרי נאמר שם לפני זה במזמור קכ\"ו שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק כו' וידוע מדחז\"ל על היינו כחולמים שנדרש על ע' שנה דגלות בבל ועכ\"פ לא איירי מימי עה\"ב אלא מימי הגאולה אלא ה\"פ דר\"י בעה\"ז אפילו בזמן שב\"ה קיים אסור למלאות שחוק פינו כל זמן שהיה\"ר גובר עלינו משום שהשמחה גורם שישכח את המצות וזה הוא אפילו בזמן שב\"ה קיים ואפילו לימות המשיח נמי אסור אם לא באותו זמן ועת שיעשה לנו הש\"י ניסים ונפלאות אז כדי שיגולה הנס מותר לשמח משום פרסומי ניס' דהיינו מתוך שיראו האומות שנהפך לנו אבל לי\"ט ולשמחה אז יכירו בגודל שבותינו ויאמרו הגדיל ה' לעשות עם אלה ובאם לא נשמח אזי לא יוכר הבדל בין מה שהיינו בו בזמן הגלות לזמן הגאולה אבל מיד שיפורסם הנס יחזור הדבר לאיסורו מטעם הנ\"ל והיינו כל זמן עה\"ז עד שנזכה לעה\"ב ואז אין יצה\"ר יגבר עלינו כי בלע המות לנצ�� ואז יהיה מותר השמחה עכ\"פ ולפ\"ז מה שמייתי הקרא אז ימלא שחוק פינו לא מייתי ראייה שאז יהיה מותר אלא מייתי ראייה לאיסור שהרי לא התיר לנו הקרא לשמוח אלא בזמן הנס שעי\"כ יאמרו העו\"ג הגדיל ה' לעשות וכמ\"ש ר\"י ראייה ממש זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו בשם ולא בי\"ט ומה שמותר בעה\"ב זה א\"צ ראייה אלא מסתבר טעמא דמטעם האיסור אנו לומדים ההיתר וק\"ל וזה נלע\"ד בפי' הרר\"י ולא כמ\"ש רמ\"י בש\"ע שלו ז\"ל אז ימלא שחוק פינו בעה\"ב שנהיה נהנין מזיו השכינה לא בעה\"ז עכ\"ל ורומז נמי לפי' דר\"י הנ\"ל דאילו לפי' הרמב\"ם ורבינו אינו אוסר אלא בזמן הגלות אבל ברור דלא דק בפי' ר' יונה: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " ומשני התם לצעורי בעלמא כדי שיקבלו הקרבנות. אבל בעשרת ימי התשובה לא עיין בהגהות אשר\"י ובמרדכי בשם ראבי\"ה בפ\"ק דתענית ד' ל\"ד ע\"ב שכולל עם י' ימי תשובה ג\"כ תענית חלום שא\"צ להמתין ואין להקשות ע\"ז ממה דק\"ל דמשלימין תענית חלום בע\"ש ולמדו דין זה כיון דשם מותר להתענות בשבת די\"ל התם מיירי כשרוצה להשלים לא שצריך להשלים עד שקיעת החמה אלא בצאתו מב\"ה עד לביתו מותר לאכול ואפ\"ה מתפלל תפילת תענית ע\"כ והביאו מ\"ו בהגהותיו כאן ומהרא\"י בת\"ה סימן תמ\"ו בשם א\"ז ומרדכי דין י' ימי תשובה ולא הזכיר שם תענית חלום וצ\"ע לפי הטעמים שכתב מהרא\"י דבעי' תרתי שלא יקבל עליו בתפלה וגם שלא יהא התענית אלא לצעורי בעלמא ושניהם הם ג\"כ בתענית חלום שלא קבל עליו אלא צער בעלמא ומ\"ש קבל לא מקרי קבלה אם לא שקבל מאתמול בשעת מנחה וא\"כ מן הדין לא היה צריך להשלים אם לא שנאמר שמן הסתם מפחד החלום סתם קבלת תענית של חלום הוא עד צאת הכוכבים וכל המתענה אדעתא דמנהגא מתענה וכאילו קיבל כן בפירוש: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " יחיד אומר ענינו בש\"ת כו' בל' רבים וכ\"כ בתשובת רמב\"ן: "
+                ],
+                [
+                    " אבל ש\"ץ אומרו בכל פעם וכשמתפלל בלחש מיחשב כיחיד מ\"ו בשם הכל בו: "
+                ],
+                [
+                    " וכן נוהגין באשכנ\"ז פי' שחרית ומנחה מ\"ו וקאי אש\"צ וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ערבית שחרית ומנחה כו' אעפ\"י שיאכל וישתה כל הלילה אח\"כ מ\"מ אזמר ענינו מפני הקבלה שקבל עליו בתפלת המנחה ועיין בב\"י שהביא דברי הר\"ן בוה והאריך ומ\"ו ז\"ל היה נוהג לאומרו בשחרית כשהתפלל בצבור וגם ציבור התענו דאז א\"א שלא יתענה חד והרי הוא אומר ענינו בל' רבים: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בין גואל לרופא כו' דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה: "
+                ],
+                [
+                    " והראב\"ד כתב על אלו שהן תענית יחיד ר\"ל על תענית בה\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " שאין לשנות מטבע ברכות אבל מה שמאריכין בסליחה בברכת סלח לנו אין זה מקרי שינוי אלא הוספה מענינה של ברכה ועיין מ\"ש בסמוך: "
+                ],
+                [
+                    " ואם בא לומר בסוף כל ברכה כו' והסליחות אמרי' בסוף ברכה דמעין החתימה הוי סוף ברכה אבל ותן טל ומטר שאומר אחריו ושבעינו מטובה אינו באמצע הברכה ודו\"ק כן היה נ\"ל לכאורה אבל זה אינו דהא ג\"כ מוסיפין באמצע הברכות וכמ\"ש רבינו בסי' ס\"ח בשם הראב\"ד שכתב ז\"ל למעט או להרבות באמצע הברכה אין קפידא לפיכך נהגו להוסיף פיוטין במאורות ובאהבה ובזולות כו' גם ב\"י כתב בסי' קי\"ט ז\"ל וא\"ת הרי אנו נוהגין ביום תענית להאריך בתחנונים בלשון רבים באמצע ברכת סלח לנו וזהו היפך דברי ר\"י ז\"ל י\"ל דבצבור שאני כו' ע\"ש הרי לפנינו מה שאנו מוסיפין בברכת סלח לנו קרי אמצע ברכה גם כתב שם ב\"י דלהרא\"ש ורבינו ס\"ל מ\"ש ואם בא להוסיף בסוף כל ברכה כו' בסוף לאו דוקא דה\"ה באמצע אלא אורחא דמילתא נקט א\"נ לרבותא דאע\"ג דאינו אומר סמוך לחתימה מה שתקנו חכמים כו' ע\"ש מ\"ש ב\"י ומ\"ש שם ליישב: <br> <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> רק  שיתחיל מעין הברכה כו' ר\"ל הא דאמרי' אם בא להוסיף בסוף כל ברכה מעין הברכה אומר ל\"ד שאסור לומר כ\"א מה שהוא מעין אותה ברכה דז\"א רק דצריך להתחיל בדבר הוספה מעין אותה ברכה ואח\"כ יכול להאריך בדברי תחנונים כמו שירצה ולאפוקי בש\"ת יכול להתחיל במה שירצה ופי' זה נ\"ל ברור ולא כמו שפירשוהו ב\"י בסימן קי\"ט ע\"ש ופירושו תפסו רמ\"א ז\"ל ורמ\"י בש\"ע שלהם ע\"ש ועיין מ\"ש שם והארכתי בדבר זה: "
+                ],
+                [
+                    " שיעמדו שנים אצל ש\"צ ותימא על מנהגינו שאיך אנו נזהרין בזה ונראה ליישב בדוחק דוקא בימיהם דלא הוי לפני כל אחד ואחד מחזורו אלא היו אומרים בע\"פ ולא היו בקיאים היו צריכים שנים להיות עומדים אצל הש\"צ שהוא בקי ורגיל ולומר עמו משא\"כ בזמננו כשקורא כל א' מתוך מחזורו מקרי עומדים אצל הש\"צ א\"נ דוקא בתענית שמתפללין בו כל היום דומיא דתענית של משה: "
+                ],
+                [
+                    " ורב עמרם כתב שהתעניות כו' ז\"ל מ\"ו ואנו נוהגין לקרות ויחל בכל תענית אשר גזרו הראשונים דרך קבע אפילו תענית בה\"ב שאחר החג אבל תענית שגוזרין דרך מקרה נוהגין לקרות בבוקר מעין הפרשה ובערב ויחל וכ\"כ רמ\"א: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " יכול לטעום עד כדי רביעית ז\"ל בגמרא פרק היה קורא השרוי בתענית מהו שיטעום אכילה ושתייה קיבל עליה והא ליכא א\"ד הנאה קיבל עליה והא איכא א\"ל טועם ואין בכך כלום ותני ר' אמי ור' אסי טעמו עד שיעור רביעית ומזה למד ראבי\"ה שיכול ללעוס עצי קינמון כו\" כמ\"ש בשמו בסמוך וכ\"כ המרדכי בפ' תעניות בשמו ז\"ל כיון דאסיקנא דהנאה לא קיבל עליה נ\"ל דיכול ללעוס עצי קנמון כו' ואמרי' בפ' כיצד מברכין כס זנגבילא בי\"כ פטור וצ\"ל דפטור ומותר. ופטור דנקט משום דשייך באכילה גמורה חיוב חטאת ואפי' אם בי\"כ אסור שאני התם דהוי דאורייתא ועוד דטובא הנאה נאסרו בו' עכ\"ל והביאו ב\"י בס\"ס אדברי רבינו ודברי רבינו בסמוך קצרים המה שמשמע שעיקר התירו הוא מההוא דכס זנגבילא בי\"כ פטור וז\"א אלא מדטעימה בתענית מותר. וס\"ל הא דאמרו כס פלפל וזנגבילא יבישתא בי\"כ פטור דה\"פ דאין אכילה בכך כמ\"ש שם ואין בו אלא טעימה בעלמא וטעימה בתענית מותר ומ\"ה פי' פטור האי דפטור ומותר קאמר ומ\"ש משום דבאכילה גמורה שייך חיוב חטאת ר\"ל פלפלין וזנגבילא רטיבא ואוכלו אבל יבישתא אפילו אוכלו ואינו פולט לית ביה חיוב חטאת כיון דאין דרך אכילה בכך והכי מוכח שם בגמרא דפריך אמימרא ולא שני כאן בפולטו וכאן באינו פולטו ע\"ש דפ\"א ע\"ב ודו\"ק. "
+                ],
+                [
+                    " וביה\"כ וט\"ב אסור ובת\"ה משמע דאסור בכל תענית ציבור וכ\"כ רמ\"א המנהג: "
+                ],
+                [
+                    " משום דבאכילה גמורה פי' ברטובים כמ\"ש לקמן בסי' תרי\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " איכא חיוב חטאת ואילו אמר מותר לכוס לא הוי שמעינן מדיוקא אלא דאכילה גמורה אסור ולא חיוב: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אבד תעניתו של אותו היום עי��ן בב\"י בשם ת\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " אין יכול ללוותו ולפורעו ודעת הרמב\"ם והר\"ן והרא\"ש וב\"י ורמ\"א לפסק הלכה דוקא אם נדר להתענות סכום תענית לצומן באיזה יום שירצה והיה מתענה ביום א' אע\"פ שקבלו עליו מאתמול והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול או שמצטער הרי זה לוה ופורע יום א' שהרי לא קבע הימים בתחלת הנדר נמצא דיום זה אינו מעיקר הנדר וכשהוא לווהו עדיין נדרו קיים אבל אם לא קבל עליו קודם לכן להתענות יום אחד אלא במנחה קבל עליו להתענות למחר מקרו תענית זה ואינו יכול ללותו וכתב המרדכי וכ\"כ רמ\"א וכ\"ש שאינו יכול ללות ולפרוע תע\"צ ומיהו תענית בה\"ב שנוהגין להתענות אחר הפסח וסוכות או אפילו בי' ימי תשובה ואירע בהם ברית מילה מצוה לאכול וא\"צ התרה כי לא נהגו להתענות בכה\"ג ודוקא כשאוכלין שם אבל אם שולחים לכ\"א לביתו אין לאכול ואם קבל עליו התענית במנחה צריך להתענות י\"א שאם מצטער הרבה בתעניתו יכול לפדותו בממון וה\"ה באונס אחר וכתב רמ\"א ונ\"ל דוקא בקיבל עליו תענית בעלמא אבל קבלו דרך נדר צריך לקיים נדרו: "
+                ],
+                [
+                    " מיד ביום א' שלאחר השבת ז\"ל מ\"ו ע\"ש בתוס' והגהות רא\"ש בשם א\"ז שנהגו להתענות ביום א' מיד ובפרט האידנא שהוא יום איד שלהן: "
+                ],
+                [
+                    " וכ\"כ אבי העזרי והעולם נוהגין להתענות וע\"ל סי' רפ\"ח שכתבתי על מה נוהגין להתענות ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " אי מצי מצער נפשיה ר\"ל שהוא חזק יבריא ויכול להתענות: "
+                ],
+                [
+                    " ותלמיד חכם אינו רשאי כו'. אם לא בתענית צבור דלא יפרוש עצמו מהן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שהרואה שקונין ביום ה' בערב לצורך שני סעודות גדולות י\"ס שהגיהו ד' סעודות וכבר הוא נדפס בדפוס ב\"י אבל ברש\"י ור\"ן פרק סדר תעניות (תענית ד' י\"ח) כתוב שני סעודות וצ\"ל דה\"ט דסעודות שבת יחד מקרי סעודה אחת ור\"ל סעודה לצורך יום הצום שהעולם רעבים וסעודת שבת ועיקר הקפידא הוא בשביל סעודה הנוספת בשביל הצום דאילו לצורך שבת דכל יום ה' קונין לשבת. גם מדכתב שני סעודות גדולות ל' גדולות משמע דכל סעודת שבת קרי סעודה גדולה וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וכתב הראב\"ד דדוקא יחיד כו' והר\"ן דחה דבריו וכן המנהג ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ושבתות וימים טובים מותרין לפניהם ולאחריהם אפי' בזמן שנוהג מגילת תענית דדברי תורה אין צריך חיזוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אל יראה בפניהם כאילו אכל ומהאי טעמא שום ובצל ודברים שיש להם ריח אסור לאכול ריב\"א: "
+                ],
+                [
+                    " ואל יראה עידונין בעצמו אפילו שלא בפניהם לומר הואיל ואכלתי מעט אאכול הרבה אלא מיד שיזכור יפרוש מלאכול מרדכי: "
+                ],
+                [
+                    " ואסור לשמש בו המטה חוץ מבליל טבילה. כך דקדק ב\"י מהירושלמי ע\"ש וכ\"פ בש\"ע: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "ושוהין אח\"כ כמו ו' ימים ר\"ל אחר כלות תענית בה\"ב ולפ\"ז הא דכ' ומפסיקים בחנוכה ופורים חנוכה אפשר לומר שהוא דוקא כגון שעונת גשמים שלהם היו בחודש כסליו אבל פורים ק' לומר שהוא דוקא שמשם והלא' אין גוזרין ג' תעניות אלא אגב שיטפא נקט והדין אמת שאין תענית יחיד דוחה חנוכה ופורים מיהו לפי המקומות שעונת גשמים שלהם ��וא מאוחר כמו ארץ אשכנז שצריכין מטר אחר ימי הפסח לפעמים אחר שבועות לק\"מ מפורים והרמב\"ם מינה איירי ג\"כ שהרי כתב אבל מקומות שעונות גשמים שלהם לפניו או אחריו כו' וק\"ל וטעמו שכך שוהין לפי שכך היו שוהין בא\"י שהרי כשהגיע י\"ז במרחשון לא ירדו גשמים היחידים מתענין בה\"ב נמצא כלי' בכ\"ה לחשוון ואם הגיע ר\"ח כסליו ולא ירדו גשמים ב\"ד גוזרי' ג' תעניות הרי ה' ימים שנשארו מחשוון ויום ר\"ח כסליו הרי ששה ימים ושביעי שהוא מחרת ר\"ח כסליו מתחילין להתענות אם הוא יום שני ואם לא יהיה יום שני ימתינו מלהתענות עד יום ב' הבא ראשון ונמצא שוהין יותר משבעה ואפשר שמפני כך כתב שוהין כמו שבעה מפני שלפעמים שוהין יותר מז' אבל ק' שלא היה לו לכתוב אלא שוהין כמו ששה ימים שהרי ה' ימים נשארו מסוף חשוון ויום ר\"ח כסלו ששה ימים הם ולא שבעה ואפשר שהרמב\"ם כתב כמו ששה והיה כתוב ו' וטעה הסופר בין ו' לז': "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " תניא בפרקי ר\"א פרק מ\"ו. באותו שופר הא דדייק וכתב באותו שופר משום דס\"ל דהאי קרא דעלה אלהים בתרועה כו' על אותו השופר שהיה במדבר נאמר כי ע\"י נמנעו מלטעות אחר ע\"ג וזהו שכתב לעיל והעבירו שופר במחנה דלכאורה לא מצינו בשום מקום שהעבירו שופר באותו זמן במדבר אלא דס\"ל שהיה כן. וסמיך ליה מפסוק עלה אלהים בתרועה ולכן כתב נתעלה באותו שפיר כו' כי פסוק זה אשופר במדבר קאי: "
+                ],
+                [
+                    " לכן התקינו חז\"ל שיהו כו' בר\"ח אלול כו' פי' מפני שנתעלה ה' באותו שופר שהציל ישראל מן החטא לכן גם אנו תוקעין. "
+                ],
+                [
+                    " וכל החודש כו' פי' וא\"ת ואכתי קשה מ\"ט שתוקעין כל החודש הוה לן לפסוק מיד אחר ר\"ח ע\"ז משני כדי להזהיר כו' ועושין בכל חודש כן לעורר על התשובה דכיון דהוי עת רצון למשה בעלייתו ללוחות אחרונות. וכמ\"ש אח\"כ רמ\"ה קיימי מר\"ת אלול ומרבים בתחנונים עד יה\"כ מה\"ט שנא' אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו הוקשה לו לרבינו א\"כ שהטעם כדי לעורר העם לתשובה יותר היה לנו להעמיד להעם חכמים שידרשו ברבים בכל קהילה ויעוררו העם לתשובה לכן אמר שהתקיעה בכל החודש הוא ג\"כ כדי לערבב השטן אבל א\"ל דתוקעין מהאי טעמא לחודא כדי לערבב דא\"כ מאי יום מיומים ומ\"ש עכשיו דמערבים השטן אלא משום שישראל עושין תשובה והוא לא יעכב התשובה א\"כ ממיל' צריך אתה לומר ג\"כ שעכשיו מוזהרין ישראל יותר לעשות תשובה. וא\"ת וא\"כ למה לי לומר משופר מדבר י\"ל דמ\"ש וכדי לערבב השטן כאילו אומר ועוד כדי לערבב אלא שקשה למה מתחילין בר\"ח שבוע שלפני ר\"ה היה להן להתחיל כמו בסליחות ותחנוני' אלא דטעם ההתחלה בר\"ח מכח שופר של מדבר וכיון ששבוע שמל בו ר\"ה צריכין ג\"כ לתקוע כדי לעורר העם לתשובה לכך אין פוסקין וחוזרין ומתחילין אלא תוקעין כל חודש ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אשרי וקדיש כו' פי' כל המזמור מדאמרינן אחריו קדיש וכמ\"ש לעיל ריש סי' כ\"ה: "
+                ],
+                [
+                    " לעמוד באשמורת כו' לפי שאמרי' בפ\"ק דע\"ג דהקב\"ה שט בי\"ח עולמות בלילה ובג' שעות אחרונות בבוקר הוא שט בעולם הזה מנהגים: "
+                ],
+                [
+                    " ורוב צבור מתענין כתב המרדכי שתקנו חכמים להתענות ד' ימים לפני ר\"ה כנגד ד' ימים שמר\"ה לי\"כ שאוכלין בה דהינו ב' ימים של ר\"ה ושבת בינתיי' ועי\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " ביום ראש��ן כו' אע\"ג דהיה די אם היו מתחילין ד' ימים קודם ר\"ה מ\"מ תקנו יום ראשון בשבוע שהוא יום מסויים דלא יטעו העם: "
+                ],
+                [
+                    " וכי ראשון הוא פי' מהרר\"י ליאון דהוקשה לו זה מפני שבפרשה הביא ג' עניינים סוכה וחגיגה ולולב וגזר הכתוב בסוכה וחגיגה שיהיו בט\"ו א\"כ בלולב ג\"כ הול\"ל ולקחתם לכם בט\"ו בחודש ואין לתרץ שכתב ראשון מפני שהוא ראשון לימי סוכות דלמה שינה יותר בלולב מבסוכה וחגיגה: "
+                ],
+                [
+                    " משל למדינה כו' וא\"ת מאי עניין משל זה צורך לקושייתנו דהא יכול לתרץ בקיצור דכיון דבי\"כ נמחלו העונות ואח\"כ עוסקין במצות סוכה ולולב נמצא שהט\"ו הוא ראשון לחשבון עוונות וי\"ל דאי לאו המשל הייתי אומר דבי\"כ לא נמחלו כל העונות כ\"א רובן ועדיין נשארו קצת עוונות ישנות בידן ואפ\"ה נקרא י\"כ דהש\"י כיפר להן מליגזר עליהן מיתה ואבדון בעוונם ולא הוי א\"ש מלת ראשון אבל השתא נשמע מן המשל דבי\"כ נמחל הכל כמו שהמלך מוחל כל המס מרוב הבקשות שבקשו מאתו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בי' פרסאות לכך אמר י' פרסאות כנגד י' ימי תשובה ואע\"ג דאנו מתענין בערב ר\"ה שהוא קודם י' ימי תשובה היינו משום דא\"א להתענות בר\"ה אבל א\"ל משום דצריך לצאת לקראתו קודם שנכנס ובא לתוך י' פרסאות דא\"כ אין דמיון י\"כ למה שאמרי' במשל כשנתקרב יותר יצאו כל בני העיר לקראתו ובי\"כ אין מתענין הכל עד שנכנס בעיר שהרי יום כיפור הוא היום שרצה הש\"י לגבות חובו מבני אדם כמ\"ש התורה: "
+                ],
+                [
+                    " יצאו בינוני העיר כו' פי' וגם הגדולים עדיין הם עם המלך מיום שיצאו לקראתו לא הלכו מאתו אלא מלווין אותו לעיר ותמיד המה עמו בבקשתו והשתא הוא דומה לנמשל דבי' ימי תשובה בינונים מתענין וכ\"ש גדולי': <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> ערב ר\"ה הגדולים כר והא דבאשכנז מתענין כולם מפני שבדבר שהוא צער לו כל הרוצה לעשות עצמו גדול עושה כדאיתא בפ\"ק דתעניות ואין להקשות א\"כ בי' ימי תשובה דקאמר בינונים מתענין ולמה אין עושין הכל עצמו כבינונים ועוד שהרי בי' ימים תשובה גם הגדולים מתענין וכמ\"ש וי\"ל דדוקא יום אחד מצוי שהכל עושין עצמן גדולים ולא להתענות הרבה ימים שאין מצוי לעשות הכל כגדולים אלא הבינונים וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אלו ברכות כו' וסוף באבות ובהודאות ואם כו' כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם בא לשחות בסוף כל ברכה כו' ה\"ה בתחילת הברכה מורי ונ\"ל דמש\"ה קאמר בסוף משום דהתם אתי למיטעי כיון שמסיים בברוך אתה ה' כו' סומך הרואה שמחויב לשחות. ומזה הטעם אמר רבינו נמי לעיל והמדקדקים מכוונין לזקוף בסוף כו' נמי דה\"ה בתחילת הברכה: "
+                ],
+                [
+                    " ועוד בה עשיריה כו' אע\"ג דהוא ט\"ו אפשר לומר שהן נגד זכרינו עם מלך עוזר כו' אבל הוא דוחק וב\"י תירץ דמן ושבה ואילך קאמר דאיכא י\"א תיבות ועיין לעיל סימן קט\"ו דמשמע דאי אפשר לומר כן וכן תירוץ שכתב בשם הגה\"ה א\"א לומר ותירוץ ראשון עיקר וכן תירץ מהר\"ם מלובלין ע\"ש. וכתב מורי לזה יתיישב לשון דקאמר ועוד יש בפסוק ועוד בה עשירה כו' כלומר שבאותו פסוק יש אבל לא מתחילתו ועוד תירץ ב\"י בע\"א ע\"ש ובהג\"ה מצאתי שר\"ל ועוד יש בפסוק עשרה כתובים ע\"ד גוזמא כלומר הרבה פסוקים של תשובה ביחזקאל שיש בהן י\"א תיבות וכן משמע הל' שאמר ועוד יש בפסוק כו' שאם לא כן הול\"ל וי\"א תיבות שבפסוק ועוד בה עשיריה ��\"כ וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שהם בעשר דברות פי' בדברות ראשונים דאילו באחרונים ע\"ח אלפין יש בהן: "
+                ],
+                [
+                    " כי לחיים משמע לא כו' שמעתי מפרשים דהיינו מכח דהאות אחר הפתח צריכין להיות נדגשת וא' אינה מקבל דגוש ונופלת תחת הפתח להיות הקמץ וזהו דחוק בעיני דהא אמרו כן גם באומר לקרבן כמו לא קרבן כמ\"ש רבינו בי\"ד סימן ר\"ז והתם לא שייך האי טעמא. ועיין מה שכתב רבינו לקמן סימן תקצ\"א שאין לומר פסוק ויזכור כי בשר כו' בפסוקי זכרונות ושם פירשתי: "
+                ],
+                [
+                    " יש בו מ\"ד תיבות כתב ב\"י מכאן נראה שצ\"ל כמו שידענו ה' אלהינו ולא כיש מוחקים תיבת כמו דא\"כ לא הוי אלא מג' תיבות. ומהר\"ל מלובלין גרס עוד אשר יבואו עמים וגו' עד ולחלות את פני כו' כצ\"ל והטעם שיש באלו הפסוקים העניין כענין שנזכר בוכן תן פחדך ומלוך רמז לשם של ע\"ב ושם בן ד' מתגלגל כו' ר\"ל כזה ? הרי לך ע\"ב א\"נ כזה ? הכל ע\"ב וזה הפירוש האחרון נראה יותר שכן משמע ל' רבינו שכתוב מתגלגל בצירופו שמשמע שמגלגלין תמיד אות הראשון ומצטרפין הכל יחד אצל אות שאחריו ועוד שדרשו ופרשו באר היטב בשבעים לשון והביאו רש\"י בפרשת דברים ובפרש' כי תבא ופירשו רא\"ם שם כן ע\"ש אבל לפי' הראשון הול\"ל מתגלגל במלואו וכתב הכלבו שהני ג' ובכן נגד מלכיות זכרונות ושופרות עי' בב\"י שהביאו: "
+                ],
+                [
+                    " שאין לאומרו פי' אכולהו קאי גם אזכרינו ומי כמוך והא דקאמר לאומרו ל' יחיד משום דר\"ל דאין לומר להאי הוספה הנזכרת וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אפי' זכרינו לחיים במגן כו' אבל מי כמוך משמע דלא דקדק שלא לאומרו דאינו בקשה אלא לשון שבח להש\"י עוד י\"ל דמכל חד נקט חדא מג' כתב מהר\"ל מלובלין יש לתמוה דכאן כתב רבי' בשם בה\"ג דאפי' זכרינו לחיים לא יאמר בג' ראשונות ולעיל בסי' קי\"ב כתב בשם בה\"ג דצרכי צבור שרי וכתב וכבר כתבתי לעיל שנ\"ל להגיה שם לעיל רב האי במקום בה\"ג: במס' סופרים כו'. פי\"ט הלכה ח': "
+                ],
+                [
+                    " ובקושי התירו צ\"ע דלטעמיה דיהיב רב האי דצרכי רבים שרי ועליו כתב וכן יש במסכ' סופרים א\"כ למה בקושי התירו וצ\"ל דמ\"ש וכן יש במסכ' סופרים הוי מדברי רבי' שכתב שבמ\"ס יש כדברי רב האי ולא מטעמיה דלדידיה שרי בכל עשי\"ת ובמ\"ס מתיר דווקא בר\"ה וצ\"ל שהיה לו טעם אחר ולא ס\"ל חילוק דרב האי כיון דצרכי רבים הוא: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"צ להזכיר ר\"ח כו' ומשמע מל' דלא ס\"ל לעיקר האי דרשה שדרשו ז\"ל מפסוק בכסה ליום חגינו איזהו חג שהחודש מתכסה כו' וכמ\"ש רבי' בסי' תקצ\"א בשם בעל הארוך. א\"נ ס\"ל האי דרשה לעיקר דכיון דא\"צ להזכיר ממילא נשמע שאינו רשאי להזכירו מדכתיב בכסה וכו' שצריך לכסות החודש בכל מאי דלא צריכנא לגלויי וק\"ל: <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> דכתיב וביום שמחתכם כו' והיה לכם לזכרון גר אע\"פ דדרשו רז\"ל וביום שמחתכם זה שבת א\"כ גם עליו קאי לזכרון ולמה אמר בסמוך שאם הוא שבת אומר את יום כו' מ\"מ מנוחת שבת קובע הזכרה לעצמו וק\"ל: <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"2\"></i> וכתב רב האי שאין מנהג כו' כמו אבל רב האי כ' ואדלעיל קאי וכן מצאתי בס\"א נדפס. מ\"ש להזכיר מקרא קודש לשון מורי ואנו נוהגין לאימרו ועי' בסי' ת\"ץ ושם כתבתי טעם למה אנו אומרין אותו: "
+                ],
+                [
+                    " ודברך מלכנו אמת במנהגים כתב שא\"ל מלכנו וקיים לעד: "
+                ],
+                [
+                    " דהכי מסקינן הלכתא כו' ס\"פ בכל מערבין פי' ולא אמרינן דלא שייך זמן אלא אג' רגלים ע\"ש: <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> תכתב בשנה טובה אפשר שהספר נקרא כן וכמ\"ש מהרי\"ל שהספר נקרא מחילה וסליחה ע\"ש. א\"נ משום דתכתב לשנה ר\"ת תל\"ט ל' לטיא וקללה וכן לשנה טובה תכתב ר\"ת לט\"ת שהוא ל' לטיא ומש\"ה אפשר דכתב דנוהגין תכתב בשנה טובה בבי\"ת. אבל בש\"ע כתב. רמ\"א דנוהגין לומר לשנה טובה: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " וילפינן מלכם כו'. אע\"ג דכתיב נמי שבו לכם פה עם החמור התם פי' המתינו פה כו' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בב\"י משום דלכאורה משמע דמתקיעות דמעומד מתמה למה הן צריכין כיון שכבר תקעו מיושב לכ\"נ דכיון כו' ר\"ל עיקר התימה על התקיעות שמיושב: "
+                ],
+                [
+                    " כדי לעררב השטן כתב ב\"י בשם הר\"ן דפי' כדי להכניע היצה\"ר כדכתיב אם יתקע שופר דהיינו שטן היינו יצה\"ר ול\"נ דרבי' לא ס\"ל פי' זה אלא ר\"ל לערבב השטן שלא יקטרג על ישראל וכן פי' בהדיא שם התוס' ורש\"י ע\"ש דף י\"ו ע\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " וי\"מ שמכח תקיעה ראשונה מתערבב בשנייה כו' ר\"ל ולפי' הראשון הוה תקיעות שבברכות גזירת הכתוב ונ\"מ בהאי טעמא. דלפי הי\"מ אם אין האדם חש כ\"כ ואומר די בתקיעה ראשונה או שלא היה מצוי שופר על עירבוב השטן א\"צ לתקוע שנית. ולדעת ראשונה כיון דגזירת הכתוב הוא צריך לתקוע פעם שנית. וא\"ת אמאי לא תני במתני' כי אם תקיעה שניה כמ\"ש רבי' לקמן מיד בסמוך ז\"ל כדתנן העובר לפני התיבה בשני כו' י\"ל דבין לפי' ראשון ובין לפי' שני דמתני' לא תני אלא התקיעות שהן עיקר. ולפי' ראשון הוי תקיעות שבברכות עיקר טעמא שהן גזירת הכתוב ומעירבוב השטן לא קא מיירי וכן לפי' שני נמי נקט תקיעות שעל סדר הברכות לומר לך שבסדר הברכות צריך התקיעו' כדי שלא יערבב השטן בשעת התפלה וממה שצריך לתקוע ב\"פ משום בהיל ולא בהיל. מזה לא קמיירי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בשופר גדול כתב במהרי\"ל נ\"ב ע\"א דנראה לו שיתקע בקרן ימין של איל שהוא גדול מדשמאל: "
+                ],
+                [
+                    " כדתנן העובר לפני התיבה אינו מביא ראייה אלא על סדר הברכות ודו\"ק מורי אבל לע\"ד נראה דמייתי ראייה שהן עיקר שהרי לא נזכר במשנה שתקעו שום תקיעה כ\"א אלו שמתקיע המתפלל מוסף. והא דאמר רבי יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין כו' על מנהגינו בעלמא קא יהיב טעמא וכ\"כ הר\"ן שם אמ\"ש בגמרא ובר\"ן. לפני מימרא זו אמר אבהו מפני מה תוקעין בשופר של איל כו' שבשום דוכתא לא תנן הכי אלא אמנהגינו הוא דיהיב טעמא והביא ראייה ממסכת תענית שמצינו כיוצא בזה ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וכתב א\"א ו\"ל והטעם והמשך דברי רבינו הוא כך שלא תדקדק מדברי רבינו האי כיון שאין ש\"ץ רשאי לתקוע משום הפסק ש\"מ דתקיעות מעומד אינן עיקר דאל\"כ לא הוו הפסק לכן כתב רשאי לתקוע ו\"ל מהרי\"ל דף כ\"ב ע\"א וכן היה נוהג מהר\"י סג\"ל אם לא היה שום תוקע אחר אלא הוא והיה נשאר עומד במקומו לפני העמוד והיה תוקע ולא כשאר תוקעין שתוקעין על סדר הברכות והולכין על המגדל. וז\"ל מורי מאחר שפסק מהר\"ם [עיין בהגהות רא\"ף בסי' קכ\"ח שמביא דברי מהר\"ם באריכות וראיותיו והוא מהמרדכי שכתב] גבי כהנים שאפי' הוא מובטח כו' לא סמכינן עליה היכא דאיכא כהן אחר ה\"ה לענין תקיעות וק\"ל עכ\"ל וכן פי' כולם הב\"י ורמ\"א ורמ\"י בסי' קכ\"ח שדוקא כשאין שם כהן אחר וגם בטוח שלא יטרוף אז עולה לדוכן עיין סי' קכ\"ח. שהעתקתי ג\"כ בק\"ש ע\"ש בסי' קכ\"ח ע\"ש. ותימא דכאן פסק ב\"י בש\"ע דאפי' יש אחר אם הש\"צ מובטח יכול לתקוע דהכי דייקי לשונו דכתב בסי' זה סעיף ד' ז\"ל אחר תוקע ולא ש\"צ כדי שלא יתבלבל ואם הוא מובטח שחוזר לתפלתו רשאי לתקוע עכ\"ל ודוק בל' אחר תוקע וגם במה שסיים רשאי לתקוע דמשמע אפי' יש אחר וגם ק' דברי רבינו הטור אהדדי דלעיל סי' קכ\"ח מביא דברי המ\"מ בקיצור ומשמע מיניה ג\"כ דס\"ל דווקא כשאין כהן אחר סמכינן אזה שהוא בטוח שהרי כתב ז\"ל אפי' אם אין שם כהנים אחרים לא יעלה אא\"כ הוא מובטח וגם כאן בסי' זה כ' ואם הוא בטוח אחר שכתב ואם אין שם כהן אחר דמשמע דעל אם אין כהן אחר קאי וק' דמסיק מיד וכ' ע\"ז ז\"ל וכ\"כ ב\"ה מסתברא שאם ש\"צ יודע לתקוע הרשות בידו אלא מנהג ראשונים שהיו זריזים במצות כו' דמשמע דמיירי אפילו יש אחרים שיכולין לתקוע אפ\"ה רשאי הש\"ץ לתקוע אם הוא מובטח וכבר דימה ברכת כהנים לתקיעה ונלע\"ד דס\"ל לרבינו דכיון דמנהגן היה לברוח מהתקיעה כמ\"ש שהמנהג ספרד היה לברוח מהמצות עד שהוצרכו לשכור אחד מהשוק א\"כ מקרי אין שם אחר לתקוע דהא כל אחד אינו רוצה לתקוע ורוצים שש\"ץ הוא שלוח' ומושכר להם שיתקע לכך אם הוא מובטח רשאי לתקוע משא\"כ בנשיאת כפים דאם יש שם כהן אחר התורה רמיא עליה בשלשה עשין שכל אחד ואחד מחויב לישא כפיו. ובזה מיושב ג\"כ הש\"ע וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וה\"ה בקרני רוב החיות כו' פי' אעפ\"י שלא מכר בהם לא שופר ולא קרן ואין כאן הוכחה מ\"מ כיון שאינם חלולים לא איקרי שופר ושל פרה חלול הוא לכך צ\"ל שטעמא הוא מפני שלא נקראת שופר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " שופר של ע\"ג של עו\"ג כו' פרק ראוהו ב\"ד פרש\"י שמשמשין בו לע\"ג ונאסר בהנאה ולהכי לכתחלה לא יתקע בו דהתקיעה בעצמה הנאה לאדם שהוא תוקע וכמ\"ש לקמן בשם הכלבו. א\"נ כפשוטו כיין שהוא של ע\"ג אונו ראוי שיתקע בו תקיעת מצוה גם יש לחשש שמא יזכה בו ואם תקע בו יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו ובלא נתכוון לזכות בו כמ\"ש רבינו מיד דאז יוצא כיון שראוי להתבטל אשר\"י ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " ואע\"פ שהוא גזול פי' אם הוא של ע\"ג של עו\"ג ולא נתכוין לזכות בו: "
+                ],
+                [
+                    " ניקב וסתמו שלא במינו כל זה הוא דעת הרמב\"ם והגאונים כמו שסיים רבינו דס\"ל דבעינן תלתא למעליותא דהיינו סתמו במינו ואינו מעכב וגם נשתייר רוב שופר או כשר ואי בציר חד מהני תלתא פסול: "
+                ],
+                [
+                    " ובעל העיטור כתב כו' כי היכי דאמרינן בנסדק כו' פי' דס\"ל אפילו אם מעכב את הקול אעפ\"כ מהני כיון שנשתייר שיעור שופר חשבינן לאידך כנקצץ כמ\"ש בנסדק לרחבו: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"ש רבינו ול\"נ היינו מטעם דלא דמי דהתם לא מיפסל אלא משום נסדק דין הוא שנשתייר בו שיעור שופר כשר אבל בסתמו שלא במינו דמיפסל משום קול שופר וד\"א שהרי קול זה לא דמי לכשיהיה שלם ולא כמות שהיא נקוב הילכך מיפסל ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו כ\"ש פסול אף ע\"פ שנשאר שיעור שופר לפי שמחמת רוח וחוזק התקיעה הסדק הולך ומוסיף עד שיסדק כולה רא\"ש וכ' הראב'\"ד ור\"ן שאם הדקו הרבה בחוט או במשיחה כשר שהרי החוט מעמידו שלא יתבקע והוא שישתייר שיעור תקיעה ממקום הקשירה ולמעלה לצד הפה. כלבו: <br> <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> בין מצד אחד בין מב' צדדים לכאורה היה נראה לפרש ש��\"ל שנסדק בכל צד חצי ארכו זה למעלה וזה מלמטה דאל\"כ אלא שנסדק כולו מב' צדדין היינו דבק שברי שופרות שכתב רבינו בסמוך שוב מצאתי שרש\"י פי' כן להדיא ממתניתין דף כ\"ז ע\"א דקתני שופר שנסדק ודבקו פסול שר\"ל שנסדק כולו מב' צדדין ומש\"ה פסול דהוה כב' שופרות וכתבו התוספות והרא\"ש עליו דא\"כ היינו שברי שופרות דתנן שם ופירשו שם דמיירי בנסדק מצד אחד אבל הרא\"ש תירץ לפי' רש\"י דצ\"ל שאני התם שדיבק שבר לשבר לאורך השופר ושייך לפוסלו משום כב' שופרות אבל הכא שכל אורך השופר חתיכה אחד אין פסולו דומה לדיבק שברי שופרות וסד\"א לא מיפסל עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " צפהו זהב בעביו במקום הקצר שהוא מקום הנחת כיו פסול כו' צ\"ל דמיירי שהוסיף ובדרישה כתבתי בשם מ\"ו דפי' דפסול בלא הוספה אלא משום דהזהב כלפי השופר שם חצוצרות עליו ומאריך אותו קצת שציפוהו על חוד במקום החוד סביבו שהוא עובי השופר ואינו פסול מטעם מוסיף עליו כ\"ש כיון שמכניס הזהב בתוך פיו ושפתיו מתכסה על הזהב ומגיעים לשופר לא מקרי הוספה וטעם הפסול הויא משום דקול היוצא מן השופר אמר רחמנא ולא קול היוצא מן הזהב. וזה כיון שהקול נכנס אל הזהב קודם שנכנס לשופר הויא קול זהב ולי\"מ שהביא רבינו בסמוך מיירי שמצפה הזהב על סביבות הקרן מקום שמניח שם הפה ששם מתחיל אריכת השופר ולהכי דייק שאינו פסול משום הוספה אלא משום חציצה ודו\"ק ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " כגון מגל כו' כן היא גירסת רש\"י בגמרא אבל הרי\"ף והרא\"ש והר\"ן ותוספות והרמב\"ן גורסים איפכא. בגמרא ריש דף ל\"ג דסכין אין בו אלא משום שבות ובמגל יש בו חיוב לאו: "
+                ],
+                [
+                    " אלא משום שבות ואמירה לעו\"ג שבות דשבות ושבות דשבות במקום כו' צ\"ל ופי\" אפילו לישראל עצמו אין בו אלא איסור שבות וא\"כ אמירה לעו\"ג שבות דשבות דאמירה לעו\"ג אפילו באיסור דאורייתא אין בו אלא שבות: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " עד הלילה דכתיב יום תרועה ולא לילה: "
+                ],
+                [
+                    " לפיכך שמע מקצתה כו' ז\"ל ב\"י ותיבת לפיכך שכתב רבינו אינו מדוקדק דהא אע\"ג דתקיעה דלילה לא מפקא ידי חובה אם איתא דשמע סוף תקיעה בלא תחילתה הוה נפיק ידי חובה ה\"נ יוצא היה י\"ח ולא אמרינן דלא יצא אלא משום דקי\"ל שמע סופה בלא תחילתה לא יצא וא\"כ מאי לפיכך עכ\"ל נראה דשפיר קאמר לפיכך: "
+                ],
+                [
+                    " ויעבירנו ד' אמות בר\"ה הא דלא קאמר שמא יוציאנו מרה\"י לר\"ה משום דהתם איכא היכרא טפי ר\"ן ור\"ל יש הפרש גדול בין בית לר\"ה ולכך הרוצה לצאת מרגיש ולא יצא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אדם הראוי לתקוע כיצד לאפוקי חש\"ו אפילו מדבר ואינו שומע דבשמיעה תליא מילתא דהא מברכין אשמיעה אבל שומע ואינו ?? מדבר מוכיח. "
+                ],
+                [
+                    " אפילו דרך ר\"ה פי' אף שמודה ב\"ה שטלטול שלא לצורך אסור בי\"ט: "
+                ],
+                [
+                    " המודר הנאה מחבירו כו' כתב הר\"ן מסתברא דוקא כשהוא תוקע מאליו להוציא את המודר אבל כל שאומר לו המודר תקע והוציאני אסור דשליחותיה קא עביד והאריך ע\"ש. "
+                ],
+                [
+                    " איכוין ותקע לי פירש\"י תתכוין ותקע בשבילי פירוש להוציאני וסבירא ליה לר\"ו דמצות צריכות כוונה אפילו כוונת המשמיע וכ\"ש כוונת השומע. ורבא פליג שם בגמרא בפרק בתרא דר\"ה וסבירא ליה דמצות אין צריכות כוונה ופסקו הרי\"ף והרא\"ש כרבי זירא דצריכין כוונה וזהו שסיים רבינו אלמא בעי דעת שומע כו' שזה אתיא מכ\"ש דדעת משמיע כמ\"ש ומה\"ט נמי לא מתחיל אלא צריך התוקע שיכוין להוציא השומע ולכן סיים ולית הלכתא כרבא כו': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וכן בג' שברים אין לחוש אם מוסיף עליהם כו' עיין במהרי\"ל ריש דף נ\"ב שכתב והיה מהר\"י סג\"ל מתמה אמאי לא רגילין לעשות נמי שברים יותר מג' שברים כאשר עושין בתרועה ודו\"ק ע\"כ וכתב מורי ע\"ז ואנו רגילין להאריך אף בשברים עכ\"ל ולעד\"נ ליתן קצת טעם למנהג אשכנ\"ז ומשום דס\"ל כהרא\"ש והרי\"ץ גיאות דבסמוך דמצריכין לעשות שברים ותרועה בנשימה אחת ומש\"ה מקצרין בשברים שלא לעשותו יותר מהשיעור משום חשש שלא יוכלו לעשות התרועה שאחריה באותו נשימה משא\"כ בתרועה שהיא באה באחרונה שיכול להאריך בה כמו שירצה וכיון שיש טעם לקצר בשברים דסדר תשר\"ת תקנו לקצר בכל השברים וע\"כ הוצרך רבינו לאשמעינן דוכן לשברים להוציא מדעת מנהג אשכנז ועי\"ל דל\"ת דווקא על התרועה יכול להוסיף דהם תכופים זה לזה ולא הוה כמריע וחוזר ומריע אבל בשברים שהן קולות מופסקים נימא דהוה כעושה בשברים זה אחר זה שמסיק רבינו לקמן בשם הרמב\"ן דבתרועה המריע וחוזר ומריע הוה הפסק וכן העושה ג' שברים לכן קמ\"ל רבינו דכיון דחדא שברים הוא שהרי לא הפסיק ממש ביניהם דנימא דהוה כשברים אחר שברים ואפשר דזהו ג\"כ טעם אשכנזים שאין מוסיפין: "
+                ],
+                [
+                    " אבל בעל העיטור כו' ג' שברים ג' קולות כו' וג' יבבות כשיעור ג' שברים פי' העיטור פליג ארש\"י בתרתי חדא דס\"ל דיבבא הוא ג' כוחות ונמצא דתרועה שהיא ג' יבבות היא ט כוחות וגם פליג עליה דס\"ל דלא פניגי תנאי בשיעור התרועה דשניהם ס\"ל דשיעור תרועה ג' יבבות שהן ט' כוחות אך שמחולקים באופן עשיית התרועה שלמר ס\"ל עושין אותו ג' כוחות קטנות מופסקין פי' כאדם הגונח מלבו שממשיך הרוח בין גניחה לגניחה והוא ההפסק. ומר ס\"ל שעושין אותו כאדם המיילל שעושה קולות תכופות זה לזה מאד וצ\"ל ט' קולות אבל בשיעור הן שווין דג' מופסקין הן ט' תכופין ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ואם עשה ד' או ה' שברים כו' פשוט הוא ומשום אבל כו' דסיפא נקט ליה ב\"י ולעד\"נ דמשום ד\"ה סיום דברי הרא\"ש הוא כתבו ששם דף מ\"א ע\"ג כתב בהאי מעשה הנ\"ל דאירע במגנצא שבסדר קש\"ק אחר שתקע ב\"פ קש\"ק כהוגן תקע בשלישי ד' שברים ותקיעה והחזירוהו לראש וחשבוהו לטעות מה שתקע ד' שברים וע\"ז כתב שם הרא\"ש דמה שתקע ד' שברים בזה לא קילקל כלום דתקיעה ושברים אין להם שיעור למעלה כו' ע\"ש אלא שדוחק לומר שיכתוב תשובת דברי הרא\"ש אמה שלא הזכיר לעיל במעשה: "
+                ],
+                [
+                    " תקיעה במתעסק כו' פירוש הא אם תקע ב' תקיעות זא\"ו אפילו תקע השנייה במתעסק לא היה צריך לחזור דלא נקרא הפסק שהתקיעה ראשונה מחשב לסוף הסדר כיון שבה נסתלק הסדר ושנייה מחשב ליתר וכ\"ש אי תקע שניהם שלא במתעסק דלא הוי אלא יתר בעלמא אבל במעשה דב' תרועות זו א\"ז אע\"פ שלא היתה במתעסק מיפסל הסדר משום דהפסיק בסדר בין תרועה או שברים לתקיעה אחרונה והא דכתב רבינו לעיל סי' תקפ\"ח דאם שמע תשעה תקיעות מט' בני אדם אפילו שהה בהם הרבה יצא. ואמאי לא לפסול ההפסקה הסדר. הא כתבתי לעיל בשם הר\"ן דדוקא ההפסקה בלי שמיעת קול שאינו ראוי לא הוי הפסקה אבל שמע קול שאינו ראוי לסדר זה הוה הפסקה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם לאחר שתקע ג' שברים שתק והפסיק כו' פי' דוקא כיון שהפסיק נראה כאילו כבר סיים שברים זו ואח\"כ מתחיל שברים מחדש לאפוקי בתרועה שעושין אות' תכופין אפילו לא הפסיק בינתיים הפסקה גמורה כשתיקה אלא עשה ב' תרועות זא\"ז כיון שלא עשאן תכופין בנשימה אחת נראה כב' תרועות משא\"כ בשברים דאם לא הפסיק היה הכל שברים אחד דהא כל שבר ושבר בפני עצמו הוא כאילו נשימה בפני עצמו הואיל ומפסיק קצת בין שבר לשבר: "
+                ],
+                [
+                    " פי' תקיעה האחרונה כו' אבל לתקיעה מיהא עולה כיון שאין קולות הראשונים נחשבים כלום משא\"כ לעיל וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " בר\"ה וי\"כ ש\"ץ מוציא כו' פי' י\"כ של יובל שהתפללו בה ט' ברכות כמו בר\"ה ר\"ן ובירושלמי איתא מ\"ש ברכות של ר\"ה שש\"צ מוציא הרבים י\"חמשא\"כ בשאר ימות השנה משום דנפישי ברכות דכל שבתות וי\"ט של שאר ימות השנה שבע והני ט' וע\"ל בסי' קכ\"ז שביארתי פלוגתות ומה שיש להתעורר עליהם ועל הפוסקים ושם תמצא פלוגתא היא בכל השנה אלא שכל השנה הלכה כרבים ובר\"ה כר\"ג נמצא מ\"ש רבינו כאן דאמר ר\"ג בר\"ה כו' לשון שאינו מדוקדק הוא דהא לא דיבר מר\"ה וי\"כ בפרט וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " יאמר ושני שעירים כו' כמנחתם ונסכיהם יסיים כן ותשמע כאן שיאמר פסוק מלבד עולת החודש ומנחתם וכו' קודם ומנחתה כו' ובת\"ה סי' קמ\"ג כתב לומר ומנחתה קודם: "
+                ],
+                [
+                    " בין ב' פסוקים שבירמיה כו' בפסוקי ירמיה הם זכרתי לך חסד נעוריך והבן יקיר לי אפרים ומפסיקין ביניהם בפסוק וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך כדי לסמוך זכירת ברית ימי נעוריך לזכירת חסד נעורים: "
+                ],
+                [
+                    " ומ\"מ נהגו כר' יהודא דכיון דאיכא קראי טובא למיעבד אליבא דכ\"ע עדיף טפי: "
+                ],
+                [
+                    " יש שאין משלימין למניין י' פסוקים כו' וזכרתי כו' פי' שאין חושבין פסוק וזכרתי לפסוק עשירי שצריך לסיים בשל תורה מפני שהפסיק באו\"א זכרינו בזכרון טוב בין פסוק דזכרונות לפסוק וזכרתי וכן בשופרות לא חשבינן פסוק וביום שמחתכם לסיים פסוק של תורה מפני שהפסיק בתקע בשופר גדול בין פסוקי שופרות לפסוק וביום שמחתכם: "
+                ],
+                [
+                    " ולא יתכן דבריהם ר\"ל שהם אמרו שהוא בכלל וממילא עולה למניין י' פסוקים ויכול לאומרו במקום אחד מן הי' פסוקים. ע\"ז כתב ולא יתכן: "
+                ],
+                [
+                    " סודרי תפלה חוזרו כו' פי' לרווחא דמילתא חזרו ומש\"ה לא דקדקו והפסיקו וגם נקטו פסוק של חצוצרות: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " אם הוא בקי בתקיעה כו' כתב הר\"ן דדוקא בסי' של תשר\"ת לומר שאם אינו יכול לעשות כל הסימן אינו עושה מקצתו וכן תש\"ת ותר\"ת אבל סדר תשר\"ת ותר\"ת אין מעכב זה את זה ואם ידע לעשות אחד מהם או שנים עושה ובלבד שיעשה כל הסימן וטעמא דמילתא דאם איתא להאי ליתא להאי ומתחלה על הספק הם נעשים ואפשר שאותו שיעשה הוא עיקר עכ\"ל. ויש לדקדק בדברים אם יכול לעשות סימן אחד או שנים היאך לא יעשה השלישי ונלע\"ד דר\"ל אפי' למד דצריך לעשות כל הסימן בנשימה אחת וזהו דעת רבי יהודא בגמ' ואם כן אע\"פ שיכול לעשות סימן תש\"ת ותר\"ת אינו יכול לעשות סימן תשר\"ת בנשימה אחת וא\"כ מי שאינו יכול לעשות סימן תשר\"ת בנשימה אחת כדעת הרא\"ש שס\"ל שצריך לעשותו בנשימה א' ע\"ז אמר דאפ\"ה אין מעכבין זא\"ז. "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " מכי מסיים ש\"ץ תקיעתא ר\"ל התוקע דהוא נמי מיקרי ש\"ץ ור\"ל מכי סיים התוקע הל' קולות שבסדר הברכות אז מתחילין היחידים א\"נ ש\"ץ ממש ור\"ל מכי סיים סדר תקיעות: "
+                ],
+                [
+                    " ביבנה כו' אפשר דמש\"ה נקט יבנה ששם היו נזהרין בי' טפי שסנהדרין גלו לשם כדאיתא פרק בתרא דר\"ה ושם היו תוקעין אליבא דכ\"ע אפילו בשבת: "
+                ],
+                [
+                    " מקל תקיעתא תרועה מיקרי גם כן ע\"ש התוקע בל\"א בלאזין: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " כאילו התענה ט' וי' והא דקאמר כאילו התענה י' אע\"פ דמקרא אינו מוכח אלא כאילו התענה ט' דמ\"ש בערב היינו שיכינו עצמן לעינוי של מחר המתחיל מערב וכדמסיק. י\"ל דאי לא אמר אלא כאילו התענה ט' הו\"א דרשות בידו אם ירצה יתענה ששקולין האכילה והתענית ומש\"ה קאמר דתענית או אכילה של ט' הכל בשביל עשירי וא\"כ אכילה דוקא קבעי קרא דאכילתו היא שייכא להתענית של יו\"ד משא\"כ תענית של ט' שאינה שייכא לתענית של י' וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וציום שישתו ויאכלו תחלה כדי שיוכלו להתענות בו ואפשר לומר טעם אחר שהציווי כדי שיהא ניכר וגלוי ציווי הש\"י שציוונו להתענות ביום הי' ואם התענה ג\"כ בט' א\"כ לא יהא ניכר הציווי אלא יאמרו כל אחד מתענה אימת שירצה ולא ידעו בקדושת יום כפורים וזהו כעין מה שמסיק רבינו בסי' זה שהשיב החייט ואנו בטוחים שהקב\"ה יכפר לנו כו'. וזהו דוגמא למ\"ש רבינו טעם דאין לשחות בסוף כל ברכה לעיל סימן קי\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " דג שזה זהוב בחמשה זהוב כו' פי' שאע\"פ שאדם רשאי ליזוק בנכסיו לתת מאה בדבר שאינה שווה אלא אחד מ\"מ אין דרך בני אדם בכך אא\"כ הוא גנב או קוביוסטוס ועל שוטר העיר מוטל לחקור על זה לכך א\"ל מאחר שאתה חייט למה עשית כזה והלא אין דרך בעלי מלאכה בכך ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ביום כזה שצוונו כו' עיין מ\"ש ב\"י בזה איך מתורץ הקושיא ב' ולי נראה דמיירי דמתחלה באו שניהם יחד או החייט היה שם תחלה. וכן דייק קצת לשון רבינו שכתב והיה שם חייט. אלא שהשוטר התרעם עליו ואמר מאחר שמלאכתך חייט והדג היה כ\"כ ביוקר שראית עבדי עומד ג\"כ לקנות היה לך להניח עבדי לקנות כדרך העולם שהולכים כשרואים עבדי המושל באים לקנות ולזה באתה התשובה על נכון אבל אין לפרש דהעבד כבר בא לקנות אותו דא\"כ למה שאלו בתחלה מה מלאכתך ולא הקפיד עליו יהיה מי שיהיה למה השגת גבול עבדי או וכי שייך לומר שמפני שצוה ה' ביום זה לאכול יסיג גבול או יגזול מיד חבירו. ולכן לא נ\"ל מ\"ש ב\"י ע\"ז אלא כמ\"ש נראה עיקר ותירוץ ראשון שכתב ב\"י ג\"כ אינו נראה שאין לשון המשל מורה כדבריו ודו\"ק ושאנו בטוחים שהש\"י כו' צריך ג\"כ לטעם זה דאל\"כ איך מרומז בקרא שיאכלו בשר ודגים הלא לא נרמז אלא שיכינו לאכול היום וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הא ודאי קושיא היא אלא כו' פי' לפי דבריהם שהיו סוברים שדווקא תרנגול ולא בהמה כלל אז ודאי קושיא מ\"ש אבל אינו כן כדמסיק שעשירים כו' וגם לפי טעם שני דגברא תחת גברא אינו אלא לרווחא דמילתא אבל לא לעיכובא. ועי\"ל דלטעם שני ודאי קושיא דא\"כ דגברא תחת גברא מעלי א\"כ ליכשר למזבח לקרבן יותר מבהמה ועיין בדרשתי לפ' האזינו ששם כתבתי טעם אחר שהוא רמז למ\"ש רבה במסכת כריתות והביאו רבינו לעיל ריש סי' תקפ\"ג האי מאן דבעי למידע אי מצלח בעסקיו כו' ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וצריך לילך לו פי' אצלו: "
+                ],
+                [
+                    " ועושין כן כדי זה קאי אמ\"ש בריש הסי' ויתן כל אדם אל לבו בעי\"כ לפייס כו' ע\"ז כתב שעושין כן כדי שיהיה לב כו'. ושאר דינים שכתב רבינו לפייסו בג' בני אדם ג\"פ וכן מחילה קאי דוקא אעי\"כ כן מוכח ברא\"ש דף צ\"ה ע\"ב ועיין בפ' י\"ה דף פ\"ז ע\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " ואי משום דרבי יצחק דאמר חייב פי' ומדנקט חייב להכי ס\"ל מברך על הטבילה דאף שבשאר ימות השנה אין בעלי קריין טובלין מ\"מ ברגל חייב לטהר אינו ראייה דמ\"ש רבי יצחק חייב לטהר כו' היינו לטהר עצמו מכל הטומאות ר\"ל אינו בכלל חיוב אלא כשיכול להטהר מכל הטומאות אשר בכללם הוא טומאת מת הצריכה הזאת ג' וז' וזהו א\"א בזמן הזה כדמסיק והאידנא אין לנו טהרה ור\"ל אין לנו אפר פרה להזות בו טמאי מת וגם דאין הזאה מועלת כיון שאנו על ארץ טמאה נמצא אף שבעל קרי בזמן הזה יטבול עצמו לא נטהר עדיין מטומאתו דכל אדם בחזקת טמא מת ואינו יכול לקיים חיוב דטהרת הרגל. נמצא מ\"ש רבינו ואף מטומאת מת חזר ופירש דבריו מה שרומז תחלה במכל הטומאות אבל אין לפרש דקאמר ואף דאפילו מטומאת מת שאינו בא מקלות ראש חייב לטהר דז\"א דא\"כ לא משני מידי אלא במ\"ש תחלה היינו לטהר עצמו מכל הטומאות ור\"ל החיוב אינו קאי מטהרת טבילה אלא אטהרה אחרינא דהיינו לטהר עצמו מכל הטומאות דייק וכתב אבל ר\"ל אפילו מטומאת מת זהו כללא דמילתא שמעתי מפרש דבריו דמה שאמר לטהר מכל הטומאות ר\"ל אף מטומאת מת ואותה טהרה צריכה הזייה ג' וז' וע\"ז קאמר חייב לטהר והאידנא אין לנו טהרה פי' טהרה מטומאת מת אין לנו שהרי אין לנו הזאה גם כיון שאנחנו בארץ הטמאה הוי כטובל ושרץ בידו אבל א\"ל לכך קאמר ואף מטומאת מת משום דזיב' וקרי באים מקלות ראש משא\"כ בטומאת מת מש\"ה ניחא טפי למתפלל בטומאת מת מטומאה מחמת קרי. דא\"כ רישא דמילתא דכתב היינו לטהר עצמו מכל טומאות ללא צורך כתבו. דהול\"ל היינו לטהר עצמו אף מטומאת כו' אלא כדפרישית דלהכי דייק לעיל וכתב מכל משום טומאת מת ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "אפי' על חטא ומכ\"ש פירוט חטאים בפירוש דא\"צ ולגירסת ב\"י ר\"ל דר' יונה הזכיר פורט החטא בלבד ועל חטא לא הזכיר וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " וא\"א ז\"ל כתב שיכול להתודות כו' כראב\"י משום שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. ורי\"ץ גיאות ס\"ל כת\"ק דס\"ל דהוי ככלב ששב על קיאו וראבי\"ה ס\"ל דלא הו\"ל ככלב ששב על קיאו כ\"א בעבר ושנה: "
+                ],
+                [
+                    " כתב רב עמרם החותם בא\"י כו' אכל י\"כ חוץ מנעילה קאי דבנעילה אפילו לדידיה יכול לחתום כ\"פ ב\"י דעת רב עמרם ולא כמ\"ש רבינו בשמו לקמן סימן תרכ\"ג דאפי' בתפלת נעילה ס\"ל דאינו חותם כמו בשאר תפילות וע\"ל מ\"ש. "
+                ],
+                [
+                    " ולפירש\"י יכול לחתום שהוא גורס כו' ז\"ל הגמ' י\"כ עם חשיכה מתפללין שבע ומתוודה וחותם בוידוי ד\"ר מאיר וחכמים אומרים מתפלל ו' ואם רצה לחתום בוידוי חותם וכן בתוספות וכן גי' רב עמרם וסבר דדוקא אנעילה קיימי חכמים ופלוגתתם עם ר\"ת היא אם חייב לחתום או רשאי ורש\"י גורס כל מקום שזקוק לז' בגמרא ומשמע דה\"ה לתפילת מנחה עי\"כ דמה שאמרו זקוק לז' לאו לאפוקי י\"ח אלא לאפוקי וידוי שאינו סמוך ��תפלה שאינו רשאי לחתום ולפי' הפלוגתא הוא דר\"מ ס\"ל דבנעילה דווקא חותם אבל לא בשאר תפילות וחכמים אמרו אפי' במנחה חותם וזהו שכתב רבינו וכיון שחכמים אמרו כו' כך הלכה פי' אע\"פ דר\"מ לא ס\"ל אלא דווקא בנעילה. ומש\"ה סיים רבינו כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ר\"ל שהרי לדברי ר\"ע גם רבנן מודים במנחה ואינו חותם אלא דפליגי אחיוב חתימה דאמר רבי מאיר גבי נעילה ודו\"ק. "
+                ],
+                [
+                    " שאין לו להחזירו משמע דהתפלה גופו חוזר ש\"צ במנחה וכן במנהגים ולא כמו שנוהגים עתה בקצת קהילות ועיין בב\"י שהביא מנהג ספרד דמשמע ג\"כ שלא היה חוזר כלל: "
+                ],
+                [
+                    " צריכים אתם להודיעם כו' פי' אתם צריכין להודיעם לכל הקהל. וללמדם סדר הוידוי ועניינו בדי שכל אחד יתודה אחר תפילתו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " שזמנו מהלך אלף ות\"ק עיין סי' רס\"א וסימן רס\"ג מ\"ש שם. וכאן לא קאמר תקמ\"ט מפני שהוא לחומרא. משא\"כ לעיל סי' רצ\"א דקאי אמוצאי שבת דאזלינן בתר בין השמשות דרבי יוסי נקט תקמ\"ט לחומרא ע\"ש. וק\"ל. ומ\"ש שזמנו אלף ות\"ק קודם הלילה ר\"ל קודם הלילה הידוע לענין כניסת שבת וי\"ט דקי\"ל בו כר\"י וכמ\"ש בסי' רצ\"ג ומ\"מ הוא דוחק דהו\"ל לרבינו לכתוב בקיצור צריך להוסיף על התחלת בין השמשות דהיינו מסוף שקיעת החמה וגם רא\"ף בהגהותיו תמה ע\"ז: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " והאידנא נהגו לאסור כו' הוא מדברי התלמוד ורבינו בהגהות רא\"ף בסי' זה ע\"ש וז\"ל ופציעות אגוזים נ\"ל דוקא לשברם ולהניחם בקליפותיהן עד כדי לאוכלו הוא דאסור אבל לאכול מיד מותר לשברן להוציא מהן האוכל וכן כתב לעיל סי' שי\"ט ולהסיר ממנו עלין המעופשין שכתב רבינו צ\"ל בענין שלא תהיה ברורה עכ\"ל רא\"ף: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וציר שעל הירק אע\"ג דציר משקה היא כבר אמרו בגמרא דאכשורי אוכל הוא וכל אכשורי מיכלא אוכלא הוא: "
+                ],
+                [
+                    " שהוא ד' ביצים לרש\"י ולדעת הרמב\"ם ג' ביצים: "
+                ],
+                [
+                    " שהוא ד' ביצים שאם יש כן הוא בס\"א ובקצת נוסחאות כתב והרמב\"ם כתב שאם כו' ותמה ב\"י מה לו לרבינו לכתוב כן בשם הרמב\"ם והלא גמרא ערוכה היא והוא עצמו כתב לפני זה ושיעור לצרף ב' אכילות כו' ע\"ש שצידד ליישב ולי נראה שגי' הספרים דלא כתיב בהו וכתב הרמב\"ם היא עיקר: "
+                ],
+                [
+                    " או שאכל אכילה גסה דאשר לא תעונה כתיב פרט למזיק: "
+                ],
+                [
+                    " כס פלפלי אכילה שלא כדרכה נקרא גם כן פרש\"י בכיצד מברכין רא\"ף ועיין בסימן תקפ\"ד שכתב שיכול לכוס עצי קינמון ולפולטן ומביא ראייה מכס פלפלי משמע לכאורה דבכס פלפלא נמי איירי דפלטו: "
+                ],
+                [
+                    " דאפילו איסורא ליכא פי' בדלא אכל כשיעור אבל כשיעור פטור אבל אסור כמשקין דלקמן סוף הסי' א\"נ דלא דמי למשקין ולקמן שהם ראויים ונאכלין ע\"י טיבול משא\"כ בזו האוכלים שאינן ראוים למאכל אדם כלל: "
+                ],
+                [
+                    " לפי מה שהוא וא\"ת מ\"ש מאכילה דכ\"ע משערין בכותבת וי\"ל בשתיה קים להו לרבנן במלא לוגמיו דידיה מיתבה דעתיה בדחברא לא יתיב דעתיה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ולסוחטה שיצאו כו' כדי שלא יבא לידי סחיטה למחר ונ\"ל דמשום איסור רחיצה ביום כיפור גם כן צריך לעשות כן דלא התירו לכל אדם כ\"א כאשר היא סחוטה מעי\"כ שאז אין כאן רחיצה בי\"כ אלא במנהגים כתב בהדיא הטעם משום סחיטה וכ\"כ ב\"י בסמ\"ג בהדיא והביאו ב\"י ע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    " וברשותו הוא לנעול כו' ופי' ומש\"ה אפילו הוא במקום שאין בו סכנת עקרב יכול לברך עיין בדרישה הוכחה לזה גם תירץ על מה שי\"ל כאן לסי' מ\"ו דלעיל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כתב בה\"ג אי בעי למיזל למיקרי בציבורא או למאי דצריך ליומיה כו' ז\"ל ב\"י כלומר בה\"ג לא התיר אלא למיזל למיקרי בציבורא שהוא דבר מצוה וכן למאי דצריך ליומיה דמסתמא צורכי מצוה הם שהרי אין מתעסקין בו בצרכי הגוף כו' ולא נהירא דא\"כ מה לי למקרי בציבורא או שאר מצוה והו\"ל לקצר ולכתוב הא מאן דבעי למיזל לדבר מצוה גם לפי גירסת הספרים שגרסי אח\"כ בדברי רבינו ואפי' שלא לצורך מצוה וכן לצורך מצוה כו' משמע דבכה\"ג איירי מצורך מצוה ושלא לצורך ומש\"ה נראה דמ\"ש או למאי דצריך ליומיה ר\"ל שאר צרכי היום שהם שלא דבר מצוה ואמר דצריך ליומיה לאפוקי אם בעי למעבד היום דבר לצורך מחר. וזהו שמסיים וכתב ואפיק כל צרכו ואמר דבין לדבר מצוה ובין שלא לדבר מצוה בשניהן שווין להתיר: "
+                ],
+                [
+                    " למכרך מידי פי' של עור אילו של בגד מותר אפילו לנועלו וללובשו ממש כמ\"ש לעיל באנפלאות אם לא שנאמר שס\"ל כהרז\"ה שהביא ב\"י שאוסר אפילו בשאר מינים וז\"א דלדידיה אין רבותא במנעל ממש: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו במנעל ממש ואפילו שלא לצורך מצוה מותר אפילו לנעול ממש כן היא גירסת ב\"י ופי' דמ\"ש רבינו אפילו במנעל ממש ר\"ל אפילו לכרוך מנעל ממש סביב הרגל מותר ולא חיישינן שמא ינעלנו ולא מיבעיא דזה מותר אלא אפילו לנעול ממש מותר. וביש ספרים גרסינן הרי אפילו במנעל ממש שלא לצורך מצוה מותר וכן לצורך מצוה אפילו לנעול ממש מותר ופי' דלכרוך מותר אפילו שלא לצורך מצוה ולצורך מצוה אפילו לנעול ממש. אלא שקשה א\"כ משמע שלא לצורך מצוה אסור לנעול במנעל ממש אפי' משום סכנת עקרב א\"כ למה סתם לעיל בסי' תרי\"ג. וכתב כיון דבידו לנעלו משום סכנת עקרב כו' ולא כתב דדוקא לצורך מצוה. לכן נלע\"ד דספרים דידן מ\"ש מותר אפילו במנעל ממש ר\"ל לנעלו במקום מצוה מותר אפילו בלא לצורך סכנה. אך שק' מנא ליה לרבינו דין זה דלצורך מצוה אפילו בלא סכנה מותר א\"כ לפי זה ילך לב\"ה במנעלים: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " עוברה שהריחה כו' רש\"י ור\"ן פירשו דהעובר מריח ריח תבשיל והיא מתאוה לה ואם אינה אוכלת שניהם מסוכנים דלא משכחת סכנת אחד בלא סכנת השני וא\"כ לא הו\"ל לרבי' לכתוב היא או הולד ב\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ה\"ג ואם לאו תוחבין כוש ברוטב ומכניסין לתוך פיה אם נתיישב דעתה מוטב ואם לאו מביאים לה הרוטב עצמה אם נתיישב דעתה מוטב ואם לאו נותנין לה מן האיסור עצמו. ופי' לא שהמאכל דבר אסור בעצמו אלא היתר וקרוי אצל י\"כ איסור ואע\"פ דבגמרא לא הוזכר אלא תוחבין לה כוש ברוטב ומניחין לה על פיה עד שתתיישב דעתה אם נתיישב דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמה ולא חילק בין רוטב עצמו לשומן עצמו. מ\"מ נ\"ל דדעת רבינו דל\"ד קתני בברייתא דנותנין לה מיד כל המאכל אלא מאכילין אותה מעט מעט על היותר אפשר כמ\"ש רבינו לקמן סי' תרי\"ח ז\"ל ל\"ש עוברה שהריחה או כו' נותנין לה מעט מעט והוא מדברי הרא\"ש פרק בתרא דיומא שדייק כן מגמרא דכריתות כמ\"�� לקמן וס\"ל לרבינו דברייתא לא תני רישא וסיפא אלא לרבותא דברישא קמ\"ל דלכתחלה אין נותנין לה אפילו מעט אלא תוחבין כוש ברוטב ונותנין לה הטעם לבד. ובסיפא קמ\"ל דאם לא נתיישב מעתה מאכילין לה אפי' האיסור עצמו אבל הא דביני ביני לא תני ומזה לא קמיירי אבל באמת גם הברייתא ס\"ל כך דמאכילין אותה מעט מעט ועיין ב\"י שהאריך בזה לקמן ויש מפרשים דודאי גם רבינו ס\"ל כברייתא דאם לא נתיישב דעתה בכוש נותיו לה מיד מן השומן עצמו אך שמתחלה נפל ט\"ס בדברי רבינו ודילוג תיבות בכוש כאשר הוא באמת בדפוס ב\"י שזהו הנוסח לוחשין באזנה אם תתיישב כו' ואם לאו נותנין לה מן הרוטב ואם לא נתיישב כו' נותנין לה מן האיסור והמגיה הגיה בבא זו של תוחבין לה בכוש כו' והניח גם בבא זו של ואם לאו נותנין לה מן הרוטב כו' אבל באמת לא היה בדברי רבינו רק תרתי בבות ופי' זה דוחק. "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " דאמר ר\"ש חסידא כל תענית ציבור שאין בו מפושעי ישראל כו' ז\"ל הבחיי פרשת כי תשא חלבנה ריחה רע ואעפ\"כ הכניסה הכתוב בכלל הבשמים החשובים ובא לרמוז שאין לנו להקל ברשעים פושעי ישראל שלא יהי בכלל תעניותינו ותפילתנו וכמו שארז\"ל כו' וביאור זה כי שם שמים מתעלה ומתקדש בשעה שהרשעים חוזרים בתשובה ונמנים בכלל הצדיקים שאל\"כ הצדיקים נתפשים עליהם מפני הערבות שהרי כל ישראל ערבים זה לזה ומש\"ה אם אין פושעי ישראל בתוכן ר\"ל שאין נותנין לב לעשות תשובה להש\"י מפני הערבות אינו שומע חלילה בתפילתן של הצדיקים ומטעם זה נצטוינו במצות לולב ליקח ערבה שאין לה טעם וריח רמז לרשעי ישראל עכ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " עם העבריינין פי' כיון שעבר על ד\"ת או על דברי חכמים נקרא עבריין והיו מנדין אותו עליו וכמ\"ש רבינו סוף של\"ד בי\"ד שזהו א' מכ\"ד שכתב הרמב\"ם שהיו מנדין אותו עליו ושם לפני זה כתוב בריש הסי' דאסור לצרפו לכל דבר שבקדושה: "
+                ],
+                [
+                    " מה מועיל להתיר על מה שעברו כו' כתב ב\"י דברי רבינו סתומים וקצרים דהא ודאי מועיל התרה לנדרים שעברו עכ\"ל פי לפירושו דעיקר קושיית דר\"ת מבוארת בדברי הרא\"ש פרק בתרא דיומא דבהתרה בעינן שלשה הדיוטות או מומחה ועוד שאין חכם מתיר נדר בלא חרטה ועוד שהרי צריך לפרט הנדר ועוד שא\"כ מי יתיר להחזן שהרי אין אדם מתיר נדרי עצמו אם לא שנאמר דהוא מתנה על נדר שעשה וזה אינו שייך דאיך יתנה על מה שעשה וזהו שכתב ב\"י שדברי רבינו קצרים דהו\"ל לרבינו לכתוב ולהקשות לר\"ת מה מועיל תנאי על מה שעבר כבר וכמו שכתב רבינו לקמן בדברי רב נטרונאי: "
+                ],
+                [
+                    " ולכך אומרים אותו ג\"פ כו' מבואר שם בדברי הרא\"ש וכל מה שהוקשה לר\"ת דמה שהוקשה לו דבעינן חרטה אנן סהדי דכל מי שעובר על נדרו הוא מתיר מעיקרו ומה שהוקשה לר\"ת דבעינן ג' הדיוטות הרי כל הקהל אומרים אותו בלחש וגם לחזן מתירין הקהל ומה שצריך לפרט הנדר היינו כשהנודר בא לפני החכם להתיר לו נדרו אולי נדר על דבר מצוה ולא יתיר החכם נדרו: "
+                ],
+                [
+                    " ובסגנון זה כתב כו' גם זה שם ברא\"ש. וכתב עוד דכי תיקון רבנן לומר כל נדרי לעדה ששגגה ואסרה איסר על נפשה בבית הכנסת וי\"מ דמ\"ש דכי תיקון רבנן לומר כל נדרי לעדה כו' הכל דבר א' עד בבית הכנסת וכאילו אמר דכי תיקון רבנן לומר לעדה ששגגה בבית הכנסת כל נדרי ה\"ד כגון נדרי שגגות ודייקי לומר מדכתב בבית הכנסת וז\"א כדמוכח מיניה ומכל הקושיות שהקשתי בסמוך ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " כגון כו' אין זה שם באשר\"י אלא שהכל בו כ\"כ בשמו ע\"ש. והל' הזה כבד מאוד מכמה תיוהא דאית בה חדא שקאמר לעדה ששגגה ואסרה איסר כו' דהול\"ל. לעדה ששגגה באיסור שאסרה כו' דהא השגגה היא במה שעברו על נדרם ועוד למה אמר לעדה ששגגה הלא לא ודאי שגגה אלא ספק שמא שגגו ועברו עלי נדרים וכמצש רבינו בריש דבריו אולי עברו ואם ר\"ל דודאי נודע להם שעברו בשגגה על נדרם ק' למה המתינו כל העדה עד י\"כ ולא התירו נדרם מיד שנודע להם שעברו על נדרם. וע\"ק מאי כגון נדרי שגגות כו' דקאמרי הלא פי' בהאי כגון טפי ממאי דקאמר בראשונה לעדה ששגגה ואסרה כו' וע\"ק מהו שחור ואמר בשגגת ציבור. וע\"ק דהא מבואר בפרק ארבעה נדרים והביאו בטי\"ד סי' רל\"ב דנדרי שגגות ואונסין א\"צ התרה. ולא חל הנדר מעולם וכמ\"ש התו' בפרק שבועות שתים (שבועות דף כ\"ו) בד\"ה את לבך אנסך כו' והביאו ראייה לזה מהגמרא ע\"ש. וע\"ק דמתחיל בעדה ששגגה בנדרי שגגות וסיים ביחיד שנשבע דזה אינו דבר והפוכו ודוחק לומר רעדה צריכה כפרה והתרה טפי מיחיד ומ\"ש אבל מי שנשבע כו' ר\"ל ביחיד דלא חל עליו נדרי שגגות ואונסין הוצרך לומר יחיד שנשבע באופן שחל שבועתו ונדרו וקמ\"ל דלדידיה לא מהני כל נדרי וחילוק זה לא מצינו בשום מקום לחלק בזה בין ציבור ליחיד לומר דנדרי שגגות ואונסין חלין על הציבור ודע ששם בכלבו כ\"כ בשינוי קצת וז\"ל וכי תיקון לומר כל נדרי זהו לעדה בשגגה בבית ולא ששגגה בשי\"ן ואח\"כ כתב כגון נדרי אונסין משגגת צבור כדכתיב ואם כל עדת בני ישראל ושם מתחיל בלישנא דקרא דכתיב בפרשת שלח לך ונסלח לכל עדת בני ישראל כי לכל העם בשגגה דקרא זה אנו אומרים אחרי כל נדרי ומש\"ה מתחיל וקאמר דכי תיקון לומר כל נדרי הוא דווקא כדכתיב לעדה בשגגה והיינו דאסרו איסר על נפשם בב\"ה ומשום דק' ליה וכי כל העדה אסרו איסור אחד יחד בשלמא הקרא לא קאי דוקא אנדר מש\"ה קאמר דמשכחת לה כגון שעשאו הציבור ושגגה בדבר איסור או עשאו איסור וחד באונס ואח\"כ קבלו נדרים עליהם בשביל איסור שבא לידם בשגגה או באונס. ויראין שמא עברו קצת מהקהל בנדרם לזה מועיל התרה ומ\"ש נדרי שגגות ר\"ל הנדרים שנדרו בשביל השגגה והאונס שבא לידם אבל בשאר עניינים שנדרו יחיד או ציבור אלא שנקט יחיד משום דאין דרך ציבור לנדר יחיד בע\"א לזה אינו מועיל כל נדרי. ורבינו שכתב מתחילה לעדה ששגגה ג\"כ יתפרש דבריו כן גם מה שסיים באריכות כגון בנדרי של יחיד. ומ\"ש ציבור ה\"ק כגון נדרי שגגות בתשובתו. ונדרי אונסין באופן שיהיה שגגות ציבור לזה דווקא מועיל כל נדרי וסיים במה שהתחיל דכנגד מה שהתחיל תחילה לעדה ששגגה שהוא תנאי לומר דוקא לעדה ששגגה ע\"ו סיים נמי ואמר בשגגת ציבור ר\"ל זהו שאמרתי כגון נדרי שגגות ואומר בזה מצינו שהם שגגות ציבור ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " וכתב רב עמרם כו' ועומד ש\"ץ לפני התיבה ואומר נשמת ע\"ל סי' ק\"ן שפתב שעומד כו' מתחיל ישתבח וכאן כתוב שעומד בנשמת ועיין: "
+                ],
+                [
+                    " ואומר במגן ובמחיה דברי ריצוי וסליחה ר\"ל דבר רצוי המביאין לידי סליחה א\"כ מזכירין לפניו דברי ריצוי איך שסלח לאדם הראשון ומזכירין לפניו מדת טובו אבל אין אנו מבקשין על רחמים ויסלח לנו עד ברכה האמצעי וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ולא דבר קצוב הוא ולא חובה כי' פי' משום דאין חובה ליום אלא לומר דברי סליחות ורחמים והוא ��צוב עליו לאומרו רוב היום באמצע התפלה אבל בג' ראשונות כיון שאין אומר בהם אלא שבח והודאה הוא אינו קצוב ולא חובה ואע\"ג דכתב רבינו ובלילה אינו מתודה ר\"ל הש\"ץ אינו מחזיר התפלה להתודות בו וזהו שסיים ויש מקומות שאינו מתודה אלא לכל התפלה שם א' מאי וש\"ץ וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אתה בחרתנו יעלה ויבא ומחול כצ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " במצותיך כו' ועבודה כו' כצ\"נ ונמחק רצה וע\"ל סי' ק\"ך שכתב שבמנחה נוהגים בספרד שלא לאומרו אלא מתחיל ואישי ישראל ובי\"כ אומרים אותו וא\"ל דמה שכתב כאן רצה בפני עצמו דהא שם מוכח ג\"כ דרצה ועבודה הכל א' הוא אלא ומואשי ישראל והלאה הוא עניין לנפשו ועוד דשם דווקא אמנחה קאי משום דאין נושאין כפיהם משא\"כ בשחרית וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ובמנחה ו' ובנעילה ג' כו' הרי כ\"א פעמים כנגד שם אהיה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " כה אמר רם ונשא ואנו מתחילין בפסוקים שלפניו סולו סולו כו' וטעם דהפטורה זו דכתיב בה ענין תשובה ותענית וכתיב בה לקדוש ה' מכובד ודרשינן זה י\"כ: "
+                ],
+                [
+                    " ואומר עלינו ואוחילה והיה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל. ואנו אומרים או\"א היה עם פיפיות כו' קודם אוחילה: "
+                ],
+                [
+                    " וזה נוסחו אנא השם וז\"ל מהר\"י כנ\"ל דף ס\"ה מהר\"י סג\"ל היה אומר אנא השם חטאתי אנא בשם כפר נא וכ\"כ מהר\"ם ז\"ל והטעם דכשהיה כ\"ג מתוודה בי\"כ אז היה מזכיר את השם בכינוי וכשהיה מתפלל אנא כפר נא היה מזכירו ככתבו ולכך נהגו החזנים לומר אנא בשם כפר נא בבי\"ת שר\"ל בשם המפורש ובראשון אנא השם ר\"ל בכינויו עכ\"ל ולפי מ\"ש בסמוך מ\"ש באשרי של קלף דבראשון כתב אנא השם ובשני' בשם שמשמע משם דבשנייה לא הזכיר השם המפורש בהדיא והכי מסתבר לומר לפי מ\"ש כאן מהרי\"ל דלא היה מזכיר שם המפורש בכל פעם יותר נראה שהיה מזכירו מתחלה ואח\"כ אמר אנא בשם וי\"ל בשם שהזכרתי כבר גם אנא השם בה' הידיעה יותר משמע שרומז על שם המפורש ממה שנרמז באנא בשם וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אני וביתי אנא השם כפר נא ז\"ל הרא\"ש בסדר עבודת י\"כ שלו ד' צ\"ו סוף ע\"א ובירושלמי יש בהזכרת השם שנייה בוידוי היה אומר אנא בשם בבי\"ת עכ\"ל והתם אכהן גדול קאי הג' עמך בית ישראל אנא השם כפר נא כו' ככתוב כו' וכן תניא בתוספתא כו' אנא השם עויתי כו' אנא השם כפר כו' ויש במקצת גרסאות בשני בשם וכן איתא בירושלמי כו' כן עיקר וכן הוא בהדיא בספרים דידן במשנה דיומא שניהם שהם בה' נמצא התו' ומשנה שוים. ומקצת גרסאות וירושלמי שוים. אבל הב\"י כתב שמצא בס\"א בספרי רבינו דה\"ג ותניא בתוספתא אנא השם עויתי כו' אנא בשם כפר נא כן יש במקצת נוסחאות בספרים בשני בשם ע\"כ וגירסא נכונה היא בעיני דאתי למימר דבתוספתא גורס בשני בשם ולא דמי המשנה שגורס בתרוייהו השם וכ\"כ המרדכי כנוסחת התוספתא בשני בשם ומ\"ש רבינו וכן יש במקצת נוסחאות היינו לומר דכן יש במקצת נוסחאות במשנה עכ\"ל ב\"י ועיין ברא\"ש דיומא דף צ\"ד ריש ע\"ד. דמייתי הך תוספתא מיד אחר דין הנ\"ל דילפינן מקרא דוידוי של י\"כ היה בשם וז\"ל ובתוספתא גרסינן השם בתרווייהו וכן יש במקצת ספרים ובירושלמי אמר רבי חגי ובשנייה בשם וכתב ר\"ח כו' ע\"ש ור\"ל מ\"ש וכן יש במקצת ספרים במשנה וכן שבמקצת גרסאות בשני בשם כו' פירוש גורסים בתוספתא בשני בשם וכן הביא המרדכי בשני בשם לגבי מתניתין שהיה גורס ב��ניהם דאמוראי בקיאי בגירסא טפי מינן וכן הוא גורס מתניתין בשני בשם אבל הרא\"ש סיים כאן אלא שהמשנה נשנית בלשון העולם ר\"ל אעפ\"י שבמשנה כתוב בשניהם השם לישנא דעלמא נקט שדרך העולם לומר בתפילת אנא השם אבל בג' היה אומר בשניה בשם ב\"י ועיין מ\"ש לקמן בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " כתב רב סעדיה שראוי לומר לפני ה' פי' ב\"י טעמו של רב סעדיה הוא שהכ\"ג היה אומר שם המפורש ככתיבתו כשאמר אנא השם וגם כשאמר לפני ה' תטהרו ולא אמרו בכינויו שהוא שם אדנות כו'. ופי' דחוק דא\"כ עיקר חסר מן הספר גם ל' ואין אנו הוגים השם באותיותיו דחוק מאד לפי' דצ\"ל לפי' דעיקר הדקדוק הוא במ\"ש ואין אנו כו' ר\"ל אין אנו באין לומר כו' אבל ל' הוגה השם באותיותיו אינו מדוקדק כלל לכן יותר נלע\"ד דה\"פ דרב סעדיה ס\"ל שראוי לומר לפני השם תטהרו כמ\"ש אנא השם ור\"ל שכיון שוידוי זה אין אנו מתודים אלא אומרים איך היה הכ\"ג מתודה אינו מן הראוי להזכיר השם אפילו בל' אדנות בפי' אלא ברמז לומר השם או בשם וכן צ\"ל בפסוק דלפני ה' תטהרו מה\"ט ודעת הרי\"ץ גאות דיכול להזכיר השם בל' אדנות כיון דקרא הוא דקרינן כדאמרינן בעלמא הרי הוא בתורה ודאי אם היינו הוגה שם זה באותיותיו כמו שהיה כ\"ג הוגה אותו כמ\"ש הרא\"ש לפני זה היה איסור בידינו אבל אין אנו הוגים אותו באותיותיו א\"כ שפיר דמי לקרוא מקרא כתוב בל' אדנות וק\"ל: <br>****MISSING TEXT GOES HERE"
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " בסכות תשבו כו' חסר כתיב. "
+                ],
+                [
+                    " אם הסוכה צלתה כו' כשרה דהא כי שקלת ליה לפסול אכתי צילתה מרובה מחמתה ולא שייך בזה צירוף סכך פסול: "
+                ],
+                [
+                    " ויערבם עם הסכך דאז מהיכא תיתי ליפסל: "
+                ],
+                [
+                    " כנגד סכך הכשר פסולה שהרי הצל מן האילן פי' שהרי האילן הוא למעלה מהסוכה נמצא שעיקר הצל בא בראשונה על ידו והוא מכוון נגד הכשר סוכה וצל הסוכה אין תועלת בו כלל. שאפי' אם ינטל האילן פירוש כיון שיש לנו הכשר צל בסוכה לבד מצל האילן נמצא דכל האילן אינו לתועלת כלל ואף על פי שיושבים תחתיו. מ\"מ כיון שאינו לצורך כנטול דמי וכאילו אין כאן צל אילן כלל משא\"כ לעיל אם הוא מכוון כנגד הסכך הכשר דשם צל האילן הוא במקום שאנו צריכין צל סוכה והוא לתועלת אף ע\"פ שאף זולתו היה לנו צל מסכך הכשר מ\"מ לא אמרינן כנטולה דמי כיון דהוא עליון והצל בא בראשונה על ידו אמרינן שצל סכך הכשר כנטול דמי ולפי זה מ\"ש רבינו אם ינטל האילן ר\"ל צל האילן וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " דתנן תקרה שאין עליה מעזיבה מפקפק כו' לקמן סימן תרל\"א ור\"ל דבעל העיטור התירו מטעם האחר כו' דבלא טעמא הנ\"ל דחילק בין סוכה שכולה מכוסה ליש בה ג\"כ אויר התירו אפי' בסוכה שיש בה אויר מטעם דאין עליהם דין סכך פסול ומביא ראייה ממפקפק דהיינו שמסיר המסמרים לחוד וסגי בהכי ואי הוה סכך פסול תחלה לא הוי סגי בהסרת מסמרים שהרי קתני דוקא תקרה שאין עליה מעזיבה הא יש עליה מעזיבה לא מהני פקפוק וכמ\"ש לקמן סימן תרל\"א ואע\"ג דיש לחלק ולומר הא דלא מהני פקפוק במעזיבה משום דשם לא שינה מידי בפקפוקו דהא עדיין המעזיבה עליו ונשאר בפסולו משא\"כ כאן דהפסול הוא משום דמחובר במסמרים הוא והרי הסיר המסמרים מ\"מ גם במעזיבה י\"ל כיון שפקפוקו נסתר שם מעזיבה מעליו וכיון שאין עליה דין סכך פסול א\"כ גם בנידון דידן אע\"ג דהקני�� דלעיל מחוברים כיון שאין עליהן דין סכך פסול והסכך בפני עצמו יש בו שיעור צלתה מרובה מחמתה כשר. ולא מחשבי' הסכך הכשר שכנגד הרעפים כמאן דליתא אף דלא פקפק הרעפים ופסולין עדיין משום תעשה ולא מן העשוי דדוקא בסכך אילן שהוא סכך פסול אמרי' כן וא\"ת באמת למה לא יהיה להם דין סכך פסול מ\"ש מאילן י\"ל דדוקא אילן מחשב סכך פסול מחמת עצמו דהא אין לו צד היתר בעודו שם אילן עליו דאחר שקצצו אין שם אילן עליו משא\"כ בהסי' המסמרים שלא נשתנה התקרה ולא שמו ולכך אין שם פסול עליו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ול\"ש אם האילן קדם או הסכך כו' לעיל כתב רבינו בדברי ראבי\"ה דלא שנא בין אילן לסכך קודם ולעולם פסול ועתה בא רבינו לאשמועי' דגם לרש\"י ולכל הפוסקים דפליגי אראבי\"ה ס\"ל. דאין חילוק בין אילן קדם לסוכה הן לחומרא הן לקולא היינו אם צל הסוכה מרובה מחמתה וחמתה האילן מרובה מצילתה דלרש\"י בכל ענין כשר אפי' אם האילן קדם ולא כמ\"ש ר\"ת דאם היה סכך כשר קודם לא מיפסלה מאילן אפי' אם גם האילן צלתה מרובה מחמתה והביא ראייה לדבריו: "
+                ],
+                [
+                    " והוא שינענעו לשם עשיית סוכה כו' לשון דהרי\"ף נקט וכתב עליו הר\"ן נ\"ל דלשם סוכה דקאמר ודאי ל\"ד דלא בעינן סוכה לשמה אלא משום תעשה ולא מן העשוי אתינן עלה דסוכה לסככה. ומיהו נענוע קרוב לסתירה בעי שמגביה כל אחד לבדו וחוזר ומגביה את חבירו ומניחו עכ\"ל ובדברי רבינו מוכח להדיא מיניה וביה דל\"ד קאמר לשם סוכה דאל\"כ ק' הא דכתב מיד אחר זה ז\"ל אבל לא נענעו לא אמרינן קציצתו זהו הכשרו עכ\"ל ואי בעינן דוקא לשם סוכה הול\"ל רבותא דאפי' נענען לא אמרינן נענוע זהו הכשרו עד שינענע לשם סוכה אלא לשם סוכה דקאמר ר\"ל לשם צל סוכה דזהו פי' לשם סוכה כמ\"ש והסוכה תהיה לצל יומם מחורב וכמ\"ש בסימן תרכ\"ט בסיכך בחבילה שהעלה לייבש דצריכה התרה וניענוע עיין שם: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " פסולה אם סיכך בחבילה ול\"ד לעשבים שריחן רע דלא פסילי בדיעבד דהנהו לא פסילי אלא משום דילמא שביק להו ונפיק אבל חבילה שפסולה משום דחיישינן דילמא עביד סוכה מן העשוי בדיעבד נמי פסולה ב\"י ובד\"מ כתב ז\"ל לא נראה כן מדברי הטור אלא משמע דאף בחבילה שאסרו מדרבנן אינו אסור אלא לכתחילה ולא בדיעבד ומ\"ש לקמן דאם סיכך בחבילה והתירה כשירה היינו דאף לכתחלה מותר לעשוח סוכה ממנה אבל אה\"נ אם לא התירה וישב תחתיה יצא בדיעבד כנ\"ל עכ\"ל ומ\"ש דלא משמע כן מדברי הטור היינו מדכתב תחלה ויש דברים הכשרים מן התורה אלא שחז\"ל אסרו לסכך בה לכתחלה ובדיעבד יצא כו' ומסיק וחבילה ג\"כ אסרו כו' משמע דבחדא מחתא מחתינהו: "
+                ],
+                [
+                    " מפני שדומין כו' כתב זה למיהב טעמא למה אסרו לסכך בנסרים שרוחבן ד'. "
+                ],
+                [
+                    " שאין הגשמים יכולין לירד פירוש ולר\"ת כה\"ג פסולה ואפשר דאפי' לדעת הרא\"ש ורבינו שפסקו בסימן תרל\"א שאינה פסולה מ\"מ עדיף טפי שלא יהא מכוסה כל כך גם דלא התיר הרא\"ש אלא בסיכך בסכך דלא מחליף כולי האי בתקרה משא\"כ בסיכך בנסרים ובקביעות שדומה טפי לתקרה: "
+                ],
+                [
+                    " כיון שהסדין גורם שעל ידו צלתה מרובה מחמתה כו' ז\"ל המשנה פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר פסולה וכתבו התו' והרא\"ש דהא דקתני פסולה דוקא היכא דאם לא היה הסדין אעפ\"י שעכשיו צל הסוכה מרובה על חמתה שסוף שהיה החמה מרובה על הצל ע\"י היבשות או ע\"י הנשרת עלין ולכן הסדין גורם שצל הסוכה עומד תמיד מרובה על החמה ולכן הסוכה פסולה אבל אם היה הסוכה תמיד צלתה מרובה מחמתה בלא סדין או ודאי לא הוה פסול מחמת הסדין. כדאמרינן לעיל גבי עושה סוכתו תחת האילן להו פרש\"י ור\"ת פי' ג\"כ הך משנה כן אך דייק לה מטעם אחר דמדתנן הדלה עליה את הגפן וסיכך על גבה פסולה הא סיכך קודם כשרה וא\"כ מאי דפסל בכאן בסדין לא מיירי אלא כדמסייע הסדין לסוכה אבל רבינו שכתב לעיל סוף סימן תר\"ט ל\"ש אם אילן קודם ל\"ש כו' לא ס\"ל להך דיוקא כו' דר\"ת אלא ס\"ל כמ\"ש הרא\"ש דהדין כאן כמו בסוכה שתחת האילן. ומעתה לא קשה קושיית ב\"י שתמה בכאן על רבינו ע\"ש. וצ\"ל דמיירי דאין הסדין פרוס על כל הסוכה דא\"כ הוי כאילו שצלתו מרובה מחמתו וכתב רבינו בריש סימן תרנ\"ו דבכל עניין פסול אפילו לרש\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הלכך אם יש לו שתי דפנות זו אצל זו כו' צ\"ע מאי ל' הלכך דקאמר ואין לומר דה\"ק כיון דלא סגי בצ\"פ אלא בעינן נמי טפח הילכך צריכין לומר שעושה טפח שוחק ומעמידו פחות מג' לכותל דרוב שיעור הדופן נעשה ע\"י לבוד ואז דוקא אמרינן צ\"פ דז\"א דהא זה הכל גמרא ערוכה הוא שם דבעינן טפח שותק וצ\"פ ע\"ש ד' ו' מיהו י\"ל דנקט ל' הגמרא בקצרה. וכתב מילתא בטעמא ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " אבל רי\"ף פסל וכן כתב כו' ע\"ל בסימן תרל\"ג שכתבתי הטעם דאע\"ג דגבי שבת אמרי' גוד אסיק גבי סוכה בעינן מחיצה ניכרת ומ\"מ י\"ל כאן להתיר כיון שיש כאן שם מחיצה עליהן שהן מחיצה למטה בבית משא\"כ שם באצטבא ולפיכך כ\"ע פסלו שם ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " וסיכך ע\"ג באותו הצד כו' פי' אף באותו צד ולאפוקי אי לא סיכך אלא בצד הפרוץ לבד: "
+                ],
+                [
+                    " והרוצה לעשות בסדינים טוב שיארוג במחיצות קנים בפחות מג' עיין בסמ\"ק בסימן צ\"ד דף כ\"ו ע\"א שכתב שם דברי רי\"ף בהגהות וקאי אמ\"ש בפנים דעושה טפח שוחק או פס ארבע כו' ע\"ז כתב ז\"ל ונהגו העולם לעשות מחיצות שלימות לפי שאין הכל בקיאין לעשות בעניין זה ומה שנהגו העולם לעשות כל הד' מחיצות ע\"י סדינין בלא ערבה אין נכון אף על פי שקושרין בטוב משום דזימנין דמנתקי ולאו אדעתייהו והיא מחיצה כו' והרוצה לעשות בסדינין בלא עירב טוב שיארגם במחיצות קנים פחות פחות מג' עכ\"ל ונלע\"ד דה\"פ שיארוג קנים להיותם ערב תוך עצים שתחב בקרקע רחוקים זה מזה במקום שתי ואח\"כ יפרוס על השתי והערב סדינין למלאות חללן להיות מחיצות שלימות ויש מקשים פחות מג' כיון דבלא קנים נמי היא מחיצה כשרה וא\"כ ע\"י אריגת קנים שיכול להתקיים אפי' טפי מג' נמי ולאידך גיסא נמי אם אינם מחיצות בפחות מג' הסדינין תו למה לי ולק\"מ דהא כתב בהדיא דאע\"ג דקשר בטוב עכ\"פ חוששין שמא ינתק ולאו אדעתו וא\"כ עכ\"פ צריך האריגה באופן שלא ימשך זה מזה ג' ובודאי הסדינים תו לא היה צריך מן הדין אלא שכ\"כ לפי המנהגים שנוהגין לעשות מחיצות שלימות. וה\"ק שלא יסמוך אסדינין אא\"כ ארגה במחיצות השתי קנה ערב פחות מג' ואז אף אם ינתק ולא יהיה מחיצות שלימות מ\"מ יהיו דפנות הסוכה בהכשר ע\"י לבוד פחות מג' וק\"ל. וגם אין לאוסרו משום דהוי מחיצה שאינה יכולה לעמוד בפני רוח דהאי מחיצות עכ\"פ יעמוד וק\"ל וגם הכלבו ריש סי' ע\"א הביא דברי הר\"ף הנ\"ל ע\"ש וגם מהרי\"ל ד' ס\"ו כתב ז\"ל מותר לעשות מחיצות שיהא בין כל דף ודף פחות מג' טפחים דאמרינן לבוד ויתלה שם יריעות להציל מן הר��ח והיריעות אין יכולין להתיר הרחקת הדופן ביותר מג' טפחים עכ\"ל ונ\"ל דמ\"ש אין יכולין כו' ר\"ל דאע\"ג שקשורין היטב היטב חיישינן שמא ינתק הסדינין וכמ\"ש וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ואם ברוב כו' שני משהויין ה\"פ אם נצטרף יחד כל החמה וכל הצל המפוזרים הנה והנה ברוב הסוכה נמצא ב' משהויין הצל עודף על החמה פי' למעלה בסכך. ובמיעוט דסוכה החכמה עודף משהו ודוקא אם ברוב ב' משהויין צל עודף אבל משהו אחת לא מהני דאז אם היה רואים משהו צל העודף ברובה נגד משהו חמה העודף במיעוטא נמצא צל וחמה שווין בשוין ותנן כי הדדי פסולה דמיירי הכל בשיעור צל וחמה של מעלה בסכך ומה דנקט רוב סוכה ומיעוט סוכה א\"ל הא אפשר למצוא דין זה במחצה על מחצה דר\"ל שהוא מיושב ע\"ד שכתב הר\"ן ספ\"ק דסוכה והביאו ב\"י ז\"ל ומיהו אפשר דדוקא בסוכה שאינה רק ו' על ז' אבל בסוכה גדולה הרבה שיש בה ז\"ט או יותר שיש בו חמתו מרובה מצל צ\"ע אם נכשיר אותו מפני צירוף שאר הסוכה ור' ירוחם כתב ג\"כ דאם במיעוט הסוכה צלתה מרובה הרבה וברובה מחמתה מרובה משהו אע\"פ שבין הכל צלתה מרובה מחמתה פסולה וכתב בד\"מ וכן משמע מלשון הרא\"ש ורבינו עכ\"ל והיינו מדכתבו שברוב צלתה מרובה כו' משמע דבעינן כה\"ג דוקא שברוב יהיה הצל מרובה וה\"ט כיון דבאם היה חמה מרובה היה פסול כמ\"ש ר\"י וא\"א לצמצם במחצה על מחצה לכך בעירוב א\"כ לסברת הר\"ן כמו שאמרינן בכה\"ג כן מסתבר לומר בסוכה קטנה דאין מצטרפין המחצה על המחצה וק\"ל ויש טועים מפרשים שאותן ב' משהויין נמשכין על פני כל רוב הסוכה ומיירי שמיעוטו של רוב הסוכה חמה זורחת במקום אחד וברובו של רוב הסוכה הצל עומד במקום אחד וא\"א לומר כן דא\"כ בחד משהו סגי אלא כדפרישית עיקר ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " משהו כשירה ר\"ל כל הסוכה ולא אמרינן האי לחודא קאי והאי לחודא קאי: "
+                ],
+                [
+                    " רוחב טפח כשירה ואין זה עניין לפי תקרה יורד וסותם דבעינן רחב ד' כמ\"ש לעיל סי' ש\"ס ושע\"ו דהתם בעינן דהתקרה יעמוד במקומו פי' ישתרבב נגד למטה כדי שיהא עומד במקום מחיצה משא\"כ הכא דלא בעינן אלא שמה שמונח למעלה יהא מונח למטה בין שאר הסכך ולמעלה א\"צ לו עוד וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והכי מסתברא כו' אם לא שנאמר כיון כו' פי' ורש\"י ע\"כ לא ס\"ל זה שהרי הוא כתב הטעם משום כיון דאילו חבטינן לה היה צלתה מרובה מחמתה: "
+                ],
+                [
+                    " וכן דעת ר\"י עיין שם בתוס' שהקשו על רש\"י שכתב דטעמא דאביי משום שחמתה מרובה מצלתה מטעם זה דכשהשמש עומד באמצע הרקיע יש צל וכתבו הם דטעמא דפחות מג' אמרינן לבוד וחבוט ויותר מג' לא אמרינן לבוד גם חבוט לא אמרינן ודוק שם דמשמע דלפעמים דיש רבותא דאף שהשמש עומד באמצע השמים אין צל מרובה ואז לתוס' הסוכה פסולה ולרש\"י כשירה וזהו הנ\"מ ביניהם ומש\"ה כתב רבינו נמי והכי מסתברא וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " אעפ\"י שהדופן האמצעי כו' פי' ב' דפנות הארוכות נעשו מתחלה לשם סוכה אלא שמחיצה האמצעי הכניס לתוכה לעשות סוכה קטנה והו\"א כיון שמחיצה האמצעי לא לכך נעשית א\"כ ודאי קנים הבולטים לא לשם צל וסכך הונחו שם דזה הבליטה תליא בזה שהרי את ביטול הבליטה מסוכה בזה שעשה דופן אמצעי: "
+                ],
+                [
+                    " ואין בהן ד' כו' ס\"א ג' ומיירי בסוכה קטנה כדבסמוך סי' תרל\"ב: "
+                ],
+                [
+                    " אפילו הנסרים רחבים ד' ואם בא לסכך עתה הסוכה בנסרים אסורה אם הם רחבים ד' דגזרינן שלא יבא לישב בתוך תקרת הבית. ויאמר מה לי זה מה לי חדשה אבל השתא דזה תקרה היה וזה בא לתקנה לשם סוכה מוכיח שיודע שאמרה תורה תעשה ולא מן העשוי לכן תו ליכא למיגזר כיון שבטלה והוכיח שיודע שהתקרה פסולה. רש\"י והרמב\"ם מפרש המשנה דמיירי בנסרים שהם צרים כ\"כ שהיה מותר לסכך בהם מתחלה מיהו מתוך שהתקרה היתה עשויה כבר שייכא בהו גזירת תקרה בר מפסולא דאורייתא דאיתא בה משום תעשה ולא מן העשוי וסברי ב\"ה דבמפקפק או נוטל אחת מבינתיים כל אחד מהני סגי להוציא מגזירת תקרה כי היכי דמפקה מאיסור תעשה ולא מן העשוי עיין בר\"ן דף שצ\"ח וברש\"י פ\"ק דסוכה דף ט\"ו דמוכח דסתם תקרה הוא מנסרים רחבים ד' ובאותו שיש עליו מעזיבה מניח ביניהם סכך כשר והוא פחות מד' במקום אחד אבל כשאין עליו מעזיבה אין סכך פסול עליו אבל יש כאן איסור דאורייתא משום תעשה ולא מן העשוי בפסול שאינו נעשה לצל וגם משום גזירת תקרה שיאמר מה לי זה מה לי לישב בבית ומש\"ה סברי ב\"ש שלא סגי בפקפוק דאע\"ג דתיקן לשם סוכה והשתא ליתא משום תעשה ולא מן העשוי שהרי פקפק לשם עשיית סוכה מ\"מ איכא כאן גזירת תקרה משום הרואה שלא ידע שפקפק וב\"ה סברי כיון שפקפק ויודע שבעינן לשם עשיית סוכה תו לא חיישינן שיאמר מה לי זה מה לי לישב בתוך קורות הבית כיון שבטלה והוכיח שיודע שהתקרה פסולה והרמב\"ם מפרש אותה סוגיא שמיירי דוקא בנסרים שאינם רחבים ד' דאם היה בהן ד' הרי אסור לסכך בהן תחלה ושוב אין סברא לומר שנכשרו אם היו מחוברין ופקפקו דכיון דנאסרו שוב אין להם התרה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " נשאר הפנימי בלא דופן אע\"ג דלעיל בסי' תר\"ל כתב שקנים היוצאים לאחורי הסוכה כו' כשירה ה\"נ נימא אע\"ג דיעמיד הדופן האמצעי אצל סכך הכשר החיצון מ\"מ יהיו ג\" דפנות ע\"י דופן עקומה וי\"ל הא כבר כתבתי דפי' דופן עקומה הוא שרואין כאילו הדופן נכפף והסכך הוא מן הדופן וא\"כ לא יהיה כאן סכך כשר כיון שנחשבנה אותה מן הדופן אלא של' רבינו ק' דלפי זה לא הול\"ל ישאר בלא דופי אלא הול\"ל ישאר בלא סכך ונראה לומר דכיון דאנו רואים סכך זה במקום וכאילו הוא הכל דופן אחת עקומה מגעת עד סכך הכשר מבחוץ והרי הוא כאילו נעשה לצורך חוץ א\"כ תו לא מצינו להכשיר החלק סוכה של פנים ממנה ולראות כאינו גם היא עקומה מן החוץ אצל הפנימי שאין דרך הכותל לכפות אלא או לפניה או לאחריה וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " בין מה שבצדדין פי' מה שבצדדין פשיטא דכשר דהא מחובר הוא לשיעור הכשר סוכה שלפנים הימנו אלא אפילו מה שבצד הפתח ר\"ל מה שנמשך מהצדדין לראשה של סוכה ואינו כנגד האויר והפסול של סכך ממש. אעפ\"י שאינו סמוך לשיעור סכך הכשר אפ\"ה כיון שמחובר מצדדין כשר ואח\"כ כתב אפי' מה שכנגד האויר והפסול דאיכא תרתי לגריעותא שאינו סמוך לשיעור סכך כשר וגם אינו מחובר בצדדין אלא ע\"י צידי צדדין אפ\"ה כשר וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ויש בחקק שיעור הכשר סוכה כו' כתב הר\"ן משום דבעיני ז' כו' במשך גבוה י' דאל\"כ הוי דירה סרוחה וכתב ב\"י הא דכתב רבינו כשירה בתוך החקק משמע דלא מכשרינן מה שחוץ לחקק ואיני יודע למה דמ\"ש מהיתה גבוה כו' אמה ובנה בה אצטבא דמכשיר רש\"י אפי' מן האצטבא והלאה ע\"כ ולעד\"נ דיש לחלק דשאני התם דהא דירה מעלייתא היא אלא דבעינן היכרא סכך או דירת עראי וכיון שיש היכר במקום אחד ע\"י הוה היכר בכול�� והוי השאר כפסל היוצא מן הסוכה אבל הכא אין אדם דר בדירה סרוחה ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ז\"ט על ז' כדי שיהא מחזיק ראשו ורובו ושלחנו דגברא באמת' יתיב ושלחנו טפח אשר\"י: "
+                ],
+                [
+                    " ואם היא עגולה ויש בה לרבע ז' על ז' כו' ושיעורו כ\"ט טפחים וב' חומשים כן כתב ב\"י ולפי זה נ\"ל להגיה בדברי רבינו ויש לרבע בה זע\"ז כו' דמשמע שיהא עגול כל כך גדול שנוכל לרבע בתוכו ריבוע זע\"ז וכן הוא ברמב\"ם פ\"ד דסוכה ועיין בדרישה מ\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " קייצים בורגנים כו' נראה דצריך לחדש בה דבר כמ\"ש רבינו בסמוך בסי' תרל\"ו בסוכה ישנה: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " בראש הספינה או כו' דכיון שהוא מטולטלת נגזלת רש\"י ור\"ן ור\"ל שאינה מחוברת בקרקע אלא יש לה מעלה ומטה וצדדין הכל של בניין ויכול לטלטלה ממקום זה להניחה במקום אחר: "
+                ],
+                [
+                    " קי\"ל קרקע אינה נגזלת ז\"ל הר\"ן ואין בה משום מצוה הבאה בעבירה כיון דלא קניא כלל וברשותא דמרא איתה וה\"ל כסוכה שאולה עכ\"ל ור\"ל כיון שקרקע אינה נגזלת וקיימא ברשותא דמרא גם הסוכה. והבניין שעליו ברשותא דמרא קיימי וה\"ל כסוכה שאולה ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " ואילו גזל עצים וסיכך עיין בת\"ה סי' ש\"ס ושס\"ו: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> עצי הסכך כו' אסורין מן התורה שנאמר חג הסוכות תעשה לך ז' ימים לה' אלהיך ודרשינן כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל ש\"ש על הסוכה אבל כשנפלה בטלה מצוות' מדאורייתא ודפנות אינם בכלל שם סוכה: "
+                ],
+                [
+                    " אסורין מדרבנן משום שהוקצה למצוותה כל ז': "
+                ],
+                [
+                    " ולא נהירא לא\"א ז\"ל עיין בדרישה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " יכול ללמוד ונ\"ל דעכשיו בזמנינו שרוב בני בית אינם בסוכה כל היום כי אם בשעת אכילה צריך ללמוד אפילו דבר עיון בסוכה: "
+                ],
+                [
+                    " עד כביצה מפת וביצה בכלל והרמ\"ם היה כו' והר\"ף היה אומר כו' והרמב\"ם ז\"ל כו' וא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' נראה דברי רבינו כך הם מתחלה כ\" אוכלין עד כביצה מפת דדייקא דוקא בפת שייך חילוק זה אבל לא בפירי וכדעת התוס' והרא\"ש דפסקו כרבא דיומא דס\"ל דבפירי אפילו אכילת קבע דהיינו שהוא יתר מכביצה ואפילו קבע עלייהו מ\"מ אין צריכין סוכה וע\"ז כתב דהרמ\"מ החמיר כו' אינו ר\"ל חומרא בעלמא ולכתחלה דווקא אלא ה\"ק החמיר לתפוס אותו ל' שני דיומא דמחייב פירי בסוכה לעיקר ואח\"כ כתב דר\"ף כתב דפירי א\"צ סוכה ר\"ל גם ר\"ף ס\"ל כדעת התוס' והרא\"ש דהלכתא כרבא דפירי א\"צ סוכה אפילו בקבע אך שס\"ל דרבא דוקא פירי קאמר אבל בשר וגבינה בכלל מיני תרגימא הן וכיון דקי\"ל דמשלים ג' סעודות במיני תרגימא ש\"מ דחשיבי וצריכין סוכה. ומסיק דגם הרמב\"ם ס\"ל כן דמותר לשתות מים ולא פירות חוץ לסוכה אלא שהחמיר וכתב דהמחמיר אפילו במים תע\"ב וקמ\"ל בדברי הרמב\"ם שמקבל שכר בחומרתו וזהו תע\"ב משא\"כ בדברי ר\"ף דכ' דא\"צ סוכה אף כי שמעינן ממתניתין דאם ירצה להחמיר יחמיר היינו דלא מיקרי הדיוט אבל לאשמעינן מיניה דמקבל שכר בחומרותו לא שמעינן ממתני' קמ\"ל. ועי\"ל דקמ\"ל בדברי הרמב\"ם דאפילו בשתיית מים בעלמא אפילו מעע מעט פחות מכשיעור המחמיר תע\"ב דממתניתין משמע דדוקא בשתיית מים הרבה יכול להחמיר וגם ר' ירוחם כ\"כ בהדיא דממעשה דר' צדוק דאכל פחות מכביצה בלי סוכה למדנו דלא יחמיר אדם בפחות מכביצה להכי קמל\"ן דאפילו במיעוט קאמר דיכול להחמיר אם ירצה וכמ\"ש הר\"ן והבאתי דברי הר\"ן ור' ירוחם ע\"ש. ומסיק בשם הרא\"ש דכתב דאפילו את\"ל דפירי וגבינה כו' פי' דהרא\"ש פר דברי הרמ\"מ דאפי' לפי דבריו דס\"ל כלשון שני דיומא דפירי וגבינה בעי סוכה היינו דוקא מי שקובע עליהן ר\"ל שאוכל מהן יותר מכביצה בקביעות גוף ומקום אבל אם אוכלין דרך עראי ר\"ל בלא קביעת גוף ומקום אף שאכל מהם יותר מכשיעור ליכא מאן דמצריך סוכה: "
+                ],
+                [
+                    " ושתיית יין נמי עראי הוא ר\"ל דאפילו שתה יין הרבה אם לא שתאו דרך קביעות מקום ליכא מאן דמצריך סוכה כדין פירות וגבינה. והא דשוים היינו דוקא בשלא עשה עליה קביעות אבל לעניין אם קבע עליהן בזה יש חילוק דאם קבע על פירות ס\"ל להרמ\"מ דצריך סוכה ולר\"ף א\"צ סוכה ואם קבע על גבינה ובשר לר\"ף צריך ולרא\"מ אפילו בוה א\"צ ואם קבע על יין מזה לא מיירי ונסתפקו בו הגהות אשר\"י ואח\"כ כתב רבינו ומיהו כיון שאין דרך כו' ובקצת נוסחאות ומים כיון כו' אבל ט\"ס הוא וצ\"ל ומיהו כיון שאין כו' ור\"ל כך הוא הדין לסברת הרמ\"מ והר\"ף מיהו לדידי נראה דפירי ובשר וגבינה אפילו קבע עלייהו קביעות מקום והן יתר מכביצה אפ\"ה א\"צ סוכה דכיון שאין דרך לקבוע עליהן סעודתו בטלה דעתו בדעת כל אדם ולא ס\"ל לרא\"ש דמיני תרגימא היינו תבשיל העשוי מה' מינים וז\"ש רבינו אח\"כ אבל תבשיל כו' והאי מיהו כיון שאין דרך לקבוע סעודתו עליהן קאי דוקא אפירי וגבינה הנזכרים ולא איין דאינו בכלל סעודה וכ\"כ הגהות רא\"ף ע\"ש כנ\"ל לפרש דברי רבינו ומ\"ש ב'\"י כאן אינו מובן ואם תרצה לידע ולעמוד על אמתת דבריו עבי\"ד והיא כתובה בקונטרס בפני עצמו: "
+                ],
+                [
+                    " ובסמ\"ג כתב כו' שאם ירדו תוך המקפה כו' ר\"ל שאם ירדו שיעור כדי שיתקלקל כו' ר\"ל שרבינו מבין דברי הסמ\"ג דה\"ק דאם ירדו גשמים משערינן בכדי שיקלקל המקפה אע\"פ שאין לפניו מקפה אלא תבשיל אשר לפניו והוא אינו מתקלקל בשיעור קטן כזה מ\"מ משערינן תמיד בכדי קלקול המקפה. וע\"ז כתב רבינו ואינו משמע כן כו' משמע שתסרח ממש ר\"ל מל' משתסרח המקפה משמע דבעינן שתסרח התבשיל ממש וא\"כ משערינן כל תבשיל ותבשיל לפי שעורו ומקפה ל\"ד נקט ודאי אם היה תני כדי שתסרח המקפה היה משמע שמשערינן תמיד בכל תבשיל בכדי שיתקלקל המקפה אף אם הוא לא יתקלקל וכמ\"ש הסמ\"ג אבל עכשיו דתני משתסרח ע\"כ ר\"ל שתסרח ממש וא\"כ משערינן בכל תבשיל לפי שעורו שיתקלקל הוא ממש כן נראה לי ובזה נסתלק תמיהת ב\"י ורא\"ף שתמהו על רבינו: "
+                ],
+                [
+                    " ואינו משמע כן כו' משמע שתסרח ממש נראה דה\"פ כמו בתחילה שהתחיל רבינו וכתב דאם ירדו כל כך גשמים שמתקלקל התבשיל שלפניו פי' כל תבשיל ותבשיל לפי שעורו "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " הולכי דרכים ביום פטורים כו' פי' אם יש לו ללכת בדרך ויודע שיצטרך לאכול קודם שימצא סוכה א\"י. למנוע מפני זה מלאכתו אף שיודע שלא יהיה לו שם סוכה דתשבו כעין תדורו כתיב: "
+                ],
+                [
+                    " וכגון שאם היה צריך כו' מבטל גם ביום ממצוותו ל\"ד ותבטל דא\"כ בכה\"ג אפילו לדבר רשות מותר אם אי אפשר לו לחזור אחריה בלילה מבלי שיתבטל מעסקו למחר דהא תשבו כעין תדורו אמרינן אלא ר\"ל דכשנחים וישינים בלילה ��הנאה יכולין לעסוק למחר טפי דבכה\"ג מצוה אין דהכל בכלל מצוה אבל רשות לא כן משמע מלשון המרדכי ותוס' ור\"ן אבל מלשון כרא\"ש משמע דכשהולך לדבר רשות אם הולך ביום פטור ביום אם בלילה פטור בלילה. דכל זמן משך ההליכה לא רמיא עליה מצות סוכה דתשבו כעין תדורו בעינן אבל כשנח בלילה צריך לחזר אחר סוכה אף אם יבטל אח\"כ ביום ממלאכתו ומעסקו. כיון דמצות סוכה רמיא עכשיו עליה מה לן בביטול עסקו דלמחר אבל כשהולך לדבר מצוה אם יתבטל למחר ממצותו כשיחזור בלילה אחר סוכה אז פטור מן הסוכה דעוסק במצוה פטור ממצוה ודו\"ק: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [
+                    " אפילו לא יאגדנו פליגתת דר\"י וחכמים פרק דלולב הגזול דר\"י ס\"ל צריך לאגדו וחכמים ס\"ל דאפילו לא אגדו כשר משמע דגם חכמים ס\"ל דעדיף טפי לאגדו וכ\"כ במהרי\"ל דלא היה לולבו פתוח. אם טפח וכן מוכח לקמן סימן תרס\"ה שכתב רבינו בהושענא רבה יש נוהגין לפתחו מדכתיב חסר ו': "
+                ],
+                [
+                    " ושיעור היבשות פי' התוס' שיהא נפרך בציפורן. ר\"ל נפרך ונשבר ממש כן משמע מל' הרא\"ש דף ס\"ד ע\"א וז\"ל והראב\"ד ז\"ל כתב הדבר ידוע דאפילו אחר כמה שנים אינו נפרך ואינו עומד על יבשתו בפריסה ושבירה כו' משמע בהדיא דנפרך בציפורן מי' נפרך ונשבר ממש כדאמרינן לעיל גבי צואה כנגדו סי' מ\"ב אבל בי\"ד סי' ל\"ו גבי ריאה אין פי' כך ע\"ל פ\"ד שפירשו רמ\"א בי\"ד סימן ל\"ו ע\"ש בריאה שיבשה עד שנפרך בציפורן: "
+                ],
+                [
+                    " ונסדקה השדרה עד העלין כו' לאפוקי בנקטם שאפי' נקטם מעט מהשדרה פסול: "
+                ],
+                [
+                    " והגאונים מפרשים עליו העליונים שדרכן כו' כתב ב\"י נראה דמיירי בלולבים שהם כלים באמצע בשני עלים שכל אחד מהם כפול כדרך שאר עלין שבלולב והם נקראים הוצי ולפי מה שמצא ר\"י בתשובת הגאונים צריך ששני הוצין כו' ולכאורה גם ל' רש\"י שכתב רבינו הכי משמע שכתב שני עלין העליונים כו' ודו\"ק: "
+                ],
+                [
+                    " ורי\"ף פי' כו' ואם נפרדו פניהם זה מזה רי\"ף ס\"ל כפירש\"י דנפרצו עליו דקתני היינו שנתלשו מעיקרן מהשדרה ונחלקה התיומת היינו שנפרדה כל עלה ועלה בגבה לשנים והגאונים והתוספות מפרשים דזה היינו נפרצו רוב עליו דקתני שם דפסול וכמ\"ש רבינו בריש הסימן בשם התוספות ולכך הם מפרשים עליו העליונים כו': "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " אפילו נשרו רובם נשארו ג' צ\"ע אי דוקא ג' קאמר ולא ב' או ה\"ה ב' כיון שנשאר רוב ההכשר וכמ\"ש אח\"כ פסול עד שישאר רוב העלין של ההכשר שענפיו מכסין כו' ז\"ל הגמרא דף ל\"א ואימא זית פירש\"י עץ זית עליו מרובין ורצופין ומתוך שהם מרובין מכסין את העץ ומשני בעינן עבות דהיינו מעשה שרשרות שיהיו מורכביץ זע\"ז כמו הדס שאין עשוין בקליעות שוכבין על אביהן. שיוצאין ג' עלין סמוכין פירוש ואחד רוכב על שנים גם לפי' הרא\"ש וכמ\"ש בסמוך אלא שלפירוש הרא\"ש א\"צ שיצאו מעוקץ אחד אלא סמוכין וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם נשרו רוב העלין של שיעור העבות ר\"ל משיעור העבות דהיינו ג' עלין בכל קן וקן נפלו שנים ונשאר אחד זהו פסול אליבא דכ\"ע אלא שנחלקו באורך ההדס אם צריך שיהיו דין עבות ע\"פ כל אורך שיעור ההדס או לפחות ברוב ארכו. או שסגי אפי' בחד קן. וכתב שהגאונים ס\"ל שצריך שיהיו עבות ע\"פ כל ארכו ואם נשרו מקן אחד שני עלין אע\"פ שנשארו עוד ג' קנים שיעור עבות פסול. ובעל העיטור ס\"ל דאפילו אין בו רק חד קנא שהוא עבות ובשאר כל אורך ההדס נשרו רוב העלין כשר ואם יבשו רוב כו' עד בראשו ג' עלין בחד קינא פירוש לפי המפרשים הללו מ\"ש ואם יבשו רוב עליו קאי אלולב ר\"ל כשהרבה בדי הדס נאגדים יחד נקראים בלשונם לולב וקאמר שאם יבש מאותו אגד של הדס רובן ונשתיירו ג' בדין ובכל בד ג' עלים לחין כשרים והרא\"ש סתר פירוש זה דלמה ידבר התנא מלולב שיש בו יותר מג' בדין כיון שא\"צ בו יותר אפילו לכתחילה מג' בדי הדס ועוד יבש רוב עליו משמע דאבד הדס יחידי קאי דאי אלולב שיש בו בדין הרבה הול\"ל יבשו רוב בדין ונשתיירו בו ג' בדין ובהם ג' עלין לחברם כשר. וכתב לכן נ\"ל יבשו רוב עליו ר\"ל של בד הדס יחידי ונשתייר בו ג' בדין וג' בחד קינא מיקרי בד ע\"ש שיוצאין ממקום אחד וכל קן לבדו נקרא בד עלים לחין כלומר עלים לחים שיש בכל בד ובד ולא שיהיו כולן לחין דא\"כ הול\"ל ג' בדין לחין מדקאמר ג' בדין עלין לחין משמע שיהא בהן מקצת ואפילו אין בכל בד ובד אלא אחד לחה כשר והוא שיהא אותה עלה לחה בראש הקן קנה שלה אדום: <br> <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i>בו ג' עלין ר\"ל בג' בדין יחד יש ג' עלין דהיינו בכל קן עלה אחד עכ\"ל הר' וביאורו בקיצור. והא דלהרא\"ש דיבר מהדס אחד משום דמדינא אף בהדס אחד סגי לחוד או שמפרש שיעור שצריכים שישארו בכל הדס והדס בפני עצמו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וצ\"ע דלקמן סי' תרס\"ז כתב רבינו דברי רב נחמן כו' דאמר במערבא ג' בדין עלין לחין והתם פשוט דקאי אגבעולין לא אקנים: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ועלה שלה משוך ופיה חלק לגמרי פירוש כך סימנא של ערבי נחל אבל לא לאצרוכי כל ג' עניינים הללו יחד וכדמסיק והשתא א\"ש דל\"ת דיוקי אהדדי במ\"ש אח\"כ בסימני הצפצפה לפסול וק\"ל וע\"ד צריך לומר בגמרא פרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ד ע\"א) וב\"י הביאו כאן דגרסינן שם וכן צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל והא תניא דומה למגל כשר דומה למסר פסול אמר אביי כי תניא ההיא בחילפא גילא ולכאורה משמע דדוקא בחילפא גילא מכשרינן שדומה למגל. ובשאר כל המקומות הדומה למגל פסול ורבינו סתם הדברים דדומה למגל כשרה וצ\"ל דהגמרא שם לא פירש אלא גוון דערבי נחל וצפצפה קאמר דא' מסמני צפצפה היא שדומה למגל אבל לא קאמר שתהא פסולה בכך עד שתהא לה כל שאר סימני צפצפה דכיון דמצינו בחילפא גילא מין ערבי נחל שדומות למגל ה\"ה כל הנמצאת כך כשר אלא מפני שלא שכיח להיות ערבי נחל דומה למגל לכך תני לה בסימני צפצפה ולא לעניין לפסול בכך וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " והגדילה על ההרים פי' שלא על המים ז\"ל הגמרא ת\"ר ערבי נחל הגדלים על הנחל של בעל ושל הרים מנין ת\"ל ערבי נחל מ\"מ ופירש\"י מדכתיב ערבי לשון רבים ד\"א ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל עכ\"ל הברייתא ופרש\"י דמרישא דברייתא שמעינן דעיקר מצוה הוא בהגדל על המים ונראה דיש להוכיח כן דאל\"כ לא לכתוב נחל ולא ערבי משא\"כ לר\"א דאיצטריך למכתב נחל וק\"ל: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " להעביר בו מחט ואין להקשות כיון דמעבירה נקרא מפולש דלא נקרא מפולש עד שינקב לפחות עד חדרי הזרע כמ\"ש בסמוך והראייה דאפילו נסדק לאורכו כשר וה\"ט משום דהדר לברייתו וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " ואם הוא בב' או בג' מקומות ז\"ל כ\"מ פ\"ח דלולב מעולם הוקשה לי בין בגמרא בין בפוסקים השתא שנים פסול שלש מיבעיא ולא מצאתי לשום מחבר בזה דבר וצ\"ע עכ\"ל ויש ליישב ולומר דלהראב\"ד דס\"ל דבעינן שיתפזר הנימור ברובו א\"כ נקט רבותא דאפי' בג' צריך שיהא ברובו ואע\"ג דלא נוכר רובו מ\"מ ה\"ק ב' וג' שווין ודין א' להן וכמו שבב' מקומות "
+                ],
+                [
+                    " וכשר כמו פרוץ כעומד כצ\"ל וע\"ל סי' שס\"א וע\"ל סי' תר\"ל דמבואר שם דגבי סוכה כשר אפי' פרוץ מרובה על העומד כדין פרוץ כעומד ולעיל גבי שפודין בסי' תרל\"א שכתב רבינו שאם הניח בין פסול לפסול סכך כשר כמו פסול דפסול שאני התם כמו שדייק רבינו טעמא שא\"א לצמצם שימלא כל האויר מסכך כשר ולכן הוי פסול מרובה שהאויר מצטרף בהן דפסול וכן צל וחמה ששווים למעלה שכתב רבינו ריש סי' תרל\"א דפסול היינו משום דחמה הנכנסת בחור קטן למטה היא מרובה כו' דבסכך בשוים למטה כשר כמ\"ש רבינו ריש סי' תרל\"א היינו דבששוים למטה אז הצל מרובה ודאי למעלה כמ\"ש דקי\"ל דלעולם החמה הנכנסת בחור מרובה מהחור וק\"ל: "
+                ],
+                [
+                    " כל הפסולין שפוסלין ברובן מחצה כו' נמי פסול. והא דפרוץ כעומד מותר אפשר דשאני החם דמחיצות שבת דרבנן א\"נ התם כך אמרה תורה למשה לא תפרוץ רובא: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " פסולין בגזול דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון משלכם ל\"ש לפני יאוש ל\"ש אחר יאוש ז\"ל הגמרא וב\"י הביאו לאחר יאוש הא קנייה ביאוש משום דהוי ליה מצוה הבאה בעבירה עכ\"ל וצ\"ל משום דמשמע ליה דפסלינן בכל ענין אפילו ביאוש ושינוי רשות קפריך הכי דאל\"כ ק' האי יאוש כדי לא קנייה אם לא בשינוי רשות עיין בח\"מ סי' שנ\"ג: "
+                ],
+                [
+                    " חוץ משאול כתב הרא\"ש ותימא מ\"ש זה מזה אי משום דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' א\"כ הדר נמי לא ליבעי אלא בראשון דהא כולהו כתיבי בחד קרא וא\"ל דעץ הדר כתיב בתר ביום ראשון לכך בעינן כל ו' דאכתי קשה הא מלקחתם דרשינן לקיחה תמה שא' מעכב חבירו ושיהא לקיחה לכל א' ואחד מדכתיב ולקחתם ל' רבים כמ\"ש ריש סי' תרנ\"א נמי נימא שזה יהיה דווקא ביום אחד ונראה דיום ראשון דאורייתא בגבולין ישאר ימים דרבנן זכר למקדש הילכך עיקר הלקיחה כגון ד' מינין שבלולב ושיהא לקיחה לכל אחד ואחד תיקון גם בשאר ימים כעין דאורייתא וכן הדר משום הידור מצוה תקנו גם כל ז' אבל בחסר ושאול לא תקון: "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " אפילו כל הלולב חוץ לידו פי' אפילו כשהוא חוץ לידו וכ\"ש כשהוא תוך ידו דמותר אם הוא דרך נוי וכבוד דאז הוא דרך לקיחה טפי מכשהוא חוץ לידו ואע\"ג דלא הזכיר רבינו דאינו מתיר כשאוחז ביד אלא דרך נוי אעפ\"כ צ\"ל כן מדכתב ובלבד שיהא דרך כבוד ממילא נשמע דהא דמתירו גם כן כשאוחז בידו ע\"י דבר אחר היינו דוקא דרך כבוד ונוי אלא שכל שיוצא חוץ לידו ע\"י תיק הוא דרך כבוד חוץ משנתנו בכלי דאע\"ג שגם יוצא חוץ לידו מ\"מ דרך ביזיון הוא ועיין בדרישה: "
+                ],
+                [
+                    " בכל פעם שמחזירין כו' פירוש לפי המנהג שהקהל עונין הודו בכל פעם שאומר החזן יאמרו נא ג' פעמים בהולכה וג\"פ בהובאה וז\"ל רא\"ף מ\"ש וינענע ג\"פ כו' אינו ר\"ל שינענע שם ג\"פ בהולכה אחת וג\"פ בהובאה אחת בין ר\"ל שיוליך ויביא ג\"פ ומילת שם ר\"ל באותו רוח וכן לכל רוח ורוח יוליך ויביא ג\"פ כי ההולכה וההובאה עצמה נקראת נענע ע\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    " ביום ולא כו' דכתיב ביום הראשון כו' כיון שדבר מצוה הוא פי' שעושה מצוה בנטילתו ותפיסה אין משאו ושמירתו משאוי עליו משא\"כ בתפילין: "
+                ],
+                [
+                    " קורא בתורה כו' צריך לגלול בידיו ס\"ת ולפתחו. "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    " מקבלת אשה מיד בנה כו' בגמרא פריך פשיטא ומשני מ\"ד הואיל ואשה לאו בר חיובא היא אימא לא תקבל קמ\"ל. ופרש\"י והר\"ן דלגבה איכא איסור טלטול אלא כיון דהוי לאנשים מותר נמי גבה. "
+                ]
+            ]
+        ],
+        "Yoreh Deah": [],
+        "Even HaEzer": [],
+        "Choshen Mishpat": []
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "פרישה",
+        "enTitle": "Prisha",
+        "key": "Prisha",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "אורח חיים",
+                "enTitle": "Orach Chaim"
+            },
+            {
+                "heTitle": "יורה דעה",
+                "enTitle": "Yoreh Deah"
+            },
+            {
+                "heTitle": "אבן העזר",
+                "enTitle": "Even HaEzer"
+            },
+            {
+                "heTitle": "חושן משפט",
+                "enTitle": "Choshen Mishpat"
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file